גיליון מס' 1107

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ז בטבת תשע"ו,  28 בדצמבר 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: נֶפֶרטִיטִי (סיפור). // פוצ'ו: בחיי (2) – ו. עולים על הקרקע. // עמוס גלבוע: החתירה לאמת העובדתית. // ד"ר יוחאי סלע: מארדואן לראובן ריבלין – נשיאים ורוח,  וגשם אין. [ציטוט]. // שישי מאיר: כְּמוֹ גֶ'ל הָאָלוּוֶרָה. // ד"ר מרדכי קידר: הצדדים הניצים בסוריה דואגים לעצמם ולפיסת הקרקע שעליה יוכלו להשתלט אחרי שיוכרז רשמית על מותה של סוריה. [ציטוט]. // יהודה דרורי:CNN + CBS  = זנות עתונאית. // עוז אלמוג: 1. זה לא הדגש הראוי. 2. ילדי פרחים שנהיו נערי קוצים. // אורי הייטנר: צרור הערות 27.12.15.  // אהוד:  איש השנה שלי: משה בוגי יעלון. //  אוריה באר: השיעולים. // יואל נץ: דברים בהשקת "לשון נוגעת בלשון". // משה כהן: הנדון: מדהים. // איתמר  פרת: מקרה מח"ש. // נעמן כהן: שוברים שתיקה מוכיחים: צה"ל הוא הצבא הלוחם המוסרי ביותר בהיסטוריה של המין האנושי. // מנשה שאול: השחקנים בזירת הסיבוב הנוכחי. [ציטוט]. // יוסי אחימאיר: הערות מעמוד הפייסבוק שלי. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק חמישה-עשר: בחזרה לפתח-תקוה, 1880. הפגישה עם הבידואי היהודי דאוד אבו-יוסף. יהודה ראבּ מספֵּר. // ממקורות הש"י.

* * *

בשורה גדולה לעם ישראל

ולחברים שלנו

בחג פורים הקרוב

יתלו את שרה וביבי על עץ גבוה!

וסוף סוף ניפטר מהם

והכול יהיה בסדר

אצלנו ובמזרח התיכון כולו!

אהוד בן עזר

* * *

יוסי גמזו

נֶפֶרטִיטִי

(סיפור)

זה לו שעות שהוּא יושב כּאן, עיניו בּחלון-הקרון הקר. תוֹהוּ שחור, שהוּא שלג לבן מחוּתל תכריכים של לילה. אילמלא אותו סאניטאר לבקן מבּית-המחסה העירוני, הפּריסאי, הוּא ואותו זקֵן שעליו הוּפקד כּליווּי צמוּד (דחליל וֶגֶטָאטִיבִי שפּניו אומרות טימטוּם) נידמה היה לו: הוּא, רק הוּא, שרוּי בּאקספּרס-חצות זה.

אין זו לו פּעם ראשונה שהוּא חוזר וידיו ריקות, מאז עלה, כּמין נברן ממחילתו, מן המחתרת. מי שהכּיר את קְלוֹד רֶנְיֶה שנודע בַּמאק"י כּ"מיסיֶה T.N.T," יודע: לא תמיד נישֹא בּיעף בּרכּבות. להיפך, רכּבות היוּ עפות, בּאוויר, מִמנוּ. רק שהפּעם זה סופי, עניין אבוּד. אפילוּ סיזיפוּס היה נילאֶה כּבר מגילגוּל האבן. זה שנה הוּא נובר בּלי למצוא גם קְצֵה-חוּט בּמירשם-התושבים, מישֹרד-הפְּנִים, מישֹרד-הסעד. אפילוּ לנירנבּרג, בּימי המשפּט, הגיע. "Nihil," הוּא נושף אֵד חם בַּשימשה הקפוּאה, "לא כלוּם." או שחוּסַל הזנאי הזקֵן, או שמסתתר בּשֵם בּדוּי, עם ניתוּח פּלאסטי.

לא בּהוריו שנוֹרוּ בָּרחוב, בּימי וִישִי, הוּא הוגה עכשיו. אף לא בּאחיו הצעיר, גִיוֹם, שנשלח בּכיסא-גלגלים למַאטְהַאוּזֶן. אלא בּהם, בּאותם שכנים חרישיים מנַאנְסִי, הבְּלוּמִים. קרוביו של אותו סוציאליסט, ליאון בְּלוּם, שמכרוּ, בַּפּינה, טבּק. בִּתם, בּת יחידה, היתה קרוּיה על שם סבהּ. כּיוון שלא דייקה להיוולד, כַּמצוּפֶּה, כּנכד, נימנוּ והֵסֵבוּ את שמו של הסב, אַנְשֶל, לאַנְזֶ'לִיק. אך למרות הִתפּשרוּת זאת זכוּ בּפיצוּי לא קטן: בּיופיה הפּורח. אביב ראשון שחזר קלוֹד רֶנְיֶה מן ה"סוֹרבּוֹן" לעירו סטראסבּוּרג, נכנס אל הבּלוּמים לקנות חפיסת "גוֹלוּאַז" – ונתאהב בּה. אהבה ממבּט ראשון, כַּמוּסכּם, היא פּירכה שכּופר בּה הרַאציוֹ. אלא, כּדוֹצֶנְט צעיר, מבריק, לפילוסופיה, מי שנתמחה בּיהוּדי אחֵר, בּבֶּרגסוֹן – ספק אם נותרוּ לו ספֵקות יתירים בּעניין אותו רַאציוֹ ז"ל.

מה שאין כּן בּעניין חינהּ הסוחף של אַנְזֶ'לִיק: הזקיפוּת הרכּה, הגבעולית, העיניים השֵמִיוֹת הללוּ. הוּא היה אז בּשנות-השלושים שלו, קְלוֹד, וכנ"ל היה גילהּ של המאה, נעוּרים הם אוֹפְּיוּם. היא הציצה בּו מוּפתעת כּשאמר לה: "אתגייר." הם חזרוּ אז, לילה חם, מוּכֵּה-יסמין, מן הקולנוע.

"זה עניין גורלי," אמרה לו, "מאוד." ועצרה את צעדיה, על מיפתן-ביתה, בּחושך.

"נכון," אמר נלהב, ועצר אף הוּא וּמיד בּיאר לה: דווקא משוּם שגורלי, שאחראִי, שחשוּב כּל-כּך, בּא בּדברים עִם האורתודוקס, עם הרב ז'וֹזֶף, מִיורשיו של רש"י. לא עם ההוּא, אותו ריפורמי, רַבִּינֶר בּלוֹך.

"לא בּכך," פּלטה ציחקוּק קל, "לא בּכך העניין, שטוּיות." וּבטשה בּחרטום-נעלהּ גזיר-עיתון מתעופף כּסנוּנית בּרוּח.

"מה, אם כּן?" שאל, וּבעט בּסנוּנית-הנייר אף הוּא.

היה זה, הוּא זוכר היטב, בּמאי 39. אך כּמו שאין סנוּנית אחת מביאה את האביב, מה שניבּאוּ העיתונים היה אף קודר מחורף. היא היססה תחילה, הִתקרבה אל כּתפוֹ אך מיד חזרה בּה. לא זו בּלבד, אמרה, שהוּא אַתיאיסט גמוּר – אלא שדחף-ההִתגיירוּת שלו חשוּד, אוֹפּוֹרטוּניסטי. הוּא מעוּניין, טענה גלוּיות, לא בּדתהּ כּי אם בּהּ-עצמהּ; לא בַּדגן המזין, בַּ-blé (וכאן חזרה והיתה קוֹקֶטִית) כּי אם בַּפֶּרַח, בַּדגנית – אם הוּא מבין גרמנית -  בַּבְּלוּם...

"בַּ-Talmud de Jerusalem כֵּן, נָכוֹן, גַּם בָּהּ עַצְמָהּ, כַּיַּיִן בַּקֻּבַּעַת וְכַנֶּפֶץ הָאוֹרֵב לְהֹלֶם הַמַּרְעוֹם / יֵש מִן הַטֵּרוּף בּוֹ מוּפָרִים חֻקֵּי הַכֹּבֶד וּכְנָפָיו שֶל אִיקָרוּס בִּיקוֹד חַמָּה נִצְלוֹת / אֲבָל הִיא, וְהִיא בִּלְבַד וְרַק בִּשְעוֹת הַחֶסֶד שֶבָּהֶן הַלֵּב מַתְחִיל לָשִיר בִּמְקוֹם לִפְעֹם / מוֹשִיטָה לוֹ חֶרֶש אֶת מְצוֹף שְפִיוּת-הַדַּעַת הַמַּצִּיל אוֹתוֹ מִצְּלוֹל כָּאֶבֶן בַּמְּצוּלוֹת." אמר, נהנה על שהיא נדהמת, "יש טרַאקטָאט אחד נפלא, שמו 'חגיגה', אוצר יקר. 'לְמַד תּוֹרָה שֶלֹּא לִשְמָהּ,' כּתוּב שם, אַתּ יודעת? 'שֶמִּתּוֹךְ שֶלֹּא לִשְמָהּ אַתְּ בָּא לִשְמָהּ.' 'אַתְּ', לא 'אַתָּה'..."

"מנין לךָ התלמוּד?" היא פּוערת, כּוּלהּ תימהון, את פּיה. אבל הוּא, הדוֹצֶנְט בַּ"סוֹרבּוֹן", כּבר רוכב וצולח על גל-הדְּרָש.

"בּיררתי עם הרב מוֹיאָל, חכם מאלג'יר, שומעת? 'אַתְּ' בִּשֹפתכם – נקבה, גוּף שני. וּמכּאן שגם למען 'אַתְּ', אישה, גוּף שני - מוּתר..."

אבל היא בּשֶלָּהּ: כּלוּם מבין הוּא בּמה מחייב עצמו כּל העושֹה זאת? הסטיגמה, הניכּוּר, ההסתפּחוּת למיעוּט מוּפְלֶה. בּפרט עכשיו, ששֹינאת-עמהּ היא אופנה, אֶפִּידֶמְיָה, נוֹרמה.

"רבּים כּל-כּך רודפים, חינם, מעטים כּל-כּך. כּדאי?"

זה מורט בּו מיתר מסוּכּן וּמתוּח מאוד שעוד אין הוּא מוּדע לו. הַקְרָבָה היא פּיתוּי אַלטרוּאיסטי מקסים ולכן היא גם פּח יָקוּש. "הייתי רוצֶה לתקן, לוּא בִּמעט," הוּא אומר לה לתוך עיניה,

"אֶת מה שעיוותוּ הרבּים כּל-כּך לַמעטים כּל-כּך. מוּתר?"

"מוּתר, הכּל מוּתר. גם התמימוּת," היא מחייכת. אבל רק קו-שֹפתיה שוּתף לַחיוּך, העיניים כּופרות גם בּו. יש ייאוּש שובר-לב בָּאימוּץ המוּסווה שלא להישמע לא מרירה, לא מיוּאשת.

"איש אחד לעולם אינו בּא בִּמקומם של רבּים, של רבּים מאוד."

הוּא מוחה. היא אומרת: "תחזור לפּאריס ונִראֶה, המרחק יוכיח."

הוּא חוזר לפּאריס אך איננוּ חוזר בּו. לפתע, בּספּטמבּר, מתחילה המלחמה.

יש איזה סם משכּך בּטילטוּל-הקרונות, זיכרונות הם פּצע. הזקֵן ואותו סאניטאר שמִמוּל נרדמוּ אך הפּצע עוד עֵר. בּפאריס, וּכבר בּימי ה"רֶזִיסְטַאנְס", אותו קמינסקי, ניצוֹל יהוּדי מִסטראסבּוּרג שהוּברח בּארגז של אבק-שֹריפה. כּיוון שנִשדד המיטען מרַכֶּבֶת ה"וֶרמַאכְט", ניצל קמינסקי.

כּיוון ש"מיסיֶה T.N.T" הוּא אשר-על-השוֹד, הוּא גוֹבֶה גם עֵדוּת. את הבְּלוּמִים הִסתיר, מסתבּר, אחד פרַנסוּאַ תיאופיל סִינְיַאק. לא חינם, תמוּרת פראנקים רבּים, בְּמרתף כְּפוּל-קירות (שוּק שחור, קוֹנטראבּאנדה). הוּא עצמו, אותו סיניאק, מיסב יום-יום עִם הגַאוּלַיְטֶר, מְנַהֵל-המחוז של כּוחות הכּיבּוּש של הרַייךְ השלישי, כּמַשְתַּ"פּ. מי שמתאים את עצמו לַכּיווּן בּו נושבת הרוּח – מרוויח. שיתוּף-פּעוּלה עם ה"בּוֹשִים" הוּא עסק מכניס, סחטנוּת – לא פּחות. את הבּלוּמים, זוּלת אותם פראנקים רבּים (וחנוּת-הטבּק) הִנִּיח. רק אל הבּת, אַנְזֶ'לִיק, נטפּל. היא אקזוטית, אמר. מאוד.

"יש לָךְ פּרופיל מזרחי," גיחך, "שמזכּיר לי את נֶפֶרְטִיטִי."

כּשראה שאין די בִּרמזים דקים נסתפּק בּדקים פּחות. יום אחד, כּששלח את ידיו וסטרה על פּניו, הִשליכם הרחובה. היא והוריה (בַּחוּץ היתה "אַקציה") ישר למשֹאיות.

"מִשם," אומר קמינסקי ויונק מבּקבּוּק הקוניאק, "לקחוּ אותם, אָן בּלוֹק, לַקאראנטינה, כּמו בָּקָר." זריקות-חיסוּן, נזכּר קְלוֹד רֶנְיֶה, אינן נכללות בּכתבי קוהלת. מוֹתַר הבּהמה מן האדם הוּא זה, שֶאֶת העדר מְחַסְּנִים ממגיפות. "את מאה חמישים יהוּדֵי הטראנספּורט (כּולל אַנזֶ'ליק, כּולל הוריה) חיסנוּ," אומר קמינסקי ונִשנק לא מן הקוניאק, "מן הקָשָה בַּמגיפות: החיים הבּזוּיים עצמם."

אבל אין זה הסוף, הוּא זוכר וּמצמיד את מיצחו לַשימשה הצוננת (מה מטריף את הדעת יותר, ד"ר בֶּרגסון: אובדן הזיכּרון או קיוּמוֹ המיפלצתי?) יש בַּמוּזיאוּם העירוני מדור מיוּחד לאנתרופּולוגיה. יש שם מוּמחים לפיחלוּץ וּלמוּמיוֹת. הגיעוּ מִבֶּרלין. עם כּל חומרי החניטה. תוך ימים לא רבּים נחנטים שם אותם יהוּדים בִּיעילוּת טֶכנוֹ-נאצית, לא בּמִצְרַיִם ולא בַּפּיראמידות, כּאוסף אנאטומי של הגזע הנחוּת. עכשיו שהקרונות משקשקים זה לא קמינסקי.

זה קול נחרת הקרנף סיניאַק הצופה בּנֶפֶרטִיטִי דרך תא-זכוּכית: Quelle belle...

בּתום המלחמה מעניק לו דה-גול מדאליה. מוּל קבר החייל האלמוני. צלב סאן-לוֹרֵין. אבל אִם העולם מחליף מלחמה בְּשלום הוּא מחליף אוֹבּסֶסְיוֹת: קודם העיף רכּבות בּאוויר ועכשיו מחפּשֹ את סיניאַק. בּסטרַאסבּוּרג אין איש יודע. משתפי-פּעוּלה מאֶמֶש נעשֹים פּתאום "סוכני הרֶזיסטאַנְס לשעבר". אבל גם בּיניהם אין למצוא את מיסיֶה פרַנסוּאַ תיאופיל, שוּם זֵכֶר. על בּיתו האוצֵר את סודות המרתף מוּחלף שלט: "איטליז". מתאים.

קודם-לכן, עוד בּימי הכּיבּוּש, מסתבּר לו: הוריו אינם עוד. גם גִיוֹם חולה ה"פּוֹלְיוֹ". את הווירוּס ריפּא הגאז. משוּם כּך, בּגיחות-חבּלה, כּשמוּצָת המיטען ונסות הרגליים, הריהוּ נותר שם, יחיד מִכּוּלם, לוודא שֶעָפִים הקרונות. "רֶנְיֶה," צועק לו ז'אקוֹ, החבּלן הראשי, קְצַר-רוּח, "או שתִתפּוס מַחֲסֶה או תעוּף מההֶדֶף וזה הסוף!" אבל הוּא, מפוּיח וּבִטווח-הִתאבּדוּת, רואה איך מִתפּרקת לגורמים כּל האוֹרקֶסטרָה: קרון אחר קרון, פלוּגת "אֶס-אֶס" אחר גדוּד של "פַּאנְצֶרְס". זה –  בִּשביל אבּא, וזה – בִּשביל אימא, וזה – בִּשביל גִיוֹם, וזה, מאחור שם – בִּשביל אַנזֶ'לִיק...

בּנירנבֶּרג, בּימי המשפּט, עם כּרטיס מזוּייף של רֶפּוֹרְטֶר ("אני מִ'פָּארִי מָאטְש'," הוּא מִתְמַרְפֵּק בּין שומרי הסף) הוּא שומע את לוּדוויג גינתֶר, מפקד מחנה שְרַאגְהַאוּזֶן, חוזר על סיפּוּר חניטת היהוּדים בּאוזני השופט, טֶלפוֹרד טֵיילוֹר.

"איפה סִינְיאַק?" הוּא מרעים מִמקומו בַּיציע אל זה, הנאצי.

"הקהל מתבּקש לשתוק," מתעלם השופט מִשאֵלתו.

"הקהל", כּלומר הוּא עצמו, חוזה בּרוּחוֹ את עיני נֶפֶרְטִיטִי. "איפה סִינְיאַק?" הוּא שואג מלוא-גרונו, מתעלם מִבּקשת המתעלם, "רוצים תשוּבה!!!"

תשוּבה אמנם נותנים לו אבל לא מִפִּי לוּדוויג גִינתֶר. שני גברתני-"מַארינס" גוררים אותו, ספֵּיישל, מִחוּץ לָאוּלם. הוּא בּועט, הוּא נושך, הוּא צועק: "לא תשתיקוּ אותי! מחַפּים פֹּה על פּשע!" מה שמריץ אותו, עיר אחר עיר וגינזך אחר גינזך, אינו רגליו, רק הנקם.

וכעת הוּא יושב כּאן, עיניו בַּחלון. חזרה לִסטרַאסבּוּרג? לקָאנוֹסָה? לופת בּידיים ריקות ראש לוהט זה, עליו הִכריזה פּעם ה"גֶסטַאפּוֹ" פּרס-עתק. חנוּק מִדחיסוּת-הקרון הוּא פּותח חלון, שיחדור קצת אוויר צח. זה, הזקֵן בַּמושב שמִנגד, פּוצח בּשיעוּל פּתאום, כּמין צרורות תמ"ק.

"לסגור את החלון!" כּך זה, הסאניטאר, היסטֶרי. וטופח לַצמח ההוּא על גבּו ושולף מסיכת-חמצן. "הִנֵּה, הִנֵּה זה כּאן," הוּא גוהר על חוֹלֵהוּ כּאֵם על ילד, "האוֹקְסִיזֶ'ן! עכשיו לנשום עמוק, מיסיֶה סינְיאַק..."

"סִינְיאַק?!" הוּא שולח ידיים גרוּמוֹת אל אותו סאניטאר, "מה אמרתָּ?" ורואה איך מינוּן-ההיסטֶריה מוּכפּל בּעיניו הקמות של האיש. צינור-האוויר משתלשל מאותה מסיכה כּצינור של מֵעַיִם.

"השֵם הפּרטי," הוּא נוהם אל פּניו, "מהוּ שמו הפּרטי? דַבֵּר!"

"פרַנסוּאַ, פרנסוּא תיאופיל," מעלֵעַ האח הרחמן, טְרוּף-פּחד. הוּא מרים מריצפּת-הקרון את צינור-החמצן שניתַק, "מה יש?"

"יש, יש הרבּה," הוּא שואג, "מִסטרַאסבּוּרג? מרחוב פוֹש? מחנוּת המכּולת?"

"כּן, כּבר שנה מאוּשפּז בּפּאריס... החלון, מיסיֶה! תסגור את החלון, האיש נחנק..."

"לאן אתה מוביל אותו?" (ועוד החלון פּתוּח).

"הבּיתה. אין מקום בַּסאנאטוֹריוּם. הוּא גמוּר..."

"מי זה החליט?"

"הרופאים, כּוּלם... תסגור את החלון, מיסיֶה. אין לךָ לב? הרוּח..."

"הרוּח זה בּסדר. מה שנוגע לַלב – אבד לי."

"מה זאת אומרת? איפה?"

"בַּמוּזיאוּם העירוני."

קול חירחוּרוֹ של האיש הזקֵן נבלע בִּשריקות הרוּח. הוּא רואה את האח הרחמן מחוויר: "מה עשֹיתָ, מיסיֶה? תִסתכּל..."

אבל אין בּו שֹימחה, אף לא שמץ-פּוּרקן. רק תיפלוּת חלוּלה, נוקבת. איש אחד לעולם אינו בּא בִּמקומם של רבּים, של רבּים מאוד.

* * *

מומלץ: כיצד ניראתה ברלין ב-1945

http://twistedsifter.com/videos/remarkable-hd-footage-of-berlin-from-july-1945/

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

ו. עולים על הקרקע

כחצי שנה אחרי שהשתחררנו מהצבא, הגיע הרגע הגדול שבו עלינו בעין חרוד על המשאית שתביא אותנו אל הקיבוץ שאותו נקים ובו נחיה את שארית חיינו.  

בששת החודשים אשר בהם הכנו את עצמנו לעלייה, הכינה מחלקת ההתיישבות של הסוכנות את כל הדרוש לאותו יום. כל מה שהיה נחוץ, לדעתה, הסתכם בשני מכלים למים ועשרים וכמה מיטות ברזל עם מזרני עשב-ים שישמשו את חיל החלוץ. באוהלים או בצריפים לא היה צורך, כי אנו אמורים לשכון בתוך כפר ערבי נטוש, ובו  בוודאי נמצא איזה מבנה מתאים.

כדי שנגיע למקום עוד לפני שעת הצהריים, הוחלט שנקודת היציאה תהיה בנען, ומשם נצא להתיישבות. הגענו לנען לפנות ערב, ולמחרת בשש, כמתוכנן, היינו כולנו ליד המשאית שתסיע אותנו, אנשי החלוץ, אל היישוב שנקים. על הרכב היו כבר עשרים מיטות ברזל ומספר דומה של מזרני עשב-ים.

עלינו על המשאית והתארגנו על המזרנים. על  פינוק גדול מזה לא יכולנו לחלום. הרכב שלנו היה משאית "פורדסון" עתיקה, שאותה רכשה ההכשרה בכסף שהרוויחה בעין חרוד, ואנו הוספנו לשמה את התואר "דה לוקס" להבדיל ממשאית אחרת, דודג' קטום אף, שקיבל במקביל את התואר "דה טרנטה".

ישבנו על המזרנים וחכינו לאילון שרמן, שהלך לחדר הנשק של נען, כדי לחזור עם הרובים והמקלע שהצבא נתן לנו. בכל הפעמים שיצאנו לקרבות, תמיד היה משהו קטן שבגללו התאחרה היציאה, אבל הפעם אנו למודי ניסיון, הוועד שלנו  חשב על כל פרט  ואין דבר שיעכב אותנו.

מרחוק אנו רואים את אילון מתקרב עם שמוליק שוט, ושניהם נושאים את הנשק והתחמושת. שבתאי כבר מתניע את הפורדסון ואני שומע את רינה היושבת לצידו אומרת: "פעם ראשונה שאנחנו יוצאים בזמן."

אילון ושמוליק מגיעים, שבתאי צועק להם: "תעלו, תעלו מהר!"

אבל הם, במקום לעלות, קוראים לכולנו לרדת. מסתבר שהרובים הצ'כים והמקלע שהצבא נתן לנו, מרוחים כולם בגריז שעימו הגיעו מחו"ל. אין ברירה, חייבים לנקות את הכלים ולהביאם למצב  ראוי לירי. אנחנו עומדים להתיישב בכפר ערבי נטוש, שעדיין מסתובבים בו מסתננים, והמזכירות שלנו  לא לוקחת סיכון. חברי המזכירות הם  כמונו, צעירים בני עשרים. בסוכנות קצת חששו, רצו לעכב את העלייה עד שנמצא מדריך מבוגר שידריך אותנו, אבל הוועד אמר: "תסמכו עלינו!" והסוכנות אמרה: "על אחריותכם." הוועד אכן לקח את האחריות, אבל עניין הגריז היה בבחינת עיכוב שלא ניתן  לצפותו מראש.

אריה סליווה, יו"ר המזכירות, מתעצבן על האיחור, כי קבע עם  נהגי המשאיות של המכלים למים שהסוכנות העניקה לנו, שיחכו לנו בסיבוב בילו בשש בבוקר. הם רצו לבוא בשבע, אבל אריה לחץ עליהם שיבואו בשש, כי כיתת הצבא  ששומרת על בית נטיף, היתה צריכה להתפנות עוד אתמול והיא מחכה שנחליף אותם בעשר.

סוף-סוף הרובים נקיים ויבשים, המקלע נוצץ ומבריק. כולם עולים ומתארגנים מחדש במשאית, ואז מישהו מוצא על הדשא חלק השייך למקלע. שלושה מקלענים  שלנו פירקו וניקו אותו ועכשיו כל אחד מהם  מאשים את האחר בחלק המיותר. אין ברירה אלא לפרק ולהרכיב את המקלע מחדש, הפעם עם אותו חלק אבוד.

סוף-סוף עולים על המשאית. סך הכול איחור של שעה, לא נורא, כשהיינו יוצאים לקרבות, איחור כזה היה נחשב לדיוק על השנייה.  מגיעים לכיכר בילו והמשאיות של הסוכנות כבר אינן. שואלים עליהן את התימני שעומד שם ומוכר בייגאלאך לחיילים. הוא אומר שהוא נמצא במקום מחמש בבוקר ולא ראה אף משאית עם מכלים.

ניסן קלמנוביץ, חבר ועד אף הוא, מתרגז על הנהגים של הסוכנות ואומר שאי אפשר לסמוך על אף אחד. מחכים עוד שעה. בשעה שמונה שבתאי אומר שהוא לא מחכה יותר. אומרים לתימני שיודיע לנהגי הסוכנות האמורים להגיע כל רגע, שיצאנו לדרך ושיגיעו לבד לבית נטיף. הם כבר ימצאו את הדרך לפי המפות. בעייה שלהם.

בערך בתשע וחצי מגיעים למשטרת בית שמש ושם מוצאים את שתי המשאיות ואת נהגיהן, המוכנים לבלוע אותנו חיים. משש בבוקר הם מחכים לנו וכבר רצו לחזור. אחרי כמה צעקות הדדיות, מסתבר שהם טילפנו אתמול בערב לחדר האוכל של קיבוץ נען והבחורה שהרימה את הטלפון הבטיחה להם שתודיע לאריה שהמשאיות יחכו בהר-טוב, ולא בסיבוב בילו. בבירור שנערך אחרי שבועיים בנען, מצאו את אותה בחורה שדווקא קיימה את הבטחתה, אבל מסרה את ההודעה לא לאריה הנכון, אלא לאריה אחר, האחראי על האורווה, שלהפתעתה לא הבין על מה היא מדברת.

בשעה עשר בדיוק גמרו כל הצדדים לצעוק זה על זה ויצאנו לדרך, כשארתור נהג הדודג' מוביל את השיירה לפי המפה שקלמנוביץ, היושב לידו, מחזיק בידו. ליד הצטלבות בית ג'אמל, קלמנוביץ עוצר את השיירה. לפי המפה שבידו, אם נקצר את הדרך וניסע בכביש הפנימי העובר בוואדי בולוס, נוכל להרוויח חמישה קילומטרים או יותר. מאחר שאנחנו כבר באיחור, אריה סליווה מצדד מאוד בקיצור הדרך. שני נהגי הסוכנות מתנגדים, הם לא מוכנים להסתכן ולנסוע בדרך המסומנת במפה כדרך סוג ב'. אחרי ויכוח ממושך מגיעים לפשרה. הם ייסעו בדרך הארוכה ואנחנו נקצר ונחכה להם  במרכז הכפר.

"אבל אל תתעכבו," אומר לנו הקשיש שבין שני הנהגים, "כי לבד לא נצליח להוריד את המכלים."

"תסמכו עלינו!" אומר אריה סליווה ומחפש שני מתנדבים עם רובים שיסעו עם הנהגים הזרים וישמרו עליהם.

דרך העפר העולה למנזר בית ג'אמל נוחה יותר מהנסיעה על הכביש הראשי, הסלול מחלוקי נחל, ההופכים את הנסיעה לקפצוצית. אנו מברכים את קלמנוביץ וסליווה שבחרו בדרך הקיצור ולא נרתעו מהפיתולים המופיעים במפה. במורד ממנזר בית ג'אמל, מחכה לנו נוף מרהיב, ערב רב של עצים שרובם עצי זית מכסיפים, טעוני פרי. המורד קצת מסוכן, פה ושם  הדרך מתפתלת על שפת מצוק, וכמה בנות צועקות על  שני חברי הועד  המסכנים את חיינו.

רינה הנהגת, היושבת ליד שבתאי הנוהג עכשיו ברכב הראשון, מזהירה אותו מפני כל אבן ושומרת שלא ילחץ על הגז. בקצה המורד מתגלה לנו עמק צר המוביל מזרחה. במרכזו מפתיע אותנו כתם ירקרק, שלא מצליח להסביר לנו איך קיבל את הצבע הזה בעיצומו של יובש הקיץ.  רק כשאנחנו מגיעים אל לב ליבו של הכתם הירוק, אנחנו מבינים שהפורדסון נוסע בתוך ביצה. המשאית מתחילה להאט, שבתאי לוחץ על הדוושה, אך ללא הועיל, הגלגלים מתחילים להסתובב במקום, והרכב האנגלי, שהצליח לעבור את מלחמת העולם השנייה, מאותת לנו שהוא עומד בפתחה של מלחמת עולם שלישית.

הטרנטה של ארתור, הנוסע אחרינו, אינו זונח את ה"דה לוכס" שלנו ונעצר גם הוא במרכז הביצה.

כעת מגיע שלב הצעקות. מי היה המטומטם הראשי שהציע לנסוע בדרך הזאת שאף אחד לא בדק אותה קודם. סליווה וקלמנוביץ מאשימים זה את זה, ושבתאי עם ארתור מאשימים את עזריאל, הגזבר של ההכשרה, שבמקום לקנות משאית אחת טובה, העדיף לקנות שתיים משומשות, ובחן את טיבן בכביש העמק שאין בו אף עלייה אחת. 

מי שניסה להציל את המצב היה אילון שרמן שהשתיק את כולם, הורה לנו לחלוץ נעלים, לרדת לבוץ ולדחוף את הפורדסון. 

אנחנו דוחפים והמשאית מסרבת לנוע. אין ברירה אלא לסלול כביש. מתפזרים בשטח, אוספים אבנים ומתחילים לרצף את הביצה. כשלוש שעות של עבודה מאומצת עוברות עלינו עד  שמצליחים להוציא את  שתי המשאיות מהבוץ. שעת הצהרים חלפה, החבר'ה מתים מרעב, אבל הלחם והפרודוקטים  נמצאים במשאית של שבתאי מתחת לכלי העבודה וסירי המטבח ושאר הציוד ההכרחי לישוב העולה על הקרקע.  כרמלה ואראלה, האחראיות על הציוד, מנסות לברר ביניהן מי היתה החכמה שאמרה  להעמיס קודם כל את האוכל.

האיש שהציל את המצב היה יענקלה חי, שעוד בשלב איסוף האבנים, שאל אותי אם הספקתי לעשות סדר במערכת העיכול.

"מתי היה לי זמן?" אמרתי לו, "בחמש בבוקר סילווה צעק לקום! לעלות למשאית!"

"זהו," אמר יענקלה, "אז בוא נחפש מקום."

פרשנו מהחבורה העמלה וכשהתרחקנו מזרחה ראינו בהמשך נווה מדבר עם דקלים ועצי פרי. ממש גן עדן שבמרכזו באר מים.

"איזה יופי!" אמר יענקלה, "בוא נביא לחבר'ה!" 

חוץ מעץ תאנה ענק  מלא תאנים, מצאנו גם גפנים מזדחלות מלאות אשכולות ענבים. מובן שקודם מלאנו את הבטן, אחר כך את הכובעים, ובסוף גם הורדנו את החולצות והפכנו אותן לצרורות גדושים.

כשעמדנו לצאת מגן העדן נזכרנו במטרה שלמענה באנו לכאן, ועשינו הפסקת כריעה. הגענו אל החבר'ה בדיוק ברגע שגמרו לעקור את המשאיות מהבוץ, ונהנינו לראות איך הם התנפלו על התאנים והענבים ואיך תוך דקה יכולנו לחבוש את כובעי הטמבל וללבוש את החולצות.

הדרך העולה אל תוככי הכפר היתה מפותלת וקשה אך בסופו של דבר הצלחנו להגיע אל בית אבן דו קומתי, שהענקנו לו את השם בית השיח'. מי שקיבלו את פנינו, היו השניים שנסעו עם המשאיות בדרך היותר ארוכה, והגיעו שלוש שעות לפנינו.

המשאיות לא יכלו להביא את המכלים אל בית השיח', כי בור ענקי, שנפער במרכז הכפר עוד מימי המלחמה, חסם את הדרך, ובדלית ברירה נשארנו בבית השיח' כשהבור מפריד בינינו ובין המכלים.

בערב, אחרי שמילאנו את בית השיח' במיטות שלנו, ואחרי שזכינו בארוחת מלכים שאראלה וכרמלה הכינו לנו, הצטופפנו על כמה מטות שהוצאנו למרפסת. מורדי שלף את האקורדיאון שלו ואנו התחלנו עם "דוגית נוסעת" והמשכנו לשיר בהתרגשות ובהתרוממות רוח את  כל שירי תנועות הנוער והפלמח.

מתוך חמישים חברי ההכשרה שהחליטו לקשור את גורלם בחיי קיבוץ, נבחר גם יענקלה חי להיות בין הראשונים, אך הוא דווקא לא קפץ משמחה. בסודי סודות גילה לי שעם תחילת הלימודים הוא מתכונן ללכת לטכניון ללמוד הנדסה, לכן לא יהיה נכון מצדו להיות בין עשרים המאושרים. שיכנעתי אותו שחבל להחמיץ הזדמנות כזאת של עלייה על הקרקע, ואם המצפון מציק לו שיספר למזכירות וייתן להם להחליט.

לשמחתי הם החליטו שבתור חובש, חשוב שהוא יהיה בין הנבחרים והודות לכך זכיתי להשתתף איתו בעוד כמה תעלולים.

את הראשון ביצענו כבר באותו לילה, כאשר שמרנו במשמרת הראשונה. בעוד החבר'ה יושבים במרפסת בפה מלא שירה, ואנו צופים סביבם עם הרובים, הבחנו ששבתאי הבולגרי מתחמק עם רינה שלנו מהחבורה, והשנים עולים בסולם לגג של בית השיח'.

לאור זאת לא יכולנו  שלא לסלק את הסולם ולהניחו שוכב לצידי הבניין.

אחרי חצות, אחרי שכל החבורה נפלה על משכבה שדודה מעייפות. התעוררו כל אנשי החלוץ  מזעקות החמס של שבתאי המאיים בקולו הצרוד על השומרים שהחליפו אותנו, צועק ומאיים שאם הם לא מחזירים את הסולם, הוא משתין עליהם מהגג. גם יענקלה וגם אני, התפוצצנו מצחוק מתחת השמיכות ובזאת, יש לציין למען ההיסטוריה, הסתיים לילם הראשון של מייסדי קיבוץ נתיב הל"ה, שבעת כתיבת שורות אלו (2015)  מלאו 66 שנים להולדתו.

* * *

עמוס גלבוע

החתירה לאמת העובדתית

משה ארנס, מי שהיה שלוש פעמים שר ביטחון שלנו, חוגג בימים אלו תשעים שנה, ומגלם יושרה ואמת.  מצרך  לא מצוי אצלנו ולא בתרבות המערבית של ה"פוליטיקלי קורקט", השמה לה למטרה דווקא להסתיר את האמת. מייצגה הנאמן בשורות מנהיגי המערב הוא הנשיא אובמה, הרואה באיסלאם שותף נאמן לערכי ארה"ב, ולא מוכן בשום אופן להודות שיש במציאות "חיה" כזאת הנקראת טרור אסלאמי.

 באירוע מרשים שנערך בשבוע שעבר לציון יום ההולדת התשעים של משה ארנס, חזר ועלה  הערך העליון של אמת ויושרה. ארנס, מי שהיה שגריר ישראל בוושינגטון, שר חוץ ושלוש פעמים שר ביטחון, מצא לנכון להתמקד דווקא בשלושה נושאים במסכת חייו הקשורים, בין השאר, בערך הזה.

הבולט שבהם היה בעניין ספרו על מרד גטו וורשה ("דגלים מעל הגטו"). מאז 1946 התקבע בהיסטוריה שלנו סיפור הגבורה של מרד גטו וורשה ב-1943. לפי סיפור זה, גיבור המרד היה מרדכי אנילביץ', והלוחמים היהודים השתייכו כולם לתנועות/מפלגות של "הצד השמאלי", אותו צד שבמרכזו מפלגת מפא"י ששלטה והנהיגה את היישוב היהודי בארץ ישראל. אני גדלתי וחונכתי על הסיפור הזה. הוא היה אמת, אבל רק חצי אמת. כי הסיפור וההיסטוריונים שלנו העלימו את החצי השני של האמת העובדתית: שלחמו גם לחמו יהודים שהשתייכו לתנועת בית"ר, היריבה של תנועות ה"שמאל", ובראשם עמד יהודי גיבור בשם פאוול פרנקל.

חמש שנים של מחקר הקדיש משה ארנס לחשיפת החצי השני של האמת. היסטוריונים שלנו, שאמרו לו כי לא ימצא עדויות כתובות, לא ריפו את ידיו. הוא מצא אותן ב דו"חות היומיים של הגנרל הגרמני יורגן שטרופ שדיכא את המרד.

כמובן שנמצאו כאלו אצלנו (מהצד השמאלי) שטרחו להתנפל בשצף קצף על ארנס בטענה שאינו היסטוריון, ובטענות הבל אחרות. במקרה  הזה שלפנינו  סיבת ההתכחשות לאמת היתה, כמובן, פוליטית במהותה, כמעט בנוסח הבולשביקי: להתאים ו"לארגן" את ההיסטוריה כך שתעזור לגוף השולט בחברה ובמדינה, ולמשנתו המדינית והחברתית. כמו שנאמר:  כדי לשלוט בעתיד יש לשלוט בעבר, וכדי לשלוט בעבר יש צורך לשלוט בהווה.

הסוגייה הזאת של האמת העובדתית ניצבת מולנו כל הזמן. במישור החיצוני – מול מבול שקרים  של הפלסטינים וכל  להקות המעודדים שלהם, ובכלל זה סילופי אמת ועיוותים שלה בחלק גדול מהתקשורת העולמית; ובמישור הפנימי – מול  השקרים של השמאל והימין הקיצוניים. אלו גם אלו שכחו מזמן מה היא האמת, ומהו הציווי "מדבר שקר תרחק."

מעבר לכל אלו נראה לי, ואולי אני טועה, כי האמת העובדתית הפשוטה, הבלתי מסולפת, הגלויה לעין כל אדם סביר ובעל ידע בסיסי, כמעט חדלה להוות מצפן של למידה, התנהגות ומוסר – בחלקים לא קטנים בחברה שלנו, ובעולם. החתירה לגילוי האמת, שעמדה תמיד ביסוד החשיבה האנושית והמדע (גם אם אמת זו עלולה להתברר בעתיד כשגויה) – הולכת  ומצטמצמת. לא רק זאת, אנו מצויים בתוככי תרבות שבלשון העם קרויה "פוליטיקלי  קורקט", והיא נותנת ביטוי לתפיסת העולם המערבי האומרת למעשה שאסור להגיד את האמת על מנת שלא להעליב את "האחר". להיפך, צריך להסתיר אותה, להמציא "אמת" כזאת  שתשקיט את המצפון המיוסר שלנו ותגלה הבנה, אם לא אהדה, למעשים הרעים (על פי אמות המוסר האוניברסאלי) של ה"אחר".

ניקח כדוגמה את  אובמה, מנהיג העולם החופשי. הוא עושה שמיניות באוויר ומתפלפל על מנת שלא להוציא מפיו את צמד המילים "טרור אסלאמי" או להגיד שיש "חיה" כזאת שקוראים לה "אסלאם רדיקאלי". כל מערכת הממשל שלו מצווה לנהוג כך! למה? בנאום המכונן שלו בקאהיר, ביוני 2009, הוא הציג את האני מאמין הכי עמוק שלו ביחס לאסלאם. הוא הכריז כי נפתחה תקופה חדשה ביחסי ארה"ב עם העולם המוסלמי, תקופה של דיאלוג בין שווים. האסלאם, הוא הצהיר, מצוי עם ארה"ב באותה סירה של ערכים משותפים. האסלאם, הוא אמר, היה תמיד חלק מסיפורה של אמריקה, ולנשים האסלאמיות יש זכות לבחור את החיים שהן רוצות בהם. לכל בר דעת ברור כי בין אמירות אלו לאמת העובדתית אין כמעט דבר.  לגבי דידו של נשיא ארה"ב  צריך להציג "אמת" אחרת על מנת שלא להעליב את המוסלמים  וכדי לזכות באהדתם.

עכשיו אנחנו בסופה של שנת 2015. אובמה ממשיך באמונתו, אך המציאות במזרח התיכון  מתקשה להסתיר את האמת העובדתית: ברחובות ממשיכים לצעוק "מוות לארה"ב!" – והטרור האסלאמי ממשיך להשתולל.

* * *

ד"ר יוחאי סלע

מארדואן לראובן ריבלין – נשיאים ורוח,

 וגשם אין

למנהיגים ולארגונים מסוימים יש איזשהו תרגיל תקשורתי דרכו נבחנות התגובות הציבוריות לאירוע מסוים או למהלך מסוים. קוראים לזה בפשטות "בלון ניסוי" שבאמצעותו אפשר להבין לאן בעצם נושבת-הרוח ועל-פיה אפשר לתכנן את המהלכים הבאים – אם בכלל. לעיתים, בלון-ניסוי כזה נועד ליצור סוג מסוים של אווירה ציבורית בנוגע לאירועים ולמצבים מגוונים באמצעות "רעש תקשורתי" היכול לעצב, לשנות או לגבש את דעת-הקהל סביב נושא מוגדר כלשהו. המרחק בין "בלון ניסוי" לסתם פרובוקציה-מילולית הוא קצר ביותר, בעיקר לנוכח ריבוי הערוצים התקשורתיים הפועלים בכל רגע נתון והמתחרים זה בזה על תשומת-ליבו של האזרח הממוצע. יתרה מזאת, המרחק בין פרובוקציה מילולית לבין הסתה לשמה, גם הוא מתקצר משום שהמלל צריך להתעלות מעל לרעש-התקשורתי הרב המיוצר בכל ערוצי התקשורת המוכרים לנו כיום – החל מהעיתונות הממסדית וכלה ברשתות-החברתיות שחלקן בנויות על בסיס צר ומוגדר. 

אין תימה אפוא, שלעיתים קרובות אנשי ציבור מועדים-בלשונם כפי שאירע לנשיא הישראלי הנוכחי שעסוק כנראה בשיווק אגרסיבי של עצמו ולא בשיווקה של המדינה אותה הוא אמור לייצג. אמירתו האומללה של הנשיא הישראלי לאחר הפיגוע שהיה בכפר דומא, ב-31 ביולי 2015, שבאה לידי ביטוי במשפט "בני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש," היוותה את שיא-השיאים של הסתה נגד תושבי המדינה (מפי מנהיג לאומי) שנאמרה כנראה על בסיס גזעני.

מקרה אחד, אחד בלבד, שהוא מקרה קשה לכול-הדעות, שיחרר את חרצובות-לשונו של הנשיא הנוכחי של מדינת-ישראל כסוג של אשמה קולקטיבית המבוססת על הקשרים היסטוריים אנטישמיים המוכרים לנו היטב. אך מאידך, עשרות-אלפי מקרים של טרור אסלאמי שגרמו למאות-אלפי הרוגים ברחבי-העולם רק בשנה האחרונה, דירבנו את הנשיא הנוכחי של מדינת-ישראל להצהיר בביקורו בארה"ב שאסור לנו לגלוש לאסלאמופוביה. במילים אחרות, יודופוביה – כן. אסלאמופוביה – לא.

כאשר דבריו, אמירותיו ומעשיו של הנשיא מעוררים ביקורת ציבורית, הוא מיד מתעטף בתדמית של "הצדיק הנעלב" שלקח על עצמו לשמור על "חופש הביטוי בישראל" שהפך בתקופתו ל"חופש השיסוי" המיועד לעבר כיוון אחד בלבד. הנשיא הנוכחי של מדינת-ישראל מסרב להבין שיש לנו כאן גם "מלחמה על האמת" עם האויבים שלנו. לפיכך, כל אמירה, ביטוי והתייחסויות הבאות מפיה של אישיות-בכירה יכולים לשרת את התעמולה המופנית כלפינו. אם נפסיד את "המאבק על האמת", שום כוח צבאי לא יעזור לנו בעתיד.

כבר ב-2010 הזהרתי שהתעמולה הפלסטינית השתלטה גם על חלקים בימין הישראלי. הדברים נכתבו, בין היתר, גם בנוגע לדבריו של ראובן ריבלין שכיהן באותה עת כיושב-ראש הכנסת, שצוטטו בעיתון "הארץ". ריבלין, עד לכהונתו כנשיא, כנראה השתמש בלוליינות אידיאולוגית כדי להגיע לתפקידים בכירים. ועם זאת הציבור הישראלי אנו צריך ליפול בפח ולגלוש לעבר הסתה מילולית כפי שריבלין נהג עד כה. לתחושתו של הציבור הישראלי שכרגע אין למדינת-ישראל נשיא מכהן. אלא, יש לנו "פלקט פוליטי" המייצג לכול היותר את השמאל הקיצוני שמהווה לכול-היותר אחוזים בודדים בלבד מכלל הציבור הישראלי. ללא ספק, תקופת נשיאותו של שמעון פרס נראית כרגע באור שונה לחלוטין, גם משום שפרס לא היה יורד לתהומות של הסתה כלפי כלל הציבור היהודי וגם בשל פעילותו הבינלאומית שהביאה את הבשורה הטכנולוגית המדהימה של מדינת-ישראל ושל תושביה המסורים. 

מסע ההפחדה של גרמניה

כשמתנהל מפגש מדיני בין נציגים ישראליים לנציגים גרמניים, בדרך כלל הישראלים מנסים ליצור אווירה נינוחה ככול-האפשר תוך כדי הפגנת רגישות רבה לנוכח היחסים המיוחדים בין שתי המדינות. יש כאן רצון ישראלי אמיתי לשפר ללא הרף את היחסים עם גרמניה, גם אם ידוע לנציגים הישראלים מה גרמניה עושה מאחורי הקלעים בעניינים הקשורים לישראל.

אלא שהאווירה הנינוחה הזו מתחלפת כאשר נציגים בכירים מגרמניה נפגשים את עיתונאים ישראליים – דרכם הם יכולים להעביר מסר של אזהרה לכאורה. כך למשל, נציגים גרמנים טורחים לציין ללא-הרף ש"גרמניה נותרה (או תהיה) הידידה האחרונה של ישראל באירופה," וזאת לנוכח המבוי-הסתום המדיני השורר בין ישראל לבין הרשות-הפלסטינית. לכולם די ברור מה תפקידם של הפלסטינים במבוי-הסתום הזה, אך לכולם די נוח להמשיך לחבוט בישראל כסוג של הרגל מגונה הנשען על משטמה היסטורית. לא רק מדובר על גרמניה, אלא מדובר על מדינות נוספות ביבשת כדוגמת שבדיה, הנשטפת תחת טרור מקומי כלפי מהגרים מוסלמים, אך כמובן שבדיה עסוקה יותר ביצירת אווירה של הסתה כלפי ישראל, יותר משהיא עסוקה בטיפול הולם בנוגע לתופעות החברתיות האלימות המאיימות לפורר כליל את החברה המקומית.

 ובכן, גרמניה היא לא החברה היחידה של ישראל באירופה. במהלך העשור האחרון התפתחו קשרים מעולים עם מדינות אירופאיות רבות על רקע זהות של אינטרסים כלכליים, טכנולוגיים ותרבותיים שיש להם זיקה מעוטה לעניינים פוליטיים. כמובן שהנושא המדיני תמיד נמצא ברקע, אלא שהוא אינו מהווה כלי דרכו אפשר לבצע מניפולציות רגשיות כלפי מדינת-ישראל וכלפי תושביה.

יתרה מזאת, במהלך השנים האחרונות, ישראל הצליחה לבסס קשרים ענפים עם מדינות רבות נוספות ברחבי-העולם, וזאת כחלק מתפיסת-עולם מדינית-כלכלית המתבצעת לנוכח שינויי העיתים בזירה הבינלאומית ובשל עלייתם של כוחות חדשים בזירה הכלכלית. אף אחד לא מכריח את גרמניה להיות ידידה של ישראל. גם אין צורך לבצע מניפולציות רגשיות כלפי ישראל כדי לטפח בקרבה תחושה יומיומית של "חרדת נטישה". אלא שבמקרה הזה, גרמניה זקוקה לישראל יותר מאשר ישראל זקוקה לגרמניה. בעוד שהפוליטיקה הגרמנית מנסה לטשטש את הקשר עם ישראל, גרמניה טורחת להשביע ללא הרף את הפלצת הטורקית המונהגת בימים אלה (של דצמבר 2015) בידי ארדואן שהחל בעוד מבצע צבאי מטורף שנועד לחסל את המיעוט הכורדי המתגורר בטורקיה. 

צינור גז לטורקיה? טעות חמורה

באמצע חודש דצמבר 2015, ארדואן יצא בהצהרה ש"כל האזור ירוויח מנרמול היחסים בין ישראל לטורקיה," כמובן, השאלה היא מה זה "נרמול היחסים" ועל איזה "אזור" ארדואן מדבר?

אלא, שכרגיל אצלנו, האמירה הכללית הזו תפסה את הכותרות הראשיות גם לנוכח הידיעות על התגבשותו של הסכם פשרה בין ישראל לבין טורקיה על רקע "פרשת ספינת הטרור של ארדואן" של חודש מאי 2010. למרות שעדיין אין הסכם חתום בין טורקיה לישראל, מיהר יו"ר מפלגת העבודה, יצחק הרצוג, להצהיר ש"את ההסכם הזה היה אפשר להשיג לפני שנתיים" למרות שאין לו כל מושג על מה ההסכם מדבר. אולם, ככה זה במפלגת-העבודה: לא צריך לדעת כלום, אלא רק לשחרר הצהרה שלילית כלשהי מתוך הרגל מגונה רק בשל היותו של נתניהו ראש-ממשלת ישראל. ככה, בדרך זו, הצליח הרצוג להפוך את עצמו פעם נוספת לליצן-החצר של הפוליטיקה הישראלית. 

 אם ישראל תצליח למכור גז לטורקיה, אין ספק בכך שזה יהיה צעד מוברך מאוד. אולם, אם ישראל מתכוננת להפוך את טורקיה לציר-מרכזי עליו יושתת ייצוא הגז למדינות נוספות, זאת תהיה טעות חמורה ואף אולי בכייה לדורות, משום שטורקיה במהותה – תחת משטרו של ארדואן – אינה מסוגלת לשנות את היחס כלפי ישראל. לעניין זה אין קשר ישיר למעשיה של ישראל, אלא לשאיפות האימפריאליות של ארדואן הרואה את עצמו כנציג האותנטי היחיד של העדה המוסלמית-הסונית במזרח-התיכון. זאת תפיסה אידיאולוגית-דתית של ייעוד היסטורי המקדשת את האמצעים הברוטאליים כדי להגיע למטרה הנכספת. ישראל, שוב, מתפקדת ככלי דרכו ארדואן רוצה להשפיע על האזור. וזאת, לאחר שרוב הנכסים האסטרטגיים של טורקיה אבדו בחמש השנים האחרונות בעקבות מדיניות-החוץ הברוטאלית של ארדואן ושל החבורה האידיאולוגית המקיפה אותו. 

מהי טורקיה כיום (דצמבר 2015) תחת משטרו של ארדואן?

מאות עיתונאים נמצאים בכלא. קיימת שליטה כמעט מוחלטת על כל כלי התקשורת הפועלים במדינה. בטורקיה קיימת צנזורה הדוקה על אתרי אינטרנט ועל רשתות-חברתיות. טורקיה הצליחה להסתכסך עם כל שכנותיה. היא מנהלת רומן הדוק עם מרבית ארגוני הטרור האסלאמיים הפועלים במזרח-התיכון. טורקיה מעודדת פגיעה פיזית במיעוט הכורדי – גם כלפי אלה העוסקים בפעילות פוליטית ליבראלית. היא תוקפת את הכורדים בצפון-עיראק ללא כל הפרעה או הסתייגות כלשהי מצד המדינות החברות בנאט"ו. טורקיה עודדה את הפליטים הסוריים לעבור ליוון ומשם לאירופה. בשל משבר הפליטים באירופה, שנוצר ברובו על-ידי טורקיה, היא הצליחה לסחוט את אירופה – הן כספית והן מדינית. טורקיה עורכת בימים אלה מבצע צבאי נוסף נגד הכורדים בדרום-מזרח טורקיה שבמהלכו נהרגו מאז ה-15 בדצמבר 2015 יותר מ-150 פעילים כורדים. עשרות יישובים כורדיים שרויים בעוצר הנמשך כבר חודשים ארוכים. ומאות-אלפי כורדים חיים למעשה תחת משטר-צבאי אלים בהוראתו של ארדואן.

 הצעדים הברוטאליים של טורקיה נעשים בחסות אמריקאית כשם שמעשיהם המזעזעים של השיעים כלפי הסונים בעיראק נעשים בחסותה ובשתיקתה של ארה"ב. ובכן, כאן נשאלת השאלה, מה יש לישראל לחפש בטורקיה?

כלום, פשוט כלום.

ד"ר יוחאי סלע, "מארדואן לראובן ריבלין – נשיאים ורוח, וגשם אין." מגזין המזרח התיכון, 24 בדצמבר 2015. 

* * *

שׂישׂי מאיר

כְּמוֹ גֶ'ל הָאָלוּוֶרָה

כַּאֲשֶר קוֹמָתִי מִשְתּוֹחַחַת

וְרוּחִי נְכֵאָה

מֻשְפֶּלֶת מַבָּט

אֵינְךָ מְנַחֵש אֲפִלּוּ

שֶקּוֹלְךָ הַנָּכוֹן תָּמִיד

לְאָסְפֵנִי

גַּם מִתְּהוֹמֹות

מִבְּלִי שֶיָּרַדְתָ לְסוֹף עָמְקָם

הוּא סַם מַרְגִּיעַ

בָּטוּחַ וּמֻכָּר

לְרוּחִי הַנָּכָה.

הוּא לִי כְּמוֹ אוֹתוֹ

גֶ'ל אָלוּוֶרָה

(שֶאָנוּ קוֹרְאִים לֹו: 'הַיָּרֹוֹק')

אוֹתוֹ אָנוּ מוֹרְחִים

בַּבַּיִת תָּמִיד

לְכָל כְּוִיָּה אוֹ שְרִיטָה

בַּיּוֹם יוֹם.

* * *

ד"ר מרדכי קידר

הצדדים הניצים בסוריה דואגים לעצמם ולפיסת הקרקע שעליה יוכלו להשתלט אחרי שיוכרז רשמית על מותה של סוריה

לפני כשבוע חוסל סמיר קונטאר, דרוזי לבנוני שביצע פיגוע רצח בישראל ב-1979, ובילה בכלא בישראל עד ששוחרר בעסקה עם חיזבאללה ב-2008. הוא אומץ על ידי חיזבאללה המוסלמי-שיעי, וכששוחרר הבטיח שעוד יחזור לפלסטין על מנת לשחרר אותה מהכיבוש הציוני. את הבטחתו הוא ניסה לקיים כשהצטרף לשורות לוחמי-חיזבאללה.

אלא שכאשר החל חיזבאללה את מעורבותו הפעילה בסוריה, על רקע המרידה באסד שהחלה ב-2011, נשלח קונטאר לסוריה כדי לסייע לאסד לשמור על כסאו. בשל מוצאו הדרוזי, נשלח קונטאר לחזית הדרום, לאזור הדרוזי במורדות הדרום-מזרחיים של החרמון, והיה חוליית הקשר בין הדרוזים תושבי האזור וחיזבאללה, שהתחייב להגן עליהם מפני סכיני הג'יהאדיסטים של "ג'בהת אלנוסרה" ו"מדינת האיסלאם".

קונטאר הדגיש את מחויבותו לפעול נגד ישראל, ועמד בראש התארגנות מקומית של דרוזים שהוציאה מיספר פיגועים על גדר הגבול באזור מג'דל שמס בשנים 2014 ו-2015. הוא עבד בצמוד לאנשי חיזבאללה ונציגי משמרות המהפכה האיראניים כדי לבסס את תשתית חיזבאללה בדרום סוריה, ופעילות זו חושפת את האמת על מה שמתרחש בסוריה.

סוריה כיום היא מדינה שהיתה ואיננה עוד, כמו ברית-המועצות, יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה. היא לעולם לא תשוב להיות מה שהיתה עד מארס 2011, וכל המעורבים בזירה הסורית יודעים זאת היטב. הדיבורים על השכנת שלום במדינה זו הם בזבוז זמן, וכל הוועידות הבינלאומיות שמנסות להביא קץ ללחימה ולהשאיר את סוריה מאוחדת, הם לא יותר מפוזה שעושים פוליטיקאים למצלמה.

הצדדים הניצים בסוריה דואגים לעצמם ולפיסת הקרקע שעליה יוכלו להשתלט אחרי שיוכרז רשמית על מותה של סוריה.

חיזבאללה נלחם כדי להשתלט על שטחים שבהם מתגוררים שיעים על מנת לספחם באופן מעשי ללבנון ובכך להגדיל את מספר האזרחים השיעים במדינה זו ואת השטחים שבשליטת השיעים. הארגון מעוניין אפוא להשתלט על האזור הדרוזי שמדרום לחרמון, כדי למנוע מהדרוזים באזור זה להכריז על אוטונומיה ולהצטרף לקהילה הדרוזית של לבנון. הדרוזים בדרום סוריה מרוצים בהחלט מההגנה שמעניק להם הארגון מפני סכיני הג'יהאדיסטים, אבל אינם רואים את עצמם חלק מאזור שיעי. לגישתם, אם כבר להצטרף ללבנון, הם מעדיפים את שיוכם הדרוזי.

יצוא המהפכה האיסלאמית

תפקידו של קונטאר היה לקדם את הנוכחות של חיזבאללה בדרום סוריה ולהבטיח שהדרוזים יישארו נאמנים לחיזבאללה השיעי. אלא שבשנה האחרונה החל קונטאר להראות סימני נטייה דווקא למקורו הדרוזי. נסראללה חשד שקונטאר עומד לחצות את הקווים, לבגוד בחיזבאללה, שהביא לשחרורו מהכלא הישראלי, ולסייע לאחיו הדרוזים בהקמת ישות דרוזית בדרום סוריה שלא תהיה נאמנה לחיזבאללה השיעי.

בסוריה ובלבנון של היום די בחשד כלפי מישהו כדי להביא לחיסולו, וזה כנראה מה שקרה לקונטאר. כל אמצעי התקשורת מייחסים את חיסולו לישראל, שאינה מקבלת אחריות על הפעולה. ללא ספק יש סיפוק רב בישראל מחיסולו, אך אין זה אומר בהכרח שישראל היתה זו שחיסלה אותו. על פי מערך האינטרסים שתואר לעיל, סביר יותר להניח כי היה זה חיזבאללה שחיסל את קונטאר, כדי לעצור את פעולתו למען עדתו הדרוזית.

כמובן, חיזבאללה לא יודה בכך. אך היה רמז לכך בהספד שנשא נסראללה אחרי הלוויית קונטאר. נסראללה אמר שקונטאר הוא "ראש השבויים הלבנוניים בבתי הכלא של האויב הישראלי, המתנגד, לוחם הג'יהאד והמפקד בהתנגדות האיסלאמית, האח השהיד סמיר אלקונטאר."

בהמשך מכנה אותו נסראללה "האח סמיר", שהיה באופן קבוע מאז שחרורו תחת איום ישראלי. לכנות דרוזי "שאהיד", שהוא מושג מוסלמי, הוא מלאכותי, שכן בדת הדרוזית אין מושג של שאהיד. נראה שהחיבוק הפומבי שנתן נסראללה לקונטאר בנאומו נועד לכסות את זהותו האמיתית של מי חיסל את קונטאר ואת הסיבה לכך.

ייחוס החיסול לישראל משחרר את חיזבאללה מאחריות, ונותן לארגון הטרור הלבנוני תירוץ לפגוע בישראל. ואכן שלוש רקטות שוגרו לעבר נהריה, וצה"ל הגיב בירי ארטילרי. את הרקטות שיגר ארגון פלסטיני, כנראה על פי דרישת חיזבאללה. כך יוצא חיזבאללה בשלום מהמקרה: גם הגיב לרצח קונטאר, וגם לא נתן לישראל סיבה לפגוע בו. בשביל מה יש ארגונים פלסטינים בלבנון?

אבל הנקמה האמיתית בישראל תגיע בהמשך, על פי הבטחת נסראללה, שכן חיזבאללה ינקום את דם קונטאר במקום ובזמן שיראה לנכון. ביטוי זה הופיע גם אחרי חיסול עימאד מוע'ניה בדמשק ב-2008.

אלא המלחמה על סוריה, שקונטאר היה כנראה קורבן שלה, אינה מתנהלת רק בין חיזבאללה והדרוזים, אלא מעורבים בה גם צדדים נוספים: רוסיה מקימה אמירות עלווית על החוף הסורי עם נמלים שבהם יוכל הצי הרוסי לעגון ולהצטייד. הכורדים מקימים אמירות כורדית בצפון מזרח המדינה, על אפה וחמתה של טורקיה. במזרח המדינה חיה ובועטת "מדינת האיסלאם", ובאזורים במרחב שבין הגולן בדרום וחלב בצפון קמות אמירויות סוניות, שבהן ישלטו המורדים באסד.

גם לישראל יש אינטרסים באזור הנמצא מול הגולן, ובראשם שלא תקום שם ישות נאמנה לחיזבאללה ולאיראן. מגע קרוב מדי עם איראן יצדיק בעיני האיראנים הזרמה של כוחות ונשק מאיראן לגבול עם ישראל, וגם לזה ישראל מתנגדת. ישראל גם מתנגדת מסיבות ברורות שתקום על גבולה מדינה איסלאמית ג'יהאדיסטית.

התמונה העתידית של סוריה, אם כן, היא של אמירויות שבראשן יעמדו ארגונים אלימים. קורבנותיה הם האזרחים של מה שהיה מדינת סוריה. עד היום נהרגו מאות אלפים מהם, ולמעלה מעשרה מיליון אזרחים הם פליטים, בשטח סוריה ומחוצה לו. האו"ם הכריז על המצב ההומניטרי בסוריה כגרוע ביותר מאז התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה.

העולם עומד מנגד ואינו נוקף אצבע. אירופה וארצות-הברית השאירו את סוריה בידי רוסיה, כדי שזו תעשה בה כטוב בעיניה. לא סביר שרוסיה תילחם ברציניות ב"מדינת האיסלאם", כדי לא לחזור על הטעות שעשתה בריה"מ באפגניסטן, ולכן מזרח המדינה ימשיך להיות מקור לכאב ראש לעולם כולו. "יצוא המהפכה" כיום אינו רק נחלתה של איראן השיעית, אלא גם של "מדינת האיסלאם" הסונית.

החטא הקדמון של יצירת מדינה בלתי לגיטימית היה של צרפת, שהקימה את סוריה המורכבת מקבוצות שאינן מתחברות זו עם זו. העונש על החטא הוא הטרור שמייצרת "מדינת האיסלאם" ומיצאת מסוריה לכל רחבי העולם, ובעיקר לאירופה.

הפיגועים שהיו בחודשים האחרונים בצרפת הם סגירת חשבון של קנאי האיסלאם עם מדינה זו: אתם, הצרפתים, הקמתם מדינה אנטי-איסלאמית אצלנו, ואנו מקימים מדינה איסלאמית אצלכם.

ד"ר מרדכי קידר הוא מרצה במחלקה לערבית וחוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן.  http://mordechaikedar.com

פורסם במגזין "מראה" 364

* * *

יהודה דרורי

1.CNN + CBS  = זנוּת עתונאית

שתי סוכנויות החדשות הנ"ל דווחו אתמול [23.12] בכותרותיהן על הפיגוע ליד שער יפו: "שני פלשתינים נהרגו בירושלים."

זהו סוג של פרופגנדה אנטישמית ואנטי ישראלית שמישהו ברשתות האלו מקבל לבטח שוחד נאה כדי לשדר זאת... מדינת ישראל הינה מקור ראשוני וחשוב לכל רשת חדשות בעולם. לפיכך ממשלת ישראל יכולה לבטח לשלול רישיון עבודה מאנשי רשתות כאלו, עד שתובטח האובייקטיביות שלהן בדיווח החדשותי מהאזור. אסור לנו לוותר לנבזות הזו המופעלת נגדנו, כי מכתבי מחאה בשפה דיפלומטית לא יעזרו.

2. הקבינט המצומצם לישיבה דחופה!

במסגרת החלטות מר בנימין נתניהו לקדם את הדמוקרטיה בישראל, התכנס היום קבינט מצומצם ומיוחד לישיבתו הראשונה בה השתתפו: ראש הממשלה, ראש הקבינט ביטחוני-מדיני, השר לשיתוף פעולה אזורי, שר הפנים, שר הכלכלה, שר התקשורת ושר החוץ. כל הנוכחים הצביעו פה אחד על הצעותיו של מר נתניהו ואפילו שתו רק כוס תה אחת שהספיקה לכולם... ולאחר מכן, כולם הלכו לישון במיטה אחת עם שרה נתניהו...

3. להזדקן באושר: הצעה מפתה

הצעה להחלפת מקום מגורים: את בני ובנות גיל הזהב נעביר לבית כלא, והפושעים נעביר לבתי סיעוד. בדרך זו לגיל הזהב יהיו נגישות למקלחות, תחביבים וטיולים ברגל, יקבלו תרופות, טיפול שיניים, טיפול רפואי, כסאות גלגלים וכו', ללא הגבלה. ובנוסף יקבלו כסף במקום לשלם. יהיו כל הזמן תחת השגחה באמצעות מערכת במעגל סגור ובכך האחראים יזהו מיידית שעת מצוקה אם נופלים או צריכים עזרה,  מיד יראו זאת במסך ההשגחה בחדר הפיקוח.

יכבסו להם את כלי המיטה פעמיים בשבוע והבגדים לאחר כביסה יוחזרו להם לאחר גיהוץ. שומר יעשה סיבוב לבדוק מצבם כל 20 דקות, יביא להם אוכל ומאכלים עד לחדר שלהם. יהיה להם מקום מסודר לקבלת אורחים כאשר המשפחה מגיעה לביקור. יהיו להם נגישות לספרייה, חדר כושר, קבלת ייעוץ רוחני, אפשרות שחייה בבריכה, והזדמנויות להרחבת ההשכלה. יקבלו ביגוד פשוט, נעליים, נעלי בית, פיג'מה וייעוץ משפטי חינם, לפי בקשתם. חדרים פרטיים, מוגנים, לכולם, עם חצר להליכות קצרות, עם גינות. לכל אחד מגיל הזהב יתאפשר שימוש במחשב, טלוויזיה, רדיו, ושיחות טלפון יומיות. תהיה מועצה שתקשיב לטענות ולתלונות שלהם, והשומרים יהיו מחויבים לפעול בדרך התנהגות מסוימת.

חייבי המאסר יקבלו אוכל קר, ישאירו אותם ללא השגחה ובודדים. כיבוי אורות בשעה 20:00 ומקלחות פעם בשבוע. יגורו בחדר קטנטן וישלמו 5000 דולר לחודש, ללא שום תקווה שיום אחד ישוחררו משם.

צדק לכולם.

4. פאשיזם יהודי-דתי מול פאשיזם ערבי-דתי

פאשיזם מוגדר אמנם בצורות שונות, אבל נסכם אותו במאמר זה כאידאולוגיה, בה קבוצת אנשים לאומניים המתנגדת לדמוקרטיה, משתלטת על אומה ויוצרת בה דיקטטורה של הפחדה, אלימות ואכזריות, בעיקר כלפי זרים, ומחייבת את כל האזרחים להאמין באידאולוגיה שלהם.

זה למעשה הבסיס לדת המוסלמית מאז ועד היום, ואלו גם העקרונות של דאע"ש, וזו הדרך בה פועלים הפלסטינים, ואלו כוונותיהם בעימות אתנו. הם באזורנו – אבירי הפאשיזם האיסלמי.

מצד שני מוצאים כאן הרבה מן המשותף בין הפאשיזם הפלסטיני לקבוצה היהודית הדתית קיצונית הנקראת משום-מה "נוער הגבעות", שבעיקרון, קיומה זהה כיום להגדרה של הפאשיזם. הם לאומניים שמאמינים שבאלימות יקימו מדינה דתית חרדית-יהודית ולא דמוקרטית, בה החילוניות אסורה, בה הזרים כולם מגורשים, וחוקי התורה שולטים, לרבות אלו המפלים נשים, ואת כאלה שאינם חרדים... אישית הם פועלים במחתרת קונספירטיבית, באלימות ובאכזריות כלפי מוסלמים ונוצרים.                                                                                                                                

הפאשיזם הפלסטיני והפאשיזם היהודי דתי ניזונים מהסתה של מנהיגי דת ודרשנים למיניהם. זה זמן רב שאני פונה לממשלה להתחיל לעצור ולשפוט אימאמים ומואזינים המסיתים נגדנו מדי שבוע במסגדים ברחבי ישראל וביהודה ושומרון. אני טוען, (ושותפים לטענתי כל מי שמתמצא בסכסוך שלנו עם האסלאם), כי אלמלא ההסתה הרצופה במסגדים, קרוב לוודאי שהיינו חוזים בירידה משמעותית באלימות הפלסטינית נגדנו, אלימות שמלבים אותה בקביעות  מנהיגי הדת המוסלמית כאשר הקוראן משמש להם כמדריך – כאילו לא חלפו יותר מאלף שנים של היסטוריה אנושית מתקדמת, וכאילו הם חיים במידבר חסר מסגרת מדינתית ושלטון-חוק.

מה שאכן קרה בשנים האחרונות הוא שההקצנה המוסלמית הביאה להקצנה היהודית הדתית, כזו שמסיתה כיום כנגד המוסלמים והנוצרים, אבל מטרותיה רחוקות יותר ונוגעות לחיסול החילוניות הישראלית. כיום ה"מנוע" של הפאשיזם היהודי-הקיצוני הוא ההסתה המונהגת על-ידי רבנים קיצוניים בישיבות ובהתנחלויות מסויימות, כאלה שמאמינים כי מדינת ישראל צריכה לטרנספר, לגרש ואף להרוג את כל התושבים הערביים משטחי ארץ ישראל כולה – כדי ש"נחלת האבות" שקיבלנו מאלוהים (כביכול), תחזור להיות שלנו תחת שלטון דתי-יהודי מלא ונשלטת על-ידי חוקי הדת היהודית.

אין זה משנה ל"קיצונים שלנו" שהם מהווים פחות מאחוז מהאוכלוסייה, הם בין כה בזים לדמוקרטיה ולא מאמינים בה ושוללים את הממשלה הלגיטימית. ומכיוון שזה מאוד מתסכל להיות כזה מיעוט עלוב, הדבר גורם להם לפנות לאלימות למען הגשמת מטרותיהם – לטרור של ממש כנגד ערבים ונוצרים ואפילו כנגד גורמים יהודיים המנסים למנוע את הפעילות הטרוריסטית שלהם. רבניהם מוצאים להם את ההצדקות הדתיות להשחתת רכוש ולהרג של ערבים, כולל נשים וילדים – והספר "תורת המלך" שיצא לאחרונה, בא לתת להם את הנחיות רבניהם לטרור ולרצח, בעוד שממשלה ישראל הראתה כהרגלה בנושא זה – רפיסות ברורה,  כאשר נמנעה מלהורות על גניזת הספר המתועב הזה.

עם פריצת הדרך של השב"כ בחשיפת רוצחי המשפחה הערבית, ובהמשך חשיפת שמות, סליקים ו"בסיסים" של הטרוריסטים היהודים, המוקצים-מחמת-מיאוס והפוגעים במדינה ובציבור היהודי שבה – אנחנו צריכים לצפות בימים הקרובים להתפתחויות משפטיות שיביאו למעצרים מנהליים של מאות מבני "נוער הגבעות" הנגוע בטרור, או לפחות לרתק אותם משפטית להתנחלויותיהם, ולהחרים את נשקם.

לגבי הצד הפוליטי, יש לצפות לפילוג ברור במפלגת "הבית היהודי" בין הרוב המתון לבין הקיצונים שמייצגים מתנחלים, שאף שאינם בהכרח תומכים בטרור היהודי – יש להם סימפטיה ברורה אליהם, והרבנים המסיתים הינם חלק פוליטי מהם.

מכאן, השאלה העיקרית  פה תהיה: האם הממשלה תורה על צעדים חוקיים גם כלפי רבנים מסיתים, עד כדי אזהרתם מפני מעצרים מנהליים – דבר הנדרש, ככל המסתבר לאחרונה, כדי לגדוע ענף שוטה ומסוכן זה.

מההיסטוריה היהודית אנו למדים, שפעמיים נכבשה ירושלים וחרב בית המקדש, והארץ כולה הפכה למובסת בגלל פעילותם הטרוריסטית של הקיצונים הדתיים ביישוב היהודי. אסור לתת להיסטוריה לחזור על עצמה, ולפיכך יש לפעול מיד, בכל הכוח ובכל האמצעים החוקיים, להדביר בנחישות מגמה טרוריסטית זו של הקיצונים הדתיים לפני שיהיה מאוחר מדי.

* * *

סרט על היישוב העברי בשנת 1935

רואים גם את פסלי הגמל המעופף והפועל העברי המקוריים

שיצר הארכיטקט-הצייר ממעצבי תערוכת יריד המזרח

אריה אל-חנני

http://www.baba-mail.co.il/video.aspx?emailid=35705&memberid=1114074

* * *

עוז אלמוג

1. זה לא הדגש הראוי

תמיד מעניין לעקוב אחר בחירת המילים, שמשקפת קודים ומבנה אישיות. מכל שלל הגינויים של ריקוד הדמים בחתונת הטירוף צרם לי אחד – זה של ראש ממשלתנו. נתניהו צוטט כמי שאמר: "התמונות המזעזעות ששודרו הערב מראות את פניה האמיתיות של קבוצה המהווה סכנה לחברה הישראלית ולביטחון ישראל. איננו מוכנים לקבל אנשים שכופרים בחוקי המדינה ואינם רואים עצמם כפופים להם,"

הכול נכון, אבל לא זה הדגש הראוי. לפני שהקבוצה הזאת מהווה סיכון עקיף לביטחונה של החברה הישראלית היא מהווה סיכון ישיר לחייהם של פלסטינים חפים מפשע. ולפני שהיא מפרה את חוקי המדינה היא מפרה את חוקי המוסר. מי שרואה רצח או קריאה לרצח קודם כל במשקפיים לאומיים ורק אחר כך במשקפיים של מוסר אוניברסלי, לא מבטא את השקפת עולמי.

2. ילדי פרחים שנהיו נערי קוצים

כאשר הופיעו לראשונה נערי הגבעות, רבים ראו בהם סוג של ילדי פרחים בגוון דתי-צברי-היפי. במובנים מסוימים הם אכן היו כאלה: צעירים בלבוש זרוק ושיער מגודל, שחוגגים את חירותם, אחוותם ומחאתם על גבעות השומרון. הם שיוו לעצמם שליחות מטאפיזית ותידלקו גאווה ילדותית במחוות תפילה, ריקודים חסידיים, מוסיקת נשמה יהודית ועישון סמים. לא בכדי הם זכו לכינוי חסד"לים (חסידים דתיים לאומיים) או חבקו"קים (חב"ד, ברסלב, קרליבך, קוק) ואולי מוטב היה לכנותם חבקוקואים.

אפילו למאחזים הבלתי חוקיים שהוקמו בגדה אפשר ליחס מוטיב ביטניקי, משום שהם מבטאים קוד מרדני, אנטי ממסדי, שמתגרה בבורגנות השבעה ומאתגר את שומרי החוק. הנטייה של נערי הגבעות להתגודד סביב רבנים כריזמטיים, שמפיצים מסרים פוליטיים פשטניים ופסבדו רוחניים, מזכירה אף היא את תרבות הכתות והגורואים של שנות השישים ההן. נכון שילדי הפרחים המקוריים הטיפו לאהבה במקום מלחמה ושללו את הדת הפוריטנית, אבל גם אצלם הרוק נעשה לעיתים כבד וגלש פה ושם לתוקפנות.

ואף על פי כן איתמר בן גביר הוא לא ג'ון לנון ואצל נוער הגבעות, בניגוד לצעירי וודסטוק, התוקפנות נהפכה עם הזמן למרכיב מרכזי של אידיאולוגיה וסגנון חיים בדלניים. הדגש האלים נעוץ ברקע הדתי של החבקו"קים (הדת המסורתית היא ביסודה חסרת סובלנות ושוללת את האחר) ובסלחנותו של הממסד הישראלי אל מול פורעי החוק. פעל כאן כמובן גם הגורם הפלסטיני, שהבעיר וליבה במעשיו הרצחניים את אש השיטנה.

קל להבחין שרוב המשתתפים בריקוד הסכינים בחתונה ההזויה חבשו לראשם כיפות לבנות רחבות מסריג עבה (גם חבורת "התפוז המכני" לבשה לבן...). אלה אותם ילדי פרחים דתיים, שהפכו לנערי קוצים, הרוקדים להלמות תופי הטומטום.

החסידות מעודדת את מאמיניה לעבוד את אלוהים באמצעות הלב במקום באמצעות הראש. אך ליבוי הרגשות מהווה חרב פיפיות חברתית. לצד העצמה של חום וחסד אנושיים, סולידריות חברתית ושמחת חיים הוא עלול להעצים גם שנאה וזעם.

האלימות החסד"לית היא אפוא בין השאר תולדה של תרבות רגשית שיצאה משליטה. זו אהבה חסרת מעצורים שמתורגמת לשנאה חסרת מעצורים; תרבות של קיטש מתקתק שמייצר פאשיזם.

חשוב להדגיש כי זו אינה תופעה שצומחת בחלל הדתי בלבד. הרגשנות וההיסחפות דוחקות כאן לאחרונה את ההיגיון והאיפוק בשטחים רבים – בתקשורת, באמנות, בכלכלה, בפוליטיקה, בחינוך ועוד. מי שמפזר דשן של קיטש בכל פינה שלא יתפלא שעל קרקע התרבות הישראלית צומחים ומתרבים עשבים שוטים מכל הגוונים והמינים.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 27.12.15

* מוטציה פגאנית – הזדעזעתי למראה תמונות חתונת הדמים שבה פראי אדם חמושים רקדו עם תמונת התינוק של משפחת דוואבשה שחבריהם רצחו, ודקרו אותה שוב ושוב. הכהניזם הוא מוטציה פגאנית של היהדות. יש להוקיע אותו ולהקיא אותו מתוכנו. דיבוק צא! דיבוק צא! דיבוק צא!

הוא לא ייצא אם לא נוציא אותו בכוח. אם לא נדביר אותו. וביערנו הרע מקרבנו.

התמונות מזכירות לי את תמונות הזוועה מחתונתו של איתמר בן גביר, באותה רוח. היום הוא עוכר דין, המגן על מחבלים רוצחים. והוא היה בחתונת הדמים יחד עם האספסוף המשולהב.

אותם רוקדים על דם התינוק יודעים היטב שלא ערבים רצחו אותו. הם יודעים היטב שחבריהם המחבלים רצחו אותו. הם אלה שמפגינים נגד השב"כ, העושה את הנדרש כדי להגן עלינו וכדי להציל את חיי התינוק הבא.

* לעקור את הסרטן – אבותינו נרדפו לאורך דורות בידי כהניסטים פולנים, רוסים וגרמנים. לא הקמנו מדינה יהודית כדי שגידול פרא כזה יצמח בתוכנו. את הסרטן הזה יש לעקור. כל הכבוד לשב"כ המגן על הדמוקרטיה הישראלית מפני אויביה.

* מי מייצג את הציונות הדתית – לכל המנסים להטיל דופי בציונות הדתית ולהציג את דמותה בדמות מטורפי החיה הכהניסטית, אני מציע לזכור: האיש העומד בראש השב"כ, הארגון המוביל מלחמת חורמה במחבלים והם מנהלים נגדו קמפיין הסתה – יורם כהן, הוא איש הציונות הדתית. הוא המייצג באמת את ערכי הציונות הדתית ואת רוחה. הוא המייצג את הציבור הדתי לאומי. הוא ושכמותו הנם המודל לחיקוי בקרב הנוער הדתי.

* מחלקה יהודית – המחלקה היהודית בשב"כ היא יחידה של יהודים טובים הנאבקים ביהודים רעים; יחידה הנלחמת במחבלים ומרצחים יהודים, מגינה על המדינה היהודית מפני אויביה מבפנים ומיישמת את הצו היהודי החשוב: "וביערת הרע מקרבך". גיבורי האומה!

* הרגע בו נולד מנהיג – פעמים רבות ביקרתי ואף תקפתי את נפתלי בנט, בעיקר על התנהגותו בעת מבצע "צוק איתן" ובפרשת הרס הבתים הבלתי חוקיים בבית אל. אז כתבתי נגדו: "נפתלי בנט מייצג את האנרכיה, את הפלגנות, את התפוררות הריבונות הלאומית לשבטיות, את 'בימים האלה אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה'." בכל המקרים הללו, מה שאיפיין אותו היה חוסר מנהיגות והיגררות פופוליסטית אחרי הזנב הקיצוני שכישכש בו.

אולם יש אדם קונה עולמו בשעה אחת. השבוע, כאשר בקרב הציבור הדתי גאה נחשול של סחף בעקבות הקמפיין הנבזי נגד השב"כ, התייצב בנט כמנהיג מול הציבור ובאופן חד משמעי, ללא כחל ושרק, ללא גמגום והיסוס העניק גיבוי מוחלט לשב"כ ותקף בחריפות את הימין הרדיקלי.

יש רגע שבו נולד מנהיג. השבוע בנט התגלה כמנהיג. יש לקוות שהוא יתמיד בדרך זו. אם כך יעשה, אין לי ספק שהרוב המוחלט של הציבור הדתי לאומי, הצמא למנהיגות אמת, ילך איתו ואחריו, וגם חילונים רבים יתמכו בו.

* אינטרס פוליטי זר – כדי להילחם ברוע ולנצח אותו, יש לבדל אותו, למקד אותו ולהגדיר אותו במדויק. מי שרוצה להדביר את החיה הכהניסטית, חייב לתחם אותה ולאחד את הכוחות השפויים משמאל ומימין במאבק נגדה. מי שמנסה בכל כוחו ובכל אקרובטיקה אפשרית ובלתי אפשרית להציג את מי שחושב אחרת ממנו (הציונות הדתית, המתנחלים, הימין, מצביעי הליכוד וכו') בצבע של הימין הרדיקלי הכהניסטי – אין לו כל כוונה להילחם בו, אלא יש לו אינטרס פוליטי זר להיבנות ממנו.

אלה שנוהגים כך לא למדו את לקח הקמפיין הדומה שהם עשו אחרי רצח רבין. אז, זה חזר אליהם כבומרנג. אבל הם לא יכולים להתאפק.

* ממחזרת את העלילה – סימה קדמון כתבה בערב שבת: "למי שהזדעזע השבוע מהסרטון המכונה 'חתונת הדמים' אומר רק שהפסקתי להזדעזע ב-1994 כשחנן פורת ז"ל אמר בחיוך 'פורים שמח' אחרי טבח ברוך גולדשטיין."

זהו שקר נתעב ובזוי, שחוזרים עליו כבר 21 שנה וממשיכים למחזר אותו גם ארבע שנים אחרי פטירתו של פורת. מה באמת אמר חנן פורת אחרי הטבח בחברון? שהטבח זעזע אותו אפילו יותר מרצח יהודים, כי על הכאב של עצם הרצח, נוסף הכאב על כך שאחד מבני עמנו עשה את הפשע.

אולם כיוון שהיה זה בפורים, הוא איחל "פורים שמח," בדיוק כפי שהיה מאחל אילו הנרצחים היו יהודים. הפפראצי צילמו אותו מאחל, ורינה מצליח עשתה מכך אוזני המן. היה זה אחד מרגעי השפל הנמוכים בתולדות התקשורת הישראלית. עד היום רינה מצליח טרם עשתה את המתבקש – לכרוע ברך על קברו של חנן ולהתנצל. כל מי שקצת הכיר את חנן פורת, יודע היטב שלא היה דבר רחוק ממנו יותר ממה שהודבק לו בפרשה זו. את הכאב הזה הוא נשא עימו עד יומו האחרון.

* מצא מין את מינו – בביקורת הטלוויזיה שלו, רוגל אלפר נוהג לבוז לכל מה שזז ולכל מי שמצטלם. הביקורת שלו מתנשאת ושחצנית. אבל ראו באיזו הערצה הוא כותב על איתמר בן גביר, תמונת הראי הימנית של האידיאולוגיה האנרכיסטית שלו: "לבן גביר נוכחות טלוויזיונית מרתקת. קשה להתיק ממנו את העיניים. ברגע שדמותו ניבטת מן המסך ברור לגמרי שהוא משהו אחר. מקפיא דם. מוקרנת ממנו אנרגיה זרה. בן גביר הוא מהפכן. הוא במקרה מהפכן נתעב שמנסה למוטט את הסדר הקיים כדי לכונן סדר אחר – תיאוקרטי, פאשיסטי וגזעני. אבל הוא בכל זאת מהפכן. לא בכל יום מתארח מהפכן בתוכנית חדשות. בדרך כלל מגיעים לאולפן אנשים שקולים המקבלים את ההוויה כפי שהיא, ורק מתאווים לשפרה במקצת.

"לבן גביר יש את התעוזה לנפץ הכול, עד היסוד. זה מפלצתי וגם מעורר קנאה. אם שוכחים לרגע מה בן גביר מייצג, זה גם שואו טוב. הדיסוננס בין החליפה לבין שפת הגוף, למשל, הוא תיאטרון נפלא. הנימה הקהה שבה הוא מנופף ב'דמוקרטיה' ו'זכויות אזרח' (כמו ילד שמשחק בצעצועים שהוא לא מבין) היא מופת של להגיד דבר אחד ולהתכוון להיפוכו. בן גביר לייב[?] זה טלוויזיה טובה."

זה לא מפתיע. רוגל אלפר יודע בדיוק על מה הוא מדבר. גם הוא מנופף ב"דמוקרטיה" וב"זכויות אזרח" כדי להגיד דבר אחד ולהתכוון להיפוכו. גם הוא אנרכיסט רדיקלי שמנסה למוטט את הסדר הקיים כדי לכונן סדר אחר. שניהם סולדים מאותם "אנשים שקולים המקבלים את ההוויה כפי שהיא ורק מתאווים לשפרה במקצת." לשניהם "יש את התעוזה לנפץ הכול, עד היסוד". מצא מין את מינו.

* די לגזענות 1 – חברי פרופ' יזהר בן שלמה הוא גניקולוג בכיר בבית החולים "פוריה". לפני ימים הגיעה אליו יולדת, ובפיה בקשה חריגה. היא ביקשה שערבים לא יטפלו בה. יזהר נעץ בה מבט חודר והשיב לה: "סבא שלי נרצח בשל היותו יהודי. אני לא אתן יד לגזענות. במחלקה הזאת אין כל אבחנה בין רופא יהודי וערבי. לא טוב לך? את יכולה ללכת לבית חולים אחר."

היולדת לא הלכה לבית חולים אחר. רופא ערבי יילד אותה, במזל טוב. לרך הנולד ולאם שלום.

* די לגזענות 2 – נתאר לעצמנו את התסריט הבא. יהודי מונה לתפקיד התובע הכללי בארה"ב. עיתונאי היה תוקף את המינוי במאמר שבו הוא טוען שיותר מדי יהודים ממונים לתפקידים בכירים ורומז שהיהודים משתלטים על המדינה. איך היינו מגדירים זאת? משהו שנגמר בשמיות, יש להניח.

אני מתכוון למאמר של אורי משגב ב"הארץ", בו הוא תקף את מינויו של מנדלבליט הדתי ליועה"מ והזכיר שורת דתיים שמונו לתפקידים בכירים לאחרונה. כך הליברל הדגול הגדיר את מינוי הדתיים לתפקידים: "מתקפה מפוארת על זהותה החילונית־הדמוקרטית של ישראל. התקפה על החילוניות היא בהכרח התקפה על הדמוקרטיה. מקור הסמכות העליון אינו עוד המדינה ומוסדותיה. מקורות ההשראה אינם ההומניזם הליברלי, זכויות האדם, תנועת ההשכלה והמדע. את מקומם תופסים כוח עליון, כהני דת, מטאפיזיקה של נצח ישראל, כתבי קודש, פולחנים ותפילות."

ומעניין שכאשר תיאר את השתלטות הדתיים על המדינה, הוא הגדיר את מנדלבליט "החוזר בתשובה" ואילו את ראש המוסד החדש יוסי כהן, שהסיר את הכיפה, הוא הגדיר "חניכו של הרב דרוקמן בישיבת אור עציון." אגב, לא שזה משנה, אך הוא לא הזכיר שהוא כבר אינו דתי. כנראה צריכים לחלוף ארבעה דורות.

* דוסופוביה – בהמשך למאמרו של אורי משגב, גם גדעון לוי כתב פשקוויל נאצה על הדתיים המשתלטים על המדינה ומנה את מספר הדתיים שהעזו להצטיין, להתקדם ולהגיע לעמדות בכירות.

לקרוא ולא להאמין – ממש ציטוט מעיתונים מסוימים, ביבשת אחרת, בשפה אחרת בשנות השלושים של המאה שעברה. "הלאומנות הדתית, המסתתרת מאחורי הכינוי המכובס 'הציונות הדתית', ניצחה, ובגדול. עם מינוי המפכ"ל, ראש המוסד והמינוי הצפוי של היועץ המשפטי לממשלה, כולם משלהם, הם תפסו עוד מאחזי כוח מכריעים. עכשיו כל צמרת מערכת שמירת החוק (גם פרקליט המדינה הוא משלהם) וחלק ממערכת הביטחון בידיהם.

"השלוחות לתקשורת נשלחו זה כבר. רמטכ"ל, נשיא בית המשפט העליון וראש ממשלה דתיים הם רק עניין של זמן. הכול כמו בצירוף מקרים, והפאזל הולך ומושלם. הוא מלא בבוגרי ישיבה, בכיפה או בלעדיה, ובמכנה משותף עמוק ועמיד, למרות כל ההבדלים. עם הניצחון בא התיאבון: היהירות ושיכרון הכוח משגשגים עוד יותר כעת."

 המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי, אורי משגב וגדעון לוי יכולים לכתוב את הכרך הבא של הפרוטוקולים של זקני ציון.

* אוי אוי אוי – "אוי אוי אוי" מתבכיינים הדוסופובים. "עוד יהיה לנו פה רמטכ"ל דתי." אני לא רוצה רמטכ"ל דתי. אני רוצה רמטכ"ל טוב – ערכי, מקצועי, מנהיג. אחת לי אם הוא דתי, חילוני או מסורתי. אבל אם כבר שיוך מגזרי, הרי שאחרי עשרים רמטכ"לים חילונים נדמה לי שהגיע הזמן.

* נגד מנדלבליט ובעדו – לא אחת הבעתי את חוסר הנחת שלי ממינויו של מנדלבליט ליועה"מ. הסיבה לכך היא שהוא נגוע בפרשת אשכנזי. אמנם היועץ המשפטי לממשלה החליט שלא להגיש נגדו כתב אישום, אך אותו יועץ משפטי אמר דברים קשים וחריפים מאוד על התנהלותו בפרשה. ונדמה לי שסף טוהר הכפיים של מועמד לתפקיד כזה אמור להיות קצת יותר גבוה מהרף הפלילי.

עם זאת, קשה לי שלא להתייצב לצידו של מנדלבליט, מול קמפיין ההסתה והשנאה הדוסופובי השולל את מינויו בשל היותו דתי.

נורא ואיום! במדינה היהודית אנשים נרדפים בשל אמונתם הדתית היהודית, מתנהל קמפיין נגד מועמדותם אך ורק בשל היותם דתיים, וכאשר מספר דתיים שהתקדמו בעבודה קשה, במסירות ומצוינות לעמדות מפתח בממשל הישראלי, מוצגת קונספירציה של "השתלטות". הקמפיין הזה נגוע בפשיזם.

* ד"ר יועץ ומיסטר משפטי – תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה לתת ייעוץ משפטי לממשלה, לעומד בראשה ולשריה. עליו לסייע לממשלה לדלג מעל משוכות, לפעול על פי חוק, לממש את יעדיה במסגרת החוק. בתור שכזה, יש יתרון רב להיותו מזכיר הממשלה וליחסיו הקרובים עם ראש הממשלה.

היועץ המשפטי לממשלה הוא גם התובע הראשי. בתוקף תפקידו זה, עליו לקבל החלטות ולעתים החלטות קשות ביותר בנוגע לממשלה ולחבריה, לעמוד בראש מערכת אכיפת החוק והמאבק בשחיתות. בתור שכזה, היותו מזכיר הממשלה ויחסיו הקרובים עם ראש הממשלה הם לרועץ.

הבעייה המרכזית היא כפל המשימות בתפקיד, שקיימת סתירה מהותית ביניהן. צדקה שרת המשפטים ביוזמתה להפריד בין הדבקים, וחבל שרוה"מ סיכל את היוזמה החשובה.

ואין מי שמגלם את השניות הזאת טוב ממנדלבליט, שבפרשת אשכנזי קצת התבלבל בין אחריותו כפצ"ר להיותו פרקליט הרמטכ"ל.

* מזכרת עוון – פרשת בר-און תמורת חברון היתה אירוע של מגה-שחיתות; שחיתות אסטרטגית. היה זה מינוי של היועץ המשפטי לממשלה, על פי סחיטת הנאשם אריה דרעי שהיה בעיצומם של הליכים משפטיים. היה זה ניסיון של עבריין להשתלט – השתלטות עוינת, על מערכת אכיפת החוק במדינת ישראל, באמצעות ניצול כוחה הפוליטי של מפלגתו.

מינויו של רוני בר-און בידי ראש הממשלה באותם ימים רחוקים – בנימין נתניהו ושר המשפטים צחי הנגבי, נתקבל בביקורת חריפה ואחרי 48 שעות הוא נאלץ להתפטר.

הליך בחירת היועה"מ, מתוך מומלצי ועדת איתור ציבורית בראשות שופט בדימוס, היא פרי מסקנות ועדת שמגר, שקמה בעקבות פרשת בר-און. העובדה שוועדת גרוניס לא המליצה על שלושה מועמדים אלא רק על אחד, חרף העובדה שהיו בה מועמדים מעולים כמו האלוף פרופ' ישי בר ונשיאת בית המשפט המחוזי לשעבר גרסטל, מנוגדת לרוח הנוהל.

אגב, בתקופת פרשת בר-און, הייתי חבר הנהלת "הדרך השלישית". דרשתי את פרישת "הדרך השלישית" מהממשלה, לבל ידבק בה הכתם. לצערי, הצעתי נדחתה ו"הדרך השלישית" התרסקה. יהי זכרה ברוך!

* אושר וביטחון – עמירה הס אמרה בכנס "הארץ" שמי שעולה לארץ הוא פושע. במאמר שבו הסבירה את עמדתה היא כתבה: "יידע כל יהודי־ציוני־ליברלי החי ברווחה בתפוצה, שגם בלי להגר ("לעלות") ישראל מעניקה לו זכויות שנשללות מהפלסטינים שנולדו בארץ או שהוריהם נולדו בה. יש לו/לה זכות לבקר, להתאזרח, לגור ולעבוד משני עברי הקו הירוק, להתחתן עם ישראלי/ת, לנוע בין ארה"ב לארץ ולא לאבד זכויות באף מדינה... ישראל משתמשת בהגירה היהודית כדי לתרץ את הנישול ולהעמיקו. המהגר לישראל הופך משת"פ מודע עם מדיניות אפרטהייד שמקצינה והולכת. אפרטהייד הוגדר כפשע. אנחנו, שנולדנו בארץ, משתפים פעולה בעל כורחנו. ... ישראל היא ביתנו בברירת מחדל."

המאמר הזה יצר בעייה לליזה רוזובסקי. בדרך כלל היא מזדהה עם הקו השוקני, ולפתע חשה שהקו הזה מציג אותה כפושעת, הרי היא עצמה עלתה לארץ. כנראה היא חשה קצת אי נוחות, וציינה שבקרב קהילת העולים פנו אליה, בתור עובדת העיתון, בבקשה להגיב. במאמר שפירסמה בעיתון, היא התפתלה, הצטדקה וניסתה להסביר, בעיקר לעצמה, מדוע אינה פושעת. "קשה שלא להסכים כי חוק השבות הוא חוק מפלה. הוא מיועד לקבוצה לאומית אחת, בעוד שבמדינה הזאת חי מיעוט ילידי גדול שזכות השיבה ואף איחוד המשפחות נשללת ממנו. ... הפתרון היחיד שיהיה עקבי ומוסרי עד הסוף ברמה האישית הוא עזיבת ישראל. זוהי הדרך היחידה לא לשתף פעולה עם השיטה – לא רק בעבור אלה שהגיעו לכאן, אלא גם בעבור מי שנולד כאן כיהודי. אלא שהאדם אינו מניפסט, ואינו בנוי מעקרונות טהורים. האדם שואף לאושר, הוא תלוי בנסיבות, הוא חלש."

כלומר, אידיאולוגית היא מסכימה עם הרעיונות של עמירה הס, אך היא מסבירה שהאדם אינו חי רק אידיאולוגיה ולכן היא מבקשת מבית המשפט להתחשב בחולשתה. וכך היא מגינה על העולים, כולל אלה הבאים היום מאוקראינה ומצרפת: "גם האנשים האלה זכאים לאושר. הם זכאים לתחושת ביטחון."

הציונות היא הרעיון הצודק ביותר בהיסטוריה האנושית, כי הוא שם קץ לעוול הנורא ביותר בתולדות האנושות. אולם הציונות לא נועדה לציונים בלבד, למי שמאמצים את האידיאולוגיה, אלא – לפתור את בעייתם של היהודים כולם. הצלחתה הגדולה היא היותה המקום המקנה ליהודים הבאים אליה מכל מקום בעולם ומכל סיבה שבעולם, אושר ותחושת ביטחון. ולכן, שעה שהעולם הסובב אותנו ומתעב אותנו שרוי במלחמת הכול בכל והמוני המונים בורחים ממנו לאירופה כל עוד נפשם בם, ישראל היא אבן שואבת ליהודי אירופה המחפשים אושר וביטחון.

* לבטל את מגילת העצמאות – עיתון "הארץ" מנהל מסע צלב, בהובלת אור קשתי, נגד ספר האזרחות החדש שאושר בידי משרד החינוך. הם פועלים בשם המסר הפוסט-ציוני על פיו קיימת, כביכול, סתירה בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית, ולכן ככל שהספר מבליט יותר את צביונה היהודי, כך באופן אוטומטי הוא ממעיט בצביונה הדמוקרטי. למה? כי זאת המשנה הפוסט ציונית.

בין הטיעונים במסע הצלב, היה אחד שהפך מיד לסמל, והוא היה ההוכחה הניצחת לטענות: הספר לא נפתח בציטוט ממגילת העצמאות אלא מן התפילה. מגילת העצמאות מייצגת את הדמוקרטיה והתפילה את היהדות. והנה, היהדות החליפה את הדמוקרטיה.

כמובן שהכול הבל. אין צל של סתירה בין מדינה יהודית לדמוקרטית – אלה כלים שלובים שחיזוק צד אחד של המשוואה מחזק גם את חברו. מקורות היניקה התרבותיים שלנו הם התנ"ך, התלמוד והתפילה, וציטוט מהם כמוטו לספר אזרחות במדינה יהודית הוא לגיטימי לחלוטין, אין בו כל פסול וכמובן שאין בו כל סתירה לדמוקרטיה. אלא ש... מסתבר שהספר נפתח בציטוט ממגילת העצמאות. אור קשתי שמע על אחד הרעיונות שהוצע ולא התקבל, ועליו ביסס את התאוריה.

אם כן, כיוון שזה היה הסמל של הקמפיין נגד הספר ומסתבר שהסמל הזה אינו מתאר דברים כהווייתם, אפשר להכריז על חזרה לשגרה, לא קרה שום דבר והדמוקרטיה לא נכבשה על ידי המדינה היהודית, רחמנא לצלן.

אז זהו, שלא. אני מוחה! אני דורש למחוק מספר הלימוד באזרחות את מגילת העצמאות. ראו מה כתוב במגילת העצמאות הלאומנית האתנוקרטית הזאת:

"בארץ-ישראל קם העם היהודי... חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם... חזון המדינה היהודית... זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו... תוקף בין-לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל... זכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי... השואה שנתחוללה על עם ישראל... הוכרעו לטבח מיליונים יהודים... ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי... חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל... שערי המולדת לכל יהודי... תעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים... יהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל... קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל... הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו... זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי... הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל... הממשלה הזמנית של המדינה היהודית... פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות... לתת יד לעם היהודי בבניין מדינתו ... אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות..."

לעומת זאת, המילה דמוקרטיה אינה מופיעה במגילה.

אני דורש לפסול לאלתר את מגילת העצמאות.

* חברה צודקת יותר – הלכנו לישון עם שביתה כללית במשק. התעוררנו בבוקר ללא שביתה ועם הסכם שבעקבותיו החברה הישראלית תהיה צודקת יותר, שוויונית יותר, סולידרית יותר.

ההסכם הזה עלול היה להיחתם לאחר יום, יומיים או שבוע של שביתה, של סבל לציבור ואובדן מיליארדי שקלים למשק. יש לציין לשבח את שר האוצר ויו"ר ההסתדרות, שגילו אחריות ומנהיגות, והגיעו להסכם לפני פרוץ השביתה.

במקרה הזה, ההסכם אינו פשרה בין דרישה מרחיקת לכת של ההסתדרות לעמדה קמצנית של האוצר. ההסכם הזה הוא סינרגיה בין התביעה הצודקת של ההסתדרות להעלאת שכר לעובדי המדינה והדרישה הצודקת של האוצר לכך שהתוספת תהיה דיפרנציאלית, שבה החלשים יקבלו יותר והחזקים פחות, כדי לקדם את השוויון והצדק בישראל ולבטא את הערבות ההדדית בחברה הישראלית.

* דיון נוסף – אני מאמין באשמתו של רומן זדורוב, אך סבור שאין מנוס מדיון נוסף. לדעתי, במשפט רצח, אם ההכרעה אינה פה אחד והמורשע מבקש דיון נוסף, יש לאפשר את המהלך.

* הכרעת הרוב – השופט בדימוס דן ביין וח"כ סוויד מציעים שהרשעה ברצח תהיה רק פה אחד. ניתן להבין את הרעיון העומד מאחורי הצעתו – הסכנה שאדם חף מפשע יישב בכלא מאסר עולם. אך יש גם סכנה שרוצח יסתובב חופשי וימשיך לרצוח. יש למצוא איזון בין הסכנות. ההצעה הזאת אינה טובה. הרי גם כאשר ההחלטה היא פה אחד, היא עלולה להיות שגויה. הדרך הקיימת היא הנכונה – הרוב קובע. עם זאת, כאשר יש דעת מיעוט, יש להיענות לבקשה לדיון חוזר, אך גם בו, ההכרעה תהיה על פי רוב ההרכב.

* אגדה של ספר – לקראת יומולדתי הממשמש ובא, קניתי לי מתנה – המהדורה החדשה של ספר האגדה של ביאליק ורבניצקי, עם פירוש חדש מאת אביגדור שנאן.

איך תמיד אני יודע לקלוע בול במתנות שלי לעצמי?

* איש השנה - איש השנה שלי הוא... המתינו נא בסבלנות לא' בתשרי.

* ביד הלשון: חתונת הדמים – תמונות הזוועה ממחול המוות בחתונת פראי האדם, זכתה לכינוי "חתונת השנאה". כששמעתי לראשונה על הסרטון, כיניתי אותו מיד בעמוד הפייסבוק שלי "חתונת הדמים". מסתבר שלא הייתי היחיד – זו הייתה האסוציאציה אצל אנשים נוספים, שקראתי את דבריהם.

צירוף המילים הזה לקוח מעולם התיאטרון. כך נקרא מחזה, פרי עטו של המחזאי הספרדי לורקה, שנכתב, הוצג על הבמות ועובד לסרט בשנות השלושים של המאה שעברה. המחזה עוסק במשולש רומנטי, שבו בליל הכלולות מאהבה לשעבר של הכלה והחתן רוצחים זה את זה, ועל פי חלק מן העיבודים של המחזה גם הכלה נרצחת.

ל"גשש החיוור" יש מערכון בשם זה, מאת יוסי בנאי ובבימויו, המתאר משפחה פולנית ענייה המחתנת את בתה עצמאותה לששון, בן למשפחה עיראקית עשירה, הדורשת שהחתן והכלה יוצנחו בהליקופטר לאולמי "בונבון", כדי להוציא את העיניים לקבלן נטורה.

* * *

אהוד בן עזר: איש השנה שלי הוא משה בוגי יעלון, שאני רואה בו מדינאי אחראי, בעל קשרים מצויינים עם המערכת הצבאית-הביטחונית של ארה"ב, איש ישר, צנוע, דובר אמת, לא נכנע לחרדים, בעל עבר קיבוצי, לא נדחף קדימה, לא רוקם קנוניות, לא דוחק את הקץ – ואם הוא יחליף בבוא העת את נתניהו בראשות הממשלה, זה יהיה כנראה בתהליך טבעי שיתרחש גם על דעת נתניהו, כי לא לעולם חוסן.

* * *

אוריה באר

השיעולים

באנו לבקר את הדוד משה בבית האבות היהודי בעיר מץ שבצפון צרפת. היינו ארבעה. אשתי ואני, ביאטריס בתיה, בתו כפופת הגב של משה, ובנו הבוגר ארנולד. כבר על המדרגות שמענו מבעד לדלת חדר האורחים את שיעולו הכבד של הדוד, שעלה וירד חליפות.

"כן, זה הוא," הפטיר ארנולד בחיוך של צער, "השיעול חזר אליו. הייתי בטוח שכבר נפטר ממנו, אבל נראה שמדובר במשהו כרוני. בא והולך ללא הרף כבר ארבעים שנה."

הוא עיווה פניו ופתח את הדלת. על עגלת הנכים ישב זעוף פנים הדוד, שניסה ללא הצלחה לחייך. הוא קיבל את פנינו בידיים רוטטות.

"מצטער, זה השיעול הארור," התנצל. "הוא לא עוזב אותי. אבל כנראה שאני אעזוב אותו. נראה שמלאו ימיי. הגיעה שעתי," חייך בעגמומיות.

אנו דחינו דבריו ואיחלנו לו כנהוג אריכות ימים.

"אבל גם ההוא השתעל," הפליט לפתע בחיוך עגום ושלח אצבעו לעבר בנו. "כן, ארנולד, אותו מנהל בית ספר תיכון נבל. ההוא מטולוז, זוכר?"

הוא שב והשתעל כשפיו נמלא בקמצוץ של דם.

"אבל לימדת אותו לקח ארנולד. יישר כוחך."

הוא טפח בחיבה על זרועו של בנו. ארנולד הניע ראשו לאות שהוא מאשר את דבריו וחייך. בילינו שעה ארוכה עם הדוד הזקן ואחר כך איחלנו לו כל טוב, לחצנו ידיו ועזבנו. פנינו לעבר בית הקפה הסמוך לבית האבות והתיישבנו. הסבתי פני לעבר בן דודי ארנולד והפצרתי בו.

"עכשיו ספר הכול," ביקשתי. "אנו מבינים שיש ביניכם סיפור ישן, שרק שניכם יודעים. אולי חלק ממנו יודעת ביאטריס אחותך. אז ספר. לא אניח לך."

ארנולד חייך, נטל את כוס הקפה שהגיש לו המלצר, ציחקק קמעא ואמר: "טוב, עקשן שכמותך, אספר. זה היה ביולי 1942. לא זוכר את התאריך המדויק. הייתי נער בן שבע עשרה והייתי לקראת סיום לימודי בבית הספר התיכון. צרפה כבר נכבשה כולה ובממשלה כיהנו בובות עלובות של הגרמנים. ממשל וישי קראו להם. הבוגדים שיתפו פעולה עם הנאצים גם בכל הנוגע לרדיפות כלפינו היהודים. יהודי צרפת בתמימותם האמינו שעוד יהיה טוב, ובכל מקרה, פיזית לא יבולע להם. אבא היה מלא חששות. הוא הוציא את כל כספו מהבנק, הכין מזוודות לכל  מקרה שלא יהיה והתכונן לבאות.

"לאבא היו כמה ידידים צרפתים שחיבבו אותו. אחד מהם לחש באוזניו ערב אחד. 'תיזהר מואיז. זה יקרה מחר או מחרתיים. רוצים לעצור את כולכם. תתחיל לברוח.' וכך, יום אחד בלבד לפני שהחל המצוד הגדול על יהודי פריז, עזבנו את דירתנו כשפנינו מועדות דרומה, לעבר הגבול הספרדי. אולי משם תבוא הישועה. תחילה נסענו ברכבת, אך מלכתחילה הבחנו בעיניים הרעות ששלחו לעברנו אנשי צוות הקרון. או אז החליט אבא: 'המצב לא נעים. הם עלולים להסגיר אותנו.' ירדנו אפוא בתחנת הרכבת של טולוז, חוששים כל רגע, ששוטרי שלטונות וישי יעצרו אותנו. כן, האנטישמיות התפשטה אז כאש בוערת בכל צרפת.

"היתה כבר שעת ערב. גשם דקיק, החל לרדת אשר הלך והתגבר מרגע לרגע. מצאנו עצמנו נטושים ובודדים, סמוך לסככה עזובה בתחנת הרכבת. אבא חשש ללכת למלון, מפחד המלשינים שיזהו אותנו כיהודים. אז לאן ללכת? ביאטריס, הלא היא בתיה, אחותי הקטנה, חשה ברע. אימי החורגת, רוז, היתה עייפה עד מוות ואף אני חשתי תשישות רבה.

"'או, הביטו. הנה כאן ממול, משמאל, אני רואה בית ספר תיכון גדול,' קרא אבא בשמחה. 'נבקש לישון באחת הכיתות. בבוקר נמשיך. לא ארנולד, לא חושב שתהיה כאן בעייה. הרי זה תיכון צרפתי מכובד.'

"הימים היו ימי החופש הגדול. בית הספר היה שרוי ברובו באפלה, מלבד חדרו של המנהל וחדר המורים. נכנסנו דרך השער הראשי ופנינו לחדר המנהל, הגדול והמואר. אבא דפק על הדלת, ואנו, עמוסי המזוודות הנוטפות מים, עמדנו מאחוריו. גבר כבן חמישים, ממוצע קומה שהשיבה כבר זרקה בשערו, פתח לנו את הדלת בתמיהה ובקמצוץ של מורת רוח.

"'מי אתם?' שאל כמי שיודע מראש את התשובה.

"'אנחנו פליטים יהודים מפריז,' השיב אבא באומץ. 'מחפשים מקלט. תן לנו לישון הלילה כאן באחת הכיתות. בבוקר נעזוב. ננקה הכול כמובן. רק הלילה.'

"מזכירתו הקשישה הביטה בנו באהדה. אך מורת הרוח של המנהל רק גברה. 'אי אפשר,' פסק בנענוע ראש קשה והחלטי. 'עליכם לצאת. לעזוב מיד. אחרת אקרא למשטרה...'

"'משטרה?' הגיב אבא באי אמון. 'מה עשינו? אנחנו רק מבקשים מקלט. בחוץ יורד גשם חזק. רוח סערה נושבת. בשום מקום לא מקבלים אותנו. אז בשם אלוהים. תוכיח שאתה צרפתי אמיתי. ממש כמונו. ננקה הכול בבוקר. אני מבטיח. אל תדאג.'

"'לא, צאו מיד יהודונים. לכו,' צרח המנהל בקול רם במפתיע ואחר הוסיף: 'יהודונים מלוכלכים.'

"נדהמתי. הייתי אז תלמיד המחלקה העליונה בבית ספר תיכון בפריז. מעולם לא חזיתי התנהגות שכזו של מי ממורי. המנהל הורה לנו באצבעו על הדלת וטרק את הדלת בפרצופנו. צעדנו לעבר היציאה, מוכי תדהמה כמו מובסים. עשינו את הלילה מתחת לסככה של חנות גדולה. אבא החל להשתעל ארוכות. ביאטריס הקטנה בכתה שעות עד שנרדמה. התכרבלנו זה בתוך זה, כדי לעבור את הלילה הנורא. בבוקר קמנו עייפים, רטובים עד לשד עצמותינו וממש חולים. אבא התיישב, השתעל ארוכות ופסק.

"'ארנולד, אתה לא ממשיך איתנו. אי אפשר. נסה למצוא מקלט אצל הכומר לוקאר, המכר שלנו. אם לא, נדוד בכל רחבי צרפת. אל תסגיר עצמך. אל תיתן בהם אמון. קח קצת כסף וברח. אנחנו נשתדל לעבור את הגבול. אם לא נצליח, נמצא מוצא. אחר. להתראות, אחרי המלחמה הארורה הזאת.' הוא חיבק ונישק אותנו. וכך נפרדנו. דמעות עלו בעיניי. לא רציתי לעזוב את אבא, את אחותי הקטנה ואת אימי החורגת רוז. אלא שהבנתי בעליל שהוא צודק. איננו יכולים להמשיך יחד.

"איני זוכר איך הגעתי לכומר לוקאר, אך אימו קיבלה אותי בזרועות פתוחות. הם נתנו לי מקלט בעליית הגג שלהם, בדירה הקטנה במבואות העיר, במשך שמונה חודשים. אחר כך נאלצתי שוב לברוח. עברתי ממקום למקום בצרפת עד שהתגייסתי לרזיסטאנס. שירתי בשורותיהם וסייעתי ככל יכולתי במלחמה נגד הנאצים.

"למעלה משנתיים לא ראיתי את אבא, עד אחרי כיבוש פריז. בסוף אוגוסט 1944 נכבשה פריז. השתתפתי בקרבות והייתי כבר קצין. יום אחד נסעתי כל עוד רוחי בי לדירת המגורים האחרונה שלנו. כן, אבא היה שם וגם יתר בני המשפחה. התחבקנו שעה ארוכה. איזה אושר. כולנו נותרנו בחיים.

"הסתבר שבני משפחתי נדדו שבועות ארוכים בכל רחבי צרפת. הם ניסו לעבור את הגבול לספרד, אך מנעו זאת מהם. לבסוף מצאו מקלט אצל איכר צרפתי במרתף מתחת לאדמה בנורמנדי. שם שהו שנתיים עד לפלישת בני הברית. אבל אבא השתעל. כן, כל השנתיים ומצב בריאותו, אחרי אותו לילה סוער בטולוז, היה רופף. גם בריאותה של ביאטריס היתה רופפת. גבה התעקם והייתה לה מעין גיבנת.

"הלמתי בכוח על מסעד הכורסא הרעועה שבחדרו. 'אבא, מחר אנחנו נוסעים לסגור חשבון. תהיה מוכן. חכה לי כאן בשמונה בבוקר.'

"'לא כדאי, ארנולד,' הרים אבא את ידו בחוסר רצון. עזוב את זה. בוא, בוא נשכח.'

"'לא, לא נשכח,' מחיתי בתוקף. 'דבר כזה לא שוכחים.'

"למחרת בבוקר הגעתי למקום מגוריו של אבא עם ג'יפ יפה שקיבלנו מהאמריקאים. בתור קצין, יכולתי כבר לעשות כמעט מה שרציתי ולכן הודעתי למפקדי שאני נוסע למיספר שעות ואחזור בערבו של אותו יום. הוא הניד בראשו לאות הסכמה. הערתי את אבא משנתו בשעת בוקר מוקדמת. הוא התלבש בחוסר רצון, אך הסכים להתלוות אליי. אבא התקשה לעלות על הג'יפ והחל להשתעל. סייעתי לו לשבת לידי ופתחתי בנסיעה הארוכה. הגענו לתחנת הרכבת של העיר ומשם פניתי לבית הספר התיכון. צעדנו לעבר חדר המנהל . פניתי אל המזכירה הקשישה, שזכרתיה מאז, ושאלתי אותה על  מסייה  וולפיין.

"'או, מסייה  וולפיין? הוא חולה היום. חש שלא בטוב,' השיבה בחשש, מהול ביראת כבוד, לנוכח מדי הקצין הבוהקים שלי, שעליהם התנוססו אותות שונים. 'הוא בביתו. לא בא לעבודה.'

"'אז איפה ביתו?' שאלתי בתקיפות.

"המזכירה היססה רגע ארוך, אך לבסוף מסרה לנו את הכתובת. כמה רחובות בלבד מבית הספר התיכון. מצאנו את  הבית בקלות. דפקנו על הדלת ואשתו, חרושת הקמטים, פתחה לנו אותה. בעלה, מנהל בית הספר, ישב על כורסא מולנו וקרא עיתון. כשנכנסנו הפיל אותו מידיו והביט בנו בהפתעה מהולה בפחד.

"'מסייה וולפיין,' אמרתי באדיבות, אך בתקיפות.

"'כן, זה אני,' אישר בקול נמוך.

"'זוכר אותנו?' שאלתי באירוניה.

"'לא, לא זוכר. מה אני יכול לעשות עבורכם?' המשיך בחשש.

"'לזכור,' חייכתי בלעג מושחז. 'כן, אותנו. היהודים המלוכלכים, אלה שסירבת להכניס לבית הספר. אלה שגירשת לגשם באותו לילה לפני כשנתיים. זוכר, לא? אז, בסוף יולי ארבעים ושתיים?'

"פניו של המנהל החווירו. גרונו השתנק. הוא חש שכלתה אליו הרעה. 'אני מצטער,' פלט  לבסוף. 'היו אז זמנים קשים. שלטונות ווישי החמירו. ואני חששתי לחיי...'

"'אתה שקרן,' התפרצתי. 'שקרן מלוכלך ומחורבן. היו אז אלפי צרפתים אחרים. הם נתנו מחסה. הם הצילו יהודים. נבל שכמוך, מה בסך הכול ביקשנו אז באותו לילה סוער. רק לישון עד הבוקר. בן כלב...'

"חמתי עלתה עד להשחית. אינני זוכר בדיוק איך זה קרה, אך כמעט בלא דעת, בלי רצון, שלחתי בכל כוחי אגרוף לפניו. דם רב פרץ מאפו ומפיו. כמה טיפות דם אף ניתזו מפיו ולכלכו את מדי המגוהצים. אחר החל להשתעל שיעולים ארוכים ומקוטעים. אשתו החלה לזעוק בקולות קולות. 'הסתלקו מכאן. אני אקרא למשטרה. עזבו אותנו.'

"'משטרה?' חייכתי בביטול. "אדרבא. קראי למשטרה. נספר לשוטרים את הסיפור כולו. נסביר להם איך מנהל בית ספר תיכון מתנהג. איך הוא עוזר לחסרי ישע בעת מלחמה. לנרדפים. בבקשה, צלצלי...'

"אלא שהיא לא צלצלה. במקום זאת צנחה מתייפחת על כיסא ליד בעלה, ומאזינה בזעזוע לשיעולים הרבים, שפרצו מפיו ומגישה לו מטפחת לבנה, כדי לעצור את הדם הרב שניגר מפיו. רציתי לתת לו אגרוף נוסף, אך אבא כבר היה לצידי והניח יד על כתפי.

"'די ארנולד,' פסק בהחלטיות שהפתיעה אותי. 'בוא, נחזור לפריז.'

"'אבל אבא,' מחיתי. "השיעול הזה ילווה אותך כל החיים. וזה רק בגללו.'

"'אני יודע,' נענע אבא בראשו. "די. תן לאלוהים לסיים את  הנקמה. בוא, נחזור.'

"חזרנו לפריז. למחרת היום החניתי את הג'יפ במגרש החנייה הצבאי, במחנה שלנו, ונכנסתי ללשכתו של קפיטן מורן, שהיה מפקדי. הצדעתי כנהוג והנחתי לפניו את מפתחות הרכב בצירוף תודה. כיוון שהיה גם ידידי, הסברתי לו באריכות את מטרת נסיעתי יום קודם לכן. הוא חייך בשביעות רצון, טפח על ידי והוסיף בנימת אכזבה:

"'חבל שלא נתת לו גם את האגרוף השני. מגיע לנבלים שכמותו. משתפי פעולה עלובים. אבל בסדר, אתם היהודים. רחמנים בני רחמנים. נו, העיקר שהשתעל וירק דם.'

"הצדעתי ויצאתי מלשכתו."

ארנולד סיים את סיפורו. קמנו מהשולחן שבבית הקפה. לחצנו ידיים בחום, התחבקנו ונפרדנו. אכן כן. עשרות שנים עברו מאז. דוד משה הלך לעולמו. לפני שנים מיספר הלך גם ארנולד בן דודי בדרך כל הארץ. אך הסיפור שסיפר נשאר בזיכרוני. וכך, בכל פעם שמישהו משתעל לידי, אני נזכר בשיעולו הקשה והארוך של הדוד משה, ולאחריו, מבלי דעת כאילו, שומע בדמיוני גם את מנהל בית הספר התיכון, שם בטולוז, משתעל ארוכות ויורק דם לתוך מטפחתו.

* * *

יואל נץ

דברים בהשקת "לשון נוגעת בלשון"

ערב טוב לכם ידידיי ומכובדי, ותודה מקרב לב על שהתכנסתם כאן איתי לציין את צאתו לאור של הספר, בו צרורים תרגומי שיריהם של 24 משוררים רוסיים, החל באלכסנדר פושקין וכלה במשוררים בני זמננו, ובהם גם שתי משוררות נפלאות בנות ישראל היושבות עימנו, והן שוררות בלשון הרוסית.

ספר זה מתווסף על תרגום יצירותיו החשובות של פושקין לעברית: "יבגני אוניגין", "רוסלן ולודמילה" וכרך בו כלולים תרגומי הפואמות "השבוי הקווקזי", "פולטבה", "פרש הנחושת" ו"גבריאלידה". הספר הנוכחי הוא ככרך רביעי אשר משלים, כביכול, את מפעל התרגום הזה. אלא שאין פירוש הדבר שאִמנע אולי, מלהוסיף ולתרגם שירה רוסית גם בעתיד.

אולי הטרדתי מעט בעוונותיי, פה ושם בימי חלדי, את הגברת ספרות, אבל רק בימי הגמלאות שלי התמסרתי, תרח זקן שכמותי, לרומן רציני איתה: כתבתי רומן אוטוביוגרפי רב היקף. ב"יד ושם" הדפיסו ספר מזיכרונות ילדותי. תירגמתי מפולנית על פני כ-1000 עמודים את זיכרונותיו של יהודי אשר הלך לעולמו, ומשפחתו מתמהמהת עדיין, לצערי, להוציא את חלקם לאור, אף שבכך נגרע סיפור מרתק ומיוחד במינו מקורות עמנו במאה שעברה, וחבל. פירסמתי תרגומי שירה ב"עיין ערך שירה" של שרית שץ ובעיתונו המקוון של אהוד בן עזר, ולאורך כשנה ומחצה שקדתי על תרגומו של "יבגני אוניגין". כאשר השלמתי את מלאכת התרגום שלחתי את הקובץ אל שורה של הוצאות ספרים, ולא זכיתי למענה. נאדה. דמיינתי לעצמי את העורכים מגחכים על אחד פלמוני יואל נץ שמעז בעזות מצח לתרגם את הקושאן בטאבו של אברהם שלונסקי... ולפתע מיפנה: עמוס לוויתן, עורך השירה של ההוצאה לאור "גוונים", שיגר אליי מייל, בו הוא שאל, אם אני הוא פרופסור רויאל נץ, שבחר לעצמו את "יואל" בתור שם עט? השבתי לו שלא, ושאין אני אלא אביו של הפרופסור... נו והשאר, כמו שנוהגים לומר – היסטוריה.

בהמשך ראו אור בהוצאת "גוונים" התרגומים האחרים שלי מיצירותיו של פושקין. בנוסף לאלה תירגמתי מפולנית את ספר שיריו המיוחד במינו של המשורר ואיש האשכולות יוסף באו. תירגמתי מאנגלית רומן הרפתקאות אנרכיסטי של ימי מלחמת השחרור מפרי עטו של איזי אברהמי ז"ל – היה איש מוכשר מאוד וססגוני. ובמקביל ליציאתה לאור של אנתולוגיה זו, רואה אור גם ספר שירים ופואמות השני שלי, בו אני מתנאה עד מאוד בדברים החמים והלבביים שכתבה בפתחו הסופרת, המחזאית והמשוררת נאוה סמל.

השתוקקתי שמישהו יתייחס אל מעשי ידיי, וכמו התרנגולת המנומרת של איציק קיפניס קרקרתי: "קו-קו-קו – הטלתי ביצה! קו-קו-קו – הטלתי ביצה!.."

אביא כאן, ברשותכם, מספר ציטוטי התכתבות שלי עם מנחם בן: "...תודה, יואל. קיבלתי את הספר ועוד לא עיינתי בו ברצינות. אני מתכוון לעשות את זה בקרוב. את יבגני אונייגין של שלונסקי אני אוהב מאוד ומכיר בין השאר חלקים ממנו בעל פה. נראה מה יקרה לי עם התרגום שלך. בהצלחה. וד"ש לאימא ואבא." אני: "...הרשה נא לי רק להעמיד דברים על דיוקם: אין זאת כי התכוונת למסור ד"ש לכלתי ולבני – למאיה ערד ולרויאל נץ. אני הוא האבא." מנחם בן: "אה, סליחה. הכול נשאר בכל מיקרה במשפחת החרוז המצוינת הזאת, המקיימת מסורת נפלאה, בוודאי בהשראתך."

האמת היא, שלא מאיה ערד, ברומן בחרוזים האונייגיני המופלא שלה "מקום אחר ועיר זרה", ולא אליק בספרי השירה שלו, נזקקו להשראתי...

וקטע נוסף: "יואל היקר, שלום. אחרי עיון חוזר גדלה התפעלותי מהתרגום שלך והבנתי את סגולותיו. לכן אפרסם ביום שישי הקרוב בטור שלי באנ.אר.ג'י רשימת שבח לתרגום. אעדכן אותך ואשלח קישור. להתראות."

ספר השירים הקודם שלי "עץ השדה" זכה לביקורת מלבבת ומרגשת בעיתונו המקוון של אהוד בן עזר, בגיליון מס' 944, מפרי עטו של הסופר, המבקר והעורך ד"ר משה גרנות, שמשמש כיום כעורכו של העיתון "מאזניים".

אבל לביקורת ספרותית מודפסת זכה רק תרגום הפואמה "רוסלן ולודמילה" בעיתון "הארץ", מידיו של המתרגם והמבקר רונן סוניס, והיא היתה שלילית וקוטלת מתחילתה ועד סופה.

וכך שיר נולד:

הַמַּדְרִיךְ

שְׁמַע סִפּוּר עַל מַדְרִיךְ שֶׁל קְבוּצוֹת תַּיָּרִים, מוֹרֶה דֶּרֶךְ,

מְסַיֵּר בְּאַחַת הֶעָרִים בְּרֹאשׁ צֹאן מַרְעִיתוֹ;

וְהָעִיר – כְּעָרִים אֲחֵרוֹת, וְעִם זֹאת קְצָת אַחֶרֶת,

אַךְ בְּפִי הַמַּדְרִיךְ – עֲלוּבָה הִיא, וְאֵין בָּהּ מְתֹם.

בְּכִכָּר מֶרְכָּזִית מִתְנַשֵּׂאת לִגְבָהִים קָתֶדְרָלָה,

מִזְרָקָה צִבְעוֹנִית וּפִסְלוֹ שֶׁל פָּרָשׁ עַל רַמָּךְ.

בָּם נוֹשֶׁקֶת גִּנָּה צִבּוּרִית בְּרוּכַת צֵל; וּקְצָת הָלְאָה

בַּרְוָזִים בָּאֲגַם וְאַרְנֶבֶת חוֹלֶפֶת בִּסְבַךְ.

תַּיָּרֵינוּ, אֲבָל, לֹא רוֹאִים מִכָּל אֵלֶּה כַּזַּיִת!

הַמַּדְרִיךְ מְשָׁיֵט בִּרְחוֹבוֹת צְדָדִיִים וּמַסְבִּיר:

"אֵין כָּל תֹּכֶן וְאֵין גַּם עִנְיַן לְכַתֵּת כָּאן רַגְלַיִם,

וְאֶפְשָׁר בְּקַלּוּת לְוַתֵּר וּלְדַלֵּג עַל הָעִיר."

מִין מַדְרִיךְ מְשֻׁנֶּה שֶׁחֲבָל לְהַכְבִּיר עָלָיו מֶלֶל,

וּמוּטָב כִּי תִרְחַק מִמַּדְרִיךְ שֶׁכָּזֶה כְּמוֹ מֵאֵשׁ.

...אַךְ מַזָּל הוּא שֶׁאֵין מַדְרִיכִים שֶׁכָּאֵלֶה בְּחֶלֶד...

מְבַקְּרֵי יְצִירוֹת שֶׁל סִפְרוּת מִסּוּגוֹ – יֵשׁ וְיֵשׁ...

הספר הזה, לעומת זאת, שלרגל הופעתו התכנסנו כאן, נולד על כוס קפה ועוגה בחברתו של ידידי אביב, בשבילכם – ד"ר אביב עקרוני, סופר, משורר, עורך ומחנך דגול. אביב שאל אותי במהלך השיחה, מדוע לא ארכז את תרגומי השירים אשר הצטברו ברְבות הימים בכוכים החבויים שבמחשב המבולגן שלי? כי אם אעשה זאת – הוא מוכן לערוך אותם לכדי ספר... ושוב, כמו שאומרים – השאר כבר היסטוריה... רעייתו של אביב, בלה עקרוני, תרמה לשער הספר אחד מציורי הארכיטקטורה המופלאים שהיא מפיקה מעשה אמן, נקודה ליד נקודה, שבמקור מבחינים בהן בעזרת זכוכית מגדלת. באמנות זו עוסקת בלה כאשר היא פנויה מהוראת מוזיקה בקונסרבטוריון.

האיורים אשר בגוף הספר הם פרי יצירתה של נטלי ליפין, שהיא גם סופרת מוכשרת בזכות עצמה. ספר זה לא היה קורם עור וגידים אלמלא פעלה נטלי במרץ בלתי נלאה להשיג את הסכמתם של המשוררים ושל יורשיהם, שהם בעלי זכויות יוצרים על השירים. אגוז אחד בלבד היא לא הצליחה לפצח – את עורך דינם של יורשי ולדימיר ויסוצקי, ותרגומי שיריו, נותרו על כן, למרבה הצער, מחוץ לאנתולוגיה זו.

הרשו נא לי, לסיום דבריי, לקרוא מתוך האנתולוגיה את תרגומו של שיר קצרצר אחד, אשר כתב בוריס פסטרנק, נוכח רדיפתו על ידי השלטונות הסובייטיים, בעקבות זכיית ספרו "דוקטור ז'יווגו" בפרס נובּל לספרות:

פרס נוֹבֶּל

פַּח יָקוּשׁ, חַיָּה נִרְדֶּפֶת. 

וְאֵי-שָׁם הָמוֹן עוֹלֵץ.

בְּעָרְפִּי מִרְדָּף נוֹשֵׁף, עֵת

אֵין מִשְׁעוֹל לְהֵחָלֵץ.

מַיִם, יַעַר-עַד, גּוּשׁ אֶבֶן,

גַּל גִּזְעֵי עֵצִים, מִרְבָּץ.

גְּבוּל וּסְיָג לִי מִכָּל עֵבֶר.

לוּ יְהִי אֲשֶׁר נֶחְרַץ.

הַעוֹלַלְתִּי חֵטְא אוֹ מַעַל?      

זֵד אֲנִי, אִם פֶּגַע רַע?           

בִּזְכוּתִי תֵּבֵל דּוֹמַעַת            

עַל יָפְיָהּ שֶׁל הַמְּכוֹרָה.      

וְעִם זֹאת, אֵדַע יָדֹעַ

טֶרֶם בּוֹר: יוֹם זֶה יִזְרַח –

אֶת עָצְמַת רִשְׁעוּת הָרֹעַ

תּוֹר הַחֶסֶד יְנַצַּח.

בפתחו של הספר הבעתי את תודתי העמוקה לכל מי שסייע בדרכי. בנוכחות הקהל הנכבד הזה אני שב ושולח להם בזאת שלמי תודה. רצה המקרה, ובדיוק נמרץ הלילה, ה-22 לדצמבר יחול המפנה המיוחל, הימים יחלו להתארך והאור יגבר. אני מאחל לכולכם אריכות ימים והרבה אור.

תודה רבה!

* * *

משה כהן

הנדון: מדהים

מכובדי,

ראינו הערב, 25/12, בערוץ 10, כתבה על אסיפת בחירות של המועמד לנשיאות ארה"ב, דונאלד טראמפ. לא להאמין, אלפי אנשים מחכים שעות בגשם כדי להיכנס לאסיפה שלו. דבריו זוכים לתשואות רמות. נראה שקצה נפשו של הציבור ב"פוליטיקלי קורקט" הצבוע והמתחסד, והוא מחפש אדם פתוח ואמיתי שאינו חושש לומר את אשר על ליבו. ועם זה אפשר להזדהות גם מעבר לדעות הפוליטיות.

הלוואי עלינו.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

איתמר  פרת

מקרה מח"ש

שאול המלך: טוב, נדון לעניין. מה עם הנער האדמוני הזה? במה הוא נאשם?

דואג האדומי, התובע: אדוני המלך, הוא רצח אדם חף מפשע.

דוד: סליחה כבוד התובע, זה לא היה ככה. אני יכול להוכיח....

דואג האדומי, התובע: ג'ינג'י, אתה תשתוק עכשיו. אל תחשוב שאתה מלך פה, הבנת?

שאול המלך: תגיד לי, דואג, זה לא הבחור שבא לפני שבוע ואמר שהוא רוצה להילחם בפלשתי? ואמרתי לו שישכח מזה?

דואג: חי נפשי אם ידעתי, אדוני המלך, זה הוא או הבן-דוד שלו הבריון. בית-לַחמים. הם ידועים למשטרה.

דוד: אני דוד, בן עבדך ישי בית הלחמי. שמואל א' פרק י"ז פסוק חמישים ושמונה.

דואג: בלי ציטוטים, כן? אתה תענה רק למה ששואלים אותך, חוצפן.

שאול: אז מה בעניין הרצח?

דואג: התנהל שם ויכוח, צעקות וגידופים, ופתאום הבחור הזה שולף קלע ומוציא תחמושת, מסתער על הפלישתי הגבוה ההוא ומרביץ לו אבן במצח. וההוא נופל ברעש גדול כי הוא מלא שריון. דווקא קליעה יפה, אני חייב לומר.

שאול: למה עשית את זה?

דוד: מה זה למה? ההוא ניבל את הפה וחרף מערכות אלוהים חיים! וכולם שותקים! זה מעליב!

שאול: אז הגוי פתח פה גדול, נו. שפך כמה קללות. בשביל זה מתחילים מיד באבנים? אינך חושב שזה לא מידתי?

דוד: אדוני המלך, אותנו חינכו לכבוד עצמי.

שאול: כבוד עצמי זה לדעת להבליג, לכבוש את היצר. כאשר בני בלייעל פעם אמרו עליי 'מה יושיענו זה' הייתי כמחריש. נכון, דואג? פרק י' פסוק עשרים ושבע. נו אז הרבצת לו אבן במצח ונגיד השתקת אותו. זה נכון שאז ניגשת אליו לוודא הריגה כאילו?

דוד: אדוני המלך, הרגשתי מאויים. בסך הכול ניטרלתי אותו.

שאול: עשית לו מה? ניטרלת? הבאת אותו למצב של חשיבה מפוכחת, והוא החליט לא להיות בעד זה ולא בעד זה? כזה נויטרלי?

דואג: אדוני המלך, תן לי להסביר. אצל אלה מבית לחם לנטרל זה להרוג. יש להם מילים עדינות. הם תקשורתיים.

שאול: אהה. אז בגלל העדינות לא קיללת אותו אלא הרגת אותו.

דוד: דווקא די קיללתי אותו, אדוני המלך. אשכרה מילים, פסוקים 45 עד 47 בפרק י"ז. כל מילה – חלוק. אבל תוך-כדי באו לי קצת עצבים. לך זה לא קורה?

דואג: ואני אומר לך, אדוני המלך, שהג'ינג'י הזה לא היה מאוים בכלל. מי שהיה מאוים זה היה הפלישתי. הוא כל הזמן החזיק לפניו איש עם מגן גדול, נושא הצִנה. האוהדים כל הזמן צעקו לו מהגבעה שייזהר, שיש לו עסק עם קלעי ממזר שיכול לחסל אותו מרחוק באבן אחת. כל הזמן הזהירו אותו בפלישתית "יַת גוֹל! ית גול! ית גול! ית!" – אבל ההוא חשב את עצמו יותר מדי, ולקח סיכון מיותר.

שאול: הייתי אומר. אבל איך הרגת אותו? היתה לך חרב?

דואג: אסביר לך, אדוני המלך. לבחור הזה אין חרב וגם לא רישיון לחרב. הוא הלך וגנב את החרב של הפלישתי בלי רשות, ואז חתך לו את הראש, גם בלי רשות. פשוט לינץ'. יש לנו עדים שוברי-שתיקה. מישהו שם רשם את הכול בשביל שמואל הרואה.

שאול:  ש' הרואה. אל תזכיר לי אותו. ובכן, בן ישי, מה יש לך לומר להגנתך?

דוד: עם כל הכבוד, אדוני המלך, יש לנו אמירה "עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים. עת להרוג ועת לרפוא." דברים שעוברים אצלנו מאב לבנו. אולי יהיה לי פעם ילד שיכניס את זה לספר.

שאול: אני לא חכם כמוכם, אתם נוער הגבעות מבית לחם. שמענו שאתם מה-זה גברים. אחד משלכם הרג אריה, ואחד הרג דוב, ועכשיו אחד שהורג פלישתים. מה נעשה איתך?

דואג: אם תרשה לי, אדוני המלך, אני הייתי נפטר ממנו וזורק אותו לפלישתים. שיעשו בו מה שהם מבינים. שלח אותו לנעבך ההוא מגת, אכיש איש-ביש.

שאול: תודה לך, דואג. נתת לי רעיון. ואתה, בן ישי, תקשיב טוב טוב למה שאני אומר לך. אני לוקח בחשבון שאתה עוד צעיר ושהאחים שלך יורדים עליך ושאין לך עבירות קודמות. אז אני פוסק לך גלות על-תנאי, ועבודות ציבוריות במחיר מאה ערלות פלישתים. אבל אתה כותב וחותם לי פה שלעולם לא תגיש מועמדות לשום תפקיד ציבורי, הבנת? אצלי בממלכה אינני רוצה טרבלמייקרס. דואג, תביא טופס.

דואג: הטפסים נשארו אצל הרואה, אדוני המלך. אבל זה לא משנה. הבחור לא יודע לכתוב.

שאול: לא יודע לכתוב? בגיל שלו? אז מה אתה כן יודע, קלעי שכמותך?

דוד: אני שר, אדוני המלך, וגם מנגן קצת בכינור, ביד.

דואג: זה נכון, אדוני המלך. הוא מנגן אחלה. הבנות משתגעות עליו.

שאול: טוב מאוד. כאלה אני מחפש. אז שמע, בן ישי, דוד קוראים לך, נכון? בוא נקבע זמן ואתה תבוא לנגן אצלי. בסדר? בוא למעון הרשמי בגבעת בנימין. כשתגיע כבר נמצא לך חדר ומיטה ואולי נקבה. טוב שבא לנו הקטע הפלישתי הזה, היַת-גוֹל הגדול.

דוד: בכבוד, אדוני המלך. אבל אם אתה מזמין אותי לנגן, אולי תשקול לבטל את הקטע הזה של מועמדות לתפקיד ציבורי?

שאול: קודם נשמע אותך.

דואג: חופשי. עוף הביתה, וקח איתך את הראש הזה. הי, תשאיר את החרב!

* * *

נעמן כהן

שוברים שתיקה מוכיחים: צה"ל הוא הצבא הלוחם המוסרי ביותר בהיסטוריה של המין האנושי

האתר הרשמי של ארגון "שוברים שתיקה" מפרט את "פשעי היהודים" ע"פ 21 קטגוריות.

http://www.shovrimshtika.org/

קריאה מדוקדקת בכל הסעיפים מוכיחה דבר אחד בעליל. לארגון המשטינים ואוכלי הקורצא קרה המקרה של בלעם. הם יצאו לקלל והוכיחו שצה"ל הוא הצבא הלוחם המוסרי ביותר בהיסטוריה של המין האנושי.

איני יודע אם עדויות החיילים המופיעות באתר בכלל נכונות או שהם בגדר שקרים תעמולתיים, אבל ברשימת הקטגוריות של פשעי היהודים אין פשעי מלחמה, אין טיהור אתני, רצח המוני, הגלייה, שיעבוד, אונס, ביזה, וכיו"ב.

פשעי מלחמה:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A9%D7%A2_%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%94

אבל לצה"ל יש משהו ייחודי. בניגוד לגרמניה הנאצית, ששמרה בסוד את תוכנית השמדת היהודים, הפלשתינאים מכריזים בריש גלי על מטרת מלחמתם – לממש את חזון נביאם מוחמד שעל פיו יש לחסל את מדינת ישראל ולהשמיד את היהודים בעולם כולו.

 והנה , למרות שהגרמנים לא איימו בחיסול אנגליה ובהשמדת האנגלים, או בחיסול אמריקה ובחיסול האמריקאים, הצבא האנגלי והאמריקאי (אני בכוונה מזכיר רק דמוקרטיות) לא העלה על הדעת להזהיר את אזרחי האויב מפני פגיעה בהם לפני התקפה – מה שעושה צה"ל.

כמו כן שתי הדמוקרטיות האנגלית והאמריקאית, לא העלו על הדעת בכלל להתיר לשלוח לאויב בעת המלחמה מזון, דלק, ותרופות. זהו תקדים היסטורי עולמי. פעם ראשונה בהיסטוריה שמדינה הנמצאת במלחמה מספקת זאת לאויב.

אין בכלל ספק, לפי עדויות "שוברים שתיקה" – צה"ל הוא הצבא הלוחם המוסרי ביותר בהיסטוריה של המין האנושי.

ועוד, למרות שהגרמנים לא איימו בחיסול אנגליה ובהשמדת האנגלים, או בחיסול אמריקה ובחיסול האמריקאים, הדמוקרטיה האנגלית לא העלתה על הדעת להתיר הפגנות למען האויב בעת המלחמה, ולהניף בהן את דגלי האויב. להיפך, כל האזרחים ממוצא גרמני או יפני נאסרו ונשלחו למחנות הסגר כל זמן המלחמה – ואילו בארץ מפגינים הערבים, בחופשיות גמורה, ואף באלימות, את תמיכתם באויב ונושאים את דגליו, דגלי אש"פ, החמאס, ודע"ש. זהו תקדים היסטורי עולמי, מקום יחיד בעולם ובהיסטוריה.

היכן? בדמוקרטיה הישראלית.

למרות שהגרמנים לא איימו בחיסול אנגליה ובהשמדת האנגלים, או בחיסול אמריקה ובחיסול האמריקאים – הדמוקרטיה הבריטית לא התירה קיום של מפלגות התומכות באויב, וחבר הפרלמנט הפשיסטי אוסוואלד מוסלי עם אלפי תומכיו נאסרו והושמו במעצר, הלורד האו האו, התעמלן למען הגרמנים, נידון למוות על כך שהטיף לחיילים בריטיים לא להשתתף במלחמה – ואילו בארץ, אחמד טיבי, חנין זועבי השיח' צרצור, וכל מרעיהם, חופשיים להטיף למען האויב, וגדעון לוי – לורד האו האו הישראלי, ממשיך ליחצ"ן בחופשיות ומבלי לעמוד לדין – את החמאס, ולנהל תעמולה נגד ישראל. וארגון "שוברים שתיקה" מנהל תעמולה למען האויב. תקדים עולמי.

היכן זה קיים בעולם?

רק בדמוקרטיה הישראלית.

למרות שהגרמנים לא איימו בחיסול אנגליה ובהשמדת האנגלים או בחיסול ארה"ב ובחיסול האמריקאים – אנגליה ואמריקה לא הזהירו את אזרחי האויב בעת הפצצות התגמול שלהן, למשל על דרזדן או הירושימה ונגאסקי. לו הן היו נלחמות לפי הקריטריונים שנדרשים מישראל, אין ספק – גרמניה הנאצית היתה מנצחת.

למרות שהגרמנים לא איימו בחיסול צרפת ובהשמדת הצרפתים, ולמרות המוטו היפה והשיוויוני של המהפכה הצרפתית: חופש, שוויון, אחווה – (הנשים בצרפת זכו לשיוויון זכויות רק ב-1945, בסיום מלחמת העולם השנייה. רק אז ניתנה לאישה הצרפתית זכות בחירה) – מיד לאחר סיום המלחמה אסר הממשל הצרפתי עשרות אלפי נשים צרפתיות, ששכבו עם גרמנים – הנשים הובלו עירומות לכיכרות הערים וכאות קלון שער ראשן גולח, למען תהיה הקרחת אות לשיתוף הפעולה עם האויב.

האם בארץ היה מהין מישהו לגרור למשל את טלי פחימה עירומה לכיכר העיר, ולגלח את שערה? היא חיה בשלום ובשלווה באמירים (מישהו אולי יודע מה השם הערבי-מוסלמי החדש אותו קיבלה?)

פחימה נשבעת לנביא מוחמד בגלל הערצתה לשיך ראאד סלאח:

https://www.youtube.com/watch?v=XEGmQbMMoU4

לסיכום. למרות שצה"ל הוא הצבא הלוחם המוסרי בהיסטוריה יש גם בו חריגות ובכל חריגה של חיילי צה"ל מהחוק – יש לטפל.

עמירם לוין ועמי אילון

על השומר הצעיר והמקף בין ציונות וסוציאליזם – ועל אידיוטים שימושיים

במרכז מפ"ם ב-1957 נקבע ש"הסוציאליזם עדיף על הקפיטליזם, אך יש דרכים שונות להגשמת הסוציאליזם, וצורות דמוקרטיות יותר מהדיקטטורה של הפרולטריון בבריה"מ."

הוויכוח הגדול שהתנהל בוועידה היה אם להשאיר מקף בין מרקסיזם – ללניניזם. המונח "לניניזם" סימל את רעיון "הדיקטטורה של הפרולטריון" כפי שקיים היה בבריה"מ.

הוסכם לבסוף להוריד את המקף. מפ"ם תוכרז כמפלגה "מרקסיסטית ולניניסטית", ללא מקף.

על ההחלטה לבטל את המקף המחבר בין מרקסיזם ללניניזם לגלג נתן אלתרמן בשיר "המקף":  אלתרמן כתב טור על "המקף הקטן שהורחק ממצע מפ"ם שעה שהוחלט להפריד בין הדבקים ולגרוס מעתה לא מרכסיזם-לניניזם כי אם מרכסיזם ולניניזם."

[דבר, 10 בינואר 1958, עמ' 2 ('הטור השביעי') חזר ונדפס ב'הטור השביעי', ספר שישי, 1975-1967, 2005, עמ' 56-58].

ואז החל גם הוויכוח הגדול על השאלה האם המפלגה היא סוציאליסטית-ציונית, או ציונית סוציאליסטית (בלי מקף, עם פסיק באמצע ובסדר שונה).

לא היה אפשר שלא להיזכר בוויכוח על המקף בשומר הצעיר – בעת ששני בוגרי "השומר הצעיר" פירסמו מודעה בהם הם תומכים בארגון "שוברים שתיקה", אבל הם מוסיפים בסוגריים שהם לא תומכים בפעילות שלהם בחוץ לארץ. שהרי תמיכה בארגון של משטינים ואוכלי קורצא בלי פעולת ההשטנה ואכילת הקורצא היא אבסורדית.

אידיוטים שימושיים.

שוברים שתיקה נסקלו באבנים

בספרו "הנסיך" מייעץ מקיאבלי את העצה הבאה: "לעולם לא יהיה נסיך (פוליטיקאי) חסר טעמי חוק ומשפט כדי ליפות בהם את הפרת דברו." (פרק 15) כלומר לא חשוב מה עשית. הפרת חוק, הפרת חוזה, התחלת מלחמה, העיקר שתציג זאת כאילו הצד השני הוא שהפר את החוק והתחיל במעשה.

ב-1939 פלש היטלר לפולניה באמתלה של השתלטות פולנית על תחנת הרדיו בעיר גלייביץ. ההשתלטות נעשתה ע"י חיילי ס.ס. שהתחפשו לפולנים. "הפולנים הם האשמים במלחמה," הצהירו הגרמנים.

והנה, אוטובוס ובו פעילים של "שוברים שתיקה" נרגם באבנים בסיור בחברון ושלוש פעילות משטינות ואוכלות קורצא נפצעו.

מה בעצם בקשו אנשי הארגון להשיג בסיור? האם למצוא חריגות מהחוק אצל חיילי צה"ל? או לעשות פרובוקציות ע"י הפגנה למען כיבוש ערבי-מוסלמי של חברון והפיכת העיר ליודן-ריין?

דבר אחד בטוח בדיווח של המשטינים ואוכלי הקורצא לא תופיע העובדה שהטרוריסטים המוסלמים סקלו יהודים באבנים במטרה לרוצחם, אלא האשמים יהיו היהודים בכלל וחיילי צה"ל בפרט.

הגזענות האנטי-אשכנזית

המרוקאים ניצלו משואת האשכנזים

בוויכוח סוער בדיון בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת בעניין סכנת סגירת בתי התמחוי לניצולי השואה, העירה מרים ריידר, ניצולת שואה מבוגרת ועדינה: "בתי תמחוי – בכלל מי צריך אותם? אני הייתי מעדיפה למות ולא להיכנס לבית תמחוי. זה נורא ואיום."

יו"ר הוועדה ח"כ אלי אלאלוף לא היה יכול לכבוש את גזענותו האנטי-אשכנזית וקטע אותה: "אני הייתי שם. מי שזקוק לשירות הזה, צריך לקבל אותו. אל תזלזלו בכך שמישהו אחר, לא רק מישהו מסוים סובל. גם אם אנחנו סבלנו. תפסיקו לזלזל. זרקו גם אותנו, המרוקאים. אנחנו ניצולי שואה ללא מחנה."

הגזענות האנטי-אשכנזית יצאה בגסות מפיו של אלאלוף. מי הם אלו ש"זרקו אותנו"? כמובן האשכנזים, שהם כמו הנאצים – וכמותם הם עשו שואה למרוקאים.

נאצים הם נאצים הם נאצים

בחבורת הפושעים שרצחו את המשפחה בדומא יש לטפל במלא החומרה עם כל האמצעים של השב"כ בדיוק כפי שמטפלים ברוצחים מוסלמים. מבחינת זו אין הבדל בין נאצים יהודים לנאצים מוסלמים.

תמונת המסיתים החוגגים ודוקרים תמונה של ילד קטן מחליאה ומפחידה.

יפה עשו בנימין מיליקובסקי-נתניהו ונפתלי בנט שגינו את חבורת הנאלחים ומעשיהם.

הלוואי וגם אבא של מאזן היה נוהג כך ויוצא נגד המסיתים לרצח יהודים אצלו. ובראש ובראשונה כמובן את האחראי להסתה, המסית הראשי – הוא עצמו.

האקדמאים האקטיביסטים הפרו איסלמים

תומכים בראאד סלאח ובתנועה האיסלמית

חברי הפיירול הקבוע של האקדמאים הפרו-איסלמים שחותמים על כל עצומה התעלו על עצמם. הפעם הם חתמו על עצומה למען התנועה האיסלמית בראשות השיח' ראאד סלאח. (עצומת אנשי אקדמיה כנגד הוצאת התנועה האיסלמית מחוץ לחוק ,"הארץ", 25.12.15)

בשעה שהשיח' ראאד סלאח  מכריז על מטרת מאבקו – חיסול הדמוקרטיה ויצירת חליפות איסלאמית בנוסח דעא"ש במקומה, תובעים האקדמאים להכיר בו ובתנועתו כלגיטימיים.

בעוד שהשיח' ראאד תובע לממש את דברי מוחמד שלפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים בעולם, האם אין אותם אקדמאים כולל המזרחנים שביניהם מבינים את משמעות צעדם.

בטוחני שאותם אקדמאים נאבקים במלוא כוחם נגד הגזענים היהודים. האם הם אינם מבינים שאין מאבק בגזענות היהודית בלי מאבק בגזענות המוסלמית.

היטלר אמר שהוא מעריץ רק יהודי אחד, והוא אוטו ויינינגר, מפני שהוא תבע את הכחדת היהודים.

בטוחני שהשיח' ראאד סלאח לא יעריץ את אותם היהודים הנאבקים לחיסול המדינה היהודית והדמוקרטיה שלה, אלא ימשיך לראות בהם תמיד קופים וחזירים טמאים.

שורה תחתונה – על הדמוקרטיה הישראלית להיות דמוקרטיה מתגוננת חזקה ולהוציא מגדר החוק כל גורם המתכוון לחסלה. בין אם זו התנועה האיסלאמית ובין אם זה תנועת "המרד היהודי".

אברהם בורג – שמשון דער גיבר מיט א תוחעס אריבער – שמשון הגיבור עם התחת למעלה

האקטיביסט היהודי הפרו-איסלמי, חבר המפלגה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), אברהם בורג, קורא לשבור את הכלים. (אברהם בורג, "נשבור את הכלים", "הארץ", 23.12.15)

בורג קורא למעשים הבאים: "סרבנות, מרי מסים, שמים בקלפי כרטיס אדום, ממלאים את בתי המעצר שלהם. עושים להם שיימינג בארץ ובעולם. נשבור את הכלים ולא משחקים. אולי אז תבינו? רק ככה הימין יתפרק ולשלטון תעלה האלטרנטיבה שלנו."

אז ראשית, נראה אותו, את בורג, מוותר על הג'יפ של הסוכנות היהודית, ועל המשכורת השמנה שהוא מקבל מהמוסדות הציוניים, ואז נראה אותו שיפסיק לשלם מיסים ויכנס לכלא.

האם יש סיכוי שיעשה זאת? כמובן שלא, הוא הרי "שמשון דער גיבר מיט א תוחעס אריבער" – שמשון הגיבור עם התחת למעלה.

מה שהוא כן יעשה זה לעשות לנו שיימינג בעולם, כי מזה הוא ירוויח טובות הנאה מהעולם כולו.

ערן רולניק פסיכו-אנאליזה עצמית

בערך שחיבר על עצמו ערן רולניק בוויקיפדיה מתנאה המחבר שהוא גם פסיכיאטר, גם פסיכואנליטיקאי, וגם היסטוריון.

והנה הפסיכיאטר, הפסיכואנליטיקאי, והיסטוריון, עושה לנו, היהודים, פסיכואנליזה.

רולניק אינו רק היסטוריון אלא גם חוזה עתידות: "כשתגיע העת לכתוב את סיפור עלייתה ונפילתה של המהפכה הציונית מנקודת מבט של המפסידים, כלומר לנתח את ניסיונם של היהודים לקיים במולדתם ההיסטורית ריבונות דמוקרטית וליברלית לצד דיכוי שיטתי של מיעוטים," כותב רולניק (ערן רולניק, "מחאה מלנכולית", "הארץ", 18.12.15) – הוא נזכר בסיפור על הפציינט הגרמני שלא הפסיק להתייפח. "שישה מיליון, אתה מאמין למיספר הזה? שישה מיליון דולפינים מתו כתוצאה מהשיטה הברוטאלית שבה צדים את דגי הטונה ואת הלווייתנים. אני אומר לך, אין גבול לאכזריות של בני אדם."

את הסיפור על המטופל שהלא־מודע שלו החליף יהודים בדולפינים, כדי שיוכל לדבוק בעמדה נפשית מלנכולית ולבכות על האֵין בלי להתאבל על אובדניו – משווה רולניק לישראלים. אותם גרמנים האדישים למה שעשו הגרמנים ליהודים אליבא דרולניק, זהים לישראלים העושים דברים דומים לערבים ואדישים לכך.

והנה בעוד שרולניק מאבחן את הגרמנים בצביעות ומשווה את מעשי היהודים למעשי הגרמנים, הוא תומך בכל זאת בירידת יהודים מהארץ לגרמניה, לברלין. "כי ישראל השפויה זקוקה לפזורה ישראלית ציונית, רב-תרבותית ורחבת אופקים שתנבט ותשגשג בתנאים טובים יותר מאלה שהמרחב הישראלי מאפשר בעת הזו. תנו למבקשים להגר מכאן את ברכת הדרך, וחסכו מהם את הטפות המוסר. לא קלה היא דרכם. הליכתם מכאן תוכר בעתיד כמעשה פוליטי פוזיטיבי ומכונן. אולי אפילו כצעד מרחיק ראות בדרך לתיקונו של השיבוש הגדול שחל בציונות." (ערן רולןניק, "תשובה ציונית הולמת", "הארץ", 11.9.14)

אז נאמר כך – יהודי שמשווה את מעשי יהודים לגרמנים הנאצים זקוק לאנאליזה עצמית. איזה מבנה נפשי ואילו קומפלקסים מביאים רבים כרולניק להשוואה נואלת זו. מהי הסיבה הפסיכולוגית לשנאה עצמית כזו. נשמח לשמוע על תוצאות האנאליזה העצמית שיעשה לעצמו הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי רולניק.

* * *

מנשה שאול

השחקנים בזירת הסיבוב הנוכחי

בלי בלמים

גל האלימות הפלסטיני נמשך בלי שיופיעו באופק סימנים של רגיעה כלשהי. יחד עימו, נמשכת ההסתה בכלי תקשורת של חמאס והרשות הפלסטינית. קיימות לכך שתי סיבות.

האחת, שאין כרגע גורם בינלאומי או ערבי המוכן לפעול כדי להביא לרגיעה. גם לא נראה באופק סיכוי לחידוש התהליך המדיני, והנשיא האמריקני התייחס לכך בפגישתו עם הנשיא ריבלין.

הממסד המצרי תמיד פעל ותיווך כדי לצנן את להט האלימות ולהביא להפסקת אש. המצרים תיווכו בין חמאס לישראל כשהיו להם קשרים עם הארגון. אפילו בעת שלטונם של "האחים המוסלמים", הייתה פעילות כדי להשיג הפסקת אש.

אבל כיום יש נתק כמעט מוחלט בין מצרים לחמאס. מעבר רפיח סגור, ובקושי נפתח לתנועה פעם בשלושה חודשים למשך יומיים-שלושה. המצרים מטילים מצור על חמאס ברצועת עזה והורסים מאות מנהרות. במצב יחסים כזה מצרים אינה מתווכת וגל הטרור נמשך.

הסיבה האחרת להימשכות גל הטרור היא שהיוזם העיקרי של הפיגועים הוא חמאס. הארגון מעודד פיגועים ביהודה ושומרון ומפעיל את כלי התקשורת שברשותו לשם כך. המגמה היא לפגוע ברשות הפלסטינית ובעומד בראשה, ולהציגו כעלוב וחלש ולהפילו. זאת במגמה להשתלט על האזור, כפי שעשה ברצועת עזה.

לאמיתו של דבר, עקרונית אבו-מאזן אינו מעוניין בהסלמה, והתיאום הביטחוני עם ישראל נמשך, כפי שמעידים על כך מקורות ישראליים. אלא שהוא מובל ונגרר על ידי חמאס המאלץ את הרש"פ להסית נגד ישראל, כדי שזו לא תצטייר כמפגרת אחרי הארגון ותואשם בבגידה.

דאע"ש – לאן

ארגון "המדינה האיסלאמית", דאע"ש, מתמודד בימים אלה עם המתקפות האוויריות שהוכפלו בזמן האחרון עם כניסתן של רוסיה, ארצות-הברית, צרפת ובריטניה לזירת המלחמה נגדו. דאע"ש מתמודד גם עם ירידה בהכנסותיו מהנפט בגלל המתקפות האוויריות על המכליות המובילות ועל מתקני ההפקה.

צמצום הישגיו של דאע"ש עלול לדחוף אותו ליזום מתקפת טרור קטלנית בתוך ישראל או ביהודה ושומרון, שתשקם את מעמדו בקרב המוסלמים הקיצוניים וגם אצל פלסטינים קיצוניים ותיתן לו עדיפות על גורמים איסלאמיים קיצוניים אחרים, כמו חמאס, חיזבאללה ואיראן. גורמים אלה מוצגים בתקשורת של דאע"ש כנפלים וכמסתפקים באיומים מילוליים, בעוד שדאע"ש עושה פעולות בשטח, כביכול למען הפלסטינים. פעילות טרוריסטית כזאת עלולה להפיח תקוות שווא בצעירים פלסטיניים וגם במיעוט שולי בין ערביי ישראל ולדחוף אותם להתגייס לשורותיו. גורמים בטחוניים בישראל כבר מזהירים מהתדרדרות כזאת. על ישראל אפוא לסכל ולהכשיל כל אפשרות מסוכנת כזאת.

חוגגים ומאיימים

ארגון חמאס חוגג 28 שנה להיווסדו, ולכבוד החגיגות, הנה כמה מהתבטאויות מנהיגיו:

איסמאעיל הנייה: "אנו מקיימים תהלוכות בכל רצועת עזה, כי אין כיכר שתכיל את כל תומכי חמאס."

מושיר אלמצרי: "הוי הפלסטינים של 48', אתם חיים בבטן הלוויתן הציוני. ביטול החרם על התנועה הציונית מצד מדינות ערב הוא טיפשות גדולה."

ד"ר חליל אלחיה: "אדמת פלסטין מן הנהר ועד הים – אדמה פלסטינית איסלאמית. יש לגרש את הכיבוש ולא לפתוח לו נציגויות בבירות ערב."

שר הפנים פתחי חמאד: "הוי היהודים! אנו נותנים לכם הזדמנות להזמין כרטיסי טיסה ולצאת מפלסטין כי הניצחון קרוב.

"התקשורת הזויה ומטורפת

הסופר הכווייתי עבדאללה אלהדלק ממשיך למתוח ביקורת חריפה על התופעות השליליות בעולם הערבי, והפעם הוא משגר את חיצי ביקורתו נגד התקשורת הערבית הנוהגת אפלייה נגד קורבנות המלחמות והטרור במדינות ערב, ומעניקה לפלסטינים יחס מועדף. לדברי אלהדלק (במאמרו בעיתון "אלווטן" הכווייתי 18.12.15):

"התקשורת הערבית לקתה במחלת האלצהיימר ואיבוד יכולת האבחנה. אין היא מפעילה עוד שיקול דעת והיגיון צרוף. למשל, התקשורת הערבית מכנה את קורבנות הטרור ומלחמות האזרחים בכל מדינות ערב כ'הרוגים', כך סתם הרוגים, בעוד שהפלסטינים ההרוגים ברצועת עזה ובגדה המערבית הם חללים (שאהידים). תקשורת זו מזניחה כל מה שהוא אנושי, ערבי, איסלאמי, ורק הפלסטינים הם בעיניה חללים. אלפי ההרוגים נופלים מדי יום ברחבי העולם הערבי, אך התקשורת הערבית ההזויה והמטורפת אינה מכנה אותם חללים. ואילו כל פלסטיני שנהרג בתאונת דרכים, בריב, בירי בחתונות, מכונה בתקשורת הערבית המשוגעת – חלל (שאהיד). מדוע הפלסטיני הוא חלל, ואילו שאר הערבים הם סתם הרוגים? מי הירשה לערוצי התקשורת העלובים האלה לקבוע מי חלל ומי סתם הרוג, ולמה רק הפלסטינים הם חללים? ומדוע האינטלקטואלים הנאורים אינם מביעים את תיעובם מן התופעה?"

פורסם במגזין "מראה" 364

* * *

אנחנו עדיין מקווים כי אהוד אולמרט, אחד מראשי הממשלה הטובים והאחראים שהיו לנו – לא יוכנס לבית הסוהר, כי אם יוכנס תהיה בכך נקמנות, רדיפה וחרפה לישראל!

אהוד בן עזר

* * *

יוסי אחימאיר

הערות מעמוד הפייסבוק שלי

26.12.15.

לכל אלה בינינו, שחושבים לעצמם בתמימות, אולי בכל זאת יש משהו מן הצדק בפעילות של "שוברים שתיקה", אז הנה לכם מודעת האירגון הבוקר ב"הארץ", שמדברת במפורש על "הכיבוש ומחירו", על "עוולות הכיבוש" וכו'. יצא המרצע מן השק השקוף. הוא שאמרנו: אירגון שמאל קיצוני, עתיר כספים של שונאי ישראל מחו"ל, שמחרחר תעמולה אנטי-ציונית, אירגון שמוליך שולל תמימים וטובים – זהו "שוברים שתיקה".

אבוי לנו מ"אוהבי המדינה" שכאלה.

24.12.15.

ככל שאתה מנסה להדחיק, לא להאמין כי גם בתוכנו ישנם דמויי-דאע"ש, והם יהודים, אלמנטים פונדמנטליסטים-קיצונים-הזויים, באות תמונות החתונה ומאמתות את הנורא מכול. אם לא נחסל את התופעה, התופעה תחסל אותנו.

אמת אחת ולא שתיים: מי זאת בשיער בלונדי אסוף, מרכיבה משקפיים? התמונה שמורה בארכיון מכון ז'בוטינסקי. כך, כשהיא מוסווית, התהלכה העלמה הנאה לזמן-מה לפני קום המדינה, בהיותה לוחמת מחתרת. קשה להאמין אבל האישה המיוחדת הזאת, ש"אין לה זמן להיות עייפה." תהיה מחר, יום שישי, 25 בדצמבר, בת 90.

כן, כן, זוהי גאולה כהן, הלוחמת, הכותבת, המאמינה, שירושלים המאוחדת וארץ-ישראל השלמה טבועות כל תשעים השנה בדמה, ועוד היד נטויה. גאולה כהן הבלתי-נלאית, שמשננת בעל-פה שירים של אורי צבי גרינברג והקימה את בית אצ"ג בירושלים, גאולה של לוחמי חרות ישראל, של מעצרים ומאבקים, של תנועת החרות, של גח"ל, של התחיה ושל הליכוד, אשת הפלדה הרגשנית, כלת פרס ישראל, העיתונאית הלוהטת, הסמן הימני של המחנה הלאומי...

אז לכבוד יום הולדתה העגול, נרים כוסית לחיים לכבודה ולמען בריאותה, ונקרא את שירו של המשורר הלאומי האהוב עליה יותר מכל אצ"ג:

"על אמת אחת ולא שתיים, כשמש אחת וכשם שאין שתי ירושלים."

גאולה, תודה על כל מה שעשית למען גאולת עם ישראל בארץ-ישראל. עד 120!

23.12.15.

י"ב בטבת – יום ז'בוטינסקי בבתי הספר – שאילתא לשר החינוך:

מחר, יום חמישי, י"ב בטבת, הוא היום שבו על פי חוק הכנסת, חייבים בתי הספר להקדיש שעה או שעתיים מזמן הלימודים לדון על ז'בוטינסקי, פועלו ומורשתו. האם כך ייעשה מחר במערכת החינוך? – ספק הדבר.

כיהנתי כחבר-הכנסת בכנסת ה-13. לו היייתי גם עתה חבר-כנסת, הייתי מציג את השאילתה הבאה לכבוד שר החינוך נפתלי בנט:

חוק זאב ז'בוטינסקי (ציון זכרו ופועלו) התשס''ה-2005, התקבל בכנסת ביום ד', י"ב באדר ב' תשס"ה, 23.3.2005, ובעקבותיו קמה המועצה הציבורית להנצחת ז'בוטינסקי.

בפרק ג' לחוק, יום זאב ז'בוטינסקי, סעיף 11, נאמר: "אחת לשנה, ביום י"ב בטבת, יוקדש זמן בבתי-הספר ללימוד פועלו וחזונו הציוני של זאב ז'בוטינסקי."

 בפרק ד', פעולות חינוכיות-ערכיות ומלגות, סעיף 13, נאמר: "משרד החינוך התרבות והספורט יקצה מלגות לימודים במסגרת חלוקת מלגות על ידי המשרד, לצורך מחקר בנושאים הקשורים לפועלו ולחזונו הציוני של זאב ז'בוטינסקי, לפי כללים שיקבע שר החינוך התרבות והספורט."

שאלתי היא: מה עשה משרד החינוך בעשור השנים שחלפו ליישום החוק? מה בדעת המשרד לעשות ביום י"ב בטבת תשע"ו, ומה יעשה בשנים הבאות?

האם משרד החינוך עודד בתי ספר ברחבי הארץ לקיים את יום ז'בוטינסקי ולפקוד את מוזיאון ז'בוטינסקי?

הוא היה יו"ר הכנסת ויו"ר הסוכנות היהודית, והיום הוא שמאל שבשמאל. משמאלו רק הקיר. במאמרו שטוף השנאה לכל דבר ציוני, היום ב"הארץ", קורא אברהם בורג "לשבור את הכלים". מאמר שכולו אוסף של סיסמאות פוסט-ציוניות של אדם מתדרדר והולך.

הנה הפתיח: "אני שמאלן ולא מפחד כלל. לא משום 'צל' ולא מאף ביריון. שיקללו אותי, שיצבעו לי את הקיר של הפייסבוק בשחור. לא זז. אני שמאלן! תתמודדו. מצטער שהצבעתי ליצחק הרצוג, חושב שמרץ פתטית. לא מאמין באיזו קלות איימן עודה נבלע על-ידי הלאומנים, הביגמיסטים והפונדמנטליסטים. לא מפחד מההפחדות של נתניהו, פתט. מפלגת העבודה היא חלק מהימין, ויאיר לפיד... טוב, לא חושב..." וכך הלאה, וכך הלאה – גיבוב של מחשבות הזויות. העיקר ש"הארץ" כשר בשבילו והוא כשר בשביל ששוקן יפרסם את המלל הנבוב הזה.

הכרתי את האב, ד"ר יוסף בורג ז"ל, אשר אמרו לו פעם כי התפוח נפל קרוב לעץ– והוא הגיב: אבל העץ הוא גבוה, גבוה...

הערב חוגגים במרכז מורשת מנחם בגין בירושלים את יום הולדתו ה-90 של פרופ' משה מישה ארנס. מכון ז'בוטינסקי מצטרף לברכות לאחד מטובי תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, שפועל תמיד לפי מורשתו, אם בחיים הציבוריים כשר בממשלות ישראל וכחבר כנסת, כאחד מראשי הליכוד, ואם כיום כחוקר שעשה צדק במחקריו עם לוחמי אצ"י הבית"רים במרד גטו וארשה, וכפובליציסט נאור. מישה ארנס איש ההדר, האיש "ללא חכמות", הוא בן בית במכון ז'בוטינסקי, ואנו מאחלים לו המשך פעילות ברוכה, בבריאות איתנה.  מי ייתן והשראתו ויושרתו ישרו עוד שנים רבות על החיים הציבוריים במדינת ישראל/

עד 120, מישה!

22.12.15.

תהיה שביתה או לא? (אני מעריך שלא), דבר אחד השיג יו"ר ההסתדרות. כולם כבר יודעים לבטא את שמו – ני-ניס-ניסן-ניסנקורן. יש ממשיך לבן אהרון, משל והברפלד, משביתי המשק המקצוענים.

כלים שלובים בים התיכון: אם יחסי ישראל-תורכיה משתפרים, יחסי ישראל-יוון משתפלים.

אם יוון הכירה ב"מדינת פלסטין", אולי ישראל תכיר ב"רפובליקה התורכית" בצפון קפריסין?

לא מוסר צה"ל מעניין את "שוברי השתיקה" כי אם הסגת ישראל לקווי 67, כדרישת אויביה. לא ביקורת פנימית בישראל מעניינת אותם, כי אם גיוס גורמי שמאל במערב להחלישנו. והיום עוד שני חותמים, לא בלתי צפויים, על הודעת התמיכה בסגנון עמירם לוין – עמי איילון ואליק רון. עליהם אפשר לומר: שוברים חוכמה. ושוב חוזרת השאלה: מי מממן את מודעות השמאל הללו?

21.12.15.

סיעת הליכוד עומדת לצרף אליה איש מעולה, את אחד האנשים המוכשרים ביותר שיש לנו בחיים הציבוריים. הכנסת תתברך בו! בהצלחה לח"כ (בקרוב) אמיר אוחנה!

נחמה פורתא הערב לסילבן שלום: קבוצתו ניצחה, ובצדק, את הקבוצה היומרנית-השחצנית שבצהוב. גם אני שמחתי שבאר-שבע כבשה את ראשות הטבלה.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

היכונו! היכונו! היכונו!

לכנס "הארץ" לְאידיוטים מוסריים ושימושיים

שייערך בקרוב

באיצטדיון המכביה ברמת גן

בתמיכת הקרן להחרבת ישראל

בכניסה תחולקנה סכינים לדקירה עצמית

למי שלא יזכה עד אז להידקר בידי לוחם חרות פלסטיני צודק

הרשמה מוקדמת נחוצה כי לא יהיו מספיק מקומות

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

פרק חמישה-עשר

בחזרה לפתח-תקוה, 1880. הפגישה עם הבידואי היהודי דאוד אבו-יוסף. יהודה ראבּ מספר.

"כיצד זה שכחתי!" טפח אבבטן על מצחו הרחב כאשר נסעו, עשרים וחמש שנה אחורה בזמן, מירושלים לפתח-תקווה, "הלא בספרייתי מצוי ספרון נחמד, עם שער יפה שצייר יוסל ברגנר, ושמו – 'הצייד', וחיבר אותו הסופר שלמה שבא, על אודות יחזקאל חֶנקין, ושם כתוב, בפירוש, כי בימיה הראשונים של פתח-תקווה הופיע פתאום במושבה רוכב בידואי, מזויין בחרב בלבד, שאמר כי הוא יוסף, מבני שבט יהודי החי במידבר!"

"וכיצד זה יחזקאל חנקין לא סיפר לנו?" שאל רני.

"יחזקאל חנקין אולי לא ידע כלל מה שיכתוב עליו שלמה שבא." הסביר אבבטן. "איך שכחתי את הספרון הזה! היה חוסך לנו הרבה זמן. חן תמים! מיכלין! – אני, בעיתון שלי, הייתי מקצר את שני הסיפורים האלה לחצי!"

"אתה תמיד נזכר במאוחר בדבר הנכון." אמר קפיטן יוקי, ואילו רני התנגד לדבריו מסיבה אחרת: "ובעיניי דווקא מצא חן האיש העצוב חן תמים שרצה להשפיע על הערבים שלא יהיו עוד נגד היהודים, לעולם, לעולם – "

"יפה מאוד! אולי אתה רוצה שכולנו נתאסלם?" אמר אבבטן.

"אתה נגד הערבים?"

"לא. אבל אין לי אשליות. ואני חושב שאברהם משה הכהן חן תמים היה פשוט משוגע."

"הוא לא היה, הוא עוד חי," אמר קפיטן יוקי. "אנחנו מתקרבים ל-1880."

*

ככל שטסו אחורה באמצעות מדחס-הזמן, כן נעשתה הארץ שוממה, צהובה וכמעט ריקה מאדם, ללא מושבה עברית אחת, לא עיר, לא מושב וכמובן אף לא קיבוץ אחד. במרחבים שהשתרעו משפלת לוד ועד לירקון נמצאו רק עצים בודדים, וביניהם, מרחק של קילומטרים, היה כל השטח מורכב מגבעות חול עלובות או מביצות ענקיות. רק פה ושם היה אפשר להבחין באוהל דל או בכפר ערבי עלוב. הוואדיות העמוקים, שבהם היו זרמי-המים יורדים בחורף מהרי אפריים, לא היו מתייבשים במשך הקיץ, והסביבה כולה, ככל שהתקרבו אל פתח-תקווה, היתה ערבה שוממה, מירבץ חזירי-בר, וכנראה קן ממאיר של מלריה.

אפילו בלב גבעות החול, אשר מדרום למושבה, היתה מצוייה ביצה גדולה מלאה ירוקת ובה מתפלשים ג'מוסים, תואים. ביצת אִמְלַבֶּשׂ הגדולה היתה משתרעת מסביבות ראש-העין ועד ל"הר-נפוליון", בבקעה שהשתפלה לעבר הירקון. בין צמחי הימבוט רעו עדרי כבשים. על חוף הביצה ניטו כמה אוהלים עלובים. וערבה אפורה-צהובה השתרעה מזרחה עד להרי אפריים המכחילים, ללא עץ, ללא נפש חיה.

רק מעט בתים כבר עמדו על מכונם במושבה העברית הראשונה בארץ-ישראל. כל אשר נראה לעין היו שדות-תבואה אחדים שהצמיחו חיטה, שעורה, שומשומין ודורה, וכן מקשת אבטיחים. רחוב אחד, לעתיד-לבוא פינסקר שמו, ובו ובסביבותיו כעשרים וארבע חצרות אשר רק בשלוש מהן ניצבו כבר בתים גמורים, ואילו היתר הלכו וניבנו מלבני-טיט אפורות ואדמדמות, מעורבבות בתבן, ולצידם ניצבו עדיין סוכות-מחצלות אשר כסכך שימשו להן קנה וסוף מן הירקון, ובהן גרו אחדים מקרב המתיישבים הראשונים.

באר אחת היתה בקצה הרחוב, דרומה. ועוד ניראו כמה בורות גדולים, מכוסים מלמעלה בגגות של קש וחימר, מעין רפתות לשוורי-העבודה, ואורוות לסוסים. וכן בניין גדול אחד ששימש מחסן לתבואות ומקום מגורים כאחד, ולידו מחרשות גדולות, משדדות ומכונת-קצירה ענקית, ראשונה ויחידה במינה בארץ-ישראל כולה.

יהודה רַאבּ הצעיר, בן העשרים ואחת, בעל גוף מוצק, עטור זקן עבות, עיניו ירוקות ומחייכות, ואפו גדול ובשרני, ישב בפתח ביתו, לא רחוק מן הבאר, ונח מעט לאחר יום עבודה. אביו של יהודה, אליעזר, עסק בחצר בגבילת הטיט בתבן ובליבון הלבנים לשם השלמת הבית; ואשתו של יהודה, לאה בת השש-עשרה, שהתעקשה להצטרף אל בעלה במושבה החדשה למרות אזהרותיהם של אנשי ירושלים, קוששה קוצים והסיקה בהם תנור מקומר עשוי קירות טיט עבה, לאפות את הלחם. תרנגולות אחדות, חומות-שחורות ואדומות-כרבולת, קירקרו בחצר וליקטו שבלולים במקוריהן.

רני וקפיטן יוקי הוזמנו לשבת על שרפרפים קלועים שהדיפו ריח נסרים טרי, ואילו אבבטן בחר לשבת על ערימה של לבני-טיט יבשות, ומדי פעם התנועע בחוסר-נוחות, כי התבן דקר באחוריו.

לאחר דברי הנימוס המקובלים, ולאחר שתהה יהודה ראב על קנקנם של האורחים ונוכח כי לא גנבים הם, גם לא סופרים מן העיתונים, שבאים לעשות סיפור מסבלותיהם של המתיישבים  – שאל אותם למבוקשם. וכשסיפרו לו כי מתחקים הם אחר דאוד אבו-יוסף, ומבקשים צאת בעקבותיו אל המידבר, נדלק בעיניו הירוקות איזה זיק של אהבה והערצה רבה:

 "אי אפשר לתאר את בואו של דאוד אבו-יוסף מבלי לספר על המצב שקדם להופעתו אצלנו. ככל שֶׁיָפוּ שדותינו, לאחר החריש הראשון, בחורף תרל"ט, לפני שנה [בסוף 1878], החלו דאגות חדשות מעיקות עלינו. קודם לא היו אלא גניבות וניסיונות שוד קלים בחצרות, ואילו עתה היה עלינו לשמור גם על השדות הנרחבים, אשר ערביי הסביבה היו רגילים בעבר לראותם כרכוש הפקר. החלטנו להנהיג שמירה קבועה, ולמושבה הובא מיפו היהודי-הספרדי יעקב בן מימון זרמתי, שהיה ידוע בתור בן-חיל. הוא ואני התמנינו לשומרים על כל הנחלה, ולא סתם שומרים אלא רוכבים על סוסים, שזוהי הדרגה הגבוהה ביותר של שומר בארץ-ישראל.

"החלה פרשה של מלחמות קשות. השודדים לא היו פוסחים עלינו אפילו יום אחד. מכל הסביבה עטו על השלל החדש אשר נדמה היה כי נמצא להם. היו ערביי אִמלבשׂ, שקינאו לנחלתם ששממתה הסתלקה, היו ערביי שְׁוּוֵיכָּה העזים מהרי אפריים, היו ערביי יְהוּדִיָה, שבשנים עברו היו רגילים לזרוע מפעם לפעם חלקים קטנים מנחלת ביצות פתח-תקווה. היו גם אנשי שבט ערב גֶ'רָאמְנֶה שהתגוררו בסביבות הירקון וחיו רק על הפשיטה והגזל.

"לילה-לילה היו לנו 'ביקורי-ידידות' כאלה, לפעמים קרובות היו מנסים להתנפל אפילו על החצר, כדי לגזול את הבהמות. ה'ביקורים' היו מסתיימים לרוב בחילופי-יריות, או – וזה היה רגיל וגרוע יותר – במהלומות נבּוּטים, אלות, אבל בהמות לא גזלו! כל חברינו היו קמים כאיש אחד ובאים לעזרתנו, השומרים.

"באחד מימי סוף החורף תרל"ט, בשנה שעברה, היא שנת 1879, למחרת ליל שמירה קר וקשה, הרגשתי עצמי עייף וקודח במקצת. היה זה יום שמש רך ונעים. ישבתי ליד קיר אחד הבתים שזה עתה החלה בנייתם, והתחממתי.

מעבר הכפר הערבי פֶגֶ'ה, ממזרח, הלך וקרב בכיוון אליי רוכב בידואי. הוא היה רכוב על סוסה לבנה שלא ראיתי עדיין כמוה לגודל. החזה שלה רחב, רגליה ארוכות, וגופה ארוך ורזה. לא היה בה מן החן הרגיל, המקובל לגבי סוסי-ערב האצילים. רק ראשה היה קטן וחינני, אוזניה זקופות, ועיניה גדולות וחכמות.

"הפרש לא היה גבה-קומה, רגליו, בתוך הארכובות, הגיעו רק עד חצי בטן הסוסה. אולם כתפיו היו רחבות להפליא. בימינו החזיק רומח, ועל ירכו משמאל היתה תלוייה חרב ענקית. פניו היו מכוערים, אפו גדול ומכוסה בחטטים של מחלת אבעבועות ישנה. עיניו גדולות, שחורות ובוערות במבט גלוי ותקיף – "

רני לא התאפק עתה וקרא: "הלא זהו הפרש המוזר אשר ראיתי בחלום!"

קפיטן יוקי ביקש מרני להתאזר בסבלנות, ויהודה ראב המשיך:

"הוא ניגש אליי, מדד אותי במבטו החריף, והפטיר בקור-רוח, ובניב ערבי זר:

"'נְהַארַכְּ סַעִיד!'

"'סַעִיד ומְבַּארַכְּ!' עניתי, והוספתי כנהוג – 'תְפַדַל!' – כלומר, בוא בבקשה והיה נא אורחי. אך הוא – הודה לי בריטון ופנה לדרכו הלאה. הצצתי בו יפה-יפה. בוודאי איזו 'ציפור' חשודה שיש לשים עליה עין ולזוכרה היטב.

"למחרת בבוקר, בחוזרי רכוב על סוסי משמירתי הלילית, פגשתיו בשנית. שוב רכב לעבר המושבה, והפעם בירכני ביתר ידידות וגם נענה להזמנתי להתארח אצלי. התחלתי שוב בוחן אותו בעיניי, ביקשתי לעמוד על טיבו, פתאום קרא הזר:

"'אַנַא אִישְׂרַאִיל!'

"ולמרבה השתוממותי הוסיף: 'שמע ישראל אדוֹנָי אלוהינו אדוֹנָי אחד!' – כשהוא נושא את עיניו למרום – "

"זה הוא! זה הוא! אלה בדיוק היו המילים האחרונות ששמעתי מפיו, בטרם נעלם – "

"כן, זה היה הבידואי היהודי דאוד אבו-יוסף. נכנסנו אל האוהל שבו התגוררתי אז, והוא השיר מעליו את העַקַאל והכַּאפִיָה, וראשו נשאר חבוש רק בטאקיה, כמין כיפה של הערבים. מעל לעיניו הפראיות התנשא מצח גבוה ולבן, כשל יהודי למדן. כבן חמישים היה. על ספל קפה שחור סיפר לי את קורותיו, ומה הביאו אלינו.

"באחד הלילות נגנבה ממנו סוסתו היקרה. הוא לא נח ולא שקט והלך בעקבותיה לחפשה. כך הגיע עד דמשק העיר, ובה מצא את אבידתו. כיוון שהיה בדמשק, החליט לעלות לירושלים עיר-הקודש. בדרכו חזרה לביתו התארח בְּפֶגֶ'ה בבית השֵיח' של הכפר. כאשר נודע לשיח' כי אורחו יהודי הוא, סיפר לו כי מהלך רגעים מיספר מהכפר פג'ה, מערבה, ישנו כפר של אחיו היהודים. החליט אבו-יוסף ללכת לראותם.

"אולם – בבואו אל המושבה, וזו היתה פגישתנו המוזרה ביום הקודם, לא ראה יהודים כי אם פְרַאנְגְ', זאת אומרת – אירופים, וחשב כי טעה השיח'. כאשר לן בלילה השני בפג'ה, סיפר לשיח' את דבר פגישתו איתי, ואז הבטיחו השיח' נאמנה, בהישבעו באללה ובנביאו, כי הפראנג' האלה יהודים הם. כיוון שכך – בא אבו-יוסף היום בשנית, כדי להתוודע אלינו, אחיו.

"לאחר ששהה אצלנו ימים מיספר, והתרגל אלינו, אל היהודים המשונים בעיניו, הציע לפנינו שנשאירו במושבה בתור שומר למשך שנה אחת. קיבלנו את הצעתו ברצון, כי עדיין היינו טירונים במנהגי הערבים ובהליכותיהם.

"אבו-יוסף הקים לו סוכת-מחצלות והוציא את מטלטליו מן השקיים: ראבאבה, שהיא כינור ערבי פרימיטיבי – "

"ראבאבה!" קרא רני, "הו, הסיפור מתבהר והולך!"

"שקית-התפילין, וספר-שירים כתוב ערבית וגם עברית באותיות משונות – "

"הו, הו – " נצצו עיניו של רני, ועתה היו גם אבבטן וקפיטן יוקי שותפים להתרגשותו. אבבטן, יושב על ערימת לבני-הטיט הגבולים בתבן, רמז לרני להוציא את המחברת עם השיר "כאב היית לגואלנו", אך יהודה ראב המשיך בינתיים, וחבל היה להפסיקו:

"מיד החל דאוד אבו-יוסף בעבודתו, יחד עימי ועם יעקוב מימון, וכך נעשה מורי ורבי בהילכות-שמירה וביחסי-שכנות. עוד בלילה הראשון לשמירה לימד אותי תכסיס זה: להעלות מדורה בשדה ולהניח על ידה את השקיים והמטלטלין, אבל – לשבת הרחק מן המדורה, בחושך ובקור. אכן, לא פעם קרה שכדורי-יריות היו מועפים מרחוק ישר אל המדורה. הוא-הוא שלימדני להבין את דרכי הערבים, שהם עדיין פראים-למחצה. למשל – היה מעשה בערבייה אחת שנכנסה לבית יהודי וראתה שעון-קיר עם מטוטלתו המתנודדת, ומיד התעלפה מפחד השַׁייטאן, השטן.

"וכך למדתי ממנו כיצד לנהוג בערבים – בקשיות, בסְיָאסָה, כלומר – בדיפלומטיה, בעורמה והסתר-פנים ועם זאת – בהכנסת-אורחים נלבבת. מְתַח והרפֶּה, כלשונם. וכל זה ממוזג בחן של רכיבת סוסים בנוסח ערב. בגבורה שבהתפארות, ובמעשי-גבורה ממש שאינם נוחים דווקא להתפארות. ממנו למדתי מלחמה לחיים ולמוות, טקסים של 'סוּלְחָה', של עשיית שלום, וזבחים, ואת ידיעת השפה הערבית על בוריָה."

שעה שדיבר על דאוד אבו-יוסף ניכרו על פניו הרחבים של יהודה ראב, עוטי הזקן העבה, הפראי-במקצת, השפם העב והאף הגדול, ובחיוך עיניו הירוקות – אותות הערצה רבים, כדבֵּר תלמיד על רבו. הערצה לאיש זה שעליו סיפר ושהיה מבוגר ממנו יותר מכּפליים. יחדיו, על סוסיהם, נראו ודאי כאב ובנו.

"היו לו, לדאוד אבו-יוסף, כמה חוקים ומנהגים מקודשים: בנשק-אש לא השתמש מעודו. לדעתו היתה זו חרפה להשתמש בנשק אשר אפילו אישה יכולה להרוג בו את הגיבור שבגיבורים. הוא הסתפק ברמחו ובחרבו, חרב דמשק עתיקה, מימי-הביניים, הקרוייה ג'והר, שאותה קיבל בירושה מדורי-דורות. עובי להבה היה אצבע, ובקושי יכולתי להניפה. אולם אבו-יוסף היה משחק בה במהירות הבזק ומראה בה נפלאות.

"בעת שהיתה בניכר התעברה סוסתו, וזמן קצר לאחר בואו לפתח-תקווה, המליטה סייח. מיד כרה אבו-יוסף בור עמוק, תפס את הסייח החמוד והביאו אל שפת הבור, ובתנופה אחת ביתק אותו בחרבו, מבלי להניד עין, וקבר אותו בשלווה גמורה.

"כאשר שאלתי אותו לפשר המעשה, ענה לי: 'ממזר לא יטמא את עטיני סוסתי!' – עד כדי כך שמר על כבודה ויחוסה, ועל כך שזיווגה יהיה רק עם סוסים אצילים וידועי-שם. את סוסתו היה מאכיל רק פעם אחת ליום, שעורה נקייה בלבד, וכן גם שתתה רק פעם אחת ביום. לכן היתה כולה עור ועצמות, אבל גרמית וזריזה, ממש כאדוניה."

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד יקירי שלום וברכה, אני מצטרפת מעומק לב לבקשתך להאריך את מינויו של ד"ר משה גרנות כעורך מאזניים. אני סבורה שכתב העת בעריכתו הוא מעניין, מגוון, איכותי ואסתטי. ניכר שהעורך משקיע מחשבה וכישרון בעבודתו והקריאה בכל גיליון היא עונג צרוף.

בברכת חורף חמים,

אירית שושני

אהוד: עלייך לשלוח את פנייתך לאגודת הסופרים, שם יש הנהלה חדשה שכבר מחפשת מחליף לד"ר משה גרנות – ובכך כאילו מביעה בו אי-אימון!

* אהוד שלום, הפתעה נעימה היתה לי לקרוא את פרק ארבעה-עשר מתוך ספרך "בעקבות יהודי המידבר", אותו לקחתי מספרייתו של אמנון אחי המנוח. הפתעה נעימה היתה לי לקרוא על סבי חיים מיכל מיכלין, בעיקר כי בשנים אלה אני עוסקת בכתיבת ההיסטוריה של משפחתנו, החל ממיכל הכהן, מעורכי 'הלבנון', ועד עבודת האיסוף הקפדנית של אמנון, ההיסטוריון של הרוקחות, שדאג במסירות רבה לצלם את כל החומר הקשור במשפחתנו: מכתבים, מאמרים, קטעי עיתונים, והעביר אותם לארכיון הציוני.

תודה על ההפתעה הנעימה שגרמת לי.

דניה מיכלין עמיחי

אהוד: עם זאת – קחי בחשבון שהפרק על חיים מיכל מיכלין אמנם מיוסד על מקורות היסטוריים – אבל יש בו גם קצת לחלוחית של בידיון המתבקשת מאופי הסיפור. ואגב, חיים מיכל מיכלין היה סבך או סבא-רבא שלך?

* למר אהוד בן עזר, אני ביחד עם כל אזרחיות ואזרחי מדינת ישראל מוקיע ומגנה בכל תוקף מעשים או רעיונות שבאים לפגוע במדינת ישראל מימין או משמאל. ערבים או יהודים. אני עומד מאחורי שירות ביטחון כללי, מערכת הביטחון, משטרת ישראל וצה"ל, בבואם להביא לדין את המתכננים והמבצעים של פעולות פגיעה באזרחיות ובאזרחים חפים מפשע!

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* סיפר לי חבר על שיחה שהיתה לו עם ידידה מהאקדמיה, המודאגת מהשחיתות ומקריסת הדמוקרטיה בארץ בכלל – ובפרט מכך שארגון פמיניסטיות גדול בארה"ב החליט להחרים את ישראל ומעתה לא תהיינה הזמנות ותמיכות לַפמיניסטיות הישראליות.

החבר אמר לה בלעג: "מצויין. שהאמריקאיות תתמוכנה עכשיו בסעודים! את סעודיה הן בטח לא מחרימות!"

הידידה מהאקדמיה ענתה ברצינות: "אבל בסעודיה לא הורגים פלסטינים!"

* שלום רב לך אהוד, תודה על כל החומר המצויין אשר אתה שולח אלינו פעמיים בשבוע באמצעות המרשתת. טוב שלא בדואר ישראל ... ואגב – מדוע לא יגייסו בנות שירות לאומי ו/או חיילים בסדיר – ג'ובניקים – להושיט יד בהפצת כמויות הדואר העצומות המצטברות בסניפי הדואר בארץ? רק השבוע קיבלנו מכתב רגיל שנשלח אלינו מחיפה לפתח-תקווה. חותמת הדואר על המכתב היתה 16.12.15 – והוא הגיענו לאחר 9 ימים רק ב-24.12.15... אמנם אין זו שאלה של חיים או מוות חס וחלילה – אך מגיע לכולנו לקבל את דברי הדואר במשך זמן סביר.

תודה וכל טוב, בברכה,

יוסי דה ליאון

פתח תקווה  

אהוד: אם איננו טועה, פעם היתה נפוצה כאן הסיסמה "הנוער לדואר!" – ובפתח-תקווה אולי כדאי לפתוח בכיכר המייסדים סניף של הדואר האוסטרי ולקבל את המכתבים פעם ביום, בערב, כאשר הדיליג'נס חוזר מיפו. אפשר גם להשתמש בבול פתח-תקווה ההיסטורי משנת 1909, שאת הסקיצה הראשונה שלו צייר כנראה סבי יהודה ראב.

* ביום שישי האחרון, לפני הצהריים, נוכחנו לדעת עד כמה העיר תל אביב מלאה אנשים רעבים. התור בסניף החדש של חנות "לחמים" בפינת ז'בוטינסקי ואבן-גבירול, היכן שהיה בשעתו בית מרקחת – התפתל בחנות עצמה ועד למדרכה הגיע. עשרות תל אביביים רעבים הצטופפו ובחרו מכל טוב המאפים אשר סביבם. אנחנו הסתפקנו בחלה עם פרג, 17 שקלים, מעולָה. ולחם אגוזים, 23 שקלים, מעולֶה אף הוא.

נקל לשער כי לאור הרעב ההמוני שנחשף, והתורים ללחם, תגבר בקרוב הירידה מן הארץ – וגם יהודי צרפת, שחשבו אולי לעלות לכאן בהמוניהם, לא יגיעו – אמנם הכיבוד בחגיגת החתונה של תומכי הרוצחים היהודיים בירושלים היה ודאי כשר למהדרין ומעולה – אבל מנוולים וחסידי רוצחים כאלה, אמנם – כולם מוסלמים, יש ליהודי צרפת בשפע גם בפאריס.

* מוטי הרכבי: מנתוני מערכת הביטחון עולה כי במהלך 100 הימים האחרונים ביצעו 156 פלשתינים וערבים-ישראלים 140 אירועי טרור. 48 מהפיגועים בוצעו בתוך תחומי הקו הירוק ו-92 בשטחי יו"ש. מתוך 48 הפיגועים בשטחי ישראל, 22 בוצעו על ידי פלשתינים והשאר על ידי בעלי תעודת זהות כחולה. המפגע הצעיר ביותר הוא בן 12 ואילו המבוגרת ביותר בת 72. מראשית האירועים נהרגו 127 פלשתינים וערבים, 91 מהם ביו"ש ו-20 בעזה. 72 מההרוגים הם מחבלים ביו"ש שנהרגו במהלך הפיגוע, 16 מפגעים בעלי תעודת זהות כחולה והשאר מפרי סדר ו"אחרים".

וכן כמעט שכחתי, התקשורת התעסקה 90% מהזמן בקבוצת המטורפים שדקרה תמונה!

אהוד: אינך מבין? משעה שיחוסל הטרור היהודי – ישרור שלום נצחי במזרח התיכון והערבים יאהבו אותנו! כי כל הבעייה עם הערבים נובעת רק מהטרור היהודי! רק בגללנו!

* משה בן-ברוך: שלום לסופר נידח, תודה לתקוה וינשטוק. הסיפורים על ״גן הדסה״, ״בריכת-ההשקייה-שחייה״ מעל רחוב אבן גבירול, בבריכה זו שחו מיטב שחייני ישראל דאז, כולל דומני נחום בוך, שירד בסוף לאוסטרליה וחזר בראש משלחתה לאחת ה״מכביות״.

גן החיות והכניסה אליו מול רחוב שלמה המלך ושדרות קק״ל, (טרם קריאתם ע״ש דוד בן גוריון ו״הזזתם״ צפונה), החזירוני שנות דור לאחור, עם התרפקות על תקופה אחרת ושונה.

אפילו את ג׳וני מאלף/מאכיל החיות, שכילדים חשבנו שהוא דרום אפריקאי, אני עדין זוכר אותו – הולך, פעמים בעצמו ופעמים עם אשתו (?), אך תמיד איזו חיה הולכת לפניו, אחוזה באפסר, פעמים אפילו שתי חיות, דומני, או גורי אריה או גורי צ׳יטה! אכן היו ימים אחרים!

כשהלך עם החיות, זה היה בצד המזרחי-צפוני של גן החיות, לכיוון מה שהיום אבן גבירול, שכן טרם היה סלול האיזור עם אספלט.

הדמות המשעשעת בגן היה קוף/קופים עם מעין כיפה על הראש וקראנו לו ״קוף-יוסל'ה״ וזה לפני פרשת יוסל'ה שוחמכר.

בכניסה לגן ישב תמיד, לבוש במדים וכובע גנרלים תואם על ראשו ה...״שמן מגן חיות״, תמיד כשעברנו, כילדים, הקפדנו להבחין בו יושב בפנים סמוך לכניסה, סיפורי אגדות וצ׳יזבטים נוצרו סביב מידותיו, הוא היה המודל הקלאסי לאדם שמן, ואף חובר מעין חרוז ילדותי, ״שמן, טיזו מנגן בכינור.״

* לאהוד, בוקר טוב. ברשותך כמה הארות מהזיכרון וידע אישי, לגבי פרטים שפורסמו הלילה בחב"ע 1106 במכלול סיפורה של תקוה וינשטוק אודות גן החיות בתל אביב.

ובכן, הרב ד"ר מרדכי שורנשטיין אכן הגיע ארצה ופתח ברחוב שיינקין ליד פינת רחוב נפחא, ובית המלאכה של 'רדיו דוקטור' – מעין חנות מלאה בציפורים וחיות קטנות, שניתן היה לראותן תמורת תשלום קטן. 

מאוחר יותר אימצה אותו עיריית תל אביב, ושיכנה את 'גן החיות' בבית בן קומה אחת, ברחוב הירקון, שהיה מדרום לבית שממנו צמח בניין שגרירות ארה"ב לאחר הקמת המדינה. 

זוג גורי האריות לא נרכשו במצרים אלא נשלחו משם כמתנה אישית מהמלך פארוק, ובחודשים הראשונים ניתן היה עדיין ללטפם ללא חשש.  

כאשר התרבו החיות, הן הועברו לגן הדסה, ושם נבנו להן מתקנים ראויים יותר, כמעט גן חיות ממש, שם טיפלו בחיות ג'וני הגרמני עם רעייתו, ובשעות היום עמד בשער הגן ידידם הגרמני השמן וכבד בשר, שהיה מוכר נקניקיות טעימות בלחמנייה מחוממת ומשוחה בחרדל, מתוך מתקן מנחושת קלל, ולקראת ערב וסגירת גן החיות, נהג לעבור עם המיבנה המבריק שלו, לרחבת קולנוע מוגרבי.

מובן שלא היינו מודעים לסיבת המתיחות בין הרב לעירייה, ויתכן שהתעורר אצל מישהו הרצון 'לתפור' תפקיד לקצין משטרה בדימוס. ואז בכעסו, שיחרר הרב את שני נחשי הפיתון הענקיים, ובמשך כשבוע רעדו תושבי רחוב שלמה המלך, עד שהנחשים, ברעבונם, חזרו למיכלאה, והרב החביב סולק בבושת פנים.

ובהקשר לעלילות הברון אוסטינוב ביפו של המאה ה-19, השמועה אומרת שעם חזרתו לרוסיה הוא 'לקח' איתו מיספר גדול של מצבות מרשימות מבית הקברות היהודי במפגש הרחובות דהיום – יהודה הלוי מרגוזה (דוברובניק בקרואטיה) ויהודה הימית, במורד לעבר נמל יפו.

כפי שתקוה מספרת, אכן היו לו קשיים עם השלטונות הצאריים, ולפי השמועה הוא עבר עם המצבות לאוסלו בנורבגיה, ולפני כעשרים שנה סופר שעיריית תל אביב הצליחה לקבל בחזרה כעשר מצבות.  

מאידך, באחד השיטפונות בעשור האחרון התמוטט בבית הקברות קיר אבני הכורכר, ואם אינני טועה, המתחם המעניין נשאר פרוץ עד היום.

בנוסטלגיה,

ברוך תירוש

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,674 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,686 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל