הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 1099

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ח בכסלו תשע"ו, 30 בנובמבר 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הָאָרֶץ הַזֹּאת מִתְפּוֹצֶצֶת. // עמוס גלבוע: מחקר על פרופיל המפגע בגל הטרור הנוכחי. // מנחם רהט: מושחת ומופקר. // רות ירדני כץ: חרמן וג׳נטלמן. // שׂישׂי מאיר: אֲחוֹתִי. // אלוני זמורה: 1. על הטרדה מינית. 2. כ"ט בנובמבר 2015. // אבי גולדרייך: המהגר הסורי אחמד טיבי – מדהים! [ציטוט]. // אורי הייטנר: צרור הערות 29.11.15. // עמוס גורן: אנחנו, הילדים של כ"ט בנובמבר. // שרה אהרונוביץ קרפנוס: מעודי. // יהודה דרורי: 1. על הבינוניות השולטת בנו. 2. חרדים לצבא או חרדים לחילוניות? 3. נקמה טורקית ומרס [מרש?] רוסי. 4. אלפים בהפגנת תמיכה בתנועה האיסלאמית: "נקריב את חיינו למען אל-אקצה". // יואל נץ: הֵידָד, לַנְּשָׁמוֹת הַטּוֹבוֹת!.. // השגריר (בדימוס) יורם אטינגר: המזה"ת החדש לפי ג'ון קארי. [ציטוט]. // נעמן כהן: חכמים היזהרו בדבריכם – מילון עברי. // אלי מייזליש: היום [אתמול] כ"ט בנובמבר – לפני 68 שנים, והבריטים נמנעו. והחודש, ה-2 בנובמבר, הצהרת בלפור – לפני 98 שנים, ומי הבודד שהתנגד לה בקבינט הבריטי? כן! מיניסטר יהודי, אדווין מונטגיו. // יעקב שרייבמן: דְּרוֹמִי. // יוסי אחימאיר: הערות מעמוד הפייסבוק שלי. // אמנון בי-רב: שתי אימהות. רומאן. היום השישי. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק שביעי. סיפורו של אבא יחיה מחמד מפי עבד, מורה-הדרך של הצבא התורכי. // ממקורות הש"י.

 

 

* * *

יוסי גמזו

הָאָרֶץ הַזֹּאת מִתְפּוֹצֶצֶת

 

הָאָרֶץ הַזֹּאת מִתְפּוֹצֶצֶת כָּרֶגַע מֵרֹב צִפִּיָה מִדַּבֶּקֶת 

שֶל עַם שֶכְּבָר קָץ בְּמִמְסָד שֶכָּל יוֹם מִתְגַּלָּה בּוֹ חֶרְפַּת הָעֶרְווֹת

אַךְ לֹא לְגוֹדוֹ מְצַפָּה הִיא, הַהוּא שֶכָּתַב עָלָיו סֶמְיוּאֵל בֶּקֶט

כִּי אִם לְאִבְחַת מַטְאֲטֵא שֶיַּשְׂכִּיל לְטַהֵר בָּהּ אֶת כָּל הָאֻרְווֹת.

 

וְאֵין בְּאוֹתָהּ צִפִּיָה שוּם הֶבְדֵּל בֵּין יָמִין וּבֵין שְׂמֹאל אוֹ בֵּין סֶקְטוֹר

אֶחָד לַשֵּנִי, מִזְרָחִי אוֹ שִכְּנוֹזִי, נוֹצְרִי, מוּסְלְמִי, יְהוּדִי,

צֶ'רְקֶסִי אוֹ דְרוּזִי, דָּתִי אוֹ  גְלוּי-רֹאש, כִּי כֻּלָּם מְחַכִּים לָאִינְסְפֶּקְטוֹר

שֶלֹּא רַק יַחְשֹף אֶלָּא גַם יָשִׂים סוֹף לְסַרְטַן הַשְּחִיתוּת הַתְּמִידִי.

 

כִּי נִמְאַס לוֹ לִצְפּוֹת בְּמִצְעַד פַּרְשִיּוֹת הַשְּחִיתוּת הָעוֹבֵר לְפָנֵינוּ

אִם בְּמַעַ"ץ וְאִם בִּנְתִיבֵי יִשְׂרָאֵל, אִם רוֹנְאֵל בְּשִתּוּף פְּרַקְלִיטָה

אוֹ צַדִּיק כְּרַב פִּינְטוֹ אוֹ מָה שֶקּוֹרֶה בְּמִשְׂרַד הַתַּרְבּוּת לֹא עָלֵינוּ

שֶלּוּא חַי כַּיּוֹם בְּיַאלִיק הָיָה כָּאן כּוֹתֵב בִּשְאַט-נֶפֶש אֶת "עַל הַשְּחִיתָה".

 

וְנִמְאַס לוֹ לִצְפּוֹת בַּשִּדּוּר הַחוֹזֵר שֶל אוֹתוֹ רִיטוּאָל הִיפּוֹקְרִיטִי

בּוֹ לִפְנֵי הַבְּחִירוֹת מַצְהִירִים מַנְהִיגָיו שֶטּוֹבַת הָאֻמָּה, הִיא בִּלְבַד,

מְעַנְיֶנֶת אוֹתָם וְכַיּוֹם בִּצְפוֹתֵנוּ יוֹם-יוֹם בַּיָּרִיד הַפּוֹלִיטִי

מִתְבָּרֵר לְכֻלָּנוּ כִּי טוֹן אַלְטְרוּאִיסְטִי כּוֹזֵב זֶה חָלַף וְאָבַד.

 

וְכָל חַ"כּ כְּבָר נִרְתָּם לְשִדְרוּג מַשְׂכֻּרְתָּם שֶל רֵעָיו תּוֹךְ שִׂגְשׂוּג סַחַר-מֶכֶר

עַסְקָנִי-חֶנְוָנִי שֶל קְנוּנְיוֹת פֹּה-לִי-תִיק שֶשָּנִים כְּבָר חָזִינוּ בּוֹ כָּאן

וְהָאִידֵיאוֹלוֹגְיָה הָפְכָה כִּסְּאוֹלוֹגְיָה וְאֵין לֹא סִמָּן וְלֹא זֵכֶר

לְטוֹבַת הָאֻמָּה שֶרַק אֶמֶש קָדְמָה כִּבְיָכוֹל לְטוֹבַת הָעַסְקָן.

 

וְהָעָם הָאָמוּן עַל סִסְמוֹת הַתִּחְמוּן שֶל כָּל זֶרֶם, סִיעָה אוֹ מִפְלֶגֶת

הַבְטָחוֹת טְרוֹם-קַלְפֵּי שֶל כָּל ז'וּלִיק קַל-פֶּה כְּבָר בָּקִי וְיוֹדֵעַ מֵרֹאש

שֶבְּשוּם מַחֲנֶה כְּלוּם כָּאן לֹא יִשְתַּנֶּה כִּי הַצִּינִיּוּת חַאפְלוֹת חוֹגֶגֶת

וּכְשֶזֶּה יִסְתַּיֵּם אִיש שוּב לֹא יְקַיֵּם שוּם פְּרִינְצִיפּ שֶהִרְבָּה בּוֹ לִדְרֹש.

 

וְאוֹתוֹ נֶגַע-פֶּגַע שֶשְּמוֹ נֶפּוּטִיזְם פּוֹשֶׂה כַּגְּרוּרָה הַמַּמְאֶרֶת

בְּחוּגֵי קוֹאָלִיצְיָה וְגַם אוֹפּוֹזִיצְיָה וְאִם הַמַּסְוֶה רַק מוּסָר

מִתְגַּלֶּה כִּי בִּתְחוּם הַשְּחִיתוּת הזֹּאת אֵין שוּם הֶבְדֵּל בֵּין יוֹשְבֵי הַצַּמֶּרֶת

שֶל יָמִין לֹא אָמִין וּמֶרְכָּז הַמַּזְמִין אֶת קְרוֹבָיו לְמִשְׂרוֹת בְּלִי מוּסָר.

 

וְכָל חַ"כּ שֶהֵטִיחַ: "הֲרֵינִי מַבְטִיחַ שֶלֹּא אֶצְטָרֵף בְּשוּם אֹפֶן

לְמֶמְשֶלֶת פְּלוֹנִי כִּי בְּרִיתוֹ הִיא קְלוֹנִי" עוֹד תִּרְאוּ אֵיךְ יִזְחַל עַל גָּחוֹן

אֶל טוֹבוֹת-הֲנָאָה וּבְגִידוֹת-הוֹנָאָה בַּבּוֹחֵר אִם יֻתַּן לוֹ רַק חֹפֶן

שֶל צ'וּפָּארִים כְּמוֹ ווֹלְווֹ, לִשְכָּה וְתִיק-שַׂר אִם יֻּצַּע לוֹ הַגּ'וֹבּ הַנָּכוֹן.

 

אוֹ אוֹתָהּ מַקְהֵלָה שֶל שָׂרֵי מֶמְשָלָה שֶסִּפְּרָה עַד כַּמָּה הִיא נִמְרֶצֶת

מוּל בּוּלִימְיַת בִּצְעָן שֶל חֶבְרוֹת טַיְקוּנֵי קִדּוּחֵי גָּאז בַּיָּם בְּלִי לִמְעֹד

וְכַיּוֹם מִתְגַּלֶּה אֵיךְ מִרְצָהּ מִתְכַּלֶּה וְעַד מָה לְחוּצָה וְנִלְחֶצֶת

הִיא בִּידֵי מַר תְּשוּבָה שֶאֵינֶנּוּ חוֹזֵר בִּתְשוּבָה וְתוֹבֵעַ: עוֹד-עוֹד.

 

וְכְשֶשִּיר מְעִילוֹת  בִּמְקוֹם שִיר מַעֲלוֹת מִזְדַּמֵּר מִדֵּי יוֹם בְּאַרְצֵנוּ

מָה עוֹשֶׂה הָאֶזְרָח שֶנֶּחְשָב פְרַאיֶר רַךְ שֶאֵינֶנּוּ נוֹתֵן אֶת הַטּוֹן

עִם אֵין-סְפוֹר מִשְאָלוֹת שֶהַרְבֵּה מֶמְשָלוֹת הִתְחַיְּבוּ לְמַלְּאָן כְּשֶנִּמְצֵאנוּ

טֶרֶם יוֹם-הַבְּחִירוֹת אַךְ זְמִירוֹת אֲחֵרוֹת הֵן זִמְּרוּ כְּשֶעָלוֹּ לַשִּלְטוֹן?

 

מִתְפַּלֵּל וְהוֹזֶה שֶכַּגֶּשֶם הַזֶּה הַמַּכֶּה, מְנַקֶּה וּמַדִּיחַ

כָּל סֵאוּב וְאָבָק שֶנִּצְמַד וְדָבַק לְכל נוֹף שֶמִּיֹּפִי נֻשַּל

כָּךְ יֻסַּר הַמּוּסָר הַפּוֹלִיטִי חֲסַר הַבּוּשָה שֶבְּלִי הֶרֶף מַקְדִּיחַ

תַּבְשִילֵי תַּקִּינוּת נֶעֱדְרֵי הֲגִינוּת שֶהָיוּ לִשְנִינָה וּמָשָל.

 

וְכֵיוָן שֶלְּטֹהַר אֲוִיר (גַּם בִּתְחוּם מִפְרָצָהּ שֶל חֵיפָה) הוּא כָּמֵהַּ

בְּלִי לִלְגֹּם בִּמְקוֹם קוֹנְיָאק אֵדִים שֶל אַמּוֹנְיָק בָּהֶם מַרְעִילִים אֵילֵי-הוֹן 

אֶת רֵאוֹת הַצִּבּוּר בְּחָסוּת הַחִבּוּר הוֹן-שִלְטוֹן וּבְלִי סוֹף הוּא שוֹמֵעַ

מִפִּיהֶם כַּמָּה הֵם מַקְרִיבִים לְאֵיכוּת הַסְּבִיבָה הוּא נִמְלָא רַחֲמִים, – 

      

אָז מַמָּש כְּמוֹ הָאָרֶץ הַזֹּאת גַּם הָעַם הַזֶּה, כָּל הַיּוֹשֵב וְשוֹכֵן בָּהּ 

מְחַכֶּה לְאִוְרוּר בְּעִסְקֵי הַצִּבּוּר כְּמוֹ לְרוּחַ צַחָה מִן הַיָּם 

בָּהּ יַצְדִּיק כָּל נִבְחָר חוּץ מִגּ'וֹבּ וְשָׂכָר אֶת הַנּוֹרְמָה אֲשֶר יִבָּחֵן בָּהּ 

וּמִלְּבַד בְּכָשְרוֹ גַם יַפְגִין בְּיָשְרוֹ אַנְטִיתֵזָה לְמָה שֶקַּיָּם.

 

וּמִשּוּם שֶכָּעֵת מִדֵּי יוֹם מִתְלַהֵט גַּם מִשְׂחַק הַתְּכָכִים הַפּוֹלִיטִי

בֵּין סִיעוֹת שֶהִבְטִיחוּ הָרִים וּגְבָעוֹת בְּכָל חַארְטָה שֶל עֶרֶב בְּחִירוֹת

וְלָעַם כְּבָר נִמְאַס כָּל אוֹתוֹ וַּאגָ'ערָאס בּוֹ כָּל בַּאסְטָה, בְּטוֹן מוֹנוֹלִיתִי 

מַכְרִיזָה עַל שֶלָּהּ וּבַסּוֹף מִתְגַּלָּה כִּכְנֻפְיָה שֶל קְנוּנְיוֹת עֲכוּרוֹת, – 

 

הָעַם, כְּאוֹת, רוֹצֶה לִרְאוֹת פּוֹלִיטִיקָה אַחֶרֶת 

שֶל מַנְהִיגוּת-אֱמֶת שֶהִיא מֻשָּׂא לְהִזְדַּהוּת,

שֶל יֹשֶר בְּלִי פְּשָרוֹת וּבְלִי קוֹמְבִּינוֹת, שֶל נִבְחֶרֶת  

שֶבָּהּ נִקְיוֹן-כַּפַּיִם הוּא לֹא פּוֹזָה, הוּא מַהוּת.

 

כִּי כְּלָל וּכְלָל לֹא דַי לָנוּ שֶהֲגָנָה מֻגְבֶּרֶת 

כְּמוֹ זֹאת שֶל מוֹעֲצוֹת גְּדוֹלֵי תּוֹרָה סַמְכוּתִיִּים 

אוֹ סוֹלְלָה שְלֵמָה שֶל צֶוֶת פְּרַקְלִיטֵי צַמֶּרֶת

שֶיֵּש בָּהּ אַרְטִילֶרְיַת שוּעָלִים מִשְפָּטִיִּים

כָּאן תְּטַהֵר בְּשֶפַע דֵטֶרְגֶּנְטִים אֶת הַשֶּרֶץ

מַמָּש כְּפִי שֶכָּתוּב שָם בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין 

וּתְקַרְצֵף בְּמִכְבְּסוֹת-מִלִּים בְּפֶרֶץ מֶרֶץ 

אוֹ בְּשִטּוֹת נִקּוּי יָבֵש (וְהַמֵּבִין יָבִין)

כָּל שְוִינְדְלֶר מְמֻלָּח שֶבְּכַסְפֵּי צִבּוּר מָעַל כְּבָר

וְתוֹצִיאוֹ נָקִי, גְלָאט כֹּשֶר, עִם אוֹ בְּלִי קָלוֹן,

כִּי גַם קֻפַּת שְרָצִים בִּלְתִּי פְּלִילִית הִיא מִין סְקַנְדָּל כְּבָר

וּמִנּוּיוֹ לְשַׂר הוּא לְכֻלָּנוּ כִּשָּלוֹן

וְאִם זֶה אִיש מֻכְשָר אַך גַּם מֻכְשָר כְּסָפִים לַחְמֹס פֹּה

הֲרֵי כְּדֶגֶם מוּסָרִי לָעַם זֶה חִדָּלוֹן

כְּמוֹ שֶבָּשָׂר כָּשֵר אִם הוּא מַסְרִיחַ אֵין לִנְגֹּס בּוֹ

וְגַם אִם אֵין בּוֹ שוּם קָלוֹן זֶה לֹא אוֹ דֶה קוֹלוֹן...

 

* * *

עמוס גלבוע

מחקר על פרופיל המפגע בגל הטרור הנוכחי

מחקר של "מרכז המידע למודיעין וטרור" מנתח את הפרופיל של 59 מפגעים. מדובר בזן חדש של מפגעים השונה מזה של מחבלי האינתיפאדה השנייה. לא רק שהוא צעיר יותר, פועל לבדו, לא כפוף לארגון, אלא שהוא גם פחות דתי, וגיוסו למשימה לא בא דרך המסגד אלא דרך הפייסבוק.

לפנינו לא "התקוממות מוגבלת" (לפי שעה!) כהגדרת צה"ל, אלא יותר זינוק חד מאוד ב"טרור העממי", המשתולל ביהודה, שומרון וירושלים מזה כמה שנים ברמה נמוכה יחסית.

בימים אלו פירסם "מרכז המידע למודיעין וטרור" של המרכז למורשת המודיעין את ממצאי המחקר שהוא ערך על פרופיל מבצעי הפיגועים ביהודה ושומרון בגל הטרור הנוכחי (בין 14 בספטמבר ל-15 בנובמבר 2015). זהו מחקר פרטני ומעמיק של 59 פלסטינים שביצעו או ניסו לבצע 49 פיגועי דקירה, דריסה או ירי בתקופה הנזכרת. מה הפרופיל של המפגע?

בדרך כלל צעיר, רווק, במקרים רבים סיים בית ספר תיכון והצטרף למעגל האבטלה, או שמצא עבודה בלתי הולמת לכישוריו. אין לו עבר של מעורבות בפיגועים, והוא אינו משתייך לאחד מארגוני הטרור. הוא ביצע את הפיגוע לבד (למעט מקרי ירי  שכללו שני מחבלים או יותר), כתוצאה מהחלטה אישית, לעיתים באופן ספונטאני. ההחלטה לפגע התקבלה ללא הנחייה "מלמעלה", לעיתים גם ללא ידיעת בני משפחתו.

מה הניע אותו? באופן בסיסי הוא טעון במוטיבציות לאומיות ודתיות, אולם לשיקוליו האישיים יש משקל רב בקבלת ההחלטה לבצע את הפיגוע, שסיכון רב כרוך בביצועו (להבדיל מהמחבל המתאבד עם חגורת הנפץ, שהמוות שלו ודאי!): תיסכול אישי, רצון לזכות בתהילה לאחר הפיכתו לשאהיד, נקמה על מות חברים וקרובים, וחשיפה להסתה הקשה ברחוב הפלסטיני ובכלי התקשורת.

להתמשכות מתקפת הטרור ולמותם של עשרות צעירים פלסטינים במהלכה, יש "אפקט מדבק" המועבר בין הצעירים באמצעות הרשתות החברתיות (בעיקר פייסבוק) ותורם גם הוא למוטיבציה שלהם לבצע פיגועים.

מהיכן הוא? 60 אחוז מהמפגעים ביהודה ושומרון הם מהעיר חברון ומהכפרים הסמוכים לה; שמונים אחוזים מהפיגועים הם באמצעות סכין או כלי דקירה אחר.  

הפרופיל הזה של המפגע שונה במידה ניכרת מפרופיל המפגע באינתיפאדה השנייה. היום לפנינו זן חדש. באינתיפאדה השנייה המפגע לא פעל לבדו, אלא בהנחיית ארגון. ההחלטה לא היתה החלטה אישית  שלו. הוא היה פעיל טרור, "אופרייטר". הוא היה יותר מבוגר. הוא היה יותר דתי, והגיוס שלו לארגון היה בדרך כלל דרך המסגד. עכשיו, "הגיוס" הוא דרך הפייסבוק.

אז מה היא תופעת הטרור שאנו עומדים מולה מאז מחצית ספטמבר השנה?

צה"ל מגדיר אותה כ"התקוממות (אינתיפאדה בערבית) מוגבלת". איני מסכים לכך. עצם המונח "התקוממות" (מוגבלת יותר או פחות) מצביע על משהו המוני, סוער, המקיף את כלל שכבות האוכלוסייה (צעירים ומבוגרים, למשל). זה, לפי שעה, לא המקרה שלפנינו. 

ד"ר ראובן ארליך, יו"ר "מרכז המידע למודיעין וטרור", מכנה את המתרחש בשם "טרור עממי על סטרואידים". במה דברים אמורים? מאז 2011 מופעל נגדנו ביהודה ושומרון "טרור עממי" (או בשם הערבי המכובס "ההתנגדות העממית"). עיקרו: פיגועי יחידים בסכינים, דריסות ובקבוקי תבערה. בין השנים 2012-2014 בוצעו יותר מ-4000 (!!) פיגועי בודדים ביוה"ש וירושלים, והיו לנו 14 הרוגים ועשרות פצועים. ישראל לא עשתה כלום, התקשורת שתקה. מה שקרה עכשיו הוא, שבשל סיבות שונות, הטרור העממי – שזוכה לתמיכת הרשות הפלסטינית, שמקבל רוח גבית ממרבית האוכלוסייה הפלסטינית, ושלאורו גדל הדור הצעיר הפלסטיני – עשה זינוק חד בהיקף, באינטנסיביות, במיספר ההרוגים שלנו, ובפרסום, אצלנו ולכן גם בעולם.  וזה עדיין הטרור העממי ה"קלאסי" של בודדים עם נשק קר.

להבדיל מה"קאמיקאזים" היפניים במלחמת העולם השנייה, כאן לפנינו מהדורה של "קאמיקאזים לעניים". מדוע? כי ה"קאמיקאז" היפני, שהיה מכוון את מטוסו לאוניית מלחמה אמריקאית, על מנת להתפוצץ עליה, ידע שאם יצליח הרי שהוא גורם למותם של אמריקאים רבים ולאובדן כלי שיט אמריקאי.

לא כך המצב אצל הפלסטינאי עם הסכין. לכן, הדעת נותנת שבהדרגה, ככל שייפגעו פחות ישראלים, כך תדעך המוטיבציה לסכינאות. אבל, מול מגמת דעיכה כזאת, פועלים גורמים נגדיים. האחד, מעשי הדקירה, ובעיקר ההרוגים, יוצרים מעגל קסמים של נקמה ורצון לחיקוי. השני, והמסוכן: לחמאס, לרשות הפלסטינית עצמה, וכמובן לארגון פתח, ולכל ארגוני הרשע, יש אינטרס מובהק שלא תהיה דעיכה. ואם תהיה, אזי  להזריק לטרור העממי זריקות מרץ. איך? למשל, לעודד הרבה יותר פיגועי ירי באש חיה.

איך פועלים מול המצב המורכב והרגיש הזה?

בואו ונשאיר זאת למערכת הביטחון. דבר אחד אני רוצה להגיד: אסור שבמעשינו נגרום לכך שמטרור של בודדים, האוכלוסייה הפלסטינית תעבור באמת להתקוממות, מוגבלת יותר או פחות, ואז ניכנס ל"אופרה" אחרת לגמרי.

ומילה לסיום. אני קורא שמח"ט הצנחנים אמר בראיון בגלי צה"ל  "האם יש סיכוי לנצח (את הטרור)? השאלה היא מאוד מאוד לא צבאית, מאוד מאוד קשורה להחלטות מדיניות."

הציטוט הזה (בהנחה שהוא נכון ומדויק), מעלה הרבה שאלות ותמיהות. השאלה העובדתית הפשוטה הראשונה היא זו: מח"ט, האם אתה למדת מי ניצח את טרור המתאבדים של האינתיפאדה השנייה? אם לא למדת, לך ולמד.

זה צה"ל, השב"כ, וכוח העמידה של עם ישראל!

 

 

 

* * *

מנחם רהט

מושחת ומופקר

אהוד אולמרט, האיש שכמעט חיסל בזחיחות דעת את המפעל הציוני, חושף את פשעיו המדיניים: מדינת אוייב פלשתינית-דאעשית בקווי 67', ויתור מלא על הר הבית, הכותל והעיר העתיקה, ועוד.       

מיתקן נפיץ של אורניום מועשר, אם-כל-הפצצות, שהוטל לפני ימים אחדים בידי ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, עבריין שהורשע בפלילים ונדון לשנות מאסר ממושכות, חלף בדממה מוחלטת מתחת לרדאר התקשורתי, מבלי לחולל אפילו גלי הדף סמליים. אילו האירוע בו עסקינן, היה חלילה מתממש, היינו מוצאים היום את מטורפי דאעש מטפסים על הגדרות של טירת צבי וקריית גת, עד כדי חשש לריסוק המפעל הציוני.

מדובר במידע מדהים, בלתי ידוע, שנחשף 'מפי הסוס' עצמו, על אודות מופקרותו חסרת התקדים. לראשונה סיפר לאומה, כיצד תיעתע בה לפני 9 שנים, וכמעט הוביל את כולנו, כמו החלילן מהמלין, לעברי פי פחת של אסון לאומי, והכל בשל תאוות שלטון חולנית.

הכול החל בקיץ 2006, זמן מה אחר שהושבע לראשות הממשלה. חשדות כבדים לנטילת שוחד מאוליגרכים למיניהם צצו סביבו. המשטרה נכנסה לעובי הקורה, ואולמרט חש שהמלכודת מתהדקת סביבו. הסיכויים להיחלץ היו נמוכים. לפיכך נקט בשיטה שהמציא קודמו אריאל שרון, והוכיחה עצמה בגוש קטיף: ויתור מופקר על נכסים ביטחוניים ולאומיים – ואחריו המבול. וכך הזמין אולמרט, בדצמבר 2006, יותר מחצי שנה אחר מינויו לראשות הממשלה, את אבו מאזן לשיחת ארבע עיניים, במעונו הרשמי ברחוב בלפור.

 

ויתור על הר הבית והכותל

על תוכנה המדהים של השיחה, שאיימה על עצם קיומנו, הוא סיפר לפני שבוע וחצי למראיינו רביב דרוקר, בתוכנית 'המקור' בערוץ 10. ב-26 בדצמבר, ערב ירושלמי קריר, הגיע אבו מאזן למעון הרשמי. המושחת סיפר בראיון, במין שחצנות זחוחה, כי הוא היה הראשון שהניף את דגל אש"ף מעל בית ראש הממשלה ברחוב בלפור, בליבה של ירושלים המערבית, לכבוד אורחו. זו היתה דרכו לשכנע את אבו מאזן לקמבן יחד את עיסקת חייהם.  

הדגל האש"פי על בית ראש הממשלה, היה רק מבוא נתעב לאסון שזמם אולמרט, בקלות דעת, להנחית על העם היושב בציון – ללא סמכות, שלא ברשות, וללא שום דיון ציבורי. הַנחָתה שרירותית של הנסיך הבית"רי מנחלת ז'בוטינסקי. בשיחה שהתנהלה ללא הקלטות וללא נוכחות זרים, הדהים המארח בהצעת שלום מופקרת, חסרת אחריות בעליל, שעיקרה שיבה לקווי 67' – ובכלל זה חילופי שטחים, בהיקף של 6.5%, מטר מול מטר.

אולמרט נידב לאבו מאזן נתחים נכבדים: "לא תקבל שטחים במידבר," אמר לו, "אלא ליד טירת צבי, ליד עפולה, ליד לכיש ולא רחוקים מירושלים," בתוספת מינהרה מעזה לרמאללה. אילו לא הכביד אבו מאזן את ליבו מול ההצעה המפתה, היה בה כדי להמיט בכייה לדורות על העם היושב בציון. אילו מומשה התכנית השטנית, היינו מתעמתים היום מול מדינת דאעש בלב הארץ.  

על פי עדות אולמרט עצמו מול המצלמות, כללה חבילת הוויתורים המופקרת הזו, גם ויתור ישראלי מלא על הריבונות בהר הבית, בכותל המערבי ובעיר העתיקה; חלוקת ירושלים והפיכת חצייה לבירת המדינה הפלשתינית; מסירת האחריות למקומות הקדושים לחמש מדינות שהאו"ם יְמנה, ובהן גם ירדן וסעודיה; מתן שלמונים לרש"פ (או לאבו מאזן אישית) בסכום של 100 מיליון דולר; וקליטת כמה רבבות פליטים פלשתינים בתחומי 'ישראל הקטנה'.

למרבה המזל, ההצעה שמבחינת אבו מאזן לא יכולה להיות אטרקטיבית ממנה, לא נתפסה בשתי ידיים ע"י האורח. סוג של ויכבד ה' את לב פרעה. אבל אולמרט המשיך להפציר: "יעברו עוד 50 שנה, עד שראש ממשלה בישראל יציע לך הצעה כזו." ומשהוסיף האורח להתעקש, חשף אולמרט במו פיו את האמת שמאחורי תוכנית השלום ההתאבדותית: החשש שהוא ייזרק מהשלטון, מחמת החקירות המשטרתיות המעמיקות.

 

קלות דעת פושעת

הוא אמר זאת במו פיו. "אמרתי לאבו מאזן: 'בוא נחתום עכשיו, בראשי תיבות, על התוכנית. אני רוצה שלום עכשיו. תוך 3 ימים נטוס עם התוכנית למועצת הביטחון של האו"ם, ומשם נחזור יחד לקו התפר בין שתי המדינות, נניח בשער יפו, ונופיע בפני כל מנהיגי העולם. נכריז על בחירות חדשות תוך 3 חודשים אצלכם ואצלנו. אתה תקבל רוב מכריע ואני אקבל רוב מכריע.'"

הבנתם את זה? מכירת חיסול של נִתְּחי מולדת, תמורת איתרוג משפטי, ועל מנת לנצח ברוב סוחף בבחירות הבאות. מיותר להזכיר, שכל המהלך האווילי הזה, שעלול היה להמיט אסון של ממש על המפעל הציוני, נעשה בקלות דעת פושעת, בזחיחות, מתוך תחושת אני ואפסי עוד. ללא היוועצות בשום פורום ראוי: לא ממשלה ולא קבינט, גם לא עם חבורת שרים מצומצמת נוטרי סוד, ואף לא עם ראשי מערכת הביטחון. אף אחד לא הוכנס בסוד המהלך הבוגדני. העיקר שאולמרט יבטיח בכל מחיר את המשך שלטונו, ושיישרף המועדון. 

בסופו של דבר ניצלנו מעונשו-של-זה, בשל הסתבכויותיו הפליליות ותיאבונו המופרז לשלמונים נוסח מעטפות הכסף של טלנסקי.

המפתיע הוא, שאותו אולמרט נכלולי, אדריכל מלחמת לבנון הכושלת (השנייה), שכמעט מכר בנזיד עדשים את המדינה היהודית, זוכר עד היום לפרטי פרטים את יוזמתו הנואלת למכירה הכללית ההיא, אבל לא הצליח לזכור כלום, לאורך חקירותיו במשטרה ובבתי המשפט, באשר למעורבותו בפרשיות הפליליות שנקשרו בשמו, ולכל היותר הפיל הכול על שולה זקן. נוכל של ממש. מושחת ומופקר.

ברוך שפטרנו.

 

 

* * *

רות ירדני כץ

חרמן וג׳נטלמן

פרשת מגל ינון ממש מפתיעה. האיש הצעיר עשה קריירה מאוד מרשימה. היה לוחם, קצין ומפקד צוות בסיירת מטכ״ל, המשיך כאיש רדיו ועלה מעלה מעלה. בדרך הוא התחתן והוליד ארבעה ילדים ובטח הם מקסימים, יפים מוכשרים לתפארת המדינה. אילו לא התגלתה הפרשה של התנהגות בלתי הולמת, כלומר – התחרמן על נשים בסביבתו ואפילו שלח ידיים, היה מגיע רחוק. אבל מה? הוא לא עמד בפיתוי של ציצים ותחת.

ג׳נטלמן. מגל ינון לא ברח, לא טען שלא היו דברים מעולם, לא צעק ששופכים את דמו הוא לקח אחריות וזה המפתיע ואלה דבריו:

"שגיתי בעבר בהתנהלות בלתי ראויה וקל וחומר שאינה הולמת איש ציבור כפי שאני היום, אני מתנצל מעומק לבי בפני מי שנפגע. אני נחוש לתקן את התנהלותי וגם לשקם את הדברים במישור האישי והמשפחתי. כמו כן, הודעתי כי אפסיק לכהן כיו"ר הסיעה. אפעל כחבר כנסת למען עם ישראל כפי שעשיתי עד כה מתוך אמונה ושליחות לבוחריי. אני מקווה שהציבור ימצא בליבו את האפשרות לתת לי את ההזדמנות לתקן את דרכיי ולשרתו נאמנה."

מגל התנצל אבל מגל כבר לא אותו מגל, ומגל של היום הוא לא מגל של אתמול והכתם הזה ילווה אותו לכל מקום ומחיר החרמנות יעלה לו ביוקר. 

 

אורן חזן. יש לנו עוד חבר כנסת שאפילו אלוהים בוכה שהוא שם. אינני יודעת אבל יש משהו מפחיד בפניו של חזן. המשקפיים, השיניים הגדולות וגם הצחוק שלו – אותי מרתיעים. נוסיף את עברו המפוקפק ואת הבריונות שהוא מפגין בבית הנבחרים. האיש הצעיר הזה הוכיח ומוכיח לכל העם שלהיות חבר-כנסת זה ממש קל, ולא רק זה. ברגע זה של החיים הוא אורן חזן מחזיק את הממשלה אתם יודעים איפה.

 

הרב אילון. הרב אילון, אלילם של מאות תלמידים, ניצל את מעמדו הרם ואת תשוקתו הגדולה להיטפל לנערים צעירים, יפי-תואר, שלא היה יכול לעמוד בפיתוי. הם, התלמידים הנאנסים, לא אהבו את ידיו של המורה והם התלוננו, ועל כך הוא נענש. לא עונש חמור אבל נענש. והנה, השבוע הוא חזר לבמה בעזרת הרב המהולל הרב דרוקמן, כאילו לא קרה כלום, ואז קם עוד תלמיד שעד עכשיו שתק וגילה שגם הוא בין הקורבנות. נראה לאן תוביל פרשה חדשה זו.

 

ועוד ניצב משטרתי יצא לחופשה בת-שבוע. עוד אחד. כבר לא נשארו ניצבים במשטרה. מה יהיה?

 

לזיכרו של אריק איינשטיין. עברו שנתיים מאז שאריק איינשטיין עזב אותנו בפתאומיות ועם שלם היה המום. כבר שנתיים עברו, חלפו ואני מאוד מתגעגעת אליו. מתגעגעת ליופיו, לקולו, לצניעות שלו ולשירים שכתב ושר. אריק, שהיה סמן של ארץ-ישראל היפה והטובה, אריק שאהב לאהוב וחזר ושר שהאהבה תנצח.

אני מקווה שהוא שם למעלה לא יודע מה שקורה פה למטה בארץ-ישראל הקטנה. שהוא לא יודע על הרציחות היומיות ושהוא לא יודע שאירופה מתמוטטת ושממש אין אהבה.

 

אהוד: למקוננת, הרשי לי לומר שבחייו של הזמר המחונן, המצב כאן ובעולם לא היה יותר טוב, ולפעמים היה גם יותר גרוע. רק זיכרי את מצבנו במלחמת יום כיפור.

 

 

 

* * *

שׂישׂי מאיר

אֲחוֹתִי

 

אֵינֶנּוּ דּוֹמוֹת בַּמַּרְאֶה,

אֵינֶנּוּ תּוֹאֲמוֹת בָּאֹפִי.

אִם לְדַיֵּק, אֲנַחְנוּ שוֹנוֹת

אִשָּה מֵאֲחוֹתָה, כִּרְחוֹק

הַקּוּבָּה בַּמְיָה עָלֶיהָ גָּדַלְנוּ,

מֵהָרֶגֶל הַקְּרוּשָה.

 

אָז מַהוּ שֶקּוֹשֵר בֵּינֶנּוּ

בְּקֶשֶר בַּל יִנָּתֵק?

דּוֹמֶה שֶכְּמוֹ אֶת הָעָם הַיְּהוּדִי,

קוֹשֶרֶת אוֹתָנוּ שֻתָּפוּת גּוֹרָֹל.

הֲיִינוּ יַחַד בְּצוֹק הָעִתִּים.

גּוּפֵנוּ יָדַע

אוֹתָן שְרִיטוֹת מְדַמְּמוֹת,

אֶת רַעַד הַֹצְּחוֹק וְהַבֶּכִי.

לָכֵן תָּמִיד שָמוּר לָךְ

חֶדֶר בְּלִבִּי,

אֲחוֹתִי.

יַקִּירָתִי.

 

* * *

אלוני זמורה

1. על הטרדה מינית

אני כבר מתנצל מראש בפני כל החברות והידידות שלי על הדברים שאני עומד לכתוב. אני מניח, מתוך היכרות מעמיקה עם עצמי, שאני כיבדתי ומכבד מאוד את כל החברים הקרובים והרחוקים, את כל המוכרות בסופרמרקטים, בחנויות הבגדים וכו'.

אני גם יודע בוודאות שאינני מטרידן מינית, ולכן אין לחשוש מהדברים הבאים שאכתוב כאן.

 לאחר כל ההתנצלויות האלו אני מבקש לומר שהאשמות כנגד קצין המשטרה האלמוני, שאינני מכיר, מצוצות מהאצבע, ונובעת בעיקר ממריבות פנימיות בין קציני המשטרה. האשמות שלפני כחמש שנים אמר משהו למישהי, שנשמע כמו הטרדה מינית, מזכירה לי את הבדיחה הישנה, על אישה קשישה שהגיעה לתחנת המשטרה להתלונן על ניסיון לאונס. השוטר רושם את תלונתה ושואל את הקשישה: "מתי זה קרה?" – והיא עונה לו: "לפני עשרים שנה." – "ועכשיו את באה להתלונן?" שואל איש המשטרה. – "נעים להיזכר." היא עונה לו בתוכחה...

אז אינני בא בטענות לאישה המתלוננת. אני בא בטענות לכל שדרני הטלוויזיה ולכל העיתונאים, שכותבים על כך ברצינות תהומית ומאשימים את קצין המשטרה האלמוני בהטרדה מינית...

אני שואל אותך הקורא: "האם באמת את אתה או אני זוכרים, מה אמרו לנו, או מה אתם אמרתם, לפני חמש שנים?"

בהזדמנות זו אני מזמין את כל חברותיי, שלפני חמש שנים קיבלו ממני נשיקה פולנית על הלחי והן הגישו את הלחי השנייה – להגיש נגדי תלונה על הטרדה מינית.

 

2. כ"ט בנובמבר 2015

היום [אתמול] "כ"ט בנובמבר" (29.11.15) הוא תאריך מיוחד, שעובר כמעט ללא ציון מיוחד. מעטים שמים לב לשילוב המוזר בין הלוח העברי ללועזי. "כ"ט" הוא 29 והשילוב של "כ"ט" עם נובמבר נוצר בשל הכרזת האומות המאוחדות על הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל. 33 מדינות הצביעו בעד ו-13 מדינות, כולל כל מדינות ערב, התנגדו.

אני זוכר כילד שהוריי פתחו את הרדיו שלנו, היחיד בשכונת ימין משה בירושלים, בשעה ארבע לפנות בוקר. השכנים הצטופפו בביתנו, האזנו בשידור חי להצבעה הדרמטית ששודרה בשידור ישיר מ"לייק סקסס", מקום מושב האו"ם באותה עת.

השמחה פרצה החוצה ויצאנו בשירים ובריקודים בחוצות ירושלים.

כבר למחרת היום החלו התקפות של ערבים על הישובים העבריים. 3 אנשים נרצחו ביפו ופרצה מלחמת השחרור.

בשעתו, קיבלתי מכתב אישי ממנחם בגין ראש ממשלת ישראל. שלחתי אליו פואמה שכתבתי אודות שכונתי "ימין משה", שנלחמה על הישרדותה במלחמת השחרור.

מנחם בגין, באותה עת, פרש מכהונתו כראש הממשלה, והיה מסוגר בביתו ולא תיקשר עם איש.

התאריך בו נכתב המכתב, שקיבלתי ממנחם בגין, היה 29.11.1987 – היום בו ציינה מדינת ישראל את הולדתה:

 

מנחם בגין

ירושלים

ח' בכסלו תשמ"ח

29 בנובמבר 1987

לכבוד

מר אלוני זמורה

דרך הים 145

כרמל, חיפה 34748

 

מר זמורה הנכבד,

קבל נא תודתי על שהואלת לשלוח לי את יצירתך על

השכונה הירושלמית המהוללת "משכנות שאננים".

דבריך יקרים לי מאוד.

 

                                                                               בכבוד רב ובברכה

 

                                                                                    מנחם בגין

 

 

* * *

אבי גולדרייך

המהגר הסורי אחמד טיבי – מדהים!

ועכשיו נטפל במיודענו אחמד טיבי או כפי שהוא מכנה את עצמו אחמד אל טיבי. الطيبي.

אחמד טיבי נוהג כמעט תמיד לסנוט בבני שיחו היהודים כי הוא הינו בעל הבית המכובד ואילו היהודי שמולו אינו אלא מהגר עלוב, ולכן זכויותיו של אחמד טיבי עולות לעין ערוך על זכויות היהודי שמולו.

ובכן, יצאתי לבדוק מהיכן הגיע לכאן אחמד טיבי, מהו מקור משפחתו ומה שהעליתי בחכתי הריהו לפניכם.

בעירו טייבה, שתי משפחות מייסדות דומיננטיות שהגיעו לפי כל הנתונים, ואין מחלוקת על כך, מסעודיה וממצרים במרוצת במאה השמונה עשרה והתשע עשרה.

המשפחה הראשונה היא משפחת חאג' יחיה, שהגיעה מסעודיה. לפי מקורות מבני המשפחה הם ברחו מאימתה של נקמת דם והתיישבו באזור טייבה, היא עפרה המקראית, מאחר שהשם עופרה תרגומו בערבית שד – שינו הערבים את השם עופרה לטייבה כלומה הטובה.

המשפחה השנייה הגיעה במחצית השנייה של המאה ה-19 עם אברהים פחה ממצרים ושמה מעיד על מקורה – מצראווה.

ישנם בטייבה משפחות נוספות כגון עבד אל קאדר (שם המעיד על מוצא בידואי) משפחה קטנה שמתפרנסת אולי מפשיעה ומהעולם תחתון, ומוכרת היטב למשטרה.

כשהתחלתי לחקור אודות מקורו של טיבי נהגתי בהתאם לפתגם הערבי – ברצותך לחקור את הפשעים שאל את השכנים – כלומר לך למקום ותשאל. וכך פעלתי.

כששאלתי על משפחת טיבי, נאמר לי, להפתעתי, כי משפחת אל טיבי היא משפחה קטנה מאוד וכמעט אינה מוכרת בכפר טייבה והם "עולים חדשים".

בתחילה חשבתי כי מקור השם אל טיבי קשור לשם טייבה אולם מאחר והמשפחה קטנה ביותר, כמה עשרות אנשים, ולא הפכה עם השנים להיות חמולה – הבנתי כי מדובר בעניין אחר.

ואכן הסתבר לי כי טיבי או אל טיבי (שם ריבוי בערבית שפירושו הטובים) היא משפחה גדולה מאוד מדמשק. ישנה בדמשק שכונת טיבי. ישנה גם בקונייטרה שכונת טיבי. לאחמד טיבי ישנה קרובת משפחה (שדי דומה לו דרך אגב) – שמה הוא לינה טיבי, עיתונאית וסופרת ידועה.

הוכחה די טובה להיותו של טיבי מהגר סורי הוא אתר שמות המשפחה הסוריים. משפחות דמשק מקפידות להיקרא בשמותיהם המקוריים מאות שנים.

אתר שמות המשפחה הסוריים\דמשקאים:

http://translate.google.co.il/translate…

ואכן טיבי הוא בן למשפחה דמשקאית עתיקה ומכובדת, כל כך שורשית שבן המשפחה נבחר להיות מנהל אונר"א בדמשק ובן משפחה אחר היה אף שר הבריאות הסורי...

http://www.tishreen.news.sy/tishreen/public/print/248723

ואיך הגיע לכאן? ואיך קורה שבעירו טייבה הוא עצמו לובש כובע של מהגר? (ועל ראש הגנב בוער כנראה הכובע)?

סבו הגיע לכאן עם אחת הכנופיות שבאו להילחם ביהודים ב-47-48, כנראה עם כנופיית קאוקג'י. אחד מקציניו של קאוקג'י נקרא באדר אל טיבי, (סבו של אחמד?) – ועם מפלתו של קאוקג'י נשאר הסרן אל טיבי בטייבה, שהיתה אז תחת שלטון האשמי עד חילופי השטחים בשנות החמישים.

אם כך, נערוך למהגר טיבי סיור שורשים וירטואלי קצר במקורותיו. הוא לא צריך תרגום הוא מבין ערבית לכן נחסוך ממנו תרגום:

 

1.  מאמר יפהפה של קרובת משפחתו לינה אל טיבי ובו מסה ענוגה על אכזריותו של השלטון הסורי בראי הפמיניזם הנאור:

هي المؤنثة وتأنيثها حريّة: لينا الطيبي - الانتفاضة الشعبية في سورية

 

2.  מאמר אינטרנטי על בנות משפחת טיבי, ובהן המשוררת טיבי הנ"ל, מפגינות מול שגרירות סוריה על הדיכוי של העם הסורי ניתן לראות את הדמיון המשפחתי:

http://www.shorouknews.com/news/view.aspx…

 

3. אתר שמות המשפחות הדמשקאיות – כמובן ששמם של הטיבים לא נפקד:

http://translate.google.co.il/translate…

 

4.  עוד אתר נחמד שכותבת בו חנאן אל טיבי, קרובת משפחה אחרת .

www.globalarabnetwork.com/co…/comprofiler/userprofile/hanane

 

ואכן, משפחתו של טיבי תופסת דפים רבים-רבים בדפי הזהב הדמשקאיים, ואם היה מר טיבי נותן לאצבעותיו ללכת במקומו היה מוצא ומגלה כי במקום לסנוט בליברמן ולגלות ערוותו כמהגר – מוטב שיפתח דפי זהב ויגלה כי בדמשק מתרכזים אלפים רבים מבני משפחתו והם סובלים משלטון העריצות.

מדוע אינו נוסע להזדהות איתם?

דף מדפי זהב הדמשקאים:

http://www.yellowpagessyria.com/…/…/عقارات/1678/تطوير/1/دمشق

 

5.  ואחרון חביב שכונת טיבי בדמשק. תצלום אוויר ובו הבית המקורי של משפחת אל טיבי, בית מפואר ויפהפה, דרך אגב.

http://wikimapia.org/7919314/ar/بيت-الطيبي

 

אז אחמד, כנראה שהאובססיה שלך למהגרים נובעת מהיותך עצמך מהגר, ואם כובע המהגר בוער על ראשך – אנא ממך עזוב אותנו היהודים המהגרים (אבינו אברהם היגר לכאן מכורדיסטאן לפני 4000 שנה) – ולנו אין ארץ אחרת, לך יש את כל דמשק, קח אותה, זקוקים לך שם, יש שם הרבה צרות, אסד הורג את בני משפחתך (ואולי המורדים...) וצריך רופאים טובים, רק מה, תשמור שם על הפה הגדול שלך, שם לא אוהבים טעויות.

[ציטוט]

 

 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 29.11.15

* כאיש אחד – מתקפת הטרור הקשה, הדוחפת פלשתינאים – ילדים, נערים ומבוגרים, נשים וגברים, לאחוז סכין, מספריים או את הגה המכונית ולרצוח יהודים, היא תוצאה של הסתה נוראית. ליבת ההסתה הזאת יצאה מישראל, מהפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, שכמוהו כפלג הישראלי של דאעש, במסגרת העלילה השקרית: "אל אקצה בסכנה."

בצדק ובאיחור ניכר מדינת ישראל החליטה להוציא את הארגון הזה אל מחוץ לחוק. זהו צעד מובהק של דמוקרטיה מתגוננת, כיוון שחופש הביטוי אינו יכול לכלול הסתה לרצח יהודים.

מדאיג ומאכזב, שהנהגת ערביי ישראל, בראשות יו"ר ועדת המעקב ח"כ לשעבר מחמד ברכה, בוחרת להזדהות עם הארגון המסית והקיצוני הזה. ברכה צעד בראש הפגנה כשידיו משולבות עם ידיו של השיח' המסית ראאד סלאח; ברכה האתאיסט הקומוניסט צעד בראש הפגנה קנאית אסלאמית של אספסוף הצווח סיסמאות קרב ג'יהאדיסטיות: "ברוח ודם נפדה את מסגד אל-אקצה." "כולנו מאוחדים כאיש אחד," אומרים מנהיגי ההפגנה. כלומר, כל ערביי ישראל הם כאיש אחד, והאיש האחד הוא הקנאי המסית ראאד סלאח וארגונו הבלתי חוקי.

איך מצפים ערביי ישראל שמדינת ישראל, שהחברה הישראלית, תתייחס אליהם, כאשר בעיצומה של מתקפת טרור שבה יהודים נרצחים מדי יום, הם מפגינים "כאיש אחד" בהזדהות עם הטרור ועם האוייב? האם הם אינם מבינים שבכך הם גוררים התייחסות אליהם בהכללה, "כולם אותו הדבר," שהרי הם עצמם אומרים זאת? הם אינם מבינים שכאשר בעיצומה של מתקפת טרור הם מפגינים הזדהות עם האוייב, הם גורמים לחברה הישראלית להתייחס אליהם כאל אוייב?

וכמו תמיד, מ-1948 ועד 2000, אח"כ הם מייללים.

 

* ארגון חולה – המהומה המכוערת בצמרת המשטרה, סביב פרשת הניצב, בהמשך לשבע פרשיות-ניצבים קודמות, מעידה עד כמה משטרת ישראל היא ארגון חולה. זוהי הוכחה מדוע אסור היה למנות את המפכ"ל החדש מתוך המשטרה.

 

* הסף הפלילי והרף הנורמטיבי – האם ינון מגל עבר עבירה פלילית? איני יודע מה תעלה החקירה, אך ספק בידי אם מה שהתפרסם הוא פלילי. אדרבא, דומה שמגל מודע לגבולות החוק, כיוון ששתי הנשים שדיווחו על מעשיו סיפרו שהוא אמר להם, "עכשיו, כשאיני הבוס שלך, מותר לי." כלומר, הוא מודע לרף הפלילי של יחסי מרות. נראה שהוא פעל כאילו היה לו  עו"ד צמוד, שהצביע לו על הגבול, והוא מתח למקסימום את התנהגותו, בלי לחצות אותו.

אולם כאשר מדובר באנשי ציבור, באנשי חינוך ובגורמי אכיפה, איננו צריכים להסכין עם כך שהסף הפלילי יהיה הרף הנורמטיבי. עלינו לצפות ממנהיגי ציבור ליותר מאשר לא להיות עבריינים פליליים.

יחסו המחפיץ והבהמי של ינון לנשים, מעיד עליו שאינו ראוי למנהיגות ואינו ראוי להיות איש ציבור, גם אם יתברר שלא עבר על החוק.

 

* סוף הקריירה הפוליטית – קראתי התייחסויות שונות על פיהן ינון מגל לא יינזק מן הפרשה, ואף אמירה המסבירה את ההערכה הזאת בכך שאורן חזן רק התחזק מן הפרשיות שהוא קשור אליהן.

התחזית שלי הפוכה. גזרו ושמרו – עתידם הפוליטי של ינון מגל ושל אורן חזן כבר מאחוריהם.

יש הבדל בין השניים. ינון מגל לקח אחריות על מעשיו, הביע חרטה, התנצל וביקש מן הציבור הזדמנות לתקן את דרכיו. תגובתו ראויה לאין ערוך משל קודמיו איציק מרדכי, משה קצב וחיים רמון. לעומתו, אורן חזן רק מחציף פנים ומשתלח בגסות וביהירות בכל מי שמעיר לו, כולל יו"ר הכנסת אדלשטיין, שר הביטחון יעלון וסגן שר האוצר יצחק כהן.

ובאשר לעתיד, אין לי ספק שינון מגל לא יהיה מועמד לכנסת הבאה. הוא לא יהיה בשנית משוריין של בנט, ואם יתמודד בפריימריז – לא ייבחר. אני בספק רב אם ישלים את הקדנציה ולא אופתע אם יפרוש בקרוב, במיוחד אם תגענה עדויות נוספות נגדו.

מעונשו של אורן חזן לא ניפטר כנראה עד סוף הקדנציה, אך אין סיכוי שהוא ייבחר שוב בפריימריז בליכוד.

 

* טרף קל – ח"כ יואב קיש, נאמן למצפונו, לא הצביע בעד שינוי חוק הגיוס. בתגובה, הדיח אותו צחי הנגבי, יו"ר הסיעה, מחברותו בוועדות הכנסת, ללא הגבלת זמן.

טוב, הוא לא אורן חזן, שממשיך לכהן בכל הוועדות הנחשקות ביותר בכנסת, אותן סחט באיומו  להפיל את הממשלה התלויה באצבעו. אין לו אלוהים, ולכן נתניהו והנגבי מפחדים להתעסק אתו. לקיש יש מצפון, ולכן הוא טרף קל.

 

* חרפה – במאמרו ב"ישראל היום", מוטי גילת הוציא לי את המילים מהפה: "חשבנו שהוא הליצן החדש של הכנסת, האוויל התורן של הספסלים האחוריים, הפרחח גס הרוח שהגיע בטעות לבית המחוקקים. חשבנו שהוא ישעשע אותנו קצת ויהפוך לאפיזודה חולפת.

טעינו: ח"כ אורן חזן הוא כבר לא בדיחה. הוא אסון. הוא חרפה. הוא אדם שאין ולא תהיה מחילה על הלעג שלו לחברת הכנסת הנכה מ'יש עתיד' קארין אלהרר. אדם כזה צריכים חברי הליכוד בכנסת להרחיק משורותיהם בדרך זו או אחרת. לא לשתוק, לא לברוח, לא להסתתר מאחורי הגינוי של ראש הממשלה.

ההתנהגות שלהם בלתי נתפסת. אנשים עלובים, בלשון המעטה."

אני מסכים עם דבריו, אך ראוי להחריג מן הביקורת הזאת את יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין. אדלשטיין מקפיד למנוע מהפרחח גס הרוח לנהל את ישיבות הכנסת, בתוקף היותו סגן היו"ר –אחד התפקידים שסחט מנתניהו באיימו להפיל את הממשלה. אדלשטיין גינה אותו במילים חריפות, והיטיב להגדירו בביטוי המקראי המדויק "שור מוּעד".

 

* חשדהו – לפני כעשר שנים, כאשר שירתתי כמנהל מתנ"ס הגולן, הייתי שותף למאבק נגד כוונת האוצר להפריט את החברה למתנ"סים. היה זה בתקופה של ריסוק מדינת הרווחה בשיטת "הפרט כל מה שזז," בדרכם של שר האוצר נתניהו וממשיך דרכו אולמרט, אבל רעיון העוועים של הפרטת החברה למתנ"סים היה הזוי במיוחד. שם הקוד היה "מכרוז". כלומר, ייאסר על הרשות המקומית להעדיף את המרכז הקהילתי, ויהיה עליה להוציא את פעילות התרבות, הנוער, הספורט וכו' – למכרזים, שכל אחד יוכל להתמודד עליהם.

המתנ"סים הם מרכזים קהילתיים, עם הנהלה ציבורית של אזרחים – תושבי הרשות, הרואה ראיה קהילתית רחבה ופועלת למען הקהילה וצרכיה. אך המתנ"ס לא יוכל להתחרות עם איזה קבלן מפעיל חוגים שיציע הצעה זולה, שבמחירה הזול מתמצית כל עדיפותה. מדובר בפגיעה אנושה בחיים הקהילתיים בישראל.

מי שהוביל את רעיון ההפרטה היה החשכ"ל, החשב הכללי באוצר. החשכ"ל היה אלוף העולם בהפרטות והמוציא לפועל שלהן. וייקרא שמו בישראל ירון זליכה. כל מי שפנינו אליו בממשלה, מראש הממשלה שרון ומטה, אמר שזהו רעיון אבסורדי ולא ייתן לו יד. אך זליכה בשלו – דבק ברעיון בדבקות דתית, דבקות משיחית של מי ששליחותו היא להפריט הכול, בשם התחרות הקדושה.

בסופו של דבר, המזימה לא יצאה לפועל.

כאשר אני שומע את ירון זליכה הנובו-חברתי – גם כאשר הוא משמיע דברים של טעם וגם כאשר אני מסכים עם דבריו, מפלס ה"חשדהו" שלי כלפיו גבוה יותר ממפלס ה"כבדהו".

 

* לוקחים אחריות על האזור – אשכול הגליל המזרחי, הוא התארגנות של 17 רשויות מקומיות, ובהן שתי ערים, שלוש מועצות אזוריות, שש מועצות מקומיות יהודיות ושש מועצות מקומיות ערביות ודרוזיות, שלקחו על עצמן לשתף פעולה בקידום האזור כולו. היוזמה החלה כהתארגנות וולונטרית, ועברה להתארגנות סטטוטורית מוכרת על ידי המדינה. מועצות מסוג המועצה האזורית גולן, הנחילו לאזור כולו את התפיסה, ששינוי לא יבוא באמצעות התבכיינות ומלחמות להשגת תקציבים ממשלתיים, אלא באמצעות לקיחת אחריות של ההנהגה על האזור, עיצוב חזון, קביעת מטרות ויישומן. כאשר כך פועלים, רותמים גם את המדינה.

ואכן, מתחולל שינוי אזורי אדיר, בעיקר ביוזמות נפלאות של האזור כולו והן בשינויים ברשויות חלשות שהנהגתן החליפה דיסקט.

ביום רביעי נערך סיור של מליאת המועצה האזורית גולן בחצור הגלילית ובצפת. היה מרשים ומרגש להיווכח בשינוי ובקפיצת המדרגה באותן רשויות, ואני מאמין שהשינוי בדימוי שלהן יבוא במהרה, בעקבות המעשים.

גולת הכותרת של הסיור הייתה בבית הספר לרפואה בצפת, שהינו מנוע צמיחה אדיר לגליל, בתחום הדמוגרפי, החברתי, הכלכלי, החינוכי וכמובן הבריאותי. היה נפלא להיווכח בתפיסה הקהילתית של המוסד ותרומתו לצפת ולאזור כולו. היה מרגש לראות את תרומתו להחזרת מוחות – מדענים, חוקרים ורופאים שירדו מן הארץ וחזרו עם הקמתו, ודווקא לפריפריה הצפונית, לגליל המזרחי.

התוכניות האזוריות נועזות, מרחיקות ראות, בעלות מעוף והן מבשרות שינוי גדול לא רק לגליל, אלא לחברה הישראלית כולה.

 

* הישג מדיני – כאשר אלכסיס ציפראס עלה לשלטון, התנבאו הכול שמנהיג השמאל הרדיקאלי האנטי ישראלי עלה לשלטון, ולכן ירח הדבש ביחסים עם יוון תחת ממשלתה הסוציאל-דמוקרטית הגיע לקיצו, ונחזור לתקופת העוינות שאיפיינה שנים רבות את יחסה של יוון לישראל, אם לא גרוע מזה.

השבוע ביקר ציפראס בישראל, לביקור ידידותי ומוצלח מאוד. בביקור סוכם על שדרוג היחסים בכל התחומים ובעיקר בתחום הכלכלי, ובין השאר דובר על רכישה מאסיבית של גז טבעי מישראל. כן, סוכם על פגישה קרובה של מנהיגי ישראל, יוון וקפריסין להעמקת שיתוף הפעולה בין שלוש המדינות.

ועוד השבוע – מנכ"ל משרד החוץ, דורי גולד, ערך ביקור באבו-דאבי ובו סוכם על פתיחת נציגות ישראלית רשמית גלויה באבו-דאבי, לראשונה. אפילו "הארץ" (!) הכתיר את הידיעה במילים "הישג מדיני".

אנו שומעים כל העת על הבידוד המדיני של ישראל, על צונאמי מדיני, על קריסה מדינית, על קריסת היחסים עם ארה"ב (נבואת זעם שהופרכה לחלוטין) וכו'. נכון, יש קשיים מדיניים. יש פה ושם הישגים לאסטרטגיית דרבן של יצירת דה-לגיטימציה לישראל, כולל הישגם הגדול ביותר, לפני שבועות אחדים – החלטת האיחוד האירופי על סימון מוצרים ישראליים ממזרח ירושלים, הגולן ויו"ש.

אך התמונה הכוללת הרבה פחות שחורה, הרבה יותר מורכבת, ולבטח רחוקה ת"ק פרסה מנראטיב ה"בידוד המדיני". אני יודע שיש בתוכנו מי שהעובדות הללו מתסכלות ומאכזבות אותם. אגב, להערכתי, החלטת סימון המוצרים תישאר ברובה על הנייר, למגינת לבם של אוהדיה בתוכנו.

 

* יורים בצנחן – בקורס צניחה למדתי, שעל פי אמנת ז'נבה אסור לירות בצנחנים בעת צניחתם. אף פעם לא התייחסתי לכך ברצינות. הרי מדובר בלוחמים מעולים, חמושים, הצונחים כדי להילחם בך. מה, תעשה "פוס" בשל הפייר-פייט? האויב יירה בנו בצדק, וגם אנו היינו נוהגים כך במקומו.

אך כאשר ראיתי את הירי המטורף לעבר הטייס הרוסי שצנח ממטוסו שיורט, הזדעזעתי. כאן מדובר בניסיון לרצוח שבוי או פצוע.

 

* טמטום פוסט-קולוניאליסטי – בכתבה מעניינת ב"הארץ" מדווחת טלי קרופקין על ביטול חוג ליוגה לסטודנטים באוניברסיטת אוטווה בקנדה, בעקבות מחאה. הטעם למחאה היה שהיוגה היא שריד לקולוניאליזם מערבי המהווה ניכוס תרבותי וגניבת מנהגים שנלקחו מתרבויות אחרות,  והנו "רצח עם תרבותי... חלק מהתרבויות האלה חוו דיכוי ורצח עם תרבותי, והוגלו לתפוצות בגלל קולוניאליזם ועליונות מערבית, ועלינו לזכור זאת כשאנו עוסקים ביוגה."

דומני שהסיפור הזה מעיד איך קיצוניות מביאה לטמטום. הרי בסופו של דבר מדובר בעיקר בטמטום. והטמטום הזה הוא אנטי תרבות. הרי היוגה היא תרבות. הפצתה היא מעשה תרבותי. בראיה הגיונית, הפצתה והפופולריות שלה היא ניצחון לאלה שהתרבות הזו היא יצירתם. לעומת זאת, חסימת תרבות, איסור על עיסוק בתרבות מסוימת ולמידתה, היא מעשה אנטי תרבותי.

הפצת תרבויות בין עמים ואימוץ מוטיבים מתרבות אחת בקרב תרבויות אחרות, היא היופי שבתרבות. בתרבותנו היהודית הדבר נקרא "יפיפותו של יפת באוהלי שם", כלומר היופי באימוץ דברים יפים מתוך תרבויות לא יהודיות (יפת) אל תוך התרבות היהודית (שם).

התנגדות להפצת תרבויות מאפיינת גורמים פונדמנטליסטיים, שמרנים קיצוניים, קנאים. למשל, קנאים פונדמנטליסטים יהודיים החרימו את אבי ההשכלה היהודית, משה מנדלסון, בשל תרגום התנ"ך לגרמנית. מנדלסון היה יהודי דתי שהקפיד על קלה כחמורה, אך האמין בהשכלה הכללית, בשילובה בחיים היהודיים ובהפצת רעיונות היהדות מחוץ לגדרות העם היהודי.

וכך, שוב אנו חוזים ב"חוק הרדיקלים השלובים" – כאשר הפנאטים של גישות "שמאל", במקרה זה – של ה"פוסט-קולוניאליזם", מתחברים עם הקנאים הפנאטים של השמרנות והדתיות.

 

* ריאליטי אחר – את סלידתי מתרבות הריאליטי, מתעשיית הריאליטי, הבעתי פעמים רבות בשנים האחרונות. עוד יותר מכך, הבעתי את סלידתי משימוש בילדים לתעשיית הריאליטי. מכאן, שיחסי לתוכנית "בית ספר למוסיקה" היא מראש שלילית, נגועה בדעה קדומה.

איני מרבה לצפות בטלוויזיה, בשל חוסר זמן וסדרי עדיפויות אחרים. אולם בביתי התוכנית הזאת אהובה, וכך יצא לי לאחרונה לצפות בה מעט – שיר פה, שני שירים שם, ואני מודה שככל שצפיתי בתכנית, נוכחתי שמה שראיתי שונה ממה שחשבתי ושיניתי את דעתי. לא על הריאליטי, לא על השימוש בילדים, אלא על התוכנית הזאת.

אני רואה בה יותר חינוך מריאליטי. באמת, יש בה חניכה אמתית לילדים מוכשרים, וטיפוח האיכות והכישרון, בהרבה פחות תחרותיות, ללא תופעת ההדחות; אני רואה בתוכנית האהבת המוסיקה הישראלית על הילדים המשתתפים בה ועל הילדים הצופים בה.

בליל שבת זכיתי לצפות בביצוע איכותי ומרגש מאוד, של האחים כל טוב, אח ואחות דתיים בהדרכת יהורם גאון, של שירם הקסום של נתן אלתרמן וסשה ארגוב "שיר משמר". איזו הרמוניה! איזה עיבוד קולי! איזה כישרון! ואיזו אהבת אח לאחותו ואחות לאחיה. מקסים.

נזכרתי שרוגל אלפר, בהתנשאות אופיינית ושנאה ובוז לכל דבר ישראלי, בביקורת הטלוויזיה שלו ב"הארץ", כינה את התכנית "פדופיליה ברשות החוק". כנראה שכל מה שרע בעיניו – הוא טוב.

 

* פגעה וברחה – נסעתי בכביש 20 (נתיבי איילון) דרומה, בואכה מחלף השלום, בנסיעה אטית יחסית בשל עומס תנועה. לפתע, רכב לפניי עבר לנתיב שלי ואילץ אותי לבלום בלימת חירום. הרכב שאחרי לא הספיק ונכנס בי.

זה היה באמצע כביש 20 העמוס לעייפה. סימנתי לנהגת שנכנסה בי שנרד במחלף הצדה, לבחון את הנזק ולהחליף פרטים. היא הנהנה והצביעה לכיוון שהצבעתי. אותתה, פנתה במקביל אליי, ואז פתאום חתכה חזרה לנתיב שמשמאלה וברחה הלאה. הספקתי לרשום את מספר הרישוי של מכוניתה.

כאמור, הנסיעה היתה אטית. לא נגרם כל נזק לרכב, אף לא שריטה. מה שנשאר הוא רק תחושת הגועל מהתנהגותה של אותה נהגת, שפגעה וברחה.

ובאשר למספר שרשמתי... לא עשיתי בו כלום. לא שיימינג (כמובן) אך גם לא תלונה למשטרה. איני בטוח שגילית בכך אזרחות טובה.

 

* ביד הלשון: מעשה בלעם – קוסם-העל המקראי בלעם, שהיה ידוע ומוכר בכל המזרח הקדמון, נשכר בידי מלך מואב כדי לקלל את ישראל. בלעם בא לקלל ויצא מברך וחלק מברכותיו נכנסו לסידור התפילה היהודי עד עצם היום הזה.

הביטוי "מעשה בלעם" מתאר צעד שנועד להזיק למישהו והוא מועיל לו. בא לקלל ויצא לברך.

נקווה שההחלטה האנטישמית לסמן מוצרים ישראליים שיוצרו במזרח ירושלים, בגולן ביהודה ובשומרון תביא לעלייה משמעותית בקנייתם ולשגשוג של המפעלים באזורים המוחרמים.

 

* * *

"פשר" למשה שפריר

בתחילת חודש כסלו תשע"ו יצא-לאור הספר "פשר" – שירי מקרא והגות – מאת משה שפריר, שהוא משורר וחוקר, וגם גיאולוג במקצועו "האזרחי".

גם בספר זה, כמו בתריסר ספרי השירה הקודמים שלו,  מתייחס  משה שפריר לפרשיות, לאירועים ולאישים שונים בתנ"ך. עם זאת, יש בספר החדש התייחסות מיוחדת לנושא מצבה של האישה במקרא, שהוא דווקא מעין "קנון פטריארכלי".  המשורר נוטה לחפש ואולי גם לחזר אחר דמויות הנשים בתנ"ך, כמו בבלדות "רצפה בת-איה" ו"הגר", תוך ניסיון לחשוף את אופיין הנשי, לאור האירועים הטרגיים של חייהן, והוא כאילו עוסק בבילוש אחר תגובתן לחוויותיהן הדרמטיות, ועוקב אחר מעשי-החכמה ורגשות-החמלה שלהן, והתנהגותן גם ברגעי השמחה והאושר שלהן.  

המשורר גם מעלה דמויות נשים מיתולוגיות, כמו אנטיגונה ומדיאה, ומשווה אותן לדמויות נשים מקראיות, כמו רצפה ועתליה, בהתאמה.

במובן זה, הספר החדש "פשר" הוא מיוחד ואולי גם ייחודי במהותו.  

[דבר המפרסם]

 

 

* * *

עמוס גורן

אנחנו, הילדים של כ"ט בנובמבר

בקרב שמונת המיליונים החיים כיום בישראל נמצאים אלפים אחדים של  ילידי הארץ שהיו צעירים מכדי להילחם במלחמת העצמאות אך זוכרים כילדי גן או כתלמידי בית ספר את כ"ט בנובמבר ואת שנות ההקמה של המדינה התינוקת. 

פרומילים אלה מתוך האוכלוסים שלנו זוכרים את המעבר מן המנדט אל המדינה, את פליטי השואה שהופיעו פתאום בקירבנו, את הצנע, את הקמת צבא המילואים, התמרונים הגדולים (הכחולים נגד הירוקים) ואת בואם של יהודי המזרח.

כמה מהבוגרים שבין בני דור הביניים זוכרים במטושטש את יום הניצחון במלחמת העולם השנייה, את הדגלים של בריטניה, צרפת, ברית המועצות, רוסיה וסין מקשטים את כיכר מוגרבי. מעטים עוד יותר  אולי זוכרים אפילו את ההפצצה של האיטלקים בתל אביב במהלך המלחמה.

אחינו הגדולים והורינו, לוחמי מלחמת העצמאות, כבר התמעטו מאוד, ואלה מהם שחיים איתנו עוברים כעת את העשור העשירי של חייהם. מתוך הפיקוד הבכיר של ההגנה, האצ"ל והלח"י – חיים אנשים מעטים ביותר והם מדגדגים את גיל המאה. הלוחמים עצמם הם בני תשעים פלוס. כל פיסת מידע, התרשמות, תיעוד או יצירה אמנותית שאפשר לקבל מהם כיום היא בעלת משקל, ומכאן הערך הרב של הפרקים מפרי עטו של פוצ'ו, שקראנו בשקיקה ב"חדשות בן עזר".

עם פוצ'ו חווינו איך זה היה באמת, איך כיתות שלמות של תלמידי בתי ספר נזרקו אל תוך מלחמת דמים בעודם תלמידים, ואיך המשיכו לחשוב כל הזמן, כפי שחושבים צעירים מאוד,  בעיקר על הבנות הצעירות שיצאו איתם לוואדיות ולגבעות המרוחקים. פוצ'ו היה אותנטי,  מרתק, ולכן זה היה גם שיקול עריכה נכון להבליט את החומר החד פעמי שלו.

אנו, בני דור הביניים, המשכנו בחיי התלמידים שלנו גם בזמן המלחמה, אך האופנה שלנו עברה שינויים מפליגים: עכשיו חגרנו לא רק חגורות עור רחבות עם אבזמי נחושת זהובים אלא גם חגורות צבאיות רחבות וקשות בצבע חאקי. במקום הברטים וכובעי הטמבל והפקק חבשנו כובעי גרב, וכשרצינו ממש להתגנדר כרכנו על קרסולינו פאטס, חותלות.

הלילה הגדול שכולנו נזכור אותו עד סוף חיינו היה של כ"ט בנובמבר 47'. כל מי שהיה כאן אז יזכור בדיוק מי העיר אותו ובאיזה מקום ראה את חגיגת הרחוב ואת השמחה על שהאו"ם החליט שבארץ תהיה מדינה עברית. העם היהודי לא זכה לאף רגע של שמחה גורפת-כול  שכזו באלף שמונה מאות השנים שקדמו לאותו לילה, ודווקא בחלקנו אנו נפל לחיות כילדים את הרגע שבו הכול, כל כובד הגלות, ירד מגבו של עמנו בבת אחת.

איזה תפקיד מילאנו אנחנו, ילדי כ"ט בנובמבר, בהיסטוריה היהודית המודרנית?

האם היה לנו בכלל תפקיד או שפשוט חיינו ועבדנו כפרטים, כאנשים נורמליים בלי שום משימה לאומית גדולה? 

לדעתי משימתנו היתה בעיקר תרבותית: לחיות את החיים העבריים, עם התנ"ך כפי שלימדו אותו דוקטור בירם וחבריו ועם העברית העשירה של תרגומי הספרות הקלאסית. אנחנו, הילדים של כ"ט בנובמבר, המשכנו את העבריות האקטיבית של שנות טרום המדינה אל מעבר לשנת העשור עד למלחמת ששת הימים וגם מעבר לה. מה היתה העבריות הזאת שלנו ואיך היא עוצבה? יסודותיה היו החיים בטבע, בפרדסים ובשטחים ריקים של חמרה וכורכר, הרכיבה על היצול הבולט באחוריהן של העגלות שעמדו במרכז המושבה (כל מושבה), חיפוש קיני ציפורים, פרחי נרקיסים, צבעונים ורותם, קריאה מענגת, כמעט חושנית, בספרים מהוהים מספריית ההשאלה המקומית, ולימוד בבית הספר על פי תוכנית לימודים שכללה (בבית הספר הרגיל והממוצע) כמה מקצועות מרכזיים: 1. תורה 2. נביאים וכתובים 3.דברי ימי ישראל 4.קריאה – ספרות 5. חיבור 6.טבע 7. כתיבה תמה 8. עבודת גינה 9. מלאכה/נגרות 10.ידיעת הארץ 11. שקידה 12. הקשבה 13. סדר וניקיון 14. זמרה 15. התעמלות.

אנגלית למדנו לא מפי אנגלו-סקסים מספר הלימוד הקולוניאלי האנגלי READER  – וכולנו יודעים עד היום לרקוד הורה לפי:

 ONCE THERE WAS A WIZARD,

HE LIVED IN AFRICA,

 HE WENT TO CHINA,

 TO GET A LAMP

המקצוע המרכזי היה, כמובן, תנ"ך, והידיעה על פה של פרקים שלמים מישעיהו מלווה אותנו, בני דור הביניים, כל חיינו. מכאן, דרך תנועת הנוער, הוביל אותנו הנתיב היישר למחנות עבודה בקיבוצים, לשבת על פלטפורמה בחמש בבוקר, לצבא, לנח"ל, לדחוף משאיות במעלה גבעה, לחיות עם דרבנים, תנשמות וחתולי ביצה, לדעת לחרוש עם די סיקס ולהביא אספסת מהמספוא לכל הרפת, ולהיות מדורגים בקיבוץ על פי יכולת העבודה שלנו. הקשר עם האדמה, והבריאות הנפשית שהקשר הזה נתן לנו, מחזיקים אותנו היטב גם אחרי עשרות שנים שבהן עבדנו בעיר ולא בכפר.

מאפיין חשוב אחר שלנו הוא הבנת העברית המודרנית בשיאה. הטקסטים שקראנו בילדותנו היו העשירים ביותר שנכתבו בעברית החדשה. הם כללו מילים כמו פוזמקאות, אברקיים, פכסמים ולגינים, ואיש מאיתנו לא הרים גבה. קראנו, בלענו ועוד לפני שהגענו הביתה עם הספר מהספרייה כבר גמרנו אותו וחזרנו לקחת אחר. לכן גם כיום, במועדוני הזמר שבהם שרים בני שבעים ומעלה את שירי אלתרמן ואורלנד, אנחנו מבינים בטבעיות את כל המילים. העברית העשירה חיה איתנו גם בעשור השני של המאה ה-21.

תנ"ך, עברית וריח האדמה – זוהי העבריות שלנו, ולא חשוב מה אנחנו עושים, או לא עושים, כעת, אנו, ילדי כ"ט בנובמבר.

 

 

* * *

להלן בסירטון, איך נראית הצפת אירופה בפליטים ובמהגרים:

http://www.dailymotion.com/video/x3dj507_with-open-gates-the-forced-collective-suicide-of-european-nations-extended-cinematic-1080p-1080p_news

 

 

* * *

שרה אהרונוביץ קרפנוס

מעודי

 

מֵעוֹדִי לֹא לִטַּפְתִּי כְּרֵסִי בֵּין שִׁנַּי

מֵעוֹלָם לֹא נִנְעַץ בִּי עָקֵב, אֶגְרוֹף

מֵעוֹלָם לֹא נָשָׂאתִי בִּי

פְּרִי בֶּטֶן.

 

מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁמַעְתִּי לַחַן

לְמַעַן יִטָּמַע בּוֹ

בְּעוֹדוֹ מוּגָן

מִפְּנֵי עוֹלָם.

 

מֵעוֹדִי לֹא שַׂחְתִּי אֵלָיו

בְּעוֹדוֹ צָף בְּמֵימַי

מַאֲזִין לְהַלְמוּת לִבִּי

מַרְטִיט בִּצְחוֹקִי.

 

מֵעוֹדוֹ לֹא הִזִּיל דִּמְעָה

בְּבִצָּתוֹ הָעֲכוּרָה

בִּבְכּוֹתִי מָרָה

עַד הִגִּיעַ מוּכָן אֱלֵי לֵב.

 

אֵלַי.

 

3.1.13

 

* * *

יהודה דרורי

1. על הבינוניות השולטת בנו

לאחרונה נשמעים קולות רבים המגנים את הבינוניות שבהנהגת המדינה, רצוי לפיכך להבהיר כי בינוניות איננה קללה אלא מצב הקיים אצל מרבית האוכלוסייה בכל רבדיה וגווניה. לא רבים הם אלו המתעלים מעבר לבינוניות, אבל הציבור מצפה לפחות שהנהגתו תהיה מורמת מעם.

במסגרת פעילותי כמנחה "פרלמנטים" לקבוצות של אזרחים ותיקים, נשאלתי לא פעם איך ייתכן ששר זה או אחר או חברי כנסת מסוימים "אינם חכמים ביותר..." מה שמכריח אותי שוב ושוב להסביר שמרבית חברי הכנסת והשרים אינם נבחרים לתפקידיהם על בסיס כישוריהם אלא מכיוון שקליקה מסויימת בתוך המפלגה, שנהנתה מפעילות חבר מסויים, דוחפת אותו קדימה ובוחרת בו כמועמד (לכנסת למשל), או תומכת בו ב"פריימריס". ואם מפלגתו בקואליציה, אזיי החברים שלו דוחפים אותו לממשלה, וכך מוצא את עצמו האזרח הפשוטX  שר לעניינים שמעולם לא הבין בהם דבר. ישנם מעטים ביותר בכל מפלגה שרמתם גבוהה יותר, אבל לא תמיד הם אלו שזוכים לגיבוי ולהכרה.

השר X ממנה יועצים מקרב חבריו הקרובים או דורשי טובתו (שהוא חייב להם) ושאין להם מושג במשימות משרדו – ועלינו לזכור שהפקידות הבכירה במשרדו, גם היא מורכבת מפעילי מפלגות של השרים לשעבר שקיבלו בשעתו תגמול על תמיכתם, בצורת מישרה ומשכורת... ובנוסף – לצידם מכהנים אנשים פשוטים, שהתחילו בתחתית הסולם והתקדמו הן בזכות דירוג וקידום הסתדרותי, והן בגין תהליך שנקרא "העיקרון הפיטרי". לפי עיקרון בינלאומי ידוע בו העובד מקודם מתפקידו לתפקיד רם יותר אם הוא הצליח – עד שהוא מגיע לעמדה ולתפקיד שאינו מסוגל להתמודד איתם והופך לכישלון...                                                                                                     

אז כאמור, מתיישב לו אותו שר X  בעמדה חשובה ביותר מבלי הכישורים המתאימים ומבלי שיהיו לידו אנשים חכמים לסייע לו,ואנחנו עוד מתפלאים מדוע הוא שר כושל... הכרתי לא מעט שרים כאלה. רובם אנשים טובים, ישרים ולא מתנשאים, אבל בינוניים למדי בהשכלתם ולכן גם בתפיסת עולמם ובמקצועיותם. אנחנו חייבים להבין שצריך אופי מיוחד להיכנס לבוץ המפלגתי והפוליטי.

ולא רק זה, יש שיקולים אחרים. תשאלו את עצמכם, למשל, לאן יפנה בוגר במשפטים? האם יהיה עורך דין אמביציוזי ויצא להרוויח הון בשוק הפרטי או יצטרף במשכורת בינונית שתעניק לו ביטחון בפרקליטות המדינה? כי מה שקורה פה הוא שאנשים מוכשרים ואמביציוזיים, בדרך-כלל פונים לשוק הפרטי (או שהשוק הפרטי מזהה אותם וקולט אותם) ולכן יש לנו כלכלה חזקה ויציבה, חברות עם פריחה ומעוף – ומצד שני, פקידות שלא תמיד מצליחה להתמודד איתם, כי הם פשוט לא מבינים את "האינטליגנטים הללו עם החליפות" – זוהי הבינוניות בכל כיעורה – דהיינו, הפקיד הבכיר או השר אומרים:  "מה שאינני מבין, אני לא מאשר..." ו"אתה מתקדם מהר מדי בשבילי..."                                                                                                                                                                                                                                                                                                

המאמר יהיה ארוך במיוחד אם נתאר לקוראים פה את שמות כל אותם אנשים מבריקים במערכות הממשל והצבא, שנידחו מהיותם יוצאי דופן, דהיינו, כריזמתיים, סמכותיים, חכמים ונמרצים יותר מהממוצע – ולבטח חריגים בתוך הבינוניות המקיפה אותם. הבינוניות שבמערכת פחדה מהם ושאפה להכשילם, ומצד שני גם הציבור לא אהב את "הדיקטטורים הללו" בעלי כוח החלטה ופעולה (דוגמא קלאסית הוא אהוד ברק..)

משבר המנהיגות בו נתונה המדינה כיום, כאשר לנתניהו אין עדיין מתחרה מעשי, אומרת הכול. נתניהו אינו שייך לבינוניות, הוא מורם מעם בנושאי מדיניות חוץ, כלכלה, וביטחון. בקדנציה הראשונה שלו, בעיני הציבור, היה יותר מידי "דיקטטורי" ולכן לא נבחר שוב. משנבחר לאחר מכן הוא למד שעליו להעמיד לצידו צוות טוב (הקבינט) כך שמנהיגותו לא תהווה איום על הציבור, ולכן הוא יושב לבטח בכיסאו.

מצד שני חלק גדול של שריו שרוי בבינוניות המתסכלת אותנו. כיום מאשימים את ה"פריימריס" במפלגות במצב זה. לכן אין ספק שבעתיד, "ועדה מסדרת" רצינית בכל מפלגה תצליח לסנן מועמדים לכנסת יותר מאשר "פריימריס".

אם יקום עד הבחירות אדם שישאף למנהיגות, שישדר, תבונה, כושר החלטה ויכולת ביצוע עם רקורד של יושרה אישית, הוא יביס בקלות יחסית את נתניהו – אם יעמוד אידאולוגית במרכז הקשת הפוליטית.

האם מישהו רואה "כוכב" כזה בשטח?

 

2. חרדים לצבא או חרדים לחילוניות?

שלא יהיה ספק שהפחד הכי גדול של החרדים מגיוס צעיריהם לצבא לא נובע חלילה מכך שהם ייפגעו בקרב או יפסידו לימודי תורה (בין כה וכה לפחות חצי מהם אינם לומדי תורה אלא בטלנים מושכי קצבאות...)

הפחד הגדול שלהם הוא שבניהם יהיו חשופים בצבא לחיים האחרים שסביבם, ויעדיפו שלא לחזור לחברה המפגרת והחשוכה שלהם כפי שאכן קורה היום, ומזעזע שם את אמות הסיפין...

לפיכך ברור שהחרדים לעולם לא יסכימו לגיוס ילדיהם, ולא חשוב כמה שהגועליציות השונות בכנסת יתנו להם מרחב זמן... לכן אנחנו חייבים לפעול בתוכם ללא חוקים, לשכנע את צעיריהם אחד אחד שחייהם יכולים להיות טובים יותר ונאורים יותר אם יחיו בשני העולמות גם יחד. יש מספיק "חילונים" שומרי מצוות ולומדי תורה, ובכלל – 50% מתושבי המדינה מגדירים עצמם כמסורתיים בצורה זו או אחרת.

 

3. נקמה טורקית ומרס [מרש?] רוסי

אין ספק שההפצצות הכבדות הרוסיות על מקורות הנפט המפרנסים את דאע"ש פוגעות קשה ברווח האישי של ראשי השלטון והכלכלה הטורקיים. הם לוקחים לכיסם עמלות של 50% על הנפט שדאע"ש שודד מבארות הנפט בעיראק – כי הם אלה שמוכרים את הנפט לכל דיכפין בעולם. (ויש פה בנוסף, כמובן, הרבה כסף שמועבר לדאע"ש).

הטורקים גם מרוויחים לא רע כאשר הם מהווים את הזרוע הלוגיסטית של דאע"ש, ומוכרים להם בכסף מלא את כל מזונם וצרכיהם. הם גם מעבירים לכנופיות הנבלים הללו את כל המתנדבים – "בשר-התותחים" הצעיר המוסלמי מאירופה ומאסיה...

והנה באים הרוסים, והורסים לטורקים את האידיליה הרווחית הזו ואז... ארדואן החליט לנקום! הוא הוריד להם מטוס... שילמדו לא להתעסק איתו...

הדיקטטור הטורקי רק שכח שיש לו עסק עם מנהיג מטורף ששמו פוטין, ששונא להפסיד. אז קנו לכם רבותיי כרטיסים במקום הכי טוב ביציע, באמצע, ותצפו על מה שפוטין הולך לעשות לארדואן...

 

4. אלפים בהפגנת תמיכה בתנועה האיסלאמית:

"נקריב את חיינו למען אל-אקצה"

אלפים מהמגזר הערבי משתתפים בהפגנת הזדהות באום אל-פחם עם הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, שהוחלט להוציאה מחוץ לחוק. בין המפגינים גם חברי כנסת ערבים. המשתתפים מניפים דגלי פלסטין ודורשים לבטל את ההחלטה. בין היתר הם צועקים, "נקריב את חיינו למען אל-אקצה!"

YNET    – חסן שעלאן  

מוצע פה לכנסת לחוקק: שכל המניף בארצנו דגל פלסטין, יישלח לצמיתות לרצועת עזה או למוקטעה.

 

 

* * *

John Cleese:

"The French government announced yesterday that it has raised its terror alert level from "Run" to "Hide." The only two higher levels in France are "Collaborate" and "Surrender."

 The rise was precipitated by a recent fire that destroyed France's white flag factory, effectively paralyzing the country's military capability."

 

 

* * *

חוזר ועדת בחירות של אגודת הסופרים העברים

פרסום תוצאות הבחירות

יום רביעי, 25.11.2015

מנגנון האגודה העלה היום לאתר האינטרנט של האגודה את תוצאות הבחירות.

עם זאת, מצאנו לנכון לפרסם תוצאות מדויקות של חברי הוועד המנהל של האגודה (13 חברי ועד):

עפ"י ספירת הקולות להלן רשימת חברי ועד האגודה שנבחרו בבחירות:

1. צביקה ניר (76)

2. אביחי קמחי  מחוז ירושלים (76)

3. ד"ר דורית זילברמן  (75)

4. מנחם מרדכי פאלק מחוז ירושלים (72)

5. עו"ד עצמון דניאל יניב (70)

6. מוטי גלזר (69)

7. יוסף כהן אלרן (67)

8. עדנה מיטווך מלר (64)

9. אדיבה גפן (60)

10. ורדה גנזך – נציגת מחוז דרום (56)

11. מישל חדד (56)

12. צבי צדוק עלון – מחוז ירושלים (56)

הנציג ה-13 יהיה נציג מחוז צפון: שי חג'ג' (47)

הסבר: לפי תקנון האגודה יש לשריין מקום לנציגי דרום, צפון וירושלים.

הואיל ונציגי ירושלים ודרום זכו במיספר קולות המזכה אותם במקום בוועד, אין צורך לשריין להם מקום. לעומת זאת, נציג הצפון לא זכה במיספר קולות המזכה אותו במקום בוועד, ולכן, עפ"י תקנה 3.7.2.(ב) לתקנון האגודה – יש לקבוע כי מועמד מחוז הצפון יהיה החבר השלושה עשר בוועד. שי חג'ג' מעכו זכה ב-47 קולות ולכן הוא הנציג השלושה עשר.

על פי המחויבות של הוועדה עלינו למסור גם  שמות הנציגים שנבחרו בוועדות השונות. בגלל מיעוט מועמדים נבחרו כל המועמדים שהגישו מועמדות לוועדת אתיקה ולוועדת ביקורת:

ועדת אתיקה: מיכל דורון 69, שרה אהרונוביץ קרפנוס 67, משה שפריר 64

ועדת ביקורת: שמואל כהן 71, עזרא שקד 66

בברכה

בלפור חקק, יו"ר הוועדה

עו"ד עמי עדיני, יועץ משפטי

ארנון פורת, מנכ"ל

חברי הוועדה: פרופ' רירי מנור, ד"ר צבי מלאכי, יפה לורנצי, חיים דותן

 

 

 

* * *

יואל נץ

הֵידָד, לַנְּשָׁמוֹת הַטּוֹבוֹת!..

(זהירות: השיר איננו "פוליטקלי קורקט")

 

זֶה עֲדַיִן אֱמֶת וְיַצִּיב: הַזָּהָב – לֹא כָּל מַה שֶׁנּוֹצֵץ, אַךְ

אַף שֶׁדּוֹר מַמְזֵרִים הַמְּשַׁנִּים אֶת כְּלָלֵי הַמִּשְׂחָק מִתְחַלֵּף –

גִּבּוֹרֵי הַשִּׁירִים הַיְּשָׁנִים נִשְׁאָרִים צְעִירִים עֲדֵי נֶצַח

(וּכְמוֹתָם, גִּבּוֹרֵי מִלְחָמוֹת שֶׁנָּפְלוּ, לְמַרְבֵּה הַכְּאֵב).

 

הַזְּמַנִּים מִשְׁתַּנִּים, כָּאָמוּר, כָּל תְּקוּפָה וּתְקוּפָה וְאֶתְגָּר בָּהּ;

לְרוּחוֹת הָעִדָּן הֶחָדָשׁ תוֹאֲמִים גַּם מִינֵי תַרְחִישִׁים...

 

מַעֲשֶׂה שֶׁקָּרָה לָהּ לְדִינָה לְבֵית בַּרְזִלַּי כַּיּוֹם (אַרְבַּע

תֵּשַׁע שֵׁשׁ וְשָׁלֹשׁ וְחָמֵשׁ וְאַחַת – מִסְפָּרָהּ הָאִישִׁי):

 

כַּמָּה, כַּמָּה שָׁנִים כְּבָר חָלְפוּ? – זֶה בְּעֶצֶם כְּלָל לֹא מְשַׁנֶּה לִי.

רְאוּ: דִּינָה נוֹתְרָה עַד הַיּוֹם חֲתִיכָה מַגְנִיבָה, וְעוֹד אֵיךְ!..

הַנְּשָׁמוֹת הַטּוֹבוֹת לָחֲשׁוּ לָהּ בְּסוֹד: "סֶגֶן גָּד רְפָאֵלִי

מְפַשְׁפֵּשׁ מְשֻׁלְהָב נִמְרָצוֹת מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ בְּתִיקֵךְ!"

 

(בַּחֲלוֹם בַּלָּהוֹת לֹא פִּלֵּל – אֵיזֶה "בְּרוֹךְ" מְצַפֶּה לוֹ, לַסֶּגֶן!...)

דִּינָה לֹא הִתְרַשְּׁמָה: "זֶה שְׁטֻיּוֹת בָּרִבּוּעַ," אָמְרָה, וּבְכָל זֹאת,

הַנְּשָׁמוֹת לָחֲצוּ, עַד אֲשֶׁר לֹא יָכְלָה לַעֲמֹד עוֹד מִנֶּגֶד,

וְהִגִּישָׁה תְּלוּנָה נֶגֶד גָּדִי בְּגִין הַטְרָדוֹת מִינִיּוֹת.

 

* * *

השגריר (בדימוס) יורם אטינגר

המזה"ת החדש לפי ג'ון קארי

נחישות ג'ון קארי להמציא מחדש את המזה"ת מכרסמת בתדמית ההרתעה של ארה"ב ובסיכויי השלום

ב-28 באוקטובר 2015 הציג ג'ון קארי את חזונו המזרח תיכוני המבוסס על ההנחה שהרצון לדו-קיום בשלום יגבר על המורכבות, חוסר-ודאות, אלימות, היעדר סובלנות ואנטי-מערביות בני 1,400 שנים: "תארו לעצמכם עתיד של אנשים מהנילוס עד המפרץ הפרסי הנהנים מחופש תנועה ועיסוק, צעירים הזוכים לחינוך מעולה, ותיירים המבקרים באזור ללא מורא...."

בנאום מכונן שנשא ב-7 בדצמבר 2013 אמר קארי: "תארו לעצמכם מה יתרום פתרון שתי המדינות לישראל, פלשתין, ירדן והאזור כולו, למסחר, תיירות, טכנולוגיה ולנוער הישראלי והפלשתיני...." 

בתגובה להתנהלות קארי כתב אמיר טאהרי, בעל הטור המוביל ביומון הסעודי, "אשארק אל-אווסאט", המבטא את עמדת השלטון הסעודי: "מזכיר המדינה קארי מציג משאת-נפש פיוטית.... יוזם מחקרי שוק כאשר האזור עולה באש.... כבאי המנסה ללא-הצלחה לכבות את האש.... כישלון רב היקף.... מתגאה בהסכם המאפשר לאייתולות להשיג יכולת גרעינית תוך שנה..."

 את השקפת העולם של קארי יש לשפוט לפי תקדימים. ב-1993 ראה בערפאת את מבשר השלום למרות המציאות: 40 שנות טרור ערפאתי נגד יהודים וערבים. ב-1997 פרסם קארי ספר, "המלחמה החדשה", ובו שיבח את "מעבר ערפאת מפשע למדינאות", למרות המציאות המתעדת את מעבר ערפאת מטרור אזורי לאב-טיפוס של טרור בינלאומי אנטי-אמריקאי.

 ב-2015 רואה קארי במחמוד עבאס את מבשר השלום למרות המציאות: 70 שנות טרור של מחמוד עבאס נגד יהודים וערבים, והקמת תשתית חינוך לשנאה בגני ילדים, בתי ספר, מסגדים ותקשורת, שהפכה לקו-יצור של טרוריסטים.

ב-6 באוקטובר 2014 טען קארי שהעניין הפלשתיני הוא, לכאורה, בבת-עיני הערבים ומוקד המזה"ת, הטרור האסלאמי והסכסוך הערבי-ישראלי: "בכל שיחותיי עם מנהיגי ערב, על הצורך להילחם בדעא"ש, הם העלו את החובה להסדיר את הנושא הפלשתיני, המהווה מוקד לזעם ברחוב הערבי  ולגיוס צעירים [לגופי טרור].

קארי מתעלם מהפער ההיסטורי בין המלל והמעש הערביים, המרעיפים על הפלשתינים הבטחות אך לא משאבים. בניגוד לתפישת העולם של קארי, העניין הפלשתיני היה תמיד נושא מישני במזה"ת, כפי שמוכיח הצונאמי הערבי שאינו קשור כלל לעניין הפלשתיני. כמו כן, מדינות ערב אינן נלחמות עבור הפלשתינים, אלא – מדי פעם – נלחמות בפלשתינים הנתפסים כגורם טרוריסטי וחתרני. 

עד 2011 נמנה קארי על מיעוט קטן בסנאט שראה בחאפז ובבשאר אסד מנהיגים אמינים, נדיבים ומונחי-שלום, וקרא לנסיגת ישראל מרמת הגולן.

 ב-2011 קידם קארי את הצונאמי הערבי כאילו היה אביב – מרד הצעירים, מהפיכת "פייסבוק" ושלב מעבר לדמוקרטיה. הוא תמך בחיסול קדאפי – למרות שזה מסר לארה"ב את תשתיתו הגרעינית – ובכך הפך את לוב לזירת הטרור הגדולה במזרח התיכון.

 ב-2015 ממחזר קארי יוזמות כושלות לפתרון העניין הפלשתיני, המתעלמות מההקשר המזרח תיכוני ומתמקדות בתיווך ולא במו"מ ישיר, למרות ששתי יוזמות השלום המוצלחות (עם מצרים וירדן) באו כתוצאה ממו"מ ישיר.

מעורבות קארי, המדגישה "סימטריה מוסרית" בלתי מוסרית, מקצינה עמדות ואלימות פלשתיניות ומעניקה לגיטימציה לחינוך לשנאה, למרות שעקירתו היא תנאי בל-יעבור לרגיעה ולקידום השלום.

[ציטוט]

 

אהוד: בעינינו, ג'ון קארי מתחילתו היה פגע-רע, איש סכל והזוי, רואים זאת אפילו במבטים שלו ובשפת גופו – איש מיותר ומזיק שיחד עם אדונו אובמה עזר לדרדר את המזרח התיכון לַתוהו ובוהו של השנים האחרונות. שלא לדבר על טיפשותו התהומית במסכת יחסיו עם ישראל, כשהוא משוכנע כנראה שבעיית הבנייה הישראלית בירושלים המזרחית היא הסיבה לטירוף המוסלמי שחוגג באזורנו.

 

* * *

נעמן כהן

חכמים היזהרו בדבריכם – מילון עברי

"אבטליון אומר, חכמים, היזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמים מתחלל." (אבות א יא)

הנה הדרכה לחכמים כיצד לדבר:

שלושה נוסחי דיבור:

שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה – מותר באמירה. האומר ייחשב לרומנטיקן איש ספרות.

שדייך מושכים –  אסור לומר. האומר ייחשב למטרידן. הטרדה מינית מנוגדת לחוק.

שדייך נפולים ולא מושכים – גסות רוח. מותר לומר. גסות רוח אמנם, אבל במסגרת החוק.

 

בצל העצים בצל הלהבות

בפסח האחרון ביקרתי במחוז מרמורש הירוק והיפה בצפון רומניה, ביישובים הפזורים על שתי גדות נהר הטיסה, בכפרים ובעיירות הקטנות, ובעיר המחוז הגדולה סיגט, עירו של אלי ויזל.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01038.php

והנה אני הולך ברחוב ומוצא ערימת ספרים. (מנהג נפוץ בין תושבי תל אביב לזרוק ספרים לרחוב, ביניהם ספרים ישנים ויקרי ערך אפילו לאספנים, וביניהם ספרים חדשים שזה עתה יצאו ממכבש הדפוס) בין הספרים אני מוצא ספר חדש ומהודר עם איורים: חיים ישראל פרל, בצל העצים בצל הלהבות, (הוצאה עצמית ללא שנת הוצאה).

אני מתחיל לקרוא. ההקדמה מאת אלי ויזל. המחבר נער צעיר ממשפחה חסידית דתית שנלקח לאושוויץ ומשם למחנות עבודה. (ב-1944 לקראת סוף המלחמה, בגלל חוסר כוח אדם, לקחו הגרמנים גם נערים צעירים למחנות עבודה במקום להשמידם).

לפני שבעים ואחת שנים בדיוק, בפסח 1944 רוכזו כל היהודים באזור מרמורש ונשלחו לאושוויץ. מחוז מרמורש היה בעבר בהונגריה ועבר לרומניה, חזר לשלטון הונגרי, והצבא ההונגרי אירגן את משלוח היהודים.

באביב 1944 כבר היה ברור שהמלחמה עומדת להסתיים בתבוסת הנאצים. וכבר היו ברורים ממדי השמדת היהודים באושוויץ, אבל קסטנר מכר את נפשו לשטן ולא דאג להזהיר את היהודים לבל יעלו לרכבת ושינוסו להרים כי כולם מיועדים להשמדה.

ליהודי האזור התמימים לא היה ידוע דבר על אושוויץ והם עלו מרצון על הרכבות. (במהלך הטרנספורטים ממחנה למחנה ייפגש המחבר מאוחר יותר עם טרנספורט המיוחסים של קסטנר).

באחד התיאורים הנוגעים ללב, מספר המחבר שעמיתו למחנה, הסופר האידי מסיגט, יחזקאל רינג – אמר לו: "חיים ישראל היקר, אינני יודע אם מישהו ממשפחתי ישרוד ויחזור, ואם אזכה לצאת מהמחנות... דבר אחד ברור לי, עם אחותי פרצ'ו (פערל) אעשה חשבון מיוחד... כשכולם כבר היו מוכנים לצאת אל תחנת הרכבת לאושוויץ והג'נדרמים ההונגרים האיצו במגורשים, חיכו כולם לפערלע. כמעט שעה עמדה לפני המראה בסלון, לבשה שמלה והחליפה שמלה, ושוב ניסתה שמלה אחרת... כל פעם קראה לאחיות הגדולות שייעצו לה איזוהי השמלה המתאימה לדרכה האחרונה... לאושוויץ..."

הספר מעלה לחיים את הווי היהודים הכפריים, חסידים ואנשי מעשה, ואת סיפור ההשמדה, החיים במחנות העבודה על הסבל הגדול, על הסולידריות היהודית, ועל ההווי המיוחד של היהודים הדתיים התמימים עד להצלה ולעלייה לארץ ישראל.

קראתי עשרות ספרי שואה והוא אחד הטובים בהם.

 

אחד הסיפורים האנושיים המרתקים בספר הוא סיפורו של מיכל איציק המשומד, או מיכל איציק דער גַלָח.

מיכאל-איציק ווידר היה בן יחיד לאלמנה ענייה וקשת-יום, עילוי ובעל זיכרון פנומנאלי. תלמיד חריף בישיבות של האדמו"ר מנחם-מנדל הגר שבווישא, ואחר כך בישיבת "דמשק אליעזר" אצל האדמו"ר ר' ישראל בן צפרה הגר. הוא הסב לאמו האלמנה נחת רוח כפיצוי על עניות מרודה. כנהוג בקהילות ישראל כל השדכנים, חיפשו לעילוי הזה שידוך הגון.

הרב יצחק מאיר וידמן ממאסיף שהיה גם דיין ומורה-צדק, נתברך בבת יחידה, ברוכה בבל המעלות החשובות לבת ישראל – צנועה בהליכותיה, וראויה לחופה. כמו כן הוסכם גם על דעת הקהל של ק"ק מאסיף שלאחר מאה ועשרים שנים של הרב ומכוח החוקה, יחבוש העילוי ר' מיכל-איציק את כתר התורה וישב על כס הרבנות.

אין יודעים מה התרחש באותו ליל כלולות. כל מרמורוש היתה כיורה רותחת. למחרת ליל הכלולות מאסה הכלה בחתן העילוי מיכל-איציק. הבושה היתה גדולה. לקח הרבה זמן עד שמיכל-איציק שיחרר את אשתו מעגינותה.

שפוף ומאוכזב חזר מיכל-איציק לישיבה ללימודים. נהיה יותר חריף ועוקצני כלפי חבריו תלמידי החכמים. לא מצא מנוח לנפשו. היה נעלם לתקופה ארוכה מהישיבה. התחתן עוד פעם ונדד מקהילה לקהילה כדרשן נודד. הגיע לווינה, ולא הצליח להשתלב בחוגים של אגודת ישראל. למדנותו המופלגת היתה לו לרועץ. פחדו לקרב אותו כדי שלא יבליט את גאונותו.

הגיע ללונדון. למד שפות רבות בכוח הזיכרון המופלא שלו. כאן בלונדון חיפש כנראה דרך של נקמה – התנצרות.

הוא חזר לווינה ונתקבל ללימודים בסמינר התיאולוגי הנוצרי. גם כאן נתפס לוויכוחים עם הכמורה. היה מעין איפכא מסתברא – הוא רצה להסביר את דרכו של "אותו האיש" על פי המקורות התלמודיים – מכאן הוא נע ונד עד שחזר לרומניה. והחליט לעבור לדת היוונית-אורתודוקסית השלטת ברומניה.

הוא למד ביסודיות את השפה הרומנית, קשר קשר עם הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית, והיא אירחה אותו וקירבה אותו. בחור הישיבה מיכל-איציק ממאסיף התפעל מפאר הטקסים ומהתפאורות של הכנסייה, ובהתלהבות חסידית התמסר לתפקידו ככומר וכמטיף.

בשביל האנטישמים ברומניה של שנות השלושים והארבעים, אוקטאוויאן גוגה, קוזה וואדה, אנשי משמר הברול ובראשם זעליא קודרעאנו היה ה"ז''ידאן" (היהודון) אוצר יקר.

בעיתון האנטישמי בשם "פ'ורונקה-וורעמי" (צו השעה) ביטאונו של שר הדתות הרומני פרופסור יורגה, החלו להופיע מאמרים של איבה וארס נגד היהודים. הופיע מאמר על השחיטה היהודית בהלכה, מאמר על סדרי חתונה על פי ההלכה התלמודית, וסדרי החתונה של החסידים. בכל המאמרים היתה נימה של ביקורת, חיצים מושחזים ומורעלים בציטטות מהמקורות.

החתימה על מאמרי ההסתה בשם "מיכאל הטבול" (מיכאיל בוטיואטול), לא השאירה ספק מיהו בעל המאמרים – "מיכל-איציק "דער גלח", הוא "מיכל-איציק המשומד".

כשהצבא האדום כבש את רומניה באוגוסט 1944, עזב מיכל-איציק את הכנסייה והשאיר שם את גלימת הכומר. חזר לבוקרשט וניסה לקשור מחדש קשרים עם בני עמו.

כשהגיעו הפליטים הראשונים משוחררי מחנות הריכוז והתאספו ליד בתי הכנסת השונים ובבתי התמחוי של הקהילה היהודית, הופיע גם מיכל-איציק ווידר, מגודל זקן ופאות בלבוש החסידי המסורתי. הוא היה מיוסר פנים, רזה מהורהר ומדולדל, העיניים היו כבויות ועמוקות. היה יושב בצד כעני בפתח, ובולע בשקיקה את סיפוריהם של הניצולים על הטרנספורטים לאושוויץ, התיאורים על הגעת הגטו אל הרמפה, הסלקציה, להבות האש וריח "הצלי" של הלילה ההוא, הדממה האיומה שלאחר מכן.

תיאור הדרך האחרונה בה הלכו כל קרוביו ואנשי הכפר – הגביר אצלו את ייסורי המצפון. יום ולילה היה הולך ממקום למקום ומייסד את עצמו על כך שבאותה התקופה שהוא היה עסוק בהפצת הנצרות ובכתיבת מאמרים בגנות התלמוד – מתו כל קרוביו, ואימו האלמנה, באותן "ארבע מיתות בית דין" במשרפות אושוויץ.

גמלה בליבו החלטה לשכוח את מצנפת הכמורה ואת הגלימה השחורה. הוא נדד מבית כנסת אחד למשנהו, היה ישן על הרצפה כשאבן משמשת לו כבר למראשותיו, זכר לאותו כר מפלומת האווזים שאמו האלמנה גידלה בחצרה ומרטה בשבילו את נוצותיהם, כדי שישים את הראש אחרי לילות ארוכים של לימוד התורה בישיבה. היה מורעב ומסוגף. היה אוכל ושותה כדי שיהיה לו כוח לשמוע עוד ועוד סיפורים מהניצולים. כמובן שמיכל-איציק הכיר את אחיו והם לא הכירוהו.

כשרבו הפליטים והתחילו לזהות אותו, הוא ממש נשם לרווחה. היו אנשים שרצו לגרש אותו מבית הכנסת. "מיכל-איציק דער גלח," צלם בהיכל! זעקו. חמומי מוח הרימו יד והוא, מיכל-איציק ווידר, היה צועק בכל כוחו זעקת בכי ותמרורים: "יידן" – הכו, יהודים! הכו עוד! מגיע לי! אל תרחמו עליי – הכו! הכו! מגיע לי, כשאתם נשרפתם שם באושוויץ ישבתי כאן מוגן באין מפריע.

ברבות הימים, ימי העלייה הגדולה של מעפילים לחופי ארץ ישראל, גם מיכל-איציק ווידר בין הנוסעים. הוא הגיע לשיכון ויז'ניץ שבבני ברק.

השחיין הגדול בים התלמוד ופוסקיו נכנס לבית המדרש הגדול שבישיבת "דמשק אליעזר" לבוש קפוטה מרופטת, מגבעת קטיפה משומשת, עטור בזקן ופאות והתיישב בספסלים המערביים ככל קבצן ואורח. החליק את זקנו הדליל האדמדם ששערות מכסיפות השתזרו בו, היטיב את פאותיו המסותרות. עיניו דלקו כעיני תנשמת באפלולית בית הכנסת, פניו נפולות ומיוסרות. מחכה להצטרף לתפילת מנחה ומעריב.

חסידים מעמיקי מבט הבחינו באורח. כמו כרישים טורפים המריחים ממרחקים ריח דם של דג פצוע, התקרבו אליו בצעדים מדודים. יש מי שהושיט לו יד ל"שלום עליכם" כמקובל ויש חסידים בעלי עיני נשר ואף מרחרח שזיהו את "בעל הדבר", אותו איש... הלא הוא מיכל-איציק ווידר.

השנאה והקנאה התעוררו כמו להבה, הלחשוש הפך ללחש של צפעונים. הרשרוש של הקפטנים הלך וגבר, כגלים הסוערים ושוצפים לפני הסערה. הרחש השקט הפך לזמזום של צרעות. התעוררו כעס ושנאה התובעים עלבונה של תודה מיהודי שרמס אותה – מיכל-איציק דער משומד!

הרבי הגיע. האדמו"ר ר' חיים מאיר בן ר' ישראל הגר נכנס בליווי פמליית בחורי ישיבה נשען על שני גבאים לתפילת מנחה ומעריב. (מיכל-איציק היה תלמיד חבר של הרבי) בחושיו הקדושים ובמבטו העמוק הרגיש באווירה המיוחדת היום מיומיים. במבטו החודר הבחין באורח היושב מכונף ומכונס.

הרבי הכירו. בעיניו הבוחנות חדר לפני ולפנים כקורא מחשבות בלב איש. הוא עלה בצעדים מהירים אל הבמה, הכה בחוזקה והושלך הס. הרחש נפסק וניגשו לתפילה. בין מנחה למעריב ניגש אל האורח הנכנע והמיוסר, הושיט לו יד ל"שלום עליכם" והושיב אותו במקום מכובד.

הגבאי הביא לאורח אחד הקפטנים המשומשים של הרבי, וטלית מצוייצת. הרבי בעצמו הושיט אותם לחברו ותלמידו החוזר בתשובה - מיכל-איציק ווידר.

מיכל-איציק הראה פתק שקיבל מהרבנים החשובים שברומניה: האדמו"ר מסקולן ר' אליעזר זוסיא פורטוגל, הרב צבי גוטמן אב בית הדין של בוקרשט והרב משה דוד רוזן, מחודש מנחם-אב תשס"ז 1956, בזו הלשון:

"לעורר בזה את לבב אחינו בני ישראל די בכל אתר ואתר המצוינים במידה של אהבה וחסד על המוסר כתב זה מיכל יצחק ווידער שיחיה אשר נוכחנו שהוא בגדר בעל תשובה גמור. רבות שבעה נפשו וקיבל עליו סיגופים ועינויים קשים על כן יש לקיים מצות 'והחזקת בו' לקרבו ולכבדו לתמכו ולסעדו, והעיקר להמציא לו מקור פרנסה כגון משרת מלמדות, שכן הוא מחונן כישרונות נעלים, ולדאוג בעדו על המחייה ועל הכלכלה ובזכות זאת יתקיים דברי חז"ל: 'כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמיים' ותתברכו בכל מילי דמיטב... ועל זה באנו על הכתוב: ביום ד' לסדר 'את הברכה אשר תשמעו' שנת ה' תשט"ז."

קרבתו של הרבי לא עזרה לו להתקרב גם אל הקהל. הם לא סלחו לו על מעלליו. בסוף ימיו, כשהתקרב לגיל שבעים, שבע רוגז ומדורים, עזב את בני ברק ועקר לטבריה. שיכון ויז'ניץ וחסידיו הזכירו לו יותר מדי את יהודי מאסיף והסביבה. כל מכשול ומחסור היו עבורו שביל ודרך למירוק עוונות. בטבריה התגורר באחד הכוכים קרוב לבית העלמין. נשים רחמניות שראו את הסגפן בעל קפוטה ומקל עם גולת כסף, הלומד כל הימים והממלמל תפילותיו מתוך בכי וכוונה גדולה, הביאו לו תבשיל חם ופירות. בין שבילי המצבות מצא את דרכי התשובה.

בעיר הקדושה טבריה נפח את נשמתו כחוזר בתשובה גמור.

 

השואה ככלי בידי התעמלנים המוסלמים הגזעניים

 ועוזריהם היהודים

במאמר באתר החדשות "ערבי 48", של בל"ד, פרסמה ח"כ הערבית-מוסלמית חנין זועבי מאמר דעה בו קוראת לחשוף את "הקשר" בין התנועה הציונית והתנועה הנאצית וקוראת לא להסס "להשוות בין מה שעשו הנאצים ליהודים ובין מה שישראל עושה לנו."

הישראלים, כותבת זועבי, הצליחו ליצור מונופול על היסטוריית השואה והיא שואלת "האם אין זו אחריות פלסטינית להתקומם כנגד מונופול זה? האם אין זה הכרחי 'לתקן' את כתיבת ההיסטוריה, שעל ידי זיופה ממשיכה ישראל בהנדסת תודעת דורותיה וסחיטת תודעת העולם?"

זועבי ממשיכה ושואלת רטורית כי "האם אין עלינו לתת מחשבה נוספת ביחס להשתתפותם של חלקי מחברי הכנסת הערבים במשלחות ישראליות לביקור השואה? לא מתוך אי-הזדהות עם הקורבן אלא מתוך אי-הזדהות והתנגדות לניצול הישראלי של השואה וקורבנותיה."

לאחר מכן, כותבת זועבי על "הקשר" בין התנועה הציונית והתנועה הנאצית.

היא מבקרת את הזנחת "הדיון הפוליטי בשאלת שיתוף הפעולה בין התנועה הציונית והתנועה הנאצית בתחילתה," ומוסיפה כי "לתנועה הציניות לא היה איכפת מהרג יהודים לא-ציונים וכי התנועה הזדהתה עם האידיאולוגיה הנאצית עד לפתרון הסופי." וכן כי התנועה הציונית הגיעה לסיכום כי גרמניה תגרש את היהודים לפלסטין.

בהמשך קוראת זועבי להשוואה בין היהודים בגרמניה בשנות השלושים והפלסטינים וכותבת: "למה אנחנו מהססים להשוות בין מה שהנאצים עשו ליהודים לבין מה שישראל עושה לנו? ולמה לא להשוות בין אמצעי ההתנגדות של היהודים או האירופאים באופן כללי נגד הנאצים ובין אמצעי ההתנגדות הפלסטינים?"

בסוף המאמר, מדגישה זועבי כי ההשוואה היא בין ישראל וגרמניה שלפני עליית היטלר לשלטון. היא מוסיפה ורומזת כי ישראל עלולה להביא שואה על הפלסטינים וכותבת "כי חשוב יותר ממיספר הקורבנות וממידת הפשעים היא הדרך אשר הובילה אליהם," ואומרת כי ההתעלמות של הישראלים מהפשעים בפלסטינים היא אותה ההתעלמות של הגרמנים בשנות השלושים מהפשעים ביהודים.

https://www.facebook.com/arabistmideast/?fref=nf

 

עמיתתה של חנין זועבי, האקטיביסטית והתעמלנית היהודייה הפרו-איסלמית (העבריינית המתנאה בהברחת מסתננים מוסלמים לארץ), אילנה המרמן, מזדהה עימה וכמותה משווה בין היהודים לנאצים  (אילנה המרמן, אפשר וצריך להשוות "הארץ" 19.11.15)

המרמן מתארת גרמנים שכנים של יהודים שראו כיצד מתעללים ביהודים ב"ליל הבדולח" ומפחד שתקו ולא מחו נגד המעשים. לכן היא מצדיקה את דבריה של הגזענית המוסלמית חנין זועבי המשווה את מעשי הגרמנים בליל הבדולח לשתיקת היהודים לנוכח מה שלדבריה נעשה לערבים.

על דעת התעמלנית הפרו-איסלמית המרמן לא עולה כלל העובדה שדווקא ההשוואה המתאימה לליל הבדולח היא ההשוואה למעשי הערבים-מוסלמים. שהרי היהודים בגרמניה לא הכריזו מלחמה נגד הגרמנים במטרה להשמידם כפי שמכריזים הערבים המוסלמים שמטרתם היא השמדת היהודים.

על דעת התעמלנית הפרו-איסלמית המרמן לא עולה על הדעת העובדה שבעוד שבגרמניה הנאצית היו גרמנים שיצאו נגד האידיאולוגיה הנאצית, טרם נמצא ערבי-מוסלמי אחד שאינו גזען. טרם נמצא ערבי-מוסלמי שיראה בדברי מוחמד באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ לפיהם יש להשמיד את היהודים גזענות ולא מופת מוסרי. כלומר אין ערבי-מוסלמי שאינו שותק.

על דעת האקטיביסטית והתעמלנית הפרו-איסלמית המרמן (איש פטיש) לא עולה כלל להשוות את תוכנית הפתרון הסופי של הנאצים עם תוכנית הפתרון הסופי של המוסלמים, שהרי לפי תוכניתם גם המרמן (הקולבוראטית) מוגדרת כחזירה וקופה שיש להשמידה.

לאור עמדותיה אלו אין תימה שהמרמן רואה בצרפתי האנטישמי תומך הנאצים סלין, דמות מופת שללא תרגומו לעברית תיפגע התרבות הישראלית כולה.

 

כל התופעה של התעמלנים הערבים-מוסלמים (ועוזריהם היהודים) המשווים את היהודים לנאצים נעוצה במידה לא מבוטלת באשמת היהודים.

מאמצים רבים נעשו ע"י יהודים רבים להנחיל לערבים את תודעת שואת יהודי אירופה, אך בד בבד כל הגורמים היהודים מונעים בנחישות רבה את העיסוק בהנצחת שואת יהודי ערב (חיסול הישוב היהודי בערב ע"י מוחמד) שהיא היא המקור לגזענות הערבית-מוסלמית.

כל דיון ערבי-מוסלמי בשואת יהודי אירופה מסתיים במסקנה כי היהודים דומים לנאצים.

אם במקום זאת השיח הערבי-מוסלמי היה עוסק בשואת יהודי ערב לא היה מבחינת הערבים מנוס מלהשוות את יחס המוסלמים ליהודים בערב, לעומת יחס היהודים למוסלמים בארץ, השוואה שהיתה מביאה למסקנות שאולי היה בהם סיכוי לדו-קיום.

וידוי אישי. שנים רבות אני עוסק בניסיון להנציח את שואת יהודי ערב ונכשל. כל מאמציי עולים בתוהו. גם היהודים (מכל הזרמים) וכמובן הערבים מתנגדים בכל בתוקף להנצחה.

מדוע הערבים-המוסלמים מתנגדים זה מובן לחלוטין. למה היהודים מתנגדים? לחידה היא לי. וכך ימשיכו כולם הגזענים הערבים-מוסלמים ועוזריהם היהודים הפרו-איסלמיים להשוות את היהודים לנאצים.

 

האקטיביסט והתעמלן הפרו-איסלמי רון וייס

כאדבוקטוס דיאבולי

להפתעתי קיבלתי השבוע מייל מהאקטיביסט הפרו-איסלמי רון וייס. המכתב היה ללא מילה כאשר בכותרת כתוב בלעג: פתוא של מועצת חכמי הדת העליונה במרוקו: הטרור אסור באסלאם. לידיעת "המומחה" נעמן כהן.

וקישור:

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/sal/sal.pl?lang=he&ID=875141_memri&act=show&dbid=articles&dataid=4013

הנה יופי, חשבתי, אולי בכל זאת רון ויס צודק, אולי בכל זאת האיסלם הוא נגד ג'יהאד וטרור. אולי בכל זאת מועצת חכמי הדת העליונה במרוקו קבעה כי דברי מוחמד באמנת החמאס, והמופתי של אש"פ, לפיהם יש להשמיד את כל היהודים בעולם – נקבעו כגזענות ולא כמופת מוסרי. לחצתי על הקישור, וקראתי את הכתוב.

 מסתבר שהמלך האבסולוטי, מלך מרוקו, הפוחד מטרור "המדינה האיסלמית" במגרב, כינס את חכמי הדת תחת שלטונו והם קיבלו החלטה שרק השליט רשאי לצאת בג'יהאד. כמובן שבמרוקו זה רק מלך מרוקו, אבל לפי החלטה זו כל שליט רשאי להכריז על ג'יהאד וטרור.

ב"מדינה האיסלמית" (דאע"ש) זה רק השליט אבו בכר אל בגדדי, ב"תנועה האיסלמית" בארץ זה רק השייך ראאד סלאח, בלבנון זה השייך נסראללה, באיראן זה חמנאי, וכן הלאה וכן הלאה.

לא רק שלפי הפתווה הטרור אינו אסור באיסלם, אלא הוא מצווה דתית ובלבד שיוכרז ע"י השליט.

למרבה הצער רון וייס ממשיך בתעמולה הפרו-איסלמית כאדבוקטוס דיאבולי.

 

סייד קשוע – אני האיש הרע

"אני מוסלמי, וככזה אני מה'באד גייז'," כותב עיתונאי "הארץ", הערבי-המוסלמי, סייד קשוע, מגלות אמריקה (מוסף הארץ 20.11.15). קשוע מוסיף: "יש לי שנאה תהומית לדע"ש אל קעידה בוקו חראם. אני לא מכיר מוסלמי אחד בארץ שאינו מתעב את המושג דעא"ש." אבל, "אני מרגיש מאוים כשממשלת ישראל מתנפלת על התנועה האיסלמית."

מעניין שקשוע לא שמע על עשרות מערבי ישראל שהצטרפו למדינה האיסלמית, ועל האחוז הגדול התומכים בה מקרב הערבים המוסלמים הסונים בארץ, אבל איך נגדיר אדם המזדהה עם התנועה האיסלמית החורתת על דגלה את חיסול מדינת ישראל ואת השמדת היהודים במצוות מוחמד? (נכון בירת החליפות לא ברקה, אלא בירושלים).

אז ככה, אם קשוע כתב את הדברים בהפוך על הפוך כלומר הוא אומר שהוא איש רע אבל סובר שלאמיתו של דבר שייך לטובים מ"הגוד גאיז", אז הוא צודק הוא באמת מהבאד גייז שכן כל המזדהה עם "התנועה האיסלמית" ומצעה, הוא איסלמו-נאצי, והוא כמובן מה"באד גייז".

 

הלמוט אויסטרמן (אורי אבנרי) –

 השיח' ראאד סלאח ואני

איש הימין הקפטליסטי, הפיליסטיני (בגרמנית פיליסטר) הזעיר בורגני, הלמוט אויסטרמן (אורי אבנרי) נזכר בנוסטלגיה ביחסיו הקרובים עם השיח' ראאד סלאח. (השייך ואני, "הארץ" 27.11.15)

ב- 1992 כשיצחק רבין הגלה 415 אנשי חמאס ללבנון, אירגנו הערבים אוהל מחאה למען מגורשי החמאס. הבולט בכל המנהיגים האיסלמיים, מתאר אויסטרמן-אבנרי שהצטרף למוחים, היה השיח' ראאד סלאח. הוא "הוביל בדרך הדוגמה האישית" ואפילו ניקה לבדו את השטח. "אני מודה הוקסמתי מהאיש," מדגיש אבנרי. "רחל אשתי ממש התאהבה בו. התווכחנו על יהדות ואיסלם. למדתי הרבה, ואולי גם הנחלתי מעט ידע ביהדות."

לא ברור מה בדיוק למד אבנרי מהשיח' ומתורתו? מסתבר ששום דבר. כמה שנים לאחר מכן השתתף אבנרי בהפגנה נגד כהנא באום אל פחם ואז השייח פשוט התעלם ממנו.

עכשיו מתרפק אבנרי ואומר "הלוואי שיהיו לנו מנהיגים בשיעור קומתו של השיח' ראאד גרסת 1992".

הנה כאן ההוכחה למונח "פיליסטיניזם". כיצד אויסטרמן-אבנרי לא למד דבר ולא ידע כבר ב-1992 שמצע החמאס דורש ע"פ דברי מוחמד את חיסול ישראל והשמדת היהודים?

אויסטרמן-אבנרי שחרט על עיתונו "בלי מורא ללא משוא פנים," אך הצהיר שמעולם לא כתב, ולא יכתוב רע על ערפאת – ממשיך להיות תעמלן פרו-איסלמי כאשר הוא מתנגד להוצאת התנועה האיסלאמית מהחוק ותובע הכרה בה כתנועה לגיטימית למרות תביעתה לחיסול מדינת ישראל, הקמת חליפות איסלמית במקומה, והשמדת היהודים.

לפי אותו היגיון אסור היה גם להוציא אל מחוץ לחוק את המפלגה הנאצית בתקופת רפובליקת ווימר, ומי כאבנרי יודע מה קרה כתוצאה מכך.

פיליסטיניזם כבר אמרנו?

 

האם נלך בדרכו של אבו בכר אל בגדדי?

הנה קם אינקביזיטור חדש הדורש להטיל צנזורה. הקורא יעקב זמיר כותב על מישהו (רק מפחד הוא אינו מזכיר את שמו) שהוא "גרפומן שממלא דונמים של מילים בכל עיתון," "שלאיש אין בהם עניין," ודבריו הם "קש וגבבה ואין בהם עניין לקוראים. הם  גורמים אי נחת ועוגמת נפש לקוראים האומללים של העיתון החמוד הזה ובהחלט יש לצנזר אותם כליל." ("חדשות בן עזר", גיליון 1098)

בין אם מר זמיר מתכוון אליי, או אל כותב אחר, זכותו כמובן להביע ביקורת, אבל נשאלת השאלה מי בכלל מחייב אותו לקרוא את הדברים. למה כה יאמלל את עצמו? הוא יכול פשוט לדלג לקטע הבא.

אני כשלעצמי כותב לאחד או שניים מהקוראים שכן מתעניינים בדבריי. (ולאלה המעתיקים דבריי לאתרים אינטרנטיים שאיני מכירם כלל).

 וליעקב זמיר אומר: רחוקה הדרך מביקורת חריפה (ואפילו עם דברי בלע) עד לדרישה פשיסטית לצנזורה.

אני דווקא מאד נהניתי לקרוא את סיפורי המעשיות מבגדד שכתב יעקב זמיר יליד בגדד. אם הם היו נראים לי סיפורי "קש וגבבה" הייתי פשוט מדלג עליהם, אבל מעולם לא היה עולה על דעתי לקרא להטיל צנזורה עליהם, ולדרוש שלא לפרסם יותר את דברי כותבם.

כדאי לזכור, איננו חיים כבר בבגדד, ואיננו מאמצים את תרבות הצנזורה של אבו בכר אל בגדדי.

 

* * *

אלי מייזליש

היום [אתמול] כ"ט בנובמבר – לפני 68 שנים, והבריטים נמנעו. והחודש, ה-2 בנובמבר, הצהרת בלפור – לפני 98 שנים. ומי הבודד שהתנגד לה בקבינט הבריטי? כן! מיניסטר יהודי, אדווין מונטגיו

למה חשוב לנו כעם לזכור דווקא תאריכים אלה? אלה שני תאריכים שלא אנחנו – כיהודים, עיצבנו עבור עמנו. לא ראש-השנה הכתוב בתורה, לא צום גדליה מנביאים או נס פורים, אלא גויים עיצבו. הרצל וז'בוטינסקי דרשו והתעקשו שמדינה יהודית תקום אך ורק אם יהיה לנו צ'רטר בין-לאומי. הכרה מדינית ממעצמות זרות, שיכולות לתת גיבוי להצהרותיהן.

בדקתי היום בעיתונים [לא קורא 'הארץ'] ובשידורים. אף מילה על שני התאריכים הללו ששינו את מעמדו ואת ציביונו של העם היהודי, מאוכלוסייה מוכה כמעט בכל מדינה במשך כאלף שנים, לאומה גאה ומדינה עצמאית וחזקה.

למחרת אותו יום של ה-29 לנובמבר 1947 החלה שחיטה של ערבים ביהודים – למרות כוחות אדירים של צבא ומשטרה בריטיים שעוד לא החלה יציאתם עד ה-15 למאי 1948, יום שבו הכריז ב"ג על  "מדינת ישראל".

לולא הצבעה ההיא ב-29 בנובמבר באו"ם, איש אינו יודע מה היה נשאר ממלחמת יהודים-בריטים-ערבים, כולם הורגים – אלה את אלה, ואלה הורגים את אלה.

מזלם של הבריטים שברחו כל עוד הנשמה באפם, אבל הערבים? יאללה "איטבח איל יהאוד!" – הביאו כנופיות מהחוץ ורוקנו את מחסני הנשק של הבריטים.

הם לא היו זקוקים למפעלי תע"ש בבונקרים מייצרים סטנים, אתה רואה צילום של כנופיה מלאה מקלעים. וזה לא 5 צבאות ערב הפולשים עם טנקים, ארטילריה ומטוסים, אלה כפריים סתם. כמו היום ילד ערבי בן 15 רץ-רץ-רץ ותוקע סכין בגב.

בניגוד למנהיגי ערב, שבאו עם עבאייה ופיגיון באבנט, הרי שהרצל עם תואר דוקטור מווינה, עם זקן, פרַאק וצילנדר, וככה גם ויצמן, עם זקן [קטן] פראק ומשרה של פרופסור לכימיה במנצ'סטר בגיל 32 – שני יהודים-מלומדים אלה עשו רושם אדיר על כל מי שבא איתם במגע. ובכל מגע, דרשו שניים אלה – כל אחד בתורו,  צ'רטר בינלאומי לעם היהודי לבנות את ארצו במולדתו, ולא לבנות בית חרושת לסכינים לרצוח ערבים.

הכ"ט בנובמבר 1947 מהאו"ם, מתחבר היטב עם ה-2 בנובמבר של בלפור – שניים אלה, הרצל ווייצמן, השלימו זה אחר זה את הצ'רטר, ומאז מנסים הערבים עם סכינים לקרוע את הצ'רטר שנמצא בידיים האיתנות של צה"ל – שהביס אותם בזה אחר.

  והיות שכמעט שכחנו מי זה בלפור ומהי הצהרתו והתהליך שהתלווה, הנה כאן מעט פרטים: לפני שלושה שבעות חלף על פנינו תאריך מכונן לאומי ובין-לאומי חד-דורי שלא יחזור לעולם; השני בנובמבר 1917, יום "הצהרת בלפור" שקבע באופן מדיני רם ביותר של אותם זמנים, שעם-ישראל יש לן בית בארץ-ישראל מדורי דורות ולדורי דורות. תאריך מכונן זה, מדיני בעיקרו, יצא כמלטף ומחבק בזרועות איתנות באהבה, את עם ישראל לאחר 2000 שנות גלות, כיבושים ודיכויים, מרידות ועונשים.

יום זה, שחלף ונעלם ביום שני לפני 3 שבועות – היה חייב להמשיך להיות לדורי דורות יום ארוך עד הבוקר של חג ומשתה, ריקוד והנאה כפי שיאה לחגיגה מבושמת של אושר.

וריבונו של עולם, כלום מזה לא קרה. כלום. נאדה. יוק. גורנישט. אפילו איזכור קל שבקלים בעמוד פנימי ובשולי העיתון כמו למשל היכן אפשר להשיג יין זול – לא קרה ולא היה – כאילו היה ענן קטן באופק שחלף ונעלם.

בלתי ניתן להבין את המשמעות העמוקה של אירוע מכונן זה, ואת המזל הטוב שכמה גויים באותו זמן היו אוהבי תנ"ך, פילושמיים ומדינאים רמי מעלה, ובליבם דאגה אמיתית מהלב לגורלו של עם התנ"ך – העם היהודי שצריך לחזור לארץ הקדושה שלו.

והם עשו זאת. הלורד בלפור וראש-ממשלת בריטניה דאז ויתר חברי הקבינט, בעיצומם הגורלי והקריטי של ימי מלחמת העולם הראשונה, שבהם נהרגו כל יום אלפי חיילים בריטיים – גם כאן בארץ-ישראל ממש, יותר מ-16 אלף חיילים, אנגלים, אוסטרלים, פרשים ניו-זילאנדים, וגם חיילי הגדודים העברים.

ואלה ראויים להערכה ולאיזכור, ולוּ היתה זו פיסת נייר קטנה, שלפעמים המילים שם נסתרות במכוון. כדי להרגיע דווקא את המתנגדים היהודים  ימ"ו, שאחד מהם היה חבר קבינט – סיר [אח"כ לורד] אדווין מונטגיו.

אותו איש יהודי צעיר, שעדיין לא מלאו לו 40 שנה, אבל עם עשייה עשירה בקבינט, בעיקר כשר הממונה על הודו, היה הנבל הראשי – האיש שבגללו לא נכתבה המילה "מדינה יהודית", אלא מילה פושרת שאין לה משמעות של ממש מבחינה מדינית: "בית לאומי", שמשמשת עד היום כברירת מחדל אומללה. אותו יהודי, מונטגיו, כתב מִזְכָּר לחברי הפרלמנט כחודשיים לפני ה-2 לנובמבר, מזכר ארוך ובו הוא מזהיר את הקבינט, את יהודי בריטניה [הדומים לו], ולמעשה מזהיר את הציבור הבריטי כולו, מהקמת מדינה או בית לאומי ליהודים.

הוא מגנה את התנועה הציונית במאות מילים שפלות כאילו היא שרץ ונבלה ככה: "התנועה הציונית היא תופעה זדונית ומזיקה." זדונית? איזה זדון? אז כן, הוא אמר, היא מזיקה ליהודי בריטניה, לפחות כמוני, שאהיה חייב להגר מהמולדת שלי בבריטניה, אל אי-שם במדבר עם הגמלים, ולעזוב את העושר שלי, הארמונות שלי ועשרות חוות הסוסים [משפחת מונטגיו, כולל אביו שגם היה לורד, היתה מעשירות בריטניה עם בנקים עתירי ממון וזהב].

אותו דרעק ונבל, מונטגיו, פעל בתוך הקבינט לילות וימים לזרוק את ההצעה לפח הזבל, כשהיתה מונחת כמעט שנה על שולחן הקבינט, מאז שהגישה אותה התנועה הציונית, הלוך-ושוב 12 פעמים לניסוח מקובל על הנבל הזה.

על מלאכת ניסוח ההצהרה ואישורה בקבינט, היו אמונים התנועה הציונית שם בראשות חיים וייצמן ובעזרת בריטי טוב סר מארק סייקס – אותו בריטי מהסכמי סייקס-פיקו, שהפך בינתיים לציוני וממקומו כמזכיר הקבינט, עזר לחיים וייצמן במלוא כוחו שההצהרה אכן תצא לפועל – והיא אושרה ב-2 בנובמבר 1917. ורק במקרה; אותו יום חלה הנבל, והאישור הגיע מיד, ואכן מונטגיו מת צעיר לימים כמה שנים אחר-כך, בן 45.

זכה בלפור והגיע לביקור בארץ-ישראל, להנחת אבן-היסוד של האוניברסיטה העברית בהר הצופים, וכן התקבל בקבלת פנים ממלכתית בתל-אביב, והתהלוכה והמצעד לכבודו, יחד עם ראש העיר מאיר דיזנגוף, היו בכבוד מלכים. בלפור נפטר בן 82, כמעט כפליים משנותיו של אותו נבל.

[לצערנו, גם כיום יש לנו נבלים בני עמנו העושים יד אחת עם הגויים להחרים אותנו, ויהי שמם צרור בצרורות אותם פרחים נבולים שאין להם כבר לא צבע ולא ריח].

 

 

* * *

יעקב שרייבמן

דְּרוֹמִי

דְּרוֹמִי.

לְגַמְרֵי דְּרוֹמִי.

קִרְיַת שָלוֹם. פַּרְדֵּס קָטָן. עַל גְּבוּל שְכוּנַת שַפִּירָא.

ג'וֹרְגִ'יה אַלָבָּמָּה טֶנֶסִי. שֶל כָּאן. שֶל צַד הַנַעַלָיִּם הַחוּמוֹת קְצוּצוֹת הַחַרְטוֹמִים.

לִי אַל תְּסַפְּרוּ סִיפּוּרִים.

אַל תְּיָּלְלוּ מוּלִי קִיפּּוחַ.

לֹא לִי. לֹא מוּלִי.

לֹא קוֹנֶה.

אֲנִי הַרֵי מִשָם. מֵכִּיר. זוֹכֵר.

מֵאָז וּלְתָּמִיד.

זוֹכֵר אֶת הַמַרְאוֹת. אֶת הַקוֹלוֹת.

גַּם אֶת הַבֶּכִי בְּלֵילוֹת לֹא מוּגָּפִים פְּרוּצִים לְאוֹזֶן צְעִירָה.

הַרְבֵּה קוֹלוֹת לַלַיְלָה; לֹא רַק גַּלְגַּלֵי הַעוֹלָם חוֹרְקִים בּוֹ שֵן

לֵילוֹת, יָמִים, עוֹד וָעוֹד;

גַּם אֵלוּ שֶמֵהֶם לֹא שָכַחְתִּי אַף אֶחָד. וְלֹא שָכַחְתִּי שוּם דָּבָר.

לֹא אֶת הַצוֹלֵעַ צְרוּב סִימַן כָּחוֹל עַל שְׂמֹאלוֹ עוֹבֵר בַּחֲצֵרוֹת מְנָגֵּן עַלֵי מַסְרֵק עָטוּף בִּנְיָר עִיתּוֹן יָשָן

וּמְתוֹפֵף בְּאֶצְבָּעוֹת לִיווּי עַל פַּח יָשָן שֶל חָמוּצִים לְמַתָּת שֶל גְּרוּש;

לֹא אֶת גִ'ירָאס וְעָגָּלַת הַתּוּרְמוּס וְאוֹר פָּנָס הַלוּקְס שֶיְכַבֶּה בִּזְמַן קָרִיב לִפְנֵי שוּבוֹ הַבַּיְתָּה

אֶל הַחִירְבֶּ'ה הַנְטוּשָה;

לֹא אֶת הַהוּא  שֶתּוֹפֵר כְּפָפוֹת עַל הַמִרְפֶּסֶת שֶמוּלִי לְאוֹרֶך כָּל הַלַיְלָה;

וְלֹא אֶת הַהִיא, הַמְשוּגַּעַת, שֶבְּכָל עֶרֶב קוֹרֵאת בְּפּוֹלָנִית לִיְלָדֶיהַּ הַמֵתִים לַחֲזוֹר הַבַּיְתָּה

כִּי כְּבַר מְאוּחַר.

לִי אַל תְּסַפְּרוּ סִיפּוּרִים.

יֵש לִי מַסְפִּיק מִשֶלִי.

רָאִיתִּי.

שָמַעְתִּי.

זוֹכֵר.

 

לֹא מְזִיזוֹת  לִי אֲפִיצוֹת וּנְגִּיעוֹת שֶל זִיוּנֵי הַשֵׂכֶל שֶל מַאסְטֶר-שֵפִים

וְזַבְּלָנֵי פִּרְסוּם וְיַחְצָ"נוּת.

תְּנוּ סָלָט.

אִם יֵש.

זֵיתִּים. בָּצָל יָרוֹק. צְנוֹנִית.

יַסְפִּיק.

נְשִיקַת חֲצִי כִּיכָּר לֶחֶם. שָחוֹר.

מַה טוֹבוּ.

מְנַשְנֵש בַּאֶצְבָּעוֹת

לֹא מְעוּדָּן יַפְיוּף כָּזֶה חַנָה בַּבְלִי וְהַיוֹרְשוֹת בְּ"שָמֶנֶת" שֶל "הַאָרֶץ".

בֵּן לְאָצוּלַה.

אָצוּלַת הַבּוֹץ וְהַחוֹלוֹת.

מִזָן אוֹכְלֵי הַעֵשֶׂב. מֵהַבָּרוֹנִים פוֹן הוֹרָה

שֶעוֹד יוֹדְעִים חַמָצְמָצוּת עִשְׂבֵּי שָׂדֶה;

רִיגִ'ילָה עָדִּיף. בַּקַיִּץ. זִכָּרוֹן נִרְכַּש גֶּנֶטִית מֵאָז יְמֵי הַעֵמֶק; 

חוּבֵּיזָה. בַּאָבִיב. בְּעוֹנָתָּהּ.

כֵּן. נָכוֹן. זֶה אֲנִי מֵהַאֶלִיטָה הַגַּזְלָנִית הַהִיא. שֶחָטְפַה הַכָּל;

שֶמְקוֹשֶשֶת פַּרְנָסָה בֵּין שַׂקִים קְרוּעִים שֶל תַּעֲרוֹבֶת וְכַמָה לוּחוֹת שֶל דִּיקְט.

עַל גְּבוּל הַהִתְנַוְדוּת

קְשוּרָה בִּיְתֵּדוֹת שֶאִי אֶפְשָר לִתְלוֹש אוֹ לְהָזִיז. תְּקוּעוֹת חָזָק בַּאָדָמַה לַעַזָאזֵל.

הֵן עָלוּ הַרְבֵּה. הַיְתֵּדוֹת. הוֹ, דַּם וְיֶזָע וּדְמַעוֹת וּכְאֵב. וּבְכִי.

וְלִי אֵין לְמִי לָבוֹא בְּטַעֲנוֹת. וְעַל מַה לָבוֹא. וּלְשֵם מַה.

אֲנִי הֲרֵי מֵהַאָצוּלַה הַגַּזְלָנִית הַהִיא. שֶל הַהוֹרוֹת הַהֵן.

 

דְּרוֹמִי.

חַם.

מִתְלַהֵט מַהֵר. נִרְגַּע מַהֵר.

אֲנִי כֶּרֶם-חֶמֶד פִּינַת הַתִּקְוַוה, מִגְּדוֹת נַחַל הַמוּסְרָרַה שִירַתּוֹ תּוּשְבְּחַתּוֹ וְנֶחָמַתּוֹ

הַרְבֵּה לִפְנֵי שֶנִתְגַּלוּ בְּחֵקֶר מִשְלְחוֹת פִּיתּוּחַ קוֹלוֹנְיָאלִי;

מְשַׂחֵק אִינְדְיָאנִים עִם יְחִיעָם עַל עָנְפֵי הַאֶקָלִיפְּטוּסִים יִּקּוֹם שְׂרָפָם אֱלוֹהֵי הַאִילָנוֹת.

חוֹגֵּג עַל עֵץ הַתּוּת

בֵּין אוּרְווֹת סוּסִים קְשֵי יוֹם בֵּית הַקְבָרוֹת הַמוּסְלְמִי וַעָצֵי שִיקְמָה.

פַּעַם, מִזְמַן, רָצְחוּ, כָּאן, מַמָש מִמוּל, אַתְּ רוֹאָה, בַּחוּשָה, אֵיזָה בְּרֶנֶר. עוֹד גַּזְלָן אֶחָד מֵהַאֶלִיטוֹת.

לֹא דּוֹפֵק חֶשְבּוֹן,

אוֹמֵר יָשָר לַפַּרְצוּף.

עַל הַרַגְלָיִּם יָחֵף בְּרֵירַת מֶחְדַּל בִּשְלוּלִיוֹת בֵּין מִצְלְעוֹת כּוּרְכַּר. זֵכֶר לְמַעֲשֵׂי בְּרֵאשִית.

הוֹ, מַה יִשְוֶוה לָכֶם חוֹם הַאָדָמָה וּקְרִירוּת מִרְצֶפֶת מִתְנַדְנֶדֶת.

סַנְדָלִים. לִפְעָמִים.

עֲנִיבוֹת רַק לְמִקְרֵי חֵירוּם מַמָש.

אוֹהֵב זֶה אוֹהֵב. שׂוֹנֵא זֶה שׂוֹנֵא.

כּוּרְדִּי כָּזֶה. נוֹשֵׂא מִטְעָן גֶּנֶטִי עָתִּיק אָצוּלָתִּי שֶאֵינוֹ בַּר-תֶּמֶס. מְעוֹרָב פּוֹלָנִי

שֶתּוֹפֵס מַהֵר אֶת הַחַיִים

וְשוֹפֵט לְפִי הַבֶּטֶן.

דּוֹרֵך עַל כָּל הַמַסְמֵרִים שֶבְּאָרְגְּזֵי הַחוֹל כּוּלָם.

אֶחָד אֶחָד.

לֹא מַשְאִיר מֵהֶם הַרְבֵּה לַאָחֵרִים.

בּוֹלֵעַ צְפַרְדְּעִים לְאַט.

בִּכְאֵב.

דּוּ חַי.

רַב חַי.

זוֹרֵם עִם הַחַיִים מַהֵר, הַרְבֵּה, דָּרוֹמַה

כְּמוֹ המִיסִיסִיפִּי. כְּמוֹ הַיַרְדֵּן שֶלִי רֵיחָנִי מְאֹד מֵעֵבֶר לַמְסִילָה.

הוֹ, כַּמָה טוֹב הֱיוֹת אִתְכֶן בַּבּוֹץ, אֶלִיטוֹת. אָצוּלָתִּיוֹת. אוֹכְלוֹת הַעָשָׂבִים.

וַהֲרֵי יֵש לָכֵן כָּל כָּךְ הַרְבֵּה. כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מְאֹד בּוֹץ לְבַצְבֵּץ בּוֹ

שֶהֲרֵי כָּל הַעוֹלָם כּוּלוֹ וָאדִּי מוּסְרָרָה

עִם גֶּשֶר צַר מְאֹד שְנֵי קְרָשֵי בִּנְיָּן בַּדֶּרֶך אֶל הַשוּק

לְאוֹרֶך גֶּדֶר הַמִגְרָש שֶל בְּנֵי יְהוּדָּה 

שְנֵי סַלִים כְּבֵדִּים כָּל כָּך עַל אִמָא. וְעָלָי.

נָכוֹן.

פַּרְצוּף שֶל טִלִיגֶנְט. 

אַבָל בִּפְנִים –

דְּרוֹמִי.

לְגַּמְרֵי דְּרוֹמִי;

שֶמֵעוֹרוֹ לֹא נִיתָּן כְּלַל לְהָסִיר מִסְפַּר כָּחוֹל מִדָּם

צָרוּב אָדוֹם מְאֹד אֶל תּוֹך בְּשָׂרוֹ. אֶל עוֹמֶק עַצְמוֹתָּיו.

וְעַל כֵּן אַל תְּסַפְּרוּ לִי סִיפּוּרֵי קִיפּוּחַ.

לֹא לִי.

דְּרוֹמִי שֶכָּמוֹנִי לֹא קוֹנֶה שוּם יְלָלוֹת.

 

 כפר סבא,  אוקטובר 2015

 

 

* * *

יוסי אחימאיר

הערות מעמוד הפייסבוק שלי

 

29.11.15.

הצלחתי הערב לראות רק את זנבה של "גב האומה". שמעתי את הברברת של ליאור שליין, ונדהמתי. על מה ולמה נותנים לו דקות ארוכות של מסך להשפריץ בפנינו בוחטה של שטויות-במיץ-עגבניות?

הזוי, הזוי, הזוי...!

 

28.11.15.

האם מישהו פועל במכוון, כדי להסיח את דעת-הקהל בישראל מהדאגות העיקריות שעליהן עלינו לתת את הדעת, על-ידי הפצת סיפורי זימה משנים עברו דווקא בעיתוי זה? האם מישהם עושים מניפולציות על התקשורת שלנו, ובעיקר ערוץ 2, כדי לעוות את תמונת המציאות האמיתית? תקשורת פורנוגרפית כבר אמרו?

 

26.11.15.

אנדראש שיף, המנצח, הפסנתרן, הזכיר לי אמש, בקונצרט התזמורת הפילהרמונית, את ארתור רובינשטיין האגדי. גאונות דומה, הופעה אצילית, הקהל נכבש. קונצרט שמרני וקסום. לרגעים חשבתי בהיכל התרבות: האם אנחנו באמת במזרח-התיכון?

 

איך רואים שחזרנו לשיגרה מסיחת-הדעת מהעיקר? איך מבינים שחזרנו לסדר-היום המעוות שלנו?  כאשר הכותרת הראשית בעיתון היא על ניצב משטרתי שחשוד בהטרדה מינית, וכאשר הידיעה על חייל שנדקר במחסום ומצבו קשה – נדחקה לתחתית העמוד העשירי. התקשורת נהפכת לפורנוגרפית.

 

25.11.15.

אסון כבד בדרך אל המולדת: אורי אנגלר היה בן חודש ויום, כאשר אונייה שעגנה בנמל חיפה, והוא היה על סיפונה, החלה לטבוע במהירות. זה היה היום לפני 75 שנה. אורי ניצל, אך 200 יהודים טבעו וכן כחמישים בריטים. מדובר בספינת המעפילים "פאטריה" (מולדת) שהבריטים רצו לגרשה ולמנוע ממעפיליה להגיע אל חוף המולדת. ה"הגנה" החליטה לעשות מעשה נכון – לגרום נזק קל לאונייה ובכך למנוע את הפלגתה מחיפה. ואולם, למרבה הכאב והצער, חומר הנפץ הקטן גרם לטיבועה המהיר של "פאטריה" על נוסעיה. היה זה אחד האסונות הכבדים בתולדות תנועת ההעפלה לארץ-ישראל בטרם קום המדינה.

אורי אנגלר, כיום בן 75, הוא שהזכיר לי זאת.

נמל חיפה, 25 בנובמבר 1940.

 

בלון ושמו ערן זהבי: הוא היה אפס על המגרש, קבוצתו שוב עשתה אפס אחד גדול, בקושי נראה עושה משהו, בקושי הזיז את עצמו, מפעם לפעם גילה איזו הברקה, אפילו הבקיע (לא אמש) גול אחד בפנדל והביא "גאווה" לאומה – אבל אצלנו הוא, לא פחות ולא יותר – כוכב-על.

היכן הוא כן חזק? – בתקשורת הספורט הקרתנית שלנו, נערץ על עיתונאים, מקבל עוד ועוד כתבות-הערצה על עמוד שלם – אפילו היום ב"מעריב", למחרת ההפסד המסורתי בליגת האלופות! איך הגיעה השכונה התל-אביבית, עם ה"כוכב" זהבי, לליגת הגדולים באמת?

אכן, שאלה.

 

24.11.15.

רוסיה וטורקיה על סף מלחמה ביניהן, החייל זיו מזרחי הובא למנוחות, הטרור הפלשתיני משתולל, קרי הגיע לביקור באר – אבל הסיפור הכי חשוב בערוץ 2 שפותח את המהדורה –חשדות, שצצו בצורה חשודה, נגד חבר כנסת על הטרדות מיניות אי אז בטרם נבחר לכנסת.

וואלה!

 

"מוסר" פלשתיני: הרוג את ההורים, חוס על הילדים...

עד להיכן מגיעה הזוועה שמחוללים הטרוריסטים הפלשתיניים ועד לאיזו מידת גיבוי לפשעיהם הם מקבלים מהרשות הפלשתינית, ניתן ללמוד ממה שקראתי באתר "מבט לתקשורת פלשתינית" – העיתון הרשמי של הרשות הפלשתינית מתגאה כי בשני פיגועים מחבלים פלשתינים רצחו הורים לעיני ילדיהם – והשאירו בחיים את הילדים. שני הפיגועים הוצגו כפעולות שבוצעו בצורה מוסרית, מאחר שהרוצחים... חסו על הילדים.

כזכור, מחבל פלסטיני רצח בפיגוע ירי את יעקב ליטמן ואת בנו בן ה-18 נתנאל, זכרם לברכה, בזמן שנסעו במכוניתם. שאר בני המשפחה – האם וארבעה ילדים נוספים – היו גם הם במכונית ונפצעו בפיגוע. עיתון הרשות הפלשתינית הציג את הרצח הכפול כמעשה מוסרי, מאחר שהמפגעים נמנעו מרציחת האישה ושאר הילדים שהיו במכונית.

כך!

העיתון כינה את הפיגוע הרצחני "פעולת חברון" והתגאה בכותרת כי "הפלסטינים שוב לא הרגו ילדים או נשים." אכן, גם רוצחים, גם מתגאים ב"מוסר" ההוטנטוטי שלהם.

אלה הם שכנינו הברברים...

 

23.11.15

אדוני שר הביטחון, הסבלנות אוזלת! לא ניכנס ל"שיגרת טרור!" – הגיע הזמן לפעולה של ממש נגד המחבלים הרוצחים! מול איומי הרצח של הרשות הרצחנית הקרוייה "פלשתינית", כולנו מאחורי גרשון מסיקה, שעשה את המעשה הנכון: דרס מחבלת מניפה סכין. בכך מנע את הפשע המזוויע שביקשה לבצע. "הבא להורגך – השכם להורגו," זה מה שעשה מסיקה. ולא יעזרו קריאות הנהי הצבועות העולות מרמאללה.

 

 

* * *

אמנון בי-רב

שתי אימהות

רומאן

 

היום השישי

"את רואה את התל החדש שצץ לו שם, בקצה הימני של החלקה? זה עם זרי הפרחים הנבולים?"

אתי בן-שושן הצביעה על פינת חלקת האבנים שלהן.

היה חם. כמעט שלא נשבה רוח והשמש קפחה על ראשיהן. עלי הצמחים שבעציצים נראו צמאים מאוד ושוליהם התקפלו פנימה, כאילו ניסו לצמצם את שטח פניהם הבא במגע עם קרני השמש הלוהטות.

מילי מירון נשאה את עיניה לכיוון אליו הצביעה חברתה. היא סקרה ללא מילים את גל הפרחים שהתנשא על תל העפר התחוח, ואחר-כך חזרה והשפילה אותן, מסתכלת אל האבן שלה.

"זה קרה ביום ראשון שעבר," דיווחה לה אתי בן-שושן. "לא רחוק מהמוצב שעל ידו נהרגו הילדים שלנו. משאית אספקה עלתה על מוקש. הנהג נהרג ועוד שניים נפצעו. אחד קשה."

"ראיתי את זה בטלוויזיה," אמרה מילי מירון, "אבל לא ידעתי שההלוויה שלו היתה אצלנו."

"בדיוק הייתי כאן כשהגיעה השיירה," אתי בן-שושן דיברה בנימה רגועה, כאילו היא מספרת על מסע קניות שערכה במרכז מסחרי גדול. "היו המון אנשים. וגם צלמי עיתונות וצלמי טלוויזיה. היו להם חצובות גבוהות כאלו והם הציבו את המצלמות שלהם למעלה-למעלה, מעל כולם, כדי שיוכלו לתפוס זוויות צילום יותר טובות."

"ראיתי את זה בטלוויזיה," אמרה מילי מירון.

"כן, גם אני ראיתי. שידרו את זה בחדשות של שמונה ושל תשע וגם של מהדורות הלילה. לצלמים זאת היתה חגיגה שלמה. האימא התעלפה, הסבתא בכתה בקולי קולות, האבא הצדיע לארון של הבן שלו ואחר-כך הספיד אותו עם המון רגש, ובסוף גם הוא התחיל לבכות. היו להם יופי של צילומים."

"כן, ראיתי את זה בטלוויזיה," היא חזרה על מילותיה בפעם השלישית.

"וראית גם איך החברים שלו לפלוגה עמדו מחובקים ובכו?"

מילי מירון הינהנה ושתקה.

כל מסע הלוויה עורר בה זיכרונות על ההלוויה של רועי.

שבועות וחודשים לאחר מכן, כשהיתה נזכרת במעמד ההוא, היתה חושבת לעצמה שזוהי החוויה הקשה ביותר שעברה בחייה. ואחר-כך היתה אומרת: 'אבל עברתי את זה ונשארתי בחיים.' ועוד היתה חושבת לא פעם: 'כנראה שלבנאדם יש כוחות שהוא לא מודע אליהם. כי אם אני הצלחתי להחזיק מעמד בהלוויה של גלי ולא לבכות ולא להתמוטט, כנראה שאוכל להחזיק מעמד בכל מצב. כי הרי לא יכול להיות מצב קשה יותר מהרגע שבו הכניסו את הילד שלי לתוך האדמה בתוך ארון מעץ ואחר-כך כיסו אותו בגושי עפר."

אתי בן-שושן הביטה מרחוק על זרי הפרחים ואמרה:

"אני ממש שונאת שהטלוויזיה עושה הצגה שלמה מההלוויות האלו. כשהתקשרו אלינו וביקשו רשות לצלם את ההלוויה של רועי, לא הסכמתי בשום אופן. אמרתי להם שלא יעזו להתקרב אלינו. והם באמת עמדו מרחוק, מחוץ לגדר, ורק צילמו את שיירת המכוניות שהגיעה. אבל כנראה שזה לא היה מספיק טוב, כי אחר-כך לא שידרו מזה אפילו תמונה אחת."

"גם אני התנגדתי שיצלמו לטלוויזיה את ההלוויה של גלי." מילי מירון דיברה בשקט, כאילו היא חוששת שמישהו ישמע את דבריה. "אבל כולם ניסו לשכנע אותי שצריך להרשות לצלמי הטלוויזיה לעשות את העבודה שלהם, כי הצילומים האלה הם הזיכרון האחרון שיישאר לנו מגלי. וחוץ מזה, כך הם אמרו לי, חשוב שכולם יראו כמה קשה לאבד בן. אולי זה ישפיע איכשהו על אלה שקובעים שם למעלה איך לנהל את המלחמה הזאת ויראה להם פעם נוספת כמה כבד המחיר שאנחנו משלמים תמורתה."

"והסכמת?"

"בסוף, כן."

"והם באמת צילמו?"

"כל פרט."

היא שתקה והביטה בלוח השיש.

"בערב, כשהבית היה מלא אנשים, מישהו אמר שצריך להדליק את הטלוויזיה, כדי לראות מה ישדרו מההלוויה של גלי. אז אבירם לחץ על השלט ומישהו היפנה את הטלוויזיה למרכז החדר, כדי שכולם יוכלו לראות."

אתי בן-שושן הביטה בה כשדיברה. שמה לב ששפתיה רועדות מעט, שלחייה חיוורות מן הרגיל ועיניה מצועפות.

"ואז התחילה מהדורת החדשות והקריין הודיע בקול דרמטי, עם המון פאתוס כזה, ששלושת החיילים שנהרגו אתמול בדרום-לבנון הובאו היום למנוחות. בהלוויה דווקא החזקתי את עצמי, אבל כאן, כשהראו את התמונה של גלי בטלוויזיה, בתוך מסגרת ועם השם שלו מלמטה, כמעט התעלפתי. זה היה כאילו הכריחו אותי לעבור עוד פעם את כל הרגעים האלה."

היא היססה אם להגיד את מה שהיה בדעתה, ואז ירתה את המילים בכוח, כשהיא כמו מטיחה את רגשותיה במטרה בלתי נראית.

"זה היה כאילו קברו את גלי עוד פעם."

"אני מבינה," אמרה אתי בן-שושן.

"כולם דווקא הצטופפו סביב הטלוויזיה והביטו בשקט בתמונות. בהתחלה הראו את כל אלה שהגיעו להלוויה. בתמונות זה באמת נראה שהיו שם המון אנשים. מעניין שאני אפילו לא שמתי לב אליהם, למרות שאחר-כך, כשעברו ולחצו לי את היד, כל הזמן היה נדמה לי שזה לא ייגמר לעולם. אחר-כך הראו אותנו עומדים מול הארון. אני הייתי במשקפי-שמש ועם מטפחת שחורה, כך שמי שלא הכיר אותי, לא יכול היה לזהות. אבירם נראה פרוע, עם איזה כיפה שמישהו שם לו על הראש. הוא נראה אומלל נורא. אורנה היתה היחידה שבכתה והמצלמה התעכבה עליה המון זמן."

"אני מכירה את התמונות האלה," אתי בן-שושן דיברה בכעס, "הם נורא אכזריים עם הצילומים האלה. בשביל הטלוויזיה, אם לא רואים דמעות, אם לא רואים אנשים בוכים, זאת הלוויה לא מוצלחת."

"אז כנראה שאצלנו היא היתה די מוצלחת," אמרה מילי מירון ועל פניה הצטייר חיוך עגום.

נימת הלעג שבקולה כיסתה על הכאב.

"כן. כנראה."

"ואחר-כך הראו איך מכניסים את הארון לתוך הבור ומכסים אותו. לא לפני שהורידו ממנו את הדגל שהיה מונח עליו כל הזמן. בשביל מה הייתי צריכה לראות עוד פעם את המחזה הזה. אבל כולם נראו כל-כך מעוניינים, שהחלטתי לשתוק. שיסתכלו כמה שהם רוצים. מי אני שאתנגד. רק השענתי את הראש לאחור ועצמתי את העיניים."

היא עצמה את עיניה למשך דקה ארוכה.

ואז פקחה אותן שוב והמשיכה לדבר בקול יבש:

"שמעתי את החזן הצבאי מתפלל ואת המפקד של גלי מספיד אותו ובסוף גם את כיתת היורים, וברקע היה הקול של הקריין, שתיאר את מה שקורה מסביב. לא יכולתי לברוח משם, אבל באותו רגע הייתי שמחה אם הייתי יכולה לעשות את זה. ופתאום הכול נגמר וכיבו את הטלוויזיה."

"זה באמת נורא," אמרה אתי בן-שושן.

מילי מירון הביטה בה ואמרה באדישות:

"אחר-כך, הרבה אחרי השבעה, אבירם אמר לי שמישהו הפעיל גם את הווידיאו והקליט את הקטע של ההלוויה. עד היום זה מונח אצלנו באיזה מקום, אבל אף פעם לא ראיתי את זה."

"ואבירם?"

"לא שאלתי אותו. יש דברים שאני לא רוצה לשאול אותו. אבל הוא מתעסק די הרבה עם הטלוויזיה ועם הווידיאו, ואולי – רק אולי – הוא דווקא כן הסתכל בקטע הזה. קשה לדעת אצלו."

"טוב שלא הסכמתי שיצלמו את ההלוויה של רועי," אתי בן-שושן דיברה בפסקנות ועיניה ננעצו באבן שלפניה, "הסקרנות הזאת של בני האדם להסתכל מקרוב על הכאב של אחרים, ממש מחליאה אותי. זאת מין מציצנות כזאת, שאני לא מצליחה להבין אותה. הרגעים הכי קשים של משפחה אחת, שהבן שלה נהרג, הם כמו הצגה מוצלחת לאנשים אחרים. רוצים לראות איך ההורים בוכים, איך הם נראים ברגע שהכי כואב להם, איך הם עומדים ומביטים איך קוברים את הילד שלהם, איך הם נשברים, איך הם מתמוטטים."

היא הישירה את מבטה אל מילי מירון, מתחה את גופה בתוך כיסא הפלסטיק שלה ואמרה בנימה קשוחה:

"ואם יש איזה אבא או אימא שמעיזים להרים את הראש ולדבר על הבן המת שלהם בלי לבכות, תמיד יש כאלה שזה לא בדיוק מוצא חן בעיניהם. אפילו מותחים עליהם ביקורת. תראו תראו, רק אתמול הבן שלהם נהרג וכבר היום הם מדברים כאילו כלום לא קרה. עוד לא הספיקו לחזור מבית הקברות וכבר הם מותחים ביקורת על מדיניות הממשלה. איזו חוצפה..."

"את מגזימה."

"אני מגזימה? אני מגזימה?!" היא הרימה את קולה ומילי מירון הסתכלה לצדדים, לראות אם אין מי ששומע את דבריהן, "אז תדעי לך שאני בכלל לא מגזימה. מי שמגזים הם אלה שחושבים שהורים שהילד שלהם נהרג, חייבים ללכת כל הזמן עם הראש באדמה ולהתאבל עליו בשקט, ולשתוק ולשתוק ולשתוק. זה מתחיל בדברים קטנים. רוצה שאתן לך דוגמה? בבקשה."

היא נשמה נשימה עמוקה לפני שהמשיכה לדבר.

"שבועיים אחרי שרועי נהרג, הלכתי לקניות במרכז המסחרי שלנו ופגשתי שם חברה שלי. ישבנו בבית קפה והזמנו קפה ועוגה, ושוחחנו בינינו, ואפילו ריכלנו קצת ובפעם הראשונה מאז השבעה הצלחתי להעלות חיוך על הפנים שלי. ואז אישה אחת, שישבה עם בעלה ליד שולחן לא רחוק מאיתנו, הסתובבה אליו ואמרה בקול, אולי כדי שגם אני אוכל לשמוע: 'תראה את זאת, רק לפני שבועיים קברה את הבן שלה וכבר יצאה לבלות בבתי-קפה.' אז נראה לך שאני מגזימה?"

"תמיד יש יוצאים מהכלל. במקרה הזה את ודאי לא מגזימה. אבל אם טיפשה אחת אמרה שטות, זה לא אומר שכולם מתנהגים כך. צריך לקחת כל דבר בפרופורציה הנכונה."

"ודאי, ודאי," אתי בן-שושן צחקה במרירות, "כל דבר זה עניין של פרופורציה נכונה. זה מתחיל בשטות של טיפשה אחת, ונגמר בהערה מטומטמת של יועץ ראש הממשלה, שאומר בלי בושה שהורים שכולים מנצלים את מצבם כדי להציג בפני הממשלה דרישות מוגזמות."

"הבנתי שהוא התנצל והצטער על הדברים האלה."

"למה שלא יתנצל? הרי הוא צריך לצאת איכשהו מהביזיון הזה."

היא מיקדה את מבטה אל תוך עיניה של מילי מירון ואמרה בחדות:

"מה שאני רוצה להגיד הוא, שהיום היחס אל ההורים שהילדים שלהם נהרגו, הוא כבר לא מה שהיה פעם. אולי זה מפני שיש כל-כך הרבה הרוגים ובאיזשהו מקום, את יודעת, הכמות שוחקת את האיכות. אולי מפני שבכל שבוע רואים בטלוויזיה את התמונות האלו, שחיילים עולים על מיטעני צד ונהרגים, והחברים שלהם דוחפים אלונקות אל תוך מסוקים שמנסים לחלץ אותם מתוך האש, ואחר-כך מראים את ההלוויות, עם כל המשפחות שבוכות על-יד הארון, ואת הנשיא שבא לבקר את ההורים בשבעה. אולי, אני יודעת, אולי באמת זה מתחיל להימאס על כולם. עדיין נורא רוצים לראות את התמונות האלו. זוהי באמת ההצגה הכי טובה בעיר. אבל אחר-כך נשארים כל ההורים השכולים האלה, עם כל הבעיות הפרטיות שלהם, וזהו באמת מיטרד שקשה להתמודד איתו."

השתיקה שהשתררה ביניהן היתה ממושכת מאוד וכל אחת מהן חיפשה לעצמה משהו לעסוק בו.

מילי מירון לקחה את המשפך והלכה למלא אותו במים. כשחזרה, השקתה את העציצים, כשהיא מתכופפת מדי פעם ותולשת עלים יבשים.

אתי בן-שושן המשיכה לשבת רוב הזמן כמעט ללא תנועה. היא הציבה את מרפקיה על ברכיה והשעינה את ראשה על שני אגרופים קמוצים בחוזקה, שחרצו בפניה קמטים עמוקים.

כשסיימה להשקות, החזירה מילי מירון את המשפך למקומו ואחר-כך קירבה את כיסא העץ שלה אל זה של אתי בן-שושן והתיישבה עליו בכבדות.

"את יודעת," קולה היה רגוע מאוד ועל פניה היה חיוך קל, "פתאום נזכרתי בפעם הראשונה שגלי הופיע בטלוויזיה. הוא היה אז בן חמש-עשרה. כשהיה בן שמונה קנינו לו פסנתר והוא נורא אהב לנגן. היתה לו מורה, שמאוד החזיקה ממנו. אמרה שיש לו כישרון אמיתי ואם ישקיע מספיק זמן ומאמץ, הוא יהיה פסנתרן מצויין. אבל היו לו המון תחביבים ולמרות שאהב גם לנגן, הוא לא בדיוק הקדיש לפסנתר את הזמן הדרוש."

החיוך שלה התרחב ואתי בן-שושן הביטה בה כשדיברה.

"יום אחד הוא חזר משיעור אצל המורה לפסנתר וסיפר שהיא הציגה את המועמדות שלו לתחרות ארצית של פסנתרנים צעירים. הוא היה מלא התלהבות ובשבועות שנותרו עד התחרות ניגן כמה שעות כל יום. היצירה שאותה היה צריך לנגן בתחרות, היתה קונצרטו לפסנתר של בטהובן. שמעתי אותה כל-כך הרבה פעמים, שעד היום אני זוכרת אותה. כשהגיע יום התחרות, הוא היה נורא נרגש, אבל כשהגיע תורו, הוא עלה על הבמה בביטחון עצמי וניגן את היצירה בלי לטעות אפילו פעם אחת. משני צידי האולם וגם מול הבמה הוצבו שלוש מצלמות טלוויזיה והיתה הרגשה שאנחנו נמצאים בקונצרט אמיתי. ההפתעה הגדולה ביותר שלנו היתה, שבסוף הוא זכה במקום השלישי ובמילגה להמשך לימודי הנגינה שלו. אחרי שבוע הודיעו לנו שהתחרות תשודר בטלוויזיה. אני זוכרת שבאותו יום הזמנו אלינו את כל המשפחה ויחד ישבנו וראינו את גלי מנגן את הקונצרט שלו. מובן שהקלטנו הכול בווידיאו ומדי פעם היינו חוזרים ורואים אותו בטלוויזיה שלנו."

היא השתתקה ואתי בן-שושן ראתה איך נמוג החיוך שהיה על פניה.

"לפני שבוע ראיתי שוב את הקלטת הזאת, מההתחלה ועד הסוף," היא דיברה בשקט, תוך שהיא משלבת את אצבעות שתי ידיה. "ייתכן שאם הוא היה ממשיך לנגן, הוא באמת היה יכול להיות פסנתרן מצויין."

 

*

במעבר הרחב שבין החלקות צעדו מספר אנשים. שניים, גבר ואשה, מבוגרים מאוד. לצידם היו שלושה נוספים, שני גברים ואישה אחת, צעירים יותר, ואחריהם הלכו נער ונערה כבני שש-עשרה, ששוחחו ביניהם בעירנות והצטחקו זה לזה.

הגבר המבוגר החזיק בידו זר פרחים גדול. הם הלכו לאט, כשהצעירים יותר מתאימים את צעדיהם לקצב הליכתם של המבוגרים. הם לא דיברו ביניהם. כשעברו מולן, הם היפנו את עיניהם אל שתי הנשים שישבו במרכז החלקה, הביטו בהן ללא סקרנות ואחר-כך המשיכו בדרכם.

 

*

כשהתרחקו במורד האבנים המרוצפות, החזירה אתי בן-שושן את מבטה אל מילי מירון ואמרה בקול נמוך:

"גם אני יכולה לספר לך על הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי את הבן שלי בטלוויזיה."

מילי מירון שלחה אליה מבט שואל.

"זה לא היה כל-כך מזמן. במסגרת התחקירים שראובן ערך כדי לדעת בדיוק מה קרה כשרועי נהרג, מישהו אמר לו שלצה"ל יש צילומי טלוויזיה של רוב מיטעני הצד שמתפוצצים בדרום לבנון. מתברר שהחיזבאללה שולחים את צלמי הטלוויזיה שלהם, שמסתתרים לא רחוק מהמקום שבו הונח מיטען הצד ומצלמים איך החיילים שלנו מתפוצצים. אחר-כך הם משדרים את הסרטים האלה בטלוויזיה שלהם, כדי להוכיח שהם מצליחים לפגוע בחיילי צה"ל."

היא השתתקה לשניות אחדות, ממוללת באצבעותיה את שולי חולצתה. משראתה את הסקרנות הניבטת מעיני אשת שיחה, המשיכה לדבר.

"וזה באמת היה נכון. בצה"ל מקליטים את כל השידורים האלה ושומרים אותם בארכיון מיוחד. באמצעות הקשרים שלו, ראובן הצליח להגיע אל רב-סרן אחד, שאחראי על הסרטייה הזאת, וההוא הסכים לתת לנו עותק של הסרט שמראה איך הילדים שלנו עלו על מיטען הצד הזה והתפוצצו עם הנגמ"ש שלהם."

מילי מירון הביטה בה בעיניים קרועות ומילמלה כמעט ללא קול:

"אני לא מאמינה."

"אז תאמיני, כי יש לנו את הסרט הזה בבית, ואם תרצי, אני אפילו מוכנה להביא לך אותו."

"לא," היא הניעה את ראשה מצד לצד, "אל תביאי. אני לא רוצה לראות את זה. ואני בטוחה שגם אבירם לא ירצה."

"אני דווקא כן רציתי לראות. זו הפעם האחרונה שבה יכולתי לראות את רועי ולא רציתי לוותר על זה. נכון שלא רואים אותו ממש, אבל זה בכל זאת משהו הכי קרוב למה שהוא היה."

"רואים ממש איך הנגמ"ש מתפוצץ?"

"טוב, זה לא צילום הכי מוצלח, כי זה היה בלילה והם משתמשים במצלמת אינפרא-אדום. כך, בכל אופן, ראובן הסביר לי. אז התמונה יוצאת מטושטשת ונורא בהירה. צהובה כזאת. אבל זה לא מפריע להבחין ברוב הפרטים. רואים איך הנגמ"ש נוסע בדרך העפר ופתאום יש פיצוץ גדול ובתוך ענן אבק ענקי רואים את הנגמ"ש מתהפך. הכול נמשך רק כמה שניות, אבל אפשר להבין מה קרה שם ואיך הילדים שלנו נהרגו."

גופה של מילי מירון נרעד.

"תראי," היא הושיטה את ידה קדימה, "נהיה לי עור של ברווז."

"גם אני הרגשתי ככה כשראיתי את הסרט," אתי בן-שושן דיברה בקול עצור, "לא האמנתי שזה קורה לי. אבל לא הפסקתי להסתכל ואחר-כך ראיתי את זה שוב ושוב, עד שהחלטתי שזהו, ראיתי מספיק."

"אני לא רוצה לראות את זה."

"אם לא תראי את זה, תראי סרטים אחרים, שבהם מתפוצצים חיילים אחרים. בזמן האחרון גם הטלוויזיה הישראלית התחילה לשדר את הסרטים האלה של החיזבאללה. הרי המציצנות המגעילה הזאת אל החיים והמוות של אחרים מגדילה את הרייטינג שלהם, נכון? אז גם הם מקליטים את הסרטים האלה מהטלוויזיה של המחבלים והיום את כבר יכולה לראות במהדורות החדשות שלנו לא רק את שרידי הפיצוצים ואת הפצועים ואת ההלוויות ואת ההורים הבוכים, אלא גם את רגע הפיצוץ בכבודו ובעצמו. אותנטי כזה. כמובן, עם פרשנות רקע של הכתב הצבאי, שמסביר בטון של מומחה איך בדיוק זה התרחש ומה היה המשקל של מיטען הצד ואיפה בדיוק התחבאו הצלמים ומאיפה באו המחבלים ולאן הם ברחו. היום ההורים לא צריכים לשמוע מהמפקד של הבן שלהם הסברים איך קרה מה שקרה. כל מה שהם צריכים לעשות, זה לפתוח את הטלוויזיה בסלון שלהם, בערוץ הראשון או בערוץ השני, ולראות את הילדים שלהם מתפוצצים."

היא שאפה לתוכה כמות גדולה של אוויר ונשפה אותו החוצה בשריקה.

מילי מירון התבוננה בה, שותקת.

אתי בן-שושן המשיכה לדבר.

"תאמיני לי, שבזמן האחרון אני כמעט שלא מפסידה אף מהדורת חדשות. לא יודעת למה. ברגע שאני שומעת שקרה משהו בדרום לבנון, אני נצמדת לחדשות בטלוויזיה, כמו אל אינפוזיה. זה מרגיז אותי, זה מעצבן אותי, זה מרתיח אותי, אבל אני לא יכולה להתנתק מזה. ייתכן שפסיכולוג היה יכול להסביר את המשיכה הזאת..."

היא שתקה לשנייה אחת ואחר-כך הוסיפה בלעג סמוי:

"או אולי פסיכיאטר."

"את בסדר גמור," מילי מירון שלחה אליה מבט מלא הערכה. "את מסתכלת על מה שקורה סביבנו בעיניים פקוחות ומתייחסת למצב בהיגיון בריא."

בקולה נשמעה נימה של קינאה.

"הלוואי שאני הייתי חזקה כמוך."

"אני? חזקה? תפסיקי להצחיק אותי."

"ודאי שאת חזקה."

"הלוואי שהייתי חזקה," בעיניה היה ניצוץ עצוב, "מי שחזקה בין שתינו, זאת דווקא את ולא אני. את עובדת, יש לך תפקיד אחראי, יש לך תוכן בחיים, יש לך מעמד. את מצליחה לתפקד ולנהל חיים שלמים. ותראי אותי. לא עובדת, לא עושה כלום, רק מגיעה הנה כמעט כל יום, יושבת כמו מומיה מול האבן הזאת וכל הזמן כל-כך מתגעגעת אל הבן שלי. לזה את קוראת חזקה?"

"לא," מילי מירון הניעה את ראשה מצד לצד, "אני ממש לא חזקה. לפעמים אני מרגישה שלא אוכל להחזיק מעמד אפילו יום אחד נוסף בהצגה הגדולה הזאת. אפילו לא רגע אחד נוסף. לעיתים קרובות אני לא מצליחה לגמור את יום העבודה שלי. רוצה רק לשוב הביתה, לשקט שלי, למחשבות שלי, לפינה שלי, לגעגועים שלי."

היא כיסתה את פניה בשתי ידיה ושתקה במשך דקות ארוכות, כשהיא נעה קדימה ואחורה, כמו היתה מתפללת. אחר-כך הורידה את ידיה ואתי בן-שושן ראתה שעיניה רטובות.

היא ניסתה לחייך במבוכה.

"מצטערת," אמרה בשקט.

"את לא צריכה להסתיר את הרגשות שלך," קולה של אתי בן-שושן היה רך מאוד, "את חושבת שאני לא בוכה? בכל פעם שאני נכנסת לחדר של רועי ורואה שם את התמונה הגדולה שלו תלויה על הקיר במסגרת שחורה, ואת כל הדברים שלו, את הבגדים, את הנעליים, את הכומתה, את הדרגות, את הסמלים, את התמונות, אני סוגרת את הדלת ונשארת שם לבדי, ובוכה ובוכה ובוכה, עד שאני כבר לא יכולה יותר. ואז אני נרגעת קצת, ומחכה שהדמעות יתייבשו והעיניים כבר לא יהיו כל-כך אדומות, ויוצאת מהחדר וממשיכה לחיות. סתם לחיות. אם את יכולה לקרוא לזה חיים, כמובן."

"אני דווקא לא בוכה הרבה," מילי מירון ניגבה את עיניה בקצה מגבון נייר שהוציאה מתיקה, "אבל יש המון רגעים שאני מרגישה שנגמר לי האוויר. שאני ממש נחנקת. כאילו משהו תופס אותי בגרון ולוחץ ולוחץ ולוחץ."

היא הניחה את אצבעות יד ימין על גרונה, כמנסה להמחיש את דבריה.

"למשל, לפני יומיים הודיעו בחדשות על שני חיילים שנהרגו בדרום לבנון, בהיתקלות עם חוליית מחבלים. עוד שניים. ואז חשבתי על המשפחות שלהם, ועל האימהות שלהם, שצריכות להתחיל במלחמה הזאת של כאב ואבל וגעגועים שלא ייגמרו לעולם, ופתאום הרגשתי שאני נחנקת. הייתי צריכה לצאת מהבית החוצה, ולעמוד לבדי בחושך ולנשום נשימות עמוקות מאוד, עד שהצלחתי להשתחרר מההרגשה הנוראה הזאת."

אתי בן-שושן הביטה בה בשקט.

אחר-כך הושיטה את ידה ולחצה את האצבעות הדקות שעדיין החזיקו במגבון הנייר.

"נלך הביתה?" שאלה.

 

המשך יבוא

                 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

  

 

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

 

אזהרה: זה ספר נשכח שאינו נחשב שייך לספרות העברית!

ואסור ללמדו פן יֵדעו בבתי-הספר את תולדות היהודים!

 

פרק שביעי

סיפורו של אבא יחיה מחמד מפי עבד, מורה-הדרך של הצבא התורכי

 

"כן. אני הוא." אמר יהודה בורלא, "ואני משתתף בהתקפה של תורכיה על תעלת סואץ, בתור מתורגמן לשר-מאה גרמני. המסע במידבר צריך היה להימשך עשרה ימים, אך הדרך ארוכה בפנינו בגלל המחסור במים. לא פעם חשבנו כי המחנה כולו עתיד למות בצמא. ומעט המים שמצאנו בדרך היו מלוחים, ובטעם גופרית, ואינם ראויים לשתייה. אולי יש לכם בכליכם מעט מים זכים? כי אני צמא מאוד – "

רני נזכר בצער במים המרים-במקצת שבחמת על אוכף גמלו, אך קפיטן יוקי הקדימו והציע לסופר המהולל-בעתיד לגימה מן המימייה העשוייה אלומיניום.

"מים מתל-אביב. שמילאנו בטרם יצאנו לדרך."

"כן. מכיר אני את הפרבר הנחמד הזה, לצפונה של יפו. כה נקיים בתיו, וקטנים. והחול רב, לכל עבר." לגם יהודה בורלא מן המימייה, ועיווה פניו באור הלבנה המועט. "אך מוזר, מה תפלים הם! חש אני בכך למרות צימאוני הרב. אין הם כמי בארות יפו אשר זכרתי, ולא כמי בורות-הגשם של ירושלים, עיר-מולדתי – "

 "באים אנו אליך משנת אלף תשע מאות שמונים ושתיים!" אמר אבבטן, "ושמח אני על ההזדמנות להכירך אישית. גם אני – "

"תי"ו שי"ן מ"ם בי"ת!?" קרא יהודה בורלא בפליאה. "ומה המיוחד שמצאתם בי, לבקרני? אלמלא המים ששתיתי מכליכם, סבור הייתי כי נרדמתי ברוכבי על גמלי, ובחלומי אני רואה אתכם – "

מבטאו העברי התנגן ערב ועסיסי, מבטא כל עי"ן, טי"ת וקו"ף בהדגשה, ואילו את האל"ף, הכ"ף והתי"ו – ברכוּת, וכך הצטלצל קולו, רך וגרוני חליפות, וערב מאוד לאוזן, כדרך דיבורו של בן העדה הספרדית, שנולד בירושלים ומשפחתו חיה בה דורות רבים. הוא הרכיב משקפיים במסגרת מתכת דקה, מהן ניבטו עיניו, באור המועט, במבט שקט שהביע סקרנות, טוב-לב ונכונות להקשיב לזולת, אך גם עקשנות רבה. חתימת שפם שחור היתה לשפתו העליונה. פניו רזים. גופו צנום. נחבא במדים של הצבא התורכי, ובמעיל הצבאי שלבש על מדיו כדי שלא לקפוא בקור המידברי.

"אתם בוודאי תרצו לדעת, בבוא היום, איך היה המסע לסואץ. אם אזכה ואחזור בריא ושלם מן המלחמה הזו, אולי אכתוב את הדברים בספר – "

אבבטן חייך. קפיטן יוקי ורני שתקו אף הם. הלא אינך יכול לגלות לסופר את שם ספרו עוד בטרם כתב אותו!

"לא פעם זוקפים פתאום מאות הסוסים, הפרדות והגמלים את אוזניהם, ומתחילים לרוץ בבת-אחת, ואחריהם כל המחנה, מתעודד בתקווה: האם הריחו הבהמות יישוב של בני-אדם? איזו נאת-מידבר ומעיינות מים סביבה?

"אך לאחר שעה קלה הבהמות מורידות ראשיהן מתוך עייפות וצימאון, והכול יודעים כי טעו ונכזבה תקוותם. מפקדי-הצבא, הרוכבים על סוסים, מצליפים בשוטיהם על גבי החיילים המפגרים, הלוך-והכה, על ראשיהם ועל כתפיהם של העייפים והיחפים. וכך עובר עלינו יום אחר יום בהליכה המייגעת, כי ההליכה ביום במידבר, גם בחודש שבט, קשה מאוד. החום חזק. השמש יוקדת בישימון וקרניה משתברות בחצץ-השחם השחור, המתנוצץ כאחוז דליקה. והנה, ביום השמיני למסע, יצאה פקודה שננוח במשך כל היום, מפני החום החזק, ונלך בלילה לאור הלבנה. וכך אנחנו הולכים עתה, מערבה, לעבר התעלה, ועתה, במה אוכל לעזור לכם, אורחיי מן הדורות הבאים?"

"אנחנו מחפשים יהודי מידברי המנגן בראבאבה ושר על גבורתו של מישהו שאם היו מקבלים את עצתו – דם יהודים לא היה נשפך כמים!" אמר רני.

יהודה בורלא לא נראה כלל מתפלא על כך שהדמות חגורת-החרב שדיברה אליו מתוך העבאיה הרחבה, על גבי הגמל שלצידו, היא של נער קטן, וענה –

"יהודי מידברי? הו, אני עצמי לא ראיתי מימיי אחד מהם, אבל ידידי הבידואי – "

"עַבְּד?" נכנס אבבטן לדבריו.

"כן. מורה-הדרך של המחנה – הוא פגש."

בורלא לא נראה מופתע מכך שאבבטן ידע את שמו של עַבְּד (מן הקריאה בספר "בלי כוכב", כמובן), ואילו קפיטן יוקי התעניין מיד לדעת היכן יוכלו לפגוש, בהקדם, את מורה-הדרך הזה.

"סבלנות, סבלנות. המשיכו לרכוב עימי בדרך, ועד מהרה יגיע עבּד על גבי גמלו, כמנהגו."

הארבעה רכבו לאיטם בקצה השיירה הענקית, שהתפרסה על פני המישור המידברי של סיני כנחש אדיר ושחור שטבעותיו זורמות קדימה. עד מהרה צמח לצידם גמל נוסף ועליו רוכב – לבוש עבאיה אפורה-קצרה, ישנה למדי, ורובה עתיק על כתפו. נראה כבן חמישים, זקנו קצר, ובראשו פזורות פה ושם שערות לבנות שהבהיקו באור הלבנה המועט.

"האם זה היהודי המידברי?" לחש רני.

"לא." השיב אבבטן, "על פי הכתוב בספר – זהו עבּד!"

ואכן, יהודה בורלא קידמו בחביבות וכיבדו בסיגריה שאותה גילגל במו-ידיו, ואשר עבד הבידואי קיבלהּ בתודה רבה. עד מהרה החל מספר את סיפורו, ויהודה בורלא מתרגם למען יבינו השלושה. לא מיד הסכים עבד לספר. צריך היה להכיר לו את שלושת האורחים, למשוך אותו בלשונו ולהרבות בהקדמות, בפתגמים ובמשלים, כדרך בני-ערב. אך אנו, שמעוניינים בסיפור עצמו, נקצר כאן ונתחיל מן העיקר.

 

 

*

 

"יום אחד בבוקר," סיפר עבּד, "יום שהשמיים היו בו נקיים, והרוח קלה ומלטפת, יצאתי מהאוהל וראיתי לרגלי ההר שממול – בליטה שחורה. הלכתי לשם. ראיתי גבר, לא זקן ולא צעיר, וראשו כפוף וכמו דבוק לחזהו, ודומה שהוא מת, אך ליבו פועם עדיין. ניענעתי אותו, קראתי – לא ענה. הרמתי אותו בכוח, חברי הביא חלב-גמלים חם, ויצקתי לו בפיו, משכתי באוזניו, שפכנו קצת מים על ראשו – הוא פקח לאט-לאט את עיניו. שתה אחר-כך הרבה חלב, והרגשנו שהיה רעב וצמא זה כמה ימים. הבאתי אותו למאהל השבט שלנו, כולם באו לראותו. השכבנו אותו. הוא פקח קצת את עיניו, אך כוח לדבר לא היה לו.

"ניסינו לרפא אותו בכוויות אחדות, בעורפו וברקותיו – אך הוא רק התבונן ישר לפניו כאילו דבקו עיניו למקומן. דיברו איתו, שאלו לשמו – והוא מביט לעבר נקודה אחת ואינו מזיז פניו כלל. וכשנִענעו אותו, בכוח – הביט רגע בפני המדבר אליו – ונאנח אנחה נוראה, קורעת-לב.

"יום שישי אחד נכנסנו אל אוהלו והתחלנו חוקרים אותו בשקט ובמתינות. אך הוא רק היה מביט אל פני הדובר אליו, ושותק. וכאשר שלף השיח' פרחן את חרבו בכעס, להפחידו, הרים האיש קול צעקה:

"'לַא אַלְלָה אִלַא אַלְלָא וסָאִידְנָא מוּחמד רָסוּל אַלְלָה!' – אין אלוהים מבלעדי אללה ואדוננו מוחמד שליח האל!

"'מה שמך?' צעק אליו שיח' פרחן.

"'מַחְמַד... מחמד אני... באמת...' ענה בקול מפוחד, כבוכה, אך כשהמשיכו הבחורים להציק לו בשאלותיהם החל זועק פתאום:

"'אִסְמַע אִישְׂרַאִיל! אִסמע אישׂראיל!' – "

"הו!" אמר רני, "הלא כך דיבר אליי הרוכב הבידואי המכוער, על סוסתו האצילה – 'אנא אישׂראיל!"

"איסמע אישראיל פירושו שמע ישראל," העיר המתורגמן, הוא בורלא.

"הרוכב אמר גם 'שמע ישראל'!" הוסיף רני.

"הבה נמשיך לשמוע את הסיפור," הציע קפיטן יוקי, "כי עדיין אין בידינו די נתונים להחליט אם אכן בשתי הפעמים מדובר באותו אדם."

ועבּד המשיך.

"אמרנו: אומלל האיש, שוטה הוא, והנחנו לו. יושב היה בפינה אחת בקצה האוהל, תמיד לבד, יושב ועושה תנועות מריחה באצבעו על כף-ידו, שעות שלימות. ימים שלמים,  ולפעמים הרטיב את אצבעו ברוק, מורח ומתבונן אל כף-ידו.

"אחרי חודשים אחדים החל לדבר, דיבר לבדו, באוהלו, ואנו לא הבנו את שפתו. רק לפעמים הרים קול צעקה נוראה, ומתוכה התבררו לנו רק כמה מילים: 'יַהוּד חַייבַּר', 'גָ'לוּת' ו'ג'וֹיִים'. כל הימים היה חוזר על מילותיו אלה: 'יַא אִחְוָאן! יא אחואן, הוא אחים אחים, מה אתם יושבים פה? קומו! בואו אלינו לתימן... בואו אל ביתי... תראו מה שעושים הג'ויים!... לא תבואו, הה? הה? היכן, היכן הם יהוד חייבר? – יא יהוד חייבר! יהוד חייבר!' היה קורא בכל כוח גרונו, 'אני אמצא אותם, אני אביאם!' – כך צעק והסתובב באוהלו כמשוגע.

"מהדברים האלה הבנו שהוא יהודי מִיַמַן, היא תימן. וכי שיגעונו הוא למצוא את יהודי חייבר. אתם יודעים כי שם, צפונה ממכה וממדינה, רחוק מנג'ד, בחצי-האי ערב, ישנו שבט בידואי אשר יכנוהו בשם יהוד חייבר. כשאתה עובר על פני ההרים, מצפון, יוצאים לפעמים שניים-שלושה מאלה, יהוד חייבר, והם שודדים עָזִים – ולוקחים מכל עובר-אורח בארצם מיכסת כסף, או שֶׂה או חפץ כלשהו. כך מספרים אצלנו, ויש אנשים אשר ראו אותם. ואם מסרב עובר-האורח לתת את אשר ידרשו ממנו – לא ימשיך בדרכו. ממקום נסתר יפלחו כדור המוות.

"והם נסתרים, יהוד חייבר, אינם נראים במקומותינו, ואומרים שרב הוא מיספרם ועצום. הו חַוַאגַ'את, רבותיי, נדמה לי שישיבתכם כך, ברגליים תלויות על הגמל, מעייפת מאוד. שבו כמוני, ברגליים שלובות. כך הישיבה נוחה יותר. רצונכם שנעצור רגע ואתקן את מושביכם?"

כולם עצרו וירדו מעל הגמלים, ועבּד הבריכם בהשמיעו קול חירחור, ועסק בהידוק ובסידור המירדעות והשמיכות. הגמלים הרימו, כדרכם, קול תלונה קשה וטרחני על שהבריכו אותם לשעה קלה, אך עבד עשה את שלו בשלווה, ובלי להתחשב בהם. המחנה הגדול התרחק בינתיים כרבע שעת הליכה מחמשת רוכבי הגמלים, קולות הזימרה הקטועים, ונקישותיהם העמומות של סירות-הפח, השתתקו. אבבטן היה היחיד שלא הצליח לשלב רגליו ומשום כך החל סובל מן הרכיבה על הגמל. הדרך היתה עתה ישרה. ומאחור נותרו צללי הרים רחוקים, אפלים, שנראו לאור הירח כקרובים.

"יום אחד," המשיך עבד וסיפר כשחידשו את רכיבתם, "נכנסו ארבעה-חמישה מאנשינו, ובהם בנו של השיח' פרחן, אל האוהלים. הם לבשו בגדים חדשים, רובים על כתפיהם וחרבותיהם לצידם. ישבו, והבאנו לפניהם, כמו לפני אורחים – נרגילות וקהווה, כלומר – קפה. אז הלכו שניים מאיתנו אל אוהלו של המשוגע, ואמרנו לו:

"'א-סַלַאם עַלֵיכֶּם, שלום עליך. אם רצונך – בוא איתנו לא רחוק מפה – שם יש אנשים מיהוד חייבר. הם רוצים לראות אותך ומשתוקקים לשמוע את דבריך!"

 

המשך יבוא

 

 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* היי אהוד, זה עתה סיימתי לקרוא את ספרך "המושבה שלי". כידוע, אדם קרוב אצל עצמו, ולכן – כבן דורך, וכמצוי בעגה של המושבות הגליליות (מסחה...) נהניתי להיפגש בסיטואציות ובביטויים מוכרים ומקבילים, כשהם "מולבשים" באמנות על הדמויות הססגוניות של האיכרים, האיכרות וכל השאר. במיוחד נגע לליבי פרק 33: "ההתנפלות הגדולה על המושבה". ומה שעוד מצא מאוד חן בעיני הם קטעי ההתרפקות על חיי הכפר של פעם – בסגנון שמזכיר לי את "בית אבי" של יגאל אלון.

שאפו גדול!

נ.ב.

בנוגע לשיר הידוע "ממרומים פצצה יורדת..." – מסתבר שהיו לו ניואנסים שונים באזורים שונים של ארץ ישראל:

אנחנו נהגנו לשיר "...ואשתו המטומבלת..." במקום: "...ואשתו המטומטמת..." – וסיימנו את הקטע ב:"המקלט עשוי מקפיצים [בהטעמה על האות "פ"], היטלר ואשתו מפליצים [בהטעמה על האות "ל"].

להתראות בשמחות,

אורי רותם

 

אהוד: לאורי היקר, אל תגיד בקול רם מה שכתבת לי כאן – וזאת מאחר ש"המושבה שלי", למרות ייחודו בפרוזה העברית, אין עוד ספר כמוהו! – אינו נחשב כחלק מהספרות העברית וגם נדחה בבוז מצד הוצאות הספרים החשובות בארץ, כולל מערכת "הספרייה לעם", ובייחוד הוא מגעיל נשים, ובייחוד מגעיל נשים מעולם הספרות – ולולא המו"ל הפרטי אלישע בן מרדכי, הבעלים של הוצאת "אסטרולוג" – הספר לא היה רואה אור לעולם, והוא גם יצא, בשנת 2000, ללא שום התערבות של עורך מסרס חיצוני.

באשר להתנפלות על המושבה במאי 1921 אני ממליץ לך על ספר נידח אחר שלי, "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" שאותו אוכל לשלוח לך גם בקובץ וורד. זה כנראה התיאור המקיף והמהימן ביותר של אותה התקפה.

 

* משום-מה נדמה לנו כי הניצב הפורש מהמשטרה, בנצי סאו, הוא האדם המתאים שהיה ראוי להיות מפכ"להּ. הוא הוכיח עצמו בתקופת הביניים, ועוד נתגעגע אליו.

 

* הבהרה: ב"חדשות בן עזר" מתפרסמים לא פעם דברים קשים מאוד נגד ערבים ומוסלמים ונגד אלה הקרויים "פלסטינים", דוגמת צאצא המשפחה הדמשקאית – ח"כ ד"ר אחמד טיבי, שהוא כנראה נכדו של מהגר סורי מצבא קאוקג'י, שהתיישב בטייבה לאחר מלחמת 48'.

ברצוננו להדגיש כי בכל מקרה הדברים אינם מכוונים כנגד כלל הערבים והמוסלמים, בהם אזרחי ישראל – אלא רק נגד אלה מביניהם שטרם השלימו עם קיומה של ישראל כמדינה יהודית, ועדיין חולמים להרוס אותה.

כך שכל קורא ערבי ו/או מוסלמי שקורא אותם – יכול לשפוט בעצמו אם אליו הם מכוונים ואם לא!

 

* האזכרה וגילוי המצבה ליצחק נבון יתקיימו ביום שני, 7 בדצמבר 2015, בשעה 1200 בצהריים, בהר הרצל בירושלים. הטקס פתוח לכל מי שירצה לחלוק לו כבוד.

 

* לאהוד – שלום רב, עיתון הארץ ב-29.11.15 עוד לא יצא אז לאור... לכן יש טעות בקטע על אותה אילנה המרמן – מניחה שאכן כתבה כך ב"הארץ" – אבל ל"סניגורים" הרבים שיש לעיתון זה – יהיה בזה במה להיתפס...

לא יכולתי לבדוק – הפסקתי את המנוי על העיתון לפני מיספר שנים...

רצוי לתקן.

שרה ג-ד

 

אהוד: את צודקת. טעינו בתאריך. המאמר הבזוי של אותה המרמן התפרסם ביום שישי, 19.11.15.

 

* האו"ם השיק בסוף השבוע שעבר את קמפיין "יום השירותים העולמי", זאת בצל הנתונים שהציג הארגון כי ל-2.4 מיליארד בני אדם בעולם אין גישה לשירותים נאותים, ויותר ממיליארד נאלצים לעשות את צרכיהם בשטח פתוח. עם השקתו של קמפיין "יום השירותים העולמי", הזהיר האו"ם כי תנאי התברואה הגרועים מגבירים את הסיכון למחלות ולתת-תזונה, במיוחד בקרב ילדים. "לאישה אחת מתוך שלוש אין גישה לשירותים בטוחים," אמר מזכ"ל האו"ם, באן קי מון, "כתוצאה מכך, בשעה שהן מחפשות מקום לעשות בו צרכים, הן חשופות למחלות, תחושת מבוכה ואף לאלימות." במחנה הפליטים בבקעת הלבנון, לדוגמא, לצד אוהלים רעועים, עומד מבנה שירותים שהוא למעשה פחון מכוסה כתובות גרפיטי. מון הוסיף כי "מוטלת עלינו החובה לסיים את עשיית הצרכים בשטח, ולהבטיח כי נשים ובנות לא יהיו חשופות לפגיעה רק בגלל שאין להן גישה למתקני תברואה."

["הארץ" באינטרנט", 26.11.15].

 

אהוד: כמובן שהדוגמא היחידה של מזכ"ל האו"ם היא מחנה הפליטים בלבנון, שהרי ברור מאליו שרק ישראל אשמה בכך שאין לפרזיטים הפלסטיניים היכן לפשתֵן ולחרבן אלא בשדות לבנון! ומה פתאום שה"פליטים" ידאגו לעצמם – באמצעות מיליוני הדולרים והיורו שהם סוחטים מארה"ב ומאירופה המערבית זה עשרות שנים?

ובאשר ליום האסלה – זוכרים שציטטנו על כך, בגיליון הקודם, את יצחק נוי בתוכניתו "שבת עולמית" המשודרת בימי שבת בבוקר?

 

* עז בת 75 הגישה תלונה במשטרת פתח-תקווה על כך שבעליה-בעבר, כיום סופר פורנו בן 79 – היה מושך בנעוריו בפטמותיה, שנקראו בשם עטינים – פעמיים ביום, ופעם בשנה היה לוקח אותה בכפייה להזדיין אצל התיש של ברל פסילוב בעין גנים. יש על כך תיעוד מדוייק בארכיון של "עזיזה", האגודה לגידול עיזי בית לבנות, שבה היה חבר המאניאק הצעיר שמאז לא הפסיק למשוך בפטמות וגם לכתוב עליהן שירים גסים בטעם גבינת צאן ביתית לבנה.

 

* עוד התנהגות מחפירה של הימין:"היפהפייה כרמלה הופמן הגישה תלונה במשטרה שמותיק גינזבורג פגע בה מינית כאשר ניסה לתת לה נשיקה בדיוק במקום שאחרי 30 שנה, בשמו החדש: מוטי בן-חורין – הוא תיכנן את בית הכנסת המרכזי של שכונת בית הכרם בירושלים. בחקירתו במשטרה יודה הרב-אדריכל, מב"ח, אך יאמר כי היה עליה להגיש את התלונה אז, ב-1943 – ולא עכשיו ב-2015, מה גם שהילדה בת ה-13, כבר הענישה אותו כשנתנה לו בו-במקום סטירה על התנהגותו. (העניין קיבל ממדים מוגזמים והזויים, כנהוג היום, ובפרט שהוא בעצמו היה אז ילד בן 13 ולא קצין בכיר, ושכרמלה ז"ל נפטרה לצערו לפני עשרות שנים).

מרדכי בן-חורין

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,674 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,685 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל