גיליון מס' 1104

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ה' בטבת תשע"ו,  17 בדצמבר 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: בֵּין הָדָר לְהַדָּרָה. // פוצ'ו: בחיי (2), ג. ענייני ביטחון עצמי. // פוצ'ו, אהוד: פרטים על מכונת הגלידה הביתית משנות ה-40. // ד"ר מרדכי נאור: איך פוצ'ו סיבך אותי בתביעה משפטית, בעקבות רשימתו של פוצ'ו ב"חדשות בן עזר" מ-14.12.15. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [60], הגיגים קלים על נושאים כבדים. // מתי דוד: כנס עיתון "הארץ" בניו יורק. // שמונה שירים (שהם עשרה) ל'חדשות בן עזר' מאת אילן בושם. // אורי הייטנר: 1.  שוברים. 2.  צרור הערות 16.12.15. // יצחק שויגר: השבט העשירי. // משה כהן: 1. מה רוצים מרובי? 2. היה איזון בתקשורת? 3. הצמידו עורך דין. // המלחמה הבאה תוכרע בנפיחות של עורכי דין, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אהוד בן עזר: "האי" של משה גרנות, דיסטופיה משעשעת. // משה גרנות: האם באמת דרוש לחשן? על ספרו של חגי ליניק "דרוש לחשן". // ד"ר ישראל בר-ניר: 1. המלחמה המדומה. 2. הנשיא ששבר את כל השיאים. // נעמן כהן: חילופי אליטות – סיכוי וסכנה. // יהודה דרורי: לקרוא נכון את מדיניות אובמה את קארי. // אהוד בן עזר: שיר בר מצווה לאלון זילברוסר. // מנחם רהט: געגועים לפרס. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק שנים-עשר, ביקור קצר בבית-הקברות בפתח-תקווה. פרדסן שובב ומקלו. נווה-צדק. האיש המוזר אברהם משה הכהן חן תמים, המכונה אברהם העברי, שהתאסלם והגיע לשערי מכה? // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

בֵּין הָדָר לְהַדָּרָה

בְּמַסֶּכֶת "בְּרָכוֹת" שֶבְּסֵדֶר "זְרָעִים",

בְּאוֹתָהּ הֲלָכָה שֶסֵּרְבָה

לְהַתִּיר לָאִשָּה בְּקוֹלָהּ לְהַנְעִים

יַעַן "קוֹל בָּאִשָּה הוּא עֶרְוָה"

יֵש הַרְבֵּה סִמּוּכִין לְהַרְבֵּה טְעָנוֹת

עַל זִמְרָה שֶבִּשְלַל פִּתּוּיים מְמֻקֶּשֶת

אוּלָם אִיש עַד הַיּוֹם לֹא טָרַח לַעֲנוֹת

עַל תְּמִיהָה שֶמִּזְּמַן מִתְבַּקֶּשֶת:

אִם קוֹלָהּ שֶל אִשָּה הוּא עֶרְוָה, כִּי חָשִים

הַגְּבָרִים הַקְּשוּבִים לוֹ מִין הֶסַּח-הַדַּעַת

אֵיךְ זֶה קוֹל הַגְבָרִים בְּאָזְנָן שֶל נָשִים

(כְּשֶגְּבָרִים מְזַמְּרִים וְהַגְּבֶרֶת שוֹמַעַת)

לֹא פּוֹעֵל עַל הַמִּין הַיָּפֶה אֶת אוֹתָהּ

פְּעוּלַת-הֲסָחָה מְסֻכֶּנֶת

אֲשֶר רַק בִּגְלָלָהּ אֲסוּרָה זִמְרָתָהּ

שֶל אִשָּה שֶבְּשִיר קוֹל נוֹתֶנֶת?

וְאִם שִיר הַשִּירִים כְּבָר הִפְצִיר בָּאִשָּה:

"הַשְמִיעִנִי אֶת-קוֹלֵךְ" (בְּלִי לְסַיֵּג: "אַךְ לֹא בְּזֶמֶר!")

כְּלוּם שְלֹמֹה, שֶהַטֶּקְסְט מְיֻחָס לוֹ, פָּשַע

בִּפְרִיעַת דִּין-תּוֹרָה, כְּבֶן-מֶמֶר?

וְכַיּוֹם, בִּתְקוּפָה שֶמִּסְפַּר הַנָּשִים

אַף עוֹלֶה עַל מִסְפַּר הַגְּבָרִים בְּאַרְצֵנוּ

וְשִׂיאִים שֶל סֶקְסִיזְם פָנָאטִי כּוֹבְשִים

מִדֵּי בֹּקֶר עוֹד קַב שֶל שִוְיוֹן בְּחַיֵּינוּ

בְּסִיּוּעַ מִמְסָד הַנִּכְנָע לִלְחָצָיו

שֶל מִגְזָר סַחְטָנִי וְחָשוּךְ, כְּשֶהַשְּנַיִם

מְשַתְּפִים פְּעוּלָה בְּדִרְדּוּר הַמַּצָּב

לְרֵאַקְצְיָה בְּנֹסַח יְמֵי-הַבֵּינַיִם

רַק בְּשֶל חִשּוּבֵי גֹּעַלִיצְיָה וּשְכַר

תֵּן וְקַח עַל חֶשְבּוֹן מְגָמָה הַתּוֹפַחַת

כִּגְרוּרָה סַרְטָנִית בָּהּ נַגִּיעַ מָחָר

אִם הַיּוֹם לֹא נִבְלֹם אוֹתָהּ חִיש – עַד פִּי פַּחַת –

לָמָּה אֵין רַבָּנִים וּפוֹסְקֵי הֲלָכוֹת

שֶיֹּאמְרוּ קֳבָל עַם כִּי תוֹפְעוֹת הַקְצָנָה זוֹ

שֶל חֶרְפַּת הַדָּרַת הַנָּשִים רַק דּוֹחוֹת

וְאֵינָן מְקָרְבוֹת רְחוֹקִים בִּמְדִינָה זוֹ

לְמַסֹרֶת עַמֵּנוּ שֶשֶּבַע נִפֹּל

לְמִלְחֶמֶת-אַחִים בָּהּ יָגִילוּ אוֹיְבֵינוּ

אִם נִתֵּן לְאוֹתָהּ הַקְצָנָה מוֹנוֹפּוֹל

בְּשִלְטֵי-הַפִּרְסוּם הַתְּלוּיִים בְּעָרֵינוּ,

בְּסִדְרֵי תַּחְבּוּרָה צִבּוּרִית, בְּטִקְסֵי

הִתְכַּנְּסוּת מַמְלַכְתִּית, אִם צְבָאִית אוֹ צִיוִילִית

כִּי הִגִּיעָה הָעֵת לַהֲדֹף אֶת דּוֹרְסֵי

כְּבוֹד אִשָּה בַּמְּדִינָה בְּסִכְלוּת אִימְבֵּצִילִית

הַמּוֹנַעַת נָשִים מִתְּפִלּוֹת חֲנֻכָּה

מוּל הַכֹּתֶל שָעָה שֶבִּקְשִי-עֹרֶף אוֹקְסִי

שֶל הָרַב, רַב-הַכֹּתֶל, קוֹלָן מְדֻכָּא

אַךְ הַכֹּתֶל אֵינוֹ מוֹנוֹפּוֹל אוֹרְתוֹדוֹקְסִי

אֶלָּא נֶכֶס הִיסְטוֹרִי שֶל כְּלַל הָאֻמָּה

וְשֶל כָּל מִגְדָּרֶיהָ (בִּזְכוּת, לֹא בְּחֶסֶד)

וְהִגִּיעָה הָעֵת שֶנִּקַּח כָּאן יָזְמָה

ּוְנַפְגִּין נְאוֹרוּת אַמִּיצָה, לֹא נִרְמֶסֶת

בָּהּ תִזְכֶּה דֵמוֹקְרַטְיָה בִּמְלוֹא הֲדָרָהּ

לְהִדּוּר כְּבוֹד אִשָּה בְּדִיּוּק כִּכְבוֹד אִיש בָּהּ

בְּחֶבְרָה שֶכָּל יוֹם שֶאוֹתָהּ הַדָּרָה

שֶל נָשִים בָּהּ נִמְשֶכֶת, הִיא כֶּתֶם מֵבִיש בָּהּ.

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

ג. ענייני ביטחון עצמי

למחרת בואנו לקיבוץ עין חרוד כבר מסרו את שמותינו למרכז המשק כדי שנכנס למעגל העבודה. כולנו היינו חסרי מקצוע, ובתקופת ההתארגנות היינו אמורים לרכוש לעצמנו ידע והתמחות באחד המקצועות החקלאיים. הבחורים, כמעט כולם, וגם אני ביניהם, שאפו להתקבל לעבודה בענף גידולי השדה, שרוב העבודה נעשית בו תוך ישיבה על טרקטור. מה יכול להיות כבוד גדול מזה?

בערב, לפני ששובצתי, בא אליי אריה סליווה הבולגרי, שהיה איתי בצוות המקלע בחירבת מחאז, ושאל אותי איפה אני רוצה לעבוד.

אמרתי: "בפלחה."

אמר לי: "בפלחה מפוצץ, מה דעתך לעבוד במטעים, לשם אף אחד לא נרשם."

זכרתי את שיעורי המטע שקיבלנו מהמורה נחמיה במקווה ישראל. זכרתי גם איך בסיור במטע השזיפים, תלינו חציל קטן על העץ, והוא הכריז בהתרגשות: "מוטציה!"

זכרתי גם את מטעי התפוחים והאפרסקים של מקווה, וכל אלה ביחד נראו לי  כמקום עבודה  מוצל ומגרה, אבל לא מספיק חלוצי. סליווה לא ויתר, ואני, מתוך חולשת אופי, הסכמתי, ובזאת חרצתי את גורלי לעשר השנים הבאות.

במטעי עין חרוד, שאליהם נשלחתי לעבוד, לא היתה עבודה באותו שבוע, ואני שובצתי באופן זמני לעבודה בכרם, יחד עם תריסר בנים. כולנו צוידנו בטוריות ויצאנו לעשב את שורות הגפנים. לא היה לנו קל להתחיל לעבוד פתאום בעבודה פיזית יום שלם. מהגימנסיה עברנו ישר לשורות הצבא ושם כמעט שלא עבדנו, להוציא אותם ימים כשעלינו למשלט חדש ונאלצנו לחפור עמדות ותעלות קשר.

מהר מאוד הידיים התכסו יבלות, והעבודה התנהלה בעצלתיים. מי שהפליא אותי היה מרדכי שניידר (מימי) מקרית חיים, שהיה בצוות הפּיאט יחד איתי. אצלו הטורייה ממש הפליאה לעופף. אמנם גם במערכה על כיבוש באר שבע חפר במהירות אדירה, אבל שם שימש רחש הפגזים זרז טוב מאין כמוהו. אך כאן, מה בוער לו? כשהגענו בקושי לאמצע השורה, הוא כבר עישב את סופה. מהר מאוד הבין שכדאי לו לעבוד בקבלנות והציע לאידלשטיין, מרכז הכרם, שיעשב עשר שורות ויחזור לאוהל. מאחר שאף אחד מאיתנו לא הצליח לעשב יותר משבע שורות ביום עבודה, התקבלה הצעתו ברצון. בכאב לב ראינו איך אחרי ארוחת הצהריים, כשאנחנו  חזרנו לטוריות, הוא נפנף לנו יד לשלום והלך עליז וקל צעד לעבר חורשת האורנים שלנו.

אחרי שבוע של עמל שאין בו שום התרוממות נפש, פנה אליי עמיר, יד ימינו של אידלשטיין, ואמר לי שאשאל את החבר'ה מי רוצה לעבוד על המגוב עם עגלה וסוס.

איני יודע מדוע פנה דווקא אליי, אבל אני לא היססתי לרגע ואמרתי שאין לי צורך ללכת לחבר'ה, אני מתנדב בלי בעיות.

למחרת בבוקר, במקום לעלות על הפלטפורמה הנוסעת לכרם, נפגשתי עם עמיר באורווה והוא לימד אותי איך עוטים על הסוס את רצועות העור ואיך מחברים אליו את המגוב.

המגוב הוא כלי דו-גלגלי הגורר שיני ברזל מעוגלות ואלה אוספות  כמו מגרפה את כל מה שמונח על הקרקע. העגלון יושב על מושב ברזל, המותקן מעל מערכת שינֵי הברזל, ובהגיע המגוב לנקודת האיסוף, שהיא בדרך כלל בסוף השורה, הוא לוחץ על דוושה הגורמת למגרפת הברזל להתרומם, ולהשאיר על האדמה את מה שנאסף.

במקרה שלי, היה זה הגזם. אותם ענפים יבשים אשר הכורמים השאירו בין השורות אחרי הגיזום.

הסתדרתי עם הסוס הזקן שקיבלתי, בלי בעיות. הוא כנראה הרגיש שיש לו עסק עם חובב חיות ושמע בקולי בלי להוציא הגה. מעולם לא הצלפתי בו עם השוט, ומדי פעם הייתי מכבד אותו בפרוסות לחם שהייתי סוחב בארוחת הבוקר ומכניסן לכיסי. היתה זו עבודה שכולה כיף. אני יושב במרומי המגוב, מסתכל מלמעלה על החבר'ה המזיעים עם הטוריות, ופי פוצח בשיר מול הרי הגלבוע.

חשבתי גם על הלל לביא, הבן של שלמה לביא, שהיה ממייסדי עין חרוד וחבר כנסת. לביא איבד כבר בן אחד, ירובעל. זה היה בראשית המלחמה, בגלבוע. עם הבן השני, הלל, התיידדתי  בקורס המ"כים. הוא חלם להיות טנקיסט ודיבר על חיל השריון. כשפיזרו את הקורס ב-15 במאי, הוא נמנה על הקבוצה העילית  שכללה את  אלה שידעו לירות במקלע. עימו ירדו לנגב מוטה גור הסמכותי, יריב קרומר יפה התואר ויענקלה הזיין.

בחלק הראשון של "בחיי" סיפרתי  על יענקלה שפיתה את יריב  לצאת איתו  לחדרה, כי יש לו שם שתי חברות מתחשבות, והוא בבעייה, כי הוא לא רוצה לקפח אף אחת. יריב, כחבר נאמן, הסכים ברצון להצטרף ליענקלה ולהתחלק עימו בנטל, אבל מוטה נעמד חוצץ מול יריב ובכוח סמכותו המוסרית מנע ממנו את הנסיעה  הנכספת.

בימים אלה קראתי את ספרו האוטוביוגרפי של מאירקה פעיל, ובו הוא מספר על התקופה שבה היה קצין אג"מ בחטיבת הנגב. אחת המשימות הראשונות שהוטלו עליו היתה לשפוט שני מקלענים שנסעו לחופשה בחדרה ואיחרו לחזור. אני כמעט בטוח שאחד היה יענקלה הזיין והשני יריב היפה, אבל היום אין לי כבר את מי לשאול. כמה חבל, אני שייך לאלה שאוהבים תמיד להתעניין ולדעת  איך היה?

את הלל לביא לא ראיתי מאז שנפרדנו בקורס המ"כים בגן ליטווינסקי. כחודשיים לאחר מכן שמעתי שנהרג על ג'יפ באחד הקרבות בנגב. כשהגענו להתארגנות בעין חרוד ראיתי את אביו שלמה לביא צועד עגום פנים בשבילי המשק, רציתי לגשת אליו ולהגיד לו שהשתתפתי עם בנו בקורס וחיבבתי אותו. רציתי,  אבל התביישתי, והיום אני מצטער.

בחדר האוכל של הקיבוץ ראיתי עוד אב שכול, הסופר דוד מלץ, שבנו נהרג בחטיבת הראל. מלץ עבד על טרקטור בפלחה, ושמוליק שוט, חבר ההכשרה שלנו, היה יושב  לצידו על הכלי ולומד את המקצוע. קינאתי בו. ספרו של מלץ "מעגלות" היכה אז גלים בתנועה הקיבוצית והכול דיברו עליו, חוץ משמוליק, שהתעניין אז רק בטרקטורים. איך מפעילים את הטרקטור ואיך מעבירים מהלכים ואיך מדסקסים בכרם בלי לעקור גפנים.

ההווי בעין חרוד היה בדיוק כאותו הווי שהיה בהכשרות הפלמח לפני המלחמה, פרט לכך שלא יצאנו לאימונים ולא שמענו הרצאות על ענייני בטחון. בימי שישי היו לנו מסיבות שאליהן הוזמנו גם בני הקיבוץ שהיו בגילנו. אני, בתור חבר ועדת תרבות, הייתי מעורב בכל מסיבה ומדי פעם קורא פיליטון שחברי הגרעין היו גיבוריו.

באחד הערבים האלה קראתי פיליטון על "הקרשים המלבלבים באביב" שזכה להצלחה רבה. את הפיליטון הצלחתי לשלב בספר "חבורה שכזאת" בפרק הנושא את אותו שם. הפיליטון קרם עור וגידים בזכות  משה בורובסקי, שהיה המדריך שלי לענייני בנות עוד בגימנסיה, ואמר לי שאין בעיה להתחיל עם בת, מה שצריך זה רק  להפגין בפניה ביטחון ולשחק את האיש שיודע מה שהוא רוצה.

הבת שחשקתי בה היתה חדשה בהכשרה, מרים שטיגליץ שמה. נערה יפת מראה, דקת גזרה, שיער ֹשטני חלק וחזה מעורר סקרנות. באותה מסיבה על הקרשים המלבלבים, זכיתי בהרבה מחיאות כפיים, והביטחון העצמי שלי גבר. כשהגיע שלב הריקודים בזוגות,  הבחנתי בה עומדת בצד ולידה מקום ריק, מיהרתי לתפוס את המקום ועמדתי לצידה ללא אומר מיספר דקות. ייתכן שהייתי עומד שותק עוד כמה דקות, אלמלא  ראיתי שארתור מתקרב לעברנו, ופחדתי שעוד רגע הוא  יזמין אותה לרקוד. 

אזרתי אומץ, אמרתי לעצמי: "ביטחון פוצ'ו, ביטחון!" –   ושאלתי  אותה בעוז נפש  אם אני יכול לשאול אותה משהו חשוב.

היא הסתכלה עליי בהשתאות ובלי לבזבז זמן אמרה: "בסדר, תשאל."

אמרתי: "לא כאן, בחוץ."

אמרה: "למה לא כאן?" 

ברגע זה ראיתי מול עיני את משה בורובסקי  הלוחש לי בחומרה: "אל תירתע ואל תהסס! המשך!"

ומיד ואמרתי, בקול נחרץ של מפקד פלוגה: "זאת שאלה שאי אפשר לשאול כאן בחדר ורק כשנצא תביני."

הביטחון שלי עשה את שלו ואולי גם הסקרנות, והיא יצאה אחריי, כשארתור, בחור החמד, עוקב אחריי במבטי קנאה. 

צעדנו לעבר מקום מגוריה ללא אומר, עד שהיא אמרה: "נו, מה רצית לשאול?" 

כאן חידדתי את גרוני, כדי להגדיל את המתח ואחר אמרתי מה שהכנתי מראש: "מה שרציתי לשאול זה אם את לא חושבת שכאן, באוויר החופשי, יותר נעים לנשום את אוויר הלילה,  מאשר בתוך הצריף הדחוס?"

כנראה שהתשובה שלי הממה אותה והיא לא ידעה אם לצחוק או לבכות. מי שהציל אותה היה האוהל שלה, שבינתיים הגענו אליו. "הנה כאן אני גרה," אמרה, כדי להסביר לי שהטיול נגמר.

אמרתי לה שלום ולילה טוב ויותר לא העזתי לדבר איתה בעין חרוד, וכנראה גם שלא אדבר בשום מקום, כי היא עזבה אותנו עוד לפני שעלינו להתיישבות ומאז לא התראינו.

בפעם הבאה כשמשה בורובסקי ייתן לי עצות איך להתחיל עם בנות, אני מקווה שלא אשכח לשאול אותו גם איך להמשיך, להתחיל אני כבר יודע.

* * *

פוצ'ו, אהוד: פרטים על מכונת הגלידה הביתית

אהוד,

אתה עם הירידות שלך לפרטים הורג אותי. אתה רוצה שאיזכר היום, אחרי כשבעים שנה, מאיפה השגנו קרח? נדמה לי שלא השגנו, למרות שהאוהלים שלנו היו בקירבת המטבח של הזקנים. עד כמה שאני זוכר, הבחישה המהירה ביד הפכה את כל התערובת למשהו סמיך, כמו שעושים חמאה, והגלידה היתה למעשה סוג של שמנת מתוקה. בניומין עוד חי ואם זה חשוב לך, אשאל אותו בהזדמנות ראשונה, אני בטוח שמכונת הגלידה עוד אצלו בבוידם. תהיה לי בריא.

שלך

פוצ'ו

לפוצ'ו,

זכורה לי מכונת גלידה ביתית קטנה מאותה תקופה של שנות ה-40 – בחבית החיצונית, העשוייה עץ חום, היו שמים מכיתות-קרח – עם מלח כדי לשמֵר את הקור, ואת חומרי הכנת הגלידה: חלב, סוכר, וניל, אינני זוכר אם שמנת היתה אז בנמצא – היו ממלאים בחבית הפנימית, שאת תוכנה היו מסובבים בידית-האמצעית של הבחישה, כמו צנטרפוגה [סרקזת – בפרסית], עד שהגלידה נעשתה. לא נראה לי שהיה אפשר להכין את הגלידה בלי מעטפת הקרח מסביב.

שלך,

אהוד

פוצ'ו: כנראה שאנחנו מדברים על אותה מכונה, רק שאני לא זוכר אם השגנו קרח. בכל אופן לְמה שקיבלנו קראנו גלידה, כי איזו בת היתה באה אלינו לאוהל, אם היינו מזמינים אותה לדייסה מתוקה?

* * *

ד"ר מרדכי נאור

איך פוצ'ו סיבך אותי בתביעה משפטית

בעקבות רשימתו של פוצ'ו ב"חדשות בן עזר" מ-14.12.15

בגיליון 1103 של "חדשות בן עזר" שירבב אותי ידידי פוצ'ו לזיכרונותיו, ואִיתגר אותי לספר מה קרה בדיוק, כאשר נאספו ותיקי "חבורה שכזאת" לספר על עלילותיהם – דבר שהביא אותי כמעט לבית המשפט.

וכך היה המעשה: ב-1 בנובמבר 1961 נבחרתי לערוך את הירחון "במחנה נח"ל" במקומו של יצחק לבני, שעבר לערוך את "במחנה". הגיליון הראשון בעריכתי ראה אור ב-1 בדצמבר ורציתי שהוא יהיה מעניין ומרשים ככל האפשר. בעקבות פגישה עם פוצ'ו, עלה הרעיון לכנס את גיבורי ספרו "חבורה שכזאת". ואכן, הפגישה נערכה בביתו של חבר ההכשרה יענקלה חי באמצע נובמבר. הקרואים אכלו ושתו (הרבה) והתחילו "לשפוך" את זיכרונותיהם. אני כתבתי מפיהם מה שסיפרו והצלם אלכס גל הנציח את האירוע בתצלומיו.

בפגישה סיפרו הנאספים בהרחבה סיפורים וצ'יזבטים על הדמויות בספר – דברים שהיו וגם כאלה שלא היו. על הגיבור יוסיניו סיפרו, שהוא היה הלא-יוצלח של ההכשרה והסבירו כי דמותו נגזרה מאחד מחברי ההכשרה, שביביה השרוני, שבסוף 1961 היה רופא בחיפה.

הכתבה פורסמה ב-1 בדצמבר 1961 וזכתה לתגובות רבות. לאחר כשבוע קרה "אסון": קיבלתי תביעה משפטית אישית, כעורך העיתון, לפצות את הנפגע, ד"ר השרוני, ב-2,000 ל"י (סכום עצום בימים ההם,  שש או שבע משכורות חודשיות ממוצעות) – אחרת תוגש נגדי תביעה משפטית. הטענה של העורך דין שהגיש את התביעה היתה, שהכינוי "הלא יוצלח של ההכשרה" יוכל להיות מיוחס לד"ר השרוני, והדבר פוגע במוניטין שלו.

כמה לילות לא ישנתי מרוב דאגה. אחר כך התאוששתי והצטיידתי גם אני בעורך דין. נקבעה פגישה בחיפה עם ד"ר השרוני ועורך דינו. מהצד שלי הגעתי רק אני, חמוש בעצות המשפטן שלי. הסברתי לשניים שבכתבה נכתב שיוסיניו היה הלא יוצלח ולא ד"ר השרוני.

הם לא שוכנעו.

אז הוצאתי מהאמתחת הצעת פיצוי נדיבה: בגיליון הבא של "במחנה נח"ל" נפרסם בעמוד 2 מודעה גדולה, בערך בנוסח הזה:

"הרינו להודיע, בעקבות פרסום הכתבה 'חבורה שכזאת נפגשת' – כי ד"ר השרוני לא היה הלא-יוצלח של ההכשרה."

הצעתי אפילו את סוג האות וגודלה.

ד"ר השרוני ופרקליטו אמרו שהם יחשבו ויתנו תשובה.

זו לא הגיעה עד היום.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [60]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

צב הדואר

אני מבקש סליחה על שימוש בכינוי זה, שמישהו חידש את זה קודם, לפניי, אך זה בדיוק הכינוי המתאים לשירות הדואר בימינו, במאה ה-21. אל תגידו לי שאני מגזים. האם לא יצא לכם לקבל מכתב או דבר-דואר שיצא מתל-אביב לרמת-גן והגיע לנמען כעבור שלושה שבועות או יותר? אכן, מהירות של צב.  

דומה שמאז ש"הופרַט" שירות הדואר הממשלתי והפך לחברה פרטית, התדרדרו שירותי הדואר מטה-מטה, תוך צמצום מצבת הדוורים, הסניפים, האשנבאים/אות, מוכרי הבולים. עד שאתה נתקף געגועים לתקופה שבה היה הדוור רוכב על אופניים ומכריז בתרועת קרן-יער על מכתבים שהוא מביא לנמענים...

כמובן, המחשב והפקס והדואר האלקטרוני הקטינו את מיספר משתמשי הדואר: הפעילות הצטמצמה, הרווחים קטנו – והשירותים בהתאם. איך זה יכול להיות שביישוב בן 25,000- 30,000 תושבים – ישנו סניף דואר אחד, או שניים לכל היותר, ובהם לא יותר משני אשנבאים, המשרתים – עם כל זריזותם – מאות לקוחות ביום?

אבל עדיין, שירות הדואר הוא שירות חיוני גם בימינו ואם הוא לא ישתפר באופן דרסטי בעתיד הקרוב, לא תהיה ברירה אלא להלאים את החברה הכושלת הזאת ולחזור להפעיל את הדואר במסגרת משרד התקשורת הממשלתי, שיחזיר לדואר את סמל הצבי הדוהר [הדואר].

כלבי מחסומים

מתברר שמערכת הביטחון של ישראל יודעת ליירט / לנטרל / לפוצץ טילים עוינים, בדרכם אל ראשינו, כשהם עדיין בחלל. הישג אדיר של הכושר המדעי והביצועי המופתי של מהנדסינו המצויינים.

אבל ישראל מתקשה עדיין למצוא פיתרון לטרור של הסכינים / המספריים / המכוניות הדורסות, ואפילו ירי על מכוניות של יהודים [ביו"ש]. יש ודאי לא מעט אנשים במערכת הביטחון ובצה"ל ש"שוברים את הראש" כדי למצוא תשובה יעילה לבעייה זו של "אינתיפאדת יחידים".

אחד הפתרונות – החלקיים – יכול להיות: להציב כלבי תקיפה במחסומים, שלא רק יתקפו תוקפים-טרוריסטים, אלא ירתיעו אחרים, במיוחד נערים ונערות שונאי יהודים, מכוונתם לתקוף ישראלים, או יהודים בכלל, מפחד נשיכותיהם של כלבים המאומנים לכך.

אולי מישהו מהנוגעים בדבר יקרא את דברי אלה ויקח יוזמה להגשים את ההצעה המתבקשת הזו.

עונג שבת

יום השבת ניתן לנו מששת ימי בראשית. זה גם יום השבתון והמנוחה הרשמי במדינת ישראל. שלומֵי אֶמונֵי ישראל, דתיים וחרדים מקפידים לשמור שבת כהלכתה, על כל פרטיה ודקדוקיה. אבל המדינה בימינו אינה יכולה להשבית את כל פעילותה ביום זה, ומפעלים כמו חברת החשמל ואחרים ממשיכים לעבוד בשבת כצורך חיוני.

חנויות, משרדים, מרכזי מסחר [חלקם] והתחבורה הציבורית אינם פועלים בשבת, אם זה לרצונם של האזרחים הלא-דתיים או לא.

אבל משחקי כדורגל, הכרוכים בחילול שבת רבתי בעצם קיום המשחק וכן בנסיעתם של עשרות אלפי צופים/אוהדים למגרשים – אלה מתקיימים בשבת, ואפילו אנשי ש"ס ויהדות התורה והבית היהודי, החברים בממשלה, אינם יכולים להעביר החלטה גורפת של איסור משחקים בשבת.

ועוד תחום אחד שבו לא נפסקת הפעילות בשבת, הוא תחום התקשורת: הטלוויזיה, הרדיו, האינטרנט וכו'. ומה שקשור קשר בל יינתק בשירות זה, היא הפרסומת המסחרית הגדושה והנרחבת, שזו כשלעצמה חילול שבת לצורכי מסחר גרידא. כמובן, את הפרסומת אי-אפשר לבטל כלל, וזה מובן. אבל אולי אפשר לאסור פרסום פרסומות מסחריות בשבת, וזאת לא רק מנימוקים הלכתיים, אלא גם לטובת הציבור ובריאות הנפש של היחיד, שיזכה בהפסקה של יום אחד מהטרטור באוזניים ובעיניים של פרסומות המציפות אותנו: קנה! רכוש! צרוך! אם זה חיוני או מיותר, "אם צריך או לא צריך," העיקר – שלם וסע. אז אולי תשתוק עכשיו, מפרסם נכבד, לפחות היום לכבוד השבת.

ואנו נזכה לעונג שבת של ממש.

שתי קדנציות

עכשיו, לאחר שהתחלפו – בשעה טובה – המפכ"ל של המשטרה וראש המוסד [לאחר חבלי מינוי קשים], וכן גם התמנתה [ללא בעיות], נציבה חדשה בשירות בתי הסוהר, אנו מאחלים להם כמובן הצלחה בתפקידיהם הקשים והמסובכים.  

וכאן מתעוררת השאלה: מדוע לא יתחלפו כך גם ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת, מנהלי משרדים ממשלתיים, מנכ"לים של גופים עסקיים פרטיים, חברות מסחריות, בנקים, בתי-חולים וכד', וזאת לאחר שתי קדנציות רצופות בתפקיד. עם סיום הזמן הקצוב של שתי קדנציות, תהיה להם "תקופת צינון" שבה יעשו לביתם, וכעבור קדנציה אחת בחוץ, יוכלו [אם ירצו] לשוב ולהיבחר או להתמנות שוב לתפקידיהם הקודמים, או דומים להם.

כך תהיה תחלופה בריאה של אנשים בתפקידים בכירים והזדמנות לקידום אנשים ראויים, מבלי לחכות עד זיקנה ושיבה. מה שטוב למימשל בארה"ב יכול להיות טוב גם לנו.

* * *

אילנה אבן טוב-ישראלי

 תשיק את ספרה החדש "דקויות"

ביום חמישי 17/12/2015 בשעה 18:30

בבית הסופר ע"ש טשרניחובסקי, רח' קפלן 6 תל-אביב.

מנחה את האירוע צבייה פורר

 ובהשתתפות מיכל בת אדם, נירה הראל, עמית ישראלי-גלעד, צביה ליטבינסקי, ד"ר נעמי כשר, פרופ' שרה סבירי ומיכל סנונית.

כן יהיה ליווי מוסיקלי.

 שימו לב לשעה המוקדמת – נא לדייק!

הכניסה חופשית!

* * *

מתי דוד

כנס עיתון "הארץ" בניו יורק

מאמרו של בן דרור ימיני "דגל אדום" נתן ביטוי קולע ומשכנע לדעתם הביקורתית של רוב האנשים החושבים, השקולים והפטריוטים החיים בארץ – כלפי עיתון "הארץ", שהפך לבמה המנהלת ג'יהאד תקשורתי אנטי ישראלי. "הארץ" הפך לעיר מקלט לדעותיהם של כל סוגי האנרכיסטים של השמאל הקיצוני האנטי ציוני. העיתון הפך לחריג, מחוץ לקונצנזוס הלאומי, הציוני והביטחוני. המו"ל והעורך הראשי של העיתון הפכו אותו למועדון של נותני חסות לכל ההגיגים וכותבי המאמרים המסיתים ומעלילים על ישראל, כל זאת במסווה האליבי השקרי –  כביכול למען השלום.

המהדורה האנגלית של העיתון מפיצה בעולם שקרים הגורמים לדה לגיטימציה של ישראל. מדובר בחבורת עיתונאים הרואים את עצמם כאליטה של "מתקני עולם", שסובלת מחיידק קטלני של אגו הרסני בלתי נישלט נגד כל הממסדים והסמלים הלאומיים, הציוניים, היהודיים והביטחוניים. ריח רע של בגידה ואובדן האמון בחזון הציוני עולה מדפי "הארץ". "תרומתו" של "הארץ" כמקור מידע המסייע לתעמולת אויבינו תיזכר לדיראון עולם.

מושגים המקובלים בקונצנזוס הלאומי נפסלים ב"הארץ". הם לועגים לפטריוטיזם (מפלטו של הנבל). הם מתנגדים ללאומיות (פאשיזם). הם בזים לקונצנזוס לאומי (מזוייף). הם פוסלים את אלופי צה"ל (מיליטריסטים). בעיני "הוגי הדעות" של העיתון, ישראל היא מדינה גזענית פאשיסטית ולאומנית. מדינה מצורעת ומתפוררת. מדינה מיליטריסטית קולוניאליסטית בשליטה מסוכנת של הציונות.

 מסיבות אלה ורבות אחרות ביטלתי את המנוי על "הארץ" לאחר שנים רבות. עברתי ל"ידיעות אחרונות" עם בן דרור ימיני.

אהוד: בשעתו הייתי מיודד עם העורך של "אמות", שלמה גרודז'נסקי, שהיה גם פובליציסט מעולה. אני זוכר את אמירתו כי הוא קורא רק את העיתונים של המתנגדים לדיעותיו, כי את אלה המסכימים עימו אין לו צורך לקרוא. זו הסיבה שאני ממשיך לקרוא מדי בוקר את "הארץ". גם כי ההתרגזות עוזרת לי לחירבון היומי הראשון – אף כי חלק מהכותבים בו כבר אינני קורא כי אין לי כוח לשטויות שלהם.

אני עצמי מוחרם מלהשתתף בעיתון "הארץ", ועל ספרי האחרון "והארץ תרעד", שדומני כי מעטים היו כמותו בספרות העברית, לא פורסמה שם אפילו מילה אחת – וזאת כנראה כי אינני שותף למקהלת הזומבים של שוקן.

* * *

שמונה שירים (שהם עשרה) ל'חדשות בן עזר'

מאת אילן בושם

*

הִיא הָיְתָה אֵשֶׁת-חֶבְרָה נוֹצֶצֶת,

עַכְשָׁו הִיא חָבְרָה לַסַּפְסָל שֶׁבַּגִּנָּה

מִסְתַּכֶּלֶת בְּעֵינַיִם כָּלוֹת עַד כְּלוֹת

בְּכַלּוֹת צְעִירוֹת הַמִּצְטַלְּמוֹת בְּבִגְדֵי כְּלוּלוֹת

וּבְאִמָּהוֹת צְעִירוֹת עִם עֶגְלוֹת תִּינוֹקוֹת,

וּבְזוּגוֹת לוֹהֲטִים לְהוּטִים

הַלּוֹאֲטִים בְּפָנִים סְמוּקִים דִּבְרֵי אַהֲבָה

אוֹ זִמָּה אֵלֶּה לְאֵלֶּה,

קְרוּעָה.

התקף לב

       לזכרו של י. י.

אֵיךְ אָדָם (אָדָם!) מִתְמוֹטֵט?

אֵיךְ אָדָם כָּךְ סְתָם (כָּךְ סְתָם!) מִתְמוֹטֵט?

אֵיךְ אָדָם כָּךְ סְתָם דַּוְקָא עַל שִׂיחַ וְרָדִים מִתְמוֹטֵט (מִתְמוֹטֵט)?

שיר דידקטי

אַל תִּדְחֶה דְּבָרִים

לַחֹדֶשׁ הַבָּא

אוֹ לַשָּׁבוּעַ הַבָּא,

לְמָחֳרָתַיִם אוֹ לְמָחָר –

כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ

מַה יִּפֹּל עָלֶיךָ וְכֵיצַד

יָקוּם דָּבָר.

שלושה שירים מַקַאבְּרִיִּם

(א)

הוּא בְּקֹשִׁי רָאָה

וּבְקֹשִׁי הָלַךְ

אַךְ לְמַרְבִּית הַפֶּלֶא

תָּקְפּוֹ טֶרֶם פָּג.

(ב)

חוֹלֶה קָשֶׁה יָשַׁב

(כִּמְעַט שָׁכַב)

בְּעֶגְלַת נֵכִים

חָשַׁשׁ וְחָשַׁב

שֶׁהִנֵּה זֶה בָּא לוֹ

"בַּעֲגָלָא וּבַזְּמַן קָרִיב..."

 (ג)

נֶחָמָה פֻּרְתָּא

לְצָעִיר חוֹלֶה קָשֶׁה,

אִישׁ זָקֵן

כְּבָר לֹא יִהְיֶה

עוד שיר בית קפה

הַלָּקוֹחַ הַוָּתִיק הַזָּקֵן

יָשַׁב עַל הַבַּאר כְּמוֹ צַאר

וּסְבִיבוֹ מֶלְצָרִיּוֹת הוֹמוֹת וּמְהַמּוֹת,

מַגִּישׁוֹת לוֹ מַאֲכָלִים וּמַשְׁקָאוֹת.

(בַּצַּר לוֹ בְּבֵיתוֹ הַצַּר

הָיָה יוֹצֵא לַפַּאבּ,

יוֹשֵׁב עַל הַבַּאר

וּמַרְגִּישׁ כְּמוֹ צַאר).

"זאב זאב!"

פִּיפִּי פִּיפִּי!

קָקַי קָקַי!

סִיר, סִיר!

בִּקְּשָׁה הַקְּטַנָּה

וְתָמִיד הֵבִיאוּ לָהּ,

אַךְ לֹא תָּמִיד עָשְׂתָה...

*

אִישׁ שֶׁחָמַד אִשָּׁה שֶׁנָּשְׂאָה בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ

יַלְדּוֹן כְּבֶן שְׁנָתַיִם שָׁאַל אוֹתָהּ

אִם יֵשׁ לוֹ אַבָּא.

"וַדָּאי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַבָּא,

אַחֶרֶת אֵיךְ הוּא בָּא?"

הִקְשָׁה הָאִישׁ שֶׁרָצָה בָּהּ:

"אַבָּא אַבָּא, אוֹ אַבָּא

שֶׁבָּא וְהָלַךְ?"

וְהָיָה מְרֻצֶּה לִשְׁמֹעַ שֶׁזֶּה אַבָּא

שֶׁכְּמוֹ חָתוּל בָּא בָּהּ

שָׁהָה בָּהּ

וְהָלַךְ.

חושב לעצמו

יֵשׁ לָהּ זִיק בָּעֵינַיִם,

לְנָסוֹת אִתָּהּ לֹא יַזִּיק...

* * *

אורי הייטנר

1. שוברים

לפני 11 שנים, בשלהי מתקפת הטרור הפלשתינאית, המכונה בשם החיבה "האינתיפאדה השנייה", קיבלתי הזמנה למפגש מחנכי החינוך הבלתי פורמלי בתנועה הקיבוצית, עם הארגון החדש "שוברים שתיקה", בבית התנועה הקיבוצית, בארגון של האגף למשימות לאומיות בתנועה.

הלכתי למפגש בראש פתוח ובנפש חפצה. טוהר הנשק ומוסר הלחימה הם ערכים חשובים מאוד בצה"ל ובחברה הישראלית, אני מאמין בהם ומחנך עליהם, ובסך הכול ראיתי בחיוב ארגון הפועל לחיזוקם של ערכים אלה ולהתמודדות עם חריגות בתחום זה הקיימות בצה"ל. הייתי נתון באותה תקופה במאבק נגד תופעת העריקה מן המלחמה בטרור (המכונה בשם החיבה "סרבנות"), וראיתי באנשי "שוברים שתיקה" אנטיתזה לאותה תופעה – אנשים שאינם עורקים, אלא משתתפים עימנו, כתף אל כתף, במלחמה הצודקת, ויוצאים נגד אותם מקרים חריגים, הפוגעים בראש ובראשונה בצה"ל.

ככל שהאזנתי לדבריהם, במהלך הפגישה, התחוור לי שאותו ארגון, שאולי קם כארגון שוחר טוב, עולה על המדרון החלקלק של הרדיקליזציה והניכור כלפי המדינה, שלוקחים אותו למקום לא טוב. כבר אז החלה הידרדרותם למה שהארגון הזה מייצג היום.

היום "שוברים שתיקה" הוא חוד החנית של קמפיין הדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולזכותה להגנה עצמית. פעילי הארגון הזה, הממומנים בידי גורמים עוינים, עוברים ברחבי העולם, מעיר לעיר וממדינה למדינה, מסיתים נגד מדינת ישראל ונגד צה"ל, מעלילים עלילות נוראות על חיילי ישראל ומשחירים את דמותו של צה"ל.

אל מול הביקורת הנמתחת על פעולתם, הם נוהגים להשיב בהיתממות: "אבל אנחנו אומרים את האמת. העובדות שאנו מציגים נכונות."

אמת?!

זו היתה טענתם כבר אז, לפני 11 שנים. בדיון עימם באותה פגישה, אמרתי, בין השאר, את הדברים הבאים:

"נראה לנגד עינינו את הסרט הבא: אדם בעל חזות מזרחית, עולה על מדרגות האוטובוס. המצלמה מתרכזת בפניו. הוא אומר משפט אחד, המבליט את מבטאו הערבי. לפתע, הנהג קם ממושבו, תופס את האיש, משליך אותו בכוח מגרם המדרגות, וסוגר במהרה את הדלת. קאט.

 התמונה מציירת בעינינו חזות קשה, אודות הגזענות בחברה הישראלית, שבה נהג משליך מן האוטובוס אדם, שכל חטאו הוא היותו ערבי, וציבור הנוסעים יושב על מקומו ושותק.

 עתה נחזור לסרט המקורי. שנייה אחרי ה'קאט', האדם שהושלך מן האוטובוס – מתפוצץ. מסתבר שהנהג העירני זיהה חגורת נפץ על גופו של מחבל. במעשהו, מנע פיגוע טרור והציל את חייהם של עשרות נוסעים.

התמונה שאתם מציגים, היא של הנהג הגזען המשליך ערבי מן האוטובוס. התמונות הן אמיתיות. עובדה זו עובדה. זאת אמת? זה גרוע משקר."

התסריט שהצגתי היה אקטואלי באותם ימים. היום הייתי מתאר תסריט אקטואלי למתקפת הטרור של ימינו.

נהגת לוחצת בחוזקה על דוושת הרכב ועולה על המדרכה סמוך לתחנת אוטובוס הומה אדם. היא דורסת ארבעה נוסעים: קשיש, אישה, גבר וילד. שניים נהרגים ושניים נפצעים, בהם אחד קשה. היא יוצאת מהרכב כשסכין קצבים בידה ודוקרת עוד אישה ונער שנקרים בדרכה. האישה מתה מן הפצעים.

היא ממשיכה במסע ההרג, כשהסכין בידה. שוטר רץ לעברה, מצמצם טווח, יורה לעברה שלוש יריות והורג אותה.

הצגת האירוע ברוח "שוברים שתיקה": שוטר ישראלי הוציא להורג ללא משפט אישה פלשתינאית בירושלים.

אמת?!

אכן השוטר הרג אישה פלשתינאית בירושלים ללא משפט. אין מחלוקת על העובדה הזאת. אך ה"אמת" הזאת גרועה משקר.

זאת רמת העובדות של קמפיין הדה-לגיטימציה נגד צה"ל וישראל. לצד עלילות ושקרים, הצגות "עובדתיות" מן הסוג הזה.

בתופעה הזאת יש להיאבק.

כאשר אני מדבר על מאבק בתופעה, אין כוונתי להוצאת הארגון אל מחוץ לחוק ברוח "חוק השתולים" שמוביל ארגון "אם תרצו". אין צורך להוציא אותם אל מחוץ לחוק ואין כל סיכוי לדרישה הזאת. הדרישה הזאת והסרטון הטיפשי והמתלהם של "אם תרצו" רק משחקים לידי "השוברים" ומחזקים את קמפיין ה"אויאויאוי" המתבכיין שלהם, שבו הם מציגים את עצמם כנרדפים. אין זו הפעם הראשונה, ש"אם תרצו" מעלים על סדר היום בעיה אמתית, אך מקדיחים את התבשיל בקמפיין קיצוני, שבסופו של דבר משרת את התופעה נגדה הם יצאו.

המאבק נגד תופעת "השוברים" צריך להיות במישור הציבורי – הוקעה, גינוי ונידוי. פעולה ברוח זו יזם ומוביל מנהל המדרשה למנהיגות חברתית (המכינה הקדם צבאית) תבור, עמית דרי. עמית, בן הגולן, שגדל והתחנך בקצרין, ויש לנו כל הסיבות להיות גאים בו, הוא מ"פ במילואים ביחידה קרבית. הוא נתקל במערכת ההסתה והשקרים של "השוברים" והחליט לעשות מעשה. הוא החתים עד כה למעלה מ-500 קצינים, רובם מתפקיד מ"פ ומעלה, כולם במערך הקרבי של צה"ל, אנשים מכל מגוון הקשת הפוליטית, על מכתב גלוי לממשלה.

הם דרשו שלוש דרישות צודקות:

איסור על כניסתם לבסיסי צה"ל, איסור על כניסתם לבתי ספר ומוסדות חינוך ופתיחת חקירה על מקרים קונקרטיים של הוצאת דיבה.

שרי הביטחון והחינוך כבר הרימו את הכפפה ואסרו על כניסתם למחנות צה"ל ולבתי הספר, ויש לקוות שגם התביעות האחרות תיעננה. חבל מאוד ששבועיים לאחר פעולתו של עמית, שקיבלה תהודה ציבורית רבה, נדחפו אנשי "אם תרצו" עם הקמפיין המתלהם שלהם וקלקלו. אגב, עמית דרי גינה את הסרטון שלהם.

לסיום, אתייחס לפרשת הופעתו של הנשיא באירוע שבו נטלו חלק "השוברים".

נשיא המדינה עומד בחודשים האחרונים תחת מסע הסתה נורא ואיום. איך דווקא הוא, המוהיקני האחרון של חזון ארץ ישראל השלמה, מוקע במסע ההסתה כ"שמאלן", רחמנא לצלן, זו בכלל תופעה הראויה למחקר פסיכולוגי, אנתרופולוגי, סוציולוגי מעמיק. אין זו, אלא התגלמות המושג פסיכוזה ציבורית. מבחינה אידיאולוגית, ברור שהסיבה לכך היא היותו, במקביל, המוהיקני האחרון של דרכם הליברלית של ז'בוטינסקי ובגין, בעיקר בכל הקשור ליחס למיעוט הערבי.

מסע ההסתה הוא נורא, וראוי לכל לשון של גינוי. עם זאת, גם כמי שמגנה את המסע ובדרך כלל תומך בדרכו של הנשיא, אני בוחן כל מעשה או אמירה שלו, כאיש ציבור, בפני עצמה. העובדה שמסיתים נגדו ומעוותים את דמותו, אינה הופכת כל מעשה שלו לנכון. לכן, אני מציע לבחון את המקרה לגופו.

על פי נראטיב ההסתה, נשיא מדינת ישראל הופיע בכנס של "שוברים שתיקה" ותמך בדרכם ובמעשיהם.

אין כל קשר בין הסיפור הזה למציאות. ריבלין לא הופיע בכנס של "שוברים שתיקה", אלא בוועידת "הארץ". במושב הקודם של הוועידה, שנערך בנובמבר שנה זו, נטלו חלק השרים יריב לוין וזאב אלקין – מן האגף הימני של הליכוד, הרב אבי גיסר – רב היישוב עפרה, ח"כ בני בגין, מלכה פיוטרקובסקי, רות גביזון ועמית סגל, שהשתתף גם במושב בניו-יורק בו השתתף הנשיא.

ריבלין לא השתתף בפאנל עם אנשי "שוברים שתיקה". בנאומו הוא לא ביטא את דרכם אלא את הדרך ההפוכה. הוא סיפר על מתקפת הטרור הנוראה שעימה מתמודדים אזרחי ישראל, הוא העלה על נס את פעולתם של צה"ל וכוחות הביטחון והוא ציין בגאווה את העובדה שאמות המידה של צה"ל מוסריות יותר משל כל צבא אחר בעולם. זאת האמת.

את צעדו של ריבלין יש לשפוט לא על פי הסיפור השקרי של המסיתים, אלא על פי העובדות.

הדילמה היא האם לסרב להופיע באירוע בשל השתתפות "שוברים שתיקה" וארגונים מסוגו, או להשתתף באירוע בחו"ל, הזוכה לסיקור משמעותי, שנשיא ארה"ב נואם בו (בנאום וידאו), שמשתתפים בו בכירי הממשל האמריקאי, בכירי התקשורת האמריקאית, ראשי הקהילה היהודית בארה"ב, ולהציג בגאווה את המסר האמיתי של ישראל ואת התשובה המוחצת לקמפיין השקרים של "שוברים שתיקה". זו הדילמה, והיא לא קלה.

על התפיסה שהובילה את הנשיא להחלטתו, ניתן ללמוד ממאמר שפרסם ב"ידיעות אחרונות", יומיים טרם הופעתו בוועידת "הארץ", בגיליון מיוחד במלאת מאה שנים להולדתו של יצחק שמיר.

ריבלין, שהיה שותף ל"חישוקאים" שאיגפו את שמיר מימין, כפי שהתנגד לכל הוויתורים מצד ממשלות הליכוד, כולל לנאום בר-אילן של נתניהו, הכתיר את מאמרו: "געגועים למנהיג". במאמרו הוא הזכיר את נאומו ההיסטורי של שמיר, בוועידת מדריד 1991, שבה הציג ללא כחל ושרק את האמת הציונית, בוועידת השלום הבינלאומית. כתב ריבלין: "יצחק שמיר האמין כי על האמת הנוקבת להיאמר בקול ללא מורא, ושעליה לשמש גם מכשיר מדיני לכל דבר." על פי תפיסה זו, הוא ראה לנכון לומר את האמת גם בוועידת "הארץ".

בעיקרון, גישתו של ריבלין נכונה. אולם, לדעתי, הוא שגה. אין זה ראוי שנשיא המדינה יכבד בנוכחותו אירוע שבו נוטלים חלק אנשי "שוברים שתיקה", כי בכך הוא נותן להם לגיטימציה ממלכתית. לטעמי, ארגונים מן הסוג של "שוברים שתיקה" "להב"ה" ודומיהם – אינם ראויים ללגיטימציה, אלא להוקעה, גינוי ונידוי.

2. צרור הערות 16.12.15

* דִרסו תינוקות – איך נשמע נאומו של אבו מאזן, שהביע תמיכה במתקפת הטרור, באוזניו של צעיר פלשתינאי הצופה בו? "קח סכין ולך לרצוח יהודים ברחוב. קח את ההגה בידיים ודרוס תינוק יהודי."

* סחטנות מרושעת – ליבי ליבי למשפחת שאול. אין תופסים אדם על צערו, ומי יכול להלין על משפחה ששכלה את בנה, ולתחושתה – נותרה בחוסר ודאות על אודות גורלו. אולם סוגיית גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין אינה רק סוגיה משפחתית, אלא סוגיה לאומית. ולכן, יש חשיבות לאמירה לאומית.

אין לי צל של ספק, שהרבנות הצבאית לא היתה קובעת את מותו של אורון שאול, בפחות מוודאות של 100%. אולם מחבלי חמאס, בציניות מרושעת אופיינית, זורים מלח על פצעי השכול וההיעדר, בהפיצם דיסאינפורמציה שנועדה ליצור ספק באשר לגורלו, כפי שהם וחיזבאללה עשו לא פעם בעבר. הם נוהגים כך כדי להרבות כאב בתוכנו וכדי לסחוט אותנו.

אסור לנו בשום אופן להיכנע לסחטנות. עלינו להבהיר שבשום אופן לא יוחזר מחבל חי תמורת גופות. עלינו לתבוע מחמאס להשיב לישראל ולמשפחות החללים את הגופות. תמורתם, ישראל תחזיר את כל גופות המחבלים שבידיה.

* שקיעתה של אירופה – אירופה מותקפת בידי הטרור האסלאמיסטי הקנאי, שרוצח בבניה. ובינתיים, היא מעכבת לחקירה ישראלי הבא בשעריה, בעוון היותו קצין בצה"ל, שעה שישראל מימשה את זכותה להגנה עצמית נגד אותו טרור אסלאמיסטי קנאי, שתקף את אוכלוסייתה האזרחית ברקטות. אין ביטוי בוטה יותר מזה לשקיעתה של אירופה. הדרך הנלוזה והבלתי מוסרית הזו, המעודדת את הטרור ומזמינה אתו, היא גם הגורם הישיר לעליית הימין הפאשיסטי בחלק ממדינות אירופה.

* תנאים לנורמליזציה – ארדואן, במצוקתו, מציע פתאום נורמליזציה עם ישראל. אני בעד. אבל ישראל צריכה להעמיד שלושה תנאים בל יעברו. א. התנצלות תורכית על פיגוע "מרמרה". ב. פיצוי לפצועים הישראלים בפיגוע. ג. התחייבות תורכית לא לבצע עוד פעולות איבה נגד ישראל ולא להתנקש שוב בריבונותה, כמו בפיגוע "מרמרה".

* הציוני הדגול – איימן עודה הוא ציוני דגול. כך ניתן להסיק מהרשימה ההזויה של רון וייס. וייס מסביר שעודה אינו אחראי על דברי הח"כים האסלאמיסטיים מרשימתו, שכן השותפות אתם נכפתה עליו. אולם הוא שייך למפלגה שתמכה בחלוקה על פי החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר ומנהיגה, מאיר וילנר, חתם על מגילת העצמאות.

איזה בליל של הבלים. המפלגה הקומוניסטית, שראשיתה במופ"ס ובגלגוליה השונים עד חד"ש, היתה מאז ומעולם מפלגה אנטי ציונית קיצונית, שתמכה תמיד באויבי הציונות והמדינה, החל ממאורעות 1920 ועד מלחמת "צוק איתן" ומתקפת הטרור הנוכחית. אפילו את מבצע אנטבה הם גינו, והחרימו את ישיבת הכנסת במחאה על הפגיעה בריבונות אוגנדה.

לעומת זאת, הם לא הצטרפו להחלטת  הכנסת לגנות את הטבח במינכן, והתנגדו להחלטה המשותפת. עד נפילת בריה"מ, המפלגה הזאת היתה העבד הנרצע של בריה"מ, יותר מכל מפלגה קומוניסטית אחרת במערב. היא תמכה ללא סייג בסטלין ובמשטרו, שרצח מיליונים מבני עמו, ובאובססיה האנטישמית, האנטי ציונית והאנטי ישראלית שלו, כולל עלילות דם על רופאים יהודים, ועוד. היא תמכה ללא סייג במדיניותה של בריה"מ בסכסך  –להסלים את המצב במזה"ת ולדחוף את מדינות ערב למלחמות נגד ישראל.

אולם בתקופה קצרה, משיקולים שלה, בריה"מ תמכה בתוכנית החלוקה ובהקמת מדינת ישראל, ולכן גם הקומוניסטים בא"י תמכו באותה החלטה, ווילנר חתם על מגילת העצמאות. זה עבר לו מהר מאוד, ברגע שזה עבר לסטלין.

בשל עמדתה האנטי ישראלית של בריה"מ, הגורמים הלאומנים המיליטנטיים בקרב ערביי ישראל דבקו ברק"ח ובהמשך בחד"ש. משבריה"מ התפרקה, מה שנותר מן המפלגה הזו הוא הלאומנות האנטי ישראלית. זו הסיבה לכך שחד"ש יצרה ברית עם מפלגות האסלאם הרדיקלי במגזר הערבי, במסגרת קרטל הלאומנות הערבית – "הרשימה המשותפת". שום דבר לא נכפה עליה. לא בכדי, גם אחרי הבחירות, הרשימה ממשיכה לפעול יחד ולהתיישר לימין הלאומני הערבי-אסלאמיסטי. הרי אילו האיחוד נכפה עליהם, הם יכלו לפעול כסיעות נפרדות ולהתאחד שוב לקראת הבחירות הבאות. עובדה היא, שגם בעימות הנוכחי הרשימה המשותפת תומכת במתקפת הטרור והיא בין מלבי ההסתה והשקר סביב הר הבית, שגרמה למתקפת הטרור.

משקפיים מוזרים יש לרון וייס. הוא מקפיד לכתוב שוב ושוב הזיות מוזרות המעוותות את המציאות. וכיוון שנדמה לי שהוא מתחיל להאמין לסיפורים האלה, אני ממש מתחיל להיות מודאג ממצבו.

[אהוד: רון וייס הוא אולי השמאלן היחיד המשתתף במכתב העיתי. כמעט כל היתר מחרימים אותנו מפני שאנחנו לדעתם "ימניים", כמעט פאשיסטים, ודבריהם של טובי הכותבים אצלנו אינם מקובלים עליהם. כך חושבים גם כמה מהמכרים שלנו, ולכן לא קוראים את המכתב העיתי].

* ארגוני פשע – אוהד בית"ר ירושלים הותקף במארב מתוכנן של "אוהדי" הפועל ת"א באלימות קשה ביותר, שעלולה היתה להסתיים באסון. לפני חודשים אחדים, אוהד הפועל ת"א הותקף בצורה דומה בידי "אוהדי" בית"ר ירושלים, וגם האירוע ההוא כמעט הסתיים באסון.

האירועים מהסוג הזה חורגים מעבר למכת האלימות בספורט והאלימות בין "אוהדים", שאף היא מחייבת נקיטת אמצעים קשים יותר, כדי להדבירה. האירועים מהסוג הזה הם פשעים חמורים ומתוכננים, ברמה של ארגוני פשע.

על המשטרה לפעול נגד אותם ארגוני "אוהדים" אלימים כפי שנוהגים בארגוני פשע, להוציאם מחוץ לחוק ולפעול נגד ראשיהם. אנסח זאת אחרת, על המשטרה לעשות היום, לפני הרצח הראשון, את מה שבוודאי תעשה אחרי הרצח.

אגב, הכנסת המילה "אוהדים" למרכאות אינה טעות ונועדה להבחין בין אהדת קבוצת ספורט לבין עבריינות אלימה.

* סיכום חנוכה – 1.5 סופגניות. בתור מי שמסוגל לרדת על סופגניות ללא הגבלה, תודו שזה הישג כביר (בעיקר החצי סופגנייה).

* ביד הלשון: אמור שנית – אני שב וממליץ על ספרו של רוביק רוזנטל "שירת הפז"מניק", המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו, שעסקה בשפה הצבאית הישראלית. הספר הוא "המילון הצבאי הלא רשמי", כפי שהוא מוגדר בכותרת המשנה שלו.

אני שב ומעלעל בו ונהנה. אני נהנה לפגוש מכרים ותיקים משנותיי בצבא. אני נהנה ללמוד את חידושי הסלנג הצה"לי. אני רואה בספר זה חשיבות רבה, כיוון שהצה"לית היא מרכיב משמעותי בישראלית – העברית העדכנית, כפי שההוויה הצה"לית משמעותית כל כך בהוויה הישראלית. מי שאינו מכיר את הצה"לית, יתקשה להבין את הישראליות.

אני קורא בערכי הספר ומתחבר לצה"לית שבה דיברתי בסדיר ובשנותיי הרבות במילואים (כולל התנדבות אחרי גיל השחרור). ואפילו היום, כחבר בכיתת הכוננות של קיבוצי – ברגע שאנו עוטים על עצמנו את הווסט ואוחזים בנשק, באופן אוטומטי אנו מתחילים ללהג בצה"לית.

היום, כאשר בני הבכור משרת בצה"ל, החיבור עם הצה"לית היא גם חיבור עם הווייתו.

הפעם אתמקד בערך ארכאי שמצאתי בספר. "חזור שנית – הוראה בקשר להשמיע שוב פקודה או שאלה." עוד כשהייתי בטירונות, כלומר שנים רבות לפני שחיילי צה"ל של היום נולדו, למדנו שאין להשתמש עוד בהוראה "חזור שנית". הסיבה לכך היא האירוע או אולי האגדה – על כוח שהפסיק את המשימה וחזר על עקבותיו בשל פירוש שגוי של הפקודה "חזור". ולכן, נאמר לנו, יש להשתמש בפקודה "אמור שנית". וכך עשינו לאורך כל השנים.  

* * *

באבל על מותו של פרופ' אבינועם דנין

הבוטנאי והאקולוג

1939-2015

בן לאחת המשפחות המיוחסות ביותר ביישוב העברי

* * *

יצחק שויגר

השבט העשירי

הרבה מאמצים הקדישו בעלי הדעות וחוקרי היהדות לפענח מה קרה לעשרת השבטים מממלכת ישראל שהוגלו על ידי האשורים. חלקם מצאו דרכם להודו, כך אומרים, וישנם הטוענים שלפחות חצי משבט המנשה נמצא ממש בהודו. וחלקם מצאו דרכם לאתיופיה ואולי מקומות אחרים. והמסתורין גדול. ומדינת ישראל ששמה על לוח ליבה לאסוף את כל פזורי ישראל לארץ הקודש, נטפלת מדי פעם לאיזה שבט נידח שמקיים איזה חלק מהריטואל היהודי ומיד מציעים להם זכויות עולה, פטור ממיסים ועוד כל מיני הטבות כדי שיעלו לישראל.

ואני חושב שמצאתי שבט יהודי שלא טופל עד היום ואולי הם צאצאי עשרת השבטים. מי יודע ?

בביקורי האחרון בסאן דיאגו מצאתי את השבט האבוד הזה. זהו שבט מיוחד. הציבור היהודי שם מצא נופך חדש ליהדות ואולי הם מצאו את הדרך האמיתית לשמר את רוח היהדות, מי יודע. הדתיים שבארץ ובעיקר החרדים שבהם לא אוהבים במיוחד את הציבור החילוני, שהרב שך המנוח כינה אותם אוכלי נבלות ובועלי נידות, ואפשר לומר בלי להיות קיצוני, שגם אלו לא ממש משיבים להם אהבה ורואים בהם עלוקות שמוצצות את דמם, שכופות עליהם את מצוות הדת היהודית על פי הפלג האורתודוכסי.

כבר היום במדינת תל אביב קשה למצוא מסעדה כשרה, וגם אלו שמציגים תעודת כשרות של הרבנות לא ממש משכנעים את החרדים לאכול אצלם. גם אלו שבאמת דואגים ורוצים בכשרות יודעים שכשרות זה רק עניין כלכלי, אתה משלם ויש לך תעודה. אז גם הם לא ממש סומכים עליה.

אילו הייתי עוסק בעתידנות הייתי מנסה לנחש שהשבט היהודי בארץ ישראל יתפצל לכמה שבטים, ממש כמו שהיה בימי כיבוש הארץ, שאז התחלקה הארץ ל-12 שבטים שהשנאה ביניהם היתה רבה, ונלחמו ביניהם יפה מאוד. כנראה שזה גורלו של העם היהודי. כי ברור שזה רק עניין של זמן עד שהציבור החילוני יתמרד באופן קיצוני וימאס בשמירת המצוות המעשיות שעל פי דיני הרבנות של היום שנכפה עליו. נמאס לו לא לנסוע בשבת. הוא קץ בעול הכלכלי שמטילים עליו דיני הכשרות האנכרוניסטים, והיה רוצה להשליך מעל גבו את להקת המתפרנסים  מהם.

הציבור החילוני רוצה בחיים אחרים עם הדת והמסורת היהודית. חיים נעדרי כפיה. הוא רוצה ואוהב את השבת אבל רוצה שבת אחרת. הוא רוצה שבת של מנוחה. הוא רוצה לבלות עם המשפחה. הוא רוצה לאכול מה שהוא רוצה ומוכן אפילו ללמוד ולהיות בקי בתורה ובפרשניה ובספרות שצמחה לה כדי להיות בקי במוסר ובתרבות היהודית והוא מוכן לאמצה אל ליבו כמורשתו. ולראייה עשרות המפגשים השבועיים שמקיימים חילוניים שמתעניינים וקוראים בארון הספרים היהודי, בראש חילוני.

 והנה מצאתי שבסאן דיאגו מתפרסם מגזין חודשי שנקרא "לחיים," ובלשונם, (LECHAIM) –ושם אני קורא מאמר מערכת. משהו ספיריטואלי. מה פירוש יהודי? ואני חשבתי שהכותרת היא בעניין מצוות ותפילה אך בכל זה, בגיליון ספטמבר 2015 שקרוב לימים הנוראים, שום כלום. ושם הכותב מספר שנולדה לו ילדה והוא שמח מאוד והוא למד בזמן הקצר שהוא אב, שיהדות משמעותה מנהיגות מוסרית. הקשבה. סבלנות ואהבה. אין ספק, פירוש מדהים ליהדות.

נמשיך: יש שם  מאמר שלם על ההשוואה בין יום כיפור וכריסמס. והמסקנה היא שיש הבדל. בעוד שבכריסמס מצפים הילדים למתנה מיידית. התנהגת יפה – קיבלת מתנה. לעומת זה ביום כיפור התמורה שונה כי העניין הציבורי הוא החשוב. הצום ובקשת הכפרה הקיבוצית. ממש ברור לא?

ומאמר חשוב אחר מעלה את השאלה "מעבר לימים הנוראים", ונכתב על ידי שרי וייז, והיא שואלת את הקורא. האם התפילות עושות לך משהו? האם הן מדברות אליך שעה שהן מושרות בעברית שאינה מובנת לך? שנים רבות, כותבת בעלת המאמר, הייתי הולכת לבתי התפילה בימים הנוראים והייתי מנותקת מכל מה שהיה שם. אפילו שידעתי קצת עברית, בגלל בית הספר היהודי שלמדתי בו. וכשנולדה בתנו, ממשיכה הכותבת, חיפשתי בית כנסת שנהיה קשורים בו, כי רצינו להיות יהודים ומצאנו בית כנסת וקהילה שהתחברנו אליה. ונעשיתי חזנית בקהילת בית אל ב"לה הויה" (שכונה בסאן דיאגו, למי שלא יודע) וגם נהיתי חזנית  בטמפל עמנואל. (בית כנסת רפורמי מן הסתם).

כנראה שזה עסק טוב, כי היא גם בעלת נכסי נדל"ן רבים, כפי שהיא מפרסמת על עצמה. וכך היא מעידה שנעשתה פעילה בקהילה. היא למדה להקשיב לאנשים ולעזור להם. והיא מצטטת את פרקי אבות. על שלושה דברים העולם עומד – מלמדת אותנו שרי וייז, על התורה, שזה לימוד טקסטים יהודיים. על עבודה, שזה הסרוויס ועבודת האל, וגמילות חסדים שזה אהבה ונחמדות.

כך היא מסבירה וממשיכה, שיש הרבה דרכים לאמץ את שלושת העיקרים האלה, והרבה יותר קל לעשות זאת בעזרת הקהילה. והיא מציעה תצטרפו לקהילה. תצאו מאזור הנוחות שלכם יכול להיות שזה יהיה כרוך בהשתתפות בסרוויס בשבת בבוקר או בשישי בערב או אולי שיחה עם הרב. או עם חבר אחר בקהילה. אם לא היתה לכם בר מצוה, היא כותבת, יש בתי כנסת שמציעים שיעורי בת-בר-מצווה, והיא מעידה על פעילותה כחזנית, שהיא מנסה בעזרת קולה היפה (קול באישה ערווה, שכחת?) – כך היא אומרת, למשוך את האנשים לקהילה והיא מקווה שאלה שיצטרפו ימצאו את דרכם ליהדות ויתערו בקהילה היהודית.

והנה בסוכות עורכת הקהילה היהודית פסטיבל סוכות. שמאורגן בחווה חקלאית בסאן דיאגו על ידי "קרן ליכטאג" שיסד זוג יהודים שהלכו לעולמם ללא ילדים ותרמו לקהילה היהודית את החווה, שבשטחה הגדול למדי מתנהלת פעילות חקלאית. לא ממש בדקתי, וגם הבנתי בעניין החקלאי קצת לוקה. אבל ראיתי שם חממות של קקטוסים והרבה פרחים. ובשטח החווה ביום המיועד נבנו כעשרה ביתנים. הבאים נרשמו וקיבלו חינם בקבוק פלסטיק נאה וגם לימונדה, ובצד הדוכנים הבלתי נמנעים של המבורגר ופיצה (בתשלום). היו גם דוכנים שנועדו לשעשע את קהל המבקרים. לילדים הוצע ללטף חיות בהן ארנבת תיש וחזיר. וכששאלתי, איך בחגיגה יהודית שמים חזיר, אמרו לי שלא אוכלים אותו, רק מלטפים. שיהיה.

במקום אחר נתנו לקטנים להפריח בועות סבון ובאחר לימדו את הבאים איך עושים תבלינים יהודיים וגם לבני בוץ, אולי זכר לבניין הפירמידות במצרים. לא הבנתי את הקשר ליהדות למרות שהקשבתי. יש כנראה גם צ'אטני יהודי שעד כה לא ידעתי. והיתה גם סוכה, בכל זאת זה חג הסוכות. זהו מבנה מעץ ללא סכך וכתוב עליו סוכה. אבל על השולחן שבפנים יש לוח קרטון ועליו כתובות ברכות הסוכה וגם היה לולב יבש וגם אתרוג בקופסה וגם מדריכה.

שאלתי אותה מה זה אתרוג? אמרה שהיא לא מכירה את המילה. מתברר שהיא נוצרייה והיא המדריכה בסוכה. לשאלתי, אמרה שהיא אוהבת את הרוח היהודית של העיבוד החקלאי כפי שעושים בחווה. להסביר מה זה, היא, כמובן לא ידעה ואני מודה שלא ידעתי שיש דבר שכזה –   JEWISH FARMING.

היא לא ממש התכוונה למצוות השמיטה ושאר ירקות החלים בארץ ישראל. בדברי ההסבר מצאתי ואני מתרגם בתרגום חופשי: "זאת מסורת לבנות סוכה לזכור שהיהודים היו פעם פליטים, את זה ראינו כולנו עכשיו שהפליטים הסוריים של היום מזכירים לנו שהיינו זרים בארץ מצרים ושאנו צריכים לקבל את הזרים. ומזמינים את כל הנוכחים בפסטיבל סוכות הזה להצטרף ל-ETROG  TENT לשיחה": "מה אפשר לעשות למען הפליטים הסוריים?"

הנה כי כן, הקהילה היהודית המוזרה הזאת מקיימת יהדות משל עצמה. אולי הם רפורמים אולי הם קונסרבטיבים לפי הקלסיפיקציה שאנו נותנים להם פה. אולי הם רק סתם בני אדם שלא קשורים לשום דבר כזה. והם יודעים שהם ממוצא יהודי ולא כל כך טורחים לוודא מה המשמעות של זה מפני שאינם כורכים את השייכות לעם היהודי עם השתתפות בתפילה ושמירת מצוות. חלקם ישראלים לשעבר, לא דתיים, שמעולם לא שמרו מצוות וכבר לא ממש יודעים עברית. לא מבקרים בבתי תפילה יהודיים והם רחוקים גם מיהדות וגם מישראל. המשותף לכולם  שהם אינם שומרים מצוות כפי שאנו נוהגים פה.

אין ביניהם עוינות כפי שהציבור החילוני בישראל צהוב ועויין לשומרי המצוות פה. שהרי גם  החרדים וגם  שאר השבטים הדתיים שונאים זה לזה. השנאה ביניהם אינה פחותה מן השנאה בין היהודים החילוניים לבין היהודים הדתיים. עוד לא ראיתי שחסיד גור אוכל בשר אצל חסיד בעלז.

ועוד, הם לא פתרו את הבעיה ה"עצומה" – מה קורה אם אשכנזי מתחתן עם מרוקאית. האם בפסח הם יכולים לאכול אורז וקטניות. תילי תילים של הלכות נכתבו על השטות הזאת שעדיין מעסיקה את שומרי המצוות בישראל ושמעניינת את הציבור החילוני כשלג דאשתקד. שם, בארץ החירות, הם אוכלים מה שהם רוצים. אורז וקטניות כל השנה גם בפסח. ולא חשוב מאיזה מקור שבטי אתה. שם בסאן דיאגו, הם חיים בחברה אמריקאית שמורכבת מבני עדות ועמים שונים ויש שם ייצוג לכל באי עולם. יהודים ונוצרים, כושים ולבנים, סינים, יפנים והיספנים ואפילו ערבים – וכולם חיים בשלום זה עם זה וכל אחד מתפלל לאלוהיו ונוהג ואוכל לפי מה שמוצא חן בעיניו מבלי שמטילים עליהם לא כפייה ולא חובה. מתלבשים ואוכלים ומבלים ובקיצור חיים, ללא כל החרמות והאיסורים שהדת היהודית מפילה עלינו פה בישראל, ושהופכת את החיים של החילונים בישראל לחיים לא קלים – שדורשים מהחילונים להסכים שחיילות לא ישירו בציבור. ושהבשר בישראל יהיה יותר יקר מכל מקום בעולם. וייאכל רק אם הוא נשחט על ידי שוחטים מורשים על ידי הרבנות. ושימליחו אותו קודם כדי להוציא את הדם ואת הטעם. ושהביקורת הווטרינרית לא מספקת, אלא צריך לקבל את אישורה של הכת הדתית שחיה ומתפרנסת ממנה ושעקרונותיה נקבעו לפני מאות שנים, ושכהן וגרושה לא יוכלו להתחתן כי הוא נקרא "כהן" ואין לו מושג  ירוק מה זה כהן, ואם היה משנה את שם משפחתו בעוד מועד, איש לא היה מזהה אותו ככהן ולא היו מתנפלים עליו בעת שהוא רוצה להתחתן עם גרושה. ומעולם לא היה בבית הכנסת ורק כשהוא בא לשאת אישה מגלים לו את מגבלותיו בנישואין.

ושחיילים שסיכנו נפשם בצבא לטובת עם ישראל, ושנראה לאיזה רב שאימם לא היתה יהודייה כשרה, לא יכולים להתחתן בישראל. ואם הם מנסים להתגייר לא נותנים להם. כי אין דבר כזה גיור לחילונים. אתה צריך לעשות שקר בנפשך כאילו חזרת בתשובה, ולאחר שתקבל את החותמת ותשלם את התשלום הראוי, אתה חופשי ומאושר להתרחק מהתורה וממצוותיה. ואם אתה כבר מסכים לערוך חתונה דתית לפי תכתיבי הרבנות הראשית, אתה לא יכול לקבל חבר שלך כעד לכתובה, אם הוא לא שומר שבת. 

מניתי ככה ברפרוף ובאופן חלקי כל מיני כללים אנכרוניסטים שמעיקים על הציבור החילוני  בישראל, שמסיבות בלתי ברורות לי, טרם מרד, ושנציגיו בכנסת ממשיכים להתבטל בפני הנציגים הדתיים בכנסת ורוקדים על פי חלילם ופוטרים את החלק החרדי מהשתתפות בנטל הביטחוני ועוד משלמים עבורם.

וכאשר אתה נמצא בארצות הברית ומנסה לחשוב על השתלבות בקהילה הישראלית ועל הקשר למדינת ישראל, ואתה בא מהשבט הזה של סאן דיאגו, זה נראה לך ממש מוזר ולא קשור. אז אולי הם צודקים ויש יהדות אחרת. אלו ששם ושהם ממוצא יהודי, אינם רואים עצמם קשורים ליהודים בארץ ישראל. וכפי שאמר לי פעם רב רפורמי שערך טקס נישואים של זוג יהודים, שבו נוכחתי, והוא ערך אותו בדיוק לפי המנגינה והטקסט המוכרים  לי בארץ, למעט שלא הזכיר את ירושלים ולא שברו כוס לזכר חורבן הבית. ולשאלתי ענה לי. אנחנו לא מכנען, אנחנו אחרים. אנחנו יהודים  לפי דרכנו.

מי יודע, אולי זה השבט העשירי שחסר לנו פה בארץ. אנחנו רבים עם הערבים ומנסים להכריח אותם להכיר בכך שישראל מדינה יהודית, מבלי שאנו מנסים להגדיר לעצמנו את התוכן והמהות של המדינה היהודית. מהו התוכן שאנו רוצים בה? האם לפי התוכן של הרב שך המנוח? אולי כדאי שקודם נסדר את העניינים בינינו. נדאג להפסקת הסחיטה של ארגוני הכשרות, נדאג לחיי חופש בנישואין. ואולי  נאמץ חלק מהכללים שבני השבט היהודי האבוד חיים על פיהם. כמו השבט בסאן דיאגו. לאמץ את התשתית של המוסר היהודי, להקשיב, להיות רחום כלפי הסביבה וכלפי הגר, חיים קהילתיים של עזרה לזולת, וגם ללמוד תורה אבל להשיל מעל הגב את העול הקשה הזה של להיות יהודי שומר מצוות שמכתיב לך אורח חיים עתיק מנותק מהמודרנה.

לזכור ששטריימל הוא מפרווה של שועל ואינו חלק מהמסורת היהודית. שאפשר ללכת לבית הכנסת בשבת ולקחת  חלק בחיי קהילה, ואם אתה גר רחוק אז אתה יכול  לבא באוטו ולא יסקלו אותך באבנים. שבית הכנסת יהיה "הקאונטרי דאב" שלך. שנוסח התפילה יכול להיות לפי הנוסח שתבחר הקהילה. מי אמר שהשבט האורתודוכסי שהשתלט על הפוליטיקה הישראלית בטענה שהם צאצאי הפרושים והם היהודים האמתיים ששמרו על המסורת ועל הקיום של העם  היהודי בניגוד לצדוקים שנעלמו, שהם הצודקים?

צריך לזכור שמספר האמריקאים ממוצא יהודי הוא לפחות כמיספר הישראלים החילוניים ממוצא יהודי, והזרם האורתודוכסי והחרדי אינו הרוב. מי הפיל עלינו את המטלה למנוע את ההתבוללות כפי שהיא מוגדרת על ידי הזרם האורתודוכסי? צריך לזכור שאלו שמושלים היום ברבנות ורבניהם, עדיין מתנגדים למדינת ישראל, וחלק מהם הפקירו את צאן מרעיתם לנאצים כפי שעשה בזמנו האדמו"ר של סאטמר, שמצא דרך למלט את עצמו והפקיר את צאן מרעיתו, והוא מתנגד עד היום למדינת ישראל, וצאן מרעיתו חוברים לרעים שבשונאינו.

היה פעם יהודי טוב שמרד ברבנים נוטלי הבצע, שחשב כך, וקראו לו ישו ואלו גרמו להסגרתו לרומאים. ומאמיניו בהמשך יצרו את הנצרות. איזה הפסד קולוסאלי ליהדות. צריך לתת לזה את הדעת ולא לחזור על הטעות פעם נוספת.

חנוכה היום. בהרבה בתים בישראל מדליקים נרות ושרים את הברכות בלי כפייה בלי כיפות ואוכלים סופגניות. יש משהו מתוק ביהדות ובמסורת היהודית ואולי אלו רק הסופגניות.

* * *

משה כהן

1. מה רוצים מרובי?

לדרישת נציג פלסטיני, הורידו את דגל ישראל בכנס "הארץ" בניו יורק, ונשיא המדינה, שהוא סמל הריבונות שלנו, לא מיחה בידם ועבר לסדר היום. מאשימים אותו שמחל על כבודנו.

 כידוע שואל קזבלן, כבוד, למי יש כבוד? האם עוד נותר לנו כבוד שניתן למחול עליו?

מנהיגי המגזר הערבי בארץ מנאצים השכם והערב את מדינת ישראל ואת הציונות בלב בית הנבחרים שלנו, מרכז ריבונותנו, מארגנים הפגנות לתמיכה בטרור ומניפים בהם דגלי חמאס ואש"ף, כופרים בזכות קיומה של המדינה שלנו, ואנחנו עוברים לסדר היום ומתהדרים בנאורות שלנו.

אז מה לנו כי נלין על נשיאנו, אנחנו, שמזמן מחלנו על כבודנו, ולא נותר עוד על מה למחול.

2. היה איזון בתקשורת?

הערב, 16.12, הביא ירון לונדון בתוכניתו את פרופ' משה צימרמן כדי להשוות את ארגון "אם תרצו" לנאצים בגרמניה. זה כשלעצו מזעזע, אבל למה לא היה אף דובר שכנגד. נוכח עלילה חמורה כל כך ניתן היה לצפות לפחות לאיזון כלשהו.

שוב רואים אנו שהשדרנים עושים באמצעי התקשורת כבתוך שלהם, בניגוד לכול אתיקה מקצועית, לקידום האג'נדה הפוליטית שלהם. על כך נאמר, לית דין ולית דיין. ודוגמת הקוזק הנגזל מתלוננים שהממשלה סותמת את פיהם. עזות מצח שאין דוגמתה!

3. הַצמידו עורך דין

היועץ המשפטי שלנו עסוק בהגשת תלונות נגד אזרחים שירו במחבלים. לטענתו הם ירו שלא לצורך.

מעתה, לפני שהוא מחליט בשבריר שנייה איך לפעול, יצטרך כל אזרח הנתקל במחבל רצחני לנתח את דקויות ההוראות לפתיחה באש כדי שלא ימצא עצמו על ספסל הנאשמים. יש לכן להצמיד עורך דין לכל אזרח המנסה להגן על עצמו מרוצחים.

הגנה על זכויות האדם ראויה לכל שבח, אך נשאלת השאלה, הזכות לחיים של מי קודמת, של מחבל רצחני או של אזרחי ישראל שלווים? נראה שהיוהמ"ש כבר ענה לשאלה בדרכו שלו.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

המלחמה הבאה תוכרע בנפיחות של עורכי דין

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

מיפנה דרמטי בפיקוד הישראלי חל

במהלך המלחמה הבאה

היא לא תנוהל בידי רמטכ"ל וראש הממשלה

בסיוע סביל של שר ביטחון

היא לא תנוהל בידי עיתון "הארץ"

והעיתונאי המוסרי יואב יצחק

לא, אלא היא תנוהל

בידי עורכי דין בכירים

מבקר המדינה והיועץ המשפטי

יקבעו את האסטרטגיה

שופטים בדימוס יהיו בוררים

מטרות לגיטימיות להתקפה

ואילו על קציני ומפקדי צה"ל

שחירפו נפשם להגנת המדינה

ייגזר לצעוד ולהלקות עצמם בפומבי

עד זוב דם בנוסח השִׁיעָה

ואם לא יהיו די קוּרְבָּאצִ'ים מזיבי דם

להלקאה עצמית בצבא

תוקם מיד עוד ועדת חקירה

ועוד ועדת חקירה

ועוד ועדת חקירה

ועוד ועדת חקירה

עד לא די לה!

ומי יצא זכאי מכל אלה ללא רבב?

השיח' חסן נסראללה!

פורסם בגיליון 170 בשנת 2006

* * *

אהוד בן עזר

"האי" של משה גרנות

דיסטופיה משעשעת

משה גרנות: "האי", מעין הוצאה לאור, ישראל 2016, 128 עמ'.

ספרו האחרון של משה גרנות (שהתפרסם בשעתו בהמשכים במכתב העיתי) פותח במוטו של אחת מגדולות הספרות העברית שבכל הדורות:

"בכלל הכי טוב שהעולם יהיה רק של נשים, והגברים יוחזקו באיים בודדים לאספקת זרע."

[יהודית קציר, "הנה אני מתחילה", עמ' 171].

אותה רוח משועשעת של הקנטת נשים, בייחוד אם הן מגדולות הספרות העברית וכותבות שטויות על גברים – נושבת מדפי "האי", אשר ככתוב על עטיפתו האחורית – מתאר כיצד מתגשמים חלומותיהן של פמיניסטיות רדיקליות, כשהגברים מנודים מרפובליקת הנשים, ומגורשים לאי, בו הם אמורים להתחנך מחדש, להסיר מעליהם את התכונות הגבריות השליליות, ולאמץ תחתיהן תכונות נשיות חיוביות. מהפכת הפמיניסטיות החלה כתנועת שחרור, אך כמו כל מהפכה, צועדת קוממות לקראת שלטון של עריצות.

בסגנון כמו-ריאליסטי אבל מופרך לחלוטין, מתאר גרנות את האי היווני שבו שולטות נשים השייכות לשלטון הנשים החדש בישראל, כשהן נעזרות בזקיפים יווניים המזכירים יותר סריסים תורכיים מאשר גברים אמיתיים.

הכלואים הגברים באי, המתואר כמין מחנה ריכוז שנהגה במוחותיהן של הנשים שהצליחו לכבוש את השלטון בישראל – מאבדים את גבריותם ואולי גם את שפיותם מהיותם נתונים למישטר של שטיפת מוח פמיניסטית טוטאלית. לכלואים באי אין תקווה. הם מנותקים מן המציאות החיצונית בישראל ובעולם, זוכים לעיתים, ברשות, לזיין בובות כדי להתפרק, אך במקביל גם נאלצים לדמות הנקה של תינוקות מלאכותיים שנצמדים אליהם ולסבול גם כאבי הנקה.

אך לפחות לגיבור הסיפור, מנחם-מני ברק, עיתונאי-שדרן לשעבר, בטרם נשלח לאי לתיקון מידותיו – מצפה הפי אנד. אחת הסוהרות הקשוחות נוטה לו משום-מה חסד, או אולי יצריה הטבעיים גוברים עליה. בסתר היא שוכבת איתו. מודחת מן האי בגלל התנהגותה, אבל מצליחה, באמצעות אחד הניצולים מן האי, לחזור אליו בספינה ולחלץ את מני אהוב-גופה מן האי המקולל.

הסיפור של "האי" מומלץ לקריאה בתור בידור מהסוג של הומור שחור, וראוי אולי בייחוד לשעות של טיסה ממושכת. קוראים אותו בחצי-רצינות, כאילו לראות עד היכן אפשר למתוח את המתיחה, ומשועשעים מהמצאותיו של מחברו. הספר ספוג מידה מיזאנטרופית גדושה של תיעוב כלפי נשים דעתניות וטיפשות שכובשות את התרבות, אבל מה שמנחם את הקורא הוא שבחשבון הסופי הגברים הרבה יותר גרועים מהן. וכמו שכותב המחבר בחלק השני למוטו של ספרו:

"דיסטופיות אינן מתיימרות לנבא את העתיד, הן רק מזהירות מפני מעקשיו האפשריים."

* * *

איך תיראה הדיקטטורה הפמיניסטית?

עלילת "האי" מתארת כיצד מתגשמים חלומותיהן של הפמיניסטיות הרדיקליות, כשהגברים מנודים מרפובליקת הנשים, ומגורשים לאי, בו הם אמורים להתחנך מחדש, להסיר מעליהם את התכונות הגבריות השליליות, ולאמץ תחתיהן תכונות נשיות חיוביות. המהפכה הפמיניסטית – המתחייבת לנוכח קיפוח של דורות – החלה כתנועת שחרור, אך כמו כל מהפכה, צועדת קוממיות לקראת שלטון של עריצוּת.

ד"ר משה גרנות, מחבר הספר, הוא איקוֹנוֹקְלַסְט ותיק – בין ספריו הקודמים: "התנ"ך – כף החובה", "אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ'", "עגנון ללא מסווה", "אדיפוס ואבשלום".

מחיר הספר (כולל משלוח): 55 ₪

המחאה בסכום  הנ"ל יש לשלוח למשה גרנות, הסייפן 35, רמת השרון 47248

טלפון לבירורים: 03-5494915

הספר  לא יימכר בחנויות – נמאס העושק של המפיצים והרשתות.

[דבר המפרסם]

* * *

משה גרנות

האם באמת דרוש לחשן?

על ספרו של חגי ליניק "דרוש לחשן"

הקיבוץ המאוחד, כנרת, זמורה-ביתן, 2012, 268 עמ'

אחת החידות של הספר הזה היא מדוע הוענק לו השם "דרוש לחשן". המילים האלו אמנם מופיעות שלוש פעמים בספר: בעמ' 108 מצוין שאביה של מירה, הגיבורה הראשית, אם המשפחה הנדונה, הקים תיאטרון ושימש כלחשן. בעמ' 129 נחמיה, הגיבור הראשי, מציין שדרוש לחשן כדי שבנו לא יתבלבל בדרשת הבר-מצווה שהוא כתב עבורו. ובעמ' 218 מצוין שיש מודעה בעיתון שדרוש לחשן, כי הלחשן הקודם נפטר. קשה להלום את שלושת ההיגדים האלה עם תוכן הרומן.

המסופר ברומן מתרחש בשנות השבעים של המאה הקודמת, עם הבזקים אחורנית בזמן, עד שלהי מלחמת העולם השנייה. אביא כאן את הפרטים העיקריים בסדר הכרונולוגי (שכמובן, איננו הסדר בספר): נחמיה היה חייל יהודי בצבא האדום, שבין תפקידיו היה לקבור את החיילים העריקים שברחו משדה הקרב, ושהאבחזים הופקדו על הריגתם. הוא נפגש באיטליה עם נורמה, צעירה גרמנייה שנאנסה, כמו מאות אלפי גרמניות אחרות, על ידי החיילים הרוסיים. הוא נושא אותה לאישה ומגיע עימה ארצה ליישוב קטן הגובל  עם שדה תעופה. כמו אביו, הוא עוסק בשיפוצים ובבניין. נורמה, ששמה שונה למירה, יולדת לו ברצף 6 בנים (אולי כמעין ניסיון כפרה על ששת המיליונים), ובזמן "העכשווי" של היצירה, הבן הבכור זוהר (שהיא מכנה אותו בגרמנית – סונלֶה – הקטנה של המילה בן – נהרג בשירותו הצבאי.

נחמיה מצטייר כאיש די אטום – הוא איננו נוכח כשאישתו יולדת, איננו נוכח בברית המילה של בנו, הוא איננו מסייע בגידול הילדים, כשבנו הגדול, זוהר נשלח לפנימייה בקיבוץ – הוא לא מבקר אותו אפילו פעם אחת. הוא מפ"מניק, שהעריץ בזמנו את נאומיו של סטלין, הוא שונא את בגין שעלה לשלטון, ושונא את ראש המועצה, יוסף עזר המפא"יניק (שפעם סטר לנחמיה על פניו משום שאמר עליו שהוא טמבל). כל משאת נפשו היא להיבחר לראשות המועצה המקומית של היישוב (ששמו אינו מצוין בכל הספר). פעמיים הוא נכשל, ולקראת סוף הספר, וגם סוף חייו, הוא מצליח לגבור על יריביו וזוכה בראשות המועצה, כשמרומז שהשכול סייע להצלחתו.

הגיבורה הראשית השנייה היא מירה, שמנהלת את הבית לבדה, כי בעלה הוא מעין בעל ואב נפקד. הוא עובד בבניין, מפרנס את הבית, אבל כל העול המשפחתי מוטל עליה, ואפילו כל מה שקשור בהובלות חומרי בניין לעבודתו של נחמיה – גם כן מוטל עליה. היא סופגת עלבונות מנחמיה כשהוא שיכור – על מוצאה הגרמני, מאימא שלה הקומוניסטית במזרח גרמניה – על כך שנישאה לישראלי וילדה לו ילדים, ומאחותו החורגת של נחמיה – על שהיא מרבה להיכנס להריון. היא כמעט שאינה מתמרמרת על היחס הזה כלפיה – לאימהּ היא שולחת חבילות, ולנחמיה היא מסייעת להגיע לפסגת חייו – ראשות המועצה.

כשהבן הבכור נהרג, היא מתכנסת בתוך עצמה, יושבת ימים ולילות בחושך בשמלה שחורה במרפסת, ומביטה בתחנת האוטובוס שמול הבית, היא מבלה רבות ליד הקבר, תולה את צילומיו בכל פינה בבית, ודורשת מהצלם להכין לה פוטומונאז' של ראש הבן עם גופו של עלם זר, תמונה שבסופו של דבר הוקטנה ונתלית כמדליון על צווארה. למרות האובדן – גם היא וגם נחמיה מוכנים לחתום לארבעה בניהם הבוגרים "ויתור", כלומר, הסכמה שישרתו ביחידות קרביות. הבן החמישי, המוגבל קצת בשכלו, דורש שגם לו יינתן ויתור, אשר הוא מאמין כי הוא יציל אותו ממוות.

גיבורי המישנה הם רופא השיניים של נחמיה, ד"ר קלאוזניר, שעוקר לו את שיניו, שם לו כתר, ומותיר שן זהב אחת, שלום החובש ורילקה הסַפָּר, שניהם מבקרים אצל נפטרים ולוקחים בסתר את שיני הזהב שלהם ואת הכדורים, שהנפטרים כבר לא נזקקים להם.

גיבורי מישנה אחרים: מנחם הצלם שמבצע את הפוטומונטאז', ומייחל לזכות בפרס על צילומיו. הצלם מתל-אביב שמכין פלקטים של נחמיה ושל משפחתו (משפחתו תמיד מצולמת בלעדיו) עבור מערכת הבחירות. מזכיר המועצה שמבין כי לאחר מות ראש המועצה הקודם (שאגב דרש שדווקא נחמיה יספיד אותו לאחר מותו) – כדאי לו להצטרף למחנה של נחמיה (אבל זה לא ממש עזר לו – כשנחמיה זוכה בבחירות – הוא מפטר אותו). נחמיה זוכה בבחירות לא רק משום התומכים הרבים ביישוב, אלא גם משום קומבינה שלו עם רב מארצות הברית שמעניק לו 40 מזוקנים שימלאו את מקומם של 40 מתים מהיישוב, ויצביעו בתעודות זהות מזויפות.

סיפור המעשה, שאת קיצורו הבאתי לעיל, יכול היה להניב רומן מרתק, אלא שחגי ליניק מפליג ללא מידה בחזרות ובתיאורים טריוויאליים עד לזרא: מאות פעמים בספר מתואר העישון של נחמיה ושל מירה, מהדלקת הגפרור ועד למעיכת בדל הסיגריה. אינספור פעמים מתואר איך מירה מביטה בתחנת האוטובוס, ועל מה שקורה שם. פעמים רבות מתואר כיצד נחמיה שותה קפה ומכבד את הכלבה בביסקוויט טבול בקפה. לא ברור מדוע הסופר מפרט כל דבר, כגון עבודת מכונת הכביסה, ההצגה של רודנסקי וסגל, תיאור מדוקדק של הצגת הקרקס, תיאור מהלך הטסט שעברה מירה, תיאור עבודת הפוטומונטאז של הצלם, 3 עמודים. פירוט עבודת היציקה בבניין. פירוט כל השירים ששרה המשפחה בסדר. פירוט מה אכל נחמיה אצל ויקטור בעל גרוטאת האוטובוס המשמשת לו מסעדה, ועוד.

אני מודה שהפרטנות הזאת עייפה אותי. שאלתי בכותרת למי דרוש לחשן – אולי הסופר היה זקוק ללחשן שיציע לו לוותר על מקצת התיאורים המפורטים לעייפה.

וכן, גם צריך לעשות נו נו נו לעורך – בשנות השבעים לא היו שקלים (עמ' 121) אלא לירות.

אהוד היקר,

אני שולח לך רשימה על ספרו של חגי ליניק, זוכה פרס ספיר של שנת תשע"א. אני תוהה אם השופטים קראו את הספר.

שלך,

משה גרנות

אהוד: "דרוש לחשן" הוא כנראה מסוג הספרים המיועדים לזכות בפרסים מסוג אלה ואין צורך לקרוא אותו לשם כך.

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

1. המלחמה המדומה

פיגוע הטרור בצרפת, בחודש נובמבר 2015, גרם לזעזוע בקהילה האירופית. שאלה לגיטימית שעלתה בעקבות הפיגוע היתה האם סו"ס ארצות המערב תתעוררנה, תכרנה בסכנת הטרור האיסלאמי המאיים עליהן ותנקוטנה באמצעים של ממש נגדה. המאמר מנסה למצוא תשובה לשאלה הזאת. כמו כן הוא דן בהרחבה בשאלה מדוע המלחמה בטרור האסלאמי נכשלה עד עכשיו ומה הסיכוי שהמצב ישתנה בעתיד. הדיון יעסוק בנושא מנקודת מבט כללית של ארצות העולם המערבי, אבל מרבית הדברים מתאימים גם למאבקה "הפרטי" של מדינת ישראל.

מבוא

לפני 76 שנים פרצה מלחמת העולם השנייה. יריית הפתיחה נורתה ב-1 בספטמבר 1939, כשגרמניה פלשה לפולין. אחרי יומיים, ב-3 בספטמבר, אנגליה וצרפת הכריזו מלחמה על גרמניה. מעבר להצהרות האלו לא קרה שום דבר. במשך למעלה מחצי שנה, מספטמבר 1939 ועד מאי 1940, למעט מיספר גיחות של חיל האוויר הבריטי לפיזור כרוזים מעל ערי גרמניה, לא התנהלו כל פעולות מלחמתיות בחזית המערב. בהשאלה מ"הגששים", זו היתה "מלחמה כאילו".

המצב השתקף בכותרות העיתונות מהתקופה. בעיתונות האנגלית זו היתה מלחמה מזוייפת (phoney war), בעיתונות הצרפתית זו היתה מילחמה מוזרה (une drôle de guerre), והעיתונות הגרמנית דיברה על מילחמה בישיבה (Sitzkrieg). במבט לאחור, אפשר לומר שהכינוי הגרמני הוא הקולע ביותר, לפחות בכל מה שקשור להתנהגותן של מעצמות המערב.  הצבא הצרפתי וחיל המשלוח הבריטי ישבו באפס מעשה וחיכו, אף אחד לא יודע לְמה. חוסר המעש הזה איפשר לגרמנים לכבוש את פולין ללא כל הפרעה.

במבט לאחור קשה מאוד להבין את המחדל הזה. הצבא הגרמני לא היה ערוך למלחמה בשתי חזיתות. במהלך הפלישה לפולין הגרמנים השאירו בקו זיגפריד, קו הביצורים שהגן על גבולה המערבי של גרמניה, כוחות סמליים בלבד. אם צבאות המערב היו תוקפים' לא היה מי שיעצור אותם. נקיטת יוזמה צבאית ע"י מעצמות המערב בשבועות הראשונים של המלחמה היתה מאלצת את הגרמנים להחזיר כוחות משמעותיים מהחזית הפולנית, והיתה מאלצת אותם לשנות באופן רדיקאלי את התוכניות שלהם. 

"חלון ההזדמנויות" הזה נסגר ב 6 באוקטובר 1939, כשפולין נכנעה. עם "סיום המלאכה" במזרח, הצבא הגרמני חזר במלוא עוצמתו לאייש את קו זיגפריד והחל בהכנות לשלב הבא. רק בקיץ 1944, אחרי כמעט חמש שנים של מלחמה שגרמה נזק בל ישוער לרכוש עם מיליוני קורבנות, צבאות המערב יחזרו ויכבשו את קו זיגפריד. ייתכן מאוד שכל ההיסטוריה של המלחמה היתה נראית אחרת אם במקום לשבת ולהמתין, צבאות צרפת ואנגליה היו תופסים יוזמה ויוצאים להתקפה.

מלחמות העבר

הגנרלים תמיד מוכנים למלחמות העבר. זה לא צריך להפליא, כי אף אחד לא יודע איך תיראה מלחמת העתיד. לפיכך מצביאי העתיד מתכוננים למה שהם מכירים. האופק המחשבתי של צמרת הפיקוד בצבאות אנגליה וצרפת, בסתיו 1939, לא חרג מהמושגים של מלחמת העולם הראשונה. 

לחידושים הטכנולוגיים שנכנסו לשימוש במהלך מלחמת העולם הראשונה, המטוס והטנק, היתה השפעה מכרעת בשבירת הקיפאון של מלחמת החפירות, ובהשגת הניצחון של בעלות הברית. אבל החשיבה הצבאית השמרנית לא השתנתה, והתפיסה הבסיסית של לוחמת היבשה לא חרגה מזאת של המלחמה הקודמת. עד שנחשפו למילחמת הבזק (Blitzkrieg) בה נקטו הגרמנים בכיבוש פולין, ולאחר מכן באופנסיבה של חודשי מאי ויוני 1940, צבאות המערב לא הפנימו את המהפיכה שלוחמת היבשה עברה בזכות השיריון. 

הניסיון שהגרמנים צברו במלחמת האזרחים בספרד, בה הם נטלו חלק פעיל, הכין אותם למלחמה הרבה יותר טוב מאשר מעצמות המערב. 

המימסד הצבאי הוא שמרני ביסודו ומתייחס בחשדנות לרעיונות חדשניים. חשיבה עצמאית או נקיטת יוזמה אינן זוכות לעידוד במסגרת הצבאית בתקופת רגיעה. רק במקרים נדירים, קצין החושב על הקריירה שלו יחלוק על הממונים עליו. הכלל "אל תהיה צודק, תהיה חכם." הוא נר לרגליו של קצין החושב על הקריירה שלו, והוא יעדיף לא להתעמת עם הממונים עליו, גם כאשר ההוראות שלהם אינן נראות לו.

חלפו 76 שנים. העולם המערבי ניצב בפני אתגר חדש – הטרור האיסלאמי. מתום מלחמת העולם השנייה, במהלך המלחמה הקרה, נכתבה ספרות שלמה עם תרחישים שונים איך תיראה מילחמת העולם השלישית. התיאורים האלה היו ברובם וריאציות של מלחמת העולם השנייה – מלחמות בין צבאות סדירים. האפשרות של מלחמת טרור כפי שאנחנו עדים לה היום, לא נכללה באף אחד מהתרחישים האלה. 

הניסיון של האמריקאים בווייטנאם וזה של הרוסים באפגניסטאן ואח"כ בצ'צ'ניה, לא הביא לשינוי משמעותי בחשיבה הצבאית. הצבאות עדיין ערוכים להתמודדות בין צבאות סדירים בסגנון של מלחמת העולם השנייה. 

ההססנות, היעדר המנהיגות, וההימנעות מקבלת החלטות בניהול המלחמה נגד הטרור האיסלאמי – מזכירות את התנהגותן של צרפת ואנגליה בחודשים הראשונים של מלחמת העולם השנייה. המצב היום הוא הרבה יותר חמור. הנהגות העולם המערבי – אובאמה איננו "בודד בצמרת" – נמצאות בהתכחשות (denial) לעצם העובדה שהמלחמה בטרור האסלאמי היא מלחמה לכל דבר. לאובאמה ודומיו יש אפילו הסבר "אידיאולוגי" לגישה הזאת: אם נתייחס לטרור האסלאמי כאל מלחמה נעניק לאירגוני הטרור מעמד ש"לא מגיע להם".

במלחמה כמו במלחמה

כותרת הפרק – במקור הצרפתי à la guerre comme à la guerre, אומרת שמלחמה יש לנהל כמו מלחמה, ולא לחפש חלופות. הטקטיקה יכולה להשתנות בהתאם לנסיבות, אבל מהות המלחמה נשארה בעינה: את האוייב יש למגר. מושגים כמו "הכלה", "בלימה", "כיתור", "סגר" וכו' – הן מילות קוד שנועדו לחפות על חוסר האונים של מקבלי ההחלטות. 

כשאובאמה נכנס לבית הלבן בינואר 2009 הוא קבל לידיו מדינה השקועה במלחמה, המלחמה בטרור שהתנהלה כמעט שמונה שנים – מאז הפיגוע במגדלי התאומים. אחד מצעדיו הראשונים של אובאמה כמפקד העליון של הכוחות המזויינים היה מתן הוראה לצמרת הפיקוד להכין "אסטרטגיה לסיום המלחמה."

המגמה הזאת – לסיים את המלחמה, נשארה נר לרגליו לאורך כל תקופת כהונתו. בכל פעם שהתעורר צורך בתגובה כוחנית, אובאמה נרתע מלעשות זאת, בנימוק שהוא נבחר לנשיאות על מנת לסיים מלחמות ולא על מנת להתחיל בהן. מישטר אובאמה פיתח ז'רגון מיוחד של מילות כיסוי (Euphemisms) ובלבד שלא לקרוא לילד בשמו. "אסונות מעשי ידי אדם", "אלימות במקום העבודה", "נושאי נשק", "קיצונים המנצלים את הרשתות החברתיות" – הם רק חלק מאוצר המילים שהפוליטיקה התקינה העמידה לרשותו של אובאמה.

אובאמה לא היסס להצדיק את ההתנהגות הברברית של "המדינה האיסלאמית", ISIS, כ"התחשבנות" על התנהגות הנוצרים במסעי הצלב. מושגים כמו טרור, ועל אחת כמה וכמה טרור אסלאמי, הן מילים גסות, מילים שמקומן לא יכירן בשיח הפוליטי.  המעזים לסטות מהקו זוכים לצליבה תקשורתית ולקיטון של עלבונות ולעג מפי הנשיא. מילת התואר אוייבים שמורה בפי אובאמה, ובפי מועמדת המפלגה הדמוקרטית לרשת אותו – לרפובליקנים ולתקשורת (המעטה) התומכת בהם. אובאמה ו/או הילארי קלינטון מעולם לא השתמשו במילה הזאת לתיאור טרוריסטים המאיימים על חייהם של אזרחי ארה"ב.    

לקראת סיום כהונתו, אובאמה עדיין שבוי בקונספציה הבסיסית שאינה מכירה בכך שמלחמה לא "מסיימים". במלחמה מנצחים או מפסידים.  אפשרות שלישית לא קיימת. 

הקושי העיקרי בהתמודדות עם הטרור האסלאמי הוא שמי שאמור להנהיג את העולם החופשי מתנער מתפקידו. במקום להתמסר לתפקיד לו הוא נבחר, אובאמה משקיע את כל מאמציו בקידום האג'נדה הפרטית שלו, תוך התעלמות מהמתרחש במציאות. כשהמציאות כופה עליו לעשות משהו, הוא מסתפק ברטוריקה. רטוריקה איננה תחליף למנהיגות. עם רטוריקה בלבד אי אפשר לנצח במלחמה. 

ניהול המלחמה בטרור האיסלאמי, מלחמה שאיננה קיימת לדעתו – ע"י אובאמה, מזכיר את הסצינה מהמחזה "הדיבוק", בו הרב קורא בקול גדול "דיבוק צא! הרי אני גוזר עליך לצאת!" –  במחזה הדיבוק נעתר בסופו של דבר לגזירה ושומע בקולו של הרב. הטרור האסלאמי סובל מליקויי שמיעה.

מלחמה שלא הסתיימה בניצחון, לא הסתיימה. דוגמא טובה היא וודרו ווילסון, נשיא ארה"ב במלחמת העולם הראשונה, שטבע את המושג שלום ללא ניצחון (Peace without victory).  וילסון היה אינטלקטואל והומניסט בהשקפתו. הוא התנגד בכל מאודו לכניסת ארה"ב למלחמה.  הנסיבות גברו עליו, והוא נגרר למלחמה בעל כורחו. האידיאולוגיה שלו הביאה לסיום המלחמה בשביתת נשק. בניגוד למלחמת העולם השנייה, בה הנשיא רוזוולט התעקש על כניעה ללא תנאי (Unconditional Surrender), במלחמת העולם הראשונה העם הגרמני לא חש על בשרו את המשמעות האמיתית של תבוסה במלחמה.  היו לו קשיים רבים, בעיקר בתחום הכלכלי, אבל את החווייה של הרס טוטאלי וחיים תחת כיבוש, הוא לא עבר.  התוצאה – הגרמנים התאוששו מהר, ותוך פחות מ-20 שנה הם יצאו לסיבוב שני. 

האם ניתן לנצח את הטרור

האנגלים נוהגים לומרWhere there’s a will, there’s a way  – בתרגום חופשי: כשיש רצון מוצאים את הדרך. כישלון המערב להכריע את הטרור נובע מחוסר רצון – רצון אמיתי – לנצח. יש הרבה רטוריקה, אבל עם רטוריקה בלבד אי אפשר לנצח.   

לחוסר הרצון לנצח את הטרור יש סיבות שונות.  בשורות הבאות אמנה את העיקריות.  

היעדר מנהיגות. אופן הטיפול של "מנהיג העולם החופשי", נשיא ארה"ב, המהווה מודל לחיקוי (role model), להולכים אחריו הוא גורם מכריע. הסירוב העיקבי של אובאמה להשתמש במילה טרור, לא כל שכן במילים טרור אסלאמי, נותן את "הטון" בקרב הציבור הליבראלי "הנאור" בארה"ב ובקרב ההנהגות של מדינות העולם החופשי. לאירוע האחרון בסן ברנרדינו בקליפורניה, בו נרצחו 14 אנשים בידי טרוריסטים מוסלמים, ומספר דומה נפצע, חלקם במצב קריטי, היו כל הסממנים המאפיינים התקפת טרור. אבל עברו כמעט ארבעה ימים עד שאובאמה "נתן רשות" לתקשורת הממוסדת לתאר את האירוע ככזה.

תבינו את גודל האבסורד – אירוע הטרור החמור ביותר שאירע על אדמת ארה"ב מאז הפיגוע במגדלי התאומים לפני 14 שנים, וללא הגושפנקא של אובאמה אסור היה אפילו לכנות את זה אירוע טרור! ועדיין לא התייחסנו להיבט המוסלמי של האירוע. תנסו לדמיין לעצמכם איך העולם היה נראה אם נשיא כמו אובאמה היה יושב בבית הלבן בעת ההתקפה היפנית על פרל הרבור. לדעתו של אובאמה המדינה האיסלאמית ISIS, היא בסך הכל חבורה של רוצחים המנצלים את הרשתות החברתיות (killers with good social media), ולא אוייב המהווה סכנה של ממש.

עצם הרעיון שההחלטה לקבוע אם אירוע טרור הוא אירוע טרור היא החלטה שרירותית של הנשיא או עוזריו, או של ביורוקרטים במשרד המישפטים – הוא אבסורד שאומר הכול.

יחס דו ערכי לטרור. היחס האמביוואלנטי של החוגים הליבראליים "הנאורים" בארצות המערב, ובמיוחד באקדמיה, לטרור, הוא סיבה נוספת לחוסר הרצון להתמודד כהלכה עם האתגר שהטרור האסלאמי מציב בפני המערב. בחלקו, היחס הזה נובע מרגשות אשמה על העוול שנגרם ע"י האימפריאליזם המערבי. הנחשלות, העוני, דיכוי חופש הפרט ואפליית נשים בארצות העולם השלישי, כל אלה הם מורשת הקולוניאליזם. התשתית האידיאולוגית של השקפת העולם הזו היא סיפרו של פרופ' אדוארד סעיד מאוניברסיטת קולומביה, "אוריינטליזם". הספר הזה הוא קריאה חובה בפקולטות למדעי המזרח והאסלאם במרבית המוסדות האקדמיים בעולם המערבי. 

ארה"ב לא היתה אף פעם מעצמה קולוניאלית במובן הקלאסי. היא לא שלטה, לא במישרין ולא בעקיפין, על אף ארץ ערבית או מוסלמית. גם לא על ארץ אפריקנית. לעולם המוסלמי ארה"ב הגיעה רק אחרי מלחמת העולם השנייה. אבל זה לא מנע מסעיד לטעון שארה"ב נושאת באחריות ועליה "לפצות" את קורבנות הקולוניאליזם.

במאמר מוסגר, סעיד רואה את הקמתה של מדינת ישראל כחלק ממורשת הקולוניאליזם.  אובאמה רכש את השכלתו האקדמית באוניברסיטת קולומביה.

לגיטימציה של סוגי טרור. חוגים רחבים בקרב הציבור הליבראלי "הנאור" אינם שוללים את הטרור באופן מוחלט. האימרה הגורפת – הטרוריסט של האחד הוא לוחם החופש של האחר (One Man’s Terrorist, is Another’s Freedom Fighter), היא ביטוי להשקפה הזאת. מעבר לעובדה שהאמרה הזו היא פשוט לא נכונה (זה נושא לדיון בפני עצמו), היא פותחת את הפתח לקביעת היחס לטרור ע"פ אג'נדה פוליטית.   

לאמונה שלטרור יש סיבות רציונליות, ושהדרך להתמודד עם הטרור היא להתייחס לסיבותיו, אין כל בסיס.  הטרור נועד למטרה אחת בלבד – לגרום לטרור  (The objective of terror is to terrorize). המנהיג הבולשוויקי לנין אמר את זה לפני קצת יותר ממאה שנים.  האינטלקטואליה הליבראלית של ימינו מסרבת להפנים את האמת הזאת. 

ניסיונות לפייס טרוריסטים, "להבין" אותם, "ללכת לקראתם", לראות בהם "פרטנרים לגיטימיים" למו"מ, וכיוצא באלה נידונים מראש לכישלון. יתרה מזאת, אצל אירגוני הטרור "התיאבון בא עם האוכל". הישג, אפילו סמלי בלבד, של אירגוני הטרור , רק מחזק אותם (התפתחותו של אש"ף בעקבות הסכמי אוסלו היא דוגמא אופיינית).  ניסיונות "להבין" את הטרור או "להבין" את סיבותיו, הם שגיאה ממדרגה ראשונה. הם מקנים לגיטימציה לטרור בנסיבות מסויימות, ובמקביל הם מגבירים אותו

מעורבות אירגון האו"ם. ההסתמכות על ארגון האו"ם לטיפול בטרור הוא שערורייה.  שליש מהמדינות החברות בארגון הזה שייכות לגוש המדינות המוסלמיות, כולן ללא יוצא מן הכלל תומכות בטרור האסלאמי – מי באופן אקטיבי ומי באופן פאסיבי. חלק מהן עושה זאת מסיבות אידיאולוגיות וחלק על מנת להבטיח "שקט תעשייתי" בבית (לאורך זמן זה לא יעבוד, אבל בטווח הקצר זה יוצר אשליה של ביטחון). איך אפשר לצפות שהגוף הזה יעשה משהו?

בעקבות הפיגוע במיגדלי התאומים, מועצת הביטחון של האו"ם הקימה ועדה למלחמה בטרור (Counter Terrorism Committee). כמקובל בארגון האו"ם, הרכב הוועדה מייצג את הגושים השונים בארגון (למיטב ידיעתי, למרות שהיא "בעלת עניין" ממדרגה ראשונה, מדינת ישראל איננה חברה בוועדה).  בין השאר, על הוועדה הוטל להגדיר מה זה "טרור". 14 שנים חלפו מהקמתה, והוועדה עדיין מתקשה למצוא נוסח מוסכם. זו תוצאה של העובדה שחברי הוועדה מייצגים מדינות ופועלים ע"פ הוראות ממשלותיהם ולא לפי מה שהם חושבים.  גוש המדינות המוסלמיות איננו מוכן לקבל נוסח שלא ייתן "הכשר" לטרור הערבי נגד מדינת ישראל. לכן אין סיכוי שהוועדה תוכל להגיע אי פעם לנוסח מוסכם. חשוב לציין שבמידה רבה, רבות ממדינות המערב אינן פוסלות את הגישה של גוש המדינות המוסלמיות, גם כאשר הדברים אינם נאמרים במפורש. 

העולם של אתמול

אחת ההתפתחויות בעולם שאחרי מלחמת העולם השנייה היא החדירה של מערכת המשפט לשדה הקרב.  מערכת המשפט איננה מסוגלת לטפל בבעיות המתעוררות בעת הלחימה. היא גם לא נועדה לזה. בהשאלה מאימרת חז"ל "מה לכוהן בבית הקברות?" – כאן יאה לומר "מה לשופט בשדה הקרב?" –  המשפטיזציה של המלחמה הפכה בעשורים האחרונים לגידול פרא המשפיע באופן שלילי על שיקול דעתם של מפקדים.

זה נושא גדול המצדיק מאמר נפרד.  אצטמצם כאן למלחמה בטרור.             

ככל שיש מקום לתהות על מעורבותה של מערכת המשפט במלחמה קונבנציונלית, על אחת כמה וכמה אין לה כל מקום במלחמה נגד אירגוני טרור. מערכת המשפט היא שמרנית ואיננה ערוכה לתגובה מהירה. זיכוי מחמת הספק הוא מרכיב בסיסי, לחשוד/נאשם עומדת זכות השתיקה והזכות לשירותי עו"ד, וכיוצא באלה. כל אלה עומדים בסתירה לדרישות הבסיסיות של ניהול יעיל של מלחמה בטרור; כפי שניסח זאת המשפטן אלן דרשוביץ – מערכת החוקים של היום נכתבה לעולם אחר. 

המלחמה נגד הטרור האסלאמי היא מלחמה מסוג חדש, שונה מכל מה שהאנושות ידעה בעבר. המלחמה אינה מתנהלת בין צבאות סדירים, לוחמי האוייב אינם לובשים מדים ואינם מייצגים מדינה ריבונית, זירת הקרב אינה מוגדרת – האויב מכה בכל מטרה זמינה, ללוחמי האוייב אין כל מעצורים להפעיל את האמצעים האכזריים ביותר ללא כל אבחנה ועל מנת לגרום למירב האבידות. תופעת הטרוריסט המתאבד, החידוש של הטרור האיסלאמי, שינתה באופן מוחלט את פני המלחמה ואת כללי המשחק.  מלחמות העבר התנהלו בין צבאות. הפגיעה באוכלוסייה אזרחית היתה נזק סביבתי (Collateral Damage). הטרור האסלאמי מכוון מלכתחילה לפגוע באוכלוסייה אזרחית תוך חתירה למיספר מקסימלי של קורבנות.

נכון לעכשיו, העולם החופשי גילה חוסר אונים מוחלט בלחימה נגד הטרור האסלאמי.  מדינות המערב נכשלו במאמציהן למצוא מענה הולם לגמישות הטקטית של הטרוריסטים, שמצליחה להפתיע פעם אחר פעם. התגובות הצבאיות של המערב הן איטיות ומגושמות, ומתמצות במירדפים, שלא תמיד מסתיימים בהצלחה, לאחר מעשה. היום, אחרי 14 שנים של מלחמה אינטנסיבית עם אלפי קורבנות, אירגוני הטרור לא איבדו כהוא זה מעוצמתם. אדרבא, הופעת דאע"ש על הבמה מעידה שעדיין לא נס ליחו של הטרור ושאנחנו עדיין נמצאים רק במערכה הראשונה.

כאשר טרוריסטים נתפסים ומובאים לדין, מערכת המשפט איננה ערוכה לטפל בהם.  מערכת המשפט נועדה לטפל בפושעים, והטרוריסטים אינם פושעים. לפושעים יש מעמד חוקי המקנה להם זכויות. הטרוריסטים הוציאו את עצמם מחוץ לחוק.                   

בעת העתיקה האנושות ניצבה בפני אתגר דומה – תופעת הפיראטיות. הפיראטים פעלו בים הפתוח, באזורים שלא נמצאו תחת ריבונות מוגדרת. הם לא יצגו מדינה ריבונית או זהות לאומית. קיקרו, הנואם הגדול ברומא של המאה הראשונה לפני הספירה, שהיה עו"ד, ראה בפיראטים אויבים המשותפים לכל (Communis Hostis Omnium).  מאוחר יותר, הביטוי אויבי המין האנושי (Hostis Humani Generis) התקבל כחלק אינטגרלי של המשפט הימי. 

הפיראטיות חוסלה בסופו של דבר (לא לגמרי), אבל היו תקופות שהיא שגשגה מפני שהיו מדינות שנעזרו בפיראטים לקידום האג'נדה שלהן (למשל, אנגליה במאות ה-16 וה-17).

התקדים של הפיראטיות מלמד שבנוסף לצורך במנהיגות נחושה ופיתוח שיטות לחימה הולמות, הצלחה במלחמה נגד הטרור האסלאמי מותנית בכך שכל האומות תגענה להסכמה מלאה על פעולה משותפת, ושהן תרדנה מהרעיון הנואל שסוגים של טרור, כמו הטרור הערבי נגד מדינת ישראל, הם קבילים.

ישראל בר-ניר, "המלחמה המדומה – טרור אסלאמי ולקחים היסטוריים", מגזין המזרח התיכון, 13 בדצמבר 2015.

2. הנשיא ששבר את כל השיאים

היה נשיא שהורשע באונס. היה נשיא שניהל מדיניות חוץ עצמאית מזו של הממשלה. אבל נשיא שנותן את חסותו לגופים ולאירגונים המנהלים תעמולה אנטישמית וחותרים תחת קיומה של המדינה?  זה חידוש!

אינני מצליח לרדת לסוף דעתו של הנשיא. האם הוא לא מבין שהופעה משותפת עם נציג של הגוף המכנה את עצמו "שוברים שתיקה" היא מתן לגיטימציה לתעמולת השקר של הגוף הזה? 

האם הוא באמת מאמין שההסבר שלו למעשהו הנלוז "הופעתי בכנס של עיתון 'הארץ', והופעתם של אנשים אחרים מעל אותה במה לא צריכה לשנות את עמדתי," מהווה הצדקה?  הוא באמת מאמין שהציבור כל כך מטומטם שהוא יקנה לוקש כזה?

"שוברים שתיקה" טוען שמעשיו נועדו להביא לידיעת הציבור בישראל את "האמת" על המתרחש בשטחי יהודה ושומרון. על מנת להגיע אל הציבור הישראלי הוא מנהל מערכת הסברה המורכבת ממתן הרצאות ומתערוכות עם מצגים שקריים בארצות אירופה ובארה"ב. אני לא יודע כמה ישראלים נוכחים בהרצאות של "שוברים שתיקה" בדנמרק למשל, אבל האולם תמיד מלא ב"שוחרי טובתה" של מדינת ישראל. אותו דבר בכינוס של עיתון "הארץ".  לא ברור כמה ישראלים היו שם, אבל הם היו מיעוט, את החסר מילאו נציגים של מרצ ומפלגת העבודה, הידועה בשמה הזמני "המחנה הציוני", וכמובן ראובן ריבלין נשיא מדינת ישראל.

את התשובה לתהייתי מצאתי בדברי ההסבר שהנשיא נתן בהופעתו בטלוויזיה: "עיתון 'הארץ' הוא עיתון מכובד," כך הוא אמר, "אני קורא אותו כבר שבעים שנה. בכל יום אני קורא את העיתון הזה כדי לדעת אם אני חושב נכון."

המשפט הזה אומר את הכול.  נשיא המדינה הוא אדם משכיל, עורך דין בהשכלתו, מעורה בחיים הפוליטיים ובשיח הציבורי מזה עשרות שנים. לפני כהונתו הנוכחית הוא כיהן כיו"ר הכנסת. אדם כזה לא יכול לדעת אם הוא חושב נכון בלי לקרוא עיתון? ועוד עיתון כמו "הארץ"?

עיתון "הארץ" יכול, ובצדק, לשנות את הלוגו שלו מ"עיתון לאנשים חושבים," ל"עיתון לאנשים שרוצים לדעת מה הם צריכים לחשוב."

אחלה נשיא – לתפארת מדינת ישראל.

אהוד: ואני הייתי בטוח כי דברי הנשיא "כדי לדעת אם אני חושב נכון" נאמרו באירוניה, כלומר שקריאת "הארץ" מדי יום רק מחזקת את דעתו – המנוגדת בדרך-כלל לדעות בעיתון! – ובייחוד מהיותו איש הליכוד, ומצד שני, בל נשכח – מבדרני תוכנית הטלוויזיה הסאטירית של יאיר גרבוז בשעתה – "אין עם מי לדבר".

וכדאי להזכיר לרובי ריבלין את הפסוק מתהילים פרק א' – "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב."

* * *

צילומי הצונאמי ביפן מהליקופטר

https://www.youtube.com/watch?v=3xKMFzKOIfQ

* * *

נעמן כהן

חילופי אליטות – סיכוי וסכנה

לאחרונה נבחרו שני אישים לעמוד בראש המוסדות החשובים במדינה. רוני אלשייך נבחר למפכ"ל המשטרה ויוסף כהן נבחר לעמוד בראש המוסד.

בראיון ממושב נהלל הביע רם בן ברק (שימו לשמו ולהבדל בינו לשמות שלמעלה) את אכזבתו מאי היבחרו לתפקיד ראש המוסד. אנו עדים לשקיעה דמוגרפית ותרבותית של האליטה האשכנזית-החלוצית, העילית שהקימה וביססה את היישוב, וייסדה את המדינה, כאשר במקומה קמה אליטה חדשה  ממחוזות הציונות הדתית.

בשינוי האליטות יש תקווה אך גם סכנה. מיד לאחר מינויו של יוסף כהן לראש המוסד, התראיין בנו לטלוויזיה. הבן יהונתן מעורר כבוד והערכה. הוא נולד עם שיתוק מוחין, ולמרות הקשיים התגייס לצבא, עבר קורס קצינים, ושובץ ביחידה 8200. בראיון אמר הבן ש"אבא חינך אותנו שהמדינה היא ערך עליון, והאומה ערך עליון."

אז ככה, ראיית המדינה כערך עליון היא תמצית הפשיזם. אסור לטעות בניסוחים. המשנה החינוכית הראויה היא שהמדינה היא רק אמצעי לאדם. האדם הוא ערך עליון והמדינה רק אמצעי לו, כפי שניסח זאת חנינא סגן כהנים (ותומס הובס הרחיב ב-900 עמודים) "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו" (אבות ג' ב'). בלי מדינה יש ג'ונגל, מלחמת הכול בכול, לכן המדינה היא אמצעי לאדם, אבל לעולם היא איננה  המטרה.

לאחר היבחרו הגיע יוסף כהן לבית הכנסת בו הוא מתפלל מדי שבת ואמר את הדברים הבאים: "בלי סיעתה דשמייא לא היתה קמה מדינת ישראל. זה היה נכון אז, וגם היום אנחנו צריכים סיעתא דשמיא."

http://news.walla.co.il/item/2914921

נקווה שדבריו אלו היו רק לתפארת המליצה, כי הציונות קמה בזכות הוויתור על "סיעתא דשמיא" (סיוע מהשמיים), והיא תיפול אם היא תסתמך רק עליה.

יוסף שניידר-שריד 1940-2015

אחרי מות קדושים אמור – ולפני מות לא.

שמעון שבס – הלכה המדינה לרומניה

שמעון שבס, הקיבוצניק שהיה עסקן מפלגתי ומונה למנכ"ל משרד ראש הממשלה, בימי יצחק רבין, התבטא לאחר רציחתו במילים "הלכה לי המדינה."

למרות הריחוק מעטיני השלטון והשחיתות, הפך שבס בנסיבות עלומות לאיש עסקים עשיר. הוא ירד מהארץ, השתקע בלונדון, ומפעם לפעם היה קופץ לארץ על מנת לעלות על גל המחאה החברתית "כמהפכן סוציאליסטי", למען צדק חברתי.

במאמר שפירסם ב"מעריב", מיום 24.8.11, ובשיחות רדיו – הכריז על כוונתו להקים "מפלגה חדשה בארץ חדשה," שהוא מתכונן להוביל באמצעותה "מהלך דרמטי לערעור הסטאטוס קוו הפוליטי שתטלטל את כל המערכת הפוליטית."

כזכור, בבית המשפט המחוזי נגזר עליו ע"י השופט אדמונד לוי מאסר של שנתיים.  בערעור בבית המשפט העליון, זוכה מפסק הדין של השופט לוי, אבל הורשע (ברוב של 8 מול אחד) בהפרת אמונים בשתי פרשיות. פרשייה אחת עסקה בקידום עסקה ביטחונית עם מדינה זרה. הפרשייה השנייה עסקה בקידום אינטרסים של קבלנים, בזמן ששימש כמנכ"ל משרד ראש הממשלה, חברה שבה הועסק בעבר. בשתי הפרשיות עמד שמעון שבס במצב של ניגוד עניינים, לדעת הפרקליטות.

והנה אנחנו מתבשרים שהיורד המושחת, שהלכה לו המדינה (ישראל), חיפש לו מדינה אחרת ומצא. שבס מואשם בפרשת שחיתות ברומניה.

אה, כן – ומי השותף שלו למעשי השחיתות? כמובן מרעו טל זילברשטיין, אושיית השמאל, מייסד "דור שלם דורש שלום" (וכסף), ולאחר מכן היועץ הסודי של איש השמאל הקיצוני המושחת אהוד אולמרט. והתקשורת הרומנית גועשת ושוצפת על השחיתות הידועה של היהודים.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4737872,00.html

אילן פריש מנוה שלום נכשל במאבקו

האקטיביסט הפרו-איסלאמי אילן פריש, אחד ממייסדי הכפר הערבי-יהודי השיתופי נוה שלום/ואחת אל סלאם – מודיע לנו שבכוונתו לרדת עם משפחתו מהארץ ובכך להגשים את החלום של איסמאיל הנייה, אבא של מאזן, ואבו באכר אל בגדדי – על ארץ מוסלמית נקייה מיהודים.

הסיבה לכך, הוא כותב, היא ש"מאבקנו נכשל, ואין יותר כל תקווה שדרך השלום והפיוס תתגשם ותהפוך למציאות." ("הארץ" 13.12.15).

אני ממליץ לאילן פריש לא להתייאש כל כך מהר. עדיין יש לו משימה חשובה ביותר להביא את השלום, אם לא במקרו אז לפחות במיקרו. אם רצונו להגיע לשלום המיוחל עליו לחדול להאשים את היהודים בכול, וראשית חוכמה למצוא ביישובו-הוא, בכפר הערבי-יהודי השיתופי נוה שלום/ואחת אל סלאם – ערבי-מוסלמי אחד שאינו גזען.

למרבה הצער מסרבים "אנשי החינוך" הערבים-מוסלמים חברֵי כפרו לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס (ובדברי המופתי של הפת"ח) – לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים בעולם כולו – גזענות ולא מופת מוסרי.

אם יצליח אילן פריש לשכנע את עמיתיו הערבים-המוסלמים להיפטר מגזענותם, ויצליח לראשונה בהיסטוריה למצוא בכפרו ערבי-מוסלמי שאינו גזען, הוא יעשה בכך דרך ענקית למען השלום המיוחל בארץ ובעולם כולו.

אילן פריש קום ועשה שלום!

תזכורת לאילן פריש על תרבות האיסלם:

http://www.israelvideonetwork.com/woman-beheaded-in-broad-daylight-in-moderate-muslim-nation-while-police-watch/

הטעות של בצלאל סמוטריץ' – טרור הוא טרור

ח"כ, הבהמה (מארגן מצעד הבהמות) בצלאל סמוטריץ', קבע שרצח משפחת דוואבשה אינו מעשי טרור.

 אז לידיעת סמוטריץ' – טרור הוא הטלת פחד, אימה, והטלת בקבוק תבערה לעבר משפחה הוא טרור. ויפה ענה לו ראש מפלגתו (בחינת יודע צדיק נפש בהמתו) נפתלי בנט: "מי שזורק בקבוק תבערה על בית מגורים הוא טרוריסט. נקודה."

אני מקווה שבמהרה ייתפסו הפושעים בטרור בדומא, ושייתפס גם סוף סוף הפושע הרוצח שטבח בנערים (הבהמות לפי הבהמה סמוטריץ') בבר נוער בתל אביב.

זהירות טבעונאצים

על סכנת התעמולה של "הטבעונאצים" להומאניזם כתבתי כבר ארוכות:

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00869.php

והנה התחזית מתגשמת. בלילה שבין 23 ו-24 בנובמבר, בסביבות חצות, קיבל וטרינר טלפון שהזעיק אותו לטיפול חירום בכלב פצוע באזור בית שמש. הוא בא למקום, הסמוך למגרש הכדורגל בעיר. אחד החשודים הוביל אותו למקום חשוך ושם חיכו לו התוקפים רעולי פנים. הם היכו את הווטרינר, זרקו על פניו אבן גדולה, והשתמשו בה לשבור את ידיו וגרמו לו פציעות חמורות ושברים. הוא אושפז למשך כשבוע בבית החולים הדסה עין כרם. לפי עדותו, התוקפים קראו לעברו "רוצח קופים".

נעצרו כמה חשודים, ביניהם ויקו אריה ינקו, בן 52, בעל הרשעות קודמות בעבירות של אלימות, שניסה להימלט מהארץ. לפי החשד הוא מימן את התקיפה.

יש לזכור ולהזכיר – הומאניזם זו ראיית האדם כערך עליון.

רון וייס והתעמולה הפרו-איסלמית

רון וייס, המנהל תעמולה בלתי פוסקת לטובת המוסלמים, מלין על איפיונו כתעמלן פרו-איסלמי, בעוד שהוא לטענתו בכלל מתנגד לחמאס ולדעא"ש. ("חדשות בן עזר" 1103).

אז ככה, רון וייס, אולי קצת התבלבלת, אבל גם תעמולה מוצלחת אינה יכולה להפוך את ארגון הפת"ח לארגון לא מוסלמי. ראש הפת"ח, הגזען המוסלמי, אבא של מאזן, התעלה אף על הגזענות של היטלר שטען שהדם היהודי לבדו מטמא. לדידו של התיאולוג המוסלמי הגזען, אבא של מאזן, כל מגע עם יהודי מטמא, כי היהודים כשלעצמם הם טמאים ומטמאים.

המופתי של הפת"ח, מחמוד חוסיין, מינוי ישיר ואישי של התיאולוג המוסלמי אבא של מאזן, קורא להשמיד היהודים הקופים והחזירים ע"פ מצוות מוחמד.

http://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

ודוק: אין כל הבדל בין דבריו אלו לדברי החמאס, או דעא"ש.

רון וייס, אם תבחן את מעשי ארגון הרצח הג'יהאדיסטי האסלמו-נאצי של הפת"ח, "השאהידים של (מסגד) הקצה" – שוהאדת (מסגד) אל אקצה – תיווכח שאין כל הבדל בין מעשיו למעשי ארגון הרצח האיסלמו-נאצי של החמאס.

כדאי לך, רון וייס, (המוגדר כקוף וחזיר ע"י אלו שהוא תומך בהם), להיזהר קצת מתעמולה שקרית. לך קרא בעיון את דברי ח"כ איימן עודה האחמדי הגזען, שסירב אפילו לפגוש מנהיגים יהודיים בניו יורק מפני שמשרד הסוכנות קרוב למשרדם. מוטב לך להקשיב לדברי ראש עירית נצרת על עודה ומעשיו.

דבריך, לפיהם איימן עודה, בהיותו חבר הדת האחמדית המחייבת את אנשיה לתמוך בכל מדינה בה מאמיניה חיים, מחויב לתמוך במדינת ישראל, מעוררים גיחוך. איימן עודה אינו מכיר בקיומו של העם היהודי, אינו מכיר בזכותו להתקיים, ואינו מכיר בזכותו לריבונות לאומית.

כדאי לך רון וייס לחדול מתעמולה פרו-אסלאמית שקרית ולקרא בעיון את מצע חד"ש ("החילונית") – מצע התובע את פירוק מדינת היהודים והקמת מדינה מוסלמית במקומה.

אז מי שמטיף למען טיהור יהודה ושומרון מיהודים ומסירתם לשלטון מוסלמי (בין אם זה חמאס או פת"ח עם "השהידים של הקצה", או דאעש), מי שבגזענות אנטישמית מכנה יהודים עם כיפה (ולא מוסלמים חלילה) "יצורים כיפתיים", ומי שבשיטתיות שקרית מאשים את היהודים בכל פגע ומצדיק את המוסלמים – אינו יכול להלין על איפיונו כתעמלן פרו-אסלאמי.

בנוסף, היות שאתה מכנה אותי "איש ימין", הריני לחדש לך שכל התומך בגזענות דתית קרוי איש ימין. הנה עוד תואר שאתה יכול להוסיף לשמך. "רון וייס איש הימין התעמלן הפרו-איסלמי."

ודוק: יכול אדם לתמוך בהקמת מדינה ערבית-מוסלמית ביהודה ושומרון מבלי להיות תעמלן פרו-מוסלמי.

ראובן ריבלין כבר אינו נשיא של חצי העם

לאחר שנשיא המדינה ראובן ריבלין סירב, מטעמים פוליטיים צרים, להנציח את שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל (חלקם עריקים מצה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור), כיניתי אותו בצער "נשיא חצי העם".

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00996.php

לאחר דברי הקטרוג האחרונים על ישראל שנשא ריבלין בארה"ב, ולאחר שהסכים להשתתף בכנס משותף עם ארגון "שוברים שתיקה" ועם ואיש הפת"ח, כינוס בו הוסר דגל ישראל – דומה שהנשיא ריבלין ירד כבר בהרבה מהחצי.

קראו את דברי קלמן ליבסקינד בנדון:

http://www.maariv.co.il/journalists/Article-517422

* * *

יהודה דרורי

לקרוא נכון את מדיניות אובמה את קארי

ג'ון קארי הוא עוף מוזר , קתולי (עם סבא וסבתא יהודים!), עבר פוליטי עשיר, מסוציאליסט ואנרכיסט עד לנישואים שהניבו לו ממון רב, והפכו אותו למיליונר בזכות אשתו. עלייתו הקשה יחסית לקונסנזוס הפוליטי בארה"ב, היתה אמנם עם ניסיון לכאורה במדיניות חוץ אבל בו זמנית טבולה בחוסר כשרון מדהים בהבנת תהליכים במדיניות חוץ בעולם שאינו תואם את המודל האמריקאי (או האירופאי). מכיוון שקארי איננו מבין כלל את העולם המוסלמי, הוא מנסה לכפות עלינו פתרונות ברוח אמריקאית או ברוח אובמהית בצורה שאיננה מתייחסת כלל לתפיסת העולם המוסלמי.

אסור לנו לחשוד בג'ון קארי שהוא זה שיצר את כל הפאשלות במדיניות החוץ האמריקאית, הוא לבטח משמש את רצון אדוניו – בראכּ חוסיין אובמה – נטע זר לחלוטין במדיניות חוץ (ופנים) בארצות הברית, אבל עצם העובדה, שהוא לא מנסה כלל לעצור את "חזון אובמה",  מראה לנו עד כמה שהוא מסכים למדיניות הבוס שלו ומכאן שהוא גם אחראי לה לא פחות, מהיותו המבצע שלה בשטח...

 זכור לנו, למשל, עד כמה היתה פתטית עמדתו במבצע "צוק איתן", כאשר ארה"ב נסמכה על הידידות והסיוע של טורקיה וקטאר שתמכו בחמאס – בעוד שמצרים, סעודיה וירדן הן היו דווקא התומכות בישראל...

הרקורד הפשלונרי ממש מדהים. מגע ידו בתוניסיה, לוב, מצרים, עיראק, סוריה, אפגניסטן ואוקראינה – מצביע על כשל רודף כשל בעוד ידו (ו"חזון אובמה") נטויה עלינו ליצור מובלעת בין הים לירדן ולקרוא לה מדינה פלשתינאית, זאת כמובן למורת רוחה של ישראל, ויותר מכך, בהתנגדות מוחלטת של הפלשתינאים הרואים עצמם כאדוני כל הארץ כולה ואינם מוכנים לדבריהם להתכנס לתוך מצב של מדינה במצור בגבולות יוני 67'. ומכאן שהם מתכחשים לחלוטין להסכמי אוסלו עליהם חתמו, ודוחים לחלוטין את רעיון האוטונומיה הפלסטינית, שארה"ב למעשה ערבה לו ב"הסכמי השלום" של ישראל עם מצרים וירדן.

הקשר החזק של אובמה לדת אביו, הנוסטלגיה הנערית שלו מלימודי האיסלם, אינה מרשה לו לראות נכוחה את עליבותו ואפסותו של האיסלם מצד אחד – ואת רצחנותו הבלתי מתפשרת מצד שני. לפיכך, חוסר הכישרון הקולוסאלי של האדונים אובמה את קארי בהבנת העולם שאינו אמריקאי או אירופאי – משפיע גם על המבט שלהם על צפון קוריאה וסין, ואפילו על ארצות דרום אמריקה. הסירוב העקשני לזהות את גורמי הטרור שנובעים מעיקרי הדת המוסלמית, הביא במשך הזמן לשחרורם של עשרות טרוריסטים מוסלמים מסוכנים מבית הסוהר האמריקאי בגוואנטנמו, וממשיך ליצור מצב בו מערכות הביטחון בארה"ב אינן נערכת כראוי לסכנות של הטרור הקונבנציונאלי של דאע"ש  וגם זה הבלתי-קונבנציונאלי  של איראן, ואף לא להתייחס לאיומים מכיוונו של פוטין לעבר מיספר אזורים באירופה.

התקווה היחידה כיום של הגורמים בארה"ב, המבינים את המצב, היא שתוך שנה לא תקרה איזושהי קטסטרופה בינלאומית, ושהקדנציה של אובמה וקרי תיגמר, ואיזה "מבוגר אחראי" ייקח לידיו לעשות מיידית את התיקונים הנדרשים במדיניות ארה"ב בעולם הרחב בכלל, ובמזרח התיכון בפרט.

* * *

אהוד בן עזר

שיר בר מצווה לאלון זילברוסר

ביום 10.6.1989

בזה היום עומד לפנינו חוקר רב-פעלים –

אלון זילברווסר, מומחה לגבהי מיגדלים,

אמפייר סטייט בילדינג, אייפל וביג-בן,

רבותיי, הוא מוכן בפניכם כאן את גובהם ללבן,

ואנא, אם למישהו מכם יש קשרים עם ראשי השלטון –

סדרו לו שיוכל לעלות גם על המגדל של משרד הביטחון,

ולבדוק באופן מדעי אם אינו נוטה על צידו –

ואולי גם להציב עליו את הטלסקופ שבידו,

ולצפות קצת בירחי כוכב צדק, בטבעות של שבתאי,

כי הלא האלון הזה הוא גם אסטרונום, – רבותיי –

בכך לא מיצינו עדיין את שבחי החוקר רב החושים,

להווי ידוע לכם שהיתה לאלון גם תקופה של גבישים,

כל אבן-מחצב נוצצת, יפה, עוררה בו תאווה של אספן,

ואילו המשיך יכולתם להביא לו היום יהלומים גם לכאן –

אך השבח לאל שהחל מטייל, ובמקום אבנים יקרות הוא חטף

לו חמור בטיול תנ"כי, ורכב בו מבית-זית ועד לסטף,

ואלמלא נסתיים הטיול – אולי עד לפיראמידות היה מגיע אלון,

כי גם חובב תולדות הפרעונים הוא הילד הזה מחולון,

ובכלל, הוא קורא ספרי גיאוגראפיה ובולע ערים והרים,

באותה התמכרות שילדים אחרים בה עורכים תצפיות אחר ציפורים –

ציפורים? רגע, התבלבלתי, הלא האלון הזה הוא גם צפּר!

לא הולך לישון בלי מגדיר ציפורים צבעוני מתחת לכר,

שאם תיראה לו ציפור בחלום, נגיד, איזה בז מצוי –

או דודו או סתם שכן ממול – מיד מגדיר אותו כראוי וכרצוי,

ובבוקר? – בבוקר מתעורר הצפּר זילברווסר מן החלום,

רק כדי לרוץ לשחות עוד פעם בסקציה של הפועל חולון,

הוא שוחה ושוחה ובינתיים חושב – מה, מה אצלי עוד לא בסדר

בנגינה בקלרנית בתזמורת של עיריית חולון ובית-הספר?

טוב, כבר הזהרתי אתכם בפתיחה

שלפנינו עומד בר-מצווה רב פעלים,

וממש קשה, קשה, למצוא מילים

כדי לעטרו במדוייק באיחולים –

מה אני שומע, שאתם ממלמלים:

"הרבה מלאכות – מעט ברכות"? –

אז בואו נציע לו, לבעל-השמחה:

שיהיו לך, אלון, קצת פחות מלאכות,

ומהקצת הזה, שתזכה – להרבה הרבה הרבה ברכה!

הוקרא גם ביום השנה למותו, ד' בטבת

* * *

מנחם רהט

געגועים לְפֶּרֶס

מעבר לכל שיגיונותיו של הנשיא ריבלין, לא נשכח ולא נסלח על הגעגועים לפרס, שמעוררת התנהלותו.

ממלכת הרֶשע הקומוניסטית המציאה את הרעיון הניבזי הזה: הקמת 'אירגוני חזית' במדינות העולם החופשי, על מנת שיקדמו, בחשאי ובלא יודעין, את האינטרסים של האימפריה, תחת מסווה של פעילות תמימה למען השלום והדמוקרטיה.

האירגונים הללו היו בעלי חזות מהוגנת לחלוטין: אלופי מוסר, חותרי שלום, שוחרי דמוקרטיה. רבים מפעיליהן היו תמימים, שלא ידעו שמוליכים אותם שולל. אך מתחת לחזות הנקייה והתמימה חתרו כוחות אופל, במימונה החשאי של מוסקבה, תחת יסודותיהן של המדינות המארחות, על מנת לקעקע את משטריהן הדמוקרטיים ולעשותן לדמוקרטיות-עממיות רחמנא ליצלן.   

התופעה הנבזית אומנם פסה מעולמנו עם קריסת אימפריית הרשע. אך למרבה הפלא, צצה כְּיָבְּלית הרסנית במקומותינו. מדובר בעשרות 'אירגוני שלום' ישראלים, בעצם: אנטי ישראלים, הנושאים לשווא את שם השלום והמוסר ואחוות עמים וזכויות אדם ודמוקרטיה ושאר בלה-בלה, אבל בפועל חותרים תחת עצם קיומה של המדינה. מטרתם במקרה הטוב להפוך את מדינת היהודים למדינת כל אזרחיה, ובמקרה הפחות טוב לעשותה למדינה מצורעת, מוחרמת ומגורשת ממשפחת עמי הציוויליזציה האנושית, עד כדי קריסתה וביטולה.

הצד השווה שבכל האירגונים החתרניים הללו, שהם ניזונים ממימון זר (ממש כמו אז). אלא שהפעם הכסף הטמא מגיע ממקורות אירופיים אנטישמיים פאר-אקסלנס. פעם ביטאו האירופים את שטניותם בכך שהאשימו אותנו באפיית מצות בדם ילדים נוצריים. היום השתנו רק הכלים: הם משסים ביהודים חיות דו-רגליות, צמאות דם יהודי, שמקבלות רוח גבית מידי 'אירגוני חזית' מאוסים, משומנים היטב ביוּרוֹ'אים אנטישמיים נאלחים.

השבוע פירסם האירגון הציוני 'אם תרצו', דו"ח שנתי לגבי מעורבות ישויות מדיניות זרות, בפעילותם של אירגוני חזית מקומיים. מסתבר שקיימים לפחות 20 כאלה (שוברים שתיקה, בצלם, זכויות האזרח, יש דין, רבנים לזכויות אדם ועוד), המתיימרים להציג ארשת מתחסדת, צדקנית, של פעילות למען זכויות האדם הפלשתיני (רק ליהודים אין משום מה שום זכות מבחינתם, גם לא זכות הקיום), בעוד שבפועל אלה הם, לטענת המחקר, "אירגוני תעמולה פוליטיים הפועלים מבפנים, במימון מדינתי זר ורחב היקף, נגד החברה הישראלית, נגד חיילי צה"ל ונגד יכולתה של המדינה להגן על עצמה במלחמתה בטרור. חלקם אף מקבלים מאות אלפי דולר מקרנות פלשתיניות."

האג'נדה של אירגונים אלה כוללת הכפשת המדינה כמדינת אפרטהייד, ו/או הוקעת חיילי צה"ל כפושעי מלחמה על מנת שיועמדו לדין, ו/או הגנה בבתי המשפט על מחבלים פלשתינאצים. מדובר אפוא במעשה בגידה נחות, נפסד, נבזי, בלתי מתקבל על הדעת, שאין כמותו בשום מקום אחר בעולם.

לא ניכנס לפירוט המזעזע של המימצאים המחרידים (ניתן לצפות בהם באתר 'אם תרצו'), אבל נסכם את הנתונים הכספיים: מאז 2012 קיבלו 20 האירגונים העוינים, ממדינות זרות, לא פחות מ-220 מיליון שקל, לא כולל מימונים חשאיים, ועוד 80 מיליון שהגיעו מאז 2008 מקופת אירגון השיטנה 'הקרן לישראל חדשה', וזאת בנוסף ל-14 מיליון שהובטחו מאז 2014 ע"י אירגונים פלשתינים.

אחד מאירגוני חזית אלה, הוא "שוברים שתיקה". בחרנו דווקא בו, מפני שלמרות עלילות הדם שהוא מפיץ בשיטתיות כנגד מדינת ישראל, והכפשתו הניבזית את חיילי צה"ל, עד כדי הצגתם כפושעי מלחמה, מצא לנכון נשיא המדינה רובי ריבלין, במין קלות דעת חובבנית, לתת חסותו לכנס שהאירגון המכפיש ערך בניו יורק, בשיתוף העיתון האנטי ציוני "הארץ" (שבאחרונה כתבה בו המסיתה עמירה הס, שחיילי צה"ל רוצחים פלשתינים תמימים ואח"כ שותלים בידיהם סכינים, כדי לתרץ את הירי).

וכאן הבן שואל: האם אין בבית הנשיא, הזולל מכיסנו מיליוני שקלים מבוזבזים בחודש, תקציב פעוט למחקר קליל באינטרנט – שיבהיר להוד מעלתו שהשתתפותו בכנס של "שוברים שתיקה" מהווה יריקה בפרצופיהם של חיילי צה"ל? האם אין בבית הנשיא איזשהו יועץ סתרים, שיבאר לו, שלנשיא אסור לתמוך באירגון שנלחם בצה"ל בשעה שצה"ל נלחם בטרור רצחני? שגם לנשיא המדינה יפה לפעמים שתיקה? שגם לנשיא יש קווים אדומים? 

אילו הטריח עצמו הנשיא לבדוק, הוא היה מגלה בקלות, שקרן פלשתינית הפועלת מרמאללה, דיווחה ב-2015, ששילמה כספים ל"שוברים שתיקה", על מנת להביא להם לפחות עדות שלילית אחת נגד צה"ל, אך "שוברים שתיקה" סיפקו לה 57 עדויות (!). ושאותה קרן ציינה, שמטרת מענק הליבה ל"שוברים שתיקה", היא מסעות התעמולה שהאירגון מקיים באירופה ובארה"ב בקרב מובילי דעת קהל, פוליטיקאים והקהילה היהודית, על מנת לשנות את דעת הקהל על צה"ל ומדינת ישראל.

ושאותה קרן שילמה ל"שוברים שתיקה" כסף, כדי שתחקור את 'פשעי המלחמה' שביצעו לוחמי צה"ל ב'צוק איתן', ובזכות מענק זה, הפיק "שוברים שתיקה" דו"ח מרושע על המבצע. ושהשנה הודה החמאס, שהוא משתמש בדו"ח "שוברים שתיקה" על צוק איתן, לצורכי מלחמתו בישראל. ושהשנה פורסם רשמית, שישויות מדינתיות זרות, שילמו ל"שוברים שתיקה", כדי שיפתו 'כמה שיותר' חיילים להעיד על ביצוע פעולות הפוגעות בזכויות אדם. ושבשנת 2015 קיים האירגון בעולם לפחות 9 אירועים, שבהם הועלו האשמות בלע שקריות כלפי צה"ל והאשמות בביצוע פשעי מלחמה.

עוד היה מגלה ש"שוברים שתיקה" קיבל 5.2 מיליון שקל בשנים 2013-15 מממשלות בלגיה, דנמרק, צרפת, גרמניה, הולנד, אירלנד, נורווגיה, ספרד, שווייץ, בריטניה והאיחוד האירופי, ועוד 2.7 מיליון הגיעו בשנים 2008-14 מהקרן לישראל חדשה (שמטרתה הפיכת המדינה היהודית למדינת כל אזרחיה), ועוד 1.1 מיליון  שהעבירה קרן פלשתינית, בתוספת מענק חירום שהיקפו לא נודע. 

ההופעה הנפסדת לצידם של מלשינים בזויים, שהופכים את חיילינו למפלצות, דווקא בימים שבהם שרויה ישראל תחת מיתקפת עויינות וחרמות עולמית, כמו גם ההתבטאות האומללה: "בני עמי בחרו בדרך הטרור," כמו גם גירושו של הזמר עמיר בניון מבית הנשיא – הופכים למרבה הצער את נשיאנו לשחקן מרכזי של השמאל הקיצוני. אז מה הפלא שישראלים רבים כבר מתגעגעים לפרס?

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

פרק שנים-עשר

ביקור קצר בבית-הקברות בפתח-תקווה. פרדסן שובב ומקלו. נווה-צדק. האיש המוזר אברהם משה הכהן חן תמים, המכונה אברהם העברי, שהתאסלם והגיע לשערי מכה?

"וזה הכול?" קרא רני, מאוכזב.

"זהו."

"אז לא מצאת אותם?"

"לא." ענה יחזקאל חֶנקין. "אך לא מזמן פגשתי את ידידי זלמן אסושקין, אחד מחברי הארגון שלנו, 'השומר', אשר עובד עתה בדמשק, בתחנת-המוצא של מסילת-הברזל החיג'אזית. והוא סיפר לי כי יום אחד נשלח להשגיח על תיקון המסילה במקום הנקרא מדאין צאלח שבחיג'אז. וזה מקום שנקרא פעם חג'ר, וישבו בו יהודים, לא רחוק מחייבר.

"באחד הימים, אחרי הצהריים, ישב בפתח קרון-מגוריו ועיין בספר היחידי שהיה בידיו – התנ"ך, והינה עברו שני בידואים חמושים ובירכו אותו לשלום. כמנהג המידבר, הזמינם לאכול. אחד הבידואים שאל אם הוא נוצרי, וזלמן ענה: 'יהודי אנוכי, ברוך השם.' – שני הבידואים הביטו זה בזה בתימהון, ואחר-כך שאלוהו: 'בשם אלוהים, כיצד זה אתה יהודי, הרי גם אנחנו יהודים, מבני חייבר!'"

"מר חנקין," פישפש אבבטן כל אותה עת בזיכרונו המופלא כשהוא מקמט מצחו, ושאל – "האם את סיפור המסע שלך למידבר לא כתבת כבר, זאת אומרת – תכתוב, ייכתב, בְּסֶפֶר, עליך?"

"עליי?" תמה יחזקאל חנקין. "העברית שלך מוזרה. אתה מבלבל בין עבר לעתיד."

"הסיפור שלך מאוד מוכר לי, כאילו כבר קראתי אותו בספר, חוץ מן הסוף. בספר הסוף הוא כך – אתה נאסר, נשדד, מעונה, נקלע בין שבטי בידואים נודדים, ורק פעם אחת, כמו בחלום, דוהרים במרוצה על פניך חבורה של רוכבים על גמלים מבני-חייבר, ונעלמים – "

"לא. זה לא אני."

"אולי סיפרת במקרה את קורותיך לאיזה סופר עברי?"

"אני מכיר את גורדון, את ברנר, וילקנסקי? – "

"נזכרתי – ליעקב רבינוביץ?"

"זה האיש הנחמד, שְׂתום-העין?"

"כן – "

"שגר בפתח-תקווה, במלון גיסין?"

"גיסין?"

"מלון 'הירקון' – "

"כן, כן! כך קראתי על אודותיו – " אמר אבבטן.

"ובכן, אמת שנפגשנו מדי פעם, כשהייתי עובר במושבה. גם ישבנו ושוחחנו על השמירה העברית, וכיצד ראוי לנהוג בשכנינו הערבים, והאם אפשר שלא להסתבך במנהגם לגאול את דם ההרוגים – גם אם הם, הערבים, מתנפלים על המושבה שאתה שומר עליה – וגונבים את היבול ו – "

"עַמַשַׂי השומר!" קרא אבבטן. "זהו! נזכרתי – "

"אין חבר בשם הזה בארגון שלנו. אין בכלל שומר כזה!"

"לא. זה שם הספר שכתב – 'נדודי עמשׂי השומר'!"

"עמשׂי כתב?"

"לא. רבינוביץ."

"מתי?"

"באלף תשע מאות עשרים ותשע!"

"אדוני, שמתי לב שלפעמים דבריך קצת מבולבלים. עכשיו אנחנו בסוף שנת אלף תשע מאות ושש-עשרה, כסלו תַרְעַ"ז!"

"אנא, אל תכעס, יחזקאל'ה, אתה מזיע – " ניגשה אליו חיה-שרה בדאגה רבה והניחה ידה על מצחו. "נדמה לי שאתה קודח. הוזה בגלל החום. אתן לך עוד מנה חינין – " ואל השלושה פנתה ואמרה בהתנצלות – "אני מאוד מודאגת. מזמן לא דיבר כל-כך הרבה. ההתרגשות מזיקה לו. אני חוששת שהוא חולה – "

"שטויות – " אמר יחזקאל, "אשכב יומיים-שלושה, ואחלים."

"אני מאוד מבקשת – "

"אנו כבר יוצאים לדרכנו," השתיק קפיטן יוקי במבט את אבבטן, שביקש לומר דבר-מה, ופנה לחנקין – "אולי תוכל רק לומר לנו, בטרם ניפרד – היכן אנו יכולים למצוא מישהו, יהודי, שהצליח לעבור את התחנה הלפני-אחרונה במסילת-הברזל החיג'אזית, ולהיכנס בשערי מדינה?"

"ישנו רק איש אחד, איש מוזר, ושמו אברהם משה הכהן חן תמים, המכונה אברהם העברי. הוא היה שם!"

"והיכן נוכל למצוא אותו?"

"איני יודע. אדם משונה הוא. בא ונעלם. דורש דרשות ברחובות. לבוש כערבי. ויש אומרים כי התאסלם פעם, וחזר בו. ואולי הוא יושב עכשיו בבית-המשוגעים בירושלים, או מת? מי יודע, רגע, נדמה לי – פגשתי בו בפתח-תקווה, לפני כשלוש שנים – "

*

כשיצאו היתה שעת צהריים קרירה, יבנאלית, חורפית. אמנם, השמש זרחה, אך מדי פעם הסתירוה עננים שהסתערו בחטף מן הגבעות ההרריות שבמערב.

"מה עכשיו?" שאל אבבטן. "אולי אנחנו קופצים לאכול דג-כינרת מטוגן באחת המסעדות על החוף, בטיילת בטבריה, או אולי במסעדת-הדגים של גרשון בעין-גב?"

"איפה אתה חי? אבבטן – " אמר קפיטן יוקי.

"מה זאת אומרת? אוי! שכחתי, הלא אנחנו עכשיו במלחמת העולם הראשונה – "

ולפתע קדרו פניו.

"מה קרה, אבבטן? נחלשת ברעב – "

"יש פסוק בספר קוהלת – 'יוסיף דעת יוסיף מכאוב', ועכשיו אני מבין אותו היטב-היטב. הלוואי שלא הייתי קורא ויודע כל כך הרבה על ההיסטוריה של ארץ-ישראל – "

"מדוע?"

"אינכם יודעים? הלא בעוד שלושה ימים ימות יחזקאל חנקין בקדחת שחור-השתן. כסלו תרע"ז הוא החודש האחרון לחייו! רופא צבאי שיזדמן במקרה לכאן, אולי הוא כבר עכשיו בדרך – יטפל בו במסירות וינסה להצילו, אך לא יצליח – "

עתה היה זה רני שהחוויר. "בואו נחזור, מיד! – קפיטן יוקי, בחללית 'נגה' בטח יש תרופות יעילות ביותר, אנטיביוטיות, שתוכלנה לרפא אותו! היום בישראל כבר לא מתים ממחלה כזו! אני חושב היא בכלל לא קיימת – "

אך קפיטן יוקי סירב. "יוצאים אנו עתה לחפש את אברהם משה הכהן חן תמים, המכונה אברהם העברי."

"די!" התרגז רני, משתדל להסתיר את דמעותיו, "אתה לא אנושי! אני רוצה לחזור הביתה. נמאס לי לבקר אנשים שרק נראים כאילו הם חיים ובעצם הם כבר עוד מעט מתים, ואתה אפילו לא רוצה לעזור להם! מילא שלא רצית לעזור לתורכים במסע לסואץ, אבל כאן יש לך הזדמנות להציל גיבור, יהודי, ובייחוד שהוא יכול לעזור לנו לגלות את יהודי המידבר! מי כמוהו יכול?"

"אמרתי לך, רני, שבאמצעות מדחס-הזמן איננו יכולים לשנות את העבר, רק לבקר בו. כל אדם סופו למות. אי אפשר לשנות את הגורל, להקים את כולם לתחייה ולהביא אותם אלינו, אל החיים בישראל עכשיו, זאת אומרת – בזמן האמיתי שממנו יצאנו למסע. אבל נפלא הוא הדבר שאפשר לבקר אצל אנשים מן העבר בעודם בחיים, ולדבר עימם! ואתה הילד הראשון בעולם שרואה את המתים בעוד חיים!"

"תענוג גדול!" אמר רני, "תפסיק להפחיד אותי!"

"תאר לעצמך שהיית מקבל, בבית-הספר, למשל, לכתוב עבודה על ארגון 'השומר'!"

"ומה אם גם אנחנו עכשיו כבר רק מי שהיו, ומישהו שיחיה בעוד הרבה זמן בא לראות אותנו בשנה הזו, ולמענו אנחנו מתנועעים ומדברים, אבל כל זה רק חלום!"

"חבל על הזמן שאנחנו מתפלספים," אמר קפיטן יוקי. "ניסע לפתח-תקווה, לשנת 1913, אולי עוד נספיק לפגוש את אברהם משה הכהן חן תמים, המכונה – אברהם העברי."

"מה כולם ממהרים לפתח-תקווה?" מילמל שוב אבבטן, "הלא אין שם אפילו שום מסעדה רצינית, ואני כבר נעשיתי קצת רעב מהמסעות שלכם!"

*

בית-הקברות הקטן של פתח-תקווה נמצא על גבעה נישאה, מוקפת פרדסים צעירים ושדות מעובדים לכל מלוא העין, בצפונה של המושבה. דרומה, לעבר המושבה, נראו גגות רעפי החימר השרוף, בצבע חום-אדמדם, וסביב לבתים הקטנים עצים, אורוות ורפתות. בצפון התנוססה שדרת אקליפטוסים על גדות הירקון, לכל אורכו. במזרח נשקפו הרי אפריים האפורים, ומבצר אנטיפטרוס החרב, ובמערב – שרידי הביצה רחבת-הידיים שמהלכים בה עדיין עדרי תואים, ג'מוסים, וערבים כחושים ודלי-מראה שוכנים על גדותיה, בסוכות חימר-וענפים דלות. והלאה משם מאהלו של שבט אבו-קישק התקיף.

הם עברו על פי חלקת הקברים של המושבה בת השלושים-וחמש, קברות תושביה ובניה שמתו בקדחת, בהתנפלויות שכנים, בתאונות ובמחלות אחרות, ורק מעטים מהם בשיבה טובה. עברו גם על פני קברו של יהושע שטמפפר שעלה ברגל מהונגריה לארץ-ישראל  והיה ראש ועד המושבה עד יום מותו. הם חיפשו וחיפשו אך לא מצאו את קברו של אברהם משה הכהן חן תמים. השמש החלה שוקעת בקו-האופק של הים הרחוק, השעה התאחרה, והם החליטו לגשת למרכז המושבה, לחקור על אודותיו.

עד מהרה הגיעו לכיכר המייסדים, מקום ה"פּוֹסְטָה", הוא הדואר. תחנת הדיליג'אנסים, מרכבות-הנוסעים הרתומות לסוסים, שחוזרות לפנות-ערב מיפו, מביאות נוסעים, עיתונים ומכתבים. והבאר הראשונה, היא "בִּיר שׁוּעַ", המספקת מים לתושבים.

הם טיילו לאיטם ברחוב חובבי-ציון שהלכו בו איכרים, חלקם רכובים על חמורים גדולים, קפריסאיים. אחרוני הפועלים הערביים, שסיימו יום עבודתם במושבה. מעט פועלים עבריים, שחלקם מחפשים יום עבודה למחר. יהודים שחוזרים מבית-הכנסת הגדול. מדליק-הפנסים. בנות-איכרים לבושות שמלות צחורות, היוצאות לפנות-ערב לטייל. וילדים משחקים בקפיצות.

הם פגשו יהודי צנום חבוש מגבעת, כבן חמישים, עיניו פקחיות ותנועותיו זריזות. הוא יצא אותה שעה מבית-הכנסת, מחזיק בידו מקל מתכת. ניגשו ושאלו אותו אם הכיר את אברהם משה הכהן חן תמים.

"כן," השיב, "גבה-קומה ושחור-פנים, שערות ראשו וזקנו שחורים ומרכיב משקפיים כהים, וכשהוא מסיר משקפיו, עיניו השחורות מתיזות ניצוצות של אש זרה. הוא היה עומד כאן ליד בית-הכנסת ומדבר דברים משונים, ואנשים נאספים לשמוע אותו. ויצאה שמועה כי לא יהודי הוא, וצריך לגרשו מן המושבה. לפני שנים, כך סיפר לי האיכר משה סמילנסקי מרחובות, התאכזב האיש מן השינאה שמצא בין יהודים לערבים בארץ-ישראל, וביקש פיתרון משונה. הוא למד לדבר ערבית צחה, והיה עובר ברחובות יפו ומטיף לערבים, בשם אלוהים, שיעזבו את הארץ וישובו לארצות-ערב, אשר מהן יצאו. וכשלא השפיעו דבריו, התאסלם כדי שיוכל לעלות לרגל לעיר הקדושה, למכה, ושם הטיף לעולי-הרגל הערבים, הבאים מן הארץ, את דבר אלוהים זה שבליבו. אולם גם שם לא השפיע. וחזר ארצה. ואחר כך הלך לאנגליה. ושוב חזר והיה מסתובב בירושלים ובנווה-צדק, אוסף ערבים ויהודים ומטיף להם לקבל עליהם דת חדשה ולהיות לעם אחד, וכי הארץ היא מולדתם המשותפת.

"כאן במושבה לא ישב זמן רב, נדמה לי שהיתה עימו אישה אחת, גיורת, והיא טיפלה בו עד יום מותו, בעוני ובדחקות. נאמנה ומסורה היתה לו בכל ליבה. אולי אם תשאלו בנווה-צדק, יספרו לכם על אודותיו, כי שם ישב שנתיים לפני בואו אלינו."

השלושה הודו ליהודי החביב מפתח-תקווה, ששיעשע את רני בשולחו את מקל-המתכת המשונה מאחורי גבו, מרים באמצעותו בהסתר את מגבעתו באוויר, כשהוא מניע אגב-כך את שרירי אוזניו.

וכאשר שאל רני על טיבו של המקל המופלא, הראה לו מעשה-קסם נוסף – מקל-מתכת זה לא היה אלא – קנה-רובה נסתר, שניתן לטעון בו כדור, מצד הידית, ולירות בעת צרה! –

וכשראה עד כמה רני חומד את הכלי הזה, הבטיח לתיתו לו במתנה, כשיגדל! – ואת שני המבוגרים שאל אם זקוקים הם לכמה ימי-עבודה בפרדסו. ברצון יעסיק פועלים עבריים. משה-שמואל ראב שמו, פרדסן, ובנוסף לכך גם סוחר-פרי. הוא קונה מדי שנה את תפוזי ה'שַׁמוּטִי' מידי פרדסנים אחרים במושבה, למען לא יקנו את הפרי מהם הסוחרים הערביים, המעסיקים רק פועלים ערביים בעבודת הקטיף.

הם נפרדו ממנו לשלום, וטסו מערבה, וקצת אחורה בזמן, חולפים על פני עדרי תואים [ג'מוסים] הפוסעים אחורנית, כביש תורכי, ביצה, סוכות דלות של ערבים, גבעות כורכר חשופות, מושבה גרמנית קטנה ויפהפייה, שׂרונה שמה, ואיכרים גרמניים יושבים בבית-המרזח ובירה "הַאקֶרְבְּרוֹי" זורמת מגרונותיהם אל הכוסות, והקצף הלבן הולך ונעלם כשהבירה קולחת כלפי מעלה, מן הכוסות אל החבית. ים של חולות, קצת כרמים, והנה גם הפרבר החדש, אחוזת-בית שמו – רחוב הרצל ושתי שורות של בתים קטנים משני צדדיו, חלקם בעלי גגות רעפים וחלקם שטוחי-גג – מן הבניין החדש של הגימנסיה העברית "הרצליה" ועד מסילת-הברזל יפו-ירושלים החוצה את הרחוב בקצהו הדרומי. והלאה, סביב יפו, גושי פרדסים ירוקים עם בתי-חצרות בנויים במרכזם.

"אם הגיע למכה," אמר אבבטן, "ודאי עבר את מדינה ויכול היה לפגוש בדרך את יהודי חייבר – "

"הפעם נשתדל לפגוש אותו עצמו," אמר קפיטן יוקי.

"הנה תל-אביב – " קרא רני בשמחה. "כל מי שקרא את הספרים של נחום גוטמן וראה את הציורים שלו – חולם לראות אותה כפי שהיתה פעם! והנה אני זכיתי – "

נווה-צדק נראתה צפופה, רעשנית וענייה מן השכונה החדשה שברחוב הרצל. במרכזה נמצאה כיכר נאה והתהלכו בה צעירים יהודיים שזה לא מזמן באו מרוסיה, ועל אחד מהם הצביע אבבטן מרחוק ביראת כבוד ואמר שאולי הוא הסופר יוסף חיים ברנר בכבודו ובעצמו. ברחובות שמעו הרבה אידיש, קצת ערבית, ומעט מאוד עברית. בפתח צריף אחד, ששימש בית-כנסת, עמד חזן ספרדי, לבוש חלוק ארוך וחגורת-משי על בטנו. וכל מי שיצא אותה שעה מן התפילה – נשק את ידו.

ולפתע יצא מפתח הצריף הזה, ואולי מן הסמוך לו, אדם גבה-קומה ושחור-פנים, כבן חמישים ויותר, זקנו הארוך והשחור גדל פרע ופיאותיו יורדות על זקנו. ומיד ראו אותו כמה ילדים והחלו להבהילו בקולות רעש, קוראים כתרנגולים, נובחים ככלבים וצועקים, "קוקוריקו! מְשׁוּגֶענֶער, אָבְרוּם העברי, גֵי צוּ דֶעם מְשׁוּגוֹעִים-הוֹיְז, הָאוּ, הָאוּ – "

והוא מנופף בידיו לעומתם ולעיתים אף מתכופף ומרים חלוק-אבן וזורק אליהם, כדי להבריחם.

המראה היה עצוב מאוד. כשהתקרבו אליו השלושה, הירפו ממנו הילדים הפוחחים ונמלטו. הוא ניגש אל אבבטן, היחיד שהיה גבוה כמוהו, והתלונן בקול בוכים:

"במקום שמצויות שיחות תפלות של נשים, צעקות ילדים, קריאת תרנגולים ונביחת כלבים, שם אי אפשר לאדם ישר להתקיים!"

"מר אברהם משה – "

"לאדם ישר אי אפשר להתקיים! אני, נשמת אליהו הנביא בקירבי – "

"מר אברהם משה הכהן חן תמים," ניסה אבבטן להתעלם ממצב-רוחו של האיש, ושאל כאילו הוא מראיין אותו, "האם בדרך אל העיר הקדושה מכה, פגשת ביהודי חייבר?"

"השטן! השטן המקטרג הרחיק אותי בכל נכליו ומזימותיו מישראל ותורתו, והדיח אותי לראות בעיניי תמיד שיכורים וזוללים... שיכורים וזוללים... כי לא נתן לי המנוול ללמוד ולהשכיל..."

דבריו היו יגעים, מחשבותיו מסובכות, וכשהסיר את משקפיו הכהים, התיזו עיניו השחורות ניצוצות של אש זרה, של טירוף.

"מר אברהם העברי, ליד העיר מדינה, בחייבר, אצל יהודי המידבר, אתה היית שם?"

"אני? הלא עליי כתב הסופר חיים מיכל מיכלין בעיתון 'הצפירה' בירושלים כי, כי אני גואל המין האנושי המושחת – " תחב מול פני אבבטן קטע עיתון ישן, מלפני כחמש-עשרה שנה ויותר, "אני? תולעת אני ולא איש – "

ופתאום נפל ארצה, מתפתל בכאביו וריר יוצא מפיו ופניו השחורים האפירו. חולה-נופלים היה, כנראה, האיש. "תולעת אני ולא איש, תולעת..." מילמל.

כל המחזה היה נורא. אבבטן נרתע לאחור. אנשים התקהלו. ואז יצאה מתוך הנאספים אישה אחת רחבת פנים, בהירת שיער ועיניה כחולות וגדולות, כנראה אשתו, והרימה ולקחה אותו משם כשהיא תומכת בו, לבדה.

*

"מה נעשה עתה?" שאל אבבטן. "היהודי הזה, אם הוא הגיע למכה אינני בטוח – אבל אני בטוח שהוא משוגע!"

"נחזור לירושלים, לפגוש את חיים מיכל מיכלין."

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "את מוצלחת / גם בלי ציצי ותחת" גרפיטי על קיר חצר ברחוב שלמה המלך בתל אביב.

* ועידת "הארץ" הראשונה נפתחת בניו יורק. הוועידה, שמתקיימת בפעם הראשונה בארצות הברית, עוסקת בשלום, דמוקרטיה וצדק חברתי בישראל. בוועידה, שנערכת בשיתוף עם הקרן החדשה לישראל, משתתפים נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין, יועצו המיוחד של נשיא ארה"ב לענייני המלחמה בארגון המדינה האיסלאמית (דאעש) רוב מאלי, ושגרירת ארה"ב סמנתה פאוור, שצפויה לשאת את אחד הנאומים החשובים בכינוס. אישים נוספים שמשתתפים באירוע הם מזכיר הוועד הפועל של אש"ף סאיב עריקאת, שרת החוץ והמשפטים לשעבר ח"כ ציפי לבני, יו"ר הרשימה המשותפת ח"כ איימן עודה, ועוד. ["הארץ", 13.12.15].

אהוד: לא יאומן לאן הידרדר רובי ריבלין – לשתף פעולה עם אויבי ישראל דוגמת "הקרן החדשה לישראל" או בשמה המדוייק – "הקרן לישראל חדשה"! האין גבול לסכלות? הייתכן כי התברכנו, בלשון המעטה, בנשיא לא חכם?

* פוטין: אספר לכם סיפור קטן, שאירע בסנט פטרסבורג של לפני בערך 50 שנה. ילד לא יהודי צעיר, גדל במשפחת ענייה מאוד. בזמנים ההם, רוב האנשים חיו בדירות משותפות, שהיו מחולקות לחדרים, ובכל חדר התגוררה משפחה אחרת ורק המטבח וחדרי הנוחיות היו משותפים. לילד בו עוסק סיפורנו [הוא פוטין עצמו] היו הורים עניים שבקושי היו בבית כי הם ניסו להתפרנס. התמזל מזלו, והמשפחה השכנה שגרה בחדר אחר באותה הדירה – שמה לב שהוא נשאר כל הזמן לבד, והחלה להזמין אותו אליהם. אבי המשפחה היה מורה שעזר לו בשיעורי הבית והם היו ה'בייביסיטר' שלו. הוא היה ילד קטן. המשפחה היהודייה הזמינה אותו גם לסעודות בלילות השבת. הילד הזה עוד זוכר איך הם נהגו לקחת ספר ישן ולקרוא ממנו בקול לאחר הסעודה. הוא מאוד התרשם מאותם אנשים, שגם אף פעם לא רבו האחד עם השני. נראה היה שיש כבוד בין הבעל והאישה, משפחה יפה שהיא מודל לחיקוי. [ציטוט].

* קשה לקבל את נתוני הביטוח הלאומי ... בסעיף הנוגע לחרדים ולערבים. לפי דו"ח העוני, 53% מהמשפחות הערביות ו-54% מהמשפחות החרדיות נמצאות מתחת לקו העוני. זה מנותק מהמציאות בשטח, שאותה מכיר כל אחד מאתנו. אין עוני כה חמור בקרב ערבים וחרדים. אבל הנתונים נאספים מסקרים שמבצעת הלשכה, ואין סיכוי שהסוקרים יקבלו תשובות אמת בבני ברק ובטייבה, והאמת היא, שהם לא מקבלים את כל האמת גם ביתר המגזרים.

עובדה שמחקר של הבנק העולמי מגלה, שהכלכלה השחורה בישראל היא בין הגדולות במערב: 23% מהתוצר. עובדה שגם מנכ"לית הביטוח הלאומי לשעבר, אסתר דומיניסיני, אמרה ערב פרישתה מהתפקיד, ש"בקרב חרדים וערבים קיים תת-דיווח סטטיסטי משמעותי, העוני אצלם נמוך בהרבה ממה שמתפרסם." היא הוסיפה ואמרה, שאם משתמשים בסקרי הוצאות של משקי בית במקום בסקרי הכנסות, מתברר ששיעורי העוני יורדים בכ-40%, ולכן "ליבת העוני בישראל מכילה 12% ממשקי הבית ולא יותר." [נחמיה שטרסלר ב"הארץ", 15.12.15].

אהוד: אנחנו – חזור ושוב במשך השנים, מערערים על דו"חות ה"עוני" היחסי המגוחכים והדמגוגיים האלה, אשר לפיהם – "עני" בישראל הוא עשיר לעומת מרבית עניֵי ופליטי ורעבי העולם האמיתיים, ומצד שני – בישראל, לרוב הוא לא ממש עני אלא חרדי, ערבי או סתם מעלים מס המרמה את המדינה. למשל, אם גבר בידואי נושא ומגרש אישה אחר אישה, עם ילדים – אזיי כולן נחשבות אימהות חד-הוריות ונסמכות על קופת המדינה עם כמה עשרות ילדים לגבר אחד! דומה כי בשום מקום בעולם אין פרזיטיות כזו!

* היש למישהו ספק בכך שהאיראנים הרמאים ממשיכים בפיתוח פצצת האטום וכן בטילים בליסטיים ארוכי טווח היכולים לשאת את הפצצה למרחקים?

היש מי שמאמין לדברי שר החוץ האַהְבָּל ג'ון קרי – המאמין לאיראנים? הרי אפילו צ'מברליין, בראייה היסטורית, נראה חכם וזהיר יותר מהפוליטיקאי הסהרורי האמריקאי! – סכלים כמוהו מצמיחים את התופעה של דונלד טראמפ – וגם של התגברות החוצפה והרצח של הטרור המוסלמי בארה"ב!

עליו אפשר לומר את המשפט: טַוִיל וַהַבִּיל פִי רַאסוֹ כַּלִיל! – גבוה וטיפש על כל הראש!

פשוט קשה להאמין שהיו לו סבא וסבתא יהודיים!

להיות כזה אידיוט בתוך שני דורות!

* "שני בני אדם נפצעו באורח בינוני ו-12 נפצעו באורח קל בפיגוע דריסה שאירע היום (שני, 14.12.15) בכניסה לירושלים. בין הפצועים תינוק בן שנה ושלושה חודשים שפונה לבית החולים שערי צדק במצב בינוני. בשעות האחרונות הדרדר מצבו והוא מוגדר כקשה, כשהוא מונשם ומורדם. המחבל, עַבְּד אל-מוחסן חסונה, כבן 20 מבית חנינא, נורה ונהרג."

הַי עַבְּד בן ה-20! – עכשיו אתה בטח, השבח לאללה הרחמן והרחים – כבר נמצא בגן העדן ודופק שם בהנאה אחת מ-72 הבתולות הצחורות שהובטחו לשאהידים כמוך, ואתה מבסוט להחזיק את פלחי התחת שלה ולראות את דם הבתולים הטרי שמפעפע מהכוס שלה על הזין שלך – שמזכיר לך את הדם של התינוק היהודי בן השנה ושלושה החודשים שדרסת בשערי ירושלים, ושעימו התחלת את הדרך לניֵיק בתולות בגן העדן – ובינתיים אנחנו, שהרגנו אותך בלי משפט נוסח שוודיה, מאחלים לך שמישהו יתקע לך שם חזוּק בתחת – בשם כל הפצועים שכמעט הרגת גם בעזרת הגרזן שהבאת איתך במכונית.

שרת החוץ השוודית תגן עליך כי היא אולי מזדהה נפשית עם הבתולות שאתה מְנַיֵיק, וגם נפעמת מהזין החזק של דורס תינוקות אלים פלסטיני מהמזרח התיכון כמוך – סמל הגבריות בעיני נקבות כמוה באירופה המתנוונת.

וגם אל תדאג לבני-משפחתך שהשארת כאן בעודך מזיין בגן העדן – אבו מאזן ידאג להם ויצ'פר אותם.

* סוף-סוף נמצאה הסיבה למרחץ הדמים הנורא השורר במזרח התיכון – שלושה חיילי צה"ל [לא מנומסים, ונראים קצת טמבלים] תועדו מפריעים לפעילותה של כתבת ערוץ הטלוויזיה הפלסטיני בזמן שידור חי – בכפר עאבוד שבגדה המערבית, בסוף השבוע. הם נעמדו לידה בזמן שדיברה על תחושת הענישה הקולקטיבית כלפי פלסטינים מצד הצבא, השמיעו קולות והניפו את ידיהם.

החיילים נשפטו הבוקר (שלישי, 15.12.15) ל-14 ימי ריתוק על ידי מפקדיהם, ומזל ששלושה הטמבלים האלה כנראה לא בקיאים באנגלית, כי על החולצה של הכתבת היה שלט באותיות של קידוש לבנה –  PRESS, והם עוד היו עלולים לסחוט לה את החזה בשידור החי!

* בית המשפט הצבאי במחנה עופר זיכה פלסטיני שידה אבנים וגרם לפציעתה הקשה של אישה – מאשמת ניסיון רצח, בקובעו כי אין הסתברות גבוהה שיידוי אבנים לעבר רכב יביא למוות. הנאשם, עלי חמאמרה, הורשע במקום זאת בגרימת חבלה חמורה.

חמאמרה, יחד עם ארבעה מחבריו, יידה אבנים לעבר מכוניות ישראליות סמוך להתנחלות ביתר עילית בזמן מבצע עמוד ענן ברצועת עזה, בנובמבר 2012. האבנים שהשליכו פגעו בארבע מכוניות, שבאחת מהן נסעה ציונה קלה, רעייתו של הזמר איציק קלה. היא נפצעה באורח קשה מפגיעת אבן, לסתה נשברה ונגרם לה דימום פנימי במוח.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,674 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,686 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל