| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 1109
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ג בטבת תשע"ו, 4 בינואר 2016
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!
אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: יוסף אורן: הנרטיב הפלסטיני ברומאן עברי, חלק א' של המאמר
על הרומאן של דורית רביניאן "גדר חיה", הוצאת עם עובד, ספריה לעם 2014. פורסם אצלנו לראשונה בגיליון 957 מיום 3.7.2014. // יוסף אורן: הפלסטיני חולם והישראלית הוזה – הנרטיב הפלסטיני ברומאן עברי, חלק שני ואחרון של המאמר על הרומאן של דורית רביניאן "גדר חיה". פורסם אצלנו לראשונה בגיליון 958 מיום 7.7.2014. // אהוד בן עזר: דף ראשון מיומן 2016 ברחוב גורדון. // פוצ'ו: בחיי (2), ח. איך תפשתי את חיים גורי בגניבה. // עמוס גלבוע: בצד אחד – חיות אדם, בצד השני – בהמות גסות. // משה כהן: הנדון: למה לקפח את המגזר? // יהודה דרורי: 1. לקדם איומי הפיגועים מצד החמאס. 2. ארדואן כמעריצו של היטלר. // מתי דוד: אפרטהייד בישראל? // מוטי ה.: חלק מהתעמולה האנטי ישראלית ממומן ע״י ממשלת ישראל! // דוד שריר: במילים פשוטות – שירה גרועה. // יוסי אחימאיר: הערות מעמוד הפייסבוק שלי. // רון וייס: הצורך לפתור את בעיית הפליטים הפלסטינים. // עמוס אריכא: סברות כרס ופילגש בגבעה. // נעמן כהן: על פוליטיקה התאסלמות דלות החומר והתאכזרות לנוער. // אורי הייטנר: 1. כלים שלובים. 2. לזיכרו של מיכאל בהט. 3. צרור הערות 3.1.16. // מנחם רהט: פשע בחסות החוק. // "על זאת לא השתנו!" – פרק אקטואלי מתוך "המושבה שלי" מאת אהוד בן עזר. // יהודה גור-אריה: רבקה בסמן – משוררת. // ממקורות הש"י.
* * *
יוסף אורן
הנרטיב הפלסטיני ברומאן עברי
חלק ראשון של המאמר
על הרומאן החדש של דורית רביניאן
"גדר חיה"
הוצאת עם עובד / ספריה לעם 2014, 344 עמ'.
פורסם אצלנו לראשונה בגיליון 957 מיום 3.7.2014
קורא שמיקד את קריאתו ברומאן "גדר חיה" רק בסיפור האהבה הקלישאי המסופר בו, זה שנרקם במשך חצי שנה בניו-יורק בין ליאת בנימיני הישראלית מת"א לבין חלימי נאסר הפלסטיני מרמאללה, שילם ללא-ספק מחיר מופקע עבורו, כי החמיץ את הרובד הנועז יותר בו והוא הרובד האקטואלי-פוליטי, שבו הציפה המחברת, דורית רביניאן, דיון בנרטיב הפלסטיני על הסכסוך הערבי-יהודי, שאליו הוסיפה את תמיכתה בפתרון שהפלסטינים מציעים לו: ייסוד מדינה דו-לאומית בין הירדן לים התיכון במקום מדינת ישראל, שהיא מדינת הלאום של העם היהודי בהיקפו העולמי.
פרקי החלק הראשון של הספר (החלק המכונה "סתיו") הם שהטעו את הקורא להניח שעליו להתרכז רק בעלילת האהבה, כי בהם הצניעה רביניאן את הניגודים הלאומיים שעלולים היו לשבש את הימשכותם הארוטית של ליאת וחילמי זה לזה. לעומת זאת הבליטה את קווי-הדמיון שתרמו להתאהבותם המיידית אחד בשני: שניהם מתוארים כיפי-תואר וכמעט בני אותו גיל. חילמי בן עשרים ושבע וליאת מבוגרת ממנו רק בשנתיים. לשניהם גוון עור זיתי ועיניים חומות של בעלי "יישות מזרח-תיכונית" (עמ' 23). היא נמשכה לכפות ידיו, "ידיים גדולות ויפות" (עמ' 22-21), והוא הוקסם משפתיה היפות והחושניות (עמ' 38).
מרגע ההיכרות בבית-הקפה "אקווריום" כבר היו חילמי וליאת משוחררים זה בחברת זה, ובצאתם משם צחקו לא רק מהאופן המשובש שכל אחד מהם הגה מילים ספורות שידע משפת האם של הזולת, אלא גם מכל מה שראו וחוו בדרכם אל הסטודיו שלו בברוקלין. עד מהרה כבר פנה חילמי אל ליאת בכינוי "באזי", קיצור "באזילַה חִלְוַה" – "אפונה מתוקה" בערבית (45), והיא הוסיפה לשמו את סיומת החיבה הישראלית וכך הפך בפיה מחילמי ("החולם" בערבית) ל"חילמיק". וכבר באותו לילה חגגו את אהבתם בחדרו. הוא "משתלהב ומתמסר ונפתח כמו מניפה גדולה" והיא "רועדת ונאנקת מרוב עונג" (65).
גילויי הקריאה הנוספת
בנקודה זו, שבה כמו הרבה גברים ונשים אחרים שנפגשו באקראי בבתי הקפה ובבארים, בילו יחד את סוף השבוע, "התנחמו זה בזה והפיגו במשהו את בדידותם בעיר הענקית הזו," היתה יכולה גם רביניאן לסיים גם את הרומאנס הקצר הזה בן היומיים בין ליאת וחילמי "בחיבוק גדול ובנשיקת פרידה חברית ליד הדלת" (96). אם לא בחרה באפשרות הזו, בשלב שבו מיצתה למעשה את עלילת האהבה הצרופה, בסוף החלק "סתיו", סיפקה רביניאן בעצמה את ההוכחה, שלא כדי לספר עוד עלילת אהבה המתאמצת לשכנע שהאהבה גוברת על כל הניגודים ועל כל המכשולים ו"בסוף האהבה מנצחת" (245) כתבה את "גדר חיה" – אלא כדי להתקדם אל העלילה שהיה חשוב לה יותר לכתוב והיא העלילה הרעיונית, האקטואלית-פוליטית.
לפיכך, מוצע לכל קורא, אשר ריכז את קריאתו בעמודי החלק הראשון של הרומאן (ב"סתיו" יש פחות ממאה עמודים), רק ברומאנס שהתפתח בין ליאת וחילמי, לחזור ולקרוא אותם שנית והפעם כדי להשתכנע שעלילת האהבה נוצלה ברומאן הזה כבמה להעלאת העלילה הרעיונית, שהרי לא ייתכן שפלסטיני וישראלית יגיעו לפרישת המניפה שלו ולאנקות העונג שלה בלי שמכשול הסכסוך הערבי-יהודי, האמור להפריד ביניהם, יעלה בשיחותיהם קודם לכן.
ואכן, תחילה עלה "הסכסוך" בשיחתם כזיכרון ישן של כל אחד משניהם מתקופת נעוריהם. ליאת סיפרה לחילמי ברוח מבודחת כיצד הצטיידה בסיכה במשך שנתיים, בהיותה תלמידה ב-1982, כדי להתגונן מפועלי בנין מהשטחים שעבדו ולנו באתרי בנייה שהיו סמוכים לדרך שלה אל ביה"ס היסודי (47), וחילמי גמל לה באותה בדיחות-דעת בתיאור הפגישה הראשונה שלו ושל חבריו עם ילדי מתנחלים בוואדי ליד רמאללה. אף שהיו מצויידים עם כל הדרוש, "עם כיפות ופאות וציציות", ברחו ילדי המתנחלים בעודם צורחים כמבועתים "ערבים!" (48).
בדיחות הדעת נעלמה מסיפוריו הבאים של חילמי. המכריע מביניהם היה הסיפור על מאסרו בכלא הישראלי למשך ארבעה חודשים, בהיותו נער בן חמש-עשרה, בגין ציור הדגל הפלסטיני על קיר בחברון (86). למאסר הזה היתה השפעה מכרעת על המשך חייו. אחרי שהשתחרר מהכלא, החליטו הוריו להרחיקו מזירת העימותים בחברון והם העתיקו את מגוריהם לרמאללה הרגועה ממנה. וגם משם דאגו להרחיקו, בסיום לימודיו בתיכון, אל מחוץ לאזור הסכסוך. ב-1996 נשלח להשלים תואר ראשון באוניברסיטת בגדד, בירת עיראק. וב-1999 נפגש עם אימו, אך לא ברמאללה, כי אם במכה שבסעודיה, כי בעוד שאביו נשאר אתאיסט, הפכה אמו בינתיים למוסלמית אדוקה. סביר להניח שבפגישה זו עם אימו במכה הוסיף גם חילמי את התואר חאג' לתואר האקדמי שקיבל בבגדד, כי לא חזר עם אימו לבית הוריו ברמאללה, אלא עבר לחיות כצייר בניו-יורק, כדי לבצע שם את השליחות שאימו יעדה למשכילים מבין ילדיה הבוגרים, לו ולאחיו ואסים (187). רק פתי יאמין שבמרכזי השנאה האלה למדינת ישראל (בגדד ומכה) לא ספג חילמי מטעני טינה כבדים נגד המשך קיומה של מדינת ה"יאהוד" במזרח התיכון. בכל אופן, ציוריו – כך יובהר בהמשך – יעידו שגם מעבר לאוקינוס האטלנטי לא ניתק חילמי את עצמו מהמאבק הפלסטיני.
דיוקנו של תועמלן פלסטיני
בינתיים נמשיך בקריאה החוזרת של פרקי "סתיו" כדי להוכיח שחילמי לא התרחק מהמאבק הפלסטיני כלל וכלל, ורק היקסמותה של ליאת מתלתליו, מגוון הזית הבהיר של עורו, משתיקותיו ומפיזור רוחו, הטעתה אותנו לחשוב שהוא אמן מיוסר, "מרחף" ומסתורי, בעוד שבפועל היה צייר מגויס, ותועמלן מתוחכם, מרוכז וחד כתער, של המאבק הפלסטיני נגד קיומה של מדינת ישראל, שביטא בקול מתון ובכל הזדמנות באוזני ליאת את הנרטיב הפלסטיני שלו.
חילמי נחשף לראשונה שאין תוכו כברו כאשר מנה באוזני ליאת על "חולשותיו": הוא אינו יודע לנהוג ברכב, אינו יודע לירות ברובה ואינו יודע לשחות בים. לא במקרה התעכב על סיבות אי-שליטתו בשחייה: שהרי בחברון אין ים, וצה"ל מערים קשיים ומונע מחברוני להגיע לים של עזה. ואז אחז בידה של ליאת ואמר לה ב"חצי חיוך": "לא נזרוק אותך לים בגלל זה, בואי –" (34).
מי שבתמימותו הניח שליאת לא קלטה את משמעות האִיוּם באמירה מבודחת זו של חילמי, השגורה בפי הפלסטינים, באה מיד ההתרחשות הבאה והוכיחה שטעה. כאשר התברר לשניהם שחילמי איבד את המפתחות לדירתו, הציעה ליאת פתרון מעשי: להזמין מנעולן שתוך דקות יפרוץ את הדלת ויתקין מנעול חדש. ואז קלטה את מבטו ושוב היכה בה "אותו הד עמום של אשמה" (שהתעוררה בה למשמע עוול הרחקתו מהים ע"י צה"ל), כי היתה בטוחה "שמטרידות אותו כרגע שאלות דחופות יותר מהמפתח שהם (הערבים) שומרים אצלם עם החלום לשוב אל הבתים והשדות ובארות המים." (43).
ואם גם הניצוץ שנדלק במבטו של חילמי, כאשר הציעה לו להתקין מנעול חדש, לא הוליד אצל ליאת יותר מהמחשבה על המפתח שהפלסטינים מזכירים לעצמם באמצעותו את חלום השיבה שלהם אל "רמלה-לוד-יפו-חיפה וגו'", היתה צריכה להבין אל מי נתלוותה כאשר ניגלה לעיניה המחזה הבא בחדרו. על חוטים שנמתחו מקיר לקיר נתלו עשרות גיליונות נייר ועליהם רישומי עיפרון של דמות אחת – "דמות של ילד, שראשו גדול ומלא תלתלים כראשו של חלמי, גופו צנום וגפיו ארוכות. - - - ובכל הרישומים עיניו עצומות, אולי ישן אולי מת. הוא לבש מין כתונת לילה או גַלַבִּיָה רחבה, וריחף לו באוויר." הריחוף של הילד ברישומים אלה הזכיר לליאת את הציורים של שאגאל והיא ביטאה זאת בהתפעלותה, אך בעוד הוא צוחק משבחיה "בתרועה רמה," הסתיר מיד בכף ידו "את החיוך שקפא לו על השפתיים, והעביר מציור לציור את עיניו שהרצינו פתאום." (עמ' 62-60).
חילמי אינו "ערבי צמחוני"
ואם נוכח ההפכים האלה בתגובותיו של חילמי במעמד הזה לא נמלטה ליאת מיד מחדרו, עניין לנו כאן עם ישראלית, שכמו רבים מהישראלים המזדהים כתומכים ב"מחנה השלום", גם היא מתהלכת עם רגש אשמה למשמע הנרטיב הפלסטיני – שיפורט בהמשך כפי שהוא מוצג ב"חורף", החלק השני של הרומאן – ולכן התאימה ביותר לתפקיד הכפול שהועידה לה רביניאן ב"גדר חיה": לייצג את הישראלים בוויכוחים עם התועמלנים הפלסטינים ממשפחת נאסר מרמאללה וגם לבצע בה-בעת את תפקיד "המספר" של עלילת הרומאן.
אל חלומו של חילמי בסדרת הרישומים, שהעניק לה את הכותרת "הילד החולם", נחזור מיד, אך לא לפני שנתעכב על עוד הערה אגבית שלו, המדברת בעד עצמה. בהיותם בדירתה של ליאת, מצא חילמי עותק צה"לי של התנ"ך ודפדף בו. וליאת, החושבת עדיין בפרקי "סתיו" שחילמי הוא "ערבי צמחוני" (81), תיארה לו בהרחבה את טקס הסיום של הטירונות שבו נשבעה נאמנות לצה"ל ולמדינה עם העותק הזה בידה האחת ועם תמ"ק עוזי בידה השנייה, ואז העיר לה: "כמו בחמאס, עם הקלצ'ניקוב והקוראן."
ליאת התקוממה על ההקבלה, אך חילמי לא נסוג ממנה: "זה לא בדיוק אותו מעמד פשיסטי, עם רובים וחיילים וספרי-קודש?" (82).
אף שליאת טענה שאין דמיון בין צה"ל לחמאס ושאין בדעתה להתנצל על היות ישראל מדינה המחזיקה צבא חזק להגנתה, השלים חילמי את הקרב המילולי ואמר: "זה צבא חזק שכובש אוכלוסיה אזרחית."
ובעודה עונה על טענת הכיבוש שלו מענה שלא לעניין (ו"אם בארבעים ושמונה אתם הייתם מנצחים במלחמה"), התמלאה מיאוס מעצמה על כך שנסחפה להתייצב לעומתו בוויכוח "טפל ומיותר." (83).
כאשר קוראים כך את פרקי החלק הראשון, ברור טיבו של התבשיל שהכינה רביניאן לקוראיה הישראלים בספר הזה. בעוד שאת חילמי גילפה כתועמלן פלסטיני שעמדתו הפוליטית בנושא "הסכסוך" מגובשת, הציבה מולו את ליאת כישראלית שמבחינה פוליטית היא כמעט "לוח חלק", ואם לא די בכך שאינה מצוידת מספיק כדי להתמודד עם טיעוניו (ובהמשך גם לא עם הטיעונים של אחיו, ואסים), היא גם מרגישה רגשות אשם כלפי סיפור הפליטוּת של הפלסטינים וגם חשה מיאוּס מעצמה כאשר היא נקלעת לוויכוח על "הסכסוך", שבעיניה הינו "טפל ומיותר."
"המפתח" של חילמי
אף שרביניאן שזרה גם בין פרקי "חורף", החלק השני של הרומאן, קטעים נוספים "מאותו דבר", מעלילת אהבה שבעצם מוצתה כבר בחלק "סתיו", ובאותה הקפדה על חלוקה מאוזנת בין גיבוריה, הסיטה בחלק זה את תשומת הלב, והפעם באופן מפורש, לעלילה הרעיונית-פוליטית. כך, למשל, מיד אחרי נתח קצר "מאותו דבר", המתאר ערב חורפי מושלג וקר שבו סיפרה ליאת לחילמי, והפעם "בלי הד של רגש אשם" (176), על השדות הירוקים של ילדותה בהוד השרון, והוא סיפר לה על שיטוטיו בוואדיות הזיתים של חברון, נדפס פרק רחב מהעלילה האחרת, פרק המוכיח שכמו כל תועמלן פלסטיני שומר גם חילמי ברשותו את "המפתח" שעליו הוא מבסס את השקפתו הלאומית.
למחרת כאשר התעכבו בסוהו ליד גלריה שבה הוצגו למכירה שני ציורי שמן של חילמי, שאלה אותו ליאת בתום-לב על משמעות הכיתוב שהתנוסס מתחת לשני הציורים: "מסמייה אל-זר'ירה" 2 ו-3. חילמי לא החמיץ את ההזדמנות לספר לה בהרחבה את הסיפור של משפחתו. רמאללה היא לפי השעה התחנה האחרונה בנדודי המשפחה. מוצא המשפחה הוא באותה "מסמייה אל-זר'ירה", כפר ששכן "קצת דרומה מלִיד", שהיא העיר לוּד כיום. במלחמת 1948 ברחו הוריו מ"אל-זר'ירה" למחנה פליטים ביריחו, במלחמת 1967 עברו מיריחו לחברון, ואחרי מאסרו כשהיה בתיכון נדדו שוב ועברו מחברון לרמאללה (183-181).
אחרי ההסבר הזה על תלאות משפחתו כמשפחת פליטים, אחרי שנאלצה לעזוב את ביתה ואת אדמתה ב"אל-זר'ירה", נזכרה ליאת בציור שמן שראתה בחדרו של חילמי, שבו צייר את ניו-יורק "כעיר רפאים של גשרים ומגדלים נטושים, אגמים מרצדים ומי-נהר שמנוניים, שכל מיני חפצים צפים בהם." (118). כעת הבינה שלא צייר את ניו-יורק הממשית, אלא ביקש לעורר באלה שיסתכלו בציור את השאלות הנוגעות במכאוב הפליטוּת של הפלסטינים: "למי שייכים החפצים בנהר, מיהם הבעלים של הפריטים האבודים שנגרפו בזרם." (181). ההבנה הזו חיזקה את הרגשת המועקה שחילמי נטע כבר קודם בליאת.
לשאלת ליאת אם היה רוצה לחזור לכפר ליד לוד, אילו זה היה אפשרי, השיב חילמי שאולי בני משפחתו ירצו לחזור לשם, אך אשר לו, הוא חולם לגור "ליד הים" (182). אל משמעות תשובתו זו נחזור בהמשך ואפילו בהרחבה, אך בינתיים נצרף לסיפור הנטישה המאולצת של הכפר על-ידי משפחתו של חילמי ב-1948 את ההשלמה שניתנה לו ב"קיץ", החלק השלישי של הרומאן. חילמי הגשים את חלום השיבה לכפר של אבות המשפחה, כאשר שכר בית בכפר ג'יפנה, בדרך לביר-זית צפונית לרמאללה, "בית אבן ישן עם עץ תות ענקי בחצר" (297) הצופה אל הוואדי ואל מטעי הזיתים והאפרסקים של הכפר – נוף המעיד על השורשיות של הפלסטינים בו (נוף ש-ס. יזהר הגדיר אותו בסיפור "חרבת חזעה" – למען אותה מטרה עצמה – הרבה שנים לפני דורית רביניאן בחמש מילים: "שטיח בינת-איכרים, אֶרֶג דורות"). אף שהיה מדובר בשכירות קצרת מועד, כי התכוון לחזור לניו-יורק ואל החדר ששכר אצל ג'ני בברוקלין, החליט חילמי לשקם את המטע הקטן וגם לזרוע ערוגות של צמחי תבלין וירקות בחצר, כי בכך מימש את החלום שביטא בארבעים רישומי הסדרה "הילד החולם".
מטרת הרומאן "גדר חיה"
ואשר לנרטיב הפלסטיני, שכה ריתק ושיכנע את ליאת, חשוב להעיר: בעיית הפלסטינים היא שבהיעדר מיתוס לבסס עליו את לאומיותם (אלא אם כן יצליחו לשכנע בּוּרים בעולם שהפלישתים מהמקרא הם אבותיהם הקדמוניים), הם המציאו נרטיב של מִסְכֵּנוּת כתוצאה מ"נַכְּבָּה" שגרמה לפיזורם כפליטים בעולם. וכזו היא בערך כל "החבילה" של הנרטיב הכוזב הזה: הציונות היא תנועה קולוניאליסטית והיא זו שאשמה באסונם של הפלסטינים. תחילה יזמה הציונות את ה"נכבה" הראשונה ב-1948, שגרמה לעקירת הפלסטינים מבתיהם בערים ומאדמותיהם בכפרים והנציחה אותם במעמד של פליטוּת ללא-מוצא במשך שלושה דורות. אחר כך יזמה הציונות גם את ה"נכבה" השנייה משנת 1967, שבה החמירה את מצבם של הפלסטינים על-ידי הכיבוש (אִיחְתִילַל) של שאר אדמותיהם ועל-ידי פעילות התנחלות מואצת בהם. העוול הזה יתוקן בבוא היום, אך רק על-ידי הנעת גלגלי ההיסטוריה אחורה.
בשלב הזה נפרמת האחְדוּת בין התנועות הפלסטיניות המרכזיות: מהחמאס על שני פלגיו, השיעי והסוני, המטיף למחיקת מדינת היהודים בכוח הנשק כמצוות האיסלם, ועד הפתח שלפי שעה הוא מחזר אחרי חמאס וגם בוחן, בלחץ ארה"ב ובלי התלהבות, את פתרון שתי המדינות זו לצד זו (אך ללא הכרה בישראל כמדינת העם היהודי, בלי הסכמה לסופיות הסכסוך ובלי הסכמה לוותר על זכות השיבה של הפזורה הפלסטינית כולה לתוך הטריטוריה שהיתה לישראל עד מלחמת 1967). התועמלנים ממשפחת נאסר, ואסים וחילמי, המציגים את עצמם כנאורים וכשוחרי שלום אתאיסטיים, משכנעים – כך יתברר בהמשך – האחד בבירה אירופית חשובה (ברלין) והאחר בחשובה מבין ערי ארה"ב (ניו-יורק), שההשקעה בפתרון שתי המדינות היא חסרת תכלית ולא תפתור את "הסכסוך", ולכן מוטב לעבור כבר כעת לפתרון "הסכסוך" על-ידי הקמת מדינה דו-לאומית מהירדן ועד הים התיכון במקום מדינת ישראל.
דורית רביניאן כתבה את "גדר חיה" כדי להשמיע את תמיכתה בפתרון הדו-לאומי, שהאחים ממשפחת נאסר ברמאללה מפיצים בעולם.
אהוד: אני צופה עתיד שיווקי וביקורתי מזהיר לרומאן ה"פלסטיני" של רביניאן, ובייחוד לנוכח העיתוי של רצח שלושת הנערים בין חלחול לחברון! – אכן, זו כנראה היום הספרות העברית הנחשבת, ובייחוד שאישה כותבת אותה, וכמובן לה גם מותר לכלול סקס ככל אשר תֹאבה מקלדתה.
[עד כאן מגיליון 957 מיום 3.7.2014]
* * *
יוסף אורן
הפלסטיני חולם והישראלית הוזה
– הנרטיב הפלסטיני ברומאן עברי
חלק שני ואחרון
של המאמר על הרומאן החדש של דורית רביניאן
"גדר חיה"
הוצאת עם עובד / ספריה לעם 2014, 344 עמ'.
פורסם אצלנו לראשונה בגיליון 958 מיום 7.7.2014
מטרת הרומאן "גדר חיה"
ואשר לנרטיב הפלסטיני, שכה ריתק ושכנע את ליאת, חשוב להעיר: בעיית הפלסטינים היא שבהעדר מיתוס לבסס עליו את לאומיותם (אלא אם כן יצליחו לשכנע בּוּרים בעולם שהפלישתים מהמקרא הם אבותיהם הקדמוניים), הם המציאו נרטיב של מִסְכֵּנוּת כתוצאה מ"נַכְּבָּה" שגרמה לפיזורם כפליטים בעולם. וכזו היא בערך כל "החבילה" של הנרטיב הכוזב הזה: הציונות היא תנועה קולוניאליסטית והיא זו שאשמה באסונם של הפלסטינים. תחילה יזמה הציונות את ה"נכבה" הראשונה ב-1948, שגרמה לעקירת הפלסטינים מבתיהם בערים ומאדמותיהם בכפרים והנציחה אותם במעמד של פליטוּת ללא-מוצא במשך שלושה דורות. אחר כך יזמה הציונות גם את ה"נכבה" השנייה משנת 1967, שבה החמירה את מצבם של הפלסטינים על-ידי הכיבוש (אִיחְתִילַל) של שאר אדמותיהם ועל-ידי פעילות התנחלות מואצת בהם. העוול הזה יתוקן בבוא היום, אך רק על-ידי הנעת גלגלי ההיסטוריה אחורה.
בשלב הזה נפרמת האחְדוּת בין התנועות הפלסטיניות המרכזיות: מהחמאס על שני פלגיו, השיעי והסוני, המטיף למחיקת מדינת היהודים בכוח הנשק כמצוות האיסלם, ועד הפתח שלפי שעה הוא מחזר אחרי חמאס וגם בוחן, בלחץ ארה"ב ובלי התלהבות, את פתרון שתי המדינות זו לצד זו (אך ללא הכרה בישראל כמדינת העם היהודי, בלי הסכמה לסופיות הסכסוך ובלי הסכמה לוותר על זכות השיבה של הפזורה הפלסטינית כולה לתוך הטריטוריה שהיתה לישראל עד מלחמת 1967).
התועמלנים ממשפחת נאסר, ואסים וחילמי, המציגים את עצמם כנאורים וכשוחרי שלום אתיאיסטיים, משכנעים – כך יתברר בהמשך – האחד בבירה אירופית חשובה (ברלין) והאחר בחשובה מבין ערי ארה"ב (ניו-יורק) – שההשקעה בפתרון שתי המדינות היא חסרת תכלית ולא תפתור את "הסכסוך", ולכן מוטב לעבור כבר כעת לפתרון "הסכסוך" על-ידי הקמת מדינה דו-לאומית מהירדן ועד הים התיכון במקום מדינת ישראל. דורית רביניאן כתבה את "גדר חיה" כדי להשמיע את תמיכתה בפתרון הדו-לאומי, שהאחים ממשפחת נאסר ברמאללה מפיצים בעולם.
מוטיב הים בעלילה
בכל חודשי היותם יחד, הדגיש חילמי באוזני ליאת את חלומו להגיע לים. אף שלא ציין תחילה חוף ים מסויים, כיוון את שיחותיו עם ליאת שוב ושוב אל החוף שאליו נכסף להגיע – החוף של יפו. רק קורא תמים לא הבין כבר קודם לכן, בפרקי החלק "סתיו", שחילמי צייר בדבריו וברישומי "הילד החולם" מפה גיאוגרפית שבה שמור מקום נכבד ליפו במימוש הגשמי של "זכות השיבה". ליאת לא הבינה זאת תחילה, אך ככל שחילמי חזר להזכיר את הים בשיחותיהם, הבינה גם היא, שהים הוא מוטיב מרכזי בהגותו הפלסטינית (וכמובן גם בעלילת הרומאן).
לקורא המופתע מפירוש זה, מוצע לזכור שעלילת הרומאן אמנם מתפרסמת במחצית שנת 2014, אך היא מתרחשת בשנת 2003, אחרי שתי אינתיפאדות רצחניות שבעזרתן ניסו הפלסטינים להאיץ את מימוש "זכות השיבה" אל "רמלה-לוד-יפו-חיפה וגו'" באמצעות טרור של מתאבדים שהופעל במכוון נגד אזרחים בערי מדינת ישראל.
לביסוס הפירוש אני נאלץ לחזור שוב לשיחות צמד הגיבורים שלנו על נושא הים בפרקי החלק הראשון של הרומאן. ביום שהכירו אמר חילמי לליאת כי עליו לקנות הרבה גוונים של כחול, כי הוא מצייר "הרבה מים ושמיים" בציוריו (עמ' 29). בהמשך אותו יום עצמו גילה חילמי לליאת כי אינו יודע לשחות כיוון שברמאללה אין ים, ולים של עזה נמנע ממנו להגיע עקב הקשיים שמערים צה"ל על המעבר לשם. כל חייו היה רק שלוש פעמים בים.
ואז, מאחר שנעצרה פתאום, משתתפת בצערו של חילמי על מיעוט הפעמים שהזדמן לו לראות את הים, אמר לה: "לא נזרוק אותך לים בגלל זה, - - - אבל יום אחד, את יודעת, יום אחד זה יהיה הים של כולם, נלמד לשחות בו ביחד." (35). מאחר שהניחה כי חילמי אמר את דבריו אלה "ברוח טובה", לא קלטה אז ליאת, שבעצם גילה לה אז לראשונה את חזונו כפלסטיני, שיום אחד תקום מדינה דו-לאומית, מחוף הים של יפו ועד הירדן, במקום מדינת ישראל הקיימת כבר עשרות שנים כמדינה ריבונית.
מכל הפעמים הרבות שבהם כיוון חילמי את השיחה שלו עם ליאת לדבר על הים, כדאי להתעכב על הפעם שבה צפתה ליאת יחד עם חילמי בצילומי הווידאו שקיבל ממשפחתו ברמאללה. בצילומים, שנעשו מהקומה התשיעית של הבניין ברמאללה, שבו מתגורר אחיו מרוואן, נקלטו כל בנייניה הגבוהים של ת"א וגם פיסה כחולה מהים שלה.
ליאת לא התאפקה וצפתה למחרת בסרט פעם נוספת, וכך סיכמה את החוויה: "כמה משונה ההיפוך הזה – לראות אותנו מבחוץ - - - לעמוד במקומם על המרפסת, כמו על איזה הר נבו, ולראות יום-יום את ישראל. - - - את החיים הישראליים שלנו, היקרים, השוקקים, שמתנהלים להם שם בצד האחר, את חזיון השגשוג ואת ציי המגדלים הפורחים באוויר. אני רואה אותנו ומצטמררת שוב, כמו אתמול. כמה מעוררי קנאה, כמה מעוררי זעם, שנאה, אנחנו נראים להם משם." (192). כמו משה, רבנו הקדום, שצפה מהר נבו אל הארץ הנכספת – מהרהרת ליאת – כך כל פלסטיני צופה יום-יום ממרפסת ביתו אל פיסת התכלת שאליה הוא נכסף לשוב ביום מהימים.
ליאת מזייפת פטריוטיות
אף שבשלב הזה כבר הכירה ליאת היטב את הנרטיב הפלסטיני של חילמי – מנישול הוריו מביתם ומנחלתם בכפר אל-זר'ירה ב"נכבה" הראשונה, ועד חלום השיבה המתחדש בו מדי יום בצפות משפחתו מ"הר נבו" שברמאללה אל פיסת הים של יפו – המשיך חילמי להשמיע לה את "ההזיות הדו-לאומיות" שלו. חילמי היה יכול לחסוך את מאמצי השכנוע שהשקיע בליאת אילו ידע שזה מכבר השתייכה ל"מחנה השלום" בישראל ושיחד עם איריס אחותה גם התווכחה עם הוריה, ליד שולחן המשפחה בשבתות ("מאשימות את הכיבוש בכל הצרות, מגדפות את ממשלת הימין ואת המתנחלים"), בשם הפתרון הדו-לאומי הזה.
ואכן, אלמלא נכנעה לגחמה הפטריוטיות, שהציבה אותה מולו כמתנגדת לפתרון המדינה הדו-לאומית כל-אימת שהחל להטיף לה את השקפתו, היתה ליאת מונעת ויכוח מהסוג שהתלהט ביניהם אחרי שצפו ביחד בסרט הווידאו ששלח מרוואן מרמאללה.
למשמע שאלתו אחרי הצפייה: "הארץ הזאת קטנה - - - איפה ייכנסו כאן שתי מדינות?" – השתלט עליה שוב "הפאתוס הפטריוטי", שאותו כה שנאה, כי אילץ אותה "לחתוך ימינה" ולהשמיע, "מול הקיצוניות הרדיקלית" שבה נימק חילמי באוזניה את תמיכתו בפתרון הדו-לאומי, את השקפתם השמרנית של הוריה, שתמכו בפתרון שתי המדינות.
וכך מסכמת ליאת את הרגשתה באותו מעמד: "איך שנאתי את נאיביות הסיקסטיז שלו, הפרחונית, העל-לאומית, את הביטחון שלו שכל ערכי ההומניזם מונחים בכיסו. הוא היה המואר, מתקן העולם, בעל חזון אחרית הימים – ולעומתו נשארתי אני עם הכובע טמבל הפטריוטי הזה, הלא סקסי, ציונית בורגנית שמרנית. - - - גברת פרגמטיסטית מפוכחת שמתעסקת בהסדרי שלום פרקליטיים, בזוטות כמו גבולות מדיניים וריבונות." (193).
קריסת ליאת מול ואסים
מאחר שאסור היה לרביניאן להקצין את חילמי יותר מדי כתועמלן פלסטיני, מחשש שעל-ידי כך תפגע באופן חמור מדי בתפקיד המאהב שהועידה לו בעלילת האהבה, הוסיפה מיד לאחר סצינת הוויכוח בין ליאת וחילמי את סצינת העימות שלה עם ואסים, אחיו של חלמי – סצינה שהתרחשה במסעדה המרוקאית בניו-יורק.
ואכן, את מלאכת השכנוע שהפעיל חילמי על ליאת בדרכי נועם במשך ימים, השלים ואסים, שהוא תועמלן פלסטיני מנוסה ומושחז יותר מחילמי, בנימוקים מפורטים יותר ובסגנון הרבה יותר אלים בשעות ספורות של ערב אחד: "אתם חיים בהכחשה - - - אתם מסרבים להשלים עם העובדה שבעתיד הלא רחוק תהיו מיעוט בארץ הזאת - - - מתכחשים למה שצפוי לקרות בעוד שלושים, ארבעים שנה בסך הכול - - - ריבונות דמוקרטית משותפת היא בפירוש העתיד הבלתי-נמנע של כל השטח כולו מהים ועד הנהר. - - - הכיבוש הוא כבר בלתי-הפיך. - - - אופי הפיזור של האוכלוסייה הערבית, הריבוי הטבעי שלנו - - - זאת גם מציאות בלתי-הפיכה, - - - והמציאות מוכיחה משנה לשנה שהרעיון הטכני המיושן הזה של שתי מדינות ותוכנית החלוקה מארבעים ושמונה – הפתרון הזה, שפעם עוד היה אפשר להתווכח אם הוא צודק או לא צודק, כבר לא תקף בימינו." (210-202).
גם בוויכוח עם ואסים נדחקה ליאת, ושוב בניגוד להשקפתה, לגונן על פתרון הסכסוך בעזרת רעיון שתי המדינות. בעצמה תמהה, כיצד השתלט עליה הפאתוס פעם נוספת להתווכח עם ואסים, הפלסטיני העקשן, כאילו על כתפיה "מוטל לא פחות מעתידה של מדינת ישראל, גורל העם היהודי לדורותיו." יותר מכפי שהרגיז אותה ואסים בעקשנותו, כעסה ליאת על חילמי שהתכנס בשתיקתו, הפקיר אותה לטבח המילולי שביצע בה אחיו ולא טרח כלל להפסיקו. לכן הדפה את הכיסא שלה בעיצומו של הוויכוח, קמה וכשהיא ממררת בבכי רצה לשירותים. היא לא חזרה משם לשולחן, אלא הסתלקה מהמסעדה. ואחר-כך לא נפגשה עם חילמי במשך שבוע.
בשלב הזה כבר אפשר לקבוע שדורית רביניאן העניקה ברומאן הזה לדמות של ליאת את הביוגרפיה של עצמה, הן את זו המשפחתית (בת להורים שעלו לישראל מאירן) והן את זו האישית (ילדות ונעורים באחד מיישובי השרון, שירות בצבא, לימודים באוניברסיטה, עיסוק בכתיבה ותקופת שהות בארה"ב). אך חשוב יותר, שבשיטת "הפוך על הפוך" (שהרי רק מתוך פטריוטיות שחוזרת ומשתלטת עליה מתווכחת ליאת עם ואסים וחילמי ומשמיעה להם את ההשקפה הציונית-שמרנית של הוריה – השקפה שהיא כפעילת שמאל מסתייגת ממנה לחלוטין) – העניקה רביניאן לליאת בעיקר את הביוגרפיה הפוליטית שלה: את פעילותה הממושכת והמסורה בחוג קיצוני יותר של השמאל בישראל, זה שאיננו מסתפק בנסיגת ישראל לגבולות 1967, אלא מקיים קשר עם פלסטינים בארץ ובעולם לקידום הפתרון של מדינה דו-לאומית בין הירדן לים התיכון במקום מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
אין ספק, שבעשותה כך ביקשה רביניאן, באמצעות הרומאן הזה, לא רק לחזור לשורת הכותבים הפעילים בסיפורת הישראלית, אלא בה-בעת גם להתייצב לצד "הגדולים" מבין סופרי השאננות לגורל ציון, שהתפרסמו בעולם כחשובי הכותבים במדינת ישראל בזכות תמיכתם – כל אחד לפי מידת קיצוניותו – בנסיגה לגבולות 1967, בהצהרה שהמדינה היא מדינת כל-אזרחיה, ובהסכמה לייסוד מדינה דו-לאומית במקום מדינת ישראל הקיימת.
הערות סיכום
בעלילת הרומאן הזה ביצעה דורית רביניאן פליק-פלאק, ששום מבקר ספרות הגון אינו רשאי להתעלם ממנו. מדובר ב"שְׁטִיק" ספרותי-אקרובטי ישן ונפוץ: לפתוח את הסיפור כעלילה אהבה המתובלת עם סיבוך אקטואלי שיוסיף לה מתח ויגביה את ערכה – כדי לפתות את הקורא לבלוע בהמשך פלקאט פוליטי ערמומי של הכותב. ולכן במקום להתיר לעלילת האהבה לזרום באפיק הטבעי שלה – כְּדִילֶמָה ששני אנשים בוגרים אשר התאהבו זה בזה היו צריכים להחליט בהמשך על פתרונה – קבעה רביניאן מראש לאהבתם של ליאת וחילמי תאריך תפוגה קרוב, אחרי חודשים אחדים, ופנתה לפתח את ההמשך כעלילה פוליטית, כדי להשמיע בה את תמיכתה בפתרון "הסכסוך" על-ידי ייסוד מדינה דו-לאומית במקום מדינת ישראל הקיימת.
משום כך גם התקשתה מאוד להחליט, כיצד לסיים את הקשר שרקמה בחלק הראשון של הרומאן בין ליאת וחילמי. המוות ההֶרוֹאִי שהעניקה דורית רביניאן לחילמי בסיום (בחוף הים של יפו, כמובן, ולא בחוף ישראלי אחר כלשהו...) – הזכיר לי מסה שקראתי לפני שנים באחד מכרכי כתב-העת האיכותי "גליונות" (היו פעם כתבי-עת כאלה במקומותינו). באותה מסה התריע מתי מגד (חבל שמסאי מרמתו נשכח כה מהר) על הקלות שבה ממיתים מְסַפְּרִים את גיבוריהם. בהיותם במצוקה – כאשר אין להם הצדקה אמיתית מתוך העלילה עצמה לעשות כך – הם ממציאים אירוע כלשהו, שאיננו נובע לא מאופיו של הגיבור ולא מקורות חייו, וממיתים אותו במהלכו – כמו שאומרים בשפת הרחוב – באופן "חד-וחלק".
עם זאת, מגיע לשבח את דורית רביניאן על השיפור הניכר בכתיבתה שגילתה ברומאן הזה בהשוואה לשני הרומאנים הקודמים שלה. מתברר שאחרי חמש-עשרה שנים ורומאן גנוז אחד (שההוצאה הכריזה על הופעתו כמעט לפני עשור) הפיקה היטב למדי ברומאן הנוכחי את היתרונות של הכתיבה הריאליסטית, שלא היתה מיומנת מספיק להפיק אותם כאשר כתבה את ספריה המוקדמים.
ועוד הערה המתייחסת לעלילת האהבה, שרביניאן לא השלימה אותה כראוי ב"גדר חיה": מאחר שנכתבה בסצינות ריאליסטיות מפורטות ודְשֵׁנוֹת המתרחשות בניו-יורק, עם מספיק עליות ומורדות ביחסי האוהבים ועם מספיק דיאלוגים שנונים לשחקנים – הכול כמקובל בתסריט ריאליסטי סביר – ודאי יימצא לה בקרוב גואל בדמות מפיק קולנוע בעל יוזמה מארה"ב, שיפרש את הקיים וירחיב את החסר ויהפוך אותה לסרט חביב בז'אנר הסרט הרומנטי.
דברים כהוויתם
ולבסוף, אני עומד על זכותי להסביר, מדוע בניגוד לסדר המילים שרוב הכותבים משתמשים בו: "הסכסוך היהודי-ערבי" – הקפדתי במסת ביקורת זו להגדיר את "הסכסוך" בסדר המילים הבא: "הסכסוך הערבי-יהודי". בהסבר זה אני מגיב, כמובן, על השקפתה הפוליטית של דורית רביניאן, כפי שהציגה אותה ברומאן הנוכחי, בשם אותה זכות שבחסותה ביטאה את השקפתה בו הן כסופרת והן כפעילת שמאל ישראלית.
לדעתי צריך לכנות את "הסכסוך" כסכסוך ערבי-יהודי, כי הערבים המאוגדים בליגה הערבית, בהתנגדותם לזכויות העם היהודי בארץ-ישראל (המפורטות בכל מסמכיו הרוחניים של העם היהודי מהתנ"ך ועד מגילת העצמאות) ובהתנגדותם למטרתה המרכזית של הציונות (לכנס מחדש את העם היהודי כולו בהדרגה בארץ-ישראל), הם אלה שהגו את הסכסוך הזה, הם אלה שמימשו אותו במלחמות שיזמו נגד קיומה הלגיטימי של מדינת ישראל כמדינה ריבונית, הם אלה שהעמיקו את נזקיו במשך שנים, והם גם אלה ששוקדים לקיים את הסכסוך במצבו זה הן על-ידי הסתת ערביי ארץ-ישראל נגד קיומה של מדינת ישראל הריבונית (תחת המותג קצר-הימים: "העם הפלסטיני"), והן על-ידי החזקתם לנצח במעמד של פליטים במדינות ערב הסמוכות, שבהן יכלו הפליטים זה מכבר להתערות כאזרחים וליהנות מכל היתרונות שמדינה יכולה להציע לאזרחיה במאה העשרים ואחת.
ולכן: לא רק שצריך להקפיד לכנות את "הסכסוך" כסכסוך ערבי-יהודי, ולא כסכסוך יהודי-ערבי, אלא גם מוצדק לצפות מרומאן עברי שידייק במסירת העובדות על סיבותיו ועל נזקיו של "הסכסוך", לפני שמחברו מְאַמֵּץ את הנרטיב הפלסטיני ולפני שהוא תומך בהתלהבות (כמו זו של דורית רביניאן ברומאן "גדר חיה") בייסוד מדינה דו-לאומית עם הפלסטינים (שבמהרה תהפוך למדינה ערבית נוספת בליגה הערבית) במקום מדינת ישראל הקיימת, שהיא מדינת הלאום של העם היהודי בהיקפו העולמי.
* * *
אהוד בן עזר
דף ראשון מיומן 2016 ברחוב י.ל. גורדון
1.1.16. יום שישי. היום הראשון לשנה החדשה נפתח באירוע, כנראה טרור, ממש סמוך לנו, בצומת הרחובות גורדון ודיזנגוף. לפי אחד הסרטונים [בטלוויזיה] של מצלמת האבטחה, היורה [מתברר, שמו נשאת מילחם מערערה] ,נכנס לבוש כרגיל לחנות החדשה-יחסית "בשביל הטבע מוצרי בריאות" ברחוב דיזנגוף 124, בצד המזרחי של הרחוב, בין גורדון לפרישמן, [זו החנות העשירה במיבחר, והסימפאטית, מרשת "אניס", שבה מצאתי לאחרונה את שקיות התה הצהובות "טווינינג ארל גריי" שאזלו בכל מקום אחר, וקניתי אותן אצל המוכר הרוסי הנחמד דימה גורבצ'וב ב-31.90 שקל החבילה].
והנה רואים את הרוצח, בז'קט או במעיל-רוח שחור, ניגש למעמד הפיצוחים שסביב העמוד משמאל לכניסה, [גם אני טעמתי ממיבחר האגוזים בבואי מדי פעם לחנות] – לוקח שקית ניילון, ממלא בה אגוזים אחדים, נעלם מהצילום, כנראה לכיוון הקופה של דימה בעומק החנות, אחר כך חוזר, שופך את תכולת השקית חזרה למקום האגוזים, זורק גם את השקית הריקה [עם טביעות אצבעותיו!] – ניגש לכיוון היציאה, מוריד תרמיל גב כהה, שחור-כחול, מכתפו, מניח אותו על מעמד עגלות-הקנייה, מוציא ממנו משהו כשגבו למצלמת האבטחה, פונה מיד החוצה, למדרכה, ותוך שניות מתחיל לירות בנשק שהוציא מהתרמיל, תחילה לצד שמאל, כלומר דרומה, אך מיד משנה כיוון ופונה צפונה תוך כדי ירי ונעלם מהמצלמה.
לפי הדיווחים הוא פנה לכיוון רחוב גורדון. בדרך לשם נמצא פאב "הסימטא" שבו נחגג יום הולדת של צעירים, שם הרג ביריות שניים מהחוגגים [אלון בקל הי"ד ושמעון רוימי הי"ד], פצע קשה עוד שניים וגרם לפצועים נוספים. אולי גם רצח נהג מונית ערבי ישראלי מרמלה, אמין שעבן – בדרך הימלטותו.
בתרמיל שהשאיר בחנות נמצא ספר קוראן.
המסתורית מזעיקה אותי משנת אחר-הצהריים, מספרת שכל הסביבה מלאה שוטרים, שגם ערכו בדיקה מבניין לבניין ברחוב שלנו, גורדון. רואים אותם פוסעים למטה בנשק שלוף. טרם תפסו את היורה. לפי התקשורת הוא נמלט כנראה מזרחה – מרחוב דיזנגוף לרחוב גורדון, ומשם לרחוב ריינס.
מזג האוויר גרוע מאוד. כל היום לא יצאתי מהבית. רוחות עזות מאוד וגשם מדי פעם, שמתחזק לקראת הערב. רחמנות על השוטרים והשוטרות ושאר כוחות העזר. שלא לדבר על הפצועים ומשפחות ההרוגים.
מאוחר יותר הערב מתברר שהרוצח הוא צעיר ערבי-ישראלי מערערה שבמשולש. אביו, העובד באבטחה, הודיע על כך למשטרה. הנשק שבו נראה הרוצח יורה הוא ספקטרה, תת-מקלע מתוצרת איטלקית, המשמש חברות אבטחה. הנשק היה שייך לאב, שנוכח כי הבן לקח אותו, וגם זיהה את הבן היורה וטילפן למשטרה.
הבן הזה נראה נורמאלי לחלוטין, קר רוח ומחושב, אבל לפי המידע הזורם על אודותיו – יש סיכוי רב שלא יעמוד למשפט מסיבות פסיכיאטריות. יכלאו אותו לשנים אחדות בבית משוגעים, וישוחרר. גם אם היה נהוג אצלנו עונש מוות, הסעיף הפסיכיאטרי היה ודאי מציל אותו.
* * *
פוצ'ו
בחיי (2)
ח. איך תפשתי את חיים גורי בגניבה
בפאתי הכפר הערבי בית נטיף, בצידו הפונה להרי חברון, הקים צה"ל מחנה אוהלים. למחנה זה הובאו מדי חודש אנשי מילואים כדי להתאמן, ובהזדמנות זאת גם לשמור על הגבול החדש, שנוצר כפועל יוצא ממלחמת העצמאות. בשבתות, בדרך כלל, היו החיילים יוצאים לחופשה, ורק קומץ היה נשאר לשמירה.
ערב שבת אחד הודיע לנו אילון, המא"ז שלנו, שהוא פגש שלושה קצינים, שנשארו לסוף השבוע, והוא הזמין אותם להשתתף איתנו בקבלת השבת.
החבר'ה, ובייחוד הבנות, התרגשו מאד כשזיהו בין השלושה את המשורר חיים גורי, ששיריו ליוו אותנו כל מלחמת השחרור. ועדת התרבות שלנו הוכיחה כושר התאמה למצב, ובעוד מורדי האקורדיוניסט פותח בשיר הרעות, מיהרה נעמי לרוץ לצריפה ובבוא הרגע המתאים, דיקלמה ברוב רגש את "הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה."
בסוף הדיקלום היפנו כולם את הראש אל מחבר השיר, ואראלה שאלה אם הוא רוצה להגיד משהו.
גורי השתמט, אמר שהוא כאן על תקן של אורח, והחמיא לנו שאנו שרים יפה מאוד.
מורדי הבין את הרמז ופצח ב"רבותי ההיסטוריה חוזרת", בסוף השיר שמעתי את דבורקה לוחשת לאילון שזה שיר שכתב חיים חפר ולא גורי. מיד התחיל ויכוח שנקטע עד מהרה על ידי גורי, שאמר שאכן השיר הוא של חפר ומקור הבלבול הוא בשיר אחר שהוא כתב לפי אותה מנגינה של פרשקו.
מורדי תכף הבין למה הכוונה והחל לנגן את:
"הדרכים במידבר היכירוך
רוח קיץ שזפה פרצופך
בגבעות שבדליה א-רוחה
ברוב קורסים יצאה נשמתך..."
אחרי השיר הזה החבר'ה הרגישו שצריך להרשים את שלושת הקצינים והתחילו לצעוק "בית חנון! בית חנון!..."
בית חנון היה ציזבאט מימי מלחמת השחרור, שהייתי חוזר ומספר מסביב למדורה, כל פעם שהיו מגיעים אלינו קבוצות נוער או אורחים חשובים שרצינו להרשימם. הייחוד של הצ'יזבאט היה, שלא הייתי מספר אותו לבד, אלא בעזרת כל החבר'ה, שלפי סימן שלי, היו מזמזמים – "ז... ז... ז... בום!"
מהר מאוד תפסו שלושת הקצינים את סוג הסיפור והצטרפו לחבר'ה המזמזמים. אחר כך, כשהתחלנו בריקודים, תפסתי את אילון בצד ואמרתי לו שיבקש מהשלושה, שיגידו לחיילים שלהם, שלא ייכנסו לבוסתנים של הכפר ולא יסחבו לנו את מעט הפירות שנותרו בו, כי עליהם פרנסתנו.
אילון מלא את בקשתי וראיתי את הקצינים מניעים ראש בהסכמה.
למחרת היה יום שבת יפה, לקחתי את הרובה שהיה מונח אצלי דרך קבע מתחת למיטה, את סילקה כלבתי הנאמנה, ויצאתי לשוטט בבוסתנים. חיפשתי עצים שעוד לא קטפנו מהם, ובוסתנים שחמקו מעיניי בסיורים קודמים. הרחקתי לכת עד קצה הכפר, ופתאום שמעתי קולות דיבור. מיהרתי להסתתר מאחורי גדר אבן, והבחנתי בשלוש דמויות העומדות מתחת לעץ תאנה ענֵף ומושיטות יד לעבר תאנים שחורות עסיסיות. כבר רציתי לכוון את הרובה, כאשר שמתי לב שאלה שלושת האורחים שהיו אצלנו אמש, וביניהם חיים גורי הממלא פיו בתאנה עסיסית, תוך שהוא רוכן קדימה לבל יטפטף המיץ על בגדיו.
הדבר הרתיח את דמי. דווקא הם, הצריכים לשמש דוגמה לחיילים, איך הם מעיזים לגזול את פת לחמנו? ובמיוחד, איך יכול לעשות זאת המשורר הלאומי שלנו, אשר הצדק והיושר הם נר לרגליו?
דילגתי מעל גדר האבן ופסעתי לעברם בצעדים נמרצים. כשהתקרבתי, נכון לרוקן עליהם את מיטב מילות ההטפה שלי, הרים חיים גורי את ראשו לעברי, פקח את עיניו המאירות ואמר בזו הלשון:
"אה! זה אתה! תדע לך שאמש גמרנו עליך את ההלל!"
לשמוע דברי שבח כאלה מפי גורי הנערץ בכבודו ובעצמו, זה היה למעלה מכוחותיי. בלעתי את רוקי ופתחתי פעמיים את הפה בלי יכולת להוציא הגה. רק בפעם השלישית הצלחתי להתגבר על האלם שאחז בי , הצבעתי על עץ התאנה, ואמרתי:
"ת... ת... תתכבדו! יש לנו הרבה עצים כאלה, תאכלו..."
אני חושב שהיום גורי כבר לא זוכר את טעם התאנים, אבל אני את מילות ההלל שגמר עליי, אזכור עד יומי האחרון.
חיים גורי לא היה המשורר היחיד שהגיע אלינו. כמה חודשים לאחר ביקורו, הגיעו אלינו שתי מכוניות פרטיות שמתוכן יצאו כמה אנשים מכובדים, שביניהם היכרתי את המשורר עמנואל הרוסי. היתה זו משלחת מעורבת של עיתונאים ושל אנשי דובר צה"ל, שערכו סיור ביישובי המשלט. המשורר, ששמח לראות מישהו מוכר בין חברי הקיבוץ. הציג אותי בתור החבר של בנו, וסיפר את מה שהיה מספר תמיד, איך עשיתי בגיל ארבע שביתת דיבור, ולא הסכמתי לדבר עד שיעבירו אותי לגן של בנו, אבנר.
הייתי די נבוך, הודיתי שאני לא זוכר את המקרה, אבל אני מאמין שהדבר קרה, כי אף פעם לא הייתי דברן.
לפני שנפרדנו, רצתי לצריפי ומסרתי לו את שלושת עלוני המשק הראשונים, "נטפים", שאראלה ואני ערכנו. הוא הודה לי והמשיך בדרכו עם כל המשלחת.
חלפו כחודשיים מאז אותו ביקור. אני כמעט שכחתי מכל העניין והנה פתאום מגיע אליי מכתב עם מעטפה הנושאת את חותמת צה"ל. אכול סקרנות קרעתי את המעטפה ומול עיניי התגלה לא פחות ולא יותר, מאשר – שיר:
אמנם במקרה נתגלגלו חוברות "נטפים" לידי – אבל...
נטלתי עליי "נטפים" –
והינם רעננים ויפים,
וכריח השדה ריחם.
וטוב לליבי וגם חם.
לא דקדוק ציוני ולא כתיב,
לא אמרת חכמים חשובה –
שבה את הלב בית-נטיף
ובת צחוקו שובבה.
וידידֵי ידידִי – ידידַיי.
ברוכים יהיו עד בלי די.
והניבו שדות וגנים,
וגדל דור בנות ובנים
עלי דשא דשן וירוק,
והיה סימנם – בת הצחוק.
עמנואל הרוסי
השיר הודפס כמובן בעמוד הראשון של "נטפים" הבא, ובסיומו הוסיפה המערכת כמה שורות משלה:
"כשמשק אחד כמו בית-נטיף, מקבל פתאום מכתב מאדם אחד כמו עמנואל הרוסי, ובמכתב שיר הללויה לעלון המשק ולמשק, אזיי כמובן מתחיל להיות קצת חם ושמח בלב, ומיילדי העלון מתחילים לקבל מרץ והתלהבות לנדנד ביתר עוז למרכזי הענפים ולאנשי העט במשק, שיפיקו תוצרת ספרותית בכמות באיכות יֶתר. הרבה התלבטנו וחשבנו אם רשאים אנו להכניס מכתב זה לעלון, כיוון ש-ע. הרוסי עדיין איננו חבר משק, אך לבסוף גבר יצר ההתרברבות שלנו והתוצאה נראית למעלה."
המשך יבוא
* * *
עמוס גלבוע
בצד אחד– חיות אדם, בצד השני – בהמות גסות
כוחות זערוריים מקצוות הימין והשמאל נותנים את הטון בחברה שלנו עם תחילתה של שנת 2016. הציווי העליון הוא לשים להם גבולות ברורים לבל ימשיכו בחתירתם להחרבת המדינה, ומחוצה לנו, בסהר הפורה, ערים שלמות נהרסות ונכחדות, אפילו חתולים כבר נמלטו משם, והעולם ה"נאור", ממשיך להפציץ ולהרוס.
עם תחילתה של השנה האזרחית החדשה אני מעוניין להציג שני נושאים שנדחקו הצידה בתקשורת הממוסדת שלנו, ולהשכיל בהם את הקורא, אך תחילה בקצרה לנושא מרכזי וכאוב, לדעתי.
בקצה הימני של החברה שלנו מצויה קבוצה זערורית של חיות אדם הרוצות במלכות דויד אלוהית; בקצה השמאלי שלה מצויה קבוצה זערורית של בהמות גסות השואפות למלכות שמיים חילונית. שתיהן חותרות לחורבן המדינה, כל אחת בדרכה היא, בסיוע מקהלת מעודדים הכוללת רבנים, פוליטיקאים, אנשי רוח ותקשורת. מספיק ששני גרגירי מלח יתנו את כל הטעם לכוס תה מתוק. זה מה שקורה עכשיו. הזערורים נותנים את הטון המרעיל בחברה שלנו וזוכים לתהודה תקשורתית חסרת כל פרופורציה. יש בתוכנו רוב עצום, מימין ומשמאל, זהו התה המתוק, הצריך והיכול להתנער מהם ולשים גבול ברור למאמצי ההרס שלהם.
ועכשיו למה שנדחק מהכותרות. הראשון שבהם, לכאורה שולי, מתייחס למשהו שהתרחש בדצמבר 2011 אך התגלה רק לאחרונה ואין אקטואלי ממנו. מדובר באימייל ששלח תומאס פיקרינג (שגריר ארה"ב בזמנו בישראל, ורב השפעה על הדיפלומטיה האמריקאית) להילרי קלינטון, אז עדיין שרת החוץ של ארה"ב, וזהו אחד מאותם 30 אלף אימיילים שהיא החזיקה במחשב הפרטי שלה.
השגריר בא עם המלצה לשרת החוץ על רקע הקיפאון במשא מתן בין ישראל לפלסטינים. המלצתו היא להכניס לתמונה "משנה משחק". והוא מסביר: צריך שהפלסטינים יתחילו לנהוג כמו גנדי! איך? הנשים הפלסטיניות צריכות להתחיל בהפגנות, במחאות שבת ממושכות כמו שהיה בכיכר תחריר בקאהיר. למה נשים? כי הגברים הם אלימים וההפגנות ייצאו מכלל שליטה. לא כך עם נשים. ואז, כאשר הפגנות הנשים הפלסטיניות נוסח גנדי תצבורנה תנופה, תצטרפנה אליהן הנשים הישראליות (פיקרינג לא מפרט אך בהחלט ניתן להבין שלא מדובר בנשות ויצ"ו, או הדסה, אלא בארגוני הנשים השונות שבאות למחסומי צה"ל ומוחות על פשעי המלחמה שלו). ואז זורק פיקרינג את המלצת המחץ: "לצורך עידוד ההפגנות, ארגון 'שלום עכשיו' הוא נקודת פתיחה טובה." אבל, הוא טורח לסיים בהדגשה כי "אסור שיתגלה שהממשל האמריקאי עומד מאחורי ההפגנות."
הגברת קלינטון ביקשה שידפיסו לה את האימייל הזה. מה היה בהמשך, איני יודע ולא הטרחתי עצמי לבדוק. זה בכלל לא חשוב. כל אדם חושב יסיק לבדו את המסקנות. אני יודע בוודאות (מתוך הדלפות ויקיליקס) כי זאת השיטה של ארה"ב: להתערב בעניינים הפנימיים של מדינה זרה (ידידותית) אך להסוות את המעורבות הזאת בדרכים שונות. זכותה לעשות כך! השאלה הגדולה היא מדוע גופים ישראליים נותנים לכך יד? בחינם?
השנייה נוגעת לערים בסהר הפורה. ראיתי לפני כשבוע חלקים מהעיר רמאדי שצבא עיראק "שיחרר" מידי דאע"ש. הרס וחורבן, שלעומתו נראית שכונת שג'אעיה בעזה כמקום נופש נטוש. לא רואים אפילו חתולים. ורמאדי היא רק משל להרס הערים בסוריה ובעיראק. "כל העולם" מפציץ שמה, יום -יום. לראות סרטים וצילומים על העיר חאלב, עיר של פאר בעבר, ולא להאמין. אלפי חביות חומרי נפץ הושלכו עליה ע"י מטוסים של בשאר אסד במשך מאות ימים.
לחגיגה הצטרפו עכשיו הרוסים. בתנ"ך, אצל עמוס, מופיע המושג "ערי נשמות", במובן של ערים שוממות, שעם ישראל ישקם אחרי גאולתו. מי יוכל לקומם את ההריסות המונומנטאליות הללו? מי? מיליוני פליטים? מיליוני הרוגים ופצועים? עשרות אלפי בתים, מסגדים, מבני ציבור. היכן העולם? היכן שרת החוץ השבדית? יש בכלל עולם נאור בראשיתה של שנת 2016? עולם צבוע בוודאי ישנו, כנתון לכל הערכת מצב. כאשר בשנת 2015 סוריה (של בשאר) נבחרה להנהיג את הוועדה של האו"ם ל"דה קולוניזציה" כדי להילחם ב"שיעבוד עמים", נשברו כנראה שיאי הצביעות. אבל, אל דאגה. יהיו ככל הנראה שיאים חדשים.
* * *
משה כהן
הנדון: למה לקפח את המגזר?
מכובדי,
התבשרנו אתמול, 30 בדצמבר, שהוחלט להזרים למגזר הערבי 15 מיליארד שקל, והשמחה רבה.
אבל למה רק 15? מגיע להם עוד מיליארדים. האם אינם אזרחים נאמנים, מביעים אמון במדינת ישראל, משרתים שירות אזרחי, משלמים מסים, מכבדים את חוקי הבנייה ומגנים את הטרור?
אז מה אם בכנסת הם שוללים את זכות קיומה של מדינת ישראל, משתיקים כל נואם בצעקות מחרישות אוזניים "כיבוש, כיבוש!" – מקטרגים השכם והערב על המדינה, מניפים דגלי חמאס בהפגנות הרחוב ומסרבים מכל וכל לגנות את הטרור ואף מצדיקים אותו, ועוד היד נטויה?
תגידו לי, לא מגיע להם עוד כמה מיליארדים? תמוה בעיני שממשלתנו לא מצאה יעד ראוי יותר להשקיע את כספי הציבור במקום לעודד את הטרור.
הנדון: סיבה ומסובב?
מכובדי,
רק שלשום, 29.12, הוחלט להזרים 15 מיליארד שקל למגזר, והיום, 1/1, ערבי ישראלי רוצח יהודים.
יש קשר? מה הלקח? תגידו אתם. מישהו אמר פרס לטרור?
בכבוד רב,
משה כהן
ירושלים
* * *
Her name is Kolinda Graber Kitarovic. Choose your comments carefully, she is the president of Croatia.
Happy new year.
* * *
יהודה דרורי
1. לקדם איומי הפיגועים מצד החמאס
לנוכח כישלון "אינתיפאדת היחידים", יצא החמאס בימים האחרונים במיספר הכרזות על כוונותיו לעודד ולארגן פיגועים ב"עומק ישראל". ראינו כיצד התארגנה במהירות מערכת הביטחון שלנו לטיפול יעיל בסכינאות הפלסטינית, ונשאלת השאלה, כיצד להתארגן לפיגועים גדולים בעומק ישראל שמתכנן בגלוי החמאס.
לדעתי, עלינו להבהיר כבר עכשיו לחמאס שעם הפיגוע הראשון, כל אלפי אסירי החמאס בבתי הסוהר הישראליים יועברו להיכלא "בתנאים מיוחדים" – רתוקים לתאים קטנים 23 שעות ליום, ללא אמצעי כתיבה או קריאה, וללא אמצעי תקשורת כלשהם, ללא ביקור עורכי-דין או משפחות, ואוכל מינימלי ומעט מי ברז – כל זאת כמובן לפי אמנת ז'נבה לגבי תנאי מאסר של טרוריסטים... (ראה גואנטנמו...)
והכי חשוב שהממשלה תימנע מלקבל פה כל עצות והנחיות להקלות ע"י פרקליטים ופרקליטות מבית המדרש של השמאל עובדי פרקליטות המדינה וצה"ל... אין ספק שהזעקה שיקימו משפחות הכלואים תשפיע לא במעט על מנהיגי החמאס ופעילותם.
כל זאת חייב להיות מלווה בהוראה ברורה לצה"ל לירות בכל מחבל בין שהוא בפעילות או בין שהוא נכנע. ולחזור לסיכולים ממוקדים של מנהיגי החמאס במזרח התיכון בכלל, וברצועת עזה בפרט.
2. ארדואן כמעריצו של היטלר
נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן הגן על צורת המשטר שהוא מקדם אשר בה לנשיא סמכויות רבות, ולכן בחר להשתמש במשטרו של אדולף היטלר כדי לבסס את טענתו כשאמר: "יש דבר כזה מערכת נשיאותית מושלמת במדינה מאוחדת. יש דוגמאות לכך בהיסטוריה, כמו בגרמניה של היטלר."
לגבי מי שמתפלא יש להזכיר שבעת מלחמת העולם השנייה משפחתו של ארדואן תמכה אקטיבית בנאצים, ובני משפחתו אף נלחמו בשורות הנאצים בבלקן. לא פלא אפוא שהתזה של ארדואן בסיום לימודיו באוניברסיטה התמקדה בהכחשת השואה... וכיום תמיכתו בחמאס היא המשך ברור לשנאת היהודים שלו...
ממשלת ישראל חייבת להחשיבו כאוייב ולא לדון איתו על כל נושא שהוא עד שאיזה טורקי נאור ואמיץ (או כורדי) יתקע לו כדור...
* * *
מתי דוד
אפרטהייד בישראל?
אפרטהייד? גזענות? פאשיזם? פשעי מלחמה? לא בישראל!
אבל אלה סיסמאות הסתה של השמאל הקיצוני, האנרכיסטי, האנטי ישראלי
הגיע הזמן שכל אותם פרופסורים, אנשי רוח וסתם "אידיאולוגים" חסרי בינה ודעת יעברו סידרת חינוך מחדש של ריפוי תודעתי להכרת המציאות בישראל – הנוגדת לחלוטין את מהות הפאשיזם והאפרטהייד שהיכרנו בעולם במהלך המאה העשרים. הפער בין המציאות ועובדות החיים – לבין התיאוריה וההשקפה האידיאולוגית הנאיבית והדוגמטית של אנשים אלה, מחייב אותם סוף סוף להתפכח.
אלה תמיד אותם האנשים החריגים והמתנשאים, החולמים על מהפכה "אידיאולוגית" נגד כל מי שמוגדר על ידם כציוני, לאומי, ופטריוט נורמטיבי. תארים אקדמיים וכותבי יצירה ושירה אינם ערבות לתבונה, לשיקול דעת, ולהבנת המציאות הריאלית בה אנו חיים.
הגיע הזמן שכל אותם אנשי אקדמיה ורוח החיים בתוכנו, יפסיקו להסית ולהאשים את כל מתנגדיהם כ"פאשיסטים", "גזעניים", ותומכי "אפרטהייד". הגיע הזמן שהציבור יקיא אותם מתוכו. דמוקרטיה חייבת להגן על עצמה מפני מסיתים הפועלים להרסה מבפנים.
מקבץ עובדות מהחיים בישראל
הסותרות את דברי המסיתים
ערבים ויהודים מקבלים שירותים רפואיים זהים למבוטחים בקופות חולים. עשרות רבות של רופאים ואחיות ערבים, זוכים לתנאים זהים בעבודתם. מיספר רב של פרופסורים ומרצים ערביים מלמדים באוניברסיטאות ובמכללות. מיספר רב של עיתונאים ערביים, כותבים בכלי תקשורת עבריים וערביים. ערבים ויהודים נוסעים ברכבות ובאוטובוסים, ללא הפרדה גזעית. ערבים ויהודים מתרחצים יחד בכנרת, בים המלח, ובסחנה ללא הפרדה. קפטן נבחרת ישראל בכדורגל לשעבר – ואליד באדיר, ערבי. שופט בית המשפט העליון – סלים ג'ובראן, ערבי. מנהל בית החולים הממשלתי בנהריה, ערבי. סגן שר החוץ לשעבר מגלי ואהבה, ערבי. דיפלומט, היסטוריון ומשורר, רדא מנצור, דרוזי, שגריר בברזיל. מלכת היופי לשעבר, רנא רסלאן, ערבייה מחיפה. "בית הגפן" בחיפה, מרכז תרבותי ערבי יהודי אינטגרטיבי מצליח. כלי תקשורת ותחנת רדיו ערביים פועלים ללא פיקוח וצנזורה. הפגנות, עצרות ופרסומים חופשיים, ללא פיקוח וצנזורה. תנועה חופשית של ערבים ביציאות לחוץ לארץ.
ואלה הם המאפיינים של משטרים פאשיסטים
שבישראל לא קיימים!
משטר שקיימת בו רק מפלגה אחת וכל האחרות אסורות. משטר שאין בו בחירות חופשיות, הכול מתקבל פה אחד. משטר שבראשו אדם אחד, ה"מנהיג", שעל פיו ייקבע כל דבר. משטר שאין בו חופש עיתונות. ה"מנהיג", שולט בכל אמצעי התקשורת. משטר שלא קיימים בו בתי משפט ושופטים עצמאיים וחופשיים. משטר שיש בו צנזורה על ספר, עיתון, מחזה ותערוכה. משטר שיש בו מחנות ריכוז, שניתן להיעצר ללא משפט. משטר שמשטרה חשאית עוקבת אחר האזרחים הלא-נאמנים. משטר שמפעיל אך ורק מערכת חינוך אחת, תחת פיקוח. משטר שיש בו פיקוח ומגבלות של יציאה מחוץ למדינה. משטר של דיכוי, עריצות, פחד וענישה ללא משפט. משטר שבו עיתון "הארץ" היה נסגר והכותבים בו היו במאסר.
* * *
מוטי ה.
חלק מהתעמולה האנטי ישראלית
ממומן ע״י ממשלת ישראל!
בעקבות השיח הציבורי לגבי הנזק שגורמים הדיבורים של זהבה גלאון, ״שוברים שתיקה״ ושאר ארגוני השמאל, והתבטאויות ״העדינות״ של ״פרופסורים״ באוניברסיטה העברית, אני רוצה לספר לכם סיפור אישי.
יש לי ידידה סינית, בוגרת אחת האוניברסיטאות המובילות בסין, בחורה שלמדה עברית בעצמה ושולטת לא רע בשפה. מאוד פרו ישראלית. בכל המלחמות, טרחה לתרגם כתבות מעיתונים ישראליים ולהפיצן בסין. אוהבת ישראל ומעריצה של ישראל.
אחרי מיספר פניות, הבחורה זכתה למילגה של כ-8 שבועות, לשפר את העברית שלה באוניברסיטה העברית בירושלים. את הטיסה, והוצאות המחיה היתה צריכה לממן לבד. אבל הלימוד ומעונות סטודנטים ישראל מימנה.
בכיתה בה למדה היו סטודנטים מכל העולם, הרבה מאסיה, ונוכחות סינית גדולה.
הבחורה סיפרה שרוב המרצים היו שמאלנים, חלקם כמעט לא התעסקו בפוליטיקה והתמקדו בלימוד השפה העברית. אולם היו כאלה שלא הפסיקו להסביר לסטודנטים הזרים כמה ישראל אשמה – מצה"ל שמבצע פשעי מלחמה ועד לפלסטינים המסכנים שסובלים מעוולות ״אקיבוש״. לטענתה, חלק מהסטודנטים לא קנה את הסיפור אבל חלק אחר השתכנע. אם זה מה שאומרים הישראלים על עצמם, זה מוכרח להיות נכון.
כשחזרה שאלה אותי: "כמה מטומטמים אתם הישראלים יכולים להיות? אתם מממנים בכספי ממשלתכם תעמולה ארסית נגד ישראל. הפכתם קבוצה פרו ישראלית – לאנטי ישראלית ובמימונכם!?"
* * *
דוד שריר
במילים פשוטות – שירה גרועה!
אודי יקירי,
אני מצרף שתי הערות למאמר/מסה של אלון גן ולמאמר של אלי מייזליש "מה רע בהולילנד".
מעבר לענין "הקורבנות" ו"ההתקרבנות" במסה המרתקת של אלון גן בגיליון האחרון של העיתון העיתי, ומעבר להתבכיינות החוזרת שלך על קיפוח (המוצדקת ספרותית ופוליטית) – היה כדאי לבדוק את הוויכוח בין מזרחים לאשכנזים דרך הביטוי האמנותי המובהק שלו, קרי – השירים הנכתבים ע"י אנשי ערס פואטיקה, שהדף לספרות של עיתון "הארץ" משמש להם מקפצה לתודעת קוראי העיתון המסורתיים – אשכנזים כמובן...
כל ביטוי אמנותי טהור חותר למיצוי, לדימוי מזוקק במילים, בנוסח דיבור, בביטוי ויזואלי ובצליל, ולבריחה מהאקטואלי, מהפלקטי, מהבנאלי ומהפוליטי.
השירה של אנשי "ערס פואטיקה" כפוסטר חברתי מגמתי היא מעולה. כשירה היא לוקה בדוקומנטריות, היא וולגרית ופוליטית ונוטפת שנאה לזולת. במילים פשוטות – שירה גרועה.
המאמר ב"דף לספרות" שהכתיר את רועי חסן כיורשו של אלתרמן מפגין את קוצר ראייתו וחוסר תרבותו של כותב המאמר ואת רצונו להשתלב בחנופה הנשפכת מעל דפי "הדף לספרות" לזרם הצעקני העכשווי בעולם הרוח (?) של ישראל בעשור השני של המאה הנוכחית.
ובעניין אחר – מאמרו של אלי מייזליש "מה רע בהולילנד". מה שרע הוא המאמר של אדם חסר כל ידע בסיסי באדריכלות ובתרבות ויזואלית בכלל, אדם שכתיבתו ספוגה בדעות קדומות כמעט בכל נושא, משופעת בגסויות ובניבולי פה סקסיסטים ובביזוי כל מה שנבצר מהבנתו ושונה מרעיונותיו.
* * *
יוסי אחימאיר
הערות מעמוד הפייסבוק שלי
2.1.16
הציבור הערבי אינו אשם – אבל... אי אפשר להטיל כתם על כלל ערביי ישראל ואסור להאשימם כציבור ברצח בדיזנגוף – הגם שהם בחרו להם הנהגות קיצוניות ("הרשימה המשותפת", "ועדת המעקב", הפלג הצפוני וכיו"ב גורמים מתסיסים). אבל כמה אומלל מאמרו של פרופ' אמנון רובינשטיין ב"ישראל היום" מאתמול:
"הדו-קיום מרים ראשו."
כותרת המשנה: "העובדה כי ערביי ישראל לא נטלו חלק בגל הטרור הנוכחי, מוכיחה כי מקומם בחברה הישראלית"...
וזה פורסם ביום שבו "מעורער בנפשו", מערערה, נוטל חלק בטרור הנוכחי, רוצח בדם קר, בקור רוח, בתיכנון מדוייק, בסגנון דאע"ש – שני ישראלים ופוצע שבעה.
ועוד כותב פרופ' רובינשטיין במאמרו: "נפתח כאן פתח לשינוי ערכי. פתח זה מחייב גם את הממשלה לנקוט צעדים משלימים."
הכותב מתפרץ לדלת פתוחה: הרצח המזוויע בוצע בשבוע בו נקטה הממשלה ב"צעד משלים" חסר תקדים – הקצאת 15 מיליארד שקל למגזר הערבי בישראל. הממשלה לא חיכתה למאמרו של רובינשטיין. המעט שיכולים עתה ערביי ישראל לעשות – הוא לגנות בריש גלי את הפשע הלאומני שיצא מקרבם.
אנחנו ממתינים...
1.1.16
לפי הדיון הנרגש המתנהל בערוץ 2, על המחבל בדיזנגוף ואביו מוואדי ערה, שהסגיר את זהותו למשטרה, אולי עוד יגיעו שם – בעיקר דנה וייס – למסקנה, שאותו אב "אמיץ" צריך להדליק את משואת העצמאות.
פתיחת דמים ל-2016:
מי שעוסק רק במזג האוויר, מי שחושב כי ויכוח על איזה ספר צריך להיות בכותרת הראשית, מי שסבור כי חקירת שרה נתניהו זה הדבר הכי חשוב, וכן הלאה – אין לו זמן ולא רצון לתת את הדעת גם להסתה המתמשכת נגד עצם קיומה של מדינת ישראל. הסתה בסגנון נאצי זו גועשת בכל הרשתות הערביות-איסלאמיות. היא כבר מתורגמת לטרור מתגבר. האיומים מסוריה ומסיני, ההתרברבות מלבנון ומעזה, ההתלהמות מאיראן ומדאע"ש, אינם עניין של מה-בכך. הם נופלים על קרקע פורייה – כן, גם בקרב האוכלוסייה הערבית של ישראל, זו שהממשלה החליטה רק השבוע להיטיב עימה ב-15 מיליארד שקל, הגיע הזמן שדעת הקהל בישראל – ובראש וראשונה התקשורת – תתמקד בעיקר: במאגרי הנשק המצטברים בדרום לבנון, במנהרות הנכרות מחדש מרצועת עזה לעבר עוטף עזה, בהסתה האנטישמית הגוברת בכל העולם הערבי וברשות הפלשתינית. קיראו את הדברים במלואם באתר "מבט לתקשורת הפלשתינית". האזינו לדברי הבלע של הח"כים הערביים. שנת 2016 נפתחה בתזכורת-דמים למה שצפוי לנו בהמשכה – בתל-אביב כמו בירושלים, בחברון כמו בראשון-לציון. כולנו באותה סירה ובאותה צרה. עלינו להתרכז בעיקר, באיומים על עצם קיומנו, ולא ברכילויות שמסיחות את הדעת.
"תותה" שלנו, אימא, סבתא, סבתא רבא,
אישה אמיצה, יהודייה גאה –
1 בינואר, יום השנה הראשון לפטירתך,
זלמה-זלדה חייט לבית שפשלוביץ ז"ל.
נוצרים זכרך בחום.
31.12.15.
מזמן לא עשו מעטים כל כך פירסומת ענקית כל כך לספר חדש כל כך בזמן קצר כל כך.
הסבו תשומת ליבי שהספר לא כל-כך חדש, אז היא הנותנת: ארבע שנים אחר הופעתו – המחברת חוגגת וגם הטיפשות חוגגת.
הכתובת על הקיר – יד יצחק בן צבי, ירושלים: "אנחנו עם עני ואין סיבה שנתגורר בארמון. בשעה שאזרחים רבים מתגוררים במעברות, מן הראוי לנו שבית הנשיא יהיה בצריף." רחל ינאית בן-צבי, 1955.
29.12.15.
בזמן שהלכה והסתיימה ההצבעה במרכז הליכוד, ישבתי אל מול מסך הטלוויזיה, ובמשך שעתיים צפיתי בשתי תוכניות על אברהם "יאיר" שטרן ז"ל, ששודרו בערוץ 20' המזכיר במקצת את ערוץ 1 בימים שהיה לבדו בשטח. את מהלך הצפייה ליוו בלא הפסק צפצופי ההודעות בטלפון מטעם המתמודדים על ראשות מרכז הליכוד. יותר משעסקו הללו בהצגת תוכניותיהם, הם או הדוברים מטעמם בילבלו את המוח בהשמצת היריבים.
כוכב השידור בערוץ 20 היה יאיר הבן, חברי יאיר שטרן, לשעבר המ"כ שלי בשירות הסדיר בצה"ל, שגם התראיין בחלק הראשון וגם הלך, בסרט של יהודה קווה, "בדמייך חיי לעד", בעקבות תחנות חייו הקצרים של אביו – עד לרגע הרצח הדרמטי בבית ברחוב מזרחי 8 בשכונת פלורנטין.
חבל רק שיאיר הבן לא דייק בעובדה היסטורית משמעותית. ובכן, לא יאיר היה הראשון שהניף את נס המרד בבריטים, היה זה אבי ז"ל, ב-1930, והוא גם היה הראשון שקרא להם "האוקופנט הזר", לאמור: הכובש הזר שיש להילחם בו על מנת לגרשו מן המולדת היהודית. האצ"ל, לח"י וההגנה הגשימו זאת. במידה מסויימת אף היה יאיר תלמידו של אבי ומגשים חזונו. ועכשיו, שאמרתי זאת, אפשר לחזור אל מרכז הליכוד ולהמתין לתוצאות ה"דרמטיות": מי יהיה יו"ר מרכז הליכוד...
כך ניצל אצ"ג ממוות בידי ערבים: חיים לזר-ליטאי, 1914-1997, סופר והיסטוריון איש בית"ר, כתב במשך כמעט חמישה עשורים יומנים אישיים, שבהם תיעד את מהלך חייו ואת פעילותו הספרותית והציבורית הענפה. בגיליון החגיגי של "האומה" 200 מתפרסמים קטעים מרתקים משלוש פגישות שלו עם המשורר אורי צבי גרינברג. הנה סיפור אחד ששמע מפיו של המשורר:
היה זה בשנת תרפ"ט בזמן מאורעות הדמים. הוא נמצא ברחוב ופתאום מאחת הסמטאות יצאה הפגנה ערבית, כולם משולהבים ותאווי רצח, קוראים קריאות נגד היהודים, מנופפים בסכיניהם ומוכנים לקרוע לגזרים כל יהודי שנקרה על דרכם. מחוסר אפשרות למצוא מחסה, החליט אורי צבי להצטרף למפגינים. הוא נכנס לתוך ההמון, הוריד את מגבעתו על עיניו, הוציא את מקטרתו ורצה להצית בה אש, וללא הצלחה. ידיו רעדו במידה כזו שעד מהרה צריך היה להפסיק בניסיונו להצית גפרור שמא ישגיחו הערבים בהתרגשותו המיוחדת ויגלו את זהותו האמתית.
הערבים קיבלוהו כאנגלי, אחד מאוהדיהם. כך הוא ניצל ממוות בטוח.
את הגיליון החדש, בן 256 עמ' של "האומה" ניתן להזמין בת"ד 23476 תל-אביב 61234, ולשלוח המחאה על סך 40 שקל לפקודת "האומה".
28.12.15
רוגל אלפר, המתעלה בשמאלניותו הקיצונית, בעלילות הכזב שלו, על מורו ורבו גדעון לוי, החליט ש"מרכז תל-אביב הוא הנכס האסטרטגי של השמאל, הבסטיליה שלנו" ולכן קורא "להילחם בכל מיני אמצעים במפגע של 'אם תרצו' ברוטשילד" – כרזת ענק שנתלתה, שומו שמיים, על אחד הבתים בשדרה.
אני מניח שבמאמר הבא שלו ייצא היורד-הפוטנציאלי הזה ל"מלחמה, מלחמת אזרחים קרה," נגד עוד סממנים ימניים, ר"ל, ש"מאיימים על השמאל בביתו". למשל – בית ז'בוטינסקי, הוא מצודת זאב, שתקוע להם, לאלפרים, לשוקנים ולגדעון-לוויים – כמו אצבע בעין – כבר 90 שנה בלב תל-אביב.
הנה נושא למאמר הבא שייפתח בשאלה: הייתכן שמשרדי תנועת הליכוד ומוסד המורשת של תנועת ז'בוטינסקי ישכנו בסמוך לשדרות רוטשילד, באמצע קינג ג'ורג?
הכוכב התורן של "הארץ" שכח דבר אחד: כבר מזמן תל-אביב היא תכלת לבן, כמאמרו של מנחם בגין ז"ל. ולא אדומה.
לא ארד לרמתו של הדוקטור הכסיף ולא אגיד לו מה אני חושב עליו ועל סגנונו, אבל אם האוניברסיטה לא תשעה אותו מיידית, ותפסיק להסתתר מאחורי נימוקים פורמליים-יבשים, כי אז חייבים הסטודנטים הלאומיים לפתוח מיד בשביתת שבת בקמפוס, אם לא לנקוט צעדים חמורים יותר – עד שהלה לפחות יתנצל על ההסתה החמורה שלו, חסרת התקדים.
27.12.15
ביבי חוזר לשיכון הוותיקים: ראש הממשלה בנימין נתניהו הופיע הערב לפני חברי מרכז הליכוד בבית פרטי, סמוך לביתי בשיכון הוותיקים ברמת-גן. האיי-פונים לא חדלו לצלם... כשקיבלתי את רשות הדיבור, הזכרתי, כי זו לא הפעם הראשונה שביבי מבקר בשיכון שלנו. הפעם הקודמת היתה לפני כ-55 שנים, כאשר צילה ובנציון נתניהו נסעו לחו"ל. את ילדיהם, יוני וביבי, הפקידו בביתנו. הם השתובבו עימנו במשך כ-10 ימים.
ועוד הזכרתי, כי בשיכון שלנו התגוררו בעבר ח"כים רבים: ד"ר יוחנן בדר, יעקב מרידור, חיים לנדאו, אלימלך רימלט, שמואל תמיר...
"צריך לשמור על המורשת הלאומית" – אמרתי לראש הממשלה והוא רשם לו זאת, ממש כך, לפניו, והוסיף כי הוא זוכר היטב את התארחותו בבית אב"א אחימאיר.
* * *
השקת הספר "דרך רבת-פנים"
אירוע חגיגי להשקת הספר החדש
"דרך רבת-פנים"
ציונותו של זאב ז'בוטינסקי לנוכח האנטישמיות
מאת ד"ר אמיר גולדשטיין
ייערך במשותף על-ידי אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
ומכון ז'בוטינסקי בישראל
שהוציאו יחדיו את הספר.
הספר חושף את דמותו רבת הכישרונות, הגוונים והניגודים של זאב ז'בוטינסקי,
את יחסו אל ה"אחר" הלא-יהודי, את פרשנותו לתופעת האנטישמיות ואת מקומה בהשקפתו
הציונית.
הערב יתקיים במוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, תל-אביב,
ביום חמישי, ד' שבט תשע"ו, 14.1.2016 בשעה 19.00.
ישתתפו:
השר זאב אלקין
פרופ' אריה נאור
פרופ' עופר שיף
פרופ' אביבה חלמיש
ד"ר אמיר גולדשטיין
הנחייה: יוסי אחימאיר, מנכ"ל המכון
הכניסה חופשית – כיבוד קל.
הספר החדש "דרך רבת-פנים" יימכר בערב בהנחה.
* * *
רון וייס
הצורך לפתור את בעיית הפליטים הפלסטינים
סופר נידח שלום,
התועמלן הלאומני נעמן כהן ממשיך להשמיץ את ח"כ איימן עודה (גיליון 1106) וכהוכחה מפנה אותנו למצע חד"ש. במצע חד"ש כתוב: "השלום הצודק הכולל והיציב, חייב להתבסס על כיבוד זכויות כל העמים והמדינות באזורנו, לרבות העם הפלסטיני וישראל, על יסוד החלטות עצרת האו"ם ומועצת הביטחון."
מגילת העצמאות שלנו קובעת בין השאר כי מדינת ישראל מוקמת "על יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות". החלטה זו קובעת גם את הצורך לפתור את בעיית הפליטים הפלסטינים, בדרך של שיבה או פיצויים. הפלסטינים עצמם מבינים ששיבה לישראל של 7 מיליון פליטים וצאצאיהם אינה בת ביצוע והם לא דורשים זאת. בוועידת אנאפוליס בשנת 2008 דרש אבו מאזן שישראל תקלוט 100,000 פליטים פלסטיניים במשך 10 שנים (10000 פליטים מדי שנה). אהוד אולמרט הסכים לקליטתם של 1000 עד 5000 פליטים מדי שנה במשך 5 שנים. ראוי לציין את התבטאותו של אבו מאזן לגבי הדרך שבה הבין את העמדה הישראלית: "יהיה זה בלתי הגיוני לבקש מישראל לקלוט חמישה מיליון פליטים או אפילו מיליון פליטים... משמעות הדבר תהיה סופה של מדינת ישראל."
ראש הרשות הפלסטינית ויו"ר אש"ף הציג במו"מ עמדות מתונות הסותרות את ההפחדות של התועמלן הלאומני נעמן כהן כאילו איימן עודה (או אבו מאזן) דורשים מימוש שיבה של 7 מיליון פלסטינים למדינת ישראל, כדי לחסלה. לאחרונה התפרסם כי הפלסטינים הציעו לישראל לפתוח במו"מ לשלום בו ידונו בבעיות הליבה: גבולות ופליטים. ישראל דחתה את הבקשה. נתניהו הציע לפתוח במו"מ ללא תנאים מוקדמים, כלומר מו"מ ללא דיון על גבולות, שיימשך לנצח.
רון וייס
רמת-גן
* * *
עמוס אריכא
סברות כרס ופילגש בגבעה
שמיים התמוטטו עלינו בימים אלה. שמי צדק נבקעו כעננים שמתכוונים להיטיב אולם מימיהם שטפו ארץ כמבול אסוני. כך, בדרך עקומה ומעוררת תמיהה עד אימה, נחשפו שופטים בישראל בבית המשפט העליון בירושלים ובבית המשפט המחוזי בתל-אביב במלוא עלבונם. רבים מהפרשנים והעוקבים התמימים מתקשים לעכל את חיזיון "השופט הוא ערום" במערכת המשפטית. הבנתי קצרה מלהשיג את העובר בראשיהם של שופטים שאמורים להתברך בחוכמתם אך נחשפים כאילו מקורות תבונתם התייבשו.
אני מתכוון לשתי פסיקות מצמררות, אחת במחוזי בתל-אביב בו נכשלו שלושה שופטים בפסיקה מטורפת הקשורה בחילוצו של עבריין-מין מסוכן בשם יניב נחמן מתל-אביב, תוך כמירה חולנית על האנס, כמירה לוחשת כגחל שמסרב לגווע, בעוד דומה והנאנסת נאנסה שנית בבית המשפט על-ידי השופטים עצמם.
הפסיקה התמוהה השנייה נולדה בעליון ביום ג' בשבוע שחלף ובמהלכו התגוללו חמישה שופטים עליונים על שופט מחוזי אחד, דוד רוזן, במגמה שקופה להיטיב בכל מחיר עם ראש ממשלה לשעבר, מורשע בפשעים חמורים.
נדרשתי לשעות ארוכות לכוון הקלדת שורותיי אלה, שאני מעלה מתוך צער עמוק על קלונם של נציגי מערכת המשפט שחטאו לעניות דעתי בפסיקותיהם ובפרשנויותיהם. אפתח בבית המשפט העליון שדן בערעורים שהגישו מורשעי פרשת השחיתות הענקית בהרי ירושלים, זו שתשובץ בהיסטוריית השחיתות תוצרת כחול לב תחת הכותרת, "הולילנד" – או בעברית מובנת, ארץ הקודש...
אינני יודע מה גרם להם לאותם חמישה שופטים עליונים ונכבדים לנסות להתעמר בחלק ממסקנותיו הנחרצות של שופט בית המשפט המחוזי, דוד רוזן. קשה לי בדעתי המצומצמת להתמודד עם מסקנותיהם המוזרות של אותם שופטים מכובדים. נאמרו שם דברים מזלזלים בפסיקת השופט המחוזי מתוך התנשאות כמעט מרושעת, ואמירות פוגעניות הקשורות לדעתם באופיו הבעייתי של העד המרכזי שנפטר במהלך המשפט, המנוח שמואל דכנר, חושף פרשת הולילנד.
דומה שחמישה שופטים עליונים אלה עשו מאמץ מיוחד לזכות את אולמרט בהנחה שרירותית של סופעונת הצדק. לשם כך שיסו עצמם במי שפתח את תיבת פנדורה של ארץ הקודש, שמואל דכנר, אותו הם לא ראו, אותו הם לא שמעו, ובהתרשמותם הציגו דווקא אותו כחלאת אדם שאין לתת אמון בדבריו – אבל לתת אמון בדברי עורכי דינו של אולמרט? הרי ניכר בשופטים כי שש לבם להיאחז בערעור שלפניהם והעניקו לאולמרט מחסדם.
עומדת בי תחושת מועקה נוכח התעללותם בגופה המתה של המאכער. כאילו לא די היה להם בפשיטת עורו לחשוף קלונו, אלא אף הפכו הגדרותיהם לקלשון משונן לשרוט בו את בשרו – ובלבד שיאפשרו לאולמרט להיפטר מעול מעורבות במאות אלפי השקלים שהועברו מהמאכער לאחיו של אולמרט, יוסי, שהגלה עצמו לגלות האמריקנית מסיבותיו הלא נעימות. לשיטתם העלו שופטי העליון סברות משונות, בלשון המעטה, ועל-פיהן עיצבו את חילוצו של אולמרט.
אין חולק על העובדה שסכום של כחצי מיליון שקל הועבר מידי דכנר ליוסי אולמרט. עורכי דינו של אולמרט בוודאי ששו לשמוע את דבריהם של השופטים שטענו כי אין לסמוך על פרשנותו המשלימה של רוזן, שאולמרט ידע גם ידע, ולדעתם יש מקום לספק באם אולמרט היה ער לאותה "נדיבות" מופלאה של המאכער. לאמיתו של דבר הם התקשו להצניע לגלוגם על פסיקתו החדה והמוחלטת של השופט רוזן בנקודה חשובה זו, שהשתכנע כי אולמרט אכן היה מעורב עד צוואר בהעברת הכספים האלה.
דומני שמול פסיקתו של רוזן ניתן בהחלט לחלוק דווקא על הסברות שהעלו מנגד שופטי העליון בבואם לזכות את אולמרט מחמת הספק מפרשת המאכער ואחיו יוסי. סברות כרס שלהם מעוררות תהייה באשר לסיבות הבאתן לאוויר העולם. לא סתם מוגדרות סברות כאלה שאל להם לשופטי צמרת כה מכובדים לחלץ מקכרבם בכדי להטיל ספק בפסיקתו הברורה והנוקבת של רוזן, כמצוצות מהאצבע במטרה לגבש ספק באם אולמרט היה מודע בכלל לאותו "מעשה חסד נדיב" מעל לכל מידה של שמואל דכנר; פרץ נדיבות שעומד בסתירה זועקת לאופיו ולכל מעשיו וצעדיו.
האם באמת כאחת מאותן פרשנויות משונות בעליון ביקש דכנר למצוא חן בעיניו של האדון הנכבד מבנימינה? שישמע את אחיו מפליג בשבחיו של דכנר? לשם מה זקוק דכנר להמלצה הזו, שכן הוא ידע היטב כיצד ואימתי למרוח את הקליינטים שהוא נזקק לרתום אותם למרכבת השחיתות הדוהרת לעיני כטל ולעיני השמש? האם יכולים השופטים המכובדים למצוא עוד דוגמא אחת כזאת בין אלף מעשיו של דכנר בה הוכיח נדיבות בכספי אחרים לאחרים? להערכתי לא נמצאה הוכחה כזאת גם לא תמצא!
יתרה מזו, תהיה דעתנו על האחים לבית אולמרט אשר תהיה, הניסיון לגרוס שיוסי פנה מיוזמתו לדכנר וביקש חצי מיליון שקל – הוא ניסיון מקומם. האם השופטים סבורים שכך היה?
לעומת הסברות של השופטים אני אעלה סברה משלי, שאחיזתה במציאות קולעת להערכתי מסברותיהם. איך לא עלה בדעת השופטים שאולמרט לא רק שידע וביקש את המענק הזה לאחיו, אלא שהמענק באמצעות יוסי אחיו איפשר לו להתרחק משותפיו "הטבעיים", עו"ד אורי מסר (שלאלוהים פתרונים כיצד נחלץ מאישום!) ומזכירתו השוכבת למענו על הגדרות, שולה זקן היקרה? כל זאת בכדי שהכסף הגדול הזה יטופל למשל בידי האח, להצניעו באיזשהו חשבון בנק נעלם, ובתמורה קיבל אח זה גם הוא נתח עסיסי מ"פרץ הנדיבות" של דכנר? סברה זו שלי לא רק שאיננה נופלת מסברותיהם של השופטים המורמים מעם, אלא מעוגנת כאפשרות ממשית בקרקע המסואבת של ביצת הולילנד הטובענית.
האם פגע ברק מסתורי והלם כדי שיתוק בחושי ראייתם ושמיעתם של השופטים, ואף לשונם התהפכה ואיבדה את הגיונם עד שיבוש מוצא פיהם? ניתן לומר בלשון מאמינים, ריבונו של עולם, איכה השתבשה תבונת אנשים שלקחנו לנו לשופטים ובלבד שייטיבו עם נבל רם מעלה! כיצד לפתע אבד מלפניהם מונח של תבונה עברית, "דין פרוטה כדין מאה." לפתע גרעו מענישתו של ראש ממשלה, שהתנהג לאורך שנים רבות כעבריין עלוב-נפש, ככל שניתנה להם עוצמה משררת-שיפוט? אני מתקשה להבין שפת משפטנים. אבל יתכן והם מתקשים להבין את שפתי. אינני תמה על-כך.
ראו את שורת המורשעים המכובדים הבזויים שהתאווה לממון העבירה אותם על דעתם. במשפטם של אלה ניסה השופט המחוזי דוד רוזן לקבוע קו פרשת מים חדשה למחזה תעתועים נפשע זה של שליחת יד תאוותנית לשלמונים מצידם של נכבדי אומה. מדובר בדרך חולה ורעה שאין לשוב ממנה. איש מבין אלה, להוציא את אורי לופליאנסקי, לא זכה בהנחה מפליגה כאולמרט.
אותו אולמרט שדרכו סוגה לאורך שנים רבות בשיחודים מסוגים שונים בידיעת כול, רק לא בידיעתם של השופטים שמתנעמים במגדל שן גבוה. אלה עסקו בניירת. הם לא הריחו את זיעת התהלוכות שהתקיימו באולמו של השופט רוזן. הם לא בחנו פניהם של נאשמים, עדים, תובעים ועורכי-דין. הם התמקדו אך ורק בספקותיהם הבלתי מבוססים. בעוד שבחלל אולמו של רוזן ריחף גם צילה של מפלצת הולילנד, צלקת מוזרה בהרי ירושלים.
יבוא יום והסיכומים של העליון יעומתו במלוא חולשת סברותיהם מול סיכומו של השופט רוזן שישמש אבן בוחן ומצפן בבתי-ספר למשפטים. רציצת חוט השדרה המפואר של מערכת המשפט זכה בסיכומו המנצח של אהוד אולמרט בהופעתו בפני נציגי התקשורת כשהצהיר בפעם נוספת ביהירותו:
"מעולם לא קיבלתי שוחד!"
ומהעליון למחוזי בו השתבשה דעתם של שלושה שופטים בבואם לדון במקרה אונס של רב-שכבן תל-אביבי ששמו הטוב, כך להגדרתם, נפגע מעצם הבאתו לדין. זו פרשה מצמררת שמשפילה את מערכת המשפט.
אסכם במשפטים אחדים דעתי על פסיקתם של אותם שופטים בתל-אביב שחרדו מפני פגיעה "בשמו הטוב" של יניב נחמן, הנאשם בעבירת אונס בעזרת סם. לקרוא את שאמרו השופטים האלה – ולהתפלץ. לא רק שנהגו בכפפות משי באנס בזוי, אלא גם הצטער מי מביניהם, כשהפליג בהבליו שהנאנסת (וגם אחרות!) לא נפגעה כל-כך מהמגע המיני הכפוי בעורמה גסה מפני שכבר נמצאה במצב של עילפון חושים.
אחד "השופטים" אף קבע כי אשמת האנס פחותה בשל-כך. תמיהני על אותם שלושה שופטים בכירים שלא נמצא ביניהם שופט אחד להאיר עיני חבריו מפני הטמטום, הרשעות והביזוי של הנאנסת. מעשה שמלווה אותנו כתמרור אזהרה מאז מעשה הפילגש בגבעה.
חבר שופטים מחוזיים אלה התעלל בכל דרך אפשרית במתלוננת. המילים בהן השתמשו השופטים כלפיה נחשבות בעיני כביזוי בלתי נתפש של האישה המיוסרת. מילים פוגעניות ואלימות שנועדו כמו לבזות את הקובלת ולהציל את עורו של האנס שנידון "רק" לשישה חודשי שירות... מישהו במערכת המשפט עצמה צריך לקום ולזעוק זעקתה של אותה נאנסת שמצבה הנורא בבית המשפט אכן מזכיר את מצבה של הנאנסת הנצחית מהפרשה של סיפור גבעת בני בנימין התנ"כית. כעת נותר לנו לבתר גם את הנאנסת בת זמננו ולשלוח את הבתרים לערי וכפרי הארץ להזעיק את אלה השפויים בקרבנו, להרים זעקת-מחאה כנגד שופטים שחטאו.
מעל מערכת המשפט מרחפת בימים אלה עלטה חונקת. שופטי ישראל נדרשים לבחון היטב את מידת תבונתם, אבן-יסוד במערכות חיינו. ומתבקשת האמירה הנוקבת שנאמרה בלשונו של המשורר: "ואם יש צדק, יופע מיד!" – אם לאו, האם כסדום היינו? אם אלה הם שופטיך, ישראל, כי אז נחמס בידיהם כבודה של המערכת המשפטית.
* * *
נעמן כהן
על פוליטיקה התאסלמות דלות החומר והתאכזרות לנוער
המרכסיסט דב בר בורוכוב, מאבות תנועת הפועלים ומייסד מפלגת "פועלי ציון", חזה שעם ניצחון הציונות הסוציאליסטית, ערביי ארץ ישראל יתבוללו ביהודים ויתגיירו.
גרשום גוסטב שוקן המנוח, בעל עיתון "הארץ", שעלה מגרמניה, קרא גם הוא להתבוללות עם הערבים בהנחה שהם יתבוללו ביהודים, ויקימו "אומה ישראלית".
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2811572
בניגוד לתקוות בורוכוב ושוקן, המציאות היתה שונה. לא הערבים הם שמתבוללים ביהודים אלא להיפך, היהודים הם שמתבוללים במוסלמים. והסיבה לכך היא שדווקא יהודיות הן אלו שמתאסלמות ומתבוללות בעולם הערבי-מוסלמי. ההיפך כמעט ואינו אפשרי כי בגדול – אישה מוסלמית אינה יכולה לצאת עם יהודי ולהישאר בחיים.
והנה, עמוס שוקן, שבעקבות אביו מטיף שנים רבות להתבוללות עם הערבים, עט על החלטת משרד החינוך לא לחייב את תלמידי ישראל לעשות בגרות בספרה של דורית רביניאן "גדר חיה", המתאר סטוץ, זיון, בין יהודייה לערבי – כפרשת צנזורה בנוסח גבלס וגרמניה הנאצית, ופירסם אותה בכותרת הראשית בעיתונו. למותר לציין כי דווקא עיתון "הארץ" בעריכתו אימץ את הפרופגנדה הנאצית בכך שפרסם שמשרד החינוך אסר על לימוד הספר בשעה שהוא רק לא חייב את תלמידי ישראל להיבחן עליו בבגרות.
לגופו של עניין, לא ברורה לי בכלל הטיפשות של הפוליטיקאים שעשו את הפרשה קרדום לחפור בו. מדוע צריך לקחת את הספר הבינוני והמשעמם של דורית רביניאן ולהפוך אותו לסמל ספרותי? גם כך הבקיאות בספרות של תלמידי בתי הספר היא בשפל המדרגה.
מדוע צריכים התלמידים להיענש כל כך בחובה להיבחן על ספר כזה, בשעה שיש בספרות העברית ספרי מופת אחרים. מדוע להתאכזר אליהם כל כך?
אמנם מדובר רק על כאלף תלמידים העושים חמש יחידות בספרות, אבל דווקא אלו המתעניינים בספרות אינם ראויים להיענש על כך שלחברת הכנסת גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון) ויצחק הרצוג יש אג'נדה פוליטית שאין לה דבר עם ספרות.
בספרות העברית אגב הנושא של סטוץ-זיון-רומן בין יהודייה לערבי אינו חדש. זה שנים רבות לומדים תלמידי ישראל ספרים כגון "המאהב" של א. ב. יהושע, ו"חצוצרה בוואדי" של סמי מיכאל.
אם כבר חידוש היו צריכים להכניס לתוכנית הלימודים סיפור על רומן של יהודי עם ערבייה מוסלמית, למען השוויון בין המינים.
ההשוואה המביכה של עמוס קלויזנר-עוז
הסופר עמוס קלויזנר-עוז (חנה גיבורת ספרו מיכאל שלי משתעממת עם בעלה וחולמת להיבעל ע"י שני נערים ערבים חליל ועזיז). הצטרף גם הוא לחגיגה. במאמר בעמוד הראשון של "ידיעות" הוא משווה את פסילת הספר של רביניאן לפסילת התנ"ך.
הנה, כותב קלויזנר-עוז, גם התנ"ך מספר למשל כי בועז לקח את רות וכו', אז מה? אז נחרים את התנ"ך?
אז מעבר להשוואה המביכה של קלויזנר-עוז בין התנ"ך לספרה של רביניאן (גילוי נאות. את ספרה של רביניאן לא הצלחתי לחצות ולסיים) השוואת המקרים מביכה אף יותר.
רות המואביה אומרת את המשפט: "עמך עמי ואלוהיך אלוהי," ומצטרפת לעם היהודי ובסיפור של רביניאן אין הערבי-מוסלמי אומר "עמך עמי ואלוהיך אלוהי."
יחי ההבדל הקטן.
במציאות הישראלית אלפי נשים יהודיות בוגדות בעמם ומתאסלמות.
אז הנה אתגר לעמוס קלויזנר-עוז. כתוב רומן גדול על יהודייה שאין לה רק סטוץ-זיון עם ערבי-מוסלמי או הזייה על כך, אלא היא מתאסלמת, מתבוללת בערבים-המוסלמים, אבל בעקבות זאת יש לה מאבק קשה בקשר לזהותה ולחובתה ע"פ האיסלאם, דתה החדשה, להתייחס ליהודים כקופים וחזירים שיש להרגם.
הנה טלי פחימה מתחתנת עם ערבי-מוסלמי, ומתאסלמת (בהשפעת השיח' ראאד סאלח) ונשבעת אמונים למוחמד נביא המוסלמים:
https://www.youtube.com/watch?v=XEGmQbMMoU4
קורה כאן תהליך מרתק. כידוע בניגוד לדרווין, שטען שמוצא האדם מהקוף, טען מוחמד שמוצא הקופים והחזירים מהיהודים (והנוצרים) והנה קורה דבר מדהים – טלי פחימה, שהיתה לפי מוחמד קופה וחזירה (כשאר היהודים), איבדה באחת, עם הישבעה אמונים למוחמד, את קופיותה וחזירותה, ועתה עליה לקרוא קופים וחזירים להוריהּ שהולידוהּ. ועליה לדגול בדברי נביאה החדש שיש לרצוח אותם (כשאר היהודים בעולם) כתנאי לגאולת העולם.
שאלה אידיאולוגית מוסרית
והנה שאלה הפוליטית אידיאולוגית-מוסרית למאורות הדור גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון), יצחק הרצוג, ועמוס קלויזנר-עוז. נסחו לנו את משנתכם המוסרית. מהי תפישתכם האידיאולוגית-מוסרית לגבי יהודיות (ויהודים) המתאסלמות. האם לפי משנתכם יש לראות ביהודיות המתאסלמות ומצטרפות אל אויבי העם היהודי בוגדות בעמם? או שהנכם רואים בדבר אקט לגיטימי. האם ההתאסלמות היא המעשה מגונה לדעתכם, או מופת מוסרי של ליברליזם?
ראש השנה הנוצרי – יאנוס, סילבסטר, חתיכת עורלה ונובי גוד
במרכז העיר רומא, על גבעת הקפיטול, שכן מקדש לכבודו של האל הרומאי יאנוס. יאנוס היה מתואר כאל דו פרצופי ולכן מכנים מני אז אדם צבוע, כאדם "בעל פני יאנוס".
לכבודו של יאנוס נהגו הרומאים לציין את חג תחילת השנה הרומאית החדשה שהתחילה באחד בינואר, החודש שנקרא על שמו.
משקבעו הנוצרים את תאריך הולדת משיחם-אלוהיהם ישו, בחג הפאגאני של 25 בדצמבר, הם עדיין המשיכו מתוך הרגל לחגוג את תחילת השנה החדשה כמנהג הרומאים באחד בינואר למרות שאת מניין השנים ספרו לפי הולדתו של ישו. (AD – Anno Domini שנת האדון ישו), שנולד ב-25 לדצמבר.
משהבחינו הנוצרים בבעייה הם החליטו לציין את חג יאנוס באחד בינואר כיום ברית המילה של ישו.
האפיפיור סילבסטר הראשון מת בתאריך 31 לדצמבר 335 ולכן נקבע יום זה ע"י הכנסייה הקתולית כיום הקדוש סילבסטר, ומיני אז נחגג יום ה-31 בדצמבר כחג "סילבסטר". (בניגוד לסיפורים הרווחים האפיפיור סילבסטר היה אנטישמי רגיל ולא צורר יהודים).
היות שיש לנו כבר תאריך ליום ראש השנה היהודי (א' תשרי), ויום ה-31 בדצמבר נקרא בפולניה ובגרמניה "יום סילבסטר", הביאו העולים מארצות אלו את השם "סילבסטר" לארץ, וכך השתרש השם "סילבסטר" בארץ, ולא השם "ראש השנה" כפי שנקרא תאריך זה באנגליה, צרפת ואמריקה.
בברית המועצות הקומוניסטית-אתאיסטית לא השתמשו כמובן בשמו של האפיפיור הקתולי לציון החג, אבל המורשת הנוצרית-פרבוסלבית חייבה להמשיך לחגוג את התאריך, ולכן קראו לו סתם "נובי-גוד" (השנה החדשה).
לאחרונה התקנאו עולי רוסיה במרוקאים החוגגים את חג עדתם לזכר האלילה הבֶּרְבֶּרִית מימונה, והחליטו להכריז על ה"נובי גוד" כחג עדתי של עולי רוסיה שבו במקום מופלטות יוגשו פלימני.
בכל מקרה בין אם חוגגים את חגו של יאנוס, חגו של סילבסטר, חג הסרת העורלה של ישו, או את הנובי גוד, אין להתבלבל החג הוא תמיד "ראש השנה הנוצרי".
כשלא היה נעים לומר בארץ את המילה "ראש השנה הנוצרי" החליפו אותה בביטוי האומלל "ראש השנה האזרחי".
ודוק: יש ראש שנה יהודי, ראש שנה נוצרי, ראש שנה מוסלמי, ראש שנה סיני, וכו', אבל אין דבר כזה ראש השנה "אזרחי" בניגוד לראש השנה הצבאי.
יש לומר ראש השנה הנוצרי.
וחגיגה שמחה לכולם.
זביגנייב אורלובסקי – זאב שטרנהל ממשיך לתת עצות
פרופ' זביגנייב אורלובסקי, הידוע יותר בשמו – זאב שטרנהל, חוקר הפאשיזם האירופי, ממשיך לתת עצות. הפעם הוא מציע ש"אם יעבור חוק עמותות השמאל ונציגיהן יחויבו לשאת תגי זיהוי בביקוריהם בכנסת, מן הראוי להפוך תגים אלה לאותות הצטיינות ולשאתם דרך קבע בהופעות פומביות, במיוחד בפני התקשורת הישראלית והעולמית."
אולם לא די בכך, מוסיף שטרנהל, "חייבים להנפיק מיד תגים נוספים, בעבור תומכי העמותות וידידיהן בארץ ובעולם. "גם אני בעמותות השמאל," יירשם על התג בעברית ובאנגלית, ולפי הצורך גם בשפות אחרות, וגם תגים אלה יינשאו בציבור, לאו דווקא בכנסת לשם מזדמנים רק מעטים, אלא בכל הופעה פומבית, במיוחד בפני התקשורת. באוניברסיטאות בארץ, באירופה ובארצות הברית, בבחינת הנפת דגל: אנחנו האנשים שהממשלה הזאת סימנה כאויביה, כי אנחנו אשמים בחטא שאין גדול ממנו בישראל של ימינו: הגנה על זכויות האדם ושלילת הכיבוש. אנחנו אזרחיה של המדינה המתיימרת להיות מדינה דמוקרטית, אך ממשלתה מסמנת את נציגינו, כשהם באים בשערי הפרלמנט שלנו, בסימן היכר שאותו רוצים להפוך לאות קלון. אנו מרימים את הכפפה והופכים את התג הזה למדליה." ("הארץ" 29.12.16)
כמיטב הדמגוגיה הפאשיסטית (אותה הוא חוקר ומזדהה לאחרונה) משתמש אורלובסקי-שטרנהל בשיטת השקר הגבלסי שלדבריו "אפילו ג'וסף מקרתי לא העלה על הדעת."
אז לידיעתך שטרנהל, אף אחד לא מסמן את עמותות השמאל כדבריך, אלא רק את העמותות הממומנות מכספי מדינות זרות. בדיוק כפי שבאמריקה מסומנים סוכנים זרים.
כזכור בעבר, כשפרופ' זביגנייב אורלובסקי-זאב שטרנהל, שימש כיועץ לענייני טרור של עראפת הוא יעץ לו שמטעמים פוליטיים כדאי לו להתרכז ברצח יהודים בהתנחלויות ביו"ש בלבד. ("הארץ" 11.5.2001) ראוי אם כן לפרופסור שיישא בכל מקום את התג "סוכן זר, היועץ לענייני רצח יהודים של ערפאת."
לחזור ברמת הגולן לקווי סוף מלחמת יום הכיפורים ולהכריז על האזור "קורדון סניטר" – כל מי שייכנס אליו ייפגע.
בתום מלחמת יום הכיפורים, החזיקה ישראל בכל שטח רמת הגולן הישראלית שלפני המלחמה ואת המובלעת בשטח סוריה שנכבשה במלחמה. המובלעת היתה מול צפון הגולן, רוחבה היה כעשרים קילומטרים, ושטחה כ-400 קמ"ר. היא כללה את שיא החרמון. והגיעה למרחק של כארבעים קילומטרים מדמשק.
בתום מסע דילוגים של שר החוץ האמריקאי, הנרי קיסינג'ר, הסכימה ישראל לסגת מכל השטחים שכבשה במלחמה, ומשטחים בהיקף של כ-60 קמ"ר בצידו הישראלי של "הקו הסגול" (קו הפסקת האש של 1967). ההסכם נחתם בז'נבה ב-31 במאי 1974 (למעלה משבעה חודשים לאחר הפסקת האש).
בהסכם נקבע שישראל תיסוג מכל שטחי המובלעת ושיא החרמון שנכבשו במלחמה, וכן משטח של כ-60 קמ"ר סביב העיר קוניטרה ועוד שטחים קטנים שנכבשו במלחמת ששת הימים.
ישראל נסוגה מהחרמון ומהמובלעת בשלושה שלבים. הנסיגה לקו החדש הושלמה ב-26 ביוני 1974.
הסכם זה נמצא בתוקף זמן רב יותר מכל הסכם אחר של ישראל עם מדינה ערבית. השקט היחסי בגולן נשמר גם בתקופות שבהן התעמתו כוחות ישראל וסוריה בלבנון.
לאחרונה אנו עדים למצב חדש. ארגוני "החליפות האיסלמית" על שמותיהם השונים דעא"ש, אל קעידה, ג'בהת אל נוצרה, "ארגון חורסן", חיזבאללה, ועוד (אבא שלי ז"ל היה אומר על כל הארגונים "שוחרי השלום" הללו: "די זעלבע דרעק, מיט אנאנדערע דעקוראציה" –. השתלטו על הגולן הסורי.
זה רק עניין של זמן עד שיצאו להתקפות הרג ורצח על חיילי ותושבי הגולן.
היות שמדינת "סוריה" היא יצור מדיני שאינו קיים יותר, על ישראל להכריז כי במקרה של התקפות עליה מצידם של אותם ארגונים, היא תראה בכך את סופו של הסכם הפסקת האש עם סוריה לאחר מלחמת יום הכיפורים, והיא תשוב ותספח את כל השטחים הללו, ותכריז עליהם כ"קורדון סניטר" אזור בטחון שכל הנכנס אליו יושמד.
יש שופטים בירושלים – וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח
על קוצו של יוד
בשירו המפורסם (שנשכח) "על קוצו של יוד" מתאר המשורר העברי יהודה ליב גורדון (1830-1892) מקרה של דקדוק יתר על עניין שולי המביא לאסון.
http://benyehuda.org/yalag/yalag_086.html
הפואמה שפורסמה בשנת 1876 מתארת בהרחבה את חיי הסבל של אישה היהודייה הנתונה כרכוש בידיו של הבעל, וכחפץ חסר ערך בידי ממסד רבני דקדקן ואטום.
בת-שוע, גיבורת השיר, נולדה עם "כפית של כסף" בפיה, אך נסיבות החיים הופכות אותה בהדרגה מבת-עשירים יפת-תואר לקבצנית עלובה.
בת שוע, נישאה בגיל צעיר בשידוך להלל, תלמיד חכם שנודד ברחבי אירופה כדי לשלוח כסף לבני משפחתו. הלל נטש את אשתו וילדיו ומתכונן להפליג לאמריקה. בת שוע נשארת עגונה. בינתיים היא מכירה אלמן יהודי צעיר ומשכיל בשם פאבי, שמצליח לאתר את בעלה. יום לפני שיפליג לאמריקה, תמורת תשלום הגון, שולח הלל לאשתו גט על ידי שליח.
אך ביום מסירת הגט פוסל אותו רב העיר הדקדקן חסר הלב, משום ששם הבעל – הלל, כתוב בו בלא יו"ד. הגט נפסל וסיכוייה של בת שוע לחיים חדשים אבדו לגמרי, משום שאוניית בעלה נטרפה במים בדרכה לאמריקה.
פאבי שבור הלב עוזב את העיר כדי לא להמיט חרפה על אשת איש, ובת שוע היפה חיה חיי רעב ועוני עלובים עם ילדיה כשהיא אומרת:
"כִּמְעַט הָיִיתִי בְּכָל טוֹב אֲנִי וִילָדַי
אַךְ קוֹצוֹ שֶׁל יוּד הוּא הֲרָגָנִי."
בפער הטרגי הזה בין דקדוקי מילים לחיים האמיתיים נזכרתי כאשר התפרסם פסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת הולילנד וזיכה את אהוד אולמרט בדקדוקי מילים על 950 עמודים. דומה שמאז השיר של יל"ג לא היה פער כזה בין דקדוקי מילים לחיים האמיתיים.
הקנוניה – הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ?
השופטים בירושלים המציאו בדמיון ספרותי יוצא מן הכלל את הקנוניה הבאה. אדון דכנר העניק בנדיבות לב מתנה של חצי מיליון שקל ליוסי אולמרט, אחיו של ראש הממשלה ושניהם דכנר ויוסי זממו להסתיר את הדבר מאת אולמרט.
הסיכוי שדכנר יעניק סתם מתנה כל כך נדיבה מבלי שיידע את אולמרט הוא אותו הסיכוי שהחשבון של חצי מיליון השקל ינחת בחשבון הבנק שלי. (זה לא קרה).
פסיקת הדין של בית המשפט העליון המעוגנת בדקדוקי מילים והמנוגדת לשכל הישר מעודדת שחיתות. טבע השחיתות היא העברת כספים סיבובית ללא רישום לגורמים שלישיים ורביעיים.
אין תימה אפוא שחבורת תומכי אולמרט נחלצה מיד לטהר את השרץ. הכתבלבים שכירי העט של ארנון מוזס החלו מיד להשתלח. נחום בורשטיין-ברנע קבע שפסק הדין של רוזן שהרשיע במחוזי את אולמרט הוא "רדוד, משתלח ומביך," ושותפו, שמעון פישר קבע בקול גדול כי האשם הוא לא אולמרט. הנאשם הוא רוזן (ידיעות 30.12.15).
השאהיד החדש של חד"ש
"המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) והחזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש) מגנות את פעולת ההתנקשות שביצעה ישראל בסוריה (הכוונה לחיסול הטרוריסט פעיל החיזבאללה קונטאר) "אשר מבטאת את בריונות הדמים של ישראל באזור. תקיפה זו ממחישה שוב את עומק המעורבות הישראלית בסוריה, ואת שיתוף הפעולה ההדוק, הפוליטי, המודיעיני והצבאי, בין ישראל לבין כוחות הטרור בסוריה, יחד עם ארה"ב, טורקיה, סעודיה וקטאר.
"גורמים מרכזיים בקונצנזוס הציוני מסיתים נגד המפלגה הקומוניסטית וחד"ש בשל גינויין את פשע ההתנקשות בקונטאר... מפלגות המחנה הציוני, הליכוד, כולנו וגורמי תקשורת אחרים פתחו במסע הסתה פרוע נגד המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) וחד"ש. זאת בשל עמדתן, המגנה את פעולת ההתנקשות שביצעה ישראל לפני כמה ימים בסוריה, בה מת כשאהיד האסיר המשוחרר סמיר קונטאר."
אה כן, ומי עומד בראש חד"ש האמורה להיות אתאיסטית? ומי הוא המגדיר את הרוצח קונטאר כ"שאהיד" מוסלמי. נכון, לא אחר מאשר הגזען האחמדי איימן עודה, שיכול לחיות כאחמדי הכופר באיסלם רק במדינת היהודים.
לאותם אידיוטיים שימושיים המהללים אותו כתקווה מתונה – העובדות כמובן לא משנות.
* * *
אורי הייטנר
1. כלים שלובים
סדר היום הציבורי בשבועות האחרונים ממחיש עד כמה הקצוות, ארגוני השמאלימין הרדיקלי מכתיבים את השיח התקשורתי, הפוליטי, הציבורי. שיח הקצוות היה לשיח הזנבות; הזנב המכשכש בכלב. הארגונים הרדיקלים מכאן ומכאן כובשים את השיח, ו-90% מהציבור שבתווך, נגרר אחריהם.
למה זה קורה? בשל החלוקה השבטית ל"שמאל" ו"ימין". החלוקה הזאת, גורמת לכל שבט לחוש מאוים ולהתכנס כדי להתגונן מפני השבט האחר. וכך, כל שבט נגרר אחרי הקיצונים שבו, אחרי הזנב המכשכש בו. צר היה לי לראות את ראש מפלגת העבודה, המפלגה שבנתה את הארץ והקימה את המדינה, עולה על דוכן הכנסת כדי להגן על "שוברים שתיקה". זה לא היה קורה, אלמלא החלוקה הזאת ל"אנחנו" ו"הם". בחלוקה הזאת, של "שמאל" ו"ימין", כל מחנה חש קרבה לזנבותיו הפנאטיים וכשהם מותקפים, הוא מתגייס לגונן עליהם. התופעה הזאת קיימת בשני המחנות. ואין לכך פתרון, זולת שבירת המחנאות השבטית הזאת ושידוד מערכות מחדש של הציבוריות הישראלית.
החלוקה המחנאית הזאת נבעה מהמחלוקת הלגיטימית על גבולות המדינה, וסוגיות הכיבוש, ההתנחלות, הנסיגה, הביטחון, השלום וכל הכרוך בכך. אלא שההיגררות אחרי הזנבות הקיצוניים הרחיק את הדיון למחוזות אחרים. ה"שמאל" הקיצוני הפוסט ציוני וה"ימין" הקיצוני הפוסט ציוני יוצאים נגד מהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, בטענת הכזב של סתירה כביכול בין היותה מדינה יהודית והיותה מדינה דמוקרטית. איני יודע מה בדיוק דמוקרטי ב"שמאל" הרדיקאלי, אך בשם הדמוקרטיה הם שוללים את צביונה היהודי של המדינה. איני יודע מה כל כך יהודי ב"ימין" הרדיקאלי, אך בשם היהדות הם שוללים את דמותה הדמוקרטית של המדינה. ואף שמדובר במיעוט רדיקלי ומיליטנטי קטן, השפעתו רבה – הרעל שלו חלחל אל נקבוביות העור של החברה הישראלית על שבטיה השונים.
נכון, רוב מוצק ומוחלט של הציבור עדין מאמין במדינה היהודית דמוקרטית. אך רובו הפנים את השקר על אודות הסתירה, והוא מושפע ממנה קשות. וכך, תוך שהרוב בשני המחנות ממשיכים לדבר בשם המדינה היהודית דמוקרטית, כל מחנה טוען שיש לחזק את אחד מצלעות המשוואה ולהחליש את האחרת. במחנה ה"שמאל" טוענים שהמדינה יהודית מדי והדבר הוא על חשבון הדמוקרטיה ולכן יש לשוב ולחזק את הדמוקרטיה על חשבון היהדות. במחנה ה"ימין" טוענים שהמדינה דמוקרטית מדי והדבר הוא על חשבון היהדות ולכן יש לשוב ולחזק את היהדות על חשבון הדמוקרטיה. וכך שקר הסתירה, כביכול, הפך לשיח המרכזי. לפתע, הנוסחה של מדינה יהודית דמוקרטית הפכה למעין משחק סך אפס, שבו כל גרם נוסף של דמוקרטיה הוא על חשבון היהדות ולהיפך. ואין לכך כל הצדקה.
אין כל סתירה בין לאומיות יהודית ודמוקרטיה. אין כל סתירה בין ציונות ודמוקרטיה. הציונות, שהנה התנועה הלאומית של העם היהודי, היתה תנועה דמוקרטית לחלוטין מיומה הראשון, והיא הקימה את מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, כמדינה דמוקרטית למופת. ומדינת ישראל, על אף היותה מוקפת בים של דיקטטורה, ועל אף היותה שרויה כל השנים במלחמה ובמאבק בטרור, ועל אף העובדה שחי בתוכה מיעוט גדול השייך ללאום הנלחם בה ונגד קיומה – היא דמוקרטיה ליברלית למופת.
אין כל סתירה בין מדינת לאום ודמוקרטיה. יש בעולם מדינות לאום דמוקרטיות רבות, ואיש אינו רואה בכך סתירה פנימית כלשהי. רק מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי מוצגת כך, ויש לדחות מכל וכל את ההצגה הזאת.
מערכת היחסים בין שתי צלעות משוואת המדינה היהודית דמוקרטית אינה של משחק סכום אפס, אלא של כלים שלובים. כל פגיעה בדמוקרטיה הישראלית, פוגעת בלאומיותה היהודית של המדינה. כל חיזוק של הדמוקרטיה, מחזק את ישראל כמדינת הלאום היהודית.
החלוקה המחנאית שבטית מעניקה כוח גדול לזנבות הפוסט ציוניים לשבש את תודעתנו. הגיע הזמן לבנות מחדש את המיינסטרים הציוני, שמעבר למחלוקות בתוכו, כמו הוויכוח על גבולות המדינה, חולק השקפת עולם ציונית, המאמינה במדינה היהודית דמוקרטית ומחזקת אותה. על המיינסטרים הישראלי להתגבש כמחנה ציוני דמוקרטי שפוי, שיש בתוכו מחלוקות, אך הוא מבדל עצמו מהזנבות הקיצוניים.
2. העמיד תלמידים הרבה
לזיכרו של מיכאל בהט
הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים,
הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין,
וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה,
וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה
משנה, אבות, א' א'.
בקיבוץ כפר בלום הלך לעולמו בגיל מאה מיכאל בהט, המחנך הוותיק שהעמיד דורות של תלמידים, הנחיל להם את אהבת התנ"ך, אהבת היהדות, אהבת האדם ואהבת הארץ. איש קיבוץ, קנאי לקיבוץ השיתופי, הומניסט, איש שלום, מאוישות התרבות היהודית בארץ, בתנועה הקיבוצית ובגליל העליון.
יהי זכרו ברוך!
היכרתי את מיכאל במשך שנים רבות, בשל פעילותי בתחום ההתחדשות היהודית, ובעיקר כאשר ניהלתי את ארגון "יובלים" לתרבות וזהות יהודית, שאיחד שני ארגונים ובהם העמותה שהקים מיכאל: לעיל"א – לעולם ילמד אדם. ביקרתי אותו פעמים רבות במועדון לקשיש בקיבוצו, שם הוא סעד את אשתו, שנפטרה לפני שנים אחדות. הוא ישב ליד המחשב וביצע את עבודתו ההתנדבותית – סריקת תמונות חברי הקיבוץ לאורך כל שנותיו, בעבור ארכיון הקיבוץ. הוא נשאר עד יומו האחרון סקרן ומעורה בכל הנעשה סביבו בארץ ובעולם, היה מעודכן בספרי היהדות החדשים ביותר שיצאו והיה לי חשוב לפגוש אותו, לספר לו על הנעשה ב"יובלים" ולשמוע לעצתו הטובה.
עד התקופה האחרונה המשיך ליטול חלק באירועים אזוריים בתחום היהדות, כמו פסטיבל "לא בשמיים" ללימודי יהדות. הוא נהג לקום ממקומו בשורה הראשונה, ולהרעים בקולו הרם, דברים קצרים, מן הלב, שתמיד עוררו קשב רב, בקרב כל הנוכחים.
לפני חודשיים השתתפתי במסיבת יום ההולדת המאה של מיכאל. הייתי אחרון הדוברים בערב הארוך, והוא עדיין היה קשוב, ערני ודרוך. הוא לחץ את ידי בחוזקה, בלחיצת יד שלא היתה מביישת גבר צעיר.
ואף על פי כן, בשובי הביתה אמרתי לאשתי, שהיום נפרדתי ממיכאל. לא אראה אותו עוד.
להלן הדברים שאמרתי במסיבת המאה:
בפרשת השבוע, פרשת "וירא", אנו פוגשים את אברהם, בן 99, צעיר בשנה ממיכאל, בשיאם של מגמות התחדשות בחייו. זה עתה ערך את ברית המילה שלו, ובעודו מחלים, הוא מתואר מתרוצץ וטורח כנער למראה אורחים שבאו לבקרו. ובגילו המופלג הוא מתבשר שעומד להיוולד לו בן. אברהם אינו צוחק. אברהם חושב מחוץ לקופסה, הוא המאמין הגדול, הוא מאמין שגם מה שנראה בעין רגילה כבלתי אפשרי, כבלתי ישים – אפשרי ותלוי בעיקר ברצון ובאמונה. ובמילים שאיציק מנגר הכניס לפיו: אם אלוהים רוצה, אפילו מטאטא יורה.
ובהמשך, נאמר, כעבור שנה, בהיותו בן מאה, בגילו של מיכאל, מתריס אברהם כלפי האלוהים הרוצה להפוך את סדום ועמורה: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!" מרד הנעורים של בן מאה, שנלחם כנער למען הצדק, נגד מה שהוא תופס כעוול, למען תיקון עולם במלכות שדי.
וכי יש פרשה מתאימה יותר מפרשה זו, לחגיגת יום הולדתו המאה של מיכאל?
מיכאל, זכית באריכות ימים, אך מה שחשוב יותר מעצם אריכות הימים, הוא העובדה שהגעת לגיל מאה כשאתה צלול כבדולח, חד כתער ובעיקר – מאמין כנער בתיקון עולם וממשיך להיאבק למען עולם טוב וצודק יותר.
עמדותינו הפוליטיות שונות מאוד זו מזו. אני נמצא ברשימת התפוצה שלך וקורא את מאמריך ואתה ברשימת התפוצה של מאמריי. וכשאני מנסה לדמיין מה אתה חושב ומרגיש למקרא עמדותיי, אני משער שזה די דומה למה שאני חושב ומרגיש למקרא עמדותיך.
אולם למרות הפער האידיאולוגי והפוליטי, אני רואה בך בעיקר אדם, יהודי, ציוני, ישראלי, חבר קיבוץ – פטריוט, אוהב תנ"ך, אוהב את מורשת ישראל, אוהב את עם ישראל ואת ארץ ישראל, אוהב את הקיבוץ, רודף צדק ושלום. ואני מעריך מאוד את כל אלה, הגם שהמסקנות הפוליטיות אליהן אתה מגיע מתוך מאפיינים אלה, שונות כל כך משלי.
אני רואה בך את אחד מעמודי התווך של ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית ובחברה הקיבוצית ובפרט בגליל העליון. מעטים יכולים להצביע על פירות עשיה מוצלחת ומוכחת כשלך, בתחומי החינוך היהודי והתרבות היהודית ביישובי הגליל.
אני מאחל לך לשמור על הערנות, האכפתיות והמעורבות הרבה שלך בחיי הקיבוץ, הגליל והחברה הישראלית. להמשיך להיות האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב.
התבקשתי לבחור שיר, ובחרתי את "ניצוץ האהבה" של אהוד בנאי ודקלון, המתאר את תחושותיי כלפיך:
"את מה שאני רואה לבן / אתה רואה שחור ... מה שבשבילי שלום / לך זו מלחמה / למקום אליו אני הולך / הן גם אתה תגיע / ...אל המקום אליו אתה הולך / הן גם אני אגיע / אך בלי ניצוץ האהבה / שום דבר לא יתניע."
3. צרור הערות 3.1.16
* בין שני קטבים – ערבי ישראלי ביצע פיגוע טרור רצחני בלב תל-אביב. ערבי ישראלי אחר דיווח למשטרה על זהותו של בנו המחבל, שזהותו לא היתה ידועה למשטרה.
אלה שני קטבים של התייחסות ערביי ישראל לטרור האנטי ישראלי. שני קטבים המיוצגים בידי בן ואביו. הציבור הערבי ישראלי מצוי על הרצף שבין הקטבים.
ערביי ישראל קרועים בין זהותם הלאומית כערבים לבין זהותם האזרחית כאזרחי ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי. בין עמם למדינתם מתנהלת מלחמה קשה ועקובה מדם מיום הקמת המדינה. הנאמנות הבסיסית של אדם היא לעמו. אולם ערביי ישראל יודעים שהם הערבים היחידים במזה"ת שהנם אזרחים אמיתיים, הנהנים משוויון זכויות מלא, מהזכות לבחור ולהיבחר, מחופש המחשבה, חופש הביטוי, חופש העיתונות, חופש ההתארגנות. מכל אותן זכויות שאף ערבי במזה"ת אינו יכול לחלום על אפס קציהן. לא בכדי, ערביי ואדי ערה דוחים על הסף את הצעתו הנדיבה של אביגדור ליברמן, שעל פניו היא הצודקת ביותר שניתן להציע להם: להמשיך לשבת על אדמתם ולהיות אזרחי הריבונות הלאומית של עמם.
האתגר של מדינת ישראל, היא ליצור מציאות שבה המגזר הערבי יתקרב יותר ויותר לקוטב של האב ויתרחק יותר ויותר מהקוטב של הבן.
יש לעשות זאת על דרך ה"עשה טוב" ועל דרך ה"סור מרע". "עשה טוב" – חיזוק מגמות הישראליזציה של ערביי ישראל ועזרה בקידומם הכלכלי והחברתי. "סור מרע" – מלחמה במסיתים האנטי ישראליים, המטיפים לשנאה ולטרור.
בשבועות האחרונים קיבלה הממשלה שתי החלטות חשובות מאוד לקידום המגמה הזאת: א. תכנית אב בעלות של 5 מיליארד שקל לקידומו הכלכלי של המגזר הערבי. ב. הוצאתו אל מחוץ לחוק של הפלג הצפוני של התנועה האסלמית, העומד מאחורי ההסתה שהביאה למתקפת הטרור הנוכחית. פלג, שבמהותו הוא למעשה הפלג הישראלי של דאעש.
* בין נתניהו לנתניהו – בנימין נתניהו ראוי לשבח על כך שהוביל, יחד עם שר האוצר כחלון, תכנית חומש מרחיקת לכת לקידום אוכלוסיות המיעוטים בישראל. פער תהומי קיים בין ההחלטה חסרת התקדים הזאת, לבין דברי הבלע שאמר ביום הבחירות, על הערבים הנוהרים לקלפי. מיהו נתניהו האמיתי? האם הוא ראש הממשלה המוביל החלטה היסטורית כזאת, או המועמד לראשות הממשלה הנוהג כאחרון המסיתים?
נתניהו הוא שניהם. אין לי צל של ספק, שהחלטת הממשלה שהוביל היא המייצגת באמת את אמונתו והשקפת עולמו. אולם דברי הבלע מייצגים באמת את גישתו הצינית, לפיה השגת השלטון מקדשת אמצעים פסולים ובזויים. וכאשר הוא חשב, לדעתי בטעות, שדברי הסתה נגד המיעוט הערבי, המביישים את מוסד ראשות הממשלה, יסייעו לו בבחירות, הוא לא היסס לומר אותם. לאחר מכן הוא התנצל, ואני בטוח שגם ההתנצלות תוכננה מראש.
דבריו ביום הבחירות מבישים, אך בשורה התחתונה, מנהיג נבחן במעשיו יותר מאשר במילותיו. אבל אני בטוח שבעוד החלטת הממשלה תושכח, כי יהיו מי שיעמלו להשכיחם – המשפט האומלל ביום הבחירות יהלום בו ובנו שוב ושוב.
* לדראון עולם – השבוע לפני חמש שנים היתה הרשעתו הסופית של האנס הסדרתי משה קצב. והשבוע – הרשעתו הסופית של נוטל השוחד אהוד אולמרט. העובדה שאנס ונוטל שוחד עמדו בראש המדינה, היא לדיראון עולם בתולדות מדינת ישראל. אבל העובדה שהחברה הישראלית מטהרת את עצמה מהסחי הזה, מעמידה לדין את הפושעים ללא קשר למעמדם, ושולחת אותם למאסר כמו כל פושע אחר, היא אות כבוד לחברה הישראלית.
* ראש גדול – פסיקת בית המשפט העליון בעניין אולמרט, רק חיזקה את הערכתי העצומה לשופט בית המשפט המחוזי דוד רוזן, על האומץ להחליט בראש גדול ועל הנחישות להכות בשחיתות. הרכב השופטים בעליון הוכיח עד כמה תכונות אלו נדירות.
* כבוד השר – חזרתו של אריה דרעי לכס שר הפנים, כמוה כחזרת הירשזון לתפקיד שר האוצר, אולמרט לראשות הממשלה ומשה קצב לנשיאות.
* מה הם שוברים? – הוויכוח הציבורי על "שוברים שתיקה" פתח גל של וידויים, תחת הכותרת "גם אני שובר שתיקה", שבו חיילים לשעבר סיפרו על חוויות שחוו, של התנהגות בלתי ראויה של צה"ל. קראתי את עדותו של אורי מרנץ, איש "שמאל" שאני מעריך את הגינותו.
הוא תיאר אירוע מתקופת האינתיפאדה הראשונה, כשהוא עוד היה חייל סדיר בחטיבת "גבעתי", שבו נעשתה התעללות בילד שהפר עוצר, בהוראת הקצין. ניכרים דברי אמת, ואין ספק שמדובר במעשה חמור, הראוי להוקעה.
אבל מדובר באירוע שקרה לפני 25 שנים. כעבור ארבע שנים ישראל נסוגה מהעיר עזה ומערי רצועת עזה בהסכם. ישראל כיבדה את ההסכם. הפלשתינאים הפרו אותו והפכו את עזה ובנותיה בסיס לטרור מתאבדים וטילים נגד ישראל. חלפו עוד 11 שנים, וישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד גרגר החול האחרון, החריבה את כל יישוביה עד הבית האחרון, עקרה את כל תושביה הישראליים עד היהודי האחרון – החי והמת. ורצועת עזה הפכה בסיס לירי טילים על אזרחי ישראל; בסיס לפשע מלחמה מתמשך. וכאשר ישראל, לאחר הבלגה ארוכה, יצאה לממש את זכות ההגנה העצמית שלה במבצע "צוק איתן", במקביל יצאו המנוולים מ"שוברים שתיקה" למסע הסתה ושקרים נגדה ברחבי העולם. והם הסבירו זאת כמאבק נגד ה... "כיבוש". של רצועת עזה!
* מאבדים את עולמם ואת מצביעיהם – סקר דעת קהל ב"ידיעות אחרונות" מצביע על נסיקה רבתי של "יש עתיד" ובמקביל – קריסה של המחנ"צ.
להערכתי, קו פרשת המים שהביא למעבר המנדטים מהרצוג ללפיד, הוא הופעתו המבישה של הרצוג בכנסת, בה גונן על "שוברים שתיקה", כביכול בשם חופש הביטוי, לעומת יאיר לפיד שהוקיע אותם ואת פעילותם האובססיבית נגד מדינת ישראל וחיילי צה"ל.
הציבור השייך למחנה ה"שמאל" הציוני, שבאופן טבעי הבחירה שלו היא במפלגת העבודה, הוא ברובו ציבור פטריוטי. הוא חלוק על ממשלת ישראל ומדיניותה, אך מבחין בין ביקורת על הממשלה והמדיניות לבין פעולה אקטיבית נגד המדינה.
אני בטוח שגם הרוב הגדול מבין הנסקרים שעדין הביעו תמיכה במחנ"צ, סולדים מ"שוברים שתיקה" ודעתם אינה נוחה, בלשון המעטה, מההתייצבות של הרצוג לצידם, מתוך רפלקס של אופוזיציה אוטומטית. ככל שהרצוג והנהגת המחנ"צ ימשיכו לתת לזנב של השמאל הרדיקלי לכשכש בהם, כך הם יאבדו את עולמם ואת מצביעיהם.
* על שפת המנונים לא אבד כלח – "אשרי שזכיתי להיוולד בדור שבו נכתב הספר הזה." הפרטיזן והמשורר הדגול אבא קובנר, חתן פרס ישראל לשירה, מי שנולד בדור השואה והתקומה והיה שותף באופן פעיל במרד הגטאות ובמלחמת השחרור, אמר זאת על ספרו של אלתרמן "שירי עיר היונה". ספר זה, שיצא ב-1957, לקראת שנת העשור להקמת המדינה, הוא האפוס הגדול של תקומת עם ישראל במולדתו; שירה גדולה המספרת את סיפור ההעפלה, המאבק בבריטים, מלחמת השחרור, הקמת המדינה והעליה הגדולה שיישבה את מרחבי הארץ.
אלתרמן לא בוש לבטא בהתרוממות רוח ובסערת רגשות ערכים כאהבת מולדת, שלילת הגולה, קיבוץ גלויות, מיזוג גלויות, כור ההיתוך, אהבת העם, יישוב הארץ, מלחמה צודקת. הוא יצק את שירתו ממעמקי לבו, מאמונה יוקדת בצדקת הציונות, בצדקת מאבקה ומלחמתה של ישראל.
קראתי לראשונה את הספר לפני 25 שנים. אלתרמן הוא המשורר הנערץ עליי מנעוריי, אך את הספר "עיר היונה", שליבו הוא המחזור "שירי עיר היונה", קראתי רק אז. קראתי – ונדהמתי, ונשביתי בקסמו. אני רואה ב"שירי עיר היונה" את פסגת יצירתו של אלתרמן. אני מזדהה לחלוטין עם דבריו של קובנר.
כשקראתי את הספר, תמהתי – מדוע לא למדתי את השירים האלה בבית הספר? מדוע לא הכרתי אף אחד מהשירים, זולת "ליל חנייה" שהולחן והיה לשיר פופולרי? מדוע אין הספר הזה זוכה לפופולריות והכרה כמו ספריו האחרים של אלתרמן?
ככל שהעמקתי למוד, ובעיקר בעקבות הביוגרפיה של אלתרמן, שכתב דן לאור לפני שנים אחדות, הבנתי שאין זה מקרה. מהרגע הראשון, המיליה של קובעי הטעם הספרותי, לא אהבו את הספר, לא קיבלו את הספר. אלתרמן עוד נישא ברוח הגדולה של הקוממיות, ואילו הם כבר שקעו במדמנת הציניות, ובזו לפאתוס הזה.
"ייתכן כי על שפת-הימנונים אבד כלח", ניבא אלתרמן בשיר המסכם את הספר, את קבלת הפנים שהוא קיבל. הוא חשש, שאינו קולע לבון-טון של קובעי הטעם, ואכן, הם דאגו להדחיקו, כמי שפחדו מהשפעתו, כמעורר הרוח הציונית הלאומית בחברה הישראלית; רוח שבעיניהם היא "לאומנות", כביכול.
13 שנים לאחר צאת "שירי עיר היונה", שלוש שנים אחרי מלחמת ששת הימים, שבועות אחדים טרם מותו, כתב אלתרמן שיר נבואי – נבואת זעם על אודות הפוסט-ציונות, בטרם הרימה התופעה החולנית הזו את ראשה. נדמה לי, ששיר זה הוא גם תגובתו המאוחרת לקבלת הפנים ל"שירי עיר היונה". לא תגובה של עלבון אישי, אלא של חשבון נפש לאומי.
--- אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה
אֵיךְ אוּכָל לוֹ.
אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה
וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.
וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ
וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג
וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ
וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,
רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ
וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.
כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ
חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה
בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ
לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!
לאחרונה יצאה מסכת "שירי עיר היונה", מאת מורי ורבי יריב בן אהרון. במסכת מבאר ומפרש יריב את כל שירי המחזור ומביא את מקורות היניקה מהם שאב אלתרמן את האסוציאציות, השפה והתוכן – התנ"ך, ספרות חז"ל, התפילה ושירת ימי הביניים. פעמיים ברציפות קראתי את המסכת, בשקיקה, מתוך רצון עז לנסוך בתוכי מרוחו הגדולה של אלתרמן, מרוחה הגדולה של שירתו.
בשבועות האחרונים, על רקע הפולמוס על "שוברים שתיקה", הפיצו תומכי הארגון הזה את שירו של אלתרמן "על זאת", שבו יצא בתקיפות נגד פשע מלחמה והשתקתו, במלחמת השחרור. אי אפשר להבין את השיר הזה, שלא על רקע האמונה הגדולה של אלתרמן בצדקת הדרך, בצדקת המלחמה, בצדקתה של מדינת ישראל ובצדקתו של צה"ל. מתוך אמונה יוקדת זו, הוא נלחם על מוסריותו, מוסר המלחמה שלו.
לו אך למדו אותם אנשים את "שיר היונה" והפנימו מקצת רוחו, היה בכך כדי לרפא את נפשם, שהסיטה אותם מן הדרך.
יריב בן אהרון לא התמודד במסכת כלל בהשתקת הספר וסיבותיה. הוא פשוט הביא לנו את הספר, כדי לתקן את הקלקול הזה. והלוואי שיזכה הספר לתפוצה ולהשפעה הראויה לו.
* לפסול את התנ"ך – טרם קראתי את ספרה של דורית רביניאן "גדר חיה"; איני יודע האם הוא ספר טוב והאם הוא ראוי להילמד בבתי הספר. אולם הוא לא נפסל בשל טיבו כי אם בשל תוכנו; בשל העובדה שמתואר בו רומן בין יהודייה לערבי. התאהבות כזו היא אירוע טבעי הכרוך בקונפליקטים ובדילמות זהות עזות; אישיות, משפחתיות, חברתיות ולאומיות, בדיוק מסוג הדילמות המתאימות ליצירה ספרותית. פסילת הספר בטענה שהוא "מעודד התבוללות" היא שערורייה וחרפה.
על פי גישה זו, יש לפסול לאלתר את ספר שמואל ב' המתאר את נישואיו של דוד עם נשים נוכריות ואת ספר מלכים א' המתאר את נישואיו של שלמה לנשים נוכריות, והרי דוד ושלמה הם מודלים לחיקוי, ולכן השפעתם מסוכנת לאין ערוך יותר מדמות דמיונית ברומן, ויכולתם להשחית את נפש הנוער רבה יותר. מה חשב בנט, כשקרא בשבת את פרשת השבוע, בה מסופר על משה שנשא את ציפורה, בתו של יתרו, כהן מדיין? יש להוציא לאלתר מתכנית הלימודים את שירתו של טשרניחובסקי שהיה נשוי עם נוצרייה. יש למנוע גישה לספרי המופת של סמי מיכאל "חצוצרה בואדי" ושל א.ב. יהושע "המאהב" ולסיפור המופת של ביאליק "מאחורי הגדר".
* כוכב נולד – אני מתמוגג למראה משחקו המשובח של יוסי ביילין בפרסומת ל"בזק". כה חבל שהאיש לא הקדיש את חייו למשחק. זו החמצה כפולה.
* זרועות וצווארים – אני שותף לשאלתה של אילנה ק' את העורך החרוץ, על השוני באופן בו אנו מקבלים כתיבה מינית של פוצ'ו ושל בן עזר. את תשובתי אמחיש באמצעות מאיר אריאל. כאשר מאיר אריאל כותב בשירו "זרועות וצווארים", כל אחד מבין מה הוא מתאר ולמה הוא מתכוון. וכן כאשר הוא כותב "צחוק ועילוסין". וכך גם תחושת התענוג למקרא "היד אשר עליי זוחלת ואת גופי הופכת לפסנתר." כמובן שאפשר לתאר את התיאורים הללו אחרת לגמרי, ויש כותבים שיש להם צורך עז לתאר את התיאורים הללו אחרת לגמרי. נדמה לי שהבהרתי מהי העדפתי כקורא וכמאזין.
* חג לילדים – השלג – חג לילדים! [ילד = גיל 0-120].
סילבסטר – מיהו הסילבסטר הזה, שרבים כל כך בעולם וגם בישראל חוגגים לכבודו ומתנשקים לכבודו בחצות ה-31.12? – סילבסטר הראשון היה האפיפיור בשנים 314-335. הוא נקבר ברומא בתאריך 31 בדצמבר, הוכרז כקדוש ו-31 בדצמבר נקבע כיום לציון הקדוש. כיוון ש-31 בדצמבר הוא גם היום האחרון בשנה, יש מדינות שבהן חגיגת ראש השנה נקראת סילבסטר, ומשום מה... גם אצל יהודים בישראל. לוח השנה "האזרחי" אינו נוצרי במקורו, אלא הוא מבוסס על הלוח היוליאני, שנקבע בידי יוליוס קיסר בשנת 45 לפנה"ס. הקשר הנוצרי הוא העדכון של האפיפיור גרגוריאוס ה-13 ב-1582, והוא הלוח המקובל עד היום ונקרא הלוח הגרגוריאני. האגדה על פיה סילבסטר היה אנטישמי, שרדף את היהודים וערך פוגרומים אינה נכונה. זו המצאה של חרדים בימינו כחלק ממלחמתם בחגיגות הסילבסטר. אני חוגג רק ראש השנה אחד, ראש השנה העברי בא' בתשרי. עם זאת, כדי לא לחגוג ראש שנה שאינו החג שלי, איני זקוק לסיפורי בלהה בדויים על אודות הצורר סילבסטר.
* ביד הלשון: יום הלשון העברית – ממשלת ישראל הכריזה לפני שלוש שנים על יום הולדתו של אליעזר בן יהודה – כ"א בטבת (השבת האחרונה), כיום הלשון העברית. יום זה נועד לקדם את מעמדה של השפה העברית בארץ ובעולם.
* * *
מנחם רהט
פשע בחסות החוק
חשיפת הרוצחים מדומא, אינה יכולה להצדיק
חקירות שב"כ אכזריות נוסח האינקוויזיציה
ייתכן מאוד שעד ששורות אלה יראו אור, כבר יתפרסם ברבים כתב אישום או הצהרת תובע בפרשת הפשעים המיוחסים לעצורי מחתרת דומא, ואנחנו כולנו נזדעזע עד עמקי נשמתנו. ובצדק. מפני שלחלוטין ברור ש-99.999 אחוז מן הציבור כולו, על כל גווניו, רואה בפשע שנעשה בדומא משום רצח נטו. פשע שאינו יהודי, אינו תורני, אינו הלכתי. אם מי מהרוצחים, אם וכאשר ייחשף פשעם – סבור כי מעשיו הינם בגדר יהדות צרופה, טוב שיידע, כי בעיני עם ישראל ברובו המכריע, מדובר בעבודה זרה של ממש, שאין לו בה חלק ונחלה.
במחנה הציוני-דתי, שאמור לספוג את מירב חיצי הביקורת על חשיפת יבלית ושאר גידולי פרא בערוגותיו, מתקשים עדיין להבין מניין צמחו אלה. באותה מידה של תימהון מתייחסים לשמועות שפוענחה פרשת דומא הזוועתית. אבל משלב זה מתפצל הציבור הדתי לאומי לשניים: אלה ה'ממלכתיים' (במלעיל) ששופכים דברי שבח וקילוסין על חוקרי השב"כ, 'מיטב בחורינו', על ההישג של 'וביערת הרע מקירבך.' הנימה הרווחת באגף ה'ממלכתי' היא, שהואיל וכולנו חייבים את ביטחוננו לשב"כ, כי אז ברור, שלא ייתכן שהשב"כ טועה; ומי שנעצר, ראוי שייחקר לעומק.
זהו סוג של 'ממלכתיות' קיצונית. עד כדי הענקת מימד של קדושה, מעמד כמעט נבואי, למיטב בחורינו, שחלק ניכר מהם, כולל חוקרי תיק הרצח בדומא, הם סרוגים, כמו נחקריהם. בעולם הנוצרי בטוחים, שהאפיפיור לעולם לא טועה. בעולם ה'ממלכתי' של הציונות הדתית, גם השב"כ לא.
המחנה האחר בציבור הדתי-לאומי, אינו מוציא מכלל אפשרות מצב שהשב"כ טועה, בעיקר בהפעלת עינויים קשים כלפי הנחקרים. השבוע, למשל, זה התברר בשתי ערכאות בישראל – בימ"ש שלום וביהמ"ש המחוזי למחוז מרכז, שנדרשו ע"י התביעה להמשיך ולעצור צעיר בן 18, רועה צאן בגבעות השומרון, שנחקר באכזריות מבזה ומשפילה, במשך חודש ימים, ובתוכם עשרים יום שבהם לא ניתן לו לראות עורך-דין. שתי הערכאות סירבו להיענות, ושילחו את הנער לביתו.
לדברי פרקליטו של הנער ובני משפחתו, עבר הבחור סידרת התעללויות שלא היתה מביישת שום גורם חקירה בחשוכים שבמשטרים הרודניים: לאורך החקירה הופעלה כלפיו אלימות קשה שכללה טילטולים, מכות, הטחת הראש בקיר, מתיחת הראש לאחור עד שהקיא. 'טובי בחורינו' מקרב חוקריו צרחו באוזניו שוב ושוב: "אתה רוצח! אתה רוצח!" כשטען שאין לו מושג היכן ומה בדיוק רצח, היכו אותו נמרצות. אולי כדי לעזור לו להיזכר. האליבי שבפיו לא עזר לו להשתחרר מהרמבו'אים האלימים.
עשרים ותשעה יום ישב הבחור במעצר שווא. מרגע שהגדירוהו חוקריו עצור ביטחוני, הם הירשו לעצמם להתעלל בו חופשי חופשי, פיסית ונפשית. הוא הושלך לתא צונן שבו ישב בדד, ללא מיטה ורק עם מיזרון ודלי, ועם ארוחות במשורה. במשך ארבעה ימים רצופים נמנעה ממנו שינה(!). הוא נחקר ברציפות 23/4. למה רק 23? מפני שהוא קיבל גם שעה אחת ביממה של חופש. בשעה בודדת זו היה עליו לחטוף נימנום, לאכול, להתפלל, לקבל טיפול רפואי. במשך 23 השעות האחרות נחקר באינטנסיביות. כשצנח ראשו מחמת עייפות ובילבול וחוסר שינה, נמצא מי שהרים את ראשו, גם בכוח, או באמצעות סטירה מצלצלת, או מתיחת גרונו. מפליא שלאחר חקירה כל כך אינטנסיבית, לא הודה הבחור גם ברצח ארלוזורוב.
זה לא אומר שפשעים לא צריך לחקור. אבל בהחלט חובה לתהות, מניין שואב השלטון בישראל 2015, את הסמכות להתעלל בפראות, באזרחים שבחרו בפיאות מגודלות, זקני פרא וכיפות צמר בגודל של קערות מרק. אחרי 29 ימי עינויי גוף ונפש, מצאו לו משהו זניח: השתתפות בקטטה עם בידואים לפני כשנתיים(!). תגידו, אתם רציניים???
וכל העוולה הנוראה המתוארת בפי הפרקליט, נעשתה, כך נטען בתגובת הגורמים האחראים, בסמכות וברשות. על פי חוק. כאילו קיים חוק שמתיר פשע בחסות החוק. ואולי בעצם כן: גם בסדום הונהגו חוקי סדום. הכול התנהל שם כחוק, עד שבורא עולם החליט להשמיד את סדום על חוקיה הנבזיים. גם באינקוויזיציה התעמרו בקרבנות היהודים, רק על פי חוקי האינקוויזיטורים. הכול היה שם כחוק, ללא שום ספק.
וזה לא אומר כלל שהטרוריסטים האמיתיים מדומא, הינם נקיי כפיים. דינם של רוצחים לכלא. לא חשוב מאיזו עדה. אבל מי שחושב שהתנהגות 'מיטב הבחורים' היתה נכונה, שיואיל בטובו להרהר באפשרות, שגם בנו או נכדו נקיי הכפיים, יפלו יום אחד לידיהם של מיטב הבחורים.
מיד כשנודעה זהותם המיגזרית של החשודים בפרשת דומא, החל מחול שדים טיפוסי של הטחת האשמות כלפי המיגזר הציוני דתי כולו. כאילו כל הדתיים הלאומיים אשמים. כאילו כל הקיבוצניקים אשמים בחתרנות ובריגול של אודי אדיב מקיבוץ גבעת שמואל. דברי הבל. לא ציבור זה אשם ולא ציבור זה. אף אחד כבר לא מתרגש מטענות ההבל הללו.
אבל מסתבר שהחגיגה על הדם הופכת לריטואל קבוע, ומה שמפתיע לא פחות הוא, שגם המיגזר החרדי, לפחות בחלקו, נהנה לשלח אבנים בציבור הדתי לאומי. הבולט בכך הוא המיגזר הליטאי, ששופרו 'יתד נאמן', שופך למדורה דם רע (27.12.15): "האם הימין הד"לי הינו חלק מהמדינה ומהממלכתיות שלה או לא? (...) שוליו של הימין, אפילו הכי רחוקים (...), הינם בשר מבשרה של הציונות. (...) את כל השיבושים שלהם ניתן למצוא בערוגות הציונות," קובע כותב העיתון, ששמו לקוח – ולא לשווא – מן הפסוק: "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ (...) וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ."
באותו יום ממש כתב מאמר המערכת של 'המודיע', עיתון החוגים החסידיים בעולם החרדי, דברים הפוכים ממש, בנחת ולא מתוך רוע: "גם אחרי שרבני ומנהיגי הציונות הדתית (ב'המודיע' אין מקום לביטוי הגנאי: 'הד"לים'), פירסמו כרוזים והצהרות על עמדתם בפרשה, השוללת ומתנגדת מכל וכל למעשים כגון אלו, לא חדלים גורמים בשמאל ובתקשורת, לנסות ולהטיל עליהם את האחריות לאירוע, שהם מגנים מכל וכל."
ראו מה ביני לבין חמי.
אהוד: כשיהיה לי זמן ארחם על היחס למנוולים האלה, ששרפו משפחה פלסטינית והכתימו את שמנו ומוסרנו בעיני עצמנו ובעיני העולם. בגלל מנוולים מטורפים כמוהם – העולם, וגם יהודים רבים, סבורים בטעות שאנחנו אשמים ב"סכסוך"!
* * *
"על זאת לא השתנו!"
פרק מתוך רומאן נשכח "המושבה שלי"
מאת סופר נידח אהוד בן עזר
בהוצאת אסטרולוג, 2000
אותו יום, ביושבו בחזית בית-הקפה שעל כיכר המארג' בדמשק, שקוע בהרהוריו על הארמניות צחות-העור שנאנסו בזרגים של אנשי-הצבא התורכיים מסולסלי השפמים ובותרו בחרבותיהם המעוקלות, ועל הארבה המתועב שהשמיד כמעט כליל את פרדסי המושבה וכרמיה ואת תנובת שדותיה, לא הראה דודי אלכס שום סימן לכך שהוא מזהה בתמונה את בת-ציון נורדאו, שאת טעם שפתיה זכר וגם את סיכת "ציון" העברית הזעירה שמוצמדת לחולצה בתמונתה ופעם נדקרה בה אצבעו כאשר ניסה לנשק אותה באומרו: "אני דוד שלך!"
ומדוע דוד? – באשה-ריבה, סבתה של בת-ציון מצד אימה, הביאה עימה למושבה, בעלותה ארצה, ברכה מרב גדול בחוץ-לארץ. הוא הבטיח לה נאמנה שילדיה לא ימותו.
לאחר שמתה בדיפטריה פייגלה, הבת הבכורה של סבא וסבתא, ונותר להם רק אלכס, ילד קטן שחששו מאוד לשלומו למרות שלא היה חולני כלל, באה סבתא אל באשה-ריבה וביקשה ממנה ש"תיקנה" אצלה את הילד.
דודי אלכס הובא אל באשה-ריבה ושהה אצלה יום שלם. הוא זכר את טעם ריבת הענבים, סוק, שמרחה לו באשה על פרוסת לחם שחור. זכר את ריח המזווה בביתה. ישב אצלה במיטבח, סיפר מעשיות מצחיקות כבר אז, בילדותו, ואכל בתיאבון.
לפנות-ערב אמרה לו באשה-ריבה: "אינגלה, אינגלה, גיי! [לך!]"
והוא חזר לביתו.
היום שבילה בביתה היה יום ה"מכירה" שלו, שיהיה בנה של באשה-ריבה כדי להסיר מעליו את המזל הרע, שלא יחלה וחס ושלום ימות, כאחותו הגדולה ציפורה. וכשהיה פוגש את בת-ציון, לאחר שבגרה, ועוגב אחריה, והיא מתחמקת, נהג לגעור בה:
"תני כבוד לדוד שלך!"
דודי החמיא ליופייה של האלמונית שבתמונה וגם שיבח את מזלו הטוב של ארוסה הקצין הגרמני. ואולם הלה מזג כניראה לכוסו עראק זחלאווי יותר ממים, כי לפתע נפל שיכור כלוט על צווארי דודי והתוודה בדמעות כי התמונה אינה של ארוסתו אלא החרים אותה כאשר חקר חירש-אילם אחד, שהיה חשוד בריגול ושוחרר.
"מה עלה בגורלו?" השתדל דודי שקולו יישמע אדיש.
"ודאי מתגלגל באחד הרחובות," בכה הקצין והחזיק בידו של דודי, לבל ילך.
דודי הבין מיד במי מדובר אך כדי שלא להיראות נחפז, מצא זמן לספר לקצינים את המעשה בשיירת הבידואים שנדדה במידבר זמן-רב וכל מלאי המזון שנותר להם לא היה אלא שקים אחדים מלאים דבלות-תאנים.
לעת-ערב הגיעה שעתם לחנות. הם עצרו. הבריכו את הגמלים, התפללו, פרשו את העבאיות על פני החול והוציאו את דבלות-התאנים. תחילה שברו בהן את רעבונם אך עד מהרה זללו מהן בכל פה, עד להתפקע.
לאחר שמילאו בטנם חשו גועל כלפי הדבלות שנותרו, ממש בחילה למראיהן. ומאחר שזחה דעתם עליהם, וליבם גס בתאנים המיובשות – אספו את כל הדבלות הנותרות לערימה אחת על פני החול, עמדו סביבה במעגל והטילו בה את מימיהם.
וכשסיימו, התעטפו בעבאיות שלהם ונירדמו בלב שבע ובשלפוחית קלה.
עם בוקר קמו רעבים, והנה – אבוי! – לא נותר עוד דבר-מאכל בכליהם לבד מאותה ערימה של דבלות מושתנות.
הסתובבו כה וכה, תוהים מאין תבוא ישועתם, ובינתיים הגניבו מבט לעבר הערימה כשהם נבוכים ומתביישים איש מפני עצמו ומפני רעיו המתבוננים בו.
אבל הרעב מרפא כניראה כל בושה, כי לבסוף אזר אומץ אחד הבידואים, ניגש בהיחבא אל קצה הערימה, שלף דבלה אחת, נשף בה מכאן ומכאן, גילגל אותה בחול הזך ושב והרים אותה ונשף בה והריח ואמר –
"בחיאת אללה, על זאת לא השתנו!"
והגיש אותה אל פיו ולעס בחיוך חמוץ.
לאחר היסוס ניגש השני ועשה כמעשהו, והשלישי, והרביעי, תחילה בהיחבא ואחר-כך בגלוי. והכל חזרו על דבריו: "אללה ישהד [אלוהים יעיד], על זאת לא השתנו! בחיאת אללה, על זאת לא..."
לא עבר זמן רב והערימה חוסלה כמעט כולה. מרוב בושה לא יכלו להביט זה בעיני זה, אך אז גילו למזלם דבלה צמוקה אחת, אחרונה, מושלכת לרגליהם, שחורה ומיובשת. קורצת להם מן החול.
מה לעשות?
ומיד אמרו כולם פה-אחד: "עלייך, עלייך ורק עלייך השתנו!*"
וכך נגולו באחת מעל ליבם אבן הבושה וכובד הכלימה, והם עלו על גמליהם ויצאו שמחים וקלי-רגל לדרכם, ומה הלקח? דבלה שהשתנת עליה אינה מסריחה כל זמן שנמצאת עימה אחת צמוקה ומכוערת ממנה.
מה היה הקשר של הסיפור למצב? לא היה, רק להרוויח זמן.
לאחר שישב כשלוש שעות עם הקצינים השתויים בבית-הקפה הצופה על כיכר המארג', התנצל דודי שהוא עסוק ויצא לחפש את ארל'ה, ואכן מצא אותו לא רחוק משם באחת הסימטאות ובמצב נורא. פרחחים רעי-לב הקיפו אותו והכריחוהו לשלוף מבין קרעי-בגדיו את אברו הגדול ולאונן, ויש אומרים שגם בעלו אותו כמנהגם, חזור ובעול.
דודי לבש מעיל צמר משובח, חבש כובע-ציידים בעל תיתורה רחבה ונעל מגפי-עור. הוא לא התקשה, בעצם הופעתו ובגערה חריפה אחת או שתיים, "הסתלקו מכאן, כלבים בני כלבים..." – להבריח את הנבלים שהתעללו באילם. מיד לקח איתו את הנער לחמאם, בית-המרחץ, רחץ אותו, קנה לו חליפת בגדים, קנה לו דברי אוכל, חבש את פצעיו, קנה לו כרטיס לרכבת והעלה אותו עליה ושינן לו לחזור במשך כל הדרך רק על שתי מילים: יפו, ושם המושבה שלנו.
לא דודי ולא האילם ידעו כי באותה שעה ממש כבר היה יצחק נורדאו עצמו, המוכתר וראש השומרים שלנו, אביו של ארל'ה**, כלוא מאחורי קירות האבן של כלא חאן אל-באשה הסמוך.
האילם הגיע למושבה בלילה חורפי בחודש דצמבר.
את חלקה האחרון של הדרך מיפו הלך ברגל, בחושך ובגשם סוחף. עוד בטרם פקד את בית הוריו, והוא רטוב ורועד כולו, ניגש לבית סבי, הקיש על התריס וגעה פעם ופעמיים את שם משפחתנו. כשפתחו לו את הדלת והכניסוהו פנימה, אז המשיך לגעות את שם דודי וחייך בעיניו הכחולות שאותן ירש מאביו, והראה בידיו לצד צפון.
זו היתה דרישת השלום הראשונה שקיבלה המשפחה מדודי מאז נמלט ללבנון, וכך ידעו שהוא עדיין חי.
* על אהוד אולמרט.
** הוא אברהם שפירא, ראש השומרים של המושבה, אביו של ארל'ה שבסיפור, הוא האילם הָר מנדל. אבל לקורא המשכילה אין צורך לקרוא את "המושבה שלי" כי הרומאן הזה לא שייך לספרות העברית החשובה.
* * *
יהודה גור-אריה
רבקה בסמן – משוררת
רבקה בסמן בן-חיים היא משוררת יידיש צעירה, רק בת 90 – עד 120! מעיין שירתה נובע ללא הפסק כל חייה ומֵקֵר שירים נפלאים, נוגעים ללב. עד עתה הוציאה 12 ספרי שירה, ועוד היד נטויה. שיריה מתפרסמים בכתבי-עת רבים בעולם היהודי, וגם בכתבי-עת עבריים, שבהם מופיעים תירגומים רבים משיריה. רבקה בסמן נולדה בווילקומיר, ליטא, בשנת 1925. למדה בבית-ספר יידי ובגימנסיה ליטאית. מגיל צעיר כתבה שירים. בשואה נכלאה בגטו וילנה, ובהמשך – במחנות כפייה לנשים. היא עלתה לארץ בשנת 1947 יחד עם בעלה, הצייר מולה בן-חיים, והם היו חברים בקיבוץ המעפיל. באותו זמן קמה קבוצה של סופרי יידיש צעירים בשם "יונג ישראל", תחת חסותו ובהדרכתו של המשורר אברהם סוצקבר. הם שמו להם למטרה את חידוש ספרות היידיש לאחר השבר הגדול של השואה. קבוצה זו, יחד עם סופרים מבוגרים יותר, התרכזה סביב כתב-העת "די גאלדענע קייט" [שלשלת הזהב] בעריכתו של סוצקבר, ועם הזמן נהפכה למרכז של ספרות יידיש המתחדשת, בישראל.
כל השנים הללו פעלה רבקה בסמן במסגרת קבוצת "יונג ישראל" ויצירתה פרשה כנפיים רחבות ומנוֹצתה נבעו שירים יפהפיים, מרטיטי נפש. אך שלא כמרבית הסופרים ששרדו את השואה, וכתבו רק עליה, רבקה בסמן העלתה בשיריה את דמותה של ישראל הצעירה המתחדשת. היא כתבה על הנוף, בעיר ובכפר, על האילן והפרח, הגמלים במידבר, השרב, הגשם, הטל, והשמש המאירה ומרפאה את פצעי העבר. והיא כתבה זאת ביידיש נפלאה, עשירה, ססגונית, בסגנון קלאסי של חרוז ומשקל ובתים בני ארבע שורות בדרך כלל, ויחד עם זה, שיריה הם בעלי אופי וגוון מודרני, עכשווי, בן-ימינו.
חטיבה מיוחדת ביצירתה הם שירים כואבים של שכול וקינה על אובדן בעלה מולה ז"ל בדמי ימיו, אך דמותו החיה מלווה את רבקה כל חייה.
יצירתה של רבקה בסמן זכתה להכרה והערכה ותפוצה בכל רחבי ה"ידישלאנד", שלמרבה הצער הולכת ומצטמצמת יותר ויותר.
רבקה בסמן מוכרת גם לקורא העברי [אנין הטעם, קורא שירה] בזכות תירגומים רבים משיריה, [וגם כותב שורות אלה זכה ותירגם לא מעט מהם]. שיריה תורגמו גם לשפות אחרות: אנגלית, צרפתית, פולנית, גרמנית, פלמית ועוד. לכן נכונה ומבורכת ההחלטה של הרשות ליידיש במשרד התרבות, לזַכּוֹת את רבקה בסמן בן-חיים בפרס לתרבות יידיש לשנת 2015 על יצירתה ופעילותה למען תרבות היידיש.
מגיע לה. ועוד איך.
יהודה גור-אריה
משוררת
אִשָּׁה קְשִׁישָׁה,
כִּבְדַת-שָׁנִים,
כִּבְדַת שַׂרְעַפִּים –
מְשׁוֹרֶרֶת
מַשְׁחִילָה חֲרוּזִים
בְּחוּט עַתִּיק שֶׁל שָׂפָה,
שֶׁרַק מְתֵי-מְעַט נוֹתְרוּ
לִקְרֹא בָּהּ,
שֶׁרַק מֵתִים רַבִּים
קוֹרְאִים בִּשְׁקִיקָה
אֶת מֶתֶק מִכְמָנֶיהָ.
שְׂעַר-שֵׂיבָה מְקֻרְזָל,
עֵינַיִם שֶׁרָאוּ רַבּוֹת
מַבִּיטוֹת בְּעוֹלָם
בְּתוּגָה עַתִּיקָה.
נוֹגַעַת בְּגֶזַע שֶׁל עֵץ
לִשְׁאֹב עִידוּד וּמַרְגּוֹעַ;
לוֹגֶמֶת טִפּוֹת שֶׁל מָטָר
לְהִשְׁקִיט בְּעֵרַת יְגוֹנָהּ;
קוֹרֵאת סֵפֶר
לִמְצֹא מִפְלָט
בְּחֵיק הָאוֹתִיּוֹת;
כּוֹתֶבֶת שִׁיר
כְּדֵי לִחְיוֹת.
* * *
"מסעותיי עם נשים"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לפי הכתובת
אהוד בן עזר
ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221
אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!
אין החזרות! קנית – נדפקת!
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אירוע מימים אלו בבלגיה. מוסלמי עשיר נכנס לבר. בדיוק כשהוא מתכוון להזמין לעצמו משקה, הוא שם לב לבחור חובש כיפה, לובש ציצית ובעל פאות. לא צריך להיות איינשטיין כדי להבין שמדובר ביהודי. המוסלמי פונה לברמן בקול מספיק חזק כדי שכל הבר ישמע:
"משקאות לכולם חוץ מאשר ליהודי הזה שם."
לאחר שכולם קיבלו את המשקאות שלהם, מחייך היהודי חיוך גדול ופונה למוסלמי באותו הטון:
"תודה רבה!"
המוסלמי הנזעם פונה לברמן בשנית ומזמין סיבוב משקאות נוסף לכולם.
נראה כי הדבר לא מטריד כלל את היהודי, שמחייך שוב אל המוסלמי וצועק אליו:
"תודה רבה!"
המוסלמי פונה אל הברמן ושואל: "תגיד, מה לא בסדר עם היהודי הזה? הזמנתי שני סיבובים של משקאות על חשבוני לכל יושבי הבר חוץ ממנו, וכל מה שהוא עושה זה מחייך אליי ומודה לי?!"
הברמן עונה לו: "ועוד איך מודה. הוא בעל הבית..."
* חדשות טובות: היורד הערבי-ישראלי הנרגן סייד קשוע – מתגעגע מאוד לחזור מארה"ב לירושלים! ["הארץ", 1.1.16] – "אם אני לא מוצא כאן את מי לשנוא, אני חוזר לארץ."
אנחנו מציעים לו שימשיך להתענות בגלות, בחורפים הקשים של צפון ארה"ב, לגרוף שלג מפתחי הבית כמו בילדותו בטירה – עד שהילדים יגדלו ויוכלו לבקר בארץ במסגרת "תגלית", ואולי גם לעשות עלייה.
ובינתיים ייתכן שיהודים אמריקאיים טובים יגלו אותו והוא יהיה מפורסם בייחודו הערבי-ישראלי-עברי בארה"ב ואולי גם יעשה קצת דולרים מכך.
* "יותר ממיליון וחצי ילדים התגלגלו השנה במחנות הפליטים הסורים בטורקיה, בירדן ובלבנון. רובם סובלים מטראומות קשות, לא זוכים ללכת לבתי ספר, נאלצים לעבוד ולעיתים להידרדר לפשע ולזנות."
וזאת לידיעת 7 מיליון-כביכול – "פליטים" "פלסטינים", פאראזיטים – שלא תרמו ולא יתרמו מאומה מכספי הפליטות המזוייפת שלהם, לפליטים האמיתיים המשוועים כיום לעזרה!
* איזה בשורות טובות! ממשיך לרדת שלג בחרמון! יהיו יותר מים בקיץ!
* לאהוד, נכונה קביעתך בחב"ע 1108 – "לדעתי זריצקי הביא נזק גדול מאוד לציור הישראלי והשפיע לרעה על דורות של אמנים. היו לו ציורים יפים בראשיתו, של רחובות בתל-אביב, קצת כמו ראובן וגוטמן [שעולים עליו פי כמה וכמה] – אבל את המופשט שלו אינני סובל."
בתחילת שנות ה-50 הוא יזם את הקמת 'אופקים חדשים' עבור הציירים שהתקשו להשיג איכות ביצירתם, ובהתכנסות הראשונה של החבורה הוא זעק בעברית שלו: "האמנות המודרנית מה הוא?"
אולם אם זיכרוני אינו מטעה, יחד איתו פעל גם צייר מבטיח בשם נתון, היכן הוא נעלם?
ברוך תירוש
* שלום אהוד בן עזר, קראתי ב'חדשות בן עזר' 1108 את סיפור פרישתך ממר"צ בדצמבר 2003 ואת התכתובת הנילווית. את פרישתך משם אני זוכרת היטב שהרי פורסמה בשעתו בעיתונים.
עד לא מזמן שמרתי את החוברת הכחולה שנשלחה בדואר לכל בית אב בישראל. (כבר אין טעם אפילו לברר מי מימן את ההוצאה הזאת . מן הסתם 'אוהבי ישראל').
הזכרת את השם 'יע"ד' שהציע יוסי ביילין למפלגה החדשה, אחרי שהשאיר אדמה חרוכה בכל מפלגה אחרת אליה נדחף ושאף לעמוד בראשה. יוסי ביילין אשף ההמצאות והפתרונות למזרח התיכון, שעד כה הולידו רק חורבן, כישלון ומפח נפש, המשיך לדלג ממשוכה פוליטית למשוכה אידאולוגית, ובכל מקום נחל כישלונות. ביילין המתוסכל אף פירסם בציבור ששמעון פרס אימץ למעשה את תוכניתו שלו ל'הסכם אוסלו' (!) וכעס על פרס שהתעלם מאיזכור השם יוסי ביילין כהוגה התכנית.
באותה תקופה שביילין הבלתי נלאה, כמו ממציא המזרח התיכון החדש, החליט להציע את השם החדש למפלגה חדשה: 'יע"ד' – לצידו עמד רומן ברונפמן, כוכב פוליטי חדש באותן שנים שהגיח מבריה"מ לשעבר ונצמד לשמאל הפוליטי. ברונפמן נבעת למשמע השם: כשהוגים את השם יע"ד הוא נשמע כמו יאד, שפירושו ברוסית: רעל! – ברונפמן הזדעק והוסיף: "מי מהעולים מרוסיה יסכים לתמוך במפלגה ששמה: רעל?..." – וכך הוסר השם.
על חידת ברונפמן אפשר לקרוא בוויקיפדיה ולהסיק מסקנות. איך מאז עלייתו ארצה ואחרי ניסיונותיו הכושלים להשתחל לפוליטיקה השמאלנית, פרש ועבר לנדל"ן. מעניין איך כעבור זמן קצר הצליח ברונפמן להגיע להון אישי של 21 מיליון שקל? בוויקיפדיה פורסם שרומן ברונפמן ובנו צביקה רכשו את בנין הביטוח הלאומי ברחוב מסריק בתל אביב בסכום האדיר הזה של אותם ימים. מי שיגלוש לברר פרטים נוספים, יוכל לקרוא בוויקיפדיה שהוא נחשד באפריל 2004 כמרגל קומוניסטי.
הדוקטור יוסי ביילין, שאינו מחמיץ הזדמנות להתראיין נון-סטופ כאילו היה מדינאי ופרשן שאין שני לו, מעולם לא היכה על חטא על כישלונותיו הפוליטיים והמדיניים. עכשיו, לקראת פיסגת הקריירה שלו, הוא מככב כשחקן בפרסומות. מה לעשות? צריך גם להתפרנס. באמת, הגיע רחוק הבחור.
רביבה בן זאב
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,674 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,686 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל