גיליון מס' 1112

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ד' בשבט תשע"ו, 14 בינואר 2016

עם צרופת אהוד בן עזר בן 7 לרגלי סבו יהודה ראב בן עזר בן 85 במפגש ב-1943 עם קוראי "הבוקר לילדים" בחצר הסב בפתח תקווה. הילד ללא כובע לימינו של ראב הוא יורם ארידור.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מֵאָה וַחֲמִשִּים שָנָה לְהֻלֶּדֶת הָרַב קוּק. // פוצ'ו: בחיי (2), פרק י"א. מה קונים ליום הולדת של ילדה בת 18? // מתי דוד: יוזמה מדינית חדשה? // לזיין אשכנזי צעיר. לפעמים אני חולמת. אני משוררת עם כּוּס מזרחי – 3 שירים ממיטב השירה העברית בת-ימינו מאת המשוררת המזרחייה סמנטה קוסקוס. [פרסום חוזר]. // קטע מתוך הפואמה "הזעקה" מאת קלריס חרבון, מצוטט בספרו החשוב של אלון גן "קורבנותם – אומנותם".  // יהודה דרורי: 1. רק שאובמה לא יעזור לי... 2. סרת החוץ השבדית המכוערת. // יפה ברלוביץ: להמציא ילדות ישראלית – על 'דבר לילדים' ו'הבוקר לילדים'. // אהוד בן עזר: 'הבוקר לילדים' שלי. // שישי מאיר: שני שירים. // עדינה בר-אל: עשרת הדיברות של ביאליק לסופר העברי – עֵצות פז לסופר וגם לחוקר ולמרצה. // מנחם רהט: רישיון להרוג. // אורי הייטנר: צרור הערות 13.1.16. // אילן בושם: 11 שירים ל'חדשות בן עזר'. // חסיה שוורצמן: יענקלה שגיא, דברים לזיכרו. // ד"ר ישראל בר-ניר: 1. מִשְׂמֹאל תִּפָּתַח הָרָעָה. 2. לעיתון "הארץ" יש עמדה ברורה בנוגע לחוק העמותות. // יוסף דלומי: נעלם לעולמים. טרגדיה של משפחה יהודית בבגדד. המשך מהגיליון הקודם וסוף הסיפור. // יוסי מזרחי: הבדואי היהודי. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק תשעה-עשר: מעשה נורא באבּו-בטאטה הוא אבּו-טָאך, בכיכר תחנת-הרכבת בהַדִיֶה. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

מֵאָה וַחֲמִשִּים שָנָה לְהֻלֶּדֶת הָרַב קוּק

בַּלַּיְלָה, בְּשָעָה שֶכָּל אָדָם עָיֵף זָקוּק 

לְחֶסֶד הַשֵּנָה הַטּוֹב, פִּתְאֹם, בְּאֹרַח מִיסְטִי,

הוֹפִיעַ לִי בְּלִי אַזְהָרָה מֻקְדֶּמֶת הָרַב קוּק

בְּאֶמְצַע הַחֲלוֹם הֲכִי שָלֵו וְאֶסְקַפִּיסְטִי.

זֶה הָרַב קוּק שֶקַּנָּאֵי-הַדָּת הַנִּרְגָּנִים

וְכָל מוֹרְדֵי-הָאוֹר מֵחֲבוּרַת נָטוֹרֵי קַרְתָּא

יִדּוּ בּוֹ בְּחוּצוֹת יְרוּשָלַיִם אֲבָנִים

וְגַם טָפְלוּ עָלָיו בִּשְלַל פַּשְקְוִילִים אֶת הַחַארְטָה

שֶהוּא עוֹכֵר-יִשְׂרוּאֵל רַק מִשּוּם שֶהוּא תְכוּפוֹת

מַטִּיף לַחֲלוּצִים בַּקִּבּוּצִים, שֶכַּיָּדוּעַ,

הֵם גַּם מְחַלְלֵי שַבָּת וְגַם אוֹכְלֵי טְרֵפוֹת 

וְאַף עַל פִּי שֶהוּא גוֹעֵר בָּהֶם מִדֵּי שָבוּעַ

עַל אֶפִּיקוֹרְסוּת זֹאת, הוּא סָח לְכָל מַשְמִיצֵיהֶם 

שֶגַּם אִם הַחֲלוּצְנִיקִים בְּלִי גְבוּל וּבְלִי קִצְבָה פֹּה

עוֹבְרִים עַל רֹב מִצְווֹת הַדָּת, הֲרֵי שֶדַּוְקָא הֵם

וְלֹא נָטוֹרֵי קַרְתָּא מְקַיְּמִים אֶת הַמִּצְוָה פֹּה

הֲכִי גְדוֹלָה מֵאֵלּוּ שֶצִּוָּה לָנוּ הָאֵל

זוֹ הַשְּקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל מִצְווֹת דַּת אֲבוֹתֵינוּ,

וְזוֹ מִצְוַת יִשּוּב שִמְמוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

שֶאֵין עוֹד חֲשוּבָה מִמֶּנָּהּ בֵּין מִצְווֹת דָּתֵנוּ.

וְזֶהוּ הָרַב קוּק שֶגַּם הִדְגִּיש שָם בִּפְנֵיהֶם

שֶבֵּין הַדָּתִיִּים לַחִלּוֹנִים יֶשְנוֹ עֲדַיִן

מֶרְחָק עָצוּם וָרָב, אֲבָל בֵּין כָּל אֶחָד מֵהֶם,

בֵּין כָּל אֶחָד לְחוּד וּבֵין אָבִינוּ בַּשָּמַיִם

יֵש בְּדִיּוּק אוֹתוֹ מֶרְחָק וְכָל הַמְּסָרְבִים

לִקְלֹט אֶת הָאֱמֶת הַזֹּאת בְּלִי זַעַם וּקְשִי-עֹרֶף

הֵם אֵלֶּה שֶבְּלִי הֶרֶף מַרְחִיקִים, לֹא מְקָרְבִים

אֶת כָּל אַחֵינוּ הַחִלּוֹנִיִּים אֶל הַמָּסֹרֶת.

וְכָךְ, קְצָת בְּאִחוּר מִמְּלֹאת מֵאָה וַחֲמִשִּים

שָנָה לְלֵדָתוֹ שֶל הָרַב קוּק, שֶאֵין אֶצְלֵנוּ

כַּיּוֹם שוּם אִיש-מוּסָר כֹּה כָּרִיזְמָטִי וּמַרְשִים 

בְּמַנְהִיגוּת-אֱמֶת שֶכָּל אֶחָד מִמִּגְזָרֵינוּ

יִרְחַש לוֹ גַם אִם לֹא יַסְכִּים לְכָל דֵּעָה שֶלּוֹ

כָּבוֹד לִדְמוּת-מוֹפֵת כָּזֹאת שֶמִּשִּכְמָהּ וָמַעְלָה,

יָכֹלְתִּי לְנַחֵש כִּי אִלּוּ חַי כַּיּוֹם הוּא לֹא

הָיָה שוֹתֵק מוּל הַטֵּרוֹר הַיְּהוּדִי שֶבָּא לָהּ

לְאֶרֶץ זוֹ מִכַּת פּוֹרְעִים שֶבְּהִתְנַכְּרוּתָהּ

לַ"לֹּא תִרְצַח" הַתָּנָ"כִי מֵאָז "תּוֹרַת הַמֶּלֶךְ"

וְרֶצַח רַבִּין עַד עֻמְקֵי שִפְלוּת רַצְחָנוּתָהּ

שֶל הֲרִיגַת מוּחַמַד אַבּוּ-חְדֵיר וְעַל כָּל אֵלֶּה

הַצָּתָתוֹ שֶל בֵּית דַוַּבְּשֶה בִּכְפַר דּוּמָא, הִיא

חֶרְפָּה לְאֵתוֹס יְהוּדִי זֶה שֶכַּיּוֹם זָקוּק

לְמַנְהִיגוּת דָּתִית שֶיֵּש לָהּ תֹקֶף אַבָּהִי

וּמוּסָרִי שֶכֹּה חָסֵר כָּאן, כְּמוֹ שֶל הָרַב קוּק.

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

י"א. מה קונים ליום הולדת של ילדה בת 18?

כשהאוטובוס הגיע לעפולה והנהג הכריז על הפסקה של חצי שעה, מיהרתי לרוץ לרחוב הראשי למצוא מתנה לעליזה. הגעתי לחנות שרוב מרכולתה היה מונח על המדרכה בחוץ  וחיפשתי משהו מתאים. היתה זו חנות כלבו קטנה שחוץ מפירות וירקות, היו שם גם בגדי תינוקות, עיתונים וחומרי ניקוי.

הצצתי פנימה וגיליתי מדף עם ספרים. בין הספרים הבחנתי בחוברת שירים של חיים חפר, שנשאה את השם "תחמושת קלה". נזכרתי שיש לי ספר כזה בבית ויש בו כמה שירי אהבה כמו "ציפ ציפ ציפ ציפ ציפי ציפי..."  או "שושנה שושנה שושנה..."

גם המחיר לא היה  מי יודע מה וזה חיזק את החלטתי. ביקשתי מהמוכרת שתעטוף לי והיא לקחה עיתון "דבר" מהשבוע שעבר, חתכה בהתאם, עטפה יפה וסגרה עם שתי גומיות.

בבית השיטה  חלקתי אוהל עם  קיבוצניק מבית העמק שגם הוא בא ללמוד כיבוש זיתים אצל יצחק חצרוני. לבחור הזה אני חב תודה עד היום, כי כשעזב אחרי יומיים השאיר לי ספר של סופר שלא הכרתי עד אז, דיימון ראניון, שאת סיפוריו המצחיקים בלעתי כל אותו שבוע ולא חדלתי עד שגמרתי את כל ספריו שתורגמו עד אז לעברית.

כבר באותו יום החלטתי ללכת לבקר את עליזה, מתנה הרי היתה לי. הסרתי את הגומיות ופתחתי את המעטפה בזהירות וחשבתי איזו הקדשה מקורית לכתוב.  כחצי שעה התלבטתי, עד שהצלחתי להוציא מעטי את המלים הבלעדיות: "לעליזה היקרה / במלאות לך 18 שנים. / כה לח"י! / פוצ'ו / בית נטיף."

כשהמתנה המעוטפת בידי, צעדתי אחר כך ברגל מבית השיטה לעין חרוד. הכביש היה חשוך  ורק ליד כלא שאטה הואר על ידי פרוז'קטורים המוצבים על מגדליו. החלטתי לחתוך את הדרך ולעלות דרך תל יוסף, כדי להקטין את הסיכוי לפגוש חברי עין חרוד העלולים לשאול אותי מה אני עושה פה. זכרתי שבאחד ממכתביה האחרונים כתבה לי  שעברה לגור בבניין הסמוך לחדר האוכל של הזקנים, בחדר הראשון מצד שמאל. הקפתי את הבית, כחבלן המחפש איפה להניח את חומר הנפץ. שמחתי לראות שמהחלון, הנראה לי כחדרה, בוקע אור. ניסיתי להציץ פנימה, אבל הווילון, העשוי מבד יוטה רקום, לא איפשר.

לפני שדפקתי בדלת הסתכלתי על  המתנה שבידי ואמרתי לעצמי. "ספר כזה דק, כשהיא תראה מה הבאתי לה ליום ההולדת, תזרוק אותי מהחדר עוד לפני שאספיק לשאול מה העניינים. מה עושים?" – החלטתי שאטמין את הספר בתוך החולצה, ורק בסוף הפגישה  אתן לה אותו  ואברח.

כשעליזה ראתה שהדופק בדלת הוא אני, כמעט התעלפה מרוב פליאה.

"איזה צרוף מקרים," אמרה כשהיא מאירה אליי את פניה היפות, "בדיוק הלילה חלמתי שבן גוריון עומד אצלנו על דשא הדקלים ומודיע שהוא מתחרט על פירוק הפלמח."

על חלום יותר טוב מזה לא יכולתי לחלום. חיבקתי אותה  באומץ לב קרבי, ולא הפסקתי עד שביקשה שאוריד את החולצה, כי יש לה כפתורים  קשים כאלה. הצלחתי להוריד את החולצה בצורה  זריזה שהעלימה את הספר החבוי בתוכה. שמתי את החולצה  בצד וחזרתי לחבק אותה, כשהפעם הדבר  היחיד הקשה נמצא במקום יותר נמוך.

אחר כך, במהלך הלילה שבו  החלטנו שנינו  לחסוך בחשמל, בילינו כל כך נחמד עם היצמדות חיכוכית שחזרה על עצמה פעמיים או יותר. נכון ששכיבה על מצע עלי המחט של שדרת הקזוארינות נשמעת יותר רומנטית, אבל מי צריך רומנטיקה כשיש סדין  לבן וחלק, כשהבגדים זרוקים על הרצפה שלא יתקמטו, ורק התחתונים משמשים כשומרי סף המונעים כניסה ללא רישיון.

בסוף הערב, כשעמדתי ללכת ורציתי להגיש לה את  השי העטוף, היא נתנה לי נשיקה ואמרה, "הביקור שלך היה המתנה הכי יפה שקיבלתי ליום ההולדת."

ברגע זה קפאה ידי שאחזה בספר מאחורי גבי ואני אמרתי לעצמי שאם אני המתנה הכי יפה, אז למה לקלקל אותה עם ספר כזה דק שיכול להטיל עלי כתם של קמצנות. חוץ מזה – המשכתי לשכנע את עצמי – הרי מחר אבוא אליה שוב, אז אתן לה מחר אותו. אני לא מוכרח לקלקל את שמי הטוב כבר בביקור הראשון.

למחרת עבדתי כל היום עם יצחק חצרוני, שהפשיל שרוולים והסביר לי במבטאו הייקי ובחיוכו הטוב, כל מה שצריך לעשות עם הזיתים כדי להפוך אותם לאכילים. סחבתי  יחד איתו תיבות שדה מלאות זיתים, שטפנו חביות, ובין לבין רשמתי במחברת שהבאתי עימי את שמות התבלינים והתמיסות הכימיות שאצטרך לקנות כדי לפתוח מפעל לכיבוש זיתים  אצלנו במשק.

בסוף היום הזמין אותי לבוא לחדרו ולהתכבד בקפה ובביסקוויטים. כשהתנצלתי ואמרתי שאני מתכונן ללכת לעין חרוד לבקר חברים, שאל: "איך תגיע לשם?"

אמרתי: "ברגל."

והוא הציע לי את האופניים שלו. כשסירבתי מתוך נימוס, אמר "אל תבלבל את המוח" והסביר לי שהם אצלו בבית על המרפסת, ואני יכול לבוא לקחתם אפילו בלי להגיד.

אותו לילה הגעתי לעין חרוד על האופניים, כשהספרון העטוף מונח על הסבּל מאחור. כשהגעתי אל פתח חדרה של עליזה, שוב אמרתי לעצמי שלא כדאי לקלקל את הפגישה כבר בהתחלה, אתן לה את הספר בסוף הפגישה. ליתר בטחון לא הכנסתי את הספר לחולצה, אלא הטמנתי אותו בתוך שיח הדורנטה שצמח יחד עם עוד כמה שיחים ליד קיר הבית. 

במשך כל המפגש חשבתי איך להסביר לה שבכל עפולה לא מצאתי מתנה יותר מתאימה ולא צריך לשים לב לעובי הספר, אלא לשירי האהבה הממלאים אותו ומבטאים את מה שאני רוחש כלפיה.

כנראה שכל דברי ההתנצלות שאמרתי לעצמי לא הצליחו לשכנע אותי, עובדה שכאשר נפרדתי ממנה, לא העזתי לתת לה את הספר וחזרתי יחד עימו לבית השיטה.

אחר כך, במשך כל השבוע הבא, ערב-ערב נסעתי לעליזה עם הספר וחזרתי יחד איתו. כל הערב היה עובר כשהשי בתוך הדורנטה ואני חושב כל הזמן: לתת או לא לתת. לזכותי יש להגיד שכל לילה  מצאתי סיבה אחרת למה כדאי יותר לתת את השי מחר ולא היום, וככה עבר השבוע.

והנה מגיע הלילה האחרון. מחר אני קם בבוקר וחוזר לבית נטיף. הפעם אני לא מחפש יותר תירוצים ואני נכנס לחדרה עם החלטה הרת גורל: לא עוד הססנות ומחבואֵי המתת בתוך השיח. הפעם אני נכנס עם הספר ומניח אותו בהפגנתיות על השולחן, כדי שתשאל אותי מה זה.

אבל היא לא שואלת. מרימה אליי את עיניה היפות ושואלת בקול שנשמע לי הססני משהו: "פוצ'ו אפשר לשאול אותך משהו?"

"בטח," אמרתי, כשאני שמח שאני יכול לדחות את ההסבר שהכנתי – "בשביל מה יש חברים אם לא כדי שנוכל להגיד זה לזה מה שאנחנו רוצים."

"זהו, אז על זה בדיוק רציתי לדבר איתך. אתמול, אחרי שהלכת, לא יכולתי להירדם. כל הזמן חשבתי וחשבתי. אתה יודע על מה?"

"לא. בחיי שלא."

"על שנינו. עלי ועליך. על כמה שאנחנו שונים זה מזה. אני כזאת צחקנית עם ציפורים בראש, ואתה, אני לא יודעת מה קרה לך. כשאתה עם החבר'ה שלך, אתה כזה מצחיק ושופע, אבל כשאתה איתי, אתה כבד כזה,  מלא מחשבות, אתה לא אתה, או אולי זה האתה האמיתי שלך וזה לא מתאים לי. אתה יודע שאני כבר לא צעירה. סיפרתי לך שיש לי יום הולדת וגיל 18 זה לא גיל שהולך ברגל ואני צריכה לחשוב על העתיד שלי ברצינות. אז אל תכעס, אבל החלטתי שהגיע הזמן שנגמור עם החברות ונשאר עם הידידות לנצח."

אם היתה רעידת אדמה באותו רגע, זה רק בגלל האבן הכבדה שנגולה מליבי. כל מה שחשבתי  באותו רגע,  היה זה שאם אנחנו כבר לא חברים, אני לא חייב לתת לה שום מתנה. מי  אני? רוטשילד? שאני יכול להרשות לעצמי מתנה לכל ידיד שיש לו יום הולדת? לא, בפירוש לא.

בלעתי את רוקי והודיתי שאני לא חשבתי בכלל כל הלילה, כי הייתי עייף, אבל אני מקבל את מה שהיא חשבה והחליטה ואני בהחלט מקבל את זה שנשאר ידידים לנצח.

המשכו של אותו ערב היה הטוב ביותר מכל הערבים שקדמו לו. אני חזרתי לעצמי, שוב לא הייתי טרוד בכל מיני מחשבות מיוסרות, הרביתי לצחוק אפילו מהסיפורים שלי עצמי, והיא הרבתה ללטף את ראשי ברחמים רבים, כי היתה בטוחה שההתנהגות  העליזה שנפלה עליי, היא  רק כיסוי למכה הנוראה שנחתה עליי.

אחרי חצות, ואחרי שהחלפנו נשיקה אחרונה ליד הדלת, גמלה בלבי החלטה: אמנם החברות נגמרה, אך מאחר שכבר כתבתי הקדשה, ומאחר שיש לי ספר כזה בבית, אז שהוא יישאר אצלה ותעשה איתו מה שתרצה.

עם ההחלטה הזו עליתי על האופניים  הנאמנים וכמעט התחלתי לדווש, כאשר נפתחה הדלת מאחוריי, עליזה יצאה ממנה בריצה כשהיא מחזיקה משהו בידה וצועקת:

"הי! שכחת את המחברת שלך!"

יכול להיות שאם לא היתה קוראת למתנת יום ההולדת שקניתי לה, אחרי כל כך הרבה לבטים, בשם המעליב "מחברת", אז אולי הייתי אומר לה: "זה בשבילך!" –  אבל אחרי הכינוי הכל-כך פוגע, לא יכולתי שלא להושיט יד ולקחת חזרה את המתנה הראשונה שקניתי לחברה הראשונה שלי.

כך קרה שגם בלילה האחרון חזרתי לבית השיטה יחד עם ה"תחמושת קלה" ויחד עם האופניים.  נסעתי עד למרפסת של יצחק חצרוני. השענתי את הרכב על קיר הבית וכשהורדתי מהסבל את השי העטוף, אמרתי לעצמי: "התיק כבר ארוז, את כל השירים שבספר אני מכיר בעל פה, לזרוק אותו סתם באיזה מקום, זה לא חינוכי. ספר לא זורקים, מילא אם זה היה אגרטל..." 

חשבתי וחשבתי והגעתי למסקנה שהכי טוב להיפטר מהספר על ידי זה שאתן אותו במתנה ליצחק חצרוני. פתחתי בזהירות את המעטפה, תלשתי את הדף הראשון עם ההקדשה המבוזבזת וכתבתי הקדשה חדשה מלאה עמקות מחשבתית:

ליצחק חצרוני היקר,

בתודה על האופניים ועל התורה שהרבצת לי

פוצ'ו

עטפתי מחדש את הספר והשחלתי אותו מתחת לדלת חדרו. הספר עבר בקלות, ללא כל מעצור, מה שמלמד כמה דק הוא היה.

למחרת עם שחר, כשישבתי כבר באוטובוס היוצא מבית השיטה, שמעתי את הנוסעים קוראים לנהג שיעצור. הפניתי את ראשי אחורה, ואשר יגורתי – באני.  יצחק חצרוני גדל הגוף, היה רץ לעברנו  תוך נפנוף ידיים. המחשבה הראשונה שחלפה בראשי היתה למה אני מטומטם כזה. הרי  נפרדנו כידידים אמיתיים, הרי האיש הדגול הזה לימד אותי בחינם מקצוע חדש. לא הסתיר ממני אף סוד ואמר שדלתו תמיד פתוחה לפני לכל שאלה או בקשה. אז למה הייתי צריך לקלקל את כל זה  עם המתנה הדקיקה הזאת?  למה אני תמיד מקבל החלטות כאלה פזיזות, המורידות אותי ביגון שאולה? למה?

אחר כך ניסיתי לנחם את עצמי ואמרתי לי: "למה אתה תמיד רואה רק שחורות? למה אתה כבר חושב על הגרוע מכול? אולי הוא סתם צריך לנסוע לחיפה?  הרי הוא בטח לא ראה את החוברת הדקה הזאת שנראית כמו חלק מהרצפה."

הניחומים העצמיים הללו נמשכו פחות מדקה, כי האוטובוס לא זז ממקומו, למרות ששמעתי את  נקישת נעליו של יצחק כשעלה על מדרגות האוטובוס. התכווצתי במקום ישיבתי והעמקתי לתקוע את עיניי ברצפה. שלא יבחין בי כשיחלוף לצידי. אבל הוא לא חלף והאוטובוס לא זז. מבלי שהרמתי את עיניי, הרגשתי בחושיי שמלך הזיתים עומד עכשיו ליד הנהג ובוחן את הנוסעים אחד אחד. אחרי כשתי דקות של הסתתרות אחרי גב היושבת לפניי, העזתי להרים עין אחת, ואז נתקלתי במבטו החודר של חצרוני שצעק:

"הנה אתה!"

והחל צועד לעברי בצעדיו הכבדים.

כשהגיע אליי ושלח לעברי את ידו השרירית, הרמתי אינסטינקטיבית את ידי הרועדת והוא בלי לאבד שנייה תפס אותה. בידיעה מוחלטת שהכול אבוד הפניתי אליו את שתי עיניי ואז הבחנתי שהאיש הנערץ  הזה רוצה לדבר, אבל משהו נתפס לו בגרון ומפריע. לבסוף, אחרי כעכוע משונה, הוא הצליח לפלוט מפיו את המילים הבאות, שאותן לא אשכח עד סוף ימיי:

"אתה לא יודע פוצ'ו, כמה אני שמח שהספקתי לתפוס אותך! אתה לא יודע מה אתה עשית לי! יותר מעשר שנים אני מלמד כיבוש זיתים בבית השיטה. היו לי עשרות תלמידים, אולי יותר, ואף לא אחד מהם, רק אתה, אתה הראשון והיחיד שהעלה על דעתו  את המחשבה  שמגיעה לי מזכרת קטנה, ואיזו מתנה יפה נתת לי ואיזה שירים נהדרים! ישבתי עכשיו בבית השימוש וקראתי אותם מהתחלה עד הסוף ואני... אני..."

כאן נקטעו דבריו הנרגשים של האיש הנפלא הזה, כי הבכי חנק את גרונו, וכל נוסעי האוטובוס ששמעו את הדברים, לא יכלו להתאפק ופרצו בבכי נרגש גם הם. הם בכו, והנהג בכה, ואני בכיתי והאוטובוס בכה ועד היום מספרים בבית השיטה, שמאז שריפת בית המקדש, לא היתה בכל עמק יזרעאל בכייה שכזאת... 

המשך יבוא

* * *

מתי דוד

יוזמה מדינית חדשה? ועידת שלום אזורית?

לאחר כל האכזבות והכישלונות של היוזמות והוועידות לשלום, שהיו לאורך השנים, בניסיונות בלתי פוסקים להגיע לפתרון ולסיום הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, יצאו לאחרונה כמה ממנהיגי האופוזיציה (הרצוג. לבני. לפיד) ביוזמה מדינית חדשה.

ועידה לשלום אזורי – חזון אפשרי או דמיוני?

בהשתתפות: מצרים. סעודיה. ירדן. ישראל. הרשות הפלסטינית. החזון של הרצוג, לבני ולפיד, יוזמי הרעיון מקווים להגיע לפתרון, לסיום הסכסוך, ולהקמת המדינה הפלסטינית, באמצעות המדינות הערביות הסוניות הקרויות מתונות.

מבט מפוכח על המציאות בה מצויות כל אותן שלש המדינות הערביות הקרויות מתונות, מצביע בוודאות שאין להן שום יכולת ושום עניין בתקופה זו, להיות שותפים ומעורבים ברעיון הבוסר המוצע, מהסיבות המפורטות בהמשך.

הרושם המתקבל מיוזמתם ההצהרתית של הרצוג, לפיד ולבני הוא שמדובר באמירה שמטרתה להפגין "פעילות מדינית" שאין מאחוריה שום הכנה ושום סיכויי. ניסיון לשווק אשלייה של כביכול "תוכנית מדינית" חדשה.

מרחב התמרון הדיפלומטי שאמור היה אולי ליזום מהלכים למען הסדר שלום בין ישראל לפלסטינים, בחסות ובסיוע המדינות הסוניות המתונות (מצרים. סעודיה. ירדן), אבד ונכשל עוד בטרם החל, לאור המלחמה המתעצמת בעולם הערבי בין הסונים והשיעים, המאיימת ומשפיעה על מצבן הפנימי של מדינות אלה.

סעודיה

ערב הסעודית מעורבת בניהול מלחמה בתימן נגד השבטים השיעים. סעודיה מעורבת במלחמה המתנהלת בסוריה נגד אסד. הוצאתם להורג של 47 סעודים ובראשם המנהיג הדתי השיעי גרמה לקרע ולעימות עם משטר האייתולות באיראן. סעודיה  עומדת בראש המחנה הסוני המצוי במלחמה דתית ופוליטית נגד המחנה השיעי בראשות איראן. שמונה מיליון שיעים חיים בסעודיה והם המהווים סכנה לחצר המלוכה. בנוסף לכל הצרות הנובעות ממלחמת השיעים בסונים, סעודיה מצויה במשבר כלכלי, כתוצאה ממפולת מחירי הנפט. מכל האמור לעיל חצר המלוכה הסעודי עסוקה בבעיותיה ואין שום סיכויי שהם יתגייסו לטובת "ועידת שלום" ביוזמת האופוזיציה הישראלית. 

מצרים

מצרים מצויה במשבר פנימי עמוק. משבר כלכלי ופוליטי. משבר בתיירות שהיא מקור הכנסה עיקרי. חוסר יציבות פוליטית עקב המשך המאבק עם "האחים המוסלמים". הפלת המטוס הרוסי עם 230 תיירים והתעצמות הטרור האיסלאמי הג'יהאדיסטי בחצי האי סיני הפועל נגד צבא מצרים. גם התקררות היחסים עם הנשיא אובמה וההתקרבות לפוטין מבטאים את חוסר היציבות של משטרו של גנרל א-סיסי. מכל האמור לעיל ברור ומובן שהמשטר המצרי עסוק בבעיותיו ואין שום סיכויי שיתגייס לטובת "ועידת שלום" כדי אולי לסייע לאופוזיציה הישראלית.

ירדן

ממלכת ירדן מאויימת מבפנים ומבחוץ על קיומה. רוב האוכלוסייה בירדן היא פלסטינית, שעויינת ומאיימת על חצר המלוכה. למעלה מחצי מיליון פליטים סוריים חיים במחנות פליטים. שתי קבוצות אלה הן פוטנציאל המסכן את משטרו של המלך, השורד בתנאים קשים. אין שום סיכויי שמלך ירדן יתגייס כדי לסייע לאופוזיציה הישראלית על-ידי הסכמתו להיות מעורב ב"וועידת שלום".

לסיכום

מדינות ערב הסוניות הקרויות מתונות, סעודיה, מצרים וירדן, עסוקות במשברים בהן הן עסוקות ואין להן שום אינטרס ועניין להיות מעורבות בבעייה הפלסטינית ובסכסוך עם ישראל. נכונה העובדה שמדינות אלה מצויות תחת איום מצד איראן השיעית ותומכיה באזור. ישראל עם עוצמתה הצבאית מהווה גיבוי חשוב ביותר לריבונותה של ממלכת ירדן. יש גם שיתוף פעולה צבאי טקטי עם מצרים במלחמה נגד הטרור הג'יהאדיסטי בסיני. ואולם אין שום סיכויי שמדינות ערב אלה ירצו להסתבך ביוזמה מדינית של ועידה אזורית כדי לפתור בעיה ישראלית עם הפלסטינים.

* * *

לזיין אשכנזי צעיר

מאת המשוררת המזרחייה סמנטה קוסקוס

יש לי חלום

לזיין אשכנזי צעיר

שבז לי

לתפוס בביצותיו השעיעות

לפשק עליו ערוותי השחורה

ולא לתת לו לצאת ממני

עד שיודה באחריותו

לחטיפת ילדי תימן

ושיֵרד לי עליו

המון דם

מזרחי טהור יֵרד

על השמנדריק

שבז לי

ושם בבית ביאליק אקבל

פרס אבן גבירול השחור

בזכות השירים שלי

על חטיפת יהודי עָדֵן צנעא וצ'נסטחוב

עם המדונה השחורה

ועל הקוסקוס הטבול בדם

ומי שֶּׁבָּז לי ייחנק בַּגפילטע-פיש הפולני

שבישלה לו אימו

פורסם בגיליון 990 מיום 3.11.14

* * *

לפעמים אני חולמת

מאת המשוררת המזרחייה סמנטה קוסקוס

לפעמים אני חולמת שאני אשכנזייה

הדגדגן שלי מתנפח

בזכות מנת המישכל שלי

לא צריך עיסוי עצמי

יש לי פרוטקציה

אצל אשת ראש הממשלה

כי האשכנזיוֹת

גם בעלות דגדגנים קטנים

לא מקופחות

אלוהים אוהב אשכנזיות

דגדגנים שלהן מתנפחים

מכוח הדמיון ומנת המישכל

ואני מסתובבת לי בטיילת

עם חיילים בריטיים

מדברת אליהם אנגלית במציצה

כן פעם היו פולניות יפות

פרוסטיטוצקות וּפְּשֶׁפּוּפְּקוֹת

על חוף הים בתל אביב

פעם היו עולות חדשות

פורטות על זין של ערל

ועל פסנתר בבתי קפה בטיילת

כי מותר לפולניות

לבגוד בבעל

לשכב עם חיילים בריטיים

שמגהקים בירה בטיילת

רק לא לתת להם להיכנס

בתחת שלהן

אחר כך המדינה קמה

גרנו באוהל בחורף

בגשם אשכנזי לבן הרים

לי את התחתונים ודפק

אותי אחר כך

הביא את כל המשפחה

לסיים את המלאכה

ואני סמנטה קוסקוס

צוחקת עליכם עכשיו

כי מי רגליים של אשכנזים

הם הלימונדה שלי

פורסם בגיליון 992 מיום 10.11.14

אני משוררת עם כּוּס מזרחי

מאת המשוררת המזרחייה סמנטה קוסקוס

אני משוררת עם כּוּס מזרחי

אני משוררת מזרחית עם כּוּס

ועם היסטוריה של קיפוח עדתי

לכן השירה שלי טובה יותר

מדליה רביקוביץ ומביאליק

שהיה יכול רק לחלום

לנשק לי את הכּוּס המזרחי

לדליה רביקוביץ לא היה

כּוּס מזרחי

ולכן השירה שלה

לא שווה היום כלום

ואני אקבל כל חודש מחזור מזרחי

ובבוא היום גם את פרס ישראל

פורסם בגיליון 1077 מיום 14.9.15.

* * *

קטע מתוך הפואמה "הזעקה"

מאת קלריס חרבון

מצוטט בספרו החשוב של אלון גן

"קורבנותם – אומנותם"

[כאן ללא ניקוד]

---

פשעתם, אחיי בני עדות אשכנז

בני המערב, ערש האור

הֶרס השחור שלי

חמסתם, גנבתם, אנסתם את תומתם של הוריי

גנבתם לי את הגאווה

פדינו בה תלושי מזון

שילמנו בה את שכר הדירה הציבורית שבה כלאתם אותנו

קנינו בה קמח למופליטה

כדי שנוכל לארח אתכם במימונה

כדי שתוכלו לומר עלינו שאנחנו חמים ויודעים לארח

במקומה קיבלנו בושה, נחיתות, קיפוח

אלה המעות שאותן נוריש הלאה

שם בכלא באר שבע

במרכזי היום למכורים ובמעונות הנעולים לילדים העבריינים שלנו

הילדים הלא נורמאטיבים שלנו

כּוּס אימא שלכם, חפשו חום בערבות הכפור של האימא הפולנית שלכם

---

תביטו במראה ותגלו כמה אתם מכוערים

חמדנים שכמותכם, איך הובלתם אותנו כצאן לטבח

לגזזת לעוני, לסמים, לתלות, לפינוי מהבתים שלנו

לשואה שלנו היהודים-הערבים

ואני רוצה לצעוק: "מלך מרוקו, אולי עכשיו תיקח אותנו בחזרה"

הצל אותנו

לקחתם לנו את הבית היחיד שבו יכולנו להרגיש שייכים

הלעטתם אותנו בציונות, בכיבוש

ומבלי שנתנגד

עטפתם אותנו בארעיות קבועה של כלום

נצחיות של חידלון

מכחישי שואה שכמותכם

מתי גם לסבתא שלי יהיה מיספר על היד?

* * *

יהודה דרורי

1. רק שאובמה לא יעזור לי...

בחוגי העיתונאים נהוג היה לומר ש"כלב נשך אדם" זה לא חדשות, אבל ש"אדם נשך כלב" זה כן חדשות. נזכרתי באימרה הזו כאשר קראתי שאובמה החליט שהוא לא יתמוך באף מועמד דמוקרטי לבחירות הקרובות לנשיאות ארה"ב. זה לא חדשות מפני שאף מועמד לא היה מבקש את תמיכתו... והיה, אם איזה מועמד סנילי היה מחליט להפסיד מראש, הוא בטח היה מבקש את תמיכת אובמה במועמדותו וזה היה חדשות... הנשיא אובמה, שמרבית הציבור האמריקאי חושב שהוא כושל בניהול המדינה, נשיא זה שכישלונותיו במדיניות החוץ ממש בושה, הסיר את "תמיכותיו" מראש כאשר הבין שתמיכתו לא תתבקש ע"י איזה מועמד שהוא, אפילו בבחירות לתופס הכלבים של העיירה.

2. סרת החוץ השבדית המכוערת

אני מניח שסרת החוץ השבדית ממומנת ע"י החמאס, אחרת לא ניתן להבין כיצד הצהרותיה דומות בצורה מדהימה לתעמולת החמאס... היא יצאה שוב לפני כמה ימים בהצהרה ש "ישראל מוציאה להורג פלסטינים ללא משפט" וזאת בהתייחסותה לירי המיידי ברחובותינו בסכינאים הטרוריסטים למיניהם. שומו שמיים! מסתבר שכוחות הביטחון שלנו מן הדין והחוק (השבדי) אחרי שהטרוריסט דקר, פצע והרג אזרחים והתעייף – צריכים לאפשר לו להיכנע, להביא אותו לבית-משפט בליווי עורכי דין הממומנים ע"י ארגונים אנטישמיים שבדיים ואירופאיים אחרים... ובהמשך להכניסו ללימודי תואר ראשון לפחות בבתי הכלא שלנו.

הנבלה השבדית הזו חושבת ששכחנו שהיא שייכת לעם ששיתף פעולה עם הנאצים במשך מלחמת העולם השנייה וכנראה היא עדיין נושאת בדבריה את המוסר השבדי הצבוע של התקופה ההיא...

3. הערה לסדר

הטיעון בכנסת של הח"כ נחמן שי, שאנחנו צריכים את אירגוני השמאל הבוגדניים להזכיר לעצמנו שאנחנו דמוקרטיים... משול למי שיגיד שהוא צריך מונדיבושקס – להזכיר לעצמו שיש לו ביצים...

* * *

יפה ברלוביץ

להמציא ילדות ישראלית

על 'דבר לילדים' ו'הבוקר לילדים'

בימים אלה נפתחה תערוכה במוזיאון נחום גוטמן לאמנות, בשם: "דבר לילדים – לגדל קורא חושב". 'דבר לילדים' נוסד בפברואר 1936 (כמעט לפני 80 שנה), ונסגר ב-1985 (לפני 30 שנה). במלאת שלושים שנה לסגירתו נערכת התערוכה, ובהזדמנות חגיגית זו (כילדה שהיא מוצר עיתונות-הילדים-של-פעם), אני מבקשת להודות למוזיאון נחום גוטמן שבחר להחזיר לזכרון הציבורי את 'דבר לילדים', ולהעיר מספר הערות. 

בסוף שנות ה-40 ושנות ה-50, פעלו בשטח ארבעה עיתוני ילדים: 'דבר לילדים', 'הבוקר לילדים', 'משמר לילדים' ו'הצופה לילדים'. כל עיתון ילדים ייצג השקפת עולם, וכל ילד קרא את העיתון ששיקף את עמדות בני הבית, ובראש וראשונה אב המשפחה. הבית שלנו היה בית של פועלים חקלאים לא-סוציאליסטיים, וממילא הוא השתייך ל'גוש האזרחי'. לכן נשלחתי לגימנסיה פרטית 'בורגנית' (ולא לבתי-הספר של תנועת העבודה שנקראו בתי-חינוך לילדי עובדים), וקראתי את 'הבוקר לילדים' שיצא לאור על ידי העיתון היומי 'הבוקר' (ביטא את עמדותיו של 'הגוש האזרחי' מההיבט הימני המתון).

אבל נראה שכילדים אי אפשר היה לברוח מ'דבר לילדים'. גם אני התוודעתי ל'דבר לילדים' עוד לפני שידעתי לקרוא בו. זה היה בתחילת כיתה ב', כשהגיעה אלינו (לגימנסיה הפרטית הבורגנית – מכיתה א' עד י"ב) מורה צעירה שזה עתה סיימה את סמינר בית הכרם בירושלים, וביקשה ליישם עלינו את שיטות החינוך החדשניות שלה. מורה זו לא השגיחה בין 'גוש אזרחי' ל'גוש פועלי', ומדי יום שישי היתה מופיעה עם כרכים גדולים של 'דבר לילדים', פורשת אותם על השולחן, וקוראת. כך למדנו מה זה עיתון, וכך חיכינו כל שבוע ליום שישי הבא, כדי שתקרא לנו את 'ניסים ונפלאות' (לימים נודע לנו שכתבה זאת לאה גולדברג) או את 'לובנגולו מלך זולו' (שכתב וצייר נחום גוטמן) – סיפורים שעינגו אותנו כך שבוע אחר שבוע. 

בכיתה ד' התחלתי לקבל את 'הבוקר לילדים'. כאמור בבית שלנו קראו את עיתון 'הבוקר', וביום רביעי הוא היה מגיע יחד עם 'הבוקר לילדים'. בבית של חברה ממול, שאבא שלה היה מפא"יניק, קראו את עיתון 'דבר', וביום חמישי היא קיבלה את 'דבר לילדים'. ביום שישי – עשינו החלפות.

אהבתי את 'הבוקר לילדים' ואהבתי את 'דבר לילדים'. הם לא היו אותו דבר. הם היו כמו שני 'דודים' גדולים ואהובים, כשכל אחד שונה מרעהו – בדיבורו, בצחוקו, בלבושו.

'דבר לילדים' היה בהיר ומרווח, כאילו השמש זרחה בין הדפים שלו, והיו בו שלושה מיני ניקוד: ניקוד עם אותיות גדולות (שהיו שירים וסיפורים לקטנים), ניקוד עם אותיות רגילות (לילדים בכיתות הראשונות של בית הספר היסודי), ואותיות רגילות בלי ניקוד (שעל הרוב היו מאמרים לילדים בוגרים יותר).

ב'הבוקר לילדים' כמו ב'דבר לילדים', לא פנו אלינו כמו אל ילדים, אבל 'הבוקר לילדים' היה קודר יותר, באותיות הדפוס שלו, בצילומי השחור-לבן, ובעמודים הצפופים (שכמו ביקשו לדחוס בהם כמה שיותר). ובכלל, 'הבוקר לילדים' היה תמיד רציני ונרגש, ולא כן שכן בתקופות של העליות הלא-לגאליות, כשספינות מעפילים טובעו, וכשהעלו בחורים לגרדום. "ימי אבל לנו וגאווה", "ענן על תל אביב", "לילות קודרים" זעקו עמודי השער של 'הבוקר לילדים', אבל העורך שלו, הסופר יעקב חורגין, חייך אלינו תמיד בין השורות. הוא נעם לנו בהערות שלו בגובה העיניים, ובענייני היום שחלק עימנו במדור "בינינו", וכאשר פתרנו חידות ושלחנו חיבורים, הוא טפח לנו על השכם, גוער או מעודד: "לאלה, חיה ורבקה – הידד לשלישייה החכמה," "חיים, קצת יותר סדר במכתבך," "לראובן, שיריך כתובים בכתב שרק מלאכי השרת זקוקים לו," וכדומה.

מובן שגם ב'הבוקר לילדים', היו כותבי שירה וסיפורת, ומאיירים וצלמים, אבל יעקב חורגין היה העיתון כולו – קברניט שהפליא לנווט את שמונת עמודי השבועון הקטן, בשפע עלילות שהיה ממציא מדי שבוע בשבוע: אגדות הומוריסטיות, מסעות 'אימים' לאפריקה ובחזרה, טיסות לחלל נוסח מדע בדיוני, וכמובן "הבלש משכונת הצריפים" (שכונת נורדיה), אודות חבורת ילדים היוצאת להכחיד את הרוע מתל אביב, כשהצדק החברתי דאז מפעיל אותו. 

'הבוקר לילדים' ראה נגד עיניו מודל של 'ילד טוב' ארץ ישראל, מחונך, חרוץ, ונאמן לעמו ולמולדתו. כמובן שגם 'דבר לילדים' צידד במודל דומה, אלא שהוא עטף אותו בכמיהה אין קץ לאדם-עברי-חדש, שכולו חופש ופתיחות ועליצות כובשת (כמו הילדים והילדות בציוריו של נחום גוטמן, שהיה צייר הבית). אני זוכרת, כשהייתי מדפדפת בעיתון, ורואה סיפור עם איור של נחום גוטמן, כבר הייתי סקרנית ונפעמת לקרוא. כלומר, בראשית היה האיור, והוא הוא שריתק אותי לגבי הטקסט המילולי שהציע. וכמו האיורים כך הכותרות. מאיפה באו הכותרות 'המפתות' האלה, שעוד לפני שקראתי אותו, כבר הדמיון הילדי התחיל משתולל בשקיקה מה קורה שם, כמו "מעשה בשתי ילדות ושכנה רעה", "הדלת נעלבת", "מי חלם את מי", "דודה אלה, חיילה", "בארץ לא ולא", "לאדם העני העני", וכו' וכו'.

ואכן, 'דבר לילדים', בשנים בהן אני קראתי בו, התפוצץ מכישרונות של אנשים צעירים, או בעלי רוח צעירה, שלא הפסיקו להמציא את הילדות הישראלית: משחקים אותה, יוצרים אותה, נושאים אותה מהעיר ומהכפר, מהשדות של עין חרוד ומהדיר של משמר העמק: פניה ברגשטיין וזרובבל, אנדה פינקרפלד וזאב, לוין קיפניס ומרים שטקליס, וכמובן ימימה טשרנוביץ ולאה גולדברג ויצחק יציב.  

אז נכון שיוצרים אלה היו אנשי תנועת העבודה, שרצו לגדל את ילדיהם בצלמם ובדמותם. לכן ב'דבר לילדים' בחרו לדווח על כל 'ועידת פועלים' או על כל 'מועצת פועלות', ולחנך ולהטיף לערכי היסוד של עבודה ובנייה ("הכול חייבים לבנות את ארצנו. ומה יעשו הקטנים? הם יתכוננו לעבודה. תחילה ישחקו, יסתכלו בתמונות עבודה וידעו איך בונים, ואיך עולים").

עם זאת, כשדפדפתי עכשיו בין הכרכים, מצאתי מאמר-שער (מרץ 1942), המדווח עם ניקוד (כלומר לילדים בכיתות הראשונות) על "ועידת הפועלות החמישית". לרגע נרתעתי. האם ילד או ילדה, בגיל 10-9, עשויים למצוא עניין בהתכנסויותיהן ובנאומיהן של הפועלות בוועידתן החמישית? אבל כשהתחלתי לקרוא, נוכחתי לדעת, שהעורך יצחק יציב (החתום על הרשימה), העניק כאן שיעור באלף-בית של פמיניזם, כאשר הוא פונה אל קוראיו הקטנים, בזו הלשון:

"רגילים אתם לראות את אבא מופיע מעל במה באסיפת הנבחרים, בוועד הלאומי, בוועד המושבה, ובכל מקום ציבורי. הוא משמיע את דעתו, מנהל את כל העניינים, ואך לעיתים רחוקות נשמע קולה של אימא – קול האישה, ודעתה בעניינים שונים, הנוגעים גם לה בדיוק כמו לאיש. ואם תוסיף ותשאל: וכי מי מונע בעד האישה מהשמיע את קולה?..." וכאן הוא ממשיך ומסביר מדוע ולמה.  

הרביתי במשך שנים לעסוק בתופעותיה של עיתונות הילדים בשנות ה-40 וה-50 – הן כחוקרת ספרות ילדים (בקורס אוניברסיטאי שנתתי בשם "ספרות ילדים – פואטיקה ותקשורת"), והן כמי שמצאה את פרנסתה בלימודיה לתארים מתקדמים כפרי-לאנס בעיתון 'הארץ שלנו'. ובעניין אחרון זה אומר כך: הצעתי עצמי ל'הארץ שלנו', כשעימי שני שושבינים. האחד יעקב חורגין והשני נחום גוטמן. איתם יצאתי לדרך, ולאורם הלכתי כל השנים (עד שנסגר העיתון בשנות השמונים).

האומנם חיפשתי לעבוד בעיתונות ילדים כפועל יוצא מהקריאה ב'דבר לילדים' וב'הבוקר לילדים'? אין ספק. הייתי אומרת יותר מזה: לא ספרות הילדים דאז עשתה אותי, אלא דווקא עיתונות הילדים של אז. בימים ההם, כאשר בספרייה המקומית (לא קנינו ספרים ורק החלפנו בספרייה), כמעט לא היו ספרי ילדים ארץ ישראליים, ורוב ספרי הילדים המתורגמים מאנגלית, רוסית וכדומה, היו בעלי שפה מכבידה ולא מתוקשרת (גם הספרים עצמם היו בדרך כלל מרופטים ומקושקשים, וגם זה הרתיע) – עיתונות הילדים הילכה עלינו קסמים. היא היתה ידידותית ובת שיח, ושבוע שבוע (היום עיתוני הילדים הם ירחונים מידענים), העשירה אותנו ביצירות העכשוויות של סיפורת ושירה לילדים, הכניסה אותנו ללב האירועים האקטואליים, עירבה אותנו בחדשות היום של סוף מלחמת העולם השנייה, מלחמת השחרור והקמת המדינה, וגם הצחיקה ושיעשעה. אבל הכי הכי היא נטעה בנו את זהותנו כילדי המקום הזה, כשהיא ממציאה שוב ושוב את הילדות הישראלית שלנו: ילדות של המון שמחה, אבל גם של בגרות ילדית שאיכפת לה מכל מה שנעשה סביב לנו.  

פרופ' יפה ברלוביץ, המחלקה לספרות עם ישראל, אוניברסיטת בר אילן. כתבה עבודת מ.א. בנושא: "למהותה של ספרות ילדים". פירסמה מאמרים ומחקרים אודות ספרות הילדים בארץ ובעולם. במשך שנים לימדה קורס מוביל תחת הכותרת: "ספרות ילדים – פואטיקה ותקשורת".

* * *

אהוד בן עזר

"הבוקר לילדים" שלי

הבית שלנו במושבה היה "ציוני כללי", כלומר מחוגי האיכרים, ה"אזרחים". קראנו את העיתון היומי "הבוקר", ורק טבעי שגדלתי על השבועון "הבוקר לילדים", שהחל לצאת ב-1943 – ואני אז ילד כבן שבע. הגיליונות והכרכים ליוו אותו בשנות ילדותי, תחילה בפתח-תקווה ואחר כך בקלמניה, אליה עברנו עד שנת 1947.

במקביל התחלתי להיות אז מושפע מאוד מ"הטכנאי הצעיר", שהחל להופיע ב-1945 בעריכת אינג'ינר י' פיינסוד, ושהחליף בהדרגה את עיתון הילדים. לימים התברר לי שכתב בו גם דודי, אחיה הצעיר של אימי, המהנדס יהודה ליפסקי.

סיפור האהבה הראשון והמרגש ביותר שקראתי, בהמשכים, היה מעל דפי "הבוקר לילדים" – "מאחורי הצאן" של יעקב חורגין, ועד היום אני זוכר את שם הנערה – אחימעץ, הלבושה לבן, בכרמים, שהיתה הדמות הספרותית האהובה הראשונה שלי.

על מהלכי מלחמת העולם השנייה, הצבאות, המטוסים, הקרבות, האוניות – על כל אלה למדתי מ"הבוקר לילדים". גם על השואה. גם מהשירים הנרגשים של שלמה סקולסקי. גם מסיפורי המושבות הראשונות של יצחק זיו-אב. מאותה תקופה יש תמונה שלי [ר' צרופה של קטע מתוכה] יושב לרגלי סבי בחצרו בפתח-תקווה וסביבנו קוראי "הבוקר לילדים" שבאו לבקרו עם העורך יעקב חורגין והעיתונאי-המלווה יוסף קבנצל [לימים ח"כ יוסף תמיר] שהיה מנהל סניף עיתון "הבוקר" במושבה.

ואולם, כמו יפה חברתי הצעירה מעט ממני – הושפעתי מאוד גם מ"דבר לילדים". זה היה כבר בפתח-תקווה, משלהי שנת 1947 ואילך. אצל בת-דודי מרים גיסין ובעלה אברהם, שהיינו שכנים לאותה חצר של סבא יהודה ראב, היו כרכים כחולים של "דבר לילדים" מראשית שנות הופעתו, ובהם בהמשכים סיפוריו המאויירים של נחום גוטמן, "בארץ לובנגולו מלך זולו" ו"החופש הגדול או תעלומת הארגזים", ואני הייתי בולע אותם שוב ושוב ונשבה בקסמם, יחד עם המדור בהמשכים של אורי מורי שכתבה לאה גולדברג וצייר אריה נבון. נדמה לי כי סיפוריו של גוטמן מאז, וספריו, השפיעו מאוד על סגנוני העברי הפשוט והנקי – הנקי מהעגנוניזם של מרבית סופרי הצמרת העבריים בני דורי.

את נחום גוטמן זכיתי להכיר בשנות חייו האחרונות וגם כתבתי מפיו את סיפוריו בספר הנפלא "בין חולות וכחול שמיים", ואהבה והבנה רבה שררה בינינו. את יעקב חורגין פגשתי רק פעם אחת, בביקור בבית האבות בכפר שמריהו, שם התיידד עם בן-דודי הסופר יצחק ראב. לצערי היתה זו פגישה חד-פעמית וחורגין כבר לא היה במלוא כוחו כך שלא נותרו לי רשמים ממנה ורק יכולתי לספר לו על השפעתו עליי בילדותי.

* * *

שישי מאיר

יַם הַמֶּלַח

מִן הַחַלּוֹן שֶבְּחַדְרִי בַּמָּלוֹן

נִגְלֶה לְעֵינַי יַם הַמֶּלַח.

כְּחֹל הַמַּיִם הַשְּקֵטִים

חוֹבֵר לִתְכֹל שָמַיִם

וְשֶמֶש שוֹלַחַת קַרְנַיִם זְהֻבּוֹת

וַאֲרֻכּוֹת דַיָּן

שֶיַּגִּיעוּ עַד מַרְתְּפָיו.

מִי יָכוֹל לְנַחֵש לְמַרְאֵהוּ הַמְלַבֵּב

שֶהַמַּוֶת שוֹכֵן בְּנַפְשוֹ?

כָּךְ אִיש אוֹ אִשָּה

מְהַלְּכִים בַּרְחוֹב

וּפוֹרְשִים קְבַל עַם

נוֹצוֹתֵיהֶם הַצִּבְעוֹנִיּוֹת לִרְוָחָה.

מִי יֵדַע לְמַרְאָם מְרִירֵיהֶם

מִי יֵדַע חַיֵּיהֶם?

חֲלוּקֵךְ הַוָּרֹד

לָבַשְתִּי הַיּוֹם חֲלוּקֵךְ הַוָּרֹד (כְּמוֹ בַּשִּיר הַהוּא)

שֶשָּכַחְתִּ מֵהַבִּקּוּר לִפְנֵי שְנָתַיִם.

מַתְאִים הֶחָלוּק לְמִדָּתִי

לַמְרוֹת מִדּוֹתֵינוּ הַשּוֹנוֹת.

סְפוּנָה בַּחֲמִימוּת הֶחָלוּק

אֲנִי חוֹשֶבֶת עַל הַקּוֹר אֶצְלֵךְ בַּגּוֹלָה

(כְּפִי שֶאַתְּ מְכַנָּה אֶרֶץ זוֹ).

פַּעַם הָיִינוּ מִתְהַלְּכוֹת  יַחַד

בְּמֶזֶג אֲוִיר טְעוּן שֶמֶש

בַּחֹרֶף בִּרְחוֹב הֶרְצֶל בְּחֵיפָה.

פַּעַם (זֶה הָיָה מִזְּמָן) הָיִינוּ יוֹשְבוֹת

בִּימֵי שִישִי אַחֲרֵי הַצָּהָרַיִם

וּמְסַפְּרוֹת אַחַת לַשְּנִיָּה

עַל כָּל הַקּוֹרוֹת אוֹתָנוּ

בְּמֶשֶךְ הַשָּבוּעַ שֶלֹּא הִתְרָאֵינוּ.

מְסַפְּרוֹת וּמְסַפְּרוֹת

צוֹחֲקוֹת וְצוֹחֲקוֹת

עַד שֶהָיִינוּ מִתְעַיְּפוֹת

וְאָז פּוֹרְשוֹת לִשְנָץ

שֶל אַחַר צָהָרַיִם.

עַכְשָיו אֲנִי לוֹבֶשֶת חֲלוּקֵךְ הַוָּרוֹד

וּמַחְשְבוֹתַי רָצוֹת מַהֵר מִמֶּנִּי –

מַה יֶּחְסָר לָהּ לַמְּכוֹרָה

אִם אַגְלֶה לְאַרְצֵךְ הַקְּפוּאָה

גַּם קַרְנֵי שֶמֶש אַחֲדוֹת

לְהַפְשִיר מַעֲטֶה

שְלָגַיִיךְ.

* * *

עדינה בר-אל

עשרת הדיברות של ביאליק לסופר העברי –

עֵצות פז לסופר וגם לחוקר ולמרצה

מאה ארבעים ושלוש שנה מלאו להולדתו של חיים נחמן ביאליק. בחודש שעבר התפרסם מאמר של שמואל אבנרי, מנהל ארכיון "בית ביאליק", תחת הכותר: "מי שכתב מאתיים שירים טובים – האם עליו לכתוב עוד מאתיים שירים גרועים: עשרת הדיברות של ח.נ. ביאליק לסופר העברי" ("הארץ", תרבות וספרות, יום שישי, ו' בטבת תשע"ו, 8.12.2015).

המאמר הזה משתייך לקטגוריה של "גזור ושמור", ואכן כך עשיתי. מאמרו המצוין של אבנרי היא פרי ליקוט וחיפוש בדברים שביאליק כתב ואמר בהזדמנויות שונות.

התקבלה רשימה נאה של עשר דיברות. והרי הן:

1.     רְאה בכתיבתך שליחות.

2.     דע את שקדם לך.

3.     כתוב כבן-חורין.

4.     פְּרוֹץ גדר וחדֵש.

5.     הקפד על קוצו של יו"ד.

6.     לא תיילל לשווא.

7.     לא תגנוב דעת.

8.     לא תישא פנים.

9.     לא תפרוש מן הציבור.

10. לא תעשה ספרים הרבה.

מובן שאבנרי מרחיב לגבי כל דיברה ודיברה, מסביר את כוונתו של ביאליק ומגבה הכול בציטוטים שלו.

לא ניתן לדרג את חשיבותן של דיברות אלו, באשר הדברים סובייקטיביים, וכל אחד עשוי לייחס חשיבות לדיברה זו או אחרת על פי גישתו ונטייתו האישית.

אגב, כמו ביאליק בדיברה האחרונה, הטוענת לעדיפות האיכות על פני הכמות, המליץ גם סופר היידיש מלך ראוויטש (גליציה 1893–קנדה 1976), אביו של יוסל ברגנר הצייר. היה זה במכתב לחברו, משורר בשם שמואל צסלר שחי בארגנטינה. הלה היה עסוק בהכנת אוסף משיריו לצורך פירסומו. ועצתו של ראוויטש היתה:

"מוטב שתעשה אוסף קטן יותר, אבל בעל משקל גדול יותר. לזה אני מתכוון. תהיה נוקשה ותהיה לך הנאה גדולה יותר, מאשר אם תהיה רך ותוותר ללחץ של יצר הרע שלך. אל תבין את המילים האלה לרעה. מכתיבה אותן הדאגה למען חבר שאני מעריך אותו, והייתי רוצה שהוא יצא לדרך רכוב על סוס בראש כולם, ואכן יצליח בכל העולם היהודי. תהיה קפדן. הרי אתה בעצמך יודע מה טוב." (מכתב ביידיש מיום ה-19 באוקטובר 1938, ארכיון שמואל צסלר בספרייה הלאומית בירושלים. תרגום חופשי מיידיש ע.ב.).

ונשוב לעצותיו של ביאליק. אני עצמי מצאתי בהן השלכות לתחומים נוספים, בהם היוצר עוסק במילים ומעבירן לקהל חיצוני. לא רק סופרים ומשוררים, גם חוקרים וגם מרצים בפני קהל חייבים לאמץ לעצמם עקרונות אלו.

כך צריך חוקר להקפיד בכל שלבי עבודתו, בעת ביצוע המחקר ובסיכום מסקנותיו, לנהוג על פי: "דע את שקדם לך," "כתוב כבן-חורין," "פרוץ גדר וחדש," "לא תגנוב דעת," "הקפד על קוצו של יוד," ו"לא תפרוש מהציבור."

הווה אומר: לבסס את מחקרו על יסודות איתנים של תגליות קודמיו בתחום, ולא להיות מוטה בהנחותיו המוקדמות, בשלבי הניסויים, בניתוח הממצאים ובמסקנותיו. יחד עם זאת צריך החוקר תמיד לחדש – להוסיף נדבך לידע האנושי. אל לו לייחס לעצמו דברים של אחרים, וכמובן עליו להיות קפדן בעבודתו, לנסח ולזקק את הדברים כך שמצד אחד יהיו מדויקים, אמיתיים, נתונים להוכחה, ומצד שני יהיו מובנים לכל אדם, לציבור, לא להסתגר במגדל השן.

הדיברות הללו מתאימות גם לנושאי דברים בפני קהל בכל תחום ובכל הזדמנות, החל מברכות ונאומים באירועים, וכלה בהרצאות על נושאים שונים. על המרצה לכבד את קהלו. הווה אומר: להתכונן היטב, להשעין את דבריו על עובדות מוצקות, לדבר באופן ברור, לא להאריך יותר מדי, וכמובן תמיד לחדש משהו לקהלו. ואז ההרצאה תהיה, כפי שביאליק הגדיר שיר, כמחרוזת עליה מושחלות פנינים, "ולכל אחת מהן מקום מיוחד במחרוזת." ובעצם, עשרת הדיברות של ביאליק, כפי שניסחן והרכיבן שמואל אבנרי, הן כעשר פנינים על מחרוזת אחת, יפה ושימושית.

* * *

מנחם רהט

רישיון להרוג

כוחה של התוכנית 'עובדה': 20 שנה איתרגו מערכות הביטחון והמשפט את פעיל השמאל הקיצוני עזרא נאווי, ששיווה בנפשו שיש לו 'רשיון להרוג', עד שנזכרו בזכות 'עובדה' לשים קץ למעלליו

פרשת נכלוליותו ורשעותו של עזרא נאווי, שבשם זכויות האדם הסגיר בני אדם אל מוות מזוויע בידי קלגסי הרש"פ, ("אני מוסר אותם ישר לשירותי הביטחון הפלשתינים... היא תופסת אותם, הורגת אותם"), במסווה כוזב של 'פעיל שלום', הוכיחה שוב עד כמה מזוייפת, צבועה ובלתי אמיתית – דאגתם לכאורה של 'פעילי שלום' מקצועיים לזכויות האדם הפלשתיני. שוב מסתבר שמאחורי מסכָת זכויות אדם, מסתתרת שנאת ישראל נטו. במובן הכי נמוך. שנאה עצמית. אוטו-אנטישמיות.

אולם חמורה מכך העובדה, שפרשת נאווי הוכיחה עד אימה, עד כמה העמיקו גרורותיו הארסיות של השמאל הקיצוני בתוך לב ליבן של רשויות המדינה: מערכת המשפט ומערכת הביטחון. שתיהן איתרגו את נאווי, איפשרו לו להשתולל בלא אימת החוק, והכי ניבזי: להפוך דמם של סוחרי קרקעות פלשתינים, חפים מפשע, לשמן סיכה על גלגלי תעשיית שנאת ישראל, שבראשה עומד הנאווי הזה.

לא מפתיע כלל, שלאחר שנחשפו מעלליו המזוויעים של מייסד אירגון השיטנה 'תעאיוש', התגייס השמאל הקיצוני להגנתו. כך למדנו, שנאווי אינו רק אדם פרטי, עשב שוטה, אלא אייקון רשמי של השמאל הקיצוני, שמתחפש לשוחר זכויות אדם, תחת מצג שווא של 'פעילוּת שלום' ו'מאבק בקיבוש'.

ואת המטריה הזו העניק לו השמאל במשך עשרים שנה. כבר ב-2008 התפארה יו"ר מרצ זהבה גלאון במפעלותיו של העבריין הזה וכינתה אותו בהערצה עיוורת: אימפריה. בטח אימפריה – אימפריית הרשע. כבר שנים שאהדת הנאווי'איזם, מתנהלת בנתיב התרסקות, מאבדת את המצפן והמצפון, ומעניקה גיבוי כמעט רשמי לעבריין ניקלה, שמתפאר בחיסול בני אדם וידיו על פי עדותו מגואלות בדמם של פלשתינים שהומתו בעינויים בידי הרש"פ. והם עוד קוראים לעצמם מגיני זכויות האדם. איזו צביעות. איזה אבסורד. איזו הונאה. 

אילו השכיל השמאל להכות על חטא ולהתנער מיד מפשעיו של נאווי, יכול היה השמאל לצאת בגדול מן הסיפור הנואל הזה. אבל השמאל העדיף לחבק את נאווי ולהאשים את השליח שחשף את קלונו של נאווי. השמאל נתפס לתבהלה והכריז מלחמת חורמה על תשדיר 'עובדה' בטלוויזיה, שהציג לעין השמש את גודל הזוועה. אירגון השיטנה 'בצלם', למשל, פירסם כרזה עם תצלום לא מחמיא של עורכת 'עובדה' אילנה דיין ולצידה הכתובת: 'עובדה להשכיר'. עיתונאי הארץ גדעון לוי האשים את 'עובדה' ב"התגייסות בשקיקה לשירות התעמולה, הסחת הדעת וההסתה" של הימין, ובכך ש"אילנה דיין איבדה את המהוגנות והמיקצועיות."

כך מעפילים אחשדרפני השמאל, לשיא חדש של צביעות: חופש העיתונות מסתיים מבחינתם ברגע שהעיתונות חושפת את בגידותיהם. הם לא יתנו לעובדות של 'עובדה' לבלבל אותם.

הנאווי'איזם מטריד גם מפני שפרשה אומללה זו, מצביעה על הרקב המוסרי העמוק שתוקף את מערכות המשפט והביטחון. אף שנאווי הורשע ב-1992 בביצוע מעשה סדום בקטין פלשתיני, ואף שריצה שני עונשי מאסר בפועל, ב-1997 וב-2006, בשל עבירות של שימוש בלתי חוקי בנשק, גידול סמים, כניסה לשטח סגור, איומים והפרעה לעובד ציבור – הוא פעל על תקן חביבן של מערכות המשפט והביטחון, שאיתרגו אותו כשעסק ברדיפת יהודים ביו"ש. 

האיש שנהג לחולל פרובוקציות, יצא ממרבית הפרשיות הללו בידיים נקיות, ועם – שיא האבסורד! – כתבי אישום כנגד המתיישבים. פעמיים אף יצא עם צ'וּפר ממשפטיו: ב-2009 הוא כינה קצין צה"ל 'פושע מלחמה', הורשע בבימ"ש בהעלבת עובד ציבור, אך זוּכָּה בעירעור במחוזי. ב-2013 הואשם בהפרת הסדר הציבורי בדרום הר חברון, ויצא מביהמ"ש עם חיוך של מנצחים: המדינה התנצלה על מעצרו, ופיצתה אותו ב-12,000 שקל.

אבל כשביקש אירגון 'רגבים', להוציא כלפיו צו הרחקה מינהלי, בטענה שהאיש פרובוקטור מתסיס, אחראי להפרות סדר ולנזקים חקלאיים למתיישבים, דחו אלוף הפיקוד ומשרד הביטחון את הבקשה. אלוף פקמ"ז דאז, אבי מזרחי, קבע כי "לא נמצא מקום להוצאת צו כמוצע על ידכם." פנייה דומה לשר הביטחון דאז, אהוד ברק, נענתה גם היא בשלילה: "צו מינהלי ננקט לשם מניעת סכנה הנשקפת מאדם." כאילו שבאמת לא נשקפה שום סכנה למתיישבים ולפלשתינים, מן הפרובוקציות של נאווי. אגב, באותה עת ממש הוצאו צווי הרחקה מינהליים כנגד 11 פעילי ימין 'מסוכנים'. אבל נאווי הסתובב בשטח, חופשי ועם 'רשיון להרוג'.

וכאשר סוף סוף לא היה מנוס להעמדתו לדין, נמצאו בכירים לשעבר במערכת המשפט שנאבקו לחילוצו. כך אמרה לביהמ"ש באוגוסט 2009 עו"ד יהודית קרפ, לשעבר המישנה ליועהמ"ש (!), מְחַבּרת 'דו"ח קרפ' הידוע לשימצה, פעילת הקרן לישראל חדשה ועמותת יש דין, לאחר הרשעתו בהתפרעות ותקיפת שוטרים: "עזרא הוא פטריוט אמיתי, גואלם ומושיעם של הפלשתינים (...). לשלוח לכלא לוחם זכויות מסוגו, משמעו לשלוח לבית הכלא הרבה אזרחים מודאגים. אי אפשר לכנות אדם כזה עבריין. אנו כותבים על דפי זהב, את אותם אנשים שהפרו חוקים כדי ללחום לזכויות האדם."

ח"כ לשעבר אורית סטרוק, תושבת חברון, שעוקבת זה שנים אחר הטרדות נאווי כלפי המתיישבים, לרבות אירועי הצתה, הטרדות מיניות ופגיעה בפרטיות, מגלה, שבאחד מימי 2007, הוכנס בטעות דו"ח מודיעיני לתיק פלילי שנפתח כנגד מתיישבים בעקבות אירוע כלשהו שנאווי היה מעורב בו. הדו"ח הסודי, מגלה סטרוק, הצביע עליו כמשת"פ של החמאס, אך ברגע שהמסמך דלף, הזדרזה יד נעלמה להרחיקו מעיני הציבור.

דו"ח סודי נוסף בעניינו, נחשף בטעות ב-2010. חטיבת יהודה בצה"ל הכינה דו"ח פנימי שבו הוצג נאווי כמי ש"עיקר עיסוקו להתסיס את האזור." משנתגלה הדו"ח, שוב נמצאה הדרך להעלימו, בטענה הכוזבת שמדובר במסמך ביטחוני חסוי.

סטרוק מספרת כי הוגשו עשרות תלונות לראש צוות אכיפת החוק ביו"ש אז, וכיום פרקליט המדינה שי ניצן, בדרישה לנקוט באמצעים מינהליים או משפטיים כלפי נאווי, בשל התססת האזור. פניותיה נותרו לרוב ללא מענה, ובמקרים אחדים קיבלה תשובה מתחמקת, בטענה הלא-מפתיעה: אנחנו עמוסי עבודה גם בלי נאווי. 

השבוע, לאחר חשיפת מעלליו ב'עובדה', נתבשרנו שגורמי החקירה ובראשם המשטרה נכנסו לפעולה, עצרו את האיש ולפחות בשלב ראשון התייחסו אליו כאל מחבל: מנעו ממנו פגישה עם עו"ד ושקלו את האפשרות להאשימו גם במגע עם סוכן זר, עבירה שעניינה בגידה, אם תתברר כנכונה.

על רקע מהפך מבורך זה, אני רק שאלה: מתי ייעצרו ויישפטו כל אותם גורמים ביטחוניים ומשפטיים, שאיפשרו ברוב איוולת למופקרות הנאווי'איסטית הזו, לחגוג בשטח בעשרים השנים האחרונות?

* * *

ח"כ אחמד טיבי בזכות השאהידים הרוצחים בנו

https://www.youtube-nocookie.com/embed/07Hvd1Z4_TY?rel=0

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 13.1.16

* וירוס התעמולה – אילנה דיין ביצעה בתכנית "עובדה" שליחות עיתונאית חשובה – היא חשפה בפני הציבור את ערוותם של מי שתחת כסות של פעילות למען "זכויות האדם", כביכול, לא רק פועלים נגד מדינת ישראל ולמען אויביה, אלא פוגעים פגיעה קשה ביותר בזכויות האדם, כולל הסגרת מי שעוברים על החוק האנטישמי הגזעני הפלשתינאי, הקובע עונש מוות למוכר קרקע ליהודים, לידי הביטחון המסכל, בידיעה ותקווה שהנ"ל יענו אותם למוות.

מאותו רגע, הפכה אילנה דיין לשק החבטות של ה"שמאל" הרדיקלי, האנטי ישראלי. ביום ראשון, "הארץ" התגייס למסע מרושע של סיכול ממוקד לאילנה דיין, למען יראו וייראו, כדי להלך אימים על עיתונאים אחרים ועליה אישית, לבל יעזו ליזום תחקירים על הארגונים הללו. ה"שמאל" הרדיקלי מגויס להרוג את השליח, לנפץ את המראה.

אין מי שה"שמאל" הרדיקלי בז להם יותר ומתעב אותם יותר מאנשי ה"שמאל" הציוני. ציטטתי לפני שבועות אחדים מאמר סגידה והערצה של רוגל אלפר לבן דמותו האנרכיסט שונא ישראל איתמר בן גביר. אולם כאשר מדובר בבן דרור ימיני או בגדי טאוב, המצדדים בשתי מדינות לשני עמים ובנסיגה מלאה ומתנגדים למפעל ההתנחלות, אך יוצאים חוצץ נגד הדה-לגיטימציה לישראל ודוגלים בקו פטריוטי מובהק – הם שנואי נפשו של ה"שמאל" הרדיקלי. אילנה דיין הצטרפה לגלריה הזאת.

בסופשבוע זה היא הועלתה על המוקד ברשתות החברתיות וביום ראשון – ב"הארץ", בשני מאמרי הסתה רוויי שנאה, של עמירה הס וגדעון לוי.

אילנה דיין הזמינה את גדעון לוי לאולפנה, להגיב על השידור. לוי, התנפל עליה בארסיות ובגסות והאשים אותה ב"מלשינות", והיא, הידועה במענה לשון חריף, התפתלה מולו כילדה נזופה ומפוחדת. והוא חימם את עצמו והמשיך בפשקוויל ב"הארץ". כמה ציטוטים מפשקוויל ההסתה של גדעון לוי: "התגייסות שוקקת לשירות התעמולה, בהסחת הדעת ובהסתה... גם מראית העין של המהוגנות והמקצועיות אבדה... הווירוס הקטלני של הסחת הדעת בשירות התעמולה... אחרוני הבן-דרור ימינים של תעמולת הכזבים וההסחה, שמחופשת לעיתונות... כך נעשה באפלים שבמשטרים לארגונים ליברליים, ועכשיו גם אצלנו, ועוד ב'עובדה'," ועוד ועוד.

"וירוס התעמולה" הגדיר התועמלן האנטי ישראלי הקיצוני את התחקיר, והפוסל במומו פוסל. אבל מה אכפת לו? רק בסוף השבוע הוא קיבל אתנן בסך 75,000 דולר מממשלת שבדיה העוינת ("פרס אולוף פלמה"), בזכות תעמולתו נגד ישראל ובעד אויביה, וכדי שימשיך בהסתה. מסתבר שפעולתו העוינת נגד מדינת ישראל נובעת גם מרדיפת בצע.

* מסיתי הערבים – בשבוע שעבר פרסם גדעון לוי ב"הארץ" פשקוויל הסתה שבו הסית את ערביי ישראל להפסיק להיות כנועים ומתרפסים ולצאת למאבק ממשי. מן הסתם, התכוון לפעולות כמו אלה של מלחם ברח' דיזנגוף ושל אל-עוקבי בתחנה המרכזית בבאר שבע.

רוגל אלפר החרה החזיק אחריו והמשיך ברוח ההסתה זו. וכך הוא הסביר: "המדינה היא כעת ארגון חמוש, מצויד במנגנון ביורוקרטי, שמשליט את דיקטטורת הימין הדתי בשטח הנמצא תחת שליטתו... לאור הדברים שנאמרים בגלוי ברור, למשל, שאני אינני נחשב לחלק מהמדינה. אורח חיי איננו אורח חייה, ערכיי אינם ערכיה."

הוא אינו חלק מן המדינה והוא מסית להיאבק נגדה. מי? "טוב יהיה אם החברה הערבית, שאיננה כבולה להגדרה הפרדוקסלית 'יהודית ודמוקרטית', תוביל את המאבק הזה."

* דברי בלע – איני יודע מה חמור יותר – אם רונית מטלון מאמינה בדברי הבלע שאמרה על מדינת ישראל או אם אינה מאמינה בדברי הבלע שאמרה על מדינת ישראל.

[אהוד: רונית מטלון היא סופרת חשובה, יקירת הסופרים החשובים והסמול – וכל פלוץ שלה הוא כמו מהתנ"ך].

* בית ליהודים – בעקבות מתקפות אנטישמיות אלימות, קרא ראש הקהילה היהודית במרסיי ליהודים להסיר את הכיפה, מטעמי ביטחון אישי.

פגיעה ביהודי אירופה בשל יהדותם, אינה דבר חדש. מה שהשתנה, הוא שהיום קיימת מדינה יהודית. איזו סיבה יש ליהודים לחיות כאנוסים בגולה, כשיש להם יכולת לחיות כבני חורין במולדתם ובמדינת הלאום העצמאית של עמם?

* אף לא צדיק אחד – הדבר המטריד ביותר במינויו של אריה דרעי לשר הפנים, התפקיד בו ביצע את מעשי הפשע והשחיתות שבעטיים ישב בכלא, זו העובדה שהממשלה אישרה פה אחד את המינוי. פה אחד! לא היה אפילו צדיק אחד בסדום.

ומה שעוד מטריד, זו הידיעה שגם אילו תוצאות הבחירות היו שונות והקואליציה היתה אחרת, דרעי היה נבחר פה אחד לתפקיד.

* חילול השם – בנאומו בכנסת, בדיון על מינוי דרעי לשר הפנים, אמר ח"כ אייכלר מ"יהדות התורה": "אני רוצה לברך את דרעי על שניצח אחרי 22 שנה מבחינה מוסרית ולא רק מבחינה חוקית."

לא "החזיר את חובו לחברה," לא "ריצה את עונשו," לא "אין מניעה חוקית," לא "למד את הלקח והפנים אותו," לא "לתת לו הזדמנות נוספת לתרום למדינה מכישוריו וניסיונו." לא. פשוט, ישר ולעניין, בלי מסכות: ניצחון מוסרי (!) של דרעי.

איזה ניצחון מוסרי? ניצחון של איזה מוסר? של מוסר השחיתות? של מוסר השוחד והשלמונים? של מוסר הגניבה? של מוסר המרמה? זה מוסר היהדות על פי אייכלר?

זה תמצית המושג "חילול השם".

הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר (ישעיהו ה', כ').

* בין דרעי לאולמרט – יש הבדלים אחדים בין דרעי ואולמרט. דרעי חובש כיפה, אולמרט גלוי ראש. דרעי "מזרחי", אולמרט "אשכנזי". דרעי ריצה את עונשו, אולמרט ירצה את עונשו במהרה. ויש לקוות לעוד הבדל אחד, לשם שינוי – מהותי. שהביזיון של חזרת העבריין למוקדי הכוח לא יחזור אצל אולמרט.

* בעד שחרור קצב – אני בעד קיצור שליש מעונשו של האנס הסדרתי משה קצב, בתנאי שיודה באשמתו, ייקח אחריות על מעשיו, יביע חרטה ויעבור שיקום טיפולי של עברייני מין.

* פריימריז סרק – בבחירות למועצות האזוריות (להבדיל מבחירות למועצות מקומיות וערים), כאשר יש מועמד אחד, הוא מוכרז בידי משרד הפנים כראש המועצה, ללא בחירות. כך, למשל, נבחר ראש המועצה האזורית גולן אלי מלכה, בקדנציה השלישית (הנוכחית) שלו.

משאיש לא הציג מועמדות מול נתניהו לראשות הליכוד, ראוי היה להכריז עליו כיו"ר וכמועמד לראשות הממשלה בבחירות הבאות, ולחסוך לקופת הליכוד את מיליוני ש"ח הכרוכים בקיומן של בחירת סרק מקדימות. אולם נתניהו התעקש, כדי לא לתת פתחון פה למועמד עתידי לכפות על נתניהו התמודדות, באמצעות בתי משפט, בטענה שנתניהו לא נבחר בקלפי.

לדעתי, נתניהו, לשיטתו – שגה. באין התמודדות, אחוז ההצבעה יהיה נמוך מאוד. אולם למתנגדי נתניהו, ובהם הפייגלינאים שנותרו בליכוד, יהיה תמריץ להצביע נגדו והמוטיבציה שלהם תהיה גדולה הרבה יותר משל תומכיו, שיתעצלו לצאת מן הבית להצבעה חסרת ערך. וכך, לבושתו של נתניהו, יהיה אחוז לא קטן של הצבעה נגדו בהתמודדות מול עצמו. תוצאות אלו תחלשנה אותו ותפגענה במעמדו הציבורי.

ואם וכאשר זה יהיה רלוונטי, אין זה מן הנמנע, שמועמד מתחרה יוכל לכפות על נתניהו התמודדות, באמצעות בתי משפט, בטענה שנתניהו לא נבחר בבחירות אמיתיות, עם מועמדים נוספים.

* שגיאתו הגדולה של גדעון סער –  במוסף "הארץ" האחרון התפרסם פרק מהספר "אריק" – הביוגרפיה של אריק שרון מאת דיוויד לנדאו ז"ל, שגירסתה העברית התפרסמה בחודש שעבר. הפרק מתאר את התמודדותו של שרון עם הנפילה הגדולה לאחר הדחתו מתפקיד שר הביטחון בעקבות מסקנות ועדת כהן על הטבח בסברה ושתילה. שרון נותר בממשלה כשר בלי תיק, ובגין הרחיק אותו ולא האציל עליו כל תפקיד וסמכות. שרון התעקש להישאר בממשלה ובכנסת והבהיר למקורביו שבכל מקרה לא יפרוש. בהזדמנות המתאימה התמודד מול שמיר וזכה בהישג משמעותי, שהחזיר אותו, אחרי שהכול הספידו אותו, למרכז הבמה. בתמרון מבריק בין שמיר לפרס, כמתווך במו"מ ביניהם על הקמת ממשלת האחדות והרוטציה, שיריין לעצמו תפקיד ביצועי, כשר התעשייה והמסחר. והשאר היסטוריה.

שרון היה פוליטיקאי חכם ונחוש. הפרק מן הספר המחיש את דרכו המוכרת, אותה נהג לנסח באמירה ש"הפוליטיקה היא כמו גלגל – פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה. אבל לעולם אל תצא מהגלגל." ושרון נאחז בגלגל ולא הרפה.

גדעון סער רוצה להיות ראש הליכוד וראש הממשלה. הוא מוכשר, חכם וכריזמטי, וסיכוייו לרשת את נתניהו היו גדולים יותר משל שאר אנשי הדור שאחרי נתניהו. פרישתו ל"פסק זמן" היתה שגיאה, וכך גם החלטותיו מאז להירתע מהתמודדות נגד נתניהו. אילו נשאר והתמודד, לא היה מנצח, אך היה מסמן את עצמו כיורש. סער ציפה שיקראו לו לדגל כמו לדה-גול, או שיחזור בגדול לאחר שיעשה לביתו תקופת-מה, כפי שעשו נתניהו וברק. אך דה-גול היה גיבור לאומי ונתניהו וברק כבר היו ראשי ממשלה. להערכתי, כמי שמעריך ומוקיר את סער – סיכוייו להגשים את חלומו נמוכים, בשל התנהלותו. חסרה לו הנחישות הדרושה למנהיגות לאומית.

* עונש – במה חטאנו? מה עווינו ומה פשענו? למה מגיע לנו העונש הזה, שבבית הנבחרים שלנו יושב אורן חזן?

* עצבים מבטון – יש צורך בעצבים מבטון כדי להתאפק מול הפרובוקציות של אורן חזן. חבל שעצביה של ח"כ ורבין לא עמדו לה, היא זרקה את עצמה ושיחקה לידי הפרובוקטור.

ביד הלשון: סומליו"ן – עם מותה של סופרת הילדים מירה מאיר, נפרד ממנה אהוד בן עזר בשם סומליו"ן, כפי שעשה פעמים רבות בעבר בדברי ברכות ולהבדיל – הספדים.

ספק אם כל קוראי המכתב העיתי יודעים מהו סומליו"ן. אלו ראשי התיבות של "סופרים ומשוררים לילדים ונוער", הארגון של סופרי הילדים והנוער בישראל.

[אהוד: את השם העניק לסומליו"ן חברנו הסופר עודד בצר ז"ל (1921-1989). תחילה היתה הכוונה לסופרים ומאיירים לילדים ונוער, אך לאחר שהתברר כי למאיירים ארגון נפרד, הפכנו אותם ל"משוררים"].

* * *

צוותא תל אביב

קבלת שבת יום שישי, 19.2.2016 –  שעה 10:30

על פרשת השבוע "תצווה" – המשורר מירון איזקסון.

קבלת השבת תוקדש לסופר אמיר גוטפרוינד

עם צאת ספרו האחרון "הר האושר"

בין הספרים שחיבר אמיר גוטפרוינד: "שואה שלנו", "אחוזות החוף",  "קצת אחר כך", "בשבילה גיבורים עפים"  "מזל עורב" "אגדת ברונו ואדלה".

משתתפים:

הילה בלום (עורכת הספר "הר האושר")

יהודית קציר

ציפי גון גרוס

יורם מלצר

אלחנן ניר

שירה – נתן סלור

מנחה – ליאת רגב

מנהל מוסיקלי – רמי הראל

עורכת ומפיקה – נילי שחור

קוד 2016 לכרטיסים מוזלים במחיר 50 שקל בקופות

טל. 03-6950156

* * *

אילן בושם

11 שירים ל'חדשות בן עזר'

בקניון

בֻּבַּת הַיְפֵהפִיָּה שֶׁבַּוִּיטְרִינָה

לֹא הוֹרִידָה מֵהַזָּקֵן

שֶׁשָּׁתָה קָפֶה מִמּוּל

אֶת הָעֵינַיִם:

הוּא הָיָה בַּשָּׁמַיִם,

כּוֹס הַקָּפֶה שֶׁבְּיָדוֹ רָעֲדָה

וְהַסָּב זָב עַל הַמּוֹשָׁב.

זוג

פּוֹרֵחַ הַפֶּרַח,

פּוֹתֵחַ אֶת הַכַּפְתּוֹר –

כַּפְתּוֹר וָפֶרַח

כַּפְתּוֹר וָפֶרַח.

*

מִשְׁקָלוֹ הָיָה רַב,

הִתְחַשֵּׁב בָּהּ וְשָׁכַב

עַל הַגַּב;

הִיא כְּמִפְרָשׂ

עַל תֹּרֶן

מֵעָלָיו.

הימור

זָקֵן חוֹצֶה לְאִטּוֹ כְּבִישׁ

מְנַפְנֵף בְּיָדוֹ כִּלְשָׁלוֹם

לַמְּכוֹנִיּוֹת הַשּׁוֹעֲטוֹת;

הֲיִהְיֶה מַזָּלוֹ אִתּוֹ

אוֹ מַזָּלוֹ בִּישׁ?

בבית הקברות

אַחֲרֵי שֶׁנִּטְמַן

נִנְעֲצָה לוּחִית

עִם שְׁמוֹ

כְּמוֹ בְּגַן בּוֹטָנִי

*

לִפְעָמִים גַּם אֲנָשִׁים מְבֻגָּרִים

עוֹשִׂים כָּבוֹד אֶחָד לַשֵּׁנִי

בְּקוּם הָאֶחָד לְפַנּוֹת מְקוֹם יְשִׁיבָה

בָּאוֹטוֹבּוּס לַמְּבֻגָּר מִמֶּנּוּ.

כְּמוֹ סְפּוֹרְטַאי גֶ'נְטְלְמֶן

הַמַּחְמִיא לַיָּרִיב שֶׁנִּצַח אוֹתוֹ.

*

שְׁנֵי קַאקֶרִים

שֶׁעוֹד מְעַט הוֹלְכִים

יוֹשְׁבִים עִם נַיָּדִים:

הַאלוֹ אֱלֹהִים,

רָצִינוּ שֶׁתֵּדַע שֶׁאֲנַחְנוּ

עוֹד מְעַט בָּאִים

*

לְהַפְתָּעָתִי כְּכָל שֶׁדּוֹדָתִי מִזְדַּקֶּנֶת

חוּשֶׁיהָ מִתְחַדְּדִים:

תַּאֲוָתָהּ לְסֵדֶר גּוֹבֶרֶת

(מָקוֹם לְכָל חֵפֶץ)

וְהִיא עֵרָה לְכָל שִׁנּוּי:

עֵינָהּ לֹא כָהֲתָה וְהִיא עוֹד

מְכָהָה בָּנוּ: כָּל רַחַשׁ

מַקְפִּיץ אוֹתָהּ וְכָל דִּבּוּר

הִיא מִתְעַנְיֶנֶת מִי אָמַר מָה לְמִי.

אֵין סָפֵק שֶׁחוּשֶׁיהָ חַדִּים מִשֶּׁהָיוּ

פליאה

כַּמָּה שֶׁהִיא קְטַנָּה

הַשֵּׁן שֶׁנֶּעֶקְרָה

טָחֲנָה הָרִים שֶׁל אֹכֶל.

ילדותך

שֵׁן חָלָב שְׁבוּרָה מִנְּחִיתָה רַכָּה

פֶּצַע בְּעוֹר רַךְ שֶׁהֶעֱלָה אֲרוּכָה

שֶׁבֶר בְּעֶצֶם פְּרִיכָה שֶׁאֻחָה

חֲרוּטִים בְּזִכְרוֹנְךָ.

עולם כמנהגו

בַּעַל בֵּית הַקָּפֶה: "מָה חָדָשׁ?"

קְלִיֶנְט וָתִיק: "רָגִיל," "הָפוּךְ."

* * *

אבלים על פטירתו של יעקב שגיא [יענקלה]

שנפטר ב-19/12/2015, ז' בטבת תשע"ו

איש משפחה, אדם מופלא, חבר נאמן, משורר וסופר

יענקלה עלה לארץ ב-1946 כילד צעיר ויתום, אשר שרד את תופת המלחמה ביערות של פולין. מאז גדל בקיבוץ יגור, השתקם ושאף להיות "צבר" ישראלי, שירת בצבא, היה ממקימי קיבוץ מלכיה שבצפון, התחיל כבוקר וסיים את עבודתו ברמת הגולן ב"בני יהודה" כגזבר וכמנהל מרכז מזון. חי חיי אושר עם רעייתו המסורה והתומכת, רחל. יחד גידלו שלושה ילדים וזכו ל-8 נכדים. בשנות ה90 חלה במחלת  הפרקינסון, ובכל זאת המשיך לעבוד במלוא המרץ, עד שהחליט לפרוש. בשנת 2004 עברו יעקב ורחל לכפר הגימלאים פרוטיאה בכפר. כתיבתו, שאותה לא זנח גם בשנים שעבד, פרצה ביתר שאת בפרוטיאה. הזוג הוציא לאור אוסף נפלא של שירים שכתב, 14 ספרי שירה מפוארים, חלקם גם מולחנים. שני ספרי פרוזה: "והילד בוכה" בהוצאת משרד הביטחון. "אימא עננה" בהוצאת מנדלי מוכר ספרים ברשת. שני ספרים אלו תורגמו גם לאנגלית. ובנוסף סידרת ספרי אמרות חכמות, שרחל רעייתו עיצבה וערכה.

אחת מהאימרות: "לקבל את בשורת המחלה זה כמו לקבל צ'ק עם 'למוטב בלבד'."

חוש ההומור והרצון הבלתי נלאה לשרוד, אותו רכש כנראה עוד בילדותו במלחמה, החזיקו אותו בראש צלול ובאי רצון לעזוב את משפחתו ואשתו, שכל כך אהב.

יהי זכרו ברוך.

כתבה: חסיה

חסיה

יענקלה שגיא, דברים לזיכרו

ביום הולדתו האחרון רציתי כרגיל לברך את יענקלה, אבל אדם השוכב על ערש דווי, במה אפשר לברכו?

מאידך, לא יכולתי להתעלם וכתבתי ברכה מתוך ליבי, בתקווה שרחל תקריא אותה לפי הבנתה. וכך בערך כתבתי:

"מה אברך לך יענקלה יקירי,  בורכת בהמון כישרונות, איש עבודה ומעשה ואיש רוח, משורר סופר ואמן בנשמתו, בורכת במשפחה נהדרת, ילדים ונכדים מוכשרים ומקסימים, כתבת שירה ופרוזה הראויים להיכנס לכל ארון ספרים ולתוכניות לימודים בבתי הספר, ובעיקר בורכת ברעיה שכה אהבת, ברחל שלך. אברך אותך אם כן  ליום ההולדת שתראה רק טוב ובעיקר שלא תסבול."

אני שואלת את עצמי  האם טובה הברכה? הנכונה היא? אך היא אמיתית וכנה. יענקל'ה איש חכם, חבר נפלא ונאמן, שורד בלתי נלאה ששרד את שנות התופת באירופה, עלה מ"בירא עמיקתא  לאיגרא רמה" וכל כך רצה להמשיך ולחיות עוד.

התמזל מזלי להכיר את יענקל'ה דרך היכרותי המיוחדת עם רחל, מאוד אהבתי את ביקוריהם בביתנו במרחביה. תמיד התעניין במצב המשק, בעדינות רבה המאפיינת אותו ובצניעות רבה. נתן עצה שאל שאלות שהובילו אותנו אחר כך לחשוב בכיוונים נוספים.

אהבתי את אישיותו המיוחדת, את חוש ההומור שלו, נראה לי שגם הוא אהב לבקר אצלנו וכך הרגשתי כאשר ביקרנו בבני יהודה. תמיד רצויים  ומתקבלים כנסיכים.

מאוחר יותר התוודעתי לתולדות חייו, אותם נהג להצניע, וכך גם את שירתו. כל ספר שיצא ריגש אותי מאוד, כאשר נפטר בעלי פנחס ז"ל, יענקלה כתב שיר ורחל קראה אותו כהספד. השיר הוא "לפעמים אדם", המופיע בספרו "הולך על זמן".

מצאתי לנכון לסיים את דברי  ההספד שלי  בשורות האחרונות מאותו שיר:

הוא כבר איננו פה

הוא כבר ניתק עצמו

כמו עלה שלכת

הנמשך אל האדמה.

הוא כבר לא איתנו,

רק אנחנו עדיין איתו

"חבל על דאבדין ולא משתכחין."

חסיה שוורצמן [לבית בן עזר]

מושב מרחביה

אהוד: חסיה היא נינה של סבי יהודה ראב בן עזר מאשתו הראשונה הדסה לבית הרשלר בירושלים.

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

1. מִשְׂמֹאל תִּפָּתַח הָרָעָה

מאמר שני בסדרה העוסקת בשובה לתחייה של שנאת היהודים בעידן המודרני. המאמר הקודם הציג את התיזה שבאווירה הנוכחית, כל ביקורת על מדינת ישראל, גם כזאת שיש לה בסיס, נובעת ממניעים אנטישמיים. המאמר הנוכחי מרחיב את הדיון ועוסק בעיקר ב"תרומתם" של בני עמנו, ובמיוחד בזו של ישראלים, לתופעה.

1. מבוא

שנאת היהודים, יודופוביה, היא נגיף המלווה את התרבות האנושית כבר למעלה מאלפיים שנה. במהלך הדורות הנגיף הזה הראה כושר שרידות מדהים. בכל פעם שנדמה שהאנושות הצליחה להדביר אותו הוא צץ מחדש בלבוש אחר. כמו ההידרה מהמיתולוגיה היוונית, המפלצת שבכל פעם שהיו כורתים את ראשה, שני ראשים חדשים היו צומחים במקומו, כך שנאת היהודים. כאשר מתרוקנת מחסנית אחת של "סיבות", שונאי היהודים שולפים מיד מחסנית עם "תחמושת" חדשה.  

הזעזוע שנגרם כאשר התגלו מימדי השואה בתום מלחמת העולם השנייה, הביא לאתנחתא מסוימת, אבל זה לא קרה מפני שאנשים שינו את עורם. אחרי ככלות הכול מי ששנא יהודים לפני השואה, לא התחיל לאהוב אותם בגללה. היחס הבסיסי ליהודים לא השתנה, אבל תחושת האי נוחות למראה התמונות ממחנות ההשמדה, גרמה לאנטישמים לשמור על פרופיל נמוך. בכל מיקרה, החדשות על כך שהאנטישמיות עברה מן העולם היו מוגזמות. 

 אנשים הנגועים ביודופוביה אינם ששים להתפאר בכך. הם מעדיפים להתחזות כשוחרי צדק הומניטארי הפועלים ממניעים אלטרואיסטיים. זאת שאלה טובה מה מרתיע אנשים כאלה מלומר בגלוי את מה שהם מרגישים. ממה הם מפחדים? עיתון אנגלי פירסם לפני מספר שנים קריקטורה אנטישמית מגעילה, קריקטורה שזכתה ב"פרס השנה". עורך העיתון, שנשאל מדוע העיתון לא מפרסם קריקטורות מאותו סוג על ערבים ו/או על מוסלמים, השיב "יהודים אינם מוציאים פאתוות."

במילים אחרות, הבעת דעות אנטישמיות או צורות אחרות של פעילות אנטי יהודית אינן כרוכה בסיכון לעוסק בהן. אף אחד לא יערוף את ראשו וגם לא נשקפת כל סכנה לפרנסתו – לא יפטרו אותו ממקום עבודתו. אדרבא, בהרבה מוסדות אקדמיים בארצות המערב, התבטאויות ו/או פעילויות אנטישמיות הן ערובה לקידום הקריירה. עם כל זאת, למרות היחס הסובלני שהעולם ה"נאור" מגלה כלפי שונאי יהודים, עד היום, המקרה היחיד המוכר לי בו אדם בעל מעמד ציבורי ושם עולמי לא היסס לבטא בגלוי את יחסו ליהודים, היה המשורר/מלחין היווני מיקיס תאודורקיס, שהצהיר בפה מלא "אני גאה להיות אנטישמי."

הגענו לשלב בו להיות מזוהה כאנטישמי זה עדיין לא כבוד גדול, אבל זו כבר לא בושה. אנשים עדיין מעדיפים את התדמית של "רודף צדק" או "לוחם למען זכויות האדם" שהיא יותר סימפטית. ברחבי העולם פועלים מאות, אולי אלפי, ארגונים רשמיים וחצי רשמיים, שמטרת קיומם, ה-raison d'être שלהם, היא הבטחת צדק, שמירה על זכויות האדם, הגנה על זכויותיהן של נשים והבטחת מעמדן, הגנה על מיעוטים, קידום מעמדם של הומואים ולסביות וכיוצא באלה. 

למעלה מ-90% מפעילויות הארגונים האלה עוסקות במתרחש בפיסת קרקע זעירה על חופו המזרחי של הים התיכון, המקום היחיד במזרח התיכון בו הבעיות האלו, אם הן בכלל קיימות, בטלות בשישים לעומת הנעשה בארצות אחרות בעולם.

2. שנאת היהודים פנים רבות לה

דיון מלא בהיסטוריה של שנאת היהודים הוא מעבר להיקף של המאמר הנוכחי. אבל פטור בלא כלום אי אפשר. יחסה של "משפחת האומות" למדינת ישראל בימינו דומה מאוד לדמוניזציה שאפיינה את יחסה של הכנסייה בראשית דרכה ליהדות. הכנסייה הנוצרית, בשנותיה הראשונות, הניבה כמות עצומה של כתבי שטנה ומאמרי השמצה שעסקו ביהודים וב"פשעיהם". בין המאות השנייה והחמישית לספירה (הנצרות אומצה ע"י האימפריה הרומית בתחילת המאה הרביעית), הופקה אנתולוגיה שלמה של כתבי פלסתר ארסיים ביותר נגד היהדות והיהודים. בלטו במיוחד סדרות של דרשות שמטיפים נוצריים היו נושאים בפולחנים של יום ראשון בכנסיות, תחת השם הכולל – נגד היהודים. התשתית האידיאולוגית הזאת היתה אבן הפינה עליה נשען יחסה של הכנסייה ליהודים עד לתקופת הנאורות, במאות ה-18 וה-19. זאת היתה תחילת הדרך שסופה היה ה"פיתרון הסופי" ומחנות ההשמדה של המאה הקודמת.

 במושגים של ימינו זאת הייתה מפת הדרכים שהובילה לשואה.

 הירידה במעמדה של הכנסייה בעולם המערבי בתקופת הנאורות, והמעבר לחברה חילונית, הביאו לתמורה במצבם של היהודים. הם הפכו לאזרחים שווי זכויות (לא תמיד שוויון מלא, אבל עדיין שיפור עצום לעומת העבר). היהודים השתלבו בחברה, הותר להם לעסוק בפעילות כלכלית בתחומים שהיו סגורים בפניהם בעבר, הותר להם להחזיק ברכוש ובאדמות, הם יכלו להתקבל למשרות בשרות הציבורי ולעסוק בפוליטיקה. כמו כן נפתחו בפניהם שערי המוסדות להשכלה גבוהה. 

לשינוי במעמדם של היהודים לא נילווה שינוי מקביל ביחס. זה האחרון לא השתנה. התדמית השלילית של היהודי בעיני הנוצרים, כפי שעוצבה ע"י החינוך הכנסייתי במשך מאות שנים, החל מגיל הגן, נותרה בעינה. אפילו אנשים שעברו לחילוניות קיצונית לא הצליחו להשתחרר ממנה. כך למשל וולטיר, מגדולי הוגי הדעות של המאה ה-18, שנלחם כל חייו בחירוף נפש נגד ההגמוניה של הכנסייה, כתב מאמרים על היהודים שהיו יכולים להתפרסם כלשונם ב"שטירמר" – ביטאון המפלגה הנאצית בגרמניה במאה ה-20.    

ברמה האינטלקטואלית נוצר קונפליקט – אנשים "נאורים" שהתנערו מהאמונה העיוורת בכנסייה ובמה שהיא סימלה, לא חשו נוח עם יודופוביה, שהיתה חלק מהעבר הדתי ממנו הם התנתקו. נוצר צורך למצוא תחליף לבסיס התיאולוגי של שנאת היהודים. החיפוש אחרי אליבי להצדקת היחס ליהודים בא לידי ביטוי בשורה של ניסיונות לפתח "תיאולוגיה חילונית", שתיתן בסיס אחר, לא דתי, לשנאת היהודים.

 במהלך המאות ה-18 וה-19 נכתבו הרבה יצירות שהציעו תחליפים "רציונאליים" או פסאודו-מדעיים לסיבות הדתיות של היודופוביה. ייקצר המצע מלפרט כאן את מלוא הרשימה. אסתפק בשתי דוגמאות. הראשון היה הוגה דעות צרפתי בשם גובינו. הוא פרסם באמצע המאה ה-19 יצירה בשם "על אי השוויון בין הגזעים האנושיים". למיטב ידיעתי זה ה"מחקר" הראשון בעת החדשה בו מופיעה תורת הגזע. הנאצים, במאה ה-20, אימצו את מחקרו של גובינו.

השני היה פוליטיקאי גרמני בשם וילהלם מאר, שבשנות ה-70 של המאה ה-19 המציא את המושג אנטישמיות, אותו הוא הציע כתחליף "מדעי" למושג שנאת יהודים. מאר הקים ב-1879 מפלגה בשם הליגה האנטישמית. 

במאמר מוסגר, ייתכן שאם מאר היה ממתין 20 שנה, עד לכינוס הקונגרס הציוני הראשון, המושג אנטי ציונות היה תופס את מקומו של המושג אנטישמיות מלכתחילה, דבר שהיה חוסך לרבים משונאי ישראל בימינו, ובעיקר ליהודים שביניהם, את האקרובאטיקה האינטלקטואלית לה הם נדרשים על מנת להצדיק את עוינותם למדינת ישראל.

3. תור הזהב של שנאת היהודים

ביום ממוצע מתפרסמים בתקשורת הבינלאומית, בשפה האנגלית בלבד, מאות כתבות, ידיעות ומאמרים העוסקים בצורה כזאת או אחרת במדינת ישראל ובסכסוך הישראלי-ערבי. זה ב"סתם יום של חול", יום בו התותחים שותקים. אבל ברגע שמי שהוא סוגר מרפסת בירושלים נפתחות ארובות השמיים ומבול של מאמרי ביקורת וגינוי מציף את האדמה.

 ההמולה התקשורתית הזאת הגיעה למימדים חסרי תקדים. אין כמעט דיון בפורום כלשהו, רשמי או חצי רשמי, ללא כל קשר לנושא הדיון, בו בהחלטות הסיכום לא נכללות כמה מילות גינוי למדינת ישראל. יש רק להתפלא על כך שבהחלטת הסיכום של כינוס האקלים שהתקיים בראשית דצמבר 2015, בפריס, לא נכלל גינוי למדינת ישראל. מי יודע – זה עוד יכול להשתנות כאשר יתברר שההסכם שנחתם איננו שווה את הנייר עליו הוא כתוב.

 לעומת זאת תשומת לב מינימאלית בלבד, אם בכלל, מוקדשת לבעיות אחרות, הרבה יותר חמורות. כל דבר בזמנו.

 השנאה לישראל הביאה לתפיסת עולם מעוותת לפיה ארגון "הומניטארי", ללא כל קשר למטרה המוצהרת לשמה הוא הוקם, חייב שתהיה לו אג'נדה בעלת צביון אנטי ישראלי. הכלל הוא – לארגון הומניטארי שהאג'נדה שלו איננה בעלת צביון אנטי ישראלי, אין זכות להתהדר בתואר 'הומניטארי'. ארגון כזה, לא סופרים אותו. יתירה מזאת, הפעילות האנטי ישראלית של הארגונים ההומניטאריים למיניהם היא תמיד בעדיפות ראשונה, גם כאשר זה בא על חשבון המטרות לשמן הם הוקמו. 

להלן דוגמא של אג'נדה שעברה "שיפוץ" על מנת להקנות לה צביון אנטי ישראלי. ארגוני הפמיניסטיות בארה"ב ובעולם (כולל ישראל) קמו על מנת לשמור על ולקדם את האינטרסים של נשים. הארגון הפמיניסטי הגדול ביותר בארה"ב החליט לאחרונה לאמץ את מדיניות ה-BDS, החרם על ישראל. היוזמה לצעד הזה באה מתת-ארגון בשם "פמיניסטיות למען צדק עבור/ובפלשתינה". אחת ממייסדות התת-ארגון הזה, פרופסורית יהודייה (נו, איך אפשר אחרת?) למדעי נשים באחד מהקמפוסים של אוניברסיטת ניו יורק, מסבירה שמשמעות ההחלטה היא הרחבת ההגדרה של המושג פמיניזם כך שההזדהות עם פלשתינה תיכלל במשמעות של להיות פמיניסטית.

הסיפור המלא על ההחלטה להחרים את ישראל, והרשימה המפורטת של האיסורים בכל מה שקשור למדינת ישראל, נמצא כאן:

https://www.insidehighered.com/news/2015/12/01/national-womens-studies-association-joins-israel-boycott-movement

 ומה עם המטרה המקורית לשמה הוקם הארגון? מה עם המאבק למען שוויון וזכויות לאישה בעולם ובעולם הערבי בפרט?  סדר העדיפויות הוא ברור קודם כל יש לשים קץ לכיבוש הציוני, ורק אחר כך יגיע תורן על הנשים.

זאת שאלה טובה מה גורם לעיסוק היתר האובססיבי בישראל, מדוע למדינת ישראל "מגיע" יחס שונה מזה של שאר אומות העולם. את התשובה לא ניתן למצוא בחוגים רשמיים. אבל יהודים יודעים מה התשובה. יש להם ניסיון של אלפיים שנה.

 מאפיין עיקרי של שנאת היהודים "הקלאסית" היה הנכונות להאמין לסיפורים ולבדותות שברור בעליל שלא יכול היה להיות להם כל בסיס במציאות. עלילת הדם היא דוגמא אחת מרבות. גם בעידן המודרני עלילת הדם עדיין לא נס ליחה, כשה"מובילים" בהנצחתה הם אינטלקטואלים יהודים במדינת ישראל – המשורר יצחק לאור, למשל, המאשים את המתנחלים בשימוש בדמם של ילדים פלשתינאים לאפיית מצות, או פרופ' ישראל שחק מהאוניברסיטה העברית (נפטר ב-2001) ש"מצא" לטענתו הוכחות בתלמוד לכך שיהודים מצווים להשתמש בדם של ילדים נוצריים לאפיית מצות. במקביל, לעלילת הדם מתווספת ההשוואה שליבראלים "נאורים" עושים בין מדיניותה של מדינת ישראל לבין פשעי הנאצים. זה האחרון הוא ה-LSD האינטלקטואלי שלהם.

מאות שנים חלפו, האנושות התקדמה בכל התחומים, אבל האובססיה היודופובית נותרה בעינה. שד האנטישמיות ממשיך לסרב לחזור לבקבוק.

4. קרה אחרי, קרה בגלל

נחשול חסר תקדים של אנטישמיות פרץ והציף את העולם המערבי בקיץ 2014 בעקבות מבצע צוק איתן. זה היה מעין מסע אל העבר, חזרה אל האווירה ששררה בגרמניה של שנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת. אפולוגטיים למיניהם, בעיקר בארץ, "הסבירו" את התגברות שנאת היהודים כתוצאה של צוק איתן. אפשר היה לחשוב שלפני צוק איתן אהבו את היהודים. זה הגיון מעוות הרואה בסדר הזמנים את חזות הכל. זה "היגיון" לפיו אם אירוע א' קדם לאירוע ב', אז אירוע ב' הוא תוצאה של אירוע א'.

ההאשמה שהיהודים, במעשיהם ו/או בהתנהגותם, מביאים על עצמם את האנטישמיות איננה דבר חדש. זאת איננה המצאה של המאה ה-21. זה היה חלק מובנה של מערכת היחסים בין היהדות והעולם הנוצרי במהלך כל ההיסטוריה. לרדיפות היהודים הייתה תמיד "סיבה". פעם זה היה "רצח האל", פעם זאת היתה עלילת הדם, ופעם זאת היתה הרעלת בארות. במאה הקודמת זו היתה אגדת "הסכין בגב" שהטילה על היהודים את האחריות לתבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה. ב-1938 למשל, אחרי פרעות "ליל הבדולח", האחריות למהומות הוטלה על הקהילה היהודית בגרמניה והיא חויבה לשלם פיצויים לממשלת גרמניה עבור הנזקים שנגרמו. הרעיון הגאוני הזה היה של הרמן גרינג.

5. מכרו את נשמתם לשטן

בשנת 1955 התקיים בישראל משפט שגרם לזעזוע בציבור הישראלי. המשפט המכונה בטעות "משפט קסטנר" הסתיים בזיכויו של הנתבע, מלכיאל גרינוואלד. פסק דינו המנומק של השופט בנימין הלוי נכנס להיסטוריה בזכות משפט אחד – "קסטנר מכר את נשמתו לשטן." השופט הלוי התייחס בדבריו לשיתוף הפעולה של קסטנר עם הנאצים בתקופת מלחמת העולם השנייה, שיתוף פעולה שנמשך גם אחריה. אבל לא במשפט קסטנר אנו עוסקים כאן. הנושא הוא "דור ההמשך" שקם לקסטנר בימינו. 

קסטנר לא היה היחיד ששיתף פעולה עם הנאצים. היו אחרים. בגטאות ובמחנות ההשמדה אנשים נאחזו בכל שביב של תקווה. לא מפליא שהיו שראו בשיתוף פעולה עם הצורר את הדרך היחידה להציל את חייהם או את חיי בני משפחותיהם. למי שלא היה שם, קשה לדון אנשים כאלה לכף חובה. אף אחד מאיתנו איננו יודע איך הוא היה מתנהג בנסיבות דומות.

שונה המצב כשמדובר בממשיכי דרכו של קסטנר בימינו. אלה אנשים שבחרו מרצונם החופשי להצטרף למערכת ההסתה המתנהלת נגד מדינת ישראל. אף אחד לא כפה עליהם לעשות זאת. לא נשקפה סכנה כל שהיא לחייהם או לחיי בני משפחותיהם. הם גם לא עושים זאת סתם כך "לשם שמיים", רובם ככולם מתוגמלים היטב, אם בתשלומים ישירים ואם בהענקת תוארי כבוד למיניהם ובהזמנות להשתתף ולהרצות בפורומים בינלאומיים שונים.

 יהודים, ובמיוחד ישראלים, הנוטלים חלק במערכה נגד מדינת ישראל, גם אם הם מסתפקים בתפקיד פאסיבי, קנו ביושר את הזכות להיכלל בהגדרתו של השופט בנימין הלוי –

הם מכרו את נשמתם לשטן.

6. סייענים מרצון לשונאי ישראל

עמוס עוז, פאר סופרי ישראל בדורנו, אדם שהאינטלקטואליה בישראל ראתה בו מועמד ראוי לזכייה בפרס נובל לספרות, הודיע לאחרונה שבעתיד הוא יסרב לקחת חלק בכינוסים המאורגנים ע"י מערכת ההסברה הישראלית.

אדם זה, שהיה לו העוז הנפשי לשמור על זכות השתיקה כאשר תינוקת בת שלושה חודשים ומשפחתה נשחטו בידי מרצח ערבי, לא היסס לשחרר את חרצובות לשונו בכותבו על חובשי הכיפות הסרוגות את המלים הבאות: "כת משיחית... רוצחים שהגיחו מתוך פינה אפלה של היהדות... על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף."

זאת איננה תרומתו היחידה ל"שיח" הציבורי במדינת ישראל. דבריו של עוז ודברים דומים מפי תואמי החשיבה שלו, הם התמיכה המוסרית הכי טובה לה יכולים לצפות מאות (אולי אלפי) האינטלקטואלים היהודיים, בארץ ובגולה, המפיצים תעמולה ארסית נגד מדינת ישראל כחלק מהמערכה המנוהלת ע"י השמאל ה"ליבראלי" נגד עצם זכותם של יהודים למדינה משלהם.

במרכז המערכה נמצאת תנועת החרם על ישראל, תנועת ה-BDS, שרוב מנהיגיה הם יהודים.  התנועה הזאת החלה את דרכה בארץ הקודש, וממנה היא התפשטה אל מעבר לים וקבלה מימדים גלובליים. 

להלן דברים שעמוס עוז כתב ב-1982: "האם ייתכן כי מה שעולל היטלר ליהודים היה לא רק מכת-חרב אלא גם נשיכת נחש? האומנם חדר הארס ההוא אל הלבבות, אל אחדים מן הלבבות, והוא ממשיך לפעפע?"

הארס הזה אכן מפעפע בליבו של עוז ובליבם של סופרי צמרת אחרים, כמו גרוסמן, יהושע, סובול ויצחק לאור. עצם השתתפותם של ישראלים בפורומים בהם מדינת ישראל משמשת כשק חבטות, משמשת כ"אליבי" מוסרי לשונאי ישראל.

 דברי הסבר שכתב המחזאי יוג'ין יונסקו למחזהו ה"קרנפים" בשנות ה-50 של המאה הקודמת, מתארים את דרכה של האליטה הישראלית אל הניוון המוסרי המאפשר לה לראות רצח של יהודים כ"מעשה הומניטארי".

לא אחת נתקלתי בכוחה המפתיע של השקפה מסוימת הנכנסת פתאום לאופנה: מה בינה לבין אפידמיה אמיתית? לא כלום! בני האדם אינם מתנגדים שיודבקו בדת חדשה, דוקטרינה חדשה, פאנאטיזם חדש. מגיע מצב שאתה שואל את עצמך, האם כל הרבים הללו טועים ורק אני צודק? מהרגע שהסובבים אותך שוב אינם שותפים להשקפותיך, אתה מרגיש שעומדים לפניך לא אנשים, כי אם מפלצות – קרנפים, דרך משל. הם יהיו מוכנים לחסל אותך במצפון נקי, וההיסטוריה מוכיחה, כי בני אדם שנדבקו במגפה, לא זו בלבד שהם דומים לקרנפים – הם באמת הופכים לקרנפים!

7. צביעות וסולם ערכים כפול – שיא החוצפה

מקום מיוחד בתוך כל הרעש והמהומה האנטי ישראלית תופסת ה"דאגה" לעתיד הדמוקרטיה בישראל. זה ממש נוגע ללב לראות איך גדולי עולם – מזכיר האו"ם, נשיא ארה"ב, מזכיר המדינה של ארה"ב, נציג האיחוד האירופי, ראשי ממשלות אירופאיות שונות, ושורה ארוכה של פונדיטים ואנשי תקשורת למיניהם – מסבירים מעל במות שונות עד כמה הם מוטרדים/מודאגים ממה שהם מגדירים כ"הידרדרות" הדמוקרטיה בישראל.

בקושי רבע מתוך קרוב למאתיים חברות בארגון האו"ם זכאיות לשאת את התואר "דמוקרטיה". יתרה מזאת, בחלק לא מבוטל מאלה האחרונות, האופי הדמוקרטי הוא בעירבון מאוד מוגבל. אבל הדמוקרטיה היחידה הנראית "בעייתית" היא זו של מדינת ישראל. הצביעות חוגגת. אפשר היה לחשוב שלמי שהוא באמת איכפת מגורל הדמוקרטיה הישראלית.

 נניח לרגע שההתייחסות לאופייה הדמוקרטי של ישראל איננה סתם התבטאות פוגענית, שהיא לא נועדה לתרום לדה לגיטימציה של מדינת ישראל. שההגנה על ערכי הדמוקרטיה היא באמת מה שעומד בראש מעייניהם של המבקרים. האם מדינת ישראל היא באמת המקום היחיד בעולם בו נשקפת סכנה לדמוקרטיה? שמעתם פעם על התייחסות כלשהי לאופי הדמוקרטי של איזו מדינה אחרת? 

שיא החוצפה היו התגובות בארה"ב. למשל, העיתון המכובד וושינגטון פוסט פרסם מאמר התקפה חריף במיוחד על "חוק העמותות" שהתקבל לאחרונה בכנסת. לדברי כותב המאמר "חוקים כאלה קיימים רק במשטרים טוטליטאריים כמו רוסיה ו/או קובה."

במערכת הוושינגטון פוסט לא יודעים כנראה שחוק דומה, הרבה יותר חמור –

(The Foreign Agents Registration Act - FARA)

קיים בארה"ב קרוב ל-80 שנה. החוק הזה התקבל ב-1938. פרטים מלאים אפשר למצוא כאן – http://www.fara.gov/

ד"ר ישראל בר-ניר, "משמאל תיפתח הרעה – מאמר שני בסדרה", מגזין המזרח התיכון, 11 בינואר 2016.

2. לעיתון "הארץ" יש עמדה ברורה

בנוגע לחוק העמותות

מאמר של עורך "הארץ" אלוף בן, שפורסם בעשרים וחמישה בדצמבר 2002 תחת הכותרת "כל אחד יכול לייעץ לרודן אפל". כך כותב בן, אז הפרשן המדיני של "הארץ": "פרשת יוסי גינוסר חשפה פרצה חוקית מטרידה: היעדר כל פיקוח ומגבלה על ישראלים, הפועלים בשליחות ובמימון ממשלות וגורמים זרים והמעורבים בפעילות פוליטית, ציבורית ושלטונית בישראל... 

"הגדר פרוצה לחלוטין. מי שמוותר על הכיבודים, על לוחית הזיהוי הקונסולרית ומקום החנייה הצמוד, יכול לפעול כמשרד אינטרסים פרטי של שליט או מפלגה זרים, לקדם את ענייניהם במזנון הכנסת ובלשכות השרים, ולא להסגיר את זהות שולחיו. כך יכול אזרח ישראלי לנהל, אפילו בעקיפין, את חשבון הבנק של יאסר ערפאת, ובו בזמן להשתתף במו"מ המדיני איתו; וכך פועלים ארגוני שמאל וזכויות אדם במימון אירופי, במטרה להשפיע על מדיניות ישראל..."

בן ממשיך במאמרו וקובע: "הגיעה העת לאמץ בישראל את המודל האמריקאי, שמטיל חובת דיווח ורישום על מי שמייצג גורמים ואינטרסים זרים. 'החוק לרישום סוכנים זרים' נועד להבטיח שהציבור והמחוקקים בארה"ב יידעו מהו מקור המידע (והתעמולה) שנועד להשפיע על דעת הקהל, עיצוב המדיניות ותהליך החקיקה. החוק התקבל ב-1938, במטרה להצר את צעדיהם של אמריקאים שתמכו בגרמניה הנאצית. מאז התקבע בספר החוקים ככלי פיקוח על סוכני השפעה ונציגים של מדינות ידידות ויריבות גם יחד.

 "לפי החוק האמריקאי, 'סוכן זר' הוא כל מי שפועל על פי הנחייה, בקשה או בקרה של גורם זר, וגם מעורב בפעילות פוליטית בארה"ב, עוסק ביחסי ציבור למען שולחיו, או מייצג את האינטרסים שלהם לפני הרשויות. סוכן כזה חייב להירשם במשרד המשפטים בוושינגטון ולדווח על הסכמיו עם הגורם הזר ועל הכספים שקיבל ממנו. הרישומים פתוחים לעיון הציבור. מי שלא נרשם, מסתכן בענישה פלילית. 'החוק לרישום סוכנים זרים' לא מטיל שום מגבלות על פעילותם, למעט חובת דיווח. אבל די בכך כדי להרתיע." 

בן מסיים במילים שאני מתקשה שלא להסכים איתן: "הניקיון הציבורי מחייב להנהיג דיווח דומה בישראל. כך יידע הציבור מי עובד בשביל איזה גורם זר ובאיזו תמורה, ומי שיסרב לזהות את שולחיו יסתכן בתביעה פלילית אם ייחשף."

* * *

יוסף דלומי

נעלם לעולמים

טרגדיה של משפחה יהודית בבגדד

[המשך מהגיליון הקודם וסוף הסיפור]

ח. תעלומה (המשך הפרק)

נעימה ציפתה לגיסותיה בפתח הבית. השכנים שתהו על התנועה החריגה בשבת התעניינו אצלה במה מדובר ובאם דרושה עזרה. היא השיבה להם באנחה: "ששון אושפז ואנו מתפללים לבריאותו. תתפללו גם אתם."

הגיסות הגיעו. תחילה סולטאנה ולאחר מכן רשֶל. נעימה התאמצה להשקיט את זעקותיהן שפרצו עם כניסתן, אך ללא הועיל. הן רצו אל אימן, שניסתה להיראות רגועה. הבנות נדהמו מחִוְרוֹן פניה, השתטחו לרגליה, חשפו את חזן והיכּו בו כמנהג האבלים. האם נחרדה מן המעשה וגערה בהן:

"מה לכן בנותַיי? קומו מיד מן הרצפה ורחצו פניכן. שבָּת היום ואין לחללה ביללות. אלוהים עֵדי, אחיכן עדיין בחיים, כן, ששון יחזור אלינו."

תגובתה התקיפה השקיטה מיד את השתיים. הן קמו מן הרצפה ניגשו למקלחת, ושבו מעט מאוששות.

כעבור זמן מה, דפקה דוריס על דלת הבית. נעימה, מתוחה אך מאופקת, קיבלה את פניה, משתדלת להיראות רגועה. האורחת ניסתה להציל משהו מפיה אך נעימה אחזה בזרועה ואמרה: "בואי יקירתי, דודה רוזה ממתינה לך."

דוריס הופתעה מכך שהובילה אותה לחדרו של ששון. רוזה חישבה היטב את צעדיה לקראת  המפגש הקשה, ישבה זקופה על מיטתו של ששון והתאמצה להיראות נינוחה. בנותיה נתבקשו מבעוד מועד לעזוב את החדר.

"דודה רוזה, למה את כאן? מה קרה לששון שלנו? באיזו מחלקה אושפז?" ניסתה דוריס הנרגשת לחלץ מפיה.

"בואי לידי, יקירתי ואזרי כוח."

דוריס נענתה והתיישבה לצידה. האם סיפרה בקול חנוק את האמת הכואבת וחסרת הפשר. דוריס הוכתה בהלם ונשימתה נעתקה. רוזה הגישה לה כוס מים.

לאחר שנרגעה מעט, החלה דוריס לחקור עוד ועוד, אולי תגלה סדק לתקווה. רוזה שבה וסיפרה בסבלנות את פרטי האירוע שהתרחש במהירות ונותר אפל ומדאיג.

דוריס נעה במושבה. "לא ייתכן, זאת טעות," לחשה המורה התמימה. היא היתה בטוחה במעמדו ובחוסנו של ארוסה, אך מבטה הלֵאֶה של רוזה לא הותיר בה ספק: המציאות אכזרית יותר, הרבה יותר משהעלתה על דעתה.

פתאום נתפשה לרוח רעה. הייתכן שהאם מסתירה מציאות זוועתית כדי להקל עליה את הנורא מכול? היא הכירה אותה כאישה מפוכחת וישרת לב, ולכן עליה לקבל את דבריה כהוויָתם. הרהורים אלו נמשכו שניות ספורות, שבסיומם פרצה דוריס בבכי חנוק. אילו היתה בביתה, היתה זועקת בקול גדול שיגיע עד לאוזני אהובה. רוזה הניחה את ימינה על כתפה וליטפה אותה. היא, אשר צלחה כבר את ההלם הראשון הבינה שהצעירה שלצידה עדיין מתקשה לעמוד מולו. היא נתנה לצעירה להזיל דמעות לזמן מה ואמרה לה:

"שמעי יקירתי. בּנַיי נשבעו שיעשו הכול להחזיר את אחיהם בשלום. אני סומכת עליהם. סלמאן הוא כל יכול."

לאחר הרהור הוא הוסיפה. "אני בוטחת בעיקר בקב"ה. ששון זכאי לסיעתה דשמייא."

דוריס החילונית השתאתה למשמע האמונה המוצקה, הנהנה בראשה ולחשה: "אמן, הלוואי אמן."

ככל שהזמן נקף גברו החרדות. דוריס הגיעה מדי פעם לבקר בבית בכור ושהתה עם רוזה מיספר שעות. זאת ניסתה להסוות את צערה ועודדה את הצעירה חסרת האונים. היא סיפרה על חיי המשפחה בעיירה הקטנה, השונה מאוד מבגדד. בבוא העת ייקח ששון את דוריס ברכבת לחילָּה כדי שתכיר את הסביבה בה גדל. בניגוד לבעלה המרוחם, היא תמכה ברצון הילדים לעבור לעיר ושיכנעה אותו לעשות את הצעד המבורך. רוזה נזכרה בימים טובים שעברה בחייה, אך גם באיבוד עוברים ויילודים. היא אוהבת את ששון באופן מיוחד וגֵאה בהצלחתו בלימודים ובקריירה הציבורית. בחיוך רחב הוסיפה: "אבל אַת, דוריס, אַת פסגת הישגיו."

דברים אלו ודומיהם הפיגו מעט את המועקה וכמדומה השיבו את הנעדר לביתו. דוריס דמיינה לעצמה את החיים המשותפים עם ששון בחדר בו ישבו והאשליה המתוקה העלתה מדי פעם חיוך על פניה. רוזה שקראה את מחשבותיה, מצאה בכך נחמה.

המסע המפרך והסיזיפי של האחים נמשך. במשרד הדואר טענו שפקידים שליוו את ששון נעלמו יחד איתו וגם המכונית לא אותרה בשום מקום. "רק אללה יודע, אולי המכונית נחטפה כדי לדרוש כופר נפש מן המשפחות?"

השר הביע תדהמה וצער בפגישתו עם האחים, ואף מצפונו ייסרו על שהטריד את ששון באותו לילה. בפועל, הוא לא יצא מגדרו על מנת לפענח את התעלומה.

ייתכן שהשר חשש כי האירוע הוא אות אזהרה עבורו, וכדאי לרסן את מאמציו לפתרון התעלומה. סלמאן, ש"קרא את המפה", הסיק שאין לשים את מבטחו בשר.

בדרכם החוצה הציע דוד להכריז על פרס כספי גבוה למי שיביא מידע ממשי על האח. סלמאן חשש מתגובת המשטרה, שתראה בכך התרסה נגדה עקב כישלונה. לכן סיכמו להציע שהיא תכריז על הפרס, בעוד שהוא ימומן בצורה עקיפה ע"י המשפחה. שר הפנים שקיבלם בו ביום, נענה בהתלהבות להצעת האחים, לאחר שסלמאן יפקיד עבורו "מקדמה" בחשבונו החסוי בבנק בכווית.

המשטרה מצידה "הטילה איפול" על צעדיה אך למרות זאת, פירסמה ש"מבול של פונים" סיפקו מידע חשוב שמעיד על הצלחת המהלך. אימות המידע הרב ידרוש זמן רב. מכל מקום  היא "תדאג לעדכן את המשפחה בממצאיה מדי כמה ימים," השר הבטיח לסלמאן לעקוב אישית אחרי התקדמות החקירה, ביודעו היטב את התמורה שמצפה לו.

כמובטח, מדי כמה ימים הגיע למשרדו של סלמאן קפטן עוואד, קצין הדור בהופעתו, מלווה בשוטר זוטר שמושיט לו מדי פעם נייר מן התיק שהחזיק בידו. הוא דיווח לסלמאן שחרף "מאמצינו הכבירים", יש עדיין להמתין לתוצאות ברורות.

  בשבת בבוקר הקיש הקצין עוואד על דלת בית בכור. נעימה נחרדה מהופעת הקצין במפתן הבית, פתחה את הדלת, ולשמע בקשתו המנומסת לפגוש את סלמאן בעניין דחוף, הושיבה אותו בחדר האורחים ומיהרה לקרוא לגיסה.

השניים הסתגרו בחדר והקצין סיפר תוך התנצלות, שנשלח ע"י השר עם מידע חשוב. הוא קרא באוזני סלמאן ממצאי דו"ח שעל פיו נמצאה המכונית שרופה בתעלה הרחק משדה התעופה.

"ומה עם הנוסעים?" שאל סלמאן, "האם לא נמצאו בזירה סימנים לגורלם?"

הקצין הניע ראשו בשלילה. "אנו בטוחים שהיתה זו חטיפה למען כופר, אך ייתכן ומדובר בגופות. השר ממשיך לעקוב אישית אחרי התפתחויות, וכפי שאתה רואה אני עוסק בזה יום ולילה."

סלמאן, שהבין את הרמז, שיבח את מאמצי הקצין וביקש ממנו לסור למחרת למשרדו "להמשך השיחה". קפטן עוואד קם ממושבו וחיוך של סיפוק על פניו. סלמאן ליווה אותו אל המכונית שהמתינה לו בחוץ, נאנח ופנה לחדרו.

בני המשפחה המתינו למוצא פיו של סלמאן אך הוא התעלם מהם, התלבש ועזב את הבית. בשבתו בכרכרה המפלסת את דרכה ברחוב הראשי, הגיע למסקנה בלתי נמנעת. המשטרה יודעת שגורלו של ששון נחרץ, ויחד עם זאת היא תמשיך בעדכוני סרק וסחיטת כספים מן המשפחה, עד שזו תתייאש. האם לא היה די במאמציו, בכספים שחילק והוסיף והבטיח, ובמתנות שהרעיף? אכן, הם לא הועילו. בכישלון כזה לא התנסה מימיו. הוא חש מריר ומתוסכל, ובמיוחד העיקה עליו אי העמידה בציפיות של בני משפחתו.

הוא כיוון את הרכָּב למשרדו. ביום השבת יוכל להרהר שם ללא כל הפרעה. התיישב על כסאו הרחב ונזכר בעסקאות סבוכות שטווה ליד השולחן הזה. תודות לרעיונותיו היצירתיים, הפתיע את יריביו והכריעם ב"נוק אאוט" פעם אחר פעם. הוא גמע את התה שהגיש לו השרָת והחליט שהוא, סלמאן, לא ירים ידיים. נשען לאחור,  אימץ את מוחו והגיע למוצא מפתה מאין כמוהו: איום בחשיפת מיליוני השטרלינגים שנתבקש ע"י שר הפנים להפקיד בחשאי בחשבונות בבנקים זרים.

סלמאן נדרך. צעד כזה יכול להביא לרעידת אדמה פוליטית ואף לפיטוריו של השר. הוא סחט את כספי המשפחה, וסלמאן בכור ישיב לו באותה מטבע. צמרמורת עברה בגופו. מתיקות הנקמה העלתה חיוך בפניו. הוא ניגש לכספת שבחדר האחורי והוציא ממנה תיק שמסומן בראשי תיבות ובמספרים, נעל את הדלת והדליק נורה נוספת. הוא החל לעיין בדפים עמוסי מיספרים, והעלה שמדובר בסכום גבוה מזה שזכר, רובו מופקד בלונדון והיתר בכווית. הגירוי גבר והטריף את דעתו, אך דווקא בגלל זה החליט להמתין להרהור נוסף. הוא החזיר את התיק לכספת ונעל אותה כהלכה. חזר לשולחנו, רשם בפתק קטן כמה מספרים, גמע את שארית התה ועזב את המשרד.

בדרכו לביתו המשיך הרעיון להדהד בראשו, אך המתח והמולת הרחוב מנעו ממנו להתרכז. עדיף לשוב ולשקול בדבר אחרי רחצה ומנוחה קצרה. בהגיעו הביתה עלה לראות את אימו, ומצא שם את דוריס. שתיהן ייחלו לחדשה טובה, אך גם הפעם הסתפק סלמאן במילות נימוס ועידוד שהסגירו את קוצר ידו. מבטי האכזבה של שתי הנשים הוסיפו דלק לבעֵרה שבתוכו. הוא נאנח ופנה לחדרו, פשט את חליפתו, רחץ פניו היטב, ולבש את הזְבּוּן, חלוק הבית הצבעוני, מתנה מבנקאי בהודו. הוא התיישב בכורסה הרחבה בה נהג להפיג את מתיחותו. יצרו דחק בו להפוך את רעיונו השטני למעשה מידי. אלא שמזגו הקר הוביל אותו להרהר ב"איפכא מסתברא", בנימוקים הנגדיים. הוא התרומם ממושבו, והחל מהלך אנה ואנה בחדרו, משפשף את מצחו מצד לצד, מנסה לדלות ממנו את המיטב. וכך הוא העלה: עצם האיום,  גם אם ייעשה  בחדרי חדרים, יביא לפגיעה קשה בכבודו של השר. אם הוא אכן "יספק סחורה" כלשהי, הוא חייב יהיה לנקום. במי? במשפחת בכור כולה. עצם המחשבה על כך החרידה אותו. ומה התמורה? מי מבטיח שאחיו עדיין חי ונושם? בחשבו על כך, נפל הפור. הוא נשם עמוק, התעטף בחלוקו וירד לאכול פת ערבית.

דוד נעשה יותר ויותר מדוכדך. לא היה בכוחו לשאת את העצב שלו ושל אימו. הוא ניסה להסיח את דעתו במעורבות יתרה בעסקיו, אלא שגם שם נותרה רוחו עכורה. סאמי, שותפו הזוטר, ניהל בחריצות ובדייקנות את הפעילות בבית המסחר תוך הערצה לכישוריו העסקיים של דוד. הוא נעצב בראותו את בעל העסק כה שפל רוח. לאחרונה החל להגיע בשעה מוקדמת מן הרגיל, ושהה שעות רבות ללא מעשה. כאשר סאמי ביקש את עצתו בענייני העסק, הוא פטר אותו ב"אחי, תחליט על-פי הבנתך", ושב לשתיקתו. אפילו כוס תה לא קירב לפיו יום תמים. 

יום אחד אזר השותף אומץ ואמר לדוד: "אַבּוּ יוּסֵף יקירי, ימים קשים עוברים עליך, ואני מבקש לספר לך על מחשבה שעלתה במוחי."

לדוד, שהופתע מן הנימה האישית של שותפו, רווח במקצת. "תְּפַדָּ'ל סאמי, אנו שותפים בכול." השיב לו.

"הוא שאמרת, כולם שותפים. אסונה של משפחתך הוא אסונם של כל יהודי עיראק. אם הם, יימח שמם וזכרם, העזו להתנכל לששון אחיך, חס ושלום, מה יהיה עלינו, פשוטי העם?"

דוד הזדקף, סקרן לשמוע את דברי שותפו אשר המשיך, "אינני מתמצא בפוליטיקה, אך יש לנו קהילה מאורגנת ולמנהיגינו יש השפעה שם למעלה. אנו כאן אלפיים שש מאות שנים, עשינו רבות למען הממלכה. האם זה גמולנו? לכל ידוע שמשרד הדואר מונח על כתפיו של אדון ששון, וסביבו רק מלחכי פנכה ונוטלי שוחד."

"ובכן? סאמי ידידי" דחק בו דוד.

"יש לפנות לחכם באשי, לעשירי העיר, לחברים שלנו בפַּרְלָמָן. כולם, כולם. אם חס וחלילה פגעו בששון, הוא רק הראשון. זהו, אני גמרתי. עשה חסד, תשתה את התה."

דבריו הפשוטים של סאמי נאמרו בהתלהבות לא אופיינית, והרשימו את דוד. הוא הודה לשותפו, קם מן הכורסה ועשה דרכו למשרדו של סלמאן.

  האח קם לקראתו. "הָלָה בִּיק, אבּוּ יוּסֵף," ברוך הבא. הם נכנסו לחדר האחורי השמור לפגישות סגורות. דוד הציג את משנתו בהתלהבות. סלמאן גמע מן התה פעם ופעמיים, והשמיע הסתייגותו מצעדים פומביים. כדרכו, חיפש את הנתיב העוקף, אך למרבית הצער, הפעם לא זכה להצלחה, ולכן לא שלל את יוזמת אחיו, ואף לקח על עצמו חלק מן הפעילויות.

השניים החלו לכתת רגליהם במוסדות הקהילה, בבית המחוקקים, במפגשים בבתי קפה ובמשרדים. בכל מקום קיבלו תמיכה ועידוד וכל מי שפגשו היה נכון להתגייס ולסייע.

חכם באשי גזר יום צום ותענית, כנהוג במקרי אסון, והקהילה היהודית נענתה ברצון. הוא גם הזמין עצמו לקאדי של בגדד, אשר קיבלו כראוי לנציגם של יהודי הממלכה. הוא הביע זעזוע אישי, והבטיח להעלות את הנושא בפני ראשי השלטון. סלמאן נועד עם שני חברי הפרלמנט היהודים ולמד שכבר תבעו חקירה נמרצת משר הפנים וממפקד המשטרה, שאף זומנו לדווח לוועדת הפנים של בית המחוקקים. בהמשך השיחה, ביקש מהם סלמאן להסדיר עבור אימו פגישה אצל ראש הממשלה, אלא שהם סברו שהסיכוי לכך קלוש. לחילופין, הציעו מפגש כזה עם שר הדואר, האחראי הישיר לאירוע. עשירי בגדד המוכרים היטב לסלמאן, התגייסו אף הם לפעול ולהמריץ שרים ומחוקקים.

למרות כל אלו, תחושת דחיפות מהולה בעצבים מרוטים היתה מנת חלקם של האחים בימים הבאים. מדי ערב, התייצבו בפני אימם, נבוכים ומבוישים. היא הלכה ונחלשה מרוב צער. אף-על-פי-כן, היא חיזקה אותם באמרה "וְולאדִי, בניי, אל תיפול רוחכם. תמשיכו בעבודה והשם יעזור."

ט. טרגדיה כפולה

 בוקר אחד שמחה דוריס למצוא את רוזה במצב רוח מרומם וקיוותה לחדשה טובה. לאחר שסימנה לה לשבת, אמרה רוזה "ישתבח שמו."

סקרנותה של הארוסה גברה. "הְמַּרחוּם, המנוח, בא אליי בחלום ואמר לי 'אֵם דוד, בעוד שלושה ימים, אולי ארבעה, ייתם צערך...' ומיהר לדרכו."

חלומה של רוזה לא רומם את רוחה של דוריס המשכילה, שלא האמינה בחלומות, ועל כן שתקה. רוזה שהתאכזבה הגיבה ביובש "איש באמונתו יחיה."

תמו שבועיים מאז הלילה הגורלי. האחים שהמשיכו במסעם חדלו להאמין שהנעדר עודנו בחיים. רוזה שהתעודדה מחלום בעלה, נאותה לאכול ארוחה אחת ביום. אלא שגופה היה חלש מכדי לעכלה. ד"ר מוראד שבדק אותה המליץ על מתכון מזונות מיוחד, לצד התרופות שרשם עבורה. בנוסף, הפציר בה הרופא שתשוב לחדרה. חרף זאת רוזה נאחזה במיטתו של בנה וסירבה לנטוש את חדרו. היא חשה שאין בכוחה לחזק את דוריס ולחשה לה: "טוב מותי מחיי, כאן על מיטתו של ששון, והלוואי ואהיה כפרתו."

דוריס נחרדה, חיבקה אותה והשיבה: "סְמַלָלה עְלֵיכִּי, אלוהים ישמרך, האם איבדת את האמונה?" ובו בזמן תמהה על היחס לאמונה שמעולם לא העסיק אותה.

  בבוקרו של היום השישה עשר, הגיעה דוריס לבית בכור כפי שעשתה כמעט מדי יום. היא לא פגשה איש בחצר וכהרגלה, עלתה לחדרו של ששון. להפתעתה מצאה את רוזה שקועה בשינה. היא כרעה ליד המיטה ולחשה "צַבָּאח אֶל חֵיר עַמָּה," בוקר טוב דודה.

משלא נענתה, נגעה בכף ידה ובמצחה של רוזה. אלו היו קרים. ראשה התערפל לכמה שניות, ולאחר מכן פרצה בזעקה שהתפשטה בכל הבית. "וָאוֵילִי, עַמָּה רָאחִתּ," אוי לי, דודה הלכה.

לשמע הצעקה הגיעה נעימה במרוצה. לאחר שהתבהר לה פשר הצעקה, היא כרעה למראשות רוזה ויבבה. "נְהַגָ'ם בֵּיתְּנָא," ביתנו חרב. אחר-כך התעשתה, וביקשה מדוריס לרדת לחצר, אלא שזו קפאה על מקומה ולא זזה. כך עזבה אותה נעימה ורצה להעיר את נעים. דפקה על דלתו וצעקה: "קום, מהר בשם אלוהים," ולעצמה מלמלה: "לֵיש אַסִּוֵּינָה?" למה? מה עשינו? הפנתה ראשה לשמיים והוסיפה: "אַקְוָוה וַסְעָבּ לָא תִּרְוִוינָא" שלא תעמיד אותנו במבחן קשה יותר. בכך השלימה עם גזרת האל, ושוב דפקה על דלתו של גיסה עד שהתעורר, והיא זירזה אותו לגשת לאימו.

בהיכנסו, היה עדיין מנומנם, אך הבין מהר את שראו עיניו. הוא היה צעיר האחים ומות אביו בגיל מוקדם קשר אותו לאימו חרף הסתייגותה מהליכותיו. הוא כרע ברך ונישק וחזר ונישק את כפות ידיה של אימו והתייפח: "ליש, מאמא ליש?" למה? אימא, למה?

נעימה אחזה בכתפו ואמרה לו שעליו להזעיק מיד את אֶחיו, ולאחר מכן את אחיותיו. דוריס עדיין שהתה בחדר ומוללה לעצמה כסהרורית. נעימה כיסתה את חמותה בסדין, והחלה לחשוב על חובותיה בטקסי האבל.

לאחר זמן קצר הגיעו דוד וסלמאן. פניהם קפואים. הם כרעו ליד אימם . סלמאן התרומם, אחז בידה של דוריס והוליך אותה אל מחוץ לחדר. דיבר על ליבה לנסוע לביתה, הזמין כרכרה וליווה אותה לשם. 

דוד נותר לבדו ליד מיטת אימו. הניח כיפה על ראשו ונטל את כף ידה ולחש: "מאמא, מבקש ממך מחילה. אַלָּא וְויַּאכִּי, אלוהים ילווה אותך, אבא ממתין לך." נשק לידה, ולחש "ה' נתן ה' לקח, יהי שם ה' מבורך."

בצאתו מן החדר, הגיעו לאזניו זעקותיהן של אחיותיו שזה עתה הגיעו עם נעים. בהתקרבן לחדרה של האם, פרועות שיער, החלו לילל. דוד הסתייג מהחצנת האבל וראה בה פגיעה בכבוד הנפטר. על כן הוא היסה אותן בתקיפות ואיים להוציאן מן הבית. 

לפנות ערב צעדו רבים אחרי ארונה של רוזה. גוש צפוף של המון אדם חלק לה כבוד אחרון. רוח של סתיו הקלה על המלווים הלבושים שחורים. בראש הצועדים, החכם באשי ובני משפחת בכור. דוריס שחשה כבת המשפחה האבלה עטפה ראשה בצעיף שחור, צעדה לאיטה וראשה בקרקע. אביה אחז בזרועה, כדי לתמוך בה בהליכתה, ואימה לחשה באוזנה מילות עידוד. בעקבותיהם צעדו ראשי הקהילה: רבנים, חברי הפרלמנט היהודים ועובדים בכירים ממשרד הדואר.

הרב הראשי ספד למנוחה ליד הקבר הפתוח וריגש את הקהל בהשמיעו את הפסוק "אֵל נקמות ה', אֵל נקמות הופיע." הוא חזר עליו פעם נוספת כדי להדגיש את קריאת התגר נגד השלטון על מחדלו שהביא למות אֵימו של הנעדר.

דוד ספד לאם בקול חנוק. אישה דגולה ומגדלור למשפחתה. אך לא היה בכוחה להמתין לבנה שאבד. היא לא איבדה את אמונתה, אלא שגופה לא עמד מול עוצמת הצער. לבסוף ביקש בשמו ובשם אחיו את מחילתה על שלא הצליחו להשיב את בנה האהוב. שלושת האחים קראו קדיש. חלק מן הקהל הצטרף וביניהם אהרון רסולי, לקול בכיה הכבוש של דוריס.

בימי השבעה גדשו רבים את בית האבלים, ובמיוחד במועדי התפילות. לדברי הניחומים התווספה התהייה שהלכה וגברה מיום ליום: היכן ששון? נכבדי העדה שבאו לנחם נשאלו בתרעומת "איפה אתם, איפה?" – אך היו גם מפוכחים שהיסו אותם. מה בידם לעשות מעבר לשתדלנות ושוחד? אלא ששאלה גדולה יותר הטרידה את כולם: מן ההכרח שיש מי שיודע על גורלו של ששון, והוא חוסה בצילה של סמכות שלטונית גבוהה. לרוע המזל, הממשל חלש ונתון לאיום של סוכנים נאציים ועוזריהם המקומיים. בתנאים אלו, עם מי ניתן לשאת ולתת? 

בתום השבעה חזרה משפחת בכור לימים של רִיק מעיק. בבית שבו שרתה שמחת הציפייה לנישואי ששון, החלה שנת אבל בה חַברּ צער לייאוש משובו של ששון. קבורת האם סימלה את קץ התקווה לחיי אחיהם.

דוריס התקשתה לבקר בבית בכור. היא סרה לשם פעם יחידה עם הוריה בימי השבעה. נעימה והאחים קיבלו אותה בחום, אך היא נותרה בפנים קפואות, והרגישה בודדה ומרוחקת. נגזר שהבית הזה לעולם לא יהיה ביתה.

היא ניסתה לשוב לעבודת ההוראה, אך מצוקתה הנפשית הקשתה עליה לעמוד מול התלמידות הצעירות. מנהלת "אליאנס" הבינה לרוחה, ושחררה אותה זמנית מתפקידה.

  כעבור חודש ימים עלתה המשפחה לבית הקברות לגילוי המצבה של האם שעליה נחרטו המלים "אם גיבורה שנפטרה מצער על בן שאבד."

דוריס קיבלה את הידיעה על מועד האזכרה מפי אביה. הוא סיפר שדוד בא בעצמו למשרדו כדי לבקש את השתתפות המשפחה. תחילה היא היססה. היא חששה מן הזיכרונות הכואבים שיצופו מחדש.  נועצה באימה, אך זו הותירה את ההחלטה בידה. לבסוף, החליטה להצטרף להוריה. לא יכלה שלא לתת ל"דודה רוזה" את הכבוד הראוי על מסירת נפשה על אהבת בנה. בהתקרבה לקבר, סמוך לנעימה ודוד, קראה את הכתוב על המצבה והחלה דומעת. היא כרעה, פרשה את מטפחתה על המצבה ונישקה אותה, וחזרה ונישקה. נעימה שהבחינה בכך, נעמדה מאחוריה, וכאשר התרוממה, חיבקה אותה ואמרה לה בהתרגשות: "איבדנו שלושה אנשים יקרים מאוד."

דוריס הבינה את כוונתה והשיבה: "אני איבדתי משפחה שלמה."

כך נפרדה דוריס ממשפחת בכור.   

י. תם ולא נשלם

 במהלך חודש האבל נמנע דוד מלעסוק בשאלת עתידה של דוריס, הצעירה שנקשרה לששון וכמעט ונישאה לו. הוא לא ראה מנוס משחרורה מן הנאמנות לאחיו, אך נחרד מן המשתמע ממנו, הכרזה מפורשת על אובדן אחיו. על כן התייסר בשאלה לילות רבים.

אחָיו נרתעו מלהביע דעה כלשהי, וזה הוסיף על מצוקתו. לבסוף, פנה דוד לרב בית הכנסת. הוא לא ראה לנכון לפסוק בעצמו, והם גמרו ביניהם לפנות לחכם באשי, שקיבל אותם בו ביום בלשכתו. הוא קם לקראתם ממושבו, ולחץ את ידי דוד בחום. לאחר מכן, ביקש לשמוע את  דבריו אשר נאמרו בלחש כתפילת וידוי. הרב האזין כשראשו נטוי קדימה ופניו מיוסרות. הוא השיב בפסוקי נחמה מן המקורות וביקש לשמוע על דוריס, על אישיותה, על מעשיה ועל קשריה עם משפחת בכור. דוד שיבח את מעלותיה, וכאשר הזכיר את קשריה עם אימו, נשנק וביקש את סליחת הנוכחים.

ה"חכם" לא הסתיר את כובד האחריות המוטל עליו בבואו להכריע בשאלה הלכתית ואנושית הרת גורל. הוא ביקש שהות של יממה עד למתן פסיקתו.

שנתו של דוד נדדה אותו הלילה. הבדידות קשתה עליו. האם נחה על משכבה בשלום, שאול בפלסטין, ושני אחיו האחרים התרחקו מן הסוגייה כמו מאש. לרגע חלף במוחו רעיון הייבום. הייתכן שה"חכם" יפסוק כך?

למחרת היום הוא התייצב שנית בלשכת החכם באשי. הלה ידע על בקיאותו של דוד בהלכה, ופירט בפניו את השיקולים שעמדו לפתחו. בסופו של דבר פסק שראוי לשחרר את הצדדים ממחויבותם.

"וכיצד, לפיכך, רואה כבוד הרב את דינו של ששון?" שאל דוד, "האם משחרור הארוסה משתמעת פטירתו של האח? האם ייחשב כחלל שמקום קבורתו לא נודע?"

הרב שציפה לשאלה השיב "כך יהיה כפי הנראה, אך מוטב להמתין שבוע שבועיים."

דוד נשק לידו של הרב ויצא למשרדי "אחים רסולי בע"מ."

שתי המשפחות, השונות באורח חייהן ובאמונותיהן, נקשרו בטרגדיה אחת. בעוד שהאחת קרבה להשלים עם הגורל, נותרה השנייה עם עתיד מעורפל של בתה. אהרון ציפה בכיליון עיניים לתשובה מפי אורחו, אך לא דחק בו. דוד ניגש לעיקר ואמר:

"עם הגזירה עלינו להשלים, ושחרורה של דוריס יקל על כולנו."

כך ביטא את משא הצער על אובדן אח, אך לא פחות מכך על החמצה גדולה.

לשמע הדברים, היטלטל אהרון בין תחושת הקלה לבין שותפות כנה ברחשי הלב של האיש שלידו ולא מצא מילים לנחמו.

  אלא שמצב רוחו של האב התחלף באחת. דוריס לא תשתחרר בנקל מן הזיכרונות ומן החלומות. ששון היה מושא אהבה והערצה, ולא פרי של  שידוך שנתפר בין שתי משפחות.  באותו רגע קם  וחיבק את דוד ואמר לו:

"אחי, גם אם הגורל תעתע בנו, נעשה הכול לשימור החברות. לא לחינם עשינו כברת דרך יחד."

דוד התקשה להינחם וסיכם, כאילו לעצמו: "כה מועט הדבש, ומה רב העוקץ," נזכר בפתגם קדום.

  אהרן ליווה את דוד למכונית ושב למשרדו. האיש הקשוח והמפוכח מצא עצמו מתקשה להביא את "הבשורה" לבתו, זו שתִכפֶה עליה פרידה סופית מחלום חייה. הוא מחל על גאוות האב והחליט שסוזאן תמלא את התפקיד העדין טוב ממנו.

האם נכנסה בשעת בוקר מאוחרת לחדרה של דוריס ובידה טס עם קומקום תה וסמבוסק בגבינה. היא מצאה את בתה כותבת, שוב כותבת. חרף הקירבה ביניהן, לא שאלה על נושא או נשוא כתיבתה. די בכך שהמסכנה מצאה נתיב לשקע בו את יגונה.

"בוקר טוב דוריס, הבאתי לך את מה שאת אוהבת."

הבת הפנתה את ראשה לאחור, וקמה מכיסאה לקחת את הכיבוד. חיוורון פניה הוסיף על מועקתה של האם, שלא עצמה עין כל הלילה בעקבות המטלה שלקחה על עצמה. היא התיישבה על הכורסה, וביקשה ממנה לשבת לידה.

"מה שלומך היום, בִּנְתִּי? אני שמחה שאת כותבת. מגיל צעיר אהבת את מה שהביאך לבחור בהוראת הספרות. בואי נשתה, הסמבוסק רק יצא מן התנור."

הבת הבינה שאימה באה לשוחח בעניין חשוב, וה"דא והא" שפתחה בהם הם המערכה הראשונה. היא גמעה לאיטה מן התה, ונגסה את קצה סמבוסק אחד והחזירה אותו למגש. לפתע נזכרה במשהו שדחק בה לספרו מיד לאימה.

"חלמתי הלילה חלום מוזר. ראיתי את רוזה וששון מתהלכים יד ביד בגן מקסים. ציוץ ציפורים ורשרוש מי נחל נשמעו כצלילי מנגינה רכה. הם התיישבו על ספסל בצל ערבה בוכייה, והוא סיפר לה שזה עתה חזר מסיור עבודה במידבר, והוא עייף ומעוניין להתרחץ ולנוח. האם הביטה בו בהערצה ואמרה: "עְיוּני, איזה בן מסור! למרות עייפותך, העדפת להסיר דאגתי לפני שתדאג לעצמך. לך לרחוץ ולנוח כרצונך. כאשר תתעורר, אבא יצטרף. הוא התגעגע אליך מאוד". ששון קם ופנה לשביל מצד שמאל והאם ליוותה אותו במבט מחויך. 'קִרְבָּנוּ, אַשְלוֹן וָלָד,' – כפרה עליו, איזה ילד!"

דברי דוריס נקטעו מדי פעם, בנסותה לשחזר במדויק את חווייתה. פניה שיוועו לפירוש נִיסְּי. לאחר שסיימה, השיבה האם בקול רך:

"כולנו רוצים בשובם של יקירים רחוקים. חלום מבטא ציפייה כמוסה, אך בו בזמן נוטע אשליה. יש מי שנוהרים למפרשי חלומות, אך בעיניי זוהי עבודת אלילים."

דוריס התאכזבה מן התגובה "המלומדת". אף שהאם הבחינה בכך היא לא רצתה להרפות. "ששון נעלם לפני חודשיים כמעט. איננו יודעים דבר על גורלו. שלטון עויין מסרב לעשות את הנדרש לפתרון התעלומה. אבא יודע אלו מאמצים כבירים של משפחתו עלו בתוהו. אין ספק שזו לא הרשלנות הביורוקרטית הרגילה." היא עצרה לרגע, לגמה מן התה והביטה בפני בתה האילמים. "אנו חייבים להשלים עם הגזירה. ששון לא ישוב עוד. האירוסים בוטלו באופן רשמי."

דברי האם  נאמרו במהירות, ומשסיימה חשה הקלה. נפשה של דוריס סערה. אימה יולדתה מעולם לא התאכזרה אליה, והנה הנחיתה גרזן על ראשה. האִם לא יכלה להמתין, להפיח תקווה כלשהי? היא הרגישה כאסירה בודדה בתוך צינוק חשוך. קמה על רגלה ורצה אל הדלת. האם שחששה לרע מכל אצה בעקבותיה, תפשה בידה, הקיפה את גופה בחוזקה וגררה אותה למיטתה, השעינה את ראשה על הכריות הגדולות ומזגה לה תה. החיבוק ריכך את דוריס, שנכנעה באחת לאימה. הדמעות זלגו על לחייה והיא צנחה בחיקה. זו ליטפה את ראשה וציטטה באוזניה מילים על אהבת אם מן השירה המצרית המודרנית. כעבור זמן עברה האם לנושא אחר. "אנו נוסעים בחנוכה למצרים. נשוט בספינה לאורך הנילוס. זה ייטיב עם כולנו." היה זה רעיון שאהרון הגה בלילה, וסוזאן אימצה אותו וקיוותה שהטיול יקל על מכאובה של הבת.

דוריס השתהתה בחיק אימה, וזו המשיכה ללטף ולצטט. חרף המכה שנחתה עליה, הוריה נותרו משענתה היחידה. הנושא רגיש מכדי לפרוש אותו בפני חברותיה המורות. היא קמה מעט מאוששת. ושבה לכתיבת יומנה. האם אספה את מגש התה ועזבה את החדר בתחושת  שחרור ממשא כבד.

הגיע חג החנוכה. מדי ערב הדליק דוד את הפתילים שטבלו בשמן ובירך בנפש חצויה "על הניסים ועל הנפלאות בימים ההם... ובזמן הזה." המילים האחרונות נשמעו ריקות מתוכן. החג היה עצוב ביותר. באמרו את הברכה בהדלקה הראשונה נצבט לבו בחשבו על ששון שתמיד ניצב  לידו. כן נזכר במפגש האחרון עם ה"חכם" בו הודיע לו על פסיקתו הסופית: יש להתאבל על ששון כנפטר ובמסגרת משפחתית. אבל ציבורי עלול להתפרש כהתרסה כלפי המשטרה. זו המשיכה להצהיר שהתיק עדיין לא נסגר, ומאמציה לפענוח התעלומה "נמשכים וביתר שאת..."

אפילוג

ניתן לומר שהאירוע הטראגי בו עסק הסיפור, היווה את ההקדמה למאורעות האכזריים אשר פקדו מאוחר יותר את יהודי עיראק.

  הטבח המכונה פרהוד, התרחש כעבור מעט יותר משנה, והופעל על-ידי סוכני המישטר הנאצי במזרח התיכון, ובראשם המופתי הפלסטיני. ממדיו העידו שהמון מוסת ועויין המתין מזה זמן להזדמנות נאותה. זו הגיעה לאחר נפילת המשטר לידי קבוצה שפעלה בחסות המשטר הנאצי. קרוב למאתיים יהודים נרצחו, מאות נפצעו ונשים נאנסו, זאת בנוסף לשוד והריסת רכוש פרטי וקהילתי. רבים סבורים שהטבח הביא דווקא ללבלובו של רעיון הציונות המעשית שצמח בקרב צעירי היהודים. קבוצות ובודדים עזבו את עיראק בחשאי ועשו דרכם לישראל דרך ההרים והמידבר הגדול, תוך נטילת סיכון רב. מיספרם הגיע לאלפים. למרבית הצער, בדרך נפלו קורבנות רבים, ואחרים סבלו מהתנכלויות, ובמיוחד צעירות אשר אזרו אומץ והצטרפו למסע.

במהלך מלחמת העצמאות של ישראל, סימנה התעמולה בעיראק את היהודים כמסייעים לאויב הציוני. לאחר תבוסת צבא עיראק והקמת המדינה, נערך מסע נקמה ביהודי הקהילה שהתבטא במעצרים המוניים באשמת ריגול, ובהטלת מסים מיוחדים למימון גירעונות המלחמה. ההמון שולהב בשידורי הסתה ובנאומים במסגדים, ונענה ביוזמות משלו: התנכלויות ברחובות העיר, הלשנות שווא על מרגלים יהודיים ועוד. כל אלו אך הגבירו את זרם הבריחה של הצעירים, בעידודם של שליחים ישראלים שפעלו בסתר.

בשנת 1950 נתנה הממשלה רשות להגר לישראל לכל הפץ בכך וללא זכות שיבה. תוך שנה וחצי עלה רוב יהודי עיראק לישראל, כמאה ועשרים אלף נפש. הם יצאו כפליטים שרכושם הוחרם על-פי חוק שחוקק באישון לילה. כך גם היה גורל רכוש הקהילה. מעטים הצליחו להגר לארצות המערב עם רכוש מועט.

כך בא הקץ על קהילה בת 2600 שנה.

משפחת בכור נפרמה במהלך השנים. האח שאול שהיגר לפלסטין התיישב בירושלים ונשא בת למשפחה יוצאת עיראק. הוא שימש בתפקיד בכיר בחברת הדלק "של".

סלמאן נשא אישה שנטשה את יהדותה, אימצה באדיקות את הדת הבהאית והביאה את בעלה להצטרף לאמונתה. בכך הוא הביא לניתוקו מבני משפחתו שלא השלימו עם המעשה החריג. הוא נותר עם משפחתו בבגדד ונפטר לאחר שנים.

 האח נעים שימש בין היתר כמרצה באוניברסיטת בגדד. סטודנט כושל, בן למשפחה מיוחסת, דרש ממנו "לתקן" את ציוניו. בעקבות סירובו, הוא נאסר כמו מאות יהודים באשמת "פעילות ציונית בוגדנית". כולם המירו את עונשי המאסר בקנסות כספיים גבוהים, במשחק מכור מראש. לאחר שחרורו, נשא אישה וברח לישראל דרך איראן. הוא עבד כמהנדס מים, ויצא בשליחות לאתיופיה, שם הורה באוניברסיטה. הוא נפטר שם בשנת 1966 כתוצאה ממחלה שלא זוהתה. גופתו הוטסה לקבורה בארץ בארון עטוף דגל ישראל. הוא הותיר אחריו אישה ובן ושמו יוסף.

לאחר שבועיים, נפטר שאול בירושלים. שלושת ילדיו חיים היום בארה"ב. שם בנו יוסף.

דוד בכור עלה עם אשתו נעימה וארבעת ילדיהם לישראל, בגל העלייה הגדול בשנת 1951. רכוש המשפחה הוחרם כמעט במלואו והמשפחה חיה במשך מספר חודשים באוהל במעברה, עד למעבר לדירה קטנה במרכז הארץ. במשך שלושים שנה לא הצליח דוד למצוא פרנסה ראויה. היעלמותו של ששון, הנתק מסלמאן ומותם של שני אחיו הצעירים ממנו, הוסיפו צער מתמשך על תלאות הקליטה שלו בישראל. כשומר מסורת, נרתם להקמת בית כנסת ליוצאי עיראק בשכונת מגוריו, ושירת בו כגבאי במשך שנים רבות. פעילותו המסורה העידה על הנחמה שמצא בה עד סוף ימיו, עת שכרע למותו בפתח בית התפילה. כך קרה, שבכור צאצאיה של רוזה נפטר אחרי כל אחיותיו ואחיו. מבין ההולכים אחרי ארונו בלווייה ההמונית היו שאמרו: "אבּוּ יוּסֵף נפל בעת מילוי תפקידו." כזכור, לבנו הוא קרא יוסף.

סוף

* * *

יוסי מזרחי

הבדואי היהודי

 באחד הימים ביקרתי בבית יצחק ודבורה שפירא, שהיה מעל כיכר המושבה בפתח תקווה. דבורה היתה האחות של סבתא רבקה, ושם  פגשתי  את אברהם שפירא – "זקן השומרים " של פתח תקוה. משהתברר לו מי אני, הושיבני על ברכיו ואמר: "אספר לך מי היה סבך – יוסף מזרחי. מתיישביה הראשונים של פתח תקווה היו יהודים חרדים מירושלים שקנו אדמות באזור, ובתחילה התיישבו ליד מקורות הירקון, במחנה אוהלים , במטרה להתחיל לעבד את אדמותיהם, ולהתחיל לבנות את בתיהם. יום או יומיים לאחר בואם הגיע למקום אדם עם עדר צאן קטן, לבוש ג'לביה וביקש לשבת עימם, ובתמורה לכך ישמור עליהם בלילות בעת שישנו לאחר עבודת הכפיים המפרכת.

לשמע ההצעה, התייעצו ביניהם והחליטו להסכים לבקשתו, אך גם סיכמו בינם לבין עצמם שיקיימו תורנות כך שתמיד יהיה אחד מהם ער, כדי לתהות על קנקנו של השומר החדש, כיוון שלא ידעו עליו דבר.

כך חלפו להם ימות השבוע, וכשהגיע יום שישי, הפסיקו המתיישבים עבודתם בשעות הצהריים, התחילו לארגן את השבת ותוך כדי כך ירדו לירקון לקיים מינהג טבילה.

והנה, גם השומר החדש יורד וטובל כמוהם.

כאן לא התאפקו ושאלוהו – 'אנחנו טובלים כמנהג היהודים , אך למה אתה עושה זאת?' – כיוון שהיו בטוחים  על-פי לבושו ושפתו שהוא ערבי.

'מה זאת אומרת?' ענה להם השומר, "אני יהודי כמוכם. נולדתי וגדלתי ביפו, ומששמעתי שמקימים יישוב יהודי חדש, החלטתי לבוא ולהצטרף.'

"וזה היה אבי סבך!" אמר אברהם שפירא והוסיף "הוא נשאר עימם תקופה מסויימת, ומיספר שנים לאחר שעזב הגיע בנו – סבך, יוסף מזרחי, עם רעייתו שמחה לבית קסטל, והתיישב בפתח תקווה."

אהוד: לסיפור הזה אין שום קשר לפרש ה"בידואי" דאוד אבו-יוסף, מבגדאד, שאותו פגש סבי יהודה ראב בן עזר בשנת 1879 ותיאר אותו בזיכרונותיו. הסיפור כאן מערבב בין המייסדים הראשונים לבין חבורת ה"ירקונים". אולי הוא מיוסד על זיכרונות על יעקב בן מימון זרמתי היפואי, שהיה משומריה הראשונים של המושבה. על כל פנים, אברהם שפירא, שנולד ב-1870, כלל לא היה עם משפחתו בגל הראשון [שטמפפר, גוטמן, סלומון, ברנט, ראב וחבריהם] והשני [ה"ירקונים" האומללים] – של מייסדי פתח-תקווה, משלהי שנת 1878 ואילך – ולכן לא היה יכול כלל לזכור סיפור שכזה. עם הוריו התיישב אברהם שפירא בן ה-13 תחילה ביהוד רק בשנת 1883 לערך.

מתיישביה הראשונים של פתח תקווה לא היו "חרדים מירושלים" אלא רובם עולים חדשים מהונגריה שבאו ארצה במטרה לייסד מושבה עברית בארץ-ישראל. החרדים בירושלים, אבירי ומוטבי משטר ה"חלוקה" – התנגדו לייסוד המושבה, ועשו זאת גם בצורה אלימה, כי ראו בחקלאות עברית איום על ה"שנור" היהודי שהנציח את קיום "היישוב הישן", והם אמרו שעבודת האדמה היא ל"עראברס", לערבים – ולא ליהודים.

ייתכן שהם גם קצת צדקו, עובדה, ללא הברון רוטשילד והמוסדות הציוניים, שעזרו בכספיו, ובכספי העם יהודי, לתשתית ולקיום – לא היתה ההתיישבות העברית מתאפשרת כבר החל מהעלייה הראשונה.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

פרק תשעה-עשר

מעשה נורא באבּו-בטאטה הוא אבּו-טָאך,

בכיכר תחנת-הרכבת בהַדִיֶה.

הצלחת אבו-טנק אל-חכים אצל קהל עולי-הרגל הנוסעים ברכבת החיג'אזית – הציבה קושי חדש בפני המשלחת. מלכתחילה הסכימו, בעצת הצ'רקסי, לרדת בהדיה ולשכור גמלים להמשך המסע, מזרחה, לחייבר. האיבה והחשדנות בהם נתקלו תחילה בקרון – הקלו עליהם את מחשבת הפרידה מן המוסלמים הקנאים, פרידה שהיתה ודאי לרווחת שני הצדדים.

אך עתה –

כאשר הגיעו להדיה, עיירה הבנוייה בתי-חומר וחצרות מוקפות גדרות-חומר ודקלים ועצי-פרי בתוכן, ביקשה החבורה הקטנה, מיד לאחר התפילה-בצוותא על אדמת המידבר – להיבדל מעל ההמון ולשכור ארבעה גמלים. עד מהרה התברר כי הדבר בלתי-אפשרי. קהל החולים, האמיתיים והמדומים, לא הירפה מאבו-טנק אל-חכים ומשפופרת-הפלאים שלו, אשר באמת גילה באמצעותה לא מעט שברים שלא התאחו יפה, אבנים בכליות ובשלפוחית השתן, ריאות סתומות באבק, ושאר מחלות ופגעים. אך מה היה יכול לעשות? כלום יכול היה להוציא משרוולו בית-חולים נייד, עם חדר-ניתוחים משוכלל ורופאים מומחים?

ונניח שאכן היה מחליט להביא בית-חולים, באמצעות מדחס-החלל – כלום היו אנשים פשוטים אלה מוכנים לרדת מן הרכבת ולהתאשפז כאן, בלב המידבר? הם הלא שאפו לריפוי חד-פעמי, ודבר לא היה מסיטם מקיום מצוות החג', זו העלייה-לרגל למכה ולמדינה. ובינתיים הפצירו באבו-טנק שלא יסתפק בשפופרת-הפלא המאירה אלא יטפל בהם גם ב"אִיבְּרָה", מחט, כלומר – בזריקה, ב"שולבאטה", זו אבקת-חינין כנגד הקדחת, וב"שוּרְבָּה", תרופה לניקוי הקיבה. או לפחות ירשום להם פתק שאותו יתלו על צווארם, כקמיע.

וכך היו הולכים אחריו ומקיפים אותו, ואילו פרש מן המסע כאן, קרוב כל כך למדינה – לא היה יכול לעשות זאת בחשאי, אלא הדבר היה נודע מיד ומעורר עליו ועל חבורתו מהומה גדולה וחמת-רצח, כי מיד היו מבינים שתיעתע בהם, וכלל אינו מוסלמי –

ומוזר שגם את אבו-בטאטה האילם הקיפו, וביקשו ממנו שיכתוב להם פתקאות, כי ראוהו כותב קודם, בקרון, והיו סבורים כי עוזר-לרופא הוא. ואבו-בטאטה המסכן, שבטנו קירקרה וקירקרה –

לא היה יכול להיפנות אפילו רגע קט לצרכים-שבצנעה, ולשחרר את האוויר המטייל במעיו ומחפש לו מוצא –

עד ש –

­­– – – – – – –

מיד עלו ונשמעו קולות צחוק אדירים, וברכה – "מַבְּרוּכּ, מַבְּרוּכּ!"

"סַחְתֵיין – "

"אִסְמַכְּ מִשׁ אַּבּוּ-בַּטַאטָה, אִנְתֶּ אַבּוּ-טַאך!"

מזל, מזל טוב, לבריאות, שמך אינו אבי תפוח-האדמה, אתה אבי ההפלצות!

"טַאך, טאך, טאך –

אִנְתֶ אבּו-טַאך!"

כל זה היה יותר מדי עבור אבו-בטאטה (או אבו-טאך, על פי כינויו החדש), הוא שכח את אילמותו, וצעק לפתע (ובעברית, כמובן) על הקהל המשולהב שהתגודד סביבו:

"די! נמאס לי! עזבו אותי! הניחו לי להיות לבד!"

תחילה היו נדהמים מדיבורו, כאילו ראו במו-עיניהם נס מתרחש, אך מיד הבינו שכל זה לא היה אלא תרמית, ומיד התעוררו חשדותיהם הקודמים כלפי החבורה המוזרה – ובבת-אחת השתנתה ארשת-פניהם לחמת-זעם והחלו קוראים –

"הַאדַא כִּזֶבּ! אִנְתֶ מִשׁ אַחְרַשׁ, אִנְתֶ פְרַאנְגִ'י! יִלְעַן דִינַכְּ!"

כלומר – שקר הוא! אתה אינך אילם, אתה אירופאי, ארורה דתך! – בשם "יאהוד" נהגו הערבים באותה תקופה לקרוא רק ליהודים הספרדים וליוצאי-המזרח. והיתר, דוגמת אבבטן, לא היו בעיניהם יאהוד אלא פראנג'ים, כלומר – אירופאים, אשכנזים).

המצב נעשה מסוכן. החבורה הקטנה – קפיטן יוקי (אבו-טנק אל חכים, לשעבר). אבבטן (אבו-בטאטה, הוא אבו-טאך מעכשיו), רני (הוא הרוּן הקטן), ועמשי השומר (הצ'רקסי) – ניצבו בכיכר השטוחה, ליד תחנת-הרכבת החדשה של הדיה, שבנו הגרמנים, כשהם מוקפים בעשרות פרצופים משולהבים, צוחקים ואכזריים, המאיימים לעשות בהם כלה על כי העיזו להסתנן אל השיירה הקדושה, מעבר לתחנת הביקורת הדתית.

רני חשש מאוד, ממש פחד. כל ציודו היה אחת משלוש כפות-המרק שהביא מהבית, מכשיר-קשר קטן שתאומו נמצא אצל קפיטן יוקי, האולר, עיפרון, המחברת והמקל.

מקל?

מניין נמצא פתאום בידיו מקל-הליכה עשוי מתכת? כיצד לא שם ליבו לכך שזה כמה זמן (שעות או שנים? מי יודע) מלווה אותו המקל של משה-שמואל כידיד נאמן?

הוא זכר כי אפילו במקרה כזה, של פיזור הפגנות, אסור לירות מיד בבני-אדם אלא קודם באוויר, ורק אם נשקפת סכנת-חיים ממשית, מותר לכוון ולירות, וגם אז, רק לרגליים. לכן הרים את המקל כלפי מעלה, עצם עיניו, ו –

ברגע הישמע הירייה קפאו כל הפרצופים המשולהבים כמו בסרט-קולנוע שנעצר פתאום, ועד מהרה החלו גדלים וגדלים כאנשי עוג מלך הבשן ועוד יותר – ענקים כגבעות, עד אשר גם צורות אלה היטשטשו כליל – ורני הבין כי קפיטן יוקי המופלא הפעיל בבת-אחת את שני צידי המחמ"ז, כלומר – הקטין אותם וגם הסיעם לאחור, בזמן.

ובבין-רגע, ומבלי לזוז כלל ממקומם בכיכר הקטנה, שבו לגודלם הטבעי, אך ראה זה פלא –

שום עולה-רגל, לא קטר (שרני ממש התאהב בו והיה רץ לראותו מדי פעם, בחנותם בתחנות. כי כיום, כידוע, אין רואים קטרי-קיטור כאלה אלא בתמונות ובמוזיאונים), לא קרונות ומסילה, גם לא בנייני התחנה החדשים, והסימטאות האחדות של העיירה, גוש בתי-חומר, כעין גבעה מוגבהת מאדמת המישור, ובאמצע קצת דקלים וצריח מסגד בנוי אבן –

רק דקלי-התמרים, שמיספרם פחת, וכמה אוהלים חומים ושחורים עשויים צמר-גמלים, וסוכות-חומר אחדות שגגותיהן כפות-תמרים יבשות. והמידבר מסביב – מישורי-חול צחיחים, ללא מים, ורכסי הרים גבוהים במערב, וגם הרחק במזרח, סוגרים על המישור, ולעיתים מבתרים אותו.

"מה השנה?" שאל אבבטן.

עמשַׂי נראה מבולבל למדי מן השאלה, וההשתנות הפתאומית של הסביבה שעליה עמדו רגליו משך כל הזמן.

"1875," אמר קפיטן יוקי.

"עכשיו אני מבין מדוע הוקל לי במעיים. עוד לא אכלתי את הארוחה של 1880!"

"תודה לך, רני," אמר קפיטן יוקי.

"אני כבר עמדתי לירות באקדחי – " גילה עמשי.

"ראיתי זאת, וחששתי. אילו חיכיתי עוד רגע קט, לא היתה לך ברירה אלא לפגוע ממש. ולא רציתי שנסתבך בעסקי גאולת-דם עם אנשים אלה, שאת שגרת נסיעתם הפרענו בתעלולינו – "

"הילד הקדים אותי."

"הוא ילד זהיר. רני שמו."

"תודה לך, רני."

"האם תוכל להשיג לנו את הגמלים?" שאל אבבטן את עמשי.

"אנסה," השיב עמשי, ושם פעמיו אל אוהלי הבידואים של הדיה, אשר סביבם רעו גמלים מיספר, וכבשים, בצל גנות התמרים, מלחכים מעט מן העשב היבש שנותר בשולי נאת-המידבר הזו.

"מדוע 1875 דווקא?" שאל אבבטן את עמשי.

"שנה יותר, שנה פחות, ננסה. נצא מזרחה, לחייבר, ונקווה לפגוש מולנו את דאוד אבו-יוסף עם משלחת החוקרים האנגליים, שיצאה באחת מן השנים האלה, מסביבות בגדד, בדרכה לחפש את יהודי חייבר. ואולי גם נמצא את האוצרות הגנוזים של יהודי חייבר."

"ברוך שפטרנו מן הנסיעה ברכבת," אמר אבבטן. "אני מתגעגע כבר לדהור על גבי גמל."

"אל יתהלל חוגר כמפתח, יא אבּוּ טַאך! צריך לשאול גם את הגמל – "

אבבטן נעלה.

אך בכך לא הסתיימו תלאותיהם.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* כדאי להשוות את הסיפור המרתק של יוסף דלומי "נעלם לעולמים", שהתפרסם כאן בשלושה המשכים, ואת כלל תרומתם של הפרוזאיקנים העבריים ילידי עיראק, ובראשם סמי מיכאל – עם הזבל הבכייני שמספקים לנו "משוררי ערס פואטיקה" בזכות מוצאם העדתי, המקופח כביכול, וזאת בעידוד "תרבות וספרות" של "הארץ", שאחרת ספק אם היה להם קיום כלשהו, שלא לדבר על חליבת פרסים מהמימסד.

* אהוד, שלום! בדרך כלל מברכים אותך לרגל צאת מספר עגול של גיליונות חב"ע, כמו 500, אלף וכו'. אבל בעיניי אין מיספר עגול ויפה יותר מגיליון 1111. כל הכבוד! מבטיח לשלוח ברכה נוספת בגיליון 2222.

אורי היטנר

אהוד: אם תעגל את המיספר ל-2500 – זה בערך גם מיספר הקוראים הפעילים שלנו.

* והמנוולת ממשיכה: "שרת החוץ של שוודיה מרגוט וולסטרום קראה היום (שלישי, 12.1) לחקור אם ישראל ביצעה הרג בלתי חוקי של פלסטינים בגל הטרור האחרון, כך לפי דיווחים במדינה. לפי דיווח בסוכנות הידיעות–  TT במהלך עימות בפרלמנט, אמרה שרת החוץ כי 'קיים צורך בקיומה של חקירה יסודית ואמינה שתבחן את מקרי המוות הללו כדי להבהיר מה נעשה ולהעמיד לדין את האחראים.' ממשרד החוץ הישראלי נמסר בתגובה כי 'בהצהרותיה חסרות האחריות וההזויות, שרת החוץ השוודית נותנת רוח גבית לטרור ובכך מעודדת אלימות'." ["הארץ" באינטרנט, 12.1].‎‏

* אתמול [12.1] שידרה הטלוויזיה הממלכתית במדינה [איראן] תמונות של רגעי המעצר של המלחים האמריקאים על סיפון סירותיהם. בתמונות נראים המלחים כשידיהם על ראשיהם וחיילים איראניים בוחנים את הנשק שהיה על הסיפון ובודקים את מסמכיהם.

עוד לפני השחרור, אמר מפקד חיל הים האיראני, אדמירל עלי פדאווי, כי "החקירה העלתה שכניסת המלחים האמריקאים למים הטריטוריאליים של איראן נגרמה כתוצאה מבעיות מכניות במערכת הניווט שלהם, והנושא ייפתר בקרוב." ["הארץ" באינטרנט, 13.1].

אהוד: איזה תענוג, אחר הגינויים שספגנו בגלל התושייה של חיילינו בהשתלטות על ה"מרמרה" – לראות חיילים אמריקאיים צעירים במדיהם המנומרים כורעים על הסיפון בפוזה משפילה כשידיהם על ראשיהם – והם נכנעים לחיילי מדינת הטרור המפתחת נשק גרעיני נגד ישראל, ועושה צחוק מהאמריקאים.

* הי אודי, ציטוט מעיתונך: "בעקבות הביזיון של חזרת הפושע אריה דרעי למשרת שר הפנים – אנחנו קוראים להקמת קואליציה חדשה בלי ש"ס – בראשות משה בוגי יעלון ועם לפיד והרצוג ואולי אפילו עם ליברמן."

בלי לנקוט עמדה, לעצם העניין: בפתיח של עיתונך אתה קורא לאריה דרעי פושע, ואילו את אולמרט ונתניהו (האחד כבר הורשע והשני עדיין לא (גם אם יתברר שמעשיו אולי כשרים בכל מקרה ריחם נודף) – אתה רוצה שלא יטיחו בהם ביקורת לא בגלל היותם ברי לב וטהורים כשמן זית זך, אלא בגלל פועלם למען החברה.

אריה דרעי לא פעל למען החברה ששלחה אותו לכנסת? ועוד איך!

למה אתה מפלה בין אדם לאדם? האם בגלל הסימפטיה שלך לאג'נדה של אולמרט ונתניהו? האם אתה רוצה שאנשים שמובילים את המדינה יהיו אנשים פושעים והכל יסולח להם?

בנדלה

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,623 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*