גיליון מס' 1098

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ד בכסלו תשע"ו, 26 בנובמבר 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מִרְמוּרֵי מְמֻרְמָרֵי הַ"מַּרְמָרָה". // ח'ירט וילדרס: צמרמורת – זה מה שתחוו כשתקראו. [ציטוט]. // ברי: סורטימו. [סיפור]. // אורי הייטנר: צרור הערות 25.11.15. // ברוך תירוש כותב לנער עלי עבדו אל באקי. // איליה בר-זאב: פני הדוֹר. // דבורה קוֹזְוִינֶר: השיטפון הגדול והרך הנולד. // ד"ר ישראל בר-ניר: תעתועי אקלים – האם עתיד האנושות בסכנה? [ציטוט]. // אשר תורן: תוכניות לאיסלומו של עולמנו. // אלי מייזליש: "תאונת הדרכים" בצומת תפוח והפלת המטוס הרוסי.  // אמנון בי-רב: שתי אימהות, רומאן, היום החמישי. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק שישי: פגישה עם יהודה בורלא רכוב על גבי גמל במסע לסואץ בשנת 1915. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

מִרְמוּרֵי מְמֻרְמָרֵי הַ"מַּרְמָרָה"

שָמַעְנוּ שֶשּוֹטְרֵי דְּרוֹם-אַפְרִיקָה שֶבִּפְּרֶטוֹרְיָה

הוֹדִיעוּ כִּי עַל אַרְבָּעָה קְְצִינִים יִשְׂרְאֵלִים

הֵם מוֹצִיאִים צַו-הַסְגָּרָה בְּשֵם הַקָּטֵגוֹרְיָה

שֶל כָּל צְבוּעֵי הַ"מַּרְמָרָה" עַל "צַהַ"ל הָאַלִּים".

וְזֹאת – שָעָה שֶאֶת שִפְעַת כָּל מִצְבּוֹרֵי הַנֶּשֶק

שֶמַּלְאֲכֵי שְלוֹם "מַּרְמָרָה" הִסְווּ תַחַת אַשְדוֹת

הַהִיפּוֹקְרִיטִיוּּת הַפָּּצִיפִיסְטִית הַגּוֹעֶשֶת

רָאָה כָּל הָעוֹלָם כְּשֶהִיא הֻצְּגָה בִּנְמַל אַשְדּוֹד.

בַּבְּרִית הַחֲדָשָה, שֶבָּהּ בָּרוּר מְאֹד נִמְסֶרֶת

הַשְקָפָתוֹ שֶל יֵשוּ עַל אַנְשֵי-זָדוֹן גַּסִּים

אוֹמֵר בֶּן הַנַּגָּר הָאֶוַנְגֶּלִי מִנַּצֶּרֶת:

"הוֹ, סְלַח לָהֶם, אֵלִי, כִּי לֹא יָדְעוּ מָה הֵם עוֹשִׂים."

אֲבָל כַּיּוֹם, אִם רַק נִבְחַן כָּל טְרִיק וּשְטִיק וְצַעַד

בְּכָל קְנוּנְיוֹת שׂוֹנְאֵינוּ וּבִשְלַל תַּכְסִיסֵיהֶם

אִם בַּמַּשָּט אוֹ בַּמַּטָּס – בָּרוּר לְכָל בַּר-דַּעַת       

שֶהֵם יוֹדְעִים יָפֶה מְאֹד מָה טִיב מַעֲשֵׂיהֶם.

שֶהֵם יוֹדְעִים יָפֶה מְאֹד שֶאֵין רִשְעוּת בַּרְבָּרִית

יוֹתֵר מִזֹּאת שֶל הַצְּבוּעִים גּוֹנְחֵי הָאֲנָחוֹת

עַל עַזָּה הַנִּזְקֶקֶת לִישוּעָה הוּמָנִיטָארִית

בְּעוֹד הַוִּילוֹת שֶל הָנִיָּה וְרֵעָיו פּוֹרְחוֹת

לְמוּל שְכוּנוֹת הָעֹנִי שֶל אַלְפֵי אֶבְיוֹנֵי עַזָּה

שֶנֶּהֶפְכוּ לְמַטְּרוֹת שֶל יֶרִי וַדָּאִי

שֶל צַהַ"ל כְּשֶמִִּבָּתֵּיהֶם אַרְצֵנוּ כָּאן הֻפְגָּזָה

וּמַר הָנִיָּה חַי לוֹ  בְּמִקְלָט תַּת-קַרְקָעִי.

בְּעוֹד שֶהֵם יוֹדְעִים גַּם בְּכַזְּבָם שָם דֶּרֶךְ-קֶבַע

כְּאִלּוּ חֵיל-הַיָּם צִפְצֵף פִּתְאֹם צִפְצוּף אָיֹם

עַל חֹק בֵּינְלְאֻמִּי חָשוּב –  שֶאֲמָנַת זֶ'נֶבָה

מוּפִֶרֶת סִיסְטֶמָתִית עַל יְדֵי חָמָא"ס יוֹם-יוֹם.

שֶהֵם יוֹדְעִים שֶלֹּא רַק דּוּ"חַ טִירְקֶל כָּאן קוֹבֵעַ

כִּי אִם גַּם דּוּ"חַ פַּאלְמֶר שֶל הָאוּ"ם, בְּהַבְחָנָה,

שֶיִּשְׂרָאֵל כְּלָל לֹא הֵפִירָה מוּל קְנוּנְיוֹת אוֹיְבֶיהָ

שוּם חֹק בֵּינְלְאֻמִּי בַּהֲגִנָּה עַל בִּטְחוֹנָהּ.

לָכֵן גַּם הֵם גַּם אֶרְדּוּאָן אָז חָשְשוּ בְּצֶדֶק

מִפִּרְסוּמוֹ שֶל דּוּ"חַ זֶה בּוֹ תְאֻשַּר בְּקוֹל

עֻבְדַּת הַנֶּשֶק שֶבַּ"מַּרְמָרָה" נֶחְשַׂף בַּבֶּדֶק

שֶחֵיל-הַיָּם עָרַךְ בָּהּ שָם וְשֶגִּלָּה הַכֹּל.

וְהֵם יוֹדְעִים הֵיטֵב שֶקּוֹדְמֵיהֶם לְכָל הַבְּלוֹפִים

עַל "פְּעִילֵי-שָלוֹם" וּשְלִיחוּתָם הַטְּהוֹרָה

הִבְרִיחוּ בְּאוֹתוֹ מַשַּט-שָלוֹם אַמְלָ"ח עִם אֹפִי

רָחוֹק מִכָּל שָלוֹם כְּמוֹ עַזָּה זֹאת מֵאַנְקָרָה.

וְהֵם יוֹדְעִים בְּלִי צֵל סָפֵק שֶשּוּם תְּרוּמָה פִינַאנְסִית

לֹא מַגִּיעָה בְּעַזָּה לִפְלִיטִים מְזֵי-רָעָב

כִּי אִם לִרְכִישַת נֶשֶק רַצְחָנִי וְעוֹד אַדְוַאנְסִים

בַּוִּילוֹת שֶל הָנִיָּה וְשֶל חֶבֶר מְרֵעָיו.

שֶכָּל אֵימַת שֶצַּהַ"ל מְתַגְמֵל כִּתְגוּבַת-נֶגֶד

כָּל יֶרִי שֶל פַּצְמָ"ר, קָסָאם אוֹ גְרָאד וְכָל מֶחְטָף

שֶל טִיל חָמָא"סִי עַל יוֹשְבָיו שֶל מַעֲרַב הַנֶּגֶב

הֵם מִסְתַּתְּרִים אַחַר גַּבָּם שֶל שָׂב, אִשָּה וָטַף.

וְחִיש שוֹלְפִים לְרַאֲוָה בְּכָל עֲרוּץ-תִּקְשֹרֶת

אֶת תַּצְלוּמֵי הַהֶרֶג שֶל עַזָּתִים אֶזְרָחִים

שֶמִּבֵּיתָם יָרָה חָמָא"ס בְּרוּחַ הַמַּסֹרֶת

בָּהּ הֵם שִמְּשוּ לוֹ קִיר-מָגֵן וְגַם בְּשַׂר-תּוֹתָחִים.

וְהֵם יוֹדְעִים מִזְּמַן כִּי כָּל תְּרוּמַת בַּרְזֶל אוֹ מֶלֶט

לֹא תְשַדְרֵג אֶת דִּיּוּרָם שֶל חֶלְכָּאִים דַּלִּים

כִּי אִם אֶת בְּנִיָּתָן שֶל מִנְהָרוֹת בָּהֶן מוּבֶלֶת

כָּל הַבְרָחָה שֶל נֶשֶק לִרְצִיחַת יִשְׂרְאֵלִים.

וְהֵם יוֹדְעִים כִּי חָמָא"סְטָן נוֹקֶטֶת קַו אַקְטִיבִי

בִּשְפִיכַת דָּם שֶל אִיש, אִשָּה וְיֶלֶד יְהוּדִים

אַךְ צִדְקָנֵי שְלוֹם-בְּלוֹף, בְּמַצְפּוּנָם הַסֶּלֶקְטִיבִי

אַף פַּעַם בְּעֻבְדָּה גְלוּיָה כָּל-כָּךְ אֵינָם מוֹדִים.

וְעַל כֵּן, לְמַרְאֵה תְבוּסָתָם הַנִּצַּחַת שֶל כָּל יַזָּמֵי הַגְּרוֹטֶסְקָה

שֶל מַשָּט כֹּה כּוֹשֵל וּמַטָּס שֶפִשֵּל יֵש לוֹמַר לִצְבוּעֵי הָעוֹלָם

שֶהַשֶּקֶר אֵינוֹ מִשְתַּלֵּם וּמְדִינַת יִשְׂרָאֵל זוֹ, שֶלֹּא תְהַסֵּס כָּאן

לְטַפֵּל בָּהֶם גַּם בֶּעָתִיד, חֲזָקָה מֵאוֹתָם חוּלִיגָאִנים כֻּלָּם.

וְשְשּוּם מְדִינָה רִבּוֹנִית בַּתֵּבֵל לֹא הָיְתָה מַשְלִימָה אַף לְרֶגַע

(וּבִפְרָט מְדִינוֹת מוֹצָאָם שֶל עוֹרְכֵי הַמַּשָּט, הַמַּטָּס וְכָל שְאַר

פְּרוֹבוֹקַאצְיוֹת-הַנֵּפֶל שֶל כָּל תַּרְחִישֵי הַטִּמְטוּם, הַשִּׂטְנָה וְהַפֶּגַע)

עִם נִסְיוֹן חִזּוּקוֹ שֶל אוֹיְבָהּ מִצַּד כָּל מְחַרְחֵר שְלוֹם-כָּזָב מְתֻקְשָר.

וְשוּם הֶשֵּׂג, לֹא תִקְשָרְתִּי וּבֶטַח לֹא פּוֹלִיטִי

כָּאן לֹא יֻגַּש לָהֶם עַל טַס אוֹ עַל מַגָּש זוֹהֵר.

הָעָם הַזֶּה עָבַר כְּבָר כָּל מִבְחָן חָמוּר וּקְרִיטִי

וּמִסְתַּבֵּר שֶלֹּא שוֹבְרִים אוֹתוֹ כָּל-כָּךְ מַהֵר.

* * *

ח'ירט וילדרס

צמרמורת – זה מה שתחוו כשתקראו

דבריו של יו"ר מפלגת החירות של הולנד, וילדרס, שנאם במלון ׳ארבע עונות׳, בניו יורק, שהציג את ״ברית הפטריוטים״ והכריז על כנס הג'יהאד בירושלים. מפלגתו של פעיל הימין האנטי-איסלאמי ח'ירט וילדרס זכתה ב-24 מנדטים, לעומת תשעה בבחירות הקודמות ובכך הפכה למפלגה השלישית בגודלה בהולנד.

חברים יקרים, תודה רבה לך על שהזמנתם אותי.

אני בא לאמריקה עם משימה חשובה. עתה המצב  כבר לא טוב ב׳עולם הישן׳ (אירופה). ישנה סכנה עצומה מנשוא, ועם זה מאוד קשה להיות אופטימיים.

אנו עלולים להיות בשלבים האחרונים של האיסלאמיזציה של אירופה. זה לא רק סכנה ברורה ומיידית לעתידה של אירופה עצמה, זה איום על אמריקה ועל ההישרדות המוחלטת של המערב. ארצות הברית תהייה המעוז האחרון של התרבות המערבית, מול אירופה איסלאמית. זה יקרה תוך דור או שניים, כשארה"ב תשאל את עצמה: "מי איבד את אירופה?"

 ראשית, אתאר את המצב בשטח באירופה ואז, אני חייב לומר כמה דברים על האיסלאם. לבסוף, אני אספר לכם על הפגישה בירושלים. אירופה, אתם יודעים, משתנה. ראיתם בטח את ציוני הדרך. אבל בכל הערים הללו, לפעמים במרחק כמה רחובות מן היעדים התיירותיים שאתם מטיילים בהם, קיים עולם אחר. זהו העולם של החברה המקבילה שיצרה ההגירה המוסלמית ההמונית. בכל רחבי אירופה קמה ועולה מציאות חדשה: שכונות מוסלמיות שלמות שבהן מתגוררים מוסלמים, ובהן בקושי נראים מעטים מהילידים המקומיים.

אנו עוד  נצטער על כך. זה כולל אפילו גם את חוסר נוכחות המשטרה. זהו עולם של כיסויי ראש, שבו נשים מסתובבות בכיסויי ראש דמויי אוהלים, עם עגלות תינוקות, וקבוצה של ילדים. בעליהן של הנשים הללו, או ה״מעבידים״ אם אתם מעדיפים, הולכים שלושה צעדים קדימה מהן. מסגדים נבנים בפינות רחוב רבות. בחנויות יש שלטים שאתה ואני לא יכולים לקרוא. אתה תתקשה למצוא כל סימן של פעילות כלכלית. אלה הם גטאות מוסלמיים הנשלטים על ידי קנאים דתיים. אלו הן שכונות מוסלמיות, כמו פטריות שצצות בכל עיר בכל רחבי אירופה. אלו הם אבני הבניין, חלק משליטה טריטוריאלית של יותר ויותר חלקים גדולים של אירופה, רחוב אחרי רחוב, שכונה אחריי שכונה, עיר אחרי עיר. כיום יש אלפי מסגדים ברחבי אירופה, עם קהיליות הרבה יותר גדולות, מאשר כנסיות. ובכל עיר אירופאית קיימות תוכניות לבניית ״סופר מסגדים״ ולגמד את כל הכנסיות באזור.

המסר הוא ברור: אנחנו השולטים פה! בתי ספר ממלכתיים רבים בבלגיה ובדנמרק מגישים רק מזון ״חלאל״ (כשר מוסלמי) לכל התלמידים. בעבר, אמסטרדם היתה מאוד סובלנית להומואים וללסביות. כיום,  הם מוכים באופן כמעט שיטתי על ידי המוסלמים. נשים לא מוסלמיות התרגלו לשמוע שקוראים להן באופן שגרתי "זונה, זונה." צלחות-לוויין לא מופנות אל תחנות טלוויזיה מקומיות, אלא לתחנות של ארץ המוצא של המהגרים המוסלמים.

בצרפת, למורים בבית הספר מומלץ להימנע מסופרים וספרים שעלולים להישמע כמתקפה על המוסלמים, כולל וולטר ודידרו. הדבר נכון יותר ויותר לדרווין. ההיסטוריה של השואה כבר לא יכולה להילמד בבתי הספר בגלל ה׳רגישות המוסלמית׳ לנושא. באנגליה, המשפט השרעי המוסלמי, כעת, כבר חלק רשמי של מערכת המשפט הבריטית. באזורים רבים של שכונות רבות בצרפת אסור לנשים ללכת ללא כיסוי ראש.

בשבוע שעבר גבר כמעט מת לאחר שהוכה על ידי מוסלמים בבריסל, כי הוא פשוט שתה במהלך חודש הרמדאן. היהודים נמלטים מצרפת במספרי שיא, במנוסה מהגל הגרוע ביותר של אנטישמיות מאז מלחמת העולם השנייה. השפה הצרפתית כיום נפוצה ביותר ברחובות תל אביב ונתניה, שבישראל.

אני יכול להמשיך לנצח עם סיפורים שכאלה. סיפורים על איסלאמיזציה. באירופה חיים כיום 54 מיליון מוסלמים. אוניברסיטת סן דייגו חישבה לאחרונה כי אחוז מדהים, 25 אחוז מהאוכלוסייה באירופה – תהיה מוסלמית כבר בעוד 12 שנים מעכשיו. ברנרד לואיס חזה רוב מוסלמי עד סוף המאה הנוכחית.

 עכשיו אלה רק מיספרים. והמיספרים לא היו מאיימים אם למהגרים המוסלמים היה רצון עז להיטמע בחברה שלנו. אבל הסימנים לכך מעטים מאוד. ממחקרי pew דווח כי מחצית המוסלמים הצרפתים מעדיפים להראות את נאמנותם לאסלאם יותר מאשר את נאמנותם לצרפת. שליש מהמוסלמים הצרפתים לא מתנגד לפיגועי התאבדות. המרכז הבריטי לאחדות-חברתית דיווח כי שליש מהסטודנטים המוסלמים בבריטניה הם בעד שלטון הח'ליפות.

המוסלמים דורשים את מה שהם מכנים "כבוד". ואת זה אנחנו נותנים להם בכבוד. ואיך? יש לנו חגים מוסלמיים רשמיים בכמה ממדינות אירופה. היועץ המשפטי לממשלה הנוצרית הדמוקרטית מוכן לקבל את שיטת חוק השריעה בהולנד, אם יהיה רוב מוסלמי. יש לנו חברי קבינט עם דרכונים ממרוקו ומטורקיה.

הדרישות המוסלמיות נתמכות על ידי התנהגות בלתי חוקית, החל בפשעים קטנים ובאלימות אקראית, למשל נגד עובדי אמבולנס ונהגי אוטובוס, ועד כדי מהומות בקנה מידה קטן. בפריז ראינו את המרד שהייה בפרבר ההכנסה הנמוכה – banlieus. אני קורא לפושעים ההם "מתנחלים". כי זה פשוט מה שהם. הם לא באים להשתלב בחברה שלנו, הם מגיעים כדיי לשלב את החברה שלנו אל ה״דאר-אל-איסלאם״ שלהם ולכן, הם מתנחלים.

הרבה מהאלימות ברחוב שהזכרתי מכוונת באופן בלעדי נגד הלא-מוסלמים, וזה מכריח ילידים אירופאים רבים לעזוב את השכונות שלהם, את עריהם, את ארצותיהם. יתר על כן, אין להתעלם מעכשיו לקולות ההצבעה שלהם.

הדבר השני שאתם צריכים לדעת הוא את החשיבות של הנביא מוחמד. את התנהגותו ה״מופתית״  לגבי כל המוסלמים לא ניתן לבקר. אם מוחמד היה איש של שלום, נניח כמו גנדי ההודי או אימא תרזה, לא היתה כל בעיה – אבל מוחמד היה מצביא, רוצח המונים, פדופיל, והיה נשוי לכמה נשים – בעת ובעונה אחת. המסורת המוסלמית מספרת לנו איך הוא השתתף בקרבות, איך הוא רצח את אויביו ואף את שבויי המלחמה שלו הוציא להורג. מוחמד עצמו טבח את בני השבט היהודי ׳באנו קריט'ה' [בני קורייטה]. אז אם זה טוב לאיסלאם, הוא טוב. אך אם הוא רע לאיסלאם, זה יביא רעה עליכם.

אל תיתנו לאף אחד להטעות אתכם לגביי האיסלאם כדת. בטח, באיסלאם יש אלוהים, וגם ׳אחרי המוות׳  וכן "72 בתולות" – אבל במהות, האיסלאם הוא אידיאולוגיה פוליטית בלבד. האיסלאם הוא מערכת אשר קובעת כללים מפורטים עבור החברה ועבור חייו של כל אדם. האיסלאם מבקש להכתיב כל היבט של החיים. האיסלאם פירושו – "כניעה". האיסלאם אינו תואם לא חופש ולא דמוקרטיה, משום שהוא שואף ל"חוקי השריעה".

אם אתם רוצים להשוות את האיסלאם למשהו, השוו אותו לקומוניזם או לסוציאליזם לאומי [נציונל סוציאליזם, הנאצים], אלה הם כל האידיאולוגיות הטוטליטריות.

עכשיו אתם יודעים למה קרא וינסטון צרצ׳יל לאיסלאם ״הכוח המדרדר ביותר בעולם״, ומדוע השווה את מיין קאמפף לקוראן.

הציבור קיבל בלב שלם את הנרטיב הפלשתיני, ורואה את ישראל כתוקפן. חייתי בארץ זו וביקרתי אותה עשרות פעמים. אני תומך בישראל. ראשית, משום שהיא המולדת היהודית אחרי אלפיים שנות גלות, עד וכולל אושוויץ, השני בגלל שזו דמוקרטיה, ושלישית מפני שישראל היא קו ההגנה הראשון שלנו. מדינה זעירה זו ממוקמת על קו השבר של הג'יהאד, ומתסכלת את ההתקדמות הטריטוריאלית של האיסלאם. ישראל פשוט סופגת את המכות שנועדו לכולנו. אם ישראל לא היתה שם, האימפריאליזם האיסלאמי היה מחפש ומוצא מקומות אחרים כדי לשחרר את האנרגיה שלו ואת הרצון שלו לכיבוש.

בזכותם של הורים ישראלים, ששולחים את ילדיהם לצבא, ושוכבים ערים בלילה, הורים באירופה ובאמריקה יכולים לישון היטב ולחלום, בלי להיות מודעים לסכנות הקרבות.

רבים באירופה טוענים בעד נטישת ישראל רק כדי להתמודד עם תלונותיהם של המיעוטים המוסלמיים שלנו בעריי אירופה. אבל אם ישראל היתה, חס וחלילה, ״נעלמת״, זה לא היה מביא כל נחמה למערב. וזה לא אומר שיהיה לפתע שינוי פתאומי בהתנהגות המיעוטים המוסלמיים אצלנו, ופתאום המוסלמים יקבלו את הערכים שלנו. אדרבא, סופה של ישראל היה נותן עידוד עצום לכוחות האיסלאם. הם היו, ובצדק, רואים את מותה של ישראל כהוכחה נחרצת לכך שהמערב חלש.

הסוף של ישראל לא יקטין  ולא יפטור את הבעיות שלנו עם האיסלאם, זאת תהיה רק ההתחלה!  זה אומר תחילת הקרב הסופי על השליטה בעולם. אם הם יכולים להשיג את ישראל, הם יכולים להשיג את הכול.

לכאורה, כל המבקרים והעיתונאים של האסלאמיזציה אוהבים לתת תוויות כלשהן כמו "קיצונים ימניים" או "גזענים". בארצי, הולנד, 60 אחוזים מהאוכלוסייה עכשיו רואים את העלייה ההמונית של המוסלמים כטעות מיספר אחת במדיניות שלנו מאז מלחמת העולם השנייה. ועוד 60 אחוז רואים באיסלאם את האיום הגדול ביותר. ועם זאת, עדיין קיימת באירופה סכנה גדולה אפילו יותר מפיגועים, כאשר המחשבה שאמריקה תהיה כזאת  שנשארת האחרונה במערכה...

האורות עשויים להיכבות באירופה מהר יותר ממה שאתם יכולים לדמיין. אירופה איסלאמית זוהי אירופה ללא חופש ודמוקרטיה, שממה כלכלית, סיוט אינטלקטואלי, וכמובן הפסד של עוצמה צבאית לאמריקה – כבת בריתה האירופית, שתהפוך בין לילה לאויבתה, אויבת עם פצצות אטום.

אם אירופה תיהפך לאיסלאמית, זה ישאיר את אמריקה לבדה לשמר את המורשת של רומא, אתונה וירושלים.

חברים יקרים, החירות היא היקרה ביותר במתנות. הדור שלי לא היה צריך להילחם על החופש הזה, החופש הוצע לנו על מגש של כסף על ידי אנשים שנלחמו על כך בחייהם ובמותם. בכל רחבי אירופה, בתי הקברות האמריקאים מזכירים לנו את הבחורים הצעירים שמעולם לא עשו את הדרך בחזרה הביתה, ואשר את זיכרונם אנו מוקירים. הדור שלי הוא לא ה׳בעלים׳ של החופש הזה, אנחנו רק האפוטרופוסים שלו. תפקידנו הוא רק לשמור ולמסור את זכות החירות הזאת לילדים שבאירופה באותה מדינה בה הוא הוצע לנו. אנחנו לא יכולים לדון ולסגור עסקות עם המולות והאימאמים המוסלמיים. דורות העתיד לעולם לא יסלחו לנו. אנחנו לא יכולים לבזבז את החירויות שלנו. אין לנו פשוט את הזכות לעשות זאת. אנחנו מוכרחים לעשות פעולה הכרחית עכשיו כדי לעצור את הטיפשות האסלאמית להרוס את העולם החופשי שאנו מכירים.

[ציטוט]

* * *

המכללה האקדמית  לחינוך ע"ש דוד ילין

מרכז הספר והספריות בישראל

משרד החינוך ספריות בתי הספר

קרן הספריות לילדי ישראל מיסודה של רחל ינאית בן-צבי

הזמנה לכינוס השנתי לספרות ילדים ונוער

שיוקדש לנושא: 

כתיבה לילדים ולנוער: הראוי, המצוי והסמוי

הכינוס יתקיים ביום ראשון, א' בטבת תשע"ה, 13 בדצמבר 2015

במכללה האקדמית לחינוך על שם דוד ילין, רחוב המעגל 7, בית הכרם, ירושלים,

באולם התרבות על שם מאירהוף

סדר היום:

חלק א':

9:15  התכנסות

9:45  דברי פתיחה: רננה גרין-שוקרון

10:00 ד"ר רבקה ברגר: מחק, התחל מחדש – מתבגרים מתמודדים עם זהותם

לאחר איבוד הזיכרון

11:00 יותם שווימר: הנעורים כפי שסיפרה לי ג'ני ולנשטיין

11:30 יעל גורי: "שירים עליזים"? עיון בשיריו של רואלד דאל

12:30-12:00 הפסקה וכיבוד קל

חלק ב':

12:30 טקס הענקת הפרס על שם אביחי ברגסון ז"ל לעבודת מחקר

בתחום ספרות הילדים והנוער

12:45 דפנה בן-צבי: מה מנחם בשירה לילדים? על קסם המילים

13:15  ד"ר תמר אשר: מתי ספרים מדברים יותר מגננות?

13:45  ד"ר ורד אלימלך: מבט אל תוך ספרות הקומיקס החרדית לילדים ולנוער

הנחיה: רננה גרין-שוקרון

נא אשרו את השתתפותכם עד לתאריך 6.12.14 בטלפון 02-6558179

או בדואר אלקטרוני: syeladim@dyellin.ac.il

מהתחנה המרכזית ניתן לנסוע ברכבת הקלה עד לתחנת "החלוץ"

לבאים ברכב פרטי: ניתן לחנות חינם בחניון הר הרצל ולנסוע ברכבת הקלה עד לתחנת "החלוץ"

* * *

ברי

סורטימו

בדרך לסורטימו לא נרמז דבר על הצפוי לך שם. פסעתי בצעדים בוטחים על פני שביל שרוחבו לא עלה על רוחב מכונית אחת. האדמה החומה-אדמדמה להטה מעט תחת רגליי. לשמאלי, בתוך כרמים רחבי ידיים, השתרגו גפנים עמוסי פרי. "תחילת הקיץ," אמרתי לעצמי ללא קול, "הבוצרים טרם החלו במלאכתם." מימיני התרוממו גבעות נמוכות, שמדרונותיהן כוסו בעשב. גוונים שונים של ירוק יצרו פסיפס כרקמת האומן. צפצוף ציפורים מחריש אוזניים שבקע מאחורי הגבעות הפר את השלווה.

מצאתי את עצמי פוסע על השביל בעקבות מכתב שקיבלתי מידידה ותיקה החיה בעיירה קטנה ליד בורדו. הכרתי אותה בשנה האחרונה ללימודיי בבית הספר התיכון. בנסיבות אחרות אפשר להניח שהיתה כיום אשתי, ואולם דרכי החיים הנפתלות הביאוה לשם, ביחד עם בן זוגה ושני ילדיהם. עשר השנים שחלפו מאז הקהו מעט את עוצמת הרגשות אך לא קטעו את הקשר הרצוף בינינו. ביני לבין עצמי כיניתי את הצמד "הזוג המעופף". חובבי נסיעות היו, ביקרו במקומות רבים ברחבי בעולם וחזו ביצירות המופת של הטבע. ואולם באחד ממכתביה האחרונים דחקה בי ידידתי לבקר דווקא במקום קטן, לא הרחק מביתה, ושמו סורטימו, ואשר לדעתה התיאור היחיד ההולם אותו הוא "גן עדן". עם קריאת המכתב עלה בי חשד קל כי בכוונתה שאנצל את ההזדמנות ואבקר אותה בביתה, ואולם בהמשכו היא הביעה את צערה על כי בקיץ הקרוב תהיה עם משפחתה בהרי האנדים, בפרו, ולא תוכל לארח לי לחברה. אך מאידך גיסא אוכל להתארח בביתה ולהשתמש בו כבסיס יציאה לטיולים בחיק הטבע, שגולת הכותרת שלהם תהיה, ללא ספק, ההפלגה אל גן העדן. הפלגה. כך כתבה, ובדמיוני ראיתי את עצמי מחליק ברוך על פני דרכים שנכבשו בידי פועלים אניני טעם וטובי ידיים.

אודה כי הרעיון מצא חן בעיניי עד מאוד. באותה העת גרתי בתל אביב עם בחורה בעלת עיניים גדולות ועצובות. טיולים מעין זה חיממו את ליבה והעניקו לה איים של חדווה בתוך ים התוגה שבו התנודדו חייה. אהבתי לטייל איתה. באותם טיולים חשתי כאילו ישותה בנויה אך ורק לטיולים. כה חריף היה הניגוד בין מי שהיתה בחיי היומיום לבין הדמות שנתגלתה בעת שטיילנו, עד כי לקראת סופו של הטיול הייתי נמלא צער על כך שתשוב אל שגרת החיים הרגילה. אין פלא אפוא ששמחתי להציע לה לטייל יחדיו אל סורטימו, אך להפתעתי היא הנידה בראשה בצער והודיעה לי שאין בדעתה להצטרף. גייסתי את כל כושר השכנוע שלי (עליי להודות כי הוא עלוב ביותר), ואולם לא עלה בידי להניאה מהחלטתה. כשניסיתי לברר מדוע, היא פטרה אותי במילים: "אני לא מרגישה טוב," ולא הוסיפה.

החידה הזו הטרידה אותי והתלבטתי אם ראוי שאסע לבדי, מה גם שאינני חובב נסיעות ביחידות. ואולם זוגתי הפצירה בי לנסוע: "אל תדאג, יהיה בסדר," ועמדה על דעתה שעליי לנסוע בלעדיה. כמוצא אחרון חשבתי לדחות את הנסיעה לסורטימו ולהמתין עד שתרגיש טוב יותר, אך היא היתה כה נחרצת עד כי חשתי שתיפגע אם לא אסע. בהרגשה כבדה פתחתי בסידורי הנסיעה, ורק המחשבה על ביקור בגן עדן בניחוח הביתיות של ידידתי מגבעות בורדו עודדה מעט את רוחי.

עייפתי קמעה מהמסע הרגלי. נעצרתי לרגע והוצאתי מתרמיל הגב הקבוע שלי את המפה ששורטטה בידה העדינה של ידידתי. היה זה תרמיל בגוון חאקי, גדול מספיק להכיל מחברת קטנה, וקטן דיו שלא אעמיס בו חפצים מיותרים. במיוחד אהבתי את שרשרת הכיסים לכלי כתיבה, שהייתה נגלית בכל פעם שהרמתי את כיסוי הבד של התרמיל, ואשר לעולם תמצא בהם שלושה עטים ושני עפרונות לכל הפחות. ובכן, על פי המפה, בתום שעה וחצי של הליכה נעימה גמאתי כמחצית הדרך. "אם מחיצתהּ השנייה תהיה יפה כמו הראשונה – דייני," מלמלתי לעצמי בסיפוק, ללא קול. חשתי רעב וציפיתי להגיע בכל רגע למעין צומת כפרי שבו אמורות להימצא מסעדות.

ואכן המפה לא איכזבה. לאחר מיספר דקות צצו לפניי, בצד שמאל, במרחק מה מן הדרך, שתי מסעדות. שביל חצץ רחב הוביל אל שתיהן ורק לקראת סופו הוא התפצל. בעודי מתלבט באיזו מן השתיים לבחור, נפתחה דלת המסעדה השמאלית ואישה כבת ארבעים, צנומה מעט, המוכרת לי מימי שהותי בירושלים, יצאה ממנה תוך שהיא מגיפה את הדלת בחוזקה, כמעט בטריקה. הופתעתי לראותה שם. למראיה נזכרתי בימים פחות טובים, שבהם הייתי כעלה נידף המשווע לעזרה. האישה הזו עמדה מנגד ולא הושיטה ידה. אין בדעתי להרחיב בעניין זה, רק אוסיף ואומר שהפגישה המקרית איתה העיבה על מצב רוחי.

האישה פנתה בקול רם מדי לבני לווייתה וציינה בפניהם שהמחירים אינם כה גבוהים ובעיקר כשמדובר במנות ראשונות. הסבתי מעט את פניי בתקווה שלא תזהה אותי. הדבר היה מיותר. היא היתה כה מרוכזת בעצמה עד כי הייתי כצל בעיניה, ועדיף שכך. "טוב, נו," גיחכתי לעצמי, "אין לי מונופול על גן עדן. לכל אחד יש זכות להגיע אליו, גם אם איננו בדיוק לטעמי."

גם מחיר המנות הראשונות שלה לא טרד את מנוחתי יתר על המידה. הצצתי אל מעבר לדלת הזכוכית שחצצה ביני לבין המסעדה. היתה זו דלת אלומיניום מודרנית ששימשה ביעילות את המסעדה, אך הווייתה לא הלמה את האווירה הכפרית. בפנים היתה המולה רבה. מלצרים סובבו בין השולחנות העמוסים ושקשוק הצלחות נשמע מבעד לדלת. העומס הרב שם עמד בניגוד לשלווה שאפפה את האיזור. הבטתי בשעוני. שעת צהריים. ובכן זהו הרעב המכנס את האנשים כמו צאן המצטופף אל השוקת.

החלטתי לפנות אל המסעדה השנייה למרות שנראתה זנוחה במקצת. השלט שהכריז על שמה, "הגן הקסום," היה דהוי, צבע התקלף מהקיר בחזיתה, ודלת העץ שלה שהייתה מעוטרת בקוביות זכוכית דרשה שיפוץ. גם חריקת הידית לא הוסיפה לה הדר. ויחד עם זאת, ניסיוני לימדני כי דווקא במקומות כאלה המחירים סבירים, המלצרים מגלים אורך רוח, והאורחים זוכים ליחס לבבי, כמעט הייתי אומר ביתי.

אני זוכר היטב כי ציפיתי למעט מאוד אורחים במסעדה. ואולם כשנכנסתי התגלה לעיניי אולם קטן ואפלולי, ולאחר שנעצרתי לרגע כדי להתרגל לאפלולית וסקרתי את המקום, מצאתי כי הוא ריק לחלוטין מאדם. שולחנות וכיסאות היו פזורים בו באי סדר, ומראהו לא היה מלבב כלל. הבזיקה במוחי המחשבה לסוב על עקביי ולחזור אל המסעדה הראשונה, אך דחיתי אותה עקב סקרנותי הגוברת. המתנתי דקה או שתיים לבואו של מלצר שיובילני אחר כבוד אל אחד השולחנות. כיוונתי את מבטי אל הפינה הרחוקה שבקע ממנה אור קלוש, שמא משם יגיח מלצר, חיוך רחב על פניו ודברי התנצלות בפיו. לא כלום.

"יהיה עליי למצוא אותו כדי שיעשה את עבודתו," חשבתי וצעדתי אל הפתח המואר. "לפחות יכלו להדליק את האור באולם," רטנתי.

הפתח הוביל אל מסדרון צר שמנורת ניאון מיושנת היתה תלויה לו מעל והאירה אותו באור לבן חיוור. הדלות שלטה בכול. לאורכו של המסדרון היו מספר דלתות. כולן היו סגורות, למעט אחת שהייתה פתוחה למחצה. פסעתי לעברה בצעדים מהוססים. נדמה כי נמצאתי בחלק השמור לעובדים בלבד, אף כי לא היה שום שלט שקבע זאת באופן מפורש. ומלבד זאת, הן ייתכן שבהמשך מצויים השירותים ולפיכך איני עובר על חוקי המקום, וכל חרדותיי הן לשווא. הצצתי מבעד לדלת הפתוחה. איש צעיר שמראה פניו העיד על סבל, וצעירה חגורה בסינר עמדו וקלפו תפוחי אדמה אל תוך סיר גדול שהוצב על משטח עבודה רחב. בצמוד לקיר שמאחוריהם נערמו שקים של תפוחי אדמה. ובכן, הרחקתי לכת והגעתי עד לקצה האחורי של המסעדה, השמור לעובדים הזוטרים ביותר. ככל הנראה המסעדה נפתחת בשעה מאוחרת יותר, אולי עם רדת הערב. צמד העובדים העיף בי מבט ולא מש ממקומו. סבתי על עקביי. בדרכי החוצה הבחנתי על אחת הדלתות בשלט שלא שמתי לב אליו קודם לכן. אולי אפתור באמצעותו את חידת שעות הפתיחה של המסעדה. ניסיתי לקרוא ונוכחתי שאיני מצליח. האם התפזרה עליי דעתי עד כי איני יכול להבחין בצורת האותיות? או שמא האשמה היא באור הקלוש? ואולי לא תיכננו כיאות את גודל האותיות שבשלט? אין ברירה אלא לשוב אל צמד המקלפים ולשאול אותם לשעות הפתיחה. "והרי יכולתי לשאול אותם מיד כשראיתים. מדוע לא עשיתי זאת?" תהיתי. "הצעיר נראה מהימן יותר. ודאי היה עונה לי ברצון."

הצעיר אכן חש מחויב להשיב, בעוד שהנערה דממה. הוא הזדקף, הסתובב אליי מעט ושאל: "מי שלח אותך אליי, מוחמד?"

"כן, מוחמד," עניתי בארסיות (חרה לי שענה לי בשאלה), ואחר הוספתי בטון מרושע, "ולמעשה, אני הולך אליו ברגע זה." מבלי לדעת מיהו אותו מוחמד, ומדוע שישלח אנשים, ובפרט אותי, היה ברור לי שהתשובה שלי לא תמצא חן בעיני הצעיר. "וכעת, אתה מוכן להגיד לי מתי נפתחת המסעדה?" סיכמתי ברשעות.

הצעיר נזעק. קצה חיוך עלה על שפתיה של הנערה. יש לשער שאין זו הפעם הראשונה שהיא עדה למחזה מעין זה. הוא פנה אלי בטון מצווה (או אולי מתחנן? אינני בקיא בדקויותיה של הלשון הצרפתית): "אתה לא הולך אל מוחמד."

המשפט הזה היכה בי כרעם. מקלף תפוחי אדמה באחורי מסעדה עלובה פוקד עליי שלא אלך. אין זאת אלא כי מאחורי הציווי מסתתר סיפור לא נעים. נזכרתי שאני בדרכי לגן עדן. עליי לסיים את התקרית הזו במהירות האפשרית. הרגשתי צורך דחוף לסגת. פתחתי בצעדים מהירים לאורך המסדרון בדרכי אל היציאה. הצעיר שמט את סכינו והחל ללכת בעקבותיי. לפי הדהוד צעדיו הוא שמר על מרחק של כשלושה מטרים ממני. בהלה גדולה אחזה אותי. החלטתי שלא להסב את ראשי שמא יתפרש הדבר כפחד מפניו. ובכן, הצעיר הזה דולק בעקבותיי כשכוונותיו השליליות ברורות. ייתכן שבדעתו לעצור אותי בכוח, ואולי אהפוך קורבן לשוד אכזרי. בארנקי היו נתונים כל מסמכיי ועוד סכום כסף גדול במזומנים, שכל עבריין היה שמח להניח עליו את ידו. זר אני בארץ הזו, ואף אחד לא יפגין איכפתיות יתרה למראה אדם המוטל בשביל נידח ליד בורדו, ומדמם למוות בעקבות אירוע שנראה כשוד אלים.

כעסתי על עצמי. נקלעתי למלכודת נוראית אך ורק משום שלא התאפקתי מללכת בעקבות סקרנותי. נזכרתי במקרה נוסף שקרה לי ותהיתי עד כמה אין אדם למד מן הניסיון. היה בכך מן הגיחוך שהרי אני ידוע כמי שתובע מעצמי וממכריי ללמוד מניסיוננו וגם מניסיונם של אחרים. והנה אני נכשל פעמיים באותה הטעות. פחד עלה בי שמא טעות זו תהיה האחרונה בחיי, והחלטתי שאם אצא מן הסכנה הזו ללא פגע, אנקוט בכל הצעדים הנדרשים לרסן את סקרנותי. ברגעים שכאלה אדם מבטיח לעצמו הבטחות מרחיקות לכת, נודר נדרים, ותולה את מבטחו באל. "מלך מגן ומושיע ומצמיח ישועה," מלמלתי לעצמי ללא קול קטע מתוך תפילה נשכחת.

נזכרתי בסכין המונחת דרך קבע בתחתית תרמילי. מעולם לא עשיתי בה שימוש, ואולי זהו הרגע שאצטרך לה. עליי להגן על עצמי מפני הצעיר המסוכן הזה. הסתכלתי סביבי. כבר התרחקנו קמעה מן המסעדה והיינו צועדים בשביל המוליך אל סורטימו, כאשר הסתובבתי אליו בפתאומיות, תוך שאני שולף את הסכין מתרמילי, ואמרתי לו בטון שאין לטעות בו, כי אני עלול להיות מסוכן. "מסוכן מאוד," הדגשתי. הצעיר נעצר. נשמר ביננו המרווח הקבוע של כשלושה מטרים. "מרווח ביטחון" קראתי לו. הוא נעמד כאילו קפא על מקומו. ארשת פניו הייתה פייסנית והדבר הרגיע אותי מעט.

"הבט סביבך וראה," הוא אמר. "יום נאה. לכאורה, יום נאה. השמש זורחת ורוח נעימה מבדרת את שולי חולצתך." כמעט התפתיתי להביט סביבי ואולם שמרתי על דריכותי. יחד עם זאת, שמתי לב כי רוח נעימה ומרעננת החלה נושבת ומעתירה עליי מצינתה.

 "כן, כך אמר החזאי, יום נאה," הוא המשיך. "יום נאה, אבל אני לא מאמין לחזאים. חזאים עוסקים בתחזיות ואלה, טבען הוא שלא יתגשמו. הרי לך, לפני שבוע הוא הודיע בדיוק את אותה ההודעה. אתה יכול לסמוך עליי בעניין זה. אני מאזין לכל התחזיות. למדתי להבחין בשינויים הזעירים ביותר בצפי לימים הבאים. אתה חושב שהם משתפרים ככל שמתקרבים ליום התחזית? אתה טועה. בנסיבות אחרות הייתי יכול להיות החזאי הראשי, ותאמין לי שהייתי חוזה טוב יותר. מספיק לי להסתכל אל האופק, מערבה, ואני כבר יודע מה צפוי."

לא יכולתי להתיק מבטי ממנו. ככל הנראה, הוא גילה בפניי שמץ של תימהון, שכן שינה את הנושא: "כן, אני יודע שאתה נדהם. אבל זה גורלם של מהגרים. אתה בוודאי מזהה את המבטא המרוקאי שלי. כולם מזהים. באתי לכאן כי הבטיחו לי חיים טובים יותר. אני מוסמך התוכנית ללימודים בין-לאומיים ודיפלומטיה באוניברסיטת אל-קרוויין בפאס. אם אתה לא יודע, זו האוניברסיטה הכי עתיקה בעולם. אבל הדבר אינו מועיל לי כלל. לכל היותר אני יכול להתבטא בשפה רהוטה יותר בחיי היום יום. דרך אגב, אם לא שמת לב, תעודת התואר השני שלי תלויה בחדר שבו אני עובד, על הקיר מאחוריי. נכון שלפעמים היא נסתרת מאחורי ערימת השקים של תפוחי האדמה, אבל אם תבקש, בקלות אזיז כמה שקים. פרנסה זה לא נותן לי, אבל אני גאה שלפחות עשיתי משהו בחיים שלי. אז אתה מוצא אותי כאן, אחרון העובדים במסעדה הזו. וגם את העבודה זו השגתי במאמץ רב ובזכות קשרי משפחה רחוקים עם מוחמד, בעל המסעדה."

הבנתי. מוחמד הוא בעל המסעדה והצעיר חושד שהוא שלח אותי אליו מאיזו סיבה, שיש להניח שתתבהר בקרוב.

הוא המשיך: "אבל אני לא מתלונן. זה גורלם של מהגרים. הבעייה היחידה שלי היא שתמיד קר לי. במרוקו זה לא היה נורא. האקלים שם חם יותר מפה. אבל כאן אני סובל. כל הזמן סובל מקור. חשבתי לא פעם ולא פעמיים לחזור למרוקו. אבל מה יש לי שם? מי מחכה לי שם? כלום. כאן, עם כל הסבל שלי, זה גן עדן לעומת מה שמחכה לי שם."

גיחכתי בליבי בעודי שומר על הבעת פנים עניינית. "גן עדן" הוא מושג אהוב כאן. המסעדה היא גן עדן עבורו, סורטימו הוא גן עדן עבור ידידתי מבורדו ואולי אף עבורי, ובשמיים יש גן עדן לכל הצדיקים ואולי גם לצדיקים פחות.

הצעיר הושיט ידו אל מצחו, ניגב את זיעתו והחזיר אותי אל המציאות. אני דרוך לכל תנועה חריגה. "כן, תמיד אני מרגיש קור. הרוח הקלילה ביותר הופכת בעיניי לסיוט נוראי. הנה, בשבוע שעבר נמלטתי ממשב רוח פתאומי. בעודי עולה במהירות במדרגות ביתי, נתקלתי באחת המדרגות שלדעתי היא גבוהה בשיעור ניכר מיתר המדרגות. את העניין הזה אני עדיין צריך לברר. בכל מקרה, נפלתי ונחבלתי קשות בראשי. שכנים טובים הובילו אותי חסר הכרה לבית החולים. עד כדי כך אני סובל, שגם כשהייתי מעולף סבלתי מקור. השכנים טוענים שרעדתי כל הדרך וגם כשעטפו אותי במספר שמיכות – הרעד לא פסק."

ובכן, חשבתי לעצמי, יש לו בעייה רצינית, לצעיר הזה. לא פשוט להתמודד איתה.

הוא לא בזבז זמן והגיע אל הנקודה המרכזית: "ועכשיו אתה הולך אל מוחמד, והוא יפטר אותי בו במקום. כל הזמן הוא שולח אליי שליחים אל המטבח. כולם מעמידים פנים כי רק במקרה הגיעו אליי. האחד שואל אותי היכן תחנת האוטובוס הקרובה, כאילו שאני מודיעין תחבורה. השני מבקש כוס מים, כאילו הוא עומד לגווע בצמא. הרי אם היה מסתכל בעין בוחנת היה רואה את מתקן המים הקרים בפינה שממול, עם כוסות המים החד-פעמיות. מי אתה חושב מחדש את מלאי הכוסות? מי דואג לרוקן את הפח עם הכוסות המשומשות? מי, אם לא אני? אז אתם מגיעים, כל אחד עם התירוץ שלו רק כדי לרגל אחריי. אני לא יכול לסמוך על אף אחד, אף אחד. היום החזאי אמר שמזג האוויר יפה ואתה אומר לי שאתה מסוכן. בוודאי שאתה מסוכן. גם בלי הסכין. במכת אגרוף אחת אתה יכול להשכיב אותי למשך שלוש שעות לפחות. אתה חושב שזה יעניין מישהו? שמישהו יחוש לעזרתי? מה אני בכלל שואל אותך? אתה הרי יודע שלא. והמוחמד הזה לא מוכן לדבר איתי ישירות. בטח אמר לך למנוע ממני לעקוב אחריך בכל מחיר, כדי שלא אגיע אליו. תסביר לי אתה: מדוע אסור לי לדעת איפה הוא? כשקיבל אותי לעבודה הוא ידע היטב לארח אותי, כמו שמארחים במרוקו, להיות נחמד אליי, ולהבטיח לי שהגעתי למקום העבודה הכי טוב בצרפת. אבל מאז? מאז לא ראיתי אותו. רק שליחים הוא שולח אליי."

עיניו של הצעיר הצטעפו והיה נדמה לי שאני רואה דמעה גולשת על לחיו. "אני מתחנן בפניך, אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה. אל תלך אל מוחמד. כמו שאמרתי לך, הוא יפטר אותי בו במקום." הוא הרצין והודיע לי כממתיק סוד: "גם אותך הוא יפטר. אין לו שום סנטימנטים. אין לו טיפת בושה. הוא ישתמש בך, ינצל אותך ואחר כך יזרוק אותך לכלבים. זו השיטה שלו. הוא עושה את זה לכולם."

לאחר נאום שכזה, נרגעתי לחלוטין. הצעיר הזה פוחד מפניי כמפני רוח רפאים. נמלאתי רחמים כלפיו וחשתי רגשי הזדהות עם סבלו. ואולם בשל סקרנותי המתגברת התאוששתי מיד מרגשי החמלה ושאלתי: "ומה אתה חושב שמוחמד יעשה אם לא אחזור אליו?" קיוויתי מאוד להבין מה הבעייה שלו עם מוחמד.

הוא השיב בלי היסוס: "איתך? כלום. הוא כבר רגיל לכך שחלק מהשליחים אינו חוזר. הם מרחמים עליי. כבר למדתי לזהות אותם. אני רודף אחרי כולם ומתחנן בפניהם. הקשוחים שבהם רוקעים ברגלם בחוזקה. הרעש והנחישות מבהילים אותי ואני נמלט אל המטבח. אנשים חביבים כמוך מוכנים להקשיב. אני כבר יודע מצוין איך לגרום להם לצדד בי, והם אינם שבים אל מוחמד. כל כך הרבה פעמים הסברתי למנהל המשמרת, לטבח הראשי, למלצרים, למי לא, שאני חייב ללבוש מלבושים חמים אפילו בקיץ הלוהט. אני יודע שלא במקרה הם התעניינו מדוע אני לובש בגדים חמים. הרי מוחמד רצה להעביר לי באמצעותם מסר עדין ועקיף שאני חייב להפסיק עם המנהג הזה. הבטחתי לו, ברגע של חולשה, שאפסיק. ניסיתי. בחיי שניסיתי. אבל היה לי כל כך קר עד לא יכולתי לעבוד מרוב הרעד שעבר בי לכל אורך גופי. וכשנודע למוחמד שחזרתי לסורי, הוא התחיל עם המרגלים ועם איומי הפיטורין. אני לא מאשים אותו. הוא לא מבין מה זה קור. הרי ראית אותו, את השמן הזה. יש לו שכבת הגנה עבה כנגד הקור. אולי תמיד חם לו. מזל, מזלי הגדול הוא שאני מאוד חרוץ. הוא אומר שאלמלא הייתי כל כך חרוץ כבר מזמן היה מפטר אותי. הוא מתלונן שהעובדים איתי אינם יכולים לשאת את ריח הזיעה שלי. אני מבין, אבל מה אני יכול לעשות. אני מודה לאלוהים יום יום שברא אותי חרוץ ובעל יוזמה. לא תמצא עוד עובד עם הספקים כמו שלי. פיתחתי שיטות מהירות לקילוף תפוחי אדמה ואף אחד לא יכול לחקות אותי. אני כמו קוסם בקילוף. את זה בטח הוא לא אמר לך. אז מצדי — שיחליף את המקלפים שעובדים איתי. הנה, אנט, הבחורה הזו שראית בחדר. היא עצמה אמרה לי שהיא סובלת מהריח של הזיעה שלי. אבל עובדה, עובדה שהיא נשארת. ולמה? כי אני בן אדם נעים, נחמד, משכיל. היא לומדת ממני הרבה. אז למה שתרצה לעזוב? בגלל הריח? אני מקפיד להתקלח מדי יום. כל בוקר וכל ערב. מורח דיאודורנט — הכול. לא מבין מה מפריע לו. מה, הוא לא יכול להתחשב בבעיה של בן אדם ולהפסיק לרדוף אותו? והנה, עכשיו תפסת אותי מזיע ולבוש מכף רגל ועד ראש. אבל אתה לא תלך אל מוחמד, נכון?"

הפלא ופלא. גם כשאני מאיים בסכין אני שייך לנבחרת הנחמדים. הוא נשמע לי כמו ילד אומלל, אובד דרך, המתחנן שלא יילקח ממנו דבר מה שכל כך יקר לו. בתנועה רכה החזרתי את הסכין לכיסי, הנהנתי בראשי ואמרתי לו מתוך הסכמה ברורה: "חבר יקר, אני לא הולך אל מוחמד בעד שום הון שבעולם."

עיניו אורו. ניגשתי אליו בצעדים מדודים, קטנים ואיטיים. חיבקתי אותו ואימצתי אותו אליי בחוזקה. גופו היה רפוי ואולם לפתע הלם בי גל של ריח חריף שנדף ממנו. נרתעתי לאחור. שאלתי אותו לשמו. הוא ענה לי ששמו הוא ז'רארד ואולם אין זה שמו האמיתי כי אם שם שאימץ בצרפת. שמו המקורי הוא ג'מיל.

הצגתי את עצמי: "אני מוריס."

לחצנו ידיים כאילו נפגשנו לראשונה. היתה זו הזדמנות לפתוח דף חדש ביחסינו המעורערים. גייסתי את מיטב כושר השכנוע שלו ואמרתי לו: "תקשיב ז'רארד: מעולם לא ראיתי את מוחמד ואין לי מושג מי הוא, והוא מעניין אותי כקליפת השום. אני מבין שהוא אינו מבין את הקשיים שלך וזו באמת בעייה שתצטרכו לפתור. אבל עכשיו אני לוקח אותך איתי ל'גן עדן'."

 הצעיר החל לייבב וכל גופו הזדעזע בתוך מעילו. עמדתי מיד על טעותי והמשכתי בקול רך: "ידידי ז'רארד, אתה לא הולך למות. להיפך. אנחנו נלך ביחד לסורטימו. אני בטוח ששמעת על המקום הזה שהוא כה יפה וכה נעים עד כי משווים אותו לגן עדן. נלך לטייל שם ביחד. לא יקרה שום דבר אם תעשה הפסקה של כמה שעות. תפוחי האדמה יחכו לך. כשנחזור תוכל להשלים את החסר בזריזותך הידועה. אני מצידי, כדי לחסוך בזמן, אוותר על הארוחה שתכננתי לאכול כאן. מה דעתך?"

ז'רארד נרגע, השתתק והביט בי. מבטו היה חולמני מעט עד כי חשדתי שלא הקשיב לי כלל, אלא רק בהה בי כשדיברתי. המתנתי באורך רוח לתשובתו. ניכר היה בו כי הוא מתלבט. הוא הרחיק במבטו אל האופק שמאחוריי, מערבה לכיוון סורטימו. אולי התמקד בחשרת העננים שם באופק. לאחר מכן סובב את ראשו אל המסעדה שמאחוריו. הוא עשה זאת פעמיים. הבנתי את הקושי שלו להחליט ודחקתי בו: "נו, ז'רארד ידידי, כמה שעות של עונג לא יזיקו לך."

נראה היה שמילותיי האחרונות אכן פעלו את פעולתן. הוא אמר לי כמעט בלחש: "אוקיי," הוריד את סינרו המוכתם, קיפלו יפה והניחו לצד הדרך.

פתחנו בהליכה. לאחר מספר דקות, כמחווה של רצון טוב, הוצאתי מימיה מתרמילי וכיבדתי אותו במים. הוא לגם בשקיקה ואני הנחתי כי אני הולך וקונה את אמונו. הדרך התפתלה בין הגבעות והוא החל להתנהל בכבדות ולפגר מעט אחריי. הזיעה נטפה מפניו כגשם והוא אף לא טרח למחות אותה. טיפותיה גלשו במורד פניו, אל סנטרו ומשם טפטפו על האדמה היבשה. האטתי את קצב ההליכה והתחלתי שוקע במחשבות על שביל טיפות הזיעה וכיצד ניתן להקל על סבלו של ידידי.

באחד מעיקולי הדרך נשאתי את פניי אל ז'רארד אך הוא נעלם. חיפשתי אחריו שעה ארוכה תוך שאני קורא בשמו, תחילה בקול מתון ולאחר מכן בצעקות. אין קול ואין עונה. ובכן, הייתי צריך לנחש מראש שלא יעמוד במשימה הזו. שורת הטעויות שעשיתי בשיקול הדעת הלכה והתארכה ועימה נמוגה שארית הרצון שלי להגיע לגן העדן ושמו סורטימו. הדאגה לגורלו של ז'רארד כרסמה בי ומצב רוחי הידרדר לשפל המדרגה. התיישבתי על תלולית של אדמה לצד הדרך, עייף ונבוך ושקלתי את צעדיי הבאים. על פי המפה, סורטימו נמצא כמטחווי קשת ממני. הבטתי מערבה אל הארץ המובטחת ומזרחה אל בורדו, ועוד פעם, ונזכרתי בז'רארד המתלבט. ז'ראד המסתתר בין הגפנים וממתין שאיעלם מעולמו לנצח. איני יכול לעכבו עוד. קמתי ממקומי וצעקתי לכל רוחות השמיים: "ז'רארד, אני חוזר לבורדו. תיכף תוכל לשוב למסעדה."

התחלתי לצעוד בחזרה בצעדים גדולים וכבדים על השביל המוכר לי. במרחק הבחנתי בדמות שהילכה באיטיות, בצעדים גמלוניים, לעיתים נעלמת בין הגפנים. שיערתי כי זהו ז'רארד ואולם לא היתה בידי כל אפשרות לוודא זאת. חלפתי על פני הסינר המקופל יפה ועל פני שתי המסעדות, בלא להעניק לכל אלה מבט קצר.

למחרת התקשרתי אל מסעדת "הגן הקסום". הטלפון בצד השני צלצל ארוכות עד ששמעתי קול אישה בוקע מן הצד השני. "אנט?" שאלתי.

"כן, זו אנט." היא ענתה. ביקשתי לדבר עם ז'רארד. לאחר שתיקה קצרה היא הודיעה לי כי ז'רארד מצטער, הוא עסוק, אבל ניתן להשאיר לו הודעה. הודיתי לה וסיימתי את השיחה. חשתי הקלה כלשהי: לפחות חזר לעבודתו הרגילה. ואולם, את מוראות החוויה הקשה שעבר במחיצתי – אותן לא אוכל למחוק.

לאחר השיחה הזו, בדירת ידידתי, בעיירה הקטנה שבפאתי בורדו, השתרעתי על המיטה, עיניי נעוצות בתקרה וידיעה אחת ודאית במחשבותיי: לגן עדן, זה או אחר, לעולם לא אגיע.

שלושה ימים לאחר מכן שבתי אל ביתי בתל אביב כשתחושה של אבל מקננת בי. אבל שהקדים מעט את זמנו. החידה נפתרה: עכשיו נודע לי מדוע לא רצתה בת זוגי להצטרף אל המסע. היא הודיעה לי כי חלתה במחלה קשה וכי לא תאריך ימים. צרות באות בצרורות. בצרורות.

"אל תדאג, יהיה בסדר," אני ממלמל לעצמי את מילותיה. ממלמל והולך, ממלמל וחוזר, ממלמל ומקווה שהמסר הזה יגיע גם אל ז'רארד הרחוק כל כך, כרחוק שמיים וארץ.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 25.11.15

* המדרון החלקלק – "זה לא חרם על ישראל... זה רק על 'ההתנחלויות' ועם זה דווקא אין לי שום בעייה..."

מכירים את הצביעות הזאת?

גם מרטין נימלר הכיר אותה וכך הוא כתב:

בהתחלה הם לקחו את הקומוניסטים, לא הייתי קומוניסט – אז שתקתי.

אחר כך הם לקחו את היהודים, לא הייתי יהודי – אז שתקתי.

ואז הם לקחו את חברי האיגודים המקצועיים, לא הייתי חבר באיגוד – אז שתקתי.

אחר כך הם לקחו את הקתולים, הייתי פרוטסטנטי אז שתקתי.

ואז הם לקחו אותי, ולא נותר מי שיצעק.

* הקואליציה האנטי אנרי לויית – ברנרד אנרי לוי, האינטלקטואל היהודי צרפתי, הוא אחד מאנשי הרוח הבולטים בצרפת ובאירופה מאז ראשית שנות השבעים של המאה שעברה – פילוסוף דגול, סופר, עיתונאי, קולנוען, תלמידם של גדולי הפילוסופים בצרפת של המאה ה-20.

אנרי לוי הוא שנוא נפשם ומוקד ההסתה של הימין הפשיסטי האנטישמי הרדיקלי, של השמאל הרדיקלי ושל הקנאות האסלאמית. הוא הרוויח את שנאתם ביושר, כאיש רוח אמיתי, מעורב, נאמן ליושרתו ואינו הולך בתלם ואינו נסחף אחרי טרנדים פסבדו-אינטלקטואליים חולפים. ברנרד אנרי לוי הוא המייצג האולטימטיבי של ערכי הנאורות ונושא בשורת המודרניות, הדמוקרטיה, הליברליזם האמיתי – כל מה ששנוא על קואליציית השחור-אדום-ירוק, כל מה שמאוס ונתעב על המשולש הטמא הזה. והגרוע מכל – הוא יהודי. וכאילו לא די בכל אלה, הוא גם ציוני ואוהד ישראל.

אין זה פלא, שכך מגדיר אותו רוגל אלפר בפשקוויל התורן ב"הארץ": "קשקשן מחרחר מלחמה" ואת הגותו "עיסת הלהג היומרני." ואין זה פלא, שהרי כל כתיבתו של אלפר היא ייצוג לאותה קואליציה, ואילו אנרי לוי מגלם באישיותו ובמאבקו למען הטוב והאור בעולם את היפוכה של הברית הבלתי קדושה הזאת.

* חולה רוח אוטו-אנטישמי – סולידריות יהודית היא מן התופעות המאוסות והבזויות ביותר על אנשים מסוגו של רוגל אלפר והמיליֶה שלו. והנה, אלפר מפתיע – הוא כותב מכתב גלוי ליהודי צרפת. וַאו! ממש סולידריות יהודית. ומה המסר שלו? "אל תעלו לישראל."

אני מתקן. המושג "עלייה" לא קיים בלקסיקון האנטי ציוני שלו. הוא מדבר על הגירה. הוא קורא להם לא להגר לישראל.

למה? כי ישראל היא מדינה נאצית.

"להגר עכשיו מצרפת לישראל, זה כמו להגר מפלסטינה לגרמניה הנאצית ב-1933."

כותרת המאמר היא "יהודי צרפת, הישארו בצרפת." – וממשפט למשפט הוא מחמם את עצמו ומגביר את ביטויי השנאה שלו למדינת ישראל. ציטוטים נבחרים: "מדינת אפרטהייד דו־לאומית, שבה פלסטינים חיים תחת כיבוש ששולל את זכויות האדם הבסיסיות שלהם... ישראל נשלטת היום על ידי ממשלה שיושבים בה קנאים יהודים, שהשקפת עולמם נגועה בסממנים פשיסטיים. להימלט לישראל זה להימלט מהפשיזם המוסלמי אל זרועות הפשיזם היהודי... גם אחרי שתהגרו לפה תהיו נתונים למתקפות טרור. אבל לא משום שאתם מייצגים את ערכי הנאורות. להיפך. משום שתייצגו את ערכי הפשיזם של הקנאים היהודים: כיבוש, גזענות, אפרטהייד, משיחיות, ברבריות חשוכה... כאן מוקרבים החיים על מזבח קדושת הארץ. זו עבודה זרה. אם תביאו את ילדיכם לישראל, תימצאו מקריבים את זרעכם למולך... בישראל מחרחרי המלחמה ... משוחחים עם אלוהים ומצטטים אותו. הם ג'יהאדיסטים שמדברים עברית... בישראל שורר הלוך רוח שמעודד את הלינץ' ואת האספסוף."

והוא מסיים: "בדרכה, בדיוק כמו דאעש, ישראל תמצא את עצמה מחוץ לאירופה. יהודי צרפת, הישארו בצרפת. כאן הכול אבוד."

אלפר, התומך ללא סייג במתקפת הטרור האסלאמיסטית על ישראל, מעודד את רצח היהודים, מעריץ את להב סכיניהם של המחבלים וכתב מאמר אהדה למחבל שירצח אותו, טוען שהוא מתנגד לטרור של דאעש, כיוון שדאעש תוקף את ערכי אירופה. ומהם ערכי אירופה אליבא דאלפר? קודם כל, אירופה היא לא ישראל, כלומר היא תופעה חיובית. "כפי שמוכיח סימון מוצרי ההתנחלויות, ישראל אינה אירופה. למרות דאעש, החרם האירופי על ישראל יילך ויחריף." כלומר, דאעש תוקף את אירופה בשל ערכיה, שביטויים הוא החרם ההולך ומחריף על ישראל.

רוגל אלפר הוא אדם חולה. חולה נפש. המחלה שלו היא מחלת האוטו-אנטישמיות, שהינה הזן הבזוי והנחות ביותר של אנטישמיות. ודווקא מסיבה זאת הוא מבכירי דבוקת שוקן.

* פשר לחייהם כיהודים – מאמרו ההיסטרי של רוגל אלפר, שבו הוא קורא ליהודי צרפת לא לעלות לארץ, מעיד על הפאניקה שבה הוא שרוי – הוא מבין שצפויה עלייה גדולה מאירופה ובעיקר מצרפת לישראל. ולכאורה, זה מוזר. הרי בדבר אחד הוא צודק: "גם אחרי שתהגרו לפה תהיו נתונים למתקפות טרור." ואת זה יודעים גם אלה שיעלו לפה. הם יודעים שאותה קנאות ג'יהאדיסטית אסלאמיסטית התוקפת אותם בפריז תתקוף אותם גם בישראל. הם יודעים שיום לאחר שקנאים אסלאמיסטים דקרו יהודי במרסיי, קנאי אסלאמיסט דקר ארבעה יהודים בתל-אביב. אבל הם גם יודעים, שכאן יהיה פשר לחייהם כיהודים – כאן הם שותפים למפעל של בניין המולדת היהודית, כאן הם יחיו בבית. ואילו שם הם זרים, שם הם בגולה.

* הערכה: הנ"ל קרא את מאמרו של רוגל אלפר – מבזק חדשות ב-ynet: "חבר הנהגת פתח, עבאס זכי, אמר כי 'ישראל ודאעש הם שני הצדדים של אותו מטבע' וכי ארצות הברית היא שמפעילה את שתיהן. זכי נחשב לסמן הניצי ביותר של הוועד המרכזי של פתח."

* חוד החנית – לא אחת מעירים לי קוראים, ומביעים באוזניי תמיהה על כך שאני עוסק בכזו "אובססיה" ברוגל אלפר ובפשקווילֶי ההסתה האנטישמיים שלו ומאמרי התמיכה שלו במחבלים רוצחי יהודים. הרי מיהו בכלל? מי מכיר אותו? מיספר האנשים הקוראים עליו בפוסטים שלי גדול ממספר הקוראים שלו, וכו' וכו'.

אנשים פשוט אינם מבינים שכל מאמרי השטנה הללו מתורגמים לאנגלית ומופצים במהדורה האנגלית של "הארץ", יש להם תפוצה עצומה והם מהווים חוד החנית במלחמת הדה-לגיטימציה נגד ישראל. יש אנשים באירופה וארה"ב, העוברים שטיפת מוח אנטי ישראלית מצד גורמים ערביים וגורמי BDS שונים, ולשם ה"איזון" הם קוראים גם עיתונות ישראלית: גדעון לוי, אלפר, רכלבסקי וחבר מרעיהם. יש אנשים שהישראלים היחידים שהם פגשו מעודם, הינם אנשי התערוכה הנודדת של "שוברים שתיקה", המפיצה עלילות דם נוראיות על צה"ל ברחבי העולם. אני מציע לא לזלזל בהם ובנזק שהם גורמים.

* כה אמר המשורר האנס (לכאורה...) – אחד הבולטים בדבוקת שוקן הוא יצחק לאור. הוא פירסם אמש מאמר נאצה נגד מפלגת העבודה והשמאל הציוני. הפעם הוא השתלח בהם על תמיכתם בהוצאת הפלג הישראלי של דאעש אל מחוץ לחוק. המסר שלו הוא ש"כולם אותו דבר," ימין שמאל, כולם ציונים. ואין דבר נתעב בעיניו יותר מהציונות. כולם תומכים בקיומה של מדינת ישראל, כלומר בקיומה של מדינה יהודית. ואין דבר שנוא עליו יותר מהמדינה היהודית.

משפט המפתח במאמרו הוא: "החוק והשוויון לפני החוק נועדו למתיישבים. לא לילידים." הערבים הם הילידים ואנחנו, היהודים, הננו קולוניאליסטים זרים שפלשו לארצם. זו תמונת עולמו המעוותת. אותו מאמר, ועוד 3-4 באותה רוח מדי יום, מתורגמים לאנגלית ומופצים בכל העולם, כמסה קריטית של שטיפת מוח והסתה נגד מדינת ישראל.

* עם חופשי רק בארצנו – הניכור שמפגינה יהדות ארה"ב כלפי פולארד, בשל הפחד מפני סטיגמת "הנאמנות הכפולה", מעיד שגם הטובה שבגולות היא גולה. ושגם בגולה החופשית ביותר, שבה מעמד היהודים הוא הטוב ביותר, הם אינם אנשים חופשיים. להיות עם חופשי אנו יכולים להיות רק בארצנו.

* רגרסיה – חוק השוויון בנטל שהתקבל בכנסת הקודמת לא היה חוק טוב. בעצם, כל חוק המסתפק בפחות מגיוס מלא של כל אזרחי ישראל היהודים, אינו חוק טוב. אולם היה זה חוק חשוב, כי היה בו ניסיון להתקדם, בקצב מדוד אך בדרכים ריאליות, לצמצום התופעה המכוערת של שבט בישראל המשתמט מהגנה על מדינת ישראל וחיי אזרחיה, העורק ממלחמת המצווה של הגנת ישראל, המתנקש בערך "כל ישראל ערבין זה בזה" שהוא אולי הערך המרכזי ביהדות.

ביטול החוק, הוא רגרסיה המעודדת, בעיצומה של מתקפת טרור רצחנית על ישראל, את ההשתמטות מהגנה על המדינה.

* נזקי הגחמה – ביטול חוק השוויון בנטל הוא נזק נוסף על רשימת נזקי הגחמה ההיסטרית של נתניהו, שפירק ללא כל סיבה את הממשלה הקודמת, גרר אותנו לבחירות מיותרות שקרעו את החברה הישראלית והקים ממשלה צרה, שבה הוא בן ערובה בידי השחצן היהיר, ש"יורה לו בין העיניים."

* לכבד את הפרדת הרשויות – על אף התנגדותי החד-משמעית להחלטת הכנסת בנושא חוק הגיוס, אני שולל את העתירה לבג"צ נגדו. תפקידה של הכנסת לחוקק, והעיקרון הזה תקף גם כאשר הכנסת מחליטה בניגוד לדעתי. זאת הדמוקרטיה. התערבות בג"צ בחקיקה, היא פגיעה בדמוקרטיה ובעקרון הפרדת הרשויות. התערבות כזאת לגיטימית במקרים שבהם חקיקה היא באופן מובהק מנוגדת לחוק, פוגעת בזכויות האזרח ורודפת מיעוטים. ולמרות שבאקרובטיקה משפטית אפשר להציג כל חקיקה ככזאת, זה ממש לא המקרה.

המאבק נגד החוק צריך להיות ציבורי, פוליטי, תקשורתי, פרלמנטרי – אין זה עניין לבית המשפט.

* המוקיון – הפגנת הבוז של אורן חזן כלפי נכותה של ח"כ קארין אלהרר (זו הפעם השנייה שהוא עושה זאת) היא שפל נוסף בהתנהגותו של המוקיון הזה, המבזה בנוכחותו את בית הנבחרים הישראלי. כל עוד הוא לא הורשע בפלילים אי אפשר לטהר את הכנסת מנוכחותו. על ועדת האתיקה לנקוט נגדו בכל האמצעים שבידה, אך הם מוגבלים. על סיעת הליכוד לנקוט נגדו באמצעים שבידה, ואף הם מוגבלים. מה אפשר לעשות?

מה שנעשה בעבר לכהנא. פשוט, בכל פעם שהוא יעלה לנאום, כל הח"כים מכל הסיעות, ייצאו מהאולם. הוא יישאר עם היו"ר התורן ומול כסאות ריקים. בכך יפגינו נציגי הציבור, מכל קצוות הקשת הפוליטית, את שאט נפשם ושאט נפשו של הציבור שהם מייצגים, מן התופעה.

* ח"כ חזן דור ב' – הנוכל של העיירה הלך לעולמו. אדם מת, ואי אפשר שלא לומר כמה מילים בשבחו על קברו. אלא מה? אף אחד לא מצא ולו דבר זכות אחד לומר עליו. המבוכה היתה גדולה, עד שקם חבר בוועד הקהילה, ואמר שהוא ידבר. השתאו כולם והסתקרנו. אלו דברי זכות ימצא הדובר. פתח המספיד את דבריו ואמר: "נכון. כולנו יודעים שהוא היה גנב, רמאי, נוכל גדול. כל חייו המיט קלון על כולנו. אפילו מקופת הגמ"ח הוא לא היסס לגנוב. אבל לעומת הבן שלו – הוא היה צדיק גדול!"

* 443 – בסוכות תשס"א, בתחילת מתקפת הטרור של שנת 2000, ביקרתי בגוש עציון, בסיור הזדהות של ארגון שהייתי בין מקימיו באותם ימים – "הסולידריות הישראלית", שנועד לבטא את הסולידריות עם האזורים המותקפים (שהיו אז בעיקר ביש"ע, עוד בטרם התפשטו הפיגועים לכל רחבי המדינה). בתום הסיור, נסעתי לת"א דרך כביש 443. ליד צומת מכבים ראיתי לפתע מכונית תקועה, מחוררת, פצוע שוכב לידה וחיילים מתחילים לרוץ לעבר הכביש. התחלתי להאט את נסיעתי ואז נורה צרור ארוך לעברי. הרכב לא נפגע. אני לחצתי על הגז ודהרתי אל מחוץ לאזור הסכנה. לאחר מכן שמעתי בחדשות על פצוע קשה ברכב שהיה לפניי. 

כביש 443. 15 שנים חלפו, ועדין הוא מועד לפורענות הטרור.

* ביד הלשון: בן זקונים – בן זקונים הוא הבן הצעיר במשפחה. ולמה בן זקונים? כי לעיתים הוא נולד להורים כשהם כבר מבוגרים.

ובמקור, בן זקונים הוא לאו דווקא הבן הצעיר, אלא מי שנולד להורים בבגרותם. הכינוי המקורי "בן זקונים" מתייחס ליוסף, שלא היה בנו הצעיר ביותר של יעקב, ואף לא של רחל. הבן הצעיר הוא בנימין. יוסף הוא אפילו בנה הבכור של רחל.

אך לא נאמר עליו שהוא בן זקונים לרחל, אלא ליעקב. הסיפור מופיע בפרשת השבוע, פרשת "וישלח": "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו, כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ, וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים."

על האהבה הזאת והכותונת הזאת יוסף עוד ישלם... כמה שהוא עוד ישלם...

* * *

מומלץ מאוד לצפות!

https://www.facebook.com/100001429027103/videos/926667750724184/

* * *

ברוך תירוש כותב לנער עלי עבדו אל באקי

לעלי עבדו אל באקי,

בביה"ס אל נהרה, בכפר קרע,

ברכה לשלום ולהבנה!

מכתבך המרגש לנער יהודי, במדור 'דעות אחרונות' בעיתון "ידיעות אחרונות" 19.11.2015, מביע רצון טוב, אך מבוסס לצערי על אי הבנת מהות הסכסוך הערבי-יהודי מזה מעל למאה שנה. אתייחס רק למתרחש בוואדי ערה.

ובכן, בשנת 1941 סייעתי כילד במשך חודש לקרובי משפחה מעפולה, לספק חבילות חציר למאות הסוסים של חיילים אוסטרלים שהתמקמו בוואדי לקראת פלישתם ללבנון במלחמת העולם השנייה.

הכפרים בוואדי היו קטנים וחלושים, ובדרום הוואדי ובצפונו התיישבו קיבוצי השומר הצעיר 'מענית' ו'משמר העמק', ובידידותם עם ערביי הוואדי, הם סייעו רבות בנושאי חברה, חקלאות ורפואה.

אולם, בראשית מעשי האיבה בחורף 1948, עלו ערביי הוואדי בהמונים על 'מענית' ו'משמר העמק' להחריבן, ורק במאבק התגוננות כואב, נהדפו ההתקפות במחיר קשה לכפרים סביב משמר העמק.

בוואדי, מוגנו הכפרים ע"י הצבא העירקי והלגיון ירדני, אך נמסרו לשליטת ישראל בהסכמי 1949.

מאז התפתחו הכפרים בוואדי לתפארת בלתי רגילה, אך נודעה בהם אלימות והתנכרות לישראל, ובמשך שנים לא יכול היה יהודי להיכנס לאום אל פאחם, וגם הנסיעה בכביש 65 היתה מסוכנת.

באוקטובר 2000 חזרנו מנופש בגולן ו'נתקענו' בכביש מול מסעדת 'אל באבור' כאשר מאות צעירים השתוללו והעלו באש את תחנת הדלק שנראתה להם כישראלית. רק הגעה מאוחרת של כוחות הביטחון מנעה מהמתפרעים להעלות באש גם את מאות המכוניות שעוכבו בכביש, על נוסעיהן, וגם השבוע נמנעתי מלנסוע בכביש 65 לעין חרוד וחזרה, עקב השמועות על אלימות בדרך.

לכן, ועקב האלימות ושפיכות הדמים הנוראה המופעלת מרחבי העולם הערבי, נובעת הזהירות במגע גם ערביי ישראל, שרבבות מהם אכן התנערו מהסתת הנהגתם, והשתלבו להפליא בעשייה בישראל כרופאים ומהנדסים, כרוקחים ובמרבית מגזרי העבודה, וכאמור בניגוד להנהגתם.

אתה אמנם רומז על הבנת המבולקה, אך בניגוד לנוער היהודי הסולד ומגנה כל תופעה שלילית בין היהודים, לא מובעת בקרב הנוער הערבי סלידה מהאלימות הנוראה המבוצעת בעולם הערבי, וגם אתה מתמקד בהתמרמרות אודות התנכרות הציבור היהודי כלפיכם, על הנחשלות בחוצות הכפרים בוואדי, והחוסר במגרשי משחקים.

עליך להבין את המניעים להתנכרות הזהירה, וכי הגינון והביוב, המדרכות ומגרשי המשחקים ביישובינו, יזומים וממומנים ע"י התושבים ממיסיהם. ולידיעתך, המדינה משקיעה במענקי בריאות חינוך ומינהל לערביי הוואדי עשרות מונים יותר מכלל המיסים המשולמים ע"י התושבים, שייטיבו לעשות באם יפעלו בנחישות לשיפור חוצות הישובים כמקובל ברחבי הארץ.

הפיתרון להתנכרות המעיקה עליך יושג כאשר קהילת ערביי ישראל תשלים עם הקיום בשלווה בארץ כמיעוט אתני כמקובל במדינות לאום אחרות, מבלי לעורר מהומות, ומבלי לחתור להרס אושיות המדינה.

ולסיכום, אשמח לבוא להתכנסות אצלכם ולהסביר את המצב, ולהעלות אפשרות להפשרת הסכסוך וההתנכרות, בטרם מימוש הניכור המופעל כיום ע"י הנהגת ערביי ישראל, והמסכן את מעמדם הכלכלי המרשים, שהושג בחריצות מופלאה ובאווירה החופשית במדינה.

בהערכה ובתקווה להבנה ולשלום,

ברוך תירוש

* * *

איליה בר-זאב

פני הדוֹר

מדרש: "כְּלָבִים שׂוֹחֲקִים – אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא בָּא

כְּלָבִים בּוֹכִים –  מַלְאָךְ הַמָּוֶת בָּא."

כְּלָבִים שׂוֹחֲקִים, מִי הַנָּבִיא שֶׁיָּבוֹא?

כְּלָבִים בּוֹכִים, מִי הַמַּלְאָךְ שֶׁעִמּוֹ?

כְּפָרִים נָטוּ לָלוּן –

מִי יָקוּם בְּבָקְרוֹ?

שַׁיָּרוֹת בַּמִּדְבָּר –

אָסוּר?

מֻתָּר ?

הַבִּיטוּ בְּעַד הַכַּוָּנוֹת –

כֶּלֶב לֹא נוֹתַר.

כְּפָרִים לְבָנִים, לֵילוֹת נֶאֱדָּמִים –

מִי יִטָּמֵן מָחָר?

פורסם לראשונה ב"מעל קווי המתח", הוצאת "קשב לשירה" 2010

* * *

דבורה קוֹזְוִינֶר

השיטפון הגדול והרך הנולד

הטלפון בביתנו צלצל והקול בצד השני היה מהוסס משהו.

"הגעתי לבית של אבנר קוזוינר?  אני. מכפר מנחם..."

אשתי, שענתה לשיחה, שאלה מיד: "אתה נדב אבירם?"

"כן," ענה נדב, מופתע, "את זוכרת?"

"בוודאי, אתה והסיפור הזה הם חלק נכבד מנרטיב הסיפורים המשפחתיים המסופרים אצלנו זה שנים... כמה  זמן עבר מאז? כמעט עשר שנים..."

"כן... נכון..." אישר נדב.

לפני כעשר שנים, בשבת של פסח, ביקרנו בכפר מנחם במטרה לפגוש את נדב ולהוכיח קבל משפחה וילדים, שהסיפורים מלפני שישים שנה הם לא בידיון ולא אגדה. הפגישה לא היתה מתואמת מראש, וגם לנו וגם למשפחת אבירם היו תוכניות נוספות לאותו יום. הספקנו רק להיפגש ולהתוודע, והשאלה הראשונה שנדב שאל את אבנר היתה: "אתה היית העגלון?" – החלפנו מיספרי טלפונים והבטחנו שביום מן הימים עוד ניפגש... עכשיו הם בראש פינה  בנופש, וישמחו לבקר בביתנו.

למחרת הגיעו נדב ואשתו, כפי שנקבע, וסיפורי הזיכרונות קלחו שעות ארוכות...

בשנת 1942, אני בן 17, חבר בהגנה, עובד במשקנו החקלאי ומגוייס כנוטר למשטרת היישובים העבריים, כמו כל בני גילי. עבודה במשק, שמירה על היישוב והרכוש בראש פינה ובגליל.

בקיץ 1942 נשלחתי כנוטר מגוייס לעזרת קיבוץ עמיר בעמק החולה, שהיה בשלב בניית בתי הקיבוץ במקום הקבע. חלק מאנשי הקיבוץ התגורר במחנה ארעי של אוהלים וצריפים, ליד קיבוץ להבות הבשן, למרגלות הרי הבשן, ממזרח, היום – רמת הגולן, במתחם שנקרא חיאם-אל-ואליד.

נשלחנו שני נוטרים, מתחנת הנוטרים  בראש פינה, שהיתה גדולה ומרכזית בגליל העליון.

באחד הלילות, אני, כנוטר, מקבל בתחנת הנוטרים במקום, ממרכז הקיבוץ, את רשימת השומרים בלילה, ומחלק לכל שומר רובה אנגלי ברישיון מהתחנה.

היישוב הארעי מגודר עם שער ושומר. מחץ לגדר שדה תירס של הקיבוץ. סוף הקיץ, התירס בשל, הקלחים נקטפים בידיים לערמה, מובלים בעגלה וטרקטור לתוך המחנה ושם נדושים לגרעינים.

במרחק של קילומטר ממזרח, בשיפולי הגולן הסורי, יושב שבט אל-פאדל, שבט בדווי-כורדי גדול, בראשות האמיר פאעור, שיח' גדול וידוע. אין גדר, אין סימני גבול, ביצות החולה הן הגבול. בקיץ שטח הביצות קטן וניתן להגיע ביבש ובקלות עד שדה התירס.

באותו לילה יוצא אחד השומרים מחוץ לגדר לשמור על ערימות התירס. כשהוא מגיע קרוב לערימה הוא מבחין בדמות שחורה אוספת תירס ומכניסה לתוך עבאיה גדולה הפרוסה על הארץ. הוא יורה ירייה אחת וחוזר למחנה. למחרת בבוקר, כאשר החברים יוצאים לקטוף ולאסוף את התירס, הם רואים בדווי שוכב הרוג על האדמה, אוחז בידו את העבאיה המלאה תירס.

מעדכנים את המשטרה ונערכת חקירה. במקביל מגיע מפקד ההגנה האזורי ומגבירים את השמירה והביטחון. החשש מפני נקמת דם גדול כי שבט הפאדל הסורי השכן הוא גדול וחזק.  מיידעים את עורך הדין של ההגנה באזור הצפון, יעקוב שמשון שפירא, לימים שר המשפטים  במדינת ישראל, ובהמלצתו מנסים המוכתרים החשובים של הקיבוצים בצפון להיפגש עם המוכתרים החשובים של הבדווים בסביבה ולהגיע לסולחה עוד לפני תחילת המשפט. היומן של חלוקת הנשק "נעלם". וגם אני שחילקתי את הנשק, הייתי חייב "להעלם", עד שהעניין יירגע.

וכך, אני מתפטר מהנוטרות ונשלח למקום המרוחק מאוד מראש פינה שבגליל – לכפר מנחם, ומצטרף למחלקת הפלמ"ח במקום. כשבאים מהמשטרה לביתנו לחפש אותי לחקירה אומרים הוריי: "הבחור לא בבית. לא יודעים איפה הוא."

אני מגיע לכפר מנחם באוטובוס דרום יהודה עם המוכתר של קיבוץ עמיר, ומתקבל על ידי איש ההגנה במקום, דוד קרון. לימים הצטלבו דרכינו שוב בשירותינו בצה"ל בשנות המדינה הראשונות.

אני מקבל  מיטה ומזרון קש במאהל מחלקת הפלמ"ח. גרתי באוהל עם חברי הפלמ"ח עלי בן צבי ויגאל וייסמן. עלי, בנו של יצחק בן צבי, שהיה לנשיאה השני של מדינת ישראל, היה ממקימי קיבוץ בית קשת ונהרג במלחמת העצמאות. יגאל התנדב לפלמ"ח, בן למשפחה מיוחסת ממצרים, היה בעלה של הפסנתרנית פנינה זלצמן.

כשמזכיר הקיבוץ שואל אותי במה אני יכול להשתלב בסידור העבודה, עניתי שאני יודע לחרוש עם פרדות.

"טוב," אמר, "אז תקבל זוג פרדות ועגלה. ואתה תהיה העגלון."

אני אוהב את הפרדות והן אוהבות אותי כי נתתי להן מנות שעורה מוגדלות והן נשמעות לי לכל משיכת מושכות. עבודה בפלחה, הובלת זבל ובעבודות עפר בתוואי הכביש שנסלל אז, שיחבר את כפר מנחם לכביש הראשי, ליד הכפר הערבי מסמייה,  כ-5-6  ק"מ מהקיבוץ.

באחד מימי ראשון של חודש נובמבר 1942, גשמים חזקים, וסידור העבודה שלי היה להוביל בעגלה את מזכיר הקיבוץ מוטס ועוד חבר, ואת חנקה, בהריון בסוף חודש תשיעי, לבית החולים "הדסה" בתל אביב, שם היא אמורה ללדת.

יצאנו ב-6 בבוקר, גשם,  בוץ, בדרך העפר, עד מסמייה שעל הכביש הראשי, משם אמורים לעלות על אוטובוס דרום יהודה ולהמשיך לתל אביב, ואני עם העגלה והפרדות – לחזור לקיבוץ. כל הדרך ירד עלינו גשם שוטף. הגענו למסמייה כעבור שעה.

בינינו לבין הכביש הראשי זורם נחל מסמייה, שכל הקיץ היה יבש וחציתי אותו לא פעם, אבל עכשיו היה מלא עד גדותיו בזרם חזק ושוטף כ-15 מטר רוחבו. הפרדות כבר על שפת הנחל ואני שואל את מוטס: "מה עושים?" והוא אומר: "תנסה לעבור דרך המים לגדה השניה."

אני מסתכל על חנקה שישבה בשקט מכוסה מעיל גשם גדול, מכונסת בעצמה, ומתפלל שנעבור בשלום. הפרדות ממושמעות לי ואני קורא "קדימה!" – והן נכנסות לנחל ולמים הגואים וזורמים עד שמי הנחל מציפים את העגלה ואת רגלינו.

אני והפרדות פועלים ברגע זה אינסטינקטיבית, אני צועק אל הפרדות, הן מבינות אותי, וממרכז הנחל אני מושך את הרתמות של הפרדות חזק שמאלה עם כיוון הזרימה ועושים חצי פרסה וחוזרים ועולים לגדה המזרחית, ממנה באנו. 

זה נמשך דקות ספורות, שנידמו כמו נצח. מוטס לוחץ את ידי וכולנו שותקים ונרגעים.

ילדי הכפר מסמייה עומדים בגדה השנייה,  רואים את המתרחש וצוהלים משמתה.

הגשם נחלש מאוד, אנחנו והפרדות נחים כרבע שעה. בעצה אחת עם מוטס אני נוהג את העגלה לאורך גדת הנחל,  מגיעים למקום שנראה יותר שטוח, הזרימה הולכת ונחלשת, מחכים עוד רבע שעה ומחליטים ועוברים בקטע זה לגדה השנייה.

הגשם שוב יורד, אנחנו  עולים לכביש המוצף מים. איחרנו את האוטובוס ואנחנו נוסעים למושבה גדרה. בדרך רואים את מחנות הצבא הבריטי, אוהלים מוצפים וזרמי מים על הכביש. שלושת הנוסעים שלי יורדים בתחנת האוטובוס בגדרה וממשיכים לתל אביב. אני עולה למושבה לחצר של אחד האיכרים, שאצלו באורווה משאירים בדרך כלל את והפרדות והעגלה, כשיש נסיעת המשך,  מתיר את הפרדות ונותן להן מנה גדושה של אוכל ושתיה.

גם אני נוסע באוטובוס הבא לתל אביב, לחדר השכור של כפר מנחם, מתרחץ,  מייבש את הבגדים וישן עד שש בערב. מוטס מגיע ומספר שלקח את חנקה לבית החולים, ושם, אחרי זמן קצר, חנקה ילדה בן. שמחתי מאוד. מוטס ואני חגגנו בארוחת ערב ובהצגה ב"הבימה" וחזרנו לישון בחדר.

למחרת בבוקר, שמיים כחולים ובהירים, שמש נהדרת, יום נפלא אחרי הגשם. לא להאמין.

מוטס הולך לענייניו, אני נוסע לגדרה, נפרד מן האיכר וחוזר עם העגלה והפרדות לכפר מנחם. נחל מסמייה, במקום שכמעט עמדנו לטבוע בו, אתמול ריק ממים, קצת בוץ שמתייבש בשמש.

בקיבוץ כולם שמחים להולדת הילד נדב. ואני חוזר לעבודתי כעגלון.

כעבור כשלושה חודשים בכפר מנחם, אני מקבל הודעה מהבית בראש פינה שאני יכול לחזור. השנה כבר 1943.

נפרדתי בשמחה מכל החברים ומכפר מנחם שהיה לי בית בתקופה האחרונה עם קשרי עבודה וחברה טובים ויפים.

במסיבת חג חנוכה, באותו החורף בכפר מנחם, שמחה וריקודים, ניגש אליי מוטס ונותן לי שעון יד חדש ומכריז במסיבה שזו מתנת פרידה לאבנר במקום שעון היד שלי שנעלם כשניסינו לחצות את הנחל בשיטפון הגדול.

ישבנו, כפי שנקבע, בביתנו בראש פינה, נינוחים, חוזרים על סיפורים של למעלה משבעים השנים שעברו. מעלים עוד ועוד סיפורים, ואז נכנסה בתנו יעל, שגרה עם משפחתה בקרבת רחוב ועודכנה על הביקור, ראתה את האורחים ושאלה  בחיוך ובקול של מנחה טקס:

"נו, ואיפה הרך הנולד?"

וכולנו צחקנו צחוק גדול...

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

תעתועי אקלים – האם עתיד האנושות בסכנה? 

עתיד האנושות בסכנה, שואה אקלימית ממתינה בפינה. זה קו החשיבה המקובל בימינו (conventional wisdom). מי שמעז לפקפק בכך, הוא מטומטם, מפגר, אידיוט, סתם בור ועם הארץ או ... רפובליקני. אחד כזה יש לאשפז אם לא להעמיד לדין. בעידן הפוליטיקה התקינה, כאשר נושא מדעי הופך לנושא פוליטי, הדיון בו מתנהל ע"פ כללי המשחק של הדיון הציבורי, ולא המדעי. אובמה, שהצד החזק שלו הוא איתור אמצעים להסחת דעת ההמון (Weapons of Mass Distraction או WMD), רואה במחלוקת סביב השינויים האקלימיים הזדמנות נוספת להסיח את הדיון הציבורי משרשרת המחדלים והכישלונות שאיפיינו את שבע שנות כהונתו הראשונות – לנושא "ניטראלי". הוויכוח על שינויי האקלים תופס מעמד מרכזי בוויכוח הבין מפלגתי. הוא אפילו מאפיל על נושאי ההגירה הבלתי חוקית וההפלות. תרומתו למערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב מורגשת כבר היום, והיא תגבר עם התקרב מועד הבחירות.

1. מבוא

שינויי האקלים המתרחשים על פני כדור הארץ הם בכותרות. התקשורת מרבה לעסוק בהם לאחרונה. כתוצאה מהפוליטיזציה של הנושא, הדיון מתנהל רובו ככולו ע"י אנשים שבהיעדר מונח מתאים אכנה "קלימטולוגי מערכת" – עיתונאים המסובים אל שולחנות המערכת של אמצעי התקשורת ופוסקים משם הלכות בכל נושא העולה לדיון ציבורי (פונדיטים).

קלימטולוגיה, או תורת האקלים, היא תחום מחקר מורכב. העוסקים בו חייבים לגלות בקיאות ביותר מתחום מדעי אחד, תחומים שכל אחד בפני עצמו דורש הבנה וידע ברמה אוניברסיטאית. הקושי העיקרי נובע מהעובדה שהמדידות אינן מבוצעות בתנאי מעבדה. כאשר חוקרים מנסים לאמת ממצאים מסוימים באמצעות מדידות חוזרות, קשה מאוד, למעשה בלתי אפשרי, לשחזר את הניסויים. בניגוד למסופר בתקשורת, אין אחדות דעים בין המדענים העוסקים בתחום. קלימטולוגיה איננה תחום ההתמחות שלי. אבל אני פיסיקאי עם הרבה שנות ניסיון במחקר. כשאני שומע שמי שהוא טוען שהוא מסוגל לקבוע מה תהיה הטמפרטורה על פני כדור הארץ בעוד 50 שנה, או בסוף המאה, בדיוק של עשירית מעלה (פארנהייט!) – אני יודע שמדובר ברמאי. מצבם של "מדענים" כאלה נוח – הם לא יהיו כאן כאשר תחזיותיהם תעמודנה למבחן. 

חוזי השחור האקלימי לא שמעו כנראה על מאמן הבייסבול האגדי, יוגי ברה, שפסק – קשה מאוד לחזות, בייחוד את העתיד. לכן הם מקלידים ללא היסוס ובביטחון מלא את מאמריהם על מה שהעתיד צופן לאנושות.

 שאלה מעניינת היא למי מבין מומחי האקלים של התקשורת, המרבים לכתוב על הנושא, יש מושג מה כרוך במדידת הטמפרטורה הממוצעת השוררת ע"פ כדור הארץ ומה מידת הדיוק שניתן להשיג במדידות האלו. אני יכול להבטיח להם דבר אחד – זה לא כמו למדוד את החום של תינוק ע"י תחיבת תרמומטר לישבן. זה קצת יותר מסובך.

2. הבוס לא תמיד צודק, אבל הוא תמיד הבוס

כדור הארץ מתחמם. הטמפרטורות הממוצעות השוררות על פני כדור הארץ נמצאות בעלייה, לפחות מאז שהתחילו לבצע מדידות שיטתיות של הטמפרטורות האלו במחצית המאה ה-19. זאת עובדה שאין עליה חולקים. מהתקשורת הליבראלית משתמע שיש ה"מכחישים" את העובדה הזאת, אבל זו המצאה בלבד. הבעייה היא שזה תהליך שנמשך כבר מאות שנים. מעט מאוד ידוע על הטמפרטורות ששררו על פני כדור הארץ לפני 1850, ועל אחת כמה וכמה לפני חמש מאות, אלף, או מאה אלף שנה. "נתונים" מהעבר, אותם מרבים לצטט בתקשורת, מקורם בהערכות, בניחושים וכן במודלים וסימולציות שאין שום דרך לאמת אותם.

כותרת סנסציונית שראיתי לאחרונה בעיתונות היתה – שנת 2015 עומדת להיות השנה החמה ביותר בכל הזמנים. עורך העיתון שהדפיס אותה "שכח" לספר לקוראיו ש"כל הזמנים" מתייחס לתקופה של קצת יותר מ-150 שנה, ושהפרשי הטמפרטורה שנמדדו היו עשיריות ספורות של מעלה – פחות מתחום השגיאה.

 המחלוקת בין המדענים איננה מתייחסת לעצם תופעת ההתחממות כפי שהתקשורת הליבראלית נוהגת להציג זאת. הספק (Skepticism) אותו מעלים החולקים על ממשות הסכנה האקלימית, מתייחס לשלושה היבטים של שינויי האקלים –

עד כמה השינוי הזה הוא מעשה ידי האדם – אנטרופוגני (Anthropogenic)

מה היא מידת החומרה שלו

ואיך, אם זה בכלל אפשרי, ניתן למנוע או להאט אותו.  

הטמפרטורות ששררו על פני כדור הארץ עברו אין ספור שינויים במהלך מיליוני השנים שהוא קיים. היו מצבים קיצוניים, תקופות קרח, בהן הטמפרטורות היו נמוכות במידה שמנעה קיומן של צורות חיים כל שהן. בין תקופות קרח הטמפרטורות עלו לרמות בהן יכלו להתפתח חיים. כדור הארץ נמצא היום אחרי תקופת קרח שהסתיימה מתי שהוא לפני מאות אלפי שנים ואולי יותר. מטבע הדברים, משהסתיימה תקופת הקרח טמפרטורת כדור הארץ החלה לעלות – כדור הארץ התחמם. במוקדם או במאוחר, התהליך ישנה כיוון – הטמפרטורה תרד וכדור הארץ יתקרר עד שתגיע תקופת הקרח הבאה. מתי זה יקרה? אף אחד לא יודע. לוחות הזמנים של התהליכים האלה נמדדים במאות אלפי שנים, לפעמים יותר. תחזיות השחור בהן מלעיטים את הציבור "מומחי" האקלים של התקשורת, יוצרים את הרושם שהמחזוריות של שינויי האקלים נגמרה, שהתחממות כדור הארץ הנוכחית לא תיעצר מעצמה. שעבר זמנן של תקופות הקרח.

במאמר מוסגר, בשנות השבעים של המאה הקודמת, רואי שחורות המנהלים היום את המערכה לעצירת התחממות כדור הארץ, טענו באותה מידה של ביטחון שתקופת קרח חדשה ממתינה מעבר לפינה. 

הנשיא אובמה מנה לאחרונה שורה של אתגרים הניצבים בפני האנושות. בראש הרשימה מופיעה התחממות כדור הארץ, שהיא לדבריו, הסכנה הגדולה ביותר הנשקפת לעתיד האנושות. אתגרים אחרים – הטרור האסלאמי, האימפריאליזם הרוסי, האיום של סין על שכנותיה, הגרעין האיראני, העוני והבערות הקיימים בארצות העולם השלישי, התפוצצות האוכלוסייה – כולם בטלים בשישים לעומת האסון הצפוי לעולם מהתחממות כדור הארץ (כדאי לציין כאן שלדעתו של אובמה, במקום השני אחרי הסכנה האקלימית נמצאת הבנייה בירושלים...)

הבעייה האמיתית היא לא סדרי העדיפויות של אובמה, אלא ביטחונו שאת התחממות כדור הארץ ניתן לעצור באמצעות צו נשיאותי. מהצהרותיו של אובמה לא נראה שפיגוע הטרור האחרון בצרפת (ב-13 בנובמבר, 2015), יביא לשינוי בסדרי העדיפויות שלו.

 אובמה לא תמיד צודק, אבל אובמה הוא עדיין הבוס (הנשיא). בשיטת הממשל האמריקאית אין אפשרות מעשית להדיח או להחליף נשיא מכהן. לכן, לטוב או לרע, אובמה יהיה כאן עד ה-20 בינואר 2017. מאחר שאנשים דואגים בראש ובראשונה לאינטרס של עצמם, סביר להניח שאחרי שאובמה אמר את דברו לא יהיו רבים שיסתכנו לומר "המלך ערום". וודאי לא אנשים שעתידם תלוי בו בצורה כזאת או אחרת (שמירה על מקום העבודה, קידום מקצועי, תקציבי מחקר וכו'). 

דוגמא לאבסורד אליו אפשר להגיע כתוצאה מהליכה בתלם התכתיב האקלימי של אובמה אירעה במערכת הבחירות המתנהלת ע"י הדמוקרטים לקביעת מועמד המפלגה לנשיאות. אחד המועמדים – ברני סונדרס, קבע בפסקנות כי אי אפשר להתעלם מהקשר בין התחממות כדור הארץ לבין הטרור.

בהשאלה מאמרת חז"ל "צדיקים, מלאכתם נעשית בידי אחרים," מלאכתו של אובמה גם היא נעשית בידי אחרים. נושאי הדגל במערכה להצלת האנושות הם "מומחי" האקלים המועסקים ע"י מערכות התקשורת. אובמה רק מסמן את הכיוון. מי שמטיל ספק בתחזיות השחור של אובמה הופך בין לילה למטרה לגיטימית של 'עליהום' תקשורתי. דוגמא אופיינית: פאול קרוגמן, מבכירי הפונדיטים של הניו יורק טיימס, דורש להקים בתי דין במתכונת של משפטי נירנברג בהם ידונו את ה"כופרים". קרוגמן הוא כלכלן שזכה בפרס נובל. לא ידוע לי על איזו שהיא התמחות מדעית שלו מעבר למה שלומדים בבי"ס תיכון. 

על מדענים ואנשי מקצוע שאינם "קונים" את תורת אובמה מופעלים לחצים להכיר ב"טעותם" ו"להתיישר" עם הקו. דוגמא אופיינית: בכינוס של עובדי משרד הפנים שהתקיים לא מזמן, סלי ג'ואל, שרת הפנים, הצהירה – מי שמפקפק בנכונות הסכנה האקלימית, מקומו איננו כאן. המסר היה ברור. למעט העובדה שהיום כבר לא מעלים כופרים על המוקד, זה לא שונה מהטיפול לו זכה גלילאו כאשר הוא חלק על עמדת הכנסייה הקתולית והתעקש על דעתו שכדור הארץ מקיף את השמש.

 על עורכי העיתונים המדעיים מופעלים לחצים למנוע פרסומן של עבודות מחקר שממצאיהן אינם עולים בקנה אחד עם קונצנזוס השואה האקלימית. בעולם האקדמי, בו עתידו של מדען נקבע ע"פ מיספר הפרסומים שלו, זה גזר דין מוות מדעי על החוקר. 

 בשנת 2009, בעקבות פריצה לשרת של המרכז למחקר קלימטולוגי באוניברסיטת מזרח אנגליה (UEA), נחשפה תכתובת דוא"ל בין חוקרים וראשי קבוצות מחקר בארה"ב ובאנגליה שאישרה את קיומה של מדיניות מכוונת למניעת פרסום מחקרים שתוצאותיהם יכולות "להביך" את תומכי הסכנה האקלימית. המקרה זכה לכינוי – Climategate (בהשאלה משמה של שערוריית Watergate שהביאה להתפטרותו של הנשיא ניקסון ב-1974). בין היתר, אותה פריצה גם חשפה את העובדה שנתונים עליהם התבססו המחקרים המתריעים על השואה הצפויה מהתחממות כדור הארץ, "אבדו" באורח מסתורי כאשר הועלתה דרישה לבדיקה חוזרת.

 תגובות הממסד: הסנאטורית הדמוקרטית מקליפורניה, ברברה בוקסר, שכיהנה כיו"ר וועדת הסנאט לאיכות הסביבה, דרשה מה-FBI לאתר את המדליפים על מנת שאפשר יהיה להעמידם לדין.

700 עובדים של השירותים המטאורולוגיים בבריטניה – כולם עובדי מדינה, נדרשו לחתום על עצומה בה נאמר ש"לא נמצאו פגמים במחקרים". כמצופה, כולם חתמו.

 הוועדה הבין ממשלתית שארגון האו"ם הקים לעסוק בשינויי האקלים –  (The Intergovernmental Panel on Climate Change – IPCC) – הצהירה ש"הנושא נבדק, ולא נמצאה כל סיבה לפקפק באמיתות הממצאים"

 נושא שינויי האקלים הפך לכדור משחק בזירה הפוליטית וכתוצאה מכך לא ניתן לקיים עליו דיון ענייני.

3. מדע או אג'נדה?

עולם המדע שונה מהזירה הפוליטית. המדע איננו דמוקרטיה, ולא תמיד הרוב קובע. אדרבא, בהרבה מקרים, הבודדים ש"שחו נגד הזרם" היו אלה ש"ניצחו". מדענים הם מטבעם אנשים המטילים ספק במוסכמות. ספקנות היא חלק מ"הגדרת התפקיד" של מדען. קונצנזוס הוא מושג שאין לו מקום בעולם המדע. כאשר מספרים שיש קונצנזוס בין "כל המדענים" (כשהדגש הוא על "כל") לגבי נושא מסוים, בדרך כלל מדובר בהונאה. האמרה "קול המון כקול שדי" איננה תופסת במדע, על אחת כמה וכמה כאשר ההמון מורכב ברובו מהדיוטות.

 בזירה הפוליטית כללי המשחק הם שונים. שם קובעת האג'נדה. בזירה הפוליטית שולט העדר – למען הדיוק, הדמגוגים המנהיגים את העדר. דיונים בזירה הפוליטיים אינם מתנהלים לגופו של עניין. ב"דיון" המתנהל בזירה הפוליטית צד אחד מתמקד באישיותו של הצד השני (ad hominem), ולא בטענותיו. בימינו, הצד הליבראלי של הקשת הפוליטית התקדם צעד נוסף – עכשיו ההשקפה הליבראלית היא שליריב אין בכלל זכות להביע את דעתו. עבור הליבראלים חופש הדיבור הוא הזכות למנוע את חופש הדיבור ממי שחולק על דעתם (זה לא רעיון חדש. לנין הגה אותו בראשית המאה הקודמת).

התפיסה הזאת של מושג חופש הדיבור איננה מוגבלת לדיוני האקלים. היא רווחת כמעט בכל דיון ציבורי על נושא כל שהוא. היא היום תשתית החשיבה בעולם האקדמי.      

 הציבור הרחב איננו מתמצא בתהפוכות האקלים. למעט מעקב שיגרתי אחרי תחזיות מזג האוויר, האדם ברחוב שואב את המידע שלו על שינויי האקלים ממאמרים בעיתונים כמו הניו יורק טיימס. שם הוא יכול לקרוא למשל ש 80% מהציבור (קוראי העיתון?) מאמין שהתחממות כדור הארץ היא "סכנה ממשית" – או ש-97% מהמדענים תומכים (?) "בסכנה הנובעת מהתחממות כדור הארץ" – איך הגיעו למספר הזה (97%), זה נושא למאמר בפני עצמו. אבל 97% נשמע משכנע. בכל מיקרה, מי יפקפק במה שכתוב בניו יורק טיימס?

 דוגמא טובה היא המושג גזי החממה, מושג המופיע לעתים קרובות בתקשורת. כמה אנשים יודעים מה הם גזי החממה? לאדם ברחוב ידוע שמדובר בדו תחמוצת הפחמן (CO₂). דו תחמוצת הפחמן הוא רק גז אחד בין מרכיבי גזי החממה. אלה כוללים בין השאר תרכובות של חנקן (בעיקר גז מתאן הנפלט בכמויות ע"י בעלי חיים המעלים גירה) ואדי מים (עננים).

תרומת דו תחמוצת הפחמן לאפקט החממה היא הקטנה ביותר מבין גזי החממה. הקשר בין ריכוז דו תחמוצת הפחמן באטמוספרה לבין התחממות כדור הארץ לא ברור. המדענים עדיין לא מצאו דרך להסביר את העובדה שלמרות שתכולת דו תחמוצת הפחמן באטמוספרה גדלה באופן משמעותי במהלך 18 השנים האחרונות, לא חלה עלייה מקבילה בטמפרטורה של כדור הארץ במהלך התקופה הזאת. למעשה ההתחממות נעצרה. 

מדוע אם כך שומעים כל הזמן רק על דו תחמוצת הפחמן וכלל לא מתייחסים לגזים האחרים? במהותו זה הסיפור על האדם שמחפש את המפתח שאבד לו במקום בו דולק האור ולא היכן שהוא איבד אותו. על כמות דו תחמוצת הפחמן הנפלטת לאטמוספרה ניתן לשלוט (זה לא מדויק, אבל לא כאן המקום לדיון מפורט בנושא), על הגזים האחרים לא.

 בתום תהליך בדיקות מייגע ורב עיכובים, שנמשך כמעט עשר שנים, אחרי שלא נמצאה שום סיבה לעכב את הפרויקט, אובמה הטיל וטו על פרויקט צינור הנפט קיסטון (The Keystone XL Pipeline Project) – צינור נפט באורך של כ-3,500 ק"מ, שנועד להעביר נפט מקנדה לבתי זיקוק בדרום ארה"ב על חופי מפרץ מכסיקו.

ב-11 בנובמבר 2015 אובמה הופיע מול מצלמות הטלוויזיה והסביר בגאווה שביטול הפרויקט נועד להראות לעולם שארה"ב משמשת דוגמא – ארה"ב לא מסתפקת בדיבורים על עצירת התחממות כדור הארץ, ארה"ב נוקטת גם בצעדים מעשיים.

 הבעיה היחידה היא שאין שום קשר בין הפרויקט הזה להתחממות כדור הארץ. נפט הזורם בצינור, גם אם הצינור לא קבור במעמקי האדמה, איננו פולט דו תחמוצת פחמן כמו שצינורות מים או צינורות ביוב אינם פולטים דו תחמוצת פחמן. חסידי איכות הסביבה התנגדו לפרויקט בגלל החשש מזיהום שייגרם במקרה של דליפת נפט מהצינור. התחממות כדור הארץ בכלל לא היתה שיקול בטענותיהם. הווטו של אובמה נועד לרצות את חסידי איכות הסביבה שביניהם יש מיספר לא מבוטל של עתירי ממון התורמים למפלגה הדמוקרטית. אם אפשר באותה הזדמנות לשפר את תדמיתו כמציל האנושות, למה לא? 

חסידי איכות הסביבה רואים בביטול הפרויקט "ניצחון". הם אינם מבינים שהם ירו לעצמם ברגל. הובלת הנפט ברכבות' כפי שזה נעשה היום וימשיך בעתיד, כרוכה בסכנה הרבה יותר גדולה של זיהום סביבתי - תאונות של רכבות הן הרבה יותר שכיחות מאשר דליפות מצינורות. פליטת דו תחמוצת הפחמן כתוצאה מהשימוש בנפט להפקת אנרגיה בתחנות כוח או כדלק בתחבורה המוטורית, איננה תלויה באופן בו הנפט הגיע אל ייעודו. 

4. האדם והסביבה

שינויי האקלים הם רק פן אחד של השינויים הסביבתיים שהאדם גרם וגורם להם. מסיבות פוליטיות מדברים היום אך ורק על שינויי האקלים, והנושא ממלא את הכותרות. אבל הנזק הסביבתי שנגרם ע"י האדם איננו מתמצה בשינויי האקלים בלבד, הוא מכסה תחומים הרבה יותר רחבים.  בשאלה אם עיסוק היתר בשינויי האקלים מוצדק או שזו רק גחמה של פוליטיקאים נעסוק בפרק הבא.    

יחסי הגומלין בין האדם והסביבה בה הוא חי, עברו מיפנה דרסטי בערך לפני 12,000 שנים, כאשר בני האדם החלו לעסוק בחקלאות. המעבר מחברה של ציידים/מלקטים לחברה המתקיימת מחקלאות – "המהפכה החקלאית", הביא לשינוי מהותי באורח החיים של בני האדם. בניגוד למסופר בספר בראשית (הגירוש מגן העדן והגזירה "בזיעת אפיך תאכל לחם"), זה לא אירע בבת אחת. זה היה תהליך מתמשך. עם העיסוק בחקלאות האדם החל להשפיע על הסביבה ולשנות אותה. 

השינויים, שלא תמיד היו לטובה, נמשכים עד היום. המהפכה התעשייתית במחצית השנייה של המאה ה-18 האיצה את התהליך. השימוש בחומרי דלק שמקורם במאובנים – פחם, נפט וגז טבעי כמקורות אנרגיה במהלך המאות ה-18, ה-19 וה-20 – גרם נזקים רבים לסביבה, בחלקם בלתי הפיכים. אזורים שלמים הפכו לבלתי מתאימים לחיים אנושיים. השימוש בסוגי דלק אלה כרוך בפליטה מאסיבית של גזים "לא סימפטיים" כמו דו תחמוצת הפחמן, תרכובות של גופרית, חנקן וכו' – לאטמוספרה.

אורח החיים המודרניים, שהביא לגידול אקספוננציאלי בצריכת האנרגיה, הגביר את השימוש בדלקים שמקורם במאובנים. בשלב הראשון שינויי האקלים לא היו בראש מעייניהם של חסידי איכות הסביבה. קצב גידול צריכת האנרגיה בעולם המערבי, ובעיקר התיעוש של המדינות בעלות מגה אוכלוסייה – הודו וסין, שינה את סדרי העדיפויות.

5. שינויי האקלים – הכצעקתה?

התחממות כדור הארץ היא אמיתית, היא נובעת מפעילות האדם, והיא בעייה חשובה. אבל זה לא סוף העולם –

 Global warming is real – it is man-made and it is an important problem. But it is not the end of the world.

המשפט הזה הופיע בשנת 2010 בעיתון "ניו סטייטסמן", הוא נאמר ע"י חוקר דני בשם ביורן לומבורג (Bjørn Lomborg), העומד בראש פורום המכונה הסכמת קופנהגן. הפורום הזה הוקם בשנת 2004 בחסות ממשלת דנמרק (הוא רשום גם כעמותה ללא מטרת רווח בארה"ב). הפורום הזה הוא מכון חשיבה בו חברים חוקרים ומדענים מתחומים שונים, ביניהם כמה כלכלנים שזכו בפרס נובל. הפורום הזה דן באתגרים בפניהם ניצבת האנושות בדורות הבאים, מתוך מטרה לקבוע סדרי עדיפויות לטיפול בהם. כינוסים של הפורום התקיימו בשנים 2004, 2008 ו-2012. הדיונים לא הצטמצמו רק להיבט המדעי. שאלות כמו מידת הדחיפות של הבעיות, המעשיות והיעילות של הפתרונות המוצעים וכן שיקולים של עלות-תועלת, היו במרכז הדיונים.

 יקצר המצע מלדון כאן בפירוט בכל המסקנות של הפורום. אמנה כאן כמה בלבד.

כפי שניתן ללמוד ממשפט הפתיחה בראשית הפרק, חברי הפורום אינם מזלזלים בחשיבות התחממות כדור הארץ, ובצורך להתמודד איתה. הם רק חולקים על מידת הדחיפות שלה. הם מנו למעלה מ-20 (!) בעיות שדחיפותן קודמת למניעת "השואה האקלימית".

לדוגמא, בראש רשימת הבעיות הדחופות אותן יש לפתור, נמצאות תת-תזונה של ילדים בעולם השלישי, התפוצצות האוכלוסייה, והמחסור הגלובאלי הצפוי במזון.

מסקנה אחרת של הפורום היתה שהשפעת הקיצוצים בפליטת דו-תחמוצת הפחמן על התחממות כדור הארץ תהיה מוגבלת ולא תצדיק את ההשקעות העצומות שתידרשנה. אחזור לנקודה הזאת בפרק הבא. 

לומבורג מרבה להופיע בפורומים שונים בארה"ב ולהרצות על ממצאי הפורום. אובמה איננו הבוס שלו, ולכן הוא לא חושש לחלוק עליו. לא שומעים עליו ואת מאמריו לא ניתן למצוא בעיתונות הממוסדת כמו הניו יורק טיימס, הוושינגטון פוסט או הלוס אנג'לס טיימס. בעיתונות הזאת אין מקום למי שמעז לכפור בתזה של אובמה. העיתון היחיד שמפרסם את מאמריו של לומבורג, למעט עיתונים מקצועיים שבדרך כלל אינם נגישים לציבור הרחב, הוא הוול סטריט ג'ורנל.

6. האדם מול איתני הטבע

השינויים הסביבתיים שהאדם גרם להם יצרו את האשלייה שבהתמודדות עם איתני הטבע ידו של האדם תהיה תמיד על העליונה. ולא היא. פעם אחר פעם הטבע מזכיר לנו מי הוא "בעל הבית". אירועים כמו רעידות אדמה, התפרצויות הרי געש, סופות הוריקן וטורנדו, מפולות שלגים, צונאמי וכו' – מותירים אותנו חסרי אונים בכל פעם שהם מתרחשים. באשר לשינויים מעשי ידי אדם, השאלה היא האם ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. האם אחרי שהשד יצא מהבקבוק ניתן לכלוא אותו בחזרה. 

הנושא כאן הוא מניעת ההתחממות ע"י ריסון פליטת דו תחמוצת הפחמן (להלכה מתייחסים לגזי החממה, אבל בפועל הכוונה היא לדו תחמוצת הפחמן בלבד). כפי שנאמר בפרק הקודם, ההתחממות היא בעייה אמיתית והיא נובעת מפעילות האדם. אבל זו תמונה חלקית בלבד. כדור הארץ החל להתחמם מאות אלפי שנים לפני שהאדם החל להטביע את חותמו על הסביבה. ההתחממות החלה עם תום תקופת הקרח האחרונה, הרבה לפני שהאדם גילה את האש, הרבה לפני המהפכה החקלאית ובוודאי הרבה לפני המהפכה התעשייתית. בלי להתייחס לצד הכמותי, תרומתו של האדם היא חלקית בלבד.  

 ההתמודדות עם דו-תחמוצת הפחמן היא בעייתית מכמה סיבות.

בראש ובראשונה הימצאותה של כמות מסוימת של הגז הזה באטמוספרה היא תנאי הכרחי לפוטו-סינתזה, התהליך הכימי שבזכותו מתקיימים צמחים ועצים. לא ידוע לי אם מי שהוא ניסה לחשב מה היא הכמות האופטימאלית הדרושה כדי לשמור על היערות, על הצמחייה הטבעית ובעיקר על הגידולים החקלאיים מהם האדם מפיק את מזונו.

בעייה שנייה, לא פחות חשובה, היא מה שאכנה כאן "גם לחיה נשמה". כמות דו-תחמוצת הפחמן הנפלטת לאטמוספרה מבעלי חיים, בעיקר בעלי חיים המשמשים ליצירת מזון (בקר וצאן) עולה על כל מה שהתחבורה המוטורית "תורמת".

 מי שמשלה את עצמו שבחברת השפע אנשים יפסיקו להשתמש ברכב, או שיוותרו על הסקת בתיהם בחורף, או על מיזוג האוויר בבתיהם בקיץ, שילך לבקר את אל גור, הלוחם הגדול בשינויי האקלים, ויראה איך הוא חי.

 בעיה נוספת נובעת מהצורך לספק לאנשים צרכים בסיסיים. דוגמא אחת: כשלוש מאות מיליון בני אדם חיים בהודו ללא חשמל. חיבורם לרשת החשמל, דבר שעומד לקרות בעתיד הנראה לעין, יגדיל את כמות דו-תחמוצת הפחמן הנמצאת היום באטמוספרה בקרוב ל-20%. זה לבד ינטרל את כל ה"הישגים" של מדיניות הקיצוצים של אובמה.  

לסיכום, מלחמתו של אובמה בדו-תחמוצת הפחמן אינה שונה בהרבה ממלחמתו של דון קישוט בתחנות הרוח. עדיין אין תחליף מעשי לשימוש בדלקים ממאובנים, הדיבורים על אנרגיה "ירוקה", שמקורה בשמש או ברוח הם דיבורים בלבד. רחוק מאוד היום בו הם יוכלו לספק את הדרישה.

7. מעל בימת האופרה

אסיים בנימה משעשעת. אל גור, סגן נשיא ארה"ב לשעבר, בנה לעצמו קריירה על "חזון" השואה האקלימית. אחרי שבשנות ה-90 של המאה הקודמת הוא ייחס לעצמו את זכויות היוצרים על המצאת האינטרנט, הוא החל להאמין בכישוריו וביכולתו לתפקד כמדען. בשנת 2006, אחרי שאבדה תקוותו לחזור לחיים הפוליטיים, הוא כתב ספר בשם אמת בלתי נוחה (An Inconvenient Truth) העוסק בסכנה האקלימית. במקביל הוא גם הפיק סרט "דוקומנטרי" על הנושא. בזכות מעשיו אלה הוענק לו פרס נובל לשלום (מה הקשר?) בשנת 2007.

 לאחרונה הושלם המעגל. בחודש מאי, 2015, התקיימה בלה סקאלה במילאנו הצגת הבכורה של האופרה CO₂, אופרה שחוברה ע"י מלחין איטלקי בשם ג'יורג'יו בטיסטלי, המתבססת על ספרו של אל גור. המעוניינים לטעום קטע מהחוויה המוסיקלית הזאת יכולים למצוא אותה כאן:

 https://www.youtube.com/watch?v=Xw2N4yLm5C4.  

ד"ר ישראל בר-ניר, "תעתועי אקלים – האם עתיד האנושות בסכנה?", מגזין המזרח התיכון, 22 בנובמבר 2015.   

* * *

אשר תורן

תוכניות לאיסלומו של עולמנו

כולנו מכירים, נכון או לא נכון, את הסיפור שאלי כהן היה ברשימת המועמדים הקצרה למשרת שר הביטחון בדמשק. היו לאלי כהן הצלחות כבירות שם אבל למשרד הביטחון הוא לא הגיע. לקחים נלקחו מהמאורעות האלו לא רק בדמשק ובישראל אלא בכל מדינה בעולם עם שירותי מודיעין כל שהם.

מהיום הראשון שאובמה הופיע כמועמד לנשיאות היתה לי, ולא רק לי לבד, הרגשה שהוא בא להרוס את אמריקה. הוא קרא לזה ״שינוי״ אבל שינוי בז׳רגון של שיקאגו וסול אולינסקי זה הרס וכאוס. עד כאן הכול פחות או יותר ידוע בחוגים נרחבים ומסוימים, השאלה המתבקשת (קונספירציה אוי, וואי) היא, האם היתה יד מכוונת (וארנק מלא) לקריירה המטאורית של ברק אובמה? יד מכוונת לחינוך מהפכני נאות וממון לסלילת המסלול האקדמאי החשאי (מעט מאוד ידוע על הישגיו האקדמאים) לבית הלבן. (על הקלפיות למכירה בשיקגו כולנו ורם עמנואל יודעים).

מאות אלפי הערבים והמוסלמים שאובמה דחס לנוף המקומי בשנותיו בבית הלבן, וההיסטריה הרעשנית שהוא מפיץ בתקשורת להתנגדות העממית הנרחבת לקליטת 75,000 הגסטפו-ג׳יהדים הסוריים (פליטים, יעני) נותנים לי תחושה שהוא מתכונן להמשיך במעלליו להרוס את אמריקה, במימון נאות כמובן, אחרי הסתלקותו מהבית הלבן.

קטאר (אל ג׳אזירה) קיבלה על עצמה את הפצת האידאולוגיה המוסלמית בעולם. ערב הסעודית התחילה בניטרול אמריקה עוד בזמנם של בוש, האב והבן, וקלינטון ביניהם. הם סילקו עבור בית המלכות הסעודי את איומיו המוחשיים של סדאם חוסיין אחרי שהוא הסביר לאיראן, בשמונה שנות מלחמה קשות, מה עונשם של המתנכלים להגמוניה הסונית במכה. 

אני לא מאלו שחושבים שהסעודים משקשקים במכנסיים (הם לובשים בכלל מכנסיים?) מהאיום של הגרעין האיראני, ולא חושב שישראל תמצא איזה תכל'ס (חוזה הגנה הדדי) בריאד. לסעודים יש תוכניות הרבה יותר רחבות ועמוקות לאיסלומו של עולמנו, ותפקידו של אובמה עוד לא נגמר.

* * *

לחברתנו היקרה, הסופרת חגית אהרונוף

משתתפים בצערך במות עלייך אביך

ד"ר יהושע ירון

חברייך בסומליו"ן

הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל

* * *

אלי מייזליש

"תאונת הדרכים" בצומת תפוח

והפלת המטוס הרוסי

היום – יום שלישי בבוקר [23.11.2015], קרתה עוד "תאונת דרכים" בצומת תפוח נוסח רדיו פלסטין.

צומת תפוח – למי שלא מכיר את המפה או לא היה בשומרון, נמצא 6 ק"מ מזרחית לאריאל, על כביש מס' 5. במחצית הדרך מגלילות ועד צומת פצאל בבקעה. כל תושב מרכז הארץ שנוסע לבקעה או לשומרון עובר בכביש הזה. בבקרים, כביש 5 פקוק ממזרח למערב, כמו דייסת סולת ואי אפשר להחדיר שם סיכה.

אבל היום היה שם פיגוע דריסה מכוּוָן של ערבי, שלא חזר בשלום לעירו ג'נין. הוא נפצע מאש מג"ב [ואם יחזור לעירו לאחר מאסר עולם בכלא, יחזור בלי ביצים].

שאלה: מה יש לו לאותו חרא, לצאת מעירו ג'נין בצפון הגדה, לעבור יותר מ-30 ק"מ כדי להגיע דווקא לצומת תפוח?

כי הוא ידע שבדרך אין סיכוי לפגוע בקבוצה גדולה אלא בבודדים, ואילו בצומת, תמיד ימצא התקהלות של חיילים, כי הם צריכים לבלוש על 4 כנפי הרוח מכל הצדדים. ואכן פגע.

לפני כחודש [גיליון 1087] כתבתי: "אין לי מושג מתי יסתיים מסע סכינים זה." והיות שהשיטה כוללת גם פיגועי דריסה, איני מבין מדוע מתייחסים בזלזול ל"סתם" מכונית ערבית על הכביש. מדוע לא עצרו את הערבי הזה כל הדרך. כל נהג ערבי צעיר הוא חשוד מיידי. ואיני יכול לספור כבר את ההרוגים מפיגועי דריסה. ומזל שהיום זה הסתיים רק בפצועים קל – מזל.

ואני לא מבין מדוע חייבים קצינים בכירים לקיים ישיבת מטה בעמידה בשולי הצומת הנ"ל, ואפילו אם הם בטוחים בעצמם כקצינים קרביים.

האם שמָוּ מבטחיהם במג"בניקים שנמצאים עומדים עם האצבע על ההדק מאחורי בטונדות?  ואמנם הם אלה שפגעו בנהג הערבי, זו היתה טעות שכמעט עלתה להם בחייהם.

וכאמור לעיל, אין לי מושג מתי יסתיים מסע הרג זה, זולת החלטת בזק של נתניהו שחייבים עכשיו לדפוק אותם מפני שהעולם כולו נמצא בסמטוחה מיידית – הפלת המטוס הרוסי, ולך תדע לאן זה יגיע שם באירופה, אולי דווקא ביחסי טורקיה [נאט"ו] ורוסיה הנקמנית.

אגב, אני דווקא שמח שהטורקים הפילו את הסוחוי-24, הכבד יותר, האיטי יותר והמיושן יותר ממטוסי ה-F-16 הטורקיים הזריזים – ומי כמונו היודעים מה המטוסים שלנו, מסוג זה, כבר עשו שמות באוייב הערבי באיזור.

אלה וגם אלה חיים בשקרים. אלה הערבים ולידם הרוסים, שלוּ רצו באמת, היו מוחקים מזמן את דאע"ש מעל שמי האדמה. זה מלמד על האופי השחצני ועל ביטחון-העל של הרוסים, אפילו באיזור מרוחק ממולדתם, שהם פוקדים על מטוס בודד להמריא – כפי שחוו חמשת המיגים הרוסים כשהתרסקו על אדמת סיני. 

ככה גם בבריסל ובצרפת, שלהוטים בימים אלה לתפוס את המחבלים שפוצצו אותם ואינם יכולים – אבל דווקא יש להם רגע להעיר לנו למה ואיך אנו מכים עד חורמה את הפלסטינים, ובו בזמן לבזבז סתם זמן על איזה אטיקטים אידיוטיים ידביקו על היין מהגולן.

אין זאת אלא שאֵלֶה אנטישמים ארורים ושפלים, ועד שיפוג הזמן מפחד הטרור בבריסל, יש להכות מכות קשות בפלסטינים במהירות עד שיפוג ענן האיבה באירופה – וזה לא ייקח עוד הרבה זמן.

ועוד על תאונת דרכים, אמיתית. השבוע, באחד הלילות אני שומע ברדיו כך: "בתאונת דרכים בגליל נהרגו שלושה גברים צעירים." אח"כ הוסיף מישהו שזה קרה ליד הכפר הערבי ראמה. המשטרה שמסרה את הידיעה נמנעה באופן מחפיר למסור מיד שאלה ערבים, וכל משפחה יהודית, ששלחה יקירים לצפון, פתחה בחרדת אימים: "אולי אלה הבנים שלי?"

זו התנהלות דפוקה של המשטרה וגם של הרדיו. מה קרה? למה לא לפרסם מיד שאלה ערבים? וכי העורך אינו יודע כי הם ערבים, כי אינו מבין כי ידיעה כזו – יחד עם כל הפיגועים, מרדדת את מעט המוראל שנותר כאן? מה האיוולת הזו? וכי הציבור הערבי ייפגע מהידיעה כי שלושת בני עמו גנבו וברחו ונהרגו? הרי היו דברים מעולם מאות פעמים וגם אלפים. אז הנה עוד תאונה אחת אצלם, ממש היום לפנות בוקר בנצרת עילית, ככה הרדיו: גבר מהכפר כנה בן שלושים נהרג בתאונת דרכים בנצרת עילית. אסור כבר לומר תושב ערבי מהכפר כנה? מה קרה, הוא לא ערבי?

יסלחו לי כמה ערבים תמימים אזרחי ישראל הרחוקים מפשע זה – אבל כפי שנראה, אין להם שום השפעה – וחבל. לוּ כמה מאות מהם היו מרימים טלפון לבני עמם בגדה ומגדפים אותם על כך שהם מקלקלים להם את חייהם בישראל, פני הדברים היו אחרת. אבל אני מוכן להתערב עם כל ערבי מישראל – שאף אחד מהם לא הרים טלפון וגידף את בן עמו או קרובו בגדה [ויש לרבים מהם קרובי משפחה].

אין לי צל של ספק כי "תאונות הדרכים" הללו תיפסקנה, ככה או אחרת, כי לכל דבר יש סוף, כמו עם הנאצים.

* * *

יום עיון: "קיר הברזל" – אז והיום

מכון ז'בוטינסקי בישראל ומרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום

 באוניברסיטת תל-אביב

מזמינים את הציבור לכנס מיוחד על קיר הברזל הז'בוטינסקאי.

התוכנית:

14:15-14:00 – ברכות ודברי פתיחה

פרופ' מוטי תמרקין, ראש מרכז תמי שטינמץ, אוניברסיטת תל-אביב

מר יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי

15:45-1415 – מושב ראשון: "קיר הברזל" במשנתו של זאב ז'בוטינסקי

יו"ר:

פרופ' עודד פוצ'טר, החוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם, אוניברסיטת תל-אביב

פרופ' אריה נאור, ראש החוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה והעורך הראשי של כתבי ז'בוטינסקי במהדורה מדעית

דוקטרינת "קיר הברזל" ומשמעותה בתורת ז'בוטינסקי

ד"ר אופירה גראוויס-קובלסקי, המכללה האקדמית צפת, עמיתת מחקר במוסד הרצל, אוניברסיטת חיפה

'הכל מתחיל במלחמה מדינית... הוויכוח על המשמעות המעשית של קיר הברזל בארגונים הרביזיוניסטיים

ד"ר אוריאל אבולוף, החוג למדע המדינה, אוניברסיטת תל-אביב

"קיר הברזל" ומוסר – דבר והיפוכו?

16:00-15:45– הפסקה

17:30-16:00 –  מושב שני: "קיר הברזל" – השלכות אקטואליות

יו"ר: מר יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי

מר דן מרידור, חבר כנסת ושר לשעבר מטעם סיעות הליכוד והמרכז

אלוף (מיל.) פרופ' יצחק בן ישראל, ראש סדנת יובל נאמן למדע טכנולוגיה וביטחון וראש המרכז הרב תחומי לחקר הסייבר ע"ש בלווטניק, אוניברסיטת תל-אביב

האירוע יתקיים ביום ראשון 29 נובמבר 2015, י"ז בכסלו, תשע"ו

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אמנון בי-רב

שתי אימהות

רומאן

היום החמישי

 

בשעה תשע בבוקר צילצל הטלפון בביתה של מילי מירון. היא היתה עסוקה במטבח ולכן קראה בקול: "אבי, הידיים שלי מלוכלכות. אתה מוכן לענות?"

"בסדר," הוא ענה והרים את השפופרת.

"הלו?"

"בוקר טוב, אני יכולה לדבר עם מילי מירון?"

"מי רוצה אותה?"

"אתי בן-שושן."

"רק רגע. אני אקרא לה."

הוא הניח את כף ידו על פיית השפופרת וקרא:

"מילי, זה בשבילך. תעני מהמטבח."

"מי זה?"

"אתי בן-שושן. את מכירה אותה?"

"בסדר, אני אענה."

היא מיהרה לנגב את ידיה והרימה את השפופרת מהשלוחה שהיתה תלויה ליד המקרר.

"בוקר טוב," היא השתדלה שלקולה יהיה צליל נעים ועליז ככל האפשר.

"בוקר טוב. אני מקווה שאני לא מפריעה."

"זה בסדר. פשוט קילפתי תפוחי-אדמה. מה שלומך?"

היא הצטערה מיד לאחר ששאלה, אבל כבר היה מאוחר מדי.

"חראגיל," אמרה אתי בן-שושן, "אני מתקשרת, כי האוטו שלי במוסך, ורציתי לשאול אם אוכל לנסוע איתך היום."

"ודאי," מילי מירון ענתה מיד. "אני יוצאת בעוד שעתיים בערך, כי יש לנו היום אורחים לארוחת ערב ואני מכינה כמה דברים."

"אין בעייה. את זוכרת איפה אני גרה?"

"רחובות הנהר שבע, נכון?"

"בדיוק. אני אחכה לך למטה."

"באחת-עשרה ורבע יהיה בסדר?"

"מתי שתגידי. ובאמת תודה."

"אין בעד מה."

מילי מירון תלתה את השפופרת במקומה וחזרה לעיסוקיה.

"מי זאת אתי בן-שושן?" אבירם עמד בפתח המטבח, עוקב בעיניו אחרי ידיה העסוקות בחיתוך תפוחי האדמה.

היא שלחה אליו מבט מהיר.

"אישה שהבן שלה נהרג יחד עם גלי שלנו באותו נגמ"ש. הוא נפצע קשה מאוד ומת אחרי שלושה ימים. קברו אותו על-יד גלי ואנחנו נפגשות שם לפעמים. בעצם, כמעט כל שבוע."

אבירם הניע בראשו.

"אה," הוא אמר.

ואחר-כך שאל:

"ומה היא רוצה?"

"האוטו שלה במוסך והיא רוצה לנסוע איתי."

הוא הביט בה, מהורהר.

"היא אישה נחמדה," הוסיפה, "הילד שלה, רועי, היה בן יחיד."

הוא המשיך להביט בה, שותק.

"ראיתי את השם שלו על האבן," אמר לבסוף.

"היא נוסעת לשם כמעט כל יום. יושבת לבדה. לבעל שלה יש איזה עסק והיא לא עובדת. לפעמים, כשחם מאוד, היא משקה גם את העציצים שלנו."

"אהה," הוא אמר.

"היית רוצה להצטרף אלינו היום?" שאלה.

"לא. יש לי כמה דברים לעשות בבית."

"בסדר."

"מתי תחזרי?"

"בערך באחת. מקסימום אחת וחצי."

"אני אהיה בבית."

הוא הסתובב והחל ללכת לעבר הסלון.

"אבי?"

הוא נעצר, הסתובב וחזר אליה.

"כן?"

"אתה זוכר שאתה ואורנה רציתם לעשות לי מסיבה ליומולדת חמישים?"

משהו ניצת בעיניו.

"ודאי," אמר.

"חשבתי על כך ושיניתי את דעתי. אני מוכנה שנעשה מסיבה."

"באמת?"

"מה שאתה שומע."

"יופי."

"אתה באמת שמח?"

"ודאי שכן."

על פניו היה חיוך, שמזמן לא ראתה כמוהו.

"אבל בתנאי אחד."

"אם רק אחד, אני מוכן לשמוע."

"אני מבקשת שנקבע יחד את רשימת המוזמנים. אני רוצה שיבואו רק אנשים שאני אוהבת באמת."

"אין בעיות."

היא הירהרה שניות אחדות ואחר-כך שאלה:

"ואיכפת לך אם נזמין גם את אתי בן-שושן? אני יודעת שאתה לא מכיר אותה, אבל בזמן האחרון היו לנו המון שיחות משותפות ומאוד התקרבנו."

היא שתקה מעט ומיד הוסיפה:

"אחרי הכול, אתה יודע, הילדים שלנו שכנים."

"כן," הוא אמר ופניו הרצינו. "תזמיני אותה, אם את רוצה."

"וגם את בעלה, כמובן."

"כמובן."

על פניה היה חיוך עמום כאשר חזרה לעיסוקיה. הוא עמד עוד שניות אחדות בפתח המטבח, מתבונן בידיה, ואחר-כך הסתובב ופנה לעבר הסלון.

"אבי?"

הוא שב מיד והביט בה בעיניים שואלות.

היא החזירה לו מבט רך ואמרה בשקט:

"תודה."

*

אתי בן-שושן המתינה לה בפינת הרחוב. כשראתה את המכונית, נופפה לה בידה. מילי מירון חייכה אליה ותימרנה את המכונית אל המירווח הצר שהיה בין שתי מכוניות שחנו לאורך המדרכה.

"חיכית הרבה זמן?"

"ממש לא. אולי חמש דקות."

אתי בן-שושן חגרה בקפידה את חגורת הביטחון ובמשיכה חזקה בדקה אם היא נעולה כראוי. אחר-כך מתחה את רגליה לפנים, דחפה את גופה לאחור והניחה את ראשה על המשענת.

מילי מירון הביטה מבעד לראי הצד שלה לאחור ומשווידאה שהרחוב ריק מכלי רכב, הזניקה את המכונית קדימה. היא החזיקה בהגה ביד שמאל, כשיד ימין שלה מונחת כל העת על הכדור השחור שבקצה ידית ההילוכים. עיניה היו נעוצות בכביש שלפניה ושפתיה היו קפוצות.

"אני ממש שונאת לנהוג," אמרה אתי בן-שושן, "מזל שהמכונית שלי אוטומטית. אני חושבת שלא הייתי מסתדרת עם כל המהלכים האלה."

"אני דווקא אוהבת להחזיק בהגה ולהרגיש שאני שולטת במכונית, מחליפה מהלכים ומחליטה איך ומה לעשות," מילי מירון דיברה בלי להתיק את מבטה מהכביש. "כשאנחנו נוסעים יחד, בדרך כלל אני נוהגת ואבירם יושב על ידי. הוא אמנם מעיר הערות מדי פעם, את יודעת, כמו 'תיזהרי', ו'יש לך אור אדום' וכאלה, אבל גם הוא לא אוהב לנהוג. כך שבסך הכול, בעניין הזה אנחנו משלימים אחד את השני."

"כשאנחנו נוסעים לחו"ל," אמרה אתי בן-שושן, "כלומר, כשהיינו נוסעים לחו"ל, לפני שרועי נהרג, היינו שוכרים מכונית וראובן היה נוהג, לפעמים מאות קילומטרים ביום. הוא נהג מצויין, וגם אוהב לנהוג. רק מה, כשזה היה מגיע לחנייה, לא היה לו אלוהים. לאן שהגענו, היה מחנה את המכונית במקום הכי קרוב למלון, או ממש על-יד המקום שבו רצינו לבקר. יש חנייה או אין חנייה, הוא היה עוצר את האוטו על המדרכה או באמצע הכיכר, נועל אותו ואומר: 'זהו. הגענו'. 'אבל יש כאן שלט של אין חנייה,' הייתי אומרת לו, והוא היה צוחק ואומר: 'אנחנו תיירים, נכון? אז לנו מותר.' והכי מעניין, שאף פעם לא קיבלנו רפורט וגם לא גררו לנו את המכונית."

היא צחקה בקול ומילי מירון ציינה לעצמה שזו הפעם הראשונה שהיא שומעת אותה צוחקת. יש לה צחוק מצלצל, חשבה, מלא שמחת-חיים.

"ומאז שרועי נהרג לא נסעתם לחו"ל?"

אתי בן-שושן הניעה את ראשה מצד לצד.

"לא," אמרה לבסוף, "אבל אני בטוחה שעוד ניסע, ויותר מפעם אחת."

"אתם אוהבים לטייל?"

"משוגעים על טיולים. טיילנו הרבה מאוד גם בארץ. בעיקר אהבנו את אילת ואת צפון סיני, אבל לא היתה שנה שלא נסענו יחד גם לחו"ל. בהתחלה היינו לוקחים את רועי איתנו. בגיל שלוש הוא נסע בפעם הראשונה ללונדון. אני זוכרת שהוא היה צמוד לחלון של המטוס וכל הזמן רצה לראות מה יש למטה. בסוף הוא נרדם כשהמצח שלו צמוד לזכוכית."

היא חייכה כשנזכרה בו.

"הנסיעה האחרונה שלנו יחד היתה כשהוא היה בן שלוש-עשרה. עשינו לו יופי של טיול בר-מצווה. ארצות הברית מחוף לחוף, עם כל האטרקציות הכי מרתקות שיש שם ובכל הפארקים הלאומיים שלהם. נורא נהנינו."

"ומה היה אחר-כך?"

"אחר-כך הוא אמר שמספיק לו לטייל עם ההורים, כמו תינוק. אז שלחנו אותו לחו"ל במסגרות אחרות. פעמיים הוא נסע לסאמר-סקול באנגליה, למד אנגלית וטייל עם החברים שלו. אחר-כך הוא יצא עם קבוצת נוער לביקור במחנות ההשמדה בפולין. הוא חזר משם בנאדם אחר. לא תיארתי לי שזה ישפיע עליו כל כך קשה. פתאום הוא התחיל לקרוא ספרים על השואה ולהתעניין בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה."

"כן," אמרה מילי מירון, "גם גלי היה בביקור כזה."

"ואחרי השמינית הוא יצא לטיול במזרח הרחוק עם שני חברים שלו. אבל אחרי שבוע הם נפרדו והוא המשיך את הטיול עם בחורה ישראלית שפגש שם. הם טיילו יחד כמעט חמישה חודשים והיו בהמון ארצות. כשחזרו לארץ, הם עוד יצאו יחד כמה חודשים, אבל כנראה שזה לא היה זה, והם נפרדו, אם כי נשארו ידידים טובים והמשיכו להיפגש לעיתים קרובות."

מילי מירון שתקה.

"שמה היה יעל. ילדה נחמדה. מאוד אהבתי אותה."

מילי מירון שתקה.

"וזהו," אמרה אתי בן-שושן בנעימת השלמה, "זה היה הטיול האחרון שלו."

*

מילי מירון החנתה את המכונית בצל אחד העצים ליד השער הראשי ודוממה את המנוע. שתיהן יצאו מהמכונית וצעדו בשתיקה זו בצד זו אל החלקה שלהן. כשהגיעו, הניחו את התיקים על השביל המרוצף, עמדו כל אחת מול האבן שלה, מתבוננות באותיות המרובעות, ואחר-כך משכו את הכיסאות ממקומם והציבו אותם אל מול האבנים.

"היום לא כל-כך חם," אמרה אתי בן-שושן והתיישבה על כיסא הפלסטיק שלה.

"יש רוח נעימה," הסכימה מילי מירון.

"בכל זאת, כדאי להשקות את העציצים."

"הם נראים לי צמאים."

"השקיתי אותם לפני יומיים."

"גם את שלנו?"

אתי בן-שושן הינהנה. אחר-כך שאלה:

"החברה של הבן שלכם עדיין באה לבקר אתכם?"

"ענתי?"

"כן."

"לפעמים."

מילי מירון נעה בכיסאה בחוסר נוחות.

"בהתחלה היא היתה באה לעיתים קרובות מאוד. לפחות פעם בשבוע. אחרי הכול, היא היתה בת-בית אצלנו במשך המון שנים. אבל בזמן האחרון..."

היא השתתקה והשפילה את עיניה.

"הפסיקה לבוא?"

"בזמן האחרון שמעתי שיש לה חבר חדש. היא עדיין באה לבקר לפעמים, פעם בחודש או פעם בחודשיים. היא באה לבדה, כמובן, אבל אמרו לי שהיא יוצאת עם אחד החברים הטובים ביותר של גלי."

"אני מבינה."

"כן, גם אני מבינה אותה. אין לי טענות אליה. זה אמנם כואב נורא לראות את הילדה היפה הזאת עם מישהו שהוא לא גלי, אבל אי-אפשר לדרוש ממנה להישאר לבדה כל השנים. אם גלי לא היה נהרג, אני בטוחה שהם היו מתחתנים. הם באמת נורא אהבו והיתה ביניהם התאמה שלא רואים לעיתים קרובות. אבל פתאום הוא נהרג והיא נשארה לבד. כמו אלמנה, אבל עדיין לא אלמנה. מה היא יכולה לעשות? להמשיך להתאבל לעולם על מישהו שהיא אפילו לא התחתנה איתו? בדיוק כמונו, ההורים שלו, גם היא צריכה להמשיך לחיות. אבל היא לא חייבת להמשיך לשמור איתו על קשר ולבוא כל שבוע לבקר אותו. היא צריכה לבנות לעצמה מסגרת חדשה ולהתחתן וללדת ילדים."

היא השתתקה, בולעת את רוקה.

אחר-כך אמרה בשקט:

"כל-כך חבל שהיא לא יכולה לעשות את זה עם גלי."

*

"אני מצטערת שהעליתי את הנושא הזה," אמרה אתי בן-שושן.

"אין לך מה להצטער."

"אני חושבת שהכאבתי לך."

"הרי אנחנו חיות עם הכאב הזה יום יום."

"כן, אבל..."

"בלי אבל. פשוט צריך להמשיך לחיות."

"את יודעת..." היא גיששה במילים, "לפני כמה שבועות פגשתי את הבחורה שהיתה החברה של רועי."

"את יעל?"

"כן."

"דיברת איתה?"

"כן. הלכתי לקניות ופתאום ראיתי לפני בחורה צעירה שדוחפת עגלה עם תינוק. בהתחלה לא הסתכלתי עליה, אלא רק על התינוק, אבל אחר-כך הרמתי את העיניים וראיתי שזאת היא."

"מה את אומרת."

"ברגע הראשון היו כמה שניות לא נעימות. אני הייתי בהלם והיא התחילה לגמגם, אבל מיד חזרנו לעצמנו ואפילו התחבקנו. מתברר שהיא התחתנה לפני שנה ולא כל-כך מזמן ילדה בן חמוד. שחרחר כזה, מתוקי. מובן שאמרתי לה שאני נורא שמחה בשבילה והיא שאלה איך אנחנו מסתדרים ומה שלום ראובן ובכלל. ואחר-כך קרה משהו מוזר, שאני לא מצליחה להבין אותו עד עכשיו. אני התכופפתי אל התינוק ונדהמתי כשגיליתי שאני בודקת אם הוא דומה לרועי. אפילו לא חשבתי על זה, ופתאום תפסתי את עצמי חושבת שזה היה יכול להיות הנכד שלי, אם..."

בעיניה נצצו דמעות קטנות והיא מיצמצה במבוכה.

"אני חושבת שזאת תגובה טבעית," אמרה מילי מירון.

"באמת?"

"ודאי שכן. אחרי הכול, היא היתה החברה שלו, נכון? ואת אהבת אותה, נכון? אז מדוע שלא תרגישי כך? אני בטוחה שאני לא הייתי מרגישה אחרת."

"ואני כבר חשבתי שאני מתחילה לרדת מהפסים."

"אל תדברי שטויות."

אתי בן-שושן קמה מהכיסא שלה, התקרבה מעט אל האבן ואחר-כך התרחקה שוב וחזרה לשבת.

"את יודעת," היא דיברה בקול יבש, "אחרי שרועי נהרג, הייתי חולמת לפעמים חלום שחזר על עצמו פעם ועוד פעם ועוד פעם. חלמתי שנולד לי נכד ממנו. תינוק קטן וחמוד כזה, עם אף כפתורי ולחיים ורודות. ואני הייתי מחזיקה אותו בידיים ושרה לו את השירים שהייתי שרה לרועי כשהיה קטן. ואז הייתי מתעוררת פתאום בבת-אחת ומתיישבת במיטה, וחושבת, שבעצם, לעולם כבר לא יהיה לי נכד. ואני וראובן נמשיך לחיות כך לבדנו, ולהזדקן לבדנו ובסוף למות לבדנו."

מילי מירון שתקה.

"אחרי שחלמתי את החלום הזה בפעם הראשונה, חשבתי לעצמי: בסדר, אז חלמתי. אבל אחר-כך היתה הפעם השנייה והפעם השלישית, ואחר-כך הפסקתי לספור את החלומות, והבנתי שהעניין הזה באמת מתפתח בתוכי והולך וגדל מיום ליום וצובר תנופה מחלום לחלום. זהו מין רגש כזה, איך להגדיר אותו, של החמצה ענקית. של משהו שלעולם כבר לא נוכל לתקן אותו, או לשנות אותו, או לעשות משהו כדי להעלים את התוצאות שלו. ופתאום היה ברור לי, שזה רק יילך ויחמיר יותר ויכביד יותר, ואנחנו רק נתגעגע יותר לרועי ומיום ליום נרגיש שהוא חסר לנו יותר, כי הוא היה הילד היחיד שהיה לנו."

מילי מירון שתקה.

"פעם אפילו שוחחנו על זה, ראובן ואני. אמרתי לו: איזו שטות עשינו שלא היו לנו לפחות שני ילדים, אם לא שלושה. הורים ששולחים את הילדים שלהם לצבא, צריכים לחשוב על כל הסיכונים. זה אולי נורא להגיד, אבל אצלנו, כשעושים ילד, מוכרחים להביא בחשבון שהוא עלול להיהרג. אי-אפשר להתעלם מהמציאות ולעצום את העיניים ולהגיד: לנו זה לא יקרה."

פניה היו אפורים מעט כשאמרה בשקט:

"עובדה: לנו זה כן קרה."

*

השתיקה שהשתררה ביניהן היתה כבדה וארוכה. החלקה היתה שקטה מתמיד. אף אחד מההורים לא בא היום לבקר את הילד שלו. נשבה רוח קלילה ולמרות שהשמש עמדה עכשיו באמצע השמיים, החום לא העיק. הן ישבו כשראשיהן מורכנים, מהרהרות כל אחת לעצמה.

היתה זו מילי מירון שהפרה לבסוף את השתיקה.

"אחרי שגלי נהרג," היא דיברה בקול מונוטוני ושקט, "החלטתי שאני מוכרחה לחקור מה באמת קרה שם. המון שאלות הטרידו אותי ואף אחד לא היה יכול לתת לי תשובות עליהן."

בקולה נשמעה תוקפנות שאתי בן-שושן לא היתה רגילה לה. היא הפנתה לעברה מבט תוהה והקשיבה למילים, שהיו קשות ומרירות.

מילי מירון דיברה כמעט בכעס:

"איך זה שנגמ"ש עמוס חיילים נוסע על דרך עפר שנמצאת בשימוש יום-יומי ובכל זאת עולה על מיטען-צד ומתרסק? הרי זה נשמע לגמרי לא הגיוני. אם הדרך לא בטוחה, מדוע נוסעים עליה? מדוע משתמשים בה? מדוע מזלזלים בחיי אדם ושולחים את החיילים להיהרג? ואם יודעים שבשעה מסויימת צריך הנגמ"ש הזה לשוב מהסיור שלו, מדוע, למשל, לא שומרים על הדרך הזאת, או מאבטחים אותה כדי שלא יניחו בה את מיטען הצד הזה? ואם חושבים שהדרך כן בטוחה ובכל זאת קורה מקרה נורא כזה, הרי מישהו צריך להיות אשם בפאשלה הזאת, נכון? מישהו לא דאג לאבטח את הדרך, או את החיילים שנסעו בנגמ"ש. והמישהו הזה הוא חייל, בדיוק כמוהם, ההבדל הוא רק שהוא אשם ונשאר חי והם לא אשמים והיום הם מתים."

אתי בן-שושן עקבה בעיניה אחרי חברתה לחלקה, אך לא ענתה.

מילי מירון המשיכה לדבר בקול סדוק:

"וכל השאלות האלו, שלא קיבלתי עליהן תשובה מאז שגלי נהרג, ממשיכות להטריד אותי עד היום. ושלא תחשבי שלא שאלתי אותן. כל מפקד שבא אלינו, היה צריך לנסות לענות לי לפחות על חלק מכל השאלות האלו. ומה שהכי נורא, שבמקום לנסות לענות על השאלות שלי, הם ניסו להתחמק מתשובות מפורטות. תביני, אני לא מאשימה אף אחד באופן ישיר. לאף מפקד לא אמרתי: אתה אשם שהבן שלי נהרג. למרות שלפחות אחד המפקדים שהגיע אלינו לשבעה, היה זה ששלח את הסיור של הילדים שלנו. הוא קבע את המסלול שבו הם היו צריכים לעבור והוא היה אמור לדאוג שהם גם ישובו למוצב שלהם שלמים ובריאים. התשובה היחידה שקיבלתי היתה, שהוקמה ועדת חקירה שתבדוק את האירועים, תגבש את המסקנות ותקבע מה בדיוק קרה שם. ואת יודעת מה? אם זה לא היה כל-כך עצוב, הייתי צוחקת להם בפנים. הרי אני יודעת בדיוק מה קרה שם. בלי ועדת חקירה ובלי סחבת ובלי תירוצים. מה שקרה הוא, שהילדים שלנו נהרגו שם. פשוט עלו על מוקש והתפוצצו. יצאו לסיור שלהם בריאים ושלמים וחיים לגמרי, וחזרו ממנו פגועים ומרוסקים ומתים לגמרי."

דיבורה השוטף פסק לשניות אחדות והיא בלעה את רוקה.

"ועוד הם הבטיחו לנו, שכאשר תשלים ועדת החקירה את עבודתה, נקבל לידינו את כל המימצאים. לא יסתירו מאיתנו שום דבר."

היא נשפה בין שפתיה והשמיעה שריקה עמומה.

"ואחרי חודשיים קיבלנו את המימצאים."

"כן," אתי בן-שושן הניעה בראשה, "גם אנחנו קיבלנו אותם."

"טוב, אז קראתי את מה שהיה כתוב שם עשרות פעמים. פעם אחר פעם ועוד פעם ועוד פעם. בכל פעם חשבתי שאולי אני לא מבינה מה שכתוב כאן ולכן התחלתי לקרוא הכול מההתחלה. ורק בסוף, אחרי שידעתי הכול בעל-פה, הבנתי שבעצם, אין להם מה להגיד לנו. אין להם סיבות מוצדקות שיוכלו להסביר לנו למה הילדים שלנו נהרגו. אין להם נסיבות מקילות. אין להם אפילו תירוצים. כל מה שהיה שם, זה תיאור טכני ויבש של מה שקרה."

אתי בן-שושן הניעה שוב בראשה, אבל לא הגיבה.

"ואז חשבתי, שאולי, אני אומרת אולי, כי אני לא יכולה להאמין שזה באמת המצב, אבל אולי אלה שמנהלים את המלחמה המכוערת הזאת בדרום לבנון, פשוט מביאים בחשבון שחלק מהחיילים שהם שולחים לסיורים ולמארבים ולפעולות, חלק מהם לא יחזרו חיים. שחיילים הרוגים הם פשוט חלק מהמשחק. הרי לא ייתכן שתהיה מלחמה ויהיו יריות והפגזות ומטעני-צד, בלי שמישהו ייפגע מהם, נכון? אז הם קובעים מראש, כי במסגרת הפעילות הצבאית שהם מנהלים שם, מיספר מסויים של חיילים ייהרגו. אז מה. ייתכן שהם משתדלים שיהיו כמה שפחות כאלה. בעצם, אני בטוחה שהם משתדלים. אבל מלחמה הרי דורשת אבידות. אי אפשר בלי זה. ואם אנחנו רוצים לעשות מלחמה, אנחנו גם מוכרחים להיות מוכנים לשלם את המחיר. וכשמשלמים את המחיר, יש טכניקה קבועה של התרחשויות. מין 'ודא ביצוע' צבאי. קודם כל מפנים את ההרוגים והפצועים. אחר-כך מודיעים להורים, ובדרך כלל זה קורה לפנות בוקר, כי הרי החיילים נהרגים בשעות הערב המוקדמות או המאוחרות, כשהם יוצאים לפעולה או חוזרים ממנה. ואחר-כך קובעים את שעות ההלוויות ושולחים נציגים מהפלוגה או מהגדוד להשתתף בהן, וקובעים מי יירה את מטחי הכבוד ומי ידקלם כמה מילים שיגרתיות לזיכרו של החייל שנהרג. כמה שהוא היה טוב ומוכשר ומסור וחברותי. אני לעולם לא אשכח את הדיקלום הזה. ואחר-כך כמובן שמקימים ועדת חקירה לבדוק איך קרה מה שקרה, ובסוף שולחים להורים את המימצאים. וההורים קוראים את הדפים ששולחים להם ומנסים להבין מדוע הילדים שלהם נהרגו. אבל זה כמובן לא כתוב שם. כתוב רק איך הם נהרגו. את הלמה והמדוע אף אחד לא יכול להסביר לנו."

היא נשמה נשימה עמוקה, הרימה את עיניה ואמרה בהתעוררות:

"ואת יודעת מה אני חושבת? אני חושבת שכל ועדות החקירה הללו וכל המימצאים שהן אוספות בשטח וכל הדפים המודפסים שהם שולחים להורים, כל זה סתם מריחה אחת גדולה. פשוט, כדי לצאת ידי חובה ולהראות להורים שמתייחסים למוות של הילדים שלהם ברצינות. כאילו שהפעולה שהם ביצעו היתה באמת חשובה וגורלית לעם ישראל. שהיה צורך לצאת לפעולה הזאת כדי לשמור על גבול הצפון. הרי את מכירה בדיוק כמוני את כל הסיסמאות האלו, שהפוליטיקאים משתמשים בהן כדי להצדיק את הכישלונות שלהם."

היא השתתקה באחת. קפצה את שפתיה והשפילה את עיניה, כאילו חשה שנסחפה ואמרה דברים שכלל לא התכוונה להגיד אותם. בתשומת לב יתרה, כשהיא בוחנת את תנועותיה, מתחה את אצבעות שתי ידיה והצמידה אותן זו מול זו, כמנסה לבדוק אם הן מתאימות בגודלן.

אתי בן-שושן המתינה שתמשיך לדבר. משראתה כי אינה מתכוונת לעשות זאת, הרימה לעברה את עיניה ואמרה בשקט:

"אני אף פעם לא ניסיתי להתעמק במה שהיה כתוב במימצאים שקיבלנו. אני יודעת שראובן עשה על זה עבודת-מחקר שלמה ואפילו התייעץ עם כמה חברים שלו, שהיו קצינים בכירים בצבא. היה חשוב לו לדעת בדיוק את כל המהלכים של הסיור הזה, שבו נהרגו הילדים שלנו. את כל פרטי המסלול שהם עברו אל תוך דרום לבנון ובחזרה לכיוון המוצב שלהם. וגם איפה בדיוק חיכה להם מיטען הצד שפוצץ אותם ואת הנגמ"ש שלהם. אבל אני רק קראתי את זה פעם אחת או פעמיים ומאז אפילו לא לקחתי את הדפים האלה ביד."

היא לגמה מכוס המים שעמדה על האבן שלה ושכבר הספיקה להתחמם, ולכן עיוותה את שפתיה והניחה את הכוס חזרה במקומה, לא לפני ששפכה את המים שנותרו בה לתוך אחד העציצים.

אחר-כך המשיכה לדבר.

"אבל מה שכן קרה לי מאז, היו כל מיני מחשבות שהיו חוזרות ומעסיקות אותי דווקא בשעות שרציתי לישון, או שניסיתי לקרוא ספר, או שנשארתי לבדי בחדר של רועי. חשבתי מה היה קורה אם הנהג של הנגמ"ש היה מסובב את ההגה ימינה במקום שמאלה ואז היה מתרחק קצת ממיטען הצד שהרג אותם, או מה היה אם רועי לא היה יוצא לסיור הזה, כי בסך הכול הוא התנדב לצאת במקום חייל אחר, שלא הרגיש כל-כך טוב, או מה היה אם רועי בכלל לא היה מתנדב לסיירת גולני והיה נשאר במקום זה באיזה בסיס, בתור פקיד או משהו כזה. ולפעמים האשמתי את עצמי שבכלל הסכמתי לחתום על טופס ההסכמה שרועי יתנדב לחיל קרבי. הרי הייתי יכולה להתנגד וראובן היה מכבד את דעתי והיום רועי היה חי. והיו אפילו רגעים שהאשמתי את ראובן, כי באמת הוא היה זה שחתם. בפעמים אחרות האשמתי את צה"ל שהוא מגייס בנים יחידים ליחידות קרביות. הרי הורים לא מתארים לעצמם שהילד שלהם ייהרג. לעומת זאת, לצה"ל כבר יש ניסיון בדברים כאלה, והם יודעים שכאשר הורים מאבדים את הילד היחיד שיש להם, זה לא משהו שאפשר לשנות או לתקן אותו במילים, או במימצאים של ועדת חקירה, או – כמה שלא נעים להגיד את זה – בכסף."

היא משכה באפה ואחר-כך ניגבה אותו בגב ידה.

"והיו גם רגעים אחרים, והם היו הכי קשים, שנורא כעסתי על רועי, שכל-כך רצה להתנדב ליחידה המסוכנת הזאת. הרי הכול היה יכול להיות אחרת, אם הוא לא היה מעלה בכלל את הרעיון הזה, ללכת לגולני. כי הרי גם הוא ידע שאת היחידה המובחרת הזאת שולחים למקומות הכי מסוכנים, ושאם יקרה לו משהו, להורים שלו אין ילד אחר."

*

את המילים האחרונות היא הגתה כמעט בלחש. קולה היה יבש, חורק, ומילי מירון הביטה בה בעיניים עצובות.

השיחות המתמשכות ליד האבנים שלהן, שבוע אחר שבוע, יצרו ביניהן סוג נדיר של הבנה. הן גילו בעצמן יכולת שלא היו מודעות לה, לדבר בגילוי-לב חסר מעצורים. הן לא הסכימו ביניהן מעולם שהדברים שהן אומרות זו לזו יישארו ביניהן בלבד. הן גם לא העלו את הנושא הזה.

באיזשהו מקום היה ברור לשתיהן, שהשיחות הללו, שנסבו תמיד אך ורק על הנושא שמעסיק אותן, הן יותר מכל, סוג של פורקן רגשי, שאינו מותנה בהתחייבות כלשהי. ומאחר שכך, גם לא הגבילו את עצמן והירשו לעצמן לבטא את מחשבותיהן ורגשותיהן ללא חשש שאחת מהן תפר את ההסכם הבלתי כתוב, שהחשיפה האישית שהן מרשות לעצמן לבטא האחת באוזני השנייה, תישאר נחלת שתיהן בלבד.

מילי מירון הביטה בשעונה. השעה היתה אחת. לעיתים קרובות, כשהיתה יושבת מול האבן, הזמן היה זוחל לאט לאט והיא היתה מביטה בשעון לעיתים תכופות, תוהה מדוע הוא אינו זז.

היום הזמן חלף במהירות.

"צריך לזוז," היא אמרה כאילו לעצמה.

"כן," אמרה אתי בן-שושן, "אמרת שאת רוצה להשקות את העציצים."

"נכון. כמעט שכחתי."

"אם את רוצה, אני אשקה אותם ביום ראשון."

"לא לא, אני אשקה אותם היום."

"כי מחר לא אבוא הנה."

היתה שתיקה. היא הסבירה:

"אנחנו יוצאים מחר לטיול."

"באמת? לאן?"

"לירושלים. אבל רק ליום אחד."

"טיול מאורגן?"

"לא. רק שנינו. ראובן אומר שמספיק לשבת בבית. עבר די הרבה זמן ומוכרחים לחזור לשיגרה. לא ייתכן שנמשיך להתאבל כל החיים. כי החיים נמשכים וצריך לחזור לסדר היום שהיה לנו תמיד. בהתחלה אמרתי לו שאולי האבל יהיה חלק מהשיגרה שלנו, אבל הוא אמר שהזיכרון לא חייב להתבטא באבל. אפשר לזכור את רועי כל יום ואפילו כל היום, אבל יחד עם זה, לנסות ליהנות מהחיים. לטייל בארץ, לנסוע לחו"ל, לצאת לבלות, להיפגש עם חברים. בדיוק כמו שעשינו תמיד. לפני שרועי נהרג."

היא משכה בכתפיה ואחר-כך אמרה בשקט:

"אני יודעת שהוא צודק, אבל זה די קשה לי. אני רוצה לבוא הנה כל יום. כשאני חוזרת הביתה אחרי שהייתי שעה או שעתיים ליד רועי, אני מרגישה שיש לי יותר כוח. שאני יכולה להחזיק מעמד עד מחר."

"אז החלטתם לנסוע לירושלים?"

"כן. זה יהיה הטיול הראשון שלנו. ראובן רוצה לבקר במוזיאון ישראל ואני רוצה לטייל בעיר העתיקה. ובאמצע גם נאכל ארוחת צהריים במסעדה שפעם היינו אוהבים לבקר בה יחד עם רועי."

"אני חושבת שאתם עושים דבר נכון."

"יכול להיות. אבל אני יודעת שיהיה לי קשה לא לבוא הנה. חשבתי שאחרי שנשוב הביתה, אקפוץ לכמה דקות, אבל ראובן אמר שבטח נשוב מאוחר ולא יקרה כלום אם אבוא הנה רק ביום ראשון."

מילי מירון לא ענתה. היא הוציאה את המשפך הצהוב מבין השיחים, צעדה לאיטה לעבר הברז ומילאה אותו במים. אחר-כך חזרה והישקתה את העציצים, כשהיא עוברת מאחד לשני ומקפידה שכולם יזכו לכמות מספקת של מים.

כשסיימה, החזירה את המשפך למקומו וקיפלה את כיסא העץ. מבטה חזר אל אתי בן-שושן, שעדיין ישבה במקומה.

"נזוז?" שאלה.

"כן," בקולה היו צער ואכזבה, "הגיע הזמן לשוב הביתה."

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

אזהרה: זה ספר נשכח שאינו נחשב שייך לספרות העברית!

ואסור ללמדו פן יֵדעו בבתי-הספר את תולדות היהודים!

פרק שישי

הפגישה עם יהודה בורלא רכוב על גבי גמל במסע לסואץ בשנת 1915.

"בראשית שנת 1915," פתח והסביר אבבטן, משעין גבו אל הדובדבן, עיניו עצומות ומצחו קמוט שעה שהוא מתאמץ להיזכר, "היתה בעולם מלחמה גדולה שנקראה לימים – מלחמת העולם הראשונה. ג'מאל פחה, מפקד הצבא התורכי, ששלט גם בארץ-ישראל, החליט לכבוש את תעלת סואץ ואת מצרים, שהיו אז תחת שלטון האנגלים, האויבים של תורכיה. קשה לדעת אם האמין ג'מאל פחה שיוכל לכבוש את התעלה. אולי קיווה כי בעקבות ההתקפה שלו יתמרדו המצרים נגד האנגלים, וכך תושג מטרתו בחזית הזאת. בספר-זיכרונותיו שנכתב אחר שנים, טען ג'מאל פחה כי בעצם לא התכוון ממש לכבוש את מצרים אלא רק לערוך הפגנת-כוח, כדי לרתק כוחות בריטיים למצרים, ולהקל בכך על בעלת-בריתה של תורכיה, על גרמניה, שנלחמה אז נגד אנגליה בחזיתות אירופה.

"ערב המסע לעבר התעלה קרא ג'מאל פחה לְ'גִ'יהָאד', למלחמת-קודש, כלומר מלחמה דתית של המוסלמים, וביקש להלהיב באמצעותה את הערבים תושבי ארץ-ישראל, הנתונה כולה תחת שלטונו, לקראת המלחמה על ה'כופרים', כלומר – על האנגלים, שכידוע אינם מוסלמים אלא נוצרים. תהלוכות וחגיגות נערכו אז ביפו, שהיתה עיר ערבית. ויום אחד קישטו גמל, כלב ושור בדגליהן של רוסיה, צרפת ובריטניה, והעבירו אותם בחוצות העיר. האספסוף התעלל בחיות העלובות, אשר לא ידעו כלל מה חטאן, ומכות נאמנות הונחתו על ראשיהן, להמחיש את הבוז למעצמות-ההסכמה. בשם מעצמות-ההסכמה נקראו אז רוסיה, צרפת ואנגליה, שלחמו נגד תורכיה, גרמניה ואוסטריה.

"ארץ-ישראל נעשתה לבסיס הצבאי, ממנו עמד הצבא התורכי, בסיוע בני-בריתו הגרמניים והאוסטריים, לערוך את התקפתו על תעלת סואץ ומצרים. סוריה וארץ-ישראל היו חייבות לספק את מזונותיו וצרכיו של הגיִס התורכי הרביעי, שבראשו עמד ג'מאל פחה."

"אולי בכל זאת כוס-קפה נוספת, ובקיצור – רק תגלה לנו את המקום והזמן המדוייקים?" הציע קפיטן יוקי בנימוס.

אבבטן פקח עין אחת, כעוסה, על שהופרע באמצע, והמשיך כשהוא שב ועוצם עינו, מתעלם מן ההפרעה, ומנופף בכף-המרק תוך כדי דיבורו. רני וקפיטן יוקי היו חייבים להתכופף מדי פעם כדי שלא להיפגע.

"מס-המלחמה הוטל על כל התושבים בארץ-ישראל. היו החרמות רבות. החרמות החיטה, התבן ושאר תבואות הארץ פגעו בעיקר בכפרים הערביים. ואולם הצבא התורכי היה זקוק לסוסים, עגלות, צינורות, מנועים, תיל דוקרני – ואת אלה חיפש במושבות היהודיות. גם עבודות ה'סוּכְּרָה', הכפייה, רבצו כעול כבד על היישוב היהודי. עשרות אנשים נתפסו ונשלחו לעבוד בסלילת כבישים, בבניין מסילות-ברזל, ובעבודות-צבא אחרות, בהרים ובמידבר. התנאים היו קשים, ורבים מתו ברעב ובמחלות. כל מי שהיה יכול – הסתתר והשתמט מעבודות אלה.

"שלוש דיוויזיות תורכיות חנו ליד באר-שבע עם תותחיהן, גמליהן וסוסיהן, ועליהן נילוו כוחות של הצבא הגרמני בפיקודו של המצביא הגרמני ששמו היה – קְרס פון-קרסנשטיין. עשרות-עשרות של סירות-פח נערמו על חולות המידבר והבריקו בשמש, סמוך לעיר, ונגרים עסקו בבנייתן של רפסודות רבות מארגזי-נפט ריקים, העשויים לוחות-עץ. זו היתה עצתו של פון-קרסנשטיין, כדי לחצות באמצעותן את התעלה!

"בחמישה-עשר לינואר, שנת 1915, יצא ג'מאל פחה בראש הגיִס התורכי הרביעי למידבר סיני. שיירה ארוכה של סוסים המושכים תותחים, ושל חיילים וגמלים הנושאים סירות על כתפיהם ודבשותיהם, נעה בלב מידבר סיני, על ציר-ההתקדמות העיקרי – בדרך ניצנה-קוסימה-איסמעיליה. ובשלישי לפברואר נערכה ההתקפה הראשונה על הסואץ – שנהדפה לאחור."

"זהו!" אמר קפיטן יוקי, "אפשר לצאת לדרך."

"נמצא אותם בחודש ינואר 1915, בדרך ניצנה-קוסיימה, הולכים בכיוון דרומי-מערבי, דרך מקום הנקרא קלעת א-נחל, לעבר איסמעיליה!" קבע אבבטן.

"מצויין. אם זיכרונך אינו בוגד בך, כי זוהי דרך עקיפה במקצת!" ניגש קפיטן יוקי אל החללית, שהופיעה ובאה אחריהם באורח מסתורי מבעד לניקבה שחפרו בעוגת השוקולד, ועתה ניצבה לצידם. הוא שלף מחליפתו כרטיס והכניס אותו לחריץ שבאשנב, בדופן החללית, מהיכן ששלח שעה קלה קודם לכן את האות להעיר את אבבטן, ועתה הקיש ספרות ופעולות אחרות במסוף המחשב.

רני ואבבטן התבוננו, מפוחדים מעט, בהכנותיו של קפיטן יוקי, ואבבטן אף מצא לנחוץ להעיר לו –

"אל תשכח! חמש, אחת, תשע, אחת!"

"אתה טועה, אבבטן, במחשב כותבים מלהיפך: אחת, תשע, אחת, חמש!"

"על מה אתם מדברים בכלל?" התפלא קפיטן יוקי. "אין עוגות כל-כך יקרות!"

"מי מדבר על עוגות? אומרים לך את השנה!"

"אבל זה כרטיס-אשראי, לא מדחס-הזמן!"

"מה?" השתוממו השניים. "אתה משלם עבור העוגה שישבנו בה?" שאל אבבטן. "השתגעת? הרי כמעט לא אכלנו בתוכה!"

"וגם עבור ספלי הקפה והשוקו שהקפצנו. אני יודע שרני די מודאג לפעמים מכך שבעזרת מדחס-החלל אנחנו נכנסים ויוצאים בכל מיני מקומות, ומשתמשים בדברים שאינם שייכים לנו, ויכול לצאת שכאילו אנחנו גנבים. כמו בעניין המכנסיים בכלבו שלום. ולכן התקנתי כרטיס-אשראי שמקושר, באמצעות 'צפנת-פענח', למחשבים של כל הבנקים בארץ, ומחייב את החשבון שלי בכל סכום שאני רושם בו, או אם אני מוציא כסף מזומן."

"אצלנו קוראים למכשיר הזה – עַצַלְתוֹמַט!" אמר אבבטן.

"לשלי קוראים 'נֹגה-קט צוַואנְצִיג' והוא מאפשר לי להיות יצור מוסרי במאה אחוז, מפני שאף אחד לא מכריח אותי לשלם. אני עושה זאת מרצוני החופשי, למרות שאין צרור שטרי או מטבעות כסף בעולם שאיני יכול לחדור אליו, להקטינו ולמשוך אותו לרשותי בקלי-קלות. לשדוד כל בנק וכל כספת! זו לא חוכמה להיות ישר כשאין לך שום הזדמנות לגנוב! זהו. ועכשיו – הבה נפליג במדחס-הזמן לשנת 1915!"

*

השלושה הצטופפו בתוך חוגת אור כחלחל-זרחני שהטיל ארצה המַחְמַ"ז שבידי קפיטן יוקי, ועד מהרה חשו עצמם שטים בחלל ומרחפים בזמן, כי לא רק שטסו דרומה והם קטנים מאוד בהשוואה לכל החפצים האחרים שסביבם, אלא שהחפצים עצמם החלו משנים צורתם, פוסעים ונוסעים לאחור כמו בסרט המוקרן מהסוף להתחלה, וכך גם קולותיהם – שנשמעו כפס-קול המסתובב במהירות לאחור במכשירי-ההקלטה המשוכללים שמצויים באולפני-השידור.

היתה לרני הרגשה שהם שוקעים או מרחפים בין גופים ונופים המשנים את צורתם במהירות מדהימה, ותמיד בדרך הפוכה לכל היגיון. נער בידואי מטפס על דקל ובידו אשכול תמרים, מדביק אותו לרום העץ, יורד ובינתיים התמרים מצטמקים והולכים עד שנעלמים בתפרחת דלילה, וחוזר חלילה, וברקע נשמעות מדי פעם התפוצצויות הפוכות, קודם הרעם ואחר-כך שריקת הפגז, ואש מלחמות. ומדי פעם טס מטוס על-קולי לאחור, קודם הרעש ואחר-כך נראה המטוס. והמון קולות בעברית ובערבית ובאנגלית ובתורכית ובגרמנית בוקעים ומצפצפים במהירות מגוחכת ובסדר הפוך שאין להבין בו מילה, רק הברות בודדות, כמו שכותבים במחברות-תווים בעברית, משמאל לימין ובפירוק-מילים.

יום ולילה היו מתחלפים כמו בגלגל-ענק שכל הצבעים מתערבבים בו, בשעת סיבובו, לגוון אחד אפור-לבנבן, כמין שעת בין-ערביים או לפנות-בוקר נצחית. והם מפליגים בספינת-אוויר שקופה, ואולי זו היתה החללית? אחורה, אחורה, אחורה, אחורה, לא במקום אלא בזמן –

וכמובן גם שמות המקומות והאנשים נקלטו במהופך  מֶק-אֶק, נַיסִי בָּרְמִיד, אֶצְסוּ לַתְתְּעַ, חַהפֶּ מַלְגַ'א, לַאבּוּרְ דָהִיְהוּ –

שפירושם – יהודה בורלא, ג'מאל פחה, תעלת סואץ, מידבר סיני ואֶקמֶק (זה לחם בתורכית)!

*

המסע לאחור נעצר בליל ירח במידבר סיני הקר והריק, ועד מהרה מצאו עצמם השלושה רכובים על גבי גמלים, עטופים בעבאיות, אלה אדרות רחבות ארוגות מצמר-גמלים שהבידואים מתעטפים בהן.

התנועה האיטית, הגלית, על גבי דבשת הגמל, הזכירה עדיין במעט את הריחוף-לאחור, ורני חש עדיין מעין סחרחורת קלה, כאילו אברי שיווי-המשקל שבאוזן-הפנימית טרם התרגלו למצב החדש. מה שטוב הוא שמעתה שב הכול להתנהל בסדר הגיוני. הגמלים נעו קדימה. הגמלים נעו קדימה. הגמלים נעו קדימה וזה בעצם כל מה שסימן את חלוף הזמן במידבר הנצחי, הנטוש.

רני שמח למצוא חרב חגורה למותניו, וחמת מים עשוייה עור קשורה לכר הגמל. הוא לגם מהמים אך טעמם היה מר במקצת.

השמיים היו ריקים, ללא שמץ ענן, לבד מאור הלבנה הקלוש, כאילו לא הספיק האור למרחבי המידבר. צללי ההרים, מימין, ניראו קרובים מאוד, שחורים, כחיות-טרף אפלות שקפאו בימי קדם. קפיטן יוקי רכב בראש, ואחרי רני. אבבטן, במאסף, השתדל כל הזמן לרכב בצמוד לגמל של רני, כשהוא מתבונן מדי-פעם לאחור מתוך חשש. הגמל שלו, למרות שהיה החזק בשיירה, התקשה להדביק את שני הרוכבים האחרים, והסופר הגדול והעצבני, עם חרבו הכבדה, בוודאי שלא הקל עליו במושכו כל הזמן ללא צורך ברסן הגמל.

לא היה צורך להחזיק ברסן הגמל. הוא לא נטה ימינה או שמאלה מן הדרך. הליכתו לא היתה מהירה, והלילה היה קר מאוד, גם לעטופים בעבאיות. התנועה הגלית של הרכיבה על הדבשות הפילה תנומה קלה על עפעפיהם של רני ואבבטן, וקפיטן יוקי נאלץ לשדר אליהם מדי פעם צפצופים חרישיים ולהזהירם כי הנרדם על גבי גמל – נופל!

אך הנה החל נשמע לאוזניהם קול המון פרסות נוקשות על פני חצץ-השחם של המידבר, וצעדי מחנה רגלי גדול הפוסע לפניהם, והם הבינו כי קרבים הם והולכים אל קצה מחנהו העצום של ג'מאל פחה, העושה דרכו מערבה, לעבר תעלת סואץ.

רגע נשאה הרוח גם קטע של שירה עגומה מפי חייל ערבי או תורכי, והשתתקה.

"יהודה בורלא רוכב על גמל בסוף המחנה, עם פלוגת האספקה, שהיא האחרונה. הצבא כולו הולך, גדוד אחרי גדוד, במרחק חמישה רגעים אחד מהשני. כך כתוב בספר 'בלי כוכב'," שידר אבבטן לקפיטן יוקי במק"ם. הם חששו להשתמש עתה במכשירי-הקשר הקטנים שקנה רני, פן הרעש יגלה אותם.

"המקום?"

"בסביבות קַלְעַת אֶ-נַחְל. הם הולכים מערבה בדרך המידבר העתיקה של עולי-הרגל ממצרים למכה, וינסו לחצות את התעלה בסירותיהם בקטע שבין האגם המר הגדול לאגם תמסח."

"הזמן?"

"כתוב – ליל העשירי לשבט, זאת רואים גם על פי אור הירח, שאינו מלא. והלילה, לדברי בורלא, הוא בתום היום השמיני למסע, שהתחיל ב-15 לינואר. זאת אומרת שאנחנו נמצאים עתה בחצות ליל העשרים-ושלושה לינואר, 1915, יו"ד בשבט שנת תרע"ה. מעניין היה לבדוק בלוח אותה שנה אם שני התאריכים הללו אכן חלים ביום אחד."

"האדם?"

"בן עשרים-ותשע לערך. מדבר עברית, ערבית וגרמנית. רוכב על – "

"הנה הוא!"

וקפיטן יוקי הביאם, בדיוק מופתי, לצידו של יהודה בורלא, אשר רכב לאיטו על גמלו והצית לעצמו סיגריה אשר זה עתה סיים למלאה ולגלגלה באצבעותיו המאומנות, לאור הירח הקלוש.

ושוב נשמעה מלפניהם שירה עגומה מפי חייל תורכי או ערבי, וענה לה ההד העמום, המתכתי, של סירות-הפח, הנישאות על כתפי החיילים ועל דבשות-הגמלים ומתנגשות לעיתים זו בזו, כנהימתו של ים רחוק בחשיכה.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* סופר נידח שלום, בגיליון מס' 1097 מסתמך נעמן כהן על ריאיון קצר של העיתונאי רביב דרוקר עם אהוד אולמרט ומסיק מהריאיון שאבו מאזן סירב להצעת אולמרט לקבל את המדינה היהודית בגבולות 1967.

אין לזה שחר. בדיקה פשוטה של הצעות אולמרט למחמוד עבאס במפגש אנאפוליס בשנת 2008 מראה שאולמרט דרש לספח לישראל 6.5% משטח הגדה הכולל בין השאר את גוש עציון, מעלה אדומים ואת כל נקניק ההתנחלויות המתחיל אחרי כפר קאסם ומסתיים אחרי "אריאל". נקניק התנחלויות זה חוצה את רוב הגדה ולא מאפשר רציפות טריטוריאלית הדרושה לקיים מדינה קטנה בת חיות. כפיצוי, הציע אולמרט לתת לפלסטינים 5.8% משטח מדינת ישראל + מסדרון המקשר את הגדה עם רצועת עזה. אולמרט לא הציע לתת לפלסטינים את ה"אגן הקדוש" בירושלים כולל הכותל. הוא הציע ששטח זה יהיה בשליטה בינלאומית.

רון וייס

רמת-גן

* לאהוד היקר שלום רב. הערה לעיתון 1097. יפה נוהג העורך הנכבד שמאפשר לכותבים שונים להביע את דעתם מבלי לצנזר אותם. זה בהחלט מעשה מבורך כשלעצמו, אך לעיתים רואים אנו מעל דפי העיתון הזה דברים מיותרים שבהחלט מקומם לא בו.

הנה גראפומן מסויים שממלא דונמים לא מבוטלים של מילים בכל עיתון, אימץ לעצמו תחביב לנגח אחרים להשמיצם לגלות דברים מביכים על עברם, נכונים או לא, תופס אותם במילה וכו' ושופך הררי מילים. כך אנו מוצאים את עצמנו  טובעים בדברי פולמוס ומחלוקת שבהחלט אין לאיש בהם עניין, דבר שמזכיר לנו את עלוני סוף השבוע של הקיבוצים בימים ההם שתמיד הסתיימו במילים "ולמקטרגים יבושם". זה מה שקראו בגולה "איש מחלוקת".

הסופר ההונגרי בריטי, הומוריסטאן מבורך, ג'ורג' מיקש JEORGE  MIKES כתב הרבה ספרים חמודים מאד כלם מלאים הומור וצחוק על מיני דברים, עמים ומדינות וכו'.  בין היתר הוא כתב ספר חביב DOWN  WITH   EVERYBODY  בו הוא לא חסך את לעגו מאף אחד. כך גם אישנו הגראפומן  (אני לא מעז להזכיר את שמו במפורש כדי שלא ירדוף אותי מכאן ועד סוף הדורות ויכתוב נגדי דברי נאצה וגידופים מיותרים על לא עוול בכפי). אלא שדבריו של זה הם קש וגבבה ואין בהם עניין לקוראים. הם  גורמים אי נחת ועוגמת נפש לקוראים האומללים של העיתון החמוד הזה ובהחלט יש לצנזר אותם כליל.

תודתי נתונה לעורך מראש

י"ז

* מוקדם יותר הבוקר פירסמה רחלי רוטנר פוסט בו סיפרה על דברים שאמר לה ינון מגל במהלך מסיבת הפרידה ממנו: "כשהוא התיישב צמוד אליי בספה בזמן מסיבת הפרידה שלו, לכבוד עזיבתו את וואלה לפוליטיקה, לא ראיתי את זה בא. 'תגידי,' לחש לי, 'גם את הרגשת את המתח בינינו כל הזמן הזה שעבדנו יחד?'

'מתח? לא...'

'מוזר, אני תמיד הרגשתי מין מתח מיני כבר בינינו.'" – כתבה.

לאחר מכן, כך לדברי רוטנר, המשיך מגל ואמר: "'האמת היא שעכשיו אני יכול להגיד לך את זה, כי אני כבר לא הבוס שלך. אבל כל הזמן שעבדנו יחד הייתי חרמן עלייך. מסתכל עלייך וחושב על הציצי שלך והתחת שלך. וגם הייתי מדבר עם אחרים על זה הרבה, על הציצי והתחת שלך, כמה שהם מחרמנים אותי.'"

["הארץ" באינטרנט, 24.11.15].

אהוד: אני אמנם אינני ולא הייתי חבר כנסת או "בוס" – אבל אין כמעט בחורה או אישה נאה שפגשתי ושלא חשבתי על הציצי שלה ועל התחת שלה ושלא התחרמנתי ממנה. רק מה, נזהרתי מלהגיד לה או שהייתי מחמיא באופן מאוד כללי, "את מאוד יפה!"

נדמה לי שמרבית הגברים הסטרייטים מרגישים כמוני ולעיתים הם גם מחליפים ביניהם התרשמויות בנושא. וכמעט כל אישה מוחמאת אם הציצים והתחת שלה מחרמנים אותנו. הרי אחרת לא היה המין האנושי ממשיך להתרבות.

* מכובדי, הנדון: די להתחסד. חברי כנסת נכבדים, מי מכם שלא "הטריד" אישה מימיו שיקום! מה ההתחסדות הזאת?

חברות כנסת נכבדות, מי מכן שאינה שמחה לקבל מחמאות מגברים, שתקום. די לכן להתחסד. הניחו לינון, אנחנו רוצים שיישאר. כבר ראינו "חטאים" גרועים מאלה.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* המאזינים לתוכניתו המצויינת של יצחק נוי בשעה תשע בימי שבת בבוקר – על עיתונות העולם, ודאי שמעו ממנו בשבת האחרונה כי היום, חמישי, 26.11.15 – הוא יום האסלה הבינלאומי. אז בבקשה הקדישו לכך רגעים אחדים של מחשבה ביושבכם על אסלותיכם והרהרו גם באותם עשרות ומאות מיליוני בני-אדם שרמת חייהם אינה מאפשרת להם לגור בבתים עם אסלות – או על אלה שהאסלות אסורות עליהם מטעמי דת ולכן הם מחרבנים רק בכריעה!

* ראש הממשלה בנימין נתניהו קיבל ארכה נוספת למתן תגובתו לטיוטת דו"ח מבקר המדינה בעניין פרשת "ביבי-טורס", שאותה ביקש, בין היתר, בשל המצב הביטחוני בחודשים האחרונים. ראש הממשלה היה אמור למסור את תגובתו לדו"ח ב-15 בנובמבר לאחר שלוש דחיות, אך גם הפעם באי-כוחו ביקשו לדחות את מועד מתן התגובה וקיבלו ארכה נוספת עד סוף החודש. מבדיקה שערך עיתון "הארץ", עולה כי בחודש פברואר האחרון הועברו ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין ממבקר המדינה המכהן, יוסף שפירא, חומרים שעלו בעת גיבוש הדו"ח. החומרים הנוספים, שמקורם בתגובות של מושאי ביקורת אחרים בדו"ח, הועברו לאחר שווינשטיין הודיע בספטמבר 2014 כי מימצאי הדו"ח הראשוני שגובש לא העלו חשד לביצוע עבירה. מבקר המדינה הקודם, מיכה לינדנשטראוס החל לפני ארבע שנים וחצי בבדיקת החשדות שנגעו למימון טיסותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו כשר אוצר, אך ממצאי בדיקתו טרם הובאו לידיעת הציבור.

["הארץ" באינטרנט, 24.11.15].

אהוד: כאשר בונים כלוב לאולמרט לשם ריצוי פשעיו ב"ראשון-טורס" כדי לבנות אותו מראש בצורת דו-פלקס, שיהיה בו גם דיור הולם לנתניהו בפרשת "ביבי-טורס". ואם אריאל שרון היה עדיין בחיים, היה אפשר לבנות שם עוד כלוב גם לו לאחר הרשעותיו בפרשת האי היווני ודומיו.

* אהוד שלום, יוסי גמזו, ועימו המוני ישראל, בקיא בתיקו הפלילי של יונתן פולארד וכך הוא יודע בוודאות שפולארד היה מרגל זוטר שהאנטישמים שונאי ישראל החזיקו בכלא 30 שנים תמימות. חבל שגמזו לא טרח לקרא את מה שג'וזף דה ג'נובה, התובע הפדרלי במשפט פולארד, מסר לעיתונות השבוע.

חלק ממה שדה ג'נובה אמר הופיע כבר לפני שנים בספרו של סימור הירש על הפרשה. פולארד העביר לישראל חומר סודי שהיה חשוב יותר לברית המועצות מאשר לישראל. שמעון פרס השתמש בחומר כדי להתמקח עם הסובייטים על מתן היתרי יציאה ליהודי בריה'מ, ויצר מצב בו שני הצדדים קיבלו את מה שרצו: ישראל קיבלה את הגדלת העלייה הרוסית, ובריה"מ קיבלה את שמות המרגלים האמריקאים ברוסיה.

בסופו של דבר, פולארד ישב 30 שנה בכלא קצת בגלל מה שעשה, ובעיקר בגלל מה שישראל עשתה בחומר שהועבר אליה.

גדי יערי

* הי אודי. א. לא האשמתיך בפלאגיאט. ב. הציטוט שלך מוויקיפדיה מדבר על חוק העילוי בהידרוסטטיקה. זה לא מדבר על מציאת משקל סגולי. להלן העתק מוויקיפדיה על ארכימדס ועל מציאת המשקל הסגולי. ההדגשים שלי. "על פי אנקדוטה מפורסמת שסופרה על ידי ויטרוביוס בכרך התשיעי של הספר 'על אודות האדריכלות', התבקש ארכימדס לקבוע האם הכתר של המלך הירון השני עשוי מזהב טהור. כדי למצוא את הרכב הכתר היה צריך להשוות את נפחו לנפח של כתר זהב באותו משקל, אולם אז לא ידעו איך למדוד את נפח הכתר שהצורה שלו מורכבת ולא צורה גאומטרית פשוטה. בעת שארכימדס רחץ באמבט ציבורי הוא הבין שגופו השקוע באמבט דוחה כמות מים השווה לנפח גופו. בדרך זו הוא למד כיצד למדוד נפח של גוף כלשהו. מרוב התלהבות יצא בריצה לרחוב כשהוא עירום וצועק 'אאורקה!'"

זה כתוב מתחת לחוק העילוי שאותו ציטטת.

בנדלה

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,674 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,685 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל