גיליון מס' 1113

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ח' בשבט תשע"ו, 18 בינואר 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון : יוסי גמזו: חוּש ההוּמוֹר של השׂטן.  (סיפור). // פוצ'ו: בחיי (2), פרק י"ב. "ויזיתא" מפעל יהודי ראשון בעמק האלה. // איתמר פרת: הבשורה על פי יוחנן ח':7. // עמוס גלבוע: התמונה של ערביי ישראל אינה שחור ולבן. // עמוס אריכא: ממשלת זדון מושחתת. // אורי הייטנר: 1. צרור הערות – 17.1.16. 2.  מאחורי הגדר החיה. // מרדכי קידר: הפדיחה של נסראללה, ביזיון נסיבות מותו של האדי נסראללה מערער את לגיטימיות מנהיגותו של אביו. [ציטוט]. // שָׁאהִיד אִל-אַטְפָל, שיר חדש מאת המשוררת הפלסטינית מָשְׂע'וּלָה אִל-גָ'מִילָה, מערבית: המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. [פרסום חוזר]. // ג'וזי לקח אותי לחוף הים של תל אָבִּיבּ, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. [פרסום חוזר]. // משה כהן: הנדון: פרויד צדק. // עוז אלמוג: 1. פְּסֵאוּדּוֹ גורמה. 2. פרופסורית רגישה שפוגעת בכולנו. // אלי מייזליש: "תורידו את הכיפה מהראש…" [אחד מראשי קהילת מרסיי]. // עקיבא נוף: השישים ותשעה, הבלדה על צוללי ה"דקר". // אהוד בן עזר: מתוך היומן שלי, על הדודה אסתר ראב. // אהוד בן עזר: "קורבנותם – אומנותם, מִשִׂיח קורבני לשיח ריבוני", על ספרו החשוב של אלון גן. // יוסי אחימאיר: הערות מעמוד הפייסבוק שלי. // יהודה דרורי: אובמה: "זה יום טוב, וידאנו שאיראן לא תשיג נשק גרעיני." // תקוה וינשטוק: 1. על התארכות "קבלות השבת" ב"צוותא". 2. הצהרון המצוי – צמח חודש שבט. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק עשרים: ארוחת-ערב בלב חצי-האי ערב, וגופת הרוג בחדר אשתו האהובה של השיח'.  // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

חוּש ההוּמוֹר של השׂטן

 (סיפור)

ידעתי את שמו וידעתי שהוּא מבוּקש. ידעתי שהוּא עוד יגיע רחוק (בּעיקר רחוק מכּל דבר שפוּי, חוּקי, נורמאלי). וידעתי דברים על חייו הכּמוּסים שחששתי לדעת יותר, אבל לא העליתי על קְצֵה דעתי את סופם הקרוב, הפאטאלי. זה היה לאחר אותו לינץ' מִפלצתי שערכוּ בּנֵי עמי בּרמאללה, בּשני חיילים שתעוּ בּרִכבּם ונפלוּ לזרועות ההמון. הדם, שצִבְעוֹ הוּא אחד בּלי הבדל בּין יצחק לישמעאל וּבין שָאהִיד לחייל צה"ל, הוּקַז אז בּשפע מבעית, אינפלאציוני, מִשְּנֵי העמים כּאחד.

היה לנוּ לגמור איזה סיוּד בִּרחוב לווינסקי. יום חמישי מסיימים את הג'וֹבּ וּמחר כּבר חוזרים אל הכּפר. כּפרנוּ מצוּי לא הרחק מִקלקיליה, קלקיליה קרובה לכפר-סבּא. זה המילכּוּד, שלהם ושלנוּ – אותו צירוף מוּפרך: קרוב-רחוק, רחוק-קרוב. אבל עַבְּדוּ (מוּסווה תחת שֵם יהוּדי כּמו "עובדיה") טיפטף לי בָּאוזן:

"איפה חוזרים, יא דָאוּד? יש שָם סֶגֶר. אנחנו תקוּעים כּמו בּכלוּב."

"מִנַּיִן לךָ?"

הוא ויתר על תשוּבה בּעל-פּה וּבִמקום זה הִצבּיע, חד וחלק, על כּותרת גדולה בּעברית, בָּעיתון שלהם.

ואז, רק אז נזכּרתי שכמעט חמש שעות כּבר לא שמענוּ רדיוֹ, לא אַל-קוּדְס ולא את עזה. יש לי טראנזיסטור קטן ונייד שקניתי בּדיזנגוף סֶנטֶר. רק מה, נגמרוּ הבָּטֶריוֹת ולא הִתפּניתי לקנות חדשות. אז עַבְּדוּ ניגש אל הסוּפֶּר מִמּוּל לקנות לחם ושני קוֹקה קוֹלה, כּך שהִספִּיק גם, השֶּבַח לְאַללָה, לקנות את אותו עיתון. בָּעיתון נֶאֱמַר שהסֶגֶר על כּל יישובי הגדה וגוּש עזה (לא שלהם, כּמוּבן, רק שלנוּ) מתחיל בּדיוּק בּאחת. היצצתי אפוא בָּשעון ונוֹכחתי שזהוּ, כּבר שתיים ורבע. שום סיכּויים שנשוּב עוד היום לקלקיליה חיים ושלמים. זה המילכּוּד שממנוּ פּחדנוּ מאז מהוּמוֹת הר-הבּית, מאז שהתחלנוּ עובדים בְּסִיּוּד: שפּתאום נִשָּאֵר כּאן. תקוּעים...

מה יעשׂה אִם כּך זר, ערבי, שנלכּד בּין צבתות אותו סֶגֶר בּלב תל-אביב הנוכרית, היָאהוּדִית, טרוּפת הכְּסֶנוֹפוֹבְּיָה, האימה, החשדנוּת? הרי אי-ידיעת גזירותיו של החוֹק לא פּטרה עוד שוּם אַהְבַּל מעונש. וכל ערבי, לאחר אותו לינץ' ברמאללה, דמו בּראשו.

ההיא, גִיבֶרֶת כּ"ץ, שֶאֶת בּיתה עכשיו סיידנוּ, יצאה מן המִטבּח, כּתמי שוּמן על סינרה. "תגמרוּ, אדון עובדיה, עוד היום?" חקרה, מוּדאגת. היה לה בּרוּר שאנחנוּ עיראקים. עיראקים בּני-עמהּ, מאור-עקיבא, לא בּגדאד.

עַבְּדוּ הרגיע אותה: "כּמוּבן." וחיכּה שתשוּב לה בּשקט, כּמו איזה בּוּמֶרַאנג עף, לַמִטבּח שמִּמנוּ יצאה רק עכשיו. כּשעשׂתה זאת סופסוף ויצאה מִטווח-אוזן ניגש ואמר לי בּלחש: "קח את הוֶסְפָּה ורוּץ להמשיך בַּסִּיּוּד אצל חַיֶיק. מיד!"

עשׂיתי כּדבריו, הוּא הבּוגר יותר בּין שנינו והוּא גם ה"רָאִיס", הסמכוּתי כּמו שאומרים. מַבְהִין כּגנב הִתְחָפַפְתִּי החוּצה, סוגר בּחשאי את הדלת. עד שהגעתי, נושף כּמַפּוּחַ, למַטָּה, בּחֲדַר-המדרגות, אל החצר.

ורק בּרגע זה, תוך דהירה על הקַּטְנוֹעַ עִם שני דליים של סיד ומִברשות מטפטפות, התחלתי לתפּוֹס מה הִבזיק בּמוחו מְאַלְתֵּר-ה"קוֹמְבִּינוֹת" של עַבְּדוּ: עד שהסֶגֶר נמשך בַּשטחים יש לחַיֶיק מחסן. שָם נִישַן...

חַיֶיק, סוּלְטַאנָה חַיֶיק, היא היסטוריה עיראקית על שתיים. לא מִתְחַזָּה כּמוֹנוּ אלא אַסְלִית, על אמת. התחלנוּ אצלה בְּסִיּוּד ועזבנוּ בּאמצע, לזאת בּלווינסקי. כּכה תופסים הזמנות חדשות עוד לפני שיצוּץ קוֹנקוּרֶנט. מרגע שהג'וֹבּ מוּתְחָל והאַדוַאנְס שוּלַם כּבר, נתוּן הקליינט בּידינוּ לשבט או חסד (לָרוב – לָראשון). כּמו קרפּיוֹן לוהט בַּמִסעדה של אַבּוּ-כְּרִיסְטוֹ. בּעַכּוֹ. על מחבת מוּרתחת שֶמֶן של טיגוּן. חַיֶיק אם כּן היא זְקֵנָה שבֵּיתָהּ הישן, בִּרחוב יֶפֶת בּיָפוֹ, שרוּי בּין סִיּוּד לסִיּוּט, בּין תחילת בֶּדֶק-בּית לְסוף בּאלאגאן. אילוּ גמרנוּ אצלה כּבר שִלשום לא היינוּ זוכים בּלווינסקי. מי שעושה עסקים בּלי דַאוִּינִים מתחיל בּפשיטת-רגל וגומר בּפשיטת-יד.

הֶחנֵיתי את הוֶספָּה בּחצר שלה, בּשקט. פִּשְפַּש-הגדר החלוּד קצת חרק כשנכנסתי אך מה לעשׂות? כּכה או כּכה סוֹפָהּ לגלות אותי ("מה זה, לאן נעלמתם?") וככה או ככה הרי אצטרך לשַקֵּר לה ("קריאת מילוּאים"). אבל אף שעדיין מוּשְעָן הסוּלם שלה, כּמו בשעה שעזבנוּ, קצת על העוקם וקצת מְרוּבָּב כִּתמי סיד, על הקיר בַּסאלון – אין היא שואלת דבר רק "תִּשתֶּה כּוס קפה?" וּמיד גם מוזגת. כּך שמוּסַר-הכּליות שלי לא רק שלא נעלם, גם גוֹבֵר...

היא מזכּירה לי, נגד רצוני, את סבתא הוּדָא: אותם הקמטים מִסביב לעיניים, אותו החיוּך העצוּב. כשהתחלנו לסייד אצלה, בּיום שלישי בַּבּוקר, פּינתה בּעצמה, כּמו איננה סומכת עלינוּ, כּל חפץ לחוּד. רק את ההם, הכְּבֵדִים, הסַפָּה, המִזנון, עוד היזזנוּ לה שנינוּ: עַבְּדוּ משׂמאל ואני מימין, ועיניה עוקבות ונוקבות. אבל איך שניגשתי, אני לבדי, לְפַנּוֹת לה מִמדף מוּברג לַקיר איזה גביע (גביע של ספּורט, מצוּחצח כּמו כּיפת-הזהב המתנוצצת שעל ראש מִסגד עוֹמָאר) נזפה בּי בּתוקף: "אֶת זה תשאיר לי!" ונטלה את הגביע כּמו היה זה תשמיש-קודש. רגע נשארתי המוּם בִּמקומי: מהיכן יש לה מרץ כּזה? אבל היא, לאחר שטמנה את אוצר עַלִי בַּאבָּא הזה בִּמְקוֹם-סֵתֶר, הֵסירה מֵעַל אותו קיר שתי תמוּנות בּמסגרת, של שני צעירים. שני פּרצוּפי-הפָּנִים שֶבִּשְתֵּי התמוּנות (זאת הספּקתי לראות עוד) אף שֶדָּמוּ זה לזה לא  בִּמעט, לא היוּ של אותו זְבּוּן עצמו. אבל שתי הדמעות שהִגיחוּ פּתאום, בּוֹ-זמנית, מעיני סבתא חַיֶיק, היוּ בּהחלט של אותה האִישה, וּמִכּאן – של אותו הכְּאֵב.

עַבְּדוּ היה אותו רגע בַּחוּץ, בּחצר (בּוחש סיד, מוסיף מים). כּכה ששנינוּ נשארנוּ לבד, גם בַּחדר וגם בַּשתיקה. כּשהבינה שכּלוּם לא הבנתי אמרה:

"זה שלו, של רוֹנֵן, מֵהַטֶנִיס... כּבר חודשיים מאז הפּיגוּע. רונן הוא הנכד שלי, או היה..."

חששתי לשאול מה שדווקא רציתי נורא, ושתקתי כּמו טוּמטוּם. בַּחוּץ היה עַבְּדוּ בּוחש את הסיד שיֵּצֵא לו דליל, בלי גוּשִים. אבל חַיֶיק שתקה ושתקתי אני ושתקוּ הקירות הלחים שבַּחדר. איש לא בּחש את השֶקֶט בּינינוּ. סמיך. עִם גוּשים של מחנק. פּעם קראתי בּאיזה מקום על אחד, איש-קוֹמַאנדוֹ יפּאני, שנשאר בּלב אי, כּל השאר נהרגוּ, בּלי לתפּוס שנגמרה המלחמה העולמית. רק שהוּא – לא ידע, ואנחנוּ יודעים. יודעים שיש שם סֶגֶר וּתקוּעים בעיר עוינת. אילוּ ידעה הזקֵנָה הזאת, חַיֶיק, ששנינוּ ערבים, היתה הולכת להלשין?

"מאיפה אתם?" היקשתה לי, "עיראקים כּמוני או כּך רק נִדמֶה לי."

זה היה קצת חשוּד בעינַיי כּי אצלנו מִבטא פלסטיני מוּבהק. כּל דובר-ערבית (והחַיֶיק הזאת לא עשׂוּ אותה כּכה, בּאצבּע) מבחין בּין מִבטא מקומי לעיראקי, אז מה היא עוֹשָׂה את עצמה... או אוּלי היא בּעצם כּל-כּך ממזרתא שעובדת עלַיי בָּעיניים? אוּלי היא יודעת מאיפה אנחנוּ ורק מטמינה לנוּ פּח? צילצוּל אחד שלה לַמִשטרה, פּיקוּד-העורף, מחלקת רישיונות-העבודה או קְצִין-העיר –  וּכבר הזִינְזַאנָה, כּלומר הניידת, עִם אור מהבהב וסִירֶנָה, עוצרת מוּל בּיתה בִּסְפִּיד אַלִּים, אַחוּל מַאנְיוּקִי, וּשנינוּ, כּמו דגים בָּרֶשֶת, יאללה –  לַצינוק...

עשׂיתי חושבים ואמרתי לה דוּגְרִי, זתוֹמֶרֶת: ישר בָּעיניים (גם המבּט התמים של הכֶּבֶשׂ וגם התַחְמָנוּת המזרחית של השוּעל): "בֶּטַח עיראקים, עיראקים מאוד. רק לא אוריגינאל, כּמו בּתרוּפוֹת, כּי אםgeneric ." ותיכף בּיארתי: "נולדנוּ כּבר כּאן. אבל מה, ההורים מִבּגדאד..."

"בַּדור השני המִבטא מתנדף כּמו ריחות של סִיּוּד," אמרה חַיֶיק. ויָרְתָה בּי איזה רֶשֶף נַכְלוּלִי משתי עיניה.

אבל מה, אולי מרוב שקרים אני חשדן מִדַּי. כּי צריך להבין איך מרגיש מִתְחַזֶּה: כּמו אסיר בּיטחוני שבּורח. כּמו שְלַל קרני-לייזר סורקות אותו אלף עיניים, כּמו חפץ חשוּד. הרי אִם המִבטא שלו תיכף מסגיר שהוּא עַרְס שֶכְּפָרוֹ מוּל קלקיליה, זה כּמו פלסטיני מִנַאבּלוּס או עזה, או גַיִס חמישי עם אזרחוּת של אִישְׂרָאִיל. שקרן ערבי הוא פּצצה מתקתקת, כּזאת שמתוּכנֶתֶת לפיגוּע-התאבּדוּת פֹּה. כּלוּם לא מפחיד אותו, בּטח לא מוות, המוות רק מושיב אותו על תֶּקֶן של שָאהִיד. אִם, למשל, יִתְפַלֵּחַ פּתאום לקַנְיוֹן, עִם מיטען, מי ירגיש בּו? אִם הוא חוגר חגורה אוֹרְטוֹפֶּדִית של שַיְבּוֹת וּברגים וחומר-נפץ, מי יֵדַע? מי שוודאי לא יָדַע, לא שיער כּלל, הייתי אני, הנאיבי. כּלוּם עַבְּדוּ ידע? כּלוּם ניצוץ מטורף, קאמיקאזי, הוּצַת בּו כּבר אז?

זאת, הזקֵנָה, שקראה בּי ממש כּמו בּסֵפֶר (או שָׂמָה לי אַמבּוּש) לא הסתפּקה בּאותו מבּט-רֶנְטְגֶן שלה והוסיפה לחקור. בּן כּמה אני והיכן אני גר וּמתי השתחררתי מצה"ל? כּמו מכונת-האמת בּמִשטֶרֶת כּפר-סבּא רק בּלי חִירְפוּנִים.

עניתי על הכּול אבל בּ-easy, שְווֹיֶה-שְווֹיֶה. יד על מִברשת ויד על הדלי והפֶּה מחרתֵּת בִּצרורות. עד שעַבְּדוּ נכנס עם הסיד החדש כבר עשׂתה עליי זאת דִיסֶרְטַאצְיָה: שגמרתי סיירת "גולני", ששמי דוּדוּ פַרְחִי, שאין לי בּגרוּת. עַבְּדוּ תרם לה קצת ערך מוּסף: הוא אחי הגדול, שמו עוֹבַדְיָה. נשׂוּי, אב לשניים וגר לְיָדֵנוּ, על גבוּל רמת-גן וּבני-בּרק. יכול היה בּה-בּמידה לשקר לה ששנינו גרים בּלווינסקי. גם שם כּבר סִיידנוּ. גם שם הִתְחַזֵּינוּ. שקרים זה בַּמקצוע, כּמו הטיח, כּמו הסיד.

והחַיֶיק הזאת, כּמו חרדון גֶרִיאַטְרִי, זוקפת ראשה, מהנהנת. לא שבאמת מאמינה לנוּ חלילה, רק שלא מַרְאָה אִם עוד חושדת או כּבר לא... כּי אם משהוּ כֵּן משוּתף, בּהחלט משוּתף, לַיָאהוּד וגם לנוּ –  זה השקר המוּסכּם הזה, הדוּ-סיטרי בּינינוּ: שדוּ-שִׂיחַ מְגַלֶּה דברים בִּמקום שהוּא מסתיר. מי שֶבְּסֶגֶר זה לא רק אנחנוּ. גם הם. לא פּחות מֵאִתָּנוּ. על הסֶגֶר הזה לא אומרים בַּתקשורת שוּם כּלוּם אך הוּא כּאן, כּל הזמן. כּמו גאז מסוּכּן וּמרעיל ששוּם איש לא רואה אך כּוּלם נחנקים בּו. כּמו פּתיל-חבּלה שמתוּח בּינם וּבינינוּ, ממתין לגפרוּר. מי שמַשְלֶה את עצמו שסוֹהֵר הוא חופשי ואסיר הוא בְּכֶלֶא, ישאל את עצמו כּמה זמן בּכל יום מרוּתק הסוֹהֵר לָאסיר...

אז זהוּ, גמרנוּ שִכבה ראשונה בַּסלוֹן, בַּחדרים, בַּשירוּתים וּבאמבּטיה. חיכּינו שזה יתייבּש והמשכנוּ בַּהוֹל, לנצל את הזמן.

היא הִזעִיקה אוֹתנוּ פּתאום לַמִטבּח ואמרה: "ועכשיו צהריים."

לא התווכּחנוּ, חכם לְעולם לא ידחה ארוּחה בּחינם.

"חושבים שתהיה מלחמה?" שאלה, "עכשיו, אחרי הלינץ' של הבּרבּרים מרמאללה. יש מטוּמטם שחושב עוד שיש לנוּ פַּארטנֶר, בּן-בּרית לשלום?"

 לא הוצאנוּ אף הגה, עינינו תקוּעוֹת בַּצלחת, קורעים את הפִּיתָה. פּיתה עיראקית, שקוּפה כּמו נייר פֶּרְגָמֶנְט, כּמו השקר עצמו.

"בּ-73' נהרג לי הבּן," בּיארה, "בְּ-90' זה הנֶּכֶד."

היא העיפה מבּט לַמִזנון שבַּהוֹל, שעליו נשענוּ התמוּנוֹת.

"סַאמִי הלך בּמלחמת-כּיפּוּר. בּסינַי. בּאותה חווה סינית." היא הִקפּיצה מבּט מִניצנוּץ התמוּנוֹת לַגביע ההוא, שֶמִּמּוּל. "רוֹנֵן זה הבּן של הבּת שלי, סִימָה," הוסיפה, וּכמו לא אלינו. "נסע כּל שבוע לימק"א, לטֶנִיס. נדקר בּתחנה המרכּזית, מאיש חמא"ס."

"וּמה עִם הילד ההוא שֶיָּרוּ בּו בּצומת נצרים, בּ-C.N.A, מוּחמד דוּרָא? (1) מה עִם מאות הרוּגיו של הצד השני?" התפּרצתי פּתאום.

עַבְּדוּ לעס את הפּיתה שלו וטִיוֵחַ לי, מִתחת לַשולחן, בּעיטת-עונש. למי שמִתְחַזֶּה, בּעיר עברית, בִּזמן הסֶגֶר, להיות מה שהוּא לא, אין שום מנדאט לִפלוט שטוּיוֹת.

אבל חַיֶיק עשׂתה את עצמה כּמו איננה רוֹאָה (ראתה וַּאַבּוּהַ).

"מי ששולח קטינים להרוג – אחראי למותם," הִתרתחה.

"אלה פּליטים," לא עצרתי בּי כּוח לשתוק, "הם גוֹרשוּ מן הבּית."

עַבְּדוּ שתק כּמו מִקודם ושוּב, בּלי מילה החטיף לי "גוֹל" בּריא מִתחת לַשוּלחן.

"יש יהוּדים שגירשוּ גם אותם מִבּיתם," אמרה חַיֶיק בְּכַּאסַאח, "איש לא זוכר שגם אֵלֶּה פּליטים, ואחת מהם כּאן, לִפניכם..."

ומיד גם סיפּרה איך בּבַּצְרָה, עירהּ, בּאותו אביב-דמים נורא, מאי 47, הוּכּוּ יהוּדים בִּפראוּת על לא עוול, כּולל אביה ג'וֹרְג' וּבעלהּ שָׂשוֹן, עד דם. רדיו בּגדאד שֶזָּעַם על אותה החלטת עצרת אוּ"ם בּ-Lake Success,על פּלשׂתינה, הכריז כּי עוכרי האיסלאם, היָּאהוּד, מוּעֲדִים שם כּוּלם לשחיטה. כל זה נתן אותותיו, וּמיד, בּגורל יהוּדֶיהָ של בַּצְרָה. את הגביר היהודי שָפִיק עַדָאס זרקוּ לַ"קִישְלֶה", ואיִתּוֹ שמוֹנַת אֶחָיו-לדת, כּולל אביה ז"ל. על שָפִיק הֶעֱלִילוּ קנייה לא-חוּקית של תחמושת ונשק אינגליזים. על אבּא של חַיֶיק –  פְּקִיד-דואר ותיק –  הברחת מִברקֵי-חתרנוּת. מאוּחר קצת יותר נִתגלה שבַּפְיַאסְקוֹ הזה, קוֹנְטְרַבַּנְדַת-הנשק, נתפּס עַבְּדָלִילָה, עוֹצֵר-המלכוּת, עִם תומכים מוּסלמים, לא יָאהוּד. אבל שוּם עלילה לא זקוּקה לְעוּבדוֹת, היא זקוּקה לשקרים, לטִיּוּחַ. כּל תחינותיו של הרב הראשי, רב כַּדּוּרִי אֶפֶנְדִי, נִדחוּ. לקחוּ את שָפִיק זה לכלא סָמוֹרָה ויאללה, תלוּ על החבל. שוּם אשמה, חוּץ מִזאת שאתה יהוּדי, לא היתה נחוּצה, זה הִספִּיק.

"כּשהִגענוּ," אמרה, "בּלי רכוּש וּבלי הון, בּלי פּרוּסת-פּרנסה, בּלי כּבוד וּבלי בּית – אל אוהל דולף בּבֵית-לִיד או זַרְנוּגָה, אל עבודות-הדַּחַק, אל העוני והקור –  מי בָּעולם הנאור, הצבוּע, עולם ה-double standard של  נַסְרָאלוֹת, אַרְדוּאָנִים, שָׂם לב לָעוּבדה הגלוּיה לעֵין-כּל: שגם אנוּ היינוּ פּליטים???"

היא חדלה לדבּר ונזכּרתי פּתאום בּספריו של עָ'סָאן כָּנָפָאנִי, מי שנמלט בּליל-חורף, כּילד, מעַכּוֹ לבֵּיירוּת, עִם נצחונם של היָּאהוּד. בּתוך סירה קטנה של דייגים, בּים רותח, הגיעה משפּחתו בּבוקר יום-המָחֳרָת אל חוף-האכזבות של הציניזם הלוּבְּנַאנִי, זה שהִבטיח יד-אחים ולא חשש לבגוד.

מאז, זה כבר שישים ומעלה שנות חרפּה צורבת, הם נרקבים בּמחֲנה-פּליטים, כּמו כּל השאר, כּל התמימים שנתנוּ אֱמוּנם בּאותו חאנטאריש של כּל אלה, שלא רק שלא שיחררוּ את אדמת פלסטין, גם רימוּ את עמהּ. בַּ"נַאקְבֶּה" הגדולה ההיא של 48 הפכנוּ פּתע לפליטים של עַם-פּליטים אַחֵר. הם היוּ מעטים ואנחנוּ רבּים, הם היוּ נחוּתים בּתחמושת ונשק, אך מה שהִכריע היתה העיקשוּת  שלהם, שֶגַבָּהּ אל הים. כּל מדינות האיסלאם שפּלשוּ לִגבוּלם וחישבוּ על בּטוּח איך יחלקוּ בּיניהן וּבינינוּ, בּחַאפְלָה גדולה, את עוֹרָם –  פּשוּט שכחוּ שֶעַל מה שנשאר מעוֹרָם בָּאיטליז של אירוֹפּה, אין להם שוּם כּוונות לוותר, ושנית לא יֵלכוּ לִשחיטה. אנחנוּ פּשוּט לא ידענוּ לקרוא את הכּתב על זרוֹעם, זה של אַוּשְוִיץ. לא הערכנוּ את כּוח האף-על-פּי-כן הלחוּץ אל הקיר.

"תוך שבוּעיים תשוּבוּ לגבוּל אדמתכם שעד אז תטוהַר מִסַאיוּנִים," (2) כּך זִימְבְּרוּ לנוּ אַחְמֶד שוּקֵיירִי, קַאוּקְגִ'י, עבּדאללה, מי לא? כּך הִנחִיתה עלינוּ חינגת הסוּמים את הדַאחְקָה הכי מתוּחמֶנֶת: אלה, בּני מוּסָה, עשוּ לנוּ שריר ואנחנוּ אכלנוּ אותה. זה, כָּנָפַאנִי, כּילד פּליט שראה איך עבדוּ על כּוּלנוּ, כּל הפּתאים שקָּנוּ מִפָארוּק ועבּדאללה שטרות בּלי כּיסוּי, כּל שבוּיֵי מִשְדְּרֵי-המירמה ל"אַחֵינוּ פּליטֵי פלסטין הנִשדדת," כּל בּוֹלעֵי הבטחות-הכּזב של קאהיר ודמשׂק, בּיירוּת ועמאן – שׂנא את היָאהוּד אבל שׂנא אולי כִּפליים את אלה שבּגדוּ בּנוּ כּשהִתְחַרְפֵן הכּל.

את האוהל של חַיֶיק הזאת בּזַרְנוּגָה החליפו מאז שכונות-חמד. את פּחון-החֶרְפָּה של אבּא שלה בּבית-ליד מחקוּ שיכּוּנים. אך כּל מחֲנות-הפּליטים בּירדן, בִּלבנון, בַּגָּדָה וּבעזה –  תקוּעים עד היום, כּבר יותר מֵחֲצִי-המֵאָה, כּמו כּוּלנוּ, בַּבּוֹץ. מידת אחריוּתה של כּל אוּמה לחֶלְכָּאֶיהָ נִבחנת לא בָּרַהַב הפּוֹמפּוֹזִי הנבוּב של מי שמסיק לו  בּסֵבֶל פּליטיו את תנוּר יוּקרתוֹ הפּוליטית; או מי שהופך את עוֹנְיָם המחריד, את כל ההבטחות על שיבתם מחר הבּיתה, את עומק עלבּונם על שרוּמּוּ באורַח ציני – לנֶכֶס תקשורתי של הנהגה חסרת-מצפּוּן. כּל שׂינאתי לָיָאהוּד לא תוּכל לכסות בּסִיּוּד וטִיוּחַ (אף שסִיוּד וטִיוּחַ לכל הדעות הם הסֶקטוֹר שלי) את מה שמראות העוּבדוֹת הקרות: שבּעוד פּליטיהם מצאוּ בּית (אין, כּבר מִזמן, שוּם פּחון וּבדוֹן בִּתחוּמם) לפליטינו אין כּלוּם.

אז זהוּ, עכשיו שחזרתי לכאן עִם הוֶסְפָּה שלי, מלווינסקי, שוּב לא היה בַּקָּפֶה שמזגה לי מִשּוּם הרגעה של ממש.

"איפה אחִיךָ?" רטנה, חשדנית, "ואיך זה שאתה כּבר כּאן והוא, הבּכוֹר, איננוּ?"

"אמרתי לָךְ," גימגמתי, "צו-קריאה דחוּף לג'וּלִיס. שנינו בּמילוּאים שָם ועכשיו מצב-הָכֵן."

"אז איך זה למרות כּול מצב-ההָכֵן הצבא מסתדר בּלעדיךָ?"

"נתנוּ לנוּ פַּס, שנגמור ונחזור. גם עובדיה בַּדרך לכאן."

היא חזרה להלהיט את קוּמקוּם הקפה (החֲשָד נתלהט בּה כּבר קודם).

"איך תגמרוּ?"

"עד הלילה," אמרתי, "ועד מחר נישַן, אִם לא איכפּת לָךְ, בַּמחסן."

"לא," אמרה חַיֶיק, "תישנוּ בּבני-בּרק-רמת-גן, הרי יש לכם בּית." (שוּב נתעורר בּי חֲשָד שהעַרסית חושדת רק לא מְגַלָּה).

"מחר, על הבּוֹקר, בּג'וּלִיס, מִסְדַר-התייצבוּת בַּבּסיס," התעקשתי, "בַּתְיָה, אשתו של עובדיה, בּכלל לא יודעת שיש לנוּ פַּאס. אִם תִראֶה שחזרנוּ הלילה ותיכף שבים לַצבא כּבר בַּבּוקר – רק תתאכזב. בּשביל מה לעצבּן בּחוּרה בּשמירת-הריון?"

לרגע, רק לרגע, נִדְמְתָה כּמין אַקוַארְיוּם. שקוּף כּזה וכל מה שבִּפְנִים רואים בַּחוּץ: שמחמיא לה נורא שחזרנוּ אליה מִג'וּליס לגמור את הפִינִיש; שמחניף לה אוּלי לא פּחות שהזכּרתי שמירת-הריון וכל זה. אישה בּגילה היא בְּבַּאסָה כּזאת שמִזמן כּבר שוּם איש לא זקוּק לה. אין עוד דבר שנִזקק לו אדם, כּל אדם, כּמו זְקִיקוּת הזוּלת. זה שאשתו של עובדיה תלוּיה בּה אפילוּ מִבּלי שתֵדַע זאת (ואין שוּם סיכּוּי שתֵדַע זאת כּי אין שוּם אישה כּזאת, עַבְּדוּ רווק). זה שבּג'וּליס שוּם איש לא שמע עוד על עצם עוּבדת קיוּמנו. וזה שעובדיה אינו אלא עַבְּדוּ ודוּדוּ בּכלל הוּא דָאוּד –  כּל  זה  איננוּ  נוגע  לה  כּלל  כּי  את  זה  היא  פּשוּט לא יודעת. מה שיודעת וּמה שנוגע לה הוּא שתלוּיים בּחַסְדָהּ...

"מילא," הִרבּיצה בּת-צחוק צעירה בּעשׂרים-שלושים שנה מִסכוּם גילהּ הנוֹמינאלי. זיקנה אינה נִמדדת רק בִּשנת-ייצוּר ה-chassis, כּי אִם, כּך מסתבּר, גם בִּזריזוּת ההילוּכים. אך חַיֶיק החליפה הילוך מסירוּב  חשדני  לִצדקה  אַלטרוּאיסטית  בִּסְפִּיד שהיה מבייש צעירים-בּהרבּה מגילה המוּפלג.

"מילא," אמרה, "תעשׂוּ את הלילה אצלי בַּמחסן, לא איכפּת לי. יש שָם מיטה ישנה, מִתקפּלת, ויש גם מִזרון 'עַמִּינָח'. בָּערב אכניס לכם כּר וּשמיכה אף על פּי שאצלנו עוד קיץ. כּן, ואדליק בּשבילכם את הבּוֹיְלֶר. שרק תגמרוּ לסייד..."                                                         

עַבּדוּ עוד טרם חזר אותה עת אך אני כּבר עבדתי בּמרץ, קיר אחר קיר, בּמִברשת ה-roller, על כּל שעוד טרם סוּיַּד. אבל כּאן הממה הִתפּצחוּת-אדירים את אוזנַיי, את כּוּלי, כּמין רעם. חושך מוחלט הֶאֱפִיל על חוּשַי ויותר לא הרגשתי דבר - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

כּשפּקחתי עינַיי, אחר נֵצַח או שניים, הייתי מוּקף בּמין לֹבֶן. לא של סִיּוּד, של סִיּוּט מצמרר. כּלוּם המוות צִבעוֹ הוּא לבן? אבל איך שחשבתי כּך שַבְתִּי לזכּור שֶלַמֵּת הרי אין מחשבות כּבר. כּל עוד המוח עובד קַבּלנוּת ושעות נוספות, אתה חַי.

"איפה אני?" נִתמלט לי עמוק מתוכי קול מוּזר, לא מוּכּר לי.

"כירוּרגית ב'," ענה לי קול לא-לי, אבל מוּכָּר.

היזזתי קימעה את ראשי אבל תיכף נכנעתי, בּלחץ הגֶּבֶס. פְּנֵי הדובר כּמו הוּסווּ בּטיפטוּף של מִברשת דמעות, לא של סִיד.

"מה קרה לי ואיפה עובדיה?" שאל אותו קול שהִגִּיחַ ממני.

"חָטַפְתָּ תיקרה על הראש אבל סַחְבַּכּ, עובדיה, מוּגן מכּל רע."

"איך זה קרה?"

"זה קרה מפּיגוּע חמא"ס, ממיטען חומר-נפץ. מה שתגיד על הארץ הזאת, אין בּה רגע אחד שיעמוּם."

"מי אַתּ?" גנחתי, רוֹאֶה דמוּת-אִישה אבל לא מְזַּהֶה את פָּנֶיהָ.

"פּלא," אמרה, "שאתה עוד זוכר מי אתה, כּל השאר חאנטאריש."

"אני דוּדוּ," מילמלתי בּקול שכּעת, רק כּעת, בּאמת נִשתייך לי. "דוּדוּ פַרְחִי," הוספתי, "סיירת 'גולני'. תושב רמת-גן. או בּני-בּרק."

"אתה לא דוּדוּ פַרְחִי, דָאוּד פָארָאחָאן, ותפסיק לבלבּל את המוח. אתה מאוּגדת חַארְטה-בַּארְטָה, פּלוּגת קָאלָאם-פַאדִ'י, סיירת צ'יזבּאת. לא תושב רמת-גן או בּני-בּרק אלא כּפר מוּל קלקיליה, שלךָ ושל עַבְּדוּ. מי שחשב שאפשר לסובֵב את סוּלטַאנָה על אצבּע –  הוּא תֶס (3)..."

וכל אותה עת, כּמו הפוּך על הפוּך, כּמו אירוניה של מין "נָא בָּאוזן", היו כּפּותיה עוברות על מִצחִי הלוהט בּמיטפּחת לחה. מה הן חיפּשׂוּ בּי: קורבּן או אוייב, או תחליף לְבֵן ונכד שיותר כּבר לא יהיוּ לה?

"תיכף טילפנתי לַכּפר, להוֹרֶיךָ. יש סֶגֶר אך טוב שיֵּדְעוּ."

"מִנַּיִן ידעתְּ שאני זה אני?" נשתחרר בַּבּקבּוּק שלי גִ'ינִי (4).

"לא תאמין, גם חִיתְיַארִית מוֹדֶל שנת 20 עוד תופסת עניין..."

"איך זה: ידעתְּ שאני ערבי וּבכל זאת שתקתְּ?" לא עיכּלתי.

"לא שתקתי, הִזמנתי מיד אמבּוּלאנס והבאתי אותךָ לַמִּיּוּן. נִרְאֵיתָּ, חַבִּיבִּי, כּמו סְטֵייק על המַאנְגַל. עִם דם על הגִ'ינְס, כּמו שְפְּרִיץ-צֶבַע. מִשָּם, מהכּיס של הג'ינס, בּיצבּצה תעוּדת-הזֶהוּת שלךָ, בּוּל... הייתָּ כּמו זוֹמְבִּי, בּלי שוּם הכּרה, בּלי חוּשים, אבל לא בּלי סוּלטאנה. סבתא סוּלטאנה אוּלי גרוּטאה, אבל מה: מִמַּתֶּכֶת first class. איך שבּאתָ לי שָם עִם ילקוּט הכּזבים של עיראקים דור שני ועִם אַקצֶנט  פּלשׂתינאי,  אמרתי  לעצמי:  אולי  שֵנִי,  אך  רק  בּבְּלוֹפִים. כּי  לוּא  הייתָ  עַרְס,  כּלומר ראשון בּתחמנוּת – הייתָ בּוחר לךָ שקר אַחֵר, לא כּזה שרואים בּו כּל תֶפֶר. סמוֹךְ על סוּלטאנה: מיבטא פלסטיני, חַבּוּבּ, לא יורד בַּכּביסה..."

"אַתּ כּועסת עליי?"

"לא כּועסת, שְׂמֵחָה. שְׂמֵחָה שאתה חי, טיפּשון, גם אִם אתה נגדנוּ. גם אִם שכחתָּ ששוּם אינתיפאדה עוד לא שברה אוֹתנוּ ועוד לא שיקמה אותכם. יש לךָ אימא בַּכּפר מוּל קלקיליה ויש לה מזל שניצלתָּ. לא כּמו הרבּה אִמיָּהוֹת בִּשחורים, גם אצלנוּ וגם אצלכם. כּשנגמר הניתוּח אמר לי הדוקטור: 'נִפתח לו הראש, מההֶדֶף.' – 'דוקטור,' אמרתי, 'אוּלי הגוּלגוֹלת פּתוּחה, לא הראש, יש הבדל. הראש מלא 'עֲלֵיהוּם' וגִ'יהָאד וּשטיפות-מוח. אילוּ היה זה הראש שנפתח כּבר היינוּ מִזמן בּשלום'."

היא חזרה וטבלה בּחיוּך את שוּלי המיטפּחת שלה בּמי-קֶרַח. "איפה היה החמא"ס שלךָ, מותק, בִּזמן שהפּיצוּץ שלו פּגע בּךָ, לא בּי? איפה תִמצא בּין עֶשרוֹת מוּשחתיו שבּוֹנים להם וילות בּעזה מִמַּה שתוֹרמים האֵירוֹפִּים ואוּנרָ"א לכל המוּרעבים שלו, גם אב שַכּוּל אחד? למה מה: כּבר אין בּנים לחַאלֶד מַשְעָל או הָאנִיָּה,  ששולחים רק את בּניהם של אחֵרים להתאבּד? למה שלא יתאפשר גם להם להמריא על כּנפי מיטען-נֵפֶץ –  בּוּם! אל שִבעים הבּתוּלוֹת בּגן-עדן, לפי המובטח בַּקוראן?"

רציתי לומר לה: וּמה עִם היד הקלה שלכם על ההֶדֶק? מה עִם פּיצוּץ הבּתים, הגירוּש, הכּיבּוּש, העלבּון והדם? אלפּיים שנות עָוֶל הייתם בּלי ארץ, עכשיו מה: עכשיו זה תוֹרֵנוּ? רק אצלנוּ הראש לא פּתוּח, רק לנוּ עלה פֹּה השֶתֶן לָראש?

אבל היא –  רק פָּרְשָׂה לי עיתון עִם תמוּנת מְחַבֵּל שצוּלמה בּוֹ-בַּבּוקר. כאן, בִּרחוב יֶפֶת בּיפוֹ, שני מטר מִמנה, פּיצוּץ-התאבּדוּת. רוב הגוּפה מרוּטש להחריד היה, רק הפָּנִים נשארוּ שָם. תיכף זיהיתי את עַבְּדוּ. אז זהוּ, סִיּוּד נהפך לסִיּוּט.

"זה החבר שלךָ," לא התאפּקה, "שחִירְתֵּת לי ששמו הוּא עובדיה... חוּש ההוּמוֹר של השׂטן, דָאוּד, זה בּוּמֶרַאנְג. פּעם אתם מנחיתים אותו בָּנוּ וּפעם אנחנוּ, יא אִיבְּנִי, זורקים אותו קוֹנְטְרָא, ישר עליכם, אך תמיד הוּא חוזר אל שולחיו... מי כּבר מרוויח מִזה? אף אחד. רק ההוּא, הבּוּלֶמִי, המֹלֶךְ. זה שפּוֹעֵר את לועות העפר, מִדֵּי יום, בּבתי-הקברות. בּתי-הקברות שלכם ושלנוּ, דָאוּד, שצומחים דוּנאם-דוּנאם. בְּאֶרֶץ שֶבָּהּ נִזרעִים השׂדות בִּגוויות בִּמקום לחם ופוּל. אילוּ ראה העיראקי ההוּא, הקדמון, אִיבְּרָהִים אִיבְּן תֶּרַח, מה שעושׂים אִיסְמָעִיל ואִיסְחָק זה לזה, היה מת מִבּוּשה."

שתקתי. אך היא, בִּזריזוּת של קלפן, כּבר הושיטה לי בּוּכְטָה של כּסף. "קח," הימהמה, "זה בּשביל הסִיּוּד. כּשתבריא תעבוד אצלי עוד."

"עוד?" לא הבנתי (וחשתי פּתאום את כְּאֵב התפרים על המצח).

"כּן, למה רק לךָ, גם לַגג של סוּלטאנה נִסדק כּל הראש."

היא אמרה זאת בּשקט, כּאילוּ שוּם כּלוּם, כּמו בּרוּר לה ש-business as usual. שֶאִם שנינוּ בְּפַּאיְלָה אחת אז על שנינוּ מוּטלת חובת הכּביסה. איש מֵאִיתָּנוּ איננוּ הפְרַאיֶר של איש מאִיתָּנוּ, זה יחד. יחד נכנסנוּ לַבּוֹץ של היחד ויחד נצא, אם בּכלל. "ודִיר בַּאלַאכּ, דָאוּד," ניפנפה לי בּאצבּע, "זה ג'וֹבּ לא פּשוּט, אֶסְמַע מִנִּי. לא של קוסמטיקה, לא של לִמרוֹחַ, לא שְפַּכְטֶל, לא טיח, לא סיד. או שנרבּיץ פּה, אתם ואנחנוּ, רֶמוֹנט יסודי, טיפּוּל-שורש, או שהגג יתמוטט על כּוּלנוּ כּאן, כּמו בַּמלון של 'וֶרְסַאי'..."

ביאורים:

1. כידוע כיום לַכֹּל, לא יריות חיילי צה"ל כּוּונו אל מוחמד דורא אלא יריות החמא"ס.

2.  סַאיוּנִים – "ציוֹנים" בהיגוי ערבי.

3.  תֶס – טיפש בערבית.

4.  ג'יני (או: ג'ין) – דמות אגדית שֵדִית הכּלואה בּבקבּוּק ושואפת לפרוץ מתוכו החוּצה.

5.  חית'יארית – "זקֵנה" בערבית.

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

י"ב. "ויזיתא" מפעל יהודי ראשון בעמק האלה

בדרך חזרה מבית השיטה  עברתי בביתי התל-אביבי לראות את המשפחה ובעיקר כדי לישון ולהחזיר לעצמי את מלאי השינה שלי, אשר נסחט בעזרת עליזה עד תום. אימי היתה הפעם מאופקת ולא נכנסה אליי לאמבטיה לסבן אותי. אולי הרגישה שסוף סוף התבגרתי והיא כבר לא האישה היחידה בחיי.

כשיצאתי מהמרחץ ראיתי שהציעה לי את המיטה של סבתא, שהיתה פעם המיטה של אביגיל אחותי הגדולה. שאלתי אם סבתא נמצאת אצל דודה מרים או  דודה מלכה, וראיתי שאימי מתקשה לענות. לא האצתי בה, עד שסיפרה בעצמה שהיא אצל זלמן יורמן בעלה, כלומר בבית הקברות בנחלת יצחק. מסתבר שמתה לפני כמה חודשים ואימי טובת הלב לא רצתה לצער ולהטריח אותי.

לא אמרתי כלום, אבל בליבי כעסתי, כי יכלו להודיע לי ואז הייתי  זוכה לקבל חופשת אֵבֶל והייתי נוסע  הביתה לבלות. סבתא גרה איתנו בבית מאז מלאו לי  שבע, ואני חב לה את מעט האידיש שלמדתי לדבר. היא  מעולם לא הצליחה לקלוט את השפה העברית ואף פעם לא ראיתיה קוראת ספר, גם לא נוצרו בינינו יחסים של סבתא המחבקת את נכדה, או מספרת לו סיפורים. עיקר תפקידה היה לנסוע לשוק הכרמל ולקנות מצרכי מזון טריים וזולים. גם כשזקנה והתקשתה בהליכה, לא ויתרה על משימה זו, ועליי  או על אביבה אחותי  הוטל ללכת לתחנת אוטובוס מיספר 8 ולחכות שתגיע כדי שנעזור לה לשאת את הסלים הכבדים הביתה.

כחודש אחרי שנפטרה נולדה לאחותי אביגיל בת, ואימי רצתה שתיקרא חיה על שם הסבתא.

גם אחותי וגם בעלה יוסף, אדום השיער, שהיה אחיינו של יוסף ויתקין ונקרא על שמו,  התנגדו לשם הגלותי הזה. כפשרה קראו לה בשם דומה "איה", והיא גיבורת הספר הנושא את השם "איה הג'ינג'ית וכל המשפחה". 

לפני שחזרתי לקיבוץ נסעתי לשוק הכרמל  לקנות את התבלינים שיצחק חצרוני המליץ לי. קניתי לפי הרשימה שהכתיב לי ונדמה לי שעד היום הקיבוץ לא החזיר להוריי את הכסף שנתנו לי.

את מפעל הזיתים, שהענקתי לו את השם התנ"כי "ויזיתא", הקמתי  ליד בור מים עתיק בכפר הערבי שבו גרנו. בבית השיטה התסיסו את הזיתים בחביות שהונחו על משטח בטון שבמרכזו מנוף מיוחד להרמת ולהעברת החביות המלאות. ידעתי שאם אבוא בדרישות ליציקת משטח וקניית מנוף וחביות, יחשבו שהשתגעתי, ושאלתי את חצרוני: "למה שלא נתסיס את הזיתים ישר בפחים שאותם נשלח לתנובה?"

יצחק הרהר לרגע ואחר אמר: "רעיון טוב, אבל תצטרך לעשות חור של מסמר בכל פח, ואחרי התסיסה להלחים ולסגור את הפח."

כמובן שזה לא הפחיד אותי, בייחוד כשידעתי שיש לנו במסגרייה מכשיר ריתוך קטן ואוכל להשתמש בו בלי לבקש טובות מעזריאליק הגזבר.

חזרתי לקיבוץ מלא מרץ, קיבלתי את רינה הנהגת  כעוזרת ומיניתי אותה כסגנית מנהל. עם התואר הזה  לא היו לה בעיות לשאת ארגזים מלאי זיתים ולהעלות דליי מים מהבור. במסיק הזיתים מבוסתני הכפר נעזרנו בגרעין הנוער העובד של גבעתיים שבא אלינו לעזרה. בין בנות הגרעין הייתה ילדונת חמודה  וביישנית, מיכל, ששמתי עליה עין, ובזכותה התנדבתי לא פעם לצאת ולהשתתף במסיק.  הבעייה שלי היתה היצמדותה התמידית לבת אחרת גבוהה ובעלת ביטחון, רותי, ולא היה לי נעים  לחזר אחרי האחת בנוכחות האחרת. מחוסר ברירה התאזרתי בסבלנות וחיכיתי עד שאמצא את הרגע המתאים, רגע שאמנם הגיע, אבל לא בדיוק כמו שרציתי. (פרטים בהמשך).

מפעל הזיתים הוכיח את עצמו. הזיתים שמסקנו יחד עם הזיתים שקנינו מזכריא תססו בתוך שלוש מאות פחי זיתים חדשים, ואני חיכיתי ליום שבו הזיתים  יבשילו ואוכל להלחים את  החורים שנקבתי  בכל מכסה ולאטום את הפחים.

תהליך הכיבוש לא היה פשוט, ועד כמה שאני זוכר הוא התנהל כך: את המרירות מהזיתים הוצאנו בעזרת אבקת סודה קוסטית, שאותה עירבבנו והמסנו בחבית מים. בתמיסה הזו השרינו את הזיתים כשעה והוצאנו אותם אחרי שראינו שספיגת החומר הגיעה לקירבת הגלעין. כעת בא תור השטיפה. בעזרת שריריה המוצקים של רנה הטיתי את החבית אט אט  ונתתי  למים להישפך החוצה, תוך השגחה שהזיתים לא יברחו עימם.

מאחר שהמפעל שלנו היה  על משטח הררי, מצאו המים בעצמם ערוצי זרימה ואף מוסד של איכות הסביבה לא בא אלינו בטענות ובקנסות. כשלוש או ארבע פעמים היה עלינו למלא את החבית במים נקיים, ששאבנו מהבור, ולשטוף את הזיתים, עד שהסודה תצא מהם.

לאחר ששלמה המלאכה, מילאנו חבית אחרת עד מחציתה במים נקיים ובמלח. את כמות המלח מדדנו בעזרת מכשיר הנקרא "בומה" שנחשב לשיא הטכניקה. היתה אפשרות למדוד את המלח בשיטת הביצה הצפה, אבל זו נחשבה לשיטה פרימיטיבית ואנחנו  רצינו מפעל מודרני בתכלית.

את הזיתים עם מי המלח העברנו בעזרת דליים לפחים החדשים שבראשם היה מכסה עגול גדול. משהתמלא הפח בזיתים ומי מלח ותבלינים, סגרנו את המכסה בצורה הרמטית ובעזרת פטיש ומסמר ניקבתי חור בפינת כל פח. כמקום אחסון לזיתים אשר בו יתססו ויקבלו את טעמם המיוחד, בחרתי בבית השיח', שבאותה תקופה התפנה כבר מיושביו ובחצרו היה משטח שעליו היה ניתן להציב את הפחים זה על גבי זה.  מתוך הפחים בחרתי בפח אחד שאותו  פתחתי כל יום כדי לטעום ולדעת אם אפשר כבר לשלוח את הזיתים לתנובה. לעזריאליק הגזבר שלנו הבטחתי שתוך חודש יהיו הזיתים מוכנים (ככה חצרוני הבטיח לי), והנה עבר חודש והזיתים עוד מרירים.

הבנתי שפישלתי באיזה מקום, אולי לא שמתי סודה במידה הנכונה? אולי לא שטפתי אותה כמו שצריך? אולי קימצתי במלח? כעסתי על עצמי שאני לא פרפקציוניסט, אלא נמנה על אלה המחפפים כל דבר. הגיע המצב לידי כך, שכשהייתי רואה מרחוק  את עזריאל, הייתי ממהר להתחמק מפניו לפני שיזכיר לי שעבר כבר חודש ומה עם הזיתים.

בינתיים נגמרו כל  העבודות בזיתייה ואני התמניתי באופן זמני ליערן. כל בוקר הייתי יוצא עם קבוצת בנים נושאי מעדרים כדי לחפור בורות לנטיעת עצי אורן בגבעה השולטת על הנקודה שבה יקום ישוב הקבע שלנו. לפני היציאה לשטח, הייתי רץ לבית השיח' לטעום ולבדוק את הזיתים.

גם כשחזרתי, עוד לפני שהלכתי למקלחת, הייתי רץ לבית השיח' והמרירות שחשתי היתה בבחינת תרתי משמע. איך אשא עיניי אל החבר'ה  ששלחו אותי לבית השיטה לרכוש מקצוע? איך סיפקו לי כאן את כל מה שביקשתי? הרי אני לא יכול להאשים איש בכישלון, רק את עצמי.

רווח והצלה באו לי (כמעט) בזכותם של אילון המא"ז ודבורקה חברתו. השניים יצאו ערב אחד לחפש פינת מסתור שבה יוכלו לשפוך את הלב או את מה שאפשר בגיל הנעורים. רגליהם הובילו אותם לבית השיח', שהיה ריק מאדם אחרי שכולנו עברנו לגור בצריפים. לשניים היה מזרן חבוי בקומה השנייה של אחד מחדרי בית השיח', והם דאגו שלא יחליד מחוסר מעש. במהלך הערב שמעו פתאום צלילי פח מוזרים, אילון, שהלך תמיד עם אקדח, יצא למרפסת הבניין  וראה שתי דמויות רצות ממשטח הזיתים כשהן נושאות פחי זיתים. מיד כיוון אליהם את האקדח וירה. השניים הניחו את הפחים ונמלטו על נפשם.

כשהסיפור הגיע לאוזניי למחרת בבוקר, הרגשתי הקלה עצומה. חשבתי שאולי יהיה לי מזל, ובלילות הבאים יבואו המסתננים בכוחות מתוגברים, יגנבו את כל הזיתים ואף אחד לא יידע מאיזו בושה ניצלתי.

הנס הזה לא קרה ואף אחד במשק לא ידע מדוע אני הולך אבל וחפוי ראש שלא כדרכי.

יום אחד, כשעבדתי עם נתן ומנשקה  בחפירת בורות ליער העתידי שלנו, הבחנתי שנתן מכניס מדי פעם את ידו לכיס ואוכל משהו. נתן היה שייך לקבוצה הרוסית שהצטרפה להכשרה שלנו עוד כשהיינו במחנה מנסורה. הקבוצה הזאת מנתה כעשרה בחורים  שבמלחמת העולם הספיקו לברוח מפולין לרוסיה, עברו שם חיי רעב, מחסור וקור, אך ניצלו מידיו של היטלר. עם תום מלחמת העולם, התאגדו לגרעין קטן ועלו ארצה ישר למלחמת העצמאות. נתן היה הפילוסוף של הקבוצה, מאלה הקוראים ספרים ומדברים על פושקין. מרוב שהִרבה לדבר על הסופר הנערץ עליו, התחלנו לקרוא לו פושקין והוא הזדהה מאד עם הכינוי.

שאלתי אותו מה הוא אוכל והוא אמר: "אל תכעס הזיתים נורא טעימים, אז לא יכולתי להתאפק..."

אמרתי: "איזה זיתים? מהמטבח?"

אמר לי:  "מה פתאום? הזיתים של הוויזיתא."

"אבל הם מרים."

"מה פתאום מרים? הם בדיוק כמו שזיתים צריכים להיות."

לקחתי זית מידו, טעמתי, ובמקום לצעוק כמעט רציתי לנשק אותו. עזבתי את המעדר, אמרתי שאני כבר חוזר ורצתי  בלי לנוח לבית השיח'. בדרך ניסיתי לנחש מה קרה והגעתי למסקנה, שבכול אני אשם, בגלל שטעמתי פעמיים ביום את הזיתים רק מאותו פח מסוים שעליו כתבתי "לבדיקה", לכן הזיתים  באותו פח לא תססו, הרי חצרוני אמר לי שהתסיסה לא מתקיימת בתנאים של אוויר חופשי. אני צריך לפתוח ולבדוק פח שלא נפתח. 

הגעתי ללא נשימה למשטח הזיתים , פתחתי את אחד הפחים הצדדיים ולא האמנתי למטעם פי. טעם גן עדן. פתחתי את פח זיתֵי הבדיקה, וירקתי בתיעוב. מסתבר כי דווקא בפח הזה אף אחד לא נגע, כי היה כתוב עליו "לבדיקה" והחבר'ה נזהרו שלא לקלקל לי. הרמתי את פח הזיתים הראשון שממנו טעמתי וירדתי עימו אל המטבח, שבו שלטה אראלה, התרבותניקית שלנו. היא טעמה ואמרה: "בסדר. תשאיר כאן את הזיתים."

אמרתי: "מה בסדר? זה טעם גן עדן!"

אמרה: "אל תגזים. זיתים זה זיתים."

אמרתי: "אם כך, אני לא משאיר את הפח הזה. בשביל המטבח יש לי סוג ב'."

אמרה: "תביא סוג ב', החבר'ה אוכלים הכול."

בגיליון הראשון, של עלון המשק, "נטפים", במדור המוקדש לענפי המשק, אני מוצא את הדו"ח שכתבתי על ענף  הזיתייה:

לאחר שפירקנו את בית החרושת שלנו "ויזיתא", שיווקנו את הזיתים מסוג א' וב'  ומסרנו למטבח את כל סוג ג', עתה אפשר לסכם ולדעת אם כדאי היה כל עניין הכיבוש.

הוצאות היצור, כלומר צורכי הכיבוש כולל ביצוע בית החרושת, פחים לכיבוש ותבלינים – עלו כ-120 ל"י. זיתים עלו כ-80 ל"י. פירושו של דבר שס"ה הוצאנו במזומנים 200 ל"י.

לתנובה מכרנו 2 טון וקיבלנו תמורתם 445 ל"י. למטבח השארנו 102 פחים במחיר 2 וחצי ל"י (אילו  מכרנו לתנובה היינו מקבלים 100 פרוטות יותר לפח) יחד מסתכם הסכום ל-700 ל"י. (כמעט 1000). ננכה את ההוצאות הכספיות ונראה שהזיתייה הכניסה 500 ל"י במשך 125 ימי עבודה. יום עבודה שלרוב עסקו בו נשים וילדים הכניס לנו 4 ל"י.

למספרים יבשים אלו רציתי להוסיף שבית החרושת הוקם כחודש לאחר שעלינו על הקרקע, בטרם התחלנו להתרגל לעובדת היותנו עצמאים. ואינני יודע אם אין אנו הראשונים בהיסטוריה הקיבוצית, שהקמנו מפעל מיד עם עלייתנו, והמפעל כיסה את עצמו והכניס רווחים תוך שלושה ארבעה חודשים. כדאי גם להזכיר את הקשיים העצומים באספקת המים. תחילה בעזרת השברולט, עד היום בו הוא התהפך במרחק 5 צעדים מהזיתייה, ואחר כך שאיבה מהבור. (רנה ספרי חוויות).

לבסוף אני רוצה להודות לדבורקה ולאילון שטיילו באותו ליל ירח לבית השיח', והצליחו למנוע בעד המסתננים את סחיבת פחי הזיתים, ששמם, מסתבר, הגיע כבר לעבר הירדן.

אחד הענפים  המכניסים שהיה לנו ואשר עליו נזהרנו שלא לכתוב אף מילה בעלון, היה ענף "התבן". כמעט בכל בית בבית נטיף היה חדר אחד שהיה ממולא בתבן עד התקרה. לא ידענו מה עושים עם הקש הזה, עד שהגיעו אלינו שני סוחרים מירושלים וביקשו לקנות אותו. לא התווכחנו על המחיר, מה שהציעו קיבלנו, התנינו זאת רק בכך שהם יאספו אותו לבד ונקבל תמורה לפי מיספר המשאיות.

עם גמר העיסקה סיפרו לנו שעמדו לקנות מזכריא את כל הזיתים שלהם, אבל ברגע האחרון הערבים התחרטו, כי היה איזה טמבל שנתן להם מחיר גבוה פי שניים.

אני לא יודע אם עזריאל סיפר להם מי היה הטמבל  ששילם מחיר כפול. אני מניח שלא, כי אף אחד לא כתב על זה בעלון.

אהוד: קצת לא מובנת לי צורת ההכנה שאתה מתאר. אצלנו במושבה היו משרים במים את הזיתים הירוקים הטריים במשך שלושה ימים, ומחליפים כל יום את המים, להפגת המרירות. בסודה קאוסטית לא השתמשנו, גם הערבים לא. (נדמה לי שזה חומר מסוכן שיכול לגרום כוויות). אחר כך היינו "דופקים"-כותשים את הזיתים ומשרים אותם בתמיסת מי-מלח במידה שביצה טרייה צפה בהם, עם חתיכות פלפלים חריפים ירוקים ונתחי לימון טרי. זה הכול. חס ושלום לא שום! – משאירים אותם בפח עם פתח עגול או בכלי פתוח אחר – ואז נוצרת פטרייה גדולה למעלה בגלל התסיסה. לאחר ימים אחדים, בגמר התסיסה, מסירים בזהירות את הפטרייה ואז סוגרים את הפח או הכלי באופן הרמטי. כיצד? מתיכים שעווה חמה מנר על המכסה העגול.

בשיטה שאתה מתאר היה לך בכלל מזל שהזיתים תססו, אלא אם החור שעשית במסמר איפשר להם קצת אוויר לַתסיסה בסגנון בית השיטה, בטרם הלחמת את החור. ודווקא הפח שאותו פתחת כל יום היה צריך להיות הראשון להשלמת התסיסה.

נדמה לי שעד היום זיתי בית השיטה, מבית מדרשו של המורה שלך – יש בהם טעם קצת תעשייתי בגלל התהליך עם הסודה הקאוסטית, והם אינם דומים לזית ה"דפוק" הארצישראלי המקורי, שניתן למצוא אותו בשווקים, שנכבש ללא מגע עם חומרים כימיים, למעֵט מלח גס.

* * *

איתמר פרת

הבשורה על פי יוחנן ח':7

הבשורה על פי יוחנן ח':7 מספרת כי בהיות ישו בירושלים, הביאו לפניו "הפרושים והסופרים" אישה, וסחו לו: "אישה זו היא נואפת אשר נתפסה בחטא. האם על פי תורתך דינה סקילה?"

התעלם ישו מן השאלה, וצייר אותיות בחול. לבסוף הזדקף ואמר:

"מי בכם הנקי מעוון, יידה את האבן הראשונה."

והמשיך לשרבט אותיות.

הסתלקו האוסרים אחד אחד, ונותרה האישה לבדה. שאל אותה ישו: "האם על פי צדק שפטו אותך אלה?"

"לא אדוני," השיבה האישה.

"גם אני אינני שופט אותך," אמר ישו. "לכי לך, ואל תחטאי עוד."

זה סיפור שכל משתתפיו יהודים, והוא קרה או לא קרה בירושלים.

כיום ניאוף אינו חטא פלילי בישראל. אין סוקלים עליו, ואפילו לא הולכים למשטרה.

שוחד הוא חטא פלילי, אבל מסוג מיוחד: הנותן והמקבל שניהם נהנים ואיש אינו ניזוק. ניזוק הסדר הציבורי – על כך אין עוררין. ניזוקים  המוסר וחצדק – ועל כך אפתח ואֶנְאָם:

אדם רוצה דבר שיש לאדם אחר לתת לו – יש מחיר. אין חטא.

החטא נוצר כאשר אותו נותן, מוכר דבר שאסור היה לו לתת, או לתתו לקונה הזה.

ולא תמיד ברור מי האוסר: חוק המדינה? רשות הרישוי? דעת הציבור? המנהיגות הדתית?

יסתכל נא כל אחד בעמקי לבבו וישאל: האם יש דבר בעולם שעבורו הייתי מוכן לשלם, ואולי אף שילמתי, שוחד? הקדמת תור לשיכון? לניתוח לילד? היתר יציאה ממדינה טוטליטרית? היתר כניסה למדינה נכספת?

זכות הרשמה לבית ספר מבוקש? זכייה במכרז שעליו פרנסתי, תפקיד שאני ולא אחר נוצרתי לו, חפץ שחמד לבי תמיד? היתר בנייה?

אנא העמיקו, ואל תתחמקו מתשובה. ואם התשובה היא: "לעולם לא הייתי מציע שוחד!" אנא ענו לשאלה: מדוע לא?

מדוע לא, אם מונעים ממני את זכויותיי בשל ביורוקרוטיה, בשל רשעותם של פקידים, חשבונות אישיים, נקם ושילם, צבע עורי, המבטא שלי, דעותיי, האמונה שלי, מעשים שעשיתי, שלא עשיתי. בשל רוע לב, בשל רמיסת החוק וההגינות? אם זה מגיע לי, זה ייקרא שוחד?

אם אני מגשים חלום, אם אני עושה גדולות, אם הובטח לי ולא קוים, אם קיפחני החוק ולעג לי הצדק, אם נגזלתי על ידי בני עוולה, אם היקר לי מכל נלקח ממני – 

ותרופתי היחידה היא מתן שוחד – מה אעשה? מה את/אתה תעשו?

ועכשיו אל-נכון תשאלוני: האם אתה במקרה מתכוון לאהוד אולמרט? – הו הו, זה לא המקרה!

ובכן, זה כן המקרה.

אהוד אולמרט אוהב כסף. מאוד. גם אני אוהב כסף. גם את. גם אתה. כמה אוהב כסף? זו כבר שאלה של כמות, לא של ערך.

בשביל הדברים שיש לי לתת לזולתי לא מציעים לי הרבה כסף. בשביל הדברים שביכולתי למנוע מזולתי, לא מציעים לי כלום. אהוד אולמרט היה בכוחו לתת הרבה ולמנוע הרבה. לקדם ולעצור, להוציא ולהביא. זהו הנקרא כוח. מפני הכוח הזה הוא נבחר או נתמנה לעמדות אלה. וכאחד האדם נכשל בחולשתו.

כישלונו זה של אהוד אולמרט אמנם לא הזיק לאיש. בזכות כישלון זה קם לירושלים לראשונה פרויקט אשר רבים כדוגמתו ותפיסתו יצילו את עתידה של העיר, יגאלוה מן הביצה החרדית וישיבו לה סיכוי להיות בירת ישראל. אמת ונכון –  פרויקט הולילנד קם בזכות עקיפת ועדות, האצת הליכים, מכירת מכרזים, קניית פקידים, בזכות זיוף הליכים והפרת תקנים והטיית סמכויות – בזכות אלה קמה "מפלצת הבטון" הארורה אשר תשיב לירושלים את עתידה ואוכלוסייתה של עיר מודרנית, עיר מלוכה.

אהוד אולמרט? שקול את מעשיו כאיש מפלגה, כראש עירייה, כראש ממשלה במבחנים לאומיים. שקול לעומתם את תאוות הבצע וכספי השלמונים. אהוד אולמרט לא שלח ידו בכספי ציבור ולא בכיסיו של איש. הוא לא אילץ ולא כפה ולא איים. הוא לא אימלל אדם או משפחה, ואין איש בעולם שיאמר: בגלל אהוד אולמרט חרב עליי עולמי. רבים יאמרו: הוא עזר, הוא תרם, הוא קיצר הליכים, הוא גילה עניין. הוא הקשיב למבקשיו וענה להם. בטוב וב... נכון, גם ברע.

נא העיזו ואמרו: איש זה מקומו בכלא.

אם אזרחי ישראל יראו את אהוד אולמרט, ראש מדינתם, מנהיג לעת מלחמה ומייצגה בין הגויים, נידון לכלא ולו ליום אחד – ייחטא בכך חטא שאין לו כפרה. מעשה עוול מהדהד. כתם בל-ימחה על חברה ערלת לב, צבועת מצפון וכפויית טובה.

מי בכם הנקי מעוון, יידה את האבן הראשונה.

אהוד: אני מצטרף לכל מילה בדבריך ומקווה שתקום תנועת מחאה ציבורית נגד השערורייה שבכליאתו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט.

* * *

המילוי-כביכול של איראן אחר תנאי הסכם הגרעין, ובתגובה הסרת הסנקציות האמריקאיות ממנה – עתידים להתברר כמעשי המירמה והאיוולת הגדולים ביותר של המאה ה-21! – כמו שכבר רימתה את ארה"ב קוריאה הצפונית! –

וכל זאת על רקע השפלת השבויים האמריקאיים!

* * *

עמוס גלבוע

התמונה של ערביי ישראל אינה שחור ולבן

 הם לא עשויים מקשה אחת, הם לא עוינים את המדינה והם לא משתגעים מאהבה. הם אוהבים לחיות כאן, ורואים עצמם חלק מהמדינה; הם חשים אפלייה, יש להם זהות מפוצלת, ויש להם הנהגה קיצונית. שיעור הילודה שלהם נמצא בירידה ושיעור הילודה היהודי מצוי בעלייה. הפער נסגר.

מעשי הרצח של נשאת העלו על הבמה את הסוגייה של האוכלוסייה הערבית בישראל.  הימין התנפל עליה כשונאת המדינה, ואילו השמאל חיבק אותה באהבה; הימין עשה הכללה  מהרצח לגבי יצרי הטרור שלה, ואילו השמאל, בלהט דתי, שלל את ההכללה מכל וכול; השמאל הקיצוני אף הסית להתקוממות של ערביי ישראל נגד משטר הדיכוי של ממשלת ישראל. אז להלן 5 נקודות של הערות והארות, כשנקודת המוצא היא שמדובר באינטרס ישראלי, בלי קשר לימין או שמאל.

ראשית, האוכלוסייה דוברת הערבית במדינת ישראל מונה כ-1.4 מיליון נפש, שהם כ-20 אחוזים מאוכלוסיית המדינה (לא כולל כ-300 אלף ערביי "מזרח ירושלים"). האוכלוסייה הזאת, שרובה הגדול הוא מוסלמי סוני, אינה עשויה מקשה עדתית-דתית וחברתית אחת, וכוללת דרוזים וצ'רקסים, נוצרים, ובדואים). עד לפני  זמן לא רב, שיעור הילודה של האוכלוסייה הזאת (למעט הנוצרים שהם המשכילים ביותר) היה יותר מכפול משיעור הילודה של האוכלוסייה היהודית, ולכן העריכו "מומחים" שונים כי כבר כיום ערביי ישראל היו צריכים להוות יותר מ-25 אחוזים מכלל האוכלוסייה. בשל המודרניזציה המהירה שהחברה המסורתית הערבית עוברת, הפער כמעט נסגר והוא עומד עכשיו על 3.17 ילודים לאישה ערבייה, ו-3.11 לאישה יהודייה (ולא רק בזכות החרדים!)

שנית, שיקלול כלל הסקרים שבוצעו בשנים האחרונות מראה בברור כי האוכלוסייה הערבית מעדיפה ברובה המכריע לחיות בישראל, טוב לה כאן; היא רואה עצמה חלק מהחברה הישראלית וחושבת שזה האינטרס שלה. לשון אחרת, רוב ערביי ישראל רוצים להשתלב! ובו בזמן יש למחציתה (לא אצל הדרוזים והנוצרים!) תחושת אפלייה ממוסדת, והרגשה כי החברה הישראלית מאמצת עמדות גזעניות (מה שאכן כמה מהסקרים מאששים).

שלישית, בכל מה שקשור לזהות, הרי  שלפנינו מצב של ריבוי זהויות: כשליש מהם מזהה עצמו  כישראלי (אצל הדרוזים יותר משני שליש!); כשליש מזהה עצמו כפלסטיני,  כשליש לא מזהה עצמו לא כפלסטיני ולא כישראלי. ובו בזמן הרוב אינו מכיר בזכותה של ישראל להיות מדינה יהודית-ציונית, אך משלים עם המציאות הזאת. 

רביעית, ההנהגה הפוליטית והאינטלקטואלית של ערביי ישראל נמצאת בקצה השלילי, השולל לחלוטין את העובדה שיש בכלל לאום יהודי, ונלחמת נגד כל צעד שיש בו כדי לקדם השתלבות בחיי המדינה, או מחויבות כלפיה.

 סה"כ לפנינו תמונה מורכבת, שאין בה שחור ולבן. על רקע זה, ההשקעה של 15 מיליארד שקל באוכלוסייה הערבית ב-5 שנים, השקעה שבעבר רק יכלו לחלום עליה, היא צעד שאין מבורך ממנו. הבעייה היא שנתניהו, כדרכו בקודש, יודע לבעוט בדלי השמנת שעה שהציב תנאים, או יצר רושם שכל הסכום האדיר הזה תלוי בהתנהגות טובה של האוכלוסייה הערבית. 

האם ההשקעה הזאת (בלי תנאים!) תוכל לקדם הכרה במדינה ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי?

זה תלוי יותר בנכונות להכרה כזאת מצד ההנהגות של הפלסטינים, אך לפחות היא תוכל להפחית את תחושות אי השוויון בקרב ערביי ישראל. איך אמר לי פעם טארק עבד אלחיי ז"ל, ראש עירית  טירה הערבית: "אני רוצה להיות כמו כפר סבא, לפני כל דבר אחר."

אני מעריך שכך חושבים מרבית ראשי המועצות הערביות. נקודת ההשוואה עבורם, בכל התחומים, היא לא הרשות הפלסטינית או מדינות ערב, אלא  החברה הישראלית, מועצותיה, ארגוניה, החופש שבה.

לאסוף נשק, לאכוף חוק – כמובן, זה זועק לשמיים, אך במנותק מההשקעה.

* * *

עמוס אריכא

ממשלת זדון מושחתת

מי שעדיין נזקק להוכחה נוספת בדבר אופייה המושחת של הממשלה הנוכחית, קיבל אותה ביום ראשון בשובו של מכלוף אריה דרעי לזירת הריקוד המושחת שלו בדיוק כמו שחולל לפני עשרות שנים בלשכת שר הפנים. ביום בו אישרה הממשלה פה-אחד את שובו של הפושע הנקלה בעבר למשרד הפנים, נקלענו לאפלה בצהרי יום שכמותה לא ידעה הארץ מאז הקמתה של מדינת היהודים. ניתן לומר כי ההחלטה המגונה הזאת של ממשלת ישראל בראשותו של אחד בשם בנימין נתניהו, הפעילה גם גיליוטינה שערפה ראשו של המוסר הציבורי ונעשתה שותפה בשחיתות מבישה כזו שלא היתה דומה לה בדרג כה רם.

כך או אחרת ברור כי מכלוף הנוכל הערום דאז שאינו יודע סייג מהו, חזר לרקד את מחול השטן, כסימן לניצחונו המבעית, בשובו לאותה זירת פשע שלו להתל בכולנו השוטים. הוא חתר בלי ליאות למטרתו בדיוק באותה שיטה בה היתל לפני עשרים שנים ויותר בממשלות ישראל בהן שימש כשר. היתול זה שלו הפך מים חיים למים מסואבים עד רעילות.

מתחילתה נתגלתה ש"ס כמפלגה עדתית וגזענית שלא היתה עד אז ומאז דומה לה. מכלוף דרעי היה הראשון שקלט בחושיו החדים כי באמצעותה רק השמיים ימתחו גבול לשאיפותיו המרקיעות. אך לא רק בשנאת האחר הצטיינה התופעה הזאת של ש"ס אלא גם בשמשה קן לנחשים וצפעים שתאוותיהם להרחיב מותניהם בלעו יותר משהיו מסוגלים וכך נחשפו בערוותם המכוערת. לא מעטים מבין חביביו אלה של מר"ן עובדיה יוסף נשלחו לבסוף כפושעים שבגדו במצוות חובת הנאמנות לבוחריהם, ונכלאו מאחורי הסורגים.

מכלוף הגדיל כדרכו לעשות מעל ומעבר כאחד שתיאבונו מתגבר משעה לשעה. הוא למד היטב את לקחיו מבית רבו שהיה פתוח לפניו. הוא זיהה את חולשותיו של האיש הזקן השקוע בתלמודו ובשנאתו הבוערת לכל מי שאיננו מזרחי מתוסכל כמותו, מכלוף החניף לו בהכנעה וקנה את ליבו וסימא את עיניו מלראות את התהום שנפערה לפניו.

מאותו רגע ובמקביל רתם דרעי למרכבתו כל אותם כוכבים זוהרים של המפלגות האחרות  שנכבשו בקסמיו ובחלקת לשונו. הוא הילך עליהם מעין רוח חדשה כמו היה משכיל מזרחי שליבו פתוח למערב ובינתיים לש אותם כחפץ יצרו הרע; לא היה נכלולי כמותו שפעל כעכבר בכל חור שנחשף לפניו – ולמען ביתו פעל ועשה. תוך כדי כך ובמקביל הפיל לרשתו המתוחכמת רבים וטובים שנתנו בו אמון.

אלמלא נמצא עיתונאים אחדים, בודדים ויחידי סגולה המבורכים באומץ-לב, לא היו פורצים מעלליו ממחילות אפלות לעין השמש. הגילויים הקשים שלהם העידו כי מאחורי החזות התמימה של דרעי המשטה בכולם נמצא נחש עלי גחון. לעיתונאים-חוקרים אלה מגיעה תודת-רבים. אלמלא הם – התפתלות מחול השטן של דרעי התיה נמשך מעדנות בלא מפריע עד שאולי היה מגיע אפילו לראשות ממשלה כאולמרט הנבל.

מחמת התנהלותו היהירה והמתנשאת לאורך פיתולי משפטו, ושתיקתו של מכלוף בחקירות בשנים הראשונות, נמשך משפטו שנים ונמתח כגומי לעיסה עד להחליא. בגלל נכלוליותו סבורים יודעי הימים ההם כי כמה וכמה קצוות בפרשות שיוחסו לו מעולם לא נחקרו עד תום על-אף שנמצא והורשע כפושע נקלה, מושחת ורע-מעללים.

ושוב כבעבר אני מביא לפניכם ציטוט מפסק דינו שהשתרע על 907 עמודים כי זהו הרגע להחזיר לתודעה במי מדובר כדלהלן (מתוך ויקיפדיה):

"קשה היא תמונת השוחד, שנתגלתה בראיות ותוארה בהכרעת הדין. אין מדובר בכישלון בודד של צעיר שעתה זה נחשף למנעמי השלטון, אלא במי שהתמיד באורח חיים המיוסד על אדני שוחד. לקיחת השוחד השתרעה על פני כל חמש השנים שבהן מילא נאשם 1 תפקידים ממלכתיים. היא פסקה אך בפתיחת חקירת המשטרה. נאשם 1 החל לקבל שוחד בעת היותו עוזר שר הפנים, המשיך בכך בהיותו מנהל כללי של משרד הפנים או מועמד לתפקיד זה, וגם אחרי כן – בתקופת היותו שר הפנים... חמש שנות השוחד עומדות בסימן חפץ נאשם 1 להתעשרות אישית מהירה דרך של עשיית הון מהכהונות הממלכתיות."

אכן זהו דיוקן מצמרר של איש מושחת החוזר בדיוק על שיטותיו והשטיקים שלו גם כיום בקניית לבבות ובהפיכתם, כאילו דבר לא השתנה. זהו האיש שהמר"ן לא היסס להגדירו "רשע". זהו האיש שכבר נעשה שוב שותף בכל המטבחים של ממשלת ישראל, ובידו הרשות נתונה לגזור אם ישלחו לשדות הקרב בנינו ובנותינו. זה האיש שהרקיד בעבר כמריונטות את כל מי ומי בזירה הפוליטית חוזר ועושה זאת שנית.

לא מכבר שוב הוכיח דרעי את היותו אמן בהעברת אנשים על דעתם, כאשר גדולי הקואליציה וגדולי האופוזיציה עלו לרגל לאחת המשתאות שהוא קיים וכיוון לרגל נישואי בתו. אחד אחד זהרו שם זה בצד זה נתניהו ורעייתו ובוז'י הרצוג ורעייתו. אין זוג זה שונה מזה. כולם נגועים בעצימת עיניים מנבלותו של מכלוף, והם מתנהלים מתוך השלמה כנועה ועלובה עם שחיתות מוסרית זועקת – בעצם שיתופו בכלל כחבר בממשלה הנוכחית. ואת כולם מגדול ועד קטן הוא לש ומכופף שוב כרצונו, ואף חזר והצביר אנשי תקשורת רבים וחנפים השוטחים לפניו שטיח אדום לכל במה שהוא חושק בה.

לבסוף מכלוף שלח ידו לקטוף את גיזת הזהב שלו, משרד הפנים, כתרועת ניצחון של בני החושך על בני האור. כל זה בברכתה של ממשלה נלוזה שהפנתה גב למוסר וחיבקה את המושחת והשחיתות. פרשה כזו איננה יכולה להתקיים בארץ שבה קיים משטר דמוקרטי אמיתי. המשטר שלנו ננגס מול עינינו בוקר וערב בידי ח"כים מעוותים ושרים נגועים אף יותר, ועל הקקופוניה הצורמת הזאת מונף שרביטו של המושחת דרעי.

כניסתו של דרעי למשרד הפנים זכתה בברכת כל שרי הממשלה. בין אלה לא נמצא אפילו אחד שהצביע נגד המינוי השערורייתי, שמחה נגד האווילות ההרסנית הזאת שאין לה כפרה. לא קם אפילו אחד שלכל הפחות נמנע (!)

הממשלה הזאת היא ממשלת מדינת ישראל, אך אינני רואה בה את ממשלתי. חרפה היא בעיניי להיות אזרח הארץ המיוסרת כל עוד מתקיימת ממשלת זדון מוטרפת זו ומעתה גם אות קין יהיה צרוב בה עד תום ימיה. עד אז אהיה תושב הארץ בזכות היוולדי בה.

אהוד: אם איננו טועים היתה בשעתו גם פרשת מוות לא מפוענח של גברת יהודייה אחת בניו-יורק, שדרעי טען שהיא שלחה לו את כספי השוחד שבקבלתם הואשם. אולי אנחנו לא מדייקים בפרטים, ונודה למי מהקוראים שיאיר את עינינו בפרשה הנשכחת הזו, כדי שנלמד עוד קצת על שר הפנים החדש-ישן שבו התברכנו.

* * *

"מסביב למדורה"

מועדון התרבות של בית הפלמ"ח

שמחים להזמינכם להרצאתו של פרופסור יגאל עילם בנושא:

הפעלת הפלמ"ח ביבשה ובים, כמנוף בהתנהלות ההנהגה הנבחרת של היישוב מול השלטון הבריטי העוין.

במהלך ההרצאה יובהרו מהלכים ופעילויות שליוו במכוון את ההתארגנות המדינית של המדינה בדרך, ובעיקר באמצעות כוחות המגן ובראשם הפלמ"ח, שהגנו על מערכות היישוב, והיוו כלי אמין למימוש המדיניות.

אולם 'מלווי השיירות', בית הפלמ"ח,

רח' לבנון 10, רמת אביב, תל אביב.

יום שני 25.01.16, ט"ו בשבט, תשע"ו. בשעה 19:00.

הכניסה חופשית, אך מספר המקומות מוגבל

הדלתות תסגרנה בשעה 18:45

* * *

אורי הייטנר

1. צרור הערות 17.1.16

* עד כאן – ב"מקור ראשון" התפרסמה בערב שבת כתבה על גלעד אך, המייסד של ארגון "עד כאן", שהשתיל פעילים בארגוני ה"שמאל" הרדיקלי האנטי ישראלי, כדי לחשוף את מעשיו החמורים נגד המדינה. גלעד אך הוא מלח הארץ, בוגר פנימייה צבאית ומכינה קדם צבאית, קצין בסיירת גולני, אקטיביסט ציוני וחברתי. עיקר עיסוקו הוא באקטיביזם אקולוגי ומאבק למען איכות הסביבה, במסגרת העמותה שהקים – "פורום לישראל ירוקה". לצידה הוא פועל במסגרת העמותה שהקים – "מגן לישראל יהודית דמוקרטית" והארגון "עד כאן".

הדברים שהם חשפו מסמרי שיער. ארגונים ישראליים המשלמים שכר לערבים המתפרעים בבילעין ומיידים אבנים ובקת"בים לעבר חיילי צה"ל, בפעולה מאורגנת, עם תדריכים מסודרים כולל תדריכים א-לה "חננו" איך לשבש חקירה, לשתוק בחקירה וכו', לפני כל הפגנה. אותם ישראלים הם המסיתים ורובם נמצאים בשורות האחרונות, שולחים את הערבים להם הם משלמים לקו האש, ליידות אבנים בחיילים צה"ל.

ולעיתים דווקא הישראלים מלפנים והפלשתינאים מאחור. "תופעות שהצבא לא יודע להתמודד איתן. קבוצות של פלשתינאים מלווים בישראלים ואירופים שמגיעים לשטח מסוים, וכשמגיע חייל ואומר להם לצאת כי זה שטח צבאי סגור, מתחיל הבלגן. פתאום ניגש אליו עורך דין ישראלי מציג כרטיס ביקור ואומר לחייל שהוא עובר על החוק. שמים לו מצלמות על הפנים ומתחילים לזרוק אבנים, כשהישראלים עומדים ומגוננים בקו הראשון והפלשתינאים מאחור. אותו מפקד או חייל שמגיע עם הנשק והאפוד לא יכול להתמודד עם זה. הוא הרי לא יירה בהם, ובעצם אין לו כמעט מה לעשות. הארגונים האלה יודעים את זה ועושים מה שבא להם ומנצחים בעוד ועוד זירות."

גלעד וחבריו עושים מלאכת קודש, חשובה ביותר, להגנה על הדמוקרטיה הישראלית. מה שמצער הוא עצם העובדה שיש צורך בקיומם. הרי לשם כך יש שב"כ. בדיוק כפי שהשב"כ גילה אוזלת יד מול "תג מחיר" ורק רצח משפחת דוואבשה ניער אותו והביא אותו לפעולה אקטיבית להגנה על הדמוקרטיה, כנראה גם כאן השב"כ מגלה אוזלת יד, ורק מקרה אסון שיזעזע את החברה הישראלית יעורר אותו לפעולה ממשית.

אחת המנטרות של אנשי "שמאל" רדיקלי רבים, בעקבות התחקיר המזעזע ב"עובדה" היתה: "זה כל מה שהם גילו אחרי שלוש שנות מעקב?" – איזה זלזול בהסגרת אנשים אל מותם בעינויים, בתרבות ה"גזנגה" הפראית. גלעד אך: "אני מעריך שאחרי שהם יראו את כל מה שנחשוף בחודש הקרוב, הם כבר יאכלו את הכובע. יש עוד הרבה הפתעות בדרך."

* תדהמה – אני בהלם. חלפו כבר 48 שעות מאז מעצרו של פעיל השמאל הרדיקלי, שאף אחד אינו יודע כמובן מיהו ומה שמו של גיבור תחקיר "עובדה" מן השבוע שעבר... ועדיין פעיל זכויות האדם והאזרח איתמר בן גביר טרם כינס מסיבת עיתונאים המוחה על כך שנשללת מן העציר הזכות לפגוש את עורך דינו – ושלל סיפורי "עינויים", "אינקוויזיציה", "ק.ג.ב.", "נ.ק.וו.ד", "גסטאפו", "יהודי לא מענה יהודי" וכו'.

* ציד מכשפות – גדעון לוי ממשיך בציד המכשפות המקארתיסטי נגד אילנה דיין, שהעזה לפרסם תחקיר החושף את פשעי "תעאיוש", ומגדיר אותה כמי "שלא עובדת אצל אף אחד זולת מולך הרייטינג, השאיפה לשאת חן ולרצות, הפחדנות המבישה והפשיזם."

אז אילנה דיין היא פשיסטית, ואת מעצרו של פעיל השמאל הרדיקלי, שכנראה מבחינת לוי הוא בעל רישיון להרוג, הוא הישווה לשטזי – שירות הביטחון הרצחני של מזרח גרמניה. ואריאנה מלמד השוותה את ישראל, ולא בפעם הראשונה, לרייך השלישי, בלשון ההסתה האהובה על מכחישי שואה.

* איך מטהרים שרץ – מאמר המערכת של "הארץ" ביום שישי הוקדש להגנה על עזרא נאווי. זהו סיכום ראוי לשבוע שבו העיתון התגייס למתקפה מרושעת נגד אילנה דיין, על חשיפת מעללי הזוועה של "תעאיוש".

אלון עידן, במוסף "הארץ", האשים אותה ב"נייטרליות" היוצרת סימטריה בין טוב לרע. "למשל, הסימטרי יתעקש בגאווה בלתי מוסברת ש'אנחנו יוצאים להביא את הסיפור... בלי קשר לשאלה איזה צד פוליטי הוא משרת.' השימוש במושג 'צד פוליטי' הוא דוגמה להחלפה בין מוסר לפוליטיקה: האם השחורים בתקופת האפרטהייד היו 'צד פוליטי'? האם העבדים באמריקה היו 'צד פוליטי'? האם גם אז אפשר היה להשתמש בביטוי השחוק 'קיצונים משני הצדדים'? האם דיכוי של בני אדם הוא עניין של 'פוליטיקה' או של מוסר?"

זאת השיטה. הפלשתינאים הם "מדוכאים", כמו העבדים באמריקה. ולכן, מותר להם הכול. מותר להם לרצוח, מותר להם להפעיל טרור. וכל מי שמסייע להם, הוא למעשה איש חסד וצדקה. ולכן, מעשהו של נאווי, שהסגיר ערבים שעברו על החוק האנטישמי הגזעני על פיו מכירת קרקע ליהודי דינה מוות – למלתעות ה"גזנגה", הוא בעצם מעשה חסד הומניטרי.

* מה הם מסתירים – ציד המכשפות נגד אילנה דיין, אינו קשור למה שכבר נחשף. מה שנחשף נחשף. הפחד הוא מפני חשיפות בעתיד. הם מנסים להלך אימים על התקשורת, כי יש להם מה להסתיר.

* חמור יותר מנאווי – מעשיו של אלון ליאל, הפועל בערוצים מדיניים כדי לפגוע במדינת ישראל, חמורים יותר ממעשיו של עזרא נאווי. זה אולי לא פלילי, אך מבחינה מוסרית, מהותית, זה יותר חמור. והעובדה שאת המעשים הנלוזים הללו עשה מי שהיה מנכ"ל משרד החוץ (!) – הופכת אותם לחמורים שבעתיים. מבחינה מוסרית, כמוהו כאלוף בצה"ל המתדרך את האוייב, בעיצומה של מלחמה, איך לפגוע בצה"ל ומה הבטן הרכה שלו. אדם נאלח.

* הטלת דופי – עובדי משרד החוץ, הם הלוחמים המצויים בחוד החנית של המערכה מול מתקפת הדה-לגיטימציה נגד ישראל. שר החינוך נפתלי בנט הטיל בהם דופי בהשוואה הנואלת בינם לבין אלון ליאל, המצוי בחוד החנית של מתקפת הד-לגיטימציה נגד ישראל. בנט, שר בישראל, תקע סכין בגבם של עובדי משרד החוץ. אמנם הוא "לא מתנצל", אבל עליו להתנצל.

* בשירות מתקפת האמת – ביום שישי, ביליתי במשך כחצי יום עם צוות טלוויזיה מאיטליה, המפיק סרט על מדינת ישראל. הסתובבנו בצפון הגולן, בשטחי המרעה של אורטל, בתצפית לעבר סוריה. סיפרתי להם על הגולן, על ההתיישבות בגולן, על המאבק נגד כוונות הנסיגה בשנות ה-90, על ההתפכחות של רבים-רבים מבין אלה שתמכו בנסיגה והיום מודים לנו שמנענו אסון לאומי. שוחחתי אתם על הציונות, על קיבוץ, על קיבוץ אורטל, על הקליטה באורטל. ובערב הם צילמו את קבלת השבת באורטל ואת סעודת ליל שבת בחדר האוכל של הקיבוץ.

הרגשתי כמו חייל במערכת ההסברה של ישראל, מול מתקפת הדה-לגיטימציה. לוחם במתקפת אמת מול תעשיית השקר. ובעיקר, ישראלי פטריוט המשתמש בכוחי הדל להוות משקל נגד למעשיהם של מנוולים כאלון ליאל ו"שוברים שתיקה", שהנם חוד החנית של ה-BDS ומתקפת הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל.

* סרק סרק – ח"כ זהבה גלאון, בראיון לגל"צ, הסבירה שכלל לא בטוח שהשריפה במשרדי "בצלם" אכן היתה תוצאה של קצר חשמלי. בוודאי נשמע בעוד כמה ימים שהשב"כ הצית את המשרדים, מישהו צעק "סרק סרק" ועוד איזה משהו על חור כניסה וחור יציאה, כיד הדמיון הטובה על קונספירטורים הזויים מסוגה.

* תמונת ראי – אגב, אצל תמונת הראי של זהבה גלאון רוחשות תאוריות על הצתה מכוונת מצד אנשי "בצלם" כדי להעלים ראיות לקראת החקירה הצפויה לאחר חשיפת תחקיר "עובדה" וכדי להפנות אצבע מאשימה כלפי הימין.

* דילמה של עלות מול תועלת – אני שב ומביע את התנגדותי לחוק השקיפות, המחייב נציגי ארגונים הממומנים בידי מדינות זרות לשאת תג מזהה בביקוריהם בכנסת.

הוויכוח על הצעת החוק אינו בהכרח בין תומכי אותם הארגונים למתנגדיהם, בין תומכי המימון הזר ומתנגדיו. אני מתנגד לאותם ארגונים ולמימון הזר. הוויכוח הוא על מידת התועלת של החוק מול נזקו.

למיטב הכרתי, יותר משהחוק יועיל – הוא יזיק. הוא לא יצמצמם כהוא זה את פעולת הארגונים ולא את התמיכה הזרה בהם. עיקר הביקורת על הארגונים היא על הנזק התדמיתי שהם גורמים למדינת ישראל – הנזק הזה יגבר. הוא יחזק את קמפיין הקדושים המעונים של אותם ארגונים ובכך גם יגביר את קצב התרומות, שיחזק את פעולתם ואת השפעתם. שום דבר טוב לא ייצא מהחוק הזה, זולת הרגשה טובה של כמה אנשים ש"הכנסנו להם".

השקיפות קיימת בלאו הכי, גם על פי החוק הקיים. יש להתמודד עם הבעייה בדרכים אחרות. יש לגנות ולהוקיע את הארגונים ופעולתם ואת עובדת מימונם בידי ממשלות זרות. על הממשלה לפעול בדרכים דיפלומטיות בניסיון להשפיע על אותן מדינות לחדול מבחישה בפוליטיקה הפנימית הישראלית. ובמקביל, על ישראל לממן ארגונים אופוזיציוניים במדינות אירופה, כבסיס להידברות בין המדינות על הפסקה הדדית של ההתערבות הבלתי נסבלת הזאת.

* מבזים את זכרו של רבין – הקרן החדשה לישראל יצאה בקמפיין הסתה נגד "אם תרצו". שלטי החוצות מציגים תמונה של רבין, וכתובת "בשתול הזה הם כבר טיפלו."

הקמפיין הזה הוא חטא כפול. חטא אחד הוא הניסיון להציג את "אם תרצו" בדמותו של יגאל עמיר. כלומר, ארגוניהם חסינים מפני ביקורת, וביקורת מילולית עליהם זהה לרצח. החטא השני הוא בהצגתו של יצחק רבין בדמותם של "שוברים שתיקה".

רבין סלד סלידה עמוקה מהארגונים הללו, שהיו אז בחיתוליהם. חצי שנה לפני הסכם אוסלו, הודיע ראש הממשלה רבין על החרמת טקס הענקת פרסי ישראל, כיוון שאינו מוכן ללחוץ את ידיו של ישעיהו ליבוביץ', בשל תמיכתו בסרבנות (בעקבות זאת ליבוביץ' ויתר על הפרס). לאחר ההסכם, הוא הסביר שערפאת יילחם בטרור "בלי בג"ץ ובלי 'בצלם'." כמובן שזו היתה אשלייה, אך היא מבהירה מה היתה דעתו של רבין על הארגון, המקשה על המלחמה בטרור. מי שמציג את רבין בדמותם של אותם ארגונים, מבזה ביודעין את דמותו של מנהיג שהקדיש את כל חייו למדינת ישראל וביטחונה.

* גם איש חכם כחיים גורי אינו חסין מפני שגיאות חמורות – חיים גורי זכה בפרס היצירה הציונית, על ספרו האחרון "אף שרציתי עוד קצת עוד". הוא הסביר את סירובו בכך שהספר הוא אישי ואינו עוסק בציונות. מסתבר שהוצאת "הקיבוץ המאוחד" הגישה את מועמדותו לפרס בלי ליידע אותו, והוא חשב שאינו ראוי לפרס על ספר זה. "לא היתה איזו הודעה חגיגית וזה היה לי נורא משונה, וכשהבנתי לאחר מכן במה מדובר חשבתי שהספר שבחרו בו הוא האחרון שמתאים לפרס הזה. זה ספר שירה של אדם שעורך חשבון עם עולמו, ולא עוסק במימד ציוני," אמר גורי, והוסיף: "זה פרס ציונות. אני ציוני מיום שנולדתי ואמות ציוני וכל חיי לחמתי למען הציונות, אבל לא נראה לי שהספר הזה ראוי לפרס הזה. הספר חורג מהמרחב הזה אבל הודיתי לשופטים שבחרו בו, שרצו לעשות משהו טוב ולכבד אותי, וביקשתי שיעניקו ליוצרים צעירים בתחילת דרכם."

חיים גורי הוא גדול המשוררים העבריים החיים עימנו היום. אני מעריך ומוקיר אותו מאוד, ועומד בקשר איתו למעלה מעשרים שנה, מאז התייצב באומץ לצד המאבק על הגולן, שעה שחברו הקרוב רבין קיים מו"מ על נסיגה ממנו, ובהיותו ממייסדי תנועת "הדרך השלישית" (אף שהתנגד להפיכתה למפלגה פרלמנטרית).

עם כל הערכתי אליו, צר לי על החלטתו. ראשית, כי החלטה זו אינה מכבדת את ועדת הפרס, אותם אנשים שראו ביצירתו ראויה לפרס. בין חברי הוועדה, תלמידו המובהק, ששנים רבות יוצק מים על ידיו, המשורר אליעז כהן. שנית, כיוון שברגע שהיצירה יוצאת לרשות הרבים, זכות הפרשנות עליה היא של הכלל. ואם חברי ועדת הפרס רואים בספר האישי הזה ביטוי ציוני – מן הראוי היה שיכבד את פרשנותם.

אולם עיקר השגיאה שלו נובעת מכך שהיה עליו להבין מראש שגורמים מסוימים ינסו לעשות ממנה הון פוליטי. דבריו על כך ש"אינו רוצה בפרס שהפך לשנוי במחלוקת" שיחקו לידיהם של מי שהפכו את פרס הציונות לשנוי במחלוקת, כיוון שהם חלוקים על הציונות. מסתבר שגם אדם חכם כמו חיים גורי, אינו חסין מפני שגיאות חמורות.

* מסע הפחדה – בכתבה של עמוס הראל ב"הארץ", נכתב שבכל יחידת לוחמים מתקיימת אחת לחודש שיחה עם הרב היחידתי. שאלתי את בני, המשרת ביחידה מובחרת, ומתברר שמעולם לא היתה ביחידתו שיחה כזאת.

באותה כתבה סופר על שיחה חצי שנתית עם החיילים הנשואים על חוסן משפחתי. אני מייחס למידע הזה אותה מידה של אמינות כמו לסיפור על המפגש החודשי.

בהקשר זה צוטטה חיילת שסיפרה שבמפגש כזה נאמר לאישה "שעליה לתת לבעלה את התחושה שהוא זה שבידיו המושכות." יכול להיות שאיזה מרצה מטומטם וחצוף אמר זאת באיזו הרצאה, אך אין לי ספק שזו לא רוח הדברים.

האם עמוס הראל בדה הכל מליבו? איני חושב. מן הסתם, התגלגל לידיו איזה מסמך פנימי ברבנות, שבו מישהו ביטא את הפנטזיה שלו על השפעת הרבנות בצה"ל.

הראל הפך את הטיוטה הזאת להצגה מסולפת של צה"ל, כחלק ממסע ההפחדה הדוסופובי.

* השבוע באירופה – פוליטיקאי יהודי נרצח ליד פתח ביתו, מורה יהודי הותקף בסכין, ראש קהילת מרסיי קרא ליהודים לנהוג כאנוסים ולא לחבוש כיפה, שרת החוץ של שבדיה קראה "לחקור" אם ישראל מוציאה להורג פלשתינאים ללא משפט. זו לא המאה העשרים ולא שנות השלושים.

* חדשות סופשבוע – האסלאם הרדיקלי ביצע טבח במלון בבירת בורקינה פאסו, ורצח עשרות "צלבנים". ארה"ב ה"צלבנית" ומדינות אירופה ה"צלבניות" מסירות את הסנקציות מעל מעצמת האסלאם הרדיקלי, במסגרת עסקה המאשרת לה להיות מעצמת סף גרעינית, שתסכן את שלום העולם.

* נקודה לזכותו של קים ג'ונג און – נשיא צפון קוריאה קים ג'ונג און, המציג בגלוי וברטוריקה מתלהמת את תוקפנותו הגרעינית, הוא סכנה לשלום העולם. אולם הוא פחות מסוכן מנשיא איראן חסן רוחאני, המסווה את תוקפנותו הגרעינית במתקפות חיוכים וברטוריקה שקרית על "גרעין לצרכי שלום."

* אור נוסף על דמותו האפלה של אולמרט – בדיקת העומק שערכה המשטרה בעקבות ההאשמות נגד אהוד ברק, על נטילת שוחד בעסקאות נשק, בהיותו שר הביטחון, העלתה שאין אפילו צל של חשד המצדיק פתיחתה של חקירה פלילית.

סיפור זה מטיל אור נוסף על דמותו האפלה של אהוד אולמרט. במסגרת ניסיונותיו המושחתים לשדל ולשמן את שולה זקן להמשיך לשבש את הליכי המשפט למענו, הוא סיפר לה ש"כולם יודעים" שברק לוקח שוחד, כלומר פשעיו של אולמרט אינם חריגים אלא הנורמה. וגם אחרי שהקלטות נחשפו, אולמרט לא קם להודות שבדה את הדברים מליבו והעליל עלילת שווא, אולי בתקווה ש... מי יודע, אולי בחקירה המשטרה תמצא משהו על אויבו.

אילו באמת ברק לקח שוחד וראש הממשלה ידע ולא עשה דבר – הוא שותף לדבר עבירה. מקרה כזה רק היה מוכיח עד כמה מסוכן להפקיר את הנהגת המדינה והאחריות על ביטחונה בידי עבריין מושחת עד קצות שערותיו כאולמרט, שכל התנהלותו היא של אדם תחת סחיטה, שאינו יכול אפילו לפעול נגד שוחד של שר הביטחון, כי הוא חשוף לחקירת קופת השרצים שלו. אך מסתבר, שבמקרה הזה, הוא פשוט שיקר. אולמרט שיקר?! ואו!

יש לקוות שפרקליט המדינה לא ייענה לדרישה החצופה של פרקליטי אולמרט ל"הנחת סלב". ככל שמעמדו של אדם רם יותר, כך חשוב יותר למצות עמו את הדין. אסור לוותר על אישום נוסף לאולמרט בגין שיבוש הליכי המשפט והדחת עדה.

* העדפה לחינוך – שמחתי לקרוא שנושא שאני מטיף לו כבר כשני עשורים, מתגבש כהצעת חוק. חברי הכנסת איתן ברושי (מחנ"צ), יפעת שאשא-ביטון ("כולנו") ונורית קורין (הליכוד) הגישו הצעת חוק משותפת, הקוראת לבטל את העבודה המועדפת לבוגרי צבא בתחנות הדלק ולהסיט את התקציב לתחום החינוך. הרי זה אבסורד, שיוצא צבא שבוחר לעסוק בהדרכת נוער או תחום חינוכי אחר אינו נהנה מן המענק, לעומת מתדלק, עם כל הכבוד.

כשהייתי מזכיר אורטל, הענקנו על חשבון הקיבוץ לכל משתחרר מצה"ל שעסק בחינוך, מענק בסכום של מענק העבודה הנדרשת.

* בנאי דור 3 – בפאב "לצ'ה" בקיבוץ אורטל, הופיע בליל שבת נועם בנאי, בנו של מאיר בנאי. ה-DNA הבנאיי עובד – יש כישרון. זמר טוב, עם קול נעים, יוצר מוכשר, הכותב את המילים והלחנים של שיריו. דור חדש של רוקרים לשבט בנאי. אי אפשר שלא למקם אותו במפת השבט. הקול שלו מזכיר את של אביתר. בלחנים שלו ניכרת ההשפעה של מאיר ושפת הגוף שלו היא מאיר מרוכך.

דומני שזו הפעם הראשונה אי פעם שהייתי בהופעה שאת כל שיריה שמעתי לראשונה. הדבר מחייב חידוד של קשב וריכוז. נהניתי. עוד נשמע עליו.

* פרקי אריק – מרכיב משמעותי בעונג השבת שלי בשבועות האחרונים, היא הביוגרפיה המוסיקלית של אריק איינשטיין, שיואב קוטנר מגיש מדי שבוע בגל"ץ, ב-13:00. לאט לאט, שום דבר לא בוער, מוביל אותנו קוטנר לאורך הקריירה של אריק, תוך השמעת כל ההקלטות, כולל הנדירות ביותר שלו. הפרק השמיני, ששודר השבת, עסק בשלהי 1970 ותחילת 1971. חלקו הראשון סיים את הצגת תוכנית הטלוויזיה "לול" מס' 2 וחלקו השני החל את הצגת תקליט הילדים הראשון של אריק, עם רוב הקסלי.

* ביד הלשון: גזנגה – "קודם עושים להם זובור ואחר כך גזנגה," סיפר בגאווה פעיל זכויות האדם והאזרח עזרא נאווי, את האופן שבו הפלשתינאים מממשים את זכויות האדם והאזרח של מי שמוסגרים לידיהם בידי פעילי זכויות האדם והאזרח בישראל.

את המושג "זובור" אנו מכירים גם ממעשי התעללות קבוצתית בצה"ל. מעשים בזויים, שבשנים האחרונות צה"ל נלחם בהם, לביעור התופעה. כמובן, שה"זובור" שמבצע הביטחון המסכל הפלשתינאי, הוא ברמה אחרת לגמרי של התעללות ועינויים.

ומהו "גזנגה"? המילה הזו חדרה לשיח הישראלי בזכות חשיפת תוכנית "עובדה" על זוועות "תעאיוש". גונן גינת, ב"ישראל היום", חקר ומבאר:

"ה'גזנגה' מתבצע בדרך כלל כאשר הקורבן האומלל כבר עבר לעולם הבא. הרעיון, באופן כללי, הוא לקשור את כפות רגליו של הקורבן לפגוש האחורי של טנדר ולעשות אתו סיבובים ברחוב הראשי של העיר, שם ניתנת הזדמנות לעוברים והשבים לצהול נוכח המראה של הגווייה הנגררת. יש כאלה שמעדיפים להתחיל את ה'גזנגה' כאשר הקורבן עדיין חי, בתקווה שתוך כדי ה'גזנגה' גולגולתו תתפצח על הכביש, אבל בדרך כלל הקורבן מסיים את נוכחותו בעולם הזה כבר בשלב ה'זובור', ולכן כאשר גולגולתו מתפצחת על הכביש במהלך ה'גזנגה', הוא כבר לא סובל מזה. כמה אנושי."

2. מאחורי הגדר החיה

כמו רבים וטובים, גם אני קראתי את ספרה של דורית רביניאן "גדר חיה" בעקבות פרשת פסילתו בידי משרד החינוך, או אם לדייק יותר – בעקבות דחיית המלצת ועדת המקצוע להכליל אותו בתוכנית הלימודים. יש שרכשו את הספר מתוך מחאה והתרסה. אני שאלתי אותו מתוך סקרנות ורצון להכיר את הספר העומד ברומו של דיון ציבורי.

מיד כשקראתי את הפרסום הראשון על הפסילה, כתבתי נגדה. הבהרתי שאיני מכיר את הספר, ואין בדבריי עמדה על אודות איכותו והאם הוא ראוי להילמד. עמדתי הייתה עקרונית, נגד הסיבות לפסילה. עמדתי לא נבעה מכתבתו של אור קשתי ב"הארץ", אלא מתגובת משרד החינוך. אור קשתי מנהל כבר שנים מסע צלב נגד כל מה שמריח יהדות וציונות במערכת החינוך הישראלית, ומהיכרות עם החומר אני מכיר את נטייתו לא לדייק, בלשון המעטה. אלמלא תגובת משרד החינוך, הייתי מניח, על סמך ניסיוני כקוראו של קשתי, שכנראה ספר שהוגש כמועמד נפסל מפאת איכותו, וכיוון שמסופר בו על רומן בין יהודייה וערבי קשתי הציג זאת כסיבת הפסילה, כדי לסנוט במשרד. אלא שמשרד החינוך עצמו אישר בתגובתו את הדברים, ואמר שהספר נפסל כיוון שהוא מעודד התבוללות.

אם יצירה ספרותית המתארת יחסים בין יהודים וגויים מעודדת התבוללות וראויה לפסילה, הרי יש לפסול את ספרי המופת של א.ב. יהושע "המאהב" ושל סמי מיכאל "חצוצרה בוואדי", את סיפורו המופתי של ביאליק "מאחורי הגדר" ואת "שיר כאב" של מאיר אריאל. שלא לדבר על סיפורי התנ"ך החל מיהודה ותמר, דרך יוסף ואסנת, משה וציפורה, שמשון ודלילה, נשותיהם הנוכריות של דוד ושלמה, מגילת אסתר ומגילת רות. הרי זה מגוחך והזוי.

ספרות טובה היא כזו המציגה קונפליקטים ודילמות ומעוררת את הקורא לחשיבה. ודאי שספרות טובה מעוררת סוגיות של זהות. על פי אותה שיטה, ניתן למצוא סיבות לפסילת היצירות הספרותיות הטובות ביותר.

ספק בידי האם "גדר חיה" ראוי להיכלל בתכנית הלימודים. הוא ספר טוב, עלילתו מעניינת, הדמויות בו מורכבות ושפתו עשירה. אולם מיספר הספרים הנכללים בתוכנית הלימודים מוגבל, ואיני משוכנע שמדובר בספרות גדולה, הראויה להיכנס לקאנון. אולם אם יש סיבה שבעטיה ראוי היה להכניסו לתוכנית, היא הסיבה שבעטיה הוא נפסל – הקונפליקט שהוא מציב בפני הקורא.

נייס ג'ואיש בוי

אחת הדילמות המהותיות ביותר בחיים ובספרות, היא בין האדם כפרט, להיותו חלק מקולקטיב, ובעיקר – קולקטיב לאומי. שיאה של הדילמה היא הנכונות של הפרט להקריב את חייו למען הקולקטיב הלאומי. התנגשות בין הרגש האינדיבידואלי כל כך כמו אהבה, לבין המחויבות הלאומית, יוצרת דילמת זהות הראויה גם ראויה ללימוד ולליבון. האם וכיצד ניתן ליישב את הקונפליקט האמיתי כל כך, בין הרצון לממש כל אהבה בין איש ואישה לבין המחויבות להקים "בית בישראל", עם כל משמעות המושג. ודאי שהדרך לכך אינה הדחקת הקונפליקט, כאילו אין חיה כזאת.

מעטים האנשים שפעלו להעצמתה של הרוח היהודית והתרבות היהודית בדורות האחרונים כביאליק. אך בסיפורו "מאחורי הגדר", שהוא בעיניי פסגת יצירת הפרוזה שלו, הוא מציב את הדילמה. הוא מספר על נער יהודי שמתאהב בילדה גויה, המתגוררת אצל אישה מרשעת מאחורי הגדר של ביתו. נפשו של הקורא את הסיפור יוצאת אל אותה מארינקה, מייחלת להצלחת סיפור אהבתו המיוסרת של נח. הקורא מתאכזב מן הסיום המדווח על נישואיו של נח עם יהודייה כשרה כדת וכדין, כיוון שהדבר נראה כמו ניצחון התלם הבורגני על התפרצות רגש האהבה. ביאליק מעוניין בהזדהות הזאת; הוא עצמו חש הזדהות עם הילד, לו הוא מעניק שם שהנו ראשי התיבות של שמותיו: נחמן ביאליק.

קראתי לראשונה את הסיפור כילד בכיתה ח', כשלמדתי אותו בבית הספר. הסיפור המקסים עשה עליי רושם עצום. הוא עורר מחשבה רבה. ואגלה לכם סוד, למרות הסיפור התחתנתי עם יהודיה...

מעודד התבוללות? קשקוש

"גדר חיה" מספר על רומן בין ישראלית יהודייה – ליאת, לבין פלשתינאי – חילמי, שנפגשו בניו יורק. הספר נע בין סיפור האהבה האישי היפה והמרגש, לבין מציאות הסכסוך הלאומי בין שני העמים, ההופך אותו לבלתי אפשרי. המסר של הספר, הוא שסיפור האהבה הזה אינו ניתן למימוש.

המספרת היא ליאת ואנו נחשפים לצד שלה בסיפור, בהנחה שבמידה רבה הוא משקף גם את הצד של חילמי. הצד שלה מבטא תובנה מוחלטת, מן הרגע הראשון, שפרץ ההתאהבות הזה לא יניב חיים משותפים, כיוון שהם בלתי אפשריים. ליאת מסתירה את הרומן מהוריה, מחבריה וממכריה ועושה כל מאמץ למנוע את האסון – שמישהו ידע. מן הערב הראשון, נשמע מתוכה קולה של אחותה, כקול פנימי המזהיר אותה כמקהלה בטרגדיה יוונית, שאסור לה להסתבך. ואכן, אחותה, היחידה שליאת מספרת לה, מממשת את התפקיד של המזהירה מפני סכנה. לאורך הספר מבהירה ליאת לעצמה, לחילמי ולקוראים, שמועד חזרתה לארץ, שאין לה כל כוונה לוותר עליה ולא לדחות את מועדה, הוא מועד תפוגת הסיפור ביניהם. אפילו בפנטזיות, האופציה של חיים משותפים אינה קיימת. בפנטזיות היא מתארת את דמותו חילמי המבוגר, עם אשתו, המצטיירת בדמיונה כדמות של שחקנית מצרית מן הסרטים הערביים שהוקרנו בימי שישי בטלוויזיה, בימי ילדותה.

ואכן, עם שובה ארצה, לא ראתה עוד את חילמי, אף שהוא חזר לחופשת מולדת ברמאללה. האם ניתן לבלום על פי מועד תפוגה ידוע מראש את רגש האהבה? אין ספק שהאהבה בין השניים קיימת גם לאחר הנתק. לא אעשה קלקלן [ = ספוילר בלע"ז] ואספר את סוף הסיפור, אך אומר שהסופרת בחרה בסיום המעביר באופן סימבולי את חוסר ההיתכנות וחוסר התוחלת של סיפור האהבה הזה.

האם המסר של הסופרת הוא שבעולם אידיאלי, בעולם אוטופי, השתייכות לאומית אינה צריכה להפריע לאהבה בין שני אנשים, אך בעולם הריאלי לדאבוננו הדבר אינו אפשרי? או שמא המסר שלה היא שנכון לשמור על הזהות הלאומית ולמצוא "נייס ג'ואיש בוי", כפי ששאל אותה גיסה (בציטוט ממאיר אריאל) אם כבר מצאה אחד כזה בניו-יורק, ורומן מן הסוג של ליאת וחילמי אינו ראוי למימוש? כך או כך, "עידוד להתבוללות" ודאי וודאי שאין בספר.

יושב ערבי עם נרגילה

האמת היא, שסוגיית ההתבוללות, נישואי תערובת, יחסי אהבה ואישות בין יהודים ושאינם יהודים, אינה הסוגייה של הספר. הסוגייה היא הקונפליקט שנוצר בסיפור אהבה אישי, בין ישראלית יהודייה לבין פלשתינאי, שעמיהם מצויים בסכסוך לאומי קשה כל כך.

"שיר כאב" של מאיר אריאל, מתאר משולש רומנטי רווי קנאה, שאחד משני הגברים הנוכחים בו הוא ערבי ישראלי. מתוך השיר:

"... אמרתי לו: נגיע. / לאן תגיעו? הוא אמר, / מביט בי בעיניים. / החזרתי לו מבט / זרקתי: ירושלים. / לקח לו קצת זמן להביא חיוך / אבל הוא לא הזיז עין. / אחר כך הוא דיבר אליי / ישר אל תוך היין: / בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית / יושב ערבי עם נרגילה. / אפילו אם זה מתחיל בסיביר / או בהוליווד עם הבה נגילה. / אמרתי לו ביידיש: היא שופטת בינינו. / בתוך בועת שתיקתה שוב נתקלות / עינינו."

בשיר הזה יש רובד של פשט ורובד של דרש, אך אין זה נושא המאמר. ברובד הפשט, אומר מאיר אריאל, שאין אפשרות לנתק יחסים רומנטיים בין יהודי וערבי, מן ההקשר הלאומי פוליטי. אי אפשר לברוח מזה.

כך גם המסר ב"גדר חיה", וזה מה שהופך אותו לסיפור טוב. זה לא רק סיפור על אהבה בין יהודייה לערבי, ואיך הם מתמודדים עם הנורמות של המשפחה והחברה. ההתמודדות הזאת נמצאת ברקע, אך העיקר הוא שלסיפור האהבה שלהם הם סוחבים את המשא הלאומי, הפוליטי. הם רבים פוליטיקה, מתווכחים פוליטיקה, מחליטים שיותר לא יעלו את הפוליטיקה ההורסת את הזוגיות שלהם אך אינם יכולים. וכאשר הם רבים וחילמי נעלב ומסתגר, ליאת מסננת לעצמה "הו חילמי הנעלב, המתייסר, ממש רחמנות עליו. ליבי ליבי על ה-כ-ב-ו-ד הערבי הפגוע שלו, המשכתי לחמם את עצמי באותו קול מר, בשפתיים חשוקות. דופק הכול במסכנות הכול כך פלסטינית שלו. בגאווה הגברית הדפוקה ובעלבון השותת שתקוע להם לעד גרון. באורך הרוח האדיש, המתריס הזה, הפסיבי אגרסיבי המעצבן שלהם. תמיד בטוחים כל כך בצדקתם, בסבלם, מאשימים את כולם חוץ מאת עצמם."

"גדר חיה" הוא בראש ובראשונה רומן פוליטי. הרומן מרתק בעיקר בפוליטיות שלו, באופן שבו כל אחד מבני הזוג מביא את הפוליטיקה הלאומית שלו. ונדמה לי, שהמסר הזה הוא גם החשוב בספר.

חילמי הוא התגלמות החלום הרטוב על אודות הפלשתינאי המתקדם, הפתוח, הנאור; הדבר הרחוק ביותר בעולם מחמאסניק. הוא יפה, שרמנטי, כריזמטי, מאהב נפלא, דובר אנגלית רהוטה, אמן. הוא חילוני, אתאיסט, קצת קוסמופוליטי, "עם החולמנות הג'ון לנונית התובענית הזאת שלו, יפת הנפש כאילו, האידילית, עדיין מייחל בעיניים בורקות, בתנועות ידיים רחבות, לפיוס בין העמים." חילמי הוא התשובה האולטימטיבית לשאלה הנצחית: איפה "שלום עכשיו" הפלשתינאי? הנה, מצאנו. חילמי הוא "שלום עכשיו" הפלשתינאי.

ומהו אותו "פיוס בין העמים"?

חלומו של חילמי, הוא בראש ובראשונה חלום "השיבה". במפגש הראשון בין השניים, מאבד חילמי את המפתח, ובמשך עמודים שלמים מחפשים השניים ברחובות ניו-יורק את המפתח. וזה המפתח לספר כולו – חיפוש המפתח, שהרי המפתח הוא הסמל של "זכות" השיבה. חילמי הוא צייר, והפרוייקט היחיד המעסיק אותו ולו הוא מקדיש את חייו, הוא פרוייקט "הילד החולם" – חולם על מה? על החזרה לכפר, הכפר שלו בתוך מדינת ישראל, הכפר שהוא מעולם לא דרך בו, אך הוריו באו ממנו ואליו הוא עורג. וסרט וידאו שנשלח לחילמי ממשפחתו ברמאללה, מצלם בערגה מתוך המרפסת הגבוהה את ישראל, כמושא הערגה של "השיבה". וכאשר ליאת שואלת פעם את חילמי אם באמת גם הוא אישית רוצה לחזור לכפר, הוא משיב, שהוא אישית רוצה לגור ליד הים; כאומר – נכון שאנו דבקים ב"צומוד" לבית הפרטי בכפר, אך החזון שלי הרבה יותר גדול.

חזון ה"פיוס בין העמים" עליו הוא מדבר, הוא "מדינה דו לאומית" במקומה של מדינת ישראל. מדינה אחת, אחרת, שתכלול את המיליונים שיממשו את השיבה. ה"פיוס בין העמים", אליו חותר חילמי, הוא על חורבותיה של מדינת ישראל, במקומה. ובכל הספר, אין ולו פלשתינאי אחד, שיש לו חזון אחר.

לעומת זאת, הפוליטיקה שליאת מביאה אתה לזוגיות, היא הרעיון של "שתי מדינות לשני עמים". ובכל השיחות, המחלוקות, הריבים – אין היא מוצאת פרטנר לרעיון הזה. אין היא מוצאת פרטנר לפתרון שבו מדינת ישראל ממשיכה להתקיים. חילמי אומר זאת ברכות. אחיו אומר לה זאת בבוטות. היא מדברת על ביטחון, על הפחד של היהודים משואה שנייה, על זכר השואה. היא אינה מעמידה תביעת צדק מול תביעת הצדק שלהם, אלא רק תביעת קיום בביטחון, אך נדחית בבוז מתנשא. תביעתה לאיזשהו קיום של מדינת ישראל מעיד על כך שהיא "עברה שטיפת מוח". אין כל פתיחות, אמפתיה, לשמוע את האבסורד הזה, שיש זכות קיום למדינת ישראל.

והבעייה היא שליאת עצמה מודה, שכבר אינה מאמינה באמת במה שהיא אומרת. היא מרגישה מיאוס מכך שלצורך הוויכוח היא לפתע שרה את ההמנונים ומניפה את הדגלים, שהיא לא ממש מאמינה בהם ו"חובשת את כובע הטמבל", שהוא קצת מאוס עליה. והיא מודה, שבכל הוויכוחים, בסופו של דבר היא מנוצחת. איך לא?

האם המסר של רביניאן הוא שאין מנוס ממדינה דו-לאומית מן הים ועד הירדן, כי אין פתרון אחר? האם המסר שלה הוא שאם לא נזדרז לאמץ את פתרון שתי המדינות, ברירת המחדל תהיה מדינה דו-לאומית במקומה של ישראל? איני יכול לקבוע בוודאות.

אולם המסר שאני קורא, גם אם לא זה המסר הפוליטי שהיא רוצה להביע, הוא שהמרחק בין הפשרה מרחיקת הלכת ביותר שמי מאיתנו מוכן לה – רחוקה ת"ק פרסה מהפלשתינאי המתון ביותר. ומי מתון, נאור ופתוח יותר מחילמי, הג'ון לנוניסט?

משמיץ את צה"ל

שר החינוך גיבה את החלטת הוועדה לפסול את הספר מתוכנית הלימודים, וכעבור יום יומיים, מצא תירוץ חדש: הספר שהוא לא קרא מציג את חיילי צה"ל כסדיסטים. ומיד הופיעו ברשתות החברתיות הציטוטים המרשיעים.

מתוך 344 עמודי הספר, שניים מוקדשים לסיפור של חילמי, שכנער נעצר כשצייר גרפיטי עם דגל פלשתין, וחיילים הכריחו אותו ואת חבריו לשיר את "יש לי ציפור קטנה בלב" בעברית. למרבה הבושה, דברים כאלה אכן היו באינתיפאדה. זה הכול. סיפור קטן מצוטט מפיו של הפרטנר הפלשתינאי בספר. זו לא רוח הספר. זה לא המסר של הספר. טיעון מביש.

כמה מילים על התבוללות

לסיום, אומר כמה מילים על סוגיית ההתבוללות, שעלתה בוויכוח הציבורי על הספר. בעת הוויכוח הפוליטי בסוף שנות החמישים על שאלת "מיהו יהודי", אמר יצחק טבנקין, מהמנהיגים הגדולים של תנועת העבודה, שיהודי אינו מי שנולד לאם יהודייה, אלא מי שנכדיו יהיו יהודים (אגב, נכדו, ניניו ובני ניניו של טבנקין הם יהודים החיים בגולן).

במדינת ישראל לא יכולה להיות התבוללות. זו מדינה יהודית, שפתה עברית, חינוכה יהודי, חגיה יהודיים. ישראלי יהודי שיתחתן עם לא יהודייה ויחיה בארץ – הסיכויים שנכדיו יהיו יהודים גדולים לאין ערוך יותר משנכדיו של ישראלי שירד לחו"ל והתחתן עם יהודייה יהיו יהודים. זו הפחדת שווא.

... ואיני מציע לפסול ספרים שגיבורם ירד מן הארץ.

מפלצתית

למה נקרא הספר "גדר חיה"? להערכתי, להבדיל מה"חומה" שישראל בנתה בתקופה שבה מתרחש הסיפור (2002). כאן אעצור את מדרש השם שלי, כי אתקשה לעשות זאת ללא "קלקלן". אומר רק, שהספר מתאר את החומה כ"מפלצתית". רק שהסופרת שוכחת להזכיר למה נבנתה החומה, אפרופו מפלצתיות.

אהוד: אילו קראת בעיון את מאמריו של יוסי אורן על הספר, אצלנו, לפני כשנה, אשר שבו ונדפסו כאן לאחרונה, היית אולי חוסך מעצמך את כתיבת מרבית המאמר הזה – או לפחות מצטט בנושא את יוסי אורן שקדם לך.

למרבה הצער לא היה הד למאמריו של יוסי אורן, שחשפו היטב את ערוות המסר האנטי-ישראלי, הגובל בתעמולה פלסטינית – של הספר והסופרת, שידעה כנראה היטב על איזה צד שמאלני של פרוסת הספרות העברית "החשובה" שלנו – מרוחה החמאה התקשורתית בישראל, ודי להיווכח מי קם להגנת דברי השנאה העצמית שלה – שגם זה חלק מהאידיוטיזם המוסרי השולט בחלקים לא-מבוטלים של המחשבה, התקשורת, התרבות והספרות בישראל.

גילוי נאות: אף אחד מ-40 ויותר ספריי שנכתבו במשך יותר מ-50 שנה – אינו כלול בתוכניות הלימודים של מערכת החינוך בישראל. היה פעם "המחצבה" אבל הוא הוצא מפני שהתברר כי המחבר אינו מעדות המזרח.

ומה הסיבות האחרות להיעדר ספריי מתוכניות הספרות של בתי הספר בישראל?

אולי כי –

1. כישרוני הספרותי אינו מגיע למדרגה של סופרת כרביניאן.

2. אני שייך למיעוט המקופח של צאצאי העלייה הראשונה, וגם כותב עליה.

3. אני כידוע סופר פורנוגרפי וגס, שיכול לקלקל את הנשמות של התלמידות והתלמידים, וחס ושלום גם לעורר הזיות מין אצל המורות החסודות שלהם.

4. אני לא מלקק את התחת לַפלסטינים, לְגרמנים, ולשאר אויבי ישראל.

5. וכמו שקבע בקשר אליי, אמנם בעל-פה – מבקר הספרות החשוב פרופ' גרשון שקד: "כל מה שכתבת אחרי 'המחצבה' אינו אלא ערימה של זבל!"

זאת "צנזורה"? – לא. סתם התעלמות.

* * *

מרדכי קידר

הפדיחה של נסראללה

ביזיון נסיבות מותו של האדי נסראללה

מערער את לגיטימיות מנהיגותו של אביו

מלחמת החורמה המתנהלת בסוריה מאז מארס 2011 מורידה את המשתתפים בה לרמות נמוכות ללא תקדים של שפלות מוסרית, רמיסת כל חוק וכלל, לאחר ששני הצדדים הפכו לחיות טרף חסרות מעצורים ומגבלות המבצעות מעשי זוועה שאין הדעת סובלת.

תרבות המזרח התיכון מייחסת משקל גדול לכבוד. כל אדם חייב להתנהג באופן המכבד אותו, את משפחתו המצומצמת והמורחבת, את העדה וכל מסגרת חברתית או פוליטית שאליה הוא משתייך. לכן אדם חייב להימנע ממעשים המביאים בושה על עצמו, שכן גם הקבוצה שאליה הוא משתייך סובלת מהבושה הנגרמת לה עקב התנהגותו.

הכבוד הגדול ביותר השמור לאדם הוא האופן שבו הקריב את חייו. זאת, משום שאם הוא ויתר למען הקבוצה על הדבר היקר שיש לו, כלומר החיים, תעניק לו הקבוצה את כל מה שיש ביכולתה להעניק: הערכה, הערצה, שירים ותמיכה כלכלית באלמנתו, בהוריו השכולים ובילדיו הקטנים.

כתוצאה מכך, אם אדם מת בנסיבות מגונות, ישקיעו קרוביו מאמץ גדול בהסתרת נסיבות-המוות, כדי לא לסבול מהמעשה המגונה של האדם שמת, וימציאו סיפור של מוות מכובד, כגון במלחמה נגד אוייב, כדי לזכות בתמורה שהחברה מעניקה לקרובי ה"שאהיד". המאמץ להסתיר את הנסיבות המגונות של המוות גדל, ככל שמשפחת המת מכובדת יותר, שכן יש לה הרבה מה להפסיד – מעמדה המכובד.

הבעייה מחמירה אם וכאשר מתגלה שהמשפחה המכובדת פיברקה את הסיפור על מות בנה, שכן אז מצטרף חטא השקר של המשפחה להשפלה שנגרמה לה מהמוות המשפיל של בנה. מצב כזה נקרא "פדיחה", המשמשת אמצעי להטלת דופי ולקעקוע הלגיטימציה של יריבים פוליטיים, לאומיים, שבטיים, דתיים ועדתיים.

בתקופה האחרונה נערך נגד מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה מסע השפלה חמור מצד מתנגדיו בעולם הערבי. בנו, האדי, נהרג ב-1997, ומאז מספר חיזבאללה סיפור של מוות בקרב, ולכן האדי נחשב לשאהיד. אלא שלפני כשנתיים סיפר עיתונאי אלג'יראי, אנוור מאלכ, כי על פי מסמכי המודיעין הסורי, האדי, בנו של חסן נסראללה, לא מת מות קדושים בקרב נגד ישראל, אלא נהרג בתגרה שפרצה בין בליינים במועדון לילה בביירות. מועדון לילה הוא המקום האחרון בעולם שנסראללה היה רוצה שבנו ייכנס אליו, שכן במועדון כזה האלכוהול זורם כמים, ולעיתים קרובות אין הבליינים שומרים על כללי המוסר המקובלים באיסלאם.

אסור להיגרר לביצה הרותחת

אם אכן התנהג האדי כפי שטוען מאלכ, הרי שלגיטימיות מנהיגותו של אביו, נסראללה, מתערערת, ויורד כוחו המוסרי לשלוח את אנשיו להילחם וליהרג למען אידיאלים ואינטרסים של העדה השיעית בלבנון, ובראשם הרצון לשרוד מול גלי הג'יהאד הסוני המתגלם בפעילות המורדים ו"מדינת האיסלאם". סיפור הפדיחה על הבן והשקר על נסיבות מותו מבטאים בצורה קשה את הנפילה במעמדו של נסראללה, שהיה בשיא הפופולריות ב-2006 בעקבות ההקרבה המפוארת של חייליו במלחמת מלחמת לבנון השנייה.

מאז ש"נחשפה האמת" על נסיבות מות בנו, לא התייחס אליה נסראללה ישירות, מחשש שהתייחסות כזו, גם אם תישא אופי של הכחשה, עלולה ללבות את הסיפור ולהפוך אותו לנחלת הכלל. אלא שבחודש האחרון שינה נסראללה את מנהגו, והכחיש ישירות את ה"ידיעות" הללו, בנאום שנשא לזכר אחד ממנהיגי העדה השיעית, מוחמד חאתון, שנטען כי האדי נסראללה, בנו שנהרג, קיים קשר רומנטי עם בחורה שהיא קרובת משפחה של השיח'.

מאז שחרג נסראללה ממנהגו והתייחס לשמועות, הוצפו אתרי התקשורת החברתית בסיפורים עליו ועל בנו. מתנגדי נסראללה אינם חוסכים בכינויי גנאי כמו "מנהיג מפלגת השטן", ו"נסר אלשיטאן" (ניצחון השטן, במקום ניצחון האל), והשיעים מוצגים כ"אבנאא' אלמותעה" – בני נשים שנישאו למשך זמן קצר וקצוב מראש. לוחמי חיזבאללה מתוארים כעכברושים הנופלים בזה אחר זה בשדות הג'יהאד בסוריה כדי להגן על הפושע בשאר וכדי לרצות את "הפרסים", כינוי גנאי לאיראנים.

נסראללה מתואר כערפד שיעי בשל צימאונו לדם של סונים, שנשא לשווא את סיסמאות ההתנגדות לישראל, ושאסף נשק וטילים בטענה שקרית שהם נגד ישראל, כאשר לאמיתו של דבר הם הופנו נגד ערבים ומוסלמים בסוריה. יש אלה שאף מגדילים לעשות ומכנים אותו "שומר ישראל".

האשמה זו הוחמרה ביותר בימים האחרונים אחרי שדלפו תצלומים וסרטים מכמה ערים בסוריה, מדאיא, פועה, כפראיא – המציגים אנשים, נשים וילדים הנופחים את נשמתם ברעב, בגלל המצור שמטילים על עריהם המורדים באסד וחיזבאלללה הניצים בסוריה. התצלומים הללו מזעזעים את העולם הערבי והאיסלאמי, ושמו את חיזבאללה תחת זכוכית מגדלת על פשעיו נגד ילדים, נשים וזקנים המורעבים למוות בלא עוול בכפם.

כך, המלחמה בסוריה והסכסוך השיעי-סוני מקבלים תוספת חשובה בצורת רטוריקה גסה, בוטה ומקוממת, הממלאת תפקיד הדומה לאחד מתפקידיו של המשורר בתקופת הג'אהליה הקדם-איסלאמית – להלהיב את לוחמי השבט למען יילחמו באוייב ביתר עוצמה ואחדות.

מלחמת החורמה המתנהלת בסוריה מאז מארס 2011 מורידה את המשתתפים בה לרמות נמוכות ללא תקדים של שפלות מוסרית, רמיסת כל חוק וכלל, לאחר ששני הצדדים הפכו לחיות טרף חסרות מעצורים ומגבלות המבצעות מעשי זוועה שאין הדעת סובלת. אני חושש שבקרוב נראה חזרה לשימוש בנשק כימי, כשכל צד יאשים בכך את הצד שכנגד.

באופק לא צפוי הסדר, וכל צד נלחם עד לחיסולו המוחלט של הצד האחר. התערבותן של רוסיה, איראן, טורקיה וסעודיה, שופכת דלק סילונים על להבות הסכסוך, והפתרון נראה רחוק מתמיד.

את מחיר הדמים משלמים בעיקר האזרחים הפשוטים, ללא יכולת השפעה. עליהם לשמור על צלם האדם, להיות הגרעין שממנו תצמח מחדש על אדמת סוריה חברה חדשה, שצלקות מלחמת האזרחים תהיינה האיום הקבוע מפני שובו של מצב שבו אדם לאדם זאב. הפדיחה שעושים היום לנסראללה בעניין בנו היא נחמת העניים הסוניים הסובלים מהמשבר ההומניטרי הגדול ביותר בעולם מאז תום מלחמת העולם השנייה.

* המאמר התפרסם באתר "מידה" וכן במגזין "מראה" 367.

* * *

שָׁאהִיד אִל-אַטְפָל

שיר חדש מאת המשוררת הפלסטינית

מָשְׂע'וּלָה אִל-גָ'מִילָה

מערבית: המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אתה החייל הַסָּהָיוּנִי הבא לרצוח את בני עמי

על אדמתי הגזולה

חגורת התחמושת על אזור חלצֶיךָ הַכְּבִּיר

שטרם ידע אישה

מחזיק בנשק אוטומאטי בּוֹלט כדורים כמו זֶרע אתה

חייל גלמוד סָהָיוֹנִי אִל-מוֹסְקוֹבִּי משבִּיך סְבֵּרְמָה בחשיכה

קליעיךָ מְחבְּשִׂים ילדוֹת פלסטיניות עם קרוּם

בַּסּוּבֶּרמארקט סאלח א-דין בע'זה הרעבה

שֶׁיוֹנִים סָהָיוֹנִיוֹת עִבְּרַאנִיוֹת מחרבנות עליה בְּצָצוֹת

מִן אִל-מָזְלַט אל-מַלְעוּן אִילִי טס עַלַא אַרְד פלסטין

מרחמת אני על נעוריך שָׁאהיד אִל-אַטְפָל

כמה תהרוג בנו, כמה תחלל כבוד בנותינו

אנחנו רבִּים ממך, אנחנו בּוֹרִיִים ממך

ואתה המאונן בחשיכה תיהרג מבלי להוליד

ממכת אבן של פלסטינית קטנה ובוכייה במצחך

אתה חייל סהיוני גלמוד הבא לרצוח את בני עמי

אתה הַשָּׁאהיד הַזִּ'יהִיד התמים שלימדו אותו להרוג

אתה הנער שלעולם לא יהיו לך ילדים

אולי רק בשמיים תפגוש

את שאהידה (חוריה*) אגנס מירושלים

לבושה בַּחגורת הנפץ וּבִרעלה שחורה

ואם אללה יחבּוֹץ

שאהידה (חוריה) תהיה הבתולה השבעים

שתמצוץ לך בַּבֶּה את הבּוֹץ

עם בָּבְּרִיקָה מִבּוּדָבֶּשְׂט!

* חוריה, בתולת גן העדן, הממתינה לשאהיד.

פורסם ב"חדשות בן עזר" 155, 3.7.2006

* * *

ג'וזי לקח אותי לחוף הים של תל אָבִּיבּ

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

ג'וזי לקח אותי לחוף הים של

תל אָבִּיבּ ישבנו בצל סככה

על החול ושתינו קפה יהודי

ג'וזי ישב בגופייה לבנה ומכנסיים קצרים

אני בחצאית שחורה על מכנסיים שחורים

ארוכים וחולצה אדומה עם שרוולים ארוכים

שמעליה כיסתה המטפחת שבה הוסתרו

כל שערותיי רק הפנים היפות

שלי למרות שאני שמנמנה היו

גלויות ג'וזי הסתכל על היהודיות

הצעירות עם התחת והשדיים

כאילו אין אללה בשמיים

יַעַנִי יפות כל כך מן השטן

ואני רק את הסנדלים הורדתי

ובאצבעותיי ליטפתי שוב ושוב את

החול של תל אָבִּיבּ והרגשתי

גם אני כבר ערומה כמו כל

השרמוטות היהודיות שגרמו

לזובי של ג'וזי להזדקף כמו אוהל

גם ג'וזי לא נכנס למים אבל בלילה

כאשר לש את השדיים הגדולים שלי

והכניס לי בחור את כל היהודיות שראה

על החוף אני הרגשתי איך אני מלטפת

את החול באצבעות רגליי המזדיינות

והייתי גם אני בשמיים של השרמוטות

המאושרות עם העור המלוח

חוף גורדון, 26.8.14

פורסם בגיליון 973 מיום 28.8.14

* * *

משה כהן

הנדון: פרויד צדק

מכובדי,

מה פתאום נזכרתי בפרויד. כבר לפני כ-100 שנה לימד אותנו שהאדם אינו ברייה רציונאלית. לא ההיגיון מניע אותו אלא הרצון (משאלות הלב אם תרצו).

והנה שמעתי בתקשורת שבעלי טורים מכובדים בעיתונות היומית משווים את שלטונו של נתניהו לשלטון של שליט צפון קוריאה. הרי לכם, האם יש רעיון מופרך מזה? כיצד מגיעים אנשים אינטליגנטים למחוזות הזויים כאלה?

כן, אומר פרויד הרצון (התת-מודע אם תרצו) גובר על ההיגיון. יש כנראה בקרבנו בעלי דחף שאינו בר שליטה להיפטר מביבי.

למה בעצם? הרי הוא נבחר באורח דמוקרטי ומגלם את רצון הבוחר, ומבקריו רואים עצמם אבירי הדמוקרטיה.

יאמר פרויד – על תסביך אדיפוס שמעתם? בנים השונאים את אביהם, שנאה המעבירה אותם על דעתם.

מסקנה: אל תחפשו היגיון בטורים של בן כספית וסימה קדמון, התסביכים עובדים שם שעות נוספות.

הנדון: יש לפשפש היטב בעברו של ליאל

הוא כבר אינו פועל במחשכים אלא לאור היום. אלון ליאל הפך למקטרג ולמסית הגדול נגד מדינת  ישראל בעולם. הדבר המטריד הוא שהאיש מילא תפקיד בכיר ביותר כמנכ"ל משרד החוץ בממשלתו של אהוד ברק. לעת הזאת, כשטיבו המסוכן של האיש ברור לעיני כול, יש לפשפש היטב במעשיו של אלון במשרד החוץ בשנות האלפיים המוקדמות. לך תדע אילו מעללים עולל למדינת ישראל במשרד החוץ?

הנדון: פרטנרים לשלום

לפי דיווחי התקשורת מתגייסים הפלסטינים בהתלהבות לאיסוף כספים לשיקום בתיהם ההרוסים של מחבלים. הפלסטינים לא רק מזדהים עם מעשיהם של הרוצחים, אלא גם מעריצים אותם ומעלים אותם על נס. אלה הם המוגדרים במקומותינו – "חפים מפשע", ואגב הזעזוע מקריאות לנקמה מנוער הגבעות, כדאי גם לשים לב להלוויות המחבלים בפלסטין כדי לראות צמא לנקמה מהו.

איפה פרטנרים לשלום? אולי לשמעון פרס פתרונים, אך העיקר הבריאות.

הנדון: מזוכיזם כסטייה לאומית

מי שעוקב אחרי כלי התקשורת שלנו יכול לחוש במגמה מוזרה של דחף שאינו בר שליטה להלקאה עצמית. ברפואת הנפש קוראים לזה מזוכיזם. נתקלתי בדוגמה לכך היום, 16 בינואר, בשעה 10 ברשת ב'.

ראיינו בין השאר פרופסור ללימודי ג'נוסייד (רצח עם, כן יש מקצוע כזה). והפרופסור המלומד התייחס לזוועות בסוריה ויצא חוצץ נגד אדישות הציבור. ואל מי מפנה הוא את האצבע המאשימה, כן, ניחשתם... כלפי ישראל.

"אנחנו אדישים מאוד," מאשים הפרופסור.

תמהני, מכול העולם עלינו מוטלת האחריות לזוועות בסוריה? למיטב ידיעתי מעורבות שם כול המעצמות העולמיות. אין מנוס מתחושה שיש פה איזו סטייה נפשית.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

עוז אלמוג

1. פְּסֵאוּדּוֹ גורמה

אני מתגורר צעדים ספורים ממסעדת יוקרה ידועה ומלווה אותה במבטי מאז היווסדה. אבל עד אתמול לא נכנסתי ולו פעם אחת בשעריה. אני מאותם אנשים שמתקשים להוציא סכומים גבוהים על חוויות עונג חד פעמיות. נכון שמידתו של "סכום גדול" נקבעת בהתאם למצבו הכלכלי של האדם וסולם עדיפויותיו, ובכל זאת היא קשורה גם לקוד ערכי. בקוד שלי לא שווה וגם לא מוסרי לשלם סכום בגובה 3% ממשכורת ממוצעת במשק על ארוחת צהריים זוגית – טובה וטעימה ככל שתהיה – גם אם יש לך את הממון ואת הדחף.

מסעדות יוקרה מרתיעות אותי לא רק בגלל המחירים הגבוהים (בקנה מידה שלי) אלא גם בגלל החינוך הסוציאליסטי. קשה לי ליהנות ממשהו שאינו בהישג ידם של רבים, קל וחומר בתוך מסעדה השקופה לעוברים ושבים (כמו זו שאותה פקדתי). גם ללא כוונת זדון זה מנקר עיניים. אבל זוגתי הציעה שלפני שאנו עוזבים את העיר הגדולה ולרגל סיום ספרנו החדש (ייצא בעוד שלושה שבועות) נחגוג באופן תל אביבי ראוי. אז הלכנו לעסקית.

כמקדמה טיפוסית הוגשה לנו פוקצ'ה מהטאבון. תמיד כיף לאכול לחם חם עבודת יד, אבל בעיני המחווה מוטעית מיסודה. הכיף במסעדה (קל וחומר במסעדת שף) זה לשבוע ממטעמי הבית. לכן הלחם הוא מכשול בפני עיוור: אתה מנשנש לפני שהמנות מוגשות ומגיע ללב הארוחה עם תשוקה מוחלשת (מה שפוגם בהנאה ובתחושת ה"שווי").

מטבע הדברים לא טעמתי את כל מנות הבית, אבל מקריאת התפריט לא נפלתי. זה קצת איכזב, כי בכל זאת מדובר ביומרת גורמה. ציפיתי לאיזה טוויסט קולינרי, אבל התפריט היה גדוש בטחינה, תפו"א וירקות צלויים. עם כל הכבוד לטרנד העממיות (ויש כבוד) במסעדת יוקרה אפשר לצפות למאכל שקשה להכין בבית.

מה שהכי ביאס אותי זה שכל המנות שהזמנו נזקקו להמלחה אינטנסיבית מאד (כמויות גדולות של מלח). ברור שמידת המליחות הרצויה היא אינדיווידואלית, אבל לעניות דעתי מנה בטעם קהה היא לא סימן לאיכות (אומרים שבצרפת בקשת מלח היא בבחינת עלבון צורב לטבח). למעשה זו תופעת ראי, שאף היא מבאסת: נטייה של מסעדות רבות בארץ לטעמים תוקפניים מדי (בעיקר המסעדות מהז'אנר האסייתי).

למרות שהמסעדה שאותה פקדנו לא זולה, פרופיל הסועדים בה אינו רק העשירון העליון. לא מעט צעירים מבלים במסעדות יוקרה לא בהכרח בגלל שיש להם את היכולת, אלא בגלל סגנון חיים פזרני. כך נוצרת סימטריה ישראלית חדשה: פְּסֵאוּדּוֹ גורמה נצרך על ידי פְּסֵאוּדּוֹ עשירים.

2. פרופסורית רגישה שפוגעת בכולנו

הסופרת רונית מטלון אמרה ל"לה מונד" הצרפתי: "אנחנו חיים תחת משטר אפרטהייד."

מעבר לכך שזוהי הכללה שקרית, זו אמירה גזענית. מטלון היא פרופסורית באוניברסיטה שלי, שגאה בתלמידיה, מרציה ועובדיה הערבים. היא מחטיאה אותי ואת חבריי, ורבים מאיתנו עומדים חסרי אונים נוכח הבורות והאלימות שלה ושל דומיהָ. אומרים שההשכלה לא הפריעה לאף אחד להישאר בור. מסתבר שגם "הרגישות האנושית" לא מפריעה לאף אחד להיות גס רוח ואכזר.

אהוד: אם מטלון פרופסורית, כל דבריה אמת.

* * *

אלי מייזליש

"תורידו את הכיפה מהראש…"

[אחד מראשי קהילת מרסיי]

ואני שואל אותו: למה כיפה? למה לא תפתחו את ה'חנות' ותדביקו ערלה גדולה מפלסטיק ותראו להם כי "שלכם גדול יותר." או למשל ללכת ביד עם צלב עץ גדול שקניתם בנצרת [כתיירים כאן], רצוי מעץ-זית גלילי – אתר הולדתו של ישו.

או יותר טוב, תתלה את הצלב על החזה וללכת כמו 'עבאדייאת' עם טי-שירט כחול לבן – לא? זה הכי 'לוק' באופנה הזו. או לקנות דגל פלסטין ולהתעטף בו מהקור במקום צעיף צמר ואז אף ערבי לא יהרוג אותך.

ויש לי עבורכם הרבה הצעות שהכתיבה שלה אסורה בפומבי.

סתם לעלות ארצה, למשל.

כי כשאמרת אדוני "קשה כאן," – לאיזה מקום התכוונת? למרסיי או לנתניה? תגיד לי מה 'קשה' כאן? האם אין כאן 6 מיליון ורבע יהודים החיים פי שניים טוב יותר מאשר אצלכם? האם אנחנו גרים כאן בעיר אחת עם מאות אלפי מוסלמים ונוצרים – או אתם? אז מה 'טוב' בזה? מה? הבשר הכשר יותר זול אצלכם? עברתי פעם אחת במרסיי והספיק לי. 50 אחוזים מחלונות הבתים אטומים עם בלוקים מרופטים. מה זה יפה כל-כך? הרי אין לכם במרסיי את שאנז אליזה – נכון? הרי מרסיי, העיר 'שלכם', היא עם חיי הפשע הגבוהים ביותר באירופה. וראינו על זה הרבה סרטים.

או שאולי אתם חושבים אם תעלו תמותו בקרב הבא על עזה? הא? זה הפחד? מאיזה טיל על אשקלון? או שטוב יותר למות ב'היפר כשר'?

איני יודע מה יקרה לכם 'שם' בעתיד. נעיצת סכין או סתם ירי מקלצ'ניקוב. כאן בארץ אתה מובטח יותר כי החיילים יהודים, ואין אף חייל ששומר סתם במשך היום על שער בית הכנסת, כמו אצלכם, מהחשש לתקיפת מוסלמים.

כאן? אם במקרה יש לך ביד מוט ברזל אתה רשאי 'לחסל' מחבלים כפי שהתקשורת מדווחת תמיד אחרי אירוע כזה: "המחבל חוסל." תקרא עיתונים בעברית. ותקרא גם שהשנה עלו מצרפת פי שניים מהשנה שעברה, יותר מ-8000 יהודים שלא קשה להם כאן.

ולבסוף, אם היתה לך פליטת פה מתוך התרגשות יצרית, איני מרחם עליך. מבחינתי תאכל כאן או שם רק לחם וזיתים ולא דג עם יין לבן, העיקר שבישראל תריח סביבך אוויר הרים צלול כיין של יהודים ולא האוויר המעופש של נמל מרסיי המרחף על עירך.

הרצוג אמר שאנחנו תקועים

אני בטוח כי אין מדינאי אחד בארץ ובעולם שהבין מה שבוז'י הרצוג אמר השבוע בכנסת: "אנחנו תקועים עם הפלסטינים במקום לנקוט יוזמה ולהיפרד מהם – אין הפרדה אין ביטחון..."

אז הנה צרור השאלות מר הרצוג:

מה זה "תקועים"? הסבר ונמק בבקשה. מה זה סתם לזרוק מילה באוויר ואחרַיי המבול. תחשוב רגע. הרי אתה יודע שאנחנו לא תקועים ולא שקועים ולא נטועים ולא בוססים ולא מזדווגים עם אף פלסטיני. הם אלה שמעופפים. הם אלה שחיים בשקרים המעוותים שלהם. מסגד אל-אקצה בסכנה... ואתה הוא זה שסתם מפריח בלונים לשמיים כמו תינוק. תקועים?

האם לא היה זה המוטו שלך לפני הבחירות האחרונות שבהן הובסת? אז למה דווקא עכשיו זה יעזור לך?

ועוד בעניין תקועים: האם האלטרנטיבה שהצבת – "להיפרד" מהפלסטינים, היא רצינית? תגיד לנו בדיוק-בדיוק, האם אתה מתכוון להמשיך את ההתנתקות של שרון מעזה גם ביו"ש? אתה מתכוון להיפרד מבית-אל ועפרה וגוש עציון ומעלה אדומים שגרים שם כ-100 אלף יהודים? או הכוונה שלך זה משניים שלושה עצי זית ליד חווארה או חארת [חירבת] אל טאנֶק?

ועוד, מה יש לך עם קצר חשמלי בארון חשמל שהפך לדליקה? הפכת לדובר מכבי-אש? או שראית באישון ליל את נתניהו מתגנב לאותו ארון חשמל ועושה שם קונץ עם 'קורצשלוס'? כמה? כמה שכֶל צריך כדי לחבר את נתניהו עם איזה קצר חשמלי? ככה תנצח בבחירות הבאות?

הטיפשה התורנית ועונשה

יש חדש בעולם: טיפשה חדשה. שבע שנים חשבנו כי אובמה הוא הטיפש האולטימטיבי הבינלאומי, והנה באה טיפשה צפונית אחת משבדיה וגנבה לו את הכינוי – עד הטיפש הבא בעז"ה במהב"א [במהרה בימנו אמן].

הרי אפילו הערבים בכבודם ובעצמם אינם טיפשים עד כדי כך, ומהללים את השאהיד שלהם כרוצח למען אללה ולמען 70 בתולות בגן עדן. והיא? כנראה שיש לה עניין עם 70 בתולים בלונדיניים מהסוג של רוצחי הנערה בסרט "מעיין הבתולים". הרי מאז ומעולם לא סופר ולא הוסרט ולא הומחז רצח בתולה בת 15 באחו, כמו אותם שלושת שוחטי הפרות הפיראטיים מהסרט. ואת? סרת טעם ולא שרת חוץ, גברת, עם שפתייך הדקיקות והמעוותות.  

אז מה קרה לה לשרת החוץ השבדית גברת וולסטרום? או שזה העניין: טיפשה. את צריכה להבין גברת וולסטרום, אפילו שמדינתך גדולה בשטחה פי 40 מישראל, ואפילו שהמלחמה האחרונה שלכם היתה כשפלשתם ללא דין לנורבגיה השכנה לפני 200 שנה ונדמה לכם כי הכול נשכח ואתם כבשים תמימות – אתם ממשיכים כיום כמו אז לנבל את פיכם בהפיכת ישראל המתגוננת לתוקפן ולרוצח בעוד שאנחנו לא מפסיקים מזה 100 שנה ויותר להגן על עצמנו.

אז הנה מתברר כי הטיפשה גם גנבה תור לדירה – על חשבון האזרח הפשוט. נתפסת? עכשיו תשלמי. ואת תשלמי כשתעופי לנו מהעיניים.

וכה ייעשה לכל גברת שתתעטף באותה אדרת.

לאובמה וקרי, חדשות מאיראן

עוד לא יבש הדיו על ההסכם שחתמתם וכבר משכפלים האיראנים את חגיגת העצמאות שלהם. יש לכם פחות משנה –  ויום אחר יום תתפוצצו לדעת איך הזובור האיראני משחיל עצמו לתוך הקישקעס שלכם עמוק יותר בכל יום.

בתיאבון ג'נטלמנס'.

אלון ליאל – כּוּל כַּאלְבּ בִּיגִ'י יוֹמוֹ

חכה. חכה.

אתה עמדת מאחורי הכשלת מועמדותו של דני דיין לשגריר בברזיל. אמרת את זה. ועוד אמרת כאיש 'בצלם' שאתה אישית נסעת לחו"ל כדי לעשות לנו צרות. אז על אפך וחמתך אני מצפצף עליך וחכה חכה ותראה את הנ"ל.       

* * *

עקיבא נוף

השישים ותשעה

הבלדה על צוללי ה"דקר"

עמדה נערה מול ים מְסוֹעָר

ורַטָט כל גופה, מְכוּוָץ כְּמֵיתָר,

עיניה קרעו את השְחוֹר שֶסָגָר

על ששים ותשעה בצוללת "דקר"

מול הלילה הקָר

השישים ותשעה

בצוללת "דקר". 

מכשיר הקישור – נדָם זה מכבר,

גל שידור, רק אחד, עוד קרא וְחָזָר

מִלֵב על החוף, לֵב עָמוּס וְנישְבָּר –

לששים ותשעה בצוללת "דקר"

מול הלילה הקר

השישים ותשעה

בצוללת "דקר".

"איפה מנחם?" – שאל גָל המצוקה,

"יש נשוי פלוס שלושה" – המצולה נאקָה,

ועצר את דוֹפְקוֹ עָם שלֵם וחִיכָּה –

מול הים שֶעָנָה בשתיקה עמוקה

מול הלילה הקר

השישים ותשעה

בצוללת "דקר".

רק ילד קטן בחוף עוד נוֹתָר

ליחשוּ שיפתותיו – הן אפשר, הן אפשר,

יעלו אל החוף, כבר בליל המחר,

הששים ותשעה, צוללי ה"דקר"

מול הלילה הקר

השישים ותשעה

בצוללת "דקר".

* * *

אהוד בן עזר

מתוך היומן שלי על הדודה אסתר ראב

תל-אביב. 8.1971. בליל שישי, ה-6.8, נסעתי להרצות על סולז'ניצין בקבוצת גבע. באתי לשם לפנות-ערב. קיבלו אותי יפה ולא חדלו מהאכילני. בעשר בלילה החלה ההרצאה. הירח היה כבר אפל לגמרי, אותו לילה היה ליקוי לבנה. רק בקצהו השמאלי החלה בהרת לבנה. החבר לייבוש הציג אותי בתור החבר אהוד בן עזר. קודם לכן ניגשה אליי אישה אחת, דומני חוה שמה, או בתיה, והציגה עצמה בתור אחותו של שמעון קושניר, ומסרה דרישת שלום לדודה אסתר. גם אלמנתו של יעקב רז, שהיה ידיד לדודה אסתר, מסרה לה דרישת שלום.

לאחר ההרצאה יצאנו החוצה. הירח היה כבר מלא ובהיר לגמרי. חיכינו למכונית. נחמן רז (בנו של יעקב רז) סיפר לי כי ביקר בזמנו את הדודה אסתר. "רק חבל..." אמר, "המחלה שלה..."

"איזו מחלה?" שאלתי.

הוא נבוך.

"לא, לא, תאמר," אמרתי.

"זה, הרדיפה..."

"נו," אמרתי, "זה לא חדש אצלה."

"היא כתבה לי, לפני כמה שנים, מכתב מוזר מאוד, שמתנכלים לה ושאבוא להציל אותה," סיפר, "באתי וישבתי אצלה. על המרפסת ממול ישבו שני בחורים. 'אתה רואה!' – היא אמרה לי, 'הם עוקבים אחריי.' – זה מאוד-מאוד לא נעים." סיים דבריו.

הסכמתי עימו, וכן שבכל יתר התחומים נשמתה צעירה וערה.

* * *

אהוד בן עזר

"קורבנותם – אומנותם,

מִשִׂיח קורבני לשיח ריבוני"

על ספרו החשוב של אלון גן

בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים, 2014,

238 עמודים + 10 עמודים באנגלית.

פתגם ערבי ששמעתי בשעתו מפי בני משפחתי בפתח-תקווה אומר: "דַרַבַּנִי וַבַּכַּא, סַבַּכַּנִי וְאִישְׁתַקָא" ופירושו – היכני ובכה, השיגני ויתלונן.

 תחרות הקורבניות הזו, המשתמשת בעוצמת הפגיעה כדי להשיג יתרונות – היא תמצית ספרו של אלון גן, שלכאורה עוסק יחד בכמה סוגי קורבניוּת – שעצם ההשוואה ביניהם אולי מקוממת מי שטרם ירד לעומקו של הספר:

א. קורבנות הלינה המשותפת: השיח הקורבני בתנועה הקיבוצית.

ב. קורבנות ההגמוניה האשכנזית-ציונית. השיח הקורבני המזרחי.

ג. קורבנות שארית הפליטה. ניצולי השואה.

ד. קורבנות הנכבה: השיח הקורבני הפלסטיני.

ואולם קריאה מעמיקה ומומלצת מאוד בספר, מביאה דווקא למסקנה הפוכה – אלון גן הוא מטיף ומחנך מובהק ל"שיח ריבוני" – כאשר אחד הספרים המשפיעים ביותר שהוא מצטט הינו "האדם מחפש משמעות" או בשמו המלא: "מבוא ללוגותרפיה: האדם מחפש משמעות, ממחנות המוות אל האקסיסטנציאליזם", מאת ויקטור פרנקל, פסיכיאטר, נוירולוג ופסיכותיראפיסט, אבי שיטת הלוגותיראפיה, שנאסר בשל יהדותו במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי הנאצים, נכלא בגטו טרייזנשטאט, ואחר כך נשלח אל מחנה ההשמדה אושוויץ. פרנקל כתב את ספרו מיד לאחר המלחמה, ב-1946, והספר תורגם לשלל שפות, גם לעברית, ונמכר במיליוני עותקים במשך שנים רבות והיתה לו השפעה רבה על דורות של אנשים במצבי משבר, במעבר ממי שרואה עצמו כקורבן ועבד לנסיבות – למי שלוקח את גורלו בידיו גם במצבים הקשים ביותר.

את הגישה הזו אפשר למצוא גם בספרו של סולז'ניצין "יום אחד בחיי איוון דניסוביץ'". אילו האסיר איוואן היה פאסיבי, או שוקע רק במחשבות-שווא על שיחרורו, היה נופל לתהומות הייאוש של מי שאין לו מטלות ממשיות להגשימן. היה נעשה קורבן הנסיבות. אבל יומו של איוואן דניסוביץ' מלא מטלות מעשיות, ריאליות, שאפשר להגשימן, וסוד גבורתו והישרדותו הוא שכך עוברים עליו מאות אם לא אלפי ימי מאסרו במחנה בסיביר.

אעשה כאן הפסקה קצרה. הקטע הקודם שהבאתי משיחה ב-1971 עם האיש הנהדר נחמן רז, שנפטר לא מזמן, מספר על הרגשתה של דודתי אחות-אבי, המשוררת אסתר ראב – שהיא קורבן של התנכלות ורדיפה מצד ה"שמאל", מפא"י – בגלל העבר ה"בועזי" שלה כבת העלייה הראשונה, בת משפחת המייסדים בפתח-תקווה. אצלה זה היה חריף וקיצוני, ועל כך אפשר ללמוד מהביוגרפיה שלה "ימים של לענה ודבש" – ואולם גם אני, כבן ונכד לעלייה הראשונה ולמושבות, גדלתי במקצת על תחושת קיפוח או "קורבניות" זו – שהינֵה תנועת העבודה כבשה את כל הזירה הציבורית, ואת ההיסטוריה הארצישראלית, ואנחנו כאילו לא קיימים.

אני זוכר את התרוממות הרוח של אבי – כשאנחנו עומדים בערב ב"מגרשי שפיגל", היום עומד שם בניין העירייה – ובן-גוריון נואם מעל במה מוארת ואינו שוכח להזכיר את ראשוני פתח-תקווה, והוא היה היחיד ממנהיגי תנועת העבודה שהיה לו אומץ להזכיר אותם ואת חלקם בתהליך שהביא להקמת המדינה.

נחזור לארבע הקבוצות שמונה אלון גן בראשית ספרו, שאליהן יש להוסיף קבוצה חשובה שגם אליה הוא מתייחס בהרחבה בהמשך – העם הגרמני שסבל נוראות במלחמת העולם השנייה ולכן גם הגרמנים, שארצם נהרסה במלחמה, ראו את עצמם כקורבן, והסמל הוא הפצצת דרזדן בידי בעלות הברית.

בבקיאות רבה ושיטתית, בשפע מובאות ובבהירות ההרצאה – פורש אלון גן בספרו את ה"קוּטֵרַיי", הבכיינות, ההתקרבנות, של אותם חמשת ציבורים שונים כל-כך אלה מאלה, ומוסיף עליהם דוגמאות מתחרוּת ההתקרבנות בין ציבורים בארה"ב, וגם כיצד התהליך ההרסני הזה של ההתקרבנות מזנֶה את המחקר האקדמי, את הפוליטיקה, את הזירה הציבורית. בגללו אין יותר אמת מחקרית, עובדתית – אלא אמת יחסית של השתייכות לַציבור הרואה עצמו קורבן ואינו מוכן לוותר על התקרבנותו. השחורים או הפמיניסטיות, למשל.

 היללות של בוגרי הלינה המשותפת כאילו הטילו בהם מום נפשי – [בנעורינו, קינאנו מאוד בבני הקיבוצים שגדלו חופשיים בחברות הילדים והנוער שלהם. כדאי לקרוא על כך ברומאן היפה של יהואש ביבר "חדר משפחה"].

הצביעות של אותם אלה מיוצאי עדות המזרח, שבמקום לקחת עצמם בידיים ולהיות חלק מהחברה הישראלית הכללית, הם נתקעים בסיפורי עלבונם וקיפוחם דור אחר דור כדי להסיר מעצמם את האחריות לגורלם.

השחיתות והפאראזיטיות של ה"פליטים" הפלסטינים, בייחוד לנוכח מיליוני הפליטים האמיתיים חסרי-הכול, החדשים. כאשר במקום ליצור בעזה ריביירה ים-תיכונית פרודוקטיבית ותיירותית חדשה, או הונג-קונג, שלא לדבר על שלום – הם יוצרים רק טרור רצחני כלפינו וגם כלפי עצמם.

דווקא לגבי ציבור "שארית הפליטה", ניצולי השואה, אפשר לומר שהם, שהם הקורבנות האמיתיים, אלה שנותרו בחיים, כמו פרנקל, מתוך המיליונים שהושמדו – דווקא הם הוכיחו כוחות חיים בלתי רגילים והגיעו להישגים מדהימים כמעט בכל תחום. רובם ידעו לצאת מקורבנוּת לריבונות.

אין לבוא בטענות לאלון גן שכרך יחד את כל קבוצות המתקרבנים – משום שהוא אינו שופט או משווה אותם מבחינה ערכית, או קובע שפליטי החינוך המשותף הם כניצולי השואה או כפלסטינים הרמאים. כל כוונתו היא חינוכית, ברוח משנתו הלוגותיראפית של פרנקל ושל הוגי דיעות ואישים אחרים שהוא מצטט – כל כוונתו היא להסיט את נקודת הכובד מהיותך קורבן – להיעשותך ריבון למעשיך.

אמנם, גם במשנתו הנהדרת של ויקטור פרנקל יש אידיאליזאציה מסויימת. זה יפה מאוד להגיד שמי שיש לו מטרה והוא דבק בה – יכול לשרוד כל קושי. אבל בתחנות אכזריות של החיים, של אסונות, מחלות ומלחמות, כמו גם באהבה נכזבת – זה לא תמיד כך. גם בתור ריבון אתה מוכה ונרצח, או סתם מוכרע ומת, אולי במחלה. אבל זו בעצם גם מהותה של הציונות. לקחת את גורלנו בידינו. כפרטים וכעם. ובינתיים – שילמנו אמנם מחירים כבדים מאוד, אבל לא נכשלנו כִּכְלל.

אוסיף כאן פרטים אחדים: אלון גן הוא בן חברים שלנו מכפר מסריק, דוביק ועדקה גן. עדקה היא בתו של האיש המופלא יצחק פטיש, סבא של אלון, שהיה ממייסדי הקיבוץ, ממנהיגי "השומר הצעיר" ומפ"ם, ציר ישראל באוסטריה, עובד מפעל בקיבוץ, ובשנותיו האחרונות גם משורר.

    * * *

יוסי אחימאיר

הערות מעמוד הפייסבוק שלי

16.1.16.

סיפורי יצחק שמיר בתיאטרון רמת-גן: הנוסטלגיה קלחה כמים הבוקר בתיאטרון רמת-גן, שהיה מלא מפה לפה, כאשר סופרו סיפורים מלשכת ראש הממשלה שמיר על-ידי אנשי לשכתו. האירוע, בהנחיית יוסי אלפי, נערך כדבריו לכבוד מאה שנים להולדתו של יצחק שמיר ולכבודו של יקיר רמת-גן יוסי אחימאיר, ועורר געגועים לימים אחרים – של צניעות, של אידיאליזם, של ממלכתיות ושל נאמנות לאין קץ.

מלבדי כמנהל הלשכה בשנים 1992-1988, נטלו חלק וסיפרו: מנהל הלשכה בשנים 1988-1986 ח"כ צחי הנגבי, מזכירת ראשי הממשלות מרית דנון, המזכיר הצבאי תא"ל (מיל) עזריאל נבו, ויועצי התקשורת אבי פזנר ואהוד גול.

ביו השאר סיפרתי כי שמיר הקשוח הזיל דמעה בנוכחותי לפחות פעמיים. האחת – כשחברי משלחת "נתיב" ליריד הספרים במוסקבה חזרו וסיפרו לו על כמיהת היהודים לעליה. והשניה – כשעמד בנתב"ג בהגיע הרכבת האווירית עם עולי אתיופיה ב"מבצע שלמה".

14.1.16

לכל דבר שוודי יש תחליף, אמר ח"כ איווט ליברמן, חוץ מלהקת "אבבא". דברים נכוחים אמר שר החוץ לשעבר הבוקר בקול ישראל, שמעלים שוב את השאלה-תמיהה: מדוע אינו מצטרף סוף-סוף לממשלה? איפה האחריות?

היא קופצת מאולפן לאולפן, מרדיו לטלוויזיה, וחוזר חלילה, יום ולילה, בוקר וערב. חביבת התקשורת. מנכ"לית "שוברים שתיקה" הפוסט-ציונית איננה מתכוונת לשבור פטפטת. וכי למה תשתוק קצת אם ניתנות לה אין-ספור הזדמנויות "אובייקטיביות" בכל הערוצים – לדבר נגד "הכיבוש" על גבם של חיילי צה"ל?

13.1.16.

הצעה: למנות את אלון ליאל לשגריר בברזיל. שגריר "פלסטין הכבושה". יקבלו אותו שם בזרועות פתוחות. דני דיין לא יטרפד לו את המינוי.

דברי הספד, שנשאתי אתמול בהלוויית עו"ד ברוך מינקוביץ ז"ל:

הנה הגיעה לסיומה דרך חייך הארוכים והמופלאים, וכולנו כאן דואבים את העובדה המרה הזאת. זכית לחיות כמעט 101 שנה, אבל אין בכך כדי להפיג את הצער והכאב שכולנו חשים מאז הגיעתנו הידיעה הקשה. רק לפני שנה חגגנו לך ברוב עם ופאר, בשמחה ובאושר, את יום ההולדת המאה שלך. לצד דוברים אחרים, גם אני נשאתי דברי ברכה, באוזניך, ואין לי אלא לחזור על מקצתם כאן ועכשיו, כשאנו מלווים אותך בדרכך האחרונה.

אבל לפני הכול – הפגישה האחרונה. היא היתה רק לפני חודש, בנר שמיני של חנוכה. חגגנו עמך את צאתו ברוסית של ספרך "ההמלצה: גזר-דין מוות". באת אלינו ל"בית אבא" וחיממת את לב כל המשתתפים, הן בהופעתך האצילית, והן בדברי התודה שלך, בקול חד וצלול. במשפט קצר אחד, וכה אופייני לך, סיכמת באותו מעמד את הישגי חייך: "אני כבר מרגיש כמעט ישראלי." כך אמרת – "כמעט ישראלי..."

כן, אחרי 101 שנות חיים עשירי מעש, שמחציתן, מאז 1950, במדינת ישראל, הגעת בובצ'יק למסקנה, שמאפיינת אותך: "אני כבר מרגיש כמעט ישראלי."

חצי שנה קודם לכן, טרחת ונסעת להרצליה, כדי להיות נוכח בטקס קריאת חורשה וככר על שם אבי ז"ל, שעליו אמרת לפני חודש: "עוד לא פגשתי אדם כמוהו." אנחנו לא הופתענו מבואך לטקס, כי תמיד שמרת אמונים לכל הידידים והאישים שאהבת, שלא לומר הערצת, שליוו אותך בדרך חייך, ובראשם כמובן ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי, המאור הגדול שלך, שלנו.

הנה מה שסיפרת עליו לפני תריסר שנים, באירוע שערכנו במכון ז'בוטינסקי, על אחת מארבע פגישותיך עימו, ובמיוחד אותה אנקדוטה, כשהאזנת לנאום ראש בית"ר בריגה ואתה רק נער בר-מצווה, ואני מצטט אותך:

"ז'בוטינסקי הגיע בסמוקינג. רבע שעה מתחילת נאומו, נכנס לאולם עו"ד אוסקאר גרוזנברג, סניגורו המהולל של בייליס. ז'בוטינסקי ירד מן הבמה, לחץ את ידי האורח, והובילו אל מקומו בשורה הראשונה..."

איזו אישיות מקסימה היתה זו ז'בוטינסקי, כך העדת, איזה הדר – ואתה, ברוך שלנו, נהגת כל ימיך ללכת בדרכו, לאורו, בנאמנות לתורתו, לא סוטה ממנה כמלוא הנימה, וכמובן בהדר. כך בפעילותך הציבורית, כרע במסדר ז'בוטינסקי שאותו הנהגת כנגיד נעים-הליכות במשך כמה שנים, וכך, כמובן, במשפחתך, ובמשרד עורכי הדין המשגשג שהקמת ואליו הגעת מדי בוקר, ממש עד לאחרונה.

על מאה שנות חייך סיפרת לנו, ברוך, בספרך האוטוביוגרפי, שבו זיכית אותנו לפני שנים ספורות. במרכזו – הסיפור המדהים על ההוצאה להורג שלא התרחשה. עמדת לסיים את חייך לפני למעלה מ-75 שנה, בירייה מאקדח קלגס סובייטי, במחנה העבודה אליו נלקחת, וזאת על שום חברותך באירגון המאיים על שלום השלטון הקומוניסטי – בית"ר. הכדור לא נורה – הדרך לניצחונך, ניצחון הציונות, ניצחון העם היהודי – נסללה.

איך אמרת לי בהשתאות לפני כשנתיים: "אתה מתאר לך, יוסי – ב-24 בינואר אהיה בן 99. מי היה חולם? מי היה מאמין שאגיע לגיל זה, כשהייתי במחנות הסובייטיים?"

עד אז גם נהגת לא להחמיץ כמעט אף אירוע במכון ז'בוטינסקי, האחרון שבהם – ערב העיון על בן-גוריון והרביזיוניזם, שבסיומו אמרת לי: "אני שמח מאוד שבאתי. שמעתי פה הרבה חידושים. צריך להדפיס את ההרצאות."

איזו אמונה, איזו חיוניות, איזו רוח צעירה ושובבית, איזה הומור, היו לך, ברוך. לא פלא שהיית כה אהוב על כל מי שהכיר אותך, פגש בך. גם כשהגיל נתן אותותיו, הפגנת עצמאות ועשית הכול כדי לא להיות לעול ולתלות, לסובבים אותך. בצדק היית גאה על כל מה שבנית והשגת, עם שמחה בלב על עצם החיים במדינת היהודים העצמאית, דבר לא מובן מאליו כל-כך לך ולבני דורך, ועם אופטימיות אין-קץ.

גם אירועים פוליטיים-תנועתיים השתדלת לא להחמיץ, ככל שהבריאות איפשרה, כי בשבילך המפלגה היא עדיין תנועת ז'בוטינסקי, שבה לדידך האורות גוברים על הצללים. מעניין, מה יודעים ראשיה ופעיליה על אחד ברוך מינקוביץ' ובני דור המייסדים? מה הם יודעים על זכויותיהם בשמירת ובהנחלת מורשת ראש בית"ר ובהקמת תנועת החרות?

תמונה אופיינית: לפני כשלוש שנים חזרת, ברוך שלנו, למחוזות ילדותך ברוסיה ובלטביה, ומשם צילצלת אלינו, לרמת-גן. קולך השובבי והמתרונן נשמע בצד השני של הקו:

"נועמיקן, את יודעת איפה אני נמצא? – בריגה! בחצר, איפה ששיחקתי עם אבא שלך, גרישה, כשהיינו ילדים...!"

כזה היית, ברוך מינקוביץ שלנו, "העולה החדש" (במרכאות) מריגה, יליד סנקט-פטרבורג, שחלק נכבד מחייך ומפעילותך הציבורית בישראל הקדשת לעלייה מבריה"מ לשעבר. יש לך זכויות גדולות בפועלך למען עלייתם ארצה של רבבות יהודים. גילמת בחייך הארוכים את ניצחון הרוח על הכוח, ניצחון החרות על הרודנות, ניצחון הציונות על הבולשביזם, ניצחון העם היהודי על משנאיו האנטישמים. כה רצינו לחוג עמך בעוד כמה ימים את יום הולדתך ה-101, אך לא זכית. לא זכינו. אבל כאשר אנו מלווים אותך בדרכך האחרונה, למקום מנוחתך האחרון לצד פרידה שלך, אני יכול לומר לך, בובצ'יק: בעשרות שנות היכרותנו היית לי ולרוב הקהל הניצב כאן דמות מופת, יהודי אולטימטיבי – כן, היית ישראלי לכל דבר, ישראלי גאה, ז'בוטינסקאי בלב ובנשמה, אב וסב נהדר. היית ותהיה חקוק כזיכרון חם בלבבות – היית ותישאר הגיבור שלנו!

12.1.16

סימה קדמון זה כאן: "צפון-קוריאה זה כאן" – קובעת בהיסטריה הגברת קדמון, הכתבת השפוטה של נוני מוזס והאג'נדה שלו. וכל כך למה? בגלל הבחירות ליו"ר הליכוד, שבהן יתמודד מועמד אחד. בנימין נתניהו. מאז שסימה סימנה את ביבי, בהנחיית המעסיק שלה, היא עושה הכול להטיל רפש ובוץ על ראש הממשלה עד כדי פגיעה בתדמית ישראל. הפעם היא הרחיקה לכת. במה "צפון קוריאה זה כאן?"

 בכך שכאן, תחת נתניהו, ישראל מפתחת פצצת מימן ומאיימת על שלום העולם? בכך שהיא אוטמת את גבולה?  בכך שהיא מרעיבה את אוכלוסיהָ? בכך שהיא מגבילה את חופש המידע? בכך שבבחירות כאן זוכה השליט ב-99.999 אחוז מהקולות?

ולשיטתה: למה "צפון קוריאה זה כאן" לא חל על המפלגות "יש עתיד", "ישראל ביתנו", שרידי "קדימה", ש"ס – שבהן השליט היחיד בוחר את ח"כיו? יתר על כן: האמירה ההיסטרית, המוקצנת, ההזוייה הזו דומה לאמירת הכזב ש"ניאו-נאציזם זה כאן," או ניאו-פאשיזם זה כאן."

מה שברור הוא ש"סימה קדמון זה כאן" – ב"ידיעות אחרונות" – וזה אומר הכול.

ולגופו של עניין: אני מקווה מאוד שבליכוד יחליטו בהקדם לבטל את הבחירות המיותרות הללו.

11.1.16.

האוניברסיטה האנגלית? – קוראים לה מאז 1925 האוניברסיטה העברית. אז למה מצאתי מודעה מטעמה על כנס בנושא יחסי ישראל גרמניה, בעיתון עברי, וכל כולה בשפה האנגלית?

9.1.16.

אולפן הערוץ השני, ערוץ 2, ליל שבת. יושבים להם חמישה-שישה "פרשנים" נפוחי חשיבות עצמית, מפטפטים עצמם לדעת בהגיגים טרחניים שלא לומר מוטים ויומרניים. בזבוז של משאב הזמן היקר.

בערוץ הזה דווקא מתבלטים לטובה כתבי השטח: ניר דבורי (מצויין!), פוראת נאסר, גלעד שלמור.

* * *

יהודה דרורי

1. אובמה: "זה יום טוב, וידאנו שאיראן לא תשיג נשק גרעיני"

נשיא ארצות הברית בירך על יישום הסכם הגרעין עם איראן. "זהו יום טוב, כי שוב רואים את כוחה של הדיפלומטיה האמריקנית," הכריז אובמה בשידור חי מהבית הלבן, "תחת ההסכם הגרעיני שאנו ובעלות בריתנו השגנו, איראן לא תשיג פצצה גרעינית."

אז לא לשמוח כל-כך מהר. קרוב לוודאי שיש לאיראן פצצה גרעינית ועכשיו הם מפתחים טילים בליסטים עבורה. יש להם הרבה כסף והם עובדים על כך כבר יותר מ-15 שנה.

בנוסף, יש להם את הסיוע מצפון קוריאה, שזקוקה לכסף ולנפט כאוויר לנשימה, (ולהם יש את הטכנולוגיות זה מכבר) ונזכור שהיו אלו הצפון קוריאנים, במימון איראני, שהקימו ותפעלו את הכור הסורי שהושמד.

מערכת הביטחון בישראל מתייחסת לנושא זה כמי שמשער שיש לאירנים פצצה. שמחת אובמה וקרי הינה שמחת טיפשים – כאלה שהאיראנים (לדבריהם) עבדו עליהם.

עוילֵם גוילם...  

2. להיכן נעלמו כספי "מגה"?

מכיוון שלא אסונות טבע או מלחמות הביאו לקריסת "מגה", ברור לכל כי מישהם העלימו עשרות מיליונים מהכספים שבאו מהכנסותיה של הרשת. מי זה יכול להיות חוץ מהבעלים ושותפיהם... ומי אשם בכך אם לא גם ההנהלה הראשית והדירקטוריון, שלא מנעו זאת עם כל הבונוסים הנהדרים שקיבלו ומשכו, שרוששו את הרשת, ומביאים כיום ל-3000 משפחות מפח-נפש ומשבר כלכלי חמור.

לפיכך, הגיע הזמן שמקרים כגון "מגה" יביאו מיידית לחקירה פלילית לגלות היכן הכסף, וכיצד נעלם. והיה כאשר ימצאו האחראים ל"היעלמם" של הכספים – יש להעמידם לדין כדי שייענשו, ובנוסף גם להעמיד להם דרישה אולטימטיבית להחזרת הכסף.

אהוד: אתה טועה. אהוד אולמרט הוא האשם בקריסת "מגה" ובקרוב יילך לכלא גם על זה.

    * * *

תקוה וינשטוק

1. על התארכות "קבלות השבת" ב"צוותא"

"קבלת שבת" במועדון "צוותא" בתל אביב היא אירוח המתקיים אחת לחודש ביום שישי, בשעה עשר ושלושים. (יש המברכים את הקהל  ב"בוקר טוב" ויש ב"צהריים טובים". מכל מקום  כשנגמר האירוח כבר צהריים).

כל "קבלת שבת" מוקדשת לאישיות אחרת – סופר, שחקן, פוליטיקאי, כלכלן, לרגל יום הולדתו (לרוב גיל שבעים-שמונים ומעלה, גם הקהל בדרך כלל באותו גיל), הוצאת ספר חדש, קבלת פרס וכדומה. מכרים ומוקירים מדברים על חתן/כלת השמחה. ויש קטעי מוזיקה ושירה ושיחה על פרשת השבוע – הרי זו קבלת שבת. מתקיימים  גם מופעים המוקדשים לאישים שכבר אינם איתנו.

אכן טוב ויפה ולרוב מעניין. אולם רשימת הדוברים ארוכה תמיד מאוד. כולם משתוקקים לנאום וכל המפליג במחמאות על בעל השמחה הרי זה משובח. גם  שכנה של נשוא השמחה שעולה לבמה להגיש לו זר פרחים מנצלת את הזדמנות חייה ונדבקת למיקרופון. המופע מתמשך בדרך כלל שעתיים וחצי עד שלוש שעות, עד אחרי אחת בצהריים, לפחות. כשעה לפני הסיום אני כבר מציצה בשעון, ואף האנשים מסביב מתחילים לבהות בשעוניהם. גם כשבעל השמחה עצמו רוצה כבר לרדת מהבמה מעכבת אותו המנחה הקבועה, ליאת גורן, לשאלו עוד שאלות.

ואשר לשבחים. אני מניחה מראש שכבודם של בעלי השמחה במקומו מונח והם ראויים למחמאות המורעפות עליהם – הנואמים כמו מתחרים ביניהם על גובה התהילות והתשבחות לחוגג שכולו מחמדים. אבל ככלות הכול, מכמה נאומים באותו נושא יכול היושב באולם ליהנות? כמה תשבחות הוא מסוגל לקלוט (אלא אם כן מדובר בו עצמו, כמובן...)

אילו הוקדשה "קבלת השבת" להרצל למשל, ודאי היו הנאומים  מתארכים עד אור הבוקר. לא פעם נראה לי שהמופע כבר הגיע לשיאו והגענו ל"עד כאן אומרים בשבת הגדול" – אך לא! המופע נמשך ושובר עוד שיא... ואני יוצאת בהרגשה של כובד כמו להבדיל מסעודה דשנה מדי במסעדה, גם אם המסעדה מעולה.

כמבקרת קבועה ב"קבלת שבת", שכמעט תמיד יש בה עניין, נראה לי כי דרושה לתוכנית עריכה מוקפדת יותר. עורכי המפגשים דוגלים ב"כל המרבה הרי זה משובח," אבל לפסוקים רבים של חכמינו יש פסוקים שכנגד – ו"כל  המוסיף גורע" מתאים יותר לאירוע הזה. קיצור המפגש לשעה וחצי מקסימום יעשה לו רק טוב. גם שעה וחצי תיתן לצופים תמורה מלאה לכרטיס שרכשו.

ואם לא לקצר, אז לחלופין, להקדיש את המופע לשני אישים, על מנת לגוון. השבחים המורעפים כיום על אישיות אחת דיים בהחלט גם לשני אישים.

2. הצהרון המצוי – צמח חודש שבט

לפי ד"ר שרה'לה  אורן, ויועצת בוטנית ד"ר חן שרמן

החודש נחוג את ט"ו בשבט, חג האילנות

לא רק חמשה עשר בשבט. כל חודש שבט הוא בסימן של התעוררות הצמחים. האדמה כבר רוותה גשמים, הזרעים, הבצלים והפקעות ניעורו למחזור חיים חדש. אט אט, בזה אחר זה, הם מצטרפים לסימפוניה נהדרת של "אלף גוון וצבע", כפי שכתבה נעמי שמר בשירה "ואלס להגנת הטבע". לא בכדי נקשר שבט במסורת העברית לחג האילנות ולטבע הסובב אותנו. חז"ל ראו כל עשב כבעל ערך הזוכה להשגחה עליונה: "אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו  גדל!" (בראשית רבה י').

בתאריך סמלי זה נולד ב-1924 נגה הראובני, מייסד "נאות קדומים". הוריו, אפרים וחנה הראובני, אנשי העלייה השנייה, ראו בקשר ובהיכרות אינטימית עם צמחי הארץ דרך נאותה לחיבור לארץ האבות. לגירסתם, האהבה לצמחי הארץ היתה נחלת אבותינו שהיו חקלאים והשכילו למצוא ייחוד בכל צמח ואף גזרו מתכונותיו סמל לחיי האדם והעם.

בכתביו הרבים על צמחי הארץ הדגיש זוג הבוטנאים את עונת הפריחה הבולטת בחודש שבט. "אנו רואים כמה מעניינת ראשית הפריחה ועונתה בכלל. כמה היא עלולה לקרוא את האיש אל הצומח ולקרבו לסביבתו ואל חליפות עונות השנה..." הלשון העברית אמנם התחדשה מאז אבל הרעיון שריר וקיים. "יראה האיש את התקופה, החודש והיום לא רק לפי פתק הלוח הכתוב שחור על גבי לבן ונזרק יום יום, כי אם בקשר עם פרחי הצמחים, גוניהם וריחיהם בהתעוררותם לפריחה ובעוררם גם את האדם לחיי פריחה..."

בהסתכלות ייחודית זו חקרו הראובנים רבים מצמחי הארץ וניסו לזהות את שמותיהם מן המקורות. ואם לא נמצא השם בכתובים יהודיים העניקו לו שם עברי מתאים. אחד הצמחים שזיכו בשם הוא "איריס אחר הצהריים" (היום שמו "צהרון מצוי"). במאמר למורים לטבע בשנת 1941 כתבו: "מעניין לפעמים להתבונן לעונותיהם של העיקריים – שורשים בפי חז"ל –  המתקיימים באדמה כגון לעיקרי 'האירוס של אחר הצהריים'. קראתי כך לצמח שפרחיו נפתחים אחר הצהריים ונסגרים לפנות ערב."

טרם נחקר מה גורם ל"צהרון" לפרוח דווקא בצהריים. אולי השינוי בעוצמת האור, או שינוי באורכי הגל של האור לאורך היום ושינויי הטמפרטורה, ושמא שילוב של כמה גורמים יחד. בצהריים הוא הופך מצמח חבוי לצמח בולט בעל פרחים בגוון כחול-סגול עז שאין להתעלם ממנו. הצהרון הינו גיאופיט. צמח עם אגירה תת-קרקעית, בצל או שורש מעובה. בדרך כלל לקראת הקיץ מתייבשים חלקיו העליונים החשופים של הגיאופיט – פרחים או  פירות – ואילו החלק התת-קרקעי מתחדש עם הגשמים. השם גיאופיט מורכב מגיאה – אלת האדמה היוונית. פיטוס – צמח.

הצהרון הינו צמח רב שנתי נפוץ הפורח מינואר (במידבר) ועד מאי בחרמון. יש לו פקעת קליפות בדומה לבצל, ממנה פורצים 2-3 עלים סגולים ארוכים, דמויי מרזב, המתעקלים לעיתים. ממרכזו יוצא גבעול מסועף עם פרחים בודדים באורך 3-4 סנטימטר, כל פרח חי יום אחד.

הפרח דו-מיני. עלה העטיף בולט ומופשל החוצה. במרכז כתם בהיר ובנוסף פס צהוב היורד כלפי מטה. סימנים בולטים אלה מובילים את החרקים לאבקנים עתירי החלבון. העלי בנוי משלוש אונות (אונה – חלק מהעלה. עלה התאנה למשל, מחולק לאונות) – המתאחדות עם עלי עטיף פנימיים למעין צינור שבתוכו אבקן. לפרי קרומים שקופים. מבעדם נראים הזרעים הרבים.

הצהרון המצוי נפוץ בארץ בחבל הים התיכוני מהגליל עד צפון הנגב. תפוצתו העולמית משתרעת על ארצות הים התיכון ומערב אסיה. בארץ מוכרים שני מינים: "צהרון מצוי" ו"צהרון קטן", האופייני לחולות בצפון הנגב.

כל צמח הוא "סיפר חיים" מרתק, הן באורח חייו הייחודי והן בדרך בה נכנס למגדיר הצמחים הישראלי, אומרת ד"ר שרה'לה אורן. יש והענקת השם פותחת צוהר לסיפורים אודות האנשים שחייהם הוקדשו לצמחי הארץ בכוונה לקרבם לליבנו. את שמו הראשון "האיריס של אחרי הצהריים" קבל הצהרון כאמור, מאפרים וחנה הראובני.

פרופסור ישראל רייכרט, למשל, עיברת בשעתו שמות של מחלות צמחים, בעיקר פטריות הגורמות למחלות צמחים. לפני כחודש הלך לעולמו פרופסור אבינועם דנין, חוקר ומחנך ייחודי בתחום ידע הצמחים בארץ. כחייל צעיר שירת דנין ביחידת "חינוך שדה" של חיל החינוך בצה"ל, שכונתה בחיבה "סמלי העשבים". את היחידה הקים נגה הראובני על בסיס תורת הוריו. יחידה זו שקדה ללמד ולקרב כל חייל להיכרות קרובה עם הסביבה ועם  צמחי הארץ וקשריהם למקורות ישראל.

"בוטניקה בהליכה" – ד"ר שרה'לה אורן מציעה לבוא וללקט "פטנטים" מרתקים של הישרדות במיגוון בתי גידול שונים, להכיר את שיתוף הפעולה המופלא בין בעלי חיים וצמחים, ולקינוח – שירה ופרחים, כשביד כוס תה צמחים מתוק ומהביל. כדבריה – "הצטרפו לסיור בנופים מיוחדים  ותגלו עולם מלא יופי וחוכמה."                                             

לפרטים נוספים לחצו: http:/www.n-k.org.il/?categoryid=4357articleid=877

אהוד: אפריים הראובני היה מורה של אסתר ראב בבית הספר בפתח-תקווה. ממנו למדה שמות צמחים שחידש, ולא כולם נקלטו אבל בשירתה הם נישארו במינוח של הראובני. בשעתו, ביום עיון על שירתה של אסתר ראב באוניברסיטה העברית בירושלים, נשא על כך הרצאה יפה ורבת בקיאות פרופ' אריאל הירשפלד, שגם פירסם בשעתו מסה מבריקה על השפעת הזמרת המצרית אום כלתום על הספרות העברית החדשה.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

פרק עשרים

ארוחת-ערב בלב חצי-האי ערב, וגופת הרוג בחדר אשתו האהובה של השיח'.

כשהתקרב עַמַשַׂי השומר, צנום וכחול-עיניים, ומחופש לצ'רקסי, אל אוהלי-השיער וסוכות-האבן שבהַדִיֶה, היה בידיו צרור מטבעות-כסף תורכיות, מאלה שהעניקו עולי-הרגל הנוסעים ברכבת החיג'אזית, בעוד כשלושים-וחמש שנה, לקפיטן יוקי, הוא אבו-טנק אל-חכים. אלה המטבעות שנותרו לאחר שהזאבט המשופם לקח את המחצית כגמול על שהירשה לטפל ביבלת הגדולה שבאצבע הקטנה ברגלו השמאלית.

המשא-ומתן שלו עם אנשי השבט עלה יפה, אולי יפה מדי, ועד מהרה חזר רוכב על גבי גמל נאה, אשר על צווארו תלוי פעמון מצלצל הקרוי גם מצילה או זוג, ובערבית – גַ'רַס. וכן שלל קישוטי צוואר, חרוזי זכוכית תכולים, ענק ושהרון וגם קמיע, הקרוי חַגַ'אבּ, כתוב בידי שיח' מפורסם בנפלאותיו.

ואחריו – מקרקשים שלושה גמלים, וכולם קשורים באפסריהם זה לזה, בשיירה אחת. על גבו של כל גמל היה כר, הקרוי בערבית רַחְל, עשוי שלד-עץ המסתיר בחובו את הדבשת, שלא תיפגע. משני צידי הכר המרופד, לאורכו, בולטים מקלות-עץ חזקים אשר לקצותיהם נקשר מטענו של הגמל בחבלים, ובמשקל שווה מכל צד.

עמשי החזיק באפסר הגמל, שמחובר לרסן הנקשר אל ראשו ולופת את הפה בשני קרסי-ברזל, המתחבקים ביניהם, מעין קרס בתוך לולאה. הרסן פותח ומרפה, חובק ובולם את הפה בשעת הצורך, על פי המשיכות באפסר, כדי להרגיע את הגמל ולהטותו בחפץ בעליו.

בהגיעו אל החבורה הבריך עמשי את הגמל הראשון בקול חירחור: "חְרְרְרְ-חררר-חררר!" – ואחר עבר אצל שלושת הנותרים, מושך אפסריהם כלפי מטה, לוחץ בידו ואף מכה קלות במקל על צווארם, ובכל אותה שעה משמיע קולות חירחור מפיו, עד שהבריך את השיירה כולה, ארבעה גמלים יפי-מראה, עוטי חרוזים צבעוניים וכרים מקושטים בשטיחים רקומים, צבעוניים אף הם, עם גדילים בקצותיהם.

במטענם של הגמלים היו נאדות-מים, קמח לאפות פיתות, גפרורים, תמרים, זיתים, עלי-תה, סוכר, שמן-זית, מלח, זעתר, גבינת-גמלים, אורז, יריעות צמר-גמלים להקים אוהל, חרבות, רמחים, אקדח רחב-קנה הנטען באבקת-שריפה מלפנים, ועוד חפצים שונים שהיוצאים אל המידבר, לימים רבים, זקוקים להם.

עמשי עזר לאבבטן לעלות על גבי גמלו, קורא לגמל בקול לקום, ומושכו באפסר כלפי מעלה. הגמל קם, כהרגלו, קודם על רגליו האחוריות, ורק אחר-כך על גבי הקדמיות, מה שגרם לאבבטן לערוך מיד גלגול-ראש קדימה, ולהשתטח על אדמת המידבר.

מה לעשות כדי להעלותו?

טוב שנזכרו בסולם-החבלים שהביא אבבטן מהבית כדי לטפל בעוגה בת שלוש הקומות בבית-הקפה בתל-אביב, בשנת 1982. התירו את הסולם, קשרו את שני החבלים לחגורת-האבנט של אבבטן, מגבו, ורני וקפיטן יוקי תפסו כל אחד בקצה-חבל משני צידי הגמל, מאחור, וכך הצליחו לתמוך את אבבטן בשעת התרוממו על גבי הגמל, כמו חבילה ענקית, מבלי אשר ייפול.

*

את שארית היום בילו במסע אל לב המידבר, מזרחה, עמשי רוכב בראש, ואחריו לפי הסדר – רני, אבבטן וקפיטן יוקי. השיירה עשתה דרכה לאיטה, בגיאיות, לעבר ההרים הגבוהים, בערבת-חול צחיחה הנפרשת עד פני האופק, אשר רק לעיתים רחוקות נראה בה, מרחוק, איזה מאהל בידואי ליד דקלי תמרים.

לפנות ערב עצרו והבריכו את הגמלים בשיפולי גבעה אחת. נטו אוהל ללינת-לילה. רני ואבבטן קוששו מעט שיחים יבשים, שנמצאו בקושי.

"אח, לוא היה לנו כאן קצת נפט!" – אמר אבבטן, שידיו נשרטו.

 עַמַשַׂי בלל בינתיים קמח במים, הציב אבנים אחדות, הדליק את המדורה ביניהן ואפה לחבורה פיתות דקות, טריות, על גבי הסאג', הוא טס-המתכת המתחמם באש, אשר על גבו נאפות הפיתות, כדרך הבידואים. בקערה גדולה אחת הניחו זיתים, גבינת-גמלים, בצלים אחדים, יצקו שמן-זית, המליחו ובזקו זעתר, טבלו את הפיתות החמות וליפפו בהן את האוכל, שתו מים מנאד-העור, וקינחו בתמרים ובתה מתוק, חריף וכמעט שחור.

אבבטן שלף את הכף וניסה להיעזר בה כדי להתאים את קצב האכילה לתיאבונו, ואולם עמשי הפציר בו להחזיר את הכף לאבנטו ולהסתירה שם. "עלינו להיראות כבני-המידבר לכל דבר," הסביר, "וכאן אין איש נוהג להשתמש בכף לארוחה מעין זו. רק בפיתות, ובאצבעות."

קפיטן יוקי היה במשך כל הערב במצב-רוח רע, שתקן, וכמעט שלא אכל דבר. רק שתה הרבה מים.

"מה יש לך?" שאל אבבטן בין לעיסה לבליעה.

"יש לי הפרעות."

ואכן, שעה שפרשו לישון, מכוסים בעבאיותיהם, כבר הורגשה מועקה כבדה באוויר. סביב לירח החיוור התאספה הילה מוארת כמו לפני יום חמסין. היה קר מאוד. רוח לא נשבה ומהמידבר עלה ריח אבנים קלויות בשמש, כמו אחר שריפה. ובעודם רובצים, עטופים בעבאיותיהם, בפתח האוהל, קבעו תור לשמירה, שניים-שניים – עמשי ורני, אבבטן וקפיטן יוקי.

"היזהרו מנחשים ועקרבים," אמר עמשי, ששמר עם רני במשמרת הראשונה. "אין להפוך אבן בחשיכה, ולא לשלוח יד למקום חשוך."

"איך אומרים עקרב בערבית?" שאל רני.

"פשוט – עקרבּ," – [בבי"ת דגושה ובמלעיל].

"ונחש – נחש?" [במלעיל].

"לא. נחש הוא – חַיֶה, [גם כן במלעיל], כמו ביידיש – חַיֶה, אַ וִילְדֶע חַיֶה! – חיה [במלעיל], חיה פראית!"

"אולי תפסיקו לדבר על הנושאים האלה," נשמע בחשיכה קולו של אבבטן, המתהפך בעבאייתו בחוסר-מנוחה, "מה זה יעזור לך אם תדע איך קוראים לנחש בערבית? תדברו אליו? תשביעו אותו אם ינסה להתקרב? אם יזחל – "

"עמשי!" נבהל פתאום רני, "מאיפה צמח לנו פתאום גמל חמישי?"

"איפה?"

"הנה, כאן, רואים עוד דבשת קטנה רובצת בחשיכה – "

"רני, אל תתרגש. הלא זה אבבטן, השוכב על גבו!"

"מספיק!" קם אבבטן ונכנס אל תוך האוהל. "אני לא רוצה לחלום בלילה על נחשים ועקרבים. שקט. ליל מנוחה!"

ועד מהרה עלתה נחרתו עם יריעת האוהל הכהה, עלה ורדת, עד שהיה צריך לחזק היטב את היתדות ולסגור את כל הפתחים למען לא ישמעוהו חיות-המידבר המסוכנות, ובראשן האריות והנמרים, ותתאספנה סביבם.

 *

עמשי ורני ישבו, נשענים על הכר המרופד, הטעון משא, של אחד מן הגמלים הרובצים בחשיכה. כל גמל וגמל רבץ על ארבעת רגליו הארוכות, המקופלות, משעין את כל כובד גופו על חזהו הבולט, כמין רגל חמישית, והעיניים נעוצות במרחבים הריקים של מידבר חיג'אז, בלב חצי-האי ערב. אוויר-הלילה היה יבש, חריף וקר. הירח אפוף מעין ערפל מבהיק, המבשר יום מחר חם מאוד, ואביך. מדי פעם היה אחד הגמלים מתעורר לפתע מנחרותיו של אבטן, ומיד מבקש להתרומם, כאילו התערבב לו בחלומו קול הנחרה עם אות קריאה מוכרת לו. ולא היתה ברירה לעמשי אלא לקשור היטב את הגמלים באפסריהם אל יתדות בקרקע, קצר ונמוך ככל האפשר, למען לא יתרוממו לקול נחרותיו של הסופר הישן.

דמויותיהם של השניים היו עטופות בעבאיות כהות. לצד עמשי מונח רובה תורכי קצר, בעל כדור אחד בקנה, ללא מחסנית, ורני החזיק במקל-הטיול היורה של משה-שמואל רַאבּ, שאף הוא טוען רק כדור אחד, ללא מחסנית. בשנה זו, 1875, עדיין לא היה ידוע רובה הקרבין הגרמני, המשוכלל, שניתן היה לטעון חמישה כדורים במחסניתו, והעתיד להיקרא, בבוא היום, בשם "אַבּוּ-חַמְסָה", אבי החמישה. גם לא הרובה האנגלי המשוכלל "לי-אנפילד", קצר-הקנה, הטוען אף הוא חמישייה.

למותניהם היו חגורות חרבות. ולמראשותיו של אבבטן, בפתח האוהל – רומח גדול, שאפשר, בשעת הדחק, גם לגרד באמצעותו את הגב.

"עמשי," לחש רני, "הלא בעוד שנים אחדות הסופר יעקב רבינוביץ יכתוב עליך ספר – "

"ובכן?" השיב לו עמשי בלחישה מבויישת.

"מדוע? מה הדברים שעשית?"

"מנהג הערבים הוא," אמר עמשי, "להתפאר במה שלא עשית, ולעשות בשעת הצורך, גם דברים שאין מתפארים בהם. דרך זו אימצנו גם אנו, השומרים – לשמור בסוד את מעשינו. ובכל זאת אספר לך מעשה אחד, שמספרים בגליל בסודי-סודות, ואומרים כי אני הוא גיבור הסיפור.

"פעם זרקו ערבים גופת-מת על הקרקע, באחת המושבות העבריות, שאיני רשאי לגלות את שמה, ואמרו להעליל על תושביה עלילה. כשיצאתי בלילה לשמירה, כך מספרים עליי, הרגשתי שסוסתי אינה רוצה לגשת למקום שהיה עליי להציץ שמה. הכרחתי אותה לגשת, והיא הזדקפה על רגליה האחוריות, ורצתה להפיל אותי. ניסיתי לרדת מ'שובבה' ולמשוך אותה אחריי, והיא לא נשמעה. סוף-סוף עייפתי, קמתי וקשרתי אותה לגזע עץ, והלכתי בעצמי. הלילה היה גוש עלטה, ובלכתי נתקלתי וכמעט נפלתי. התכופפתי לראות מהו הדבר שהכשיל אותי, והנה – גופת-מת!"

"גופת-מת?" נרעד רני ושיניו נקשו לרגע קט.

"כן. נבהלתי גם אני. חשבתי: ודאי היא גופתו של אחד השומרים. הדלקתי את הפנס-החשמלי הקטן שלי והסתכלתי בחלל והיכרתי אותו. זה היה רועה בידואי, בן שבט קטן ומסכן, שכן למושבה.

"מה עשיתי? – כך מספרים עליי, רני, זכור זאת, לי עצמי אסור לגלות – לקחתי את גופת-המת ועטפתי אותה בגלימה, העמסתי אותה על סוסתי, והסתרתי אותה במאורה סודית, בהר הקרוב, הרחק משדות המושבה. וכשרק התחיל השחר מאיר, חזרתי אל המקום, אספתי את החול שניכרו בו שרידי הדם, יישרתי את הקרקע באופן שלא ניכר בה שום דבר, כלומר, ישרתי-למחצה, כי כשמיישרים יותר מדי, הרי מכירים מיד שזה מעשה ידי אדם, ושבתי למושבה ושכבתי לישון.

"בבוקר באו שוטרים מן העיר הסמוכה, חיפשו במושבה, וערבי אחד מן השכנים, לא בידואי, הולך לפניהם ומובילם אל המקום שנמצאה בו הגופה, ומשם הוא מוליכם בעקבות הצעדים, צעדי סוסה, והצעדים מובילים אל דרך רחבה, היא הדרך בה באו אל המושבה, וכאשר הגיעו אל קרקע קשה – נעלמו לפתע העקבות ואינם.

"השוטרים לקחו עימם את הערבי המלשין והחזיקו אותו במאסר, עד אשר יתברר העניין. ובינתיים, למחרת – ביקר בידואי רוכב אצל שיח' הכפר השכן, ממנו בא המעליל על המושבה, ונשאר ללון בצל קורתו. השיח' כיבדהו בהכנסת-אורחים, והם אכלו ושתו, ועישנו נרגילות, וסיפרו מעשיות, עד שנפלה עליהם תרדמה כבדה.

"בעלות השחר קם הבידואי האורח, חבש את סוסתו ורכב משם. הם עוד לא הספיקו לקום, והנה בא קהל בידואים ונשותיהם מן השבט הסמוך, והתפרצו ביללות, מחפשים הרוג.

"השיח' ואנשיו, וכל בני הכפר, נבהלו מאוד. 'היהודים הרגו אותו!' – טענו. אך הללו אינם מרפים, והבדואיות קורעות שמלותיהן ומורטות שערותיהן בצווחות וביללות.

"לאחר כשעתיים בא לכפר זַאבֵּט, קצין-משטרה תורכי, עם שוטרים, והמלשין מאתמול איתם. הם בדקו וחקרו בכפר, ולא מצאו מאומה. לבסוף באו אל השיח' עצמו. זה כיבדם באכילה. הזאבט קרא גם את הגברים הבידואים כי ייכנסו אל בית השיח'. כשנכנסו ציווה עליהם הזאבט לאכול גם הם מסעודת השיח', ואז אמר פתאום בחור צעיר, שנילווה על הבידואים בדרך, לא משבטם:

"'ריח נבלה מורגש בבית!'

"הזאבט כיווץ חוטמו והתחיל להריח. 'איני חש בכך,' אמר והשיח', שנבהל אמנם, הוסיף: 'הוא חולם, הנער!'

"בקיצור, החלו ריחרוחים וחיפושים, ולבסוף נמצא ההרוג – בחדר האישה האהובה ביותר על השיח' מכל נשותיו! והבחור הצעיר נעלם, כשם שנעלם האורח הבידואי בעלות השחר. ואיש לא ראה יותר לא את האחד ולא את השני!"

"וזה היית אתה, עמשי!"

"הסתיימה משמרתנו," אמר עמשי, "הבה נעיר את אבבטן ואת קפיטן יוקי."

זו היתה שעת חצות, ובה בדיוק החלה נושבת הרוח. תחילה בחשאי, ועד מהרה התעצמה. רוח מידברית, קרה, שהעלתה ענני אבק סמיך המקשה על הנשימה ומחשיך את עין הירח בשמיכה עבה של אופל, כאילו גירו נחרות אבבטן והביאו את שריקות משבי-הרוח, בהעירם את הגִ'ינִים, את השדים, החבויים ברוחות-המידבר.

המשך יבוא

* * *

הזמנה

לערב עיון לזכרו של

ד"ר צבי אילן (1936-1990)

בנושא:

בחזרה אל ההר – מצדה בעין חדשה

ביום רביעי 24/2/2016, ט"ו באדר א', תשע"ו

בתוכנית:

17.30-17.45  – דברי פתיחה – מר פיני שומר, מנכ"ל המכון

דברים לזכרו של ד"ר צבי אילן – ד"ר אלמוגה אילן

17.45-18.15– "ברנשים וחתיכות (חרס)" – הממצא האפיגרפי במצדה.

אבנר אקר, האוניברסיטה העברית בירושלים

18.15-18.45– "הדרכים הידועות בַּן באתי, שורשים עמוקים בזמן" – מערך הדרכים למצדה. ד"ר אורי דוידוביץ', אוניברסיטת תל-אביב

18.45-19.15– הפסקה

19.15-20.15– "יש חדש תחת השמש" – חדש וישן במצדה

ד"ר גיא שטיבל, אוניברסיטת תל-אביב

הערב יתקיים באודיטוריום מכללת לוינסקי

הכניסה חופשית, אך מותנית בהרשמה מראש במשרד המכון,

טלפון 03-6990735

מספר המקומות מוגבל

* * *

סיפור של אונס וסירוס בפרדסי פתח-תקווה בתקופת המנדט הבריטי

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מוטי הרכבי: עם החשיפה של תוכנית "עובדה" על "פעיל זכויות האדם מאבירי השמאל ובצלם״ עזרא נאווי, שהלשין ושלח ערבים תמימים למוות ולעינויים. אני מקווה שתופק תוכנית נוספת על מעשי האונס הסדרתי של  ״פעילות השלום״ – ואני לא מתכוון לכינויים יום-יומיים – שרמוטות, וכדומה. אני מתכוון לאונס ממש. אונס שהושתק ע״י השמאל שוב ושוב.

עזרא נאווי, כמו רבים אחרים, גילה שניתן לחיות טוב (כספי דם החלוקה של הקרן והאירופאים) ולקבל חסינות מפשעים אם משתמשים בסיסמאות שמאל שדופות.

תקוותי שאילנה דיין לא תירתע מההשתלחות של השמאל, ותחשוף עוד ועוד מיהם פעילי שמאל ומה באמת דוחף אותם בניסיונותיהם להרוס את המפעל הציוני.

* סופר נידח שלום, בתוכנית "עובדה" של אילנה דיין ראינו את פעיל "תעיוש" – עזרא נאווי מתרברב שהוא מסגיר מתווכי-קרקעות פלסטיניים לידי הביטחון המסכל הפלסטיני, שמענה אותם ומוציאם להורג. עדיין איננו יודעים אם עזרא נאווי אכן הסגיר מתווכי קרקעות פלסטינים או רק התרברב שהסגיר.

מנחם רהט משתמש בפרשה זו כמוצא שלל רב בכתבה "רישיון להרוג" (גיליון 1112) בה הוא מגנה את השמאל על כך שלא התנער מפשעיו של נאוי (שעדיין לא הוכחו). מנחם רהט מתעלם מכך שזהבה גלאון – ראשת "מרצ", גינתה מעשים אלה (אם בוצעו) ואמרה שאין להשלים עם כך שפעיל זכויות אדם יפעל להסגרת בני אדם לעינויים ולהוצאה להורג. כמובן שמנחם רהט אינו מזכיר את פשעי המתנחלים הכיפתיים: שוד קרקעות, זיוף מסמכים, אלימות פיזית כנגד פלסטינים, כריתת עצי זית וחבלה ברכושם. איזה מזל, התגלה פורע חוק אחד בשמאל הקיצוני ואפשר להתגולל על כל השמאל ולהתעלם ממאות פורעי חוק כיפתיים המשליטים טרור בגדה.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: תודה. תודה לך. עכשיו אני מבין מאיפה בא הטרור לגדה וכיצד רק אתמול רצחה מתנחלת יהודייה, דפנה מאיר, את עצמה בדקירות סכין בפתח ביתה בעתניאל בעוד ילדיה נמצאים בבית פנימה. גם היא היתה נשואה לפורע חוק כיפתי.

* המראה של חיילי ארה"ב השבויים המושפלים שנכנעו ללא קרב והם כורעים על סיפון סירתם וידיהם על עורפם, כולל חיילת – ילווה עוד רבות את מכונת התעמולה האיראנית, הנבנית על שנאת ארה"ב וזלזול בכוחה. זה בדיוק מה שמוסלמים קנאים צריכים כדי להתלהם ולחלום על אונס ושחיטות.

* אהוד: זה אולי יהיה דומה לחרקירי תרבותי מה שאני הולך להודות בו כאן – מעולם לא שמעתי על דייוויד בואי עד שמת.

* הברכה והשלום לך אהוד. ראשית, מודה אני לך על ההנאה המרובה, שגורם אתה  בכתיבתך ובעריכת הכתבות של האחרים שאתה מפרסמם ומפיצם.

שנית אבקשך למסור ליוסי גמזו הערה קצרה בנדון חרוזיו שבגיליון 1112. פעמים רבות, בביקורי הרב קוק זצ"ל בקיבוצים, הוא לא היה לבדו. רבות, ובייחוד בחודשי אלול, הצטרף אליו הרב יוסף חיים זוננפלד זצ"ל. מעניין, שחרף דיעותיהם השונות בנושאים רבים, שניהם העריכו את הישגי הקיבוצים ועשו יחדיו מאמצים רבים להחדרת ערכים רוחניים בקירבם.

אגב, זמן קצר לאחר מלחמת השחרור, למדתי מיספר שנים, יחד עם נכדו של הרב זוננפלד בישיבת "אור ישראל" בפתח-תקווה. בתקופה זו, הישיבה היתה היחידה מבין "החרדיות", ששפת הלימודים בה היתה על טהרת העברית. את לימודי ה"ליבה" (לימודי חול) רכשנו ב"נצח ישראל". יש לציין שאז, בישיבות האחרות בארץ, לימדו באידיש ולא למדו לימודי חול.

שבוע טוב לך ולשלך.

יצחק רפאל דויטש

טורונטו, קנדה

* שלום אהוד, מי שלא מזכיר לקוראים הנכבדים את העצה הנפלאה ״נרתיק ספוגי קטון לניצול חתיכות סבון״ כבר כמעט לא זוכר את דבר לילדים של שנות ה-40׳.

אשר תורן

* שלום אהוד, גם אני גדלתי על "הבוקר לילדים", ואני זוכרת בעל-פה עד היום הזה שיר אחד שדיבר אלי מאוד, בהיותי גם "נורית" וגם בת שלא הכירה את אביה אשר שירת בהודו עם הצבא הבריטי. השיר נכתב בידי דרור גוריון ונדפס בשנת 1944 או 1945 ואלו מילותיו:

"נורית, כך אומר שמואלי / כשאגדל אהיה חייל / גם רובה גדול יהיה לי, / גם מדים, לכשאגדל. / לי תהיה גם מכונית / בה אסע למרחקים, / תשלחי לי, לחזית / מכתבים וממתקים. / נורית צחקה בקול, / היא גדולה וחכמה! / כשתהיה אתה גדול / תיגמר המלחמה!" 

אכן, האמנו, קיווינו והתבדינו. המלחמה לא נגמרת.

נורית יובל

* למשה גרנות היקר, הצטערתי לראות אתמול בלילה [12.1] – ב"הארץ" באינטרנט, שאכן ההנהלה החדשה של אגודת הסופרים הדיחה אותך מעריכת "מאזניים". יש לי הרגשה כאילו נשארתי לבדי בשדה המערכה. רציתי להגיד לך ש"המכתב העיתי" פתוח תמיד בפניך גם לחומרים של אחרים, שאתה כעורך מעולה היית רוצה להביא. לפחות אותי אי אפשר לפטר אלא בתור נפטר.

שלך,

אהוד בן עזר

* איזה מזל היה לי שנסיבות חיי לא הובילו אותי לשרת בתור קצין במשטרה או בשב"ס כאשר תחת פיקודי שוטרות או סוהרות. הזין שלי לא היה עומד במבחן ובוודאי שהייתי מנסה להתחכך בהן ולתקוע להן, לפחות כמו שעשה הנשיא-שלפני-פרס, זה שלא לחץ ידיים של רבנים רפורמיים וקונסרבטיביים כי השתמש באצבעותיו בעיקר כדי לדחוף את השמוק שלו לסדקים של העובדות בלשכותיו.

מצד שני, אולי היה אפשר לגייס גם שוטרות וסוהרות שלא איכפת להן להזדיין, בהסכמה כמובן – עם המפקדים שלהן? ואולי זה גם קורה עכשיו במקומות רבים, גם בצבא, אלא שעל כך לא שומעים כי שני הצדדים נהנים?

זוכרים את הסרט הנהדר "אפס ביחסי אנוש"? איזו שמחה היתה לחיילת שאיבדה סוף-סוף את בתוליה?

* למה הבחורות חותכות בקפידה קרעים-לרוחב במכנסיים שלהן רק באיזור הברכיים והירכיים? למה לא בתחת? ואני מדבר בשם התחת – גם הוא שואף איוורור וקצת חשיפה.

* עצה לכל גרפומן ונמושה בתחום האמנות בישראל, כולל ספרות – דאג לחרבן על דגל המדינה מול מצלמת וידאו, את השאר כבר תעשה לטובתך מקהלת האידיוטים השימושיים של ה"סמול", השלטת במרבית התקשורת והספרות "החשובה". ככה גם תקבל בחינם את מנת היחצ"נות שלךָ. וזאת בייחוד אם התחת והפנים שֶׁלָךְ יפים, והקקה שֶׁלָך סקסי. לא שלשול ח"ו –אלא מוצק וחוּם כמו של הפסלת-בַּצוֹ­אה נטלי כהן וקסברג.

* נשיא איראן חסן רוחאני אמר היום (ראשון, 17.1) כי תחילת יישום הסכם הגרעין באופן רשמי מספקת את כול המעורבים מלבד קיצונים. בנאום שנשא בפני הפרלמנט בטהראן, הנשיא אמר כי "כולם שמחים ביישום ההסכם מלבד הציונים, מחרחרי המלחמה, זורעי הפלגנות במדינות איסלאמיות וקיצונים בארה"ב. השאר מרוצים."

אהוד: אכן כן, בתור ציונים ותיקים אנחנו יודעים היטב את העוונטה הפרסית שלך. שקרן.

* מוטי בן-חורין: המוסר נובע מהחמלה ומהיחס לאחר ולא מן החוק. רבן יוחנן בן זכאי: "איזו דרך ישרה שידבק בה האדם?" – רבי אלעזר בן ערך:"לב טוב."

* משרד החוץ מקיים במהלך סוף השבוע מאמצי חירום כדי לבלום החלטה שמגבשות המדינות החברות באיחוד האירופי שתדגיש את ההבחנה בין ישראל לבין השטחים אותם כבשה ב-1967 ושעלולה לגרור סנקציות חדשות נגד ההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית ונגד יישובי רמת הגולן, כך אמרו ל"הארץ" פקידים בכירים בירושלים ודיפלומטים אירופים. ההחלטה, שאמורה להתפרסם ביום שני בסיום הישיבה החודשית של מועצת שרי החוץ של 28 המדינות החברות באיחוד האירופי, היתה צפויה להיות מתונה יחסית, אולם לדברי פקידים ישראליים בכירים, בדיונים שהתקיימו בנושא במטה האיחוד האירופי אתמול (חמישי, 13.1) חלה החרפה משמעותית בנוסח הצעת ההחלטה לרעת ישראל. ["הארץ" באינטרנט, 15.1].

אהוד: אין דבר, נתגבר – ואילו אתם, מנוולים, צבועים ומחרימים – אתם באונס הנשים והבנות שלכם בידי המון נבער של פליטים מוסלמיים – תנוחמו.

הגולן המוחרם על ידיכם – פורח, גן עדן, ואילו חלקים באירופה שלכם הולכים ונכבשים בידי חוקי השריעה.

ליהודים כבר מסוכן לחיות בחלקים מאירופה – והם יבואו לישראל, השנואה עליכם. אתם עוד תקנאו בהם!

האם התחלתם כבר למול את בנותיכם הלבנות, צהובות השיער, היפות – כדי שלא תסבולנה בתענוג כאשר תיאנסנה בקלות [פחות זוג שפתיים חיצוניות ובלי דגדגן] – בזין של הפראים המוסלמים החדשים שממלאים את עריכם?

* מסתמן שהתושבים הישראליים של מזרח ירושלים, הגדה והגולן יזדקקו לוויזה לשם כניסה למדינות האיחוד האירופי, כי הם כבר לא יהיו זכאים להיחשב אזרחי ישראל – ואילו הערב-רב של מיליוני הפליטים המוסלמים, גם מסוריה – ימשיך להיכנס לאירופה ללא שום צורך בוויזות, ובהם ייכללו גם הפושעים והמנוולים, חברי כנופיות הטרור הרצחניות – שיפוצצו את האירופים ויזיינו פנים ואחור את נשותיהם ובנותיהם.

* סופר נידח! איזה מזל, כפתור ופרח שכך מוכתר הינך. לולא שכך, לא היה כתב העת המקוון בא לאווירו של המרחב המרושת וספק אם בין מוליכי הקשקשת הפסאודו-״אינטלקטואלית״ היה מקום ואכסנייה לסיפור כה מרגש כסיפור של יוסף דלומי, ועוד דברי טעם רבים ויקרים אשר עולים ופורחים בגינת בן עזר.

ברכות!

משה בן ברוך

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,623 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*