הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 1111

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, א' בשבט תשע"ו, 11 בינואר 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מִי כָּאן בְּעֶצֶם לֹא שָפוּי? // פוצ'ו: בחיי (2) פרק י. כל הקיבוץ בעד – אני נגד. // מרדכי קידר: המלחמה בין סעודיה הסונית לאיראן השיעית היא רק שאלה של זמן. [ציטוט]. // עמוס גלבוע: האם אנחנו מדינת בננה, או לחילופין המדינה ה-51 של ארה"ב? // מתי דוד: המוסכמות המדיניות והביטחוניות שנכשלו. // נבואתו של צ'רצ'יל. // מנחם רהט: פורעי חוק. // יוסף אורן: האומנם, מיכאל, רק "לְךָ וְעָלֶיך שָׁרוּ שִׁירָי"? // מנשה שאול: עכירותו של המזרח התיכון בעוכריהם. רוסיה, איראן וסעודיה מתבוססות בסבך הטרור. [ציטוט]. // חשיפה: גדעון לוי זכה בפרס של 75,000 דולר ממוסד שבדי הקורא להחרמת ישראל. // יהודה דרורי: 1. לאן נעלמו א-סיסי והצבא המצרי? 2. דיר באלקום צעירי ואדי ערה. // יוסי אחימאיר: הערות מעמוד הפייסבוק שלי. // רות ירדני כץ: 1. עוד ראש עירייה חשוד. 2. טיפת דבש. מוריס שבלייה זמר, שחקן ורקדן. 3. שלום לך, בר רפאלי. // יוסי רנרט: רצח בדיזנגוף. // אורי הייטנר: צרור הערות 10.1.16. // יצחק שויגר: על הסתה ואנטישמיות עצמית. // יעקב זמיר: זיין געזונט – תהיה בריא. // יוסף דלומי: נעלם לעולמים, טרגדיה של משפחה יהודית בבגדד [המשך מהגיליון הקודם]. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק שמונה-עשר: מבחנים לנימולים בחיג'אז. עַמַשַׂי. סִתְרִי. מִישָׁאֵל ואֶלְצָפָן. וְאַבּוּ-טַנֶק רופא-חולים. // ממקורות הש"י.


 

 

* * *

יוסי גמזו

מִי כָּאן בְּעֶצֶם לֹא שָפוּי?

      

מֵאַחַר שֶהָעֶמְדָּה הַיְּשָנָה, הַגֶּרִיאַטְרִית

בְּסִנְגּוּר עַל כָּל רוֹצֵחַ הִיא שֶהַבַּרְנָש כָּפוּי

לְמַצָב שֶאִבְחֲנָה בּוֹ הַבְּדִיקָה הַפְּסִיכִיאַטְרִית

דִּיאַגְנוֹזָה שֶקָּבְעָה כִּי זֶה אָדָם בִּלְתִּי שָפוּי

מִתבַּקֵּש סוֹף-סוֹף לִשְאֹל כֵּיצַד בְּרוּחַ מְפֻכַּחַת

תֻּכְנְנָה לוֹגִיסְטִיקַת מִמּוּש זְמָמוֹ שֶל הַנָּבָל

לִפְרָטֵי פְּרָטֶיהָ אִם אוֹתָהּ בְּדִיקָה הִצְהִירָה כָּכָה

שֶבִּשְעַת הָרֶַצַח אִיש זֶה מֵחֶסְרוֹן-שְפִיוּת סָבַל.

 

וְכֵיצַד זֶה שֶשְּבוּעַיִם לְפָחוֹת נוֹתְרוּ בְּלִי יֶשַע

כָּל רוֹדְפָיו שֶמִּפְּנֵיהֶם הוּא הִתְחַמֵּק בְּתִחְכּוּם רָב

אִם הָאִיש הַלֹּא שָפוּי הַזֶּה הִצְלִיחַ לִגְרֹם פֶּשַע

וְהֵיטִיב לְהִסְתַּתֵּר מִן הָעוֹקְבִים פֹּה אַחֲרָיו.

 

אַךְ יֶשְנָם גַּם קְרִימִינָלִים מִן הַנֻּסַּח הָרוּטִינִי

הָרוֹצְחִים כָּאן אְֶזְרָחִים חַפִּים מִפֶּשַע מִדֵּי יוֹם

בְּעֶזְרוֹ שֶל מַנְגְּנוֹן-הַהֲסָתָה הַפָּלֶסְטִינִי

שֶאֵינוֹ בּוֹחֵל בְּשוּם צוּרָה שֶל שֶפֶךְ-דָּם אָיֹם

 

וְאֵינוֹ טוֹעֵן לְאִי-שְפִיוּת שֶל גַּל-שִׂטְנָה גִ'יהָאדִי

בְּיִדּוּי שֶל אֲבָנִים אוֹ בַּקְבּוּקִים שֶל תַּבְעֵרָה

אוֹ בְּפִגּוּעֵי-דְּרִיסָה תְכוּפִים עַל שְׂפַת כָּל כְּבִיש אוֹ וָאדִי

שֶוַּדַּאי לֹא מְקָרְבִים אֶת יוֹזְמֵיהֶם לַמַּטָּרָה

 

שֶל כִּנּוּן עַצְמָאוּתָם הַמְּדִינִית בְִּטִמְטוּמָהּ זֶה

שֶל רָשוּת פָּלֶסְטִינָאִית בָּהּ בְּלִי סוֹף מְדַרְבְּנִים

לִדְקִירוֹת בְּסַכִּינִים בֵּין חֲסִידָיו שֶל אַבּוּ-מָאזֶן

הַקּוֹרֵא לָהֶם שָאהִידִים וְאַף פַּעַם לֹא מַפְנִים

 

אֶת הַלֶּקַח הַנֶּחְרָץ שֶאֲמִּתוֹ בְּרוּרָה וּקְרִיטִית

וֶאֱֶמֶת זוֹ פֵּרוּשָהּ שֶשּוּם מַטַּח קְלִיעִים בִּצְרוֹר

בִּיהוּדִים, לֹא יַעֲנִיק לָהֶם שוּם רִבּוֹנוּת פּוֹלִיטִית

כָּל עוֹד לֹא יִתְנַעֲרוּ מֵהֲסָתָה וּמִטֵּרוֹר.

 

אַךְ טֵרוּף זֶה שֻתָּפִים לוֹ גַם אֶצְלֵנוּ וּבֵינֵינוּ

בִּרְיוֹנָיו שֶל הַטֵּרוֹר הַיְּהוּדִי בּוֹ לֹא מַרְפָּה

הַפְּסִיכוֹזָה הַפָשִיסְטִית בָּהּ עוֹבְרִים הֵם לְעֵינֵינוּ

עַל דִּבֵּר הַ"לֹּא תִרְצַח" כְּשֶלְּדָתֵנוּ הֵם חֶרְפָּה.

 

וְאֵין שוּם תְּרוּפָה בְּדוּקָה לְכָךְ מִלְּבַד בִּעוּר הַשֶּרֶץ

הַמַּמְאִיר הַזֶּה מִן הַמְּדִינָה הַזֹּאת בְּיָד קָשָה

בְּדִיּוּק כְּמוֹ הַדְבָּרַת טֵרוֹר עַַרְבִי בִּמְלוֹא הַמֶּרֶץ

שֶל אֻמָּה הַמַּכְרִיתָה יָדָם שֶל מְבַקְּשֵי נַפְשָהּ.

 

וְהַיּוֹם יוֹתֵר מִפַּעַם אֵין סָפֵק לְכָל בַּר-דַּעַת

שֶדָּרוּש שִוְיוֹן גָּמוּר בְּמַשְאַבִּים וְהַשְקָעוֹת

בַּמִּגְזָר הַיְּהוּדִי וְהָעַרְבִי בְּעֹז וָלַהַט

שֶל רֶפוֹרְמָה מְדִינִית שֶתְּקַדֵּם אֶת הַבָּאוֹת

 

כָּךְ שֶגַּם הַמְּנַצְּלִים כָּל קוֹנְיוּנְקְטוּרָה וּשְעַת-כֹּשֶר

לְהַכְרִיז כִּי הֵם יוֹרְשָיו שֶל זַ'בּוֹטִינְסְקִי צִיּוֹנִי

שֶכָּתַב כִּי כָּאן יִחְיוּ יַחְדָּיו בְּדוּ-קִיּוּם וָאֹשֶר

בֶּן נַצֶּרֶת, בֶּן עֲרָב וּמִי שֶהוּא קָרָא לוֹ "בְִּנִי"

 

יִתְפַּכְּחוּ מִשִּכְרוֹנָהּ שֶל הָאָגֶ'נְדָּה הַדּוֹגְמָטִית

הַחוֹלֶמֶת עַל טְרַנְסְפֶר עַרְבִי שֶלֹּא יָבוֹא הֲלוֹם

לְעוֹלָם וְיִדְבְּקוּ בָּאַסְטְרָטֶגְיָה הַפְּרַגְמָטִית

שֶתַּנְחִיל לָנוּ פָּחוֹת שְטָחִים אֲבָל יוֹתֵר שָלוֹם.

 

 

 

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

י.  כל הקיבוץ בעד – אני נגד

בסוף ספטמבר גמרנו לקטוף את אחרוני הפירות בבוסתנים ונשארו רק הזיתים שהיו על סף הבשלה. בוקר אחד בא אלי ניסן קלמנוביץ, חבר המזכירות ואמר לי:

"בוא נלך לזכריא ונראה מה יש שם."

רוב תושבי זכריא, הכפר הערבי היפיפה,  נטשו את הכפר יחד עם תושבי בית נטיף, עג'ור, בית ג'וברין והרטוף,  אבל נשאר קומץ של משפחות, ובראשם בן המוכתר, שהחליטו לא לעזוב. אלה נשארו יחד עם ילדיהם, שהבינו שהיהודים לא הורגים כמו שסיפרו להם, והיו רצים אחרי כל מכונית וצועקים: "בקשיש!"

בלילות היו נורות מדי פעם יריות על הכפר ובן המוכתר, שקיבל איומים  מיסתוריים, נדרש מטעם הצבא להגיע לפני רדת החשיכה אל משטרת הרטוב ולישון שם לבל יבולע לו רע.

כשהגענו לכפר הוקפנו בכל אנשי הכפר שעטו עלינו  במלל רב קולי. שנינו, ניסן ואני, ידענו כמה מילים בערבית ספרותית שלמדנו בגימנסיה, אבל לכלל דיבור לא הגענו. שלושה ילדים שנדחקו מתחת שמלות האימהות שלהם התקרבו אליי והתחילו ללטף את הרובה שנשאתי על כתפי. כשהצלחתי לסלק  אותם  בצעקות ובדחיפות, באו שלושה ילדים אחרים והושיטו גם הם יד אל הרובה. רציתי להגיד לניסן שנסתלק ונבוא בפעם אחרת, אבל ניסן איננו. אני מסתכל לכל עבר ולא רואה אותו. כאילו נחטף.

ההמון המקיף אותי הבחין שאני מחפש אותו, ואנשיו, בעיקר נשיו, החלו להצביע לכל עבר. אישה אחת תפשה בשרוולי ואמרה: "תעל מעי!" – הבנתי שהיא אומרת – "תבוא אתי" – אבל פחדתי לזוז וצעקתי לה "חוד אידאכ!" – מילה שזכרתי מהמורה חדאד, ופירושה "קח את הידיים!"

האנשים חשבו שאני מבין ערבית וחידשו את דרישותיהם הבלתי ברורות. דאגתי היתה נתונה כל הזמן לניסן שנעלם והתחלתי לנסות לפלס דרך בקרב ההמון, תוך הדיפת שלושת הילדים החדשים שהגיעו אליי.

פתאום נשמע קול רועם של גבר ערבי הצועק: "אוסקוט!" – הרמתי את ראשי וראיתי ערבי משופם עם כאפייה הבא לעברי, לצידו של ניסן. אבן ירדה מליבי.  רצתי אל ניסן, שאמר לערבי:

"מעה סלמה!"

הצעיר הערבי החזיר לו ב"מעה סלמה!" – ושנינו מיהרנו להסתלק מהמקום, כשאני מנער מעליי בצעקה ילדון שנתלה על הרובה.

בדרך חזרה למשק סיפר לי ניסן שהמשופם הוא בן המוכתר, שחזר משנתו הכפויה בהרטוב וידע קצת אנגלית. הוא ראה איך בני כפרו מקיפים אותנו ומשך את ניסן לבית סמוך. שם הראה לו בחדר צדדי כמה שקי זיתים, אמר שברצונו למכור אותם, ואת כל הזיתים של הכפר. ושאל כמה יקבל? ניסן סיכם איתו שנביא להם ארגזים, הם ימלאו אותם בזיתים ונשלם להם חצי  מהסכום  שנקבל מתנובה.

על עסקה יותר טובה  לא יכולנו לחלום. השניים לחצו  ידיים ואני למדתי מניסן איך עושים עסקים.

מוצאי שבת היתה אספה בקיבוץ ואריה סליווה, המזכיר, סיפר בין השאר שעזריאל היה בתנובה ושם גילה שעבור זיתים כבושים אפשר לקבל פי כמה וכמה יותר מאשר עבור זיתים ירוקים. לפיכך הוחלט בישיבת המזכירות לשלוח אותי לבית השיטה שאלמד כיבוש זיתים אצל יצחק חצרוני, הנחשב למומחה הארצי בגידול ובכיבוש זיתים.

למשמע הבשורה קפצתי ממקומי וקראתי: "אותי? מה פתאום אותי? אפילו לא שאלתם אם אני מוכן!"

"מה יש לשאול, הרי אתה רכז המטעים, לא?"

"כן, אבל כיבוש זיתים זה מקצוע חדש שכל אחד יכול ללמוד. אני לא נוסע לבית השיטה."

"למה?"

"ככה."

"ככה זאת לא סיבה. מי בעד שפוצ'ו ייסע?"

כל הקיבוץ הצביע.

"מי נגד?"

הייתי המצביע היחיד.

בדרך חזרה לצריף שאל אותי מנשקה חבובא,  שגר איתי באותו חדר, מדוע סירבתי.

לא רציתי לספר לו, פחדתי שיצחק עליי. הוא לא הִרפה ואני התעקשתי. ידעתי שאם אספר לו, כל המשק יידע, כי הוא  רכלן לפחות כמוני.

אחרי שכיבינו את האור בחדר המשכנו לפטפט, כשכל הזמן הוא חוזר ושואל אבל למה? הרי תוכל לבקר את החברה היפה שלך מעין חרוד.

לבסוף נשברתי ואחרי שנשבע לי בחיי אביו ואבי אביו (שאחר כך נודע לי שמתו מזמן) שהוא לא יספר לאף אחד, גיליתי לו את סודי:

"לפני עשרה ימים קיבלתי מכתב מעליזה מעין חרוד. במכתב סיפרה לי שבעוד שבוע יש לה יום הולדת ותהיה בת שמונה עשרה. מיד כתבתי לה מזל טוב, סיפרתי לה שאני עברתי את הגיל הזה לפני שנה, וזה גיל נהדר שקורה רק פעם בחיים. בחוכמתי כי רבה גם הוספתי שחבל שאני גר רחוק,  אחרת הייתי בטח קופץ להביא לה תשורה יפה, כיאות למי שחוגגת יום הולדת כל כך חשוב."

"הבנתי," אמר מנשקה, "אז עכשיו תצטרך לקנות לה מתנה."

"זהו בדיוק. ואין לי מושג מה קונים, אתה פעם קנית למרים איזו מתנה?"

"לא השתגעתי."

"כלומר?"

"כלומר, אף פעם לא שאלתי אותה מתי יש לה יום הולדת. "

מרים ריטר היתה החברה הראשונה של מנשקה. כשהצטרפתי לגרעין בית השיטה, סימנתי לי את הבנות, שאיתן הייתי שמח לצאת לשמירה. מרים היתה אחת מהן, גם יפה, גם זהובת שיער וגם בעלת חיוך מלבב. שאלתי עליה את יענקלה חי והוא אמר לי שיש לה חבר. כששמעתי שמדובר במנשקה חבובא קצת התפלאתי. איך הוא, שהביטחון העצמי שלו דומה לשלי, הצליח להציע חברות לבחורה מרשימה כזאת?

מנשקה, שאיתו התחברתי בימים הבאים, הודה שהוא לא היה מעז לעולם, אבל פעם באחת הנסיעות יצא לו לשבת לצידה. בדרך היא נתנה לו מחמאה שהוא הבחור הכי מצחיק בהכשרה. מנשקה התרגש מאוד, קיבל אומץ, ואמר לה שהוא דווקא אחד הבחורים הרציניים והוא עכשיו בבעייה קשה כי  יש בהכשרה בחורה אחת שמוצאת חן בעיניו והוא לא יודע איך מציעים לה חברות. מרים לא הבינה מה הבעייה "פשוט, ניגשים אליה ושואלים אם את מוכנה להיות החברה שלי."

"אם זה כל כך פשוט." אמר מנשקה, "אז את מרשה לי להתאמן עלייך?"

מרים צחקה ואמרה: "תנסה!"

"אז ניסיתי," אמר מנשקה, "וככה  נהיינו חברים."

כשירדנו לנגב, מרים נשארה בצפון ומישהו אחר ניסה גם כן להציע לה חברות. כשעלינו בחזרה מהנגב מרים הציגה למנשקה בחור גבוה ונאה מהכשרת נגבה ואמרה לו שהוא המחליף שלו. הבחור אישר את הדבר בניד ראש, מנשקה לחץ את ידו בצער ואמר לו שאם יתעייף, הוא יהיה מוכן להחליף אותו בחזרה.

הבנתי שממנשקה לא תהיה לי ישועה בקשר למתנה, והסתפקתי בהבטחתו שלא יגלה לאף אחד למה לא רציתי לנסוע לבית השיטה.

למחרת, אחרי ארוחת הבוקר, עליתי על  הדודג' לצידו של  ארתור הנהג, שהבטיח להביא אותי לתחנה המרכזית בתל אביב. כשהמשאית התקרבה למשטרת הרטוב, ראינו את בן המוכתר המשופם יוצא מפתחה ומתחיל בצעדה היומית שלו לעבר זכריא.

שאלתי את ארתור אם זה נכון שהערבים שברחו מזכריא כועסים על המשפחות שנשארו ובייחוד על בן המוכתר. מאשימים אותם שהם גונבים דברים מבתיהם, קוטפים פירות מהבוסתנים שלהם ומוכרים ליהודים.

"מי סיפר לך?"

"ניסן, הוא בקשר עם בן המוכתר."

ארתור משך בכתפיו ולא ידע מה לענות לי.

עברו כמה חודשים עד שנודע לנו שכל תושבי זכריא הערבים התבקשו, מטעמי ביטחון, לעבור  להתגורר באופן זמני ברמלה, עד יעבור זעם. בינתיים העלייה לארץ גדלה, אל הכפר הנופי הזה באו משאיות עם משפחות של עולי כורדיסטאן והתיישבו במקום. עד היום יש ויכוחים בין ותיקי קיבוץ נתיב הל"ה, השואלים את עצמם, האם  יכול להיות שאלה שירו מהגבעות על זכריא הערבית, לא היו מסתננים שבאו לנקום, אלא חיילי המילואים שחנו לידינו, ויצאו בלילות לירות  על  הבתים שממול במסגרת האימונים.

כשהגענו למבואות תל אביב, שאל אותי ארתור אם כבר החלטתי איזו מתנה לקנות לעליזה.

נשימתי כמעט נעצרה.

מי סיפר לך? מנשה?"

מה פתאום?"

"אז מי?"

"אני יודע מי? כולם דיברו על זה בארוחת הבוקר, הרי אף אחד לא הבין למה לא רצית לנסוע לבית השיטה."

עכשיו נזכרתי איך בארוחת הבוקר, כשהתקרבתי לשולחן שלי עם המנה, השתתקו פתאום כל היושבים, אבל אז לא חשדתי בכלום. ייחסתי זאת לשיעול שתקף פתאום את רות מינץ היפה, ולא עלה על דעתי שאני הייתי נושא השיחה.

המנשקה הזה, אני כבר אגמור אתו את החשבון. הוא ואבי אבי אביו כבר ישמעו ממני.

בין כה וכה המשאית הגיעה  לתחנה המרכזית, וארתור הוריד אותי ליד חנות של "חברת מרכז הזרעים", השייכת לאביו של איציק בית-אריה, שישב לידי בגימנסיה הרצליה.

לרגע חשבתי שאולי כדאי לקנות לעליזה איזה עציץ יפה, כי אבא של איציק  מכיר אותי ובטח ימכור לי בזול, אבל ברגע הבא אמרתי לעצמי ששם בעין חרוד  יש להם ערוגות פרחים ליד כל בית  והעציץ הזה רק יצחיק אותה.

בסופו של דבר עליתי על האוטובוס הנוסע לעמק יזרעאל ובליבי החלטה נחושה שבעפולה, אני יורד ומחפש מתנה ליום ההולדת של עליזה וכמה שיעלה – יעלה. לחברה הראשונה שלי, שהתמסרה לי כמעט בכל מאודה, מגיעה המתנה הכי יפה בעולם.

 

המשך יבוא

 

 

* * *

מרדכי קידר

המלחמה בין סעודיה הסונית

 לאיראן השיעית היא רק שאלה של זמן

נסראללה הישווה בין הוצאתו להורג של שיח' נימר על ידי הסעודים לבין רצח האימאם חוסיין בן עלי בשנת 680 שאותו מציינים השיעים ביום העשורא.

מלחמה במזרח התיכון אינה "חדשות", שכן כמעט בכל רגע נתון מתחוללת מלחמה אחת לפחות בתוך אחת המדינות או בין שתי מדינות באזור אלים ומסובך זה. ב-30 השנה האחרונות היו רוב מדינות האזור מעורבות במלחמות: מרוקו, אלג'יריה, לוב, סודן, תימן, סעודיה, עיראק, סוריה, טורקיה, לבנון וישראל.

אלא שבימים האחרונים המלחמה קיבל עלייה בדרגה, כשבאופק נראים סימנים ראשונים של התדרדרות העלולה להביא לידי מלחמה בסדר גודל גדול בהרבה ממה שראינו בדור האחרון. זו עלולה להיות מלחמת השמדה, מלחמה בכל האמצעים, בין שתי מעצמות אזוריות – סעודיה ואיראן.

למען האמת, שתי מדינות אלו נלחמות זו בזו מזה שנים בזירות אחרות. בעיראק תומכת איראן ברוב השיעי, ואילו סעודיה מגישה סיוע למיעוט הסוני. בסוריה תומכת סעודיה במורדים באסד ומסייעת להם, ואילו איראן מקריבה את טובי קציניה וחייליה כדי לסייע לאסד לשרוד את מתקפות הג'יהאדיסטים הסוניים.

בלבנון, מאז תחילת שנות ה-80' של המאה שעברה, מסייעת איראן לעדה השיעית להתחזק, להתחמש, להתאמן ולהתארגן כדי להשתלט על המדינה באמצעות ארגון חיזבאללה, בעוד שסעודיה מסייעת לסונים לעמוד בפני השיעים. כך מוסברים היחסים החמים בין סעודיה ומשפחת חרירי הסונית, והשנאה היוקדת בדברי חסן נסראללה נגד סעודיה.

גם בתימן משתוללת מלחמה בין איראן המסייעת לשבט החות'ים השיעי, ובין סעודיה הנלחמת נגדם מלחמה פתוחה המחריבה את המדינה ומשאירה אלפי הרוגים ועשרות אלפי פליטים.

במקביל, מפעילה סעודיה את יכולתה הכלכלית האדירה כדי לפגוע בכלכלת איראן באמצעות הצפת שוק הנפט והורדת מחירו. הנחישות הסעודית קיבלה משנה מרץ בעקבות עסקת הגרעין ושחרור מיליארדים רבים לאיראן שיאפשרו לה להעמיק את חדירתה למקומות ולמדינות היושבות על הגדר, להגדיל את להבות הטרור השיעי ולרכוש פוליטיקאים, עיתונאים ואנשי אקדמיה שיהיו לה מליצי יושר.

 

נקמת השיעים בוא תבוא

אחרי תקופה ארוכה של עימותים עקיפים בין איראן לסעודיה, נראה כי מתקרב מועד העימות הישיר ביניהן. ברקע עומד מצב המיעוט השיעי המדוכא החי במזרח סעודיה. הסעודים – סונים ווהאבים קיצונים – סבורים כי השיעה היא סוג של כפירה, ולכן הם מטילים על השיעים מגבלות חמורות בענייני דת והתארגנות. שיח' נימר באקר אלנימר – מנהיג שיעי מקומי בעל השפעה רבה – נעצר באשמת הסתה לאלימות, למרות שהוא וחסידיו טענו כי הוא קרא למחאה בלתי אלימה

שיח' נימר נידון למוות והוחזק במעצר כ-10 שנים. רבים בעולם ביקשו ממלך סעודיה לחון אותו, אך בשבת האחרונה הוא הוצא להורג בעריפה, כמקובל בממלכה הסעודית. יחד עימו הוצאו להורג עוד 46 אנשים, 43 מהם סונים שהואשמו בפעילות טרור נגד הממלכה.

נראה שראשי השלטון הסעודי הניחו כי הריגת 43 ג'יהאדיסטים סונים תחפה על הוצאתו להורג של שיח' נימר. אך הם טעו, שכן מרגע שנודע על עריפת ראשו של נימר, התעוררה סערה בעולם השיעי. הפגנות סוערות פרצו במקומות רבים בעולם, והמון זועם פרץ לשגרירות סעודיה בטהרן ולקונסוליה הסעודית במשהד, הרס ושרף אותן.

מעבר לפגיעה הפיזית בשגרירות ובקונסוליה, ולפגיעה בסמל ריבונות של סעודיה, יש בפריצה לשגרירות גם פגיעה מודיעינית, שכן – ללא ספק ניהלה סעודיה פעילות מודיעינית מתוך השגרירות והקונסוליה, האזנה לרשתות תקשורת איראניות, סיורי תצפית והפעלת סוכנים, וכל זה תחת חסינות דיפלומטית.

מיד לאחר הפריצה למוסדות הסעודיים בטהרן ובמשהד, הורתה סעודיה לצוותי השגרירות והקונסוליה האיראניות בסעודיה (מוקדי פעילות מודיעינית גם הם) להסתלק מן הממלכה, וניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם איראן.

בהמשך ניתקו גם בחריין, סודן ואיחוד האמירויות את קשריהן הדיפלומטיים עם איראן. ניתוק היחסים נועד, בין השאר, לאותת לעולם שהמפרץ עלול להפוך לאזור מתוח, ולכן אין לאפשר לאיראן להגיע לנשק גרעיני. כמו כן, מסוכן להשקיע כספים באיראן, שכן השקעה במדינה העלולה להתדרדר למלחמה עלולה לרדת לטמיון.

את המשמעות הקשה של הוצאתו להורג של נימר ניתן לחוש ברטוריקה של דוברי השיעה, ובראשם חסן נסראללה הלבנוני, שנשא נאום חוצב להבות ולהלן תמציתו (תוספותיי בסוגריים, מ"ק):

"בחצי-האי ערב הוקמה מדינה שכינוייה המזויף, העושק, המבוטל והמחוצף, הוא הממלכה הערבית הסעודית. ארץ שני המקומות הקדושים (מכה ומדינה), ארצו של הנביא מוחמד, של בני משפחתו וחבריו המכובדים, ארץ לוחמי הג'יהאד הראשונים, ארץ האיסלאם – נגזלה וקיבלה שם של משפחה (סעוד) שכפתה את עצמה על העם החי בחצי-האי ערב באמצעות מעשי טבח, הרג וטרור... הממלכה קמה על עצמות העם, על דמו שניגר כמים... בתמיכה אנגלית, בכסף אנגלי, בתותחים אנגליים, כחלק מהתוכנית האנגלית להשתלט על ארצותינו, בדיוק כמו שקמה ישראל על פלסטין הכבושה." (השוואת סעודיה לישראל!)

לדברי נסראללה, "אין אפשרות לעבור לסדר היום על הוצאתו להורג של איש הדת המכובד נימר אלנימר ללא שום סיבה. הוא לא היה טרוריסט, לא הקים כנופיה, לא קרא להרים נשק, וכל דרכו היתה בדרכי שלום. גם בבחריין מכניסים לכלא את חכמי השיעה שלא נקטו אמצעים אלימים. הם רק מוחים בדרכי שלום. אלנימר אמר את האמת, באומץ ובמקום הראוי. רצה לתקן, לשפר את מצב העם כדי שייהנה מחירות, מממשל נקי כפיים. אך מי שאומר את האמת בסעודיה מוצא להורג. דמו של אלנימר מכסה את הפנים, הגוף, ההיסטוריה, ההווה והעתיד של בני סעוד עד יום הדין, והם ישלמו את המחיר בעולם הזה ובעולם הבא... כל מי שמותח ביקורת בסעודיה מטופל בחרב... השיח'ים של סעודיה מכשירים כל פשע. רבים ממנהיגי העולם האיסלאמי התחננו בפני מלך סעודיה שלא יוציא להורג את אלנימר. היו תקוות שהבקשות ייענו, אך הוצאתו להורג הפתיעה את העולם הערבי והאיסלאמי. את המשטר בסעודיה לא מעניינים העולם האיסלאמי או דעת הקהל העולמית, והוא מזלזל בכל דבר ופוגע ברגשותיהם של כל המוסלמים. המשטר הסעודי גם מסרב למסור את גופתו של אלנימר למשפחתו. הסעודים אומרים לעמם: או שתחיו תחת שלטוננו ותשתקו כמו כבשים, או שנשחט אתכם כמו כבשים. הסעודים חשפו בפני העולם את פרצופם האמיתי: עריצות, פשע, טרור. הם מכריזים על אחרים ככופרים, בעודם עושים מעשי טרור כל יום. סעודיה עושה זאת בתימן כל יום: מפציצה, הורגת, הורסת, טובחת, גוזרת על המונים חיי פליטות, מעכבת כל פתרון, וזאת כדי להשתלט על תימן ולהתנקם בתושביה בשל סירובם להיכנע לבני משפחת סעוד."

לדברי נסראללה, גם סונים התנגדו להוצאתו להורג של אלנימר, כי אינם מעוניינים במאבק סוני-שיעי, ומתנגדים לכל צעד המגביר את האיבה בין הסונה לשיעה, למרות שבני סעוד רוצים להטיל את העולם האיסלאמי למלחמה עדתית. נסראללה מזהיר מפני התדרדרות למלחמה כזו, כי זו תשרת רק את אויבי האיסלאם. לדעתו, הגיע הזמן לומר את האמת על בני סעוד באומץ ובאופן ברור, ועל כולם להתנער מהם.

"ספרי דאע"ש הם אותם ספרים שחוברו בסעודיה. סעודיה מממנת ומאמנת את דאע"ש ותומכת בו בכל דרך. ראשיה הם קבוצה של פושעים וגנבים, הגוזלים את זכויות העם והאדם. הם מקור כל הרוע, הרשע והפשע באזור. הם משרתיהן של אנגליה, ארצות-הברית וישראל. הם עבדי הכסף, עבדי השלטון, מכורים להבלי העולם הזה, משרתי השטן... הזיוף הזה (סעודיה) חייב להסתיים וליפול. זה הג'יהאד החשוב ביותר בימים אלה... הם "נהרגים" במועדוני לילה, כשבנינו נהרגים במלחמה להגן על לבנון, פלסטין, האומה והאיסלאם. התשובה על רצח נימר אלנימר תהיה התשובה של זינב (בִּתו של עלי מייסד השיעה) שאמרה את האמת בפני בני אומיה (ששחטו את אחיה חוסיין בן עלי בכרבלא בשנת 680 לספירה). הדם ששופכת משפחה זו באמצעות הרעיונות, הכסף והנשק שהיא מייצאת, יכתוב את סופה. זו המסורת האלוהית, ההיסטורית. כשמשטר מאבד את שכלו ואת רגשות האנושיות שלו, הוא מתדרדר אל תוך התהום. אנו כבר רואים באופק את סופו של משטר עושק ופושע זה."

זוהי תמצית דבריו של חסן נסראללה שנאמרו בהתרגשות רבה, חלקם בצעקות רמות, וזכו לתשואות בקרב ציבור המאזינים, שהאזינו לו מבעד למסך טלוויזיה. דובר שיעי אינו יכול לשאת נאום חריף יותר מזה, ואין איומים ברורים יותר מאלה שהיפנה נסראללה למשפחת סעוד. יש להניח שרוחו ולשונו של הנאום מתאימים היטב לרוח הנושבת בקרב האיותאללה של איראן, שבמחיצתם בילה אלנימר חלק ניכר מחייו. דבריו של נסראללה על זינב רומזים לעריפת ראשו של חוסיין בן עלי בכרבלא, בשנת 680 לספירה, שאת הריגתו מזכירים שיעים בטקסים רוויי דם בכל עשירי בחודש מוחרם, יום העשורא.

על אזרחים סעודיים, בממלכה ומחוץ לה, להיזהר מאוד ביום ה-40 להוצאתו להורג של אלנימר, שיחול ביום רביעי, 10 בפברואר, וביום השנה להוצאתו להורג, בכל שנה מכאן ואילך. נקמת השיעים בוא תבוא, והיא תהיה קשה ומרה.

 

פורסם במגזין "מראה" 366.

 

 

* * *

עמוס גלבוע

האם אנחנו מדינת בננה, או לחילופין

המדינה ה-51 של ארה"ב?

זה הרושם המתעורר כאשר אתה רואה שהממשל האמריקאי מתערב במישרין בתהליך החקיקה הישראלי; וכאשר שגריר ארה"ב לשעבר (פעמיים) בישראל, ובשר מבשרה של הדיפלומטיה האמריקאית, מכפיש בפומבי את ראש ממשלת ישראל.

עניינה של רשימה זו בשני נושאים  שבמחלוקת, והתובנה העולה מהם. האחד קשור בדברי מרטין אינדיק על נתניהו, והשני קשור להתייחסות דובר משרד החוץ האמריקאי לחוק השקיפות של שרת המשפטים, איילת שקד, ולטרור הפלסטיני הנוכחי.

בא השגריר אינדיק, פעמיים שגריר ארה"ב בישראל, ופעם עוזרו של קרי למשא ומתן הישראלי פלסטיני, ופעמים רבות פועל למען נסיגת ישראל מהגולן, ובפומבי מכפיש את ראש ממשלת ישראל על כך שכפוליטיקאי קטנטן, אגואיסט, נעדר כבוד, הוא אמר על רבין, בטרם נקבר, שאלמלא נרצח לא היה הופך לגיבור, והוא נתניהו היה מביסו בבחירות.

כאשר אינדיק אמר שהוא שמע זאת "כאשר נתניהו ישב לצידי," די ברור שהוא אינו דובר אמת, כי נתניהו, שהיה אז יושב ראש האופוזיציה, לא ישב לצידו של  השגריר אינדיק באף טקס הכרוך בלוויה של רבין. אבל, אין זה אומר, כמובן, שתוכן הדברים שאינדיק מייחס לנתניהו אינו נכון. לא אטעה אם אגיד שהדברים הללו המיוחסים לנתניהו נאמרו גם נאמרו, ונכתבו גם נכתבו במדינת ישראל, ואני משער שגם נתניהו אמר אולי דברים ברוח דומה. לפי עניות דעתי אכן יש בדברים הללו הרבה מהאמת, אם נזכור שהסקרים ניבאו תבוסה לרבין, ומעמדו בציבור לא היה מורם מעם.

יהא אשר יהא, אינדיק לא בא לברך את נתניהו אלא לקללו. וזאת הנקודה המרכזית לדעתי. אינדיק אינו סתם אזרח אמריקאי, הוא בשר מבשרה של הדיפלומטיה האמריקאית, מקורב עמוקות לקרי ולממשל אובמה. ואני שואל: מדוע הוא מעז ככה להתגולל על ראש ממשלה מכהן במדינת ישראל? מהיכן הוא שואב את החוצפה לכך? בגלוי, בפני כל העולם?

האם אחד משגרירי ישראל בארה"ב בעבר, נניח זלמן שובל או מיכאל אורן, היה מעלה בכלל בדעתו להגיד דברים קשים על אופיו של אובמה, להכפיש את דמותו בראש חוצות? בוודאי שלא. היו "שוחטים" אותם. להגיד הכול יכולים רק ב"מטבח", וגם אז בעדינות! ואצלנו התקשורת מקבלת  בשמחה,  ממש ברננה, את דברי הבלע הללו על ראש ממשלה שלנו מפי גורם זר!

אתם זוכרים שלפני כשנתיים שר הביטחון שלנו, בוגי יעלון, אמר לכתב, בשיחה סגורה שלא לייחוס, כי  קרי הוא "משיחי ואובססיבי", ומיד הארץ רעשה, התקשורת געשה, ממשל אובמה השתולל, ובוגי נאלץ להסביר לקרי כי "לא היתה כוונה לפגוע בארה"ב וביחסים עימה."

ועכשיו לדובר משרד החוץ האמריקאי. הלכתי לבדוק  את הנוסח באנגלית של דבריו בעניין "חוק השקיפות" (דרך אגב מי שהעלה את הנושא בתדרוך היומי היה כתב יהודי, הידוע בקשריו עם ארגוני זכויות אדם בישראל, ושמו רון קמפיס). מה שמצאתי הוא שמשרד החוץ האמריקאי כבר הביע בפני ישראל את "דאגותיו" מהצעת החוק, והדובר אינו רוצה לפרט מה היה בשיחות "הדאגה" הללו.

ואני מעלה שאלת תם: ממתי הממשל האמריקאי מתערב בענייני חקיקה אצלנו? אנחנו המדינה ה-51 שלו? אבל,  מה שהכי משך את תשומת ליבי היו דברים אחרים של הדובר. הוא נשאל לדעתו על דו"ח  שפרסם ה"וושינגטון פוסט" ולפיו צה"ל מפעיל כוח מופרז נגד הנוער הפלסטיני, כאשר מתוך 48 "אירועים", יש 48 פלסטינים הרוגים. ממש הוצאה להורג. וכך השיב ג'ון קירבי הדובר, ויש לקרוא בעיון:

"אנחנו מאוד מודאגים מהמצב, מהאלימות, ואנחנו ממשיכים לקרוא לאיפוק משני הצדדים ולעודד צעדים נמרצים משני הצדדים להחזיר את השקט ולמנוע הידרדרות של אלימות. זה קריטי שכל הצדדים ינקטו בכל צעד אפשרי על מנת להגן על אזרחים ולמנוע אובדן חיים לא הכרחי."

קראתם? כך בדיוק מתבטא מזכ"ל האו"ם! אין טרור, אין סכינים, אין דריסה, אין כלום מהצד הפלסטיני!

בושה!

מה ניתן ללמוד מכל אלו, לדעתי?

כאשר אצלנו "האג'נדה הפוליטית" (של כלל הפוליטיקאים, של חלק מהתקשורת הממוסדת, של שלל עמותות ציבוריות) גוברת על כל שיקול של ריבונות וכבוד לאומי, כאשר אנו אולי המדינה הדמוקרטית היחידה בעולם שכל כך מוציאה החוצה את דיבתה  הרעה –  לא פלא שלא  יתנו לנו כבוד ורק יראו בנו מדינת בננות על כל אזרחיה: מימין, מהמרכז ומהשמאל.

 

 

* * *

מתי דוד

המוסכמות המדיניות והביטחוניות שנכשלו

במהלך השנים נכתבו בנושאים אלה מאות מחקרים ומאמרים על-ידי חוקרים, היסטוריונים, אנשי ביטחון, עיתונאים, דיפלומטים ואזרחים. מאמר זה מנסה לתמצת נושאים אל באמצעות כותרות של ראשי פרקים. מסתבר שרוב אלה שדגלו והאמינו בקונספציות אלה בזמנו, היו גם הראשונים "להסביר" מדוע הן נכשלו, מבלי להודות בכישלונם האישי. תומכי המוסכמות האמינו והסתמכו על תחזיות כביכול הגיוניות ורציונאליות, על הערכות כביכול שקולות ונבונות, על ציפיות להתפתחויות עתידיות כביכול ודאיות שנכשלו. ניתן לומר, שחלקן הגדול היו בהגדרה של נבואות.

המוסכמה שהובילה למלחמת יום כיפור התבססה על ההערכות השגויות הבאות: הערכה שמצרים לא תצא למלחמה כל עוד לישראל יש עליונות אווירית. הערכה (שהתבררה כנכונה) שסוריה וירדן לא ייצאו למלחמה ללא מצרים. הערכה שלישראל יש עליונות מודיעינית, טכנולוגית ומבצעית. הערכה שלצה"ל יש יכולות לניצחון כמו ב"ששת הימים" במלחמה אפשרית. הערכה מוטעית בניתוח היכולות האסטרטגיות של האויב. הערכה מוטעית שלישראל מודיעין ודאי לדעת אם ומתי תפרוץ מלחמה. התעלמות הדרגים הצבאיים והממשלתיים מסימנים גלויים של ההכנות המצריות למלחמה. התעלמות הדרג המדיני הישראלי מהאזהרה שהעביר מלך ירדן. הערכה של התנשאות ויהירות מזלזלת ביכולות של האויב.

המוסכמה של אוסלו שכשלה התבססה על ההערכות השגויות הבאות: הערכה שהערבים והפלשתינים שבעו מלחמות ומוכנים לפשרות. הערכה שאפשר להשיג שלום תמורת שטחים (מבלי להגדיר היקפם). הערכה שלא ניתן לנצח טרור והתקוממות עממית רחבה. הערכה שהפלשתינים יקיימו הסכמים חתומים ללא הפרתם. הערכה שהפלשתינים יוותרו על תביעתם ל"זכות השיבה". הערכה שהקמת "מדינת פלשתין" היא באמת אינטרס ישראלי. הערכה שארה"ב היא מתווך הוגן ואפשר לסמוך על ערבויות אמריקאיות. הערכה שאפשר יהיה לסמוך אפילו על "ערבויות בינלאומיות". הערכה שפתרון הסכסוך עם הפלשתינים יבטיח יציבות ושלום בכל האזור. הערכה שיאסר ערפאת הוא פרטנר שאפשר לסמוך עליו.

התוצאות של כישלון שתי המוסכמות: משבר אמון במנהיגות המדינית והצבאית, כולל משבר האמון בפוליטיקה.  היווצרות קיטוב חברתי והטלת ספק בצדקת הדרך בחלק מהציבור. הקמת מפעל ההתנחלויות ושני הארגונים, גוש אמונים ושלום עכשיו. המשבר הוליד את מלחמות הגנרלים והמהפך השלטוני מהשמאל לימין. גברה ההכרה שאנחנו לא אימפריה ולא מעצמה כל יכולה. גברוהאינדיבידואליזם והאינטרס הכלכלי על פני סולידריות חברתית לאומית. התגברות הפעילויות של הקבוצות הקיצוניות הפוגעות במדינה – "תג מחיר" מצד ימין, ו"ארגוני השלום" האנרכיסטי משמאל.

 

* * *

ברכות לחברנו הצייר, המאייר והסופר

דני קרמן

על זכייתו בפרס משרד התרבות לאמנים פלסטיים

לשנת 2015

אנחנו גאים על כך שאיירת רבים מספרינו

וגם עשית להם עטיפת יפהפיות

בכישרונך הגדול פתחת פרק חדש

 באמנות האיור הישראלית

אהוד בן עזר

 

 

* * *

נבואתו של צ'רצ'יל

סר וינסטון רנדולף ספנסר צ'רצ'יל, גדול מנהיגי העולם החופשי בעת החדשה, נתברך ביכולת לחזות את הנולד הרבה לפני אחרים. כל שנות השלושים הזהיר את מנהיגי בריטניה והעולם מפני סכנת היטלר ולא שמעו לו. שנים רבות לפני כן חזה צ'רצ'יל את הסכנה המאיימת על העולם מפני המרקסיזם וקודם לכן הזהיר מפני האיסלם.

וכך כתב צ'רצ'יל בשנת 1899, כשהיה בן 25 לערך:

 

צ'רצ'יל על "שיגעון הקנאות של האיסלם"

"מה נוראות הן הקללות שהאיסלם מטיל על חסידיו. בנוסף על שיגעון הקנאות, המסוכן אצל האדם כמו הכלבת אצל הכלב, יש בו באסלם אפאתיה מפחידה, ופטליזם של השלמה עם הגורל. התוצאות מכך בולטות לעין בארצות רבות – הרגלים של בזבוז וחוסר דאגה ליום המחר, שיטות חקלאיות מפגרות, שיטות מסחר עצלניות ונטולות מרץ, וחוסר ביטחון בקניין הפרטי. כל אלה קיימים בכל מקום בו מאמיני הנביא מוחמד שולטים או מתגוררים. חושניות מן הסוג הנמוך שוללת מחיים אלה את חינם ועדינותם, וכתוצאה מכך גם מפחיתה מקדושת החיים והכבוד לאדם.

הדין האיסלאמי קובע כי כל אישה באשר היא הינה רכושו של גבר, בין כילדה, כאישה נשואה או כפילגש, ומשום כך יתעכב חיסול העבדות עד אשר ייחלש כוחה של אמונת האיסלאם בעולם. מוסלמים כיחידים מגלים לעיתים תכונות נפלאות, אולם השפעתה של דת זו משתקת את ההתפתחות החברתית של מאמיניה. האיסלאם הוא הכוח המושך אחורה החזק ביותר בעולם. האיסלאם רחוק מאוד מפרפורי גסיסה; אדרבא, זוהי דת מיליטנטית, המגייסת ללא הרף מאמינים חדשים. היא כבר התפשטה בכל רחבי מרכז אפריקה, ובכל שעל של התפשטותה היא מייצרת לוחמים עזי נפש; ואלמלא מצאה הנצרות מקלט בזרועותיו האיתנות של המדע, אותו מדע שנגדו נאבקה לשווא, אזי הייתה הציביליזציה של אירופה המודרנית עלולה להתמוטט, ממש כפי שנפלה הציביליזציה של רומא העתיקה."

קטעים אלה לקוחים מן הספר "מלחמת הנהר", שכלל אוסף כתבות ומאמרים שכתב צ'רצ'יל במהלך ביקור באפריקה, בה סיקר עבור ה"דיילי טלגרף" הלונדוני את המלחמה על מקורות הנילוס. כ-16 שנים קודם לכן היה לבריטים מפגש עם דת האיסלאם. זה היה בעת שהדרשן הדתי מוחמד אחמד עבדוללה אל טאשי, המכונה "מהדי" (מעין משיח לפי האיסלם), הלהיב כמה רבבות מוסלמים בסודאן ויצא למלחמת קודש נגד כוח בריטי קטן שהיה במקום. הקרב הידוע ביותר במלחמה זו הוא על חרטום, שבו נהרג מפקד העיר, הבריגדיר צ'ארלס גורדון. אחרי הקרב ערכו לוחמי המהדי טבח בתושבי העיר, ורצחו לפי הערכות קרוב למאה אלף איש, אישה ועולל. צ'רצ'יל עצמו הספיק להשתתף בשנת 1898 בקרב נגד המוסלמים באומדורמן, בו הביסו הבריטים את המוסלמים בשל עדיפותם בכוח אש – מכונות ירייה מול נשק פרימיטיבי בו השתמשו המוסלמים.

הדברים הנשכחים שכתב צ'רצ'יל לפני שנים רבות כל כך מתרוצצים עכשיו באינטרנט ברחבי העולם כאמירות אקטואליות. נראה שהיוזמה להפצת דברי צ'רצ'יל קשורה בהצעה המטומטמת של שר הפנים הבריטי, שיזם חוק שכוונתו להגן על דת האיסלם בבריטניה מפני פרסומים "מעליבים".

כך דיבר אנגלי אמיץ, פיקח ומפוכח על האיסלאם באירופה ובעולם המערבי בכלל.

 

[ציטוט ממקור לא ידוע]

 

 

* * *

מנחם רהט

פורעי חוק

מקומם של כל פורעי החוק בפרשת דומא האומללה,

על ספסל הנאשמים. בלי הנחות.

עכשיו, לאחר שהשב"כ פיצח את פרשת דומא, והפרקליטות כבר עובדת בקדחתנות על הכנת כתבי אישום, לא רק נגד החשודים בהרג הנפשע, אלא גם כנגד חשודים בעבירות טרור נוספות, כמו פגיעה בערבים, וגם עבירות נוסח חסמב"ה של 'מחתרת המרד', שחותרת ל"הקמת שלטון יהודי שיחוייב למינוי מלך בישראל, ביעור עבודה זרה, בניית בית המקדש, גירוש הגויים והנהגת הדת במדינה." (כל הציטוטים מתוך הודעה רשמית של השב"כ), אין לנו אלא להמתין להגשת כתבי האישום.

לא, לא כתבי האישום נגד החשודים בפרשת דומא ונגזרותיה. אלה כבר הוגשו בחלקם והשאר יוגשו בהקדם. כל אזרח שומר חוק חייב עכשיו להמתין לכתבי אישום אחרים, כנגד 'בחורינו המצויינים', שכינוייהם: 'נצר', 'ויליאם', 'מיגל', 'סטיבן' ו'יורי', אשר רמסו ברגל גסה את החוק הפלילי והנחיות בג"ץ, והפעילו עינויי תופת כלפי החשודים. מי שהדמוקרטיה וזכויות אדם יקרות לו, מתחלחל מן האפשרות, שפורעי חוק שביזו הן את החוק הפלילי והן את הנחיות ביהמ"ש העליון, יחמקו כאחרוני העבריינים ממתן הדין על פשעיהם. חובת שמירת החוק חלה לא רק על בוזגלו, אלא אפילו על 'בחורינו המצויינים'.

ואולי, בעצם, כל הטענות נגדם, אינן אלא עלילה בלבד?

התשובה פשוטה: השב"כ עצמו מודה בהן. בהודעה רשמית של השב"כ, נאמר כי "הועלו טענות, ולפיהן במסגרת החקירה עונו הנחקרים בבעיטות, ביריקות, בחישמול גופם, וכי אחד הנחקרים ניסה לפגוע בעצמו. שב"כ מבהיר כי טענות אלה הינן שיקריות ומשוללות כל יסוד."

אוקיי. בעיטות, יריקות ומכות חשמל – מוכחשות. אבל את שאר הטענות, אפילו השב"כ עצמו אינו מכחיש. והוא יודע להכחיש כשעושים לו עוול. שתיקתו זועקת. מכלל לאו אתה שומע הן.

אף אחד לא דורש מהחוקרים המיומנים לשתות תה חם עם הנחקרים, לנשנש איתם עוגות קצפת ולפצח יחד גרעינים. אבל סאדיזם פרוע?

הנה מה שדיווח פרקליטו של אחד הנחקרים, קטין בן 17, רזה ושברירי, לביהמ"ש: "החוקרים (שכינוייהם הוזכרו לעיל), הושיבו את הנחקר על כיסא נמוך ללא משענת, אזוק לכיסא ברגלים מכופפות לאחור, מתחת לכיסא. החוקרים כופפו בכוח את גבו, עד שראשו נגע ברצפה ובגבו נוצרה 'קשת הפוכה', והחזיקו אותו כך לפרקי זמן של  10 דקות, לאורך לילה שלם. כאביו היו ללא נשוא. כדי להפסיק את העינויים, הוא נדרש להודות בפשעים שהכתיבו לו החוקרים (ואשר לא היה לו כל קשר אליהם)."

ממשיך הפרקליט, עו"ד אביעד ויסולי: "הנחקר הושב על כיסא, אזוק ידיים ורגליים לאחור. החוקרים הרימו ידיו לאחור, עד שיצרו זווית של 90 מעלות עם הגב, וגרמו להפסקת זרימת הדם לידיו. הנחקר חש רדימות וקור מקפיא בידיים.  או אז, חישמלו את ידיו. הוא חש שידיו שורפות בכאבי תופת. לבסוף הועף לרצפה מחמת השוק החשמלי.

"בהיותו אזוק, היכוהו באגרופים בכתפיים ובצלעות, בעטו ברגליו ובחזהו – והחטיפו לו 10-15 סטירות לחי עזות ומכאיבות. לילות שלמים הוא נחקר, ללא הפסקה וללא שינה, בעודו אזוק בידיו ורגליו לכיסא. החוקרים איימו עליו ללא הפסקה. חלק מהאיומים היו של חוקרים שהתחזו לעבריינים, הוכנסו לתאו ואיימו לפגוע בגופו או בחייו, אם לא ישתף פעולה ויתוודה על כל פשעיו.

"כתוצאה מהעינויים, ניסה הנער לשים קץ לחייו. הוא אף ביקש משופט שבפניו הופיע, ללא עו"ד, כי ייתן לו גלולות רעל כדי שימות ולא יחזיר אותו לעינויים. הנחקר היה מוכן להודות בכל פשע בעולם כדי להפסיק את העינויים הכואבים."

אם להגדיר התנהגות זו בלשון החוק, אם היתה כזו (וכאמור, לא הוכחשה), כי אז מדובר בפשע פלילי חמור של התעללות בקטין כבול חסר ישע, תוך סיכון חייו, גופו, נפשו ובריאותו.

התנהגותם האכזרית של החוקרים גם נוגדת הנחיות שיצאו מלפני הבג"ץ כנגד הפעלת עינויים במקרים בדיוק כאלה. כך למשל נפסק בבג"ץ 4054/95, ו-5100/94: "חקירה סבירה היא חקירה ללא עינויים, ללא יחס אכזרי או בלתי אנושי כלפי הנחקר, ללא יחס משפיל כלפיו. חל איסור על שימוש 'באמצעים ברוטליים ובלתי אנושיים' במהלך החקירה. כבוד האדם הוא גם כבודו של האדם הנתון לחקירה (...). אלימות כלפי גופו או נפשו של הנחקר אינה מהווה אמצעי סביר בחקירה. שימוש באלימות בחקירה עשוי להטיל על החוקר אחריות פלילית ומשמעתית (...). מניעת שינה לתקופה ארוכה, או מניעת שינה בלילה בלא שצורכי החקירה יחייבו זאת, הוא שימוש באמצעי חקירה מעבר למידה הדרושה..

ייתכן שהמכונים 'נצר', 'ויליאם', 'מיגל', 'סטיבן' ו'יורי', ייתממו ויטענו: רק מילאנו פקודות. הרי קיבלנו את גיבויים של היועהמ"ש ופרקליט המדינה. אז זהו, שטענה עלובה כזו אינה מחזיקה מים. כבר ב-2001 פסק בג"ץ 4668/01, שהגיש ח"כ יוסי שריד נגד ראש הממשלה, כי אין לקבל טענת הגנה כזו, שאותה השמיע איש השב"כ אהוד יתום, לאחר שחיסל את מחבלי קו 300. בג"ץ: "פקודתו של ראש השב"כ היתה, על פניה, בלתי-חוקית בעליל, ואסור היה לציית לה. (...) על הפקודה שניתנה לו מתנוסס 'דגל שחור' (...), שהוא ביטוי מטאפורי לסימני ההיכר של פקודה בלתי חוקית בעליל. כשסימני היכר אלה מתקיימים בפקודה כלשהי (...) זוהי פקודה בלתי חוקית בעליל, וחל איסור לציית לה."

הנה כי כן, כמאמר המשפטנים, החוקרים הקפידו הפעם, בגיבוי עברייני מגבוה, לעבור ולהפר באורח בוטה כל סעיף בחוק ובפסיקה באשר לחקירת בגירים, קל וחומר קטינים.  מידות סדום אלה של רשעות, אטימות וזדון, שהפעילו החוקרים, הן בלתי נתפסות בכל מדינה המתיימרת להיות דמוקרטית.

ומכאן עולה רק השאלה: מתי יועמדו 'בחורינו המצויינים' לדין פלילי, על מעלליהם האכזריים, הבלתי חוקיים בעליל?

 

 

* * *

יוסף אורן

האומנם, מיכאל, רק "לְךָ וְעָלֶיך שָׁרוּ שִׁירַי"?

הספר החדש של נורית גרץ, "יָם בֵּינִי לְבֵּינֵךְ", הופיע בהוצאת "דביר" 2015, 288 עמ'. ההישג של נורית גֶרץ בספר זה איננו מתמצה במיצוי המידע שכבר התפרסם בעבר על חייה של רחל ועל הקשר בן השנתיים (בין השנים 1915-1913) שיצרה בטולוז שבצרפת ערב מלחמת העולם הראשונה עם מיכאל ברנשטיין, אלא בהחלטתה להנגיש את עיקרי המידע הזה לקורא כסיפור. החלטה זו חשפה פעם נוספת את יכולות הסיפֵּר שהיו מוצפנות בה זה מכבר, ואשר גילתה אותם כבר בספרה הקודם "על דעת עצמו" (2008) – ספר שבו חשפה באופן מחקרי-ביוגרפי דומה "ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן".

רחל ומיכאל הגיעו בנפרד לטולוז באותן שנים כדי להשלים שם את לימודיהם, היא בלימודי החקלאות והוא בלימודי ההנדסה, ומאחר שאהבתם לא הבשילה לידי החלטה ביחס לעתידם המשותף (עמ' 39), חזרו כל אחד אל המקום שממנו הגיעו לצרפת: היא, שהאזרחות הרוסית מנעה ממנה את האפשרות לחזור לארץ ישראל, שהיתה עדיין במלחמת העולם הראשונה בשליטת תורכיה, נסעה לרוסיה, ומשם עלתה לארץ בשנית ב-1919, שאליה עלתה לראשונה בשנת 1909, כדי להמשיך ולממש בה את "המהפכה הקטנה", הציונית – והוא נשאר לסיים את לימודיו בטולוז וחזר לרוסיה כדי לתרום מיכולתו להשלמת "המהפכה הגדולה", הסוציאליסטית.

ייתכן שסיפור אהבתם היה מתממש אילו הצליחו להיפגש בפרק הזמן הקצר שבו היו שניהם ברוסיה, אך מאחר שהיו אז בערים רחוקות זו מזו ופגישתם לא התקיימה, הניבה אחר-כך פרידתם זה מזה רק התכתבות ממושכת המעידה על אהבתם המוחמצת. מעלילת הספר משתמעת המסקנה של נורית גרץ, לפיה עיצבה אהבתם, זו שנקטעה אחרי שנתיים משותפות בטולוז, את מהלך חייהם הנפרדים בכל השנים הבאות: רחל כמשוררת שהוכרעה בשנת 1931 על-ידי מחלת שחפת אלימה בארץ ישראל, ומיכאל כמהנדס שהכשיר מהנדסים לקידום הטכנולוגי של רוסיה עד יום מותו. ואכן, שניהם סיימו את חייהם במציאות מהפכנית מנוגדת: זו שהניבה לחלוצי העלייה השנייה ולמסירותם לחזון הציוני-לאומי את מדינת היהודים, וזו שהטביעה בגולאגים רצחניים את להיטותם של מהפכני ברוסיה להגשים חזון מעמדי-קוסמופוליטי חסר סיכוי להניב הצלחה.

 

הרובד הספרותי

אף שמן ההתכתבות, שנמשכה בין רחל ומיכאל במשך שמונה שנים, גם אחרי ימי אהבתם בטולוז, נותרו רק עשרים ותשעה המכתבים של מיכאל, שהסופר חיים באר גילה באקראי במכון "גנזים" ואשר התפרסמו אחר-כך בתרגומו של בנימין חכלילי בספר "לך ועליך, אהבת רחל ומיכאל" (1987), היה בהם מספיק מידע כדי לכתוב רומאן עלילתי על אהבתם המוחמצת ועל געגועיהם של השניים זה לזה גם בשנים שהמרחקים (המְדוּמים בשם הספר לְים) הפרידו ביניהם. ולכן היה על מחברת הספר לבחור באחת משתי האפשרויות המנוגדות שבהן יכולה היתה להגיש לקורא את המידע שצברה על הקשר בין השניים: כטקסט מחקרי או כטקסט סיפורתי.

חבל שעקבות ההתלבטות הזו נותרו ברומאן הזה, כפי שייווכח הקורא בפרקים המספרים על רחל, גם אחרי שנורית גרץ בחרה בטובה מבין שתי האפשרויות הללו. דווקא העובדה שמכתביה של רחל אל מיכאל מאותן שנים לא השתמרו, העניקה לנורית גרץ את ההיתר להשלים באופן חופשי פערים בביוגרפיות של שני גיבורי הספר, באמצעות ניסיון חייה ודמיונה הספרותי, אלא שהיא ניצלה היתר זה בעיקר בפרקים שכתבה על מיכאל, בעוד שבפרקים על רחל נצמדה כמעט לחלוטין אל המידע הביוגרפי הידוע על חייה בארץ.

עובדה זו משתקפת במובאות הרבות משיריה של רחל ששילבה בהם. שילוב מובאות משירים מאפיין כתיבה מחקרית-אקדמית על חייו של  משורר, אך הוא מעיק ביותר על טקסט סיפורתי, שאיננו זקוק לאסמכתאות לתוכן שבו, אלא למיגוון הצדקות סיבתיות (פסיכולוגיות, סוציולוגיות, אידיאולוגיות, כלכליות ואחרות) למעשי הגיבורים ולהחלטותיהם בעלילה.

כדי להפוך את הספר הזה לכרך סיפורת אמיתי היתה המחברת צריכה להיות נועזת יותר וגם היה עליה למצות במידה ניכרת יותר את האפשרויות הסיפוריות שנפתחו בפניה בחסות הסמכות של מספר יודע-כל, שבידיו הפקידה את פעולת הסיפֵּר. יוכיח זאת הקטע הבא הלקוח מפרק המספר על מאמציו של מיכאל לעלות בפטרבורג לרכבת שתסיע אותו אל רחל, אשר נמצאה אז ברוסיה אך בעיר אחרת, בבֶּרְדְיָאנְסְק הרחוקה – קטע שדומה לו איננו מזדמן מספיק פעמים לקורא בפרקי הספר על רחל:

"והוא (מיכאל) רואה בבהירות את השנים שיבואו: הם יהיו ביחד, יסעו לפלשתינה, יגורו באחד הקיבוצים, בבוקר הוא ילך לעבודה ובערב הוא יחזור מהעבודה ויהיו קצת מריבות על העברית שלו, על זה שהוא לא מדבר או לא מתלהב ולא מאמין, והוא יֵדע שהוא אשם. - - - ואולי לא, אולי בכל זאת הם יסתדרו, יהיו להם שני ילדים, הוא יכתוב חמישה ספרים על חשמל ואחר כך יהיו גם נכדים." (עמ' 68).

אגב, מחשבתו של מיכאל בסצינה שהתרחשה בתחנת הרכבת של פטרבורג מסבירה את אשמתו בדחיית ההצעה של רחל בטולוז, לממש בנישואים את הקשר ביניהם, כך מניחה נורית גרץ בשיחה שבה נחרץ גורלם להיפרד, שמתוכה אצטט רק את דבריה של רחל: "אתה לא חי ואתה לא לידי. אתה מסתובב כל הזמן בפרוזדורים, יש גם טרקלין, אתה יודע, אפשר  להיכנס אליו. - - - אתה לא אוהב אותי, אתה לא אוהב כלום. אני בשבילך רק שמועה של משהו, לא הדבר עצמו." (עמ' 39).

ואף על פי כן הצליחה נורית גרץ ברובד הספרותי של הספר לגלף שתי דמויות אמינות באמצעות תמהיל של הסברים אנושיים-פסיכולוגיים והיסטוריים-תקופתיים המנמקים את התלבטותם ואת החלטותיהם של השניים, הן באותן שתי השנים שלהם כצמד אוהבים בטולוז, והן במשך שנות הפרידה שהפכו לשנות הגעגועים ממרחקים זה לזה. ולכן אין זה כלל חשוב אם הם נכונים יותר מהסברים אפשריים אחרים, ובלבד שהמחברת הציעה הסברים סבירים לפערים בסיפור אהבתם של צמד גיבוריה. כזה הוא, למשל, ההסבר התקופתי הסביר שהציעה בספר לאובדן מכתביה של רחל אל מיכאל, לפיו נאלץ מיכאל לשרוף מכתבים מא"י מחשש שעל הימצאותם ברשותו יואשם בהסתה ציונית קונטר-רבולוציונית לשלטון הקומוניסטי ברוסיה ויוענש במאסר ממושך בסיביר, מקום שמעטים חזרו משם בשלום. (עמ' 144).

ולכן גם לא היה צורך להוכיח, באמצעות ציטוט משיריה של רחל, שאכן הגתה רק במיכאל בכל שנות הפרידה ממנו, ושכל נמען גברי המוזכר בשיריה מוסב עליו בלבד. כשם שאין שום ודאות שהשיר "ברית ההד" (שבית אחד מתוכו מצוטט בספר בעמ' 233), שיר שהוקדש במפורש "לזלמן", אכן נכתב רק על זלמן רובשוב-שזר שפגש אותה לראשונה כאשר הגיע בבחרותו לביקור בקבוצת כינרת, שנים רבות לפני שהפך לדמות ציבורית נכבדה.

כך גם אין שום ודאות שהשורה "מַה בֵּינִי – הַשְׁקֵטָה – וּבֵינֶךָ, / אַדְמוֹנִי, מְבֻשָׂם וְנִלְהָב" מתוך השיר "אביב" משנת תרפ"ו (שהרי קיימים שלושה שירים שכותרתם "אביב" בספר שיריה), אכן נכתב על המשורר אורי-צבי גרינברג (עמ' 241-240), שבלוריתו היתה אז אדמונית ואשר נודע כבר אז במזגו הנלהב, ולא על גבר "אביבי" אחר, אף שהשיר התפרסם ללא הקדשה מפורשת למישהו ממחזריה.

ולכן, אף שמחברת הספר מייחסת כמוסב על מיכאל את השיר "זמר" משנת תרפ"ח (המצוטט בשלמותו בעמ' 273), שיר הכולל באופנים שונים את השורה "בוקר וערב לך ועליך" וקובעת בפסקנות "ומיכאל הוא זה שעליו נכתב השיר" (עמ' 260) – מותר בהחלט לערער על קביעה זו.

חקירות ביוגרפיות כאלה מקפחות גברים אחרים שהכירה רחל בארץ (והחשוב מביניהם הוא נקדימון אלטשולר, ידיד יקר מתקופת חייה ברחובות), ובה בעת הן עוקפות שאלות חשובות יותר שסיפור מבקש ממחברו להתמודד איתן, כמו שתי השאלות הבאות: מדוע לא ביססה רחל קשר קבוע עם אחד ממחזריה בארץ, אחרי שהתברר לה שמיכאל החליט להישאר ברוסיה? ומדוע נמנע גם מיכאל במשך שנים לקשור את חייו לאחת מן הנשים שוודאי הכיר ברוסיה, עד שהתגבר על היסוסי אופיו וקשר בגיל מבוגר את חייו עם אחת מהן, ראיסה? (עמ' 276).

 

ההצלחה בפרקי מיכאל

כאמור, הצליחה מחברת הספר יותר בפרקים שכתבה על אישיותו המהוססת-מתלבטת של מיכאל ומאשר בפרקיה על דמותה המתענה והמיוסרת של רחל. ואכן, הספר מקבל את תנופתו הספרותית דווקא בפרקים בעלי העוצמה שסיפרו על קורותיו של מיכאל אחרי שחזר מטולוז והתאחד עם הוריו ב"רפובליקת העמלים" הרוסית, תחילה בלְיוּבאן ואחר-כך בפטרבורג. בפרקים אלה הצליחה נורית גרץ להמחיז את החיים ברוסיה באותן שנים של הרודנות הסטליניסטית, שנים שבהן אינטלקטואל מסוגו נאלץ לחנוק בחובו את שאיפותיו, להביא שיפור טכנולוגי למולדתו בספריו המקצועיים על פיתוח החשמל ברוסיה, מחשש שיואשם כבוגד ויוגלה הרחק מהוריו אל מקום שממנו לא יחזור כרבים אחרים באותה תקופה.

מיומנות הכתיבה שמעניקה תנופה לפרקיה אלה של נורית גרץ על מיכאל מתבטאת במעברים תכופים של העלילה משגרת חייו של מיכאל כאדם אובד ומפוחד, בתוך משטר מסוכן הכופה עליו למתן את שאיפותיו האינטלקטואליות, אל הפעילות הסוערת בנפשו, שבה הוא מחזק את רוחו בעזרת מחשבותיו על רחל, הן מתקופת התאהבותו בה בטולוז והן מתיאוריה אז על חייה כחלוצה בדגניה. המעברים האלה מעלילה חיצונית לעלילה פנימית ממחישים את אישיותו המורכבת, ולכן חייב הקורא להבחין במהלך הקריאה בין הקטעים השונים שהמחברת העלתה למישור רצוף אחד, כמקובל בטכניקת ההזרמה של תודעת גיבור העלילה.

כמו כן כדאי לקורא לזהות הבדל נוסף, והוא ההבדל בין קטעים שבסיומם מפנה סיפרת הערה אל מקור מתוך המקורות שמפורטים בסוף הכרך (רובם ממכתביו האותנטיים של מיכאל אל רחל) לבין קטעים הכלואים בטקסט בגרשיים כמקובל במסירת דיבור ישיר של הגיבורים בשיחותיהם במהלך העלילה הבדויה.

ואשר לפרקים על רחל – גם באחדים מהם ניתן למצוא פרקי סיפורת חיוניים, כמו הפרק המספר על צורת הרחקתה מדגניה בשנת 1920 – פרשה עגומה שממנה לא התאוששה עד יומה האחרון ושאותה תיארה בשיר המצמרר "בלילה בא המבשר" (המצוטט בשלמותו בעמ' 118-117, וכאן בהצדקה מלאה, משום שהשיר באמת משקף רק אירוע ביוגרפי). גם כעבור שנים הגדירה רחל את מכאוב הגירוש מדגניה א', בשיר "אם צו הגורל" משנת תרפ"ח (1928), לא רק כעלבון שספגה מחברי הקבוצה, אלא כצו הרחקה מנוף הכינרת, צו שיבוטל רק כאשר תיקבר בבית הקברות הצופה אל האגם שאליו נקשרה בכל נימי נפשה, הוא האגם שעליו שרה אחדים מהיפים בשיריה, את השיר "ואולי לא היו הדברים מעולם" ואת השיר "כינרת" – שניהם משנת תרפ"ז (1927). פרקי סיפורת חיוניים כאלה הם המצדיקים לקרוא את הספר, אך לא כמקור להכרת הביוגרפיה של רחל, אלא כרומאן המתבסס על חומרים ביוגרפיים מחייה ומחייו של מיכאל.

 

הרהורי ספק

לבסוף הערה עקרונית על שירתה של רחל. מאחר שכל שיריה של רחל הינם שירים ליריים, נוטים רבים למצוא בהם עדות לאירועים ביוגרפיים בחייה. אולם, מה שמייחד את השיר הלירי, היא העובדה הוא לרוב מבטא פעילות רוחנית (הגותית, רגשית ודמיונית) בת-רגע של מחברו. ולכן הצגתו של שיר לירי בהקשר ביוגרפי חוטא לו, כי ברוב המקרים הוא מקפח את משמעותו העל-זמנית והכלל-אנושית. לא כל "אני" בשיר לירי מותר לזהות עם המשורר ולא כל חוויה שנמסרת בשיר ניתן לקשור לאירוע ביוגרפי בחייו. יתר על כן: מעטים הם השירים שניתן לקבוע בוודאות מוחלטת שהמשורר מסר בהם אירוע ביוגרפי בחייו בנאמנות מלאה לאופן שהתרחש לו בעת שהתרחש.

 למזלה של נורית גרץ הקפידה רחל לציין את מועד חיבורם של רוב שיריה ולפעמים גם את המקום שבו נכתבו – פעולה שהצדיקה במידת מה לקשור שירים לאירועים ביוגרפיים בחייה (כמו השיר על "המבשר" שהודיע לה על גירושיה מדגניה), אך שימוש שיטתי בהם לביסוס הביוגרפיה של רחל הוא לחלוטין בעייתי. הקורא זכאי לקבל חרות מלאה לפרש שיר מתוך עצמו, וחשוב מכך: השיר הלירי זכאי שלא יכבלו אותו לאירוע ביוגרפי ושלא יצמצמו את משמעותו למקום ולזמן מסויימים.

לכן, חבל שנורית גרץ לא הגבילה את היקף הציטוטים משירתה של רחל בספר הזה. אילו הסתפקה רק בשירים שמבטאים קשר מפורש לאירוע ביוגרפי (כמו השיר "בלילה בא המבשר") היתה מרחיקה מעלילת הספר את שרידיה של הכתיבה המחקרית ומחזקת אותו כרומאן שבסיסו במידע ביוגרפי – סוגה שאליה פנתה אחרי שנים של עיסוק אקדמי בכתיבה האחרת. מרבית הציטוטים מהשירים מצטיירים כמאולצים בטקסט של הרומאן. בפרקי רחל הם משקפים כתיבה במסורת המחקרית, ובפרקי מיכאל הם מצטיירים אפילו כמאולצים יותר. גם אם נעשה ניסיון להבהיר שמיכאל שינן שורות משירים שכללה רחל במכתביה אליו, לפני שהעלה אותם באש, וגם אם סופר כי רכש ממישהו ברוסיה כרך מספרה הראשון (עמ' 169)  ולכן מסוגל היה לצטט אותם במחשבותיו התכופות עליה בדיוק כפי שנדפסו בספר שהיה ברשותו – אין השירים משתלבים בטבעיות בפרקים המספרים עליו.

 

מבחן הכמוסה

אני נוהג לדָמוֹת שיר לירי לכמוסה, כדי להבהיר ששיר לירי פועל בדומה לקפסולה רפואית שמרפאת את החולה בזכות הרכב החומרים המדוייק ביותר שהוכנס בה. דימוי זה אמור להבהיר לקורא השירה, ששיר לירי, אם הוא שיר טוב, מכיל בתוכו את המינון המדוייק (המילולי, התחבירי, המבני, המוזיקלי והמחשבתי) הנדרש כדי להבינו וגם כדי לשחזר מתכולתו השירית את הפעילות הרוחנית שהולידה אותו אצל המשורר. ולכן, המבחן שבו צריך הקורא להעמיד שיר כדי לפרשו באופן נכון יותר הוא "מבחן הכמוסה", מבחן המייתר את המאמץ הניחושי על קיומו האפשרי של קשר בין חומרי "הכמוסה" השירית לאירועים ביוגרפיים-קונקרטיים בחיי המשורר.

מוטב לקורא הבא לפרש שיר לירי – לנתק את השיר ברוב המקרים מהביוגרפיה של  מחברו ולהפיק מהחומרים הכלואים כבר ב"כמוסה" את הרגש, את המחשבה ואת תמונת הדמיון שהשיר מוסר לו. או בפשטות: מוטב לקורא לברר מה אומר לו השיר, במקום לשאול את עצמו מה היתה כוונתו של  המשורר להגיד בשיר, או לאיזה אירוע ביוגרפי בחייו הגיב המשורר בשיר.

דווקא שיריה של רחל, המצטיירים לכאורה כפשוטים, זכאים לעמוד ב"מבחן הכמוסה", מבחן שיוכיח כי רבים מהם, גם כאלה שמוּכרים בזכות העובדה שהולחנו בלחנים מתאימים וערבים לאוזן, הינם עמוקים יותר במשמעותם מכפי שטוענות עדויות ביוגרפיות על מועד כתיבתם ועל האירועים שהניבו אותם*.

 

- - - - - - -

* בסוגיה זו עסקתי בפרק "מדריך למְפרש שירה מתחיל", שגם כותבי שירה מתחילים כדאי שלא יפסחו עליו. הפרק כלול בספר שהוצאתי לאחרונה בהוצאת יחד, "מוקדים חדשים בשירה העברית". פרטים: yoseforen@bezeqint.net

 

 

 

 

* * *

מנשה שאול

עכירותו של המזרח התיכון בעוכריהם.

רוסיה, איראן וסעודיה מתבוססות בסבך הטרור

למרות היחסים העכורים, אין לצפות כי רוסיה תיטוש את תמיכתה במשטר הסורי. רוסיה נחושה לבסס את נוכחותה במזרח התיכון, ובעיקר בים התיכון, בעקבות ירידת מפלס היחסים בין רוסיה לבין לוב ועיראק. גם המשטר האיראני לא יוותר על שיתוף הפעולה עם רוסיה, כי אין לו תחליף

רוסיה ואיראן במילכוד. יחסי איראן-רוסיה אינם מתנהלים על מי מנוחות, ואם לא חתול שחור, אז אין ספק שחתול אפור עובר ביניהן. שיתוף הפעולה המודיעיני-בטחוני בין ישראל לרוסיה הוא לצנינים בעיני איראן וגרורתה חיזבאללה. יקשה על המשטר האיראני לראות את מטוסי חיל-האוויר הישראלי חוצים את שמי סוריה מעל טילי הנ"מ הרוסיים ותוקפים יעדים של חיזבאללה ומחסנים של נשק איראני, וזאת לפי מקורות חוץ.

פעילותה של ישראל לסיכול הקמת חזית של חיזבאללה מול הגולן הישראלי מהווה פגיעה קשה במגמות של שליטי איראן. גם חיסולו של הרוצח סמיר קונטאר, שמיוחס על פי מקורות חוץ לישראל, אינו גורם נחת לשליטי טהרן.

משקיפים בארצות ערב מוסרים כי נשיא סוריה בשאר אסד אינו נלהב מפעילותה של איראן נגד ישראל ברמת הגולן. זאת משום שכפי שהוכח בעשור האחרון, בשאר אינו מסוגל להגיב על מתקפותיה של ישראל בתגובה לפעילות זו. לכן, מצב שבו נערכות תקיפות של ישראל ללא תגובה סורית יחליש את בשאר וישפיל אותו בעיני אויביו.

פעילותה הצבאית של רוסיה במרוצת שלושת החודשים האחרונים לא נשאה פרי ולא הכריעה את האופוזיציה, למרות אלפי התקיפות האוויריות. הרוסים קיוו שכוחותיו של המשטר הסורי, לוחמי חיזבאללה ומשמרות המהפכה של איראן ירשמו ניצחונות, בעיקר בצפון סוריה, בסיוע החיפוי האווירי הרוסי, אך זה אינו קורה – תופעה שמגבירה את המתיחות בין רוסיה לאיראן.

גם עסקת טילי S300 שנחתמה ב-2007 מתעכבת, ובשל כך תובעת איראן מרוסיה פיצוי של 4 מיליארד דולר. רוסיה אינה נענית לדרישה. למרות היחסים העכורים, אין לצפות כי רוסיה תיטוש את תמיכתה במשטר הסורי. רוסיה נחושה לבסס את נוכחותה במזרח התיכון, ובעיקר בים התיכון, בעקבות ירידת מפלס היחסים בין רוסיה לבין לוב ועיראק. גם המשטר האיראני לא יוותר על שיתוף הפעולה עם רוסיה, כי אין לו תחליף. כך, למרות ההפסדים, המשטר האיראני לא ייטוש את סוריה, כי נטישה כזו תשים קץ לשאיפותיו לייצג את המהפכה השיעית.

לנוכחות הרוסית בסוריה נוסף אתגר – החזית האיסלאמית שקמה לאחרונה בהנהגתה של סעודיה. חזית זו כוללת 34 מדינות ועוד 15 מדינות איסלאמיות עשויות להצטרף אליה. מגמתה של החזית הסונית היא להתמודד עם שני אויבים: ארגון דאע"ש, והאויב המושבע יותר – איראן השיעית ואיתה המשטר העלוווי בסוריה וארגון חיזבאללה.

אם תצליח הברית הסונית החדשה במשימתה, היא עשוייה לשנות את מאזן הכוחות בסוריה נגד איראן וגרורותיה, ותציב בכך בעייה קשה נוספת לרוסים.

 

הטרור האיסלאמי קם על יוצרו

עם שחר של יום שבת, ה-2.1.2016 – הוציאה סעודיה להורג 47 טרוריסטים. 45 הם סעודים, אחד מצרי ואחר מצ'אד. הערעורים שהגישו הנדונים למוות לא הועילו להפחית מעונשיהם. ערוץ הטלוויזיה הסעודי הציג חלק מן הנדונים למוות רגעים לפני עריפת ראשיהם, המכוסים כנהוג בכיסוי אדום-לבן. כמו כן הציג הערוץ מראות זוועה של רצח מתפללים במסגד שביצעו הנידונים. הטרוריסטים שהוצאו להורג הם אנשי אלקאעידה, מלבד מנהיג שיעי אחד, שייח' נימר בכר אלנימר שעמד בראש מרד-השיעים בבחריין ב-2011 שדוכא בסיוע סעודי. ב-1980 הוצאו להורג בסעודיה 63 טרוריסטים שהשתלטו על המסגד הגדול במכה. יחידת קומנדו צרפתית למלחמה בטרור סייעה לסלקם מן המסגד. סעודיה היא ערש האיסלאם הקיצוני. שם הוא נוסד וצמח על ידי הזרם הווהאבי. אך הממסד הסעודי הפך ללוחם מס' 1 בטרור של האיסלאם הקיצוני, שרואה בסעודיה יעד עיקרי להשתלטות.

 

חלל (שאהיד) על מה

הסופרת הלבנונית דיאנה מקלד תוהה במאמרה בעיתון "אלשרק אלאווסט" (28.12.2015) מדוע זכה קונטאר לתואר שאהיד:

"התקשורת של ההתנגדות, קרי חיזבאללה והמשטר הסורי, מכנה את סמיר קונטאר חלל (שאהיד). ונשאלת השאלה, גם על ידי האופוזיציה למשטרו של אסד, על מה קיבל תואר זה? האם משום שקונטאר תמך במשטר נפשע כמשטרו של אסד? האם משום שקונטאר השתתף ברצח העם הסורי? שאלות אלו הציפו את הרשתות החברתיות של האופוזיציה למשטר הסורי. האומנם אפשר להתעלם מפשעיו של קונטאר? הפולמוס אינו רק על כך שקונטאר תמך במשטר הסורי. יש להתייחס לפועלו גם כשהיה צעיר ופעל בנהריה, הרג אב ואת בתו הקטנה, וטיעונו כי הוא לא עשה את זה לא היה משכנע. לא זו בלבד, קונטאר לא הביע חרטה על פשעיו והמשיך בדרכו הקודמת – לחטוף ולרצוח בטענה שזוהי התנגדות.

"השאלה היא אם אחד כזה הופך לשאהיד רק משום שישראל חיסלה אותו?"

 

פורסם במגזין "מראה" 366.

 

* * *

חשיפה: גדעון לוי זכה בפרס של 75,000 דולר ממוסד שבדי הקורא להחרמת ישראל

Mitri Raheb, a Lutheran pastor, and controversial Israeli journalist Gideon Levy, who campaigns for his country's withdrawal from Palestinian territories, have been awarded the Olof Palme Prize of 2015.

They both receive the award for offering “a glimmer of hope to a conflict that too long has plagued and continues to plague millions of people and affects world peace,”,read organizers' statement

The Olof Palme Prize is an annual award worth $75,000 granted by the Swedish labour movement. It commemorates the memory of the Social Democratic prime minister, an outspoken international human rights advocate, who was assassinated in the Swedish capital in 1986.

It will be handed out in parliament in Stockholm on January 29th.

http://www.thelocal.se/20160107/israeli-writer-receives-swedish-peace-prize

 

* * *

יהודה דרורי

1. לאן נעלמו א-סיסי והצבא המצרי?

הצבא המצרי הוא אחד מעשרת הצבאות הגדולים בעולם, לפחות הגדול ביותר באפריקה ולבטח גם במזרח התיכון. נכון הוא שבעוצמתו, הוא פחות מהצבא הישראלי, אבל כשמביאים בחשבון את כמויות כוח-האדם 750,000 בכל הזרועות, וציודו – 3600 טנקים, 4500 נגמשים, אלפי תותחים וטילים, חיל אוויר עם 220 מטוסי 16-F ועוד כ-200 מטוסי קו ראשון + 200 מסוקים מסוגים שונים, 20 כלי שיט מלחמתיים + 4 צוללות; כמו כן, יחידות מיוחדות, קומנדו וכיו"ב – התמונה בכל זאת מראה כוח מלחמתי מאוד משמעותי. לפיכך נשאלת השאלה – כיצד צבא זה לא מצליח להתמודד עם כמה מאות אנשי דאע"ש המציקים לו בלי הרף ומקיזים דם חייליו בחצי האי סיני?

יותר מכך, על הגבול המערבי של מצרים (עם לוב), כבר מיספר חודשים, דאע"ש עם כמה אלפי חיילים ונשק מעולה (שלקחו מהלובים) – מאיים על מצרים! למעשה דאע"ש בלוב מתחזק מיום ליום ובקרוב, כך צופים מומחים, ישלוט על כל הנפט הלובי ועל ההכנסות האדירות ממנו של מיליארדי דולרים... ומכאן ששליטתו באזור תהיה מלאה. דאע"ש יחבור אז  ל"אחים המוסלמים" (אחיהם במצרים...) – ושלטונו של א-סיסי יהיה בסכנה ממשית.

אנחנו רואים פה כשל משמעותי של ההנהגה המצרית, שאינה מצליחה לנצל את משאביה הביטחוניים ולכן, אם הרשלנות המצרית הביטחונית מאי-חיסול כוחני ומיידי של דאע"ש בסיני תימשך, ואם תתמיד באיטיות בתגובתה בגבול הלובי – הדבר יביא בהכרח למפלתו של השלטון הנוכחי במצרים, ומכאן, לשליטת דאע"ש בכל צפון אפריקה (ואפילו במרבית הארצות באפריקה שם כבר קיימים "סניפים" של דאע"ש) – ומכאן שאין צורך אפילו להסביר לפני איזו בעייה ביטחונית תעמוד מדינת ישראל ואיזה סכנות מחכות לה.

אם משום מה מתקבל הרושם שהצבא המצרי ומפקדיו מקבלים משכורתם כסדרה ומשמינים מנחת ומלא לעשות כלום, וחושבים שגן העדן הזה שלהם יימשך לנצח – עתידם צפוי להיות שחור משחור. ואם יהיו לא מעט שירימו גבה ויטענו שנראה שהמצרים כן פועלים נגד דאע"ש בסיני – התשובה היא: לאט מדי ומעט מדי... האם הצבא הענקי הזה לא יכול לחסלם תוך מיספר ימים בשטח מדברי חשוף ובו בדואים שימכרו את מחבואי הטרוריסטים בעבור מטבע זהב?

קשה מאוד להבין את השאננות המצרית הטקטית נגד דאע"ש בסיני – באי הקצאת כוחות מתאימים למלחמה שם, וקשה עוד יותר להבין את השאננות האסטרטגית המצרית ביחס ללוב – שם עדיין ניטשת מלחמה בין שלושת השבטים העיקריים על השליטה במדינה, תוך כדי מלחמה של דאע"ש בכולם כדי לקבל את השליטה.

לפיכך, העולם המערבי דווקא יראה בעין טובה התערבות מאסיבית צבאית מצרית להשליט סדר בלוב, להזרים את הנפט לאירופה, להפסיק את שפיכות הדמים, לחסל את דאע"ש ואפילו לקבל מהאו"ם מנדט לכמה עשרות שנים לנהל את לוב (ולהרוויח הון עתק ממצבורי האנרגיה במדינה זו).

כאמור, הכשל המצרי לפעילות יזומה ונמרצת הינו מסוכן ביותר לישראל, והימשכותו של כשל זה כבר גרם לכך שארה"ב אינה רואה יותר במצרים כוח מרכזי אזורי. (הם כבר מעריכים יותר את התורכים ואת האירנים...) – ואילו ערב-הסעודית "תפסה ביצים" לאחרונה ומעמידה עצמה כמנהיגת האזור הסוני נגד ההגמוניה השיעית לה שואפת איראן, ותנסה להוביל את המערכה נגד דאע"ש – אלא שכרגע היא נלחמת בתימן נגד האיראנים ובני בריתם.

המהפך המדיני הכללי במזרח התיכון הביא לכך שהאינטרס הישראלי, עד כמה שזה ייראה מוזר, הוא שמצרים וסעודיה (וירדן!) תהינה חזקות ונחושות לא רק לטפל בדאע"ש, אלא גם בו-זמנית תמשכנה לייצג את האסלאם המתון, ותהוונה את המחסום בפני הטרור האיראני.

תקוותה הסמויה של מדינת ישראל היא שמדינות אלו ישכנעו את הפלשתינאים, בסופו של תהליך, לקבל הסדר לאוטונומיה מורחבת  ומפורזת.

 

2. דיר באלקום צעירי ואדי ערה

השבוע הראינו לכם שמי שפוגע בנו לא ייצא חי, ואתם יצאתם להפגין למען הנבלה הזו – "השאהיד", שרצח אזרחים סתם ככה בתל-אביב. ההפגנה הזו שלכם רק מחזקת את הדעה בציבור היהודי במדינת ישראל, שבכל הסכם עתידי עם הפלסטינים (אחיכם...) – נעביר אתכם על יישוביכם ובתיכם לרשות הפלסטינית, שם תפגינו כמה שתרצו. שם גם לא תקבלו דמי אבטלה, ולא ביטוח לאומי, לא תבלו בבארים בתל-אביב, ולא תוכלו לצפות בבחורות בבגדי-ים בחופי נתניה. בקיצור, עד היום היינו סבלנים כלפיכם, אבל מעכשיו, דיר באלקום, תחזירו את הנשק הגנוב ותלמדו להתנהג, או שתעופו לנו מהעיניים לעזה או לרמאללה.

 

 

* * *

יוסי אחימאיר

הערות מעמוד הפייסבוק שלי

9.1.16

אולפן הערוץ השני, ערוץ 2, ליל שבת: יושבים להם חמישה-ששה "פרשנים", נפוחי חשיבות עצמית, מפטפטים עצמם לדעת בהגיגים טרחניים, שלא לומר מוטים ויומרניים. ביזבוז של משאב הזמן היקר. בערוץ הזה דווקא מתבלטים לטובה כתבי השטח המיומנים: ניר דבורי (מצויין!), פוראת נאסר, גלעד שלמור.

 

8.1.16

עצה לראש הממשלה: ראש הממשלה עומד לפגוש בתחילת השבוע הבא ראשי רשויות ערביים, לדון ביחסי המדינה עם המגזר הערבי. זכויות וחובות – זה צריך להיות נושא הדיון. שיוויון מלא למיעוטים המבקשים לחיות כאזרחים נאמנים במדינת היהודים – זוהי תורתו-חזונו של זאב ז'בוטינסקי: "שם ירווה לו משפע, מאושר, בן-ערב בן-נצרת ובני..."

הרוב בציבור הערבי אכן רוצה בנאמנות ובשיוויון, אבל הנהגתו, זו שמייצגת אותו בכנסת, מסיתה ומתלהמת. אני מציע לראש הממשלה למנות לו יועץ מיוחד ואיש קשר ישיר למגזר הערבי – את מישה ארנס. לא מכבר הוא חגג את יום הולדתו ה-90, אך הינו צלול ובריא, וכשיר לטפל בנושא רגיש זה, המוכר לו היטב. ארנס מרבה לכתוב על מצב הערבים, הבדואים והדרוזים בישראל, כמי שבעצמו טיפל באהדה במיעוטים, כשהיה שר.

 

בעקבות החיסול בערערה: ועתה צפו להודעות גינוי ולקריאות נקם בעזה ובלבנון, להסתה גוברת ולהודעות שיסוי בגדה, לפרשנות מסתייגת ומתפתלת בתקשורת-השמאל בישראל.

 

7.1.16.

אני גר ברמת-גן ועובד בלב תל-אביב, ורק אתמול חשתי לראשונה חרדה מהי. הלכתי ברחוב המלך ג'ורג' ועימי נכדי הבכור, הוא נצמד אליי, לחץ בחוזקה ידו בידי, דחק בי למהר וגם להיכנס לחנות כלשהי (לא כדי לקנות משהו – אם כי הוא הרוויח מתנה).

היום מלא שבוע לרצח ברחוב דיזנגוף. המצוד אחרי המחבל נמשך. רוצח אחד, שלושה קורבנות, כמה פצועים, ועדיין אין יודעים היכן הוא מסתתר.

תל-אביב טרם חזרה לעצמה.

שבת שלום, ללא חרדה.

 

6.11.16.

דברים שייחס אינדיק לנתניהו בהלוויית יצחק רבין, נאמרו לא פעם על הנשיא ג'ון קנדי: אלמלא נרצח, היה מתגלה כאחד הנשיאים הגרועים של ארה"ב. כמובן, אי אפשר להוכיח זאת. לעומת זאת הוכח כי מרטין אינדיק שלף את הדברים ממוחו הקודח. הוא לא ישב ליד נתניהו בהלוויה לפני 20 שנה. ליד נתניהו ישב מרטין אחר – שלאף.

 

אלי וטוביה – לוחמים אלמונים: שום ידיעה בעיתון, שום איזכור, שום ציון פומבי לשני לוחמי המחתרות הקשישים שהלכו לעולמם השבוע: אלי שיטרית איש האצ"ל, טוביה חנציון איש לח"י. הראשון בן 90, השני בן 95.

סיפורו של כל אחד מהם יכול למלא מאות דפים בביוגרפיה מרתקת, מלאת השראה. כל אחד מהם שילם מחיר אישי כבד במחתרת, בטרם קום המדינה אשר למענה נלחם, כל אחד באירגון שלו. כל אחד מהם המשיך לתרום למדינה ב-67 שנותיה הראשונות, בעבודתם הפשוטה, במלאכת כפיהם, בצניעותם – ובמיוחד להנצחת העבר ההירואי וחבריהם הנופלים, האחד בברית חיילי האצ"ל והשני בעמותה להנצחת חללי לח"י, לחינוך דורות העתיד על ערכי ההקרבה, המסירות, הגאווה הלאומית-הציונית, שהינחו את שתי המחתרות שבהן פעלו, על צדקת מאבק העם היהודי ועל הזכות למולדתנו השלמה, ארץ-ישראל.

אלי וטוביה לא היו סלבריטאים, לא כוכבי טלוויזיה, לא פוליטיקאים, כי אם "סתם" לוחמים נועזים, באור ובסתר, בימים אדומים של פרעות ודמים, מגזע גאון ונדיב ואכזר – והכול למען עם ישראל, בדרך ז'בוטינסקי.

אלי שיטרית וטוביה חנציון זכרכם לברכה – תודה על כל פועלכם, תודה על כל עשייתכם. נוחו בשלום על משכבכם, שמכם ינון לעד בין טובי הלוחמים בדור התקומה.

 

אמנם זה קרה אחרי הרצח הנורא בדיזנגוף, אבל הנה נקרית למשטרה ההזדמנות למבצע איסוף נשקים במגזר הערבי. אני מוצא עצמי לתדהמתי מסכים הפעם עם אחמד טיבי: עכשיו נזכרתם? אחרי שלמעלה מאלף ערבים נרצחו במגזר הערבי?

אז הבה נרים את הכפפה, וניתן את האור הירוק למשטרה לצאת למבצע בעומק הערים והכפרים הערביים, בברכת "הרשימה המשותפת". רגע, רגע, קודם שהמשטרה, המגוייסת כולה, תשים ידה על הרוצח מכפר ערערה!

 

5.1.16.

ב"ידיעות אחרונות" אין הבדל בין חדשות לדעות. הגיליון היום ברובו מספק – במה שנקרא בכלי תקשורת נורמלי עמודי חדשות– דעות וכותרות חד-צדדיות, נגד הממשלה, ראש הממשלה, השרים, שאשמים, אליבא דנוני ולהקתו, בטרור, בתאונות, בשפעת, בחרם הברזילי, וכנראה גם בקור העז.

אני קורא לראש הממשלה בכל לשון להזים חד-משמעית את השמועות כאילו יהיו התניות חדשות להקצאת 15 מיליארד שקל למגזר הערבי. כל שינוי כביכול בהחלטה, הינו בלתי מתקבל על הדעת!

 

4.1.16.

המזרח-התיכון בקליפת אגוז, בפתח 2016 – סעודיה ניתקה את יחסיה עם איראן, מצרים שיגרה שגריר חדש לישראל.

 

3.1.16.

אריה גולן מילא פיו מים לנוכח דברי הבלע הקשים שהטיח זה עתה אחמד טיבי, חביב התקשורת, בראש ממשלת ישראל. שוב ושוב גידף טיבי את ביבי – וגולן אפילו לא היסה אותו ולא התווכח איתו. שוב ושוב התחסד טיבי, כי "רוצים להכפיש אוכלוסייה שלמה," דבר שהוא וחבריו בשמאל עושים שוב ושוב ככל שמדובר במתנחלים.

והמראיין – איננו יודע לשאול.

בושה לקול ישראל.

 

לא להאמין,

הכותרת הראשית ב"הארץ" עוסקת (כמעט בלית ברירה) בטרור בלב תל-אביב. אבל אל חשש: המאמר הראשי בעמוד השני עניינו, איך לא, השר בנט והספר "גדר חיה" – כאילו כלום לא קרה ביום ששי.

לא להאמין, ממשלת ישראל אישרה 15 מיליארד שקל סיוע למגזר הערבי, אבל יוסי ורטר ושמעון שיפר בשלהם, בפרשנותם החד-צדדית במטרה להשניא את ראש הממשלה.

לא להאמין, ב"גב האומה" מופיע ראש הרשימה המשותפת, וכל המשתתפים אינם פוסקים, בהומור הגס והנמוך כל-כך שלהם, מלהחניף לו ולהתבטל בפניו.

יש יוצא דופן ראוי לציון, זהו הסופר גדי טאוב, הכותב ביושר על הקצאת המיליארדים: "ממשלת ישראל עשתה צעד גדול לקידום השיוויון והדמוקרטיה, צעד שהוא גם ממלכתי וגם ערכי, גם אנושי וגם פרגמטי."

 

2.1.16.

מוזיאון רוקפלר במזרח ירושלים – המוזיאון הארכיאולוגי הראשון בארץ, נבנה על-ידי הבריטים. בפעם הראשונה ביקרתי בו מיד אחרי מלחמת ששת הימים. השבוע, ביום חורפי קר, אחרי 48 שנה, חזרתי למקום המופלא הזה, שבו הזמן קפא מלכת. עולם קסום של אדריכלות מנדטורית במיטבה ואין-ספור עתיקות מכל רחבי הארץ, מכל תקופותיה, בוויטרינות ארוכות. פה דבר לא השתנה מאז עזבו הבריטים את הארץ. נוספו רק הדגלים כחול-לבן, שמתנופפים ברוח העזה אל מול חומות העיר העתיקה.

 

 

* * *

רות ירדני כץ

1. עוד ראש עירייה חשוד

עוד ראש עיר חשוד במעשים נפשעים. ראש עיריית אשקלון איתמר שמעוני חשוד שאנס, קיבל שוחד, שילם דמי-שתיקה וחשב שהוא ימשיך כך עד יום מותו כי אותו לא יתפסו.

אשתו, איך לא? בטוחה בחפותו. כן, רוב הנשים של הבכירים העבריינים בטוחות שהבעלים שלהן הם בעלים נאמנים שלא מסתכלים לשום צד, רק עליהן. הן נשמעות כל-כך החלטיות גם כשהן יודעות שזו כבר לא שמועה, זה אמיתי.

אדון איתמר שמעוני חשוד שאנס, קיבל שוחד ושיחד – ממש איש ״מעשים״. במקום לנהל את העיר הוא העסיק את עצמו באת מי לאנוס ועל מי לצוות שישלם לה דמי-שתיקה תמורת הטבות מפליגות, כי הוא ראש העירייה ויש לו מילה. 

הוא אפילו הודה  ששילם חצי מיליון שקלים לאישה שעימה ניהל מערכת יחסים אינטימית, וזאת, לטענתו, כדי שלא תחשוף את הרומן שהיה בהסכמה. (ynet, מתן צורי). אם הרומן היה בהסכמה למה שילם לה כל-כך הרבה כסף? אבל היא לא היתה היחידה והיו לו שותפים. תזכורת,  צריך רק שותף אחד שיודע אז כולם יודעים. על אותו משקל של סוד.

מי הבא בתור? 

 

[אהוד: אם המצב הנורא הזה יימשך, אני יורד לקלן בתור פליט לא-חוקי מהמזרח-התיכון כדי להשתתף בחגיגת התקיפות, האינוסים והזיונים של הגרמניות, ששם כידוע, בזכות הקנצלרית, המצב הרבה יותר טוב מאשר בישראל שבה רק נשיא אחד וראש עיר אחד – אנסים].

 

2. טיפת דבש. מוריס שבלייה זמר, שחקן ורקדן.

בכל יום שישי בין השעות 10-11 בלילה יש את תוכניתו של איזי מן ״שאלה של פעם״ ולפני זמן מה סיפר גם על מוריס שבלייה. ברגע שהוא הזכיר את שמו טפחתי על מצחי ואמרתי בקול רם: ״מוריס שבלייה? איך הוא נשכח ממני. איך?״

תודה לאיזי מן שהעלה אותו שוב לבמה אחרי כל-כך הרבה שנים. מיד זכרתי את האיש המאוד-מאוד סימפטי, עם החיוך הנהדר שלו, המגבעת הפנמית שתמיד ישבה יפה על ראשו, על מקל ההליכה ששימש יותר כלי ריקודי מאשר מקל הליכה, ואת המבטא הצרפתי שלו כששר או שיחק באנגלית.

מוריס שבלייה היה ג׳נטלמן, זמר ושחקן שובה לב. הוא נולד בפריז ובגיל 13 כבר הופיע כזמר ורקדן בבתי-קפה. במלחמת העולם הראשונה הוא גוייס לצבא ונשבה על ידי הגרמנים. שנתיים ישב בשבי והרווח הגדול שלו היה שהוא למד אנגלית וזה היה כרטיס הכניסה שלו לארצות הברית שם גילה את הג׳אז.

חייו של שבלייה לא היו עטופים בנוצות פוך. לא, ממש לא. במלחמת העולם השנייה הוא הופיע בפני חיילים גרמנים והיה אוהד שלטון וישי עד 1942. הקריירה שלו עלתה וירדה והגיעה למצב כזה גרוע שהוא ניסה להתאבד. לאחר שהתאושש ואחרי לכתו של מקארתי שאסר עליו להיכנס לארצות הברית בגלל שהשתתף בהפגנה פרו-קומוניסטית, נחל הצלחה גדולה.

הוא שיחק בכמה סרטים שזכו להוקרה, הכרה ופרסים. ״ג׳יג׳י״, ״קאן קאן״, ״אהבה אחר הצהריים,״ ועוד. סיפור ״אהבה אחר הצהריים״ הוא סיפור אהבה נחמד-נחמד. הגיבורים: מוריס שבלייה שהוא חוקר פרטי, גרי קופר מגלם איש עסקים מזדקן שובב ועשיר שאחריו עוקב החוקר הפרטי. הבת של החוקר הפרטי המקסימה אודרי הפבורן, שמתאהבת באיש הגבוה, נאה, עשיר וקשוח שבסרטו המפורסם ״בצהרי היום״ הוכיח שהוא לא מוותר, הוא ינצח וכמובן שהוא ניצח. הבת עושה כל מה שהיא יכולה כדי ללכוד אותו ברשתה וזה משעשע, מצחיק ואביה בסרט הלא הוא מוריס שבלייה, מגלה כמה הוא אבא מבין ותומך. סרט שמשאיר טעם של עוד. ביים אותו בילי וויילדר בשנת 1957. 

שבלייה נולד ב-1888 ונפטר בשנת 1972 בפריז.

 

3. שלום לך, בר רפאלי

אוי, אוי בר רפאלי. ישנם דברים שהם מעבר ליכולות התפיסה שלי. תשמעי אישה יפה, היה לך הכול. באמת הכול. מגיל 0 כבר התחלת את הקריירה המפוארת שלך.  הילדות שלך היתה עשירה, השתתפת בפרסומות, הופעת בכל מיני תפקידים שונים בסרטים ועוד. כשהיית בתיכון התחלת לדגמן והחיים היטיבו איתך. כאשר הגיע הזמן להתגייס לצבא את פספסת. חשבת רק על עצמך, ואימא שלך עזרה לך. תשמעי גברת רפאלי, מה שאני יודעת עלייך זה בא מוויקיפדיה ומה שלמדתי זה שיש לך פרקים בחיים שהם מעליבים כמו למשל שלא שירתת בצבא. מה עשית? פשוט, התחתנת בנישואים פיקטיביים וברגע שקיבלת את תואר המשוחררת מלמלא את חובתך למדינה – התגרשת. פרק זה לא לכבודך.

מאז עברו כמה שנים טובות ושמך נישא למרחקים בגלל יופייך, הדוגמנות, פרשות אהבה והמון כסף. כן, כסף. הרווחת הרבה כסף, וקנית דירות, ועשית עסקים והגדלת את הונך אבל זה לא הספיק לך. רצית לשמור אותו רק לעצמך ולא שילמת כמתחייב מיסים על הרווחים. התחמנות שלך ממש לא מחמיאה לך. סיפור הצבא וסיפור העלמת מס מגלים צד לא סימפטי באישיות שלך, ומעכשיו השם בר רפאלי קשור לרמאות, להונאה ולגנבה, וזה ילווה אותך לכל ובכל מקום.

 

 

* * *

יוסי רנרט

רצח בדיזנגוף

הטבח שביצע השבוע ערבי כאן ברחוב, מעלה נשכחות. זו לא הפעם הראשונה בה נשפך כאן דם ברחוב. סרטי המתח והפעולה המופקים בהוליווד מחווירים לעומת המאבקים המזויינים שנערכו כאן ברחוב דיזנגוף בתל-אביב. כאן היו מקומות מסתור של המחתרות, כאן טיפלו בחומרים מסוכנים והרכיבו פצצות, גם בגידה בחברים, הלשנות והסגרות קרו כאן בעבר, וכמובן גם הרוגים ופצועים.

על האירועים האלה מהתקופה של המאבק על הקמת המדינה, כמו על פרשיות אחרות, אסור היה לדבר בבתי הספר. במשך הזמן שעבר מאז הלכו לעולמם רוב לוחמי המחתרות. רק השבוע הלכו לעולמם טוביה חנציון מלוחמי חרות ישראל, ואלי שטרית מהאצ"ל. אלי היה אחיהם של לוחמי האצ"ל המהוללים יוסף ומאיר. במשך שנים שימש אלי בתפקיד היו"ר של חוג תגר, במסגרתו נערכו המפגשים של הלוחמים הוותיקים.

חלקם של לוחמי המחתרות השאיר אחריו עדויות כתובות ומוקלטות. אני זכיתי לשמוע ולתעד עדויות רבות מלוחמים שגילו לי לא אחת דברים שלא סיפרו לאיש לפניי.

האירועים המצמררים שקרו ברחוב דיזנגוף לפני הרצח האחרון, ידועים בציבור  כ"רצח על מעבר החצייה, בדיזנגוף סנטר" ו"הפיגוע בקו 5".

היום, כאשר מזכירים משטרה ודיזנגוף, מתכוונים בדרך כלל לתחנה של משטרת ישראל ברחוב דיזנגוף. אם אתם מגיעים לשם, תראו על המדרכה אנדרטה יפה שהכין הפסל המחונן דן רפפורט לזכרו של שלמה נחשון, לוחם לח"י שנהרג כאן בקרב מול שוטרים בריטיים בארבעה בנובמבר 1947.

וזאת לדעת, מי שהחלו את מעשי הרצח בדם קר של יהודים ברחוב דיזנגוף, לא היו ערבים אלא שוטרים בריטיים. ביום העשרים ושבעה בינואר 1942 הקיפו כוחות של המשטרה הבריטית את הבית ברחוב דיזנגוף 30. הם הגיעו לשם בעקבות הלשנה. מישהו מהשכנים הודיע למשטרה על בחורים חשודים הבאים ויוצאים מאחת הדירות בבניין. היו אלה לוחמי חרות ישראל (לח"י), או בפי הבריטים – כנופיית שטרן. היה זה מיספר ימים לאחר ההתנקשות שביצעו אנשי לח"י על גג הבית ברחוב יעל 8 בתל-אביב. בהתנקשות נהרגו אז שלושה קציני משטרה. לאחריה נערכה כל משטרת תל-אביב למצוד אחר מחתרת לח"י. הבלשים הבריטים ב"מחלקה היהודית", שעסקו במלחמה מול המחתרות, דיברו עברית, וניהלו אלבומי חשודים ותיקים אישיים. בלשים אלה ידעו לשייך כל פעולה נגדם, על פי מאפייניה, לארגון שביצע אותה.

כאשר הגיעו השוטרים הבריטים לדירה ברחוב דיזנגוף 30, היו בחדר השכור שלושה לוחמי לח"י, לוחם רביעי היה בשירותים. לאחר לחיצה ארוכה על לחצן הפעמון, פתחה להם בעלת הדירה את הדלת. שלושה בריטים פרצו לחדר השכור באקדחים שלופים. היו אלה מורטון, סרג'נט וודווד וסרג'נט נוסף.

הבחורים המופתעים נעמדו והרימו ידיהם. מורטון נכנס ונעמד באמצע החדר. עיניו התרוצצו בין העומדים מולו. פתאום כיוון את אקדחו אל בטנו של אברהם אמפר וירה בו שלושה כדורים. מיד לאחר מכן הוא ירה שלוש יריות בזליג ז"ק. מבלי לאבד זמן, הוא ירה שתי יריות במשה סבוראי. לאחר שסבוראי נפל, כיוון מורטון את אקדחו ממרחק מטר אחד לעבר רקתו וירה כדור נוסף. הכדור פגע בלסת, אבל מורטון היה בטוח ששלושתם הרוגים. מורטון טען שוב את אקדחו וירה מיספר כדורים בדלת הנעולה של בית השימוש.

מיד לאחר מכן התפרצו לחדר בלשים בריטיים, בראשותו של וילקין. הם בעטו בפצועים הנאנחים, הפכו אותם מצד אל צד, ירקו בפניהם, צחקו בקול וקיללו את העם היהודי. וילקין נתן לאנשיו הוראות חיפוש. במהלך החיפוש הם גררו את הפצועים על רצפת החדר והפכו אותם. כדי לנמק את הרצח, הם השתילו בחדר שני רימוני סרק ואקדח.

יעקב לבשטיין (אליאב), שהיה בשירותים בעת הרצח, יצא מבעד לחלון הקטן, נאחז בצינור הצמוד לקיר, והחל לרדת מהקומה השלישית. החצר היתה מלאה שוטרים, לא היתה לו ליעקב כל דרך להימלט. למרות זאת ירו עליו השוטרים מטר יריות. למרות הכאבים מהפציעה, הוא לא הִרפה מהצינור עד שהגיע אל הקרקע.

הבריטים התעללו בפצועים וקיללו אותם, קצינים בכירים באו להתרשם מן ההישג. הבריטים התעלמו מהאמבולנסים שהגיעו למקום והשליכו את הפצועים לטנדרים צבאיים. כך הם נלקחו לבית חולים ממשלתי ביפו, הבריטים אף לא הסכימו שפרופסור מרכוס יבוא ויעשה להם עירויי דם. לאחר סבל נוראי וחוסר טיפול מתאים, מתו בייסורים הלוחמים זליג ז"ק ואברהם אמפר. ואילו יעקב לבשטיין ומשה סבוראי החלימו, הועמדו למשפט ונשפטו למאסר עולם. במרוצת הזמן נמלטו שניהם מבית הסוהר.

 

בליל ה-26 בדצמבר 1945 אירעה התפוצצות במחסן המרכזי של "החטיבה הלוחמת של לח"י" ברחוב דיזנגוף 80. כינויו החשאי של המחסן היה "המסגריה" ובו  פעלה גם המעבדה הכימית של הארגון. באותו ערב הגיעו למקום שני חברי לח"י כדי לבדוק מכשירי הלחמה. לפתע אירעה התפוצצות. האש אחזה בבגדיהם והם רצו החוצה כלפידים בוערים ובקושי הצליחו לכבות את האש שאחזה בבגדיהם. מונית הובילה אותם לבית חולים ברמת גן, שם הצילו את חייהם.

בינתיים הגיעו למקום יעקב בנאי (מזל) שהיה אחראי על החטיבה הלוחמת, ועמנואל הנגבי (אדם) האחראי על אזור תל-אביב. הם הצליחו למנוע את התלקחות החומרים הכימיים ולהוציאם במהירות מהמקום. שוטרים יהודיים שהגיעו למקום ניסו לעצור את הנגבי, אך לא איש כמוהו יתמסר למעצר, והם הרפו ממנו. ולמי שאינו מכיר את הדמויות, אומר רק זאת – עמנואל היה בעלה של גאולה כהן האגדית, ואביו של צחי הנגבי.

 

ביום הארבעה בנובמבר 1947 (חצי שנה לפני ההכרזה על הקמת המדינה), יצאה חולייה להדביק על קירות הבתים כרוזים של לח"י. אחד הבחורים נתפס, והובל לתחנת המשטרה הפועלת עד היום ברחוב דיזנגוף. מפקד חוליית האבטחה אשר ליוותה את מדביקי הכרוזים, ראה את כוחות האבטחה אשר שמרו על התחנה, ונתן הוראה שלא לתקוף את התחנה. המאבטח הצעיר נחשון שלמה (שמשון) התעלם מההוראה, הסתער ביריות על השוטר בכניסה, הרג אותו ועוד הספיק לחטוף מידיו את תת-המקלע. מעמדת השמירה שהיתה מעל הכניסה לתחנה, נורתה אש, ונחשון נהרג במקום.

 

את שני הכרכים של "לח"י אנשים" – סיפורם של 840 לוחמים ולוחמות, קיבלתי מהגברת יונה הלל, אשתו של גיבור האצ"ל עמנואל הלל. יונה היא אחייניתו של שלמה נחשון. היא גם סיפרה לי על דמותו המיוחדת אהרון, אבא של שלמה. אהרון האב אילף קבוצת חמורים, שעבדו אצלו בהעלאת חול לבניינים הנבנים בתל-אביב. אני עוד זוכר חמורים כאלה שהיו עולים ויורדים עצמאית לקומות הנבנות. האיש המוכשר הזה נהרג ברחוב טרומפלדור מפצצה שהוטלה ממטוס איטלקי במלחמת העולם השנייה. למרות המצוקה הנוראית בביתו, התגייס שלמה, יפה התואר, לארגון לח"י בהיותו בן חמש עשרה שנים. בן תשע עשרה היה בנופלו.

בגידה? חברי אצ"ל אשר שהו במרתף ברחוב דיזנגוף, נעצרו ע"י הבולשת הבריטית, ולימים התברר שאת המידע על המקום מסר כנראה לבריטים אדם מתוך הארגון.

 

 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 10.1.16

 

* האמת הכואבת – אנו מאוד מאוד רוצים – רוצים? משתוקקים, להאמין שמלחם הוא מפגע בודד שכל הסביבה מקיאה אותו. למרבה הצער, זו לא בדיוק התמונה. למרבה הצער, מתברר שהסביבה שבה הוא גדל היא זו שבתוכה הסתתר במשך שבוע, וקיבל עזרה ורבים רבים ידעו ולא "הלשינו".

זה כואב. מה הפתרון לבעייה? לבטח לא להיות בת יענה.

 

* גינוי – שרת החוץ השבדית מגנה את ישראל שהוציאה להורג ערבי מעורער בנפשו ללא משפט.

 

* לעילוי נשמת הצדיק – ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ייערך טקס התייחדות עם זכרו של נשאת מלחם יחד עם זכר קורבנותיו, ויחד עם כל קורבנות השנאה משני הצדדים.

 

* אלפית האחוז – למה עמירה הס כל כך מתלהבת מהרצח המשולש בתל-אביב? כי הוא "מחזיר לישראלים כגמולם, ולו באלפית האחוז."

 

* הסתה – גדעון לוי אינו מרוצה מהרפיסות והכניעה של הפלשתינאים אזרחי המדינה, וכדי שהקורא הלא-בקיא יבין את כוונתו הוא מוסיף במירכאות "ערביי ישראל" ומגדיר זאת כ"כינויים הכפוי". הוא מסית בפשקוויל "עורו הערבים" את "דור שלישי לנכבה" לשנות את הדרך, להפסיק להיכנע.

למה הוא התכוון? הוא לא פירט. דומני ביום שישי שעבר קיבלנו דוגמית מהפלשתינאי אזרח ישראל נשאת מלחם מערערה. הוא לא נכנע ולא התרפס.

 

* עכבר מת – מפעם לפעם מתפרסמות כתבות בעיתונות, על צעירים שהצליחו להסתנן לארגוני ימין רדיקלי, למשל להב"ה, ומתעדים את הזוועה. וזו באמת זוועה.

בתוכנית "עובדה" הוקרן לראשונה סרט, על צעירים מארגון ציוני – "עד כאן", שאנשיו הצליחו להסתנן לתמונת הראי – ארגוני השמאל הרדיקלי, ולתעד את הזוועה. וזו באמת זוועה.

הפעילים המרכזיים של ארגוני "זכויות אדם" – "תעאיוש" ו"בצלם" תועדו פועלים להסגרת פלשתינאים שמכרו או ניסו למכור קרקעות ליהודים, לידי הביטחון המסכל הפלשתינאי, כדי שיוציאו אותם להורג בעינויי תופת. לא זו בלבד שארגוני זכויות האדם רואים כמובן מאליו את החוק האנטישמי המטיל מוות על מי שמוכר קרקע ליהודי, הם עצמם יוזמים מלכודת כדי ללכוד אותם אנשים ולהסגיר אותם לידי המענים הרוצחים. פעיל "תעאיוש" עזרא נאווי התרברב על כך שבזכותו אדם כזה היום "סמוך על שולחנו של אלוהים," כלשונו.

אמר מייסד "עד כאן": "בתוך הצלופן של 'זכויות אדם' מסתתר עכבר מת." עובדה.

ומי המומחה שזומן לתוכנית "עובדה"? גדעון לוי, כמובן. חברו הטוב של אותו מסגיר בזוי עזרא נאווי, שלעדותו בילה רבות בטנדר שלו. והאיש הזה, אביר התקשורת החופשית, תקף את "עובדה" על שידור העובדות, וכינה זאת "מלשנות".

ועכשיו נשאלת השאלה, האם עזרא נאווי, פעיל "זכויות האדם", ימצא את עצמו מחר בבוקר בחקירת משטרה.   

אילנה דיין תרמה תרומה משמעותית לדמוקרטיה ולשלטון החוק בישראל, בחשיפה הזאת. לשם כך קיימת תקשורת. היא ראויה על כך לברכה. רק חבל שבראיון המתלהם של גדעון לוי היא התכווצה מולו כתלמידה נזופה.

 

* ההבדל הקטן – ההבדל בין זכויות האדם לארגוני "זכויות האדם", הוא כהבדל בין מוּסָר למוֹסֵר.

 

* לא לעשות הנחה – הפרדה בין נאווי ונאוג'עה לבין תעאיוש ו"בצלם" היא כמו הפרדה בין גופשטיין ללהב"ה. יש להוקיע את הארגונים עצמם.

 

* אקטיביזם ציוני ואזרחות טובה – ארגון "עד כאן" שהשתיל אנשים בארגוני השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי והחל לחשוף את מעשי הנבלה שלהם, ביצע שירות לאומי רב חשיבות, אקטיביזם ציוני במיטבו. טוב עשה הארגון, שגם גילה אזרחות טובה – העביר את החומר למשטרה והגיש תלונה מסודרת. במקביל, יש להמשיך לחשוף את הדברים באמצעי התקשורת.

 

* סתימת פיות – ראיתי את גדעון לוי אחרי שידור העובדה על זוועת תעאיוש ו"בצלם". קראתי למחרת בפייסבוק את מיכאל ספרד – עוכר הדין שהנו תמונת הראי המובהקת של איתמר בן גביר, בריון בעניבה. וכעבור יומיים, ב"הארץ" – מאמר של התועמלנית האנטי ישראלית השקרנית עמירה הס (זו שכתבה שצה"ל רוצח פלשתינאים ותוחב לידי גופותיהם סכינים כדי לביים פיגוע).

 כל אדם שיש לו קצת מצפון, קצת מוסר, שמץ של הומניזם, ליברליזם, רוח דמוקרטית, יחס לחיי אדם, היה מוקיע את הארגונים ואת מעשיהם. אך הם בחרו לשבור את המראה, להוקיע ולגנות את אילנה דיין ואת תכנית "עובדה", שכנראה יהיו בתקופה הקרובה שק החבטות של השמאל הרדיקלי.

כל כך צפוי... הם האשימו ב"מלשינות", ב"רדיפה", ב"מקארתיזם", בכך ש"עובדה" "משרתת את הימין".

אחת הטענות שלהם היא "זה כל מה שהם הוציאו בשלוש שנות צילומים?" כלומר, זה כל החומר שלהם? כולה, הסגרת פלשתינאים אל רציחתם בעינויי תופת. ביג דיל! זה הכול?! באמת, אנשי זכויות אדם...

"בצלם" מספקת מצלמה כמעט לכל פלשתינאי והם מתעדים במשך שנים 365/24 ובקושי בקושי הצליחו למצוא חצי דקה פה, חצי דקה שם, מחוץ להקשרם, כדי להרשיע את קלגסי צבא הכיבוש הישראלי. הפוסל במומו פוסל.

אולם כיוון שבאמת המעקב והצילומים בתוך הארגונים נעשו זמן רב, אין לי ספק שמה שהוצג ב"עובדה" הוא קצה הקרחון, וצפויים גילויים רבים, שיביכו מאוד את הארגונים. לכן הם החלו במהלך של הפחדה ודה-קרדיטיזציה לאילנה דיין, בקמפיין של סתימת פיות, כדי להלך אימים על התקשורת, לבל תחשוף את ערוותם, את זוועתם, את נבלתם וניוולם.

אבל זה לא יעזור להם. הגיע הזמן לשבור שתיקה.

 

* ניצחון לבני אור – ממשלת ספרד פיצתה את אוניברסיטת אריאל בסכום של 430 אלף שקל, בשל גירוש סטודנטים מן האוניברסיטה מתחרות כלשהי בספרד, בשם טיעוני BDS על "אקיבוש" או קשקוש כלשהו מסוג זה. זהו ניצחון של בני אור על בני חושך בקרב, אך המערכה עוד נמשכת. הלקח – אסור לוותר. מי שפוגע בנו, מחרים אותנו, מיד יש לתבוע אותו ובהרבה כסף. ובכלל, על בני אור ליטול יוזמה ולהוביל מתקפה נגד בני חושך, ולא רק להתגונן. ובעיקר – לפגוע להם בכיס. להחרים את המחרים. לרדוף את הרודף.

הנה, אחרי ההחלטה הגזענית של האיחוד האירופי על סימון מוצרים, כלבו בגרמניה, דווקא בגרמניה, ביצע את ההחלטה השערורייתית. בתוך שעות הכל-בו חזר בו והתנצל.

הן ההחלטה הראשונה והן השנייה אינן קשורות לעמדת בעלי הכלבו בסוגיה הישראלית פלשתינאית, אם יש להם כזאת. בבוקר הם חשבו שהדבר יועיל לעסקיהם, ומהר מאוד הבינו את ההיפך. יש לעמוד על המשמר. כל בית עסק שיסמן מוצרים – יש לפרסם את שמו מיד ולקרוא לציבור להדיר רגליו ממנו עד שיחזור בו, ובמקביל – לתבוע אותו.

החרמות נגד ישראל יהפכו לבומרנג כלפי המחרימים.

ובינתיים... נמשכת הרכבת האווירית של טובי האמנים בעולם להופעות בישראל, תוך שהם מתחרים ביניהם מי יגדף בעסיסיות וארסיות רבה יותר את המטיף האנטישמי ווטרס.

 

* ערכו של הסכם – ב-21 באוקטובר 1994 נחתם הסכם מסגרת בין ארה"ב וצפון קוריאה, שבבסיסו הסכמה צפון קוריאנית להחליף את הכורים הגרעיניים שפעלו בשטחה בכורי מים קלים להפקת אנרגיה, שיוקמו בידי ארה"ב, לצד סיוע כספי מאסיבי של ארה"ב לצפון קוריאה. בנוסף, קרא ההסכם לפתוח בתהליך נורמליזציה ביחסי שתי המדינות.

נשיא ארה"ב ביל קלינטון, ראה בהסכם הזה, בתיווכו של הנשיא קרטר, את אחד מהישגיו הגדולים בתחום מדיניות החוץ, לקידום שלום עולמי.

מאז ביצעה צפון קוריאה מיספר ניסויים גרעיניים, איימה בפירוש בשימוש בנשק גרעיני נגד אויביה, הקימה כור גרעיני בסוריה, שעל פי מקורות זרים הושמד בידי צה"ל, שיתפה פעולה עם איראן בתכנית הגרעין שלה והשבוע ערכה ניסוי בפצצת מימן (או לא).

קרטר וקלינטון האמינו שבאמצעות פייסנות כלפי הרֶשע הדיקטטורי הם יביאו שלום בדורנו. הם באמת האמינו בכך, ואין כל ספק בכוונותיהם הטובות ובשאיפתם לשלום עולמי, בדיוק כפי שאין מקום לספק בכוונותיו הטובות של צ'מברליין במדיניות הפייסנות שלו כלפי היטלר, שנועדה להביא שלום בדורנו. אין מקום לספק גם בכוונותיו הטובות של ממשיך דרכם, ברק אובמה, במדיניות הפייסנות שלו כלפי הקנאות הג'יהאדיסטית האיראנית, שבאה לידי ביטוי בהסכם הגרעין עם איראן.

אמר הפילוסוף, הסופר והמשורר אמריקאי ג'ורג' סנטיאנה: "מי שאינו לומד מן ההיסטוריה, סופו לחזור עליה."

 

* סל התרופות והריטואל התקשורתי 2 – כך כתבתי לפני חודשיים וחצי: "מונתה ועדת סל התרופות החדשה, וכמובן שאיננו יודעים עדין איך יראה הסל שתבנה. אולם דבר אחד ניתן לומר בוודאות – הריטואל התקשורתי ביום פרסום הסל, יהיה כדאשתקד וכדאשתקדיים.

 חברי הוועדה והממשלה שמינתה אותם יוצגו כאכזרים ומוציאים להורג, כיוון שתרופה X ותרופה Y לא נכנסו לסל. מה שנכנס לסל, יהיה באחת מובן מאליו, וכבר אין בו עניין לציבור. ואם תרופות X ו-Y היו נכנסות לסל, המיקוד התקשורתי היה בתרופות A ו-B שהיו נשארות בחוץ.

ככה זה, כשאין נושאים באחריות – אין גבול. אולם אלה שנושאים באחריות, נדרשים לקבוע סדרי עדיפויות במסגרת תקציב נתון.

 אפשר כמובן לטעון, ואולי בצדק, שתקציב סל התרופות צריך לגדול. אולם גם אילו היה גדול כפליים או שבעתיים, עדין לא היה יכול לכלול את כל התרופות ולכן הריטואל היה מתקיים כסדרו.

 מה ניתן לעשות נגד התופעה?

 כלום.

השבוע פורסם סל התרופות. והתקשורת פעלה בדיוק על פי התסריט הזה. לא נביא אנוכי ולא בן נביא. פשוט הייתי כאן גם אשתקד ואשתקדיים. להתראות בשנה הבאה.

 

* מעט מן האור – בשבועות האחרונים, מקום משמעותי בעולמי תפסה מסכת שכתב וערך מורי ורבי יריב בן אהרון על "שירי עיר היונה" של אלתרמן, האפוס הציוני הגדול על תקומת עם ישראל, מלחמת השחרור והקמת מדינת ישראל. קראתי את הספר פעמיים ברצף, בשקיקה ובשקידה, למדתי אותו וממנו, כתבתי עליו מאמר וציטטתי ממנו במאמרים שונים, בעיקר בתכתובת עם המאמר היומי של פרק בתנ"ך במסגרת מיזם 929. ובנוסף לכך השתתפתי בשני אירועי ההשקה של הספר.

מוקי צור ארגן את שני האירועים – האחד בסוכות, במסגרת כנס "הקהל" שנערך בנמל תל-אביב (ובו השתתפתי בטרם קראתי את המסכת. את הספר עצמו אני כמובן מכיר שנים רבות) והשני ביום שישי האחרון במפגש הדייגים הקסום שבנמל עין גב. במקרה, שני אירועי ההשקה נערכו בנמלים – זו עובדה מקרית, אך סמלית, שכן חלק ניכר מהספר עוסק בהעפלה, ובארץ ישראל כנמל הבית של העם היהודי.

בשל מרתון טבריה, כל הכבישים הסובבים את הכינרת היו חסומים. וכך, בגשם זלעפות, נסעתי לעין גב דרך כביש נוף סוסיתא, שהוא כביש משובש מאוד. בהגיעי לסוף הכביש, מצאתי שאף הוא חסום. בטווח ראיה לא היה אף רץ, ודרך נוף סוסיתא מסתיימת מול שער קיבוץ עין גב. הדילמה שלי היתה בין פתיחת המחסום ונסיעה לעין גב לבין ויתור על האירוע, החשוב לי כל כך, אחרי שכבר עשיתי את כברת הדרך. ברור שלא אוותר. אבל... חנון כמוני "יפרוץ" את המחסום? מי שפתר לי את הדילמה היה נהג של רכב אחר, שהגיע למקום, ובלי להסס יצא מהרכב והזיז את המחסום. הוא נסע לעין גב ואני – בעקבותיו.

האירוע היה מקסים, הן בשל מיקומו במבנה שנבנה פיזית בידי דייגי עין גב; אותם דייגים שבמסגרת מחקר שאני עורך כעת על הסכסוך הישראלי-סורי בעשור שקדם למלחמת ששת הימים, אני קורא עליהם ועל גבורתם, כמי שחוו מתקפות וירי בלתי פוסק מצד האויב הסורי מהגולן הכבוש והמאיים.

כמעט את כל הנוכחים באירוע אני מכיר היטב – אנשי "המדרשה" באורנים, צוות מכינת רבין, משפחת צור ופעילי ההתחדשות היהודית בתנועה הקיבוצית. בוקר ההשקה שילב שיעורים ושירה, ובין המלמדים היו מוקי צור, דני זמיר, עופר גביש (שלימד ושר), מוטי זעירא, תום נבון וכמובן יריב בן אהרון. כל הבוקר, מראשיתו ועד סופו היה מרתק. 

הנושא המרכזי בו עסקו רוב הדוברים היה האתגר הלא פשוט של המיזוג בין בני הארץ לבאים מן הגולה, שלא היו עליה חלוצית של תנועות הנוער וההכשרות, אלא העם היהודי באשר הוא, שורדי השואה ומאוחר יותר עולי ארצות ערב.

אילו התבקשתי אף אני לדבר, הייתי מקדיש את דבריי לעובדה המצערת שהספר הודחק ונשכח, ולדעתי היתה זו השכחה והדחקה מכוונת, כיוון שכבר בעת שיצא הספר, ב-1957, הברנז'ה האמנותית-ספרותית התרחקה מהאתוס הציוני שהוא מייצג.

לצערי, יריב התעלם לחלוטין מהנושא בספר. אולם באירוע הוא דווקא התייחס אליו, אך לא כדי לעסוק בו לעומק, אלא כדי להסביר את המניע שלו ללמד את הספר, בשנים האחרונות, לכתוב ולהוציא את המסכת. הוא הסביר מדוע לא עסק במסכת בשאלת "הגניזה" כפי שהוא מגדיר זאת – הוא לא רצה להיכנס לכך, אלא פשוט לתקן זאת, בעצם החזרת הספר לשיח התרבותי הישראלי.

אני מגדיר את מעשה התיקון של יריב בלשונו של אהרון דוד גורדון: "לא יהיה ניצחון של האור על החושך, כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך יש להגביר את האור." זה נכון, ואף על פי כן, אני מאמין ב"סור מרע ועשה טוב." אין די ב"עשה טוב," יש מקום גם ל"סור מרע."

לאורך האירוע ובעקבותיו חשתי התרוממות רוח, שגברה בשעות הערב, לאחר שיחה ארוכה עם יריב, שהתקשר להודות לי על דברים שכתבתי על הספר.

בדרכי הביתה חשבתי מה בבוקר הזה גרם לי לתחושה מרוממת נפש יותר מאירועים וכנסים מרתקים לא פחות? ואחת התשובות שנתתי לעצמי, היא העובדה הנדירה שבאירוע לא הוצגה אף מצגת. באין מצגת, לאורך כל ההרצאה מתקיים קשר בלתי אמצעי בין המרצה והקהל, אנו מביטים בעיניו של המרצה והתקשורת הזו הרבה יותר דיאלוגית.

 

* פוליטימטום קורקט – בתכנית הרדיו בגל"צ "משפחה גרעינית", אמרה שרון קנטור "כל ילד, עוד ברחם אימו..." אח"כ היא התוודתה, שלרגע חלפה בראשה מחשבה שמא היא אמרה משהו לא תקין. למה רק ברחם אימו ולא ברחם אביו?

אבי אבי, רחם ישראל ופרשיו.

 

* ואו, זאת ארץ ישראל – כתושב צפון הגולן, אני חי בטיול. כדי לראות את הנופים הקסומים ביותר בארץ, אני בסך הכול צריך להביט מן החלון. זה הנוף שבו אני חי 32 שנים, זה הנוף לתוכו נולדו ילדיי.

כאשר אני מעלה צילומים מהנוף הקסום בפייסבוק, אני מקבל תגובות של התפעלות. משום מה, בחלק מהן, מופיעה אמירה כמו: "ואו, ממש שוויץ," או "ואו, אירופה" וכו'.

לא ולא. ואו, זאת ארץ ישראל שלנו.

 

* ביד הלשון: כנסת נכבדה – לציון יום השפה העברית שחל השבוע, אדרג את הח"כים הרהוטים, אבירי השפה העברית: 1. אחמד טיבי. 2. יולי אדלשטיין. 3. בני בגין. 4. זוהיר בהלול. 5. בנימין נתניהו. 6. איתן כבל.

הח"כית העילגת ביותר: ציפי ("אני יעשה") לבני.

 

 

* * *

יצחק שויגר

על הסתה ואנטישמיות עצמית

ביום 8 לינואר 2015 פרסם העיתונאי ניר קיפניס בשבועון המוסף של עיתון "מעריב" מאמר בן עמוד אחד שכותרתו "העוקץ הפולני". מאמר שתכליתו בלתי ברורה כל עיקר. היתה בו ביקורת על מסעות בני הנוער לפולין, לביקור במחנות ההשמדה.

ואמר העיתונאי לילדו (והציטוט בחסר לפי העניין, ש.י) –

 "אתה צודק ילד שלי אתה באמת לא מכיר ניצולי שואה...  מפני שהם הועלמו. בידי מדינה חסרת לב שמעדיפה לשלוח אותך אל הלונה פארק של מחנות ההשמדה כדי שתהיה חייל גיבור ולא תשאל שאלות .... הם מעדיפים שלא תראה איך נראית מציאות חייהם של מי ששרדו את השואה במקום זה הם מעדיפים שתשננו את דף המסרים של משרד החינוך שהחשש הכי גדול שלו כרגע הוא מרומן של דורית רביניאן." – ובהמשך הוא כותב: "קח את הדרכון (הפולני) שלך ותעוף מכאן הכי רחוק שאפשר. תמצא לך איזה שיקסע שתאהב ושתאהב אותך ותביא לעולם ילדים שלא ידעו אפילו איפה זה ישראל על המפה. אל תהיה יהודי אל תהיה בשום דת לעולם. זכור שאלוהים הוא ההמצאה הכי גרועה שבני האדם המציאו ברגע של חולשה. אימא שלך ואני נבכה בהתחלה ... משום שנרגיש קצת אשמים על שניצחנו את הערבים במלחמה על המדינה, רק כדי להפסיד אותה ליהודים. כי ... אחרי הכול לא הבאנו אותך לעולם כדי שתהיה יהודי או ישראלי, הבאנו אותך לעולם כדי שתהיה חופשי ומאושר ואושר גדול שלא לדבר על חופש, כבר לא יהיה כאן  לעולם."

סוף ציטוט.

דברים קשים. איני מכיר את העיתונאי המכובד ולפי דבריו גם אין לי עניין בכך. אני רק מתפלא על עיתון "מעריב" שנותן אכסניה לכאלו. זבל מסוג זה נכתב בדרך כלל בעיתון "הארץ", העיתון של האנשים החושבים. דברי הסתה ושנאה עצמית שכמותם ושנאה עצומה כה עמוקה למדינה שהוא חי בה ונהנה מחופש הדיבור והשיסוי, בכאלו לא נתקלתי מעודי. באמת שאפשר לשפר את מצבם של ניצולי השואה ומעניין בה עושה בעניין זה מר קיפניס. כן, מותר לעשות באופן אישי ויכול להיות שאפשר לעשות יותר. אבל זאת לא סיבה להשתלחות שכזאת. גם הטיפול החסר אינו מצדיק עליהום שכזה.  זה משהו פסיכי יותר עמוק. להשתלח כך במדינה צעירה, שהגיעה להישגים עצומים, שקלטה עלייה יהודית ובונה פה עם יהודי חדש. שנמצאת בצמרת העולמית של המדע והתרבות והפיתוח הטכנולוגי, שנלחמת יום יום על חייה מול גל אנטישמיות עולמי, ששכניה ותושביה מרצחים בה ותוקפים אותה ללא הרף מחוצה לה וברחובותיה, ושמצליחה על אף כל אילו לקיים חברה תרבותית עם תרבות ותיאטרון ועם ספרות ועיתונאות וחופש עצום ודמוקרטיה שאינה מגוננת על עצמה. על  הזכות לחיות במדינה כזאת  צריך להיות תשלום, והיא פרס לזוכים בה.

בשם חופש הביטוי והחופש, שאין לו לדבריו, כותב מר ניר קיפניס את דבריו הנלוזים ומייעץ לבנו לברוח מכאן. בשם אותו חופש הביטוי הדמוקרטי, מר קיפניס, אני מקיא עליך.

 ועצה חברית לבן, אל תברח.

 

אהוד: "זבל מסוג זה" הוא מצרך נפוץ ונחשק מאוד בחוגים מסויימים אצלנו, שלצערי נותנים את הטון בכמה וכמה תחומים מרכזיים, כולל בספרות ובתרבות. אם הייתי כותב כך הייתי פובליציסט נחשב ופופולארי מאוד ב"הארץ", למשל, ולא מוחרם ויכול לפרסם את דבריי כמעט רק במכתב העיתי.

 

 

* * *

יעקב זמיר

זיין געזונט – תהיה בריא

"סבא אָהוּד, אני מקווה שתקום לתחייה ואם לא שתיהנה בחיים."

את השורה הזו העתקתי מדף מחברת שהיתה מונחת על השולחן בסלון של משפחה אליה הלכתי לנחום אבלים. הסבא (אביו של חברי לעבודה) נפטר באופן פתאומי כמה ימים קודם לכן. בשבתי בשקט על הספה נפל מבטי על המחברת הפתוחה שהיתה על השולחן ועליה היה כתוב בכתב ילדותי המשפט שלעיל. לשאלתי נעניתי שזו כתיבתו של הזאטוט שאהב את סבו שנעלם לו פתאום והשאיר  חלל.

מנהג קיים בלשונותיהם של מיני אנשים לברך ב"תהיה בריא", בעיקר אצל יהודינו החמודים. "זיין געזונט" – כמשפט מסיים שיחה. גם בעמים אחרים קיים הנוהג הזה. בארצות הברית, למשל,  נוהגים לסיים שיחה  ב-"TAKE  CARE" – וזה מעין אותו "תהיה בריא" שלנו.

פעם באה למרפאתי לביקור רפואי אישה מבוגרת נחמדה ונעימה ושחה לי את קורותיה בעבר. בין היתר היא סיפרה על הרופא הקודם שלה שטיפל בה ונהג כך ואחרת שלא תמיד התנהגותו מצאה חן בעיניה. וסיימה ב"טוב עכשיו הוא כבר מת שיהיה בריא..."

חייכתי לברכה הזו ושמרתיה בזיכרוני.

לא מזמן, אחרי שנים הרבה, ממש בימים האלה, חזרתי  לכרכי כתביו של שלום עליכם. אותו שלום עליכם שליחו לא נס גם עתה וההומור שלו שובה לב כתמיד. בסיפור "יש קונה עולמו בשעה אחת" מספר שלום עליכם על שליח הציבור רב מלך החזן המפורסם שהיה בכתריאלבקה  ואשר נפל ומת באמצע תפילת הנעילה של יום  הכיפורים. הלוויה נקבעה למוצאי היום הקדוש,  ומי שהספידוֹ היה רב העיירה הרב רבי יוזיפיל. הפליג רבי יוזיפיל בשבחו של הבר מינן אך שכח כנראה שמשמיע הוא את דבריו על אוזן מת וסיים את הספדו בדברים האלה:

"לך לשלום ובכל אשר תפנה תצליח!"

אז שנהיה בריאים.

בברכה

יעקב זמיר 

רמת גן עיר הפיז'מות

דצמבר 2012

 

* * *

בעקבות הביזיון של חזרת הפושע אריה דרעי למשרת שר הפנים – אנחנו קוראים להקמת קואליציה חדשה בלי ש"ס – בראשות משה בוגי יעלון ועם לפיד והרצוג ואולי אפילו עם ליברמן

 

 

* * *

יוסף דלומי

נעלם לעולמים

טרגדיה של משפחה יהודית בבגדד

[המשך מהגיליון הקודם]

 

ה. בסימן טוב בן בא לנו

בעוד רוזה מעכלת את שמחת אירוסי בנה הקרבים, התווסף נדבך נוסף לאושרה. נעימה ילדה לדוד בן, שנתיים לאחר לידת הבכורה. המיילדת צַ'חְלָה הוזעקה מבעוד מועד, והמתינה יומיים ליד מיטת נעימה. כאשר הגיעה השעה, פקחה רוזה עין על מלאכת המיילדת, ובצאת היילוד לאוויר העולם, נטלה אותו לידה ובחנה אותו. טרם מסרה אותו לאימו, אמרה לו בפנים קורנות "בן פורת יוסף. השם שנטל את יוסף הצדיק, השיב לי בתמורה את יוסף הנכד."

רוזה פקדה את בית הכנסת בשבתות ובימי חג. היא היתה בין הבודדות שקראו בסידור התפילה. מעזרת הנשים השקיפה אל האולם, וליבה נחמץ שנעים וסלמאן נעדרו דרך קבע, כי בילו עד שעה מאוחרת. פה ושם לגמו טיפה מרה. מה היה המנוח אומר על כך? מוטב לא להטריד אותו בכגון אלה.

  לא כך היה בשבת "אַבּוּ הַבֵּן", בה מציינים שמחת לידת הבן. כל בניה, בנותיה וחתניה הגיעו לבית הכנסת במיטב מחלצותיהם, דוד עלה לתורה לכבוד הולדת בנו. כאשר פצח החזן בפיוט "בסימן טוב, בן בא לנו, בימיו יבוא הגואל," פרצו צהלולי הנשים מן העֲזָרה וסוכריות נזרקו לעבר המתפללים. רוזה, כדרכה, לא נמנתה עליהן. כך גם בטקס הברית שהתקיים ברוב עם בפַּטְיו של הבית, אשר בקושי הכיל את באי השמחה. כעכים גדולים ורחת לקום הוגשו במגשים עגולים גדולים שסובבו בין הקהל הגדול. על-פי בקשתה של רוזה, שימש ששון סנדק בטקס הברית. כאשר הכריזו על שמו של הנכד "יוסף בן דוד בן יוסף בכור," פיה לחש הודיה על שזכתה לכך. דוד חיבק את אחיו הסנדק ואיחל לו "נְשַלָּלה עִנְדַכְּ," בקרוב אצלך, כן יהי רצון. הגברים שרו "הילד ילד רענן בצל שדי יתלונן..."

נעימה נעזרה לעיתים בחמותה בטיפול בתינוק, אף כי הסתייגה ממנהגים שבעיניה נראו מיושנים. כאשר הוא חלה באבעבועות, הטילה רוזה אבקת כספית למים רותחים. לאחר כמה דקות, לקחה את הפסלון שבצבץ מן הדלי ונחרדה. זה היה הגִי'ן, ללא כל ספק. הזעיקה את העוזרת  ושלחה אותה להשליכו לנהר בו בלילה. בכך יבולע לשד שתקף את התינוק עוד לפני עלות השחר.

כאשר סיפרה זאת למחרת לנעימה, הגיבה זו בתמיהה: "עמָּה, דודתי, עבר זמנה של עבודת האלילים הזאת. אני סומכת על ד"ר מוראד שרשם לתינוק סירופ אינגליזי."

רוזה מחלה על כבודה ופנתה לחדרה. הייתכן שכלתה צדקה והיא נתפשה חס ושלום לעכו"ם? מאז המקרה, נזהרה במתן עצות, ורק הביטה בנכד ומלמלה ברכות, בוקר וערב. לעיתים דמיינה שהשם הֶחיה מחדש את יוסף בעלה, אך מיד נרתעה ושיננה  לעצמה ששמו של נכד נועד לשמר את זיכרון הסב, את נשמת המרוחם ולא להחיות את גופו, "בַּרְבִּנָּן". חס וחלילה.

בהתקרב מועד האירוסין, הגיעה סעידה התופרת כדי "להלביש" את הנשים. לנעימה תפרה שמלה סגלגלה מעוטרת בפרחים צבעוניים. הבד המשובח נבחר בקפידה בבית העסק של בעלה. רוזה בחרה גוון אפור כהה, שרוולים ארוכים וללא עיטורים, כיאה לאלמנה. הכובע, בצבע דומה אך הדור, אמור לבטא את מעמדה של מבוגרת המשפחה. לאחר שמדדו את השמלות, שאלה סעידה "ומתי, בשעה טובה, החתונה? אולי כדאי שנבחר כבר בדים?"

"חס וחלילה, לא נעורר את עין הרע. בעזרת השם, נפנה אלייך בבוא העת," השיבה נעימה בטון מוכיח, ונתנה לה ברכת שלום.

טקס האירוסין האינטימי ונטול הגינונים נערך כמתוכנן בבית משפחת רסולי. על הדשא הרחב, המוקף בעצים ושיחים שהפיצו ריחות נעימים, הכיסאות והכורסאות הוצבו במעגלים סביב שולחנות נמוכים ועליהם מאפים מתוקים מכל הסוגים. מיץ לימון עם קרח הִרווה את הצמא בלילה החמים.

לאחר סיום הפרק הטקסי, נוצל המשך המפגש להעמקת ההכרות בין שתי המשפחות אשר השתייכו למעמדות חברתיים שונים. סביב שולחן אחד ישבו החתן והכלה והוריהם ואילו האחים והאחיות הצטופפו ליד דוכן המשקאות. לאחר רגעי היכרות ראשונים, התיישבו בפינה עם כוסות משקה בידיהם. הם התפצלו לזוגות אקראיים ושוחחו על עניינים שמעסיקים את צעירי בגדד: לימודים, קריירה, בילויים ועוד. ניכר שעושרם של בני רסולי לא הגביה את ליבם, והם מצאו שפה משותפת עם בני בכור, אשר בלטו יותר בקרבתם למסורת. דוריס נהגה ברוזה ברגישות ובכבוד מופלגים. היא הציגה את בני משפחתה אשר קדו קידה בפניה והיא השיבה בחיוך רחב בעודה ישובה על הכורסה. בדומה לכך עשה דוד בפני בני הזוג רסולי.

לאחר כשעתיים, רמזה האם לדוד במנוד ראש לסיים את הביקור. הוא הודה באדיבות למארחים. אלו הציעו שהאחים הצעירים יוסיפו להנעים את זמנם בשיחה ובמשקה והם קיבלו זאת בשמחה.

כעבור מיספר ימים קבעו המשפחות את מועד החתונה לאחרי חגי תשרי. אהרון רסולי העניק מוהר נדיב לבתו. היתה גם הסכמה מהירה באשר למקום ולאופי הטקסים הקודמים  לערב החתונה. אלו נמשכים שישה לילות ומסתיימים בליל ה"חינה", והשיא מגיע בלילה השביעי "לֵילְתִּ אִדַּכְלָה", ליל "כניסת החתן", (ליל הכלולות).

 

ו. רוחות רעות

גולת יהדות בבל היתה העתיקה ביותר מבין הגלויות. היא שמרה על חיי קהילה עשירים, ופיתחה מוסדות דת, חינוך ובריאות רחבי היקף, ומעל לכול, עזרה לנזקקים. הישיבות המפורסמות בהן חובר "התלמוד הבבלי" שימשו מקור השראה ופסיקת הלכות בגלויות רבות במשך מאות שנים. בתי כנסת הוקמו ופעלו בערים הגדולות כמו גם בעיירות ובכפרים. בעת החדשה, בעקבות ייסוד הממלכה, תרמו היהודים רבות לפריחת הכלכלה, המסחר, הספרות, הרפואה ועוד. המשטר גמל בדאגה לשימור זכויותיהם האזרחיות ולחופש הפולחן. האוכלוסייה המוסלמית הביטה בעיניים כלות בעושרה ובשגשוגה של הקהילה, אך "הלכה בתלם" וקיימה יחסים הוגנים עם המיעוט הגדול.

מותו של המלך המייסד פייצל הראשון יצר חלל שלטוני שהביא לאי יציבות. התחזקות המפלגה הנאצית ועלייתה לשלטון בגרמניה, מצאה כר נוח להפצת הרעיונות האנטישמיים בארצות ערב. המופתי הפלסטיני אימץ את האידאולוגיה הרצחנית ויזם את הכללת המזרח התיכון בתוכנית "הפתרון הסופי" לשאלת היהודים. כלי התקשורת העיראקיים פתחו בתעמולה אנטי יהודית, ובהסתת האוכלוסייה המוסלמית. היהודים חשו עצמם נבגדים על-ידי השלטון, שאותו שירתו בנאמנות, על שלא ריסן את השנאה היוקדת כלפיהם.

ששון בכור החל להבחין ב"רוח חדשה" המנשבת בצמרת משרד הדואר. קידומו יוצא הדופן היה לצנינים בעיני הקולגות, אך קירבתו לשר היתה לו למשענת בטוחה. אמנם איש לא העז להביע בקול רם את עוינותו ל"יהודי המצליחן", אלא שהאווירה ברחוב אפשרה לשד לצאת מן הבקבוק. חבריו במשרד החלו להתרחק ממנו, והכפופים לו לא מילאו את הוראותיו כמקודם. יום אחד הופצה שמועה זדונית שהשר עומד לפטרו. בצר לו, ניצל ששון מפגש עם השר שבסיומו השמיע את דאגתו באוזניו.

"כבוד השר," פתח ששון, "ברשותך, אגזול ממך מיספר דקות בעניין אישי."

"תִּפַדָּל יָא אָחי," ענה השר בחיוך.

"אני עובד תחתיך מזה קרוב לעשור ועושה כמיטב יכולתי לשרת אותך ואת מדינתי..."

"מדוע אתה נדרש לציין את המובן מאליו?" הפסיק אותו השר בתימהון "האם יש כאן מישהו שחושב אחרת? דַבֵּר ישירות. סיגריה?"

השר ידע שהאיש שמולו אינו מעשן, אך רצה להפגין קירבה. הוא הדליק לעצמו סיגריה, נשען לאחור והביט ישירות לתוך עיניו של ששון, מנסה לדלות ממנו מידע מדויק. הלה היה נבוך. בעוד שדברי השר עודדו אותו, הוא חשש ממלכודת שהוטמנה לו.

"דבריך, אדוני, ראויים לתודה, אך אינני יכול להצביע על מישהו אשר הפר הוראה שלי במזיד. אך עם זאת, אני חש מנותק, אולי בהשפעת הרוחות הרעות הנושבות במדינתנו...."

השר שהבין את הכוונה קם מכיסאו, קרב לששון והניח יד על כתפו. "ידידי ששון כאח לי, אני נשבע בנביא שאין לך מה לדאוג. המשרד בראשותי ישרת את הממלכה על-ידי הטובים ביותר, ללא קשר לדתם או מוצאם."

ששון נשם לרווחה, ולאחר שקם מכסאו, קד בפני השר ואמר: "אני מודה למעלתו, ובהזדמנות זאת אני מתכבד להגיש לך הזמנה לטקס נישואיי."

השר פתח את המעטפה אשר הגיש לו ששון וחייך חיוך רחב. "מַבִּרוּק ידידי. אני בטוח שבחרת אישה ראויה לך, מה גם שבאה ממשפחה מכובדת. אני מכיר את אדון רסולי, איש הגון. אשמח להשתתף בטקס."

 

בערבו של אותו יום סיפר ששון לדוד אחיו את תוכן השיחה עם השר. דוד לא התייחס ישירות לדברים, ובחר לספר לו על הקשיים שבהם נתקלים עסקי הסוחרים היהודים בשוק. קונים ותיקים מדירים רגליהם, חלקם מתוך הזדהות עם העוינות הכללית וחלק אחר בגלל איומים של גורמים קיצוניים. ששון למד מדבריו העקיפים של אחיו על ספקותיו לגבי ערכם  של דברי השר. השניים נותרו דוממים. דוד גילגל את המחרוזת שבידו וששון נע בכיסאו בחוסר מנוחה. הם תהו באם יש לספר לאם על דאגותיהם. לאחר דקות של דממה הבהיר דוד שיעשה זאת ברמיזה. ששון אשר לא נטה לכך, קיבל בהכנעה את דברי אחיו.

למחרת היום פנה דוד לחדר אימו ומצָאה מעיינת בפרק תהילים. הוא הלך סחור סחור ועשה עצמו מהרהר ושואל, ולא הביא בפניה דבר מפורש. האם הקשיבה בריכוז, הביטה בעיניו של בנה ורק הנהנה בראשה. לעצמה היא  אמרה "הבנתי את מה שאמרת, וגם את אשר נמנעת מלומר."

  כאשר פנה ללכת, כאילו נזכרה רוזה במשהו, אמרה לו, "עְיוּני, שמרו על עצמכם ותַרְבֶּו בתפילה. וגם בצדקה. הפרוכת בבית הכנסת דהתה ובקושי מבחינים בשמו של אביך הרקום עליה. אולי נחליפה בחדשה?"

"בוודאי, מאמא, בּאבּא יגן עלינו מן השמיים ואת, תסייעי בידו כאן על הארץ."

 בזאת נסתיימה השיחה שאך הגבירה את דאגתם.

 

מאז שהתאלמנה, נמנעה רוזה מללון על גג הבית בלילות הקיץ. היא הסתפקה במאוורר התקרה בחדרה הקטן. בשכבה על יצועה באותו לילה, ולאחר שסיימה את "קריאת שמע", נזכרה במה שסיפרה לה שכנתה פַרְחָה.

דברים איומים קורים ליהודים מעבר לים. צורר אחד "מִן אַלְמַנְיָה", גרמני, יימח שמו, אפילו שלא ידעה את שמו, מבעיר שנאה ביהודי העולם, ורבים נלהבים מדבריו בעיראק המסוכסכת. רוזה נדרכה. האם זה מתקשר לרמזים ששיגר אליה בנה דוד הערב? משפחה גדולה, כמו נכסים, מַרְבָּה את הדאגות. מה יהיה על נעים, צעיר בניה שרק לאחרונה סיים את לימודיו בחו"ל? ושאול? שעומד לעבור לחברת "שֶל" בפלסטין? ומה באשר לבנותיה? ספק אם בעליהן שחים באוזניהן על טרדות שכאלו.

היחיד שעליו סמכה הוא סַלמָאן בנה, איש כספים פיקח וזריז, אשר שלט בלהג המוסלמי ותימרן את לקוחותיו במתק שפתיו. היא שקלה בינה לבינה, האם הוא, הטיפוס המתרחק מענייני המשפחה, מודע לדאגותיה, והאם יתגייס לסייע בשעת מצוקה. 

 

ז. חגי תשרי, לא כתיקנם

תם חודש של סליחות. הגיע ראש השנה, החג בו היהודים ובתי הכנסיות מתקשטים ומתנאים. איש אומר לרעהו "תזכו לשנים רבות" והלה משיב "תזכה ותחיה ותאריך ימים."

אלא שהשנה החג מהול בדאגה, נוכח התסיסה הגוברת מסביב. רבנים הציעו להרבות במצוות ובצדקה. יותר מזה לא היה בידם לעשות. ואכן, מכרזי העליות לתורה הניבו תרומות מכובדות. הגבאי נהג לסוב בין המתפללים ולהכריז על "העלייה" הקרובה. יש שהיה מתעכב ומישיר מבטו בבעלי ממון, וכאשר לא זכה למענה, דירבן אותם בהבטיחו : "יְזִיד וֶלִעֶמֶר יִזִיד," המרבה בתרומה יאריך ימים.

העלייה היקרה במיוחד היתה "המפטיר" בה קוראים גם בספר ההפטרות. היא ריתקה את הציבור שעקב בדריכות אחרי מה שהצטייר כמאבק על יוקרה. אך הריגוש האמיתי בתפילת ראש השנה התרחש בעת תקיעות השופר. תחילה נקרא פיוט הנפתח ב"עת שערי רצון להפָּתֵח" ומתאר את הדרמה של עקדת יצחק. הפסוק החוזר הוא "עוקֵד והנֶעֶקָד, והמזבֵח." בסיום הפיוט עולה התוקע לתיבה, עוטף ראשו בַּטָּלית ופונה לבורא להאזין למאה ואחד "התקיעות, התרועות והשברים" אשר ישמיע. בסיימו הוא מכריז בקול "בשם מוריי ורבותיי," והקהל משיב בקול גדול "שמיים", ומתיישב. רק אז הוא מתחיל במצווה.

 

לקראת יום הכיפורים, המה שוק תרנגולי הכפרות, ויהודים צמחונים שנהגו לסובב מטבע על ראש המבורך, מחלו השנה על "צער בעלי חיים" וגרמו להאמרת מחירי העופות. בבית בכור, כרעו כל אחד ואחת ברך, ודוד סובב את העוף מעל ראשם שלוש פעמים באמרו "זו כפרתך, זו חליפתך וגו'," והשליכוֹ לכלוב שנועד לתרומה לנזקקים. המבורך נשק את יד המברך, ופינה מקומו לבא אחריו. רוזה היתה האחרונה. דוד אסר עליה לכרוע והיא התיישבה על כיסא וזכתה לשבע ברכות מפי דוד שנשק לראשה.

רבים גדשו את בתי הכנסיות בתפילות "כל נדרי" בערב יום הכיפורים. שלוש פעמים ברציפות קרא הקהל בקול את התפילה המסתיימת בבקשת סליחה, יען כי "כל העם בשגגה." תרומות המתפללים עבור נשיאת ספרי התורה עלו על המקובל. גם דוד נשא את ספר התורה לזכר אביו המנוח, ובכך חיזק את תחושת ההיטהרות שבאה מהתרת הנדרים.

  בליל יום הכיפורים, בטנם של הצמים מלאה והצמא מציק. על כן היו מזדרזים לעלות על יצועם. באשמורת האחרונה החלה רוח חמה לנשוב והכִּלּוֹת רעשו כמפרשים בסערה בים. המידבר התעורר ואיתו הצמים. למחרת שרר חום כבד ואבק צהבהב וסמיך צנח על העיר. רוב המתפללים לא עזבו את בית הכנסת, ובלבד לא היחשף לחום הלוהט של הרחוב.

בתפילת נעילה נמלאו הצמים בכוחות מחודשים ושרו בקול גדול "אֵל נורא עלילה, הַמְצֵא לנו מחילה, בשעת הנעילה."

עם סיום התפילה, עשו בני משפחת בכור את דרכם לביתם. הנשים האיצו צעדיהן כדי להכין את סעודת סיום הצום. הן נחרדו למראה רצפת החצר מכוסה בשטיח של אבק צהבהב. נעימה ספקה כפיים "וָוֵולִי, כִּנּוּ בִּצ'וֹל," אבוי כאילו במידבר. לא דקדקה ומיהרה להכין תה פושר עם לימון, תרופה בדוקה להרפיית הלשון הצחיחה ולהשבת הנפש. הגברים הגיעו, רחצו ידיים ופנים וגמעו לאט מן התה. רק לאחר שהות מה, הוגשה ארוחה קלה. רוזה הזהירה מפני הפרזה באכילה ובשתייה. היא עצמה הסתפקה במעט שבמעט.

בתום הארוחה יצא דוד לשוק הסכך שנפתח באותה שעה. רוכלי ענפי הדקלים המתינו עם סחורתם בפאתי שכונות היהודים, וזריזים הופיעו כדי לזכות בענפים רכים ורעננים ב"מחירי פתיחה". העגלונים הכריזו בקול על סחורתם כדי לפתות קונים לצאת מבתיהם. התחרות ביניהם לוותה בצעקות וגידופים. אלו שקנו מיספר בודד של ענפים גררו אותם אחריהם והעלו ענני אבק. הקונים "הכבדים" שכרו עגלות להובלת הסחורה עד לפתח הבית.

שוק ארבעת המינים נסחר בין היהודים לבין עצמם ליד בתי הכנסת. המחירים נקבעו בהתאם לטיב הסחורה. כאביו, דקדק דוד בבחירת המשובח שמשובח, לשביעות רצונה של אימו.

ערב החג נשבה רוח נעימה מכיוון הנהר. בכך סימן הסתיו את בואו. הסוכה "המרכזית" בבית בכור הותקנה במרפסת הרחבה מעל החצר הפנימית. שכבת סכך צפופה הונחה מעל, וענפי תמר ניצבו כמו במסדר והקיפו שלושה צדדים. רימונים ונורות צבעוניות קישטו את הסוכה ובמרכז, שולחן מלבני וכיסאות לסעודות החג. דוד הקפיד לאכול וללון בסוכה כל ימי החג. ליד חדרה של רוזה הותקנה סוכה צנועה, כשרה למהדרין, בה היא לנה. בזמנים כתיקונם הקימו היהודים סוכות עבור ילדיהם במרפסות הפונות אל הרחוב, אך השנה נמנעו מכך בכדי לא לעורר קנאה וטינה בקרב הגויים.

  תמו חגי תשרי ועקרות הבית נשמו לרווחה. מסען החל בהכנת סעודת ערב ראש השנה, ומאפי החג לאורחים ולשכנים. גם סעודות הצום, דרשו מאמץ ולבסוף, חג הסוכות שנמשך כבכל הגלויות תשעה ימים.

בימים הללו הגיע דוד מוקדם בבוקר לשוק הירקות והפירות כדי לבחור סחורה משובחת. כבר בהופיעו נצמד אליו העגלון אבו חמיד ובנו מסעוד. שהחזיק את החמור. בטרם שילם דוד לירקן, זירז אבו חמיד את הנער להעמיס את הסחורה על מריצה ולהריצה לגברת נעימה. לאחר שזה פרק את המשלוח, היא פיצתה אותו במטבע, ומיד התפנתה להשגיח על העוזרות אשר קילפו, חתכו ובישלו במיומנות. גם ידי שתי הכובסות מלאו עבודה לקראת החגים. לכל זה התווספו רחיצת הרצפות וניגוב הרהיטים מן האבק הקיצי אשר חדר לכל פינה.

תפילת "לך לשלום טל ובוא לשלום גשם" שנאמרה בשלהי החג, נענתה במשבי רוח קרירים ובבקרים צוננים. ציוד השינה קופל והורד מן הגגות, חרף מחאות הילדים שנאלצו לוותר על הקשקושים הליליים עם בני  השכנים.

מועד החתונה קרב. טקס הנישואין נועד להתקיים לפנות ערב בבית הכנסת "עזרא ונחמיה" בנוכחות כמאה איש. אל אלו יתווספו כמיספר הזה למסיבת החתונה שיועדה להיערך ב"גִ'זְרה", "האי". זהו אוהל רחב ממדים שניטע מדי שנה על חצי אי שנחשף תודות לנסיגת מי הנהר בקיץ. אין נאה וקריר ממנו לחגיגה לילית בעונה החמה.

באותם הימים הופיע, וחזר והופיע, יוסף בחלומותיה של רוזה. היא השתוקקה שיקדש את הזוג כפי שנהג בנישואי דוד ושתי הבנות. באחד מחלומות אלו השיא לה בעלה עצה נבונה, אך זו נשכחה ממנה עם נטילת ידיים של שחר.

 

ח. תעלומה

בליל שבת שקדם ליום החתונה, נאספה המשפחה לקידוש ולארוחת הערב. האווירה היתה נעימה במיוחד. לאחר סיום הקידוש, פנה דוד בחיוך לאחיו ששון, ו"הזכיר לו" שהחל מן השבוע הבא תתווסף אישה יקרה ליד השולחן.

הגברים התרווחו בכיסאותיהם, והנשים אצו למטבח להביא את המנות. לפתע, בעוד דוד בירך "המוציא", בצע את הפיתה וחילקה למסובים, נשמעה חריקת מכונית שנעצרה בפתח הבניין. כולם נדרכו. מה למכונית בשכונה בליל שבת? מישהו הסיט את הווילון, והבחין בשני אנשים שיצאו מן הרכב. אחד מהם נקש על דלת הבית ודוד סימן בראשו לנעים לפתוח. שני אנשים הדורים עמדו בפתח  וביקשו בנימוס לדבר עם אדון ששון, שותפם לעבודה.

זה יצא מיד לקראתם  וחייך לאיסמעיל, הממונה על הטקסים במשרד והושיט את ידו לשני שאותו לא הכיר.

"אהלן, אהלן וסהלן אֱחַיי, בואו תתכבדו." אמר ששון וכיוון את האורחים להצטרף למסובים. דוד קם על רגליו לכבוד לאורחים, אך אלו נותרו בפתח החדר, התנצלו תוך קידה בפני הסועדים, ויצאו יחד עם ששון. הוא הזמינם להתיישב על הכורסאות בפטיו, הוגש כיבוד קל, ושלושתם החלו לגמוע מן התה.

"מקווה שחדשות טובות בפיכם, חֵ'יר אינשאללה," אמר ששון בסקרנות.

"ואַלָּלה, חֵיר," אכן באלוהים, השיב איסמעיל בחיוך והוסיף: "שר הדואר הסעודי הקדים את בואו וינחת עם משלחת מומחים בעוד שעה קלה. זה מבשר את אישור הסיוע שביקשנו להקמת רשת הטלפון האזורית."

"בִּחִיָיאתְּ אַלָּלה, בחיי אלוהים, הצלחה גדולה," ענה ששון. "זה ישמח מאוד את השר. תודה שטרחתם להגיע לכאן כדי לבשר על כך. אולי נרים כוסית לכבוד ההצלחה? אל תדאגו, זה מיץ ענבים."

"שוּקרַן," אמר איסמעיל, "בפינו בקשה של השר שתמלא את מקומו בטקס קבלת הפנים, ניסע יחד לשדה התעופה."

"בכבוד רב," ענה ששון. "אודיע לבני משפחתי, ומיד אחליף את בגדיי," אמר והזמין עוד תה ודבש לאורחים.

ששון חזר לחדר האכילה. כולם הפנו אליו מבטים שואלים, והוא סיפר על הבקשה בטון ענייני ועל חובתו למלא אותה. אח"כ בירך את הסועדים  ב"שבת שלום" ומיהר לחדרו. אימו לחשה "אַלָּה וִיּאָק," אלוהים ילווה אותך. דוד המודאג הוסיף "הלוואי, אמן."

לאחר דקות ספורות הותנעה מכונית השרד ודהרה לכיוון הנהר.

הכול התרחש במהירות, לאחר צאתו של ששון התחלפה התהייה בדאגה של הסועדים. משהו אפל ומאיים ריחף באוויר. דוד הפנה פניו אל סלמאן, בתקווה שזה יתיר את החידה. זה קימט את מצחו כמי שמנסה לפצח חידה מורכבת. הוא תהה: הסעודים הם אנשי מידבר עשירים שזמנם בידיהם. למה יטריחו עצמם ביום מנוחתם? רק כדי להעניק מתנה לעיראקים העלובים? מנגד, הפרויקט משרת את האינטרסים השאפתניים של מלך סעודיה. אימץ את מוחו, אך לכלל מסקנה לא הגיע. בהיעדר מעשה שניתן לעשותו, העדיף כל אחד להתכנס בתוכו, ובלבד לא לשתף את האם בדאגתו. אלא שרוזה, שלא הבינה בחישובים, דאגה מאוד. לב של אם ניבא לה רעות, והסיפורים הקשים ששמעה מפי שכנותיה שוב הטרידו את מנוחתה.

  הארוחה הסתיימה בחופזה ותוך שקט מעיק. ברכת המזון נאמרה חרישית וללא "שְבָּחוֹת", תוך זמן קצר עלו דוד ונעימה על יצועם. סלמאן ונעים יצאו את הבית כמדי סוף שבוע. דוד התקשה לישון מרוב דאגה. נעימה דיברה על ליבו וליטפה את ראשו עד ששקע בשינה. רוזה היתה היחידה שלא עזבה את שולחן הסעודה. היא נשבעה שלא תעלה על יצועה עד שבנה ישוב, ועד אז תשנן פרקי תהלים במקום המואר. 

עברו שעתיים, אולי שלוש. האורלוגין הקיש שעת חצות. רוזה קראה בדבקות עוד פרק שבו בקשות ישועה, ובין לבין ניסתה לשווא לנחש בראשה את הזמן עד לשוב בנה. הנסיעה עד לנמל התעופה, ומתי יגיע האווירון? אותו ייצור מתעופף שמעולם לא הכירה. וכמה זמן יימשכו הנאומים והטכסים? הלוא אלו הם החלק החשוב של הפוליטיקה: מדברים הרבה ועושים מעט. בכלל, מה לששון ולהבלים הללו בערב שבת? ומה לאחר הטכס? האם בנה ישוב הביתה, או שילווה את האורחים למלון? ראשה הסתחרר. מעולם לא הוטרדה בשאלות כה סבוכות, שהפכו פתאום למרכז עולמה ברגעים מייסרים אלו.

לפתע חשה עייפות כבדה שהביאה אותה לעשות מעשה מפתיע. היא עלתה לחדרו של ששון, השתרעה על מיטתו ואמרה לעצמה שכאשר יגיע, בעזרת השם, הוא יעיר אותה, היא תקבל את פניו בנשיקות, ותפנה למיטתה רגועה ומאושרת. הפנטזיה ניחמה אותה, אך השינה ממנה והלאה. צלצולי האורלוגין פילחו כחרב את ליבה. עוד צלצול ועוד אחד. היא שמעה את סלמאן ונעים עולים בשקט במדרגות, אך נמנעה מלהטריד אותם, וכך נותרה לבדה עם החושך ועם הדאגה.

חמש נקישות סימנו את עלות השחר. דוד השכים לתפילת השבת. אירועי אתמול נשכחו ממנו ברגעי ההשכמה והוא התקין את עצמו ללכת לבית הכנסת. שלא כהרגלה בימי שבת, לא המתינה אימו בחצר. הוא הופתע ועלה לחדרה, אך בדרכו הבחין שבחדרו של ששון פתוח. בו ברגע נזכר באירועי אתמול.

"מה את עושה כאן? איפה ששון?" תוך כדי שאלתו כבר ניחש את התשובה.

"מאין לי לדעת? כל הלילה התהפכתי על יצועו ונשמתי את ריח הכרית שלו." אמרה בקול רועד. "בוא אלי, אִבְּנִי, תגיד לי מילה שתרגיע אותי."

דוד רכן לעבר אימו. בכייה החרישי קרע את ליבו. אך מה יעשה? האם יעיר את אחָיו? אך עם מי ניתן לדבר בשעה מוקדמת זו? הוא החליט לא לוותר על התפילה והציע לאימו המתייסרת להצטרף אליו. בינתיים יחזור ששון. היא סירבה והשיבה: "לא אזוז ממיטתו עד לשובו. לך לדרכך, אני אתפלל ביחידות."

טרם עזב את הבית, העיר את אשתו וביקשה להשגיח על אימו.

  בדרכו לבית הכנסת קיווה שבתפילתו ינוחם, ולכשישוב ימצא את ששון. בהגיעו, הסתער על הטלית, כמי שנקרא למשימה דחופה. לא הצליח להתפלל בנחת, כפי שראוי לנהוג בשבת. בסיום התפילה, ניגש להיכל ונשק את הספר הקדוש שעל שם אביו והתחנן לישועה. "אנא, אבי, מורי ועטרת ראשי, עשה למען אימי, למען הארוסה, ולמען בני בית בכור."

עשה שלושה צעדים לאחור תוך אנחה, קיפל את טליתו ועזב. הוא מיהר לביתו, משתוקק לנס. כה השתוקק עד שהחל להאמין שזה אכן קרה, ושהוא ימצא את אחיו בבית, ו"בא לציון גואל." הרי יש אלוהים בשמיים והוא רואה את ייסורי אימו האלמנה.

הוא התקרב לבית אך לא הבחין ב"סימנים מעידים". התקווה פינתה את מקומה לייאוש מרדני. הרגיש נבגד על שתפילתו נדחתה. הוא נכנס לביתו, ומיהר לאימו. פניה היו חיוורות. היא ישבה על מיטתו של בנה ונדה בראשה כאבֵלה. "וָוֵיִלִי עְלַיִּי, רָאח לִוָאלָד מָאלי, רָאח," אוי לי, הלך הילד שלי, הלך.

נעימה ישבה לידה ושידלה אותה לכוס תה ממיחם השבת, אך זו סירבה לשתות לפני הקידוש.

כובד האחריות הגביר את מצוקתו של דוד. שאול אחיו, שתמיד היה לו למשענת, יצא לפלסטין. "דווקא עכשיו אני כה זקוק לו," אמר לעצמו והלך להעיר את נעים. הלה התמרד, הרי שבת היום. "נעים, קום כבר! ששון לא חזר! אתה לא שומע?" חזר על דבריו פעם נוספת.

כאשר זקף נעים את ראשו ושמע במה מדובר, החל ללעלע בבלבול. דוד איבד את סבלנותו, השתיק אותו בתקיפות וזירז אותו להזעיק את אחיותיו ואת דוריס. באשר לאחרונה, יהיה עליו להמציא אמתלה ולהביאה רגועה לאימו. נעים שהחל להתעשת, הנהן בראשו, התלבש במהירות ועזב במהירות את הבית.

בינתיים פנה דוד לחדרו של סלמאן. זה איננו רגיל להשכים בחופזה. לאחר שרחץ את פניו התיישב על מיטתו והקשיב לדברי אחיו. בעודו שומע את דברי אחיו חישב סלמאן במהירות ובקור רוח מי מ"חבריו" יתפתה להלשין ולהביא מידע על גורלו של ששון. הוא הכיר קציני משטרה וצבא בכירים שהפקידו בידו את הונם שנצבר בדרכים עקלקלות. גם שרים הסתייעו בו להעברת ממון לא כשר למקום מבטחים בחו"ל. "נזדקק לכל חסכונותינו," אמר לאחיו שהבין את כוונתו.

"כולם בעלי תיאבון, שייחנקו!" השיב דוד, "כפרה על ראש אחינו."

סלמאן סבר שאם אחיו עדיין חי, כסף גדול ישיב אותו. כל שדרוש הוא לכוון אותו לכיסים הנכונים. הוא חש בטוח בעצמו, אך שמר זאת בליבו.

נעים קל הרגליים כבר היה בדרכו לבית אחותו הבכורה סולטָאנה. לשמע דבריו הכתה זו על ראשה והתייפחה בקול שהעיר את בני ביתה. נעים, שרוחו קצרה, זירז אותה אל אימו, ויצא לבית אחותו רָשֶל. תגובתה של זאת היתה נסערת יותר. היא הפילה עצמה על הרצפה, טפחה על חזה ועמדה לתלוש שערות ראשה.

כך הוא עזב אותה ומיהר למשימה הקשה מכולן. עלה לכרכרה והאיץ בעָרָבְּנְצ'י, הרַכָּב, להדהיר את סוסיו לבית משפחת רסולי בשכונת כּרָּאדָה המרוחקת, ככל שהתקרב למקום, גברה עצבנותו. מה ואיך עליו לומר למסכנה? אימץ את מוחו. בהגיעו, ביקש מן הרַכָּב להמתין בפתח הבית.

אהרון קם מכורסתו, הניח את העיתון והושיט ידיו אל האורח. פניו של זה לא בישרו טובות, אלא שהנימוס חייב אותו לנהוג באורך רוח.

"שבת שלום נעים, יָא הָלָה, ח'יר אינשאללה, ברוך בואך, שמועה טובה אם ירצה האל. בוא שב, תשתה משהו," פתח האב בחיוך מאולץ,

"שבת מבורכת," ענה נעים במבט מתנצל והמשיך, "ששון חלה אתמול לאחר ארוחת השבת וחומו עלה במשך הלילה. ד"ר מוראד נקרא לבדוק אותו לפנות בוקר וציווה לאשפזו ב"מאיר אליאס". נקווה שניתן יהיה לבקרו בקרוב. אימי ביקשה שדוריס תואיל לבוא אלינו, ומאוחר יותר ניסע יחד לבית החולים. אני מתנצל שאינני יכול להמתין."

האב, איש פיקח, לא השתכנע מדברי נעים, ומצא אמתלה להרוויח זמן בכדי ללמוד את האמת מאחורי הביקור המוזר. הוא הציע לנעים להשתהות עד שיעיר את דוריס, ובינתיים יתכבד בכוס תה ופרוסת גבינה. האורח הצביע לכיוון הרַכָּב בחוץ, כדי להדגיש  את נחישותו לעזוב מיד. אהרון נאלץ לוותר.

"סע לשלום, אחי, מיד נעיר את דוריס והנהג יסיעה אליכם. המכונית תישאר אצלכם כל הזמן שיידרש," אמר וצייד אותו בברכת הדרך.

  נעים הודה לו ושב לכרכרה. רוחו היתה עכורה נוכח תגובתן חסרת הרסן של אחיותיו, וגם המבוכה שהתלוותה להתפתלותו מול אדון רסולי. בהגיע הכרכרה  לביתו, שילם לרכּב ונכנס בצעדים איטיים, כמי שמנסה להימנע מחדירה לאזור נגוע. הוא סיפר לאימו על האמתלה ש"מכר" לאהרון, ולפיכך דוריס תגיע תוך זמן קצר עם מכונית המשפחה. רוזה לחשה לעצמה, "מילא, פיקוח נפש דוחה שבת."

 זה עתה סיים דוד את הקידוש והעביר את כוס היין לידי אימו ובירך על הלחם.. עיניה היו אדומות מחוסר שינה ודמעות. מאז פטירתו של האב לא נראו פניה כה מיוסרים. דוד שרצה לחזק את רוחה אמר לה:

"עְיוּני, כתוב 'גם כי אלך בגֵיא צלמוות, לא אירא רע כי אתה עמדי...'"

והיא הנידה בראשה והשלימה בלחש, "שבטך ומשענתך המה ינחמוני." התנחמה ונעתרה לאכול חצי ביצה בפיתה, גמעה תה ומילמלה את ברכת המזון.

דוד שהתעודד מכך המשיך ואמר לאימו:

"אנו מחפשים את ששון. סלמאן יוצא מיד ויעשה בשקט את הנדרש בחלונות הגבוהים. נשלם כמה שצריך. אחיותיי וגם דוריס תגענה בקרוב מאוד."

והוא סיים בתחינה:

"היי חזקה. שובי לנוח על מיטתך, ותני לעצמך כוח, ולנו תקווה, כפי שעשית מאז שאבא הלך לעולמו."

  רוזה התרוממה לאיטה, הביטה לעברו ושבה לחדרו של ששון. שם היא תמשיך להמתין ולהתפלל.

המשך יבוא

 

 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

 

* * *

הפנייה למאמר של קלמן ליבסקינד על ערביי ישראל

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=1509424

 

  

 

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

 

פרק שמונה-עשר

מבחנים לנימולים בחיג'אז. עַמַשַׂי. סִתְרִי. מִישָׁאֵל ואֶלְצָפָן. וְאַבּוּ-טַנֶק רופא-חולים.

 

בתחנות הקטנות היתה הרכבת עוצרת כדי להוסיף מים לצורך הקיטור המפעיל את הקטר, ופחמי-אבן לקרונית-הפחם הנילווית אל הקטר מאחור ומספקת בנסיעה את הדלק להסקה. לרכבת התורכית היו קרונות בעלי גלגלים קטנים וחלונות נמוכים, שבהרמת רגל ניתן לעבור מבעדם פנימה והחוצה. בשעת ההפסקות היו עולי-הרגל הערבים יורדים מן הקרונות, פורשים לפניהם על אדמת המידבר את העבאיה, המעיל או מרבד-תפילה קטן, רוחצים את ידיהם, רגליהם ופניהם, פונים כלפי מכה ומתפללים אחת מחמש התפילות היומיות, על פי מועדה: תפילת שחר, צהריים, מנחה, ערבית ולילה. תחילה עומדים שחוחים ובידיים משוכלות, אחר כופפים גופם וכורעים ברך, משתחווים ונופלים אפיים ארצה, חוזרים וכורעים ומסיימים בעמידה כשפניהם מכוונות למכה. וכאשר מסיים המתפלל את תפילתו וקם מכרוע על ברכיו, מברכים אותו:

"תְקִבּלְהַא אללה!" – תתקבל תפילתך לפני אללה.

והלה משיב: "מִנִּי ומִנְכֻּם!" – ממני ומכם.

אבו-טנֶק, אבו-דאוד והרוּן הקטן ירדו גם הם מדי פעם עם כל הקהל ונהגו כמותם, ואולם לא בטבעיות האופיינית למוסלמי מבטן ומלידה, וכאן לא היה התירוץ בדבר אילמותם של השניים עשוי להושיע. בטנו של אבבטן קירקרה מדי פעם. הם עוררו על עצמם איזה חשד. וכשחזר אבו-טנֶק על סיפורו בפני איזה נוסע סקרן אחר, לבוש כצ'רקסי, שזוף וצנום, חיוור-פנים במקצת, עיניו כחולות, גבוה, ודיבורו כשל בידואי, נשמעו מן הצד קריאות לא-נעימות, "הַאדַא כִּזֶבּ!" – שקר הדבר, כזב.

ולאחר שעברו את תַבּוּכּ, וככל שהתקרבו לתחנה האחרונה שעד אליה מותר גם ללא-מוסלמים להגיע, והיא מהלך חצי-יום לפני הדיֶה, נעשתה האווירה פחות ופחות נעימה, עד כי הרון הקטן הירהר לא פעם אם לא יהא אבו-טנק נאלץ בקרוב, קרוב מאוד, להפעיל את מדחס-החלל של המהנדס דב טרנופולסקי מווארשה כדי לחלצם מן הקרון העויין.

לולא זאת היתה הדרך נעימה ומעניינת. הנוסעים הוציאו פיתות וגבינות יבשות ותמרים וזיתים ובצלים ותאנים מיובשות ואורז מבושל – מכליהם, והיו אוכלים בחבורות, בין הספסלים. וכשהרכבת היתה עוצרת, ומיד אחרי התפילה, היו ממהרים להרתיח בכלים קטנים של נחושת קפה שחור ותה מתוק, חריף מאוד, רק תמצית חומה-שחורה הנמזגת בספלונים, ממש כמו קפה תורכי.

זאת ועוד, הנוסעים בקרון הדביקו עד מהרה לאבו-דאוד גם כינוי קולע-למדי, כדרך הערבים היודעים לאפיין אדם על פי שם-לוואי שאינו מרפה ממנו –

אַבּוּ-בַּטַאטָה!

כלומר – אבי תפוח-האדמה. כך נראה בעיניהם – בפניו הבולבוסיים ובגופו הענק, העשוי תפיחות-תפיחות ללא-תואם, כדרכה של הבטאטה!

אותו נוסע דק וחיוור-פנים, לבוש כצ'רקסי, שקנה לבבות בקרון בצחוקו ובקלות הליכותיו, התקרב אל השלושה כשהוא ממשיך לבחון אותם ולתהות על קנקנם. מבעד לחלונות ניראו חליפות שטחי הרים מבותרים וערבות חול, ורק לעיתים קבוצת תמרים, שיירת גמלים או שרידי מחנה-עבודה של פועלי המסילה החדשה. ופה ושם איזו חומת מבצר ישן, בית אבן נטוש, או גדרות-צאן, אף הן עשויות אבן. עצים כמעט לא נראו לכל מלוא העין, רק בנאות-המידבר האחדות בהן עצרה הרכבת.

קלות תנועותיו וגמישותו של הנוסע הצ'רקסי, וזקיפותו, חיוורון-פניו ושחור שערו, ידיו הדקות, עורו החלק, עוררו גם בקרב השלושה סקרנות כלפיו.

הרכבת התקרבה ובאה אל תחנת הביקורת הדתית, מהלך חצי-יום לפני הדיֶה, ולקרון עלו פקידים אחדים ועימם זַאבֶּט, קצין-משטרה תורכי, וגם כמה ערבים, מתנדבים, והם הציצו אל פניו של כל נוסע ונוסע, וגילו באמת ערבי-נוצרי אחד, וגם אנגלי שדיבר ערבית כבן-המידבר והיה לבוש כמוהם. הוא ניסה להתקומם, אך הם קראו לו לבית-הכבוד ופקדו עליו: "הטל מים!" – הוא נבהל. ושוב איימו עליו: "הטל מים!" – ולבסוף, בפחדו להתגלות בפניהם, שאינו נימול, הודה כי נוצרי הוא, ופראנג'י, כלומר – אירופאי. ונאלץ לשוב על עקביו ולחכות לרכבת החוזרת צפונה, כאשר תעבור בתחנה הזו. שתי רכבות בשבוע בלבד.

עוד בטרם הגיעה אליה הביקורת, ניגש הצ'רקסי הדק אל אבו-דאוד המכונה אבו-בטאטה, ואל הרון הקטן, והתחיל מסתכל בהם בעיון.

"מה אתה מביט בהם?" שאל אבו-טנֶק, "לא ראית מוסלמי אילם מימיך?"

"ראיתי גם ראיתי," ענה הלה, "ראיתי גם יהודים אילמים באל-קֻדְס," כלומר – בירושלים. ובדברו גחן אליהם, לבל ישמעוֹ זר, ורמז להם לצאת עימו.

בטנו של אבבטן שוב קירקרה. פחד תקף את השלושה, אולי מלשין הוא זה, או סוחר-עבדים? ובכל זאת קמו. אבו-טנק מאחור, ידו על האקדח אשר בחליפתו, ואבו-בטאטה עם הרון – קדימה, אחרי הצ'רקסי הצנום. נכנסו כולם לבית-הכבוד, ועמדו בשורה. וכשגמרו להשתין שם הצנום ידו על צווארו של אבו-בטאטה ועל כתפו של הרון ואמר:

"אני לא אמסור אתכם. אני בעצמי יהודי!"

"מה, יהודי?"

"כן, ודעו לכם – סכנה להמשיך לנסוע. הם יכירו בכם שיהודים אתם."

"אך כיצד? והלא גם אנו נימולים?"

 "כן, אך יש הבדל קטן במצווה זו אצלם ואצלנו, ועל פיו יכירו שאינכם מוסלמים, ויגרשו אתכם. ואם יגלו זאת מרחק תחנות אחדות קדימה, היכן שאסור לכם להימצא, ימיתו אתכם!"

"מה נעשה אפוא?"

"ראו, בעוד שתיים-שלוש תחנות עתידה הרכבת לעמוד למשך הלילה, במקום הנקרא הַדִיֶה. שם תרדו עימי, נשכור גמלים, ומשם נפנה ונרכב מזרחה."

"מזרחה?" קרא אבו-טַנֶק, שנכנס אותה שעה אף הוא אל בית-הכבוד, "מי אתה, הזר?"

"עַמַשַׂי השומר!"

"ואת מי אתה מחפש?"

"את יהודי חייבר!"

 

 *

 

בקרון העושה דרכו דרומה, בקרב קהל עולי-הרגל המוסלמים, הצטופפה החבורה באחת הפינות סביב לבחור הלבוש כצ'רקסי, שהיה כבן עשרים וכמה שנים. עיניו הכחולות יקדו שעה שסיפר על עצמו ועל יהודי חייבר, כל זאת בנעימת דיבור שקטה וחד-גונית, למען תישמע העברית הגרונית שבפיו כמו איזה ניב ערבי נידח, ששאר הנוסעים מתקשים להבינו.

"נולדתי במושבה בגליל, ואימי מתה בלידתה אותי. היה זה בשעת התנפלות על המושבה. סבתי מצד אימי היתה ספרדייה, מצפת, ואימי אף היא צפתית היתה. אני עצמי גודלתי על ידי זקנה צפתית, אשר ממנה שמעתי על תולדות משפחתי. גדלתי ועבדתי במשקו של אבי, האיכר. ומילדותי למדתי להתחפש כערבי, לדבר ערבית ולנהוג על פי מנהגיהם. כשהייתי בן שבע-עשרה נשא אבי אישה, אז עזבתי את הבית ומאז אני נודד במושבות הגליל ויהודה, לעיתים עובד כפועל, לעיתים שומר על גבי סוסתי האצילה, 'שובבה' שמה. ויש הרואים בי מעין 'גיבור' חדש בארץ – " כך אמר בשמץ ביישנות, ואולם פתאום התלהב בחשאי והוסיף – "ואז אמרתי לעצמי יום אחד כי בעיני עצמי רק בזאת איבחֵן אם אכן גיבור אני – אם אמלא אחר הקריאה המעסיקה אותי זה זמן רב – "

אבו-בטאטה השמן, שהיה מנגב מדי פעם את פניו בכנף הכאפיה, ושותה מנאד-העור הגדול שנשאו עימם (והיו ממלאים בו מים בכל תחנה), ומנגב בשרוולו הרחב את שפמו הקטן, הזקור – פשט ידו למול הצ'רקסי כחפץ לאותת לו דבר-מה שאינו יכול לאומרו, שהרי אילם הוא.

הצ'רקסי השתתק לרגע, ואז רמז אבו-בטאטה להרון הקטן לשלוף את מחברתו, ורשם על אחד מדפיה, בבדל-עיפרון, ובכתב-יד עברי מתוח מאוד, הנראה ככתב-יתדות:

"קומה וּלְכה המידברה!"

"כן. זו בדיוק הקריאה הממלאה את ליבי." אישר הצ'רקסי. "אך מניין ידעת אתה זאת?"

כתב אבו-בטאטה: "הסופר יעקב רבינוביץ יכתוב על אודותיך ספר בשם 'נדודי עמשי השומר' – "

 הצ'רקסי הסמיק. "כן. אני מכיר אותו. פעם נפגשנו במלון 'הירקון' בו הוא מתגורר, בפתח-תקווה. הבית ניצב מאחורי שדירת הברושים היחידה ביופייה, ברחוב החול [כיום רחוב ז'בוטינסקי. – אב"ע], בכניסה למושבה מצד יפו, והוא מוקף עצי תותים ורימונים ופרדסים, ובעליו הוא האיכר משה גיסין. אך לא ידעתי כי הסופר החביב עומד לכתוב ספר על אודותיי! גם אתה מכיר אותו?"

אבו-בטאטה החווה מין תנועה סתמית בידו ובפניו, שיכלה להתפרש לכאן ולכאן, ולא ענה. ואילו הרון לקח את העיפרון וכתב במחברת משהו, כשהוא משתדל לחקות את כתב-היתדות של אבו-בטאטה (שניסה כמובן לכתוב כך שאותיותיו העבריות תיראנה כאותיות בערבית).

כשהחל הרון הקטן כותב נשמעו קולות השתאות וצקצוק שפתיים בקרב קהל עולי-הרגל המוסלמים. איש מהם טרם ראה בידואי בגילו כותב! – ובתוך המולת ההשתאות היה ניתן גם להבחין איזו נהמה של חשד, ובעקבותיה איבה.

הצ'רקסי חייך בידידות אל הנוסעים, ליטף את ראשו של הרון הקטן ונשקו על מצחו, כשהוא מסביר בערבת קולחת, ובניב גלילי – כי הילד המוכשר הזה – מסכן הוא, ומה שמנע ממנו אלוהים בדיבור, חנן אותו בכישרון הכתיבה ובתבונת-ליבו, כלשון הפתגם:

"לִשַׂאן אִל-עַאקִל פִי קַלְבּוֹ – וְקַלְבּ אִל-אַחְמַק פִי תֻמוֹ!" – כלומר, לשון החכם בליבו, ולב הכסיל – בפיו!

ואחר קרא את שכתב הרון:

"אתה מכיר גם את יחזקאל חֶנקין?"

"כן," אמר הצ'רקסי, "כמוהו שואף גם אני להביא את הבידואים היהודים ארצה. רבבה של גיבורים כמותם יגנו על כל מושבותינו, ולא נצטרך עוד לשומרים מבני העם-השכן, השומרים עכשיו על רוב מושבותינו. הלא אם נישן בחסדם של שכנינו אלה – יוכלו לילה אחד לשחוט אותנו מדן ועד באר-שבע מבלי אשר גם נתעורר ונאחז בחרב או באקדח!"

"אך כיצד עלית על עקבות יהודי חייבר?" כתב לו רני במחברתו.

"יום אחד," המשיך הצ'רקסי וסיפר, "על חוף הים, ביפו, פגשתי תימני זקן שעלה לארץ-ישראל מזמן, מזמן, לפני יותר מעשרים שנה, כאשר רק החלו נוסדות המושבות החדשות בארץ. והוא סיפר לי כי ישנם עוד יהודים רבים שיבואו, מתימן, מפרס, מבבל, מן האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים, ועשרת השבטים, בני-משה, בני יונדב בן-רכב ויהוד-אל-חייבר.

"שאלתי אותו: 'היודעים אתם משהו על יהודי חייבר?'

"פני התימני התלהבו והוא סיפר לי:

"'כן. אבא היה רוכל היוצא אל המידבר. פעם פגש שני בידואים, וחשב כי פניהם מועדים לגזול אותו. התחיל מבקש רחמים. אמרו לו הבידואים: "אל תירא ואל תיחת. אנו ישראל." – אמר להם: "מי אתם?" – ענו לו: "מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן." – ורכבו על סוסיהם ונעלמו. אחרי ימים רבים נדד אבא בקצה השני של תימן, בחצר-מוות. ראה והנה אחד מבני הרפאים, הענקים, יצא מן ההרים וכידון לו ארוך. וכמעט שפרחה נשמתו של אבא מרוב פחד. ניגש אליו האיש ההוא ונגע בו בקצה כידונו. חשב אבא כי קיצו בא והתחיל להתפלל. פתאום שמע קולו של הענק המפחיד מדבר בעברית! – "קומה!" – נשא אבא עיניו וראה אדם יהודי עומד מולו ומסתכל בו  בשתי עיניים, ומקל עשוי מעץ שקד, פורח בידיו. שאל אבא: "קרובה הגאולה של עם ישראל?" – שתק אותו אדם. אמר לו אבא: "מה שמך ושבטך, ובאיזה מידבר של ישמעאל אתה יושב?" – צחק האיש ואמר: "שמי, סִתְרִי." – ונעלם.'

"למחרת חזרתי ונכנסתי לביתו של התימני הזקן," המשיך הצ'רקסי בסיפורו, "והוא המשיך וסיפר לי על יהודי מארץ תימן, שנפל בשבי ומכרוהו לעבד. ראה והינה יש תפילין ומזוזות לאדוניו. שמח ליבו: יש עוד יהודים במידבר? המשיך לגור עימם ולהתהלך ביניהם ומצא שהם שלושים אלף גיבורי-חיל. אמר להם: 'מתי תבואו לארץ-ישראל?' – אמרו: 'כשיבוא שליח מירושלים, עיר-הקודש.' והמקום ההוא רחוק מתימן, וקרוב לערי הנביא של בני-ישמעאל, מכה ומדינה.

"ויום אחד פגשתי בירושלים יהודי אחד, מתושבי העיר, שהירבה להסתובב בין הערבים כשהוא מחופש לחַכִּים, רופא. והוא הראה לי פתקה כתובה בכתב-סופרים משונה על קלף ובה דברים בלשון מעורבבת, שלא הבנתי בה הרבה. היהודי סיפר לי כי ראה פעם בחברון בידואי אחד מנשק מזוזה. עקב אחריו ליד מערת-המכפלה, ולאחר ויכוח מושך, שבו הכחיש הבידואי את מוצאו היהודי, הסכים הלה לבסוף לגלות כי בן הוא לשבט יהודים מן המידבר הגדול, מהלך ארבעים יום מרבת-עמון דרומה. ואף הפקיד בידי היהודי הירושלמי את הפתקה המשונה הכתובה בליל של עברית וערבית. לאחר הפצרות רבות מסר לידי היהודי את פתקת הקלף, והנה היא לפניכם. לא הרבה הבנתי בה, אך גם המעט שפיענחתי – הלהיב אותי לצאת אל המידבר!"

ובדברו שלף מכיס שבסתר חגורת-האבנט שלו מטפחת דקה, שבה היתה עטופה בזהירות פתקה חומה, והניחה ביניהם, על ברכיו. תחילה התבוננו בה אבו-בטאטה והרון הקטן, ואחר-כך העבירוה בזהירות לאבו-טנק, אשר כיוון לעומתה את שפופרת המתכ"ש, זו מכונת תרגום כל שפה, הפועלת באמצעות המחשב "צפנת פענח", וקרא את השורות המהבהבות וחולפות על פני הצג האלקטרוני הזעיר, בגב המתכ"ש:

 

"קח לך שלושת בני חיל יהודים מארץ-ישראל, ואחד מבגדד, והלכת דרומה ממידבר סיני, מעבר ים-סוף, שם ינחו אותך רגליך למשכנות שבטינו, והכרת אותנו פנים אל פנים, ותספר איפה שאר שבטינו רועים, ועל שלומם וחייהם."

 

השפופרת שבידי אבו-טנֶק חוללה פלאים בקרב קהל הנוסעים, שהתרשמו מיד כי אבו-טנק הינו חַכִּים, כלומר – רופא. ומיד החלו צרים עליו, כל אחד עם פגעו ונגעיו –"קַלְבִּי בִּוְגַ'עְנִי!" – בטני כואבת, ראסִי, ראשי,  סִנִי, שִׁנִי, וכן הלאה, ולא נחו ולא שקטו עד אשר הניח אבו-טנק אל-חכים, כפי שנקרא עתה בפיהם – את שפופרת המתכ"ש על הבטן, החזה, הגב, הראש – של כל אחד מן ה"חולים", ומבעד לבגדיו, כמובן –

וראה זה נס – רק נגעה השפופרת באבר ה"נגוע", ומיד חלף הכאב ואיננו. ושמו של רופא-הפלאים נפוץ במהירות הברק ברכבת, ועולי-הרגל החלו מצטופפים במעברים המוליכים אל קרונו של אבו-טנק אל-חכים, גם נשים רעולות-פנים, ישישים ונערים, עיוורים ופסחים, חירשים ו –

כן, אפילו אילמים. לא שמו ליבם כלל לכך שמכשיר-הפלאים של אבו-טנק אל-חכים לא הושיע מאילמותם את אבו-בטאטה ואת הרוּן, צעיר בניו.

ובינתיים, בטנו של אבו-בטאטה קירקרה, קירקרה, והגאזים המטיילים בה גרמו לו מדי פעם עווית של כאב. תבשיל העדשים והפולים משנת 1880 שאכל בערב, בפתח-תקווה, ניפח כנראה את מעיו, ומהיותו עתה אילם חשש לפתוח פיו ולהתאונן, מה עוד שבלתי-אפשרי היה לשחרר אפילו מקצת מן האוויר הלוחץ בבטנו, מבלי להתבזות.

ההתקהלות נעשתה כנראה כה צפופה, וערימת המטבעות שהותירו ה"חולים" כה גבוהה, עד כי גם הזַאבֶּט, קצין-המשטרה התורכי שחיפש בתחנת הביקורת הדתית את הלא-מוסלמים מקרב קהל הנוסעים – פילס עתה דרכו אליהם. שפמו השחור, האדיר – רוטט. עיניו השחורות, הבוערות – חודרות כליות ולב, כמו שאומרים. וידיו האיתנות, המחזיקות במגלב מקושט – מחמיקות מטבעות-כסף אל כיסו: מַגִ'דִיוֹת, בִּישְׁלִיקִים, גְרוּשִׁים, ואפילו במֶטַלִיקִים לא בחלה נפשו, כל אלה מתנות "בקשיש" שכיבדוהו בהן הנוסעים מסיבות שונות, וכמובן, לא מתוך שמחה רבה.

תחילה הכול היו סבורים שהזאבט בא לאסור את אבו-טנק אל-חכים, אך לא, אף הוא, מתברר, סבל מנגע כלשהו. יבלת גדולה, נוקשה, עלתה על האצבע הקטנה של רגלו השמאלית, והוא לא נח ולא נרגע, למרות אי-הנוחות שגרם בזאת לכל הנקהלים, עד אשר חלץ נעל ונאנח בהנאה שעה שחש במגע שפופרת המתכ"ש הגואלת על יבלתו הכואבת. וכתודה פשט ידו וגרף עימו כמחצית מערימת המטבעות שהתאספה ליד אבו-טנק אל-חכים, ושילשלה לכיסו כשעל פניו הבעה של מי שיודע כי נוכחותו מכבדת את סביבותיו.

והרכבת מתקרבת להַדִיֶה.

 

המשך יבוא

 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* צריך גם לדעת לומר מילה טובה. האמת אהוד, שבשלוש-ארבע השנים האחרונות מיעטתי לקרוא את עיתונך. בחלתי בעמדות הימניות שלך ושל כמה כותבים נוספים. גם עיתותיי אינן בידי ורבים מצפים שאכתוב להם בתשלום, מה גם, שממש בימים אלה מסיימים להקים לנו את אתר "תצפית" שיהיה עיתון לענייני תרבות, צרכנות, ילדים ותיירות, שאותו אערוך. צוק העתים.

אבל הבוקר, לאחר שאין לי זמן לנשום, החלטתי להציץ בעיתון. האמת: תענוג!!! פוצו וראומה ויצמן ושפינוזה, אלמוג, גרא, וינשטוק ואפילו אתה לא עצבנת אותי... כן, כן... אפילו אתה לא הרגזתני.

שני דברים העיבו. הגדול – פטירתה של מירה מאיר, שעל כך נודע לי רק מעיתונך. השני – מינורי וסר טעם, רשימת היללות של הייטנר ולא ארחיב על כך. תמשיך כך ועוד תיכנס לפנתיאון.

יום טוב,

אלי יזרעאלי

 

אהוד: העמדות שלי אינן "ימניות" אלא אולי נחשבות כך בעיני שמאלני הזוי כמוך; הן אינן שונות, למשל – מאלה של מרדכי קידר, עמוס גלבוע, גיא בכור ורבים אחרים – מטובי הכותבים בישראל. המכתב העיתי פתוח למיגוון רחב מאוד של דעות, ניתוחים והערכות, בתנאי שאין בהם הוצאת לשון הרע. אך מסתבר שכותבים הזויים, כמעט רובם "שמאלנים" – נוטים פחות להשתתף בו כי הם כנראה כועסים מאוד על המציאות שאינה מתנהגת לפי השקפותיהם.

 

* אהוד שלום. מצ"ב הערתו של עלי כהן, ידיד מקופנהגן.

איתמר פרת

 

הרב ד"ר מרדכי מקס שורנשטיין [1869-1949] היה רבה של קהילת קופנהגן, חובב בעלי חיים ומייסד גן החיות של תל אביב. "איש הציפורים". בשנת 1906 קיבל משרת רב בקופנהגן וב-1910 מונה לרבה הראשי של הקהילה, במהלך כל מלחמת העולם הראשונה, עד 1919, אז שורנשטיין אולץ להתפטר מתפקידו בשל חילוקי דעות עם ראשי הקהילה שסירבו לסייע למהגרים היהודים הרבים מרוסיה שהגיעו בתקופה ההיא לדנמרק.

 

* על העיוורון. אם אכן נכונים הדברים המובאים במאמרו של רוני סדובניק, חדשות בן עזר 1110, הרי שמדובר בדבר מזעזע: נשים ישראליות נאנסו ע"י פלשתינים, ואחרות עברו תקיפות מיניות אחרות, בשעה שהפגינו ופעלו בשטחים למען העם הפלשתיני וכנגד הכיבוש... והן (נשים אלו) בתגובה שותקות ולא מתלוננות?

מה שעוד מעניין הוא שהעיתונות לא מספרת לנו על כך.

מאידך, הדבר דווקא מתאים לעיוורון הקיים בשמאל הקיצוני, שמעלים הרבה פעמים עין מעובדות ש"מקלקלות" את הרעיון שלו. הוא פשוט לא רואה אותן.

 בברכה,

שׂישׂי מאיר

 

* לאהוד יקירי, שלום רב, לעניין פעילות השלום היהודיות הנאנסות על ידי "פעילי שלום" ערבים, אני דווקא חושב שהתופעה הזאת מבורכת. במבט לעתיד העניין ישרת את מחנה פעילי השלום בכך שייוולדו עוד כמה ממזרים "פעילי שלום" בפוטנציה שיפגינו נגד ישראל, נגד הכיבוש ונגד נגד נגד...  זהותם מבחינת האב תישאר עלומה וגם זה בעקבות הכיבוש שמכריח אנשים להפגין נגדו. אך עצם קיומם הוא  עדות חיה לעשייה ההיסטורית של אימותיהם. שלא להזכיר שנעשה צדק פואטי עם המפגינות.

ובאשר למבקשים להסתיר  את האונס, כבר נאמר במקורותינו: "ראיתי אוויל משריש ואקוב נווהו פתאום." הידד למפגיני השלום. כולנו איתכם נגד הכיבוש ונגד צה"ל הפאשיסטי.

אריק ברהום

 

­* "במבט רחב יותר על שוק הספרים," אומר הסופר אשכול נבו, "אנחנו כשנתיים מאז כניסת 'חוק הסופרים' ונדמה לי שאפשר להגיד בביטחון מלא שמדובר בכישלון חרוץ. במתכונתו הנוכחית החוק פוגע בהוצאות הספרים, בחנויות, בקוראים, ובפירוש לא מיטיב עם הסופרים, שבעבורם לכאורה הוא חוקק. בסופו של דבר, בגלל החוק, המכירות ירדו באופן דרמטי כל כך שאף אחד לא מרוויח. בנוסף, נוצר עיוות: מכיוון שאפשר לתת הנחה רק על ספרים ישנים, הספרים החדשים לא מממשים את התנופה שהיתה יכולה להיות להם, כי המחיר שלהם מרתיע את הקוראים. ספרי ביכורים לא נמכרים כלל, וגם ספרי ילדים חדשים לא מגיעים לקהל. הורים לא קונים כי המחיר שלהם מופרז, ואי אפשר להאשים אותם.

"מתכונתו הנוכחית של החוק לא השיגה את המטרות שלה ומה שיותר גרוע, היא מסבה נזק תרבותי", מוסיף נבו. "לא נכנסים קולות חדשים למחזור הדם של הספרות וכשאין רעננות, יש ניוון. אני תמה על חברי הסופרים שרואים את הדו"חות המספריים שאני רואה ולא מבינים שצריך לחשוב על החוק מחדש. לא לבטל אותו ולחזור לתחרות הפרועה שהיתה לפניו, אבל כן לשנות אותו." ["גלריה", "הארץ" 7.1.16].

אהוד: אתם בטח כבר שכחתם מה כתבנו וחזרנו וכתבנו כאן נגד קבלת חוק הספרים המטומטם!?

 

* לצייר דוד שריר, השמצת אותי בכל מיני מילים גסות לגבי מאמרי "מה רע בהולילנד?" – ובכן אדוני הצייר: מה באמת רע בהולילנד? מה? הבנייה שם מבלוקים אפורים? או לבני סיליקט? מה? תפרט כאדריכל עם 68 פרסים בינלאומיים. ומה רע בסקס? אתה לא אוהב?

 ברכות,

אלי מייזליש

נ"ב קרא למשל את הספר שלי "הבתולה ממאה שערים".

 

* מבקר המדינה יערוך בשבוע הבא שימוע לנתניהו בפרשת ביביטורס. משרד המבקר הסכים לבקשת רה"מ לקיים שימוע. במידה שלא יעלה בו מידע חדש, צפוי הדו"ח, העוסק במימון נסיעות נתניהו לחו"ל כשר האוצר, להתפרסם בחודשים הקרובים – לאחר בדיקה של כארבע שנים." ["הארץ" באינטרנט, 7.1].

 

אהוד: אכן, יש סיכוי כי בשכנות לדירה הנבנית לאולמרט במעשיהו, תיבנה דירה גם לנתניהו, ועד שייכנס לכלא היא תשמש למגוריו הזמניים של הרב הצדיק יאשיה פינטו. אולמרט ונתניהו בכלא יוכלו להתרפק יחדיו על שנאת העם אליהם – חרף תרומתם הגדולה, ברצינות – כל אחד בתקופתו, לביטחון ישראל ולחיזוקה בכל המובנים.

וכבר כתבנו כאן שאם יתלו בפורים את שרה על עץ גבוה – ייפסקו הטרור בארצנו והמלחמות באזורנו ובעולם כולו. ויש לנו חברים שמשוכנעים בכך, כי הם שונאים את שרה וביבי יותר משהם שונאים, אם בכלל – את הטרור האיסלאמי.

 

* כל הכבוד לך נשאת מלחם, עכשיו, אחרי שהרגת שני יהודים, ערבי אחד, ופצעת כלב צבאי – אתה מזיין בתולות בגן העדן, מה שאולי לא היה לך על פני הארץ! – רק לסחוב ארגזי-ירקות ברמת אביב ג'. זו פרנסה לרוצח מיומן כמוך? – אכן, כדאי להרוג ולמות בשביל זיון טוב! – וזה בכלל לא אורח מחשבה פרימיטיבי – אלא מאוד גברי מצידך! וכמובן שאנחנו אשמים בכך שלא המצאנו לך פרנסה טובה יותר, ואולי גם אישה מוסלמית כשרה וצנועה ללא מוהר, שהיתה סופגת בשתיקה את התוקפנות שלך, ויכולת פשוט לזיין אותה בלי צורך להגיע לגן עדן.

 

* הניאנדרטאלים וההומוסאפיאנס / האיסלם ה"קיצוני"...  והאנושות.

מרדכי בן-חורין

4 מילים לאנשים שגם מוכנים להוסיף מחשבה הטמונה במטעני הידע שלהם.

 

* ככה חושבים סופרים חשובים: הסופר עמוס עוז השתתף באירוע של מרצ וסיפק לשומעים סיפור על היכרותו עם ילד בן 3, לימים ראש הממשלה, בנימין נתניהו. וכך סיפר עמוס עוז:

"אני מכיר את נתניהו מאז שהייתי בן 12 והוא בן שלוש. הוריי היו לוקחים אותי לדוד הפרופסור [קלוזנר] וגם הזוג נתניהו היו אורחים קבועים לתה של שבת. לילד הקטן היה מנהג שהיה זוחל מתחת לשולחן ומתיר את שרוכי הנעליים של האורחים. פעם אחת נמאס לי והכנסתי לו בעיטה. עד היום אני אוכל את עצמי מרגשי אשמה: או שבעטתי חזק מדי והכול באשמתי או שלא בעטתי מספיק חזק וגם הכול באשמתי."

 

* אלי מייזליש: ובעניין המחבל מדיזינגוף שחוסל בכפרו – ערה. שאלו מקורביו [שהוטרדו מההריגה]: "למה הרגו אותו? לו היה נעצר היינו יודעים מה היו מניעיו..."

באמת? רציתם לדעת? כאילו שאינכם יודעים כבר יותר מ-110 שנה למה ערבי רוצח יהודים?

חוץ מזה בסדר. להבא נשאל אותו לפני החיסול.

 

* איך משתייכים לברנז'ה של הסופרים החשובים, שהשקר הוא לחם חוקם וגם זוכים לתהילת עולם? הנה רונית מטלון בראיון ל"לה מונד": "ההתקפות האלה באמצעות סכינים הן רק התחלה. יהיה עוד משהו אחר. אני לא יודעת בדיוק מדוע הם עושים זאת, אך אני בטוחה כי זאת שאלה שרלוונטי להציג לשירותי המודיעין שלנו. בתור אינטלקטואלית אני מציגה שאלות לעצמי. אני רואה כמה דברים, ראשית, הכיבוש הוא כמו חולה בשלב סופני, ואני תמהה כיצד כל זה לא הגיע מוקדם יותר. בנוסף לכך אני רואה כי המאפיין היסודי של החברה הישראלית הוא ההכחשה. היא אסירה של הרטוריקה שלה על ביטחון וקורבנות." מאוחר יותר בראיון מתייחסת מטלון שוב למצב בישראל ואומרת: "אין דרך נוספת להגדיר זאת – אנו חיים במשטר של אפרטהייד. המדאיג ביותר מבחינתי הוא שלאחרונה אני חוששת מהבעת דעותיי. מה שמתרחש בחברה הישראלית מפחיד יותר מהתקפות הסכינים. אני חוששת שתאבד לנו הזהות הדמוקרטית." ["הארץ" באינטרנט, 10.1.16].

 

* בוגרי מעשיהו לממשלה – ברכות למועמד החדש הפושע למשרת שר הפנים שלנו, לדיראון: "דרעי כיהן כשר הפנים בין 1988 ל-1993. בכתב האישום שהוגש נגדו ב-1993, ובעקבותיו אילץ אותו בג"ץ להתפטר מתפקידו, הוא הואשם בלקיחת שוחד מכספי עמותת 'לב בנים' בזמן ששירת בתפקידים ציבוריים. בכתב האישום נטען כי בכירי העמותה הפקידו כספי שוחד בחשבונות הבנק של דרעי ושל רעייתו, מתוך ציפייה להשיג טובות הנאה לעמותה ולעצמם. כמו כן, העבירו בכירי העמותה כסף לזוג עבור שתי דירות שרכשו ומימנו נסיעות שלהם לחו"ל ואת שהותו של דרעי במלון בישראל. בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את דרעי בלקיחת שוחד בסכום כולל של 155 אלף דולר." ["הארץ" באינטרנט, 10.1.16].

אבל את אהוד אולמרט נושיב במעשיהו כי הוא הפושע האמיתי על קבלת 60,000 שקל למערכת הבחירות שלו  – הוא ולא שר הפנים החדש אריה דרעי על 155,000 דולר שלקח שוחד לחשבונו הפרטי!

 

* אהוד שלום, למרות גילך וניסיון החיים שלך, אני מופתע מתמימותך בעניין אהוד אולמרט, במקום להעלות את השופט דוד רוזן על כפיים, המיופייפים היושבים במגדל השן התפתלו לאורך 950! עמודים בניסיון נואל איך לטהר את השרץ, 950 עמודים איך להסביר העברת 500,000 שקל (דולר?) ליוסי אולמרט, ואהוד לא ידע? מה אנחנו מטומטמים שנאמין כי רק בגלל העיניים היפות הועבר אליו סכום כזה? שנקבל בשיוויון נפש החלטה מעוותת כזו?

הם חיים באוטופיה? על הירח? ככה סתם בנ'אדם מעביר למישהו שהוא לא מכיר סכום כזה? כפי שכתב אורי הייטנר: הצחקתם את שולה...

לא סתם האמון בבית המשפט הגיע לשפל חסר תקדים, כנראה, בשביל להאשים מישהו, הם רוצים להיות נוכחים במעמד של "מיכחול בשפופרת" אחרת תמיד יימצאו באמתחתם ק"ן טעמים מדוע בעל המכחול צדיק.

(אגב: לופוליאנסקי עם כל ההרשעות בשוחד 6 חודשי עבודת שירות, אבל הרב פינטו עם אותן בעיות בריאות ילך כמובן לכלא) – על זה כתב דאוד אל נטור (אמנם בעניין אחר) – רצינו את הבושה אבל הבושה לא רצתה אותנו...

עם  מערכת משפט כזו אפשר רק להתבייש, וחבל שאתה עדיין ממשיך להגן על אהוד. אבל מפלצת הכיעור הולילנד, התזכורת לשוחד ולפושעים: תישאר לדיראון עולם.

עמנואל

 

* שבת שלום, אהוד, התפלאתי שקוראיך לא הגיבו על מאמרי על "גדר חיה". בכל מקרה, תודה על הדפסתו החוזרת.

הכותרת האירונית של המאמר החדש: "האומנם, מיכאל, רק "לְךָ וְעָלֶיך שָׁרוּ שִׁירַי"?" – רומזת על תוכנו: קצת הפריזו בטיפוח אהבת רחל ומיכאל, וזו התפרסמה וקיבלה את ממדיה המופרזים רק אחרי שחיים באר מצא ב"גנזים" את מכתביו של מיכאל אל רחל. הן חייה ויחסיה של רחל עם גברים אחרים אחרי תקופת טולוז – לא נעצרו רק בגלל מיכאל.

יוסי אורן

 

יוסי, גם אני התפלאתי לחוסר התגובה, שאופייני לליקוק התחת של הסופרים החשובים אלה לאלה, וכולם כמובן על צד השמאל, ואילו אתה ואני הננו כנראה מחוץ לגדר ואין צורך להתייחס אלינו או לשמוע לדעתנו. לדעתי מאמרך היה מצויין אבל את הספר שלה לא אקרא.

אגב, מעולם גם לא קראתי מאמר שלך על ספר שלי, חשוב לך כנראה יותר לכתוב על סופרים של שטויות.

שלך,

אהוד

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,674 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל