הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 1106

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ב בטבת תשע"ו,  24 בדצמבר 2015

עם צרופת "דם בשלג", פואמה מאת יוסי גמזו לזיכרו של אלכּסנדר סרגייביץ' פּוּשקין.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

 

עוד בגיליון: פוצ'ו: בחיי (2), ה. היצמדות חיכוכית. // ראומה ויצמן: סיסמת החלפת השלטון בדרום אפריקה בסוף 1993, "האמת והפיוס". העברת השלטון בדרום אפריקה. // לאה טרן: הַשָּׂפָה הָעִבְרִית שֶׁלִּי. // פנייה להציע הצעה לעריכת כתב העת "מאזניים". // תקוה וינשטוק: 1. גינת גן העיר. 2. הברון אוסטינוב, מייסד גן החיות הראשון. // אורי הייטנר: 1. שני המשפטים של רומן זדורוב. 2. צרור הערות 23.12.15. // רות ירדני כץ: שרה נתניהו מה יהיה? // נעמן כהן: המשך השקרים של התעמלן הפרו-איסלמי רון וייס. // מנחם רהט: שוברים שתיקה צודקים. // אוריה באר: לעשות טובה ליישוב. // יהודה דרורי: יוון תסייע לכלכלת פלסטין?! // אהוד בן עזר: מדריך למטייל בירנטון. // מוּקֵי אֶלְדָּד: רוֹצֶה לִישֹׁן. // אלי מייזליש: בואו ונלמד כמה עובדות חדשות שהתקשורת מתעלמת מהן. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק ארבעה-עשר: ידיעה בעיתון "הצפירה": "ירושלים תרנ"א, 1891. מהלך חמישה ימים מהירדן שוכן לבטח שבט ערבי אחד, הקורא לעצמו בשם 'וולָאד-אִל-שָׂכוּר' (בני יששכר)." // שרית שץ: מעט אור על אפלת הבורות העמוקה. // ממקורות הש"י.

 

 

 

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

ה. היצמדות חיכוכית  

למחרת בערב חיכיתי ליד פחי האשפה של המטבח, ושם ארבתי לעליזה שתגמור את עבודתה בחדר האוכל ותצא. אתמול, כשעשינו מה שעשינו על הסירה ההפוכה ואני פישלתי בתוך מכנסיי, היא לא רצתה להישאר יותר ואמרה: "בוא נחזור!"

כילד ממושמע מילאתי אחר דבריה וחזרנו עד חדרה כמעט בלי לדבר. רק שם הרשיתי לעצמי לעטוף אותה בחיבוק ולהיפרד בנשיקת נימוסין שאיננה נחשבת.

המהפך שהיה בינינו אחרי מה שהיה, קצת הטריד אותי, וכל היום שאלתי את עצמי אם  היא לא חזרה בה מהסכמתה לחברות. מה שחיזק קצת את ביטחוני הרופף, היה זה שהזמינה אותי לבוא אליה למטבח לקבל ענבי מוסקט.

"אם היתה רוצה לנתק את החברות," אמרתי לעצמי, "לא היתה מזמינה אותי." נכון שלא היה לי אומץ לממש את ההזמנה, עד כדי כך לא הייתי גיבור, אבל זו אשמתי ולא אשמתה.

כשראיתי מרחוק איך היא יוצאת סוף סוף וצועדת על השביל בהליכתה התמירה, מיהרתי להתקרב אליה והלכתי לצידה ללא אומר.

אחרי כמה צעדים על השביל אמרתי: "ערב טוב,"  ותפסתי בידה, הרי אנחנו חברים.

היא שמטה את זרועה ואמרה: "לא כאן, אנשים מסתכלים."

הסתכלתי מסביב ולא ראיתי איש.

"אי אפשר לדעת," אמרה, "הם מסתכלים מהחלונות."

הגענו להצטלבות השבילים, אוטומטית בחרתי בזה המוביל לעבר שדרת הקזוארינות והיא המשיכה לצידי ללא אומר. כשהתקרבנו לכביש העמק הציעה שנחזור. הסתובבנו וחזרנו. במחצית הדרך אמרתי לעצמי שעוד מעט נגיע חזרה לבתי הקיבוץ ומה נעשה שם כשהחברים מסתכלים מהחלונות?

נשמתי נשימה ארוכה ובקול הססני מלמלתי: "ומה עם חיבוק?"

היא נעצרה ואמרה: "בסדר."

יותר מזה לא הייתי צריך. בלי לבזבז זמן, שלחתי את שתי ידיי, הפגשתי אותן מאחורי גווה הדקיק ובהזדמנות זאת פיזרתי על צווארה ולחייה נשיקות חטופות של מתלמד.   

"אולי נשב?" הציעה.

בסביבה לא היה שום ספסל, ואפילו לא אבן או גזע שאפשר לשבת עליהם בניחותא.

"זה מה שחשבתי," אמרתי, ומיהרתי לעזור לה לשבת לצידי על מחטי הקזוארינות.

אחרי כמה רגעים שאלתי אם לא קר לה, ובלי לחכות לתשובה הנחתי את זרועי על כתפיה הענוגות.

היא לא ניסתה להתרחק והדבר נסך בי עוז. חיכיתי כמה דקות ושאלתי אם היה לה כבר חבר.

היא הודתה שהיה לה, אבל הוא נהרג במלחמה, כשהיה בפלמח בחטיבת הראל.

לו היתה יודעת כמה תשובתה שימחה אותי, היתה בטח מזדעזעת ושולחת אותי לכל הרוחות. מה אני אשם שבתקופת המלחמה, כשהייתי רואה בעיתון את רשימות החללים, עם שמות שלא אמרו לי כלום, לא יכולתי שלא לראות את הצד החיובי שבדבר.

כמובן שכל זה לא הפריע לי להגיד לה כמה אני מצטער וכמה כואב לי לדעת מה שעבר עליה. מרוב רחמים לא יכולתי שלא להרים את ידי שקפאה על כתפה וללטף את ראשה בלטף ניחומים. מהראש לא היה קשה לרדת לעבר הצוואר, ובעוד היא מספרת איזה בחור נהדר הוא היה, וכמה מוכשר ואיזה גאון, המשיכה ידי המנחמת לחתור לעבר הרכס הקרוב אליה, ולבדוק את ממדיו. היא לא הראתה  אפילו סימן אחד של מורת רוח והמשיכה בסופרלטיבים על החבר, שמתוכם הבנתי שהיה בעצם בן דודה. מודה ומתוודה שלא  עקבתי במלוא העומק אחר סיפוריה, כי כל הזמן הייתי עסוק בעיכול העובדה ההיסטורית שהנה סוף סוף יש לי חברה ומותר לי לגעת במה שאני נוגע והיא לא צועקת ולא מעירה את כל המחנה.

בו בזמן  הרגשתי איך השובב שלי מפלס לו דרך בין קפלי הבד ועושה עצמו כאילו הוא רק רוצה לשמוע על מה אנחנו מדברים. אני לא יודע למה לא הסתפקתי במה שהיה כבר בכפי, בכל אופן הרגשתי צורך מדעי להכניס את היד מתחת חולצתה ושם לעבור אל הגבעה השנייה שלא תרגיש מקופחת.

היו לה שדיים קטנים שהתאימו בדיוק לכף ידי וגם השאירו לאצבעותיי מקום להיכנס מתחת לחזייה ולעשות הכרה עם פטמותיה, שהפתיעו אותי בעמידת הדום הנוקשה שלהן. אין להאשים אותי שהייתי נסער ביותר, כי חלפה כמעט שנה שלימה  מאז שזכיתי לגעת בקימורים הנכספים. היו אלה הקימורים המוצקים של שולה היפה, בת החזן (בעצם רק קימור אחד, כי את השני תפס מוסקה המ"מ ששכב מצידה השני), שישנה לצידי במשמרת ליד גבול יפו והעניקה לי, תוך שנתה, את הנתז המרטיט, נתז שפרץ מעצמו ללא מגע יד אדם.

היה לי אמנם מגע נוסף במשאית עם עדינה עליאש, אבל זה לא נחשב, כי היא התעוררה יותר מדי מוקדם, והמישוש הקצר לא הספיק להפעיל את המזרקה.

גם מה שהיה אמש על הסירה ההפוכה לא נחשב, כי שנינו היינו מבולבלים ונרגשים ועשינו מה שעשינו, ללא הכרה. פחדתי שאולי כמו אתמול אתנתז בטרם עת וריח פריחת החרובים יסגיר את סודי. למזלי הדבר לא קרה, והשובב החצוף שלי המשיך בעמידת הדום שלו בלי להבריז (תרתי משמע).

המשכתי ללוש את החזה המסור כשידי העוברת מצד לצד לא יודעת את מי להעדיף. מרוב שלחצתי ובדקתי היא נטתה אחורה ונשכבה על מרפד המחטים, כשאני ממהר להיצמד אליה ותוך חיבוק להשחיל  את רגלי בין רגליה. כאן היא נצמדה אליי ואני חשתי במרוץ הדם הזורם בעורקיי לעבר עמוד האש, ומוליך אותי אל ההברזה המיוחלת. ההתנתזות גרפה עימה חמימות נעימה שהחלה נוזלת לאיטה על שיפולי בטני ומציפה את האוויר החופשי  בניחוח המוכר.

בכיתה ח' בבית הספר העממי הספקתי כבר לקרוא את ספרו של ד"ר מטמן על חיי המין של האדם. קראתי אותו מהתחלה עד הסוף, ומהסוף להתחלה, וידעתי  לפרטיו את  קיום המגע מיני שבו הגבר מחדיר את  הנקניק  לתוך הנקיק, אבל על ההיצמדות החיכוכית הזאת, המביאה אותנו אל הגמר הטוב, בלי להוריד את המכנסיים, על זה לא קראתי עד אז בשום ספר. סופרי הדור, והדורות הקודמים, שלא התביישו לכתוב ולתאר את  עלילות המין לפרטי פרטיו, אף פעם לא לימדו אותנו ולא התייחסו לסוג הזה של חווייה, שבו ריגושי הסקס  נעשים בתוך המכנסיים.

הספר היחיד אשר בו מצאתי תיאור חושני השייך לדור הפלמח הוא ספרה של נגה מרון  "ככה הוא אמר לה".  קטע זה מתאר את הרגשתה של הנערה החווה בפעם הראשונה מגע עם נער. אני מניח שכזאת היתה גם הרגשתה של עליזה, שאותה לא יכולתי לדעת, כי מטעמי צניעות לא העזתי לשאול אותה מה היא חושבת על נפלאות העולם.

 

"... זה לא שאנחנו ממש שוכבים, רק קצת נוגעים ומתמזמזים פה ושם, מה רע בזה?" חזר בתום לב, וכבר כף ידו מגששת וחודרת אל מתחת לחולצה שלי, מריצה אדוות של עונג בגווי.

מה רע בזה? קולו ממשיך לקדוח במוחי, בעוד גופי מתמוגג בין נשיקותיו המרפרפות על צווארי ויורדות אל פטמותיי. "תראי איזה כיף לנו, מתוקה שלי!" לחישתו מצמררת את בשרי, והמַפתֵח הגדול שבכיסו נלחץ אל מפשעתי. אני שוקעת ברפיון בין כפות ידיו המתקדמות בלטיפה עד הבשר הרך של פנים ירכיי ואיני חשה איך כלא אותי בין ירכיו ויחד גלשנו אל הרצפה, כשאני מתמסרת כמכושפת לסערת תשוקתו. וכבר הוא מעליי, בטן אל בטן, ואני מרגישה את תנועת אצבעותיו המנסות להתיר את כפתורי מכנסיו. אין בי כוח להדוף אותו ורק שפתי, ממלמלות 'לא, לא,' והוא ממשיך בשלו וגונח לתוך אוזני, "למה לא? לא טוב לך, מתוקתי? את לא נהנית? תני לי רק רגע... אוף... אני לא יכול יותר!" הוא נאנק ונרעד פתאום, צונח מעליי בנשיפת הקלה ורק שפתיו לוחשות, "תודה, אהובה שלי," ובין ירכיי רטיבות צמיגה, דוחה ומוכֶּרת.

אני מתנערת ומתיישבת לרכוס את חולצתי ולהחליק את שערי שהתפרע, ומזווית העין אני מציצה בו מונח לצידי בפישוט אברים, פרום מכנסיים, ועל פניו חיוך של אושר צרוף. מעולם לא ראיתיו כך. ואני היא האישה שנסכה עליו את האושר הזה, מהבהב בי ניצוץ של סיפוק מסוים." (עמ' 73) 

 

חבל שהספר של נגה מרון לא נכתב כשהייתי בן 19 והייתי יכול ללמוד ממנו שמה שאני עושה, עושים כל בני דורי ובני גילי, ולא הייתי צריך לחשוב שאני המצאתי את הגלגל.

המשכנו לשכב זה לצד זה, כשהיא שוכבת על גבה וידי הממשיכה למשש את מדרונות כתפיה, שואלת לאן נעלמו  השדיים המוצקים שלה ואיפה הן שתי הפטמות הזקופות שרק לפני רגע שרו את המנון הפלמח. הייתי די מאוכזב ואמרתי לעצמי, מה קורה כאן? סוף סוף יש לי חברה שמרשה לי לגעת איפה שאני רוצה, אז הולך  האיפה שאני רוצה ומתחבא לו.

גם על זה לא מצאתי שום הסבר בספרו של ד"ר מטמן הנכבד והוטל עליי לפתור את תעלומות מין האדם בכוחות עצמי, תוך צבירת ניסיון שהחיים זימנו לי. מי שפקח את עיניי בנושא היה יענקלה חי, שהתגלה כמי שראשו ממולא באותן מחשבות שלי והידע שלו רב משלי. מסתבר שכשאני רק חלמתי על עליזה, הוא כבר הצליח לכבוש את ליבה של אפרת, בת משק תוססת ומלאה שמחת חיים, שהכפילה את שמחתה אחרי שיענקלה הציע לה חברות. בשיחה רצינית מלב ללב שהיתה לי עם יענקלה בדרך למקלחת, הוא הוא הרגיע אותי והסביר לי שזה קורה לכל הבנות כשהן נשכבות על הגב, אולי חוץ מאלה שהמחלבות שלהן מאחסנות חלב לתאומים או שלישיה...

בשבועיים שנותרו לי עד העלייה על הקרקע הייתי יורד עם עליזה ערב ערב לשדרת הקזוארינות, ושם, במקום הקבוע שלנו, היינו נעצרים לחיבוק, אחר כך לישיבה ואחר כך לשכיבה תוך היצמדות חיכוכית. אין לי מושג על מה דיברנו בכל אותם מפגשים. דברי אהבה לא ידעתי להגיד, וגם במחמאות לא הייתי מנוסה. היא התגלתה כנערה עגמומית ששמה לא התאים לה. מדי פעם מצאה לנכון לחזור ולספר לי על בן דודה המוכשר שהיה החבר הראשון שלה, ואני קיוויתי בשבילו שהספיק להגיע להיצמדות  החיכוכית לפני שנהרג. 

 

המשך יבוא

 

 

* * *

ראומה ויצמן

סיסמת החלפת השלטון בדרום אפריקה בסוף 1993, "האמת והפיוס". העברת השלטון בדרום אפריקה.

השנה יוני 1993. בדרום אפריקה הוכרז על סיום האפרטהייד ובחירות כלליות לנשיא הבא. איכשהו היה ידוע שהנבחר יהיה נלסון מנדלה ששוחרר מהכלא לאחר 30 שנות מאסר על הסתה למרד נגד הלבנים.

עזר הושבע כנשיא מדינת ישראל במאי 1993 והחל בתפקידו. הצטרפתי אליו ועברנו לגור בירושלים. ההזמנה הראשונה הרשמית אלינו ממדינה אחרת היתה מדרום אפריקה, להגיע להשתתף בטקס השבעת הנשיא החדש שיתקיים בחודש דצמבר 1993.

עזר מיד ביקש שיענו בחיוב. "הוותיקים" בבית הנשיא ניסו להניא אותו מלענות מיידית, וטענו שהבחירות שם רק בדצמבר ומי יודע מה יקרה עד אז. אולי לא יהיה מהפך!

עזר עמד על כך שייענו מיד להזמנה. כנראה היה לעזר כוח שכנוע ונשלחה היענות להזמנה:

"רעייתי ואני נשמח להשתתף בטקס ההשבעה של הנשיא החדש בארצכם, נלסון מנדלה. על החתום – הנשיא של מדינת ישראל עזר ויצמן."

לקראת דצמבר קיבלנו הזמנה רשמית באותיות זהב עם מסמך מלווה של יתר הפרטים. בבית הנשיא, במשרד החוץ ובשב"כ החלו ההתייעצויות לקראת הביקור. נבחר מלון טוב ביוהנסבורג, הוחלט שנטוס במטוס תובלה של חיל האוויר שלנו, את עזר שיכנעו אנשי השב"כ לקחת איתו במטוס מכונית משוריינת של השב"כ עם נהג מנוסה מטעמם. עזר נכנע אבל צירף אלינו את נהגו המסור אבי, שאכן הסתגל יפה לנהיגה משמאל, כנהוג באנגליה ובמושבותיה, שברובן נשאר הנוהג עד היום גם לאחר שקיבלו עצמאות.

כמו כן צירפנו למסענו גם את ד"ר סיד כהן ורעייתו אדלין. סיד היה בעבר טייס קרב בחיל האוויר הדרום אפריקאי ושירת במלחמת העולם השנייה והיה בין מתנדבי מח"ל הראשונים להגיע אלינו במלחמת השחרור. הוא חזר לארצו לאחר קום המדינה, וחזר הנה כרופא, נשוי עם שלוש בנות, בשנת 1967. היה רופא באל על, שהצירוף של היותו טייס ורופא כללי ומרדים – התאים לתעופה. עבור סיד ואדלין היתה זו סגירת מעגל חשובה להגיע להחלפת המשטר בדרום אפריקה בפמליית נשיא המדינה שבעבר היה "פקודו" של סיד בטייסת הקרב 101. עזר העריץ את מפקדו בר הניסיון הקרבי והעריך מאוד את תרומת כל מתנדבי המח"ל במלחמת השחרור.

סטיתי מנושא הכתבה – השבעת מנדלה, ואחזור – הגענו בשעה טובה לדרום אפריקה כיומיים או שלושה לפני הטקס. השתכנו במלון הטוב ביותר ביוהנסבורג, ואיתנו גם המשלחת המצרית, ידידיו של עזר מאז הסכם השלום שנחתם בזמנו כשהיה שר ביטחון, ונאמר לנו כבר בערב הראשון ששתי מדינות נענו להזמנה ביוני בחיוב – 1. קובה בראשות פידל קסטרו. 2. אנחנו, מדינת ישראל. היתר, מטעמים שונים, היססו וענו יותר קרוב לתאריך הבחירות בדצמבר, כדי "ללכת על בטוח". לכן קובה ואנחנו קיבלנו קדימויות במלון, בזימון לפגישות אישיות עם הנשיא היוצא, דה קלרק, ועם הנכנס, נלסון מנדלה. כן שודרגו הכניסות לטקס עצמו, לארוחת הבוקר ההמונית בגן הנשיא ועוד. זו שכרה של אמונה: עזר ראה את ההזמנה, "בטרם עיתה" ומיד אישר.

ביומיים שלפני ההשבעה זומן עזר לארמון הנשיא בבירה פרטוריה לפגישת פרידה מהנשיא הלבן הבריטי – דה קלרק, ונהג לשם עם אבי במכונית המשוריינת. באותו בוקר הוצע לי מטעם המארחים לבקר בית ספר חדש לשחורים מסווטו, שזו שכונה רק לשחורים, דגם גטו, בפרברי יוהנסבורג, לגילאים שאצלנו בישראל אלה ילדים מחטיבת ביניים ועד בגרות בתיכון. חידוש ענקי לגבי המציאות הקודמת. כאילו יציאה משלטון האפרטהייד. היתה זו אחת הפגישות המשמעותיות לגביי כרעיית הנשיא, ללמוד מה קורה בארצות אחרות משלנו. הגעתי לחדר המורים בבית הספר החדש ופגשתי את צוות המורים והמחנכים, גם לבנים וגם שחורים וגם נשים וגם גברים, וכמה תלמידים שהגיעו מסווטו יחפים בדרך בוצית ונעלו את נעליהם החדשות רק בהיכנסם לשטח ביה"ס, שהיה מרוצף!

כובדנו בשתייה חמה ובעוגיות טעימות וקיבלנו דיווח ממנהל ביה"ס על השינוי והקידמה בשטח החינוך. היה שם פרופסור לחינוך, שלא הבחנתי שהוא שחור כי היה "אלבינו", ללא פיגמנטים, שלא ידעתי שיש גם ללא לבנים. האיש היה נעים הליכות ושיער ראשו החל להלבין עקב גילו, וסיפר לכולנו את הסיפור הבא:

"אני גר בסווטו והבוקר יצאתי להתקדם לקראת המפגש עם גברת ויצמן. ירד גשם ושם אין כבישים אלא רק מדרכות צרות לצידי הבתים. נזהרתי שלא ללכלכך את נעליי בבוץ, כשמולי הגיעו שתי נשים מבוגרות, ומתוך נימוס ירדתי לבוץ. מפאת הצבע האלבינו שלי הן חשבו אותי ללבן ומילמלו בז'רגון של השחורים – שפת הקוזה, 'יש אכן שינוי במדינה ואיש לבן מפנה לנו, השחורות, את המדרכה!' – עניתי להן, בקוזה – 'זה בסדר, אני שמח.' והן הוסיפו בתדהמה: 'והוא גם מבין בקוזה!'" (שפה מוזרה, שלאחר כל מילה מנקשים את הלחי ומשמיעים קול דומה לקליק קולי).

למחרת נסענו כולנו במכונית המשוריינת לפרטוריה הבירה, כשעה מיוהנסבורג, בשיירה מאובטחת על-ידי חיילים לבנים. לשחורים ניתן חופש לרגל החירות. הגענו לגן ענק שהכיל את כל הבאים לטקס מרחבי העולם – קובה, ישראל, מצרים וכל היתר אחרינו – מארה"ב אל גור ורעייתו, הוא סגנו של קלינטון, ואיתם הילארי קלינטון, היום מועמדת לנשיאות, הנסיך צ'ארלס מבריטניה, נשיאת אירלנד, עראפאת ורעייתו הטרייה סוההא. בנזיר בוטו בלבוש לבן דמוי סארי, ועוד הרבה מנציגי העולם.

מסביב, בירכתי הגן, היו שולחנות עמוסי תפריטי ארוחת בוקר נוסח בריטי, לא הכול כשר, גם המוסלמים נמנעו מלגעת בלא כשר – לבן. עזר ניגש אל פידל קסטרו וכתמיד, ניפץ את הקרח והחלו לשוחח. פידל, במדים עטורי מדליות, לידו מזכירתו מתרגמת לעזר מספרדית. עזר קרא לי להכיר את הגנרל ולחצנו ידיים ואני שומעת את עזר פונה לפידל באנגלית:

"אני מזמין אותך לבקר בישראל!" ובפנותו למזכירה, אומר לה בחביבות: "תבואי כאורחת, לא לתרגם, כי מזכירתי זהבה, ילידת ירושלים, דוברת לאדינו ותשמח לתרגם."

הקרח היה מפוזר סביבנו כרסיסים.

לאחר השיחה הזו עזר ניגש לבנזיר בוטו, נשיאת פקיסטאן ושוחח איתה בידידות אבל ביקשה לא להצטלם, וכיבדנו את רצונה. אגב, היה איתנו הצלם הממשלתי יעקב סער, ויש בארכיון בית הנשיא צילומים שלנו עם קסטרו, שלא התנגד.

קצת לפני תחילת הטקס, שנערך באיצטדיון קרוב והיה צורך שוב להיכנס למכוניות בשיירה, הגיע קצין שחור אל עזר וביקשו לבוא אחריו לפגישה אישית בלשכתו של מנדלה.

עזר חזר נרגש מאוד אלינו במשלחת וסיפר: "ישבתי כמה דקות בארבע עיניים עם מנדלה כשלפתע שאל אותי: 'איכפת לך אם אזמין עוד אורח לחדר?' עניתי בחיוב ומדלת צדדית נכנס עראפאת במדים וחמוש באקדח והתיישב לידנו. החילונו בשיחה על הסיכויים להסדר שלום בינינו ועראפאת אמר את המילה שלום ולא מלחמה בסגנון סאדאת ואז שאלתי אותו, שלא במקום – 'אתה מדבר על שלום אז למה הגעת במדים וחמוש?' ותשובתו 'ולמה אתה הגעת ברכב משוריין ואבטחת השב"כ שלכם?'"

לאיצטדיון שוב נכנסנו מיד לאחר קובה וישבנו איתם בשורה הראשונה לקול מחיאות כפיים סוערות.

לסיכום – מהטקס שוב נסענו לפארק יפה ובו שלושה אוהלי ענק לבנים כשבכל אחד כאלף אורחים לארוחת צהרים חגיגית, ואנחנו באוהל המכובד כשבמרכזו, סביב שולחן עגול, ישובים הנשיא היוצא דה קלרק ורעייתו, הנשיא הנכנס נלסון מנדלה ובתו, נסיכה שחורה לידם שני לבנים חסונים, גבוהי קומה. ומי הכי קרובים לשולחן הכבוד? אנחנו וקובה ואירלנד לפי סדר ההיענות... אוכל טעים, נאום פרידה של דה קלרק וברכות למנדלה.

ואז... מנדלה עולה להשיב למברכיו ופותח: "ראשית אני מבקש להזמין אליי לצידי שני אנשים יקרים שעזרו לי להעביר את שלושים שנות הכלא שלי בכבוד – שני סוהריי!"

היתה דממה בקהל ולאחריה מחיאות כפיים סוערות כשכולנו בעמידה ואני לא חותמת על כך, אבל לרבים נצצו בעיניים דמעות.

בסיום הארוחה הושרו שני ההמנונים, של הלבנים באפריקאנס, והחדש – שתי השורות הראשונות בנקישת הקוזה, ושמתי לב שהגברת דה קלרק ידעה ושרה בקול גם את ההמנון החדש.

 

כתבה מהזיכרון ראומה ויצמן. הכול חוויות אישיות שבחלקן מתועדות בארכיון בית הנשיא.    היום, 13 בספטמבר 2015 ראש השנה תשע"ו. אני מודה שהיום איני עוקבת מה שקורה בדרום אפריקה והאם נשמרת רוח החירות שהחלה לנשוב ב-1993.

 

 

* * *

לאה טרן

הַשָּׂפָה הָעִבְרִית שֶׁלִּי

 

הַשָּׂפָה הָעִבְרִית שֶׁלִּי הִיא

שְׂפַת הָאֲדָמָה

הַחוּמָה הַחַמָּה בָּעֵמֶק

זְרוּעָה חֲמָנִיוֹת קָיִץ וְכָּלָנִיוֹת חֹרֶף.

הַשָּׂפָה הָעִבְרִית שֶׁלִּי הִיא

שַׁבָּתוֹת בֹּקֶר עִם תְּאוֹמִי

בְּשִׁירַת אָבִי שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת.

הַשָּׂפָה הָעִבְרִית שֶׁלִּי הִיא

בֵּן לוֹקֵחַ בַּת וּבַת לוֹקַחַת בֵּן

בְּרִקּוּדֵי עָם וְחוּלְצוֹת רְקוּמוֹת

הַשָּׂפָה הָעִבְרִית שֶׁלִּי הִיא מְלָכִים וְצוֹעֲנִים *

יֶלֶד חוֹלֵם וְזוֹנָה גְּדוֹלָה מִבָּבֶל.

הַשָּׂפָה הָעִבְרִית שֶׁלִּי הִיא

שְׂפַת הַבְּגָדִים תָּפְרָה לִי אִמִּי

בְּרֵאשִׁית הַדֶּרֶךְ

צִימוּקִים וּשְׁקֵדִים.

הַשָּׂפָה הָעִבְרִית שֶׁלִּי

הִיא שְׂפַת הָאִשָּׁה הָעוֹלָה

מֵאוֹפִיר הַיָּם

גּוּפָהּ מַתִּיז קַשְׂקַשֵּׂי דָּגִים

וּמַיִם לֹא יְכַבּוּ אַהֲבָתָהּ

לַמִילִים.

 

* שפת הבמה: ניסים אלוני וחנוך לוין.

 

 

* * *

ברכות חמות מקרב לב לחברנו יוסי גמזו

על כי בקרוב יוענק לו הפרס

 ע"ש אריק איינשטיין

מטעם משרד התרבות

על תרומתו לַזֶּמֶר הישראלי

 

 

* * *

פנייה להציע הצעה לעריכת כתב העת "מאזניים"

21.12.15

לחברי האגודה [אגודת הסופרים] היקרים שלום רב,

נבחרתי לשרת אתכם כסגן יו"ר האגודה, צביקה ניר, וכיו"ר מועצת מערכת "מאזניים". בימים אלה אני עמלה על הקמתה.

כאן אני קוראת לחברי האגודה להגיש מועמדות, לכל מי שחפץ ורואה עצמו מתאים, בעל ניסיון, כישורים ואג'נדה.

זו היא פנייה אליכם להציע עצמכם כמועמדים.

חבר אגודה המעוניין בכך יפנה בכתב למשרדי האגודה, יציע את שמו ואת חזונו: כיצד הוא רואה את כתב העת "מאזניים" בעתיד הנראה לעין, מה יהיו תכניו, איך ייראה, ואיך ניתן להפיצו במדיה המודרנית, ולא רק בדואר לחברי האגודה.

זאת, לאור ההסכמה כי "מאזניים" הוא "הפנים" של האגודה.

את הצעות המועמדות יש להגיש עד 31-1-16.

בברכה ותודה מראש

דר' דורית זילברמן

יו"ר מועצת "מאזניים"

 

העתק: יו"ר האגודה, צביקה ניר

 

לדורית שלום,

לדעתי צריך פשוט להאריך את תקופת העריכה של משה גרנות לפחות לעוד שנתיים. מזמן לא היה ל"מאזניים" עורך טוב ויעיל וחרוץ כמוהו.

אני בטוח שרבים מאוד מחברי האגודה יצטרפו לבקשה שלי.

בברכה,

אהוד בן עזר

 

* * *

סרטון מאלף על הבטחת בתולות גן העדן לגברים מוסלמים – שמסביר אולי את הרצחנות וצימאון הדם של נערים ובחורים מוסלמיים שטרם ידעו אישה מימיהם וסבורים כנראה שאפשר לזיין אותנו בסכינים נוטפי דם הבתולות:

https://www.facebook.com/308779629229531/videos/855076631266492

 

* * *

חיילי צה"ל נגד ארגון שוברי שתיקה

https://www.facebook.com/426502237384307/videos/1069146096453248/?fref=nf

 

 

* * *

תקוה וינשטוק

1. גינת גן העיר

    בקרן הרחובות שדרות בן גוריון-הדסה, ישנה גינה בשם "גינת גן העיר". גינה לא גדולה, גם לא נאה במיוחד. יש יפות ממנה אך אין עוד גינה בעלת היסטוריה כמוה.

בראשית עמד במקום פרדס פורטליס שרכשה העירייה ב-1925. ב-1930 כבר התלבטה העירייה מה לעשות בו, לעבדו או למכרו, והקימה ועדת מומחים לבדיקת העניין. אליהו קראוזה, מנהל מקוה ישראל, בא בלוויית מומחה להדרים וטען שאם הפרדס יטופל כראוי תעלה תוך מיספר שנים ההכנסה ממנו על הוצאות אחזקתו.

לעומתו טען ברוך בן עזר (ראב), פרדסן ותיק מפתח תקוה, כי מצב הפרדס קשה ותוך זמן לא רב לא יכסה הפרי את ההוצאות. עם זאת לא שלל את האפשרות שהפרדס יימסר  זמנית לקבלן שיעבד אותו עד שיוכרע גורלו.

העירייה המשיכה לעבד את הפרדס. במקביל ניהלה משא ומתן עם הממשלה לאישור השטח לבית חולים עירוני. ב-1939 נפתח במקום גן ציבורי, "גן הדסה", על שם הסתדרות נשים הדסה באמריקה, חלוצת הרפואה בארץ. גם הרחוב שעמד להיסלל ליד בית החולים נקרא הדסה. לבסוף הוקם בית החולים העירוני המרכזי ברחוב ויצמן. הוא לא נקרא, כפי שתוכנן, על שם הרמב"ם שהיה רופא, אלא "איכילוב", כשם אחד מעסקני העירייה.

ארגון הספורט "הפועל" ביקש להשתמש בקיץ בבריכה שבפרדס כבריכת שחייה ובריכה לימודית. הבקשה אושרה ובשנות הארבעים והחמישים של המאה שעברה שימשה גם ל"מכבי" ו"אליצור" וארגוני ספורט נוספים. הבריכה שימשה אף לבתי הספר, לפקידי העירייה ולשוטרים הבריטים.

בשנות השמונים הוקם בשטח המרכז המסחרי "גן העיר". בחלקו המערבי של "גן העיר" עשו גינה ובה מדשאות ותעלות מים שנועדו להזכיר את הבריכה ותעלות ההשקייה של הפרדס, וכן יש בה לוח הנצחה לחסידי אומות העולם. בסניף של בנק לאומי ב"גן העיר" צייר האמן גד אולמן ציור קיר לזכר הפרדס וגן החיות שהיו במקום.

גן החיות הזה [מתי הוקם? – אב"ע] היה גן החיות הראשון בתל אביב ובארץ כולה, למעט גן חיות קטן במושבה האמריקאית ביפו. הביא להקמתו הרב ד"ר מרדכי שורנשטיין, רבה הראשי של קופנהגן בירת דנמרק במלחמת העולם הראשונה. רב תימהוני שגידל בביתו ציפורים. בשנת 1935 עלה הרב הדוקטור בן הששים ושמונה לארץ ועימו עשרה כלובים ובהם למעלה ממאתיים ציפורים. בתל אביב פתח חנות לציפורים ולקופים קטנים ומעליה שלט: "גן חיות". ידידים סידרו לו בית קטן עם חצר גדולה ברחוב הירקון. בחצר החזיק את בעלי החיים שהביא והוסיף עליהם חיות מקומיות, איילות, צבועים ועוד. הוא חי בעוני אבל לחיות לא חסר אוכל. במצרים רכש שני גורי אריות והגן החל לקבל מתנות – נמרים מהודו, פנתרים מההימלאיה. אך הגן סבל מהיעדר משאבים. הכלובים היו רעועים ובחורף לא היוו מגן לחיות, והשכנים התלוננו מאוד על קרבת החיות.

נוכח המצב הקצתה העירייה 25 דונם לגן החיות בפרדס פורטליס, אז אזור לא מיושב. הניחו שיימצא מקום גם לבית החולים וגם לחיות. הבעלות על גן החיות הועברה לאגודה ציבורית. בין הרב לאגודה נוצרו מתחים והאגודה אף העמידה אותו למשפט. לבסוף הוסכם לשלם לרב סכום כסף על החיות שהעניק, וקצבה חודשית בסך 8 לירות, ואם ישביע את רצון האגודה יוצב פסלו בגן. עלוב ומושפל עזב ד"ר שורנשטיין את תל אביב. הוא עוד ניסה להקים "גן עדן לציפורים" בנתניה וב-1949 נפטר עזוב ונשכח.

למנהל הגן מונה ברוך גופר, שהיה קצין משטרה בכיר בתקופת המנדט ובשנים הראשונות למדינה, אדם חביב, שהתייחס לחיות באהדה רבה. מונה גם וטרינר מיוחד לגן, ד"ר לויט. בעלי החיים יצאו מהצפיפות הקשה לתאים מרווחים. הגן היווה ממלכה לעצמה עם מחסני מזון ומטבח גדול ומטפל יחיד במינו, ג'וני סושיה, גרמני שהתגייר, וכמחאה על מעשי הנאצים עלה ארצה. ג'וני הקדיש את כל חייו לבעלי החיים. אלה היו הילדים שלו. הוא הירשה לעצמו לקחת חופשה ראשונה רק אחרי 25 שנות עבודה. ג'וני גר בתוך הגן עם רעייתו נורה, שטיפלה בגורי החיות. בני הזוג גידלו טורפים גם בביתם. ג'וני ידע את שפת החיות והעז לגעור גם באריה כשלא התנהג כיאות, ולא נרתע מחשיפת שיניו של מלך החיות. בעצם אהב לדבר עם בעלי החיים יותר מאשר עם בני האדם. הוא נהג להיכנס לכלובי הטורפים כדי לטפל בהם, דבר שכמעט עלה לו בחייו. פעם זינק עליו הפנתר טרפיון והשאיר חבורה מתחת לעינו. ופעם ניצל בנס מהדובים.

כתבתי מדור "גן החיות"  ב"משמר לילדים", וג'וני סיפר לי: "נכנסתי כמנהגי לכלוב הדובים הצעירים ואחד מהם תפש בי לשם שעשוע והפיל אותי על הרצפה. מיד קפץ הדוב השני – 150 קילו – והניח את כפו על ראשי. דרכתי שרירים, תפשתי דוב אחד והחזקתי אותו נטוי לצד עד שידי כמעט ניתקה מכובד המשא, ניסיתי לפגוע בשני אך הוא עט עליי מחדש. חשבתי שזה הסוף. הילדים בחוץ ראו בזה הצגה והריעו: 'גו'ני הגבור!' – אזרתי את כל כוחותיי והדפתי את הדוב. וכשהרפה מרגלי תפשתי בכפותיו, הכיתי אותו בקיר והתרוממתי בקפיצה. מרגע שעמדתי על רגליי המום ורצוץ שוב הייתי השליט."

גן החיות הפך לאחת האטרקציות הגדולות של העיר ובפרט של ילדיה. במרכז הגן ניצב כלוב גדול של ציפורים ותוכים מזנים שונים. היה גם אקווריום. הגן קיבל בעלי חיים מקומיים, צבוע ארץ ישראלי, נמיות ובעלי חי אחרים. החלו עסקות חליפין עם גני החיות בעולם. מגן החיות בפראג, למשל, הגיע זוג זאבים. אז טרם היה קשר אווירי עם צ'כיה, והזאבים הגיעו באונייה. חודשיים אחרי ההגעה המליטה הזאבה ארבע גורים, במזל טוב.

אבל לגן לא חסרו בעיות. לא פעם כיכב בחדשות הרעות. פיקי השימפנזה הצליח לברוח מכלובו וזמן רב חיפשו אחריו. קוף אחר, שהובא מאפריקה, קפץ מהסל שבו הוסע במשאית וטייל להנאתו בשכונת התקווה. זוג קופי רזוס שחיילים הביאו במלחמת העולם השנייה כשי לגן, ברח אף הוא מכלובו שלא ננעל היטב, הזכר תקף ושרט כמה ילדים, איים גם על השוטרים שהגיעו. לא היה ניתן להשתלט עליו ונאלצו להמיתו. זוגתו חזרה לאחר זמן מה לגן.

ונורא מכולם: דוב גדול הצליח לברוח מהכלוב אחרי שאחד העובדים השאיר את הכניסה הראשית פתוחה. הדוב פרץ למכלאת הפילים אך הפילה הזקנה נעצה בבטנו את החדק שלה. הוא נמלט והמשיך במרוצה לבריכת כלבי הים וכמעט טרף אחד מהם. מנהל הגן פקד להמיתו וג'וני נאלץ לירות בדוב שעימו התיידד במשך שלושים שנה. החיות בגן החיות זוממות תמיד לצאת לחופשי. במרוצת השנים נעשה הגן צר מהכיל את כל יושביו וב-1980, אחרי למעלה מארבעים שנה ברחוב הדסה, נעל את שעריו ועבר לספארי ברמת גן, למרחבים של ממש.

בגינה הציבורית "גינת גן העיר", בשדרות קרן קימת ורחוב הדסה – כשבעה וחצי דונם – צומחים כמה עצי הדר, זכר לפרדס, ומיספר עצי פיקוס חלודי ופיקוס קדוש שנשתיירו מגן החיות, וכן פסל קטן של הרב שורנשטיין, שהפסלת קטה מרכוס יצרה בסוף ימיו של הרב, ובנה – לא העירייה, תרם אותו לגן.

 

שיר על קיוסק בשלמה המלך, ליד גן הדסה

בצומת שדרות בן גוריון-שלמה המלך, סמוך לגינת גן העיר, ניצב קיוסק. על אחד מכתליו כתב מישהו באותיות דפוס בולטות שיר לאלמונית, עליו חתם בשם  "ש. ברכה":

"יום בהיר חודש שבט / התקרבתי לאט / וראיתי אותך על ספסל / התיישבתי וראשי אל על."

 

2. הברון אוסטינוב, מייסד גן החיות הראשון

גן החיות הראשון בארץ, אמנם גן בזעיר-אנפין, הוקם בידי הברון פלטון פון אוסטינוב (1911-1840) במתחם המושבה האמריקאית ביפו. אוסטינוב היה דמות יוצאת דופן – מיסיונר, אספן עתיקות, מלונאי ופילנטרופ. האיש, בן אצולה רוסי, שירת בצבא הרוסי אך עקב תאונת רכיבה נאלץ להפסיק את שירותו. הוא סבל מדלקת ריאות ורופאו יעץ לו לעבור לאקלים חם יותר. כך התגלגל לארץ ישראל והתיישב  ביפו, כאן התיידד עם זוג מיסיונרים פרוטסטנטים ופעל איתם. הוא רכש מיבנים רבים במושבה האמריקאית-גרמנית ביפו, בהם בית  ששימש כבית העם של הקהילה הטמפלרית. בתחילת העלייה הראשונה זכו עולים חדשים נזקקים לסיוע וטיפול רפואי בבית.

אוסטינוב הוסיף לבניין הזה קומה שלישית והפך את חצרו הגדולה לאחד הגנים המתוכננים הראשונים בארץ. לצד צמחים טרופיים היו בו גם תוכים, טווסים, קופים ובעלי חיים אחרים, וכן אוסף עתיקות שמצא אוסטינוב ברחבי הארץ. לתושבי הסביבה היה הגן מקום בילוי אהוב.

ב-1895 הפך הברון את הבית למלון מהודר, "מלון הפארק", שבו התאכסנו קיסר גרמניה וילהלם השני עם רעייתו כשביקרו בארץ. שלטונות המנדט הלאימו את הבניין ושיכנו בו תחנת משטרה. במלחמת העצמאות ניצב המבנה בחזית הלחימה בין תל אביב ליפו. כיום זה "בית עמנואל" ברחוב אורבוך, מרכז ליהודים המשיחיים.

אוסטינוב הבריא ונשא לאישה את בתם בת ה-16 של ידידיו המיסיונרים. ב-1911 עזב את הארץ, משאיר כספים להקמת בית ספר ומרפאה ביפו. עם רעייתו חזר לרוסיה והמיר את דתו מפרבוסלבית לפרוטסטנטית. לפי החוק הרוסי איבד בכך את אחוזתו ואת אזרחותו. במקומה קיבל אזרחות גרמנית. הוא התגרש ונשא אישה אתיופית, בת לאב יהודי מומר ולאם שהיתה בת לווייה בחצר הקיסרית האתיופית טאיטו. לבקשת הקיסרית הקים בירושלים אכסניה לצליינים אתיופיים. הוא גם סייע להקמת המלון "אמריקן קולוני" בירושלים.

אוסטינוב נפטר ב-1917 ברעב ששרר באותה תקופה של אנדרלמוסיה ברוסיה. בנו יונה יצא לרוסיה להתחקות אחרי עקבות אביו. לימים היה יונה עיתונאי, דיפלומט וגם מרגל. בנו של יונה – נכד הברון – היה השחקן הבריטי הנודע פטר יוסטינוב.

תודה לשי פרקש על עזרתו.

 

* * *

אורי הייטנר

1. שני המשפטים של רומן זדורוב

במשך תשע השנים האחרונות, נערכו לרומן זדורוב במקביל שני הליכים משפטיים. האחד – בבתי המשפט. השני – בתקשורת, ברשתות החברתיות וברחוב. ההליך בבתי המשפט נסמך על ראיות ונערך על בסיס דיני ראיות. ההליך בתקשורת וברחוב נסמך על שמועות ותאוריות שקר שונות, חלקן הזויות, כולל הסיפור המזוויע שהאשים ברצח את חברותיה וחבריה האומללים של תאיר ראדה ז"ל, שאיבדו את חברתם הטובה במעשה רצח אכזרי ונאלצו להתמודד גם עם מסכת שמועות מרושעות.

בהליך המשמעתי, רומן זדורוב הורשע פה אחד בשתי ערכאות, ובבית המשפט העליון – ברוב קולות, לצד עמדת מיעוט שזיכתה אותו מחמת הספק. ההליך התקשורתי והרחובי זיכה את זדורוב מכל אשמה והאשים את משטרת ישראל, הפרקליטות ובתי המשפט בתפירת תיק לאדם תמים וחף מפשע, תוך שהרוצחים האמתיים מסתובבים חופשיים. 

אילו נקרא הציבור לקבוע את פסק הדין בקלפי, אין לי ספק שזדורוב היה מזוכה. לא בכדי, נושאים כאלה אינם נפסקים בידי ההמון, אלא בידי שופטים, שהשכלתם, מקצועם וניסיונם נותנים להם כלים לשפוט על פי ראיות.

שופטים הם בני אדם והם עלולים לשגות ולכן איני מלין על עצם הביקורת השיפוטית. אלא שבמקרה זה, זו היתה היסחפות שלוחת רסן של כלי התקשורת, שהחליטו לזכות אדם שנעשם ברצח ילדה, הציבו עצמם כשופטי-על והצליחו להסיט את דעת הקהל לכיוון שהצביעו עליו.

משמעות תאוריית הקונספירציה, שבה האמין הציבור בהמוניו, היא שמשטרת ישראל על כל שרשראות הפיקוד שלה בתשע השנים האחרונות, מהמפכ"לים ועד אחרוני השוטרים, עשו יד אחת כדי לטפול אשמת רצח על אדם תמים. מאות או אלפי שוטרים היו שותפים במעל ובהסתרה, ובמשך תשע שנים איש מהם לא סטה מהקו הזה. אליהם הצטרפה הפרקליטות על כל שרשרת ההיררכיה מהיועצים המשפטיים לממשלה, דרך פרקליטי המדינה ועשרות פרקליטים שכיהנו בתשע השנים האחרונות והיו שותפים כולם לקנוניה. אליהם הצטרפו השופטים שפסקו פה אחד בשני משפטים שהנ"ל אשם. כולם קשרו קשר נגד האזרח ר', בסיפור קפקאי מסמר שיער.

ובהגיע הכרעת בית המשפט העליון, מאמיני התאוריה לא ציפו להכרעת הדין כדי לדעת את האמת. הם כבר ידעו את האמת, וכל שעניין אותם הוא האם גם ידם של שופטי העליון במעל. ולכן, רובם המכריע ימשיכו לדבוק בעמדתם גם אחרי ההכרעה, וגם אם יתקיים דיון נוסף, כבקשת הסנגוריה, מי שיעמוד בעיניהם למשפט יהיו השופטים.

יש לציין, שתאוריות תפירת התיק לא היו בשום אופן הקו של הסנגוריה. הסנגוריה, שתפקידה להגן על הנאשם, פעלה לזיכויו של זדורוב מחמת הספק. האתגר של הסניגוריה היה לעורר ספק הקל בלב השופטים. הסניגוריה הצליחה בגדול, כאשר אחד השופטים זיכה את זדורוב מחמת הספק.

אין כמעט חקירת פשע שבה כל העובדות ידועות וברורות באופן מוחלט עד הפרט האחרון, ומכאן נובעים הספקות. הספקות הללו הם הבסיס לתאוריות הקונספירציה, כפי שאנו מכירים למשל מרצח קנדי ורצח רבין. אלא שבדרך כלל, אנשים מאמינים בתאוריות הללו, מתוך מניע פוליטי. למשל, אנשים רבים שחשו מואשמים, על לא עוול בכפם, באשמה קולקטיבית בעקבות רצח רבין, היו קהל יעד נוח לקלוט את תאוריית הקונספירציה השקריות בנדון. אבל כיוון שלרצח תאיר אין רקע פוליטי, למי היה אינטרס לקבל את התאוריות הללו?

כנראה שאנשים רבים אוהבים את התאוריות הללו וקל להם לקבל אותן. ודווקא העובדה שאין כאן עניין פוליטי, איחדה אנשים מכל המחנות באמונה בתאוריה. התקשורת בעלת העוצמה, שטפה את המוח ופמפמה את גזר דינה במשך תשע שנים, והצליחה.

אוי למדינה שמשפט הרחוב יהיה משפטה.

 

 

2. צרור הערות 23.12.15

 

* בוקר טוב עולם – התעוררנו ביום ראשון בבוקר לעולם טוב יותר. טחנות הצדק טוחנות לאט, אבל גם אחרי 36 שנה לא מאוחר לנטרל סופית את הרוצח. ברור שלא היתה זו פעולת נקם אלא סיכול התארגנות טרור, אבל אני מודה שאני חש סיפוק מעצם מותו של רב מרצחים נתעב, שלא ריצה את עונשו עד תום, שוחרר בעסקת סחטנות וחזר לטרור.

 

* חוש ההומור של עמירם לוין – אלוף (מיל') עמירם לוין פירסם מודעת תמיכה ב"שוברים שתיקה", טען שיש לעודד את פעילותם, והוסיף בסוגריים: "ורק בצה"ל ובחברה הישראלית." כלומר, הוא מתנגד למסע התעמולה שלהם נגד מדינת ישראל ברחבי העולם, במימון גורמים עוינים. איזו בדיחה, הרי זאת מהות פעולתם.

זה כמו לתמוך ב"יש גבול" חוץ מפעולתם למען סרבנות בצה"ל, ב"אם תרצו" חוץ מפעולתם נגד ארגוני השמאל הקיצוני, ב"שלום עכשיו" חוץ מתמיכתם בהקמת מדינה פלשתינאית או במועצת יש"ע חוץ מנושא ההתיישבות ביו"ש.

 

* אם בארזים – עמירם לוין הוא לוחם ומפקד מהולל, מהטובים בתולדות צה"ל. דווקא לכן, הודעת התמיכה שלו ב"שוברים שתיקה", עם ההסתייגות מלב פעילותה, חמורה ובעייתית יותר משל אזוב קיר זה או אחר ברחוב שוקן. אם בארזים נפלה שלהבת... זקנתו של עמירם לוין מביישת את בחרותו.

 

* צל"ש ליאיר לפיד – אני מעריך מאוד את הקו שיאיר לפיד נוקט במתקפת הנגד מול קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל ובעיקר נגד שלוחותיו הישראליות דוגמת "שוברים שתיקה". הגיע הזמן ש"יש עתיד" תצטרף לממשלה.

 

* הדרת נבחרי הציבור – החוק הסמיך את הממשלה לבחור את היועץ המשפטי לממשלה. איזו מין בחירה זו, אם ועדת האיתור מאשרת רק מועמד אחד? בעצם, נבחרי הציבור מודרים מן הבחירה, שנשארת רק בידי משפטנים. במקרה זה, יש זהות בין מועמד ועדת האיתור למועמדו של ראש הממשלה, אך במקרה אחר, עלולה הוועדה להציע מועמד שראש הממשלה מתנגד לו. זה שימוש בלתי סביר בעוצמתה של ועדת האיתור.

הבעתי בעבר את דעתי, שמנדלבליט אינו המועמד הראוי בשל מעורבותו בפרשת אשכנזי, אך עמדתי בסוגיית ועדת האיתור אינה קשורה לכך. זו עמדה עקרונית.

 

* רק לא דרעי – מי יהיה שר הפנים? רק לא דרעי. די בכך שהוא חזר לממשלה – אסור להחזיר אותו למקום הפשע, למוקד הכוח שאותו ניהל בשחיתות עבריינית, שבעטייה נשלח לכלא.

 

* תרגיל מסריח סדרתי – הגיע הזמן שחברי הליכוד יעצרו את נתניהו. התעלול החוזר שלו, שבו הוא מחליט בכל קדנציה מתי תתקיימנה הבחירות הפנימיות, על פי נוחותו ובאופן המנטרל את מתנגדיו, היא תרגיל מסריח סדרתי. ובכלל, שבענו ממנו. מן הראוי שהליכוד יעמיד מנהיג חדש, ויש בתוכו אנשים טובים ומתאימים, כמו בוגי יעלון וגדעון סער. מן הראוי שחברי הליכוד יאמצו את ההצעה הדורשת ממתמודד לקדנציה שלישית לעבור משוכה של 60%. 

 

* דבקות בדרך – צחי הנגבי היה בין ראשי המתנגדים להתנתקות. אולם כאשר אריק שרון פילג את הליכוד בעקבות ההתנתקות, צחי הנגבי עבר יחד אתו ל"קדימה". למה? כי הסקרים הצביעו על ארבעים מנדטים שתקבל בבחירות ועל התרסקות הליכוד. עם מעברו ל"קדימה" החל מיד לבטא את עמדות "קדימה", גם כאשר אולמרט וציפי לבני הציעו נסיגה מלאה לקווי 49'. הוא הרבה לדבר על "המחנה", מה שנקרא בפיו "מחנה המרכז-שמאל". וכש"קדימה" עמדה להתרסק, הוא מיהר לחזור לליכוד, ומיד התחיל לבטא את עמדות הליכוד, והוא מרבה לדבר על "המחנה", מה שנקרא בפיו "המחנה הלאומי". בראיון ל"ישראל היום", לקראת התמודדותו על ראשות מרכז הליכוד הוא אמר: "בגדול, העמדות שלי לא השתנו ב-40 השנים שחלפו מאז הייתי סטודנט בירושלים ב-78'..." 

 

* התנ"ך של המחבלים היהודים – התנ"ך של המחבלים היהודים הוא "דע את זכויותיך", המדריך כיצד לשתוק ולשבש חקירות, פרי עטו של אביר זכויות האדם, עוכר הדין בן גביר, ושל חברו הבריון פדרמן. לכל מצקצקי הלשון, שלא יאה בעיניהם חקירת השב"כ... האלטרנטיבה היא שהמחבלים ימשיכו לשרוף תינוקות, להשמיד משפחות ולהצית כנסיות. הדמוקרטיה חייבת להתגונן מפני אויביה.

 

* תאוריית הקונספירציה 2 – כל קמפיין ה"עינויים" של אבירי הדמוקרטיה וזכויות האדם כבן גביר ו"חננו" הוא המשכה של תאוריית השקר בנוגע לרצח רבין. הקמפיין נועד לערער את אמון הציבור בחוק ובמשפט הישראלי ובגורמי הביטחון הישראלי, ליצור אי אמון מראש בכל הרשעה בדין וכשהמחבלים יורשעו וישבו בכלא, לספר שבעצם השב"כ הוא ששרף את המשפחה, את הכנסיות והמסגדים ובעינויים קשים הוציא מ"ילדים" הודאות שווא. הימין הרדיקלי התומך במחבלים מוביל, ועדר אידיוטים שימושיים מהנהנים ומאמינים.

 

* תאוריית הקונספירציה 2.5 – בטח מישהו כבר רוקם איזו תאוריה שבעצם ריבלין רצח את משפחת דוואבשה.

 

* העתק הדבק – מידת האמון שלי ב"חננו" די דומה למידת האמון שלי בגדעון לוי. אגב, יש דמיון מפתיע באופן שהנ"ל מציירים את מדינת ישראל, את מערכת אכיפת החוק, את בית המשפט, את כוחות הביטחון ובעיקר את השב"כ השנוא עליהם. חוק הרדיקלים השלובים.

 

* ריחמתי עליהם – עברתי בצומת התשבי והיתה שם הפגנת תמיכה במחבלים היהודים העצורים. רוב המפגינים היו בני נוער, שהחזיקו שלטים ששלטו בהם מילים טעונות כמו "סדום", "אינקוויזיציה" וכד'. והאמת היא שקצת ריחמתי על אותם נערים, העוברים שטיפת מוח והסתה, וכנראה שהם באמת מאמינים בסיפורים שמלעיטים אותם בהם. עצוב.

 

* בליל אופייני – האופן שבו המשטרה והשב"כ חוקרים את המחבלים היהודים זהה לאופן שבו הם חוקרים את המחבלים הערבים. אבל רון וייס, בפרץ אופייני של בורות וקשקשנות, ממציא איזו תאוריה מופרכת ש... שמה? שכלום. בליל של קשקושים. ואיני מבין למה העורך אינו פוסל את הכינוי האנטישמי "יצורים כיפתיים", שאינו אלא הסתה בזויה.

 

* נשק יום הדין – השביתה היא נשק של עובדים מדוכאים, הנאבקים על זכויותיהם באמצעות פגיעה בכיסו של המעסיק המתעמר בהם, כי זו הדרך היחידה שלהם להגן על עצמם ועל זכויותיהם.

שביתה במגזר הציבורי אינה פוגעת בכיס המעסיק אלא בציבור שאותו המגזר משרת. בדרך כלל הנפגעים העיקריים משביתות אלו, הם החלשים ביותר בחברה.

לכן, נדרש מההסתדרות, כארגון חברתי, לראות בשביתה במגזר הציבורי נשק יום הדין, שנועד להרתיע והשימוש בו הוא במקרים קיצוניים באופן מיוחד, אחרי שכלו כל הקצין (כמו השביתה הצודקת מאוד, לפני שנים אחדות, למען עבדי הקבלן).

לצערי, השימוש שעושה ההסתדרות ועושים ארגוני העובדים בנשק הזה זול מידי; אין זה שימוש מושכל ואחראי של הארגונים בעוצמה הגדולה שבידיהם.

במקרים רבים התנגדתי לשביתות אף שתמכתי בדרישות. סברתי שיש למצוא דרכים מתונות ושקולות יותר להיאבק.

אולם הפעם, בוויכוח בין ההסתדרות לאוצר, אני תומך בעמדת האוצר. ההסתדרות מעלה סוגיה קשה וצודקת – השכר הנמוך מאוד, לעתים עד השפלה, בקרב עובדי המדינה. האוצר מקבל את הטענה ומעוניין בתוספות שכר. אולם האוצר מעוניין להעלות שכר לבעלי השכר הנמוך והבינוני, ולא לבעלי השכר הגבוה. ויש במגזר הציבורי בעלי שכר גבוה ואף גבוה מאוד. ההסתדרות דורשת להעלות את השכר לכולם. מבין שני הצדדים בעימות, הצד המבטא את ערכי השוויון והערבות ההדדית הוא דווקא האוצר.

 

* כלים שלובים – "הארץ" מוביל בימים האחרונים מסע צלב נגד ספר לימוד חדש באזרחות. הג'יהאד הזה החל בכתבה של אור קשתי האובססיבי, שכבר שנים מנהל מסע מקארתיסטי נגד כל מה שמריח יהדות, והעיתון כולו החרה החזיק אחריו, עולל מאמר המערכת.

נקודת המוצא האידיאולוגית של המסע, הוא שקיימת סתירה מהותית בין לאומיות יהודית לבין דמוקרטיה, ולפיכך – בין זהותה היהודית של המדינה לבין זהותה הדמוקרטית.

לפיכך, היחס בין שתי צלעות המדינה היהודית-דמוקרטית, הוא של משחק סכום אפס. ככל שהיא יהודית יותר כך היא פחות דמוקרטית ולהיפך.

אלא שהנוסחה הזאת חסרת שחר, שכן אין ולו צל צילה של סתירה בין השתיים. לאומיות אינה לאומנות ודמוקרטיה אינה קוסמופוליטיות. הלאומיות היהודית והדמוקרטיה במדינת ישראל, הן כלים שלובים – ככל שישראל תהיה דמוקרטית יותר כך היא תהיה יהודית יותר וככל שהיא תהיה יהודית יותר כך היא תהיה דמוקרטית יותר. ולכן, מן הראוי לחזק תמיד את שתי הצלעות.

 

* דת חדשה – הבלוג "עונג שבת" (עונ"ש) של ההיסטוריון פרופ' דוד אסף, מביא מפעם לפעם לקט של פשקווילים חרדיים. הקריאה בהם מעוררת תגובה מעורבת של חיוך, גיחוך וכעס. למשל, פשקוויל נגד נוער חרדי המתגייס לצה"ל ולשירות לאומי, המשתמש כלפיהם בביטויים אורווליאניים כ"נופלים" ו"הולכים בשבי".

כרוז נוסף הוא הזמנה לקבלת דמי חנוכה מהאדמו"ר שליט"א. מסתבר שאדמו"ר חב"ד ז"ל, שמת לפני עשרים שנה, ממשיך לקבל קהל ולחלק דמי חנוכה. והזצ"ל מוגדר בידי הכת כשליט"א – שיזכה לאורך ימים טובים אמן.

ישו היה יהודי ופעל ביהדות, כזרם בין זרמים שונים. רק לאחר מותו יצרו תלמידיו דת חדשה.

כנ"ל.

 

* הנחת סלב – אחרי שהתנפץ לנו מיתוס בר רפאלי, לא נותר לנו על מי לסמוך אלא על לירן חולצה אפורה.

 

* ביד הלשון: להגיש את הלחי השנייה – לכבוד חג המולד, אקדיש את הפינה לביטוי מן הברית החדשה שנטמע בעברית. יש מיספר ביטויים כאלה, וכבר הצגתי באחת הפינות את "מלח הארץ".

הביטוי בו נעסוק הפעם הוא "להגיש את הלחי השנייה." משמעותו – נכונות לספוג עלבון ואולי אף אלימות ולהבליג, ואף להיות נכון לספוג עלבון או אלימות נוספים, ובלבד שלא להפר את עקרון ההבלגה.

הביטוי מופיע בברית החדשה בבשורה על פי לוקאס: "הַמַּכֶּה אוֹתְךָ עַל הַלְּחִי, הַטֵּה לוֹ גַּם אֶת הַשְּׁנִיָּה," ובבשורה על פי מתי: " אַל תִּתְקוֹמֲמוּ לָרָשָׁע וְהַמַּכֶּה אוֹתְךָ עַל הַלְּחִי הַיְמָנִית הַטֵּה לוֹ גַּם אֶת הָאַחֶרֶת."

 

* * *

רות ירדני כץ

שרה נתניהו מה יהיה? 

הגברת שרה נתניהו ממשיכה במעלליה. הפעם היא נחשדת בין השאר בהעלמת מתנות שבעלה והיא קיבלה בתוקף תפקידם במשך השנים. למעלה מחודש מונח על שולחן היועץ הממשלתי המלצה לחקור באזהרה את שרה נתניהו בחשד לעבירות על טוהר המידות. ביולי השנה מבקר המדינה העלה את הרף וקבע בדו״ח שלו כי הזוג נתניהו רימו. כן, הם רימו. מה הם עשו? הם הציגו חובות פרטיים מקיסריה כאילו היו קשורים לבית הרשמי בירושלים. אבל שיא החוצפה היא שעורך הדין של הגב׳ נתניהו נפגש עם היועץ הממשלתי כחברים וכחברים הסכים מר ויינשטיין. מה לדחות חבר? הם נפגשים, וכך וינרוט הטמין מלכודת ליועץ ואחרי שהם שאלו אחד את השני: מה קורה? מה נשמע? איך האישה והילדים? העורך דין גילה מדוע באמת בא והוא מבקש שלא לחקור את אשת ראש-הממשלה. למה? יש אומרים שהוא אמר בגלל מצבה הנפשי. והוא וינרוט מכחיש. אז מה היתה הסיבה שעורך הדין מעז להגיע ליועץ המשפטי לממשלה ולבקש: תעזוב אותה?

 

[אהוד: בימים בהם שרה נתניהו מככבת בתקשורת – אני מרגיש בטוח, שקט ורגוע. אני יודע שהחלום הציוני התגשם במלואו – וכי אין דברים חשובים יותר – שערוריות, אסונות ואיוּמים אמיתיים – לעסוק בהם!]

 

ברנש וחתיך. מרלון ברנדו נחשב לאחד השחקנים הטובים של המאה הקודמת ומכל הסרטים בהם לקח חלק ישנם כמה שאנחנו בני דורי לא נשכח עד שניפרד מהעולם הזה. כל תפקיד שלקח על עצמו הוא שיחק אותו באופן מושלם. הוא ריגש, סחף, הפתיע והרושם שהשאיר היה אדיר. אזכיר רק את ״חשמלית ושמה תשוקה״, ״חופי הכרך״, ״יוליוס קיסר״, ״הסנדק״ ועוד ועוד ועוד. ברנדו זכה בשני פרסי אוסקר. בין כל הסרטים בהם כיכב יש גם את ״ברנשים וחתיכות״, שמבוסס על סיפורו של דיימון ראניון שהפך למחזמר. סרט שראינו פעם, והפעם הורדנו אותו מיוטיוב והתענגנו שעה וחצי. בסרט זה ברנדו הצעיר והיפה, בפעם הראשונה ואחרונה שר ורוקד ואפילו נהנה ומחייך. הסיפור חמוד מאוד והוא, פרנק סינטרה, ג׳ין סימונס, ויוויאן בליין הנהדרים וכל צוות הרקדנים, הזמרים שהם גם המתפללים ומהמרים – עושים טוב על הנשמה, והסוף הוא סוף טוב. כן, הם מתחתנים.

חייו הפרטיים של ברנדו היו סוערים ומלווים בהרבה דרמות. בשנים האחרונות לחייו הוא השמין מאוד-מאוד בגלל שזלל גלידות כל יום וכל היום עד כדי כך שהמקרר שלו ננעל אבל זה לא עזר. ועוד פרט, היו לו 16 ילדים, מתוכם שלושה מאומצים, 8 ילדים מנשותיו החוקיות ו-5 מנשים מזדמנות. הוא נפטר בגיל 80 והשאיר הרבה-הרבה כסף בנכסי דלא ניידי. 

 

טיפת דבש. למדתי משהו. להכין סלט ירקות, שכולל עלי חסה, עגבניות, מלפפונים, בצל  ומה שרוצים. לבסוף מוסיפים מלח, פלפל, שמן זית, לימון או חומץ יין. כיוון שיש לנו עיניים גדולות, אז כמות הסלט שאנחנו מכינים היא גדולה ותמיד נשאר, ואחרי יום הולך לפח כי הוא כבר נראה עייף, מסומרטט ולא יפה.

ההצעה היא לא לתבל. להגיש את הסלט, בלי כלום, ואת הרוטב בנפרד וכל אחד מהמסובים מערבב את הסלט שלו לפי טעמו. אבל הכי-הכי – אם נשאר ומה שנשאר מהסלט עוטפים בניילון נצמד ומכניסים למקרר. גם אחרי שלושה ימים הסלט טרי ורענן.

 

אהוד: גילית את אמריקה והמְצאת את הגלגל. בעלת הבית שלי גב' בני סיל ברחוב עקיבא 4 בירושלים, היתה עושה סלט ארצישראלי נהדר ורק כשהגישה את הקערה לשולחן היתה יוצקת בה את תערובת שמן הזית הירוק, הלימון, המלח, הפלפל, הפטרוזיליה, השמיר, הנענה וכל השאר. אולי גם חומץ במקום לימון. אגב, בילדותנו לא היכרנו כלל את שמן הזית הירוק, והיה אפשר לקנותו רק מערבים, בייחוד אחרי ששת הימים, או בחנויות הטבע, שגם הן תופעה מאוחרת יחסית. השתמשנו רק בשמן זית בהיר, זך ומזוכך, של "שמן" בקופסאות פח שהיו נוקבים בהן שני חורים. גם בעולם לא הכירו את שמן הזית הירוק, ורק בעשרות השנים האחרונות הוא כבש את העולם, עד שיש מי שחושבים שהוא גם ראוי לטיגון!

 

* * *

נעמן כהן

המשך השקרים של התעמלן הפרו-איסלמי

 רון וייס

התעמלן הפרו-מוסלמי, (והאנטישמי המכנה יהודים "יצורים כיפתיים"), רון וייס,  ממשיך לווייס, כלומר להלבין בשקריו את העובדות על הגזענות הערבית-מוסלמית. ("חדשות בן עזר", גיליון 1105).

וייס מספר לנו על שיחה שהיתה לו עם איימן עודה, ראש הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), והנה הלה במתק לשונו לא אמר לו לווייס שהוא, כמסורת מפלגתו הקומוניסטית, אנטי ציוני, כלומר אינו מכיר בקיומו של העם היהודי ובזכותו לריבונות.

אדרבא הנה אתגר לתעמלן וייס: הבא הוכחה שאיימן עודה אכן מכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו לריבונות, ובתנועה הלאומית של העם היהודי הציונות. אם תביא הוכחה לכך אתנצל בפניך.

בינתיים נבחן את איימן עודה לפי מצע מפלגתו חד"ש, מפלגה המוצגת כמתונה לעומת שאר הגורמים במפלגה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל).

הנה הקישור למצע חד"ש:

http://hadash.org.il/matzahadash/

ראו דלעיל בעיון:

סעיף 3. הכרה באוכלוסייה הערבית-פלסטינית בישראל כמיעוט לאומי, לו שמורה הזכות לשוויון זכויות לאומי ואזרחי – פוליטי, חברתי ותרבותי.

יסודות השלום הם:

סעיף 1. פינוי כל ההתנחלויות ונסיגת ישראל מכל השטחים הפלסטיניים שנכבשו מאז מלחמת יוני 1967 – מכל שטחי הגדה המערבית ומירושלים המזרחית. (כלומר טיהורם מיהודים, והפיכת השטחים למדינה ערבית-מוסלמית טהורה. אגב, לערבי-מוסלמי כאחמד טיבי, שהתנחל מעבר לקו הירוק בדחית אל בריד, יתאפשר כמובן להישאר).

סעיף 4. הבטחת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים, בהתאם להחלטות האו"ם.

"הבטחת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים, בהתאם להחלטות האו"ם" – (החלטת או"ם 194) משמעות הדבר הוא שחזרת כל צאצאי הפליטים תביא לרוב ערבי-מוסלמי, והפיכת היהודים למיעוט, והפיכת מדינת היהודים (בה ליהודים יש ריבונות) למדינה ערבית-מוסלמית בה היהודים הם רק מיעוט נסבל (או לא).

ודוק: אין מדובר רק על הפליטים, שמיספרם כיום אינו גדול, אלא על כל צאצאי הפליטים עד דור רביעי וחמישי.

הנה קישור לערך "זכות השיבה:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%96%D7%9B%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%91%D7%94

קראו היטב. תביעת הערבים ל"זכות השיבה" לפליטים ולכל צאצאיהם לחזור לשטח מדינת ישראל (לפי ספירתם 7 מיליון פליטים), נסמכת על החלטת או"ם 194. זו לא פרשנות שלי, זו תביעה שלהם. ותביעה זו היא-היא הכתובה במצע חד"ש: "הבטחת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים, בהתאם להחלטות האו"ם."

 ודוק: ציונות היא ריבונות לאומית של העם היהודי בארצו, לא כמיעוט יהודי תחת שלטון ערבי-מוסלמי.

במקום לפעול לחיסול מדינת היהודים ולהפיכתה למדינה מוסלמית – על איימן עודה האחמדי הגזען להודות למדינת היהודים כי רק היא מתירה את קיום דת הכפירה האחמדית. בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים-המוסלמים (13 מיליון קמ"ר – יותר מכל אירופה) קיומם אינו מקובל.

אם איימן עודה היה נתפס ע"י אנשי החליפות האיסלמית, הוא היה נהרג ואשתו ובנותיו נהפכות לשפחות (כחיקוי למעשי מוחמד ביהודים).

בשנת 2010 אמר מוחמד עודה, ראש הדת האחמדית בישראל, שהרשות הפלישתינאית בראשות אבא של מאזן מעודדת רצח בדם קר של האחמדים:

https://en.wikipedia.org/wiki/Ahmadiyya#Demographics

 בדבר אחד צודק וייס כאשר הוא כותב: ש"פוליטיקאים פלסטיניים מהסוג של יאסר ערפאת, אבו מאזן ודומיהם, אינם מקבלים הוראות מהמופתי של ירושלים".

נכון, ערפאת ואבא של מאזן אינם מקבלים הוראות מהמופתי פשוט מפני שהם ממנים את המופתי ומורים לו מה לומר. כך לדוגמה המופתי של הפת"ח מוחמד חוסיין שהוא מינוי ישיר ואישי של אבא של מאזן, משקף את דבריו שיש לרצוח את כל היהודים הקופים והחזירים (כולל הקוף והחזיר מר וייס):

http://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

הדוגמא שמביא מר וייס מהמהר"ל רק משקפת את חומרת ההסתה של אבא של מאזן ושופרו המופתי. המצטטים את דברי נביאם מוחמד מפי אללה אלוהים הערבי-מוסלמי אלוהיו.

האם לעומת התיאולוג המוסלמי אבא של מאזן, שטוען שהיהודים טמאים ומטמאים, מכיר מר וייס מדינאי ישראלי אחד שמצטט את דברי המהר"ל שהוא הביא?

ודבר אחרון. אני מודה למר וייס על עדינות הביטוי שלו, על כך שבגלל התבטאותי נגד הגזענות הערבית-מוסלמית הוא מכנה אותי "לאומן", כי על הביקורת שלי, המוסלמים מכנים אותי "גזען".

 

מי המסכן שקיבל את נשמתו של סמיר קונטאר?

אחיו של המחבל סמיר קונטאר, הדרוזי באסם, הודיע על מותו בהודעה שפרסם בטוויטר:

"בגאווה והתנשאות אנחנו מודיעים על מות הקדושים של המפקד, לוחם הג'יהאד סמיר קונטאר. אנחנו גאים להצטרף לשיירות משפחות השאהידים אחרי 30 שנה של המתנה בשיירת משפחות האסירים."

וכאן נשאלת שאלה קשה – האם השאהיד קונטאר מקבל בתולות בגן עדן, או שנשמתו מתגלגלת?

אמר לי דרוזי כי היות שקונטאר היה דרוזי שהשתעה (כלומר הפך לשיעי) – הנשמה שלו תתגלגל לילד שנולד מזיווג של דרוזי עם מוסלמית. אין לי מושג אם זה נכון אבל מסכן הילד.

רבי חיים ויטאל, שפעל בצפת במאה ה-16, הושפע מתורת הגלגולים הדרוזית, והנה תורת הגלגולים שלו בספר שער הגלגולים:

http://www.hebrew.grimoar.cz/vital/saar_ha-gilgulim.htm

הבא על הבהמה, יתגלגל בעטלף. הבא על הנידה, יתגלגל בגויה. הבא על אשת איש, יתגלגל בחמור. הבא על אימו, יתגלגל באתון נקבה. הבא על הזכר, יתגלגל בשפן או בארנבת, כפי מה שחטא או בועל נבעל. הבא על כלתו, יתגלגל בפרדה. הבא על הגויה, יתגלגל בקדשה יהודית. הבא על אשת אביו, יתגלגל בגמל. הבא על אשת אחיו, יתגלגל בפרד זכר. הבא על אחותו בת אביו או בת אמו, יתגלגל בחסידה, וכן הבא על חמותו. השוכב עם בהמה חיה ועוף, יתגלגל בעורב.

ולסיום נזכיר את הרב עובדיה יוסף המנוח: "בעל הפה מלוכלך ולשון הרע," שקבע כי היהודים שנרצחו בשואה הם גלגול של נשמות חוטאות.

בטוחני שבעולם הבא חוטף על כך עובדיה יוסף כהוגן מסבתי הרבנית.

ואולי לא, כי היא ודאי נמצאת בגן עדן.

 

 

* * *

מנחם רהט

שוברים שתיקה צודקים

על פי קריטריונים של מוסר יהודי ובינלאומי, צבא המקריב חיי חייליו לשווא, הוא ממש בלתי מוסרי

השתולים של 'שוברים שתיקה', צודקים. ועוד איך. צה"ל הוא באמת צבא לא מוסרי. מאה אחוז צודקים. לא מוסרי ברָמוֹת. הכי לא מוסרי שיש. לא, לא סיפורי הזוועה השיקריים ועלילות הדם, ששתולי שוברים שתיקה מפיצים בעולם, הם שהופכים את צה"ל לצבא לא מוסרי. חלילה. אי אפשר לבנות על שקרים, סילופים, חצאי אמיתות, וכיפופי האמת מבית היוצר של מלשיני אירגוני השינאה, נתמכי הקרן להכחדת ישראל, ומשת"פי אירגון BDS שמטרתו חיסול מדינת ישראל. עלילות הדם של שוברים שתיקה, הן לא יותר מתלונות של 'אווירה', כפי שהגדיר זאת פרופ' אסא כשר. תלונות שכל-כולן גודש אנונימיות ואפס פרטים מזהים. ואלו שהיו בהן אי אלו פרטים מזהים, נבדקו והתבררו כשקר גס.   

אפילו עוכר ישראל, הגולדסטון הזה, שנפל בפח הכזבים שטמנו לו יצרני העדויות המפוברקות מבית מדרשה של הקרן להכחדת ישראל, הבין שהשתולים האכילו אותו קש וגבבא, וחזר בו מן הדו"ח השערורייתי הראשוני, שהתחרה בגוזמאותיו של הברון מינכהאוזן.

 אבל יש עדויות מוצקות לאישוש ההאשמה החמורה, שצה"ל הוא הכי בלתי מוסרי בעולם, בהיותו הצבא היחיד בתבל, שמתיר את דם חייליו.

קבלו סיפור: סרן (מיל') דור מטות סיפר ל"מעריב", כי לילה לפני הכניסה הקרקעית לעזה, הופיע בפני הכוח קצין שב"כ, שטען כי באזור שאליו אמור הכוח להגיע כדי 'לנטרל' חוליות מחבלים רצחניות, מצויה אוכלוסייה אזרחית. הפקודה שונתה מיד: הכניסה נדחית ביום אחד. ההשהייה המיותרת העניקה לחמאס זמן התארגנות חיוני. למחרת נכנסו חיילינו ללוע הארי וספגו חמישה הרוגים. היה ברור שזה מה שיקרה. אבל דמם היה זול מדמו של האוייב.

צבא מוסרי? צבא בלתי מוסרי בעליל, שסולם הערכים שלו כולל ניוון מוסרי ואטימות לחיי חייליו. 

מקרה אחר: לוחמים רואיינו בערוץ 2 וסיפרו, כי שיוועו בשטח שטוף אש לסיוע אווירי. המטוסים אכן יצאו למשימה, אבל לא ירו. הטייסים דיווחו שהבחינו בשטח במספר אזרחים (שייתכן מאוד שהיו מחבלים שהתחפשו לאזרחים). הסוף היה מר: חיילים נפלו לשווא, רק מחמת הגשת הלחי השנייה לאוייב.

ח"כ יואב קיש, לשעבר טייס מילואים בחיל האוויר, מאשר כי זה הנוהג: "ביום השלישי ללחימה בצוק איתן אני במילואים, בכוננות להזנקה לאוויר. לאחר כמה שעות אני נשלח למשימת תקיפה בעזה. מקפיד על כל הנדרש בשביל שהפצצות יפגעו בדיוק במטרה, ללא טעות. מתקרבים ליעד, ואז שומע בקשר: 'תמתינו, אין אישור לתקוף'. אני שואל: 'מה הסיבה?' – והתשובה: 'המטרה אינה נקייה,' והמשמעות היא, שיש חשש לפגיעה בבלתי מעורבים, ולכן עוצרים את התקיפה. לאחר המתנה ארוכה ושוחקת, לקראת גמר הדלק, חוזרים לנחיתה, עם כל הפצצות על המטוס."

מי יודע כמה חיילים נהרגו לשווא על מזבח מוסריות מזוייפת זו של העדפת חיי האוייב? זה באמת מה שמצווה המוסר היהודי – להקריב חיילים על מזבח 'טוהר' הנשק ו'קדושת' חיי האוייב? להוזיל את דם חיילינו ולייקר את דמם של הקמים עלינו להכחידנו?   

או סיפורו המצמרר של עוזי מנדלוביץ הי"ד, שנפל עם עוד 12 מחבריו בשכונת סג'היה ב-20 ביולי 2014. באותו יום התנהל מבצע לאיתור מנהרות תופת בשכונה העויינת. אך כדי למנוע פגיעה באזרחים בכל מחיר, הוכנסו הכוחות במהלך איטי, והכול כדי שלא לפגוע באזרחים (להגיד שתושבי סג'היה הם אזרחים תמימים, זה כמו לומר, למשל, שהנאצים ימ"ש היו כאלה).

אומר האב השכול עופר מנדלוביץ, בנימה של השלמה עם גורלו: "סריקה באש חיה וגילוח מסיבי של השכונה בסגנון פוטין, טרם כניסת הלוחמים, היו מותירים את בננו עוזי בחיים. אבל הקו שמנחה את צה"ל בפעולה היה, הווה ויהיה טוהר הנשק ומניעת פגיעה בחפים מפשע, גם אם יש צורך לסכן חיי לוחמים."

ירון רוזנטל, לוחם יחידה מובחרת, מספר על אירוע עם מאפיינים דומים, שמזכיר כי הנכות הנפשית הזו לופתת את זרועותיו הכבולות של צה"ל, מימים ימימה.

"אוקטובר 1998, דרום לבנון, למעלה מ-50 קילומטר מהגבול של ישראל ולבנון. מארב של 72 שעות, בניסיון להרוג תצפיתנים של חיזבאללה, שמתחזים לרועי צאן ומכוונים את המרגמות של החיזבאללה לעבר כוחותינו... אחרי ימים לא קלים בשטח, מזהים רועה עם מכנסי צבא, משקפת, שהולך רחוק מהעדר. אבל לא יורים בו. חוזרים לאותו מקום כעבור 3 חודשים, וחוטפים 3 הרוגים ממחבלים שחיכו לנו. הם העריכו נכון שנחזור לאותו מקום. אם היינו הורגים את התצפיתן במבצע הראשון, כי אז איתן, דוד ולירז, היו עדיין איתנו."

מסקנה: חיי אזרחי האוייב קודמים. ועוד קוראים לזה מוסר. בדיחה עצובה. כך שבסך הכול צודקים השתולים. רק שהם לא מספרים את הסיפור הנכון.

סיפורי טהרנות אלה ואחרים, מעידים על ניוון מוסרי, על כסל ואוון, על טעות חמורה בניווט לעבר היעד ששמו 'מוסר לחימה'. ממתי הצלת חיי אזרחי אוייב על חשבון אובדן חייהם של חיילי צה"ל, מעידה על מוסר לחימה? ממתי הימנעות מחיסול אווירי של מפקדת מחבלים, רק משום שזו שוּכנה בתוך שכונה אזרחית, נחשבת 'טוהר הנשק'? ממתי הארכת משך הלחימה והגדלת שיעור אבידותינו, הן מעשה מוסרי?

צבא מוסרי, על פי ההגדרה המקובלת ביהדות, וגם בעולם כולו, הוא זה החותר לניצחון מהיר, למיזעור הפגיעה באזרחי המדינה ובחייליה, גם לטווח הרחוק, ע"י חיסול פוטנציאל הלחימה של האוייב. ואילו צבא בלתי מוסרי, בהגדרה, הוא זה שהשתבשה מערכת הניווט שלו והוא נכון להקריב את חייליו ואזרחיו על מזבח חיי האוייב. 

המוסר המזוייף הזה הורג אותנו. כך ששוברים שתיקה בעצם צודקים: צה"ל הוא באמת הכי לא מוסרי בעולם.

 

אהוד: הפצצות המטוסים הרוסיים בסוריה הורגות עשרות ולעיתים מאות אזרחים ביום אחד – ואין פוצה פה ומצפצף! – גם לא אבירי האידיוטיזם המוסרי אצלנו!

 

 

* * *

אוריה באר

לעשות טובה ליישוב

לאבא ואימא, זיכרונם לברכה, היתה אמירה עליה חזרו תמיד בלגלוג: "לעשות טובה ליישוב." הם היו מתכוונים, כמובן, למחווה חסרת ערך שעושה מאן דהו, ושחושב שעשה בכך טובה גדולה לכולם.

לנוכח התוספת העלובה לקשישים, וכן לניצולי השואה, שפורסמה לאחרונה, אפשר להוסיף ולומר את הביטוי הבא" לעשות לעג לרש."

ואמנם, מה לומר על התוספת הזו של כמה מאות שקלים, לאלה שנזקקים נואשות לתוספת של אלף, אלף וחמש מאות שקלים לפחות, כדי להרים ראש ולחיות. ומדובר בכשמונה מאות אלף קשישים וניצולי שואה, החיים מן היד אל הפה. לעיתים בדירות עלובות ובתנאי  מחייה קשים.

"מצטער," אמר שר האוצר," בשלב זה לא אוכל להוסיף  יותר. אין כסף בקופה."

חייכתי בבוז.

אדוני שר האוצר, האומנם אין כסף? או שהכסף הקיים מחולק בצורה שערורייתית? שכן, בד בבד עם הכרזתו זו, פורסמו לאחרונה נתוני משכורות הענק שמשלמים, הכוונה במשק הציבורי, לנושאי משרות שונים. רופא בכיר בקופת חולים מרוויח כמאה עשרים וחמישה אלף שקלים בחודש. כך גם בבתי החולים הציבוריים, שהממשלה מממנת אותם.

נעבור לבנק ישראל. שם המשכורת הממוצעת היא כארבעים אלף, תקנו אותי אם אני טועה. כך גם לפנסיונרים של צה"ל וכך גם לנתבים פשוטים, שלא תמיד סיימו אפילו תיכון. ומה בלשכת מבקר המדינה? משכורות בשמיים, כמובן. ומה בנוגע לשכרם השערורייתי של חברי הכנסת שלנו?  כנ"ל. ויש עוד ועוד דוגמאות שלא אפרטן. מה בדבר פנסיות מנופחות לקצינים בכירים ורבים אחרים?

אז זהו, אדוני  שר האוצר, קצץ בבקשה שלושים אחוז בלבד ממשכורות ענק אלה, והעבר אותן לקשישים. כן, שלושים אחוז בלבד. והעבירם לניצולי השואה, ואז יהיו לך בקלות כמה מיליארדים. לא, אינני מגזים. כלכלנים גדולים ממני חוזרים על כך השכם והערב.

ולסיום שתי הערות: המצב הנוכחי, מזכיר את ימי צ'אושסקו, שליטה הקומוניסטי של רומניה. הוא טען תמיד שהוא דואג לעניים ולדלים. אך באותו עת גר בארמון מפואר, כשצבא משרתים מלפניו ומאחוריו. הוא שילם משכורות ענק למקורביו. והכול, כשמיליוני רומנים פשוטים גוועו ברעב. כנ"ל גם חברנו סטאלין.

ועוד הערה: לא, לא רק הליכוד, בעל המגמות הקפיטליסטיות בשנים האחרונות, אשם במצבם של הקשישים. השינוי לרעה החל עוד בתקופת המערך ומפלגת העבודה, גם הם התעלמו מהקשישים. גם הם לא נתנו את הדעת על מה שמתרחש מתחת לחוטמיהם. בימיהם הטובים, החלו לשלם משכורות עתק לאנשי שלומם. כך גם בימי חברינו במר"צ.

אכן כן, יש מיליארדים רבים בקופה, אך לא עבור הקשישים והמסכנים. כך מחולק הכסף במדינתנו. אלה פני הדברים במדינת ישראל  בסוף שנת 2015.

 

* * *

יהודה דרורי

יוון תסייע לכלכלת פלסטין?!

 1. האבסורד שבכותרת מכתב זה באה להזכיר לכולנו את כוחה הכלכלי והמדיני של יוון, זו המתרפסת כיום לפני גרמניה והשוק האירופי לקצת כסף ללחם לתושביה. במדינה זו, יוון, שבקושי עדיין קיימת, מחליטים להכיר במדינה פלסטינית (שבכלל לא קיימת...)  – וזה מה שמעצים את הבדיחה הפוליטית הזו, שיזם הפרלמנט היווני. אז כולנו מברכים על הידוק הקשר הדתי הקרוב והאמיץ בין שתי "המדינות המאוד דתיות" שחולקות את אותם "ערכים מוסריים" ו"היסטוריה עתיקה" עם "כלכלות פורחות ויציבות" – שתוכלנה לסייע כספית אחת לשנייה – והעיקר... נאחל להם , שיהיו להם מספיק פיתות וזיתים כדי לא למות ברעב...

2. לפי ההסכם שלא הושג בין ישראל לתורכיה, תורכיה תתנצל על שליחת המרמרה ותשלם פיצויים לחיילי צה"ל שנפצעו בתקרית. בנוסף תורכיה תוריד את המצור על הכורדים במזרח תורכיה.

אבל האמת היא שממשלה ישראלית רופסת תסכים להתנצל בפני תורכיה על תקרית המרמרה, תשלם פיצויים למשפחות הטרוריסטים שפגעו בחיילי צה"ל ותקל את המצור על החמאס בעזה.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

מדריך למטייל בירנטון

Oxford Centre for Hebrew & Jewish Studies

Yarnton Manor

Yarnton

Oxford OX5 1PY

ENGLAND

 

[הערה מה-24.12.15: למרבה הצער, הסניף הגדול של המרכז ללימודים עבריים ויהודיים באוקספורד, שנמצא באחוזת ירנטון, ומייסדו פרופ' דייוויד פטרסון – כבר אינם קיימים. "המדריך למטייל", שנכתב ביולי 2000, יעורר אולי זיכרונות בלב מי שזכו לשהות ולכתוב באחוזה הכפרית המקסימה, ולעיתים גם נעזרו ב"מדריך למטייל", ולאחרים ייראה אולי "המדריך למטייל" כחלום שהתגשם למעטים].

 

 

לפני היציאה לירנטון

מומלץ לקחת כמה מאות לי"ש במזומן כי רק בסוף כל חודש מקבלים את המילגה עבור אותו חודש וכך גם לגבי החודש הראשון. בירנטון אין כספומט, רק באוקספורד. ברוב החנויות הגדולות, כמו מרקס אנד ספנסר או סינסברי, אפשר לקבל מזומנים בנוסף על הקנייה כאשר משלמים בכרטיסי אשראי.

להכין מכתב מהבנק שלכם בארץ המאשר שהקליינט אמין ואפשר לפתוח לו חשבון בנק בחו"ל, ושמות שני בני הזוג יהיו רשומים במכתב.

להביא תמונות פספורט אחדות לצורך תעודת סקולר, חבר מחקר, של המרכז באוקספורד וכן לתעודת כניסה לספריית הבודליאן וכדומה.

כדאי חודש קודם לשלוח לעצמך חבילה ובה בעיקר ספרים, שלך [גם מתורגמים] ומשל אחרים, שתצטרך להם במהלך החודשים שתשהה בירנטון. החבילה מגיעה עד למשרד של האחוזה. העותקים של ספריי וספרי אחרים עזרו לי בעבודה וגם ביחסי ציבור ולבסוף חילקתי או השארתי את כולם כמתנות. לא שלחתי לירנטון שום ספר שהוא פריט חיוני בספרייה שלי בארץ.

מי שנמצא באנגליה תקופה ארוכה חל עליו חוק הבריאות האנגלי, ואתם גם תוזמנו לאחר שבועות אחדים ל"קופת חולים" של ירנטון, מקום נחמד מאוד הדומה יותר לספרייה מאשר למרפאה, לשם בדיקה כללית לא רצינית במיוחד. הרופא יורד מהקומה השנייה ומזמין אליו אישית כל פציינט. ואולם אנחנו, ליתר ביטחון, עשינו לכל התקופה הזו גם ביטוח בריאות דרך קופות החולים שלנו בארץ. שיהיה.

 

הגעה לירנטון

מומלץ להזמין מראש, טלפונית דרך המשרד של המרכז בירנטון, מונית שתחכה לכם בהיתרו. שני אנשים עם מזוודות ומחשב, להיסחב באוטובוס לאוקספורד ומשם במונית (10 פאונד) לירנטון – זה מיטרד רציני וכבר לא הפרש גדול לעומת מונית ספיישל. אותו דבר כשחוזרים סופית עם כל הפקלאות.

בבואכם לירנטון אתם מקבלים מכתב המלצה מהמשרד בירנטון כדי לפתוח חשבון בנק באוקספורד. אני ממליץ לפתוח את החשבון בסניף ברקליס בנק, ברחוב הראשי, רחוב קורנמארקט, באוקספורד. יש להביא לשם כך את המכתב שתקבלו בירנטון, נוסף על המכתב מהארץ. כדאי להגיד שאתם באים לחמישה חודשים ראשונים ותבואו שוב בהמשך.

נוסף לחשבון עובר ושב אפשר לפתוח גם חשבון חיסכון. אין טעם להוציא כרטיס אשראי של הבנק משום שהם מאוד חשדנים ולא מאשרים זאת בקלות, הכרטיס עולה כסף, וממילא יש לכם כרטיסי אשראי מהארץ. תזמינו אצלם, ואלה יגיעו אליכם ממש למחרת בדואר – כרטיסי קונקט, שהם כרטיס ויזה לכל דבר בכל מקום בעולם אך בתנאי אחד, שיש לו כיסוי בעובר ושב. אין אשראי. אפשר להמשיך ולהשתמש בו שנים, למשוך מזומנים בבנקט ולשלם כמו בכרטיס אשראי כל זמן שיש כספים בעובר ושב בברקליס באוקספורד.

דבר נוסף, השימוש בכרטיסי הקונקט של ויזה-ברקליס כולל הגבלה שרק חמישה ימי בנק לאחר הפקדת כל שיק ניתן להשתמש בסכום. אם באמצע יש ימי סופשבוע או חגים, הם לא נחשבים במניין החמישה. אין גם אפשרות למשוך סכום במזומן לפני כן בבנק עצמו. האנגלים לא מכירים את המילה העברית אוברדראפט, והם חשדנים לגבי כל שיק.

על לוח המודעות בחדר הכניסה לבית האחוזה תמצאו הרבה הודעות על אירועים, בעיקר יהודיים. כדאי לשים לב לעובדה שהמרכז מנותק במקצת מהחיים התרבותיים-האקדמיים באוכספורד עצמה, כך שאפילו כאשר מבקרים בה סופרים ידועים ויש אירועים ספרותיים והרצאות מרתקות, לא בנושאים יהודיים, לרוב אין על כך שום מידע במרכז. לכן כדאי לעקוב, כשנמצאים באוכספורד-עצמה, אחר כל פיסת מידע כזו, בין אם בקניית הפירסום של השבוע או החודש באוקספורד, בלשכת התיירות ליד תחנת האוטובוסים המרכזית, או בלוח המודעות של הפאב "קינגס ארמס", עליו יסופר להלן, או בלוחות המודעות בכניסה לקולג'ים השונים, או בעיתון "אוקספורד טיימס" הנמצא בחדר ההסבה והקריאה של המרכז בירנטון.

 

הדירות

יש טעם לבוא רק אם באים בשניים ומקבלים קוטג'. חדרים או דירות-חדר אינם נוחים כי המיטבח משותף או חיצוני. לכן צריך לעמוד על כך שבאים בשניים לקוטג'. לכל קוטג' יש מעלות ומגרעות אבל הסך הכולל חיובי מאוד-מאוד ובכולם יש חדר שינה למעלה, חדר אורחים למטה ועוד חדר נוסף קטן למעלה או למטה, שאפשר להלין בו אדם נוסף אחד. לא יותר. בכלל, אל תזמינו אורחים כי יהיה לכם צפוף ותצטרכו להאכיל אותם שלוש פעמים ביום ואפשר להגיד שלום לכתיבה.

אנחנו גרנו בקוטג' שכתובתו צ'רץ' ליין 36. מול הבניין של הסטודנטים ותחנת המיניבוס. הוא בהחלט נוח ונעים, ובערב אפשר לסגור וילונות למען הפרטיות. מחלון המיטבח רואים סנאים וציפורים על העצים בדשא, ופרחים. בימי רביעי וראשון שומעים קונצרט פעמונים נפלא מכנסיית סנט ברתולומיאו העתיקה, הנמצאת ממש מעבר לגדר, ובה אחד ממגדלי הפעמונים הצלולים ביותר באנגליה. כדאי פעם להיכנס, בשעת הצלצולים, ולראות כיצד ארבעה אנשים עם תווים עומדים ומושכים בחבלים כדי לבצע את הניגון.

יש גם שני קוטג'ים מחוץ לאחוזה, מרחק הליכה של כחמש עד עשר דקות. יש בהם יותר פרטיות. חיים באר ואהרון אמיר גרו בקוטג' שבאקסטר פארם. רק ביום בואכם, כאשר יקחו אתכם מהמשרד עם המפתחות, תדעו היכן אתם גרים. הם לא מוכנים לגלות זאת קודם לכן.

המיטבחים בקוטג'ים מצויידים בכל מה שנחוץ, והצוות יוצא מגדרו כדי לספק כל מה שחסר. הם ממש נפלאים. פעם בשבוע באה עוזרת לנקות, מחליפה מצעים. בכל דירה יש מלאי של מגבות ומצעים וכל מה שצריך. ליד בניין האחוזה יש מכונת כביסה שפועלת על מטבעות, וגם מכונת ייבוש, וזה בילוי נחמד ללכת לשם עם הכביסה.

מדי חודש יורדים בין 100 ל-200 פאונד מסכום המילגה שאתם מקבלים על הוצאות – הוצאות חימום הדירה, מיסים, טלפון (די יקר), קניית כרטיסיות למיניבוס, וכדומה. וכדאי לקחת זאת בחשבון.

כדאי לשכור טלוויזיה כבר בהתחלה כי אין מה לעשות בערב ואין חדר טלוויזיה באחוזה. המחיר לא גדול אבל גם אין הרבה מה לראות, רק חמישה ערוצים של הבי.בי.סי. המתקין יגיד לכם גם שעליכם לשלם את האגרה על החודשים הללו אבל חבל על הטירחה, איש לא שואל על כך.

שירותי מחשב, כמעט שאין. נידמה שיש, אבל אין. בזמני לא היתה אפילו מדפסת תקינה שמתאימה ל"חלונות" ול"וורד" שלנו. אני הבאתי לשם מחשב נייד יחד עם מדפסת ניידת קטנה HP ששימשה לא רק אותי. למחשב שלי יש מודם וכך הייתי מחובר לפקס וגם לאי-מייל של נט-ויז'ן, אותה כתובת כמו בישראל, אבל השרת היה מיספר טלפון באוקספורד.

זה יותר נעים שיש לך פקס פרטי מאשר להיות תלוי בשעות המשרד, שסגור בסופי שבוע ובחגים. כאשר לעיתים נדירות הייתי צריך לשלוח פקס חיצוני, שלא נכתב במחשב, הייתי מבקש במשרד לפקסס לי אותו, ושולח מאצלי והלאה. האי-מייל הוא הכי זול ונוח. כמובן שכל הזמן הייתי עושה גיבויים על דיסקטים בנפרד. לדעתי החוש של האנגלים למחשבים דומה לחוש שלהם לבישול. הייתי צריך כל הזמן ייעוץ טלפוני מהבן שלי בישראל.

אם באים עם מחשב ומודם, צריך לדאוג למעבירים של חשמל וטלפון מהשיטה האנגלית לישראלית. אפשר לקנותם בחנות אלקטרוניקה הנמצאת על הקיר החיצוני (הפונה לכיוון חנות מרקס אנד ספנסר) של מרכז הקניות המודרני הגדול במורד אותו רחוב באוקספורד.

אגב, אחוזת ירנטון כה שקטה ופסטוראלית, שהיא ממש חלום, אבל לא חלום רטוב. אין שם כמעט שום דבר מגרה. זה אחד המקומות הכי פחות סקסיים שראיתי אי פעם. אולי יתמזל מזלכם ובין הסטודנטים הצעירים הבאים לתוכנית הלימודים של שנה אחת יהיו גם איזה חתיך או חתיכה לפחות כדי לשטוף את העיניים. בדרך-כלל כולם טיפוסים של למדנים ותוהי-דרך.

מתוך יומניו וסיפוריו המודפסים של ראובן מירן, ששהה במקום לפניי, רוב הזמן לבדו, מורגש מאוד באיזו בדידות אירוטית הוא היה מצוי אז.

 

קניות

פעמיים בשבוע בממוצע יוצא המיניבוס של המרכז בירנטון למסע קניות בסינסברי, הנמצאת בפאתי העיירה קידלינגטון. זוהי חנות מזון ענקית עם כל המעדנים שבעולם, ובמשך כשעה משוטטים שם וממלאים עגלה למשך כל השבוע. בנסיעה זהו מרחק של כעשר דקות מירנטון, אבל אין תחבורה אחרת, ואין טעם ללכת לשם ברגל. אין גם מוניות לשם ומשם. כדאי להוציא כרטיס חבר של סינסברי. יש להם בשרים נהדרים, בייחוד שינקן זול. שמן זית ירוק איכותי, יווני או איטלקי. מיבחר ירקות כולל עגבניות, פרי הדר ואבוקדו מישראל. מיץ תפוזים טרי טוב, מקליפורניה. אפילו גבינת קוטג'. בלחמים המצב קשה יותר. האנגלים לא יודעים לאפות לחם. כדאי לקנות רק לחמים פרוסים לטוסט, ולהכין בבית. אין כל סיכוי למצוא זיתים ירוקים דפוקים או גבינת צאן קשה. החנויות לדליקטסים מהמזרח התיכון, כמו בשוק המקורה באוקספורד, יקרות, והסחורה בינונית ומטה.

חוץ מזה יש חנות כפרית מקסימה ואמיתית ממש בפנייה של הכביש מירנטון לצ'רץ' ליין, שהוא הרחוב שעליו נמצאת אחוזת ירנטון והכנסייה. אפשר תמיד לקנות שם לחם, חלב, גבינות, בשרים קרים, בקבוקי שתייה, ירקות ושימורים. הם פתוחים רוב ימות השבוע. יש להם גם עציצים של פרחים וצמחי תבלינים, וחצר כפרית עתיקה עם כלי עבודה. אנשים מאוד נחמדים.

בכל נסיעה לאוקספורד מומלץ להיכנס לאחת החנויות הגדולות כמו מרקס אנד ספנסר או קצת יותר למטה באותו רחוב, במרכז הקניות הגדול והמודרני של אוקספורד, גם שם לסינסבורי.

ברחוב קורנמרקט באוכספורד, מול הבנק, יש שוק פנימי נחמד ובו חנויות מזון ייחודיות לגבינות, בשרים, ירקות וכדומה. שווה ביקור כל פעם שנמצאים בעיר.

אם מטיילים לקידלינגטון, בשישי שבת יש שם שוק נחמד אבל אי אפשר לקנות הרבה כי צריך לחזור ברגל מרחק של יותר מחצי שעה הליכה.

כל סוף שבוע יש שווקים מקסימים מכל מיני סוגים, גם של עתיקות וספרים, מכשירים וכלי-בית, כל פעם בעיירה אחרת בסביבה, כמו קידלינגטון או וודסטוק (שאליה צריך לנסוע באוטובוס היוצא מאוקספורד בכיוון סטראטפורד ועובר בכביש העורקי בירנטון, ליד פאב ה"גריפס"). מומלץ לקחת את הדף המודפס, שאותו תמצאו ביריד הראשון שתגיעו אליו, ובו פירוט כל הירידים במרוצת העונה, ולתכנן לפיו חלק מן הטיולים בסביבה, אם אתם אוהבים שווקים.

כל יום רביעי לפני-הצהריים יש שוק של ירקות ומזון בכיכר גלוטשסטר גרין באוקספורד, מעל תחנת האוטובוסים המרכזית, היכן שעומדות המוניות, ובכל יום חמישי לפני-הצהריים יש במקום יריד עתיקות וחצי-עתיקות. מומלץ.

 

מסעדות

בירנטון עצמה מגישים רק ביסקוויטים עם קפה ותה חינם כל יום בשעה אחת-עשרה לפני הצהריים באחוזה עצמה, בחדר ההסבה והקריאה הניראה כ"קלאב" אנגלי טיפוסי. המקום יפה, ומומלץ לקפוץ לשם לעבור על העיתונים ולפטפט קצת כי זה המיפגש החברתי הממוסד הכמעט יחיד במרכז הזה.

כל אורח חדש ובת-זוגו מוזמנים פעם אחת לארוחת ערב יום רביעי חגיגית עם נשיא המרכז, שלאחריה מתקיימת הרצאה שבועית. ישנה סברה שעורכים את הארוחה כי אחריה מחוייבים ללכת יחד להרצאה ואחרת לא היה אפשר להבטיח קהל רב יותר. על האוכל עצמו אפשר לומר שהמנה העיקרית ניראית כמו תוספת למנה העיקרית שלא תגיע, והקינוח הוא פודינג של לחם, אבל אולי כף זה ניראה רק בעינינו, הישראלים.

מטעמי כשרות דג הסלמון מושל בכל הארוחות שאליהן תוזמנו בבתים פרטיים של יהודים, זאת מטעמי כשרות. תקבלו מנה עיקרית סלמון פעם אחר פעם. אחרי הסעודה של יום רביעי אפשר לאכול ארוחת-ערב בדירה.

בזמני הזמינו להרצאות רק פיגורות אקדמאיות מבחוץ, כניראה במסגרת של יחסי ציבור, ולא הזמינו אף לא אחד מהסופרים והחוקרים שישבו אותה עת במרכז, וכך איש מאיתנו לא שמע את רעהו מרצה על התחומים שבהם הוא עוסק. בכלל, אין במרכז אנשים רבים שקוראים או בקיאים בעברית ובספרות עברית מודרנית. רובם היסטוריונים, והנושאים הפופולאריים ביותר הם תרבות האידיש ומצב בתי הקברות היהודיים באירופה. כאשר יש אירועים חגיגיים, כולם באנגלית ועל פי המסורת האנגלית, לבד מהמזנון הכשר, לעיתים הדמות האנגלית ביותר המתנשאת בקרב קהל המוזמנים היא של הצלם הבריטי, שאינו מבני ברית.

מקום נחמד ללכת אליו לשתות בירה או מנה של סמוֹקְד ספאר ריבס, צלעיות מעושנות, הוא הפאב "גריפס", ענבים, אבל לא בערבי סוף השבוע שאז הוא מלא. הכי נחמד שם בצהריים או בערבי השבוע הרגילים. אפשר להוציא כרטיס חבר ולהחתים כל ארוחה וכך זכינו פעמיים בארוחות בונוס. אפשר ללכת לפאב הזה לא בכביש, כי השוליים צרים, אלא לפנות מצ'רץ' ליין שמאלה במקום ימינה, ואז ימינה, ועוד פעם ימינה, וככה ללכת ברחוב ובשבילים בין הבתים עד שיוצאים סמוך ל"גריפס".

יש גם פאב קרוב יותר, "רד ליון", רואים אותו אם ממשיכים בתים אחדים ברחוב שבו באים לירנטון מבלי להיכנס שמאלה לצ'רץ' ליין. גם שם הבירה והאוכל סבירים אבל יש פחות אווירה מאשר ב"גריפס". המנות גדולות מאוד. במיבחר הבירה אני נדלקתי על סטלה ארטואה, שהיא הקרובה ביותר לגולדסטאר האהובה עליי. זה בערך כמו שמישהו מחפש גפילטע פיש או חומוס בפריס.

באשר לאוקספורד, אתם תגלו בעצמכם את המסעדות, ויש גם מדריכים אחדים למסעדות בעיר שניתן לקבלם או לקנותם בלשכת התיירות בעיר. אנחנו ממליצים מאוד על הפאב "קינגס ארמס" הנמצא ממש ליד ספריית הבודליאן, שתי פסיעות מחנות הספרים הבלתי-נשכחת "בלקוול", שאחרי שוטטות של שעות אחדות בה ודאי שנעשים רעבים. הפאב הזה צופה על ליבה האקדמי העתיק של העיר. מלא סטודנטים וסטודנטיות נחמדים, כמו מנזה. השירות עצמי. המחירים זולים. המנות גדולות. כולם מעשנים. מרקים מצויינים וגם פיש-אנד-צ'יפס.

יש גם מסעדה צרפתית נחמדה ולא יקרה, פייר ויקטואר, בסימטה המתחברת לוודסטוק רוד באוקספורד, לא רחוק מבניין המשרדים של המרכז "שלנו" באוקספורד.

עוד פאב נחמד לפיש-אנד-צ'יפס ובירה הוא "שלושת ראשי העיזים", בסנט מייקל סטריט, המתחבר לקורנמארקט סטריט, באוקספורד. מדובר בעיקר בשעות הצהריים.

 

טיולים

כיום, במבט לאחור, אני מצטער על כך שהקדשתי יותר מדי זמן לכתיבה בירנטון ולא לטיולים, כי איפה יש עוד מקום שממנו אני יכול לצאת בבוקר, לקחת את האוטובוס, לקפוץ לאוכספורד או ללונדון או לכל מקום אחר באנגליה ובאירופה הקרובה. במבט לאחור אני חושב שהייתי צריך להקדיש זמן רב יותר לטיולים ולנסיעות.

מומלץ לרכוש בדואר ירנטון, הנמצא בכביש הראשי המוליך מאוכספורד לוודסטוק, את חוברת הטיולים באיזור.

לא להחמיץ את קידלינגטון, בייחוד בימי שישי ושבת שאז יש שם שוק ולעיתים גם יריד. אפשר ללכת לשם בדרך עפר שמתחילה מזרחה לפאב "גרפס" [יש לו כיום שם חדש], ואפשר לצעוד עוד מעט מזרחה בצד הכביש לאוקספורד, ולרדת מימין לגשר אל תעלת אוכספורד, וללכת שמאלה תחת הגשר צפונה עד קידלינגטון לאורך הגדה.

לא להחמיץ הליכה ימינה בשביל עפר, קצת לפני אותו גשר שהזכרתי בדרך מ"גרפס" לכיוון אוקספורד, לרדת וללכת דרומה לאורך תעלת אוכספורד, לכיוון אוכספורד. זה סיפור של כעשרה קילומטר עד אוכספורד, וחוזרים בזוטובוס או באוטובוס. טיול מקסים.

בדרך הזו ימינה לאורך התעלה יש אפשרות אחרת, זה טיול נפרד, לחתוך ליד ה"לוק" ימינה (שווה לעמוד ולהסתכל כיצד עוברות בו הסירות הארוכות), מרחק לא רב, ולעלות לכיוון העיירה וולוורקוט. ללכת לכל אורכה ולהגיע לפאב "טראוט" היושב על התמזה, לאכול ולשתות שם עם הטווסים, זה מקום מקסים, עם גשר עתיק ומפל מים. הוא נפתח רק באחת-עשרה בבוקר, ועד שתים-עשרה אפשר רק לשתות בירה ועדיין לא מגישים אוכל. אחר כך אפשר להמשיך לאורך התמזה עד אוכספורד או לחזור באותה דרך ברגל לירנטון.

כדאי לבקר גם בירנטון נרסריס, חנות ענקית של חממות וצורכי חקלאות וגינה, הנמצאת בקצה ירנטון, מעבר לכביש הראשי, בדרך לוודסטוק.

אין צורך להזכיר את וודסטוק הציורית ואת טירת בלנהים, וכדאי למהר כי בחורף היא סגורה, אבל גם אז אפשר תמורת פאונד אחד להיכנס רק כדי לטייל סביב האגם וזה מקסים.

לא לשכוח לפקוד בכל ביקור את לשכת התיירות של אוקספורד, הנמצאת ליד תחנת האוטובוסים, לקחת שם כל אינפורמציה על המתרחש בעיר ובסביבה, וכן לקנות את חוברת הטיולים ברגל בשבילים שבכפרים ובעיירות בסביבת אוכספורד, וכדאי להיעזר בה. היא מדוייקת מאוד.

טיול יפה אחר הוא ללכת מערבה מירנטון לעיירה קנסינגטון, אבל לא נוח ללכת בשולי הכביש הצרים היוצאים מירנטון ולכן מומלץ לרדת לשביל שמתחיל ממערב לאחוזת ירנטון, דרך שדרת העצים הגבוהים, בסופה לפנות ימינה, לעבור תחת גשר שעליו מסילת הרכבת, ולהמשיך לאורך השדות המקסימים עד קנסינגטון. רואים כל הזמן במערב את קצה המגדל של הכנסייה של קסינגטון. הפאב "רד ליון" שם מומלץ מאוד, יש בו מסעדה מעולה.

בערב, כשעה לפני השקיעה, כדאי לחצות את ירנטון ולצאת צפונה כדי לשבת בפאב של הכפר בדברוק, הכפר הראשון צפונה לירנטון, על הדרך הראשית לוודסטוק ולראות את השקיעה בדרך. אפשר לשבת שם בחצר ולשתות בירה וסיידר. ממול, בתחנת-הדלק, יש גם חנות מכולת קטנה.

מאוקספורד עצמה אפשר לקחת טיולים של יום במיניבוס לבאת' (המרחצאות הרומיים), לסטון הדג' (אלה האבנים הגדולות המפורסמות), ועוד. רשום אצלי, למשל, שבימי רביעי ושבת, אפשר לנסוע מאוכספורד, מ-10.00 עד 6.00 בערב, לבאת' ולקסל קומב. עשינו את הטיול ונהנינו. 25 פאונד לקשיש. אפשר להתקשר לפיליפ [עמנואל הלוי] באום, 308300, אותה מרכזיה כמו בירנטון. עשינו איתו שני טיולים כאלה. נקודת היציאה של הטיולים האלה היא ממש ליד התחנה הסופית של המיניבוס של המרכז באוקספורד.

אפשר להכין בטלפון כרטיסים להצגה שקספירית בסטראטפורד ולנסוע לשם באוטובוס. כאשר נמצאים בתחנה המרכזית באוקספורד כדאי לקחת שם את לוחות הזמנים לירנטון וגם לוודסטוק ולסטראטפורד, ולחכות לאוטובוס ליד צומת ה"גריפס". יש אוטובוסים שנכנסים לתוך ירנטון.

סטראטפורד עיר יפה מאוד לטייל בה. ההצגות השקספיריות יפות מאוד אבל רוב הקהל אינו מבין מילה מהנאמר על הבמה, קולטים רק את "רוח הדברים", ובדרך-כלל יש גם הרבה קבוצות של יפנים ויפניות ישנים באולם. אבל אי אפשר להיות שם בלי לראות מחזה שקספירי.

ישנו גם הבית של שקספיר, משופשף מרוב מבקרים וריק כמעט לגמרי. אבל שווה לטייל בעיר ולאכול ארוחה עממית טובה בפאב הנקרא "דה גאריק" בהיי סטריט 25, על שם השחקן השכספירי הידוע. כל הקירות מלאים תמונותיו ודברים כתובים הקשורים בו. יש קשר בין איכות האוכל לעתיקות הריהוט של הפאבים, ככל שעתיק יותר, כך האוכל עממי וטעים יותר, ופחות יקר.

נהגי האוטובוסים הם מצד אחד מנומסים מאוד ומצד שני קצת מטומטמים. אם לא הרמת יד, לא יעצרו לך בתחנה. חלק מהאוטובוסים ישן ובקושי הם מזדחלים בכביש. אנחנו כמעט הפסדנו הצגה בסטראטפורד בגלל אוטובוס מעשן שנתקע בדרך והיינו צריכים לקחת מונית ספיישל להמשך הנסיעה על חשבוננו.

כל מי שהוא מעל שישים הוא "סניור סיטיזן" וזכאי להנחה באוטובוס ולעיתים גם בהצגות תיאטרון. לא כך ברכבת, שם צריך לקנות תעודת סניור סיטיזן וזה שווה רק אם מתעתדים לנסוע הרבה ברכבות. אנחנו ניסינו פעם אחת את הרכבת ללונדון ולא יספנו. צפוף. עומדים עליך עם כוסות קרטון מלאות קפה חם. ולבסוף מגיעים לתחנה מרוחקת מהמרכז, כך שגם לא מרוויחים זמן לעומת האוטובוס.

הכי נוח וזול לקחת אוטובוס בכרטיס הלוך-וחזור לתחנת האוטובוסים של ויקטוריה בלונדון, אבל אפשר לרדת כבר בבייקר סטריט או במארבל ארץ', ומשם גם לחזור. משך הנסיעה הוא כשעה וחצי עד שעתיים, תלוי בפקקים בכניסה ללונדון. הדרך יפה מאוד ואפשר גם לישון במהלכה. אפשר לצאת בבוקר, להספיק לראות הצגת תיאטרון אחר-הצהריים, ולחזור בערב. בשעות מאוחרות יש לחוזרים מהצגות קו מכיכר טראפלגאר ישירות לאוקספורד. הבעייה היא שמאוקספורד לירנטון, אם מפסידים את המיניבוס האחרון, ולא רוצים לחכות לאוטובוס, מה שמחייב עוד הליכה ברגל בלילה מהכביש הראשי, צריכים לקחת מונית בכיכר שמעל התחנה המרכזית, וזה עולה 10 פאונד.

כדאי לעשות טיולים באנגליה, סקוטלנד, ווילס ואירלנד, אבל הם יקרים מאוד ולשם כך צריך להביא הרבה כסף מהבית. גם לונדון יקרה מאוד. מלון בינוני עולה יותר ממאה פאונד לזוג ללילה. לכן עדיף לנסוע ולחזור מירנטון ללונדון באותו יום.

כדאי לקחת פעם את רכבת היורוסטאר מתחת לתעלה, לביקור בפריס או בבריסל. גם זה יקר מאוד אבל בתחנת הרכבת באוקספורד אפשר לברר מתי יש דילים של תעריפים מוזלים במיוחד ולקנות כרטיסים מראש, הלוך-וחזור. תחנת היציאה מלונדון היא וטרלו אינטרנשיונל.

 

ספריות

הספרייה בירנטון היתה מקום נחמד עד שבנו אותה מחדש והעבירו את חדר העיון לקומה העליונה. מכל מקום, מי שזקוק לספרים על ארץ-ישראל יוכל להיעזר בה בזכות ספרייתו של קרסל שכלולה בה. הדבר הטוב ביותר בה הוא שכל הספרים הם בהישג יד, אפשר לשבת ולקרוא בהם ולצלם מהם במקום כל חומר נחוץ. המיבחר של הספרות העברית המודרנית הוא דל מאוד ודי מקרי, לעיתים בזכות מתנות שהשאירו הסופרים שהיו במרכז. נידמה לי שהם אינם רוכשים ספרים עבריים חדשים.

בחדר נפרד מצוי אוסף קטעי העתונות של קרסל. בשעתו היה החומר נגיש ואולם לפני כשנתיים מילאו את החדר במדפי ספרים ענקיים ניידים, וכיום זוהי עבודה לא קלה להשתחל מול הקיר ולגלות את התיקים של האוסף הניצבים עד לתקרה. יש באוסף הרבה חומר על אישים ומקומות השייכים לתולדותיה של ארץ-ישראל במאה העשרים.

עם מכתב האישור לבנק תקבלו גם מכתב המלצה להנהלת ספריית הבודליאן באוקספורד כדי להוציא תעודת זכאי להשתמש בשירותיה. כדאי לעשות זאת ולו רק לשם החווייה של הדפדוף בספר השבועות בכל השפות שבעולם כדי להישבע בעברית שלא תזיקו לספרים ולא תשרפו אותם, ואולי גם כדי לעשות רושם בירנטון שאתם עסוקים בעבודה מדעית רצינית שמקורותיה אינם מצויים בשום מקום אחר בעולם. השימוש בספרייה עצמה הוא מסורבל ויקר, בייחוד אם רוצים לצלם מתוך ספר, שאז הם חוששים להרשות יותר מדי צילומים, ומחתימים על הצהרות לשמירת זכויות יוצרים. גם הצילום עצמו יקר מאוד. לנו, כסופרים, כמעט שאין צורך בספרייה הזו.

 

לסיכום

החודשים יעברו עליכם כמו בחלום. יהיה לכם חבל על כל יום שחולף ואתם תרצו, כמו שחיכה השטן לשמוע מפי פאוסט לפי ההסכם ביניהם, כדי לקחת את נשמתו: "להגיד לרגע החולף – התמהמה נא, יפית כל כך!"

שהינו בירנטון בחודשים פברואר-יולי 1998. אני לא חושב שיש עוד מקום בעולם שבו, כמעט מבלי לדעת מאומה על הספרות העברית, אנשים חולקים כבוד שכזה ומנעימים כך את חייו של הסופר העברי, ועל כך מגיעה להם כל התודה שבעולם. וככל שאתם מציינים ביצירות הנדפסות אחר-כך את התודה להם, באנגלית (הם אינם דורשים זאת, הם לא דורשים דבר חוץ מתמצית קצרה בסוף השהות על הפרוייקט שעבדת עליו) – כן מתחזק גם מעמדו של המרכז בציבור האקדמי באנגליה ובעולם ובקרב ציבור התורמים, וגם ציבור הסופרים העבריים ודאי יוצא נישכר מכך. חישבו על חבריכם שטרם זכו במילגה הזו.

 

ת"א, יולי 2000

 

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

רוֹצֶה לִישֹׁן

יֵשׁ וְאָדָם מִתְעוֹרֵר  בִּבְעָתָה

מְכֻסֵּה זֵעָה קָרָה

מְבַקֵּשׁ בְּשֶׁקֶט לְהַמְשִׁיךְ לִישֹׁן.

הָרַעַשׁ מְטַשְׁטֵשׁ הַכֹּל,

הוּא בַּתַּעֲרֹבֶת שֶׁל בּוּשָׁה

רוֹצֶה לִישֹׁן.

יוֹדֵעַ שֶׁעָשָׂה שְׁגִיאוֹת רַבּוֹת

מִלְּבַד הַשְּׁגִיאָה הַהַרְסָנִית הַזֹּאת

וְהוּא בְּכוֹחַ מְנַסֶּה לִישֹׁן.

 

* * *

אלי מייזליש

בואו ונלמד כמה עובדות חדשות

שהתקשורת מתעלמת מהן

בניגוד לשמועות הזדון הנכתבות בעיתונות והנשמעות ברדיו ובטלוויזיה שמצבה של ישראל נכתש השנה בידי הערבים והאירופים עד כדי  החרמת ישראל – מצבה של ישראל בשנה זו 2015 רק התחזק. אבל זה לא מבלבל את השמאל:

כך  בשיח טלוויזיוני בין ח"כ של השמאל לח"כ מהליכוד, אז מטיח השמאלן בליכודניק: "אתה באמת רוצה שכל העולם יחרים אותנו?" – וממשיך ש"ללא הכרה במדינה פלסטינית החרם יהיה על סף ביתנו."

על סף ביתנו? חרם? איזה חרם?

ובכן, חרם על מדינה הוא שכל חברות האו"ם לא יקנו ולא ימכרו למדינה זו בדולר אחד. שנית: לא תהיה כניסה לנושא דרכון ישראלי. ועוד: גורלה יהיה כמו של דרום אפריקה.

האומנם? הרי ללא קניית מוצרי הייטק מסויימים שלנו, תעשיות שלמות בעולם יושבתו. ואדרבא: אפילו מדינות ערב מסויימות רוצות מדינת ישראל חזקה שתבלום את מרוץ דאע"ש דרומה, ובכלל נמאס להן כבר מהפלסטינים. אפילו חיזבאלה חושש היום מישראל שתהרוס את לבנון, כך גם החמאס שנוצר את נשקו. אז דווקא אירופה? מי? פולין? או שמא גרמניה? או אולי צ'כיה. ממש.   

המענה המסכם של הליכודניק היה פשוט חד וחלק:

 "לא תקום מדינה פלסטינית [לעולם]." כלומר, הסטטוס-קוו הנוכחי יימשך כל עוד הערבים לא יפנימו כי רצונם [גבולות החלוקה מ-1947 והחזרת הפליטים]– הוא חלום.

אבל, לא רק שיש סטטוס-קוו שיימשך. יותר מזה: מתברר כי יותר ויותר החל הגלגל מתהפך לטובת ישראל ב-2015, בלי כל קשר מה עשתה ישראל או לא. להוציא את הניסוי המוצלח של הטיל "שרביט קסמים".

תורכיה. האם היחס של תורכיה התרכך כלפינו – או לא. מי שיאמר לא – משקר. והנה לך מעצמה אזורית מוסלמית מנסה לחדש קשרים ריאליים איתנו [מעט בחשאי]. ומכאן יגיע גם השינוי האזורי לטובתנו. גז כבר אמרנו? אז הנה. ובאותה אימרה: גם פוטין דואג ולא אנחנו.

צ'כיה אמרה מפורשות כי היא לא תיתן יד להדבקת תוויות על מוצרים מההתנחלות, אז יש סדק באיחוד האירופי לטובתנו, כן או לא? בוודאי שכן. צ'כיה תגרור למעשה את הארצות הקטנות במרכז ומזרח אירופה, שאינן מושפעות הַרְבֶּה מהאנטישמיות השוודית – למשל, בקור המקפיא הצפוני.

[בתגובה מסר בכיר אירופי כי לא ידוע לו בכלל על ביצוע ההחלטה – רק  שיש אותיות על נייר A-4].

וונצואלה. המשטר הנשיאותי האנטישמי בוונצואלה קרס או לא. קרס. נמתין מעט לנירמול היחסים איתם. ישנה קהילה יהודית גדולה וניתן יהיה עכשיו להתנהל שם בחופשיות יתרה עם סימפטיה כלפינו.

ארגנטינה. כך קרס גם בארגנטינה המשטר האנטישמי והפרו-איראני. יש לקוות שעכשיו יוכל שם בית-המשפט להאשים ולהעניש את איראן בשל מעשי הטרור נגד יהודים ונגד ישראל בפיצוץ השגרירות והמרכז היהודי. [זאת בשיחה בין הנשיא החדש שם מאקרי לבין נתניהו לאחר ניצחונו בבחירות].

ארה"ב. אובמה – הסוף. בעוד פחות משנה [נובמבר 2016] יעוף אובמה הביתה. אין זה משנה אם הגב' קלינטון תנצח או איזה רפובליקני. מה שבטוח הוא שעידן אובמה חטף מכת מוות. אתמול נהרגו 6 חיילים אמריקנים באפגניסטן בפיגוע של אופנוען מתאבד [מוסלמי]. ומה אמר או עשה אובמה? אמר משהו שהיה זה מוסלמי? לא. כלום. הוא שתק.

תוך כדי כך – דאע"ש ממשיך לעשות שמות בסוריה. ואובמה הבטיח שלא ישלח אפילו חייל אחד. נראה כבר מה יעשה הנשיא החדש. בטוח כי יחטיף שם מכות מסוג אחר. ישראל? כל עוד יהיה נשיא אחר, לא משנה כבר. אף אחד לא היה כמו אובמה ולא יהיה.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                          

יהיה פיאסקו אמריקני.

יש אבל פעולות דמה, העושות רושם אדיר על הערבים ועל כמה סוגים בישראל דוגמת 'שלום עכשיו' או  'בצלם' או 'שוברים שתיקה' [שחטפו כבר מנה].

למשל: השבוע אישר הפרלמנט באתונה הכרה במדינה פלסטינית. והנה שמחה וששון ברמאללה ובמזכירות בצלם.

אבל מה זה אומר ליוונים? מה? הם יקבלו סיוע חוץ מערבים אֵלֶה שאין להם גרוש? או שהיוונים ישלחו את מטוסי ה-F-16 שלהם לערוך תמרון מעל שכם? הרי ישראל היא זו שערכה יחד עם יוון תמרון כזה בחודשים מאי-אוגוסט השנה.

מה עוד? מה יכולים חברי הפרלמנט היווני להרוויח מזה? כלום כלום כלום. הרי יוון היא מדינה בפשיטת רגל כרונית, החייבת לאיחוד האירופי מיליארדי אירו [פי 3 מהתקציב השנתי הישראלי]. גרוש היא אינה יכולה לתת לפלסטינים.

אז למה הם עושים את זה? לדחוף לנו אצבע בעיניים? ומה קרה באותה חצי שנה ממאי ועד עכשיו? הפלסטינים קנו מיוון את עודפי הזיתים? הרי גם לפלסטינים יש עודפי זיתים. שמן זית? חומוס? טחינה? או חלווה. מה?

אז ככה זה בעולם: בלה בלה בלה, סתם מילים מילים בלי שום כוונה מאחוריהן. העיקר לרקוד על שתי חתונות בלי להביא צ'ק כמו אחרון הבטלנים בשוק.

או שהפלסטינים יתחילו לרקוד זורבה יחד עם אנתוני קווין.

וזה עדיין כלום: לשנת 2016 מתברר כי לכחלון יש כסף רב. שביתה? לא אצלו. חצי שעה מו"מ, ונגמר.

ועל כן ידידים יקרים מהשמאל: תנוח דעתכם, מדינת פלסטין היא חתיכת ניר צבעונית שָם על הקיר באתונה. שום מדינה פלסטינית לא תקום כאן. לא בעוד שנה ואפילו לא בעוד 50 שנה. וכי אנחנו לא יודעים מה הם עשו ב-50 השנים האחרונות? אז למה לפתע ישתנו? לפיד או הרצוג מוכנים לדבר בכלל על קווי 67'? אז מה השטויות האלה?

אז מה סביר שיקרה ב-2016?

יבנו יותר דירות מכל שנה אחרת בעבר.

יקנו יותר מכוניות חדשות.

העלייה תתגבר וכבר השנה עלו [יותר מ-30 אלף] יותר מכל שנה ב-15 השנים האחרונות.

הטרור יחוסל.

בסוריה ימשיכו הערבים ברידוד הדמוגרפיה בהרג שיטתי של אלה באלה.

ועל כל זה לא כותבים בעיתונים. מה כן? ככה: שרה נתניהו גנבה מתנות. שרה נתניהו החביאה מתנות. שרה נתניהו תיתן עדות בבית משפט.

והיות שהיום בצהריים דקרו שני מחבלים ערבים כמה יהודים ליד שער יפו בירושלים, וחוסלו מיד בידי לוחמות מג"ב [נראה את הידיעה מחר בבוקר בעמ' 4], אבל סביר שלאחר 100 הרוגים ערבים הם יתייאשו. כמו תמיד.

מעניין כי דווקא נשים מג"בניקיות אלה יודעות לירות טוב [לפעמים 'טוב' מדי, בפגיעה גם ביהודי]. להרוג. ולא כמו אתמול, שגברים לוחמים ירו ברגליים של המחבלים.

מה קרה? פחדו משוברים שתיקה? אני שואל.

וזה מה שהיה ב-2015.

 

הערה לגבי משה דיין [בגיליון הקודם]: כל מה שכתבתי לגביו לא המצאתי דבר. הכול סיפרה לי פקידה מהלשכה שלו. ואם כבר אז כבר. יום אחד נסע דיין עם נהגו הקבוע נועם אקרמן [היום בשיקגו] לפיקוד דרום. ואז פנה דיין לנועם: "יש לך גרוש בכיס, ניכנס לקיוסק לפאלפל." – אמר נועם: "אין לי חצי גרוש." – אמר דיין: "ניכנס כאן לפרדס [ליד קיבוץ חפץ חיים]. יש לי בבגאז' רובה טוטו. נצוד יונים ונצלה." נכנסו לעומק הפרדס. דיין הוציא את הרובה ומיד הצליח ל'הוריד' שתי יונים, עשו מדורה בצל העצים צלו את היונים אכלו ונסעו לפיקוד.

 

אהוד: דבר ראשון תסביר לי מה רע בסיפור על היונים? אף כי לדעתי ספק אם התקיים אי-פעם. דבר שני, הפנטזיות שלך על הבעילה בשרשרת של החיילות של דיין במשרדו מעידות אולי על דימיונך המיני הפורה. אמנם הוא שכב לעיתים גם עם פקידה, ולא בקצב הסידרתי המדהים והמופרך שאתה מתאר. וחבל, כי זה מטיל ספק של אמינות בפובליציסטיקה שלך.

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

  

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

 

פרק ארבעה-עשר

ידיעה בעיתון "הצפירה": "ירושלים תרנ"א, 1891. מהלך חמישה ימים מהירדן שוכן לבטח שבט ערבי אחד, הקורא לעצמו בשם 'וולָאד-אִל-שָׂכוּר' (בני יששכר)."

 

"ירושלים. תרנ"א. 1891. מהלך חמישה ימים מהירדן שוכן לבטח שבט ערבי אחד, הקורא עצמו בשם 'וולָאד-אִל-שׂכוּר' (בני יששכר), והם כמאה אלף איש, והערבים להם יקראו "יהוד-אל-כופר' (היהודים, הכופרים בנבואת מוחמד).השבט הזה על גבורתו יחיה, יפשוט בגדוד, וסוסו מתחתיו יריח מלחמה, חרבו רומחו הוחדו גם מורטו, ובהם יעשה חיל למהר שלל  ולהחיש בז, ויותר יארבו על כל עבר ופינה לבני דת מוחמד, כי אותם ישנאו תכלית שנאה, וישחרו תמיד לטרוף זרוע אף קודקוד, ולחלק שלל אויביהם אלה, ואת בני דת משה המה מוקירים ומכבדים מאוד. השבט הזה, לו אמנם מסורות והגדות מוגזמות ועצומות, אשר אם נקלוף את קליפותיהן ונסיר מעליהן את לבוש ההגזמות וההפרזות, העשבים אשר עלו בלחייהם בשנות אלפיים שנה, אז נחזור אל תוכן ענייניהם, כי מכתבי-הקודש מוצאם, וממעיין קדוש הם מפכים, אך גלים רבים דרכו בהם, ונדלחו ברפש גם בטיט. אין כל ספק, כי גם השבט הזה הוא אחד מצלעותינו, אשר נָדַמָּה, וימת ליבו בקִרבּו. ועל פי מצב השכלתו וחינוכו, אשר בשפל יימצאו, נוכל על נקלה לחדש בקִרבּו רוח נכון, ולהביאו בברית עימנו. והיה אם תעלה עת רצון לכונן מושבות מעבר-לירדן, אז נוכל לבטוח בעוז השבט הזה, כי יסוכך עליהן כחומה עזה ובצורה. חוקרי-קדמוניות, שימו לב לשבט החרוץ והמהיר הזה! אוהבי עמנו, תיכון נא ידכם לבוא עד חקר הגזע הזה, ולהתחקות על שורשיו, ולדעת מה טיבו, אולי יועיל לעת צורך.

"לפני שנים אחדות, בעלות 'השיירה הקדושה' למכה, לבקר קבר הנביא, והפחה אשר הופקד על האורחה רכב לפניהם להורות את הדרך, ראו בדרך כצל איש רוכב על סוס אביר, וגם נשמע קול צעדים מרחוק; אחרי כן נראה צל אנשים רבים, דמות עם רב יורד מההרים. אז חזה הפחה עתידות לא טובות, באומרו, 'אם מההרים יתנפלו עלינו צרים, אז אין כל תקוה להינצל מידם, באשר העם ההוא גם בנביא יתקלס, וכל קודשו מִשׂחָק לו!' – וכרגע כיתרום המון גדול ורב, רוכבי סוסים מזויינים בכלי-נשק קלים, וכאשר ניסו בני האורחה להשיב מלחמה, אז נפלו למאות כעמיר מאחורי הקוצר, וייאלצו להשלים עימהם וליפול בידם, ואז הפשיטו הללו שלמותיהם, ויקחו את כל שללם, ואחר-כך חילקו לכל איש מטלית אחת לכסות ערוותם, וגם כיכר צידה לדרך, והרע לא הרעו עוד להם, ויזהירום לבלתי הבט לאחוריהם, והם-הם בני 'וולאד-אל-שכור'. גם שאלו מאת הערבים, אולי נמצא ביניהם יהודי אחד, ולא נמצא. ויתר דברי השבט הזה הננו מניחים לחוקרי העמים לענות בהם."

 

 

*

 

"לכו אפוא אל המידבר ויהי אלוהים בעזרכם," אמר חיים מיכל מיכלין. "אולי לא מאוחר עדיין למצוא את וולַאד-אִל-שָׂכוּר מעבר לירדן, ואולי הם-הם צאצאי יהוד-אל-חייבר, היהודים המידבריים אשר אותם אתם, בני הדורות הבאים, רוצים לפגוש פנים-אל-פנים, ממש כשם שהיה זה חלומנו שלנו, בני הדורות הראשונים, המחדשים את יישובה של הארץ, שחיפשנו את אחינו הקדמונים במידבר כדי להביא גיבורי-חיל אלה, רכובים על גמליהם וסוסיהם, נושאי חרבות ורמחים, להגן עלינו כאן, היהודים, שעודנו מיעוט בארץ-ישראל ונתונים רוב-רובנו לחסדי התורכים והערבים – "

השלושה היו יושבים ודאי עוד שעה ארוכה במשרדו של חיים מיכל מיכלין, בבית-החולים "משגב לדך", הצופה על פני הר-הבית, נהנים מסיפוריו הקולחים ומעוגיות השקדים הפריכות, הנמסות בפה, מאפה ידי באדאנה אשתו, ובוודאי היה גם מזמינם אל ביתו, אלא שלפתע נשמעו נקישות על הרצפה, מעבר לדלת.

נכנס איש עוטה מצנפת, לבוש בגדים חגיגיים בנוסח תורכי, כמין מדים, ובידו מטה גדול וגולת-כסף בראשו. זה היה הקַוואס, שומר-ראשו של החכם-באשי ר' יעקב שאול אלישר, הראשון לציון, ראש הרבנים בירושלים. תפקיד החכם-באשי היה לפקח על צורכי עדת היהודים כולה, ולקבל עליו אחריות בכל הנוגע ליחסים בין היהודים לשלטון התורכי, כי רק בו, בראש העדה הספרדית, הכיר השלטון התורכי בכל הנוגע לכל קהל עדות-ישראל. חתימתו היתה מקובלת על השלטון, דבריו אישרו כל עניין רשמי. וחייב היה להיות נתין תורכי, בנו ונכדו של נתין תורכי. וכתוצאה מכל אלה היתה גם עדת האשכנזים תלוייה בו ובמנהיגותו.

הקוואס הודיע כי החכם-באשי חש ברע ומבקש את חיים מיכל מיכלין לבוא אליו מיד, בדחיפות, וזאת בגלל איזו טלגרמה מוזרה שבאה מווארשה, בדבר איזה יהודים פולנים, ממשפחת הורוויץ, הנמצאים עתה בירושלים ואשר העידו, לפני נסיעתם, על חמישה נוצרים שרצחו אחד מפקידי-הממשלה שם, ואצאלינק שמו, ועל כך נידונו הנוצרים למוות, ואם לא יצילום – תגבר השנאה ליהודים, וייערך בהם פוגרום, חס וחלילה.

חיים מיכל מיכלין החוויר מעט והתנצל בפני השלושה באומרו כי בין שאר תפקידיו הוא משמש גם בתור מזכירו הפרטי של החכם-באשי, הרב אלישר, המכונה גם יש"א ברכה,  שהוא עתה כבן תשעים ושתיים ועיניו כהו וסובל מחולשת הלב ולעיתים קרובות מתעלף וצריכים לשפשפו באלכוהול, אבל רוחו עֵרָה ושכלו בהיר. כולם קמו. ואז אבבטן לא התאפק ומבלי להתחשב במצב, שאל:

"אמור לי, מר מיכלין, כיצד זה החכם-באשי, שהוא ספרדי, מעסיק אשכנזי כמוך בתור מזכירו האישי? האין בכך פגיעה בקידום של הספרדים?"

"קידום?" שאל חיים מיכל מיכלין. "מהי מילה זו?"

הסבירו לו.

"נכון. קידום גדול הוא לי, בעזרת השם, להיות מזכירו של הרב יש"א ברכה – " ענה חיים מיכל מיכלין לתומו.

ושוב עמדו להיפרד בחופזה, ואז היה זה תורו של רני לשאול, מבלי להתחשב במצב ובקוואס, המקיש במטהו בחוסר-סבלנות –

"אבל, לאן בעצם אנו הולכים? אני מבין רק את הכיוון הכללי, שעלינו ללכת מזרחה ודרומה, אל המידבר. אבל טרם פגשנו איש מיהודי חייבר, או לפחות מישהו שפגש אותם ויסביר לנו בדיוק לאן ללכת. אולי אל זלמן אסושקין?"

הניח חיים מיכל מיכלין ידו על כתפו של רני וענה:

"הפלא ופלא! מה טוב שפגשתם אותי – "

"גם על כך כתבת משהו ב'הצפירה'?" שאל רני בשמץ אכזבה. העברית של סופר "הצפירה" נראתה לו קשה מדי, ולא נעים היה לו להודות שלא הבין מילים רבות, כגון "העשבים אשר עלו בלחייהם בשנות אלפיים שנה" או "בעלות 'השיירה הקדושה' למכה."

"לא. לא ולא. פשוט עליכם לנסוע לפתח-תקווה ולשאול שם על האיכר יהודה ראב, אשר ביתו עומד בדרך העולה ליפו. הלא הוא שפגש בשעתו, לפני עשרים וחמש שנים לערך, את אחד מיהודי המידבר האגדיים שבא רכוב על סוסתו למושבה הצעירה, ושמו – דַאוּד אַבּוּ-יוּסֶף!"

 

המשך יבוא

 

 

* * *

הבייבי סיטר הראשונה שלי

https://www.facebook.com/510455345658900/videos/831886166849148/?fref=nf

 

 

* * *

שרית שץ

מעט אור על אפלת הבורות העמוקה

 

שלום לך אהוד,

אודה לך מאוד אם תסכים לפרסם בכתב העת האינטרנטי שלך את הסרטונים הבאים שיש בהם בוחן מציאות נוקב ואולי אף ישפכו מעט אור על אפלת הבורות העמוקה המאפיינת כיום את החברה הישראלית.

כולם תורגמו  על ידי לעברית.

חבל שסרטונים אלה לא יובאו לידיעת קוראיך הרבים.

בברכה ובתודה מראש,

שרית שץ

 

מומלץ במיוחד:

הרברט פגאני: תחנונים לארצי, ארץ ישראל

https://www.youtube.com/watch?v=aJ021uLz39k

 

חבר פרלמנט שבדי לשרת החוץ השבדית - את משקרת

https://www.youtube.com/watch?v=pSGFwx423zE

 

קולונל ריצ'רד קמפ, מפקד הכוחות הבריטים באפגניסטן ובעיראק –  צה"ל הצבא המוסרי בעולם

https://www.youtube.com/watch?v=qAb_k8yZn6Q

 

הכומר ויקטור סטירסקי בדברים מרגשים ביותר  לעם היהודי, בהתכנסות של ארגונים יהודים לזכר השואה

https://www.youtube.com/watch?v=AaJ9Si9-ESs

 

רחיל ראזה: האסלאם הקיצוני – האמת טמונה במספרים

https://www.youtube.com/watch?v=jmt0R9x5AGY

 

הניו יורק טיימס (תאומו האמריקאי של עיתון "הארץ")  וההפחתה בערך השואה

https://www.youtube.com/watch?v=8nixdDIPEBQ

 

פט קונדל: הפלישה לאירופה

https://www.youtube.com/watch?v=zx1rBX4dfns

 

 

* * *

הרצאה על בית"ר ומורשת טרומפלדור בסין

האסיפה הכללית של חברי עמותת מכון ז'בוטינסקי תתקיים ביום ראשון,

 ט"ו בטבת תשע"ו, 27.12.15, בשעה 17.00, בחדר ההרצאות של המכון.

במרכז האסיפה תעמוד הרצאתו של פרופ' יצחק שיחור,

האוניברסיטה העברית בירושלים,

על הנושא:

הפנינה שבכתר: בית"ר ומורשת טרומפלדור בסין

ההרצאה תלווה במצגת תמונות נדירות.

האסיפה תשמע דו"חות מפי היו"ר מרדכי שריג והמנכ"ל יוסי אחימאיר.

להרצאה מוזמנים גם מי שאינם חברי עמותה,

אבל זכות קדימה תינתן לחברי העמותה.

נמשכת ההרשמה לחברות בעמותת חברי המכון –

תמיכתכם וחברותכם חשובה לנו.

להרשמה: טל' 03-5287320, שלוחה 4.

 

 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* "הלווייתו של סמיר קונטאר נערכת הערב (שני, 21.12.15) בפרבר הדרומי של ביירות הנחשב למעוז חיזבאללה. בהלוויה הצבאית משתתפים אלפים רבים ובהם נציגי רוב המפלגות והעדות בלבנון ונציגי הפלגים הפלסטיניים הפועלים במדינה. קונטאר ייקבר בבית הקרבות המיועד לחללי החיזבאללה - במתחם, שבו קבורים בכירי הארגון ובהם עימאד וג'יהאד מורנייה." ["הארץ" באינטרנט, 21.12.15].

תנו כבוד למרוצץ גולגלתה של תינוקת יהודייה אליי סלע בחוף נהריה!

 

 

* אהוד שלום, תודה רבה על החוויה הנפלאה, השירים [הרוסיים, בגיליון האחרון] בקישור כשמן בעצמותינו הקשישות...

נהניתי מהשירים ומהכיתובים בעברית, שעה ארוכה.

הופעה ראויה לשבח, סוף סוף קיבלנו משהו טוב מאדון פוטין...

ברכות לשנה האזרחית החדשה,

מחסיה

 

* * *

השירים הרוסיים של פעם

ציטוט נילווה לקישור: "החל משנת 2013, בהנחיית פוטין, יש חזרה של השירה והשירים הרוסיים של פעם, והוא מכבד בנוכחותו הופעות אלו. לטענתו זה מגביר את הפטריוטיות." 

https://www.youtube.com/watch?v=mTYoaIw96B8&feature=youtu.be

אהוד: האזנו במשך יותר משעה וחצי לתוכנית הזו, ובה מיטב השירים הרוסיים, ברוסית, השירים שאותם שרנו ועליהם גדלנו בעברית – והיינו ממש מוקסמים. הקישור הזה מומלץ בכל לב, ותודה לנילי ששלחה לנו אותו.

אגב, בצפייה שנייה באמצעות הקישור הבחנו, אם איננו טועים, שחלק מהשירים הכי יפים, בייחוד אלה של מקהלת הצבא האדום, הוסר. אולי מטעמים של זכויות יוצרים על השימוש בהם בקישור הזה, בהיות חלקם גם מתורגם לעברית.

 

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,674 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,686 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל