גיליון מס' 1102

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ח בכסלו תשע"ו 10 בדצמבר 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הנרות הללו... (סיפּוּר לחנוּכּה). // משה בן ברוך: רמז ל״סוכתיות״ של חנוכה. // פוצ'ו: בחיי (2). מעין הקדמה. א.  בחזרה לאוהלי פלמ"ח. // אוריה באר: מותו של  ארכיאולוג יקר. // ישראל בר-ניר: פירצה הקוראת לגנב. // מרדכי הרכבי: הגיע הזמן. // אורי הייטנר: מחנכי מופת, על שושנה ועמינדב ישראלי. 2. הגדיר את עצמו: סוריסט. 3. צרור הערות 9.12.15.  // משה גרנות: ז'אקוז – ג'אקוזי, על ספרו של יוסי שריד – "שירים 2003-2005". // אורה מורג: את הולכת על דרך בטוחה. [ציטוט]. // משה כהן: ירדת בעיניי, יצחק. // רות ירדני כץ: אין רגע דל. // מנחם רהט: נס פך-שמן מודרני. // תקוה וינשטוק: "עץ הספודילה" ליעל מדיני. // אמנון בי-רב: שתי אימהות, רומאן, היום התשיעי והאחרון. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק עשירי: לא קורה שום דבר מיוחד. מגיעים ליבנאל. // ממקורות הש"י. 

* * *

יוסי גמזו

הנרות הללו...

(סיפּוּר לחנוּכּה)

"מה עשֹוּיה להבה לזכּור? אם היא זוכרת מעט פּחות מן הנחוּץ,

היא כָּבָה וחולפת. אם היא זוכרת מעט יותר מן הנחוּץ היא כָּבָה

גם כּן. לוּא אך יכלה ללמדנוּ, בּעוד היא בּוערת, לזכּור נכון."

(גיאורגיס סֶפֶרִיס, חתן פּרס נובּל לספרוּת: "אדם")

   זה תוקף אותה כּל חנוּכּה כּמו כּאב שיגרוני המקדים את הגשם. כּבר שמונים ואחת שנים ועוד טרם הִגליד בּה אותו זיכּרון. כּל פּעם, כּל כִּסלֵו, אם בּחברון או בִּירוּשלים, עולה בּה הלילה ההוּא כּמו בּאוֹב, כּשֵד הפּורץ מִבּקבּוּק. מה היה כּבר הטוָח בּין חלון בּית אביה לזה של ה"שטיבּל" מִנגד? איזה שניים-שלושה צעדים סך הכּול וּבכל זאת מרחק של שנות-אור. פּני האברך לא נִראוּ בּבירוּר ועוד טרם ידעה מי וּמה הוּא, אבל כּבר נתהדהד בּה קולו ועשֹה את בּשֹרה חידוּדין-חידוּדין. "הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶש הֵם," פּיזם בּניגוּן של בֶּרדִיצֶ'ב. זה הניגוּן שהיה גם אביה מקבּיל בּו, כּמין מַאנְטרָה, נר ראשון של חנוּכּה. היא, עם הפְרוּמְקַייט שלה, כּמוּבן, לא היתה מנסחת זאת "מאנטרה", אבל לי, נכדתה (או ה"שִיקְסֶעלֶע", כּך היא קוראת לי) מוּתר, למה לא? זהוּ ערב חנוּכּה של שנת תשס"ט, אומרים קמטיה  בּעומדה בּמערת-המכפּלה, כּוּלה ריגוּש. "קינדערלעך, תנוּ לי לנשום אַ מִינוּט," היא אומרת לִשנינוּ, מוּתשת.

לי, נכדתה הנישֹאת תוך שבוּע לסרן גידי צוּר, ולו, לַבּעל-בּקרוב. רציתי לתת לה מַתְּנַת יום-הוּלדת ולא ידעתי כּלל לְמַה הכנסתי את עצמי. לא רק בּחוף ים-המלח אורבים בּוֹלענים לכל רגל מוֹעֶדֶת. גם על חופי זיכרונה הצעיר של זקֵנה חסינת-שיכחה זו, מי שחוזרת עכשיו בִּספירה לאחור אל נופי ילדוּתה. היא יודעת שאני וגידי זוּג "יונים" שֹרוּפות, שני "שלום עכשיו"ניקים" (שזה עצמו מין "פרוּמקַייט"). אף-על-פּי-כן, כּששאלתי אותה: "אז איזו מתנה לתת לָךְ, סבתא? רק תגידי," הבּיטה בּי כּמי שכּבר יודעת איזה הֶלֶם תִגרום לי מישאלתה וסחה:  "פּיקניק בּחברון."

"חברון זה מסוּכּן עכשיו," אמרתי, מבוהלת.

"בּגילי, גם לרוּץ ולתפּוס את האוטובּוּס די מסוּכּן," צָחֲקָה.

"אַתּ מתכּוונת, בּגלל פּיגוּעי-התאבּדוּת של שאהידים," שאלתי.

"לא, פּצצות לא מַפלות בּין צעיר לזקֵן אבל bypass, מַעֲקָף-עורקים-סתוּמים-בַּלב – זה כן..."

כּלוּם היתה לי בּרירה, כּלוּם יכולתי שלא למלא את רצונה של פּנתרה זקֵנה, קשוּחה זו? כּמה קפּריזות בּכלל עוד נותרוּ לה? וכמה, כּמה סבתות נשארוּ לי מלבדה?

 גידי שמע ונכנע לרצוני כּמו שרק מ"פּ צעיר וּמאוהב מאוד יכול עוד. הוּא לקח חצי יום  מִמִפקֶדֶת הגדוּד ואיתו את ה"סוּבּארוֹ" של אחיו ויאללה, זוּז. סבתא מיד נדלקה על שניהם: על הסרן הצעיר וה"סוּבּארוֹ" הנוצצת. שמש חורפּית חיממה כּל הדרך, לַנוף את שמי התכלת וּלסבתא את הלב.

"מצאתם לכם זמן לחַאג' פּרטי, פּלשֹתינאי?" שאל אותנוּ איש משמר-הגבוּל מוּל המחסום.

"טיוּל שורשים," אמרה סבתא שֹמֵחה, כּמו ילדה שקיבּלה צעצוּע.

"רק אַל תתעכּבוּ שם יותר מדי זמן," נתקדרוּ פּני האיש, "מסוּכּן."

סבתא, אוטמת אוזניה לכל אזהרה, מילמלה: "זה בּסֵידֶר."

כּשהִרחקנוּ מעט מעמדת-המחסום אף הוסיפה, וּכמו לעצמה: "לא כּל יום יש לשיינדל חרל"פּ יוּמוּלֶדֶת תשעים וחמש שנות חיים פֹּה. אז עיר-האבות הזאת, מר אַבּוּ-מַאזֶן, היתה גם הבּית שלי..."

 וכעת, כּצפוּי, אנוּ כּאן, על אדמת-מריבה זו, על לוע הר-געש. כּל אותם מִשמרות, שלהם ושלנוּ, וכל אותה תחוּשה שאוֹ-טוֹ-טוֹ יִקְרֶה פּיצוּץ. כּוּלם, מלבדנוּ, עוטים כּאן מדים. וכוּלם כּאן חמוּשים היטב, אך לאו דווקא בּנשק. גם בּאותה חשדנוּת של אויבים זה יותר ממאה שנות עימוּת. חברון של היום, אִם נודה ואם לא, היא חבית טעוּנת חומר-נפץ. לא רק נרות חנוּכּה ממתינים לגפרוּר, גם השקט הזה. אין כּאן, שלא כּמו על פּני עמוּדי-החשמל, שִלטֵי מתח גבוה. אך המתח גבוה, גבוה מאוד, גם בּעומק אותה מערה. רק שסבתא – כִּמכונת-הזמן ההיא של  H.G. Wells, דוהרת על כּנפי הזיכרונות שלה אחורה. כּמו בּסיאַנס ספּיריטיסטי הופכת היא,  כּאן, לעינַיי, למין "מֶדְיוּם". ואני מקשיבה לה, אני מתחבּרת עם זה כּמו בּמין déjà vu:

*

סבתא ויינגרטן הִתִּיקָה את עיניה מן הספר. "סידוּר" ישן מִווילנא, דפוּס האלמנה והאחים רוֹם. רטט פּילח את חוּט שידרתה כּמין זרם חשמל, כִּצמרמורת: רק לפני רגע היתה הילדה לְיָדָהּ וּפתאום נִתנדפה. אַתּ מרפּה לִשניה מן החבל והוֹפּ – עיזא פּזיזא שלנוּ איננה. פַּחַז כַּמים, כּספּית מתרוצצת, לא בּת אלא tomboy, אַ שרֶעק...

"ראיתן אוּלי להיכן נעלמה נכדתי הקטנה?" היא שואלת. יש חרדה בּקולה המתוּח, אך יש גם תקוַת-הִתבּדוּת. שתי הקְסַאנְטִיפּוֹת אשר לידה, בּעֶזרת-הנשים הצפוּפה, השוקקת, אינן משיבות לה דבר, מִתחפּרות כּל אחת בִּשתיקת-הִתנכּרוּת. אבל זו, גברת שְלַאנְג, הארסית מִכּוּלן (חשֹוּכת צאצאים שאין לה לא נכדה, לא נכד) נועצת בּסבתא מבּט ממוּשקף וּמיד מַכּישה בּה:

"שָא, שְטִיל!"

"טפוּ," מרתיעה מהן סבתא כּאילוּ הִתְרִיזוּ לה בּוֹץ בּפניה, "פּתאום נעשֹוּ לי מין פְרוּמְקֶעס כּאלה. רישעוּת של פַּאסְקוּדְסְטְבֶעס זקֵנוֹת..." ויוצאת אל מִחוּץ לעֶזרת-הנשים ושולפת שם בּאמצע התפילה את חיים-בֶּרְ'ל (בּנהּ האלמן ואביה של שיינדל) וסחה לו פּוּנְקְט, אוֹת בְּאוֹת. "הקטנה," היא אומרת, "הרגע היתה על ידי וּלפתע  – חַאלְיֶערֶע  – לא הצַמּוֹת שלה, לא הגוּמוֹת שלה. פְּלוּצְלוּנְג, כּמו בּלעה אותה פּתאום האדמה..."

בּנהּ, חיים-בֶּר, המבין מה רגיש בּחברון הוּא ה"מוֹדוּס וִיוֶנְדִי", מה מסוּכּנת היא כּל הֲפָרָה של החוק בּאותה מערה (חוק המַפלֶה את ניני אברהם בַּמקום בּו נִכְרָה לו בּור-קבר, כּאילוּ יצחק בנו היה בּן חורג ויורשו החוּקי  –ישמעאל) מזעיק את רֵעיו והרב לחפּשֹ ולתוּר בּכל חור וכל סדק, שמא סופסוף תִמָּצֵא השֵֹּיָה האובדת גם בּלי עזרת גוֹי. שהרי האַרַאבֶּערְס אשר על הסף, עִם נאבּוּט, עם קוּרְבָּאץ' ועם חרב – כּמו הרופא, השופט, הקבּרן – טוב שלא נזדקק להם כּלל...

עוד הם תרים בּברכּיים פָּקוֹת אחר זו, הילדה שאיננה – כּבר מגיחים לנוּ, פּוּנְקְט על הרגע, מתוך מערה זו עצמה – שלושת ה"שְקוֹצִים", עוֹג, גוֹג וּמגוֹג, איש חרבּו על ירכו ונָבּוּטוֹ נכון לדַיִש. כַּכּתוּב בּ"בראשית": "הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ." והרב וּכלֵי-הקודש לפניהם כּחגבים... גדולים, מסוּלסלֵי-שֹפם ואדוּמֵי-תרבּוּשים, עוברים הוִילְדֶע חַיֶעס כּליגיון מטיל אימה. וגָר אפוא זאב ערְבי עם כֶּבֶשֹ רך, יָאהוּדִי, וּמה שבּטוּח: יום-יום מגישים לַזאב הזה כֶּבֶשֹ חדש... קרֵבים אִם כּך אלה, אותם נפילים, ותחתם מרטיטה כּל מרצפת (לא הריצפּה לבדה מרטיטה, גם הרב, הגבּאי, השַּמָּש) ועוברים הם בַּסך, כּשַיֶּרֶת גמלים להבדיל, או פּילים, או מָמוּטוֹת. ולא נער קטון כּאן נוהג בּם כִּדבר הנביא, רק ילדונת בּת שש...

"בִּתךָ?" כּך אותם עַבָּדַאִים (וּקצוֹת שֹפמיהם מִסתמרים כִּקְצוֹת רוֹמַח).

"כּן," מרעיד אבּא, "בּתי. מה עשֹתה?"

"עבֵרה חמוּרה," הם אומרים.

"איזו?" שואל חיים-בֶּר בּאימה (ולִבּו יורד מִצריימה, קְרִי: ישר לַמכנסיים).

"אסוּר לַיָאהוּד," הם אומרים לו מיקרא מפורש, עוד מִזמן הסוּלטאן, "לִדרוך בּה בּתוך מערת-מכפּלה זו, החַארֶם-אֶל-חָ'לִיל הזאת של אִיבְּרָהִים אַבּוּנָא, למעלה יותר וגם הלאה יותר מִמדרגה שביעית זו בּאותן המדרגות."

"איזו שביעית?" עושֹה אבּא עצמו כּמין נַאר שאיננוּ יודע.

"זאת שמֵעַל לה אבוי לַכּופרים אם יציגוּ  – דִיר בַּאלַכּ  – רגלם..."

שיינדל, ניכּר בּה: אינה מבינה בּשל מה ועל מה כּל הרעש? הן כּל שעשֹתה שם – קיפּצה כּמו בּ"קלַאס", מדרגה-מדרגה, כּכה סתם. אבל אבּא, ה"קִיטְל" שלו מרטט כּכַּאפִיָה בְּרוּח שַארְקִיָה. מַשליש שלמונים אל כּפּות הגְרוֹבְּיַאנִים: "יותר זה לא יקרה, חאוואג'ה. סְלַח לה, היא קטנה..."

כּמה עצוּב לה אם כּן לַקטנה על אותו רֶבּ אברוֹם שקבוּר כּאן, זה שאף הוּא התאלמן פֹּה כּמו אבּא ורק שזוּגתו היתה זקֵנה הרבּה יותר. "וַיִהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָנָה וְעֶשְׂרִים שָנָה וְשֶבַע שָנִים שְנֵי חַיֵּי שָׂרָה" (שבּיידיש זה יוצא כּבר הוּנְדֶערְט זִיבְּן צְוַאנְצִיג יאָרְן). אימא יצא לה הרבּה פּחות, לא יותר מִשלושים וּשתיים. מה זה שלושים וּשתיים מוּל סכוּם של יותר מִמאה ועשֹרים? סבתא אומרת שזה מִכְּלָיוֹת, הם חושבים שאני מטוּמטמת. אבל לי לא מוכרים כּאן שוּם לוֹקשים, סרטן זה סרטן ואני מבינה. את אימא קברוּ שם בּהר הזיתים כּשיצאה מתוך הקליניקה של דוקטור מוישה וַאלַאךְ. לא את שֹרה, את שֹרה קברוּ כּאן, בּאותה מערת מכפּלה. וַיָּקָם רֶבּ אברוֹם מעל פּני מֵתוֹ וַיחפּשֹ לו, מיסכּן, חלקת-קבר. ועֶפרוֹן החִיתִּי הוּא איש גוי אבל טוב, בּחינם רצה לתת לו, בּלי משכּנתא, בּלי מיסים. אבל לא רֶבּ אברוֹם. לא, אברוֹם היה מֶענְטְש. "לא חינם," הוּא אומר, "מוֹיְחְל טוֹיְבֶעס." בּכסף מלא הוּא קונה מערה זו, עִם כּל הכּמה דוּנאם, כּמו שסבתא מסבּירה. "קח את הכּסף, עפרון," הוּא אומר לו, "ארבּע מאות שקל של כּסף. בּלי סְפֶּקוּלַאצְיֶעס וּבלי פַּארְצֶלַאצְיֶעס אוּן פֶערטִיג, סגרנוּ עניין."

כּשחזרוּ מלקבּור את אימא נתגנבה הדלוּת אל הבּית. בּני אדם צוחקים בּיחד אך בּוכים על פּי רוב לבדם. אבּא, פֶּחָח בּמקצועו, הִלחים קוּמקוּמים נקוּבים, תיקן פַּאיילוֹת. רק את הכּיס הנקוּב לא לימדוּ אותו איך להלחים משוּם מה. הלכה אפוא סבתא בּבוקר בּהיר והזמינה את מנדל רֶעמוֹנְטְשִיק. הִרחיבה מִטבּח וּפרוזדור ועשֹתה לה בּית-אוכל, מעין  רֶעסטוֹרַאנְט. נתמזל מזלה וּבַבּית מוּלם נִתמקמה ישיבת סְלוֹבּוֹדְקָא. בּא ריח הטשוֹלנט, הקוּגל, הבְּלִינְצֶעס בּחוטם בּחוּרי הישיבה, ממש פַּארפוּם... הֵחֵלוּ משבּשים את הפּסוּקים ישמור השֵם: בִּמְקום בּבּא מציעא שיר-השירים והריר ניגר לו. כּי הִנֵּה הסתיו, בּחוּרים, עבר, הרֵיש מְתִיבְתָּא חלף הלך לו, קדירתה של סבתא חנטה פַּגֶיהָ וסיר-הסירים יימח שמו נתן ריח. מי זאת עולָה מן המִטבּח כּתִמרות עשן מקוּטֶרֶת? קערת הקישקֶעס עולָה, רַבּוֹיְסַי, מקוּטרת בּמוֹר וּלבוֹנה. מה דּוּדֵךְ מִדּוּד, סבתא ויינגרטן, מה דוּדֵךְ מִדּוּד שֶכָּכָה הִרעַבתִינוּ? דוּדִי צח ואדום, חֶברֶה יוּנגֶערִים-הוּנגֶערִים, צח מִבּוּלְבֶּעס ואדום מִבּוֹרְשְט לוהט, Bon appetit!

"לא רֶעסטוֹרַאנט מחזיקה אַתּ כּי אִם פְרֶעסְטוֹרַאנְט," סח לה לוי אלטשוּלר.

לוי היה עילוּיהּ של סלוֹבּוֹדקא, סינַי, עוקר-הרים ואם צריך אפילו שַ"ץ. פּעם, כּשנִתבּסם בּשוּשן-פּוּרים סיפּר לסבתא (איש מלבדה לא שמע אותו, איש) על בֵּית אבּא שלו, בּרוּסיה. "בָּעיר קְרַאסְנוֹ בּרוּסלאנד היה הדבר, בַּפּוֹגרוֹם של שנת 17," סח לה. "אבּא ואמא ואֶלְיָה אחי – בַּגרזן של איוואן, השכן..." הוּא עצמו ניצַל בּנֵס, סיפּר, יונק מִבּקבּוּק הווֹדקה (קודם לכן לא שתה מעולם, חוּץ מִכּוס קטנה של "שְנַאפְּס" לעת קידוּש או הבדלה). איך זה בְּנֵס? הסתתר לו בּסל-נצרים של כּביסה מלוּכלכת. ילד בּן תשע מציץ בַּסדקים ורואה איך הפּוֹגְרוֹמְשְצִ'יק מְגַרזֵן את משפּחתו.

"אַתּ שואלת מדוּע אני משתכּר?" האדימוּ עיניו מוּל פּני סבתא. סבתא שלא שאלה אותו כּלוּם, שֹמה יד על כּתפו ושתקה. "בִּשביל להישיר זוג עיניים," אמר, "בַּזוועה עצמה, עין בּעין – צריך גם הקורבּן, לא רק רוצחו, להִשתכּר קצת, אם כי מִיי"ש, לא מִדם. אחרת, אחת מן השתיים, גבירתי," התנשם וגמע מן הווֹדקה, "או שיוצאים מן הדעת, יודעת אַתּ, או מן העולם," וכאן גיהק, "או מִשניהם."

מאוּחר מִזה, בּבית-היתומים בּנִיקוֹלַאיֶב, נכנס האינספֶּקטוֹר לשאול את הצוּציקלעך מה הם רוצים שם ללמוד. לוי עמד אחֲרון בַּשוּרה (כּיפה, "ארבּע כּנפות", שתי קנוקנות של פּיאות, נזלת).

"איזו פְּרוֹפֶעסְיָא בּוחר הוּא לדעת?" שאל אותו הרב לוין מוועד-החינוך.

"להרוג," אמר, "גויים. מה שיותר." והוסיף בּשקט: "יהוּדים צריכים ללמוד את המקצוע, כְּבוֹד הרב."

כּשהגיע לארץ, עִם שאר יתומים, נצטרף לישיבת סלובּודקא. כּאן זה ודאי לא יקרה לעולם: אנטישֵמִים בּין שֵמִים? מוּפרך. סבתא שָׂכְרָה אז שלושה חדרים מן השייח' עַבְּדְל-חַי, שקָּסַם לו. פּטריארך מוּסלמי שיצא כִּביכול מִדפּי החוּמש, פֶנוֹמֶן. "אַ-נוּ, אַנוּ תִראוּ אותם," היה ממלמל בּרגש, "לבוּשים כּמו אברוֹם אבינוּ והוגים חי"ת ועי"ן כּמו פְרֶענְקִ..."

עבּדל-חי אף הוּא נטה לו לצעיר ה"מוֹסקוֹבִּי" חסד: מזמין אותו יחד עם אבּא וּשני רבּנים אל סוּכּת גג בּיתו. פּעם זימן עבּדל-חי לַסוּכּה את ארבּעת אורחיו למין "ספֵּיישְל": יש לו, הודיע, אוּשפּיז מאֶל-קוּדְס, אישיוּת נעלה עד מאוד. היה זה קרובו, חַאג' אמין אל-חוּסֵייני, ה"מוּפתי" מִירוּשלים. טפסר המועצה המוּסלמית העליונה וּמי שֶלְּיָמִים יחבּור לַשֵד הנאצי, היטלר.

"אצלנוּ," אמר חאג' אמין לָרב אפּשטיין, הוּא ראש ישיבת סלובּודקא, וכן לָרַב סְלוֹנִים, הוּא ראש ישיבת חברון, בּאותו "מזוּמָּן", "אצלנוּ סוּכּות יש בּכל השנה, לא רק פּעם ולא רק שבוּע." ("שֶרַק לא יהא לנוּ," אץ ללחוש אבּא, "יותר מִפּעם בּשנה תשעה בּאב, טפוּ-טפוּ...")

"מאוּחר מִזה," נזכּרת סבתא, "בּא אשר יָגוֹרְנוּ. קצין מן הגדוּדים העבריים בִּירוּשלים עמד לִכְנוֹס את אנשיו לְטקס בַּ'חוּרבה'. קצת קודם לכן – סח לו לוי לאבּא בּסוד על מיפתן בּית- הכּנסת – הִקיש חַאג' אמין על דלתו של לורד פְּלַאמֶר, הוּא-הוּא הנציב העליון. 'אִם יערכוּ היָאהוּד את הטקס,' שלף מבּית-גנזיו אִיוּם קצר, חַד כּשאַבְּרִיָה,' איני מקבּל על עצמי, לורד  נִכבּד, אחריוּת על השקט בָּעיר.'

'איש לא בּיקש מִכְּבודו אחריוּת על שוּם שקט,' ענה לו לורד פּלאמר. 'זהוּ תפקיד הנציב העליון המוּכּר לי בִּשמי, לא בִּשמוֹ'..."

*

  היא היתה אז בּסך הכּל רק בּת ארבּע-עשֹרה אף שהִבשילה בִּן-לילה. בּנוּיה לתלפּיות ותאווה ממש לעין, ועִם כּל זאת פּוחדת מן החושך כּמו קטנה. רק אז, אותו לֵיל חנוּכּה, נר ראשון, כּשצָפְתָה לעֶברוֹ של ה"שטיבּל", גילתה כּי מִלבד אותו חושך בַּחוּץ יש אחֵר, דֵי מפחיד, גם בִּפְנִים... לא, את פּניו לא קלטה בּבירוּר ועוד טרם ידעה מי וּמה הוּא. אך כּבר, בַּחלון, בּא קולו ועשֹה בּה דברים שנִגלוּ לה רק אז. "הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶש הֵם," חילחלוּ המילים בּעורקיה, "וְאין לָנוּ רְשוּת לְהִשְתַּמֵּש בָּהֶם," זימר שם, "אֶלָּא לִרְאוֹתָם בִּלְבַד..." מה זה גורל? זו חידה שעושָׂה מִסתם לילה בּאנאלי – פאטאלי. סוד שנחרט לו על לוּח-לִבּנוּ כִּכתב על קיר, מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וגם פַּרְסִין. לכל אדם יש קיר כּזה, גם אִם אינו מוּדָע לו, קיר שעליו נרשמות בּוּכהַאלטֶריוֹת שאין לו שליטה עליהן. מי שסבוּר, כּכּתוּב בּמסכת בּרכות שֶמִּשְּמָהּ מביא אבּא, כּי "קוֹל בָּאִשָּה עֶרְוָה" כּלוּם שאל עצמו מה על קול גבר, קול איש? מה על קולו של העלם ההוּא שעמד בַּחלון אותו "שטיבּל" ושר את מזמור הנרות הבּוער בּה מאז וּמסיח הכּל?...

קְרֵבָה היתה אל חלונהּ, פלנֶל חלוּק-לילה עליה, שדיה סומרים למגע השימשה הקרה כּלילות הבּדידוּת. מֵעֵבֶר-מִזה, בַּחלון המוּאר, הפּעוּר בּכותלו של ה"שטיבּל", היתה צלליתו של אותו אלמוני מקפּיצה מִפלצות על הקיר. אור הנרות נִתרטט כּלִבּהּ, וכמוהוּ הֵדֵי אותו לחן. מעולם לא שמעה מין שִׂמחה עצוּבה שכּזאת בּקולו של אדם. מאוּחר מִזה, כּתום החג, למדה כּי שמו הוּא לוי. מאוּחר אף יותר נִצטלבוּ דרכיהם פּה ושם בּחצר או בּעיר. אבּא, רחוק מלתפּוס מה רוחש לב המֵידְל שלו עמוק פּנימה, הזמין אותו פּעם בּפעם לערב שבּת, ולִבּהּ נִתגעש. אך אף שהיתה מְמוּגְנֶטֶת אליו לא אמרה לו מילה, אף לא רמז. אותו פּרצוּף-פּוֹקֶר שסבתא ידעה לעטות, הִסְתַּוְתָה בּו גם היא. חומקת פּתאום מִשּוּלֵי השוּלחן לַמִטבּח וחוזרת חלילה – כּאן בּתירוּץ שעוזרת לסבתא לשֹאת איזה מגש ושם בִּבּלוֹף ממין אחר –  היתה מתאמצת שלא להסמיק בּפניו אך נכשלת כּל פּעם. איך מאלפים את הדם הסורר הזה לא להבעיר את העור?

רֶבּ שמריה חבּ"ד, זה שאבּא תיקן לו חבית-הגעלה לפני פּסח, היה מפרט לו, לחיים-בֶּר ויינגרטן, שלל שידוּכים לבתו. זה –  כּלי נאה, וההוּא –  מציאה, והלה – חֶמדה גנוּזה וייחוּס-אבות וזיווּג מִשְמַיָּא. רק את לוי אלטשוּלר אף לא העלה על שֹפתיו, לא בּת-קול ולא אות. מָשָל אין לו חלק ללוי הזה בּאותם הבלי-לב של כּוּלנוּ, רם ונישֹא הוּא מעל לכל אלה, כּכל אותם רוּחין ערטילאין של שמי-עליון.

"אין לו עניין בּשוּם שמוֹנצֶעס," גָלָה הרב אפּשטיין את אוזן רֶבּ שמריה, "בּוקר וערב רק ש"ס וּפוסקים בּין כּנפות אוהלהּ של תורה."

"כּלוּם שידוּך הוּא מין שמונצעס?" מחה השדכן, "הן רבּנוּ מוישה איסרליש, הוּא הרמ"א, אמר כּבר: 'כּל מי שאין לו אישה כּמו שרוּי כּאן בּלא בּרכה, בּלא תורה ואינו נקרא אדם'."

"אף פּעם לא ידעתי כּי שדכן תלמיד-חכם הוּא," סנט בּו הרב אפּשטיין די מוּפתע מן הגילוּי, "אף על פּי כן כּבר מצינוּ, רֶבּ שמריה, כּי שבט הלוי (פּרשת עֵקֶב, 'דברים' י, ח) הוּפקד בּיד השֵם לעמוד לפניו לשרתוֹ בַּקודש. והן לַכֹּל זמן פֹּה ועֵת לכל חֵפֶץ. הבּוֹחֶר צעיר עוד. ואָס בְּרֶענְט?"

פּעם אחת, כּבר הרבּה לאחר אותו ליל-חנוּכּה בּו חזתה בּו, ארבה לו דוּמם, כּבכל הלילות, בּחֶשכת חלונה הפּעוּר. פּתאום כּמו עלה לה בְּאוֹב-חלונו, עִם ה"לוּקְס" העמוּם וה"סטֶענדֶער" –הוּא ולא מלאך ולא שָׂרָף ולא שליח (אף כּי לדידהּ היה שלושתם בּאיש אחד). כּלוּם ידע או ניחש מי צופָה בּו מִנגד, רואָה אך אינה מִתגלָה לו, או שמא פּשוּט נִתאווה לאוויר ליל-ניסן וּפתח חלונו? כּך או כּך, בִּמְקום גמרא (אפשר כּי בּושֹמי ליל-אביב זה גרמוּ זאת) זיוֵג שם פּסוּקים מתוך שיר-השירים בִּלחנים מן הדניֶפֶּר, הדוֹן. "שוּבִי שוּבִי הַשּוּלַמִּית," עמד בּחלון וּפניו אליה, "שוּבִי שוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ," הִגבּיה קולו כּנישֹא על נחשול. והיתה בּו בַּלחן ההוּא מין עצבוּת עליזה, מין חַשְכוּת מִזדהרת, שאפילוּ לִילִית, סַמָּאֵל וּבני-שחת היוּ כּבר חוזרים בּתשוּבה...

היא ידעה כּי על פּי שֹכל הישר לא נחשֹפה לו. אין המוּאָר רואה את הנחבּא בּכוּך חשוּך. אבל משהוּ לא הגיוני, מתקבּל על הלב אִם כּי לא על הדעת, שב ופירגֵל בּה פּוּלסין של ריגוּש כּמו נגע בּה בּעצם ידו. "חוּט מָשוּךְ מִכּאן, לוי אלטשוּלר," המוּ בּה הקִּישקֶעס, "מִקְּצֵה חלוני אל פּינת חלונךָ, חוּט סמוּי אך חזק כִּכבלים. וריבּון-העולם מגלגל את החוּט מִתוך פּקעת-גורל לא ניתֶקֶת, אך אתה, העילוּי היודע הכּול, לא הכּול אתה חש וקולט... כּל החוכמות אצוּרות בּרֹאשךָ, רק חוכמה-שֶבַּלֵב חסֵרה בּו: זו היודעת כּי לב שאיננוּ שבוּר גם איננוּ שָלֵם... מי שאיננוּ יודע כְּאֵב-חֶסרונם של דברים, רבּי לוי, אין הוּא מבין מחירם של דברים, שהאֵין מְתַמְחֵר את היֵּש. בּוא ואומַר לךָ, לוי אלטשוּלר, ואָס בְּרֶענְט, מה בּוער, מה רותח. הדם בּוער, לוי, הדם הרעֵב, האדום-האדום הזה..."

  פּתאום נרתעה לאחור, מִתכּסָּה בַּווילון, מרעידה ונדהמת. עדיין ידעה כּי אינו מסוּגל לראותהּ, אך כּעת קצת פּחות. הוּא פּרם בּכוּתנתו כּפתור עליון אחד או שניים, שירבּב את ראשו לחצר הטלוּלה  ושאף את בּושֹמי ליל ניסן. "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ," פּיזם כּמין רמז אליה, "מַשְגִּיחַ מִן הַחַלּוֹנוֹת, מֵצִיץ מִן הַחֲ-רַ-כִּים..." כּל שֹערה בּעורהּ נִסתמרה כּמו הִנֵּה נִתפּסה כּגנבת. מי אתה, מה אתה, לוי אלטשוּלר: עילוּי בּתורה או סאדיסט?                                                             

וכאן, כּאן ממש, כּמו הוּמַךְ אור ה"לוּקְס" שהוּצב על גבּיו של ה"סטֶענדֶער". עד צווארו, עד זקָנוֹ של העלם הגיע האור, לא יותר. לרגע נִראָה האברך בּחלון כּמו ערפוּ את ראשו, בּלי גוּלגולת. מה נִתרמז מִכּך, מה נִתנבּא כּמין כּתובת סמוּיה על הקיר?

*

בְּאָב כּבר בּער קרקעהּ של חברון תחת רגל כּל מי שֶשָּכַן בּה. ריח האש והדם לא הִזכּיר זֶבַח כֶּבֶשֹ, רק פַּחַד פּוגרום. "נִסתתר בַּמרתף, בּאותן ממגוּרות," אמר אבּא בּצליל פּאראנוֹאִי. בּיידיש של גֶטוֹ אמר זאת, כּסח: 'זה חוזר כּמו בּרוּסיה, גם כּאן'... יום שישי בּחברון, בּאַבגוּסט שנת תרפּ"ט, והכּל מסוּגר כּמו על בְּרִיחַ. וּבַחוּץ מתהלך, יהוּדי ועתיק, אותו פּחד היסטורי, מִשָּם. כּל שצברוּ כּאן דורות אחרונים (השלווה המדוּמה נוּסח "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשֹ", אותו מיתוס ילדוּתי של רֶבּ אברוֹם וּפַּאן עֶפְרוֹנְסְקִי. אשליית הדוּ-קיוּם הכֹּה נכספת, כֹּה פּצוּעה). כּל זה קרס, נִתמוטט בּאחת כּמין שֶבֶר ענק, גיאולוגי: חושֹף לעֵין-כּל את עוּמקהּ המלעיג של תהום שעליה כּיסה. מאי-שם, מִמרתפיו האפלים של תת-היֶדַע,  בּקע מין "גֶוַאלְד" קמאי, אטאוויסטי, מכֶּה בּרקותיו של עם נרדף צלילי חירוּם. ואָס בְּרֶענְט, יהוּדים? בְּרֶענְט אַ  פַאיֶער אִין שְטֶעטְל. העיירה, אפילוּ כּאן, בּוערת כּבר בּאש... סבתא מתאנחת אנחה של ת"ח ות"ט, של חְמֶלְנִיצְקִי, של מַאכְנוֹ, של הצורר ההוּא פֶּטְלוּרָה, של עיר ההרֵגה בּקישינְיֶב, של מִשפּט בֵּילִיס: אז מה, גם כּאן שחיטות וסכּינים שלוּפים, דָא אוֹיְךְ? מסתבּר כּי דן סְלוֹנִים (הוּא בּנו של הרב ואחד מִוותיקינוּ בּבּאנק אַנגלוֹ-פּלשֹתינה) יצא לִירוּשלים, כּגנב זה בּמחתרת, לקרוא לעזרתנוּ את ממשלת המנדאט. בּנו של הרֵיש מְתִיבְתָּא מישיבת חברון תמים הוּא: אלה, הבּריטים, אף לא ינקפוּ אצבּעם להציל יהוּדים. תנינים לפחות מזילים דִמעתם ואפילוּ דִמעה של תנין היא. בּני אַלְבִּיוֹן   –רק מַשלים את ה-natives בּחרוּזי-זכוּכית מצלצלים של הבטחות. לנוּ זרקוּ, כּמין עצם לכלב, את הצהרת-הבּלוֹף של ארתוּר בּלפור, וֵייס איך וָאס. ואילוּ לחוּסייני הם זורקים את עצמותינוּ, יודעים שהכּלב הזה  יְגָרֵם אותן עד לפירוּר אחֲרון.

עכשיו, ממש בּרגע זה, פּלחה זעקה, כּתער, את אופל בּשֹרוֹ של הלילה הזה, הקרוּא אל הטֶבַח אף הוּא. "לוי!" פּרץ איזה קול את סכריו מן ה"שטיבּל" ההוּא של סלובּודקא. "לוי, דֶער שַ"ץ, אִיז גֶעהַארגֶעט גֶעווֹרְן!!!"

ולא נִמצא אַיִל בַּסבַך. יאַשָה סַפּוֹזְ'נִיקוֹב, מי שהיה חברו האינטימי של לוי, יביא לה מין פֶּתֶק קטן מקוּפּל לשלושה-ארבּעה קיפּוּלים. כּמו איזה קוֹד מִסתורי שציפּה לה, כּתוּב בִּכתב-יד המנוח. פּרט שנִמצא על גוּפו של המת בּאחד מכּיסי הפִּידְזַ'אק. למה הביא את זה לה, דווקא לה, לא תבין גם אַחַר שתִּקרא בּו. קריאה ראשונה היא תמיד החמצה (אך היא, בּהחמצות, יש לה כּבר פּראקטיקה שלֵמה). "שוּבִי שוּבִי הַשּוּלַמִּית וְנֶחֱזֶה בָּךְ," היה כּתוּב בּו, "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע. מִמִּדְבָּר מִי זֹאת עוֹלָה?"

 שיינדל תִמחֶה את עיניה תפוּחות-הדמעות בּשוּלי המיטפּחת, תִּבְהֶה כּשוֹטָה זו בִּצרור הפּסוּקים הכּתוּבים שם ולא תבין כּלוּם. "יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה. נִרְאֶה הֲפָּרְחָה הַגֶּפֶן. דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ. לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה." 

"מה אתה מבין מִזה?" תלתה את עיניה בּיַאשָה.

"מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים," אמר, "אַל תעירוּ כּאן עד שֶתֶּחְפָּץ."

"עד שֶתֶּחְפָּץ?" הִתפּרצה בִּיפיחה, "מעולם הוּא לא חָפַץ. אתה, אתה הרי יודע... בּוקר וערב רק ש"ס וּפוסקים. שוּם תקווה, שוּם סיכּוּי. וָאס בְּרֶענְט?..."                     

 "נַארַאלֶע," אמר לה (או פּשוּט, בּעברית: טיפּשונת). או פּשוּט עוד יותר: יש עיניים יפות שבּוכות ואינן רואות כּלוּם. וּמַראֶה לה בְּאצבּע שלוּחה לְפָנִים, כּקורא בּתורה, כּמין צוֹפֶן, איך כּל אות ראשונה בּכל שֶבֶר-פּסוּק מצטרפת אט-אט לְמילה. מה שקוראים לו "אַקְרוֹסְטִיכוֹן" ניחת בּה פּתאום כּמין הֶלֶם. הֶלֶם כּפוּל, כּמו בִּפתיל המפעיל בּעיתוּי שונה שני מיטענים. עוצמת הפּיצוּץ השני היא לרוב היותר קטלנית בּין השניים. גם בַּתגלית שמיד תֵחָשֵׂף לה יכֶּה  בּה היחס הזה.                                                                                                                                        "הִנֵּה," הוּא מַראֶה לה כּאילוּ צירף קמץ-אל"ף לְילד בַּ"חדר": "שוּבִי – זה שי"ן. יונתי – הרי יוּ"ד. יָפָה – עוד פּעם יוּ"ד (אך לא גמרנוּ, שֹימי לב!). נִראֶה – הרי לָךְ נוּ"ן. אבל  דוֹדי –  נותן לָךְ דל"ת. ליבּבתיני – זה למ"ד. אז מה מִתקבּל כּאן מִכּל הדייסה הזאת? שְמֵךְ..."

"שמי? היא איננה תופסת אך כּבר הוּא שולף עיפּרון וּמדגים לה: "שִי"ן וּשני יוּ"דִים, נוּ"ן, דָּלֶ"ת ולָמֶ"ד הם שיינדל, עכשיו אַת רואָה?" משמע... אך המשמע אינו צריך שוּם פּירוּש רש"י. זהוּ אותו הפּיצוּץ השני, ההולם בּה בּכוח כּפוּל.

כּי כּאן פּורץ בִּכייהּ פּתאום כּגל אדיר, כּגֵיזֶר. סבתא נזעקת מיד מרחוק ואינה מבינה מה קרה. "יאשה," היא סחה, "למען השֵם, תעזוב אותה, מה מתרחש כּאן?" ותיכף, בּחבּקה את נכדתה המתייפּחת, רוטנת לעצמה: "מצא לו זמן לדברי תורה..."

סבתא שיינדל חרל"פּ מקנחת דִמעה של תשעים וחמש שנות חיים פֹּה. פֹּה, על הארץ הזאת שזורעים בּה יום-יום, בלי הפוגה, גוויות משני צידי הגבוּל. היא מצבּיעה בּיד זקֵנה, קמוּטה וּמגוּיידת על קיר-אבנים בְּאותה מערת-מכפּלה ואומרת בּלאט:

"קינדערלעך, פּעם אמר לי סַתָּת מוסלמי בּן מאה מעַנַאתָה, היא עֲנָתוֹת שמִמנה יצא פּציפיסט זה ששמו יִרְמְיָה: מאותן אבנים שאתם ואנחנוּ בּונים כּאן חומות, יא גיברת, אפשר כּאן לִבנות –  אִם יש לב ויש שֹכל לשני הצדדים   – גם גשרים..."

* * *

משה בן ברוך

רמז ל״סוכתיות״ של חנוכה

בספר חשמונאים (מקבים) ב׳ פרק ב׳, פסוקים 8-5, מופיע ההסבר ההיסטורי-אידיאולוגי למידת אורכו של החנוכה.

״...ביום 25 לחודש ההוא, הוא כסלו, חגגו בשמחה 8 ימים כחג הסוכות בזוכרם כי לפני זמן מה, בילו את (ימי) חג הסוכות בהרים ובמערות ... ובענפים המצויים בעונה ההיא ובתמרים הודו ל(ה׳) אשר הצליח את דרכם ... וקבעו לכל עם היהודים לחוג את הימים האלה בכל שנה.״

סיפור פך השמן וכו׳ הוא ככל הנראה תוצאה מחד, של: מציאה בעלת הילה ניסית של כד אחד עם חותם טהרה, ומאידך הסכסוך המתמשך בין חכמי הפרושים לחשמונאים, דבר שהביא לדחיקת סיפור חגיגת מעין סוכות בכסלו.

רמז נוסף ל״סוכתיות״ של חנוכה, מופיע במשנה מס׳ ביכורים פ״א , מ״ו: ״... מעצרת (= שבועות-חג הביכורים)  ועד החג (= סוכות), מביא וקורא (את ״מקרא הביכורים), מן החג ועד החנוכה, מביא ואינו קורא.״

הארכת מועד הבאת הביכורים עד חנוכה מעידה שאכן נתפס חג זה כהשלמה של סוכות, לכן רשאים להביא הביכורים עד מועד זה שמהווה מעין ״סוכות של החורף,״, אך מצד שאינו ״חג״ מן התורה הכתובה, אין מביא הביכורים רשאי לבצע את ״מקרא הביכורים״ שהוא טקסט תורתי.

בפעולותיו מנסה המקבי (יהודה) להתחבר למסורות העתיקות ולבצע מעין הכרזות, אנו ממשיכי הדרך, כך יש להבין גם את בחירת התאריך כ"ה לחודש כסליו הוא החודש התשיעי, לחנוכת המזבח והמקדש, זאת משום שכמה מאות שנים קודם לכן, ״יוסד״ בית המקדש השני,  כנאמר בספר חגי פ״ב ,18, ״שימו נא לבבכם, מן היום הזה ומעלה, מיום 24 לתשיעי (=כסלו) למן היום אשר יסד היכל ה׳ שימו לבבכם.״

חנוכת 25 לתשיעי של המקבי, היא השלמה והמשכיות הכתוב בחגי ועל כך סיכם הנביא ״שימו לבבכם״!

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

מעין הקדמה

כשהגעתי לגיל 80 הבנתי שעברתי בחיי כמה דברים שאם אני לא אכתוב עליהם אף אחד לא יכתוב, והתחלתי. כשהתקרבתי ל-85 פגשתי את אהוד ששאל אותי מה אני כותב עכשיו.

אמרתי: "אוטוביוגרפיה, אבל בקושי."

אמר לי: "אז בוא תכתוב אצלי ב'חדשות בן עזר' וזה יחייב אותך להתמיד."

שאלתי כמה זה יעלה לי. 

אמר: "בחינם."

נו, אז אם בחינם, איך יכולתי להתנגד. כתבתי כמעט על כל מה שעבר לי עד גיל 20 ועשיתי הפסקה. בהפסקה עשיתי חשבון שאם  בקרוב אהיה בן 86  ואם  בדעתי לכתוב על קורותיי עד גיל 80 אני צריך לחיות עוד 18 שנים. בשבילי זו לא בעייה, אבל מה יהיה אתכם?  אין  ברירה, תצטרכו להמשיך כמוני, כי אחרת איך תדעו למה כמעט קפצתי מהקומה השנייה, כאשר מהנדס העיר עכו חזר במפתיע לביתו...

א.  בחזרה לאוהלי פלמ"ח

בחודש אפריל 1949, כשנה אחרי שהתגייסתי, אני משתחרר מהפלמ"ח ויחד עם הגרעין שלי, הנקרא "הכשרת בית השיטה", עולה על משאית הנוסעת לקיבוץ עין חרוד.

להכשרה המגויסת שאליה השתייכתי, היה ייעוד שנקבע על ידי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות: להקים קיבוץ על גבעה שבה היה ממוקם הכפר הערבי בית נטיף. כפר זה, המשקיף מצידו המזרחי לעבר הרי חברון, נושק מצידו הדרום-מערבי לעמק מרהיב ביופיו, עמק האלה. אותו עמק בו נלחם דוד הקטן בגוליית הפלישתי, ואשר לאורכו מתפתל ואדי יבש, שבין חלוקי הנחל שבו חסרה אבן אחת. 

תושבי בית נטיף, הכפר שאנשיו השתתפו ברצח הל"ה שיצאו לעזרת גוש עציון, פחדו מנקמה, וכאשר  חיילי הגדוד החמישי של הפלמ"ח הסתערו על הכפר, הם מיהרו לנוס על נפשם. בין המסתערים היתה גם בת דודתי טובה (שכטר) עופר, שהיתה חובשת קרבית עזת נפש, והצטיינה בנגינה על חליל ובטיפוס על עצים. לא אתפלא אם יגידו לי שהמנוסה הכללית מהכפר  היתה  מפני שהערבים  פחדו ממנה, גם אני  במקומם הייתי מפחד. על אחד מקירות בית הפלמ"ח אפשר היום לראות תצלום, בו היא נראית יושבת בפתחה של אחת החירבות בבית נטיף, לצידו של לוחם פלמ"ח יפה בלורית ותואר, שהיא מחפשת אותו מאז. ייתכן שגם הוא מחפש אותה, אבל לא הייתי מהמר על כך.

עם תום מלחמת העצמאות, החל צה"ל לשחרר יחידות צבאיות  שלא היה לו צורך בהן. בניגוד למרבית החיילים  שהשתחררו ולא ידעו מה לעשות עם עצמם, לנו היה עתיד ברור. המוסדות דאגו לנו ומסלול חיינו נקבע מלמעלה. ההיסטוריה המלמדת שהפלמ"ח פורק בסוף מלחמת העצמאות, היא לא מדויקת. הפלמ"ח אמנם החליף צורה, אבל  המשיך לשרת את הארץ בלבוש חדש, בתוך מסגרת שקראו לה "יישובי משלט".

חיים חפר, בשירו "רבותיי ההיסטוריה חוזרת" – ניבא את העתיד לבוא כשכתב: 

"... כל מקום שלפעול בו נחוץ / שם אומרים לפלמחניק ללכת / וחייו הם כפקק בקיבוץ."

את גבולות הארץ, שהתארכו לאחר המלחמה, צריך היה לסתום בעוד מועד, ומי יעשה זאת? מי אם לא הכשרות הפלמ"ח, שהקיזו את דמן במלחמה ועתה נקראו לשליחות חדשה?

36 יישובי משלט הקים הפלמ"ח בשבע שנותיו, וביניהם ישוב אחד, "נתיב הל"ה" – הצופה לעבר הרי חברון. מתוך כמאה ועשרים חברים שהכשרת בית השיטה מנתה בשיאה, נותרנו כחמישים שהיינו נכונים להמשיך בדרך החלוצית שאליה חונכנו בתנועת הנוער. בין ההולכים להקמת הקיבוץ היו כאלה שעשו זאת מפני שלא היה להם משהו אחר לעשות, היו כאלה שראו בחיי יישוב משלט אתגר מעניין ודרך חיים שכיף לחיות בה, וכאלה שבאו מתוך  אידיאל  והכרה לאומית.

העוזבים הראשונים את הקיבוץ נימנו בעיקר על הקבוצה השלישית. אני השתייכתי לשנייה, כשבתוכי מקננת גם מטרה נסתרת לכתוב ספר על הפלמ"ח, ספר שתיכננתי עוד בגיל חמש עשרה, כשרק שמעתי על החבורה המסתורית הזאת, שביום עובדת ומתאמנת ובלילה סוחבת תרנגולות ועושה קומזיצים.

עם השחרור מהצבא לא מיהרו לשלוח אותנו אל הגבול, אמרו שעלינו להתארגן ולהכין את עצמנו לחיי חקלאות. לשם כך נשלחנו לקיבוץ עין חרוד, שם נלמד את עבודת האדמה, ובמקביל, הסוכנות תתכנן לנו את נקודת ההתיישבות ותכין את כל הציוד הנדרש.

ההתלהבות במשאית הנוסעת לעמק יזרעאל רבה. אנו שרים בכל פה את כל שירי הפלמ"ח ושירי המולדת בלי לדלג על אף שיר. אני לא יודע על מה חושב כל אחד ואחת מאלה הממלאים את פיהם שיר. אני, בין שאר המחשבות הגודשות את ליבי, חושב גם על אביבה הקטנה והתוססת מקיבוץ נען. היכרתי אותה בחופש הגדול של כיתה ה'. הוריי  החליטו לקחת לעצמם חופש ממני ושלחו אותי לבן-דודי שרגא גורני, שהיה אז בנען בכיתה ג'. הדבר לא הפריע לי לשחק עם ילדי הכיתה הצעירים ממני וגם להתאהב בילדה יפה, מלאת עליצות שקראו לה אביבה. 

באחד הימים, כששיחקתי עם הילדים במחבואים, מצאתי מסתור מאחורי שיח אקליפה שעליו גדולים ומשוננים וצבעם ירוק סגלגל. עוד אני מנסה להתמקם בסבך העלים, ואביבה הקטנה התפרצה למקום מצידו השני של השיח, וכשראתה אותי, מיהרה לחבקני ואמרה: "תסתיר שלא יראו אותי!"

ניסיתי להסתיר אותה כמיטב יכולתי והיתה זו הפעם הראשונה בחיי שהתחבקתי עם ילדה, בלי שהיא תצעק עליי. המשכנו להתחבק גם אחרי שהמשחק נגמר, ואלמלא שרגא שדאג לי ויצא לחפש אותי, הייתי אולי ממשיך להתחבק שם עד היום.

מאז לא ראיתי את אותה ילדה קטנה שלימדה אותי להתחבק, אבל דמותה ושמה רדפו אותי כל ימיי, וכמובן גם במשאית שנשאה אותי לעין חרוד. שמחתי שאנחנו נוסעים להיות בקיבוץ ותיק, כי לפי החשבון שעשיתי, צריכים להיות שם ילדים בני גילנו, ומה יכול להיות לי יותר נחמד מאשר למצוא לי איזו ילדת טבע כמו אביבה, שגדלה ורצה יחפה במדשאות הקיבוץ, ואשר חיבוק עם בנים הוא עניין של מה בכך בשבילה.

להגנתי אני יכול לומר, כי הייתי בגיל בו ההורמונים  ביקשו למלא את שליחותם, אבל  הגורל הביא לנו את מלחמת העצמאות, שבה נגזר עלינו לשמור על המולדת במשך שנה שלמה ובהזדמנות זאת, בתוקף המציאות, גם על  הבתולים.

הגענו לקיבוץ קרוב לצהריים וירדנו עם התיקים והילקוטים בסמוך לגן ילדים, במקום שהיו בו נדנדות ומתקני ספורט. אחרי הנסיעה הדחוסה במשאית, ראינו במתקנים האלה מכשירים אידיאליים לחילוץ עצמות ומצאנו בהם עניין רב. להצלחה גדולה זכה מתקן מתח צינורי, שהבנים נתלו עליו בידיהם והתחרו לראות מי יצליח להרים את עצמו יותר פעמים. 

חווייה בלתי נשכחת נגרמה לנו בזכות ראובניקו הבולגרי, שהיה בן זוגי לצוות המקלע במשלט הקדמי של חירבת מחאז. ראובניקו, שהיה טיפה מבוגר מאיתנו, גבר חזק ושרירי,  החליט שבמקום להתרומם על הידיים,  יראה לכולם איך הוא יכול להיתלות עם הרגליים על המתח, והראש למטה.

בשלב זה, בעוד הוא זוכה למחיאות כפיים, נפלה מכיסו האחורי קופסה קטנה, שהתגלגלה ונעצרה ליד רגליה של אראלה, התרבותניקית הצדקת  שלנו. זו מיהרה להרים  את הקופסה כדי להחזירה לבעליה ולא הבינה למה כולם צוחקים. הצחוק עורר בה חשד, היא הסתכלה על מה שהיה לה ביד, וכשתפסה שהיא מחזיקה בקופסת קנדומים, מיהרה לזרוק אותה בתיעוב. מי שמיהר ללכוד את הקופסה היה מנשקה חבובא, שאחר כך, במשך כל היום, היה בורח ומתחמק מראובניקו שרץ אחריו ודרש לקבל את הקופסה בחזרה.

אחרי ארוחת הצהריים לקחו אותנו אל האוהלים אשר בהם אנו עתידים לגור ולחיות בחמשת החודשים הקרובים. היו אלה אוהלים עגולים שהיו ממוקמים  בחורשת אורנים הקרובה למרכז הקיבוץ. את הבנות דחסו, מיטה ליד מיטה, בצריף שהיה אמור לשמש לנו כצריף תרבות. בעוד כמה ימים, כך הבטיחו לנו בקיבוץ, יגיעו אוהלים חדשים, הבנות תעבורנה אליהם והמקום יתפנה לייעודו. 

מיותר לספר שהדבר קרה רק אחרי כמה חודשים, ועד אז  פתרנו את הבעייה בכך שהפכנו את הצריף הרגיל לצריף דו-שימושי. כשהיינו רוצים לערוך בו מסיבה או אספה, היינו מוציאים את מחצית המיטות החוצה, את הנותרות הצבנו לאורך הקירות וכך הפכנו אותן לספסלים. היתרון של ספסלים מסוג זה היה במרווח שנותר בין שורת הישבנים והקיר. אל המרווח הזה, היו הזריזים שבהכשרה מזחילים את גופם והיו עוקבים אחרי המסיבה או האספה, תוך תנומה נעימה.

בספרי "חבורה שכזאת היינו" יש תיאור נחמד המלמד על הערך המוסף שהיה לאסיפה או למסיבה שהתנהלה בתנאים אלה:

"...לייזר נם מתחיל באיטיות, אך בהתמדה, לשטח את גופו המלא מאחורי שורת הישבנים. בסופו של דבר הוא מצליח לשכב על גבו, לעצום את עיניו מול התקרה ולפעור את פיו בנשימות קצובות. יוסי פס רק חיכה לרגע זה. הוא נועץ את עיניו ברצפת החדר ותר אחרי חיפושית מזדמנת, כדי להכניסה לפה הפעור..."

לזכותו של יענקלה חי, אשר שימש לי בחלקו כמודל לדמותו של יוסי פס, אגלה שהוא לא בחר בחיפושית גדולה שטעמה מבחיל, אלא בחיפושית שחורה קטנה, ענוגה למראה, נחמדה כזאת, שטעמה כמעט לא מורגש.

המשך יבוא

* * *

אוריה באר

מותו של ארכיאולוג יקר

הצטערתי עמוקות לקרוא על פטירתו ללא עת של פרופ' יורם צפריר. יורם הלך לעולמו  לפני שבועיים. הוא היה ארכיאולוג נודע, ראש המכון לארכיאולוגיה בישראל, ומנהל הספרייה הלאומית. יורם היה חברי לכיתה ב"תיכון חדש". יחד למדנו בחמישית ובשישית. איני זוכר אם למדנו גם יחד לאחר מכן. ואיני זוכר אם סיימנו יחד. אבל שתי השנים הראשונות זכורות לי היטב. יורם  לא היה תלמיד טוב  ואולי אף פחות מבינוני. היו לו ציונים נמוכים בכל המקצועות, למעט היסטוריה, אותה אהב מאד ואף בלט בידע הרחב שלו.

אני זוכר אותו בשנת לימודינו בשישית. מורנו להיסטוריה היה ד"ר פאפוריש. הוא היה מורה טוב, אך לא חביב במיוחד. יום אחד  הציע פאפוריש – שמי שרוצה יוכל להרצות במשך כעשר דקות, על נושא שיבחר. יורם התנדב מיד, ואחריו אני. בשבוע שלאחר מכן, הרצה יורם על יוספוס פלאביוס.

יורם ידע הרבה, אך לא הרצה ברהיטות, ואני זוכר אותו מרצה בחיוך, כשספרו של פלאביוס בידו, והוא מראה בקיאות והבנה בעברו של אדם, שהדעות לגביו עד היום חלוקות.

שבוע לאחר מכן, הרציתי אני על "האוניברסיטאות בימי הביניים" ואני זוכר כיצד יורם החמיא לי בתום ההרצאה ופסק, שלמד כמה דברים ממני.

לאחר מכן נפרדו דרכינו. יורם שירת בנח"ל, ולאחר  הצבא, למד היסטוריה וארכיאולוגיה גם יחד. שנים רבות לא התראינו, עד שלאחר מלחמת ששת הימים, בטיול של החברה להגנת הטבע, פגשתי בו בעתיקות בית שאן. יורם הרצה לפנינו על העתיקות ועל העיר העתיקה, שהוא חפר וגילה.

יורם נפצע קשה במלחמה, אך למרות נכותו והקביים שבעזרתם הלך, המשיך בעבודתו, גילה, חפר, כתב ופרסם מחקרים רבים. תקופה מסוימת החלפנו מכתבים בינינו, ויורם הפציר בי לא פעם לבוא לספרייה הלאומית, שם יעשה לי סיור ארוך ומקיף. עד היום, אינני זוכר, לבושתי, אם  באתי לסיור זה, או שביקוריי בספריה הלאומית היו בלעדיו.

אכן, תמוה כיצד תלמיד זה, פחות מבינוני, וכמעט גרוע, השיג כה רבות בחייו. מה שמוכיח, שתלמידים בינונים ואפילו גרועים, עשויים בבוא העת להיות אנשים גדולים, וכי לאמביציה ולרצון יש ערך יותר גדול מאשר לציונים הטובים. מה שמוכיח גם שאין לשפוט אדם לפי הישגיו בלמודים, או בקורס מסוים שעבר בצבא, או במקום אחר, אלא יש לתת לכל אדם צ'אנס ולעודד אותו לצעוד קדימה עד למיצוי יכולותיו.

יורם היה בחור חביב, אדם רחב אופקים, ובעל ידע רב. ומי שתרם רבות לידע על ההיסטוריה של עם ישראל בארצו.

יהיה זכרו ברוך.

* * *

ישראל בר-ניר

פירצה הקוראת לגנב

אחת התגליות בעקבות אירוע הטרור בסן ברנרדינו, היתה הדרך בה הטרוריסטית, בת זוגו ושותפתו למעשה של הטרוריסט, נכנסה לארה"ב. הטרוריסט, שהיה אזרח אמריקאי, ניצל את הזכות הקיימת בחוקי ההגירה של ארה"ב, לייבא את ארוסתו, כשהתנאי המגביל היחיד הוא התחייבות לשאת אותה לאישה תוך 90 יום ממועד כניסתה לארה"ב.  זה נקרא וויזה מסוג K-1.  למהגר שנכנס לארה"ב עם ויזה כזאת, יש מעמד חוקי מלא והוא זכאי לכל הזכויות שיש לאזרח אמריקאי. אין שום דרך לבדוק את הרקע והעבר של בן/בת הזוג ואת מהות היחסים בין בני הזוג.

הנושא של נישואים פיקטיביים על מנת לזכות בכרטיס ירוק (Green Card) מעסיק את שלטונות ההגירה של ארה"ב כבר הרבה זמן, והם משקיעים מאמצים לא מעטים לאתר הונאות.  מסתבר שיש הרבה צעירות המוכנות "להינשא" לזרים שנפשם חשקה בדרכון אמריקאי (התעריף בפעם האחרונה שקראתי על כך היה 3,000$). המיגבלה היחידה – על הנישואין להחזיק מעמד לפחות שלוש שנים. היה אפילו סרט משעשע על הנושא בכיכובו של השחקן הצרפתי ג'ררד דפרדיה.

במיקרה של ויזה מסוג K-1, אפילו המיגבלה של שלוש שנים אינה קיימת (זה גם לא מפריע כי טרוריסט מיובא יכול להתחיל לפעול מיד עם כניסתו לארה"ב). עד עכשיו לא היתה מודעות לכך שוויזה מסוג K-1 היא למעשה פירצה המאפשרת כניסת טרוריסטים לארה"ב באופן חוקי ללא כל ביקורת. עכשיו הנושא עלה לכותרות, והשאלה היא איך לטפל בפירצה ואם בכלל ניתן לסגור אותה. באווירה הליבראלית השוררת בארה"ב היום, קשה מאוד לראות איך השלטונות יתמודדו עם הבעייה. אחרי ככלות הכול, מי יהיה מוכן לשאת באחריות למניעת אפשרות מימוש הנישואים מזוגות צעירים?

זה מזכיר את נושא איחוד המשפחות ומימוש זכות השיבה בדלת האחורית במדינת ישראל – נושא שהוא בבת-עינן של מפלגות השמאל. נכון לעכשיו מדיניות ההגירה של מדינת ישראל היא פחות ליבראלית מזו של ארה"ב. זה רק בזכות העובדה שבית הדין העליון דחה עתירה של השמאל בנושא (ההכרעה היתה על חודו של קול). אבל לא לעולם חוסן, ההרכב הנוכחי של בית המשפט העליון איננו מבטיח שאם הנושא יועלה שוב, התוצאה תישאר בעינה.                  

* * *

אוניברסיטת תל אביב, הפקולטה לרפואה

הזמנה

הנכם מוזמנים להרצאתה של פרופ' נורית גוברין

במסגרת הקורס: ספרות ורפואה בעריכת ד"ר לימור שריר

בנושא:  רופאות כדמויות ספרותיות בספרות העברית

ההרצאה תתקיים ביום חמישי י"ב בטבת תשע"ו (24.12.15) בשעה 14.00                                                              באולם ע"ש דולפי בפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר באוניברסיטת תל-אביב

הכניסה דרך שער 1 מרחוב קלאוזנר

הכניסה חופשית

* * *

מרדכי הרכבי

הגיע הזמן

הגיע הזמן שמשפחות הנרצחים והנפגעים במסעי הרצח האחרונים של הערבים, יגישו תביעה משפטית נגד נשות ווטש Watch – וגם ידרשו וועדת חקירה ממלכתית.  חלקן של עדת נשים זו ״העשירות והמשועמות״ בעידוד הטרור הוא המפתח לגל הטרור הנוכחי. הקשיים שהן גרמו לחיילי צה"ל במחסומים, והצלחתן במניעת הבדיקות של חיילי צה"ל במחסומים, הם ללא ספק אחד הגורמים העיקריים שהביאו את הרצח והטרור לסף ביתנו!

 בדקתי באינטרנט, ומצאתי שהגרעין הראשוני להקמת ארגון נוראי זה שקרא לעצמו בשם אנגלי watch היה לא פחות מקבוצת הנשים שקראה לעצמה ״נשים בשחור״, קבוצת נשים שקיבלה פרסום סוחף מהתקשורת השמאלנית וערוצי הטלוויזיה השמאלנים. קבוצת נשים נבזה זו היא מהגורמים העיקריים לנסיגה המבוהלת מלבנון, נסיגה שהעלתה את נסראללה והחיזבאללה והביאה גיהינום לתושבי הגליל ולתושבי לבנון. במעשיהן המכוערים לא רק שהן הביאו  לנו את מלחמת לבנון השנייה,  אלא גם את המשפט המפורסם של המורשע אולמרט, גיבור Ynet ו"הארץ", שהתחיל את המלחמה עם הסיסמה המבטיחה כישלון. ״לא יצאנו מלבנון כדי להיכנס אליה.״ זהו אותו פושע שכמעט חיסל את הבית השלישי בנסותו לטשטש את פשעיו. 

לא אתפלא אם קבוצה  עלובה זאת,  היא גם הגרעין של ארגון ״זוכרות״, ארגון אנטי ישראלי שיורק יום יום לצלחת המלאה והגדושה שישראל מגישה להן, ואף ארגון ״נשות הכותל״, ששנים קבעו שזה קיר עלוב, חסר ערך, ורק מנשקי מזוזות והמשתטחים על הקברים מאמינים בו. ופתאום, כשגילו שניתן להשתמש בכותל לעשיית כותרות ומהומות, הפכו לדתיות גמורות עם טלית ותפילין (מעניין למה לא שטרימל) ורצו להתפלל לקיר חסר הערך.

 נחזור ל״נשות וטש״, שיום יום הציקו לחיילים הצעירים למלא את תפקידם. כשההצטרפות לווטש הפכה לפופולארית וכדי להיות ״אין״ צריך להפריע במחסומים, הרגישה כל אשת חברה תל אביבית צורך להגיע למחסום. אז בין תספורת למניקור, בין בית קפה למסעדה, הן רצו למחסום ועשו את הפוזה הנדרשת. 

ואז הגיע האבסורד לשיאו, אבסורד שאפשר להגיד ״רק בישראל״. פתאום הפכה השתתפות האשה במחסום ״ווטש״ כמעט תנאי לקידום הבעל לדרגת אלוף בצה"ל. כל אישה שהקריירה של בעלה היתה יקרה לה, הצטרפה לווטש. מה כבר לא עושים בשביל הבעל. וכך עלו המפריעות במחסומים מדרגה. זה כבר לא סתם נשים, זו אשתו של האלוף (ראה מקרה של משפחת ניצן – הבעל מפקד פיקוד מרכז, האישה מציקה לחיילים מקצועית במחסום ווטש).

הבינו, הבעל היה שולח את החיילים הצעירים (ילדינו ונכדינו) למחסום והאישה נוסעת למחסום כדי להציק לחיילים.

 אז אם איזה יום קמה אשת האלוף על צד שמאל, או שהעוזרת לא הגיעה, או שבארוחת הבוקר המלצר לא מספיק התחנף, או חלילה הספר דפק לה תספורת – אתם יודעים, להיות אשת אלוף ולשבת על משכורת עתק, זה יוצר הרבה הזדמנויות מרגיזות. אז מה יותר פשוט מאשר לרוץ למחסום ולשפד איזה חייל צעיר. 

זה לקח להן זמן, אבל הצליחו. סוף סוף הטרור הגיע גם לתל אביב. נכון, זה לא נוגע אליהן, הן מספיק מוגנות, ואלה שנרצחים ברחובות ישראל, לא בדיוק שייכים לברנג׳ה. 

אני לא תמים, אני יודע שלא תוקם ועדת חקירה וכנראה אף אחד לא יתבע אותן לדין, הפסיקה ידועה (ראה פסיקות בגצ בנושא מחבלים). עדיין לא קמה וועדת חקירה למקור כספי הדם של הקרן או נגד מעללי הנשים בשחור – שהביאו כל כך הרבה שכול ושחור לעם לישראל וגם לעם הלבנוני. 

* * *

אורי הייטנר

1. מחנכי מופת

"על שפת ים כינרת" – מתת-אהבה ותודה למורינו שושנה ועמינדב ישראלי,

מילדי הקוצים והתכלת בעמק-הירדן, בעריכת זאבה זבידוב

את הספר "על שפת ים כינרת", ערכו וכתבו אנשים בני העשור התשיעי לחייהם – זאבה זבידוב שיזמה, ערכה, אספה את החומר והפיקה ומרבית הכותבים. עובדה זו, כשלעצמה, אינה מובנת מאליה. קל וחומר, כאשר הספר הוא על מוריהם של אותם בני 80+ בשנות בית הספר היסודי שלהם. אין אישור בולט יותר מכך להיותם של אותם מורים, שושנה ועמינדב ישראלי, שבמשך שנים רבות היו מורים, מחנכים ומנהלים של "בית החינוך" – בית הספר של ילדי הקיבוצים בעמק הירדן, מורים לחיים, במלוא מובן המילה.

ואכן, מדברי התלמידים עולה הכרתם בהשפעה האדירה של המורים עליהם, לאורך כל חייהם. אין אלו רק דברים שכתבו אותם תלמידים מתוך נוסטלגיה של עשרות שנים, אלא גם דברים שכתבו לאורך השנים, במכתבים למוריהם לשעבר, כמו למשל במכתבים לעמינדב בתקופת שירותו בצבא הבריטי.

היטיב לבטא את הדברים הסופר וחוקר הספרות, פרופ' צבי לוז, מאנשי הרוח הבולטים בתנועה הקיבוצית, בן וחבר קיבוץ דגניה ב' ובנו של יו"ר הכנסת בשנות ה-60 קדיש לוז, בהספד על שושנה, לאחר מותה בת 91 ב-2001:

"רבים וטובים בינינו, תלמידיה של שושנה, שכבר בגרנו ושָֹבְנוּ, רואים בה את אימנו השנייה, אימנו ברוח. אנחנו רואים בשושנה את מורתנו, את המעיין ואת המקור הראשון שממנו רווינו את ההשראה לחיינו הרוחניים.

"זכיתי להימנות עם המחזור הראשון שחינכה שושנה. במשך ארבע שנים יפות – מכיתה א' ועד סיום כיתה ד', קיבלנו ממנה את לקחיה הטובים שהעניקה לנו מלוא חופניים! בשיעוריה לא היה 'עול' מעיק, אלא חוויית-היפתחות ושמחת-התעשרות. כדרכה, בעקביות תכליתית, הנמשכת משיעור לשיעור, עוררה בנו תשוקת-דעת וצימאון ליופי ונתנה בדעת וביופי הללו צביון יהודי מקורי שהיה כה חסר וכה נחוץ לילדי-העמק.

"... ואומר עוד דבר אישי על שושנה מורתי, אימי השנייה: עלה בגורלי לעסוק רוב-חיי בערכי-תרבות ורוח, ותוך כדי-כך נוכחתי פעמים רבות מספור כי בעבודתי אני נענה לגרעיני ההשראות שזרעה בי 'שושנה המורה'. לכן, הייתי חוזר אליה במהלך השנים הרבות ומשתף אותה בעיסוקיי, ותמיד מצאתי בשיחותיי עמה את השומעת החכמה וגם את התורמת והמכוונת." (ע' 501).

עמינדב ומשפחתו. הוא בן העיר רובנה (או רובנו) שבחבל ווהלין, שהיא גם העיר שבה נולדה אימי. שושנה נולדה בעיירה ברז'ינה שבבלארוס. אביו-מורו של עמינדב ודמות המפתח בחינוכו ובהשפעה עליו, לאורך כל ימיו, היה יצחק אלתר יוסילביץ', שהיה מוכר בכינוי "דער לערער" – המורה. בפרקים העוסקים במשפחותיהם של גיבורי הספר בגולה, ניתן לקרוא תיאורים דומים להפליא של תלמידי האב, לסיפורים של תלמידי הבן. עמינדב ושושנה הצעירים הספיקו ללמד בבית הספר העברי "תרבות" בעיר הורוחוב. בראשית שנות השלושים, והם כבני עשרים, עלו לארץ, והשתלבו במהרה כמורים ומחנכים בבית החינוך. עד בואם, התקשו המורים להתמודד עם בני הנוער הקשים והשובבים של הקיבוצים. הם לא החזיקו מעמד והתחלופה היתה מהירה מאוד. כבמטה קסם, עמינדב ושושנה הצליחו לכבוש את לבבות תלמידיהם, והיו מחנכי מופת, מוריהם לחיים, הוריהם הרוחניים.

שושנה ועמינדב התיישבו בדגניה ב', אך במשך שנים רבות חיו בקיבוץ כשכירים, אם כי היו מעורבים מאוד בחיי הקיבוץ, הגיעו לאספות החברים, היו חברים בוועדות השונות, כתבו לעלון הקיבוץ. רק לאחר קרבות תש"ח, שבהם השתתף עמינדב לצד חבריו ותלמידיו בהדיפת הצבא הסורי, ובהם איבד רבים מאוד מתלמידיו וחבריו, החליטו שושנה ועמינדב להצטרף לקיבוץ כחברים. היתה בכך נחמת מה לחברי הקיבוץ השכול.

גדולתם של שושנה ועמינדב היתה ביכולת לגעת בלבבות תלמידיהם ברוך ובנועם, ב"חנוך לנער לפי דרכו", ויחד עם זאת להציב בפניהם דרישות גבוהות מאוד, מגובות בדוגמה אישית מופתית, ובערכים היהודיים, הציוניים, הקיבוציים וההומאניים שהעניקו לתלמידיהם.

כתב על כך בחלוף עשרות שנים צבי לוז: "ברוח החזון הציוני של ההורים, חברי הקיבוצים בעמק-הירדן, הקנו לתלמידיהם את עושרה ויופייה של היצירה העברית מהתנ"ך, משירת ימי הביניים ושירת-התחייה, מביאליק, מטשרניחובסקי ומשוררי ארץ-ישראל החלוצית, הנבנית בהתלהבות ובייסורים. הם בטחו ביכולתם של התלמידים להכיל את העוצמה והשגב של היצירות העבריות יחד עם הערכים החלוציים של חיי פשטות, עמל-כפיים, קשר ודבקות לאדמה, ועם הגינות אנושית ומחויבות חברתית. ... בזכות הלימוד שחווינו ידענו שאנו חלק מהעם היהודי ומהתחייה הציונית בארץ ישראל, והזדהינו עם חייהם של הורינו החלוצים בעמק הירדן הזדהות מלאה." (115).

"הלימוד שחווינו," כותב לוז, ואכן הקפידו שושנה ועמינדב להפוך את הלימודים לחווייה ולהנחיל את הערכים והמסרים, לא רק בדיבור ודוגמה אישית, אלא דרך החווייה, ההתנסות, העשייה, הטיולים, האמנות, העבודה החקלאית וההתנהלות הדמוקרטית האוטונומית למחצה.

אמחיש זאת בשלוש דוגמאות.

"לקראת כל לימוד חג הכינה מורתנו המחשה מרתקת. בכיתה א' התוודענו לאותיות האלף-בית כחוויה מושכת-לב. בכל שיעור למדנו לכתוב אות חדשה באמצעות ציוריו היפהפיים של זאב רבן, מלוּוים בשירי לוין קיפניס. עם כל אות חדשה שלמדנו – הוסיפה שושנה את ציור האות של זאב רבן לשורת האותיות על קירות חדר הכיתה. יחד עם לימוד הכתיבה של כל אות דקלמנו ושרנו את שיריו של לוין קיפניס." (139).

"'הקריאה בלב' הייתה הכנה ל'קריאה בקול רם'. בתרגול חוזר וסבלני החילה שושנה לתלמידיה את ה'קריאה בקול רם', היא הקפידה על קריאה בהטעמה של כל מילה והברה, בהיגוי נכון ובהבנה והזדהות עם השיר, הסיפור או הפרק בתנ"ך שלמדנו." (140).

ומספר אשר גלעד: "השנה 1937. תרצ"ח. נר ראשון של חנוכה בבית-הספר בדגניה. לילה. הסתיימה תהלוכת הלפידים. חושך. שיה בן יעקב עומדת במעלה-המדרגות ומדקלמת בקול גדול ורוטט מתוך 'למתנדבים בעם' של ביאליק: 'הוי בני המכבים! העמידו את עמכם, הקימו הדור! חשפו אור! חשפו אור!' ואז שמואל קוינט מדליק את החנוכייה הענקית שעל גג בית הספר וכל המגרש נשטף פתאום באור... לאחר טקס-הלפידים על המגרש התכנסו כל תלמידי-ביה"ס בחדר האוכל. התלמידים הבוגרים שרים שירי-מולדת. לפתע מישהו מעמעם את האורות ומתחיל לשיר: 'בחשאי ספינה גוששת, ליל-שחור, הים סוער. הוי שמעי אדמת-מורשת, שב אליך בן חולם...' המחנכת שושנה ישראלי יושבת עם תלמידיה מכיתה ב' במעגל וגם הם שרים את שיר המעפילים המסתורי.

מבטה של שושנה רציני. תסרוקתה מוקפדת והצדודית שלה מושלמת. ממש המלכה היפהפייה נפרטיטי. שושנה ועמינדב שניהם היו זוג מורים יפהפה.

ולפתע קם ממקומו אהרוניק ישראלי מכיתה ז' [אין קשר משפחתי לשושנה ועמינדב. א.ה.] ואמר בקול דרמטי: 'ילדים, בשעה זו שטה בים-התיכון אל חוף נהריה ספינה עם אלף מעפילים, וזה סוד, אז שקט! האנגלים רוצים לתפוס את הספינה ולגרש אותם לאירופה. צריך להפסיק לשיר כי זה מסכן אותם'. השתתקנו והרגשנו שמרגע זה אנחנו חברים במחתרת 'ההגנה'. אוי, שושנה, שושנה, שושנה..." (154).

כך הנחילו המורים לתלמידיהם את אהבת העם והארץ, את האמונה היוקדת בצדקת הציונות.

מקריאת הספר ניתן לראות עד כמה שגויה ומעוותת הסטיגמה לפיה ילדי הקיבוצים היו מנותקים מן היהדות. התנ"ך, אגדות חז"ל והשירה העברית המתחדשת – היו מזונם הרוחני של הילדים. הם למדו וידעו על פה פרקי תנ"ך, מדרשים, פרקי אבות ושירה. ואלה היו ונותרו שגורים על פיהם כל חייהם.

מספרת חניתה כרמי: "מנהג יפה הנהיג עמינדב בבית-החינוך: לפני ארוחות-הבוקר והצהריים היו המורים קוראים לכל התלמידים בחדר-האוכל פרק מפרשת-השבוע ומפרקי-אבות. הקריאה הזאת, שחזרה ונשנתה, הביאה את התלמידים להיכרות עם הטקסטים ולידיעתם בעל-פה. התלמידים הורגלו להתנהג בנימוס בכל שעות-הלימודים, בהפסקות ובעת הארוחות. בחדר-האוכל שררה דממה במשך האכילה." (271-271).

עם זאת, אין לתאר זאת כאידיליה. לימודי התנ"ך אמנם היו לב החינוך הקיבוצי, אולם לימוד המסורת היהודית היה שנוי במחלוקת והיה כרוך בעימותים, ובסופו של דבר אף היה אחד הגורמים להחלטתה של שושנה, ב-1972, לעזוב את בית החינוך, ולעבור לסמינר "אוהלו", בו לימדה ואותו ניהלה עד פרישתה לגמלאות.

וכך סיפרה שושנה בראיון לעלון קיבוצה: "במשך כל השנים לא היתה התקדמות בתחום התודעה היהודית. דיברתי על כך רבות במועצה הפדגוגית של בית-החינוך ועם חבריי המורים. טענתי שלא ייתכן שילדי ישראל יגמרו את ביה"ס ולא ידעו דברים בסיסיים ביותר ביהדות: קידוש, ברכת עלייה לתורה, 'קדיש' ועוד מטעמן של מצוות שונות, ואני דרשתי שיינתנו בבית החינוך ידע וחינוך בתודעה היהודית. אבל דרישתי נדחתה כי ראו בה 'קלריקליות'..." (199).

סטיגמה נוספת, שאף היא מופרכת מכל וכל בספר, היא הפניית העורף לגולה. רבות נכתב בספר על הקשר לעם היהודי בגולה, והנה אחת הדוגמאות:

"הורינו עלו לארץ מן הגולה. הם התגעגעו מאוד להוריהם ואחיהם שנשארו שם והרבו לספר לנו ברגשות כבוד, באהבה ובכאב על משפחותיהם ואנו, הילדים, הזדהינו עם רגשותיהם. כשלמדנו את יצירות הספרות העברית והמתורגמת מהמקור באידיש – הפנמנו בחינוכנו אמפתיה והזדהות עם סבלם של אחינו בגולה. עם שושנה למדנו בכיתות א'-ג' את 'אל הציפור' ו'בשדה' שירי הגעגועים אל ארץ ישראל, מאת ח.נ. ביאליק. בהיותנו בכיתה ד' למדנו בפואמה 'ילדות' על סבלו של אבי-המשורר, על התייתמותו של הילד מאביו ועל כך שנאלץ להיפרד מאימו האלמנה ומכפר מולדתו המואר ולעבור לבית-סבו בעיירה מוכת העוני. ... בכיתות ה'-ו' למדנו עם עמינדב את סיפוריו המתורגמים של שלום עליכם וי.ל. פרץ. התרגשותו של עמינדב דבקה בנו לאהוב את 'יהודי-השבת' של י.ל. פרץ, ואת ההומור החכם שמעורבים בו דמע ושחוק, ביצירותיו של שלום עליכם ב'טוביה החולם' ו'מוטל בן פייסי החזן'. התוודענו גם באמצעות שיריו של ביאליק 'על השחיטה', 'בעיר ההריגה' לזוועות-הפוגרומים, ואת האידיליות של טשרניחובסקי – 'לביבות', כחום היום', 'ברית מילה', 'חתונתה של אלה'. עמינדב ושושנה שמרו על קשר עם תלמידיהם בבית הספר העברי בהורוחוב. ילדי כיתתו של עמינדב התכתבו עם ילדי הורוחוב ובכיתה א' של שושנה ייבשו הילדים פרחי בר ושלחו בצירוף ברכות לילדי-הכיתה שלימדה בהורוחוב." (121).

אחד מתלמידיהם הבולטים של שושנה ועמינדב, שעשו חיל בהמשך דרכם, היה הסופר, המשורר, העיתונאי והמתרגם אורי סלע. בהיותו תלמיד בכיתה ח', ערך אורי את עלון בית הספר "באת ובעט". וכך כתב אורי במאמר המערכת בחשוון תש"ג, 1942: "במה מרגישים אנו, ילדי הכפר השלו, את המלחמה, את מוראותיה ואימתה? והלא המלחמה כמעט שלא פגעה בנו, לא חשנו אותה על בשרנו כלל: לא גורשנו מארצנו, לא נכלאנו בגטאות ובמחנות הסגר. ובכן, במה, אפוא, מרגישים אנו את המלחמה האכזרית הזאת?

אנו מרגישים אותה בלבנו הכואב את כאב עמנו המדוכא, את עלבון הצדק הנרמס ברגלי-רשע." (307).

במלחמת העולם התנדב עמינדב, שכבר היה בעשור הרביעי לחייו, לצבא הבריטי, ושירת בו למעלה משלוש שנים. לתלמידיו המודאגים והמאוכזבים הסביר שאם לא יתגייס, לא יוכל להביט בעיני ילדו, כאשר ישאל אותו בעוד שנים רבות "מה עשית במלחמה בנאצים?"

תלמידת כיתה ה' יוכבד אפרת כתבה לעלון ביה"ס מאמר על גיוסו של עמינדב לצבא הבריטי וכך סיימה אותו: "תהי נא ברכתנו שלוחה אליו כי ישוב בשלום מן המלחמה בלי כל פגע רע ושמחת-עולם על ראשו!" (307).

בספר מתוארת מסיבת הפרידה מעמינדב, עם גיוסו: "ביום קיץ לוהט, בשבת אחרי הצהריים, ערכנו מסיבת-פרידה לעמינדב בחדר המוזיקה של בית החינוך. את המסיבה פתחה נעמי [נעמי שמר א.ה.] בנגינת-פסנתר קסומה של 'המארש התורכי' מאת מוצרט. אחרי נגינתה שרנו את השירים שעמינדב לימד אותנו והיו אהובים עליו ועלינו. בשני קולות שרנו את השיר 'תורת-אמת' וגם את 'שתלתם ניגונים בי אימי ואבי': שירי הזיכרונות והגעגועים למשפחות, שנשארו באירופה הכבושה. ועוד משירי-הארץ: שירי בניין ועבודה, נעורים ותקוות. נעמי ליוותה את השירה בנגינתה על הפסנתר. את השירים שקראנו ודקלמנו בעל פה בחרנו מתוך שפע של יצירות הספרות העברית שלמדנו עם עמינדב. בין הדקלומים שדקלמנו היה הקטע 'תורת ארץ ישראל' מתוך האידיליה 'מצבה' מאת דוד שמעונוביץ', אשר למדנו וגם דקלמנו בעל-פה בכיתה ו'. כתריאל החלוץ, גיבור האידיליה 'מצבה' מבטא בדבריו ומגשים בחייו את תורת ארץ ישראל כפי שהגשימוה החלוצים בוני הארץ." (309-310).

אחד המאפיינים המובהקים של שיטת החינוך שהנהיגו עמינדב ושושנה, בהשראת יאנוש קורצ'אק, הוא היכולת לשלב יחס אישי, אבהי/אימהי חם ואוהב לילדים, כבוד לכל ילד, פתיחות לדרכו של כל תלמיד ולנטיותיו האישיות, הומור כמרכיב משמעותי בחיים ובחינוך, עם הצבת דרישות גבוהות מאוד, הן בתורה ובעיקר בדרך ארץ.

את העדינות, ניתן ללמוד מהאופן בו הציגה שושנה להורי תלמידתה נטע את בעיות ההתנהגות שלה. בשני מכתבים שונים, היא נתנה להורים להבין את הציפיה לשינוי משמעותי בהתנהגות, מבלי לפגוע ולהעליב חלילה, בלשון נקיה ואף בקצת אירוניה. "בתכם נטע 'תלמידה חכמה' ועושה חיל בלימודיה. הנני מקווה כי גם בהתנהגותה ובהליכותיה תדע נטע בעתיד הקרוב לשמח את לב הוריה ומוריה גם יחד." ובמכתב נוסף: "הנני שמחה להודיעכם כי בתכם נטע מתקדמת בלימודים ואף שוקדת עליהם. נקווה שבמכתבי הבא אציין את התנהגותה של נטע, שבוודאי תהיה למופת." (282).

ודווקא על רקע זה, בולט המסר המעמיד את תרבות החובה והמחויבות, על ראש שמחת הילדים והמוסד החינוכי. גם את המסר הזה נחל עמינדב מאביו: "אבא היה ישר ונאמן מאוד, מסור לעבודה ציבורית עד קצה-הכוחות. נאמנות קיצונית דרש גם מאתנו, ילדיו. בדברו אלינו הדגיש תמיד כי הרגשות הן עניין חשוב, רק לאחר מילוי החובה!" (12).

את הערך הזה הנחילו עמינדב ושושנה לתלמידיהם. בחנוכת חדר האוכל של בית החינוך, ב-1938, אמר עמינדב לתלמידיו: "עליכם להיות טובים ומועילים בחברה, כי זוהי דרכו של כל אדם. אדם העושה טובה לזולתו, אדם המרגיש שיומו לא עבר לבטלה, אלא עשה משהו חשוב ופעל גם לטובת אחרים, מאושר הוא. והרגשת אושר זו ממריצה אותו להוסיף ולעשות טובות. ואם חלילה יקרה איזה מעשה לא יפה, אל תפלו ברוחכם, מעשה אחד טוב יכפר על הרבה שגיאות. ההכרה ברע שבמעשה תיתן לכם את הכוח והרצון לתקן את אשר עוויתם.

בקרוב יבואו אליכם ילדים אשר גורשו מחיק אימותיהם ומבית אביהם. הם יבואו הנה למצוא מולדת ובית. היישוב בארץ מקבל אותם בזרועות פתוחות. לכם יש בית, חברת-אנשים דואגים לכם, אהבה וחיבה אליכם מרגישים אתם מכל צד, מולדת אמתית יצרו בשבילכם – הוכיחו, יקירים, כי ראויים אתם לכך." (123).

כעבור 34 שנים, אמר באירוע בר מצווה של תלמידיו: "היהיו הם טובים? הידעו ויבינו את מורשתם והאם יהיו גאים בה? הידעו לעמוס על כתפיהם את עול היותנו יהודים וידעו ויבינו וירגישו את הייחודיות שבגורלנו? הידעו כי הננו כאן רק חלק מעם גדול ועתיק, בעל מסורת מפוארת אצילה? הידעו למשוך את העם אלינו ולארצנו ובשעת הצורך להיות אתו ולהיצמד אליו? זהו באמת מה שרציתי לאחל ליקירנו המתבגרים: שיהיה להם טוב, שיהיו הם טובים לזולתם ויזכרו תמיד כי יהודים המה, ואז יראו עולמם בחייהם." (482).

בדבריהם של תלמידים רבים, הם העלו על נס את חזותם החיצונית המוקפדת והמרשימה של עמינדב ושושנה, את הקפדתם היתרה על הסדר והניקיון בבית הספר ועל ניקיון ספרי הלימוד והמחברות. רבים ציינו את כתב ידו היפה והנקי של עמינדב. ואכן, בהמשך הספר מוצגים מכתבים בכתב ידו של עמינדב, והוא כתב-יד מרשים ויפה. כשראיתי את כתב היד, הוא נראה לי מוכר, ולא זכרתי מהיכן. כאשר הוצג צילום ממכתב של נעמי שמר, נפל לי האסימון – כתב ידה המוכר של נעמי שמר, דומה לכתב היד של מורה הנערץ. ותמונות של מכתבי תלמידים נוספים הפתיעו אף הם בדמיונם לכתב היד של המורה.

עמינדב לימד רבים מתלמידיו החל מכיתה א' ולאורך מרבית שנות לימודיהם בבית הספר היסודי. הוא היה מודל לחיקוי בעבורם, וכך גם כתב ידו.

קשר מיוחד נוצר בין שושנה ועמינדב לבין תלמידתם נעמי שמר, שאימהּ, רבקה ספיר, היתה חברתה הקרובה, חברת נפש של שושנה. בספר מוצגים מכתבים ששלחו לה מוריה בבגרותה, ובהם התייחסות לשיריה, כדוגמת "ירושלים של זהב".

לא אחת נשמעת התפעלות ואף תמיהה מהידע הרחב של נעמי שמר במקורות ישראל, ברמת היכרות אינטימית וטבעית, כפי שהדבר בא לידי ביטוי ברבים משיריה. איך מי שגדלה בקיבוץ חילוני, עולה השאלה, נחשפה כך למקורות? דומני שספר זה, ודברים שנעמי כתבה על מוריה, נותן את התשובה. נעמי שמר נחלה את שיריה, במידה רבה, מתורתם של מוריה.

ברבים משיריה נמצא הד לתורת מוריה. דוגמה לכך היא השיר "הכול בגלל מסמר". "נעמי צירפה לשיר 'הכול בגלל מסמר קטן' גם את הלקח שלמדנו מעמינדב, על החובה להקפיד ולמלא כל תפקיד במלוא האחריות פן 'תיפול כל העיר בגלל מסמר קטן אחד'." (318). וכך מופיע הלקח במילות השיר: "הכול בגלל מסמר קטן / הכול בגלל מסמר. / ... הובס הקרב, נפלה העיר / כסוס קרבות דוהר. / וכול השיר וכול השיר / חדל בגלל מסמר."

לאורך כל הספר סיפרו התלמידים והמורים על השלווה והרוח הטובה שהִשרה עמינדב על בית הספר אותו ניהל, ברוח המתינות שאפיינה את התנהגותו. עם זאת, במכתביו ניכרת לא אחת רוח ביקורתית מאוד, חוסר שביעות רצון מתמדת, תחושה של אכזבה וכישלון, של פער בין דיבורים גבוהים לבין המעשים. אמחיש זאת בשתי דוגמאות.

במכתב לשושנה, מתח עמינדב ביקורת חריפה על שנת הבר-מצווה בדגניה ב'. "אין ליבי שלם עם כל ה'טרסק' שמקיימים בקבוצה בקשר עם ה'בר-מצווה': כאן מגיעים אנו לשיא המילוליות, מדברים ונואמים על חובות, על עניינים שמזכירים לילדים יום יום ושעה-שעה, ולאחר זה – אין כל מעשה ואפילו סמלי בלבד. הן הופך הדבר להטפת מוסר נוספת בצירוף ממתקים ו'דֶקְלַמָצְיָה'. וכל זה בקבוצת-אנשים הדוגלת בשם ההגשמה והמעשה... לו הייתי אני בין הילדים, הייתי מרגיש את עצמי כנזוף פעם נוספת. ומה הן המצוות החדשות המוטלות עליהם? מה מחייב אותם מהיום והלאה יותר מאשר עד היום? אתמהה!"  (316).

זאבה זבידוב, עורכת הספר, הגיבה, לצד המכתב: "עמינדב טעה בביקורתו השלילית." זאבה מתארת מזווית ראייתה את מסיבת בר המצווה המדוברת, של המחזור שלה בדגניה ב': "למסיבת הבר-מצווה שלנו, שנחוגה בשנת תש"ג בדגניה ב', התכוננו במשך כמה חודשים בהנחייתו ובביומו של מנחם הלוי. מנחם, בר אוריין ביהדות ובמסורת, הכין עמנו את ההצגה 'ילדים בין זאבים'. עפ"י עלילת-המחזה, ילדים יהודים מגורשים ע"י זאבים מבתיהם  וממשפחותיהם אל היערות ושם, ביער האפל והמפחיד, מצילה אותם... משפחת זאבים: האם הזאבה, הזאב-האב והזאבונים הקטנים מאכילים את הילדים, דואגים לכל מחסורם ושומרים עליהם מפני הסכנות האורבות לחייהם ביער אפל. ההצגה מסתיימת במשפט בלתי-נשכח מפיו של אחד מהילדים (אסף אגין) בהרימו את ידיו אל השמיים: 'אכן, יש אלוהים בלב החיה!'

"כולנו ('השחקנים', בני המצווה, ועימנו כל חברינו, בני-הכיתה וחברי הקבוצה שחגגו עימנו) התרגשנו מאוד מן ההצגה וממשמעותה הפסימית והאופטימית גם יחד. ... כנהוג באותם הימים קדמה להצגה 'מסכת' של דקלומים, ברכות ושירה. במרכז 'המסכת' דקלמנו את שירו של יהודה הלוי, 'המו גלים ברוץ גלגלים'. המשורר מתאר בשירו את דרכו לארץ הקודש ואת סערת-הים עד כדי סכנת טביעה לאנייה – לנוסעיה ומלחיה. השיר מוקדש לאחינו המעפילים הבורחים באניות רעועות מאירופה הכבושה לארץ ישראל." (316-317).

דוגמה נוספת לכך, היא התייחסותו המרומזת של עמינדב להשפעה המזיקה על התרבות ועל הנוער בקיבוצים, של גל המתנדבים מחו"ל בשנות השבעים. במסיבת פרידה מבוגרי כיתה ח' ב-1972 הוא אמר: "הנני ער לנעשה בזמן האחרון בקיבוצינו ויודע לאיזו חברה אתם נקלעים מהיום. לא אחת אני תוהה ושואל את עצמי האם חיסנּוּ אתכם דייכם כדי לעמוד בתהפוכות ההתבוללות המתפשטת והולכת והגיעה עד אלינו? קשה להשיב על השאלה – ימים יגידו. ועל כן נושא אני תפילה בליבי, עם בקשה אחרונה אליכם: זכרו כי יהודים אתם. בנים לעם גדול ונבון בעל מסורת מופלאה. זכינו להיות בין מקימי-המולדת לכל העם בתפוצות, מפני שידענו לשלב את הישן בחדש. לימדו גם אתם היטב את תולדות תפארתו וסבלותיו של עמנו. לימדו את דרכי גדולינו בכל הדורות ותיווכחו לדעת שהמוסר-הצרוף ואצילות-הרוח והצדק-הסוציאלי הדריכו את חייהם." (481).

את הספר "על שפת ים כינרת", ערכה זאבה זבידוב, בתו של המנהיג הרוויזיוניסט אב"א אחימאיר, שאימה נפטרה בילדותה, והיא גדלה בבית דודיה בלומה ואליעזר ורדינון בדגניה ב'.

הספר אינו ביוגרפיה, אלא קובץ תעודות עדויות ותמונות; דברים של גיבורי הספר ועליהם, ולצידם מילות שירים שאותם לימדו בני הזוג את תלמידיהם, טקסטים שהיו מקובלים בכיתותיהם וציטוטים רבים מהגותו הפדגוגית של יאנוש קורצ'אק. הקובץ הזה, המשתרע על פני 508 עמודים מצייר אט אט את דיוקנאות גיבורי הספר בעיני הקורא. עם זאת, טוב היה אילו נפתח הספר ברשימה ביוגרפית קצרה, בת עמוד אחד, המציגה את המסגרת הכוללת של סיפור חייהם של שושנה ועמינדב.

לאורך כל עמודי הספר, מלוות הערות שוליים את המקורות והתעודות בהסברים, בהצגת האנשים ששמותיהם מוזכרים, אירועים היסטוריים וההקשר של כל טקסט. בהערות אלו נפלו שגיאות עובדתיות, שראוי לנכשן אם יצא עותק נוסף של הספר.

כמה דוגמאות לשגיאות הללו:

זלמן שז"ר לא כיהן כנשיא עד פטירתו. הוא נפטר שנה וחצי לאחר תום תפקידו.

היודנרט לא היה משטרת היהודים בגטו, אלא מועצת היהודים בגטו.

זאב ז'בוטינסקי לא אירגן את "ההגנה" בירושלים בפרעות תרפ"ט, אלא בפסח תר"פ.

בווין לא היה מנהיג הלייבור וראש ממשלת בריטניה, אלא שר החוץ בממשלת הלייבור בראשות אטלי.

נאמר ש"שנות 1970-1971 היו שנים קשות... בשל ההפגזות ממדינת ירדן" – ההפגזות הסתיימו בקיץ 1970, עם סילוק מחבלי אש"ף מירדן ב"ספטמבר השחור".

שגיאת פיסוק חוזרת ונשנית לאורך הספר, היא השימוש בגרשיים במקום בגרש. לדוגמה: קורצ"אק במקום קורצ'אק.

אין בכל אלה כדי להעיב על החוויה המרגשת של קריאת הספר על האנשים המיוחדים האלה. מרגש היה להיווכח כמה מן התלמידים בחרו בהוראה כדרך חיים, הצביעו על שושנה ועמינדב כמי שהשפיעו על בחירתם. כואב היה לקרוא כמה מתלמידיהם נפלו במלחמות ישראל ובפרט במלחמת השחרור. קריאת הספר מאפשרת להבין מה המזון הרוחני והתרבותי שהזין את החוסן, הנחישות והדבקות של דור תש"ח, שאפשרו את העמידה והניצחון.

אסיים את מאמרי בשלושה ציטוטים מדבריו של עמינדב:

מתוך מאמר שכתב ב-1955: "בית-היוצר לנשמת-הילד הוא בבית הספר! באותו המקום בו רוכש הילד את ידיעותיו, רוכש גם את הרגליו התרבותיים וסופג את מיטב האידיאלים של העם." (457).

מתוך נאום במסיבת סיום ב-1950: "אנחנו צריכים למצוא תיקון לנשמת-עמנו על ידי העלאת תכונות האדם לשיא מאוויינו ולהגשים את חזון-הצדק החברתי והגאון הלאומי (לא הגאווה!) שעליהם נלחמו נביאנו וטובי האנושות. התיקון מוכרח לבוא!" (457).

מתוך מאמר בעלון דגניה ב' ב-1951: "התרבות נמדדת במידת היכולת של האדם לכבוש את יצריו ולהשליט את 'הנכון' על ה'אני רוצה' ועל ה'אני לא רוצה'." (466).

[פורסם לראשונה בחוברת 200 של "האומה" בעריכת יוסי אחימאיר, נובמבר 2015]

2. הגדיר את עצמו: סוריסט

יוסי שריד היה יריב אידיאולוגי ופוליטי מר ועיקש של ההתיישבות בגולן. אך הוא היה יריב בעל שיעור קומה. הוא היה בעל שיעור קומה כאינטלקטואל מזהיר, כאיש רוח אמיתי, כנואם דגול, כאוהב עברית ויודע עברית ובקיא בתרבות היהודית ויודע ללהטט ברבדי השפה העברית. הוא היה בעל שיעור קומה כפוליטיקאי ערכי, נקי כפיים, שלא דבק בו רבב, שתוכו כברו, שפיו וליבו שווים, שבצמתים שבהם היה עליו לבחור בין דבקות באמונתו לקידום הקריירה האישית, הוא בחר באידיאולוגיה. יוסי שריד היה בעל שיעור קומה, אך הוא היה יריב פוליטי ואידיאולוגי מר ועיקש.

המנהג היהודי היפה של "אחרי מות קדושים", הוא ביטוי לכבוד האדם, ומאפשר לנו להעניק לנפטר חסד של אמת, באמירת שבחו והצנעת גנותו. המנהג ראוי, כל עוד השבח הוא שבח אמת, כיוון שהדבקת תכונות פיקטיביות למנוח, אינה מכבדת אותו. עשרות מאמרים כתבתי לאורך השנים שבהם ביקרתי בחריפות את שריד ותקפתי אותו, אך אני עומד על כל דברי השבח שכתבתי, כיוון שהוא אכן ראוי להם. כך חשבתי גם בחייו, ולא אחת כתבתי זאת לצד הביקורת.

המנהג של "אחרי מות", אין משמעותו זיוף בביקורת על דרכו של המנוח. פטירתו של אדם, אינה הופכת את דעותיו לנכונות יותר מכפי שהיו בחייו, ואינה הופכת את טעויותיו לצודקות. יוסי שריד נהג לומר, בענווה אופיינית: "נמאס לי לצדוק כל הזמן." הוא טיפח תדמית של נביא זעם מודרני, שייסר את עמו בנבואות תוכחה, וכיוון שעמו לא הלך בדרכו, כל דברי התוכחה התגשמו. אולם האמת היא, שבדרך כלל יוסי שריד טעה. טעה והטעה.

בארבעת החודשים האחרונים, הוא הציג באובססיביות, בטור שלו ב"הארץ" ובתוכנית "המילה האחרונה" בגל"צ, תואוריה על פיה ממשלת ישראל וכוחות הביטחון אינם מנסים לתפוס את המחבלים הרוצחים, בני עמנו, שביצעו את הטבח הנפשע, הצתת בית משפחת דוואבשה על יושביו. הוא עמד עם סטופר ביד וספר את הימים שחלפו מאז הטבח והמחבלים לא נעצרו, וכל יום שחלף היה בעיניו "הוכחה" לתיאוריה שלו. מה הוא רוצה לומר? תהיתי. שממשלת ישראל תומכת במציתי משפחות? שכוחות הביטחון רוצים שהמחבלים יסתובבו חופשי כדי שימשיכו לשרוף תינוקות במיטותיהם? איזו מין טענה מרושעת זו?

והנה, בשלושת הימים האחרונים לחייו, החלו להיחשף פרטים על כך שגורמי האכיפה שמים ידיהם על המחבלים. ביום שבו נפטר שריד, התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה של אלכס פישמן, שתיארה את המאמץ חסר התקדים של השב"כ והמשטרה, שגייסו את כל זרועותיהם לפיענוח הפרשה, והפכו אותה לתיק דגל. בימים אלה, כשהרצח הולך ומתפענח, תהיתי האם יוסי שריד יביע איזו מילת התנצלות. לצערי, היה לי ברור שהוא לא יחזור בו מהאשמות השווא החמורות, כמלוא הנימה.

אני רוצה להתעכב על טעויותיו הגדולות בנושא הגולן. יוסי שריד התנגד בתוקף להתיישבות בגולן מיומה הראשון ועד יומו האחרון. הוא היה מהבולטים והבוטים בין מחרחרי הנסיגה מהגולן.

ב-14 בדצמבר 1981, החילה הכנסת את ריבונות ישראל על הגולן, בשלוש קריאות ביום אחד. ההצעה שבאה לכנסת במפתיע, בידי ראש הממשלה בגין, ביום צאתו מאישפוז בבית החולים, פילגה את המערך. רוב חברי הסיעה תמכו בסיפוח הגולן ובין חבריה היו רבים מיוזמי החוק, כולל ראש שדולת הגולן אברהם כץ-עוז, שדחפו בכל כוחם את קבלתו, ותבעו תמיכה בו. והיו מתנגדים חריפים ובראשם יוסי שריד, שהיה אז במפלגת העבודה. כדי למנוע מבוכה – פילוג סיעת המערך בנושא כה קריטי, התקבלה הצעה יצירתית של גד יעקובי – הסיעה תחרים את ההצבעה והדיון, במחאה על כך שחוק כה חשוב מובא להצבעת בזק (כאילו לא קדם לכך דיון ציבורי לאורך שנים). התוצאה היתה מביכה הרבה יותר. המערך התפצל לשלושה. הרוב כיבד את ההחלטה, אך חברי הכנסת כץ-עוז, שושנה ארבלי אלמוזלינו, דני רוזוליו ויעקב צור הפרו את ההחלטה ותמכו בחוק. חברי מפ"ם (שהיתה חלק מן המערך ולימים – חלק ממר"צ) ויוסי שריד הפרו את ההחלטה והצביעו נגד החוק.

יוסי שריד לא נכנס לתוך האולם ולא התיישב על מקומו, בשל ההחלטה להחרים את הדיון. הוא הילך הלוך ושוב, זועם כארי בסוגר, לאורך האולם מאחורי מושבי הח"כים, ידיו בכיסיו, מקטרת בפיו ומפעם לפעם הוציא את המקטרת וקרא בקול קריאות: "ממשלה מטורפת, מחרחרת מלחמה... אתם ממיטים עלינו מלחמה נוראה," עד שנקרא לסדר שלוש פעמים. ובישיבת סיעתו, הוא דרש התייצבות נגד החוק, ולא חסך במילים: "מול התנהגות של אדם חולה ומעורער [בגין א.ה.] התרופה היחידה היא תגובה אחידה נגד החוק."

מלחמה נוראה לא פרצה כתוצאה מהחוק. להיפך, הגולן נשאר לאורך עשרות שנים האזור השקט ביותר בישראל, גבול שקט יותר אף מגבולות השלום עם מצרים וירדן. שריד טעה והטעה.

 השר לאיכות הסביבה יוסי שריד ערך ביקור מקצועי בגולן. רוב הביקור התמקד בסוגיות המקצועיות, אך כמובן היה זה ביקור טעון מאוד, כיוון שהוא נערך בעיצומו של המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, ושריד תמך בהתלהבות בנסיגה ובחורבן מפעל ההתיישבות בגולן.

 הביקור הסתיים בקיבוץ אורטל. שריד התקשה להסתיר את התפעלותו מהחדשנות של רפת הצפון בנושא האקולוגי ובמחזור השפכים בטכנולוגיות המתקדמות ביותר לאותה תקופה (לפני 21 שנים). ולאחר מכן התכנסנו במועדון הקיבוץ לשיחה בסוגיות המדיניות, בהשתתפות ראשי המועצות וראשי ועד יישובי הגולן.

וכך אמר שריד בדבריו: "נוהגים לומר עליי שאני פלשתיניסט. אבל האמת היא שאיני פלשתיניסט. אני דווקא מגדיר את עצמי כ'סוריסט'. מה פירוש 'אני סוריסט'? פירושו של דבר, שאני רואה את השלום עם סוריה כמטרה הראשית. ולמה אני 'סוריסט'? כי אני יודע, שסוריה היא המפתח לשלום במזרח התיכון. שלום עם סוריה יביא לשלום בין ישראל לבין מדינות ערב כולן. לעומת זאת, משלה את עצמו מי שמאמין שניתן להגיע לשלום עם ירדן, בלי להגיע קודם לשלום עם סוריה."

הביקור נערך ביום רביעי. בשבת לפנות בוקר חלבתי באותה רפת, ושם שמעתי בחדשות את ההודעה הסנסציונית על הפגישה הפומבית הצפויה לרבין וחוסיין בוושינגטון, שבה יסוכמו פרטי חוזה השלום. בלי לסגת קודם מהגולן... שריד טעה והטעה.

הסיפור השלישי הוא מתקופת ממשלתו של אהוד ברק. שריד היה שר החינוך בממשלה. ברק הוביל בנחישות חסרת תקדים מו"מ ממוקד לנסיגה מהגולן.

יהודה הראל ביקר באחד הימים בכנסת, במסגרת הפעילות נגד הנסיגה, ופגש באקראי את שריד. שריד אמר לו בשמחה: "מהיום בעוד שנה, לכל היותר, יהיה שלום עם סוריה." ובאומרו "שלום עם סוריה," ברור היה למה הכוונה, או במילים אחרות, הוא איחל ליהודה הראל: "יחרב ביתך."

"בוא נתערב שאתה טועה," השיב לו יהודה הראל, ושריד קיבל את ההצעה בשמחה. הם התערבו על ארוחה, באותו יום כעבור שנה. יהודה עדיין מחכה.

פתחתי את המאמר בדברי שבח על יוסי שריד, וברצוני להוסיף על כך שבחים נוספים. להזכיר שבשנות השבעים הוא עלה עם משפחתו לקריית שמונה, עיר תחת מתקפת קטיושות ותחושת הזנחה חברתית מצד ממשלות ישראל לדורותיהן, כדי לחיות בה שנה וללמד אזרחות, לצד כהונתו כח"כ צעיר בכנסת. השנה התארכה לשלוש שנים.

בשנת 2000, לאחר התפטרותו ממשלת ברק, ובתקופה הקשה בגבול לבנון בחודשים שקדמו לנסיגה, העתיק שריד את מגוריו למושב מרגליות. הוא חזר על המעשה בתקופת מלחמת לבנון השנייה.

פעולות אלו יפות ואציליות, הראויות לכל שבח. אך כיוון שיוסי שריד היה בראש ובראשונה אדם אידיאולוגי ופוליטי, ראוי לבחון גם את המעשים הללו על פי השקפת עולמו. אילו, חלילה, יוסי שריד ניצח בהתערבות, חבריו באצבע הגליל היו היום מוקפים ממערב ומצפון בחיזבאללה וממזרח – בדאעש.

יוסי שריד טעה, וטוב שטעה. בזכות טעותו, לא דאעש הם שכניהם, אלא אנו, תושבי הגולן הישראלים.

3. צרור הערות 9.12.15

* הבהרת מושגים – דברי הבלע של שרת החוץ השבדית מרגוט וולסטרום על "הוצאה להורג ללא משפט" ותגובות מכאן ומכאן שקראתי בפייסבוק, מחייבות הבהרת מושגים. מה בין נטרול, הריגת מחבל בפיגוע והוצאה להורג?

כאשר מתרחש פיגוע רצחני, המטרה היא בראש ובראשונה להציל חיי אדם ולהפסיק את מסע ההרג. פירוש המושג הוא, שזאת ורק זאת המטרה. כלומר, המטרה הראשית אינה להרוג את המחבל, וגם לא להימנע מלהרוג אותו. אין כאן נוהל מעצר חשוד, ירי ברגליים וכו'. יש מטרה אחד בלבד, להפסיק את מסע הרצח.

איך? במקרה כזה, של פיקוח נפש, יש לחתור למגע על מנת להרוג את המחבל. זה היעד הראוי והרצוי, כי רק כך המחבל ינוטרל בוודאות. מחבל חמוש והורג, הוא בן מוות. ההיתקלות היא קרב לחיים ולמוות. כל הרג של מחבל במהלך פיגוע הוא תוצאה מוצדקת ורצויה.

אם המחבל נוטרל ונתפס בחיים, פצוע או אפילו לא פצוע, אסור לפגוע בו ובוודאי לא להרוג אותו. הוא עצור בידינו, ומרגע זה חייו באחריותנו. הוצאה להורג, אינה ירי במחבל במהלך קרב, אלא הריגת המחבל אחרי שהוא נתפס, ללא משפט.

כל עוד המחבל אוחז בסכין ואינו נכנע, הפיגוע הוא בעיצומו, והמטרה היא להשמיד את האוייב.

הוצאה להורג היא בשום אופן לא דרכו של צה"ל, לא דרכה משטרת ישראל, לא דרכה של מדינת ישראל. הוצאה להורג ללא משפט קיימת בסיפור השקרי על מדינת ישראל, בנוסח "שוברים שתיקה", גדעון לוי ועמירה הס. הס אפילו העלתה "השערה" שצה"ל הורג סתם פלשתינאים תמימים ושותל בידיהם, אחרי מותם, סכין. רבים-רבים בעולם קוראים את זה, וזו הגרסה "הישראלית" היחידה שהם מכירים.

* מצילי חיים – בדיון על דברי הבלע של שרת החוץ השבדית, קראתי יותר מדי תגובות בפייסבוק של ישראלים (!) המצדדים בדבריה, ואף כאלה שאינם מתביישים לכנות את חיילי צה"ל, השוטרים והאזרחים שהרגו מחבלים בעת הפיגוע "רוצחים".

זו עמדה בלתי מוסרית, שמשמעותה – תמיכה במחבלים.

חשוב להציב אמירה מוסרית ברורה. כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא. כל מי שהרג מחבל בפיגוע, הציל את חיי האזרחים שהוא היה רוצח, וחשוב להבין שמחבל חמוש בסכין יוצא למסע רצח שלא יסתיים בטרם ינוטרל. כלומר, כל מי שחיסל מחבל בעת פיגוע, הציל חיי אדם רבים ובכך קיים עולמות רבים.

מדובר באנשים שחירפו נפשם והסתערו על המחבלים הרוצחים כדי להציל חיי אדם. יש בהם מי שנפצעו בהסתערות הזאת. אין מעשה מוסרי יותר מהמעשה שלהם.

כל אחד ואחד מהם ראוי להוקרת העם ולברכתו.

בוז למנוולים שמעיזים לכנות אותם "רוצחים".

* ה"פליטים" ושפת השקר – מאמר התמיכה התורן בפיגועי הטרור הרצחניים ב"הארץ", הוא של קובי ניב – "מוות לחלשים". לטענתו, אין למחבלים ברירה אלא להתאבד בפיגועים רצחניים, כי הברירה שאנחנו משאירים להם היא "מוות או מוות."

"הפרופיל המשותף לכל המפגעים הבודדים הוא שהם כולם מהמעמד הסוציו־אקונומי הנמוך ביותר של העם הפלסטיני, המדוכא והנחות בעדות ובשבטים שתחת השלטון הציוני, שהגיעו לכלל מצוקה, דיכאון וייאוש עמוקים כל כך, שדוחפים אותם עד מוות, הן של מי שנתפש בעיניהם כאשם במצבם והן שלהם עצמם."

נורא ואיום השלטון הציוני הזה. אכן, הוא מצדיק רצח יהודים. ובפיסקה הבאה, הוא מתייחס לשתי מחבלות וכותב:

"הן ממחנה הפליטים קלנדיה. הייתם שם פעם?"

ובאמת, למה הן במחנה פליטים? למה הם יושבים במחנות פליטים בסוריה, בלבנון, ברשות הפלשתינאית, בעזה העצמאית? למה אין משקמים את מחנות הפליטים?

כיוון שהמחנות הללו נועדו להנציח את הסכסוך, את השנאה, את ההזייה הפלשתינאית של "השיבה", כלומר של סילוקנו מארץ-ישראל והתיישבותם תחתינו. היום שבו הערבים יחליטו לפרק את מחנות הפליטים, להודיע שאין חיה כזאת "זכות השיבה" ולשקם את הפליטים בארצות שבהן הם נמצאים, יהיה יום השלום. ביום הזה, רוב מוחלט של הישראלים יהיו מוכנים לפשרות מרחיקות לכת.

הבה נניח שממשלת ישראל תחליט לפרק את מחנות הפליטים ולשקם אותם, משיקולים הומניטריים, ולהשקיע בכך הון עתק. מה תהיה תגובת הפלשתינאים, הערבים ותושבי אותם מחנות? ומה יכתוב על כך קובי ניב?

* שקר – בביקורת הטלוויזיה ב"הארץ", ביקרה רווית הכט, במידה רבה של צדק, את הראיון הטלוויזיוני בערוץ השני עם חמותו של המחבל החשוד ברצח דוואבשה. בדבריה היא אמרה שהטלוויזיה לעולם לא היתה מראיינת קרוב של מחבל פלשתינאי. שקר וכזב. רק לאחרונה רואיינו בני משפחה רבים של מחבלים ערבים, בעיקר של מחבלים-ילדים.

* האיש הרע הזה – יצחק לאור הוא בראש ובראשונה איש רע. פשוט איש רע. ולכן, מקלדתו נוטפת שנאה, מפעפעת רוע. בעיקר שנאה לעמו, לעם היהודי, לחברה שבה הוא חי, החברה הישראלית ושנאה כמעט לכל אדם שהוא כותב עליו. כמעט.

אתמול, למשל, הוא פירסם בעיתונו "הארץ" מאמר מלא אהבה, הערכה והערצה, על סף סגידה. ו... תחזיקו טוב – ליהודי!

מאמר הערצה ואהבה למרגל הבוגד מרקוס קלינגברג, שמת בשבוע שעבר באיחור רב מדי. האיש שהצליח לחדור לאחד המוסדות הרגישים ביותר והסודיים ביותר לביטחון ישראל והעביר את המידע לבריה"מ, אימפריית הרשע ואויבת העם היהודי ומדינת ישראל, בעלת בריתן של מדינות ערב, שדחפה אותן למלחמות נגד ישראל ומי שסייעה לארגוני הטרור במלחמת הטרור נגד ישראל, חימשה אותם ואימנה אותם. לאור כותב בגאווה איך קלינגברג חדר ל"אחד המוסדות הידועים לשמצה של מדינת ישראל," אלא שבניגוד לשאר עובדי המכון הביולוגי הוא היה אידיאליסט וגיבור.

ניתן לומר לשבחו של יצחק לאור, שהוא אינו מתבלבל – הוא יודע להבחין בין טוב לרע. ותמיד תמיד הוא יבחר ברע.

אגב, בתו של המרגל הבוגד קלינגברג, נישאה למרגל-המחבל הבוגד אודי אדיב. כאמור במקורותינו: חרא נדבק לחרא.

[אהוד: לא חרא רגיל אלא חרא מהצד הנכון של החרא – אחרת, איך הגרפומן הזה יצחק לאור היה זוכה אצלנו לכבוד מלכים בתור משורר ופרוזאיקון – כבוד שאנשים כמונו, למשל, לעולם לא יזכו בו?]

* מלחמה בקנאות הג'יהאדיסטית – הנשיא אובמה אומר שאין מלחמה בין אמריקה לאסלאם. הוא צודק, אין מקום למלחמה באסלאם. אבל המלחמה אינה צריכה להיות נגד ארגון אחד בלבד – דאעש, אלא נגד הקנאות הג'יהאדיסטית האסלאמיסטית, המאיימת על שלום העולם. ובראש הקנאות הזאת עומדת איראן. הסכנה הגדולה לאנושות, לאין ערוך יותר מדאעש, היא ניסיונה של איראן הג'יהאדיסטית הקנאית להתחמש בנשק גרעיני, נשק השמדה המוני. המטרה העליונה של העולם החופשי, צריכה להיות פירוק תוכנית הגרעין האיראנית. זו היתה גם מדיניותו המוצהרת של אובמה, עד תחילת המו"מ עם איראן. ובסופו של דבר, אובמה ורוב הקהילייה הבינלאומית הפכו את איראן למעצמת-סף גרעינית בסמכות וברשות. ואובמה רואה באיראן שותפה במלחמה נגד דאעש...

כדי להרחיק את עדותו, אובמה משתמש בסיסמאות כמו "לא מלחמה נגד האסלאם," כאילו שמישהו קורא למלחמה נגד האסלאם. האוייב הגדול ביותר של האסלאם הוא הקנאות הג'יהאדיסטית, שבשמה נרצחים מאות אלפי מוסלמים ומרחץ הדמים נמשך ללא הפסק. המלחמה בקנאות הזאת, אינה מלחמה נגד האסלאם, אלא מלחמה בעד המוסלמים.

* מי העלה את לה-פן – "החזית הלאומית" של לה-פן היא מפלגה ניאו-פשיסטית ואנטישמית. העובדה שהקסנופוביה שלה מופנית כעת כלפי מוסלמים, אינה משנה עובדה זו.

מי העלה את החזית של לה-פן וגרם להישגיה הגדולים? בראש ובראשונה הטרור האסלאמי, אך לא פחות מכך, החולשה ואוזלת היד במאבק נגדו. כאשר הדמוקרטיה אינה נלחמת בעוז צ'רצ'יליאני בטרור, היא מעלה לשלטון את הפאשיזם.

והשוואה קטנה – מספר פיגועים בצרפת בשנה האחרונה, ומפלגת הימין הרדיקאלית היא המפלגה המנצחת במבחן האלקטורלי הראשון. אצלנו, החיים בצל טרור בלתי פוסק מיום הקמת המדינה, אינם מעבירים את הכהניסטים את אחוז החסימה.

* שכחו מה זה להיות יהודים – קראתי תגובות לא מעטות של ישראלים התומכים במארין לה-פן. קראתי אותן בזעזוע, אני חייב לציין. קשה לי להבין איך יהודי מסוגל לתמוך בתופעה כזאת. כמו הטירוף של שמאלנים קיצונים, כך קיים טירוף אצל ימננים קיצונים, שהאינסטינקט הימנני שלהם חזק יותר מהאינסטינקט היהודי. האם לא למדנו על בשרנו מהי המהות של מפלגות פאשיסטיות מן הסוג הזה? האם יש מי שיודעים כמונו לתאר את משמעות הימין האירופי הקיצוני?

אני קורא ש"מארין לה-פן מתנערת מהאנטישמיות של אבא שלה." אני לא קונה את הסיפור. הגזענות ושנאת הזרים שלה מופנית כעת כלפי המוסלמים, ולכן היא מניחה הצידה את היהודים, אך אירופי פאשיסט, קסנופוב וגזען הוא בהכרח אנטישמי. האנטישמיות שלו תתפרץ במוקדם ובמאוחר.

אגב, גם בלי שיהיו אנטישמים – די בגזענותם ובשנאתם למוסלמים, כדי שאנו, כיהודים, נסלוד מהם.

שואלים אותי אם אני מעדיף רפיסות שמאלנית כמו של שרת החוץ השבדית. איזו גישה דמגוגית! – כאילו הברירה היחידה היא בין טריפה לנבלה. לא, אני מעדיף מנהיגות דמוקרטית נחושה מן הסוג של צ'רצ'יל, שהיה הלוחם הגדול בהיסטוריה בפאשיזם, ומעולם לא השאיר את המלחמה בפאשיזם לשמאל. אדרבא, אני חושב שמה שמייצגת שרת החוץ השבדית הוא הגורם לעליית הימין הפאשיסטי, על פי חוק הרדיקלים השלובים.

ליבי ליבי ליהודים באירופה, החיים בין הפטיש של עליית הימין הפאשיסטי לבין השמאל הרדיקלי האנטישמי והקנאות האסלאמית המרימה ראש. מתי הם יבינו שמקומם, כיהודים, הוא במדינה היהודית במולדת היהודית?

על קברה של בתו של הרצל, שנרצחה בטרייזנשטט, ספד הרב: "אילו שמענו בקולו של אביה של אישה אומללה זו, לא היינו כאן היום."

* תופס טראמפ – הסכנה שדונלד טראמפ יהיה נשיא ארה"ב – אפסית. אם הוא יעמוד בראש המפלגה הרפובליקנית, כל מנהיג של המפלגה הדמוקרטית יביס אותו. להערכתי, הסכנה שהוא יעמוד בראש המפלגה הרפובליקאית נמוכה מאוד.

אך ראוי לבחון מה מביא להצלחתו? על איזה גל הוא תופס טרמפ?

כמו לה-פן בצרפת, כך גם טראמפ בארה"ב הוא ריאקציה לרפיסות של הממשל מול הטרור, מול הקנאות האסלאמית; הקו הפייסני, הכמעט פציפיסטי שמוביל אובמה. אובמה הוא החטא –וטראמפ הוא העונש.

ראוי העולם החופשי למנהיגות אחרת, לא מסוגו של אובמה ולא מסוגו של טראמפ. ראוי העולם החופשי למנהיג מאוזן, שאינו מייצג את הקצוות, את הקיצונים המזינים זה את זה ומגבירים זה את כוחו של זה.

* האב, הבן והרוח הרעה – יש שיטה בשיגעון של חזן האב וחזן הבן. האב חזן גנב הצבעה בכנסת. הבן חזן העליל על ח"כ פרייג', שסייע לח"כ אלהרר הנכה בעת הצבעה, שהוא "גנב הצבעה." התחקיר המעמיק של עמית סגל בערוץ 2 על חזן הבן, קשר אותו, בין השאר, לעבירות סמים. לכן, האב חזן, בעזות מצח, קשר את יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, שביקר את בנו והעניש אותו – לעבריינות סמים. הקשר בין אדלשטיין לסמים, הוא שהשלטונות הסובייטיים העלילו עליו עלילת עבריינות סמים, כדי לכלוא אותו, בשל היותו פעיל עלייה ומתנגד המשטר. אסיר ציון אדלשטיין דבק בדרכו ובאמונתו, ניצח את אימפריית הרשע, עלה לארץ ישראל, התיישב בגוש עציון, נבחר לכנסת, כיהן כשר, מכהן כיו"ר הכנסת ואני רואה בו מועמד ראוי לנשיא המדינה הבא. אדלשטיין הוא סמל של ניצחון רוח האדם החופשי על הדיכוי, ניצחון הטוב על הרשע, האמת על השקר, הציונות על האנטישמיות. אדלשטיין הוא סמל לישראלי היפה. ומשפחת האפסים הזאת, משפחת הפשע, ממחזרת את עלילת השווא הסובייטית כדי לפגוע במי שביקר את הבן הפוחז, וכדי להלך אימים על מי שיעז לבקר אותו.

* ביד הלשון: כִּרְכָּר –

 מורי נתן סביבון לי

סביבון מעופרת יצוקה.

יודעים אתם לכבוד מה?

לכבוד החנוכה!

איזה ילד ישראלי, או מי שגדל כילד ישראלי, אינו מכיר את מילות השיר הזה, שירו של ביאליק?

אלא שלא כך כתב ביאליק. אלו המילים המקוריות:

מוֹרִי הֵבִיא כִּרְכָּר לִי

בֶּן-עוֹפֶרֶת יְצוּקָה –

יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי?

לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה!

כִּרְכָּר?! – ובכן, זו הגרסה הביאליקית לסביבון. למה כִּרְכָּר? כי הוא מכרכר ומפזז.

אולם החידוש של ביאליק לא נתקבל. החידוש שהתקבל הוא סביבון, שעל זהות יוצרו שתי גרסאות, כפי שמתאר רוביק רוזנטל: האחת של איתמר בן אבי שטוען שהמציא אותה כשהיה בן חמש, והשנייה של אדם בשם שטיינברג שהיא כנראה הנכונה.

והגננות, סוכנות הזמר העברי המוקדם, שינו את כִּרְכָּר לסביבון, וכך גרסת הסביבון ניצחה את גרסת ביאליק... בשירו של ביאליק.

* * *

משה גרנות

ז'אקוז – ג'אקוזי

על ספרו של יוסי שריד – "שירים 2003-2005"

ידיעות אחרונות, 109 עמ'

פורסם לראשונה ב"מאזנים", ספטמבר 2005

זאת לא החלטה קלה לכתוב רצנזיה על ספר שיריו של יוסי שריד, חבר כנסת, ראש סיעה ושר לשעבר, ובעיקר "מוסד" בהוויה הפוליטית-תרבותית שלנו, כי הרי הוא מגיע לשדה ספר עם מטען שאיננו מאפשר בדיקה "אובייקטיבית" (עד כמה שהדבר אפשרי בתחום הפרוץ הזה של ביקורת ומחקר הספרות). בד בבד מעיקה עליי המחשבה (לא כל כך הוגנת – אני מודה) – מה היה קורה אילו סתם יהודי מן השורה – נקרא לו יוסי רבינוביץ – היה מחבר אסופת שירים באותה מידה של כישרון כמו האסופה שלפנינו, האם הוצאת ידיעות אחרונות היתה ממהרת לפרסם? האם דן מירון המפחיד, שנעמי שמר איננה די מוכשרת בעיניו, היה טורח לכתוב פתח דבר, שהוא בבחינת ביקורת "אינסטנט", נוסח מנחם פרי בספרים שהוא מוציא לאור? אין צורך לטרוח לענות – זו היתה שאלה רטורית, ואני כבר הודיתי – שאלה לא כל כך הוגנת, כי הספר צריך להיבחן לעצמו, אבל אשקר לעצמי ולקורא, אם אצהיר שמחשבה כזאת כלל לא עלתה במוחי.

לרצנזיה, כידוע, יש ערך מהותי קטן, אבל יש לה השפעה אדירה על הקוראים הפוטנציאליים – רבים מן הקוראים מחליטים אם לקרוא ספר על פי המשתמע מרצנזיה שנכתבה עליו. כך המצב גם בתיאטרון ובתערוכות אמנות. רק אחר כך מתחילה השפעתן של שיחות הסלון.

ובכן, לא אעייף את הקורא, ואומר כבר בשלב זה שהספר ראוי לקריאה מן הטעם שהוא מעניין. הספרות משמשת חרך הצצה לקורותיו ולנפשו של המחבר, והקסם שהיא מהלכת עלינו נובע מהצורך העמוק שלנו לשקוע ברכילות עסיסית, אך רצוי שלא יהיו לנו נקיפות מצפון, ונקיפות המצפון האלו מתפוגגות בקריאה, כי המחבר "מרצונו החופשי" שחרר את המידע (על הרוב בצופן שהקורא, בעזרת הפרשן, מנסה לפענח), והרכילות ממילא מקבלת תבנית אמנותית המעדנת אותה עד ללא הכר.

הספר הזה של יוסי שריד איננו מאכזב מהבחינה הזאת: אתה מתוודע אל תחושותיו לפני ואחרי הניתוח הקשה שעבר ("על הזיכרון" – ע' 13; "האם אני בארון?" – ע' 15; "סיפור ההתנתקות שלי" – ע' 17; "בבור" – ע' 21 ועוד), מסתבר לך שרגשות הרחמים העצמיים והאהבה המתחדשת כלפי כל מי שהיה יקר אי פעם, ומשום השגרה – קהו הרגשות עם השנים – כל אלה פוקדים בשעה קשה את יוסי שריד השנון והאירוני, כמו את כל אחד מאיתנו במצבים דומים ("אלה החיים" – ע' 22; "בדיקת דם" – ע' 24; "זוג יונים" – ע' 29; "אהובת השר" – ע' 31; "סוד הנישואין" – ע' 32; "לאהוב אותך זקנה" – ע' 34; "איך אני מזדקן" – ע' 35; "לבתי", "ועוד לבתי" – ע' 38, 39; "הירושה לנכדים" – ע' 45 ועוד).

לזכותם של השירים שבקובץ ייאמר שיש בהם לא מעט אירוניה עצמית, ודרכה של זאת היא למצוא נתיבים אל הלב. כשם שלא היה קל לעכל את כל הלעג שנבע מפיו של יוסי שריד הפוליטיקאי כלפי יריביו – באותה מידה ממש מתקבלת האירוניה העצמית בברכה ואף באהבה. והרי דוגמה:

לי קרה בדיוק להיפך:

יצאתי לחפש מלוכה

ומצאתי אתונות.

ומאז בין חמורים הנוערים,

אני חי על זמן שאול.

                               "חמורים", ע' 20

הפוליטיקה, אם כן, היא ממלכת החמורים, והוא עצמו אחד מהם, ואינו נבדל מהם, למרות שהיו לו יומרות מרקיעות שחקים. בחברת החמורים האלה חי יוסי שריד על זמן שאול – על דו-המשמעות של ההיגד: אני, בעל הפרטנזיות למלוכה – חי על זמן שאול של חמור, או – אני חי על קצבת זמן זהה לזו של שאול – כלומר, נדון למות בקרב כמוהו, למרות שאינני מלך בעל תהילה כמוהו. השיר הקצר הזה מרשים בכנות שבו.

ודוגמה נוספת:

לא הייתי כנר מחונן, אבל גדול המורים

בכל זאת לימד אותי.

פעם שאלתי אותו – המורה, מדוע תלמדני,

והוא השיב במבטא ההונגרי הכבד שלו:

יוסי, אני מאוד אוהב לשמוע אותך,

לשמוע אותך –

מדבר.

                               "יוסי בכינור", ע' 90

לא רק על הכישלון שלו לנגן מגחך יוסי שריד, אלא גם על הכישרון שלו, שאיש לא יכחיש – לדבר. הדיבור בשיר הזה הוא בבחינת "פיצוי" על היעדר כישרון. אני נאלץ להזכיר בעניין הזה, בתרגום חופשי, אימרה שנונה ביידיש: "לא לעשות, ולא לדבר – אפשר להשתגע!"

יש בספר לא מעט שירים מפעימי לב, כמו "שנינו" (על קשר מכמיר עם הנכד – ע' 47), "אפילה בצהריים" (על הגנבים שנצלבו יחד עם ישו וקיללו אותו – ע' 54), "חתונת דמים" (על אם שכולה – ע' 56), "המגש" (על אחד מאבות המייסדים שהיה בבחינת "מגש כסף", שעליו קמה מדינת ישראל, וכעת אין לו די כסף לקנות קציצה – ע' 63), "מחאה עדתית" (על היידיש הנכחדת – ע' 67), "שריד" (על השם "שריד" שבא במקום "שניידר" כדי להזכיר את בני עיירתו של אביו שנורו כולם מאחור ליד קברים פתוחים – ע' 93) ועוד.

יחד עם זאת, יש לי טענות לפרוסודיה של הספר: קודם כול, להרבה שירים יש אופי מובהק של פרוזה, ורק השורות הקצרות מזכירות לקורא שהכתוב אמור להיות שיר. הרי דוגמאות:

שכבתי עם הנכד שלי בניסיון לישון יחדיו.

אני הייתי נורא עייף, והוא היה בהיפר.

אז החלטתי לנצל את ההזדמנות ולהבהיר

לו עד כמה הוא חשוב בחיים שלי ולהחלמה שלי.

                               "הירושה לנכדים", ע' 45

הברדלס, לדוגמה, צ'יטה, שם ערבי – פאהד, מסדרת הטורפים

ממשפחת החתוליים, כבר נכחד מארצנו.

תצפית אחרונה בברדלס נרשמה ב-1959 ליד נחל חיון,

בכביש הערבה.

                               "קינה על ברדלס נכחד", ע' 76; וראו גם ע' 55, 73, 78 ועוד)

אני יודע שמשוררים גדולים (כמו יצחק למדן – "במעלה עקרבים") נקטו בדרך הזאת – אך בעיניי השילוב הזה נראה לי כגולש אל מעבר לאחדות שהקורא מצפה מיצירה ספרותית.

ושנית,  החרוז המזדמן, אותו נוקט יוסי שריד, אם צריך או לא צריך – נראה לי ממש פוגם בשירים, שחלקם, כאמור מפעימי לב. לחרוז יש אופי קלמבורי, שאולי מתאים לשעשועי לשון קלילים, אך בוודאי לא לשירה המתכוונת להישמע רצינית. יש תחושה שהשנינה היתה ליוסי שריד יותר חשובה מההקשבה לקול הפנימי של השיר. כל כך חשוב לו להיות שנון, עד כי אינו נותן דעתו שהתחכמות איננה יועץ טוב ליצירת אמת. הרי דוגמאות:

קודם ניסיתי לתקן את העולם בשיר

ואחר כך ניסיתי לתקן אותו בתיקון ישיר.

זה בכלל לא שייך לנישואים שלנו

אבל זה בהחלט שייך לניסויים שלי

ועכשיו אני מרגיש לגמרי כשיר

לשוב אלייך בשיר.

                               "תיקון עולם", ע' 33

כמו שיטפון פתאומי

פיתהומי

                               "איתמר בוכה", ע' 46

פיל, כה אמר איתמר,

המילה הראשונה שלו –

פיל פיל,

וזה הפיל

אותנו מצחוק,

והיה בזה המון סקסאפיל.

                               "פיל", ע' 48 (ראו גם ע' 37, 58, 59, 61, 66, 88, 99, 102, 108 ועוד)

מי איננו זוכר את ה"אני מאשים" של אריה דרעי בזמנו כנגד האשכנזים, נגד בית המשפט ונגד המדינה כולה, ומי ישכח את השנינה הקאלמבורית של יוסי שריד כתגובה: 'לא מדובר בז'ה אקוז (ה"אני מאשים" המפורסם של אמיל זולא בעניין משפט דרייפוס), אלא בג'אקוזי (רמז לג'אקוזי, שלפי בית המשפט הוא חלק מטובות הנאה שאריה דרעי קיבל שלא כדין). חייכתי אז למשמע השנינה ההיא, ואני מחייך גם היום למקרא שיריו, אך הפעם לא ממש מהנאה.

יוסי שריד, כנראה, חש בעצמו שעבר את הגבול בתחבולה הפרוסודית הזאת, והוא מכנה את אחד השירים שלו הגדושים החריזה קלמבורית כזאת בשם "שירשטות" (ע' 100). ובאמת, צריך להצביע בספר הזה על מידה מסוימת של ענווה, שהיא ממש לא אופיינית לו על פי היכרותנו עם האיש בהופעות שלו בפני כלי התקשורת. הרי קטע מאחד השירים האחרונים בקובץ:

בדיעבד, אולי הייתי מוותר

כמשורר

על מחצית חיי

כדי ששיר שלם אחד

יחיה אחריי.

                               "לחיי המשורר", ע' 108

הזכרתי בתחילת הרשימה את הרגשות החמים הממלאים את האדם כלפי קרוביו-אוהביו לאחר משבר בריאותי קשה כמו שיוסי שריד עבר. לקראת סוף הקובץ, כנראה שהרגשות האלה מתפוגגים מעט, כי הוא שר שיר על תשוקתו לצ'לנית שבתזמורת, שהוא מסתכל לה מתחת לשמלה והוזה שיוט בין ירכיה. הפעם לא אציין את שם השיר, ולא את העמוד. לכו חפשו בעצמכם! שווה לטרוח.

הזכרתי ברשימה זאת משהו על הצצה ורכילות, לא?

* * *

אורה מורג

"את הולכת על דרך בטוחה"

את יוסי שריד לא הכרתי אישית ועם זאת זכיתי להיות מצוטטת במאמרו האחרון ב"הארץ". "סיפרה לי ידידה סופרת על חוויה שעברה באחרונה בבית ספר בשטחים, כשיצאה לחפש הוקעה ומצאה הזדהות." ההוקעה היא: לרצח רבין, וההזדהות היא [לא יאומן] עם הרצח!

הידידה הסופרת זו אני. וההיכרות הקצרצרה הזו נולדה כשבוע לפני מותו. ספרי האחרון [שעדין לא ראה אור] "שלוש יריות בכיכר" וכבר מעורר רתיעה עצומה בקרב חוגי הימין ובעיקר בקרב המתנחלים. 

הוצאות הספרים סרבו להוציאו ואני מוציאה אותו במימון עצמי. זוג מתנחלים שקרא את הקובץ מהמחשב כתב לי מכתב נזעם ואף מאיים "ילדי השטחים יחרימו אותך למרות הערצתם הרבה לכתיבתך" ודרשו במפגיע שלא אוציא את הספר, ואם כן שאשנה אותו ושלא אגרום לפילוג בקרב הנוער, ושתפקידי כסופרת ללכד ולא להפריד ועוד מילים 'מתייפות' כאלה. 

עניתי להם שתפקידי לתעד, כסופרת מתח היסטורי, את שקרה ולא את שלא קרה, ולא ללכד את העם בדרך מלאכותית – דרך שגם לא תשיג את מטרתה וגם לדעתי תשעמם את קוראיי מכל קצות הקשת. [ספרי צדיקים – זה לא אני.]

כמובן שלא שעיתי לעצתם ה'טובה' אך בנוסף להערות הנרגשות הם גם ציינו שאני טועה לאורך כל הדרך בעובדות. להוכחת טיעונם הוסיפו ציטוטים ואסמכתאות ומקורות שונים ורבים. בדקתי שוב את מקורותיי אך עדין ביקשתי סמכות עליונה חזקה שתגיד אם אני צודקת או חלילה טועה. השם הראשון שצץ במוחי היה: יוסי שריד.

אם הוא יאשר את העובדות אני מוגנת אני רגועה אני יכולה להמשיך.

הרמתי טלפון.

כמובן חששתי, האם יענה לי ברצון או ימלמל משהו של אני עסוק וכדומה ונראה. קולו היה אוהד וקשוב.

סיפרתי לו שכתבתי ספר אודות הרצח. ספר שלראשונה מספר לנוער את האמת.

סיפרתי שפגשתי תלמידים מהשטחים שממש צעקו בוז! כששמעו את נושא הספר. [ואת זאת ציטט שריד במאמרו האחרון], סיפרתי עד כמה צעקות אלו חיזקו בי את ההחלטה להוציא את הספר בכל מחיר ובכל דרך. סיפרתי על המכתב שקיבלתי מהמתנחלים ושאלתי אם יסכים לקרוא אותו [מכתב ארוך ומלא קטעי ארכיון], להגיב ובעיקר להגיד לי האם יש אמת היסטורית בדבריהם.

יוסי שריד הסכים מיד. "שלחי," אמר.

למחרת היום – בשמונה בבוקר הגיעה השיחה. נדהמתי לשמוע את קולו.

"קראתי הכול." אמר בקולו הסמכותי: "אל חשש. את הולכת על קרקע בטוחה!"

היה זה המשפט האחרון שבו סיכם את שיחתנו.

"תודה." אמרתי. וחשתי הקלה עצומה. יוסי שריד איתי. אני על קרקע בטוחה!

לאחר שבוע  קראתי את מאמרו האחרון: ישראל אף על פי. מצאתי בו את עצמי. ביום שישי בבוקר עוד שלחתי לו מייל תודה. אך מעבר לכך חשתי בטוחה. אין עליי. לא יפחידוני. אני מוציאה את הספר!

מיספר שעות לאחר מכן, בערב שירה ישראלית, שמעתי שיוסי נפטר.

[פורסם בעיתון "הארץ" ב-7.12.15]

לאתר התמיכה בספר: http://goo.gl/pEskJg

אהוד: לא ברור לי על מה את מרעישה ומה לא ברור ברצח רבין ומה יש חדש לגלות עליו בספר לנוער? הרי כל הדברים האלה כבר סופרו לעייפה בהרבה אופנים, גם לנוער, ובייחוד חוזרים עליהם מדי שנה ביום הזיכרון להירצחו.

* * *

משה כהן

ירדת בעיניי, יצחק.

הופתעתי לשמוע את דבריו של יצחק הרצוג בכנס הגליל בהם הוא מסית את תושבי הגליל נגד ההתנחלויות בזו הלשון: "בגלל המתנחלים אינכם מקבלים את המגיע לכםץ"

זה מזעזע, ראש האופוזיציה מסית חלק אחד של העם נגד חלק אחר, עד כדי כך נמוך לרדת כדי לקדם אג'נדה פוליטית?

 יצחק הנכבד, בעיניי אין אתה מביא כבוד לראש משפחתך, הנשיא המנוח חיים הרצוג, שהיה אישיות ממלכתית ולאומית ממדרגה ראשונה, ולא עסקן מפלגתי קטנוני כמוך.

היה מתווך הוגן?

שר החוץ האמריקאי ניסה בשנים האחרונות להציג חזות של מתווך בלתי תלוי הבא להשכין שלום באזורנו.

אי משוא הפנים שלו היה מוטל בספק כל הזמן מאחר שהוא הטיל תמיד את כל האשמה לסכסוך על ישראל בכלל, ועל ההתנחלויות בפרט.

מאחר שתקופת כהונתו הולכת ומתקצרת ועליו להראות הישג כלשהו, איבד ג'ון קרי את אורך רוחו, הפסיק את העמדת הפנים, התייצב חד משמעית לצד הערבי, האשים את ראש ממשלתנו ודרש במפגיע לפרק את ההתנחלויות – ובא לציון ולכל האזור שלנו גואל. וזה כמובן חלום באספמיה שאינו מקובל עלינו מכול וכול.

מהערבים כמובן אין לו דרישות כלשהן.

עכשיו, כשנפלו המסכות, ונוכחנו לדעת ששר החוץ האמריקאי הוא לוחם כפייתי בהתנחלויות, ורואה בכך את חזות הכול, יודעים אנו בבירור עם מי יש לנו עסק וכיצד לכלכל את צעדינו. גם זה משהו. 

בואו לירושלים!

בעקבות גל הטרור פחתה התיירות לירושלים והעסקים נפגעו וירדו לשפל. לכן פונה אני אליכם אזרחי ישראל היקרים, בואו לבקר ולתור בירושלים שחוברה לה יחדיו. מובטחת לכם חוויה מרגשת, וכך תתרמו לחיזוק בירתה של מדינת ישראל. וזה חשוב לכולנו. תושבי הבירה מחכים לכם.

לא רוצים את דונלד!

לרגל ביקורו של המועמד לנשיאות ארה"ב דונלד טרמפ, משמיעים אנשים נאורים בקירבנו התנגדות לביקורו בשל מדיניותו האנטי מוסלמית. וזה טבעי, מאחר שהערבים מחרימים מי שמחרים את ישראל ומגינים על זכויותינו.

רגע, התבלבלתי, הפוך, הערבים קוראים, מסיתים, מפגינים להחרמת ישראל, ואף לחיסולה – אז מה לנו כי נלין על מי שיוצא נגד המוסלמים? אנו גם נחרים ידידים שלנו בארה"ב כדי להיות פוליטיקלי קורקט, לאמור – להגן על הצוררים שלנו? אז מה אם דונלד טרמפ הוא מועמד מוביל לנשיאות ארה"ב, ידיד גדול של ישראל? אז מה אם הוא עשוי להיבחר לנשיאות? לא כדאי לנו נשיא ידידותי בבית הלבן לשם שינוי?

נכון, אנחנו לא נרד לרמתם של הערבים, ניתן להם להסית נגדנו ולהחרים אותנו – ואנו נצא להגנתם.

סליחה, נראה לי הזוי ומזוכיסטי. כמה אפשר להתחסד?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

ערב לכבוד צאתו לאור של ספרה של חנה הרציג

ערב לכבוד צאתו לאור של ספרה של חנה הרציג: "המדיום באמנויות: סוגיות אסתטיות ותרבותיות", בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה – בתולעת ספרים, מאז"ה, 3 בינואר, יום ראשון, 19:30.

בספר פורשת ד"ר חנה הרציג תמונה רחבה של נושאים הקשורים  לשפת האמנויות: ספרות, אמנות פלסטית, תיאטרון, קולנוע, מוסיקה וצילום. מהי שפת המדיום ומה היא מאפשרת? מה ייחודי לאמנות מסוימת ביחס לאמנויות אחרות? על מה מוסבת התחרות עתיקת היומין בין הספרות לאמנות הפלסטית? מה משותף לציור, קולנוע ולצילום כאמנויות חזותיות? האם  המוסיקה היא שפת הרגשות?

אלה הן כמה דוגמאות לנושאים הנידונים בספר, מתוך פרספקטיבות אסתטיות מסורתיות בצד גישות מודרניות ופוסט מודרניות. זהו הספר הראשון בעברית הדן במכלול של אמנויות מתוך מגוון של פרספקטיבות.

השתתפו בכתיבה:

 פרופ' אפרת ביברמן: מדיום, דימוי וייצוג באמנות המאה העשרים: המהפך המודרני והפוסט מודרני.

ד"ר מיכל בן חורין: אמנות חברה ופוליטיקה בהגותם של תיאודור אדורנו וולטר בנימין. 

יישאו דברים:

פרופ' אפרת ביברמן, חוקרת בתחום התיאוריה של האמנות.

ד"ר עודד מנדה-לוי, חוקר ספרות ומשורר.

ד"ר מיכל בן חורין, חוקרת בתחומי מוסיקה וספרות.

מרדכי גלדמן, משורר, אמן פלסטי ופסיכולוג.

* * *

רות ירדני כץ

אין רגע דל

אין רגע דל במשטרה. הצמרת רועשת גועשת, זה מאשים את זה וזה מאשים את ההוא וההוא מאשים את הראש  שגם לו היו פרשות אהבים (והראש כבר לא שם ויש ראש חדש) שהגיב בנחרצות ״לא היו דברים מעולם.״ [הכול דיבורים יום ד׳]. צמרת המשטרה, שכבר לא נשאר ממנה צמרת אבל מה שנשאר ממנה – ממשיכים להתקוטט, להתלכלך, ללכלך, לנקום ולהרוס. אין אף אחד שם שמסוגל לאסוף אותם ולומר להם בערך כך:

״העם עייף מאיתנו ונמאס לו לגלות כמה אנחנו מושחתים והמוסר שלנו נמצא שם למטה ולא למעלה. כלומר כש'ההוא' מתעורר, השכל נרדם. רובנו בעסק, רובנו חטאנו, עווינו ופשענו. די. מספיק. יותר אף אחד לא מוציא מילה על האחר. ואם יש קצינות שטוענות שהתעמרו בהן לפני שנים שיגידו להן שילכו לעזאזל.״

אבל אין מי שיעשה את הסדר הזה והם הבכירים ממשיכים לזרוק בוץ אחד על השני והנזקים גדולים.

שתי טיפות דבש. שני שירים שהם סטנדרטים בג׳אז זכו להרבה ביצועים. הראשון הוא: ״תה לשניים״  TEA FOR TWO  ו"מותק, קר בחוץ". Baby its could out-side  – שני שירים שכמעט כל זמר ג׳אז מפורסם הכניס אותם לרפורטואר שלו. אתעכב על ״תה לשניים״. סטפן גרבלי ויהודי מנוחין, שני כנרים שונים לא מהעולם הזה, שהשתעשעו שנים בנגינה משותפת בעיקר ג׳אז, ניגנו את ״תה לשניים״ ורואים על הפנים ואת העיניים ואת החיוכים שהם מעבירים אחד לשני כמה הם מתענגים ונהנים. הכל ביוטויב.

חג שמח.

* * *

מנחם רהט

נס פך-שמן מודרני

מה המשותף לנס מאגר הגז שבקרקע הים, ולנס פך השמן של החשמונאים?

בשני המקרים מדובר באנרגיה שבגדר נס לאומי!

איזה מזל שבעת מציאת פך השמן הטהור בידי החשמונאים בבית המקדש, בכ"ה בכסלו ג'תרכ"ב, לא היתה למשפחת החשמונאים אופוזיציה אנטי יהודית ואנטי לאומית.

אילו היתה כזו, היא היתה יוזמת מן הסתם הפגנות קולניות כנגד השימוש בפך הקטן, ששמונה ימים שַמְנו נתן. אילו היתה אופוזיציה כזו, היא היתה ממציאה ק"ן טעמים כדי למנוע הדלקת המנורה מחדש, ובלבד שהנס האנרגטי לא יירשם לדורות על שמם של החשמונאים.

כמו נס פך השמן בבית שני, שיצר אור ואנרגיה, יש מאַין, זכתה מדינת ישראל לנס פך שמן מודרני, באותו תחום של אור ואנרגיה. כמויות אדירות של גז טבעי שנתגלו בקרקע הים התיכון, עשויים לספק למשק הישראלי כמויות דימיוניות של מטבע זר, שיברא כאן גן עדן כלכלי: ישדרג את תחומי הביטחון, החינוך, הבריאות, התחבורה, וכל השאר. יוריד את רמת המיסוי המוטל על הציבור, וישביח את איכות החיים ורמת החיים במדינת היהודים. ממש נס פך שמן של ימינו.

אבל לממשלת ישראל יש כיום, בניגוד לימי החשמונאים, אופוזיציה פופוליסטית, חלקה פרלמנטרית וחלקה שמאלנית קיצונית הממומנת ממקורות עויינים בחו"ל, אשר חותרת בכל דרך לטרפד את מיתווה הגז (אף שהממשלה והכנסת כבר אישרו אותו, אבל האופוזיציונרים עדיין תולים יהבם על בג"ץ).

הטענות שבפי האופוזיציונרים, כולן שמן זית זך, ובראשן הטענה שמדובר בשוד הקופה הציבורית, ובחמדנותם של הטייקונים המניחים יד על משאב לאומי, ושאר נימוקים פופוליסטיים עבשים.

עד שחשפו השמאלנים עצמם, בביטאונם 'מולד', את מטרתם האמיתית: להחליש את מדינת ישראל. המרצע יצא מן השק בגיליון האחרון של 'מולד', שחשף את ארבעת הנימוקים שמאחורי המאבק הפסבדו חברתי, לטירפוד עיסקת המילניום:

1. "המיתווה משרת את תכנית הימין לסיפוח השטחים".

2. המיתווה מחזק את כלכלת ישראל.

3. המיתווה מסכל אפשרות הפעלת לחץ כלכלי וחרם על המדינה: "יצואניות אנרגיה לעולם אינן מוחרמות."

4. השפע הכלכלי מנציח את שלטון הימין.

הבנתם את זה? השמאל מוטרד מן החשש, שמיתווה הגז יחזק את ישראל. השמאל החולני מעדיף ישראל חלשה, כנועה ומתרפסת. מבחינתם, שיישרף המועדון, בנוסח המיתחזָה המרשעת ממשפט שלמה: 'גם לי גם לך לא יהיה.'

למרבה המזל הציבור אינו שותף למחאתם. רק קומץ שמאלנים מקצועיים, שאינם מסוגלים להעביר מנדט אחד לכנסת, מפגינים באדיקות נגד המיתווה. הציבור הרחב קולט בחושיו הטבעיים, שהמיתווה הוא פך השמן המודרני. הציבור מבין שלא סביר שבמדינה מתוקנת יידרש מאן דהוא שהשקיע מיליארדים בפרוייקט כלשהו – להיפרד ממנו כאשר הוא מבשיל ומניב פירות, מה גם שאזרחי המדינה יזכו למבול של דולרים שיניב הגז, באמצעות מיסוי של מיליארדים.

מישהו מעלה על הדעת, שיופקעו יבוליהם המשובחים של הקיבוצים היושבים על קרקע הלאום, רק מפני שהיבול הושג בזכות 'משאב ציבורי'?

סוף דבר, מיתווה הגז טוב לישראל, ורע לשמאל הפסבדו קומוניסטי, דורש רעתה של המדינה, המסתייע בכספים אירופים אנטישמיים.

* * *

תקוה וינשטוק

"עץ הספודילה" ליעל מדיני

דני הוצאת ספרים

עץ הספודילה" הוא ספר ילדים שהופיע השנה ובו שלושה סיפורים מחיי ילדים. הספר מנוקד, כתוב באותיות גדולות ומיועד לבני 8-11 , אבל גם אני נהניתי ממנו.

"אני קודם!" מספר על עמליה מכיתה אל"ף, שעל כל ניסיון שערכה המורה, למשל שימוש בחשבונייה של חרוזים על מוטות שרווחה פעם – הכריזה מיד:" אני קודם!" – תמיד נדחפה בלי נימוס להיות ראשונה, והילדים לא רצו להתחבר אליה. הילדים חושבים שדרוש תור – אז אין מריבות ויש שיוויון.

גם עמליה יודעת שהתור חשוב ובכל זאת היא מתפרצת. אך המורה רואה שעמליה מקשיבה בעיניים נוצצות לסיפורים ומוכנה תמיד להגיש עזרה והיא מקווה שעוד תשתנה לטובה.

רונן הלומד בכיתה של עמליה חלה בצהבת. הילדים  הלכו לחדר האחות לקבל חיסון נגד המחלה והיו מפוחדים מאוד. המורה היתה הראשונה לקבל את החיסון. כולם ראו שהזריקה אינה מכאיבה – והמשיכו לפחד. כששאלה המורה "מי  עכשיו?" – לא היה מתנדב. המורה העבירה את עיניה על הילדים נעצרה בעמליה ושאלה בלחישה: "מי קודם?" – פרצה עמליה בקריאה רמה וזינקה לאחות: "אני קודם!" – משקיבלה עמליה את החיסון העזו הילדים לגשת לאחות. ה"אני קודם!" של עמליה שימש הפעם דוגמה.

בסיפור "יום כיף" יוצאים ההורים ליום כיף ועל בתם דפני לבחור: להצטרף אליהם או ללכת לסבא וסבתא. דפני יודעת מהניסיון מה יהיה. ההורים הולכים למוזיאון, לא מעניין אותה, ממשיכים בארוחה לא טעימה ואחר כך קניות והתלבטויות ולבסוף קונצרט משעמם – ודפני בוחרת בסבא וסבתא. לא משהו מיוחד, אך זה הרע במיעוטו.

דפני עזרה לסבתא בבישול ובתיקון גרביים וסבא לוקח אותה לחורשה שם כורתים פועלים עץ. סבא מסביר את התועלת שבעצים אבל הפועל אומר שהעץ חולה ואם לא ייכרת ידביק במחלה עצים  אחרים. סבא רואה זוג ציפורים מתעופף מעל צמרת העץ, מנתר בין הענפים, נעלם ביניהם ועד מהרה פורח לבלי שוב. הוא מבחין בקן בין הענפים ומבקש מהפועלים להורידו בזהירות. הקן הריק מועבר בתהלוכה חגיגית לגינה של סבא, וסבתא כבר מכינה  פרורים לציפורים שתבואנה לקן – ודפני זכתה  ליום כיף נהדר!

"עץ הספודילה" שהספר קרוי על שמו הוא עץ שמוצאו ממקסיקו  ופריו "גדול כמעט כתפוז וטעמו כשל פודינג ואגס." עיקר הסיפור – הידידות בין גדי בן השש ובת-שבע שהיא בת שבעים.

בת-שבע, אישה מקסימה שלשונה מיוחדת, מבקשת רשות מהוריו של גדי נחמדי – כך  היא מכנה אותו – לעשות גינה בחצר המשותפת להם ולה, ומקבלת את הסכמתם. בת-שבע גדלה במושבה על הכנרת ואהבה לחרוש ולזרוע. לרגל עבודת בעלה עברה לעיר וסבלה מהיעדר חלקת אדמה לעיבוד. עתה זכתה לחלקה וגם לילד שנלהב לסייע לה. העבודה כבר קשה לה, ופועל מכשיר את השטח לעיבוד, ובת-שבע מגדלת ירקות למאכל, לא דשא לנוי.

כדבריה: "בארצנו המים יקרים ועל כל טיפה להביא תועלת."

תקוותה – להגשים את חלומם של הוריה לגדל עץ ספודילה. הוריה לא זכו לכך – הספודילה לא יובא אז. עתה מגיעים שתילי הצמח הזה לארץ ובת שבע מזמינה שתיל. הגעתו היא חג לה ולגדי. היא כבר מתקשה במדרגות, אף על פי יורדת בת-שבע שלוש פעמים ביום לחזות בהתפתחות הספודילה שלה. אבל היא נחלשת מאוד ובנה מכניס אותה לדיור מוגן. גדי בא עם הוריו לבקרה ומביא לה מתנה: הפרי הראשון שהצמיח עץ הספודילה, פרי ששניהם ציפו לו בכיליון עיניים.

יעל מדיני, מחברת הספר, היא סופרת ותיקה שפרסמה עשרות יצירות לפעוטות, בני נוער וגם שני רומנים ונובלה למבוגרים. כתבה שירים, סיפורים קצרים, נובלות ותסכיתים ל"קול ישראל". יצירותיה התפרסמו במדורי ספרות בעיתונים ובכתבי עת ותורגמו לאנגלית. ספרה "הילד שלא הכרתי" זכה בפרס זאב ובפרס "יד ושם". גרסת כתב היד של "עץ הספודילה" זכתה בפרס אקו"ם לעידוד היצירה ב-2012. מדיני היא בעלת בי.אי. בספרות אנגלית  מהנטר קולג' בניו יורק ומ.א. בפסיכולוגיה חינוכית בניו יורק יוניברסיטי. במלחמת העצמאות שירתה בגדוד השישי בפלמ"ח והיתה חברת קיבוץ צרעה. היא נשואה לפסיכולוג גדעון מדיני ואם לבן ולשתי בנות.

יעל מדיני היא בתו של משה שרת, שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני של  ישראל. ביום עיון ל"משה שרת, המדינאי והאדם" שהתקיים ב"יד בן צבי" ביולי 2015 נתבקשה לדבר על "משה שרת פנים וחוץ."

 כי אביה אדם חשוב גילתה בגיל חמש. בחג השבועות הביאו כל ילדי הגן טנאי ביכורים  לבית גדול ועל המרפסת שלו ראתה כמה אנשים ביניהם אבא. מה הוא עושה שם?

"אבא היה נמרץ וחרוץ," סיפרה יעל ביום העיון. "מוכן תמיד לפרש ולהסביר ומאוד דומיננטי. על פיו יישק דבר. הפרטים המרכיבים משפחה – מרשימות למכולת עד הליכה לרופא שיניים – טופלו כמובן בבית אך היו טפלים לעיקר –מימוש החזון הציוני, ידיעת השפה העברית, תור הזהב של עם ישראל בספרד, ספרות ההשכלה ודור התחייה, קריאת ספרות ולימוד מוסיקה – למדתי מוסיקה שנים רבות – חברות בתנועת נוער והגשמה בחיי קיבוץ.

   "בגיל צעיר עברנו מתל אביב לירושלים. כבנים לאנשי מפא"י היינו אמורים ללמוד בבית החינוך לילדי עובדים אבל  נשלחנו לבית הספר העממי של הגימנסיה העברית בירושלים. אבא אמר שבשני נושאים אינו סומך על בית החינוך ההסתדרות – על רמת המסורת של הנושאים היהודיים ועל רמת האנגלית, וכן  על  חוסר הדיסטנץ, כך התבטא, בין מורים לתלמידים.

"האחד במאי עורר מחלוקת. היה ברור שאבי מזדהה עם בית המדרש של ההסתדרות, עם זאת הכריז במפורש שהדגל האדום אינו דגלנו והסתייג מהאינטרנציונל. רק על תרגומו לעברית בידי  שלונסקי גמר את ההלל – המילה 'כתרומה,' אמר, מתחרזת כראוי עם 'עולמנו אז נקימה" – וכדי שלא נשיר כעמי ארצות הסביר לנו את השיר אבל  לא הרשה לנו לבטל למודים ביום זה. בבית החינוך היה זה יום חופשי מלימודים, אך בבית הספר הבורגני שלנו למדו. כמה קינאנו בחברינו מתנועות הנוער שצעדו בסך והקשיבו לנאומים המפוצצים ובסוף שרו את התקווה, תחזקנה והאינטרנציונל.

"שנה אחת הוזמן אבי לשאת דברים באחד במאי והתלבט מאוד. הוא ידע איזה יוקרה ציבורית מהווה הבמה הזאת. לבסוף חזר מרוצה. הוא ניצל  את הבמה לומר דברים שעמדו אז בראש סדר היום שלו: ההתנדבות לצבא הבריטי. 'הנוער אתך!' אמרו לו.

  "ארוחת הצהריים היתה 'מוסד' בבית. אבא היה בא הביתה, מסיר את  המקטורן והעניבה, נועל נעלי בית וכולנו התיישבנו סביב השולחן והיה ברור שהוא יושב בראש. שלושתנו (ליעל שני אחים: יעקב-קובי וחיים, והיא בין שניהם) – התבקשנו לתת דו"ח מפורט על הלימודים ושיעורי הבית שקיבלנו. במקרה של חיבור סקר את הכתוב כהרף עין, בדק את תיקוני המורים ואמר לי: 'יש לך מזל! מורה ששום שגיאה אינה חומקת מעיניו!'

"אני דוקא לא חשבתי שזה מזל גדול...

"אסיפת ההורים היתה בסמכות אימא, אבל פעם הלך אבא לאסיפה להכיר את המורה לעברית ולאחר מכן אמר: 'עכשיו אני יודע שאת בידיים טובות!' – המורה היה יעקב יונה שאבי קרא את שמו במלעיל כמובן.

"מאבא קיבלתי את טבלת הניקוד של ה"א הידיעה, מתי קמץ ומתי סגול, שהכינו תלמידי גימנסיה 'הרצליה' לבחינה. עד היום אני נעזרת בה. 

"תקופה מסוימת קרא לנו בבקרי שבת מתוך ספר באנגלית, כשהוא מתרגם לעברית תוך כדי קריאה, על אימֵי המשטר הסטליניסטי, משפטי הראווה הרציחות. היתה אז מלחמת העולם השנייה וגבורת הצבא האדום נישאה בפי כל. גם בפינו, ולא גישרתי בין שני צידי המטבע. כעת אני מבינה: התקיימה אז בירושלים תנועה קומוניסטית שאנשיה היו ברמה שכלית גבוהה. אולי חשש שנצטרף אליה. לימים קראתי ב'מולד' את מאמרו 'הסוציאליזם במדינת ישראל כיצד?' והבנתי את גישתו, ידיעותיו והאופק הרחב שלו בנושא. מאידך, לא פעם דיבר על שני חללים בהשכלתו: התלמוד מזה ושייקספיר מזה.

"כשקיבל את מילון בן יהודה שיתף אותנו בפנינים מהמילון. הגיע לביתנו ספר חדש של יצחק שנברג-שנהר. אבא רשם על נייר מילים לא נהירות לו. בסיום הקריאה שלח מי מאיתנו לשנהר, שגר בסמוך, עם רשימת מילים שהסופר יסבירן, בעיקר מלים בארמית מעוברתת או שמקורן בתלמוד, אותו ים שלא ידע לשחות בו.

"ביום שישי היה בא אלינו מורה לערבית. חשוב היה לאבא להתעדכן בערבית המדוברת.

"במוצאי שבת נהג ללכת לסוכנות לאסוף את המברקים שהתקבלו בשבת. אם היינו פנויים מפעולות, הצטרפנו אליו. בדרך הרחיב את דעתנו בנושאים שונים. למשל, חוק הכלים השלובים. הוא ניחן בכישרון סיפור מרתק. ליד מגרש הטניס היינו ממריצים אותו לשחק. הוא היה מוכן, אם יוקף המגרש במסך אטום. הוא היה עובר על המברקים ואחר כך כותב מכתבים, אישיים-כמובן, לא סודות מדינה, אומר לנו להעתיקם ומציץ אם כתב היד ברור וישר, ויש רווח בהתחלת פסקה. הלכנו שבי אחרי דבריו, ואהבנו מאוד את שירת הצוותא שלו, שירי ציון, שירי עם, ביאליק וטשרניחובסקי ורחל, ושירי אחיו יהודה. הוא אסר עלינו לשיר לה לה לה... 'אינכם  יודעים את המילים, שירו את התווים...' היה אומר, בהנחה שכולם בקיאים בתווים..."

   יעל מדיני סיפרה על בית נעוריה עד להקמת מדינת ישראל וסיימה בשיחתה עם אביה כשהיתה בת  12: "המורה הטיל עלינו לכתוב חיבור חופשי. נועצתי באבי אבל אף נושא לא נראה לי. אמרתי לו: 'כשהמורה קובע נושא, החיבור על אחריותו. כשאני קובעת נושא – החיבור עליי. ואבי הגיב: 'ככה אני מרגיש לגבי המדינה העברית שאנו כל כך רוצים בה. כשתהיה בידינו אנחנו נהיה אחראים בעדה. מה נעשה בה?'"

* * *

בימת מופעי הספרות

הנשים של בורלא

מופע ספרות מיצירתו של יהודה בורלא

עורך ומנחה: מאיר עוזיאל

בהשתתפות: רמי ברוך, אסתי קוסוביצקי, איציק גבאי, יפתח קמינר ועוד.

שירה: האחים צנחני

צוותא, יום שני, ט"ז בטבת תשע"ו, 28-12-2015 בשעה 20:30

בורלא הוא סופר בן לילידי הארץ דורות רבים. מתוך רקע חייו הוא כותב בצורה מרתקת על גיבריו בני הקהילה היהודית-ספרדית האצילה. הוא כתב גם על חיי הבדואים, גם על החיים תחת השלטון התורכי וגם על המפגש של יהודי המזרח עם העולם החדש שהביאו העולים מאירופה. זוהי ספרות כובשת ואיכותית. במרכז רבים מן הספרים של בורלא עומדת דמות אישה והמתח שבינה לבין העולם הגברי. כך בספריו רכי המכר "אשתו השנואה", "עלילות עקביא", "נשים" וכך גם בהרבה יצירות אחרות שלו. ביאליק כתב לו אחרי קריאת ספרו "נפתולי אדם": "ביום שבא לידי בלעתיו כולו. אכן יודע אתה לספר." ברנר כתב לו אחרי קריאת סיפורו הראשון: "לך וכתוב, כי בעל כשרון אתה." אלתרמן כלל אותו בחוגו הקרוב.

יהודה בורלא, מחשובי הסופרים הישראליים, אקטואלי מאוד היום. במופע ספרות זה נטעם מיצירתו הגדולה בהגשה אמנותית של מיטב האמנים והשחקנים.

להזמנת כרטיסים: קופות צוותא: 03-6950157

או באינטרנט באתר צוותא:

http://tzavta.co.il/EventPage.aspx?id=257

מחיר 90 ₪. למקבלי הודעה זו: 60 ₪ בלבד.

(נא לציין בקופה או להקיש באתר קוד הנחה 708)

להצטרפות לקבלת מידע שוטף על מופעי "בימת מופעי הספרות"

כיתבו למייל: oumeir@gmail.com

* * *

אמנון בי-רב

שתי אימהות

רומאן

היום התשיעי

השמיים עדיין היו כחולים בהירים והשמש מלמעלה היתה חמה ונעימה, אבל אובך אפרורי נישא באוויר וגרם לצריבה קלה בעיניים. הרוח שבאה מכיוון צפון מערב הניעה בחוזקה את צמרות העצים והמוני עלים מצהיבים נשרו ארצה עם כל משב פתאומי.

גם מזג האוויר היה קריר יותר והערב החל לרדת מוקדם מתמיד.

מילי מירון סיימה להשקות את העציצים מסביב לאבן של גלי, ועכשיו עמדה כשמטאטא קטן בידה ואספה את העלים היבשים שהצטברו בפינות.

"כשיגיע החורף, אני אפסיק לבוא הנה כל יום," אתי בן-שושן הוסיפה לדבר, כאילו לעצמה. "אני יודעת שזה יהיה קשה לי לשבת בבית ולחשוב שרועי שוכב פה לבד, בקור, בגשם, אולי בבוץ. ארון העץ הזה הרי לא יכול להגן עליהם מפני שום דבר. אני זוכרת, שכשהכניסו את הארון לתוך הבור והתחילו לכסות אותו, חשבתי כמה זה נורא לשכב בתוך האדמה ולהיות מכוסה בכמות כל-כך גדולה של עפר וחול..."

היא הצטחקה, אבל עיניה נשארו רציניות.

"אני מדברת ממש שטויות, נכון?"

מילי מירון הביטה בה בעיניים רכות.

"שום דבר מכל מה שאנחנו מרגישות, הוא לא שטויות," אמרה בשקט, "מותר לנו לחשוב, ולהרגיש, ולדבר ולהגיד כל מה שבא לנו. אף אחד לא יכול להגיד לנו מה לעשות, או איך ואיפה וכמה ומתי לעשות, או לדבר, או אפילו לצחוק ולבכות. אנחנו הרי באות הנה רק כדי להיות עם הילדים שלנו. אז מה חשוב למישהו מה באמת עובר עלינו כאן."

"את צודקת," אתי בן-שושן משכה בכתפיה ושלחה מבט ארוך אל האותיות של רועי, "אבל בחורף אני נורא סובלת מקור. לפעמים, אם אני לא נזהרת, קופאות לי קצות האצבעות ונהיות כחולות כאלו. אפילו אם אני לובשת כפפות עבות, או גרבי צמר, נורא קר לי. לכן אני חושבת, שכשיתחיל להיות באמת קר, אני לא אוכל לבוא הנה כל יום."

מילי מירון שתקה.

"במקום זה, אני אוכל לשבת בחדר של רועי ולחשוב עליו. את יודעת, כשאני יושבת שם, לפעמים אני מרגישה כאילו אני יושבת פה. שני המקומות האלה הם הכי קרובים אליו."

מילי מירון המשיכה לשתוק.

"אבל בינתיים," היא כאילו התעוררה ובעיניה היה ניצוץ של התלהבות, "אתמול בערב ראובן הציע לי שנקפוץ לסופשבוע בחו"ל. רק שנינו. בלי שום מחויבויות, בלי תוכניות, אולי אפילו בלי טיולים ובלי לשכור מכונית. סתם להיכנס למלון חמישה כוכבים, הכי מפנק שיכול להיות, ולהתנתק קצת מהכול. מהבית, מהעבודה, מהשכנים, מהחברים, מהאווירה הזאת, וגם מכותרות העיתונים שמודיעות על עוד היתקלויות ועל עוד נפגעים בדרום לבנון."

"זה יכול להיות נפלא," אמרה מילי מירון.

"גם אני חושבת ככה. אבל הכי נפלא הוא, שראובן בעצמו הציע את זה. היוזמה היתה כולה שלו. והאמת היא, שלא חיכיתי לשמוע ממנו הצעה כזאת. מצב הרוח שלו בזמן האחרון לא היה משהו, ולכן נורא שמחתי לשמוע את זה ממנו. מובן שמיד הסכמתי ומרוב שמחה אפילו נתתי לו נשיקה."

"אני שמחה בשבילך."

אתי בן-שושן שלחה אליה מבט שואל.

"לכם לא בא לפעמים לעזוב הכול לכמה ימים ולחפש פינה שתהיה רק של שניכם? משהו ממש מנותק, רחוק ואחר, שיכול לשפר קצת את מצב הרוח ולשנות את השיגרה הזאת, שכול מה שיש בה זה עוד פעם עבודה ועוד פעם מתחים ועוד פעם בעיות ועוד פעם זיכרונות..."

"אני לא חושבת ששינוי של מקום ישנה את הזיכרונות שלי."

"נכון, לא את הזיכרונות, וגם לא את הגעגועים, אבל את כל היתר – ודאי שכן."

"ייתכן," מילי מירון הניעה את ראשה בעייפות, "אבל בשלב זה, אני לא רואה את אבירם מתלהב מתוכנית כזאת."

"ניסית להציע לו?"

היא הניעה את ראשה מצד לצד.

"תנסי. אני אומרת לך שזה יכול להיות חשוב לשניכם."

מילי מירון חייכה אליה.

"מתי אתם נוסעים?"

"יכול להיות שכבר ביום חמישי הבא. או אולי בזה שאחריו. בכל זאת, כמה שיותר מהר, לפני שיתחיל להיות קר מדי."

"כבר החלטתם לאן בדיוק תסעו?"

"ראובן הציע את תורכיה וזה בהחלט נראה לי. העיקר שלא לנסוע למקום רחוק מדי. אני הייתי רוצה לאיסטנבול, כי בעיר גדולה יש יותר לאן לצאת מהמלון, ולטייל, ואפשר גם לעשות קניות, אם כי בזמן האחרון זה לא בדיוק בראש שלי."

"יופי של עיר," אמרה מילי מירון.

"הייתם שם?"

"כן," היא הינהנה, "הרבה לפני שגלי נהרג. אני חושבת שהוא היה אז בן חמש עשרה, ואורנה היתה בת שמונה. אימא שלי באה לשמור עליהם ואנחנו נסענו לטיול מאורגן של שלושה שבועות בתורכיה. נורא נהנינו. זוהי ארץ מרתקת, עם המון מקומות יפים. אבל מובן שאיסטנבול היא העיר הכי יפה והכי מעניינת בתורכיה. מאוד תיהנו שם."

"אני מקווה," אמרה אתי בן-שושן.

"אני בטוחה."

"ויש שם מה לקנות?"

"תלוי מה את מחפשת," מילי מירון לא נשמעה נלהבת, "אם את אוהבת זהב, יש שם שוק זהב מדהים. אחד העשירים ביותר והכי גדול שראיתי."

"אני שונאת זהב," אתי בן-שושן עיוותה את פניה.

"גם אני."

"ומה עוד?"

"אני קניתי שם מעיל עור יפהפה. אפשר למצוא שם המון מציאות, ממש בזול. אבל הדברים הטובים באמת הם די יקרים, אם כי עדיין הרבה יותר זולים מאשר אצלנו. יש להם חנויות ענקיות למוצרי עור. תוכלי לקנות לעצמך כפפות מעור ויותר לא יקפאו לך האצבעות."

"רעיון טוב," היא חייכה לעצמה.

"אבל חבל לבזבז את הזמן על קניות," עכשיו מילי מירון נשמעה נלהבת הרבה יותר, "יש שם המון מה לראות. מוזיאונים ומסגדים ושווקים ונופים והמון המון אנשים מעניינים."

"הם מוסלמים, נכון?"

"כן. רובם."

אתי בן-שושן הרצינה לפתע.

"ומה המצב שם מבחינה ביטחונית?"

"אין לך מה לדאוג. לגמרי שקט שם. בשנים האחרונות היחסים בין ישראל ותורכיה הם מצוינים. וחוץ מזה, התורכים מתייחסים לתיירים עם המון כבוד והם מכניסי אורחים מאוד אדיבים."

אתי בן-שושן הניעה את ראשה בספקנות.

"לא הייתי רוצה להגיע לשם ולראות מטוסי-קרב עם פצצות עוברים מעל הראש שלי."

"את יכולה להיות שקטה," הבטיחה לה מילי מירון, "תסעו, תיהנו ותראי שלא תצטערי אפילו לרגע."

"ו..." היא היססה, "לא היית רוצה להצטרף אלינו?"

"אני?"

"שניכם."

"אני לא חושבת."

"מדוע, בעצם?"

"אמרתי לך, אבירם לא בדיוק במצב-רוח לנסיעה כזאת."

"אולי תנסי להציע לו?"

"וחוץ מזה..."

אתי בן-שושן נעצה בה מבט מסוקרן.

"וחוץ מזה, אנחנו רוצים להיות עכשיו כמה שיותר עם אורנה. היא מתגייסת בעוד שבועיים ומאוד חשוב לנו להיות איתה כמה שיותר."

"אני מבינה."

"האמת היא, שאני די חוששת ממה שיהיה אחרי שאורנה תתגייס. עד עכשיו היינו שלושה בבית וזה יותר אנשים, ויותר צילצולי טלפון, ויותר חברים, ויותר ארוחות משפחתיות ויותר הכול. ברגע שהיא תעזוב את הבית, נישאר שנינו לבד. באיזשהו מקום, המצב הזה די מפחיד אותי."

"אבל היא ודאי תשרת במקום קרוב ותבוא כל יום לישון בבית."

"אני לא כל-כך בטוחה," מילי מירון דיברה לאט, כמחשבת כל מילה, "התוכניות שלה אחרות לגמרי. היא רוצה להיות כמה שיותר קרבית. לא מזמן היא אמרה שאולי תהיה מדריכה בשיריון, או אפילו טנקיסטית בעצמה."

"ואתם תרשו לה?"

"אנחנו לא יכולים לאסור עליה."

"מדוע?"

"מפני שתמיד חינכנו אותה להיות פעילה ומעורבת ואיכפתית. ועכשיו, כשהיא רוצה להגשים בעצמה את כל מה שהיא למדה מאיתנו, אנחנו לא יכולים לבוא ולהגיד לה: 'זהו, עד כאן, אנחנו לא מרשים לך ללכת לשיריון.' היא תשאל למה ולא תהיה לנו תשובה."

"ודאי שתהיה לכם תשובה," אתי בן-שושן נשמעה תקיפה והחלטית, "הרי כבר איבדתם בן אחד. בהחלט מותר לך להגיד לבת שלך: 'גבירתי הצעירה, את היחידה שנשארת לנו. בבקשה, התרחקי מכל הסכנות של מישחקי המלחמה האלה. רוצה לשרת בצה"ל? יופי, אבל קרוב לבית.'"

מילי מירון חייכה.

"זה לא הולך ככה," היא אמרה.

"למה?"

"מפני שהיא כבר לא ילדה קטנה. היא בת שמונה-עשרה. היא עברה בדיוק כמונו ויחד איתנו את הזעזוע והכאב והאבל כשגלי נהרג. ואם היום היא רוצה להיות כמוהו, אנחנו לא יכולים לבוא ולהגיד לה 'לא'."

"ואפילו לא תנסו לבקש אותה?"

מילי מירון חייכה שוב והניעה את ראשה מצד לצד.

"ממש לא," אמרה.

"אם כך, אני ממש לא מבינה אותך."

"אני בטוחה שאת מבינה."

"בסדר. אני כן מבינה. אבל את לא חושבת שצה"ל בעצמו צריך לאסור עליה ללכת לחיל קרבי? הרי ברגע שייוודע להם שאח שלה נהרג, והם יודעים את זה, תאמיני לי, הם מיד צריכים לשלוח אותה חזרה הביתה, או לפחות לקריה. זה צריך להיות המקום שלה."

"לא," מילי מירון דיברה כמעט בלחש ועיניה כוסו בדוק מצועף ונוצץ, "המקום שלה צריך להיות זה שהיא רוצה להיות בו."

"את אישה מוזרה," אמרה אתי בן-שושן, "חזקה, אבל מוזרה."

משלא קיבלה תשובה, שאלה:

"ומה אבירם חושב על זה?"

"אני מניחה שהוא חושב כמוני."

"רק מניחה?"

"קצת קשה לי לדבר איתו על כך בגלוי, מפני שמהר מאוד השיחה תחזור לגלי ולא הייתי רוצה למשוך אותו לדבר על זה בהקשר לאורנה. נראה לי שהוא מבין בדיוק כמוני שלאורנה יש אתגר שהיא רוצה לעמוד בו, ואין סיבה שההורים שלה ינסו לשכנע אותה לא לעשות את זה."

"ואם הוא חושב אחרת, אבל גם הוא לא רוצה למשוך אותך לדבר על זה?"

מילי מירון זקפה את ראשה.

"הוא יודע שאיתי הוא יכול לדבר על הכול. הרי אני היא זו שבדרך-כלל מנסה לדובב אותו עליי ועליו ועל אורנה ועל גלי."

היא דיברה בביטחון עצמי, כמנסה לחזק את עצמה:

"לא. אני בטוחה שהוא מקבל את התוכניות של אורנה בדיוק כפי שאני מקבלת אותן. לכולנו ברור שהיא תעשה מה שהיא רוצה ואיך שהיא רוצה. אנחנו רק נעמוד לצידה ונעודד אותה. זה כל-כך מובן מאליו ומתבקש מעצמו, שפשוט אין כל-כך על מה לדבר."

*

אחר-כך הן שתקו והביטו כל אחת על האבן שלה.

מדי פעם קמו, מתחו את איבריהן, עשו סיבוב קצר וחזרו למקומן. פה ושם ניגשו לאחד העציצים ובדקו את התפתחות הצמחים שבהם. בין לבין, העבירו יד מלטפת על לוח השיש, כאילו רק כדי לגעת.

"את יודעת," אתי בן-שושן החלה לדבר לפתע ומילי מירון כמו הופתעה והרימה את ראשה בבהילות, "לא פעם חשבתי לעצמי, שבעצם, אני סתם מבזבזת את החיים שלי. לא עושה כלום יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה."

מילי מירון שתקה.

"אני אומרת את זה, מפני שלפני כמה ימים ביקר אצלנו ידיד ותיק, שמזמן לא ראינו אותו. הוא עומד בראש ארגון מתנדבים שמנסה לעזור לילדים חולים ונכים. יש אנשים כאלה, שבמקום לדאוג רק לעצמם ולרוץ מהבוקר עד הערב אחרי כסף ועוד כסף, הם מנסים לעזור ולעשות טוב לאנשים אחרים. בלי חשבון, בלי התחשבנות, מובן שבלי תשלום."

היא הירהרה לעצמה והמשיכה:

"אחרי שהוא סיפר לי על פעולות הארגון שלו, חשבתי שבעצם, גם אני הייתי יכולה להתנדב לפעילות כזאת. הרי יש לי את כל הזמן שבעולם. אני לא זקוקה לפיצוי כספי. יש לי מכונית שעומדת לרשותי, ויש לי גם מרץ לעשות דברים. ואני חושבת שקצת תוכן בחיים וקצת סיפוק, בכלל לא היו מזיקים לי."

עיניה היו נעוצות באותיות של רועי.

"אז למחרת התקשרתי אליו ושאלתי אותו אם יוכל למצוא לי מקום ותפקיד כלשהו במסגרת הארגון שלו. ולא תאמיני, הוא כל-כך שמח לשמוע אותי. מיד נתן לי תשובה חיובית ואמר שאנשים כמוני הם המתנדבים המסורים ביותר, מפני שהם יודעים מה זה לתת ומה זה לקבל. לא שבדיוק הבנתי למה הוא מתכוון במילים 'אנשים כמוני', אבל אני מניחה שהוא חושב, כמו אחרים, שהורים שכולים הם אנשים מיוחדים במינם."

"ייתכן," הסכימה מילי מירון.

"בכל אופן, אתמול נפגשנו והוא הציע לי כמה תפקידים במסגרת הארגון שלו. בין השאר, להסיע ילדים נכים ממקום למקום, לעזור להם בלימודים ובהכנת השיעורים, לנהל מועדון של ילדים נכים, שלשם הם באים לבלות כמה שעות בכל יום, וגם להקריא סיפורים לילדים קטנים, וגם ליותר גדולים, שרתוקים לכיסאות גלגלים ולפעמים אפילו לא יכולים להחזיק ספר ביד."

על פניה היה חיוך מלא אור ומילי מירון הביטה בה בעיניים שואלות.

"וזה מה שהכי תפס אותי," היא אמרה בהתלהבות, "תארי לך, שבכול יום, במשך שעתיים או שלוש שעות אחר הצהריים, אני אשב במועדון עם חמישה או עשרה ילדים שיושבים על כיסאות גלגלים, ואקריא להם סיפורים. כל מיני סיפורים. יש להם ספרייה די גדולה ואוכל לבחור מה שארצה, או אולי אפילו מה שהם ירצו. סיפורים, שירים, אגדות..."

"זה נפלא," חייכה אליה מילי מירון.

אתי בן-שושן אמרה בקול נמוך:

"אני זוכרת שכשרועי היה קטן, הייתי יושבת איתו שעות ומקריאה לו סיפורים. הוא נורא אהב להקשיב. בדרך כלל הוא היה די שובב ופרא אדם, אבל כשאמרתי לו: 'בוא, ילד, אני אקריא לך סיפור' – מיד היה עוזב את כל הצעצועים שלו, מפסיק להשתולל, מתיישב על ידי ושוכח הכול. ואז הייתי מתחילה להקריא לו, סיפור אחרי סיפור, ובכול פעם שהייתי גומרת להקריא סיפור, הוא היה אומר 'עוד סיפור' ואני הייתי מתחילה לקרוא סיפור חדש. וככה לפעמים שעה או שעתיים ואפילו יותר. עד שבסוף הוא היה נרדם, ואני הייתי לוקחת אותו למיטה ומשכיבה אותו, ונותנת לו נשיקה ואומרת לו לילה טוב, אבל הוא כבר היה ישן ולא היה שומע שום דבר."

מילי מירון שתקה.

אתי בן-שושן ניגבה את זוויות עיניה במטפחת קטנה.

"אחר-כך, כשהוא גדל, הוא היה תולעת ספרים אמיתי. היה בולע חמישה ספרים בשבוע. כמעט כל יום היה הולך לספרייה ומביא עוד ועוד ספרים. לפעמים הייתי מוצאת אותו באמצע הלילה שוכב במיטה שלו, כשמנורת הלילה דולקת, והוא קורא. הייתי צריכה להילחם איתו שיכבה את האור וילך לישון, כדי שיהיה לו כוח לקום למחרת בבוקר."

מילי מירון שתקה.

"את יודעת, פעם, באחד מימי ההורים, המורה שלו אמרה לי שיש לו כישרון מיוחד במינו בכול מה שקשור לספרות. הוא כתב חיבורים מרתקים וקיבל עליהם ציונים מצויינים. בכול המסיבות בכיתה הוא היה זה שכתב את המערכונים ואת כל הקטעים שהקריאו התלמידים. מאוחר יותר, כשהתחיל לכתוב גם שירים, חשבתי שאולי זה יהיה הכיוון שלו בחיים. סופר, או אולי משורר..."

"כן," אמרה מילי מירון, "ככה זה."

אתי בן-שושן הביטה אל האותיות המרובעות ולחשה:

"בחיים לא תיארתי לעצמי, שהשירים שחיבר יתפרסמו בספר הזיכרון שלו."

*

רעש של טפיפות רגליים על האבנים המרוצפות גרם להן לשאת את עיניהן לעבר הקולות, והן ראו כמה עשרות אנשים מתקרבים. הם צעדו בקבוצה אחת, קרובים מאוד לזה לזה, צפופים, כאילו היו מנסים לתמוך אחד בשני. המדרכה לא היתה רחבה מדי ולכן הם התקדמו בשלשות או ברביעיות.

בהתחלה, בשתי השורות הראשונות, הלכו הצעירים יותר. אחת מהם, כבת שלושים, ששערה הבלונדיני השופע גלש על כתפיה והחצאית שלבשה נראתה משום מה קצרה מדי, החזיקה בידה זר גדול של פרחים. היו שם ורדים, וכלות, וגרברות בצבעים שונים, וגם שלושה פרחים גדולים ויפים של ציפור גן העדן, שבלטו מאוד מתוך הזר וסגרו מעליו במבנה מיוחד במינו.

בתוך הקבוצה הן הבחינו בשני אנשים מבוגרים יותר, שהחזיקו זה בידי זו. פניהם היו רציניים מאוד וגבם היה כפוף מעט. אבל צעדיהם היו נמרצים לא פחות מאלה של הצעירים.

ובסוף הלכו עוד כמה אנשים, בגילים שונים. היו ביניהם גם כמה צעירים מאוד, נערים ואפילו שני ילדים, שניסו לחקות את צעדיהם הכבדים יותר של המבוגרים ולהתנהג כראוי לכבודו של המקום הזה.

כאשר עברו ליד החלקה שבמרכזה ישבו שתי הנשים, כמו היו צופות ממרומי יציע הכבוד על המתרחש לפניהן, הרימו כמה מהם את עיניהם לעבר החלקה המוגבהת. היו אלה מבטים מורגלים, כמעט חסרי עניין, אך בכל זאת ממוקדים ומנסים לתהות, על אף שידעו הכול.

אחר-כך החזירו את מבטם אל השביל המרוצף שנמשך לרגליהם והמשיכו להתקדם אל עבר האבן שלהם, שוודאי חיכתה להם, עם האותיות החרוטות והדהויות, באחת החלקות המרוחקות יותר.

רק לאחר שנעלמו מאחורי העיקול, וקול צעדיהם כמעט שלא נשמע, החזירה אתי בן-שושן את עיניה אל לוח השיש של רועי ואמרה בשקט:

"בכל שנה באים פחות ופחות. לפי מיספר האנשים, אפשר לדעת כמה שנים עברו מאז. ורק ההורים סופרים, ומשווים למה שהיה בשנה שעברה, ובשנה שלפניה, ויודעים שאין מה לעשות."

מילי מירון הביטה בה ושתקה.

"יש כאן מצבות, בחלקות הרחוקות והוותיקות יותר, שכבר לא באים לבקר אותן. לא באמצע השנה ואפילו לא ביום השנה. יכול להיות שההורים כבר אינם, ואז לא צריך להתחשב בהם ולבוא איתם. וככה עוברות השנים ואף אחד לא בא ואף אחד לא זוכר."

מילי מירון המשיכה לשתוק. עיניה היו נעוצות בנקודה רחוקה, לא מוגדרת, אם כי היא הקשיבה לכל מילה שאמרה אתי בן-שושן.

"יש רק שני ימים בשנה שראובן ואני באים הנה יחד," היא המשיכה לדבר בקול עמום, שכמו ריחף מעל ובין האבנים. "הפעם האחת היא ביום השנה, ואז באים איתנו גם בני המשפחה והחברים. והפעם השנייה היא ביום ההולדת של רועי. ואז רק שנינו באים הנה. אף אחד אפילו לא יודע. אנחנו מגיעים לפנות ערב, כי תמיד היינו עושים את מסיבות יום ההולדת של רועי לפנות ערב. אנחנו עומדים כאן ונזכרים איך כל החברים שלו היו מגיעים אלינו הביתה, ומביאים לו את המתנות הקטנות והמצחיקות שלהם, ואחר-כך שרים, ומברכים אותו, ומשחקים בכל מיני מישחקי-חברה. אני הייתי מדליקה את הנרות על עוגת יום ההולדת, שהיתה מקושטת בהמון סוכריות קטנות וצבעוניות, והוא היה מכבה את כולם בנשיפה אחת, וכל הילדים היו מוחאים כפיים. ובסוף הייתי מחלקת להם המון דברים טובים, וכשהוא היה יותר קטן, היו לוקחים הביתה גם שקיות עם ממתקים ומתנות קטנות שקנינו לכולם."

היא התכופפה קדימה והניחה את כף ידה על לוח השיש, אצבעותיה צמודות זו לזו, כמו היתה מלטפת אותו.

מילי מירון התיקה את מבטה מהנקודה שהיתה צמודה אליה בדקות האחרונות וכאילו חזרה ממסע אל מקום רחוק.

"באזכרה האחרונה של גלי," היא אמרה כנזכרת, "הקריאו כל מיני קטעים שכתבו הקרובים והחברים. והיה שם אחד, שקרא שיר של מישהו, והיתה בו שורה אחת שכל הזמן חזרה על עצמה: 'שתישאר צעיר לנצח'. ואני חשבתי, שבעצם, זה די נורא להגיד דבר כזה. מפני שבאיזשהו מקום, אני כל הזמן מרגישה שגלי מתבגר יחד איתי. נכון שהוא נהרג כשהיה בן עשרים ושתיים, אבל הוא הרי לא נשאר בגיל הזה. אני ממשיכה לספור את השנים שלו, כאילו שהוא עדיין היה חי. וגם אם לא חוגגים לו יום הולדת, זה נשמע לי נורא צורם לעמוד על יד הקבר שלו ולהגיד לו שיישאר צעיר לנצח."

עיניה היו כמו מצועפות, אך לפתע חייכה לעצמה ואמרה בקול צלול:

"ובכלל שכחתי להגיד לך. בעוד כמה שבועות אני אהיה בת חמישים. ממש מדהים איך שהשנים עוברות כל-כך מהר. אבירם ואורנה הציעו לציין את יום ההולדת שלי במסיבה ולהזמין את כל החברים שלנו. בהתחלה לא הסכמתי. אמרתי להם שרק לא מזמן כולם הגיעו לאזכרה של גלי ומה פתאום להזמין אותם שוב. אבל אחרי שחשבתי על זה עוד פעם, החלטתי, שבעצם, למה לא. אחרי הכול, למרות כל מה שקרה לנו, אנחנו ממשיכים לחיות, נכון? ומותר לנו לשמוח, ואף אחד לא יכול להגיד לנו לא לחגוג, אם בא לנו לעשות את זה. וחמישים זה בכל זאת מספר עגול, ויובל, ואיך שלא נסתכל על זה, אני לא יודעת אם תהיה לי עוד פעם סיבה כזאת למסיבה."

אתי בן-שושן הניעה בראשה.

"את צודקת בהחלט," אמרה ברצינות.

"ואז, כשאמרתי לאבירם שאני מסכימה, ראיתי שהוא באמת שמח. משהו בו נפתח פתאום, כאילו איזה קפיץ שהיה מתוח מדי, השתחרר בבת-אחת, ובפעם הראשונה אחרי המון זמן, החיוך שלו היה אמיתי, כמו שהיה פעם."

"אתם מתכוננים להזמין הרבה אנשים?"

מילי מירון הינהנה במרץ.

"די הרבה," אמרה, "כמה עשרות זוגות. כל המשפחה, כמובן, אבל גם הרבה חברים, בעיקר אלה שקרובים אלינו ומלווים אותנו כל השנים האלו."

היא העיפה מבט מהיר אל אתי בן-שושן וחייכה אליה.

"ואני רוצה שגם אתם תבואו ליום ההולדת שלי," היא דיברה כמעט בעליזות, "את וראובן. תבואו, נכון?"

אתי בן-שושן היתה מופתעת לרגע, אך מיד התעשתה.

"נבוא," עיניה זרחו, "ודאי שנבוא."

סוף

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

אזהרה: זה ספר נשכח שאינו נחשב שייך לספרות העברית!

ואסור ללמדו פן יֵדעו בבתי-הספר את תולדות היהודים!

פרק עשירי

לא קורה שום דבר מיוחד. מגיעים ליבנאל.

השלושה נשארו לשבת מול רחל לישנסקי, על גבי המחצלת, בחדר, ברחוב החבשים בירושלים, שותקים באור הדמדומים הגובר, לוגמים מן התה וחולמים אולי על המשך המסע בעקבות הגיבור היהודי המידברי, הנתון בצרה. קול הפעמונים השתתק. משקפי-המצבט הבריקו מדי פעם, בחיקה של רחל.

"תודה רבה לך, חבירה רחל," אמר קפיטן יוקי. "ואולי גם תוכלי לומר לנו היכן, לדעתך נוכל למצוא את יחזקאל חֶנקין?"

"אינני יודעת," השיבה. "אולי הוא יושב עם משפחתו בפתח-תקווה או בראשון, אולי הוא שומר בחוות כינרת או באחת ממושבות הגליל התחתון, ואולי יצא שוב אל המידבר, לבדו או עם הזואולוג ישראל אהרוני, או עם הפרופסור הגרמני בלנקהורן. מי יודע? לעיתים הוא נעלם למשך שבועות תמימים, חודשים רצופים. אולי אבנר יודע, אך הוא טרם שב מאצל הפרופיסור שץ. יושבים הם ומדברים – איך לעזור לצורפים התימניים, ולחלוצים העוסקים בעבודות הסיתות לבניין, ולהיכן ראוי לטייל בפעם הבאה. אבנר מתעניין בכל קהילות ישראל, גם בקָרָאִים ובשומרונים. מרבה הוא לטייל בארץ ומחפש את עקבות העברים הקדמונים, יושבי הארץ, בקרב הפלחים הערביים. לפני ימים אחדים עלינו על גג הבית, מראה נהדר נשקף ממנו. אבנר צעד הנה והנה בחוסר מנוחה, מתבונן מזרחה, דרומה, ופתאום פנה אליי: 'רחל, יש בדעתי לצאת עם יחזקאל אל המידבר. אתלווה אליו לחפש את שרידי יהוד-אל-חייבר. זו משאת נפשי – רק לך אני מגלה זאת!' – כך דיבר. רואים אתם את הספרים הפזורים כאן מסביב – אוסף הוא חומר על המידבר ועל הערבה והנגב הרחוק ושבטי הבידואים ומנהגיהם."

"שלום, רחל. אנחנו נמצא אותו!" קם קפיטן יוקי, ועימו גם אבבטן ורני. "עזרת לנו הרבה תודה לך."

"אורחים יקרים, מיסרו דרישת שלום ממני ומאבנר ליחזקאל'ה, כאשר תפגשוהו."

הם יצאו אל הערב הירושלמי, ורחל, מן המרפסת התלוייה בקומה העליונה, עמדה וניפנפה להם בחשיכה ידה לפרידה:

"שלום אורחים, שלום, והֱיו נא פועלים טובים – "

*

"אל חֶנקין עלֵינו להגיע מאוחר ככל האפשר," אמר קפיטן יוקי, "לאחר שיסיים את כל מסעותיו במידבר."

"אני שואל את עצמי כל הזמן – מיהי רחל לישנסקי זו, שעל המחצלת בחדרה ישבנו?" אמר אבבטן.

"ומה אתה מעלה בזיכרונך הגאוני, ובדפדוף-המחשבות בספרייתך?"

"תחילה חשבתי שהיא אשתו של יוסף לישנסקי, שהתורכים תלו אותו – "

"יתלו אותו – "

"כן, יתלו אותו בכיכר המארג' בדמשק, בחודש דצמבר 1917, לאחר שיתגלה כמרגל נגדם, בשירות האנגלים. אבל שם אשתו רבקה, לא רחל. ואף הוא – שמו אינו אבנר."

"ובכן מיהי?"

הם שטו קדימה בזמן, צפונה, אך לא מהר מדי, ומדי פעם האור היה מתחלף, יום ולילה. ומזג-האוויר: סתיו וחורף, אביב וקיץ. על אחת מגבעות ירושלים נראו שלושה בחורים הולכים מהר, כמו בסרט-קולנוע עתיק, נושאים בדי-ציור, תיבות-צבעים וכד-מים. אחד – ממושקף וג'ינג'י. אחד רזה, צעיר מאוד ובעל-בלורית, והשלישי, הגבוה בחבורה – הולך ושר: "ווֹלְגָה, וולגה, מָאט רוֹדְנָאיָה!" – וולגה, וולגה, את ארץ מולדתי! – ראשו עטוף מגבת, כמין כָּאפִיָה, שש פיתות טריות טמונות בה זו על גבי זו, והוא נושא אותן כמו שנושאות הערביות על ראשן כד-מים או חבילת זרדים גדולה שקוששו.

"הו, ראו!" אמר רני, "הלא זה נחום גוטמן הצעיר, עם שני חבריו, צבעוני ובריליאנט, תלמידי 'בצלאל', היוצאים לצייר מחוץ לירושלים! – כאשר יעברו את הגבעה, יתנפלו עליהם השודדים הערביים ויכו את בריליאנט בְּאָלָה על ראשו!"

"מאיפה אתה יודע כל זאת?" שאל קפיטן יוקי.

"קראתי בספר."

"האם הם יהרגו אותי?" האט קפיטן יוקי את המסע-קדימה-בזמן, כדי שלא לאבד את המאורע העומד להתרחש, ועם זאת נראה כחושש במקצת פן יתבקש שוב להתערב במהלך ההיסטוריה.

"לא, אל תדאגו!" אמר רני. "הפיתות תצֵלְנה אותו! אבל השודדים ישאירו את שלושתם יחפים בתחתונים ארוכים כשהם עומדים – "

"אָאוֹרִיקָה! מצאתי! מצאתי – קרא פתאום אבבטן וטפח בכף-ידו העבה על מצחו הרחב.

"את הפיתות?"

"אאוריקה! לישנסקי – ינאית-בן-צבי!"

"אאוריקה ארכימדס, מה מצאת?"

"אינכם מבינים? רחל זו, שאירחה אותנו, היא רחל ינאית-בן-צבי, ואבנר – הוא יהיה בעלה, וזה השם המפלגתי, הכינוי, של יצחק בן-צבי, ממייסדי 'השומר' וממנהיגי מפלגת 'פועלי ציון', חוקר קהילות ישראל בארץ-ישראל ובמזרח, ומי שעתיד להיות הנשיא השני של מדינת ישראל! המשפחה שלו – שִׁימְשִׁילֶבִיץ! – ולישנסקי זה עכשיו עדיין שמה של רחל מבית-הוריה. כשם אחותה, הפסלת הידועה, בתיה לישנסקי! אני נרגש. ממש נרגש! אולי נחזור?"

 "לשם מה – "

"זה כבוד גדול שהיינו מוזמנים לאכול זיתים, על המחצלת, אצל אשת-הנשיא!" העיר רני. "המורה תשמח כשאספר לה – "

"לשם מה נחזור?" שאל קפיטן יוקי.

"הייתי רוצה לדבר אליה כדבר סופר אל סופרת ולומר לה שנהיתי מאוד לקרוא את הזיכרונות שיהיו לה בספר שהיא עתידה לכתוב, 'אנו עולים', וכן לבשר לה שתהיה הנשיאה השנייה של מדינת ישראל! דבריי ודאי יעודדו אותה מאוד, בחדר הזה, עם הפרימוס, הזיתים המרים, והמחצלת – "

"שמע ארכימדס," אמר קפיטן יוקי, "זה שאתה מטבעך רודף-כבוד, ונדחף להציג את עצמך בתור סופר בכל מקום שיש בו אנשים חשובים או אפילו בפני תרנגולות, אם רק יכולת לדבר בשפתן, מילא! אבל שתי טעויות אחדות יש בדבריך. אל"ף – רחל תהיה רעיית הנשיא ולא נשיאה! נשיאה בישראל תהיה רק אם הכנסת תבחר פעם באישה לתפקיד נשיאה!"

"אתה מצחיק אותי," אמר אבבטן, "לזאת הדתיים לא יסכימו!"

"ובי"ת – "

 "בי"ת גם אני יכול לנחש," אמר רני. "גברת רחל נראית בחורה שתעשה כל מה שצריך גם אם לא יבטיחו לה פרסים – "

(הוא אמר "פְּרָסִים" במלעיל, כדרך הילדים).

"בדיוק!" אמר קפיטן יוקי, "אני בטוח שגם אילו היתה רחל ינאית-בן-צבי חושבת שהיא ובעלה לא יהיו לעולם הנשיא ורעייתו של מדינת-ישראל – לא היתה משנה מאומה מדרך-חייה, כי היא מאמינה במה שהיא עושה, ואינה רודפת כבוד!"

"הביטו, הביטו!" קרא רני. "הנה מחנות של ארבה! הוא אוכל את כל היבול, כל מה שצומח וירוק! ותראו כמה צבא חונה בשומרון! סוסים סוחבים תותחים, ואפילו מטוס קטן אחד, כמו של האחים רייט, בחיי! ובונים מסילת-ברזל, בהרים, וכורתים יער בשביל להסיק בגזעיו את הקטרים – "

"הנה הגענו ליבנאל." אמר אבבטן. "אפשר לדעת מה השנה, מר ברינזה-בלנקובסקי?"

"כסלו תרע"ז, סוף אלף תשע מאות ושש-עשרה, מר טשרניביאליקחובסקי!"

"אוף, קפצנו מהר כל כך את שתי השנים הראשונות של המלחמה," אמר רני.

"הארץ סובלת מאוד, רני," אמר קפיטן יוקי. "לא רציתי לצער אותך יותר מדי."

*

ביבנאל, לפנות ערב, היה חורף. על הגבעות ההרריות שסביב לבקעה טרם עלה ירק האביב. אנשים הלכו עטופים במעילים, נראו קצת עצובים. הכנרת, הרי הגולן המרוחקים, כיפת החרמון והעננים בשמיים היו קודרים כולם בצבעי אפור-לבן, כאילו גם הם, בגלל המלחמה והתורכים, נראים כמו מתוך יומן-קולנוע ישן, בשחור-לבן.

יחזקאל חֶנקין, רחב-כתפיים, קירח, היה כבן שלושים-וחמש, שפם אלכסוני, עיניים חודרות, בודקות. חזהו המפותח וזרועותיו השריריות, כשל מתאבק, עוררו יראת-כבוד. נעל מגפי-עור, נשא רובה, חגורת-כדורים תלוייה על חולצתו הרוסית, סגורת הצווארון, שפתחו נרכס אלכסונית.

שתי פרות עמדו בחצר. אחת געתה, אחת העלתה גירה. בלול הקטן קפצו ועלו התרנגולות בזו אחר זו על מוט גבוה, מאוזן, מקפלות רגליהן וקורסות ללינת-לילה. ראשי-כרוב כהים בלטו בערוגת הגינה, ליד הבית הקטן. בחדר בפנים ישבה אשתו של יחזקאל, חיה-שרה, ותפרה, לאור שתי עששיות-שמן, שמלה לאחת מבנות המושבה. ילדה כבת עשר ואחיה הקטן הסתובבו מן החצר לבית פנימה ובחזרה, מתבוננים בסקרנות אל רני כדרך שילדי הכפר מתבוננים בילד עירוני.

יחזקאל חנקין קיבל את פני השלושה בלבביות. מפזם מנגינה רוסית שטרם חוברו לה מילים עבריות. הוא ביקש מחיה-שרה שתגיש להם ארוחת-ערב, התנצל בפניהם על כך שהוא חייב לצאת עתה לשמירה, הפציר בהם להישאר לישון בביתו, והבטיח לשוחח עימם למחרת לפני הצהריים, לאחר שיתעורר משנת-בוקר קצרה שלאחרי השמירה.

כששמע על מטרת ביקורם, אורו עיניו. העמידם בשורה, כמו חיילים, ועוד לפני שרתח קומקום המים לתה, והוגשו הסאלאט, הגבינה, הביצים, הזיתים, הצנון, ריבת הענבים (סוכר לא נמצא אז בכל ארץ-ישראל) ולחם-השעורים – החל בוחן את השלושה כפי שרופא בוחן את המתייצבים לצבא. בדק ומישש את השרירים. האזין לדפיקות הלב, לרני יעץ להרבות בהתעמלות כדי לחזק את גופו, לאבבטן ה"אינטליגנט", כך קרא לו, יעץ לחזור אל ביתו ולא לצאת במשלחת אל המידבר עד שלא יוריד חמישים אוקיות שומן המעיקות על ליבו, ויחזק את שריריו הרופסים, ורק קפיטן יוקי זכה מפיו לתשבחות – על גופו המתכתי וזרועותיו החזקות ו"הלוואי לכל היהודים יהיו שרירים כשלך, מוצקים כברזל."

ויצא אל תוך הלילה היבנאלי.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "האמצעים והיחס כלפי חשודים יהודים היו תמיד רכים יותר. במקרה מפורסם אחד, לפני יותר מעשור, התרעמו פעילי ימין קיצוני כי חוקריהם נהגו להקריא להם בקול את המדור הספרותי של 'הארץ', כדי למנוע מהם שינה. זה אינו דומה כלל לטיפול הקשוח שקיבלו חשודי טרור פלסטינים." ["הארץ" באינטרנט, 7.12.15].

אהוד: יכלו להקריא להם את "ימי צקלג" או את השירים של משוררי ערס-פואטיקה או את המאמרים של גברת אילוז ב"הארץ". עם חומרים כאלה אפשר לא רק למנוע שינה מבני אדם אלא גם להוציא אותם מדעתם עד שיצרחו.

* מנדל נתן: תגיד לו ליוסי גמזו שהתלמוד במסכת שבת מדבר די בהרחבה על נס פח השמן.

* בגיליון הקודם הבאנו מיומננו את הראיונות שערכה אסתי פרז ב-27.11.2000, בתוכניתה "הכול דיבורים" איתנו ועם יוסי שריד, אבל שכחנו לצטט מהיומן של אותו יום את ההמשך:

"לאחר הראיון הטלפון לא מפסיק לצלצל. אנשים שאני מכיר כמו דבוישה, פרץ אמיר מוותיקי ההגנה בפתח-תקווה, מוּדֶה אורג, מוטי מלר, ואנשים שאינני מכיר, וכולם מחזקים את ידיי ואומרים שמזמן לא שמעו דברי אמת כאלה ברדיו, דברים אמיצים.

אחראית על חינוך ילדים באזור כפר דרום, רחל שנר שמה, אומרת שרק בגלל איחור בתחבורה ניצלה מלנסוע באוטובוס שנפגע בכפר דרום, והיא אומרת כי כאשר שמעה אותי ברדיו עצרה את המכונית ופרצה בבכי."

 * מרדכי הרכבי: מדהים, כל פעם שהמנוולת, תומכת הטרור, שרת החוץ השבדי, באה עם עוד עלילת דם נגד ישראל. התקשורת הישראלית חוגגת. הארץ, ווי-נט, ערוץ 2 מתמוגגים (כאילו זה נאמר על מישהו במאדים ולא עליהם), וכשמישהו בשבדיה סוף סוף עונה לה. ואומר לה, "את גבירתי, באמירות שלך הפכת חלק ממעגל הטרור." – התקשורת הישראלית שותקת. שוב NRG היחידי שחשב שיש לפרסם זאת:  

סערה בפרלמנט השבדי: "שרת החוץ תומכת בטרור" – חבר פרלמנט יהודי-שבדי תקף את שרת החוץ מרגוט וולסטרום, זמן קצר אחרי שרמזה כי ישראל מוציאה להורג פלסטינים ללא משפט. "אינך חברה של מחנה השלום אלא מעניקה פרס למדינת טרור. אבו מאזן מאדיר את הטרוריסטים, מהלל את הדקירות, מכשיר את בתי הספר ליצירת רוצחים וחולק כבוד לאלו שנהרגו כאשר דקרו יהודים." – הדברים האלו לא נאמרו בידי חבר כנסת ישראלי מהימין אלא על ידי קנת' אקרות, חבר הפרלמנט השבדי היהודי ממפלגת "השבדים הדמוקרטים", בעימות שהתקיים בסוף השבוע עם שרת החוץ מרגוט וולסטרום, שהתבטאה באמירות פרו-פלסטיניות.

אקרות הציג תמונות מעמודי הפייסבוק והטוויטר של פתח, התנועה של אבו מאזן, תמונות המעודדות טרור בישראלים וגילויים אנטישמיים כמו המשפט "אל תסמוך על היהודי" מתקופת השואה. "בעמוד הפייסבוק הרשמי של פתח יש תמונה של סכין נעוצה בגבו של יהודי, והטקסט אומר 'כאן בירושלים', לידיעתכם," אמר בדיון. 

"האם וולסטרום מסוגלת לספק דוגמה אחת בה עבאס הוקיע את הטרור הפלסטיני בשנה האחרונה?" תהה אקרות וענה מיד כי "אינני חושב שהיא מסוגלת. או שוולסטרום אינה מודעת לכך או שהיא עומדת פה ומשקרת לעם השבדי. שתי האלטרנטיבות הינן חמורות."

מאיר ליוש, סמנכ"ל המרכז לקידום יחסי ישראל-אירופה מסר ל-nrg כי הסרטון שפורסם ברשת הוא "קול ההיגיון", ובו מדבר גם אחד מידידיה הטובים של ישראל. "קנת' אקרות, חבר מפלגת השבדים הדמוקרטיים, ענה לשרת החוץ השבדית בעובדות ובמסמכים מתועדים על פעילות הטרור של חמאס ועל ההסתה ברשות הפלסטינית. כמו כל התעמולה האנטי ישראלית, גם זו של וולסטרום אינה מבוססת עובדות ומסלפת את המציאות." 

בסוף השבוע האחרון עוררה וולסטרום מחדש גל של ביקורת ישראלית חריפה, כאשר השתמע מדבריה שישראל מוציאה להורג פלסטינים ללא משפט. לפי העיתון השבדי "אקספרסן", וולסטרום השתתפה בדיון בפרלמנט השבדי שעסק בגל הטרור בישראל, וכאשר אחת מחברי הפרלמנט שאלה אותה מדוע אינה מגנה את הטרור נגד הישראלים, וולסטרום השיבה כי היא חושבת שמדובר בדבר נורא שאסור שיקרה, לדבריה לישראל יש זכות להגן על עצמה, "אך באותו הזמן התגובה לא צריכה להיות הוצאה להורג ללא משפט או תגובה לא פרופורציונלית." 

* חבר שלנו, סופר, אומר, לנוכח השערוריות האחרונות סביב קציני משטרת ישראל – כי במאה ה-19 הדבר היה הרבה יותר פשוט. שני הקצינים היו יוצאים לדו-קרב אקדחים ורק אחד מהם היה חוזר, ובכך נגמר העניין.

* כאשר המתחרה על המועמדות הרפובליקאית בבחירות לנשיאות ארה"ב, דונלד טרמפ, יבוא לישראל – יש לירוק לו בפרצוף בשמם של הנפצעים והנהרגים כמעט מדי יום, גם הלילה בכביש ליד ההתנחלות אבני חפץ בגדה המערבית. ככה ייעשה לאדם המעז לומר את האמת על הקיצוניות צמאת הדם המוסלמית והפלסטינית!

* לאהוד בן עזר שלום, "דוז פואה" ל"דבוקת שוקן וכתבלביה." [גיליון 1101]. אווה אילוז –  שטן. אני לא סובלת אותה. רק בישראל [נכון, בעיתון "הארץ", שופרה] היא יכולה לחבוש את שני כובעיה. המרוקאית והצרפתייה, לפי צבע השמלה של אותו יום.

חוה ליבוביץ

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,674 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,685 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל