גיליון מס' 1108

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ט בטבת תשע"ו, 31 בדצמבר 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: הרשעתו של אולמרט היא בושה למערכת המשפט הישראלי. //  יוסי גמזו: כְּסִילבֶסְטֶר... // אהוד בן עזר: על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה, מתוך המבוא, שנכתב ביוני 1985 למהדורה העברית של ספר הראיונות "אין שאננים בציון"  וכבר לפני 30 שנה התריע על הסכנה! // פוצ'ו: בחיי (2) – ז. חלוצים או אנשי עסקים. // אלון גן: "בִּבְשָׂרִי שִׁלַּמְתִּי אֶת חֲרוֹן עוֹלֵי עָרָב", ההתקרבּנוּת האשכנזית כתגובת נגד לשיח הקוֹרבּני המזרחי, [ציטוט]. // מיכאל מעוז: לא שתקתי! [ציטוט]. // ד"ר ישראל בר-ניר: הטרור היהודי – שאלות שמציקות לי. [ציטוט]. // הדסה מור: המחזמר "אוויטה" בתיאטרון הבימה. // אורי הייטנר: 1. בושה וגאווה. 2. צרור הערות 30.12.15. // ד"ר ארנה גולן: עם המבט המחקרי למערכת הספרותית השלמה. [ציטוט]. // יובל ברנדשטטר: אנחנו לא לבד – בהכחשה. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: סיפור פרישתי ממר"צ בדצמבר 2003, מכתב לחבריי במרצ-לשעבר. // משה גרנות: ספר מלבב, על "עת לכל חפץ" מאת יואל נץ. // אלי מייזליש: מה רע בהולילנד? // תקוה וינשטוק: 1. דני קרוון בן 85. 2. הבת המאושרת של האמן זריצקי. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק שישה-עשר: שיר מן המרד ההונגרי בהנהגת לאיוש קושוט. כיצד צדים חסידות במקל? והאם היה דאוּד אבו-יוּסף מיהודי-חייבר? // ממקורות הש"י.

ברכת שנה אזרחית טובה לכל קוראינו

 ולאנגלה מרקל על אנושיותה העמוקה

* * *

אהוד בן עזר

הרשעתו של אולמרט היא בושה

למערכת המשפט הישראלי

אהוד אולמרט הורשע בקבלת "שוחד" בסכום של 60 אלף שקל. הסכום הועבר אליו במזומן על ידי ראש לשכתו שולה זקן דרך עו"ד אורי מסר, לשם כיסוי גירעונות ממערכות הבחירות. על כך הוא נשפט לשנה וחצי מאסר בפועל!

 הראו לי פוליטיקאי ישראלי שלא קיבל סכומים, אפילו גדולים פי כמה וכמה, למערכת הבחירות שלו! – כולל ראש הממשלה המנוח אריאל שרון, כולל ה"עמותות" של אהוד ברק, שעל אודותיהן יצחק בוז'י הרצוג שומר עד היום על "זכות השתיקה", כולל ראש הממשלה הנוכחי ש"רק" קיבל במתנה "עיתון" יומי רב-תפוצה המחולק חינם, שתמך בו ואשר לא איפשר מעל דפיו תמיכה באהוד אולמרט!

על כך אני יכול להעיד מיֶדע אישי, כי עזבתי בשעתו במחאה את כתיבת הטור שהיה לי ב"עיתון" – לאחר שפסלו מאמר שלי שהשתמעה ממנו ביקורת על רדיפת אולמרט!

אבל "ישראל היום" – זה כמובן לא שוחד ולא שחיתות!

בתי המשפט שלנו הושפעו כנראה מהלכי הרוח בציבור, ובייחוד מהתקשורת שלא פסקה ואינה פוסקת להסית נגד אולמרט – ולא עמד לשופטים האומץ לזכּוֹתו ולא לפסוק לו את עונש המאסר המופרך – שאחרת עימו היו צריכים לשבת ב"מעשיהו" מרבית הפוליטיקאים בישראל שקיבלו "שוחד" לשם מימון מערכות הבחירות שלהם – שבזכותן קיימת הדמוקרטיה הישראלית!

גם השופטים מודים שזה לא היה "שוחד" לצרכיו הפרטיים של אהוד אולמרט – אלא סכום שהועבר למערכת הבחירות שלו.

ואיפה, בפסק הדין – ההתחשבות והפיצוי לאולמרט על עשר השנים הנוראות שעברו עליו, והרס המעמד הציבורי שלו ואולי גם הבריאותי?

עוד יבוא היום שבו תדעו כי צדקתי!

* * *

יוסי גמזו

כְּסִילבֶסְטֶר...

כְּשֶתִּתְקֹף מָחָר בַּלַּיְלָה רוּחַ עַלִּיזָה

אֶת הַחוֹגְגִים אֶת חַג סִילְבֶסְטֶר בְּאַרְצֵנוּ

נָא לִסְלֹחַ לָנוּ אִם נַרְבִּיץ אֵיזוֹ גְמִיזָה

עַל הַטְּרֶנְד הַזֶּה הָעָט עַל כָּל מוֹשְבֵי לֵצֵינוּ.

אֵין לָנוּ דָבָר כְּנֶגֶד חוֹגְגָיו שֶל רֹאש

הַשָּנָה הָאֶזְרָחִית, מִנְהָג הַמִּתְחַיֶּה פֹּה                   

כָּל שָנָה. הֵן כָּל צַדִּיק, כְּפִי שֶמַּרְבִּים לִדְרֹש,                        

בֶּאֱמוּנָתוֹ (אוֹ אִי-אֱמוּנָתוֹ) יִחְיֶה פֹּה.

וַאֲפִלּוּ לֹא כָּל-כָּך צַדִּיק  –  גַּם אִם בִּלָּה

בִּמְסִבַּת רֵעִים מְמֻסְטָלִים מִשְּלוּק אוֹ שְנַיִם

יֶעֱרַב לוֹ וִיבֻסַּם (מִשְּנַאפְּס). אֵין כָּל עִלָּה

לְעוֹרֵר עָלָיו כָּאן סְעָרָה בְּכוֹס שֶל מַיִם.

אַךְ לַמְרוֹת שֶאֵין, סְטָטִיסְטִית, אַף סִכּוּי קָטָן

שֶמָּא גַּם פְּרוֹמִיל אָחוּז מֵחוֹגְגֵי סִילְבֶסְטֶר

מוּדָעִים לְזֶהוּתוֹ שֶל זֶה אֲשֶר נִתַּן

שְמוֹ לְחַג זֶה –  לֹא אֲנַחְנוּ נִבְחֲנֵם כְּטֶסְטֶר.

אֶלָּא שֶאוֹתוֹ סִילְבֶסְטֶר אַפִּיפְיוֹר הָיָה

וְרָחוֹק, כְּיֶתֶר עֲמִיתָיו לַכֵּס בְּרוֹמָא,

מֵחִבַּת צִיּוֹן וּבְנֵי עַמָּהּ, וְלוּא חָיָה

בְּיָמֵינוּ וְהִפְלִיג מִשָּם מִזְרַח-דָּרוֹמָה

עַד לַ"טֶּרָה סַאנְטָה" וְרָאָה פִּתְאֹם, בְּצַ'אנְס,

אֵיךְ אוֹתָם הֶבְּרֵאוֹס, כְּמוֹ בַּחַאפְלָה בִּכְפַר קָנָה

(יוֹחָנָן ב', פָּסוּק א') חוֹגְגִים בִּטְרַאנְס

אֶת חַגּוֹ –  מִיָּד הָיָה חוֹזֵר הַוָּתִיקָנָה

וּמוֹדִיעַ לִנְתִינָיו בַּ"קוּרִיאָה רוֹמָאנָה",

הֶגְמוֹנִים וּבִישוֹפִים וּשְאַר צֹאן מַרְעִיתָם:

"רַבּוֹתַי, לֹא יְאֻמַּן, מַמָּש פָאטָה מוֹרְגָאנָה,

הַכּוֹפְרִים, שֶשְּנוֹת אַלְפַּיִם לֹא קֵרְבוּ אוֹתָם

אֶל דָּתֵנוּ הַקְּדוֹשָה וְנֹעַם מִנְהָגֶיהָ

וְלֹא פַּעַם, בְּשֶל כָּךְ, נִצְלוּ עַל הַמּוֹקֵד,

דַּוְקָא בְּאַרְצָם, בֵּין מוֹעֲדֶיהָ וְחַגֶּיהָ,

מַתְחִילִים, שֶבַח לִכְּרִיסְטוּס, פֶּתַע לְרַקֵּד

כְּמוֹ אֲבוֹתֵיהֶם סְבִיב עֵגֶל-הַזָּהָב מִקֶּדֶם

בֶּחָגָּא שֶלָּנוּ הַקָּרוּי סוֹפְסוֹף בִּשְמִי.

לֹא, כְּשֶאֻכְלוּסְיָה זוֹ מִתְבַּסֶּמֶת וְרוֹקֶדֶת

בְּלֵיל-חַג זֶה, גַם אִם הוּא אֶצְלָם לֹא חַג רִשְמִי

אֵין זֶה מִסִּבָּה דָתִית  (שֶלֹּא תְהֵא אִילוּזְיָה

מִיסְיוֹנֶרִית מֵעֵין זֹאת מַטְעָה אֶתְכֶם, בָּנַי),

אֶלָּא מַאי? לְאַט-לְאַט, כְּמִין טִפְטוּף אִינְפוּזְיָה

זֶה חוֹדֵר לָהֶם לַוְּרִיד וּכְבָר רוֹאוֹת עֵינַי

אֵיךְ צְעִירֵיהֶם אֵינָם יוֹדְעִים אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה

שֶל אֲבוֹתֵיהֶם וְעִבְרִיתָם הִיא פְּגָם וּצְרָם

שֶל "כָּזֶה" וְשֵֶל  "כְּאִלּוּ" בָּהּ-בַּקָּטֵגוֹרְיָה

שֶל "שָלוֹש סְפָרִים" וְשֶל "אַתָּה נִרְאָה תָמָאם",

אֵיךְ יַהֲדוּתָם מִיּוֹם לְיוֹם פּוֹחֶתֶת, Gloria

 in Excelsis Deo(תְּהִלָה לָאֵל הָרָם),

אֵיךְ יוֹצְאִים הֵם מִגִּדְרָם, כַּמִּתְיַוְנִים שֶל פַּעַם,

כְּמֻכֵּי דִּבּוּק: לְהִתְאַמְרֵק, לְהִתְאַנְגְּלֵז,

אֵיךְ הֵם מְחַקִּים כְּתֻכִּיִּים כָּל חֹסֶר-טַעַם

רַק מִשּוּם שֶגַּ'אנְק זֶה מְיֻבָּא מֵעַם לֹעֵז.

אֵיךְ כָּל טְרֶנְד ווּלְגָרִי כָּל חֶלְקָה טוֹבָה בּוֹלֵעַ

בְּעִתּוֹנוּתָם הַמַּצְהִיבָה מִדְּחִי לִדְחִי,

אֵיךְ הַטֶּלֶוִיזְיָה שֶלָהֶם בְּזִבּוּלֶיהָ

מַלְעִיטָה אוֹתָם שָם בַּקְּלוֹקֵל וּבַשִּטְחִי.

לֹא שֶעֶצֶם הַמּוּתָג 'נִשְפֵי סִילְבֶסְטֶר' פְּרוֹפֶּר

בִּמְקוֹמוֹ שֶל 'לֵיל סוֹף הַשָּנָה הָאֶזְרָחִית'

יֵש בּוֹ נְטִיָה נוֹצְרִית, אַךְ שִׂימוּ עַל הַסְּטוֹפֶּר

עַיִן צוֹפִיָּה וּתְגַלּוּ כַּמָּה מַפְחִית

כָּל שָלָב כָּזֶה שֶל חַקְיָנוּת קוֹסְמוֹפּוֹלִיטִית,

כָּל סִימְפְּטוֹם כָּזֶה שֶל הִתְבַּטְּלוּת בִּפְנֵי הַגּוֹי,

אֵיךְ הוּא מְקַזֵּז בָּם עַד בִּטּוּל כָּל מָאסָה קְרִיטִית

אֶת עַצְמִיּוּתָם שֶקּוֹדְמֵיהֶם סֵרְבוּ –  אֲבוֹי! –

לְוַתֵּר עָלֶיהָ בִּסְפָרַד, פּוֹלִין וְרוֹמִי

וְשִלְּמוּ עַל כָּךְ מְחִיר יָקָר עַד בְּעָתָה

בְּמַסְּעֵי-הַצְּלָב, בָּאִינְקְוִיזִיצְיָה, בַּפּוֹגְרוֹמִים,

בִּדְבֵקוּת שֶגַּם אוֹתָנוּ, רוֹדְפֵיהֶם, הִכְּתָה

לֹא אַחַת בְּתַדְהֵמָה עַל אֹמֶץ קְשִי-הָעֹרֶף,

עַל גַּאֲוָתָם עַל כָּךְ שֶהֵם זֶה מַה שֶּהֵם,

עַל הַהַקְרָבָה הַזֹּאת, דּוֹרוֹת, שֶלֹּא לְצֹרֶךְ

שוּם עִנְיָן חָמְרִי, רַק הִצָּמְדוּת לְשָרְשֵיהֶם.

וְכַיּוֹם, שֶכָּאָמוּר רוֹקְדִים הֵם סְבִיב כָּל עֵגֶל,

לֹא רַק שֶל זָהָב, גַּם שֶל הַזּוֹל הַמְּסַנְוֵר

בְּאָרְחוֹת זָרִים וּמְאַמְּצִים שַלָּט וָהֶגֶה

שֶל סִגְנוֹן-חַיִּים בְּאוֹקְסְפוֹרְד סְטְרִיט אוֹ טַיְמְס סְקְוֶר

וְטוֹפְחִים עַל שְכֶם עַצְמָם בְּנַחַת: הוֹפָּה-הוֹפָּה,

שִׂישׂוּ בְּנֵי מֵעֵינוּ, מַה נָּאֶה וּמַה קּוֹסֵם

כָּאן לִהְיוֹת סְנִיפָהּ הַלֶּבַנְטִינִי שֶל אֵירוֹפָּה

וּשְלוּחָה בַּסּוּפֶּרְמַרְקֶט שֶל מַר אַנְקְל סֶם, –

מִסְתַּבֵּר כִּי גַם אִם הֵם אֵינָם עוֹד אֶוַנְגֶּלִים

מַשֶּהוּ מִקְּשִי-עָרְפָּם שֶל קוֹדְמֵיהֶם נוֹשֵר,

מַה שֶּיְּאַפְשֵר לָנוּ בְּבוֹא הַיּוֹם, נִדְמֶה לִי,

לַהֲפֹךְ אוֹתָם לַעֲרֵלִים מִזַּן כָּשֵר.

כָּךְ שֶגַּם אִם אָנוּ סַבְלָנִים מְאֹד אֵינֶנּוּ

וְאִם עַד שֶיִּשְתַּמְּדוּ כָּלִיל יִקַּח עוֹד זְמַן

אַל יֵאוּש, בָּנַי, מְלַאכְתֵּנוּ, לְשִׂמְחַת לִבֵּנוּ,

נַעֲשֵׂית שָם, מָה אִירוֹנִי, בִּידֵיהֶם עַצְמָם..."

* * *

אהוד בן עזר

על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה

מתוך המבוא

שנכתב ביוני 1985 למהדורה העברית

של ספר הראיונות "אין שאננים בציון"

שהופיע בספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

וכבר לפני 30 שנה התריע על הסכנה!

...בייחוד לאחר מלחמת יוני 67' – חלה התעוררות דתית-לאומית, שמצאה ביטוי סמלי במיתוס הצנחנים הבוכים מול הכותל, ונתגלגלה, לקול תקיעות שופר, באיזו הרגשה כללית, שהחילונים – שהם כידוע אנשים חסרי ערכים ואמונה, אפילו הם יהודים, ישראלים וציונים – גילו את האמונה האמיתית באותה פגישה רוויית-דמעות עם הכותל, ואילך, שהרי כידוע אחד מעיקריה של היהדות הוא שאין כאבנים מקודשות כדי לעורר אמונה בלב בני-אדם.

זאת ועוד: כלום מה שהתרחש לנגד עינינו לא הראה, באותות ובמופתים, שאלוהים שוב אינו אותו אלוהים "יהודי", האחראי לגורל הפאסיבי, הגלותי – אלא הוא אלוהים ישראלי בתכלית, שהוביל את צבאות ישראל לניצחונות לאומיים בעלי משמעות דתית? – אם אלוהים הוא אכן כזה, אמר לעצמו מעתה בגאווה הישראלי-המצוי: כלומר: אם ההשגחה העליונה – בעזרת כמה רבנים, גנראלים ומנהיגים פוליטיים – אכן התאימה עצמה לצרכיה הצבאיים והביטחוניים של מדינת ישראל – (או, לפי הגרסה הדתית-בלבד: צרכיה אלה של ישראל התאימו עצמם לרצון ההשגחה העליונה) – הרי שאפילו מבחינה תועלתית (שלא לומר, צינית) ראוי לנו לתמוך בה, בהשגחה העליונה, שהרי כמה דיוויזיות-לטובתנו יש לחילונות, לתרבות, לסוציאליזם-הדימוקראטי ולהומאניות העולמיים? העולם ברובו הוא ממילא נגדנו.

ובכלל: על מחנה נאמניו ואמוניו של אלוהים אשר כזה, שוב אין זו בושה להשתייך. האדם היהודי החדש בישראל, בייחוד הצעיר הדתי, השתחרר סופית מתסביך החולשה הגלותית, ואמונתו החלה עוטה דמות של הערצת הכוחניות ובוז לרכי-הלב, ההומאניסטיים, המתלבטים ו"יפי הנפש" למיניהם.

זוהי דתיות שהשתעבדה מרצון לקסם האפל של הלאומיות והכוחניות, בלי להציב לעצמה שום סייגים שהם חלק בלתי-נפרד מלאומיות הומאנית, פלוראליסטית-חילונית ודימוקראטית, כפי שראתה עצמה הציונות מתחילתה, באור חזון גאולת-האדם האוניברסאלית, שמקורו ביהדות.

חל כאן אפוא מעין היפך מושגים ותפיסות מוזר ומזעזע. הקיצוניות הלאומית והדתית, פרי-באושיה החברתיים והפוליטיים של התקופה שלאחר יוני 1967, החלה משכתבת את תולדות הציונות ומפעל-ההתיישבות היהודי בארץ-ישראל כמו היו מעיקרם תנועה דתית, תוך העלמת ההתנגדות הדתית העזה שבה נתקלה הציונות מראשיתה.

תקופתה "החילונית-כביכול" של הציונות ותנועת-העבודה הארצישראלית – נתפסה כמין מכשיר בידי ההשגחה העליונה, משל לא היו כל האנשים והתנועות הללו אלא קליפות שכוח-חיותן בא להן רק מניצוצות-הקדושה שהיו צפונים בהם, ורק עתה – ובייחוד לאחר יוני 1967 – באו ונתגלו הניצוצות בדמות ההיסטוריה הקדושה והמחודשת של הציונות, כפי שביארוה לנו היטב אבות הלאומנות הדתית בישראל, שחלקם חיים באווירה ובהשקפה של ערב הופעת משיח חדש ועידן הגאולה השלמה, שיתבטאו, בין היתר, בהקמת הבית השלישי על מקום מסגד כיפת הסלע, וחידוש עבודת הכוהנים והקרבת הקורבנות.

וכך, האדם החילוני, ה"אפיקורס" כפי שכונה בעבר, שוב אינו נתפס בישראל כאדם שלם, הנהנה בחייו ובכל מעשיו, ומובטח מפני ספקות ופגעים – אלא כיצור תוהה ומתלבט, רדוף-חטאיו, מפקפק ומחפש שביב אמונה מוסרית ולאומית, וחייב להתגבר יום-יום על התבוסתנות שבקירבו.

ואילו האדם הדתי בישראל שוב אינו נתפס כאדם תוהה ומתלבט, רדוף-חטאיו, מפקפק ומחפש שביב אמונה מוסרית ולאומית, וחייב להתגבר יום-יום על התבוסתנות שבקירבו – אלא כאדם שלם, הנהנה בחייו ובכל מעשיו, ומובטח מפני ספקות ופגעים, כאילו מונח בכיסו חוזה-ביטוח אם הקב"ה.

ואפשר אולי לומר, כי מכמה בחינות, הדתי של היום הוא ה"אפיקורס", החילוני הנהנתן של אתמול, ולהפך. ואין לך ביטוי מובהק יותר לכך מאשר דממתה של היהדות הדתית בתוך הספרות העברית החדשה הנוצרת בארץ-ישראל.

מבוכתו והתלבטותו המוסרית (אולי אפילו ה"רליגיוזית") של ה"צבר" החילוני נתפסה מעתה כהמשך ה"פאסיביות" הגלותי, המשך ההתכחשות, הזרות, ה"תבוסתנות" וה"קוסמופוליטיות" – כל אלו תכונות "יהודיות" טיפוסיות (שונאי-ישראל היו מוסיפים ואומרים, שגם "מתירנותו" של הדור הישראלי החילוני היא תכונה יהודית גלותית טיפוסית).

ואילו את כתר האקטיביזם היהודי הדתי-לאומי (שהוא בעצם הרס היהדות האמיתית) – החלו נושאים מעתה, בהתלהבות משיחית ובאש זרה, "הכנענים החדשים", אנשי "גוש אמונים" ודומיהם במחנות הקרובים לדעתם, שכאבותיהם ה"כנענים" משנות הארבעים והחמישים, הביאו לידי קיצוניות את תהליך הריסתה של היהדות בידי הציונות.

אלא שמגמת פניהם של בעלי הכיפות הסרוגות, נושאי הקאלאצ'ניקובים ולובשי מעילי-הרוח מעל ארבע-כנפות – לא פנתה מבחינה תרבותית לעבר המיתוסים העבריים הקדמונים (ה"כנענים"), אלא נתמקדה מבחינה גיאוגראפית-התנחלותית, כאשר חלק ניכר מן המיתוס שלהם, המתממש בינתיים בדרכים מעשיות מאוד, נבנה והולך על ערש עבודת-האלילים הישראלית: שומרון.

ומאחר שהמושגים נסתלפו מיסודם, נחשבת הבריחה מן היהדות (המונותיאיסטית, בעלת שליחות מוסרית-אוניברסאלית), כשיבה אל ה"יהדות" (ה"כנענית", נוסח "גוש אמונים" ודומיו), ואילו השיבה אל הציונות (החילונית, המקורית), נחשבת כבריחה מן ה"ציונות" המקובלת כיום בחוגים רחבים, ובייחוד בגלגולה הלאומני-קלריקאלי, שצבר תנופה ואף היה אחד הגורמים לעליית "הליכוד" לשלטון, ב-1977.

וכך, כשהישראלי אינו יכול עוד להיות ציוני (כלומר, לשאת בעולו של גורל לאומי יהודי חילוני, נוסח ברנר, ללא רמייה עצמית, וללא ציניות, רפיסות מחשבתית ומיסטיפיקאציות) – הריהו נעשה "יהודי" (כלומר, עובד-אלילים ישראלי מצוי), או כהגדרתו של אמנון רובינשטיין (בספרו הנ"ל), בהיפוך האימרה המקובלת: "היה גוי בביתך ויהודי בצאתך":

"גוי", כלומר יהודי דתי שמהותו נסתלפה למעין עבודת-אלילים שבטית והיעדר מעצורים מוסריים-הומאניים, או יהודי חילוני, שמתוך טמטום ופחדנות מכחיש את חילוניותו הציונית כהשקפת-עולם מחייבת ושוקע באורח-חייו הנוח בבית.

ו"יהודי", כלומר בא בשם היותו דתי או "נרדף" או צאצא לבני-עמו שעלו בעשן, וכל זאת לצורך יצוא, לצדקנות-עצמית ולכפייה דתית, לאומית ותרבותית לסוגיה.

מעתה פתוחה היתה הדרך להתעוררות מחודשת של עבודת-האלילים הישראלית, פרי הייאוש מן היכולת לפגוש פנים-אל-פנים גורל יהודי חילוני בישראל, בלי מיסטיפיקאציות, ומול הערבים, ובמציאות היסטורית שבה האקטיביזם, לכל סוגיו, נעשה לא פעם פאטאליסטי, כוח הפועל באופן סהרורי; הריסתה או שלילתה של הגלות היא גם המשכה, וכל "התחלה חדשה" ישראלית, בין היא עברית-"כנענית" ובין יהודית-דתית, או לאומנות סתם, מביאה לידי הקצנה מסוכנת את התוכן החיובי שהיה לציונות מראשיתה:

הרצון לשינוי ההיסטוריה והחיים היהודיים מעיקרם; שינוי ולא ניתק, שינוי ולא סתגרנות, ולא יבנה ולא מצדה, ועל אחת כמה וכמה – לא שומרון.

באחת מאיגרותיו כותב הרב אברהם יצחק הכהן קוק: "כבר היה בימי עזרא שכמה גדולים וטובים לא רצו לייסד את היישוב בארץ-ישראל ונשארו בבבל, ועזרא לקח עימו את הפסולים, שהיו מעשיהם כעורים, והיה העולם ראוי להיות נהפך לתל מלח מפניהם, והיו מחללים את השבת גם בארץ-ישראל, ומכל-מקום גרם הדבר שעל-ידי צמיחת ישועה זו נבנה הבית השני, שזכינו על ידו לפרסום תורה שבעל-פה והרחבת גזירות חכמים והתפשטות תורה בישראל. וכן יהיה בעזרת השם בימינו, על-ידי שנחזק את היישוב ההולך ואור בעזרת השם, ויתרבו אחינו העולים ליישב את ארץ-הקודש, יצמח אור גאולה וישועה; וסוף כל המורדים הפושעים לשוב בתשובה שלימה מתוך אהבה ושמחה, על ידי אור שפע קדושת-הקודש שתשפיע עליהם, על-ידי סיוען של תלמידי-חכמים עובדי ד' ואוהבי ישראל באמת, שיתהלכו עימם בנחת ואהבה... ועל ידי זה יתעורר הניצוץ הנרדם של קדושת ישראל הכמוס בעומק, אפילו בליבם של המוקצים והריקנים, ויהיו כולם יחד כלי מחזיק ברכה." (אגרות, ה"א, עמ' שמ"ח. על-פי "פרקים במשנתו העיונית של הרב קוק" מאת ישעיהו הדרי וצבי ירון, הוצאת "אמנה", תשכ"א, 1961, עמ' 147).

האם אני פסול וכעור? האם אני מוקצה וריקן? האם אני מורד ופושע? האסכים כי כך יתייחס מי ליסוד קיומי כיהודי-חילוני-ישראלי-וציוני על פי דרכו, שלא לומר, עִברי? – לא. הרב קוק אמר את דבריו אלה, והדומים להם, לא נגדי ונגד שכמותי, אלא דווקא לאוזני אותם חוגים דתיים אנטי-ציוניים – והם היו הרוב בתקופתו – חוגים ששללו מכל וכול את המפעל הלאומי שבו תמך (וברוב רוגזם על הרב אף הטילו, בירושלים, עביט של שופכין על ראשו); ואמר זאת כדי למצוא, בהעזה רבה, צידוק דתי למעשה הציוני, שרובו ועיקרו חילוני.

גישה זו באה כנגד הקנאות הדתית החשוכה, ובזכות החלוצים החילוניים, בוני הארץ. הרב קוק היה מתפלץ ודאי בקברו אילו שמע כי בשם ניסיונו הנועז, המיסטי, להבין את המפעל הלאומי-חילוני בארץ-ישראל, יגיעו תלמידי-תלמידיו להשקפות כגון אלו של הרב משה לווינגר, ממייסדי וממנהיגי "גוש אמונים":

"מצאנו בהיסטוריה שלנו, כי עומרי, אביו של אחאב, זכה לכתר מלך ישראל אף-על-פי שחטאיו כבדים היו, והוא הפיץ עבודה זרה בעם, וכל-כך למה? אומרים חז"ל: 'כיוון שהקים עיר בישראל – היא שומרון!" ("ידיעות אחרונות, ראיון עם רפאל בשן, 18.6.1976).

מה עלינו להבין מכך? שכיהודים חילוניים, כדוגמת רוב-רובו של העם היהודי בישראל, הננו בבחינת עומדים במעלת עמרי מלך ישראל אשר עליו נאמר: "ויעשה עמרי הרע בעיני ה' וירע מכל אשר לפניו"? האם בעיני חלק ניכר מן הציבור הדתי בישראל, רבניו, מנהיגיו ומכווני דרכו הרוחנית והפוליטית, אין רוב הציבור בישראל, אין אפילו המדינה עצמה – על מוסדותיה הדימוקראטיים והחוקתיים – נחשבים אלא בבחינת קליפה?

וקליפה זו – מה טיבה? היא חלק מן העולם השבור, עולם התוהו והטומאה, אשר ניצוצות-הקדושה נפלו לתוכו. כל זמן שניצוצות-הקדושה שרויים בין הקליפות, יש צידוק מסוים וחיוּת לקיומן של הקליפות; אך המטרה הסופית, מטרת הגאולה המשיחית, היא להעלות את הניצוצות מעולם הקליפות; ואז, כידוע, מאין להן אחיזה בקדושה, תתפורר חיותן של הקליפות והן תחזורנה לאפס ותוהו.

מסביר ישעיה תשבי בספרו "תורת הרע והקליפה בקבלת האר"י" (הוצאת שוקן, 1942): "מציאות ישראל בין העמים מכוונת אמנם לתיקון העולם, אבל לא לתיקון העמים. תיקון העולם ותיקון העמים הם תרתי דסתרי לפי השקפת עולמם הלאומית הקיצונית של האר"י ותלמידיו. שליחות ישראל אינה לקרב את העמים אל הקדושה, אלא להוציא את הקדושה מתוכם ועל ידי כך להרוס את קיומם ולהשמידם." (שם, עמ' קל"ח).

ועל חומר-הנפץ העצום, המצוי בתורת הקליפות של האר"י – אשר, כפי שהוכיח גרשם שלום, השפיעה בשעתה על שבתי צבי ונתן העזתי – אומר תשבי: "אותו העתיד הצפוי לאומות בעת הגאולה צפוי גם לכוחות הטומאה הרוחניים. הגאולה לא תטהר את הקליפות הטמאות אלא תביא עליהן כלייה. בהעלאת הניצוץ האחרון נהרס יסוד קיומן והן עוברות מן העולם." (שם, עמ' ק"מ).

האם אפשר להסביר כך, מנקודת-השקפה מיסטית-דתית, את מעשה הבניין החילוני בישראל? מי יודע גבולות הקדושה היכן הם? – שאל גרשם שלום במסתו "הרהורים על אפשרות של מיסטיקה יהודית בימינו" (שנדפסה לראשונה ב"אמות", חוברת ח', נובמבר-דצמבר 1963), ואמר:

"זוהי בעייה שהרב קוק שאל בסוגיות משנתו השנויות במחלוקת ביותר. הוא לא היה מוכן לקבל, מתוך הראייה המסורתית, דיעה זו, שבנייה זו חולין היא. אנחנו, קשה לנו היום לעשות את עצמנו שופטים לאפשרות של חולין, שהוא הסוואה של קדושה שלא הוכרה בתורת שכזאת. זוהי מציאות החולין שלנו כאן בארץ-ישראל, שנכנס בה מרבית הכוח הפרודוקטיבי שיש בעם ישראל בדור זה." ("דברים בגו", ספרית אפקים, עם עובד, 1976, עמ' 81-82).

אך דומני, כי גם ההשקפה החיובית לגבי גבולות הקדושה ועולם החולין והקליפות, הינה בעייתית לא במעט. שום יהודי חילוני בעל-הכרה לא ירצה לקבל "הכשר" למפעלו ולקיומו הציוני בארץ-ישראל, על-סמך היות חילוניותו מעין קליפה-כביכול לניצוץ-הקדושה. כלום ייתכן כי מי שרואה עצמו חילוני במאה אחוזים, משמע שהוא גם קליפה וטומאה במאה אחוזים? וכל השקפת-עולמו היהודית, הציונית והחילונית שווייה כקליפת השום? – לא. היהדות החילונית מצפה לצעד נועז יותר מצד היהדות הדתית בניסיונה להבין את כללות הקיום היהודי בימינו. מעבר להבדלים שבין קודש לחול, בין קיום מצוות לחיים חופשים.

[אהוד בן עזר: הספר "אין שאננים בציון"  אזל, והוצאת "עם עובד" מסרבת להוציא הדפסה נוספת שלו כי יש לה ספרים חשובים יותר לטפל בהם, חשובים מאלה שכתב סופר נידח, אבל אפשר לקבל את כל הספר בפנייה אלינו במייל, בקובץ וורד עברי – הודות לאחותי לאה שורצמן בן עזר שהקלידה את החומר].

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

ז. חלוצים או אנשי עסקים

כשבוע אחרי שעלינו על הקרקע, הגיעה לביקור מחצית ההכשרה שנשארה בעין חרוד. אם הם חשבו שבאו לטייל ולבלות, טעו בגדול. לניסן קלמנוביץ היו תוכניות אחרות לגביהם. בסיור מוקדם באזור שערך עם אילון שרמן, גילו השניים מטע חבושים בסביבות המקום שעליו התכונן לעלות גרעין בית"ר כדי להקים את היישוב מבואות בית"ר. היתה סכנה גדולה שהביתרים יחמדו את החבושים שאנחנו מצאנו קודם, ולכן  עם בוא האורחים מעין חרוד, הודענו להם להישאר במשאית, כי נוסעים קודם לביקור בסביבה. במשאית שהתלוותה לזו עם האורחים, כבר היה מלאי של ארגזי שדה ריקים שנועדו להתמלא בחבושים. החבר'ה קצת  עיקמו את האף כשהוברר להם לאן הבאנו אותם, אבל עשו את עבודתם נאמנה, ולמחרת הגיעה לתנובה בירושלים משאית עמוסה ארגזים מלאים חבושים. היתה זו תקופת הצנע שלאחר המלחמה, השווקים הריקים שיוועו לפירות טריים, ובתנובה חטפו את הפרי כמוצאי שלל רב.

בשבוע שלאחר מכן הגיעה לאותו מטע חבושים משאית אחרת ובה קבוצה מהחברים העתידים ליישב את מבואות ביתר. המסכנים, שהביאו עימם תבות שדה ריקות, לא הבינו מתי המסתננים הספיקו לעבור את הגבול ולגנוב להם את כל הפרי, שהגזבר שלהם כבר בנה עליו מגדלים באוויר.

בתוככי הכפר שלנו, בית נטיף, היו בוסתנים שבהם ערב רב  של עצי תאנה, שקד, משמש, זית וגפנים. בהשוואה למטע החבושים היה הפרי בבוסתנים די דליל, ויש להניח שתושבי הכפר, שנמלטו במלחמה, היו מסתננים בלילות וקוטפים את הפירות מהעצים שטיפחו ליד ביתם.

בתור מי שעתיד להיות רכז המטעים, הוטל עליי לצאת מדי יום עם שתיים שלוש בנות, ולקטוף את מותר הפרי, שכַּמוּתו היתה מועטה, אך מחירו לא יסולא בפז. היינו מרימים את ענפי הגפן השרועים על האדמה, ובוצרים את האשכולות שנעלמו מעיני המסתננים. פה ושם מצאנו גם עצי משמש ושקדים שגם בהם לא בחלנו. באחד הבוסתנים גילינו עץ עם אגוזי מלך. על העץ נותרו רק שניים-שלושה אגוזים, אך די היה בהם כדי שאותו בוסתן יקרא "גינת אגוז" והוא הצטרף לשם "בוסתן גן העדן" שנתנו לבוסתן הדקלים במורד הכפר, בואכה בית ג'מאל.

מדי פעם הייתי עולה לרכוב על סוסה צולעת שנשארה בכפר ואומצה על ידינו, ומסתובב לחפש בוסתנים נוספים. אוכף לא היה לי, אז הסתפקתי בשק ריק והשלמתי עם העובדה שלדהור איתה אין שום סיכוי. עם הצולעת הזאת הגעתי יום אחד לכפר הערבי אלר (שהיום נקרא מטע), שהיה חבוי בתוך גיא צר וארוך שמעיין מים צלולים נובע בשטחו ומשקה עצי אגס ענקיים, שאת פִּרְיָם הקדימו המסתננים לקטוף. מאחר שהמטע נמצא באמצע הדרך בינינו לבין מבואות בית"ר, היתה סכנה שבעונת הפרי הבאה, הבית"רים יחמדו את הפרי. לכן יצאתי באחד הימים הבאים עם אברמלה ליטמן, בחור חמד שהגיע אלינו יחד עם הגרעין הפולני. הצטיידנו בעוד מועד בשלטי פח של "זהירות מוקשים" ואותם תלינו על קונצרטינות תיל שמצאנו בשטח. השלטים מילאו את תפקידם בנאמנות ועדים לכך הם  פירות האגס  והענבים שהתפתחו יפה בלי שיד אדם  נגעה בהם. את מה שהיה בהמשך כתבתי בספר "יוסלה איך זה קרה" עמ' 25 :

"... הקטיף שבוצע בשנה שאחר-כך בעזרת יום גיוס של כל חברי המשק, עורר את חרדתם של שני אנשי הסוכנות שסיירו במקום לקראת העלאת גוף התיישבותי חדש.

"השתגעתם!" – צעק הפקיד מעבר לגדר – "אתם לא יודעים שהשטח ממוקש!"

"מי אמר לך?" –שאל הקצר בנחת ממרומי אחד מעצי האגס.

"מה זאת אומרת!" – שאג הפקיד החרד – "אתם לא יודעים לקרוא את השלטים?"

"אסון!" – קרא הקצר שצנח מצמרת העץ, "הרוח סובבה את השלטים. הצד הממוקש הוא זה שאתם עומדים בו...

בזהירות בזהירות, כשגלגלי הג'יפ נוסעים אחורה באותם שני מסלולים שטבעו בקרקע, נסוגו שני הפקידים מהמקום. אומרים שההתיישבות באותו גיא נדחתה בכמה חודשים, עד שאנשי הצבא עברו עם מגלי מוקשים מעץ לעץ ובדקו את כל השטח משני צדי הגדר."

חבל שהטמבלים של הצבא, שסרקו את השטח עם מגלי מוקשים במשך ימים רבים, לא העלו על דעתם,  שאם יש בסביבה קיבוץ שהוקם על ידי יוצאי פלמח, צריך  להניח שחבריו הקדימו לבדוק את השטח וידעו איך לדאוג לכך שאיש מלבדם לא יגע באגסים.

אותה שנה, לאחר הקטיף,  זכיתי לביקור נוסף במטע האגסים של אלר בזכות איש הגנת הטבע עזריה אלון. עזריה הגיע אלינו לקיבוץ, כדי לקחת לטיול את ילדי בית השיטה שבאו אלינו לשבוע במסגרת מבצע "לעזרת יישובי המשלט.". במשך אותו שבוע התמניתי כמדריך הקבוצה, וכהרגלי במקרים כאלה, התאהבתי בשתי בנות חמודות, נורית וחנהל'ה, של אותה קבוצה. כהרגלי לא סיפרתי על כך לאיש, גם לא לשתי הבנות, שעד היום לא יודעות איזה מחשבות התרוצצו בראשי באותו שבוע.

עזריה אלון, שהיה המורה לטבע של ילדי בית השיטה, תיכנן לקחת את תלמידיו למסע הליכה מהקיבוץ שלנו עד לקיבוץ צובא בהרי ירושלים. כמי שהרבה להסתובב באזור, נודבתי על ידי עצמי להוליכם ברגל עד נס הרים, ומשם להראות להם את הכיוון.

למסלול ההליכה הכנסתי את מטע האגסים והגפנים של אלר, והערוץ שבתוכו גדלו. עזריה התפעל מהנוף הפראי שנשאר פורח ומלבלב גם בקיץ היבש, בזכות המעיין שגח מתוך מבצר עתיק, ומימיו התפתלו בכוח הנביעה בין העצים. הכפריים הקדמונים ידעו לפלס למים נתיבות, שהתעמקו והתבוססו במשך השנים והפכו לנחלי קבע ללא צורך בעזרת אדם. היה זה מראה מרומם נפש של הטבע בהתגלמותו הראשונית ולא היה אפשר שלא לעצור ולהתפעל.

שלוש שנים לאחר מכן, כשבא לבקר שוב במקום, נדהם לגלות שמחלקת ההתיישבות הנאורה הרסה עם טרקטורים ומחרשות את כל פיתולי תעלות המים, גדעה עצים שעמדו בדרכם, והפכה את הנוף הפראי הקדום למטע עם שורות מסודרות שממטרות מסתובבות בו. לא אתפלא אם  יתברר לי שהרעיון להקים את האגודה לשמירת הטבע נולד באותו ביקור באלר, הכפר הנקרא היום מושב מטע.

יום אחד, אחרי שסיימתי לקטוף בעזרת הבנות את כל הפירות בבוסתנים של בית נטיף, הנחתי על גבה של הצולעת את שק הרכיבה שלי, והצעדתי אותה לעבר כתם ירוק שהציץ לעמק האלה, מעל קיר אבן שחתך את  הגבעות הסוככות את העמק מצדו הצפוני.

הצולעת הובילה אותי מתונות סחור סחור עד מרומי הגבעה, ואז התגלה לעיני מטע שזיפים מטופח שבמרכזו באר מים עמוקה. הסתובבתי כשיכור בין העצים המרשימים והצטערתי שלא עליתי אליו בשבוע הראשון, כשפריו היה עדיין בר קטיף. עשיתי הערכה שאפשר יהיה, בעונת הפרי הבאה, להוציא מהבוסתן לפחות משאית אחת מלאה שזיפים, ואפילו תיכננתי להוריד את הארגזים לעמק  באומגה, היישר מעל קיר האבן, שנראה כקיר מחצבה.

כשחזרתי למשק, בלב מתרונן מתגלית הבוסתן המטופח, התגלה לי דבר נוסף – איבדתי את  הסטן שלי. לאובדן הזה היה גם צד חיובי – השם "בוסתן  הסטן האבוד" – משמש את נתיב הל"ה עד היום, ורק מעטים  יודעים את סיבתו. בהזדמנות זאת יש לציין שבמקום  שבו נמצא הבוסתן האמור, התגלו לאחרונה עתיקות הכפר חירבת קאיפה שהתקיים בתקופת הברזל, בימי ממלכת יהודה, ובו ממצאים נדירים וכתובת בעברית. אני חושש שאם בהמשך החפירות יגלו החופרים את הסטן האבוד שלי, הם עוד עלולים לפתח תאוריה  שמצאו  את הכלי שבעזרתו הרג דוד את גוליית.

המשך יבוא

* * *

אלון גן

"בִּבְשָׂרִי שִׁלַּמְתִּי אֶת חֲרוֹן עוֹלֵי עָרָב"

ההתקרבּנוּת האשכנזית כתגובת נגד

 לשיח הקוֹרבּני המזרחי

קטע מתוך מאמר שהתפרסם בכתב העת "גילוי דעת" מס. 8, 2015

דומה שבשנים האחרונות הפך השיח הקורבני לדרך המלך של עיצוב הזהות הישראלית. קבוצות שונות בחברה הישראלית מאמצות זהות קורבנית ומגדירות את עצמן כקורבנות הציונות. הפלסטינים מגדירים את עצמם כקורבנות הנכבה, המזרחים כקורבנות ההגמוניה האשכנזית, הקיבוצניקים כקורבנות האתוס הקולקטיביסטי, אנשי הפריפריה כקורבנות המרכז השבע, ועוד ועוד. תהליך ההתקרבּנות שפוקד את החברה הישראלית ותהליך התבלטותו ההולכת וגוברת של השיח הקורבני במסגרת מבעי השיח הציבורי ניצבים ברקעה של מסה זו, המבקשת לעסוק במוטיב אחד מתוך מכלול מאפייניו של לקסיקון השפה הקורבנית. אבקש להתחקות אחר תופעה שבה מי שנתפס כ"מקרבֵּן" בעיני ה"קורבן" מבקש גם הוא לאמץ תודעה קורבנית. 

המתח העדתי בין אשכנזים למזרחים הוא אחד ממוקדי השסעים העמוקים ביותר בחברה הישראלית. מתח זה מהווה מצע לשיח ביקורתי של חוקרים והוגים (מרביתם משתייכים לזרם המזרחי הרדיקלי ולתנועת הקשת המזרחית), המציגים בדרך כלל בצורה דיכוטומית את יחסי הכוחות בין האשכנזים, הנתפסים כנציגי ההגמוניה השלטת שהכתיבה וממשיכה להכתיב את סדר היום הלאומי, לבין המזרחים, המוצגים כקורבנותיו של סדר יום זה. מסה זו מבקשת להצביע על מגמה חדשה בשיח העדתי: כתגובת נגד לכתב האשמה המזרחי, המציג אותם כאליטה מקרבֵּנת, מבקשים אחדים מהאשכנזים לאמץ זהות קורבנית ולהיות שותפים מלאים במועדון הקורבנות הישראלי.

בתחילת דבריי אציג בקצרה את השיח הקורבני המזרחי, ולאחר מכן אתמקד במוטיב ההולך ורווח במבעי תגובת הנגד האשכנזית: הרצון הגובר של חברי האליטות להיות שותפים לשיח זה, לא מהצד המקרבן אלא מעברו השני של המתרס.

השיח הקורבני המזרחי

הדיון הנפיץ בנושא "השד העדתי" בישראל ותרגומו של המתח הגלום בו למאבק דיכוטומי בין "אשכנזים" ל"מזרחים" מלווה את השיח הציבורי מראשית המפעל הציוני ועד ימינו. מתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת אנו עדים למגמה גוברת והולכת של פיתוח תודעה מזרחית רדיקלית המבקשת למחות כנגד ה"ניחשול", העוול והקיפוח, וכלפי הניסיון של מה שמכונה בקרב בעלי תודעה זו "ההגמוניה האשכנזית" – למחוק את הזהות המזרחית ולהנציח את הפער בין שתי האוכלוסיות. בזיכרון הקולקטיבי הישראלי קיימות מעין תחנות יסוד, שבמהלך השנים הפכו לסימני דרך במאבק המזרחי ובעיצוב הזהות המזרחית: מאורעות ואדי סאליב, הפעילות של תנועת הפנתרים השחורים, "ברית המקופחים" בין מנחם בגין למזרחים שהובילה למהפך של שנת 1977, "נאום הצ'חצ'חים" של דודו טופז ותגובת-הנגד המפורסמת של בגין בבחירות 1981, צמיחת המפלגות המזרחיות (תמ"י ואחר כך ש"ס), מאבקי הקשת הדמוקרטית המזרחית ולאחרונה שירי המחאה של קבוצת ערס פואטיקה.

דוברי "השיח המזרחי הרדיקלי" החלו במסע שחרור מתמשך ממה שהם ראו כ"פרויקט מפעל המחיקה" של ההגמוניה האשכנזית, שביקשה לטענתם להפוך את המזרחים (ואת הפלסטינים) לחוטבי העצים ושואבי המים של מה שהם כינו ה"אליטה" וה"ממסד". מאפייני "המאבק המזרחי" (כשם ספרו של הסופר וחוקר החברה הישראלית סמי שלום שטרית, מהבולטים בעיצוב תהליך זה) זכו לתִלי תִלים של מחקרים, תערוכות, שירים, סרטי קולנוע וסרטים דוקומנטריים.

לצורך המשגה והמחשה של עיקרי הטענות של שיח זה אציג להלן קטע שכתב סמי שלום שטרית, בספרו על המאבק המזרחי בישראל ולאחר מכן שלושה קטעים קצרים משיריהם של שלושה משוררים מזרחים צעירים. קטעים אלה הם מעין "מדגם מייצג" שנועד להמחיש הן את התוכן והן את ה"מנגינה" של דוברי השיח המזרחי הרדיקלי החדש. שטרית מציג את המזרחים "כקורבנותיה היהודים של המהפכה הציונית האשכנזית [...]" וממשיך: "יהודי ערב וארצות האיסלאם צורפו למהפכה הציונית האשכנזית בנסיבות עליהן לא היתה להם כל השפעה, כדי לשמש מאגר אדם למאבק הדמוגרפי-טריטוריאלי של הציונות נגד הפלסטינים, וכדי לשמש בתפקיד הפרולטריון עליו נבנתה הכלכלה המודרנית הישראלית אשר מפרותיה הם אף פעם לא נהנו." (שטרית, המאבק המזרחי בישראל,  2004, עמ' 269).

במקביל לשיח המזרחי המחקרי שביקש להמשיג את היות המזרחים קורבנות ותוצר של ההגמוניה האשכנזית, החלו משוררים צעירים לתאר את כאב המחיקה ולירות את חִצי זעמם במקרבנים.

שורות כגון:

בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז אֲנִי מוּפְלֶטָה, אֲנִי חַפְלָה, אֲנִי כָּבוֹד, אֲנִי עַצְלָן, אֲנִי כָּל מַה שֶׁלֹּא הָיָה פֹּה פַּעַם, כְּשֶׁהַכֹּל הָיָה לָבָן אֲנִי הַהֶרֶס, הַחֻרְבָּן (רועי חסן, "במדינת אשכנז", הארץ, 31.10.2013).

תַּקְשִׁיבוּ מָרוֹקָאִים, שֶׁעַל סָבִים שֶׁלָּכֶם בִּהְיוֹתָם נְעָרִים יָרוּ עַל הָרֹאשׁ מְכוֹנוֹת עִם אַרְבַּע מֵאוֹת רָד קַרְנֵי רֶנְטְגֶּן בִּמְקוֹם לְפַזֵּר עֲלֵיהֶם אֶת קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ (שלומי חתוכה, "בעיניים פקוחות", הארץ, 15.1.2014).

תַּבִּיטוּ בַּמַּרְאָה וּתְגַלּוּ כַּמָּה אַתֶּם מְכֹעָרִים, חַמְדָנִים שֶׁכְּמוֹתְכֶם, אֵיךְ הוֹבַלְתֶּם אוֹתָנוּ כַּצֹּאן לַטֶּבַח, לַגַּזֶּזֶת, לָעֹנִי, לַסַּמִּים, לַתְּלוּת, לְפִנּוּי מֵהַבָּתִים שֶׁלָּנוּ לַשּׁוֹאָה שֶׁלָּנוּ הַיְּהוּדִים-הָעֲרָבִים. [...] מַכְחִישֵׁי שׁוֹאָה שֶׁכְּמוֹתְכֶם מָתַי גַּם לְסַבְתָּא שֶׁלִּי יִהְיֶה מִסְפָּר עַל הַיָּד? (קלריס חרבון, "הזעקה – לא עוד", הכיוון מזרח 18, 2009).

הן רק טיפה זעירה מתוך מפלי מתקפת משוררי ערס פואטיקה כלפי מקרבני ההגמוניה האשכנזית.

השיח הקורבני האשכנזי כתגובת-נגד

כאמור, מטרת כתיבתה של מסה זו איננה לעסוק בוויכוח סביב טענות אלה, ויכוח טעון ואולי כבר לעוס לעייפה, ש"זכה" לאינספור מבעים, אלא לבחון ז'אנר אחד של ריאקציה אשכנזית כלפי כתב אשמה קורבני זה. בשפה תקנית ואקדמית אכנה תגובה זו ריאקציית ההתקרבנות האשכנזית. בשפה עממית ניתן לאפיין תופעה זו באמצעות הביטוי "למי יש יותר גדול?" ולחלופין לראות בה מעין תחרות מסוג "קורבן נולד".

בחינה של עשרות מבעי תגובה אשכנזיים כלפי כתב האשמה המזרחי מצביעה על תופעה מעניינת: חלק מהאשכנזים מבקשים גם הם להתעטף בשמיכת הקורבנות ולהיות שותפים לשיח הקורבני, לא מהצד המקרבן אלא מעברו השני של המתרס. ניתוח מכלול תגובות-הנגד של "השיח האשכנזי" כלפי השיח המזרחי הרדיקלי  מלמד, שהטיעון "גם אנחנו היינו קורבנות" משמש סוכן כפול: גם כסוג של טיעון-נגד המבקש להמעיט בערך ה"בכיינות המזרחית" ולהעמידה בהקשר של רוח התקופה, וגם כרצון (מודע ולא מודע) להשתתף בתחרות הקורבנוּת ולהציג את הסבל האשכנזי כמשקל-נגד מאזן לסבל המזרחי. מתפתחת כאן מעין תחרות קורבנית – מי סבל יותר מנחת זרועו של מַכבש המחיקה של כור ההיתוך הבן-גוריוני.

אבקש לעמוד על חלק ממאפייני "ז'אנר ההתקרבנות האשכנזית", באמצעות ניתוח שירו האוטוביוגרפי של ישי שריד –  "קרית שמונה, 1977":

הסופר ישי שריד הוא בנו של יוסי שריד, שר חינוך לשעבר ואיש חינוך שעבר בצעירותו עם משפחתו לחיות שנים מספר בקריית שמונה מתוך תחושת שליחות. עובדה זו חשובה לענייננו, מכיוון שכוחו של השיר מקבל מעין משנה תוקף דווקא למול רצונה של משפחת שריד לרכך את המתח העדתי באמצעות מעברה לקריית שמונה.

קרית שמונה, 1977

מָה זֶה? שׁוֹאֵל בְּנִי,

וּמַרְאֶה עַל הַצַּלֶּקֶת הַגְּדוֹלָה בִּירֵכִי הַשְּׂמָאלִית.

זֶה עָשָׂה לִי יֶלֶד בְּשֵׁם מְנַחֵם עַל מַדְרֵגוֹת בֵּית הַסֵּפֶר מְצוּדוֹת

בְּקִרְיַת שְׁמוֹנָה, מוּל הַחֶרְמוֹן הַלָּבָן, בְּחֹרֶף 1977.

לָקַח שֶׁבֶר בַּקְבּוּק וְקָרַע אֶת הַמִּכְנָסַיִם וְחָרָט בְּתוֹךְ בְּשָׂרִי.

מֵאֵיזֶה עֵדָה אַתָּה, רוֹמָנִי? שָׁאֲלוּ כְּשֶׁהִגַּעְתִּי,

(אַשְׁכְּנַזִּי מִסּוּג אַחֵר לֹא רָאוּ שָׁם),

לֹא יָדַעְתִּי בְּדִיּוּק לְהָשִׁיב.

רַק חָפַצְתִּי, בְּיֵצֶר קִיּוּם שֶׁל בֶּן תֵּשַׁע, לְהִתְחַבֵּב עֲלֵיהֶם.

שָׁלוֹשׁ שָׁנִים גַּרְנוּ בְּדִירַת שִׁכּוּן,

שְׁנַיִם וָחֵצִי חֲדָרִים, בְּלִי אַמְבַּטְיָה,

שְׁלוֹשָׁה יְלָדִים, קַטְיוּשׁוֹת בַּלֵּילוֹת,

דַּלּוּת מֵרָצוֹן, רַק שֶׁלֹּא נְנַקֵּר עֵינַיִם,

וּבְכָל זֹאת אָמְרוּ הַיְּלָדִים, זֶה מִתְנַשֵּׂא, הַבֵּן שֶׁל יוֹסִי,

חוֹשֵׁב אֶת עַצְמוֹ יוֹתֵר מֵאִתָּנוּ.

בְּחֻרְשַׁת הָאֳרָנִים בְּמוֹרַד הָהָר

תָּקַע לִי הַיֶּלֶד מִיכָאֵל אֶגְרוֹף בָּאַף.

הוּא הָיָה יָפֶה וְזָרִיז וּבְהִיר עֵינַיִם,

אַחַר כָּךְ צָחַק וְקָרָא בְּקוֹל, אַשְׁכְּנַזִּי פַּחְדָן.

שְׁבִיל שֶׁל דָּם צִיַּרְתִּי בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה.

לִפְנֵי שֶׁנִּכְנַסְתִּי בַּדֶּלֶת נִגַּבְתִּי אֶת עֵינַי, אָסוּר לִבְכּוֹת,

שֶׁלֹּא יִרְאוּ אָבִי וְאִמִּי וְיִתְעַצְּבוּ עַל לִבָּם.

בַּשָּׁנָה הָאַחֲרוֹנָה הֵטִילוּ חֵרֶם,

הוּא מִתְנַשֵּׂא, הִסְבִּירוּ לַמּוֹרָה רִיקִי בְּבֵית הַסֵּפֶר מְצוּדוֹת.

אוֹת קָלוֹן טָבְעוּ בְּנִשְׁמָתִי, בְּאַפִּי הַשָּׁבוּר וּבִירֵכִי הַדְּקוּרָה.

רָאִיתִי אוֹתָם מִשְׁתַּעַשְׁעִים לְיַד מַדְרֵגוֹת הַמֶּרְכָּז הַמִּסְחָרִי,

מְשַׂחֲקִים כַּדּוּרֶגֶל בַּמִּדְשָׁאָה שֶׁלְּיַד הַמַּתְנַ"ס,

הִשְׁתּוֹקַקְתִּי אֲלֵיהֶם, אַךְ הֵם דָּחוּ אוֹתִי כְּחַיָּה חוֹלָה.

מֵאָז דָּבַק בִּי הַפַּחַד מִבְּנֵי אָדָם.

אֶת כָּל שִׂנְאַת הוֹרֵיהֶם נָקְמוּ בִּי,

בְּמַפַּא"י וּבָרִסּוּס וּבַקִּבּוּצִים

בִּבְשָׂרִי שִׁלַּמְתִּי אֶת חֲרוֹן עוֹלֵי עָרָב,

בִּשְׁנַת 1977, בְּקִרְיַת שְׁמוֹנָה.

אֲנִי אוֹהֵב לִשְׁמֹעַ עִירָאקִים זְקֵנִים מְנַגְּנִים בְּעוּד

וְהָעֲרָבִית שֶׁגּוּרָה עַל לְשׁוֹנִי

מַרְאִי כֵּהֶה וְשַׂעֲרוֹתַי שְׁחֹרוֹת

אָנָּא, קְחוּ אוֹתִי,

גַּם אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת מִזְרָחִי פּוֹאֶטִי,

הָנִיחוּ עָלַי יְדֵיכֶם.

שִׁירוּ לִי,

רַפְּאוּ אֶת הַפֶּצַע.

שיר הכאב של שריד מבקש לקרוא תיגר על מונופול הכאב והעוול המזרחי באמצעות שימוש בלקסיקון השפה הקורבנית שהם אימצו. הוא "נכנס לפרדס" הקורבּנוּת על מנת לקצץ בנטיעותיו המזרחיות. דומה  ששורשי המוטיבציה בשירו של שריד נטועים בשאיפה לנטרל את חִיצי הזעם, האשמה והכאב של משוררי "ערס פואטיקה" באמצעות המרת האמירה "עין תחת עין" באמירה "סבל תחת סבל". סבלו של הילד האשכנזי יוצר היפוך ביחסי הכוח והשליטה שדוברי השיח המזרחי הרדיקלי מיטיבים לנסח: הילד האשכנזי הופך בשיר זה מסמל שליטה לסמל דיכוי, ואילו האשכנזיות הופכת מנכס לנטל, ממותג יוקרה לעילה לבושה ולהסתרה, מכרטיס כניסה לתג מידור.

שירו של שריד הוא מעין דגם ובו שלושה מרכיבי יסוד במוטיב של ריאקציית ההתקרבנות האשכנזית:

א. לא רק אתם סבלתם, לא רק בכם התעללו, לא רק אתם הייתם חריגים, לא רק אתם סכרתם את כאב השפלתכם למול ההורים.

ב. מלבד זאת ששיר הכאב הוא מעין כרטיס כניסה ל"היכל הקורבנות הישראלי", הוא מבצע היפוך ביחסי  הכוח: המואשם הופך למאשים, החזק נהפך לחלש, החלש הופך לאכזר ומעל לכול – המקרבן נהיה לקורבן, והקורבנות למקרבנים.

ג. המרכיב השלישי הוא היפוך בהצגת יחסי הדחייה-משיכה בין מזרחים לאשכנזים. קיימות עשרות עדויות כואבות של מזרחים על כישלון ניסיונם להשתלב בפרויקט כור ההיתוך הצברי ולהיות "צבר בין צברים". עדויות אלה מתארות כיצד התנפצו ניסיונות אלה למול סכר מבטי הבוז, הניכור, ההדרה והזלזול. השיר מחולל מהפך גם בסוגיה זו: כעת האשכנזי הרוצה בכל מאודו להשתלב ולהיות שייך, מוצא עצמו דחוי, מושפל ומוכה: "הִשְׁתּוֹקַקְתִּי אֲלֵיהֶם, אַךְ הֵם דָּחוּ אוֹתִי כְּחַיָּה חוֹלָה."

מִיספר על היד וריסוס בדי-די-טי כסמלי סטטוס קורבניים

לפנינו מעין תהליך דיאלקטי סביב שאלת "מונופול הסבל". בראשית דרכה של המדינה, השואה (ה"אשכנזית") דורגה כדרגת הסבל הגבוהה ביותר ב"סולם ריכטר הקורבני", בעוד המזרחים נאלצו להצניע את כאבם ואת קלונם למול הסבל האולטימטיבי שעברו יהודי אירופה "שם".

החל מראשית שנות השמונים ניתן לזהות ניסיון של מזרחים לפרוץ את הסד המעקֵר של השואה, אשר שימש מעין "פילטר קורבני" המסנן ומדיר את הסבל שלהם. משלב זה ואילך מתפתח שיח לאורך שני נתיבים מקבילים: בנתיב האחד מפעל היסטוריוגרפי (חשוב וראוי) המבקש להרחיב את גבולות הגזרה של השואה ולהצביע על כך שגם מזרחים עברו את אֵימי השואה – בתוניסיה, באלג'יריה, במרוקו ובמדינות לא מערביות נוספות.

ובנתיב המקביל – מאבק הדורש הכרה בסבל של המזרחים בניסיון להיחלץ מהצל המחניק של הסבל האשכנזי כגורם המקהה והמעקר את כאב קליטתם המשפיל.

את שיאו של תהליך זה ניתן למצוא בשירה של קלריס חרבון שהוצג לעיל והמסתיים בשורה: "מתי כבר לסבתא שלי יהיה מיספר על היד"? כמיהתה הפרובוקטיבית של חרבון למיספר על ידה של סבתה היא קריאת תיגר על מונופול הסבל שניכסו לעצמם האשכנזים. זוהי קריאה ללגיטימציה המעצימה את סוד הקסם הקורבני והדורשת שותפות שוות זכויות בשיח זה.

דומה שהחוק הפיזיקלי שעל פיו כל כוח מוליד כוח נגדי במידה זהה חל גם על תגובת-הנגד האשכנזית: דווקא לאור הצלחת המזרחים להמשיג את כאבם, באו אשכנזים וביקשו לומר שהם סבלו במידה שווה. עיון במאות תגוביות (טוקבקים) למאמרים אינטרנטיים העוסקים בשיח המזרחי מגלה אמירה החוזרת שוב ושוב בגרסאות דומות: "לא רק אתכם ריססו בדי-די-טי אלא גם אותנו."

במובן מסוים ניתן לראות את המחקרים ותכניות הלימוד על השואה של יוצאי ארצות אפריקה ואת השיח על הדי-די-טי שחשו על בשרם גם האשכנזים, כשני צִדי המטבע של הלגיטימציה הקורבנית. בשני המקרים יש רצון להרחיב את גבולות המגרש של הסבל: כשם שלא רק האשכנזים עברו את השואה, לא רק המזרחים רוססו בדי-די-טי. זאת ועוד: העירוב בין הזעם האשכנזי נגד "הבכיינות המזרחית" לבין הצגת הקורבנוּת האשכנזית כלא פחות כואבת משמש עדות לאותו עיבוד כפול המבקש ליהנות מכל העולמות: גם לנטרל את מתקפת הקורבנות המזרחית וגם לאפשר לאשכנזים לקבל כרטיס חבר לגיטימי במועדון הקורבנות הישראלי.

"הקורבנות משחררת"

את ריאקציית ההתקרבנות האשכנזית צריך למקם בהקשר רחב. תגובה זו היא דוגמה אחת מיני רבות לאימוץ השיח הקורבני כשיח מכונן זהות בקרב החברה הישראלית. בספרי "קורבנותם – אומנותם: משיח קורבני לשיח ריבוני", אני מבקש להתחקות אחר מאפייני תופעת ההתקרבנות ולהצביע על המחיר שהחברה הישראלית משלמת על בולטותו הגוברת והולכת של השיח הקורבני והפיכתו למעין "עמוד אש זהותי". העובדה שבקרב האשכנזים – אלה שנתפסים כמקרבנים, כממסד, כקבוצה הגמונית –  מתפתח שיח קורבני, גם היא רק דוגמה אחת מני רבות להיותו של שיח זה דרך המלך הפוסט-מודרנית בעיצוב הזהות הקולקטיבית. מרוקאית ופולנייה, ילדי השמנת הקיבוצית וילדי המעברה ועיירות הפיתוח (המזרחים והאשכנזים), יהודים (הקורבנות) ופלסטינים ("הקורבנות של הקורבנות") – כולם מבקשים להשתתף בתחרות היוקרתית "קורבן נולד".

וכאן נשאלת השאלה: מה פסול בכך? מדוע יש לבקר את "אמנות ההתקרבנות"?

התשובה היא שתסמונת הקורבנוּת המשחררת הפכה את השיח הקורבני משיח מתקן לשיח מנציח. הצורך המבורך וההכרחי להמשיג ולהשמיע את קולם של המוּדרים, המושתקים והקורבנות השתנה והחליף את ייעודו: במקום ליצור תודעה קורבנית כאמצעי להיחלצות מהמצב, נוצרה תודעה קורבנית שייעודה ותוצאתה הן התבצרות ארוכת-טווח במעמד הקורבן. התבצרות כזאת מאפשרת בריחה מִקַבלת אחריות אישית וחברתית לשינוי המצב, ומעניקה תג יוקרה שבצדו רווחים כלכליים, פסיכולוגיים ופוליטיים.

מן הראוי להבחין בין שני סוגי תהליכים של יצירת תודעה קורבנית. ישנו הבדל בין פיתוח תודעה קורבנית כתנאי ראשון והכרחי להמשגת העוול ולתיקונו, שיאפשרו בהמשך היחלצות מעמדת הקורבן, לבין פיתוח תודעה המבקשת לקבע זהות קורבנית על מנת להשיג את הערכים המוספים הנגזרים מעמדה זו.

מוזר ככל שזה יישמע, להישארות בעמדת הקורבן אכן מתלווים רווחים וערכים מוספים: במישור הפסיכולוגי היא מאפשרת לזכות ביחס אמפתי, בחמלה, באהדה ובתשומת לב; במישור הכלכלי היא מאפשרת קבלת תמיכה ופיצויים; במישור הסוציולוגי הסבל משמש כמכנה משותף ליצירת קהילת טראומה שהקורבנות היא מעין דבק מלכד ומאחד שלה; במישור הפוליטי העמדה הקורבנית מאפשרת מינוף והשגת כוח אלקטורלי. ערכים מוספים אלה מסבירים את סוד הקסם הקורבני, הגורם ליחידים ולקבוצות לרצות להישאר בעמדה זו של "קורבנות משחררת" במקום להיחלץ ממנה.

העובדה שאשכנזים רבים בחרו להמשיג את קורבנותם שלהם כתגובה למתקפת הקורבנות המזרחית מעידה על הכוח הטמון באימוץ עמדת הקורבן. הצגת הסבל האשכנזי כמשקל נגד מאזן לסבל המזרחי יוצרת מעין מאזן אימה קורבני.

רוחב היריעה של  מסה זו אינו מאפשר למקם את הנושא הנחקר דרך מבט משווה, אך מן הראוי להעמיד תופעה זו בהקשר רחב יותר: מאזן האימה הקורבני המזרחי-אשכנזי דומה בחלק מהמוטיבציות העומדות בבסיסו למאזן האימה הקורבני היהודי-פלסטיני. בשני המקרים ניתן לעמוד על היווצרותן של קהילות קורבן שהעלו לדרגת אמנות את מבעי המשגת סבלן ומשתמשות בהם כאמצעי המנטרל את היכולת להכיר בסבלם של האחרים.

האם תשכיל החברה הישראלית לחלץ את עצמה מהתבוססות ודשדוש בביצת הקוֹרבּנוּת? האם נצליח לנתב את אנרגיית העשייה מהצגת העוול לחיפוש הדרכים להיחלץ ממנו?

מסה זו מזמינה את קוראיה ליצירת שיח אחר, שיח ציבורי המבקש  להמיר את המאמץ לנצח בתחרות "קורבן נולד" בגיבוש חברה המבקשת לקחת אחריות על עיצוב גורלה. חברה כזאת תכיר בעוולות העבר שהתרחשו בה, אך תנתב את כוח היצירה שלה לשם בריאת עתיד שונה.

אהוד: לדעתי רועי חסן הוא גרפומן עדתי, יציר-כפיה של התקשורת.

היה פעם סופר, בן עזר, שב-1963, לפני יותר מ-50 שנה, פירסם רומאן רב-מכר על רקע "ישראל השנייה", בשם "המחצבה" – אבל מי זוכר אותו כיום? הוא הרי היה "אשכנזי" ולכן פסול לעדוּת!

התחרות בין קהילות "קורבניות" ולמי מגיע יותר – אינה חדשה ואינה ייחודית לישראל. זה שנים רבות שהוא משמש, למשל – מודל תחרותי בין קהילות שונות בארה"ב, וכפי שסופר לי, הרבה כבר נכתב על כך שם.

* * *

ברחוב ביאליק, ת"א, בשבוע שעבר!

Hanukah  light  show  in  Tel Aviv

https://vimeo.com/148857620

* * *

מיכאל מעוז

לא שתקתי!

3 שנים בשירות חובה ושנה וחודש בשירות קבע כולם ביחידה קרבית. 14 שנים בשירות מילואים קרבי. 3 מחזורי שטחים בתקופת הסדיר, קו לבנון. 7 תעסוקות מבצעיות בשירות מילואים. איתיפאדה אחת. מלחמה אחת. אלפי שעות מחסומים ופטרולים. מיספר מעצרי מבוקשים, מיידי אבנים ועוד אין ספור אירועים – ואחרי כל אלה אין לי צורך לשבור שתיקה. פשוט כי מעולם לא שתקתי.

כמו כל חייל ומפקד ששירת שירות משמעותי בצה"ל, נתקלתי בתופעות פסולות, לחלקן הייתי עד ועל חלקן דיווחו לי חיילים. מש"ק שהשפיל נוסעי רכב אותו עצר צוותו לבדיקה, חייל שהסכים לקחת פחית שתייה שהציע לו נהג בעת בדיקת מסמכיו, נהג שניסה להכות עציר לאחר שנוטרל ונכפת, ועוד. כל המקרים הללו טופלו במקום, הפחית הוחזרה בו במקום לנהג עם התנצלות, המש"ק נשפט, נכלא והודח מהגדוד, הנהג (איש מילואים) נשפט ורותק.

במקרה אחר, בתעסוקה מבצעית, כקצין מילואים, הוטל עליי להקים מחסום צפונית לצומת הלידו בדרך לים המלח, על מנת למנוע מפלשתינאים מלהגיע לים המלח כי "הנופשים פוחדים ויעזבו את המקום." את הפקודה ביצעתי תוך עדכון המג"ד שהמחסום אינו חוקי בעיניי. גם הוא לא חש בנוח עם המשימה והבטיח לבדוק עם החטיבה האם ניתן לבטל אותה. תוך כדי הפעלת המחסום התקשרתי לאבי, שהינו מרצה למשפטים, כדי שיבדוק את חוקיות המחסום וגם שיבדוק ב"צינורות" שלו מול הצבא את פשר המחסום. לנוסעי הרכבים אותם עיכבתי אמרתי שימתינו מעט כי אני בודק אם בכל זאת ניתן לאפשר להם להגיע ליעדם, ולילדיהם חילקתי סוכריות ממנות הקרב אותם אני נושא תמיד בכיסי לפני העלייה למחסום או פטרול שכן אין דבר יותר מכאיב ממראה של ילד מפוחד ועצוב בסיטואציה שכזו.

כעבור כחצי שעה הודיע לי המג"ד כי קיבל אישור מהמח"ט לקפל את המחסום, וכך עשיתי, הרכבים הורשו להגיע ליעדם. כשאבי צלצל והודיע לי שלדעתו המחסום אינו חוקי שמחתי לבשר לו שהוא כבר בוטל.

ועוד מחסום אחד חרות בזיכרוני. היה זה מדרום לצומת דותן. באמצע הלילה הגיע רכב למחסום ובו זוג פלסטיני כשהאישה נושאת תינוקת בזרועותיה. בעלה סיפר לי שהוא בדרך לבית-החולים בשכם שכן התינוקת נפלה ובביה"ח בג'נין איבחנו שבר בגולגולת אלא שהם אינם ערוכים לטפל בפציעה כזו. הסתכלתי בתינוקת וברכב והיה ברור לי שהם לא יספיקו להביאה לשכם. הזעקתי את האמבולנס הגדודי עם הרופא והם פינו את המשפחה לבית-החולים "הלל יפה". לפני שנסעו ביקש האב שאתן לו את מספר הטלפון שלי. למחרת צלצל אלי וביקש להודות לי, ובמילותיו: "הצלת לי את הבת."

על מנת להתקיים בשכונה הכה מורכבת בה אנו חיים אין לנו את הפריווילגיה לבחור בין מוסר לבין שמירה על הבית, אנחנו חייבים לדעת לשלב בין השניים. מרבית חבריי, אם לא כולם, לא היו מוכנים או מסוגלים לבצע את משימותיהם באווירה של התאכזרות. אלו שעדים לעוולות חייבים לעשות כל שביכולתם לעצור את המעשים בזמן אמת, ויואילו בטובם לדווח לכל מי שרק ניתן כשעוד ניתן לחקור, להעניש ולמנוע הישנותם של מקרים פסולים.

זה נחמד להוציא חוברות בשפות זרות, להופיע בעיירות ציוריות באירופה ובארה"ב, לארגן סיורים לתיירים בסמטאות הערים בגדה ולספר סיפורי מעשיות שרובם נטולי בסיס, אבל זה חסר תועלת לחלוטין, אלא אם המטרה המוצהרת אינה מטרתם האמיתית של העוסקים במלאכת ההכפשה.

לבישת מדים אינה מסירה את האחריות המוסרית האישית להתנהגות פסולה, צה"ל איננו פוקד על חייליו להתאכזר ולאמלל אוכלוסייה אזרחית לשם סיפוק צורך סאדיסטי. וכאשר ניתנת פקודה שגויה תמיד יש אל מי לפנות ומה לעשות בנידון ובזמן אמת, מניסיון!

כל תרחיש לחימה שייכפה עלינו ייאלץ את צה"ל להילחם באזורים מאוכלסים, אלו שטוענים שלא ניתן לעשות זאת מבלי להפוך לפושעי מלחמה – בפועל אומרים לנו שקיום המדינה בהכרח מאלץ אותנו להיות פושעי מלחמה, ואם כך אולי עדיף לקפל את הדגל ולחפש מקום אחר שאני בספק אם נמצא.

אני סבור אחרת

הכותב, רס"ן במילואים, משמש כמפקד מחלקת סיור בגדוד תותחנים. המאמר פורסם בקיצורים קלים ב"ישראל היום".

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

הטרור היהודי – שאלות שמציקות לי

1. סיבה למסיבה?

הפסטיבל התיקשורתי המתנהל בימים אלה סביב פרשת רצח המשפחה הערבית בדומא, כנראה בידי צעירים קיצונים מבין המתנחלים ביהודה ושומרון, קבוצה המכונה "נוער הגבעות", שובר את כל השיאים.  בשמאל הקיצוני ממש חגיגה. דוברי השמאל הקיצוני, ובעיקבותיהם התקשורת, עטו על "המציאה" כמוצאי שלל רב.  יש להם הזדמנות פז לסגור חשבון עם יריביהם מהימין.

לא זכור לי פסטיבל דומה כאשר צעיר ערבי שחט בסכין משפחה יהודית כולל תינוקת בת שלושה חודשים, ביישוב איתמר, לפני כמה שנים. תשומת הלב שהתקשורת הקדישה לרצח ההוא לא הגיעה לשבריר של אחוז מהמתרחש היום. הנושא החזיק מעמד בקושי יומיים בכותרות. כאשר נשות חברה ישראליות נסעו לביתו של הרוצח (לא לבית משפחת הקורבנות חס וחלילה) להביע השתתפות בצערה של משפחתו, התקשורת עברה על כך לסדר היום. משמעות הביקור הזה היתה הזדהות עם הרוצח ומעשיו לא פחות מאשר "חתונת השנאה", אבל רק "חתונת השנאה" קיבלה כיסוי מלא. אותן נשים, הפועלות במסגרת גוף המכונה "מחסום ווטש", עוסקות דרך קבע בהטרדת חיילי צה"ל הממלאים את תפקידם ביהודה ובשומרון

2. שיטות חקירה

התקשורת מלאה בדיונים העוסקים בחקירת החשודים בביצוע הרצח בדומא. שאלה ראשונה היא מה מטרת החקירה. שאלה שנייה היא האם ומתי מוצדק להשתמש באמצעי חקירה לא שגרתיים הכוללים בין השאר עינויים.   

יש חקירות שמטרתן היא איסוף ראיות על מנת להשיג הרשעה במשפט, ויש חקירות שמטרתן איסוף מידע מודיעיני. 

בחקירות מהסוג הראשון השימוש בשיטות לא מקובלות, ובמיוחד בעינויים, הוא פסול בתכלית ויש להימנע מהשימוש בו בכל מיקרה.  היעדר ראיות אינו יכול בשום מיקרה להצדיק שימוש בעינויים כדי להכריח חשוד שיודה באשמה. מידת האמינות של הודאה שהושגה בעינויים היא במקרה הטוב מפוקפקת, וקשה לראות בה ראייה קבילה בבית מישפט.

המציאות העגומה היא שבמרבית המיקרים החוקרים – שב"כ, מישטרה ו/או הפרקליטות, יכולים לסמוך על בית המשפט שבאמצעות פירוש יצירתי של החוק הוא יקבל גם הודאות שהושגו שלא כדין.  כמאמר חז"ל – ק"ן טעמים לטהר את השרץ.

הבעייה היא בכך שבמדינת ישראל נקודת המוצא של המשטרה והפרקליטות היא שחשוד חייב להפליל את עצמו – בשפה מכובסת קוראים לזה "על החשוד לשתף פעולה עם חוקריו."  זו הגישה לא רק בחקירות של חשודים בטרור, זה נוהל של קבע בכל חקירה פלילית. אם הנחקר מסרב "לשתף פעולה", מיד עולה הדרישה להחזיק אותו "במעצר עד תום ההליכים." זה לא בדיוק עינויים, אבל לאדם מן היישוב שלא ראה מימיו תא מעצר מבפנים, ישיבה לתקופה בלתי מוגבלת בחדר המעצר באבו כביר, בחברתם של עבריינים ומסוממים, זה לא תענוג. למרבה הצער, ב-99% מהמקרים השופטים נענים לדרישת החוקרים בלי לבדוק אם יש לה הצדקה.

כאשר מדובר בחקירה שמטרתה השגת מידע מודיעיני, אי אפשר לפסול באופן גורף את השימוש באמצעים לא שגרתיים כולל עינויים. ישנם מצבים בהם הנסיבות מחייבות חריגה מהשגרה – הצלת חייהם של בני ערובה, מניעת פיגוע וכיוצא באלה. בית המשפט העליון נתן את דעתו לבעייה ופסק שבמקרים מסויימים השימוש בעינויים איננו פסול.

  דא עקא, השופטים עשו חצי עבודה. במקום לפרט בלשון בני אדם את רשימת המקרים בהם הנסיבות מצדיקות את השימוש בעינויים, השופטים בחרו בניסוח מליצי שבעצם לא אומר כלום, ניסוח שניתן לפרשנות. זאת מורשת נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, במיטבה. כך נולד המושג "פצצת זמן מתקתקת". מושג השגור בפיו של כל מי שיש לו מה לומר בנושא. "כוכבי" תקשורת, פוליטיקאים מכל קצוות הקשת כולל שרים, וסתם אנשים מהרחוב.      

מה זה בדיוק "פצצת זמן מתקתקת"? מעניין היה לדעת כמה אנשים השקיעו מחשבה בניסיון להבין מה בדיוק מסתתר מאחורי המושג הזה, מה הם הקריטריונים ומי מוסמך להחליט שמיקרה נתון הוא באמת "פצצת זמן מתקתקת"?

לפני מיספר שבועות, בתשובה לשאלות עיתונאים, שר הביטחון הצדיק את תנאי המאסר של החשודים בפיגוע בדומא – השב"כ יודע מי הם מבצעי הפיגוע, יש לו הוכחות אבל הוא לא יכול לחשוף אותן.

אתמול (26 בדצמבר) בראיון בטלוויזיה, שר הביטחון הופיע עם גירסה שונה – גירסה בה החשודים הם בחזקת "פצצת זמן מתקתקת" ולכן מוצדק להפעיל עינויים על מנת לסחוט מהם הודאות.

מה השתנה? היו הוכחות או לא היו? ואם היו, האם חוסר יכולת (או אולי חוסר רצון) לחשוף אותן הוא סיבה שבגינה החשודים הופכים להיות "פצצת זמן מתקתקת"?

באותו ראיון, שר הביטחון הוסיף "לא צריך להגזים, 'עינויים' זה לא מה שאתם חושבים," והוא המשיך ופירט מה לא עושים לנחקרים.

מאיפה הוא יודע? קשה להאמין שבלוח הזמנים העמוס שלו שר הביטחון נמצא זמן ללכת לחדר החקירות על מנת לבדוק מה בדיוק מתרחש שם. יותר סביר שהוא שאל את האחראים לחקירה. באווירת ה"סמוך" וה"יהיה בסדר" השוררת במדינת ישראל, קצת קשה לקבל את הסברי חוקרי השב"כ כמידע אמין.

פרשת עיזאת נאפסו, קצין צה"ל ממוצא צ'רקסי שהורשע בבגידה על סמך הודאתו, וישב 7 שנים בכלא עד ששוחרר כשהתברר שהוא חף מפשע ושההודאה נסחטה בעינויים, עדיין לא נשכחה. בכלל לא בטוח שזה היה המיקרה היחיד.

3. הסתה – אז והיום

דיון בטלוויזיה אתמול (26 בדצמבר), פאנל מכובד עוסק בטרור היהודי. בין המשתתפים שניים מראשי השב"כ לשעבר, אבי דיכטר וכרמי גילון. האחרון קובע בפסקנות – ההסתה היום דומה להסתה שקדמה לרצח רבין. 

הוא "שוכח" להוסיף שההסתה בתקופה שקדמה לרצח בויימה על-ידי השב"כ שבראשו הוא עמד באותה עת, באמצעות סוכן פרובוקטור בשם אבישי רביב (ייתכן שהיו פרובוקטורים נוספים, רק שמם לא נחשף).

מול כרמי גילון יושב העיתונאי/פרשן אמנון אברמוביץ', מי שבזמנו חשף את פרשת אבישי רביב. גם הוא מעדיף למלא את פיו מים.

מה צריך להבין מדבריו של גילון? ששוב יש בשטח פרובוקטורים המתסיסים את המתנחלים, או את חמומי המוח שביניהם?

ובכלל, הגיע הזמן לשים קץ למעשייה אודות "ההסתה שהביאה לרצח רבין", ולהוריד אותה מסדר היום. בכל מיקרה, גם אם יש בה ממש, אז כרמי גילון הוא מי שנושא במלוא האחריות.

מתוך: מגזין המזרח התיכון, 28.12.15

* * *

הדסה מור

סיפור הסינדרלה הפוליטית

המחזמר "אוויטה" בתיאטרון הבימה

 אווה פרון, שהיתה נשיאת ארגנטינה לפני שישים וחמש שנים, מתה ממחלה בגיל צעיר,   כשהיתה בשיא הקריירה האישית והפוליטית שלה. היא היתה נשכחת ככל הנראה מהזיכרון הציבורי והפוליטי במהלך השנים שחלפו מאז מותה, אפילו בארצה שלה, כפי שנשיאים רבים, ובוודאי נשות נשיאים בדרום אמריקה, נמחקו מהזיכרון הקולקטיבי והלאומי אפילו בארצותיהם שלהם.

למזלה של אווה פרון, ואולי אף למזלו של העם הארגנטינאי, באו שני יוצרים אמריקאיים,  טים רייס, שכתב על  חייה  מחזה בשם "אוויטה" ואנדרו לויד-וובר, המוסיקאי הגאוני, שכתב מוסיקה אלוהית לאותו מחזה, ובכך הם הנציחו את זיכרה של מי שנולדה בשם אווה דוארטי,   למשך תקופה ארוכה פי כמה וכמה מכל שנות חייה, ועוד היד נטויה.

מאז עלה לראשונה המחזמר "אוויטה" באולם הווסט אנד בלונדון בהצגת הבכורה ב- 1978,  שבה היה לי המזל לצפות כשידיד, עורך-דין אמריקאי, הזמין אותי להילוות אליו – הועלה    המחזמר הזה באין ספור הפקות ברחבי העולם, ודומה ששיני הזמן החולף לא רק שלא מקהים או מעמעמים את זוהרו, כי אם דווקא מוצאים בו חומרים שמדברים ומזכירים לנו את המציאות בה אנו חיים כיום.

לדעת הבמאי  של המופע האדיר הזה, משה קפטן, יש הרבה השלכות מהמחזה למציאות חיינו, כמו הקשר שבין הון לשלטון, הפערים בין עניים לעשירים ועוד, מה שמצדיק את העלאתו בשנית בארץ.

על פניו, טים רייס ידע היטב שמחזה על חייה של אווה דוארטי, זמרת ברים זניחה, שחקנית מסוג נמוך במיוחד, שהיתה מפוצצת באמביציה להגיע להישגים חברתיים ולו גם באמצעות גבר  עשיר או בעל עמדה גבוהה, שמכרה את גופה לגברים עשירים או בעלי מעמד כדי להתקדם בסולם החברתי – יהווה מוקד התעניינות אדיר בקרב הקהל. כולם הרי אוהבים סיפורי סינדרלה,  אישה שעלתה מביבים חברתיים והגיעה לפסגת הכוח והעושר, עם ניחוח של תככים פוליטיים,  הפגנות של מעמד הפועלים, שהעלה את  בעלה חואן פרון לשלטון  כנשיא. מה יכול להיות נושא טוב מזה למחזה?

וכך תיאטרון הבימה החליט להעלות עכשו שוב את המחזמר הזה, בתרגומו העברי של   דניאל אפרת, בהפקה גרנדיוזית במיוחד, שמעניקה לקהל שואו אדיר, מפוצצת במוסיקה נהדרת ובריקודים בביצוע מדהים של הרקדנים והשחקנים, על פי הכוראוגרפיה הגאונית של אביחי חכם, ובשלל תלבושות וצבעים המתחלפים ללא הרף, אותם עיצבה ילנה קרליך – והתפאורה  המתחלפת, החל מהבר העלוב שבו אווה דוארטי מתחילה את הזינוק שלה בעזרתו של הזמר, המבוצע במחזה על ידי רפי וינשטוק, שמסכים לנסוע איתה לבואנוס איירס המעטירה, שם היא פוגשת את חואן פרון וזונחת אותו ואת יתר מאהביה, לאנחות – וכלה בתפאורה של מקום מגוריו המפואר של נשיא ארגנטינה, פרי עיצובו של במבי פרידמן, עם המרפסת המפורסמת  שעליה מופיעים הנשיא ורעייתו  בכל הדרם, בפני העם.

הליהוק של התפקידים הראשיים נעשה בצורה מוצלחת  ביותר. שירי מימון, שהיא זמרת  מצוינת בפני עצמה, מבצעת את תפקידה של אוויטה פרון על הצד הטוב ביותר, והשיר הפופולרי ביותר, "אל תבכי עליי ארגנטינה"  מבוצע על ידה ברגש, עם כל הניואנסים הקוליים הנקיים הנעימים כל כך לאוזן, והיא משחקת מצוין גם את אווה בתור הנערה הפשוטה מהפרובינציה, וגם בתור אשת הנשיא רב-העוצמה, שכמו הפך להיות הצל האפל העומד לצידה הזוהר.

אקי אבני, המגלם את הנשיא חואן פרון, מפגין גבר בעל קסם רב, כריזמטי, עם קול ערב,  וגם יודע להעביר את תחושות החולשה שלו נוכח האתגרים הפוליטיים העומדים בפניו,  לעומת נחישותה של אווה לקדם אותו בהיררכיה הפוליטית, ושמי יודע, אילולא פגש אותה, אם היה מצליח להיבחר כנשיא ארגנטינה. הוא באמת היה חייב לה.

אך למרות כל הצדדים החיוביים,  את ההצגה הממשית גונב השחקן רן דנקר, המגלם את  צ'ה גווארה, הממלא את תפקיד המספר. רן דנקר בתפקיד צ'ה, נותן את העומק להצגה, את החוויה האמנותית האמיתית, כי כל המוסיקה והריקודים  וסיפור הסינדרלה  הגרנדיוזיים,  עדיין מותירים את  התוכן כשטחי למדי, עד שבא צ'ה גווארה, ובפנינים של מילות  שירה נהדרת, שעוקצים ללא הרף את אוויטה הנשיאה, שכל המצגת שהיא מפגינה, של אישה עשירה שמחלקת כספים לעניי ארצה – אינה אלא הצגה ריקה מתוכן, שאינה בגדר מדיניות אמיתית.  כי לדעתו של צ'ה, אווה פרון רק בזבזה כספים, ובסך הכול לא עשתה כלום, ועוד מיני דברי ביקורת מוחצים עליה. 

את כל זה עושה דנקר בנונשלנטיות נהדרת, בחופש ביטוי ללא מורא ובקסם אישי מתפרץ. הוא ממש מילא את הבמה במין אנטיתיזה מעמיקה ואמיתית נוכח השואו הגרנדיוזי שהתנהל  על הבמה במלוא עוזו, בריקודים  מהפנטים,  אך חסר שורשים עמוקים  של תוכן,  (שזה בעצם מה שהקהל  אוהב).

כידוע, צ'ה גווארה הפך לאחר מכן למהפכן הגדול של דרום אמריקה, והוא מעולם לא פגש פנים אל פנים את אווה פרון, וזה מה שאיפשר לו לשלח בה את חיצי  ביקורתו. אך מה שהיה חסר בו, בדנקר, בתפקיד צ'ה, היה לחבוש לראשו את כובע הברט המפורסם בצבע סגול, עם   הסמל בצבע הכסף בחזיתו. וזכור לי השחקן בתפקיד צ'ה שהופיע בהפקה הגדולה בלונדון,   שמיד עם פתיחת המסך, הוא היה הדמות הראשונה שעלתה לבמה, כשלראשו חבוש הברט המפורסם.

אך טבעי שכל הפקה וכל במאי, יכניסו שינויים  בבימוי.  כך למשל,   המאבק   בין הגנרלים על השליטה במפלגה,  כשהאחד מפיל את השני, עד שהאחד שנשאר בסוף הוא הזוכה,  בהפקה הקודמת, שהועלתה לפני מיספר שנים בארץ, נעשה הדבר בצורה סמלית, של ישיבה על כורסאות מתנדנדות, כשהמתחרים תופשים במהירות את הכורסה שלידם, אך  תמיד נותר האחד  שעבורו לא נמצאה כורסה לשבת עליה,  והוא יוצא מן המירוץ. וכך הם אצים רצים לתפוש את הכורסה בטרם תיתפש על ידי אחרים, עד שנותר האחרון, היחיד,  הזוכה, שזה תמיד חואן פרון.

בהפקה הנוכחית היתה יותר הפגנת כוח בין הגנרלים המתחרים, ועיצוב כוריאוגרפיה  המראה ממש מאבק פיזי של חיבוק כוחני עם מרפקים בין שני גנרלים כל פעם, שהיה מאוד מוצלח ומהנה ומלא מתח, כמו שני מתאגרפים העולים לזירה מדי פעם, כשהאחד נופל, עד שהאחרון, המנצח,  זוכה.   

 אז מה עוד יש לדבר? המחזמר "אוויטה" בהבימה, שלא שוכח להעביר את נופי ילדותה במיצג וידיאו  ענק,  הינו שואו גדול של שעתיים וחצי הנאה צרופה. וגם מי שצפה בו בעבר,   וגם מי שראה את הסרט בכיכובם של מדונה ואנטוניו בנדרס המקסימים – לא ישתעמם לדקה   בצפייה הנוכחית, כי "אוויטה" הינו מסוג מחזות הזמר שמהנה לצפות בהם  פעם ועוד פעם עד אין קץ.    

* * *

אורי הייטנר

1. בושה וגאווה

בית המשפט העליון פסק לקולא, בכפפות של משי. השופטים הלכו לקראת אולמרט כברת דרך ארוכה מאוד, זיכו בהכרעת רוב את אולמרט מחמת הספק באישום המרכזי ולבטח יהיה הדבר שנוי במחלוקת. ואף על פי כן, השורה התחתונה, המשמעותית ביותר, היא הרשעתו של אולמרט בשוחד ושליחתו למאסר. נכון, בית המשפט הקל בעונשו של אולמרט, אך עצם כניסתו לכלא, היא המסר המשמעותי לכל אנשי הציבור בישראל.

הכרעת בית המשפט העליון ממלאת את אזרחי ישראל בבושה ובגאווה. בושה על כך שפושע, אדם מושחת עד שורשי שערותיו, אדם שכל חייו הציבוריים התאפיינו במרמה ושחיתות, היה ראש ממשלת ישראל. אוי לחברה שאלה מנהיגיה.

אך הכרעת הדין ממלאת את אזרחי ישראל גאווה – גאווה על היותה של ישראל מדינת חוק, המקפידה על השוויון בפני חוק. טחנות הצדק טחנו לאט, אך בית המשפט אמר את דברו: במדינת ישראל הכול שווים בפני החוק, גם התקיף והחזק באזרחי ישראל, גם מי שבמשך שנים סוללה של בכירי הפרקליטים ויועצי התקשורת עמדה לרשותו ופעלו למענו בכל הכוח.

מערכת החוק והצדק הוכיחה, שישראל היא מדינת חוק דמוקרטית, שבה גם נשיא וראש ממשלה שסרחו ופשעו – משלמים את המחיר. 

אהוד אולמרט יבלה בתקופה הקרובה במקום הראוי לו. לאחר מכן, יהיה עדיין כבול בקלון המשפטי. אולם ראוי לקוות שהחברה הישראלית תתבגר, ולא תחזור על חרפת חזרתו של אריה דרעי לכנסת ולממשלה. כי ללא קשר לקלון המשפטי – הקלון המוסרי והציבורי ידבק באולמרט עד יומו האחרון. הכתם הוא בלתי מחיק.

אולמרט, כדרכו, ממשיך בהתנהלותו הזחוחה גם אחרי פסק הדין הקשה. הוא – ואנשיו. הם  פותחים במתקפה חצופה על שופט בית המשפט המחוזי דוד רוזן, בעקבות הכרעת הרוב לזכות את אולמרט מחמת הספק על חלק מסעיפי האישום. השופט רוזן נלחם את מלחמתה של החברה הישראלית לביעור השחיתות והריקבון ממערכת השלטון ויש להוקיע את הניסיון הנואל הזה.

כניסתו הקרובה של אולמרט לכלא היא ניצחון החברה הישראלית, הצדק הישראלי ושלטון החוק הישראלי על השחיתות והפשע.

2. צרור הערות 30.12.15

* השורה התחתונה – סיבוב הניצחון הזחוח של אהוד אולמרט וחבורתו יסתיים ב-15 בפברואר בבית הכלא.

* מדינת אפרטהייד – שופט בית המשפט העליון הישראלי, שעמד בראש ההרכב ששלח את ראש ממשלת ישראל לכלא היה בן המיעוט הערבי. כך היה גם בהרכב שהרשיע את הנשיא קצב. עובדה זו מעמידה באור מגוחך את עלילת ה"אפרטהייד" המוטחת בישראל.

* הנראטיב של אולמרט – אחד מקווי התעמולה של אולמרט ודובריו, הייתה הטענה שהימין הקיצוני תפר לו תיק, כדי לסכל את השלום שהוא עמד להביא לישראל. על פי הנראטיב הזה, גם חמשת שופטי בית המשפט העליון שייכים לימין הקיצוני... כמובן שמדובר בסיפור מצוץ מהאצבע, בדיוק כפי שמצוץ מן האצבע הנראטיב על פיו היינו על סף השלום.

* ניצחון על השחיתות וניצחון השחיתות – היום בו שלח בית המשפט העליון את אולמרט לכלא הוא ניצחון גדול לחברה הישראלית במאבקה נגד השחיתות. ובאותו היום, החליט ראש הממשלה למנות את אריה דרעי לתפקיד שר הפנים – להחזיר אותו למקום הפשע, לאותה עמדת כוח אדירה שבה ביצע את עבירות השחיתות שבעטיין נשלח לכלא. וכך, באותו יום, גם השחיתות נצחה.

* לא ידע?! – עם כל הכבוד לרוב שזיכה את אולמרט בפרשת יוסי אולמרט, למיטב הכרתי צדק ראש ההרכב השופט ג'ובראן, שדחה את הערעור גם בנושא הזה. אין מחלוקת על כך שדכנר העביר את הכספים ליוסי אולמרט. הספק הוא על השאלה היא אולמרט ידע על כך. אולמרט לא ידע?! הצחקתם את שולה.

* אתר הבית – ynet, אתר הבית של אולמרט, ממשיך לדברר אותו ואת תעמולתו.

* ביריון – רוגל אלפר, כידוע, הוא אביר חופש הביטוי. לדוגמה, הוא דוגל בכל מאודו בזכותם של הפלשתינאים להתבטא באמצעות סכיני מטבח ארוכות ומחודדות. בקיצור, אדם פתוח וליברלי להפליא.

אבל גם לו יש קווים אדומים. חופש הביטוי אינו כולל כרזה של גורם מן הימין בתל-אביב. תל-אביב, העיר העברית הראשונה, העיר הגדולה בישראל, היא כידוע התנחלות אידיאולוגית של השמאל. ולכן, אסור לתלות עליה כרזה של הימין. כרזה כזאת, שהיא כמובן "פשיסטית", "משקיפה באדנותיות על המגרש הביתי של השמאל ומשתינה עליו. מדובר באצבע משולשת בעין של המיעוט המתכווץ, הממשיך להילחם על ערכי ההומניזם במדינת הכיבוש. זה כמו דגל ענק של בית"ר ביציע של הפועל. כמו כרזה של 'שוברים שתיקה' במרכז המסחרי בהתנחלות בשטחים. זה לא אמור לעבור. זה סימן לזלזול מופגן, להתגרות נבזית ... זה כמו לתלות כרזה עם צילום של בייקון במאה שערים."

אבל אלפר אינו מסתפק בלהתעצבן. הוא אקטיביסט והוא קורא, נכון ליותר להגדיר זאת – מסית, לפעולה, שתסתום את פיות יריביו שפלשו להתנחלותו. "אסור לתת לזה לקרות. אסור לשתוק. ... יש בכרזה משום איום על השמאל, בביתו, שאמור להיות מבצרו... לשמאל יש כל מיני אמצעים להילחם במפגע של 'אם תרצו' ברוטשילד."

מי שהיום תולה כרזה בהתנחלות השמאל הידועה בשם תל-אביב, מחר יכבוש אותה, מזהיר אלפר. "זה מתחיל בכרזה, וייגמר בהשתלטות עוינת על כל היקר לנו." ומאיים: "מי שתלה את הכרזה סבור שאנחנו אסקופה נדרסת, חדלי אישים שאין בהם שום נכונות להילחם על ביתם. צריך למתוח פה את הקו בחול, ולהוכיח לו שהוא טועה ... מרכז תל אביב הוא הנכס האסטרטגי של השמאל. הבסטיליה שלנו. הגיע הזמן שנפגין עמוד שדרה. שנבין כי זוהי מלחמה. מלחמת אזרחים קרה. ושנתנהג ונגיב בהתאם."

מה פירוש נגיב בהתאם? יש לו הצעות: "יש להפגין מול הכרזה, יום יום, שעה שעה. מי יודע, אולי כוחות נעלמים ירססו אותה בגרפיטי." הוא קורא לרון חולדאי למנוע תליית הכרזה בעיר. אך הוא אינו מסתפק בכך. בצעד בריוני הוא פרסם את שמו של מנהל החברה שהשכירה את השטח לכרזה ואת מיספר הטלפון. בכך הוא הסית, למעשה, את האספסוף הקורא את הפשקוויל שלו לא להסתפק בטוקבקים מתלהמים, אלא לעבור למעשים: הטרדות טלפוניות, גידופים ואיומים על בעל עסק שהעז להשכיר שטח למודעה שרוגל אלפר מתנגד לתוכנה. לא רק מעשהו של אלפר הוא בריוני, אלא גם העובדה ש"הארץ" אפשר זאת.

אני בטוח שלמעלה מ-90% מאזרחי תל-אביב, אנשי שמאל וימין כאחד, סולדים מדעותיו הפוליטיות של אלפר, המשתין על כל מה שיקר לנו.

מאמרו של אלפר "לסלק את 'אם תרצו' מת"א" ראוי להגדרה: פשע שנאה.

* כל היקר לנו – בפשקוויל ההסתה שלו נגד זכותו של הימין לתלות כרזה בתל-אביב, מאשים אלפר שהכרזה הינה "השתלטות עוינת על כל מה שיקר לנו."

אפרופו "כל היקר לנו" – שלושה ימים לפני הפשקוויל הזה, הוא פירסם פשקוויל אחר, בזוי אף יותר – ביקורת טלוויזיה על סרט המתעד את עשייתו הברוכה של אליסף פרץ, שאיבד את שני אחיו שנפלו על הגנת מדינת ישראל, והיום הוא עומד בראש מכינה קדם צבאית.

אלפר השתלח בגסות שלוחת רסן באליסף ובאימו מרים פרץ. "מעודדת את גיוס הבנים לצה"ל כנתינת זרע (קודש?) למולך" זה רק אחד מהביטויים בפשקוויל. עיקר קצפו של אביר חופש הביטוי היה על ערוץ עשר, ש"איננו ערוץ נישה שולי," על שהקרין את הסרט הזה, ועוד "בזמן צפיית שיא." הרי סרט ציוני, המכבד אם שכולה ואח שכול הפועלים לחיזוק המוטיבציה של הנוער לשרת בצה"ל, מותר לפרסם, לכל היותר, ב"ערוץ נישה שולי." רצוי שיהיה זה ערוץ שלא קולטים בתל-אביב.

* סתימת פיות – איני תומך בחוק השקיפות, אבל קשה לי מאוד להתרשם מדמעות התנין של ארגוני ה"שמאל", המתבכיינים על סתימת פיות. אני זוכר היטב, איך "שלום עכשיו"  ניסתה באמת ובתמים לסתום את פיות תושבי הגולן, באמצעות ייבוש מקורותינו, שהיו לגיטימיים לחלוטין ולא כספי מדינות זרות, בתקופת המאבק על הגולן.

 היה זה במאי 1995, בשיאו של המאבק על הגולן. באותם ימים, פתחנו במבצע "עוז 95'", המבצע היקר של נדידת מיצג הגולן ברחבי הארץ, על מנת להביא את דבר הגולן לאזרחי ישראל. ובאותם ימים, נחתה מכה קשה על המאבק. בעקבות עתירה של תנועת "שלום עכשיו", בית המשפט העליון הוציא צו ביניים, האוסר על המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין להקצות כספים למאבק על הגולן. כיוון שהמאבק מומן, ברובו הגדול, מתקציבי המועצות, משמעות הצו היתה כמעט ייבושו של המאבק.

 העתירה היתה מעשה נבזי ואנטי דמוקרטי. ברור שאת העותרים לא עניין הנושא שבשמו עתרו, אלא היה זה ניסיון לסתום את פיות תושבי הגולן ולמנוע מהם לממש את הזכות הדמוקרטית להיאבק נגד הנסיגה. באמצעות סתימת הפיות, קיוותה "שלום עכשיו" שדעת הקהל, שעל פי כל הסקרים התנגדה לנסיגה, תשתנה. כדי להשיג זאת, נתלו העותרים בסעיפים יבשים של החוק. הנבזות שבמעשה, בלטה במיוחד כיוון שמולנו עמדה הממשלה, שלה כוח בלתי מוגבל לתעמולה ישירה ועקיפה וכלי התקשורת שברובם צידדו בעמדת הממשלה. ל"שלום עכשיו" עצמה, הנסמכת על קרנות מחו"ל, מעולם לא חסרו אמצעים. ובכל זאת, היא ניסתה למנוע מיריביה את הזכות להשמיע את דברם ולהשפיע על דעת הקהל.

 תחילה, דומה היה שרבים מאוד סיכוייהם של העותרים לנצח במאבק המשפטי. ככל שאיסור על אזור להיאבק על קיומו נראה אבסורדי מבחינה עניינית, נראה היה שהחוק היבש אכן אינו מאפשר לרשויות מקומיות להעביר כספים למאבק פוליטי. אילו הוצע לנו אז להמיר את העתירה בהתחייבות לשאת תג מזהה כל ימי חיינו, היינו קופצים על ההצעה כמוצאי שלל רב.

ועד יישובי הגולן והמועצות נחלצו למאבק משפטי, על מנת להעביר את רוע הגזירה.

מבחינתנו, היה זה מאבק קיומי ומאבק על זכותנו להיאבק ולהשפיע על דעת הקהל. אולם המשמעות העקרונית של קבלת העתירה הזאת על הדמוקרטיה הישראלית, היתה מרחיקת לכת מעבר לעניין הגולן. היה זה ניסיון נואל ותקדימי לסתימת פיות, ולשלילת זכותם של אזרחים למחות ולהיאבק.

בית המשפט העליון מילא במקרה זה את תפקידו כמעוז הצדק וזכויות האזרח, קיבל את הטענות הללו ודחה את העתירה. הנזק למאבק מחודשי הייבוש בין צו הביניים לניצחון בבג"ץ היה בלתי הפיך, אך תושבי הגולן יכלו להמשיך במאבקם עד הניצחון.

* חוק מיותר – כאמור, איני תומך בחוק השקיפות. שקיפות כבר קיימת. החוק יגרום נזק תדמיתי למדינת ישראל, והרי הטענה המוצדקת נגד אותן עמותות, היא הנזק התדמיתי שהן גורמות לישראל, אז מה עשינו? ובכלל, מוטב שהממשלה תרגיע, ולא תוסיף שמן לבערה בחברה הישראלית, בחקיקת יתר. החקיקיזציה הזאת מיותרת לחלוטין.

* צביעות – אפשר להתווכח על השאלה האם חוק השקיפות חכם וראוי, אבל קמפיין הרדיפה בשל עצם ה"סימון", עם הירידה לרמה של "טלאי צהוב" וכו', מבטא צביעות דוחה, כאשר הוא בא מצד חובבי סימון המוצרים.

* עסקה הוגנת – האיחוד האירופי מוחה על הדרישה מנציגי עמותות הממומנות בידי מדינות אירופה לשאת תג שקיפות. ניתן להציע להם עסקה הוגנת: ביטול החלטתם השערורייתית על סימון מוצרים תמורת הפסקת חקיקת חוק השקיפות.

* פעולת גמול – על משרד החוץ לאתר עמותות אופוזיציוניות המציקות לממשלות אירופה, למשל ארגונים סביבתיים, ולממן אותם. אולי צעד כזה ינער את הממשלות ויגרום להן למשוך את הטלפיים הגסות שהן דוחפות לחיים הדמוקרטיים בישראל.

* ידיעת הארץ – במסגרת מחקר שאני עורך, אני עובר על העיתונות הגולנית בשנים הראשונות. בגיליון הראשון של העיתון "ארץ הגולן", בטאון ועד יישובי הגולן, מ-11.6.78 (שנפתח בדיווח לקוני על העלייה לקרקע של הקיבוץ שלי, אורטל) מופיע הסיפור הבא:

"משלחת של אנשי חבל ימית נפגשה עם כל השרים בזה אחר זה, כדי להסביר להם את חוסר האפשרות של נטישת פתחת רפיח ומפרץ אילת. בשיחה עם שר הבריאות א' שוסטק שאלו אנשי המשלחת: 'ומה יהיה עם נביעות?' והשר ענה: 'עזבו את נביעות, על רמת הגולן עדיין לא מדברים...'

נביעות, כידוע, היתה היישוב הישראלי בנואייבה שבמפרץ שלמה, שנעקר בעת הנסיגה מסיני.

קראתי ונזכרתי בסיפור הבא. בשנת 1993, בעת המאבק על הגולן, אירחנו את סיעת מפלגת העבודה בכנסת לביקור בגולן. לאחר פגישה בקצרין, נסענו לתצפית מהר בנטל ומשם לשיחת סיכום בקיבוץ אל-רום.

בטרם יצאנו מקצרין, הודיע ח"כ רפי אלול שהוא חייב לבקר במפעל "מי עדן", כי המנהל הוא חבר קרוב שלו. הבעיה היא שהסיעה נסעה באוטובוס. אני הייתי ברכב נפרד, הקפצתי אותו למפעל, והמתנתי לו כדי להקפיץ אותו ולהדביק את הסיעה. אלא שעשר הדקות ב"מי עדן" התארכו והתארכו, וכשסוף סוף יצאנו, אמרתי לו שאת התצפית בבנטל כבר החמצנו.

"חבל," אמרתי לו, "זו תצפית חשובה." והוא השיב: "עזוב, אין לי צורך בזה, אני מכיר את הגולן כמו את כף ידי."

בכל זאת, בדרכנו עצרתי, כתחליף, בתצפית קונייטרה. ח"כ אלול, המכיר את הגולן כמו את כף ידו, הביט על חורבות קונייטרה הישנה והסביר בידענות: "זאת קריית שמונה."

* ביד הלשון: ריקוד על הדם – הביטוי "ריקוד על הדם" מתאר ניצול ציני לרעה של אסון, כדי להשיג רווח פוליטי, תעמולתי. זהו ביטוי קשה, שנועד לזעזע באמצעות משל שנראה בלתי נתפס במציאות. אלא שלעיתים המציאות עולה על כל דמיון. בחתונת הדמים ראינו ריקוד על הדם, פשוטו כמשמעו.

האמת היא שזה לא חדש – ראינו מראות כאלו אצל אנשי חמאס ודאעש. החרפה היא שבמקרה הזה, הדאעש האלה הם בני עמי שבחרו בטרור.

חתן דמים – בצרור הקודם הזכרתי את המחזה של לורקה כמקור הביטוי "חתונת הדמים", אך יש לכך מקור גם במקורותינו: "וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן, וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר, וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ, וַתַּגַּע לְרַגְלָיו, וַתֹּאמֶר: 'כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי'. וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ, אָז אָמְרָה: 'חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת'." (שמות ד כד-כו).

* * *

ד"ר ארנה גולן

עם המבט המחקרי למערכת הספרותית השלמה

על "ריאליזם פוסט מודרני", הכרך השלישי בטרילוגיה  "המאה החצוייה"

מאת פרופ' הלל ברזל, הוצאת הקיבוץ המאוחד-ספריית פועלים, 2015, 795 עמ'.

עם הופעת הכרך השלישי במפעלו המחקרי יוצא הדופן בהיקפו ובגישתו המחקרית של פרופ' הלל ברזל, מסתמן בו מיפנה רב עניין. בעוד שני הכרכים הקודמים עסקו בעיקר במייסדי הסיפורת העברית, בסופרים בולטים לדעת פרופ' ברזל או בנושאים מרכזיים הראויים לדיון מפורט, כאן מופנה המבט המחקרי למערכת הספרותית המתהווה והשלמה, בתסיסתה ובהתמודדותה עם הממשות הישראלית, בעיקר מאז שנות ה-60 ועד ימינו ממש.

אי לכך, נזקק פרופ' ברזל גם לפיתוחה ולביסוסה של מערכת מונחים תיאורטיים נוספים וחדשים, שיאפשרו את חישופו ותיאורו של "היער הספרותי" (אם יורשה לכנות כך את יצירתם של כ-35 יוצרים) הצומח ומשגשג, בזיקתו ל"רוח התקופה". לשם כך הוא מסתייע במיוחד בתיאוריה של אומברטו אקו על "ההיפר-ריאליזם", אך מעתיק אותה מן ההקשר החברתי והבינלאומי אל המימד האמנותי והפואטיקה הספרותית. בדומה, הוא מגדיר מחדש גם את המונח "ניאו-ריאליזם", שמקורו בקולנוע האיטלקי, ושני המונחים המרכזיים הללו מתוארים במבוא המרשים, המתמודד עם התיאוריות של אקו ואחרים, כמו בודריאר וליוטאר, ובהערותיו רחבות האופק שבסוף הכרך, על הסתעפויותיהם וגילומם בספרות – ומהווים תרומה רבת ערך לתיאוריה הספרותית.

אי לכך, בעוד שני הכרכים הקודמים חתרו להקיף את מלוא יצירתו של כל סופר או את עיקרה ואת זיקתה לתקופתה, או להציג כל נושא בהיבטיו המגוונים וביוצריו המרכזיים – כולל חלק זה עיונים ביצירות נבחרות ולעיתים בודדות אך מייצגות של כל סופר, אלו שיש בהן כדי להדגים את מאפייניו המרכזיים של הז'אנר הספרותי שבו נכתבו.

יש אף לציין, שבעוד שני הכרכים הקודמים של הטרילוגיה כללו מחקרים שכבר ראו אור, כולל כרך זה (שייתכן כי היה ראוי לחלקו לשני כרכים, שכל אחד היה עשיר בפני עצמו) – מחקרים חדשים שנושבת בהם גם רוח חדשה. וכך זכינו למחקר רב ערך, שבתמיכתן ובעידודן של אוניברסיטת בר-אילן וקרן י.ל. גולדברג – הופיע גם הפעם בהוצאת הקיבוץ המאוחד-ספריית פועלים שבראשה עומד פרופ' עוזי שביט, ולעריכה המקצועית לעילא של ד"ר ידידיה יצחקי, המלווה את פרופ' ברזל בעריכתו הנאמנה מזה שנים.

על מנת להבליט את ייחודו של הכרך הזה יש להבחין כי הכרך הראשון התמקד  ביצירותיהם של "ענקים" כקפקא, עגנון, ביאליק והזז, מתוך מגמה להקיפן בגרעין העיקרי שבהן או אף בכללותן, ולהאיר את העולמות היצירתיים שבהן בכוח חידושו של המושג "מיטא-ריאליזם". בהמשך הכרך, סיפורים ורומנים נבחרים של ברנר ובני דורו ושל סופרי א"י הראשונים, ודיון חדשני בפרוזה של הסופרות הנשים, כמו גם הסיפורת של נציג "דור הפלמ"ח" משה שמיר, – נחקרו בכוח הרחבתו של המושג "ריאליזם" ומיונו לסוגיו ולגילוייו.

הכרך השני כבר הציג יוצרים רבים יותר, כיוון שעקרון המיון הראשוני שבו היה נושאי, והעיון המיבני שולב במחקר עצמו. כך למשל, בנושא ספרות השואה, נידונות יצירות נבחרות של יוצרים כיצחק קצנלסון ולאה גולדברג, וצעירים מהם כאהרון מגד, עמיחי, חנוך לוין, י. סובול ואחרים, והוא מגיע עד איתמר יעוז קסט ושמאי גולן. לאחר מכן, כהמשך לנושא זה, מוקדש לאפלפלד עיון מיוחד.

גם "דור הפלמ"ח" מוצג תחילה לפי מיון נושאי, אף כי לאחר מכן מתמקד המחקר גם בחישוף התבניות המבניות. כך למשל, מוצגת יצירתם  של ס. יזהר, מגד, דוד שחר, חנוך ברטוב ואחרים כ"התוודעות לאחר", ואילו יצירותיהם של יצחק אורפז, נסים אלוני ואחרים נחקרות כמגלמות את המגמה לפסוע ב"נתיבי הצליינות". או אז שוב מתמקד הספר בהרחבה בחלק ניכר מיצירתם של שניים, יהושע ועוז.

אי לכך, בולט ומרשים המיפנה בכרך זה המהווה מסע נועז אל המערכת הספרותית בעשורים האחרונים ומגיע עד זו המתהווה עדיין. יתר על כן, המגמה היא להאיר אותה בהיקפה הרחב ללא שיפוטיות של ערך ספרותי (חשוב לא חשוב, מרכזי לא מרכזי וכו') או ערכי (חיובי או שלילי, משקף בנאמנות או מעוות) ותוך הגדרתו וביסוסו של המינוח התיאורטי, ובייחוד של שני המונחים המרכזיים, "ניאו-ריאליזם" ו"היפר-ריאליזם", והכל לשם קליטה ותיאור של התופעות הספרותיות החדשות.

ניכר בו, בפרופ' ברזל, שגם אחרי שנים רבות של מחקר לא חדלה בו הסקרנות והפתיחות לספרות הישראלית, וכולו מרותק לחידושיה על רקע התמורות ההיסטוריות, הפוליטיות והחברתיות ותוך סילוק של כל שיפוטיות.

לשם כך הוא מגדיר תחילה את המושגים המרכזיים, ולאחר מכן מיטיב לחקור ולתאר היטב את הגילויים המגוונים. למשל, תחת המינוח "ניאו-ריאליזם עלילתי" ותוך פיתוחן של הגדרות מישנה, הוא דן באחדות מיצירותיהם המדגימות של בן-נר, יורם קניוק,  י. הנדל, בניה-סרי, אהוד בן עזר ואחרים.

וכשהוא חושף מאפייני יסוד בתשתית יצירות של קנז, שולמית הראבן, דליה רביקוביץ ועוד – הוא מאפיין אותן כ"ניאו-ריאליזם חווייתי".

לעומת זאת, תחת הכותרת המושגית "היפר-ריאליזם תיעודי" כבר נידונים יוצרים כצלקה, אמיר גוטפרוינד ואפילו דוד מלץ ואסף ענברי, שכתבו על חיי הקיבוץ בתקופות רחוקות זו מזו ביותר אך תיארו דמויות וקונפליקטים אנושיים המיוחדים לחיים המהפכניים שבו.

בכלל, מאלף הוא העניין שמגלה פרופ' ברזל בספרות על הקיבוץ, עד שלקראת סיומו של הכרך רב-הדפים מוקדש עיקרו של פרק שלם, שעניינו ב"פוסט-פוסט מודרניזם" לספרים על הקיבוץ, כמו "תרנגול כפרות" של אלי עמיר או העיון המעניין והמעמיק בסיפורת של אברהם קנטור, ובצניעות עליי לציין בתודה גם את עיונו בספרי שלי, "ילדה של קיבוץ".

מאלף לציין, כי בשני החלקים הנוספים נידונות יצירות נבחרות – של סמי מיכאל, מאיר שלו, רונית מטלון ואחרים, והן מאופיינות כ"היפר-ריאליזם עלילתי", ואילו תחת ההגדרה "היפר-ריאליזם גרוטסקי" מכונסים עיונים ביצירות מסויימות של אורלי קסטל-בלום, יהודית קציר, אתגר קרת, לאור, צימר וסייד קשוע.

וכך, עצם כינוסם של היוצרים על פי המיון המושגי מעורר בקורא עניין נוסף וסקרנות לגבי המאפיינים המשותפים שייחשפו לפניו ביצירות המוכרות. מכאן נובעת גם שיטת העיון ביצירות השונות, המשתנה בהתאם להיבט שפרופ' ברזל מתמקד בו, ולכן ניתנת לכל יוצר כותרת המייחדת אותו. למשל, הדיון בסיפוריו של בן-נר, המוגדרים בכותרת "סיפור עלילתי", אכן יוצא מנקודת מוצא מיבנית-עלילתית, ולאחר דיון במיבנים עלילתיים מורכבים מגיע למסקנה כי למעשה "לא רצף האירועים הוא שקובע את ההקשבה לסיפור," את המתח, אלא המשמעות הנבנית מאחוריהם. או אז הוא מציע דיון רב עניין ביחס שבין "המספר המתוודה" ל"מספר המשתמע"" ומקדם דיון בשאלה אם "הנפילה" של הגיבורים היא בגדר "טרגדיה" במובן האריסטוטלי, ותוך כך עולה ומתבהרת משמעותו של כל סיפור.

לעומת זאת, הדיון ברומנים הראשונים של בן עזר, למרות שהוא כלול באותו חלק עצמו, יוצא דווקא מעיון בסמלים התנ"כיים, באירוטיקה, בעקרונות המוסר ובתשתית התיעודית של כל רומן. בדומה לכך, העיון בסיפורי יהודית הנדל, למשל, שכותרתו היא "לשון המראות", אכן מתמקד במראות ובדרכי הטענתם ברגשות, עד שעל ידם נבנית המשמעות.

מאוחר יותר ובאופן שונה נידון הרומן "בשבילה גיבורים עפים" של גוטפרוינד. תחת הכותרת "תיעוד אנציקלופדי", מרותק ברזל דווקא אל "מסכת השמות" כמכוונת לפירוש הדמויות ולהבנת משמעות העלילה, ורק אז מתפתח דיון מעמיק בתקופה ובאירועים המתוארים ובדרך תיאורם.

מרתקים אותו גם יוצרים נוספים שהלכו בנתיבים רחוקים כמו אורלי קסטל-בלום, שכותרת הדיון בה היא "אודיסאה של זוועות". הדיון בסיפרה "דולי סיטי" מתפרט ברוב העמקה ב"פריצת הגבולות" שבו בין זמנים, בין חי למת, בין אדם לדג ובין אדם לאלוהיו עד שהיישויות מתרסקות. אז הוא מוכיח את עקרון "המסע הבדיוני שבתוך מצבים קיצוניים" שביסוד הרומן. ואלו הן רק דוגמאות בודדות.

ראוי לציון הוא הדיון בסיפורים של אתגר קרת, שכן יש בו כדי להדגים את העניין המחקרי המתמיד של פרופ' ברזל בספרות המתהווה. הוא בחר לדון בקובץ "אניהו" והוא מרותק ל"אמנות הסיפור הקצר" שלו. תוך כך הוא מבחין בפואטיקה של כל סיפור, מכנה כל תחבולה ספרותית בשם, כמו "בינאריות" או "מיצוב הרגש", ובכוחן של הבחנות אלו הוא דן בפירוט במשמעותו של כל אחד מהסיפורים, ומעלה הבחנות חדות כגון, "תמימות אשר מתחתה גועשות תמורות בחשיבה הנורמטיבית בהתנצחות עם כללי מוסר ואיסורי טאבו, מורשת הדורות."

ולסיכום: כל המחקר המסועף המוגש לנו בכרך הזה, מהווה הישג נוסף לחוקר הנודע ועושה אותו שוב ראוי לפרס ישראל.

המאמר נדפס בדו-ירחון "מאזניים" בעריכת ד"ר משה גרנות, כרך פ"ט, גיליון 6, דצמבר 2015.

* * *

יובל ברנדשטטר

אנחנו לא לבד – בהכחשה

הג'יהאד ממשיך לדקור את קורבנותיו בכל אתר ואתר בישראל. אתמול נרצחו עוד שניים בדקירות סכין ליד שער יפו, שניים המצטרפים לעשרות שנרצחו בחודשים האחרונים. כמעט בכל מקרה של רצח יהודי עולה השאלה אם זה רצח על רקע "פלילי" או רצח "לאומני". גם כשהרוצחים והרוצחות צווחים "אללה אכבר", קריאת הקרב של האיסלאם הלוחמני, יש הימנעות מלקרוא למניע בשמו – ג'יהאד.

הג'יהאד אינו מוגבל כמובן לסכינים, דריסות ועריפת ראשים. הג'יהאד הוא תרבותי, מדיני, כלכלי, משפטי, וכל אמצעי אחר שנוקט המוסלמי הלוחמני כדי להביס את אויביו ולקדם את שלטון האיסלאם. מלזיה, מדינה מוסלמית, עשתה את כל מה שדרוש על מנת שמדינת היהודים, אויבת האיסלאם מספר אחת, לא תוכל להשתתף באליפות העולם בשיט. בכל אוניברסיטה מוקם תא או מסגרת של פעילות איסלאמית שמטרתה העיקרית לפגע בישראל וביהודים תומכי ישראל. כל מרכול בעולם מסתכן בהפגנה אלימה של ג'יהאדיסטים שיפגעו במדפים הנושאים מוצרים ישראלים. כל הפעילות הזו אינה "לאומנית". זהו ג'יהאד כהלכתו.

הכישלון העיקרי של המערב הוא התעלמותו מן הג'יהאד כמניע עיקרי לאירועי הטרור המופעלים בקרבו. דניאל פייפס מביא בסדרה של מאמרים את הדוגמאות הרבות של אירועי ג'יהאד שאינם מקבלים את הכותרת המתאימה, ומוכמנים תחת כותרות שונות ומשונות.

בינואר 2005 נרצחה משפחה קופטית בניו-ג'רזי. השלטונות סירבו לייחס לרצח, שכלל עריפת ראשים וידיים של משפחה שלמה – את המניע הג'יהאדיסטי, אף על פי שאבי המשפחה היה פעיל נוצרי קופטי ששאף לנצר מוסלמים, ולמרות איומים גלויים על רקע ג'יהאדיסטי.

בתחילת 2013 היה רצח נוסף, שוב נרצחו שני קופטים, שוב רוצח עם שם מוסלמי, שוב עריפת ראשים וקיצוץ ידיים. השלטונות הביעו פליאה באשר להנעה לרצח.

בסיכום של ויקיפדיה אודות רצח שלושת היהודים בוולטהאם בידי טמרלאן צארנייב, שפוצץ את מרתון בוסטון, מוזכר בקושי המרכיב האיסלאמי, ואילו המשטרה סיכמה את הרצח המשולש כאירוע פלילי.

בעקביות חשוב יותר לשלטונות למנוע תגובה נגד מוסלמים מאשר לוודא את המניע האמיתי. כך התעלמו החוקרים האמריקניים מן המניע הג'יהאדיסטי של הצלפים שרצחו בתחנות תדלוק מסביב לוושינגטון הבירה, ב-2002, ודיווחו על "מחלוקת במקום העבודה" בהתקפה על "אל על" בלוס אנג'לס ב-2002, וכך עשו גם ברצח החיילים בפורט הוד בידי פסיכיאטר מוסלמי, נידאל מאליק שטוען בכל תוקף שהמניע שלו הוא ג'יהאדיסטי.

ריסוק המטוס הקל לתוך בניין משרדים בטמפה שבפלורידה בידי טייס חובב אלקעידה שוייך לתופעות לוואי של תרופות.

 את ההצתה המכוונת במרכז התורה בפריז תיארו השלטונות בצרפת כאירוע "פלילי". כך מקטין הממסד את ממדי הפשע הג'יהאדיסטי לכדי בעייה אחת מיני רבות ומונע מן הציבור לעסוק במלוא החומרה בה ובאיום שהג'יהאד מייצג.

עם ישראל נחלק לשניים

ההתעלמות מן המניע הג'יהאדיסטי שהגיעה עד לקצה הפירמידה הביטחונית-הפוליטית היא כה בוטה, שזו מתנגשת אפילו עם מדינות ידידות מוסלמיות שמגדירות את הפעולות כג'יהאד. המילים שאינן מוזכרות הן איסלאם, ג'יהאד, מוג'הידין, וכל ההטיות של המילים הללו. המילים שמושמעות בחו"ל הן עושי עוולות, חמושים, קיצוניים ביותר, טרוריסטים, אלקאעידה, ודאע"ש, בישראל – "לאומנים".

במערב נהוג לערפל את המאבק בג'יהאד בערפל של שמות אחרים, כגון המאבק באידיאולוגיה קיצונית, המאבק נגד הקיצוניות, מאבק למען דת השלום. במחקרים רשמיים נהוג להתעלם מן המרכיב האיסלאמי, וכך המחקר שיצא מטעם המשרד להגנת המולדת בכותרת "התפתחות איום הטרור על ארצות-הברית של אמריקה" כלל את המילה איסלאם פעם אחת בכל המסמך. אפילו התקפת הג'יהאד הגדולה בזמן המודרני על מגדלי התאומים בניו-יורק לא זכתה להתייחסות ככזו מפי נשיא ארה"ב.

מדי פעם יש מדינאים המגדירים את הטרור כאיום שהוא בעיקרו איסלאמי, אלא שכרגיל הם עושים זאת כשהם באופוזיציה, או כשהם ממזרח אירופה.

ואצלנו?

קוראים לטרור ולפעולות טרור "פלסטיני". פלסטינים ירו טיל מרצועת עזה? איך יודע הקריין שהיורה הוא "פלסטיני" ולא צ'צ'ני בשירות חמאס? חמאס, חיזבאללה, ארגונים סוררים, דאע"ש הן מילות הכמנה נוספות. המקרה היחיד שבו נופל הקריין בפח, למרות כל הזהירות,הוא כשהארגון היורה טיל או מציב מארב או מתפרץ ממנהרה נקרא "הג'יהאד האיסלאמי". גם אז אין העורך משייך את הפעולה שנעשתה למניע ג'יהאדיסטי, אלא רק מציין את שם הארגון. באותה מידה יכול היה לומר אימא תרזה.

מדוע מתעלמים קובעי מדיניות התקשורת, קובעי דעת הקהל, מן הג'יהאד?

בארה"ב מעוניין השלטון להרגיע את המוסלמים שאין הוא נגדם. הוא חושש כי הגדרת פשע כאיסלאמי תבודד מוסלמים ותחמיר את אלימות. אבל יותר מכל חוששים במערב מן השלילה היסודית של עצם קיומם מצד האיסלאם, מהודאה בכך שהמניע היסודי לתקיפת המערב הוא המניע הדתי.

למעשה, זוהי תמונת מראה. האיסלאם שולל כל ריבונות, אלא אם זו מוסלמית, ומשתמש בג'יהאד כדי להביא את העולם תחת חסותו. המערב שולל את עצם הרעיון שהאיסלאם מתכוון להכחיד את המערב, ולכן מתעלם מן ההנעה הג'יהאדיסטית כגורם לזוועות שמנחית עליו האיסלאם. המערב מאמין בחייה ותן לחיות ואיש באמונתו יחיה. האיסלאם מאמין שזהו הפשע העיקרי של המערב, ועליו לכפר על הפשע בכניעה לאיסלאם.

בישראל חוזרת המנטרה על עצמה. אסור להפוך את הסכסוך הישראלי-ערבי על טריטוריה לסכסוך יהודי-מוסלמי על בסיס של דת – כך אנו שומעים השכם והערב מן הנשיא ומטה.

למה הדבר דומה? לסערה שהתעוררה כשראש ממשלת ישראל האשים את המופתי שעמד בראש הוועד הערבי העליון, דמות דתית לכל הדיעות, באחריות חלקית לשואה. הסערה התעוררה בעיקר אצל אלה שאינם מוכנים להגדיר פשע "פלסטיני" כפשע ג'יהאדיסטי. באותה מידה הם נחרדים מן האפשרות שההתנגדות הפלסטינית לקיומה של מדינת היהודים תוגדר כנאצית, שכן קבלת טיעון זה על דעת רוב המצביעים יסתום את הגולל על כל מתווה שלום. הרי עם נאצים אין עושים שלום. לנאצים הורסים את המדינה ומעבירים תהליך של דה-נאציפיקציה. כך, אם כל פשע "לאומני" או "פלסטיני" או "חמאסי" ייתפס כפשע ג'יהאדיסטי שמוכתב באיסלאם, הרי שבכך נסתם הגולל על משא ומתן לשלום. שכן אין שלום עם דת השוללת את עצם קיומן של כל דת וישות אחרות כעצמאיות ובעלות זכויות שוות.

את עם ישראל אפשר לחלק לשני חלקים. החלק הקטן מורכב מניצולי משטר החסות וניצולי הנאצים – המאמינים ב"לעולם לא עוד". החלק הגדול מורכב ממכחישי הסיבות לשואה ולחסות. הם מאמינים שהחלק הקטן של העם יצא מדעתו ומביא לרוב הגדול נזק בשל התנהגותו הפרנואידית.

לסיווג דלעיל אפשר להוסיף עוד הבחנה. החלק הקטן יקרא לפשע נגד יהודים שמבצעים מוסלמים "ג'יהאד", ואילו החלק הגדול ימציא לאירוע כינויים כגון תגובה לייאוש, תגובה לכיבוש, הפרעת נפש, תנועת שחרור לאומי, ולעיתים, כאשר כלו כל הקיצים – פשע לאומני.

למזלנו החלק הגדול מצוי ברובו בחו"ל, ומשליך את יהבו על ברק אובמה, הילרי קלינטון, פייר טרודו ופרנסואה הולנד – שיצילו אותו מלוחמי החופש. למזלנו הרע, אותו חלק גדול מחזיק בחלק הגדול של אמצעי התקשורת, וכך מונע מן העם את המידע הדרוש לו על מנת להגיע להחלטות מושכלות.

את המציאות יש להגדיר באורח אמיתי. הג'יהאד והנאציזם הם שתי פנים של אותה הנעה השואפת לשעבד את העולם ולהרוג את היהודים. יש לקרוא לג'יהאד בשמו, ולהסיק את המסקנות בהכרה צלולה, שעם הג'יהאדיסטים, כמו עם הנאצים, אין חולקים ארץ ואין עושים שלום.

פורסם במגזין "מראה" 364

* * *

אהוד בן עזר

סיפור פרישתי ממר"צ בדצמבר 2003

מכתב לחבריי במרצ-לשעבר

כידוע אישרה ועידת מרצ, ביום 30.11.2003, את איחודה עם תנועת "שחר", בראשות ח"כ-לשעבר יוסי ביילין, החליטה כי המפלגה החדשה תיקרא יע"ד (שם זמני) וכי מצעה יהיה הסכם ג'נבה, שביילין היה בין יוזמיו.

חבריי היקרים במרצ-לשעבר, במקום להסיק מסקנה אמיצה מכישלוננו בבחירות, ולעשות הערכת-מצב חדשה הלוקחת בחשבון את מצב המלחמה שבו אנו נתונים, וכי ייתכן שאין סיכוי לשלום אמת בדור הזה, ולא באשמתנו – אתם קברתם בהחלטתכם סופית את מרצ תמורת רעיון עיוועים של פנטזיונר פוליטי, שיביא אתכם בבחירות הבאות למפלה עוד יותר נחרצת ומוחצת מזו שהיתה.

גם אליי הגיעה החוברת שלו, המכונה "יוזמת ז'נבה" והיא גרועה יותר מכל מה שחששתי. מתברר, למשל, שלא יהיה גבול ישראלי על הירדן בין הכנרת לים-המלח אלא ל"פלסטין" יהיה הגבול המשותף והפתוח הזה עם ירדן.

ישראל תפנה את כוחותיה ואזרחיה ממרבית שטחי הגדה והרצועה, תחזיר ל"פלסטין" את כל העצורים והאסירים, כולל הרוצחים והמסוכנים ביותר, יוצאי כל ארגוני הטרור – תמורת זאת תוכר "זכותו של העם היהודי למדינה" (חידוש גדול לעומת הסכמי אוסלו!) – ותוקם רשות בינלאומית שתבטיח את שלום ישראל ו"פלסטין" וגם תפקח על המקומות הקדושים בירושלים המחולקת.

כל תהליך השלום המופרך וההזוי הזה, תוך כדי כבילת ידיה של ישראל להגן על עצמה מפני טרור פלשתיני בהווה ובעתיד ומפני התעצמות צבאית של "פלסטין" (שאת שקריה הכרנו היטב מאז קרס הסכם אוסלו) – כל האחריות על התהליך תהיה על כוח רב-לאומי, על נציבות בינלאומית ועל ועדות רב-לאומיות למיניהן, כלומר –  ישראל מוותרת על הסוברניות שלה ועל זכותה הטבעית להגנה עצמית והיא תחיה מעתה בחסדי כוח רב-לאומי שהוא יהיה גם השופט בינה לבין "פלסטין".

העתיד הוא אפוא בינאום הסכסוך והפקדת ביטחונה של ישראל בידי גורמים זרים שחלקם עוינים, ואם אינם כאלה הם יהיו עד מהרה – כפי שנעשו חיילי האו"ם עויינים לישראל ומשוחדים לצד הערבי (באותה טכניקה שבה כתבי-חוץ משוחדים בחלקלקות ובמידע שקרי בידי פלסטינים במלון המושבה האמריקאית במזרח-ירושלים ונעשים דוברי אש"ף בתקשורת העולמית, ואם לא יהיו כאלה, הם מאויימים ומסולקים משטחי הגדה והרצועה).

שום סכנה קיומית האורבת לישראל ממדינות ערביות ומוסלמיות באזור – אינה נזכרת ב"יוזמה" האווילית והמסוכנת של ביילין, שטישטשה את שארית חוש ההישרדות הפוליטית שלכם.

לעומת זאת ה"יוזמה" שלו עושה את ישראל אחראית חלקית, ולעיתים באופן מלא, ובוודאי מבחינה מוסרית – לבעיית הפליטים הפלסטינים ולפיצויים להם (וגם למדינות הערביות ש"אירחו" אותם, דוגמת לבנון), ולהחזרת חלק מהפליטים לגבולותיה תוך אימוץ החלטות או"ם, כהחלטה 194, שמכירה בזכות השיבה של הפלסטינים.

אין מילה על הפיצויים המגיעים ליהודים שגורשו ממדינות ערב. אפילו לא על הפליטים היהודים שנמלטו ב-1948 מיישובים יהודיים כגוש עציון, קליה, בית הערבה ומשמר הירדן.

באמת אנחנו צריכים לבקש מהפלשתינאים וממדינות ערב סליחה, ולפצותם. סליחה שלא הצלחתם להרוג את כולנו ב-1948 ואחר-כך לרשת אותנו.

ליוזמת ה"שלום" של ביילין-ג'נבה אין רגליים אבל יש ידיים להמשיך לקבל כסף מגורמים עוינים לישראל כדי לפורר את האמון של הציבור הישראלי בממשלתו ובחמישים וחמש שנות עצמאותו.

שְבו וחשבו, כמה ישראלים ברי-דעת, גם ממחנה השמאל ומשוחרי השלום, יתנו את קולם למפלגה שתאמץ מצע סהרורי שכזה?

כל זמן שהיינו מרצ, הרי שלמרות חילוקי הדעות החריפים בינינו, גם בתקשורת, הייתי עדיין גאה שאני מביע אותן בתור חבר מרצ וחבר נשיאות מרצ לשעבר, ושאוכל לשכנע אתכם, חבריי, בהערכת-המצב הפוליטית שלי.

אבל להיות חבר יע"ד (שם זמני) על מצע ג'נבה-ביילין? לא! זה כאילו אני מתכחש לכל מה שחשוב ויקר לי. על כן עם תום תקופת מרצ תמה גם תקופת חברותי בה, ואני פורש ואינני מצטרף למפלגה החדשה.

בברכה,

אהוד בן עזר

*

מתקבל מכתב מודפס מיום 4.12.03, ממיכל שוחט, מזכ"ל מרצ:

שלום אהוד,

הנדון: התפטרותך ממרצ, פנייתך מיום 30.11.03

נוכח טענותיך אדגיש כי צר לי על כך שאתה חש כי מרצ אינה משכילה להסיק מסקנות מהכישלון בבחירות ובמקום היא טורחת לחבור לתנועת ש.ח.ר לקראת הקמת מפלגה חדשה.

אם תקרא בעיון את הפרקים שנשלחו לחברי הוועידה תמצא שלפחות בחלק המדיני-ביטחוני אין שינוי גדול ממצע מרצ. גם הבנות ג'נבה, יש להדגיש, אינן רחוקות מעמדת מרצ לאורך שנים.

אנו מכבדים את עמדתך ודעתך וצר לנו על כך שלאחר שנים רבות בתנועה החלטת לפרוש. עם זאת נשמח להמשיך ולזכות בתמיכתך.

בברכת הצלחה

מיכל שוחט

מזכ"ל מרצ

*

מכתב מודפס, מיום 8.12.03, מתקבל מיוסי שריד, על נייר מכתבים של חבר כנסת:

לאהוד שלום,

קיבלתי בתודה את מכתבך שהופנה ל"הנהלת מרצ", ועל-כן ישיב עליו יושב-ראש ההנהלה, חיים אורון (ג'ומס) שגם היה חבר פעיל ומוביל בצוות יוזמת ג'נבה.

לי עצמי צר עד-מאוד שהחלטת כפי שהחלטת.

שלך,

יוסי שריד

*

ומן ה-7.12.03, מכתב קצר בכתב-יד על נייר של חבר-כנסת מתקבל ממתן וילנאי, שגם אליו שלחתי את נוסח מכתב הפרישה שלי ממרצ:

אהוד,

קראתי את מכתבך להנהלת מרצ בעקבות האיחוד עם תנועתו של ביילין.

מסכים לכל מילה שלך, נאבק על כך במפלגתי שמנסה לאגף את מרץ משמאל.

נשמור על קשר

מתן וילנאי

*

לאחר כשבוע ב-15 בדצמבר, נשלח אליי על נייר מכתבים של הכנסת, מאת חיים אורון, יו"ר הנהלת מרצ, המכתב הבא:

שלום רב,

קיבלתי את מכתבך מיום ה-30.11.03 ואת העתק תשובתו של יוסי שריד למכתבך.

יח"ד, לא יע"ד, איננה מוקמת על מצע ביילין אלא על מצע משותף, שהתגבש במהלך החודשים האחרונים.

למיטב זיכרוני, לא אחת בעת האחרונה השמעת ביקורת, לגטימית כמובן, על עמדתה של מרצ בנושאים המדיניים, עוד לפני שהוחלט על המהלך עם מפלגתו של ביילין.

אני יכול להעיד על עצמי, כמי שהיה שותף תקופה ארוכה לגיבוש הבנות ז'נבה יחד עם יוסי ביילין ואנשים נוספים, שאינם מזוהים עם [הצד] השמאלי של הקשת, כמו אמנון ליפקין שחק, נחמה רונן והאלוף שפר – שאני משוכנע שהבנות ז'נבה עולות בקנה אחד עם עמדותיה של מרצ.

מרצ, בישיבת ההנהלה שהתקיימה בנושא, בירכה על יוזמת ז'נבה.

את מעלה במכתבך נושאים מהותיים עליהם אנו חלוקים, ואם מסקנת המחלוקת היא שמקומך אינו בשורות מרצ או יח"ד, צר לי על כך ולא נותר לי אלא לקוות שנמשיך לנהל דו-שיח פורה.

בברכה,

חיים אורון

יו"ר הנהלת מרצ

*

ואילו ב-31 בדצמבר יוצא אליי מכתב מודפס, על נייר מכתבים של הכנסת, מאת רן כהן:

שלום רב,

לאהוד שלום! [בכתב-יד]

הנדון: הודעתך על פרישה ממרצ

הצטערתי מאוד לקבל את עותק מכתבך המודיע על אי-הצטרפות ל"יחד" ועזיבת "מרצ".

במיוחד חשבתי שתמצא לנכון לסייע בהתמודדות שלי על ראשות התנועה, ואתה יודע שיש לכך משמעות.

אני בטוח, אהוד, שגם אתה יודע כי בסופו של דבר נצטרך להיפרד מרוב השטחים, עדיף בהסכם, ואם אין הסכם – מוטב שנצא מכל המקומות בהם אנו ממולכדים 36 שנה ללא תוחלת.

אתה ודאי יודע כי המשך הריסוק הכלכלי-חברתי שאנו עוברים שוחק כל סולידריות חברתית ומחזק יסודות פליליים החודרים לשלטון.

המאבק שלי הוא על אלטרנטיבה לכל אלה.

                                                                                         בברכה,

                                                                                        [חתימה]

                                                                                      ח"כ רן כהן

*

בכך הסתיימה פרשת פרישתי ממרצ על רקע הבנות ג'נבה ובהמשך לוויכוח עם עמדות התנועה מפרוץ האינתיפאדה באוקטובר 2000.

אף לא מילה אחת התפרסמה על כך בתקשורת, שום תגובה פומבית או מקום לפרסום מכתבי, למרות שנשלח לבמות רבות, וזאת עוד בטרם התפרסמה אפילו רשימתו הביקורתית של פרופ' שלמה אבנרי ב"ידיעות אחרונות". אכן, מי זה בכלל אהוד בן עזר שיבוא להפריע את החלום הנהדר של הבנות ג'נבה? חג לטיפשים, אני אומר לכם.

תל אביב

דצמבר 2003

* * *

משה גרנות

ספר מלבב

על "עת לכל חפץ" מאת יואל נץ

מעיין 2015, 79 עמ'

כל יודע ספר מבין ששם קובץ השירים המלבב הזה נגזר מהפסוק בקהלת ג' 1: "לכול זמן, ועת לכל חפץ", ועבור מי שזיכרונו איננו משופר, מציע המחבר איזכור בשירו האחרון בקובץ – "סוף דבר" (עמ' 79).

המחבר מבקש לרמז, מן הסתם, בבחירת השם הזה שמדובר בשירים הנעגנים באירועים ובאישים, שירים לעת מצוא, בלי יומרות של גילוי כיבשונו של עולם, בלי יומרות של שירה קנונית. כל זה איננו מונע מהקורא הנאה צרופה, כי זאת יש לומר כבר בפתח הדברים – יואל נץ, אשף התרגום מרוסית ומפולנית, מפליא לעשות בחרוזיו, מרעיף על הקורא מטובו, מההומור שלו (למשל, השירים "אז אמרת לי..." עמ' 24, "מבצע" בעמ' 60), ומתבונתו הכובשת, וכן, מה לעשות? יואל נץ הוא פטריוט (ראו לדוגמה – "יישובים העוטפים את ארצנו" – עמ' 65), תכונה לא כל כך אהודה בימינו.

אני מוכן להישבע כי רבים מהשירים שבקובץ מוכרים לי – אולי מהמכתב העיתי "חדשות בן עזר", ואולי מקובצי השירים ששלח לי במשך 3 השנים ששימשתי כעורך כתב העת "מאזנים", קבצים אשר  משום קוצר היריעה, בחרתי מתוכם רק שירים בודדים.

כל שיר בקובץ הזה מדבר אל ליבי, ואילו היה לי הכישרון שלו – הייתי מתנסח בדיוק כך. למשל, כשהוא לועג לדתיים החשוכים ש"יודעים" מה האל חושב ומתכנן ("אני מאמין", עמ' 66); ומה אפשר לומר על השיר שמתאר שיחה מענגת בין האב לבתו הפעוטה ("אתה מבטיח", עמ' 78-75)?

הקורא יוכל למצוא בספר גם פואמה שלימה המתארת את קורות חייו של יואל נץ, ובעיקר את הקריירה המפוארת שלו בתחום הצילום, ודווקא את הישגיו בתחום התרגום והספרות היפה – לא ניתן למצוא שם. מזל שנאוה סמל מזכירה דברים אלה בפתיח לספר, וכן עושה גם ד"ר אביב עקרוני על הצד החיצוני של העטיפה האחורית.

מי שנפגע מביקורת פוגענית של מבקרי ספרות (שעל הרוב רק רפרפו על פני מושא ביקורתם), ירווה נחת מהשיר "המדריך" (עמ' 25) – שם מושווה מבקר שמבטל את ערכן של יצירות מופלאות – למדריך תיירים המתעלם מחמדות השכייה של האתרים בהם הוא מסייר עם קבוצת מטיילים. וכן גם נושא ההטרדות המיניות, שאיננו יורד מעל סדר יומנו, זכה לסיקור הומוריסטי בקובץ הזה: סגן גד רפאלי מהשיר "דינה ברזילי" נשלח לשבוע קלבוש על כך שהתעניין מעל המידה בתיק האישי של דינה ברזילי ("הידד לנשמות הטובות!" עמ' 39-38).

הספר  באמת מלא כל טוב – ספר מלבב, כבר אמרנו?

* * *

אלי מייזליש

1. מה רע בהולילנד?

איני מבין את הבהלה שאחזה בכמה אדריכלי נוף שכינו את בנייני המגורים בגבעת הולילנד ואת ה'מגדל' בן ה-20 קומות ל"מפלצת" המכערת את הנוף של ירושלים? לדעתי זה קשקוש מיותר, כי אין לירושלים נוף אחיד או מדומה בייחודו. במה דומה או 'ייחודית' הדרך להר-הרצל לרח' בר-אילן או שמואל הנביא? למי מפריע אם בהולילנד יש 400 דירות או 500? או 600? למה רק 380 זה 'בסדר'? מה השטויות האלה? למה מותר בת"א בפינת שד"ר רוטשילד-אלנבי להקים מגדל מגורים יוקרתי של 40 קומות? מה למשל מגרד בקישקעס או 'עושה' לאותם אדריכלים המגדל של מנזר א-טור [הרוסי] שעל הר הזיתים, הממוקם מעט דרומה ממגדל ומתחם 'אוגוסטה ויקטוריה' וממש לידם המגדל של האוניברסיטה העברית? זה יפה? זה 'טוב' לנוף ה'מחנהיודה' של ירושלים? רח' יפו יפה? מה כל-כך יפה ברח' אגריפס עם דוכני ה"מעורב הירושלמי"? מה יפה בקטמונים? בנייניים אדומים בני 4 קומות מלְבֵנים אדומות בטור 'רכבת' ארוך ובכל חלון כביסה לייבוש? מה יפה ב'מאה שערים'? מה יפה בבתי אונגרין?

למה אותה גבעה סלעית ומוזנחת שבחלקה הגדול עדיין עזובה, חייבת להיות כפופה למשחקי מחשב אדריכליים? ואם אכן איזה 'מאכער' נתן שוחד למהנדס העיר להגדיל את שטחי המגורים בכמה מאות או אפילו כמה אלפי מטרים, מי גרם לכך? החוק העות'מני? או החוק המנדטורי? האם מגדל YMCA אינו מעיב או מאפיל על יופיו של המלון ממול? מדוע מגדל בן 24 קומות במרכז קינג ג'ורג' זה בסדר?

לו אני הייתי הפרקליט של הנאשמים של הולילנד, הייתי שואל את השופט ככה: מה יותר יפה, בחורה בגובה 152 או 172? או מה יותר יפה אצל נערה זו חזה במידהS  או M ובעיקר L. תראה לי כמה נערים חרמנים מחזרים בשפת הים אחר נערה בביקיני כנ"ל או אחרי זקנה עם חלוק-בית מרופט משנות ה-30? נראה מה יגיד השופט. אז למה להיות כפופים לחוקי בנייה עטופים בחלוקי בית מרופטים?

לו אני הייתי השופט אולי הייתי קונס את ה'רשעים' בשקל ושולח את האדריכלים לשפץ את הארמון הבוכרי שהפך להיות מזבלה ועדיין עם חורי פגזים של הליגיון מתש"ח. ואם יבוא משקיע וירצה לשחזר על פסגת זאב את ה"אמפייר סטייט בילדינג" – שיבנה.

חוץ מזה מי שייתן שוחד או ייקח [בעיקר במעטפות חומות], שגם הוא יילך לכלא – בלי שום קשר כמה קומות הוא רצה או ירצה לבנות בהולילנד.

2. מכתב אל בנדיט שבדרך

תסלח לי שאיני מכיר אותך, דַי שאדע את שמך ולא איכפת לי אם זה אלפרון או אבוטבול או שירזי או האחים שולמן או פפה רוקנשטין או נעמן דילר או אפילו אל-קפונה. אבל אם תצליח לרצוח כמה עבריינים מכנופיה אחרת, גם זמנך קצר. קצר מועד. קח את רשימת הפושעים הנ"ל ולך לבית הקברות ותראה בני כמה היו שנהרגו על מזבח סחר הסמים או בשל פיצוץ מכונית יריבה. גם זמנך הרי יגיע. לא? טבעו של פשע שלא שוכחים אותו וידו של כל פושע ארוכה אבל גם נאזקת באזיקים לשנים רבות.

תתחיל לספור; בני כמה היו שלושת הנרצחים לפני שבוע שהתפוצצו ליד חוף הים בראשל"צ? כמה? 30? או 35? וכי יש לך ביטוח אצל הסנדק בסיציליה, גם הוא חוסל.

ונניח אפילו שתצליח להגיע לגיל 42. נניח. איך תחיה? תספר. אני מת לשמוע. והיות ואתה אוהב לשתוק, הנה אספר לך:

אתה על הכוונת ממול – ומתי שהוא 'יורידו' אותך. אז מה אתה מרוויח?

אתה תפחד כל יום וכל לילה שיניחו לך ליד איזה דלת פצצה. או אופנועיסט עם אקדח אוטומטי וטאח טאח טאח אתה מת. ולא יעזור לך 28 מצלמות סביב החומה שאתה תסתתר שם. ולא אפילו שומר ראש עם עוזי או קלצ'. מה כבר יעזור לך אם יהיה לך במזוודה קטנה 2 מיליון דולר קֶש בשטרות של 100 דולר. ממה תוכל ליהנות? אתה מדמיין כי תוכל לשבת בשקט בבוקר עם קפה וקורא עיתון כמו פנסיונר? או מרים טלפון סודי לדעת אם ה"פועלים" שלך כבר בדרך אליך עם פידיון הפרוטקשיין מאמש? ככה תרוויח כסף בלי ללכת לעבודה? תהיה לך הנאה מהרווח או רק פחד? ואז מה כבר טוב יהיה לך אם תקנה וילה שעולה 2 מיליון? מה הכיף? הרי לא תוכל לשבת מול הנוף מעל הכינרת, אלא בשטח הפשע במרכז. לא נוף ולא חוף רק מסע לקראת הסוף של גופה מרוסקת. סוף של פושע מתחיל. 

3. אולמרט, ברגע שעזבת את הליכוד

החלה אצל העריקים פחיתות הכבוד

13 חברי כנסת עזבו [בנובמבר 2005] עם שרון את הליכוד, מתוך מטרה ברורה להתקדם יותר מהר אצל שרון אישית ופוליטית. האמנם הצליחו? הנה הרשימה המלאה ומה עלה בגורלם.

שרון [נפטר] אולמרט [מאסר], הירשזון [מאסר], ציפי לבני [אופוזיציה], רוני בר און [כלום], מאיר שטרית [כלום], גדעון עזרא [נפטר], זאב בוים [נפטר], רוחמה אברהם [כלום], עמרי שרון [כלום], מגלי והבה [כלום], מרינה סולודקין [נפטרה]. אלי אפללו [קק"ל] יעקב אדרי [ראש עיריית אור עקיבא].

אז בשביל מה הרסו אז את הליכוד?

בדצמבר אותה שנה עזבו את הליכוד גם שאול מופז וצחי הנגבי. מופז נכשל ועף הביתה בלי מנדט. רק צחי הנגבי. הוא היחידי שחזר אל ביתו מולידו [אבל לא ממש התקדם].

זה האינוונטר המלא של אלה הבוחרים לרוץ עקלתון. מה? מה הריצה הזו ולשם מה? בעיקר 'אכלו' אותה אלה הרברבנים עם הפה הגדול הבלתי נלאה כמו רוני בר און, או שיטרית ובוודאי אולמרט – שחשבו העיקר דיבורים.

אבל היכן הכבוד? כנראה ויתרו עליו. 

* * *

תקוה וינשטוק

1. דני קרוון בן 85

לדני קרוון האמן – למעשה רב-אמן, הן בגין כוחו האמנותי והן בגין רבגוניותו: הוא פסל, צייר, מעצב תפאורה, ארכיטקט של עבודות אמנות אדריכליות של נוף ובינוי, יוצר אנדרטאות, כיכרות ומיצגים עירוניים. הוא יוצר ישראלי המוכר ברחבי  עולם. חתן פרס ישראל, בעל פרסים בינלאומיים. הוא גיבש תפישה נועזת של פיסול סביבתי בסגנון שבא לביטוי ביצירותיו בישראל (בין היתר האנדרטה לחטיבת הנגב בבאר שבע, העיר הלבנה וכיכר הבימה בתל אביב), בפריז ("גן סובלנות"), בגרמניה, על גבול צרפת-ספרד (האנדרטה לוולטר בנימין ולכל הפליטים שנאלצו להימלט מהנאצים), גנים ביפן, ועוד ועוד.

דני קרוון הוא בנו של אברהם קרוון, שהיה אדריכל הגנים של תל אביב, ודרכו קיבל דני מגע ראשון עם אמנות האדמה. הוא נולד ב-1930 ועתה מלאו לו שמונים וחמש שנה. מועדון "צוותא" בתל אביב ערך לכבודו חגיגת יום הולדת לבבית ומכובדת ביותר בתוכנית "קבלת שבת" האחרונה של המועדון.

"קבלת שבת" בצוותא מתקיימת אחת לחודש, ביום שישי, ומוקדשת לאישיות, לרוב ישראלית, מעולם האמנות והספרות לסוגיו, המחקר, המדע והפוליטיקה – למי שתרמו בדרכם  למדינת ישראל. לתוכנית הזו הרבה פריקים, רובם בגיל השלישי, שאינם מחמיצים שום תוכנית.

החגיגה לקרוון היתה מאורע חד פעמי: נשיא המדינה ראובן ריבלין ורעייתו נחמה כיבדו אותה בנוכחותם וכל הקהל הרב שמילא את האולם עד אפס מקום קם על רגליו בבואם ובצאתם.

אני מבקרת ותיקה ב"קבלת שבת" ומעולם לא ראיתי שנשיא פוקד אותה, ודאי לא נשיא מהצד הימני של המפה הפוליטית. בשעתו, כשנוסדה צוותא ב-1930 כזרוע האמנותית של מפ"ם [מפ"ם לא היתה קיימת עדיין באותה שנה. – אב"ע] ובעשורים הראשונים לקיומה, היה ביקור כזה משהו הזוי לשני הצדדים, לאכסניה ולאורח. מציאות שפשוט לא תיאמן. מסתבר שהכול ייתכן בבוא העת בעולמנו ההפכפך.

פתח את האירוע יו"ר צוותא אבשלום וילן, שדיבר על הזכות לארח את דני קרוון. זה ברור. האמן הבינלאומי הינו איש שמאל מובהק. אולם השבחים שחלק לנשיא המדינה היו הרבה פחות  צפויים – את ברכותיו סיים יו"ר צוותא ב"כולנו רובי!" – (לאו דווקא כולנו. לא כולנו נהנינו מהופעת נשיא ישראל בכנס של שונאי ישראל שנתלה בו דגל אש"ף ואלו דגל ישראל הוחרם).

הנשיא נמנע מדברי פוליטיקה והעלה שתי אפיזודות הקשורות לידידו הטוב, האמן קרוון. ריבלין  היה אז יושב ראש הכנסת וקרוון מבוני המשכן. לפי התוכנית עמדו להקצות ליו"ר הכנסת חדר שקוף בירכתי האולם. קרוון התנגד לשקיפות. לא לכבודו של הנשיא שיראו כל זיע שלו בחדרו, כל פיהוק והתגרדות – ודעתו התקבלה.

קרוון גם צייר תמונה לכנסת אך לא חתם עליה. כשביקש ריבלין  שיחתום, הסכים אם יחתום גם כל מי שעסק  במלאכת המשכן – וכמובן שהתמונה אינה חתומה עד היום. לא נורא. גם ציירי הרנסאנס הגדולים לא חתמו על ציוריהם.

כדרכו הפליג הנשיא  בשבחי עירו, ירושלים הבירה.

אחריו עלה לבמה עמוס עוז וקרא מספרו תשבחות על תל אביב הבהירה, הלבנה ,שוקקת החיים לעומת ירושלים השחורה והקודרת, דברים שהיוו מין דיסוננס לנאום הנשיא. דעתו של עוז על ירושלים ידועה לי. באחת מהרצאותיו סיפר על מורתו זלדה, אותה העריץ, והודה כי לא ביקר אצלה מאז ימי בית הספר וגם לא בירכה להופעת ספרי שיריה. שאלתי: אם הערצת אותה, מדוע לא בקרת אצלה כשהתפרסמו ספריה, ומנעת ממנה את הנחת שיש למורה מתלמיד מוצלח, ועוז השיב: "באותם ימים שנאתי כל כך את ירושלים עד שלא רציתי שכף רגלי תדרוך בה..."

ודיבר כמובן חתן השמחה, שענה על שאלות המנחה ליאת רגב בענווה ובקצרה, "אני חושב," אמר קרוואן פעם, "שאגו מנופח זה דבר מסוכן לאמן. הוא  הופך להיות יותר מדי בטוח בעצמו ואז יש סכנה לאמנותו." כגודל אמנותו של קרון גודל אישיותו. הצניעות עושה אותו לאהוד על כולם. 

והוקרנו צילומים מעבודותיו של קרוון ברחבי תבל, באבן ובאדמה במים ובצמחייה ובאנדרטות זיכרון  ושואה. ועלתה לבמה גלריה ארוכה מאוד, ארוכה מדי, של חסידיו. כולם רצו לשאת נאום. וכרגיל היו נאומים מוצלחים יותר ומוצלחים פחות והיו גם  שניצלו את ההזדמנות החגיגית להתייחס יותר מדי לעצמם.

זכורים לטוב האמנית מיכל רובנר והצייר והמאייר אבנר כץ וכן הסטודנטית הערבייה ראידה אדון, דמות מעניינת בשמלה שחורה ארוכה וצלב קטן, שסיפרה כי הכירה את קרוון רק לאחרונה ומיד הפכה למעריצה שלו. לסיום עלתה לבמה משפחת קרוון – דני וחוה רעייתו, שלוש הבנות, נועה, תמר ויעל, הנכד והנכדה. וחוה סיפרה בהומור כי לאורך חייה עם דני היא יודעת שיש לו  אהובה נוספת – האמנות.

2. הבת המאושרת של האמן הדגול זריצקי

יוסף זריצקי היה מגדולי הציירים שלנו. ה"רבי" של אמנים רבים, במיוחד מחבורת "אופקים חדשים " שציירו בסגנון אבסטרקטי-לירי.

הייתי מבאי ביתו והיכרתי את בתו היחידה אתיה. לאחרונה ביקרתי בביתה, בבניין רב קומות ברחוב פנקס בתל אביב. הרבה לא השתנתה מאז ראיתיה לפני שנים. מצאתי אישה בת 97, זקופה, מלאה חיוניות ומאוד אופטימית. אולי האישה האופטימית ביותר שהכרתי בגילה. על עצמה מיעטה מאוד לספר אבל על ההורים היא מוכנה לדבר ללא הפוגה. יוסף זריצקי זכה למעריצים רבים אך דומה שהגדולה  במעריציו היא בתו אתיה.

"נולדתי אופטימית," היא אומרת. "זה ודאי הודות להורים המקסימים שהיו לי – היה לי אבא נפלא ואימא נהדרת – וגם הודות לילדותי ונעוריי המאושרים."

את שבחי ההורים מדגישה אתיה לא פעם. "הם היו זוג מקסים. אהבו וכיבדו זה את זה."

זריצקי נחשב לאיש תקיף. "מי נתן את הטון בבית?"

"שניהם יחד נתנו את הטון," משיבה הבת. "הם היו הורים נפלאים ואף שאני בת יחידה הירשו לי להשתתף בכל טיולי  בית הספר."

"מי מהם הלך לאסיפות הורים?" אני שואלת.

"אף אחד לא הלך...למי היה אז פנאי לעניינים כאלה? אימא היתה רופאת שיניים. היו לי חיים מאוד מעניינים. הבית היה מלא תמיד בציירים – חלקם תלמידי אבא, ואנשי תרבות. השיחות היו כל כך מעניינות שפשוט חבל היה לי לצאת מהבית לרחוב."

האמנים הללו כבר בעולם האמת. זריצקי עצמו נפטר לפני שלושים שנה. "אבל תודה לאל יש לי ידידים עד היום." אומרת אתיה.

"זריצקי זכה להכרה והוקרה בארץ וברחבי עולם. היה מהראשונים שזכו בפרס ישראל לאמנות, יקיר תל אביב, יו"ר אגודת הציירים בשנות הארבעים והחמישים ובכלל, פרסונה גראטה. של האמנים בתקופתו. מה נותר מזה היום?"

 לאתיה ברור שקם דור חדש שמצייר לפי דרכו, לאו דווקא במופשט הלירי של אביה. אך תערוכות בדיו עדיין סובבות בתבל וגם המכירות נמשכות, וכמובן שציוריו תלויים במוזיאונים ובגלריות הגדולים בעולם.

היא מספרת על האטלייה שקיבל בקיבוץ צובא הסמוך לירושלים. בין הציירים שבאו להתייעץ עימו ולשמוע את חוות דעתו על יצירותיהם היה צייר צעיר מקיבוץ צובא שליד ירושלים. עבודותיו נשאו חן בעיני האמן הבכיר. "אולי אתה מוכן לבוא לצובא ולראות את עבודותיי?" הציע הצייר. ואכן זריצקי בא וראשית כל התפעל מהנוף: "כמה יפה כאן!"

"תוכל לקבל אצלנו אטלייה." אמרו לו.

הוא קבל אטלייה נהדר ואת כל עונות הקיץ היה עושה בצובא.

הקירות בדירת אתיה מלאים וגדושים בציורי האב לתקופותיו השונות, למן התמונות הפיגורטיביות בתקופתו הראשונה, הריאליסטית, בהן פורטרט גדול של אימה שרה, עד לציורים הליריים המופשטים-למחצה ועד למופשט המוחלט, באקוורלים ובצבעי שמן בהירים. ידועה ביותר הסדרה "מעל הגג" של נוף תל אביבי שצייר מהחלון ומעל לגג של הדירה ברחוב מאפו בה התגורר עשרות שנים.

בעשור האחרון לחייהם גרו הזריצקים בבניין שבו התגוררה ועדיין מתגוררת בתם בדירה.    על הקירות גם רישומים של הידיד מנשה קדישמן שהיה מגיע לבית כשבידו עפרון לצייר פורטרט של זריצקי. וישנם ציורים בשחור-לבן של אלונה, בתם של אתיה ובעלה איליוב. אלונה היתה מעצבת טקסטיל ובעלת כישרון ציור. היא נפטרה לפני כשנה ממחלה ממארת. בעלה של אתיה הלך לעולמו לפני שנים. לאתיה גם בן ונכדים. אלה הפרטים הבודדים שהסגירה על המשפחה שהקימה. בכל השיחה הקפידה מאוד על פרטיותה. אפילו בכמה נכדים התברכה סירבה לומר. "זה לא מענייו!" הפטירה. מעניין רק האמן זריצקי.

אתיה למדה זמן מה בבצלאל אולם מעולם לא ציירה. כדבריה 'לא ניחנתי אף בשמץ מהכישרון של אבי, לצערי. אבל את כל עבודותיו, גם המופשטות הבנתי תמיד ולא הצטרכתי לשאול מה פירושן." זה כוחה של האהבה לאב.

אהוד: לדעתי זריצקי הביא נזק גדול מאוד לציור הישראלי והשפיע לרעה על דורות של אמנים. היו לו ציורים יפים בראשיתו, של רחובות בתל-אביב, קצת כמו ראובן וגוטמן [שעולים עליו פי כמה וכמה] – אבל את המופשט שלו אינני סובל.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

פרק שישה-עשר

שיר מן המרד ההונגרי בהנהגת לאיוש קושוט. כיצד צדים חסידות במקל? והאם היה דאוד אבו-יוּסף מיהודי-חייבר?

"ולפעמים היתה נחה רוח השירה על דאוד אבו-יוסף," המשיך יהודה ראב בסיפורו, "אז היה מוציא את הראבּאבּה ופותח בנעימת-דיקלום על אודות הגיבורים הקדומים של ערב, ומלווה את עצמו בצלילים החד-גוניים והעגומים של המיתר היחיד אשר ברשותו. או שהיה שר פיוטים עבריים עתיקים באותו הנוסח. גם גיבור וגם נעים זמירות היה דאוד אבו-יוסף."

"סליחה," אמר רני, "אולי אתה זוכר אחד מן השירים שלו?"

יהודה ראב, שהיה בעל קול ערב, ולא רצה לאכזב את אורחו הצעיר, קם וניסה כוחו באיזו מנגינה חד-גונית מזרחית, אך המילים לא הצטרפו אליה. על כן הפסיק ואמר:

"לא. את מנגינות דאוד אבו-יוסף איני יכול לשיר. אבל יכול אני לשיר לכם שיר שלמדתי מנערי-הרועים בנעוריי, והוא משירי המרד ההונגרי של לאיוש קושוט, מנהיג ההונגרים במלחמתם לעצמאות בשנת 1848:

שְׁתֵּי יָדַי אוֹשִׁיט בְּרֶטֶט

וָאֲחַבְּקֵךְ, הוֹי, אַדְמָתִי.

לְאֶרֶץ נָכְרִיָּה אֶדוֹד לִי

הַרְחֵק מִנִּי גְבוּלוֹת מוֹלֶדֶת,

קֹמֶץ עֲפָרֵךְ אֶטוֹל לִי

אָשִׂים לִמְרַאֲשׁוֹתָי בַּקֶּבֶר

תַחַת גַל-עָפָר גָם שָׁמָּה

מַדְיָארִי אֶשָׁאֵר לַנֶּצָח!"

השלושה הקשיבו בנימוס לשירה העריבה, הנלהבת, שעמד ושר יהודה ראב במבטאו ההונגרי. הוא גם הסביר לרני שמדיארי פירושו הונגרי, והיה מוכן להמשיך ולספר על מלחמת ההונגרים לעצמאותם, שהשפיעה על אביו ועליו לעלות לארץ-ישראל כדי להיות גם הם עם חופשי על אדמתו, אלא שקפיטן יוקי ביקש, בנימוס, שרני ידקלם את השיר "כאב היית לגואלנו" – אולי שמע יהודה ראב את מילותיו מפי דאוד אבו-יוסף.

ורני דיקלם יפה, בעברית צחה, ניצב בנחלת פתח-תקווה המוקפת שדות דגן, לפנות-ערב, בלב הערבה הצחיחה והשוממת, המלאה ביצות וקדחת:

"כְּאָב הָיִיתָ לְגוֹאֲלֵנוּ

עֵת קָמוּ עֲלֵינוּ

בְּנֵי-בְּלִיַעַל לְהָרְגֵנוּ

אַתָּה הַשּׁוֹעֵט בַּכִּכָּר

בֵּין גֵּיאָיוֹת וָהָר

נָשִׂיא עַל אַרְיוֹת הַמִּדְבָּר –

אִלוּ קִיבַּלְנוּ עֲצַתְךָ בִּכְלֵי-זַיִן

סוֹפֵנוּ לֹא בָּא עֲדַיִין –

דַּם יְהוּדִים נִשְׁפַּךְ כְּמַיִם!"

"זהו! זהו – " קרא יהודה ראב, "כך ממש היה אחד הפיוטים העבריים העתיקים, פיוט של עצב וגבורה, ששמעתי מפי דאוד אבו-יוסף!"

"ואולי אתה יודע על מי מספר השיר?"

"אילו הייתי יודע שהשיר הזה יעורר אצלכם עניין כה רב, הייתי שואל אותו על כך. חבל. אבל הנה הביאה לנו לאה אשתי את הלחם הטרי שאפתה מתבואת שדותינו. אנא, הצטרפו אלינו לארוחת-הערב, ורק את האור לא נדליק בעששיות, מפני היתושים המסוכנים."

לאה הענוגה, רחבת הפנים ובעלת המבט הישר והתקיף, הגישה את הלחם השטוח, שדמה יותר לפיתה, ועימו תבשיל של פולים ועדשים, ויהודה התנצל על כי בינתיים זהו כל מאכלם, והזמין גם את אביו, אליעזר, המכונה לאזאר, להצטרף.

האב נראה מודאג וגם עצוב במקצת.

"אחי הצעיר משה-שמואל, בן השמונה-עשרה, הלומד בירושלים, היה צריך להגיע היום," הסביר יהודה.

"מתי יוצא האוטובוס האחרון מירושלים?" שאל רני.

"האוֹמְנִיבּוּס? הלא אין עדיין אפילו דרך כבושה אלינו. ובקושי מתנהלות העגלות הבודדות בדרך יפו-ירושלים הגרועה, המלאה בורות."

"אז איך הוא יגיע?"

"ברגל."

"ברגל?"

"כן. יוצא הוא לפנות-ערב מירושלים, הולך כל הלילה, ובבוקר מופיע אצלנו."

"אל תדאגו," אמר קפיטן יוקי. "הוא יגיע. שום דבר רע לא קרה לו."

השלושה הוציאו כפותיהם, ויהודה המשיך לספר על דאוד אבו-יוסף:

"לא ארכו הימים ושמו של אבו-יוסף התפרסם בסביבה. רבים היו השֵיח'ים שבאו לבקרנו, ורבים היו הביקורים שהחזרנו להם. שֵיח' אַבּוּ-קִישְׁק, אשר שבטו הגדול והחזק שבכל שבטי הסביבה, מתגורר צפונה-מערבה למושבה, מעבר לירקון – חיתן באחד הימים את אחד מבניו, ואנו היינו מוזמנים לחתונה. אחרי שהגשנו, כנהוג, את המתנות בשם המושבה, ה'קוֹמְבַּנִּיֶה' כפי שמכנים אותנו הערבים, כלומר  קבוצה, קומפני – הושיבו אותנו באוהלו של השיח'. מכל קצות הארץ באו קרואים מכובדים. וכשהחלו לשחק פאנטאזִיות, אלה תחרויות המירוץ על גבי הסוסות האצילות, התבקש אבו-יוסף להשתתף גם הוא בתחרויות, אבל סירב לחלוטין, כי בטוח היה שישיג את כל הפרשים המפורסמים.

"רק לַ'מַיְדַאן', אלה שעשועי ולהטוטי הרכיבה, הסכים לצאת ולשחק קצת, אבל יחידי. אז הראה את כוחו: היה זורק את הרומח קדימה ומזנק אחריו על סוסתו ותופשו, או שהיה מבתק בדהירתו אבטיח גדול שהונח על הארץ, מבתק בחרבו, מבלי שיתפרדו שני בתרי האבטיח.

"האורחים עמדו המומים למראה נפלאותיו. ואולם למרום התלהבותם הגיעו אחרי-כן, כאשר אבו-יוסף חזר האוהלה ופתח את פיו בשיר. שעות רצופות שר לפניהם בקולו הערב, וכל הקרואים התמוגגו ממתיקות, קריאות 'אח-אח!' נפלטו מגרונותיהם, ודמעות עמדו בעיניהם. אלמלא ראיתי במו עיניי – לא הייתי מאמין. ולמחרת נסע השיח' אבו-קישק עם אבו-יוסף ליפו, ושם הלביש אותו ואת סוסתו בשלל דברי-יקרות: צמר, משי, נחושת וכסף. כשנים-עשר נפוליונים זהב הוציא עליו!"

"כמה זה שווה היום?" התעניין רני לדעת, בלחישה, אצל אבבטן.

"יותר מחמישים דולאר זהב אמריקאי, על פי הערך הנהוג ביפו ובסביבותיה כיום. אבל עד שנחזור אל ימינו, בעוד יותר ממאה שנה, עתיד גם הדולאר לאבד פי כמה וכמה מערכו. אילו הייתי יודע מה משקל מטבע אחת של חמישה דולאר זהב, הייתי יכול לומר לך, על פי שער הזהב בדולארים – "

"אבבטן!" אמר רני בפליאה, והכול בלחש, "מאין אתה יודע את הכול?"

"היו איזה שמועות זדוניות, בזמן האחרון, שאינני בקיא די הצורך בתולדות ארץ-ישראל, והתחלתם לשאול סופרים אחרים, אז ישבתי ולמדתי את הנושא, ביסודיות! אדם עם ראש כשלי יכול להתחרות אפילו בזיכרון של 'צפנת פענח'!"

"שְׁשְשְש – " היסה אותם קפיטן יוקי. "מצאתם לכם עניין לעסוק בו עכשיו, אצל אנשים עניים אלה, שכל מאכלם לחם, פולים ועדשים – "

הם המשיכו ללעוס בחשיכה המתעבה, תוחבים כפותיהם אל צלחות התבשיל הטעים ומקנחים בלחם הטרי, ורק אבבטן מסתובב כל הזמן בחוסר-סבלנות על מושבו הדוקרני, והוא בטוח כי היתושים הקטלניים עוקצים רק אותו, בכוונה!

"אולם לא רק בחגיגות התפרסם אבו-יוסף," המשיך וסיפר יהודה ראב, "גבורתו, אומץ-ליבו וזריזותו היו כשל שד. תמיד היה מפתיע את אויביו בתכסיסיו. פעם הסתבך, כשהוא יחידי, בתגרה עם להקת רוכבים מבני שבט ג'ראמנה, ובראשם השיח' שלהם. במהירות הבזק התפרץ ביניהם, חטף את השיח' מעל סוסו, שם עורפו על ברכיו לפניו, על סוסתו, הוציא מאכלת מאבנטו והניח אותה על צוואר השיח' –

"'מי מכם – ' קרא, 'שינסה רק לזוז ממקומו, דם השיח' על ראשו יחול!

"הם נשארו נדהמים, ובו ברגע התנפל שוב עליהם כשהוא פועל בידו האחת, ופיזרם לכל רוח. את השיח' שלח אחר כך אליהם, שלם ובריא.

"יום אחד רכבנו שנינו לפנות-בוקר לאורך ואדי אבו-ליגֶ'ה, מצפון למושבה, והנה מ'דַהַרַת אִל-עַדַשׂ', היא גבעת העדשים, אשר אנו, המתיישבים, החלטנו כי בבוא העת נקצה אותה להיות בית-הקברות – ירדה לקראתנו ובאה קבוצה בת חמישה רוכבים בידואים, שפתחו מיד ביריות עלינו.

"'שכב מיד ארצה, שים עצמך כמת, ועל תעז לירות אף כדור!' צעק אבו-יוסף.

 "מיד עשיתי כדבריו, וגם הוא גהר ארצה, כמוני, אבל את חרבו הסתיר מתחתיו. סוסותינו ברחו. כאשר התקרבו המתנפלים אלינו כדי מטרים אחדים, קפץ אבו-יוסף ממקומו, ובטרם הספיקו הללו להניע יד או רגל, כבר פגע בהם. במשך שניות מיספר פצע את כל החמישה. זה בכתפו, זה ברגלו וזה בזרועו. אבו-יוסף נזהר היה תמיד מלפצוע פצעי-מוות, והניח למתנפלים לברוח לנפשם.

"'ככה יותר טוב,' אמר לי, 'למה לנו עסקי גאולת-דם ונקמות? מוטב שיברחו ויוכלו לספר למכריהם ולבניהם אחריהם מי הוא אבו-יוסף!'

"בנחת ניגב את חרבו בעשב, והחזירה לנדנה. סוסתו חיכתה לו במרחק-מה, וסוסתי על ידה. עלינו ורכבנו לדרכנו כשהוא מנחם אותי על שהשאירני 'מחוסר עבודה'.

"לפעמים היה חומד לו סתם שעשועי-ציד. בערב פסח הראשון, כשבאו משפחותינו מירושלים ומיפו לחגוג את חג הפסח בפתח-תקווה, זה היה עוד בטרם עברו לגור עימנו כאן דרך-קבע – היו דרושות לנשים מניפות, כדי ללבות את האש בתנורי-החימר. מיד דהר אבו-יוסף לביצה של פתח-תקווה, שבה חנו להקות של חסידות, בדרכן לאירופה, באביב. הוא התקרב בלאט עד כדי מרחק של ארבעים-חמישים מטר מהן, ובידו רק מקל. ואז דירבן את סוסתו ועט עליהן. החסידות, שדרכן לנתר צעדים מיספר לפני המריאן, לא הספיקו להתרומם כדי שני מטר מן האדמה, ואבו-יוסף כבר הוריד שלוש מהן בתנופות אחדות במקלו. את נוצותיהן הגיש שי לנשים.

"בייחוד היה אוהב להתגרות בחזירי-הבר שהיו באים בלילות מן הביצה ונוברים והופכים בשדותינו. באחד הימים רדף אחרי חזיר-בר זכר עד הביצה. הוא הטיל את רמחו בחזיר, וזה נתקע בין כתפיו ויישבר. החזיר הפצוע הפך מיד מנתקף לתוקף. אבו-יוסף היה בסכנה גדולה, כי החזיר ניגש עד הסוסה וניסה לתקוע את ניביו בבטנה. אבל זו היתה מתרוממת על רגליה האחוריות, ונגיחות החזיר הוטלו לאוויר.

אני, שנלוויתי אל אבו-יוסף, הוצאתי מיד את אקדחי וכיונתי אותו אל החזיר, אבל אבו-יוסף צעק:

"'אל תירה!'

"ואכן, לאחר תמרוני-קפיצה אחדים של אבו-יוסף היה החזיר מימינו, ואז – בתנופה אחת בחרבו – ביתק אותו מקצה חוטמו עד לבין כתפיו.

 "אבו-יוסף, בכל גבורתו, ידע לנקוט לפעמים גם בכלל הערבי: א-שַראד תֻלְתֵין א-רג'ל, כלומר – הבריחה היא שני-שלישי הגברוּת. כמו למשל במקרה הזה: לביצה, השייכת לממשלה התורכית, נשלחים מדי שנה באביב סוסי-הצבא למירעה. וקצין תורכי עם כמה חיילים שומרים עליהם. באחד הימים החלו לרעות את סוסיהם על גבול שדותינו. קמה מריבה בין אבו-יוסף לבין הקצין' ואבו-יוסף לא שלט ברוחו וסטר לקצין על לחיו.

"מיד ציווה הקצין על חייליו לתופשו. הפעם ראה אבו-יוסף כי מוטב לו לברוח. הוא לא אהב עסקים מיותרים עם אנשי ממשלה. ברח, והחיילים אחריו. במשך רגעים מיספר הגיע לוואדי אבו-ליג'ה, עבר אותו בקפיצה על גבי סוסתו, ונשאר עומד מהעבר השני, כשהוא מזמין אליו בחיוך את החיילים.

"ככה חי פעל בינינו דאוד אבו-יוסף במשך כל השנה שעברה. ולפני חודשים אחדים החליט לחזור לביתו. הוא נפרד מעלינו בדמעות, עלה על סוסתו, רכב בדרכו צפונה, ונעלם."

השתררה שתיקה. לאה העמידה במרחק-מה מהם עששית, שהטילה צללים מרקדים על פני היושבים בפתח הבית, הבנוי-למחצה.

"כמה נפלא," אמר רני לבסוף, "שפגשנו סוף-סוף מישהו שהכיר ממש את אחד מבני השבט יהודי החי במידבר, אם כך – הלא אין זו אגדה בלבד!"

"את מי פגשתם?" שאל יהודה ראב.

"מה?" התבלבל רני.

"רכב בדרכו צפונה?" שאל לפתע אבבטן.

"בוודאי." ענה יהודה ראב. "בדרך דמשק."

"ומדוע לא דרומה, אל המידבר?"

"המידבר? מה פתאום? הלא דאוד אבו-יוסף הוא מבגדד."

"בג-דד!!!" קראו שלושתם בתימהון עצום, "דאוד אבו-יוסף אינו אחד מבני השבט היהודי החי במידבר?"

"אני רואה ששכחתי לספר לכם על מוצאו של דאוד אבו-יוסף, כפי שסיפר לי כאשר נפגשנו באוהלי לראשונה. הוא בן לאחת ממשפחות היהודים בבגדד, העוסקות במסחר צמר וחלב עם הבידואים במידבר. במשך כשמונה-תשעה חודשים בשנה מתגוררות המשפחות הללו בין הבידואים. והוא, אבו-יוסף, נהג להרחיק יותר מבני כל המשפחות הללו אל לב המידבר, והיה בו כבן-בית. ובאחד הלילות נגנבה ממנו סוסתו היקרה, וכל השאר כבר ידוע לכם."

"אבל ספר השירים הכתוב עברית וערבית, עם הראבאבה, והפיוטים העתיקים על גבורת יהודי המידבר?" לא הירפה רני.

יהודה ראב קימט מצחו בחשיכה, ניקה היטב את מקטרתו, שדוגמת ראש-אדם לה, והמִכסה ככובע-מתכת, מגן מרוח ומסתיר את אדמומית הבעירה בלילה. פיטם אותה בטבק והציתו באמצעות קיסם שאותו הדליק מעל לעששית.

"שמעו," אמר, "עתה נזכרתי בדבר-מה שיעניין אתכם. פעם אחת, כך סיפר לי, הוא נילווה לשיירה של מלומדים אנגליים שנסעו לחקור את מידבר ערב, ולחפש את יהודי חייבר."

"חייבר!" קרא רני.

"כן. בשיירה ההיא עבר עימם את נג'ד, חצר-מוות ושאר מקומות מלאי תעלומה, אשר מי יודע מתי ייחקרו היטב, אולי רק בעוד כמה דורות."

"זהו!" אמר קפיטן יוקי. "אנחנו בדרך הנכונה. במסע הזה פגש ודאי דאוד אבו-יוסף את יהודי חייבר, ומשם שמע את השיר. הבה נלך בעקבותיו – "

והשלושה קמו ללכת.

"האם לא תישארו לישון עימנו הלילה?" התפלא יהודה ראב. "הדרכים מסוכנות. קל לתעות. ורבים גם השודדים."

"לא, לא נוכל לחכות." השיב קפיטן יוקי. "תודה לך על הכנסת האורחים, על סיפורך ועל שחלקתם עימנו, אתה, אישתך הצעירה ואביך, את ארוחתכם הטובה – "

יהודה ראב חייך. אביו, ואשתו הנערה, כבר נכנסו הביתה. "מתפלאים אתם על צעירותה? ותארו לעצמכם – היא כבר אשתי השנייה, ונשאתיה בהיותה בת חמש-עשרה!"

"אדון ראב," ניגש אליו אבבטן, ברוב חשיבות, בפנותם ללכת, "בטרם ניפרד, ברצוני לבשר לך כי עתידה להיוולד לך בת משוררת, אסתר, ונכד – סופר!"

"סופר?" חלף צל של מורת-רוח על פניו של יהודה ראב, "על מה יכתוב? על באר שחפרנו? פשוטים וצנועים הם חיינו, וכלל לא עולה על דעתי שראויים הם לשמש חומר לסיפור. ובוודאי שלא לאגדות מעולפות הוד שבגבורה ובהגזמה. אני מקווה שבניי ונכדיי ימשיכו בחיים של עבודה מועילה, שהם יעסקו בחקלאות או בכל ענף אחר של יצירה מועילה. דעו לכם – נפשי שונאת את אלה העוסקים במקצועות פאראזיטיים. היות אדם ישר, ממלא את חובת העבודה וההגנה במצפון נקי, חי חיים של יצירה ושל תועלת, לאחרים כלעצמו – זוהי כל תורתי על רגל אחת. תיבנה-נא ארצנו במו ידינו, ויבוא משיח צדקנו, אמן סלה."

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד, מצטרף לקריאתך שלא להשליך את אהוד אולמרט לבית הכלא. האשמה שבגינה יהיה עליו לשהות בבית הסוהר אבד עליה הכלח הן בגלל הזמן הרב שעבר והן בשל מהותה. בשעה זו אין צורך לסקור ולהעריך את פועלו. מספיק לומר ששנים כה רבות הקדיש למען מטרות ראויות. כמי שמעולם לא השתייך למפלגתו, קורא גם אני לרבים להצטרף לקריאה – אנא הרפו מן הנקמנות.

רמי הררי

* עורך חרוץ, אולי ראוי לכתוב מאמר מנתח על הנושא: למה כתיבתו של פוצ'ו על יחסי מין מרעננת הרבה אנשים בעוד שכתיבתו של אהוד בן עזר על אותו נושא, מרגיזה אותם? או אולי רגשות אלו מובעים רק על-ידי נשים...

שנה טובה

אביבה ק.

אהוד: אצל פוצ'ו הקטעים הארוטיים כתובים בהומור, גם לגבי עצמו, ואילו אצל בן עזר הקטעים האירוטיים הם פורנוגרפיה מגעילה ללא שמץ של הומור.

* אהוד שלום, ברור לי לגמרי שספרך "בעקבות יהודי המידבר" משלב מציאות ובידיון. חיים מיכל מיכלין הוא סבי, אביו של אבי וחתנו של מיכל הכהן מעורכי "הלבנון".

בברכה,

דניה

* אהוד שלום, פעם מזמן קראתי שדוקטור הילל יפה פגש בסיוריו בעבר הירדן שבט של בידואים יהודים. לא זוכר את המקור.

אשר תורן

* ביקורת מטומטמת על מזון בעיתון "הארץ", מאת עיתונאי שוקני אחד בשם דני בר-און:

"אפסו התקוות לחיים במדינה מתוקנת: מוכרים פה במבה קרה ב-17 שקלים. – – יש רגעים שפתאום אתה אומר לעצמך – אולי זה לא כזה נורא לחיות בישראל. רגעים שבהם למרות כל החסרונות והבעיות, אתה נתקף באיזו תחושה פטריוטית, שבכל זאת, אולי אפשר איכשהו לתקן, אולי עוד יש עתיד לפיסת האדמה המקוללת הזאת. אלה רגעים של תקווה, של אופטימיות, של תחושה עמומה שלא הכול אבוד. הרגע שבו פגשתי ב'פרוזן במבה' לא היה רגע כזה." ["הארץ" באינטרנט, 28.12.15].

* לאהוד בן עזר שלום רב, החומר מרתק! יישר כוחך.

אברהם פלד

פתח תקוה

חבר אגודת העיתונאים , ת"א.

* בסרט "המתמחה", רוברט דה נירו המבוגר המקסים מככב בדמותו של בן ויטאקר, אלמן בן 70, שגילה כי הפרישה לפנסיה אינה כלל וכלל מה שהיא היתה אמורה להיות. הוא מנצל את ההזדמנות לחזור לשוק העבודה והופך למתמחה מבוגר באתר אופנה, שהוקם ומנוהל בידי ג'ולס אוסטין (אן הת'אוויי הצעירה, הנהדרת). הלכנו לסרט בקולנוע לב בעשרה שקלים לכרטיס לפני הצהריים בלב-דיזנגוף [סנטר]. היה צפוף. בכלל העיר מתפוצצת מרוב אנשים, רובם רעבים, בעיקר בשעות הצהריים.

 [למשל, במסעדה העממית המצויינת והזולה "הקוסם", בפינת הרחובות קינג ג'ורג' ושלמה המלך – משתרך בצהריים התור עד למדרכה, אבל המחכים בעמידה מקבלים כל אחד כדור פלאפל טעים חינם. כן ככה זה בתל אביב, עיר הרעבים].

ומה זה נהנינו מ"המתמחה". הסרט מחמם את הלב. לא משעמם לרגע. משעשע. חכם. קצת שמאלצי אבל סרט – סרט! – לכו לראות, ואם אתם לא סנובים של סרטי איכות, אז תיהנו!

* ד"ר ישראל בר-ניר: כה אמר וושצ'יקובסקי, שר החוץ הפולני: "עשרות אלפי פליטים סוריים, ובהם – גברים צעירים, יורדים מסירות הגומי שלהם ובידיהם טלפונים ניידים, או אייפדים. ובמקום לבקש משקה או מזון, הם שואלים – איפה הם יכולים להטעין את הטלפון הנייד שלהם.

אם יש מאות אלפי צעירים סוריים שמגיעים לאירופה, אנחנו יכולים לגייס אותם ולהפוך אותם לצבא. ונשאלת השאלה – האם ניתן לדמיין מצב בו אנו, מדינות אירופה, שולחות חיילים להילחם בסוריה, בזמן שמאות אלפי סורים יושבים ושותים קפה בברלין, בפאריז, בלונדון ובשאר מדינות אירופה, וצופים בנו נלחמים על הביטחון שלהם בארצם?

הם יכולים ללכת ולהילחם כדי לשחרר את ארצם, יחד עם העזרה שלנו!"

* אנחנו תובעים שיוחזר הפושע ח"כ אריה דרעי להיות שר הפנים כדי שיוכל להמשיך לקחת שוחד וגם להזמין את צמרת-המדינה המחייכת-ומתחבקת-בצוותא לחתונת בנו [או בתו]. מזל טוב – למסיימי "מעשיהו"!

* מכובדי, הנדון: שיא החוצפה. היום 28/12 בשעה 16:30 בערוץ הכנסת עולה לדוכן ח"כ חאג' יחיא מהרשימה המשותפת ומגיש הצעת אי אמון בממשלה בגלל הטרור היהודי, ובנאומו מנה שורה של פשעים שעושים היהודים נגד הערבים.

במליאה ישבו כולם בשקט ונתנו לו לדבר חופשי בגנות ישראל.

בתשובה עלה לדוכן ח"כ יריב לוין, שדבריו הושתקו על ידי צעקות היסטריות של הח"כים הערבים. בהסכמה שבשתיקה היו"ר לא התערב ולא השליט סדר משום מה. מהמעט שהצלחתי לשמוע מדבריו של לוין, הוא שאל את ח"כ יחיא האם הוא מגנה דריסת תינוק בירושלים. הח"כ ענה בשלילה ופרץ בצעקות אימים, בסיוע ח"כ חנין זועבי.

זה הרגיז אותי, שיא החוצפה, אינם מגנים רצח תינוק יהודי וצועקים על רצח ערבים. ולמה אין קצת יותר סדר במליאה שנוכל לשמוע מה יש לחברי הכנסת, למעט הערבים, לומר.

ליו"ר פתרונים.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* הו מי יתנני להיות הקקה של נטלי כהן וקסברג היפה על דגל הלאום הכחול לבן שלנו ואנגבה לה את התחת הפוטוגני בשעת כריעתה – ובעזרת התומכים התקשורתיים הנלהבים בקקה שלה – אזיין אותה לאחר שהחור האמנותי שלה יתנקֶקָה.

ומה על השתינה שלה? בכל כריעה חשופה כְּזו שלה – עושים גם פיפי מהאגן הקדוש. אז האם לדגל הכחול לבן ולכתם החום – נוסף גם כתם צהוב טרי? איזה צירוף צבעים נהדר לקקה של הציירת חביבת ה"סמול" המטורלל וחופש הביטוי! – ומי שיגיד עליה מילה רעה הוא פאשיסט כמו אלה שמשתתפים במכתב העיתי של אהוד בן עזר.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,674 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,686 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל