גיליון מס' 1103

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ב' בטבת תשע"ו, 14 בדצמבר 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: דַם הַמַּכַּבִּים (סיפור לחנוכה). // פוצ'ו: בחיי (2),  ב. הכול בגלל ציפקה הטבחית. // עמוס גלבוע: ברצף ההיסטורי של הטרור הפלסטיני, זה הנוכחי הוא החלש ביותר (לפי שעה!) // איתמר פרת: על מקור חג החנוכה. // מכתב מלוחם חטיבת כפיר לנשיא המדינה עקב השתתפותו בכנס עם שוברים שתיקה. // אהוד בן עזר: המשורר יוסי שריד מרגיש כמו חמור ויש לו סיבות טובות לכך [נשלח למדור מכתבים למערכת "ידיעות אחרונות" ב-25.12.2005]. // עמוס אריכא: שנתיים לפטירתו של צבי ינאי. // עקיבא נוף: כָּל שֶׁדָּרוּשׁ הוּא אַהֲבָה. // מרדכי הרכבי: דונלד טרמפ ביטל את ביקורו בישראל. // עדינה בר-אל: שי לילדי "הארגז": ספר מתנה לחנוכה לילדים של פעם. // יהודה דרורי: למה איראן מקפלת את הזנב? // אורי הייטנר: צרור הערות 13.12.15. // הבתולות שאזיין בשמיים, מונולוג ירושלמי מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // תקוה וינשטוק: צמח חודש כסלו: זלזלת הקנוקנות. // יוסי אחימאיר: הערות מעמוד הפייסבוק שלי. // שרה אהרונוביץ קרפנוס: תור ל-CT. // משה כהן: סליחה, כבוד הנשיא. // בן בן-עזר: סיכום סופ"ש ארוך בניו יורק. // רון וייס: תגובה לנעמן כהן. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק אחד-עשר: אצל יחזקאל חֶנקין או – למי מותר לעבור את התחנה הלפני-אחרונה במסילת-הברזל החיג'אזית, בשערי העיר מדינה (היא יתריב)? // ממקורות הש"י. 

* * *

יוסי גמזו

דַם הַמַּכַּבִּים

(סיפור לחנוכה)

בַּיום שנִתאַלמנתִּי, בּחנוּכּה תשס"ג, הביאה בּתי רוויטַל מגן-הילדים בּשכוּנת מגוּרינוּ חנוּכּיה שדוּגמתה לא נזדמן לי עוד לראות, אותה עיצבה בּמו ידיה הקטנות עיצוּב מפתיע. היה זה כַּן של עץ שמעליו נִסתעפוּ תִשעה זרדים גדוּמים מִגזע מנוּסר של גפן. אראלה, הגננת הנוטה לאמנוּת, גילתה זמן קצר לפני חג-האוּרים כּי קבּלן מקומי, ניסים בַּדַש, עומד להקים בּית-קומות מפואר על מִגרש שהיה פּעם כֶּרֶם, מגרש שהיה מכוּסה כּל-כּוּלו בִּגפנים נטוּשות שקמלוּ. מי שמכּיר את הגפן יודע שהיא מִסתרחת לַרוחב, מתוך גִזעהּ האנכי צומחת לה אופקית שִפעה של שָׂריגים בִּדמוּת מנורה שֶשְלַל קנים לה וכל קנה כּזה הוּא בּפּוטנציה מין פּמוֹט. אראלה, שלמדה תכשיטנוּת בּ"בצלאל", הבינה מיד כּי מִגרש סְבוּךְ-גפנים זה טומן בּו אוצר פּדגוגי: היָּפֶה עִם המועיל, מרחיב-הדעת עִם הפּראקטי, וּבפרט שאותו חג, המִזדהר בּאור נרות, ניצב כּבר כּמעט על סִפֵּנוּ ממש וילדי הגנים נוהגים כּאן לקראת יום כ"ה בּכִסלֵו להתקין כּל אחד חנוּכּיה המפגינה מקוריוּת. היא הציעה לַקבּלן עיסקה תמוּהה אך משתלמת: בִּמקום להזמין דחפּור שיעקור את הגפנים (מה שהיה אמוּר לעלות למר בַּדַש בּבּוּכטה של כּסף) תבוא כּיתה ט', כּיתתו של בּנה גיא, וּבסכוּם שהוּא רק שליש מִשְּׂכַר-דחפּור תכשיר לו שטח לְמיפלצת הנדל"ן שלו העתידה לצמוח על קִברן הלא נודע של הגפנים העקוּרות. כּך יֵהָנֶה מר בַּדַש ממִגרש חלק וטוב, מישטח של עפר מגוּלח למִשעי משִלדֵי עִזבונו של הכּרם, וכך יתווסף לקוּפּת כּיתה ט' סכוּם של דמי חנוּכּה  מִמר בַּדַש, תמוּרת הרחקת שְלַל-גפנים מיוּתר זה (שֶיֵּש בּו חומר-גלם להרבּה חנוּכּיות).   

אמת, חנוּכּיה שהוּתקנה משָּׂרִיג-גפן אינה מוּצר סטנדארטי כּחנוּכּיה קנוּיה. אין בּה סימֶטריוּת, אין בּה בּרק מתכתי, אִם של בּדיל או של כּסף –  אך יש בּה עֵדוּת למידת דמיונו היוצר של הטבע עצמו. נכון, גידוּל הגפן מן הסתם אינו כּולל לימוּד תכשיטנוּת בּ"בצלאל" כּמו של אֶרְאֶלָה. אך גם פַּסָּל דגוּל כּמו הנרי מוּר או גָ'קוֹמֶטִי עוד יש לו מה ללמוד מעָרַבֶּסקוֹת פּיתוּלן של דָּלִיּוֹת הצמח המוּפלא הזה, המִיתִי, שכּבר שִׂמַּח לבב אנוש לנֹחַ וּללוֹט. מה גם שגפן נִמנֵית בּין שִבעת המינים שבּורכה בּם ארצנו ואין לנוּ חג יהוּדי שאינו מִתבּסם מיֵּינהּ המתוק.

כּך או כּך, כּאמוּר, גם בּתי רוויטל הביאה אותו יום חנוּכּיה מענפי גפן מִגן-אראלה אל בּיתנוּ בִּשכוּנת גִילֹה מבּלי שיעלה אף לשנייה אחת בּודדת על דעתה או דעתי כּי בּו-בַּזמן, הרחֵק, בּערוּצוֹ של ואדי תְּלוּל קירות גבוהים של סלע, ימצא בּעלי, סרן עוּזי עֵילָם,  את  מותו  בַּמירדף הפאטאלי אחר מחבּלים שניסה לחסל שם עִם צבי'קה, סגנו לפיקוּד. מאז חלפוּ כּבר שש שנים, בּתי כּיום בּת עשֹר, ואני לא נישֹאתי, גם לא מתכּוונת, וּשתינוּ מְכַתְּפוֹת, כּמו משפּחות רבּות של שְכוֹל, את נטל היַתמוּת, האלמנוּת ואותו פּצע שלא מגליד אף פּעם גם אם יש מי שסבוּר שהשנים הן משַכֵּךְ-כּאב רחוּם שיֵּש בּו, כמין חוסם-עורקים נפשי, לבלום את הדימוּם.

בּתי, נסתבּר, מוּסיקאלית מאוד וּבכך, גם אִם חלקית, היא מפיגה את תיסכּוּליה. נכון שצלילים (ואפילוּ אם הם ההארמוניים מִכֹּל) אינם תחליף לדמוּת של אב, אך כּמו שאני מטביעה את יגון בּדידוּתי בְּטירדות המקצוע (רופאת-ילדים בּ"הדסה" עין-כָּרֶם) כּך היא, על קְלִידֵי הפסנתר. רשמתי אותה לאקדמיה על שֵם  רוּבִּין, ללמוד יסודות ההארמוניה (היא מראה סימנים של כִּשְרוֹן הלחנה וגם זאת מין תחבּושת אישית). בחופש הגדול, זה של הקיץ שעבר, לקחנוּ שתינו מין טיוּל תיירוּתי לפֶּטְרָה, היא ואני, כּמֶחְוָה לחלום נעוּריו של אביה המת. עוּזי אומנם לא זכה בּחייו להעיף בּו, בּפלא זה, עין – אך שְתֵּינוּ, אשתו וּבתו שהותיר כּאן, חזינוּ בָּאטראקציה, איך אומרים, "גם בשבילו".

עוּזי גדל, כּמו רבּים בּני דורו, על המיתוס ההירואי-אובדני ההוּא של פֶּטְרָה, זה של המאצ'ואיזם של אותם עזי-הרוּח שעברוּ לא-חוּקית את הגבוּל והגיעוּ לשם (ולרוב לא חזרוּ). אך מאז השלום עִם ממלכת ירדן, ניטלה מרבּית הנופך הרומאנטי מֵאֲתָר זה. פֶּטְרָה אמנם היא מֵעֵבֶר לגבוּל אך זה גבוּל שבְּאוטובּוּס נוח, רְפוּד-מושבים, ממוּזג וּמהיר, חוצות אותו כּיום קבוּצות-תִיוּר בּלי שוּם סיכּוּן. למען האמת לא צר לי כּלל על מות המיתוס שלא הייתי כּלל שוּתפת לו גם כּשפָּרַח. יש בּאוצר הסלֶנג שלנוּ, עד היום הזה, צירוּף-מילים מוּפרך שמקוֹמֵם אותי כל פעם. מה זה "גדול מהחיים" לעזאזל? אין שוּם דבר גדול מהחיים אני אומרת. לוּא היו כל אומות העולם מַפנימות זאת לפני כל סיכסוך בִּשְׂדֵה-קטל, אפשר מאוד ששְּׂדות-הקרב שעל פּלנטה זאת, שבּה אנו רוצחים ונרצחים יום-יום בלי הרף, זרוּעים בִּזְהַב דגן משׂבּיע לחם, לא גוויות.

פֶּטְרָה, המסוּתֶּתֶת כּל-כּוּלה בּאבן נוּבִּית, כּוללת בּתחוּמיה קאטאקוֹמבּוֹת נסתרות. כּשנכנסנוּ לאחת מהן אמרה בּתי לפתע: "אימא, עכשיו, שֶרַק שתינו לבד פֹּה, תשמיעי לי, אם לא איכפּת לָךְ, צליל בּודד של do." עשֹיתי אפוא כּרצונה וּפלטתי do שנשמע די פַאלְצֶטִי. הוּא פּרח מִשֹפתַי כּגוֹזָל שבּקושי מצליח לעוּף מקינו. "אַל תפסיקי!" קראה רוויטל והוסיפה ממש בּו-זמנית, מתוך פּיה, לַ-do הקלוּש שהִשמעתי אני, גם sol צלוּל ומִצטלצל וחד מִשֶּל עצמה. שני הצלילים נִתעַמתוּ זה מול זה, מרעידים אדווֹת הד רֵזוֹנַאנסִי. ואז, בּעוד שְתֵּינוּ פּולטות כּנזיר הינדוּאיסטי מין "מַאנְטְרָה" כּפוּלה, את ה-do שלי וה-sol שלה, נצטרף בּפתאום צליל נוסף. זה היה mi שָקֵט אך בּרוּר בּתכלית, אף כּי לי עצמי בּרוּר היה שמשהוּ מוזר כּאן: אִם היינוּ בַּניקרה ההיא רק שתינוּ לבדנוּ – מהיכן צץ כל-כך לא צפוי צליל שלישי? מי פּלט את ה-mi הזה? מי? רוויטל, שכּבר למדה בּאקדמיה על שם רוּבּין, הִסבּירה לי: "אימא, אין שוּם מיסתורין כּאן, זה מין צירוּף אקוּסטי שקוראים לו over tone. תופעה די טיבעית, אם לסמוך על דברי המורָה להארמוניה שלנוּ." והוסיפה מיד, בּקריצה ממזרית: "אִם זוכרים שהטִבעי הוא בּן לא חוּקי של העל-טִבעי..."

בַּלילה, כּשחזר האוטובּוּס לירוּשלים, עצר אותנוּ מוּל חברון מחסום צבאי בַּכּביש. חייל שלנוּ ושוטר מן הרשוּת הפאלאסטינית עלוּ על כּלִי-רִכבֵּנוּ וקראוּ בּקול נִרגש: "נוסעים נכבּדים, אם נמצא בּיניכם איזה דוקטור, יואיל נא לומר זאת. יש כּאן עניין של חיים או של מוות. אם יש כּאן רופא – שיָקוּם!"

קמתי מיד, מבוהלת קימעה אך כּפוּיה בּשבוּעת-הִיפּוֹקְרָטֶס. זו הכּופה על רופא לרפּא בלי לשאול לזֶהוּת  נִזקקיו.

"איזו רופאה אַתּ?" שאל החייל בּחופזה והציץ בּי, מתוּח.

"רופאה פֶּדִיאַטְרִית," אמרתי מיד אבל הוּא, מן הסתם, לא קלט. כּך שמיהרתי לזרוק לעֶברוֹ, כגלגל-הצלה לטובע, תרגוּם-בּגוּף-הסרט: "דוקטורית לילדים".  כּאן ניאורוּ פּניו כּמו אירע לו פתאום נֵס-פּך-שֶמֶן שכּלל לא ציפּה לו:  "יותר טוב מִזה  לא יכול כּלל להיות,"  והורה לי לבוא אחריו.

"מה עם בִּתִּי?" שאלתי, "וּמה עם האוטובּוּס?"

"שניהם יחכּוּ לָךְ כּאן עד שנגמור," נזדרז החייל להבטיח.

הִרגעתי אפוא את בּתי שאותות-דאגה כּבר ניכּרוּ בּפָנֶיהָ ותיכף שמעתי את קול הנהג: "לא נזוּז בִּלְעָדַיִךְ, גבירתי." זה, החייל שירד לפָנַי וצעד על הכּביש לוּט-החושך, האיר את דרכּי בּפנס בשוּלֵי אורותיו הקִדמיים של כְּלִי-הרכב מאחור. ואז, במרחק של כִּשלוש מאות מֶטרים מִשָּם נִתגלתה לנוּ פּתע דמוּת מרטיטה, גִבעולית ושבירה כִּקְנֵה-סוּף על שְׂפַת ואדי גואה. אֶת הואדי ייצגוּ דמעותיה שלא נִתלַווּ, בּמוּזר, לשוּם הגה. כּמו איזה סרט אילם עם קלוֹז-אַפּ ועם מֶתַח אך לא עִם פּס-קול. היא חיכּתה לרופא, נסתבּר, כּבר קרוב לשעה, אבוּדה ונואשת (איך היה צץ לה רופא בִּשממה הררית ולילית זו פּתאום?). אך אִם, כּדברי החייל שחיפּשׂ לה רופא וּלפתע נִתקל בּי, "יותר טוב מִזה לא יכול כּלל להיות," כּלוּם גם לה צץ בּואי כּמין נֵס? תשובה וַדָּאִית לא היתה לי על כך וגם זמן לתשובה לא היה לי. מה שהיה לי, היה לי מאוד, הוא לחץ-החירוּם של חובתי המקצועית. הצצתי איפוא בְּמראֶה מכמיר-לב זה של רטט הדמוּת הדומעת. ידיה לפתוּ חבילה של סחבות כּילדה החובקת בּוּבּה. עד מהרה, כּשהחלה אותה הבּוּבּה להשמיע קול בֶּכִי, נִגלה גם תינוק חוורוור ואֲנֶמִי: יַלְדָהּ של אותה היַלְדָּה...

כּיוָן שמשפּחת הורַיי זיכרונם לברכה מוצאהּ ממִצְרַיִם, יכולתי לדובב את הורתו המפוּחדת של התינוק שלא חדל לִדמוע כּמו אִימו. היא מסביבות אֶל-בּוּרְג', סיפּרה, בעצם קצת מִחוּץ לו. מה מיקוּמו של אותו ה"מִחוּץ לו"? – את זה התחמקה מִלומר. אל-בּוּרג', חור נידח, לא הרחק מסָמוֹעַ, הלא היא אֶשְתָמוֹעַ הקדוּמה, המִקראית, היא כּפר עתיק בִּדרום-מערבוֹ של הר חברון, ואיך הגיעה עד סביבות חברון מִשם, בָּרגל, ועוד עם תינוק על רְזוֹן זרועותיה פשוט לא הצלחתי לתפּוס. הילד חולה וּכבר בּן אחד מת לה עוד קֹדֶם, פּלטה לי בּבֶכִי. יש בּמאדינת-ח'ליל (היא חברון) אמנם דוקטור, אך לא בִּשבילה.

"למה לא בשבילֵךְ?" הזדרזתי לשאול.

"כּי בּלי כּתובת, בּלי רישוּם, בּלי תעוּדות אַתּ לא נֶחְשֶבֶת." 

"נחשבת לְמָה?"

"לאדם," היא גונחת, "ולנוּ אין שוּם כּתובת, אין שוּם בּית, כּמו חיות."

"איך זה?"

"אנחנוּ גרים בִּמערה. עם אבי ועם בּני," היא אומרת.

"וּבעל? אין לָךְ בּעל?" כּך אני, וּכבר נִכלמת.

"לא," היא עונה, "הִצטרף ל'אַל פַתְח'. ונורה. מרוֹבֵי היָאהוּד."

לכאן, אל המחסום הזה על כּביש חברון-בּית לחם, הגיעה בלי דרך, בחושך גמור, בּין הרים, ואדיות שְׂדות קוצים. מישהי, אשת בּן-דוד מִסָּמוֹעַ, הִציצה בִּבנהּ ואמרה לה: "אִיסְמַעִי מִנִּי יא סָאנָא, לפני שיָמוּת לָךְ גם בּנֵך השני – תלכי אל היָאהוּד ותשאלי על המוּסְתַּשְפָא (בּית-החולים) של 'הדסה' ששם מקבּלים לטיפול כּל חולה. הילד משתעל וכל שיעוּל שלו משמיע מין צליל מִתפּוצץ של קוּנְבּוּלָה, פּגז שנִפלט מִתותח-ראמאדאן. מי מְגַדֵּל ילדים בּניקרה אפֵלה וטחוּבה שם בַּוואדי? רק מטוּמטם שמִלבד חוסר-מוח גם יש לו, מַלְעוּן, חוסר-לב."

רק שֶקַּל להיות חכם אִם יש לְךָ דירה וּכתובת. לה וּלאבּא שלה אין לא זה ולא זה, פּוצצוּ את בּיתם. כּבר כּמעט שנואשה מהצלת חיי הילד אבל אבּא הביא לה מחִירְבֶּת סוּסִיָא (ולא בלי תשלום מפוּלפּל) אחד, רופא-אליל ומכַשֵּף של הוֹקוּס-פּוֹקוּס, שלדבריו רק הוא בלבד יציל את בּר-בִּטנה. זה, הקוסם, שמִרגע ראשון לא נתנה בּו אֵמוּן, היא אומרת, הִדליק את האש בַּטַּבּוּן שעליו היא אופה את הפּיתות יום-יום. מֵעַל לאש לִבֵּן היטב פּרסת-בּרזל של פּרד, עד שדָּמְעוּ עיניו שלו עצמו מרוב החוֹם. כּשראה זיק-חֲשָד בּעיניה ציווה שתרוּץ ותביא מן הואדי דלי של מי-נחל לצורך המשך הטיפּוּל בַּתינוק האוּמלל.

עד שחזרה עם הדלי כּבר מָלְאָה הסביבה שוועותיו של הילד. נִראֶה כּי ניצֵל ה"רופא" את עוּבדת הֶעֶדְרָהּ והפיק את זממו. "זממו" הוא מגע הפּרסה שלוּבּנה בּשלהבת האש הבּוערת, זו שהִצמיד מכשֵף נטוּל-לב זה לְעור הפּעוֹט האוּמלל.

"מַאכְּוֶּה (מִכְוָה) היא ריפּוּי רב-תועלת," אמר לה אדון הוֹקוּס-פּוֹקוּס (תועלת רבּה לרופא-האליל, אם לשפּוט על פּי גובה שֹכרו).

"רוצח!" צרחה על אותו מְעַנֵּה-תינוקות שעיניו רק לַבֶּצַע. אך אבּא סטר על פּניה: "שִתְקִי!" ושילם ל"רופא" את שֹכרו. הוּא בּאמת האמין ש"ריפּוּי" מסורתי זה יבריא את הילד, מה שמראֶה כי ימי-הבּיניים חלפוּ מן העולם כּוּלו אך לא מֵהַר חברון.

 היא עצמה, כּל הלילה, ישבה עם הילד, עֵרָה, מייבּבת כּמוהוּ. מרחה על חזהוּ מישרת-עשֹבים שרקחה ידעונית מֵאֶל-בּוּרְג': בְּלִיל של שורשי וָלֶרְיאָן ושל צמח-מַרפּא מִדבּרי, אַלוֹוֶרָה, כָּתוּש בּמכתש ומָהוּל בִּקצת סַאמְנֶה (חמאה בּיתית מוּתֶּכֶת), להקל על ייסוריו. עד שיצא שָם רופא-האליל נרדמוּ הפּעוֹט ואביה: זה – ללא כּסף, וזה –  ללא כּוח, אפילוּ לא כּוח לבכּות. רק היא, כּחיה שאינסטינקט אִמָּהִי להציל את גּוּרָהּ מְפָעֵם בּה, בּרחה עם אור-שחר ראשון, בּעוד אבּא יָשֵן, העולל בּחיקהּ.

הוריתי לחייל שפּנסו האיר את סָאנָא להכניסם, אותה והתינוק, לָאוטובּוּס. נהג כּלִי-הרכב צוּוָה להדהיר את רִכְבּוֹ ל"הדסה" עין-כָּרֶם, איש מִנוסעיו לא גילה הִתנגדוּת והִתחלנוּ לדהור בּפוּל-גאז. לא היה איתי שָם שוּם מיכשוּר בית-חולים בּטיוּל זה שלנוּ לפֶּטְרָה, וטובת התינוק האוּמלל לא הותירה ספק: הכרחי כאן אישפּוּז. מיד בּהגיעי למחלקה הפּדִיאַטְרִית בּיקשתי מִבִּתִּי כּי תחכּה בַּמסדרון. אני עצמי עטיתי כּבר חלוּק לבן, סטרילי, גוררת אל הקליניקה את סאנא ואת בּנה. דבר ראשון מיהרתי שם למדוד את חום הילד, קורבּן "ריפּוּיו" הבּרבּרי של מר הוקוּס-פּוקוּס, רופא-האליל. לאור הניאון, וכעת מִקָּרוֹב, נחשׂפה לי זוועת אותה "מַאכְּוֶּה". כּך מחתימים אות-קִניין על גוּף תַּיִש (ותיש, כַּזכוּר, הוּא השֹעיר לעזאזל). מראֵה הכּוויה על עורו של הילד גרם לי מיד לצמרמורת. היתה זו עדוּת מחרידה של סאדיזם, אוּמצה של בּשֹר ושל דם. היא שימרה את צוּרת הפּרסה כּמו מִנהג חייתי זה את קוצר-הדעת, את כּל מחשכֵּי הטימטוּם הפּאגאני, את כּל אפֵלת הבּוּרוּת.

סאנא חַמָאמִי, זה שְמָה המלא של האֵם, התייפּחה מוּלי חֶרֶש: צביה רדוּפה, מבועתת מִמה שצפוּי לו לָעופר הרך. מִפְלַס-החימה שֶבִּי שב וירד, מִתְאַפֵּס לחמלה מתוּסכּלת. מִפְלַס-הכּספּית, בַּמדחום הקודח, טיפּס בּפי-טבּעתו של התינוק אל על. מאוּחר קצת יותר, להיבהוּב הניאון החיוור כּמו פּניה של סאנא, נִגלוּ לעינַי, בּחדוּת משוועת, גם יתר הסימפּטומים, כּמִסדַר-זיהוּי פּלילי: שיעוּל, הפרעות-נשימה, הֶעֱדֵר-תיאבון וכִחְלוֹן-השֹפתיים. יותר מִכּל אלה קרע את ליבּי השיעוּל שחזר ותָכַף. הִרתחתי, מתוּחה מאוד, מחט-מַזְרֵק בּוהקת (פֶּניצילין וּסטרֶפּטומיצין) וּפיללתי, הפּעם אני, לְנֵס רפואי שיצדיק את אותה התוחלת לנֵס שתלוּ בּי, הן החייל שעצר את האוטו והן הילדונת-האֵם.

עיניה של סאנא ליווּ את יָדַיי העושֹות בַּמלאכה, כּמין אמבּוּש. כּל יִיחוּלֶיהָ נִתלוּ בַּנוזל הנִגרע מֵחֲלַל המזרֵק. כשמרחתי כְּלוֹרָאם-פֶנִיקוֹל, לשיכּוּך הכּאב, על זוועת אותה "מַאכְּוֶּה", בּיקשה שאשוּב ואמדוד את חוּמוֹ של הילד, הילד בּער. אפילוּ בּרמז קלוּש, בּהסבֵּר פּופּוּלארי לְבוּר מדיציני, כּלוּם לא גיליתי לה, כּלוּם מאותה אבחנה שעלתה בּי מיד. מה שזיהיתי, זיהיתי בּרוּרות וּממנוּ יָגוֹרְתִּי בּעצם, היה מה שֶקֶרֶן-הרנטגן גילתה כּשנלקח הפּעוט לְשיקוּף. אֶמְפִיאֶמָה, מין סוּג של מִצבּוֹר מוּגלתי בּין קרוּמֵי ריאותיו של הילד. סיבּוּך מן הסוּג המוּכּר, הנפוץ בּמִקרים של דלקת-ריאות. חיטֵאתי מיד בּפיסת צמר-גפן סְפוּג-יוֹד את עורו של עולל זה, ממש בַּמקום שתחתיו נתגלה לי, בָּרנטגן, מִצבּור-המוּגלה. אף שנוּסֵיתי בּכך לא אחת ויָדִי היתה יד מיוּמנת,  עצמתי עינַי אינסטינקטיבית שעה שהמחט חדרה לבשׂרו. שלושה CC לִידוֹקָאִין, הרדמה מקומית מאסיבית, אלה היוּ אמוּרים, אִם בּכלל, למַמֵּש את בּואו של הנֵס. עכשיו העברתי משֹמאל לימין, כּלפּיד בּמירוץ-שליחים קריטי, מזרֵק מחוּטא וארוך עוד יותר, שֶיחדור בין קרוּמי-הריאה. תיכף שאבתי אל פְּנִים-המזרק את נוזל תמציתו של החולי. גוֹן-הַמוּגלה הלבן-צהבהב כּמו נוּקַז מן הילד, אט-אט.

"זה בּטוּח," הִלחיתה לי סאנא, נפחדת, "שהוּא, המַסכּין, לא ימוּת לי?"

"סאנא," נטלתי את יד-הקטינה שלה, "אַל תדאגי, יהיה טוב."

"אני אישה פּשוּטה אני. סתם בָּאסִיטָה, יא דוקטור."

"מה זה אומר?" לא הבנתי לאן היא חותרת, רועדת כּוּלה.

"זה אומר," התאמצה לבטא זאת כּאילוּ לפלוט מגרונה איזה כִּיחַ, "שיש דברים רעים שמפחידים אותי נורא..."

"מה למשל?"

"למשל," נלחצה אלי, "עַיִן הרע, דוקטור. עונש."

"עונש על מה?"

"על החטא שחטאתי והוּא משלם עליו, הוּא..."

"הוּא. מי זה הוּא?"

"זה הילד שלי. הוּא חולה בִּגללי, גברת דוקטור. מה שעשֹיתי אני זו סיבּת הקללה שרובצת עליו."

"מה כּבר עשֹית?" לא הִצלחתי לתפּוס, "ועל מה אַתּ בּכלל מדבּרת?"

"על מה שקרה בַּשנה שעברה ורודף אחֲרַי כל הזמן."

"סאנא, מספּיק לדבּר בּחידות, פִּתחי פִּיךְ ותגידי לי דוּגרי: מה העניין? מה רודף אחרַיִךְ? אני מקשיבה לָךְ. דַבּרי."

היא צנחה על גבי הכּיסא הסמוּך וחידשה את בִּכְיָהּ שמִקֹדֶם. רק לאחר שהשקיתי אותה בּכוס מים פּתחה את לִבָּהּ. היה זה, סיפּרה, בּאותה מערה של אביה, שלה והילד. פַארֶס, אביה, נחר שם בִּפְנִים נַחֲרַת-צהריים שליווה. שֶקֶט רוגע אפף את הוַואדִי, קצת קר אך לא זֵכֶר לגשם. היא עצמה בּישלה בַּאמְיָה על אש-גחלים, משגיחה על בּכורהּ שניעור. רַאמְזִי, הבּן השני שכּרגע הִזרקתי לו מה שהִזרקתי, עוד טרם נולד אותה עת אף כּי שמו כּבר ריחף בּחלל, כְּגורל. בְּשֵם זה עצמו נתקרא, היא אומרת, גם בּנהּ הראשון, המנוֹח,  זה שאיתו נפתחה הקללה הרודפת אותה עד היום. ואז, בּלי התראה, נשמע קול יֶרִי מן הווַאדִי: צרור אחר צרור של חימה אוטומאטית מַכָּה ריקושֶטים של הֵד.

"זה  הם," נִנְעַר אביה משנתו כּדֹב מוּחרד זה, "או היָאהוּד או אנשי הליגיון. מְזַנְּבִים בַּ'אַל פַתְח'. סימן נַאחְס..."

היא כּלוּם לא שאלה, היא כּבר ידעה, היתה מוּרגלת: מִשֹחַק-השׂינאה הוּא מִשֹחק עקלקל וּפתלתוֹל, כּמו שבילי הר חברון. לא רק היָאהוּד וה'אַל פַתְח' אויבים בּדם הם, גם הליגיון של מלכוּת אַל-אוּרְדוּן לא בּוטח בּזה או בּזה. זו הסיבּה, סח אביה (בִּפני בּעלה, טרוריסט חמוּם-מוח, נמנע היה מכּל פּוּלמוס פּוליטי או צבאי) שבּספּטמבּר שנת 70 הוּכּוּ הפאתאחיסטים בּאש ליגיונו של המלך חוּסיין שטָבַח בּהם בּלי רחמים. הִגיעוּ דברים לידי כּך שאנשי עראפאת שבּרחוּ מערבה חצוּ את מימי הירדן ונִשקם המוּגבּה צץ מעל ראשיהם, בּעוד שִׂפתיהם מְמַלְּטוֹת זעקות-לעזרה לָאויב שֶמִּנֶּגֶד. "אִישְׂרָאִיל!" זעקוּ אל קווי היָאהוּדִים, כּאילוּ אישֹראיל טובה להם מֵאַל-אוּרְדוּן...

שוּב נורוּ יריות. היא חיכּתה בּאימה בּלי לדעת לְמָה לצַפּות שם. הילד לטש מוּל עיניה שתי אי-הבנות נוצצות, את עיניו. בּפֶרֶץ חמלה אִמהית, כּחיה מגינה על גוּרהּ טְרוּף-הפּחד, נטלה אותו בּין זרועותיה, חולצת לו שָד בּתקווה כּי ישקוט.

אך פּתע, בּאותה פִּתאומיוּת בּה חל כּל הֶלֶם, החשיך זוּג צללים את פִּתחהּ של אותה מערה וּבְרַק נשק ניצַת. שני מחבּלים נתפּרצוּ אל הפְּנִים האפל, מתנשפים כּמפּוּח. "נַאגִ'י שולח לָךְ ד"ש," סח אחד מהם, "הוּא בּעמאן. שלומו טוב."

היא הצליחה מהר להסתיר את שָדָהּ החשֹוּף אבל לא את ההלם.  מִנַּיִן ידעוּ שהיא כּאן, דווקא כּאן, הרי יש פֹּה הרבּה מערות. וּמִנַּיִן ידעוּ שאכן אשת נאג'י היא, מי הם וּמה רצונם כּאן? רגע תלתה בּאביה מבּט של תמיהה, של קריאה-לעזרה. אך פַארֶס הזקן, אָמוּן על צֹפֶן-הכָּנוּעַ – זה המחניף לֶחָזָק מֵחשש פּן תוּנחת עליו נחת זרועו – מיהר והִזמין את פּורציו שפּלשו לו כְּפיל לחנות של חרסינה: "תְפַאדָלוּ, אנא, ברוך בואכם תחת צל קורתי הדלה..."

כּאן נשמעה צעקה פּוֹלחנית, מִבַּחוּץ, מעוּמקו של הוַאדי, זה הנפתל לרגליו של ההר שאותה מערה בּצלעוֹ. "צאי מיד החוּצה, יא אישה!" שאג קול גֶבֶר, "יודעים שאַת שם, חבוּיה בּניקבּה זו ממש כּעכבּר בּחורו."

אף להסס לא היה לה סיפֵּק. או לדחות. או למחות. או לברוח. קְנֵה-מַקלֵעוֹ של אותו מחבּל שנגח בּגבּהּ מאחור, נילווה לו מיד לַחֲשוֹ הנבעת של ההוּא, בּן-זוּגו הסמוּך לו: "יאללה, תצאי אל הפֶּתַח, אשה! עִם הילד! וּתני לו לינוק!"

"הילד?" בּקעה זעקה מגרונה, אך ההוּא כּבר חסם לה את פִּיה בּמלוא כּף ידו שהִדיפה ריחות של זיעה ושל שמן-רובים.

"כּן, עִם הילד!" נהם, "למה אלה, התֶּסִים ההם, היָאהוּדִים, לא יורים על תינוק ועל אֵם, אז שניכם תשמשוּ לנוּ כּאן קיר-מגן..."  

שוּב חזרוּ הקריאות מִתחתית המידרון, מעוּמקו הסמוּי של הוַואדִי. הפּעם, שעה שיצאה עם הבֵּן אל הפֶּתַח, קלטה עוד מילים. "ראיתְ שני גברים מסתתרים בּאחת הנִּקְבּוֹת?" נצטעק אותו גבר. מכאן נסתבּר לה כּי אין הוּא בּטוּח אִם שני המחבּלים אמנם אצלה, בַּמערה.

"לא," צעקה אליו, "כּלוּם לא ראיתי. הייתי בִּפְנִים, יא חאוואג'ה..."

ההוּא שם, למטה, נמלך בּדברים עם רֵעוֹ, בִּשֹפתם הזרה. אך כּאן, בּמפתיע, הוּבהר לה שדווקא ראה, וּמבין, ויודע. "ראינוּ," צעק, "איך שניהם נכנסוּ אל הכַּהַף (מערה) שלָךְ, הרֶגַע, שקרנית..."

מכּאן, ממש מרגע זה, הוּאַץ פּתאום הקֶצֶב. קצב הדם הפּועם בִּצדעיה וקצב כּל מה שקרה. "תסתלקי מהפֶּתַח לפני שנִירֶה, לא מקום בשביל אימא וילד..." שני היָאהוּדִים, בּאצבּע על הֶדֶק, קצבוּ לה אַרְכָּה, שתזוּז.

"אין כּאן איש," עוד הספּיקה לצעוק, מבועתת, "תבוא ותבדוק פֹּה, יא סִידִי."

אך כּבר היה זה, הנחבּא בּצילו של גבּהּ, מְשַפְּדָהּ בּנִשקוֹ. מה שליחֵך את עורפּה מאחור כּפרסה מלוּבּנת, כּ"מַאכְּוֶּה", היוּ אִיוּמיו: "אִם תזוּזי, שרמוּטה, אִירֶה גם בַּילד, גם בָּךְ..."

"אמרתי לָךְ: זוּזי משם!" נשתאג היאהוּדי ההוּא, מן הוַאדִי, "תִראי, גם אני , גבירתי, אבּא. חבל לסַכֵּן גם אותָךְ, גם את בּנֵךְ..."

היא שמעה, עד צמרמורת שמעה, אבל לא את קולה שהִפְגִיעַ "רק רגע!" כּי אִם את מַפַּץ אותו צרור שֶיָּרָה בּו ההוּא המוּסתר בּגַבָּהּ.

זה, היאהוּדי, צנח פּתאום ארצה על פּני ערוּצו של הואדי בּעוד חֲבֵרוֹ משיב אש אך גם הוּא נתמוטט בּתוך רגע, יָרוּי. אִלמלא נחרטוּ בּלִבָּה מילותיו של ההוּא שאמר שהוּא אבּא, לא היתה מתייראת מנִקמת הגורל הכּרוּכה אחֲריה כְּצֵל.

"מה פּירוּש כּמו צֵל?" לא הבינותי מה היא סחה.

"ממש בּאותו ערב, דוקטור, מת לי בּני הבּכור... ניסינוּ הכּול, מכשפים, ידעונים, רופאי-אליל, עשֹבי-מרפּא, כּלוּם לא עזר, הוּא מת לי. שנה אחֲריו, בּמירדף של יָאהוּד, נהרג לי גם נאג'י, אביו. עכשיו תורו של ראמזי השני," אמרה, דומעת, "בּגלל אותה קללה שנדבּקה אלי, מאז..."

"סאנא," אמרתי לה, "סאנא, זו שטוּת. סתם אמוּנה טפלה, ואין בּין זה לזה שוּם קשר."

"קשר עִם מה?" שאלה נואשות.

"עם מות נאג'י ומות בּנֵך הבּכור. הם מתוּ בּמִקרה וכל אחד מִקרה אחֵר פֹּה. אין כּאן קללה ואין עין רעה ואין נַאחְס, זה הכּל חנטאריש."

"אַתְּ לא תופסת, דוקטור," סיננה בּין דמעותיה, "אין בָּעולם מִקרים, הכּל מַכּתוּבּ (נִקבּע מראש). רימיתי את ההוּא, את היָאהוּדִי שצעק לי לזוּז עם הילד, שלא נִפָּגַע. 'גם אני, גבירתי, אבּא,' אמר. אפילוּ פּניו, כּשהיה כּבר הרוּג וירדנוּ למטה לַואדִי לראות אם אפשר להוציא מכּיסיו וכיסי חברו קצת שלל, הבּיטוּ עלי בּמבּט של שופט, האשימוּ אותי, גזרוּ עונש. עין רעה, וּבִפרט אם זו עין של מת,  מטילה בָּךְ כּישוּף..."

"איזה כּישוּף? המתים לא רואים כּבר שוּם כּלוּם," הִזדרזתי לומר לה.

"לא, גברת דוקטור. סליחה, אַתּ טועה. הם רואים וַּאַבּוּהֶם. הכֹּל... 'מַאן חַאפַר חוּפְרַאתַן,' אומר הפּיתגם, 'לֵאַחִיהִי' (כל מי שחופר כאן... בּוֹר לאחִיו...) הוא עצמו 'וַּאקַעַא פִיהַא' (נופל לַבּור הזה). אין שום מִקרים. הכּל מַכּתוּבּ..."

"אז מה מצאתם בּכיסם של המתים?" שאלתי.

"זה לא אנחנוּ שמצאנוּ," מיהרה לומר. "זה אלה שיָרוּ בּהם ישר מתוך הפֶּתַח שבִּשבילם אני ובני שימשנוּ קיר-מגן." רגע אחד נִשנקה בּשתיקה וגמעה לאיטה מן המים. "רק לאחר שהשקט חזר אל הוואדי ירדנוּ איתם. הם לא התנגדוּ שאני ואבי נצטרף לפשיטת-השלל שם, רק שידענוּ מראש שאִם יש שם דְבַר-ערך יקחוּ אותו הם."

"היה שם דְבַר-ערך?"

"עוד איך, גברת דוקטור. אחד מן ההם שליווינוּ מצא בַּתרמיל הצבאי של אחד היָאהוּדִים מכשיר של קסמים."

"איזה מכשיר?"

"הם קראוּ לו 'אִל קַאמֶרָה'. משהוּ לוּקסוּס. פאראנג'י. אבּא שאל אותם מה זה ואלה ענוּ לו בְּמילה כּזאת זרה: 'פּוֹלָארוֹאִיד'. אני אשה פּשוּטה אני, רק בָּאסִיטָה, יא דוקטור. אבל הבנתי שם שזה יקר, יקר מאוד."

"אז איך זה ה'אִל קַאמֶרָה' הזאת קשוּרה," שאלתי, "לקסם, לכישוּף, לכל אותם ההבלים?"

"קשוּרה מאוד ואין בּזה שוּם הֶבֶל, גברת דוקטור, כּי תיכף האחד מהם לחץ שם על כּפתור בַּגוּף של ה'אִל קַאמֶרָה' הזאת, מכשיר-הקסם, שמִתוכה יצאוּ סָוָּאר (תמוּנות) של המתים."

"למה היה להם צורך בִּכלל בּתמוּנות של מתים?" הִשתוממתי.

"בּשביל להראות –  כּך הסבּירוּ לאבּא –  לאלה ששלחוּ אותם, שלא שלחוּ לשווא. רק מה, זמן קצר לאחר שהלכוּ נתקלוּ שם בּאמבּוּש יָאהוּדִי, כּכה שכּמו בַּפּיתגם הם נפלוּ אל הבּור שחפרוּ בּעצמם. רק לאחר שיצאוּ היאהוּד מן הוואדי וּבא כּבר הערב, הרבּה אחֲרֵי שחזרנוּ לתוך מערת-מגוּרינוּ בּהר, ירד לשם אבּא שנית בּתִקווה שימצא על גוּפות היָאהוּדִים מה שנשאר אם נשאר שם דבר-מה שעוד לא שדדוּ רוצחיהם. רק מה, אותה עין רעה ואותו מזל נַאחְס איכזבוּ גם הפּעם: שתי הגוּפות לא היוּ שם, כּאילוּ חטף אותן שֵד מיסתורי. אבּא אמר שוודאי נאספוּ על ידי חבריהם עוד מִקודם, כּך שיצליחוּ לקבּור אותם כּמו שֶדַּת-מוּסָה דורשת מהם.

ואז, ממש בָּרגע שעמד לחזור הבּיתה, הִבריק דבר-מה בּאור-הדימדוּמים מוּל שתי עיניו. היה זה ריבּוּע קטן של  נייר שנִשמט לַצַּלָּם בּלי שחש בּו, למה שתיכף החשיך שם ושני היורים מיהרו לבסיסם. אבּא לקח אותו בּלי היסוּסים וחזר לַניקרה שֶבָּה גרנוּ (בלי להבין מה שיש לו בַּיָּד ושכּבר מנבּא לו רעות). רק בּשעה שקירבתי אליו את ה'לוּקס' השחור מרוב פּיח ראינוּ את מה שהיה בָּריבּוּע ההוּא והִתחלנוּ לרעוד. היתה זו תמוּנת הגוּפות של אותם היָאהוּדִים ששוּב לא היוּ שם, לא בַּמקום שנוֹרוּ וצנחוּ על הארץ ולא בַּחיים, רק בּאותם חלומות נוראים שפּקדוּ אותי כּל אותו לילה. 'הכּל עַלָא חְסָאבּ, יא מַלְעוּנָה,' קראוּ אלי שתי הגוּפות, 'יש  חשבּון'...

"בַּבּוקר הלכתי לַכּפר, לאֶל-בּוּרְג', אל אותה ידעונית שהִזכּרתי. זאת שלימדה אותי איך שרוקחים בִּשביל 'מַאכְּוֶּה' מישרת-עשֹבים. אמרתי לה: 'יא חַ'אלְתִּי, יש לי פּחד על הילד.  שתי רוּחות-מת שחלמתי הלילה כּישפוּ לי עליו מזל נַאחְס.' תקעה ההיא עיניים בַּתמוּנה של היָאהוּדִים, זאת שקירבתי אליה בַּיָּד שרועדת לי כּאן עד עכשיו. אמרתי לה שבַּתמוּנה הם דוממים כּמו אבן אבל בַּסיוּטים שלי הם עוד חיים מאוד. ואז, כּשרק שמעה איך שהינקתי את הילד ואלה הִסתתרוּ לי שם מאחורי הגב, אמרה לי: 'יא בִּינְתִּי, שִמרי אותה טוב את תמוּנת המתים, כּמו קמיע. שוּם מזל נַאחְס לא יפגע בָּךְ כּל עוד אַת שומרת עליה חזק.' כּכה הבטיחה אותה ידעונית אך גם זה לא עזר, גברת דוקטור. עוּבדה שהבּכור וּאַבּוּהוּ כּבר מתוּ לי בּין הידיים גם הם..."

 היא שלפה מִמִּפְתַח-שֹמלתה הבּלוּיה איזה צרור מלוּפּף בּחוּט-צמר. כּלוּם לא הבנתי מִמָה שבּיקשה להראות לי, כּוּלה בּעתה. בַּצרור היתה שֹקית וּבַשֹקית היה ה"פוֹטוֹ" של שתי גוּפות ההרוּגים ההם, מן היָאהוּד. היצצתי בַּתצלוּם וכל דָּמִי קפא לפתע. עוּזי שלי, סרן עוּזי עֵילָם, שכב מת שם, עִם צבי'קה, סגנו.

הדַחַף הראשון, החייתי, האינסטינקטיבי, היה לחנוק את הניבזָה הזאת על המקום. לא לטפּל בּו בִּבנה שוּם טיפּוּל, שיסלח לי אדון היפּוֹקְרָטֶס. רק בּגללה אין לַבּת שלי אבּא ולי את האיש של חיי. אבל תיכף זכרתי את כּל סיוּטי-האַשְמָה שלה, כּל הקולקציה. זה שכָּמוני גם היא אלמנה  ונוסף לכך אֵם שכּוּלה. אוּלי, אִם לא אנהג בּה כּרופאה, רק כּנוקמת, יוּכפּל השְכוֹל שלה גם עם הילד השני.

"אַתּ יודעת?" אמרה לי מִבּלי שתקלוט מה עובר בּי ממש אותו רגע, "שבוּע לאחר שנהרגוּ שני היָאהוּדִים על קרקעית הואדי, בּאותו מקום ממש, יצאוּ שם מתוכו של העפר אחר הגשם פּרחים קטנים כּאלה, אדוּמים כּמו טיפּות דם. תיכף הבנתי שיש לזה קשר עִם מה שאני אשֵמה בּו: דם היָאהוּד שסָפַג העפר ההוּא רק בִּגללי, זה בּרוּר..." היא שָלתה לי, ישר מִכּיסהּ, איזה פּרח מעוּך, ואמרה: "זה הפּרח." פַּחַד נורא נסתמן בּפנֶיהָ, כּמי שממתין לעונשו.

זיהיתי את הפּרח בּנקל, מיד היכּרתי. שמו הבּוטאני, כּלומר בּלטינית נוּקשה של מגדיר-צִמחי-בּר, הוּא שֵם ארוך מאוד, שובר-שיניים, Helychrysum, ואילוּ בּעברית שלנוּ "דם המכּבּים". בּכל חנוּכּה נוהגות רוויטל ואני לקוטפו שם בַּוואדי (הוואדי מוּל "הדסה", לא ההוּא שבּו שוכנת מערתה של סאנא, בה נגזר גורל חיי), לשֹים בּאגרטל ליד חנוּכּיית-הגפן, לזכר החשמונאים של אז ושל עכשיו. עוּזי שלי הוּא אחד מרבּים, אִם כּי לי וּלבִתִּי הוּא האחד שאין תחליף לו. עכשיו, שכּאן בַּבּית, בּשכוּנת גִּלֹה שלנוּ, בִּרחוב הָאֲנָפָה שלא מִזמן ירוּ עליו, נָחוֹג אצלנוּ חג-אוּרים על רקע הקאסאמים שנוחתים כּמעט יום-יום על תושבי שֹדרות, אני מִתְקַשָּה, מתקשה עד מאוד לא לשמוט כּאותה פּיסת "פוֹטוֹ", זו שנותרה בַּמקום הארור בּו נורוּ בּעלי וּסגנו – את זיק האופּטימיוּת, זה שלמרות מחשכֵּי השֹינאה היוקדת, זאת שמִשני עֲבָרָיו של הגבוּל, יפזר פּה פּרחים ולא דם. פּלא ה-mi, הוּא הקול השלישי הנוצָר מצירוּפם של do ו-sol למין הארמוניה, אותו over tone מיוּחל וכָמוּהַ שכּל הדיסונאנסים מתלכּדים בּו לְתקווה, נלחם בּי בּקושי הולך וגובר על מימוּש אותו נס-פּך-השֶּמֶן: נס שקורטוב השְפִיּוּת (אִם נִשאר בּו עוד) איכשהוּ יספּיק, להם ולנוּ, לִזְרוֹת אור...

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

 ב. הכול בגלל ציפקה הטבחית

באוהל שקיבלנו בחורשת האורנים של עין חרוד,  גרנו חמישה.  יענקלה חי, שביביה השרוני, גדי פרנק, בנימין מאייר ואני. בנימין היה חבר של יענקלה מביה"ס העממי, בן להורים יוצאי גרמניה, בעלי חנות בדים ברחוב נחלת בנימין. יענקלה עלה מעיראק עם משפחתו בראשית שנות הארבעים, כשהתקבל לבית הספר היסודי ידע עברית בקושי. בנימין הייקי היה הראשון  מתלמידי הכיתה שקיבל במאור פנים את העולה החדש והזמינו לשבת לצידו. יענקלה לא שכח לו זאת כל חייו והמשיך לשמור איתו קשר גם אחרי שסיימו את בית הספר וכל אחד פנה לדרכו. יענקלה לגימנסיה הרצליה ובנימין לתיכון מסחרי.

בנימין או בניומין, כפי שנקרא, היה אותו אחד  שהיה, כזכור, בעל חום גוף קבוע של 38 מעלות. במלחמה, כשהיינו אמורים לצאת לקרב לא סימפטי, היה ניגש לרופא לבדיקה וזה היה כמובן אוסר עליו לצאת. היציאה לכיבוש לוד נראתה לבניומין כמשהו עליז וקליל  ולכן החליט לא לגשת לרופא. כשעמדו במיסדר לפני היציאה, הרגיש התרוממות רוח ואמר: "עוד מעט נצא לטשוב ונספר טישבאצים." (דהיינו: נצא לג'וב ונספר צ'יזבאטים). באותו ג'וב הוא הצליח לאבד את הסטן שלו וזה היה הצ'יזבאט היחיד שסיפרו עליו תמיד.

לנגב הנצור לא ירד, כי הרופא אסר עליו, אבל כשהגענו לעין חרוד, מיהר להצטרף אל אוהלנו ואנו בירכנו אותו, כי היתה לו מכונת גלידה שהוריו הביאו מגרמניה. היתה זו חבית עץ קטנה שבתוכה מערבל המופעל ידנית. היינו מכניסים לחבית חלב וסוכר ומיני אבקות נדרשות, מסובבים ביד את המערבל כחצי שעה עד שהתערובת נהייתה סמיכה. [ומה עם קרח מסביב? – אב"ע]. היתה לנו רק כף אחת שסחבנו מחדר האוכל, ומאחר שמטעמי אסתטיקה לא רצינו להעבירה מפה לפה, קיבלנו את הצעתו של יענקלה חי, לפיה הוא התנדב לעבור עם החבית  בין היושבים, וכל אחד בתורו היה מכניס אצבע ומלקק. מה יכול להיות טעים ונעים יותר מזה?

את יענקלה חי הכרתי לראשונה בגימנסיה הרצליה, אבל לא בשנתיים הראשונות. היו לנו שש כיתות מקבילות, הוא  למד במגמה הריאלית בעוד אני הלכתי, יחד עם כל העצלנים, למגמה החקלאית. הכרתי אותו מקרוב רק בשנה השלישית, כשהגורל זימן אותנו לדור באותו אוהל בקורס מ"כים בג'וערה, מיטה מול מיטה.

אביו של יענקלה בא ממשפחה עתירת נכסים בבגדד. הוא צפה את העתיד לבוא על יהודי עיראק והעלה את משפחתו, שמנתה שמונה ילדים, עוד לפני שהחל גל העלייה הגדול. הודות לכך הצליח לקחת עימו את מרבית רכושו וקנה קרקעות, שברבות הימים הכפילו את ערכן עשרות מונים. יענקלה אף פעם לא חש רגשי נחיתות בגלל מוצאו העיראקי, ומה שקישר בינו לביני, הצבר האשכנזי, היה זה ששנינו אהבנו תעלולים ובלונדיניות.

על התעלול הראשון שביצענו יחד בעין חרוד, אני לא סולח לעצמי עד היום. היה זה חלום ישן, שנולד באותם שבועיים ששמרנו בכלא עכו על שני אנשי לח"י, שנשפטו בגלל רצח הרוזן ברנדוט. יחד איתנו השתתפה בשמירה  על בית המשפט גם מחלקה של מ"מ-צ"דיקים, שהיו בוגרים מאיתנו ובעלי ניסיון רב משלנו. אחד מהם, פטפטן בלתי נלאה, סיפר לנו בין השאר, איך סידרו את המפקד שלהם, כשנתנו לו מסטיק משלשל. עד אז לא שמענו על דבר כזה. ידענו, וכולם ידעו, שיש שוקולד טעים, הנקרא אקסלקס, והוא מזרז את פעולת העיכול, אבל שיש גם מסטיק משלשל, על זה לא למדנו, לא בריאלית, לא בספרותית ולא בחקלאית.

עוד באותו יום החלטנו, יענקלה ואני, שאנו חייבים לקנות מסטיק כזה ולנסות אותו על אחד מהחבר'ה. אבל החלטה לחוד וביצוע לחוד. הדבר כמעט השתכח מאיתנו ואולי לא היה מגיע לכלל יישום, אלמלא נשלח יענקלה, בחופשת השחרור, על ידי אימו לקנות משהו  בבית מרקחת, וכשהגענו לעין חרוד והתמקמנו באוהל החדש, גילה לי בסודי סודות, שקנה חבילה שלמה של מסטיק משלשל.

כעת היה צריך למצוא את המתנדב שיסכים למלא את תפקיד שפן הניסיונות. היו בהכשרה רבים שהיינו מוכנים לכבד אותם במנה הטעימה, אבל הכי נוח היה לנצל את השכנות שלנו עם שביביה השרוני, תוך ידיעה שהמגורים באותו אוהל יאפשרו לנו לראות מקרוב את ההשפעה המבורכת של המדע הרפואי.

שביביה הודה ליענקלה בכל ליבו, לעס את המסטיק הטעים בתיאבון רב ואחר כך, במשך הלילה, היה קם מדי פעם בבהלה מהמיטה  ורץ  החוצה למעמקי החורש, כשיענקלה ואני כמעט מתים מצחוק מתחת השמיכה.

איש מאיתנו לא היה יכול לנחש שבגלל מעשה נואל זה, תנדוד שנתו של ד"ר מוטק'ה נאור הטוב במשך לילות רבים, והחשש מתביעה משפטית כמעט יוריד אותו  ביגון שאולה.

וזה סיפור המעשה:

כתריסר שנים לאחר אותה ריצת לילה בהולה, חיפש מוטק'ה, שהיה בסוף שנות החמישים העורך של "במחנה נח"ל", נושא מרכזי לעלונו. מישהו בישיבת המערכת העלה את הרעיון להפגיש  יחד את חברי הכשרת בית השיטה, גיבורי הספר "חבורה שכזאת", ולאמת את הכתוב עליהם בספר. אחד הסיפורים המשעשעים ביותר שסופרו באותו מפגש, היה על השלשול הנוראי שתקף את שביביה השרוני, אשר האשים  את החצילים של ציפק'ה הטבחית של עין חרוד.

על המעשה המשעשע (תלוי את מי) הזה, כתבתי בספר "חבורה שכזאת", וייחסתי אותו ליוסיניו, אחד מגיבורי הספר, שהיה נתון תמיד לתעלולי החבר'ה.

שביביה, שלא בא למפגש של "במחנה נח"ל", היה באותם ימים רופא מדופלם באחד מבתי החולים בצפון הארץ, ונשוי לאחת האחיות הראשיות. אי נוכחותו בפגישה אפשרה לחבר'ה להרחיב עליו את הדיבור עם ההגזמות המתבקשות, והכתב של העיתון רשם כל מילה. 

כשבועיים לאחר שיצא הגיליון עם הכתבה המצולמת  וזכה למחמאות רבות, קיבל מוטק'ה נאור מכתב  רשום מעורך דין חיפאי ידוע. היה זה כתב  התרעה לפני תביעה משפטית על הוצאת דיבה ומניעת קידומו של ד"ר שביביה השרוני, שהפך לבדיחת כל צוות בית החולים.

למוטק'ה המבוהל לא נותרה ברירה, אלא לפנות לעורך דין שיצילו מהפיצוי הכספי הענק שהמשפטן דרש בשם מרשו.

לזכותנו, של יענקלה ושלי, לא סיפרנו לשביביה שהוא היה קורבן של מתיחה פרטית, ויחד עימו  השמצנו וקיללנו את ציפק'ה הטבחית. חיבבתי מאוד את שביביה,  כי היה חלשלוש כזה, ממושקף ועדין נפש. באסיפות לא דיבר, אבל אם היה צריך להפגין ידע בספרים או ביצירות מוסיקליות, לא היה טוב ממנו. כשיצאנו לקרבות לא השתמט אף פעם,  וכשהיינו צריכים לשאת על גבנו ילקוט עם ט.נ.ט., נשא גם הוא את אותו משקל ככולנו. בקרבות היה לו גם יתרון נוסף, כי בזכות זעירותו, ידענו שלא יהיה כבד לסחוב אותו אם ייפצע, ולכן היה חייל מבוקש בכל כיתה .

כמה חודשים אחרי שעלינו להתיישבות, עזב את הקיבוץ והלך ללמוד רפואה, מאז ראיתי אותו רק פעם אחת ויותר לא נפגשנו, למרות שהיו בינינו יחסי חיבה הדדיים. כשעמד להגיש תביעה משפטית נגד מוטק'ה נאור, הופתעתי מאוד, כי זה לא התאים לו. אני בטוח שלוּ ידע אז, בקיבוץ, מה מקור השלשול שתקף אותו, היה צוחק איתנו, ואולי אפילו היה מציע לנו למצוא  יחד קורבן אחר, שגם הוא ייהנה כמונו.  

(אהוד, את סופה של הפרשה המביכה, אני חושב שכדאי לשמוע מפי מוטקה בעצמו. עכשיו כבר נדמה לי שאיננו מפחד משביביה ז"ל ויטיב לספר זאת ממני).

המשך יבוא

אהוד: שלחנו את הפרק למוטקה – ואנחנו מחכים לתשובתו.

* * *

עמוס גלבוע

ברצף ההיסטורי של הטרור הפלסטיני,

זה הנוכחי הוא החלש ביותר

(לפי שעה!)

 מאז  1920 ועד הסכם אוסלו (93') היו לנו למעלה מ-1000 הרוגים מהטרור הפלסטיני. לאחריו ועד לסיום האינתיפאדה השנייה היו לנו למעלה מ-1200 הרוגים, רובם בפיגועים המוניים כמעט בכל אתר ואתר בארץ.  ל"מקוננים בעם"  צריך לשנן את המובן מאליו: כאן לא שוויץ, ובהשוואה לעבר מצבנו הביטחוני כיום הוא הטוב ביותר (להערכתי!)

קראתי שמח"ט בנימין מעריך שגדל פה דור של נוער פלסטיני "שלא זוכר את 'חומת מגן' (2002) ולא מפחד מאתנו." אכן, הנוער הפלסטיני בוודאי שאינו זוכר את "חומת מגן", והוא גדל  באווירה של "התנגדות עממית" פלסטינית (סכינים, דריסות, בקבוקי תבערה)  שלפחות מאז החלה ב-2010, מדינת ישראל איפשרה לה להשתולל באין מפריע בשטחי יהודה ושומרון עד לפני מיספר חודשים.

יתר על כן, בראיה היסטורית, כנראה  שמאז החל הטרור הפלסטיני נגד היישוב היהודי לפני כמאה שנים – כל דור של צעירים פלסטיניים היה צריך כל פעם להתחיל ללמוד שיש מה לפחד מהיהודים אם רוצים לשחוט אותם. ועד שלמד, החברה הפלסטינית התדרדרה ונכנסה לפיגור, ואילו החברה היהודית רק פרחה ושיגשגה.

בואו נכניס לרגע את הטרור הפלסטיני הנוכחי לרצף היסטורי על מנת שנקבל את הפרופורציות הנכונות להבנתו ולהבנת המציאות הביטחונית שבה נמצאת כיום מדינת ישראל. 

קודם כל, נפנה לכמה מיספרים על מנת לסבר את האוזן. מ-1920 ועד נובמבר 1947 (החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית) נהרגו כתוצאה מטרור פלסטיני למעלה מ-700 יהודים (והיישוב היהודי מנה רק כמה מאות אלפים!)

בשנות ה-70 של המאה הקודמת נחטפו לנו מטוסים ובוצעו פיגועי הרג המוני (הבולט ביותר: רצח 22 ילדים ב-1974 במעלות שבגבול הצפוני ).

באינתיפאדה  הראשונה (1987-1992) נהרגו  כ-160 איש.

סה"כ, מאז 1920 ועד ספטמבר 1993 (הסכם אוסלו הראשון) נהרגו  למעלה מ-1000 איש.

מאז (כאשר אש"פ בראשות ערפאת, התחייב להפסיק את הטרור) ועד לסיומה של האינתיפאדה השנייה ב-2005, נהרגו למעלה מ-1200 איש, רובם בפיגועים המוניים באוטובוסים, במרכזי בילוי, ברחובות,  כמעט בכל אתר ואתר ברחבי הארץ.

  בו בזמן, ועל מנת לקבל את  התמונה הנכונה, צריך, לדעתי, לעשות הבחנה ברורה בין שתי תקופות היסטוריות:

האחת, מ-1920 עד להקמת המדינה ב-48'. זאת תקופה בה הישוב היהודי הוא קטן וחלש מול הפלסטינים (ביתר דיוק ערביי ארץ ישראל, כי בתקופה זאת המושג פלסטינים לא היה קיים!) – והטרור הפלסטיני היווה איום אמיתי על הישוב היהודי המתגונן. זאת התקופה בה המופתי הירושלמי הערבי, חג' אמין אל-חוסייני (שלפתע נזרק עכשיו מחדש לזירה הציבורית) באמת רצה וקיווה להשמיד את היישוב היהודי. דרך אגב, במלחמת העצמאות, לפחות בחלקה הראשון עד מרץ 1948, ידנו לא היתה על העליונה במאבק מול הכוח הלוחם הערבי-פלסטיני.

השנייה היא מאז הקמת המדינה, ובעיקר מאז 1967. אנחנו החזקים, ואילו הפלסטינים הם החלשים בכל המובנים. הטרור הפלסטיני אינו מהווה איום משמעותי  על מדינת ישראל. הוא הפך בעיקרו לנשק של חלשים. מסכין, דרך רובה, דרך מתאבד עם חומרי נפץ ועד לנשק  רקטי וטילי. היו לו עליות וירידות, ובתקופה הנוכחית בתוך הרצף ההיסטורי, הוא החלש שבחלשים (לפי שעה!)

כמובן שהוא יוצר בעיות ביטחוניות לא פשוטות ומהווה איום מתמיד על האוכלוסייה האזרחית שלנו,  ופעמים על הכלכלה שלנו, אך למדנו להתמודד איתו, ועם איומים הרבה יותר חמורים. יש כאלה בתוכנו שכל הזמן מקוננים. תמיד היו כאלה! החשוב  הוא להבין: כאן לא שוויץ, לפנינו מאבק ארוך טווח ועוד הרבה שנים נצטרך לאחוז בחרב, תוך חתירה בלתי נלאית למציאת פתרונות ארוכי טווח.

להערכתי, מצבנו הביטחוני היום הרבה יותר טוב מאשר בעבר, כולל בתחום הביטחון האישי. אלו הייתי נשאל האם ברצוני להיוולד בתקופה שמכנים אותה אצלנו "ישראל היפה" (זאת שלפני עליית הליכוד לשלטון ב-1977, ולפני מלחמת יום הכיפורים) או בתקופה הנוכחית, הייתי עונה, ללא היסוס: בתקופה הנוכחית. 

ונתון מעניין. רבים מהגברים שלנו, שכל הזמן "מקטרים" על הביטחון ושאר הצרות האיומות, צפויים למות בשיבה טובה. למה? כי תוחלת החיים של הגברים שלנו היא (לפחות ב-2014 ) השלישית בגובהה בעולם. אפילו יותר מזו של השבדים!

* * *

איתמר פרת

על מקור חג החנוכה

בעקבות כתבתו של משה בן ברוך, גיליון 1102

חג החנוכה אינו חג מצווה מן התנ"ך או מן המשנה, ואין מסורת כלשהי המספרת לנו כיצד נחגג בבית המקדש, אף שרק לכבוד בית המקדש הגיע בכלל לעולם. [המקור הלא-הלכתי היחיד לחנוכה הוא אגדה על ישו, שבא להתפלל ב'סתיו של שלמה', בעת החורף, ב'חג החידוש'. יוחנן 10:22-23].

היטיב ומצא משה בן ברוך כי גם בספר מקבים ב' וגם במסכת ביכורים במשנה יש רמזים ברורים כי החשמונאים קבעו את חג חנוכת המזבח על חג שהיה נהוג על יושבי הארץ עוד מקדמת דנא. אלא שאותו חג קדמון נחוג בעיצומם של ימי קור ויורֶה, ולפיכך לא נמנה בין חגי העלייה לרגל, בגלל תלאות של דרך ומאין אפשרות לינה בירושלים וסביבותיה, כמו בשאר רגלים.

אבל חגי ארץ ישראל חגים חקלאיים הם, ואל נכון אותו חג חורפי היה חקלאי אף הוא – סיום מסיק הזיתים, יבול שנתי שבלעדיו אין מחיה.

לא ידוע תחת איזה שם נחוג חג המסיק  (מלבד הנרמז בפרשת הבשורה ע"פי יוחנן: 'חג החידוש' ta enkainia). בפזורה המערבית והמזרחית השתנו מנהגי החנוכה לאין הכר:  המנורה התחלפה בדגם של השמש ושמונה הפלנטות (אצטגנינֵי בבל), שכן חנוכה חל בשבוע בו מתחיל היום להתארך. מסיבה ביתית המתקיימת קרוב למועד חג המולד הנוצרי, בו מדליקים נרות על בדיו של אילן, ואכילת מיני מאפה מתוקים – מסורת גרמנית אירופית. הסביבון עם אותיות המזל אינו אלא הפּוּר, אשר הקדים ונדד אלינו מחג חורפי אחר – היפוך הגורלות ביום שוויון היממה.

אך סממן אחד של החג הקדמון נשתמר: נס פך השמן. כל שנה אני קונה פח שמן (לא פך!) משכני הגלילי, וכל שנה אני מודד ודואג: האם יספיק לי עד השמן החדש הבא? היתרחש הנס?

והשמחה רבה עם פח השמן החדש (למען הדיוק: מיכל פלסטיק של 16 ליטר), כמו שמחת הכורם הצרפתי ביום הבוז'ולה החדש.

ויצוין עוד כי על פי האגדה האירו החשמונאים את פנים ההיכל בשמונה לפידים ("שפודים") שתקעו אותם בקיר האולם. במרבית בתי הכנסת של ארץ ישראל (שנבנו אחרי החורבן) פונות 8 אומנות  (4 מול 4) של קשתות  הבית אל פנים האולם, ואולי שימשו לתקיעת 8 הלפידים של חג האורים. לעומת זאת זכורה מנורת 7 הקנים בתבליטי משקוף וברצפות הפסיפס.

חנוכה הוא אפוא חג טוב. מסובך ועתיק ומלא מנעמים – והטוב שבהם הוא השמן. ברכת עץ הזית אשר בוית (כנראה לראשונה בהיסטוריה) – בכפרי הגליל והחוף של ארץ ישראל הניאוליתית, ועדיין מטגנים בו את הלטקעס.

שהחיינו. 

נ. ב.

אמנם המקבים כבשו את ירושלים ב-164 לפנה"ס וטיהרו את בית המקדש, אך גורשו מן המקדש ומן העיר על ידי בקכידס, 161. מילא. את חנוכה הרווחנו.

אהוד: לטגן לביבות בשמן זית – זה נראה לי דבר נורא. ממש ריח לא נעים. למיטב ידיעתי, לביבות מטגנים – רק לא בשמן זית!

* * *

מכתב מלוחם חטיבת כפיר לנשיא המדינה

עקב השתתפותו בכנס עם שוברים שתיקה

נשיא המדינה רובי ריבלין,

החלטתי לשבור שתיקה. שירתתי כלוחם בחטיבת כפיר בין השנים 2008-2011, וחלק ניכר מהשירות הצבאי היה "תפיסת קו" בגזרות שונות באזורי טרור. אחת הפעולות השגרתיות בפעילות השוטפת שלנו הייתה לאייש "פילבוקס" שנמצא צמוד לצומת הכניסה לכפר כדי למצוא נשק ואמל"ח.

בכל התקופה הזו היו מגיעות מדי יום שישי, בשעות קבועות ובמשמרות מתחלפות, נשות הארגון "מחסום ווטש". תפקידן מטעם הארגון היה להפריע לנו לבידוקים, לצלם אותנו בווידאו ובתמונות רגילות לכל אורך הזמן במטרה להפחיד אותנו באיומים בתביעות ובתלונות.

כאן המקום לציין כי מעולם לא עבר דרכנו אדם שחווה איזשהו סוג של התנכלות, התעללות או הפרעה כלשהי. נהפוך הוא, כל אדם ואדם שעבר דרכנו התקבל בצורה הולמת בהחלט. רוב הזמן אלה היו רק צילומים, ומדי פעם אמירות לעברנו כמו – "איך אתם לא מתביישים!" "בשביל זה הלכתם לצבא? בשביל להתעלל בחפים מפשע?" "חיילי כיבוש" "קלגסים" ועוד.

אולם למרות הכאב והעלבון מעולם לא הגבנו, מעולם לא קיללנו, מעולם לא הפנינו מבטנו מביצוע המשימה, תוך התנהגות נאותה.

השגרה היתה לא נעימה, אבל היא היתה כאין וכאפס לעומת המקרים בהם נאלצנו לבדוק רכב רכב ביציאה מהכפר, בשל התראות חמות לביצוע פיגועים. אז הן היו הופכות מקבוצה של נשים מבוגרות בכובעי מצחייה, מצלמות ושפה אלימה ופוגענית– לאיום של ממש.

פעם אחת, הזכורה לי ביותר, היתה בתחילת ינואר 2010. בשעה 10 בבוקר קיבלנו הוראה מהחמ"ל לעשות בידוק קפדני בשל התראה חמה ליציאה של רכב שמבריח חומרי חבלה ונשק לעבר מחבלים במטרה לבצע פיגוע. ברגע שהתחלנו לבצע את המשימה ולבדוק את הרכבים, התקרבו למרחק של מטרים בודדים מאיתנו כמה מהנשים והחלו לקלל אותנו ולצעוק עלינו, לצלם את פרצופינו ממרחק של סנטימטרים ספורים ואף לדחוף אותנו ולנסות למשוך אותנו בכוח מהרכבים הנבדקים.

הבאלאגן שנוצר כתוצאה מההפרעה שלהן יצר התקהלות המונית מסביב לחסם, ופקק גדול ביציאה. תוך דקות ספורות כל הסיטואציה הפכה לכאוס אחד גדול. עשרות ערבים מתגודדים מסביבנו בעוד הנשים מתעמתות עם המפקד ואיתי.

לעולם לא אשכח את אותם רגעים בהם אני מוצא עצמי עומד בחוצץ בין 6 נשים מבוגרות, בגילאים שבין אימא שלי לסבתא שלי, מקללות אותי בקללות איומות כמו "נאצי מנוול" "איך אימא שלך לא מתביישת שהבן שלה מתנהג כמו חייליו של היטלר" – ועוד השוואות נוראיות ואמירות קשות.

כשניסו לעבור אותי בכוח, נאלצתי לפרוש ידיי ולחסום בעדן את ההגעה למפקד אשר בדק רכבים באותה שעה בניסיון להקל על העומס ולתמרן במצב. אז, בקור מקפיא של שיא החורף בהרי חברון, שתיים מהנשים החלו לשפוך עליי מים מבקבוקי השתייה שלהן תוך שהן דוחפות ומקללות אותי, דבר שנמשך מיספר דקות עד אשר הגיע החפ"ק הפלוגתי והוא פינה אותן מהשטח לאחר חצי שעה שבהן הן מפריעות לנו למנוע את הפיגוע הבא, תוך ניסיונות השפלה ותוך שהן מפריעות לנו לבצע את תפקידנו.

אדוני הנשיא,

שמעתי שהחלטת לתמוך בכנס של הקרן החדשה לישראל, אתה הולך לשבת על במה אחת עם מי שמגייס מאירופה כסף רק כדי שהזוועה הזו תתרחש, כדי שחיילים כמוני יסבלו, יחטפו קללות, ויסכנו את החיים.

לא יכול להיות שנשיא מדינת ישראל יעשה דבר כזה.

אה כן, 10 דקות לאחר שעזבו נשות ווטש, עצרנו רכב טויוטה אדום, ובו רובה אם. 16 ושתי מחסניות.

המכתב פורסם באתר רוטר.

* * *

אהוד בן עזר

המשורר יוסי שריד מרגיש כמו חמור

ויש לו סיבות טובות לכך

[נשלח למדור מכתבים למערכת "ידיעות אחרונות" ב-25.12.2005]

איננו חדלים לשמוע מעל גלי האתר ולקרוא בעיתונים את אימרי השפר ומאמרי הביקורת של העיתונאי-המשורר יוסי שריד. ההברקה האחרונה שלו, על הכנסת האחרונה: "אם הראשונים כמלאכים, אנחנו כבני אדם, ואם הראשונים כבני אדם, אנחנו כחמורים!" – זו התרשמותו מהכנסת, שבה נתגבשה אולי לראשונה מזה שנים רבות, אם בכלל, בישראל, קואליציה חילונית-פלוראליסטית שאינה תלוייה בסחיטה החרדית והדתית.

זו התרשמותו מממשלה, שלמרות שחירף וגידף את העומד בראשה [אריק שרון] במילים נוראות – הביאה ברוב מרשים לנסיגה הישראלית מרצועת עזה; ולא משום שקיבלו את הזיות השלום ואשמת ישראל באי-בואו של השלום נוסח שריד וביילין, אלא מתוך ידיעה ברורה שלא יהיה שלום וכי עלינו להתוות באופן חד-צדדי את גבולות ישראל שעליהם נגן בדור הזה ואולי גם בדורות הבאים, כי לא תהיה נסיגה מנחל עוז, משדרות ומאשקלון, גם לא מכפר-סבא אם וכאשר ינחתו עליה קסאמים מקלקיליה.

אז אולי אתה, יוסי שריד, שלא עשית עדיין את חשבון נפש מהפאשלות שאליהן הולכת את מר"צ, החל מההחלטה המטופשת לעזוב את ממשלת ברק – אולי אתה מרגיש כחמור, וכמו שאמר צ'רצ'יל על אטלי שבא אחריו כראש ממשלה: "מר אטלי הוא אדם צנוע, ויש לו סיבות טובות לכך!" – כך אפשר לומר על אודותיך כי "המשורר-העיתונאי הצודק-תמיד מרגיש עצמו עתה כחמור, ויש לו סיבות טובות לכך!"

ואגב שחיתות, יש גם שחיתות מוסרית – של תמיכה באוייב מול חיילי המדינה שלך שמגינים עליך, והיא שחיתות גרועה מכל שחיתות כספית. אולי לא אתה אישית, כי אתה אדם בעל אחריות ביטחונית ומילאת ביושר תפקידים חשובים בתחום הזה בוועדות הכנסת. אבל זהבה גלאון חברתך-לסיעה דיברה בפומבי על חיילי צה"ל בצורה נוראה, תוך נטייה להצדיק תמיד את הפלסטינים. זו אינה שחיתות?

ובאשר לשחיתות הכספית, תנוח דעתך. שחיתות כזו היתה גם בכנסות הקודמות, אפילו קנו קולות של ח"כים, ואולי בזכות שרון היא תפחת בכנסת הבאה. ומצד שני, חלק גדול מהשחיתות הממוסדת, והוא ההקצבות לחרדים – דווקא פחת בכנסת האחרונה, שכלל לא היתה הגרועה שבכנסות רק שחלק ניכר מחבריה, בטיפשותם, קיצרו את כהונתה ולעולם לא יחזרו לכהן בה, ואולי טוב שכך.

ואתה, שבהנהגתך מר"צ יורדת עכשיו לרבע מכוחה בכנסת שלפני האחרונה – תמשיך להעביר עלינו ביקורת בטור שלך ב"הארץ", כאילו ידיך לא שפכו את החרבון הזה על תנועה שרוב אנשיה נחמדים ומוכשרים אבל עדיין יש במרביתם אותו עיוורון למציאות בנוסח "השומר הצעיר" מן הימים שהעריצו את סטאלין, ועדיין יש בהם מן הדמגוגיה השמאלנית שאליה נידרדרה שולמית אלוני.

אהוד בן עזר

תל אביב

* * *

עמוס אריכא

שנתיים לפטירתו של צבי ינאי

בשישה-עשר בחודש דצמבר שנת 2013 הלך לעולמו הפילוסוף, פרשן המדע והסופר צבי ינאי. זהו מועד נכון לעטוף שוב ושוב בהוקרה את האיש המופלא הזה. אני מבקש לחלוק עם קוראיי את השורות הבאות שכתבתי על ספרו הראשון "שלך, סנדרו" – שהיכה בהלם את הספרות העברית והתיש מוחותיהם של המבקרים מעוצמת הדפים של יצירת-נפש זאת, שתישאר חקוקה בזיכרון יותר מרוב ספריהם של יוצרים רבים.

גם ספרו השני "מאוחר מדי", מבחינתי, הינו השלמה מופתית ל"שלך סנדרו". על שני ספריו אלה הרחבתי כתיבה ואחזור ואביא כעת את שכתבתי בעקבות יצירתו הספרותית הראשונה. שני ספרים אלה הם נכס לכל שוחר-דעת ואוהב אנוש. וכך כתבתי לפני שנים תחת הכותרת הבאה:

לצבי ינאי בהוקרה

המחשבה לכתוב את השורות הבאות על ספרו שובה הלב של המספר צבי ינאי "שלך, סנדרו" גמלה בליבי לאחר שהתפרסמה בתחילת הקיץ האחרון ההחלטה להעניק לו את "פרס ספיר 2008", והוא סופר בתחילת שנות השבעים לחייו שלא נודע ככזה במחוזותינו עד אז, אף כי היה מוכר ומוערך בקרב רבים כפרשן מעולה לעניינים נשגבים מבינתו של האדם הממוצע. נחשפתי באותם ימים לתופעה עגומה שמכבר לא הרשימה בעוצמה כזו, מהוקרה מתחכמת על-תנאי – ועד להטחת זעם בוטה כלפי הזוכה ופורסי הפרס שהעדיפו, לטעמי בצדק, את יצירתו העשויה לכאורה ממעשה טלאים של מכתבים ישנים – על פני יצירותיהם של סופרים אחרים.

אבל לא בסתם תגובות והערכות מדובר אלא בתמונת-מצב מעניינת המציגה תקשורת חדשה שונה במידה רבה מזו שהיתה מוכרת לנו. הספיחים שנכרכו בסערת התגובות שעורר ספרו הכן של ינאי העידו כי לפנינו מצב חדש בו אנשים רגילים אינם מהססים להשמיע עמדות ודעות בשונה מאלה של אנשי הביקורת והאקדמיה הנכבדה. אל מול עינינו התפתחה שותפות חדשה בין קוראים למבקרים ופרשנים שהולידה בעקבותיה גם את הבלוגים השונים ומגוונים. עולם תקשורתי קם וצבר אונים מיום ליום, וכל מי שרצה לחוות דעתו בכל תחום עשה זאת, וכל מי שביקש להתערטל ממצוקות נפשו או להתפטר מהר הגיגיו נפתחה לפניו דרך רחבה להתבטא בה כרצונו, לחבוט בלשונו לעתים באלימות דוחה.

כאמור, לא בסתם שאלה ערטילאית מדובר אלא בשאלה מסקרנת שעורר בלא כוונה כזו צבי ינאי, מבלי ששיער לעצמו את המהומה שיחולל במעשה סיפורו האישי באמצעותו ניסה להקים יד אף לתת ביטוי לאנשים שמכבר אינם בין החיים ולהרכיב בעזרתם את הפסיפס הפגום האישי של בליל זיכרונותיו משנותיו הראשונות. הוא, שנזהר מלשפוט את דמויותיו, מצא עצמו במקום שבוודאי לא התכוון להימצא בו, לחסד או לשבט, בעקבות פרסום ספרו. מסתבר כי לא פחות משחשף את עולמו ואת עצמו, אולי דווקא למד פרק חדש בטיבם של אנשים על-פי תגובותיהם.

מה בין איש חכם לחוכמת היוצר

מתוך שלא התכוון להימצא בעין סערה דווקא קלע צבי ינאי אל לב המטרה שכוונתה לברר גם תופעות חורגות מהשיגרה, ולפיכך טוב שהן קורות. כל זה על רקע תהליך התחברותו מחדש עם הילד שהיה הוא עצמו, בימים הרחוקים ההם של ילדותו חסרת השורשים, אז נודע בשם סנדרו טוט, אחיהם של האחיות הגדולות ממנו פיורנצה וליזטה והאח רומולו שנולד לפניו אך נעלם ואיננו.

בספרו הוכיח צבי ינאי במכת מנצח כי לא סתם מכבר היה ידוע שבכל אדם נמצא לפחות סיפור ראוי אחד, וכי איש חכם יכול גם להוציא תחת ידיו ספר מעולה מכל בחינה שהיא, טוב יותר משהוציאו "סופרים מקצועיים" במרוצת כל חייהם. אבל לפני שארחיב במה שהתפתח מסיפור ביוגראפי אפור, מדכדך לעתים עד דיכאון, לספר מוערך בכל התחומים ובכל המובנים, מוטב שאתמקד במסכת מעניינת המורכבת מתגובותיהם של מבקרים ומגיבים כאחד לגבי אותה יצירה ספרותית של צבי ינאי. מהם מברכים, מהם תוהים, מהם מחרפים וכולם ביחד משתאים איש בדרכו ועל-פי מזגו לגבי התופעה המרגשת במהלכה איש זקן ומפוכח מתחבר עם מי שהיה הוא עצמו פעם, ילד תועה נטול שורשים בארץ יפהפייה וזרה ושמו סנדרו טוט, בנם הצעיר של רקדנית ממוצא יהודי-אוסטרי, יוצי גלמבוש, וקלמן טוט, יליד הונגריה שבמקצועו הוא זמר בעל קול באריטון.

בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת הם מתאהבים, למרות הפרש הגיל שביניהם, ומגיעים לאיטליה בתקווה לזכות בהכרה בכישרונם. אך יוצי דקת הגו, קוקטית ונאה, תוך שנים אחדות, בגיל עשרים ושתיים, מוצאת עצמה אם לארבעה ילדים. היא וחברה לחיים, אביהם קלמן טוט, מחמת דרך חיי הנדודים שלהם,הם  מעדיפים להשאיר כל ילד שהצטרף לתא המשפחתי, לפחות למשך שתי שנות חייו הראשונות, בידי משפחה אומנת בכדי שהם עצמם ימשיכו בדרכים לחפש את קיומם. אחר-כך, אגב סיבוב נוסף, הם יאספו אותו. בדרך זו נאספו שלושה בלבד מבין הארבעה. שתי האחיות פלורנצה וליזטה וצבי ינאי, הוא סנדרו טוט של הימים ההם, שרק בתחילת המילניום הנוכחי ימצא עוז בנפשו לחבר בין צבי ינאי, הישראלי האולטימטיבי שהוא יצר מעצמו – עם הילד חסר המולדת, סנדרו טוט.

במהלך העלילה המרטיטה של חיי המשפחה מסתבר כי אחיו הבכור של סנדרו, ליבו הפועם בקצב לא סדיר של הסיפור, רומולו, נשאר התעלומה הגדולה מבין תעלומות נוספות הקשורות בגורל המשפחה המטלטלת לטבוע בין גל לגל, או יותר נוקב יהיה לומר בין ארוחה לארוחה.

המשפחה מעולם לא חזרה לעיירה האיטלקית קנטזרו בה הושאר רומולו לאחר לידתו בכדי לאסוף אותו כעבור שנים אחדות מחיק המשפחה האומנת. רומולו כמו נחתך בלי הסבר מהמשפחה הנודדת והיה כאבק אדם. אין פתרונים מדוע ולמה. המסכת נפרשת כאריג של רשת פריכה, כמעט מתפוררת, דומה ורק ברגע האחרון ממש עלה בידי ינאי לנפוח בה חיים שיאריכו שנים, אולי אף דורות.

בתוך רשת הסיפור הזה, כדגיג לח מקפץ ומפרכס רומולו האח הלכוד להשיב לעצמו נשימה, והוא חסר לאחיו סנדרו בצעירותו והוא חסר לו גם בהתבגרו כצבי ינאי. זהו געגוע מכאיב שחונק לא רק אותו אלא גם את הקורא הנשאב אל תוך המסכת הנפרשת, זו החושפת את אימת הטירוף שהחל בהדרגה לשלוח משושיו הארסיים לכל עבר משלהי שנות העשרים של המאה הקודמת, להחשיך שמש בצהרי יום. זהו השלב שכנראה קוראים רבים וכותב שורות אלה נמנה עמם רואים עצמם מזדהים עם בני משפחתו הנכתשת של סנדרו טוט, כאילו מדובר במשפחתם.

הסיפור העשוי בצבעים אפורים וארוג באריגה אפורה, וקולו דק עד לחישה כמעט בהלתי-נתפשת באוזן רגילה, זהו סיפורו המדמיע (מה רע בכך?) של צבי ינאי, שאוהבים גם מבקריו להוקיעו כרציונליסט מובהק. זהו סיפור הקיים בשרידי מכתבים שכתבו בני המשפחה הבוגרת, מאימא של יוצי גלמבוש ועד לדודנים אוהבים, סיפור שכאשר קלט צבי ינאי את משמעותו ייתכן ששוב חזר עולמו והתהפך בקרבו.

במשך שנים ניסה צבי ינאי להשיב לעצמו שוב את המכתבים שהביא עם אחיותיו לארץ במצוות אומנתם האוהבת, אידה ברונלו לנטי, להפקידם בידי הדוד שאול ינאי, שאינו מוכן להיפרד מהם, כאילו חושש שמא המכתבים הפשוטים עלולים מסיבה כלשהי לפגוע בבן אחותו. המכתבים בכל זאת חוזרים לרשותו של צבי ינאי ב-1991, לאחר שדודו נפטר. שוב תחלופנה שנים עד שינאי ימצא דרך לתרגם את המכתבים לעברית ויקיף במבט מבוגר את הדמויות הקרובות אליו ביותר והן ממוקדות בהישרדות, ממש כך. בא צבי ינאי ובחש בצבעים קודרים והוציא מתחת ידיו סיפור נוגע בשורשי נשמה.

בינתיים נשאלה השאלה, האם ייתכן בכלל להתייחס לסיפור זה בקנה התייחסות של ביקורת רגילה. דומני שבשאלה זו התלבטו מבקרים רבים, שלא מצאו תשובה ובחרו בדרך ביניים, לעיתים מוזרה ותמוהה. תמוהה, משום שלא נמצאה להם דרך מלהתחמק ולהודות שמדובר בסיפור יוצא דופן שלא סתם נהו ונוהים אחריו רבים, וקשה למבקר להסביר את הצלחתו ולעיתים אף להשלים איתה מתוך הבנה שמדובר בכל זאת בספר איכותי גם מבחינות ספרותיות. גם הניסיון לברוח לגומחה בטוחה שמדובר בכל מקרה "רק" ב"ספר אוטוביוגרפי" – נדמה כניסיון פתטי. גם הרצון להסביר את הצלחתו המדהימה של ינאי כ"סופר" בכוח הרציונליות שהוא משתבח בה, נכשלה. מפני שבכך לא נמצא הסבר משכנע ללידתו בשעה טובה של ספר נדיר, שהצליח אפילו במקום בו נכתבו כבר אין ספור ספרים על ימי קדם השואה והשואה עצמה.

מ"כתבת מגזין" ועד "פלצנות לשמה"

בין נימוקי חבר השופטים של "פרס ספיר 2008", נמצאות גם השורות הבאות: "צבי ינאי בורא מעצמו לעצמו ולנו הקוראים את הילד שהיה. האם צבי ינאי הוא הילד סנדרוֹ טוֹט, בנם הצעיר של רקדנית יהודייה וזמר הונגרי פרוטסטנטי, שנודד עם משפחתו המתפוררת באיטליה הכבושה? האם אחיו האבוד רוֹמוּלוֹ נברא והיה, או רק משל היה?... בהשראה ובאומץ, לוקח (צבי ינאי) את שברי החיים האלה, מה שהיה ומה שיכול היה להיות, ויוצר מהם יצירת אומנות עמוקה ומעוררת מחשבה."

במשפט האחרון הזה מהחלטת השופטים מתמצה ההסבר להעניק את הפרס למי שלא פירסם קודם לכן בחייו שורה אחת המתיימרת להיות "ספרותית". השופטים קובעים בהחלטה נמרצת ואמיצה הראויה לשבחים כי מדובר ב"יצירת אומנות עמוקה ומעוררת מחשבה."

אך מסתבר כי באומנות, תהיה עמוקה כאשר תהיה, גם בה מונים רבדים שונים, מדרמה איכותית ועד להומור הגובל בבידור קליל. הוכחה לכך נמצאת בדבריו של הסופר והמבקר אריק גלסנר במדור ביקורת ספרות ב"מעריב", היכן שפסק פסוקו ב-4 במאי 2008, ואח"כ באחד האתרים, וביטא דעתו על מועמדי פרס ספיר ולא הסתיר את התפעלותו מ"שלך, סנדרו" אך בשונה מהשופטים קבע: "שלךָ, סנדרו" מוגדר בגב העטיפה כ"רומן מכתבים". לא הייתי מגדיר את הספר המרתק הזה כיצירה ספרותית... הספר, הכתוב באופן ענייני, נשען בראש ובראשונה על הסיפור שהוא מבקש לספר ומזכיר, לפיכך, כתבת מגזין עיתונאית ארוכה מאוד. אבל איזו כתבת מגזין!"

מעניין. הכותב מודה שהוא נמצא במלכוד. מצד אחד הריהו מחמיא ליצירה אך לא באופן "ספרותי", ומצד שני מרשה לעצמו להציבה במקרה הטוב ביותר כראויה רק למקום השלישי, למדליית ארד בלבד, כי הרי בסך הכול לתפישתו מדובר במשהו שווה ערך ל"כתבת מגזין", אפילו תהא זו משובחת.

טוקבקית אחת "שושנת הכרמל" מפורום תפוז לספרים וספרות הגיבה בעוקצנות, כעושת חסד: "לטעמי, צבי ינאי לא צלח את המעבר מהוגה/איש מדע (גם אם אוטודידקט) למספר סיפור... לא ניכרת בכתיבתו עשייה ויצירה ספרותית... אין בו ולו משפט פיוטי אחד..."  

אחד החריפים בהתקפתו על הספר (אתר NRG 2.8.2008) הוא אמנון נבות, מבקר רב-שנים ונגסן בעל מלתעות. בהתקפת איגוף בלתי צפויה, תוך שהוא מנתח הענקת פרס ביאליק (האנכרוניסטי לדבריו) לסופר ישעיהו קורן, הוא מביע תמיהותיו על הקהילה הספרותית, ובנקודה זו הוא מיישב גם חשבון ישן-נושן עם פרופ' מנחם פרי ("מי שמיסחר את הספרות עד תום זה מנחם פרי בכבודו ובעצמו") ואינו חוסך שבטו גם מסופרים כדוד גרוסמן ולא תאמינו, גם אינו מרפה מצבי ינאי, אותו הוא שוחט במשפט אחד בוטה: "ולאפיגוניה של צבי ינאי, שהוא פופולריזטור של נטליה להניח [?] גינצבורג ופרימו לוי."

אולי צבי ינאי הושפע, אך לא חיקה. סיפורו אוטנטי לחלוטין. ואם הושפע, אז מה? מקוריותו נפגמה? מה יכולה השפעה חיובית לעשות למכתבים שנכתבו ולא נוצרו בדמיון קודח? והרי פיקסו כבר אמר לפני עשרות רבות של שנים בגילוי-לב שהוא לוקח ללא היסוס מכל צייר אחר מה שניתן לקחת, וזה נעשה שלו, כשהוא משלים תהליך עיכולו של החומר הזה בתוכו. ובכלל, הרי כל מעשה התרבות הוא רובד על רובד, זה יונק שיעורו וכוחו מזה. דרך הטבע.

אבל נמצאו גם מבקרים המתחככים עם האקדמיה והפליאו בהצלפתם כדוגמת אותה גברת מיכל ארבל שכתבה "מצד אחד" ב"הארץ, ביום 31.1.2007: "ואולם, הדבקות הגדולה בתבונה מציבה לספר גבולות צרים. בהיצמדות הרציונלית לעקרונות של כרוניקה מוותר המחבר על מעשה שיחזורו של העבר כמעשה ספרותי, ומעשה הקסם של היצירה אינו מתחולל."

עשתה הגברת הזו מעשה כפול, היתה גם מיילדת וגם קברנית באותה תנועת לשון פזיזה ממש. אבל מעשה נס היא לא צדקה לגבי תגובתי כקורא, למשל, מפני שאחד הדברים החשובים ביותר שנולדו לעולם עם בואו של הרך הספרותי הזה, "שלך, סנדרו" שעורר אפילו אצל קשישים מותשים כמוני התרגשות עמוקה – הוא קסם היצירה המרחף על דפיו עד התפעמות שכמעט ואין דומה לה במחוזותינו מזה שנים רבות.

טוקבקיסט אחד התנער לא מהספר כמו מצבי ינאי עצמו: "פלצנות לשמה," כך כתב עליו ולא הרחיב למזלנו.

ובינתיים גבר גם גל ההתקפות לא רק על "פרס ספיר" אלא יצא הקצף על כלל הפרסים, ולשם כך אביא דוגמאות אחדות שיותר משהן מקוממות, הן מצערות, ואולי אף מביכות.

ב-4 במאי 2008 מתפרסמת "הערה" של הסופר דרור בורשטיין באתרו "מתחת לשולחן", לאחר שנודעו מי הם מועמדי פרס ספיר לשנת 2008. הסופר שכבר קנה לעצמו שם מסוים ביצירותיו, פותח את הערתו שכותרתה: "הערה בעניין פרס ספיר 08", במשפט הבא: "הרשימה של חמשת המועמדים לפרס ספיר 2008 מקוממת אותי מאוד." כמובן שבתוך רשימה זו נמצא "שלך, סנדרו", אחד הספרים "המקוממים"... יכול להיות שהמבקר/סופר צודק שחסרים לו ברשימה שלושה ספרים טובים מכל אלה שהוא נקב בהם. אבל העולם לא תמיד מתנהג לפי מידת הבנתנו סיטואציה מסוימת, וטוב שכך כמו במקרה הזה של צבי ינאי.

במגיבון נכבד אחר מתפרסמת תגובתו של אורי שוורץ על "פרס ספיר", זמן קצר לפני שהוכרז שם הזוכה צבי ינאי: "ופרס ספיר? זהו יצור כלאיים. פרס ל'תרבות בינונית'," כותב שוורץ, "שנוצרת על ידי סופרים שאינם טובים דיים כדי לרגש את בני-התרבות או להיכנס להיסטוריה, ואינם שקופים דיים כדי להימכר במאות אלפי עותקים, וכל כוחם בחנופה שהם מעניקים לטעם הבינוני, זה השואף להיות מכובד..."

הוא אף מגדיר את ספרו של ינאי כ"ספר שחמק לרשימת רבי המכר". זו נבזות אמיתית. מה פירוש "חמק"? האם הצליח בעורמה, כגנב במחתרת, לעקוף איזו ועדת חשובים ונכבדים נסתרת הקובעת על-פי רושם שקיים מזה זמן רב, מי יהיה ברשימת רבי המכר ומי לא?

אכן פתח לשערורייה ספרותית שמכבר ראויה לבדיקה – עד כמה יחצ"נות פקחית ומגובה בכסף היא שקובעת את הקביעה הזאת, ועד כמה גורמים בודדים ואינטרסנטים במפגין קובעים מיהו סופר נחשב ומי לא, איזה ספר יחיה חיי מדף ראויים ואיזה ייעלם לנצח נצחים.

רק מבקרת אחת היתה יותר ברורה ונדיבה בהתייחסותה מעמיתיה, וזו המבקרת של "ידיעות אחרונות" אריאנה מלמד שכתבה בעיתונה ב-15.6.2007 – "'שלך, סנדרו' הוא ספר נפלא ויוצא דופן בנוף המלים שלנו." ואחר-כך הוסיפה: "(ינאי) סופר בעל כורחו, אם תרצו: ועכשיו, צריך להסביר לו למה הוא מצוין, מדוע הכתיבה שלו מעולה כל כך. העניין המרכזי הוא האיפוק: החומרים שמהם עשוי הספר הזה הם מלודרמה סוחטת דמעות, בלתי מתקבלת על הדעת, מלאה במרכיבים של ספרות זולה מן המאה ה-19: הצרה היא, שגם העובדה שכולם, או כמעט כולם, הם אמת לאמיתה, איננה יוצרת ספרות טובה. מה שיוצר אותה הוא כוחו של המחבר להשקיף על ההתרחשויות באמת כמתעד לא מעורב ולמעט מאוד בתיאורי רגשות. לא יגון של אובדן כי אם צער בוגר, עמוק, יש כאן: לא קתרזיס של דמעות כי אם תיאורים נקיים, מדויקים וכמעט יבשושיים תמצאו בספר הזה."

אפילו עלה בידי צבי ינאי לשנות את כללי המשחק ליום אחד – לשעה אחת – לרגע אחד –עשה מעשה גדול. הצליח במעשה כביר. מישהו צריך היה לזעזע את מוסדות הביקורת לסוגיה השונים שהתאבנה אצלנו מכבר והיא שבויית קבוצות ומגמות ספרותיות שונות, המחלקות ביניהן פרסים וכיבודים אחרים. מישהו היה צריך לקום ולומר לכל "הספרותיים", עשו טובה חברה, עצרו לרגע וחישבו, אולי אפשר אחרת. אך ספק בידי אם על כל זה חשב בכלל צבי ינאי אפילו לרגע מיותר אחד. אבל המעשה שעשה הביא עמו תוצאות שונות וזו אחת מהן.

לא בכל יום מופיע פתיח כ"אלי נולד מהים"

מצאתי טעם להרחיב בהסתערותם הנרגזת של הגלים העכורים שהתעוררו מאז הופיע הספר ועד לזכייתו ב"פרס ספיר" לפני חודשים אחדים. סברתי שקוראים המתעניינים להבין מה מיוחד בסיפורו הנדיר של צבי ינאי, יבינו כי מדובר בתופעה שאינה חוזרת על עצמה לעיתים קרובות וחשוב להבין את תרומת "חוכמת המסכן" (במקרה שלנו "חוכמת היוצר") להיבנותה של יצירה מסעירה וכובשת כ"שלך, סנדרו"– עד שמוצהר בזה כי אין טעם אפילו להתחיל לשפוט אותה במושגי "רצנזיה ספרותית". המושגים האלה קטנים עליה. אפילו יהיה זה ספר אחד שיוצרו לא יוסיף עליו בחייו שורה "ספרותית" אחת, כבר קבע זה את מעמדו של כותבו כיוצר קיים בין בני הדור הזה. צבי ינאי הוכיח בפעם נוספת כי ככל שרבה חוכמתו של אדם כך טובים סיכוייו לכתוב כתיבה ברמה מפתיעה וכובשת.

אפשר להביא דוגמאות שונות למושג המפרש טיבה של "חוכמת היוצר", אבל החלטתי להסתפק באחת, בהירה וברורה כצבעי הארץ, מתכלת השמיים ועד לזהב וכסף הדיונות שעוד נותרו לאורך רצועת החוף הנגזלת שלנו.

 משה שמיר, מהבולטים והחשובים בין סופרי דור תש"ח, היה איש חכם בכתיבתו הספרותית, ולאורך דרכו ניתן למצוא כיווני חוכמה זו חתומה במבנה סיפוריו, בעלילות שנאחז בהן, בדמויות שהוליד. יום אחד, בשנת 1951, הופיע הרומן שלו, ממשפחת הכתיבה הביוגרפית, זו שבה אנו מתמקדים כרגע, "פרקי אליק", וכבר השלים שמיר תרומה שלמה לספרות העברית המודרנית במשפט הראשון הפותח את סיפר חייו ומותו של אחיו אליק, והפכו בבת-אחת לנכס צאן ברזל. וכך כתב משה שמיר: "אליק נולד מן הים... " אפשר להסתפק בארבע מלים אלה ואפשר להרחיבן בעוד משהו שהשלימן: "כך היה מספר אבא שעה שהיינו יושבים יחד לארוחת ערב..."

בוודאי נמצאים ידענים גדולים ממני שיצביעו על פתיחה זו או אחרת בספר אחר כמרשימה עוד יותר. אבל מבחינתי הצנועה זו הדוגמא הנאה וההולמת להציג את חוכמת המספר משה שמיר מול חוכמת הלא-סופר שבעל כורחו נהיה לכזה, צבי ינאי.

בלי חוכמה מיוחדת לא יכול היה להפיק צבי את פתיחתו המרהיבה, בעזרתה הוא מציג אולי את החלק הדמיוני היחיד בספרו זה, את רומולו אחיו שמעולם לא חזרו יוצי וקלמן טוט לאספו אל חיקם ולא ידע איש מה עלה בגורלו להוציא תמיהה על כיוון המעיד על הצהרה רשמית בדבר מותו בילדותו, הודעה שהוטל בה ספק לאחר שנים. ניתן לשער שרומולו המבוגר בשנתיים מינאי עצמו נולד לצורך הפיכת חומרים אפורים שבספר, כמעט זנוחים, לפלטה צבעונית מסעירה דווקא מפני שצבי ינאי ידע להשתמש באפור כרשם-אמן המפיק מעפרונו או מפיסת הפחם שלו אין ספור גוונים אפורים ביסודם, והם סימפוניה של ממש.

אם היה האח רומולו בחיים בעת כתיבת ספר משפחתי זה, או שהוחזר לחיים כמבוגר לצורך בניית המסגרת הסיפורית, מסתבר על-פי המסופר כי יום אחד (10.2.2004) גילה ומצא צבי ינאי, שאינו חדל מלהרחיב שדות התעניינותו, מאמר מדעי המתמקד בדפוסי התנהגותם של אוכלי העשב הגדולים בשמורת סרנגטי, זו המשמשת כמתחם ציד של אריות וטורפים אחרים. מכאן מחליט ינאי לנהל דיאלוג עם אחד מכותבי המאמר המוצג תחילה לקורא כפרופ' רומולו בנוונוטי, המתברר לקורא לא כסתם רומולו אחד מדובר. דיאלוג זה מתפתח לסדרת מכתבים מרתקים, ומתמקד במנהגיהם של בני להק האריות, מבחינת היחס של הזכרים והנקבות לוולדותיהם.

כמובן שתוך מהלך קריאה זו מסתברת פנייתו של ינאי למדען האיטלקי בכוונת מטאפורה הכובשת אותנו, ועניינה ההתנהגות בתא המשפחתי של זכר מושל מול זכר זר וכמובן מגיעה לדיון מתון ושקול בשאלת הקרבה שבי שני המכותבים. ינאי נוהג בנו בזהירות. הוא מפתח תזה המעידה על חוכמת מספר כזה שאם יגלה כישרון ספרותי, כי אז כיבוש פיסגת אולימפוס זה נמצאת בטווח הישגו. ינאי, לאחר קריאת המכתבים המתורגמים של משפחתו, ירושתו האחת והיחידה בעולם הזה, אינו יכול להיות אותו ינאי שמלפני הקריאה. מעבר לרציונליות בה הסתייע לקביעת מעמדו כמסביר ומרחיב את שאלותיו המאופקות של רומולו, הוא נחשף במלוא רגישותו העמוקה, זו שאותה התאמץ כנראה להצניע רוב חייו המבוגרים בצעיפי פלדה, שלא ייחשף בחולשת אנוש העלולה לפגוע בתדמית "הישראלית" אותה רכש בצדק מלא.

אך בנקודת זמן מסוימת, בתהליך שאינני מכיר אותו, נופלת אצלו ההחלטה להוציא את מכתבי המשפחה הישנים כספר אולי מטעמי רצון מובן וכן להנציחם. זוהי אחת ההחלטות הספרותיות הנבונות שכל מי שנטל בה חלק ראוי לברכה. זו גם הסיבה לפתיחה המקורית של הספר שאני נוטה להגדירה כאחת המרתקות בהן נתקלתי מזה שנים רבות, מאז אליק נולד מן הים. פתיחה כזו בין סנדרו לאחיו רומולו יצרה מסגרת ספרותית מוצקה לאוסף המכתבים המתמקדים בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה וגם במהלכה השטני.

מרגע שנולד רעיון ההתכתבות עם האח האבוד, מתוך מגמה לקרבו למה שנעלם מידיעתו, תולדות משפחתו ואחריתה, נולדה "ההמצאה" של יצירת האח בשלב הבוגר של חייו. להשערתי רומולו המבוגר הוא מחציתו של ינאי הישראלי. צבי ינאי שיער, כך ניתן להניח, כי בתנאי חיים סבירים באיטליה, היה הוא עצמו יכול להתקדם למעלת פרופ' אמריטוס בעל-שם. לפיכך אין פסול בהשערה שבעצם צבי ינאי מתכתב עם עצמו. ואמנם כמו באגדות עתיקות ברגע מסוים נעלם פרופ' בנוונוטי מאוניברסיטת רומא. שוב נותר רק האח האחד – צבי ינאי.

התרומה השנייה החשובה של ינאי כמספר הסיפור, באה לביטוי במשפטים הספורים המופיעים בתחילת כל מכתב שהוא משגר לרומולו, מעין הבהרות לסתומות מהמכתב הקודם. לידענו כי למרות הצינה הזהירה הנושבת מרומא, רומולו בכל זאת מבין לליבו של פרשן המדעים הישראלי, בעיקר כשמתברר רצונו העז לקשור עבר עם הווה. מכאן והלאה אין חשיבות להדגיש יותר ממה שהובן, כי שני חצאי האדם המפותלים בשבי עונת גדילתם, ינאי/בנוונוטי, מתאחדים לאחד ואת תמציתו של האחד הזה נלמד מתשובת ינאי לשאלה שהציג לפניו תום שגב מ"הארץ" העניין ישראליותו. בדברי תשובתו אמר צבי ינאי (29.11.2006):

"כאתיאיסט אינני חש שייכות דתית לעם היהודי, אלא זיקה היסטורית. אני יכול להתחבר לאבל של תשעה באב כאירוע בעל משמעות היסטורית לעם היהודי, אבל בשום פנים לא כאל יום של תענית וקינה על מקדש שחרב לפני אלפיים שנה. מחוייבותי נתונה לקיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. עם זאת הזדהותי עם המדינה אינה בלתי מותנית. היא תישמר כל עוד ישראל תעמוד על החירויות והזכויות הבסיסיות של כל אזרחיה, כל עוד תפעל במסגרת גבולות מדיניים מוכרים ומוסכמים. היא תתפוגג כשישראל תחדל להיות מדינה דמוקרטית ותאבד את ערכיה ההומניים והליברליים. במלים אחרות, הזדהותי נתונה בראש ובראשונה לישראליות שלי ולא ליהודיות שבי."

עד כאן דברי ינאי, ואני אשלים מדברי סבי, המחנך והוגה הדעות פנחס שיפמן בן-סירה. באחת השבתות בשנות הארבעים במאה הקודמת, כשהתלוויתי אליו בדרכו לבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי בתל-אביב, שוחחנו על סולם המעלות שאליהן צריך לשאוף להגיע. ואז שאל אותי סבא מה מייצג לדעתי את השלב הגבוה ביותר בסולם ערכיו. אמרתי לו שהוא בוודאי מתכוון להיותו יהודי מאמין. אבל הוא חייך ובקולו השקט אמר: "ישנו שלב נעלה מזה. להיות בן-אדם."

ב"שלך, סנדרו" זכה צבי ינאי במעלת אדם שנהיה יותר שלם. מכאן נובעת תרומתו גם לדרך בה בחר לסיים את סיפורו, במוצאו פיתרון מפתיע, וניחוחו אינו מרפה מהקורא.

אחרית דבר ותחילת דבר חדש

עד כאן באשר לשורותיי דאז. היעדרו של צבי ינאי, אותו ניתן לצייר במילים כמי שנועד לנגוס בחשיכת בורות וטיפשות, בולט עוד יותר להכאיב – נוכח המדינה שלנו ששוקעת בעלטה בהנהגת שוטים ומשתטים לאבד את כולנו.

* * *

עקיבא נוף

כָּל שֶׁדָּרוּשׁ הוּא אַהֲבָה

(הפזמון מורכב מכותרות שירי ה"ביטלס")

בְּמִשְׁקָפַיִם עֲגֻלִּים

הַזִּכְרוֹנוֹת מִתְעַרְבְּלִים,

שֵׂעָר אָרֹךְ, יְמֵי פְּרָחִים,

שִׁשִּׁים וְאַרְבַּע שְׁנוֹת חַיִּים.

וְיֵשׁ מָקוֹם לְכָל הַבָּא

אֶל תּוֹךְ צוֹלֶלֶת צְהֻבָּה,         

שְׁנוֹת הַשִּׁשִּׁים תְּמִימֵי מַגָּע –                

לֹא לְקַלְקֵל הַחֲגִיגָה.    

פִּזְמוֹן חוֹזֵר:

כָּל שֶׁדָּרוּשׁ הוּא,

כָּל שֶׁדָּרוּשׁ הוּא,

כָּל שֶׁדָּרוּש הוּא

– אַהֲבָה.

הַאִם תִּרְצִי לָדַעַת סוֹד

וְקֶסֶם מִסְתּוֹרִי מְאוֹד? –

עִם קְצַת עֶזְרָה מִיְּדִידִים

הַלְּבָבוֹת הַבּוֹדְדִים,

יֵשׁ לִי כַּרְטִיס לִרְכִיבָה,

כָּל שֶׁדָּרוּשׁ הוּא אַהֲבָה,

אֲנִי זָקוּק לָךְ, הֲצָלָה,

יוֹם טוֹב לַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה.

יַלְדָּה קְטַנָּה, מָה אַתְּ רוֹאָה?

אוֹתִי, שׁוֹטֶה עַל הַגִּבְעָה –

חַיָּב אוֹתָךְ אֶל תּוֹךְ חַיַּי,

זוֹ אַהֲבָה, רַק אֵין בָּהּ דַּי,

רוֹצֶה יָדֵךְ לְהַחֲזִיק

וְעַד דְּמָעוֹת אוֹתָךְ אַצְחִיק,

שָׂמֵחַ, סְתָם, לִרְקֹד אִתָּךְ,

רוֹצֶה לִהְיוֹת הָאִישׁ שֶׁלָּךְ.

תָּמִיד אֶזְכֹּר אֶת שִׁיר אֶתְמוֹל,

יֵשׁ טַעַם דְּבַשׁ וְג'וֹן וּפּוֹל –

הוֹלְכִים עַל "זֶבְּרָה", מוּל רַמְזוֹר,

אֶחֱזִי חָזָק בִּי, עוֹד אֶחְזֹר.

* * *

מרדכי הרכבי

דונלד טרמפ ביטל את ביקורו בישראל

אתחיל ואומר שאינני מתלהב מדונלד טרמפ, בעיקר לא מהסגנון שלו. לא, אני לא מתייחס לקריאתו האחרונה ״לעצור כניסת מוסלמים לארה"ב, עד שהאמריקנים יבינו מה קורה וכיצד יש להתמודד עם הטרור האיסלאמיסטי אצלם,״ – קריאה זו דווקא אני מבין ומקבל. זוהי אינה הצהרה גזענית. הצהרות גזעניות הן הצהרות שהמוסלמים משמיעים. ״היהודים צאצאי קופים וחזירים,״ "יש להרוג את כל היהודים.״ בקוראן כתוב שאפילו האבן והעץ יגידו, הי מוסלמי, כאן מסתתר יהודי קום והרוג אותו.״

אבל מעבר לדיבורים, כל המרחב המוסלמי ״נקי מיהודים״ ובמקומות בהם יש נוצרים, הם הולכים ומתמעטים. זוהי גזענות, וזוהי גזענות רצחנית.

קריאתו של דונלד טרמפ למנוע כניסת מוסלמים, שבאה על רקע מסעי הרצח בפריז, בסן ברננדינו ובמרחבי העולם המוסלמי, אינה גזענות, זוהי פשוט הזכות הבסיסית להגנה עצמית. אם המוסלמים לא אוהבים הכרזה זאת, שיעשו משהו! שיפסיקו את מסעי הג׳יהאד והרצח!

כבר נאמר שאמנם לא כל המוסלמים טרוריסטים, אבל כל הטרוריסטים הם מוסלמים! זאת ועוד, רוב האוכלוסייה המוסלמית תומכת בטרור, חלק בקולי קולות, חלק בהסכמה שקטה וחלק בשתיקה. מעטים, מאוד מעטים, משמיעים קולם נגד הטרור, הג׳יהאד ומסעי הרצח!

רוצים שיתייחסו אליכם בכבוד,  תתחילו בלהיות בני אדם. בני אדם ואפילו חיות, לא מסתתרים מאחורי הגורים שלהם! בני אדם אינם שולחים ילדים בני 13 למסעי רצח. בני אדם לא מצלמים תינוקות עם סכיני רצח ביד וחגורות נפץ. אף אחד לא רוצה להפלות אתכם, אך מה לעשות, כולנו חפצי חיים!

אז כמו שאמרתי, אינני מתלהב מסגנונו של דונלד טרמפ, אבל עוד פחות מתלהב מסגנונו של אובמה, שהביא יותר נזק לעולם מכל מנהיג מערבי אי פעם. הנסיגה המבוהלת מעיראק שהביאה את דאע״ש, ההתנהלות מול מצרים שכמעט הפכה את מצרים לסוריה. ההיסוס וההשתפנות מול רוסיה, שעלתה בעצמאות חצי מאוקראינה, הגבירה את הביטחון של פוטין, ומה יבוא בהמשך – אלוהים יודע. הניסיון שלא צלח לקנות את העולם הערבי במטבע ישראלית, זיכרו שהדבר הראשון שעשה כשהגיע לנשיאות היה מסע התפייסות למזרח התיכון כשהוא פוסח באופן מופגן מביקור בישראל! מסע שהיה הסימן למזרח התיכון החדאעש!

אני לא קובע מי יהיה הנשיא הבא בארה״ב, אפילו לא ביבי. אז למה לכל הרוחות מיהר ביבי לצאת בהכרזה ״אינני מסכים עם הצהרתו של טרמפ!״ מישהו שאל אותך, לכל הרוחות? החלטת לפגוע בידיד ישראל, ללא כל צורך. מה חששת שייבחר נשיא בארה״ב שלשם שינוי אוהב את ישראל!

בעיני מי רצית למצוא חן בהכרזה לא נבונה זו? בעיני טיבי, גלאון, זחאלקה וזועבי. בוא אגלה לך סוד כמוס, כדי שרביעייה נִקלה זאת תפסיק לשנוא אותך, אתה יכול לעשות אחת משתיים – להתאסלם או להתאבד. רצית להראות לעולם ״הנאור״ כמה אתה נאור – בחייך, למי איכפת מה אתה חושב, אומר או עושה? זכור – אתה צאצא של קופים וחזירים. חלק מהעולם רוצים בהשמדתנו ולחלק אחר לא כל כך איכפת. מה לא עושים עבור חופן דולרים? שאל את חבריהם הטובים של הרביעיה – הקרן, שלום עכשיו, בצלם, שוברי שתיקה. כמה רחוק הם הלכו עבור כספי דם. צא וחשוב כמה רחוק ילכו האירופאים עבור דולרים שמקבלים חינם (חינם – רצח ישראלים לא נחשב)!

אז כך, למחמוד עבאס (זה שהתקשורת הישראלית קוראת לו אבא של מאזן), זה שעבודת הדוקטורט שלו היתה הכחשת השואה, זה שקורא לכיתות ובתי ספר על שמות רוצחים מוסלמים, לו מותר לבוא.

לשרת החוץ השבדית, שבחרה לקדם אג׳נדה אישית בארצה ע״י שקבעה שהרצח בפריז קשור בישראל, ישראל מוציאה להורג פלסטינים ללא משפט – ועוד ידה ודמיונה נטויות ואין ספק שתצא בהכרזה נוספת (אם לא ידעתם הכרזה נגד יהודים לא עולה דבר ומביאה הרבה תועלת) – לה מותר להגיע לישראל.

חברה לעם השבדי, עיתונאי נבזה אחד, התעלה וקבע ש״ישראל סוחרת באברים של פלסטינים.״ הוא אפילו הוזמן לכנס עיתונאים בארץ.

טיבי, שקרא לעוד שאהידים, כלומר עוד רוצחי יהודים, חברו הטוב של ראש ועדת האו"ם לזכויות האדם, מועמר קדפי – מוזמן.

זועבי, שהשתתפה במרמרה, שהכריזה שוב ושוב שאנו צריכים להיעלם – אורחת רצויה.

ערפאת, שבימי חייו היה מוקד לעלייה-לרגל של אנשי שמאל ובמקביל מימן רצח יהודים – מוזמן.

עתונאי אלג'זירה, שלא הפסיקו להשמיץ ולהמציא עלילות נגד ישראל, להם מותר להגיע ואפילו השידורים שלהם מורשים בישראל.

מכחישי שואה, גזענים מוסלמיים באשר הם, מעודדי רצח למיניהם – להם מותר להגיע, ולדונלד טרמפ, ידיד מוצהר של ישראל אסור!

ביבי, לא מאוחר להתנצל, התקשר לדונאלד טרמפ, ובקש ממנו לבקר בישראל!

אגב, תשאלו למה שמתי את גלאון ברביעייה אחת עם טיבי וזועבי. בעצם זה לא אני שמתי, זאת זהבה בעצמה ובכבודה. לא, אני לא מתכוון להצהרות שלה נגד ישראל, בהם כל הרביעייה מככבת. אני מתכוון לכך שבבחירות גלאון רצתה לעשות הסכם עודפים עם המפלגות הערביות, אלה שרוצות בחורבן ישראל, ולהיות איתן בגוף אחד. זהבה, כמו רבים וטובים, שכחה שהיא בת העם היהודי. וכמו בגרמניה, הערבים הזכירו לה, הם לא עושים שיתוף פעולה עם יהודים! אפילו לא עם יהודים שונאי ישראל כמוה.

* * *

עדינה בר-אל

שי לילדי "הארגז":

ספר מתנה לחנוכה לילדים של פעם

אמש, כאשר הדלקנו נרות עם הילדים והנכדים, נזכרתי איך פעם בחג החנוכה העלו אותי, ילדה בת תשע, על במת תיאטרון כדי לברך על הנרות בפני קהל גדול. ומעשה שהיה כך היה:

לפני עידן ועידנים, לפני עידן הפסטיבלים והפסטיגלים, אבי שמעון פרנקל ז"ל היה חבר בקואופרטיב "הארגז". חברה זו, יחד עם שותפותיה "אמקור" ו"אמרון" – היתה מארגנת בכל חג חנוכה מסיבה גדולה לילדי העובדים. באותה שנה היא התקיימה באולם "אוהל-שם" בתל-אביב. יפה ירקוני היתה האמן המרכזי באותו אירוע. בתחילת הערב נפתח המסך, על הבמה נראתה חנוכייה גדולה ומפוארת, ואחד מראשי ועד העובדים עלה על הבמה וקרא בשמי לעלות כדי לברך על הנרות. מישהו (אבא שלי?) כנראה לחש על אוזנו שיש לי קול יפה. וכך נרשמה בביוגרפיה שלי "הופעה" באולם תיאטרון בעל היסטוריה מכובדת בארצנו.

רציתי לציין עוד משהו הקשור לקואופרטיב "הארגז", אשר תרם, כמו מקומות עבודה נוספים אז בשנות החמישים, להתפתחות הרוחנית-תרבותית של עובדיו ושל בני משפחותיהם. וזאת, עד כמה שזה יישמע מוזר, לא באמצעות טיולים לחו"ל וכדומה אלא באמצעות ספרים.

יש לציין שרבים מן העובדים היו עולים חדשים, חלקם ניצולי שואה, שהגיעו לארץ והיו צריכים ללמוד שפה חדשה ולתרגל דיבור, קריאה וכתיבה בעברית. לטובתם נפתחה במפעל ספרייה. היה אפשר לשאול ספרים לקריאה לילדים ולמבוגרים. זכורתני שפעם חזרתי מטיול ב"גבעת נפוליון" ברמת-גן, ושאלתי את אבי "מי היה נפוליון?"

"את לא יודעת מי היה נפוליון?" הוא שאל בפליאה, ולמחרת הוא הגיע מהעבודה עם ספר עב-כרס על נפוליון, ואמר לי: "תקראי."

ובכלל, אבי תמיד נהג לומר: "הכול יש בספרים, לא צריך מורים..."

כך זה היה לפני עידן הגוגול והוויקיפדיה. (אבי אכן היה אוטודידקט, מאחר שמלחמת העולם השנייה מנעה ממנו לימודים מסודרים).

מלכה, הספרנית בספרייה שלהם, דאגה לא רק להשאיל ספרים, אלא גם לרשום את העובדים כמנויים לעיתונים ולסדרות של ספרים, זאת בהתאם לנטייה הפוליטית-החברתית של הקואופרטיב ההסתדרותי הזה. וכך זכיתי לקרוא את "דבר", "דבר השבוע", (ששיבץ בכל גיליון מילים של שיר עברי, שטרחתי ולמדתי בעל פה), וגולת הכותרת של ילדותי: "דבר לילדים". וכך גם התמלאה הספרייה בביתנו בכרכים של האנציקלופדיה העברית, מילונים, תנ"ך מפורש, כל סדרת הרומנים של "עם עובד", וכל מיני "כל כתבֵי".

במסגרת זו היה נהוג בכל חג חנוכה להעניק ספר כמתנה לכל ילדי העובדים. וכך התעשרה ספרייתי הפרטית בכל שנה בספר חדש, שבעמודו הראשון התנוססה חותמת: "שי לילדי 'הארגז'". זו היתה התקופה – שעוז אלמוג יכול בוודאי להעיד עד מתי היא נמשכה – בה ניתנו ספרים כמתנה לימי הולדת ולבר/בת מצווה. ואלו באמת שימחו את לב מקבליהם.

זהו. פשוט נעים להיזכר בזאת עתה, בעת שילדינו מבקשים כמתנה טאבלט או אייפון. הזמנים השתנו. ככה זה. שנזכה כולנו לשנים רבות של ששון ושמחה.

* * *

יהודה דרורי

למה איראן מקפלת את הזנב?

ציטוט: "שינוי כיוון מפתיע: איראן נסוגה מסוריה. האם רוסיה מאבדת את בעלת הברית המרכזית שלה במאבק לצד אסד? לפי גורמים אמריקנים, מותם של בכירים במשמרות המהפכה בקרבות ופציעתו של קאסם סולימאני הובילו את טהרן להחלטה הדרמטית להתחיל בנסיגה."

ללא ספק, בריחתה של איראן משדה המערכה בצפון סוריה נובעת מהעובדה שהאיראנים הפכו להיות המטרה העיקרית של דאע"ש. הכוחות האיראנים רחוקים ממקורות התמיכה, האספקה והסיוע שלהם, והם נחותים בהרבה במיספרם מיחידות דאע"ש באיזור. הם לא רק שאינם מסוגלים להכריע את המערכה, אלא שדאע"ש מקיז את דמם יום יום – בעוד ש"אחיהם" בחיזבאללה נטשו אותם וחזרו ללבנון מוכים ופצועים והשאירן בשטח כ-10,000 הרוגים...

גם האיראנים איבדו כמה מאות, ובהם קצינים בכירים במשמרות המהפכה. כניסת הרוסים לקרב מאפשרת לאייטולות לאשר את הנסיגה מתוך הבנה שהרוסים לא יתנו לאסאד ליפול.

השאלה היא: האם האיראנים יתפנו עכשיו לחתרנות בתימן וביתר מדינות המפרץ או שיפנו את תשומת הלב לצפון עיראק, לניקוי קיני דאע"ש המאיימים ללא ספק על איראן עצמה?

קנו כרטיסים לשורה ראשונה ביציע, באמצע, והמשיכו לחזות בסרט האימים המתרחש במזרח התיכון.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 13.12.15

* סטטיסטיקה שאינה משקרת – בעבר, כל אימת שהתפרסמו נתוני דו"ח העוני, התנפלו בתוכנו על הלמ"ס והביטוח הלאומי, בטענה שהדו"ח מעוות, שהסטטיסטיקה משקרת וכו'. לא אכנס כאן לעומק הוויכוח, אולם הטענה המרכזית שלהם הייתה בעיקר נגד מדידת היחסיות של העוני, בטענה האבסורדית שיש למדוד עוני לא באופן יחסי לסביבה ולתקופה, והיו מי שאף האשימו את העניים בעוניים (זאת הייתה בעיקר המומחיות של טומי לפיד, במופעי אימה פרובוקטיביים ב"פופוליטיקה". הוא אישית היה אדם גס רוח, ש"אמר את מה שאחרים חושבים.")

מאז הצטרפותה של ישראל ל-OECD, אי אפשר עוד לטעון נגד הסטטיסטיקה, כיוון שהיא נמדדת בדיוק באותם מדדים כמו שאר מדינות ה- OECDוההשוואה היא אליהן. עצם קבלת ישראל ל-OECD, מעידה על חוסן כלכלי הראוי לגאווה, ולא בכדי ישראל חתרה זמן רב להצטרף למועדון המכובד. אבל החברוּת במועדון מחייבת, כפי שהחוסן הכלכלי מחייב שימוש בפירותיו כדי ליצור חוסן חברתי ובראש ובראשונה להילחם בעוני. ולמרבה הצער והבושה, במדדים הללו ישראל יוצאת רע מאוד, במקום נמוך מאוד בהשוואה לעמיתותיה למועדון המכובד. נכון שאותן עמיתות אינן מתמודדות עם בעיות ביטחון כמו של ישראל, אך עלויות הביטחון הן תשובה חלקית מאוד לבעיה.

במאמר ב"ממון" מנתח סבר פלוצקר את הדו"ח למרכיביו, ומצביע על כך שדווקא המיסוי בישראל, שאמור להביא להקטנת העוני, הוא גורם מרכזי בהעמקת העוני. בעוד במדינות ה- OECD האחרות המיסוי מצמצם מאוד את העוני, אצלנו הוא מחריף. הסיבה לכך היא מדיניות מיסוי מעוותת, שבה המסים הישירים, הפרוגרסיביים, קטנים מאוד ביחס ל-OECD, מה שמביא לאובדן עשרות מיליארדי שקלים בשנה, שיכלו לפתור את בעיית העוני ולחזק באופן משמעותי את תקציבי החינוך, הבריאות, ההשכלה הגבוהה והתרבות. במקביל, המיסים העקיפים, הרגרסיביים, גבוהים באופן משמעותי ביחס ל-OECD. המס הרגרסיבי, דוגמת מע"מ ומיסי קנייה, הוא מס טיפש, עיוור ורשע, הנוטל סכום זהה מהטייקון, שכלל אינו חש בו ומהעני, שבעטיו הוא אינו יכול להאכיל את ילדיו לשובע.

בבחירות 2013 בחרתי במפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ', כדי לקדם מדיניות של צדק חברתי שתחולל שינוי מהותי, אולם היא נשארה באופוזיציה והשפעתה היתה שולית. בבחירות האחרונות בחרתי ב"כולנו", כדי שכחלון, שהביע מחויבות למלחמה בעוני ולא בכדי צירף לרשימתו את אלי אלאלוף, שעמד בראש הוועדה הלאומית למלחמה בעוני, יהיה שר האוצר בכל ממשלה שתקום. אני מצפה ממנו שיחולל שינוי, שיבוא לידי ביטוי משמעותי (והדרגתי) בדו"חות העוני החל מהדו"ח הבא.

* המבוכה נמנעה – למה דונלד טראמפ ביטל ("דחה") את ביקורו בישראל? להערכתי (שאינה מבוססת על מידע) הוא קיבל מסרים שקטים מנתניהו, שמוטב שימנע מהביקור.

לדעתי, נתניהו נהג נכון בנושא. מצד אחד, הוא גינה את דברי הבלע של טראמפ (אני הייתי מעדיף ניסוח חריף יותר, אבל החשיבות היא בעצם הגינוי). מצד שני, הוא נמנע מהשפלה פומבית והחרמה של אחד המועמדים המובילים לנשיאות ארה"ב; צעד חסר אחריות מבחינה מדינית.

טוב שנחסכה הבושה מנתניהו וממדינת ישראל, של צילום משותף עם הגזען.

* הבריזו לה – רווית הכט הביעה צער במאמר ב"הארץ" על ביטול ביקורו של טראמפ בישראל ועל כך שנתניהו גינה את דבריו הגזעניים. בהתאם לתפיסה הבולשביקית ש"ככל שיהיה רע יותר – כך יהיה טוב יותר," היא כל כך רצתה בתמונה משותפת של "שני הגזענים". כנראה היא כבר הכינה מאמר מגירה המגנה את ישראל "הגזענית". הבריזו לה.

* ניאו-נאצי – דונלד טראמפ מעורר סלידה וטוב שביטל את ביקורו בישראל. אולם בין הדברים שהושמעו נגדו, לא חסרה צביעות, כשבראש מצעד הצביעות עמד אחמד טיבי, שהגדיר אותו "ניאו-נאצי".

בשיאה של מתקפת הטרור המכונה "האינתיפאדה השנייה", כאשר כמעט בכל יום מחבלים פוצצו את עצמם באוטובוסים, מסעדות וקניונים הומי אדם וטבחו במאות ישראלים, ערך טיבי ביקור הזדהות אצל מנהיג הטרור, רב המרצחים ערפאת. ערפאת וטיבי עמדו בפני אספסוף מתלהם, אחזו זה בידו של זה, הניפו את הידיים מעלה, ורב המרצחים צווח שוב ושוב: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים! מיליון שאהידים בדרך לירושלים!"

 אז... שלא ידבר על ניאו-נאצים.

* ספר פיגולים – לא הופתעתי מהכרעת בג"ץ לדחות את העתירה נגד החלטת היועה"מ שלא להגיש כתבי אישום פליליים נגד מחברי ספר התועבה "תורת המלך", העוסק בהלכות הריגת גוי.

כמעט בכל צומת של ברירה בין חופש הביטוי לשלום הציבור, מבכר בית המשפט העליון את חופש הביטוי. ואף שחופש הביטוי הוא ערך חשוב ומרכזי בחברה דמוקרטית, בית המשפט מפריז בהעדפתו על שיקולים ציבוריים, והוא טעה גם במקרה הזה.

אי אפשר להבין איך יהודים מסוגלים לשרוף למוות תינוק במיטתו, להעלות באש משפחה תמימה, בלי להכיר את המוטציה של היהדות המבוטאת בספר הפיגולים הזה, בהטפות "רבנים" ברוחו ובאידיאולוגיה ובפרשנות הפסבדו-הלכתית שהוא מציע. נכון שאין בו הסתה במובן של "קומו ועשו מעשה", אך הוא נותן את הגושפנקא ה"רוחנית" וה"משפטית" למטורפים צמאי דם-ערבים לקום ולעשות מעשה.

דמוקרטיה חייבת להתגונן מפני מי שמנצלים את חולשתה כדי להרוס אותה, ולמרבה הצער בית המשפט העליון מעדיף להגן עליהם, בשם זכויות הפרט.

ואף שלדעתי ראוי היה לנקוט בצעדים פליליים נגד המחברים, עיקר המלחמה בתופעה צריכה להיות במישור החינוכי, ההסברתי, התודעתי. ומן הראוי שבראש המלחמה בנגע יעמדו רבנים, מחנכים ואנשי רוח.

* ח"כ תומך טרור – ח"כ בצלאל סמוטריץ' טוען שרצח משפחת דוואבשה אינו מעשה טרור. למה הוא אינו מעשה טרור? כי דם גויים נחות מדם יהודים, ולא כל שכן דם ערבים. זאת האידיאולוגיה של ספר הפיגולים "תורת המלך".

טוב עשו נפתלי בנט וחברי "הבית היהודי" שהתנערו מדברי הבלע הבזויים של הח"כ הסורר.

בדבר אחד צודק סמוטריץ'. הוא כתב שאם הרצח הוא טרור ומבצעי הרצח הם טרוריסטים, הרי שמשפחותיהם הם משפחות מחבלים, ותומכיהם הם תומכי טרור. אכן, כן. מבצעי הטבח הם מחבלים, משפחותיהם הן משפחות מחבלים (אגב, ייתכן מאוד שמשפחותיהם הם נגד הטרור ומתעבים את המעשה) ותומכיהם הם תומכי טרור. וסמוטריץ', תמונת הראי של חנין זועבי, הוא ח"כ תומך בטרור.

* טירוף הקיצוניות – מתנגד להפלות בשם ערך חיי אדם, נכנס למרפאת הפלות בקולורדו, ירה לכל עבר ורצח שלושה בני אדם. בשם ערך חיי אדם. ובישראל – וטרינר הותקף והוכה קשות בידי פעילי זכויות בעלי חיים, הנלחמים נגד ניסויים בבעלי חיים.

יש מקום למאבקים אידיאולוגיים בין בעלי השקפות שונות, אך לא פחות חשוב הוא לנהל מאבק נגד טירוף הקיצוניות, הקיים בכל מחנה ומשחית כל השקפת עולם.

* חוצפה – הפקיד העומד בראש הרבנות הראשית, דוד לאו, השתלח בשר החינוך על כך שביקר בבית ספר קונסרבטיבי. החצוף הזה, שמדינת ישראל מממנת את משכורתו, מרשה לעצמו להדיר את רוב העם היהודי. מי שָׂמוֹ?

מן הראוי, שמדינת ישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי, תעגן בחוקה את היותה מדינת העם היהודי על כל זרמיו. מי שאינו מבין זאת, יכול להיות רב של חצר או קהילה, אך לא הרב הראשי של מדינת  ישראל.

* ראוי לשבח – אמנם ביקור של שר החינוך של המדינה היהודית בבית ספר קונסרבטיבי אמור להיות מובן מאליו, אולם ביקורו של שר חינוך דתי אורתודוכסי בבית ספר כזה, לא היה אפשרי עד לאחרונה, ולכן ראוי בנט לשבח על הצעד.

מנהיגיה ההיסטוריים של המפד"ל משה חיים שפירא, ד"ר יוסף בורג וזבולון המר, לא היו מעלים על דעתם ביקור כזה, ולבטח לא היו יוצאים מגדרם, כפי שעשה בנט, כדי לשבח את מארחיו, את מחויבותם ליהדות ואת אהבת הארץ שלהם.

אנו מרבים לשמוע על "ההקצנה הדתית" בציונות הדתית. יש מגמות כאלו, ללא ספק. אבל הכיוון הכללי הוא הפוך, ובנט מייצג אותו.

* פרס פלורליסטי – שר החינוך הכריז על פרס לתרבות יהודית. חשוב מאד שהמדינה היהודית תטפח את התרבות היהודית ולכן הפרס ראוי. אך הפרס ראוי רק אם לא יהיה פרס מגזרי של התרבות האורתודוכסית בלבד, אלא פרס שיעודד את ההתחדשות היהודית על כל ביטוייה, גווניה וזרמיה.

* המסר הלאומי לצד המסר האוניברסלי – להיט בפייסבוק בימים האחרונים: הצגתם זה מול זה של דברים שנתניהו כתב על חנוכה ודברים שכתב ריבלין. הראשון דיבר על המשמעות הלאומית של חנוכה והשני על המשמעות האוניברסלית, ומכאן הצגת הדיכוטומיה: "לאומי" מול "קוסמופוליטי-ססמולני-הקרנחדשה" וכו' וכו' וכו'.

הבל ורעות רוח. אין כל סתירה בין המסר הלאומי לַאוניברסלי של החג. הם משלימים זה את זה. הסתירה המדומה היא כמו הסתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית או כמו השאלה האינפנטילית: מה אתה קודם, אדם או יהודי?

יש סתירה בין לאומנות לאוניברסליות. יש סתירה בין לאומיות לקוסמופוליטיות. אין סתירה בין לאומיות לאוניברסליות. "נברכו בך כל משפחות האדמה" נאמר לכל אחד משלושת אבותינו מפי הגבורה. "להקים בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל לפי משפט הכלל," נאמר בתוכנית באזל, תוכנית היסוד של התנועה הציונית. מפלגתם של נתניהו וריבלין מגדירה עצמה כ"תנועה לאומית ליברלית."

המסר של נתניהו על חנוכה והמסר של ריבלין משלימים זה את זה. כל אחד שם דגש אחר, בהתאם לאירוע בו השתתף. בשנה שעברה השתתפתי בהדלקת נרות חנוכה בבית הנשיא, באירוע השקת מיזם 929. ריבלין דיבר על חנוכה כחג של התחברות למורשת היהודית שלנו, דברים דומים לאלה שאמר נתניהו השנה, כשהופיע בחידון התנ"ך. סביר להניח, שאילו נתניהו היה נואם בחנוכה בבית הלבן, היה אומר דברים ברוח דבריו של ריבלין.

מה שמדאיג, הוא ההשתלטות של שיח הקצוות בתוכנו, המנסה להפריד בין הלאומי לאוניברסלי ומטיף לוותר על אחד מהשניים. כציונים, עלינו לדחות את שני הקצוות.

* האם להחרים את הכנס? – גל של גינויים מופנים לעבר נשיא המדינה, בשל השתתפותו במושב של ועידת "הארץ" לשלום שיתקיים בשבוע הבא בארה"ב, במימון "הקרן החדשה", והצגת השתתפותו כתמיכה שלו בעמדות הקרן, כביכול.

מה משותף לזאב אלקין, הרב אבי גיסר – רב היישוב עפרה, יריב לוין, בני בגין, מלכה פיוטרקובסקי, רות גביזון ועמית סגל? כולם נטלו חלק במושב הקודם של "ועידת הארץ לשלום" שבין מממניה הקרן החדשה, שהתקיים בישראל בחודש שעבר (12.11).

בשנה שעברה, בין הנואמים באירוע היה נפתלי בנט ועוד ח"כים ושרים מן הימין. הם ראו בכך, בצדק, במה לדיון, לשיח ולליבון, ולא חשבו שנכון לנקוט בחרמות. מותר כמובן גם להחרים במה, אף שבדרך כלל זו אינה דרכי, אפשר גם לקרוא לאחרים להחרים במה. גם דעתי אינה נוחה מכך שנשיא המדינה משתתף באירוע בו נוטלים חלק ארגוני שמאל רדיקלי, שאינם ראויים ללגיטימציה, ובראשם "שוברים שתיקה". עדיף שימנע מהשתתפות בכנס. ניתן לבקר את השתתפותו. אבל הניסיון הנואל להציג את ריבלין כמי שתומך בקו של הקרן החדשה וב"שוברים שתיקה" בשל השתתפותו בכנס, הוא שקר וצביעות, חלק ממסע ההסתה נגד הנשיא.

* כל בדיחות הנשיא – אני מעדיף איש ציבור שמספרים בדיחות על חשבון צניעותו, על איש ציבור שמספרים בדיחות על אורח חייו המנוכר ומנקר העיניים.

* במסגרת הבידוד הבינלאומי – במסגרת הבידוד הבינלאומי של ישראל: ישראל נבחרה, לראשונה בתולדותיה, להיות אחת המארחות של יורובאסקט (אליפות אירופה בכדורסל) 2017.

* היתה לו הזדמנות להתנצל – כאדם שחשוב לו להביע את דעתו ולהשפיע, אני מבין את הרצון של אחרים להביע את דעתם ולהשפיע. אני מבין את הרצון של אנשים לנצל את מעמדם או את העניין הציבורי בהם, כדי לקדם את אמונותיהם. לכן, אך טבעי בעיניי שזמר, שחקן, כדורגלן או דוגמנית ינצלו את הבמה שהם מקבלים כדי להתבטא.

אבל לא לכל אחד יש באמת מה לומר. הרי העובדה שאדם הוא זמר, שחקן, כדורגלן או דוגמנית – אינה הופכת אותו לבר סמכא יותר מאחרים בכל נושא שאינו מקצועו. לא נותר לי אלא לתמוה על התקשורת המקדישה עמודים שלמים לידוענים, שמאוד רוצים לומר את מה שאין להם לומר. המגזין "7 ימים" הקדיש חמישה עמודים להגיגים מביכים בפשטנותם ורדידותם של רמי הויברגר, שלא אמר דבר מעניין אחד, דבר אחד שיגרום לקורא למחשבה. כלום.

היתה להויברגר הזדמנות, בכתבה זו, להתנצל על המערכון שלו אחרי רצח רבין, בדמות יגאל עמיר, שסיפר איך בעוד עשרים שנה הוא ישתחרר ויהיה במעמד של מלך. "אתם יודעים שאני צודק," היה הפזמון החוזר. חלפו עשרים שנה, ואחד הדברים היחידים במדינת ישראל שניתן לומר בוודאות, הוא שגם בעוד עשרים שנה יגאל עמיר יירקב בכלא, לא יקבל אף חופשה ומתאו יגיע היישר לבית הקברות, להלוויה של עצמו. המערכון היה מרושע, והיום ברור עד כמה היה שקרי, ולא נועד אלא להשמיץ יריבים פוליטיים ולהציג אותם כמי שיגאל עמיר פעל בשמם.

ומה היה להויברגר לומר על המערכון? "היתה תחושה באולפן שאנחנו מייצרים איזשהו מסמך ולאו דווקא מערכון. אווירה רצינית מאוד באולפן. וזה היה תקוע לי בגרון. הטקסט היה כבד ומצמרר מדי, אבל זאת היתה איזושהי שליחות. להציב איזשהו תמרור בפני החברה ולהגיד לה: עד כאן... ב'חמישייה' היו את החוצפה והתעוזה והיכולת לצייר ציורים גסים, להציב תמרורים, כמו המונולוג הזה של יגאל עמיר. קשה לי לזכור איזשהו מערכון או איזושהי אמירה באחת מתכניות הסאטירה ב-20 השנה האחרון שזעזעו או שהרעידו את אמות הסיפים."

נו? ו...

* מולך הרייטינג – התוכנית "אנשים" בערוץ 2 הוקדשה כולה לאהובה אלפרון, אלמנתו של אחד מבארוני הפשע המאורגן הקשים ביותר שהיו במדינת ישראל, שחוסל במסגרת חיסול חשבונות בעולם התחתון.

התוכנית "אנשים" היא תכנית העוסקת בידוענים. מה הפך את אהובה אלפרון לידוענית? אך ורק היותה אשתו של ראש משפחת פשע ידועה.

איזו עליבות היא להפוך פושעים לסלבס, לידוענים. איזו עלובה היא תקשורת ההופכת פושעים לידוענים. אפשר להבין, פסיכולוגית, את הסקרנות והמציצנות של הקהל – לראות את הפושעים בנעלי בית. המציצנות הזאת מבטיחה רייטינג. רייטינג מביא כסף. וכאשר בצע הכסף הוא המולך, ואין כל שיקולים ערכיים וציבוריים זולת בצע הכסף, זאת התוצאה המבישה. להקיא.

* תפקיד מיותר – כתבה ב"ידיעות אחרונות" מתארת את מערכת היחסים העכורה בין שר הביטחון יעלון לסגנו בן דהן, המשך למערכת היחסים העכורה בין השר לסגן הקודם דני דנון. בשני המקרים, השר מדיר לחלוטין את סגנו מכל מעורבות בעניינים חשובים. מעמדו של הסגן במשרד הוא בערך כמו מעמדו של עציץ במשרד של פקיד זוטר.

האמת היא, שסגן שר הוא המצאה שנועדה להעניק כיבודים ופרסי ניחומים לפוליטיקאים מתוסכלים. זהו תפקיד שאין בו כל צורך. בראש משרד צריך לעמוד נבחר ציבור ומתחתיו מערכת מנהלית בראשות המנכ"ל. כפיית נבחרי ציבור נוספים שיסתובבו לשר בין הרגליים ויפריעו לו היא מיותרת ואין בה כל צורך. כאשר ראש הממשלה מכהן במקביל כשר, יש היגיון במינוי סגן שר, שיואצלו עליו חלק מסמכויות השר. אבל זה המקרה היחיד המצדיק את התפקיד.

* להגן על חיי דייג פשוט – השבוע, ב-10 בדצמבר, מלאו 60 שנה לפעולת כנרת, שבה יצא צה"ל לממש את זכות ההגנה העצמית של ישראל, מול התוקפנות הסורית המתמשכת נגד יישובי הצפון ומפני ההתנקשות החוזרת ונשנית בריבונותה של ישראל.

אחרי ש"הארץ" התייצב בתקיפות נגד פעולת כינרת ותקף קשות את הממשלה, הגיב על כך ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון: "אני יודע שיש הבדל בין בעלי עיתון חשוב וסופריו – ובין דייגים בכינרת... אבל ממשלת ישראל חייבת להגן גם על חיי דייג פשוט." 

* להכיל את הטרור – טענת המתנגדים לפעולת כינרת, הייתה שצריך להכיל את הירי הסורי על דייגי הכינרת ויישובי הגליל והעמקים, כיוון שאלו רק "הטרדות קלות ערך."

כתב על כך נתן אלתרמן ב"הטור השביעי":

"נְשַעֵר כִּי תּוֹתָח עַרְבִי אֶחָד, / תּוֹתָח קָט, בֶּן-בְּלִי-עֵרֶךְ, יוֹרֶה נִים-לא-נִים / יְרִיָּה רַק אַחַת, לְשָבוּעַ בִּלְבַד, / אֶל שֶטַח מַעַרְכוֹת הָעִתּוֹנִים ... אִיש רֵעוֹ שוֹאֵל: אֵיךְ אֶצְלְכֶם בַּסְּבִיבָה? / וּמֵשִיב הַנִּשְאָל: הַטְרָדוֹת קַלּוֹת-עֶרֶך... / הַטְרָדוֹת שֶל שִגְרָה. הַסְּבִיבָה דּוֹמֵמָה. רַק מִפַּעַם לְפַעַם, בְּאֶמְצַע הַמְּלֶאכֶת, / יוֹרֵד אֵיזֶה פָּגָז עָלוּב שֶל מַרְגֵּמָה / בְּשֶטַח מַזְכִּירוּת-הַמַּעֲרֶכֶת. ... וְרַק רַחַש סָפֵק בִּי שָאַל, אִם אָמְנָם / לֹא הָיָה מִתְעַרְעֵר מְעַט קַו הַשִּכְנוּעַ / לוּ שָכְנוּ בֶּאֱמֶת עִתּוֹנֵינוּ אֵי-שָם / וְהָיוּ מְקַבְּלִים "רַק" פָּגָז לְשָבוּעַ... / רַק פָּגָז לְשָבוּעַ – לֹא כֵן? – עִם צְלִיפוֹת / אֲחָדוֹת בְּכָל-יוֹם אֶל חֲדַר הַיְשִיבוֹת... / יִתָּכֵן כִּי הָיוּ הֵם דּוֹרְשִים אָז בְּקוֹל / לְסַלֵּק וִיהִי-מָה כָּל עֶמְדָה שֶל טִיוּוּחַ... "

* אליטה אמתית – המלצת השף מעיתונות סופשבוע: מאמרה של ניצה פרילוק ב"הארץ" –"תרבות וספרות": "במה חופשית זו תשמש ראי לרגש הלאומי הבריא שלנו." המאמר מציג את "שביבים": קובץ ספרותי של חניכי הגימנסיה היהודית ביקטרינוסלב, בחנוכה 1916.

אני מוצא במאמר מיספר נקודות מדהימות: א. נערים בני 16 (!) מוציאים קובץ ספרותי, הכולל מסות ספרותיות, שירה, תרגום ופרוזה. ב. מקבץ כזה של סופרים באותה גימנסיה ובאותה קבוצת גיל – בראשם שלונסקי, ולצידו יצחק למדן, דן פינס ואחרים. ג. כל היצירה הזאת – בעברית, שלרוב הכותבים והקוראים לא היתה שפת אם. ד. הרוח הלאומית הנושבת מן הקובץ.

כך מטפחים אליטה במובן החיובי והטהור של המושג, שונה כל כך מ"אליטות" הרקב שאנו מכירים.

* המבטא הארצישראלי – ראיון עם המשורר והמתרגם שמעון בוזגלו: "האליטה זה אני" במוסף "גלריה", הוא מפגן של אהבה עצמית והתנשאות, ומקבץ של אמירות המתאמצות להיות מקוריות, אך קשה למצוא בהן אותנטיות. *

בין השאר התייחס בוזגלו למבטא. אומר בוזגלו: "כמה האבות המייסדים פספסו בשאלה 'איזה דיאלקט לאמץ – האשכנזי או המזרחי?' לכל הרוחות, למה אתם צריכים לבחור? תיקחו את כולם."

זה פשוט קשקוש. המבטא הארצישראלי נוצר מלמטה, בידי הנוער והעם, לא בידי "האבות המייסדים". אין הוא לא אשכנזי ולא מזרחי. מה זה מבטא אשכנזי? זה מבטא רוסי? או שמא פולני? אולי גרמני? אנגלוסקסי? מי שמקשיב להקלטות של שלונסקי, חנה רובינא, מסקין, לאה גולדברג, בן גוריון, גולדה – מוצא דמיון כלשהו למבטא הארצישראלי שאנו מדברים בו?! האם יש דמיון בין המבטא הארצישראלי לבין המבטא האשכנזי שבו הקמץ נהגה כחולם ותי"ו רפויה - כסמ"ך? ראוי לחקור את היווצרות המבטא המקורי הזה. להערכתי הבלתי מחקרית, הוא פשוט תוצר של בליל המבטאים שעלו ארצה משבעים גלויות.

האבות המייסדים קבעו הלכה בשאלת ההברה: ספרדית-מלרעית או אשכנזית-מלעילית? הם בחרו בהברה הספרדית, שבה אנו מדברים עד היום, להבדיל מזו האשכנזית שאנו מכירים משיריהם המוקדמים של ביאליק וטשרניחובסקי. הבחירה שלהם היתה נכונה, כי זו העברית המקורית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בטעמי המקרא.

המבטא שהוגדר כתקני הוא המבטא המזרחי, עם חי"ת ועי"ן גרוניות, כיאה לשפה שמית. כמה ממנהיגי הציונות ובהם ז'בוטינסקי ומשה שרת אמצו את המבטא הזה. אך הוא לא נקלט בציבור, שאימץ את המבטא הארצישראלי שנוצר באופן טבעי ברחוב. המבטא התקני היה בעיקר נחלתם של קרייני הרדיו והטקסים כמשה חובב, ראומה אלדר ודן כנר.

* ביד הלשון: בת יענה – חזרנו מחופשה משפחתית באילת, שהיתה באוריינטציה זואולוגית: חוות האנטילופות ותיבת נוח בערבה, ריף הדולפינים, המצפה התת-ימי והחי-בר ביוטבתה. בחי-בר סובבנו במרכז הטורפים ובספארי. בספארי פגשנו, בין השאר, ראמים, ערודים, פראים ויענים.

יען או בת יענה? בעל החיים שפגשנו נקרא יען. זה שמו המדעי היחיד. הוא מופיע פעם אחת בתנ"ך, במגילת איכה: "בַּת עַמִּי לְאַכְזָר כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר". ובת יענה? יש חיה כזאת?

היום אין חיה מוגדרת בשם זה, אבל ... יש חיה כזאת. היא מופיעה בפירוש, שחור על גבי תנ"ך, ב"ויקרא" יא, טז: "וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ."

לא ברור מהי בת היענה, אך גרסה מקובלת היא שזהו שם נרדף ליען. גרסה זו מסתמכת על התרגומים המסורתיים לארמית ולערבית.

אני מכנה את בעל החיים רק בשם המקובל היום – יען. אולם כאשר אני מדבר על טמינת הראש בחול, אני משתמש במונח: "מנהג בת יענה." המיתוס על אודות היען הטומן ראשו בחול אינו נכון. לעומת זאת, לגבי בת היענה... הרי כלל איננו יודעים בוודאות מי היא. ובכלל, המושג "מנהג בת יענה" חרג כבר מזמן מהקשרו הזואולוגי.

ולכן, צדקה נורית גלרון בהגדרותיה בשירה "בת יענה".

בת יענה, בת יענה, איפה הראש שלך נמצא?

בת יענה?

בחוץ נושבות רוחות כבדות,

הבית בסכנה.

עינייך הרואות – הן לא רואות,

בת יענה.

בת יענה, בת יענה, איפה הראש שלך נמצא?

בת יענה?

בחוץ שדות שרופים אין ספור,

את לא מבינה.

גם לך כבר אין מקום לנבור,

בת יענה.

בת יענה, קומי מתחי את צווארך!

זה הולך ומתדפק, זה מגיע אל סף דלתך!

בת יענה, הוציאי את הראש מתוך האדמה!

בת יענה!

* אהוד: גם אני קראתי את הראיון עם שמעון בוזגלו, שבו הוא מתפאר כי מעולם לא למד באוניברסיטה, ואני שואל – באיזה אולפן-ערב הוא למד את היוונית העתיקה שממנה הוא מתרגם או אולי הוא נעזר בתרגומים לאנגלית?

* * *

הבתולות שאזיין בשמיים, מונולוג ירושלמי

 מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אני הולך לדקור בסכין

נער יהודי בן גילי

ואני לא חושש למות

כי כבר מלו אותי

ואני יודע שבגן העדן

כשאהיה שאהיד

תחכה לי אחת משבעים

ושתיים

הבתולות ואני אוכל

לזיין אותה כאוות נפשי

ברוחְ בדם אפדֶה אותה

גם אתקע לה מאחור

כמו שהבחורים הגדולים

תוקעים לי

כי מי יודע מתי אוּכל

לשאת בתולה וגם לשלם

להוריה את המוהר

מתחיל בדם של נער יהודי

ונגמר בדם של הבתולות

שאזיין בשמיים

פורסם לראשונה בגיליון 1086 מיום 15.10.15

* * *

תקוה וינשטוק

צמח חודש כסלו: זלזלת הקנוקנות

צמח החודש לפי ד"ר שרה'לה אורן, יועצת מדעית, וד"ר חן שרמן – הינו זלזלת הקנוקנות.

"זלזלים" פירושם ענפים, ככתוב בישעיהו י"ח ה': "וכרת הזלזלים במזמרות ואת הנטישות הסיר התז." נטישות אף הם ענפים. הלשון העברית עשירה במיוחד במושגים חקלאיים. אבותינו היו יוגבים.

"צנח לו זלזל" הוא השיר האחרון שכתב ח.נ. ביאליק. השיר ביטא את תחושת המשורר בערוב ימיו, כאשר מחזוריות הטבע והתחדשותו כבר אינן נוגעות בחייו ההולכים וכלים.

זלזלת הקנוקנות (קנוקנת – עלה שהשתנה ונעשה מעין חוט הנכרך סביב משענת לצמח. כמו בגפן) הינה צמח מטפס שפורח דווקא בנובמבר-ינואר, עונה  הדלה בפרחים. פריחתו מרשימה ביותר. הפרחים לבנים וגדולים יחסית – קוטרו של כל פרח כחמישה סנטימטר – והם דמויי פעמון הנטוי כלפי מטה, להגן על האבקנים מגשם ומרטיבות. בקיץ עלי הזלזלת נושרים ונותרים הגבעולים בלבד.

הזלזלת נפוצה בחורש הים התיכוני ובבתה (נוף נמוך עם עשבים רבים), ומכסה צמחים וסלעים. היא צומחת ממרכז הארץ עד לצפונה. הפטוטרות (העוקצים) של עלי "זלזלת הקנוקנות" מוארכים, ובשלב מסוים הם משמשים לאחיזה ולחיזוק הצמח. הפטוטרת מתקשה והופכת לקנוקנת. בניגוד למטפסים אחרים, שפריים העסיסי מופץ על ידי ציפורים, פרי הזלזלת מופץ בעזרת הרוח. הפרי עשוי מחלקיקים – "פרודות" בלשון הבוטנית. בראש כל פרודה ציצית שערות המסייעת להפצת הפרי בעזרת הרוח.

הזלזלת שייכת למשפחת הנוריתיים, המצטיינת במיספר גדול של אבקנים. קרובתה של זלזלת הקנוקנות היא 'זלזלת מנוצה". זו  נבדלת מזלזלת הקנוקנת בפירותיה הקטנים – הם כמעט כמחצית מגודל של פירות הזלזלת – וכן בפריחתה המאוחרת המתקיימת באביב.

ברפואה משמשת הזלזלת להגברת כוח הגברא ולריפוי פצעים וזיהומי עור.

"אם נצא עתה לחיק הטבע," מציעה ד"ר שרה'לה אורן, "נראה את השינויים שמביאים עימם הגשמים הראשונים לאדמה החרבה, ונפגוש בפרחי העונה המעטים, שהזלזלת בולטת מביניהם למרחוק."

רשימתי זו מוקדשת לאוריה אורן ז"ל, בנה של שרה'לה אורן, שהיה היועץ המדעי בכתיבת "צמח החודש".

גדול מהחיים

"גדול מהחיים!" נעשה אחד הביטויים המקובלים והשכיחים בעגה הלשונית שלנו. "הספר הזה  גדול מהחיים!" זועקת הפרסומת. ובשיחות יומיום שומעים "מה שקרה לו גדול מהחיים!"

אבל מה בכלל "גדול מהחיים"? אילו היה למשפט פיסוק אחר: "הספר הזה גדול! (הוא) מהחיים!" – עוד הייתי מבינה את התואר, אבל ברור שלא זו כוונתו.

הדבר שהוא גדול כל כך עד שהחיים קטנים לעומתו הוא אולי רק המוות... אך ברור שגם זו אינה כוונת המשפט.

אדרבא – כוונתו ממש הפוכה.

אז מה בעצם "גדול מהחיים"?

* * *

יוסי אחימאיר

הערות מעמוד הפייסבוק שלי

11.12.15.

ל"ידיעות אחרונות" צורף היום מוסף מיוחד, המוקדש למלאת מאה שנה להולדתו של ראש הממשלה השביעי, יצחק שמיר ז"ל. כמנהל לשכתו במשך ארבע שנים (1992-1988), הוזמנתי להשתתף במוסף ופירסמתי בו את המאמר הבא תחת הכותרת "איתן כסלע ופרגמטי":

הוא היה ראש הממשלה היותר אידיאולוגי, אולי, מבין כל ראשי הממשלות, מנהיג שלא שינה כהוא-זה ממשנתו ומאמונתו הציונית מאז עמד על דעתו כתלמידו של זאב ז'בוטינסקי. איש העקרונות הזה ידע, עם זאת, להיות גם פרגמטי בנסיבות מסויימות, ובכך להפתיע חסידים כמו גם יריבים. אדגים זאת בכמה אירועים ידועים בתקופת כהונתו.

האירוע הידוע ביותר היה האיפוק במלחמת המפרץ ב-1991. במשך כחודש וחצי שיגר הרודן העיראקי סדאם חוסיין טילים לעבר ישראל. ההחלטה לא להגיב היתה כל כולה של המנהיג, שצפוי היה שיורה לחיל האוויר להמריא מיד לעבר אתרי השיגור ולהפציצם. יצחק שמיר, הקשוח, ה"קיצוני", האיתן כסלע, בחן את המצב מדי יום ומדי שעה, עמד בקשר הדוק, טלפוני, בקו האדום, עם הנשיא בוש האב, ובכל רגע נתון שקל והחליט. החלטה של איש אחד.

שיא הלחץ עליו היה באותה ישיבת קבינט בשבת, שבה דרשו רוב שריו ורוב אנשי הצבא, להורות על מתקפת נגד ישראלית. בקור-רוח הסביר שמיר לעמיתיו את שיקוליו, שהיו אכן צודקים ואמיצים. זו היתה החלטה שבה המוח גבר על הלב: הלב אמר לו להורות על תגובה ישראלית, המוח הינחה אותו לא לפעול בפזיזות, לאפשר לארה"ב לסיים את מלאכתה, בלי שאנו מסכנים את לוחמינו-טייסינו. כך עברנו בשלום, יחסית, את ימי הסקאדים המתוחים.

אירוע שני, מפורסם לא פחות, היה כמובן ועידת מדריד, באותה שנה. בניגוד לכל המלעיזים, שטענו כי ניכפה על שמיר ללכת למדריד בעל כורחו, ראש הממשלה שש על ההזדמנות להציג קבל עולם את משנתו הציונית, את רצונה של ישראל בשלום, מצד אחד, ואת עמידתה על זכויותיה במולדתה, מצד שני. בשבילו גם היתה זו הזדמנות לבדוק את כנות רצונם של הערבים בשלום-אמת. אשליות בנדון לא היו לו...

התנאי העיקרי שלו לצאת למדריד – שלא תהא זו ועידה בינלאומית, הכופה על ישראל לסגת מכל הישגי מלחמת ששת הימים, אלא פתיחה טקסית, במה לנאומים, שהמשכה יהיה במו"מים דו-צדדיים, בלי תנאים מוקדמים. ארה"ב קיבלה לחלוטין את עמדתו של ישראל. כך התאפשר עצם קיום הוועידה.

כדאי לקרוא, אף ללמוד, את נאום שמיר בארמון המלוכה במדריד. זהו מסמך היסטורי, שראוי היה כי ינחה את יורשיו בלשכת ראש הממשלה, בכל מגע מדיני שניהלו.

הפרגמטיזם של יצחק שמיר התבטא גם בנכונותו לקבל את דרישת ארה"ב למתן, לזמן-מה, את תנופת ההתנחלות, שאותה דחף שר השיכון והבינוי אריאל שרון בכל מחיר. שמיר טען כי במקום להקים כל שבוע התנחלות חדשה, אפשר ועדיף לעבות את היישובים הקיימים. בכך אין פגיעה בזכותנו להתיישב בכל חבלי המולדת.

גם בנושא טאבה הסכים שמיר הפרגמטי, בלית ברירה, על בוררות במקום פישור, בידיעה מראש שנאבד את השטח הזה. לדידו, אם כבר נחתם הסכם השלום עם מצרים, ושולם המחיר הטריטוריאלי הכבד, האם נסכן את השלום עם מצרים בגלל קמ"ר אחד?

הפרגמטיזם של שמיר לא ביטא חולשה. להיפך, הוא היה מבוסס על אדני אמונה שורשית ועמידה איתנה על הזכות הבלתי ניתנת לערעור על חבלי יהודה, שומרון, עזה והגולן. שמיר יכול היה להתברך בכך, כי בכל תקופת כהונתו לא ויתר על סמ"ר אחד משטחי המולדת ההיסטורית של העם היהודי.

10.12.15.

"המאבק במזה"ת הוא בין שוחרי החברה הפתוחה, הקידמה והביקורת, לבין מתנגדיה, החוששים מהתפוררות הסדר הישן" – כותב האלוף (מיל') פרופ' יצחק בן ישראל, במאמרו הפותח את הגיליון החגיגי, מיספר 200, של "האומה".

במאמר הגדול והמרתק, שכותרתו: "הטלטלה הערבית והטעות המערבית," הוא קובע כי שורשי הבעיות באזורנו קשורים רק בעקיפין לסיכסוך הישראלי-פלסטיני. פרופ' בן ישראל מביא עדות מאיראן, לפיה בעיני האייאטולות האויב העיקרי של איראן הוא "השטן הגדול" הלא היא ארה"ב, והמאבק הוא נגד "השטן הקטן", הלא היא ישראל, שלוחה של התרבות המערבית.

באותו גיליון כותב יורם ארידור על עריצות היועצים המשפטיים, באחד המאמרים החשובים ביותר בגיליון מיוחד זה. במאמר שכותרתו "ממשלה, משילות ומושלים משפטיים," קובע מר ארידור כי דרוש צימצום שלטונם של היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה, לנוכח המצב האבסורדי, שהעם בוחר כנסת, הכנסת בוחרת ממשלה – אבל היועץ המשפטי הוא המחליט.

הוא מציין כי שר יוותר על המשילות למען הנוחות ובלבד שלא יסתכסך עם יועצו המשפטי, ויוצא נגד הגבלת המנויים לתפקידים של מי שהם בעכלי זיקה לשר הממנה אותם, דבר שגם הוא פוגם במשילו. המאמר המלא של יורם ארידור משתרע על פני עשרה עמודים, בגיליון החדש, ואני גאה על שני המאמרים הללו, של פרופ' בן ישראל ושל מר ארידור, המנסקים את הרבעון שאני עורך לגבהים בל ישוערו.

8.12.15.

איזה בלגן מבית היוצר של בנט: שר החינוך הודיע כי משרדו יעניק פרסי תרבות במגוון תחומים, אז אולי שרת התרבות תעניק פרסים בתחומי החינוך למורים ולתלמידים? שר החוץ יעניק פרסי ביטחון ישראל, ושר הביטחון יעניק פרסים לדיפלומטים מצטיינים?

הפתעה כפולה: לא מכבר השתתפתי עם רעייתי באירוע השקת הספר "סיפור אהבה ארץ ישראלי" בבית הפלמ"ח. את פנינו קיבל בשמחה, שלא לומר בהפתעה, מנכ"ל המוזיאון זאב לכיש. בשבוע שעבר הוא "גמל" לי, כאשר הגיע תורו להפתיע והוא בא למוזיאון ז'בוטינסקי לערב מיוחד על מפקד הגדודים העבריים, ג'ון הנרי פטרסון.

7.12.15.

חסיד אומות עולם לטבי הוכרז באחרונה על-ידי "יד ושם" – זהו יאניס ואבוליס ("נאנק"), אשר בתקופת הנאצים הסתיר את זלמה שפשלוביץ, לימים חייט, והציל את חייה. לימים נישאה זלמה לד"ר גרישה-צבי חייט בריגה. לשניים נולדו שתי בנות, שולמית ונעמי, והמשפחה עלתה לישראל ב-1971. בשבוע שעבר נערכה בבית ווהלין בגבעתיים האזכרה השנתית לשואת יהודי לטביה ואסטוניה.שישה נרות זיכרון הודלקו. את הנר לכבוד חסידי אומות העולם, ובתוכם ואבוליס, הדליקה בתה של זלמה, נעמי חייט-אחימאיר, רעייתי, כאשר לצידה שתי בנותינו, אוסי ואפי ושני נכדינו יואבי ועפרי. שמה של האם הוקרן לאחר מכן על המסך בין שמות יהודי לטביה ואסטוניה שנפטרו בשנה האחרונה. ב-1 בינואר הקרוב תימלא שנה לפטירתה של זלמה חייט, "תותה" שלנו, והיא כבת 94.

* * *

שרה אהרונוביץ קרפנוס

לזכר בעלי המנוח, יהושע (שיקי) קרפנוס

תור ל-CT

שעת צהריים בבית חולים במרכז הארץ.

אפס מעלות בפרוזדור הקפוא, אין די מקומות ישיבה, אפי כולם זולגים, גרוני מתחיל לכאוב, חוטמי נסתם וקצהו שלגי.

מדוע טמפרטורת חדר מתים פה?

כעשרה ממתינים בגילאים שונים אוחזים בידיהם קנקנים צבעוניים ו"משובבי עין" ובהם נוזל שקוף.

לוגמים.

אומרת אחת הממתינות: "איכס, למה אין בטעם פטל?"

כולם בוהים בה ולא עונים.

"זה מגעיל, אני לא יכולה לשתות טעם כזה," היא מלינה.

"זה מגעיל, אני לא יכולה לשתות טעם כזה," היא שונה.

"זה מגעיל, אני לא יכולה לשתות טעם כזה," היא מדקלמת ועצבי כולם מתחילים לבעבע.

קר לי.

היכן חדר השירותים?

יוצאת האחות מחדר הבדיקות.

"למה אין בטעם פטל?" שואלת הנגעלת.

"אין, נגמר," עונה האחות, פניה מביעות תמיהה.

"אמרתי לכם שבית חולים פרטי הרבה יותר טוב," קובעת תאבת הפטל.

עדיין שתיקה מצד הנגעלים האחרים.

"איזה מזל שיש לי בתיק תמיד סוכריה," אמרה הנגעלת הראשונה.

הוציאה סוכריה מתיקה, הניחה אותה בפיה והחלה שותה מנוזלה השקוף שאינו בטעם פטל.

"הא," אמרה בניצחון, "עכשיו טעים לי. רוצה?" הציעה סוכריה לשכנתה שישבה דמומה, ושאלה אותה למה היא לא שותה גם.

"היא עושה CT ראש, היא לא צריכה," עונים לה המומחים השותים.

"מזל שיש לי סוכריה," תחבה מחבבת הפטל לפיה עוד סוכריה והמשיכה לשתות.

6.11.2012

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

משה כהן

סליחה, כבוד הנשיא

לרגל ביקורך בארה"ב פירסמת מאמר אקטואלי בעיתונות האמריקנית, והבעת בו דעות שאינן מקובלות עליי. "אין לנו מלחמה עם האסלאם." סליחה, חברה שמסיתה ומחנכת את ילדיה לרצח יהודים, ומשמשת מדגרה וחממה לרוצחים ומעלה אותם על נס – אינה יכולה לרחוץ בניקיון כפיה. לחברה המוסלמית יש אחריות למעשי הטרור, גם אם לא כול המוסלמים טרוריסטים.

ועוד אתה טוען "ישראל הזניחה את הערבים בירושלים." סליחה, אתה מודע לחוקי המדינה שלפיהם על הרשות המקומית להשתתף בשיעור 50% בהקמת תשתיות. הערבים אינם מכירים בלגיטימיות של מדינת ישראל, אינם מוכנים לשרת שירות אזרחי, אינם מצביעים למועצת עיריית ירושלים, אינם משלמים מיסים – ולכן התשתיות בשכונות שלהם לוקות בחסר. אין להאשים על כך את מדינת ישראל. לעומת זה הם לומדים במוסדות להשכלה גבוהה שלנו, עובדים אצלנו, מקבלים קצבאות ביטוח לאומי ושירותי קופת חולים, כלומר הם נהנים מכול העולמות.

שתהיה לך נסיעה טובה, כבוד הנשיא, וחסוך מאיתנו הטפות מוסר מיותרות.

"פוליטיקלי קורקט"

דרכים משונות ל"פוליטיקלי קורקט": להחרים את ישראל, את המוצרים שלה, את המוסדות האקדמיים שלה, להפגין נגדה ולקרוא להכחדתה – זה מקובל, זה נאור, זה ליבראלי.

לעומת זאת לקרוא לאיסור על כניסת מוסלמים למדינה – זה פסול, זה חשוך, זה לא "פוליטיקלי קורקט" – ולכן האנשים הנאורים במקומותינו מתקוממים נגד ביקורו של המועמד המוביל לנשיאות ארה"ב, שהוא ידיד ישראל מוצהר.

דרכם של האנשים הנאורים – דוחים את ידידינו, ומאשימים את ראש הממשלה במעמדה הירוד של ישראל בעולם.

איפה ואיפה ומוסר כפול כבר אמרנו?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

רות ירדני כץ

מאה שנה להולדתו של פרנק סינטרה

בשנת 1975 אחותי עפרה הפתיעה אותי והודיעה לי בחגיגיות רבה שהיא מזמינה אותי להופעה של פרנק סינטרה כוכב על, ענק שבענקים, בבנייני האומה בירושלים. איזו התרגשות זו היתה. לאירוע כזה התלבשנו חגיגית. כן, פעם לאירועים חשובים וחגיגיים התלבשנו בהתאם. האולם היה מלא עד אפס מקום. סינטרה לבד על הבמה עם תזמורת שר את מיטב שיריו והקהל הרב הכיר וידע את השירים וליווה את הכוכב. אני זוכרת שהקהל לא היה אדיש ודרש בתוקף שישיר גם את השיר שאז היה מושמע ברדיו פעמיים ביום ״זרים בלילה.״ סינטרה אמר שהוא כבר לא יכול לשיר את השיר הזה, נמאס לו, בא לו להקיא. כך הוא אמר, אבל לא ויתרו לו והוא התרצה ושר רק בית אחד. זו היתה הופעה בלתי-נשכחת.

הסיפור של סינטרה לא מתחיל ומסתיים רק בהיותו זמר ושחקן שזכה להוקרה מכל צד ועבר. סינטרה היה אדם שהיה איכפת לו ממה שקורה והוא חיבר את עצמו גם למדינת ישראל. מוצאו מאיטליה והיה קתולי אבל זה לא מנע ממנו לענוד סביב הצוואר במשך שנים שרשרת ועליה מזוזה. סינטרה וטדי קולק התיידדו לפני מלחמת העצמאות וידידות זו הביאה לכך שסינטרה עזר לטדי ומשה שמיר להבריח כספים לישראל שנאספו מיהודי ארצות הברית כדי לרכוש נשק. זה קרה לפני קום המדינה. סינטרה המשיך איתנו במשך שנים רבות. הוא הקים בית-נוער יהודי-ערבי בנצרת. הסרט שצולם בארץ ״הטל צל ענק״, חלק משכרו תרם לאותו בית-נוער. בנוסף הוא גם תרם והתרים לאוניברסיטה העברית בירושלים ובגלל תרומתו הונצח שמו בקמפוס בהר-הצופים. בשנת 1975 הוא בא לארץ לבקשתו של טדי ונתן קונצרט בהתנדבות בבנייני האומה ואת ההכנסות העביר כתרומה לקרן ירושלים. זה היה פרנק סינטרה ״שלנו״.

מצד אחר היו כל מיני שמועות שהוא השתייך למאפיה, שהיו לו קשרים עם בכירים שם. נכון לא נכון? כן, ולא ולא וכן. סינטרה היה איש מאוד פוליטי הוא תרם ופעל למען המפלגה הדמוקרטית וקידם את בחירתו של ג׳ון קנדי לנשיא, והנשיא הבטיח לו לחגוג בביתו של סינטרה את חג האיסטר. סינטרה נעלב, נעלב מאוד, כאשר הנשיא בחר לבלות עם בינג קרוסבי ולא איתו, והסיבה היתה שהוא מנהל קשרים עם המאפיה. סינטרה עבר למפלגה הרפובליקנית ותמך ברונלד רייגן.

מעל לכל אלה הוא היה זמר ושחקן מהטובים של המאה הקודמת. הוא החל את הקריירה שלו בשנות הארבעים, קריירה שנמשכה עד 1995. קריירה שידעה עליות, ירידות, פרישות וחזרות. הרבה פרסים הוא קיבל, גם על הסרט הבלתי נשכח ״מעתה ועד עולם״, כשחקן המשנה הטוב ביותר. אבל היו עוד סרטים כמו: החברה הגבוהה, ברנשים וחתיכות ועוד.

יותר מכל נחשב לאחד מזמרי הפופ והג׳אז הגדולים והחשובים בזמן ההוא. במהלך חייו הוציא 50 אלבומים והם נמכרו במיליוני עותקים ברחבי העולם. הרבה שירים של סינטרה הפכו ללהיטים, אחד מהם הוא השיר I did my way שאת המילים כתב פול אנקה למנגינה קיימת בצרפתית של המלחין ז׳אק רבו, Revaux. שיר שהיה, נשאר ויישאר לנצח.

סינטרה נפטר בגיל 82 מהתקף לב ב-14 במאי 1988. הוא זכה להרבה הספדים, כבוד, הוקרה. הנשיא קלינטון אמר: "להעריך ברמה האישית את מה שמיליונים העריכו מרחוק." הזמר אלטון ג'ון אמר: "הוא היה פשוט הטוב ביותר – אף אחד אפילו לא התקרב."

* * *

השקת האנתולוגיה

"לשון נוגעת בלשון"

שירה רוסית החל בשירה הקלאסית וכלה בשירה בת זמננו

תרגום: יואל נץ

עורך: ד"ר אביב עקרוני

איורים: נטלי ליפין

ציור השער: בלה עקרוני

האירוע יתקיים בבית הסופר, רח' קפלן 6 תל אביב

יום שלישי, י' בטבת, 22.12.15, בשעה 19.30

הכניסה חופשית

* * *

בן בן-עזר

סיכום סופ"ש ארוך בניו יורק

ארוחת צהריים לאחד במסעדת טוטו ראמן (Totto Ramen)

אחרי טיסה של יותר מ-12 שעות, שבה לא ממש הצלחתי לנוח, הגעתי למלון ונרדמתי למיספר שעות. התעוררתי בסביבות השעה שתיים בצהריים וידעתי בדיוק מה מתחשק לי, מרק עם אטריות.

את טוטו ראמן גיליתי בביקור הקודם, כשעברתי לידה בשעת לילה מאוחרת. המסעדה אמנם היתה סגורה, אבל לגדר שלידה הוצמדו שלטים קטנים בשלל שפות שביקשו מהעומדים בתור לשמור על השקט ולא להפריע לשכנים. מסתבר שבשעות הצהריים והערב משתרך תור לא קצר בכניסה למסעדה שמכילה בקושי כ-20 סועדים.

למחרת הגעתי למסעדה בשעת צהריים מאוחרת על מנת להימנע מהתורים, ואכן לא היה תור. התיישבתי ליד הדלפק והרווחתי זווית צפייה טובה למטבח הפתוח שמעבר לדלפק. שלושה סירים גדולים מאוד, בהם מתבשלים הצירים המהווים את הבסיס לכל המרקים, וטבח עם כף עץ גדולה שנראית כמו משוט – מערבב אותם. טבח נוסף, שאחראי להכנת האטריות, וטבח שלישי שתפקידו להרכיב את המנות.

הזמנתי את מנת ה"מגה ראמן" (16$) שהיא קערת מרק גדולה ובתוכה, ירקות, אטריות ושלושה סוגי בשר. טעים מאוד. ציר העוף, שהוא בסיס המרק, היה עשיר בטעם וניכר בו שהתבשל זמן ארוך. הציר, פאיטאן בקנטונזית (Paitan), מופק מבישול ארוך של עצמות עוף שנותנות לו את העכירות האופיינית לו.

בביקור הנוכחי הזמנתי את מנת ה-Totto Spicy Ramen (12$) שהיא קטנה יותר מה"מגה ראמן" ומכילה את ציר העוף, אטריות, ירקות, פרוסות בשר חזיר (ניתן לבחור את סוג הבשר) ומעל תערובת תבלינים חריפה שנותנת למרק צבע אדמדם. טעים מאוד.

Totto Ramen

366 W. 52^nd St. (בין השדרה השמינית לתשיעית)

New York, NY 10019

www.tottoramen.com

פתוח בימי שני עד שבת בשעות 12:00-16:30 ו-17:30-0:00.

בימי ראשון פתוח מ-16:00 עד 23:00.

למסעדה עוד שני סניפים בעיר וסניף נוסף בבוסטון.

מזומן בלבד! המסעדה לא מכבדת כרטיסי אשראי.

*

ארוחת צהריים לשניים עם הדודה מאמריקה

הדודה מאמריקה כבר קרובה לגיל 80, נראית נהדר לגילה, אבל מודה שהיא בקושי שומעת ושגם הזיכרון לא מה שהיה. עקב אילוצים משפחתיים, מטבחה של הדודה הפך כשר. מאז, בכל פעם שאני בניו יורק, הדודה שמחה להיפגש במסעדות לא ממש כשרות וליהנות מארוחה משותפת.

נפגשנו במסעדת גריפון (Ristorante Grifone), מסעדה איטלקית קטנה השוכנת בחלקה המזרחי של העיר. למסעדה אין אתר אינטרנט ולא הצלחתי לברר כמה שנים היא קיימת. הדרך הטובה ביותר לתאר אותה היא Old Fashioned.

המלצר הגיע עם תפריטים אך לפני שחילק אותם סיפר לנו כמעט על כל התפריט בעל פה. הזמנו, ועד שהגיעו המנות קיבלנו לשולחן סלסלת לחם עם צלוחית שמן זית.

למנה ראשונה הזמינה הדודה סלט עלים ירוק שנראה רענן אבל די סטנדרטי. אני הזמנתי ארטישוק ממולא. במרכזה של הצלחת הונח ארטישוק אפוי שקצות עליו נקטמו, עליו המרכזיים הוסרו והוא מולא בתערובת פירורי לחם מתובלים שהזכירו קצת מילוי של תרנגול הודו לחג ההודיה. לא היה לי ברור איך אני אמור לאכול את המנה, אך מכיוון שהונחה על השולחן קערה ריקה, הבנתי שמצפים ממני לאכול גם את העלים. סכין ומזלג? בידיים? באמת שניסיתי אבל זה בלתי אפשרי לאכול עלי ארטישוק עם סכין ומזלג. אז בידיים. בסופו של דבר נותר על הצלחת לב הארטישוק ומעליו המילוי. הפעם עם סכין ומזלג ובאמת שזה היה טעים, למרות כמויות שמן הזית שזרמו שם.

למנה עיקרית הדודה הזמינה ספגטי עם כדורי בשר והניחה למלצר לפזר עליהם שלוש כפות גדושות של גבינת פרמזן מגורדת. טעמתי חצי כדור בשר והוא היה מצוין, מתובל כהלכה, ולא קשה מדי.

אני הזמנתי למנה עיקרית צלע חזיר ממולאת ברוטב פטריות. לפי תיאור המלצר, המנה נשמעה מעניינת. על הצלחת – חגיגה. דמיינו סטייק צלע לבן גדול, שהחלק הבשרי בו נפרס לשתי פרוסות אך נשאר עדיין מחובר לעצם. הסטייק הפרוס מולא בתערובת של גבינה כלשהי וברוקולי חתוך דק (המנה לא בתפריט הרגיל כך שאין לי פירוט מדויק), נסגר, קומח וטוגן. על הסטייק נמזג רוטב על בסיס יין מצומצם שהכיל פטריות מסוגים שונים חתוכות דק. וזה היה טעים. הייתי צריך לעצור בעצמי כדי לא לחסל את הסטייק תוך שתי דקות (הדודה אוכלת לאט). לצד הסטייק הוגשה צלחת קטנה עם מקלוני גזר, שעועית צהובה וירוקה שהוקפצו בשמן זית.

חשבתם שסיימנו? ממש לא. הדודה התעקשה על קינוח ואני "התעקשתי" שנחלוק קינוח אחד. בתפריט היו קינוחים איטלקיים סטנדרטים ואני כבר פינטזתי על קנולי, אבל המלצר הביא לשולחן שתי עוגות והמליץ לנו עליהן. אני באמת לא זוכר מה היתה העוגה הראשונה, אבל העוגה השנייה שבה בחרנו התבררה כהימור מנצח. עוגת קרפ קנולי, שהורכבה מכ-20 עלי קרפ (בלינצ'ס) דקים וביניהם קרם ריקוטה ומסקרפונה מוקצף. עוגה יפה, מאוד טעימה וגם הדודה נהנתה. ממליץ לכם לחפש באינטרנט Cannoli Crepe Cake ולהכין בבית.

אז כמה זה עלה? לא עלה, הדודה התעקשה לשלם.

ממה שהצלחתי להציץ בחשבון, הארוחה עלתה, יחד עם כוס יין ושתי כוסות קפה, 128$ שעליהם הוסיפה הדודה כ-30$ טיפ.

מומלץ בחום!

Restorante Grifone

244 E. 46^th St. (בין השדרה השנייה לשלישית)

New York, NY

Phone: (212) 490-7275

פתוח בימי שני עד שישי בשעות 12:00-15:00 ו-17:00-22:00.

בימי שבת פתוח רק בערב 17:00-22:00, בימי ראשון סגור.

אין אתר אינטרנט. ניתן לעיין בתפריט ולהזמין מקום בכתובת הזאת:

http://www.opentable.com/grifone

*

ארוחת צהריים לאחד במסעדת 99 Favor Taste

לא היו לי תוכניות ליום שישי. נפגשתי כבר עם המשפחה ועם החברים ועכשיו אני פנוי למצוא מקומות חדשים. יצאתי לתור את צ'יינהטאון. יש משהו מאוד מיוחד באזור הזה של העיר. מצד אחד אתה בניו יורק, אבל מצד שני, רוב האוכלוסייה כאן אסיאתית והשלטים ברובם לא באנגלית. הרחוב הראשי של צ'יינהטאון נקרא קנאל (Canal Street) וממנו יוצאים הרבה רחובות קטנים שמרכיבים את השכונה. בעבר, צידו הצפוני של הרחוב היה שכונת איטליה הקטנה (Little Italy), אולם צ'יינהטאון בלעה אותה ורוב העסקים בה היום הם באוריינטציה אסיאתית.

ויש גם את עניין הריח. רחוב קנאל והרחובות הסמוכים לו עשירים בדוכנים וחנויות לממכר בשר, דגים, ירקות וסוגי מזון אחרים שספק אם ראיתם אי פעם. ומכאן גם הריח. או שתאהבו אותו או שתשנאו אותו. אני אוהב אותו.

אז איך אני, כסועד יחיד, יכול ליהנות ממבחר עשיר של מנות קטנות? התשובה היא, למצוא בופה או מסעדת אכול-כפי-יכולתך. חיפוש קצר באינטרנט הוביל אותי למסעדת 99 Favor Taste. נכנסתי, הסתכלתי מסביב וחיפשתי את המזנון העשיר. אין. מסתבר שפה זה עובד אחרת. יש שני מסלולים, מרק וברביקיו ובכל שולחן יש מבער חשמלי למרק וגריל ברביקיו חשמלי לבישול האוכל.

במסלול מרק, משלמים 18.99$ לסועד, בוחרים עד שלושה סוגי מרק ומקבלים אותם לשולחן בסיר מחולק שמונח על המבער החשמלי. מהתפריט מזמינים חופשי בשרים, פירות ים, ירקות ואטריות ומבשלים אותם בתוך המרק. מין פונדו אסיאתי שכזה.

אני בחרתי במסלול הברביקיו שעולה 25.99$ לסועד. המלצרית האסייתית הצעירה, שהציגה את עצמה כ-ג'וי, שאלה באנגלית קלוקלת אם זו הפעם הראשונה שלי במסעדה וכשעניתי שכן, אמרה לי לא לדאוג, היא תעזור. היא הפעילה את הגריל שבשולחן והמליצה על בטן חזיר, סטייק הבית, שרימפס וכן על פנקייק פירות ים. ביקשתי שהמנות יהיו קטנות מהרגיל על מנת שאוכל לנסות יותר סוגי בשר.

ניגשתי לבר התוספות והרטבים ומזגתי לי רוטב הוי-סין ורוטב חריף, בצלחת קטנה ערבבתי מעט בצל ירוק, כוסברה ושום (כמו שעושים במסעדת צ'יינה קורט בת"א) ומזגתי לי קערת מרק דלעת מתוק. המרק היה נחמד, לא מעבר לזה.

לשולחן הגיעה צלחת עם 3 שרימפים, וכ-5 פרוסות בשר לא גדולות מכל סוג. בנוסף, צלחת עם עלי חסה טריים, קערת סלט קטנה, זוג מספריים ושני מלקחיים. ג'וי המיומנת מרחה מעט שמן על הגריל והניחה עליו את פרוסות הבשר. בעזרת מלקחיים ומספריים היא ניקתה את השרימפים והניחה גם אותם על הגריל.

בזמן שהבשר והשרימפים על הגריל הגיע הפנקייק לשולחן. מעין לביבה בגודל של צלחת עם עשבי תיבול ופירות ים ובמרכז הצלחת קערת רוטב סויה מתובל. הפנקייק חתוך מראש ל-8 פרוסות קטנות וטעים מאוד. ג'וי התעניינה מהיכן אני, אמרתי שמישראל, היא לא שמעה על ישראל. ניסיתי להסביר לה על העבודה שלי אבל זה היה מעבר לרמת האנגלית שלה. מוזר מאוד. בחורה יפה שנראית בשנות ה-20 שלה, גרה בניו יורק ובקושי מדברת אנגלית.

את הבשר המוכן ג'וי גזרה לחתיכות קטנות העבירה לצלחת שלי, כיבתה את הגריל, הוציאה את הרשת המלוכלכת והלכה. ניסיתי לאכול את הבשר כמו שנהוג, מגולגל בתוך עלה חסה עם רוטב, אבל התייאשתי די מהר. הבשר טעים ולא התחשק לי להתמלא בחסה. אכלתי את הבשר אחרי שטבלתי אותו ברוטב והיה לי טעים מאוד. השרימפים גם היו טעימים אבל עדיין בקליפתם ולא הייתה לי ברירה אלא לקלף אותם בידיים.

לא הספקתי לסיים וג'וי כבר שמה רשת נקייה, הדליקה מחדש את הגריל והגישה לי את התפריט. הפעם בחרתי בצלעות בקר, חזה עוף בקארי וקלאמרי. ג'וי פינקה אותי גם בצלחת קימצ'י. הטקס חזר על עצמו שוב. ג'וי שמה את הבשר על הגריל, גוזרת אותו ומעבירה אליי לצלחת. הפעם ג'וי שאלה אותי איפה אני גר בעיר. אמרתי לה שליד טיימס סקוור. "אווו, יקר מאוד שם." הסברתי לה שאני גר במלון ושהחברה משלמת. "אתה בטח עובד במחשבים." כן, מחשבים, שיהיה...

סיימתי את המנה השנייה, שגם היא היתה טעימה וביקשתי את החשבון. ג'וי התפלאה שאני כבר שבע. אמרתי לה שבפעם הבאה אני אבוא עם חברים ונזמין יותר. עם החשבון הגיעה מטלית לחה ומסטיק לריענון הפה. ג'וי שאלה אם זה יום ההולדת שלי כי אז הארוחה בחינם. אמרתי לה שחגגתי 40 לפני חודש וחצי והיא לא האמינה לי.

אז כמה זה עלה?

25.99$ למסלול הברביקיו. השארתי לה 7$ טיפ כי היא באמת היתה נחמדה וגם קיבלתי מחמאה. ממליץ לכם לבקר במסעדה, אבל לפחות בזוג או יותר. סה"כ 35.30$ כולל מס.

99 Favor Taste

285 Grand St.

New York, NY 10002

Phone: (646) 682-9122

www.favortaste.com

למסעדה סניף נוסף בברוקלין

פתוח כל יום מ-12 בצהריים ועד 3 בלילה.

*

ארוחת ערב לאחד במסעדת Mighty Quinn's

אז נכון שאכלתי לא מעט בצהריים, אבל גם הלכתי הרבה מאוד. מד הצעדים בשעון החכם שלי מאותת לי כשאני מגיע ליעד היומי – 12,000 צעדים, בערך 3 ק"מ. את ההודעה על השלמת המכסה היומית קיבלתי כבר אחר הצהריים.

את האוכל של מייטי קווינס טעמתי בפעם הקודמת שהייתי בניו יורק, כשחברים הביאו משם אוכל הביתה. היה מאוד טעים והחלטתי לחזור לשם.

המסעדה מתמחה בבשרים מעושנים מסוגים שונים. השירות הוא עצמי, בין אם יושבים או לוקחים – בוחרים את סוג הבשר, בצלחת או בלחמנייה, תוספות, שתייה, ומשלמים.

בחרתי במנת צלעות החזיר וקיבלתי 4 צלעות מלאות בבשר ולידן סלט קולסלאו, פרוסות סלרי ומלפפונים כבושים וכמה פרוסות צ'ילי אדום חריף. הזמנתי גם מנה קטנה של סלט תפוחי אדמה וכוס בירה. האוכל מוגש בכלים חד-פעמיים על מגש מתכת.

מצאתי לי מקום לשבת, ושוב הדילמה, בסכין ומזלג או בידיים? צלעות אוכלים בידיים. הצלעות היו מצוינות. מעושנות אבל עסיסיות מאוד, הבשר ממש נפל מהעצמות. גם סלט תפוחי האדמה היה מצוין, חוץ מתפוחי אדמה היו בו גם ביצה קשה, סלרי קצוץ, כרוב אדום, פלפל צ'ילי ופירורי בייקון מטוגן.

הבירה נמזגה מחבית, אני לא זוכר את שמה, אבל הבנתי שהם מגישים כ-6 סוגי בירה מחבית, כולם ממבשלות פרטיות.

למרות שהפעם לא יצא לי לטעום, אני צריך להמליץ גם על מנת לביבות התירס שיותר מזכירה סופגניות קטנות ממולאות בתירס וגם על סלט הברוקולי ברוטב ריוויון.

צעדתי חזרה למלון וכשהגעתי השעון הודיע לי ששברתי את השיא האישי שלי, יותר מ-24,000 צעדים ביום אחד.

אז כמה זה עלה?

צלעות חזיר – 8.95$

סלט תפו"א קטן – 3.10$ (את כל התוספות ניתן להזמין בשלושה גדלים)

בירה – 7$

סה"כ – 20.74$ כולל מס (אין טיפ, שירות עצמי)

למסעדה סניפים נוספים במנהטן, ברוקלין וניו ג'רזי

Mighty Quinn's

75 Greenwich Ave. (על רחוב 11 מערב)

New York, NY 10014

Phone: (646) 524-7889

www.mightyquinnsbbq.com

פתוח כל השבוע מ-11:30 בצהריים ועד 23:00. בשישי ושבת פתוח עד חצות.

*

ארוחת ערב מוקדמת ליחיד ממסעדת Room Service

גם במסעדה הזו כבר יצא לי לבקר. מסעדה תאילנדית קצת פלצנית אבל מאוד טעימה. הפעם, עקב אילוצי זמן, לקחתי טייק אווי למלון. הזמנתי סלט פפאיה ירוקה ופאד-תאי הבית, פחות מעשר דקות עברו וקיבלתי את המנות הארוזות.

הגעתי למלון ופתחתי את השקית. שכחתי לבקש מקלות-אכילה, אבל שמו בשקית מזלג ושלוש כפות. לא יודע למה.

סלט הפפאיה היה טעים ותובל בדייקנות בתוספת פרוסות עגבניות שרי, שעועית ירוקה ושברי בוטנים. משום מה הם הרגישו צורך לשים ערימה של עלי חסה חתוכים בתחתית הכלי. ממש לא שייך לסלט.

מנת הפאד-תאי (המוכרת בישראל כ-פטאי, אולי כמחווה למשורר יוסף פטאי...) היא אחת ממנות הדגל של המסעדה. התפריט ממליץ לא להזמין את מנת הפאד-תאי הרגיל אלא את ה-רום סרוויס פאד-תאי, ובצדק. המנה מכילה אטריות, פירות ים, שרימפס מיובש, טופו מטוגן, נבטים, בצל ירוק ובוטנים שבורים ברוטב תמרינד, סלק וחלב קוקוס. כל זה מוגש בתוך קרפ דק העשוי מחלבוני ביצה כשמעל מפוזרים גפרורי מנגו טרי. זה טעים וזה שם בכיס הקטן את כל מנות הפאד-תאי שטעמתי עד היום בארץ ובחו"ל.

אז כמה זה עלה?

סלט פפאיה ירוקה – 6.90$

פאד-תאי רום סרוויס – 15.90$

סה"כ 24.82$ כולל מס

Room Service

690 9^th Ave.  (בין רחוב 47 ל-48)

New York, NY 10036

www.roomservicerestaurant.com

פתוח כל השבוע מ-11:30 בצהריים ועד 23:30. בשישי ושבת פתוח עד אחת בלילה.

עסקיות כל יום בשעות 11:30-15:30.

* * *

רון וייס

תגובה לנעמן כהן

סופר נידח שלום,

התועמלן הימני-לאומני נעמן כהן החל לכנות אותי בתואר המפוקפק "התועמלן הפרו-איסלמי רון וייס" (ראה גיליון מס' 1099). זה מוזר ביותר שאני, המתנגד הגדול של כל אירגון דתי-לאומני כגון החמאס, המדינה האיסלמית-דאע"ש, גוש אמונים ודומיהם – דווקא אותי בחר נעמן כהן לכנות כפרו-איסלמי. יש מספיק אישים שכינוי זה מתאים להם. למשל, מזרחן ידוע שמאמריו מתפרסמים לעיתים בביטאון זה, המייחל להשתלטות החמאס על הגדה המערבית, ותרועות גיל ושמחה ממלאות את מאמריו בעקבות כל הצלחה של דאע"ש.

בגיליון מס' 1101 משמיץ נעמן כהן את ח"כ איימן עודה בכותבו: "ח"כ איימן האחמדי הגזען הוגה את חיסול מדינת היהודים ובמקומה הקמה של מדינה ערבית-מוסלמית סונית." לדברים אלה אין שחר. איימן עודה – ראש הרשימה הערבית המשותפת, שואף ופועל להשתלבות ערביי ישראל במדינה ולשיפור תנאי חייהם. איימן עודה הוא יו"ר המפלגה הקומוניסטית – חד"ש, מפלגה שתמכה בתוכנית החלוקה של האו"ם בתאריך כ"ט בנובמבר 1947, ונציגה – מאיר וילנר, חתום על מגילת העצמאות. איימן עודה הוא חילוני השייך לכת המוסלמית-אחמדית בשכונת כבביר בחיפה. כת זו הינה כת פציפיסטית שמחייבת את תומכיה לתמוך בכל מדינה בה הם חיים. איימן עודה אינו אחראי לדבריהם ולמעשיהם של ח"כים מוסלמים קיצוניים איתם נאלץ להתאחד לרשימה משותפת (לא מאוחדת) עקב העלאת אחוז החסימה.

רון וייס

רמת-גן

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

פרק אחד-עשר

אצל יחזקאל חֶנקין או – למי מותר לעבור את התחנה הלפני-אחרונה במסילת-הברזל החיג'אזית, בשערי העיר מדינה (היא יתריב)?

למחרת בבוקר, כשחזרו השלושה מסיור קצר במושבה יבנאל, שמלאו לה כבר חמש-עשרה שנה, פגשו את יחזקאל חֶנקין מיסב על המיטה הפשוטה, בחדר הפחות קטן שבבית, מוזג להם משקה חום-שחור שדומה לקפה והעשוי מאבקת חרובים יבשים. נראה עייף במקצת. כאילו לא ישן מספיק. חיה-שרה הגישה לו מנה קטנה של אבקת חינין, כנגד הקדחת, המלריה, מודדת בערך את כמות המנה, על חוד הסכין, מתוך קופסה.

"אני קראתי בחוברת אחת," פתח וסיפר יחזקאל חנקין, "שבאיזה מקום במידבר ערב נמצא שבט יהודי, שריד משנים קודמות, ושם השבט 'יהוד-אל-חייבּר'. חשבתי אפוא לאסוף משלחת ולצאת אל המידבר, לחפש את השבט. התחלתי לחפש אחר חברים מתאימים למשלחת, ולולא המלחמה שפרצה – הייתי משלים את מסע החקירה הזה.

"יש, יש יהודים נעלמים, שטרם הגענו אליהם. למשל, יכול להיות כי רבים מבין הערבים בארץ, ובייחוד הפלחים שבהם, ובייחוד כאן, בגליל – הם בעיקרם צאצאי היהודים שישבו בארץ מדורי-דורות והוכרחו להמיר את דתם בימי גזירות ורדיפות.

"הנה למשל הנוסע היהודי רבי יצחק חילו, המספר בספרו 'שבילי ירושלים' כי לפני שש מאות שנה נמצאו בדרום ארץ-ישראל יהודים נודדים, רועי-צאן, יהודים בידואים. היהודים האלה יכלו להיות רק שרידי העם שישב על אדמתו מאז ומעולם, ולא יהודים שהתחילו לבוא מחוץ-לארץ בזמן מאוחר יותר, כדי להתיישב בארץ-ישראל.

"או למשל הנוסע יעקב הלוי ספיר, אשר יצא מירושלים למסע בתימן בשנת 1858, וסיפר על יהודי תימן ועל מנהגיהם בספרו 'אבן ספיר' שיצא לפני כארבעים שנה. כן, התימנים – הם שעוררו את דימיוני. לפני כתשע שנים גרנו, חיה-שרה ואני, בחדר קטן עם מיטבח ורצפת חימר, במושב הפועלים הראשון שזה עתה נוסד בארץ-ישראל – עין-גנים, ליד פתח-תקווה. לא רחוק מאיתנו התאספו אז התימנים בשכונתם החדשה, 'מחנה יהודה'. ערב אחד ביקרתי אצלם, בחתונה. הגברים שרו שירים עבריים בעל-פה ומתוך ספר, שירי משוררים תימניים עתיקים, והיו בין השירים גם מעורבים, עברית וערבית יחד. הנשים שרו רק בערבית. ואני הרגשתי כאילו אני נמצא בין בידואים-ולא-בידואים כאחד."

 "סליחה," הפסיקו רני, "אולי הם שרו גם את השיר הזה?"

והוא הוציא את מחברתו ובה, אין צורך לחזור, השיר הידוע "כאב היית לגואלנו," וכן הלאה, בעריכת אבבטן בן עצל.

יחזקאל חנקין הירהר רגע, ניגב את הזיעה מעל מצחו, למרות שהיה זה יום חורף, בהיר אך קריר למדי, ואמר:

"זה שיר נהדר. אני בטוח שהוא מספר על יהודי המידבר. אבל מעודי לא שמעתי אותו, גם לא מפי אנשי חיידאן שעלו מתימן והתיישבו בפתח-תקווה."

והוא שב לסיפורו.

"אחר-כך רקדתי איתם 'דֶבְּקָה' ערבית, ונדמה היה לי שאני בן-ישראל קדמוני שנפגש עם בני יונדב בן-רכב, יושבי האוהלים, שעליהם מסופר בתנ"ך. וכטוב ליבם של התימנים ביין, התחלתי שואל אותם אל יהודי חייבר, האורבים לעולי-הרגל למכה ושודדים אותם. והתימנים ענו: 'איננו יודעים,' 'שמענו,' וסיפרו אגדות. ואז דיברתי איתם שאבחר מהם בני-חיל, ונתחפש כבידואים, ונלך לבקש את יהודי המידבר. ועיניהם הבריקו. ואדי-היין הדליקו את המוחות והלהיבו את הפנים –

"כך הלכו הגעגועים אל המידבר וגברו עליי. ובימים ההם פנה אליי הזואולוג ישראל אהרוני, וביקש שאעזור לו לצוד וללכוד ציפורים וחיות בשביל המוזיאון הזואולוגי בברלין ובשביל המוזיאון שיסד הפרופיסור שץ ב'בצלאל' בירושלים.

 "הייתי עוזב את השמירה, את סוסתי וחבריי ואת אשתי ובתי הקטנה, והתחלתי נודד ברגל, רובי על שכמי, במידבר יהודה, בסביבות ים-המלח, באדום ובמואב ובמידבר-סוריה. חיפשתי נמיות, שפנים בסלע, אווזות-פרא, בנות-יענה ואיילות משולחות, וגם את ביצי הציפור הקרוייה בשם נחשון, ואת הנגלן המצוייץ ואת היֵמִים ואת הפרא במידבר.

"אך יותר מכל היתה משאת-נפשי המסע לחיג'אז, ומשום כך שמחתי להיות ציידו של אהרוני, ולא הסתרתי ממנו את חלומי: לכונן חבר בידואים עבריים, שיחיו כנודדים ערביים באוהלים וישמרו על גבולות הארץ. נקשרתי בו לא רק כדי לסייע לו בחקר עופות וחיות, אלא גם, ואולי בעיקר – כדי ללמוד לדעת את אורח-החיים הקדמוני שבו נוהגים עדיין הנודדים במידבר. נודדים אלה הם אנשי החופש הטבעיים, שלא ידעו מעולם מהו עול של מלכות, ואפילו תורכיה לא הטילה את מרותה עליהם ולא גייסה אותם לצבאה.

"שבטי האנשים האלה ממשיכים את חיי אבות אבותיהם הקדומים, מימי אברהם אבינו עד ימינו, ומקרבים אותנו לימי אבותינו שלנו, הראשונים. האין זה רעיון נהדר – להכיר מקרוב את גזע האנשים המופלאים הללו, לעמוד על סוד קיומם ברשות עצמם, להתבונן מקרוב אל מנהגיהם – ואולי גם לדבוק בהם, לחדש את קשרי המשפחה הקדומים בין בני שרה ובני הגר, ולהתגרות יחד מלחמה בתורכים כדי לשחרר את הארץ?

"כך הייתי משוחח עם אהרוני, בעוד אנו רוכבים – פעם על מרדעת החמור, פעם על אוכף הסוס, ולעיתים גם על כר הגמל. אך בין כל דרי-המידבר עניינו אותי ביותר 'יהוד-אל-חייבר', או חֶבֶר, או חַבוֹר, והתברר לי כי משכנם היה בחבל חייבר, מאה וחמישים קילומטרים צפונית לעיר יַתְרִיבּ, בחצי-האי ערב, אשר לימים נקרא שמה מדינה."

"מדוע הוחלף השם?" שאל רני.

"דע לך כי ספירת השנים אצל המוסלמים מתחילה מן ה'הִגְ'רָה', ההגירה, שחלה בשנת 622 לספירת הנוצרים, כלומר לפני קרוב לאלף ושלוש מאות שנים. אותה שנה עזב מוחמד את מכה בבורחו מפני רודפיו, ועבר ליתריב, שנקראה אחר-כך: 'אל-מדינה', 'מדינת אַ-נַבִּי' – כלומר, העיר, עיר הנביא. ושם מקום קבורתו.

"חבל ארץ זה שבצפונו של נַגְ'ד, והוא חלק מחִיגָ'אז, היה מיושב כולו ביהודים משנים קדמוניות, עוד לפני שבאה לעולם דת האיסלאם. היהודים ישבו בו כנראה כבר מן התקופה שלאחרי חורבן בית שני. מכל מקום, במאה הרביעית כבר היה יישוב זה מבוסס וגדול למדי, לדברי היסטוריונים ערביים הקימו היהודים שלוש קריות ולהן מערכת מבצרים וטירות אשר החזקה בהן היתה מצודת קָמוּס, שהיתה בנוייה על שן סלע בראש הר נישא. פרנסתם היתה על החקלאות, והם מתוארים כאמידים. לאחר שהכניע מוחמד את היהודים במדינה, עלה על חייבר. הוא כבש את מצודות היהודים לאחר מלחמה קשה. שבה ובזז מטובי אנשיהם, ונפלו בידיו כל גנות התמרים אשר להם. אך הוא השאיר את היהודים כאריסים על אדמתם, כי הערבים לא ידעו את עבודת האדמה, ואילו היהודים נתנו לו את מחצית היבול."

"מה עלה בגורלם של היהודים הללו? האם הם עדיין יושבים שם?" המשיך ושאל רני.

"כל בידואי, שהיה מזדמן בדרכנו, או ללינת-לילה, הייתי חוקר אותו על אודות יהוד-אל-חייבר. כל שאלותיי היו מכוונות תמיד לנקודה אחת: אם אמנם יהודים הם עדיין, יהוד-אל-חייבר אלה, אם שמרו על מנהגים שאינם מוסלמיים, וכדומה. הבידואים היו מספרים, מדי פעם, שחייבר היא עיר בצורה, מוקפת חומה חזקה, ובה מצויות כתובות בלשון שאין איש מבין אותה. ואני מיד תיארתי לעצמי כי עברית היא הלשון הנסתרת הזו.

"עד אשר יצאנו יום אחד, לפני כשמונה שנים, למידבר חיג'אז. אהרוני קיווה שנצליח לצוד, או להשיג בדרך אחרת, את הזֶמֶר, שהוא מין בהמה שקרניה נבובות, ארוכות מאוד וישרות, ויש המכנים אותו גם בשם – פרא. ואילו אני, מטרה אחת היתה לנגד עיניי – להתקרב ככל האפשר אל יהודי חייבר, ולגלותם.

"ירדנו בשבילי המידבר אל תוך הערבה, ומשם טיפסנו ועלינו בשבילים של הרי אדום עד שבאנו אל הרמה הנישאה שבראש ההרים, ושם פנינו דרומה למען, היא מעון, שכבר ישבה על מסילת-הברזל החיג'אזית. מסילה זו, בקו דמשק-אדרעי-רבת-עמון-מען-מדינה, שאורכה היום כאלף ושלוש מאות קילומטרים, נבנתה אז עבור התורכים על ידי מהנדס גרמני בשם היינריך-אוגוסט מַייסְנֵר, שהכול כינוהו מייסנר-פחה.

"המשכנו ללכת דרומה, לאורך המסילה, במשך ימים רבים, עד אשר הגענו למחנה-העבודה שבו עסקו הפועלים בהתקנת המסילה, בקטע האחרון שבנייתו טרם הסתיימה, וזאת בשערי העיר מדינה. רכשנו שלושה זמרים, או פראים, אך היינו מוכרחים להסתלק מהר מאוד, מאחר שאנשי המחנה סיימו את עבודתם, קיפלו אוהליהם ועברו למדינה. לעיר הקדושה  הזו אסור באיסור חמור ללא-מוסלמי להיכנס, וכך התנדפה תקוותי להיכנס לחייבר, לצערי ולצערו של אהרוני גם יחד. החלטנו אז שעד מהרה נחזור אל המקום הזה, רק לשם החדירה לחייבר.

"מאז לא הרפיתי מן הרעיון להקים משלחת מובחרת של אנשים עזי-נפש היודעים להיראות כבידואים לכל דבר, ועימם לחדור שוב אל מידבר חיג'אז, אל חייבר. אך בינתיים נוסד ארגון 'השומר' ונולדו הילדים, ואני נשלחתי לשמור בשפיה, בחוות כינרת, בראשון, ברחובות, בבן-שמן, במרחביה, במלחמיה, והמשפחה נדדה עימי ממקום למקום. גם לציד עבור אהרוני יצאתי, להביא את בת-היענה, והדישון, וציפורים וביצים ונחשים ממינים שונים, והנה פרצה המלחמה והתגייסתי לצבא התורכי, וברחתי בגלל הרעב, כי קיבלנו רק פיתה אחת ביום, וגם במכות איימו. ועתה אנחנו כאן ביבנאל, עם שתי הפרות, והלול הקטן, וגינת-הירק, רואים עצמנו כבעלי משק, קבועים במקומנו. ואם רק לא יתנכלו לנו התורכים, והארץ תשתחרר בקרוב מעול שלטונם המושחת, חי נפשי, אאסוף את המשלחת, ונצא אל המידבר – "

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* למערכת שלומות. הנושא: איך טעויות מתגלגלות. לגמרי במקרה שמעתי בתוכנית "מילה בסלע" על היוזם [נחום] וילבוש [וילבושביץ], שבין השאר ביקש להקים בית חרושת לשמן ליד הכפר הערבי חדיד בשם "חדיד". ושגיאת השם ממשיכה להתגלגל.

מהיותי מודע לנושא, חיפשתי את מקור השגיאה שנמצאה ב"ויקיפדיה". וכאן ברצוני לתקן את הטעות, אמת לאמיתה. וילבוש שכר את המכונאי והלשונאי נתן שיפריס שימכן ויפעיל את בית החרושת, והוא היה זה שנתן לו את השם "עתיד", ומהיותו בידידות עם משפחת פרימן מהיישוב הקרוב בן שמן, קרא את שמה של בתם הבכורה "עתידה".

 מסיבות שונות הוחלט, לאחר פרק זמן, להעתיק את בית החרושת "עתיד" לאיזור חיפה, והיה זה נתן שיפריס שביצע את ההעברה. בית החרושת הפך את שמו, הידוע כיום בשם "שמן". שמו של נתן שיפריס מונצח בבית החרושת "שמן" על לוחית מתכת, ושוב, בטעות נכתב שם נחום שיפריס במקום נתן שיפריס. תוך כדי הבדיקה ב"ויקיפדיה" גיליתי שלנתן שיפריס ז"ל היו שני ילדים ומאחר ואני אחד מהם אני מעז לתקן שהיו לו חמישה ולא שניים. כך שאל תיקחו  את "ויקיפדיה" כתורה מסיני, כי רבות הטעויות ככל שתבדקו.

בברכה

ראובן שיפריס

* ציטוט של אהוד מגיליון 1102 בשולי רשימתה של אורה מורג: "לא ברור לי על מה את מרעישה ומה לא ברור ברצח רבין ומה יש חדש לגלות עליו בספר לנוער? הרי כל הדברים האלה כבר סופרו לעייפה בהרבה אופנים, גם לנוער, ובייחוד חוזרים עליהם מדי שנה ביום הזיכרון להירצחו."

תשובת אורה מורג: הי אהוד. הנוער יודע מעט מאד מה בדיוק קרה, למה ואיך. בבתי הספר הם מקבלים מידע מאוד קצר ושטחי וגם זה בקושי.

כתבה בטלוויזיה גילתה שכורכים את הרצח עם יום שנה למותה של רחל אימנו, ולעוד דברים כלליים ביותר. אני פוגשת את הנוער ורואה עד כמה הספר נחוץ וחשוב. הספר מתאר את השתלשלות העניינים מהסכם אוסלו [מה זה?], פרס נובל, ברוך גולדשטיין [מה זה באמת היה או המצאה?] שמפניה [מה באמת?] חבורת יגאל עמיר, פולסא דנורא [מה באמת עשו לו. מה זה בכלל?] הפיגועים בבית ליד, עפולה, ירושלים, ההסתה, חיסולו של פתחי שקאקי במלטה בניסיון לעצור את הפיגועים, העצרת, הרצח, שיטות האבטחה, ניסיונות ההחייאה בבית החולים ועוד. בכל  אלה שלובה עלילת מתח ובה לוקחים חלק שלושה ילדים/נערים.

אין ספר כזה לנוער!

ילדים שקראו אותו עד עתה חזרו אליי נפעמים! גיליתְ לנו דברים שלא ידענו, וכך גם הוריהם ומוריהם.

תודה שפרסמת ויום נעים,

אורה מורג

* "יריבו הפוליטי של רה"מ האוקראיני תקף אותו במהלך נאום והוביל לקטטה קשה בין עשרות חברי פרלמנט." ["הארץ" באינטרנט, 11.12.15].

כדאי מאוד לצפות ביוטיוב בקטטה האלימה ולראות ללא כחל ושׂרק פנים של פוגרומצ'יקים אוקראיניים אלימים – אולי כמו אלה ששחטו בעבר מבני עמנו, ושמהם, בשעתם – גם היו עוזרים נאמנים לנאצים במחנות ההשמדה!

כן, לא רק מוסלמים רוצחים ורצחו יהודים, למרות שכיום נדמה כי רוב הרוצחים באים רק מקירבם.

* מוטי בן חורין: אחרי שקראתי את הייטנר על יוסי שריד ו"הארץ" [גיליון 1102] – אני מתקשה לישון.

* עכשיו ברור מהיכן שואב אובמה את סכלותו ואת חוסר הבנתו לגבי המצב באזורנו ולגבי הטרור המוסלמי בעולם כולו: "אובמה הוסיף כי לאורך השנים פנה אל דפי 'הארץ', לקרוא דיווחים וניתוחים על המצב בישראל." [דיווח מוועידת "הארץ" בניו יורק, באינטרנט, 13.12.15].

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,674 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,686 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל