גיליון מס' 1101

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ה בכסלו תשע"ו, 7 בדצמבר 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מַהוּ נֵס פַּךְ הַשֶּמֶן שֶלָּנוּ? // אורי הייטנר: 1. יוסי שריד יריב אידיאולוגי בעל שיעור קומה. 2. כמעט נשיא. 3. צרור הערות 6.12.15. // נדב העצני: העולם שמור למי שחזק וחכם. [ציטוט]. // יהודה דרורי: 1. לסגור מסגדים עכשיו! 2. חלשים על חכמים... 3. למפגינים לשווא – הידד! 4. למה הם כל-כך שונאים אותנו? // אהוד בן עזר: מרק כרוב ביתי לחורף. // רות ירדני כץ: המקוננת. // יצחק שויגר: מתווה הגז. // בן-ציון יהושע: מיטת כלולות. // משה כהן: הנדון: יצא המרצע מן השק. // אהוד בן עזר ויוסי שריד בתוכנית "הכול דיבורים", מראיינת אסתי פרז, קול ישראל, 27.11.00. // יואל נץ: הֵידָד, לַנְּשָׁמוֹת הַטּוֹבוֹת!.. // נעמן כהן: דובר הפת"ח ארגונו של אבא של מאזן – היהודים קופים וחזירים. // יוסי אחימאיר: הערות מעמוד הפייסבוק שלי. // דניה מיכלין עמיחי [2010]: יוסי שריד – שירים אחרֵי. // אמנון בי-רב: שתי אימהות, רומאן, היום השמיני. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק תשיעי, זיתים שחורים ופיתות על המחצלת, אצל רחל לישנסקי, ברחוב החבשים. תקווה לוהטת לגלות את האחים הנידחים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

מַהוּ נֵס פַּךְ הַשֶּמֶן שֶלָּנוּ?

כִּילָדִים, בְּגִיל הַגַּן אוֹ תְחִלָּתוֹ שֶל בֵּית-הַסֵּפֶר

הִתְוַדַּעְנוּ כָּל שָנָה, בִּפְרוֹס יְמֵי הַחֲנֻכָּה

אֶל סִפּוּר נֵס פַּךְ הַשֶּמֶן, בּוֹ כְּעוֹף-הַחוֹל מֵאֵפֶר

קָם כָּל פַּעַם לִתְחִיָּה, כְּאֶפּוֹפֵּיאָה עַתִּיקָה

הַצִּ'יזְבָּט הַעַל-טִבְעִי עַל אוֹתוֹ כְּלִי-קִבּוּל תָּמִים

שֶסִּפֵּק, עַל אַף קָטְנוֹ, אוֹר בַּמִּקְדָּש שְמוֹנָה יָמִים.

וְהִנֵּה, אַף שְבְּסֵפֶר מַכַּבִּים כְּלָל אֵין לוֹ זֵכֶר

לַסִּפּוּר הַזֶּה, וְלֹא בְּכִתְבֵי פְּלַבְיוּס וּסְפָרָיו

מִסְתַּבֵּר כִּי לְדִמְיוֹן יוֹצֵר שֶל עַם אֵין גְּבוּל וָסֶכֶר

וֶאֱמֶת שֶכְּלָל אֵינָהּ "אַרְכֵאוֹלוֹגִית", כִּדְבָרָיו

שֶל אַחַד הָעַם כִּי אִם מָה שֶקָּרוּי "אֱמֶת הִיסְטוֹרִית"

מִתְעַקֶּשֶת לִיצֹר מִיתוֹס הַמַּפְעִים אֶת לְבָבָם

שֶל דּוֹרוֹת רַבִּים מַמָּש כְּמוֹ פַּךְ הַשֶּמֶן,  וְהַ-story

הַבָּדוּי הַזֶּה מַסְפִּיק לָהֶם שָנִים לְהַלְהִיבָם

כְּאֱמֶת לֹא וִירְטוּאָלִית הַנִּלְקַחַת בִּרְצִינוּת

וְנִסְפֶּגֶת בְּמַחְזוֹר-דָּמָהּ שֶל אִמָּא צִיּוֹנוּת.

וְנִשְאֶלֶת שְאֵלָה מְאֹד תְּקֵפָה וְאַקְטוּאָלִית:

מָה כַּיּוֹם הוּא מַקְבִּילוֹ הָעַכְשָוִי שֶל אוֹתוֹ פַּךְ

שֶלַּמְרוֹת שֶמִּדָּתוֹ הָיְתָה צְנוּעָה וּמִינִימָאלִית

הוּא הֵאִיר כְּנֶגֶד כָּל הַסִּכּוּיִים מָה שֶנִּסְפָּח

מִטִּפָּה קְטַנָּה שֶל שֶמֶן לִרְעוּתָהּ עַל כָּל סְבִיבָיו

שֶל חֲלַל בֵּית-הַמִּקְדָּש בְּאֵיזֶה נֵס שֶל עוֹד וָעוֹד

אוֹר גָּדוֹל שֶסַּךְ הַכֹּל שֶלּוֹ גָדוֹל מִמַּרְכִּיבָיו

(מָה שֶכְּלָל לֹא מִתְקַבֵּל כָּאן עַל הַדַּעַת אַךְ מְאֹד

מִתְקַבֵּל פֹּה עַל הַלֵּב שֶבּוֹ לֹא פַּעַם נוֹלָדוֹת

בְּנִגּוּד לַפָּן הַלּוֹגִי – הַיָּפוֹת בָּאַגָּדוֹת).

וְהַלֵּב הַזֶּה, רֵעַי שֶלִּי, אוֹמֵר לִי כִּי הַלָּלוּ

הָעוֹשִׂים, כָּל אִיש בְּדָלֶ"ת אַמּוֹתָיו הַמֻּגְבָּלוֹת,

אֶת הַקְּצָת וְהַמְּעַט שֶלּוֹ – כֻּלָּם כַּיּוֹם נִכְלָלוּ

בְּאוֹתוֹ הַסַּךְ הַכֹּל שֶל הַגָּדוֹל בְּמִפְעֲלוֹת

יִשְׂרָאֵל הָעַכְשָוִית שֶאֶת חָסְנָהּ הַמּוּסָרִי

לֹא יוּכַל גַּם צִינִיקָן מֻשְבָּע לָדוּש בַּעֲקֵבָיו

כִּי הָאוֹר שֶהוּא מַקְרִין עַל הַמֶּרְחָב הַצִּבּוּרִי

הוּא מִכְלוֹל שֶסַּךְ הַכֹּל שֶלּוֹ גָדוֹל מִמַּרְכִּיבָיו:

הַחַיָּל הַמְּפַטְרֵל אֶת צִיר גִּדְרוֹת-הַמַּעֲרֶכֶת

בְּלֵיל-כְּפוֹר מוּל כָּל אִיּוּם שֶל פְּרוֹבוֹקַאצְיָה פָּחָ"עִית,

הַצָּעִיר הַנּוֹתֵן יָד לַסָּב הַמִּתְקַשֶּה לָלֶכֶת,

הָרוֹפֵא הַמְּעוֹדֵד נָכֶה בְּזֶ'סְטָה אַבָּהִית,

הַשָּׂבֵעַ הַמֵּבִיא לוֹ לָרָעֵב מְנַת-תַּמְחוּי,

הַוָּתִיק הַמְלַמֵּד בְּהִתְנַדְּבוּת עִבְרִית כָּל עֶרֶב

לְעוֹלֶה חָדָש מִחוּ"ל שֶעוֹדוֹ חָש עַצְמוֹ דָחוּי

בְּחֶבְרָה בָּהּ עִלְּגּוּתוֹ הַמִּלּוּלִית עוֹדָהּ נִכֶּרֶת,

אוֹ אוֹתוֹ חוֹבֵש קְרָבִי אַמִּיץ שֶחֵרֶף פְּצִיעָתוֹ

מִתְעַקֵּש לָתֵת אִינְפוּזְיָה לַפְּצוּעִים בִּפְלוּגָתוֹ,

אוֹ הָאִיש אֲשֶר מַצִּיע כְּשֶחָמָאס קָסָאם חָמַד לוֹ

אֶת קוֹרַת גַּג הַמָּמָ"ד שֶלּוֹ לְמִי שֶאֵין מָמָ"ד לוֹ,

אוֹ הַדּוֹד הַמְּאַמֵּץ אֶת יְתוֹמָיו הַהֲמוּמִים

שֶל אָחִיו שֶנֶּהֱרַג בַּכְּבִיש בִּתְאוּנַת-דָּמִים,

אוֹ מַנְכָּ"ל הַמְּוַתֵּר עַל אֲחוּזִים מִמַּשְׂכֻּרְתּוֹ

לְטוֹבַת עוֹבְדֵי מִפְעָל שֶהוּא עוֹמֵד בְּרָאשוּתוֹ

בְּנִגּוּד לִבְחִירֵי-עַם הַמַּעֲלִים כִּגְמִילוּת-חֶסֶד

(הַיְנוּ חֶסֶד לְעַצְמָם) אֶת מַשְׂכֻּרְתָּם כְּחַבְרֵי כְּנֶסֶת,

אוֹ עֶשְׂרוֹת הַמִּתְנַדְּבִים לָתֵת סִיּוּעַ וְתִקּוּן

לִגְמוּלֵי-סַמִּים, לְהוֹמְלֶסִים וְנֹעַר בְּסִכּוּן,

בְּקִצּוּר: כָּל אֻכְלוּסְיַת הָאֶזְרָחִים הָעֲנֵפָה

הַצְּנוּעָה, הָאַלְמוֹנִית וְהַמְאֹד לֹא מְיֻחְ"צֶנֶת

שֶאוּלַי עֲדַיִן יֵש לָנוּ כָּאן יִשְׂרָאֵל יָפָה 

בִּזְכוּתָהּ בִּלְבַד וְשוּם תִּקְשֹרֶת דַּעַת לֹא נוֹתֶנֶת

עַל הַנֵּס הַזֶּה שֶאֵין לוֹ שוּם כִּסּוּי צַעֲקָנִי

בְּכוֹתְרוֹת צְהֻבּוֹנִים אוֹ בִּשְעוֹת  prime timeסֶנְסַצְיוֹנִי

בְּעִדַּן תַּרְבּוּת הָרֵיטִינְג –  דַּוְקָא הֵם, הָאַלְמוֹנִים

הָעוֹשִׂים, כָּל אִיש וָאִיש מִטַּעֲמוֹ הַפְּרִינְצִיפְּיוֹנִי

אֶת הַקְּצָת וְהַמְּעַט שֶלּוֹ הַמִּצְטַבֵּר לְאוֹר

הַנִּלְחָם בַּעֲנָוָה אַךְ בִּנְחִישוּת בִּשְבִיל כֻּלָּנוּ

בְּחֶשְכַת הַחָמְרָנוּת הָאֵגוֹאִיסְטִית – הֵם מְקוֹר

גִּלּוּיֵי נֵס פַּךְ הַשֶּמֶן הַמֻּפְלָא הַזֶה שֶלָּנוּ.

וְעַל זֶה, עַל אוֹתוֹ נֵס קָטָן שֶאוֹר גָּדוֹל מַזֶּה

כְּבָר בֵּרַכְנוּ בַּיָּמִים הַהֵם

וְגַם בַּזְּמַן הַזֶּה.

* * *

עונשם של הטרוריסטים היהודיים ששרפו משפחה פלסטינית צריך להיות לא פחות

מעונשו של החרא הקטן שרצח את רבין!

* * *

אורי הייטנר

1. יוסי שריד יריב אידיאולוגי בעל שיעור קומה

יחס אמביוולנטי מאוד היה לי, כל השנים, אל יוסי שריד. מצד אחד, ראיתי בו יריב אידיאולוגי קשה ומר. מצד שני, הערכתי מאוד את שיעור קומתו האינטלקטואלי, את עומק מחשבתו ואת יכולת הביטוי יוצאת הדופן שלו. כשאני מדבר על כושר ביטוי יוצא דופן, כוונתי הן לכושרו הרטורי הנדיר – בעיניי הוא גדול הנואמים בתולדות הפוליטיקה הישראלית אחרי מנחם בגין, הן לעברית המשובחת כל כך שבפיו והן לעושר הלשוני ולשפתו, המעידה על עושר תרבותי ושליטה וירטואוזית ברבדים השונים של השפה והתרבות היהודית.

לכן, במשך שנים רבות, היה לי חשוב מאוד לשמוע אותו ולקרוא את דבריו. כאשר בחדשות הרדיו או הטלוויזיה הוא התראיין, או דברים שלו שודרו בכתבה, האזנתי לו ברוב קשב, יותר מאשר לכל פוליטיקאי אחר. את כל מאמריו, ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ" הקפדתי לקרוא.

הערכתי אליו היתה גם בזכות הגישה הפטריוטית ואף הביטחוניסטית שאפיינה אותו בשנותיו הרבות כח"כ וכשר בממשלה. הוא היה חבר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ובוועדות המשנה הרגישות ביותר שלה, ובהן ועדת המשנה לענייני המודיעין והשירותים החשאיים. גישתו באה לידי ביטוי בעמדה תקיפה נגד גילויי הפוסט-ציונות, ובעיקר נגד הסרבנות. בנושא הסרבנות עמדתו היתה נחרצת וחד-משמעית לאורך שנים, והוא נאבק עליה גם מול מנהיגת מרצ שולמית אלוני ונגד רבים מחבריו לשמאל הישראלי.

הוא התעמת איתם גם על תמיכתו בגירוש מאות אנשי חמאס מן הארץ בידי ממשלת רבין. תמיכה ששברה את קרח העוינות רבת השנים בינו לבין רבין וסללה את דרכו לממשלה, עשרה ימים לאחר הגירוש. קשה היום לדמיין זאת, אך כיו"ר מרצ הוא התנגד בתוקף לכך שמפלגתו תכניס למצעה את חלוקת ירושלים. רק אחרי שברק הציע לערפאת את חלוקת ירושלים, גם מרצ אימצה את העמדה הזאת.

בזכות כל אלה, היתה לי הערכה אליו, על אף עמדתו הנחרצת והקיצונית בעד נסיגה מהגולן ועקירת יישובי הגולן, בעד נסיגה מכל השטחים ועקירת כל היישובים. עם כל שלילתי את העמדות הללו, הן עמדות לגיטימיות, כאשר הן באות ממקום פטריוטי.

הרבה יותר קשה היה לי לקבל את גילויי השנאה שלו כלפי יריבים פוליטיים, שהיא אינה לגיטימית בעיניי. הביטוי המכוער ביותר, יותר מאשר שנאתו העזה והמוחצנת ליריביו מן הימין, היתה שנאתו ליצחק רבין. שריד היה שנים רבות במחנה פרס, ותיעב את רבין. התיעוב הגיע לשיא כאשר רבין היה שר הביטחון בתקופת האינתיפאדה הראשונה, וניהל מדיניות תקיפה וקשה לדיכויה. שריד לא בחל בביטויי שנאה, בוז והסתה נגד רבין.

יוסי שריד טווה את העלילה על פיה רבין הוא אלכוהוליסט. הוא עשה זאת במזיד, וכיוון שהיה הפוליטיקאי המקושר ביותר בארץ, הוא הצליח להפוך את ההשמצה כמעט ל"אמת", שהוטחה ברבין עד יומו האחרון מפי מתנגדים מימין ומשמאל.

כאשר שריד נשאל על כך בספרו של ישעיהו בן פורת "שיחות עם יוסי שריד", הוא הביע חרטה, אבל האמת היא שהוא המשיך בדרך זו, של הפגנת שנאה והסתה כלפי יריבים גם לאחר מכן. הוא אף התהדר בשנאה, וכתב מאמרים רבים שבהם הסביר למה אין זו שנאת חינם, אלא שנאה מוצדקת.

אני חייב להודות שאת שריד שלאחר פרישתו מן החיים הפוליטיים, הערכתי הרבה פחות. הוא הקצין ואימץ דעות שמאל רדיקלי, שלא איפיינו אותו בחייו הפוליטיים. ספרו "לפיכך התכנסנו" היה ספר פוסט-ציוני מובהק. מאמריו ב"הארץ" הלכו והתרחקו מעמדות השמאל הציוני שאיפיינו אותו כח"כ וכשר, והלכו והתקרבו לעמדות "דבוקת שוקן" – חבורת גדעון לוי, רוגל אלפר ושות'. צר היה לי לראות את ההידרדרות הזאת.

בזיקנתו הוא היה איש מר, נרגן וממורמר, שקוע בשנאה ובייאוש ובאחד ממאמריו האחרונים כתב על שנאתו למדינת ישראל. 

אם בעבר, הקפדתי להאזין לכל ראיון עימו, לכל נאום שלו, ממש נהניתי להתעצבן, אך התענגתי על העברית, הרי שלאחרונה לא יכולתי עוד לשאת את דבריו, ומיעטתי להאזין להם.

בחודשים האחרונים הוא הציג תאוריה על פיה המדינה אינה רוצה ללכוד את רוצחי משפחת דוואבשה. לא אחת שאלתי את עצמי האם הוא באמת מאמין לזה? האם הוא חושב שיש לממשלת ישראל ולכוחות הביטחון שלה אהדה לשורפי תינוקות, אולי רצון שהם יסתובבו חופשי וימשיכו לשרוף תינוקות?

ביום שבו נפטר שריד, התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה של אלכס פישמן, שתיארה את המאמץ חסר התקדים של השב"כ והמשטרה, שגייסו את כל זרועותיהם לפיענוח הפרשה, והפכו אותה לתיק דגל. בימים אלה, כשהרצח הולך ומתפענח, תהיתי האם יוסי שריד יביע איזו מילת התנצלות. לצערי, היה לי ברור שהוא לא יחזור בו מהאשמות השווא החמורות כמלוא הנימה.

יחסי ליוסי שריד, לאורך השנים, היה אמביוולנטי מאוד, אך צר לי על מותו. צר לי על אחד האינטלקטואלים המזהירים שהיו במערכת הפוליטית הישראלית, ועל אדם שהיה מוכן ללכת עם מצפונו, נגד הזרם, לדבוק באמת שלו.

כאשר יוסי שריד פרש ממפלגת העבודה ועבר לרצ, במחאה על הצטרפותה לממשלת אחדות לאומית בניגוד להתחייבותה המפורשת ערב הבחירות, איש לא קרא לו להחזיר את המנדט, בדיוק כפי שאיש לא קרא לגאולה כהן להחזיר לליכוד את המנדט, עם פרישתה במחאה על הסכם השלום עם מצרים. בשני המקרים, הכול העריכו את העובדה שמדובר במי שבחרו בדרך הרבה פחות משתלמת לקריירה הפוליטית שלהם, מתוך דבקות באמונתם, באידיאולוגיה שלהם.

ובסך הכול, כאשר אנו נתקלים במערכת הפוליטית בטיפוסים עלובי נפש כמו אורן חזן, יש בי געגוע ליריב אידיאולוגי מר, בשיעור קומתו של יוסי שריד.

יהי זכרו ברוך!

2. כמעט נשיא

עם הגשת כתב האישום החמור כל כך נגד בנימין בן אליעזר, כדאי לזכור שהאיש כמעט היה נשיא המדינה. אלמלא התפוצצה פרשת השחיתות בדקה ה-90 לפני הבחירות לנשיאות, רבים היו סיכוייו להיבחר לתפקיד. הוא היה המועמד המוביל, כמעט הוודאי. מפלגת העבודה התייצבה מאחוריו כמעט כאיש אחד. ומתחת לפני השטח בנימין נתניהו פעל למענו, כדי לחסום את שנוא נפשו רובי ריבלין.

וכך, שבע שנים אחרי שמשה קצב נאלץ לעזוב בבושת פנים – לא רק שלו, אלא של החברה הישראלית כולה, את בית הנשיא, היינו עלולים לחזור לתמונות הקשות של נשיא בחקירות משטרה, נשיא הנאלץ לעזוב את תפקידו מחמת שחיתות. וכמו בפרשת קצב, גם כאן, לפתע מתברר ש"כולם ידעו". כולם ידעו, ובכל זאת תמכו בו. למה? איך זה קרה?

תומכי בחירתו לנשיא יאמרו בוודאי, שבאותה תקופה הוא אפילו לא היה בגדר חשוד, אלא איש ציבור שעננה של שמועות מרחפת סביבו. האם שמועות שלא נבדקו ולא נחקרו צריכות להרוס קריירה של אדם?

מבחינה משפטית הם צודקים. גם היום, לאחר הגשת כתב האישום, חזקת החפות חלה עליו, וכל עוד לא הורשע בדין, הוא בחזקת חף מפשע. השאלה היא אם די בחזקת החפות כדי שאדם יהיה נשיא המדינה.

איש אינו יכול לקחת מפואד את זכויותיו. את היותו איש ביצוע מעולה, בולדוזר. אולם נשיא המדינה אינו תפקיד ביצועי. תפקידו של נשיא המדינה הוא לסמל את ערכיה של המדינה, את תרבותה. תפקידו להיות דמות מופת, דמות מחנכת, דמות המעוררת השראה והזדהות. האם מבין כל אזרחי ישראל, דווקא אדם שבמשך שנים מרחפת סביבו עננה כבדה של שמועות וחשדות, הוא האדם הראוי מכל להיות אזרח מספר אחת? והרי גם ללא אותם חשדות, ספק אם מי מתומכיו באמת ראו בו את האיש המתאים ביותר לתפקיד.

מדוע, אם כן, הם תמכו בו? מדוע מפלגת העבודה התייצבה לצדו ותמכה בו, כמעט ללא סייג?

התשובה לשאלה הזאת רק מחזקת את תחושת הקבס. הסיבה לכך היא כוחו של פואד במפלגת העבודה. וכאשר אני מדבר על כוחו, אין כוונתי להיותו סמכות רוחנית, להיותו ה"אולד-סטייטמנט" של המפלגה. לא ולא. כוונתי היא להיותו מלך הפריימריז. הוא אלוף העולם במפקדי ארגזים, ולכן הוא ממליך המלכים של מפלגת העבודה, אליו משחרים השרים, הח"כים והמועמדים, כדי שיכניס אותם לדילים שהוא רוקח. הם זקוקים לו, הם חייבים לו, הם אינם יכולים להרשות לעצמם לסרב לו. וכאשר פואד החליט שהוא צריך להיות נשיא המדינה, מפלגת העבודה התייצבה. ואוי לבושה.

כל הפרשה הזאת אינה מעידה רק על פואד עצמו. היא מעידה על מפלגת העבודה. היא מעידה על שיטת המפקדים והפריימריז. היא מעידה על רמתה המוסרית של המערכת הפוליטית הישראלית.

ומן הראוי להזכיר את הצדיקה היחידה בסדום, שלי יחימוביץ'. שלי עוררה עליה את זעמם של חבריה לסיעה, כאשר הודיעה על תמיכתה בריבלין והתנגדותה לפואד. שלי אמרה שאמנם תהום אידיאולוגית מפרידה בינה לבין ריבלין, אך הוא ראוי לתפקיד בשל יושרו ומוסריותו. ומכלל דבריה על ריבלין, ניתן היה להבין מה היא חושבת על פואד – אמנם הם חולקים זהות אידיאולוגית, אך היא אינה יכולה ואינה רוצה לתמוך בו, כיוון שאינו מוסרי ואינו ישר.

3. צרור הערות 6.12.15

* מכתב ליוסי שריד – עשרות מאמרים כתבתי על יוסי שריד במשך השנים. ברובם המכריע, אולי בכולם, מתחתי עליו ביקורת חריפה ותקפתי אותו. סוף סוף שריד היה מן הבולטים והבוטים בין מבטאי השקפת עולם מנוגדת לשלי. כתבתי גם שני מאמרי ביקורת ספרותית על יצירות שכתב, ובהן שיבחתי את הכתיבה, אך שללתי את המסר הפוליטי.

ופעם אחת כתבתי ליוסי שריד מכתב אישי. זה היה בנובמבר 1990. האזנתי ברדיו לשידורים החיים מהלווייתו של "הרב" כהנא. האספסוף הפרוע נהם במלוא גרונו את תמצית הגותו הרעיונית של כהנא, נהמת הזוועה "מוות לערבים". בשלב מסוים, כנראה כדי לגוון קצת את תפריט הערב, הם עברו לנהמות קצובות: "מוות לשריד."

שמעתי, ומיד התיישבתי מזועזע לכתוב מכתב לשריד. במכתב הצגתי את עצמי כיריב פוליטי ואידיאולוגי, שאינו מסכים כמעט עם אף מילה שלו. ודווקא כיריב הבעתי זעזוע מן הקריאה הנוראה, וסולידריות עם שריד כקורבן להסתה לרצח.

מה הפלא, שתלמידיו של כהנא, כמו ראש הקו-קלוקס-קלאן הישראלי גופשטיין, יצאו בקריאות שמחה וצהלה גסות על מותו של שריד. וכמוהם גם אמיר חצרוני, "הפרופסור" הנבל המנוול.

* אחרי שהמחבלים יורשעו – אחרי שיפוענח סופית הטבח במשפחת דוואבשה, והמחבלים הרוצחים יועמדו לדין ויורשעו, האם אוהדיהם בימין הרדיקלי יפסיקו להפיץ את סיפורי הבדים על "מלחמת כנופיות" וכו'? כמובן שלא. הם יספרו סיפורי בדים בנוסח גדעון-לוי-איתמר-בן-גביר, על השב"כ שמפליל אנשים אחרי שטפל עליהם אשמה, על הודאות באשמה בעינויים ושאר שקרים ותאוריות קשר. ורבים רבים יאמינו לסיפורים האלה.

* בתרגום לשבדית – שרת החוץ של שבדיה מגדירה הצלת חיי אדם באמצעות נטרול מחבלים בעיצומו של מסע רצח – "הוצאה להורג ללא משפט". מה שמעורר חשד כבד בליבי, ש"הארץ" מתורגם לשבדית.

* איזהו גיבור? – בפרשת השבוע, פרשת "וישב" קראנו את סיפור יוסף ואשת-פוטיפר. על רקע פרשיות ניצב רוני ריטמן והח"כ המתפטר ינון מגל, שכל אחד מהם עתיר הישגים וגילויי גבורה ואומץ, בשירותם בצבא ובמשטרה, בולטת לטובה התנהגותו של יוסף, המגדירה מכיוון אחר את המושג גבורה, ככתוב בפרקי אבות: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו. שנאמר [בספר משלי]: 'טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר, וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר'."

* מיליארדר ובן אדם – מרק צוקרברג הודיע שיתרום 99% ממניותיו בפייסבוק במהלך חייו. מה שמוכיח, שניתן להיות מיליארדר ובן אדם; שעושר אינו חייב להיות בן זוגה הצמוד של החזירות. אדם שהצליח ויש לו, אם הוא נשאר בן אדם, חש חוב מוסרי לחברה, ומן הראוי שיקדיש את מרבית רווחיו לרווחת הכלל.

* אקזמפלר אקסקלוסיבי – בפוסט שהעלתה בפייסבוק, קראה שלי יחימוביץ' להניח לאורן חזן, כיוון שזו לא חכמה לבעוט במי שנמצא על הרצפה. המבחן של המלחמה בשחיתות היא כשמדובר בגורמים בעלי כוח כאולמרט ופואד.

אכן, המבחן האמיתי של המלחמה בשחיתות הוא כאשר מדובר בגורמים בעלי כוח, כאולמרט, קצב ופואד. ואכן, שלי יחימוביץ' ראויה לשבח על אומץ ליבה להילחם במושחתים כשהם בשיא כוחם. במאמר שכתבתי לפני ימים אחדים העליתי על נס את היותה של שלי צדיקה בסדום בנושא פואד. אבל לא הייתי כותב את הדברים ששלי כתבה, בהקשר של אורן חזן. יש משהו אקסקלוסיבי בהתנהלות שלו. הוא רק כחצי שנה בפוליטיקה, עוד לא עשה דבר בחיים שלו, עוד לא בנה בית ולא נטע עץ, וכבר הוא סוחב על גבו קופת שרצים בגודל של נושאת מטוסים. ידו בכל דבר שלילי, ויד כל דבר שלילי בו. שילוב של ביריון, פרחח, מושחת, מוקיון, שחצן ומגעיל. שילוב ייחודי.

לא בכדי הכול מאסו בו, ימין ושמאל. כאשר יו"ר הכנסת הביע תקווה שהכנסת תיפטר ממנו, אני בטוח שהוא ייצג כמעט את כל הח"כים וכמעט את כל הציבור הישראלי.

* חומץ בן חומץ – גנב ההצבעות הידוע יחיאל חזן, אביו של הפרחח המושחת והדוחה אורן חזן – דור שני למבזי הכנסת והדמוקרטיה הישראלית, מציג את אסיר ציון, יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, המגן על הכנסת מפני בנו הפוחז, כ... עבריין סמים. התפוח הרקוב נפל קרוב לעץ הנגוע.

* ביד הלשון: משנס מותניו – חג החנוכה קרב ובא, ובחנוכה – נפשי מה חשקה? חנוכה הוא חג השירים. אין עוד חג עם כל כך הרבה שירים. אצלנו במשפחה, אין הדלקת נרות בלי סוללת השירים.

אחד משירי החנוכה החביבים, הוא שירן של תלמה אליגון רוז וחנה פרנקל "מעשה בלביבות", המוכר יותר כ"הו חנה זלדה", מתוך התקליט "בולבול" של צילה ועזרא דגן (1971). אין יותר אל-יגון מהשיר החביב הזה.

מה שאני אוהב בשיר, הוא שלמרות פשטותו ועממיותו, הוא משלב בתוכו מִשְׁלב לשוני גבוה. כך, למשל: "נַפְשִׁי מָה חָשְׁקָה", "הַשּׁוּקָה דּוֹהֵר" ו"שׁוּב מְשַׁנֵּס רַבִּי קַלְמָן מָתְנָיו."

מה פירוש משנס מותניו? הפירוש המילולי של הביטוי הוא חוגר חגורה. משמעות הביטוי היא מתארגן לביצוע משימה. מקור הביטוי הוא מקראי, והוא נאמר על אליהו הנביא: "וְיַד יְהוָה הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ, וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו, וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה." (מל"א י"ח, מ"ו). 

* * *

עמוס גלבוע

מדוע חג החנוכה הוא הארוך בחגי ישראל?

על פי הפרשנות המקובלת עליי,  הדבר בא לסמל את אורך הרוח והסבלנות של החשמונאים שלרגע לא שאלו: "אז מה יהיה?" – אלא המשיכו במאבק. ובימים אלו ישנם בקירבנו כאלו שאיבדו כל פרופורציה, שאיבדו סבלנות, וכל הזמן מפחידים עצמם ואחרים. ומול נערה פלסטינית הדוקרת זקן, הם מייללים: "מה יהיה? מתי זה יגמר"? – שוכחים ומנסים להשכיח את מה שעברנו מול הטרור הפלסטיני בעבר, ויכולנו לו.

היום, יום ראשון של חג החנוכה. איני יכול, ודווקא בימים אלו, שלא לחזור ולספר על חוויה שעברתי בזמנו בהיותי בבית הספר לפיקוד ומטה של צה"ל לפני הרבה שנים. זה היה בחנוכה. אחרי הארוחה החגיגית והדלקת נר ראשון, התכנסו כל החניכים באולם ההרצאות על מנת לשמוע הרצאה מאת מי שהיה הרב הראשי לצה"ל, האלוף גורן. בחוץ גשם סוחף, והרב גורן פותח בשאלה: "מי מכם יודע מדוע חג החנוכה הוא החג הארוך ביותר בחגי ישראל? הוא יותר ארוך אפילו מחג הפסח, חג החרות של עם ישראל. למה הוחלט  כך על-ידי חכמינו?"

דממה באולם. הרב גורן חוזר על השאלה. דממה. מפקד בית הספר, קלמן מגן ז"ל (אז תת-אלוף, ובמלחמת יום הכיפורים הועלה לדרגת אלוף), מתרומם מכיסאו ומחפש יד אחת מורמת, והנה היא:

"בגלל כד השמן שהספיק ל-8 ימים."

מלמולי הסכמה נשמעו באולם. הרב גורן נראה משועשע. "נו באמת, אתם מאמינים לשטויות האלו, לסיפורים האלו?" הוא הגיב, ועיניו תרו אחר ידיים נוספות.

אני התמלאתי כולי סקרנות: מה הפרשנות של הרב גורן? וצריך להבין, הרב שלמה גורן, מי שהיה 23 שנים הרב הצבאי הראשי, ועמד להתמנות לרב הראשי בישראל, היה אחד מ"הענקים" של  המדינה בתחומו, להבדיל אלף הבדלות מימינו אנו.

והרב גורן פתח בהרצאה, שלא אשכח אותה והיא מלווה אותי מזה שנים רבות. ליבתה היתה זאת: חמישה בנים היו לו למתתיהו: יהודה, אלעזר, שמעון, יונתן ויוחנן. כולם נלחמו במלחמות החשמונאים נגד היוונים ונגד העמים השונים שהיו בארץ ישראל והקיפו אותה. כולם נפלו. חלקם  נהרגו בקרב, חלקם נרצחו כתוצאה ממעשי בגידה. האחד נפל, והשני בא. איש מהם לא שאל: "אז מה יהיה?" – "עד מתי נצטרך להילחם?" – והם לא רק נלחמו, כידוע לכם חניכי פו"מ, אלא גם ידעו היטב את אומנות המדינאות והדיפלומטיה. לרגע אחד, גם בזמנים הקשים ביותר, כשנדמה כי אבדה תקווה, הם לא התייאשו, והמשיכו להיאבק. ואל תשכחו אלו איומים חמורים נחתו עליהם מכל עבר, ובראשם איומי מעצמת על (אומנם בירידה) של אותה תקופה. ולכן, על מנת להנציח לדורות את אורך הרוח של בני מתתיהו, את הסבלנות שלהם, את הנחישות שלהם, את הנכונות התמידית שלהם, כל הזמן, להמשיך במאבק – החליטו חכמי הסנהדרין לסמל זאת  בכך, שקבעו כי חג החנוכה יהיה הארוך בחגי ישראל. 

הרב סיים, טיפות גשם עזות הלמו בגג הפח,  ואני שקעתי בהרהורים,  מנסה לרדת לעומקם. לא ידענו אז כי לא יעברו ימים ועם ישראל יוטל בהפתעה ל"מלחמת יום הכיפורים", ופרשנותו של הרב גורן תהיה כל כך רלוונטית.

זה מביא אותי לרלוונטיות של ימינו,  לדקירות הסכין ולניסיונות הדריסה, ולשאלה: "מתי זה ייפסק?"

אין לי כמובן תשובה. אני יודע רק זאת: מה שמתרחש עכשיו  (והדגש הוא על עכשיו!) אינו כמובן נעים, ויש בו קורבנות, וכל קורבן הוא עולם בפני עצמו – אבל הוא אינו מגיע לקרסוליים של מצבי ואיומי הטרור שעברנו בעשורים האחרונים, שלא לדבר על המלחמות.

דומני שמצויים בקירבנו כאלו, פוליטיקאים ואנשי תקשורת, חסרי סבלנות, המפחידים את עצמם ואת האחרים, ובדברי ההפרזה שלהם יוצרים מציאות מדומה.

אתם רוצים המחשה קטנטנה? בתחנת רדיו מרכזית שואלת המראיינת את המרואיין מירושלים:

"איך אתה מסתדר כאשר הטרור משתולל ברחובות העיר?"

מה היא תשאל אותו כאשר אוטובוסים באמת יתפוצצו ברחוב, בכל מקום בארץ, כפי שהיה בעבר הלא רחוק? למשל, בעיצומו של "התהליך המדיני" של הסכמי אוסלו?

היכן הפרופורציה, לעזאזל?

* * *

לתמר, אמיר, עלמה ויונתן הלוי היקרים

ברכות חמות מרחוק

להולדת הבן-האח הקטן החדש

מאחלים לכם שיהיה נחמד וחכם כקודמיו

משפחת בן עזר

* * *

נדב העצני

העולם שמור למי שחזק וחכם

מההסתודדות של נתניהו ופוטין בפריז ועד הקמת נציגות חדשה באבו דאבי – שוב מוכח שהעולם שמור למי שחזק וחכם. לפעמים גם אנחנו נמצאים במועדון הזה.

בהיפוך למשחקי הכבוד והגמגום הטורקיים לאחר הפלת המטוס הרוסי, לאחר שארדואן כמעט התחנן להיפגש עם פוטין בפריז ונדחה – בלטה השבוע הפגישה החמימה של נתניהו ופוטין בבירת צרפת. החזות של הפרטנרים ממתיקי הסוד מעידה על הציר המתוחכם והאפקטיבי שנמתח בין ירושלים למוסקבה.

ציר שנוצר דווקא על רקע המציאות המוטרפת השוררת בשכונה שלנו, במיוחד במה שהיו פעם סוריה ועיראק. כפי שהעיד הצאר הרוסי עצמו למצלמות, התיאום הביטחוני בין ישראל לרוסיה נעשה ביוזמת ישראל והוכח כמוצלח מאוד. ההצלחה בולטת במיוחד כאשר רוסיה נחלצה, לכאורה, לסייע לאויבים של ישראל – לסורים, לאיראנים ולחיזבאללה. והנה ישראל מצליחה להכות בחיזבאללה ישירות, ובאיראנים בעקיפין, לשמור על חופש פעולה בסוריה –  ועדיין להתחבק עם הרוסים. זו אכן אמנות.

החמימות מול הערבות הרוסיות עומדת בניגוד לרוח הצוננת שעדיין נושבת בין ירושלים לבית הלבן בוושינגטון. זו ניכרה בפריז השבוע, כאשר בניגוד לעמיתו הרוסי, הנשיא אובמה הסתפק בשיחת מסדרון אקראית עם ראש ממשלת ישראל. ואגב, אין ספק שבמוסקבה זוכרים שישראל של נתניהו סירבה להצטרף למקהלה האירופית-אמריקאית, שגינתה והחרימה את מוסקבה בעקבות הפלישה לקרים וההתכתשויות עם אוקראינה.

ישראל נמנעה מלעבור לדום מתוח לטובת האינטרסים של אירופה מסמנת המוצרים, והבית הלבן חובב האיראנים. סוף-סוף פעלנו על פי האינטרסים הקרים שלנו, והוכח שישראל אינה בובה של אף אחד. אין ספק שהרוסים נצרו את זה בלבבם.

התבונה הישראלית בולטת במיוחד על רקע הפיכת וושינגטון לשחקן משני בגיאופוליטיקה של המזרח התיכון. האיוולת, הכשלים והמבוכה של אובמה – גורמים לאמריקה הגדולה לא להוביל שום דבר לשום מקום. וזה מתרחש כאשר המזרח התיכון הפך להיות מורכב לאין שיעור ממה שהיה אי פעם.

קריסת המדינות והמשטרים, והתרוממות המפלצות האסלאמיות הקיצוניות, מטלטלת את כל הפרדיגמות שהינחו את האזור שלנו. הקווים המפרידים בין אוייב לאוהב, בין בעל ברית ליריב, התעמעמו מאוד. בשורה התחתונה התברר שהדבר היחיד שחשוב הוא אם אתה חזק וחכם. ומדינת ישראל היום חזקה, צבאית וטכנולוגית, ומשמשת שחקן מרכזי בכאוס האזורי.

ביטוי לתוצאות שמניבה העוצמה הישראלית קיבלנו לאחרונה באמצעות ההודעה, שצנחה כאילו משום מקום, בדבר הקמת נציגות ישראלית חדשה בבירת איחוד האמירויות – אבו דאבי. שלטונות איחוד האמירויות החליטו דווקא עכשיו, תוך כדי העימות העקוב מדם עם האומה הפלסטינית החביבה, שיותר מעניין אותם להחצין את היחסים איתנו מאשר להביע סולידריות עם אבו מאזן. בכך הם גם ניפצו את הפרדיגמה ההיסטורית של כת השלום, אשר מטיפה לנו להיכנע לפלסטינים כדי להתחבב על מדינות המפרץ.

מסתבר שלא צריך להיות חלש כדי להתקרב לגורמים בעולם הערבי. שלא לדבר על שיתוף הפעולה ההדוק עם סין, הודו ועכשיו גם רוסיה, שנובע רק מהכוח והשפע שיש לנו להעניק. שוב מוכח שההפך מהתורה של כת השלום הוא הנכון – העולם שמור למי שחזק וחכם, וטוב שבתחומים מסוימים גם אנחנו נמצאים במועדון הזה.

מקור: מעריב השבוע

* * *

איך תיראה הדיקטטורה הפמיניסטית?

עלילת "האי" מתארת כיצד מתגשמים חלומותיהן של הפמיניסטיות הרדיקליות, כשהגברים מנודים מרפובליקת הנשים, ומגורשים לאי, בו הם אמורים להתחנך מחדש, להסיר מעליהם את התכונות הגבריות השליליות, ולאמץ תחתיהן תכונות נשיות חיוביות. המהפכה הפמיניסטית – המתחייבת לנוכח קיפוח של דורות – החלה כתנועת שחרור, אך כמו כל מהפכה, צועדת קוממיות לקראת שלטון של עריצוּת.

ד"ר משה גרנות, מחבר הספר, הוא איקוֹנוֹקְלַסְט ותיק – בין ספריו הקודמים: "התנ"ך – כף החובה", "אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ'", "עגנון ללא מסווה", "אדיפוס ואבשלום".

מחיר הספר (כולל משלוח): 55 ₪

המחאה בסכום  הנ"ל יש לשלוח למשה גרנות, הסייפן 35, רמת השרון 47248

טלפון לבירורים: 03-5494915

הספר  לא יימכר בחנויות – נמאס העושק של המפיצים והרשתות.

[דבר המפרסם]

* * *

יהודה דרורי

1. לסגור מסגדים עכשיו!

ממשלת צרפת קלטה, אמנם  באיחור, שעיקר הפעילות האלימה של האיסלם אצלם מקורה בהסתה הקבועה השבועית במסגדים, ומכיוון שכך, החלה בסגירת מסגדים בהם נמצא שהתנהלה הסתה. צרפת מולדת החופש והדמוקרטיה הבינה שדמוקרטיה חייבת להגן על עצמה ועל אנשיה ופעלה!

אצלנו, בכל רחבי ארץ ישראל, מתנהלת נגדנו הסתה פראית, הסתה שגבתה עד היום חייהם של אלפים מאזרחינו, ואנחנו, כמסכנים עלובי נפש, לא עשינו דבר למנוע זאת! פה ושם ניסינו לעצור איזה מטיף, ששוחרר מיד ע"י שופטינו "הדמוקרטים הנאורים" וחסרי הרגישות הציבורית.

אם לא נתחיל לסגור מסגדים, שהינם למעשה החממות לטרור נגדנו, האינתיפאדות  שלהם, בצורותיהן השונות, יימשכו לנצח. מדוע לא תקום הממשלה מחר ותחליט שקיני ההסתה יסגרו! צריך לדאוג למתקני האזנה מתוחכמים שיצביעו על מסגדים מסיתים וינעלו אותם. זוהי הדרך ההגיונית הבסיסית להילחם בטרור הפלסטיני/האסלמי הקיצוני, כי אין אלטרנטיבה אחרת!

לכל אלו החושבים שאני בוטה וחמור מדי בכתיבתי פה, אני מזכיר לכל, שבמבצע "צוק איתן" גילינו שהמסגדים שימשו לא רק להסתה אלא כמרכזים צבאיים. היו שם פתחי מנהרות, ריכוזי לוחמים ומחסני נשק, ולכן לא חששנו להרוס לא מעט מהם... כיום ניתן להניח שגם המסגדים בשטחי הרשות הפלשתינית משמשים למטרות טרור, שבחלקם מוסתר נשק ולחלקם יש משימות אירגוניות בטרור הצפוי נגדנו בעתיד.

בינתיים ההסתה בכל המסגדים הללו נמשכת, ועוד בעידוד הרשות הפלשתינית וגורמי החמאס. גם זה חייב להיפסק, ועלינו להפעיל "סחטנות" כספית וצבאית, להכריח את הרשות לנטרל את ההסתה במסגדים שבשטחיה שאם לא כן נאלץ לפעול נגדם צבאית.

ולבסוף, אם מישהו עדיין לא מבין, ערביי ארץ-ישראל, ברובם הגדול, עדיין לא השלימו עם נוכחותנו בארץ הזו ואין גם סיכוי רב שישלימו עם כך בעתיד הנראה לעין. אין ספק שהתנועה האסלאמית הצפונית, שהוצאה לאחרונה אל מחוץ לחוק, שימשה למעשה כמחתרת של ערביי מדינת ישראל נגד המדינה! וזאת כפי שמתקבל ממסמכים ומתכתובות במחשבים שנתפסו במשרדיה. היו לארגון בתקציבו גם עשרות מיליוני שקלים וכסף זר שנתקבלו מגופים עוינים במדינות ערב, ובהם מומנו הפגנות ותעמולת הסתה נגד המדינה! מומנו אגב, בין השאר, גם מפלגות וחברי כנסת ערבים. וגם משפחות אסירים ביטחוניים וגופי טרור פלשתיניים בשטחים. אין פלא אפוא מדוע המפלגה המאוחדת הערבית הכריזה על שביתה כללית של ערביי ישראל – כי ספק האמצעים שלהם הוצא מחוץ לחוק.

ניתן לומר בברור שנרדמנו בשמירה ולא השכלנו להבין שערביי ארץ ישראל מהווים עדיין ברובם אוייב פוטנציאלי מסוכן... נכון שלא מעט מהם השתלבו בצורה פרודוקטיבית בחיי הכלכלה כאן, אולם רובם המכריע עדיין מקווה ליום בו נחוסל... ועל כן עלינו לעמוד על המשמר, ולפעול בנחישות רבה נגד כל התארגנות חשודה מצידם, ולנטרל בראש ובראשונה את המסיתים במסגדים, ואם ייווצר הצורך אף לסגור ולנעול מסגדים.

2. חלשים על חכמים...

איתמר לוין, במאמרו ב"ניוז1" מיום שישי האחרון, ("חכמים על חלשים"), קובל על חוקרי המשטרה (שאותם משום מה הוא מכנה: חכמים) על נחקרים קטינים (אותם משום מה הוא מכנה: חלשים).

כולנו יודעים זה מכבר שפושעים קטינים,אינם בהכרח חלשים או סתם ילדים מסכנים נרדפים. במקרים רבים הם נחשבים חזקים, אכזרים ואלימים, שלא ישברו בקלות בחקירות, בייחוד אם שולחיהם חינכו אותם כיצד לעמוד בחקירות. ומה עוד שלצידם עומדים נציגי זכויות האדם (או נציגי "זכויות הרשע...") ולאוזנם לוחשים עורכי דין ממולחים.

את ידי חוקרי המשטרה כבלו זה מכבר כל מיני חוקים ותקנות "נאורים" וליברליים כביכול, מה שהחליש בצורה מאוד משמעותית את אפשרויות גילוי האמת והרשעת פושעים ורוצחים למיניהם. אם הנחקר עוד לא הגיע לגיל המתאים למצבי החקירה הרגילים, אזיי הוא נחשב קטין בעיני החוק, ואז אין פה שאלה של מה דתו או מה ייחוסו – הוא קטין... אך האם הוא תמיד "חלש...."

התפיסה המשפטית הליברלית המעוותת בנושא המלווה אותנו (ומיספר ארצות נוספות בעולם) – גורסת בעצם שזכויות נאשמים קודמות לזכויות הקורבנות. ראינו בארה"ב למשל, שטעות טכנית קטנה של שוטר, הינה עילה להוצאתו לחופשי של רוצח שהודה ברצח. מצב כזה אסור שיהיה מקובל בחברה מתוקנת שצריכה להגן על עצמה מפשיעה, ואין זה משנה מה גילו של הפושע.

בחקירה עצמה אמנם לא כל האמצעים כשרים לרדת לחקר האמת, אבל לחץ שאינו פיזי מקובל כיום במרבית הארצות בעולם, ונוכחות עורך דין, (או הורים) לצד הקטין בעת חקירתו מנטרלת את הלחץ, ולפיכך דבר כזה פסול מיסודו באשר הוא חותר תחת תכלית החקירה שהיא: גילוי האמת.

כאשר הנחקרים הינם טרוריסטים, קטינים או בוגרים, יהודים או ערבים, החוק הבינלאומי לא מקנה להם כל זכויות, ולחץ פיזי לכן מקובל, ואף נעשה בו שימוש נפוץ אצלנו ובעולם הרחב (ראה: מתקן גואנטנמו...)

ברור שאין הדבר הזה מתאים לכיסם ולאגו של מספר עורכי הדין, וברור גם שההורים ו"נציגי זכויות הרשע" מתקוממים, ושופטינו הרחמנים לא אוהבים את זה. אולם כל אחד מאיתנו שדעתו לא נוחה מכך, שיחשוב טוב: מה הן זכויות הטרוריסט לעומת מה שקרה לזכויות קורבנותיו!

3. למפגינים לשווא – הידד!

אז מתווה הגז אינו מוצא חן בעיניהם. הוא אינו סוציאליסטי מספיק... והוא פרי רוחם של "עילית קפיטליסטית רקובה." (שהביאה לישראל כלכלה פורחת ויציבה מאין כמוה.)

בעצם אם אני הייתי במחנה שלהם, גם אני הייתי מפגין, פשוט מתוך תסכול – כי הרי פעם השמאל היה הרוב בארצנו והיום, מיעוט שולי...

"אם נפגין כל שבת בערים הראשיות יחשבו בציבור שאנחנו כוח," אמר לי זלמן בן-לולו שלשום, בזמן משחק שש-בש. אלא מה ששיגע אותו היה כאשר הראיתי לו שבחישוב פשוט, אם בכל הארץ יפגינו 10,000 שמאלנים מתוסכלים נגד מתווה הגז – זה יוצא פחות מרבע חבר כנסת בבחירות...

הפגנת כוח אמרתם...

4. למה הם כל-כך שונאים אותנו?

אנחנו, הישראלים, היהודים, מהווים את מושא השנאה היוקדת של כל מוסלמי העולם, בייחוד של אלו מהמזרח התיכון, וככל שהאנשים פה יותר מוסלמים מאמינים-דתיים כך הם שונאים אותנו יותר – ולא צריך להיות פסיכולוג מומחה כדי להבין למה...

אנחנו היחידים שהנחלנו לאיסלאם תבוסות מבישות בשדה הקרב במאה ה-20. אנחנו אלו שהראינו להם שאללה לא תומך בהם... שמוחמד כנראה שיקר להם כאשר סיפר להם בקוראן כי הם טובים מה"כופרים", בעיקר מהיהודים שהיו שנואים עליו, ומה עוד שהם מעטים לעומת ערב-רב המוסלמים, שהיהודים כמסתבר הינם אלה הטובים יותר [?].

הם רואים בקינאה האוכלת אותם איך אנחנו יוצרים ובונים ומצליחים לעומת אפסותם וזה מוציא אותם מדעתם ופוגע אנושות בכבודם העצמי (שהינו מופרז מעיקרו..) לכן, הם לא ישלימו לעולם עם קיומנו! או לפחות – עד אשר יתעוררו וימתנו את הלהט הדתי שלהם, עד שיבינו שדתם היא דת רצח ושקר.                                                                                          

לכן נמשיך לחיות על חרבנו, לא נאמין להם ול"הודנות" שלהם, ונקדם ונמנע כל פעילות אלימה נגדנו, בין שהיא אישית, או כנופייתית, או מצד מדינה כמו איראן.

כל הנאמר פה חייב לשמש בסיס לכל הסברה ישראלית ברחבי העולם, כי העולם הלא-מוסלמי נמצא על סף הבנה של מהות האכזריות והרצחנות המוסלמית.

אסור לתת לאנשים כאובמה שילמדו את העולם מה זה איסלאם.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

מרק כרוב ביתי לחורף

מתכונים למרק כרוב או כרוב וסלק או בורשט מסלק בלבד – מיספרם ודאי כמסיפר בתי-האב שמחבבים את המרק העשיר. מקורו אמנם במזרח-אירופה אך הוא מתאים לארוחת צהריים או ערב בחורף הישראלי.

כאן מוצע מתכון ביתי שמספיק ל-12 עד 15 מנות. אפשר להגישו באותו יום או לאחסן אותו במקרר לימים אחדים. כמות החומרים מובאת לפי סדר הופעתם במתכון.

יוצקים שלושה ליטר מים (15 כוסות) לסיר נירוסטה בעל נפח רב יותר, מעמידים על להבה גדולה ובמקביל מכניסים לסיר:

3-5 עצמות בקר מנוסרות, רצוי עם מֵח, לאחר שטיפה. יש איטליזים שמעניקים אותן בחינם.

חצי קילו עד 1 קילו בשר בקר חתוך לקוביות קטנות. אפשר גם בלי הבשר.

5-6 עלי דפנה שלמים.

10-12 גרגירי פלפל אנגלי ריחני שלם.

3 כפות אבקת מרק בשר [שכבר לא מייצרים] או במקומן קוביית מרק בשר OXO.

3 כפות אבקת מרק עוף.

3-4 סלקים גדולים מקולפים וחתוכים לרבעים.

4-5 עגבניות בשלות גדולות קלופות וחתוכות לרבעים, שנקטמו בהם שאריות הגבעול הירוק.

מביאים לידי הרתחה ובוחשים מדי פעם כדי שהקצף לא יגלוש מעל דפנות הסיר. מקטינים את הלהבה ומרתיחים במשך שעה וחצי, תוך שבוחשים מדי פעם בכף עץ ארוכה.

לאחר שעה וחצי שולים מהמרק את קליפות העגבניות ואת נתחי הסלק החיוורים, וזורקים אותם, או מצננים את הסלק ומכינים ממנו סלט סלק מגורד בפומפייה או חתוך לקוביות קטנות ומתובל בחומץ או מיץ לימון, סוכר, פלפל טחון ומלח לפי הטעם. אפשר להשאיר את נתחי הסלק במרק עד סוף בישולו ואז הוא נוטה יותר לטעם החמיצה, ולצבעהּ האדום.

בשעה וחצי הראשונות מספיקים לחתוך [לא במעבד מזון!] לרצועות קטנות כרוב לבן גדול שלם, ועתה מכניסים אותו לתוך הסיר ומוסיפים:

4-6 כפות אורז שטוף.

5-6 כפות סוכר חום ו/או 5-7 כדורי סוכרזית, לחובבי דיאטה.

מיץ מסונן מלימון בינוני שלם.

3-4 כפות קטשופ או קופסית קטנה של רסק עגבניות.

כפית שטוחה מלח, רצוי מלח גס. לפי הטעם.

רבע עד חצי כפית שטוחה של פלפל שחור גרוס.

2 כפות גדושות נוספות של אבקת מרק עוף או קוביית מרק בשר OXO.

מביאים שוב לידי רתיחה, מקטינים את הלהבה וממשיכים להרתיח במשך שעה וחצי נוספות. יחד – כשלוש שעות בישול.

אם הבשר טרם התרכך, אפשר להמשיך לבשל על להבה קטנה עוד כשעה. לבחוש מדי פעם כדי שגרגירי האורז לא יידבקו ולא ישחימו בתחתית הסיר.

המרק מוכן.

אפשר להתחיל לייצב את הטעם רק עם חצי לימון ומחצית כמות הסוכר והסוכרזית, ולהוסיף במקביל עד שמגיעים לטעם החמוץ-מתוק הנכון. אפשר לשנות את היחס בין מרכיבי הסוכר והסוכרזית במרק – לפי דרישות הדיאטה של המשפחה והאורחים.

* * *

רות ירדני כץ

המקוננת

אתה צודק אהוד [גיליון 1100]. אני בהחלט מקוננת על כך שיש לנו יותר מדי זנאים, יותר מדי מושחתים, יותר מדי מוסדות כמו ביטוח לאומי, בנקים, ביטוחים, מים, גז חשמל – שעושקים את האזרח הפשוט, שתפקידם לעזור לו ובמקום זה הם מתעמרים בו.

מה לעשות? אני מודה על הקינון.

רשימת הבכירים המושחתים היא ארוכה – מהנשיא לשעבר, ראש ממשלה, שר אוצר שוטרים אנשי צבא ורבנים, והנה עוד בכיר הצטרף למועדון המפוקפק. פואד בן אליעזר, שמילא תפקידים בכירים ביותר במהלך חייו. האיש התבלבל וכסף העביר אותו על דעתו והוא זה שדרש שוחד. הוא יזם.

ירון דורון מ-mrg מספר: ״... בן אליעזר דרש וקיבל סכומי כסף בעד פעולות הקשורות בתפקידיו מאנשי עסקים שונים, ובכספים אלה רכש, בין היתר, נכסי נדל"ן. בן אליעזר המיר ללא דיווח ותוך נקיטת פעולות הסוואה והסתרה, מט"ח בשווי מאות אלפי דולרים, אותו החזיק במזומן בכספות בביתו ובבנק. כמו כן, בן-אליעזר מסר הצהרות הון כוזבות ליו"ר הכנסת בכך שלא כלל דיווחים בדבר הון ונכסים שצבר, ולא הגיש דוחות לרשות המיסים, תוך שהוא מעלים ממנה הכנסות חייבות במס הנובעות מניצול מעמדו כעובד ציבור בכיר. בן אליעזר דרש וקיבל סכומי כסף בעד פעולות הקשורות בתפקידיו מאנשי עסקים שונים, ובכספים אלה רכש, בין היתר, נכסי נדל"ן. בן אליעזר המיר ללא דיווח ותוך נקיטת פעולות הסוואה והסתרה, מט"ח בשווי מאות אלפי דולרים, אותו החזיק במזומן בכספות בביתו ובבנק. כמו כן, בן-אליעזר מסר הצהרות הון כוזבות ליו"ר הכנסת בכך שלא כלל דיווחים בדבר הון ונכסים שצבר, ולא הגיש דוחות לרשות המסים, תוך שהוא מעלים ממנה הכנסות חייבות במס הנובעות מניצול מעמדו כעובד ציבור בכיר.״ בן-אליעזר ממש איש כספים לא חכם ומתוחכם.  מה הוא חשב שכל אלה ששילמו לו והוא שילם להם ישבו בחיבוק ידיים? מה הוא חשב שאם הוא משאיר כסף מזומן בביתו ובכספת הוא מוגן?"

מבקר המדינה גילה בבדיקות התנהלות מיספר לא מבוטל של חברי-כנסת בהתמודדות לקראת הבחירות האחרונות במפלגות – שאחד שיקר, ושהשאר התרימו והוציאו כספים בלי חשבון ולא הצהירו כנדרש.

יש סיבות לקינה שלי.

טיפת דבש. 100 גיליונות נוספו ל-1000.  זה רץ, זורם, שוטף. יישר כוח אהוד.

אהוד: כאשר כמחצית בני האדם על פני כדור הארץ משתכרים פחות מ-2 דולר ליום, ולשליש או יותר – אין מים זורמים ומחראות בבתיהם, אם יש להם בכלל בתים, שלא לדבר על ביטוח רפואי וביטוח לאומי – ומנגד, לדוגמה, וילמה רוסק נשיאת ברזיל, מדינת הענק העשירה – עומדת בפני הדחה על פרשיות שוחד – אז אל תצחיקי אותי עם ה"שחיתויות" שלנו. הלוואי על רוב העולם, כולל ארה"ב ואיטליה, למשל, שלא לדבר על העולם המוסלמי, או הנרקו-דולרים של דרום אמריקה – הלוואי עליהם המצב הנורא של "השחיתויות" שלנו!

אבל בעיניי שחיתות, למשל – היא תמיכה של "הקרן לישראל חדשה" בפעולות שמטרתן לפגוע בישראל ובממשלתה. בעיניי שחיתות, למשל – היא גם מעשיהם של סופרים, אנשי רוח ואקדמיה, ופוליטיקאים – שנעזרו ונעזרים בכספיה ובפעולותיה של הקרן הטמאה, שלמרבה המזל מצליחה רק לגרד  קצת את ביטחון קיומנו המוסרי והכלכלי.

* * *

יצחק שויגר

מתווה הגז

הקור הגיע. נגמר הסתיו האביבי והחורף נראה בדלת וקודם כל מרביץ עלינו מנה קרה, כדי שנתחיל לאכול מנה חמה. ומה יותר מתאים לפתוח בו את החורף. ולכן כשהזמינו אותנו לארוחת טשולנט כמיטב המסורת, לא יכולנו כמובן לסרב. המנות הראשונות היו כמקובל בבתים אשכנהונגרים מגזע ליטאי מובהק עם תרכובת פולנית. מאטיאס בשמן ובצל, סלט ביצים, כבד קצוץ וחזרת. משהו רגיל.

כשאנו באמצע הטעימות או  אז התחיל  מבקיע הריח של המאכל ההוא וסיר הסירים מופיע בחדר, נישא בשניים על ידי בעלת הבית והעוזרת הנאמנה. המוזמנים עמדו מסביב שעה שהמכסה הורם ואדי הריח של הקרטופלך הקישקע השעועית והבשר החומים, שבילו כל הלילה יחד  בתנור והפכו לבשר אחד ולתבשיל מהביל, חם וריחני, בקעו והבקיעו את השמיים. חשבתי שאני מתעלף. ליד הסיר מוצב סולם יעקב שמלאכים עולים ויורדים בו. כי אחרי שאתה אוכל מזה, האפשרות שלך היא רק לעלות בסולם מלאכים לגן עדן ואז אם אין לך את סולם יעקב אתה גם לא יכול לרדת. ואז, הלך עליך.

 כמובן  שברוח המסורת, אתה קודם כל אוכל מנה ראשונה, לחמם את הקנה ולבדוק מה טוב ומה פחות. ואחר כך כטוב ליבך מן החום-החום הזה, אתה מתיישב בנחת, ממלא שוב את הצלחת בעידודה של בעלת הבית, שאם לא תעזור לה לגמור את האוכל היא תצטרך לאכול את זה כל השבוע. כך היא אומרת. ואני באמת איני מבין. מה רע בלאכול את מאכלי האלים האלה בכל יום מימי השבוע.

אני עומד בתור להעמיס את הצלחת השלישית. פתאום אני מרגיש שבטני הלא קטנה, מתחילה להתנפח. השעועית החומה הזאת מתחילה להתנפח בבטני ואני עומד בעוד רגע להתפוצץ.

כמובן שהדרך הפשוטה היא פשוט לנפוח. מה שנקרא בלשון פשוטי העם, רחמנא ליצלן, פשוט לתקוע נאד. או להפליץ (בלעז). ויש כמובן תרחישים רבים לעניין. האברום הוא משהו חד פעמי קולני ולא מסריח. לעומתו החיריק הוא חרישי אבל ריחו נישא למרחוק והוא ממושך. הבעייה היא שאתה לא יודע מה יש לך בקנה. אברום או חיריק. זה בכל זאת זה גז טבעי והוא אוצר טבע והוא סלע קיומנו. ואם החלטת לעשות מעשה אין מזה דרך חזרה. ועוד בציבור! בעייה.

ונזכרתי שגם אצלנו, בים התיכון, יש בעייה דומה. מצאו גז וזהו אוצר טבעי שכדאי לעשות בו שימוש, כי אפשר לפתח עליו תעשיות שונות כל דולר גז הוא מאה דולרים מוצר, אומרים המומחים. למה לא נמכור מוצר? במי נתחרה בגז? בערב הסעודית, באיראן ברוסיה, שמשופעים במאגרים אדירים פי כמה? אז למה בשם אלוהים רוצים להיפטר ממנו בכל מחיר ולתת אותו במתנה לטייקונים. ועוד שייצאו אותו? ולמה לא לוקחים בחשבון את הוצאות האבטחה העצומות שמשיתים על המדינה באבטחתו? מה, זה לא חלק מההוצאות? למה לא להשאיר אותו בבטן ולהוציא ממנו קצת בכל פעם להשתמש בו לצרכינו ולמשך שנים ארוכות. למה אנחנו צריכים להיות שחקנים בשוק האנרגיה? מצאנו גז? טוב מאוד. אבל מישהו הוציא כסף על החיפושים. אמנם מילא, שהוא קיבל רישיון בחינם, אבל השקיע בחיפושים, ממש כמו בעלת הבית המארחת שלי שקנתה מצרכים ובישלה וטרחה והגישה. מגיע לה תודה וגם תשלום אם תרצה. למה לא? אבל הגז שאצלי בבטן הוא לגמרי שלי ואני אנפח אותו לאוויר העולם מתי שארצה ולא דווקא מתי שהיא תרצה. כי אם אנפח את כולו ביחד גם יהיה לי מסריח וגם לשכנים. יותר טוב שאחכה, אצא לגינה אנפח קצת באופן פרטי ואראה מה התוצאה. נראה אם ייצא אברום או חיריק!

ומה אומרים, שזה מונופול! אז מה? יש חוקים. הגז הוא בבטן ואני מונופול של השיווק ולא משנה מי הבעלים? יש תרופה למונופולים, מטילים עליהם פיקוח מחירים על פי החוק. אבל למה לקבוע מחיר גבוה? ואם יכריחו אותם למכור חלק לאחרים ואז כולם יהיו שכנים אז הקונים והשכנים לא יתאמו מחירים? לא יעשו קרטל? אז מה? אין תרופה?

יש ויש. וועס ברענט אומרים בלעז. אז למה היועץ המשפטי, או יותר טוב אולי, שמפכ"ל המשטרה החדש, לא יורה לבדוק, למה אצה הדרך לכל הנוגעים בדבר, ובייחוד לתאומי השטיינתנתיהו האלה, לחתום בכל מחיר  עם הטייקונים הנוכחים, שמגייסים לתועלתם את כל יחצני הצמרת, כתבי העיתונות ושדרני הטלוויזיה? עוד לא היה כדבר הזה בארצנו הקטנה. שר מתפטר, מהומה ומבולקה, שר מתמנה, שר נגוע, שר לא נגוע. והכול למה? מטעים את הציבור, מפרסמים מידע כוזב ביודעין ובלא יודעין והכול כדי לגרום לכך שמישהו יתעשר מאוד? איזה אינטרס זה? למה צריך כל כך להשתדל עבורו?

מומחים ולוביסטים מופיעים כיועצים עצמאיים מטעם עצמם ורק לאחר מכן מודים כי הם אינם בלתי תלויים, אלא ניזונים מאותה יד. מה קרה, נעלם המוסר מהארץ? משהו בלתי סביר בהחלט קורה פה. מהומת אלוהים. למה בשם אלוהים, בעולם מלא דעאש ואיסיס וחוסר מעש ומכירת נפט על ידם לטורקיה ולשאר החוליגנים, ופצצות ורציחות ומלחמת עולם בפתח, למה בשם אלוהי הרוחות, לא כדאי לשמור את האוצר הזה אצלנו בבטן לצריכתו על ידנו, למה למכור לצרינו?

ואם מחר לא ימכרו לנו גז או נפט, מה נעשה? שכחתם את ימי חרם הנפט? שכחתם את ימי החרם הערבי שהעיק עלינו שנים? ולמה לא בונים שני צינורות להולכה לחוף? לא למדתם מהחבלה בצינור הגז המצרי? מה זה, ליקוי מאורות, או סתם ליקוק ישבנים? הי, יש שם מישהו למעלה? בשם אלוהים, מה, לא מסריח לכם הגז הזה? יוצא לכם  גם אברום וגם חיריק! ואתם לא מריחים !?

אני תופח על בטני הצבה ומתנצל בפני בעלת הבית. אשתי מבחינה, כמו שאר האורחים, בבטני הנפוחה, ומצטרפת לשאר החברים וכולם ביחד מתחילים לתת עצות מה לעשות. אולי תשתה עראק, אולי תאכל שקדים, אולי תשכב על הבטן, אולי על הגב, אולי כבר תעמוד בתור ליד בית השימוש שכבר חלק מהאורחים ממתין שם.

 הרפו, אני אומר להם. אני יוצא קצת לנוח. יכול להיות שקצת הפרזתי. אני אצא החוצה אנוח קמעא. שום דבר לא יקרה, הגז אצלי בבטן. אשב עם עצמי. אנפח לאט, אבדוק מה יוצא. שום דבר לא בוער.

מי יודע אולי תיכנס קצת בינה בראשי מנהלי המדינה ויחליטו פעם אחת, כי מה שטוב לציבור שחי פה ממש הוא כמו מה שעשיתי עם הגז אצלי בבטן.

* * *

יואל רפל

הספר הגנוז של חנוכה

המקור החשוב ביותר לחג החנוכה הוא ספרי המקבים א-ב הנכללים בקובץ הספרים החיצוניים. האם לא הגיעה העת לכלול את שני ספרי המקבים – לפחות חלקם – בספרות היסוד שלומד כל ילד יהודי?

"אין אנו יכולים לבאר את הסיבה הנסתרת והנפלאה,

מדוע חסר מן "הספר" [התנ"ך – י.ר.] כולו, ספר יקר אחד ונפלא מאוד,

מדוע נידון לגניזה הספר ההוא, זה שמסופרים בו תולדות הניצחון הגדול ביותר,

ניצחון הרוח וניצחון הכוח של עם ישראל, ספר החשמונאים?

מדוע גנזו אותו בלשוננו העברית ונשאר לנו באחת מלשונות של ארבע מלכויות,

שאנחנו היינו שרויים בה, בלשון היוונית?

קשה לבאר את הסיבה, אולי זה אסון מיקרי, פגע, ואולי יש כאן חשבון.

יש משערים, שגרמו לכך מגמות פוליטיות מצידם של מתנגדי החשמונאים,

אבל גם על זכר החשמונאים וגם על החג הזה שמר בכל זאת העם העברי שמירה מעולה,

כי בחגים שמר העם את גנזי נפשו ועברו..."

(ח.נ. ביאליק, 'אין אנו יכולים לבאר')

הקטע הקצר הפותח מאמר זה לקוח מתוך מסה עיונית של ביאליק שתהה על סיבות היעלמותו של ספר המקבים-החשמונאים שהוא המקור המרכזי, והחשוב ביותר, לידיעותינו על חג החנוכה. ספר המקבים איננו ספר שמרבים לקרוא בו, לרוב כי לא יודעים על קיומו, ותמיהתו של ביאליק עניינה, מדוע הספר המספר את סיפור התקופה החשמונאית לא נכלל בין ספרי התנ"ך? מדוע הוא עלום וגנוז מן הרבים גם היום (=ימיו של ביאליק) וגם בימינו אנו.

על פי השקפתו של המשורר הלאומי, שהיה גם הוגה דעות חשוב בתחום מדעי היהדות, אילו נכלל ספר המקבים בין ספרי התנ"ך, ולא בין הספרים החיצוניים, היו מרבים לקרוא בו, לדעת את תוכנו, ולהכיר את גודל ניצחונם והישגם של המקבים. אלא שהספר 'הועלם' מהמדף המרכזי של ארון הספרים היהודי, וביאליק מזכיר סיבות אחדות לכך, והוא ממשיך וקובע "אין ספק כי חג החנוכה הזה, שהוא במידה ידועה ניטשטש בהיסטוריה שלנו על ידי אובדן הספר, גם לו הגיעה עתה שעתו..."

שני ספרים מרכזיים נכללים בספרי המקבים, שיש המכנים אותם ספרי החשמונאים. ברשימה זו אני מבקש להציג בקצרה את תוכנם וחשיבותם של ספר מקבים א' וספר מקבים ב'. לפני שנים אחדות זיכו אותנו שני חוקרים ישראלים חשובים של תקופת הבית השני במהדורה מדעית של ספרי המקבים. הפרופ' אוריאל רפפורט הקדים מבוא, תירגם ופירש את מקבים א' ועמיתו, הפרופ' דניאל שוורץ עשה זאת למקבים ב'. (שני הספרים ראו אור במהדורה מהודרת ומכובדת של יד יצחק בן-צבי).

ספר מקבים א', שמחברו אנונימי, נחשב לחיבור ההיסטורי החשוב ביותר על ימי המקבים-החשמונאים, מעליית אנטיוכוס אפיפאנס (175 לפנה"ס) ועד רצח שמעון בן-מתתיהו (שנת 134 לפנה"ס). עיקר תוכנו של הספר הן גזירות אנטיוכוס, תיאור מרד החשמונאים ותהליך התבססותו של בית חשמונאי בשלטון ארץ ישראל בכלל וארץ יהודה בפרט. על פי השערת החוקרים, הספר נכתב עוד לפני שפומפיוס כבש את ירושלים (63 לפנה"ס), דהיינו בסמיכות זמן, יחסית, להתרחשות האירועים המתוארים בו. הספר נכתב במקורו בעברית אך המקור אבד ולנו הגיע הספר בגרסתו היוונית. לדעת הפרופ' רפפורט ייתכן שמחבר הספר השתתף בחלק מהאירועים המתוארים, סביר שאנשים שונים שנטלו חלק באירועים שיתפו את המחבר בסיפורם האישי. ניכר בתוכן שהיתה למחבר גישה אל מקורות ותעודות בנות הזמן שאת תמציתן, או את כל תוכנן, שילב בטקסט הספר.

מקריאת הספר ניתן להבין את מטרות המחבר, שהיה מעריץ גדול של בית חשמונאי והוא אף טוען שההשגחה היא שהטילה על בית חשמונאי את המשימה להושיע את ישראל ממצוקותיו תחת שלטון יוון. קביעה זו נועדה בראש ובראשונה לתת לגיטימציה למעמדם של החשמונאים כמשפחה השלטת ביהודה. "מקבים א'," –כותב הפרופ' רפפורט – "משמש עדות מפוארת לתקופה מפוארת בתולדות ישראל. זהו חיבור שהשכיל לתאר מעשים כבירים בצורה מעוררת כבוד, עצורה, ויחד עם זאת נלהבת: אנושית וריאליסטית ויחד עם זאת מלאת אמונה באלוהי ישראל."

את מעלותיו של ספר מקבים א' סיכם גדול חוקרי התקופה החשמונאית, הפרופ' מנחם שטרן: "חיבור היסטורי מעולה. התמודדותו העיקרית היא עם תוכן האירועים הנסקרים בו, ובכך הצלחתו רבה. בהירות ההרצאה, שילוב תעודות היסטוריות, שילוב דברי פיוט, שמירה על רצף האירועים ועל עירנות הקורא, בכל אלה הצליח המחבר על הצד הטוב ביותר." דומה שכל מחבר ספרים בזמננו היה שמח ומתכבד בביקורת מעולה מסוג זה.

ספר מקבים ב' מתרכז בתיאור מעשי גבורותיו של יהודה המקבי. היו שאמרו שספר זה ראוי להיקרא 'ספר יהודה' כיוון שיהודה עומד במרכזו כדמות הנערצת על ידי המחבר. מידת ההערצה ליהודה משתקפת בתוכנו של הספר, שמחברו נמנע מלתאר את מותו של יהודה והוא מעדיף לחתום את סיפור יהודה המקבי בתיאור הניצחון הגדול של יהודה על ניקאנור. חשיבות רבה יש לפרקים הראשונים של הספר, מהם אנו יודעים על האירועים שקדמו לגזירות אנטיוכוס – ניסיון הליודורוס לשדוד את אוצרות המקדש, המריבות בקרב החברה  היהודית בירושלים, ועלייתם של המתייוונים לשלטון. פרקים אלו עוררו אצל החוקרים את השאלה החשובה: מה קדם למה – גזירות אנטיוכוס למרד החשמונאים או המרד לגזירות? שאלה שאין לה תשובה חד-משמעית עד היום.

בתוכן מקבים ב' יש כמה מהיסודות החשובים של החג. חג החנוכה תופס מקום נכבד (פרק י'), וכן תיאור 'מעשה חנה ושבעת בניה' (פרק ז'), ומשולבים בספר תיאורי ניסים, אותות ומופתים שהם מחוץ לגדר הטבע. בולטת בספר הערצת המחבר לבית המקדש והמקום המרכזי של הדת היהודית והאמונה היהודית בחיי העולם הבא.

שני ספרי המקבים, מלשון 'מקבת' – פטיש, הם המקור הראשוני להכרת החג שאנו חוגגים מדי שנה במשך שמונה ימים בהדלקת נרות החנוכייה, הדלקה שכלל אינה מוזכרת במקורות הראשוניים לחג.

* * *

בן-ציון יהושע

מיטת כלולות

א

ידו האחת של מורה הדרך נמרוד אחזה במתלה העור שירד מתקרת האוטובוס ובידו השנייה החזיק את המיקרופון. הוא סיפר על הגיאוגרפיה, הבוטניקה, הגיאולוגיה של הקווקז הגבוה, ובין לבין שילב סיפורי מלחמה. נמרוד הביט בנוסעים המרותקים ובמיוחד קלטה עינו נוסעת אחת, ג'ני, שישבה בגפה. שיערה הבלונדי נשפך על כתפיה, שפתיה מעובות, עיניה הבהירות מאופרות עד הקצה האחרון. פניה כפני בובת ברבי לאחר השקעה של ממש. חזה שופע, שעליו אמר שלונסקי: "הנה החדשות ועיקרן תחילה."

ג'ני נעצה מבט מלא תשוקה בנמרוד. נמרוד שהבחין בעיניה המשוטטות של ג'ני החזיר לה מבט. כל מעייניו היו מרוכזים בנוף החד-פעמי.

שולי הדרך הצבאית על הקווקז הגבוה היו מכוסים שלוליות שקפאו בלילה הקר. אוכפי ההרים הסתירו סודות מתחת לשכבות שלג קפואות המוגנות מפני השמש החיווריינית. ככל שטיפסנו נעלמו העצים ובשטח נותר עשב רך ומאות ראשי בקר וראשי צאן רעו במורדות התלולים. האוטובוס טיפס במעלה הדרך בין טביליסי בגיאורגיה לוולדי-קווקז. נמרוד מורה הדרך הוותיק עמד באוטובוס הנוסע מול קבוצת תיירים ישראלית שבלעה את הנוף.

הוא הסביר בקולו הנמוך, הצרוד משהו: "חברות וחברים, הדרך הצבאית הגיאורגית  הוא השם ההיסטורי שניתן לדרך הראשית החוצה את הרי הקווקז מגאורגיה לרוסיה. זהו הגשר בין אסיה לאירופה. רגע אתם באסיה ובעוד רגע אתם נושקים ליבשת אירופה... חברות וחברים, אל תסתכלו אל התהום הפעורה מימינכם... בחורף האחרון נשמטו חלקי כביש. אוטובוס על נוסעיו צנח אשתקד אל התהום... עכשיו דמיינו לעצמכם את הדרך הקדומה שדמתה לשביל עיזים, ובמקרה הטוב משעול צר לסוסים ופרדות. כאן צעדו צבאות אלכסנדר מוקדון וצבאות אחרים. לא חלף יום מבלי שסוס ורוכבו  נשמטו אל התהום לשמחתם של העופות הטורפים."888

במפתיע ג'ני קמה ממקומה, היטלטלה מצד לצד ונעמדה סהרורית באוטובוס הנוסע. היא אחזה בזרועו של נמרוד כדי לא ליפול, הצמידה את שפתיה לאוזנו ולחשה בנעימה שאינה מותירה מקום לספק:

"נמרוד, אני מסתכלת עליך בעיניים לחות כל הזמן. אני מוקסמת מהנוף אך יותר מהקול החם והצרוד שלך... קול של חדר מיטות... אתה משגע אותי... אני חושבת עליך...  אני רוצה אותך..."

נמרוד, המדריך הוותיק ששיבה כבר זרקה בשערו וכבר התנסה בכל סוגי הנוסעים והנוסעות, עמד נדהם מול התעוזה והפנייה הישירה של ג'ני במרומי הקווקז הגבוה, בדרישה חד-משמעית.

"גברת ג'ני," אמר נמרוד בקול מגומגם, "אני מבקש לא לעמוד בשעת הנסיעה... עצירה פתאומית של האוטובוס יכולה להטיס אותך הישר לחלון הקדמי של הנהג ומשם כמו טיל בליסטי אל התהום הפעורה ולחילופין לעולם האמת."

הוא הושיט לה יד והחזיר אותה למקום מושבה. "נמרוד, אתה יודע... יש לך יד נעימה... חמימה כזאת..." לחשה והתיישבה.

נמרוד נמנע מלהביט בג'ני. הוא חשש להסגיר את הסיפור המתרחש לעיני למעלה מארבעים נוסעים. בשנות עבודתו כמדריך הוא כבר התנסה בנשים שביקשו את קרבתו בדרכים שונות ומשונות. היו שטילפנו לחדרו באמצע הלילה, היו שתחבו פתקים לכיסו או שילשלו איגרת קצרצרה מתחת לדלת חדרו. היו שישבו לצידו בערב בלובי וכטוב ליבן בגביע יין משובח או  בכוס ענקית של בירה, הן עד מהרה פתחו את חרצובות הלשון וסיפרו בבדיחות הדעת על הבעל ש'בקושי מזיז את התחת,' שגידל קרחת וכרס ענקית והוא צמוד שעות אין ספור לטלוויזיה, לבירה ולפיצוחים. אחת סיפרה שבעלה שמח שהיא נוסעת ובלבד שתניח לו לנפשו. היו שסיפרו בסודי סודות, שהתאלמנו, שהתגרשו או שהן חיות בנפרד ומאז מצבן הכלכלי השתפר ללא הכר.  סוף סוף לחרותן מבעל קמצן ועכשיו כל הקופה עומדת לרשותן. הן הקיפו כמעט את כל הגלובוס. הן תיארו את הנדל"ן ואת מצבור המניות והמזומנים בבנק. נמרוד הטה אוזן, לגם מהבירה, קינח את פיו ולא הוציא הגה מפיו.

"מדריך נבון לא משאיר פצועים בשטח," סח לעצמו. נמרוד חשש מפני מלכוד, מפני מכשול שיביא למנוחת עולמים את עיסוקו כמורה דרך. כל אכזבה, כל פגיעה קלה באגו הנשי, כל הערה מיותרת, כל סירוב, יכפישו את שמו הטוב של המדריך וייפגעו בפרנסתו. ליל אהבים כושל יוליד שמועות על אלימות, על הטרדה מינית ואף למעלה מזה, בין הנוסעות או באיגרת אנונימית לחברת הנסיעות שתאלץ אותו לחפש תעסוקה אחרת. "זאת קפיצת ראש לבריכה יבשה," אמר בינו לבין עצמו.

ב

בשעת ערב מאוחרת ישב נמרוד בבר, ראשו הגדול נשען על שתי כפות ידיו, האזין לנגינה וירטואוזית על פסנתר ושתה בירה מהחבית. ג'ני התקרבה וישבה במושב הפנוי לצידו ואמרה בקולי קולות, חצי שתויה: "נמרוד, איבדתי היום באוטובוס את הראש... אני מתנצלת אם הייתי ישירה מדי... יש לך קול מדהים של חדר מיטות... אתה הטיפוס שלי... יש לי חולשה לקולות ולמראות... יש לך כפות ידיים משגעות, נעימות וחזקות בעת ובעונה אחת."

"ג'ני, אנא הנמיכי את קולך, יש אוזניים קשובות סביב."

 "שישמעו. שיקפצו לי. לי זה לא מזיז לי..."

"אבל לי איכפת."

"אל תהיה ילד. אני הולכת להציע לך דיל שישנה את חייך. פחות מאמץ יותר כסף. אני רוצה לאמץ אותך בתור המדריך האישי הקבוע שלי לכל יעד שאחליט עליו או שאתה תחליט עליו... תאמין לי שאני יכולה להרשות לעצמי... המנוח שלי חסך כל גרוש ואני שברתי את הקופה. הוא השאיר מיליונים ואני לא מתכוונת להשאיר אחריי אפילו סנט או פני אחד וגם לא שקל אחד. אין לי למי להוריש את הכסף הזה. כל יעד שתקבע מקובל עליי. כל ההוצאות עליי, משכורת, טיפים. לא תקופח! תעלה אליי לחדר ונרים כוסית לכבוד הדיל שאני מציעה לך."

"ג'ני, אין ספק שאת אישה נדיבה. היענות של מדריך במהלך הטיול יכולה לעלות לו ביוקר רב."

ג'ני היא מסוג הנשים שאינן מוכנות לקבל סירוב. הכסף בעיניה הוא חזות הכול. "נמרוד," אמרה והגישה לו את כרטיס הביקור הוורדרד והמבושם שלה, "אין לך סיבה לדאוג. יש לך את הכתובת ואת הטלפון שלי. אשמח אם תתייצב בביתי בסביון ביום שלישי הבא בשמונה בערב. יש על מה לדבר."

 נמרוד קם ממקומו והתנצל כי מחר יש השכמה מוקדמת.

ג

הפיתוי הכלכלי היה גדול. לאחר לבטים רבים, מצויד בזר פרחים גדול ובקבוק 'שיבס ריגל', ויסקי סקוטי, בן עשרים ואחת שנים, התייצב בביתה.

"יש לך סטייל," אמרה כשפתחה את הדלת בפני נמרוד. ג'ני נעמדה על בהונותיה ונשקה לזיפי לחיו של נמרוד. היא היתה מאופרת מראש ועד כף רגל. ריחות כבדים של תמרוקים אפפו אותה. מן המטבח עלו ריחות של תבשילים. "עכשיו עזב השף שהכין לנו ארוחת גורמה."

הם סעדו. הם קינחו. הם שתו. הם הרימו טוסטים והרעיפו ברכות. ג'ני נעצה בו מבט שאינו משתמע לשתי פנים: "נמרוד, אני רוצה להראות לך  את חדר המיטות המיוחד שלי. ערכתי אותו במיוחד למענך. אתה תאהב אותו," אמרה.

כשנכנס לחדר תדהמתו היתה גדולה. חדר אפלולי. ראי ענק קבוע בתקרה. נרות קטורת פזורים בכל פינות החדר. ריח כבד של מקדש בודהיסטי עמד באוויר עד למחנק. המיטה רחבת ידיים ואפיריון למראשותיה, מכוסה בכיסוי משי שחור בוהק ומעליו פזורים עשרות ציפורנים לבנים מבושמים. נמרוד נתקף חרדה. בחיל ורעדה ראה לנגד עיניו בית הלוויות לעשירים. המיטה נראתה כארון קבורה ענקי ויוקרתי, מעין מבוא לקרמטוריום שעוד רגע קט יעלה בלהבות. המראות והריחות הסתערו עליו עד מוות. הוא חש שכל איבר בגופו נח מנוחת עולמים. ראשו הסתחרר והוא ביקש את נפשו לפרוח לעולמות אחרים כאן ועכשיו.

"נמרוד, נכון שזה יפה... נכון שזה מיוחד," התחנחנה ותלתה את זרועותיה על צווארו.

"ג'ני, סליחה. אני לא יכול. אני הולך. איתך הסליחה. אני נחנק. אני סובל מאסטמה," השתעל עד קוצר נשימה.

הוא התפרץ החוצה אל הרחוב, אל האוויר החופשי, נשם לרווחה, נכנס למכוניתו וברח על נפשו. 

* * *

משה כהן

הנדון: יצא המרצע מן השק

מעבר למאבק הפוליטי, קשה לעמוד על הנימוקים הענייניים בנושא מתווה הגז. עד שבא אחד מנציגי מחאת הגז והבהיר מה המניע העיקרי למחאה: מתווה הגז עשוי לתת למדינת ישראל עצמאות אנרגטית, שתמנע אפשרות להפעיל עליה לחצים כלכליים כדי לאלץ אותה להתניע "תהליך מדיני".

עכשיו הבנו, מתווה הגז יפריע למדינה פלסטינית ולכן יש למנוע אותו.

למי איכפת מההפסד הכבד שייגרם לכלכת ישראל. תחי פלסטין! יחי אבו מאזן!

התקשורת שלנו חרדה ודואגת לכבוד הכנסת, ולכן היא עורכת ציד מכשפות לאורן חזן ולמירי רגב, שלדעתה אינם מוסיפים כבוד. לאחר ששמעתי את כל הראיונות והשידורים לא הבנתי מה פשעם ומה חטאם זולת נאמנות לארץ ישראל וגינוי הטרור הערבי.

לעומת זה, מסרבים חברי הכנסת מהרשימה המשותפת בכל ראיונותיהם לגנות את מעשי הרצח של הטרור הערבי. ללמדך שהם מצדיקים אותו, אם לא לומר תומכים בו. האם תמיכה בטרור רצחני היא לכבודה של הכנסת?

כנראה שכן, מאחר שהתקשורת אינה מתקוממת ואינה מגנה חברי כנסת המצדיקים את הטרור.

תמהני.

אמר הבוקר, 4 בדצמבר, השר לביטחון פנים "לא זכור לי תיעדוף גבוה יותר של חקירה ביטחונית מאשר הרצח בכפר דומא."

ודאי יש לברך על כך שזרועות הביטחון משקיעות מאמצים לפענוח פשע חמור. אולם אין מקום במדינת ישראל, המתהדרת בשמירה על זכויות האזרח, שתיעשה רמיסה גורפת של זכויות הנחקרים. ומה עם חזקת החפות? אולי יש נחקרים חפים מפשע? מי יפצה אותם על העינויים שהם עוברי על לא עוול בכפם? איפה אבירי הדמוקרטיה? מה, ליהודים אין זכויות?

מן הראוי שהארגונים לזכויות הפרט ישמיעו את קולם.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

יוסי שריד, אהוד בן עזר, מתוך היומן, 2000

27.11.2000. יום שני. טלפון בבוקר לראיון בתוכנית "הכול דיבורים", מבקשים שאשתתף בעימות עם יוסי שריד. אחר כך שיחה די ארוכה עם יוסי שריד, שטילפן להתנצל על כך שעדיין לא קיבלתי את מכתב תשובתו לי, והוא עדיין משוכנע שהורדת כל ההתנחלויות היא הדרך לשלום וכי ברק אשם בכך שלא נתן כלום לפלשתינאים וכי המתנחלים מנצלים את המצב לטובתם.

לא עובר זמן רב ומטלפנים מהתוכנית "משעל חם", היום בלילה, ומבקשים שאבוא בתור מי שעזב את מועצת מרצ וכדומה. אני אומר שאינני רוצה להשתתף בקרקס, ואחליט לאחר תוכנית הרדיו. התחקירנית אומרת שתחזור אליי בצהריים.

לפני מבזק החדשות של אחת עשרה וחצי מתחיל הראיון הטלפוני איתי.

אהוד בן עזר ויוסי שריד

בתוכנית "הכול דיבורים", מראיינת אסתי פרז

קול ישראל, 27.11.00

אסתי פרז: שלום לסופר אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר: שלום שלום.

אסתי פרז: כתבת באחרונה מכתב חריף מאוד ליוסי שריד, ובו אתה מודיע לו על פרישה מחברות במועצת מרצ. למה?

אהוד בן עזר: האמת שאני מדבר בהרבה כאב, ובהרבה התלבטות. אני רואה את עצמי כאיש שמאל וכאיש מרצ, ואני לא פרשתי מחברות בתנועה. אבל במועצת מרצ, הראשונה לאחר פרוץ המהומות או המאורעות, מאז אוקטובר [2000] – עלתה אחת מחברות המועצה, והדבר היחיד שהיה לה לומר הוא שצריך להוריד מיד את כל ההתנחלויות, והיא גרפה גל של מחיאות כפיים, ואף לא קריאה אחת נגד. זה היה יום לפני האירוע, לפני ההתקפה על האוטובוס בכפר דרום.

ואני פשוט, רגשית, לא יכולתי להתאפק, ואני קמתי ואמרתי שזאת בושה וחרפה, שהיא מתירה שפיכת דם של יהודים, ושאני לא מוכן להישאר יותר בפורום הזה, וקמתי ויצאתי בקריאה די קשה, שאמרתי: "תישארו עם הטמטום שלכם!"

אסתי פרז: כתבת במכתב: "בתנועת מרצ, חבריה ונבחריה של התנועה אינם מבינים שבקריאתם לפנות את ההתנחלויות עכשיו, לא בהסדר שלום עתידי, הם משחקים לידיו של ערפאת ונותנים לו הכשר לשפוך דם יהודים, בהסכמתנו."

אהוד בן עזר: בהחלט. אני אומר, יכול להיות שיהיה צורך לפנות התנחלות זו או אחרת כמו שפינו את קבר יוסף, מטעמים ביטחוניים, יכול להיות שאם המלחמה תתמשך, מטעמים שלנו נצטרך לקצר קווים, אבל אין לזה שום דבר עם הוויכוח עם הערבים, בשבילם גם הכביש מיספר אחת, לטרון, לירושלים – צריך להחזיר אותו מיד, ואת שכונת גילה, אין הבדל בין ההתנחלויות. ברגע שמדברים על חזרה לקו 67', אז אם זה במשא ומתן לשלום, קובעים איזשהו גבול מוסכם, שגם לכך אני, יש לי הערה – אני לא חושב שישנה איזושהי אפשרות להפרדה – אנחנו נישאר תקועים אלה באלה לנצח – ולכן לא יהיה קו של תעלות ושל גדרות שמעבר לו יש מישהו אחר, נישאר תקועים יחד זה בזה.

אבל בתוך כל המלחמה הזאת, לקום ולפנות את כל ההתנחלויות? שהערבים ישרפו אותן!? יתלהמו, כמו שמלבנון יצאנו – יתייחסו לזה? בעיניי זה ניראה התחלת הסוף של מדינת ישראל, מין פינוי שכזה. הרי ברור איך זה יתקבל.

אסתי פרז: ואתה מין קול דומם אחד במועצת מרצ או שאולי יש עוד אנשים שחושבים כמוך?

אהוד בן עזר: איש לא... חוץ משיחת הטלפון שהיתה לי הבוקר עם יוסי שריד, וליבנו כמה דברים. אבל קשה לי להסכים איתו. הוא טוען שהמתנחלים בכל זאת משתמשים במצוקה הזאת של דם יהודי שנשפך היום – כדי שאנחנו נצדיק אותם. אני אומר שאני לא מוכן שדם יהודי בכפר דרום יהיה הפקר, אבל אם זה בחדרה, שם זו היתה תינוקת ערבייה שנפגעה [בפיצוץ האוטובוס] – אז [רק] נגד זה צריך להתקומם?

או המכתב המופרך של א.ב. יהושע, שהוא קורא למתנחלים לחזור כאילו הם ה"פְּיֵיה נוּאַר" באלג'יריה [רגליים שחורות, כינוי-גנאי למתיישבים הצרפתיים באלג'יר] – ואנחנו צרפת. איזו צרפת?! הרי בתוך הקו הירוק הכול בוער. הרי מיליון אזרחי ישראל הערבים כבר לא קוראים להם ערביי ישראל, זה הפלשתינים כאן.

אסתי פרז: מה שאתה אומר, באופן מאוד פשוט ומאוד ברור, זה שלתנועת מרצ יש מבחינתך, כמו שאתה רואה את הדברים, בעייה מוסרית קשה היום.

אהוד בן עזר: ודאי. אבל מה שכואב לי שמהרגע שאני אומר את הדברים האלה – ותאמיני לי שאנשים מן השורה שאני פוגש, מרגישים כמוני... אומרים לי [במרצ]: "נהיית איש ליכוד!"

זאת אומרת, אני בעד מדינה פלשתינית, אני בעד חלוקת ירושלים, אני בעד מסירת הר הבית לערבים, אני... בהסכם, אבל בהסכם שלום אמיתי, ויתור [מצידם] על זכות השיבה, עם הכרה בזכותנו על הארץ במאה אחוז, בגבולות ישראל שיוסכמו. אבל בתוך המלחמה הזאת לקום ולפנות את ההתנחלויות ולסגת לכאן? זאת מפולת! אנשים לא מבינים איפה אנחנו חיים!

אסתי פרז: והדרך לדעתך היא באמת לקום ולפרוש מתנועה ש...

אהוד בן עזר: לא. אני לא פרשתי מהתנועה. אני פרשתי מהמועצה. אני הייתי ניבחר במועצה ואני עדיין לא פרשתי מהתנועה כי אני מתעקש על זכותי לומר את הדברים האלה כאיש שמאל, ולא שתיכף יגידו לי... גם כמה מחבריי הערבים, מרגע שלא הסכמתי לדעתם במאה אחוז, אומרים לי: "אתה איש ליכוד!"

אסתי פרז: כועסים עליך?

אהוד בן עזר: ודאי. "בגדתי בהם!" – ברגע שאתה לא מקבל את הטיעון הערבי במאה אחוז, כמו שחלק מהסופרים הנכבדים שלנו, ואנשי הרוח, שהם פשוט חיים ב... ב... אני לא יודע איך להגדיר את זה! – הם חיים באספמיה! – חיים בעולם שלא קיים! – וזה, אני רואה בזה, חלק משיגעון הגדלות הישראלי, ורגש העליונות, כאילו אנחנו במעשינו גרמנו להתנגדות הערבים אלינו – רק נהיה טובים כמלאכים, והם יאמצו אותנו אל חיקם!

אפוא?! זה שיגעון גדלות ישראלי, זה מאפיין את הדיבורים של א.ב. יהושע כל השנים. לקיחת האשמה על עצמנו כאילו בנו תלוי הכול! – תשמעי, אני התחלתי להאמין לערפאת. אני מאוד-מאוד מפקפק בתקפות של הסכם אוסלו. אני עשר שנים האמנתי שאנחנו הולכים לקראת שלום. כרגע אני רואה שאם מסוגלים כך לשבור את הסכם אוסלו, ואת כל ההשקעות שהשקיעו בהם, עשרות מפעלים שנוצרו לטובת שני העמים, לטובת הדו-קיום, איפה? אני לא רואה שלום באופק.

אסתי פרז: ואתה, אתה אומר שבעצם, אם אפשר להבין מדבריך, שאתה מסכים, מסכים מאוד אפילו, בימים האלה, עם דברים שאנחנו שומעים מצד הימין של המפה הפוליטית...

אהוד בן עזר: לא! אני תומך באהוד ברק. אני חושב שהקו המרכזי, שהוא מוליך אותו, צריכים כולם להתגייס סביבו, כי זה מאבק על ישראל שבתוך הקו הירוק, שלא נרמה את עצמנו, הרי אם נגביר את הקו או את הכמות של התגובות [הצבאיות] שלנו, זו מחר יכולה להיות מלחמה כוללת עם מצרים, עם עיראק, עם טילים על תל-אביב! תל-אביב היא קו-חזית במערכה זאת. ואם המשטרה עומדת כבר חודשיים, והצבא, מול מהומות, ואם לא היו עוצרים את המהומות של ערביי ישראל, אז [הם] היו יכולים גם לשרוף עוד יישובים יהודיים, לא רק את הצומת של אום-אל-פאחם. אם אני נוסע בלילה בוואדי ערה, אני צריך להרגיש כאילו בארץ אוייב אני נוסע? מה זה? הם מנסים לשמוט מתחתינו את ההרגשה שארץ-ישראל, שישראל שייכת לנו! – אז איש שמאל זה לא אדם שמתאבד. אני בעד שלום ודו-שיח, אני, לכל מיפגש אני ממשיך לבוא, אבל אני עומד על זכותי לומר את מה שיש לנו לומר, להגן על עצם הקיום שלנו.

אסתי פרז: הסופר אהוד בן עזר, תודה לך על הדברים האלה.

אהוד בן עזר: תודה לכם.

אסתי פרז: שלום לחבר הכנסת יוסי שריד.

יוסי שריד: שלום רב.

אסתי פרז: נידמה לי, יוסי שריד, שטובי מתנגדיכם, מתנגדי מרצ, לא היו מגדירים את הדברים כל-כך יפה כמו אדם שעד לאחרונה ישב במועצה של מרצ?

יוסי שריד: אני מאוד מכבד את מה שאומר אהוד בן עזר. אני קיבלתי את מכתבו, אני מיהרתי להשיב עליו, אם כי אני מניח, אני יודע, שהוא עדיין לא קיבל אותו. ביקשתי מאהוד בן עזר שניפגש ונלבן בינינו את הדברים. אני לא כועס עליו, בניגוד לאנשים אחרים...

אסתי פרז: מכבד אבל לא מסכים.

יוסי שריד: לא מסכים. בהחלט. גם העניין הוא מעט משונה. אני חושב שאהוד הגיע למועצת מרצ, אולי, אני לא רוצה חלילה לחשוד בכשרים, עם איזושהי החלטה מוקדמת, כי לבסס פרישה ממועצת מרצ, לא ממרצ, דרך אגב – על סמך הופעה של חברת מועצה זו או אחרת, שאני את כולם מכבד, ואני גם לא יודע בדיוק למי הכוונה, אני גם לא שמתי לב שהיה איזה פרץ של מחיאות כפיים להתבטאות כלשהי...

אסתי פרז: הוא כתב את זה במכתב באופן מאוד ברור. גם ציין את שמה, חברת המועצה מיכל עדן שפתחה את הדיון, לפי מה שהוא כותב...

יוסי שריד: אני, כמו שאני מכבד את אהוד בן עזר, אני מכבד גם את מיכל עדן, אבל אילו היה אהוד בן עזר מאריך רוח והיה מתעכב במועצה, והיה שומע את נאומי במועצה, ואני בכל זאת יושב-ראש התנועה, אני חושב שאולי בסופו של דבר הוא לא היה מחליט כפי שהוא החליט.

אבל הדברים שהוא אומר בהחלט יכולים להישמע בתוך מרצ, ואנחנו מכבדים את זכותם של כל החברים שלנו, תהיה דעתם אשר תהיה, להשמיע אותם באופן הכי ברור, ואת יודעת שאנחנו נמצאים לא פעם במצב שמכים אותנו בשני הקצוות של המקל, ולפעמים אני מודה לאלוהים שאין למקל יותר משני קצוות, כי אחרת היו מכים אותנו גם בעשרה קצוות. את יודעת שמצד אחד שמענו בזמן האחרון דיבורים, אתם ודאי עסקתם בזה לא מעט, על שתיקת השמאל ועל מבוכת השמאל וכל מיני דברים מופרכים מן הסוג הזה, שהשמאל לא מספיק ברור...

אסתי פרז: אני לא כל כך בטוחה שהם מופרכים. נתגלו בקיעים פה ושם.

יוסי שריד: מופרכים. הנה את רואה שיש טענה נגדי. ועכשיו, מצד שני, נשמעת טענה שהשמאל הוא חד מדי וקיצוני מדי ואולי חד-צדדי מדי – והתפקיד שלנו, של כל האנשים האחראים, ושלי אולי באופן מיוחד, כיושב-ראש התנועה, לאזן את הדברים ובעיקר לעשות את הדברים המתחייבים, מבלי לשאול את עצמנו בכל יום מה מזג האוויר הציבורי ולהתייצב על פי משב-הרוח המזדמן.

אסתי פרז: סדקים קשים בתנועת מרצ או שזהו קול בודד?

יוסי שריד: אני לא מכיר שום תנועה שהיא יותר מלוכדת ויותר מאוחדת ויותר סולידארית מתנועת מרצ. כפי שאת יודעת, אין אצלנו לא פרץ ולא צווחה. וזה קול, ואנחנו מכבדים קול, אפילו הוא קול של יחיד, אני לא יודע אם הוא קול של יחיד – אבל אנחנו מכבדים גם קול של יחיד. אני מרשה לעצמי לומר – אלה ואלה דברי אלוהים חיים, ואנחנו צריכים לעשות את הדברים שנכון לעשות אותם על פי האלוהים שבלבבנו.

אני מרשה לעצמי להניח, אני לא זוכר במדוייק, אני גם לא יכול לזכור, שאהוד בן עזר, בימים הראשונים של מלחמת לבנון, אולי גם תמך במלחמת לבנון. כי זה היה משב הרוח, זו היתה המגמה הכללית, וקשה מאוד, כאשר, נניח – יוצאים למלחמה או נמצאים במצב של עימות, לראות את הדברים באופן יותר מאוזן, ובעיקר באופן יותר אחראי. בכלל, הכי קל...

לכן, נידמה לי, שאהוד בן עזר בחר לעצמו את המלאכה הקלה. אנחנו, לצערנו, לא יכולים לבחור לעצמנו את המלאכה הזו, להכות על החזה של הזולת. כדי להכות על החזה של הזולת, אין צורך במרצ. וכדי להיות אחראים על אגף הייאוש, אין צורך במרצ. אנחנו אחראים על אגף התקווה, ואנחנו בודקים את עצמנו לא מה הצד השני לא בסדר – זה אגב אנחנו יכולים להגיע להסכמה תיכף ומיד, אבל זה לא מוביל אותנו רחוק – אלא מה אנחנו גם לא בסדר.

כדי לומר מה הצד השני, הצד הנגדי, לא בסדר – אז אפשר להסתפק בלימוד לבנת, ובאביגדור ליברמן, ובאנשים אחרים. אבל אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו מה אנחנו לא בסדר? ובעיקר אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו במה אנחנו יכולים להועיל, כי אנחנו לא משקיפים מן הצד. אנחנו חייבים עכשיו למנוע הידרדרות במצב. ואנחנו מוכרחים למנוע עכשיו שפיכות דמים נוספת. המחוייבות הראשונה שלנו במעלה היא לכל אדם שיכול חס וחלילה וחס לשלם בחייו. זו המחוייבות הראשונה שלנו ואנחנו מנסים לעבוד על פי מיטב מצפוננו וודאי נזכה לביקורת גם מצד אל"ף וגם מצד בי"ת.

אסתי פרז: אז אולי תצטרף לממשלת האחדות, היוזמה שעכשיו גולדשמיט מפעיל וטומי לפיד מוביל?

יוסי שריד: לא. ממש לא. אילו היינו חושבים שיש בממשלת אחדות לאומית כדי להועיל במשהו, לשפר במשהו את המצב המדיני או הביטחוני, לא היינו מהססים לעשות זאת. אבל מכיוון שאנחנו בטוחים לחלוטין שלהועיל הממשלה הזאת לא תועיל, והיא עלולה לדרדר את המצב הביטחוני, והיא עלולה אפילו להביא לעימות איזורי, לכן אנחנו לא נשתתף בממשלה כזו.

אסתי פרז: נידמה לי שמרצ היא ממש בין הסיעות היחידות שמחר יצביעו נגד פיזור הכנסת.

יוסי שריד: משום שאנחנו חושבים שבמצב שנוצר צריך לאפשר לראש הממשלה, ולנו עדיין יש תקווה – להרוויח עוד פסק-זמן, כדי שהוא יוכל לנצל אותו לצורך של העתקת העימות והחזרתו אל המסלול המדיני, ולכן בימים כאלה צריך אורך-רוח וסבלנות והרבה אחריות, וזה מה שאנחנו מנסים לעשות.

אסתי פרז: חבר הכנסת יוסי שריד, תודה.

יוסי שריד: תודה.

* * *

יואל נץ

הֵידָד, לַנְּשָׁמוֹת הַטּוֹבוֹת!..

(זהירות: השיר איננו "פוליטקלי קורקט")

זֶה עֲדַיִן אֱמֶת וְיַצִּיב: הַזָּהָב – לֹא כָּל מַה שֶׁנּוֹצֵץ, אַךְ

אַף שֶׁדּוֹר מַמְזֵרִים הַמְּשַׁנִּים אֶת כְּלָלֵי הַמִּשְׂחָק מִתְחַלֵּף –

גִּבּוֹרֵי הַשִּׁירִים הַיְּשָׁנִים נִשְׁאָרִים צְעִירִים עֲדֵי נֶצַח

(וּכְמוֹתָם, גִּבּוֹרֵי מִלְחָמוֹת שֶׁנָּפְלוּ, לְמַרְבֵּה הַכְּאֵב).

הַזְּמַנִּים מִשְׁתַּנִּים, כָּאָמוּר, כָּל תְּקוּפָה וּתְקוּפָה וְאֶתְגָּר בָּהּ;

לְרוּחוֹת הָעִדָּן הֶחָדָשׁ תוֹאֲמִים גַּם מִינֵי תַרְחִישִׁים...

מַעֲשֶׂה שֶׁקָּרָה לָהּ לְדִינָה לְבֵית בַּרְזִלַּי כַּיּוֹם (אַרְבַּע

תֵּשַׁע שֵׁשׁ וְשָׁלֹשׁ וְחָמֵשׁ וְאַחַת – מִסְפָּרָהּ הָאִישִׁי):

כַּמָּה, כַּמָּה שָׁנִים כְּבָר חָלְפוּ? – זֶה בְּעֶצֶם כְּלָל לֹא מְשַׁנֶּה לִי.

רְאוּ: דִּינָה נוֹתְרָה עַד הַיּוֹם חֲתִיכָה מַגְנִיבָה, וְעוֹד אֵיךְ!..

הַנְּשָׁמוֹת הַטּוֹבוֹת לָחֲשׁוּ לָהּ בְּסוֹד: "סֶגֶן גָּד רְפָאֵלִי

מְפַשְׁפֵּשׁ מְשֻׁלְהָב נִמְרָצוֹת מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ בְּתִיקֵךְ!"

(בַּחֲלוֹם בַּלָּהוֹת לֹא פִּלֵּל – אֵיזֶה "בְּרוֹךְ" מְצַפֶּה לוֹ, לַסֶּגֶן!..)

דִּינָה לֹא הִתְרַשְּׁמָה: "זֶה שְׁטֻיּוֹת בָּרִבּוּעַ" אָמְרָה, וּבְכָל זֹאת,

הַנְּשָׁמוֹת לָחֲצוּ, עַד אֲשֶׁר לֹא יָכְלָה לַעֲמֹד עוֹד מִנֶּגֶד,

וְהִגִּישָׁה תְּלוּנָה נֶגֶד גָּדִי בְּגִין הַטְרָדוֹת מִינִיּוֹת.

גָּד חָזַר וְנִשְׁבַּע וְחָזַר כָּל עֵת הַחֲקִירָה הַנּוֹקֶבֶת,

שֶׁהָיָה מְפַשְׁפֵּשׁ בְּתִיקָהּ רַק מִתּוֹךְ סַקְרָנוּת – בְּפֵרוּשׁ!

סֶגֶן גָּד רְפָאֵלִי פֻּטַּר, בִּמְחִילָה, מִשֵּׁרוּת בִּצְבָא קֶבַע,

לֹא לִפְנֵי שֶׁטָּעַם, לֹא עָלֵינוּ, שָׁבוּעַ יָמִים קָלָבּוּשׁ.

כְּשֶׁסִּפְּרוּ לָהּ אֶת מַה שֶׁעָשׂוּ לוֹ, הִיא לֹא הֶאֱמִינָה:

"אִישׁ חַיְּכָן וְאָדִיב, מִתְחַשֵּׁב – הוּא הָיָה דַּוְקָא סֶגֶן נֶחְמָד..."

זֶהוּ, זֶה הַסִּפּוּר הַמּוּזָר שֶׁקָּרָה בְּיָמֵינוּ לְדִינָה

בַּרְזִלַּי – אַרְבַּע תֵּשַׁע וְשֵׁשׁ וְשָׁלֹשׁ וְחָמֵשׁ וְאַחַת.

הוֹ, דִּינָה, דִּינָה בַּרְזִלַּי!..

* * *

נעמן כהן

דובר הפת"ח ארגונו של אבא של מאזן – היהודים קופים וחזירים

דובר הפת"ח (ארגונו של אבא של מאזן) רא'פת עליאן, התראיין לטלוויזיה הרשמית של "הרשות הפלסטינית", ואמר: "העם הפלסטיני הגיבור, על ילדיו, נשיו וזקניו, עשה אינתיפאדה נגד הכובש, והצליח להכשיל... אני קובע בוודאות שאנחנו בירושלים, במהלך ההתקוממות הזו, הצלחנו למנוע 80% מן המתנחלים, בני הקופים והחזירים, מלטייל בעיר העתיקה ובמדרגות שער שכם."

http://rotter.net/forum/scoops1/268539.shtml

כרוז של הפת''ח: המחבל מהפיגוע הבוקר

לצד תמונתם של אבו מאזן ויאסר ערפאת

תנועת הפת"ח /אזור ירושלים-אבו דיס (תנועתו של אבא של מאזן) פירסמה כרוז בו נראית תמונתו של המחבל מפיגוע הירי בחיזמא, מאזן חסן עריבה, לצד תמונתם של אבו מאזן ויאסר ערפאת. בדף הפייסבוק הרשמי של סניף ירושלים של הפת"ח מציינים כי המחבל היה חבר הזרוע הצבאית של הפת"ח: "חללי אלאקצאא'" וכי נעצר בעבר מיספר פעמים ע"י צה"ל על רקע השתייכותו לזרוע הצבאית. בכרוז מהללים ומשבחים את המחבל, שהיה פעיל מנגנוני המודיעין של הרשות הפלסטינית, והיה מפקד שטח של אזור ירושלים במנגנון – על "פעולת הגבורה" שביצע, ומציינים שנהרג בהגנה על עמו ומולדתו.

הוכחה שאבא של מאזן הוא פעיל שלום

הנה ההוכחה הניצחת שאבא של מאזן אינו מסית לטרור והוא "פעיל שלום":

שמעון פרסקי-פרס אמר בראיון בגלי צה"ל 3.12.15: "עובדה היא שאבא של מאזן נלחם בטרור ואומר לי כל שבוע שבת שלום."

וְדָל, לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ (שמות כג ג)

דומה שמאז הקללה שזרק ח"כ בורג בח"כ אהוד ברוג (ברק) ראש מפלגתו, מפלגת העבודה "שתיחנק!" – טרם נשמעה קללה כזו בכנסת ישראל.

לא ברור מה בדיוק אמר ח"כ חזן לח"כ קארין אלהרר אבל הוקלטו היטב קללותיה בו: "אתה זבל! זה מה שאתה! אתה חתיכת זבל. אתה אפס! תמות! תמות!" 

http://rotter.net/forum/scoops1/268909.shtml

אז גם אם היא נכה, וגם אם היא מרוקאית, אין להדור דל בריבו. בעלת לשון מלוכלכת כזו המחרפת ומגדפת– מקומה בשוק ולא בכנסת ישראל. עליה לקחת דוגמה מינון מגל ולהתפטר מהכנסת.

ההגות המדינית המפתיעה של ח"כ איימן עודה

ח"כ איימן עודה נבחר להיות בין מאה הוגי הדעות הבינלאומיים לשנת 2015 של המגזין פוריין פוליסי.

ומהי בעצם הגותו המדינית של ח"כ עודה?

ח"כ אימן האחמדי הגזען הוגה את חיסול מדינת היהודים ובמקומה הקמה של מדינה ערבית-מוסלמית סונית וזאת בשעה שבכל השטחים הכבושים ע"י הערבים-המוסלמים, כ-13 מיליון קמ"ר – יותר מאירופה), ובכל ארצות האיסלם – האחמדים (בני דתו של עודה) אינם יכולים כלל לחיות. אפילו מרכזם בלונדון נשרף לא מכבר.

תודו – זו הגות מקורית ומדהימה לתמוך במי שיביא לחיסולך!

בנפול אויבך אל תשמח (משלי כד יז) אבל תציג זאת כהרתעה

בזכות פסטיבל הנכבה

הנכבה עונש מוצדק ולא מספיק

בשבוע הבא עומד להיערך פסטיבל סרטי הנכבה בסינימטק תל אביב מטעם הארגון הפרו-איסלמי "זוכרות".

שרת התרבות מירי סיבוני-רגב מאיימת, בעקבות זאת, לשלול תקציב מהסינימטק – וכל הארגונים הפרו-איסלאמיים יוצאים נגדה.

איני רואה שום סיבה לצאת נגד פסטיבל הנכבה, נהפוך הוא. הפסטיבל הוא הזדמנות להציג את האמת על הנכבה. הנכבה היא עונש מוצדק ולא מספיק ולכן יש להציגו בבירור.

הנכבה היא עונש מוצדק על כך שידידו הטוב של היטלר, מוחמד אל חוסיני, שלוש שנים לאחר השואה – אירגן את העולם הערבי והמוסלמי להשלים את מה שהיטלר לא הספיק, לחסל את מדינת היהודים ולהשמיד את יהודיה.

הנכבה היא עונש לא מספיק, מפני שבניגוד לגרמניה הנאצית, ששמרה בסוד את תוכנית השמדת היהודים, הערבים (החמאס והפת"ח) מכריזים בריש גלי על תוכניתם לחסל את מדינת ישראל ולהשמיד את היהודים בעולם.

הנכבה היא עונש לא מספיק, מפני שבניגוד לגרמניה הנאצית, בה היו גרמנים שהתנגדו לנאציזם, למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען. טרם נמצא ערבי-מוסלמי שרואה את דברי מוחמד באמנת החמאס (ובדברי המופתי של הפת"ח) שלפיהם יש לחסל את מדינת ישראל, ולהשמיד את כל היהודים – גזענות, ולא מופת מוסרי.

אי לכך יש להציג את הנכבה כאות אזהרה לערבים-המוסלמים (ולעוזריהם היהודים). המשך מעשיכם יביא לכם נכבה חדשה!

תושבי שועפט נרתמים לבנייה מחדש של בית המחבל שפוצץ ע"י צה"ל – לא להרוס! להלאים ולמכור

מיד לאחר הריסת ביתו של המחבל אברהים אלעכארי, שביצע את פיגוע הדריסה בו נהרגו שני ישראלים לפני שנה, ושביתו נהרס, החלו תושבי שכונת שועפט לפנות את הריסות הבית על מנת להתחיל לבנות אותו מחדש, וכמו כן ארגנו מבצע סיוע, באמצעות מסרונים, בו הציעו תושבי המחנה לתרום חומרי בניין ורהיטים.

הדבר מוכיח את חוסר התועלת של הריסת הבתים. ממילא הם נבנים מחדש במימון ערבי. הדרך הטובה יותר להילחם במוטיבציה הערבית-מוסלמית לבצע טרור, היא לאטום מיידית את בית המחבל, להלאים אותו, ולמכור אותו לכל המרבה במחיר. את הכסף יש להעניק לקורבן מעשה הטרור.

רק דרך זו תרתיע את הטרוריסטים הערבים-המוסלמים.

התגשם החלום – מפכ"ל תימני

אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות

שנים רבות חלם דוד בן גוריון על רמטכ"ל תימני, לעת עתה חלום הרמטכ"ל לא התגשם אבל במקומו יש תחליף פורתא – מפכ"ל תימני.

המפכ"ל החדש רוני אלשייך קרוב מצד אביו (אימו מרוקאית) לחתן התנ"ך לשעבר הרב יחיא אלשייך.

הרב יחיא אלשייך נולד בצנעא. בגיל צעיר הוכר כבעל זיכרון נדיר וידע בעל פה את פרשיות השבוע עם תרגום אונקלוס. עלה לישראל ב-1949, ולאחר שעלה לירושלים, למד בישיבת מרכז הרב. הרב אלשיך נהג לנאום במחנות העולים של יהודי תימן כדי לחזק בקירבם את שמירת המסורת. הוא בלט בקריאה ליהודי תימן להצביע לרשימת הפועל המזרחי ובעקבות כך הוכה לעיתים בידי אנשי מפא"י‏.

בשנת 1958 השתתף בחידון התנ"ך והגיע למקום השלישי, לאחר עמוס חכם ויצחק שלו.‏ בשנת 1961 התמודד הרב אלשיך שוב, זכה בחידון הארצי, והעפיל לחידון העולמי. בתום החידון הגיעו הרב אלשיך ויריבתו המתמודדת מברזיל, הפרוטסטנטית יולנדה דה סילבה, למיספר המקסימאלי של הנקודות. לאחר התייעצות של השופטים הוחלט לשאול את שני המתמודדים שאלה נוספת, שעליה קיבל הרב אלשיך מספר נקודות רב יותר וזכה בחידון.‏

בר הפלוגתא של הרב אלשייך היה הרב יוסף קאפח. הרב יוסף קאפח נולד בצנעא ב-1917. בצעירותו עסק בצורפות. בשנת 1943 עלה לארץ ישראל, למד בישיבת מרכז הרב והוכשר לדיינות. התמנה לדיין בבית הדין הרבני הגדול. היה חבר במועצת הרבנות הראשית לישראל, ונשיא הקהילה התימנית בירושלים. בשנת 1969 זכה בפרס ישראל לספרות תורנית. אשתו, ברכה קאפח, זכתה בפרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה בשנת ה'תשנ"ט 1999, כהוקרה על מפעלי החסד שניהלה. כמו כן זכה גם פעמיים בפרס ביאליק לחוכמת ישראל, פרס הרב קוק, וקיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בר-אילן. נפטר ב-2001.

עיקר מפעלו היה תרגום והדרה מכתבי יד של עשרות ספרים של ראשוני ספרד, ובהם אמונות ודעות לרס"ג, ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי, חובות הלבבות לרבנו בחיי אבן פקודה, פירוש רבי נתן אב הישיבה לשישה סדרי משנה, וחיבורים רבים אחרים שנכתבו בערבית יהודית. מקום מיוחד בפעילותו תפסו כתבי הרמב"ם: הוא תרגם את אגרות הרמב"ם, מורה נבוכים, פירוש המשניות, ספר המצוות ומילות ההיגיון, וערך מהדורה מבוארת של משנה תורה לרמב"ם בת 24 כרכים.

הרב קאפח זוהה עם פלג הדרדעים. הדרדעים הם פלג ביהדות תימן שנוסד בעיר צנעא בתחילת המאה העשרים מתוך הזרם הבלדי על ידי הרב יחיא קאפח ותלמידיו. ההתפלגות היתה פועל יוצא של המחלוקת בין חברי הקבוצה בעיר צנעא לבין יתר יהודי צנעא. חברי הקבוצה כינו עצמם בשם "דור דעה" ואילו את המתנגדים להם והלוחמים בהם כינו "עיקשים".

מתנגדיהם כינו אותם "דרדעים", מתוך עיוות מכוון של השם, ככינוי גנאי שהשתרש בסופו של דבר.

תנועה זו ביקשה לשחזר את מה שהבינה כתפיסה היהודית המקורית בחיים היהודיים בכללם – בהלכה, במחשבת ישראל, בתפילה, בחינוך ועוד. זאת, במטרה לשוב אל היהדות הרבנית "האותנטית" ולתקן כל סטייה ממנה, סטיות שהשתרשו במהלך השנים. המודל שעמד בפניהם של מייסדי התנועה היה זה של הרמב"ם, כפי שבא לידי ביטוי בחיבוריו ההלכתיים, בתפיסת העולם הרציונלית בה החזיק, בשיטתו בענייני אמונות ודעות ובאופן בה שילב תורה ומדע.

הדרדעים דוחים את תפיסת העולם הקבלית ושוללים בייחוד את עולמה של הקבלה המעשית הכולל קמיעות, לחשים ועוד – תחום שהתפתח מאוד במאות האחרונות ביהדות תימן.

הדרדעים קיבלו עליהם את שיטת הרמב"ם הלכה למעשה בכל עניין, הן בענייני הלכה ומנהג, הן בפילוסופיה יהודית. נאמנים לשיטתם, בסידוריהם המבוססים על התכלאל הבלדי, השמיטו את מרבית הקטעים שמקורם בקבלה, ואשר נוספו במהלך השנים לסידורי יהודי תימן. הדרדעים נמנעים מלקיים מנהגים המבוססים על הקבלה. הרב קאפח ותלמידיו טענו כי הקבלה הינה נטע זר במערכת האמונות והדעות המקובלות ביהדות בכלל, וביהדות תימן בפרט.

מחלוקת זו, שראשיתה היתה "לשם שמיים", היתה לאחת המחלוקות הגדולות שפיצלה עמוקות את יהדות תימן בין ה'עיקשים' לבין ה'דרדעים'.

הרב קוק, שעסק בקבלה (פרופסור ליבוביץ הגדיר את תורתו ובכלל את הקבלה כ"עבודה זרה") – גילה התנגדות נחרצת לדעותיו של הרב קאפח, אולם התנגדות זו התנהלה בדרך מכובדת, כיוון שהוא זיהה כי אין מדובר ב"משכיל" פורק עול, זאת בניגוד לרבני ירושלים שהפגינו כלפיו זלזול ויצאו בחרם כנגד הרב יחיא קאפח והדרדעים.

עד היום יש קריאה לשרוף את כתבי קפאח,

http://www.kikar.co.il/%D7%94%D7%A8%D7%91_%D7%A7%D7%90%D7%A4%D7%97.html

ומה נאחל למפכ"ל החדש? – נאחל לו שבניגוד לעמיתיו השוטרים, שהלכו בדרכי השחיתות של הרב המקובל יאשיה פינטו (ישראל מדינה מזופתת) – ילך בדרכו של הרב קאפח ויטוש את דרך הקבלה. ובכלל, שינקוט את עצתו של התנא שמעיה שאמר "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות!" (אבות א י)

לך נקה את האורוות ותנקה את הזפת שהשאירו קודמיך.

לצפות ב"בנות של אבא" בדאגה

מאנטי-אשכנזיות לאנטי-ציונות

תיאטרון "השחר" מעלה הצגה חדשה בשם "הבנות של אבא", המגוללת את סיפור הפרהוד, הפּרעות ביהודי בגדד ב-1941.

ההצגה מגוללת את סיפורה של משפחה יהודית מבגדד — האב אליהו סייג (גבריאל) ושלוש בנותיו, ג׳ולי (יצחקי), מזל (לירית מאש) ומרים (שרון מלכי שמש) — אשר חוותה את הפרעות, שבהן נרצחו 180 יהודים, נפצעו כ-2,000 ורבות ורבים נפלו קורבן למעשי ביזה.

כתבת "הארץ" האקטיביסטית הפרו-איסלמית האנטי-אשכנזית ובשל כך גם האנטי-ציונית, רוויטל מדר – מעלה על נס את הנראטיב של "המזרחיים" שהועלם ע"י האשכנזים, אבל למרות זאת היא רואה את העלאת ההצגה בדאגה רבה: "במציאות העכשווית," היא כותבת, " סביר יותר שסיפור הפרהוד רק יחזק את האתוס הציוני שלפיו הערבים הם בהכרח אוייב. אולי בעתיד, כשההיסטוריה של יהודי ארצות ערב לא תושתק עוד, והפרהוד ייכנס כראוי לספר ההיסטוריה הישראלי, הצגה שתעסוק בו תהיה חלק מאחד הוויכוחים הערים בתוך השיח המזרחי: השאלה עד כמה כדאי למזרחים ומזרחיות לחבור לציונות. כותבת שורות אלה מאמינה שטוב היה לו השיח המזרחי היה דוחה מעליו את הציונות על כל המשתמע ממנה, ומתוקף עמדה זו קשה שלא לצפות ב'בנות של אבא' בדאגה." (רוויטל מדר, השיבה לעיראק, מוסף הארץ 4.12.15)

אז נמליץ לגברת מדר (מדר בערבית – טיט בוץ) האנטי-אשכנזית והאנטי-ציונית להגשים את חלומה ולחזור לעיראק (לשלטון השיעי או למדינה האיסלמית הסונית) שם תוכל לחיות תחת כיבוש ערבי-מוסלמי בשלום ובשוויון בטיט ובבוץ שבישלה לעצמה.

מודעה ללא ז"ל וללא אבלים

אברהם מרקוס (מרק) קלינברג שר"י (שם רשעים ירקב)

בעיתון הארץ מיום 4.12.15 התפרסמה המודעה הבאה:

פרופ' אברהם מרקוס (מרק) קלינגברג 1918-2015 – איננו

בן למאיר והינדה ואח לאייז'יק, שנספו בספטמבר 1942 במחנה ההשמדה טרבלינקה.

לוחם אנטי פשיסטי, מתנדב לצבא האדום ביום הראשון של פלישת הגרמנים לברית המועצות, איש מח"ל לצה"ל במלחמת השחרור (משבדיה).

שירת בחיל הרפואה כראש ענף רפואה מונעת, וכמנהל המכון לחקר רפואה צבאית.

לשעבר סגן המנהל המדעי של המכון למחקר ביולוגי בנס ציונה ומנהל המחלקה לאפידמיולוגיה.

פרופסור מן המניין לאפידמיולוגיה וראש החוג לרפואה מונעת וחברתית של הפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר באוניברסיטת תל אביב.

פעל לטובת ברית המועצות בהתנדבות ומטעמים אידיאולוגיים בשנים 1950-1976, בעל עיטור "הדגל האדום".

ולמרות הנקם וההתעללות בו מטעם המלמ"ב התחשל על תלאותיו.

נפטר בפריז, צרפת, ואפרו יוטמן בבית הקברות פר-לשז ביום ו' ה-04.12.15, בית עלמין פר-לאשז, פריז.

חתומים: בתו: סילויה קלינגברג, נכדו: יאן ברוסה וחבריו.

אז ככה, במודעה החתומה ע"י בתו סילביה, אשתו לשעבר של הבוגד והמרגל לטובת הפאשיזם הסורי – אהוד אדיב, ונכדו וחבריו (מן הסתם חבריו למפלגה הקומוניסטית הצרפתית), חסרות שתי מילים. המילה ז"ל, והמילה אבלים (במקום חתומים). ואנחנו מצדיקים זאת. אברהם קלינברג הבוגד והמרגל אינו ז"ל, אלא שר"י (שם רשעים ירקב) וממש כמו בתו ונכדו איננו אבלים על מותו.

זה שהבת והנכד אינם אבלים זו תופעה מוזרה מאוד מפני שמשכורת העתק ששולמה לו כל השנים הרבות מכספי משלם המיסים הישראלי, בו בגד, איפשרה להם חיי עושר ונוחות בפריס.

לפי עדות פרקליטו (אדבוקטוס דיאבולי) פלדמן, קלינברג מעולם לא התחרט על מעשה הבגידה שלו ונהנה ללעוג לישראלים על טיפשותם. ואכן הלעג מוצדק. בעוד שאם היה קלינברג בוגד בסטלין ובסובייטים אותם שירת, היה מוצא להורג. אבל מדינת ישראל שילמה לו הון עתק (אפשר היה בכסף לפתוח מחלקה בבית חולים) כל חייו הארוכים.

* * *

הזמנה

אתר הספרות בכיוון הרוח ואגודת הסופרים

מזמינים אתכם לערב השקת הספר:

"וכמו כוכב באותה מסילה" – רון גרא

שיתקיים אי"ה ביום שלישי ג' טבת תשע"ו

ה-15.12.15 בשעה 19.30 בדיוק.

בבית הסופר, רחוב קפלן 6 ת"א.

משתתפים: ד"ר ארנה גולן, גאולה חמילבסקי,

ד"ר לאה צבעוני, מזל גלבוע,

ד"ר פנינה פרנקל, ראובן שבת.

מנחה: ד"ר נורית צדרבוים.

קריאה: אסתר אדמון, ורדה וייס, ירון פריד

דפנה גרינר.

אמן אורח: שרון מיכאלביץ בשירה וגיטרה.

הכניסה חופשית

* * *

יוסי אחימאיר

הערות מעמוד הפייסבוק שלי

5.12.15.

ידידיי,

בשעות שחלפו מאז נודע כי יוסי שריד איננו כבר אמרתם כמעט הכול עליו.

אוסיף רק זאת: מאז פרש מהפוליטיקה, הוא היה ראש וראשון בפובליציסטיקה השמאלנית ב"הארץ". הוא כתב את אותו מאמר חזור וכתוב, כמעט מדי יום, מעל דפי "הארץ" ועשה זאת בכישרון, בציניות, בעוקצנות ובהנאה.

כשר החינוך, אני זוכר לו במיוחד פגישה אחת, שבה באתי אליו עם חברי למכון ז'בוטינסקי, לדבר על מורשת ז'בוטינסקי. מצאנו אצלו אוזן קשבת. הוא אהב רק את ז'בוטינסקי המשורר. מאז תמיד חזרנו וציינו זאת, תוך שאנו משווים את יחסו האוהד לבקשותינו לעומת שרים "מקורבים" שדלתם לא היתה כל-כך פתוחה...

4.11.15

"יום פטרסון" השנתי הוכרז במכון ז'בטינסקי. מדברים שנשאתי בפתיחת יום העיון לזכרו של לויטננט-קולונל ג'ון הנרי פטרסון, מפקד הגדודים העבריים לפני מאה שנה:

הנה כבר עברה שנה מאז האירוע הגדול של הבאת אפרו של הלויטנננט-קולונל ג'ון הנרי פטרסון לקבורה במושב אביחיל בטקס הממלכתי הגדול, המרשים, שהיו שותפים לו משפחת פטרסון ובמיוחד הנכד אלן, משרד ראש הממשלה וראש הממשלה, מזכירות הממשלה ותוכנית מורשת, משרד הביטחון ויחידת המוזיאונים, מושב אביחיל, בית הגדודים, וכמובן מכון ז'בוטינסקי.

כאן, במכון הזה, ממש במקום הזה, הכול התחיל עוד ב-1999, בפגישת הנכדים של פטרסון וז'בוטינסקי. הרעיון עלה – אבל חלפו עוד 11 שנה, כאשר אלן פטרסון פנה ב-2010 אל פלג תמיר המנוח, ואליי, וביקש מאיתנו שנפעל להעלאת אפרם של סבו וסבתו מבית העלמין בלוס-אנג'לס, שם היה טמון מאז פטירתו ב-1947 – לקבורה לצד חייליו הלוחמים היהודיים, לוחמי הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, עליהם פיקד. "זה היה חלומו הגדול של סבי," – אמר אלן.

מזה כבר שנה, האיש, שעליו אמר ז'בוטינסקי כי "בכל ההיסטוריה היהודית לא היה לנו ידיד נוצרי בעל הבנה ומסירות כמוהו." הלא הוא הקצין פטרסון הנוצרי-פרוטסטנטי, הבריטי-אירי, נח את מנוחת העולמים שלו באדמת ארץ-ישראל, ערש התנ"ך, לצד פקודיו היהודיים, אהובי ליבו, הוא ורעייתו פראנסס-הלנה.

פטרסון הוא אחד משורת ידידים נוצריים-בריטיים, שהיו לו לעם היהודי בטרם חידש את עצמאותו, ועמדו לימיננו במאבק לתקומה. אזכיר את מיינרצהאגן, את יאשיה ודג'ווד, וכמובן אורד וינגייט. וינגייט כונה "הידיד", על פטרסון אפשר לומר כי היה – הידיד בהא הידיעה!

הערב הזה משותף למועצה לשימור אתרים, לבית הגדודים באביחיל ולמכון ז'בוטינסקי, אשר ביחד עם משרד הביטחון – כך אני מקווה – ומושב אביחיל, סבורים כי עם ישראל חב חוב של כבוד למי שהיה לפני מאה שנה – לצד זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור – ממחדשי הכוח הצבאי המאורגן הראשון לאחר בר-כוכבא. פטרסון סייע לקוממיותנו, למאבק האצ"ל בשלטון הזר הבריטי, למאמציו המדיניים של זאב ז'בוטינסקי, ולכן אין להסתפק רק בעצם מילוי רצונו להיטמן באדמת הארץ הזאת. אני מקווה שיחדיו נמצא, ותמצא המדינה, דרך נאותה לציין את "יום פטרסון" מדי שנה בשנה ביום השנה לקבורתו בארצנו, לעלות אל קברו, ללמוד על פועלו, לחקור, להזכיר ולהעלותו על נס.

3.12.15

שימו לב: אורן חזן רק חשוד – והוא בכותרות הראשיות. לעומתו פואד בן-אליעזר (מועמד לשעבר לנשיאות!) מואשם – והוא רק בעמ' 16 (ב"ידיעות אחרונות") ובכלל לא בעמודי החדשות של "הארץ" (אלא רק במוסף "דה-מארקר). היש דוגמא מוחצת מזו למגמתיות תקשורתית?

2.12.15.

על כל "דומא" שמבצעים (כנראה) בני עוולה יהודים, מבצעים ומנסים לבצע בנו הטרוריסטים הפלשתיניים מאות פיגועים, רציחות, טבחים, לינצ'ים, ועוד מתגאים ב"גיבורים", מבצעי הפשעים שלהם. אבל בטלוויזיה שלנו חוזרים שוב ושוב רק לסיפור (העצוב יש לומר) של משפחת דוואבשה, ומנסים להכתים את כלל ישראל.

גם אם יתברר בשעות ובימים הקרובים שמדובר בחשודים יהודיים – כולנו מתנערים מהם, סולדים מהמעשה המטורף שלהם, ויודעים: שלא כבחברה הפלשתינית, אצלנו הפושעים מוקעים, שוליים, הם יוצאי-דופן באופן מוחלט.

תמוה, מחריד, הכיצד זה רק 43 שנה לאחר טבח מינכן בספורטאי ישראל נחשפת מלוא הזוועה שביצעו "לוחמי החופש" הפלשתיניים. אנחנו לא לומדים את הלקח. מנסים שוב ושוב למצוא מסילות לליבם של אבו-מאזן וחבר מרעיו שהיו לידו אז ונמצאים לידו היום, ונענים בסכינים, בדריסות, ביריות, בטילים ובנאצות אנטישמיות.

"באסטה!" – לא ניתן להם עוד לשפוך דם יהודי, לא ניתן להם עוד להתעלל בנו!

לאילנה רומנו היקרה ולכל בני המשפחות – חיזקו ואימצו!

1.12.15

"האומה" מאתיים יצא לאור היום – מקור לגאווה ולסיפוק! גאה להחזיק בידי את גיליון ה-200 של רבעון "האומה", אותו אני עורך מהאלף הקודם, וליתר דיוק – מאז 1999.

"האומה" 200 – הגדול בגיליונות מאי פעם, 256 עמודים, עם מיטב הפובליציסטים, החוקרים, אנשי הרוח, שנענו לפנייתי ומשתתפים בגיליון המיוחד, המציין 53 שנות הופעה רצופה של "הבמה למחשבה לאומית, לתיעוד ולספרות".

29.11.15

דברי ברכה שהשמעתי בפתיחת הכנס על "קיר הברזל – אז והיום" שהתקיים אחה"צ באוניברסיטת תל-אביב:

אני מקדם בברכה, ביום היסטורי זה – כ"ט בנובמבר, את באי הכנס החשוב הזה, את משתתפיו, ומברך על שיתוף הפעולה בין מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום, כאן באוניברסיטת תל-אביב, לבין מכון ז'בוטינסקי בישראל.

אנחנו עוסקים היום באחד ממאמריו החשובים והידועים ביותר של זאב ז'בוטינסקי, שהשנה מלאו 75 שנה לפטירתו, מאמר שנכתב לפני 92 שנה, וראו כמה הוא אקטואלי עד היום, ומה רבה היתה השפעתו על החשיבה המדינית הן בתנועתו והן אצל יריביו הפוליטיים, ובראשם דוד בן-גוריון.

זוהי ההזדמנות לספר לכם, כי אנחנו במכון ז'בוטינסקי, בשותפות עם מרכז בגין, עוסקים עתה באופן נמרץ בהפקת מהדורה חדשה, מדעית, של כתבי ז'בוטינסקי, ועד כה יצאו לאור שני כרכים – "לאומיות ליברלית" ו"ארץ ישראל", ושלושה נמצאים בצנרת. שני המאמרים – "על קיר הברזל (אנחנו והערבים)" ו"האתיקה של קיר הברזל", כלולים בכרך החדש, "ארץ ישראל".

אנחנו קרובים להשלמת מפעל האיגרות של ז'בוטינסקי, כאשר הכרך ה-14, המוקדש לשנת 1939, שנה לפני פטירתו, נמצא בהכנה מתקדמת. אכן, יש התעניינות גוברת בהגותו של ז'בוטינסקי, בפועלו. הוא כבר אינו נחלת ציבור קטן ומוגדר והמחקר עליו מתרחב והולך.

אני גם מפנה תשומת לבכם לאתר האינטרנט המשודרג של המכון. גם שם תוכלו לקרוא לא רק את "קיר הברזל" שלו, במלואו, אלא אף מאמרים רבים נוספים, את האיגרות, ולמצוא על המסך שלכם אלפי מסמכים וצילומים.

על "קיר הברזל" דנים ודשים כל השנים. ב"שמשון" שלו שם ז'בוטינסקי בפי שמשון את הציווי – קיבצו ברזל, כלומר, נשק, שהוא זה שמבטיח את הקיום הלאומי מול אלה הקמים להשמידך. אבי המנוח, ד"ר אב"א אחימאיר, דיבר על הציונות שתוגשם רק אם תעבור על גשר של ברזל. ד"ר חיים ארלוזורוב מדבר על גדוד ברזל של הציונות, ושניהם, במטאפורות שלהם, מכוונים לכוח שייבנה ויעמוד לרשות היישוב.

ובכן, ברזל – שהוא כוח, שהוא נשק, שהוא צבאיות, שכה חסרים היו לעם היהודי בשנות גלותו וגם בתקופת היישוב בראשיתה, וראו כמובן את חוסר האונים שנתגלה במלוא חומרתו בפרעות תרפ"ט. המאמר של ז'בוטינסקי, אבי הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, ואם תרצו – אבי הצבאיות המתחדשת, הוא ניתוח מושכל, נרחב, של המצב ושל העתיד – מעבר לעצם הצורך שליישוב היהודי יהיה כוח, נשק, שבעזרתו יוכל לעמוד מול הערבים.

המאמר מנתח ומנמק מדוע יש צורך בקיר ברזל זה – לא חומה פיסית כי אם עוצמה יהודית – קיר וירטואלי שיהיה חוצץ בינינו לבין שכנינו, שכל רצונם למנוע את רצון העם היהודי לשוב למולדתו ההיסטורית, לכונן בה מחדש את עצמאותו וריבונותו, ולבסס את עתידו בה. קיר שעליו יתנפצו שאיפות הערבים עד שיתייאשו, ואולי גם ייאותו לבסוף, בלית ברירה, להשלים עימנו, לעשות עימנו שלום.

זהו מאמר שאינו מזלזל בערבי, באוייב, אלא מכיר בכך שגם לו ישנן שאיפות לאומיות, ושום פיתוי כלכלי, או רווחה ופיתוח שעשויה להביא לאזור התיישבות יהודית, לא ירככו אותו. ולכן יש להביא למצב כזה, שבו שאיפותינו יוגשמו ואילו שאיפות הערבים, ולו בחלק קטן זה של המזה"ת הענקי – לא יוכלו להתממש. הצדק העברי גובר על הצדק הערבי.

ואולם קיר הברזל אינו רק פיסי. לדעתי, הוא גם מנטאלי. עלינו להציב לעצמנו קיר ברזל נפשי, שמחזק בקירבנו את תודעת הצדק והזכות על מולדתנו, שמעודד אותנו להיאבק על שלנו, להילחם אם יש צורך, ולתת לצורכי הביטחון שלנו, הגנתו, את כל המשאבים הנחוצים.

יהיו בכם אולי מי שיתמהו, מה למרכז שמטפח מחקרי השלום ולקיר הברזל? ובכן, אשוב ואדגיש, כי לדידו של ז'בוטינסקי דווקא קיר הברזל נותן סיכוי גדול יותר לקידום יחסי שלום, ולא ויתורים, כניעות והתרפסות.

וכבר נאמר – הרוצה בשלום, ייכון למלחמה, ואני הייתי אומר, ברוח  ז'בוטינסקי: הרוצה בשלום – יקים לעצמו קיר ברזל, על כל מובניו, ואידך זיל וגמור.

* * *

דניה מיכלין עמיחי [2010]

יוסי שריד – שירים אחרֵי

סיוט

כשאדם מגיע לסתיו

חייו

הוא מחדד את סיוטיו,

זה מה שקורה לי עכשיו.

עוד מעט אשא את נאום חיי

מעין נאום של סיכום

ואין לי כוח לקום –

ראשי כבד, רגליי כבדות –

אולי כל מה שהיה לומר

נאמר – יש אפשרות כזאת –

נאמר ונגמר, פשוט מאוד,

ומילים נעתקות

יוסי שריד מוכר כפוליטיקאי, כחבר כנסת, כפובליציסט וכשר החינוך, אבל לא רבים יודעים שיוסי שריד הוא גם, ואולי בעיקר, משורר.

יוסי שריד, יליד רחובות 1940, שירת בחיל התותחנים בצה"ל ובעל תואר שני במדע המדינה ובסוציולוגיה, החל את החיים הפוליטיים שלו בגיל צעיר למדי; בהיותו בן 24 היה יועצו של ראש הממשלה דאז לוי אשכול. בשנת 1974 נבחר לראשונה לכנסת מטעם המערך וכיהן בה תשע קדנציות עד שנת 2006.

כיהן כשר לאיכות הסביבה וכשר החינוך. פעל רבות למען קידום תהליך השלום וסיום הסכסוך ישראלי-פלסטיני.

יחד עם זאת אפשר לומר ששריד אחז בעט מאז ומתמיד; הוא היה כתב צבאי, כתב בעיתון "דבר", עבד ב"קול ישראל" ומאז שפרש מהכנסת הוא מפרסם טור פובליציסטי בעיתון "הארץ".

שריד פירסם עד כה שישה ספרים, שלושה מתוכם ספרי שירה: "פגישה במקום אחר", מחברות לספרות 1961, "שירים 2005-2003", ידיעות אחרונות 2005, ו"שירים אחרי", שיצא לאור באבן חושן 2010 – הוצאת הספרים המקפידה על המראה החיצוני של ספריה, ומוציאה מתחת ידה ספרים שתענוג להחזיקם ביד ולקרוא בהם.

בשנת 2004 עבר שריד ניתוח להסרת גידול מראשו, וסמוך לכך פירסם ספר אוטוביוגרפי "זה הניתוח שלי", ידיעות אחרונות 2004. ושנתיים לאחר מכן יצא לאור "פפיצ'ק: הוא לא ידע את שמו", ידיעות אחרונות  ויד ושם 2006. ספרו "לפיכך נתכנסנו" ידיעות אחרונות, 2008, היה לרב מכר.

אין צורך לעשות הכרה עם שריד הפוליטיקאי, הידוע לכל  מן העיתונות ומן  הטלוויזיה. רצינו לדבר עם שריד האוחז בעט סופרים, שריד המשורר. בביתו שבתל אביב, הכי לא רשמי שאפשר, יחף ובג'ינס, שריד ענה על שאלותיי, בדיבור איטי, כשוקל כל מילה, דבריו ברורים והעברית שבפיו – שפתיים יישקו.

ספר לי על בית הורייך.

אני יליד רחובות 1940. אני בא מבית של מורים; אבא שלי, אימא שלי ואחותי כולם היו מורים. אבי היה מנהל זרם העובדים ולאחר מכן  מנכ"ל משרד החינוך. הורי היו אנשים מצניעי לכת, מסתפקים במועט. אבי מעולם לא "עשה לביתו". ואימא שלי מעולם לא הסכימה להיכנס למכונית השרד של אבא בטענה כי היא אינה שייכת לה ולצרכיה. זו המורשת החינוכית שירשתי בבית.

איפה למדת?

איפה לא למדתי, נדדתי בין בתי הספר כי יותר מדי פעמים בסוף השנה המורה אמר או הוא או אנחנו. אף פעם לא היו לי בעיות עם האנשים שעבדו איתי, להיפך, הם רצו להמשיך לעבוד אתי, תמיד היו לי בעיות עם ההנהלות. נדדתי בהרבה בתי ספר גם בעקבות אבא שלי. כשהייתי בן עשר עזבנו את רחובות לתל אביב למשך ארבע חמש שנים, ולמדתי בבית החינוך לילדי עובדים, ובתיכון עירוני א', שאימא שלי ביקרה בו בתכיפות. אבל כשעברנו לירושלים, למדתי בבית חינוך תיכון, אהבתי אותו ואת מוריו ואהבתי את הלימודים.

מתי התחלת לכתוב שירים?

כשהייתי בן שש עשרה בכיתה י', כתבתי שירים ואימא שלי יעצה לי לפרסם אותם. שלחתי אותם לכתב העת החשוב ביותר שהיה אז, "מאזניים", עיתון אגודת הסופרים, והעורך, ישראל זמורה, הדפיס אותם. חמש שנים מאוחר יותר, כשהשתחררתי  מהצבא, זמורה הוציא את ספר שיריי הראשון בהוצאת הספרים שלו "מחברות לספרות". בהקדמה לספר כתב עליי דברים מופלאים, שרובם לא התגשמו. הוא חשב שמדובר באחד המשוררים המבטיחים ביותר שקמו לספרות העברית ואחריתו תשגה מאוד, זה לא קרה ואני פניתי לדברים אחרים.

ספר השירים שלך נקרא "שירים אחרֵי" (צירה תחת הריש), אחרי מה?

זו שאלה גדולה שגם אני שואל את עצמי, אני לא יודע בדיוק אחרי מה, אולי שירים אחרי החיים הראשונים שלי, אולי אחרי שנים ארוכות שלא כתבתי. אולי המחבר, שהוא לא בהכרח הפרשן הכי טוב של שיריו, סבור שהוא קרוב יותר לנקודת הסוף מאשר להתחלה. "שירים אחרֵי" מבטא טוב יותר מדברים אחרים את מצב הרוח שלי, שיש בו חילופי מזג אוויר כמו בעונות השנה, אביב כבר אין לי אבל אולי חורף או סתיו.

איזה כובע מכל כובעיך אתה הכי אוהב לחבוש?  

אני אוהב לחבוש את כל הכובעים, אני הוא הכובע משולש הקצוות. אין לי שום חרטה על דברים שעשיתי, איש לא הכריח אותי לעשותם, עשיתי אותם מתוך בחירה, בדרך כלל מתוך רצון, ובדרך כלל גם מתוך התחייבות, מתוך התלהבות ומתוך אהבה, אז למה אני צריך לבחור? אני בדרך כלל אדם השמח בחלקו. שמחתי בחלקי הקודם, אני שמח בחלקי גם עכשיו. החיים היטיבו אתי בדרך כלל.

פוליטיקה ושירה אלה שני קטבים,  איך זה מסתדר אצלך?

תראי, גם בפוליטיקה לא הייתי הפרוטוטיפ של הפוליטיקה. כשהודעתי שאני יוצא מהפוליטיקה אמרתי פעם שאני יוצא באותה חולצה שבה נכנסתי. אולי מה שאת אומרת זה נכון במידה רבה אבל זה עניין של דימויים. בדימוי העצמי שלי אני לא רואה בזה סתירה.

פוליטיקאי רוצה להשפיע, גם משורר רוצה?

 אני לא חושב שהשפעה היא ההגדרה הנכונה. השפעה היא רצון לשנות אצל זולתנו דפוסי התנהגות ולהביאם לכלל פעולה, אני לא חושב שלשירה יש משימה כזו. זו לא שירה בעיניי. אני די נאיבי, אני עדיין רוצה להשפיע ואני כותב פובליציסטיקה. כדי ללמדך עד כמה אני מטומטם, אני בטוח שכל מאמר שאני כותב ממש ישנה סדרי עולם. בינינו אני יודע שלא ישנה כלום, אבל זו תסמונת, שמאפיינת הרבה אנשים כותבים. הם חושבים שהם משפיעים. אני לא מאמין שאנשים כותבים מתוך דחף, לא בכתיבה פובליציסטית ולא בכתיבה ספרותית. אין דחף כזה שמכריח אותי לכתוב גם אם איש לא יקרא. אני לא מאמין בזה. אני כותב כדי שאת תקראי, אם אין סיכוי כזה אני לא אכתוב.

כמה מהספר שלך ביוגרפי?

אני לא יכול להגיד, אני מניח שבכל שיר יש איזשהו גרעין ביוגרפיה. יש דברים שהם ביוגרפיה ממש ויש דברים שמתרחקים מביוגרפיה, קשה לי לומר. כל החיים שלנו בסופו של דבר זה צבר של התנסויות והתרשמויות שמוצאות דרכן בסוף אל תוך הכתיבה, פעם במישרין ופעם בעקיפין.

אתה לא חושב שאתה משורר מבוזבז?

אני הכול מבוזבז, לו הייתי מתרשם ממה שאומרים לי הייתי צריך להגיע למסקנה שאני האיש הכי מבוזבז בכל התחומים; אומרים שאני ההחמצה הפוליטית הכי גדולה, שאני משורר מבוזבז וסופר מבוזבז ועוד כמה דברים.

ובקשר לשירה?

את הנעשה אין להשיב, אז למה לי לייגע את מוחי בדברים שבלאו הכי איני יכול לשנות, אם כך אני מנסה כמיטב יכולתי למלא את החסר.

ספר לי על "קוראים לי פפצ'יק", ספר שכתבת על תקופת השואה.

אני מאד קשור לספר הזה. בזמנו התבקשתי ע"י יו"ר הכנסת דב שילנסקי,  שהוא עצמו ניצול שואה, להצטרף למשלחת של תאומי מנגלה באושוויץ. כולם דיברו וסיפרו מלבד איש אחד ששתק כל הזמן. שתיקתו עוררה את סקרנותי וניסיתי לדובב אותו. לבסוף הצלחתי והוא סיפר לי את סיפורו הארוך והמפותל של ילד מפראג שבגיל 4 עבר מטרייזנשטאדט לאושוויץ ולא ידע מיהו. הוא עבר "טיפול" של מנגלה ועבר נפתולי חיים  כאלה, שהשנה אצל מנגלה באושוויץ לא היתה השיא של חייו, שעמדו בסימן חיפוש הזהות העצמית שלו. חשבתי שהסיפור הזה ראוי שייכתב. מאז האיש נעשה מפורסם והוא המבוקש ביותר במסעות לפולין.

האם יש משהו שעשית או אמרת שאתה מצטער עליו?

טעויות ודאי עשיתי, אבל לא כאלה שמדירות שינה מעינלי. יש כאלה שאומרים שעשיתי טעות כשעזבתי את מפלגת העבודה, שלו הייתי נשאר, אולי נתכנו לי עלילות. אולי כן אולי לא, זה לא מעסיק אותי עד כדי לנבור בזה, מה בצע  בחיטוט שלא מוביל לשום מקום.

מה מרגיז אותך?

הרבה דברים, פחות ממה שהרגיז אותי בעבר, אבל ברוך השם אני עדיין מתרגז. כל יום.

אבל מה מוציא אותך מכלייך?

בעיקר דיבור כפול ומסר כפול, ואני מיומן לגלות אותם. ניקיון דעת וניקיון כפיים  מאוד חשובים לי ובכל פעם כשאני מזהה כתם זה מרגיז אותי.

ומה עושה אותך למאושר?

רגעי האושר שלי מאד קצרים, יש לי כאלה, אבל הייתי רוצה שהם יהיו ארוכים יותר. למשל פגשתי ברחוב אדם שהזכיר לי שנתתי לו הזדמנות ללמוד ועכשיו הוא בוגר אוניברסיטה ובעל מקצוע. זה עושה אותי מאושר לרגע, ודברים כאלה קורים כמעט כל יום. המשפחה, כמובן, הילדים והנכדים. אני תמיד אומר שבאמצעות הסבאות שלי אני מנסה לתקן את האבהות שלי. ילדינו ונכדינו מסבים לנו אושר רב. יש לי שני בנים ובת. אחד מבניי הוא עו"ד, גם הוא כותב ספרים, הצעיר רופא. הבת היתה עורכת דין שסיימה את לימודיה בהצטיינות יתרה ועבדה במקצוע. יום אחד נכנסה בה רוח אחרת, הלכה לסמינר הקיבוצים וכיום היא מורה לילדים בכיתה ג'. הציעו לה ללמד בתיכון והיא אמרה – תנו לי אותם כשהם קטנים. אחותי, שכבר מורה למעלה מ-40 שנה בבית ספר יסודי, לפעמים אינה יכולה לשוחח איתי בטלפון בטענה שהיא  מכינה מערכי שיעור, ואני שואל אותה – אחרי 40 שנה את מכינה מערך שיעור? כל יום היא מכינה, כאילו זו השנה הראשונה שהיא מלמדת. זה מין אופי משפחתי אצלנו.

אתה אופטימי מטבעך? לפי שיחתנו עד כה אתה נשמע אופטימי.

רוב השנים הייתי אופטימי, היום אני איש פסימי, באופן אישי כפי שאמרתי לך חיי היטיבו עימי, אבל אדם חי לא רק את עצמו. במישור הציבורי בפעם הראשונה בחיי אני מאד פסימי. המדינה לא נעה על הפסים הנכונים. כדי לשנות את מהלך העניינים צריך כוחות פנימיים אדירים שאיני מזהה אותם ברגע זה ולצערי אני גם לא מזהה אותם לקראת העתיד הקרוב. מה יקרה בעתיד הרחוק מי יכול לדעת.

הכתיבה ממלאה הרבה מזמנך?

את רוב הזמן אני מקדיש לכתיבה ולקריאה. אני מלמד במרכז הבינתחומי בהרצלייה ואין שבוע שאני לא מרצה. אני מאוד מבוקש, לשמחתי או לצערי, ואני נענה לאחת מתוך עשר פניות. כל נושא שמעניין אותי ואני מזוהה איתו, אני מקבל עליי, זה מספיק כדי להעסיק אותי. לא השתעממתי לרגע ואין לי זמן פנוי. אני עסוק וטוב לי בעיסוקי.

בכתיבתך הפואטית, מי מהמשוררים שלנו השפיע עליך?

מי לא? כולם. כל משורר טוב, כל שיר טוב, כל ספר טוב, משפיע עליי. אני בכלל ספוג. על כל דבר טוב שאני קורא אני אומר לעצמי  הרי אני הייתי צריך לכתוב את זה, אבל בנערותי יהודה עמיחי השפיע עליי

היכרת אותו, ספר לי על זה.

יהודה עמיחי היה שכן שלנו, היינו רואים אחד את השני כמעט בכל יום. אני הייתי ילד והוא היה אדם מבוגר. אבא שלי היה מתרועע איתו, היה להם שולחן של תלמידי חכמים בבית קפה בסמיכות לביתנו, שהיה בית ועד לסופרים ולאנשי תרבות וחינוך. אבא שלי היה לפעמים מגניב לו שירים שלי כדי שיקרא, ויום אחד גם אני נתתי לו שירים שלי והוא התלהב. אבל את ההתלהבות הזו אני מקבל בסיוג רב כי אני יודע מניסיוני שכאשר צעירים פונים אליי ומראים לי דבר מה שכתבו, אני בדרך כלל לא מוצא לנכון לרפות את ידיהם. לכן אני מניח שמשורר במעלתו של יהודה עמיחי ודאי רצה לעודד פרחי שירה. הוא היה איש מאוד נלבב, נעים הליכות, איש רעים להתרועע. שאלת אותי קודם על האווירה בבית, זו פחות או יותר היתה האווירה; היו לאבא שלי הרבה ידידים סופרים ומשוררים, שהיו שולחים לו את ספריהם החדשים, מיד עם צאתם לאור, ואז היו בבית התנצחויות מי יקרא ראשון: אבא, אימא או אנחנו הילדים. למשל בין ס. יזהר לבין אבי הייתה רעות מאוד קרובה, יזהר ואשתו היו מורים בבית הספר של אבא שלי והם היו בני בית אצלנו.

האם אתה מתגעגע על ימיך כשר החינוך?

אני לא מתגעגע בכלל, געגועיי הם לעתיד ולא לעבר. אבל משרד החינוך והתקופה, לצערי הקצרה מדי, שהייתי במשרד החינוך, היא בהחלט מתקופות השיא שלי מכל בחינה.

השארת שם את חותמך?

אני חושב שכן. אני חושב שהשארתי רישום מה מאיזה בחינות, אבל אין ספק שזו היתה תקופה מאוד מיוחדת ובעלת משמעות מצידי, אולי הכי משמעותית.

מה דעתך על בתי הספר הפרטיים שצצים עכשיו?

אני נגד כל הפרטה, נגד כל גילוי וכל רמז של הפרטה במערכת החינוך. יש מקומות שאסור לתת דריסת רגל להפרטה, לא ברפואה, לא בחינוך ולא ברווחה. הפרטה זו אומר דבר מאוד פשוט – שהחזקים יתחזקו יותר והחלשים ייחלשו יותר, אין לזה שום משמעות אחרת. להפרטה שבעים פנים, לפעמים נותנים לזה שמות אחרים, שכולם שמות קוד לבריחה מאינטגרציה. נכון שאינטגרציה אינה הפיתרון המושלם, אבל עדיין לא מצאתי פתרון טוב מזה לשאלה של פערים.

ספר לי על התקופות שגרת בצפון הארץ.

אלה היו תקופות נפלאות. בשנות השבעים גרנו שלוש שנים בקריית שמונה ולימדתי שם אזרחות בבית הספר התיכון ע"ש דנציגר. זה היה מיד אחרי התקפת מחבלים על העיר. יום יום נורו קטיושות והעיר חישבה להתפורר.

בשנת 1999 עברנו למרגליות וגם שם שהינו שלוש שנים. אלה תקופות מהמעניינות בחיי ולא הייתי מוותר על אחת מהן. למדתי הרבה והתעשרתי.

במה התעשרת?

למדתי הרבה על החיים. חיינו הם רצף של התנסויות וצריך לחיות גם חיים מעט שונים, ואלה היו חיים שונים ומעניינים. בעצם יש שתי סיבות עיקריות לכך: א' השגרה הורגת אותי, וב' – חשבתי שכחבר כנסת (כשעברנו למרגליות הייתי שר החינוך), חשבתי שאני יכול לעשות משהו יותר, אז עשיתי.

קראתי באיזה מקום שהבטחת לכתוב רומן, האומנם?

כן, אני כותב עכשיו, משהו שנכון יהיה לקרוא לזה אוטוביוגרפיה ספרותית.

שיהיה בהצלחה.

[אהוד, מצ"ב ריאיון, שערכתי עם  יוסי שריד ב-2010 והתפרסם באותה שנה ב"שער למתחיל". דניה].

* * *

הסכסוך בין האיסלאם לשאר העולם לא החל לפני 67 שנים או אולי 130 שנים, והוא לא רק בעייה שלנו:

https://www.youtube.com/watch?v=1S2d3d8insc

* * *

אמנון בי-רב

שתי אימהות

רומאן

היום השמיני

"תראי מה שקורה בשכונה הלבנונית," אמרה אתי בן-שושן והצביעה על השורות הארוכות והצפופות של המצבות המלבניות שמילאו את החלקה מקצה לקצה, מוסתרות בחלקן על-ידי צמחים ושיחים.

באחד הימים, לאחר שעוד הלוויה הסתיימה והמלווים חזרו הביתה, ובקצה החלקה נותר עוד תל עפר ועליו עשרות זרי פרחים עם סרטים שחורים מאורכים ועליהם מתנוססים, באותיות מוזהבות, שמות המוסדות והחברות ששלחו את הזר, היא סקרה את סביבותיה ואמרה בקול מריר:

"השכונה הלבנונית גדלה ומתרחבת משבוע לשבוע. כנראה שאנחנו באמת מאוד פופולאריים. תראי כמה חבר'ה מצטרפים אלינו. בכל שבוע עוד אחד, או עוד שניים, ולפעמים אפילו שלושה בבת אחת. מי היה מאמין שהשכונה הלבנונית תזכה לפריחה כזאת..."

מאז היתה משתמשת במטבע הלשון שטבעה לעיתים קרובות.

מילי מירון חשבה שלעיתים קרובות מדי.

"'השכונה הלבנונית'," אמרה יום אחד אתי בן-שושן בגאווה סרקסטית, "היא השכונה הכי יפה והכי מטופחת בכל בית הקברות הענקי הזה. כל-כך הרבה חבר'ה באו לגור כאן, אבל רק בשכונה הלבנונית יש כל-כך הרבה עציצים וכל-כך הרבה פרחים וכל-כך הרבה מבקרים."

ובפעם אחרת אמרה בנימה צינית:

"תראי איזה כבוד נותנים לנו. בכל פעם שמביאים לשכונה הלבנונית בחור חדש, הממשלה שולחת נציג מיוחד שלה כדי להשתתף בהלוויה שלו. תלוי, כמובן, בדרגה של הבחור, אבל גם בייחוס המשפחתי שלו. אם הוא סתם טוראי, או רב טוראי, או אפילו סמל, יגיע לכאן, במקרה הטוב, ראש העיר או ראש המועצה. אם הבחור הוא, נניח, רב-סרן או סגן-אלוף, יכול להיות שיבוא הנה איזה חבר כנסת, או אולי שר הבריאות, או שר הרווחה, או אם במקרה הם עסוקים בנסיעות לחו"ל, אז סתם איזה שר בלי תיק, שממילא אין לו מה לעשות, אז שולחים אותו להלוויות, כדי לייצג את הממשלה. אבל אם הדייר החדש שמביאים הנה הוא קצין יותר בכיר, נגיד אלוף-משנה או משהו כזה, אז יש סיכוי טוב שנראה כאן את הרמטכ"ל ובמקרים מסויימים גם את שר הביטחון. ואם הוא במקרה בן של מישהו חשוב, יבוא לכאן אפילו ראש הממשלה."

עכשיו הביטה בעיניים קודרות על הגל הגבוה של זרי הפרחים, שעדיין נראו יפים ורעננים, ואמרה בטון כעוס:

"זהו. השכונה הלבנונית מלאה לגמרי. אין יותר מקום. הבחור שנהרג אתמול תפס את הפינה האחרונה. עכשיו נשאר להחליט איפה יקברו את זה שייהרג מחר, או אולי רק בשבוע הבא. כי לפעמים, את יודעת, עוברים כמה ימים, או אפילו שבוע או שבועיים בין בחור לבחור. מזל שיש עוד בתי קברות במדינה הזאת. מפני שאם היו מביאים את כולם לכאן, כבר מזמן לא היה מקום לכל השיכונים שבונים מסביב."

מילי מירון הביטה מסביב בהפתעה.

נכון, חשבה לעצמה, החלקה באמת מלאה. לא נשאר אפילו מקום אחד.

עשרות רבות של מצבות, כולן זהות בצורתן ובגודלן, היו סדורות בשורות ארוכות, כשסביבן מוצבים עציצים, פרחים, זרים, תמונות, תאים קטנים לנרות נשמה, סמלים, דרגות וכל מיני מזכרות קטנות ואישיות, הכול בהתאם לטעמם ורגשותיהם של ההורים והאחים והאחיות.

היא נרעדה.

אתי בן-שושן עקבה אחרי מבטה, וכשראתה שהיא החזירה את עיניה אל לוח השיש שלה, אמרה באותה נימת כעס:

"זה בסדר. אל תדאגי. את רואה את החלקה ממול? כבר התחילו להכשיר אותה לקלוט את המועמדים לגור כאן. יש מי שמטפל בכל הדברים האלה. הממשלה, זאת שדואגת שהמלחמה בלבנון תימשך עוד ועוד, ולכן עוד ועוד ילדים וההורים שלהם ימשיכו לשלם את המחיר, דואגת גם לבעייה הקטנה הזאת. השכונה הלבנונית תתרחב, בעזרת השם, ויהיה מקום לכולם."

מילי מירון לא ענתה.

זה מכבר ידעה שהתקפי הלעג והציניות הללו הם ביטוי חיצוני בלבד למרירות ולכאב. מיד לאחר מכן תשתנה האישה שיושבת מולה ותהיה שוב איכפתית, מעורבת, חמה, ומאוד רגישה.

למעלה, בשמיים, נשמע טירטור מוכר. שתיהן הרימו את עיניהן ועקבו במשך דקה ארוכה אחרי ארבעה מסוקים שעשו את דרכם מדרום לצפון, עד שנעלמו מן העין וקול מנועיהם דעך לאיטו.

"זה מה שאמרתי," אתי בן-שושן הניעה את ראשה, "המאבק על הגנת גבול הצפון נמשך. כוחותינו ממשיכים למלא את תפקידם באומץ ובנחישות. עוד מעט הם יגיעו לשם ויזרקו את הפצצות שלהם. ואני בטוחה שגם שמה, בצד השני, יושבות שתי אימהות על יד המצבות של הילדים שלהן, ולא מבינות למה העניין הזה נמשך כל-כך הרבה שנים."

מילי מירון נשענה לאחור בכיסא העץ שלה ושילבה את ידיה על חזה.

"אני לא חושבת שאנחנו יכולות להבין את זה, ובוודאי לא לשפוט." קולה היה רגוע והיא ניסתה לגייס לעזרתה את ההיגיון. "לדעתי, אנחנו לא מסוגלות להיות אובייקטיביות. אנחנו חושבות ומדברות מתוך כאב אישי, וזה לא יכול להיות קנה מידה לשיפוט הוגן. אני מניחה שבראש הצבא עומדים אנשים טובים ומנוסים, שמכירים מקרוב את כל האפשרויות, וגם את כל הסיכויים ואת כל הסיכונים. ואם המלחמה הזאת עדיין נמשכת, כנראה שפשוט לא הצליחו למצוא פיתרון טוב יותר."

אתי בן-שושן נראתה שקועה בתוך עצמה. דומה היה שהיא מהרהרת. רגליה היו צמודות זו לזו ושתי ידיה מונחות על ברכיה. חלפו דקות רבות לפני שהחלה לדבר. תחילה לאט, כאילו היא בוחרת את המילים הנכונות, אך מהר מאוד חזרה לאורח דיבורה הרגיל.

"לא סיפרתי לך," אמרה כשהיא פונה לעבר מילי מירון, "לפני כמה שבועות הזמינו אותי לכנס הסברה של 'ארבע אימהות'. את יודעת, חבורת הנשים הזאת שמפגינה נגד מלחמת לבנון. בדרך כלל אני לא אוהבת ללכת למקומות כאלה. מזמינים אימהות ממורמרות, פגועות, שהילדים שלהן נהרגו, ומנסים לגייס אותן להפגין נגד מדיניות הממשלה. לא בשבילי, העניין הזה."

עכשיו דיברה מהר ובביטחון עצמי.

"אבל מה, ממילא לא היה לי משהו טוב יותר לעשות. ראובן היה בעבודה. הוא אמר שישוב מאוחר, ואני נשארתי לבד בבית. לכן החלטתי ללכת פעם אחת ולראות מה זה בדיוק. אחרי הכול, הרי אי-אפשר לפסול משהו בלי להכיר אותו מקרוב. כשהגעתי, כבר היו שם איזה עשר נשים. באמת כולן איבדו את הילדים שלהן במלחמה הזאת. אחרי כמה דקות נכנסה נציגה אחת של ארגון 'ארבע אימהות'. לא זוכרת אפילו איך קוראים לה. נראתה דווקא בסדר. עניינית כזאת, תקיפה, נמרצת, כזאת שלפחות כלפי חוץ עושה רושם שהיא יודעת על מה היא מדברת. היא התחילה לספר לנו איך נוסד הארגון שלהן ומהן בדיוק המטרות שלו. היא אמרה שגם הממשלה וגם הפיקוד העליון של הצבא לא מנסים ולא משתדלים למצוא פיתרון הוגן למלחמה הזאת. שמשהו שם מיובש, חסר מעוף. אמרה שהם פוחדים לקחת סיכונים. שהמצב הנוכחי בסך הכול די נוח להם. יושבים באיזור הביטחון ומנסים למנוע מהמחבלים להתקרב לגבול הצפון. זה שהחיזבאללה יורים מדי פעם קטיושות על יישובי הצפון – על זה אין להם תשובה. זה שכל הזמן אנחנו מאבדים חיילים שלנו – על זה אין להם תשובה. זה שהישיבה במוצבים עולה למדינה הון תועפות – על זה אין להם תשובה. ואפילו העובדה שאחזקת איזור הביטחון לא מבטיחה לנו פיתרון של שלום או של הסדר, וגם לא מצליחה להגן על גבול הצפון כשהמחבלים מחליטים לתקוף – גם על זה אין להם תשובה."

היא עקבה בעיניה אחרי גבר מבוגר, שצעד לבדו על השביל הרחב בין החלקות. פניו נראו רציניים מאוד, מקומטים וצפודים, כמו היו למודי סבל. כשהתרחק במורד השביל וקול נקישות נעליו על האבנים המרוצפות כמעט נדם, המשיכה לדבר בשטף ובעירנות.

"אחר-כך היא סיפרה לנו מה ארגון 'ארבע אימהות' הספיק לעשות עד עכשיו. היא דיברה על מסיבות עיתונאים, על שינוי חשוב בדעת הקהל, על המון כתבות חיוביות בעיתונים, ברדיו ובטלוויזיה, וכמובן, על כל ההפגנות שהן ערכו עד היום ועל משמרות המחאה מול משרד ראש הממשלה ומול בית הנשיא ובעוד כל מיני מקומות. בסך הכול, בהתחשב בעובדה שכמעט כל חברי הארגון הזה הן נשים שעושות הכול בהתנדבות, אפשר להעריך את מה שהן עשו עד היום."

היא לגמה מעט מכוס המים שניצבה על מסגרת האבן שלפניה.

"ואז, אחת האימהות שהוזמנו, שאלה בתמימות כזאת: 'בסדר, אתן מסבירות ומפגינות, אבל מה הסיכוי שתצליחו לשנות משהו? הרי במקרה הטוב, מתייחסים אליכן בסלחנות, מפני שכמה מכן הן אימהות שכולות. אף אחד לא מתייחס אליכן ברצינות, וחושב שאתן יודעות על מה אתן מדברות. מדינה שלמה מחזיקה צבא גדול, שאומרים שהוא הצבא הטוב ביותר בעולם, עם פיקוד מקצועי ברמה הכי גבוהה. אז מה יכולות לשנות כמה אימהות, שיוצאות להפגין נגד המלחמה הזאת, רק מפני שהילדים שלהן נהרגו שם?'"

על פניה הופיע חיוך עמום.

"וזהו. הנציגה של ארבע אימהות אמנם ניסתה להגיד שאם תנועת המחאה תגדל ותתרחב, ההשפעה שלה תהיה גדולה יותר ויש סיכוי לשינוי, אבל נדמה לי שגם היא לא כל-כך האמינה במה שהיא אומרת. וככה נגמר כנס ההסברה הזה. חזרתי הביתה לא יותר חכמה ממה שיצאתי, וגם הדיעות שלי לא השתנו בהרבה. נורא קל לדבר נגד. נגד איזור הביטחון ונגד הפעילות של צה"ל ונגד מדיניות הממשלה. נגד הכול. אבל כשחשבתי מה אפשר להגיד ומה יש לעשות בעד משהו, האמת היא שלא למדתי כלום ועד היום אין לי אפילו מושג איך לפתור את הבעייה הזאת, שבגללה, בעצם, אנחנו יושבות כאן עכשיו."

מילי מירון הרימה אליה את עיניה.

"ולא היית רוצה להצטרף לאחת ההפגנות האלו, או להשתתף בפעילות של 'ארבע אימהות'? אפילו אם יש סיכוי באמת קלוש לשנות משהו, אבל לפחות למען איזשהו סיכוי?"

אתי בן-שושן הניעה את ראשה מצד לצד.

"ממש לא. בערב, כשראובן חזר הביתה, סיפרתי לו על הפגישה הזאת. הוא דווקא הציע לי להצטרף, לפחות פעם אחת, לניסיון, להפגנות שלהן. אמר שהרי ממילא אין לי במה למלא את היום שלי, ולעמוד בתורנויות של איזו משמרת מחאה, יכול להיות עיסוק די מעניין. פוגשים אנשים חדשים, מדברים, מתווכחים, עושים משהו חיובי. מה רע. אבל אני עניתי לו שאין לי עניין במלחמה על מטרות שאני לא מאמינה שאפשר להשיג אותן. ושאם כבר ללכת לאיזה מקום, אני מעדיפה לבוא לכאן, ולשבת על יד האבן של רועי, ולשמור על העציצים שלו ולהיות קרובה אליו. ובאמת, עכשיו, כשאני חושבת על זה שוב, אני מרגישה שיותר טוב לי להיות איתו כאן, מאשר איתן שם."

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

אזהרה: זה ספר נשכח שאינו נחשב שייך לספרות העברית!

ואסור ללמדו פן יֵדעו בבתי-הספר את תולדות היהודים!

פרק תשיעי

זיתים שחורים ופיתות על המחצלת, אצל רחל לישנסקי, ברחוב החבשים. תקווה לוהטת לגלות את האחים הנידחים.

לא קל היה למצוא את רחוב החבשים בירושלים. היום שמו רחוב אתיופיה, אבל אבבטן, שזכר את שמו הקודם מן הימים שלמד באוניברסיטה העברית, הינחה נכון את ספינת-האוויר השקופה, שנסעה אחורה בזמן כשהיא מופעלת באמצעות המַחְמַ"ז (מדחס-חלל-מדחס-זמן).

זה היה לפנות-ערב, וירושלים נראתה זרה ומשונה מאוד. אמנם בדרום נראו מסילת-הברזל ותחנת-הרכבת בסופה, קטר שחור לא-גדול עם דוד-קיטור וארובה, וקרונות. בניינים אחדים, וכן מושבה של גרמנים שגגות רעפיה אדומים ושמה "רפאים". באופק-המזרח הרי מואב ועמון, ובתהום שביניהם לבין גבעות ירושלים ומידבר יהודה – בקעת יריחו המרוחקת, וקצה הראי המוכסף של ים-המלח. גם הר-ציון ומגדל-דוד וחומת העיר העתיקה סביב-סביב, על גושי-האבן הגדולים שביסודותיה, וכן שער יפו על מגדלו – כולם ניצבו על מכונם ללא-שינוי כפי שהם נראים כיום. אך הרחוב הראשי, רחוב יפו, לא היה אלא כביש תורכי גרוע, אמנם – חלקו עם מדרכות משני צדדיו, ועליו הילכו חמורים אחדים וערבים רוכבים עליהם, ומשאם – שקי-תבן גדולים ונאדות-מים גדולים, ולפעמים עברו בו עגלות-נוסעים רתומות לסוסים.

מצידו האחר של רחוב יפו היתה חלקת שדה זרועה תבואה, והשיבולים הצהובות הניעו ראשיהן ברוח המלטפת אותן, והלאה – גבעות, כרמי-זיתים וסלעים לאין-ספור, ורק פה ושם בניינים חדשים בטעם אירופי עם גינות יפות, ושכונות-מגורים קטנות, "נחלת שבעה", "אבן ישראל", "מזכרת משה" "מאה שערים", "שערי צדק", "בית ישראל". וכן החצר הגדולה, הבנוייה, של "מגרש הרוסים" על כנסייתה בעלת כיפות-הבצל. מולה היה גן ציבורי גדול, ומרחוק – הבניין החדש, היפה – של בית-הספר לאמנות "בצלאל". לא נראו "היכל שלמה", לא מגדל ימק"א ומלון המלך דוד, אף לא אחד מבתי-המלון הגבוהים, רבי-הקומות, התקועים כעצמות בגרונה של ירושלים כיום, גם לא לב העיר והשכונות החדשות הרבות, והירק, המקיפים אותה בתקופתנו. רק עוד כמה כנסיות ומנזרים גדולים וחתומי חומות, ושכונות קטנות של יהודים, מרוחקות זו מזו, כאילו שלוחות של מידבר יהודה מפרידות עדיין ביניהן.

השלושה הגיעו לרחוב החבשים, עתה פסעו ברחוב הבלתי-סלול, לבושים בבגדים בסגנון עתיק במקצת, סגנון הימים ההם, כדי שלא להתבלט – נעליים גבוהות עם חתיכות גומי בשני הצדדים (את סנדליו השאיר רני בינתיים בספינת-האוויר), חולצות-בד בהירות שהיו ללא כפתורים, עם פתח רחב, אלכסוני, בצוואר, וכובעי-קש רחבי-שוליים.

הבתים הבודדים היו בנויים סביב חצרות פנימיות שבמרכזן – בור מים, ממנו נראו רק מכסה האבן ומשאבת-יד. זו היתה שעה של לפנות-ערב. הם הקישו על דלתות פה ושם ושאלו על רחל לישנסקי ועל אבנר.

איש לא ידע.

"אולי טעינו בשנה?" אמר אבבטן, והחליט לשאול עובר-אורח שבא מולם, יהודי צעיר עטור זקן ופיאות, לבוש בחלוק-פסים ארוך, חום-לבן, ומגבעת פרווה עגולה לראשו –

"סליחה אדוני, אולי תוכל לומר לי מה השנה?"

"אִיך הָאבּ נִישְׁט קַיין זֵייגֶר," השיב הלה – אין לי שעון.

"לא השעה – השנה!"

"תרס"ח, גוֹיְלֵם, תרס"ח! טוֹיזֵענְד נַיין הוּנְדֵערְט אוּן אַכְט" שפירושו – תרס"ח, גולם, תרס"ח, אלף תשע מאות ושמונה!

"אִיך בִּין אַ שְׁרַייעבֵּר!" נעלב אבבטן וקרא –  אני סופר! "דוּ בִּיסְט אַ גוֹיְלֵם!"– אתה גולם!

"דוּ בִּיסְט אַ פְֵרעסֶער, נִישְׁט אַ שְׁרַייעבֶּר!" – אתה זללן, לא סופר! – קרא לעברו האברך החיוור והצנום, ונעלם בקצה הרחוב כשהוא מותיר אחריו עוד כמה מילים מעליבות באוויר:

"דוּ בִּיסְט פֶאט וִי אַ פֶאסְל!" – אתה שמן כמו חבית!

ונעלם.

הם עמדו רגעים אחדים, נבוכים והמומים מקבלת-הפנים.

"חשבתי שאנשי ירושלים הם יותר נחמדים." אמר אבבטן.

"הם לא רגילים לאנשים שמנים כמוך," השיב לו קפיטן יוקי. "אתה צריך לדעת טוב ממני כי החיים בתקופה הזו בירושלים קשים. אנשים לא יכולים להרשות לעצמם לאכול כל כך הרבה."

"אבל בכל מקום שרים ואומרים שפעם החיים בארץ-ישראל היו הרבה יותר יפים!" קרא רני.

"אומרים! אבל אף פעם אנשים לא זללו והתפטמו כמו בתקופה שממנה באנו לכאן. ראה איך ירושלים נראית עכשיו, ב-1908 – עלובה, לא-בנוייה, מלאה אבק, קנאים דתיים וגללי-חמורים מיובשים. זה יפה בעיניך? זוהי ארץ-ישראל היפה והנשכחת?"

"מה עכשיו?" שאל אבבטן. "אני לא מוכן שיעליבו אותי פעם נוספת."

"יותר טוב שרני ישאל. לילד לא מסרבים."

ואכן, רני שאל אישה אחת, טובת-פנים, שאמרה: "אלה ודאי הצעירים שגרים עתה בבית שהיה של 'בצלאל' לפני שעבר לבניין החדש."

ואכן, עד מהרה הגיעו לבניין גדול, אשר בקומתו העליונה היו המרפסות כתלויות-באוויר, וחלונותיו גבוהים ופתוחים לרווחה. סביב הבית – עצים, ובסמוך לו – הכנסייה החבשית על כיפתה הנישׂאה, חלונותיה הצבעוניים, והרגשת ההוד והחשיבות העולה ממנה. מפִּתחה יצא נזיר כהה-פנים, לבוש גלימה כהה וכובע גבוה, כהה. שערותיו מגולגלות על עורפו מאחור בצמה מהודקת, מעיניו נשקף איזה מבט של תשוקה עצובה, ובעיני השלושה נראה הנזיר מסתורי, כאחד מיהודי המידבר אשר אותם יצאו לחפש.

הם עלו במדרגות הבית, ועד מהרה פתחה בפניהם את הדלת בחורה נאה כבת עשרים-ושתיים, לבושה שמלה ארוכה וכהה, פנים עגלגלות, שערה הכבד אסוף סביב ראשה ומסורק עם שביל באמצע, אך שערות מרדניות רבות מזדקרות לכל עבר, כאילו התעוררה לא מזמן משנתה. עיניה הישירו מבט אל הבאים, עירניות, קצרות-ראות כלשהו, וסקרניות.

"במה אוכל לעזור לכם, חַבֵירים, הבאים מרחוק!" קולה התמשך במין התלהבות ילדותית, מתוקה כדבש ומעצבנת מעט, ובהברה רוסית מתנגנת. אך ניכר בה היטב שהיא בחורה בעלת אופי חזק, היודעת את אשר לפניה ולא תירתע בעת סכנה. בדברה הרימה אל עיניה משקפי-פֵּנְסְנֶה שהיו קשורים בסרט דק ללולאות בשמלתה, מרכיבה אותם על שורש-אפה, כמו קפיץ, וסוקרת מבעדם בדקדקנות את הבאים, כאילו עמדו להתקבל כחברים בארגון חשאי.

"מבקשים אנו לשמוע ממך על יחזקאל חֶנקין ו אם פגש את היהודי המידברי!" השיב רני באומץ.

"יחזקאל'ה – " אמרה, והעברית הדִבְשִׁית שלה מתנגנת בהברה רוסית, "בוודְזַאי! רק אתמול ישב כאן עימנו, על המחצלת, וסיפר על יהודי המידבר. אנא, שבו גם אתם. אבנר יצא לבקר אצל הפרופיסור בוריס שץ, הפסל הידוע, מייסד 'בצלאל', וטרם חזר. ואני בינתיים אספר לכם על יחזקאל'ה, אך קודם אכבד אתכם במאכל ובמשקה. אם שמעתי על יהודי המידבר? איזו שאלה! בוואדְזַיי – "

במרכז החדר, שלא היו בו שולחנות וכיסאות, נפרשה מחצלת גדולה, וסביב לה, ליד הקירות, תיבות-נפט אחדות. אלה היו בעצם ארגזים שבהם היו אורזים בשעתם את פחי-הנפט, נפט שהובא כך באוניות לארץ-ישראל. התיבות הללו שימשו בתור רהיטים לחלוצים הצעירים, שעלו ארצה חסרי-כול. שתי תיבות זו על גבי זו – והרי לך כוננית, ארון. שתי תיבות מרוחקות זו מזו ועליהן שני קרשים – והנה מיטה, או ספסל, כרצונך. ואם מציב אתה תיבה אחת לרוחב, ואחת לגובה – והרי לך כיסא ושולחן.

זה היה ריהוטו הדל של החדר, בתוספת פרימוס אחד, כמה קופסאות-פח המשמשות סלים, קומקום מפוייח, ספלונים אחדים, מזוודות שתיים, וספרים רבים.    

"מהיכן אתה, ילד עברי?" שאלה את רני בהתכופפה אל הפרימוס, ומשקפי-המצבט נושרים משורש-אפה כמו מאליהם, אך אינם נשברים בזכות הסרט שבו הם קשורים.

"מתל-אביב."

"לא שמעתי על מושבה עברית בשם הזה. האומנם נוסדְזַה מושבה חדשה ואני לא ידעתי?"

בידיה העדינות יצקה ספירט לקערונת, שמממנה צומח "ראש" הפרימוס, ראש הנראה כמין כובעון שחור, מלא חורים, עשוי מתכת. הדליקה את הספירט כדי להלהיט את הראש הזה, ניפחה ביד אחת והגבירה בבוכנת-המשאבה את הלחץ במכל-הנפט הכרסתני, העשוי פליז זהוב-נוצץ, שאותו תמכה בידה השנייה. ניקתה את מעי ה"ראש" במחט דקיקה, כדי שאדי הנפט המחומם ייזרקו היטב כלפי מעלה ויבערו בנקבוביות הברזל המלובן. הקומקום הונח מעל הפרימוס, ורעש הפרימוס הבוער ליווה מעתה את השיחה.

השלושה ישבו על המחצלת, ורחל לישנסקי מולם, בהתלהבות ילדותית, כמורה צעירה אל תלמידיה: "בשבוע הראשון לעלייתי לירושלים בא יחזקאל'ה חֶנקין לאחר ששוטט במידבר, וישב כאן על המחצלת, ממש במקום שאתם יושבים, וכולנו הקשבנו לדבריו בנשימה עצורה. הוא סיפר על נדודיו בין שבטי הבידואים. כאשר דיבר היה כל שריר מתוח בגופו, חסון הוא, שזוף ועורו כבר שדוף מעט מרוחות המידבר היבשות. את רוח הישימון הביא עימו אלינו. איכלו אורחים יקרים, איכלו נא!"

והיא העבירה ביניהם, בקופסאות-הפח, זיתים שחורים וסאלאט עגבניות ובצלים בשמן-זית כהה, צהוב-ירקרק, ופיתות טריות, מעט חלווה, ותמרים.

"איכלו נא, איכלו! רק חבל שאין לי מספיק כפות. יודעים אתם מהם השזיפים השחורים הקטנים הללו? זיתים! ואני טרם התרגלתי לטעמם, וגם לא לריח השמן בסאלאט. אבל אלה הם מאכלי ארץ-ישראל, ועלינו להרגיל עצמנו בהם אם רוצים אנו להיות לעם בריא של איכרים ועובדי-אדמה, עם של פועלים עבריים! במאות, באלפים! המונים, המונים – "

אבבטן, שזלל זיתים בזה אחר זה, השתעל כדי להחזיר את רחל המתלהבת אל מטרת הביקור. כי ככל שהיתה צעירה ונחמדה, דומה היה כי אם אך יותן לה להיסחף אחר קולה הדִבְשִי, המפציר – ומיד תתחיל לנאום –

"מיד התה יהיה מוכן!" נבהלה רחל פן בלע אורחה חרצן. "במה הפסקתי, אורחים יקרים?"

"את רוח הישימון הביא עימו אלינו!" זכר רני בעל-פה.

"כן! בין בידואים ערומים-למחצה הוא התהלך בדרום מידבר-יהודה, ערום-למחצה גם הוא, כאחד מהם. וכך דבק בו משהו מן ההווי של השודדים במידבר. ולא שנעשה דומה לבידואי בצורתו – קצר-קומה ובהיר-שיער הוא יחזקאל'ה, תלתלים פרועים שחורים אינם מעטרים את פניו. אך כל מילה, כל סיפור היוצא מפיו, ספוגים באוויר המידבר.

"על חיות המידבר סיפר לנו, ועל הציפורים למיניהן, על בת-היענה ועל הנחשים. דרך דיבורו לאט היא ובנחת, ומחיקו הוא מוציא נחשים והם מתפתלים בין אצבעותיו, כאן – על גבי המחצלת הזו, בחדר. ואני נרתעת, והוא מרגיע אותי – כבר למד להבחין בין הנחש הארסי לבין הבלתי-מזיק. צייד הוא. צייד יהודי הנודד במידבר וליבו נמשך אחרי הבידואים, אבל – כל דיבוריו על הישימון הם רק כפתח לעיקר –

"ומהו העיקר? – סיפורו על השבט הבידואי העברי, יהוד-אל-חייבּר, הנשמעים ממש כאגדה!"

"יהוד חייבר?" קרא רני.

"כן."

ואילו אבבטן החל שוב משתעל.

"אמרה לך הגברת רחל שלא לזלול את כל השזיפים השחורים – " העיר לו קפיטן יוקי, אשר חשש פן אבבטן מלגלג עליה בשיעוליו, מתוך קינאה, כמובן, כדרכו מדי פעם, כשהיה חושש פן מישהו מדבר עברית יפה לא פחות משלו.

אגב, כדי לאכול מן הפחיות הם השתמשו, כמובן, בכפות אשר עימן יצאו לדרך.

"חֲבִירָה, אורחים יקרים, חֲבִירָה ולא גברת!" אמרה הבחורה הצעירה ברצינות גמורה, ונראה היה שאין לה חוש הומור, "כי הפלאטפורמה של פועלי-ציון לפרובלימה של מעמד הפועלים היהודי בארץ-ישראל היא לשנות את הפיראמידה – "

"חייבּר! יהוד-חייבר!" ביקש להזכיר רני.

(ואילו אבבטן, בחשאי – "פְפְפְ... פְפְפְ...")

החברה רחל, בעלת השיער המתבדר ומשקפי-המצבט ששוב טיפסו אל עיניה החודרות, עיניים שעם זאת כאילו הן נעולות גם באיזו נקודה שמעבר לשומעיה (ואולי זה נראה כך בגלל קוצר-הראיה), התחשבה ברני והמשיכה באותה התלהבות ילדותית, מהמקום שהפסיקה –

"כדי לגלותם למד את מלאכת הצָיִד. לשם כך נדד למידבר-יהודה ולערבה: חלומו הגדול הוא לגלות את שרידי יהוד-אל-חייבר – שארית הפליטה של שבטי-ישראל מימי מוחמד, שנשמדו בידי הערבים. יהודים אלה, סיפר יחזקאל'ה, היו צאצאי המורדים העבריים שנמלטו למידבר אחרי החורבן, וסיגלו לעצמם אורח-חיים של בידואים. ובכל נדודיהם, במשך דורות ארוכים, שמרו על גחלת האמונה של ישראל, נלחמו בשבטי ערב, נחרבו ונרדפו, אך שרידיהם עודם חיים כיום במידבר חי'אז, ומדי פעם נסער הדימיון משמועות מעורפלות על הבידואים היהודיים האלה, הנודדים במידבריות על גמליהם."

רחל הפסיקה דבריה כדי לכבות את הפרימוס, לאחר שהמים רתחו, והחלה מוזגת תה בספלים הקטנים. נשמע רק צליל בחישת הכפות הגדולות בספלונים. ולרגע השתרר שקט, שקט ירושלמי של שנת 1908, לפנות-ערב. ואז נשמעו פתע פעמוני כנסיות מצלצלים, וקולות עדר עיזים החוזרות מן המירעה, ורחל המשיכה לדבר באפילה שהחלה יורדת על החדר, ומשקפי-המצבט שוב צנחו על שמלתה.

"יושבת הייתי כאן על המחצלת כשכולי קשובה לדברי יחזקאל'ה, שברגעים אלה הוא עצמו היה דומה לאחד הבידואים העבריים. דבריו היו חדורים תקווה לוהטת – לגלות את האחים הנידחים. פעם הנמיך קולו ומסר, בהתרגשות עצורה, דברים ששמע מפי בידואי אשר ראה במו עיניו אחד מבני 'אִל-יָהוּד' הללו, רוכב על גמל. ומפי בידואי אחר סיפר שמועה על יהוד-אל-חייבר שנהגו לגבות 'חווה' – מס-דרכים, מאת הבידואים העוברים בגבולם בחייבר. יושבים אנו מתוחים, ומבקש הלב להאמין ולו רק בגרעין של אמת שבדברי-האגדה הללו, אילו הצליחו חברינו להגיע עד אליהם, במידבר. אילו זכו ללבות בהם את גחלת היהדות העוממת, ולעורר בהם רצון לעלות לארץ. אילו זכינו להביא לכאן את אלה שגדלו עלי אוכף במידבר – כי אז היה כוחנו גובר בבת-אחת, והיינו כובשים עד מהרה את השמירה בגליל וביהודה!"

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד היקר, שא ברכה לרגל גיליון האלף ומאה של "חדשות בן עזר".

עוד  1100 גיליונות כאלה לפחות

ומלוא הטנא ברכות!

ראה ברכה ונחת בעמלך

ועם כל יקיריך שא ברכה!

בידידות,

יוסי דה ליאון

פתח תקווה

* מוטי בן חורין: אהוד, כשקראתי את גמזו [יוסי גמזו: הָאִילוּזְיוֹת שֶל גְּבֶרֶת אִילוּז, (חלק ב'), גיליון 1100] חשבתי על תגובתי והנה, אתה ביטאת את שחשבתי.

אהוד: [ציטוט מגיליון 1100] אין מה לעשות, הגברת התְלושה, הבוּרה והעם-הארצית הזו, שעל שטויותיה עמדנו כבר פעמים רבות – תמשיך לחנטרֵש לנו את דבריה המבחילים נגד ישראל מעל דפי עיתון "הארץ", שהיא מעין פילוסופִית-הבית שלו – והיא מתאימה מאוד לכת היהודים הישראליים, החולים באידיוטיזם מוסרי, ומחזיקים בדעות של דבוקת שוקן וכתבלביהָ.

* לאהוד היקר, אני רוצה להודות לך על העיתון האינטרנטי שלך שאתה שולח לי פעמיים בשבוע ושאני מאד אוהבת ונהנית לקרוא בו. אני מאחלת לך שתמשיך לעסוק במבצע המבורך הזה עוד שנים רבות להנאת כולנו. 

תודה מכל הלב,

שושנה צוריאל

* שלום אהוד, הגברת עדינה בר-אל שכחה להזכיר [גיליון 1100] שביפן אין ערבים – אין פיגועים.

אשר תורן

* נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, אמר היום (חמישי, 3.12) כי טורקיה תתחרט "יותר מפעם אחת" על כך שהפילה את מטוס הסוחוי הרוסי בסוריה בשבוע שעבר וכי "אללה החליט להעניש את מנהיגיה וגרם להם לאבד את שפיותם." ["הארץ" באינטרנט, 3.12].

אהוד: מנהיגי טורקיה הם לא סתם משוגעים אלא הם משוגעים מושחתים [כנראה לוקחי בקשיש] וגם יהירים מאוד. עכשיו הם משלמים את המחיר על מה שניסו לגרום לנו בפרשת המרמרה.

* "שרת החוץ של שוודיה, מרגוט וולסטרום, האשימה היום (שישי, 4.12) את ישראל בהוצאות להורג ללא משפט של פלסטינים המבצעים פיגועי דקירה." ["הארץ" באינטרנט. 4.12.]

אהוד: אנחנו מאחלים לך, גברת וולסטרום – שיהיה במהרה כמעט רוב מוסלמי במדינתך, ושיתרבו מעשי האונס של שוודיות בזרגי מוסלמים בארצך – אנסים בודדים וגם קבוצות אלימות, ושיהיה לכם טרור, הרבה טרור, עד שכמעט לא יישאר אף יהודי בשוודיה! – ואולי רק מעת לעת יבוא אליכם יהודי מהעולם לקבל פרס נובל.

ואנחנו נסתכל מרחוק ונחייך – כי מתרחש משהו מאוד רקוב ומסריח בממלכת שוודיה הפותחת את התחת שלה לאסלאם.

* יהודה דרורי: שרת החוץ השבדית: "ישראל מוציאה פלסטינים להורג ללא משפט." אחרי שהשוותה בין המניע למתקפה בפריז ל"ייאוש הפלסטיני" בטרור נגד ישראל, חוללה מרגוט וולסטרום שערורייה חדשה. כשנשאלה מדוע אינה מגנה את הפיגועים נגד ישראלים, השיבה: 'המדיניות הישראלית 'לא מידתית.'"

אחרי שורה של התבטאויות שנויות במחלוקת בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ניפקה היום (שישי, 3.12) שרת החוץ של שבדיה, מרגוט וולסטרום, התבטאות חריפה חדשה נגד ישראל. בדיון בפרלמנט שעסק, בין היתר, גם במדיניות הממשלה השבדית בנוגע לטרור בישראל, היא האשימה את ישראל בהוצאות להורג ללא משפט של פלסטינים המבצעים פיגועי דקירה.

* אהוד: ליוסי שריד היו הרבה תכונות יקרות-ערך אבל דומה כי משורר גדול הוא לא היה.

* מחיק האסלאם לחיקו של אובמה: "אחד היורים במרכז הטיפולי בקליפורניה, סעיד רדואן פארוק, היה לאחרונה בקשר עם יותר מגורם טרור בינלאומי אחד בטלפון ובאמצעות רשתות חברתיות, כך דיווחה הערב (חמישי, 3.12.15) רשת סי-אן-אן. אותם גורמים היו תחת מעקב של האף-בי-איי עוד לפני האירוע אמש. תהליך ההקצנה שככל הנראה עבר פארוק עשוי היה לתרום למניע לרצח, לצד מירמור שחש כלפי מקום עבודתו, אמר לרשת גורם ברשויות אכיפת החוק." ["הארץ" באינטרנט. 3.12.15].

* דונאלד טראמפ הגיע לכינוס של הקואליציה היהודית הרפובליקאית שנערך אתמול [3.12.15] בוושינגטון, וגנב כצפוי את ההצגה. המועמדים האחרים לנשיאות צעדו בסך והצהירו על הערצתם לבנימין נתניהו, מדינת ישראל והעם היהודי לדורותיו, אבל טראמפ לא היה טראמפ אם היה הולך בתלם: הוא הקניט את שומעיו בהערות ספק-אנטישמיות, עיצבן אותם כהוגן כשסירב להתחייב לירושלים מאוחדת וגם חטף על כך קריאות בוז נדירות למדי. הוא יככב, כמובן, בכל הכותרות.

באירוע חסר התקדים, שבו הופיעו כל המועמדים הרפובליקאים, למרות היעדרותו של מממנה העיקרי של הקבוצה, שלדון אדלסון, טראמפ אמר גם דברים שעינגו את הקהל: הוא קבע שעסקת הגרעין עם איראן היא אסון היסטורי, שג׳ון קרי טיפש ושברק אובמה "זה הדבר הגרוע ביותר שקרה אי-פעם למדינת ישראל." אבל בניגוד ל[מתחרים על המועמדות] מרקו רוביו וטד קרוז, הוא לא התחייב להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים ואף סירב להביע תמיכה עקרונית בירושלים מאוחדת לנצח נצחים, עמדה שבפורום ימני שכזה נחשבת לכפירה בעיקר. "אדבר על כך עם ביבי כשאבקר בקרוב בארץ." אמר. ["הארץ" באינטרנט, 4.12.15].

* ראש הממשלה בנימין נתניהו התייחס הבוקר (ראשון, 6.12) לביקורתו של שר החוץ של ארה"ב ג'ון קרי אתמול בפורום סבן ואמר כי "ישראל לא תהיה מדינה דו לאומית."

נתניהו אמר את הדברים בפתח ישיבת הממשלה הבוקר בירושלים. ראש הממשלה אמר כי "ישראל לא תהיה מדינה דו לאומית, אבל כדי שיהיה שלום צריך שהצד השני יחליט גם הוא שהוא רוצה בשלום, ולצערי זה לא מה שאנחנו רואים." לדבריו, "ההסתה של הרשות הפלסטינית נמשכת. היא חייבת להיפסק, אני רואה את הממונה הבכיר במשא ומתן אצל הפלסטינים הולך לנחם את משפחתו של מחבל שניסה לרצוח יהודים. לא רק שהוא לא מגנה אותו, הוא הולך לנחם ועל ידי כך נותן גם גיבוי וגם עידוד למעשי טרור. כל מי שרוצה בשלום צריך  לגנות את הדברים הללו בכל לשון של גינוי."

אמש נאם קרי בפורום סבן בוושינגטון והזהיר כי המגמות הנוכחיות בין ישראל לפלסטינים "מובילות למציאות של מדינה אחת." קרי הזהיר מקריסת הרשות הפלסטינית וקרא לנתניהו להוכיח שתמיכתו בפתרון של שתי מדינות לשני עמים "אינו רק סיסמה" אלא גם מהווה את מדיניות ממשלת ישראל.

אהוד: מה שסכלים חסרי-תקנה וטמבלים יהירים מסוגו של ג'ון קרי ואחרים אינם מבינים – הוא שגם אם אנחנו, היהודים, נהיה מיעוט בין הירדן לים – עדיין השליטה הצבאית תהיה  בידינו בישראל דמוקרטית, שבה לא תהיה זכות הצבעה לערבים שאינם אזרחיה – אך אם השלטון בין הירדן לים יהיה ח"ו בידי הרוב הערבי, זה עלול לקרות רק לאחר שתתרחש כאן מלחמת אזרחים נוראה – שבסופה הם יגרשו או ישחטו את כולנו! – וזה לעולם לא יקרה.

* גיליון 1100 היה מוכן למשלוח כאשר התברר לנו שתוכנת הדואר שלנו אמנם מקבלת אי-מיילים אך לא שולחת אותם, וכך קרה לגבי חלק מנמעני גיליון 1099. מיד התקשרנו לבן שלנו, שבמקרה נמצא אותה שעה בניו יורק מתוקף עבודתו כדייל, והמחשב הנייד שלו עימו, והודענו לו כל כך. בתוך כשעה הוא נכנס משם למחשב שלנו כאן ותיקן את התקלה, וכך הגיליון נשלח אותו לילה כסדרו, ולמחרת שלחנו ליתר ביטחון פעם נוספת גם את קודמו, 1099.

* האם מישהו מצאצאי הוותיקים בפתח-תקווה יודע את מקור השם "גן בועז" לפרדס ולבריכה של משפחת יעקב קרול בכניסה המערבית לפתח תקווה, מצד צפון? ההשערה שלנו היא שזה על שם אביהם של האחים יעקב וסיומה קרול, אך השם בועז נראה לנו לא מתאים ליהודי במזרח אירופה.

* מירב ארלוזורוב: "...המסר היסודי [הוא] שהמתווה [של הגז] אינו מושחת, שאין מדובר במתווה שבמסגרתו קומץ פקידונים מכרו אותנו לטייקונים. המתווה הוא פשוט פשרה, וככזאת, הוא אינו מלהיב ואינו מסחרר – אבל הוא עדיף על כל חלופה אחרת שניצבת בפנינו. 'מנקודת המבט של המדינה והציבור, הוא מביא לתוצאה טובה יותר מהאלטרנטיבות הקיימות,' סיכמה פלוג, וזהו מסר מפוכח, בוגר ואחראי." ["הארץ" באינטרנט, 6.12.15].

* אורי הייטנר: שמה של התוכנית של עמוס אטינגר [גיליון 1100] אינו "אלה הם חייך" אלא "חיים שכאלה". "אלה הם חייך" היא גירסה רדיופונית מוקדמת לתוכנית הטלוויזיה הפופולארית בערוץ הראשון.

* לאהוד שלום. אלוני זמורה מתמוגג בצדק בחב"ע 1099 בזיכרונות מערב הכ"ט בנובמבר, אך בטעות הוא מספר ש"השכנים הצטופפו בביתנו, והאזנו בשידור חי להצבעה הדרמטית ששודרה בשידור ישיר מ'לייק סקסס', מקום מושב האו"ם באותה עת."

ובכן, מזה שנים שאני מנסה, לשווא, לתקן את המעוות ולציין לכותבים ולנואמים הרבים שהחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר, בדבר 'החלוקה', נערכה בבניין האו"ם באותה העת בפארק הגדול FLUSHING MEDOWS, מזרחית לרובע קווינס בניו יורק, ולאחר שהבניין שימש במשך שנים להחלקה על קרח, היום מצוי שם המוזיאון של ניו יורק.

הטעות באיזכור 'לייק סקסס' כאתר החלטת החלוקה, נובעת מפעילותו העניפה והמפורסמת בשנות ה-50 של יקירנו אבא אבן בלייק סקסס בלונג איילנד, לשם הועברו אז מוסדות האו"ם.

בהערכה,

ברוך תירוש

* אפשר להודיע לאבי גולדרייך כי "יד נעלמה" סגרה את כל האתרים אליהם הוא מפנה את הקוראים בנושא "אחמד טיבי"...

שבת טובה,

שרה ג-ד

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,674 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,685 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל