גיליון מס' 1114

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"א בשבט תשע"ו, 21 בינואר 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: רָחֵל, 85 שנה למותה של משוררת הבדידות, הכאב והכִּנרת. // פוצ'ו: בחיי (2), פרק י"ג – ענן הגשם חלף הלך לו... // אברהם כץ עוז: דעתו של מפא"יניק ותיק. // יואל רפל: פירות חמישה-עשר, על  מקור המנהג לאכול פירות – טריים וגם יבשים – בט"ו בשבט. // יהודה דרורי: 1. ליאל, גם נבל וגם צבוע. 2. הצביעות ופישרה. 3. גבי אשכנזי, כשר (?) אבל מסריח. // משה כהן: דורית יקירת הקליקה. // כאשר אגיע לגיל שמונים, מאת חיימקה שפינוזה לוטש מילים. // מתוך ספרו החדש של אדיר כהן: "פגישה על השפתיים" – אם היית נשיקה – הייתי חיבוק. // אורי הייטנר: צרור הערות 20.1.16. // הדסה מור: "אות יוסף באו" למשוררים הרצל ובלפור חקק. // רות ריכטר: המתים החיים בתוכנו. סיפור. // נעמן כהן: ראובן רובין משביץ זצ"ל, 1937-2016. // אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו. שיחה ראשונה: מבוא. // שגריר (בדימוס) יורם אטינגר: לא סיוע חוץ אלא השקעה נושאת-רווח בישראל. [ציטוט]. // מנחם רהט: המלשינים, 'גדולי הדמוקרטים', מכינים לנו 'גם זובור גם גזנגה.' // שישי מאיר: אִשָּׁה הָרָה. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק עשרים ואחד: עקב הפרעה מסתורית, הקשורה במצב כדור-הארץ, נעלם קפיטן יוקי, ובמקומו מופיע מורה-דרך בידואי זקן. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

רָחֵל

85 שנה למותה של משוררת הבדידות, הכאב והכִּנרת

וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם 

וְאוּלַי הֵם הָיוּ דַוְקָא כֵּן –

וְעָבַרְתּ, צְעִירָה, בִּצְחוֹקֵךְ הַנִּכְלָם

לְמוּל סַבָּא חֶרְמוֹן הַזָּקֵן.

וְיָפְיֵךְ, כְּאָבִיב פִּתְאוֹמִי וְקָצָר,

כְּמוֹ סִפֵּר לוֹ בְּלִי קוֹל, לְעֵדוּת,

אֶת כָּל מַה שֶאָצַר,

אֶת כָּל מַה שֶנָּצַר

בְּלֵילוֹת אֲרֻכִּים שֶל בְּדִידוּת.

וְאוּלַי... הָאוּלַי הוּא תָמִיד סְפֶּקוּלַנְט,

לֹא כַּמָּוֶת גּוֹבֵה-הַמִּסִּים

הַמַּגִּיש לְגוֹבַיְנָא נוּגָה אֶת כֻּלָּן,

כָּל שְנוֹתֵינוּ בַּסָּךְ, עַל גִּילָן וּשְכוֹלָן, 

וּמַטִּיל בָּן, פְּרַקְדָּן,

בִּמְאֻחָר אוֹ מֻקְדָּם

חֲרָסִים, חֲרָסִים עַל רִיסִים.

אֲבָל דַּוְקָא הַהוּא, הָאוּלַי שֶגָּבַהּ

כְּעָנָן לַבְנוּנִי וְשָלֵו

מֵעַל כָּל הַ"הוּ-הָא", כָּל תִּמְרוֹת הָאָבָק

שֶל בָּדוּק וּמוּכָח (וְחוֹלֵף),

דַּוְקָא הוּא עוֹד הוֹמֶה לָךְ הֶמְיוֹת-אַהֲבָה

בְּמִין טְרֶמוֹלוֹ עַז וְלוֹהֵב

שֶאֵינוֹ מִתְקַבֵּל עַל הַדַּעַת, אֲבָל

מִתְקַבֵּל – וְעוֹד אֵיךְ! – עַל הַלֵּב.

רָחֵל, רָחֵל, עֵינֵי הַנֵּצַח עֲצוּמוֹת,

רָחֵל, רָחֵל, עִם סָרָפָן וּשְתֵּי צַמּוֹת

אַתְּ מְרַחֶפֶת יְחֵפָה

כְּשִלְגִיָּה וְסִינְדֶרֶלָה

בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יָפָה 

שֶל כּוֹכָבִים וּפַת בְּמֶלַח

וְאֵיזֶה עֶצֶב דַּק הוֹמֶה וּמְחַלְחֵל:

רָחֵל, רָחֵל...

וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם 

וְהַדֶּקֶל, בִּירַק בְּלוֹרִיתוֹ,

לֹא גָחַן עַל קִבְרֵךְ בֵּין יַרְדֵּן לְגוֹלָן

וְלֹא אָנוּ גָחַנּוּ אִתּוֹ.

וְלֹא אָנוּ עָמַדְנוּ שָם רֶגַע אָרֹךְ

עִם סִפְרֵךְ הַצָּמוּד לֶחָזֶה – 

אֶלָּא אַתְּ וְהַדְּמִי, אֶלָּא אַתְּ וְהָרֹךְ

שֶבָּרָא אֶת הָרֶגַע הַזֶּה.

זֶה הַחֹלִי, וְלֹא הַזִּקְנָה, בּוֹ דְמוּתֵךְ

סֻתְּתָה בְּאִזְמֵל נְכָאַיִךְ.

אֶל הַגִּיל הַמֻּפְלָג שֶמֵּאָז שְנַת מוֹתֵךְ

לֹא הִגַּעְתּ מֵעוֹלָם בְּחַיַּיִךְ.

אֲבָל דַּוְקָא לָכֵן מִתְיַפְּחִים מִן הַכְּתָב

הַדְּבָרִים בְּלִי אָבָק עַל לִבָּם –

הָאֵלִים, כַּיָּדוּעַ, קוֹטְפִים אֶת מֵיטַב

הַפְּרָחִים בְּעוֹדָם בְּאִבָּם.

הָאֵלִים, כַּיָּדוּעַ, קִנְאָה אֲפֵלָה

מִתְקַנְּאִים הֵם בְּכָל שֶצָּעִיר וִיפֵה-דְמוּת הוּא

וְכָאֵלֶּה (בְּרָכָה הִיא, רָחֵל, אוֹ קְלָלָה?)

בָּאָבִיב, בָּאָבִיב יָמוּתוּ.

וְכָאֵלֶּה עוֹבְרִים בּוֹ, בַּזְּמַן הַנִּזְכָּר,

כִּצְמַרְמֹרֶת בַּגֵּו הָרוֹטֵט,

כְּנִגּוּן בַּמֵּיתָר,

כְּמַסְרֵק בַּשֵּׂעָר

הַמַּתִּיז נִיצוֹצוֹת שֶל מַגְנֵט.

וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם

וְהַלֵּב מִתְפַּתֶּה רַק לִבְדוֹת

מִגַּלֵּי-הַכִּנֶּרֶת שֶלָּךְ וּתְכוֹלָם

אַגָּדוֹת עַל גַּבֵּי אַגָּדוֹת.

אֲבָל מַה זֶּה חָשוּב, נְסִיכָה חֲרִישִית  

שֶל עַצֶּבֶת דְּמוּעַת יַהֲלוֹם,

הֶהָיִית אוֹתָה דְמוּת שֶל לֵילוֹת בְּרֵאשִית,

הֶהָיִית אוֹ חָלַמְנוּ חֲלוֹם.

רָחֵל, רָחֵל, כָּל הַשְּׂבֵעִים וְהַשְּמֵנִים

חֵרְשִים מִשְּמֹעַ, אַךְ קוֹלֵךְ –  פַּעֲמוֹנִים

שֶל אֵיזֶה עֹנִי וְרָזוֹן סְגוּפִים, הַרְחֵק כִּרְחוֹק כִּנֶּרֶת

מִצִּנָּתָם שֶל צִינִיקָנִים וְכַמָּה אָפְנוֹת-צַמֶּרֶת

וְחֶסְרוֹנֵךְ כַּיּוֹם בֵּינֵינוּ, בְּעִדַּן זִילוּת עֶרְכָּם

שֶל אַהֲבַת מוֹלֶדֶת, אַהֲבַת עִבְרִית, כָּל שֶנִּרְקַם

מִיֵּאוּשֵךְ וְיִסּוּרַיִךְ, מֵאֶלְמֵךְ שֶלֹּא נָדַם,

מִשִּעוּלַיִךְ לַמִּטְפַּחַת הַנִּמְלֵאת יוֹם-יוֹם בְּדָם,

מִכִּסּוּפַיִךְ הַקּוֹרְעִים כָּאן עַד הַיּוֹם, לֹא בְּלִי סִבָּה

לֵב אִיש וּנְבוֹ לוֹ עַל פְּנֵי אֶרֶץ זוֹ שֶקְּשִיחוּתָהּ רַבָּה,

מִמִּלּוֹתַיִךְ "רַק אֲשֶר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד"

וּמִיָּפְיֵךְ, רָחֵל, יָפְיֵךְ הַמְּעֻנֶּה וְהַנִּרְעָד

כָּל-כָּךְ חַיִּים פֹּה, נִצְחִיִּים פֹּה, שֶהַשִּיר אֵינוֹ מוֹחֵל

בִּזְרֹם חֻמּוֹ מִמֵּךְ

עַל יַתְמוּתוֹ מִמֵּךְ,

רָחֵל,  רָחֵל...

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק י"ג – ענן הגשם חלף הלך לו...

בחודשיים הראשונים שלאחר העלייה היתה המשאית שלנו מרבה לשוטט בכפרי האזור ואוספת אדנים ופסי רכבת, שערביי הסביבה פרקו ואספו ממסילת הרכבת העוברת מהר-טוב  בואכה ירושלים. לא היה לנו שום מעצור נפשי באיסוף השלל הגנוב, היתה לנו רק בעייה עם קיבוץ צרעה, שעלה על הקרקע לפנינו וברגע ששמעו שאנו עומדים לעלות לבית נטיף, מיהרו לאסוף את כל הניתן לאיסוף מהסביבה הקרובה אלינו. 

יום אחד יצאתי עם קלמן  ניסנוב לכפר עג'ור, לבדוק ולחפש מה אנשי צרעה השאירו לנו. הכפר היה ריק מתושבים, וגם  מאדנים ופסי רכבת, שבדרך כלל היו פזורים בכל כפר ערבי. החלטנו לצעוד בשביל המוליך לכיוון בית ג'וברין, אולי שם נמצא משהו. האזור היה נטוש, קוצים ושיחים גדלו פרא, אך השביל היה נקי מצמחייה, כאילו  נמצא בשימוש.

התרחקנו כקילומטר מעג'ור, כשכלבתי המסורה סילקה הולכת לפנינו ומרחרחת ימינה ושמאלה. פתאום הבחנו בשני ערבים הצועדים לעברנו תוך שיחה קולחת. למזלנו ראינו אותם ראשונים וללא אומר השתטחנו משני צידי השביל כשהרובים דרוכים בידינו. סילקה מיהרה ונשכבה גם היא לצידי, נושמת שמוטת לשון ועיניה נעוצות בבאים.

השניים  המשיכו להתקדם לעברנו ללא כל חשש. הולכים וצועדים בבטחה, כאילו הם בביתם. כיוונתי את הרובה אל בטנו של הערבי הפוסע בצד הקרוב יותר אליי, כשאני מניח  שניסנוב  מכוון את הרובה שלו אל הערבי הקרוב אליו. לדבר לא יכולנו כי השניים היו ממש קרובים. ניסנוב  היה ותיק ממני בפלמח והיה זה אך טבעי שהוא זה הצריך לתת את פקודת האש. היה לי ברור שברגע שהוא יורה על הערבי שלו,  אני פותח באש על שלי.

השניים הגיעו למרחק של  עשרה צעדים מאיתנו ואין שום אות מצידו של קלמן. סילקה החכמה, מבינה את המצב וצופה בבאים בלי לפלוט אפילו נהימה אחת. הנה הם חמישה צעדים מאיתנו, במרחק כזה אין סיכוי לפספוס. למה הוא לא יורה?  עוד רגע יעברו אותנו, האם הוא רוצה לתת להם לחלוף ואז לירות עליהם מאחור?

לא הבנתי מה הוא מתכונן לעשות, אבל לא יזמתי שום פעולה מצידי. הנה הם ממש שני מטרים לפנינו, סילקה עוקבת אחריהם ללא הגה ואז, כשהם ממש  לידינו, קלמן קפץ מולם וצעק "אירפה אידֶכּ!"

מיד אחריו זינקתי גם אני וצעקתי: "ענדק!"

הערבי היותר מבוגר קפא במקומו והרים ידיים, אך הצעיר יותר, זה שהיה קרוב אליי, היפנה גב והחל לנוס. כאן נכנסה סילקה לפעולה ועקפה אותו בנביחות וקפצה על חזהו. מול מציאותה של חיית זאב מלפנים ואיש עם רובה מאחור, הבין הבחור שאין לו סיכוי ונעצר עם ידיים למעלה.

"אני קושר אותם," אמר ניסנוב, "ואתה מחפה עליי."

כיוונתי את הרובה אל הצעיר וקלמן קשר את ידיו מאחור בעזרת העקל שהוריד מראשו. אחר כך כיסה את עיניו עם הכאפייה שלו ופנה אל הערבי הקשיש. זה הניח בעצמו את ידיו מאחור וניסן חזר איתו על אותה פעולה. היה ברור לנו  שהטיול בשטח נגמר והתחלנו לצעוד עם השבויים לעבר בית נטיף.

מהר מאוד הבנו שהשניים מתקשים ללכת בעיניים עצומות והורדנו את הכפיות לעבר הפה. אחרי כשעה הגענו להסתעפות תלת כיוונית שחיציה הצביעו לעבר הרטוב, בית לחם ובית ג'וברין. במסעף זה, שהיום יש בו תחנת דלק  ובית הארחה, הושבנו את השניים במסתור של שיחי אלה והעלינו את הכאפיות על עיניהם.

מה עושים איתם עכשיו? ניסנוב החליט שאני ארוץ לקיבוץ לקרוא לאבאל'ה  איש הביטחון, והוא עצמו יישאר לשמור עליהם. אבאל'ה נקרא כך כי היה  החבר הכי מבוגר בגרעין. בפלמח, כשכולנו היינו בני שמונה עשרה תשע-עשרה, היה הוא כבר בן  עשרים ואחת. הוריי תמיד צחקו עליי כשסיפרתי להם שיש לנו בהכשרה זקן אחד בן עשרים ואחת. עכשיו הוא היה כבר בן עשרים ושתיים וחצי, אדם מבוגר ושקול לכל הדעות.

רצתי לאורך ואדי סמט, שהיום נקרא נחל האלה, והגעתי נושם ונושף לקיבוץ. את אבאל'ה מצאתי עובד במסגרייה. סיפרתי לו מה קרה, הוא  כיבה את מכשיר ההלחמה שהיה בידו, הוריד ממדף סמוך את האקדח שלו, ויחד עלינו על טרקטור גלגלים מסוג פרגוסון, וטסנו לעבר המסעף.

בדרך שאלתי אותו מה הוא מתכונן לעשות עם השניים. אמר שאינו יודע, אבל במשטרה תמיד צועקים עלינו כשאנחנו מביאים להם מסתננים, כי זה מחייב אותם למצוא להם מקום ואחר כך לנהל משא ומתן עם  הירדנים, שגם הם לא ששים לקבל אותם.

בהצטלבות מצאנו שקלמן העביר את השניים לפינה מוצלת למרגלות סלע. הם ישבו דוממים בעיניים מכוסות. לא התערבתי בוויכוח מה לעשות עם השניים. גם ניסנוב וגם אבאל'ה, כל אחד מהם רצה שהשני יחליט. 

כשראיתי שההתנצחות נוטה לחיסול, אמרתי שאני לא מתערב ורק ביקשתי שישחררו אותי מהסיפור. לא היתה לי בעייה לפגוע במסתננים כשהם צעדו לקראתנו, אמנם מלחמת העצמאות נגמרה, אבל תנאי המקום נתנו לנו את ההרגשה שאנו עדיין במלחמה, ובמלחמה צריך להרוג.  אבל ככה, כשהם  עם עיניים מכוסות, לא הייתי מסוגל.

סרתי הצידה ועוד לפני שמצאתי מקום לשבת, שמעתי שתי יריות ואחריהן דממה ארוכה. קלמן ואבאל'ה הצטרפו אליי ללא אומר ושלושתנו עלינו על הטרקטור בואכה בית נטיף.

כשבוע לאחר המקרה הגיע אלינו נציג מהמשטרה לשאול אם לקיבוץ יש קשר לשתי הגופות הנפוחות הרובצות בין השיחים ליד ההסתעפות. מסתבר כי קרובי המשפחה של שני הז"לים יצאו לחפש אחרי קרוביהם שנעלמו, שוטטו בכל האזור, עד שמצאו אותם, כנראה לפי הריח, וביקשו ממשטרת ישראל לפחות להחזיר להם את הגופות.

כמובן שגם ניסנוב, שהיה אז מזכיר המשק, וגם אבאל'ה המא"ז – לא ידעו דבר על שתי הגופות, והמשטרה סגרה את התיק לפני שנפתח. כנראה  שלקיבוץ שלנו יצא מעבר לגבול  שם טוב  של מרצחים, עובדה שבעוד שביישובי עולים שצצו מסביב לעמק האלה היו לא מעט קורבנות, אצלנו לא נפל אפילו חבר אחד.

לי אישית יצא להיפגש עם מסתננים עוד פעמיים. בשני המקרים הייתי בלי נשק, שנאתי ללכת עם רובה על הכתף וסמכתי על סילקה כלבתי שתשמור עליי.

במקרה הראשון, הלכתי לתומי בשביל היורד מערבה מהכפר לכיוון עמק האלה, מנסה לחפש בוסתנים חדשים. יצאתי מתוך סבך של עצי שקד ופתאום מצאתי את עצמי מול משפחה ערבית של  נשים וילדים העומדים ומוסקים זיתים. כשראו אותי פרצו הנשים  בצריחות אזהרה לילדים ואלה רצו לתפוס מחסה בצל אימותיהם. לרגע קפאתי במקומי וברגע הבא עשיתי אחורה פנה ונסתי על נפשי כשאני מספיק לראות גם אותם בורחים. סילקה האמיצה לא עזבה אותי ורצה בעקבותיי כשמדי פעם היא עוקפת אותי וחוזרת להגן עליי מלפנים.

הגעתי לקיבוץ חסר נשימה, אך לא פגשתי איש, כולם היו בעבודה. נטלתי  את הרובה התלוי דרך קבע מעל מיטתי ורצתי כגיבור לאומי בחזרה למקום הפשע. בבהלתי הרבה לא הספקתי להבחין אם היו שם גם גברים ולא ידעתי אם אהיה מסוגל לירות בכלל בנשים ובילדים. למזלי מצאתי את המקום ריק מאדם ורק סלי קש מלאים בזיתים העידו שהיו כאן אנשים. בדלית ברירה הסתפקתי בלקיחת סל אחד וחזרתי למשק, כשאני מלגלג על עצמי. הרי ראיתי שגם הם בורחים, אז מדוע  נסתי אני? עכשיו אני צריך לסחוב לא רק את הסל המלא זיתים, אלא גם את הרובה הכבד.

לזכותי אני יכול להגיד שלא הייתי הברחן היחיד. כמה שבועות לאחר מכן נסעה משאית שלנו עם ארבעה חבר'ה כדי להביא שקי שעורה מקיבוץ בית ג'וברין. בדרך חזרה הבחינו בשני ערבים הצועדים  לצידי הכביש. כשהערבים ראו את המשאית, מיהרו לרוץ ולעלות על הגבעה שבשיפוליה הלכו. המשאית עצרה מיד וארבעת החבר'ה, שכללו שני פלמחניקים ושני נערים מחברת הנוער הפולני, החלו רצים אחרי השניים. אחד מהם הצליח להרחיק רוץ ולהיעלם, אך השני נעצר חסר נשימה על ראש הגבעה.

כשהארבעה התקרבו אליו, שלף סכין מאבנטו ועמד מוכן להילחם על חייו.

לאיש מהארבעה לא היה נשק, הם הקיפו אותו, שומרים מרחק וצועקים "אירפע אידכ!"

כנראה שהוא לא ידע ערבית כי הוא לא הרים את ידיו ושלח בארבעה מבט מזרה אימה. כחצי שעה עמדו אלה מול זה, כשאיש לא מעז להתקרב. בסוף אחד הנערים הפולניים, שהיה כנראה החכם מכולם, אמר: "בואו נעזוב אותו, הזקן הזה במילא ימות בעוד חודש."

"בתנאי אחד," אמר הפלמחניק שבחבורה (לא אנקוב בשמו כי הוא אמר לי שהוא שונא פרסום), "התנאי הוא שאף אחד לא מספר על זה במשק."

הכול הסכימו לתנאי, עזבו את הערבי  עם הסכין שלו ופנו בהלכה אצילית מכובדת לעבר המדרון. שבוע תמים נשמר הדבר בסוד ולאחר מכן היה אחד מהרביעייה שלא היה יכול להתאפק וסיפר את הדבר בסודי סודות למנשקה, שאמר לו שהוא כבר שמע על הסיפור, אבל הבטיח לא לגלות ממי.

הפעם השנייה שנפגשתי עם מסתננים כשהייתי בלי נשק, היתה כמה ימים  לאחר מכן. הגיעה אלינו קבוצת נערים ונערות משכונת בורוכוב, חברי הנוער העובד, שבאו אלינו לחיות שבועיים  במסגרת מחנה עבודה. כאחראי על מטעי הכפר, קיבלתי את בנות הקבוצה ויצאתי עימן לבוסתנים כדי למסוק זיתים ולקטוף את אחרוני הפירות שנותרו.

בין הבנות היתה אחת  קטנטונת חמודה למראה, מיכל, שנשאה מתחת לכתפיה זוג פירות בשלים, שמאד מצאו חן בעיניי. הצרה היא  שתמיד הלכה בצמוד לנערה אחרת, רותי, שהיתה גבוהה לא רק ממנה, אלא גם ממני. גם לה היה זוג פירות נאה, אלא ששלה היו ראויים יותר למסיק, מאשר לקטיף. 

יחד איתי וקבוצת הבנות, יצא עוד בחור אחד, אדם דרוקס, שהצטרף אלינו כשומר עם האקדח שלו. בשלב מסויים פרשתי מהחבורה המוֹסקת כדי להשקות עץ תאנה אחד שנראה לי קצת  יבש.

במהלך ההשקייה הבחנתי פתאום בשני ערבים ביריונים הצצים מעבר לגדר אבן. מרוב פחד חל מעצור בכלי הזין שאחזתי בידי, ושורשי התאנה הצמאים, שהתחילו לשיר "הנה גשם גשם בא..." חדלו לזמר בלב דואב והסתפקו בקילוח הקצר שהענקתי להם.

המשך יבוא

* * *

הקטע השני של הסרטון על 'שוברים שתיקה', שלא שודר ב'עובדה' בגלל לחצים.

http://rotter.net/forum/scoops1/280990.shtml

* * *

אברהם כץ עוז

דעתו של מפא"יניק ותיק

שלום  לחברים,

הנה דעתו של מפא"יניק ותיק על על יהודים וערבים – חלב אם, והחלטות הממשלה. אני  מודה שיש לי יחס אמביוולנטי לציבור הערבי. מצד אחד ההיסטוריה המשפחתית שלי מחברת אותי די חזק לנושא הערבי, ומאידך אני  חושב כמו מפא"יניק ותיק, שהמדינה היהודית חשובה לנו יותר מהכול, ושהיא הביטוי האמיתי לכול הפעילות הציבורית האישית שלי בחיי הלא  קצרים.

בחדר העבודה בביתי, מול עיניי כל הזמן, תמונתו של סבא רבא שלי, הגביר בכור ישעיה  המכונה ישעיצ'י, סבא של אימא, חבוש תרבוש אדום ועם זקן עבות, שהגיע לארץ-ישראל  מאיסטמבול ב-1845 והתיישב בעיר העתיקה בירושלים. סבתא שלי – סולטנה, בתו של  בכור  ישעיה, התחתנה עם סבא שמואל חיזקיה טאג'יר, שעלה מסופיה בערך ב-1875. שניהם יחד יצאו מהחומות אל שכונת נחלת שבעה. ולאחר שנה עברו ליפו. שם ביפו נולדה אימא שלי – ציונה. ונולדו גם רוב אחיה ואחיותיה, כולל אלה שמתו ונקברו בבית הקברות היהודי הישן  ביפו.

בבית של אימא דיברו ספניולית, אבל כולם דיברו גם ערבית וחיו בתוך המכלול המוסלמי  היפואי, בשוק ובכיכר, בנמל ובחמאם. לסבא שמואל היתה חנות רהיטים ברחוב בוסטורוס, וגם  עסק של בורסקאות על חוף  הים. העסקים היו כמובן עם  ערבים.

בימי שישי ובחגים נסעה כל המשפחה בדיליג'נס, לרחוץ בחמאם הגדול ביפו. את המזון הביאו מהשוק של יפו. ובכל בוקר וערב שמעו את המואזין מהמסגד  הקרוב.

שכונת אחוזת בית, היא תל אביב, יצאה מקרביה של יפו הוותיקה (כמו גם נווה צדק, שכונת  ברנט, ונווה שלום).

כשאימא-ציונה (הציירת ציונה תג'ר) קיימה תערוכה בגלריה סטימצקי, ברחוב נחלת בנימין, בשנת 1933, היה זה יום גשם. כשיצאו היא ואבא מישל לחזור הביתה, הזמינו דיליג'נס (המונית של הזמן ההוא), עלו ונסעו לרחוב רות בתל אביב, כשרצו לשלם לרכב הדיליג'נס, לא רצה לקבל כסף ואמר בערבית: "אני מאחותי לא לוקח כסף." הסתבר שהרכב, מחמוד, הוא אח לחלב-אם של אימא ציונה, שבינקותה היתה זקוקה למינקת, ואימו הערבייה של מחמוד היתה המינקת. שאלתי את אימא מה היה שמו. היא  אמרה לי: "השם שלו מוחמד, אבל מחמוד זה גם חמוד, אז אני קוראת לו מחמוד."

בתקופת לימודי החקלאות שלי בפקולטה ברחובות התמחיתי בגנטיקה, אבל לא למדתי שיש מעבר של גנים דרך חלב אם. אולי עוברים דברים אחרים, אולי אווירה, אולי אהבות, אולי  טעמים, אולי ריחות, אולי נגינות.

אימא אהבה מאוד את  הנוף הערבי. השתלבה בצבעים ובאוכל, ידעה את  השפה, זו היתה  תערובת של מנטליות שהיתה זהה גם אצל ותיקי הארץ וגם אצל איכרי המושבות הראשונות שחיו והתנהגו על פיה.

סבא שמואל חזקיה היה חובש תרבוש ומעשן נרגילה, חי בתוך החברה הערבית של יפו, אך ידע תמיד לומר לנו,  הנכדים: "הערבי – יחניף לך  כל  הזמן, ואם לרגע לא  תשים לב, יתקע לך  סכין  בגב." –  שמשמעו מעין  תרגום של  כבדהו וחשדהו תמיד.

עד היום אני שומע בחלומותיי את שקשוק פרסות סוסי הדיליג'נסים הרוקעים בלילה, עם ריח זבל הסוסים ופטפוטי הרכבים בערבית, בתחנת הדיליגנסים שליד  ביתו  של סבא, ברחוב  יפו תל אביב, באותם לילות שישי שבהם ישנתי אצל סבא.

בשבתות הקיץ, הבילוי הנפוץ היה ללכת למסעדה הערבית של אבו עלי, על המים בשבע תחנות שבירקון, או למסעדה שמול הסארייה בכיכר השעון ביפו. את הפירות, התפוזים, הירקות, הסברס והאבטיחים קנינו שם, עד מלחמת השחרור, מהרוכלים הערביים שברחוב,  ולעיתים הם העלו את הסחורה שקנינו לקומה  הרביעית כי גרנו על הגג. ואימא  היתה "תופסת" רישום שחור לבן של הרוכלים הערביים לצורך הכנה של  איזה ציור שמן. סימטאות יפו וריחותיה, וחוף יפו, הם  חלק בלתי נפרד מהילדות שלי, וגם היום אני מצייר הרבה באזורים  אלה.

אבא מישל היה משווק פרי הדר של חברת "פרדס" בארצות המזרח התיכון, ויצא לסיבובים  בארצות השכנות מיספר פעמים בשנה. מקום היציאה לביירות בלבנון היה ליד מגדל השעון  ביפו, משם גם יצאו המוניות לעמאן ולבגדד או לדמשק. אימא ואני היינו מלווים את אבא, שדיבר כמובן ערבית וגם קרא וכתב ערבית, וגם קצת תורכית. אבא, שגדל באלכסנדריה ובקהיר במצרים, ידע בנוסף לערבית גם צרפתית, אידיש, אנגלית ועוד. כשהיה חוזר מ"סיבוב בחו"ל"  הביא  תמיד את אותן קופסאות התופינים מקושטות בצדף ומלאות  פירות מסוכרים.

 עם תחילת מלחמת העולם השנייה נפסק המסחר בהדרים במזרח התיכון, ואבא עבר לעסוק  בכלי עבודה וחומרי בניין בתל אביב.

בשנת 1962 עשיתי עבודת מאסטר בפקולטה לחקלאות ברחובות. העבודה היתה על  מכלואים של סומסום. מבלי להיכנס לעומקם של הדברים, הייתי צריך לאסוף זני סומסום  הגדלים בארץ לצורך ההכלאות. זו היתה תקופת השלטון הצבאי במגזר הערבי, אך אני עברתי בחלק ניכר מכפרי הגליל בעונת קציר הסומסום, על מנת לאסוף דוגמאות. אספתי אך גם  ישבתי ושוחחתי עם  הכפריים על ענייני חולין וגם פוליטיקה, ושתיתי קפה ועישנתי נרגילה ויצרתי  ידידויות חדשות. את חלד אגבריה ומשפחתו באום אלפחם היכרנו בשנות השבעים. עד היום אנחנו נפגשים ומבקרים הדדית אצלנו או  אצלם. משפחה.

את כל אלה אני מספר על מנת להבהיר, בעיקר לעצמי, שאני לא שונא ערבים כרוני. ההיפך הוא הנכון, יש לי מנטאליות חצי ערבית. אבל עם זאת אני תמיד זוכר את התשובה שקיבלתי מידידיי הערבים לשאלתי: 

"מי הוא הכובש הכי טוב שהיה לכם  בארץ  הזאת?"

והתשובה היתה – "אתם היהודים, הכי גרועים, כי כל הכובשים באו, גזלו, לקחו, נתנו, והלכו. אבל אתם היהודים באתם כדי להחליף אותנו."

עם כל הדיבורים וההתחמקויות והניסוחים האלגנטיים, זה נכון. וזו הציונות, באנו להנחיל לעם היהודי מדינה. אנחנו המפא"יניקים  הוותיקים, באנו להחליף את הערבים היושבים בארץ. ואנחנו עשינו ונעשה כל מה שדרוש כדי שהארץ הזאת תהיה של  העם  היהודי לנצח. ושישכון בה לבטח – משמע  בביטחון מעל לכול. שיוויון זכויות לערבים ולכול שאר המיעוטים – כן, אבל גם שיוויון חובות.

ולכן אינני מקבל שהערבים לא ישלמו מס הכנסה וגם לא ארנונה ומיסים עירוניים, אך יקבלו את כל ההטבות. אינני מקבל שיבנו בישובים ערביים ללא תוכנית בנייה מאושרת וללא רישוי  בנייה כחוק, אך יקבלו חשמל ומים. אינני מסכים שתהיה גישה אחרת לכל בעיות הסביבה בכפרים הערביים, והביוב יזרום לאקוויפרים הלאומיים. אינני מקבל שיהיה חוק אחד לנשים יהודיות וחוק אחר לנשים ערביות. אינני מסכים שתהיה פוליגמיה אצל הערבים. בחברה מודרנית כשלנו אין ריבוי  נשים (גם בקוראן אין חובת ריבוי  נשים – יש היתר ולא חובה).

אינני מסכים שתהיה יותר משפה רשמית אחת בישראל – עברית. ידברו כל אחד  במה שהוא  רוצה אבל המדינה והממסדים – רק עברית.

אינני מקבל שערבים ישוחררו משירות לאומי המתחייב, כמו כל צעיר במדינה. צבא, משטרה, משמר אזרחי ועוד.

אינני מסכים שלראש משפחה בדואי יהיו 40 ילדים וכולם יקבלו ביטוח לאומי מבלי לשלם כלל את הקבוע בחוק.

אינני מקבל את המצב שאחרי שפדו את רוב קרקעות הבדואים ושילמו עבורן בעבר, מתחילים עכשיו מחדש, כי הבדואים חזרו לקרקעות שכבר ניפדו.

אינני מסכים שתחת מסווה של שיוויון זכויות – לא יתממשו במקביל  חובות של האזרחים הערביים. אינני מקבל שהבחירות בכפרים תהינה חמולתיות ולא אישיות כמקובל.

אינני מסכים  שמישהו יניף דגל של אש"פ בכפרו או בביתו. את המניף דגל אש"פ או חמאס  צריך להעביר מיד לגדה או לרצועה. כי זה מה  שהוא  רוצה.

אני מודע לזה שהכרחי להקים ומיד כ-60-70 תחנות משטרה בכפרים הערביים, כי מה לנו  כי נלין עליהם, כשהמדינה איננה אוכפת את  החוקים.

אני מודע לזה שיש צורך לשנות את ההימנון הלאומי כך שגם אזרחים ערביים יוכלו להזדהות איתו, ואני מודע לכך  שיש צורך לשנות גם את  הדגל, מאותה סיבה.

הקצאה של 15 מיליארד שקל בשלוש שנים זה הרבה, אבל לדאבוני הממסד של הציבור  הערבי לא יודע כיצד להשתמש  בכלים  של  המדינה, ואני מעריך  שהכסף לא יוצא,  ולא בגלל הממשלה אלא בגלל הערבים  עצמם, כי כדי להוציא  סכומים כאלה צריך תחילה להכשיר את הממסדים  הערביים.

המנהיגות הנבחרת של ערביי ישראל זועקת ומשמיצה את המדינה אך לדעתי איננה מייצגת את רצון הציבור הערבי, אשר 95% ממנו רוצה להשתלב במדינת ישראל.

כל הפעילויות, הן טיפול בזכויות מחד ובחובות מאידך של המגזר  הערבי, חייבות להיעשות בניקיון כפיים מוחלט (שאיננו בהכרח הדרך הראשית במגזר הערבי). הטלת הנושא על מוסדות או פקידים שיש להם נגיעה פוליטית או חלילה נגועים בספק שחיתות ציבורית – תהרוס את כל  התוכנית ואת השימוש הנאות בכספים שהוקצו לנושא.

צריך  שֶׂכֶל לפרויקט  כזה.

הכול טוב.

אברהם כץ עוז

מפא"יניק ותיק

* * *

יואל רפל

פירות חמישה-עשר

על  מקור המנהג לאכול פירות – טריים וגם יבשים – בט"ו בשבט

"חרוב שניטל לברכה בחמישה עשר בשבט, זהו אצלם המשובח בפירות הארץ, שאין כיוצא בו. כיוון שרואים אותו זכר ארץ-ישראל לפניהם בא, מסתכלים ומסתכלים בו ונאנחים, עיניהם ליה ואומרים: הוי, ותוליכנו, אבינו האב הרחמן, קוממיות-קוממיות בכל דקדוקיה וכוונותיה, לארצנו – שהחרובין מאכל עיזים שם ...ומעשה באדם מישראל, שהביא פעם אחת למקומנו תמר, ויהי לפלא, והיו כל בני העיר, למקטנם ועד גדולם, רצים לראותו. נטלו את החומש והראו בו באצבע, שהתמר, תמר זה, כתוב בתורה! ואטו מילתא זוטרתא היא, זה התמר הרי הוא מארץ-ישראל! – וארץ ישראל נצנצה לנגד פניהם."

על יסוד דברים ששמעה מאביה והקטע שצוטט, והמשכו מתוך סיפורו המופלא של מנדלי מוכר ספרים, כתבה נעמי שמר – למחזה שעל יסוד הסיפור – את שירהּ 'פירות חמישה-עשר' ובו המילים:

"דְּבַש הַתְּאֵנָה, מֶתֶק הֶחָרוּב / וְאוֹרְחַת גְּמָלִים עֲמוּסֵי כָּל טוּב. / הֵנָּה שוֹב יָשוּב שֶמֶש לְבָבִי / וּמִשָּם תַּפּוּחַ זָהָב יָבִיא... וּבְתוֹךְ הַפְּרִי כָּל גַּעְגּוּעַי."

במשך מאות שנים התלוו לאכילת פירות 'חמישוסר' בגולה געגועים למוקד חלומם של יהודים – אל ארץ ישראל שנצנצה בפניהם: "הנה מערת המכפלה! הנה קבר רחל אימנו! הנה כותל המערבי! הנה טובלים ושולקים ביצים בחמי טבריה! הנה עולים על הר הזיתים, אוכלים חרובים ותמרים ונותנים לתוך כליהם מלוא חופנים עפר ארץ-ישראל! ...אוי, אוי, היו נאנחים,  ועיניהם מקור דמעה." (מנדלי מוכר ספרים 'מסעות בנימין השלישי').

מאשכנז לספרד

'נהגו העם בחרובין' (ראש השנה ט"ו,ב) ובמרוצת השנים הארוכות והקשות של ישיבת עם ישראל בגולה, במזרח ובמערב, היה הפרי הצנום, הנוקשה והיבש – סמל לפירותיה של ארץ-ישראל עד שכל מי שזכה לאכול מעט מחרוב שהגיע מארץ-ישראל, פסק עליו "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים."

האומנם מייצג החרוב את פירותיה המתוקים והעסיסיים של הארץ? החרוב, ששמו נלקח מהמילה 'חרב' – הן מלשון יבש והן על שום צורתו כאותו כלי נשק – 'חרב', ודאי אינו מייצג את הקיווי והאנונה, התפוז והתפוח, האגס והאפרסמון – ועוד עשרות מיני פירות שיעלו על שולחננו בימים הקרובים. אז מדוע פירות?

יותר מפעם אחת זכיתי להשתתף ב'סדר ט"ו בשבט' בבית ניסים ברכה בחולון כאשר על השולחן הונחו יותר ממאה וארבעים מיני פירות שונים הגדלים בארץ ישראל. האמנם ראוי החרוב, מאכל העיזים, לשמש פרי ייצוגי לשפע מיני הפירות שנתברכנו בו?

המעיין בספרות הרחבה על ט"ו בשבט ימצא, בדרך כלל, כי הראשון אשר מזכיר את מנהג אכילת הפירות הוא ר' יששכר בן סוסאן, מחכמי מרוקו שהתיישב בצפת ואשר בספרו 'תיקון יששכר' (של"ט-1579) כותב: "יום ט"ו בו (בחודש שבט) ראש השנה לאילנות, לכן אין נופלין בו נפילת אפיים ולא מתענין בו. האשכנזים יק"ו (ישמרם צורם וקונם) נוהגים להרבות בו במיני פירות אילנות לכבוד שמו של היום..."

מסתבר שהמנהג שנרשם בצפת במחצית השנייה של המאה ה-16 היה כבר מוכר קודם לכן  בקהילות ישראל באשכנז אך לא בקהילות ספרד. פרופ' משה חלמיש, בספרו 'הקבלה: בתפילה, בהלכה ובמנהג' מצא מקור מוקדם יותר בספר שהודפס ב-1557 בסביוניטה, ושם מנומק ט"ו בשבט בנימוקים הלכתיים אך המחבר מוסיף "ולפי שיום זה הוא ראש השנה לאילן הוא מנהג כל אחד לקנות ביום זה מעט מכל פרי ופרי אשר יימצא." (עמ' 325).

על יסוד דברים אלה ו'תיקון יששכר' כתב המגן אברהם (סי' קל"א, ס"ק ט"ו) "ונוהגין האשכנזים להרבות במיני פירות של אילנות."

מן המקורות המוקדמים משתמע באופן מפורש כי המנהג קדם למאה ה-16, שאז כבר היה מקובל על 'כל אחד'. ראוי לשים לב למקור מ-1557 – שלפיו אכילת מיני פירות רבים – ללא קשר למקום גידולם בארץ-ישראל או בחו"ל – היא הדרך הנכונה לחגוג את ט"ו בשבט.

במשך מאתיים שנים ויותר היה מנהג אכילת הפירות מוכר ומקובל בקרב יהדות אשכנז בלבד. המפנה הגדול התרחש בעקבות פרסום הספר הקבלי-מוסרי 'חמדת ימים', שזהות מחברו לא נפתרה עד היום, ואשר חידש את פני החג על דעתו מבלי שמצא סמך לדבריו בכתבי האר"י ור' חיים ויטאל. הוא הקדיש לעיצוב היום קונטרס מיוחד בשם 'פרי עץ הדר' – שהוא הבסיס ל'סדר ט"ו בשבט' שהודפס לראשונה בתפ"ח, 1728, ואשר רבים יקיימו בשבוע הקרוב.

בטקס המיוחד שמציג הספר נכללים אכילת פירות ואמירת תפילות, כוונות קבליות, פסוקי תורה, נביאים וכתובים, משניות ומאמרים רבים מספר 'הזוהר'. החלק המרכזי בטקס מתואר כך:

"ומנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה ולומר דברי שירות ותשבחות עליהם... לדעתי תיקון נפלא הוא בנגלה ובנסתר."

בהמשך הוא מביא את דברי חיים ויטאל שיש שלושים מיני פירות, מהם עשרה הנאכלים פנים וחוץ (ענבים, תאנים), עשרה שקליפתם נאכלת ותוכם נזרק (תמרים, אפרסקים), עשרה שתוכם נאכל וקליפתם נזרקת (רימונים, בננה, שקדים).

שלושה סוגים אלה של פירות הם כנגד שלושה עולמות – עולם הבריאה, עולם היצירה, עולם העשייה. המחבר קובע את סדר אכילתם כדי להשפיע את שפע האילן הקדוש הוא עץ החיים.

למה הפירות

מן המקורות השונים עולים שלושה טעמים מרכזיים לאכילת הפירות בט"ו בשבט. יש שוודאי יוסיפו טעם רביעי, שאינו נזכר, טעמם המעולה ומתיקותם של פירות ארץ-ישראל כפי שהם מוכרים לנו. אלא שבספרות הדנה בחג האילנות טעם חשוב זה אינו נזכר באופן מפורש.

שלושת הנימוקים המרכזיים הם: זכירת יום המועד ט"ו בשבט, זכירת תרומות ומעשרות וזיכרון ארץ-ישראל, כפי שראינו בסיפורו של מנדלי מוכר ספרים וכפי שאפשר למצוא בעשרות קטעי ספרות נוספים.

חיוב הלכתי אין באכילת הפירות ועל כך העיר המגן אברהם בכותבו "שלא נמצא מקור לדין זה לא בפוסקים ולא במקובלים." ומדוע אין חיוב הלכתי? כיוון שהאילן ופירותיו נידונים בעצרת – חג השבועות (משנה, ראש השנה פ"א, מ"ב).

אף שאין חיוב הלכתי הרי שבספר מנהגי החת"ם סופר, שנודע בקביעתו כי 'חדש אסור מן התורה' – נכתב כי "בט"ו בשבט באו על שולחנו כל מיני פירות." וכל כך למה? בספר 'אדני פז' על שולחן ערוך "על ידי זה שמרבים בו באכילת פירות האילנות, ייזכרו שהוא ראש השנה לאילנות, ויתפללו עליהם שיתברכו הפירות."

דומה הוא הטעם בספר 'תורת אמת' הכותב כי אכילת הפירות נועדה לשבח על פירות העבר ולהביע תקווה על פירות העתיד "שיעלו ויפריחו פירות שמנים ומתוקים לצרכי האדם."

זיכרון חובת תרומות ומעשרות מביא קונטרס ענייני ט"ו בשבט המציין "נהגו להרבות באכילת פירות ביום זה, כדי לזכור את דיני תרומות ומעשרות וערלה התלויים ביום זה, ומשום כך הקפידו יותר על פירות ארץ-ישראל."

פסק הלכה מעניין במיוחד הנקשר לכך חיבר ר"ש דבליצקי, מגדולי הפוסקים בבני ברק, הכותב נגד שילובם והוספתם של אותם שעליהם מברכים פרי האדמה. "כאשר אחד הטעמים לאכילת פירות ביום זה הוא להראות שהיום ראש השנה לאילנות לעניין תרומות ומעשרות... אדרבה מהראוי היה להקפיד שדווקא לא לאכול מפרי האדמה בתוך סדר הפירות בכדי שלא יבואו לטעות שגם לגביהם קובע יום זה."

זיכרון ארץ-ישראל שאין בו מרכיב דתי או הלכתי הוזכר רבות בספרות העברית שנכתבה בגלות וביטוי לכך נתן ש"י עגנון ב'סיפור נאה של סידור תפילתי' שבו הוא מתרעם על שעורך הסידור קיפח את ט"ו בשבט ולא כלל אותו בסידור, שביום זה 'אוכלים בו פירות שנשתבחה בהם ארץ-ישראל.' בספר 'חגי ישראל ומועדיו' מציין המחבר, ד"ר ווארמן, כי באמצעות אכילת הפירות "מתחזק הקשר בין יהדות התפוצות והמולדת."

כמה מיני פירות

מרובים הם מיני הפירות שנשתבחה בהם ארץ-ישראל. אלא שמנהג זה שמקורו במולדת והתפתחותו בגולה עורר את השאלה, היש מיספר חובה של מיני פירות שצריך לאכול בט"ו בשבט?

נפלגו הדעות לפי הטעמים השונים. יש המרבים במיני הפירות ככל אשר תשיג ידם. יש הנוהגים לאכול רק את שבעת המינים שבהם השתבחה ארץ-ישראל, אף שלא כולם פירות, ואותם אוכלים על פי סדרם בפסוק. מהר"ם חגיז היה נוהג לאכול חמישה עשר מיני פירות- 'חמישוסר' – כמניין ימות החודש עד החג וכמניין פרקי המשנה או פרקי תהילים שייקראו ב'סדר'.

על הרב יצחק וייס סופר כי הקפיד לאכול שלושה עשר מיני פירות כמניין 'אח"ד'.

בחלקו הראשון של המאמר הבאנו את דעתו של ר' חיים ויטאל על אכילת שלושים מיני פירות המתחלקים לשלוש קבוצות של עשרה עשרה מינים. בקרב הקהילה היהודית הלא גדולה שהתקיימה בהודו נהגו לאכול חמישים מיני פירות בסעודת החג. זאת ועוד, במקומות רבים הקפידו לאכול תחילה את מיני  הפירות שנשתבחה בהם ארץ-ישראל, כחלק מהזיכרון של חג זה שאין בו ריבוי הלכות ויש בו ריבוי פנים של מנהגים. יש שנהגו להקפיד ולאכול פרי חדש על מנת לזכות ולברך בערב החג ברכת 'שהחיינו'. בקרב רבים מעדות אשכנז היה נהוג לאכול את מרקחת-ריבה מהאתרוג של סוכות לסעודת ט"ו בשבט.

אכילת הפירות לוּותה בטקס בפני עצמו שהתגבש באופן שונה בכל קהילה וקהילה, אך ברוב המקרים היסוד היה התיקון 'פרי עץ הדר'. באיזמיר, למשל, האיש היה מברך על החיטה,  והאישה על הגפן – 'אשתך כגפן פורייה,' הבן בירך על הזית 'בניך כשתלי זיתים,' וברכת הרימון והאגוז נמסרה לבנות 'כל כבודה של בת מלך פנימה,' וכן הלאה.

בסאלוניקי הוקרא שיר מיוחד בלאדינו שחיבר ר' יהודה קלעי – 'קונפלאש די ט"ו בשבט', ובעת הסעודה היה האב מברך על כל פרי ופרי והמסובין רק ענו 'אמן'.

בכורדיסטאן נהגו לבד מסעודת הפירות לקיים 'משלוח מנות' כדוגמת פורים, אך כל תוכנו פירות.

כאשר לשמחה אין חיובים הלכתיים אלא רק מנהגים המנעימים אותה, היא יוצרת את אותה אווירה של התרוממות רוח ואחווה משפחתית וקהילתית. זיכרונה של ארץ-ישראל היה תמיד במוקד טקסי החג כפי שביטא זאת המשורר אברהם רגלסון בשירו:

צלחת לחמישה עשר

על פני צלחת קטנה זו

פרושה ציון כולה –

מ'ראשון' שקדים, מצפת חרוב,

ענבים ממטולה.

אשא תפוח-זהב ביד

ואשקו – יען

רקחיו ממי ירדן הם,

קליפתו – שמש כנען.

רימון אגיף ברתת –

עסיסיו כמה טהורים!

הרימון צמח בתל חי

ודמו – דם גיבורים.

ד"ר יואל רפל יסד וניהל את ארכיון אלי ויזל באוניברסיטת בוסטון, והוא גם מחבר האנציקלופדיה  'מועדי ישראל'.

* * *

יהודה דרורי

1. ליאל, גם נבל וגם צבוע

יום אחד קם אדם, אחרי שירות של 30 שנה בתפקידים בכירים במדינה, ויורק לבאר ממנה שתה, על-ידי חבירה לתעמולה תקשורתית בעולם, לחרם ולפגיעה במדינה, בנושאים אשר בהם לא טרח לומר, ולו מילה אחת נגד – בעת שישב ליד סיר הבשר הממשלתי ואכל ממנו (לא מעט) – אדם זה הוא אלון ליאל – גם נבל וגם צבוע!

למרות המבט המתנשא, אלון ליאל אינו איזה שמאלני טיפש וחמום מוח מהרחוב, הוא אישיות שהיתה מכובדת מאד בשעתו, תואר דוקטור, איש רב פעלים, שגריר ומנכ"ל ויועץ בכיר לראשי השלטון, והוא זה שיודע ממקור ראשון את מהות הדברים שקורים וקרו במדינה.

הוא חי שנים רבות במציאות של בניית התנחלויות, הוא יודע שמרביתן נבנו באישור הממשלה! (והוא גם זה שיודע היטב שלא ההתנחלויות הינן הגורם ל"אי-השלום" בינינו לבין הפלשתינאים). הוא גם יודע היטב כי הייצור התעשייתי בהתנחלויות (לייצוא) הוא קטן ביותר, ופגיעה בו תפגע יותר קשה במאות בעלי משפחות פלשתינאיות, שזה אמצעי הקיום היחיד שלהן (אלה המועסקים במפעלים שמעבר ל"קו הירוק"). ובכלל, הרי מר ליאל יודע כי כל יישוב בתחומי מדינת ישראל נקרא בפי הפלשתינאים "התנחלות" (וכפועל יוצא הם דורשים ברחבי העולם את החרמתה של כל תוצרת ישראלית).

למרות כל זאת, ולמרות החוק במדינה נגד "חרם", האיש הזה קורא להחרים מוצרים מההתנחלויות ביהודה ובשומרון, ועוד בעיתונות בחו"ל (בעיקר בעיתונות שאינה אוהדת לישראל). בעיתון בדרום-אפריקה הוא מסביר את תמיכתו בחרם  בכך ש"בשנות ה-90 האמנו בשלום. זוהי לחלוטין לא האווירה בקרב ישראלים ופלשתינים היום. הישראלים הגיעו למסקנה שהם אינם זקוקים לשלום." (רגע, גם הפלשתינאים לא מאמינים בשלום. למה לא להחרים גם את תוצרתם?)

במאמרו הנ"ל הוא גם רואה בנושא "השלום" בעייה יותר קריטית כיום מהסכנה האיראנית. (ותודה לאל שהוא כבר מחוץ למסגרת קובעי ההחלטות במדינה).

השאלה היא: כיצד אדם זה, שהיה שותף (וקרוב לפחות) להסכמי אוסלו ולכל ההסכמים להסדר שעשינו עם הפלשתינאים ושהם הפרו אותם, מסוגל להאשים אותנו? איפה ההגינות הבסיסית? צביעות כבר אמרנו?

אני מניח שיש לנו עניין עם אדם מתוסכל שישב במרומי הפירמידה והיום כבר לא. הוא ניסה להיבחר לכנסת במסגרת מפלגת העבודה, ונכשל. אבל אל לכם לדאוג לו, הוא הצטרף למועצה הציבורית של הארגון המתועב "בצלם", ואשתו מנהלת את המשרד הישראלי של "הקרן החדשה לישראל", ומעכשיו, אחרי שחבר למקהלת משמיצי המדינה בחו"ל, יש להניח ש"השמאל" יאמץ אותו אל חיקו. סוף סוף הם מצאו "בוגד" מתוך השלטון. והוא כמותם: צבוע ונבל.

2. הצביעות ופישרה

כבר הבהרנו שחוק "הסוכן הזר" הקיים בארה"ב כבר כמה עשרות שנים הוא הרבה יותר חמור ודרקוני בהתייחסותו לעמותות מקומיות במימון זר, מאשר החוק הישראלי המוצע ע"י איילת שקד.

התערבותה הגסה והחצופה של ארה"ב נגד החוק של שקד, ע"י שגריר ארה"ב בישראל המייצג את משרד החוץ האמריקאי, מוסבר במאמר של נחמה הכט ב"ניוז 1" בקטע הבא:

"ההסבר להתערבות הגסה והמופרכת הזו [של ארה"ב בחוק המוצע הישראלי. – י.ד.] טמון באימיילים האישיים של מקורבתו של הנשיא אובמה, הילרי קלינטון. בכתבתו של העיתונאי אדם קרדו, שפורסמה בעיתון Washington Free Beacon – נגלות עובדות מטלטלות מתוך התכתבות אישית בין שגריר ארה״ב לשעבר בישראל, תום פיקרינג, ובין הילרי קלינטון.

במטרה להפעיל לחץ על ישראל ולהחזירה לשולחן המו״מ, פיקרינג מציע לקלינטון תוכנית בה ארה״ב תעודד הפגנות והתקוממות פלשתינית בישראל באמצעות, שמעו טוב – ארגונים לא ממשלתיים, שישמשו לה זרועות לביצוע התוכנית השטנית. כפי שכתב פיקרינג:

״אני מאמין שנוכל להיעזר בצד שלישי ובמיספר ארגונים לא ממשלתיים,״ והוסיף ״מעל הכול, אסור שארה״ב תיתפס כמי שעומדת מאחורי הדברים, וכמי שעודדה והמריצה פעילות כזו.״

ואם לא די בהתנהלות הבלתי תקינה הזו, האישים הללו גם רצו להסוות את פעילותם בדמות ״ארגון לזכויות אדם״.

אתה מבין את זה ברוך?

3. גבי אשכנזי, כשר (?) אבל מסריח

התבשרנו היום ע"י היועץ המשפטי לממשלה שבדיקתו מצאה שלא נעשה ניסיון ל"פוטש" ע"י הרמטכ"ל בעבר גבי אשכנזי וידידיו הקצינים הבכירים – כנגד שר הביטחון אהוד ברק. נכון שהיתה פעילות לא מעטה בנושא, אבל היא לא היתה פלילית, ולכן, כולם יצאו מהפרשה בשן ועין למעט הש"ג (הרפז) שיעמוד לדין. (וכפי שאנו מכירים את הפרקליטות – זה יקרה בעוד כמה שנים...)

משום מה, למי שעקב אחר כל הפרשה הזו, וקרא את מסקנות היועץ המשפטי, ברור היה שאשכנזי היה בהחלט מודע למעשי תומכיו, ולפיכך מעורב בפרשה לעומקה, ושוב – לא שזה היה חלילה פלילי, אבל זה נשאר... מה זה מסריח...

היו לא מעט שראו באשכנזי כוח פוליטי עתידי כשיעזוב את משרתו כרמטכ"ל ולכן חברו אליו, כאשר הוא, מצד שני, אימץ תככים פוליטיים בהיותו רמטכ"ל. שוב נאמר – אמנם שום דבר לא נמצא פלילי – אבל מסריח משהו.. משהו...

אלא שזה לא הכול... לפי walla – גבי אשכנזי חשף בפני עיתונאי חדשות 2 אהוד יערי מידע על פעולה חשאית של אחד מגורמי הביטחון של מדינת ישראל, וכן חשף בפניו אמצעי לחימה ייעודי חסוי שאסור היה לדבר עליו שכן היה חתום כשותף סוד – כך נכתב בדו"ח שפירסם היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, לאחר סגירת תיק אשכנזי.

כמו כן, כאשר תמלילי השיחה בה חשף אשכנזי בפני עיתונאים ושר בממשלה – שאינם שותפי סוד – סוגיה רגישה ומסווגת בדבר פעולה מבצעית שבוצעה בעבר לצורך פעולה עתידית, התבטא ראש הממשלה בנימין נתניהו בחריפות וכינה את התנהגותו של אשכנזי בשם: "שערוריית השערוריות".

לפיכך, מסקנה מתבקשת מהמציאות שהתגלתה לנו לאחרונה היא שגבי אשכנזי כנראה לא ינסה את כוחו בפוליטיקה... הוא לא בנוי לזה ואנחנו בטח לו בנויים לקבלו כמנהיג פוליטי.

* * *

משה כהן

דורית יקירת הקליקה

אהוד,

אם רצונך שהקליקה הספרותית תחבק אותך, וספריך יהיו רבי מכר (למה לא בעצם), עליך להתעלות על דורית רביניאן ולחשוף פשעים עוד יותר נתעבים של חיילי צה"ל, כגון עריפת ראשים, שריפת שבויים, אונס ילדות וכיו"ב – מעשים בסגנון דעא"ש. או אז אריאל הירשפלד ושו"ת יעללוך. מה לעשות, בעיתון האינטרנטי שלך אתה נותן פתחון פה לפאשיסטים ולגזענים רחמנא ליצלן, המטילים ספק במניעיהם הטהורים ובמעשיהם הנעלים ובסגולותיהם התרומיות של הערבים, ועל כך אין מחילה בקליקה. 

ובתגובה לדבריך על דעתו של גרשון שקד על יצירתך, אולי תהיה זו נחמה פורתא לך לדעת שאתה בחברה טובה. בזמנו חי בקירבנו סופר גדול, לא פחות מדורית רביניאן, ושמו ודאי מוכר לך, דוד שחר. מה לעשות, הוא לא היה פוליטיקלי קורקט והקליקה הספרותית קברה אותו  בעודו בחיים. איפה הוא ואיפה דורית.

אלה אנשי הרוח שלנו, וחבל.

מי שמע על דוד שחר?

נוכח כל הרחש-בחש סביב הסופרת דורית רביניאן, נשאלת השאלה האם וכיצד משפיעה הפוליטיקה על הממסד הספרותי אצלנו. עם כול הכבוד לדורית, חי בזמנו בקירבנו סופר לא פחות דגול לדעתי, דוד שחר. אך מה לעשות, הוא כפר בעיקר, הוא גרס שבסכסוך היהודי-ערבי לא כל האשמה על היהודים, ושהערבים אינם טלית שכולה תכלת. והוא לא נדרש לגולל ביצירתו את פשעיהם של חיילי צה"ל כלפי הערבים, כדורית. והקליקה הספרותית לא סלחה לו על כך והשכיחה אותו עוד בהיותו בחיים. לא עמדה לו גדולתו הספרותית שזכתה להכרה ולפרסים חשובים בעולם, בין השאר בצרפת. מי שמע עליו בימינו?

לכן, אל לכם לומר שהפוליטיקה אינה משפיעה על הספרות.

אירופים כפייתיים

חידה היא בעיניי, כיצד ממסד כה מכובד וחשוב כמו האיחוד האירופי, המופקד גם על שלום העולם – לעת הזאת, כשהעולם כמרקחה, ומאות אנשים נרצחים מדי יום על לא עוול בכפם, משחית את זמנו היקר על זוטות כמו להתנכל שוב ושוב למדינה דמוקרטית ושוחרת שלום קטנה הנאבקת על קיומה, כגון ישראל.

חיפשתי תשובה לחידה ומצאתיה בתחום בריאות הנפש. להלן ההגדרה: טורדנות כפייתית, או הפרעה טורדנית-כפייתית, בלע"ז: הפרעה אובססיבית קומפולסיבית – והיא הפרעה נפשית המתאפיינת במחשבות פולשניות וטורדניות, וכן בביצוע פעולות טקסיות שוב ושוב במטרה לגרש את המחשבות הבלתי-רציונליות.

הזעיקו פסיכיאטר מהר!

פרטנרים לשלום?

מתחקיר "עובדה" בטלוויזיה למדנו שהנוהג ברשות הפלסטינית הוא להוציא להורג בעינויים ערבים המוכרים קרקע ליהודים. האנשים הנאורים אצלנו מקבלים נוהג ערבי זה בטבעיות ללא גינוי ושואפים לתהליך מדיני עם הערבים.

אלה פרטנרים לשלום? אלוהים ישמור!

מה אנו מציעים?

מר נחמן שי הנכבד,

שאלת אתמול, 18 בינואר,  מעל דוכן הכנסת, מה אנו מציעים לערבים, כדי שיינטשו את דרך הטרור.

למה לא תשאל מה מציעה להם הרשות הפלסטינית, המקבלת הון עתק ממדינות העולם. אולי מתגעגע אבו מאזן לביתו בצפת, אבל בינתיים הוא מתנחם בארמון פאר שבנה לעצמו מהתרומות לרשות הפלסטינית. מה יכול הוא להציע לערבים?

ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר. מה מציעים אנו לערבים: קצבאות ביטוח לאומי, ביטוח בריאות בקופות חולים, מלגות לימודים במוסדות להשכלה גבוהה, הזדמנויות תעסוקה. ורק לאחרונה החליטה הממשלה להזרים 15 מיליארד ש"ח למגזר. וזה בכל זאת משהו. לוּ פניהם של הערבים לשלום, ניתן למצוא את הדרך. לא ראוי לדעתי להטיל את כל האשמה לסכסוך ישראלי-ערבי על ישראל. ולא, מר שי, לא כל הסיבות כלכליות, יש לערבים גם מניעים לאומניים ודתיים. ראיתי לא מזמן ראיון טלוויזיוני עם סופר ערבי שגרס – גם אם תתנו לי דירה, גם אם תתנו לי מכונית, לא אכיר לעולם בישות הציונית. אתה רואה, מר שי, לא כל הפתרונות בידי ביבי. אולי אפשר לדרוש משהו גם מהערבים?

בכבוד רב, 

משה כהן

ירושלים 

* * *

כאשר אגיע לגיל שמונים

מאת חיימקה שפינוזה לוטש מילים

כאשר אגיע לגיל שמונים

אסתובב

אפשיל מכנסיים

גם את התחתונים

וכל מי שירצה

יוכל לנשק לי

בתחת

* * *

מתוך ספרו החדש של

אדיר כהן

"פגישה על השפתיים"

אם היית נשיקה – הייתי חיבוק

ריבוי הפנים של הנשיקה, אמציה הוצאת ספרים, 2015, אבן יהודה, 247 עמ'.

נסיכה יפהפייה בממלכה רחוקה הגיעה לפירקה ואביה המלך ביקש לחתנה. היא הסכימה לבחור לה חתן מבין המועמדים אך תנאי אחד התנתה: "רק אם נשיקתו של המחזר תשכנע אותי כי אכן הוא הראוי להיות בן זוגי אבחר בו."

הסכים המלך ופירסם בכל רחבי הממלכה כי מבוקש חתן לנסיכה, אך מיבחנו של המחזר יהיה בטיב נשיקתו, ורק מי שנשיקתו תספק את הנסיכה – הוא יהיה לחתנה, ואילו המאכזב יוצא להורג.

רבים היו הצעירים שנענו ובאו לבקש ידה של הנסיכה. כל אחד מהם נפגש עימה, בילה בחברתה זמן מה ונשקה. כל המחזרים נדחו על ידה. האחד נישקה על מצחה והיא חשבה כי הוא הססן מדי. האחר נישק את ידה ונחשב לטיקסי מדי וחסר רגש. שלישי כרע לפניה ונישק את כפות רגליה ונחשב לחנפן ולמגוחך. רביעי החדיר לשונו לפיה ונחשב לגס ולנועז מדי. חמישי שפתיו היו קפוצות וקשות ונחשב לנוקשה מדי ולקשוח. שישי שפתיו היו לחות ומוצפות בריר ונחשב למגעיל. שביעי הגניב נשיקה חטופה על לחייה ונסוג, ונחשב לפחדן – וכל השבעה שילמו על נשיקתם הלא מוצלחת בחייהם.

כשאפסו הנסיכים המחזרים ודומה היה כי לא ימצא חתן ראוי לנסיכה, הגיע לארמון רועה צאן, לא תואר לו ולא הדר, והמשרתים כמעט סירבו להכניסו. אך הוא עמד על זכותו והתקבל על ידי הנסיכה. גם היא רצתה להרחיקו, אך הוא הביא לה זר פרחי בר וסיפר לה על השדות הנרחבים בהם הוא רועה את צאנו והשמיים הפתוחים מעל לראשו והשקט של המרחבים הממלא אותו, וכשהיא ביקשה לדבר – השתיקה בנשיקה ארוכה ומתמשכת.

לרגע ביקשה להתנער ממנו אך ריח שפתיו נעם לה והחלה להתמסר לנשיקתו שהתארכה והלכה, והיא שמעה בה את רחש הרוח בשדות, את שתיקת המרחבים, ולאט לאט הלכה השתיקה ומילאה אותה. לרגע כמו יישנה אותה נשיקתו, ראשה הסתחרר, עיניה התערפלו וחום הציף אותה, אך לחץ שפתיו גבר והיא התעוררה ונעשתה שותפה לנשיקתו, חשה כי לוקח הוא אותה למסע לנופים שלא ידעה עד כה, היא רצה איתו בשדות, נשימתה מתקצרת והולכת, ריגושיה גוברים ותשוקה שלא ידעה כמוה מצמידה אותה אליו.

וכשפסק מנשיקתו כמו התעוררה מחלום קסום.

מששאלה המלך מה פסק דינה, הכריזה בהתרגשות כי זה האיש שבחרה בו.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 20.1.16

* חזירות מזוקקת – בונוס העתק שאביגדור קפלן מיהר לארגן לעצמו שנייה לפני שהארגון שניהל בכישרון קורס ואלפי עובדיו המסורים נשלחים לעזאזל, הוא תמצית הגרידיות ורדיפת הבצע החולנית וחסרת המצפון, המאפיינת את הקפיטליזם החזירי.

* הצד החזירי של המתרס – כאשר במשבר כְּשֶׁל "מגה", הניצב במרכז העניין הציבורי והשלכותיו נוגעות לחברה הישראלית כולה, המותג "הקיבוצים" משויך לצד החזירי של המתרס – זוהי בושה גדולה לכל חבר קיבוץ.

* הנחת סלב – ניתן לראות בהודאתו של אולמרט בשיבוש הליכי משפט והדחת עד, במסגרת עסקת הטיעון, הישג לפרקליטות. אך הנה, טרם יבשה הדיו, ו"מקורבי אולמרט" כבר הסבירו שהוא עשה זאת כדי למנוע ממשפחתו את הסבל של עוד משפט...

אני מתנגד עקרונית לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור, המנוגדות לעניין הציבורי. הדוגמה הבוטה ביותר לבעייתיות בעסקאות הללו הייתה העסקה עם האנס הסדרתי קצב, שמזל גדול שביהירותו הוא ביטל אותה.

במקרה זה, העסקה פוגעת באמון הציבור בשוויון בפני החוק, שכן העונש החופף לאולמרט, בהרשעה על עבירה חמורה כל כך של שיבוש הליכי משפט והדחת עד, כמוה כהרשעה ללא כל עונש. הדבר בעייתי במיוחד לנוכח הזיכוי המוזר מחמת הספק בפרשת "הולילנד", שהפרקליטות יודעת עד כמה היא מנוגדת לשכל הישר.

* לא קולט את הרמז – ישראל מצויה במערכה מדינית והסברתית קשה, ואין לה ראש מערך הסברה. למה? כיוון שנתניהו, המבין שטעה במינוי דן ברץ, ממתין שברץ יבין את הרמז בעצמו, ויוותר על התפקיד. ברץ, שהאגו שלו חשוב בעיניו יותר מהאינטרס הלאומי, מסרב להבין את הרמז, ומתבצר בתפקיד שאינו מכהן בו, בתקווה שעקשנותו שלו וחולשתו של נתניהו יגרמו לכך שאחרי עוד כמה חודשים או שנים, נתניהו ימנה אותו. ואילו נתניהו, במקום לנהוג כמנהיג ולהבהיר לברץ שהוא לא ימונה, ממשיך לצפות לכך שברץ עצמו יוציא לו ולמדינת ישראל את הערמונים מן האש. התנהלות מבישה, מביכה, מייאשת, הפוגעת במדינת ישראל.

* ללא תיוג – טוב עשה נתניהו כשהחליט לבטל את סימון נציגי העמותות הממומנות בידי ממשלות זרות. גם כשהאסימון נופל באיחור, טוב שהוא נופל. הרי לא היתה מתנה טובה יותר לאותן עמותות מאשר הצעת החוק הזאת. אין כל סיבה שהכנסת והממשלה תהיינה האידיוטים השימושיים של קמפיין ההתבכיינות המתקרבן של אותם ארגונים.

* מדבר סקר תרחק – במסגרת שבוע הדמוקרטיה בגל"צ, נערך סקר ובראשו השאלה האם ישראל יותר יהודית או יותר דמוקרטית. השאלה הזאת – בבסיסה שקרית, כי היא מבטאת את התעמולה הפוסט-ציונית על פיה יש סתירה בין צביונה היהודי והדמוקרטי של המדינה, ולכן אם היא יותר יהודית היא פחות דמוקרטית ולהיפך. סקר השואל את השאלה הזו הוא סקר מוטה בבסיסו, וכל תוצאה שלו תוצג כ"הוכחה", כביכול, לנסיגה מהדמוקרטיה הישראלית.

* פשעי השנאה נמשכים – אחרי הטבח בכפר דומא, אנו כבר מבינים שפשעי השנאה אינם "גרפיטי". פשע השנאה נגד נוצרים שנערך השבוע והצתת מכון שטיפת רכב שהעסיק ערבים, מוכיחים שלמרות כל המאמצים הראויים לשבח לשבור את המרד, נותרה לשב"כ עוד לא מעט עבודה.

* לזיכוי סמס 1 – יום לאחר פטירתו של שמואל ראדה, אביה של תאיר, מאות אזרחים הפגינו בת"א בתמיכה ברוצחה של בתו, רומן זדורוב. זו תופעה מסוכנת ביותר. כל הערכאות שדנו בתיק על סמך ראיות ועל פי דיני ראיות הרשיעו את זדורוב ברצח. נכון שבעליון אחד השופטים, השופט דנציגר, זיכה אותו מחמת הספק, אך גם הוא אמר שהיה כפסע בפני הרשעה, ובמילים אחרות – גם הוא מאמין ב-99% שזדורוב הוא הרוצח, אלא שכאשר מדובר בהרשעה ברצח, גם אחוז אחד של ספק מביא אותו לזיכוי מחמת הספק. לשאר השופטים, בכל הערכאות, לא היה אפילו אחוז אחד של ספק.

אולם בניגוד למשפט על סמך ראיות, נערך גם משפט רחוב, על סמך שמועות, רכילויות, תאוריות קונספירציה וכל מיני סרטונים שאנשים בדו, ובהם נקבע מראש שזדורוב זכאי. אולי נחליף את שיטת המשפט בישראל. נבטל את בתי המשפט, ונמיר אותם במשפט בסמסים, בתכנית ריאליטי בטלוויזיה. להרשעה הקש 1, לזיכוי הקש 2. השבט אמר את דברו.

* קלקלן ל"גדר חיה" – במאמרי "מעבר לגדר החיה" – מאמר הביקורת על ספרה של דורית רביניאן "גדר חיה", נזהרתי מפני קלקלן – ספוילר. זהירות זו הייתה בעוכרי המאמר, כיוון שהסיום שנזהרתי מפני חשיפתו, הוא מפתח מרכזי להבנת הרומן. אני מזהיר את הקוראים העתידיים, שאם אין הם רוצים בקלקלן, הם מוזמנים לנטוש כאן.

בסוף הספר מגיע חלימי, באופן בלתי חוקי, לביקור בחוף הים ביפו ושם הוא טובע למוות. הסיום הזה ממש אינו מתבקש מן הרצף הסיפורי, והוא מעורר תהיות. מה רצתה רביניאן למסור לנו בסיום הזה?

אני רואה כאן שתי אמירות. האחת, לה רמזתי במאמרי, היא דרך סימבולית להעביר את הסופיות המוחלטת של הפרידה בין גלית וחילמי וסתימת הגולל על סיפור האהבה הבלתי אפשרי ביניהם.

ויש כאן אמירה נוספת, שבעטיה אני כותב את ההערה הזאת. בתגובתו למאמרי כתב אהוד בן עזר, שחבל שלא קראתי את יוסף אורן, שכתב לפניי דברים דומים לדברים שכתבתי. קראתי גם קראתי, ומסקנתי אחרת.

הדומה בין דבריו לדבריי, הוא המקום המרכזי ששנינו הענקנו למסרים הפוליטיים בספר ולרעיון המדינה הדו-לאומית, כביכול, אותה מציע חילמי להקים במקומה של מדינת ישראל.

אלא שבעוד אורן טוען שהרעיון הזה הוא הרעיון של הספר והוא המסר של רביניאן, וזה היה עיקר מאמרו – בנקודה זו אני חולק עליו. במאמרי, הצגתי שתי אפשרויות. האחת היא שאכן המסר של הסיפור הוא שהפתרון הוא דו-לאומי והשניה, היא שרביניאן מזהירה את הקורא שללא חלוקה לשתי המדינות, לא יהיה מנוס מפני הפתרון הבעייתי הזה.

אולם את עמדתה על הרעיון, היא הציגה בסצנת הסיום. מראשית הספר, עורג חילמי לים, לים התיכון, לחוף הים של יפו. הים הוא הסמל ל"שיבה" אליה הוא חותר. הוא מבהיר שאין הוא רוצה לחזור לכפר ממנו גורשו הוריו, אלא לגור ליד הים. למה ליד הים? ללמדך שהוא רואה את הפתרון בראש גדול – לא כפתרון פרטי של חזרתו וחזרת משפחתו לכפר בלבד, אלא כפתרון לאומי ("דו-לאומי") שיחליף את מדינת ישראל. הסמל לכך הוא הים, הקצה המערבי של הארץ, כביטוי לכוליות של הפתרון הזה, על פני כל הארץ.

אך כשחילמי מגיע אל הים, הסופרת מטביעה אותו למוות. יש בכך מסר, על פיו הרעיון הזה, של שיבה מוחלטת והקמת מדינה חלופית לישראל, הוא פתרון הטומן בחובו מוות. יש כאן מסר, שגם כאשר הפתרון הדו-לאומי עטוף בסיסמאות קוסמופוליטיות "ג'ון לנוניות" – זהו פתרון שמשמעותו מוות. יש כאן מסר לפלשתינאים, שבכל ייצוגם בספר לא היה אפילו אחד המוכן לקבל את קיומה של מדינת ישראל, שהעקשנות הזאת היא התאבדות בעבורם.

* מוקד משיכה לצעירים – אני יושב בארכיון הגולן במסגרת מחקרי, ולא אחת דעתי מוסחת בשל פרפראות, מעניינות לא פחות מנושא המחקר.

ביום העצמאות תשמ"א (1981) הופיע באירוע המרכזי בחמת גדר, לא אחר מאריק איינשטיין, בתכניתו "חמוש במשקפים" (תוכניתו האחרונה. אחריה לא הופיע עוד).

בעיתון "ארץ הגולן" התפרסם מכתב למערכת של חנה אורבך, תושבת נוב, המוחה על הוצאת סכום של 600,000 ל"י (בשיא תקופת האינפלציה המטורפת, טרם החלת השקל ובוודאי – השקל החדש) על אמן מבחוץ, במקום הסתמכות על כוחות פנימיים.

מנהל המתנ"ס אהרון דוידי השיב, שרצון הרוב הוא שקבע. "מסתבר שאריק איינשטיין מהווה מוקד משיכה לדור הצעיר בגולן, אם כי אני, כנציג הדור הזקן, אינני מבין את זה, אבל בהחלט מקבל את עמדת הרוב."

אני עוד לא חייתי אז בגולן, הייתי נער רמת גני, ואני זוכר היטב את המופע, אותו ראיתי בקולנוע "הדר" בגבעתיים.

* רובוט שקרן – ניסיתי להיכנס לאתר מסוים, ונעצרתי בהבהרה שכיוון שהאתר הותקף לאחרונה, עליי להשיב על שאלה. והשאלה הייתה: "האם אתה רובוט?"

שאלתי את עצמי – שאם הייתי רובוט והייתי משקר, האם האתר היה נפתח לי? מכל מקום, אמת דיברתי, והשבתי בשלילה.

לא נתנו לי להיכנס.

* ביד הלשון: קלס – בתפילה "נשמת כל חי" שאנו אומרים בשבתות ובחגים בתפילת שחרית, מופיע הפסוק הבא: "שֶׁכֵּן חוֹבַת כָּל הַיְצוּרִים לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל לְשַׁבֵּחַ לְפָאֵר לְרוֹמֵם לְהַדֵּר לְבָרֵךְ לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס עַל כָּל דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבְּחוֹת דָּוִד בֶּן יִשַׁי עַבְדְּךָ מְשִׁיחֶךָ."

לקלס, מופיע כאן כמילה נרדפת ל"להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך ולעלה" כלומר כמילת שבח. גם בהגדה של פסח מופיע כל הדבוקה הזאת ברצף של שבחים.

אם כן, קלס היא מילת שבח.

אולם בספר ירמיהו נכתב: "כִּי הָיָה דְבַר ה' לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כָּל הַיּוֹם." כלומר קלס הוא שם נרדף לחרפה וגנאי. ובתהילים – "הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ, לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ." כלומר קלס הוא שם נרדף ללעג.

אז האם מי שמקלס – מחמיא ומשבח, או לועג, מגדף ומגנה?

התשובה היא כן. כלומר, אותה מילה מבטאת את שני ההפכים.

במקרא קלס הוא ביטוי גנאי, ומקורו מן השפות השמיות. בתלמוד הוא ביטוי שבח, ומקורו יווני. כלומר שתי המילים הזהות הללו, הן מתקופות שונות ומתרבויות שונות, ובצירוף מקרים יוצא דופן הן הפכים.

* * *

חבר פרלמנט שבדי, יהודי, מקעקע את שקרי שרת החוץ השבדית

https://youtu.be/pSGFwx423zE

* * *

הדסה מור

"אות יוסף באו" למשוררים

הרצל ובלפור חקק

בית יוסף באו משמש מזה כמה שנים כמוזיאון ליצירותיו של הסופר והקריקטוריסט יוסף באו, שציוריו ויצירותיו ההומוריסטיות גודשים את קירותיו, ופעילויות תרבות מגוונות  מתקיימות בו.

שתי בנותיו שמנהלות את המקום, צלילה והדסה באו, מעלות בו מופע מקסים המספר את סיפור חייו של אביהן, סיפור אהבה בתקופה אפלה, כשבמחנה פלשוב, בתקופת השואה, התאהב באימן וכתב לה מכתבי אהבה על פיסות נייר זעירות של בדלי סיגריות, ושמר על אותה גחלת מהבהבת גם בתנאי החיים  הקשים,  באותם ימים אפלים, שלא מנעו ממנו לראות את החיים מהזווית ההומוריסטית-פילוסופית, שהתבטאה ביצירה הפלסטית והספרותית כאחד.

פעילות מרכזית נוספת שמתקיימת בתכיפות רבה בבית באו, מתאפיינת בערבי תרבות ושירה   מטעם  אגודת הסופרים העבריים, בראשותם של יושבי ראש האגודה לשעבר, הרצל ובלפור חקק. 

לאחרונה סיימו שני האחים המשוררים קדנציה של שתים עשרה שנה כיושבי ראש אגודת הסופרים, שלוש קדנציות כל אחד, ובית יוסף באו, שבתוארו הרשמי משמש כ"מרכז עולמי של יחסי הגומלין בין השפה העברית והאמנות", ערך לכבודם  ערב הוקרה מרגש  שבו הוענק להם   "אות יוסף באו".

חוברת מיוחדת הוצאה לרגל האירוע, ובה  הודפסו דברי ברכה והערכה של חברי האגודה,  סופרים ומשוררים, ודברי תודה על פעילותם רבת השנים, וכפי שנכתב בקונטרס התעודה המהודרת: "בפעילותם שיקמו את אגודת הסופרים העברים וקירבו בין היוצרים לבין הציבור הרחב, פעילות בפריפריה, ימי התנדבות בכפרי ילדים ובעיירות פיתוח, ושיתופי פעולה עם  מרכזי תרבות שונים, בתוכם בית יוסף באו."

אין ספק שהאחים חקק הטביעו את חותמם על חיי התרבות בארץ, ולא הסתפקו רק  להסתופף  במגדל השן  במובן הצר של המילה "תרבות". לזכותם ניתן לזקוף את תחרויות הכתיבה שיזמו אצל ילדים, ותחרויות כתיבה שקיימו בחטיבות הביניים, במטרה  להכשיר ולפתח את המודעות  להבעה בכתב תקינה ויצירתית בקרב ילדים ובני נוער. הלשון העברית היתה נר לרגליהם, והם ביטאו זאת בכנס רב רושם  – "העבריה" שנערך  לא מכבר  בירושלים.

בערב ההוקרה הוקרן סרט  בשם "הרצל פינת בלפור" בבימויו  של אילן רהב, המגולל את   תולדות חייהם של התאומים הרצל ובלפור, החל מעיר הולדתם  בגדאד, יציאתם מעיראק  ונדודיהם דרך פרס עד הגעתם לארץ-ישראל. כל נופי ילדותם מועברים באמצעות "ראיון"   ששני האחים עורכים עם אימם, סעידה, אישה יפה, נבונה ומרשימה, המספרת את תלאות המשפחה בהומור רב, ברוח טובה, החל ממעברת בית ליד ("בחרתי בבית ליד כי חשבתי שיתנו לנו שם בית") והמעבר לירושלים, שם היכו שורשים, דרך ניחוחות שוק מחנה יהודה,  ובהמשך,  בקבלת תואר חתני התנ"ך העולמיים,  והכול משובץ בשירים שהם כתבו במהלך השנים.   סרטון שהוא חווייה. היסטוריה. קליטתה של משפחה שידעה להתנהל על רמה גבוהה ולהוציא מתוכה אנשי רוח על רמה גם בתנאי עוני וצפיפות מגורים. רק להתפעל  ולהתגאות.

זה אחר זה קמו חברי האגודה ואוהדיה לברך ולקרוא את יצירותיהם שהוקדשו לערב  ההוקרה הזה,  שנכללו בחוברת שהוצאה לכבוד האירוע. אחת מהם היתה מברכת צנועה,  הדסה מור, החתומה מעלה,  שראתה לה לכבוד להיות בין מברכיהם וקראה בפני הקהל את ברכתה:

אות הוקרה לתאומים

להיות נשיא, להיות יושב ראש,

מי אינו רוצה לזכות בכבוד,

אך לא הכיבודים כשלעצמם

עושים את המלאכה.

התואר יזכה בהערכה

רק כאשר יתמלא בעשייה

ויעשיר את חברי האגודה ואת קהל נאמניה,

בתובנות ובפעולות ובהנאת היצירה.

שתים עשרה שנה ליוו אותנו

שני יושבי הראש של אגודת הסופרים,

אנשי הרוח המשוררים והיוצרים,

הרצל ובלפור חקק, התאומים,

שעיקר פועלם היה עמידה על המשמר

לשימור השפה העברית וטהרה,

כסלע איתן הם עמדו מול זרמים זרים

שאיימו להכתים את מתווה המפעל הציוני,

והאדירו את כבוד הספרות והשירה העברית.

על כל ערבי התרבות, השקות הספרים ושנות היצירה,

עידודם של סופרים ומשוררים מן השורה,

מגיע לאחים הרצל  ובלפור חקק,

אות יוסף באו,  אות ההוקרה,

 כיוצרים שתרמו רבות לחברה.

לא ניתן אלא לקוות שהרצל ובלפור ימשיכו את פועלם גם מחוץ לתפקיד הרשמי ויתרמו  מיצירתם וממרצם  ומחזונם  לשירה העברית ולשפה העברית, גם בעתיד.

* * *

רות ריכטר

המתים החיים בתוכנו

סיפור

יצחק התנשם בכבדות כשעלה בשביל המדרגות הלבן המוליך מהכביש לביתו שבכתף ההר. השביל הצר התפתל בין שיחי אלונים ואלות מאובקים, ושרידיה של פריחת האביב השופעת עוד ניכרו בצידיו. האיש  המבוגר צימצם את עיניו מול אורו המסנוור של יום השרב, והביט במכוניות המתרחקות בכביש שליד הבית, ומותירות אחריהן ענן עשן וצחנה של דלק שרוף. אד ערפילי עלה מהים, צנח בכבדות על בתי העיר ועל מורדות ההר, והיסווה את האופק. מן ההר פשט ניחוח קלוש של אבק לבן ויבש, מעורב בריחות קרירים של עלי זעתר ומרווה רמוסים, וסלעי הגיר הרכים, המתפוררים בחום הכבד ונסדקים לאטם באנקה לא נשמעת, בהקו בצחיחותם מול השמש העומדת במרחבי הרקיע המתכתי.

כשהגיע יצחק לפסגת השביל עצר כדי להאט את נשימתו הקטועה, וראה מול עיניו את הים, שכחול מימיו הופרע בכתמים שחורים ולבנים של שלדי אניות העומדות בפתח הנמל ומצפות לבוא בשעריו. משטחים של ירוק עז ושל אפור מבהיק ותלמים של לובן ושל תכלת שיוו למרחב המים הזוהר רבגוניות צבעונית ומקצב של תנועה, וערפל היום הגווע צנח לאטו אל הים  ונבלע בתוכו.

כדרכו נשא יצחק את עיניו לחלון ביתו, וזכר גם היום שאשתו כבר איננה בין החיים. אף שחלפה שנה מיום שנפטרה, עדיין לא הסכין עם היעדרה, וכמנהגו נשא את עיניו אל הבית, מצפה לראותה מביטה בו מן המרפסת. לרגע דימה שעוד מעט יציץ לקראתו ראשה המתולתל, בעל השיער הכהה, ועיניה תנצנצנה בברק פגישה מחודשת כשתנופף אליו ברכת שלום כהרגלה, כי גם כשהתקוטטו לפעמים כדרך זוגות נשואים מאז ומעולם, הקפידה תמיד לברך אותו לשלום בצאתו ובבואו, כאילו לא עמדו דברים קשים ומרים ביניהם.

בבית שררה אפלולית. קרירות נעימה עלתה מהמרצפות שנרחצו זה עתה בידי העוזרת, וריח נעים ומגרה של תבשילים פשט מהמטבח. מחדרה של הבת המתבגרת עלו צלילים של מוסיקת רוק רעשנית ושל חבריה המתווכחים ביניהם בקולות רמים, ספק נרגזים ספק מבודחים. במטבח פרמה העוזרת את קישורי סינרה, קינחה בו את ידיה הלחות, ומלמלה בנימה של התנצלות:

"התעכבתי מעט היום, אבל הנה, עוד רגע אני מסיימת ומיד אלך הביתה."

בתו קידמה את פניו בחיוך כדרך שנהגה אימה לפנים, ואף רטנה כמוה ברוח טובה והטיפה לאביה מוסר כאילו לא היה עורך-דין מכובד וקשיש אלא ילד שובב ופרוע. חיבה וחמימות נשמעו בקולה כשטענה לפניו בקול ששרידי צחוק עדיין מפעפעים בו: "איפה השארת את הכובע שלך, אבא? הרי השמש לוהטת! חם היום. הכנתי לך כוס מיץ על השולחן במטבח." ובלא לחכות לתשובה המשיכה בשטף דבריה: "שמואל טילפן מהמחנה, ואמר שיוכל לבוא מחר לאזכרה של אימא." 

היא חזרה וסקרה את פני אביה בחיבה, וידה הקרירה החליקה על ראשו והתעכבה קלות על מצחו לפני שנשקה לו ברפרוף על לחיו המיוזעת ומיהרה לחזור לחבריה שבחדרה הסואן.

יצחק נטל את מכונת הגילוח ועמד מול הראי. בשעה שהתגלח סקר את בבואתו הנשקפת אליו מהמראה. גופו המלא, הכבד מעט, הסתרבל מעט בשנה האחרונה, ושערו הקליש והלבין, אבל בעיניו החומות, הגדולות, עוד עמדו שרידים של  צעירות, מעורבים בעצב ובקדרות קפדנית של איש שאיבד את שמחת החיים.

לאחר שסיים יצחק להתגלח השתרע במיטה שבמרפסת, וניסה לקרוא בעיתון הבוקר, אבל כמדי ערב נתקף יצחק גם עתה געגועים. הוא חש בריקנות העומדת בתוכו כשאוחז בו כאב האבל המוכר, לופת את מחשבתיו ואינו מרפה. הוא השתוקק לשוב ולראות שוב באופן ברור את תווי פניה של אשתו המתה, ולו רק פעם אחת, לשמוע את קולה המתנגן, הצרוד מעשן סיגריות, לראותה חופזת לקראתו ברחוב כששערה מתנפנף ברוח הבאה מהים, קומתה הכפופה מעט נטויה קדימה ועיניה צוחקות. הוא רצה לראות אותה כמו אז, לפני שהשחיתה המחלה הארורה את גופה, את פניה ואת מזגה הטוב. הוא חזר וראה בדמיונו את עיניה החומות, המוקפות קמטים זעירים ושקועות בגומה כהה, את מצחה הרחב והחלק שמפרצי שיער עוטרים את צדדיו, את שפתיה הדקות ואת עצמות לחייה הבולטות, אבל כל אלה היו רק קרעי תמונה ולא התאחדו לדמות אחת,

וככל שניטשטשה הדמות והתערפלה, התחדדו בזיכרונו קולות השיחה. הוא זכר שיחות של רגיעה ושיחות של ריתחה. קטעי דברים שאמרו זה לזו באישון לילה בצעירותם, בחדר ששכרו כשלמדו שניהם באוניברסיטה, התערבו בקטעי מריבות קולניות ובוויכוחים במשרד שפתחו עם תום לימודיהם. בדמיונו חזרו ועלו מילים שנאמרו בענייני דיומא ובענייני עבודה, והוא זכר שיחות על דברים שבינו לבינה שהצנעה יפה להם, ואת שיחותיהם בימיה האחרונים של אשתו בבית החולים, כשניסו שניהם ביודעין להתעלם מהמחלה. מאמץ רב השקיעו שניהם בהתעלמות המיותרת, ועתה, לאחר המוות, הצטער יצחק על שלא נהגו שניהם בגילוי לב של ממש.

הנה, רק שנה חלפה, וכבר אינני יכול עוד לראות בדמיוני בבהירות את תווי פניה, המשיך להרהר כשפניו מכוסות בעיתון המצל עליהן ומבדיל אותו מהעולם. אני מתאמץ, משתדל להתרכז כדי שדמותה תעמוד כחיה מול עיניי, אבל פרטי הדמות אינם מתחברים לתמונה ואינם מתאחדים לקלסתר מוכר. כקרעי תמונה פזורים ברוח הם רוקדים מול פניי, ואינני מצליח לאחד אותם. מדוע הקדימה השיכחה לבוא? חשבתי שאתגבר על מעשי הזמן ואוכל להם. חשבתי שלעולם אזכור, והנה אבדה לי הדמות המוכרת... שוב לא אוכל להעלות בזיכרוני את תווי פניה המדויקים, וקלסתרה ילך ויתערפל עד שיטושטש לבלי הכר. אמנם מרובות תמונותיה באלבום המשפחתי, אבל הן חסרות חיים. קפואות ודוממות הן מביטות בי מהדף החיוור, ואינן משקפות את ארשת פניה המתחלפת במהירות ואת הבעות עיניה המקנות לדמותה חותם של ערנות מחויכת.

יצחק ניעור מהרהוריו כשנפתחה הדלת בעוצמה ולמרפסת נכנס בנו החייל. חיוכו חסר הדאגה האיר את פניו, ומדיו הבליטו את קומתו הגבוהה, הכפופה מעט כקומתם של אנשים גבוהים שלא הורגלו בגבהות הלב. חברתו שבאה עימו תלתה בו את עיניה המעריצות, ורחשי כבוד וחיבה של אישה אוהבת עמדו בהן. לרגע חש יצחק קנאה צורבת שטעמה נעלם ממנו, אך הוא התבייש ברגשותיו ומיהר לדחוק אותם ממחשבותיו.

הם אכלו את ארוחת הערב במרפסת, והצעירים הרבו לצחוק ולהתבדח. הוא הקשיב מעט לדבריהם, ואחר כך נפזרה רוחו, והוא האזין לרוח הערב שחלפה בין ענפי הסיגלון, סיערה את אשכולות פרחיו התכולים, הרעידה את ענפי הצפצפה הממלמלים ברוח, וגירשה את חום היום שפינה את מקומו לקרירות נעימה.

למחרת ירד גשם נדיר וכבד של תחילת מאי על העיר, והדיח את האבק מאבני המרצפות ומעלוות העצים. שוב לא בהק הרקיע בזוהרו המתכתי של השרב, ותכלתו שרוחצה זה עתה לא טושטשה בערפילים.

בשעה צהריים נאספו מכרים וידידים בפתח בית העלמין. שקועים בהרהוריהם צעדו בשדות הקברים, ועיניהם סוקרות את הכתוב על אבני השיש. כל אנשי המשרד נאספו ליד הקבר, ובשעה שעמדו ליד המצבה, נשא אחד העובדים הספד, הפליג בשבחה של המנוחה, והירבה במליצות של שגרה. החזן נשא תפילה והבן אמר קדיש, אבל יצחק לא הקשיב להם. דווקא עתה, בבית העלמין, לא חבט בו עוד הכאב. מוחו התרוקן ממחשבה, והוא ציפה שיסיימו המספידים והחזן את דבריהם, והאנשים יתפזרו ויפנו לעיסוקיהם. לא לי הטקס הזה! לא לי הטקס הזה! התנגן כמנטרה עתיקה משפט סתמי במוחו, ניקר ולא הרפה. עיניו ופיו היו יבשים, ואדישות מילאה את ישותו, כאילו היה זה טקס אזכרה לאדם זר שלא הכיר ולא ידע מעולם.

רק כשתם הכול, ויצחק נהג במכונית הדוהרת בכביש שליד הים, פגש מבטו בגלים הנושאים את קצפם התמידי פלוגות פלוגות בלא לאות אל החוף שבצד הדרך, והוא ראה פתאום על רקע הים הסוער והאפור את תווי פניה הברורים והבהירים של אשתו מחייכים אליו כעולים מן המים. חדים וברורים היו פניה, והוא ראה אותם בשלמותם, כאילו לא היתה בהם יד השכחה ולא טושטשו בידי המחלה הנוראה ובידי הזמן החולף, ובשעה שהביט יצחק בפני אשתו המתה העולים אליו ממעמקי הים הסוער, חש תחילה בדמעה מלוחה וסוררת, ואחריה באו דמעות נוספות, לא קרואות, ועירפלו את הכביש, את הים ואת הרמזורים המהבהבים, אבל לא פגעו בחדות התמונה הברורה שאהב ולא טישטשו את דמותה, והוא ידע ששעת רצון היא שאולי לא תחזור, ועליו להיפרד עתה מאשתו לעולמים.

* * *

נעמן כהן

ראובן רובין משביץ זצ"ל, 1937-2016

ראובן רובין משביץ נולד בקייב. אביו היה קומוניסט וקצין בצבא האדום. כשהנאצים פלשו לקייב הצליח לברוח עם אימו תחת הפצצות כשהוא שומע מכל עבר קריאות: "צריך להרוג את היהודים! איך זה ילד יהודי כמוך עוד חי?"

לאחר המלחמה שירת כטייס-מישנה בחיל האוויר הסובייטי וסבל מאנטישמיות. לאחר השירות למד מתמטיקה באוניברסיטת מוסקבה, ובגין יהדותו שללו לו את הדוקטורט.

עם העלייה הגדולה הגיע לארץ בגיל מבוגר וכבר לא בריא. הקליטה היתה לא קלה. בעיות פרנסה, ניצול במקומות עבודה. הוא טיפל באימו המבוגרת והחולה, סבל צרות משכנים. במלחמת לבנון השנייה ביתו ספג פגיעת טיל, ואחר טיפל באשתו עד שנפל גם הוא.

למרות כל הקשיים תמיד היה במצב רוח מרומם, ומלא הומור. סיפר בדיחות ביידיש (את הרוב לא הבנתי) מאוד התגאה בהישגי נכדו בצבא היהודי, ובעיקר היה "מענטש" לכל תלמידיו. כל כך "מענטש" עד שהממונים עליו טענו כנגדו כי תלמידים מנצלים את טוב ליבו.

תלמידיו הרבים באוניברסיטה ומחוצה לה תמיד יזכרו אותו. הוא לימד את כולם במלוא ליבו הגדול.

הישועי איתמר פרת משחית את החברה הישראלית

לאחר שהעבריין אהוד אולמרט הודה גם בעבירה של שיבוש הליכי משפט משחזר הישועי איתמר פרת את הטפתו מלפני כשנתיים (גיליון 939) על החובה הנוצרית לזכות את אולמרט, שהרי אולמרט לדבריו לא הזיק לאיש, והכנסתו של אולמרט העבריין לכלא הופכת דווקא את החברה הישראלית לעבריינית והיא: "מעשה עוול מהדהד. כתם בל-ימחה על חברה ערלת לב, צבועת מצפון וכפוית טובה." (גיליון 1113)

מכיוון שאולמרט בשחיתותו ופגיעתו בטוהר המשפט הזיק רבות לחברה הישראלית ולכל אחד בתוכה, אני משחזר את תשובתי לפרת שכתבתי אז (גיליון 942) כתגובה.

אין לטעות, כל התומך בשחיתות הוא מושחת ומשחית.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00942.php

השחיתות מותרת כי כולם מושחתים –

הבשורה ע"פ איתמר פרת

בהסתמך על דברי ישו קובע איתמר פרת שבעצם כולם מושחתים, ולכן זהו חטא לשפוט את אולמרט המושחת. (איתמר פרת: "שופטים בירושלים הבשורה ע"פ יוחנן ח': 7", גיליון 939). הוא מביא את דברי ישו: "מי בכם הנקי מעוון, יידה את האבן הראשונה."

ובכן אני איידה את האבן: מעולם לא קיבלתי שוחד. ובטוחני שיש עוד רבים רבים כמוני.

אין אמירה יותר מסוכנת מהאמירה "כולם מושחתים." המושחתים מנמקים את מעשיהם בכך שממילא כולם מושחתים אז גם אני.

אם איתמר פרת מושחת, ולקח שוחד, מן הדין שיודה באשמה ויאמר: "אני איתמר פרת מושחת, אני איתמר פרת לקחתי שוחד," אבל שלא יתרץ זאת בכך שכולם עושים כמוהו, שלא יטיל דופי באחרים.

פרת כותב: "אהוד אולמרט לא שלח ידו בכספי ציבור ולא בכיסיו של איש."

לא נכון. אולמרט גם לקח כספי ציבור לו ולמשפחתו (טיסות לחו"ל) וגם כסף מכיסי המשחדים. אולמרט המושחת יצר חברה מושחתת, חברה מושחתת פוגעת בכולם, בכל הציבור. אין גבול למדרון החלקלק של השחיתות. האם זו החברה שאנו רוצים לחיות בה?

ובכלל ממתי אנחנו חיים לפי המוסר של ישו?

ואם ישו אמר (מתי ה'): שכל המכה אותך על לחי אחת תן לו גם את השנייה, ושיש לאהוב את האויב ולהתפלל למען הרודף? (האמת ששום נוצרי לא עשה זאת ויהודים רבים דווקא כן).

ואם ישו אמר (מתי י' 34): שהוא לא בא להביא שלום לעולם אלא מלחמה בין איש לאביו, בין בת לאימה, ובין כלה לחמותה?

ואם ישו אמר (מתי 25: 26): שיש לקחת את הכסף המעט של העני ולתת אותו לעשיר?

אבי ז"ל היה אומר על זה: "האט ער געזוגט," אז הוא אמר...

אריה מכלוף דרעי  משחית את החברה הישראלית

העובדה שעבריין שהורשע שב למקום העבירה ומתמנה לשר הפנים היא אות קלון לחברה הישראלית. עצם הקבלה שלו הופכת את החברה הישראלית לעבריינית.

היות וחלק מהציבור הישראלי אינו רואה בשחיתות עבירה אין מנוס אלא לעגן בחוק איסור על עבריינים מורשעים לשמש כמשרתי ציבור.

הסתה – מי המסית?

ההסתה נגד בנימין מילקובסקי-נתניהו (על כך שהוא מסית) כל כך חזקה עד שהואשם אישית באחריות להצתת משרדי "בצלם".

גם לאחר קביעת המשטרה שהסיבה היא קצר בלבד, ראשת המסיתים (היוצאים נגד ההסתה כביכול של נתניהו) גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון) עדיין לא בטוחה שזה קצר:

https://twitter.com/amit_segal/status/687545618940690432

אז מי יזכה בתחרות המסית הגדול?

שמעון פרסקי-פרס מעודד את הטרור

בכותרת הראשית ב"ידיעות" פורסם כי המדינה כולה דואגת לשמעון פרסקי-פרס כשאושפז בבית חולים שיבא לצינתור.

איני יודע אם כל המדינה אכן דאגה לפרסקי-פרס, אבל הוא עצמו ודאי דואג תמיד למדינה. דאגתו היא כמובן לא לעצמו, אלא רק לתושבי המדינה.

בראיון לשבועון הגרמני "דר שפיגל", קבע פרסקי-פרס כי "מאחורי גל הטרור האחרון בישראל עומדת מחאת הפלסטינים על כך שאין שתי מדינות." "הטרור הוא חלק ממרד."

וכמובן אבא של מאזן אינו מסית לטרור, ההיפך הוא. אליבא דפרסקי-פרס: "הוא רוצה שלום, והוא נלחם בטרור."

אז ככה, המאמר הצרפתי אומר:

tout comprendre c'est tout pardonner

"להבין, פירושו לסלוח," כלומר אם פרסקי-פרס "מבין" את הטרור המוסלמי כמרד מוצדק. הוא מצדיק אותו. ואם הוא מצדיק אותו, הוא מעודד אותו. אין ספק שעל כך יקבל פרסקי-פרס תשואות בכל העולם.

התעמלן הפרו איסלמי רון וייס מוכיח – איימן עודה אינו מכיר בעם היהודי, וחד"ש תובעת את החזרת כל צאצאי הפליטים

האקטיביבסט והתעמלן הפרו איסלמי והלאומנות הערבית, רון וייס, לא הצליח להוכיח את טענתו שראש הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), האחמדי איימן עודה – מכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו לריבונות – לעומת זאת הוא מאשש בשנית את מה שכתבתי – שמפלגתו של איימן הגזען האחמדי תובעת את השבת צאצאי הפליטים הערבים לארץ על מנת לחסל את מדינת היהודים ולהפכה למדינה ערבית-מוסלמית.

לטענת וייס אבא של מאזן, ראש מפלגת המיעוט בקרב הפלישתינאים, הפת"ח, לא יעמוד על החזרת 7 מיליון צאצאי הפליטים, אלא יתפשר על מיספר קצת יותר גדול ממה שאולמרט הסכים לתת לו. ("חדשות בן עזר", גיליון 1109).

כדרכו של תעמלן, וייס לא הביא מהי עמדת מפלגת הרוב, כלומר החמאס – בנושא, אה כן, והוא גם אינו מביא מהי עמדת "המפלגה הערבית המשותפת" (בשנאת ישראל) בנושא, ומהי עמדתו האישית של הגזען האחמדי שעומד בראשה.

ספר לנו וייס, מהו המספר המדויק שהם תובעים? נשמח לשמוע את הפרטים.

האם העובדה שהתעמלן הפרו איסלמי והלאומנות הערבית, וייס, מאשש את דבריי תביא לשינוי דעותיו? אין סיכוי, כי לדידו של וייס אין כל קשר בין עובדה לדעה.

לתבוע ממדינות האיחוד האירופי להעביר את השגרירות לירושלים המערבית

להחלטת מועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי כי הסכמים עם ישראל יהיו תקפים רק לגבולות 67', יש גם תועלת מדינית ברורה. זוהי החלטה היסטורית.

בפעם הראשונה לאחר 68 שנים מאז הקמת המדינה מכיר האיחוד האירופי בכך שירושלים המערבית היא שטח ישראלי ריבוני. (כידוע ארצות הברית עדיין אינה מכירה בכך).

כיוון שכך יש לנצל החלטה זו ולהודות לארצות האיחוד על ההכרה בריבונות הישראלית בירושלים המערבית, ולתבוע מהן להעביר מיידית אליה את כל השגרירויות הנמצאות בתל אביב.

חבל שאין לישראל שר חוץ שפועל ברוח זו.

* * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה הקודמת ועד ימינו

תל אביב, מהדורת ינואר 1997. מותקן על פי נוסח יולי 1989.

שיחה ראשונה: מבוא

השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית בארץ-ישראל, מסוף המאה הקודמת ועד ימינו, היא גם מעין ליווי של תולדות ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל – כי המגע עם הערבי, והשפעת דמותו של הערבי, גם על דמותו של העברי החדש הנוצר בארץ – היא דומינאנטית מן ההתחלה.

כדי להבין את החלוקה הכללית של השיחות, מדובר פה בעצם בתיאור שלוש עד ארבע תקופות היסטוריות, ובהמשך העיון –גם בחתכים אחדים לאורכן:

התקופה הראשונה היא התקופה הרומאנטית, אם כי יש בה יוצאי-דופן, כגון אחד-העם, כגון ברנר, שמזהירים אזהרות חמורות מאוד על כך שהיחסים בין שני העמים לא יהיו אידיליים ולא יהיו רומאנטיים.

כשנפליג אחר כך, נראה את אחד הסופרים הרומאנטיים המובהקים, משה סמילנסקי, ונראה את ברנר, שהיה אולי הסופר הפסימי ביותר ביחסו לשאלה הערבית, ולצערנו אולי גם המפוכח ביותר.

אני עוסק כבר כעשרים שנה במחקר הזה, התחלתי בו בשנת 1968, במסה שעסקה בדמות הערבי בספרות העברית משנת 1948 והלאה, בשם: "פורצים ונצורים", שפורסמה בחוברת "קשת", בקיץ 1968. והסקרנות הביאה אותי לבדוק אחורנית. מה קרה מן "השבוי" של ס. יזהר, משנת 1948, לא קדימה לעבר עמוס עוז, לעבר א.ב. יהושע, אלא דווקא לאחור.

ואני מזהיר כבר מתחילה את הקורא: בדרך-כלל אומרים כי ככל שנדע יותר – תמעטנה אי-ההבנות, או – התקווה תגבר. אני קצת פסימי – ככל שיודעים יותר, לפעמים זה גם מדכא – כי אתה רואה עד כמה קודרות היו התחזיות למן ההתחלה, סכסוך חמור היה מן ההתחלה; ועד כמה ההיסטוריה נטתה על צידה כך שתמיד הפסימיסטים צדקו, לצערנו, וזה אחד הלקחים המכאיבים מן הלימוד של דמות הערבי ושל השאלה הערבית בספרות העברית.

התקופה הראשונה, אמרתי, היא הרומאנטית, מקבילה לתקופת העלייה הראשונה ולחלק מתקופת העלייה השנייה. אחר-כך ישנה תקופה של התנודדות בין רומאנטיקה לבין "מרירות המציאות", שזהו ביטוי של ברנר לגבי השאלה הערבית – מרירות המציאות, וזו התקופה שבין שתי מלחמות העולם.

אחריה באה התקופה של דור תש"ח, דור הפלמ"ח, שהמייצג המובהק שלה הוא ס. יזהר בסיפוריו הידועים "השבוי", "חירבת חזעה", שבהם האדם הערבי נעשה לבעייה מוסרית של האדם היהודי, הישראלי, של הלוחם הישראלי. זו כבר אינה רומאנטיקה, זו גם אינה פסימיות, זוהי בעייה אידיאולוגית קשה וחריפה, שעומדת ביסוד הקשר הערכי-הלאומי של האדם הישראלי הצעיר עם ארצו.

אחר-כך אנו עוברים לתקופה יותר קשה, שהיא תקופת הסופרים ילידי דור המדינה, כך אני קורא להם – למרות שהמדינה פרצה כשהם היו כבר בני תשע, עשר או שלוש-עשרה. המייצגים המובהקים הם עמוס עוז ו-א.ב. יהושע. דמות הערבי הופכת אצלם למעין סיוט קיומי שאופף את ההווייה של האדם הישראלי, כחנה גונן ב"מיכאל שלי". האדם הישראלי משליך את מצוקותיו על הזר, על האחר, על דמות הערבי.

ואחר נצטרך גם לשאול – ומה הלאה? לדון ב"חסות" של סמי מיכאל, לדון בספרים נוספים, מהתקופה שאחרי יוני 67', בתוך הגבולות הגדולים של ארץ-ישראל, במדינה כמעט דו-לאומית, בה יושבים יהודים וערבים יחד, וחיים – איך המציאות הזו משתקפת בספרות, האם הספרות מבשרת אביב או שנימתה מתקרבת יותר ויותר לסתיו?

*

נחזור עכשיו אחורה, לנושא הספציפי של שיחתנו הראשונה, ונתאר מה היו פני הארץ בסוף המאה הקודמת, ועל אותו רקע – גם כיצד נראית ראשיתה של הספרות העברית בה?

ישנו קובץ מעולה, מאת גליה ירדני ז"ל, שנפטרה לפני שנים, בשם "סל ענבים", שבו הביאה מיבחר סיפורים מתקופת העלייה הראשונה, משל סופרים כגון חמדה בן יהודה, זאב יעבץ ואחרים. ישנה בספר הקדמה יוצאת מן הכלל של גליה ירדני, ובאותה הקדמה היא אומרת שבין ארץ-ישראל של סוף המאה הקודמת, כפי שהיתה במציאות – לבין תיאורה בספרות, מצויה בעצם תהום. זאת כי הסופרים ראו את הרצוי ולא ראו את המצוי. היתה זו אצלם חשיבה משאלתית, Wishful thinking, או כתיבה משאלתית.

הנושא הזה קשור גם לדמות הערבי. אי אפשר להפריד את דמות הערבי מן ההתייחסות לעוד שני יסודות שמלווים את הספרות העברית בארץ מראשיתה:

היחס לנוף הארץ.

היחס לדמות העברי הצעיר, החדש, הנוצר בארץ.

אנו עתידים לראות כי סופר שכותב בצורה אופטימית, שרוצה לתאר את הארץ במיטבה, לפי הרצוי ולא על פי המצוי – גם נוף הארץ יתואר אצלו בצורה אידילית, וגם דמות העברי החדש תתואר בצורה יפה, אקטיבית, ודומה במידה מסויימת לערבי. נפגוש זאת בשיחה שלנו היום, בסיפורו של אחד מראשוני הסופרים העברים בארץ, זאב יעבץ – ונראה כיצד הוא מתאר את דמות העברי החדש, כשסממני הערביות שלו נותנים לו את הקוממיות העברית החדשה, את התערותו בארץ; ההתדמות לערבי היא מדד להתערות בארץ. והיטיב להגדיר זאת עגנון, שכתב כך:

כל המספרים שעמדו לארץ-ישראל מימות ר' זאב יעבץ ועד למשה סמילנסקי, יותר ממה שראו את הארץ, ראו לנפשם מה שביקשו מן הארץ שהיא תראה להם.

כאמור, גליה ירדני הגדירה במדוייק את התופעה במבוא לספרה "סל ענבים", בתארה את ההבדל התהומי בין הרצוי למצוי בספרות הארץ-ישראלית בראשיתה, והיא אומרת:

בין ארץ-ישראל של האגדה לבין זו שבמציאות השוממה והפראית, שפלחים ערביים חרשו בה את חלקותיהם הצחיחות, בידואים רעו את עדריהם הדלים על גבעותיה החשופות, ושיח'ים עריצים חילקו ביניהם את שלטונה בחסות מימשל פרוע לשימצה – לא היה כל דימיון. ארץ-ישראל של האגדה היתה ארץ הפלאות, מחוז החלומות והכיסופים, מוקד געגועיו של עם דווה וגזול-מולדת על עברו המפואר, וגיא חיזיון להתגשמות תקוותיו וחזונו לעתיד. אך ארץ-ישראל זו, עטופה מיסתורין וקדושה, דמותה היתה קבועה בלב היהודי עד כדי כך שאפילו תושביה, ביניהם ילידי הארץ, שהכירו אותה בחורבנה ובעלבונה, היו גולשים בבואם לתארה לנוסח של אגדה, ומערבבים דמיון במציאות.

המציאות של ארץ-ישראל בסוף המאה הקודמת היתה קשה על היהודים בלבד. היא היתה קשה לכל תושבי הארץ. שלטון תורכי, עותומני, מושחת, שבעצם שלט רק בערים. הבקשיש דיבר. הדרכים היו בחזקת סכנה. הכפר הערבי היה במצב עלוב מאין-כמותו, מצב של מחלות, של עוני, של שקיעה בחובות למוכסים, לחוכרי מיסים שהשתלטו על אדמות הכפריים וגבו מהם מיסים למען השלטון התורכי.

הכלבת, למשל, שאנו עתידים לפגוש אותה ב"תמול שלשום" לש"י עגנון – היום סכנתה נראית כאגדה, אבל באותה תקופה, אם אדם נושך בידי כלב, ואם הוא לא הגיע בעוד מועד לאלכסנדריה, שרק בה היה קיים מכון פסטר – דינו היה מוות. הכלבת אכן היתה מחלה נוראה, זאת כאשר על תיליהם ומזבלותיהם של הכפרים הערבים שוטטו כלבי-חוצות בעשרותיהם, ומגיפת הכלבת היתה ממש קטלנית, סכנה נוראה לאדם החי בארץ, לא פחות מהכשת נחש ארסי.

זאת ועוד, שודדים התנפלו על עוברי-אורח בדרכים. עצם המעבר ממקום, מנקודת יישוב אחת לשנייה – היה בחזקת סכנה. מכל בחינה ובחינה – של תחבורה, של רפואה, של מצב כלכלי, של חוק ומשפט, של מודרניות – הניצנים היחידים של קידמה בארץ, בסוף המאה הקודמת, בתקופת העלייה הראשונה – היו מושבות הטמפלרים הגרמנים, שהכניסו מודרניזאציה לארץ, הם הנהיגו בה את העגלה, את השימוש בגלגל – עד כמה שזה נשמע מוזר. וכך השכונות העירוניות של הגרמנים בחיפה, ביפו, בירושלים, והמושבות העבריות הראשונות, שנתקיימו בעיקר בעזרתו של הברון רוטשילד, הן שהביאו אורח-חיים מתקדם לארץ-ישראל, ובייחוד בכל הקשור לכפר, לחקלאות, וגם לתעשייה.

על רקע זה עומדים סופרים עבריים כזאב יעבץ, כיהושע איזנשטאט-ברזילי, כחמדה בן יהודה, כסופרים אחרים מתקופת העלייה הראשונה – בפני דילמה קשה, שנמשכה גם שנים רבות לאחר מכן. איך לתאר את הארץ? אם נתאר אותה כמו שהיא – מי יבוא לכאן? ובכן, האם צריך לתאר אותה כפי שהיא בחלום, כפי שאנחנו רוצים שתהיה? – זאת כי אסור להוציא את דיבת הארץ רעה?

וזאב יעבץ היה אדם דתי.

חקרה את סיפורי יעבץ ד"ר יפה ברלוביץ, וכתבה עליו כמה וכמה דברים יפים. אחת ההבחנות שלה היתה שזאב יעבץ כתב בעיקר על חגים. אחד מסיפוריו הידועים הוא "ראש השנה לאילנות". סיפור אחר על פסח. ויש סיפורים המתרחשים בחגים אחרים. מדוע כך? הוא כאילו אמר – אנחנו צריכים לתאר את ימי החג, לא את ימי החולין. עלינו לספר על היפה, על החדש, על המתהווה. למעשה, הרצון הפועל כאן הוא לשנות את המציאות על-ידי ייפוייה, להעמיד דגם של העברי החדש כפי שהוא צריך להיות – גם אם בקושי רואים, אחד בעיר ושניים מכפר – משהו מן הדמות החדשה הזו, שאותה יעבץ רוצה להבליט.

סיפור-חייו של זאב יעבץ מעניין מאוד. הוא עלה ארצה ב-1887, שהה בה רק עשר שנים, ו-ב1897 עזב אותה ולא חזר אליה לעולם. הוא שימש כמנהל בית-הספר בזיכרון-יעקב, הסתכסך שם עם פקידות הברון, ופוטר. במידה מסויימת היה אולי איש מאוכזב. עם זאת היה מוכר כסופר כבר בבואו ארצה, ב-1887. מאחוריו היו ספרים, אמנם לא של ספרות יפה, הוא היה היסטוריון ידוע. הוא איווה לעצמו מקום לשבת במושב יהוד, ליד פתח-תקווה, מקום שבבוא היום שימש גם בימה לאחד מסיפוריו החשובים ביותר, "ראש השנה לאילנות", סיפור המכיל את המאניפסט של דמות העברי הצעיר החדש בארץ-ישראל.

מה היה המושב יהוד?

תחילתו בפתח-תקווה, שהיתה המושבה הראשונה בארץ-ישראל, וראשיתה של העלייה הראשונה. מקימיה לא היו יוצאי חומות ירושלים אלא קבוצה של יהודים הונגרים שעלו לארץ-ישראל כדי להקים בה מושבה. לאחר כשלוש שנים נכשלו המתיישבים בגלל המאלאריה, שנת השמיטה וגורמים נוספים, והם התפזרו. סבי יהודה ראב, שנימנה עליהם, הלך אז עם מייסדי ראשון-לציון ונס-ציונה. מתיישבים אחרים חיפשו דרך כיצד לשקם את מושבתם. אותה תקופה סברו שהמאלאריה נגרמת עקב שאיפת אוויר ביצות גרוע, ולכן קנו מייסדי פתח-תקווה את אדמת יהוד, היכן שנמצאת כיום שכונת הווילות סביון. שם הקימו מושב, שבו גרו מתיישבים חדשים, שרכשו אדמות בפתח-תקווה, זאת החל מ-1882. האיכרים היו הולכים לעבד את אדמותיהם במושבה הנטושה, ולבסוף חזרו לגור במרכז הישן של המושבה, היכן שהיא מצויה כיום.

יהוד נשארה מעין יבנה של ארץ-ישראל במשך כעשור שנים. ישב בה הרב מרדכי גימפל יפה, ישב בה יואל משה סלומון, ישב בה יחיאל מיכל פינס, וישב בה גם הסופר שבא אז ארצה, זאב יעבץ; חלקו של המושב, אלה שלא היו העולים-איכרים מביאליסטוק ומפינסק, היתה קבוצה של חכמים ולמדנים.

על רקע זה כתב יעבץ את הסיפור "ראש השנה לאילנות", שהתפרסם לראשונה בשנת 1892. לראשונה בספרות העברית, הנוצרת בארץ-ישראל, מתוארת דמות של נער עברי חדש. אנחנו אפילו יודעים מיהו – אברהם שפירא; במאזינים הצעירים, השומעים כיום את השם אברהם שפירא, הוא מעורר אסוסיאציות של רב ראשי, של חבר כנסת, וישנם עוד כמה אברהם שפירא בישראל, אחד מהם, שיסד את כתב-העת "שדמות", יושב בקיבוץ בעמק. אבל האברהם שפירא של אנשים מבני דורי והמבוגרים ממני היה רק אחד – שיח' איברהים מיכה, הוא אברהם שפירא, שומרה האגדי של פתח-תקווה.

אברהם שפירא עלה לארץ-ישראל עם משפחתו בעודו נער, הוא לא נולד בה, וכך גם תולדותיו של נחמן, גיבור סיפורו של יעבץ – הוא לא יליד הארץ, אבל הוא דמות הנער העברי החדש. משפחת שפירא אכן ישבה ביהוד כשנתיים-שלוש, ומשם עברה, כשאר האיכרים, לנחלתה בפתח-תקווה.

יעבץ מתאר בסיפורו חיי משפחה של איכרים, וחגיגת ט"ו בשבט, הוא ראש השנה לאילנות, ביהוד. והנה מופיע הנער נחמן, והוא בדמות היהודי החדש או העברי החדש הנוצרת בארץ-ישראל. הערצתו של יעבץ נתונה לעלם האמיץ שמהלך עם רובה, יעבץ מכנה זאת – "קנה רובים בידו", והוא אומר עליו:

כי לא כנערי בני הגולה הנערים אשר גדלו בילדותם באחוזות ארץ-ישראל. הנער הזה בא הנה כבן שש או כבן שמונה, עם אביו אשר התנחל בפתח-תקווה, ויתענה בכל אשר התענו כל המתנחלים הראשונים, וילמד גם הוא גם כל הנערים מן הערבים להרגיל את גופם לחורב וקרח, לזרם ולמטר, וישובו אל דרכי אבותינו בארץ הזאת, אשר בעיניהם היתה תפארת בחורים כוחם, וריפיון עצבים וחיוורת פנים לא היו להם עוד סימני יחש, גדולה וכבוד. ועתה למה לנו לעצור בבני הנעורים, יחזקו נערי ארץ אבותינו זרועותם ויהיו נא למופת לאחיהם, שנאמר בם – מי הם הכפופים? אלה ישראל שגלו, שמיום שגלו מירושלים לא זקפו קומתם. ועל כן אני חושב תמיד את גידול בנינו לאמיצי לב וחזקי יד, לראש תנאי יישוב קיים וקבוע.

כאן חל היפוך-ערכים מרתק מאין-כמותו, שמוביל כמעט עד לכנעניות בגלגול מאוחר, ולכל ההיפוך שהציונות רצתה להביא, בכך שאנחנו עוברים מן הפאסיביות של הקיום בגולה אל האקטיביות של ההיסטוריה הישראלית החדשה. בתהליך הזה ההתדמות לערבי, כמו גם המאבק עימו – הם חלק מן ההוכחה שאנחנו אקטיביים, שאנחנו כבר לא מה שהיינו בגולה.

אנחנו רואים שבארץ-ישראל נוצר טיפוס חדש של נער עברי, בכך יעבץ רוצה; יכול להיות שנחמן, (הוא אברהם שפירא) – היה בודד באותה תקופה, ואולי היו עוד עשרה כמוהו בכל מושבות ארץ-ישראל, אבל יעבץ ראה בו את הדמות שלאורה צריך לחנך, שכך צריך להיות הדור החדש.

ובכן, לפנינו דמות חדשה – של נער עברי אקטיבי, שדומה באורחות חייו לערבים, שדומים באורחות חייהם לאבותינו בתקופת המקרא. כך הרומאנטיקה פועלת פעמיים. פעם אחת הצעיר העברי מעורה בארץ בכך שהוא דומה לערבי, פעם שנייה – הערבי שומר את אורחות חיי אבותינו מתקופת התנ"ך, ולכן להיות מעורה בערביות זה להיות מעורה בעבריות הקדומה, השורשית.

הייחוס של הנער נחמן אינו רפיון-עצבים וחיוורון-פנים של האברך היהודי הגלותי, אלא כוח השרירים – וזה היפוך ערכים. התפארת אינה בחריפות-השכל וברוחניות – אלא בכוח הגופני. ומעניין שיעבץ, שאדם דתי היה, סופר דתי – נתפס כאן גם הוא להערצה התמימה של הכוח, ורואה, ולא לגנאי, את הפרימאט, את ההעדפה של השרירים על פני הרוח – כנחוצה בדור העברי הצעיר הגדל בארץ-ישראל. ואני חושש, או מקווה – שלא הצלחנו יתר-על-המידה במילוי תקווה הזו, שהשרירים גברו על הרוח.

בגישתו של יעבץ לדמות הערבי אנחנו רואים שתי פנים. הפן האחד הוא שהנער היהודי מתדמה לערבי, והפן השני – מה קורה כאשר נתקלים בערבים, מה קורה כאשר ערבים פושטים על שדה, כשישנה התנגשות?

ובכן, אצל יעבץ תמיד היהודים מנצחים; והערבים, כמו בתיאורי ההליכה מערבה בספרות ההתנחלות של ארצות-הברית, הערבים הם כמעט כמו אינדיאנים, שהלבנים תמיד מתגברים עליהם; האדם הלבן, סליחה על הביטוי, שנשמע אולי גזעני, הוא – היהודי, תמיד באפס מאמץ מתגבר על הערבים, כמו בסיפור אחר של יעבץ, "פסח של ארץ-ישראל"; וגם הוא סיפור שמתרחש בחג, ומתוארת בו התנפלות על מושבה, (ודאי פתח-תקווה), והאיכרים מתגברים על הערבים באפס-יד. זה לא היה נכון, זו לא היתה המציאות, זה שוב חלק מן התדמית הרצוייה, ושרצוי היה כאילו לשדר אותה לחוץ-לארץ –

כי צריך לדעת עוד דבר חשוב, מאין-כמותו, להבנת ראשיתה של הספרות העברית בכללה, וגם לגבי יחסה לדמות הערבי –

רוב קוראי הספרות והעתונות העברית באותה תקופה היו בחוץ-לארץ, נמצאו במזרח-אירופה. הסופר שכתב כאן, בארץ, היה גם מעין עיתונאי, שלוח לתקופת זמן, ואפילו אם ישב פה קבע – היה כשלוח של קוראי העברית בווארשה, באודיסה ובווילנה – שהיו המרכזים של העברית באותה תקופה. במושבות דיברו בעיקר יידיש, דיברו יידיש וערבית. העברית נלחמה על מקומה במושבות הראשונות – שקוראים להן מושבות עבריות (אולי משום שברוסית יהודי הוא "ייברי"), אך בעצם היו בראשיתן מושבות של יידיש בלולה בערבית. כך שזווית-הראייה של הכותבים איננה בתוך מרכז של ספרות עברית בארץ, אלא כל הזמן – מה יגידו אלה שעדיין לא באו?

האם אפשר לומר שזו לא היתה "אמת מארץ-ישראל" אלא ספרות מגמתית בהחלט, שבאה כדי להתגבר על הקשיים, שאולי אפילו לא היתה כל כך ספרות?

הספרות אכן היתה מאוד מגמתית, ולא היתה כל כך ספרות. אני סבור שהגבול בין עיתונאות לספרות כמעט שלא היה מורגש אז. ליבונטין, מייסדה של ראשון-לציון, כתב ספר מקסים על מסע בארץ-ישראל, בשם "לארץ אבותינו", ספר שהוא כריפורטאז'ה של שנתו הראשונה בארץ, והוא סוג ספרות שהיום היינו מכנים בשם ריפורטאז'ה, או ספר מסע. זו היתה הספרות שסיפקה את הסקרנות העצומה של העולם היהודי, קורא העברית (והיידיש, והרוסית, שגם בהן כתבו המבקרים בארץ) לגבי מה מתרחש בארץ.

ומציינת ד"ר [כיום פרופ'] יפה ברלוביץ, במחקריה, שהיתה סקרנות עצומה בקוראים – מי הם היהודים המזרחיים? מי הם הערבים? מהו המזרח הזה? לכן, כשהסופר תיאר את הערבי, וגם כאשר תיאר יהודים מעדות מזרח – הדבר היה סנסאציה, זה נראה מאוד ציורי בעיני הקורא שלו, שישב במזרח-אירופה.

*

אבל – היתה גם אמת מארץ-ישראל, ולא כל הנכתב מארץ-ישראל היה על כנפי הדמיון, נכתב במגמתיות. לא הכול היה מן הרצוי – אלא היה גם מן המצוי. ב-1891, בד בבד עם התפרסם סיפוריו של יעבץ – מבקר אחד-העם בארץ-ישראל, ובאותה שנה, כשהוא יושב באונייה, בדרכו חזרה מארץ-ישראל לאודיסה, הוא כותב את מאמרו החשוב, ההיסטורי, "אמת מארץ-ישראל", שבודק את מצבן הכלכלי של המושבות, את הבעייה של הכרמים, שהוא לא מאמין שיחזיקו מעמד כענף כלכלי, את המיבנה של העבודה במושבות, את העובדה שהערבים עובדים בהן כפועלים, שהאיכרים היהודים מתאכזרים אל הערבים, ואולי גם חיים על חשבון עבודתם. וכל המיבנה הזה לא מוצא חן בעיני אחד-העם. הוא מאוד ביקורתי. אין אצלו מילה אחת שאינה אמת, ואין מילה אחת של טיוח. הלוואי שכל בעייה בארץ כיום, היתה נחקרת כפי שאחד-העם חקר אז את הנעשה במושבות; הוא היה שלוחים של חובבי-ציון מאודיסה, שתמכו בעלייה הראשונה, במושבות הללו.

ואחד-העם מתייחס במאמרו גם לשאלה הערבית, וזה התמרור הראשון, החזק, הזועק – הקובע מה קיים, מה קורה ומה עלול לקרות – ביחסים שבין היהודים לערבים בארץ-ישראל. והוא אומר כך:

רגילים אנו להאמין בחוץ-לארץ כי הערבים הם כולם פראי מידבר, עם הדומה לחמור, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם. אבל שגיאה גדולה היא. הערבי, ככל בני שם, הוא בעל שכל חד ומלא עורמה. כל ערי סוריא וארץ-ישראל מלאים סוחרים ערביים היודעים גם הם לנצל את ההמון וללכת בעורמה עם כל אשר דבר לו עימהם, הכל כנהוג באירופה. רואים ומבינים הערביים, ובייחוד יושבי הערים, את מעשינו וחפצינו בארץ. אבל הם מחשים ועושים עצמם כלא יודעים, לפי שאינם רואים במעשינו עתה שום סכנה לעתידותיהם, והם משתדלים אפוא לנצל גם אותנו, להוציא תועלת מן האורחים החדשים בהיות לאל ידם, ועם זה שוחקים לנו בליבם. האיכרים, כלומר הפלחים, שמחים בהיווסד בתוכם קולוניא עברית, לפי שמקבלים שכר טוב בעד עבודתם ומתעשרים והולכים משנה לשנה, כמו שהראה הניסיון. ובעלי האחוזות הגדולות, האפנדים, שמחים לקראתנו גם הם, לפי שאנו משלמים להם בעד אדמת אבן וחול מחיר רב אשר לא ראו לפנים גם בחלום. ואולם, אם תבוא עת אשר חיי בני-עמנו בארץ-ישראל יתפתחו כל כך עד שידחקו מעט או הרבה רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח את מקומו.

אחד-העם ממשיך ואומר שדווקא היהודים, שהיו עבדים בארץ גלותם, פתאום פה בארץ-ישראל הם מוצאים את עצמם בתוך חירות בלי גבול, חירות פרועה, שיכולה להיות רק בממלכה העותומנית; השינוי הפתאומי הזה מביא ביהודים נטייה לעריצות, והם מתהלכים עם הערבים באיבה ובאכזריות; אחד-העם מזהיר, שאמנם הערבים מקבלים כיום התנהגות זו, או שומרים אותה בליבם, אבל הערבי נוקם ונוטר הוא מטבעו מאין-כמוהו, ולא תמיד יחריש ויתאפק. זאת אומרת, בקיצור – אחד-העם אומר כבר אז שיש פה פצצת-זמן.

אנחנו רואים אפוא, שעם תחילת הספרות העברית בארץ, אם כי אחד-העם זו לא ספרות יפה, אלא פובליציסטיקה, אבל אם אנו שמים את אחד-העם ואת יעבץ זה מול זה, אנחנו רואים מצד אחד את ראשיתה של הרומאנטיקה, בטהרתה – ומצד שני את הפיכחון המכאיב, את האזהרה, את הכתובת על הקיר; לצערנו, אי אפשר לומר שאזהרתו של אחד-העם, למרות שנרשמה, למרות (כפי שנראה בהמשכים הבאים של שיחותינו) שהיו שהמשיכו את כיוונו זה – אי אפשר לומר שהיא שינתה את פני ההתייחסות, שינתה את המציאות, שהיא באמת השפיעה.

אבל – היא חייבת להראות לנו שאולי מעולם לא היתה רומאנטיקה תמימה בספרות העברית, ובכללה של ההתיישבות העברית, היהודית, בארץ-ישראל; שגם חולמי החלומות, האוטופיסטים – ידעו את אחד-העם, ידעו את המציאות, ואם חלמו – חלמו כדי לנסות להביא לשינוי המציאות הקשה, ולא שהיו עיוורים כלפי המציאות, ושלא ראו אותה.

קריאה מומלצת לשיחה ראשונה

אחד-העם: "אמת מארץ-ישראל" (1891).

זאב יעבץ: "ראש השנה לאילנות" (1892).

אהוד בן עזר:

מראות הארץ לר' זאב יעבץ. ספרי דורות קודמים. הארץ. 14.1.1972.

על כנפי החלום, מראות הארץ (זאב יעבץ). על המשמר. 24.9.1976.

אמת מארץ-ישראל לאחד העם. ספרי דורות קודמים. הארץ. 13.8.1971.

כתבי יהושע ברזילי. ספרי דורות קודמים. הארץ. 4.3.1977.

בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) משודרות באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

המשך יבוא

* * *

חלקה של פרופ' נורית גוברין בחקר זאב יעבץ

לאהוד שלום,

טוב שהזכרת את ההיסטוריון והסופר זאב יעבץ בגיליון האחרון של 'חדשות בן עזר' [669]. אני מבקשת בזה להזכיר את חלקי בהעלאת תודעת חשיבותו ויצירתו. על חשיבותו וערכו כראשון וכמחדש הסיפור הארץ ישראלי, עמדתי כבר בספריי ובמחקריי הראשונים, כפי שיעידו מפתחות השמות ותאריכי הפירסום הראשון המצורפים להם. כך, למשל, מחקרי: "פתח-תקוה זירת-ההתרחשות" המוכר לך היטב, שבו נזכר סיפורו: "ראש השנה לאילנות", הושמע לראשונה כהרצאה ביוני 1977, פורסם לראשונה באוקטובר 1978 וכונס בספרי: 'כתיבת הארץ. ארצות וערים על מפת הספרות העברית' (1998). בספרי: 'דבש מסלע. מחקרים בספרות ארץ-ישראל' (1989) נכלל פרק שלם עליו ונזכר שמו עוד פעמים רבות. כמו כן בכרך ב' של ספרי 'קריאת הדורות. ספרות עברית במעגליה' (2002) ועוד הרבה מאוד.

בברכה

נורית גוברין

ת"א 17.8.11

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

לא סיוע חוץ אלא השקעה נושאת-רווח בישראל

 ההשקעה השנתית של ארה"ב בישראל – המוגדרת בטעות כ"סיוע חוץ" – מניבה תשואה גבוהה מאד בהשוואה להשקעות ארה"ב בעולם. ישראל הפכה מצרכנית ליצרנית של ביטחון לאומי וכלכלה, המעניקה למשקיע המוביל – ארה"ב – דיווידנדה נדיבה. שיתוף הפעולה בין ישראל לארה"ב חורג באופן דרמטי מהעניין הפלשתיני, והפך מכביש חד-סטרי לדו-סטרי, לתועלת הדדית בתחומי ביטחון לאומי, ביטחון פנים ומסחר, וזאת למרות המתיחות ואי-ההסכמה בין מנהיגי המדינות, מאז 1948 – בהקשר הסכסוך הערבי-ישראלי והעניין הפלשתיני. 

לדוגמא, שיתוף הפעולה בין חילות האוויר מרקיע שחקים ואושרר בהסכם ייחודי ביוני 2015, הממנף את היכולות הייחודיות של ישראל בתחומי תורות לחימה, אימונים משותפים, תחזוקה, רפואה, בטיחות, וכו'. טייסי קרב אמריקאים טוענים שמתמרונים משותפים עם טייסים ישראלים מפיקים תועלת מירבית: "כל טייס ישראלי טס בתחושת 'להיות או לחדול', הגורמת לביצועים נועזים ויצירתיים יותר מטייס אמריקאי."

לאחרונה פיתח חיל האוויר הישראלי שיטה לאיתור בקיעים בכנף מטוסי אפ-16 – המקצרת קרקוע המטוסים מ-6 חודשים – לפי הוראות היצרן האמריקאי – לשבועיים.

 ב-1989, 1969 ו-1966 העבירה ישראל לארה"ב דגמי מיג-23, מערכת ראדאר מתקדמת סובייטית פי-12, ומיג-21 – שהיו בש'רות צבאות סוריה, מצרים ועיראק. המידע המבצעי והטכנולוגי שידרגו את תורות הלחימה, הבסיס הטכנולוגי והכושר התעשייתי של ארה"ב, והיטו את מאזן הכוחות הבינלאומי לטובתה.

ב-1982 ישראל הוכיחה – לראשונה בעולם – שאפשר לשבש ולהשמיד (20) סוללות טילי קרקע-אוויר מתוחכמות סובייטיות מדגם "סאם" – שהיו בבקעת הלבנון. שיטות הלחימה והטכנולוגיות החדישות הועברו לארה"ב, ושיפרו את כוח ההרתעה שלה מול ברה"מ.  

מלחמות 1967 ו-1973 שפכו אור על ישראל כ"מוצב קדמי" ו"מעבדה בתנאי קרב", המקדמים אינטרסים אמריקאיים. ריסוק צבאות מצרים וסוריה הפרו-סובייטיות – חילצו משטרים ערביים פרו-אמריקאיים (סעודיה ומדינות המפרץ) מאיום קטלני.

50 מומחים אמריקאים הפיקו שמונה כרכים עבי-כרס בששת חודשי שהייה בישראל לבדיקת נשק השלל הסובייטי ולימוד לקחי 1973, ששיפרו את הגנת מערב אירופה בזמן "המלחמה הקרה" ויושמו במלחמת המפרץ ב-1991. לדברי הגנרל צ'אק קרולאק, מפקד חיל המארינס לשעבר: "תורות הלחימה של ארה"ב מגובשות לפי הספר הישראלי. ב-1991 יישמתי בעיראק את לקחי לוחמת השריון של ישראל בסיני."

 הגנרל ג'ורג' קיגן, שהיה ראש המודיעין של חיל האוויר האמריקאי, טען שתרומת המודיעין הישראלי לביטחון ארה"ב שקולה לחמישה CIA. לדברי הסנטור דניאל אינוייה, שהיה יו"ר ועדת המודיעין וועדת ההקצבות: "ישראל מעבירה לארה"ב מודיעין יותר מכל מדינות נאט"ו ביחד."

ב-2016 ישראל היא מעבדה בתנאי-קרב החסכונית ביותר, המעבירה לצבא ולתעשייה הביטחונית בארה"ב לקחי פעולה ותחזוקה של מאות מערכות נשק אמריקאיות, המשדרגים את הביטחון הלאומי, המחקר והפיתוח, הייצור, היצוא והתעסוקה בארה"ב בשווי של מיליארדי דולר.  

ב-2016, על רקע התגברות איום הטרור האסלאמי, קריסת אירופה, הכירסום בתדמית ההרתעה של ארה"ב והתגברות הצונאמי הערבי, ישראל בולטת כ"מוצב קדמי" ייחודי של ארה"ב שהוא יציב, אמין, יעיל אזרחית וביטחונית, דמוקרטי וללא-תנאי, המאריך את הזרוע האסטרטגית של ארה"ב, בתקופה של קיצוץ דרקוני בתקציב הביטחון.

מתוך: יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב".

www.TheEttingerReport.com

אהוד: יש לזקוף לזכותו של אובמה שלא קילקל את שיתוף הפעולה הביטחוני רב-השנים אלא תמך בו, ואולי אפילו לא גילו לו את מלוא היקפו, כי מה הוא מבין בצבא? הוא מאמין רק בדיפלומטיה, כצ'מברליין בשעתו. הלא כך הצליח לעזור בהדחת מובאראכ, להשאיר את הנשק הכימי בידי אסד ואת הפצצות הגרעיניות בידי קוריאה הצפונית.

* * *

מנחם רהט

המלשינים, 'גדולי הדמוקרטים',

מכינים לנו 'גם זובור גם גזנגה'

מה משותף לעזרא נאווי מבכירי תעאיוש, גדעון לוי מבכירי העיתון הפוסט ציוני "הארץ", ואלון ליאל מבכירי משרד החוץ לשעבר?

שלושתם, מסתבר, הצליחו לעבוד עלינו. הם כמעט שיכנעו אותנו, שהם פועלים מכוחה של אהבת הפלשתינים. ואנחנו כמעט התפתינו להאמין שאהבת האדם בפיהם. שרוממות זכויות אדם והדמוקרטיה בגרונם. סוג של אהבת אדם תמימה. מין גלותיות תמימה שכזו, בנוסח מוֹשקה הגלותי, שגם כשהתגולל חסר אונים, מוכה וחבול, על הקרקע, לאחר שחטף בעיטות עזות ממגפיו של הפריץ, הוא המשיך ללקק אותם בהכנעה מזוכיסטית.

אלא שסוף האמת לנצח. עכשיו היא צפה על פני המים וחושפת תופעה מחרידה: לא אהבת האדם הפלשתיני מניעה אותם, אלא שנאת ישראל נטו. איבה מזוקקת לעם ישראל, למדינת ישראל, לארץ ישראל – ואין צורך לומר לתורת ישראל. סתם אנטישמיות עצמית, מן הסוג הניקלה ביותר. אוטו-אנטישמיות מחליאה.

הדבר היחיד שיכול להיאמר לזכותם הוא, שהם לא המציאו את השיטה. כבר קדמו להם משת"פים יהודים, מאז ימי הנביא ישעיהו הנביא: "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" – דרך הגנרלים היהודיים שפעלו בצבא טיטוס מחריב המקדש, והיהודים המומרים שעמדו בראש גייסות האינקוויזיציה, והסטודנטים היהודיים שחברו לפוגרומיסטים בקישינב ב-1903, והמשת"פים של מלחמת העולם השנייה ששירתו את אוייבי עמם, והאודי אדיב'ים והקלינגהופרים בני זמננו. המהרסים והמחריבים הפכו לראשי המדברים נגד עמם: חלקם היו למשת"פים של ממלכות הרשע, חלקם הובילו מסעות קשים ואלימים שנועדו לחנך מחדש את אחיהם. מפני שהם, כידוע, יודעים טוב יותר מבני עמם, מה רצוי וטוב להם.

בדרכם של המשת"פים הבזויים, צועד עיתון "הארץ", העיתון לאנשים שמייחלים להכנעת ישראל. אחד מבכיריו, גדעון לוי, 'כתבנו לענייני הכפשת ישראל ולהשגבת הפלשתינים', התייצב השבוע, דווקא ביום בו נעץ מחבל פלשתיני את סכינו עשרות פעמים בליבה של דפני מאיר הי"ד – לשמאלה של שרת החוץ השוודית, והנפיק מאמר שיטנה תחת הכותרת המופרכת: "כן, הוצאות להורג, אלא מה?" – ובכך סיפק כְּתב הגנה לטענתה השיקרית, שהיהודים מוציאים להורג פלשתינים ללא משפט.

הנה מה שפירסם השבוע, ביום הרצח הנתעב בעותניאל, הפובליציסט ה'נאור':

"צריך לקרוא לילד (המת) בשמו: ישראל מוציאה להורג בלא משפט, כמעט מדי יום. כל תיאור אחר הוא שקר. אם פעם עוד התקיים כאן דיון על גזר דין מוות למחבלים, עכשיו הם מוצאים להורג אפילו בלא משפט (ובלא דיון). אם פעם עוד התקיים ויכוח על הוראות הפתיחה באש, היום הכל ברור: צריך לירות על מנת להרוג, בכל פלשתיני חשוד. ... הם יורים למוות באוחזים בסכין או אפילו במספריים, וגם במי שרק שולחים ידיהם לכיסם, או מאבדים את השליטה במכוניתם. יורים למוות ללא הבחנה – בנשים, בגברים, בנערות ובנערים. יורים בהם כשהם עוד עומדים על רגליהם וגם אחרי 'ניטרולם'. יורים כדי להרוג, להעניש, לכלות את הזעם וליטול נקם."

אין טעם להתווכח עם הרפש הכוזב הזה. אבל לפחות שווה לנסות להיכנס לראשו של לוי: נניח שהוא באמת מתכוון לבטא עמדה מוסרית נטו, דבש ונופת צופים – האם באמת אין הוא מבין, שדבריו מייצרים שָאהידים נוספים? שהתוכחה הזו משמנת את גלגלי אינתיפאדת הסכינים? הרי כמעט מתבקש, שכל ערבי, אפילו מתון לכאורה, שקורא את ההסתה הזו (והדברים מתפרסמים באדיבות "הארץ" באנגלית, ומשם מועתקים לתקשורת הערבית), יסיק מדבריו, שעליו ליטול סכין ולרצוח יהודים תמימים. אז איך זה שהמחשבה המחרידה הזו, אינה עולה כלל על בדל 'מוסריותו' הנשגבה של לוי?

פעיל השלום הידוע, אביר זכויות האדם, עזרא נאווי, תיאר בחדווה את עינויי התופת שעוברים סוחרי קרקעות ערבים שהוא מסגיר לַרִשְעוּת הפלשתינית: "קודם עושים להם זובור ואחר כך גזנגה."

אז מה זה, לעזאזל, גזנגה?

מסתבר שמקורו של המונח, שהחדיר נאווי לשיח הציבורי, בבדיחה מקאברית על שניים שנפלו בידי שבט פראים, וקיבלו את זכות הבחירה: "זובור או גזנגה." אפילו את הפריווילגיה הזו, שהקניבלים מעניקים לקורבנותיהם, לא מוכנים נאווי ואהוביו הפלשתינים לספק למוכרי הקרקעות, שנגזרו עליהם באדיבותו ייסורי זובור וגזנגה גם יחד.

בעגה של נאווי, הגזנגה הינה תהליך מצמרר של המתה איטית, שמקוממת כל מי שבקירבו פועם לב אנוש: מענים את הקרבן עינויי תופת, קוצצים באיבריו באכזריות קצבית בעודו חי, ולבסוף הוא נקשר לרכב ונגרר בחוצות העיר, עד שגולגלתו מתפצחת וגופו נשחק באספלט שבכביש. כמה מבעית, כמה 'מוסרי'. עוד 'מעשה מוסרי' להפליא, מבית היוצר של אבירי המוסר ופעילי זכויות האדם.

עם כל ההסתייגות מפעילותם של המשת"פים לוי ונאווי, דומה כי חמורה יותר משת"פיותו של אלון ליאל.

בשל היותו בעבר מנכ"ל משרד החוץ, ולפנים שגריר בדרום אפריקה ובתורכיה, מקבלות משנה תוקף הטפותיו לאומות העולם, להפעיל נגדנו 'גם זובור גם גזנגה': גם חרם מדיני, גם חרם כלכלי וגם חרם אקדמי.

אלון ליאל מודע היטב לגודל הנבלה. בתידרוך לאנשי 'שוברים שתיקה', הסביר למה חשוב שיתמקדו בתעמולה בחו"ל נגד המדינה, ואיך ליישם לקחי החרם על דרום אפריקה בימי האפרטהייד, ואיך סיכל את מינויו של דני דיין לשגריר בברזיל: "הקרב בתוך ישראל הוכרע," הסביר, "יש לנו [בישראל] לגיטימציה של 2 אחוז בלבד. אבל איזה שני אחוז? האנשים הכי מוסריים, הכי נבונים..."

הבנתם את זה? מה שלא הולך בדרך דמוקרטית, באמצעות הקלפי, ייכפה באמצעים גזנגים אנטי דמוקרטים. ולציניות המתנשאת הזו, קוראים החצופים הללו דמוקרטיה.

על מעודדי הטרור הסכינאי, כיוון מן הסתם התנא שמואל הקטן: "וְלַמַּלְשִׁינִים אַל תְּהִי תִקְוָה. וְכָל הַמִּינִים כְּרֶגַע יאבֵדוּ. וְכָל אויְבֵי עַמְּךָ מְהֵרָה יִכָּרֵתוּ. וְהַזֵדִים מְהֵרָה תְעַקֵּר וּתְשַׁבֵּר וּתְמַגֵּר וּתְכַלֵּם וְתַשְׁפִּילֵם וְתַכְנִיעֵם בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ." ונאמר אמן.

* * *

שׂישׂי מאיר

אִשָּׁה הָרָה

אִשָּה צְעִירָה עֲטוּרַת שָבִיס

כְּרֵסָהּ בֵּין שָדֶיהָ

הוֹלֶכֶת נִמְרָצוֹת בְּיוֹם שִישִי

בִּרְחוֹבוֹת עִיר דָּתִית

דּוֹחֶפֶת עֶגְלַת תִּינוֹקוֹת.

אַרְבַּעַת יְלָדֶיהָ הַקְּטַנִּים נִשְׂרָכִים אַחֲרֶיהָ

שְנַיִם אוֹחֲזִים בְּיָדֶיהָ, אֶחָד בְּכָל צַד

וּשְנַיִם אוֹחֲזִים בְּשִמְלָתָהּ, אֶחָד מִכָּל צַד.

הִיא מְמַהֶרֶת בְּהָלְכָה

כְּדֵי לָשׁוּב מִן הַסְּתָם לְבֵיתָהּ

שָׁם תָּכִין מָזוֹן לִילָדֶיהָ

וְאוּלַי גַּם לְבַעֲלָהּ לוֹמֵד הַתּוֹרָה

וּתְקַרְצֵף אֶת הַבַּיִת .

בְּדַרְכָּה הִיא עוֹלָה מַדְרֵגוֹת

עִם הָעֲגָלָה כִּבְדַת הַתִּינוֹק

וְיוֹרֶדֶת אֲחֵרוֹת בִּמְיֻמָּנוּת רַבָּה

לֹא מְבַקֶּשֶׁת עֶזְרָה מֵאִישׁ

נֶעֱזֶרֶת אוּלַי בְּסַיְיעָא דֶּשְמַיָא.

אִשָּׁה הָרָה דּוֹחֶפֶת עֲגָלָה

שֶׁבָּהּ מְנַמְנֵם תִינוֹקָהּ.

וְאִתָּהּ הוֹלְכִים-נִגְרָרִים

עוֹד אַרְבָּעָה יְלָדִים קְטַנִּים.

וְלֹא נִכֶּרֶת שׁוּם טְרוּנְיָה בְּפָנֶיהָ

חֲלָקוֹת הַמַּבָּע.

* * *

כדאי לשמוע את באסם עיד, קול ערבי פלסטיני שפוי

https://youtu.be/2D0MmQCNVYk

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

אזהרה: זה ספר נשכח שאינו נחשב שייך לספרות העברית!

ואסור ללמדו פן יֵדעו בבתי-הספר את תולדות היהודים!

פרק עשרים ואחד

עקב הפרעה מסתורית, הקשורה במצב כדור-הארץ, נעלם קפיטן יוקי, ובמקומו מופיע מורה-דרך בידואי זקן.

הבוקר החל בסימן רע.

סופת החול התחזקה והלכה. שעה שנִמנם לפנות-בוקר, לאחר שסיים את משמרת-הלילה, נעקץ אבבטן, בשנתו, על ידי רמש ארסי, לא עקרב, ולחיו האחת התנפחה וגדלה כדלעת, נוסף על הדלעת אשר לה היה דומה ראשו.

משבי החול הצליפו בפנים, חדרו לעיניים, לפה ולאף, היקשו על הראיה ועל הנשימה. בקושי רב פירקו את האוהל, ארזו את הציוד, עלו על גבי הגמלים והפליגו לדרכם.

אפילו הגמלים התנהלו בכבדות, למרות צקצוקיו של עמשי שניסה לזרזם בלשונו והפציר בהם: "צַק, צַק, צַק, צַק – " כדרך הַגַּמָּלִים הבידואים. למזלם הבחין מדי פעם בכתם השמש העמום, וכך הצליח לשמור על הכיוון, מזרחה, אך מדי רגע קשתה עליהם ההתקדמות, השיניים גרסו חול, העיניים דמעו ובערו, האף נסתם, ועקצוצי-החול היכו בכל מקום בגוף שלא כוסה היטב בעבאיה ובכאפיה, עד כדי השאר רק סדק צר לעיניים.

"אינני יכול יותר!" חרק אבבטן מעל גבי הגמל השלישי, לאחר שעה קצרה בה ניסו לעשות דרכם בסופת החול ובענני האבק שהחשיכו את היום והסתירו כמעט כליל את עין השמש במזרח. "קפיטן יוקי, קח אותנו מכאן לאיזה זמן אחר, אפיל יום אתמול או מחר, ובלבד שלא ניחנק – "

"אני מנסה –  " אמר קפיטן יוקי, "אך יש לי הפרעות. זה בגלל האבק, אני חושב – "

רגילים היו לסמוך על קפיטן יוקי ועל כן איש מהם לא היה מודאג. ובכל זאת הציע עמשי שיעצרו בצלע איזו גבעה, יבריכו את הגמלים, יטו אוהל ויסגרוהו היטב ויֵשבו בו עד שתחדל הסערה המעיפה גלים עצומים של חול ומשנה כהרף-עין את פני המידבר, כמו ים רוגש שפניו משתנים מדי רגע.

ואכן, כך עשו. ובקושי רב.

בשבתם באוהל גם הניחו רטייה לחה על לחיו התפוחה של אבבטן, אשר צמותיו הבידואיות הלבינו באבק, כמין ישיש שמן שפניו לבקניים ומקומחים באבק, וכך ניראו גם היתר.

"גלידה," מילמל אבבטן, "רק קצת גלידה אני רוצה – "

"מה מבקש החבר שלך?" לחש עמשי לרני, "וכי מה צריך להגליד אצלו? הלא עקיצה אינה פצע – "

"גלידה," המשיך אבבטן, "וניל עם פתיתי-שוקולד. אפילו וניל בלבד, לא איכפת לי. אתן את העיתון שלי 'העצלן הצעיר' תמורת מנה אחת של גלידה!"

כך מילמל, בעוד הסופה משתוללת בחוץ ועורמת קילוחי-חול על דפנות האוהל. ולבסוף, מאפס-מעשה, ואולי גם עייפים ממשמרת הלילה, נרדמו אחד-אחד, על אף שהיתה זו שעת לפני-צהריים, ולבד מכמה פיתות יבשות מאתמול, ותמרים, וגבינה, והכול מקומח באבק, שאכלו לארוחת-הבוקר – לא בא דבר אל פיהם.

טלטלה עזה העירה אותם מתרדמתם הכבדה והפילה את האוהל עליהם. הגמלים בחוץ התפרעו, ואלמלא היו קשורים היטב – היו בוודאי נמלטים. רגעים אחדים רעדה הארץ. ואז השתתק כל היקום. גם הרוח פסקה. ולאט-לאט שקעו ענני החול והאבק, ונגלה, לעיני היוצאים ממהפכת יריעות האוהל – המידבר כולו, שקט וריק באור בין-הערביים, ופניו, לבד מרכסי ההרים הרחוקים, אינם דומים למה שהיו קודם, לפני הסערה.

עמשי מיהר להרגיע את הגמלים, אבבטן ורני ניערו היטב את בגדיהם ואת יריעות האוהל, ומתוך שהיו עסוקים כל כך, בתוך הדממה שנפלה על המידבר, לא הבחינו מיד בדבר המוזר מכול –

קפיטן יוֹקי נעלם!

כאילו בלעה אותו האדמה, כמו שאומרים.

חיפשו בין יריעות האוהל, קראו בקול רם, אפילו חפרו בחול, מסביב, שמא נקבר בסופה –

והוא איננו.

בדקו היטב בחפצים, בכרֵי הגמלים ובמשאם, אפילו בשיניהם הצהובות – שמא הקטין עצמו ונשאר תקוע באחד החפצים –

שום דבר.

עמשי לא מיד הבין את חומרת המצב. אולם רני ואבבטן זכרו היטב את ההרגשה המפחידה שהיתה להם כאשר עזב אותם לשעה קלה בתא-הדואר 22135 של הסופר אהוד בן עזר, בתל-אביב, וכיצד חששו פן יישארו זערוריים כל ימיהם, כאצבעוני או כנילס הולגרסן, במקרה שקפיטן יוקי לא יחזור.

עתה נראה המצב חמור כפליים. אמנם אינם זערורים, כפי שהיו במסעם לגלות את אוצר הבאר הראשונה, אך תקועים הם בלב מידבר חיג'אז בשנת 1875, וגם אם יינצלו ויחזרו לארץ-ישראל, יהא עליהם לחכות לא שבעים שנה, כחוני המעגל, אלא יותר ממאה שנים – עד אשר ייוולדו הם-עצמם, והוריהם (ובמקרה של רני, גם הורי-הוריו) – ויתאימו לתקופתם. ומה יהא על עמשי, ששייך בכלל לתקופה אחרת? ועם מי בכלל ימצְאו שפה משותפת בשנת 1875, בארץ-ישראל? הלא אפילו יהושע שְׁטָמְפְּפֶר, שכבר עלה ברגל ארצה וחי בירושלים, חייב להסתיר לעת-עתה את תוכניותיו לייסד מושבה עברית ראשונה בארץ-ישראל, וזאת מפחד הקנאים הדתיים. ומי יאמין להם שבכוונתם לחכות עד שתקום מדינת ישראל ותימלאנה לה כך וכך שנים!

מוטב כבר להיתקע זערורי, בתל-אביב, היום, מאשר בלב מידבר חיג'אז, יותר ממאה שנים לאחור, ובגודל טבעי!

*

דמעות זלגו על פניו של אבבטן, אשר ישב על יריעת-האוהל המקופלת, והיתוו חריצים במסיכת האבק המקומחת שדבקה לעורו.

"אתה זוכר?" אמר לרני, "את הסיפור על דב טרנופולסקי, ממציא מדחס-החלל, שנעלם לילה אחד בגלל הפרעות קוסמיות – "

"מבית-הכלא של משטרת וינה, בחודש יולי, שנת 1941?" חזר רני על דברי קפיטן יוקי הזכורים לו, כמו כדי להיאחז בעובדות בטוחות כלשהן בתוך הבלבול הנורא הזה, אשר השקט במידבר רק הגביר את עוצמתו.

"כן, ועכשיו, רעידת-האדמה, והסופה – "

"אולי זה רק האבק במכשיר – " החזיק רני בידו של אבבטן וליטף אותה, לנחמו, ואולי לשאוב ממנו עידוד?

"מה קרה לכם?" שאל עמשי דק-הגזרה וכחול-העיניים, אשר דומה כי מאומה לא הבהילו. "מה אתם מודאגים כל כך? לחזור להדיֶה אין טעם. בוודאי כבר הרגישו שם כי נתתי להם מטבעות מזוייפות – "

"מזוייפות?"

"כן. בלי כוונה. אתם מבינים – השולטן עבד-אלחמיד עתיד לעלות על כס-השלטון של האימפריה התורכית רק בעוד שנה, ב-1876, ובין המטבעות אשר בהן שילמתי עבור הגמלים – רבות היו הנושאות את שמו ואת חתימתו, ואלה לא נוצקו ולא באו עדיין לאוויר-העולם!"

"מנ נעשה, אפוא?" יילל אבבטן. "מי יערוך ומי ידפיס את החוברות הבאות של 'העצלן הצעיר'?"

ניסו להתקשר עם חברם במק"ם, מכשיר-קשר-מחשבות, ולא העלו דבר, גם לא במכשיר-הקשר הקטן של רני.

"דרך אחת לפנינו," אמר עמשי. "נמשיך ללכת מזרחה, בלילה, אל חייבר, אל אחינו, יהודי המידבר, ושם נמצא מקלט ונראה מה לעשות. אולי הם יעזרו לנו בחיפושים אחר חברכם המוזר אבו-טנק, המכוסה שריון כמו איזה אביר מימי-הביניים, ואשר הלך כנראה לאיבוד בסופת-החול."

"ואולי פשוט יצא לפנינו, לסייר בדרך, למצוא את הנתיב?" הציע רני.

"אולי," אמר עמשי, "זה הגיוני מאוד."

דברי ההיגיון הללו עודדו מעט את אבבטן, ועד מהרה רחצו השלושה את פניהם וידיהם, הכינו ארוחה חפוזה, אכלו ועלו שוב על הגמלים, מפליגים בדרכם מזרחה, מושכים מאחוריהם את הגמל הריק של קפיטן יוקי, ושמש אדומה כדם שוקעת ברכס ההרים הגבוה שמגבם, וקר.

*

לא הרחיקו נדוד, עדיין לא החשיך לגמרי, והנה דמות עטופה באדרת כהה ניצבת נטועה לפניהם בלי-נוע בלב המידבר. תחילה התעודדו, וקיוו שזהו קפיטן יוקי. אך כשהתקרבו התברר כי בידואי זקן הוא, שמחלפות-שיער אפורות יורדות על פניו המצומקים, ועיניו מתבוננות בהם, חודרות, כאילו רק להם חיכה.

"אִ-סַלַאם עַלֵיכֻּם!" שלום עליכם, הקדים הצ'רקסי ואמר.

"עַלֵיכֻּם אִ-סַלַאם!" עליכם השלום, השיב הבידואי.

"מַסִיכּוּם בִּלְחֵיר!" ערבכם בטוב.

"מִאֶית מַסַא!" מאה פעמים ערב, בטוב!

"כֵּיף חַאלַכְּ?" מה שלומך?

"אִלְחַמְד לאלְלָה, טַייבּ!" תודה לאל, טוב.

וכן הלאה, הרעיפו השניים ברכות ושאלות, כמגששים לדעת ותוהים זה על קנקנו של זה. הלנו אתה או לאויבינו?

"שמעו," לחש עמשי בעברית, בפנותו לאחור, אל השניים, "הבידואי הזה לא מוצא חן בעיניי. נדמה לי שכבר פגשתי בו פעם."

"שאל אותו על הדרך לחייבר," הציע אבו-בטאטה.

הצ'רקסי שאל אותו, והלה פרץ בשטף דיבורים כשהוא מצביע מזרחה, ועל גמלו הריק של אבו-טנק.

"הוא מכיר את המקום ומוכן להיות לנו מורה-דרך אם נשלם לו ונעמיד לרשותו את הגמל הריק של אבו-טנק."

"הוא מיהודי חייבר?" שאל אבו-בטאטה, "אִנְתֶ מִן יַהוּד-אִל-חַייבָּר?" גייס את מקצת הערבית שידע, או שכבר למד.

הבידואי נבהל ורקק, "לַא, לַא, אָעוּז בִּלְלָה!" – כלומר, לא, לא, אחסה באלוהים מפניהם. ומיד הסתובב אל הישימון הריק, כמתכוון להסתלק מעל פני השלושה, וכאילו אוהלו מצוי במרחק צעדים אחדים בלבד.

נכונותו זו של הבידואי הזקן להסתלק – שיכנעה את הצ'רקסי שאין הוא חפץ ברעתם, והוא קרא לו לעלות על גמלו של אבו-טנק ולעבור עימו לראש השיירה. הזקן עשה זאת מיד, ובזריזות מפליאה – מבלי להבריך את הגמל קפץ קפיצה אחת ונתלה ברגל על צווארו, ומן הצוואר אל הכר והדבשת כאילו מכיר הוא את הגמל מימים-ימימה.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* תודה בן עזר, קראתי את הסיפור הנפלא של יוסי גמזו, "חוש ההומור של השטן". מה נשאר? רק לרעוד מרוב שהאמת...

המשך שבוע טוב ותודה על כל הגיליונות,

שושה

* איילה זמרוני: אני חושבת שתקוה וינשטוק התכוונה בכתבתה על קבלת השבת בצוותא – לליאת רגב. בכל אירוע שבו נכחתי עם ליאת רגב, היא לא עמדה בלו"ז... אולי צריך לקנות לה שעון.

* אהוד שלום, ברצוני להזכיר לך שהרצל ובלפור חקק נהגו לשלוח מכתבים לעיתון "הבוקר לילדים". היו זמנים ולא ישובו עוד.

ד"ש למסתורית,

מהודה ויהודה קליין

אהוד: אתה כנראה טועה. לפי ויקיפדיה "הבוקר לילדים" הופיע רק בשנים 1943-1948 – ואילו האחים הרצל ובלפור חקק נולדו בשנת 48' והועלו ארצה בהיותם כבני שנתיים!

* בבקשה תסיר את כתובתי מרשימת המנויים לעיתון הלילי שלך. דברי ההשמצה שלך בראשית עיתון זה [1113] על ראש הממשלה ורעייתו עברו כל גבול ואינני מעוניינת יותר להיות מנויה על עיתון שבראשה עומד אדם כמוך.

תמר ע.

אהוד: בדקתי את הגיליון ולא מצאתי בראשיתו וגם לא בהמשכו שום "דברי השמצה" שלי על ראש הממשלה ורעייתו. אולי את מתכוונת למאמרו של עמוס אריכא "ממשלת זדון מושחתת". יש קוראים שמייחסים לי דיעות שמביעים משתתפים אחרים במכתב העיתי – ויש קוראים עדינים שלפעמים אינם מבינים את ההומור והאירוניה שלי. בדרך כלל אני כמעט מוחרם בפגישות חברתיות, וגם בפומבי – משום שאני מגן על מרבית עמדותיו של ראש הממשלה.

* כמעט מדי יום אנחנו מקבלים במייל הודעה על צאת ספר חדש בהוצאת רסלינג. מאות כותרים בשנה. ורצינו לשאול כיצד זה ייתכן? הלא שום הוצאת ספרים בארץ לא עובדת בקצב שכזה!

* כמה שבעל הגלריה משה כ"ץ צדק: "בנוגע לרפי לביא, [יונה] פישר זוכר שכ"ץ בכלל לא הסכים להציג אותו בהתחלה: 'הוא פחד להציג אותו כי זה נראה לו קשקוש. אבל הפסל קוסו אלול אמר לו: 'תציג אותו, הוא בסדר.' קוסו אלול היה אדם סמכותי מאוד, אז כ"ץ הסכים'." [שני ליטמן, "הארץ" באינטרנט, 19.1].

* האם נכונה השמועה שהמצבה על קברו של עובדיה יוסף נסדקה – כי מרן הזדעזע בשומעו שהגנב אריה דרעי חזר לשמש כשר הפנים?

* שלום מר בן עזר, אני מבקש את תמיכתך בהוצאה לאור של התרגום העברי הראשון לספר האנטישמי "הפרוטוקולים של זקני ציון", בליווי הארות וביאורים שונים המוכיחים את הזיוף.

עמלתי על הכנת התרגום זמן רב, ועל מנת לגייס את סכום הכסף הדרוש להוצאתו של הספר לאור פתחתי דף גיוס תמיכה באתר הֶדסטארט:  

https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=17850

אני חושב שספר זה הוא אחד הספרים החשובים שנכתבו במהלך המאה העשרים, משום שהוא מהווה אחד מעמודי התווך של האנטישמיות והאנטי-ישראליות בימינו. אם גם אתה סבור שהפרויקט חשוב ונחוץ, אשמח לתמיכתך וכן אשמח אם תפרסם ברבים את דבר הפרויקט. 

חשוב לציין כי התומכים אינם מחויבים אם הפרויקט אינו משיג את יעדו בזמן. במילים אחרות, הכסף ייגבה אך ורק לאחר גיוס הסכום המלא.

 תודה רבה מראש,

עדי אמסטרדם

adiamsterdam@fastmail.fm

* "אַבּוּס אִידַכְּ," אנשק ידיך – אמר הנידון-למוות לעורף-ראשו בערב הסעודית, ומחיר הנפט צנח אל מתחת ל-30 דולר החבית.

* אומרים כי ביבי ושרה עוקבים בנשימה עצורה אחר ההתמקחות על עונשו של אולמרט כדי לדעת מה מצפה להם אם יורשעו. רק אריה דרעי יושב בשקט כי כל זה כבר מאחוריו – – ואחוריו כיום על כיסא שר הפנים. הוא גם לא טיפש לדחוף ידיים לעובדות שלו. אולי בבוא היום הוא ייבחר לנשיא על הקווטה של עדות המזרח? – נשמח אז לקבל מידיו את פרס הנשיא הגנב.

* כמה נחמד שחלק ממיליארדי הדולרים של האיראנים המוקפאים בארה"ב – שיופשר בעקבות הסכם הגרעין שרקח אובמה, יופנה למימון חפירת מנהרות החמאס מתחת ליישובי עוטף עזה – כדי שבסיבוב הבא יוכלו לצאת מהן ולרצוח יהודים!

* למר אהוד בן עזר, חשוב בבקשה! שיתפרסם: בראש השנה אין זמן לאכול. ביום כיפור  אסור לאכול. בסוכות אין איפה לאכול. בחנוכה שמנים מדי לאכול. בפורים שיכורים מדי   בשביל לאכול. בפסח אין מה לאכול. בשבועות עייפים מדי מכדי לאכול. ועד שיש בט"ו   בשבט משהו לאכול... מייבשים לך את זה!

אני מאחל לכל ציבור הקוראים/ות חג ט"ו בשבט שמח וטעים!

בכבוד רב

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* סופר נידח שלום, בגיליון מס' 1113 אתה כותב כי: "המילוי-כביכול של איראן אחרי הסכם הגרעין...." – יש עובדות מוכחות בנושא. דו"ח סבא"א (הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית) מאשר שאיראן אכן עמדה בכל תנאי ההסכם שנחתם ביולי 2015, בהם:

1. פירוק של 5,060 צנטריפוגות (מתוך 19,000, שחלק גדול מהם היה לא פעיל).

2. הוצאו עודפי האורניום המועשר מאיראן, כך שבידי איראן נותרו רק 300 ק"ג למשך 15 שנים. מכמות כזו אי אפשר לייצר אפילו פצצת אטום אחת. העשרת האורניום תוגבל ל-3.67%.

3. הוסרה הליבה מכור המים הכבדים ב"אראק", והיא מולאה בבטון. בכך נחסם ובוטל לחלוטין המסלול לייצור פצצת פלוטוניום.

בצפון קוריאה לא היה פיקוח בינלאומי על מתקני הגרעין שלה ולכן היא רימתה והפרה את ההסכמים שעליהם חתמה. ההסכם עם איראן הוא ללא תקדים מבחינת היקף הפיקוח על מתקני הגרעין. הפיקוח הוא הדוק, ללא הגבלת זמן – לנצח.

רון וייס

רמת-גן

* איזה הישג מדהים לעם הפלסטיני – נער בן 15 רצח לבדו בסכין אישה בת 39, אם לשישה! – וכמובן לא יאונה לו כל רע כי מוראד אדעיס הוא קטין! אבל אפשר להכניסו לספר השיאים של גינס ובבוא היום אולי להעניק לו פרס נובל, כמו לטרוריסט ערפאת – והפעם מידי שרת החוץ השוודית הצהובה מרגוט וולסטרום.

איזה הישגים מפליאים יש לַחינוך לִגבורה וּלְתרבות של הפלסטינים! נער, עוד לפני שהוא מתבגר וזוכה לזיין אישה – כבר רוצח אישה! – ומה חבל מבחינתו שלא הצליחו להרוג אותו, שאז היה כבר זוכה לזיין בתולה בגן העדן.

ועם הפראים האלה אתם רוצים לעשות שלום – על גבול קלקיליה-כפר-סבא!

* קטע אנונימי שהגיע אלינו ללא חתימה: גם אני שובר שתיקה. פאתי רמאללה, אפריל 2002. במסגרת מבצע חומת מגן, באחת מעשרות הפעילויות השתלטנו על בית של מחבל, עצרנו אותו ופינינו את בני המשפחה לקומה התחתונה. בשיקול מבצעי החלטנו להשתלט על הקומה העליונה כדי לשלוט על תא השטח שהיה נגוע בטרור. אחרי יומיים ששהינו שם הגיעה פקודה לעבור הלאה. קשה לתאר איך נראה בית אחרי שפלוגה שלמה שהתה שם יומיים. אך את מה שקרה שם באותו יום הרבה יותר קל לתאר. התחלקנו לקבוצות, ניקינו וסידרנו את הקומה העליונה, החזרנו כל רהיט למקום, כאילו לא נכח שם חייל מעולם. אך לא הסתפקנו בכך, אספנו כסף מכל אחד מחברי הפלוגה והשארנו על השידה סכום כסף נכבד מכיסינו, בכדי לפצות על עוגמת הנפש. אני מזכיר לכם שזהו ביתו של מחבל עם דם על הידיים. לאף אחד מבין הלוחמים זה לא היה נראה חריג או שונה. זה מי שאנחנו. זהו צה"ל. אך לצערי סיפורים כאלה לא תשמעו. הם פשוט לא מגיעים לתקשורת ובטח לא לוועדות באו״ם. הגיע הזמן לספר על צה"ל האמיתי ולומר זאת בקול גדול ובחזה נפוח. אין עוד צבא כזה בעולם. תשברו את השתיקה שלכם. גם אם אין לכם מימון ממדינות זרות...

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,623 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*