גיליון מס' 1110

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ו בטבת תשע"ו, 7 בינואר 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: פוצ'ו: בחיי (2), פרק ט. מה הקשר בין ראומה וייצמן ל"נטפים". // אמן בא לישוב משלט, מאת ישראל ויסלר, סטודנט בן 24. // התחלה והמשכה, שש שנים לחיל האוויר הישראלי, אשת טיס בת 29, עקרת בית [ראומה ויצמן]. // עדינה בר-אל: אראלה קיבוצניקית שכזאת – על הספר "פועם ונפעם". // עוז אלמוג: חסר מידע מודיעיני. // משה כהן: הנדון: היה תום לב? // איליה בר-זאב: שיחות עם צ'ה. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [61] הגיגים קלים על נושאים כבדים, השקל הציוני. // ארנה גולן: לפעמים, גם החולשה היא כוח ואז השירה היא גבורת ההישרדות, דברים בערב להופעת ספר שיריו החדש של רון גרא "וכמו כוכב באותה מסילה". // רון גרא: 4 שירים. // איתמר פרת: רבם של ציפורים. // יהודה דרורי: צביעות אמריקאית עיתונאית. // אורי הייטנר: צרור הערות 6.1.16. // גלעד צוויק: מי אשם בטרור הערבי? [ציטוט מחקר לא מדוייק]. // רוני סדובניק: על בגידת השמאל בפעילות השלום שנאנסו. [ציטוט]. // יעקב ניר: צה"ל – האם זה צבא הגנה לישראל או סניף חב"ד? // תקוה וינשטוק: השדרה הוותיקה והרכבת החדשה. // מתי גולן: חרדים בצבא. [ציטוט]. // יוסף דלומי: נעלם לעולמים, טרגדיה של משפחה יהודית בבגדד. המשך יבוא. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק שבעה-עשר: אַבּוּ-טַנֶק, אבו-דַאוּד והָרוּן הקטן, במסילת הברזל החיג'אזית. // אני שונא את עצמי מפני שאני לא פלסטיני צודק, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // ממקורות הש"י.

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

ט.  מה הקשר בין ראומה ויצמן ל"נטפים"

ביום כ"ה ניסן תש"י (13.4.50), שמונה חודשים אחרי שעלינו להתיישבות בכפר הערבי בית נטיף, יצא הגיליון הראשון של עלון המשק אשר קראנו לו – איך לא? –  "נטפים". את העלון ערכתי  יחד עם  אראלה, כשהיא בעיקר מאיירת ואני זה שרץ למרכזי הענפים ולחברי המזכירות שיתנו חומר. בביתי יש לי עד היום שני כרכים של העלונים, שבהם חומר אינפורמטיבי- היסטורי על ארבע השנים הראשונות. העלון נתן פורקן ליצר הכתיבה שלי, וגם נתן לי חיזוק נפשי, כאשר מדי פעם הייתי מוצא בשבועון של הקיבוץ המאוחד קטעים שלי שהם העתיקו  בלי לבקש רשות. את שם המחבר הם לא ציינו, שלא באשמתם, כי מאחר שכתבתי כמעט את כל העלון, חשבתי שיהיה מוגזם אם שמי יופיע מאחורי כל קטע. גם סמכתי על החברה שיבינו שכל רשימה המופיעה ללא שם המחבר, היא שלי. 

השבועון של הקיבוץ המאוחד גילה אותי כבר בגיליון השלישי  שבו  כתבתי  פיליטון בשם "אמן בא למשק". יישובי המשלט שהוקמו לאחר מלחמת העצמאות, היוו מקור פרנסה לא רע לכל מיני סטודנטים ושחקנים בראשית דרכם, שהיו מוכנים להיטלטל בטרמפים ובמשאיות, במסגרת מינהל הסברה, כדי לממש את האימרה, לא על הלחם לבדו יחיה האדם. לי, בתור תרבותניק, היה בואו של כל אמן בבחינת משא לא קל. לא רק שהייתי צריך לקבל את פני הנכבד, אלא גם לאסוף את החבר'ה שיבואו אחרי יום עבודה קשה לשמוע מה יש לאיש לספר.

את הפיליטון  שנלקט על ידי  שבועון הקיבוץ כתבתי בעקבות ביקורו של שחקן "הבימה" (שלמזלו שכחתי את שמו), ונדמה לי שלא הייתי צריך להוסיף לו חומר מדמיוני.

כארבע שנים לאחר מכן, כשעזבתי את הקיבוץ והלכתי ללמוד בפקולטה לחקלאות, קראתי בעיתון "מעריב" על תחרות כתיבה שהעיתון עורך. נזכרתי בפיליטון שכתבתי על שחקן "הבימה", ומאחר שאני אף פעם לא יודע  אם מה שכתבתי שווה משהו, אמרתי לעצמי,  נשלח לתחרות משהו שזכה להיות מצוטט בעיתון כה מכובד כמו שבועון הקיבוץ. מה שבטוח בטוח.

אני מביא כאן את הרשימה במלואה כפי שהודפסה ב"מעריב", גם מפני שהיא בכל זאת חלק מ"בחיי" וגם מפני שבאחד הגיליונות הקודמים של חב"ע הופיעה, בשכנות לפרק שלי, רשימה מרתקת של ראומה ויצמן על הביקור בדרום אפריקה. חשבתי לעצמי על נפלאות החיים,  שבהם גם בעיתון "מעריב" שיצא  ב-1954 הודפס הקטע שלי בשכנות לזה של ראומה.

נשאר לי רק לקוות שאהוד החרוץ יצליח לאתר את אותה רשימה עתיקת יומין, אשר זיכתה את ראומה ויצמן בפרס הראשון (200 לירות)  ואותי בשני (רק 100),  וידפיס אותה בשכנותי. אני חייב לציין כאן, שמתוך דאגה שמא אנשי "מעריב" יגלו  כי הכתבה שנשלחה לתחרות הודפסה כבר ארבע שנים קודם לכן בעלון "נטפים", שיניתי את שמה ובמקום "אמן בא למשק" נתתי לסיפור שם  שאיש לא יוכל לזהות את קירבתו לשם המקורי והודות לכך יכולתי לישון בשקט.  והנה  הכתבה כפי שהודפסה  על הדף המרכזי של מעריב, לצד הכתבה של ראומה, יחד עם עוד 8 רשימות שנבחרו מתוך כאלף רשימות שנשלחו לתחרות.

* * *

אמן בא לישוב משלט

[מאת ישראל ויסלר, סטודנט בן 24]

לעזאזל המשק הזה! איך הם מעיזים להזמין אליהם אמנים בטרם גמרו לסלול את הדרך אליהם. טרח! עוד קפיצה כזאת ואני מתפרק לחוליות חוליות. יותר משלוש שעות נסיעה ובמזכירות הקיבוץ אמרו חמש דקות. סוף סוף מגיעים. מה זה? אין רצים לקבל את פניי? חוצפה! אכנס לצריף הזה ואודיע מה שמי.

ובכן זהו השחקן המפורסם שנשלח אלינו. נו, אם הוא הסכים לבוא לכאן, ודאי  איננו מוצלח ביותר. מילא, העיקר שהחבר'ה לא יכלו לטעון על חוסר פעולה מצד ועדת תרבות. מה הוא מסתובב בחצר? חושב שיש לי כוח לרוץ אחריו? מעניין מה הוא מחפש במקלחת הבנות? ...אה, גרשו אותו משם.

...אי אי אי! איזו פריצות! איזו תועבה! בנות עומדות עירומות בצוותא. אם יש מכונית הריני בורח מיד. ברררר... ועוד הבטיחו לי כי זהו משק בעל רמה תרבותית גבוהה. מי זה הפועל הזה הרודף אחרי כל הזמן? מה עשיתי לו?

"סלח לי, האתה הוא השחקן שהיה צריך להגיע אלינו בשבוע שעבר?"

"כ...כן. זה אני."

"אני נציג ועדת התרבות של המשק."

"אתה? המ... נעים מאוד. נעים מאוד מאוד מאוד..."

טוב שהצלחתי להגיד שנעים לי. פשוט צמרמורת חלפה בי כשטפח על כתפי. איך זה הולכים ובוחרים סתם אנשים לתפקידים כל כך נכבדים. עושה רושם של אינסטלטור. אני לא מבין, האם אזלו אצלם כל הבחורים המוכשרים? לאן הוא סוחב אותי? ליתר ביטחון אשתדל ללכת מאחוריו.

ברוך שפטרני. סוף סוף הכנסתיו לחדר. צריך עכשיו להודיע לעזריאל שימצא לעצמו מיטה אחרת וצריך לשכנע את רותי שתביא לאורח סדין נקי. סוף סוף יש לעשות הכול כדי לנסות לישר את אפו בחזרה. והעיקר למצוא את אראלה, אולי תסכים להביאו אחר כך לארוחת ערב. אאיים עליה שלא אתקן לה את הכפכף.

...איזו ארוחת ערב תפלת טעם. כל תאבוני פג. ומה הם מסתכלים בי כולם? כאילו לא ראו אמן מפורסם מקרוב. – וההוא שיושב שם ממול – באיזה ידיים מלוכלכות הוא אוכל. או שאיננו רוחץ אותן, או שזה לא יורד. הלחם קשה כמו אבן. טוב לפחות שיש לפתן בשפע.

...חזיר שכמותו! עוד מעט יגמור את הלפתן של כולם. ובאיזה עיניים הוא מסתכל בחבר'ה. כאילו היו חיות. כלב אהיה אם אתקן לאראלה את הכפכף. היא כבר תבקש ממני טובה כלשהי. אי! שאילון יחדל כבר לדפוק ברגלי מתחת לשולחן. אם הוא רוצה שיגיד לו בעצמו. עליי עוד להכין נאום פתיחה בערב המסיבה. גם אני אוהב לפתן, ובכל זאת אינני בועט באיש.

...מה? זה כל המשק וכל הקהל?! זו ברבריות. לטלטל אותי – את שמואל-אליעזר בוכנהולץ הגדול למען שלושה מנייני אנשים? נו, אם כך אוכל להסיר מהתוכנית את שניאור ופרץ. די להם בירמיהו ובשייקה בן אמוץ. אוי, נכנס אחד עם פרצוף של רוצח. מילא, יהיה כבר עם פרץ.

"חברים שקט! מיכאל חדל לעסוק בסידור עבודה! אנו מתחילים בתוכנית. כן, ואם אתה לא נותן לי מחר שני אנשים להוצאת הזבל, אני לא קם לחלוב. הפקרות לא תהיה! שקט! הזבל הגיע כמעט עד הגג! תפסיק כבר להתרוצץ! עוד מעט נצטרך להיכנס לרפת בזחילה! הרי ביקשתי לא לעסוק בעניינים אחרים. ובכן א... כידוע לכם, הואיל האמן הדגול והמפורסם בכל הארץ (לעזאזל שכחתי מה שמו) לעשות עימנו חסד של אמת ולזכות אותנו הדלים בביקורו הנעלה. ואף הסכים לאחר שלוש הפצרות נימוס, וארבעה סירובי נימוסין להקדיש לנו ערב של תרבות ומקרא. בבקשה!

...העובדה שהזרימה כלפי חוץ גוברת על הזרימה פנימה, מוכיחה לי מה עמוקה תהום הבורות האופפת את אנשי המקום. יפה! הנה מגישים לי קומקום משקה. – בכל זאת בחורים טובים. באמת, יבש לי בגרון. פוי! טינופת! אלה מים פשוטים... כנראה שהשניים שם בפינה לא ישנו כבר כמה לילות. חבל, אחר כך הם יצטערו. מה השעה? מוזר, כבר שעתיים שאני מקריא והם עוד לא ביקשו ממני לתת עוד משהו.

...יש לו דווקא קול חזק ויפה. חוכמותיו אמנם מעוררות רחמים, אך הוא אינו אשם. ממילא אינן מקוריות שלו. צריך לשבת ליד שושי ולהשגיח שלא יצפצף. מקריא ממש ספרים שלמים. מתי הספיק ללמוד כל זאת בעל פה? מסכן, בטח לא מצא עבודה ונאלץ להיות שחקן. אצלנו דווקא היה יכול להיות שוטף כלים במטבח. נו, גמר סוף סוף. נוכל, ברוך השם, להתחיל לרקוד. שמואליק, רוץ לצלצל בפעמון שהחבר'ה יבואו... 

"מעריב", 27.9.1954 

אודי, נתתי לנטע את העיתון הבלוי של מעריב מלפני 60 שנה. יש לה עיניים יותר חדות משלי והיא תוכל להעתיק ביתר הצלחה את הסיפור של ראומה. חשוב שהוא יופיע בהמשך הפרק שלי.

* * *

התחלה והמשכה

שש שנים לחיל האוויר הישראלי

אשת טיס

בת 29, עקרת בית

לכל הרוחות! פתאום את מגלה אותו יושב ב"באר" של המלון המפואר, יושב ולוגם, מרכין את מצחיית כובעו האמריקאי, עם סמל חיל האוויר שלנו, כמעט עד אפו – ומכסה על ידי כך שלל תלתלים חצי בהירים.

פנים שאינם חטובים כל עיקר, שפתיים עקומות במקצת ושפם דליל עד מאוד שאינו מכסה שטח בעל ערך – ופתאום מזדקרות מתוך פרצוף זה עיניים שכל השמיים בהן. תכול מתכול. עליזות אין קץ. תמימות כזו הנמצאת רק אצל מי שאינו כל כך תמים. עיניים – מאה אחוז!

ונעשה לך טוב. אהבה משתפכת בכל אבריך ואת נטמעת בעיני התכול. לאחר כמה ימים של מנוחה יותר מדי אמיתית ושל בדידות מה – את מגלה אחד שכולו פראות חיננית. הישיבה המורכנת הזו ליד ה"באר". שיחתו עם המלצר הטרוד בהגשת משקאות לאנשים כה רבים.

את יושבת לידו והוא מביט בך ואומר: "היי, ילדה, כאילו שנפלת לי פתאום מן השמיים הערב..." – ואת כבר מאושרת. ועוד: "היי, אראה לך תמונות של הילדים שלי."

מחשבתך מתקדרת קמעה והוא מוציא מכיסו תמונה: "את רואה איזה יופי של ילדים." בתמונה הזעירה נראית להקת יונים – מטוסים ישראליים ובראשם מטוסו הוא. כך הוא אומר, ואת מבינה מעיניו שהוא דובר אמת.

ילדים – מטוסים. מחשבתך מתבהרת. כמה טוב שאינו נשוי.

אז מה נעשה? שואלות עיני התכול. אז נרקוד. טוב, רוקדים ומתנשמים אחד בהבל נשימתו של רעהו. אפים מתנגשים והאוזניים בוערות. ונדמה לך שהעולם אינו קיים, המלון הגדול ריק ורק אתם השניים בו. הכול נוצר למענכם. הירח במלואו, הים השקט ואפילו המכונית עם סמל הכנפיים. הערב עוד צעיר; ואחד נפל לשני מן השמיים; ולמה לא נפגשנו מזמן, ולמה לא עשינו הכרה אמש כשכל אחד מאיתנו ישב בפינתו ו"קרא ספר" – ומתעוררות עוד שאלות העומדות ברומו של עולם כשיש ליל ירח בישראל וילדיו הם צברים חבובים.

ועתה...

קיץ. שדה התעופה לוהט בחום והמטוסים מבריקים בשמש. והחיים שוקקים, והכל בסימן קול מנועים אדיר. מטוסים ממריאים ומטוסים נוחתים.

מכונאים חשופי חלק גופם העליון גוחנים על מטוס קרב, מתעמקים בסבכי מנועו ונראה כי לא ייפרדו ממנו עוד. בקפדנות שומרים הם על חיי המטוס והטייס.

המסלולים האספלטיים נמתחים על פני השדה ורוטטים באד חם. מוצקים ואדירים הם נותנים רגש של מרחב וביטחון. בפינה מרוחקת קצת מכל הרעש המיידי של הבסיס האווירי, עומדים צריפי המגורים החדשים למשפחות הטייסים. בחוץ, על מדרגות הצריף יושבת את ומאכילה את הבן כשעיניו נשואות לשמים – אל להקת יונים, מטוסים ישראליים שבראשם מטוסו של אבא. חגים הם פעם מעל לשדה ואחר נעלמים מערבה. הבן מוריד את עיניו וממשיך להביט בעיתון המצויר, עם סוגי מטוסים. ובמקום "קמץ אלף – א" הוא מצביע ואומר: זה מוסטאנג וזה מפציץ, וזה סילון – וכשאהיה גדול אהיה טייס וגם מכונאי." ואבא נוהג לענות "אתה חביבי, כבר תטוס לירח."

ונעשה לך טוב. זמזום המטוסים ערב לאוזנך, וכמה טוב להיות נשואה לאומץ הלב, לגאווה ולקומה הזקופה של טייס ישראלי.

"מעריב", 27.9.1954 

הרשימה זכתה בשנת 1954 בפרס ראשון בתחרות השנתית של "מעריב" לגילוי ועידוד כישרונות עיתונאיים.  הכותבת, שזכתה גם בצ'ק של 200 שקל, היתה ראומה ויצמן, לימים אשת הנשיא הנבחר. "מעריב" הציע אז לראומה ויצמן לשמש ככתבת בעיתון בעמק יזרעאל, אולם היא העדיפה להישאר עקרת בית. ראומה: "גרנו אז בנהלל, בבית של רות ומשה (דיין), ושָאולי היה אז בן שלוש. עם כספי הפרס עשינו חיים משוגעים. ראשית, קנינו לשאולי מיטת נוער יפהפייה וגם מזרן מיוחד, והרבה צעצועים.  ועם 100 הלירות שנשארו נסענו, עזר ואני, לסופשבוע בגליל עם שאולי, ושרפנו את הכסף."

* * *

אודי,

איזה יופי ששמת אותי בשכנות לראומה. הסיפור שלה על דרום אפריקה וערפאת – מרתק. בפעם האחרונה שהייתי צמוד אליה, זה היה לפני כ-60 שנה בעיתון "מעריב", כשהיא זכתה בפרס הראשון ואני אחריה.

אם היא לא תמצא את הקטע בעיתון, אני יכול לטפס אל הבוידם ולנסות למצוא אותו בין שאר הדפים המתפוררים. מה דעתך שנקבע איזה בוקר וניסע אליה ארבעתנו לביקור, אין הרבה נערות חמודות כמוה וזה יכול להיות מפגש מעניין. לא ידעתי שאתם מכירים. ממתי?

דש מנטע.

להתראות,

שלכם,

פוצ'ו

23.12.15

 לראומה היקרה,

אני מצרף מכתב של פוצ'ו בעקבות רשימתך.

שלך

אהוד

24.12.15

ואכן העולם קטן ומחובר ואפשר להגיע לשלום. צריך רק לרצות. אבקש מפוצ'ו שיעביר לי פירורים מהעיתון המקורי מהבוידם שלו. ותבואו לבקר.

ראומה

24.12.15

* * *

עדינה בר-אל

אראלה קיבוצניקית שכזאת – על הספר "פועם ונפעם"

משפחה קטנה – אבא ואימא, מאנשי העלייה השלישית, ושתי ילדותיהן, אראלה ועפרה – התגוררה בבניין בתחום בית החרושת "שמן" בחיפה, עקב תפקידו של האב כשומר לילה. במשך היום המה המקום ככוורת, אך בערבים ובסופי שבוע היה שומם. לשתי הילדות לא היו חברים בני גילן ושכנים, ואת חייהן מילאו ההורים בחום, באהבה ובתרבות. האם טיפחה את הדירה ככל שיכלה, בישלה לעילא ולעילא, והאב חיבב עליהן את הספרים והרגיל אותן ללמוד ולהתפתח.

השנים חלפו. את מקום המשפחה הקטנה והאוהבת תפסה אצל הבנות משפחת הקיבוץ, ההומה מאנשים ומעשייה ימים ולילות, בימי חול ובימי מועד. אראלה בקיבוץ נתיב הל"ה, ועפרה בקיבוץ ארז.

הספר "פועם ונפעם" שכתב מוטי זעירא (כרמל 2015), הוא ביוגרפיה של אראלה הורביץ, ילידת 1929, המבוססת על יומניה, מכתביה וראיונות עם קרובים וחברים.

מי היתה אראלה? על הכריכה האחורית יש מין סיכום קצר:

"אראלה הורביץ, פלמ"חניקית, ממייסדי קיבוץ נתיב הל"ה שבעמק האלה, היתה מאיירת ספרי ילדים מחוננת [...] בה בעת היתה גם טבחית, יורדת ים, עורכת עלון, מזכירת קיבוץ, סופרת, מגישה בחדר האוכל, חברת נפש לזאטוטי הקיבוץ ולמייסדיו, עיתונאית, כותבת מערכונים [...] זהו סיפורה הפרטי של אישה, ובו בזמן סיפורו הקולקטיבי של דור שהוטלה עליו הזכות – הכרוכה בכאב – להשתתף ברגע היסטורי מטלטל של מלחמה לעצמאות, הקמת מדינה, בניית יישובי ספר ומאבק מתמשך, הרואי ומתסכל, למען חיים של משמעות."

לזאת יש להוסיף, שהספר מספר בפירוט גם את סיפור ההווי החברתי-תרבותי בקיבוץ של אז, לפני ההפרטה. וזכה נתיב הל"ה לעושר תרבותי רב בזכות אראלה, שיזמה והפעילה במו ידיה ערבי "נושא", כולל קישוטי קירות ענקיים מעשי ידיה, והוציאה לאור בקביעות את עיתון הקיבוץ "נטפים".

זעירא זכה לקבל לידיו חומרים מעולים. הדמות הראשית היתה אישיות מיוחדת במינה, אישה קורנת, אוהבת אדם, פעילה, יוזמת, בעלת חוש הומור עוקצני. ממש צברית. היא היתה מוכשרת בכתיבה ובאיור ואמנית משכמה ומעלה בתחום גזירות הנייר.

עוד היו בידיו יומניה של אראלה, שידעה לתאר באמצעות העט תיאורים ציוריים של נוף ואנשים בדיוק כמו שעשתה במכחולה ובעט השרטוט שלה. ויותר מזה, היא חשפה בכתיבתה את תחושותיה ורגשותיה לעומקם, אולי מתוך כוונה שמישהו יקרא אותם ביום מן הימים, כפי שמשער זעירא. היא ערכה לעצמה מטה-קוגניציה, בעיקר בשאלת היותה חברת קיבוץ. בעבר "ההגשמה"(קרי: הליכה להתיישבות וחיים בקולקטיב), נתפסו בעיני רבים כהקרבה, על חשבון המיצוי האישי בלימודים, בקריירה וכו'. אראלה היתה עסוקה כל השנים להוכיח לעצמה ולאחרים שהיא לא מקריבה דבר, שהיא מצליחה להגשים את עצמה, לבטא את כישרונותיה ולהרוות את צימאונה לתרבות גם במסגרת הקיבוץ. וכך כתבה פעם להוריה, לאחר שובה אל הקיבוץ מלימודים ב"בצלאל" אשר בירושלים:

"השבת התאהבתי בו [בקיבוץ – ע.ב.] מחדש. קודם ליל שבת, שבו התנהל ויכוח סוער ונלהב בענייני ספרות יותר ממחצית הלילה. ובהמשך, בשבת, היתה ישיבת מזכירות שבה נכחו כמחצית מחברי המשק ושנמשכה כל היום, ואנשים התגלו בה יסודיים ורציניים ומעמיקים ושנונים במידה בלתי צפויה, והתחדשה בי האמונה שיש עם מי לחיות ולבנות בהמשך. ואף על פי שאני יודעת היטב מה היחס בין הדיבור והמעשה, ואת אנשינו אני מכירה היטב, הרי כשאני משווה את חבריי בירושלים לאלה – באמת שהראשונים אינם מגיעים לקרסולי האחרונים."  

ונחזור לחומרים שהיו בידיו של זעירא. מלבד היומנים היו מכתבים רבים שכתבה אראלה לאחרים ושהיא קיבלה מהם, העיתונים והספרים שערכה, כתבה ואיירה, היו קטעי ארכיון, ביניהם ידיעות והודעות מהעיתונים על העלייה לקרקע, על תערוכות שלה ועוד. כמו כן היו דברים שאמרו חברים וקרובים, אם בעת אזכרות לאראלה ואם בראיונות שערך עימם זעירא. והוא אכן השכיל ללקט את כל הפרטים הללו, לזקק אותם ולשלבם באופן מוצלח ביותר על רקע האירועים בארץ-ישראל של פעם ובמדינת ישראל לאחר הקמתה. הרקע ההיסטורי-ביטחוני-כלכלי-תרבותי משתלב היטב עם פרקי חייה של אראלה. וכך נוצר מארג צבעוני, מלא חיות, של המתרחש בארץ ובקיבוץ החל משנות השלושים של המאה העשרים ועד שנות התשעים.

מובן שעל רקע התקופה לא נפקד מקומם של השכול והעצב. קרובי משפחה וידידים שלה נהרגו. תשעה מחבריה של אראלה מתקופת ההכשרה בבית השיטה נפלו בקרבות. האחרון שבהם היה שלמה בן ארי, מפקד המחלקה, שנפל בעת ההסתערות על חוּלִיקַת.

מקום חשוב בחייה של אראלה ובקיבוץ שלה תפס הסופר המוכשר וההומוריסט פוצ'ו, ישראל ויסלר. שניהם היו ממייסדי קיבוץ נתיב הל"ה, ושם התחילה גם דרכם הספרותית המשותפת, כאשר אראלה עיצבה את העטיפה לספרו הראשון הקלאסי על הפלמ"ח "חבורה שכזאת", ובהמשך היא איירה את הדמויות בספריו, הידועות לנו כל כך, ביניהם איה הג'ינג'ית והמורה שמילקיהו.

כמו אראלה, גם פוצ'ו תרם רבות מאוד לקיבוץ מרגע עלייתו לקרקע. היצירתיות שלו, השלובה בהומור מדהים, ניכרה כבר אז. רק פוצ'ו, שקיבל את התואר "מרכז מטעים", ותפקידו היה לאתר פירות בבוסתנים הנטושים בסביבה, יכול היה להמציא שם כמו "וַיזַיתא" למפעל לכבישת זיתים, ושם כמו "המדובלל" (מלשון דבֵלה) לשיווק של משמשים ותאנים חרוכים משריפות, שהצעירים שיווקו ברוב חוצפתם ותושייתם כ"פירות יבשים ללפתן".

לא הכול היה טוב ונעים בקיבוץ, כמובן. היו גם רגעים קשים. לדוגמא: אראלה נפגעה מאוד מן העובדה שלא רצו לשפץ ולהרחיב את ביתה בתואנה שהיא לא נשואה ואין לה ילדים. ברגע אחד נשכחה תרומתה העצומה לקיבוץ במשך כל השנים. והיא, מן המייסדים ומן האנשים הערכיים ביותר בקיבוץ, היתה צריכה להתחנן ולהתווכח ולבקש שיעשו זאת למענה. לבסוף הושגה מטרתה, אך עוגמת הנפש בדרך היתה גדולה. עם זאת, אראלה תמיד קיבלה על עצמה את דין התנועה, גם כשזה זה היה כרוך בוויתור אישי גדול. כך הפכה למזכירת הקיבוץ ודחתה את שאיפתה העצומה ללמוד ב"בצלאל".

בתקופה זו כתבה אראלה לעפרה אחותה שהיתה בקיבוץ ארז:

"צריך לדעת לסלוח על דברים (כיוון ששותפינו לחיים אינם מלאכים, והרעיון גדול כל כך שלמענו יש לסלוח, להבין ולהבליג על קטנות. המדובר הוא בעניינים שבין אדם לחברו, כמובן). ובעיקר צריך להאמין ולהאמין ולהאמין, ולאהוב... ולזכור תמיד שכל נעיצת מסמר, הכאת פטיש או עישוב בגן הירק – יש לה משמעות, יש לה ייעוד. ולעשות הכול לשמו ובהכרה מלאה ובזיכרון תמידי של הדבר הגדול שעומד מעלינו. ואז יוקל."

זעירא מעלה את נושא קשריה של אראלה הרווקה עם גברים בדרך עדינה ורגישה. הוא מצטט את התלבטויותיה, כפי שכתבה ביומנה ובמכתביה, ומנסה לפרשם. גם העובדה שלא ילדה ילדים עולה בספר. מצד אחד סביר להניח שזו היתה נקודה כואבת לה ולהוריה. ומצד שני – ילדים כה רבים זכו באהבתה חסרת הגבולות אליהם. ראשית כל ילדי הקיבוץ, במיוחד אלו של שכניה הקרובים, שהיו לה כמו משפחה, כולל ארוחת שבת וחג, וכן כל הצעירים שעודדה להמשיך את פעילותה התרבותית-חברתית כגון אייל, אשר דווקא בפניה בחרה אראלה לחשוף את צוואתה. ובוודאי כל ילדי ישראל, שהתעשרו באיורים של אראלה לספרים של פוצ'ו, עמוס בר ואחרים. (אגב, היא טרחה לפרסם ברבים כמה השתכרה מהאיורים, כדי לא להיחשב בקיבוץ כבלתי יעילה...)

ראוי לציון במיוחד הספר האחרון שאיירה, "שיר לאלף עריסות" של אסתר לנואל וגיל אלדמע. וכמה סמלי הדבר שזהו אוסף שירי ערש ששרו הורים לילדיהם...  ובכך מצטרפת אראלה למי שתרמו כה רבות לספרות הילדים העברית, למרות שלא היו אימהות בעצמן, כגון לאה גולדברג ומרים ילן-שטקליס.

עוד ועוד מסופר על אראלה בספר זה – קורותיה בפלמ"ח, הבישול המשובח שלה, מסעותיה בים, עבודתה בעיר בתנועה הקיבוצית, וכן התעקשותה ליהנות ממופעי תרבות עד ימיה האחרונים, כשהמחלה תקפה את גופה. זכתה אראלה לא להתאכזב מן המדינה ומהקיבוץ. היא נפטרה בשנת 1994, לפני הפרטת הקיבוצים ולפני רצח רבין. ויש בכך משום נחמה.

* * *

חברות וחברי סומליו"ן

הסופרות והסופרים לילדים ולנוער בישראל

אבלים על מות חברתם הסופרת והעורכת

מירה מאיר

שהקדישה את חייה ואת כישרונה

לספרות הילדים והנוער העברית

הלוויה מתקיימת היום, חמישי, 7.1, בשעה 14.30 בקיבוץ נחשון

* * *

עוז אלמוג

חסר מידע מודיעיני

תארו לכם מצב שבו אנשי המודיעין של צה"ל היו מעבירים סקירות תקופתיות שאינן כוללות ממדים ועוצמה של כוחות האוייב. באופן מוזר ומטריד כך בדיוק נראים "דוחות המודיעין" שמנפקים מדענים ואנשי תקשורת על החברה הישראלית.

ישראל מתוארת לעיתים קרובות במאמריהם כחברה המצויה במלחמת תרבות אבל איש לא מספק נתוני אמת רלוונטיים על הקבוצות שמשחקות בזירה. קחו לדוגמא את מגזר הכיפות הסרוגות, שנמצא בשנים האחרונות בכותרות. בכל הרצאה על החברה הישראלית אני שואל את הקהל "בכמה אנשים מדובר?"

לא היתה פעם אחת שמישהו ידע את התשובה הנכונה, כולל אנשי המגזר עצמם.

חישוב מספרם הכולל של הדתיים הלאומיים הוא באמת משימה לא קלה. הלמ"ס לא מספק נתונים בפילוח של זהות תרבותית ומסתפק בנתונים כלליים על דתיים/חילונים, עולים/ותיקים, ערבים/יהודים וכדומה.

כדי לאמוד את גודלם הדמוגרפי של הדתיים הלאומיים השתמשתי בזמנו בנתוני הצבעה בקלפיות (ביישובים ובשכונות עם רוב דתי) ושיקללתי את הנתונים עם שיעורי הצבעה, שיעורי פריון ועוד כמה משתנים. בשנת 2009 עמד מספרם על כ-700,000 נפש, אבל המספר הזה כלל שוליים רחבים מאד של אנשים היושבים בתפר – דתל"שים, דתלס"ים, דתיים לייט, מסורתיים וכדומה.

כדי לדעת לאיזו קבוצה או תת-קבוצה ספציפית משתייך פלוני נדרשת סדרה ארוכה של שאלות מנחות הנוגעות להשקפת עולם וסגנון חיים. אני לא מכיר מדען שסיפק עד היום את הקטלוג המקיף הזה. חלק גדול מהציבור מסרב לקטלג את עצמו וגם אלה שמסכימים לא בהכרח מודעים לשיוך האמיתי שלהם.

רוב הסקרים אינם יעילים לצורכי קיטלוג ואומדן מגזרי, הן משום שהם כוללים מעט שאלות סגורות והן משום משום שרוב הנשאלים מודעים לכוונות הסוקרים ועונים בהתאם (התופעה מכונה "רצייה חברתית"). סקרים גם מושפעים מאד מאירועים חיצוניים ואינם יעילים במיוחד בחשיפת רגשות – בעיקר רגשות שאנשים מעדיפים להסתיר (למשל, איבה).

הבעייה הכי קשה של סקרים שהם מחמיצים מורכבויות. כך למשל, לא כל מי שמודה שהוא לא אוהב ערבים או יהודים, הוא בהכרח אלים או גזען. יתר על כן, לא אחת מתקיים פער בין עמדה פוליטית או דתית כללית של האדם – לבין התנהגותו בפועל. הכרתי אנשים רבים עם "עמדות חשוכות" שהתנהגותם בחיי היומיום היתה מאד סובלנית וידידותית לסביבה.

רוב אנשי המקצוע נוטים לנתח את הסקר כפשוטו ומשרטטים התפלגויות מאד שטחיות וסכמטיות. אם תעשו עכשיו סקר ששואל "האם אתה מצדיק את הפיגוע האחרון בדיזינגוף" תקבלו תשובה שלילית מ-99.999% מהנשאלים – ערבים ויהודים כאחד. ההתפלגות האמיתית טמונה במידת הזעזוע מהרצח המחריד ובהסבר למקורו. את זה אי אפשר לאתר בסקר, אלא בשיחה פנים אל פנים ובשפת הגוף של המרואיין.

סוציולוגיה היא כמו בלשות. לעתים תשובה לשאלה אחת נותנת מענה עקיף לשאלה אחרת יותר חשובה. שנים רבות התחבטתי בשאלה כמה מערביי ישראל מזדהים עם ההשקפות והערכים הקיצוניים של התנועה האסלאמית הצפונית. איש לא סיפק תשובה סטטיסטית, עד שבסקר שנערך סמוך לסיום מלחמת לבנון השנייה (2006) נשאלה השאלה: "מי רציתם שינצח במלחמה?"

18% מערביי ישראל (אלה שהשיבו במדגם) השיבו בגלוי כי קיוו שנסראללה ינצח (27 אחוזים מהנשאלים הערבים אמרו כי הם תמכו בישראל במהלך המלחמה ורצו בניצחונה, ו-36 אחוזים לא תמכו באף צד).

כיוון שקיימת זיקה ישירה בין עמדה אנטי ישראלית קיצונית לבין פונדמנטליזם, אפשר היה להניח שרוב האנשים שייחלו לתבוסתה של ישראל (או כולם) מזדהים עם השקפתה ודרכה של התנועה האסלאמית.

ככל שהמיעוט נעשה אלים ומסוכן יותר כך גדלה הנטיה של "קציני המודיעין" החברתיים ושל הציבור הרחב, לעשות הכללות מוגזמות ומופרכות, שנועדו בעיקר לצרכים פוליטיים. התופעה בולטת בעיקר בקרב אנשים דוגמטיים שהאיבה מהווה מרכיב מרכזי בעולמם.

הן אנשי השמאל הקיצוני והן אנשי הימין הקיצוני נוטים לצייר את "האוייב" בדמות השוליים האלימים והמתלהמים ולהסיק מיוצאי הדופן על האוכלוסייה הרחבה השנואה עליהם. כך למשל, עבור חלק ממצביעי מרץ – רוצחי המשפחה בדומא אינם "עשבים שוטים" שצמחו בערוגות שרובן נקיות, ועבור חלק ממצביעי הבית היהודי הרוצח בדיזנגוף מייצג חלקים נרחבים בחברה המוסלמית בישראל.

באופן פרדוכסלי המכלילים הדוגמטיים עיוורים להכללות שעלולות לערער את השקפת עולמם. לא משנה עד כמה האירוע מייצג משהו רחב שסותר את עמדתם התקיפה, הם תמיד יחזרו לעמדות המוצא.

הפייסבוק חושף את התופעה הזאת במלוא עוצמתה וכיעורה. כך למשל, באופן טיפוסי לתגובתם של שונאי הימין כלפי אירועי טרור (המבוצעים ע"י פלסטינים) היו כאלה שבחרו לכתוב בדף האישי שלהם דברי נאצה דווקא על הנאום של ביבי בפאב הסימטא. זה מה שהיה הכי דחוף להם להגיד אחרי עוד פיגוע מזעזע שנעשה על ידי מוסלמי (הפעם ישראלי). למעשה, הביקורת שהם הטיחו בראש הממשלה (שנוא נפשם) היא רק כלי פסיכולוגי שנועד לחזק עמדה שלרגע קט התערערה אצלם – העמדה שהיהודים הם האשמים העיקריים במצב הקשה.

כמעט כל מי שפועל למיגור דעות קדומות מזכיר את החינוך כמענה למחלה החברתית. אבל הפתרון טמון קודם כל ולפני הכול בסוציולוגיה טובה שיודעת לספק לנו דו"חות מודיעיניים אמיתיים על קבוצות ומגזרים. כאשר נדע מה באמת שיעורם ועוצמתם (כוח השפעה) של הקיצונים – נוכל גם לכייל גם את  ההתפלצויות שלנו ולהכליל באופן יותר חכם והוגן.

* * *

משה כהן

הנדון: היה תום לב?

נציגי הציבור הערבי מקימים קול זעקה, שימו לב, הם רוצים יותר אכיפה במגזר הערבי. איזה יופי, אבל למה כאשר מנסה המשטרה להיכנס ליישובים ערביים כדי להשליט חוק וסדר, היא נתקלת במטר אבנים ובהפגנות אלימות בהנהגת חברי כנסת (עיין ערך, בין היתר, הריסת מבנים לא חוקיים ברהט ואום אל פחם).

אז איפה תום הלב של נציגי המגזר הערבי, הנוהגים כמו הקוזאק הנגזל, התוקפים את המשטרה באלימות ומתלוננים שאין פעילות משטרתית מספקת במגזר הערבי?

הנדון: ביבי לא יודע לספק ביטחון

טוענת האופוזיציה, ממשלת נתניהו אינה יודעת להעניק ביטחון לעם ישראל. אולי הגיע הזמן להעביר את ממשלת ישראל סדנה בענייני ביטחון מבית מדרשם של  יצחק רבין, אהוד ברק, ואריק שרון, שלא היו חברי ליכוד – שילמדו על הסכמי אוסלו והאינתיפאדות? אולי צריכים הם ללמוד לספור את הפיגועים, את האוטובוסים, המסעדות, בתי המלון, מועדוני הלילה המתפוצצים, כאשר מיספר ההרוגים הרקיע שחקים, מישהו זוכר כמה?

אז תלמד ממשלת ישראל לספק בטחון לאזרחים!

דמגוגיה למתחילים אמרנו?  

הנדון: חרם תרבותי בעבר ובהווה

לעיתים קם במגזר הערבי סופר מחונן היוצר בשפה העברית. זכור לי מלפני שנים הסופר אנטון שמאס, ובשנים האחרונות הסופר סייד קשוע. סופרים אלה זכו להערכה, יצירותיהם פורסמו, וניתנה להם במה גם בעיתונות היומית והם זכו לביקורת אוהדת. ואל תטעו, סופרים אלה לא חסכו את שבט ביקורתם ממדינת ישראל, גוללו את הנרטיב הערבי ואת תלאותיו של האזרח הערבי במדינת ישראל. אך זה לא עזר להם. עצם העובדה שהשתלבו בשיח העברי היתה לצנינים בעיני אחדים מבני עמם. סופרים אלה הוקעו כמשתפי פעולה ונרדפו על ידי בני עמם. שניהם כבר לא עימנו, כי נאלצו לעזוב לחו"ל. הטלוויזיה הישראלית אף שלחה צוות הסרטה לארה"ב לפני שנה כדי לעשות סרט על סייד קשוע ובימים אלה מוקרנת סדרה פרי עטו בערוץ 1. וברצותו לרצות את בני עמו ולקבל הכשר בעיניהם – הוא מקטרג על מדינת ישראל.

לא ברור לי למה צריכה הטלוויזיה לחזר אחריו בלהיטות כזאת ובהשקעה כספית גדולה. אנו נושאים עינינו לכינון דו-קיום עם אזרחינו הערביים, ברם החרם התרבותי שהם מטילים על סופרים עבריים מקרבם אינו מבשר טובות. כפי שהפתגם העממי אומר, צריך שניים לטנגו.

הנדון: הבו לנו נאורות

אנו חיים בעידן הנאורות, הווי אומר קידום זכויות האדם. עלינו ללמוד ממדינות נאורות, כמו גרמניה, הפותחת את שעריה למהגרים בלתי חוקיים. ולפי דיווחי התקשורת המהגרים מזדהים עם הארץ הקולטת וחוגגים את חגיה.

כך למשל בעיר הגרמנית קלן חגגו כאלף מהגרים את חג הסילבסטר. אז מה אם כ-90 נשים הותקפו מינית באותה הזדמנות. תושבי דרום תל אביב, קחו דוגמה מגרמניה הנאורה, קבלו את המהגרים בזרועות פתוחות.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

איליה בר-זאב

שיחות עם צ'ה *CHE

Ernesto   Rafael Guevara Lynch de la Serna

צ'ה גווארה-מהפכן מרקסיסט ופוליטיקאי קובני בכיר במאה העשרים

בעקבות טיול בקובה וקוסטריקה  – דצמבר 2015

א.

לְתָמִיד אֶרְנֶסְטוֹ, לְתָמִיד נִזְכֹּר אֶת כָּל שֶׁהֶחְמַצְתָּ –

"...אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ".**

חָבֵר יָקָר –

אָנוּס מִטַּעַם עַצְמְךָ בִּקַּשְׁתָּ חַיֵּי עוֹלָם, תְּהִלָּה

וְרוּחַ חֲדָשָׁה.

יָדַעְתָּ לִמְצֹא אֶת הַטֶּרֶף, לְהִתְחַפֵּר בְּמַעֲמַקֵּי הָאֲדָמָה הַבּוֹגְדָנִית

עַד שֶׁנִּטְרַפְתָּ קָרוּעַ וַאֲדָמָה חֲרוּכָה עַל גּוּפָתְךָ –

נֻטַּשְׁתָּ כַּזּוֹחֲלִים הַקַּדְמוֹנִיִּים לָמוּת לְבַד.

נִקְצַץ הָאִילָן –

הַיָּדַיִם שֶׁנִּכְרְתוּ, הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁנִּשְׁלְחוּ לְפִידֶל, חַיֶּיךָ הַקְּצָרִים,

מָה נוֹתָר? הִנְּךָ מְאֻבָּן וּמֻנְצָח כַּדִּינוֹזָאוּרִים.

וְקוּבָּה?

חַיָּה מֵאָחוֹר וְחוֹלֶמֶת בְּאַסְפַּמְיָה.

ב.

גַּם הַיּוֹם אֶפְשָׁר לוֹמַר: "יְרִיָּה מְדֻיֶּקֶת... הִיא חֲזָקָה וְאֵפֶקְטִיבִית

מִכָּל הַפְגָּנָה..." וְהוֹסַפְתָּ:

"שִׂנְאָה בִּלְתִּי מִתְפַּשֶּׁרֶת כְּלַפֵּי הָאוֹיֵב, דוֹחֶפֶת אֶת הָאָדָם

אֶל מֵעֵבֶר לַגְּבוּלוֹת הַטִּבְעִיִּים שֶׁל הַהֲוָיָה הָאֱנוֹשִׁית..." ***

וְרָצַחְתָּ לֹא מְעַט –

"בִּמְכוֹנַת הֲרִיגָה יְעִילָה, אַלִּימָה, קָרָה".

 Guevara de la Serna,

תָּמִים הָיִיתָ.

כַּיּוֹם, בַּמִּילֶנְיוּם הַשְּׁלִישִׁי, מִי כָּמוֹךָ יוֹדֵעַ כִּי עָפָר אֲנַחְנוּ, הַשִּׂנְאָה

וְהָרֶצַח מַרְקִיעֵי יַבָּשׁוֹת וּשְׁחָקִים כִּרְאִי מוּצָק.

Hasta la Victoria Siempre??

לְתָמִיד?

עַד הַנִּצָחוֹן הַסּוֹפִי?

הָרֹעַ כְּבָר מְנַצֵּחַ, סוֹף הָעוֹלָם נָע שְׂמֹאלָה וְיָמִינָה,

לִתְהוֹמוֹת הָרֵי גַּעַשׁ רוֹחֲשִׁים.

* צ'ה – בסלנג צבאי (ארגנטינאי) אי, אתה, חבר. צ'ה גווארה בן למשפחה ארגנטינית עם שורשים איריים, בסקים וספרדיים. לאחר פעולותיו בקובה הגיע לבוליביה לארגן מהפכה נוספת, נתפס והוצא להורג.

** בראשית א א.

*** ציטוטים מיומנו של צ'ה גווארה.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [61]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

השקל הציוני [1]

אחַי בני עמי, צאן קדושים ישראל. הטו אוזן לקול זעקתי והאזינו לשעוותי. נבָלה נעשתה בישראל: בנק ישראל הציוני הוציא לאחרונה סידרת שטרות חדשים, ועליהם דיוקנאותיהם של שני משוררים ושתי משוררות עבריים, שהם לא משלומי אמוני ישראל.

הראשון שבהם, על שטר של 200 שקל, נתן אלתרמן, חי פרק ארוך בחייו חיי חטא עם אישה אחרת, שאינה אשתו החוקית לפי דת משה וישראל, ובספרו "שירי מכות מצרים" הוא הזדהה דווקא עם המצרים בעת עשר המכות, במקום לתאר את הנס הגדול של יציאת מצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה.

השני, על שטר של 50 שקל, חי גם הוא חיי נישואים פסולים, עם אישה גויה-נוצרית, ואף התגורר עימה [ועם בתם] תקופה מסויימת במנזר סן סימון [בירושלים עיר הקודש!] – ובשירו "נוכח פסל אפולו" הוא כותב: "בָּאתִי עֲדֶיךָ, מוּל פִּסְלְךָ אֶקוֹדָה." מה זה אם לא עבודת אלילים והתייוונות ממש.

השלישית, על שטר של 100 שקל, לאה גולדברג, היתה רווקה כל ימיה, לא הקימה בית בישראל ולא ילדה ילדים להגדלת מיספר בני עמנו. וחמוּר מכך: היו לה פרשיות אהבים עם גברים שונים, יחסים לרוב לא מוצלחים, ובעקבות חוויות ואכזבות אלה היא כתבה שירים רבים, ביניהם השיר המזעזע ובו השורות: "בָּאתָ אֵלִי אֶת עֵינַי לִפְקֹחַ / וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי..." ובהמשך: "וְלָמַדְתִּי שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן / וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף." מה זה אם לא פריצות?

ואילו הרביעית, רחל [על שטר של 20 שקל] חיה בקיבוץ הראשון בארץ, דגניה, שהוקם על-ידי צעירים חילוניים-מתפקרים, שקראו לעצמם "חלוצים-ציונים", שעזבו את דתם ואת הוריהם ומשפחותיהם בגולה, ובאו לארץ ישראל להקים בה מדינה [חילונית] ו"להפוך את הפירמידה של עם ישראל," תוך התעלמות חוצפנית מהצו העתיק של המְתנה לימות המשיח, שיגאל את עם ישראל גאולה שלמה ואמיתית ויקים כאן מדינה [על-פי ההלכה] כדבר השם. ואם לא די בכך, רחל זו היתה מסובכת בצעירותה בפרשת אהבים עם גבר נשוי [ראה שטר של 200 שקל הקודם].

לאור כל אלה, על בני עמנו, שלומי אמוני ישראל, למשוך את ידינו מלהחזיק בשטרות טמאים אלה, לא לגעת בהם ולא לקבל או לשלם בהם במסחרנו.

יש לדעתי שלוש דרכים להחרים ולעקוף את השימוש בשטרות  אלה:

שימוש במטבעות מתכת, כגון 5 מטבעות של 10 שקל במקום השטר עם דיוקנו של טשרניחובסקי.

שימוש בהמחאות כתובות [צ'קים], כפי שהן משמשות גם עכשיו בפעולות הפיננסיות השונות בבנקים.

והדרך שלישית והרצויה ביותר: לבקש מרבנינו הגדולים ליזום הדפסת שטרות חלופיים, כשרים, עם דיוקנאותיהם של רבנים גדולי ישראל, אדירי תורה, גאוני הדור, רבי החוכמה והמעש. וכי חסרים אנו אישים צדיקים, רבנים גדולים, אדמו"רים ובאבות, הן אשכנזים, הן ספרדים, שראויים הם כי דיוקנאותיהם יתנוססו על שטרות הכסף בארץ-ישראל [תוך מציאת הֶתֵר הלכתי לאיסור על פסל ומסכה ותמונה, איסור דאורייתא].

ובזכות זה נזכה ויתקיימו בנו דברי הפיוט של ההבדלה: "זרענו וכספנו ירבה כחול וככוכבים בלילה."

החותם בענווה, אני הקטן –

מנחם מנדל הכהן חלפן

השקל הציוני [2]

אחי בני עמי, עבדי אללה, ערבים גאים, ברכת אללה עליכם.

הבנק של המשטר הציוני הפושע מוציא לאחרונה סידרה של שטרות כסף חדשים ועליהם דיוקנאותיהם של משוררים ומשוררות ציוניים. ואלה אפילו לא נולדו בארץ הזאת. הם באו מרוסיה ומפולין ומליטא כדי להצטרף לאוכלוסייה היהודית הציונית בפלסטין ארצנו האהובה, ולדחוק את רגלי אבותינו ואבות-אבותינו שחיו כאן מדורי-דורות, מאז ימי הפלישתים.

הצעירה ביניהם, רחל המשוררת, ישבה על שטח כבוש מדרום לכינרת, בשם אום ג'וני, וכתבה שם שירים על "כינרת שלי" [שלה!] – והיא גם ניכסה לעצמה את רמת הגולן ואפילו את ההר אל-שיח', הוא החרמון בפיהם. הכול שלהם!

שאול טשרניחובסקי, בעל השפם הרוסי כתב על ארצנו: "הוֹי אַרְצִי מוֹלַדְתִּי" ואילו נתן אלתרמן כתב "נִבְנֶה אַרְצֵנוּ, אֶרֶץ מוֹלֶדֶת" כאילו שזו הארץ שלהם, של היהודים-הציונים. ואילו לאה גולדברג כתבה על "כְּאֵב שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת", כאילו ארץ זו שאליה היגרה, היא מולדתה, בצד מולדתה האמיתית – ליטא.

עניין זה של השטרות הציוניים מעורר את חמתי, ודאי גם של רבים מבני עמנו, ועלינו להגיב תגובה ערבית גאה. ומה מתאים יותר מאשר החרמת השטרות האלה, ואת השקל הישראלי-הציוני בכלל. לחלופין עלינו להשתמש במטבעות של אחינו הערבים-המוסלמים בארצות השכנות: הדינר הירדני, הריאל הסעודי, הלירה המצרית, ואפילו הלירה הסורית. וכמובן, אפשר להשתמש באירו האירופי או בדולר האמריקני.

חכמי הדת שלנו, יחד עם אנשי כספים וכלכלה, צריכים להוציא פתווה האוסרת את השימוש בשקל הציוני הטמא הזה. ובזכות זאת, האל הכביר יגמול לנו בשפע של דינרים וריאלים בארנקינו, לשמחת ליבנו, לעושרנו ולאושרנו.

עלי עבד חוסיין אל-בבלאווי

השקל הציוני [3]

כותב שורות אלה אוהב ספרות. ספריהם של המשוררים הנ"ל שוכנים בכבוד הראוי במדף בולט שבכונניתו הגדושה, לעיתים קרובות הוא פותח אחד הספרים ומדפדף בו בעניין ובהנאה.

כותב שורות אלה איננו בעל הון, לא מקורב לשלטון, לא פקיד בכיר, לא טייקון אדיר. סתם אדם מן הישוב, עם חשבון צנוע בבנק, לא יותר. כותב שורות אלה אינו להוט במיוחד אחר בצע כסף ולא "גנוב" על כסף, למרות שאינו אדיש לו. אין הוא מתנגד להחזיק מדי פעם בידיו חבילה נאה של שטרות ולדפדף בהם להנאתו. כותב שורות אלה הוא ישראלי, ציוני נאמן.

יחי השקל הציוני!    

י. ג. ציוני

* * *

ארנה גולן

לפעמים, גם החולשה היא כוח

ואז השירה היא גבורת ההישרדות

דברים בערב להופעת ספר שיריו החדש של רון גרא

"וכמו כוכב באותה מסילה"

הוצאת  "צבעונים", 2015, 120 עמ'.

זה עתה חגגנו את חג החנוכה ודומה כי אכן זהו מועד הולם במיוחד להשקת ספר שיריו החדש של רון גרא. וכי למה? כי שמו של הספר ואפילו שמו של המשורר מתקשרים לכאורה לערכיו של החג. שם הספר מציין כוכב, שכידוע קולט ומפיץ אור, ובשמו של הספר הוא אף מוסיף ונע במסילתו, המוארת מן הסתם, וכך הוא מתקשר לכאורה בחנוכה, חג האור.

שמו הפרטי של המשורר מתקשר ברינה, בשירי שמחת החג, בעוד ששם משפחתו מתקשר באהוד בן גרא, ששיחרר את ישראל משלטונו העריץ של עגלון מלך מואב, ובכך מתקשר לערכי החג, לגבורה, למרד ולעצמאות.

קריאת השירים מפריכה, כמובן, את ההקשר הזה כליל. אכן, יש אור בכוכב, אף שהוא זוכה לו רק ברגעים נדירים. אולם מסילתו היומיומית היא מסילה של "מציאות אפורה", כלשון השיר המצוטט על העטיפה האחורית (השיר עצמו נדפס בעמ' 115). זו היא מציאות כאובה שיש בה בדידות, כאבי נפש, אכזבות באהבה ובחברות, געגועים לאהובים ולקרובים, "לכל יקיריי שישנם ושאינם," שהוא אף מקדיש להם את הספר, ובנוסף גם חולשה פיסית ומכאובי גוף.

אופן תיאורם בשירים אמנם מעניק להם משמעות שמעבר לייסורי הפרט ואין ספק בכך שקוראיו עשויים למצוא בשיר זה או אחר את עצמם. אולם בסופו של דבר, אפקט הווידוי הכאוב על החולשה המהותית – שליט בספר. למשל, מצוקת הבדידות היא כה קשה עד ש"הטיול האנושי" (עמ' 43) יוצא לפועל רק  בהזמנת נהג מונית, על מנת שיטייל עימו או ילווה אותו לטיפולים בבית החולים ויתמוך בו. ואילו את עצמו הוא חש כ"פרי נושר ללא צוף," חסר כוח חיות או עמידה.

במצב קיומי זה הוא מצפה, כנאמר בשיר שעל העטיפה האחורית, ל"עלה זית" מטאפורי שיציל אותו, יסמן חזרה לנשימה מלאה וחיונית ולמציאות שתשוב להיות צבעונית ומלאת חיים כמו בחלומו. אבל במסלולו הרגיל, האפור, הוא אפילו אינו לוקח  כלב אליו הביתה, שמא ישאיר אותו ללא תומך אם יתאשפז בשל מחלתו או יקרה לו דבר חמור מזה (עמ' 111).

בבדידותו הוא שרוי, כאמור,  עם זכר הוריו ועם שאר הקרובים לו ומקיים "הזכרת נשמות" (70) להם יחד עם בת דודתו. אבל מהי הירושה שהורישו לו הוריו? הלא זו חולשה ומחלה פיזית מצד האב, בכי פנימי מאימו ופחדים מאחיו.

ובכל זאת, אם נעמיק לקרוא בשירים נגלה בהם מימד נוסף. נכון, גבורה גופנית וחוזק פיסי לא נמצא. גם לא מרד וזעקות כנגד הגורל. אבל גבורה נפשית יש ויש. הכיצד? מתברר שעצם כתיבת השירה, מעשה היצירה, הוא מעשה של גבורה. כי רק בכתיבתה מתאפשרת גבורת ההעזה לעמוד פנים אל פנים מול המימד האישי והכמוס ביותר של קיומך, מול הסבל הקיומי האישי. והרי זה סבל פיסי ונפשי כאחת. נשמעת בו ההכרה – בלא זעקות או התרסות – בחולשה הפיסית ובמחלה כמו גם קינת הגבריות האובדת, אכזבת הזוגיות והמשפחתיות ואפילו הידידות.

אבל בשירה ניתן להתבונן בכל אלה מבחוץ כביכול, ממרחק כלשהו, להודות בו, להבינו ובעצם העברתו למימד השירי – להעניק לו משמעות שמעבר וגם סדר ויופי אסתטי, ובזאת להינצל. וכך נעשית השירה, בכוח הגבורה הפנימית שבה – לדרך של הישרדות.

והרי כך אומר הדובר עצמו: "בכתיבת שיר אתה מוצא מיפלט" (17), כי הרי אפילו הגשם, הנתפס על ידינו כמטהר ומנקז, משמש כאן מטאפורה ל"שלוליות הנפש" המולידות "מועקה שפחות ופחות / מצליחה להתנקז" (59 ), ואז השירה – אם נמשיך את המטאפורה – נעשית מעין ניקוז אסתטי, ובידיו של רון גרא הוא בהיר, מודע ואמיץ. כי, לדבריו, כמו שאמרה לאה  גולדברג כך למד גם הוא: "אט אט אתה לומד לא להעיר / חבר בלילות,/ לא להטריד ילדים, / רק להנציח הכול באיזה / דיו סתרים" (109).

ואז אתה גם מבין כי "הסבל הוא משימה שצריך לעמוד בה" (97). וזו וודאי גבורה. להתבונן בעצמך בפיכחון, לעבור את הלם הידיעה על מחלה ואכזבה, וכל זאת בחמלה עמוקה, ללא זעקות שבר, ללא התרסה (כלפי מי?). וגם כאשר "הכתפיים טעונות" (34) בשנים של כאב, הזדקנות ומחלות, וקינת הגבריות (110) מצטרפת לכאבם של בני משפחה ואנשים בודדים אחרים שהוא מיטיב לחוש ולבטא את עולמם ולתאר את דיוקנם – גם אז ההתבוננות היא במבט אנושי וחומל, החושף את העמידה במשימת הסבל הקיומי. וכך, לעיתים, אפילו במילה או במשפט קצר נחשף באחת המצב הקיומי, כמו בשיר על זוג המבוגרים שאין לדעת מי בהם התומך ומי הנתמך, עד שהוא, הגבר, "נשמט" לחדר הטיפולים (101), כנשמט מן החיים.

ואכן, כמה רגישות, ייחוד וצניעות במטאפורות עצמן! כפי שכבר נוכחנו, הן אינן נטולות מתחומים רחוקים או מתנגשים על מנת שיפתיעו את הקורא ויעוררו בו התפעלות. הן נטולות מן הטבע הקרוב, הסביבה הקרובה, מזג האוויר, ואפילו מן הכלים, האוכל, והמכשירים הביתיים  או הרהיטים. כך הן גם עושות את העולם השירי לכל כך אנושי וקרוב לקוראיו.

למשל, כשהוא עם עצמו "הוא אוכל את עצמו כאילו הייתי פריכית אורז מלא," הוא אומר תוך שהוא מנצל את ביטוי "הסלנג" והופכו למטאפורה, וכשהוא יודע לפתע אהבה וזו מעשנת, הוא מוכן להיות סיגריה בפיה (20). ומה קורה "כשהישבן נסוג"? ובכלל, האם קראנו פעם ביטוי כזה? מה שקורה הוא שהישבן נעשה "כתבשיל חם המאבד את טעמו עם הזמן" (12), וכשהגעגועים גוברים הם נעשים "שתויים", ואז – כשהם מואנשים – הם עולים על מרכבתם ומריצים את דמם.

אבל בשיכרון החיוניות המדומה הזה, עולה עליהם "דחפור" האכזבה, ואפילו אין למי להודיע על "האסון" (81). לעומת זאת, הרטיבות הכלואה מתחת למרצפות הדירה, נעשית מטאפורה לזו שבין "חדרי ליבו" (הנעשים כביכול חדרים של ממש). שהרי "נולדתי צח / מבריק ומצוחצח / והחיים ערמו רפש על הרגש"(105).

ואלו דוגמאות לטעימה בלבד, שבהן גם ניתן לשמוע את המקצב שנוצר גם ללא חריזה. כך גם בשירים חודרי לב אחרים, המבטאים, למשל, כיצד מתנפצת אשליית הקיום היציב. בתחילתה היא מתוארת כהתנודדות על ערסל באביב, אבל אז באה רוח ענקית ונושבת בהם, הזמן נעשה ערירי, סירפדים מכרסמים רעיונות והמחלות שוב "מתבצרות" בגוף.

וכך, לאורן של המטאפורות, מתגלה לנו היבט נוסף של גבורה. שהרי על מנת להתבונן בעצמך ובזולת הקרוב לך הכרח בחשיפה עצמית. בלעדיה לא תוכל ליצור שירה ולשרוד. וזו משימה שאין להקל בה ראש. ודומה, אף כי כל משורר מתחבט בשאלה זו ותוהה עד כמה ניתן לו לחשוף מעצמו, תשובתו של רון גרא היא כנות מלאה, עמידה מול עצמך ומתן דיוקנאות של אנשים אובדים אחרים בעולם בפתיחות אך בחמלה, בהבנה ובאנושיות, ותוך עשיית עולמם ליצירה בעלת משמעות ויופי.

אמנם, לעיתים הוא מודה כי אבד אמונו במלים ("משחקי מילים", 93). אבל בשעת כתיבת השירה נעלמת החרדה שמתעוררת בו לפעמים כמו "תיקנים" המתרוצצים במטבח. נכון, "גם המוח זקוק לשנת שמיטה" (87), אבל גם אז ותמיד, "המעיים המפונקים מתמלאים במילים שלא אמרנו" (ארספואטיקה, 88) והמילים חייבות לצאת. כי הרי רק "כשהברז פתוח / זורמים המים," רק כשנכתבת שירה זורמות המילים והכותב שורד.

ומה בכל אלה נותן את האור לכוכב, את הכוח להוסיף ולנוע במסילה שהוא מציין אותה בשם ספרו? שהרי בשעות קשות הוא נעשה "ככוכב שברק האור שלו נמלט / ובית מלאכתו נסדק / שותק" (110).

לעיתים אלה הם "רעיונותיי", "שדוברים אליי ממרחקים / שולחים קרני אור צבעוניות" (90). אבל שם הספר שולח אותנו למקום אחר, לשיר החושף את מקור האור האמיתי, הלא הן "נכדותיי בנות הארבע" (47). כי אחת לשבועיים, כשהוא סר לבקרן, הן כ"סוכריות" מטאפוריות  (השאולות ודאי מן הסוכריות שהביא להן) מורחות באהבה את פדחתו ואת פניו. ואז הוא יוצא מן המחשכים, חש כמלך, ומתוך חיבור עימן הוא נעשה "כמו כוכב באותה מסילה / איתן אני נע."

האור, כוח הקיום החיוני, בא מאהבה תמימה ואמיתית, כנאמר בשיר קודם: "מרווה את צימאוני / בעלז המים היפה והזך" של חיוניותן, אף שמניסיונו ומניסיון אימו (כפי שראינו בשירים אחרים), הוא יודע "שכבר בתוכו מונחת נביטה / של כאב." אכן, תמיד קיימת החרדה מן הבאות, "היראה" (כשם ספר שיריו הקודם) מן הכאב שעתיד "לעוט עליך". אבל "הפשרות" (כשם ספר שיריו הראשון) עם הסבל הקיומי והפיכתו בכעין מטאמורפוזה לשירה, נגלית גבורת אמת ושירת אמת.

ואם פתחנו בחג החנוכה גם נסיים בו. כי על מנת שמסילתך, רון, תהיה מוארת כמו בחנוכה, הבאתי לך כאן נרות חנוכה צבעוניים. הדלק אותם ויאירו לך את המציאות ואת יצירתך.

* * *

רון גרא / 4 שירים

1. הַקֶּסֶם לֹא בָּא

הַקֶּסֶם לֹא בָּא

הוּא חִפֵּשׂ גַּלְגַּלִּים

עֲמוּסִים בִּפְלָדָה

אוֹרוֹת עֲמוּמִים

שִׂחֲקוּ

בֵּין כַּפּוֹת הַחַמָּה

וְהַקֶּסֶם לֹא בָּא

רַק בַּלֵּב רָחֲשָׁה

הֶמְיָה

כְּאוּבָה.

2. קַו הַגְּמָר

הַחַיִּים שַׁבְרִירִיִּים אוֹמֵר:

ריימונד קארבר בְּסִפּוּרוֹ:

"דָּבָר קָטָן וְטוֹב."

הֵם זוֹרְעִים זִרְעֵי חֲרָדָה

עַל מִשְׁטַח הַיּוֹם,

כְּסַפָּנִים הֵם זוֹעֲקִים

וְקוֹלָם נוֹפֵחַ הַרְחֵק

בִּמְצוּלוֹת הַיָּמִים

שֶׁלֹּא נֶחֱיוּ.

הַמַּחְשָׁבוֹת, רַק הֵן

מַפְרִידוֹת בֵּין חֹשֶׁךְ לְאוֹר

כַּאֲנָשִׁים סוּמִים הַצּוֹעֲדִים

דּוּמָם

אֶל קַו הַגְּמָר.

3. בַּשָּׁעָה הַזָּרָה

צָרִיךְ אָדָם לְהַבִּיט בְּעֵינָיו

בַּשָּׁעָה הַזָּרָה.

לִשְׁמֹעַ וּלְהַקְשִׁיב

גַּם כְּשֶׁאָזְנָיו חֲסוּמוֹת

וְיָדָיו רוֹפְסוֹת עַד

זוֹב דָּם.

לֹא לֶאֱטֹם אֶת מוֹחוֹ.

צָרִיךְ אָדָם לְהָבִין

אֶת הַמַּלְתָּעוֹת הָאוֹחֲזוֹת

בְּסוּפַת בְּרֵאשִׁית

שֶׁיַּרְגִּישׁ כְּפֶצַע הַמְּבַקֵּשׁ

לְהִסָּגֵר.

צָרִיךְ אָדָם שֶׁיִּרְאֶה

בּוֹ

אָדָם.

שֶׁיִּלְמַד לְהַצְמִיחַ רַקָּפוֹת

צוֹחֲקוֹת

בַּעֲלֵי הַכְּאֵב.

צָרִיךְ אָדָם שֶׁיִּהְיֶה לוֹ

אָדָם

כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה

אָדָם.

4. בַּיִת

חִפַּשְׂתִּי לִי בַּיִת

אֲהִיל

אוֹר וְחֹם

כָּל שֶׁיֵּשׁ בֵּין הַקִּירוֹת.

בַּחוּץ טִיֵּל יָרֵחַ בֵּין עֲנָנוֹת.

הַגֶּשֶׁם דָּלַף וְגָלַשׁ

עַל גּוּף הַשֶּׁנְהָב.

הֲבֵל הֲבָלִים

כָּל הַיְּסוֹדוֹת

גַּם שֶׁרִירַי הַלְּבָנִים

וְהַגִּידִים הַקְּרוּעִים

מִמַּשָּׂא הַמִּשְׁקוֹלוֹת.

גּוּפִי כְּמֶלֶט מִתְפּוֹרֵר

עַל בִּרְכֵּי קֹהֶלֶת.

* * *

איתמר פרת

רבם של ציפורים

באחד הגיליונות הקודמים סופר על מפעלו של הרב שורנשטיין, חלוץ גן החיות בתל-אביב, ולהלן אחרית דבר.

בשנות הארבעים שכן הרב מרדכי שורנשטיין בבית הכרם, אז שכונה מרוחקת מן העיר ירושלים. הוא התגורר בקצה מתחם מגודר של בית ניסנאס, במחסן שנועד למכונית. למשפחת ניסנאס היה בית גזעי עם קמרונות אשר הושכר למשפחה יהודית אחרת (אחרי מלחמת העצמאות גר בו ד"ר יעקב ארנון, מנכ"ל משרד האוצר). על גג המחסן התקין הרב כלוב רשת גדול ובו גידל להקה מגוונת של ציפורי שיר ועופות שדה וחורש. תמורת תשלום קטן היה ניתן לבקר את 'גן הציפורים' הזה אשר שלט גדול התנוסס עליו: "דוקטור דוליטל". לא היה גן ילדים ולא כיתת בית ספר בירושלים שילדיה לא ביקרו שם על טַפָּהּ ומורותיה.

הרב שורנשטיין, שאמרו כי היה רבה הראשי של נורבגיה, התגורר בגפו עם ציפוריו. היו שם שלטים מצויירים עם שמות ציפורים, אשר חלקם אך לא כולם נקלטו במונחי החוקרים ('פרוש'. 'ירגזי'. 'שרוני מצוייץ'). היה ביניהן עורבני מאולף ("קיק הרים" כלשון הרב) אשר אם נשאל "מה שמך" – ענה בקרקור מתוק "יאקו". הרב דוליטל היה מאכילו בגרעיני אבטיח אשר יאקו נטל בעדינות מבין שפתיו, כלומד תורה מפי רבו.

הרב שורנשטיין וציפוריו נעלמו, ולא נודע לי מה היה עליהם. שנים רבות עמד המתחם נטוש, כלובו פרוץ, והשלט 'דוקטור דוליטל' חלוד ויתום. לימים נבנה שם בית דירות (שדרות הרצל 66). קיק נדיר היה הרב שורנשטיין. בדומה לקדוש הנערץ פרנסיסקוס מאָסִיזִי, אהב את האל ואת קטני בריותיו. בגן ציפורי עדן תהיה מנוחתו.

אהוד: פסלו ניצב בקצה רחוב הדסה, במורד גן העיר, ולמרבה המזל טרם ניזוק או נגנב. כאשר עברתי שם פעם עם שלמה שבא, התרגש שלמה מאוד, ניגש ונישק את מצחו של הרב שורנשטיין, מייסד גן החיות.

* * *

מכללת לוינסקי לחינוך – הפקולטה לחינוך מוזיקלי

"עוד שׂדי פורח"

המופע ה-11 בסדרה על חלוצי הזמר העברי והחינוך המוזיקלי

יוקדש לפועלו וליצירתו של

המלחין דוד זהבי

עורך ומנחה – אליהו הכהן

בהשתתפות:

מקהלת הפקולטה לחינוך מוזיקלי

יוסי לוי – גיטרה, מאשה אדלסון – פסנתר

סולנים ונגנים מהפקולטה

זמרים אורחים: דפנה זהבי, הלל זהבי

מנצח – פרופ' רון זרחי

המופע ייערך בשני מועדים:

יום ראשון 24.1.2016 בשעה 19:30

יום ראשון  31.1.2016 בשעה 19:30

באודיטוריום של מכללת לוינסקי, רחוב שושנה פרסיץ 15, קרית החינוך, ת"א.

הזמנת כרטיסים: בטלפון 03-6902470

דוא"ל:  music-events@levinsky.ac.il

כל ההכנסות מהמופעים תוקדשנה למלגות לסטודנטים

* * *

יהודה דרורי

צביעות אמריקאית עיתונאית

העיתון החשוב בארה"ב "וושינגטון פוסט" יצא השבוע במאמר חריף נגד "הפגיעה בדמוקרטיה הישראלית" ע"י חוק העמותות החדש המחייב עמותות הפועלות בארץ, בהשראת גורם זר, לחשוף את מקורות המימון שלהם. שומו שמיים!

משום מה שכחו צדקני ה"וושינגטון פוסט" שבארה"ב קיים כמעט 80 שנה חוק "הסוכן הזר"(ראה http://www.news1.co.il/Archive/003-D-61327-00.html (– אשר משמעותו לא רק דומה לחוק הישראלי החדש אלא שמבחינה דמוקרטית הוא הרבה יותר חמור ודרקוני במהותו.

אז נשאל, מדוע שכתבלבי העיתונות האמריקאית הללו לא יתעסקו קודם כל בניקוי הכביסה המלוכלכת שלהם, לפני שיעזו להטיף לנו מוסר כזה – שמעולם לא היה להם...

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 6.1.16

* מחבלים סיאמיים – שתי דמויות פרצו לעולמנו בימים האחרונים – נשאת מלחם ועמירם בן אוליאל. שני מחבלים מרצחים, בני עוולה, שטופי שנאה גזענית וקנאות דתית. שני אזרחי ישראל השונאים את מדינתם ופועלים להשמדתה, באמצעות מעשי רצח גזעניים המוניים, שנועדו ליצור מלחמת גוג ומגוג נוראה שתביא לחורבנה. התאומים הסיאמיים האלה הם אויבי המדינה – הם ומה ומי שהם מייצגים. יש להילחם בתופעה הזאת מלחמת חורמה, ללא כפפות.

* שאלת תם – למה אנשים היוצאים מגדרם כדי לגנות כל מה שמתפרש, בצדק או שלא בצדק, כהכללה כלפי הציבור הערבי בשל הרצח בתל אביב, בעת ובעונה אחת יוצאים מגדרם כדי להכליל כלפי הציבור הדתי לאומי אשמה קולקטיבית על הרצח בכפר דומא?

* חוות דעת פסיכיאטרית – ביום שבו ייתפס המחבל הרוצח נשאת מלחם, פרקליטו יטען לחוסר שפיות, ויבקש לשלוח אותו להסתכלות. אבל אין צורך בכך. יש כבר חוות דעת. עודה בשאראת כבר כתב ב"הארץ" את חוות דעתו. את הרצח ביצע "ערבי מעורער בנפשו." ואם באשארת כתב, אין כל צורך להטריח פסיכיאטר.

כל רוצח הוא סוג של מטורף, כי רצח הוא מעשה טירוף. אבל לא כל מטורף, הוא אדם שאינו אחראי למעשיו. אדם היודע לתכנן ולבצע בקור רוח כזה רצח משולש, וכך לחמוק מהמשטרה והשב"כ, הוא אדם היודע היטב מה הוא עושה והוא אחראי למעשיו.

מי שטוען לחוסר שפיותו של מלחם, בסך הכול רוצה לסייע לו להימלט מעונש. כאשר מדובר בפרקליטו – תפקידו לסייע למרשו להתחמק מעונש. כשמדובר בפובליציסט, כנראה שרצונו לסייע למרצח להימלט מעונש נובע ממוטיבציה אחרת.

* שאלה להורים – שאלה להורים שלא שלחו את ילדיהם לבתי הספר בתל-אביב, מאימת המחבל שברח מהפיגוע. ואם הוא לא ייתפס עד סוף השבוע? ואם הוא לא ייתפס עד סוף החודש? ואם הוא לא ייתפס עד סוף שנת הלימודים?

כל אחד מאתנו, האזרחים, נושא באחריות לא להיכנע לטרור.

* אילו הייתי ליברמן – אילו הייתי ליברמן הייתי דורש לגזור עונש מוות על עמירם בן אוליאל. אבל אני מתנגד עקרונית לעונש מוות.

* יתנצלו?  – עם פיענוח הטבח בדומא והגשת כתב האישום נגד הרוצח, ניתן לצפות לבקשת סליחה או לפחות הודאה בטעות. איפה כל אלה שעמדו עם סטופר ביד והעלילו על המדינה שאינה פועלת לפיענוח הפשע, כרומזים שהממשלה רוצה את המחבלים חופשיים וממשיכים לשרוף תינוקות ולהצית כנסיות? איפה כל אלה שהתגוללו בשר הביטחון כאשר אמר שזהות הרוצחים ידועה, אך חשיפה עכשיו תשבש את החקירה, והציגו את הדברים כחוסר רצון ללכוד את הרוצחים?

ניתן לצפות לבקשת סליחה או לפחות הודאה בטעות גם מאלה שסיפרו את הסיפורים על כך שערבים ביצעו את הפשע, הביאו "מידע" על כך שהבית נשרף במסגרת סכסוך חמולות (כמו ה"מידע" שהנער אבו חדיר נרצח בידי ערבים על רקע הומופובי, שהיה להיט ברשת עד שהרוצחים נתפסו). אלה שהתגוללו בנשיא המדינה, על שגינה את בני עמו שבחרו בטרור (וסילפו את דבריו, כאילו הוא אמר זאת על כל בני עמו).

האחרונים לבטח אינם מתכוונים להתנצל. הרי בינתיים הם אימצו את העלילה הקונספירטיבית שהשב"כ סחט בעינויים הודאות שווא, כי השב"כ כידוע הוא ארגון הרודף יהודים, והוא עצר יהודים ו... משהו כזה, מין סיפורים בזויים והזויים.

והראשונים? יתנצלו? יודו בטעות?

* חשבון נפש – ביקורת רבה מוטחת בציונות הדתית, בעקבות פיענוח הטבח בדומא. אני מבחין בין שני סוגי ביקורת. יש ביקורת מכוערת שנועדה לצייר את הציבור ביש"ע, את הציונות הדתית ואת ה"ימין", כמי שאותה מחתרת היא היחידה הנבחרת לביצוע מאווייהם. ראו מאמרי ההסתה ברוח זו של יצחק לאור, ב' מיכאל וספי רכלבסקי ב"הארץ", אך ברמיזות מתונות אפילו אצל אנשים ממפלגת העבודה. זאת ביקורת דוחה, שכל מטרתה להסית ולקצור פירות פוליטיים מההסתה (אגב, הם לא למדו מההסתה אחרי רצח רבין, שרק הרחיקה מהם את הציבור, והדבר בא לידי ביטוי בקלפי. אבל זה לא כל כך מעניין אותי, מעניין אותי הצד החברתי, לא הפוליטי).

אך יש סוג אחר של ביקורת – ביקורת על כך שהציונות הדתית לא עשתה די להילחם בתופעה. היא המשיכה לראות בדב ליאור, למשל, אחד מרבניה – המייצג קוטב אחד בקשת רחבה, אך הוא חלק מהקשת ולא מחוץ לתחום, מוקצה מחמת מיאוס, כפי שראוי להתייחס אליו. יש ביקורת לגיטימית על כך, שאותו נוער מנותק הופקר למלתעותיהם של מטיפים ברוח דאעש, כמו בני הבליעל גינזבורג ויוסף שפירא, שהעובדה שעדין אינם נמקים מאחורי סורג ובריח היא תעודת עניות לדמוקרטיה הישראלית. למה רבני צוהר, למשל, לא לקחו על עצמם כמשימה להגיע לנוער הזה, להסתובב בגבעות ולהציל אותו? הרי כל נער כזה שיחזור בתשובה – זו הצלת נפש בישראל.

כן, הציונות הדתית צריכה לעשות חשבון נפש – לא בגלל האשמות השווא נגדה, אלא בשל הטעויות האמתיות שלה.

האמת היא שכל החברה הישראלית צריכה לבדוק את עצמה, איך היא לא מיגרה את התופעה בעודה באיבה. כאילו, די היה בכך שהחיה הכהניסטית הוצאה מחוץ לחוק, ובכך כאילו נגמרה המלחמה.

עיקר הביקורת שלי היא על המערכת המשפטית, שנהגה לאורך שנים כאידיוט שימושי של הימין הרדיקלי וחיבלה בעבודת הקודש של השב"כ נגד פראי האדם האלה. שוב ושוב עוכר הדין בן גביר ושכמותו, הצליחו לחלץ באמצעות בתי המשפט את המחבלים ממעצרים וצווי הרחקה. אני מקווה שהטבח בדומא הפיל אסימון גם במערכת המשפטית, שמדובר כאן בסרטן שיש להיאבק בו בדרכים בלתי קונבנציונליות.

* בעקבות הויברגר – לפני 20 רמי הויברגר הופיע בדמותו של יגאל עמיר במערכון של "החמישיה הקאמרית", וסיפר איך הוא יהיה מלך ישראל בעוד עשרים שנה, לאחר החנינה. ושוב ושוב הוא וידא עם הצופים בו: "אתם יודעים שזה נכון."

ורבים, כל כך רבים, באמת "ידעו שזה נכון."

חלפו 20 שנה, וכמובן שהנבואה הזאת היא שקר גס, רחוקה מן המציאות כרחוק מזרח ומערב. הרי ברור לכל שיגאל עמיר יימק בכלא עד יומו אחרון ואף לא יצא לעולם ליום חופשה. מה שלא הפריע להויברגר, בראיון עיתונאי לפני שבועות אחדים, לדבר בגאווה על המערכון ה"אמיץ" וה"אמיתי" הזה. כי הוא חי במערכון.

והיום, עוזי בנזימן כתב מאמר ב"הארץ" שבו הוא מנבא חנינה קרובה שיקבלו הרוצחים מדומא ואנשי המחתרת. ואם להויברגר האמנתי אז שהוא באמת חושב כך, למרות שדבריו היו מופרכים, איני מאמין שעוזי בנזימן חושב כך. זו אמירה תעמולתית ותו לא.

* במקום שבו פוסלים ספרים – ספרו של בן דרור ימיני "תעשיית השקרים" הוא ספר שאי אפשר להגזים בחשיבותו. במחקר מעמיק, מגובה והדוק מבחינה עובדתית, הוא מפריך אחד לאחד את השקרים שמפיצים אויבי ישראל בקמפיין הדה-לגיטימציה שלהם נגד קיום המדינה, ואת השקרים שמפיצים סייעניהם בארץ וב"הארץ". גדולתו של הספר, היא המסד העובדתי, הממוסמך והמתועד, שאינו מותיר קצה חוט למי שינסה לחפש בו שגיאות.

מה עושים? פוסלים. אם אי אפשר להתמודד עם הכתוב בספר, הפתרון הוא לגרום לכך שהאנשים לא יקראו אותו.

מה שמכעיס את ה"שמאל" הקיצוני, הוא העובדה שככל שינסו, לא יוכלו לתייג את הכותב כאיש "ימין". בן דרור הוא פובליציסט המטיף לאורך שנים לפתרון שתי המדינות לשני עמים, נגד הקמת התיישבות מחוץ לגושים, מזהיר מפני הידרדרות למדינה דו-לאומית ואפילו תמך בהצעה מרחיקת הלכת של אולמרט לפלשתינאים. אלא שהוא יוצא, במקביל, נגד תעמולת השקרים והזדון השוללת את זכות קיומה של ישראל וזכותה להגנה עצמית.

לדעתי, הספר הזה צריך להיות ספר חובה במערכת החינוך הישראלית ובצה"ל. במסגרת מיזם של רכישת ספרות מקצועית לחיזוק רוח הלחימה בצה"ל של הרבנות הצבאית, נרכשו עותקים רבים של ספר חשוב זה.

"הארץ" יצא למסע צלב מקארתיסטי ז'דנוביסטי נגד הפצת הספרים. "הארץ" תבע לפסול את הספר וספרים נוספים. כתבת העיתון גילי כהן מתהדרת בהצלחה: "בעקבות פניית 'הארץ' החליט ראש אגף כוח האדם בצה"ל, האלוף חגי טופולנסקי, לעצור את רכישת הספרים עד לבירור הנושא" (28.12.15).

צעד זה של העיתון וכניעתו המחפירה של ראש אכ"א (בתקווה שאחרי הבדיקה המיותרת תבוטל ההחלטה) הם איום ממשי על הדמוקרטיה הישראלית, ומקרה קיצוני ומדאיג של סתימת פיות.

* רביניאן הגזענית – את הביקורת החריפה והבוטה ביותר על דורית רביניאן כתבה רוני בר ב"הארץ". רביניאן הגיבה על פרשת פסילת ספרה, בהסבר ש"אין הוא מעודד התבוללות, להיפך" והבהירה שלא בכדי הבחירה ברומן היתה לא לממש את האהבה. 

ועל כך היא גונתה בידי בר כגזענית, השומרת על "טוהר הגזע" ועל "טוהר הדם" ושאר סיסמאות נבובות מן הארסנל הפוסט ציוני.

* לחיזוק הזהות היהודית – הספר "גדר חיה" לא התקבל לתוכנית הלימודים, בטענה שהעלילה, המתארת רומן בין יהודייה לערבי, "מעודדת התבוללות". אני קורא כעת את הספר, וכשאסיימו אוכל לגבש עמדה על טיבו ואיכותו והאם הוא ראוי להיכלל בתכנית הלימודים. אך הנימוק לפסילתו חסר שחר משתי סיבות.

סיבה אחת, היא שדווקא דילמה של זהות, וסיפור כזה בהחלט מעורר דילמה, היא דרך מתאימה לפתח דיון במהותה של הזהות היהודית.

סיבה שנייה, היא שבמדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק, ששפתה עברית וחגיה הם חגי ישראל, לא תתכן התבוללות במובן הפשטני של המושג.

אולם בהחלט תיתכן התבוללות במובן התרבותי – התבוללות במובן של בערות, של חוסר אכפתיות, של הפניית עורף לזהות היהודית והתרבות היהודית. מי שניצבים בחזית הפעולה להעמקת הזהות היהודית, הם ארגוני ההתחדשות היהודית. ישראל, כמדינה יהודית, היתה צריכה להעלות את ההתחדשות היהודית על ראש שמחתה וראש תקציבה. למרבה הצער, הממשלות, מימין ומשמאל, מתנכרות להתחדשות היהודית.

עולם ההתחדשות היהודית כנראה חילוני מדי לדתיים ודתי מדי לחילונים, ימני מדי לשמאלנים ושמאלני מדי לימנים. ובעיקר – הוא אינו מייצג מגזר, ולכן אין מי שידאג לו.

שר החינוך הקודם, שי פירון, היה היחיד שהתעלה והבין את משמעותה וחשיבותה של ההתחדשות היהודית. הוא החליט על הקמת אגף להתחדשות יהודית במשרד, אך עד סוף הקדנציה שלו, שנגדעה באִיבָה בגחמה של נתניהו – המשפטפטנים במשרדו והרפרנטים של האוצר מזמזמו ומסמסו את ההחלטה בטיעונים מטיעונים בירוקרטיים וצרי מוחין. עם זאת, ב-2014 העביר השר לארגוני ההתחדשות היהודית תקציב של 10 מיליון שקל, דמי כיס בעבור המשרד עתיר התקציבים, אך סכום משמעותי בהחלט לארגונים.

בא שר חדש, בנט, וחזר למדיניותם של יולי תמיר וגדעון סער – תמיכה מילולית הצהרתית ואפס תקציב ומעשים. בכך הוא פוגע במהלך החשוב ביותר לחיזוק זהותה היהודית של החברה הישראלית.

* איחוד או איבוד? – מרכז "עלמא" – בית תרבות עברית, הוא מוסד מפואר ורב הישגים בתחום ההתחדשות היהודית, אותו ייסדה וניהלה לאורך שנים רבות ד"ר רות קלדרון. השבוע התאחד המרכז עם מכון הרטמן – מכון לחינוך, להגות, לפיתוח ולהכשרה של מובילי שינוי בארץ ובעולם היהודי. יש מסר חינוכי, חברתי ותרבותי יפה וחשוב בהתמזגות של ארגון התחדשות-יהודית "חילוני" עם ארגון התחדשות-יהודית "דתי-אורתודוכסי". המסר הוא, שרב המשותף על המפריד, כאשר מדובר בארגוני התחדשות-יהודית פתוחים ופלורליסטיים.

יש עוצמה באיחוד כוחות. יש יתרונות לגודל. אך יש גם חסרונות – החשש לאובדן זהות של הארגון החלש והקטן יותר ופגיעה במגוון הקולות הפועלים בשדה ההתחדשות היהודית. הבעייה באיחוד הזה, היא שהוא לא בא ממקום של עוצמה, אלא מתוך החולשה הכלכלית שסיכנה את קיומו של מרכז "עלמא". ועל אף שאין לי כל ספק ברצון הטוב של הצדדים, חוששני ש"עלמא" ייבלע במכון הרטמן.

הייתי בסרט הזה. במשך ארבע שנים ניהלתי את מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית בגליל. לאורך התקופה נאלצתי להתמודד עם מצוקה תקציבית ולהתנהל בתנאי מחסור כרוניים ובמלחמת הישרדות תמידית. לבסוף, כאשר הבנתי שהמיזם אינו מתקדם לשום מקום, החלטתי על פרישה.

לאחר הודעתי, חיפשנו פתרון להצלת "יובלים". הפתרון היה מיזוגו עם "המדרשה" ב"אורנים", כשלוחה צפונית בגליל המזרחי. קיווינו שהגב של ארגון חזק, יציל את "יובלים". אחרי שנה וחצי של דשדוש, "המדרשה" הרימה ידיים, ושמה קץ לשותפות. מרכז "יובלים" נסגר, למגינת לבי ולבם של רבים. היום, בכל הגליל המזרחי, זולת הגולן, אין כל מרכז העוסק בהתחדשות יהודית, ולמעט פעילויות ספורדיות, כמו חוג קטן פה או בית מדרש שם, אין כל פעילות בנושא.

הלוואי שתהיינה חדשות טובות בנדון. אני מנסה בכוחותיי הדלים לחפש פתרון. אני מייחל ל"עלמא" עתיד טוב יותר.

* חג אוניברסלי – אני מוקיר, מעריך ומכבד מאוד את ידידי הרב גלעד קריב, איש התנועה ליהדות מתקדמת. מעטים בישראל תרמו ותורמים כמותו להעמקת הזהות היהודית במדינה. זאת, אף שאני חושב שהוא גם עושה שגיאות לא מעטות, כמו הפניית אנרגיות ותשומת לב למאבקים בג"ציים מיותרים.

אולם אני מתנגד מכל וכל לרעיון שהעלה במאמר ב-ynet, בו קרא לאמץ את 1.1 כחג אזרחי, כחג רשמי בישראל, ובכך להוכיח את אי היותנו "עם לבדד ישכון", אלא חלק מכלל האנושות. ובעיקר – יהיה בכך אימוץ מרכיב מתרבות העולים מחבר העמים – "הנובי גוד" אל תוך התרבות הישראלית, בהמשך לאימוץ המימונה של יהדות מרוקו.

מבחינה טקטית, טעותו של גלעד היא בכך שהוא כמעט מאושש בהצעתו את הסטריאוטיפ השקרי שגורמים אורתודוכסים קנאים נוהגים לייחס לתנועה הרפורמית, וחבל.

אבל זו בעיקר טעות מהותית. יש דבר יפה ברעיון לאמץ תאריך אוניברסלי בלוח השנה העברי ושיהיה זה תאריך שיאמץ חג המקובל בקרב העולים מחבר העמים. אבל מה פתאום ה-1.1? יום זה הוא ראש השנה. השנה שלנו היא השנה העברית ואין לנו שנה אחרת. מה פתאום לאמץ חגא כחג?

את העקרונות החיוביים בהצעתו של גלעד, ניתן לאמץ ברעיון אותו אני מציע כבר למעלה מעשור – לאמץ את 9 במאי, יום הניצחון על הנאצים, כחג רשמי בישראל. אנו מציינים את השואה הנוראה של עמנו, ואין כל ציון לכך שהאנושות ניצחה את הנאצים. יתכן שהקרבה לשואה הקשתה עלינו לחגוג משהו הקשור למלחמה ההיא, אך בפרספקטיבה של 70 שנה, חשוב שנציין זאת. חשוב שנציין זאת כחג אוניברסלי, בהיותנו חלק מן האנושות שלחמה בנאצים וניצחה אותם (מיליוני יהודים לחמו בצבאות שניצחו את הנאצים ובקרב הפרטיזנים). בעבור העולים מחבר העמים, יום הניצחון הוא חג חשוב ביותר, ואימוצו יקרב אותם לחברה הישראלית. עדין חיים איתנו וֶטראנים עולים וחשוב למהר ולאמץ את החג עוד בחייהם. אך כמובן שהדבר חשוב גם לילדיהם, נכדיהם ובעצם לכולנו. 

* חוות דעתי המלומדת – אריה דרעי פנה ליועץ המשפטי לממשלה וביקש חוות דעת משפטית על חוקיות מינויו הצפוי לתפקיד שר הפנים, כנראה לקראת עתירות צפויות לבג"ץ.

חבל על זמנו היקר של היועה"מ. שדרעי יפנה אליי, ואתן לו את חוות דעתי המלומדת. אין כל בעייה משפטית או חוקית במינוי. כל עתירה בנדון תידחה בבג"ץ.

 הבעייה כלל אינה חוקית או משפטית. זו בעייה מוסרית וערכית, הנוגעת לדמותה של החברה הישראלית. אבל מה לדרעי ולענייני מוסר וערכים...

* מהגותו של ש' פרס – מתוך מכתב תשובה של שמעון פרס, יו"ר מפלגת העבודה וראש האופוזיציה, למושבים והקיבוצים בגולן, דצמבר 1978:

"... כורח ביטחוני עליון להבטיח באופן משפטי מתאים, שתקוים הסמכות הישראלית באזורי ההתיישבות והביטחון הישראליים בגולן, בבקעת הירדן, בדרום רצועת עזה ובגוש עציון. המשך הסמכות הישראלית באזורים האלו, החיוניים לביטחון ישראל, יבטיח את מעמדה והתפתחותה של ההתיישבות בחבלים אלו, את רציפות זיקתם של היישובים לישראל ותקיים את סמכותו וכושרו של צה"ל לבל יפגעו ההיבטים הביטחוניים של ישראל בגזרה המזרחית והצפונית; הדבר חיוני להבטחת יציבות השלום."

* ביד הלשון מאחורינו – איך אומרים בחזאית צחה: "ביום ראשון תסתיים הסופה"? – "וביום ראשון – כל זה כבר מאחורינו."

* * *

גלעד צוויק

מי אשם בטרור הערבי?

האם הטרור הערבי הוא תוצאה של הזנחה חברתית-כלכלית מצד היהודים? ההיסטוריה של ארץ ישראל מספרת סיפור אחר לחלוטין.

כבר מימי ראשית הציונות, הערבים נהגו להכות והיהודים להתנצל – עד שמספר ארגונים לוחמניים שינו את התמונה.

מסע היסטורי מעמיק.

במאמר שפרסם לאחרונה ב'וושינגטון פוסט' לרגל ביקורו בארצות-הברית, טען הנשיא ריבלין כי מתקפת הטרור הנוכחית נגד אזרחי ישראל, נובעת במידה רבה מה"עוול" שגורמת ישראל לפלסטינים. "הזנחנו בהווה את הטיפול בחלקים המזרחיים של ירושלים, וכך זנחנו את הביטחון של היהודים," כתב נשיא מדינת ישראל מעל דפי עיתון אמריקני, ובכך העניק קבל עם ועולם חותמת ממלכתית כחול-לבן לגילויי הבנה לטרור הפלסטיני. "האם יש מישהו," המשיך ריבלין, "שחושב שההשלכות של הפערים הכלכליים יעצרו בגבולות פוליטיים אמיתיים או פיקטיביים? בחומות בטון או גדרות?"

טענותיו של ריבלין עומדות אמנם בסתירה לעובדה כי רבים מהמחבלים בגל הנוכחי משויכים דווקא למעמד הבינוני בחברה הפלסטינית; וכי דווקא חומות הבטון והגדרות היו אלו שחיסלו, יחד עם פעילות נחושה של צה"ל, את טרור המתאבדים באינתיפאדה השנייה. אך גם ריבלין, המלווה בלהקת תקשורת אוהדת משני עברי האוקיאנוס, יודע כי הדרך לליבו של אובמה – "השַמש של העולם החופשי" כדבריו בטקס הדלקת החנוכייה בבית הלבן – עוברת במסע צלב נגד העובדות והמציאות.

בראייה היסטורית, השקפת העולם של הנשיא, לפיה שיפור במצבם הכלכלי-חברתי של הערבים יוביל לביטול שאיפתם לחיסול הציונות – היתה בעבר גם נחלתם של רבים וטובים ממנהיגי התנועה הציונית, בכללם ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון, בראשית דרכו הציבורית. אך מה שהבין בן גוריון ב-1909, בעודו בן 26 בלבד, כי את הסכסוך בינינו לבין הערבים "אי אפשר לפתור על ידי התחכמויות,, ריבלין בן ה-76 מתקשה להפנים גם בשלהי 2015.

הפריחה הכלכלית לא ביטלה את העוינות

ראשוני הציונים שהגיעו לארץ ישראל אמנם לא התיישבו בארץ ריקה לחלוטין, אך המציאות לא היתה רחוקה מכך. ערב הופעת הציונות, בשנת 1882, התגוררו בארץ רק כ-140 אלף יושבי קבע – 40 אלף מתוכם יהודים, רובם בני היישוב הישן.

במבחן העובדות, העלייה הציונית לארץ הגשימה היטב את חזונו של הרצל בספרו 'אלטנוילנד', שניבא כי מצבם של הערבים ישתפר פלאים נוכח שיבת עם ישראל לארצו. לפי מיכאל אסף, בשנים 1914-1870, החופפות כמעט במלואן את שנותיה הראשונות של הציונות בארץ, גדל מספר הערבים בארץ ישראל ב-71.4 אחוז – הנתון הגבוה ביותר בכל העולם הערבי באותה תקופה, מלבד במצרים.

באזורי השדה, פירנס כל איכר יהודי שלוש-ארבע משפחות ערביות, וכפרים ערבים חדשים הוקמו מסביב למושבות החדשות (לפי עדותו של מנחם שינקין מ-1911, בזיכרון יעקב התגוררו יותר ערבים עובדי המושבה, מאשר יהודים).

בד בבד, התפתחו קשרי מסחר ואף ידידות בין הצדדים, כשחלק מהכפריים הערבים מייעצים ליהודים על דרכי גידול פירות וירקות מקומיים, ומוכרים להם יבולים וזבל בהמות. בערי החוף דוגמת יפו וחיפה, שהתפתחו בקצב מטאורי הודות להתיישבות היהודית המקומית, זינק מספר הערבים ביותר מ-200 אחוז.

מלבד הרנסנס הכלכלי והדמוגרפי שחוו ערביי הארץ מאז הופעת הציונות, הקפידו ראשי היישוב המתהווה לחנך את אנשיהם על ברכי הדו-קיום והסובלנות כלפי השכנים הערבים. בתקנות ביל"ו משנת 1883, לדוגמא, הודגשה חשיבות לימוד השפה הערבית מצד החלוצים "למען ידעו איך לחיות (עם הערבים) ולא ללחום עמהם." 24 שנים מאוחר יותר, עם הקמת ארגון השמירה 'בר גיורא', הונחו אנשי הארגון לפתוח באש על מי שבא לתקוף אותם "רק במקרה אחרון שאין מוצא ממנו," כפי שהעיד אחד מאנשי הארגון צבי נדב, וגם אז, יש להשתדל "לפצוע את המתנפל או להרוג את הסוסה שעליה רכב." אחד העם, מראשי הוגיה של הציונות, התריע מפני התנהגות בלתי הולמת מצד חלק מהמתיישבים כלפי הערבים ("נטייה לרודנות"), והדגיש כי על החלוצים "להיזהר לבל לעורר עלינו חמת עם הארץ (הערבים) על-ידי מעשים מגונים."

על אף הזינוק באיכות החיים והגישה הפייסנית מצד היהודים, מסתבר כי כבר במאה ה-19, ערביי הארץ לא נלהבו מהמונח 'שלום כלכלי'. "הערבים המוסלמים שונאים אותנו," כתב אליעזר בן-יהודה, מחיה השפה העברית שהגיע לארץ ב-1882. "(הערבים) מכנים את היהודים בני מוות, בריות שפלות, רפות לב..."

ב-1889 דיווח חיים מיכלין, פעיל בבניית השכונות מחוץ לחומות בירושלים, כי בימי הרמדאן נהגו הערבים "להכות באגרוף רשע ו(להשליך) אבנים ביהודים... באין משיב (מצד היהודים."

המצב בירושלים החמיר עד לרמה שהברון רוטשילד ביקש לרכוש בתים סביב הכותל המערבי כדי להבטיח את ביטחונם של המתפללים היהודים בדרכם לקיר הקדוש. דיווחים דומים על זריקות אבנים זרמו גם מיהודי חברון. ב-1891 שלחו נציגי משפחות נכבדים ערביות מירושלים מברק לוואזיר הטורקי בדרישה לאסור כניסת יהודים לארץ, ולמנוע מהם לרכוש קרקעות.

למרות הברכה שהביאו לערביי הארץ והאלימות הבלתי-תלויה מצד האחרונים, חיפשו ראשוני המתיישבים מתחת לכל עץ רענן סיבות מדוע הם, היהודים, בכל זאת אשמים באלימות המופנית כלפיהם. "(לתפיסתם), הערבים אינם שונאים ליהודים כמו עמי אירופה," ניתחה פרופ' אניטה שפירא את השקפתם של חלק מהחלוצים. לטענתה, בכל התנגשות עם הערבים טרחו ביישוב "להדגיש את חלקם של היהודים בהתרחשויות. התנהגותם (של היהודים) היא שגרמה להסתבכות. (לתפיסת החלוצים) אם יתנהגו היהודים כהלכה אפשר למנוע, או לפחות לדחות, את ההתנגשויות עם השכנים."

במקביל, שאפו המתיישבים לצייר את הסכנה הנשקפת מצד הערבים כזניחה עד לא קיימת. "התנפלויות של בדואים שודדים – ענין של סיפורי בדים הוא," נכתב בעלון של חובבי ציון ב-1884. פרופ' בני מוריס ניסה להסביר את הרציונל שעמד מאחורי הגישה הציונית כלפי האלימות הערבית. "אילו נתפשה האלימות (הערבית) כמייצגת תמיכה עממית נרחבת," כתב מוריס, "או-אז לא היתה נותרת תקווה לציונות, ומכאן הצורך לתרץ את המאורעות כמעשי ידי קומץ עבריינים בעוד הרוב (של הערבים) שואפים ל'שלום'." מוריס מזכיר בהקשר זה את מסקנות ועדת הייקרפט לבחינת מאורעות תרפ"א, שקבעה כי בניגוד לתפיסת ה'קומץ עבריינים' של היהודים, "הרגשות (של הערבים) נגד היהודים היו... עזים מכדי שיהיה אפשר להסבירם באופן שטחי שכזה."

היהודים מוותרים ומוכים

סוגיית הקרקעות היתה הנפיצה ביותר ביחסיהם המוקדמים של החלוצים ושכניהם הערבים. הציונים היו מוכנים לשלם מחירים חסרי כל פרופורציות על אדמות הראויות לעיבוד, לעתים עד פי 50 מערכן הריאלי. הדברים הגיעו עד כדי כך שערב מלחמת העולם הראשונה, מחיר ממוצע של חלקת אדמה בארץ ישראל היה גבוה ב-90 אחוז ממחירהּ בסוריה. בעלי הקרקעות הערבים זיהו את פוטנציאל ההתעשרות העצום, ומכיוון שההיצע הערבי גבר על הביקוש היהודי, התחרות מי ימכור יותר מאדמותיו ליהודים היתה עזה ומרה.

במקרים רבים, בעל קרקע ערבי ש'הפסיד' לשכנו ואדמתו לא נרכשה בממון רב בידי יהודים, היה שולח כנקמה את עדריו לעלות על הנחלה השכנה שנרכשה – במטרה להרוס את יבוליה. המתיישבים הציוניים, בעלי הקרקע החדשים, נאלצו להגיב לפלישות, וכך הפכו, בעל כורחם, לצד פעיל בסכסוכים פנימיים בין ערבים.

במקרים אחרים, ניצלו הנכבדים הערבים את בורותם של אנשי העלייה הראשונה – יוצאי רוסיה ואוקראינה – בשיטת סימון הגבולות השרירותית והלא-אירופית-בעליל שהיתה נהוגה בשטחי האימפריה העות'מנית, ומכרו ליהודים שטחים נרחבים יותר ממה שהיה ברשותם בפועל. האריסים, אלו שעיבדו בשטח את הקרקע, שילמו לא פעם את המחיר.

אחת הדוגמאות המוקדמות להונאת קרקעות שכזו היתה מכירת אדמות הכפר יהודייה לחלוצי פתח תקווה במהלך שנות השמונים של המאה ה-19. המתיישבים בפתח תקווה רכשו את האדמות, בכסף מלא ובהתאם לכל הנהלים, מבעלי הקרקע – בני משפחות כסאר ותיאן – שחלשו על שטחים נרחבים באזור מישור החוף. לאחר הרכישה, הופתעו אנשי פתח תקווה לגלות כי האריסים של הכפר יהודייה סירבו להתפנות מהקרקע, אותה עיבדו במשך דורות רבים. טענתם היתה שהיא כלל אינה נחשבת בעסקה.

השליטים הטורקים המקומיים, שתפסו את אנשי העלייה הראשונה כסוכנים זרים מטעם הצאר הרוסי, ובני משפחות כסאר ותיאן – שרצו להסיט מעליהם את האש על הגזל שביצעו – הסיתו את ערביי יהודייה לדרוש את אדמותיהם בחזרה מחלוצי פתח תקווה, תוך שימוש באלימות כלפי המתיישבים. המתקפות הגיעו לשיאן באחד מימי אביב 1886, אז יצאו גברי פתח תקווה לטיול ביפו, ומאות מערביי יהודייה, חמושים באבנים ואלות, ניצלו את שעת הכושר כדי להתנפל על נשות וילדי המושבה. ההתנפלות הסתיימה ברציחתה של בת המושבה, רחל חדד-לוי, בעשרות פצועים, ובגניבת העדרים של המושבה.

לא חלף זמן רב מהמתקפה הקטלנית, והיהודים מיהרו להפעיל את מנגנון ההאשמה העצמית כדי להצדיק את האלימות הערבית כלפיהם. שמואל הירש, מנהלו של בית הספר החקלאי 'מקווה ישראל', בחר לבקר דווקא את אנשי פתח תקווה כי "יודעי חוק הארץ ומנהגיה (היו) נזהרים מקניית אדמה כזו! (אדמות יהודייה)." זאת על אף שהאדמות נרכשו כחוק, ומוכרי הקרקע הערבים היו אלו שהונו את האריסים. הירש גם העניק פטור לאלימות ערביי יהודייה בכך שהם "נרגזים ואינם מוותרים" בעקבות נישולם, והדגיש כי המתקפה נגד היהודים "איננה נובעת מבטן שנאת הדת, ואין בה אף קורטוב של שנאה לאומית."

יהושע אוסוביצקי, מהבולטים בפקידי הברון רוטשילד, הוסיף כי האלימות של ערביי יהודייה לא נבעה מ"שנאה דתית או קנאה לאומית," והמשיל את ריב היישובים ל"(ריב) בין אחים."

שמעון רוקח, ממייסדי נווה צדק, דיווח לד"ר יהודה ליב פינסקר, מראשי 'חיבת ציון' שישב ברוסיה, כי היה זה חוסר הכבוד באירוח שהפגינו יהודי פתח תקווה לשכניהם הערבים, שהיווה את אחד הגורמים שהובילו להתנפלות. "מבלי לתת אף צנצנת מים לאורח הסר אל ביתו," ביקר רוקח את חלוצי המושבה הראשונה, "ועל כל אלה באשר לא ידעו את שפת המדינה וטבע המקום... ולא לעיתים רחוקות צמחו מריבות וקטטות, גם הכאות – רק אודות חוסר הבנה."

משה סמילנסקי, איש העלייה הראשונה, הוסיף כי הסיבה לאלימות הערבית נעוצה "בנימוסים המקובלים בארץ, שהמתיישבים החדשים (היהודים) לא קיבלום." – בהקשר למנהגי רעיית העדרים והשימוש במים.

הסכסוך הסתיים ב'פשרה' במעמד צד אחד בלבד: ויתור של מתיישבי פתח תקווה על 80 אחוז מאדמות הכפר יהודייה, על אף ששילמו עליהן כאמור בכסף מלא. אך למרות ההתקפלות, המתקפות על המושבה מצד שכניהם הערבים לא פסקו. "אנחנו עבדנו, השקענו עמל רב, והם (הערבים) החריבו והרסו הכל," כתב בתסכול אברהם שפירא, מראשוני המתיישבים באם המושבות ומי שעתיד להניח את היסודות לשמירה העברית. "עד כמה שלא השתדלנו לבוא איתם בדברי כיבושין ולהסביר להם שהאדמה קנייננו, אנחנו המעבדים אותה וכל מה שעליה שייך לנו – והם בשלהם... בלילות לא היינו פושטים את בגדינו... על יהושע שטאמפר ויתר החלוצים היה להילחם כאריות... עם תושבי סביבות המושבה שהיו מתנפלים כפעם ופעם וגוזלים בהמות ולעיתים גם מפשיטים את האיכרים (בהיותם בשדה) עירומים." יוסף טרומפלדור 'זכה' גם הוא לחוות את מנהג ההפשטה בשדה.

[שבע הפסקאות האחרונות מלאות שגיאות. – אב"ע]

לא רק יהודי פ"ת יצאו מגדרם כדי לרצות את שכניהם הערבים. תקרית בין אנשי יסוד המעלה, שנוסדה ב-1883, לערביי האזור, לדוגמא, הסתיימה במותו של שייח' אחד הכפרים. הפשרה אותה רקם אחד מפקידי הברון רוטשילד: מינוי בנו של השייח' המנוח לאחראי השמירה במושבה היהודית – עניין שהיה מקובל באזור עד הקמת ארגוני השמירה היהודית, 'בר גיורא' ו'השומר'. תקריות אלימות דומות התרחשו גם בין מתיישבי רחובות, ראשון לציון, זכרון יעקב, ראש פינה וגדרה לערביי האזור, מולם עמדו לרוב היהודים בגבורה ובאומץ לב.

הקמת השומר

אנשי היישוב אמנם יצאו מגדרם כדי לפייס את הערבים, אך גם זה לא הספיק ליצחק אפשטיין, ממחדשי השפה העברית, שבמאמרו 'השאלה הנעלמה' ב-1905 טען כי החלוצים עושים "עוול" ברכישת קרקעות ונישול האריסים. אפשטיין אף הציע להגביל את רכישת הקרקעות רק לכאלו שאינן ניתנות לעיבוד – צעד שמשמעותו המעשית ויתור על ערך היסוד של הציונות, 'כיבוש הקרקע'. בתגובה, השיב לו משה סמילנסקי, מראשי העלייה הראשונה, כי "האינטרסים הלאומיים של עמינו קודמים לכל... אי אפשר שלאומיות של שני עמים תהיה קשורה במקום אחד."

אפשטיין האשים את היהודים בנישולם של האריסים, למרות שהליך רכישת הקרקעות מצד הציונים נעשה תמיד על פי חוק. יתרה מכך, החל ב-1904 הקפידו ראשי היישוב, בעזרת הברון רוטשילד, לפצות לפנים משורת הדין את האריסים המפונים, בין אם בתשלום כספי ובין אם במציאת סידור עבודה בדמות עיבוד קרקע שכנה. אך בכך הם רק עוררו עליהם את זעמם של בעלי הקרקעות הערבים שעשקו אריסיהם, וגם פעולות אלו לא השביעו רצונם של הערבים. "הם לא הסתפקו בפיצויים כאריסים," כתב סמילנסקי, "אלא תבעו חלק באדמה לא להם."

מקרה המבחן המובהק ביותר לתופעה התרחש בשנים 1911-1910, כש'גואל הקרקעות' יהושע חנקין רכש דרך קק"ל את אדמות הכפר 'אל-פולה' בעמק יזרעאל (מרחביה של ימינו) מעשיר ערבי שהתגורר בלבנון. מכירת 'אל-פולה' זכתה למחאות סוערות במיוחד – בקרב ערביי הארץ וגם מעל דפי עיתונים ערביים שיצאו לאור מחוץ לארץ ישראל – בעיקר כי בשטח האדמה שהיתה אמורה להימסר לציונים עמדה המצודה שכבש, לפי האמונה, צלאח א-דין מידי הצלבנים בשנת 1187.

השלטון הטורקי עשה מאמצים כבירים לסכל את המכירה של 'אל-פולה' לציונים, וניסה להעביר את הקרקע לידי הממשל או לנכבד ערבי אחר. אך לבסוף הורו הרשויות באיסטנבול לוואלי של ביירות, נורי אל-דין ביי, כי על פי חוק עליו להעביר את הקרקע לידי הרוכשים הציונים. למרות חותמת הכשרות העות'מנית לרכישה, ערביי הכפר סולם הסמוך היו פולשים תדירות לשטח המושבה, תוך שהם מאיימים על תושביה כי "העמק צר בשביל שנינו, ואחד מאיתנו יצטרך לפנות את המקום," כפי שתיאר איש מרחביה נחום (טון) טברסקי. בניגוד לתפיסה של אפשטיין, המתקפות הערביות רק העמיקו אחיזתם של חלוצי מרחביה בפרט, וחלוצי העמק בכלל, בקרקע.

התנגשויות בין יהודים לערבים התרחשו גם בערים הגדולות, בראשן יפו. בערב פורים 1908 תקפו ערבים בעיר מספר חוגגים יהודים, ובמהלך התגרה נדקר אחד התוקפים הערבים ונפצע קשה. לדברי ד"ר יעקב טון, אחד ממנהלי המשרד הארצישראלי – הזרוע המבצעית של ההסתדרות הציונית שהיתה אמונה על קידום ההתיישבות היהודית בארץ – היהודי דקר את הערבי "מתוך הגנה עצמית." בתגובה לאירוע פרצו חיילים טורקים, חמושים ברובים ובתגבורת של מיספר מתושבי יפו הערבים, לשתי אכסניות שנטען כי לנים בהן היהודים שהיו מעורבים בתקרית. 13 יהודים נפצעו באירועים ושישה נוספים נאסרו. "פוגרום של ממש," תיאר ד"ר טון, את המתקפה ביפו.

גם במקרה זה, ניסו חלק מראשי היישוב לקחת על עצמם את האחריות לאלימות הערבית. דוד לבונטין, ממייסדי ראשון לציון, טען כי התקרית התרחשה מכיוון שיהודי יפו שוטטו בחוצות העיר "באופן פרובוקטיבי." דוד בן-גוריון, שעלה לארץ ישראל שנתיים קודם לתקרית ובאותה תקופה היה חבר בוועד 'פועלי ציון', הודה אמנם כי קיימת שנאה ליהודים מצד הערבים העירוניים, אך הוסיף כי לערבים יש נטייה להתנהגות אלימה גם בינם לבין עצמם, ולכן אין צורך לייחס לתקרית מניעים לאומניים. רופין, מייסד המשרד הארצישראלי ביפו, טען כי התקרית ביפו היתה "מריבה מקרית" והגדירה כ"תגרת ידיים". בסך הכול, כך לפי מי שייסד לימים את 'ברית שלום', "היחסים בין יהודים לערבים בארץ ישראל שלווים כל כך."

אך השלווה הקוסמית לא החזיקה מעמד זמן רב. כבר ב-1907 הקימה אגודת 'חובבי ציון' את ארגון השמירה 'בר גיורא', שהתפתח כעבור שנתיים לארגון 'השומר'. עד להקמת בר גיורא, היו אלו ערבים שהופקדו על שמירת המושבות היהודיות באזורי השדה ועל חלק מהשכונות היהודיות בערים. מלבד שיקולים מעשיים של זמן (היהודים לא יכולים היו גם לעבוד כל היום וגם לשמור כל הלילה) והיכרות של הערבים את כפרי הסביבה, אנשי היישוב גם גרסו כי יש לגייס ערבים כדי לא "לעשותם אויבים על-ידי דחיקת רגליהם" – כפי שטען אהרון אהרונסון מזיכרון יעקב, לימים חבר מחתרת ניל"י.

לעיתים התפתחו יחסי ידידות בין השומרים הערבים לאנשי המושבות, אך לרוב נאלצו אנשי המושבות לשלם שוחד לשומרים (פרוטקשן) נוסף על התשלום הרגיל, על מנת שיעשו עבודתם וימנעו מחבריהם הערבים בכפרים הסמוכים לחמוד את העדרים או את כלי העבודה של אנשי המושבה. במקרים חמורים יותר, היוו השומרים עצמם איום על האנשים שעליהם היו אמורים להגן.

צבי נדב, ממייסדי השמירה העברית, תיאר למשל כיצד פחדו נשות ירושלים, שהתגוררו בשכונות החדשות של העיר, "לצאת מפתח ביתן בגלל 'מגינים' אלה." נדב גם תיאר כיצד ראו הערבים את המושבות היהודיות "כרכושם הם, כפרה חולבת."

אלכסנדר זייד, ממייסדי 'השומר', סיפר כיצד נולד הארגון בעקבות ערב מצמית אחד שחווה במסחה (כפר תבור). "בקצה המושבה השיגתני שעטה איטית של פרשים וצלצול דורבנות," כתב זייד, "ועל פני המקום עברו שומרי המושבה הערבים... צלליהם של אלה איימו יותר מן הגנב במחתרת ומן הכדור הקולע, ולילות כאלו הולידו את צו 'השומר'."

אנשי 'השומר', שמנו כ-100 שומרים ועוד כ-300 שכירים, שמו דגש על הכרת השפה והתרבות הערבית, וחבשו לראשם כאפיות כדי להתחקות אחר המראה המקומי המחוספס. אנשי הארגון גם דאגו להקים במושבות חדרי הארחה מיוחדים אליהם יוזמנו הערבים במידה שיגיעו לאזור. בתחילה, התפרסו אנשי 'השומר' רק לאורך הגבולות, אך במהרה החלו להגן גם על איכרים באזורי השדה ולעתים גם בערים. ההשפעה של השמירה העברית הורגשה באופן מיידי. באזור בתי התימנים בירושלים, בהם הוצבו עדיין שומרים ערבים, תפסו אנשי 'השומר' את אחד השומרים שניסה לתקוף בני-זוג יהודים. "מקרה זה," סיפר איש 'השומר', "עשה רושם כביר על יהודי ירושלים שלא העזו עד אז להגן על עצמם."

מנחם אוסישקין, שסייע במימון רכישת סוסים ונשק לחברי 'השומר', תיאר כיצד הורגשה במושבה רחובות "רוח חדשה" מאז הגעת השומרים היהודים למושבה. "עד בואנו היו גונבים ממש מבין ידיו של האיכר. בשעות לילה מאוחרת לא היה ביטחון להתהלך ברחובות המושבה, עם בואנו נשתנו הדברים מהקצה אל הקצה." בסג'רה, בה התיישב דוד בן-גוריון, "הרגישו תושבי הסביבה שהנה קם והולך כוח יהודי, המוכן לשמור ולהגן על עצמו."

"ערבי מרגיש כוח"

במקומות נוספים ביישוב החלה השמירה העברית לתפוס תאוצה. משה סמילנסקי, שכינה את השמירה הערבית "סכנה לאומית", טען כי הקמת 'השומר' היתה עבור הערבים "דבר-מה שונה ממה שיצרו ה'יהוּד' עד היום. היא (הסביבה הערבית) הרגישה 'כוח'... (הערבי) אם יחוש בך כוח – ייכנע לך וישמור את שנאתו לך בליבו. ואם ירגיש בך ריפיון – ימשול בך."

בניגוד לדברי התוכחה של סמילנסקי, היו גורמים ביישוב שחששו כי המצב החדש, לפיו יהודים שומרים על יהודים מפני ערבים, יעורר אף יותר את חמת הערבים. בבאר טוביה לדוגמא, עצרו אנשי השומר מלקטות ערביות שגנבו מהתוצרת החקלאית במושבה, אך איכרי באר טוביה "התחננו", לפי עדות אחד התושבים, בפני אנשי 'השומר' שיעזבו את הנשים הערביות שגנבו. "אי אפשר לסכן את כל המושבה." השומרים סירבו, ובמושבה החליטו לפטר את השומרים. "הכול מרגישים שהפעם חולל כבודה (של באר טוביה) וריחה נבאש בפני כל הערבים," כתב איש המושבה.

אירוע דומה התרחש גם ברחובות, כשתקרית בין אנשי 'השומר' למספר פועלים ערבים במושבה הסתיימה במותם של שני שומרים וערבי אחד. אנשי 'השומר' דרשו לפטר את הפועלים הערבים, אך ועד המושבה החליט לסלק דווקא את אנשי הארגון כי הם מסכנים את "הפרסטיג'ה של מושבנו," כפי שתיאר זאת שמואל טולקובסקי, מראשי מתיישבי רחובות.

בחדרה, החליטו אנשי 'השומר' לנטוש את המושבה, לאחר שחלק מאנשיה ניסו לחדש את השמירה הערבית במקום, במטרה לרצות את ערביי האזור. חלק מהמושבות עברו למתכונת מעורבת של שומרים ערבים ומפקחים יהודים, במחשבה כי הירידה מעץ השמירה היהודית תשכן שלום בינם ובין הערבים.

בפרספקטיבה היסטורית, התנועה הציונית התעוררה בזמן מרעיון העוועים לפיו ההתיישבות היהודית בארץ תישען על קניהם של שומרים ערבים, ועד היום הקמת 'השומר' נחשבת לאחת המהפכות החשובות בתולדות הציונות. שלושה מאנשי השומר, יחד עם שני לוחמים מ'הגדודים העבריים' שהוקמו על-ידי זאב ז'בוטינסקי במלחמת העולם הראשונה, היוו את הגרעין המייסד של ארגון 'ההגנה' שקם ב-1920. בשלהי מאי 1948, זמן קצר לאחר הכרזתו של בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל, הפך ארגון 'ההגנה' לצבא ההגנה לישראל.

גם בן-גוריון מתפכח

השאיפה לעמעם את עוצמת הסכנה הערבית לפרויקט הציוני, היתה בתחילה גם נחלתו של דוד בן-גוריון. "הם עשו עלינו רושם טוב," כתב בן-גוריון על ערביי יפו, שהיו האנשים הראשונים אותם פגש עם הגיעו לארץ ב-1906. המנהיג הציוני לעתיד, אגב, התאכזב מאוד מהמראה העגמומי של יפו, והגדירה כ"גלותית יותר מפלונסק" בה נולד וגדל.

שנה קודם לכן, בשנת 1905, ניבא נג'יב עזורי – מחלוצי הלאומיות הערבית ופקיד לשעבר במשרד מושל ירושלים הטורקי – כי בפלסטינה מתרגשות שתי תופעות מנוגדות שאינן זוכות לתשומת לב יתרה: "יקיצת האומה הערבית," מצד אחד, ו"המאמץ הכמוס של היהודים לכונן מחדש, בקנה מידה גדול מאוד, את המלוכה הקדומה של ישראל," מצד שני. עזורי חזה כי "שתי התנועות הללו נועדו להילחם זו בזו בהתמדה, עד שאחת תנצח את השנייה."

בן-גוריון זעם על נבואת הזעם של עזורי, שניתח נכונה את אי-נכונותם של הערבים לקבל את הציונות, וטען כי הוא "זורע את זרעי השנאה" בקרב הערבים כלפי היהודים. משמע, אותם זרעי שנאה לא היו קיימים קודם לכן בקרב הערבים. אגב, לא עזורי ולא הבאים אחריו הזכירו את צירוף המילים "עם פלסטיני", אלא העלו על נס את לידתה של "האומה הערבית", מבית מדרשם של עבד א-רחמן אל-כוואבי ומוחמד רשיד רידא – מבשרי הלאומיות הערבית.

בניגוד לבן-גוריון, זאב ז'בוטינסקי, לימים מנהיג הרוויזיוניסטים, הבין במהרה כי מול הציונים עומד יריב שקול ומר. "יש פה התנגשות בין שתי אמיתות, אלא שהצדק שלנו גדול יותר," טען ז'בוטינסקי, שפירסם ב-1923 את מאמרו המפורסם 'קיר הברזל', בו הבהיר כי הערבים בארץ הם "אומה חיה" וכי אין סיכוי שיסכימו להגשמת החזון הציוני ללא מלחמה מצדם.

סימני התפכחות החלו להופיע אצל בן-גוריון בקיץ 1909, לאחר תקרית בה נשדד ונפצע על-ידי תוקף ערבי בלכתו מסג'רה (כיום אילנית), בה התיישב בשנותיו הראשונות בארץ. בן-גוריון, שיכול היה לירות בערבי שתקף אותו אך בחר לא לעשות כן, סיפר לימים כי החוויה האלימה שחווה על בשרו בסג'רה חשפה עבורו את "חריפותה וסכנותיה של הבעיה הערבית." בהמשך הסביר כי בארץ ישראל הולכת ונרקמת "מלחמה קשה ותחרות" בין שני עמים, ומלבד שנאה מעמדית בין פועל (ערבי) לאיכר (יהודי) "יש כאן גם הבדל לאומי... ולא עוד אלא שהיסוד הלאומי גובר על היסוד המעמדי ובליבות המון הפועלים הערבים מתלקחת שנאה עזה ליהודים."

באותה שנה עלה לארץ הסופר יוסף חיים ברנר, שעם ירידתו מהאונייה בנמל חיפה זכה לקבלת פנים חמה והותקף על-ידי ערבים. "שנאה בינינו (בין יהודים לערבים) יש והיא מוכרחה להיות, והיא תהיה," כתב ברנר שנרצח בגל הטרור הערבי ב-1921, "ועלינו אפוא נכונים פה לתוצאות השנאה... אבל קודם כל הבנת אמיתות המצב, קודם כל בלי סנטימנטליות ואידאולוגיות." [במקור – ואידאליות. המאמר רצוף שגיאות. – אב"ע].

מהפכת הטורקים הצעירים בשנת 1908, במסגרתה שחררה האימפריה העות'מנית מעט את הרסן מעל מצדדי התנועה הלאומית הערבית, ובהמשך פריצתה של מלחמת העולם הראשונה ב-1914 – החריפו את המאבק הערבי בציונות. חלק מהשליטים הטורקים אף דחקו לעיתים בערביי הארץ לתקוף את היהודים, כפי שעשה למשל ב-1910 הקיימקאם של טבריה, כשאמר למנהיגים ערבים: "היהודים בוגדים, וכל פגיעה אלימה בהם היא עשייה למען המולדתי" ערבים שרצחו יהודים לא נשפטו בידי השלטון העות'מני, זאת לעומת ערבי שהוצא להורג בעקבות רצח תייר גרמני.

בעיתונים החדשים שנוסדו בארץ – 'אל-כרמל' בחיפה ב-1908 ו'פלסטין' ביפו ב-1911 – נכתב כי "אנו אומה שתלך למותה לפני ש(נרשה כי) הציונים ישטפו את הארץץ" במקביל, החלו הערבים בהקמת אגודות אנטי-ציוניות, דוגמת האגודה המוסלמית-נוצרית ביפו, שנוסדה לאחר המלחמה וסיסמת הדגל שלה היתה "אנחנו נטיל את היהודים לים – או שהם ישלחו אותנו חזרה למדבר."

ההנהגה הציונית מבינה

ערב מלחמת העולם הראשונה, תקף משה שרת, לימים שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני של מדינת ישראל, את אלו ביישוב שמוכרים אשליות בדבר פיוס אפשרי בין היהודים לערבים. "החלה עוברת בזמן האחרון בעיתונינו," כתב שרת ב-1914, "הבהרה על 'ההבנה ההדדית' בינינו ובין הערבים, על 'האינטרסים המשותפים' על 'ההשפעה מצידנו לקירוב לבבות' על 'אפשרות האחדות והשלום בין שני העמים האחים'... אל נתעה לחשוב כי בספרות של סניגוריה, במאמרים הכתובים כלפי חוץ, נוכל להפוך את לב הערבים ולנקר את עיניהם. לעולם לא יהיו הערבים לאוהבינו."

בשנת 1919 השלים גם בן-גוריון את תהליך ההפנמה, כשטען כי לשאלה הערבית: "אין פתרון!" והוסיף, "יש תהום (בין היהודים לערבים) ושום דבר לא יוכל למלא את התהום הזאת... אין אני יודע איזה ערבי יסכים כי ארץ ישראל תהיה ליהודים."

חילופי המשמרות בין העות'מנים לבריטים על השלטון בארץ החישו את תהליך ההפנמה בקרב היהודים באשר לשנאת הערבים את הציונות. בינואר 1919 נתכנסה ועידה של ערביי הארץ שקראה להכליל את שטח פלסטינה בסוריה הגדולה, ולאסור את השמעתו בציבור של ההמנון הציוני 'התקוה'.

ההתקפות האלימות ב-1920 ו-1921, במהלכן נרצחו 54 יהודים, היוו את יריית הפתיחה של גל הטרור המאורגן מצד ערביי ארץ ישראל נגד הציונות. בתחילה, עוד היו היו יהודים שניסו להתכחש לעוצמת ההתנגדות ולטעון כי מדובר בקומץ ערבים "מוסתים", אך יעקב טון, כאמור מראשי המשרד הארצישראלי, הבהיר כי "לחינם אנו חושבים שזה (הטרור הערבי) עניינם של אפנדים."

בשנת 1930 הקים עז א-דין אל-קסאם (שאותו כינה בן-גוריון "טרומפלדור של הערבים") את ארגון 'הכף השחורה', שהצהירה על כוונתה "להרוג את חילזון הציונות כל עוד הוא קטן." במרד הערבי של 1939-1936 כבר היה קשה מאוד למצוא יהודים שיחשבו כי ניתן לשכך את השנאה הערבית לציונות דרך מתן טובין כלכלי או חברתי. "ההון והתרבות בארץ ישראל יכולים להיות גדולים ורבים," כתב ההיסטוריון ברנרד וסרשטיין, "אך הם לא יניחו דעתם של הערבים, אלא רק יעמיקו את האיבה לציונות. גייסי התנועה הלאומית הערבית הראשיים בארץ ישראל היו, למעשה, לא האפנדים ולא פקידים בריטים אנטישמיים, בדרך שהאמינו כמה ציונים. הציונות, היא עצמה, היתה הגייס."

או במילים אחרות, כנראה שלנצח נאכל כאן חרב, לפחות עד שננצח. לתשומת ליבם של רובי, בוז'י וזהבה.

מתוך מגזין "מידה", 20.12.15

אהוד: פרטים היסטוריים רבים במחקר הזה אינם מדוייקים – אף כי התמונה הכללית נכונה. בולטת במיוחד ההתעלמות מהמשך תולדותיה של פתח תקווה, המושבה הגדולה ביותר בתקופתה, שהיתה בה שמירה מעורבת, ללא אנשי 'השומר', ובולט גם חוסר ההתייחסות להתקפה עליה במאורעות 1921.

לא היה מזיק לגלעד צוויק לקרוא קודם בספריי ובמחקריי בנושאים הללו, כמו "ברנר והערבים" ו"ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא שומר המושבה".

* * *

רוני סדובניק

על בגידת השמאל בפעילות השלום שנאנסו

נאנסות על קידוש הכיבוש

פעילות-שלום מוטרדות מינית וגם נאנסות ע"י תושבים פלשתינים בכפרים בהם "אנשי שלום" באים להפגין נגד הכיבוש.

 מה עושים? משתיקים אותן, כי המלחמה ב"כיבוש" חשובה יותר, וגם מורים לפעילוֹת האחרות להפגין בלבוש צנוע הכולל כיסוי ראש ועוד: מדוע קולן של פעילות השמאל אל מול כיבושן המשפיל של חברותיהן נדם?

זוועה מעוררת פלצות מתרחשת כבר עת ארוכה מאחורי הקלעים בהפגנות אנשי השמאל בבילעין, בנעלין ובשיח' ג'ראח. סוד אפל המאיים לנפץ לרסיסים את הבסיס הערכי האידיאולוגי שעליו בנויה הדרישה לסיום הכיבוש בשטחים.

מסתבר כי במהלך השנים האחרונות, ובמיוחד בחודשים האחרונים, בזמן שנשים פעילות-שלום מהארץ ומחו"ל מפגינות וטורחות להגיע ולפעול בשטח למען הפסקת הכיבוש, הן מותקפות דרך קבע מינית בידי גברים פלשתינים שלמענם הן פועלות. מדובר במסכת מתמשכת ורחבת היקף של ביצוע מעשים מגונים בגופן של המפגינות, הטרדות מיניות פיזיות ומילוליות, ומי שדואג לטשטש עקבות ולהשתיק את התופעה הם דווקא פעילי השלום החוששים כי טיפול בתופעה יפגע ברגשות הפלשתינים ובמורשתם התרבותית הרואה בנשים חפץ מיני.

האומנם זו דילמה ערכית קשה? לא רק את מסע ההשפלה בגופן של פעילות השלום מנסים להשתיק ולהסתיר, אלא גרוע מכך – מתקיים ניסיון נואל של פעילי מחנה השלום לטשטש ולהצניע מעין התקשורת גם שני מקרי אונס, בהם הנאנסות היו פעילות-שלום שהגיעו לכפרים במטרה לסייע במאבק, ותוקפיהן היו בשני המקרים פלשתינים שידעו היטב כי הן פעילות-שלום ואף הכירו אותן דרך ההפגנות בשטח.

בל נטעה, לא מדובר במקרה בודד או שניים, אלא בתופעה רווחת ומשפילה אשר בה נשים אמיצות, המקריבות מזמנן ואמונתן להילחם למען חירותם של ה"כבושים" – דווקא הן הראשונות שנופלות קורבן לתקיפה מינית מצידם.

"אנשי השלום": נאנסת, לא להתלונן!

האונס הראשון אירע כבר לפני מיספר חודשים בכפר אום סלמונה, שליד בית לחם. הנאנסת, פעילת שלום אמריקנית, רצתה להתלונן, אך פעילים בארגוני השלום לחצו עליה שלא להגיש תלונה כדי לא לפגוע במאבק לסיום הכיבוש. האם יש צביעות גדולה מכך מצד אנשים המכנים עצמם "אנשי שלום"?

מקרה האונס השני אירע לאחרונה לאחת מפעילות השלום. הפעם היתה זו ישראלית אמיצה שהבינה מיד היכן עובר הגבול הברור בין שלום למלחמה, ולא היססה להגיש תלונה במשטרה נגד האנס, ואולם, בלחץ כבד ובלתי הוגן שהופעל עליה מצד מארגני ההפגנות בשיח' ג'ראח, היא משכה את תלונתה וביטלה אותה.

ואם לא די בכך כדי להצטמרר מהמוסר הכפול ומאובדן המצפן, הרי שלאחרונה החמיר עוד יותר המצב, כשפעילי שלום מקרב מארגני ההפגנות בבילעין ובשייח ג'ראח פנו בדרישה לנשים המגיעות להפגין – להקפיד על לבוש צנוע העומד בקוד המקובל בכפרים הערביים – חיג'אב, בורקה, כיסוי ראש.

סיום ה"כיבוש" קודם לאישה הנאנסת

ואיך זה שלא שמענו על כך? הרי התופעה ידועה בקרב קבוצה רחבה של פעילי שלום ואין זה סביר להניח כי הדבר נעלם מהברנז'ה התקשורתית, אז מה ניתן ללמוד מהשתקת הנושא בתקשורת? ומדוע זה נדם קולן של הפמיניסטיות הרדיקליות אשר טוענות השכם והערב שכיבוש הוא כיבוש ואין נפקא מינה אם מדובר בעם שכובש עם או בגבר שכובש אישה?

מסתבר שקיים פער בין התיאוריה הפמיניסטית הרדיקאל-שמאלית בעניין ההתנגדות הפעילה לכיבוש השטחים, ובין הפאסיביות, הגמגום וההתבטלות בפני הכיבוש האלים של נשים. לכאורה אמורות היו שתי הפגיעות בנכבש להיות פסולות, אך כשצריך לקבוע סדרי עדיפויות באג'נדה של ארגוני השלום הפציפיסטים – גם להם יש סדר עדיפות ברור: קודם כל סיום הכיבוש ורק אחר-כך הגנה על האישה.

האם ייתכן שסוף-סוף אנו עומדים מול האמת העירומה: מדובר כאן בארגונים פרו-איסלאמיים המסתירים את פעילותם במסווה הומניטארי? אחרת, איך אפשר להבין את העדפת השריעה האיסלאמית על פני מאבק בהדרת נשים, בהשפלתן, בכיבושן וברמיסתן?

הייתי מצפה מראשי מחנה השמאל הדוגלים בערכים של שוויון, כבוד האדם, זכויות אדם של גברים ונשים, ערכי שוויון וצדק חברתי – לבחור אחרת. לזעוק זעקה נגד היחס לנשים בהפגנות, ואף לעצור את פעולות המחאה נגד הכיבוש עד לתיקון דרכיהם של הגברים הפלשתינים.

לא ניתן לקבל את שתיקתן הרועמת של פעילות השמאל אל מול כיבושן המשפיל של חברותיהן, וגם לא ניתן עוד להבליג מול שתיקתן אל מול ההתדרדרות ההולכת וגוברת במעמדן של נשים בשטחי הרשות הפלשתינית ועזה.

פעילות-שלום מושפלות, חברותיהן מחרישות

אבל, כאמור, מסתבר שלארגוני השלום יש סדר-יום ברור. קודם כל, במקום הראשון – סיום הכיבוש, ורק במקום השני – מאבק באלימות נגד נשים. כשסדר עדיפות כזה מוכתב בידי גברים המארגנים את פעולות המחאה, עוד ניתן להבין. אבל לא ניתן לקבל את שתיקתן הרועמת של פעילות השמאל אל מול כיבושן המשפיל של חברותיהן, וגם לא ניתן עוד להבליג מול שתיקתן אל מול ההתדרדרות ההולכת וגוברת במעמדן של נשים בשטחי הרשות הפלשתינית ועזה.

לא שמענו אף מחאת ארגון נשים במחנה השלום לנוכח הפרסום של הניו-יורק טיימס (18.7.10) כי החמאס בעזה אוסר על נשים עישון נרגילה בפומבי, וכי האיסור "מתיישר בקו אחד עם המסורת והמנהגים של העם הפלשתיני."

שתיקת ארגוני נשים לשלום זועקת לנוכח עוד איסורים המתפרסמים בחודשיים האחרונים, כגון איסור חדש של ממשלת החמאס על גברים לעבוד בסלוני יופי של נשים, ואיסור לאישה לחשוף את שערה בפני גבר שאינו בעלה או קרוב אליה בקשרי דם.

ובמיוחד לא שמענו קול יונה הומה, כשפירסם לאחרונה העיתון אל-קודס אל-ערבי, היוצא לאור בלונדון, כי ממשלת חמאס אישרה באחרונה רשימה של חוקים, מעין קוד התנהגות איסלאמי, שנועד לשמור לכאורה על המוסר והדת האיסלאמיים. הרשימה הזו מצטרפת לעוד ועוד עדויות של תושבים ברצועה, כי משמרות צניעות מאלצות נשים לעטות כיסוי ראש ברחבי הרצועה, בעיקר בחופי הים, ובודקות מכוניות במקומות מבודדים כדי למנוע את שהייתם בהן יחדיו של זוגות שאינם נשואים.

ממש בימים אלו קיבלה רשות השיפוט בעזה, שמנהלת את בתי המשפט ברצועה מטעם חמאס, החלטה המחייבת את כל עורכות הדין לעטות חיג'אב על ראשן וללבוש שמלות בעת שהן מופיעות בבית המשפט. החלטה נוספת אוסרת על עירוב בין נשים וגברים בשמחות ובאירועים משפחתיים או חברתיים, חופים נפרדים לרחצה בים ועוד. באחרונה התקבלו בעזה כמה פסקי הלכה שקוראים לנשים ללבוש בגדים רחבים, שלא יחשפו את מבנה גופה של האישה.

פעילי-שלום בתנאי של שוויון זכויות לנשים

כפמיניסטית, אני מרגישה שיש צביעות ואובדן המצפן המוסרי בדהירה קדימה של ארגוני השמאל לפעול בנחישות וללא הפסק למען סיום הכיבוש בשטחים, בשעה שקולם נאלם אל מול הזוועה שהם מעודדים ושותפים להסתרתה.

טוב יעשה מחנה השלום, אם יתנה את פעילותו לסיום הכיבוש בהתחייבות פלשתינית לכונן בשטחים שישוחררו משטר דמוקרטי בלתי דתי ושוויון זכויות מוחלט לנשים.

[הציטוט ממקור לא ידוע]

* * *

יעקב ניר

צה"ל – האם זה צבא הגנה לישראל

או סניף חב"ד?

בהמשך לעלייתם לרגל של רבי האלופים גנץ ואייזנקוט לכותל המערבי בהיותם במדים, והכניעה לאחרונה של צה"ל בנושאי החינוך, הערכים, והציונות – המופקרים לידיהן של תנועות מיסיונריות יהודיות, ברצוני להביא סיפור מדהים שתחילתו במחנה נופש צבאי באשקלון, וסופו בהסתבכות עלובה ביותר של עוזרת מזכירת הפיקוד העליון במטכ"ל וקצינת פניות הציבור בצה"ל.

להלן תיאור מעשה שהיה לפני מיספר שנים. בני החייל, עם סיום הנופשון של יחידתו, קיבל ממפקדו "חמסה" – "מזכרת מנופש מבצעי פלוגת מרחב XXX", ועליה סמל חיל התקשוב. שעה שקראתי את הטכסט על אותה חמסה סמרו שערותיי (המעטות שהטבע הותיר לי). וזה תוכן החמסה:

"יהי רצון מלפניך אדוני אלוהינו ואלוהי אבותינו שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום ותדריכנו לשלום ותסמיכנו לשלום ותגיענו למחוז חפצנו לחיים לשמחה ולשלום (ותחזירנו בשלום) ותצילנו מכף כל אויב ואורב לסטים וחיות רעות בדרך ומכל פורענויות המתרגשות ובאות לעולם. ותשלח ברכה בכל מעשה ידינו ותתננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו, ותגמלם חסדים טובים ותשמע קול תפילתנו כי אתה שומע תפילת כל פה – ברוך אתה ה' שומע תפילה."

ביום 22/7/2012 כתבתי מכתב ארוך ומפורט לרמטכ"ל רא"ל גנץ ובו טענתי בין היתר כי –

"אין לצה"ל כל זכות לאפשר לגורמים דתיים אינטרסנטיים אלה ואחרים לחדור לצבא ולנסות להשפיע בדרך זו או אחרת על החייל." ובהמשך: "אני רואה בחומרה את ההכנסה הרשמית, בדלת הראשית, של אותם סמלי אמונה כה פרימיטיביים ע"י אותם גופים האמורים להיות חפים מדת [מיסיונרית] (צה"ל), ולמעשה מפרש זאת ככפייה דתית. תוכן החמסה עצמה אף הוא מקומם מאד ומזכיר לדאבוני תכנים גלותיים ביותר אשר אינם מתאימים לצבא מודרני כמו צה"ל."

תשובת עוזרת מזכירת הפיקוד העליון לא בוששה לבוא (29/7/2012 – באותה עת עוד היה לנו דואר...)  ובה נכתב כי "פנייתך הועברה לבדיקת הגורמים האמונים על הנושא ואנו נשיבך עם סיום בדיקתם." תשובה מספקת.

זמן לא רב לאחר מכן (6/9/2012) שוב כותבת עוזרת מזכירת הפיקוד העליון כי: "מהפנייה לא ברור באיזה גדוד מדובר כך שאנו מתקשים להתחקות אחר מחזור הנופש הספציפי שבו חולקו החמסות. בנוסף אגף כח האדם העביר את פנייתך ל'אגודה למען החייל' לצורך בדיקת העניין. נשמח אם יועברו פרטים נוספים למען בדיקת הנושא."

עקב שהיה בחו"ל עניתי רק ביום 8 בנובמבר 2012 ורשמתי את שם הגדוד. אולם יש לזכור כי על החמסה עצמה, שאת תצלומיה העברתי כנספח למכתבי הראשון ניתן היה לזהות את שם הגדוד וכן גם העובדה שצה"ל עצמו הוא היוזם.

ואז שוב, ביום ה-18 בנובמבר משיבה לי אותה עוזרת מזכירת הפיקוד העליון כי פנייתי הועברה לטיפול שתוצאותיו ישלחו אליי.

לא חלף זמן רב, וביום 2 בדצמבר נשלח אלי מכתב מלומד מלא התחמקויות ושקרים ולפיכך אני מביאו כלשונו:

"...הריני להשיבך כי הפריטים לא התקבלו בצה"ל בכלל וכתרומה בפרט, לכן גם לא חולקו ע"י צה"ל לחיילים/חיילות. כמו כן מבדיקה שקיימנו עם האגודה למען החייל נמסר לנו שלא חולקו 'חמסות' לחיילי צה"ל במתקן הנופש באשקלון." (כנראה שהכול מעשה ידיו של המלאך גבריאל).

ובהמשך: "ייתכן שהפריטים חולקו על ידי גורמים אזרחיים, הרי על פניו מדובר במתנה שהחיילים היו רשאים עפ"י שיקול דעתם לקבל לעצמם, בהתאם להוראות פקודות מטה כללי 33.0112 (מתנה קטנת ערך וסבירה, בעלת ערך סמלי בלבד, שניתנת לאות הוקרה, הערכה וכיוצא בזה). בכל אופן, צה"ל לא כופה על חייליו קבלת פריטים כגון הנ"ל, במידה והם מוצעים לחיילים כשי צנוע הם בבחינת רשות."

וכאן באה סיומת מדהימה: "חייל לא חייב לשאת עימו פריט בעל סממן כזה או אחר."

מה הקשר – והיכן התשובות לשאלותיי?

הרי על גבי החמסה כתוב כי זוהי "מזכרת מנופש מבצעי – פלוגת מרחב XXX". הכיצד הכותבת מתחמקת מהעובדה שצה"ל הינו היוזם, או שמא לחילופין, גורם אזרחי כל שהוא מכין את החמסות בשמו של צה"ל (ויודע בדיוק את שם החיל והיחידה!) – וצה"ל מאפשר לאותו גורם לחלק זאת לחייליו במתקן הנופש עצמו, ולא בטרמפיאדה כלשהי...

על אף העובדה שמסרתי את מועד הנופש ואת שם היחידה, קיבלתי מכתב תשובה מיום 20 בפברואר 2013 מאותה עוזרת מזכירת הפיקוד העליון (של הצבא הכי מוסרי ולו המודיעין הטוב ביותר במזרח התיכון): "אנו מצרים, אך לא ניתן לאתר את היחידה אשר מוזכרת בפנייתך. על כן אנו מסיימים את הטיפול בפנייתך."

ואתה נודניק בזבזת די והותר מזמננו היקר...

ואז בעקשנותי, שנבעה מהביזיון המודיעיני של צה"ל, שלכאורה לא היה מסוגל לבדוק ולגלות (אם כמובן היה מעוניין בדבר), שוב כתבתי לאותה רס"ן (29/4/2013) ובו גם פירטתי את מיספר היחידה בפיקוד מרכז – למעשה הדרך פתוחה בפניכם לאתר במדוייק מי, מתי וכיצד חולק אותו סמל פרימיטיבי לבני ולחבריו בנופשון.

כאן נכנסה לתמונה סא"ל לני מילוא – 'קצינת פניות הציבור' ופתע פתאום הסתבר כי כלל אין צורך במיספר היחידה, וכי: "אציין כי כאמור הפרטים אודות איתור היחידה בה בנך משרת, אכן לא נדרשים במהותם לבירור טענתך, אודות מזכרת החמסה אותה קיבל בנך בנופש המבצעי באשקלון."

ואז ליבי מלא תקווה שמא ישנה כנות מסויימת, יושר, או אולי הכאה על חטא (טרטור של יותר משנה בדרישת פרטים שלמעשה אינם נדרשים לשם הבירור, וסוף סוף מודה שהחמסה התקבלה בנופש באשקלון, גם זה מה שהוא), לא מיניה ולא מקצתיה – "אבקש להדגיש כי צה"ל לא כופה על חייליו קבלת פריטים, כגון הנ"ל, במידה והם מוצעים לחיילים כשי צנוע, הם בבחינת רשות. לפיכך אין בידינו עוד כדי להוסיף מסקנות נוספות בהמשך לטענתך זו."

גבירתי הנכבדה, גם את התחמקת מהשאלה העיקרית, חילקו או לא חילקו, האם צה"ל הוא שהכין את החמסות או גורם חוץ אשר צה"ל סיפק לו פרטים סודיים ואיפשר לו להיכנס לבסיס, על זה ביקשתי תשובה, אבל במקום זה איחלת לי ולבני משפחתי כל טוב.

במצב עניינים זה כבר נכנעתי והפסקתי בכתיבה. אם אני מתרגם נכונה הרי היתה זו מדיניות צבאית טיפוסית לאירועים לא סימפטיים מבחינתו – השהייה, בדיקה רופפת, ושוב השהייה ותחילתה של התשה (אולי בינתיים האויב ייעלם או יירדם), התעלמות, "בדיקות" מעמיקות, וסטייה מוחלטת מהמטרה והבקשה שלי.

לסיכום פרק עלוב זה בהתנהלות  הפיקוד העליון –

צה"ל כנראה עדיין לא תפס שצבא הפוחד מהאמת, ואפילו בעניין שאינו צבאי לכאורה, ומשקר במצח נחושה – יסודותיו ירקיבו.

בדרשת השבת של ראש המוסד מר יוסי כהן, שהופיעה ב'ידיעות אחרונות' מיום 13/12/2015 – נכתב: "בלי סיעתא דשמייא לא היתה קמה מדינת ישראל – זה היה נכון אז – וגם היום..."

אינני רוצה להיות בוטה בתגובתי לדבריו של ראש המוסד יוסי כהן. אולם, עד היום חייתי באמונה, ודאליבה דמר כהן הינה שגויה ביסודה, על פיה ההתיישבות הציונית, הפיכת העם הגלותי ליצרן בחקלאות ובשאר ענפי הכלכלה מחד, וכוחות ה'הגנה' והפלמ"ח*, שלחמו בערביי א"י ולאחר מכן בכוחות הצבאיים של המדינות הערביות שפלשו עם הכרזת המדינה ב- 14 במאי – בזכותם, ורק בזכותם, קמה המדינה. ועתה מסתבר לי שטעות גדולה טעיתי, מאז אותה מלחמה בה הקיזו מיטב בני היישוב את דמם, ולא הבנתי שבסך הכול הם היוו כוח משני, ואולי אף פחות מכך ל'סייעתא דשמייא' הכול יכולה.

מה ביני ובינך יוסי כהן הנכבד לפרגן קרדיט קטן גם לשוכן במרומים, סוף סוף מגיע לו קצת כיבוד ואפילו כבוד. אני מאוד מקווה שבתפקידו הנוכחי יסמוך מר יוסי כהן גם, ובעיקר, על הצוותים שלו ולא רק על סיעתא דשמייא. הלוואי ואצדק.

לסיכום: עצוב!

* יעקב ניר: לעניות דעתי, חלקן של המחתרות אצ"ל ולח"י במלחמת העצמאות היה שולי בלבד.

* * *

תקוה וינשטוק

השדרה הוותיקה והרכבת החדשה

שדרות ירושלים ביפו יפות וארוכות – הן מגיעות עד לרחוב קאופמן ולשפת הים. בשדרות עצי דקל, שקמים ואשלים, ומעל למאתיים ושינגטוניות. לרוב העצים כבר מלאו שבעים ושמונים שנה. השדרות חביבות מאוד על תושבי האזור. תלמידים מדוושים כאן בבטיחות בדרך לבית הספר, גברים ונשים, צעירים וזקנים, נופשים בשדרות הללו בגפם או בחברותא ונהנים מהצל ומתחושת הטבע. לשני צידי השדרה ניצבים בתי מימכר למיניהם.

השדרות ותיקות מאוד במושגים תל אביביים. שמן כבר הוחלף שלוש פעמים בהתאם לחילופי השלטון בארץ. הן ניטעו ב-1915 בשלהי השלטון העות'מני בידי חסאן בק מושל יפו שרצה "שדרה ביפו שתהיה כמו שדרות רוטשילד בתל אביב." הסולטן התורכי מינה כאחראי להקמת השדרה את המהנדס היהודי גדליהו וילבושביץ. שמה נקרא "שדרות ג'מאל פשה". באו הבריטים  וקראו לה "שדרות המלך ג'ור'ג החמישי'." במדינת ישראל זכתה לשם הנאה ביותר –"שדרות ירושלים".

השדרות העשויות באדריכלות יפה וקרובות לים יכלו להיות ממש לתפארת העיר אילו זכו ליתר טיפול. המזרקה הנאה שפיארה אותן כבר איננה ואין איזכור לכיכרות שהשדרות הצטיינו בהן. גם השנאי ההיסטורי שהקים בשעתו פנחס רוטנברג "הזקן מנהריים" כבר נעקר. תרומה מקהילת סן פרנציסקו שיפרה קמעה את מצב השדרות אך עודן זקוקות לשיפורים. אבל תושבי האזור אוהבים את השדרות גם כפי שהן כיום.

עתה, בדיוק כשהן חוגגות יובל מאה שנה לקיומן, מרחפת על השדרות סכנת כריתה. הרכבת הקלה מתכוונת להקים, ממש בתוך הפרומנדה של השדרות, ארבע תחנות, כל תחנה פירושה עקירת עצים משני העברים באורך 80 מטר, אורכה של הרכבת הקלה. בראש ובראשונה צפויים להיעקר בחלק הצפוני המרכזי של השדרות ארבעים ושמונה עצים ותיקים, ובסך הכול נידונו להיכרת מאה עצים בשדרות ירושלים, כמה מהם בני מאה.

החלק הצפוני-מרכזי הזה של השדרות אמור להוות מדרחוב. את מקום העצים הירוקים המצלים תירשנה מרצפות אספלט אפור... כבר הוקמו מעקות בטון לשירות הרכבת. כל קווי התחבורה משני עברי השדרות יועתקו לרחובות  אחרים ותיוותר בהן  הרכבת הקלה בלבד. מכה אנושה לבעלי העסקים בשדרות. "זה איום על איכות החיים שלנו," אומרים תושבים.

   לשמע התוכנית תלו אנשי הסביבה מודעות אבל על העצים שסומנו לעקירה. התארגן ועד של תושבים שפנה לעירייה וכן לנת"ע (נתיבי תחבורה עירוניים), מנהלת הרכבת הקלה, בבקשה להסיר את רוע הגזרה או לפחות למזער את מספר העצים שייכרתו. התושבים פעילים מאוד בנדון, אבל אף שהמאבק מתנהל כבר חצי שנה, טרם זכו המוחים לשבת עם ראשי המחלקות לדון בפרטי הפרטים של הנושא. אפילו לא הצליחו לקבל מענה על בקשתם המינימאלית, לקבל תסקיר של העצים העומדים להיעקר. לא התקיים שום שיתוף ציבורי של התושבים בנושא.

"בשיחת טלפון עם נציגת קשרי קהילה נאמר לנו שהצד הדרומי של השדרה טרם תוכנן. זה הכל," אומרת גליה חנוך, מנהלת החברה להגנת הטבע במחוז תל-אביב-יפו. אבל בינתיים עומד על הפרק התרחיש בחלק הצפוני-מרכזי של השדרות. המוחים דורשים להכריז על כל שדרות ירושלים כעל אתר מורשת ונוף. הם שולחים פוסטים לעיתונות, לאנשי תקשורת ולגופים שונים, ועושים מאמצים להשיג כמה שיותר חותמים על המחאה. דרושות אלפי חתימות על מנת לעורר תשומת לב ציבורית. כל מי שהמשך שלמותם של השדרה ושל עצים ותיקים בכלל קרוב ללבו, מתבקש להתקשר לטלפון 03-5660960 ולהצטרף למחאה. "כל קול חשוב לנו מאוד," אומרת גליה.  

אין זו ההתארגנות הראשונה של תושבים להצלת עצים ותיקים. גם כשעמדו לעקור שקמה עתיקה ברחוב מאז"ה בתל אביב התארגנו דיירי הסביבה להצלתה.

בתל-אביב גדלים מאתיים ועשרים אלף עצים – הרבה יותר משסברנו, מהם חמישים אלף עצים ותיקים הפזורים ברחבי העיר. העץ הוותיק ביותר נמצא ברחוב ציהתל"י ביפו. השקמה ברחוב מזא"ה בתל אביב היא בת 500 שנה.

מאז 2012 פועל בעיר פורום של "תושבים נאמני עצים" העוסק בעיקר בהגנת עצים ותיקים בתל אביב. השנה פירסם הפורום חוברת "העצים שקדמו לעיר" – סקר תצלומי אויר של העצים הוותיקים ותיאור אגרונומי של כל עץ. מסתבר כי מצויים בתל אביב שקמים בנות מאות שנים, גדרי פרדסים של פעם – הפרדסים עצמם כבר פסו מזמן מהעולם, ברושים ותיקים: בשעתו נהגו לשתול בכניסות לבתים המהודרים בעיר זוג ברושים, וישנן ושינגטוניות (דקלים) שנטעו תלמידי מקווה ישראל.

הבנייה המואצת בעיר פגעה במשך שנים בעצים ותיקים. היום גברה המודעות בנידון. כיום מחייבים חוקי הבינוי לקבל רישיון מהעירייה ומפקיד היערות – לכרות בשטח הבנייה עצים ותיקים (עצים שקוטר גזעם עשרים סנטימטר לפחות. קודם די היה בקוטר של עשרה סנטימטר).

יש והעץ מועבר לאתר אחר או שהבונים נדרשים לטעת עץ חדש במקום הוותיק. כנ"ל גם לגבי עצים ותיקים בחצרות פרטיות. העוקר אותם ללא רישיון צפוי לקנס.

יש בעיר לא מעט תושבים ידידי עצים המדווחים לעירייה על עצים חולים, עצים  שנכרתו, עצי רחוב שניטעו בגומחות קטנות מדי שאינן מאפשרות לשורשיהם להתפתח. דורשים שגיזום העצים ברחובות ייעשה רק בידי אנשים מקצועיים שמשרד החקלאות הסמיך אותם, ולא בידי פועלים לא מקצועיים הגוזמים לא פעם את העצים ללא רחמים ומותירים אותם עירום וערייה, מעוררי רחמים. העירייה בלבד אינה מסוגלת לעקוב אחרי כל עץ במרחבי העיר ונזקקת לפניות התושבים.

יש אנשים שקרבת העצים הינה משוש חייהם. אימי המנוחה החליטה סופית לצאת מדירתה כאשר בחצר הסמוכה נכרת עץ האזדרכת שענפיו הגיעו לדירתה והיא אהבה אותו מאוד. זו הבעייה הכאובה עם העצים. נוטעים אותם בשמחה ובתקווה, נהנים לראותם משגשגים ופורחים, מעניקים יופי וצל – אבל העצים גדלים ומתפשטים וחודרים לביוב, סותמים מעברים והופכים מטרד לעוברים ושבים – ואין מנוס מעקירתם. אדם נוטע עץ ליד קברי יקיריו בבית העלמין, והעץ גדל ושורשיו מתעבים ומתחילים להרים  את המצבה ולפגוע בה – ועוקרים אותו  בכאב לב.

עץ השדה, כמו האדם, נתקף במחלה – דקלים למשל, סובלים קשות מחדקונית הדקל והולכים לעולם שכולו ירוק. או שלפתע נופל על העצים  פורס מאג'ור – כוח עליון – כגון הרכבת הקלה.

היו עצים וראו אינם  עוד ושירת חייהם באמצע נפסקה.

ראיתי

* בוטיק לעיסוי רגליים ב"לב דיזנגוף": "15 דקות שיעסו לך את היום."

* "לא עושים לך טובות. מגיע לך לקנות בזול. בלי טריקים ובלי שטיקים." – הודעות אנונימיות על לוחות המודעות בחולון.

* * *

מתי גולן

חרדים בצבא

בוודאי שחרדים צריכים ויכולים לשרת את המדינה, אבל בתחומים שאינם קשורים ללחימה ולאחיזה בנשק. האם יהיו שוב כאלה שיאמרו שזו גישה אנטישמית, כפי שטענו ביחס ל"אטום"?

מי צריך שיוויון בנטל?

בדצמבר 2001 העלה התיאטרון הקאמרי מחזה שלי בשם "אטום". סיפור המעשה בכת חרדית קנאית, שכדי לקדם את בואו של המשיח גורמת למלחמת גוג ומגוג. מיד פורסמו ברבים הודעות על חרם כנגד ההצגה והתאטרון, על ידי גורמים חרדיים ודתיים, בטענה שהמחזה אנטישמי. הוכרז על חרם נגד הקמרי אם לא יוריד את ההצגה. ההצגה הורדה – ורק אז שקטה הארץ...

המיעוט שלא שקט

אבל מי שלא שקט היה אותו מיעוט חרדי קנאי עליו דיברה ההצגה, וכך הגענו אל הרצח הנתעב של בני משפחת דוואבשה בכפר דומא. הזעזוע היה גדול. הייתכן שיהודים יבצעו מעשה שפל כזה? אני כמובן לא הזדעזעתי, הסיפור של הכת הזאת הוא סיפורו של המחזה "אטום". מה גם שבמהלך חקירת המקרה הזה מסתבר שהמטרות של שורפי משפחת דוואבשה כמעט זהות לאלו של הקנאים במחזה.

למה אני מעלה את הנושא? – כדי להמחיש כי מי שאינו מוכן להבין אמיתות קשות בהקדם, יקבל מציאות הרבה יותר קשה בזמן עתיד. הדבר הזה חזר אליי כאשר קראתי אתמול (ג', 5.1) על הרשעתו של חייל חרדי ש"במשך תקופה ממושכת  מסר מידע מסווג לאנשים שונים, חלקם חשודים במעשי 'תג מחיר', ובכך סייע להם להמשיך בפעילותם העוינת נגד האוכלוסייה הפלשתינית. בית הדין ציין כי המעשים פגעו בביטחון המדינה."

נגד חוקי המדינה

במהלך השנים האחרונות כתבתי כמה פעמים שגיוס חרדים לצבא מהווה סכנה. זה לא שאני חושב שחרדים מבקשים להזיק למדינה כאידיאולוגיה. רובם אינם כאלה. הסכנה הרבה יותר גדולה מזה: הם לא מסוגלים לפעול אחרת, מהטעם הפשוט שהם לא רואים עצמם כפופים לחוקי המדינה (והצבא) – אלא לחוקי ההלכה. בכך טמונה הסכנה. ואת זה אי אפשר לשנות כאשר אתה אדם מאמין וקנאי.

בעצם, לא מדובר רק בחרדים – אלא בכל מי שאינו מוכן לקבל את חוקי המדינה. כמו, למשל, הערבים – שבגלל סיבה זו אינם מגוייסים לצה"ל. האם יש הבדל מבחינה זו בינם לבין חרדים הכופרים במדינה וחוקיה? אלה ואלה למעשה אינם נאמנים למדינה אלא לישויות אחרות. אמונה דתית באלוהים חזקה יותר מכל חוק ומכל מסגרת. אנשים כאלה אינם צריכים לשרת בצבא ולשאת נשק, כי הוא יכול להיות מופנה, והוא גם מופנה, נגד המדינה והאינטרסים שלה.

שירות בלי נשק

"שיוויון בנטל" זה דבר חשוב. בוודאי שחרדים צריכים ויכולים לשרת את המדינה, אבל בתחומים שאינם קשורים ללחימה ולאחיזה בנשק. האם יהיו שוב כאלה שיאמרו שזו גישה אנטישמית, כפי שטענו ביחס ל"אטום"?

צריך לקיים דיון דחוף בעניין זה, לפני שיהיה שוב מאוחר מדי.

[ציטוט]

* * *

יוסף דלומי

נעלם לעולמים

טרגדיה של משפחה יהודית בבגדד

פרולוג

הסיפור מביא את קורותיו של אירוע טראגי שתרחש בבגדד והותיר פצע פתוח במשפחתי, מאז שנות השלושים של המאה הקודמת. מדובר בהיעלמותו הבלתי מפוענחת של דודי, אחי אבי. תפקידו הבכיר בממשלת עיראק היה, ככל הנראה, הגורם להתנכלות נפשעת שחרצה את גורלו.

הסיפור נכתב לראשונה כתרגיל בסדנה שהתקיימה בבית אריאלה בתל-אביב בסוף 2014. בגרסה הנוכחית הורחבה היריעה. הרקע, עיצוב הדמויות ושמותיהן, משלבים בִּדְיוֹן עם סיפורים וזיכרונות מתקופה מאוחרת יותר.

את סבָתי, כמו גם את דודי, הקורבן הישיר של האירוע, לא יכולתי לזכור בהיותי בן פחות משנתיים באותו לילה נורא.

נובמבר 2015

א. מן העיירה לעיר הגדולה

העיירה חילּי, שוכנת שישים קילומטר דרומה מבגדד, ובה חיו מאות משפחות יהודיות בשלום עם הרוב המוסלמי. הם שמרו על קהילה מגובשת ועל מסורת יהודית במשך דורות רבים. למרות זאת, נדדו במהלך השנים משפחות רבות לעיר הבירה בחפשן אחרי הזדמנויות מסחריות, חינוך גבוה ומשרות ממשלתיות. גם כלות וחתנים יהודים נמצאו בשפע בקהילת יהודי בגדד.

כך עשתה גם משפחת בכוֹר בערב שנות השלושים של המאה הקודמת. ראש המשפחה יוסף, אשתו רוֹזָה, ואיתם חמישה בנים ושתי בנות, התיישבו בבית גדול בשכונה הישנה של יהודי בגדד. ההורים, שלא נלהבו תחילה לרעיון הנדידה, נכנעו בסופו של דבר ללחץ של הדור השני. ואכן, תוך תקופה קצרה מצאו שתי הבנות חתנים. הבנים השתלבו בעסקים, בלימודים גבוהים ובמשרות מבטיחות.

האב, "חכם יוסף", שזכה למעמד מכובד בעיירה, השתלב בנקל בקהילת בית הכנסת "אור לצדיק" בשכונה. לשמחתו, רבים מיוצאי עיירתו התגוררו בקרבת מקום ופקדו את בית הכנסת. לאחר הסתלקותו של הרב עובדיה ע'ה, תפס יוסף את תפקידו כרב בית הכנסת.

האם רוזה היתה גבהת קומה, ומבנה גופה רזה וזקוף. שֵערה האסוף וכיסוי הראש הקבוע הוסיפו הדר לפניה האציליים. הקשב הסבלני ודיבורה השקט הקרינו סמכות בקרב בני משפחתה. בעוד שבעלה התמסר לענייני התפילה והקהילה, היא נתנה דעתה לענייני המשפחה. מעולם לא "נדחפה" לחיי צאצאיה, אשר ממילא ביקשו את עצתה בעת שהזדקקו. תשובותיה השקולות והחכמות הציבו אותה בראש המשפחה לכל דבר ועניין. מעמדה נשמר גם בשמחות המשפחתיות על אף שנהגה באיפוק ולא נסחפה לצהלולים הצעקניים של נשות המזרח.

הצלחת בני משפחת בכור בעיר הגדולה הסבו נחת לרוזה. על פניה היתה נסוכה הודייה עמוקה לקדוש ברוך הוא, והיא לחשה זאת בעת "קריאת שמע" על יצועה, בעזרת הנשים בבית הכנסת וגם בנשקה את ספרי התורה עם סיום התפילה. כאשר החזן סילסל את תפילת "כתר ייתנו לך ה' אלוהינו" במוסף השבת, היא רעדה מהתרגשות.

אלא שהקב"ה התאכזר לגורלה. אחרי חמש שנים שלוות בבגדד, כרע יוסף ונפל למותו בשעת מתן דרשה, והוא בן 52. רוזה האמינה כי במותו בבית התפילה קנה מעמד של צדיק לעולמים, ובכל זאת נפער חלל ענק בחייה. בגיל 13 שודכה ליוסף, וממנו הרתה אחת עשרה פעמים. השם, בחסדו, הותיר שבעה מהם. כל חייה היו לידו, והיא העריצה את ידענותו התורנית ומסירותו לקהילה.

היא תיארה את הסתלקותו במלים "טֵיר טָאר", יונה עפה. ובכל זאת לא התלוננה באוזני מי שאסף אותו אליו.

קהילת בית הכנסת ארגנה טקס לוויה מכובד בו לקחו חלק יוצאי העיירה חילה ורבים נוספים. בימי השבעה צר היה הבית מלהכיל את הפוקדים. דוד, בכור הבנים קיבל את פני המנחמים והמתפללים. הנשים שבאו לנחם הגיעו בידיים מלאות. נעימה, אשתו של דוד נזפה בכל אחת: "אינְתִּי הָמִי? מָא לָאזִים!" – גם את? לא מוכרחים! הודתה לה והפנתה אותה למושב המנחמות בפינת החצר.

לכל אורך השבעה, ישבה רוזה, לבושה שחורים בחזית חבורת הנשים, נבוכה ממעמדה הבכיר בהתרחשות. עדיין לא התאוששה מן ההלם, וטרם תשקע בעצב, נמלאה בגאווה ובהכרת תודה למוקירי זכרו של הנפטר. בצאתם, נרכנו כל אחד בתורו, לעבר האלמנה ומלמלו "יִתְשְפַעִלְכִּם," השם ינחם אתכם. רוזה הגיבה בהנהון.

ב. בבית החדש

לאחר מות בעלה, כבדה האחריות על כתפי רוזה. מִשְעַנְתה הסתלקה והותירה אותה בחזית בבדידות מזהרת. מנהגי הזמן והמקום חייבוה להישאר, כפי שהיתה תמיד, מאחורי הקלעים. בתום שנת האבל מרובת החובות והטקסים, היא החלה להרהר במעבר לביתו החדש של דוד. הוא שכן בלב שכונה יהודית מכובדת, ובה בית הכנסת "עזרא ונחמיה", שם תפגוש מכָּרות מן העיירה. עם כלתה נָעימה, אשר שמה העיד על נעימות הליכותיה, היא תרגיש בנוח.

ראשית לכל עליה לשאול את "בעל הבית", דוד, איש מיושב בדעתו, שהבין את אחריותו למשפחה מאז הסתלקותו של אביו. הוא נהג לבקר אצל אימו ואחיו בשבת בבוקר, לערוך קידוש ולברך על הסעודה: ביצים שהשחימו במשך הלילה מעל לסיר התְּבִּיתּ, החמין, פרוסות חצילים מטוגנים ולפת מוחמץ ואדמדם שהיווה את התבלין. כל אלו נפרשו על פיתות גדולות. ולידם בצל ירוק, פטרוזיליה וצנון לבן שהוטבל במים קרים.

רוזה שבעה נחת בראותה את דוד ואחיו מגלגלים את הפיתה ונוגסים  בתאווה את הלַפָה שבידיהם,  עם סיום הארוחה היא הצטרפה לברכת המזון ולאחדים מפיוטי השבת. בשעות הללו, היא חשה את קולו של המנוח שלחש באוזנה "שבת שלום, רוזה." כה חפצה להפוך שמיעה למראה, אך מיד נסוגה מאשליות. חלילה לה מהרהורי סטרא אחרא.

בסיום אחת הארוחות, לאחר פרישתם של אחיו, רמזה רוזה לדוד להתיישב לידה. הוא שמח להזדמנות לשוחח איתה באינטימיות.

"בני בכורי, קורבנך אני...." התחילה לומר, אך המילים נעתקו מפיה.

"עטרת ראשי, מה רצית לומר?" נכנס לדברי אימו.

"אינני יודעת, קשה לנו להישאר בבית הזה. רוחו של אביך אינה מרפה ממני בכל אשר אפנה, אחיך עסוקים, ונותרתי בודדה," אמרה באנחה.

"ביתנו רחב ופתוח לפניכם, אימא. גם אחַיי ישמחו לעבור לשכונה חדשה. למען האמת, נָעימה חשבה על כך לפניי."

"כַּפָּרה עליה. כל כך טובת לב. הגיע הזמן שתתחילו לפְרות ולרְבות," סיימה בחיוך של אם אוהבת.

דוד הנהן. הרמז הזה הושמע באזניו תכופות מאז שנשא אישה.

ביתו של דוד בן שלוש הקומות שכן במרכז רחוב אורפלי בשכונת בָּאבְּ אִשַרִגִּי, השער המזרחי. הוא נבנה בסגנון מזרחי שהתאים לתנאי האקלים המקומיים. החצר הפנימית הרחבה נחלקה לשניים. החלק הקטן, המקורה והמרוצף שיש, שימש לקבלת מבקרים, ואילו רוב החצר היתה פתוחה ומרוצפת אבן מסותתת. היא הוקפה בחדרי אירוח ואוכל גדולים, וכן חללים אשר נועדו לבישול, כביסה ואפייה. ה"נִים" היה חדר במפלס נמוך וקריר, שנועד, כשמו, לתנומת צהריים בימים הקיץ הלוהטים. בפינת החצר היו מדרגות שהובילו למרתף עמוק. באביב, בעת עליית מפלס נהר הדִּג'לָה, החידקל, ואיתם מי התהום, הוצף המרתף במים, לשמחתם של הילדים שהשיטו בו סירות מנייר קרטון מקופל.

בקומה השנייה, היו שבעה חדרי מגורים מסביב ל"טַרִמָה", מרפסת היקפית שהשקיפה על החצר. אלו נועדו למגורי משפחתו של דוד, לאחיו ולאימו. ממעל, סַכָך הגג שנועד ללינה תחת כילות בלילות הקיץ.

ארבעת אחיו של דוד, ששון, סלמאן, שאול ונעים השתכנו בחדרים מרווחים, ואילו האם רוזה בחרה בחדר פינתי צנוע ושקט. בו ימצאוה נכונה לכל בקשה. נָעימה נתנה לה את הכבוד הראוי ונמנעה מלהטריד אותה בעבודות הבית. ממילא עמדו לרשותה ארבע משרתות נאמנות.

ג. שנות פריחה

שנים טובות עברו על משפחת בכור. ברוך השם, לבנות נמצאו חתנים, וכמקובל מיהרו להרות ולהוליד. הגדולה, סולטאנה, נישאה לשלמה גורג'י, פקיד בבית החולים היהודי "מאיר אליאס". השנייה, ראשֶל, לסוחר תבואה, נאג'י ממשפחת עַלָפִי, בעלת מחסנים בסוק השוֹרְגָ'ה, השוק הגדול של העיר. הבנים עשו חיל. דוד סחר בבדים שיובאו מן המזרח הרחוק ונמכרו לקמעונאים מבגדד ומערי הלוויין. הסחורה הגיעה בארגזי ענק ונפרקה במחסן גדול בקצה השוק. בעלי חנויות וחייטים פקדו את המשרד הצנוע שבחזית המחסן, מיששו דוגמאות תוך גמיעת תה מתוק וגלגול מחרוזות. הצדדים התמקחו בסבלנות על התנאים, אך לבסוף לחצו ידיים בשביעות רצון. לקוחות יהודים הוסיפו "חזק וברוך". דוד נחשב לסוחר נוח ואמין. תודות לכך זכה לאמון הבנקאים שסיפקו אשראי למימון עסקות היבוא. כך צמח עסקו עוד ועוד והניב רווחים נאים.  

ששון, הבן השני, היה איש גבוה, שקט ובטוח בעצמו. הופעתו המוקפדת, פניו הרציניות ויעילותו, זיכו אותו בקידום מהיר ויוצא דופן בשירות הממלכתי. ככלל, יהודי עיראק שימשו בתפקידים בכירים בממלכה מאז היווסדה, אלא שמקרהו של ששון היה חריג במיוחד. בגיל  29, ולאחר שנות שירות ספורות, התמנה לסמנכ"ל משרד הדואר של עיראק, דבר שעורר סיפוק בקהילה היהודית, אך קנאה חבויה בקרב שותפיו המוסלמים. השר שהעריך מאוד את חריצותו ורצינותו, לא שעה לשיקולים זרים והבטיח לששון שימנהו בעתיד למנהל המשרד, אִנְשַאַלָּלה. אם ירצה השם. ששון הזהיר והמפוקח לא טיפח חלומות, ביודעו שמעמדם של שרים מעולם לא היה יציב. רוזה עקבה בסיפוק אחרי הקריירה של בנה, אך מעולם לא הסגירה את תחושתה מחשש עין הרע, חס ושלום.

 שאול, הבן השלישי התמחה בחשבונאות ושלט להפליא בשפות זרות. הוא זכה בתפקיד פיננסי בכיר בחברת הדלק "שֶל", חברה בינלאומית אשר שלטה בתעשיית הנפט הענקית של עיראק. הוא היה מסודר וקפדן כנדרש במקצוע בו בחר. הדבר ניכר גם בלבושו, בנעליו המבריקות, בחדרו המסודר וגם בעבודתו. מנהליו הכירו בפוטנציאל שלו, אך חששו להציבו בהנהלת הסניף המקומי "עיראק שֶל" כדי למנוע גירוי יצרים. לפיכך ייעדו אותו בבוא העת לנהל אחת משלוחות החברה מחוץ לעיראק.

ששון ושאול הלכו בעקבות דוד אחיהם בשמירת המסורת, ובכך הסבו נחת לאמם.

סלמאן היה יזם בכל רמ"ח איבריו, ובניגוד לאחיו, לא נחבא אל הכלים. הוא עסק בתיווך פיננסי ובקידום השקעות בחו'ל. משרדו שכָן בסמטה חבויה ברחוב הבנקים. זה איפשר קירבה למרכז העסקים של הבירה, ובו בזמן איפשר את החשאיות הדרושה לכמה לקוחות. הריהוט היה כבד וכלל שולחן גדול מעץ מהגוני, ומסביב כורסאות גדולות ונוחות. מעולם לא קיבל לקוח ליד שולחן עבודתו. חלילה לו מלהיות במעמד האדון, וכל ייעודו הוא לספק שירות נאמן ללקוחותיו. את בגדי הפְרַנְגִ'י המיובאים רכש בכלבו היוקרתי "אוֹרוֹזִדי בֶּק", וגם מנהגיו האריסטוקרטיים חרגו מן המקובל במשפחתו המסורתית. התערותו בקהילה העסקית המוסלמית פתחה בפניו את דלתות נכבדי השלטון. את זמנו הפנוי בילה במועדונים יוקרתיים בה ביקרו יחדיו נשות ואנשי החברה הגבוהה בני כל הדתות. גם על מועדונים עממיים יותר לא ויתר. שם נהנה מהופעת זמרים וזמרות ממצרים ומלבנון. יצרו אף הוביל אותו למועדונים קטנים בהם התחככו רקדניות הבטן עם האורחים. יוצא אפוא שסלמאן המצליחן שהה מעט בבית, ונהג בריחוק מסוים מיושביו. האם רוזה והאח דוד לא ראו בעין יפה את מנהגיו החילוניים, אך שמרו את סייגם לעצמם. זו דרכה של האם שדוד אימץ בתבונה.

נעים, צעיר הבנים, סיים בהצלחה את לימודי ההנדסה בבגדד, ונשלח ע'י הממשלה ללימודי התואר השני באוניברסיטה בביירות, ולאחר מכן להתמחות נוספת במכוןMIT  היוקרתי בארה"ב. יועד לו תפקיד מרכזי בהקמת גשרים חדישים על נהר החידקל הרחב שחצה את בגדד. הוא היה השובב של המשפחה, הִרבָּה בבדיחות והפליג בסיפורים על תעלוליו בתקופת לימודיו בחו"ל. בבית היה מתבדח עם גיסתו ומדי פעם מקניט את ילדיה. כך הכניס רוח קלילה ומתובלת לאווירה הכבדה מעט ששררה בבית בכור. אימו, המכונסת, לא יכלה לעמוד בפני תעלוליו, אך לבסוף פרצה בצחוק קצר ותהתה "מִנֵין ג'אני הָאדָ'א?" – מאין בא לי הדבר הזה? בכך רמזה על העדפתה לרצינותם של האחים הבוגרים, והיתה מיד מוסיפה: "אינַשַלָּלּה, מִן יכְּבָּר," בעזרת השם, הוא יתבגר.

ד. אירוסין

עברו שנתיים על רוזה בביתו של דוד. בניה ובנותיה והנכדים מילאו את ליבה ואף חיזקו את אמונתה בקב"ה שהרעיף עליה מטוב ליבו. מבין בניה, נקשרה נפשה במיוחד בששון. הוא שילב רצינות ואחריות של דוד יחד עם השכלה מודרנית שלא פגמה בזיקתו למסורת. כאשר שב מן העבודה ונטל ידיים, התיישב בחדר האכילה, היא זו אשר הגישה לו את ארוחת הערב. הוא נהג לסקור את המזון שהוגש לו, חייך בקצה פיו ואמר לאמו: "עאשֶת אידֶךְּ" – לחיי ידייך! – אז התיישבה לידו. לא שאלה ולא דרשה, רק הקשיבה ללעיסתו האיטית, והנהנה "אמן" לברכותיו על המזון.

ערב אחד, לאחר שסיים את ארוחתו, נותר ליד השולחן, כיחכך לרגע בגרונו כמי שמהסס ואמר:

"אימי, ביראה אני מבקש לבשר לך שפגשתי בחורה כלבבי בשם דוריס רסולי, ומבקש את ברכתך לקחת אותה לי לאישה."

טרם השיבה, הביטה בעיניו וחיוך רחב על פניה. "בְּדָאלָק ששון, אני חליפתך. שימחת את ליבי, אין לי ספק בשיקול דעתך. בוא ואברך אותך."

הוא הְטָּה את ראשו לכיוונה והאם הניחה ידה עליו ואמרה "יברכך השם וישמרך וגו'."

בסיימה, הוא נשק את ראשה ועלה לחדרו עם שמחה בל,בו. מחר הוא יבשר זאת לדוריס.

בשכבה על יצועה באותו ערב, הרהרה רוזה באמון המיידי שנתנה בשיקול דעתו של בנה. שמא מוטב היה להזהירו מסינוור זמני, לברר כמה זמן הם מכירים ומי יצר את הקשר ביניהם. מעולם לא שמעה את השם רסולי. האם הם שומרי מסורת, או חס ושלום חילוניים גמורים? לבסוף היא פטרה את עצמה ב"נִנְתַּכִּל עָלָה אַלָּלָּה," נשים מבטחנו באל, ופנתה לקריאת שמע.

באותו לילה חלמה על יוסף בעלה. היא לא הבחינה בדמותו אלא רק שמעה את קולו שלחש לה "אשת חַיל, אשת חַיל," ומיד נשתתק.

היא לא נזקקה ליותר מכך בכדי לסלק את ספקותיה.

לאחר שבועיים הגיעו דוריס והוריה, אהרון וסוזאן רסולי, למפגש היכרות בבית משפחת בכור. קיבלו את פניהם האם רוזה, דוד, אשתו נָעימה וששון. האורחים הופיעו לבושים בגדים קלים התואמים את עונת הקיץ. אהרון, איש גבוה ובעל גוף מלא, פניו מקרינים סמכות ולבושו ביטא את עושרו הרב. סוזאן, אישה צנומה במקצת, מטופחת כיאה למעמדה. דוריס, צעירה נאה מאוד, בעלת קומה בינונית, פנים בהירים ועיניים חומות, נכנסה אחרונה, נבוכה מאוד, וחיפשה את פניו של ששון.

לאחר לחיצות ידיים והתוודעות הדדית, הוביל דוד את הקרואים לחדר האורחים. החדר מרווח, חלונותיו פונים לרחוב ומכוסים וילון כפול. הספות הגדולות קרובות לקירות ובקירבן הוצבו שולחנות נמוכים. שלושה מאווררי תקרה שהופעלו מבעוד מועד ציננו את החדר.

הנאספים התיישבו בפינת הסלון למעין "מסיבת תה" אינטימית בה התכבדו בסַמְבּוּסַק בּגִ'בִּן, בְּג'וֹז, ובמַלִסָפאן וכן בפלחי פירות קלופים. אלו הונחו במעגלים בצלחות פורצלן מוזהבות. בצלוחיות קטנות יותר הוגשו תמרים ממולאים באגוזים ומיני פירות יבשים נוספים. המשקאות כללו מיץ לימון סחוט, תה שחור, תה לימון וקפה מבושל בהֶל טרי עם קליפה.

נעימה שירתה בנועם את האורחים, בעוד דוד ניהל שיחה עם אהרון האב, ורוזה החליפה מילות נימוס עם סוזאן. ששון ודוריס הסתופפו בקצה החבורה והחליפו חיוכים מוצנעים בעוקבם בסקרנות אחרי שיחות הוריהם.

 לאחר כשעה של שיחה, טעימות קלות ושתייה אשר נעימה המשיכה להציע, סיכמו שתי המשפחות על מועד ומתכון מסיבת האירוסין. דוד רמז על רצון אימו בטקס צנוע. מאז התאלמנה, התקשתה רוזה לשמוח באירועים רבי משתתפים. בעזרת השם, תהיה חגיגה גדולה במסיבת הנישואין. לא מן הנמנע שאהרן רסולי חפָץ באירוע גדול בו תתנָאֶה המשפחה העשירה, אלא שכיבוד מצוות האם גבר על תשוקת ה"שופוני".

"בכבוד," נתן אהרון את הסכמתו והמשיך: "ברשותכם, נערוך את האירוסין בגן ביתנו בקרבת שפת הנהר. רוח ערב נעימה הנושבת ממנו תפיג את החום."

דוד הפנה מבט שואל לאימו. ניכר על פניה שההצעה כיוונה לרצונה. בשם המשפחה סיכם דוד: "שיהיה בשעה טובה ומוצלחת. אנו מודים לכם על נדיבותכם."

מועד הטקס נקבע למחצית אוגוסט. יוזמנו כמאה איש, רובם בני המשפחות מכרים קרובים וידידי הזוג. האורחים הביעו את רצונם לפרוש באמרם כנהוג "לְקַעִדָה ווְיָאכִּם טַיִיבְּי," הישיבה איתכם נעימה. המארחים השיבו במטבע דומה: "ווִיָּאכִּם אַטְיָבְּ," ואיתכם עוד יותר.

כשעמדו להיפרד, ביקשה רוזה את דוריס להשתהות לשיחה איתה. היא הובילה את כלתה לעתיד ובהגיען לפתח החדר סימנה דוריס לרוזה להיכנס ראשונה באמרה "אחרייך דודה."

רוזה לא בושה בחדרה הצנוע, על אף שהמוזמנת היא בת למשפחה עתירת ממון. פניה הפיקו מבט חם ומבויש במקצת, ספקותיה הקלים של רוזה וגם דריכותה של דוריס התפוגגו באחת.

"יקירתי, תרגישי נוח בחדרי. רציתי להיות במחיצתך כמה דקות ולהכירך מקרוב. מאז שהתאלמנתי, אני מתגוררת בחדר הפינתי, הקטן והשקט. החדרים הגדולים פונים לרחוב הרועש ועל כן אינם לרוחי. אם לא קשה לך, ספרי מעט על עצמך. אני לא אדבר לך על ששון, שמא אחטא בשבחים יתרים."

  "ששון, היקר לשנינו, סיפר לך עליי בוודאי, והלוואי ולא הִפריז במעלות. גידלת בן לתפארת ושום שבח לא ייחשב למופרז," אמרה דוריס בחיוך וסיפרה על ילדותה הנוחה בבית עשיר. היא לא שכחה להזכיר את "שושנת יריחו" שתקפה אותה בגיל עשר, והשאירה צלקות אחדות חבויות על גופה. היא בוגרת הקולג' בביירות לספרות אירופית וגאה במשרתה כמורה ב"תיכון אליאנס". היא בת עשרים ושתיים, בכורת המשפחה, ולה אח ושתי אחיות. לפיכך, היא הראשונה שמזכה את הוריה בשמחת הנישואין.

רוזה האזינה בקשב ובהנאה, ובסיום המפגש הקצר, שבה איתה לחדר האורחים, ושם נשקה את ראשה לפרידה. האורחים הודו למארחיהם ונפרדו בהחליפם ברכות "בשעה טובה ובמזל, אמן."

המשך יבוא

* * *

תזכורת

אהוד בן עזר

הרשעתו של אולמרט היא בושה

למערכת המשפט הישראלי

אהוד אולמרט הורשע בקבלת "שוחד" בסכום של 60 אלף שקל. הסכום הועבר אליו במזומן על ידי ראש לשכתו שולה זקן דרך עו"ד אורי מסר, לשם כיסוי גירעונות ממערכות הבחירות. על כך הוא נשפט לשנה וחצי מאסר בפועל!

 הראו לי פוליטיקאי ישראלי שלא קיבל סכומים, אפילו גדולים פי כמה וכמה, למערכת הבחירות שלו! – כולל ראש הממשלה המנוח אריאל שרון, כולל ה"עמותות" של אהוד ברק, שעל אודותיהן יצחק בוז'י הרצוג שומר עד היום על "זכות השתיקה", כולל ראש הממשלה הנוכחי ש"רק" קיבל במתנה "עיתון" יומי רב-תפוצה המחולק חינם, שתמך בו ואשר לא איפשר מעל דפיו תמיכה באהוד אולמרט!

על כך אני יכול להעיד מיֶדע אישי, כי עזבתי בשעתו במחאה את כתיבת הטור שהיה לי ב"עיתון" – לאחר שפסלו מאמר שלי שהשתמעה ממנו ביקורת על רדיפת אולמרט!

אבל "ישראל היום" – זה כמובן לא שוחד ולא שחיתות!

בתי המשפט שלנו הושפעו כנראה מהלכי הרוח בציבור, ובייחוד מהתקשורת שלא פסקה ואינה פוסקת להסית נגד אולמרט – ולא עמד לשופטים האומץ לזכּוֹתו ולא לפסוק לו את עונש המאסר המופרך – שאחרת עימו היו צריכים לשבת ב"מעשיהו" מרבית הפוליטיקאים בישראל שקיבלו "שוחד" לשם מימון מערכות הבחירות שלהם – שבזכותן קיימת הדמוקרטיה הישראלית!

גם השופטים מודים שזה לא היה "שוחד" לצרכיו הפרטיים של אהוד אולמרט – אלא סכום שהועבר למערכת הבחירות שלו.

ואיפה, בפסק הדין – ההתחשבות והפיצוי לאולמרט על עשר השנים הנוראות שעברו עליו, והרס המעמד הציבורי שלו ואולי גם הבריאותי?

עוד יבוא היום שבו תדעו כי צדקתי!

[פורסם לראשונה בגיליון 1108 מיום 31.12.15]

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

פרק שבעה-עשר

אַבּוּ-טַנֶק, אבו-דַאוּד והָרוּן הקטן, במסילת הברזל החיג'אזית.

"הגיעה השעה לערוך את תוכנית המסע," הכריז אבבטן בעוזבם את פתח-תקווה בת השנתיים. השלושה נכנסו אל הבועה הכחלחלה של החללית "נֹגַהּ", אשר במסע אל העבר היא משנה את צורתה ונעשית כמעט שקופה כולה, וחסרת-משקל גם בטוסה על פני כדור-הארץ. היא מרחפת בזמן כמו בחלל, חודרת ומתרחקת, מבעד לשעות, לימים ולשנים, במהירות עצומה לעומת ההווה, אך גם מהירות שאינה מורגשת כלל לנוסעים בה, הנסוגים או מתקדמים כל אותה שעה עם גל הזמן עצמו, לאחור, או קדימה. כאילו מאות ואלפי שעונים סובבים בלי-הרף לרגליהם במהירת מסחררת בכיוון המנוגד למחוגי-השעון, מימין לשמאל, או להיפך, לפי הצורך, כשחוזרים קדימה. ובראש הגל השיגעוני הזה של הטיסה-בזמן יושבים להם שלושת מיודעינו, שלווים ומתבוננים בנוף מבעד לבועה השקופה, כאילו היו שטים בכדור-פורח.

"יהודה ראב לא נראה לכם עייף קצת?" שאל רני, "האם אין סכנה שגם הוא יחלה בקדחת ו... חס ושלום, יש לנו מין מזל מחורבן שכזה לבקר אצל אנשים שהולכים למות ושאין לנו רשות לעזור להם – "

"לא במקרה הזה," הפגין אבבטן את בקיאותו הרבה, שעליה שקד לאחרונה, בתולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל. "הבחור ההונגרי המזוקן הזה עתיד לחיות עוד כשבעים שנה ולמות כאן, בפתח-תקווה, כבן תשעים, בל"ג בעומר תש"ח, 1948, כשבועיים ויום לאחר שיזכה לשמוע במו אוזניו כי הוקמה מדינת ישראל, והוא יהיה היחיד שיישאר בחיים עד אז מבין כל המייסדים הראשונים – "

אחרי הדברים האלה ביקש אבבטן מנוחה קצרה כדי להתרחץ, לשלוף את אניצי התבן הדוקרים ממכנסיו, למרוח במקום ההוא איזו משחה נגד גירודים, ולהרגיע קצת את תאי-הזיכרון במוחו הגדול, שהתחמם מאוד והעלה אדי-זיעה. וזאת, לדבריו, כדי שיוכל להיות בכושר מלא, ולתת עצות נכונות ומועילות ממאגר ידיעותיו העצום, בכל קשיי המסע שוודאי עוד נכונו להם. ובנוסף לכך חש צורך להרהר קצת, בשלווה, באנשים הרבים ובמאורעות המעניינים שפגש בזמן קצר כל כך, וכיצד ניתן יהיה לכתוב עליהם, אולי בסידרה של סיפורים-בהמשכים בעיתונו, "העצלן הצעיר", ושום סופר חי עלי-אדמות לא יוכל להתחרות בו, באבבטן, במקורות שמהם שאב את סיפוריו.

קפיטן יוקי הטיס את החללית לעבר גדת הירקון, ותלה אותה על ענף ערבה שהשתרעה מעל פני הנחל. כל זאת, כמובן, נעשה באמצעות מדחס-החלל שהקטין אותם מאוד. הם מרחו היטב את אבבטן במשחה נגד יתושים, שהדיפה ריח לא-נעים, ושילשלו אותו בחבל למטה, אל המים הזורמים, כדי שיתרחץ להנאתו אך לא ייסחף רחוק מדי.

אבבטן השתכשך מעט במים, ולבסוף מצא לו עלה ירוק גדול של שיח שושנות-מים, שצפו בלי-נוע על פני הזרם האיטי. עלה עליו, התכסה בעלה שני, קשר מעליו יתוש-רשע בתור מאוורר, ונרדם. ועד מהרה עלה קול נחרתו, ולמרות זעירותו החריד את שלוות תרנגולות-המים, ששטו להן בניחותא.

ובינתיים נכנסו קפיטן יוקי ורני אל חדר המפות והמחשב שבחללית, כדי לתכנן את המשך המסע. קפיטן יוקי פרש בפני רני את המפה של חצי האי ערב, כפי שנראה בשנת 1908 לערך, לאחר שהשלים המהנדס הגרמני מייסנר-פחה את בנייתה של מסילת-הברזל החיג'אזית, עבור התורכים.

קפיטן יוקי הציע כי יחלו מסעם באותה תקופה, כך שיוכלו להיעזר ברכבת עד הגיעם סמוך לחייבר, ורק מאוחר יותר, כשיגיעו למקום, יסעו לאחור גם בזמן כדי למצוא את שיירת המלומדים האנגליים עם דאוד אבו-יוסף, וישאלו אותו על השיר "כְּאַב היית לגואלנו" ועל יהודי המידבר.

בתא הקטן ניצבו מכשירים רבים ולהם חלקי-מתכת מושחרים ומצופים כרום ופלסטיק. צָגִים מהבהבים ובבסיסם עשרות קלידים קטנים, אלקטרוניים. רני התיישב ליד אחד הלוחות והדפיס את תוכנית המסע, שהופיעה שורה תחת שורה, על גבי הצג, בצירוף מרחקים ונתונים רבים אחרים שסיפק המחשב: מעלות החום המשוערות בלילה וביום, מחירי הנסיעה ברכבת (במג'ידיות כסף תורכיות), מצב הפשפשים ומיספרם במיטות שבאכסניות לאורך המסילה, היום המשוער בשבוע שבו מגיעה הרכבת לכל תחנה, מסלולי הנחשים הארסיים, ימי השוק, המידות והמשקלות, שערי החליפין של המטבעות השונים, מחירי מזון, תרופות ובגדים, כגון חלב-גמלים, דבש-תמרים, משחה נגד מכשפות, מים משא חמור (שהם שני נאדות המכילים כחמישים ליטר), פחמים משא גמל, מעיל עשוי צמר-גמלים ומפת תפוצת העקרבים.

וכך הצטיירה מפת המסע עצמו: נקודת-היציאה מַעַן, היא מָעוֹן שבעבר-הירדן, הנמצאת בהרי מואב הנישאים, מזרחה לערבה, בחצי המרחק לערך שבין ים-המלח לעקבה. משם ברכבת דרומה, אל לב מידבר חיג'אז, לאורך נתיב עולי-הרגל למכה, דרך קַלְעַת אל-מוּדַוארַה, תַבּוּכְּ, קַלְעַת אִל-אַכְּדַר, וַאדִי אַכְּדַר, קַלְעַת אִל-מוּעדָם, דַאר אִל-חַמְרָה, ועוד מקומות ממקומות שונים, עד להַדִיֶה. דרומה להַדִיֶה נמשכת המסילה עד מדינה, ולא רחוקה ממדינה, באותו כיוון, אך ללא מסילת-ברזל, העיר הקדושה ביותר למוסלמים, מכה. ואולם אל להם להסתכן בחדירה אל הערים הקדושות, האסורות ללא-מוסלמים, גם אין להם שום צורך בכך. די להם להגיע להדיה. שם ירדו מן הרכבת וישימו פניהם מזרחה, לעבר חייבר, לא רחוק מן המקום הנקרא קַסַר אִל-בִּנְת, מבצר הנערה.

בעודם טורחים ושוקדים על הכנת התוכנית, ומעבירים אותה למדפסת-המחשב, למען יימצא בידי כל אחד מהם העתק ברור עם כל הפרטים – נשמע קול צלצול אזעקה מבחוץ.

"אבבטן!" קרא קפיטן יוקי, "הוא מושך בחבל ומפעיל את הפעמון!"

ואכן, אך יצאו אל ענף עץ הערבה, השרוע מעל פני הירקון, ומיד נשמעו מלמטה צעקותיו הנואשות של ידידם הסופר:

"מַמוּתָה! ממותה!"

"למה תמותה?" קרא לעברו קפיטן יוקי.

"ממותה!"

"מה אתה מדבר שטויות? ממותות יש רק בסיביר, והן בנות אלפי שנים, קפואות!"

"ממותה – " ציפצף עתה הקול המבוהל מלמטה, כנחנק מפחד.

ואכן התקרב איזה כתם שחור ענק ובא לעומתם על גדת הירקון הרדודה, ובתוך הבוץ נשמעו טפיחות, והארץ רעדה. קפיטן יוקי משך והעלה במהירות בגלגלת את אבבטן הערום, החיוור, שהשאיר את התחתונים בירקון –

"זו אינה ממותה, טיפש, זה גָ'מוּס!"

וכדי לא להסתכן, הפליגו מיד בחללית, שנהפכה שוב שקופה כדי שתוכל לעבור בזמן. ובינתיים התלבש אבבטן בבגדים אחרים.

"ג'מוס שמע שאתה נוחר וחשב שמצא חבר – "

"מצאת לך על מה להתלוצץ!"

"מה אתה חושש? ג'מוס הוא בהמה, לא אוכל בני-אדם!"

"כן, אבל כך סתם, בלי כוונה, כשהייתי עטוף בעלה, היה יכול להעלות אותי גירה!" תפס אבבטן בבטנו, שקירקרה לפתע.

*

בתחנת מען, היא מעון שבעבר-הירדן, הנמצאת בהרי מואב הנישאים, מזרחה לערבה, בחצי המרחק לערך שבין ים-המלח לאילת, עלו השלושה על הרכבת התורכית למדינה, עטופים עבאיות עשויות צמר-גמלים מעל כותנות-הבד הארוכות, הלבנות, שלבשו. לרני היו גם חולצה ומכנסיים קצרים, שהביא עימו מהבית, ולעיתים היה מחליף ולובש אותם תחת העבאיה. לראש כל אחד מהם כאפיה ועקאל, למען יחשבום לחבורת בידואים החוזרים לחיג'אז לאחר שסיימו ענייניהם החשובים – ביקור אצל רופא, או בבית-המשפט, או סיום איזו עיסקת קנייה-ומכירה מוצלחת שהשתיקה יפה לה.

הנסיעה היתה טובה ונעימה. איזור מען הוא מישור נהדר, עצום בגודלו, ישר כולו. במקומות אחדים הוא מכוסה אבני בזלת או צור, אך ברובו הריהו רמה יפה, ומצמיח חִלְפָה מצרית. האדמה ברובה צהובה, לפעמים כהה ונוטה לאדום. מדי פעם נראים עדרי צבאים, וגם בנות-יענה.

ביושבם בקרון, העושה דרכו דרומה, ננעצו בהם כמובן עיני הנוסעים הערבים שמילאו את הספסלים סביב: עירוניים, כפריים, זקנים וצעירים, עמוסי חבילות וצרורות, ואחדים מהם צניף לבן לראשם, הקרוי לַאפֶה, אות שכבר זכו פעם לעלות לרגל למקומות הקדושים בחיג'אז, וראויים הם לתואר – חַאג'. רבים החזיקו בידיהם מחרוזות-תפילה, הקרויות מַסְבַּחַה, עשויות חרוזי זכוכית או ענבר או עץ, והיו חוזרים ומונים ומגלגלים את החרוזים בין אצבעותיהם כששפתותיהם רוחשות דברי תפילה ובקשה, הלל ותשבחות לאללה ולנביאו.

אבבטן וקפיטן יוקי החזיקו אף הם בידיהם מחרוזות כאלה והיו מונים את חרוזיהן, כשקועים במחשבות עמוקות, אך נראה כי מנהגם לא היה משכנע דיו, שכן אחד הנוסעים פנה אל אבבטן וביקש לפתוח בשיחה –

"נְהַארַכְּ סַעִיד!" – כלומר, יומך מאושר.

אבבטן געה בלא קול, בפה פעור, כאילם, והצביע בידו על קפיטן יוקי.

"נְהַארַכְּ סַעִיד, אַבּוּ-טַנֶק – " כלומר, אבי-הפח, וזאת בגלל חלקי חליפת-החלל שביצבצו פה ושם מבעד לעבאיה ולכאפיה.

"סַעִיד וּמְבַּארַכְּ," ענה קפיטן יוקי, שהיה קולט, מתרגם וחוזר ומשיב בערבית, באמצעות 'צפנת פענח'. וזה מה שסיפר אבו-טַנֶק לנוסע הסקרן: באים הם משבט נידח על גדת נחל עוּגָ'ה (הוא הירקון). לילה אחד שמע אבו-דאוד (הוא אבבטן אשר שם בנו דוד) רחש חשוד בחוץ. יצא. היתה זו ע'וּלָה, (קרי – רוּלָה, מפלצת), אָעוּז בִּלְלָה מִן אִ-שַיְטַאן אִ-רָגִ'ים (אחסה באללה מפני השטן הארור, הראוי שירגמוהו). ביקש אבו-דאוד לשפוך עליה מים רותחים כדי לגרשה – שלחה לעומתו לשון של אש, געה אבו-דאוד פעם אחת בבהלה גדולה, ונעשה אַחְרַשׁ, מחריש, כלומר – אילם, לא עלינו. שמע הרון המסכן (הוא רני, כמו – הרון אל ראשיד), צעיר בניו של אבו-דאוד, את זעקת אביו, שביקשו עוד קודם לכן להביא את המים הרותחים, יצא החוצה, שפך את המים הרותחים על הג'מוס, סליחה, הע'ולה, המפלצת, והניסה. אך מן הבהלה שאחזה בו למראיה, נאלם קולו גם הוא. אִ-זְרִיר בִּיצִ'ר כַּמַאן אַחְרַשׁ, הקטן נעשה גם הוא אילם.

מה לא עשו למען השניים? כוו את גרונם, דקרו ומרחו במיץ שום, בריר גמלים, הביאו דרוויש לגרש את הרוח הרעה בלחשים, בפסוקים מן הקוראן הקדוש, בקולות ובצווחות, ברעש תופים ובנקישת פחים –  מאום לא עזר. דרשו בכל גדולי הרופאים – והללו יעצו רק עצה אחת, יעלו השניים לרגל לערי הקודש, ותגענה שפתותיהם בכעבה, זו האבן השחורה הקדושה שבמכה, ורפא להם.

כך סיפר אבו-טנֶק, ואבו-דאוד והרון הקטן מניעים ראשיהם כמאשרים את סיפורו, ושאר השומעים מביטים בהם בהערצה, בפחד וברחמים, והקטר השחור מושך וגונח, ומשרוקית הקיטור תוקעת מדי פעם לגרש גמל מן המסילה, וגלגלי-הברזל רצים, דרומה, דרומה, אל חיג'אז, אל חייבר, אל יהודי המידבר.

המשך יבוא

* * *

    אני שונא את עצמי

מפני שאני לא פלסטיני צודק

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

שלא הספיק להידפס ב"תרבות וספרות" של "הארץ" בערב חג הפסח

מפני ששירים ברמה ובתוכן דומה של נתן זך כבר תפסו את מקום הכבוד

אני שונא את עצמי מפני שאני יהודי ולא פלסטיני צודק

על ראש הגבעה עומדת פרה ומחרבנת עליי אֶק מֶק

עץ הזית לא נזכר אפילו פעם אחת בתנ"ך המצ'וקמק

אלוהים, איך הצדק מכל הצבא הישראלי המנוול חמק?

אלוהים, אני משורר חשוב, נביא זעם אני, לא שמוק

אנא פָּזֵר את עם ישראל ממולדת הפלסטינים רחוק-רחוק

אני בכלל שונא זיתים כי יש להם טעם מריר ולא מתוק

אָלְזוֹ, מי שאומר שהם ניטעו פוליטית צריך לקבור אותו עמוק

כי אין חשיבות למשורר ישראלי בלי לנשק לפלסטינים את התחת

וככה הוא נמצא תמיד בצד הנכון של פרוסת התרבות הנמרחת

אלזו, כבר נמאס לי מזו אָרֶץ מְכסָה על הדם של ילדים ונידחת

אתם אומרים: "יקה נשאר יקה גם אם המציאות על פניו טופחת – "

אתם פּוֹץ! – בבקשה תראו לי את הדרך הביתה...

אפריל 2006

פורסם ב"חדשות בן עזר" באותו חודש

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: בשורה לאוהבי שירתה של אסתר רַאבּ. כאשר הוצאתי לאור את הכרך "אסתר ראב / כל השירים" זה היה לפני תקופת המיחשוב, וכך לא נותר בידי קובץ וורד עברי מנוקד של הספר. בחודשים האחרונים שוקדת אחותי לאה שורצמן לבית בן עזר [שנינו כיום הננו אחיינה ואחייניתה היחידים של אסתר ראב, בני אחיה הצעיר בנימין – על הקלדת הכרך של כל השירים בכתיב חסר, ובני בן [בנימין], שוקד על העתקת ניקודם. כך שבעוד זמן לא רב יהיה אפשר לקבל את כל שירי אסתר ראב בקובץ מחשב.

אגב, את ספרה הראשון "קמשונים", משנת 1930, שכבר הוקלד ונוקד כולו, אפשר כבר היום לקבל בקובץ וורד עברי.

את הקובץ העברי "אסתר ראב / כל הפרוזה" – אפשר כל השנים האחרונות לקבל באמצעות פנייה אלינו.

* "ראשת העיר קלן והמשטרה המקומית צפויים לערוך היום (שלישי, 5.1) פגישת חירום בעקבות גל תקיפות מיניות בעיר בערב השנה החדשה. המשטרה מסרה כי עד כה התקבלו כ-90 תלונות על תקיפות מיניות קבוצתיות, בהן תלונה אחת על אונס." ["הארץ" באינטרנט, 5.1].

"ראשת העיר קלן ספגה ביקורת חריפה לאחר שהציעה לנשים 'לשמור על מרחק' מזרים כדי להימנע מהטרדות מיניות. ראשת העיר הנרייטה רקר אמרה את דבריה על רקע פרסומים כי עשרות נשים  הותקפו מינית ונשדדו בזמן חגיגות השנה החדשה בעיר השוכנת במערב גרמניה. בימים האחרונים התלוננו במשטרה כ-90 נשים, רובן על תקיפות מיניות. רבות מהנשים דיווחו כי קבוצות של גברים הקיפו, תקפו ושדדו אותן, ואחת מהן ככל הנראה נאנסה. לדברי הקורבנות, הגברים היו שיכורים, תוקפניים ובעלי חזות ערבית או צפון אפריקאית. כשנשאלה במסיבת עיתונאים כיצד נשים יכולות להגן על עצמן, אמרה רקר: 'תמיד ישנה האפשרות לשמור על מרחק גדול מאורכה של זרוע, זאת אומרת להבטיח בעצמך שאינך קרובה מדי לאנשים שאינך מכירה ושאת לא בוטחת בהם.' בנוסף ייעצה רקר לנשים 'להישאר בקבוצות ולא להתפצל' כשהן מסתובבות ברחובות." [שם. 6.1]

ישראלים צעירים, השתדלו מאוד להשיג, בזכות סביכם וסבתותיכם המתים – דרכון פולני כדי שתוכלו לגור בגרמניה החלומית – שם הכול יותר זול מאשר בישראל גם המילקי גם הזיונים גם עיתון "הארץ" וגם אין כל חשש שאם היא לא "תישאר בקבוצות, או תתפצל" – יזיינו את סבתא שלכם אולי גם ישרפו אותה, מה שיחסוך לכם הוצאות קבורה בישראל.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,674 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,686 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל