גיליון מס' 1105

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט' בטבת תשע"ו, 21 בדצמבר 2015

עם צרופת צילום המכשיר הביתי להכנת גלידה משנות ה-30 לערך, ששלחה רות דנון

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: פוצ'ו: בחיי (2) ד. חיבוק המיץ. // השירים הרוסיים של פעם. נהדר. // עמוס גלבוע: שיפסיקו לאיים עלינו כל הזמן באינתיפאדה. // נעמן כהן: עושים תיקון כן – משטינים ואוכלי קורצא לא. "סוכנים זרים" לא "שתולים". // הדסה מור: קרוז – כבידור להמונים – או בריחה ממציאות יומיומית, הפלגה לאיים הקנריים. // השבח לחיל האוויר ולמודיעין הישראלי על הריגתה של חיית האדם סמיר קונטאר. כּוּל כַּלְבּ בּיגִ'י יוֹמוֹ! // אלוני זמורה: על השיח הציבורי. // מנשה שאול: איראן – כישלונות סביב לה. [ציטוט]. // רון וייס: "היצורים הכיפתיים שומרים על זכות השתיקה". // משה כהן: הנדון: בשבחי סייד.// אהוד בן עזר: קונצרט מופלא מיצירות מאהלר עם הפילהרמונית במוצ"ש עם וולקוב וגֶרנֶה. // דרור אֵידר: 1. מראָה שעל הקיר – מי המכוער בכל העיר? [ציטוט]. 2. השמאל הציוני זקוק להחייאה. [ציטוט]. // אלי מייזליש: [משה דיין הזיין בקריה] –  ו... המפכ"ל – הוא נגע לי בתחת. // רות ירדני כץ: שיא המהירות. // דוד בוקעי: אבו-מאזן – אנטישמי מס' 1. [ציטוט]. // משה גרנות: בְּאִי השפוטים, מתוך הספר החדש "האי". // אורי הייטנר: 1. לתקן, לא לשבור! 2. צרור הערות 20.12.15. // יוסי אחימאיר: הערות מעמוד הפייסבוק שלי. //  יהודה דרורי: רוצח "עם קבלות" – כמנהיג. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק שלושה-עשר: ובאותו עניין, שוב בירושלים: אצל המזכיר הכללי של עדת הספרדים, חיים מיכל מיכלין, אשכנזי. // ממקורות הש"י.

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

ד. חיבוק המיץ

כשהתקרב מועד העלייה לבית נטיף, החליטה מזכירות ההכשרה על מסיבת פרידה מעין חרוד. עליי הוטל לכתוב את המערכונים, שישתלבו במסכת שכתבה אראלה יחד עם נעמי.

השתמשתי בכמה מערכונים שהיצגנו במסיבות קודמות, אבל היה מערכון אחד שכתבתי במיוחד למסיבת הפרידה, והוא נקרא – "בית נטיף בעוד 50 שנה." המערכון מספר על הכשרת נוער הבאה אלינו לקיבוץ העתידי, גונבת תרנגולות ועושה קומזיץ. חבר הקיבוץ הוותיק (אני), שתופס אותם על חם, מאשים אותם בגניבת התרנגולות ובשימוש בכלי המטבח של בית נטיף. הנערים טוענים שהביאו את הכול מהבית, והקיבוצניק הוותיק אומר: "כן? וגם את המזלגות והכפות הבאתם מהבית?"

הנערים נשבעים שכן, ואז הוא, כלומר אני, אומר:

"עכשיו תפסתי אתכם! אלה מזלגות שלנו! תראו, אפילו חרוט עליהם השם עין חרוד!"

המערכון עורר צחוק רב. אני ניצלתי את האתנחתא שבאה אחריו, פזלתי ימינה לעבר הקהל, ושמחתי לראות שגם עליזה מעלה חיוך על פניה.

עליזה היתה בת הקיבוץ שעבדה בחדר האוכל ונמנתה על משפחת עץ-חיים המיוחסת. בארוחות הערב הייתי מנהל איתה דיאלוגים רבי משמעות, כשהיא  פותחת ושואלת:

"חביתה או ביצה?" 

ואני בדרך כלל אומר "חביתה."

גיליתי אותה בשבוע האחרון שלפני מסיבת הסיום. היא חזרה לקיבוץ מקורס לחיזוק המודעות הקיבוצית, ומיד שובצה לתורנות בחדר האוכל. היתה לה הליכה תמירה, נסיכית, ויופי עצוב. כשצעדה עם עגלת המנות במרווח שבין  השולחנות, לא יכולתי להסיר ממנה את עיניי ונדמה לי שלא הייתי היחיד.

את שמה הפרטי "עליזה" למדתי מפי אחד הוותיקים, ששמעתי אותו אומר: "שלום עליזה! מתי הגעת?" 

לצערי לא יצא לי כלום מידיעת שמה, ויותר מאשר שיחות בנושא הביצים בארוחת הערב לא הצלחתי לפתח עימה דבר. כבר אמרתי לעצמי שהיא תיכנס לרשימה הארוכה של בנות שבניתי עליהן תלי תילים של חלומות – ואז קרה הנס. בעצם שני ניסים. האחד, שדחו את העלייה לקרקע בשבועיים, והשני, שעליזה עברה ליד האוהל שלנו, וגדי פרנק, שהיה הנועז מחמשתנו, הזמין אותה להיכנס אלינו.

דחיית העלייה איפשרה לי לעבוד עוד שבועיים בבציר הענבים. את עבודת הבציר התחלתי מיד אחרי שגמרתי לאסוף עם המגוב את כל הגזם שמילא את שורות הגפנים. הבציר התנהל תוך מלחמת חורמה עם הברחשים, שהיו בשבילנו בבחינת צרה שאינה כתובה בתורה. אידלשטין, עמיר וברוידא, עובדי הכרם הוותיקים, קיבלו את פניי, למחרת מסיבת הפרידה, במחמאות רבות ואמרו לי: "למה לא סיפרת לנו שאתה כזה ארטיסט?"

סיפרו שהספיקו להיות  נוכחים בהרבה מסיבות פרידה של ההכשרות, אבל כזאת מצחיקה עוד לא היתה להם.

מי שעוד החמיא לי היה הסנדלר של עין חרוד, יהודה גור אריה. היה זה קיבוצניק קשיש בן שישים, כסוף שיער עם שפם ענקי שהגיע עד אוזניו. גאוותו היתה על זה שהספיק להיות בגדוד העבודה וכמעט הכיר את טרומפלדור. בעונת הבציר היה סוגר את הסנדלרייה ומתגייס  לעבודה בכרם. כך יצא לי להכירו. כשהחמיא לי על משחקי במסיבת הפרידה, אמר לי לקחת אותו ברצינות, כי בכיתה ג' הוא היה בחוג הדרמטי של בית הספר, והמורים ניבאו לו קריירה של שחקן.

 את הדברים האלה שמרתי בליבי במשך ארבע-עשרה שנים, וכאשר בשנת 1963 הפקתי את הסרט "אולי תרדו שם", ונזקקתי לדמות של קפיטן הנראה כמו שודד ים, נזכרתי בגור אריה ונסעתי לעין חרוד לשאול האם הוא עוד חי? 

עין חרוד היתה אז מחולקת לשניים, הגעתי קודם לקיבוץ המאוחד ושם התבשרתי שהוא חי לגמרי, אבל לצערם עבר לאיחוד. בעין חרוד איחוד  שלחו אותי לסנדלרייה, ושם ראיתי אותו עם אותה רעמת שיער בן-גוריונית לבנה ועם אותו שפם שכמעט כיסה את כל פניו.

כששאלתי אותו אם יהיה מוכן לשחק בסרט, הזכיר לי שבכיתה ג' היה בחוג הדרמטי. עשינו לו מבחן בד באולפני גבע ואורי זוהר, שהיה נוכח במבחן, גמר עליו את ההלל.

בשנים הבאות גור אריה התפרסם כמי שהיה משתתף קבוע בריצה להקפת התבור, וביומני כרמל היו מראים אותו מזנק עם כולם, ואחר כך המצלמה מתמקדת בבלוריתו הלבנה המתנופפת ברוח, כשהוא מגיע לקו המטרה חצי שעה אחרי שהמרוץ נגמר.

אותו יום, בו עבדתי יחד עם גור אריה, לא הצלחתי כל כך להתרכז בסיפוריו על העבודה בגדוד העבודה, כי הראש שלי היה מרוכז במחשבות על עליזה אצילת המראה, ועל איך שבמסיבת הסיום ראיתי אותה מחייכת בפעם הראשונה בחיי. בחיי! עד היום אני לא יודע אם  בדרך לחדרה עברה ליד האוהל שלנו במקרה, או שרגליה  הביאו אותה לשם במכוון. אני חושב שלא אני, ולא יענקלה הגיבור, היינו מעיזים  להזמין אותה אלינו, אבל גדי פרנק, (היום  חבר קיבוץ יפתח, פסל נחשב ואמן בעל שם מקומי) היה מאלה שלא עושים חשבון לאף אחד, ובלי בעיות קרא לה להיכנס אלינו לאוהל.

גדי היה בחור נחמד למראה, יליד חולון, גבוה מכולנו, חייכן,  עם ראש מלא תלתלים זהובים. בניגוד לנו, היתה לו כבר חברה, רות ישראלי, אבל זה לא הפריע לו לחלום גם על אחרות. בתקופת המלחמה לא זכינו לראותו הרבה, כי  הצמידו אותו לסיירת של הגדוד. בערבים באוהל, כשהיינו מפטפטים לפני שנרדמנו, היה מספר לפעמים על סיורים שעשה בנגב, ואני התמלאתי קנאה.

כשהיינו במנסורה ליד יוקנעם, הירבה לסייר באזור ואדי ערה, כדי להכיר את השטח ולהוביל את היחידות שהיו אמורות לכבוש את  הציר. סיפר לנו שפלוגה ד', הפלוגה שלנו, תוכננה להגיע למבואות אום אל פחם, והוא היה זה שיועד להוביל אותנו לשם. 

עליזה נעצרה בפתח האוהל ולא ידעה איפה לשבת, כי אנו, כל החמישה, זזנו הצידה על המיטה, כדי לפנות לה מקום. להפתעתי בחרה לשבת דווקא על המיטה שלי, ואני ייחסתי זאת לעובדה שהיא היתה הכי קרובה לפתח.

יענקלה חי  הזדרז למשוך את התיק שלו מתחת למיטה ולהוציא ממנו שרידים אחרונים של תמרים ממולאים, ששמר  להזדמנויות כאלה.  בניומין היקה הוריד את הבד שכיסה את מכונת הגלידה שלו, ואמר שאם מישהו יתנדב להביא חלב, הוא  יכין לנו גלידה.

כולנו הסתכלנו על שביביה השרוני, אבל הוא אמר שבפעם האחרונה הוא הלך ושעכשיו יילך מישהו אחר. התחלנו לעשות חשבונות – תור מי ללכת, והתחילו ויכוחים, עד שעליזה אמרה שהיא צריכה לקום מחר מוקדם למשמרת בוקר ויצאה.

גדי היה הראשון שקם ללוות אותה, אבל יענקלה לא ויתר ומיהר להצטרף. בסופו של דבר הלכנו חמשתנו יחד איתה והבאנו אותה בשלום לחדרה.

בדרך חזרה גדי האשים את יענקלה שקילקל לו את התוכניות כשהצטרף לליווי. יענקלה האשים את שביביה שהתעצל ללכת להביא חלב. שביביה האשים אותי על שהחזרתי לספרייה את "באש ובחרב" למרות שהוא ביקש שאתן לו. ואני, בדיוק כשרציתי להאשים את בניומין, ראיתי את עיינה שבאה מולנו, והוצאתי לחבר'ה את העיניים כשלחצתי את ידה ואמרתי לה שלום.

עיינה היתה נערה בעלת שיער קוצני שחור, חיוך מקסים וחזה שאי אפשר להתעלם ממנו. הכרתי אותה כשלמדה עם אחותי אביבה במשק הפועלות בפתח תקווה, ופעם אפילו באה איתה לישון אצלנו. עשיתי לה הכרה עם החבר'ה, וגדי שאל אותה אם היא רוצה לבוא לאוהל שלנו לאכול גלידה. היא התנצלה ואמרה שהיא לא יכולה, כי אם היא חוזרת מאוחר לחדר, אז עליזה ואפרת, השכנות שלה, תמיד צועקות עליה שהיא מעירה אותן. נגד תירוץ כל כך מקורי אפילו לגדי לא היה מה להגיד, ואנחנו, חמשת גיבורי הפלמח, חזרנו מובסים לאוהל.

למחרת בערב היה לי מזל. עליזה עברה שוב ליד האוהל, כשהפעם אני בתוכו לבד. מיד צצה מול עיניי דמותו של משה בורובסקי ואני אמרתי לעצמי: "ביטחון פוצ'ו, ביטחון."

"אמרת משהו?" שאלה.

"לא. רק חשבתי שאולי נלך לכרם ואני אכבד אותך בענבים שלכם."  

להפתעתי היא לא התנגדה ואפילו אמרה שזה רעיון טוב, מפני ששמעה שענבי מוסקט, האהובים עליה, כבר הבשילו.

כיוון שכך מיהרתי לקום ולהרחיק אותה מהאוהל, לפני שמישהו יגיע וירצה להצטרף. הלכתי לצדה במורד  שביל הקזוארינות לעבר הכרמים, כשמפעם  לפעם זרועי חוככת את ידה ומדליקה בי נועם מרגש.

רעש זִמְזוּמִי של משאית הנוסעת בכבדות, ואלומת אור המתקרבת לעברנו, הודיעו לנו שאנו מתקרבים  לכביש העמק. כשהגענו לשפת הכביש, תפסתי את ידה  מטעמי זהירות, ולא הרפיתי עד שהרכב הכבד הפנה לנו עורף. חצינו את הכביש כשאנו מחזיקים יד ביד, ואני לא מאמין שזה קורה לי. גם אחרי שהכביש כבר היה מאחורינו, לא הפרדנו ידיים והחיכוך המזדמן הפך למגע קבע.

הגענו לאזור בריכות הדגים, עמדנו נפעמים מול הירח הנגוס שהציץ אלינו מתוך המים, וצפינו בדגים פוחזים שניתרו מדי פעם מתוך המשטח הנוצץ. סירה הפוכה שרבצה בסמוך לנו, פיתתה את עליזה להתיישב עליה, ואני מיהרתי להצטרף. קולות של צפרדעים מקרקרות מילאו את האוויר בצלילי גרגור מתמשכים.

"את רוצה לראות איך הצפרדעים סותמות את הפה?" שאלתי, ולפני שענתה צעקתי בשיא קולי: "שקט!"

עליזה היתה המומה מהשקט  שירד עלינו,  כשהקרקורים חדלו באחת. 

"איך עשית את זה?" שאלה.

סיפרתי לה על ביצת הצפרדעים שהשתרעה למרגלות משלט העץ הבודד, במקום שנקרא היום שמורת פּוּרָה. סיפרתי לה איך יענקלה חי  ואני, כששמרנו שם במשמרת הבוקר, גילינו שהצפרדעים נאלמות לכמה רגעים אם משמיעים צעקה מפחידה, או אפילו מוחאים כף.

עליזה ספקה כפיים, והצפרדעים שחזרו לקרקר – השתתקו. היא פרצה בצחוק ניצחון ואני הרגשתי שעכשיו הזמן הנכון להציע לה מה שתכננתי:

"עליזה," אמרתי לה, "את יודעת שעוד שבועיים אנחנו עולים להתיישבות?"

"כן, אמרת לי."

"זהו, אז חשבתי שאנחנו לא יכולים לבזבז את הזמן הקצר שנשאר לנו על סתם כל מיני קשקושים, ונדמה לי שיש בינינו הרבה דברים משותפים, אז חשבתי שאולי אני יכול להציע לך..." כאן ירדה עליי דממה ממושכת, שאיפשרה לה להכניס את השאלה המתבקשת:

"להציע מה?"

"להציע... את יודעת, אנחנו  נהיה רחוקים, אני שם בבית נטיף ואת כאן בעמק, אז אני מציע..."

"מה?" 

"ש... שאולי נתכתב?"

"זה הכול?" אמרה בצליל של אכזבה, "חשבתי שאתה רוצה להציע לי חברות."

 "כן!" – צעקתי –  "זה מה שרציתי להציע."   

"בסדר." אמרה.

"בסדר מה?"

"מסכימה."

"אז אני יכול לחבק אותך?"

"בסדר."                                                                                                               

    יותר לא הייתי צריך. הידיים שלי עטפו אותה מכל עבר, שנינו צנחנו אחורה על שיפולי הסירה, הרגלים שלי נצמדו לרגליה, הנחש שלי פצח בהימנון הפלמח והחיבוק האמיץ שלי הפך לחיבוק המיץ שבקע מהסלע ונספג במכנסיי.

הרבה אחרי חצות הלילה, כשנפרדנו בנשיקה ליד דלת חדרה, נזכרתי ואמרתי: "אוי, שכחנו את המוסקט שרצינו לאכול." 

        "אל תדאג." אמרה לי, "הביאו לנו  לחדר האוכל ארגזים מלאים. תבוא אליי מחר למטבח ותקבל כמה  שתרצה..."   

המשך יבוא

* * *

השירים הרוסיים של פעם

ציטוט נילווה לקישור: "החל משנת 2013, בהנחיית פוטין, יש חזרה של השירה והשירים הרוסיים של פעם, והוא מכבד בנוכחותו הופעות אלו. לטענתו זה מגביר את הפטריוטיות." 

https://www.youtube.com/watch?v=mTYoaIw96B8&feature=youtu.be

אהוד: האזנו במשך יותר משעה וחצי לתוכנית הזו, ובה מיטב השירים הרוסיים, ברוסית, השירים שאותם שרנו ועליהם גדלנו בעברית – והיינו ממש מוקסמים. הקישור הזה מומלץ בכל לב, ותודה לנילי ששלחה לנו אותו.

* * *

עמוס גלבוע

שיפסיקו לאיים עלינו כל הזמן באינתיפאדה

בצד טרור הסכינים הספונטאני, מתקיימות כל הזמן הפגנות אלימות מאורגנות ביהודה ובשומרון ומול הגדר ברצועת עזה. ההפגנות הן מעוטות משתתפים, לא המוניות. רוב הציבור הפלסטיני, על פי סקרים, רוצה אינתיפאדה המונית אלימה, אך מעדיף "לשבת בבית". אסון אינתיפאדות העבר צרוב  בתוכו. ברם, אם תפרוץ, זה לא יהיה קל עבורנו, אך לפלסטינאים זה יהיה ממש אסון, עוד שגיאה היסטורית.

תשומת הלב התקשורתית והפוליטית שלנו נתונה בחודשים האחרונים לטרור דקירות הסכין והדריסה של הפלסטינים, ובאופן טבעי. מכיוון שאלו הם אלו הגורמים לאבדות ולפצועים אצלנו, ול"שאהידים" אצל הפלסטינים, והם אלו שמעוררים את ה"מקוננים בעם" לזעוק חמס  על אוזלת היד של הממשלה, ולהתפלפל על "מניעי" הרוצחים.

אבל, במקביל לטרור הסכינים, מתקיימות כמעט כל הזמן הפגנות אלימות ביהודה, שומרון, מרחב ירושלים, וכן מול הגדר ברצועת עזה. במהלך ההפגנות הללו מושלכים לעבר כוחותינו בקבוקי תבערה, מיידים בהם אבנים, מבעירים צמיגים ופעמים בודדות אף מבוצע ירי מנשק חם. בעימותים אלו עם כוחות הביטחון נהרגים ונפצעים מפגינים פלסטינים (מאלה הנמצאים בקדמת ההפגנה). לפחות שליש מההרוגים הפלסטינים מאז החל טרור הסכינים לפני כשלושה חודשים, הם  של מפגינים.

מה מאפיין את ההפגנות האלימות הללו, ומה מאפיין את ההרוגים הפלסטינים בהפגנות האלו?

"מרכז המידע למודיעין וטרור", של המרכז למורשת המודיעין, פירסם בימים אלו מחקר  ראשוני בנושא. מה עולה ממנו?

ראשית, לגבי ההרוגים. יש דמיון רב  בינם לבין ההרוגים בפיגועי הסכין והדריסה. הם ברובם צעירים, גילאי 18-27, רווקים, כמה מהם (לא במספרים גדולים) היו סטודנטים או תלמידי תיכון. רבים מהם הינם תושבי חברון, ירושלים או רמאללה. מרביתם העדיפו את העימות עם כוחות הביטחון בקרבת מקום מגוריהם. אבל, קיים שוני בולט  בינם לבין דוקרי הסכינים. בעוד שהאחרונים פעלו באופן אישי לחלוטין, ללא שום קשר לארגוני טרור (למעט מקרים בודדים ביותר ), הרי שהרוגי ההפגנות מזוהים ברמות שונות של קשר עם הארגונים: ביהודה ושומרון עם הפתח, ומול הגדר ברצועת עזה עם החמאס והג'יהאד האסלאמי. ההלוויות שלהם היו בעלות סממנים ממלכתיים, מלוּוֹת בביקורי אישים פלסטינים מהרשות, פתח וחמאס, אצל משפחות ההרוגים. זאת ועוד, בולט מיספרם הגדול יחסית של "מפגינים מקצועיים", שהשתתפו בעבר בהפגנות אלימות והיו כלואים אצלנו.

וזה מביא אותנו לאיפיון ההפגנות. הן לא ספונטניות (כמו טרור הסכינים), אלא מאורגנות וממוסדות. המארגן הבולט ביהודה, שומרון ומרחב ירושלים הוא ארגון הפתח, בראשו עומד אבו מאזן. מארגנים נוספים הם ארגוני סטודנטים, איגודים מקצועיים וכמובן החמאס ברצועת עזה. בתקשורת הפלסטינית יוצאות קריאות לציבור לבוא ולהפגין, כאשר ימי שלישי ושישי הם ימים קבועים להפגנות. רובן מתקיימות בחברון ובסביבותיה, לאחריהן מרחב ירושלים, רמאללה ובית לחם.

וכאן אנו מגיעים לנקודה המרכזית. ההפגנות אינן המוניות. הפגנה כוללת כמה עשרות עד כמה מאות. אין הפגנות המוניות של אלפי מפגינים, בכל מקום ומקום בשטחי יהודה ושומרון. אין לנו בשלב זה הפגנות ענק כמו באינתיפאדה הראשונה וגם בשנייה.

מדוע?

סיבה אחת נעוצה ככל הנראה ברשות הפלסטינית ובארגון פתח, החוששים שההפגנות תצאנה מכלל שליטה (מה שלמעשה עלול להביא לנפילתה של הרשות הפלסטינית), והם דואגים להכיל אותן.

הסיבה השנייה, המהותית יותר, היא שמרבית הציבור הפלסטיני אינו נענה לקריאה לצאת להפגנות. הן משום שהוא טרוד בענייני היום יום, והן משום שרובו עדין שרוט וצרוב קשות מהאסון שהמיטה עליו האינתיפאדה השנייה.

אז נכון שעל פי סקרים חלק גדול ממנו מצדד ב"אינתיפאדה" חדשה, אבל  כנראה, לפי שעה, האזרח הפלסטיני משאיר את המלאכה לשכנו. כמו החמאס בעזה: קורא ומסית כל הזמן לאינתיפאדה ביהודה ושומרון, ודואג לשמור אצלו על שקט. שייהרגו פלסטינים ביהודה ובשומרון, ולא אצלו.

ואני מדגיש  – אלה פני הדברים כפי שהם עכשיו. האם כך יהיה גם  בהמשך? רק אוויל משריש ישיב על כך  לכך. אבל, אוסיף כאן דבר עקרוני: צריך לפעול בכל המישורים, כולל כמובן מדיני, על מנת למנוע אינתיפאדה המונית ואלימה. אבל, אם היא תפרוץ– אנחנו  אומנם נעבור תקופה לא קלה,  אבל עבור הפלסטינים  זה יהיה ממש אסון, עוד שגיאה בצרור השגיאות ההיסטוריות שלהם. שיפסיקו לאיים עלינו חדשות לבקרים באינתיפאדה!

* * *

באבל על מות חברנו מימי "הצופים" בפתח-תקווה

העיתונאי, עורך-הדין והשופט

מאיר נחתומי (בקר)

יליד 1937. ממייסדי השבועון "מעריב לנוער" בשנים 1964-1957 ועיתונאי רב-מעללים בו, ולאחר מכן חבר מערכת "מעריב" וכתב משפטי של העיתון. לימים שופט של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. בשעתו נפגע קשה בפעולת טרור ערבית בלב תל-אביב.

יהי זיכרו ברוך ותנחומים למשפחתו

אהוד בן עזר

* * *

נעמן כהן

עושים תיקון כן – משטינים ואוכלי קורצא לא

"סוכנים זרים" לא "שתולים"

סרטון "השתולים" של "אם תרצו" עורר גלים. מצד אחד העלה את בעיית "השתולים" כלומר ישראלים המקבלים מימון ממדינות זרות כדי להיאבק בישראל, ומאידך העלה טענות קשות על הסתה:

https://www.youtube.com/watch?v=Db1HfxcPGZE

יש לומר ברורות. יש לכבד כל ישראלי (חייל או אזרח) הנתקל במעשה בלתי חוקי מטעם חיילי צה"ל, או הרשויות האזרחיות, ולעודד אותו לבוא ולהתלונן בפני הרשויות המוסמכות מתוך מטרה של תיקון.

מאידך אין לכבד את הישראלים המשטינים ואוכלי הקורצא שמטרתם הפוליטית אינה תיקון מוסרי, אלא הריסת מדינת היהודים ע"י הצגתה השקרית כמדינה גזענית, מצורעת שיש לחסלה, ולהקים במקומה מדינת מוסלמית.

בשום פנים ואופן אין להגביל את חופש הדיבור. יש לשמור עליו מכל משמר. אבל כדי לשמור על חופש הדיבור – הדמוקרטיה הישראלית חייבת להיות דמוקרטיה מתגוננת. על הציבור הישראלי לדעת מיהן המדינות הממנות ארגונים ישראליים, ומהי המטרה המדינית של אותן מדינות.

אם הדמוקרטיה הישראלית לא תתגונן היא תחוסל ותהפוך לדיקטטורה מוסלמית.

המושג "שתולים" אינו נכון ואינו ראוי. על ישראל ללמוד מהדמוקרטיה האמריקאית. על כל אמריקאי המקבל כסף ממדינה זרה להירשם כ"סוכן זר".

http://www.fara.gov/

"חוק רישום סוכן זר" האמריקני נחקק בארה"ב בשנת 1936 ועבר עדכונים בזמן "המלחמה הקרה", כאשר בריה"מ מימנה עמותות חוץ-פרלמנטריות קומוניסטיות שפעלו במסווה "שלום" ו"זכויות אזרח" על מנת להפוך את ארה"ב לדיקטטורה קומוניסטית.

החוק האמריקאי מחייב כל סוכן זר, כלומר מי שפועל בארה"ב בעבור גוף זר, להירשם במשרד המשפטים, ולתת גילוי נאות על מקורות המימון שלו, ואופן השימוש בכספים. 

בכל שיחה שהסוכן הזר מקיים עם גורם כלשהו בממשל חובה על הסוכן להבהיר לבן-שיחו כי הוא פועל בשם הגוף הזר.

חוק דומה יש לקבל בכנסת. על כל ישראלי המקבל כסף ממדינה זרה להירשם כסוכן זר. הוא יוכל לדבר בחופש מוחלט אך יוצג לכל בשקיפות כסוכן זר.

ישי מנוחין, אבנר גבריהו, סיגי בן ארי, וחגי אלעד הם סוכנים זרים.

ודוק: יש לחייב בשקיפות מוחלטת גם כל תרומה של יחידים.

אין תורם למאבק בגזענות הערבית-מוסלמית

אני חייב בגילוי נאות. פניתי אישית לכל הגורמים והקרנות התורמות כספים לארגוני "השלום" וה"צדק" בישראל, למען יתמכו ב"עמותה להנצחת שואת יהודי ערב" במטרה להילחם בגזענות הערבית-מוסלמית למען השלום המיוחל. (שואת יהודי ערב מהווה מודל לתביעת הערבים לחיסול מדינת היהודים ולהשמדתם בעולם כולו). למרבה התסכול שום קרן או ארגון של האיחוד האירופי לא הסכימו לתרום. האירופאים מוכנים לתרום רק למאבק נגד הגזענות היהודית.

"ואהבת לרעך כמוך" – אבל לא יותר ממך

פצועיך קודמים לפצועי אויבך

ידועה הדילמה המוסרית שבברייתא (בבא מציעא, ס"ב): (ויקרא כה "וחי אחיך עימך"). "שניים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים, ואם שותה אחד מהם מגיע לישוב. 

"דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו.  עד שבא רבי עקיבא ולימד: וחי אחיך עימך – חייך קודמין לחיי חברך."

בן פטורא יוצא מהנחה אסתטית שמוטב שימותו שניהם מאשר יראה האחד במות חברו. לעומתו רבי עקיבא קובע שאם אפשר להציל נפש אחת יש חובה להציל. השאלה המוסרית היא את מי להציל מהשניים? תשובתו: כל מי שהיכולת בידו יציל את עצמו, כי "חייך קודמים לחיי חברך."

הכלל המוסרי "ואהבת לרעך כמוך" מחייב לאהוב את רעך, אבל לא יותר ממך. המוסר היהודי יוצא מאהבת האני – אגואיזם. קודם על האדם לאהוב את עצמו ורק אחר כך את זולתו. ומכך על האיש שברשותו המים להציל את עצמו.

ישו מנצרת מציג בדרשה על ההר (מתי פרק ה') גישה אלטרואיסטית הפוכה. על האדם לאהוב את הזולת יותר מעצמו. במקום "עין תחת עין" הוא מפרש "מי שמכה אותך על לחי אחת הגש לו את השנייה," ובמקום "ואהבת לרעך" הוא מפרש "ואהבת את אויבך." כלומר, לפי ישו על האיש שברשותו המים להקריב את חייו ולתת את המים לזולתו.

למותר לציין כי המוסר האלטרואיסטי הקיצוני של ישו אינו בר ביצוע ומעולם לא הגיש נוצרי כלשהו את הלחי השנייה, ולא אהב את האוייב. (לעומת זאת יהודים רבים עשו כן, ועדיין עושים).

מהו הסדר לסיוע לנזקקים: (בבא מציעא עא א). "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך:  עמי ונוכרי – עמי קודם. עני ועשיר – עני קודם. ענייך ועניי עירך – ענייך קודמין. עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמין."

את הדיון המוסרי הזה אני מקדים להחלטה שנתקבלה לאחרונה ע"י ההסתדרות הרפואית בישראל כי צוות רפואי שמגיע לזירת פיגוע יטפל קודם בפצוע הכי קשה, גם אם הוא המחבל. על פי ההנחייה, אנשי הרפואה ימיינו את הפצועים לפי מצבם בזירה ולא יפרידו בין קורבנות לבין מבצעי הפיגוע. ההחלטה ביטלה החלטה קודמת מ-2008 לפיה עניי עירך קודמים, ויש לטפל קודם בקורבן ורק אחר כך במחבל.

כפי שהראיתי קודם החלטה כזו מנוגדת למוסר היהודי והאוניברסאלי. יש לטפל קודם כל בקורבן ורק אחר כך במחבל.

צודק פרופ' אסא כשר, חתן פרס ישראל, מבכירי החוקרים בארץ העוסקים באתיקה ובמוסר ומחבר "רוח צה"ל", המתנגד נחרצות לשינוי התקנון של הלשכה לאתיקה. לדבריו:

"אי אפשר להגיד שהשיקולים צריכים להיות רק רפואיים. זה לא בא בחשבון. נניח שיש שני פצועים קשה. אחד קצת יותר קשה מהשני, אבל הקשה יותר הוא המחבל. תטפל בו, ורק אחר כך בקורבן הטרור? לא מתקבל על הדעת. בזירת פיגוע חורגים מהשיקולים הרפואיים הטהורים, וכך ראוי שיהיה. ונניח שבמקרה כזה, של שני פצועים, נפגע הטרור נפטר לאחר שהרופא לא הספיק לטפל בו – נבוא למשפחה ונגיד לה שאנחנו מצטערים, כי לא היתה ברירה אלא לטפל קודם במחבל? – זה אבסורד, על פניו. היה צריך לקבוע כללים מדוייקים יותר לטיפול רפואי באירועי טרור, ולא להשאיר את ההחלטה לרופא בשטח."

ארוחת שחיתות

חג החנוכה, אני מוזמן לארוחת יום הולדת במסעדה האיטלקית קווטרו של השף אביב משה. רחוב הארבעה 21. הכניסה למסעדה משונה. אנחנו עולים לקומה שנייה ומגיעים לפרוזדור חשוך. רק לאחר שיטוט מצאנו את הכניסה.

המסעדה מעוצבת בקווים מודרניים כלשהם, אבל לפחות המוסיקה, שירים איטלקיים ישנים וטובים. מרגישים איטליה. איזה הבדל מרעשים אופנתיים במסעדות אחרות.

בעוד שאנחנו מעלים זיכרונות על איטליה היפה ונזכרים בסיציליה, בארגון המאפיה, וב"קוזה נוסטרה", נכנס למסעדה אהוד אולמרט בליווי שומר ראש.

מיד עט עליו פוגל שישב בשולחן עם "פוגלים" בחליפות מהודרות. והם נעמדים בצד ומסתודדים בעמידה כעשר דקות.

שלא תאמר מילה! הוזהרתי לפני שהספקתי להוציא מילה מהפה. בגלל בקשת הבן שלי לא לעשות בושות שתקתי.

נזכרתי איך פעם לפני שנות אלף בקיבוץ היינו מכנים כל ארוחה טובה "ארוחת שחיתות".

עסקית צהריים 12:30-15:20  הכוללת מנה ראשונה ועיקרית ב-84 שקל היא עסקה מצוינת.

https://www.facebook.com/Quattro.Rest/menu?ref=page_internal

תיקון – אידיאולוגיה ופרקסיס

בגיליון האחרון 1104 כתבתי על סכנת התעמולה של "הטבעונאצים" להומאניזם כאשר הוכה וטרינר קשות בהאשמת פגיעה בבעלי חיים.

על כך קיבלתי דרישה להתנצלות מפני שאיני מעודכן בפרטי המקרה.

ובכן תיקון. יש מפנה בחקירה. נעצר וטרינר בן 50 בחשד שהזמין את הכאת הווטרינר על רקע יריבות עסקית, ולא על רקע אידיאולוגי.

ובכן, גם אם החשד החדש יתאמת והרקע הוא עסקי בלבד יש במקרה זה להאיר על סכנת האידיאולוגיה הטבעונאצית. עצם העובדה שכדי להסיט את החשד מהכאת וטרינר על רקע עיסקי – משתמשים בנימוק פגיעה בבעלי חיים, היא הממחישה את הסכנה של האידיאולוגיה הטבעונאצית מיסודו של נביאה גארי יורופובסקי.

יש לזכור ולהזכיר – הומאניזם זו ראיית האדם כערך עליון.

האקטיביסטית הפרו-איסלמית עמירה הס:

"עלייה לארץ היא פשע!"

עמירה הס, האקטיביסטית הפרו-איסלמית (המקבילה הנשית של לורד האו האו הישראלי גדעון לוי) , השתתפה בכנס "הארץ" בניו יורק ותקפה כהרגלה את הציונות. הפעם התעלתה הס על עצמה כאשר הכריזה ש"כל מי שמתכנן לעלות לישראל עומד לעשות פשע."

"בכל רגע נתון," הסבירה הס, "לכל יהודי אמריקאי יש זכויות בארץ – שנשללות מהפלסטינים. יהודי אמריקאי יכול לבקר בכל עת שירצה, בעוד שרובם הגדול של הפלסטינים בעולם, גם אם נולדו בארץ ויש להם רכוש ואדמה הרשומה על שמם, אינם מורשים לבקר. יהודי אמריקאי יכול להגר ולהתגורר ולעבוד בכל מקום בארץ בין הים לנהר, ולעומתו פלסטינים שנולדו בארץ או שהוריהם נולדו בה אינם מורשים לחזור אליה ולהתאזרח בה, ומי שחיים בה מוגבלים באזורים שבהם הם רשאים להתגורר: פלסטינים בעזה אינם רשאים לעבור לגדה, פלסטינים בגדה אינם מורשים לעבור לגור ליד תל אביב, או בכ-60 אחוז משטח הגדה המערבית. פלסטינים אזרחי ישראל מאבדים את זכויותיהם הסוציאליות אם הם עוברים לגור ביישוב פלסטיני ליד בית אל, למשל, או שהם חיים בתוך ישראל ב'כפרים בלתי מוכרים' כאמצעי לגרשם."

לנוכח זאת, היא קבעה: "במציאות של אפלייה קיצונית, שמקצינה כל הזמן, הגירתם של יהודים לארץ היא בחירה מודעת בשותפות בנישול ובגירוש הפלסטינים ובייסוד האפרטהייד בפועל. אפרטהייד הוגדר כפשע. לכן, הגירה לישראל במצב היום – ובייחוד של אזרחים במדינות הרווחה המערביות – היא שותפות בפשע."

הקהל הגיב בתשואות רמות על ההתבטאות הזו, איש מחברי הפאנל לא גינה אותה.

כדאי רק לציין כי הגזענות האנטישמית של עמירה הס, שאינה מכירה בזכותו של העם היהודי לריבונות, ועברהּ השנים כאקטיביסטית פרו-איסלמית לא עזר לה כאשר למרות היותה משטינה וקולבורטורית משתפ"ית מוצהרת עם הערבים – בעת שהגיעה לביר זית, להשתתף בכנס ערבי שאורגן ע"י "קרן רוזה לוקסמבורג" היא סולקה משם בגין יהדותה. לדעת הנהלת האוניברסיטה והסטודנטים – אסור ליהודי לזהם את המקום בנוכחותו. שהרי ערביי אוניברסיטת ביר זית לוקחים דוגמה מאותם גזענים גרמנים שרצחו את היהודייה רוזה לוקסמבורג , כמותם הם סבורים שאוניברסיטת ביר זית חייבת להיות "יודן ריין". (עמירה הס, "סולקתי מביר זית", "הארץ", 28.9.14).

אכן "חָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה" (קהלת ט טז)

"חוכמתו" של רוגל אלפר

מסר דומה לזה של האקטיביסטית הפרו-איסלמית עמירה הס, פירסם עוד קודם לכן כתב "הארץ" רוגל אלפר (מסקרן למה הוא לא הוזמן לכנס בניו יורק). אלפר פנה ליהודי צרפת וקרא להם לא לעלות לארץ: "יהודי צרפת, הישארו בצרפת. אין אלוהים והוא לא מינה אתכם לעם סגולה ולא הבטיח לכם את ארץ ישראל. אין לכם זכויות כאן. ישראל חדלה להיות מדינת היהודים. זו מדינת אפרטהייד דו-לאומית, שבה פלסטינים חיים תחת כיבוש ששולל את זכויות האדם הבסיסיות שלהם. המפעל הציוני מת. התאבד. להגר עכשיו מצרפת לישראל זה כמו להגר מפלסטינה לגרמניה הנאצית ב-1933. הקנאים המוסלמים שמבקשים לטבוח בכם הם פשיסטים. ישראל נשלטת היום על ידי ממשלה שיושבים בה קנאים יהודים, שהשקפת עולמם נגועה בסממנים פשיסטיים. להימלט לישראל זה להימלט מהפשיזם המוסלמי אל זרועות הפשיזם היהודי. אחרי שתהגרו לפה תהיו נתונים למתקפות טרור. משום שתייצגו את ערכי הפשיזם של הקנאים היהודים: כיבוש, גזענות, אפרטהייד, משיחיות, ברבריות חשוכה. הישארו בצרפת. כאן הכול אבוד."

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2781547

התחושה ש"כאן הכל אבוד" מובנת בהחלט ממצבו הקיומי העגום של אלפר (ולא רק בגלל שבעקבות דבריו כינתה אותו רוזאן בר: "גלוח ראש, שמן ופריבילגי")

http://e.walla.co.il/item/2909237

על מצבו הוא כותב: "בספר המתח 'הנץ ממלטה' מסופר על אדם שהלך מתחת לפיגום של בניין, וקורה גדולה נפלה ושפשפה את זרועו בטרם התנפצה על הארץ. הגבר אמר לעצמו שרק במקרה נותר בחיים, שבקלות יכול היה למות. הוא אמר שהבין באותו הרגע שהחיים יכולים להיגמר פתאום, ברגע, ושרק בזכות המזל הוא עדיין בחיים. אבל כמה זמן אפשר לסמוך על המזל? הוא הבין שאין שום טעם בכל התוכניות שלו לעתיד, וכי אורח חייו הבורגני מושתת על הנחת יסוד ולפיה בחיים יש סיבתיות ויציבות – אך הנחת היסוד הזו שגויה. החיים הם אבסורדיים לחלוטין.

"הגבר אכל את ארוחת הצהריים שלו, והחליט לעשות את הדבר היחיד שנראה לו הגיוני: לעזוב הכול, את אשתו וילדיו, ולנדוד ברחבי אמריקה, לחיות מיום ליום, בלי שום מחויבות ושום אחריות. החלטה הזו נראתה לו כה הגיונית ומחויבת המציאות עד שהוא לא חש כל צורך להסביר אותה לאשתו ולילדיו."

את הסיפור הזה מביא כתב "הארץ" רוגל אלפר. ואומר: "הקורה הנופלת לא זרה לי. לפני שנה וחצי התגרשתי בפעם השנייה. בני הבכור אוטיסט. לפני גירושיי היבטתי בה, בקורה הנופלת לעברי בהילוך איטי, ולא יכולתי לזוז. הייתי משותק. זזתי רק ברגע האחרון. 'אנחנו פועלים רק כשאנחנו על פי תהום,' אמר לי חבר. אין לי שום ספק שביום מן הימים אחזור לתלם: אטול על עצמי מחויבויות חדשות, אכנס למסלול המוכר שמניח את קיומה של יציבות וסיבתיות ויכולת לתכנן את החיים. וברור לגמרי שילדיי תמיד יכולים לסמוך עליי, לא אעשה את הבלתי צפוי רק כי החיים אכן בלתי צפויים. אבל אני כבר לא מסוגל לחיות בלי לזכור מדי יום שהקורה עלולה ליפול עליי בכל רגע, סתם כך, במקרה, ולמחוץ אותי. אני חי כאילו שהיא תיפול עליי ותמחץ אותי מחר. מי שחי אחרת מסרב להתבגר."

http://www.mako.co.il/video-blogs-rogel-alpher/Article-e0892f36d65c631006.htm

בגלל מצבו האישי הקשה של רוגל אלפר, ועתידה הקודר של ישראל הוא דאג לפחות להציל את חיי בתו בת ה-17 והשיג לה אזרחות אמריקאית. "לבתי ולילדיה (שייוולדו בעתיד) יהיה לאן לברוח, הרגשתי שהצלתי את חייהם." (רוגל אלפר, "להציל את בתי", "הארץ" 20.9.15).

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2734140

האמת, קצת כואב הלב שאלפר לא דאג להציל גם את בנו האוטיסט והשאיר אותו בארץ המסוכנת הזו מבלי לתת גם לו אזרחות אמריקאית. האם גורלו המר של הבן יהיה לחיות עם העולים מצרפת במדינה הגזענית הברברית ולמות בטרור של "המדינה האיסלאמית"?

קהלת אמר: "וחוכמת המסכן בזויה, ודבריו אינם נשמעים."

במקרה הזה דבריו של "המסכן" רוגל אלפר אמנם נשמעים, אבל חוכמתו בזויה.

* * *

הדסה מור

קרוז – כבידור להמונים –

או בריחה ממציאות יומיומית

הפלגה  לאיים הקנריים

לצד אוניות הסוחר ואוניות המלחמה המשייטות בימים ובאוקיינוסים ברחבי העולם,  הולכות ומתרבות על פניהן אוניות הנוסעים, שכמו מתחרות ביניהן על הגודל והפאר  והאטרקציות הקולינריות והאמנותיות שהן מציעות לנוסעיהן.

ההפלגה באוניית פאר, בקרוז, הפכה להיות אבן שואבת לרבבות בני אדם מכל העולם, החל מבני המעמד הבינוני ומעלה, שידם משגת לשלם את העלות, שהינה בהחלט בהישג יד.

מבלי לתכנן מראש, בעודי שקועה בענייני עבודה וכתיבה, ממש באופן ספונטני, התפתיתי  להצעת חברה לצאת לקרוז באיים הקנריים הספרדיים באוניית פאר חדישה מבית היוצר של  המספנות הנורבגיות – ה-"NORWIGIAN  EPIC" – שלוש מאות וחמישים מטר אורכה,   שבע-עשרה קומות, ומכילה בתוכה תאים בגדלים שונים, באיכויות שונות, לחמשת אלפים   נוסעים. שלא לדבר על קומות שלמות למסעדות, אולם תיאטרון ענק, מועדונים, חנויות  יוקרתיות פטורות ממכס, בריכת שחייה ומגלשות – הכול מכל וכל.

וכך, אנשים מכל העולם, בני גילים, החל מתינוקות בני חודשיים, מלווים כמובן בזוג הוריהם הצעירים, וכלה במבוגרים המתקרבים לשנות התשעים שלהם, רבים מהם נשענים על מקלות הליכה וכמה מהם אף מתניידים על כסאות גלגלים, ממלאים בהמוניהם את הסיפונים במסעדות, במכוני הכושר, בחדרי הקוסמטיקה, באולמות הבידור, במופעי המוסיקה והתיאטרון.

הייחוד שבקרוז הוא – שהנו שילוב בין ההנאה שבהפלגה, מראה הים הסובב אותך,  ההתקדמות הנעימה והשלווה של גוש הענק הזה המשייט בקלילות על פני המים המקציפים,    הנוסכים מעין שלווה ושקט נפשי בלבבות. ומצד שני, אתה נהנה מביקור  ומסיור בחופים, באיים ובערים המתוכננים מראש, לרדת לחופיהם ולסייר בהם.

בניגוד לטיול מאורגן, שבו רק מטיילים באוטובוס ממקום למקום, בקרוז יש גם מהנאות  ההפלגה בים וגם מחוויית הטיולים בערים יפהפיות עם מדריכים ואוטובוסים המובילים את הנוסעים לכל יעדיהם.

התשוקה לחופש, הכמיהה לראות מקומות חדשים בעולם, הצורך להשתחרר מכבלי העיסוקים  היומיומיים, משותפים ככל הנראה לכל בני האדם, מקטון ועד גדול, ויהיו היעדים של הטיול אשר יהיו. אחרי קרוזים קודמים בהם שטתי, האחד לאלסקה והשני לים הבלטי, על כל הארצות המקיפות אותו, הפעם היה זה קרוז  לאיים הקנריים – לאס פלמס וטנריף,  השייכים לספרד,  ובנוסף  סיור בטנג'יר שבמרוקו, ובעיר הנמל שבאי מדיירה השייך לפורטוגל,  ובעיר הדרומית של ספרד –  מלגה, ובסיום –  הסיור  בעיר הכתר המרהיבה  והיפה מכולן – ברצלונה.

מה שעושה טיול למוצלח יותר או פחות, טמון במידה רבה בפרטים הקטנים  של התיכנון, בחברת הנסיעות המארגנת, בהרכב הקבוצה, שבאופן מקרי ביותר צורפת אליה, ובעיקר – במדריך הקבוצה שמלווה את הקבוצה בכל סיוריה באוטובוס הצמוד, העומד לרשותה בכל חוף וחוף.

חברת הנסיעות שאירגנה את הטיול עבור שתי קבוצות של ישראלים היתה חברת גולדן טורס, המתמחה בחבילות שיט ברחבי העולם. למרבה המזל, השתתף בהפלגה הספציפית הזאת סגן מנהל החברה, מני רפפורט, שדאג להכניס לאונייה, עבור הישראלים, אווירת חג ושבת.  בליל שבת התקיימה  קבלת שבת עם נרות, קידוש, כיבוד ושירי שבת. ובפרוס חג החנוכה, התקבצו כל חברי הקבוצות הישראליות לטקס הדלקת נר  ראשון, שני ושלישי,  מלווים בהדלקת הנרות ומעוז צור ושירי חנוכה. הרגשה שהבית עדיין נמצא קרוב ללב, גם אם המרחק הגיאוגרפי רב למדי.

אז מה רואים בקרוז לאיים הקנריים? שטים מברצלונה לילה ויום ומגיעים לטנג'יר שבמרוקו.  וכאן מתחיל תפקידו של מדריך הקבוצה לספר על המקום תוך כדי נסיעה בנופים המתחלפים,  סייט סיינג מרתק של העיר, שהפערים שבין שכונות היוקרה שלה ונופיה המופלאים, לבין העיר העתיקה, מובילים אותך מהתקופה המודרנית לתקופת ימי הביניים. אבל דווקא הסיור בעיר העתיקה של טנג'יר, על סמטאותיה ושווקיה, מעניק הצצה לכל הכוכים שבהם יושבים בעלי מלאכה  זעירים, חייטים  וסנדלרים ותכשיטנים, לצד חנויות גדולות  של שטיחים ודברי קרמיקה ומתנות,  כשעל הדרך רוכלים נושאים בידם כמה שמלות מרוקאיות שמוצעות למכירה לתיירים הממלאים אותה, אנשים  קשי-יום שדומה שהזמן עמד לגביהם מלכת. אלו הן חנויות, שהחזקה בהן אינה בבעלות פרטית כי אם בזיכיון הניתן להם מהממשלה, העובר בירושה מדור לדור.  בעלי הזיכיון גאים להחזיק בו כמו כל בעל נכס קבוע, שממנו הם מוציאים את  לחמם ומחייתם.   שוק שוקק של דברי מאכל, של רוכלים קטנים ובעלי בסטות גדולים, מזכיר במשהו את סמטאות העיר העתיקה בירושלים, אך ללא אווירת המקומות הקדושים  העוטפים אותה.

המדריך, שהתמזל מזלנו לזכות בהדרכתו, דב סולו,  מכין את הקבוצה לסיור באיים הקנריים.  דובי כפי שהוא מכונה, משרה אווירה נעימה ושלווה, דיבורו רהוט ופשוט, נותן לנו את הרקע של האיים הקנריים, שבעה במספר, שאנחנו מבקרים בשניים מהם: לאס פלמס וטנריף, שבשניהם יש  הרבה מן המשותף וגם  פרט אחד  שונה.

לאס פלמאס,  אי הנקרא על שם התמרים והדקלים שמפארים אותו, בנוי  לאורך חוף הים,  מול נמל האוניות והיכטות, ובו רחובות ושדרות ובניינים מהודרים, בתי מלון מפוארים  המיועדים לקלוט את מיספר התיירים הרב שמגיע לאיים הללו, ולאחר רצועת החוף השטוחה,  מתחילים להתנשא הגבעות וההרים, שעליהם מפוזרים בתי התושבים לכל מלוא רוחב העין,  כפרים ועיירות, שניתן לצפותם ממרומי ההר, מנקודות התצפית הרבות  שכולן נחשבות לנוף  "עוצר  נשימה".

כך גם בנוי האי טנריף, אבל בנוסף לנופים המרהיבים והאקלים הנוח בכל ימות השנה, יש  בטנריף אתר מיוחד במינו, והוא הר הגעש הנחשב לגבוה ביותר בספרד, גובהו 3,718 מטר  וקוטר לועו כ-16 מטר. פימת[?] לועו מכוסה בשלג, שמבהיק בלובנו על פני סלעי הלבה השחורים כפחם. למרגלות הר הגעש משתרע הגן הלאומי טיידה, שמלא בסלעי בזלת ענקיים, שחורים וצבעוניים, מדהימים ביופיים. אין ספק שזהו אחד הפרקים הייחודיים בעולם, והדרך התלולה שיש לעשות כדי להגיע אליו  מהווה חוויה  מופלאה בפני עצמה.

אי נוסף הנמצא ברשימת הביקורים היה  האי מדיירה, שבעיר הנמל שלו, פונשל, ביקרנו  ביקב שבו מייצרים את יין מדיירה המפורסם. הקבוצה המבקרת מתקבלת במועדון היין שבמקום, וכל אחד מקבל כוסית לטעימת היין האיכותי והיקר, וכמובן מוזמן לרכוש בקבוק מאחד מסוגי היין המיוצרים – יבש, חצי יבש ומתוק. הייחוד שביין מדיירה הוא שבתהליך הייצור מוהלים אותו עם ברנדי, מה שגורם להפסקת התסיסה לפני שסוכר הענבים תוסס, וכך מרבית סוכר הענבים נשאר ביין.

זוהי הסיבה שיינות מדיירה ידועים במתיקותם הרבה ובאחוז האלכוהול הגבוה יותר, בגלל הברנדי שנמהל בהם. אני לא התאפקתי וקניתי בקבוק יין מתוק, שגרם לי בהמשך ההפלגה לבעיות אחזקה רבות. קודם כל, בחזרה לאונייה לא ניתן לקחת את הבקבוק לחדר שלך כי אם  חייבים להפקידו בתחנה מיוחדת, ורק ביום האחרון להפלגה, לפני שנוטשים את  האונייה, ניתן לקבלו בחזרה. למה? הכנסת משקאות מבחוץ מנמיכה את הכנסות האונייה מקניית משקאות על ידי הנוסעים. ואם תטען שרצונך לשתות את היין בחדרך, אז יהא עליך לשלם  סכום של 15 יורו  כדי שתוכל להחזיקו בידך. ממש לא משתלם.

אך התלאה הנוספת שהיתה לי בעטיו של בקבוק היין היתה בנמל התעופה של ברצלונה,   בכניסה למטוס המחזיר אותנו לתל אביב. את הבקבוק, שהתגלה  בתיק היד שלי,  לא איפשרו לי להכניס מטוס. נוזלים לא אמורים להיכלל במטען היד במטוס. רק במזוודה. אולם את המזוודה לקחו מאיתנו כבר בלילה הקודם!

למרבה מזלי, כשחזרתי לדלפקי הנוסעים כדי למצוא מישהו שיסכים להכניס את בקבוקי למזוודתו, בא לעזרתי לא אחר מאשר מני רפפורט, מחברת  הגולדן טורס,  שממש רגע לפני העלאת מזוודתו למסוע המוביל לבטן המטוס, הסכים להכניס את בקבוק יין המדיירה שלי למזוודתו. אילולא  זה, הייתי נאלצת אולי לפתוח שם את הבקבוק ולכבד בו את  כל הפקידים והמאבטחים  שליד הדלפקים של אל-על.

בדרך חזרה מהאיים עגנה האונייה בעיר הדרומית של  ספרד – מלגה. בשלוש הפעמים הקודמות שביקרתי בספרד, כולל חבל אנדלוזיה הדרומי, לא עלה בדעתי להגיע למלגה,   שנדמתה לי עיר זניחה  ולא מעניינת. לכן הופתעתי מאוד לראות עיר מפותחת, יפה, מתקדמת,  עם אתרים היסטוריים, מבצר מרשים, אמפיתיאטרון רומי, עיר עתיקה ומודרנית כאחד, ממש התאהבתי בה.

ולבסוף מגיע תורה של ברצלונה, התחנה האחרונה בטרם חוזרים הביתה. הביקור בה היווה ממש את גולת הכותרת  של הסיור כולו, כי  לסיור בעיר הצטרף לקבוצתנו מדריך טיולים מומחה מטעם חברת גולדן טורס, שהדרכתו ותיאורי הרקע ההיסטורי של אתרי הביקור, היו    מרתקים. הקתדרלה שבנה הארכיטקט הגאוני של ספרד, אנטוניו גאודי, שאותה הקפנו מכל עבריה, ושנמצאת עכשיו בשיפוצים ובהרחבה, קיבלה מימד נוסף נוכח תיאוריו של המדריך,  כולל תיאור חייו של גאודי עצמו, ומותו הטראגי בתאונת דריסה מרכבת חולפת.

כמובן שאי אפשר לדלג על טיול בשדרת הרמבלה, והשוק הענק הנמצא במרכזה, אולם   עד אז לא ידעתי שמצידה השמאלי של הרמבלה משתרעת העיר העתיקה של העיר, והמדריך הובילנו בסמטאותיה רבות השנים לאתר סגור שבו ניצבים עמודי ענק של מקדש רומאי עתיק שנבנה במקום בידי הכובשים הרומאים, והראה לנו את הכיכר היפה שמצידה האחד ניצב בניין העירייה ומצידה השני בניין הממשל, שעומדים אחד מול השני כשני ניצים  שרבים  כל העת על  גובה המיסים שבניין הממשל, שגובה את המסים מהתושבים, אמור להעביר לעירייה,  שאף פעם אינו מספיק,  שלא לדבר על המריבות הפוליטיות שטמונות ברצונו של חבל קטלוניה, שברצלונה הנה בירתו, לקבל עצמאות מדינית  ולהיפרד  משלטון ספרד. ונשאלת השאלה, מה מושך  אנשים מכל העולם לנהות לבקר בכל המקומות הללו בדרך הים דווקא, בעוד שאפשר ביתר מהירות וביתר קלות להגיע אליהם בטיסה, באופן עצמאי או בטיולים מאורגנים?

הסיבה היא – בעצם ההשתוקקות לבלות על האונייה. ולא רק כדי לראות את קצף הגלים  שהאונייה מותירה אחריה ואת מרחבי הים הסובב אותך.  הסיבה העיקרית, שלא רבים יודו בה היא – ההזדמנות הייחודית לזכות בזלילה הגדולה עלי אדמות. מרגע עלייתך לאונייה – כבר  ממתין  לכולם  שפע בל יתואר של אוכל מכל הסוגים והטעמים. קודם כל – באולם האכילה החופשי בשיטת אכול ככל יכולתך, אנשים מתרוצצים עם צלחות עמוסות בידיהם, כשבצידי האולם מסודרים שולחנות האכילה שעליהם מונחים כלי האוכל עטופים במפיות גדולות מבד,  לא משתמשים במפיות נייר, וזה נעים מאוד, מנות ראשונות ועיקריות וקינוחים אין ספור ושתייה חופשית כיד המלך, פרט למשקאות אלכוהול, כמובן, שעליהם  יש לשלם.

 פרט למסעדת החופשית לבחירה, בקומות האמצעיות ישנן עוד כמה מסעדות עם אווירה מכובדת המחייבת לבוש נאה יותר, ובהן מלצרים מסורים המגישים את המנות על פי תפריט  בנוסח מסעדות של חמישה כוכבים. כשלעצמי, אני לרוב העדפתי את המסעדה שבה יכולתי לראות מראש את מה שאני שמה בצלחת שלי. ואם לא אהבתי את המנה שלקחתי, תמיד יכולתי להשאירה ולקחת מנה אחרת. במסעדה עם המלצר האדיב, ממש לא נעים לעשות זאת: לא אהבת,  "אכלת" אותה.

אבל לא יהא זה הוגן לתלות את כל ההנאה באונייה רק במאכלים. שפע כזה של מופעי בידור בריכוז שכזה לא תמצא בשום מקום אחר, אפילו לא בתל אביב "ללא הפסקה". באולם התיאטרון הענק מתקיימים ערב-ערב מופעים, ששניים מהם היו ממש על רמה בינלאומית,  מוסיקה, ריקודים, תלבושות מהממות, מופעי אקרובטיקה, מחזמר המבוסס על פרסיליה ומלכת המידבר, להקות נגינה וזמר, ובכל אולמות הבידור, הופעות של טבחים שפים, מסך ענק, משחקי טריוויה, ועל הסיפון, בשעות הצהריים, מנגנת להקת נגנים מוסיקה נהדרת, ומדריכי ריקודים מלמדים, את מי שרוצה, ריקודים חדשים בקבוצות. כשלעצמי, פרט למופעי הבידור בתיאטרון,  העדפתי לשבת ליד החלון של קומה חמש, הרחק מן ההמון הסואן, ולקרוא את הספר שהבאתי איתי. הקריאה היתה ניצול הזמן המתבזבז  הטוב ביותר.

נכון, לאנשים עם עבודה ועיסוקים יצירתיים ויצרניים, קרוז בים הנו בבחינת בזבוז זמן. אבל כעובדה מסתבר, כה רבים הם בני האדם שמחפשים בנרות כיצד להעביר את זמנם. נשים בודדות, פנסיונרים, אנשים חסרי דאגות כלכליות שאין להם מה לעשות בזמנם הפנוי, בריחה ממציאות של שגרה משעממת יומיומית, כל אלה מוצאים ממש גאולה, שינוי דרסטי בחייהם  ומנצלים את הזמן לבילוי נעים, מוקפים באנשים מכל העולם, יש להם עם מי לדבר, ולו רק כדי לשאול את מי שבמקרה הסב ליד שולחנך בשעת האכילה, מניין אתה, ולשמוע  מפיו את כל פרטי חייו, על קצה המזלג, תרתי משמע.

מכל מקום, ממני איש לא זכה לשמוע ולו אף פרט אחד, חוץ מהודאתי שאני מישראל.   התגובות לכך לרוב היו די נלהבות וכל מי שביקר פעם בישראל, מבין הלא-יהודים,  שמח  לספר לך בהתלהבות על חוויותיו  מהביקור בה.

אינני יודעת מתי יהיה הקרוז הבא שאפליג בו, אולם מבין המקומות והמראות והנופים  "עוצרי הנשימה",  בהם צפינו, לא מצאתי שום מקום ש"עצר את נשימתי" כמו במאות הפעמים  בהם הכנרת מתגלה לנגד עיניי במורד ההר המוביל לטבריה, כשהיא משתרעת לנגד עיניי כחתלתולה מתפנקת לאור השמש, מוקפת ומחובקת בהרי  הגולן, מהם מתנשא מבהיק בלובנו הר החרמון.

אהוד: ומה על כוח המשיכה של הקזינו באוניות הקרוז, כוח חזק אפילו מטלטולי הים וממחלת הים? אני מכיר מקרים של גברות וגברים אמידים שלקחו פעם אחר פעם אותו קרוז באותה אונייה – רק בשל האפשרות הנוחה לשחק שעות ארוכות בקזינו.

* * *

השבח לחיל האוויר ולמודיעין הישראלי

על הריגתה של חיית האדם סמיר קונטאר

כּוּל כַּלְבּ בּיגִ'י יוֹמוֹ!

ב-22 באפריל 1979 הוביל סמיר קונטאר (בן שש עשרה וחצי) חוליה בת ארבעה מחבלים מלבנון, שהשתייכו לחזית לשחרור פלסטין. בשעת חצות הם הגיעו בסירת גומי לנהריה וירדו לחוף. אנשי החוליה ירו על רכב משטרה, ובעקבות הירי נהרג השוטר אליהו שחר. אחר כך פרצו לדירתם של בני משפחת הרן, בטרם הגיעה תגבורת של כוחות משטרה. הם לקחו כבני ערובה את דני הרן בן ה-31 יחד עם בתו בת הארבע, עינת. האם, סמדר, הצליחה להסתתר באינטרסול מעל חדר השינה יחד עם בתה בת השנתיים, יעל, ושכנה.

לאחר תפיסת בני הערובה, נלקחו דני ועינת אל חוף הים, שם התפתח קרב יריות עם שוטרים ועם חיילי צה"ל. סמיר קונטאר ירה בדני הרן מטווח קצר בגבו והרגו מול עיניה של בתו עינת, ולאחר מכן הרג גם את עינת, כשרוצץ בקת הרובה את גולגלתה כנגד סלע. בביתם, באינטרסול, נחנקה למוות בתה בת השנתיים של סמדר, יעל, תוך כדי ניסיונותיה של האם להשתיקה כדי שלא יתגלו על ידי החוליה. קונטאר שוחרר בשנת 2008 ממאסר העולם שנגזר עליו בישראל לאחר רצח משפחת הרן בנהריה, בעקבות העסקה להחזרת גופות חיילי המילואים אודי גולדווסר ואלדד רגב.

[מתוך ויקיפדיה]

* * *

אלוני זמורה

על השיח הציבורי

בפייסבוק ובאמצעי התקשורת כמעט כולם נגררים לשפה בוטה קיצונית ומעליבה. יש לכך מרכיבים רבים. אנסה כאן לפרט חלק מהם:

תהליך הלמידה של השפה, והתרבות שהיא מייצגת, הוא תוצאה של חינוך. החינוך מתחיל מהיום בו נולדנו, מהפנמה של השפה בבית, מהעושר הלשוני שלה ומהתרבות אותה היא מייצגת. ההורים הם הראשונים שבאים במגע עם ילדיהם והתינוק קולט כל דבר טוב או רע ומפנים אותו.

הגורם השני הוא בית הספר. שם הילד קולט לא רק עושר לשוני. הוא קולט ערכים תרבותיים ומוסריים והבחנות בין טוב לרע.

הגורם השלישי הוא חברת הילדים: בשלב ראשון הוא קולט הכול והוא צריך גם למצוא את מקומו בתוך החברה בה הוא חי. כבר כאן הילד מפתח מסננות להבחין בין טוב לרע. לא תמיד המסננות האלו חזקות דיין, והילד (או הילדה) יכולים להיגרר אחר דוגמאות של מנהיגות שלילית על מנת לרכוש את מעמדם בחברה הזו.

אמצעי התקשורת: אנו חיים בעידן בו אנחנו מופצצים בכל שעות היממה במסרים של פיתויים אין סופיים של חדשות, של צרכנות של סרטים שיש בהם מיניות בוטה, פשעים חמורים של הרג ושל דם, והמתבגר צורך אותם במודע ובצורה בלתי מודעת. גם כאן נדרשת ממנו היכולת והתבונה לסנן בין טוב לרע, בין מוסרי ללא מוסרי, בין נורמטיבי ללא נורמטיבי.

רכישת השכלה: זו אינה הופכת את האדם לטוב יותר או למוסרי יותר. ההשכלה נותנת בידיו כלים ומודלים לסנן את המידע שהוא רוכש ולנווט את עצמו בחברה המורכבת בה אנו חיים. להתפתח כאדם בעל ערכים מוסריים אוניברסליים. באותה מידה הוא יכול לרכוש ולהפנים גם ערכים שליליים ולשדר אותם בצורה יותר מתוחכמת מהאדם חסר ההשכלה.

אנו חיים כיום בחברה דינאמית ובעידן טכנולוגי המאפשר לכל פרט בחברה, גם לי, להביע עמדות ודעות בכל נושא שבעולם. ובדיוק במקום הזה האדם נמדד ביכולותיו הערכיות והמוסריות של אמירת אמת או  שקר, של יושר או של תרמית, של שנאה או של אהבה, של חיים או של מוות. כן, אנו נדרשים כמעט כל יום בחיינו הפרטיים ובחיינו הציבוריים לקבוע עמדות ולהכריע הכרעות.

ברגעים האלה כולנו נמדדים. כולנו שופטים או נשפטים. כל אחד מאתנו: מהתינוק בבית –דרך המתבטאים בפייס-בוק ובטוויטר, אנשי הציבור, העיתונאים, השופטים, חברי הכנסת ושרי הממשלה – כולם נמדדים וגם נשפטים.

המסקנה שלי היא שאיכותה של החברה בה אנו חיים היא היכולת של כולם לעבור בהצלחה את כל המסננות של ההגינות, של היושר ושל האמת. זאת החברה בה נבחר לחיות, אחרת, כבר נאמר לפני שנים רבות, מה מותר האדם מן הבהמה...

חלקים רבים מהנושאים שהזכרתי, נגועים בהזנחה של מערכות החינוך, ושל רשויות ציבוריות שעניינים העיקרי הוא לצבור עוד ועוד ממון.

אם הגעתם בקריאתכם עד הנה, יש לנו סיכויים לבנות חברה טובה יותר.

* * *

מנשה שאול

איראן – כישלונות סביב לה

בעוד שלמנהיגה יש דיבור ישיר עם המאהדי, לאלפי נרקומנים ונרקומניות בה אין תקווה. 34 מדינות מוסלמיות ובראשן סעודיה קובעות שאיראן אינה מדינה מוסלמית.

הברית הסונית נגד איראן

סוכנות הידיעות הסעודית הודיעה (15.12.15) על הקמתה של ברית איסלאמית חדשה למלחמה בטרור. הברית קמה ביוזמת סעודיה. בראשה יעמוד שר ההגנה הסעודי הנסיך מוחמד בן סלמן, שהוא היורש של יורש העצר, והמטה שלה ימוקם בריאד בירת סעודיה. הברית כוללת עתה 34 מדינות, ועוד מדינות איסלאמיות שוקלות להצטרף אליה.

מה שמעורר עניין הוא אי-צירופה של איראן לברית. הנימוק שניתן לכך הוא שאין לכלול אותה בברית איסלאמית כלשהי בגלל רדיפתה את המוסלמים הסונים בעיראק, בסוריה וגם במחוז אהוואז שבדרום מערב איראן, כמו גם בשל רדיפתה את הכורדים, הבלוג'יסטנים ואחרים. בנוסף לכך, נאמר כי החוקה האיראנית קובעת כי איראן היא מדינה מג'וסית (זרתוסטרא), ולכן אינה מוסלמית. נימוק נוסף לאי-צירופה של איראן הוא כי מדינה זו היא התומכת העיקרית של הטרור העולמי, המממנת את כל המיליציות הטרוריסטיות בעולם.

הוסכם בין המצטרפות לברית כי פעולתה תתרכז בסוריה, עיראק ולוב, וכי בראש וראשונה תפעל הברית לבלימת התקפותיהם של השיעים נגד הסונים בעיראק.

הליגה חוגגת את כישלונותיה

הליגה הערבית חוגגת בימים אלה 70 שנה להיווסדה. היא הוקמה ב-1945 בהשראת בריטניה, כדי לשרת את האינטרסים שלה. בחגיגות הוצגה ההחלטה המקורית על הקמת הליגה, שעליה מתנוססות חתימותיהם של המלכים עבדאללה, סעוד ופארוק, והנשיאים שוקרי אלקותאלי הסורי והשייח' בשארה אלח'ורי הלבנוני.

לליגה הערבית יש רקורד עשיר של כישלונות. היא נכשלה בעצירת התוקפנות של עיראק ב-1961, שמטרתה היתה לספח את כוויית לעיראק.

במניעת כיבושה של כוויית על ידי עיראק ב-1990.

בשימת קץ לסכסוך בין מצרים לסודן.

במניעת הקרבות בין לוב למצרים.

במניעת המעורבות הצבאית הלובית בצ'אד.

במניעת מלחמת-האזרחים בלבנון.

בהפסקת שפיכות הדמים בסוריה ובתימן.

ומעל לכל, הביאה הליגה אסון על הפלסטינים בסירובה לקבל את החלטת החלוקה מ-1947.

אכן חגיגות ראויות.

משמרות המהפכה נסוגות

סוכנויות הידיעות מדווחות על נסיגה הדרגתית של כוחות משמרות-המהפכה האיראניים מסוריה, ונשאלת השאלה מהן הסיבות לכך?

סוכנות הידיעות האמריקנית "בלומברג" מדווחת על הריגתם של כ-500 לוחמים איראניים מאז תחילת המעורבות של משמרות המהפכה במלחמה בסוריה, ב-2013. בין ההרוגים היו מפקדים בכירים, עד כדי כך שהמנהיג העליון עלי חמינאי פקד את קרובי משפחותיהם כדי לנחמם. לפני כשבועיים נפצע קשה מפקד גדוד "אלקודס", קאסים סוליימני, בפאתי העיר חלב והועבר לטיפול לטהרן.

המשטר באיראן מתקשה להסביר ולנמק לעמו את ההיגיון שמאחורי הקרבה זו להגנה על משטרו של אסד, שרצח רבע מיליון מאזרחיו והפך כ-6 מיליונים לפליטים בארצם ובארצות העולם.

עוד סיבה לנסיגת משמרות המהפכה היא כי בשבועות האחרונים התגלעו חילוקי דעות בין רוסיה לאיראן. הרוסים קיוו שמאות המתקפות האוויריות יקלו על משמרות המהפכה וחיזבאללה לממש ניצחונות, בעיקר בצפון סוריה. אך התפתחות זו אינה מתרחשת, דבר שגורם עוגמת נפש לרוסים.

וסיבה נוספת היא העמקת המחלוקת בין המשטר האיראני לבין רוסיה בגלל התיאום הביטחוני בין רוסיה לישראל. האיראנים זועמים משום שהמתקפות האוויריות של ישראל על יעדים של המשטר הסורי מתבצעות בהסכמתה של רוסיה ובתיאום עימה, כפי שטוענים האירנים.

"מי שמתנגד לחמינאי כופר באל"

נשיא בית הדין המינהלי באיראן, אייתוללה מוחמד מונתדרי, הכריז כי המנהיג העליון עלי חמינאי הוא המושיע של כל החברות האנושיות, ולא רק האיסלאמיות.

כזכור, חמינאי פנה אל כל הדור החדש במערב במסר המסביר את האיסלאם הנכון, הלא הוא האיסלאם השיעי. לדעת משקיפים, פנייתו של חמינאי לצעירים במערב, ובמיוחד בארצות-הברית, משקפת רצון לפתוח דף חדש ביחסיה של איראן עם העולם המערבי. הוכחה לכך היא שכלי התקשורת באיראן הפיצו את דברי חמינאי באופן מאסיבי.

מסר זה הועבר גם על ידי נואמים במסגדים שציינו בנאומיהם כי חמינאי, במילוי תפקידו, מקבל השראה מן המאהדי (המושיע), וכי יש איסור מוחלט על מתיחת ביקורת על מעשיו.

עבדאללה צאדק, נציגו של חמינאי במשמרות המהפכה, הסביר כי אי-מילוי הצווים של חמינאי ייחשב כפירה באל וסירוב למאהדי.

חרפתו של המשטר האיראני

תיאוריות חברתיות קובעות כי העלייה בצריכת סמים פורחת במדינות מפותחות כתוצאה מחיי המותרות והשפע, משום שהשפע דוחף בעיקר את הצעירים לנהור לכיוון השונה ויוצא הדופן.

אלא שתיאוריה זו אינה הולמת את התופעה של העלייה בצריכת הסמים באיראן, שבה ההפך הוא נכון, והתופעה היא דווקא תולדה של מצוקה, עוני, ובמיוחד של דיכוי וקיפוח נשים. נגע הסמים הוא הבעייה החברתית מס' 1 באיראן, קובעים מומחים בינלאומיים, שדבריהם נתמכים גם בנתונים המדאיגים שמספקים גורמי האופוזיציה באיראן.

משטרת איראן קיבצה, בתחילת דצמבר 2015, אלפי נשים צורכות סמים המתגוררות בבתים מקרטון בגנים בטהרן, ובמיוחד בגן "הרנדי" שבדרום עיר הבירה. מטרת צעד זה היא הפנייתן של אלפי הנרקומניות למרכזי טיפול וגמילה. אלא שכעת מסוגלים מרכזים אלה לקלוט רק 400 מטופלות, ואילו לשאר בינתיים אין פתרון.

היועצת של נשיא איראן, חסן רוחני, אמרה בראיון טלוויזיה כי יש נרקומניות בנות 13, וכי אחוז צורכות הסמים נמצא בשנים האחרונות בנסיקה ומגיע ל-10 אחוז מכלל הנרקומנים.

התקשורת האיראנית משווקת תמונה חיובית ונוצצת, הנוגדת את המציאות בתחום צריכת הסמים, שכן הצגת האמת לאמיתה עלולה, או עשויה, לפגוע בטענת המשטר כי הוא יכול לשמש דוגמה ומופת לחיקוי. "המשטר מתאמץ להסתיר את החרפה." כך טוען העיתון "אלערב" בכתבה מיוחדת בנושא זה.

פורסם במגזין מראה גיליון 363

אהוד: האם אלפי הנשים המסוממות, המתגוררות בבתי קרטון בגני טהרן, גם  עוטות רעלות בשם הצניעות המוסלמית השיעית? האם הן עוסקות בזנות? ואם לא – אז מי מספק להן את הסמים? אולי מספקים את הסמים סוכנים מישראל דוברי פרסית, הניראים כמו השחקן הבלתי-נשכח יוסף שילוח. ובנוסף לכך – פורסם שאיראן עומדת בפני שנה שביעית של בצורת קשה מאין כמותה, ויש חשש שזו תימשך גם בשנים הבאות.

* * *

רון וייס

"היצורים הכיפתיים שומרים על זכות השתיקה"

סופר נידח שלום,

במאמרו "רון וייס והתעמולה הפרו-איסלמית" (גיליון 1104), ממשיך הלאומן נעמן כהן להשמיץ את ח"כ איימן עודה וטוען כי "איימן עודה אינו מכיר בקיומו של העם היהודי, אינו מכיר בזכותו להתקיים, ואינו מכיר בזכותו לריבונות לאומית." אלה דברי הבל. נעמן כהן אינו מביא אפילו בדל ראייה שאיימן עודה אמר אי פעם אמירות מעין אלה או דומות להן. איימן עודה הוא אזרח נאמן במדינת ישראל וכל רצונו הוא שהערבים במדינת ישראל יזכו לשוויון זכויות וישתלבו בה. נפגשתי עם איימן עודה מיספר חודשים לפני הבחירות והתרשמתי מדמותו החיובית ומכנותו. הוא לא חשש לגורלה של חד"ש והיה בטוח שהיא תעבור את אחוז החסימה, גם אם תרוץ לבדה. לדבריו בוחרי חד"ש נאמנים למפלגה ולעומתם בוחרי מר"צ הם "חולות נודדים". עם זאת, חשש לאיבוד מנדטים במפלגות הערביות האחרות ולכן תמך בהקמת רשימה משותפת בבחירות לכנסת.

נעמן כהן אינו מבין שפוליטיקאים פלסטיניים מהסוג של יאסר ערפאת, אבו מאזן ודומיהם אינם מקבלים הוראות מהמופתי של ירושלים או ממנהיגים דתיים אחרים, כשם שמנהיגי ישראל לא מקבלים הוראות מהרבנים הראשיים או ממועצת הרבנות הראשית לישראל. היחס של חלק מהרבנים ומורי הלכה לגויים הוא מבזה והם רואים בגויים יצורים נחותים – פחותים מאדם: "אתם קרויים אדם ואין האומות קרויים אדם" (המהר"ל, "נצח ישראל" י"ד פ"ג). דומה לכינוי היהודים "קופים וחזירים" ע"י מנהיגי דת מוסלמים.

אורי הייטנר אינו מבין שידיהם של חוקרי השב"כ קשורות ונאסר עליהם לחקור את היצורים הכיפתיים החשודים ברצח כפי שהם חוקרים מחבלים פלסטיניים. הסיבה לכך היא שבנימין נתניהו סירב להגדיר את הטרוריסטים הכיפתיים כאירגוני טרור, הגדרה שהיתה מאפשרת לחקור אותם באמצעי לחץ פיזי מתון. כיום היצורים הכיפתיים שומרים על זכות השתיקה או שהם מזמרים פרקי תהילים במקום לענות על שאלות החוקרים.

רון וייס

רמת-גן

* * *

משה כהן

הנדון: בשבחי סייד

מכובדי,

הסופר הערבי הישראלי סייד קשוע מוערך מאוד אצלנו, יצירותיו מודפסות ומוקרנות וגם היתה לו במה קבועה בעיתונות הישראלית. כתיבתו עוסקת ביחס המפלה והמשפיל שלו זוכים ערביי ישראל.

אך האיש ממורמר ואכול רגשי קיפוח וירד לארה"ב. בזה לא תמה הערכתנו והפרגון שלנו. שלחנו אחריו צוות לארה"ב ועשינו עליו סרט שבו הוא מגנה ומכפיש את מדינת ישראל. לא הבנתי מי צריך סרט כזה.

והנה מוקרנת עכשיו אצלנו סדרת טלוויזיה בערוץ 1 הממלכתי, "התסריטאי" המגוללת את תלאותיו של ערבי בישראל בגלל האפלייה והקיפוח. שנכתבה על ידי... סייד קשוע הערבי האמריקני... אפיק השקעה אחר ליצירה המקורית היא הסדרה "דה ישזראליז" בשבח הישראלים היורדים. 

שומעים אנו שרשות השידור שלנו נתונה במצוקה כספית ויש לשקול היטב במה להשקיע את הכסף. וזה השיקול שאנו רואים!

די כבר, הפסיקו להלל ולרומם את סייד קשוע שונא ישראל! כמה אפשר להתענג על הלקאה עצמית מזוכיסטית? זה המושג שלכם לנאורות?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אהוד: דומה שאת "התסריטאי" כתב קשוע בעודו חי בארץ, ואילו "דה איזראליז" של ירון דקל היא סידרה מעולה על ישראלים יורדים בארה"ב, החיים בוואקום ובאומללות פאתטית, לרוב סמוייה ותמיד אפולוגטית, וזאת למרות הצלחותיהם הכלכליות. נלעגות במיוחד הן השמצותיהם את ישראל – בהשוואה לגן העדן האמריקאי שבו הם חיים לדבריהם כיום.

לא. אין מה לקנא בהם. הם אנשים קרועים. כבר לא ממש ישראלים. עוד לא ממש יהודים אמריקאים, וכמובן גם לא, אולי לעולם לא – אמריקאים, גם אם עברו את מבחני ההתאזרחות (ויש ישראלים שעד היום לא הצליחו).

ילדיהם כבר לא ישראלים, עוד דור וגם לא יידעו עברית במשפחה או יגמגמו אותה במבטא אמריקאי.

* * *

אהוד בן עזר

קונצרט מופלא מיצירות מאהלר

עם הפילהרמונית במוצ"ש, אילן ווֹלקוב ומתיאס גֶרנֶה

הקונצרט של הפילהרמונית במוצ"ש האחרון, 19.12, נפתח בדקת דומייה לזיכרו של ה"מנצח-אורח בר-כבוד" של התזמורת – קורט מזור, שאת ההודעה על מותו מסר לקהל המנצח הצעיר של הערב אילן וולקוב. הקהל ודאי זכר את הקונצרטים הרבים שעליהם ניצח קורט מזור, שנפטר בגיל 88, וזאת כאשר בשנים האחרונות סבל משיתוק ביד שמאל ובכל זאת לא נכנע והמשיך לנצח ביד רמה ובכישרון רב.

היצירה הראשונה בקונצרט, שהוקדש כולו ליצירות המלחין היהודי-נוצרי גוסטב מאהלר [1860-1911] – היתה חמישה שירי ריקרט שהלחין מאהלר בשנת 1901, בניצוח אילן וולקוב ועם זמר הבריטון הנהדר מתיאס גֶרנֶה. קולו העמוק והחזק מילא את ההיכל והוכיח שחרף השיפוצים, לא פחתה איכות האקוסטיקה שלו. לרגעים הזכירה שירתו את זו של הזמר הבלתי-נשכח דיטריך פישר-דיסקאו, ונעים היה לראות אחר-כך בתוכנייה שאכן גרנה השתלם אצל דיסקאו. אף שהלחנים של השירים לא היו ידועים לקהל, ולא היו קלים או פופולאריים במיוחד, כבשה את הלב והאוזניים איכותו של גרנה, ביצוע קולי שזוכים לו לעיתים נדירות בהיכל. קול אנוש אחד אדיר ללא שום עזרי הגברה.

כרגיל החצוצרות זוכות לדגש מיוחד אתצל מאהלר, וכך היה גם הפעם, בסיום השיר "בשעת חצות" עם תרועת החצוצרות המצויינת לקול שורותיו של ריקרט בפי גרנה העז:

"בשעת חצות / כל הכוחות / רק בידיך מופקדים. / אלי, על מוות וחיים / אתה במשמרות / בשעת חצות."

ריקרט אינו משורר ידוע במיוחד, וראוי להאזין למה שאמר על כך מאהלר, כמצוטט בתוכנייה: "זהו חילול קודש כאשר מלחינים מנסים לחבר מנגינות לשירים שהם כליל השלמות. ניתן להשוות זאת לפסָל המסתת פסל ואז מגיע צייר וצובע אותו."

בחלקו השני של הקונצרט נוגנה יצירת הענק של מאהלר, הסימפוניה השישית בלה מינור, הטראגית, שזמן ביצועה כ-77 דקות. אילן ולקוב, מנצח צעיר יליד 1976 שנולד בתל-אביב ויש לו כבר קריירה עולמית מרשימה – ניצח על היצירה בצורה יוצאת מן הכלל, בענווה, בביטחון ובמקצועיות. זו היתה חווייה סוחפת חושים, מהפנטת ואפילו מתישה במידת-מה בגלל עוצמת המוסיקה. הקהל יצא מכליו במחיאות כפיים ובקריאות תודה למנצח ולתזמורת בסוף הקונצרט. התזמורת אכן היתה במיטבה, ראוייה לכל השבחים שהיא מקבלת בארץ ובעולם.

מאהלר הוא נצחי, ובהאזנה למוסיקה שלו אנחנו זוכים להתאחד-כביכול עם רגעים מן הנצח ולהיות כחלק ממנו. נגינת הבכורה של הסימפוניה, בניצוחו של מאהלר, היתה בעיר הגרמנית אסן בחודש מאי 1906, וקשה להאמין שגם אחרי כ-109 שנים היא עדיין כה טרייה, חדשנית, מסעירה ו"מודרנית" – במובן הטוב של המילה, ותמיד מלווה אותך ההרגשה שמאהלר הוא בסופו של דבר גם "משלנו", מלחין יהודי. 

* * *

דרור אֵידר

1. מראָה שעל הקיר – מי המכוער בכל העיר?

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (17.12.2015)

1

אינני אוהב את הסרטון של "אם תרצו". הוא קודר מדי ויש בו קונוטציות ברורות המקשרות את הדמויות המייצגות ארגוני שמאל עם תקיעת סכין בגב האומה. לא ראוי. מובן הצורך לעורר דיון ציבורי באמצעות פרובוקציה, אבל אפשר לדבר בחריפות מבלי לגלוש למחוזות שבהם כבר אין הקשבה לדבריך אלא פחד ממך. משום כך, טוב לו לסרטון הזה שלא נברא יותר משנברא, אבל עכשיו שבא לעולם – כדאי לפשפש בו ובדיון הציבורי שנכרך בעקביו.

אני שומע את זעקות השבר "הסתה, הסתה." מוכיחים את ראשי "אם תרצו" על אחריותם לפגיעה חלילה בדמויות שבסרטון. הדאגה ברורה וחובה להשאיר את הדיון בתחום המילים. אבל מה באשר לפגיעה בצה"ל ובאזרחי המדינה? כאן אנחנו פוטרים את ארגוני השמאל מאחריות? אם אנחנו כה נוראים, קלגסים, רוצחים וגזלנים – כי אז לא רק שהמאבק המזוין נגדנו מותר; הוא מצווה, ג'יהאד בחסות היאהוד!

2

בקיץ 2014, בזמן שעשרות אלפי חיילינו חירפו נפשם ברצועת עזה על הגנת הדרום, פירסם אבנר גבריהו, מארגון "שוברים שתיקה", מאמר נבלה ב"אינדיפנדנט" הבריטי, עיתון מגדולי הקטגורים נגד ישראל. כותרת המאמר שהתבססה על תוכנו: "כחייל לשעבר בצה"ל, ראיתי כיצד צה"ל מתייחס לפלסטינים בצורה מזעזעת," וכותרת המשנה: "ישנם קווים מוסריים, מדוע אנחנו מקפידים לחצות אותם?" – המאמר לווה בעשרות סרטונים על ה"רעות" שעושה צה"ל בעזה, ושום מילה על הסיבות לכך.

במקום אחר ניתחתי את מאמרו של גבריהו והנרקיסיזם המוסרי שלו. אזכיר רק שהכותרת הבטיחה עדות חייל ישראלי על מה שצה"ל עולל לפלסטינים ב"צוק איתן", בעוד שלמעשה, גבריהו מיחזר זיכרונות ממלחמת לבנון השנייה וזיכרון של חבר מ"עופרת יצוקה". לא היה במאמר דבר הקשור למלחמה הנוכחית, ובכל זאת בער לגבריהו להשמיץ את צה"ל כמי שחוצה קווים אדומים כדבר שבשגרה. כך לא עושה מי שרוצה לתקן את חברתו, אלא מי שמבקש לקדם את תדמיתו ה"מוסרית" על חשבון "פשעי המלחמה" של בני עמו, ועל הדרך מספק הצדקה עקיפה להמשך הטרור נגדנו.

3

הטענה ארוכת הימים של ארגוני השמאל היא, שהם מעמידים בפני החברה הישראלית "מראה", המשקפת את "כיעורה". והנה, כשמגיע ארגון המשחיר את פניהם באותה שיטה – מיד נזעקים זגגי המראות לשבור את המראה הזאת. למה? הביטו בסרטון הקשה – מפחיד, לא? כך נראות נבואות הזעם שלכם על סופה של החברה הישראלית אם לא תיכנע להשקפת עולמכם, וכך אתם פועלים להשחיר דמותנו בעולם. הסרטון הרע הזה מחוויר לעומת מיליוני העדויות, ההרצאות, המאמרים, הסרטונים והתביעות שיצאו מעשרות ארגוני השמאל כלפי ישראל, החברה שבה וצה"ל.

מי שמקשיב רק לכם – ויש לא מעט כאלה בעולם הרחב – משוכנע שמדינת ישראל היא מפלצת המאיימת על שלום העולם, שצה"ל הוא צבא קלגסים השני רק לוורמאכט הגרמני, שערביי ישראל סובלים מ"אפרטהייד" גזעני העולה ברשעותו על זה ששרר בדרום אפריקה, שערביי שומרון ויהודה הפלסטינים מוצאים להורג ללא אבחנה, ושהיהודים היושבים בגב ההר – "המתנחלים" – הם אויבי האנושות, ודמם מותר. מדובר בתהליך בן עשרות שנים שבמהלכו הבאתם את ישראל למצב של התגוננות מתמדת.

4

כל פגיעה באדם חף מפשע היא נוראה ומיותרת. אבל מדינות באירופה, אסיה, אפריקה ואפילו ארה"ב (שלא לדבר על המזה"ת), ביצעו פשעים חמורים פי אלף נגד אוכלוסייה אזרחית – ובכל זאת אף אחת אינה ניצבת מול מסע תעמולה חובק עולם שבבסיסו דה לגיטימציה נגד עצם קיומה של ישראל כמדינת העם היהודי. חלק מהארגונים מגדיר עצמו "ציוני". בסדר. 

תתמהו, זה אנחנו? מה פתאום! אנחנו הרי צדיקים, יסודות עולם, דואגים לזכויות האדם והאנושות, שוחרי שלום ולהתראות. אז הסתכלו בסרטון של "אם תרצו" – כך במשך שנים אנחנו נראים בעולם באמצעותכם!

2. השמאל הציוני זקוק להחייאה

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (20.12.2015)

בים הכותרות המדהימות שוועידת-"הארץ"-לשלום-במאדים סיפקה בשבוע החולף, הביאו אתר NRG ו"מקור ראשון" את דבריה של עיתונאית "הארץ" עמירה הס: "כל מי שמתכנן לעלות לישראל, שיידע שהוא עומד לעשות פשע."

נזכרתי במאמר דומה של רוגל – תחזיקו אותי, אני יורד – אלפר שקרא ליהודי צרפת לא לעלות ארצה כי "המפעל הציוני מת" וישראל דומה לגרמניה של 1933.

ועמוס שוקן מתעקש שעיתונו "ציוני".

קשה לבקש מהס להקצין יותר. זה שנים שקרעה קריעה על עמה ונכרתה מאתנו למחוזות ההזדהות עם אויבינו ומבקשי נפשנו. לפני כשנתיים וחצי פירסמה מאמר שבו צידדה ב"יידוי אבנים" שלדבריה "הוא זכות וחובה של מי שנמצא תחת שלטון זר." באותם ימים נאבקה אדל ביטון הי"ד על חייה שנגדעו בסופו של דבר בגלל אותה "זכות". לפני אדל ואחריה ידענו מקרי רצח נוספים שאירעו מיידוי אבנים. 

הנחת היסוד של הס, מדוע עלייה היא "פשע", אינה נוכחות ישראל בשומרון וביהודה (שהיא מכנה "כיבוש") אלא חוק השבות – הזכות הבלעדית המוקנית ליהודים לעלות לארצם. הדרישה היסודית מהפלסטינים להכיר בישראל כביתו הלאומי של העם היהודי, נובעת בדיוק מהכיוונים המסוכנים האלה הנוכחים בשמאל: אי ההשלמה עם חוק שאין צודק ממנו, המייעד לעם היהודי כולו מדינה אחת על שטח מזערי בים מדינות ערביות ומוסלמיות.

רגע אחרי הסכם כלשהו, יופנו פנימה, ל"ישראל הקטנה", תותחי אלף ארגוני השמאל, ויאשימוה במה שהס, אלפר ומטורללים נוספים מכנים "אפרטהייד" (הם מכירים את ההיסטוריה של דרום אפריקה? ספק אם את ההיסטוריה של עמם!). ישראל כיום היא  "מדינת כל אזרחיה"; הדרישה האמיתית בעומק המאבק השמאלי היא ישראל כ"מדינת כל לאומיה" ובעצם לנשלה  מיהודיותה.

השמאל הציוני מתכחש לסכנה הזאת ומתעלם מהשתלטות עוינת של גורמי קצה על מפלגת העבודה ומרצ. לפנינו עדות נוספת למה שכיניתי "ברירת שמשון": חלק ממה שהיה פעם אוונגרד ציוני, צאצא חוקי של תנועות שמאל ציונית מפוארות, נדחק לפינה – פוליטית, תרבותית וחברתית. אחרים, שאבותיהם ניצבו פעם כאורחים בדלת, בפתח המיזם הציוני,  נכנסים מתחת לאלונקה ונושאים בנטל הובלת המדינה: ראו מי ראשי השב"כ, המוסד והמשטרה. המצב דומה בצה"ל. במצב כזה, ישנם שבחרו לבצע "תמות נפשי עם פלשת(נ)ים". מבחינתם, "המפעל הציוני מת," ואם לא – נעזור לו למות.

יותר מדבריה הצפויים של הס, לימדה תגובת הקהל: תשואות סוערות. אותו קהל הגיב בקרירות לדברי נשיא המדינה, ראובן ריבלין, שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, ושתק כשציפי לבני תקפה את "שוברים שתיקה". עמית סגל דיווח שבזמן נאומו של איימן עודה "תקרת האולם כמעט התרוממה" מתשואות. השמאל הישראלי מחפש נואשות "נציג פלסטיני אותנטי" שימחל לו על "פשעי המשטר הציוני". לא רחוק היום שעודה או יורשו יחליפו את יצחק הרצוג או יורשו בראש המחנה. כך עלייה לארץ תוכרז כפשע, מלחמה תשווק כשלום ויידוי אבנים יוכר כזכות. לא המפעל הציוני מת, חלילה. ההיפך, שיבת ציון היא החוק ההיסטורי היחיד שפועל במאות האחרונות. זה השמאל הציוני שמשמיע חרחורי גסיסה. האם יתעשת?

* * *

אלי מייזליש

1. [משה דיין הזיין בקריה]

ו... המפכ"ל – הוא נגע לי בתחת

בימים האחרונים מתעלות כותרות העיתונים מעל עצמן בחידודי לשון של האחוריים הנקראים בלשון ילדים 'תחת' ובלשון הספרותית המדוקדקת ישבן.

מעולם לא קראתי כתב אשמה של תובע בבית הדין נגד מלטף ישבנים. אפילו שאני יודע וגם יודע שמגן הילדים ועד בתי אבות, ליטוף ישבן או 'לגעת בתחת' הוא מעשה מדי יום או כל שעה. יש כמובן מגעים יותר מיניים ובכוונת מכוון, אבל 'לגעת בתחת'? – להחליק עם כף יד על ג'ינס הדוק-הדוק בכוונה תחילה שרומז ללא בושה: "תיגע בי!" – הוא הטרדה? אמנם עברו הימים שכאשר משה דיין היה מגיע ללשכתו בקריה והוא עף בסערה מלשכת המזכירוֹת אל משרדו – היה חובט בישבנה של ה'תורנית'. "היום את!" היה פוקד, וזו היתה נכנסת ללשכתו וסוגרת את הדלת, ובעודו עומד ליד השולחן היה מכופף אותה ומזיין אותה בעמידה מהר והחוצה – בחזרה למכונת הכתיבה.

[אהוד: זו הגזמה פרועה שלך!]

אמנם זה היה בשלהי שנות ה-50, אבל ככה עשו גם לפני אלפי שנים במיוחד במקרא אצל יהודה, למשל, שהלך ברגל לביתו וראה את תמר ודפק אותה [תמורת גדי מהעדר]. וכך בעוד עשרות מקרים: מראובן שדפק את אימו ועד אמנון שחשק באחותו. כך גם קלינטון מתחת לשולחן – אז ליטוף בתחת מהו? וכי לכולם יש זין כמו למשה דיין?

אני לא משחק במילים טהורות כי מגע מיני או זיון על שולחן במטבח הוא אוכל לגוף האדם – בדיוק. אבל "הוא נגע לי בתחת," משפט מחאה סתם ביום בהיר נגד גבר היוצא מאשה נעלבת, לא מטריף את דעתי. לא שמעשה זה הוא "חדירה לשטח פרטי ללא רשות" גרוע מסתם גניבה, אלא הוא מרדד לבוץ את יוקרתו של הגבר. גבר, ראוי ליותר מזה. בבית – מתחת לשמיכה או לאור הנר.

עשרות או מאות מיליוני גברים נוגעים בכל שעה באקראי בגברת שלידם. כשהוא רוצה לצאת מאוטובוס בתחנה – למשל. ולמשל, האוטובוס מלא בעשרות בנות חרדיות למסיבת אירוסין מהון להון כפי שקרה לי פעם.

האקראיות הוא שם המשחק. ואין זה סביר – ופשוט לא – שגברים אפילו מיעוט, באים ליום עבודה כדי "לגנוב" החלקה על ישבן של אישה. 

ואם – ישפוט השופט את סילבן רק על מעשים אלו ולא על "דברים אחרים" – כמו משה דיין למשל – שיסתלק לנו מעל העיניים, אבל! אבל על הפשע של "הוא נגע לי בתחת..." – יש לשלוח את הגברת לעזרת נשים במאה שערים. 

2. נחמן: עזוב עניינים שאינך מבין

[נחמן שי כותב לחברים ש"הילקוט ריק"...]

לכבוד

ח"כ ד"ר נחמן שי

להלן תגובה למכתבך היום: [קטע קצר מתוך מכתבך הארוך].

ח"כ נחמן שי: "ברור לכל כי בארץ הזו העוני הוא חרפה שהחברה הישראלית איננה מסוגלת להתמודד עימה. בארץ שלנו חיים מתחת לקו העוני לפחות מיליון וחצי בני אדם, מחציתם ילדים. ילד אחד שהולך לישון רעב או שמגיע לבית הספר ותרמילו ריק."

לצערי הרב אני נאלץ הפעם להגיב קשות על מכתבך לחברים מהיום. הנני שולח לך [בחזרה] כמה מילים קשות שכתבת היום אל הציבור, מילים שאין בהן ולהן שחר! בניסיון להגביר את הפחד מהבלתי נודע, כאוס כלכלי שבו יגבר העוני עוד ועוד עד לחרפת רעב. האומנם? או שזאת פירכא מקוממת.

הנה משפט צחיח לדוגמה: "ילד... שמגיע לבית הספר ותרמילו ריק..." [אגב, ילקוט]. ריק ממה? מספרים ומחברות וקלמר? או כריך שעולה 2 ש"ח? שני שקלים בדיוק. אני מכין בכל בוקר לנכדים שלי בשבע וחצי בבוקר [ההורים נוסעים לעבודה בשבע] 3 כריכים, להלן; [1] שתי פרוסות לחם-אחיד ופרוסה דקיקה של גבינה צהובה [2] פרוסה דקיקה פסטרמה [3] גבינה לבנה.

אני עוזר לבני בקניות ויודע מחירים מצויין. והרי לך 3 כריכים ב-6 שקלים. אמור לי מעתה למי אין 6 שקלים בבוקר ל-3 ילדים? היכן ראית ילד או הורה כזה. תביא לי לפחות 50 סיפורים ממשפחות שאין שם 6 שקלים בבוקר. כריך ממרח שוקולד, אגב, עולה שקל וחצי, אבל הם מסרבים לאכול מתוק.

לולי עברך המפואר והשכלתך הכה מאירת פנים ואופייך הנינוח, היית מכה אותך בלשוני. אך אני יודע שאין בך כוונות רעות או זדוניות, זולת כניעתך לפופוליזם ירוד של הנהגת מפלגתך העושה בך ובנו חוכא ואיטלולא ממצבה המשגשג של המדינה ואזרחיה.  

דו"ח הלמ"ס שהפך ל"מראה נבוכים" מפוקפק עם דו"ח העוני הנלוז ואינו אלא ראי שבור למראית עין של הסטטיסטיקה ואויב האמת, בשל הכנסתם לדו"ח של כמיליון חרדים שעוסקים ב"שחור" או קרוב למיליון בדווים וסתם ערבים המשקרים עם דוחות בעוד הם מרוויחים הן במעשים פליליים בטנדרים בחולות הנגב והן ללא דוחות אמת [לצערי גם יהודים רבים], אלה הם אבי אבות הטומאה של האמת הבדויה של הדו"ח. 

אין למציאות ולפרקטיקה היומיומיות כל קשר לדו"ח הנ"ל.

העושר במדינה מרקיע שחקים. ואת זה אתה יכול לראות כל בוקר דרך חלון המכונית – בבניית עשרות אלפי הדירות המהודרות הנבנות בכל שנה ובכל עיר וכפר במדינה. את מאות אלפי המכוניות החדשות שעלו על הכבישים רק השנה. את המסעדות המלאות, ולהזמין תור מראש. ואפילו את שכונות הווילות ב"עיירות הפיתוח" נתיבות או אופקים למשל או דימונה. וילות ועוד וילות פאר ועוד. ולא בסביון את גני יהודה. שם בנגב. ואני לא מתכוון לעומר או שכונת מצדה בבאר שבע. רחוב הפלמ"ח נתיבות. תבדוק. לא תמצא שם עני אחד.

ריח רע נודף מהפרופוגנדה על "מצב העוני".

יכולתי בשל כישרוני לתאר לך בעוד 2-3 עמודים את השקרים על העוני בכל הפרמטרים בחיי השעה במדינה. איני עושה זאת כי אין עוני במדינה שלנו.

אתה יכול לאמור לי שאני טועה?

אם כן תסביר ותענה.

אלי מייזליש

3. הממשלה נוהגת בכפפות משי

כלפי "שוברים שתיקה"

מזה 3 חודשים פוגע בנו כביכול טרור ערבי מקומי כמעט בכל יום. ערבים נאלחים אלה, אינם גיבורים. כל נער יהודי מגיל 15 יכול וגם יכול במכה אחת או בעיטה בביצים להשכיב אותו על הריצפה. מיהו בכלל? עבר קורס הכנה לסיירת מטכ"ל? אפילו טירונות של השקם לא עבר. סתם איזה דרעק מאיזה כפר עם סכין מטבח. והתקשורת עושה ממנו "לוחם" "מחבל" "טרוריסט". הוא כלום. איננו שווה יריקה, ויעידו השוטרים מאמש ברעננה כיצד התחבא החרא הזה במרפסת מקפל ידיו על ראשו לא לחטוף מכות מהמג"בניקים. או זה שברח והתחבא בחצר בקריית גת. דוקרים ובורחים מפחד.

ואז! מי בא? איזה ארגון יהודי בא ומתייצב עם מאות מתנדבים בכל מקום להכות במחבל עם סכין שצץ לפתע משום מקום? מי? אף אחד!

לעומת חלל ריק זה, יש מאות שהתארגנו תחת סמל ארגון ששמו "שוברים שתיקה" – יהודים פחדנים שממהרים לברוח לחו"ל וללכת לכל בית אנטישמי ולספר: "חיילים יהודיים רוצחים  באש חיה ממכונות ירייה ילדים פלסטינים..."

מה לזה ולדוקרי הסכינים? מה? או, זה לעוות מציאות. במקום לספר לעולם מה עושה ערבי עם סכין בלב שכונה יהודית. הוא שותק. ומספר רק על שחיילים רוצחים ילדים ערבים.

הסיפור של טרור הסכינים יחלוף כפי שחלף כל גל של טרור. פעם היו מתאבדים באוטבוסים או במסעדות או בקניונים, ואח"כ ירי ממארב על מכוניות וכך הלאה והלאה בנשק חם – מסעות שהסתיימו.

והנה קם מאי-שם, גל הסכינים וסופו שגם הוא ידעך. איך? אחרי שיבינו כי סופם הוא מוות או פציעה באשכים או קטועי רגליים.

אני מציע מכאן לגורמי ההסברה לצלם כל הרוג ופצוע ערבי במיליוני עותקים ולהפיצם מהאוויר בכל ערי וכפרי הגדה – שייראו ויראו טוב איך חוזרים בארונות או בלי ביצים או רגליים. זה הנשק הכי טוב. תנסו ותורידו מהידיים את כפפות המשי. כי יש גם כפפות אִגְרוּף.

* * *

רות ירדני כץ

שיא המהירות

פעם בישול היה סיפור כיוון שאז עשו הכול ביד. 

פעם היו מניחים סיר בבוקר קצת מזה וקצת מזה, ירקות עונתיים, מוסיפים מלח ופלפל ונותנים לתבשיל להתבשל. להכין דגים לקח המון זמן. קודם כל, כמעט אף אחד לא ידע מה זה דג מפולט. קנו דגים חיים שלמים לכבוד שבת. מילאו גיגית או אמבטיה במים והם הדגים שטו עד הרגע הנורא רגע ההוצאה להורג.

חמין? אימא שלי קנתה מעיים אמיתיים של פרה ביום רביעי ועבדה עליהם עד שהיו נקיים נקיים ואז מולאו באורז או בגריסים ביום שישי והונחו בסיר הגדול למעלה. עבודה רבת-שעות. אז, הכול נעשה ביד בלי המכשירים הנהדרים שיש לנו היום, ובלי ציוד מטבחי נכון, שחוסך זמן.

גֵ׳ימי אוליבר השף האנגלי הצעיר, המתוק והחמוד, שקנה לו שם בעולם כולו בגלל שהחליט לחנך את העולם לאכול אוכל בריא ולא ג׳נק פוד, הוא שף מצויין. שחקן, חייכן, ממציאן וכיף לראות אותו מכין ארוחה במהירות האור. אלא מה?

החומרים שהוא משתמש זקוקים לטיפול קצר. למשל, חזה עוף, סטייק, קבב, שניצל אלה סוגי בשר שנצלים במהירות. הירקות הם כאלה שאפילו לא צריך לשטוף, ישר למחבת או לסיר. להכין ספגטי ואורז וקוסקוס וכל מיני כאלה תהליך הבישול הוא ממש קצר. שעועית לבנה, אפונה, כרובונים מוקפאים – זורקים למים רותחים והם מוכנים בכמה דקות. רטבים כבר לא צריך להכין בבית יש הכול בכל סופר וצריך רק לשלם.

למה אני מספרת את זה? כיוון שהשינויים במטבח הם ממש דרמטיים. הטכנולוגיה והפיתוחים והשפע שינו את פני המטבח, את הבישול ואת חיינו. היום ניתן למצוא ירקות בכל הצבעים. עגבנייה שחורה ופלפל ירוק-אדום-צהוב, חסה סגולה גזר כחול ומה לא?  

אפילו אלה שלא אוהבים להקדיש זמן לבישולים אבל רוצים לאכול טוב ממש לא צריכים להתאמץ.

ועוד שני חשודים בעבירות מין

נו באמת שאני לא אגיב על עוד שני בכירים בכירים מאוד שחשודים בעבירות מין?

הראשון הבכיר הוא השר סילבן שלום. בסיבוב הראשון התלוננה גברת שהשר ניסה להתעסק איתה. היועץ המשפטי לממשלה החליט לסגור את התיק בגלל התיישנות. והנה שוב השר מקבל על הראש משבע נשים עד לרגע זה. שבע נשים מספרות שהן היו קורבן להתעמרות של השר כלפיהן. שבע נשים! שבע נשים משקרות? שבע נשים מדמיינות ומפילות תיק ללא בסיס על שר בכיר, נשוי ואב  לילדים?

השני הוא מנהל כלא איילון גונדר שוהם יוסף שניהל מערכת יחסים עם קצינה מתחתיו והוא טוען שזה היה בהסכמה. בסדר. אם זה היה בהסכמה, מדוע הקצינה לא קמה וזעקה: ״זה לא עניין של אף אחד, האיש הוא אהבת חיי ושאף אחד לא יעז להתערב.״ 

זה לא קרה.

טיפת דבש.  סמי דיוויס הבן המוכשר מאוד, שפרנק סינטרה ודין מרטין הכירו ביכולות הגבוהות שלו צירפו אותו אליהם, והם הופיעו בלאס-וגאס ועשו היסטוריה. אחד הסיפורים על סמי דייויס הבן הוא שכאשר הם הופיעו בלאס-וגאס פרנק סינטרה ודין מרטין נכנסו דרך הכניסה הראשית ואילו סמי דייויס הבן, השחור, הוכרח להיכנס דרך הדלת האחורית.

פרנק סינטרה עשה סוף לגזענות המעליבה ואיים שאם הוא לא נכנס איתם, אין מופע, וכך היה.  

* * *

דוד בוקעי

אבו-מאזן – אנטישמי מס' 1

אבו-מאזן מעולם לא הסתיר את דעותיו וכוונותיו להביא לחיסול ישראל אך לנו נוח לשהות בעיוורון ולהמשיך ולהאמין בו. כל עוד ההנהגה הפלסטינית לא תבין כי טרור הוא חרב פיפיות וכי היא תיפגע ממנו, יימשכו סבבי האלימות, כשביניהם מתנהל מו"מ שבמסגרתו מעניקה ישראל שוב ושוב מאותו התבשיל: מחוות וויתורים. אבו-מאזן הוא אחד האויבים המסוכנים ביותר של ישראל, ועל כך יש נתונים וראיות בלתי ניתנים להפרכה.

ראשית, אבו-מאזן הוא אנטישמי מכחיש שואה. קריאת הדוקטורט שלו מאוניברסיטת פטריס לומומבה במוסקבה, וספרו: "הפרצוף האחר: קשרים הסודיים בין התנועה הציונית לתנועה הנאצית" – אינם מותירים ספק בכך. בכריכת הספר יש איור של שתי קסדות עם הסמלים: צלב הקרס ומגן דוד. לטענתו, לא היתה השמדה שיטתית של היהודים באירופה ולא היו מחנות השמדה. נהרגו כ-800 אלף יהודים כמו שנהרגו מעמים אחרים במהלך המלחמה. אך גרוע מכך: אבו-מאזן טוען כי התפתחו קשרים סודיים עמוקים בין התנועה הציונית לנאצים, שבמהלכם ביקשה ההנהגה הציונית מהנאצים להרוג יהודים באירופה, כדי שתהיה לה עילה לתבוע בעלות על מה שהוא כינה הטריטוריה של "פלסטין". יתר כל כן, לדבריו האנטישמיים מוסיף אבו-מאזן כדרכו תמיד שקרים בוטים, שלפני 1948 חי ב"פלסטין" עם "פלסטיני" פורח ומשגשג שהיתה לו גם מדינה, ושהיהודים חיסלו הכול בשואה שגרמו "לעם הפלסטיני" האומלל, שנעקר מארצו המשגשגת.

שנית, רק בעשור האחרון ביטא אבו-מאזן מאות פעמים את גישתו העקרונית המתמצית במשפט: "לעולם לא אכיר במדינת ישראל כמדינת העם היהודי." אין הוא מכיר בעם היהודי כעם (ובכך הוא נאמן לאמנה הלאומית הפלסטינית), ואינו מכיר במדינת ישראל, בכל גבול שהוא, גם לא במ"ר אחד, כמדינה יהודית.

אם כן אפוא, אם מישהו אינו מכיר במדינת ישראל ובעם ישראל, על מה יש לנהל עימו משא ומתן? עמדה עקרונית זו של אבו-מאזן היא עניין מהותי שרק מעטים בינינו מבינים באמת עד כמה הוא מרכזי וקריטי. חשוב להדגיש כי כשהפלסטינים אומרים "כיבוש", לעולם אינם מתכוונים לגבולות 1967. ה"כיבוש" הוא של 1948, כלומר של כל שטח שהוא מדינת ישראל, וכל מקום שבו נמצאים יהודים במסגרת שלטונית שהיא מחוץ לשלטון ערבי-איסלאמי. הכול שלהם, ולא פחות מהכול. בעבר, מילת המפתח הייתה "אבדאן", לעולם לא, ואילו כיום מילת המפתח היא "בשלבים". אך המטרה לא השתנתה.

שלישית, אבו-מאזן מעולם לא התייחס לנוסחה "שתי מדינות לשני העמים" שבה משתמשים יהודים תמימים, בעלי רצון טוב, אך גם טיפשים גמורים – כבסיס להסדר מדיני. הוא תמיד דיבר על "פתרון שתי המדינות", וניתוח דבריו מלמד כי מדובר בפתרון שבמסגרתו תוקמנה שתי מדינות: מדינה פלסטינית ומדינה רב-לאומית. לא מדינה יהודית, אלא מדינה שאינה יהודית, ללא סמלים יהודיים וללא לאומיות יהודית. כוונתו היא למדינה רב-לאומית, שאם יהיו יהודים שירצו לחיות בה כמיעוט, הם יקבלו את היחס שמקבלים יתר המיעוטים במזרח התיכון על ידי האיסלאם הרצחני.

ישראל אינה קיימת במחשבתו של אבו-מאזן – לא עתה ולא בעתיד כלשהו. למרות זאת, אנו ממשיכים לשחק את משחק השקר מבטא עיוורון מנטאלי והתנהגות חסרת קשר למציאות, של משא ומתן, שכביכול בצד השני יש מישהו שיסכים להסדרים מדיניים ויקיים אותם.

רביעית, וזה הדבר החשוב ביותר: אבו-מאזן מסוכן יותר מחמאס וממדינת החליפות האיסלאמית – דח"א (לשעבר דאע"ש). זאת, משום שהוא אפקטיבי בהשגת מטרתו – חיסול מדינת ישראל. הוא פועל דרך המערכת הבינלאומית באמצעות דמוניזציה ודה-הומניזציה של ישראל כעם וכמדינה, כשהמסר שלו הוא: ישראל היא מדינת אפרטהייד גזענית, כמו דרום-אפריקה. וכשם שדרום-אפריקה חוסלה באמצעות בידוד והחרמה מצד המערכת הבינלאומית, כך גם ישראל תיעלם מעל פני האדמה. זהו המסר המנצח של אבו-מאזן.

מבחינתו, אין צורך בטרור ובאלימות נגד ישראל, אלא אך ורק בהפעלת המערכת הבינלאומית. אינתיפאדת אבנים היא אמצעי טוב, אך זהו רק שלב קטן באסטרטגיה הגדולה: תשועת הפלסטינים תבוא על פי הדגם של דרום-אפריקה. לכן, יש להרבות בשימוש במילים "אפרטהייד" ו"מדינה גזענית", ובסיוע חבריו היהודים – להוכיח כי אלה אינם דברים בעלמא, כי הנה אפילו יהודים מעולם "התרבות" והאקדמיה בישראל אומרים זאת. מדינת ישראל מפתחת צבא חזק ויכולות צבאיות אדירות המאפשרות לה להתמודד עם כל איום צבאי בזמן הנראה לעין. אך קיים חשש כבד כי אם לא נבין את האסטרטגיה האפקטיבית של אבו-מאזן, ישראל עלולה להיעלם מכיוון אחר לחלוטין.

חמישית, אבו-מאזן והמשת"פים היהודיים שלו הם הסכנה האמיתית לקיומה של מדינת ישראל. את חמאס ודח"א אנו יכולים לנצח, אם נרצה. עם הדמוניזציה והדה-הומניזציה של ישראל במערכת הבינלאומית, לא התחלנו אפילו לגרד את תחילתו של מענה אסטרטגי פרו-אקטיבי אפקטיבי. והיבט הכרחי מיידי בתחילת הכנתו של מענה זה של ישראל הוא הבנת מקומו האמיתי של אבו-מאזן במערכה מסוכנת זו.

לשבור את רצף סבבי-האלימות

אבו-מאזן תמיד היה הקיצוני ביותר במחנה הפלסטיני. הראיות לכך רבות, והנה כמה מהן: עדותו של דניס רוס בשיחות קמפ-דייויד 2, כשאהוד ברק שימש ראש הממשלה, הוויתורים המופלגים של ברק לפני הבחירות ב-2001, הוויתורים חסרי השחר של אהוד אולמרט כראש הממשלה, ושיחותיה העקרות של ציפי לבני עם סאיב עריקאת. אבו-מאזן מעולם לא הסתיר את דעותיו וכוונותיו, רק לנו נוח היה לשהות בעיוורון מנטאלי ולהמשיך ולהאמין בו.

אבו-מאזן הוא המנהיג המוביל של אינתיפאדת האבנים, וכעת אינתיפאדת הסכינים, המתחוללת כחודשיים בתוככי ישראל. הוא היוזם והוא גם ייהנה מפירותיה. קו פרשת-המים היה נאומו המפורסם שבו טען כי אסור לתת ליהודים לדרוך ברגליהם הטמאות בהר הבית. והאנלוגיה ברורה, שכן דבריו האחרונים של מוחמד לפני מותו היו בנוסח דומה: אסור לאפשר ליהודים לחיות על האדמה האיסלאמית הקדושה בחיג'אז. אחרי שביצע ביהודים טיהור אתני במדיניות אפרטהייד מובהקת (חיסול שלושת השבטים היהודים), אין ליהודים זכות קיום בכלל.

כשנשא אבו-מאזן את נאומו (ששודר בתקשורת הפלסטינית 17 פעמים בשלושה ימים), הוא דיבר אל כל פלסטיני מוסלמי שיש לו זיקה להערצה מוחלטת של מוחמד. הם הבינו את המסר ובעקבותיו הם יוצאים לרחובות עם הסכינים ומטעני הצד ובקבוקי התבערה.

הסיבוב הנוכחי קרוב לסיום. אחרי שהדם היהודי נשפך, וכוס הדם מלאה, ייפתח הסיבוב הבא, שכמו קודמיו, הצד היוזם הוא תמיד הפלסטיני, ואילו ישראל תמיד מגיבה ברפיסות. ישראל תפעל חזק יותר... עד "ההסדר המדיני" הבא, שיכלול "מחוות של ישראל", ושיביא לכאורה לחזרה לסטטוס קוו, אך בפועל יחזק את הצד הפלסטיני ויקדם את האינטרסים שלו. וכמו בסיבובים הקודמים, גם הפעם ירדן הבוגדנית תיהנה מכל העולמות ותמשיך להיות המרוויחה הגדולה מהמשבר.

סיבובים חוזרים אלה מחלישים את מעמדה הבינלאומי של ישראל יותר ויותר ומשרישים את הרעיון של היות ישראל "מדינת אפרטהייד כובשת". אבו-מאזן ושאר "ידידיה" של ישראל ומנהלי המו"מ עימה: סאיב עריקאת, אבו עלא ודומיהם, שאינם בוחלים בשום שקר, ימשיכו באסטרטגיה של דה-לגיטימציה ודה-הומניזציה של ישראל, בעוד שאנו נמשיך לשחק ב"נדמה לי" כאילו מדובר במו"מ, בהסדרים ובהסכמים ברי-קיימא.

כדי ללמוד עד כמה חבורה זו מתוחכמת, יש לקרוא את דברי התעמולה של עריקאת במושב האו"ם בספטמבר האחרון, שנאמרו לאחר דבריו של אובמה כי "מי שקושר בין האיסלאם לבין טרור הוא טיפש גמור." בנאומו קבע עריקאת כי "מי שסבור כי ניתן לפתור את האלימות המתחוללת במדינות המזרח-התיכון ללא פיתרון הסוגייה הפלסטינית, טועה ומטעה. פיתרון הבעייה הפלסטינית הוא הבסיס לשקט וסדר בכל המזרח התיכון."

באמצעות תעמולה מתוחכמת, משמרים אפוא את הנושא הפלסטיני במוקד תשומת-הלב. כך, אחת הסיבות המרכזיות לסבב האלימות הנוכחי בירושלים – הוא החשש הפלסטיני כי ישכחו אותם נוכח הבעיות הרבות במזרח התיכון והתעסקותן של מדינות אירופה ב"פליטים" שם. הפלסטינים חוששים כי הזרם הכספי של המיליארדים שהולך אליהם, כפארזיטים מושלמים, עלול להיפסק. מאחר שהר הבית הוא מוקד סוציאליזציה איסלאמית ודאגה בינלאומית, יזמו הפלסטינים משבר חריף, תוך מתן הצהרות כי הר הבית בסכנה.

נוכח מתקפות חוזרות ונשנות אלו, ישראל מבוססת בבוץ. הפלסטינים רוצים לשמר את מעמדם ואף לחזק אותו, ולא החורף האיסלאמי השבטי והאנרכי ולא הפליטים הסוריים – שמעולם לא היו פליטים ורובם ככולם אינם מסוריה, ובכללותם אינם מסכנים ואומללים – יעצרו את מסע הניצחון של הפלסטינים הפארזיטים המושלמים, ושל אבו-מאזן, להביא לחיסול ישראל.

על ישראל למנוע כמובן מאבו-מאזן להשיג את מטרתו המתועבת. הבנת האסטרטגיה שלו היא הכרחית, אך אסור לאפשר לו גם להשיג הישגים המקדמים אותו לעברה. כך, אסור להעניק לו מחוות, אסור לשחרר רוצחים מתועבים (הקרויים בתקשורת "אסירים"), אסור לוותר ולו על ס"מ אחד של שטח. יש לזכור כי אבו-מאזן משתף פעולה עם ישראל רק בהקשר של החלשת חמאס, היות שלמעשה, אבו-מאזן חי וקיים בשלטון על קנה התותחים של ישראל. אך במקום להודות לישראל, הוא פועל כעקרב לחיסולה.

אך על ישראל לא להסתפק בכך וגם לנקוט צעדים אקטיביים ולהעניש את אבו-מאזן על מעשיו. כך, למרות הלחצים במערכת הבינלאומית, על ישראל לחזק את היישובים ולחזק את הביטחון האישי והציבורי. כל עוד ההנהגה הפלסטינית לא תבין כי טרור הוא חרב פיפיות וכי הוא יגבה ממנה מחיר, יימשכו סבבי האלימות, כשביניהם מתנהל מו"מ שבמסגרתו מעניקה ישראל שוב ושוב מאותו התבשיל: מחוות וויתורים. עד הסיבוב הבא שייזמו הפלסטינים.

פורסם במגזין מראה גיליון 363

* * *

משה גרנות

בְּאִי השפוטים

מתוך הספר החדש "האי"

שוב נקראתי לחדר המנהלה. חששתי שהחברים יראו בי מוסר ומלשין. ביני ובין עצמי חשבתי שפאניה היתה עושה איתי חסד אם היתה מניחה לי.

"מה שלומך, מֶני?"

"תודה, כפי שאפשר לצפות."

"כלומר, לא משהו."

"לא יכולתי לנסח את זה יותר טוב."

"מדוע שאלתי?"

"אין לי מושג."

"אני מראה לך ידידות, אם לא שמת לב."

"תודה לך, אבל זה גורם לחברים שלי להיזהר ממני. הם שוקלים כל מילה לפני שהם מוציאים מהפה."

"חה חה! אתה גַיס חמישי, שְפִּיוֹן של המהפכה, חה חה!"

זאת הפעם הראשונה שראיתי את פאניה צוחקת ממש. לא הגבתי. פאניה הוציאה מפית נייר מכיסה וניגבה את דמעות הצחוק.

"תגיד לי, מני, אתה זוכר שיצאתי לחופש?"

"כן, בוודאי, סיפרת לי. הלוואי עליי."

היא נשענה על מסעד הכיסא, הרימה את ידיה, והניחה אותן מאחורי העורף. המבט שלי נשאב אל החזה שלה – כמעט שלא היה שם כלום.

"אני לא לסבית."

לא הגבתי. לא ידעתי אם אני צריך להגיב, ואם כן – איך?

"זה לא אומר לך כלום?"

"זה צריך להגיד לי משהו? יש נשים שהן לסביות, ויש שלא. מה הביג דיל פה?"

"רוב המדריכות על האי הן לסביות. זה לא כתוב בשאלון, אבל ברור שמעדיפים לסביות כדי שלא נסתבך עם השפוטים. אני השארתי רושם שאני לסבית, התקבלתי, ועליתי בסולם הדרגות. אבל אני לא. אפשר להגיד שאני חיה בזהות בדויה."

"ממני את בוודאי לא חוששת."

"אני חושבת שאתה בכוונה עושה את עצמך טמבל."

"אני לא טמבל, פאניה, ויש סיכוי גדול שאני מבין, אבל בעולם החדש האמיץ של המהפכה, גבר איננו נעשה אקטיבי רק מֵרְמָזִים. הסכנה גדולה מדי."

"אוי, כמה שאתה מברבר! אתה לא יכול לרגע, לפחות לרגע לא להיות… אני באמת… אני מדברת אליך כמו חברה. אני ממש… טוב, תשמע בכל זאת, בחופשה הלכתי לפאב בתל אביב הישנה. ישבתי על הַבָּר, שתיתי כמה בירות. רציתי להתמסטל, לשכוח הכול. על ידי ישב בחור חמד, שלא ממש שָׂם עליי, אבל אני הייתי שיכורה, והזהירות היתה ממני והלאה. כולם דיברו עם כולם, והמוסיקה טרטרה בכל הווליום. חשבתי שאיש לא שומע, ואמרתי לו: 'אל תגיד לי את השם. תגיד לי רק איפה אתה גר.' והוא אומר לי, 'כאן במנדלי.' 'ויש אצלך מיטה ומקלחת?' 'יש,' הוא אומר לי. 'ואולי נלך למנדלי ונבדוק את המיטה?' 'בשום אופן לא,' הוא אומר לי, 'אם את נורא צריכה, אני מוכן לבוא אלייך,' אתה מבין? אם אני צריכה, הוא לא צריך. אני לא בטוחה שהייתי צריכה, אבל הייתי מאוד שיכורה. הבאתי אותו לדירה שלי, הנחתי אותו בסלון, והלכתי לרחוץ שיניים, להסיר מעט את הריח של הבירה, שהשתפרצה לי מכל החורים. התפשטתי וחזרתי לסלון ערומה לגמרי. שאלתי אותו אם הוא רוצה לעשות את זה לבוש, ואז הוא הוציא טופס מכיס החולצה, וביקש ממני לחתום. חשבתי שהוא מטורף, אבל הוא אמר שאם אני לא חותמת, הוא לא נוגע בי. התיישבתי ככה, כמו שהייתי, וקראתי. היה כתוב שם בשפת משפטנים, שאני מאשרת שהכנסתי אותו לדירתי מרצוני הטוב, ואני ביקשתי אותו לשכב עימי, ואין לי, ולא תהיינה לי גם בעתיד, כל תביעות בקשר למשכב הזה, ולעולם לא אטען טענות על הטרדה מינית או מעשה מגונה או אונס. קראתי שוב. הסתכלתי לתוך עיניו לבחון אם מדובר באדם מעורער. הוא נראה לי קצת טיפשון, אבל נורמלי לחלוטין. מסתבר שדברים קורים כשאני מתייבשת על האי הזה. ניגשתי אליו והתחלתי ללקק אותו, לנשק, למזמז – הוא לא זז. 'כוס'מק,' אמרתי לו, 'אני אחתום, אחתום! תן לי את הנייר המזורגג הזה!' ותוך שאני חותמת, ברח לי כל החשק. תפסתי אותו בשרוול – ככה כמו שהייתי בלבוש חווה – וגררתי אותו לדלת. הוא קיפל את הנייר, תחב אותו לתוך הכיס והתחיל ליבב כמו מקוננת יוונייה. סגרתי את הדלת ונעלתי."

"מה את רוצה, פאניה, זה הגבר הנשי, בלי הטופס הוא יכול לקבל שנים רבות בכלא. זה פאר הישגיה של המהפכה…"

"אולי תסתום!"

"באמת, מה את באמת מבקשת ממני? מעניין לדעת מה? למה סיפרת לי את כל זה?"

"אתה באמת לא מבין?"

"ונגיד שכן, אני הרי שָפוט."

"תגיד לי, מני…"

"מה להגיד?"

"תגיד לי… אני מושכת בעיניך?"

"מה שאני לא אגיד זה לא יהיה טוב."

"תגיד, רק אנחנו פה."

"לא עשו אותי באצבע, פאניה, הכול פה מוקלט, הכול יכול להיות מופנה נגדי…"

"אני נשבעת לך, מני, אין הקלטה. אתה מתאר לעצמך שהייתי מקליטה מה שאני אומרת? אתה אמור להיות בחור חכם – היית קריין ברשת ב', פרס סוקולוב. תגיד! אני… מתחננת…"

"כואבות לי הרגליים."

"מפונק. שב על הרצפה. הנה, ככה, כמוני," ופאניה ירדה מהכיסא המוגבה שלה מאחורי השולחן עם האלות, והתיישבה על ידי על הרצפה.

"תשובה כנה? אז ככה, יש בך משהו לא רע, אבל לטעמי את רזה מדיי. אם המבט שלך לא היה כל כך חמור, הפנים שלך היו נעימים, ואפילו מעניינים. החזה שלך קטן מדיי…"

"די!"

מה היא רוצה, הכלבתא הזאת? שאני אגיד שהיא יפה? הרי היא אפילו לא על יד. היא בוודאי חשבה ששפוט רעב ישקר מעט כדי לזכות במין, אבל באותו הרגע הדבר שהכי רציתי בו הוא לצאת מקומפלקס המנהלה.

היא עצמה את העיניים, ודיברה כאילו אל עצמה:

"אתה יודע מה אני חולמת בלילות? אני חולמת שגבר ממש מחבק אותי מאחור ומניח את ידו על מותניי כשאני ישנה מכורבלת בתוך גופו."

המשכתי לשתוק. היא קירבה את פניה אליי עד שהרחתי את גופה. אני לא זזתי ממקומי, אולי אפילו נרתעתי אחורה מעט.

"מני, כבר הלכתי רחוק מדיי. אין דרך חזרה. אל תאכזב אותי, מני."

"אני תמיד בידייך, פאניה. כל עוד אני באי המזורגג הזה, את רשאית לעשות בי כרצונך, ואני ממש חסר אונים. רק אל תבקשי ממני ליזום. אני לא אחתים אותך, כי אין לי טופס. אני לא אבכה, כי נגמרו לי הדמעות. אבל לא אזום, בשום אופן לא!"

"אל תדבר ככה! בבקשה, בבקשה! אנחנו לא כאן, אנחנו בחדר במלון בוורונה. אנחנו זוג מאוהב עד מעל הראש. יש לי יום הולדת, ואתה הבאת לי צמיד מתנה, ואני נישקתי אותך מהפה ועד לשיפולי הבטן. אתה בוער בתשוקה ונושא אותי על זרועותיך למיטה הגדולה. אתה מנשק את עיניי ומניח אותי אט אט על המיטה. אחר כך אתה חופן את גופי מאחור עם גופך החם הגמיש."

פאניה עצמה את העיניים, התקרבה אליי ונדחקה אל חיקי.

"יש לי פה מיטה. היא לא זוגית כמו במלון בוורונה, אבל תספיק. בוא, מני, אל תעשה פאסון. תהיה גבר, כמו פעם, כמו לפני כל השיגעון הזה."

העיניים של פאניה דמעו. אני מודה שזה ריגש אותי. היא תפסה את ידי והובילה אותי אל חדר השינה שלה. היתה שם אפלולית. אימצתי אותה אל החזה, ואחר כך הרמתי אותה על ידיי. היתה לי תחושה שאני נושא ילדה קטנה. אולי היא אנורקטית? היא כנראה הרגישה משהו, כי היא תפסה בידה הימנית את כתפי וחיבקה אותי בכל כוחה. הנחתי אותה אט אט על המיטה הצרה, ונדחקתי אליה מאחור. היא התכרבלה מתחת לזרועי, משכה את כף ידי אל פיה ונישקה כל אצבע. אחר כך ניגבה בידי את הדמעות שעל לחייה.

"למה אני?"

"אל תהרוס את הכול, מני. חבק אותי, אמץ אותי חזק. לטף לי את השיער. תהיה טוב, מני, תהיה טוב."

עשיתי כמצוותה. עשיתי בדיוק מה שביקשה. הייתי טוב. היא שכבה מכורבלת בתוך גופי, רזה וחסרת אונים. ליבי המה אל הגוף חסר החן הזה, שאותת המון מסכנות והמון תשוקה. ואז קרה לההוא שם מה שקרה. יש לו הרי חיים משלו, וקפריזות משלו. פאניה הרגישה בתמורה, והסתובבה אליי, פניה נהרו מרוב אושר. היא החלה לפרום את כפתורי החולצה והמכנסיים, התרחקה מעט והביטה בפליאה גדולה אל אותו המקום, אחר כך נישקה כל פיסה מהעור החשוף בגופי. ואז קרה הכול. אין טעם לתאר – קודם כול, מפני שזה בלתי אפשרי. גדולי הסופרים לא עמדו במשימה הזאת. המינגוויי הגדול תיאר את זה כרעידת אדמה. מילא. חוץ מזה, אני בכלל אינני רואה עצמי כסופר, סתם עיתונאי ביש מזל.

"אתה תספר לחבר'ה, כמו כל הגברים?"

"את אמורה לחיות בעולם המחר, ויש לך מחשבות עתיקות יומין – כבר מסוף המאה שעברה הנשים הן אלו שרצות לתקשורת לספר עם מי הן שכבו, כמה ואיך. את זוכרת את הנשים שצצו, בזו אחר זו, לספר לכל העולם איך הביצועים של קלינטון, ואחר כך איך בישרו הפילגשים של דייוויד בקהם לציבור הרחב שהוא בכלל לא נימול…"

"זה בכל זאת פטנט גברי. תישבע לי שלא תספר."

"אני לא אספר, פאניה, אבל מה אומר למי שישאל מה עשיתי במנהלה עד שעה כל כך מאוחרת?"

"תספר שנחקרת בקשר לכדורגל, תספר שהצלחת לשכנע שהספורט מסייע לחינוך מחדש, ושאני הסכמתי לתת לכל ביתן כדורגל אמיתי…"

"באמת, פאניה?"

תפסתי את מותניה הצרים, משכתי אותה אליי, וחיבקתי אותה בהמון רחשי לב. זה היה אמיתי. הייתי אסיר תודה, ורציתי שהיא תחוש זאת.

פאניה לבשה את הסרבל האפור המכוער. היא כיפתרה את החולצה עד הכפתור העליון. אחר כך ביקשה ממני לעצום עיניים, והיא הובילה אותי דרך מסדרונות ארוכים אל פתח נסתר של קומפלקס המנהלה.

* * *

מחיר הספר (כולל משלוח): 55 ₪

המחאה בסכום  הנ"ל יש לשלוח למשה גרנות, הסייפן 35, רמת השרון 47248

טלפון לבירורים: 03-5494915

הספר  לא יימכר בחנויות – נמאס העושק של המפיצים והרשתות.

[דבר המפרסם]

* * *

אורי הייטנר

1. לתקן, לא לשבור!

ב-19 בנובמבר 1948 פירסם נתן אלתרמן בטורו "הטור השביעי" ב"דבר" – את שירו "על זאת". בשיר חשף אלתרמן מידע שזיעזע אותו, על אודות פשע מלחמה שביצע חייל צה"ל, שרצח בדם קר ערבי חף מפשע.

חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה –

נַעַר עַז וְחָמוּשׁ... נַעַר-כְּפִיר!

וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר

אִישׁ זָקֵן וְאִשָּה

נִלְחֲצוּ מִפָּנַיו אֶל הַקִּיר.

וְהַנַּעַר חִיֵּךְ בְּשִׁנַּיִם-חָלָב:

"אֲנָסֶּה הַמִּקְלַע..." וְנִסָּה!

רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו...

וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.

בהמשך השיר ביקר אלתרמן את הניסיונות להשתיק את האירוע, להמעיט מחומרתו, או להסביר שבסערת המלחמה ניתן להבינו. הוא יצא נגד הדיבור על "מקרים עדינים" (המרכאות במקור) והגדיר אותם ישירות: "אשר שמם, במקרה, רציחה." את הטענה שמדובר בסך הכול במקרה פרטי, הוא דחה, אם "איננו חובשו בצינוק."

וכאן בא משפט המחץ:

כִּי חוֹגְרֵי כְּלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם,

מִי בְּפֹעַל

וּמִי בִּטְפִיחַת הַסְכָּמָה,

נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרַח" וְ"נָקָם",

לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.

השיר זעזע את אמות הסיפים בחברה הארצישראלית. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון קרא את השיר, ויומיים אחרי פירסומו כתב לאלתרמן: "יישר כוחך – על התוקף המוסרי ועוז הביטוי של טורך האחרון ב'דבר'... היית לפה – פה טהור ונאמן – למצפון האנושי, שאם לא יפעל ויפעם בלבנו בימים כאלה – הרי לא נהיה ראויים לגדולות ולנצורות שניתנו לנו עד כה..."

ב"ג הורה להדפיס את השיר ולחלק אותו לכל חיילי צה"ל.

מדוע חולל השיר סערה כזאת? מה היה כוחו?

כוחו היה – נתן אלתרמן. הכול ידעו שאין אוהב גדול לצה"ל מאלתרמן, שאין מאמין גדול ממנו בצדקת הציונות ובצדקת המלחמה, שאין דובר מובהק ממנו של "המחנה אשר דינו להיות שופך דם האדם ומגינו." כפי שכתב בשירו "ליל חנייה". ולכן, כאשר אלתרמן כתב את הדברים, איש לא פקפק בנכונותם, כי איש לא פקפק באמינותו. דבריו של אלתרמן היו כואבים, אך היו אלה פצעי אוהב.

מדוע העניק אלתרמן לשיר את השם "על זאת"?

זֶה צִלּוּם מִקְרָבוֹת-הַחֵרוּת, יַקִּירִים.

יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד.

מִלְחַמְתֵּנוּ תּוֹבַעַת בִּטּוּי וְשִירִים...

טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם כֵּן, גַּם עַל זֹאת!

נקודת המוצא של אלתרמן היא האמונה היוקדת והחד משמעית בצדקת הדרך הציונית. הקרבות, גם אלה שבהם נעשה פשע המלחמה, הם קרבות חירות; הקרב שאין צודק ממנו על חירות האומה היהודית. המלחמה היא מלחמתנו. אלתרמן ראה את תפקידו כמשורר לאומי, לבטא בשירה את האפוס הגדול של המלחמה. ואכן, אין מי שעשה זאת כמוהו, הן בשירי הטור השביעי, ובמיוחד באפופיאה הגדולה של מלחמת תש"ח, "שירי עיר היונה".

 מתוך אותה נקודת מוצא, מתוך הכרת הצדק וההכרח במלחמות ישראל, ודווקא מתוך אותה הכרה, הוא תובע מצה"ל וחייליו לשמור על מוסר הלחימה ועל ערכי טוהר הנשק. אלתרמן לא כתב את הדברים מתוך אובססיה של הצגת צה"ל כצבא בלתי מוסרי כדי לגרום לדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולצבאה, אלא כציוני פטריוט, המאמין שלצד תרומתו הרוחנית והתרבותית למלחמה, בשירה היוצרת מוטיבציה בקרב החיילים ומעניקה להם רוח גבית, תפקידו לצאת חוצץ גם נגד מעשים כאלה.

וּמִלְחֶמֶת הָעָם, שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חַת

מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת

שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח,

לֹא תֵּחַת גַּם מִפְּנֵי "אַל תַּגִּידוּ בְגַת..."

הִיא אֵינָהּ פַּחְדָנִית כְּדֵי-כָּךְ!

"שוברים שתיקה" הם היפוכו של "על זאת". צה"ל הולך ונעשה מוסרי מדור לדור. דברים שנעשו במלחמת השחרור לא יכלו להיעשות במלחמת סיני ודברים שנעשו במלחמת סיני לא יכלו להיעשות במלחמת ששת הימים. דברים שנעשו במלחמת ששת הימים אינם יכולים להיעשות היום, אחרי 50 שנות "הכיבוש משחית". צה"ל היה תמיד צבא מוסרי, יותר מכל צבא אחר בעולם, אך היום הוא מוסרי יותר מאי פעם בעבר.

והיום פועל הארגון "שוברים שתיקה". "שוברים שתיקה" הוא חוד החנית של קמפיין הדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולזכותה להגנה עצמית. פעילי הארגון הזה, הממומנים בידי גורמים עוינים, עוברים ברחבי העולם, מעיר לעיר וממדינה למדינה, מסיתים נגד מדינת ישראל ונגד צה"ל, מעלילים עלילות נוראות על חיילי ישראל ומשחירים את דמותו של צה"ל.

אילו מטרתם היתה לתקן, הם היו פועלים אחרת לגמרי. הם לא היו יוצאים למסע עולמי שנועד לפגוע במדינת ישראל. אולם מטרתם אינה לתקן. מטרתם – לשבור.

טוהר הנשק ומוסר לחימה הם ערכים נעלים, מערכי היסוד של החברה הישראלית ושל צה"ל. הם ערכים שראוי להיאבק למענם.

"שוברים שתיקה" אינם תורמים, ולו תרומה קלושה – למאבק על הערכים הללו. מי שמציג צבא מוסרי כצה"ל כצבא של פושעי מלחמה, לא יוכל לעולם לתקן קלקולים הקיימים בצה"ל.

"שוברים שתיקה" אינם רוצים לתקן. הם רוצים להעליל, להשמיץ, לפעול נגד המדינה ונגד צה"ל. אבל אין לי ספק שחלק ניכר מן החיילים המתלוננים בפניהם, עושים זאת בתמימות, מתוך כוונות טובות, והופכים שלא בטובתם אידיוטים שימושיים של הארגון הנתעב הזה.

"זכויות האזרח כחול לבן" של המכון לאסטרטגיה ציונית, הוא ארגון ציוני, הפועל למען ערכי מוסר הלחימה מתוך רצון לשפר ולתקן, ולא לקעקע את המדינה.

חשוב שחיילי צה"ל וקציניו ידעו שיש להם למי לפנות. למי שראוי לפנות אליו. כתובת הארגון: humanrightsbw@gmail.com

2. צרור הערות 20.12.15

* הרצוג צודק – ראש האופוזיציה יצחק הרצוג צודק בקריאתו לנתניהו לגנות את ההסתה הפרועה נגד הנשיא. לא זו בלבד שנתניהו אינו עומד בפרץ, הוא נושא בחלק ניכר מן האשמה. ריבלין היה יו"ר כנסת מצוין, שמחויבותו היתה לכנסת ולפרלמנטריזם וסירב להיות משרתה של הרשות המבצעת ולגנוב סוסים בעבור נתניהו. מאז, נתניהו סימן אותו כאוייב, ניסה לקדם את מועמדותו של העבריין (לכאורה) פואד לנשיאות כדי לחבל במועמדותו של ריבלין, וחסידיו השוטים מתחרים באנשי הימין הרדיקלי בהסתה ובהפצת השנאה כלפי ריבלין.

האמירה הקלושה של נתניהו שהוא מתנגד להסתה נגד הנשיא אבל יגן על זכותו של כל אחד להביע את דעתו – מבישה.

חופש הביטוי קיים ואיזו זקוק להגנתו של נתניהו. אבל כראש ממשלה עליו לגנות בחריפות את ההסתה נגד הנשיא.

* נתניהו צודק – ראש הממשלה בנימין נתניהו צודק בקריאתו להרצוג לגנות את "שוברים שתיקה". מול גורם רדיקלי הפועל במרץ נגד מדינת ישראל, נגד צה"ל, נגד זכות ההגנה העצמית של ישראל, להבאשת ריחה של ישראל בעולם ומהווה חוד החנית של קמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל – יש צורך באמירה ברורה מימין ומשמאל, מן הממשלה ומן האופוזיציה. יש לשבח את יאיר לפיד, שמגלה אחריות לאומית ומוקיע בחריפות את המנוולים הללו.

האמירה הקלושה של הרצוג, שאמנם "שוברים שתיקה" חצו את הגבולות והוא סולד מהדעה שלהם, אבל הוא יילחם כדי לאפשר לאנשים לומר את דעתם – מבישה.

חופש הביטוי קיים ואינו זקוק להגנתו של הרצוג. אבל כראש האופוזיציה, מועמד לראשות הממשלה וראש מפלגה המגדירה עצמה כמחנה הציוני, עליו לגנות בחריפות את ההסתה נגד מדינת ישראל וצה"ל.

* התרופה לשיח הקצוות – שיח הקצוות, שבו הקיצונים ביותר במחנות השונים, כמו להב"ה "שוברים שתיקה" וחבריהם, נותנים את הטון, הוא מחלה קשה של החברה הישראלית. התרופה הטובה ביותר למחלה, היא שההנהגה של כל מחנה תילחם בראש ובראשונה נגד הקצוות של המחנה שלה, תתנער מהם כך שאיש לא יוכל עוד לראות בהם שייכים לאותו מחנה.

למרבה הצער, סירובו של הרצוג להוקיע את "שוברים שתיקה" אינו חריג, אלא סימפטום לתופעה של הפיכת הכנופיה הזו לסמל של חופש הביטוי, בקמפיין ה"אויאויאוי" המתבכיין שלהם כ"נרדפים". למרבה הצער, רוב "מחנה השמאל" התייצב לקול תופי הטאם-טאם של "חופש הביטוי" ויצא להגנת המנוולים.

למחרת גמגומו של הרצוג, התראיין ח"כ נחמן שי לרדיו. נחמן שי הוא מן הבולטים והטובים בהסברה הישראלית בחו"ל, עוסק רבות בדיפלומטיה הציבורית, נלחם נגד קמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל ואף מבקר, בצדק, את הממשלה, על אוזלת ידה במאבק הזה. הוא יודע טוב מאוד עד כמה "שוברים שתיקה" הם חוד החנית במאבק הדה-לגיטימציה כלפי ישראל. ולפתע, גם הוא נהיה סנגורו של השטן. הוא הסתייג מפעולתם בחו"ל, אך הגן על פעולתם נגד מקרים שבהם צה"ל נוהג שלא כשורה, כיוון שצה"ל הוא צבא מוסרי ולכן עליו לעודד חשיפה כזאת.

איזו היתממות! מי שרוצה לתקן את צה"ל ולשפר אותו, צריך לפנות לגורמים המוסמכים בצה"ל, להגיש תלונה והיא תטופל. הוא לא יוצא בקמפיין בעולם, במימון גורמים עוינים, כדי להציג את צה"ל כצבא ברברי ואת חיילי צה"ל כפושעי מלחמה.

שעה שנחמן שי עשה לילות כימים בהסברת ישראל בעת מבצע "צוק איתן" – הוא עשה זאת משורות האופוזיציה והוא ראוי לכל שבח על כך – המנוולים הללו עשו לילות כימים בתעמולה אנטי ישראלית, נגד צה"ל, ברחבי העולם. הוא יודע זאת, אך פתאום העדיף אינטרס פוליטי של ניגוח הממשלה על דבקות בדרכו ובמצפונו.

* הלוחמים – "שוברים שתיקה" יצאו בקמפיין המבליט את העובדה שהם לוחמים בצה"ל, כאילו עובדה זו מטהרת את שרץ פעולתם נגד מדינת ישראל. יש לזכור, שאת רמטכ"ל הניצחון במלחמת ששת הימים רצח גולנצ'יק. המרגל-המחבל אהוד אדיב שירת בצנחנים. ראש ממשלת וישי במלחמת העולם השנייה היה גנרל מהולל במלחמת העולם הראשונה. כך שלא צריך להתרשם יותר מדי מכך שאדם היה לוחם בעברו, אם היום הוא פועל נגד מדינתו. כנראה שבגיל 18 הם היו פטריוטים ולאחר מכן התחרפנו.

איני מתרשם מלוחם שבאמצע ההסתערות מחליט לירות בגב של חבריו.

* אבסורד – החלטת לשכת האתיקה של ההסתדרות הרפואית לשנות את כללי הטיפול בפצועים בפיגוע, כאשר אך ורק מצב הפצועים יהווה שיקול בסדר הפעולה של הצוותים הרפואיים היא אבסורדית. משמעות ההחלטה, היא שאין עדיפות לטיפול בקורבנות האירוע על הטיפול במחבל הפצוע.

על פי שבועת הרופאים, חובתו של רופא להציל חייו של כל אדם, גם הרע שבפושעים, גם המר שבאויבים. המחויבות המוסרית הזאת נכונה וראויה, אך אסור להוליך אותה עד לכדי אבסורד. מצב שבו פצוע בפיגוע ידמם למוות כיוון שהפרמדיק היה עסוק בהצלחת חיי המחבל, הוא אבסורדי; הוא בלתי מוסרי ובלתי הגיוני. כמובן שאין לעכב טיפול במחבל הפצוע כדי לתת כדור אקמול או להדביק פלסתר על שריטה של פצוע הפיגוע. יש מקום לשיקול דעת. אך המסר המוסרי הכללי צריך לתת קדימות לטיפול בנפגעי הפיגוע ורק אח"כ במחבל.

טענה אחת שעמדה מאחורי ההחלטה נכונה – החשש לטעות בזיהוי, כפי שהיה בלינץ' שבו נרצח אריתראי חף מפשע. זה נכון, אך אין קובעים הלכה על פי מקרה קיצון; אין מעצבים נורמה על פי המקרה החריג.

אגב, מדובר באותה הסתדרות רפואית שקוראת לרופאים להפר את החוק ולא להציל חיי מחבל שובת רעב.

* פיצויים לחמאס – הנכונות של ישראל לשלם פיצויים לנפגעי פיגוע "מרמרה", כמוה כנכונות של ישראל לשלם פיצויים לחמאס ולחיזבאללה על המחבלים שלהם שנפגעו בפיגועי טרור נגד ישראל. סביר להניח שהעוינות וההסתה התורכית נגד ישראל יימשכו גם אחרי תשלום הפיצויים, בדיוק כפי שהם נמשכו אחרי ההתנצלות המתרפסת והאומללה של נתניהו.

* בסיס רעוע למערכת יחסים – איני מזלזל בחשיבות יישור ההדורים עם תורכיה והנורמליזציה ביחסים איתה, ולא בהישגים המדיניים והכלכליים בהסכם, כפי שהוא מסתמן. ואף על פי כן, במכלול, אני רואה אותו בשלילה, כיוון שנחצה בו קו אדום. תשלום פיצויים, בהמשך להתנצלות, על מעשה תוקפנות תורכי נגד ישראל, אינו בסיס למערכת יחסים בריאה.

בעייה נוספת בהסכם היא היעדר התחייבות תורכית להימנע ממעשי איבה נוספים נגד ישראל בעתיד, בנוסח "מרמרה". על סמך העבר, ברור שישראל תמלא את חלקה, וסביר להניח שארדואן לא יעשה כן.

* המצור לכאורה – בינתיים עוד אין הסכם, וספק אם יהיה. הרי התורכים דורשים מישראל את הסרת ה"מצור" על עזה. יש בעייה להיענות לדרישה, כיוון שלשם כך יש להטיל קודם מצור על עזה.

* שאלת העיתוי – האם יש קשר בין הוותרנות של נתניהו במו"מ עם תורכיה והחיפזון להדליף את מתווה ההסכם, הכולל את סוגיית יצוא הגז, בטרם גובש ההסכם הסופי, לבין תשובתו של נתניהו לבג"ץ בעניין השימוש בסעיף 52 לאישור מתווה הגז?

* דמוקרטיה יהודית – לאחרונה אני נתקל שוב ושוב במושג מבית היוצר של השמאל הרדיקלי: "דמוקרטיה יהודית." זהו ניסיון להטיל דופי בדמוקרטיה הישראלית ולהציגה כדמוקרטיה ליהודים בלבד, כביכול, המפלה את הערבים.

לא זו בלבד שמדובר בשקר נתעב, אלא שההיפך הוא הנכון. הערבים היחידים בכל המזרח התיכון, הנהנים באמת ובתמים מחיים דמוקרטיים אמיתיים, מלאים, שבהם הינם שותפים מלאים כבוחרים ונבחרים, הם ערביי מדינת ישראל.

הדיבור הנואל על "דמוקרטיה יהודית" מבטא את הכזב על אודות סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית, שנועד ליצור דה-לגיטימציה למדינה היהודית.

* קול אדוניו – חמי שלו, כתב "הארץ" בניו-יורק ועורך המהדורה האינטרנטית באנגלית של העיתון, הוא אחד המבקרים החריפים ביותר של נתניהו, ממשלתו ומדיניותו. הוא נהיה כזה בוקר בהיר אחד, ביום שבו סיים את תפקידו כמשנה לעורך "ישראל היום" ועבר ל"הארץ". עד אותו יום, הוא כתב דברים הפוכים.

מיהו חמי שלו האמיתי – חמי שלו של "ישראל היום" או חמי שלו של "הארץ"?

שניהם.

 חמי שלו האמתי הוא קול אדוניו.

* מפלטו של הנבל – כל אדם, יהיה המסוכן והבזוי שבפושעים – רוצח, טרוריסט, אנס, פושע מלחמה, פושע נאצי; כל אדם זכאי להגנה משפטית. ומי שמגן על הפושעים עושה שירות חשוב לחברה, בכך שהוא מקדם את משפט הצדק. ולמרות זאת, עורכות הדין פיליציה לנגר ולאה צמל, פרקליטותיהם של המחבלים בשנות ה-70 וה-80, היו שנואות, בצדק, על החברה הישראלית, שראתה בהן נשים בזויות ונאלחות. למה? כי הן היו פרקליטות אידיאולוגיות, שסייעו למחבלים מתוך הזדהות אתם, עם מאבקם ומעשיהם.

הוא הדין ב"חננו", ארגון המשפטנים המסייע למחבלים היהודים. והם משתמשים באותן שיטות – מלהגים בשם זכויות האזרח, זכויות האדם וכו' במלחמתם נגד השב"כ והמשטרה, בניסיונם למנוע עשיית צדק עם המחבלים.

בימין הרדיקלי, כמו בשמאל הרדיקלי – זכויות האדם הן מפלטו של הנבל.

* אין מנוס מחקירה – כשאישה אחת מעידה על עבירת מין של גבר, יכול להיות שזאת נקמנות. כששתי נשים מעידות, יכול להיות שזאת קנוניה. 9 נשים! זה כבר ממש נשמע מסריח. אין מנוס מחקירה.

* בזה כבר לא נעמוד – נשיא, ראש ממשלה, רב ראשי, שרים, ניצבים במשטרה, לכל כבר התרגלנו. אבל... בר רפאלי?!

* סדר עדיפויות – לאחר החתימה של נתניהו על מתווה הגז, הכותרת הראשית ב-ynet ובאתר "ישראל היום" היתה: בר רפאלי. כותרת המשנה: החתימה על מתווה הגז.

כעבור שעה – החתימה על מתווה הגז ירדה למקום השישי ב-ynet. הכותרת הראשית נשארה: בר רפאלי.

* זכות השתיקה – עורך דינה של בר רפאלי: "תהיי יפה ותשתקי."

* אצולה חזירית – בר רפאלי מצטרפת לשורה ארוכה של ידוענים שהינם מעלימי מס (במקרה שלה – לעת עתה מדובר בחשד). זוהי תופעה חברתית בזויה – של אנשים שהלך להם קלף בחיים, ותחת מחויבות לחברה שבה הם חיים, שבאה לידי ביטוי בעשייה למען הכלל, בהקצאת אחוזים ניכרים מרווחיהם לטובת הציבור (כדוגמת ביל גייטס וצוקרברג) הם אפילו עושים שמיניות באוויר כדי למצוא כל דרך להימנע מהמינימום של מחויבות לחברה – תשלום מס אמת על פי חוק. זוהי תופעה חולנית של אצולה חזירית, החיה סביב עצמה, אטומה לגמרי לסביבה. וזה ממש לא אמור להפתיע, כשמדובר במי שהשתמטה משירות בצה"ל באמצעות נישואי דמה.

* והיו לעץ אחד – פרשת השבוע שקראנו בשבת האחרונה, פרשת "ויגש", מתחילה בסיפור אופטימי המסב אושר והתרגשות עצומה לקורא. יוסף מתוודע לאחיו. לאחר היסטוריה קשה בין האחים ונתק של שנים רבות, משפחת ישראל, גרעין האומה, מתאחד. אחדות האומה – זהו מסר לדורות, ערך שראוי לחנך עליו עם.

אלא שיש בעייה – האיחוד של המשפחה כרוך בקלקול גדול, בירידה מן הארץ. העם מתאחד במצרים. ואם ניתן להסביר את עצם הירידה ברעב הכבד ששרר בארץ, אין כל דרך לתרץ את התנחלותם של בני ישראל במצרים לאחר תום שבע השנים הרעות. השתקעות שהביאה לשעבוד מצרים הנורא ולגזרת השמד של פרעה.

התיקון לקלקול הוא בהפטרה, מתוך חזון הנביא יחזקאל (פ' ל"ז). ההפטרה מנבאת את האיחוד בין אפרים ליהודה, איחוד שבטי ישראל, אלא שהפעם – בארץ ישראל. "וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי, לְיַעֲקֹב, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ-בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם. וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד-עוֹלָם." החזון הציוני של הנביא יחזקאל, שככתוב במקורותינו, היה "בומבה של נביא". אבל התנאי להצלחת המיזם הזה, הוא שאין להסתפק בקיבוץ גלויות, אלא יש צורך במיזוג גלויות.

"הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד-אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו, וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת-עֵץ יְהוּדָה. וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי."

בניגוד לארבעת המינים בסוכות, שאותם אנו אוגדים אגודה אחת, כלומר כורכים אותם יחד, אך כל מין שומר על ייחודו, כאן מדובר על הרכבה של שני העצים, והיו לעץ אחד.

את האגודה האחת, אני רואה כאגודה של הדעות השונות והזרמים השונים בעם ישראל, שכולם מכובדים וראויים, כל עוד כוונתם היא טובתו של עם ישראל, והם יכולים וראויים להיות מאוגדים יחדיו, תוך שכל זרם שומר על הדרך בה הוא מאמין.

את הרכבת העצים לעץ אחד, אני רואה כמיזוג של העדות. בעוד מחלוקת הדעות, כשהיא מחלוקת לשם שמיים, סופה להתקיים, שכן אלו ואלו דברי אלוהים חיים; חלוקת העדות היא פרי הגלות, שסופה להתבטל בגיבושנו כעם אחד. המיזוג הוא תהליך סינרגטי, לשלם הגדול מסכום חלקיו. הציונות קיבצה את העם היהודי משבעים גלויות (שבעים גלויות שונות, ולא החלוקה המלאכותית ל"אשכנזים" ו"מזרחים"). בכל אחת ואחת משבעים הגלויות נוצרה תרבות יהודית עם הגוון שלה, עם המסורת שלה, עם הנהגים שלה. במיזוג גלויות מלא, אף גלות לא נדרשת להשליך לאשפה את תרבותה, אלא לטעון בתרבותה את היצירה הסינרגטית המשותפת של התרבות היהודית הישראלית. המיזוג הזה יוצר עוצמה ועושר תרבותי יהודי אדיר. ולמרות שיש בתוכנו ניסיונות נואלים להנציח את הגלות ואת הבדלנות העדתית, אני מאמין בכל ליבי, שמלחמת המאסף של הגלות לא תשנה את המהלך האמיתי של ההיסטוריה, המהלך הציוני של קיבוץ גלויות ומיזוגן.

הדברים נכתבו בעקבות קריאת כתבה ב"הארץ" על סרט דוקומנטרי של מיטל אבוקסיס,  שעל פי הכתבה מבטא ניכור ושנאה למדינת ישראל והמרת הזהות היהודית-ישראלית בזהות עדתית-גלותית.

* אגדה שהייתה באמת – בעת האבסת הפרות ב"רפת הצפון" באורטל, גילה הרפתן להפתעתו טלפון סלולרי שהיה מגולגל זמן רב בתוך אלומת החציר. הסוללה נטענה ומסתבר שהטלפון חי וקיים. בעל הטלפון זוהה. מדובר בקצין צה"ל, שלפני שנה וחצי (!) הטלפון שלו נפל בעת פעילות בתוך שדה חציר של יישוב בנגב. החציר נקצר ועימו הטלפון ונארז בחבילת חציר. החבילה נמכרה ונרכשה בידי הרפת. הטלפון אוחסן בתוך הערימה במשך חודשים רבים ורגע לפני שפרה אכלה אותו חולץ, והוחזר לבעליו ההמום.

* ביד הלשון: עניי עירך קודמים – השינוי בתקנון האתיקה של ההסתדרות הרפואית, על פיו בפיגוע הקדימות לטיפול עיוורת לשאלה האם הפצוע הוא המחבל או הקורבן, מנוגדת לעיקרון האתי שקדם לאותה החלטה – "עניי עירך קודמים."

"עניי עירך קודמים" הוא עיקרון הלכתי, מתוך מסכת בבא מציעא בתלמוד, המדרג את סדר העדיפויות במתן צדקה. "אם כסף תלווה את עמי את העני עמך: עמי ונכרי – עמי קודם. עני ועשיר – עני קודם. ענייך ועניי עירך – ענייך קודמין. עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמין".

* * *

יוסי אחימאיר

הערות מעמוד הפייסבוק שלי

19.12.15

שבת. הכול ירוק, הכול מצוחצח, שמיים כחולים, שמש חמימה אחרי כמה ימי גשם, כיף להיות בחוץ, לטייל, לנסוע, לשאוף אוויר קריר ורענן, להתפעל מן הנוף הנקי, לשכוח את הצרות, להתמלא באופטימיות – ואז באחת, הידיעה ברדיו מחזירה אותך למציאות הכואבת: פיגוע דקירה בלב רעננה. שוב דם יהודי נשפך בידי בן-עוולה ערבי-פלסטיני. אז שלא תהיה לנו טעות – זוהי המציאות המדממת, שהכרח לשים לה סוף, ויהי מה!

ראיתי זה עתה תמונה של חסידי ברסלב שורפים באומן את דגל ישראל. לו אני ח"כ כיום, מיד הייתי מתחיל בחקיקת חוק איסור הפגיעה בדגל ישראל, עם עונש כבד בצידו למי שעובר על החוק. איני בטוח שכל הברסלבים תומכים במעשה הנלוז הזה, אבל את השניים שנראים בבירור בצילום, הייתי עוצר מיד בבואם לנתב"ג (ולא אפרט כאן מה הייתי עושה להם.

מה יש לך, מר לוין? חבל שאלוף (מיל') עמירם לוין אינו טורח לומר בגילוי נאות, מי מימן את מודעתו ב"הארץ" בתמיכה ב"שוברים שתיקה". זוהי מודעה של אלפי שקלים – גם אחרי הנחה של ביטאון השמאל, המפרסם אותה כמובן בשקיקה.

מר לוין אינו יכול להתנער מאחריותו למעשים פסולים שנעשו – אם נעשו – על-ידי חיילי צה"ל, ולרחוץ בניקיון כפיו. כמפקד בדרגת אלוף, מתפקידו היה, לפחות בתקופתו, לבער מעשים חריגים כאלה, אם היו, לחנך את פקודיו לדעת את מקומם ותפקידם הרגיש, ולא לאפשר לחיילים להתדרדר לכל מיני מעשים שהדעת אינה סובלתם.

לקום עכשיו ולתמוך בגוף חיצוני-קיקיוני, שגם משרת מטרה פוליטית מובהקת, אנטי-צה"לית, בשירות אדוניו-תומכיו בחו"ל, זוהי התחסדות במקרה הקל, והודאה בכך, שאני, האלוף לוין – נכשלתי.

18.12.15.

איילה חסון, ערוץ 10 – ההר הוליד עכבר. אין ספק, ערוץ 1 וערוץ 2 עולים על 10, עם או בלי האיילה מדושנת-העונג.

בשבוע הבא חוזרים לרייטינגים הרגילים.

ישראלים ותורכים, כורדים ופלשתינים: בחוץ קר ולח, אבל ביחסי ישראל-תורכיה מסתמן אביב. זה לא צריך להשכיח מאיתנו את הצביעות של השליט התורכי הכל-יכול ארדואן. כך למשל התורכים ממשיכים להכות בכורדים, ואתמול הרגו 54 לוחמים כורדים. בו בזמן הם תומכים במאבק הפלשתיני נגדנו. אני מקווה שראש הממשלה זוכר זאת במהלך ההתקרבות המחודשת, החיובית, בין שתי המדינות. אם יש אומה במזרח-התיכון שאין לה עדיין מדינה, והיא ראוייה לכך יותר מכל – זוהי האומה הכורדית ולא הערבית-פלשתינית.

16.12.15

בשבוע שעבר נורו ונפצעו מהמארב בני הזוג רחל ושאול ניר ליד אבני-חפץ. מעשה "שיגרה" של מוסתי אבו-מאזן. מישהו מדווח לנו מה שלומם? מה עבר עליהם בשבוע מאז הותקפו בידי טרוריסטים בני עוולה? מישהו מדווח לנו על מצב כל הפצועים בידי "גיבורי" הטרור הפלשתיני השפל? אז מה אם הפצועים הם רק יהודים וישראלים?

מהדורת חדשות בלי ידיעה על "תקיפה מינית", בלי אישיות ש"חשודה בהטרדה", בלי אלוף, קצין, ניצב, שר, ח"כ, נהג וכיו"ב (מחקו את המיותר) ש"שלחו ידיים" (לפני חמש ורבע שנים בממוצע) – כנראה אינה מהדורת חדשות תיקנית באלה הימים.

מה קורה לתקשורת שלנו, שמבליטה כל שמועה וכל חשד, בעיקר כאלה הקשורים למין? המתחסדים, בעיקר מ"מרצ" משום-מה, חוגגים על כל שמועה וכל חשד, ר"ל...

14.12.15

אלירם באשר – חבר, נשמה, אוהב האדם והחיים, משורר וצייר, איננו עוד. פגשתיו באחרונה באזכרה לאמיר קרטן ז"ל.  אז גילה לי את דבר מחלתו, ואת אופטימיותו שיתגבר. דיבר על הצרה שנפלה עליו בגילוי לב נדיר, תוך שהוא מביע תקווה שיספיק עוד לחיות כמה שנים, לעשות חיים, ליצור... אבל יותר מכל – התעניין בשלומי...

מאז שוחחנו כמה וכמה פעמים שיחות ארוכות בטלפון, כשהוא מפרט את כל הטיפולים הרפואיים שעבר...

מחר, יום שלישי, בשעה 13.00, בגבעת שאול בירושלים, יובא אלירם למנוחות, והלב ממאן להאמין...

לא רק פוליטיקאים, גם עיתונאים עוברים כנראה מטאמורפוזה. כמה הזוייה היא תמונת הסלפי המחוייכת של עמית סגל עם עוכר-ישראל ומחרים-ישראל רוג'ר ווטרס, ועוד בכנס שבו אסורה הנפת דגל ישראל.

למה, למה עמית?

13.12.15.

הערב, נר שמיני של תנוכה, הושק ב"בית אבא" ספרו של עו"ד ברוך מינקוביץ – "ההמלצה: גזר-דין מוות", בגירסתו הרוסית. האירוע המרגש נערך במעמד המחבר, אשר בעוד כחודש ימים ימלאו לו 101 שנים!

קהל ידידים דוברי רוסית מילא את חלל המוזיאון, ביניהם אלי ולק יו"ר איגוד יוצאי לטביה ואסטוניה, יעקב קדמי לשעבר ראש "נתיב", עו"ד לב נוטרביץ, וכמובן בני משפחתו של ברוך מינקוביץ ובראשם הבנים המשפטנים אלי ונתן.

לינה גורודצקיה המתרגמת סיפרה על הספר ועבודת התירגום שלו. לדבריה, היתה זו לה חוויה להכיר אישיות אצילה, אשר עמו וארצו היו בראש מעייניו.

"סיפור חייו של ברוך מינקוביץ הוא סיפור קורות המאה העשרים."

אני סיפרתי על הידידות המיוחדת ששררה בין אבי, המנהיג הרביזיוניסטי מבוברויסק שברוסיה הלבנה, שהגיע ארצה לראשונה בשנת 1912 – לבין הבית"רי מריגה שעלה לאחר קום המדינה ב-1950, לאחר שנות גלות ארוכות בסיביר.

בקול נרגש הודה חתן המסיבה למברכיו ואמר: "אני כבר מרגיש כמעט ישראלי. היתה לי זכות גדולה להכיר את אב"א אחימאיר – לא פגשתי עוד אנשים כמוהו. שמחתי על כל הזדמנות להיות במחיצתו."

מכתב שהגיע היום אלי, עורך "האומה", ומובא בזאת כלשונו:

"ברצוני להביע את רגשי הערכתי לגיליון ה-200 של כתב העת 'האומה'. אמנם אני נהנית תמיד לקרוא את הגיליונות של כתב העת, שכן המאמרים בהם עוסקים בנושאים מגוונים, כתובים ברמה גבוהה וערוכים היטב, ואולם גיליון ה-200 היה 'חגיגה' של ממש! הנאה צרופה! החלק המיוחד על תולדות כתבי העת בעברית בכלל, ועל קורותיו של כתב העת 'האומה' בפרט, הנושאים המגוונים שהגיליון נדרש אליהם, החוקרים בעלי השם שהשתתפו בו, כמו נורית גוברין, משה בר אשר, ענת רוט ועוד – כל אלה העשירו את ידיעותיי, העמיקו את העניין בגיליון, ועשו את הקריאה בו לחווייה אמיתית. יש לציין גם את העריכה המוקפדת, החזות המרשימה והסדר שהדברים מובאים בו בגיליון, ועל כל אלה נתונה תודתי למר יוסף אחימאיר, עורך כתב העת, שהשכלתו הרחבה, טעמו המשובח וחושיו לאסתטיקה ניכרים בכל אחד מעמודי הגיליון הזה, וממילא גם בגיליונות שקדמו לו. על כל אלה אני מודה לך מר אחימאיר מקרב לב ומקווה שהגיליון הזה הוא בבחינת פתח לעוד לפחות 200 הגיליונות שיתפרסמו אחריו."

על החתום: חיה בינוסוביץ.

שמעתם על כלב או כלבה, שיש להם שם משפחה? ב"ידיעות אחרונות" מתעקשים להדביק לקאיה שם משפחה.

תגידו הומור?

אותי זה לא מצחיק – הכוונה הנסתרת כאן ברורה.

12.12.15

פוליטיקה אירופית: מה לעשות – אבל בין מארין לה-פן לבין מרגוט וולסטרום – הצרפתייה עדיפה על השוודית.

* * *

יהודה דרורי

רוצח "עם קבלות" – כמנהיג

לקראת הבחירות ברשות הפלסטינית, מועלה שוב שמו של מרוואן ברגותי כמחליף ליו"ר הרשות אבו-מאזן. ברגותי, המרצה בכלא הישראלי 4 מאסרי עולם על מעשי הרצח שלו באינתיפאדה השנייה, הינו דמות קיצונית הרבה יותר מאבו מאזן וקרוב ביותר לתורת חמאס. בחירתו הפעם כמעט בטוחה כאשר מרבית המנהיגים הפלסטינים הנוקשים תומכים במועמדותו. אסור שדבר זה יקרה כי זה ייתן מנוף בינלאומי לפלסטינים לדרוש את שחרורו (כדי שיוכלו כביכול להיכנס למו"מ אתנו...)

עלינו ליצור כבר עכשיו מחסום תקשורתי סביבו, להעבירו לבידוד ולא לאפשר לו לעשות תעמולה או לתפור דילים לבחירתו. ולתשומת לב שופטי בג"צ ההומניסטים וטובי הלב שלנו: תתעלמו מעורכי דינו, ברגותי הוא רוצח מתועב וטרוריסט, וככזה הוא משולל זכויות לחלוטין ע"פ החוק הבינלאומי.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

פרק שלושה-עשר

ובאותו עניין, שוב בירושלים: אצל המזכיר הכללי

של עדת הספרדים, חיים מיכל מיכלין, אשכנזי.

השנה – 1905. קיץ.

המזכיר הכללי של עדת הספרדים בירושלים, ר' חיים מיכל מיכלין, אשכנזי, קיבל את השלושה במשרדו אשר במזכירות בית-החולים של העדה הספרדית, "משגב לדך", בבניין המפואר הנשקף אל הר-הבית. דומה כי לא היה יהודי בירושלים אשר לא הכירו, ובקלות מצאו את הדרך אליו.

חיים מיכל מיכלין, כבן ארבעים, ישב מאחורי מכתבתו, לבוש בקפידה – חליפה ועניבה וחולצה צחורה, זקנו הכהה גזוז קצר, מחודד תחת סנטרו. לראשו כיפה שחורה רחבה מאוד, כמין כובע, הקרוייה "קָאפֶּלוּשׁ", פניו בהירים ורחבים, תוויהם ישרים, עיניו הגדולות מישירות מבט, ומדי פעם הוא מעלה על אפו זוג משקפיים בעלי מסגרת ברזל שחורה, פשוטה, עגולי עדשות.

"במה אוכל לעזור לכם, אורחיי מן העתיד – " פנה אליהם מיד ואמר, כאילו רק להם חיכה.

חיים מיכל מיכלין היה סופר "הצפירה" ועוד עיתונים ירושלמיים, כגו "המליץ" ו"המגיד", וכן הסופר-המקומי של עיתון אידיש המופיע בניו-יורק ושמו "אידישע טאגבלאט". בירושלים היו מכנים אז עיתונאי בשם – סופר. ובאמת, בשנה זו עדיין אין הבדל גדול, בארץ-ישראל, בין סופר לעיתונאי. העיתונים אינם יוצאים מדי יום. אין ממהרים בחדשות. עד שמגיעה ידיעה מאירופה או מאמריקה – עוברים ימים אחדים. כל מי שמתאר את החיים בארץ-ישראל, גם בעיתון – נחשב לכותב סיפורים, כלומר סופר. וכל מי שנחשב סופר מתאר את המתרחש יום-יום בארץ-ישראל, כמו שעושה עיתונאי בימינו. ועל דפי העיתונים בירושלים היו מריבות בין מחנות של עסקנים וסופרים ורבנים – לא פחות משיש בתקופה שממנה הגיעו השלושה לפגישה עם חיים מיכל מיכלין.

"האם אספר לכם כיצד הגעתי עם משפחתי, ואני ילד כבן שבע, ביום הכיפורים תרל"ו, 1875, באונייה ליפו, ובגלל מגיפת החולירע שהיתה אז בעולם, נשארנו כלואים עשרה ימים ב'קָארָאנְטִין' – "

"מה זה קאראנטין?" שאל רני.

"מחנה-בידוד, עד שהתברר לתורכים, בעזרת ה'בקשיש', כי איננו חולים במחלה המדבקת. רק בסוף חג-הסוכות שוחררנו ועלינו מיפו לירושלים, רכובים על חמורים, והדרך נמשכה שני ימים. אני אספר לכם את אשר סיפר לי הספן היפואי אבו-עלי, כיצד בים סוער, בחורף, בסירתו, את הקיסר האוסטרי פראנץ יוזף, שביקר אז בארץ-ישראל – העלה חזרה לאונייתו שעגנה מול חוף יפו. זה היה בשנת 1869, והקיסר מיהר אז לטקס הפתיחה המפואר של תעלת סואץ. אבו-עלי ושלושת בניו המשיכו בספינה עם הקיסר עד לפורט-סעיד, ומאז הם מקבלים מתנת-כסף נכבדה, פעמיים בשנה, מאת הקונסוליה האוסטרית. או כיצד נפגשתי אם הרצל בירושלים – "

"נפלא!" קרא אבבטן. "אם תרשה לי אשתמש בדבריך – "

"ברצון, הלא לשם כך כתובים הם, בעיתון 'הצפירה'. ואם יש הבאים אליי בטענות על כי כתבתי יותר מדי על אנשים ועל עניינים מקומיים שאין בהם עניין לעולם כולו – הנה רואה אני כי צדקתי, ואתם מוצאים בסיפוריי עניין רב – "

"אף אני מן המוציאים עיתון –  " נתפס אבבטן למין צניעות שאינה אופיינת לו.

"ואני חשבתי שאתה הוא בעל-העגלה שהביאה אתכם לירושלים. אך נראה שטעיתי. אתם, בדורות הבאים, נוסעים כבר ודאי בעגלות קיטוריות או אלקטריות, ללא סוסים – " ובדברו הפציר בהם לשתות מן התה המתוק ולטעום את עוגיות השקדים הפריכות, הנמסות בפה, שאפתה באדאנה אשתו. "או שמא רוצים אתם לדעת כיצד חותני, מיכל כהן, חיפש תמיכה כדי להוציא את עיתונו, 'האריאל', ולשם כך יצא לווינה, להשיג כספים ומנויים, והנה בוקר אחד, כאשר ישב בגן שֵׁינְבְּרוּן, ניגש אליו אדם וביקש אש לסיגריה. חותני הצית לזר את הסיגריה שלו, וגילה כי לפניו עומד הקיסר פראנץ יוזף בכבודו ובעצמו, שאהב לטייל בעילום-שם ברחובות וינה, עיר-בירתו. חותני סיפר לקיסר על מאמציו להוציא עיתון עברי ולרכוש בית-דפוס, וכנראה מצא חן בעיני הקיסר, שאחד מתאריו, כידוע לכם, הוא גם – 'מלך ירושלים'. וכשחזר חותני לירושלים חיכה לו שי מטעם הקיסר: מכבש-דפוס משוכלל המעוטר בנשר האוסטרי, ובו החל מדפיס את עיתונו."

"נפלא, ממש מרתק!" התלהב אבבטן.

"רגע אחד," צינן קפיטן יוקי את התלהבותו, "עוד נחזור לבקר, ברצון, את מארחנו הנכבד, ולשמוע את סיפוריו המעניינים, שאותם תוכל, כפי שאמר לך, לקרוא בגיליונות עיתון 'הצפירה', שאותם תוכל למצוא בספרייה העירונית. אנו, מר מיכלין, ממהרים, וברצוננו לדעת מה ידוע לך על האיש אברהם משה הכהן חן תמים, זה המכונה גם בשם – "

"ודאי, ודאי, הלא כתבתי עליו ב'הצפירה' לפני כתריסר שנים – " והוא קם וחיפש באחת המגירות הגדולות שבכוננית ופרש בפניהם את הגיליון מיום כ"ח באייר תרנ"ג, 1893, וכך נכתב שם:

"האדון אברהם חן-תמים, בעל כישרונות נעלים, יודע שפות רבות, בקי בכל ענפי ספרות ישראל ורק רוחו נדעכה מעט, בחושבו את עצמו לגואל המין האנושי המושחת. נפלא מאוד האיש הזה, הוא יעמוד לפעמים בתוך הרחוב ויטיף להמון, ליהודים ושאינם יהודים, בשפת יוון, צרפת ואשכנז, באנגלית, עברית ותורכית, וההמון יכבדהו ויטה אוזניו כאפרכסת. הוא מסגף עצמו בסיגופים, אומר פסוקי תהילים וזמרה, ובעת האחרונה התחבא בין עלי תאנה ויאכל את העלים במקום לחם, ומים שתה לצמאו. הוא ממית עצמו על שיטותיו ומוסר נפשו על דיעותיו הנסתרות. אבל אחרי כל אלה נראה, כי בינתו חובלה מעט ואין ברוחו נכונה. בשנים האחרונות היה מורה בבית-ספר בארם-צובא (היא העיר חָלֶבּ שבסוריה), וכעת שב שנית ירושלימה להטיף ברבים."

"וזה כל הידוע עליו?" שאל קפיטן יוקי.

"לא. הוא מראשוני הביל"ויים. הוא עלה ארצה מרוסיה בשנת 1883 והתיישב במושבה שיסדו הביל"ויים, גדרה, ושם כינוהו 'כהן המשוגע'. ומפני שלא היה מסוגל לשום עבודה, מסרו לידיו את הילדים שילמדם. בצריף קטן במרכז המושבה היה עומד ובידו שק ארוך, עשוי מטליות-בד ישנות ומזוהמות, ובשק ריבועי קלף. בכל ריבוע כתב אחת מאותיות האל"ף-בי"ת. וכל אחד מן הילדים הקטנים היה מכניס ידו אל תוך השק ומעלה מתוכו ריבוע ומכריז בקול את שם האות אשר העלה.

"ולעיתים היה מוציא את הילדים החוצה ומצווה עליהם לאסוף חלוקי-אבנים. הרבה-הרבה אבנים קטנות, ערימה שלימה. ואם נשמע באמצע השיעור קול נביחה של כלב או קול קריאה של תרנגול, מיד היה מפסיק את השיעור, לובש עוז ומוציא את כולם החוצה. הוא בראש הילדים, כשר-צבא אמיץ לב. ופוקד עליהם פקודה נמרצת – 'סקלוהו!' – והם, החיילים הקטנים, היו ממהרים לעשות כדבריו, ומטר חלוקי-אבנים היה ניתך על הברייה העלובה, שלא ידעה מדוע התחייבה בסקילה.

"לפני ימים לא רבים סיפר לי האדון כהנוב, אשר התגורר כשנתיים לערך בנווה-צדק, כי חופשי מאוד בדיעותיו היה האיש חן-תמים, וידע כמה שפות. וכי ישב כמה שנים בעיר בֵּירוּת והיה שם מורה לבניו של הקונסול הרוסי. אבל פתאום התחוללה סערה בנפשו, והחל מאמין שהוא גלגול של אליהו הנביא, ודעתו התבלבלה עליו. הוא ראה עצמו נירדף ומוקף שונאים המבקשים את נפשו, ולא אכל דבר ולא שתה אפילו מים קרים עד אם טעם מהם מישהו אחר לפניו. וגם אם טעם אחר לפניו – היה אוכל ושותה בפחד וברעדה, חושש שמא יש רעל באוכל ובמשקה.

"את זקנו הארוך גידל פרע, ועל זקנו ירדו לו גם פיאותיו. את שמו שינה אז, ומקום אברהם משה אנצ'לביץ, זה שם משפחתו האמיתי, קרא לעצמו – אברהם העברי, והיה חותם אברהם משה חן תמים, העברי.

"שנתיים התגורר בנווה-צדק. אחדים מתושבי השכונה היו מרחמים עליו ומזמינים אותו לסעודה. וקשה מאוד היה לראותו סובל בשעת אכילתו, מפני חשש הרעל. לפעמים היה אוסף ילדים בצריף, ששימש אז בית-כנסת בנווה-צדק, ומלמדם תורה ומטיף להם גם מרעיונותיו. הוא היה פוחד מאוד מפני קריאת תרנגולים ונביחת כלבים. ובכלל, כל רעש הטיל עליו אימה. ופתאום עזב את נווה-צדק, ויש אומרים כי נשא אישה, גיורת, העוזרת לו בחייו אלה, בעוני ובדחקות. על הקיר של אותו צריף, ששימש בית-כנסת, נמצאה דבוקה פתקה ממנו, ובה נכתב: 'במקום שמצויות שיחות תפלות של נשים, צעקות ילדים ונביחת כלבים, אי אפשר לאדם ישר להתקיים!"

השלושה החליפו ביניהם מבטים. אכן, השמועות עוברות מהר מאוד בארץ-ישראל. למרות שאין בה אפילו מכשיר טלפון אחד. ואז הנמיך קולו חיים מיכל מיכלין ואמר:

"אולי מה שאני אומר לספר לכם אינו ראוי לילד לשומעו, אך הלא אתם הנכם מן הדורות הבאים, ומי יודע כיצד מחנכים אתם את ילדיכם, מה מותר ומה אסור, ובכן שמעו את הסוד – "

אותו רגע עלה שוב קול ענבליהם של פעמוני הכנסיות, ובאוויר ירושלים הטרי, החריף, עמד איזה יובש הררי קר שגם התה והעוגות הטעימות לא הצליחו להרגיעו. אבבטן ורני, עורם הצטמרר ולשונותיהם השתרבבו החוצה בהקשבה סקרנית, ומאוד לא נימוסית.

"מחשבה אחת היתה קבועה בליבו של אברהם העברי – שהוא חטא חטא גדול וחייב לחזור בתשובה על ידי סיגופים ועינויים, וחייב להחזיר את העולם כולו בתשובה.

"והנה, יום אחד, בבואו לירושלים מנדודיו במקומות המרוחקים, נכנס לבית-החולים 'ביקור חולים' וביקש שיתנו לו סכין לרגע, ונתנו לו.

"מיד יצא לחצר, יש על ספסל וכרת כמעט את כל אבר-המין שלו. וכשהרגישו בו וראוהו שוטף-דם, הכניסוהו לתוך בית-החולים ונשאר שם עד שנרפא. וכאשר שאלו אותו – למה עשה את הדבר הזה? – ענה: 'כך נאה לי. כי הרביתי מאוד לחטוא.'

"לאחר שהבריא ויצא מבית-החולים התחיל מתהלך ברחובות ובשווקים, ומטיף דברי-מוסר ויראת שמיים. ומשום שידע ערבית היה עושה כך גם בשכונות הערבים. והערבים היו נאספים מסביב לו ושומעים את דבריו ביראת הכבוד. כי כדרוויש קדוש היה בעיניהם.

"גם בבתי-כנסת ובתי-מידרש היה דורש ומטיף ליראת שמיים ולתשובה. ובאמונה שלימה האמין כי נשלח הוא כנביא לישראל ולכל העמים, ועליו להורות דרך תשובה וירְאָה לכול."

"האם ייתכן," הרהיב רני עוז בנפשו ושאל, "כי מה שסיפרת לנו קרה לו אחרי שהתאסלם, אחרי שחזר מן המידבר, מן הביקור בעיר הקדושה, מכה? ורצה כאילו למול את עצמו כדי לחזור ולהיות יהודי, בשנית?"

"איני יודע. אכן, היו שמועות כי התאסלם, ויש שאמרו כי התנצר, ונתקף מין שיגעון שיוכל להיטהר רק על ידי כך שכאילו ימול את עצמו. אך אימרו לי, רבותיי, מדוע כה רבה התעניינותכם בו? האם צאצאים רחוקים אתם לו? ההיו לו קרובי-משפחה בדורות הבאים?"

"מחפשים אנו יהודי שהצליח לעבור את התחנה הלפני-אחרונה במסילת-הברזל החיג'אזית, ולחדור אל לב המידבר, ליד העיר הקדושה מדינה."

"ולשם מה לכם יהודי שכזה?"

"אולי פגש שם את יהודי המידבר, את יהוד-אל-חייבר!"

"הו!" קרא חיים מיכל מיכלין, "מדוע לא אמרתם לי זאת מיד? הלא גם על כך כתבתי ב'הצפירה'!"

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* דו"ח העוני של הארגון הצבועי המזרחי הצפוני קרוב למציאות יותר מכל  הדו"חים המפוברקים שפורסמו ולפיו פרט לטייקונים, 97.6% מכל אזרחי ישראל הם עניים וזקוקים לקבל עזרת אחרים למניעת הרעב לנסיעות לחו"ל.

במגזרים הערבי והחרדי המצב מחריד עוד יותר ואחוז העניים מגיע ל-124%.

חייבים להפקיד את הניהול הכלכלי בידי ההסתדרות שתדאג כפי שדעגעגע לוועדי הנמלים והחשמל.

מרדכי בן חורין

מעברת סביון

* אני קורא לשר הביטחון, לשר לביטחון הפנים ולשר לשירותי הדת להציב  בהקדם  האפשרי! מאבטחים בבתי הכנסת במדינת ישראל במועדי התפילות – כי המתפללים   זקוקים לאבטחה. אני מתריע! לפני שיקרה אסון חס וחלילה ע"י מחבלים. כולי תקווה שהגורמים  הרלבנטיים  שציינתי ידאגו לביטחונם של כמיליון וחצי המתפללים בבתי הכנסת בישראל.

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* געגועים לעריץ קדאפי, שגם עצר את נהירת הפליטים המוסלמים לאירופה: "נציגי הפלגים בלוב חתמו במרוקו על הסכם להקמת ממשלת אחדות לאומית בתיווך האו"ם, יותר מארבע שנים אחרי התמוטטות שלטונו של מועמר קדאפי. ההסכם אמור להביא לאיחוד בין הממשלה החילונית שפועלת בטוברוק וזוכה להכרת הקהילה הבינלאומית לבין הממשלה האיסלאמיסטית בטריפולי." ["הארץ" באינטרנט, 18.12.15].

* "טורקיה, מעריכים כמה פרשנים טורקיים, פוסעת לעבר מלחמת אזרחים שעלולה לסחוף אליה גם את הערים במערב המדינה, ובעיקר את איסטנבול שבה מתגוררים בין שניים לארבעה מיליון כורדים. מוקדם עדיין לאמץ את ההערכה הזאת, אבל טורקיה בהחלט שרויה באחד המשברים הפנימיים הקשים והמסוכנים, שבהם היא מתמודדת עם טרור פנימי ועם חזית לוהטת על גבולה בסוריה, שגרמה כבר לשבר עמוק ביחסיה עם רוסיה, ומונהגת על ידי נשיא וראש ממשלה מונחי אגו ויוקרה." [צבי בראל, "הארץ" באינטרנט, 18.1.2].

* אהוד שלום, אני שמחה לצרף צילום [ר' צרופה] ולאשר את הערתך לפוצ'ו, שצריך היה להוסיף קרח ומלח בהיקף של המכשיר... לפני שנים אחדות ביקרתי במנזר האחיות ציון בעין כרם בעת כתיבת ספרי "אחות ציון", ולהפתעתי נתקלתי במכשיר הגלידה של הוריי עומד במשרד הקבלה כקישוט, וצולם מיד בהתקף של זיכרונות...

הוריי עלו מגרמניה ב-1935 עם ה"ליפט" המלא כל טוב – לכפר קטן בהרי ירושלים – עטרות. ותיקי המושב סיפרו לי על העניין שעוררה המשפחה הייקית בבואה ליישוב, ובסיפורים גם זיכרון הגלידה שאימי היתה מכינה, אטרקציה לילדי המושב.

כמובן שהיו מכינים גלידה רק באירועים מיוחדים. שמנת היתה לנו בשפע, אך היה צריך להביא קרח מירושלים...

רות דנון

* אהוד: כל פעם שישבתי במושב אחורי במכונית עם בחורה, בדיוק כמו שמספרות הנשים שישבו לצידו של סילבן שלום – הייתי מנסה להשחיל יד מתחת לחצאית שלה, בין ירכיה, בתקווה לגרות אצלה את הדגדגן, אם לא למטה מזה.

חלק נענו ברצון והייתי נאלץ להתאפק לא להשפיך בנסיעה כאשר חשתי את פעפוע האורגזמה הרטובה שאליה הגיעו בזכות תקיעת אצבעותיי; אבל אני לא מבין, ממש לא מבין – איך זה שאף אחת מהן לא התלוננה ולא רצה לספר עליי לתקשורת – הרי התלונה היתה יכולה להפוך כל ספר חדש שלי לרב מכר, ואותי לסֶלֶבּ        – ואולי אפילו לזכות אותי בפרס ספרותי שניתן לסופרים שמתמחים בסטוצים! והרי אני סופר פרי לאנס – ולא שר כסילבן ציון משה סטיב שלום, שעל כן אי אפשר להדיח או לפטר אותי מלהיות אני עצמי!

והלא אנשים כמוני נהנים ואפילו מתעשרים – אם הם מצליחים ליצור סירחון תקשורתי סביבם! אז למה? – למה אני לא מצליח להסריח?

* משפחת הדוגמנית בעלת הפרסום העולמי בר רפאלי [קרולינה למקה, ברלין], המואשמת בהעלמת הכנסות חייבות במס – עומדת לכאורה בפני פגיעה קשה בתרנגולת היפהפייה, המושכת, המתוקשרת, המטילה ביצי זהב עם כל נפיחה.

אבל למה דווקא בר רפאלי? הלא מה שמתגלה בחקירתה זו שיטה מסועפת, לא חדשה, שמקיפה מאות ואלפי ישראלים, לא-עניים, ממגזרים שונים, ומן הסתם לא רק בישראל אלא כנהוג גם במדינות אחרות בעולם – והרווח החינוכי החשוב לנו הוא שכך אנחנו לומדים מה הוא שווייה האמיתי של הפרסומת הסמוייה שבה מלעיטה אותו התקשורת.

בנוסף לכך, דומה שמקרים רבים ודומים של העלמות מיסים והתדיינויות עליהן – מסתיימים בהסכם פשרה בין יועצי המס של הנישום לבין שלטונות מס הכנסה, ואין צורך להביא את הנישומה היפה, שחגגה זה לא מכבר את ירח הדבש השני בחייה – לידי בכי. הלא מן הסתם תסתיים החקירה בקול ענות חלושה של הסכם כופר מס.

* I woke up this morning at 8, and could sense something was wrong. I got downstairs and found the wife face down on the kitchen floor, not breathing! I panicked. I didn't know what to do. Then I remembered McDonald's serves breakfast until 11:30.

* עמירה הס: "עלייה לארץ – פשע!" – כתבת "הארץ" אומרת כי הגירת יהודים לארץ היא בחירה מודעת בשותפות בגירוש הפלשתינים ובנישולם ובאפרטהייד בפועל. האם עלייה לארץ היא פשע? כך לפחות סבורה עמירה הס, עיתונאית "הארץ". היא אמרה את הדברים במהלך נאום בוועידת העיתון בניו-יורק, והפנתה אותם "לכל מי שמתכוון לעלות לארץ." לדבריה, כפי שהובאו לראשונה באתר nrg: "במציאות של אפלייה קיצונית, הגירת יהודים לארץ היא בחירה מודעת בשותפות בגירוש הפלשתינים ובאפרטהייד בפועל."

אהוד: מעניין היכן בגיהינום שמור מדור למנוולות כמוה? והיא עוד מקבלת פרסים כספיים, על השמצותיה – מאירגונים בעולם שרחוקים מאוד מאהדת ישראל.

* מוטי [?]*: כש״אמן״ דגול, מאיר מנדלסון, מפיץ תמונות של נתניהו ובכירי ליכוד במדים נאציים – זו אמנות! כש״אמנית דגולה״ לא פחות, נטלי כהן וקסמן, מצטלמת כשהיא עושה את צרכיה על דגל הלאום, זה חלק מהיצירה שלה, כך אמרה, והרי היא חלק מהברנג׳ה. כש-23 ״אמנים״ מעלים תמונות שנאה נגד שר החוץ דאז, ליברמן, בלב תל אביב, במוזיאון תל אביב, תמונות שאפילו השטרימר לא היה מתבייש בהם, מה אני הימני כבר מבין באמנות. (אגב זה היה בעבר, היום, שליברמן מציק לנתניהו, הוא הפך כבר מזמן לצח כשלג). כשעיתונאי ידיעות אחרונות, גלעד הלפרין, מעלה בפייסבוק תמונה של בנימין נתניהו במדי נאצים ומוסיף שנתניהו מבין ב"פתרונות סופיים״ זאת עיתונאות במיטבה!

 אבל חלילה וחס, כשעם ישראל מסתייג מהשתתפות ריבלין באירוע נגד ישראל, בו משתתפים גם משמיצים מקצועיים, "שוברים שתיקה" ועוד, שהופכים את השמצת צה"ל וישראל למקור לחמם – זוהי הסתה מכוערת שמזעזעת את אושיות הדמוקרטיה!

* יש לנו לפחות שלושה "מוטי" ואיננו יודעים מי מהם שלח את הקטע. אנא "מוטי" – צרפו תמיד שם משפחה מלא.

* מיספר העקורים והפליטים בעולם הגיע השנה, 2015 – ל-60 מיליון! מתוכם כ-2 או 3 מיליון "פליטים" פיקטיביים, דור שלישי ורביעי לחיים פאראזיטיים, אלה הקרויים "פלסטינים" והחיים כמו מלכים על חשבון אירופה וארה"ב במסווה האו"ם, כאשר השחיתות סביב הכספים הניתנים להם – חוגגת!

* עוד שקר נחשף? האם הפליטים המגיעים לאירופה עשירים? – "על רקע משבר הפליטים באירופה והגעתם של אלפי פליטים נוספים ליבשת מדי יום, הודיעה היום (שישי, 18.12) שרת האינטגרציה של דנמרק כי יש לאשר למשטרה המקומית להחרים רכוש ממבקשי מקלט. על פי השרה אינגר סטוייברג, החרמת הרכוש נועדה לשלם עבור עלויות המגורים, שיעורי השפה, שירותי הבריאות וקורסי ההכשרה התעסוקתית שמקבלים הפליטים בדנמרק." ["הארץ" באינטרנט, 18.12.15].

* ברגע האחרון: מה חבל שהשר החשוד-לכאורה, שעדיין עומדת לו חזקת החפות, סילבן שלום – עזב את הממשלה ואת החיים הפוליטיים – ואילו השר הפושע, בוגר כלא מעשיהו, אריה דרעי, נותר בה – לתפארת מדינת ישראל.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,674 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,686 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל