גיליון מס' 1100

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"א בכסלו תשע"ו, 3 בדצמבר 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הָאִילוּזְיוֹת שֶל גְּבֶרֶת אִילוּז. (חלק ב'). // עדינה בר-אל: הו יפן, יפן! רשמי סיור ב"ארץ השמש העולה". // אברהם כץ עוז: לדעתו של  מפא"יניק ותיק וגאה. // משה כהן: הנדון: היום לציון הרדיפה והגירוש של יהודי ערב. // הרצל חקק: תנחומים על מות אמיר גוטפרוינד. // רוֹן גֵּרָא: דְּאָגָה. // תקוה וינשטוק: "דבר לילדים" במוזיאון גוטמן: לגדל קורא חושב. // ברי: התושייה של אלפונסו. [סיפור]. // הרצל ובלפור חקק: איגרת פרידה לחברי אגודת הסופרים. // איגרת היו"ר החדש, צביקה ניר. // "המתנחלת", סיפור מאת רותי יצחקי-ריכטר. // ינון ראב: מעגל החיים המתים. // אמנון בי-רב: שתי אימהות, רומאן, היום השביעי. // אורי הייטנר: 1. צרור הערות 2.12.15.– 2. יהודית-דמוקרטית כחוק יסוד. // מנחם רהט: רוורס בפוּל גז. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק שמיני. המשך הסיפור הקודם ושאלה: האם להתערב בחזית סיני ולשנות את תוצאות מלחמת העולם (הראשונה)? // ממקורות הש"י. // אסתר ראב: שנים יפות.

* * *

יוסי גמזו

הָאִילוּזְיוֹת שֶל גְּבֶרֶת אִילוּז

(חלק ב')

כְּבָר תֵּאַרְנוּ אֵי-פַּעַם, עַל דֶּרֶךְ פִנְטוּז

סִיטוּאַצְיָה פִיקְטִיבִית שֶזָּזָה

מִמְּצִיאוּת לְדִמְיוֹן, אֶת הַגְּבֶרֶת אִילוּז

בְּאֶחָד מִמּוֹשְבֵי עוֹטֵף-עַזָּה

מְצָרֶפֶת בִּסְטַיְל צָרְפָתִי מְסֻפְרָת

בְּשַלְוָה פִילוֹסוֹפִית הָגִיג אֶל

מַחְשָבָה וְהִרְהוּר אָקָדֵמִי לִקְרַאת

מַאֲמָר שֶיֻּדְפַּס בְּ"הָאָרֶץ" בִּפְרָט

כְּגִלּוּי שֶל שְכִינָה וּבְיוֹם מָחֳרָת

בְּתוֹר בּוֹנוּס קַל גַּם בַּ"דֶר שְפִּיגֶל".

וּבְעוֹד בַּחוּרֵינוּ שוֹפְכִים אֶת דָּמָם

(בֵּין הַשְּאָר עַל שְלוֹמָהּ)  –  כְּרוּטִינָה

הִיא נוֹהֶגֶת בְּטַאקְט כְּמוֹ שֶל פִּיל מְסֻמָּם

הַפּוֹרֵץ לַחֲנוּת שֶל חַרְסִינָה

וְטוֹפֶלֶת דִּבָּה בָּם בְּטוֹן לוֹחְמָנִי

שֶשּׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲלֹזוּ

דַוְקָא שָם, עַל דַּפָּיו שֶל עִתּוֹן גֶּרְמָנִי

בִּמְדִינָה בָּהּ הֻמְצָא הָ"אֶנְדְּלוֹזוּנְגּ"

(הַפִּתְרוֹן הַסּוֹפִי) וּמוֹצֵאת דִּמְיוֹן בֵּין

תֵּל-אֲבִיבִים וּבֵין הַבֶּרְלִינֶרְס

בְּלִי לִתְפֹּס כִּי כְּשֶהִיא בָּחָמָאס מוֹצֵאת חֵן

הִיא דוֹמָה לאוֹתָם צֶ'מְבֶּרְלִינֶרְס.

לְמָשָל, קְבִיעָתָהּ שֶ"אִבַּדְנוּ מִזְּמַן

אֶת הָרֶגֶש הַהוּמָנִיטָארִי

לְסִבְלוֹת יוֹשְבֵי עַזָּה" –  אַךְ כָּאן, לֹא מֻזְמָן

מִתְפּוֹצֵץ טִיל פָּרְסִי אוֹ קָטָארִי

שֶנּוֹרָה מִמַּשְגֵּר שֶבְּכוֹחַ הֻצְמַד

לְצִיוִילִים בְּעַזָּה, בְּלִי מֶנַע,

וְהוֹרֵג יְהוּדִי שֶאִחֵר לַמָּמָ"ד

וְנִרְצַח שִשִּים מֶטְרִים מִמֶּנָּה.

אַךְ הַגְּבֶרֶת אִילוּז לֹא תִתֵּן לָעֻבְדּוֹת

לְבַלְבֵּל לָהּ עִיּוּן אָקָדֵמִי

גַם אִם כְּבָר כַּחֲמֵש-עֶשְׂרֵה שְנוֹת אֲבֵדוֹת

אִם בִּרְכוּש אוֹ בְּנֶפֶש וְאִם בְּחֶרְדוֹת

יְלָדִים מְסֻיְּטֵי אֵימוֹת בּוּמִים כְּבֵדוֹת

נִחָתוֹת בְּהֶקֵּף אֶפִּידֵמִי

עַל יוֹשְבֵי עוֹטֵף-עַזָּה –  וְהִיא, תוֹךְ אִפּוּל

עַל כָּל מָה שֶמַּפְרִיעַ לַתֵּזָה

כְּמוֹ זְכִיַּת יוֹשְבֵי עַזָּה רַבִּים בְּטִפּוּל

רְפוּאִי בְּ"סוֹרוֹקָה", גְלוּיוֹת, בְּלִי עִרְפּוּל,

בֵּינֵיהֶם גַּם פְּצוּעִים מֵחָמָאס –  תַּמְשִיךְ  cool

בַּטִּעוּן הַזָּקוּק לִפְּרוֹתֵזָה.

(כִּי לַשֶּקֶר הֲרֵי אֵין רַגְלַיִם), לְפִיו

יִשְׂרָאֵל הָרָעָה וְהַצִּינִית

שֶהִגִּישָה בִּימֵי "צוּק אֵיתָן" מִסָּבִיב

לַשָּעוֹן כָּל עֶזְרָה מֵדִיצִינִית

אַף לְצַר וְאוֹיֵב "אֵין בָּהּ שֶמֶץ אוֹ שְבִיב

הִתְיַחְסוּת אֶל אוֹתָם פָּלֶסְטִינִים

כְּאֶל צֶלֶם אֱנוֹש," שֶהֲרֵי לְהַזְרִים

עֵרוּי-דָּם לְאוֹיֵב זֶה סָדִיסְטִי

אֲבָל רֶצַח אָנִין שֶל שְלוֹשָה נְעָרִים

בְּדַם קַר הוּא גִלּוּי הוּמָנִיסְטִי.

כִּי אֶת גְּבֶרֶת אִילוּז אִשְפּוּזָם שֶל אוֹיְבִים

לֹא מַרְשִים, לֹא תְרוּפוֹת, לֹא אִינְפוּזְיוֹת

וּכְחֵלֶק שֵנִי לְ"יַלְקוּט הַכְּזָבִים"

הִיא תַמְשִיךְ לְהַפְרִיחַ אִילוּזְיוֹת

עַל אֻמָּה פָּרָנוֹאִית שֶבָּהּ "יְהוּדִים

בַּגּוֹלָה רַק מִפַּעַם לְפַעַם

מֻתְקָפִים אַנְטִישֵמִית" כְּשֶאָנוּ עֵדִים

לִפְּרוֹפּוֹרְצְיָה עוֹלָה וְשוֹפַעַת

שֶל הַנֶּגַע הַזֶּה בְּפָּרִיס, בִּבְּרִיסֶל,

בְּאוּקְרַאיְנָה וּשְאַר קַצְוֵי אֶרֶץ

כְּשֶהָרֶשַע הַזֶּה מִתְאַמֵּץ לְחַסֵּל

יְהוּדִים – אַךְ אֶת גֹדֶל הַשֶּרֶץ

הַבַּרְבָּרִי הַזֶּה מְבַטֶּלֶת קְלִילוֹת

דַּוְקָא בַּת-יִשְׂרָאֵל אַאוּט-סַיְדִית

בְּקָבְעָה כִּי אֶצְלֵנוּ "פּורְחוֹת בֶּהָלוֹת

מְדֻמּוֹת עַל תָּכְנִית גֵּ'נוֹסַיְדִּית

שֶל אֶל-קָעִידָה, דַאעֶש, חָמָאס וְאִירָאן 

לִמְחִיקַת יִשְׂרָאֵל," כְּשֶכָּל אֵלֶּה

כְּבָר שָנִים מַצְהִירִים עַל כָּךְ מִטֶּהֶרָאן

וְעַד עַזָּה גְלוּיוֹת (וּמָה פֶּלֶא

שֶמֵּבִין זֹאת כָּל יֶלֶד בְּקַו-הָעִמּוּת

חוּץ מִגְּבֶרֶת אִילוּז הַגּוֹרֶסֶת

בְּסִכְלוּת שֶאֵינָהּ חֲשוּדָה בִּתְמִימוּת

שֶטֵּרוּר מֻסְלְמִי הוּא רַב-חֶסֶד).

הִיא טוֹעֶנֶת כִּי אֵין בִּמְדִינַת יִשְׂרָאֵל

דֵּמוֹקְרַטְיָה, אַךְ מָה דֵּמוֹקְרָטִי

מֵאוֹתָהּ הִתְלַכְּדוּת בָּהּ הַלֵּב מִתְפָּעֵל

מֵאוֹתוֹ גַל שֶל חֹם סִימְפְּטוֹמָטִי

בּוֹ הָעָם נַעֲנֶה לִגְבוּרַת לוֹחֲמָיו

בְּחִבּוּק שֶכֻּלָּנוּ צְמוּדִים בּוֹ

וּמַקְהִיל אֲלָפִים דְּמוּעֵי-אֵין-תַּנְחוּמָיו

בְּלִוְיוֹת חַיָּלִים בּוֹדְדִים בּוֹ

וְאֵינֶנּוּ אָדִיש לְסִבְלָם הַנּוֹרָא

שֶל עַזָּתִים חַפִּים מִכָּל פֶּשַע

שֶבֵּיתָם בְּסִיס-שִגּוּר לְכָל טִיל שֶנּוֹרָה

שֶכּוֹפֶה עֲלֵיהֶם שִלְטוֹן-רֶשַע

אַךְ אִם לֹא נָשִיב אֵש וְנִקַּח אֶת גּוֹרַל

תּוֹקְפָנוּת הֶחָמָאס לְיָדֵינוּ

יֵרָצְחוּ בְּמַטְּחֵי הַזָּדוֹן הַמֻּרְעָל

גַּם נָשֵינוּ וְגַם יְלָדֵינוּ

וְכַיּוֹם נִדְקָרים חֲדָשוֹת לַבְּקָרִים

יְהוּדִים בִּידֵי חֶבֶר פָנָאטִים

אַךְ עַל כָּךְ אֵין לַגְּבֶרֶת אִילוּז, חֲבֵרִים,

שוּם גִּנּוּי מוּסָרִי וְאִכְפָּתִי.

כִּי בְּשִׂיא בּוּרוּתָהּ בְּהִיסְטוֹרְיַת אַרְצֵנוּ

אֶת טֶבַח חֶבְרוֹן וִיהוּדֶיהָ

בַּמֵּאָה שֶעָבְרָה לֹא תַזְכִּיר, הוּא אֵינֶנּוּ

קַיָּם אֶצְלָהּ. כָּל הַיּוֹדֵעַ

עַל אֵימָיו בֵּין אֵין-סְפוֹר רְצִיחוֹת יְהוּדִים

שֶקָּדְמוּ בְּהַרְבֵּה לַכִּבּוּש

וּלְכָל הִתְנַחְלוּת (גַּם אוֹתָם מִתְנַגְּדִים

לִשְנֵיהֶם וְרוֹאִים בָּם שִבּוּש)

מֵעוֹלָם לֹא כָּפַר בָּעֻבְדָּה הַבְּרוּרָה

שֶשִּׂנְאַת יִשְמָעֵאל לְיִצְחָק

לֹא נוֹלְדָה בַּכִּבּוּש וּכְכָל שֶהוּא רַע

הִיא גַם לֹא תִגָּמֵר אִם יֻרְחַק

הַכִּבּוּש מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת כָּל עוֹד לֹא

יִגָּמְלוּ הָעַרְבִים מֵחֲלוֹם

זְרִיקָתֵנוּ לַיָּם הַתִּיכוֹן וּמְצוּלוֹ

וְאִתָּנוּ יִחְיוּ בְּשָלוֹם.

אַךְ הַגְּבֶרֶת אִילוּז, בְּזָרוּת מִתְנַשֵּׂאת

מִתְעַלֶּמֶת בְּאֹטֶם אוֹטִיסְטִי

מִכָּל מָה שֶאֵינֶנּוּ מַתְאִים לָהּ לְסֵט

הַפִיקְסַצְיוֹת שֶלָּהּ הַסּוֹפִיסְטִי

וְאֵינָהּ מוֹקְיעָה שוּם טֵרוֹר מֻסְלְמִי

בְּשָעָה שֶאֲפִלּוּ נַסְרַאלְלַהּ

מְגַנֶּה בַּחֲשָש לִשְלוֹמוֹ (אֶלָּא מִי?)

אַלִּימוּת קִיצוֹנִית בְּשֵם אַלְלַהּ

וְאַרְצוֹת הָאִחוּד הָאֵירוֹפִּי קוֹרְאוֹת

אִם כִּי תוֹךְ הַצָּתָה מְאֻחֶרֶת

לְמַגֵּר אֶת כְּנֻפְיוֹת הָאִיסְלָאם הַפּוֹרְעוֹת

חֹק וָסֵדֶר בְּכוֹחַ הַחֶרֶב

וּפָּרִיס שֶתָּמִיד גָּעֲרָה בָּנוּ עַל

תְּגוּבַת-נֶגֶד "בִּלְתִּי מִדָּתִית"

עַל טֵרוֹר מוּסְלְמִי לָמְדָה לֶקַח אֻמְלָל

וְכָעֵת הִיא פִּתְאֹם הֶחְלֵטִית.

בְּעוֹד זֹאת הַנֶּחְשֶבֶת "מָדָם אִינְטֵלֶקְט"

(בְּעִקָּר בְּעֵינֶיהָ-עַצְמָהּ פֹּה)

שֶבְּרֶצַח חַפִּים לֹא מוֹצֵאת כָּל דֵּפֶקְט

וְתָמִיד אֶת עֵינֶיהָ עָצְמָה פֹּה

מוּל צְמָא-דָם שֶבַּשֵּם "שוֹהָאדָה" כָּאן מַכְתִּיר

זְמַם רוֹצְחִים שֶמֵּאָז לֹא הֻקְטַן הוּא

וְאוֹתוֹ הוּא לְרֶגַע אֵינֶנּוּ מַסְתִּיר –

מַפְלִילָה חַד-צְדָדִית רַק אוֹתָנוּ.

כְּשֶסִּקֵּר קַרְל מַרְקְס אֶת סִפְרוֹ שֶל פְּרוּדוֹן

"פִילוֹסוֹפְיַת הַדַּלּוּת", כָּתַב הוּא דוּגְרִי כִּי מָצָא בּוֹ

רַק דַּלּוּת פִילוֹסוֹפִית,  וְכָךְ בְּנִדּוֹן

הָאִילוּזְיוֹת שֶל אִילוּז שֶסַךְ הַכֹּל הֵן דְּבַר-שִמְצָה, בּוֹ

מִתְעַלֶּמֶת אוֹתָהּ חַכְמוֹלוֹגִית מִכָּל

בְּדַל-עֻבְדָּה שֶאֵינוֹ מִתְיַשֵּר עִם כְּזָבֶיהָ

כְּשֶטֵּרוֹר שֶשָּנִים לֹא חָדַל מִלִּסְקֹל

בְּטִילִים אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וְיוֹשְבֶיהָ

לֹא זוֹכֶה מִצִּדָּהּ לְמִלַּת הוֹקָעָה

וּרְגִישוּת לִדְקוּרֵי צִמְאוֹן-רֶצַח אַקְטִיבִי

אַךְ כְּשֶאָנוּ, כִּגְמוּל, מַנְחִיתִים הַכָּאָה

זֶה מַזְנִיק בָּהּ מִיָּד מִין מַצְפּוּן סֶלֶקְטִיבִי,

מָה שֶשָּב וּמַדְגִּיש אֶת צִדְקַת פִילוֹסוֹף

יְהוּדִי-צָרְפָתִי כְּבֶּרְנָר-אַנְרִי לֵוִי

שֶהֵעֵז בְּסִרְטוֹ הַיָּדוּעַ לַחְשׂף

בְּכֵנוּת אַמִּיצָה שֶמְּאֹד גְּלוּיַת-לֵב הִיא

עַד כַּמָּה מַעֲמָד אָקָדֵמִי אֵינוֹ

עֲרֻבָּה לֹא לְיֹשֶר וְלֹא לְחוּש-צֶדֶק

וְאוֹתוֹ חוּש-מוּסָר סֶלֶקְטִיבִי הִנּוֹ

הַמְחָשָה לְאוֹתָהּ הַיֻּמְרָה הַנִּפְסֶדֶת

לְכַוֵּץ מְצִיאוּת לְמִדּוֹת מִטַּת-סְדוֹם-

דֵּעוֹתָיו-הקְּדוּמוֹת שֶל יוֹצְרָהּ, שֶאֵינֶנִּי

מְסֻגָּל לַעֲבֹר עַל שְקָרֶיהָ לְדֹם

בְּלִי צִטּוּט מְפֻלְפָּל בּוֹ הִגְדִּיר פַּעַם לֶנִין

אֶת סִפְרוֹ שֶל כַּתְבָן שֶטִּיבוֹ לֹא שָבָה

אֶת לִבּוֹ כְּרָאוּי לִשְבָחִים וּלְהֶלֶל

בְּאָמְרוֹ: "כָּאן רוֹאִים עֲצִירוּת מַחְשָבָה

בְּצֵרוּף מְגֻחָךְ עִם שִלְשוּל שֶל הַמֶּלֶל..."

אהוד: אין מה לעשות, הגברת התְלושה, הבוּרה והעם-הארצית הזו, שעל שטויותיה עמדנו כבר פעמים רבות – תמשיך לחנטרֵש לנו את דבריה המבחילים נגד ישראל מעל דפי עיתון "הארץ", שהיא מעין פילוסופִית-הבית שלו – והיא מתאימה מאוד לכת היהודים הישראליים, החולים באידיוטיזם מוסרי, והם מחזיקים בדעות של דבוקת שוקן וכתבלביהָ.

* * *

עדינה בר-אל

הו יפן, יפן! רשמי סיור ב"ארץ השמש העולה"

סוף סוף זכיתי לתור ביפן במשך שבועיים. רבות נכתב על ארץ זו בספרים ובמגזינים. צולמו בה סרטים ותוכניות טלוויזיה. אבל להיות שם ולחוות אישית את המקום – אין לזה תחליף.

בתי העץ עם הקירות הדקים, אכילה בישיבה על הארץ, תלבושות קימונו רקומות יפהפיות, גיישות חולפות ברחובות כשפניהן צבועות בלבן – הכול היה שם. ביקרנו בטוקיו, קיוטו, אוסקה, הירושימה (הבנוייה מחדש ויש בה מוזיאון שמנציח את הזוועה) ובמקומות רבים נוספים. ראינו את הבנייה המודרנית המאסיבית המתנוססת לגובה, את החנויות הענקיות בהן מוכרים מוצרים, שכל התיירים להוטים אחריהם, (ביניהם מוצרי חשמל וכן מעילי פוך קלים ונעימים, שנחטפו מהמדפים). טיפסנו על מגדלים כדי לראות את הערים הנפרשות לעיניננו, וביקרנו בכפרים אותנטיים עם בתים מכוסים בגגות קש, המשתלבים נפלא בנוף הפסטוראלי. ביקרנו במנזרים של ההינדו ושל השינטו עם פסלי בודהה ואלים נוספים בגדלים שונים. שוטטנו בשווקים, בעיקר של מאכלי ים, בהם חלק מהמוצגים למכירה עדיין חיים ו"בועטים".

היינו עדים לפן אחד בחינוך היפני – הטיולים של תלמידים, החל מגיל הגן, בארצם. בכל מקום ניתן לזהות כיתות של תלמידים, כובעים בצבע אחיד לכולם, בליווי גננות ומורים, והם מסיירים ולומדים על הארץ שלהם. ואגב, הילדים היפניים נראים כמו בובות. בעיקר הקטנטנים, שעורכים להם ימי הולדת וטקסים שונים במקדשים, כשהם לבושים בתלבושות מסורתיות. אבל גם ככה סתם, בטיולים שלהם. גם המבוגרים יותר, בחטיבת הביניים, עליזים ושמחים ומצטלמים בחיוך ענק, ולעתים מקבלים משימה מהמורה – לראיין תיירים כדי להתאמן בשיחה באנגלית.

אבל הכיף הגדול, המזון לנשמה, היו הגנים היפניים. הו, הגנים היפניים! אכן בערים רבות מאוד ברחבי העולם יש גנים יפניים. אבל פה יש כמה סוגים שניתן להבחין ביניהם, והם משתרעים על פני שטחים גדולים מאוד. הולכים שם בשבילים, הלב והעין לא מלאו משבוע – ממש יש חשק להישאר שם שעות, לשבת ו"להסניף" את הטבע היפה, אשר ידי אדם מעצבות ומשמרות – עצים ושיחים גזומים בצורות שונות, משטחי דשא, שבילים שמובילים לפינות קסומות ובהן מפלי מים, בריכות עם דגים צבעוניים ששוחים להם בנחת, גשרים קטנים מעל המים, ממש כמו בסרטים.

והצבעים – הו, הצבעים! כידוע יש רבים מאוד-מאוד שבוחרים לטייל ביפן בעת פריחת הדובדבן. אנשים וצילומים מעידים על מראות מרהיבים. אבל יש עוד עונה מומלצת לביקור – בסתיו, בעת השלכת. אנחנו בחרנו בעונה זו, וזכינו! אני ממליצה בכל ליבי לבקר שם בתקופה זו. צבעי העצים מרהיבים. בכל מקום, ממש בכל מקום, בתוך הערים, בכפרים, לאורך הדרכים, נראים העצים בגוונים של אדום, כתום, צהוב וירוק לסוגיו. די לראות עץ אחד ליד מבנה דל למראה, והוא בצבע אדום זוהר! שלא לדבר על שדרות עצים לאורך רחובות, ומשטחים ענקיים של צבעים שניתן לראות מבעד לחלון המכונית בנסיעה. זכורני שעלינו ברכבל ב"הרי האלפים היפניים", וכשהבטתי למטה ראיתי ממש תמונה אימפרסיוניסטית שיצר הטבע – משטחים עצומים, במורדות הרים ובמישורים, ועליהם כתמי צבע שהטבע-הצייר השליך בכמויות, כאילו כלאחר-יד.

האוכל ביפן מגוון ביותר. בכל מקום, במסעדות ובבתי המלון, יש אוכל יפני, המבוסס בעיקר על מאכלי-ים, ולא נעדר מקומו של אוכל מערבי. אבל תמיד נמצא שם סיר אורז ענק, שמשמש מצע לאוכל מכל הסוגים. אגב, האורז שלהם לבן ודביק קצת, לא "אחד אחד" כפי שאנחנו מכינים, אבל הוא טעים מאוד. למדנו שבאמצע היום, תוך כדי סיור, כדאי לאכול מרק יפני מסורתי. מקבלים קערה ענקית מהבילה, ובתוכה נודלס ומיטב המטעמים, ירקות, אצות ים, ולבחירה – פירות-ים או עוף ובשר. וקדרה כזו משביעה למשך שעות.

מובן שלא הכול ורוד. ידועה בהיסטוריה אכזריות של חיילים יפנים, (לדוגמא: טבח ננקינג ב-1937), וכן תופעות של התאכזרות כלפי שבויים בשבי היפני והשפלתם, תופעת החרקירי ועוד.  אבל אנחנו ראינו בסיורנו הקצר רק את הפן העדין והתרבותי של העם הזה. אנשים שקטים, אדיבים, כל הזמן קדים קידות. אפילו הקריינים בטלוויזיה מתחילים את השידור בקידה. הנהגים בכבישים לא צופרים. והניקיון שם לא יאומן. הכול נקי. אין פיסת נייר או בדל סיגריה ברחובות. שירותים ציבוריים נקיים מצויים בכל מקום, מרכזי או נידח.

יש משבר ילודה ביפן מסיבות שונות, שלא כאן המקום לפרטן. אחת התופעות שממש הרגיזה אותי היתה לראות איך צעירים מגדלים במקום ילדים... כלבים! ניתן לראות בפארקים יחידים או זוגות צעירים שמטיילים, כשהבעת גאווה "הורית" על פניהם, עם עגלות קטנות ובהן כלבים. הם מחותלים בחיתולים מיוחדים לכלבים, לבושים בבגדים שניקנו בחנויות מיוחדות לבגדי כלבים: מנעליים, חליפות, כובעים. ומדי פעם חולפת אישה צעירה וחובקת כלב בחיקה ממש, אבל ממש, כמו שחובקים תינוק. ראבאק, לא חבל? תשקיעו כבר את כל הרגשות שלכם והכספים בתינוק-אדם.

ביקור במקום נעים ביותר ערכנו באחד הערבים בקיוטו. יש שם מוסד נוצרי שנקרא "בית שלום". והוא כולו מוקדש לאהבת מדינת ישראל. הם מארחים מטיילים ישראלים לשהות חינם של כמה ימים. את קהילת "בית שלום" הקים בשנת 1946 כומר נוצרי ממנצ'וריה, ששמו היה טקג'י אוצקי ("אבא אוצקי" בפיהם). במוזיאון קטן המוקדש לו ניתן לראותו מצולם בתמונות עם נכבדי עמנו, ביניהם הנשיא לשעבר יצחק נבון ז"ל, שעל מותו שמענו ביפן באותו יום. ההפתעה הגדולה היתה באולם בו נאספנו. הופיעה בפנינו מקהלה של גברים ונשים יפניים בלבוש מסורתי. והם ביצעו שירים בעברית. אני מעידה על עצמי, בלי להגזים,  שמעולם לא שמעתי ביצועים כה מעולים לשירים "ללכת שבי אחריך", "ירושלים של זהב", "אור", ועוד. לשמע השירים חשתי כאילו נפתחו שערי שמיים וקלטו את אהבתם לישראל. מסתבר שזה היה רק חלק קטן מן המקהלה. וזו הגדולה, הייצוגית, מבקרת מדי פעם בארץ.

יש אנשים שמטיילים ביפן לבדם. אנחנו נהנינו להשתייך לקבוצת מטיילים של "פגסוס", עם המדריך אריה מנדל, שהוא אחד המדריכים המעולים שהיו לנו במסעותינו בחו"ל.

לסיום, "ארץ השמש העולה" האירה בכל צבעי הקשת והסבירה לנו פנים.

* * *

אברהם כץ עוז

לדעתו של מפא"יניק ותיק וגאה

שוב מביאים לשולחן הכנסת את הצעת חוק הלאום, וחברי מפלגות הקואליציה, וכמובן  השרים, יהיו חייבים, על פי ההסכם ביניהן, לתמוך בכל שטות שעולה בדעתו של ראש  הממשלה. והשטות של מדינת הלאום חוזרת, ועוד תחת הנימוק האבסורדי ש"זה דרוש למשילות טובה יותר וליציבות שלטונית." בישיבת הממשלה אמר רוה"מ: "אנחנו דבקים  בהעברת חוק  שיסדיר בצורה ברורה את היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, מדינת הלאום של העם היהודי."

ומסביר  צחי  הנגבי כי "יש  בעיות רגישות חשובות ביותר."

יכול להיות שהוא צודק, ויש סודות שרק הוא יודע ובגללם צריך הגדרת לאום. שלא ברור   למי היא מיועדת. הרי  אנחנו  כבר  כחמישה-שישה מיליון יהודים בישראל. הלמ"ס אומר שבשנת 2043 נהיה כאן כ-14 מיליון יהודים, ואם תהיה  עלייה  של מיליון יהודים נוספים, יגיע מיספר היהודים ב-2043 לכ-16 מיליון,  ובשנת המאה לישראל, 2048, יהיו  כאן  בארץ קרוב  ל-20 מיליון יהודים.

ביבי, מה אתה מפחיד אותנו כל הזמן?

והרי אם יצליחו הערבים לגרש אותנו או לחסל אותנו, מה תועיל לנו ההגדרה שאנו מדינה  יהודית? וממי נתבע את הדמוקרטיה ו/או הצדק? מהאו"ם? מביבי  ומצחי?

האם יש היום מישהו בעולם שצריך לחוקק עבורו חוק שאנחנו יהודים, מי לא  זוכר  זאת, האוהבים והאויבים, הלא כן?

ואם הערבים והפרסים לא יצליחו להשמידנו, הרי אנחנו מדינת יהודים עם כל היתרונות וגם  כל הצרות, ומה בדיוק  עוזרת ההגדרה למשילות? האם על מנת ליישב את הנגב ביבי צריך חוק? האם  כדי לבצע  הסכם  שלום  דרושה  הגדרה?  האם בעיות כלכליות ואתגרים  תרבותיים וחינוכיים בישראל קשורים בשאלת ההגדרה של  מדינת הלאום?

לי נראה שאולי מישהו בממשלה לא בטוח שאנו מדינה יהודית ודמוקרטית, אך מי הוא  זה  שלא  בטוח? כנראה ביבי.

לעומת זאת אני דווקא כן בטוח שביבי רוצה את ההגדרה של הלאומיות פשוט "כדי להכניס אצבע לעין של אבו מאזן" ולהקשות עד כמה  שאפשר מלהגיע להסכם שלום, ואם החוק הזה לא יצליח לו, אני  מניח  שבשנה הבאה הוא יציע "חוק  ארץ הקודש" חוק  שיקבע  ש"בישראל  חיו  יהודים, והיה  בית מקדש, והמקדש השני נחרב על ידי היהודים  עצמם." ויש עוד הרבה חוקים טיפשיים שאפשר לחוקק, שלא מזיקים. אבל החוק של מדינת הלאום – יזיק ויזיק.

והנה עוד טיפשות מבית המדרש של היועץ המשפטי לממשלה, שאומר: "השר להגנת הסביבה, אבי גבאי, צריך להופיע בוועדת הכלכלה (על מנת להצטלם) אבל לא  יוכל להביע את  דעתו."

 הפשלה היא כמובן של היועץ המשפטי וינשטיין עצמו, שהיה חייב לא לאשר את סעיף 47 של תקנון הממשלה ואת הסעיף שקבע שאסור לשרי הממשלה הזאת לדבר, מותר רק לראש הממשלה לדבר. נרדמת בשמירה, אדוני היועץ.

ואולי גם זה בגלל שאין הגדרה למדינה היהודית והדמוקרטית שביבי רוצה, אולי בעיית משילות? לא – פשוט  שכל ישר. ואולי יש לביבי אי הבנה בנושא – מה זו דמוקרטיה?

ועוד  סיפור  שבועי, הנה  שרת השוויון גמליאל, שאינה יודעת מה זה ואיך לעשות שוויון, במקום לטפל בוותיקי הארץ, החליטה לטפל בנושא החדש ישן של "צדק ליהדות המזרח!"

(לי אישית יש בעייה, כי הסבאים של אימא שלי היו האדונים טאג'יר  מסופיה  ובכור ישעיה  מאיסטמבול, ואילו  אבא  שלי,  שנולד  באוקראינה, עלה לארץ דווקא ממצרים, מקהיר, לשם  עברה המשפחה אחרי הפרעות  של  1903. ואני אף פעם לא יודע מה אני).

אבל אני יודע שיש לשרה גמליאל בלבול מושגים. הרי יהדות צפון אפריקה היא היהדות הכי ציונית שהיתה, איש לא גירש אותם, הם עלו מרצונם ומיוזמתם. גם יהדות עיראק לא היתה  בדיוק לא-ציונית. אם יש מי שסימל את העלייה לישראל כציונים – היו אלה העולים מעיראק ומארצות ערב. ודווקא מי שלא  היו  ציונים, הם אלה שגורשו מפולניה, מרוסיה ומארצות מזרח אירופה, ורובם באמת לא  הגיעו לארץ  אלא לארה"ב, דרום אמריקה, קנדה, אוסטרליה ועוד. והבודדים שבאו לארץ – התאספו ממזרח וממערב יחד עם ילידי הארץ, ועד סוף מלחמת העולם השנייה התאספו כאן כ-550 אלף יהודים.

באם הגברת גמליאל מעלה את הנושא כתביעה משפטית, במו"מ עם ארצות ערב, לתשלום  כספי עבור נכסים שנשארו שם, אני יכול להבין זאת, אבל הטענה של שרת השוויון, שדחקו את יהודי המזרח מהשיח  הציוני, היא פטפוט מוחלט, חוסר ידע בציונות וחוסר ידיעה והבנה של תולדות  מדינת ישראל.

כל מה שעשתה עד כה השרה גמליאל הוא להחליף את שם המשרד, במקום משרד הוותיקים יש עכשיו המשרד לשוויון חברתי. מפסיקים לדאוג לוותיקים מכל העדות והארצות שבעולם, ועוסקים במריבות. וכל זאת על מנת לייצר לעצמה בסיס תקשורתי, כי השתלחות של עדות  וציבורים  זה בז, קללות מריבות של  מזרחיים ואשכנזים אלה באלה –  זה  עושה תקשורת.

כדאי שגברת גמליאל תשקיע את זמנה בלימוד, ושתלך ללמוד קצת מה זו מדינת ישראל. אבל גמליאל מתאימה את עצמה לממשלתו של ראש הממשלה ביבי, לשר בנט ולשרת התרבות ולשרת המשפטים, ולמוטי יוגב (קטרפילט[?]) ולליצן החצר חזן.

איזו ממשלה? איזו חבורה של חסרי דעת בכנסת? חגיגה  אמיתית.

 ונזכור  את שאמרה  שולמית אלוני:  "אל  ייאוש, תשאירו את הייאוש לימים  קשים יותר."

* * *

משה כהן

הנדון: היום לציון הרדיפה והגירוש

 של יהודי ערב

מכובדי,

לדעתי רבים מיהודי ערב לא יזדהו עם היום הזה. רוב יהודי ערב מכחישים שנרדפו וגורשו, אדרבא, הם טוענים שהיה להם טוב בארצות מוצאם והם עלו לארץ רק מתוך ציונות. לכן כה גדול העוול שנעשה להם ביחס שלו זכו בישראל.

איש איש והנרטיב שלו.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אהוד: הנ"ל צריכים להודות לנו יום-יום ושעה-שעה על שהעלינו אותם, את אבותיהם ואת אבות-אבותיהם ארצה – והצלנו אותם מגורל החיים במדינות הערביות והמוסלמיות שמהן הם באו. ושלא יספרו לנו סיפורים, חייהם היו קשים מאוד, בייחוד אחרי הקמת ישראל ב-1948, אבל גם קודם לכן הם ידעו פוגרומים נוראים ורצח ואפלייה. ואף כי תרמו הרבה לתרבויות שבהן חיו – בעיקר בעיראק ובמצרים, עתיד לא היה להם שם. כדאי לקרוא את ספריהם של סמי מיכאל, שמעון בלס, יצחק גורן-גורמזאנו ואלי עמיר.

* * *

הרצל חקק

תנחומים על מות אמיר גוטפרוינד

לכבוד

משפחת גוטפרוינד,

משפחה יקרה,

קבלו תנחומינו הכנים. בצער רב שמענו את הבשורה המרה על הילקחו של אמיר היקר מעימנו. הסופר אמיר גוטפרוינד היה סופר מוערך ואהוב, וכולנו חשים שאיבדנו חבר יקר. מאז ספרו הראשון "שואה שלנו" נסחפנו אחר כתיבתו המרגשת, וזכינו ליהנות מחוויה מיוחדת, מספרות עברית שמדובבת את חיינו, את דברי הימים שלנו. חשנו כולנו, עד כמה היה זה קול צלול וייחודי.

"אחוזות החוף" זיכה אותו בפרס ספיר והעמיד אותו בשורה הראשונה של סופרינו. איבדנו יוצר יקר, ואין ספק שספריו הותירו אחריהם מורשת, אלה כתבים שיש בהם צופן זהות מרתק, נכס רוחני שיעשיר את הזהות העברית הנרקמת כאן. אמיר ידע להתכתב עם הספרות שנוצרה כאן ולהטמיע בכתביו פרקים מחיינו, מן התקומה והשואה. הסיפור שלו היה הסיפור של כולנו. זה הפסקול של ישראל האמיתית.

אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל אבֵלה היום. גדולה האבֵדה, ואין מילים שיבטאו את הכאב, את החלל שנותר. אמיר אהובנו הותיר חותם ברור: יצירתו תמשיך ללוות אותנו ולהיות חלק בלתי נשכח בפנתיאון הספרות העברית. לא פלא, שספריו זכו לביקורת אוהדת ולאהבת הקהל. קבלו תנחומינו – בשמי ובשם חבריי לוועד המנהל, בשם מנכ"ל האגודה וצוות בית הסופר וכן צוות "גנזים". ליבנו עמכם ואנו מחזקים את ידיכם בשעה כואבת זו.

יהיה זכרו ברוך.

* * *

רוֹן גֵּרָא

דְּאָגָה

דָּאַגְתִּי לְאִמִּי

נִתְחַלְּפָה לִדְאָגָה לְבִתִּי

וְזוֹ נִתְחַלְּפָה בִּדְאָגָה

לְרוֹנָה נֶכְדָּתִי

הַקְּשׁוּרָה אֵלַי בְּחוּט הַשָּׁנִי.

כַּאֲשֶׁר בִּשְׁעוֹת רְצִינוּת

נֶחְשֶׂפֶת

לַחֲקִירוֹת  אוֹדוֹת

מוֹת הַסָּב עֻזִּי לִפְנֵי

אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה

טֶרֶם נוֹלְדָה.

תְּהוֹם עֲנָקִים תְּלוּיָה מֵעָלַי

כְּשֶׁהִיא מַבִּיעָה חֲשָׁשׁ

לְחַיַּי.

חַיֵּי הַמֻּדְאָגִים מוֹסִיפִים

סְאוֹן

כּוֹכָבִים מְסֻחְרָרִים רוֹעֲדִים

נוֹפְלִים עָלַי כְּגֶשֶׁם עַז,

צְפוּנוֹתֶיהָ פּוֹרְטוֹת עַל יוֹמָנִי

הַמְּקֻטָּע,

עַל אוֹקְטָבוֹת גּוּפִי

הַמְּשֻׁסָּע.

* * *

תקוה וינשטוק

"דבר לילדים" במוזיאון גוטמן: לגדל קורא חושב

  במוזיאון נחום גוטמן לאמנות בנוה צדק מתקיימת תערוכה המעוררת נוסטלגיה בלבבות רבים: תערוכת העיתון "דבר לילדים" – לגדל אדם חושב.

"דבר לילדים" היה עיתון הילדים הראשון בארץ. כבר בשנת 1931 הופיע כתוספת לעיתון "דבר" ובשנת  1936 נעשה שבועון העומד בפני עצמו והיה גם ראשון השבועונים שיצאו לאור על ידי עיתונים יומיים. לימים הוציאו רוב עיתוני הארץ גם עיתונים  לילדים – "הבוקר לילדים", "משמר לילדים", "הצופה לילדים", "הארץ שלנו" ו"מעריב לנוער" למתבגרים, אך "דבר לילדים" היה המתמיד והדומיננטי מכולם – והחזיק מעמד יותר מחמישים שנה.

להרבה מבני החמישים והשישים כיום וגם לקשישים הרבה יותר, וכן לצעירים יותר, היה העיתון הזה צינור למתרחש בארץ ובעולם ומקור לידע ולשעשועים. מדי שבוע ציפו לו ילדים בכיליון עיניים. מבוגרים החתומים שנים על אותו עיתון מתייחסים אליו לעיתים כאל אורים ותומים אבל  אין זה דומה לאהבה ולנאמנות של  הילד לעיתון שלו – הילד קורא כל שורה בעיתונו, לומד בעל פה את שיריו ושומר את חווית הקריאה בו עד זיקנה ושיבה.

"דבר לילדים" היה מעין אנציקלופדיה כללית עדכנית. הקוראים הצעירים שמרו על  החוברות ובסוף השנה העברית זכו לבונוס: ההוצאה קיבלה חזרה את הגיליונות, כרכה את כולם בכריכה כחולה עבה, והם היו לספר שעבר גם לאחים ולאחות הצעירים יותר במשפחה. העיתון נועד לתלמידי בית הספר היסודי והותאם לכמה רמות. חלק מארבעים עמודיו הודפס באותיות גדולות מנוקדות וחלק, לילדים הגדולים, ללא ניקוד. הדף הראשון של החוברת עוטר שנים רבות בידי הצייר נחום גוטמן.

הקים את השבועון המורה, הסופר והעיתונאי יצחק יציב (1890-1947) והוא היה עורכו הראשון. על שמו "פרס יציב". בעשור ל"דבר לילדים" כתב יציב כי מטרת העיתון היא "לגדל אדם חושב." זה המוטו שבחרה לתערוכה האוצרת  מוניקה לביא. "המחשבה היא הפסגה של גידול הילד והקריאה מביאה למחשבה," כתב יציב. לידו סייעה מערכת שהורכבה מהמאייר נחום גוטמן, שהיה צייר וסופר, ומהעיתונאית והסופרת ברכה חבס. היא כתבה את מאמר המערכת שפתח את דבר לילדים", כמו בעיתון לגדולים. פעם היה זה על "השוק השחור" שהיה בשעתו נושא אקטואלי מאוד (השוק השחור מופיע גם במדור השעשועים "אורי מורי" שכתבה לאה גולדברג ואייר אריה נבון. ילד לוחם בשוק השחור על ידי צביעתו בלבן...). כתבה  על הארכת כהונתו של מזכיר האו"ם טריגווה-לי, על אישים שהלכו לעולם וענייני דיומא אחרים.

העורכים שמו להם למטרה לטפח בקורא ערכים ברוח הימים ההם – ציונות, סוציאליזם, עבודת אדמה ועזרה לזולת. "דבר" היה עיתון של תנועת העבודה ו"דבר לילדים" שיקף כמובן את הקו של תנועה זו, שהחזיקה בהגמוניה השלטונית. אבל תכנים פוליטיים הופיעו בעיתון לילדים בדרך כלל כדיווח ענייני על המתרחש ולא כתעמולה מכוונת. "כל שנותיו שמר השבועון בקפידה על ההפרדה בין הממלכתי לאמנותי, בין תכנים פוליטיים לספרותיים," מציינת האוצרת.

ענייני ספרות ותרבות היו עיקר ייחודו של השבועון. "דבר לילדים" קבע רף גבוה לכתיבה הספרותית והיא היתה מנופה מאוד. עד מהרה נעשה העיתון לבית היוצר של הקלאסיקה העברית בפרוזה, ובמיוחד בשירה – לילדים. לאה גולדברג פירסמה בו הרבה משירי הילדים שלה, כולל שירי נונסנס – אי-גיון. ע. הלל את "למה הזברה לובשת פיג'מה" ושירים אחרים. השתתפו בעיתון בקביעות המשוררים נתן אלתרמן ואברהם שלונסקי, פניה ברגשטין, לוין קיפניס, מרים ילן שטקליס, רפאל ספורטה, מיכאל דשא, לוי בן אמיתי מההתיישבות העובדת. תקצר היריעה מלהזכיר את כולם. גם ביאליק כתב בו וגם נתן אלתרמן.

נחום גוטמן פירסם בו בהמשכים את מסעו באפריקה ופגישתו עם לובנגולו מלך זולו, את "תעלומת הארגזים" ועוד סיפורים לילדים. פירסמו בו מיצירותיהם אליעזר שמאלי, ברוך אורן, מילא אוהל ורבים אחרים. והיו בו אגדות ומשלים שלנו ושל אומות העולם, מדורי מוסיקה, טבע ומדע – בכרך י"א, למשל, כותבת דבורה אילון סירני על הכלבה לאסי כוכבת קולנוע, אמוץ זהבי על  הפתן, אפרים צורף על נפוליאון המחפש אוצר בגליל ואפרים תלמי על האי של מונטה קריסטו. והיו שעשועים ותחביבים, איסוף בולי ישראל ומשוט בעולם,דגלים וסמלים של אומות. גם קומיקס לא נעדרו.

התערוכה משתרעת באולמות הקומה העליונה של המוזיאון. בכניסה תמונותיהם וקורות חייהם של עורכי העיתון לדורותיו, מיצחק יציב עד דוד פאיינס העורך האחרון. בין העורכים היו זאב, שמשון מלצר, אפרים תלמי ואוריאל אופק. התערוכה מציגה את הדפים הראשונים המאויירים של העיתונים, ומחולקת למדורים שהיו ב"דבר לילדים": מה  קרה השבוע, מדור שעשועים, שי לטף, ומכתבי קוראים: ילד מבית השיטה מספר שראה חסידות בטיול, ילד מפתח תקווה שולח שיר. גיל בת 14מקבוץ יראון מעוניינת בזרעונים יפים לשם שיחזור ומבטיחה בתמורה גלויות או בולים או מפיות.

גם נחום גוטמן כתב במדור זה "כאשר הייתי בן שש – סיפור לילד קטן."

באולם הגדול שולחן עבודה לילדים המבקרים בתערוכה עם עפרונות ציור, שאלות משעשעות וגם כרך ממורט של דבר לילדים, לדוגמא, ופרפראות (הדוד שואל את רותי הקטנה "מה זה חלום?" והילדה השנונה משיבה: "זה ראינוע שרואים במיטה...")

"דבר לילדים'" פעל חמישים וארבע שנים, מ-1931 עד 1985.לפני שלושים שנה נסגר. היתה תקופת משבר ועיתוני הילדים נכנסו למצוקה כלכלית. כולם, כולל "דבר לילדים", התאגדו אז לשבועון בשם "כולנו". אבל זה כבר סיפור אחר. לא "דבר לילדים" המיתולוגי.

התערוכה פתוחה עד 30.6.16.

תוכניות של הצגות

בדרך כלל יש  להצגת תיאטרון גם תוכנייה. פעם הכילה התוכנייה את סיפור ההצגה, ויכולת להסתייע בה להבנת התוכן, לפני ההצגה או אחריה. בשנים האחרונות התוכניות הן חוברות עבות למדי, משופעות בחומר על תקופת ההצגה, הזרם הספרותי שאליו היא משתייכת, וכמובן על המחזאי, המתרגם, הבמאי והשחקנים וכל העובדים סביבה. אולם תכופות אין בתוכניה אף מילה על תוכן ההצגה. כותבי התוכניות סבורים כנראה שהקהל כיום מחוכם מאוד, משתלט על פלאי העולם הטכנולוגי ומבין מאליו את העלילה. ולא היא. עם כל התחכום, לא פעם מתקשה הצופה להבין קטע בהצגה, ומשהו בה סתום ולא מובן לו. הוא מחפש את הפתרון בתוכנייה הכרסתנית – לשוא. סיפור העלילה – יוק! הוא כלל אינו מופיע, והצופה נותר בתהייתו.

לפעמים כדאי לחזור למתכונתם הישנה, הפשוטה, של דברים.

הערות

"רובינא" שנפתח ברחוב מרמורק הוא בר, לא בית קפה. בית הקפה החדש שבסמוך לו הוא "לחמנינה".

   היונה שאותה גיניתי ב"המעופפות" ממשיכה לפלוש לביתי למרות כעסי. מסתבר שלא קראה את הרשימה.

* * *

ברכות ליום הולדתו ה-80

שחל ב-1 בדצמבר 2015

של וודי אלן

שלא ביקר מעודו בישראל

אולי כדי שלא להתאכזב ממנה

ואשר לסרטיו יש יותר אוהדים בישראל

מאשר בקרב יהודי ארה"ב

שרבים מהם מתביישים בו

בגלל דמות היהודי הנוירוטי שהוא מעלה בהם

ככה זה הומור של יֶקֶה באמריקה

* * *

ברי

התושייה של אלפונסו

1. כתב היד

לפי החוקרים, כתב היד שנתגלה באחד המרתפים בחורבותיה של כנסייה עתיקה הוא מהמאה השישית לספירה. מחמת עודף הפרטים שבו הוא כמעט נזנח ונועד לגניזה. חוקר אחד שקדן, ששלט היטב בניב הלטיני המקומי, הודה כי חש מיד שערכו ההיסטורי של כתב היד מפוקפק, ולא עלה בידו להסביר באופן משכנע מה הניע אותו לעשות את המאמץ הרב הכרוך בפיענוח מסמך כה מסורבל ומייגע.

אלפונסו, כפי שאנו למדים מכתב היד, הפותח במילים: "אני אלפונסו בן פאולינה וגדעון (גדעון!) מורטולה, מהכפר איזבלינה שבעמק פלאטו, על יד העיר הגדולה סיבילה, מוסר בזאת את סיפור..."

היה איש פשוט. הוא נולד באיזבלינה וכמו כל תינוק בן המקום הוטבל בכנסיית סנטה אנריקה שבלב הכפר. גודלה והדרה של כנסייה זו עמדו בניגוד חד לפשטות – או שמא תאמר: דַלוּת – שסבבו אותה. ואותה קדושה, סנטה אנריקה, עוד ידובר בהּ בהמשך.

הכפר שכן בלב עמק פורה רחב ידיים, ונהר צלול מים חצה אותו לכל אורכו. שפר עליו גורלו של אלפונסו. הוא גדל והיה לגבר, התחתן, הוליד ילדים ופירנס אותם בכבוד. האירוע שבגינו נכלא ונידון למוות אינו מוזכר בכתב היד. לכאורה הדבר תמוה, בעיקר לאור ההפרזה היתרה בפרטים שוליים הנהוגה במסמך. אך כפי שיתברר בהמשך, ההשמטה היתה כנראה מכוונת.

בשל חומרת העונש קיימת תמימות דעים בקרב החוקרים כי מדובר במעשה רצח. רוב מעשי האלימות בעת ההיא נעשו בסופי השבוע, ליתר דיוק בליל השבת, אז נהגו האיכרים לשתות לשוכרה בבית המרזח המקומי. ישנם רמזים לסברה שאלפונסו נהג, ואף הִרבָּה, לשתות, ואם אכן ביצע מעשה רצח, נקל להניח שהיה בגילופין בעת המעשה.    

בתאו בבית האסורים המתין אלפונסו בחרדה גדולה ליום התלייה. בנסיכות של סיבילה נהוג היה לתלות את הנידונים למוות בקבוצות של עשרה בכיכר העיר. חבלי התלייה הוכנו מבעוד מועד, והנידונים למוות הובלו לשם מבית הכלא בבוקר יום הדין. בהינתן האות, עשרה רוצחים ואנסים שפלים היו צונחים אל מותם לקול מצהלות הקהל, ועוד שעות ארוכות אחר כך היו מתנדנדים על החבל. אכן אכזרי, אך כאלה היו פני הדברים. ואלפונסו, שהיה השביעי במניין, הביט קדימה אל היום הנורא שבו תימלא מכסת העשרה. מדי בוקר כשהתעורר, היה מצטלב ופונה אל סנטה אנריקה שתחלץ אותו מחבל התלייה.

2. סנטה אנריקה או סנטה בלה

מי היא אותה סנטה אנריקה, שאליה התפלל אלפונסו בדבקות כה רבה וביקש ישועה?

אנריקה, או כפי שאביה כינה אותה: אנרי, היתה אישתו הצעירה והיפה של אציל אחד, נצר למשפחת אצולה עתירת יוחסין. היא נולדה כ-100 שנה לפני הולדת אלפונסו, וכבר בילדותה יצא שמעו של יופייה אל מחוץ לעמק. עם שבגרה, אנו למדים, נוסף לאנרי היפה קסם שמוסס את לב הגברים בכל העמק. והמלך – הוא שלח שליחים אל אביה לבקש את ידה.

האב הגאה, מתוך שהכיר היטב את בתו, ידע לסרב בעדינות, בלא שיעורר עליו את חמתו של המלך. אנריקה התחתנה וילדה שלושה ילדים בריאים וטובי מראה. למרבה הצער נהרג בעלה-אוהבה בצעירותו. הלה היה חובב סוסי פרא, ואחד מהם, סורר במיוחד, השליך אותו מעל גבו אל תהום עמוקה. בן לילה הפכה אנריקה היפה לאלמנה צעירה, ושלושה זאטוטים מצווחים סביבהּ.

כשנתיים לאחר מות אהובה, בשעות בין הערביים של יום שטוף שמש אביבית, ישבה אנריקה על הספסל בגן הנאה שהקיף את האחוזה רחבת הידיים, והביטה אל השמש השוקעת. השמש כמעט נעלמה, כאשר אחזה בהּ תחושה מוזרה. ואז שמעה את הקולות שהורו לה להועיד את שלושת ילדיה לעבודת האלוהים. ואכן כך עשתה. השלושה גדלו והיו לכוהני דת, ועשו נאמנה את עבודת האל. בחלוף השנים התברר לה לאנריקה כי נחנה בכוחות מרפא, ולעת זקנתה נהרו אליה חסידים מכל קצווי הארץ לקבל את ברכתהּ וליהנות מזיו אורהּ. לאחר מותהּ היא הוכרזה כקדושה בידי הכנסייה, ושלושת בניה המסורים דאגו להקים בכפר הולדתהּ את הכנסייה הנושאת את שמהּ. שם הכנסייה היה "כנסיית סנטה אנריקה של איזבלינה" אך בפי התושבים השתרש השם "כנסיית סנטה בלה" או "בלה די סנטה" על שום יופייה הנדיר של אנריקה.

3. עקרבים

נסיך הכתר של סיבילה, אדוארדו השביעי, היה נחשב בימינו להומאניסט. בילדותו חש משיכה אל הטבע, ומאז שהושבע הקדיש את מירב אונו ורצונו לחקר הזוחלים. הוא העמיד עדת מומחים לצורך זה, ויש הטוענים כי הוא המתעד הראשון של זוחלים בהיסטוריה של ספרד. אדוארדו הקדיש תשומת לב מיוחדת לעקרבים. המחשבה שיצור כה קטן מסוגל להרוג במחי עקיצה, הרטיטה את מחשבותיו. מה מניע אותם, את העקרבים, לעקוץ? האם זהו יצר החיים? יצר הטרף? הגנה עצמית?

בעיקר התעניין אדוארדו ביחסים שבינם לבין הנחשים. הניסויים הראו ששני המינים חיים על פי רוב בשלום. נחשים בוגרים אשר נקרה בדרכם עקרב, פשוט סרים מדרכו, וחסל. נחשים צעירים וחסרי ניסיון המתגרים בעקרב, משלמים על כך בחייהם. בחושיו הדרוכים יודע העקרב לחמוק מהנחש ברגע הנכון, להיצמד אל גרונו ולעוקצו. אחר כך, כשהנחש דומם, הוא מוצץ בתאווה את דמו.

והנה הציע אחד המומחים לבחון את מידת סבלנותו של העקרב בהשוואה לזו של האדם. הרעיון היה פשוט ומרושע: יימצאו עשרה אסירים, על פניהם תימרח שכבת דבש דביק, ועל קצה אפם יוּנח עקרב. אסיר שישכיל להישאר חסר תנועה, ייתכן שיינצל, אלא אם כן יאבד העקרב את סבלנותו ויעקוץ את המסכן ממילא, כאשר יתברר לו שהוא שקוע עמוק בדבש. נסיך הכתר שקל את הרעיון בכובד ראש. הסיכויים לצאת בחיים מן הניסוי הם קלושים. רק נידונים למוות יסכימו להשתתף בניסוי כזה. אם יינצל מי מהם, משמע היה זה צו האל.

כשנוסף הנידון למוות העשירי אל התא, חש אלפונסו כי קיצו קרב. ואז, בבוקר אחד, הגיעו שליחי הנסיך והציעו ליושבי התא להשתתף בניסוי האיום. אלפונסו כרע על ברכיו ופנה בתחינה אל סנטה אנריקה, שתאיר את דרכו ותעזור לו בהחלטה גורלית זו. ואכן היא הופיעה בחלומו ואמרה לו שיסיר דאגה מליבו, שיסרב לניסוי, "וליתר," כך מעיד אלפונסו, "תדאג היא."

אלפונסו סירב. היחיד שסירב. המומחים, לעומת זאת, סברו שנדרשים לפחות עשרה משתתפים כדי לתת תוקף לניסוי, ואלפונסו נאלץ להשתתף בו בניגוד לרצונו. אך לא היה מורא בליבו, הוא שם את מבטחו בסנטה אנריקה.

נקל לשער את מידת המתח שבו היה שרוי אלפונסו. ידוע ידע היטב שעליו להתאזר בסבלנות. רוחה של סנטה אנריקה שרתה עליו, והוא לא הניד עפעף. העקרב שוטט אנה ואנה על גבי אפו. דיגדוג הרגליים הדקיקות כמעט והעביר את אלפונסו על דעתו, אך הוא לא ויתר. ואז, בניצוץ שהדליקה בו סנטה אנריקה, ידע כי ניצל. מעט מעט, כמעט באין רואה, הוא שילח את לשונו החוצה. אכן, באין רואה, למעט עיניו החדות של העקרב. אחרי שעתיים מורטות עצבים, היתה לשונו מתוחה אל על לכל אורכהּ, והעקרב שזיהה מוקד חדש נקי מדבש וקרוב כל כך, מילא אחר הציפיות. הוא גלש במורד האף אל מעל לשפה העליונה. בתחילה דישדש בתוך שכבת הדבש הדביקה, ואחר כך הניע את רגליו כמנפנף בכנפיים, והתקדם במֵעֵין שחייה אל הלשון. אלפונסו מצידו התפלל שכוחו של העקרב יעמוד לו לעבור את המרחק.

משהגיע העקרב אל יעדו, ייצב את עצמו בקצה הלשון ונעמד שם גא כמנהיג עטור ניצחון. ואלפונסו, אלפונסו ריכז את מחשבותיו, מילא את ריאותיו באוויר, ואז, במהירות שלא היתה מביישת לטאה, החזיר את לשונו למקומהּ תוך שהוא נושף את העקרב הרחק הרחק ממנו.

4. המומחים

המומחים שיפשפו את עיניהם בתדהמה. אלפונסו, היחיד מהמשתתפים בניסוי שנותר בחיים, הותר מכבליו והובא אל נסיך הכתר, וזה הכריז שהלה "נועד לחיי עולם." הוא מונה ליועץ החצר ל"עניינים מיוחדים." כל ימיו המשיך להיוועץ בסנטה בלה, שבעיני רוחו נראתה צעירה יפה ורבת הוד. אחת לשנה נהג לבוא אל כפר הולדתו שבעמק כדי להשתטח על קברהּ של סנטה אנריקה שבלב הכנסייה ולהודות לה על החסד שעשתה עימו.

לפני מותו של אלפונסו, בשיבה טובה, ציווה נסיך הכתר, שהיה ידוע בתאוותו לתיעוד (אוסף המסמכים מתקופתו טרם נחקר עד תומו, והוא מצוי כיום במוזיאון הלאומי לחקר תרבות ספרד, במדריד) – לספר את סיפור חייו של אלפונסו, ובכך לפרוע את חובה של סיבילה לאיש רב התושייה. ולנו לא נותר אלא להודות לאותו חוקר נלהב שבזכותו אני מביא בפניכם את הסיפור המופלא הזה.

* * *

הרצל ובלפור חקק

איגרת פרידה לחברים

לחברות ולחברים שלום.

עכשיו זה אמיתי. מחר תתייצב הנהגה חדשה באגודת הסופרים העברים. זהו סיומה של תקופה. תמו 12 שנים, שבהן הובלנו את אגודת הסופרים העברים. בלפור כיהן שלוש קדנציות כיושב ראש, הרצל כיהן שלוש קדנציות ועוד חמישה חודשים... וחשוב לציין:  פעילות מסורה בהתנדבות וללא שכר.

הגענו לקו הגמר, ורק משימה אחת לא השלמנו: הקמת "משכן הספרות העברית". הובלנו את החתימה על ההסכם עם היזָם, אך את הפרי תקצור ההנהגה החדשה.

"אִישׁ וּנְבוֹ לו ֹ/ עַל אֶרֶץ רַבָּה" (רחל).

זו דרכה של דמוקרטיה, שיש בה ערך של תחלופה בהנהגה. לכן קיבלנו על עצמנו לפרוש מרצו. החותָם המיוחד לנו בתקופה שבה הובלנו את האגודה הוא החותָם החברתי. עוד לפני שהתחלנו בפעילותנו באגודת הסופרים העברים, הקמנו מסגרת של התנדבויות סופרים בערי פיתוח וּכְפָרי ילדים. המשכנו בקַו זה גם בפעילותנו באגודת הסופרים העברים, והפעם היה לזה תֹקֶף כפעולות שנעשות בשם אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל. קיימנו גם  מפגשים של סופרים יהודים ודרוזים בדאלית אל כרמל ויציאות ליישובים בתקופת נפילות הסקאדים בַּדרום וקיום מפגשי ספרות בבתי הספר שם.

 בשנות כהונתנו נוסדו תחרויות היצירה לבתי הספר, שזכו להתרחב משנה לשנה.  התקיימו תחרויות יצירה לבית הספר היסודי וגם לחטיבת הביניים ויצאו ספרי יצירה שכללו יצירות התלמידים. השנה עולים מדרגה: תחרויות גם לחטיבה העליונה.

בשנים אלה יצאו לאור שני לקסיקונים ספרותיים מטעם אגודת הסופרים העברים: "לקסיקון ההווה" ו"הלקסיקון ההיסטורי".

על קירות בית הסופר התקיימו מדי פעם תערוכות של שירים ממוסגרים על פי נושאים, וגם זו יוזמה שמעניקה אופי אחר לבֵית הסוֹפר. בחמש שנים אחרונות התקיים המיזם "מילה שלי" למען הלשון העברית בהיכל התרבות של נתניה, וכנס "העברייה" במוזיאון חצר היישוב. נוצר גם מועדון שירה "מפגשיר", מועדון שהפיק לחבריו אנתולוגיה. הופקו  גם שני כרכים של גבורות למאזניים.

יזמנו גם מיזם חינוכי למען הזֶמר העברי עם המֵפיק אמנון ברנזון ובית ספר תלמה ילין (יו טיוב: תרבותנו היא מולדתנו). ומיזם הדגל שלנו היה "קסת הזהב": הענקת תעודות הוקרה לאנשים ולגופים שעושים למען התרבות העברית. לא פֵּרטנו כאן שמות האנשים שליוו את המיזמים השונים, כי הם פורטו באִגרות קודמות.

הטיפול באירועי התרבות של האגודה קיבל חיזוק, והוקמה בצד ועדת האירועים גם וַעדה למיזמים מיוחדים: ועדה זו קיימה אירועים בשיתוף גופי תרבות אחרים, והאירועים נערכו מחוץ לבית הסופר בתל אביב (כך הקשָרים שנוצרו עם בית יוסף בּאו בתל אביב ומוזיאון חצר היישוב הישן ברובע היהודי בירושלים שבין החומות). בחצר היישוב יזמנו תערוכת שירים לכלים במוזיאון, "מוזות  מוזיאון".

במלאת 80 שנה לפטירת ח"נ ביאליק, מייסד אגודתנו, קיימנו ישיבת ועד היסטורית בחדר האורחים של ביאליק, בשולחן שבו נפגשו הסופרים (ספט' 2014), וביום מלֹאת 100 שנה לרצח עם שבוצע בארמנים, משלחת של אגודתנו קיימה אירוע ברובע הארמני ונפגשה עם הארכיבישוף הארמני (20.4.2015).

מובן שלא נשכחו בתקופה זו "גנזים" ו"מאזניים" וכל שאר המשימות של האגודה. זכינו תמיד לסיוע של חברי הוועד המנהל ושל צוות בית הסופר שליוו את פעילותנו.

תודה על האֵמון הרב שזכינו לו מכֶּם תקופה כה ארוכה.

זו שעת פרידה, עשינו כמיטב יכולתנו, בידיעה שמי שזורע זרעים של נתינה זוכה לקטיף נצחי. נתראה באירועים וביוזמות של האגודה.

בלפור חקק (יו"ר בעבר), הרצל חקק (היו"ר היוצא)

יום שני, י"ח בכסלו תשע"ו, 30 בנובמבר 2015

* * *

איגרת היו"ר החדש צביקה ניר

כ' בכסלו תשע"ו 2.12.2015

לציבור החברים, שלום וברכה!

אמש, התכנס ועד האגודה החדש לישיבתו הראשונה. בישיבה זו נבחרתי פה אחד לתפקיד יו"ר האגודה וכן נבחרו פה אחד החברים הבאים: עצמון יניב, מ"מ יו"ר ועד האגודה, אביחי קמחי, סגן יו"ר ועד האגודה וד"ר דורית זילברמן, סגן יו"ר ועד האגודה ויו"ר מועצת מערכת "מאזניים".

בכך, נפתחה תקופה חדשה בניהול האגודה.

ברצוני להודות מקרב לב ליו"ר היוצא, הרצל חקק, אשר משך שנים ארוכות, יחד עם אחיו בלפור חקק, הוביל את האגודה בהצלחה מרשימה.

אני מודה גם לחברי הועד היוצא ולחברי הוועדות השונות על פעילותם במהלך הקדנציה הקודמת.

קיבלתי עליי את תפקיד היו"ר ביראת כבוד למסורת ולמרכזיות האגודה בתרבות העברית מאז היווסדה בשנת 1921 על ידי משוררנו הלאומי, חיים נחמן ביאליק, מתוך הערכה לחברי האגודה ובתחושת שליחות עמוקה להאדרת הספרות העברית.

אעשה כל שביכולתי לקדם את מטרותיה של האגודה ולרומם את קרנה ואת קרנם של חברי האגודה.

ביחד – נצליח!

בברכה ובתודה

צביקה ניר

יושב ראש

אגודת הסופרים העבריים בישראל

* * *

"המתנחלת"

סיפור מאת רותי יצחקי-ריכטר

כל יום, כשאני הולכת לבריכה, אני עוברת על יד צריפה של 'המתנחלת'. בחשש ובחרדה מסותרת אני מסתכלת לעבר הבית הקטן, העיוור בלא חלונותיו, שדלתו קלופת הצבע מתנדנדת על צירה בקול חדגוני ובולטת כפצע שלא הגליד בקירותיו הלבנים.

 אני חוששת ואינני יודעת מפני מה אני חוששת.

 אולי מהחופש של האישה הבודדה הזאת אני מפחדת? ואולי אני מדמה שמאיימת חירותה הצוענית, חסרת הרסן, על ביתי, על משפחתי ועל מוסדות חיי? ואולי אני מקנאה בה על התעוזה שהיא מפגינה באורח חייה הנזיריים ועל ההתרסה שיש בהתנחלותה סמוך לביתנו?

כשסיימו הבנאים לבנות את מועדון הספורט היוקרתי הסמוך לבית המשותף שלנו, השאירו לידו צריף קטן, חסר חלונות, ששימש להם מחסן בימי הבנייה. לווחיו האופקיים, אכולי הרוח והשרב, התקלפו זה כבר מקליפתם החומה, ורק אגמים קטנים של צבע מקורי נשארו בקצותיהם, סמוך למקום חיבורם ללוח המאונך הקושר אותם זה לזה. הצריף עמד בצילו של אקליפטוס עבה גזע, ליד עצי שיטה נמוכים שבאביב פרחו בשפע כדוריהם הצהובים, בעלי הריח המוזר, ופיזרו את אבקתם כמרבד צהוב על הארץ, וכשבא הקיץ רגעו בירקותם הכהה והשְלֵוָוה, והצניעו את קיומם מתחת לשכבה עבה של אבק.

מצידו האחד גבל הצריף במגרש החנייה של ביתנו רב הקומות, ומצדו האחר השתרע מדרון תלול, מכוסה בצמחיית חורש עבותה ומאובקת. בקיץ התייראנו לעבור בסבך, כי חששנו מפגיעתם הרעה של נחשים ועקרבים, אך בחורף פרחו בו כל פרחי ההר, ופלומה ירוקה, צוחקת, של חוטי עשב מרקדים ברוח, צמחה ליד שיחי האלות והאלונים הכהים, המרצינים בזקנתם.

ערב אחד, כשהלכתי לשחות בבריכה שבמועדון הספורט החדש, ראיתי אור מבליח מבעד לדלת הפתוחה של הצריף הנטוש, ולמחרת סויד הצריף בלבן בוהק, ולדלתו הוצמד מנעול גדול ששרשרתו הכסופה זרחה בשמש הצהרים וסינוורה לרגע את עיניי.

כעבור ימים אחדים ראיתי לראשונה את הדיירת הזקנה. היא ישבה על שרפרף קטן בפתח הצריף והאכילה את כלביה. שלושה כלבי שעשוע קטנים היו לה שאין בהם כדי להגן עליה מפני גנבים או להטיל אימה על המתנכל לה. הם נבחו נביחות חרישיות וכשכשו בזנבותיהם כשעברתי לידם, ואחר כך פנו לקעריות הפח הקטנות המכילות את מזונם. פניה של האישה היו קמוטות מאוד וגווה כפוף ומגובנן, כנושאת על גבה משא כבר שאין היא יכולה להורידו. מעל שפתה העליונה בצבץ צלה השחור של פלומת שיער דלילה וזעירה, כמעט לא מורגשת, ועיניה היו נתונות ברצפה ולא הישירו מבט אל העוברים והשבים החולפים ליד ביתה. ראיתי שקמשוני הקיץ כוסחו, וליד הדלת ריצפה האישה שביל צר, עשוי אבני גיר גדולות, שברי מרצפות וחלקי בלוקים ששרדו באתר הבנייה.

בירכתי את האישה לשלום, אך לא התעכבתי לידה כי לא רציתי דבר עמה.

פחדתי ממנה.

קינאתי בה.

עכשיו, כשאני נזכרת בה, אני חושבת שאולי פחדתי מחיי הארעי שלה, המתריסים נגד חיי המוגנים שקביעות וסדר מאפיינים אותם, וחותמם תוחם לי גבולות כנגד סערותיי המתפרצות, המאיימות להשמיד את הבניין שבניתי לי כדי לשמור עלי מפני עצמי.

האישה הביטה בי וחייכה בלא לענות על ברכתי, וכשנשאה אלי את מבטה, האירו זוג עיני תכלת מחייכות בפניה הכמושים, שהזכירו  את קליפתה של קרקע לס סדוקה ביובש הקיץ.

בימים הבאים הייתי טרודה מאוד בהכנות לתערוכה שלי, ולא הזדמנתי עם 'המתנחלת', אך שמתי לב שמגרש החנייה והשביל המוביל למועדון טואטאו בקפידה, וסימניו של מטאטא זרדים נחרצו בערימה קטנה של חול זהוב שערמה הרוח ליד גרם המדרגות המוביל לביתנו.

"מי זה מנקה כל יום את שביל המדרגות ואת מגרש החנייה?" שאלתי את שכנתי היודעת-כל.

"האישה הזקנה שהתנחלה בצריף מטאטאת אותם כל בוקר. כנראה שהיא רוצה לשלם לנו בעבור המים והחשמל שהיא לוקחת לצריף שלה מהחצר שלנו," ענתה השכנה.

מועד התערוכה הגיע, ויומיים לפני טקס הפתיחה סייע לי בעלי להעמיס את התמונות על המכונית שלנו ולהעבירן לגלריה. עבודה קשה עבדנו באולם התערוכות הבהיר, רחב הידיים, ושעות רבות התווכחתי עם אוצר הגלריה והתלבטתי עמו היכן ראוי לתלות כל אחת מעבודותיי, וכיצד יש להאיר את החדר כדי שתזכה כל אחת מהן באור הראוי לה. חרדה של ממש חרדתי מתגובותיהם של מבקרי האמנות, של תלמידי באקדמיה ושל חברי האמנים, כי בעבר כבר השביעו אותי המבקרים מרורים, וטענו כנגדי שאני ממעטת להשתמש בצבעים עזים המקובלים על האכספרסיוניסטים החדשים ועל הציירים הפוסט-מודרניסטים.

"מדוע מפחדת הגברת הכבודה ממעט צבע?" שאל אחד המבקרים בנימה ארסית ובלעג מתריס. "הציירת מכירה רק את הפיאניסימו, אבל צריך גם לדעת לצעוק לפעמים." כתב עמיתו לפני שנה, וחברו עלב בי כשאמר: "לפעמים מזכירה הציירת מלחין ידוע, שכתב כל ימיו רק יצירה אחת, אך חזר עליה פעמים כה רבות בסונטות  שלו!"

 ולמה יצא עליי קצפם של מבקרי האמנות הנכבדים? כי לעולם לא תמצאו בתמונות שלי יותר משניים או שלושה צבעים, ואני מרבה להשתמש בגוונים שהמעבר ביניהם רך וזורם. אף שלא השתמשתי בציורי רק בצבעי שחור-לבן, הם דומים לרישומים עדינים שרשמו שרידי רקבובית ריחנית ליד גומת שיח באדמה מושקית, ולפעמים הם  מזכירים בקוויהם העדינים שריטות ששרטה הרוח הבאה מהים על גבעות החול הנודד.

גם עתה היו תמונותיי חיוורות, וקוויהן חסרי הזוויות זרמו והתמזגו זה בזה. צבעיהם נראו כדהויים מלהט השמש ומצריבת הרוח, ודמו לציורים עדינים שחרצו מי הגשמים בקיר חיצוני שלא סויד ימים רבים. כך אני אוהבת את הציורים שלי. בסגנון מינורי אני מציירת כל ימי, ורק לפעמים, כשאינני מרוצה ממעשי ידיי, מנקר בי פתאום חשש טורדני שאולי יש מידת מה של צדק בדבריהם של מבקרי האמנות. אולי אני מפחדת מפני המהפכה שעלי לחולל? ואולי אינני מעיזה לנסות?

מחשבות אלה שבו וטרדו אותי גם אתמול, כשסיימתי לצייר את תמונתי האחרונה. במכחול דק שרטטתי שרטוטים זעירים, רכים, על פני רקע בהיר ורווי כתמים צהבהבים שקשה להבחין בהם מרחוק. כעין מרקם עדין ומנוכר של נוף זר ועתיק יצרתי בתמונתי זו, ואף שהוא מטושטש קמעה, אני מכירה היטב את המקום מחלומותיי, ואני חשה כאילו כבר ביקרתי בו לפנים, לפני שנים רבות. אלא שהתמונה המיוסרת והחיוורת לא הייתה עזת ביטוי ולא שיקפה את רצונותיי.

"משהו חסר שם, בתמונה שלי." אמרתי לבעלי.

"כן, מרים, חסר שם קצת צבע," אמר האיש שלי וחייך אלי את חיוכו הרוגע, המשמש לי משענת של ממש.

 לפנות ערב נשלמה המלאכה, וכל עבודותיי נתלו במקומן. צריכה הייתי לשמוח, אלא שרק עכשיו, כשריכזתי את כל הציורים בחדר אחד, הבחנתי בחדגוניות השורה עליהם. אמנם המתבונן בהם מקרוב יעמוד מיד על ההבדלים הרבים שביניהם, אך המביט בהם מרחוק יחשוב שהן דומות בהבעתן האחידה להבעתו הווירטואוזית של שחקן במה חסר כישרון, שרק ארשת אחת שרכשה כבר בעבר את ליבו של הקהל שפוכה על פניו.

לאחר שסיימנו לתלות את כל התמונות, שבתי והסרתי את תמונתי האחרונה מקיר הגלריה, כי ליבי לא היה שלם עמה. חשתי שלא השלמתי בה את מלאכתי, ואף שהייתה קרובה ללבי יותר משאר התמונות, כי תמיד חביבה עלי יצירתי האחרונה מהיצירות האחרות, החלטתי שלא אציג אותה בתערוכה שלי. אחזיר אותה לביתי ואתלה אותה מעל מיטתי, ואולי, אם אשוב ואראה את התמונה יום-יום, בשוכבי ובקומי, אוכל לגלות את סוד מרייה ולגאול אותה משממונה. בכל מאודי רציתי לסלק את התמונה הנעלבת ממחשבותיי ולשכוח אותה לשעה קלה. ושמא עליי להשמידה ולהתחיל ביצירה אחרת? אבל לא! הרי שבועות רבים עבדתי עליה. את חיי ליוותה ובמחשבותיי שכנה ואתי הלכה ימים רבים, ואיך אוכל להתנכל לה?

לאחר שתלינו את התמונות באולם הגלריה חזרנו הביתה, אכלנו עם הילדים ארוחת ערב, וקיווינו שימהרו להירדם וגם אנחנו נוכל לנוח.

"אני מוכרחה להתאוורר קצת," אמרתי לבעלי. "אני הולכת לבריכה."

בחוץ מלך לילה דל כוכבים שאפלתו החומה, הכהה, כיסתה בקטיפה של חושך את האלונים והאלות שבצדי השביל, וירח צר, עשוי בעיפרון דק, מחודד היטב, נצנץ באופל החם. חלפתי בדרכי על פני ביתה של המתנחלת שישבה כהרגלה בחוץ עם כלביה, אבל לא בירכתי אותה הפעם לשלום, כי ידעתי שאינה נוהגת לענות לברכתי החפוזה, ואני כבר הסכנתי ככל השכנים לנוכחותה בביתן שליד חצר ביתנו. דילגתי בחופזה במדרגות, והשתדלתי שלא להרהר עוד במאורעות היום.

לפתע נתקלה רגלי בבקבוק זכוכית גדול שראשו שבור, ואני מעדתי ונפלתי. כאב נורא פילח את מצחי, ודם רב זב מפני והציף את המדרגה. לא יכולתי לקום, טשטוש נורא עמד מול עיניי, והמראה חדל להיות ברור וממוקד. אור הפנס המאיר את השביל נשבר לאלפי קרניים זוהרות, עוטי ניצוצות ססגוניים, והשיחים שבצד הדרך הפכו לגושים כהים.

"אוי, אלוהים! אלוהים! הצילו! הצילו!" צווחתי וצעקתי בבעתה לתוך הלילה שהשחיר פתאום מול עיניי. איך אחסום את זרם הדם הנורא הזה?! ואולי אמות כאן, בחושך, מאובדן דם? לעזאזל! אנשים ממעטים לעבור פה בלילה, ואולי רק מחר בבוקר יעבור כאן מישהו וימצא אותי, אבל אז עלול להיות מאוחר! עד אז אני יכולה למות! אני צריכה להוריד את החולצה שלי ולחסום את העורק, אבל  איך עושים את זה? וכואב לי! כואב לי! כל תנועה שאני עושה מכאיבה לי! ומדוע מטושטשים המראות מול עיניי? אלוהים! איזה ערפל איום!

מבעד לדמדומי הערפל ראיתי דמות, ואחר כך הבחנתי ב'מתנחלת' שהתקרבה אלי בהליכתה הכפופה, המגובננת, שאין לטעות בה.

"גיברת, גיברת, את בסדר? את צריך עזרה?" אמרה בעברית עילגת שמבטא זר עמד בו.

"לא. אני לא בסדר! נפצעתי. העין כואבת לי והדם לא נקרש."

"גיברת צריכה באה איתי בבית שלי. אני יש שם משחה ויוד ואנחנו לראות שם פצע שלך באור."

"אבל אני לא יכולה לקום!" אמרתי. "ואני לא רואה! הכול מטושטש כל כך!"

"את להחזיק יד שלי ואנחנו ללכת ביחד. לא טוב גיברת צעירה ללכת בסנדלים האלה פה. אני לנקות כאן בבוקר כמו אני לעשות כל יום, אבל ילדים הם לבוא ולשבור פה בקבוקים בגלל שילדים חצופים פה בארץ."

נשענתי על זרועה של האישה והצלחתי לקום וללכת בעקבותיה לצריף המואר. אור צהוב, מסנוור, שטף ממנורת התקרה והציף את החדר, וצללי העץ המכה בחלון ריקדו על הקירות.  ישבתי על שרפרף קטן, והזקנה רכנה ובחנה את עיניי ואת מצחי שהפסיק לדמם בלא שחשתי בכך. היא הרטיבה ביד מיומנת מגבת קטנה, לבנה מאוד, ניגבה את עיניי ואת פניי מקרישי הדם, ולבסוף מרחה תמיסת יוד חומה וצורבת על הפצע הגדול שנפער במצחי.

לאט, בהדרגה, החלה המראות להתבהר. תחילה זהרה המנורה שבתקרה מול מבטי באלפי גצים כאבן זכוכית רבת משטחים, ואחר כך התמקדו קרני האור לתמונה כמעט ברורה. כעולים מחלום התבהרו מול עיניי בהדרגה חפצים ורהיטים. ראיתי שהחדר הקטן נקי מאוד, ורהיטיו מעטים ודלים. במטושטש הבחנתי במיטה צרה, כיסא צולע, שולחן מתנודד, מקרר ישן וארון צר וחום, חסר דלת, שווילון פרחוני הסתיר את פתחו. בפינה, ליד הדלת, חובר לקיר כיור קטן שברזיו הבהיקו באור החיוור, וארון קטן בעל דלת אחת, עטור ראי סדוק ומתקלף, עמד ליד אחד הקירות.

"אני לא חושבת, גיברת, את יש משהו לא טוב בעין שלך. זה הכל בגלל השטף-דם מהפנים ומעיניים שלך. את פשוט קצת היסטריה כמו פרויד אומר. אני להיות פעם רופאה בברלין מתי אני צעירה כמו את, ואני לדעת איך גיברת עכשיו להרגיש. את צריכה ללכת עכשיו בחדר מיון בשביל שהם, רופאים של הבית-חולים, בודקים עין שלך ואולי גם תופרים מצח שלך. ואחר כך את לבוא מחר פה, בצריף שלי, בשביל לספר לי מה הם אמרו, כי אנחנו צריכים לדעת אם גיברת שלנו בריאה."

בלא אזהרה מוקדמת עמדו דמעות בעיניי, ואנקות של בכי חנוק נפלטו מגרוני.

"נו, זה לא יפה גיברת שלנו בוכה כמו היא ילד קטן!" אמרה הרופאה בנעימה שלצון ותוכחה משולבים בה. היא טפחה קלות על כתפי, ליטפה באצבע קלה את מצחי החבוש, ואחר כך פנתה לקיתון המשמש לה מטבח, מזגה לי תה חריף ומתוק מאוד, והביטה בי בעיניים מחייכות כשגמעתי את המשקה בשקיקה.

 "את יודעת, גיברת, מתי אני לראות אותך מצריף שלי איך את לנקות חלונות בבית שלך או לצאת לאוטו שלך עם תמונות שלך, אני נורא לקנא אותך," אמרה הזקנה והצטחקה במבוכה.

"את קינאת בי? אבל מדוע?"

"כי את עכשיו כמו אני הייתי פעם בברלין לפני הרבה שנים. לפני היתה מלחמה."

"אבל לך יש חופש," אמרתי. "את יכולה לעשות מה שאת רוצה."

"לא, גיברת, לאף אחד אין חופש. אנחנו כולנו כמו סוס מה שהולך עם עגלה כבדה שהחבל לא נותן לו לברוח, וגם אם הוא לעזוב את העגלה שלו, החבל לוחץ אותו בצוואר."

לא ידעתי מה אענה לה וקמתי ממקומי. נבוכה ומבוישת הודיתי לזקנה, ובמבט מעורפל ומצועף מדמעות חנוקות פניתי לדלת.

אבל מה זה? מה קרה לדלת המתקלפת?

כן. משהו קרה לה. הדלת נצבעה בסגול עז. האם זהו צבעו של החופש? לא. לא היה זה סגול לילכי ואף לא הסגול המר של ההרדופים שבחצר. היה זה סגול אחר, סגול שאין עמו פשרות. מימיי לא ראיתי סגול עז וטהור כל כך, סגול המופיע רק בחלומות סוריאליסטים.

הנה. הנה הצבע שביקשתי לתמונתי הדהויה. הנה הצבע שייתן לה חיים.

למחרת, לאחר שתפרו הרופאים את הפצע שבמצחי וחבשו את עיני הפצועה, ידעתי כבר מה אעשה לתמונה שלי המביטה בי מעל מיטתי במבט נעלב ומאשים. צבעים עזים של כחול, אדום וארגמן ערבבתי בזעף בצלחת הצבעים, והוספתי לתערובת מעט כחול כהה עד שלבשה העיסה צבע סגול עז, חופשי, כצבעה של הדלת שבביתה של 'המתנחלת'. תפסתי במכחול רחב שאני לא מרבה להשתמש בו, טבלתי אותו בעיסה הסגולה, והטלתי במרכז התמונה כתם גדול, מרובה זוויות ודיסוננטי, שקרניו נשלחות ממרכז התמונה למרחב.

עכשיו לבשה התמונה חיים.

עכשיו יש בה אמת ויש בה כאב.

כאב שכולו שלי.

עכשיו היא ראויה לתערוכה שלי...

* * *

ינון ראב

מעגל החיים המתים

כל מי שבריא בנפשו רוצה לחיות, לפחות כך נראה לי, אז מה דוחף עשרות אנשים, נוער וילדים – לרוץ למותם?

רובנו פגשנו ערבי בשלב זה או אחר של חיינו, אחדים פגשו בהם במונית, ברכב ההסעות שמסיע את בנם למסגרת החינוכית, בדירה ששופצה או מאחורי הדלפק של אבולעפייה.

כמובן שאחדים פגשו אותם בצבא, והאמיצים שבינינו זכו לבקר בבית שלהם בעיסוויה או בכפרים אחרים.

המשותף לנו ולהם שכולנו רוצים לחיות ובכל זאת צצות להן דמויות הזויות מהאפלה, בעלות רקע נורמטיבי לכאורה, כאשר לפניהם מבט של רצח, וכלי משחית בידם. רובם צעירים/ות עד גיל 40 וילדים שקמים לעשות מעשה ולדקור.

הנחישות מעוורת את עיניהם – שאפילו נדקר אדם ערבי תושב שטחים, ונפאלית.

ישנה פה אינתיפאדה מסוג אחר, שבפועל היא הרבה פחות גרועה ממה שהיה לנו עד עתה, ומאידך זו אינתיפאדה של אזרחים ולא של ארגון כזה או אחר, ולמעשה היא תוצר של מעגלי שנאה, שטיפת מוח והסתה, שחילחלו למוחם של המשתתפים בה, ובעצם היא מפחידה הרבה יותר כי המלחמה בה היא מלחמה ללא יעד מוגדר.

הבערה שהקיצוניים משני הצדדים הצליחו להבעיר מלבה את עצמה, ובעצם כל תגובה מלבה את האש ואכן הם (הקיצונים היהודים והערבים שמשתפים פעולה נהדר ביחד) הצליחו במלאכתם!

לצערי חזון מדינת כל אזרחיה הוא דמיון, ויותר חמור – גם היכולת שלנו להיפרד ולהקים שתי מדינות לשני עמים – לא נראית לי ריאלית במיוחד, ומכאן המתים ימשיכו לא לקום מקברם והדם של החיים ימשיך להישפך לשווא. ואנו ללא הבדל דת גזע או מין נמשיך לגדל את ילדינו בחלום לעתיד טוב יותר.

אהוד: ינון ראב הוא נכדו של הסופר יצחק ראב. יצחק ראב היה נכדו של סבי יהודה ראב בן עזר מאשתו הראשונה הדסה לבית הרשלר בירושלים.

* * *

אמנון בי-רב

שתי אימהות

רומאן

היום השביעי

אתי בן-שושן הגיעה ראשונה. לפני ששמטה את התיק שלה על המדרכה, הוציאה מתוכו מטלית צהובה וניגבה את האבק מכיסא הפלסטיק שלה. אחר-כך ערכה סיור קצר לאורך החלקה, תוך שהיא בוחנת בעניין שינויים ליד האבנים שניצבו בשורה הארוכה.

בצד אחת האבנים שלאורך השביל המרוצף הוצב עציץ חדש, עשוי חרס מחוספס, וממנו השתרג צמח בעל עלים רחבים ומבריקים, שנתמך על-ידי מוט מרכזי גבוה, מלופף באניצים דקים וצפופים.

זר גדול של פרחים, שהונח ליד אבן בקצה השורה, כיסה על האותיות המרובעות. הפרחים שעטרו אותו עדיין היו רעננים, והיא הזיזה מעט את הזר, כדי לקרוא את השם החרוט מתחתיו.

במקום אחר, לא הרחק מהמקום של רועי, היא גילתה נר נשמה עגול, שהודלק בתוך תא אבן בעל דלת זכוכית והלהבה שלו כבר החלה לדעוך.

כאשר הגיעה מילי מירון, היא כבר היתה לאחר הביקור ליד האבנים האחרות, יושבת על כיסא הפלסטיק שלה ומחייכת לקראתה בשמחה גלויה.

"איחרת קצת," אמרה.

"רק אחת-עשרה."

"אני באתי כבר לפני יותר מחצי שעה."

"היו לי המון בישולים."

"יש לכם אורחים?"

"כן. אחותי וגיסי, עם הילדים שלהם. אבל גם כשאין לנו אורחים, אני תמיד מבשלת ביום שישי."

אתי בן-שושן העוותה את פניה.

"אני שונאת לבשל. מאז שרועי איננו, המון יוזמות שלי פשוט נגמרו. ולזכותו של ראובן אני יכולה להגיד, שהוא לא לוחץ עלי בעניין הזה."

מילי מירון משכה את כיסא העץ ממקומו והציבה אותו על השביל. אחר-כך התיישבה עליו ומתחה את רגליה קדימה.

"אצלנו ארוחת ערב ביום שישי היתה תמיד אירוע כמעט חגיגי. את יודעת, אני פורשת על השולחן מפה לבנה, מוציאה את כלי האוכל היפים, מדליקה נרות, אבל בעיקר – מכינה ארוחת ערב עם המון מנות. מרק, בשר, כל מיני תוספות, סלטים מכל המינים, וכמובן – מנה אחרונה טעימה, ובסוף גם קפה ועוגה."

אתי בן-שושן שתקה.

"כשהילדים היו יותר קטנים, היינו גם שרים שירי-שבת. גלי נורא אהב לשיר. היום אנחנו כבר לא שרים, אבל שומרים על המסורת, וכולם יודעים שבערב שבת יש אצלנו ארוחה חגיגית."

היא השתהתה מעט והוסיפה בשקט:

"בחודשים הראשונים אחרי שגלי נהרג, לפעמים, כאילו מתוך הרגל, הייתי שמה צלחת וכוס וסכו"ם גם במקום שלו. ואז הייתי מסתכלת על השולחן הערוך ומנסה לראות איך זה היה יכול להיות אם גלי היה מגיע פתאום ויושב איתנו לארוחת ערב. ורק לפני שהייתי קוראת לכולם לשולחן, כדי למנוע אי-נעימות, הייתי מפנה את הכלים שלו בלי שירגישו."

"ותמיד יש לכם אורחים?"

"לעיתים קרובות אנחנו מזמינים גם אורחים, בזמן האחרון בעיקר קרובי משפחה, אבל אפילו אם אנחנו נשארים לבדנו, רק אורנה, אבירם ואני, ביום שישי יש ארוחה חגיגית."

"זה צריך להיות מאוד מיוחד."

מילי מירון חייכה.

"זוהי מסורת שהתחלנו בה מאז שגלי נולד. לאט לאט זה נהפך לנוהג קבוע והיום אנחנו פשוט לא יכולים בלי זה. בהתחלה, אני זוכרת, כשלפני האוכל עדיין היינו שרים שירי שבת, כמעט תמיד היו חברים ובני משפחה מזמינים את עצמם להיות איתנו בערב שבת. היתה אווירה נהדרת כזאת. מין תחושה של ביחד. קודם היינו שרים, אחר-כך אוכלים ואחרי האוכל עוברים לסלון ושם תמיד התנהלו שיחות על כל מיני עניינים, ויכוחים על נושאים פוליטיים, וגם המון סיפורים ובדיחות וצחוקים. זה היה ערב שנמשך עד מאוחר בלילה, וככה התגבש גם גרעין של חברים קרובים."

"והיום?"

פניה נעכרו מעט.

"היום זה כבר לא בדיוק מה שהיה. קשה להסביר למה. ראשית, מאז שגלי נהרג, הפסקנו לשיר. אני לא חושבת שזאת הסיבה לשינוי, אבל זה בלי ספק גורם אחד ואני מניחה שהוא השפיע לא מעט. יש חברים שקצת התרחקו מאיתנו. הם עדיין שומרים על קשר, אבל אפילו כשבאים לביקור, אפשר להרגיש מעין הסתייגות מסויימת. כאילו לא נעים להם לצחוק על ידנו, לספר בדיחות, להתנהג בחופשיות, כמו שעשו פעם. אני מנסה להבין אותם, אבל בכל זאת, לפעמים נדמה לי שזה די מוזר. אמנם קרה לנו אסון, אבל אנחנו הרי לא השתנינו. נשארנו אותם בני-אדם כמו שהיינו."

"את רוצה להגיד שהורים שכולים הם כמו איזה חולים במחלה ממארת. תמיד יש כאלה שאיכשהו משתדלים לא להזכיר להם את המחלה שלהם."

מילי מירון נרתעה.

"לא. ממש לא. זה נורא מה שאת אומרת. אבל כנראה שיש כאלה שגילויי ההתחשבות שלהם חורגים מהתנהגות רגילה. לפעמים נדמה לי שכאילו הם מנסים ללכת על ידנו על קצות האצבעות, לא להקים רעש, כי אולי זה יכול לפגוע בנו באיזושהי צורה. אולי הם חושבים שמילה מיותרת או התנהגות לא מתאימה יכולות להזכיר לנו את גלי ובכך לגרום לנו כאב. אני חושבת שהאנשים האלה פשוט לא מסוגלים להבין שאנחנו אף פעם לא שוכחים את גלי, לא יכולים לשכוח אותו, ולא העובדה שמזכירים אותו היא שגורמת לנו כאב, אלא רק זה שהוא כבר לא איתנו."

היא הביטה לעבר לוח השיש ואמרה בקול יציב:

"אבל לא כולם כאלה. בעצם, רובם לא כאלה. יש לנו המון חברים שהיחס שלהם כלפינו לא השתנה. הם יכולים להתלוצץ איתנו, לנהל ויכוחים סוערים גם על נושאים שנחשבים 'רגישים', כמו דרום לבנון, למשל, ולספר בדיחות, וגם להזכיר את גלי, בלי שיחששו שאנחנו עלולים להיפגע או משהו כזה. וזה נכון. אנחנו אף פעם לא נפגעים כשמזכירים את גלי. לפעמים אני אפילו שמחה כשהשם של גלי משתרבב לאיזו שיחה, כאילו זה היה הדבר הטבעי ביותר. בשבילי זאת הוכחה, שלפחות הזיכרון שלו ממשיך לחיות."

"אני לא מאמינה בזה," אתי בן-שושן משכה בכתפיה והניפה את ידה בתנועת ביטול, "אני לא מאמינה שאנשים זרים, אפילו כאלה שהיו חברים שלנו, או שהם עדיין חברים שלנו, באמת זוכרים את הילדים שלנו. כשאני חושבת על מה שבאמת נשאר מרועי, אני לא יכולה לשכוח את הפתגם 'רחוק מהעין, רחוק מהלב.' אני זוכרת שכל זמן שרועי היה חי, אנשים התייחסו אליו. התעניינו, שאלו שאלות. עכשיו, כשהוא איננו, אף אחד לא מתייחס אליו. לא מדברים עליו, לא מזכירים אותו. פשוט מתעלמים."

היא שירבבה את שפתיה במעין הבעת כעס.

מילי מירון הביטה בה בהבנה.

"הכול תלוי ברמת הציפיות שלך," היא דיברה בשקט, עיניה מרפרפות על האותיות של רועי, "את לא יכולה לדרוש מאף אחד לדבר על הבן שלך. מה את רוצה שהוא יגיד לך? הרי הוא לא יכול לשאול על הלימודים שלו, על התוכניות שלו, על החברים שלו. איזה התייחסות את דורשת ממנו? הכי הרבה, הוא יכול לשאול אותך מתי תהיה האזכרה הקרובה? זה יספק אותך?"

אתי בן-שושן שתקה.

"תשמעי מה שאני אומרת לך," מילי מירון הפנתה אליה את הכיסא והביטה אל תוך עיניה, "הזיכרון האמיתי של הילדים שלנו הוא בתוכנו. הוא חלק מאיתנו. אף אחד אחר לא יכול להשתתף בזיכרון הזה ואי-אפשר לדרוש מאף אחד שיזכור אותם כל הזמן, כמונו."

אתי בן-שושן המשיכה לשתוק.

"ותשמעי עוד משהו. ונדמה לי שאת בעצמך אמרת לי את זה ויותר מפעם אחת. מי שצריך לדבר על הילדים שלנו, להזכיר אותם, להתייחס אליהם, זה רק אנחנו. את וראובן. אני ואבירם. אנחנו צריכים להזכיר אותם כמה שיותר ולדבר עליהם כמה שיותר. זוהי הדרך היחידה שיש לנו לעזור לחברים שלנו לא לשכוח אותם וגם לא להשכיח אותם."

"סיפרת לי פעם שאבירם לא אוהב כשמדברים על גלי."

מילי מירון השפילה את עיניה.

"זה נכון," היא דיברה בצער גלוי, "וזה באמת מפריע לי. אני עדיין עושה ניסיונות לשנות את התחושה הזאת שלו. בכל הזדמנות אני ממשיכה להזכיר לו את גלי, שואלת אותו אם הוא זוכר מה גלי אמר או עשה במצבים מסויימים, אפילו מספרת לו בדיחה שגלי פעם סיפר לי. אני רואה שזה קשה לו. אני יודעת שכל אחד מנסה לחפש את הדרך שלו לבטא את הכאב, ולכל אחד יש דרך אחרת וזה לגמרי בסדר. אצל אבירם זה מתבטא בכך שהוא מסתגר בתוך עצמו ולא יכול לדבר על הבן שלו. אני בטוחה שאם הוא היה נפתח, היה לו קל יותר להתמודד עם הכאב הזה. אבל בינתיים זה לא קורה."

אתי בן-שושן הניעה את ראשה.

"חודש אחרי שרועי נהרג," היא אמרה בהתעוררות, "ראובן החליט להוציא חוברת מיוחדת לזיכרו. הוא אמר שהיו לרועי כל-כך הרבה חברים, וכל-כך הרבה תמונות, ובשלב מסויים של חייו, בעיקר לקראת סוף התיכון, הוא גם כתב המון שירים, כך שאפשר לאסוף מספיק חומר כדי להוציא חוברת זיכרון מכובדת. הוא ניגש למשימה הזאת עם המון מרץ. דבר ראשון, התקשר לכול החברים והחברות של רועי, סיפר להם על התוכנית שלו וביקש מהם לכתוב משהו. אחר-כך התחיל למיין את כל התמונות שרועי אסף בשנים האחרונות, וגם את התמונות שאנחנו אספנו מהתקופה שהיה ילד, ומכול הטיולים המשותפים שלנו. ממני הוא ביקש למיין את השירים ולבחור את הטובים והמתאימים ביותר לחוברת כזאת. הרעיון שלו היה, שחוברת הזיכרון של רועי תחולק לכל מי שהכיר אותו, לחברים שלו מבית הספר, למורים שלו, וכמובן לחברים ולמפקדים שלו בסיירת גולני, והוא אפילו התחיל לאסוף כתובות של כולם."

היא עשתה הפסקה קצרה בשטף דבריה ומילי מירון שאלה:

"ובאמת הוצאתם את החוברת?"

"האמת היא, שלא חיכינו להשתתפות כל-כך גדולה," אתי בן-שושן דיברה בהתלהבות ובעיניה היה ניצוץ של סיפוק, "כמעט כל החברים והחברות שראובן פנה אליהם, כתבו קטעים על זיכרונות משותפים שלהם עם רועי, וגם החברים שלו לסיירת ואפילו המפקדים. זאת היתה הפתעה עצומה. פתאום ראינו כמה כולם אהבו את רועי והעריכו אותו. התמונות שבחרנו היו מגוונות מאוד. היו לנו המון תמונות והיה ממש קשה להחליט מה לפרסם בחוברת ומה לא. גם השירים שרועי חיבר היו בשבילנו הפתעה נעימה. בסוף החלטנו למסור אותם לידיד שלנו, חצי משורר כזה, והוא בחר את הטובים ביותר לדעתו. אלה שירים די עצובים, אישיים מאוד. באחד מהם אפילו היה רמז, כמו נבואה כזאת, שהוא לא יחזור חי מהתפקיד שיקבל על עצמו בצבא. אחרי שסיימנו למיין את כל התמונות והרשימות והשירים, ראובן פנה לחברה שהתמחתה בהוצאת ספרי זיכרון ומסר להם את כל החומר. הם ערכו אותו ואחרי שבועיים בערך הביאו אותו אלינו לאישור סופי. אפילו העריכה הגראפית מצאה חן בעינינו."

עיניה קרנו.

"וזהו," אמרה, "החוברת הופיעה ליום השנה. על העטיפה ביקשנו שיכתבו פשוט 'רועי', וזה היה באמת אישי ומיוחד. חילקנו אותה לכול מי שהכיר את רועי וקיבלנו המון תגובות. עד היום אני מדפדפת בחוברת הזאת ומגלה דברים חדשים, משמעויות שלא שמתי לב אליהן קודם, ובעיקר אני מגלה בשירים שלו המון רגישות והמון חלומות שהיו לו, ונשארו רק חלומות, ואז אני חושבת שאם הוא לא היה נהרג, עד היום הוא ודאי כבר היה מספיק להגשים חלק לא קטן מהחלומות שלו..."

מילי מירון אמרה בשקט:

"אם נשארו לכם חוברות כאלו, אני אשמח אם תביאי לי אחת."

"ודאי, בשבוע הבא אביא לך."

"האמת היא, שגם אנחנו חשבנו בזמנו על חוברת זיכרון, אבל איכשהו לא עשינו שום דבר ובינתיים עבר זמן וכלום לא יצא מזה."

אתי בן-שושן הניעה בראשה ושתקה.

"אבל אחד החברים הקרובים שלנו כתב שיר לזיכרו של גלי. הוא נתן לנו לקרוא אותו וביקש רשות למסור אותו למלחין. מובן שהסכמנו וכמה שבועות מאוחר יותר הוא הביא לנו הקלטה ראשונה של השיר. המנגינה היתה באמת יפה, שקטה כזאת, וזמר אחד, לא ידוע במיוחד, ביצע אותו עם המון רגש. מאז, בכל יום זיכרון או יום אבל, כשמתחילים לשדר ברדיו ובטלוויזיה את כל השירים העצובים האלה, משמיעים גם את השיר של גלי."

"אני חושבת ששמעתי אותו פעם ברדיו. השם של גלי מוזכר כמה פעמים בפזמון החוזר, נכון?"

"נכון. והשיר הזה נהפך להיות כמו ההימנון המשפחתי שלנו. לא פעם אני תופסת את עצמי מזמזמת אותו. באזכרה של גלי אורנה הביאה טייפ והשמיעה את השיר ובעיניים של כולם היו דמעות."

*

הן שתקו דקות ארוכות.

מילי מירון ישבה רגועה מאוד, עיניה נעוצות באבן שלפניה ואצבעות שתי ידיה מסורגות אלו באלו. אתי בן-שושן נעה במקומה בחוסר שקט, מעיפה מדי פעם מבט בשעון.

לבסוף אמרה בקול צרוד מעט:

"אני חושבת שהיום אלך הביתה מוקדם יותר."

מילי מירון שלחה אליה מבט שואל.

"ראובן החליט להוריד קצת את המתח בעבודה שלו. בשנים האחרונות הוא הקדיש לעסק המון שעות. מהבוקר עד הלילה. וכל מה שיצא מזה, היה רק יותר כסף, שהיום כבר אין לנו כל-כך מה לעשות בו."

היא הסתכלה שוב בשעון.

"אז החלטנו שהיום נלך יחד לאכול צהריים באיזו מסעדה טובה. האמת היא, שכבר נורא מזמן לא ישבנו שנינו בשקט ודיברנו. תמיד הוא עסוק, מוטרד, לא שקט. הראש שלו כל הזמן רק בעסקים. ובאיזשהו מקום, ייתכן שגם זה גרם לריחוק מסויים בינינו. מין ניתוק כזה, קבוע ומתמשך, שבמשך הזמן נהפך להיות חלק בלתי נפרד מהחיים המשותפים שלנו. לפעמים נדמה לי שאנחנו כמו שני אנשים זרים שגרים בבית אחד."

מילי מירון הביטה בה בהפתעה. פתיחות מסוג זה לא היתה אחת מתכונותיה של אתי בן-שושן, ורק לעיתים רחוקות שמעה ממנה וידוי כל-כך אישי.

עכשיו חשה שהיא רוצה לדבר איתה בגילוי-לב, ולכן אמרה:

"גם אצלנו, מאז שגלי נהרג, יש שינוי עצום ביחסים בינינו. בהתחלה, בחודשים הראשונים, חשבתי שאבירם לא יצליח להתאושש מהמכה שקיבלנו. הוא כל-כך השתנה, שממש אי-אפשר היה להכיר אותו. לפעמים הוא היה חוזר מהעבודה ונשכב על המיטה בחדר השינה שלנו, מסתכל בתיקרה ובמשך שעות לא זז ממקומו ולא מדבר."

היא היססה שניות אחדות, כשוקלת בדעתה אם להמשיך לפרט את מה שמטריד אותה, ואחר-כך הוסיפה בקול נמוך:

"לפעמים הייתי עוברת ליד החדר ושומעת אותו בוכה. בשקט בשקט, כמעט בלי קול, אבל בוכה. לא זוכרת אם סיפרתי לך, אבל זהו בנאדם שלא בכה בחיים שלו. תמיד הוא היה חזק ומעשי והגיוני. גבר שיכולתי להישען עליו. ופתאום הוא נראה לי חלש כזה, שבור."

אתי בן-שושן הקשיבה לה בדריכות.

"והיום המצב יותר טוב?" שאלה.

"כן. יותר טוב. הרבה יותר טוב. הוא חוזר לעצמו. לאט לאט, אבל בהחלט אפשר לראות שינוי. הוא עדיין לא האדם שהיה תמיד. רוב הזמן הוא הרבה יותר שקט. הרבה יותר עצור. אבל לפעמים כבר אפשר לראות אותו מחייך, מה שלא היה הרבה מאוד זמן."

"היא חייכה לעצמה והשתתקה.

"אצל ראובן זה בדיוק להיפך," אתי בן-שושן העיפה מבט מהיר בשעונה, אבל חזרה לשבת והחלה לדבר. "בחודשים הראשונים הוא היה מלא חיים ועם המון מרץ לעשות דברים. בנוסף לחקירות שלו איך בדיוק קרה מה שקרה שם, מה שגזל ממנו המון זמן, ובנוסף להכנת ספר הזיכרון של רועי, שהיה באמת מבצע שדרש לא רק זמן, אלא גם מאמץ נפשי גדול, הוא בדיוק התחיל להרחיב את העסק שלו. הוא היה עובד עד מאוחר בלילה וכשהיה חוזר הביתה, היה יושב לעשות חשבונות וסיכומים ותוכניות."

היא בלעה את רוקה והביטה שוב בשעון.

"אבל בזמן האחרון אני רואה שהוא מתחיל לדעוך. כאילו שהוא מאבד את העניין והמרץ שהיו לו תמיד. העבודה כבר לא כל-כך מעניינת אותו. הוא ממשיך להחזיק את העסק, אבל הקפיא כמעט את כל תוכניות ההרחבה שלו. הוא מזניח את החשבונות ולפני כמה שבועות אפילו מסר את הכנת כל הסיכומים לאיזה רואה חשבון שמישהו המליץ לו עליו. אבל בעיקר הוא דועך מבחינה אישית ורגשית. הוא מדבר הרבה פחות, מתעניין פחות במה שקורה, מאוד לא רגוע וכמעט שלא שם לב לכלום. לפעמים אני מסתכלת עליו וחושבת שאני ממש לא מכירה את הבנאדם שאיתו חייתי כל השנים."

מילי מירון עקבה בעניין אחרי תנועות שפתיה וחשה הזדהות מוזרה עם כל מילה שלה.

"לכן כל-כך שמחתי שהוא הסכים, כשהצעתי לו אתמול בערב, שהיום נלך יחד למסעדה. ייתכן שאם נתחיל לצאת יותר יחד, לבלות, לדבר, לעשות דברים, אולי זה יוציא אותו ממצבי הרוח שלו, ואולי זה יחזיר את החיים שלנו למסגרת הטובה שבה הם היו פעם, לפני שרועי נהרג ואנחנו נשארנו שנינו לבד. היום, הדבר היחיד שהוא מוכן לעשות ברצון, זה לצאת לטיולים. לשבת ליד ההגה ולנסוע ולנסוע ולנסוע. אבל, את יודעת, טיולים זה לא הכול בחיים. אחרי הכול, בין בעל ואשה צריכים להיות גם דיבורים, וקשר, ושותפות, ורגשות, ויחסים..."

קולה נשבר והיא השתתקה.

מילי מירון ניסתה להחיות את השיחה.

"תשמעי משהו," היא דיברה בשקט, מדגישה את המילים, "לא מזמן דיברתי עם פסיכולוג, קרוב משפחה שלנו, שקפץ לביקור קצר. אבירם בדיוק לא היה בבית, ותוך כדי שיחה, הוא שאל אותי איך אבירם מתמודד עם המוות של גלי. סיפרתי לו הכול בגלוי. אמרתי לו שבהתחלה היה ממש גרוע, אבל הוא מתאושש לאט לאט ומיום ליום יש שיפור. ואז הוא אמר לי דבר מעניין. הוא אמר שככל שהגברים חזקים יותר, כך הפגיעה בהם קשה יותר. זה נשמע אבסורדי, אבל הוא הסביר לי, שאובדן של בן, שהיה בשבילם סמל של המשכיות, הופך את הגברים לפגיעים הרבה יותר, לפעמים אפילו כמעט ילדותיים. אבל כמו שילדים גדלים ומתבגרים, כך גם הגברים מתגברים לאט לאט על ההלם והכאב שאחרי האסון והם יכולים לחזור לעצמם, גם אם לא בדיוק כמו שהיו לפני זה."

אתי בן-שושן הרימה את עיניה. הן היו רטובות.

"את חושבת ככה?" היא שאלה.

ואחר-כך הוסיפה:

"אם כן, זה מעודד."

"כן," אמרה מילי מירון, "זה באמת מעודד."

המשך יבוא

* * *

אורי הייטנר

1. צרור הערות 2.12.15

* לאידו של ארדואן – בעימות בין רוסיה לתורכיה, בין פוטין לארדואן, אין צדיקים. רוסיה אמנם נלחמת בדאעש, אך היא לוחמת להצלת הרודן אסד, בברית עם איראן וחיזבאללה שאינן טובות יותר מדאעש. תורכיה כביכול שותפה למערב במלחמה בדאעש, אך מצד שני היא מסייעת לו ומשתפת עימו פעולה. ובכלל, בכל מה שקשור למלחמה בסוריה, אין שם צדיקים.

גם באשר לעימות עצמו, אין באמת צד טוב וצד רע. זכותה של תורכיה להגן על ריבונותה וליירט מטוס החודר לשטחה. מצד שני, ניתן לצפות ממדינה לנסות להימנע מיירוט מטוס שאינו של אוייב, וסביר להניח שחדר בשוגג לשטחה, ואילו כאן דומה שהיה ניצול הזדמנות להפיל מטוס רוסי.

אולם מעבר לכל האמור עד כאן, אני מודה ומתוודה שאני שמח לאידו של ארדואן. אני נהנה לראות אותו מתפתל, מצטדק, מתקרב לאט לאט להתנצלות. ארדואן, הדיקטטור התורכי, הוא איש "האחים המוסלמים" וציר מרכזי בציר הרשע של הקנאות האסלאמית. תורכיה היתה בעלת בריתה של ישראל ושותפתה האסטרטגית עד עלייתו לשלטון של ארדואן, והוא הפך אותה לאויב מר של ישראל. ארדואן אובססיבי בפעולתו נגד ישראל, בניסיונותיו לפגוע בישראל, להשפיל אותה. הוא האיש האשם בפיגוע מרמרה, ולאחר מכן הוא סחט התנצלות ישראלית משפילה על תוקפנותו נגדה וכמובן שלא קיים את החלק שלו בעסקת ההתנצלות הצינית.

ארדואן היהיר, הציני – חוטף, ואין סיבה שלא נהנה מכך.

* איך אומרים אוסלו בתורכית? – והרי התחזית. ההסכם בין תורכיה לאיחוד האירופי בנושא הפליטים יתקיים במתכונת הסכם אוסלו. כלומר, תורכיה תקבל 3 מיליארד דולאר מהאיחוד האירופי. תורכיה תצורף בצורה זו או אחרת לאיחוד, וכך תגביר את השפעתה, בהתאם לחזון של ארדואן על אודות תחיית האימפריה העות'מאנית. והפליטים מסוריה ימשיכו לזרום לאירופה בהמוניהם.

* שלום עם אבו דאבי – השר לאיכות הסביבה יוסי שריד ערך ביקור מקצועי בגולן. רוב הביקור התמקד בסוגיות המקצועיות, אך כמובן היה זה ביקור טעון מאוד, כיוון ששריד היה מהגרועים שבין מחרחרי הנסיגה מהגולן וחורבן מפעל ההתיישבות בגולן.

הביקור הסתיים בקיבוץ אורטל. שריד התקשה להסתיר את התפעלותו מהחדשנות של רפת הצפון, באורטל, בנושא האקולוגי ומיחזור השפכים בטכנולוגיות המתקדמות ביותר לאותה תקופה (לפני 21 שנים). ולאחר מכן התכנסנו במועדון הקיבוץ לשיחה בסוגיות המדיניות, עם ראשי המועצות וראשי ועד יישובי הגולן.

שריד נשא נאום בו הסביר למה הוא "סוריסט", כלומר הוא רואה בשלום עם סוריה, שמחירו נקוב – נסיגה מכל הגולן, כדבר החשוב ביותר, אף יותר משלום עם הפלשתינאים. הסיבה לכך היא שסוריה היא המפתח לשלום במזה"ת. אם יהיה שלום עם סוריה, הדבר יוביל לשלום בין ישראל לבין מדינות ערב כולן. לעומת זאת "משלה את עצמו מי שמאמין שניתן להגיע לשלום עם ירדן, בלי להגיע קודם לשלום עם סוריה," גזר בפסקנות של מי שכידוע לעולם אינו טועה, ואוהב לספר בענווה אופיינית עד כמה "נמאס לי כבר לצדוק תמיד."

הביקור נערך ביום רביעי. בשבת לפנות בוקר חלבתי באותה רפת, ושם שמעתי בחדשות את ההודעה הסנסציונית על הפגישה הפומבית הצפויה לרבין וחוסיין בוושינגטון, שבה יסוכמו פרטי חוזה השלום. בלי לסגת קודם מהגולן...

נזכרתי בכך השבוע לנוכח ההישג הגדול של פתיחת נציגות ישראלית פומבית באבו-דאבי. כמה הררי מלל קראנו ושמענו על כך שתנאי הכרחי להתקדמות ביחסי ישראל עם מדינות ערב (אלה שטרם התפרקו) הוא הקמת מדינה פלשתינאית בגבולות 49', ואיזו החמצה היסטורית וכו' וכו'. והנה, בלי התקדמות עם הפלשתינאים, הגענו להישג הזה.

בדומה לסיפור הירדני, גם במקרה של אבו-דאבי, פריצת הדרך היא מתן פומבי ליחסים הדוקים מתחת לפני השטח לאורך שנים.

* שוברים – רס"ן במילואים עמית דרי הוא ראש המכינה הקדם צבאית למנהיגות חברתית תבור ומ"פ קרבי במילואים – אדם המקדיש את חייו לחינוך ולביטחון, מקדיש את חייו למען החברה הישראלית.

וכעת הוא יוזם מהלך חשוב, עצומה של קצינים במילואים הקוראת למדינה לשים קץ לאבסורד, שבו היא מסייעת לארגון הגיס החמישי "שוברים את מדינת ישראל" או בשם החיבה השקרי שלו "שוברים שתיקה". הארגון הזה, הממומן בידי גורמים עוינים ומשמש חוד החנית במסע הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל וקיומה, פועל בעיקר בעולם כדי להכפיש את ישראל ולהעליל עלילות דם נוראיות על צה"ל. הם עוברים מעיר לעיר, ממדינה למדינה, מעלילים ומשמיצים ומספקים את ליטרת הבשר למממנים שלהם.

האבסורד הוא שהארגון הזה מוזמן להופיע בבתי ספר (!), בצה"ל, בבית הספר לקצינים (!) והחמור ביותר – עריקים מצה"ל משרתים בו על חשבוננו במסגרת... שירות "לאומי" (! למען איזה לאום בדיוק?)

את האבסורד הזה מנסים דרי וחבריו לתקן.

* האם הם עומדים בתנאי הרישיון? – בינתיים "הארץ" עורך קידום מכירות להרצאה של הארגון בפאב בת"א. הוא מספר שהמשטרה "הטרידה" את מנהלי הפאב, בכך שיום לפני ההרצאה היא הגיעה לבדוק האם הפאב עומד בתנאי רישיון העסק שלו. כאילו אין זה מתפקידה לבדוק זאת. בעיני "הארץ" זהו אקט של "סתימת פיות".

הטענה של בעלי הפאב ושל השופר שלהם זהה לטענה של בעלי מועדון הזימה באלנבי 40, שהעירייה והמשטרה מטרידות אותן בכך שלאחר מקרה האונס הקבוצתי החלו לבדוק האם הם עומדים בתנאי רישיון העסק ולהטריד אותם. וכבר התחלתי לקרוא בפייסבוק אנשים רציניים, שאני מכבד ומוקיר, שנפלו בפח וכתבו שאמנם הם מתנגדים לפעילות של "שוברים שתיקה" אבל יש להגן על חופש הביטוי והתנהגות המשטרה היא שערורייה וכו'. כך הצליחו "שוברים שתיקה", בעלי הפאב ו"הארץ", במניפולציה אופיינית, גם לקדם את ההרצאה וגם לקדם את האג'נדה על סתימת פיות.

* עדיף שיערקו – בכל פעם שאני מבקר את "שוברים שתיקה" קופץ מישהו ומזכיר לי שהם היו חיילים. כלומר, העובדה שבגיל 18 הם היו שונים והתגייסו לצה"ל וליחידות קרביות נותנת לגיטימציה למעשיהם הנואלים היום...

ובכן, אני מעדיף עריקים ומשתמטים, על פני חיילים שבאמצע ההסתערות מפנים את נשקם לעבר חבריהם.

* מיניסטריון ה"אמת" – תגובות שכיחות לביקורת שאני מותח על "שוברים שתיקה", הן אמירה שהארגון מציג עובדות אמתיות, וכמעט לא נמצא בדבריהם שקרים.

יש "אמת" שהיא גרועה משקר. הנה אמחיש אמירת "אמת". מחבלת נוטלת סכין, יוצאת לרחוב ורוצחת שני ישראלים. שוטר מגיע למקום, יורה בה והורג אותה. מי שמתאר את האירוע כך: "שוטר ירה בנערה פלשתינאית והרגה", אמר אמת? – הרי כל העובדות נכונות. זאת ה"אמת" נוסח עדויות כנופיית שוברים.

* יאכלו את הכובע – קרוב פיענוח אחד ממעשי הטרור הנוראים שבוצעו בידי בני עמי שבחרו בטרור. מעניין לשמוע את ההתפתלויות של אלה המזנבים מאז הטבח בגורמי אכיפת החוק בישראל, בהסתה ובעלילה שאינם מנסים לתפוס את הרוצחים; טענה שנועדה להציג את ישראל כמדינה התומכת בשריפת תינוקות ומשפחות. ומעניין יהיה לשמוע את התפתלויותיהם של אלה שבנו תיאוריה בנויה לתלפיות על כך שבעצם המשפחה הציתה את עצמה. הרי הם ערבים וערבים אוהבים להצית את עצמם ולכתוב בעברית "תג מחיר". ומעניין יהיה לשמוע את צקצוקי הלשון של המצקצקנים המקצועיים נגד המעצרים המנהליים.

דבר אחד בטוח. התנצלות לא נשמע מאף אחד מן הנ"ל.

* בן גביר בלחץ – עוכר הדין בן גביר בלחץ. אנו רגילים לראותו בזחיחותו, יהירותו ושחצנותו. אך כשהוא כותב "בשב"כ ובמשטרה אלופים בלחגוג בטרם עת. נתפלל ונקווה שגם הפעם יסתבר כך," קשה לו להסתיר עד כמה הוא מבוהל ומפוחד. מה שמוכיח, שכנראה מדינת ישראל באמת שמה את ידה על המחבלים הרוצחים.

* תג ללא מחיר – פשעי השנאה הגזעניים המכונים בשם החיבה הציני "תג מחיר" מוצגים כמעשי נקם, כביכול. אם כן, ניתן היה לצפות לעלייה דרסטית במפלס הפשעים הללו בעקבות מתקפת הטרור. המציאות הפוכה – יש ירידה דרסטית במפלס. לתשומת ליבם של המצקצקים נגד המעצרים המנהליים.

* פרס לטרור – שלוש שנות מאסר, זה העונש המגוחך שקיבל המחבל הכהניסט, יצחק גבאי – על הצתת בית הספר הדו-לשוני בירושלים. הפרקליטות ביקשה עונש כפול בחומרתו.

כאשר שני חבריו הצעירים, פעילי להב"ה – קו-קלוקס-קלאן הישראלי, נדונו על הפשע לשנתיים וחצי מאסר, הם יצאו מבית המשפט צוהלים ואמרו: "היה שווה את המחיר." אכן, פרס לטרור.

בית המשפט קיבל את טענת פרקליטו של המחבל, עוכר הדין בן גביר, לאפלייה בעונש שביקשה הפרקליטות, לעומת העונש שקיבלו המחבלים, מציתי בית הכנסת בגבעה הצרפתית. ואכן, כפי שכתבתי בשעתו, גם העונש הזה היה מגוחך, פרס לטרור.

השאלה היא האם בית המשפט, בשם האיזון הקדוש, חייב להנציח את הביזיון. בקרוב ייגזר דינם של המחבלים שהציתו את הכנסייה בטבחה, ו... מה אז? יהיו לבית המשפט כבר שני תקדימים של עונשים מגוחכים, שיש לדבוק בהם?

גם בתי המשפט צריכים למלא את חלקם במלחמה בטרור. כך אין נלחמים בטרור.

אני מקווה שהפרקליטות תערער על קולת העונש. בינתיים עוכר הדין מערער על ... "חומרת" העונש.

* אחראי למעשיו – חוות דעת פסיכיאטרית חדשה מעכבת את הרשעתו של המחבל יוסף חיים בן דוד, רוצחו של הילד אבו חדיר, שבית המשפט כבר פסק שהוא האיש שביצע את המעשה.

איזה אבסורד. אדם המסוגל לתכנן רצח לפרטי פרטיו, לגייס שני נערים כשותפים למעשה, לתכנן דרכי מילוט, לדאוג אפילו להשליך את הטלפון הנייד של הנרצח בעוד מועד כדי להקשות על גילוי הגופה באמצעות האיכון, אינו אחראי למעשיו?!

אם בית המשפט יקבל את הטענה הזאת, יהיה זה ביזיון חמור של מערכת המשפט והצדק הישראלי.

* מעשה ראוי – התפטרותו של ינון מגל מן החיים הפוליטיים ומחברותו בכנסת היא מעשה ראוי ומתבקש. בשבוע שעבר, בעקבות כל מיני אמירות שקראתי, לפיהן הפרשה רק תקדם את הקריירה הפוליטית שלו, הרי הוא "בימין" וכו', הערכתי שזה מה שהוא יעשה, והוספתי "גזרו ושמרו." באותה הערה התייחסתי גם לטענה ש"אורן חזן יגיע רחוק." חזן אינו ינון מגל. הוא לעולם לא יתפטר, לא יתנצל, לא יביע חרטה. אבל בהגיע הפריימריז הוא יחווה מפלה משפילה, למגינת לבם של המפנטזים שימצאו מולם את חזן בצמרת ה"ימין".

* איפה הוא, איפה הם – איפה ינון מגל ואיפה משה קצב, איציק מרדכי וחיים רמון?

* מותר האדם – קול הנשמע בשיח על אודות ההטרדות המיניות, תוהה – מה רע בכך? האין זה טבעי שגבר יחשוק ב"ציצי ותחת"? האם אנו רובוטים, מכונות? האם אין באמת מתח מיני במפגש בין גבר לאישה?

התהיות נכונות, אך מחמיצות את העיקר. השאלה אינה היצר או החשק, אלא התרבות. מהי תרבות? היכולת של אדם להציב גבולות ורסן על חשקיו ויצריו. כלומר, השאלה אינה מה עבר בראשו של ינון מגל, אלא מה יצא מפיו ולאן נשלחו ידיו. התרבות, יכולת הריסון העצמי, היא מותר האדם מן הבהמה.

כך אני מפרש את "לא תחמוד". האם "לא תחמוד אשת רעך" פירושו איסור על הגירוי, על החשק? לדעתי, לא. האיסור "לא תחמוד" הוא על הצעד הבא: תרגום החשק לכוונות ביצוע, למחשבה מעשית איך אני מממש את תאוותי. מהמחשבה הזאת, סלולה הדרך למעשה. החוק האנושי מתייחס למעשה. הדיבר האלוהי מציב סייג מוקדם יותר. 

* מתיחת האחריות המשותפת לכדי אבסורד – עקרון האחריות המשותפת הוא עיקרון יסודי בקיומו של ממשל תקין, אך האיסור של היועץ המשפטי לממשלה על השר גבאי להביע בפני ועדת הכלכלה של הכנסת את התנגדותו לעסקת הגז, מותחת את העיקרון הזה לכדי אבסורד. זו החלטה בלתי סבירה.

משמעות האחריות המשותפת, היא שהשר אחראי על כל החלטות הממשלה, גם אם התנגד להן. כלומר, התנגדותו של השר גבאי לעסקת הגז, אינה פוטרת אותו מאחריות עליה. אם שר אינו יכול לחיות עם החלטה מסוימת, הוא רשאי להתפטר. אם לא התפטר, הוא נושא באחריות.

שר אינו יכול להצביע בכנסת נגד עמדת הממשלה או להימנע. זו פגיעה מהותית בעקרון האחריות המשותפת ולהצבעה כזאת ראוי להתייחס כאל התפטרות. שר אינו רשאי לעלות לדוכן המליאה כדי לבטא את עמדת הממשלה, ובמקום זאת להשמיע את דעתו הפרטית, המנוגדת לה. שר אינו רשאי לתקוף את הממשלה ואת החלטותיה.

אולם מן הראוי שוועדת הכנסת תוכל לשמוע את עמדתו הפרטית של השר, גם כאשר היא מנוגדת לעמדת הממשלה. מן הראוי שישמר חופש הביטוי של השר והוא יוכל להביע את עמדתו. מן הראוי שהציבור ישמע גם את דעת המיעוט בממשלה.

אין כל פסול בכך שוועדת הכלכלה של הכנסת, הדנה במתווה הגז, תשמע את דעת המיעוט בממשלה.

החלטת היועץ המשפטי היא דרקונית, כיוון שהיא מנוגדת למסורת הנהוגה בישראל. מאז ומתמיד, שרים הביעו את דעתם, גם כאשר היו בדעת מיעוט. כל עוד הם אינם יוצאים נגד הממשלה בה הם חברים ואינם תוקפים אותה, אלא מביעים את עמדתם האישית, אין בכך כל פסול. יש הבדל בין דיבור על "שוד הגז" לבין הבעת דעה עניינית נגד המתווה.

ומדוע היועץ המשפטי כתב את חוות הדעת הזו לשר גבאי, ולא כתב חוות דעת דומות לשרים אחרים, שהביעו את דעותיהם הפרטיות?

כי השר גבאי הפנה ליועה"מ – שאלת קיטבג.

* חוקי המלחמה וירי על צנחנים – בצרור ההערות הקודם סיפרתי שבקורס הצניחה למדו אותנו שעל פי אמנת ז'נבה אסור לירות בצנחנים בעת צניחתם.

להלן תגובה שקיבלתי מפרופ' אסא כשר: "זוהי אגדה שהדין הבינלאומי אוסר לירות בצנחנים בשעת צניחה במהלך מלחמה. הם חיילי אוייב במהלך פעילות צבאית ולכן בגדר מטרות לגיטימיות. לעומת זאת, טייסים צונחים הם בגדר מי שיצאו מן המלחמה ולכן אסור לירות בהם."

אסא כשר הוא מומחה בעל שם עולמי לאתיקה, ובכלל זה לאתיקה צבאית, וחזקה עליו שהוא מכיר את חוקי המלחמה על בוריים.

כפי שסיפרתי, כשלמדנו את ה"חוק", התייחסנו אליו כאל "הלכה ואין מורין כן," כלומר כחוק יבש, על הנייר, מנותק מן המציאות. מהבהרתו של כשר אני למד, שיש קצת היגיון בשיגעון הזה.

* ביד הלשון: ר"ת בתוך ראשי תיבות – השפה הצה"לית, כידוע, עשירה בראשית תיבות. ויש בה אף ראשי תיבות, שחלק מהתיבות שבהן, הן עצמן ראשי תיבות. למשל – נמ"ר: נגמ"ש מרכבה. נמר"ש – נגמ"ש מרגמה שמונים. ראשי התיבות של נגמ"ש – נושא גייסות משוריין.

2. יהודית-דמוקרטית כחוק יסוד

הח"כ המוביל היום את חוק הלאום, שראש הממשלה הבטיח לקדם, הוא השר לשעבר אבי דיכטר, חבר סיעת הליכוד. אולם מי שהוביל את הצעת החוק המקורית לפני שתי כנסות, לא היה איש הליכוד, אלא דווקא חבר בסיעת "קדימה". היה זה ח"כ ... אבי דיכטר.

כאשר דיכטר הציע אז את הצעת החוק, חתמו עליה ח"כים רבים ממפלגת העבודה ומ"קדימה", ובהם נחמן שי, מאיר שטרית ואחרים. אך מי שהתייצבה נגדו בתוקף ובלמה אותו, הייתה יו"ר "קדימה" ציפי לבני.

הדברים הללו מוכרים וידועים. מה שפחות ידוע, הוא שדיכטר לא היה הראשון שאמור היה להעלות את החוק. אמנם הצעת החוק המקורית אמורה היתה לצאת מאותה סיעה, "קדימה", אך לא דיכטר היה המוביל שלה. הובילה אותה ... ציפי לבני. היא, ולא אחרת.

איני מספר זאת כרכילות וגם לא כשעשוע טריוויה פוליטית, אלא כיוון שעובדה זו מטילה אור על מהות הצעת החוק, ומכאן, על הכיוון שלטעמי ראוי להמשיך בו עתה.

חוק יסוד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, נולד וקודם במכון לאסטרטגיה ציונית. הפנייה הראשונה להובלת החוק היתה לציפי לבני, ולא בכדי. יוזמי החוק ראו חשיבות רבה בכך שהוא לא יתויג כחוק "ימני", אלא כחוק שמבטא את הקונצנזוס הלאומי של מדינת ישראל. מעבר לחשיבות שבעצם החוק – עיגונה בחוקה של זהות מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, היתה להצעת החוק חשיבות נוספת. המחלוקת ההולכת ומעמיקה בין "שמאל" ו"ימין" סביב סוגיית גבולות המדינה וההקצנה של כל מחנה, הנגרר אחרי הקיצונים בשוליו, הינה איום חמור על החברה הישראלית. שיח הקצוות הזה עלול למוטט את החברה ולהביא לקרע לאומי. לנוכח סכנה זו, ראוי לבחון יחד מה המכנה המשותף של הזרמים הציוניים השונים; מה מחזיק אותנו יחד, על מה אנו יכולים לשלב ידיים, להתעקש, להיאבק, להילחם יחד, גם כאשר אנו חלוקים בינינו בשאלת הגבולות.

עמוס עוז אמר פעם שהציונות היא שם משפחה, ויש בה שמות פרטיים שונים – ציונות דתית וציונות חילונית, ציונות סוציאליסטית וציונות רוויזיוניסטית וכן הלאה. החוק נועד לגבש את המשפחה סביב המכנה המשותף שלה, המאפשר את קיומה, בלי לטייח את המחלוקת על הגבולות.

[אהוד: כל שנותיי הבוגרות אני חושש שמא עמוס עוז יאמר יום אחד שהשמש לא תזרח מחר – ונהיה כולנו נידונים לאפלת נצח].

כאשר הוצע לציפי לבני להוביל את החוק, היא הרימה את הכפפה בשמחה. היו לה הערות שונות ותיקונים מסוימים, אך רוח החוק היתה מקובלת עליה. הרי מה משותף למחנה שלתוכו גדלה וממנו פרשה ולמחנה אליו הצטרפה, אם לא ההסכמה על החזון הציוני, בדבר קיומה של מדינת לאום יהודית בארץ ישראל?

הרגליים הקרות שקיבלה ציפי לבני, שלפתע מיאנה להוביל את החוק, היו אות מבשר רע. בהמשך הדרך ראינו שלא היה זה מקרי – לפתע הצעת חוק שנועדה לבטא את התשתית האידיאולוגית הציונית המשותפת לכולנו, ברוחה של מגילת העצמאות, הייתה לסלע מחלוקת קשה ומרה בין המחנות.

המחלוקת הזאת יצרה דילמה קשה. הימנעות מחקיקת החוק, תנציח את המצב האבסורדי, שבו חוקתה המתגבשת של המדינה (חוקי היסוד הם החוקה המתגבשת בהדרגה) אינה מעגנת את מהותה של מדינת ישראל וזכות קיומה – היותה מדינת הלאום של העם היהודי. הימנעות מחקיקת החוק, מנציחה את המצב, שאין בחוקה הישראלית ביטוי לליבת הכרזת העצמאות: אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. יתר על כן, הימנעות מחקיקת החוק אחרי שהוא עלה על סדר היום והיה בראש סדר היום הלאומי – כמוה כהצהרה ישראלית נגד מהותה של המדינה.

כאשר המלחמה הערבית הבלתי פוסקת נגד קיומה של ישראל נובעת משלילת זכותו של העם היהודי למדינת לאום עצמאית במולדתו – חוסר יכולת של מדינת ישראל לעגן זאת בחוק, הוא שבר לאומי ומכה אסטרטגית קשה למדינת ישראל. מצד שני, חקיקת חוק הלאום על חודו של קול, תוך התנגדות קשה וחריפה, בתוך מחלוקת הקורעת את החברה, אף היא נזק אסטרטגי חמור. אני יודע שיש בין אנשי הימין מי שחפצים בהליכה עם הראש בקיר והמשך החקיקה כמות שהיא, דווקא כדי שהחוק יבליט את השסע ויחריף אותו, והם יוכלו להציג בצהלה את השמאל הציוני כאנטי ציוני. אולם כיוון שאני משוכנע בציונותו של השמאל הציוני, אני מעדיף דרך אחרת, שתממש בצורה קצת שונה, את הכוונה היסודית של החוק, לבטא את הקונצנזוס הלאומי. לצערי, הרעל הפוסט ציוני חילחל לתוך השמאל הציוני והוא משפיע עליו, והדבר בא לידי ביטוי בעיקר בפולמוס על חוק הלאום, אך היסודות הציוניים לא התערערו, והיכולת לגבש מחדש את החוק כחוק קונצנזואלי חיוני גם כדי להציל את תנועת העבודה ומה שקרוי "שמאל-מרכז", מהמדרון החלקלק לעבר מחוזות הפוסט-ציונות.

אני מבחין בין שני סוגים של התנגדות לחוק הלאום. ישנה התנגדות עקרונית לזהותה של ישראל כמדינה יהודית. מאמרי המערכת של "הארץ" והכותבים המרכזיים של עיתון זה, הם ראשי המבטאים את הקו הזה. הם רוצים את ישראל כ"מדינת כל אזרחיה" – הגדרה שקרית, שכוונתה לבטא בשפה נקייה את ביטול הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית.

התנגדות מסוג אחר היא באמירה שהחוק, העוסק אך ורק בהיותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, מפר את האיזון שבין מדינה יהודית ודמוקרטית. אלה שמבטאים את הטענה הזאת, מאמינים שישראל צריכה להיות מדינת לאום יהודית, אך חוששים שחקיקת החוק בלי להגדיר במקביל את צביונה הדמוקרטי, היא מזיקה ואינו מיטיבה לבטא את מהותה הרצויה והאמתית של המדינה.

בעיניי, אין הצדקה לביקורת הזאת. חוק הלאום אינו סותר כהוא זה את אופייה הדמוקרטי של המדינה ולוּ בסעיף אחד מסעיפיו. הוא פשוט לא עוסק בכך, ואין סיבה שיעסוק בכך, כי עיגון אופייה הלאומי של המדינה אינו זקוק לבייביסיטר צמוד – הגדרתה הדמוקרטית.

יתר על כן, חוקי היסוד של ישראל מעגנים את צביונה הדמוקרטי של המדינה, ובראשם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק. מן הראוי לחזק את הדמוקרטיה הישראלית בחוקי יסוד נוספים: חוק יסוד זכויות חברתיות וחוק יסוד חופש הביטוי. אולם אין בחוקה כל ביטוי להיותה של ישראל מדינה יהודית, והחוק נועד לתקן את המעוות.

כאשר כתבתי על הרעל הפוסט-ציוני שחילחל לשיח הישראלי, התכוונתי בדיוק לכך – למצג השווא על פיו קיימת סתירה כלשהי בין מדינה יהודית לדמוקרטית, וכאילו יש צורך בפשרה ובאיזון בין השתיים. אין לכך שחר. אין חפיפה בין השתיים, פה ושם עלול להיווצר מתח בין ערך דמוקרטי זה לערך לאומי אחר, אבל בוודאי שאין ביניהם סתירה מהותית. אדרבא, ניתן וראוי לחזק במקביל, ככלים שלובים, הן את היותה של ישראל מדינה יהודית והן את היותה מדינה דמוקרטית.

הרעל הזה חילחל גם לימין הישראלי, והדבר התבטא באמירות מזיקות של דוברי הימין בפולמוס על חוק הלאום, על פיהן החוק נועד לאזן את הצד היהודי במשוואה של ישראל שנוטה מדי לצד הדמוקרטי, אמירות שאך חיזקו את החששות בשמאל ואת ההתנגדויות לחוק, כאילו הוא פוגע בדמוקרטיה הישראלית.

במצב שנוצר, את הדיון על החוק כמות שהוא החליף דיון על דימוי שגוי שלו, כחוק הפוגע בדמוקרטיה. במצב שנוצר, אין מצב שניתן יהיה לחוקק את החוק בהסכמה רחבה. אם חוק יסוד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי יתקבל ברוב מצומצם ותוך מחלוקת קשה, נזקו עלול להיות גדול מתועלתו; דווקא כיוון שהוא בעיקר חוק הצהרתי.

לפיכך, ראוי לחשב מסלול מחדש. תחת חוק הלאום, יש לחוקק חוק יסוד המבטא את חזונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית ויהיה המבוא לחוקה. חוק זה יגדיר לראשונה בחוקה את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, את ההמנון, הדגל והסמל כסמליה היהודיים של המדינה, את מחויבותה לעם היהודי בתפוצות הגולה, את מחויבותה לפעול לעליית יהודים לישראל, את מחויבותה החוקתית לחוק השבות ואת כל עיקרי חוק הלאום. ובמקביל, הוא יעגן בחוקה את צביונה הדמוקרטי של המדינה, את מחויבותה לשוויון זכויות מלא לכל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומגדר, את מחויבותה לזכויות הפרט האוניברסליות, והכל – ברוח מגילת העצמאות.

סביב חוק זה ניתן יהיה לגבש קונצנזוס לאומי רחב ביותר, ולחוקק את חוק הלאום החיוני כל כך, בלי שהוא יעורר פחדים, שבלאו הכי אין להם אחיזה במציאות.

* * *

מנחם רהט

רוורס בפוּל גז

על בנימין נתניהו כמועמד לתפקיד הבלפור של הפלשתינים,

על ברכת הגז הטבעי ועל השְׁמָנִים לנר חנוכה

מחוות לסכינאות. מכתב שעליו חתמו לפני ימים אחדים 59 ראשי מועצות ביו"ש, מבטא בתמציתיות את סיפור הפיכתו של בנימין נתניהו ללורד בלפור של הפלשתינים. "בשנתיים האחרונות." כתבו לנתניהו ב-25 בנובמבר, "הוקפאה על פי מדיניותך ההתיישבות ביו"ש לחלוטין. המציאות מחפירה. הופסקו השיווקים ונעצרו כל ההחלטות התיכנוניות. ואם לא די בכך: ההקפאה הינה חד צדדית רק כלפי האוכלוסייה היהודית. הבנייה הערבית המסיבית ביו"ש ופריצת דרכים ע"י הערבים במגמה מוצהרת להצר צעדיה של ההתיישבות בתחומי הביטחון, החקלאות והבניה." ממש מצע מרצ על רגל אחת. בלפור לפלשתינים.

עוד בטרם יבשה הדיו על מחאה זו, נודעה התוכנית האווילית שהגה נתניהו, לייצר מחוות חדשות לסכינאות הפלשתינית: העברת 40,000 דונם לרש"פ, בתוספת נשק ותחמושת וכלי רכב ממוגנים, ואולי גם לשקול שיחרור מחבלים. קשה להאמין שהאיש שחונך על הדר בית"רי, ז'בוטינסקאי, מעז להציע נוסחה משפילה של 'שטחים תמורת שקט', שמשמעותה האמיתית – שטחים תמורת לא כלום. אפילו פרס לא ירד כל כך נמוך. הוא לפחות דיבר על 'שטחים תמורת שלום'. היום הנוסחה צנחה לגובה הדשא: תנו קצת שקט, קבלו רבבות דונמים.

וכך מתברר שנתניהו, האיש שהמציא את ההקפאה, אבל מקיף עצמו בכיפות סרוגות אולי כדי לטהר את עצמו בק"ן טעמים, ממשיך לשטות במחנה הלאומי, ולהתקרב למעמד הבלפור של הפלשתינים. הוא עשה זאת עוד לפני הבחירות האחרונות, כשהצליח לגייס ראשי מועצות חשובים ביו"ש – יוסי דגן ממועצה אזורית שומרון, אבי רואה ראש מועצת מטה בנימין, דוידי פרל ראש מועצת גוש עציון, שי אלון ראש מועצת בית אל – שילחצו על הציבור להצביע למענו, והמשיך לתעתע במצביעי הימין בבחירות עצמן, על מנת להשתמש בקולם להקפאת הבנייה ולחלוקת מתנות חינם לערבים.  

לזכותו של נתניהו ייאמר, כי הוא לפחות נחן במידת הכרת הטוב. יומיים לאחר הבחירות הוא פירסם בעיתוני המיגזר הדתי לאומי את המודעה הבאה: "תודה למצביעי הציונות הדתית! ברגע המבחן גיליתם אחריות לאומית ועמדתם לצידי. נעמוד מאוחדים בשמירה על אחדות ירושלים, ההתיישבות ומורשת ישראל. יישר כוח!" – וסילסל חתימתו בשולי המודעה (20.3.15). 

מה נותר מכל התחייבות ה"נעמוד מאוחדים"? רק דיבורים: אפס אחדות ירושלים (נסו לעבור דרך שער שכם או להגיע למערת שמעון הצדיק, ותבינו מה זה לחטוף סכין, אבן או בקבוק תבערה). אפס בנייה בהתיישבות ובירושלים. והעברת ענייני המורשת למפלגה חרדית, תוך הדרת הציונות הדתית ממשרד הדתות, מהרבנות הראשית, מבתי הדין, ממערכת החינוך הצה"לית, ועוד.

לכל זה נוספה הודאתו של נתניהו עצמו, בהופעתו בקונגרס הציוני (20.10.15), על התקרבותו למעמד הבלפור של הפלשתינים: "במהלך כהונתי, בנינו בהתנחלויות הרבה פחות מאשר במהלך כהונתם של אולמרט, שרון וברק. בכהונה הראשונה שלי בנינו בממוצע 3,000 יחידות בשנה ביו"ש. ברק בנה 5,000 יחידות, שרון בנה 1,900 יחידות ואולמרט בנה 1,700 בממוצע בשנה. בכהונות האחרונות ירדה הבניה ל-1,500 יח"ד בשנה בממוצע. אלה העובדות ואלה המספרים המדוייקים. אין עלייה בבנייה בהתנחלויות, אלא ירידה."

לגזירות 'הספר הלבן' של נתניהו, שמקפיאות את השטח בשנים האחרונות, נוספה היוזמה האווילית להענקת פרס חינם לסכינאות. לתשומת לבם של אנשי ההתיישבות הדגנ'ים והפרל'ים וחבריהם, שנרתמו במערכת הבחירות לעגלתו של נתניהו. כדאי שתשאלו את 59 ראשי המועצות.

פול גז. עם כל הביקורת על התנהלותו 'הבלפוּרית' של נתניהו, מגיע לו צל"ש באשר להתנהלותו בנושא מתווה הגז. יותר ויותר מתברר שמלחמות השמאל להותרת הגז בקרקע הים, אינן לטובת הציבור.

המלחמות הכל כך שקופות הללו, הניעו את אושיית השמאל עירית לינור, לכתוב על קיר הפייסבוק שלה: "עוד הפגנה נגד שוד הגז יוצאת לדרך, בהשתתפות אירגונים ירוקים (כמעט כולם במימון הקרן החדשה וכספי מדינות זרות), יחד עם אקטיביסטים שמאלנים וסוציאליסטים, שלא הצליחו להחליף את השלטון, למרות שיצאו לרחובות בהמוניהם עם כל השלטים הנכונים, למרות שגרו באוהל בשדרות רוטשילד, למרות שהצביעו רק לא ביבי.

"מדברים על קשרי הון-שלטון... אסור לשכוח שהאינטרס הלאומי הוא לדבר גם על קשרי הון-אופוזיציה. אז הנה הדיבור שלי על קשרי הון-אופוזיציה: מעבר לכתף של המפגינים רואים – בתמיכה מוראלית בעיקר, אבל גם כספית – את הקרן החדשה לישראל, שהיא סוכן זר ועויין למדינה, ושרוב הגופים שהיא מממנת נועדו לקנות למיליונרים אמריקאים ישראל חדשה לגמרי, כזאת שאף אחד מאיתנו, לא ימין ולא שמאל ולא מרכז, הצביע עבורה בבחירות הדמוקרטיות שנהוגות כאן. גם אם היה מתברר לי שכל מתווה הגז הוא קנוניה מושחתת שנועדה לתת לתשובה בחינם את כל מאגרי הגז של ישראל, הייתי מעדיפה את השחיתות של תשובה, על פני הצדק של הקרן החדשה."

ינון מגל. לפני הכל צריך לומר, שיש להסתייג מהתנהגותו בעידן של טרום היותו ח"כ בבית היהודי. גם אם אז הוא שקע עד קצה אוזניו בבועה התל אביבית, ובסטנדרטים המקובלים שלה. ואחרי ההסתייגות יש להודות: פרישתו האבירית הפגינה, כי הוא מקבל על עצמו סטנדרטים מחמירים, הראויים לסיעה דתית.

ועם זאת, צריך להיות ברור, שפרישתו מהווה מכה קשה לבית היהודי. בניגוד לדעות המתחסדים, אבירי השמן הזית הזך, הסבורים שהפוליטיקה היא מיסדר הטהרנים, אסור לשכוח שכל השמנים כשרים לנר חנוכה. ביטא זאת היטב בשיחה עימי פעיל בכיר מאוד בליכוד: "אין לבית היהודי מושג, איזה נזק נגרם לו. עם מגל היה הבית היהודי סוחף אפילו 17 מנדטים."

לידיעת המצקצקים.

מה שבטוח, עם 17 מנדטים, גזירת ההקפאה ויוזמות מופרכות מסוג שטחים תמורת שקט, לא היו באות לעולם.  

* * *

"האומה" מאתיים – מקור לגאווה ולסיפוק

יצא לאור  הגיליון ה-200 של רבעון "האומה", אותו עורך יוסי אחימאיר עוד מהאלף הקודם, וליתר דיוק – מאז 1999.

 להלן תוכן העניינים של הגיליון הגדול והחגיגי ובו 256 עמודים:

* בפתח הגיליון

בסימן מאתיים – בין האומה ל"האומה"

* יצחק בן-ישראל: הטלטלה הערבית והטעות המערבית

* עדו נתניהו: מחזאות וחזיון: מחשבות על הרצל

על ומאת ז'בוטינסקי

* משה הלוי: המבול קָרֵב: "טעיתי בסברה שלא תפרוץ מלחמה"

* זאב ז'בוטינסקי: כמה יהודים יכולה ארץ־ישראל לקלוט?

* אפרים אבן: ז'בוטינסקי למוסוליני ב־1922: "הפאן־ערביזם לא יתגשם לעולם"

* עקיבא צימרמן: "המכחול המגוייס" של הצייר היהודי ארתור שיק

* זאב ז'בוטינסקי: האם הדמוקרטיה אשמה?

* יורם ארידור: ממשלה, משילות ומושלים משפטיים

* ענת רוט: ההכרעה הדרמטית בכפר מיימון בין עם ישראל לארץ־ישראל

* חיים לזר־ליטאי: "מתהלך בינינו חוזה הצופה למרחקים" – פגישות עם

אורי צבי גרינברג

"האומה" 200

* צור ארליך: מאתיים

* נורית גוברין: כתבי־העת העבריים אז והיום: הקושי בהתמדה, המעבר לאינטרנט

* יוסף קיסטר: "ההגות הלאומית על כל גווניה ולא ברתחנות של פולמוס"

* עמי דור־און: על "האומה" להתנחל בקרב ציבור המתנחלים

* אמיר גולדשטיין: שני אליהו: מהדרה להכרה, ממהפך תודעתי למהפך פוליטי

* יובל ארנון־אוחנה: תכניתו של המופתי להקים משרפות בעמק דותן

* דני אשר: המודיעין העכשווי – "לחשוב על העתיד" ולא לחזות אותו

* נתן ברון ועמיחי רדזינר:  צוואה גורלית: המאבקים על הירושה של "הרוטשילד מעדן"

* משה בר־אשר: "אל אדון על כל המעשים" – מן הפיוטים המושרים ביותר

ביקורת ספרים

* אליקים רובינשטיין: מיקרוקוסמוס של הסיכסוך הלאומי

* אלי חזן: "תכנית ההכלה" שתוביל למדינה אחת

* יחיעם ויץ: עוד חוליה בקריסת השלטון הבריטי בארץ

* יוסי ברנע: מבט שונה על שואת יהודי הונגריה

* משה יגר: עלילות "טרזן" הישראלי בדרום סודאן

* חבצלת פרבר: ילד יהודי מסתתר וגוי צדיק

* אורי הייטנר: "הוי בני המכבים, העמידו את עמכם!"

נתקבלו במערכת

ספרות

* מירון ח. איזקסון: "פֶּה", "כַּפָּתֵךְ" (שירים)

* רחלי אברהם־איתן: "צריך קול הפוך" (שיר)

* יצחק גנוז: "מִלִּים מְכֻנָּפוֹת" (שיר)

* יעקב סיקא־אהרוני :"נִדְרִי", "נַגֵּן לִי הָרוֹעֶה" (שירים)

* יוסי גמזו: "נס חנוּכּה של מאסטרו וילי מאנסבּאך" (סיפור)

* ראובן קשאני:"ארצי, ארץ ישראל" (שיר)

המבקשים לרכוש את הגיליון, נא לשלוח המחאה, לפקודת "האומה", לכתובת:

רבעון "האומה", ת"ד 23476 תל-אביב, 61234

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

אזהרה: זה ספר נשכח שאינו נחשב שייך לספרות העברית!

ואסור ללמדו פן יֵדעו בבתי-הספר את תולדות היהודים!

פרק שמיני

המשך הסיפור הקודם ושאלה: האם להתערב בחזית סיני ולשנות את תוצאות מלחמת העולם (הראשונה)?

"כך אמרנו לו," המשיך עַבּד בסיפורו, "ולו רק ראיתם איך אורו פניו ונפקחו עיניו! איך קם כרגע וקרא:

"'הראו לי אותם! איפה הם?'

"הולכנו אותו אל האוהל, נכנסנו. 'הנה הם, יהוד חייבר הנערצים!' – אמרתי לו. הוא קרב אליהם והשתחווה בפניהם פעמיים ושלוש.

"'מה רצונך, אחינו?' שאל בנו של שיח' פרחן, הוא חמדן החסון, בקול שליט.

"'בואו נא אל יַמַן, היא תימן, וראו את אשר יעשו לנו המוסלמים, הגויים, הם שוחטים, שודדים, כאשר עשו לי – שחטו את בני לעיניי, ואשתי – ביקעו את ראשה בחרב, וגם את אבי ואת אימי, ועוד אנשים לרוב – ' וכך היה בוכה ומספר כמו לפני קאדי, שופט – 'בואו, ראו, דם אישְׂראִיל נשפך כמים... כמים...'"

"הו!" אמר רני, "שמעתם? הלא זו בדיוק השורה האחרונה בשיר!"

אבבטן, מפענחן המצטיין של שורות השיר, לא שם ליבו ולא הגיב. לאמיתו של דבר, מזה כמה רגעים החלו בוקעות אנחותיו, לא לשמע מעשי-ההרג שסיפרם עבד, אלא בגלל הרכיבה הלא-נוחה, ברגליים תלויות, על גבי הגמל. מרגע לרגע נדמה היה לו שדבשת-הגמל, מבעד לכר-האוכף,  נתקעת, אין צורך לפרט היכן, וכאבו נעשה קשה עם כל פסיעה ופסיעה.

ואילו קפיטן יוקי לחש לרני: "אחר-כך נשווה את כל הפרטים, ונתייעץ. אני מקליט כל הזמן, בחשאי, ומשדר ל'צפנת פענח'."

"'ומה שמך?' – שאל חמדן את האיש," המשיך וסיפר עבד. "'אני יחיה בן שמעון לוי, ואתם, אתם יהוד חייבר, בָּנִי מוּסָא אתם, בני משה, אחים אתם, גיבורים, הלא תבואו לעזור לנו. לבני אישראיל? אינכם יודעים כי כעבדים, עבדים אנו! אתם אינכם יודעים כלום! בואו, קומו, חמושים בנשק בואו, וניקמו נקמת דם אישראיל! לנו אין כוח, אפס כוח. אפס...'

"ועוד הירבה לדבר דברים בלשון יהודים שלא הבנו, ואז אחד מאיתנו רגז עליו וצעק: 'דבר איתנו ערבית! יהודי חייבר מדברים ערבית והם אוהבים את המוסלמים ולא ילכו לקראתם למלחמה!'

"'לא ילכו?' צעק יחיה, 'יאהבו? אתה מרמה, מרמה!'

"'לא! אוהבים אנחנו את המוסלמים!' אמרו רבים.

"'אוהבים? תתנכרו לאחיכם? אתם לא תבואו? אז בגדו יהוד חייבר! בגדו ואינם! אויה לי, מה אעשה עתה? למה הלכתי ימים רבים במידבר? לשווא! הרגו אותי, הרגו גם אותי! יאללה... שלפו את החרב! אין יהוד חייבר... אין... אבדה התקווה... בגדו... אינם... אינם...'"

 זקנו הקצר של עבּד הזדקר בהתלהבו, קצוות שיער-השיבה שבראשו הבהיקו באור הדל, ועיניו השחורות יקדו כאילו היה הוא עצמו היהודי המעונה מתימן.

לפתע נשמעו קולות מתקרבים הקוראים בשמו – "עבּד! עבּד!" – החבורה האיצה בגמליה ועד מהרה פגשו שני פרשים, ממלווי המפקד הראשי, שבאו לקראתם והודיעו לעבּד כי המפקד שואל אם נכונה השמועה כי יש פה בקרבת מקום איזו באר אשר חצבו האנגלים.

עבד ענה שאכן הבאר נמצאת במרחק שעה-שעתיים, אך האנגלים פוצצו אותה בטרם עזבו את המקום. בכל זאת, אולי נותרו בה מעט מים, והוא יודיע למפקד כאשר יגיעו אליה.

"האם לא תוכל לגלות למחנה העייף והצמא הזה איזו באר מים במידבר?" לחש רני לקפיטן יוקי.

"מה אני, משה רבנו המוציא מים מן הסלע? והלא ראית מה התודה שקיבל על כך משה, בתנ"ך!"

"האנשים צמאים מאוד, ממש רחמנות. לפעמים גם אני, באמצע הלילה, מתעורר צמא נורא, ואז אבא מביא לי לשתות מיץ פטל – "

"שמע רני," השיב קפיטן יוקי, והפעם ברצינות. "פילוסוף יווני אחד שחי לפני שנים רבות, אריסטו שמו, אמר כי לעבר יש תכונה כזו שאפילו האלים אינם יכולים לשנותו. זכור זאת בכל מסענו, מעתה ולהבא, גם אם יידמה לך לפעמים שאנחנו מתערבים במאורעות. אני אמנם הצלחתי, בזכות המהנדס טרנופולסקי, לקבל מדחס משוכלל שבאמצעותו אנו יכולים לשנות את כיוון הזמן ולנסוע לאחור, אך לא עולה כלל על דעתי להתחרות באלוהים ולשנות את העבר! הלא בכך אגרום לבלבול גמור בהיסטוריה, ואפילו אם מדובר במקרי-חירום, של חיים ומוות, של הצלת יהודים, שהיא מטרת שליחותנו. על אחת כמה וכמה, מה לי להכניס ראשי בעסקי המדיניות העולמית, ובמלחמה שבין האימפריה התורכית לאימפריה הבריטית!? תאר לעצמך שאני משקה את כל המחנה הגדול הזה, ומחזק אותו, וגורם בכך לניצחון התורכים ולשינוי מהלך מלחמת העולם הראשונה – "

"מדוע אתם קוראים למלחמה זו, הראשונה?" תמה יהודה בורלא, אשר קלט שמץ מהדברים האחרונים. "זוהי, אמנם, המלחמה העולמית הגדולה, אך כולנו מקווים שהיא האחרונה, ולא תהא עוד מלחמה עולמית אחריה."

"אמן, כן יהי רצון!" אמר קפיטן יוקי, אשר לא רצה לצער את המתורגמן החביב ומסביר-הפנים, שרכוב על גבי גמל בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה – בסיפור נוראותיה של השנייה. דייה לצרה בשעתה.

"כך חי אצלנו שנים רבות. אבא יחיה מַחְמַד – קראנו לו. היה יושב באוהלו ומורח את אצבעו בכף-ידו, או מדבר כאילו נמצאים מולו יהודי חייבר. ולפעמים היה שר, ובלילות, כאשר זרח הירח, שכבנו כולנו על יד בתי-השיער, האוהלים, והוא שר את שיריו. גם עתה נדמה לי שאני שומע את קולו – " ועבד החל שר, וקולו מנסר בדממת הלילה, במנגינה בידואית, עצובה וקורעת לבבות:

"אָבוּד, כִּגְדִי בֶּהָרִים, אֶגְעֶה בַּלֵּילוֹת,

גוֹרָלִי הִכָּנִי וְעֵינַי אֲפֵלוֹת,

תִּגַּר דִּמְעַת עֵינִי, וְלִבִּי – יָבֵשׁ,

אֶקְרָא לְרוּחַ הַמִּדְבָּר וְהוּא חֵרֵשׁ."

אנחותיו של אבבטן גברו עתה מאוד, ועבּד, שלא ידע סיבתן האמיתית, ביקש לשאול אם קרוב-משפחה הוא לאבא יחיה מחמד, שהרי השמות דומים – אבבטן, אבא יחיה.

אבבטן, מתנשם על דבשת גמלו ומזיע בעבאיתו למרות הקור החריף של ליל חודש ינואר במידבר סיני, ביקשם לעצור לרגע. הוא קירב גמלו לזה של רני וביקש ממנו את המחברת. אך אויה, האור המועט לא איפשר לו לקרוא.

היה זה רני שהציל את המצב באומרו: "אין צורך, אני יודע את השיר בעל-פה!"

והוא החל מדקלם, ברגש רב ובהטעמה נכונה, את "כְּאָב היית לגואלנו" וכל השאר, בדיוק כפי שהודפס, בחרוזים, בסוף הפרק הרביעי.

"שכחת!" העיר לו מישהו (לא קשה לנחש מי), "את השורה האחרונה!"

"איזו?"

"בעריכת אבבטן בן עצל!"

ואבבטן לא התבייש לבקש מיהודה בורלא לתרגם גם את השורה הזו מעברית לערבית.

"לא," אמר עבּד, "מעודי לא שמעתי שיר כזה מפי אבא יחיה מחמד, ולא ממישהו אחר." ויהודה בורלא הוסיף, "גם אני לא שמעתי מעודי, אך אם הולכים אתם בעקבותיו לגלות את יהודי חייבר – בדרך הנכונה אתם הולכים! – ועצתי לכם: מהרו לשאול על אודותם את השומר והצייד המהולל יחזקאל חנקין, אשר יצא במסעות לחפשם, ואין מומחה גדול ממנו בארץ ליהודי המידבר האגדיים! ואם אינכם מוצאים אותו, שאלו עליו אצל רחל לישנסקי. לפני שבע שנים פגשתי אותו לראשונה בחַדְרָהּ בירושלים, על המחצלת, יושב ומספר על נדודיו בין שבטי הבידואים. אני הייתי אז תלמיד הסמינר למורים בירושלים. שלושה חברים היינו ללימודים, יצחק שמי, דוד אבישר ואני. ומאוד התיידדנו עם רחל וחברה-לחדר, אבנר."

"והיכן החדר?"

"ברחוב החבשים."

הגיע אפוא הזמן להיפרד. לחצו ידיים, בירכו בערבית ובעברית, השאירו לעבּד וליהודה בורלא מים וביסקוויטים, והודו לבורלא על עצתו הנאמנה. משקפיו של בורלא הצנום נצצו באור הלבנה המועט כאשר אבבטן החזיק בידיו וטילטלו בהתרגשות:

"אדבר כסופר אל סופר. שמח אני על ההזדמנות שניתנה לי להכירך פנים-אל-פנים. קראתי את רוב הספרים שאתה עתיד לכתוב במרוצת השנים, ואני יכול לומר בביטחון גמור שהיית סופר גדול! אני בטוח כי המרכז לשילוב מורשת יהדות המזרח במשרד החינוך והתרבות ידאג להכניס את יצירותיך לתוכניות-הלימודים בבתי-הספר!"

"בהצלחה! בהצלחה אדוני המוזר," מילמל בורלא, "ואנא, היזהר שלא לרכוב שנית על הגמל בלי כובע בשעות היום החמות, כי במידבר השכל, בשמש, לפעמים מתייבש –
"

*

"ועתה," אמר קפיטן יוקי, "אנחנו מפליגים עוד קצת לאחור, אל שנת 1908 בירושלים! לרחוב החבשים – "

"אבל מה עתיד להיות סופו של המחנה הגדול הזה?" שאל רני, אשר הצטער לעזוב את מידבר סיני באמצע הסיפור.

"התורכים יגיעו בעוד כמה ימים אל חוף התעלה, בין אגם תמסח לאגם המר הגדול," סיפר אבבטן, "והם ינסו לחצותה בלילה, אחר חצות, בסירותיהם, ובחיפוי מכונות-ירייה תורכיות מן הגדה המזרחית. הם עתידים להילחם היטב. כדורים יומטרו עליהם כברד. הם יפלו כזבובים. פצועיהם ייהדפו אל תוך התעלה ויטבעו. זעקות ודם יתערבבו במים המלוחים, השחורים, ואש היריות ממעל. אבל הם יוסיפו להתקדם, וכמה מהם יצליחו לחצות את התעלה בסירותיהם, למרות האש העזה של החיילים האנגליים וההודיים, המבוצרים בחפירות לאורך הגדה המערבית.

"לפנות-בוקר יצליחו האנגלים להתגבר על ההתקפה, אך בידי התורכים תיוותרנה עוד סירות רבות לניסיונות צליחה נוספים. ואז, עם שחר, תעבורנה בתעלה אוניית המלחמה הצרפתית 'רקוויאם' ואוניית הצי ההודי המלכותי 'הארדינג' ועוד משחתת אנגלית אחת – ותפגזנה בתותחיהן כל אחת מן הסירות התורכיות שתיראנה לעין, על פני גבעות החול. התורכים יימלטו חזרה אל המידבר, וזה יהיה סוף מסעו של ג'מאל פחה אל תעלת סואץ!"

  *

הם טסו שנים אחדות לאחור, והפעם בכיוון צפון-מזרח, לירושלים. על הרי-יהודה פסעו במהירות אחורנית עדרים-עדרים של עיזים שחורות עם רועיהן, חמורים נערו מלהיפך, עשן-הַתַּבּוּנִים ירד משמיים ארצה, ורק עצי הזית העתיקים כמעט שלא השתנו, נטועים על פני גבעות המחליפות צבעים מדי רגע: אביב, חורף, סתיו וקיץ.

תוך כדי נסיעה שאל רני את אבבטן:

"האם נכון מה שסיפר עבּד מפי אבא יחיה מחמד על מה שעוללו לַיהודים בתימן?"

"לצערנו, מקרים כאלה אכן קרו. הלא לשם כך לוקח אותנו קפיטן יוקי אל יהודי המידבר! אולי הם נתונים בצרה? מדוע שאלת, רני?"

"שמעתי בטלוויזיה מישהו אומר כי ליהודים שבאו מארצות-המזרח היו חיים טובים יותר כשחיו אצל הערבים, לפני שקמה מדינת ישראל. ורק כשבאו לכאן – נשבר הכול! ריססו אותם ב-די.די.טי! המשפחות התפוררו – "

"מי שאמר זאת, אני בטוח שמשפחתו לא באה מתימן. לא שמעתי יוצאי-תימן שמתגעגעים לחיים שהיו להם פעם, בגלות. אולי זה היה מישהו מיוצאי מרוקו, טוניס או אלג'יריה, שחיו כמו כמו מלכים לפני שעלו ארצה."

"ברצינות?"

"ברצינות – אנשים אוהבים להתאונן ולספר שפעם היה להם יותר טוב, למרות שלעיתים קרובות מתברר שההיפך הוא הנכון!"

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד בן עזר. אני מזדהה עם כל מילה שכתבת בכותרת על ה"נאצית החדשה" אילנה המרמן. [לא נתקלתי במאמר. לא ייתכן שהודפס ב-29.11 שזה היום!] מזעזע!

חוה ליבוביץ

אהוד: כבר הודעתי בגיליון הקודם על הטעות בתאריך. המאמר המביש של המרמן התפרסם ב"הארץ" ביום 19.11.15. תוכלי אולי עדיין למצוא אותו באתר של העיתון.

דבר נוסף, למרות שלפי תוכנת המשלוח שלנו הגיעו כל גיליונות 1099 ליעדיהם, הודיעו לנו נמענים אחדים שלא קיבלו את הגיליון, ושלחנו אותו אליהם באופן פרטני. אנא, מי שלא קיבל את גיליון 1099 – עדיין לא מאוחר להודיע לנו ולקבלו.

* הגיעה אלינו תמונה לפיה בנו של ארדואן נפגש עם שר הכלכלה ושר האוצר של דאע"ש –  והבן מוצג כאחראי על שיווק הנפט שדאע"ש גונבים מעיראק. וכתוב ליד התמונה: "מישהו חושב שהנשיא ארדואן לא מרוויח מכך?"

בינתיים התבשרנו כי הרוסים מאשימים את הטורקים בהפלת מטוס הקרב הרוסי – וזאת כדי שהרוסים לא יפריעו להברחת הנפט העיראקי הגנוב של דאע"ש – מסוריה לטורקיה!

מעניין אם ארדואן קשור לכך גם כאינטרסנט פרטי, כלומר – שוחד, כנהוג ברחבי האימפריה העות'מנית עוד מימי הבקשיש.

* סגן שר ההגנה הרוסי, אנטולי אנטונוב, האשים את נשיא טורקיה, רג'פ טייפ ארדואן, ואת בני משפחתו – בכך שהם "מרוויחים מסחר בלתי חוקי בנפט תוך שיתוף פעולה עם ארגון המדינה האיסלאמית." בשיחה עם כתבים במוסקבה אמר אנטונוב כי לרוסיה יש ראיות לפיהן ארדואן ומשפחתו מרוויחים באופן אישי מסחר זה. לדבריו, אנשי משרד ההגנה הציגו לנספחים צבאיים שמוצבים במוסקבה תצלומי לוויין המתעדים ג'יהאדיסטים משנעים נפט לטורקיה. ["הארץ" באינטרנט, 2.12.15].

* מרדכי בן חורין: על הכבוד להיות ערבי – ההתנפלות של יהודים על מעשי הזוועה של הטרוריסטים הערבים בספורטאינו במינכן אינה במקומה, כפי שלא יעלה על הדעת להזדעזע מטריפת אימפלה ע"י נמרים ולביאות או אכילת נבלות ע"י צבועים ונשרים או לביאות המלמדות את גוריהן לטרוף – והורים פלסטינים המחנכים את ילדיהם לרצוח.

אני גאה להיות בן לעם היהודי המזדעזע מיהודים השורפים בית על יושביו וילד קטן – ולא להיות ערבי המקבל בכבוד ובברכה שחיטת משפחות וניסיונות יום-יומיים לשרוף מכוניות ובתים על יושביהם.

* "ביום שישי [27.11] הופיעה שלי יחימוביץ' בוועידת התעשייה באילת. היא אמרה שמתווה הגז רע ושהתעשייה תשלם עליו ביוקר.

אלא שלהפתעתה, קהל התעשיינים מחה נגדה ואמר שהם רוצים את הגז, בתנאים הקיימים, עכשיו ומיד, בלי עוד עיכובים.

אבל יחימוביץ' לא התרשמה. היא ירדה מהבמה כועסת. היא הרי יודעת טוב יותר מכל תעשיין איך לנהל עסקים." [נחמיה שטרסלר,  "הארץ" באינטרנט, 1.12.15].

* שלום לך אהוד ושלמי-תודה על שהואלת להביא ב"חדשות" שלך את דבר המפרסם של ספרי החדש "פשר".

עלי לציין שהתרשמתי מאוד מרשימתו של עמוס גורן על "ילדי כ"ט בנובמבר", שגם אני נמניתי עליו, אלא שהוא שכח לציין שהיה לנו גם תפקיד נוסף במלחמת העצמאות – רובנו היינו בני  14 בגדנ"ע, ובתקופת מלחמת השחרור שלפני קום המדינה מילאנו תפקידים שונים, כמו העברת צווי-גיוס למלחמה אל בתי אזרחים, שנמנעו מהקריאה של ההגנה לצאת לקרב, או העברת ציוד צבאי ואף מזון אל מוצבי-כוחות ההגנה – ביהודיה, חיריה, כפר שלם וכדומיהם.

משה שפריר

* יהודה דרורי: "ציטוט: אהוד: בעינינו, ג'ון קארי מתחילתו היה פגע-רע, איש סכל והזוי, רואים זאת אפילו במבטים שלו ובשפת גופו – איש מיותר ומזיק שיחד עם אדונו אובמה עזר לדרדר את המזרח התיכון לַתוהו ובוהו של השנים האחרונות. שלא לדבר על טיפשותו התהומית במסכת יחסיו עם ישראל, כשהוא משוכנע כנראה שבעיית הבנייה הישראלית בירושלים המזרחית היא הסיבה לטירוף המוסלמי שחוגג באזורנו." [גיליון 1099].

אהוד, האם ידוע לך שג'ון קארי היה "נושא כליה" של ג'יין פונדה כאשר ניהלה את הקמפיין הקומוניסטי נגד המלחמה בווייטנאם... התפרסמה לא מכבר תמונה של ג'ון קארי לצד ג'יין פונדה בעת שאמרה בהאנוי, כשבחורים אמריקאים נהרגו, שהיא מוכנה לירות במטוסים האמריקאיים (וזכתה לכן לכינוי "האנוי ג'יין" עד היום) – הישנה נמר חברבורותיו?

הביוגרפיה של ג'יין פונדה, מתוך ויקיפדיה: "במהלך השנים סימל שמה של פונדה תכונות שליליות המיוחסות לצד השמאלי, הליברלי, של המפה הפוליטית האמריקנית. בשנת 2004, בעת המירוץ לנשיאות, כינה הרפובליקן אד גילספי את ג'ון קארי כ'דמוקרט מסוג ג'יין פונדה' כשהוא רומז לקשריו עם ארגון ותיקי המלחמה שבו תמכה גם פונדה. מתנגדיו של קרי הפיצו תמונות שבהן צולם עם פונדה בעצרת נגד המלחמה."

* "ח"כ איימן עודה נבחר לרשימת '100 הוגי הדעות הבינלאומיים ל-2015' של מגזין פוריין פוליסי. בעבר כללה הרשימה מדינאים בולטים בהם ברק אובמה, חסן רוחאני ואנגלה מרקל, לצד אנשי רוח וסופרים בהם דויד גרוסמן. הערב [1.12.15] ייצא יו"ר הרשימה המשותפת לסבב פגישות עם בכירים בבית הלבן." ["הארץ" באינטרנט, 1.12.15].

אנא מכם, קוראים יקרים, שילחו לנו בהקדם את כתביו הפילוסופיים של הוגה הדעות איימן עודה – אחרת נרגיש מקופחים מלהימנות על דבוקת האידיוטים המוסריים במדינת ישראל וב"הארץ".

* הבהרה: ב"חדשות בן עזר" מתפרסמים לא פעם דברים קשים מאוד נגד ערבים ומוסלמים ונגד אלה הקרויים "פלסטינים", דוגמת צאצא המשפחה הדמשקאית – ח"כ ד"ר אחמד טיבי, שהוא כנראה נכדו של מהגר סורי מצבא קאוקג'י, שהתיישב בטייבה לאחר מלחמת 48'.

ברצוננו להדגיש כי בכל מקרה הדברים אינם מכוונים כנגד כלל הערבים והמוסלמים, בהם אזרחי ישראל – אלא רק נגד אלה מביניהם שטרם השלימו עם קיומה של ישראל כמדינה יהודית, ועדיין חולמים להרוס אותה.

כך שכל קורא ערבי ו/או מוסלמי שקורא אותם – יכול לשפוט בעצמו אם אליו הם מכוונים ואם לא!

[פרסום חוזר]

* בשורות מהאסטרטגִית עקומת השכל ח"כ מרב מיכאלי, החכמה בערך כמו ג'ון קרי: "נתניהו, כהרגלו, עסוק ביצירת מצג שקרי ותעמולה שיוצרת הקבלה בין הטרור הפלסטיני והטרור של דאעש, אף שהוא יודע היטב שזה לא אותו טרור. אבל אם ישראל תמשיך להתעקש להשאיר את המצב בשטחים כמות שהוא הרי שהיא מקימה במו ידיה חממה לטרור הדאעשי והאחריות על כך תהיה מוטלת על נתניהו. היום, יותר מתמיד, דאעש הופך את ההסדר עם הפלסטינים למרכיב אסטרטגי חשוב לביטחונה של ישראל ולביטחון אזרחיה. כדי להיות חלק מהמלחמה נגד דאעש, חלק מהעולם המערבי, חלק מהקואליציה הזאת, ישראל חייבת להתקדם לעבר הסדר פוליטי עם הפלסטינים." ["הארץ" באינטרנט, 30.11.15].

* לפני לילות אחדים צפינו במקרה בתוכנית חוזרת בשחור-לבן של "אלה הם חייך" בעריכת עמוס אטינגר, המצויין, ובמרכזה הפעם יחיאל קדישאי, מי שהיה מזכירו של בגין במשך שנים ארוכות, ונדמה לי כי לבקשתה של ש. שפרה, בן עזר לקדישאי בהפעלת המחשב האישי שלו.

והנה, קדישאי סיפר בתוכנית, בין השאר, על המלון שהיה לאביו סמוך לחוף הים בנווה-צדק, ששם היו גם אמבטיות מחוממות של מי ים, לרוחצים ולנופשים. וכדי להמחיש את דבריו הוא מתאר: "יהודה ראב מפתח תקווה, היום הם קוראים לעצמם בן עזר, היה בא על חמור מהמושבה למלון לרחוץ באמבטיה של מי הים."

אסתר בסיפורי ילדותה מתארת כיצד בקיץ היו לוקחים את הילדים, שסבלו ממלריה, לרחוץ בים כדי להבריא.

* * *

אסתר ראב

שנים יפות

אמא היתה בתקופה זו צעירה ויפה, דקת-גו, תמירה ופניה מחוטבות ואציליות – אבל גם אבא וגם אמא היו קצת רחוקים ממני באותם הימים. ההיה זה על שהייתי עדיין כפתור חתום וסתמי, או הנבע הדבר מהיותם עסוקים בחייהם-הם, כשאמא, כל אהבתה נתונה לבן הבכור, ברוך – "שעשה צרות". הוא היה קשיש ממני בהרבה וחינוכו השמיע הדים בבית – "מלמדים", בית-ספר? – תלמוד-תורה, שיעורי צרפתית אצל מורה פרטי – לבסוף נפתרה השאלה בזה ששלחוהו לירושלים למשפחת אמא, על מנת שילמד שם תורה. הוא היה נער יפה להפליא ופראי לא מעט – לעומתו נחשבתי ל"ילדה הטובה". כשספג מכות מאבא הייתי בוכה – והוא שותק. תמיד היה בתנועה אחר משהו: קלע, כלבים, תעשיית דיו מאצטרובלי הברוש, תעשיית-בושם משיחי הגרניום הריחניים שבגינה. שותפו בכל ההרפתקאות היה "ג'יג'י" ((Georgie, בנו של האנגלנדר, בן-גילו, נער בלונדי שמן, ההיפך מאחי שהיה שחרחר, רזה, ודמה לבן-מלך מארצות-המזרח. השניים היו מתגרים בי ומלגלגים עליי, מושכים אותי בצמות ומעמידים לי "רגל" שהייתי כמעט תמיד נכשלת בה ונופלת.

בית-הספר היה בקירבת ביתנו – ובאתי אליו בגיל צעיר מאוד; היתה לנו מורה צרפתייה, שנשלחה, כפי הניראה, על-ידי פקידי הברון; היא היתה מעומלנת חולצות ותחתוניות, מרשרשת כולה ומפיצה ריחות-בושם; היא קישקשה בלשון זרה, ואני וגם האחרות לא למדנו מלה מפיה; מישהו כתב אל"ף-בי"ת עברי על הלוח השחור, ואנו העתקנו במחברות – מעודי לא הגעתי לאות ת' – אבל בכל-זאת קיבלתי, כמו כולם, ריבוע קטן וורוד, שלא ידעתי לקרוא בו את האותיות הלטיניות: "bon point", כלומר ציון טוב. הכל נידמה זר ומלאכותי, איני זוכרת באיזו שפה דיברנו. היתה זאת מעין כיתה א' בבית-הספר היסודי הראשון במושבה. הבנים למדו בנפרד – ואילו בהפסקות היינו נפגשים.

פעם, בשעת הפסקה, הכשילני שוב רצון-ההצטיינות שלי. עמדנו, חבורה של ילדים וילדות, על מיבנה עבה של מטר וחצי, בערך, שנמצא על מבואו של מרתף בית-הספר. עמדנו עליו כעל במה קטנה; הבנים החלו קופצים בקלות מגובה זה אל האדמה, אולם אף אחת מן הבנות לא העזה לקפוץ; עמדתי ליד חברי בן-ציון (גינזבורג) וראיתי את הלעג בעיניו – מיד קפצתי, או יותר נכון זרקתי את עצמי, מעל המיבנה הקטן. נישארתי שוכבת הלומה על הקרקע – נרעשו כולם. גם הבנים, גם הבנות – התאספו סביבי, ואני קמתי בקושי ונמלטתי על נפשי.

תמיד הייתי זורקת את עצמי לתוך איזו הרפתקה, מתוך מעוף דמיוני נועז – ולרוב נכשלתי.

הייתי רזה – המאלאריה כירסמה בי: אני זוכרת צמרמורת וחום חליפות; הרגשה כבדה בשעת הצמרמורת והתעלות וחגיגיות עם עלות החום, לפעמים עד ארבעים מעלות – כל אלה היו דברים שבשיגרה אז.

היתה לנו עוזרת ערבייה בבית ועגלון ערבי בחצר – לפרקים היתה הערבייה לנה בבית ואינה חוזרת לכפרה – וכן גם העגלון שהיה ישן באורווה. לילה אחד נחרדנו כולנו על-ידי רעש בלתי-רגיל – מתוך איזה ערפל שמעתי – שהעגלון ביקר בלילה את העוזרת – הסוף, העוזרת שהיתה יפהפייה נעלמה ולא ראיתי אותה יותר – לא שאלתי שאלות אם כי לא הבינותי דבר מכל זה.

גן-ילדים לא היה בימים ההם וכפי הניראה השתעממתי, ונידמה לי שהייתי מציקה לאמא, שניראתה לי רחוקה ויפה מאוד בימים ההם – עמדה והביאה לי חוטי-צמר עבים, אדומים, ונוצת-אווז, ולימדתני לסרוג "שרשרת", כשהנוצה משמשת מסרגה. הצלחתי היתה אפסית: שנאתי את החוט הגס ואת הנוצה, וכל המלאכה הזאת ניראתה לי חסרת-שחר. נמלטתי לחצר והתחלתי להתגרות ב"דבח", (טבח בערבית): ידיתי בו אבנים והוא קשור בשרשרת לעץ-התות ואינו יכול לעשות לי מאומה – רק להשתולל ולנבוח, להסתמר. היה זה כלב ערבי, דומה יותר לשועל, מדובלל-שיער, מלוכלך וזועף תמיד. תענוג היה להרגיזו, לראותו משתולל – והוא קשור לשרשרת.

אך לפתע, כמו בחלום-בלהות, הצליח להוציא את ראשו מתוך הרצועה שעל צווארו, ובכל זעפו הסתער עליי, קרע את שמלתי וזרקני ארצה – אך לא נשך, לא העז לנשוך, רק עיפר וגילגל אותי בתוך החול – כמגלגל עכבר מתועב; עמד מעלי ונבח, חשף מלתעות צהובות ולא נתנני לקום. צעקתי בכל כוחי – אמא באה במרוצה, כשמטאטא ארוך בידה, ו"דבח", בראותו אותה, נשא רגליו ונמלט מן החצר – ולא חזר אלא לאחר ימים אחדים. בא מתחנחן ומכשכש בזנבו, כורע ומשתחווה לפניי ולפני כל אחד מאיתנו. הוא ידע שחטא חטא גדול; מאז לא העיזותי להרגיזו – להיפך. נעשינו ידידים. אמא היתה מפקידה בידי את קערתו המלאה שיירים, והוא שמח לקראתי ומלקק את ידי – נכרתה ברית-שלום.

תעלול אכזרי יותר לימדני חברי בן-ציון – היינו אוספים צפרדעים וקרפדות, שהיו נחבאות בין העשבים הגבוהים שבשולי החצר – מנתחים אותן אברים-אברים, לא לצורכי מדע, כמובן – אכזריות-ילדים וסקרנות; לראות כיצד הן מפרפרות ומתות – איום! המוות היה מגרה, מושך, מפחיד וחדש כל-כך – – –

רק זיקיות לא נתתי לו לשחוט. הן היו כל-כך יפות! רק את הזנב היה מקצץ להן – והזנב מפרפר ומפרפר שעות על שעות – והזיקית ברחה; "יצמח לה זנב חדש," היה אומר בן-ציון – לא הייתי בטוחה בזה, והייתי עצובה.

*

בבוקר השכם היה שילביה הזקן בא רכוב על חמורו, נכנס למיטבח ברשרוש של עבאיית-הצמר שלו ופורק את קסמו של הקיץ על רצפת-הבלטות השחורות-לבנות: סל-נצרים מלא מוסקאט שחור, שהבל לבן מכסה את אשכולותיו הענקיים וטיפות טל-בוקר קטנות עליהם. ובסל שני, קטן יותר, תאנים גדולות ירוקות – ובשוליהן תאנים סגולות וקטנות. בכופה ערבית שטוחה סדורות סברות ירוקות, ורודות כבשר ילד-קטן, והן נקיות מכל קוץ, שטופות במים וקרות מצינת-לילה. וכל זה מכוסה בעלי-תאנה וערוך כתמונה, אוצר בקירבו צינת-לילה ומכוסה נטפי טל זוהר.

התאנים הפיצו ריח שנף חזק ומתקתק במקצת, ואילו הענבים היה להם ריח-יין מעורב בשושן – עלי-הגפן היו יפים כל-כך, משונצים, רעננים וכבדי לשד ירוק; הייתי קולעת לי זר מהם, תוקעת שני אשכולות שחורים משני צידיו, ועונדת אותו לראשי. בני-הבית היו צוחקים ומושכים אותי בצמות.

הצמות היו עניין שלם. שערותיי היו ארוכות מאוד, מתולתלות ורכות כמשי, והגיעו עד לעכוזי הקטן – להחזיק שיער כזה בנקיון מתקבל-על-הדעת – היה עניין לא קל; הכינים שרצו בכל וראשי הפלחיות מלאים בהן וגם ראשי ילדינו. הכינים היו מדביקות ביציהן לשיער והרבה ראשים ניראו מלאי נקודות לבנות שהיו ביצי כינים – גם כעת עוברת צמרמורת בגבי בזוכרי את הכינים; היו לנו משרקות לבנים צפופים מאוד – שאין רואים אותם כעת. הטובים בהם היו עשויים שן-פיל, צפופי שיניים ועדינים להפליא; וכשמסרק כזה היה נתקע בשיער קרוב לקודקוד והולך ונמשך למטה עד צאתו מתוך השיער – היה מעלה ציד ענקי של כינים קטנות לעשרות, ולפעמים גם גדולות; היינו מפצעים אותן בציפורנינו על פני המשרק הלבן – היתה זו עבודה מבחילה אבל הכרחית.

אמא טיפלה בשערותיי באדיקות רבה והקדישה הרבה זמן לטיפולן – וכשהיתה באה סבתא מירושלים היה עובר התפקיד לידיה, אבל אז הייתי מפרפרת וצועקת תחת ידיה, כי לא קל היה לסרק סבך שיער ארוך ומסולסל כשערי – ואני זוכרת סצינות שלימות של התנגשויות על רקע זה. לחפוף את ראשי, זו היתה משימה גדולה. סבון נכנס לעיניי וסבתא שיפשפה חזק ואני צרחתי אך התוצאה היתה טובה למדי: "חזק!" הייתי צועקת, "קלעי חזק," – והיא נשמעת לי והצמות היו קלועות חזק ככל האפשר, וגם לאחר זה עוד היה להן עובי מתקבל על הדעת. ו"קשרי!" – צעקתי, והיא קשרה בשני סרטים אדומים, שתי עניבות, עניבה לצמה – ובזה נגמר הפולחן. הייתי טרייה וריחנית וחופשייה לשבוע ימים מטירדה זו.

לא היו לי כמעט בובות בגיל זה – בכל אופן איני זוכרת אותן – אני זוכרת טיולים במגרש טלושקה והתקהלות לשם משחק ב"מחניים" ובבוקה – הילדות שיחקו לחוד והילדים לחוד – הדבר חרה לי ועמדתי בכל תוקף שישתפו את הילדות; הילדים התנגדו:

"אתן רק מפריעות, 'טוזות' כמוכן – "

והשמלות המתפתלות אכן היו מסתבכות לנו – אבל בסוף הסכימו לקבל שתיים מאיתנו. הרימונו כל אחת את השמלה וכרכנו אותה סביב המותן – ונישארנו בתחתונים לבנים מעומלנים ומקושטי-תחרה – איני יודעת אם היה זה מראה כל-כך יפה – אבל היה בו מעין פריצת-גדר של המין-היפה לעולם-הספורט; השתיים, ואני האחת מהן, לא נפלו כמעט במאומה מן הבנים, הן בריצה והן בקפיצה ובזריזות, אבל מיד לאחר המשחק שוב חזר כל מין למחנה שלו –

הפרדת המינים היתה גם בבית-הספר: הבנים למדו לחוד והבנות למדו לחוד, וכך היה זמן רב עד לכיתה ח' או ט'. לאחר זה איחדו את בתי-הספר – ואז עמד אבי הנאור והטוב והוציאני מבית-הספר – למאורע זה היו תוצאות קשות על חינוכי ואולי משהו ממאורע זה נישאר לכל ימי חיי. האיסור החמור לעירבוב המינים – היה בלתי-טבעי ומתנגד לכל יישותי – אבל כל זה היה מאוחר יותר –

כשהייתי בגיל שש בערך, כבר היה קיים מעין גן-ילדים. הגננת – פשה פרידמן, בתו של החייט, משה שניידר קראו לו; משפחה סימפאטית מאוד, רומנים או פודוליים – שבתם הבכירה – נערה תמירה, נעשתה פתאום גננת; לא ידוע אם למדה פעם – העברית שלה היתה איומה: היה היתה שרה עימנו כמה שירים עבריים, וכשעמדה על כך שיש לי קול יפה – אמרה לי: "את 'משירה' כל-כך יפה!" – במקום: את שרה. כבר אז עמדתי על השגיאה אשר צרמה את אוזניי. הדיבור העברי היה בראשיתו – ובכל זאת כבר דיברתי עברית.

למען האמת עלי לספר משהו קודם לזה – את האלפא-ביתא הראשון הביא לי אחי הבכור – תפשתי מהר את האותיות; לאחר זה הביאני ל"מלמד" שהיה אזרח במושבה, ואצלו היו עוד ילדות שלמדו ראשית הקריאה – איני זוכרת שמותיהן. ה"מלמד" נסע לאמריקה והחדר בוטל, ואז ידעתי כבר לקרוא. הייתי בת ארבע וחצי ואולי חמש – דיברתי עברית וגם קצת יידיש עם הילדות, ואז הוכנסתי לגן שהיה בקירבת ביתנו – מלומדת גדולה לא יצאתי, כמובן, מגן זה.

בינתיים נתהוו הרבה דברים סביבי – בנינו בית חדש ומפואר, לפי המושגים של אז, על מגרש נפלא של עשרה דונם; זה היה מקודם גן-נסיונות לפירות נשירים – כל העצים, חבושים, תפוחים ואפרסקים, עמדו יבשים-למחצה. במגרש היו גם אוקליפטוסים ענקיים. עקרנו אחדים מהם כדי לעשות מקום לבית; הבית היה בנוי אבני-גזית מחוררות ומסותתות ממחצבת באב-אל-האווה (היום רמת-גן). היו בבית ארבעה חדרים – מרפסת ענקית לפני המיטבח ומרפסת ליד ה"סאלון", אף היא גדולה, מרובעת, ובה גג של "סוכה" תמידית. אל מרפסת זו היו עולים במדרגות למעין במה קטנה שהיתה מוקפת "מסטבה", אולי מן המלה "איצטבא", וכזאת היתה. מין ספסל בנוי ברוחב שבעים-שמונים סנטימטרים. לאיצטבא זו לא היה גג, ועליה היינו מתמתחים ונחים מעמל היום כשעל ראשינו כיפת-שמיים כבדת-כוכבים ומטאורים בוזקים.

האיצטבא היתה ספוגה עוד בחום השמש בו היתה נתונה – ולאבי היה כר של קש מיוחד שהיה ממלאו כל קיץ מערימת השחת – ואותו היה שם למראשותיו. הוא היה עייף. רגליו היפות המהוקצעות – יחפות, ראשו גלוי, כששיער נהדר עוטה אותו. מין שלווה היתה יורדת עלינו, והיא באה ממנו – מין התפרקות שלווה עם בוא הלילה – העמל נשכח – מבטו היה תקוע בשמיים המכוכבים – ואנו סביבו כעדר כבשים רגועים.

על פי רוב היינו נירדמים לשעות מיספר על האיצטבא – עד שהבית נתמלא אוויר לילה קריר – ואז היה לוקח אותנו בזרועותיו ומעביר אחד-אחד למיטות הקרירות.

היו אלה השנים היפות ביותר בחיי-המשפחה. המשק המעורב הניב, ברפת עמדו חמש פרות, אחת מהן דמשקאית; שניים, ולפעמים שלושה סוסים יפים. הרפת היתה גדולה, אדומה, עם עליית-גג שבה איחסנו את השחת הקצוצה לחורף. החצר היתה רחבת-ידיים. מול הבית – מצד מזרח – גדלו אוקליפטוסים ענקיים, – הם הטילו צל וריעננו את האוויר, ובישמו אותו בריחם המיוחד.

*

בימים ההם היה רק דבר אחד שהעכיר את רוחנו: המחלות. אחי הבכור לא קדח אף פעם; לעומת זה, אני והאחים הצעירים היינו אכולי מאלאריה, צהובי-עור. ולי נתן אבי כינוי – שהרגיז אותי – כפי הניראה שעיניי הירוקות נתערבו בצבע הפנים השחום-צהוב, והוא קרא לי "גרינער קלויסטער" (צריח ירוק). לא ידעתי פירוש המלה, אבל ידעתי שאינה לזכותי – פעם בלכתי מן הגן, ואני זוכרת את השמלה שלבשתי, שמלת משבצות בלבן-שחור, גדולות במקצת, מעין "גינגהם", ודאי שגם השמלה הכהה לא הוסיפה הרבה לפניי אכולות-הקדחת – פגשתי את אבא וחברו יעקב ג.; שניהם נעצרו ואבא פלט: "גרינער קלויסטער!" – קור עבר בעצמותיי, ובאותו מעמד החלטתי: אהיה יפה, ויהי מה! ולא אשמע עוד כינוי זה (אחרי שנים נקמתי היטב על כינוי זה).

היינו קודחים הרבה ובקיץ מתכסים פצעים גדולים, מלאי-מוגלה, והעיניים היו נדלקות, ועם כל זה הרגשנו שאנו צומחים וגדלים, בקושי אבל בכוח, מעין עשבי-בר היינו, המכילים איזה כוח ראשוני – אשר שאבו מן האדמה והשמש והצמחים מסביב, ולמרות הפגעים התפתלנו, מצצנו וגדלנו. אמנם היינו "שיירים", החלשים מתו – כך מתה אחותי הבכירה – ציפורה – ואחי אלעזר ממש נמלט מציפורני-המוות בהיותו ילד – והיתה זאת אימי שסחבה אותו מתוך ציפורניו – הוא נולד חלש – ארוך-גפיים ונחמד עם עיניים גדולות ויפות – אבל היה מכוסה במין מחלת-עור שנים רבות, לא רצה לינוק, לא רצה לאכול, ילל בלילות – ובכל זאת התגבר ונעשה לאישון נהדר. ברוך הבכור היה כמין בן-מלך מתוך אגדה מזרחית. לאחר כמה גלגולים "חינוכיים" הובא הביתה ונשלח לפרדס וייס ללמוד שתלנות מידי המומחה קסובסקי.

פצעים פשו בנו, כל שריטה קטנה היתה תופחת ומתלקחת – יוד לא היה. היו שמים אבקת "יודופורם" צהובה. העיניים החולות היו נדלקות, מתמלאות מוגלה כפצעים – והיינו שוטפים אותן ב"סובלימט". ופעם, בטעות, שתתה העוזרת כוס סובלימט וכמעט הורעלה. אותה עוזרת היתה "בת-מזל" בכל – רק עבודתה היתה יפה – יום אחד שתתה מים מן החבית – מים שלא סוננו – ובלעה עלוקה. מיד החלה מלעלעת דם וחשבנו שלקתה בשחפת. עמד אבא והזריק לתוך אפה מי-טבק, כמו שהיה עושה לפרות כשהיו בולעות עלוקה ומדממות – מיד החלה הבחורה להתעטש ועלוקת-ענק גלשה מאפה.

*

כשהיתה הקדחת גוברת עלינו, החום עולה, והגופות נסחטים לאט-לאט – היתה אמא קופצת פתאום: "די, אי אפשר יותר! קח אותם ליפו, לשפת-הים, יהודה – ולא איני יודעת מה אעשה!"

הסצינה הזאת היתה מכניסה בנו שמחה גדולה – ידענו שאנו נוסעים ל"חי-טויבע". המלון של חי-טויבע היה משהו שעליו אפשר לחלום ימים ולילות – כל כך הרבה חוויות היה גורם לנו.

היה זה בית ערבי ישן אשר עלו אליו במדרגות צרות אפלות ונודפות ריח-שתן, אבל משהגעת למעלה היה זה ארמון – ארמון ערבי מאלף לילה ולילה.

"סאלון" ענק אשר תקרתו היתה גבוהה-כשמיים, ועליה ציורים שונים. מתחת לתקרה היו קבועים אשנבים עגולים סביב-סביב, והאשנבים – זכוכית צבעונית, מסננים אורות אגדיים, ובסאלון הגדול ולאורך קירותיו – ספות צרות, רפודות כרים, ומכוסות בד מקומי, מפוספס כחול-ירוק, שזור חוטי-כסף; ורצפת הענק עשוייה אריחי שיש-לבן גדולים – וביניהם פסים שחורים צרים. רצפה זו קסמה לי במיוחד. הצדדים המערבי והמזרחי של הסאלון היו עשויים חלונות-זכוכית ענקיים, ובצידו המזרחי היו דלתות במקום חלונות ואלה נפתחו ל"בלקון" – מרפסת מוקפת מעקה-ברזל נהדר, עשוי כל מיני כפיפות וצורות. שתי שורות חדרים היו לשני צידיו הארוכים של הסאלון. ובסאלון עצמו שולחן ארוך מאוד ומשני צידיו כסאות שחורים קלועי-קש, "כסאות וינה" היו קוראים להם. כאן היו האורחים מקבלים ארוחותיהם.

המיטות היו נקיות אבל היו בהן פשפשים – ומי שם לב בימים ההם לקטנות כאלה – אוויר-הים היה שוטף את הסאלון הגדול והאוויר היה שוטף את ריאותינו – מחסן אותנו – מיד היה החום יורד, והיינו בולעים כמויות גדולות של מזון, קציצות-ענק, צלחות מרק ריחני, ושותים סודה עם קוביות-קרח בתוכה (הקרח היה חג גדול – במושבה לא ראינו אותו) – והיינו מקנחים בפרוסות גדולות של אבטיח.

לפנות-ערב היינו הולכים לים – אמא היתה מלבישה אותי כותונת, וכן גם את אחי ואותה עצמה, וכך היינו נכנסים לים. ההמולה היתה רבה: ערביות, יהודיות, ערב-רב של נשים – התרחץ, צרח, הכותנות התנפחו ולפעמים התרוממו, וצווחות ורעש הגלים – רועדים היינו יוצאים מן המים ואמא מנגבת ומלבישה אותנו –

מוכרי-הגלידה היו צווחים "בוזה, בוזה!" – מוכרי-יסמין היו מתהלכים כשעל מקל מאוזן תלויים זרי-יסמין מפיצי ריח, שהתערב בריח-הים. קולי-תירס היו מעמידים כירות קטנות מלאות פחמים לוחשים, וצולים עליהם קלחי-תירס ומכריזים עליהם בקולי קולות. ומוכרי המתיקה היו מכריזים "סוכר עמבר!" – סוכר הנישא חוטים-חוטים על מקל. הקולות והריחות, ועל כל אלה המיית-הגלים וריח-הים החריף, היו נכנסים בנו כעין שיקוי מעודד, והקדחת היתה חולפת, ולאט, ממש בימים אחדים, היה הצוהב מתחלף בכעין-רמז לוורידות בלחיינו המסכנות.

*

נכתב: 1967 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1911-1898 לערך. חלקו נדפס לראשונה בשם: "דבח", "מאזניים", כרך כ"ד, חוב' ג, פברואר 1967, שבט תשכ"ז, וחלקו נדפס לראשונה: "קטיף" ח, תשל"א, 1971. הנוסח השלם והמשולב נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 16, ספריית תרמיל בעריכת ישראל הר, 1983, וכמובן בכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" משנת 2001 בהוצאת אסטרולוג.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,674 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,685 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל