הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 1115

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ו בשבט תשע"ו, 25 בינואר 2016

עם תמונת אריח-קיר מלפני 800 שנה שנמצא בטולדו, ספרד.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: סִפּוּר אֶקוֹלוֹגִי קָטָן שֶצָּבַט אֶת לֵב הַקְּשוּרִים בּוֹ, לְיוֹם ט"וּ בִּשְבָט. // פוצ'ו: בחיי (2), פרק י"ד –  למה צחקה מיכל? // יהודה גור-אריה: הערות שוליים, הגיגים קלים על נושאים כבדים. // יצחק שלו: ט"ו בשבט של ילדות בירושלים. // יוסף רוט רותם: ט"ו בשבט בגלות פולין לפני 65 שנה. // שׂישׂי מאיר: ט"ו בשבט. // ד"ר יוחאי סלע: ישראל קוראת לכול הצדדים בארה"ב לנהוג באיפוק מירבי. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. אדרבא, נתבונן בעובדות. 2. צרור הערות 24.1.16. // איתמר פרת: על יידוי אבנים. [תגובה]. // יעקב ניר: לידידיי אהוד ואיתמר. [תגובה]. // אהוד בן עזר: הַפֶּלֶא – יוּגָ'ה וַאנְג הפסנתרנית בפילהרמונית, בקונצרט מוצ"ש האחרון עם מוצארט, סן-סאנס, ברהמס ומהטה. // יוסף אורן: גירושים אלגוריים. [על "גירושים מאוחרים"]. // תקוה וינשטוק: 1. שירות פקס חינם. 2. "חתונה מנייר". // יוסי אחימאיר: הערות מעמוד הפייסבוק שלי.  // אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו. שיחה שנייה: אוטופיה. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק עשרים ושניים: העיר המכושפת. המארב. המעצר. החקירה. רני נעלם. // ממקורות הש"י.

 


 

 

* * *

יוסי גמזו

סִפּוּר אֶקוֹלוֹגִי קָטָן שֶצָּבַט

אֶת לֵב הַקְּשוּרִים בּוֹ, לְיוֹם ט"וּ בִּשְבָט

 

בְּט"וּ בִּשְבָט אֶת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל תָּמִיד תּוֹקֵף פֹּה

טְרֶנְד שֶל פֵּרוֹת מְיֻבָּשִים שֶאֶת הַלֵּב כּוֹבֵש,

אָז בּוֹאוּ וּבְחַג הָאִילָנוֹת נִטְעַם בְּכֵּף פֹּה

נוֹסָף לִפְרִי יָבֵש סִפּוּר לְגַמְרֵי לֹא יָבֵש.

 

סִפּוּר עַל אִילָנוֹת זְקֵנִים אֲשֶר חָמְקוּ מִפֶּגַע

שֶל מַלְתְּעוֹת הַדַּחְפּוֹרִים, כִּי כְּשֶהֻפַּל הַפּוּר

הֵם אוֹטוֹטוֹ כִּמְעַט הָלְכוּ כָּאן פַיְפְן – אַךְ בָּרֶגַע

הָאַחֲרוֹן נִצְּלוּ, וְכָךְ מַתְחִיל אוֹתוֹ סִפּוּר:

      

בִּזְמַן שֶשּוּם תִּזְמֹרֶת פִילְהַרְמוֹנִית לֹא הִרְעִימָה

כָּאן שוּם קוֹנְצֶרְט מִלְּבַד יְלֵל תַּנִּים בְּקוֹל רָצוּץ  

וְשוּם הֵיכַל-תַּרְבּוּת כָּאן לֹא עָמַד וְלֹא "הַבִּימָה"

וְשוּם מוּזֵיאוֹן רוּבִּינְשְטֵיְן עוֹד לֹא חָלַם לָצוּץ –

 

בִּזְמַן שֶשּוּם רוֹעֶה עַרְבִי עִם שוּם כִּבְשָׂה וְשוּם עֵז

עוֹד לֹא רָעָה כָּאן אֶת צֹאנוֹ וּבַּחוֹלוֹת טָבַע

עָמְדָה כָּאן חֲבוּרַת עֲצֵי שִקְמָה (בְּלַעַ"ז "גּ'וּמֶז")

עַל הַגִּבְעָה שֶנִּקְרְאָה "גִבְעַת הָאַהֲבָה".

 

גִּבְעַת הָאַהֲבָה שֶל תֵּל-אָבִיב שֶרַק נוֹלְדָה אָז,  

שְמוּרָה קְטַנָּה שֶל טֶבַע הָאָדָם (וְהַמָאדָאם)

מִקְלָט לֵילִי רוֹמַנְטִי לְכָל זוּג צָמֵא לְמַעַשׂ

שֶל כָּל יוֹרְשֵי הָעֶצֶר (וְהַיֵּצֶר) שֶבַּדָּם...

 

שָם שָר כָּל דּוֹן ז'וּאָן לְכָל קְרָסָבִיצָה נִרְגֶּשֶת    

אֶת "סֶרְצֶה", "הַכְנִיסִינִי" וּפְסוּקֵי שִיר-הַשִּירִים

וְאַהֲבוֹת פָּרְחוּ כְּמוֹ פִּטְרִיּוֹת אַחַר הַגֶּשֶם

וְאֻכְלוּסְיָה גָדְלָה מִמִּסְפָּרִים לְמִסְפָּרִים...

 

אֲבָל בְּיוֹם בָּהִיר, כְּשֶרֹאש-הָעִיר הָיָה נָמִיר

נָפְלָה עַל הַשִּקְמִים הַהֵם, מִגֶּזַע עַד אָמִיר,

צָרָה, כִּי הָעִירְיָה, לְשֵם גִּנּוּן "גַּן יַעֲקֹב"

עָמְדָה לִכְרֹת אוֹתָם (כְּמוֹ שֶכָּתוּב שָם כִּי "יִקֹּב

הַדִּין" אֶת הָעֵצִים הַהֵם) וְהָעִירְיָה לֹא חָסָה

עַל כָּךְ שֶהֵם זְקֵנִים יוֹתֵר מִתֵּל-אָבִיב עַצְמָהּ

וְכָל מְהַנְדְּסֵי-הָעִיר שָלְחוּ לְשָם בְּכַּאסַאח

גַּם סְקְרַיְפֶּרִים וְגַם בּוּלְדּוֹזֶרִים רַבֵּי-עָצְמָה

וְזַעֲקוֹת הַ"לּוֹבִּי הַיָּרֹק", כִּמְיֻתָּמוֹת

נָפְלוּ אַחַת-אַחַת שָם עַל אָזְנַיִם אֲטוּמוֹת

כְּשֵם שֶשּוּם שִמּוּר אֲתָר הִיסְטוֹרִי לֹא הִצְלִיחַ

לִמְנֹע אֶת חֻרְבַּן בִּנְיַן "גִּימְנַסְיָה הֶרְצֶלִיָּה",

כִּי עִיר שֶלּא שוֹמֶרֶת בִּדְבֵקוּת כִּמְעַט דָּתִית

אֶת זֵכֶר עֲבָרָהּ – מָה כְּבָר צוֹפֵן לָהּ הֶעָתִיד?

 

וְאָז, לֹא יְאֻמַּן, אַךְ בָּעִתּוֹן שֶשְּמוֹ "דָבָר"

פִּרְסֵם בְּשִיר פַּיְטָן צָעִיר* קְרִיאַת-חֵרוּם נִרְגֶּשֶת

אֶל רֹאש-הָעִיר, שֶבּוֹ הִפְצִיר לִשְמֹר מִכָּל מִשְמָר

אֶת הַגּ'וּמֶזִים הַזְּקֵנִים וְלֹא לָתֵת לָגֶשֶת

 

אֶל שָרְשֵיהֶם לְשוּם דַּחְפּוֹר אֶלָּא לִבְנוֹת שָם גַּן

שֶיַּקִּיפֵם וְיַעַטְפֵם בְּאֹרַח מְהֻגָּן

כִּי כָּאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, בִּפְרָט אִילָן עַתִּיק

שֶחָל עָלָיו הַנֹּהַג "וְהָדַרְתָּ פְּנֵי וָתִיק".

 

וְתִתְפַּלְּאוּ, אַךְ רֹאש-הָעִיר קָרָא שָם אֶת הַשִּיר

וְהִתְקַשֵּר בְּגֶ'סְטַת-פֶּתַע שֶל חִיּוּג יָשִיר

אֶל בֵּית אָבִיו שֶל הַפַּיְטַנְצִ'יק וְאָמַר בְּרוּרוֹת

כִּי הוּא שֻכְנַע וְלֹא יִתֵּן אֶת הַשִּקְמִים לִכְרֹת...

 

אוֹמְרִים שֶמֵּרֹב סְטוּצִים הָרוֹמַנְטִיקָה כְּבָר מֵתָה

וְשֶגִּבְעַת הָאַהֲבָה הַיּוֹם הִיא כְּבָר passé,

אוֹמְרִים הַרְבֵּה שְטֻיּוֹת אֲבָל בְּט"וּ בִּשְבָט, לְפֶתַע,

כְּשֶזּוּג שֶל אוֹהֲבִים בְּצֵל אוֹתָם שִקְמִים חוֹסֶה

אָז כָּל מִי שֶהֶחְלִיף פֹּה אִילָנוֹת וְסֶנְטִימֶנְטִים

בְּג'וּנְגֶּל-הַבֵּטוֹן יוֹצֵא קֵרֵחַ כְּמוֹ שְמָמָה

כִּי כָּל הַצִּינִיקָנִים מִתְגַּלִּים כְּאִימְפּוֹטֶנְטִים

אִם לֹא שֶל הָאַגָּן

אָז שֶל הַלֵּב

וְהַנְּשָמָה...

 

---------------

 

* נחשו מי הפייטן ומי היה אבא שלו.

 

 

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק י"ד –  למה צחקה מיכל?

 

אדם דרוקס, שהגיע לארץ במסגרת ילדי טהרן, היה מהר מאוד לאחד משלנו. בפולין, בבית אביו שהיה ציוני, דיברו עברית. במלחמת העולם השנייה, המשפחה הצליחה להימלט לרוסיה בעוד מועד, ומשם דרך  איראן הגיעה לארץ. בגימנסיה היה בין התלמידים המצטיינים ונמנה על הקבוצה שנשלחה לקורס מפקדי כיתות במסגרת החג"ם (חינוך גופני מוגבר – הגדנ"ע של תקופת המנדט).

הכרתיו לראשונה בקורס בג'וערה, אך שם לא נוצרו בינינו קשרים מיוחדים, כי היינו בכיתות נפרדות. גם אחרי הקורס לא הרבינו להתראות כי הוא התגורר בחולון ואני בתל אביב. ההיכרות הקרובה יותר נוצרה בינינו  במלחמת העצמאות, כשהוברר לי שגם הוא שייך להכשרת בית השיטה, ושנינו מצאנו את עצמנו באותה מחלקה בפלמח. בקרבות חירבת מחאז  שימש כחובש קרבי ונפצע מרסיס בראשו כשרץ להציל פצוע. הפציעה היתה אנושה, אך  הוא ניצל הודות לרופא ידוע, מנתח ראש מפורסם שבא במיוחד מאמריקה (נדמה לי ששמו היה מרכוס או שם דומה), ובמלחמת העצמאות החזיר לחיים הרבה מאוד חיילים.

מאז הפציעה התהלך אדם עם פלטינה בראשו והכול ידעו שאסור לו לצאת לעבודה הכרוכה במאמץ פיזי, לכן קיבל אקדח פרבלום ועסק בעיקר באבטחה ובשמירה. סוג זה של עבודה איפשר לו לפתח את אהבתו הישנה לכתיבת שירים והוא הירבה לפרסם בעלון המשק שירי אהבה, שהכול ידעו שהם מיועדים להניה היפה מהגרעין הפולני.

כשיצאתי עם בנות מחנה העבודה, הצטרף אלינו אדם כאיש אבטחה, ואני הרשיתי לעצמי להשאיר את הרובה הצ'כי שלי בחדרי. בעוד הבנות עוסקות באיסוף הזיתים ואני מתרחק למצוא אילן הצמא למים, התיישב המשורר הצעיר לרגליו של עץ זית עתיק ומתוך אחריות לתפקידו כמאבטח, החליט לפרק את הפרבלום  ולנקות טוב טוב את חלקיו, כדי שלא יאכזבו בשעת הצורך.

אותה שעה עמדתי תחת עץ תאנה עוסק בענייני, כאשר צצו מולי מעבר לגדר אבנים שני ערבים חסונים נושאים שקים טעונים על כתפיהם. המפגש הפתאומי היה לא נעים לשני הצדדים וכולנו קפאנו דום. משום מה הרגישו הערבים – שהסתננו מעבר לגבול לגנוב פרי ממטעים שאולי היו פעם שלהם – שהם לא בסדר, השליכו את השקים והחלו לנוס במעלה גבעה מסולעת, שגבלה עם הבוסתן.

כאן חזרו אליי עשתונותיי, צעקתי אחריהם: "ענדק!" – החזרתי למקום את מה שהיה לי ביד, וצעקתי נואשות: "אדם!"

כשאדם דרוקס שמע את צעקותיי, ניעור מחלומותיו על הניה היפה, מיהר להרכיב מחדש את אקדח הפרבלום וכשהבחין בחלק מיותר שנשאר על האדמה, הכניסו מיד לכיסו ורץ לחפש אותי. כשראיתי את אדם מתקרב עם האקדח השלוף, קיבלתי אומץ, דילגתי מעל גדר האבנים והתחלתי לרוץ אחרי המסתננים כשאני נותן לאדם להשלים את הפער בין שנינו ותוך כך צועק לו:

"תדפוק אותם  נו! תדפוק! מה אתה מחכה?"

"האקדח לא יורה!" – התגונן אדם.

"אז תפתח את הניצרה! טמבל!"

"הניצרה פתוחה! מה אתה חושב שאני לא יודע?"

"אז תסגור אותה! אולי אתה רק חושב שהיא פתוחה!"

"ניסיתי. הוא לא יורה גם כשהיא סגורה."

"טוב, אז אל תצעק את זה בקול, אולי הם מבינים עברית..."

לרגע עצרנו לראות מה בדיוק קורה לאקדח, וכשהרמנו את הראש בחזרה, כבר לא ראינו את הבורחים. איפה הם יכולים להיות?

שוטטנו בין הסלעים, הגענו למקום שבו היו לאחרונה ולא הבנו איך האדמה פערה את פיה בלי שהרגשנו.

כבר רצינו לוותר על הציד ולחזור, אבל התביישנו מפני בנות מחנה העבודה, שעמדו נרגשות במורד הגבעה וצפו בנו. אני הסתכלתי בייחוד על מיכל החמודה, שעמדה לצידה של רותי הגבוהה ושתיהן, יחד עם שאר הבנות, הסתכלו  לעברנו בדאגה. ידענו שאם נרים ידיים ונחזור נהיה לצחוק בעיני כל שכונת בורוכוב והמשכנו לחפש בקדחתנות.

פתאום, מאחורי שיח רב ענפים של אלה נמוכה, נגלה לעינינו פתחה של מערה. מי יודע, אולי הנמלטים  חדרו לתוכה?

ביקשתי מאדם את האקדח כדי שאכנס לתוך המערה החשוכה והמפחידה הזאת, אבל אדם מיאן להיפרד מהכלי.

"למה שאתן לך?" אמר, "גם אני רוצה להיכנס."

"אבל אתה פצוע בראש, מסוכן לך. חוץ מזה אני ראיתי אותם  קודם!"

"לא אכפת לי. לא תקבל את הפרבלום. הוא שלי!"

מראה הבנות הצופות מלמטה נסך בי עוז, וניסיתי להוציא ממנו את האקדח בכוח. אותו מראה גם חיזק את התנגדותו והוא לא הירפה.

"מה אתה צריך את הפרבלום? הוא במילא לא יורה!"

"ומה אתה צריך אותו?..."

כמעט רבע שעה התווכחנו בפתח המערה עד שהבנתי שאדם עקשן אפילו יותר ממני. הפניתי מבט לעבר המורד, הצבעתי על אדם כעל אשם ופיניתי לו את הדרך, אבל לא לפני שאמרתי:

"בסדר, תיכנס אתה ואני אשאר כאן להבטחה, אבל תדע שעד יומך האחרון יציק לך המצפון אם מישהו יתנפל עליי כאן מאחור כשאני עומד בלי נשק."

הדברים לא עשו עליו שום רושם, הוא מתח את ידו האוחזת באקדח ונעלם בעקבותיה בחשכת המערה. 

כשלוש דקות חלפו מאז שהמשורר נבלע בתוך החלל החשוך, ושום אות חיים לא עלתה מתוכו. מי יודע מה קרה שם? אולי המסתננים המיואשים התנפלו על אדם, חנקו אותו  ועכשיו הם מחכים לחברו שירד פנימה ויעשו לו את אותו דבר?

מתוך ייאוש התחלתי לקרוא, תחילה בלחש:

      "אדם... אדם..." ואחר כך יותר חזק: "אדם! אדם! א...דם!!!"

ואין אדם ואין חוה. כבר חשבתי לרוץ חזרה לצריף שלי ולחזור הנה עם הרבה, כאשר בקעה פתאום מתוך המערה קריאה נוראה, שהיה בה תערובת של פחד ואיום:

"ענדק! ענדק! ענדק!!!"

בענדק הרביעי אזרתי עוז, וזינקתי לתוך המערה. תחילה לא ראיתי כלום, ורק אחר כך, כשעיניי התרגלו לחשיכה, הבחנתי בשני המסתננים העומדים בידיים מורמות, כשבמרחק מטר מגבם עומד אדם ומכוון אליהם את האקדח הבלתי יורה.

מה שקרה שם בדיוק נודע לי  אחר כך מפי הגיבור בעצמו:

מסתבר  שכאשר נכנס למערה לא ראה כלום. נשאר לעמוד ליד הפתח ושאל בלחש: "יש כאן מישהו?"

הערבים, שרצו כמובן לבלבל אותו, החליטו לא לענות לו ונשארו דבוקים אל הקיר כשהם עושים עם הראש "לא!"

מאחר שלא קיבל תשובה, התחיל להתקדם אט אט לעברם, בלי להבחין שהם נסוגים אט אט מפני האקדח המכוון אליהם. מי יודע אם לא היו ממשיכים ללכת כך סחור סחור, אלמלא התרגש אחד מהם ועשה במכנסיו מרוב פחד. כאשר אדם הרגיש פתאום בריח, חשב ברגע הראשון שאולי זה ממנו, כי גם הוא פחד, אבל אז בדיוק הגיעו השניים לחלק המואר של המערה והתגלו.

למשמע צעקת ה"ענדק!" הראשונה נעצרו והרימו ידיים. בקריאה חמישית כבר אני נכנסתי ומיהרתי לעמוד מאחורי גבם, שלא יבחינו שאין לי שום נשק ביד.

כשהבנות מלמטה ראו איך אנחנו יוצאים עם שני מורמי-הידיים פצחו במחיאות כפיים, כאילו חזו בסרט מתח  שנגמר בהפי אנד.

אותו יום כבר לא המשכנו לעבוד. חוץ מהזיתים שלנו, היו לנו גם הזיתים של שני המסתננים. ריכזנו את כל הפרי המוסק לצדי הדרך, ופסענו חזרה עם השבויים לקיבוץ.

 

המשטרה שהגיעה אחרי הצהרים לקחת את השבויים, קצת התפלאה למצוא אותם שלמים ובריאים. ואחד השוטרים  שהכיר את אילון המא"ז שלנו , אמר לו:

"מה קרה שהפכתם פתאום לרחמנים בני רחמנים?"

אילון משך בכתפיו והסתכל עליי, כשאני עומד מולו ומול  בנות  מחנה העבודה.  משכתי גם כן בכתפי והסברתי לשוטר:

"תראה, באים אלינו שני ערבים מרחוק, עוזרים לנו למסוק זיתים, אז מה פתאום שנהרוג אותם?"

היה לי קשה  להחליט  אם שיכנעתי את השוטר, אבל הסתפקתי בזה שראיתי שעל שפתיה של מיכל הקטנה עולה חיוך והיא צוחקת יחד עם כל הבנות האחרות.

 

אחרי שהמשטרה הסתלקה עם המסתננים ואני התכוננתי ללכת לצריפי, קרא לי אילון לחזור אליו, הסתכל עליי במבט חודר והציע לי שבפעם הבאה אם אצא עם הילדות של שכונת בורוכוב למסיק, שלא אשכח לסגור את החנות.

הסתכלתי וסגרתי מיד.

עכשיו אני לא יודע אם מיכל ושאר הבנות צחקו בזכות ההברקה שלי, או בגלל המכנסיים.   

 

המשך יבוא

 

 

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [62]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

 

חרמנים

מה משותף לחבורת הניצבים שפרשו / התפטרו / פוטרו מן המשטרה, וכן הח"כ שפרש "בדמי ימיו" כח"כ [ביוזמתו] מן הכנסת, ואחריו השר הוותיק שפרש [אף הוא מיוזמתו] מן הממשלה ומן הכנסת – לבין גופים ציבוריים אנטי-ישראליים בעולם, כגון –

BDS   – Boycott, Divestment and Sanctions

וכן לאיגודי סטודנטים ומרצים באנגליה ובארה"ב [וגם בארצות אחרות] – המטילים חרם אקדמי על ישראל?

אלה ואלה – חרמנים.

 

Fontana di Trevi

       במרכזה של רומא שוכנת כידוע המזרקה המפורסמת Fontana di Trevi ותיירים ומבקרים מכל העולם משליכים אל מימיה מטבֵּעַ, סגולה לביקור נוסף בעיר הנצח המדהימה הזאת.

כמובן, את המטבע הזרוק [מעין "תשליך" רומאי] אין להוציא ולהחזיר לכיס.

כך גם כאשר אתה קונה כרטיס פַיס או לוטו או טוטו, מתוך תקווה שהסכום שהוצאת יחזור אליך מוכפל פי מאה, או פי אלף, ואפילו מיליון...

ואכן, הכסף שלך שוקע במצולות ים הפַיס וספק אם תשוב לראותו חוזר אליך, לפחות בסכום החזר ההשקעה.

התקווה מרקיעה שחקים. הסיכוי – שואף לאפס.

 

ניבוי עתידות

גדי גורלי הוא אדם סקרן, במיוחד לגבי עצמו, ובמיוחד למה שצפוי לו בעתיד קרוב והרחוק. הוא להוט לדעת את עתידו ואת סיכוייו [הטובים] באשר למצבו הבריאותי, הכלכלי, המשפחתי, ובכלל.

הוא פנה לכל מיני ידעוֹנים: פותחות בקפה, קוראות בקלפי טארוט, אסטרולוגים, כירופרקטים [מפענחי הקווים בכף היד], וליתר ביטחון גם פנה לכמה צדיקים, באבות, מקובלים וצופי עתידות, לקבלת ברכות, השבעות, לחשושים וקמעות.

כמובן, כל אלה לא בחינם, אלא תמורת אלפי שקלים טבין ותקילין.

כולם ניבאו לו עתיד מזהיר, אריכות ימים, בריאות ועושר ואושר.

אך משום-מה, הנבואות הללו לא התקיימו, להפך: הוא נפצע בתאונת דרכים, נודע לו שהוא מועמד לפיטורים במסגרת צימצומים במקום עבודתו, הבנק עומד להקפיא את חשבונו, אשתו חלתה במחלה קשה, בנו הסתבך בפלילים ובתו יוצאת עם בחור מפוקפק.

אכזבה.

אך הוא לא נכנע בתשוקתו לדעת את העתיד. אז הוא נרשם לקורס חזאי מזג-האוויר.

 

מעשן כבד

דני היה מעשן כבד. כמעט שתי חפיסות סיגריות ליום, מדליק סיגרייה בבדל הזנב של הקודמת.

בתא הנהג של המשאית שבה נהג שכן תמיד מעין ענן של עשן, וזה דבק בדפנות התא, בלא אפשרות לאווררו.

עד שחלה במחלת ריאות קשה והיה מאושפז בבית-חולים יותר מחודשיים.

כאשר יצא מבית-החולים הוא התנזר כמובן מעישון ולא נגע יותר בסיגריה. והדבר לא בא לו בקלות.

ואכן, הוא התחיל להרגיש מצויין, נשם בחופשיות אוויר נקי, שמח על בריאותו.

לימים הועבר דני, במסגרת מקום עבודתו, למפרץ חיפה, בין בתי הזיקוק, מפעלי הפטרוכימיה וחוף שמן – והפך בעל-כורחו למעשן כבד, נושם לריאותיו ריחות כימיים מרים ועשן מפעלים צורב.

דני נעשה שוב מעשן כבד, אך הפעם, בלי סיגריה בפה.

 

דקירה נוסח שבדיה

"היי, בחור! זה-עתה דקרת אותי בגב. האם אתה מסכים שיירו בך?"

"מה פתאום? שרת החוץ של שבדיה אוסרת לירות במחבלים-רוצחים. אתה יהודי-ישראלי-ציוני, אז מותר לי לתקוע בך סכין, וזאת לא רק כחובה, אלא גם בהנאה, בשם אללה הרחום והחנון."

"אבל אני לא ישראלי, בחור, אני תייר, משבדיה."

"אופס, טעות בכתובת. סליחה אדוני התייר. אבל בעצם, אם אתה אירופי, אתה נוצרי, כלומר כופר, אז מגיע לך."

 

* * *

https://www.facebook.com/100000286609875/videos/vb.100000286609875/1098126493540227/?type=2&theater

 

הטלוויזיה השבדית מסתלבטת על שרת החוץ שלהם לאור הודעתה בדבר תגובת חיילי צה"ל לדקירות, והפיגועים.

אל תחמיצו!

 

 

* * *

יצחק שלו

ט"ו בשבט של ילדוּת בירושלים

לומר שכל הילדים אוהבי עצים הם יהיה נכון באותה מידה שנכון לומר כי כל הילדים אוהבי בעלי-חיים, כלומר – לא לגמרי נכון. האמת היא לצערנו, שישנם ילדים משחיתי עצים וישנם הפוגעים בבעלי חיים. אבל בזוכרי את מיטב רעיי בגיל בית הספר העממי – איני זוכר בהם רבים כאלה. רובם דווקא אהבו את החי ואת הצומח והביעו את אהבתם בגידול נאמן ומסור של בעלי חיים ובשתילת עצים ופרחים. ואם מדובר במעשי שתילה, הרי יום ט"ו בשבט היה יום שכולו שתילה, כולו אהבת העץ ופרי העץ.

סימניו הראשונים של ראש השנה לאילנות הממשמש ובא ניכרו כבר בסיפורים שהחל מורנו לספר על אהבת עם ישראל לארצו שלא נשתכחה בארצות הגולה. כאן הוציא המורה מכיסו כמה חרובים יבשים ושאל: "מכירים אתם פרי זה?" וכשענינו בחיוב הוסיף ושאל: "האם מרבה אימא לקנותו בשוק ולהביא הביתה?" – "לא," ענינו, "איננה מביאה אותו." "מדוע?" – "משום שקשה הוא לאכילה."

מישהו השמיע הערה שהחרובים נועדו למאכל עיזים ולא למאכל בני-אדם, ואילו מורנו נד בראשו ואמר: "לא כך חשבו אבותינו בגולה. אין אתם יודעים עד מה חיבבו את החרוב, וכל זאת משום שגדל הוא בארץ-ישראל. חרוב מארץ-ישראל היה יקר בעיניהם וערב לחיכם יותר מכל התפוחים והדובדבנים שגדלו בניכר."

וכאן התפתחה שיחה על מה שיכול חרוב קשה ופשוט אחד להזכיר ליהודי המתגעגע לארץ ישראל. והוא הדין בצימוקים, והוא הדין בדבלים ובתמרים מיובשים. בסופו של דבר היה המורה מחלק לנו כתיתים מן החרובים שהביא וכולנו נגסנו וכרסמנו מהם בהנאה רבה ומצאנו בהם טעם מיוחד שלא מעלמא הדין...

בשעורים הבאים התמשכה לה השיחה על העצים הגדלים בארץ-ישראל ועל פירותיהם, וכולנו הגענו לכלל דעה ששפר מזלנו ממזל אחינו בחוצה לארץ שכן כאן, במולדת, יכול יהודי לא רק לטעום מן הפירות אלא גם לנטוע את העצים על אדמה שהיא שלו. שם, בגולה, יכול היה רק להיזכר בארץ, ואילו כאן – הרי היא לפניו.

לא ייפלא, אפוא, שיום ט"ו בשבט בא עלינו לטובה כשאנו ערוכים ומזומנים לקראתו בגוף ובנפש. וכשאומר אני "ערוכים ומזומנים" מתכוון אני לכך פשוטו כמשמעו: ערוכים ומזומנים שורות-שורות, איש על בית ספרו ועל דגלו. באותם הימים לא היו בתי הספר העממיים בירושלים מרובים כל כך, וחצר בית הספר למל  הספיקה כדי להכיל את כל המונם ושאונם. בבוקרו של ט"ו בשבט מצאתי בה את כל האוכלוסייה הלומדת הצעירה של העיר, בנים ובנות לבושי חג על מוריהם ומורותיהם. אחד מזקני המורים היה עולה ודורש לפניהם בענייני דיומא, כלומר דורש עד כמה שהניחו לו, ומיד לאחר מכן נמסרה רשות הדיבור לתופים ולחצוצרות.

שתי תזמורות ידועות-שם התקיימו באותם הזמנים בירושלים, זו של בית הספר "תחכמוני" שלמדתי בו, וזו של  "בית חינוך עיוורים". השנייה היתה תזמורת משובחת ביותר, אבל דעתם של תלמידי "תחכמוני" שונה היתה בעניין זה, וגאים היו מאין כמוהם כשצעדה תזמורתם בראש התהלוכה. כל תושבי ירושלים היו נקהלים במדרכות ומוחאים כף למחזה המרהיב ולקולות כלי הנגינה. המשטרה הבריטית אף היא התערבה בשמחה ושלחה לרחובות את שוטריה רכובי הסוסים להשגיח על הסדר. בקיצור: היה זה אירוע עירוני המוני ויום חג לכל.

בין תרועת החצוצרות והלמות התופים ולבין משק הדגלים ניתן היה לשמוע גם את קולות הזמר של בני-הנוער, ושירים כגון "השקדייה פורחת ושמש פז זורחת" או "גם בעיר וגם בכפר ילד קום ישכים" – היו בוקעים מהכא ומהתם. טור הצועדים נראה לנו ארוך ביותר, וכשהגיע ראשו למקום הנטיעות מחוץ לעיר, עדין פירכס זנבו (כך על כל פנים, נשבעו המעידים) בשוק מחנה יהודה.

בשדה הנטיעות הוכנו הבורות מבעוד יום ולא נישאר לנו אלא ליטול את שתילי העצים (אורנים על פי רוב) ולנטוע בהשגחתם של הגדולים. האמת ניתנה להיאמר שלא תמיד זכינו לקיים אותה מצווה במו ידינו ולהימנות על משלחת הנציגים הנוטעים ממש, אבל השמחה היתה מרובה ולא יכלו לה אפילו אותם מטרות שירדו על ראשנו, לעיתים, משמי חורף ירושלמי שלא התחשב כלל וכלל בכבודו של החג, ובא עלינו בענניו ובברקיו.

היום, כששומע אני שימי ט"ו בשבט הפכו לימי לימודים רגילים, הריני תוהה משום מה הסתלקה מבית ספרנו אותה מסורת רעננה של נטיעת עצים. לדעתי הרי זה אות ומופת להסתיידות העורקים הכללית שאחזה בחינוך – שבמקום להרגיל את הילד בנטיעתם של יער וחורשה, הריהו מניח עניין זה לידיהם של פועלי דחק ושאר עובדים בשכר. צר לי על כל נפש צעירה שלא נטעה מימיה עץ ולא ראתה בגידולו. הרי זה פגם בנפש, הייתי אומר, פגם שראשיתו מצער ואחריתו – מי ישורנה.

 

יואל רפל: בשנים 1970-1980 ערכתי בקול-ישראל (רשת ב') ובגלי צה"ל מאות תוכניות רדיו בנושאי ארץ-ישראל ויהדות. הסופר יצחק שלו, מחנך דגול ומוביל 'חוג המשוטטים' בירושלים, היה מבין המשתתפים שהרבו ליטול חלק בתוכניותיי. עיתים היתה השתתפותו בקולו הוא, ועיתים שכתב במיוחד לתוכנית 'טעם המן' ששודרה בימי שישי והוגשה על ידי תלמידו בבית הספר היסודי, יהורם גאון. יצחק אהב מאוד לכתוב ליהורם והתגאה באופן הגשתו את תוכניות הרדיו. את הרשימות שכתב השאיר בידי בתקווה שיום יבוא ואביא אותן לדפוס. אני שמח להביא אחת מאותן רשימות לקראת ט"ו בשבט החל היום.

 

* * *

יוסף רוט רותם

ט"ו בשבט בגלות פולין לפני 65 שנה

לפני 65 שנה הייתי ילד בן 6 בעיר לודג' שבגלות פולין. האווירה בין יהודי פולין, "שארית הפליטה" מיהדות של 3 מיליון יהודים, היתה קשה. נראה היה שהשלטונות הקומוניסטים סגרו סופית את השערים לעלות לארץ ישראל. בבית הספר היהודיים התחילו ללמד פולנית, מה שלא נעשה מאז השואה, סימן מובהק שהיהודים שנותרו בפולין, יישארו שם, כנראה עד בואו של המלך המשיח.

ערב ט"ו בשבט השיגה הקהילה היהודית ארגז של תפוזי זהב מארץ ישראל. והם נמכרו במחיר לא זול, תפוז אחד לכל משפחה. ערב מושלג אחד, חזר אבא ז"ל מהעבודה והחליט לקחת אותי, ילד בן 6, לרכוש יחדיו עימו את התפוז הנכסף מארץ ישראל. אימא ז"ל התנגדה שבנה בן ה-6 יצא בערב חורפי ומושלג שכזה, אך אבא התעקש, לקח את שקית הטלית ויחד יצאנו לדרך. כך צעדנו בשלג, כאשר אבא הטיל עלי "את האחריות" לשאת את השקית שבתוכה התפוז היחיד שרכשנו.

בבית שמנו את התפוז בקערה גדולה, שהונחה במרכז השולחן. השכנים היהודים באו להתבונן בתפוז מארץ ישראל, ולגאוותי לא היה גבול, על כן הזמנתי את חבריי, לראות את "התפוז מארץ ישראל".

בליל ט"ו בשבט התיישבנו בבית מסביב לשולחן, לסעודה משפחתית וחגיגית. אבא בירך בורא פרי העץ, ושחיינו, ואז עשה "מעשה שלא יעשה". הוא לקח סכין וחתך את התפוז מארץ ישראל. ואני, ילד יהודי קטן, פרצתי בבכי. איך אפשר לחתוך את התפוז היחיד מארץ ישראל, שכל כך התגאיתי בו?

ואז אבי הוסיף את התפילה שהיתה נהוגה בגולה בליל ט"ו בשבט: "יהיה רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתעלינו בשמחה לארצנו, לאכול מפרייה ולשבוע מטובה."

ואזיי אימי מורתי ז"ל, פרצה בבכי מר, כל כך גדולים היו הכיסופים, לעזוב את הגלות ולעלות לארץ ישראל.

את הנחמה מצאתי בקליפות התפוז, אותם שמרתי בקופסת קרטון מיוחדת. הקליפות החלו להירקב, אבל אני שמרתי עליהן מכל משמר.

כעבור כמה חודשים, בעזרת שוחד, קיבלנו את ההיתר המיוחל לעזוב את פולין, שם חיה משפחתנו כ-800 שנה. אני רציתי לקחת עימי את קליפות התפוז מט"ו בשבט. אך אימא ז"ל הסבירה לי שבארץ ישראל יהיו לנו הרבה תפוזים – והקליפות נישארו על אדמתה הטמאה של פולין.

רבותי, אם יש בי כיום, אהבה עזה לארץ אבותיי, לנופיה, להריה, לבקעותיה, ולא פעם סיכנתי את חיי למענה, מקורה כנראה, גם מאותו תפוז מארץ ישראל.

 

 

 

* * *

שׂישׂי מאיר

ט"ו בשבט

לזכר אימי שרה צדקה שנפטרה לפני 25 שנה בט"ו בשבט התשנ"א

 

חֶלְקַת אֲדָמָה,

פְּרָחִים, קַקְטוּסִים,

קְצַת נַעְנַע וַאֲפִילוּ

עֵץ רִמּוֹן.

 

בָּעֶרֶב, אַחֲרֵי תְּלָאוֹת הַיּוֹם

אַתְּ מַשְקָה אֶת הַצִּמְחִיָּה

הַקְּטַנָּה, בְּצִּנּוֹר

הַמְּחֻבָּר לְבֶרֶז חָלוּד

בֶּחָצֵר.

רוּח נְעִימָה נוֹשֶבֶת

הָאֲדָמָה נַעֲשֵית רְטֻבָּה

וְרַכָּה

וְגַם נַפְשֵך מִתְרַכֶּכֶת

קִמְעָה.

 

כָּכָה שָנִים.

וּבְיוֹם חַגָּם שֶל הַצְּמָחִים

הַפְּרָחִים וְהָעֵצִים

גַּם אַתְּ שְתוּלָה בְּחֶלְקָה

מִשֶּלָךְ,

וֵאלֹהִים הוּא שֶמַּשְקֶה

אֶת כָּל הָעֵצִים, הַפְּרָחִים

וְהַצְמָחִים מִסָּבִיב.

וּמִתּוך הַחֶלְקָה שֶלָך אַתְּ צוֹפָה

בָּעוֹלָם הַמּוּפְלָא מִסְּבִיבֵך,

עֲדַיִן מִתְפַּעֶלֶת

וּבִדְמָמָה מְבָרֶכָת אֶת הַבּוֹרֵא.

 

* * *

ד"ר יוחאי סלע

ישראל קוראת לכול הצדדים בארה"ב

לנהוג באיפוק מירבי

לנוכח המתח הפוליטי והביטחוני השורר בארה"ב בחודשים האחרונים, ישראל קוראת לכול הצדדים היריבים בארה"ב לנהוג באיפוק מרבי ולא לנקוט בצעדים מעשיים או מילוליים העלולים להחריף את המצב הנוכחי הקשה השורר ממילא בארה"ב. כמו כן נמסר, שישראל קוראת לכול הצדדים בארה"ב לנהל דיאלוג על בסיס דמוקרטי שווה בין כל הצדדים במטרה לעבור את התקופה הקשה – לפחות עד לראשית שנת 2017 – ללא גרימת נזקים נוספים בזירה אמריקאית ובמיוחד בזירה הבינלאומית.  

כמובן שישראל עוקבת בדאגה הולכת וגוברת אחרי הביטויים המילוליים והאמירות הבלתי-אחראיות שבהן שורבבו שמותיהן של מדינות זרות כחלק מהמאבק הפוליטי המר המתנהל בארה"ב – כפי שאירע במקרה של השגריר האמריקאי המכהן בישראל במהלך נאומו שנערך בכנס אקדמי-ביטחוני ב-18 בינואר 2016. ישראל ערה לעובדה שהשגריר האמריקאי נאלץ לקבל תכתיב מהבית-הלבן בנוגע לעיקרי נאומו בכנס על רקע המאבקים המרים השוררים בימים אלה בין המפלגה הדמוקרטית לבין למפלגה הרפובליקנית. ישראל מפצירה בשגריר האמריקאי – לאור היכרותו העמוקה עם מדינת-ישראל – לא להיגרר אחרי תכתיבים אלימים המופנים כלפי מדינות ידידות רק בשל המתח הביטחוני והפוליטי בארה"ב המאפיין כל-כך את שלהי כהונתו של הנשיא האמריקאי הנוכחי. 

 ישראל עוקבת בדאגה הולכת וגוברת אחרי הפרסומים בתקשורת האמריקאית המתארים את המצב הנוכחי בארה"ב על סף פיצוץ חברתי, פוליטי, כלכלי וביטחוני. ישראל מודאגת במיוחד לנוכח מאמרו של העיתונאי רוג'ר כהן שפורסם, ב-14 בדצמבר 2015, בעיתון "ניו יורק טיימס", בו הוא תיאר את המצב המתוח השורר בארה"ב במילים הקשות האלה: "ברוכים הבאים לרפובליקת וויימאר של אמריקה. התסיסה מתחילה במרתפי הבירה. אנשים מתים על פוליטיקה כמו תמיד. הם רוצים שפה בוטה, הם רוצים תשובות."

לדעתו של רוג'ר: "ארה"ב היא כיום אומה זועמת, שנפגעה בשתי מלחמות אבודות. הפוליטיקה שלה סוטה לקיצוניות, מצב רוחה נקמני, היא מוטרדת משנים של קיפאון בשכר ומתפתה לאיש חזק שישיב אותה לגדולתה."

עוד מוסיף רוג'ר כהן ש"אמריקאים רבים מתקשים לגמור את החודש. השכר שלהם לא מספיק לרכוש מוצרים בסיסיים." לדעתו של רוג'ר כהן: "האמריקאים אומרים שהם הרבה יותר פוחדים מטרור מאשר בכל זמן אחר מאז אסון התאומים של שנת 2001." לפיכך הפוליטיקה האמריקאית המקוטבת "נראית שבורה" לנוכח האתגרים האלה, וכתוצאה מכך היא מהווה קרקע פורייה לעלייתם של כוחות פאשיסטיים הכמהים לעלייתו של "איש חזק", כדוגמת דונלד טראמפ. כך לדעתו של רוג'ר כהן. 

 ישראל מפצירה בארה"ב לדבוק בערכים דמוקרטיים וליבראליים, תוך כדי החלתם של ערכים משפטיים שווים בין כול חלקי האוכלוסייה האמריקאית הכוללת שחורים, היספאנים, יפאנים, סינים, הודים, פאקיסטנים, איטלקים ובמיוחד אינדיאנים – שהם התושבים המקוריים של אמריקה. ישראל מודאגת מאוד לנוכח ריבוי המקרים בהם בני-מיעוטים נורו למוות בידי אנשי כוחות-הביטחון של ארה"ב, וזאת ללא כל הפקת לקחים משפטיים וערכיים ממקרים רבים שהתרחשו בעבר בכל רחבי ארה"ב. החלת שוויון משפטי על שארית-הפליטה האינדיאנית, יהווה צעד ראשון של רצון-טוב אמריקאי שמטרתו העיקרית היא להעניק אופק מדיני, כלכלי וחברתי לקהילה אומללה זו המתגוררת בגטאות ובשמורות מזה דורות רבים.

 לנוכח ריבוי מקרי האלימות בין העדות השונות והדתות השונות בארה"ב, ישראל דורשת מארה"ב לפרק לאלתר את כל המיליציות הצבאיות החמושות הפועלות בכל רחבי ארה"ב. "צבא אחד", "נשק אחד" ו"מפקד עליון אחד" – מהווים סימן ברור ומובהק לקיומה של דמוקרטיה יציבה ומתפקדת. ישראל מצפה מארה"ב לפרק את המיליציות האנטישמיות החמושות הפועלות בארה"ב ולהפסיק את מימונם של ארגונים ומוסדות המטיפים לאלימות בין-עדתית, בין-דתית ובין-מדינתית. ישראל הבהירה לארה"ב (בצינורות בלתי-רשמיים) שקיומן של מיליציות צבאיות חמושות סותר את ערכי הדמוקרטיה המערבית, אך קיומן של המיליציות האלה אינו סותר את ערכי התרבות האסלאמית. לפיכך, על ארה"ב לבחור: האם היא רפובליקה דמוקרטית-מערבית או רפובליקה אסלאמית שמטפחת את הקשרים הצבאיים והתרבותיים שלה עם איראן וטורקיה הרדיקאליות.

ישראל דורשת מארה"ב לא לייצא לישראל את הסכסוכים הפנימיים שלה ולא לנסות להעתיק לישראל את האופי האלים של החברה האמריקאית. לפיכך, ישראל דורשת מארה"ב להפסיק לממן ארגונים פוליטיים רדיקליים שתפקידם העיקרי מתבטא ביצירת אווירה מלאכותית של אלימות והתלהמות בין הציבור היהודי לציבור המוסלמי או הציבור הנוצרי המתגורר במרחב הישראלי או במרחב המזרח-תיכוני.

ישראל מעוניינת לנהל דיאלוג פורה עם כל שכנותיה ועם כל העדות והדתות הנמצאות במרחב. בנקודה זו ישראל רוצה להבהיר שהיא לא פעלה בקרב ארגוני השחורים בארה"ב שהחליטו, להחרים את טקס האוסקר שייערך ב-28 בפברואר 2016 בשל אפלייה מתמשכת נגד שחקנים שחורים בארה"ב (אפרטהייד?).

כמו כן ישראל הבהירה שהיא לא אחראית לדבריו של במאי מייקל מור שטען: "הדג מסריח מהראש, והראש הוא שם בתעשייה (של הסרטים). צריך לפתור את הבעייה במערכת של האולפנים, שמאז ומתמיד שלטו בה גברים לבנים." (הארץ, 20 בינואר 2016).

 ישראל עוקבת בדאגה הולכת וגוברת אחרי הפעילות הצבאית של ארה"ב באזורים רבים ברחבי-העולם. על-פי מיטב ההערכות (של גורמים מחוץ לישראל), ארה"ב נוקטת בצעדים צבאיים בלתי-פרופורציונאליים בהשוואה לגודלו של האיום האמיתי כלפיה. שימוש בצעדים כאלה סותר לחלוטין את המשפט הבינלאומי והם עלולים להיחשב כ"פשעי מלחמה" במקרים רבים. ישראל רואה בחומרה רבה (ובדאגה רבה) את שיתוף-הפעולה הצבאי בין שבדיה לארה"ב במהלך ההפצצות האוויריות המסיביות שנערכו על לוב בחודשים מרס-מאי 2011, שבעקבותיהן נפגעו רבבות בני-אדם חפים-מפשע.

יתרה מזאת, ישראל עוקבת בדאגה עמוקה גם אחרי שיתוף-הפעולה בין שבדיה לארה"ב בחיסולים-הממוקדים הנערכים באפגניסטן (כך על-פי גורמים צבאיים רשמיים באפגניסטן ב-5 בספטמבר 2015) שגרמו לאלפי הרוגים חפים-מפשע. ככול הידוע, עדיין לא נערכה חקירה מקיפה בעניין ועדיין לא הוגשו כתבי-אישום נגד מי שנתן את ההוראה לבצע את המעשים הללו, המהווים הפרה בוטה של החוק הבינלאומי.

על-פי מיטב ההערכות (של גורמים מחוץ לישראל), בין השנים 2016-2009 נרצחו יותר מ-15,000 בני-אדם בחיסולים-ממוקדים אמריקאיים שנערכו באפגניסטן, בפקיסטן, בתימן, בסומליה, בלוב, בעיראק ובסוריה. לאור הזמן הרב שעבר מאז שהועלתה הדרישה לחקור את האירועים הללו (7 שנים), גורמים בינלאומיים (מחוץ לישראל) הצהירו שהמצב הנוכחי מערער לחלוטין את ההנחה שארה"ב היא מדינת-חוק הפועלת על-פי כל הכללים המקובלים במדינה דמוקרטית. 

ישראל מכירה בזכותה של ארה"ב להגן על עצמה ולהגן על אזרחיה. ישראל כמובן גם מכירה בזכותה של ארה"ב להתקיים בגבולות בטוחים ומוכרים (למרות מפעל ההתנחלות האמריקאי המסיבי שהחל לאחר הכרזת העצמאות של 1776). ועם זאת, ישראל מודאגת (מאוד) ממעורבותה של ארה"ב בשם "האינטרס הביטחוני האמריקאי" בעשרות סכסוכים מקומיים הכוללים את דרום-תאילנד, דרום-הפיליפינים, סומליה, לוב, סודאן, טורקיה, מצרים, עיראק, סוריה, תימן, אפגניסטן, פקיסטן, מאלי, אפריקה ודרום-אמריקה.

סביר להניח שהממשל האמריקאי הנוכחי ער לעובדה המרה שבעקבות המעורבות הזו נהרגו יותר ממיליון בני-אדם ב-15 השנים האחרונות, וכי לאחר כל "הצלחה צבאית אמריקאית" מתרחב מעגל האלימות ברחבי המזרח-התיכון – בעיקר בתקופת המשטר הנשיאותי הנוכחי של ארה"ב.  ישראל מודאגת, (מאוד), ואיתה מודאגות גם מדינות נוספות באזור (אלה שעדיין עומדות על הרגליים בעקבות טיפולו "המסור" של ג'ון קרי).

ישראל קוראת (בעדינות) לארה"ב לשקול מחדש את מדיניותה המתרפסת כלפי איראן וטורקיה הרדיקאליות, ובמקביל לכך ישראל הביעה פליאה (רפה) לנוכח מבצעי-הריגול האמריקאיים המתבצעים במדינות דמוקרטיות, מערביות וליבראליות הבודדות שעדיין קיימות ברחבי-העולם ובעיקר במזרח-התיכון. בהזדמנות הזאת, ישראל מפצירה בארה"ב להפסיק להזמין קצינים בכירים ישראלים לשיחות-רקע פוליטיות המתקיימות לעיתים בשגרירות האמריקאית בתל-אביב. אם זה היה בירושלים, ניחא. אולם למה דווקא בתל-אביב?

 בשל הידידות העמוקה עם ארה"ב, ישראל מפצירה בארה"ב לדבוק בערכים דמוקרטיים ולהנהיג מערכת משפטית, דמוקרטית וכלכלית זהה לכלל החברה האמריקאית ללא כל הבדל של דת, גזע ומין – כמובן שהכללים האלה צריכים לכלול גם את השחורים, והאינדיאנים וההיספאנים. כמו כן, על ארה"ב לאסוף את הנשק הבלתי-חוקי (תימן), להימנע מפגיעה במרפאות-נשים (פאקיסטן), להפסיק לחלוטין את ההוצאות-להורג (סעודיה, איראן), ולהנהיג ביטוח-בריאות ממלכתי שווה לכול נפש כפי שנהוג במדינות דמוקרטיות מודרניות (ישראל).

לאור מאמרו הקשה והמטריד של רוג'ר כהן, ארה"ב חייבת להסכים להצבתם של משקיפים בינלאומיים (לא ישראלים) בכל נקודות ההצבעה בבחירות לנשיאות שיתקיימו בארה"ב ב-8 בנובמבר 2016. הסכמה כזו, תהווה צעד ראשון לחזרתה של ארה"ב למשפחת-העמים הדמוקרטיים, לצד צעדים עתידיים נוספים שהיא תצטרך לנקוט בדחיפות לאחר כניסתו של נשיא חדש לבית-הלבן בינואר 2017.

 בהצלחה.

 

ד"ר יוחאי סלע, "ישראל קוראת לכול הצדדים בארה"ב לנהוג באיפוק מרבי", מגזין המזרח התיכון, 21 בינואר 2016. 

 

* * *

אורי הייטנר

1. אדרבא, נתבונן בעובדות

בראשית ספטמבר 2001 התכנסה בדרבן שבדרא"פ ועידת הגזענות והאנטישמיות שהחלה את מסע הדה-לגיטימציה למדינת ישראל. האסטרטגיה שנקבעה היתה הצגתה של ישראל כ"מדינת אפרטהייד" כביכול, והחרמתה והוקעתה ככזאת, עד כדי מיטוטה, באופן שבו מוטט משטר האפרטהייד בדרא"פ.

מאז נערך מסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל, בעיקר באירופה ובאקדמיה בארה"ב. האמת היא שהתוצאות המעשיות של המסע, בעיקר בהשוואה להון העתק המושקע בו – אפסיות. גדול המטיפים האנטישמיים אחרי מלחמת העולם השנייה, רוג'ר ווטרס, צווח ככרוכיה מהשכם עד הערב, ורכבת אווירית של טובי האמנים בעולם עושה דרכה לישראל. אפילו ההישג הגדול ביותר של אותו מסע – החלטת סימון המוצרים של האיחוד האירופי, אינו מיושם בפועל.

אולם בעוד המסע נוחל כישלון חרוץ בצד המעשי, אי אפשר להתעלם מהישגי שטיפת המוח שלו, במישור התודעתי. הנזק המצטבר שהוא גרם רב. והגרוע מכל, הוא העובדה שהוא מחלחל גם בתוכנו, בתוך החברה הישראלית.

יותר ויותר ישראלים מלהגים את השקר על אודות ישראל כמדינת אפרטהייד, וככל שהם חוזרים על השקר, הם מתחילים להאמין בו. להאמין בו ולהתאהב בו. "אקיבוש" – OUT. "אפרטהייד" – IN.

בגיליון ערב שבת פרסם עמוס שוקן, מו"ל הארץ וקובע הקו של העיתון, מאמר שבו הוא הגדיר את ישראל כמדינת אפרטהייד לא דמוקרטית והביע תמיכה בפעולה של ישראלים לשיתוף פעולה עם קמפיין החרמות והדה-לגיטימציה הבינלאומית נגד מדינת האפרטהייד.

ובתגובה לפוסט שהעליתי בפייסבוק ובו מתחתי ביקורת על דבריו, קיבלתי לא מעט טוקבקים התומכים בדבריו, מציגים אותם כ"אמת עובדתית" ואחד מהם אף "איתגר" אותי כאיש מדע המדינה, להציע הגדרה אחרת למציאות חיינו...

לא יאומן.

לא יאומן עד כמה אפשר לסלף את המציאות.

לא יאומן עד כמה יש לאנשים מוטיבציה לסלף את המציאות כדי להציג באור מעוות את מדינתם. איני מסוגל להבין את המוטיבציה לכך.

עובדות?! אדרבא, נתבונן בעובדות.

במדינת ישראל שורר שוויון מלא בין יהודים לערבים. זאת, חרף מצב המלחמה על עצם הקיום, בין מדינת ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, לבין הלאום של המיעוט הלאומי במדינה, שהוא הרוב הגדול במזה"ת. אין ולא היה בשום מקום בעולם, אח ורע למערכת שוויונית כזאת, בתנאים כאלה. אין ולא היה לכך אף ורע באף דמוקרטיה. כאשר ארה"ב הדמוקרטית נלחמה ביפן, במרחק אלפי ק"מ מחופיה, מלחמה שלא היה בה צל של איום יפני על קיומה של ארה"ב או הטלת ספק קל שבקים בזכות קיומה – כל היפנים בארה"ב, חרף העובדה שהם הביעו תמיכה בארה"ב ונאמנות לה, הושמו במחנות ריכוז. אני גאה בכך שאנחנו שונים; שונים מכל מדינה אחרת בעולם. ערביי ישראל הם הערבים היחידים בכל המזה"ת שהינם אזרחים. אזרחים אמיתיים, שווי זכויות, הגם שלא שווי חובות; נהנים מכל הזכויות שהדמוקרטיה מעניקה; הזכות לבחור ולהיבחר, חופש הביטוי, חופש העיתונות, חופש ההתארגנות, חופש הדת, חופש הקניין, החופש להתנגד למדינתם, לתקוף אותה ולתמוך באויביה. לאף ערבי במזה"ת אין פרומיל מזכויותיהם של ערביי ישראל.

אפרטהייד?!

שטחי יהודה ושומרון הם שטחים במחלוקת ולכן מעמדם טרם נקבע. שטחי יהודה ושומרון הם חלקי א"י שישראל ויתרה על כל תביעה עליהם במסגרת הסכמי שביתת הנשק, בתום מלחמת השחרור, והשלימה עם הקו הירוק כגבולה. אילו זה היה תלוי בה, יו"ש היו מחוץ לגבולותיה עד היום. אולם הם שוחררו כתוצאה מהתוקפנות של הערבים, שמעולם לא השלימו עם קיומה של כבשת הרש – מדינת ישראל, והפכו את יהודה ושומרון בסיס לתוקפנות נגד ישראל.

בעקבות הסכמי אוסלו ישראל נסוגה מחלקים גדולים מיהודה שומרון ועזה – בהסכם. בהתנתקות ישראל נסוגה מכל רצועת עזה – ללא הסכם. בשני המקרים, כל שטח ממנו ישראל נסוגה הפך באחת לבסיס טרור רצחני נגד ישראל. למעלה מאלף ישראלים נרצחו בפיגועי טרור שיצאו מאותם שטחים לאחר הסכם אוסלו. כל שטח שישראל נסוגה ממנו בהתנתקות, היה בסיס לפשע נגד האנושות – ירי טילים מאסיבי על אזרחי ישראל; ירי מכוון על אזרחים, מתוך אמונה והערכה שיהיה כאן ניצול הצלחה – כפי שהטרור סילק אותנו מעצמונה ונווה דקלים, כך הוא יסלק אותנו גם מנחל עוז ושדרות.

רק לפני שנה וחצי, כמעט כל מדינת ישראל היתה תחת התקפה מהשטחים שישראל מסרה לפלשתינאים בהתנתקות. הירי החל עוד טרם ההתנתקות – מהעיר עזה והערים ברצועת עזה שישראל נסוגה מהם בהסכמי אוסלו. בהתנתקות, ישראל נסוגה מכל הרצועה – עד גרגר החול האחרון, המיטה חורבן על כל יישוביה עד הבית האחרון, גירשה את כל אזרחיה עד היהודי האחרון, החי והמת. והתוצאה היתה הפיכת אותם אזורים לבסיס טרור נגד ישראל. לא היה כל צורך בתירוץ "אקיבוש" כדי להמשיך בטרור נגדנו, כיוון שהוא נובע מההתנגדות לעצם קיומה של ישראל, שהיא הגורם האחד והיחיד למלחמה בין העמים.

רצועת עזה היא מדינת עצמאית. אין אפרטהייד, אין קיבוש, אין התנחלות. נו?! ראינו. וגם שמענו את הטענה המגוחכת שהסיבה לכך היא שעזבנו "ללא הסכם". אפשר לחשוב, שהמטרה של הפלשתינאים היא הסכם – הם כל כך משתוקקים להסכם איתנו, ולכן ההתנתקות העליבה אותם כל כך ומתוך העלבון, במקום לבנות מדינה מסודרת, חברה אזרחית, כלכלה משגשגת וכו', הם יורים טילים על ערי ישראל וחופרים מנהרות כדי להשתלט על יישובים אזרחיים ישראליים ולערוך בהם טבח המוני.

הרי אילו לאחר ההתנתקות הם היו מקיימים יחסי שכנות טובה ושומרים על גבול שקט, כל העולם ובראש ובראשונה ישראל היו מתגייסים ומשקיעים כל הון שבעולם כדי להפוך את רצועת עזה לסיפור ההצלחה המשגשג של המזה"ת. הרי אילו הם שמרו על גבול שקט ומקיימים יחסי שכנות טובה, רוב אזרחי ישראל היו תומכים בביצוע התנתקות דומה ביהודה ושומרון. וכזכור, כשישראל נסוגה מרצועת עזה, מי ששלט בה היה אבו מאזן ופת"ח, וכבר אז רצועת עזה הפכה בסיס לטרור.

ומה יקרה כאשר ניסוג מיהודה ושומרון, בהסכם כמו באוסלו או באופן חד צדדי כמו בהתנתקות, בבוקר שלמחרת? אם נביט על המפה ניווכח, שכל גוש דן יהיה עוטף עזה. נתב"ג יהיה בטווח יריקה.

ומהו ה"אפרטהייד" ביהודה ושומרון? רובם הגדול של הפלשתינאים ביו"ש חיים תחת שלטון הרשות הפלשתינאית. יש להם נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, שרים, פרלמנט, כוחות ביטחון, משטרה, שב"כ, בתי משפט בכל הערכאות, בתי סוהר, שלטון מוניציפלי, שגרירויות בכל העולם. בשנים שבין הנסיגה שלאחר אוסלו ל"חומת מגן", הפלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. אבל אחרי למעלה מאלף נרצחים ישראלים, לא היה מנוס מהחזרת השליטה הביטחונית הכוללת. נשער בנפשנו שהמציאות בשנים 1994-2002 היתה נמשכת עד היום – כל יום מחבלים מתפוצצים באוטובוסים, במסעדות, בדיסקוטקים ובקניונים, אלפי נרצחים, מרחץ דמים. לא הייתה לנו כל ברירה, זולת החזרת השליטה הביטחונית לישראל.

וכזכור – לפחות שתי ממשלות, של ברק ושל אולמרט, הציעו לפלשתינאים מדינה פלשתינאית ריבונית בגבולות 67' והם דחו את ההצעה על הסף, כיוון שלא היו מוכנים לוותר על "זכות" השיבה. מהי "זכות" השיבה? הצפת כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים שיחנקו אותה מבחינה דמוגרפית, וכשיהיו הרוב יתאחדו עם המדינה הפלשתינאית, שתהיה כמובן נקייה מיהודים כמו מדינת עזה. המיעוט היהודי במדינה המאוחדת ייהנה מהזכויות, שמהם נהנו היהודים בכפר עציון לאחר שנכבשו בידי הערבים.

כל העובדות הללו אינן קיימות אצל מדקלמי ה"אפרטהייד". מן הכול הם מתעלמים. אין שאלות ביטחוניות. אין היסטוריה. אין עובדות.

יש סיסמאות ריקות ונבובות. אקיבוש. אפרטהייד. כל כך רדוד. כל כך שטחי. כאילו סיסמאות הן תחליף למדיניות, תחליף לביטחון, תחליף להתמודדות עומק עם מציאות מורכבת.

אפשר וראוי ורצוי להתווכח על דרכי ההתמודדות עם המציאות המורכבת הזאת ויש מגוון של אפשרויות התמודדות, אבל עם מציאות מורכבת אי אפשר להתמודד בסיסמאות ובשקרים. יש מקום להתווכח על מיקומו הרצוי של הגבול, האם נכון להתיישב ביו"ש והיכן, מה יהיה מתווה השלום אם אי פעם יהיה פרטנר לשלום, מה ישראל צריכה לעשות לנוכח העובדה שהיום אין פרטנר לשלום. אבל למחוק את כל הוויכוח הזה בסיסמאות אינפנטיליות כמו "אפרטהייד", זה עלבון לאינטליגנציה.

להתעלם מכל המציאות הזאת, לכנות אותה בסיסמה "אפרטהייד" ולשתף פעולה עם גורמים עוינים המנהלים קמפיין דה-לגיטימציה למדינת ישראל מתוך רצון לבודדה ולמוטטה, בשם סיסמת השקר הנתעבת "אפרטהייד" – זה מעשה בלתי נסבל ובלתי נסלח.

 

 

2. צרור הערות 24.1.16

 

* התנהגות שאינה הולמת קצין – באווירת המשפטיזציה והפליליזציה של החברה  הישראלית, כל פעולה נשפטת על פי אמות מידה משפטיות ופליליות, הסף שאנו מציבים לאישי ציבור ולקציני צבא בישראל הוא לא להיות עבריינים פליליים ואין לנו מהם ציפיות נורמטיביות, מוסריות וציבוריות. באווירה כזאת, גבי אשכנזי עלול לצאת כגיבור לאומי מפרשת אשכנזי, כיוון שלא התקבלה המלצת המשטרה להגיש נגדו כתב אישום.

אולם על החברה הישראלית להציב רף מוסרי ונורמטיבי גבוה הרבה יותר. בעיניי, המשפט החשוב ביותר בהודעתו של היועץ המשפטי, הוא שאין בהחלטתו זו כדי "להשליך, לשנות או להקהות כהוא זה מקביעותיו הקשות של מבקר המדינה," במישור הערכי והציבורי, על התנהגותם של אשכנזי ווינר, שבוודאי איננה הולמת קצינים כה בכירים בצה"ל.

 

* דג רקק – עם ההחלטה שלא להעמיד לדין את אשכנזי, יש לסגור גם את התיק של הרפז, ולהודיע שהתנהגותו אינה הולמת דג רקק.

 

* פמיניזם כמפלט – בתגובה לביקורת הציבורית על משכורות העתק החזיריות והמושחתות שרותי שטרית משכה ללא בושה מ"מגה" הקורסת, שאלפי עובדיה קשי היום עומדים להיזרק לרחוב, היא אמרה ללא בושה ש"רודפים אותה בגלל שהיא אישה." פמיניזם דה-לה-שמטה כמפלטו האחרון של הנבל. באותה מידה יכול יו"ר החברה אביגדור קפלן, לטעון שרודפים אותו כיוון שהוא גבר. לזכותו יאמר, שבעקבות הביקורת הציבורית הוא החזיר את הבונוס החזירי, ויש לקוות שבעקבותיו ילכו גם המנכ"ל ובכירים נוספים.

 

* שאלה של טעם (ומודעות עצמית) – רותי שטרית: "אם הייתי פחות יפה, אף אחד לא היה מצייץ." כנראה שזה אני, שלא כל כך מבין ביופי.

 

* נרדף – אולמרט: רודפים אותי כי אני גבר אשכנזי חילוני.

 

* אי של אחריות – שר הביטחון יעלון מתגלה שוב ושוב כאי של אחריות לאומית וממלכתיות בהנהגה הישראלית.

 

* ריבלין יכול לנוח – הנשיא ריבלין יכול לנוח. עד הודעה חדשה – מוקד השנאה של הימין הקיצוני הוא בוגי יעלון.

 

* אופוזיציה ממלכתית – ראש האופוזיציה הרצוג נועד עם נשיא צרפת, ותבע מצרפת להימנע מיוזמות מדיניות אנטי-ישראליות ולאזן את מדיניותה במזה"ת. ראש מפלגת האופוזיציה השנייה יאיר לפיד, נועד עם שרת החוץ האירופית ותבע ממנה לבטל או לפחות למתן את תועבת סימון המוצרים.

כך נוהגת אופוזיציה ממלכתית, אחראית, פטריוטית, שרוצה להוות אלטרנטיבה לשלטון. אופוזיציה לממשלה אינה אופוזיציה למדינה. האופוזיציה אינה צריכה לעמעם את עמדותיה ועליה לבקר את מדיניות הממשלה ולהציב לה חלופה. בוויכוח הפנימי, תפקידה של האופוזיציה להבליט את המפריד, את השוני בין דרכה לדרכה של הממשלה. בפעילותה המדינית בחו"ל, עליה להבליט את המאחד, והוא רב על המפריד. בפעילותם בחו"ל מנהיגי האופוזיציה אינם צריכים להצדיק מדיניות שהם מתנגדים לה, אך עליהם להגן על האינטרסים הישראליים ולצאת נגד פגיעה בישראל.

מי שרוצה לשכנע את הציבור שהוא ראוי להנהגה לאומית, צריך לנהוג באחריות לאומית, במנהיגות לאומית ובמדינאות לאומית. הציבור לעולם לא ייתן אמון באדם שיפעל כמדינאי נגד המדינה.

יש לקוות שהלעג והמתקפות עליהם מצד "הארץ" – לא ירפו את ידיהם של הרצוג ולפיד.

 

* ביקורת על שפירו – אל רשימת המבקרים את השגריר האמריקאי רון שפירו על נאומו האנטי-ישראלי, הצטרף צבי בראל ב"הארץ". הוא תוקף את שגריר ארה"ב על התמיכה האמריקאית בישראל, על הווטו האמריקאי באו"ם, על כך שארה"ב לא עשתה אפילו את המינימום של החרמת מוצרים כדוגמת אירופה.

הבעייה אינה בכך שעיתונאי ישראלי מטיף למדינות זרות לפעול נגד מדינתו. הבעייה היא בכך שעיתון ישראלי מטיף לכך. הבעייה היא בכך שזה הקו של העיתון. נכון, "הארץ" פתוח להשמעת דעות אחרות. הן באותו יום שבו התפרסם מאמרו של בראל ומאמר של דימיטרי שומסקי על פיו אנו נמצאים בתקופה טובה בזכות סימון המוצרים באירופה והסירוב הברזילאי לקבל את שגריר ישראל – התפרסם גם מאמר חשוב של פרופ' אלכס יעקובסון – תשובה שפויה המסבירה את הצדקת קיומה של מדינה יהודית, כלומר הצדקת קיומה של מדינת ישראל, בתגובה לפשקוויל של קובי ניב המסביר מדוע אין זכות קיום למדינה היהודית, ויש להקים על חורבותיה של ישראל איזו שקשוקה קוסמופוליטית.

אך זו הבעיה – שבשם חופש הביטוי יש בעיתון מקום גם לדעה המוזרה והרדיקלית שלמדינת ישראל יש זכות קיום.

"הארץ" הוא עיתון היוצא מדי יום בגירסה אנגלית, הוא מופץ בקרב מובילי דעת הקהל בעולם כחלון הראווה, לעתים כחלון הראווה היחיד, של ישראל. כלומר, משכיל אירופי או אמריקאי, הקורא את שטיפת המוח הערבית נגד קיומה של מדינת ישראל, רוצה לצורך האיזון לקרוא עיתון ישראלי, והוא קורא חיזוקים מתוך ישראל להסתה הערבית.

למרות הנזק הנורא של העיתון, אני חושב שהדמוקרטיה הליברלית הישראלית יכולה להכיל אותו. אולם חשוב לגנות ולהוקיע אותו. ובכל פעם שאני מוקיע אותו, מיד קופצים טוקבקיסטים הטוענים שעצם ביקורתי היא... "סתימת פיות" – ומזכירים לי את חופש הביטוי של העיתון... כלומר, חופש הביטוי אינו כולל ביקורת על "הארץ".

 

* אופוזיציה למדינה – מאמר המערכת של "הארץ" ביום חמישי, יצא במתקפה חריפה נגד ראש האופוזיציה ויו"ר המחנ"צ יצחק הרצוג, בשל סגנונו ועמדותיו. "הרצוג בתפקיד נתניהו" מוכתר המאמר, והטענה בו היא שהרצוג מדקלם את נתניהו ומשרת את מדיניותו, וכך גם יאיר לפיד. ומי שיודע מה פירוש "כמו נתניהו" בעבור מערכת "הארץ", מבין שהכוונה היא לאוייב הקשה ביותר.

אם הרצוג, ראש האופוזיציה, התוקף את הממשלה ואת ראש הממשלה השכם והערב הוא "בתפקיד נתניהו" אליבא דמערכת "הארץ" – באיזה תפקיד משרת "הארץ"? "הארץ" הפך מזמן אופוזיציה למדינה. מבחינתו, פער העמדות בין נתניהו להרצוג אינו קיים, כי שניהם ציונים ופטריוטים ישראליים. בין "הארץ" למדינת ישראל פעורה תהום – נתניהו והרצוג, עם כל היריבות הקשה כל כך ביניהם, מצויים בצידה האחד של התהום, ו"הארץ" – בצידה האחר. בין נתניהו להרצוג יש מחלוקות מדיניות מהותיות, אך בעימות בינינו לבין הפלשתינאים – במתקפת הטרור של המחבלים, שניהם באותו צד, ואילו "הארץ" בצד השני.

במבצע "צוק איתן" ובעימות הקשה עם המחבלים, שהפגיזו בטילים את ערי ישראל, נתניהו והרצוג, עם כל חילוקי הדעות ביניהם היו באותו צד, ואילו "הארץ" בצד השני.

 

* מיהו פטריוט – עוזי ברעם פירסם ב"הארץ" מאמר תמיכה באלון ליאל, הפועל בחו"ל למען החרמתה של ישראל. אמנם הוא הביע הסתייגות רפה ממעשיו, טען שלא זו הדרך, אך הגן בחירוף נפש על היותו פטריוט ישראלי. הרי ליאל שירת נאמנה את מדינת ישראל כשגריר בדרא"פ ובטורקיה וכמנכ"ל משרד החוץ.

למה הדבר דומה? לקצין צה"ל ששירת נאמנה את מדינת ישראל, הוביל חיילים לקרב וזכה בצל"ש, וכעבור עשר שנים הוא משרת כיועץ ביטחוני לחמאס, כיוון שהוא מתנגד לדרכה של ממשלת ישראל. האם העובדה שהוא שירת את המדינה במסירות מעידה עליו כפטריוט היום, כאשר הוא פועל במסירות נגדה? הוא הדין באלון ליאל. הוא שירת נאמנה את ישראל ואיש לא ייקח זאת ממנו. אך מיבחנו של פטריוט אינו כאשר הוא מסכים עם מדיניות הממשלה, אלא דווקא כאשר הוא מתנגד לה. מי שפועל נגד המדינה ולמען פגיעה בה, כיוון שאינו מקבל את דין הבוחר ואת הכרעות הדמוקרטיה, הוא אנטי פטריוט.

פטריוט יאבק בדרכים דמוקרטיות למען עמדותיו וימשיך לשרת נאמנה את המדינה, כי אין לו ארץ אחרת, גם אם לתחושתו – אדמתו בוערת.

 

* הדג מסריח מהראש – מי שרוצה להבין את הקוד של "הארץ", מוזמן לקרוא את מאמרו של עמוס שוקן בגיליון ערב שבת. שוקן, המו"ל, קובע הקו, משלם המשכורות, האיש שהעיתון הוא בצלמו ובדמותו, הגדיר במאמר את ישראל כמדינת אפרטהייד בלתי דמוקרטית והצדיק את מסע הדה-לגיטימציה נגדה ואת הסייענות של ישראלים למסע. והוא תוקף בחריפות את הרצוג ולפיד, כיוון שהם מתעקשים להיות אופוזיציה לממשלה ולא אופוזיציה למדינה.

הדג מסריח מהראש. אז מה הפלא שזה כבר גיליון שבת השני ברציפות, שמאמר המערכת מתייצב לצדו של עזרא נאווי? מה הפלא שכבר שבועיים העיתון חובט שוב ושוב באילנה דיין וב"עובדה", כדי להלך אימים על כל עיתונאי שיעלה על דעתו לבצע את מלאכתו העיתונאית בתחקירים על ה"שמאל" הרדיקלי [עקיבא אלדר: זו לא פרשת "תעאיוש", זו פרשת "עובדה"]?

מה הפלא, שהמאמר הצמוד לזה של שוקן, הוא של עורך הדין מיכאל ספרד, ביריון עם עניבה – תמונת הראי מ"שמאל" של איתמר בן גביר – על פשעיה של ישראל? ומה הפלא שהמאמר הצמוד לזה של ספרד הוא של מכחיש קיום העם היהודי שלמה זנד, שבו הוא מטיף להתבוללות ובז לאינטלקטואלים חילוניים הדבקים בהמשכיות הקיום של העם היהודי ושל מדינת העם היהודי?

ומה הפלא שלאחר שארי שביט תקף את ה"שמאל" הרדיקלי ומתח ביקורת על ה"שמאל" הציוני שאינו יוצא נגדו – כבר שבוע הוא היה למרמס ומשיסה מצד כותבי "הארץ"?

אין פלא.

 

* הפנים האמתיות – רצח דפנה מאיר חשף בפנינו אישה ומשפחה אציליים ומקסימים מעתניאל, מתונים, אוהבי אדם, פתוחים; אנשים המקיימים יחסי חברות עם ערבים וגם אחרי הרצח ממשיכים בכך. אנשים שאינם מחפשים נקם. וכך בדיוק נחשפה בפנינו השבוע מיכל פרומן ומשפחתה מתקוע. וכך בדיוק נחשפה בפנינו משפחת הנקין מנריה, ששני הוריה נרצחו בפיגוע בשומרון. וכך בדיוק נחשפו בפנינו משפחותיהם של שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו אשתקד.

צר מאוד, שרק באמצעות מעשי רצח וטרור מזעזעים, אנו נחשפים אישית לאותם אנשים מקסימים, אנשי ההתנחלויות, אנשי הציונות הדתית. לפתע הם מקבלים פנים, וכשהם מקבלים פנים, אנו שוב ושוב נחשפים לכך שהפנים שונות כל כך מהקריקטורה המצטיירת לנו באופן שבה "המתנחלים" מתוארים בתקשורת.

האנשים הללו אינם החריג, הם הנורמה. מה שמחריג אותם הוא העובדה שבנסיבות המצערות הללו נחשפנו אליהם באופן בלתי אמצעי, לא דרך שידורי התעמולה.

 

* השיגה את מטרתה – העמדתה לדין של הפרובוקטורית פעורת התחת נטלי כהן-וקסברג, שסרטוני הווידאו המחורבנים שבהם היא עושה את צרכיה על הדגל אינם הפרובוקציה החמורה ביותר שלה (החלאה הזאת צילמה פרובוקציית הכחשת שואה נתעבת לאין ערוך ליד מוזיאון "יד ושם") – היא המתנה הטובה ביותר שהיא יכלה להעלות על דעתה שתקבל מהמדינה השנואה עליה כל כך. די בכמות הפעמים שהתקשורת הקדימה לתופעה הנאלחת הזאת את התואר "אמנית", כדי להיווכח בכך. וכעת אנו נותנים לה במה בבית המשפט, שבה היא תסוקר בידי התקשורת בארץ ובעולם כשהיא מגלמת את תפקיד ה"נרדפת", שפערה עכוז וכעת סותמים לה את הפה. אנחנו פשוט מטומטמים המשחקים לידי אויבינו.

 

* לגדוע את היד – הסופר וההוגה פרופ' יעקב מלכין בן ה-90, הוא מייסד "תמורה" – התנועה ליהדות חילונית הומניסטית, אחד מהאבות המייסדים של ההתחדשות היהודית הישראלית ומי שלאורך עשרות שנים האדיר תורה בישראל, בדרכו. עם בתו וממשיכת דרכו, הרב סיוון מס, ישבתי בפורומים וועדות שונות בארגון "פנים" – ארגון הגג של ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל, ומצאתי בה בת ברית נאמנה בהתחדשות היהודית הציונית. ההתחדשות היהודית היא רבת פנים ומייצגת רבים משבעים הפנים בתורה. איני מגדיר עצמי כחילוני, ואיני רואה עין בעין עם מלכין ומס את אופן ההתחדשות, אך זה היופי שבפלורליזם היהודי.

קנאים פנאטים כתבו כתובות נאצה והצמידו סכין לביתו של פרופ' מלכין. יש לגדוע את היד הקנאית, המתנקשת ביהדות ובדמוקרטיה, כביכול בשם היהדות.

 

* היתרון באריכות ימים – ב"ישראל היום" התפרסם ראיון עם אלוף (מיל') שייקה גביש, אלוף פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים והיום, בגיל 90, יו"ר עמותת הפלמ"ח; אדם פעיל מאוד, שפותח מידי בוקר את יומו בחדר כושר ושחיה בבריכה, עובד ומדריך בבית הפלמ"ח ועובד בחלקה חקלאית קטנה השייכת לו.

אני תמיד קורא בשקיקה ובהערצה את סיפוריהם של בני הדור הזה, דור מייסדי המדינה. אבל כרגיל, לא חסרות בדברים השמצות וחוסר פרגון לאחרים.

אומר גביש בראשית הראיון: "תראי מה קרה לחבורה שלנו ממלחמת ששת הימים: ראש הממשלה לוי אשכול, איננו. שר הביטחון משה דיין, איננו. הרמטכ"ל יצחק רבין, איננו. ראש אג"ם עזר ויצמן, איננו. אלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר, איננו. אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס, איננו. אריק שרון, שהיה אחד ממפקדי האוגדות, איננו. נשארתי לבד. עצוב לי. הדור הזה הלך."

הוא יכול כמובן להאריך עוד ברשימת אלה שאינם – מכל המטכ"ל נותרו בחיים רק הוא ומפקד חיל הים שלמה אראל. בהמשך הריאיון הוא מכסח את הצורה לאשכול, דיין, רבין, ויצמן, דדו ואריק שרון... רק בר לב יוצא אצלו טוב.

האמת היא שגם הם לא טמנו את ידם בצלחת מלחמות הקרדיט והגנרלים. אבל היום הם אינם יכולים להגיב. רק הוא נשאר לספר את ההיסטוריה מנקודת מבטו.

מה שמוכיח, שיש יתרונות לאריכות ימים.

 

* פרי וירק – מה ההבדל בין פרי לירק? ההגדרה המדעית, הבוטנית הלשונאית, מבחינה בין השניים על פי "מאין באת" ואילו ההגדרה האורי הייטנרית מבחינה בין השניים על פי "לאן אתה הולך". כלומר – ההגדרה נגזרת מן הסלט. פרי הוא מאכל שאנו אוכלים בסלט פירות. ירק הוא מאכל שאנו אוכלים בסלט ירקות. לכן, לדידי תות שדה, אבטיח ובננה הם פירות, ואילו אבוקדו הוא ירק.

 

* ביד הלשון: מזלזל ועד חוטר – ט"ו בשבט בפתח, חג לאילנות, ואני מביא לקסיקון מונחים הנוגעים לענפים, בסדר אלפביתי, שערך ירעם נתניהו:

אָמִיר – הענפים העליונים שבעץ, הצַמֶרֶת.

בַּד – ענף עבה ששימש למוֹט או לקורה.

גבעול – החלק הצומח מן השורש ועליו גדלים העלים, הפרחים והפֵּרות של הצמחים.

גְּרוֹפִית – ענף של זית או שִׁקמה (בדרך כלל כָּרוּת).

דָּלִית, דָּלִיָּה – ענף ארוך, דק וגמיש המתרומם כלפי מעלה (בעיקר של גפן).

זַלְזַל – ענף דק (בדרך כלל קטן או המזיק לאילן).

זְמוֹרה – ענף של גפן הנושא את אשכולות הענבים והעלים (ויש אומרים ענף שזמרו [חתכו] אותו כדי להרכיב על הגפן ולהשביח את ענביה).

זֶרֶד – ענף רך ודק (בדרך כלל הנאכל ע"י בהמות).

חוֹטֶר – ענף היוצא מהגזע והסמוך לשורש.

חֲרוּת – ענף של דקל.

יוֹנְקָה, יוֹנֶקֶת – שלוחה דקה היוצאת קרוב לקצה השורש (ובכך מגדילה את שטח הפנים ויניקת המים). בקצה כל שורש יש אלפי יונקות מיקרוסקופיות.

כַּף – לולב.

נְטִישָׁה – ענף המונח על הארץ.

נֵצֶר – ענף רך הצומח מהשורש.

סָעיף, סְעַפָּה, סַרְעַפָּה – מקום שבו יש ענפים רבים המסתבכים יחד (מעין סְבַך).

סַנְסַן – תפרחת התמר (בראש האילן).

עֳפִי, עֳפָאִים – צמרת האילן (ויש אומרים: ענף דק).

עָנָף – שם כולל לגבעול היוצא מן הגזע ושעליו צומחים הפֵּרות, העלים או הפרחים.

פֹּארָה, פֻּארָה – שם קיבוצי לענפים.

רַגְלִית, רוֹגְלִית – ענפים (בדרך כלל של גפן) המתפשטים על גבי הקרקע לרגלי בני האדם (ההפך מדָּלִית – ע"ע).

שׂוֹךְ, שׂוֹכָה – ענף מסועף וארוך מצמרת העץ, הנושא בדים צדדיים מרובים.

שְׁלוּחָה – גבעול המתפשט לאורך הקרקע.

שָׂרִיג, שָׂרִיגִים – ענפים דקים המשתרגים ומסתבכים ונאחזים זה בזה (ויש אומרים: ענפי הגפן).

בעברית גם יש שמות לקבוצת ענפים: נוֹף, סְבַך, צַמֶּרֶת.

 

* * *

איתמר פרת

על יידוי אבנים

נעמן כהן (ואינו יחיד) קוצף קצף רב ומיידה אבנים (לא בדייקנות) עליי ועל דעותיי (ר' גיליון 1114). אתפלמס רק על כמה נקודות בהערותיו הסרקסטיות, שאינן מוסיפות כבוד לאיש משכיל כמותו.

נעמן כהן מתפאר לאמור: "מעולם לא לקחתי שוחד." גם אנוכי הקטון לא לקחתי שוחד. ובכן, נעמן מכובדי, שוחד לא לקחנו, כי לא היה לנו מה להציע תמורתו. לא אולצנו לעמוד בפיתוי ולא עמדנו במבחן. אין מה להתהדר על כך. אני מאמין כי גם לא הצעת שוחד, כי איש טהור אתה. אני גם מאמין שלא היית במצבים שבהם היה לך צורך רב, ואולי נוקב וחיוני, להיטיב את מצבך, ויכולת לעשות זאת על ידי הצעת שוחד.

אבל האמן לי, נעמן, כי גם אתה כאחד האדם יכול להיקלע למצב כזה, ובמאמרי מניתי כמה וכמה דוגמאות למצבים כאלה. באלה אדם נבחן, גם אם הוא איש טהור כמוך, ובאלה יחטא. ועל פי המוסר, "יהודי" או "נוצרי", יישפט.

אבל על פי הצדק  – חטאו יישקל במאזני הצדק. אותם מאזניים אשר באמנות (נכון, הנוצרית) מלאך המשפט אוחזתם בידה. אלא מה – היא קשורת עיניים, ואת אשר היא שוקלת אינה רואה, היא לא תראה שוחד שכן מלאך היא, מורמת מעל פיתויי אנוש.

אבל שקילה זו היא חלק ממהות הצדק. על שקילה זו אנו מתחננים בתפילתנו ביום כיפור לפני בוראנו.

נעמן כהן, הרי איש משכיל אתה.  פתח נא את מלכים ב', פרק ה'. האיש שאת שמו הנאה אתה נושא, הוא שר צבא ארם (אשר עשה הון מפשיטות שוד על כפרי ישראל). זכה וקיבל נס של מרפא מאת איש האלוהים, אלישע הנביא. אמר השר נעמן: "קח נא ברכה מאת עבדך." שוחד? בודאי שלא. מתנת תודה ותו לא. אך משרתו של אלישע, בעורמה וכחש, הפך את המתנה לתשורה עבור "שני נערים מהר אפריים," מקורביו העניים ("בני נביאים") של אלישע.

היה זה שוחד? בוודאי לא. רק חסד נעשה לכולם. אך איש האלוהים לא סבר כך, ושילח בגחזי משרתו ("המושחת") את צרעתו של נעמן.

אנשי אלוהים הם אנשים קשים. משה רבנו, על חטא אי-ציות, נגזר עליו כי לא יבוא אל הארץ. יצוין שדוד המלך, על החטא המתועב באוריה החיתי, יצא בעונש כמעט סמלי, ומת בשיבה טובה על משכבו.

עד כאן "המוסר היהודי".

לא כתבתי ולא הצהרתי, כפי שנעמן כהן טוען בסילוף מגוחך, כי "כולנו מושחתים." בחופזך כתבת גם: "אולמרט המושחת יצר חברה מושחתת," ובכותרת: "הישועי איתמר פרת משחית את החברה הישראלית."

זה רק מוכיח עד כמה אינך מבין שחיתות מהי, ואתה מנופף במלה הגולמית הזו כמו מלכת הלבבות האדומה בספר הפלאות של עליסה, הצורחת בלי הרף "להתיז לו את הראש!"

לא אני ולא אהוד אולמרט משחיתים את החברה ואף אין בכוחנו לעשות זאת. החברה היא זו אשר דוגרת ומולידה – פה ושם – את השחיתות. שחיתות היא דבר מורכב ורב-אנפין. החברה, ואפילו חוקיה, יצרה מצבים או סובלת מצבים המצמיחים מעשים כמו אלה שחטא בהם אולמרט ("אני מבין את מצבך ומוכן גם לעשות לך חסד, אבל אני מבקש שאתה גם תעשה חסד למי שזקוק לו.")

יש מערכות חוקים והוראות ותקנונים ופקידי פקידים הזועקים בלחש רב: "הָפירֵנִי."

ואינני מחדש דבר אם אומר: החוק והצדק לא תמיד הולכים יד ביד.

לכן לא אמרתי, ואיש לא אמר: יש לזָכּוֹת את אהוד אולמרט. אומר אני: יש לחוֹן את אהוד אולמרט. על פי המוסר הנוצרי והיהודי ועל פי מאזניים של צדק.

ולכן יפה אמר הרב יהושע בן יוסף איש נצרת: "אינני שופט אותך. לכי לך ואל תחטאי עוד."

זה לא מוסר נוצרי, כי ישו הנוצרי לא היה נוצרי ולא היה משיח. הוא היה מורה יהודי כָּשֵׁר ככל אחד מחז"ל, אשר היו בעלי דעות רבות ומנוגדות, והתווכחו עליהן חופשי חופשי.

כמוני איתך.

 

* * *

יעקב ניר

לידידיי אהוד ואיתמר

אכן אהוד אולמרט היה והינו אדם מאוד כישרוני, אינטליגנטי ומרשים, אבל מכאן ועד היותו אחד מהל"ו – המרחק רב. כמעט לכל דרכו הפרלמנטרית והמוניציפלית נהג בדרכים נלוזות – בעיקר על מנת 'לעשות לביתו'. לכל המעוניינים – קראו בספרו של אריה אבנרי – "זעקי ארץ מושחתת" והיווכחו עד כמה מתוחכם היה, ולרוב במשפטיו יצא 'זכאי' – אולם הסירחון נדף. 

אם אינני טועה, בן מפלגתו לשעבר, עקיבא נוף, פירסם לפני זמן לא רב ב"הארץ" (עיתון שאתה אהוד מאוד 'מסמפט') מאמר אודות אופיו המושחת עוד בימים עברו – טרם היה אולמרט לפיגורה פוליטית בוערת. 

ומה עם חוסר האחריות המשוועת בהוראותיו במלחמת לבנון השנייה?

ולגבי 'הולילנד' – שניכם נאיוויים הסבורים ששיכונים מעין אלה הם אשר יחזירו את האוכלוסייה ההיסטורית והצעירה לירושלים. ראשית, לווייני הסביבה שאבו אליהם, שנית עליית המספרים המוחלטים של החרדים ודומיהם אשר בקושי משלמים מיסים וגורמים לדלדול כספי העיריה, חוסר במקומות עבודה מקצועית לצעירים, יוקר הדיור (ומגדלי היוקרה בהולילנד בוודאי שאינם פותרים בעיה כאובה זו). בירושלים שכונות רבות, בנויות שנות החמישים, בהן ניתן להקים בתים משותפים לרוב, בתים שלא יזעקו שיאיהם לשמיים ויכערו (לדעת רבים) את רכס בית וגן או רכס אחר. 

עתה, שעה שיופעל קו רכבת מהירה בין ת"א לירושלים, קשה לצפות מראש מה תהא השפעתה על דיירי שתי הערים: האם ירושלמים טובים מאוהבי מדינת תל אביב יחזרו לעירם – או שמא ייקל עליהם להמשיך להתגורר 'למטה' ולעבוד בירושלים, וכן – האם זה יעכב את הנהירה לתל אביב. ימים יגידו.

ולסיום – בכל מדינה נורמטיבית אולמרט היה מסולק לתמיד מכל אפשרות שיבה לפוליטיקה – במדינת היהודים, הכול אפשרי לאחר שהנאשם "שילם חובו לציבור" והצטנן קמעה, שב ל'מקום הפשע' כאחד הצדיקים. בעיית המנהיגות לא תיפתר על-ידי אנשים מושחתים.

 

* * *

אהוד בן עזר

הַפֶּלֶא – יוּגָ'ה וַאנְג הפסנתרנית בפילהרמונית

בקונצרט מוצ"ש האחרון עם מוצארט, סן-סאנס, ברהמס ומהטה

חרף מזג האוויר החורפי היה היכל התרבות ע"ש פרדריק מאן (מאן אודיטוריום, כיום על שם צ'רלס ברונפמן) מלא עד אפס מקום. כנראה שימעה של הפסנתרנית הסינית הדקיקה והמופלאה יוג'ה ואנג בת ה-29, שכבר הופיעה כאן עם הפילהרמונית, ושניגנה בחלק השני של הקונצרט – הניע את קהל המנויים החכם לא להפסיד את הופעתה, וממילא גם להישאר עד סוף הקוצרט עם שני ההדרנים הנפלאים שנתנה בנדיבות לב, וזאת אחרי המופע המדהים של נגינתה בפסנתר את הקונצ'רטו מס' 2 ב-סי במול מג'ור לפסנתר ולתזמורת אופ' 83 של יוהנס ברהמס (1833-1897).

אך נתחיל לפי הסדר. היצירה שבוצעה בחלקו הראשון של הקונצרט היתה קונצ'רטו ב-דו מג'ור לחליל, לנבל ולתזמורת, ק' 299, של וולפגנג אמדאוס מוצארט (1756-1791) עם החלילן גִי אשד והנבלאית יוליה רובינסקי. צר לומר שמבחינת הסולן בחליל – היתה זו נגינה מאכזבת, כבדה, אולי חסרת חיים וברק, ודומה שלא אופיינית לביצוע מוצארט. אמנם תפקידו היה קשה כי רוב היצירה היה עליו במשך יותר מחצי שעה, ובכל זאת הקסם והקלילות המוצארטיים היו חסרים.

חבל שלא זכינו בשנים האחרונות לקונצרט סולו עם החלילן המעולה של התזמורת, יוסי ארנהיים. בפעם האחרונה והיחידה ששמענו אותו כסולן בקונצרט – זה היה ביצירה נוראה של המלחין ברנדנשווילי, שקפץ לבמה כתרנגול מיד בסיום הקונצ'רטו – ובכך מנע מארנהיים לענג את הקהל לפחות בקטע או שניים של הדרן ממוסיקה של בני-אדם – שהיתה ודאי מאפילה על המוסיקה הצורמת של מאחז האוזניים הזה.

בחלק השני של החלק הראשון ניגנה התזמורת יצירה של קמי סן-סאנס (1836-1921) – סימפוניה מס' 3 ב-דו מינור, אופ' 78, "אורגן" – במשך כ-36 דקות. זו היתה חווייה מסעירה ומטלטלת. איזו סימפוניה נהדרת. איזה ביצוע מרהיב. כדאי לצטט מהתוכנייה, ממאמר של צילי רודיק:

"בסימפוניה... ניתן לאורגן תפקיד חשוב. היתה זו הפעם הראשונה שבה הוצב האורגן בעמדה מרכזית ביצירה סימפונית. הכלי מנוצל בעדינות בכל טווח אפשרויותיו וגדולתו, לעיתים בהבלטה רבה ולאחריה בנסיגה אל מאחורי צלילי התזמורת, ושוב בצורה מובלטת, ומפגין את היכרותו העמוקה של המלחין עם האורגן והבנתו את מסתרי הכלי. סן-סאנס למד לנגן באורגן בקונסרבטוריון של פריס, קיבל משרת נגן אורגן בכנסיית מריה הקדושה בעיר ועזב אותה לטובת מישרה זהה בכנסיית המדלין, שם שירת כמעט עשרים שנה. שם גם שמע אותו ליסט לראשונה מאלתר בכלי והפליג בשבחו, באומרו כי הוא נגן האורגן הטוב בעולם."

לא נרגעתי ובהפסקה קניתי תמורת 60 שקל תקליטור של היצירה בניצוח מהטה עם הפילהרמונית, שכולל גם את  הסימפוניה הרביעית של בראהמס.

וכל זה לא היה אלא הכנה לחלק השני של הקונצרט, שבו הפסנתרנית הסינית הצעירה יוג'ה ואנג ניגנה את הקונצ'רטו של ברהמס, שהוזכר לעיל, במשך כ-45 דקות. אלה היו עבורי כמה מדקות המוסיקה המדהימות ביותר ששמעתי בחיי, ואולי יהיה קצת יהיר מצידי לומר שיחד עם התזמורת והמנצח – זהו ביצוע ברמה בינלאומית, ובתנאים האופטימליים של ההיכל, וגם בזכות מדינה קטנה כמו סין – שבה צומחים כישרונות כאלה.

הציבו גם שני מסכי וידאו בקצות הבמה – וכך יכולנו לעקוב אחר תיפוף אצבעותיה המכושפות של הסולנית על הפסנתר. איזו עוצמה הפיקו האצבעות הקטנות האלה. איזו מהירות. איזו שמחת חיים ונדיבות. איזו גאונות. איזה שילוב נפלא עם התזמורת. איזו מוסיקה אדירה.

הופעת הסולנית המופלאה הזו, בשמלתה האדומה המשתרכת עד לרצפה, ובנעלי העקבים הגבוהים, שכולה-למראה "פירטל עוף", רבע עוף – כמו שהיו אומרים אצלנו במושבה – היא כנראה אחד השיאים של העונה, וממלאת אותך גאווה על שבלב המזרח התיכון, המתפורר ושותת-הדם במלחמות ובטרור מוסלמי מטורף – קיימת שמורת תרבות מוסיקאלית תל-אביבית בת כשמונים שנה – שהיא בעלת רמה מן הטובות בעולם, ואשר המנצח וגם כותב שורות אלה הם כמעט בני-גילה.

 

* * *

יוסף אורן

גירושים אלגוריים

שלושת חלקי הסדרה "גירושים מאוחרים" שהוקרנו במהלך החודש בערוץ הראשון הגישו עיבוד חופשי של עלילת הרומאן של א"ב יהושע משנת 1982, אך כלל לא התמודדו עם תגובתו הרעיונית של יהושע ברומאן הזה למלחמת יום כיפור, המלחמה שהתרחשה כעשור קודם לכן.

אמנם הבמאי רם לוי שתל מדי פעם בפס הקול של הסרט קולות מנוע של הליקופטר צבאי וגם שילב בחלק השני מהשלושה עימות רעיוני קצר בין אסי, המרצה החילוני, ובין סטודנט חובש כיפה שציציות השתלשלו לו ממכנסיו, ויכוח שבו שורבב שמו של יגאל עמיר, רוצחו של יצחק רבין (שירבוב אנכרוניסטי תמוה של רצח שבוצע בשנת 1995 בעלילת רומאן שהתפרסם הרבה שנים לפניו) – אך רמזים זניחים אלה לא היה בכוחם להבהיר לצופה שהעלילה המשפחתית המתוארת בסרט, ואשר מוגדרת בשמו כגירושים שהתאחרו להתבצע, קשורים באיזה אופן שהוא לאקטואליה, ולטלטלה הרעיונית שהחברה הישראלית היתה נתונה בה בין מלחמת ששת הימים (1967) ובין מלחמת יום כיפור (1973). משום כך חשוב להפנות את צופי הסדרה אל עלילת הרומאן עצמו כדי שיכיר את התגובה החריגה והאקטואלית שיהושע הצפין בה – שהיתה מקורית מהרבה תגובות אחרות שהשמיעו סופרים אז על תוצאות שתי המלחמות הללו.

שלא כמו רוב הסופרים, שהציעו אז ביצירותיהם באופנים שונים (אם במובלע ואם באמירה מפורשת) לנקות את "האורווה הציבורית" מכל הגללים האידיאולוגיים שהכזיבו, כמעט "מהתנ"ך ועד הפלמ"ח", אך בעיקר את אלה שנערמו באותה אורווה מטפורית מתש"ח ועד תשכ"ח, הציע יהושע בשני ספריו הראשונים בתבנית הרומאן, ב"המאהב" (שהופיע ב-1977) וב"גירושים מאוחרים" שנדפס מיד אחריו, הרבה מעבר לכך. בשני הרומאנים המשיל את החברה הישראלית למשפחה נֶבְרוֹטית כתוצאה מהסתירה המהותית בין שני יסודות מנטאליים מנוגדים שהתחברו בה בנישואים. אחד מבני הזוג הוא ארצי ומציאותי בעוד האחר בזוגיות הזו הוא רוחני-אידיאולוגי. אף שהשניים נישאו מאהבה, השהייה הממושכת בכפיפה אחת פגעה בהדרגה בשפיות דעתם, עד ששניהם הבינו שרק פתרון ההפרדה ישיב אותם לשפיותם המלאה.

ב"המאהב" מייצג אדם, בעל המוסך, את המנטליות הארצית, ובאופן מוזר הוא מחפש מאהב לאשתו אסיה, בעלת המנטליות הרוחנית, כדי למסור לו אותה ולהסיר מעליו את אשם לקיחתה מזה שנועדה לו ב- 1948 (1).

בכתיבה אלגורית זו המשיך יהושע גם ברומאן "גירושים מאוחרים" אך בעלילתו כבר לא הסתפק בהצגת הסתירה בין בעלי המנטליות השונה בעזרת הניגוד המגדרי בין גבר לאישה, אלא הוסיף ניגוד חברתי חדש להסברת הנברוטיות שהתגלתה במשפחה והוא הניגוד בין המנטליות המערבית למנטליות המזרחית. נעמי ממשפחת אברבנאל הספרדית מייצגת במשפחת קמינקא את היסוד הארצי-מזרחי, בעוד שיהודה שעלה מרוסיה מייצג בה את היסוד הרוחני-מערבי. בעזרת עיבוי הסתירות הזה בין שני היסודות הציע יהושע בעלילתו של הרומאן, לא רק הפרדה ביניהם (כפי שהציע ב"המאהב"), אלא גירושים מחייבים, ואף שהתאחרנו מאוד בעשייתם הם יחוללו, לדעת יהושע, שני שינויים מהפכניים בחברה היהודית-ישראלית, האחד בזהות העצמית, והאחר באֶליטה המנהיגותית. השלמת שני השינויים הללו יקדם אותנו, לדעתו, אל המטרה שאנחנו כה מתקשים להשיגה – הנורמאליות.

 

שני השינויים

כשינוי ראשון הציע יהושע לבצע הפרדה של המדינה מהציונות, כדי לשחרר אותה מאידיאולוגיה שכבר סיימה את תפקידה בשנת 1948. בכל השנים שחלפו מאז ייסודה נכשלו מאמציה של המדינה ליישב את הסכסוך עם העולם הערבי ולהשיג נורמאליות לקיומה במזרח התיכון. מאחר שהנורמאליות היא מושג-על במשנתו של יהושע, לא דן בה רק בספר מסותיו "בזכות הנורמאליות" (משנת 1980) וברומאן "גירושים  מאוחרים", אלא גם הקדיש לתיאור עיכובה ולתיאור תולדותיה שניים מספריו הבאים, את "מולכו" (1987) (2) ואת "מר מאני" (1990) (3).

מהפירוש האלגורי שאציע בהמשך לעלילת הרומאן משתמע, שהגירושים של נעמי (המייצגת בארציותה את המדינה) מיהודה (המייצג באידיאולוגיות שלו את הציונות) התאחרו יותר מדי שנים, ואלמלא התסבוכת הטריטוריאלית אחרי מלחמת ששת הימים ו"רעידת האדמה" אחרי מלחמת יום-כיפור ייתכן ששניהם היו ממשיכים לקיים את הקשר הכושל ביניהם גם אחרי ארבעים שנות נישואים.

כשינוי שני הציע יהושע ב"גירושים מאוחרים" להעביר את ההגמוניה מידי המנהיגים שהנהיגו את המדינה עד כה, מנהיגים שצמחו מקרב העולים לארץ מאירופה בתקופת העליות הראשונות, בשנות הישוב (שנות השלושים והארבעים במאה הקודמת) ובשני העשורים הראשונים לקיום המדינה (בין השנים 1967-1948) – למען הקיצור: המנהיגות האשכנזית – לידי מנהיגים שהצמיחו מקרבם היהודים הספרדיים-מזרחיים.

המנהיגות האשכנזית-מערבית נכשלה, לדעת יהושע, משום שנצמדה לחזונה של הציונות שלהם, שהתגלתה כמכשול למדינה (ראה השינוי הקודם). על-ידי העברת ההגמוניה מידיה של המנהיגות זו למנהיגות הספרדית-מזרחית תינתן הזדמנות לציונות אחרת, שעד כה טרם ניסו אותה. המנהיג הספרדי-מזרחי הוא בן האזור. הוא מכיר את המזרח ויודע איך להידבר איתו בגובה העיניים. ומאחר שאינו כבול לשום דוֹגְמוֹת חזוניות, יש בכוחו לקבל החלטות אמיצות ולבצע פשרות הכרחיות עם דרישות הערבים, ובראשן: ויתור על רוב השטחים של הגדה, הסרת התנחלויות שמונעות רציפות לשטחה של מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל ונסיגה לגבולות הקו הירוק. להעברת ההגמוניה מהיהדות האשכנזית שנחלשה ליהדות המזרחית שמתחזקת והולכת הקדיש יהושע את הטוב בספריו עד כה, הרומאן "מסע אל תום האלף" (1997) (4).

 

הקריאה הביקורתית

לפני שארכז ראיות מעלילת הרומאן "גירושים מאוחרים" שיבססו את הפירוש האלגורי הכפול הזה לגירושיהם של נעמי ויהודה זה מזה, גירושים שהתאחרו להתבצע, אקדים לבטל הסתייגות שכבר באה מצד יהושע עצמו לקריאה אלגורית כזו של הספר, תחילה ממסת הביקורת שפירסמתי אז על הרומאן תחת הכותרת "פגישת המערב עם המזרח" (שנכללה בספרי "ההתפכחות בסיפורת הישראלית") (1). ואחר כך מדברַיי בפאנל שהתקיים על ספרו בבית הקיבוצים בת"א ב-18/10/1982.

פרשן נאלץ לפְנות לקריאה אלגורית של טקסט רק אחרי שניסה להסביר את רכיבי הטקסט (הדמויות, האירועים, זירות ההתרחשות, הרקע התקופתי וההתפתחות של העלילה מהסיבוך אל ההתרה) בעזרת סיבות ריאליסטיות רגילות שפועלות בחיים (חברתיות, כלכליות פסיכולוגיות, רעיוניות וכדומה) ורק אחרי שנוכח שהן נכשלות במתן הסבר למעשיהם המוזרים של הגיבורים ולאירועים אבסורדיים שהתרחשו להם. זהו השלב שבו נאלץ פרשן לנטוש את הקריאה התמימה ולפנות לקריאה המתוחכמת יותר, שבה עליו לזהות את נתחי הסיפור שמשתתפים באלגוריה ולהבדיל אותם מרוב הטקסט שהוא ריאליסטי על-פי הממשות המוכרת לקורא.

בקריאה האלגורית מחפש הפרשן מכנה משותף לתופעות מוצפנות יותר בטקסט: כגון: אנלוגיות בין האירועים, קשרים סמויים בין הדמויות, צירופי-לשון כפולי משמעות, מטאפורות המפוזרות במרחב הטקסט וסמליות שמיוחסת בטקסט לשמות הגיבורים, לחפציהם ולסביבת חייהם. כל החומרים האלה הינם חמקמקים כי אינם מופרדים מהחומרים הריאליסטיים וגם אינם מרוכזים במקום אחד, אלא צריכים להיאסף מפיזורם במרחב הטקסט, מרחב שהוא בן מאות עמודים ברומאן. המאמץ הזה מניב לבסוף את המכנה המשותף לכל הפרטים הללו, את הנמשל המשותף להם.

קורא יכול לבדוק את סבירותו של הפירוש האלגורי שהציע לו הפרשן על ידי העמדתו במבחן האובייקטיבי היחיד שבנמצא, והוא לא הסכמתו של מחבר הרומאן לפירוש, אלא קריאה נוספת של היצירה, שלעולם תהיה קריאה ביקורתית יותר מזו שהפעיל בקריאה הראשונה של הטקסט. ומאחר שאי-אפשר לכפות קריאה אלגורית על טקסט שאין בו שום חומרים "מוזרים" ושהוא ריאליסטי לחלוטין, יכולה הקריאה הנוספת של הקורא לחשוף את כישלונו של הפרשן אשר ניסה לכפות באופן שרירותי פירוש מופרך על היצירה.

 

חומרי האלגוריה

נעמי הוכרזה כמטורפת ונכלאה בבית משוגעים אחרי שתקפה בסכין את יהודה בהיותם במטבח. אמנם פציעתו של יהודה לא היתה קטלנית ואפילו לא חמורה, אלא הסתכמה בסך הכול ב"תפר קטן, אדמדם כמו מקור כפוף," אך יהודה נאחז בתפר זעיר זה כדי להציג עצמו כמי שניצל מניסיון רצח וכדי להצדיק את הגירתו לאמריקה. מאחר שקוני, היהודייה האמריקאית שפגש שם, צעירה ממנו במיספר שנים ניכר והתעברה ממנו, הוא חוזר לארץ בגיל שישים ושש כדי להתגרש מנעמי ולהספיק לשאת את קוני לפני לידת התינוק. אחרי הרבה הכנות ("מכתבים עפו כל הזמן, טלפונים מעבר לאוקינוס" – עמ' 124) שביצע יהודה לפני שטס מארה"ב לישראל, ואחרי שמונה ימי התרוצצות בארץ, שכללו גיוס צוות רבני מורחב (הכולל רב תימני, רב ספרדי ורב אשכנזי), השיג לבסוף קמינקא את הגט מאשתו המאושפזת כחולת נפש בבית המשוגעים בעכו.

כל פרטי סיפור-המעשה הזה מצטיירים כסבירים כל עוד הקורא איננו שואל את השאלות הבאות: מה הטריף את דעתה של נעמי? מה קיוותה להשיג על-ידי ההתנפלות עליו עם סכין? במה הצדיקה את הפגיעה ביהודה? ומדוע פועל יהודה לעיתים קרובות באופן תמוה עד שהוא מצליח להשיג ממנה את הגט וגם אחרי שהשיגו?

מאחר שאי-אפשר לכלול במסגרת זו הרבה הדגמות להשיב על שאלות אלה, אצדיק את העלאתן בעזרת תיאור התנהגותו המוזרה של יהודה בסצינת הסיום של העלילה. אחרי שיהודה השיג את הגט ואחרי שנחתמו כל המסמכים וייפויי הכוח הדרושים לחלוקת הדירה שלהם, כל מה שנותר לו כעת לעשות הוא להגיע במועד לשדה התעופה, לממש את כרטיס הטיסה שברשותו ולחזור אל אהובתו האמריקאית, קוני, אך משום מה מחליט יהודה לחזור אל המוסד הרפואי בעכו שנעמי מאושפזת בו. ובהגיעו לשם אין הוא נכנס כמנהגו וכמקובל דרך השער הראשי, אלא דרך פרצה שאיתר בגדר. משם הוא מתגנב אל חדרה של נעמי, שברגע זה איננה נמצאת בו, ומוציא מהארונית שלה את המסמכים שנחתמו, אלה שהשקיע עמל כה רב כדי להשיגם.

מאחר שיהודה חשד שמוסה, הענק המטומטם שעוקב אחריו, זיהה אותו, הוא עוטה על עצמו שמלה של נעמי ובתחפושת נשית זו הוא מגיע שוב אל הפרצה בגדר, הפעם כדי לצאת מבית המשוגעים. לפני צאתו דרך הפרצה, קרע יהודה את המסמכים שלקח מחדרה של נעמי וקבר את הקרעים באדמה.

בשלב הזה נעמד מולו מוסה הענק, האוחז בידיו הפעם קלשון, ומכה אותו בעזרתו בעודו ממלמל "נעמי... נעמי..."

עד מהרה יצטרף אל מוסה בנביחות זעם קולניות גם הכלב "צאוס", הכלב של המשפחה, שהצליח בינתיים לשחרר את פרוותו מסבך הפרצה.

מאחר שהרומאן מסתיים בסיום פתוח, לא ברור אם מוסה הרג את יהודה עם הקלשון, או שיהודה ניצל והצליח להיחלץ חבול מבית המשוגעים ואף לטוס למחרת לאמריקה. ייתכן שניתן לבסס את אחת האפשרויות מהמסופר בפרק "יום שבת?" – שאחרי שלוש שנים הגיעה קוני עם מוזס היתום, ילד מוזר וגם מגמגם, לשמוע מפי יעל על אירועי אותם תשעה ימים שעשה יהודה בארץ (עמ' 232).

יהיה הסיום אשר יהיה, דבר אחד הינו ברור: הגט שיהודה טרח להשיגו אכן הושג דֶה-יוּרֶה, אך לא מומש דֶה-פַקְטוֹ. ואשר לסצינה שנבחרה להדגמה: האמנם קיימת אפשרות אחרת לפרש את סצינת הסיום הזו, וסצינות דומות לה קודם לכן, מאשר כסצינה אבסורדית-סוריאליסטית-גרוטסקית שרק הסתייעות בכלֵי הפירוש האלגוריים מאפשרת להצדיק את שילובה כסיום סביר של סיפור-המעשה הריאליסטי ברוב חלקיו האחרים של הרומאן?  

 

הראיות לשינוי הראשון

 ברובד הריאליסטי מוצגת תקיפת יהודה על-ידי נעמי בסכין כתוצאה מטירוף הדעת שלקתה בו חמש שנים קודם לכן, אך לא זה ההסבר שהיא משמיעה ליהודה ביום הגירושים: "כי איכזבת אותי" (עמ' 273). על האשמה זו מוסיפה נעמי דברי לעג על השינוי שהתרחש ביהודה בשלב מאוחר בנישואיהם, כאשר התגלה כבעל "רוחניות מושחתת" (עמ' 272), "המפרשת את עצמה בלבד, הלא מסוגלת להשתנות" (278), "המפרשת את עצמה, הנוברת בעצמה... בשליחות  מדומה - - - מי שמתעקש להיות אחד ויחיד - - - אחד המתעקש להיות אחד מקורי" (עמ' 281).

על דברים אלה שהטיחה בו נעמי מגיב יהודה בהרהוריו בסדרה של תשובות סותרות. תחילה הוא מכחיש: "אני איכזבתי? - - - האם הבטחתי אי-פעם?" (עמ' 300), ואחר-כך הוא מאשר שאכן הבטיח, אך טוען, שהיתה זו הבטחה שהבטיח "רק כמשל, רק ככיוון לגעגועים" (עמ' 306), שהרי לא היה לו סיכוי לקיים את הבטחתו: כי "הרוח חַלְשה. אולי, הבטחתי מֵעֶבֶר" (עמ' 319).

המילים המופשטות: "הבטחה", "געגועים" ו"אכזבה" מקשות מאוד על הקורא להבין במדויק את שיחת הרמזים הזו שמנהל יהודה במוחו עם נעמי, שיחה שכמובן מזמינה את הקורא הרבה לפני סצינת הסיום לקרוא את הטקסט של הרומאן כטקסט אלגורי.

ממרחב הטקסט, שכאמור מורכב ממונולוגים של בני המשפחה, ניתן לצרף את סיפור אהבתם של נעמי ויהודה בעשורים הראשונים של נישואיהם. נעמי התאהבה ביהודה משום שהצטייר בעיניה כאדם יחיד ומיוחד, כאיש רוח האמור להגשים חזון יוצא דופן. יהושע הבליע את עיקרי חזונו של יהודה בעלילת הרומאן לא ישירות מפיו, אלא מפי הרב האשכנזי סובוטניק, שהוא הצעיר מבין שלושת הרבנים שזימן קמינקא למעמד ביצוע הגט מנעמי.

הרב סובוטניק מדבר בהיגוי רוסי כבד, שעדיין שרד גם בפי יהודה, והוא מתואר כבעל מראה נשי: "פניו חלקות כפני נערה, ראשו מלא תלתלים זהובים" (עמ' 267). מראהו זה של הרב סובוטניק מזכיר מאוד את המראה של קמינקא כפי שניגלה לילדיו הבוגרים כאשר באו לקדם את פניו בשדה התעופה: "רָזָה הצמיח תלתלים אימץ לו סגנון צעיר" (עמ' 209). הדמיון בין השניים מצדיק לייחס ליהודה את דבריו הבאים של הרב סובוטניק, כי כך פועלות האנלוגיות בין הדמויות ברומאן הזה.  

בסיום מעמד הגט נשאר הרב סובוטניק בבית החולים לנהל את סדר הפסח עבור חולי הנפש המאושפזים במקום. בשלב מסויים, לפני סוף הסדר, נסחף הרב הצעיר, שחונן בקול הטנור רך וחזק, לשאת נאום קצר בפני חולי הנפש, שאם מכווצים במעט את אורכו אי-אפשר שלא לזהות את תוכנו המשיחי: "גם אתם נבחרים - - - גם אצלכם יש ניצוץ - - - גם אתם בתוך הסגולה - - - גם אתם בתוך הברית - - - בשבילכם כל האדמה כאן מתחת לרגליים" (עמ' 282).

המראה הנשי של הרב, ההיגוי הרוסי הכבד שבו ביטא את המילים בחירה, סגולה, ברית ואדמה – מילים שהושמעו תכופות מפי נואמים בקונגרסים של התנועה הציונית ושולבו בכל טקסט עיוני שדן במטרותיה של הציונות – והקהל השבוי ואטום המבט שנאלץ לשמוע את מליצותיו החזוניות – העניקו מימד פּארוֹדי-גְרוֹטֶסקי למעמד והדגימו את מצבו של החזון הציוני כמאה שנים אחרי הקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בבאזל בשנת 1897. זהו חזון שלדעת יהושע סיים את תפקידו בשנת ייסודה של המדינה ומאז הוא מעכב בעדה לפעול לפי האפשרויות המציאותיות במזרח התיכון ומפריע לה להפוך למדינה נורמאלית. 

זו בדיוק היתה מטרתו של יהושע כאשר כתב את הרומאן "גירושים מאוחרים" אחרי מלחמת יום כיפור: להציג בצורה גרוטסקית את הציונות כאידיאולוגיה שחזונה הינו אנכרוניסטי. ומוכיח זאת יהודה הנשמע פאתטי אחרי ארבעים שנה, בדברים שהשמיע על עצמו באוזני דינה, בת הזוג של אסי, צעיר ילדיו מנעמי: "אני מאושר שהגעתי אליכם לירושלים אפילו לשעות מועטות. עכשיו ליבי שקט ומותר לי לחשוב על עצמי. ומה אני רוצה? להיות קצת מאושר ולתת אושר. - - - אני שהרוח... ואינני זקן כל-כך, את רואה בעצמך, בסך-הכול שישים ושש. אנשים מסוגלים לגלות אותי ולהתקשר אלי באהבה רבה, ויש בי כוחות ואפשרויות" (עמ' 110).

יהירות זו שעדיין ייחס לעצמו יהודה גם אחרי מלחמת יום כיפור התנפצה כעבור ימים ספורים, כאשר קונן שוב ושוב על גורלו: "אני שורף גשר, מְנוּשל, מולדת למה לא ידעת להיות מולדת?" (עמ' 327).

יהושע לא דרש לשחרר את המדינה מהנישואים לחזון הציוני רק בשנת פירסומו של הרומאן "גירושים מאוחרים" ב-1982, אלא גם בראיונות רבים שבהם ביטא את דעתו על כישלונו של החזון הציוני עוד קודם. וכך אמר כשנה אחרי מלחמת ששת הימים בראיון שהעניק לעיתון "הארץ" ב-24/5/1968: "אני חושב שאחד הכישלונות היותר נוראים של הציונות היא העובדה, ששאפנו לנורמליזציה ואמרנו 'נורמלי', 'נורמלי'. התקדמנו בזה שיש לנו צבא, כבשנו עוד שטחים, אבל האם הכיוון הוא בסופו של דבר נורמליות? – להיפך הוספנו וליבינו את מוקדי האי-נורמליות בכל הקיום היהודי."

דבריו אלה של מחבר הספר "בזכות הנורמליות" (1980), והאדמו"ר של הרעיון הכנעני להשליט את הזהות הישראלית באמצעות תהליך הדחה שיטתי של הזהות היהודית במדינת הלאום של העם היהודי, ממש הבטיחו כי בבוא היום יכתוב עלילה אלגורית שבה ימחיז את החברה הישראלית כחברה נֶבְרוֹטִית וגְרוֹטֶסְקִית, ואכן מימש ב"גירושים מאוחרים" באופן סיפוֹרְתי מחשבה זו שאותה ביטא פעמים רבות במאמרים הרבים שכתב אז ובהופעותיו הרבות בפני הציבור.

 

הראיות לשינוי השני

כאמור, אהבתם של נעמי ויהודה פרחה בתחילתה בזכות הניגוד הכפול שהיה ביניהם: הניגוד המנטאלי (היא בת הארץ ממשפחה ספרדית אצילה ששורשיה עמוקים במולדת מזה דורות, והוא אשכנזי שעלה למולדת מגולת רוסיה, ערש לידתה של תנועת התחייה הלאומית, שהחלה בתנועת חובבי ציון והתמסדה בתנועה הציונית) – והניגוד הרוחני (היא מציאותית המייחלת לגאולה והוא בעל אידיאולוגיה המחזיקה ברשותה פרוגרמה למימוש הגאולה). אהבתם התבססה בראשיתה על משיכת המערב אל המזרח ועל הערצה של המזרח הארצי למערב האידיאולוגי. נעמי העריצה אז את יהודה והעניקה לו את הזכות להנהיג אותה על-פי חזונו משום שייחסה לו יתרון רוחני עליה ומשום שראתה בו "אחד יחיד ומיוחד" והאמינה ביכולתו להעניק תוכן ערכי לארציותה.

כאשר אחזה נעמי בסכין והניפה אותו על יהודה היא לא רק ביטאה את אכזבתה ממנו ומהחזון שהבטיח להגשים, אלא גם התמרדה באופן סמלי נגד מעמד הבכורה שכבשה האֶליטה המערבית-אשכנזית שהתאמצה במשך שנים להגשים במדינה את מטרות החזון הציוני שלה. באמצעות תקיפת יהודה בסכין, כדבריה: כדי לחצות אותו, ביטאה נעמי את דרישתה: לתת הזדמנות לציונות של הספרדים לפעול במקום שהציונות של האשכנזים נכשלה.

פחדו של יהודה מתוקפנותה של נעמי כלפיו, המודגש מאוד בעלילת הרומאן בנתחי הסיפור המשתתפים באלגוריה, מעיד שהיא, המזרחית, הינה הכוח העולה, והוא, המערבי, הינו הכוח היורד במשפחת קמינקא, המייצגת ברומאן את החברה הישראלית. גם ילדיהם שהתבגרו (יעל, צבי ואסי) מאמצים להם עמדה המותאמת להעתקת הבכורה מהכוח הנחלש אל הכוח המתחזק. כולם מתקשים לממש את מיניותם במסלול הנורמטיבי הישן, וכולם מתנסים באפשרויות אחרות. איש מהם איננו מנסה לעכב את ההפרדה בין האב לאם בגירושים ולא כל שכן למנוע אותם.

בכל הרומאנים המוקדמים שלו תיאר יהושע זוגות שהניגוד המנטלי ביניהם הוא שגרם למשיכה ביניהם, אך האהבה שהיתה גדולה בתחילתה ביניהם נדונה לכישלון ברבות השנים. כל עוד השלימה הדמות שייצגה בעלילה את המנטליות הספרדית-מזרחית עם מעמד הבכורה של בן הזוג שייצג את המנטליות האשכנזית-מערבית היתה הרמוניה במשפחה, אך כאשר נוצר היפוך הכוחות בין שני היסודות הסותרים החל תהליך בלתי-נמנע: היסוד המתחזק דחק את היסוד הנחלש ממעמדו ההגמוני-מנהיגותי במשפחה.

הנמשל של תהליך הזה, המתואר לראשונה ב"גירושים מאוחרים" ונדון באופן המפורט ביותר ב"מסע אל תום האלף" (משנת 1997), שהוא, לדעתי, הטוב בספריו של יהושע, מסמן את מלחמת יום כיפור כמועד שבו התחילה ההעברה של ההגמוניה המנהיגותית מהאֶליטה האשכנזית-מערבית שנחלשה לידי האליטה הספרדית-מזרחית שהחלה לגלות לא רק חיוניות גדולה מרעותה, אלא גם את פתיחותה המחשבתית להשיג מטרות לאומיות בדרכי פשרה עם הערבים, כולל השיבה לגבולות הקו הירוק כגבולות סופיים ומוכרים של מדינת ישראל.

הגירושים בין נעמי ויהודה אמנם התאחרו להתבצע, כך השתמע מהרומאן "גירושים מאוחרים" בשנת הופעתו, אך עדיין לא מאוחר גם כיום, יאמר ודאי יהושע, לארוז את הציונות המערבית ולהניחה על מדף האידיאולוגיות שכבר סיימו את תפקידן בהיסטוריה, ולהתחיל לפעול על-פי דרכה המציאותית של הציונות של המזרחיים: להשיג בעזרתה שלום עם הערבים ולחדֵש בתנאי שלום את החתירה הנמרצת אל הנורמאליות.

 

- - - - -

1. ראה הפירוש המלא בספרי "ההתפכחות בסיפורת הישראלית" (1983).

2. ראה הפירוש בספרי "ציונות וצבריות ברומאן הישראלי" (1990).

3. ראה בספרי "הצדעה לספרות הישראלית" (1991).

4. ראה הפירוש בספרי "רבי מכר ורבי ערך בסיפורת הישראלית" (2000). 

 

 

* * *

תקוה וינשטוק

1. שירות פקס חינם

בביתי אין פקס ולאחרונה אני נזקקת למכשיר זה, בעיקר להתכתבות עם בתי חולים. כמה חנויות בסביבתי, שנתנו שירותי פקס, נסגרו, אבל מצאתי סמוך אליי, בהתחלת רחוב אבן גבירול, חנות לסלולרים שיש בה פקס.

בעל העסק, צעיר סימפטי, נטל מידי את הפקס, טיפס למעבדה שבקומה העליונה, שלח את הפקס והמתין לוודא שהגיע ליעדו.

"כמה עלי לשלם?" שאלתי.

"לא כלום." ענה.

שאלתי שנית ושוב השיב: "לא כלום."

הודיתי ויצאתי  בתימהון  מהול בקצת התרגשות. התשלום עבור מתן שירותי פקס מזערי, שווה לכל נפש. שתיים-שלוש אגורות סך הכול. אבל מעולם לא קיבלתי פקס חינם. זו היתה מחווה קטנה יוצאת דופן, מעין מתנה בעיר שאינה מצטיינת במחוות.

חלפו ימים מיספר ושוב נאלצתי לשלוח פקס. חזרתי לחנות הסלולרים מודיעה מראש: "הפעם לא בחינם!"

הבחור חייך, ואף שהיו לו לקוחות טיפס למעבדה, החזיר לי את טופס הפקס ששלח –  וסירב לקבל תשלום.

כשנאלצתי שוב לשלוח פקס, הפעם לבית חולים ממשלתי, נכנסתי כולי בושה וכשביקשתי לשלם וסורבתי, הבנתי שאין כאן מקרה אלא פרינציפ: שירות הפקס ניתן חינם. לא הצלחתי להתאפק והערתי: "כולם גובים תשלום על משלוח פקס. רק אתה עושה זאת חינם! למה בעצם? אני רוצה לכתוב עליך!"

תחילה לא הבין מה יש לכתוב עליו, לבסוף ניאות להקדיש לי דקות מיספר.

"אני טכנאי משנת 2007," סיפר הבחור, ראול גפיאטוב שמו, ללא ספק שם גרוזיני. "לפני שנה בערך הקמתי עם חבר את החנות הזו," והוא הושיט לי כרטיס ביקור:

"הבית שלך לסלולר. חנות היבוא אייגוט. שירות מקצועי לתיקוני אייפון וסמארטפון"

"אייגוט," הסביר, "אלו ראשי תיבות (באנגלית) של אין גוד וי טרסט – אנו מאמינים באלוהים. אנחנו משתדלים להעלות את מכירת הסוללרים," אמר. "יש בחנות פקס אבל איננו עוסקים בפקסים. אני לא בשלב של לקחת כסף על דבר פעוט כזה ומוכן תמיד לתת שירות פקס אם זה עוזר למישהו."

מחווה, אפילו קטנה, אינה נשכחת. לעיתים היא בבחינת "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו." מסתבר שהמחווה יפה גם לעושיה גם למקבליה.

פעם, באמצע הרחוב, ניתקה אחת מאוזניות המשקפיים שלי (הידית המתחברת למסגרת) ונכנסתי לחנות האופטיקה הראשונה שראיתי לקבל עזרה ראשונה. המוכר תיקן את המעוות, אמר "און דה האוז" וסירב לקבל תשלום. מאז אני לקוחה נאמנה שלו.

אם אזדקק אי פעם לאייפון ברור שאפנה לחנות הזו. אבל הסיכוי קלוש – אני מהדור הטרום -טרום אייפוני, מסתדרת  בקושי עם סלולרי פשוט.

 

הערה: ממש אחר כתיבת הקטע הופיעה בעיתון הודעה כי גזירת הפקסים למשרדי הממשלה תבוטל ואפשר יהיה לשלוח במקומם מיילים רגילים. ברוך שפטרנו!

 

 

2. "חתונה מנייר"

סרטו של ניצן גלעדי, ישראל 2015

שחקנים: אסי לוי, מורן רוזנבלט, רועי אסף.

סרט ישראלי ראוי לצפייה.

בתחילה אין "חתונה מנייר" מפיחה הרבה תקוות. מפעל מיושן לגלילי נייר טואלט בעיירה נידחת – מה כבר הסיפור הגדול? אבל לאיטו מתפתח הסרט הצנוע לעלילה עצובה, קודרת, נוגעת ללב.

המפעל כושל ובעליו הקשיש עומד לסגרו. אמנם בנו הוגה רעיונות לשיקום העסק אך האב אינו מאמין שהחידושים יעזרו. לא ביישוב הדרומי שלהם, מצפה רמון – מיקום מעניין שטרם ראינו בסרט כלשהא. העובדים המועטים במפעל כבר מחפשים מקום עבודה חדש. ביניהם בולטת חגית, צעירה יפה וחייכנית, מעוררת חיבה. מגלמת אותה השחקנית מורן רוזנבלום, תל אביבית בת שלושים  שזכתה בפרס אופיר 2015 לשחקנית הטובה ביותר. לחגית תבונת כפיים ודמיון. היא יוצרת דמויות מנייר כסף. משרטטת שמלות, בעיקר שמלות חתונה, ומנסה למצוא עבודה אצל תופרת.

אחרי צפייה קצרה בסרט מובן מדוע אימה (השחקנית אסי לוי) גרושה המקדישה את חייה לבת – דורשת מחגית לא לצאת יחידה מהבית אחרי שובה מהעבודה. הבחורה החיננית היא מפגרת. הפיגור קל אך ילדי הסביבה מכנים אותה "מז'נונה" ("משוגעת" בערבית) ולועגים: "כבר מצאת חתן?'

ואכן חתונה היא משאת נפשה של חגית והיא אף מצאה "חתן" –  בנו של הבוס במפעל בו היא עובדת (רועי אסף). השניים מרבים להיפגש על סלע הצופה על המכתש ואייליו. אהבתה של הנערה בוערת כאש, וכשאימה נועלת אותה בדירה לבל תצא, היא מטפסת על מרפסות ונמלטת לחבר. הוא נמשך אליה אבל מתבייש בה ומשביע אתה לא לגלות את הקשר שביניהם – "זה  סוד והפתעה."

אולם אבי הבחור, ה"בוס" של העסק, תופש את השניים על חם. האב הועיד את בנו ללימודים באוניברסיטה ולפתע צצה המפגרת ומשבשת תוכניות. הוא אוסר על הבן להימצא בעסק והבחור מחליט לעזוב לעיר הגדולה. הוא מגלה את החלטתו לשני רעיו ואלה עורכים לו מסיבת פרידה. חגית תמימה, כמו ילדה, מאמינה שחלום חייה מתגשם וזו מסיבת החתונה שלה ושל אהוב ליבה. היא מופיעה ל"חתונה" בהינומה ובשמלת כלה עשויה גלילי נייר טואלט. (הסרט זכה גם בפרס על עיצוב התלבושות). החברים מריחים ריח טרף, מתעללים ב"כלה" ואונסים אותה בזה אחר זה. בלשון רפה מנסה ה"חתן" לעצור בעדם – ולבסוף מצטרף  לחינגה....

פצועה וכואבת מדדה האומללה לביתה בשמלת הגלילים הקרועה, ולמחרת מסיעה אותה אימה למוסד. בדרך מבחינים הצופים ב"חתן" היושב על סלע האהבה, ספק מחכה ספק מתחרט, הבחורה אינה  רואה אותו מבעד למסך דמעותיה ולא תראה אותו לעולם.

זה הסרט הישראלי השני שראיתי לאחרונה שנושאו מפגרת. כנראה שהצלחת  "את לי לילה" גירתה את היוצר הצעיר ניצן גלעדי, שעד כה עסק בסרטים דוקומנטריים, וזה סרטו הארוך הראשון. הדמיון בין שני הסרטים רב אבל גם השוני גדול. ב"את לי לילה" הפיגור קשה וגלוי לעין והמפגרת חוסה במוסד יומי. מגדלת אותה אחותה. אימה מסירה מעצמה כל אחריות ושום דמות אב אינה נראית באופק. האחות הבריאה בודדה מאוד, מתאהבת בחבר לעבודה ומשכנת אותו בדירתה. המפגרת, כהרגלה, ממשיכה לישון עם אחותה – שלושה במיטה אחת. היא נכנסת להריון ואחותה הבריאה מייחסת את המעשה לחבר שלה, מגרשת אותו ונשארת לבד, כמו פעם, עם המפגרת.

פיגורה של גיבורת "חתונה מנייר" קל. היא חותרת לעצמאות, מצליחה בעבודתה הרוטינית  ומתנגדת להיכנס למוסד כרצון אימה. גם פה אין זכר לאב. אבות מתכחשים כנראה לבנות מפגרות. בשני הסרטים דואגת אישה למפגרת, אחות או אם, והגברים מתגלים כבוגדים חסרי לב ורדופי יצר. ב"את לי לילה" מתרחש אונס אחד, לא מפורט, ב"חתונה מנייר" האונס עולה מדרגה והוא קבוצתי. 

שני הסרטים מעולים. בשניהם גילום המפגרות נחקק בזיכרון. יוצאים מהקולנוע בהרגשה של רחמים, של השתתפות בסבלם של מי שהגורל המר להם ולבני משפחתם. מ"חתונה מנייר" יצאתי מזועזעת. בחורה כל כך יפה, כל כך אנושית, לא מגיע לה סוף כזה. לא בכדי דוגלת הוליבוד בהפי אנד. "מחר יהיה יום חדש!" – מתנחמת סקרלט או'הרה ב"חלף עם הרוח" – והקהל מתעודד. אבל לחגית יביא היום החדש רק שיברון לב, והצופים מלווים אותה בהרגשה כבדה של צער.

 

 

* * *

יוסי אחימאיר

הערות מעמוד הפייסבוק שלי

 

23.1.16

גם בת 13 יכולה להיות מחבלת וסכינאית, אבל צריך לחקור עד תום, ללא טיוח. האם היה זה בלתי נמנע לחסל אותה בעת שהניפה סכין מאיימת?

 

21.6.16.

כבוד לראיס: אבו-מאזן מזמין – התקשורת הישראלית מתייצבת. אבו-מאזן נכנס – התקשורת הישראלית קמה על רגליה. אבו-מאזן מדבר – התקשורת הישראלית נאלמת דום.

בפיו מלוא הטנא טענות נגד ישראל ונתניהו – אף מילה על ההסתה האנטישמית בתקשורת ובמערכת החינוך הפלשתינית, אף הבעת צער ספציפית על רצח דפנה מאיר ושאר החללים הישראליים. אבו-מאזן מזמין – התקשורת הישראלית רושמת, מצלמת, מקליטה...

 

הוא, כדי להצדיק את המעבר ל"קדימה", דיבר בזמנו על הצורך להיפטר מהקיטבגים של ז'בוטינסקי וברל כצנלסון. עכשיו ברור למה: צריך למלא בהם מגה-כסף מיחסי הציבור של אשתו.

 

מפטרסון עד יעלון: מאה שנה מפרידות בין ג'ון הנרי פטרסון, המפקד הראשון של הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה – לבין שר הביטחון של מדינת ישראל משה בוגי יעלון. פסלו של פטרסון המוצג במוזיאון ז'בוטינסקי שימש תפאורה מתאימה מאין כמוה להרצאה הביטחוניסטית-אידיאולוגית שנשא אמש השר יעלון, בערב שהוקדש לציון צאתו לאור של הגיליון ה-200 של רבעון "האומה". בתום דברי השר הגשתי לו שי שני ספרים: את הכרך "ארץ ישראל" מאת זאב ז'בוטינסקי, מסדרת הכתבים המדעיים החדשה של מכון ז'בוטינסקי, ואת המהדורה החדשה של ספרו של פטרסון "עם הגדודים העבריים בארץ-ישראל". "אני מקווה שהדברים החשובים שהשמעת באוזני הקהל כאן, יגיעו גם לאוזני כמה שרים בממשלה," אמרתי לבוגי.

 

19.1.16

נזעמים מטרור הסכינים? ומה עם הטרור בכבישים? וטרור חיסולי חשבונות?

 

תבינו: זה לא דן שפירו, זה קול אדוניו. מי שצפה אמש בשגריר ארה"ב קורא את נאומו אמש, יכול היה לראות על פי שפת הגוף שהוא עשה כן כמי שכפאו שד, והשד הוא קרי, או יותר נכון אובמה. נשיא ארה"ב מתיישר על פי שרת החוץ של שוודיה ומצליף בישראל ביום שבו כולנו מתאבלים על אם לשישה שנרצחה בידי מחבל בן 16. אז זהו, עוד שנה ניפטר מעונשו של "חתן פרס נובל לשלום"שנתן רוח גבית ל"אביב הערבי" הנורא. או אז גם היהודי והידיד, דן שפירו, כבר לא שגריר, יוכל לומר את אשר על ליבו באמת.

 

18.1.16

ה"גבורה" הערבית-הפלסטינית: הרשות ואירגוניה שולחים רוצחים מתועבים לדקור נשים, נשים בהריון, מהגב, בהפתעה, בדם קר, בתוך הבתים או לידם, במקומות שבהם אותם טרוריסטים גם מתפרנסים. אלה הם מעשי זוועה מתועבים בסגנון פרימיטיבי-דאעשי הכי נמוך ומזוויע שאפשר להעלות על הדעת. האדון אבו-מאזן המעונב וחבר מרעיו –- אחראים להם. ה"גיבורים" הללו הם המסיתים, הם השונאים, הם הרוקדים על הדם.

הם לא יינקו!

מי שקורא את הפמפלטים הנוראים-האנטישמיים של הפלסטינים, אינו מופתע.

 

18 בינואר – עשור לפטירתה של סוניה אחימאיר ז"ל. בגיל 54 התאלמנה, ובמשך 44 השנים הבאות נשאה בגאון את זיכרו של בעלה היקר – אב"א אחימאיר ז"ל. דירתה התמלאה בתיקים ותיבות עם חומרים תיעודיים, ולאחר מותה נהפכה לארכיון ולמוזיאון המנציח גם אותה.

זוכרים אותך בחום ובאהבה על כל מה שהרעפת עלינו, אימא, סבתא, סבתא רבתא שלנו.

 

17.1.16

אריאל ועתניאל: חזרתי מאריאל, מהאזכרה לרון נחמן במלאת שלוש שנים לפטירתו, ומטקס חנוכת "בית מקימי אריאל", הנושא את שמו. חלקת הקבר והבניין המרשים צופים על עיר ואם בישראל, אשר רון נחמן בנה ופיתח עד יומו האחרון. ממול, מעבר לגיא שבו עובר הכביש הראשי, מתנשא מבנה רב קומות הנמצא בבנייה. זה יהיה מרכז הקניות החדש באריאל.

לפנות ערב הגיעה הידיעה על הרצח המתועב בעתניאל. מי מבין הפלשתינים וידידיהם בשטוקהולם או בבירה אחרת במערב החושבים כי ישראל תיסוג אי פעם מיו"ש, מאריאל או מעתניאל – טעות בידם. תראו את אריאל של רון נחמן, על עשרים אלף תושביה, הסטודנטים והאוניברסיטה שלה, מבני הציבור ואולמי התרבות שלה, ואיכות החיים שלה.

 

"הארץ" מודיע הבוקר לקוראיו מעל הכותרת הראשית – כי בגלל ירידה בהכנסות העיתון נאלצים להעלות את מחירו. אין ההנהלה מסבירה מדוע ירדו ההכנסות. אם יואילו המנהלים ויביטו למשל בגיליון היום, בקלות ימצאו בו את ההסבר לירידה: הכותרת הראשית קובעת, כי "האיחוד האירופי יחריף את ההבחנה בין ישראל להתנחלויות." הידיעה עניינית-כביכול, אבל מיקומה המגמתי בראש העיתון – ביום שבו נרצחים מאות בידי מוסלמים בסוריה ובאפריקה – הוא יותר מאשר רמז על הזדהות המערכת עם אקט החרם של האיחוד האירופי.

חמורות יותר אלה הן ה"דעות" המשתוללות בעמוד 2–  גדעון לוי מצדיק לחלוטין את שרת החוץ השוודית נגד ישראל על "ההוצאות להורג" של טרוריסטים בידי ישראל ואילו רוגל אלפר מגן על "אמנית" שמחרבנת על דגל ישראל, ועל ברזיל שמחרבנת על מינוי דני דיין לשגריר בברזיל.

ואלה הן רק "טעימות" ממה שמלעיט אותנו העיתון המדיף סירחון – וזה רק ביום אחד. ירידה בהכנסות? וכי מה פלא שהעיתון יורד לשפל המדרגה עד לרמת הביבים?

 

 

* * *

הקוף והכלב

YOU CAN DO ANYTHING AS LONG AS YOU NEVER GIVE UP!

 https://www.facebook.com/david.tan.12532/videos/668193706615704/?fref=n<https://www.facebook.com/david.tan.12532/videos/668193706615704/?fref=nf>

 

 

* * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה הקודמת ועד ימינו

תל אביב, מהדורת ינואר 1997. מותקן על פי נוסח יולי 1989.

 

שיחה שנייה: אוטופיה

 

הפעם נשוחח על האוטופיסטים, וביתר דיוק – על שלושה אוטופיסטים בשאלה הערבית, ואציין תחילה את הספרים שנעסוק בהם:

הספר הראשון הוא הרומאן האוטופי של הרצל, "אלטנוילנד", שהופיע בשנת 1902; הוא, אגב, הספר היחיד שאותו כללתי במחקר למרות שלא נכתב עברית, כי אי אפשר להתעלם מההשפעה המכרעת שהיתה לו על החיים בארץ-ישראל, אולי לא על הספרות העברית – כמו על הציונות בכללה. הוא תורגם מהר מאוד לעברית ונתקבל כספר שמכוון קודם כל לקוראי העברית.

היצירה השנייה, או הנושא השני – הוא מאמר בשם "שאלה נעלמה", שכתב יצחק אפשטיין. תחילה הירצה את דבריו בבאזל, ב-1905, ואחר כך הופיעו במאמר שנתפרסם ב"השילוח", בשנת 1907, ושהיה ציון דרך בגישה האוטופית, הפאציפיסטית – לשאלה הערבית, וגם זעקה על ההתעלמות מממנה כאן בארץ.

והיצירה השלישית היא מעין משא נבואי, בסגנון תנ"כי, שכתב המסאי והסופר ר' בנימין; הוא היה ידידו של ברנר, אם כי בר-פלוגתא שלו דווקא בנושא הזה של השאלה הערבית, כפי שעוד נראה; ר' בנימין פירסם את "משא ערב", יצירה כמו-נבואית על היחסים שישררו בין היהודים לערבים בעתיד, ביולי 1907, בעיתונו הספרותי של ברנר, "המעורר", בלונדון; פירסם אותו עוד בטרם עלה ארצה.

 

*

הרצל ביקר בארץ במשך תשעה ימים, ב-1898, וראה אותה בעליבותה. מסעו, למרות שמקשטים אותו מאוד מאז ועד היום, בזכות הפגישה עם הקיסר הגרמני – המסע עמד בסימן של אי-הצלחה; היתה הלשנה על הרצל, והוא בעצם ברח מהארץ ימים אחדים לאחר בואו, מפחד תוצאות ההלשנה על פעילותו הציונית, בפני השלטון התורכי. התרשמותו מירושלים היתה שהיא מלאה סחי ורפש, ושמן הראוי להרוס את חומות העיר העתיקה, ולבנותה מחדש. הרצל לא התפעל מארץ-ישראל, הוא לא ביקר בה קודם ולא חזר אליה שנית.

ומעניין, ארבע שנים לאחר ביקורו הבלתי-מוצלח, והיחיד, בארץ, הופיע הרומאן האוטופי שלו, "אלטנוילנד", שבו תיאר את הארץ כפי שרצה שתהיה. תחילת הספר בביקור בארץ של המספר ושל ידידו הגרמני קינגסגורט, ביקור המתרחש באותה תקופה שהרצל ביקר בארץ; לאחר זמן, כעבור כעשרים וכמה שנים, חוזרים השניים ומבקרים בארץ, המתוארת כאוטופיה.

ובאוטופיה הזו יש התייחסות גם לנושא שאנו עסוקים בו – איך ראה הרצל את מקומם של הערבים בחברה החדשה?

הרצל לא העריך נכונה את הכוח הלאומי של הערבים, לא ראה אותם כמתחרה לאומי בשאיפות הציוניות, הלאומיות שלנו; הוא העניק משקל עצום לכוח הכלכלי, המודרני, האירופי של היהודים שעתידים לבנות את החברה החדשה בארץ-ישראל. לכן דיבר רק על חברה חדשה; אין אפילו צבא למדינה החדשה שהוא מתאר. הרצל חלם על הצ'ארטר, על רשיון ההתיישבות שקיווה להשיג מהשולטן התורכי; הוא כאילו לא התעניין מה יהיו הגבולות או איזה אגרוף יגן על המדינה. הוא דיבר בעיקר על התוכן, על אותה חברה חדשה, שהיא בחלקה קואופראטיבית, מורכבת מאנשים שנותנים את אדמותיהם לחברה, ומעבדים אותן ביחד.

ובמציאות הזו ראה את הערבים משתלבים בשני אופנים:

האופן האחד – שמצבם של עם-הארץ, של הפלאחים, שכפי שנוכח בביקורו הראשון – היה בשפל המדרגה, בכפרים הערביים, תחת השלטון התורכי – מצבם יוטב כי הם יקחו חלק בעבודת הבנייה של החברה החדשה, של המדינה היהודית, וכך גם רמת חייהם תעלה.

מצד שני, הוא מתאר דמות מאוד מעניינת, זה הגיבור הערבי שקיים ב"אלטנוילנד", ושמו – ראשיד-ביי, ערבי חיפאי עשיר. מעניין שהרצל, שמעודו לא ביקר בחיפה, ראה בה את עיר העתיד שתיאר ב"אלטנוילנד", ואותו ראשיד-ביי, מחיפה, משתלב בחברה החדשה, ובהנהגתה. הוא מסר את אדמותיו לחברה החדשה, ונעשה שותף בבכל הנעשה בה.

הרצל מתאר טיול במרכבת-מסע, שהיא ספק רכבת ספק מכונית, מין מכונית-קיטור – מחיפה לכיוון העמק; הם עוברים על פני פרדסים, ורואים כפרים של ערבים; הנוסעים ב"מכונית-העתיד" הזו הם המספר היהודי, חברו האציל הגרמני וראשיד-בי, שמארח אותם. הארץ נמצאת במצבה האוטופי, בראשית שנות העשרים לערך. הזקן הגרמני האציל, קינגסקורט שמו, חוקר את ראשיד-בי על מצב הערבים, ושואל:

 "כלום לא נהרסו ממעמדם תושבי ארץ-ישראל הקודמים על-ידי העלייה של היהודים? האם לא היו מוכרחים לעזוב את הארץ? יחידים בוודאי נהנו, אבל מכאן אין ראייה."

ודווקא בפי ראשיד-ביי, הערבי האמיד, שהוא אחד ממנהיגי היישוב הערבי שבתוך החברה החדשה, שם הרצל תשובה חיובית, שמצדיקה את מעשי היהודים, וראשיד-ביי אומר:

 "איזו שאלה! לכולנו היתה זו ברכה, וראשית כל כמובן לבעלי הנכסים, שמכרו את קרקעותיהם לחברה היהודית."

במכונת-מסע, שעושה דרכה בין פרדסי העמק, נמשכת השיחה בין קינגסקורט לראשיד-ביי, ושוב שואל קינגסקורט, האורח:

 "מה היה עם אותם תושבים שלא היה להם מאומה? כל אותם הערבים המוסלמים..."

ברקע נמצא גם משרת כושי, שתוקע מדי פעם תקיעות עולזות בחצוצרת-פח, ומאחורי המכונה יושב המסיק; זו מעין תמונה של קטר הנוסע על כביש, והיא חלק מהאוטופיה, כפי שהרצל חזה, בראשית המאה, את אמצעי התחבורה המודרניים. וכך משיב ראשיד-ביי:

 

 "אלה שלא היה להם מאומה, ולא יכלו לפי זה לאבד מאומה, מאליו מובן שרק הרוויחו. והם אמנם הרוויחו – אפשרויות של עבודה, פרנסה, מצב טוב. לא היה מראה עלוב ומעורר רחמים מאשר מראה כפר ערבי בארץ-ישראל בסוף המאה התשע-עשרה. האיכרים התגוררו בבתי חימר דלים, שלא היו ראויים לשמש רפתות לבהמות. התינוקות היו מוטלים ערומים, ללא כל טיפול, בחוצות, וגדלו כבהמות וכחיות. עתה נשתנה הכל. בשעה שייבשו את הביצות בארץ, בשעה שהתקינו את התיעול ונטעו את עצי האיקליפטוס המבריאים את הקרקע, השתמשו בפועלים מקומיים אלה, החסונים, ושילמו להם שכר הגון. הבט נא וראה את השדה הזה – עדיין זכור אני מימי נעוריי שכאן היו ביצות. את הקרקע הזה רכשה לה החברה במחיר הזול ביותר, והפכה אותו לטוב ביותר. והשדות הללו שייכים לכפר זה, המבהיק שם על הגבעה, זהו כפר ערבי. המסגד הקטן מסתמן משם. אנשים מסכנים אלה נעשו מאושרים הרבה יותר מאז. הם מתפרנסים בכבוד, ילדיהם בריאים ולומדים דבר-מה. בדתם ובמנהגיהם העתיקים לא נגע איש לרעה. רק טובה צמחה להם."

 

אם לסכם את יחסו של הרצל, אפשר לומר כך – טעות נוראה ותקווה גדולה. טעות נוראה – בכך שהוא לא הביא בחשבון את המתח בין שני לאומים, שתי דתות, שתי תרבויות, שתי תנועות לאומיות. אולי נובע הדבר מתוך תמימות? או מתוך אמונה אופטימית בקידמה, במודרניות? זו בעצם תמצית הגישה הציונית, שהיום נראית אולי נאיבית, באומרה שהערבים יאהבו אותנו משום שאנחנו מביאים את הקידמה למזרח-התיכון, משום שאנחנו ניטיב את תנאיהם, משום שניתן להם חיים בריאים יותר, עשירים יותר, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מן הבעייה הלאומית.

אבל אי אפשר לומר שהרצל לגמרי טעה. משום שכל שלום חלקי, כל שיתוף-פעולה חלקי שלנו עם הערבים, אפילו מה שמתרחש היום בגבולות ארץ-ישראל, שכולה בשליטתנו, והיא כמעט מדינה דו-לאומית: מצד אחד אנו רואים את הצללים. אבל אם מסתכלים לא על הצללים אלא על עצם הדבר ששני עמים מקיימים מנגנון כלכלי, לא הייתי אומר – תרבותי, אבל הכלכלה כבר משותפת, יהודים וערבים חיים ביחד, במסגרת שהיא די מודרנית, והמצב מתקרב במקצת למה שהרצל חזה.

אמנם, אם יש מתח, ופורצות מהומות, וכל העסק של הדו-קיום נדמה שהולך לקרוס – אז אומרים שהרצל לא צדק. אבל בתקופות של שקט יחסי, כאשר שני העמים חיים יחד על אותה כברת-ארץ, בכלכלה אחת – ולדעת הרצל יכלו לחיות גם בשיטה של חברה שלטונית אחת, אפילו כנסת אחת לשני העמים באותה ארץ – אז זה, במידה מסויימת, חזונו של הרצל, לפחות לגבי ישראל שבגבולות הקו הירוק.

בכל העיסוק בנושא השאלה הערבית, אנחנו כאילו אומרים – אבותינו ומייסדינו הציבו בפנינו למן ההתחלה את התקוות הגדולות ואת האזהרות הגדולות. ואנחנו עדיין מתנודדים ביניהן. כשרע, כאשר פורצת מלחמה, אנחנו אומרים: ברנר, שהיה פסימיסט, כפי שעוד נראה – צדק. האוטופיה לא תיתכן.

אך כשיש תקופות של רגיעה ושלווה, אנחנו מהרהרים: אולי בכל זאת הרצל לא היה הוזה דימיונות בלבד?

 

*

נעבור עתה ל"שאלה נעלמה" של יצחק אפשטיין. מי היה יצחק אפשטיין? מהי אותה שאלה נעלמה?

יצחק אפשטיין היה בין שישה בחורים צעירים, שהבארון רוטשילד הביא ארצה, בסוף המאה הקודמת, כדי ללמוד ולהשתלם. אפשטיין היה מורה בראש-פינה, וחסיד גדול של השפה העברית. הוא מאלה שהנהיגו את המיבטא הגלילי של "הזבּוּבּים מסתובּבּים בחלבּ" – כי הוא חשב שצריך ללמוד מהערבים את הדגשים בבי"ת. לאחר השנים האחדות שחי בראש-פינה, ואלה היו השנים שבהן נקנו אדמות מטולה, ב-1896, הוא נסע להשלים את לימודיו בשווייץ. ובקונגרס הציוני הראשון, שהתקיים אחר מותו של הרצל, ב-1905, בבאזל, נשא יצחק אפשטיין הרצאה בשם "שאלה נעלמה", שאותה פירסם אחר שנתיים ב"השילוח". לראשונה הופיעה השאלה ב"השילוח" ב-1907, אבל היא ננאמה כבר ב-1905.

יצחק אפשטיין היה מורה, בלשן, מחנך, הוא לא היה סופר במובן של ספרות יפה, אבל "שאלה נעלמה" שלו כה חשובה, שהייתי אומר, כי למרות שאני לא עוסק בתולדות הפובליציסטיקה של השאלה הערבית בספרות העברית, אלא משתדל להישאר בתחום הספרות היפה, הרי "שאלה נעלמה" כמעט שייכת לתחום הזה, למרות שנכתבה כמאמר.

מה הציק ליצחק אפשטיין?

הציקה לו פרשת הקנייה של אדמות מטולה, שהיו שייכות לאריסים במשך דורות רבים, אריסים דרוזים, וכל קנייה שלהן לא צלחה משום שהאריסים לא עזבו את אדמתם. ב-1896 פקיד הברון אוסובייצקי, שהיה לו הרבה כוח, כספי בעיקר, הצליח עקב מאורעות שהתרחשו אז, מרד הדרוזים והתנכלות של השלטון התורכי להם – לקנות את אדמתם ולפנות אותם, למרות שהיתה בהם שנאה עזה מאוד ורצון עז לנקמה. שנותיה הראשונות של מטולה היו קשות ביותר. התושבים הקודמים לא ויתרו על אדמותיהם ובתיהם, הציקו לתושבים ושאפו לחזור למקום מושבם.

יצחק אפשטיין, שדגל בדו-קיום בין שני העמים, נחרד מדרך הקנייה של אדמות מטולה, ומצד שני, בראש-פינה, השתדל ליישם את הקירבה שבין שני העמים, ולקרב את תלמידיו אל ההווי הערבי המזרחי.

התחושה שלו היתה, וזאת הוא אומר ב"שאלה נעלמה" – כי למרות שעברו כבר כשלושים שנה של עבודה יישובית, עדיין מתעלמים מן השאלה הערבית. אין רוצים להסתכל באותה גחלת לוחשת, להכיר באותו לביא נרדם שיכול להתעורר יום אחד ולהפוך את כל המפעל הציוני שלנו מלמעלה למטה, רעידת אדמה. וכך הוא כותב:

 

האומנם יחרישו המנושלים ויקבלו ברוח קרה מה שנעשה להם? הלא סוף-סוף יתעוררו להשיב בכוח האגרוף מה ששללו מהם בתוקף הזהב. הלא משפטים ידברו עם הזרים שנטשום מעל אדמתם. ומי יודע אם לא יהיו אז לתובעים ולשופטים גם יחד? לאנשים אמיצי-לב, מזויינים כולם, קלעים נפלאים, פרשים מצויינים, קנאים לאומתם, ובייחוד לדתם?

נקל לבטל את הדברים האלה ולראות בהם בגידה באידאלנו הלאומי העתיק והנצחי, אבל אם נשקול את העניין בדיעה מיושבת, הלא נודה כי איוולת תהיה מצידנו אם לא נדע מראש עם מי יש לנו עסק, ואם לא נביא בחשבון תחילה את כוחנו שלנו ואת הכוחות שכנגדנו. חלילה לנו לעצום את עינינו מראות את הנולד, הקרוב אולי יותר ממה שאנו מדמים. אפשר לומר בהחלט שלכל הפחות בארץ-ישראל אין לעת-עתה שום תנועה ערבית במובן הלאומי והמדיני של המושג הזה, אבל באמת אין לעם הזה צורך בתנועה. עצום ורב הוא, ואינו טעון תחייה, כי מעולם לא מת, ולא חדל לחיות אף רגע. אל לנו להתגרות בלביא נרדם, ואל לנו לבטוח באפר המכסה את הגחלת. זיק אחד יתמלט, ויהיה לתבערה שלא תכבה.

 

הרצל שהה רק תשעה ימים בארץ, גם גיבוריו האוטופיים עברו בה רק פעמיים, לראשונה בדרכם למקום התבודדותם ובשנייה בדרכם חזרה. אפשטיין חי שנים בארץ, יצא לתקופת זמן, חזר אחר כך ארצה, וחי בה כל ימיו. הוא ראה את המציאות בעין יותר מפוכחת, ואפשר לומר כי מבחינת התחזית של התעוררות התנועה הלאומית הערבית – הוא היה הרבה יותר מפוכח וריאליסטי מהרצל; אבל שניהם היו אוטופיסטים, משום שגם אפשטיין לא נתפס לייאוש, אלא היתה בו אמונה עזה בכוחות המוסריים של עם ישראל וביכולתו להגשים במציאות את החזון האוטופי של יחסי שכנות טובים בין יהודים לערבים; הסיסמה שלו היתה – עיבוד אינטנסיבי של הקרקע, במקום עיבוד אכסטנסיבי. מטעים במקום פלחה, זאת אומרת, מאותן כברות אדמה, בעיבוד מודרני ונכון, אפשר להוציא פעמיים ויותר יבול, ואפילו פי שבע – כדי ששני העמים יהיה להם ממה להתפרנס, מאותה כברת קרקע; והוא אומר – "נהיה למלאך השלום המקשר בין הכיתות הדתיות הצוררות זו את זו, וכל אלה יכולים לעשות אנחנו בטוהר שאיפותינו, אנחנו לבד ולא אחרים."

 "שאלה נעלמה" מסתיימת בנימה פסימית מאוד, ומזהירה: "חרפה היא להגיד שעדיין לא נעשה אף כל שהוא בנידון זה, שעדיין לא הקדיש אף יהודי אחד את עצמו לדבר זה, באופן שאנו בורים גמורים בכל הנוגע לערבים, וכל ידיעותינו עליהם הן ידיעות שוק. עת להשכיל."

עת להשכיל – זאת אומרת, אנחנו צריכים לדאוג לרווחתם, לתרבותם, לרווחתם הכלכלית, החינוכית – כדי ליצור בארץ מציאות של חיים ביחד, בשלום, בין שני העמים, משום שלערבים יש טענה צודקת, שאנחנו לא רוצים לראותה ולהכיר בה.

כדאי להוסיף ולומר – האוטופיסטים אולי נראים בעיני בני-דורנו כחולמים, כמנותקים מן המציאות, כאנשים שריחפו בעננים – אך הם לא היו כאלה. לאפשטיין היתה תחזית חריפה מאוד, לאור המצב. חלומו האוטופי, הפאציפיסטי, בא משום שהוא ידע את הקרע הנורא שקיים במציאות; ולא שהיה עיוור, או סבר שאפשר ליישם כאן מושגים מיובאים בדבר שלום נצחי עלי אדמות. ודווקא מפני שידע עד כמה המצב חמור, אמר – עת להתעורר, אי אפשר להתעלם יותר.

הוא התייחס לצד הכלכלי, אך הזהיר ואמר שהצד הלאומי בערבים אמנם עדיין לא התעורר, אבל הוא יתעורר. אפשטיין קיווה כנראה שהיחסים שבין הצד הלאומי לצד הכלכלי של הבעייה – יהיו כמו בין אש למים. אם המים הם ההיבט הכלכלי – אז אם יהיו יותר מים – הם יכבו את האש. אך אם לא יהיה מספיק מים – האש תתלקח ותשרוף.

 

*

הגענו לחלקה השלישי של השיחה, והוא – "משא ערב" של ר' בנימין. ר' בנימין היה סופר-מסאי, לא סופר של ספרות יפה. עיקר עבודתו היה בכתיבת מאמרים, מונוגראפיות, ובליווי הספרות העברית, גם כעורך מובהק. הוא היה ידידו הטוב של ברנר, עוד בטרם עלותם ארצה. בשנת 1907, שלח לו ברנר מכתב תשובה על יצירה חדשה שר' בנימין שלח אליו לפירסום ואמר לו כך:

 "היצירה שלך יפה מאוד בחיצוניותה, אבל להדפיסה ב'המעורר' לא אדפיס מפני שתוכנה אינו כלום בעיניי. על דבר הערבים – לא אמת. שונאינו הם בארץ. ובכלל כל זה בעיניי, סלח לי, דברים בטלים. כן, מלחמה בינינו, אחי הקרוב הרחוק."

דברים אלה נכתבו עוד בטרם עלו שניהם ארצה. ב-1907 ישב ברנר בלונדון והוציא את כתב-העת "המעורר". ר' בנימין שלח לו, ממקום מושבו בגליציה, את יצירתו "ספרא דשבילין", שמאוחר יותר קיבלה את השם "משא ערב"; זה היה מעין גילוי דעת של ר' בנימין, (ששמו היה יהושע רדלר-פלדמן, ר' בנימין הוא כינויו הספרותי) על דבר המציאות שהוא רוצה שתהא בארץ שאליה הוא עתיד לבוא. וברנר – ברנר ידע כבר אז, בטרם בואם ארצה, שאלה הם חלומות אוטופיים שאין להם יסוד במציאות.

על ברנר נדבר באחת השיחות הבאות, בנפרד, כיצד תחושת עולמו הפסימית אולי כבר תרמה לו את הידיעה שגם בארץ לא מצפה גן-עדן. אולי אקדים ואומר – גרשם שלום, בזיכרונותיו "מברלין לירושלים", אומר שהוא לא התאכזב משום דבר בעלותו ארצה, בראשית שנות העשרים; מדוע? – כי הוא קרא קודם לבואו את ברנר. מי שקרא את ברנר לא התאכזב מן הארץ. הכול תואר אצלו באופן כה קודר, שהעולה החדש היה יכול להתאכזב רק לטובה.

לקראת בואו ארצה חש ר' בנימין צורך מאוד נמלץ, בשפה תנ"כית, לראות את יחסי שני העמים מעוצבים באור חדש. לזכותו ייאמר שהוא, כמו יצחק אפשטיין, (ושניהם היו אחר כך במייסדי "ברית שלום") – למרות שהמציאות בארץ היכתה בחלומותיהם – לא הירפו מן הרצון להגיע ליחסי שלום וקירבה בין יהודים לערבים; זו הגישה הפאציפיסטית המובהקת, שהיתה אופיינית לאנשי "ברית שלום" בשנות העשרים, ובהמשכה בשנות השלושים.

האם זה היה חלום, או ניסיון מכוון לקדם כך את פני המציאות הקשה?

אני חושב שגם ר' בנימין, למרות שכתב את "משא ערב" בטרם עלותו ארצה, ידע כבר שהוא בא לכבות שריפה ולא, נאמר – לטעת נווה במידבר. המעניין ב"משא ערב" של ר' בנימין, שהוא עונה לאחד המיתוסים שמלווים את השאלה הערבית בספרות העברית, ואת יחס ראשוני המתיישבים, מאנשי העלייה הראשונה והשנייה – לערבים. מדובר במיתוס של המוצא השמי המשותף, לפיו אותם יהודים, שיושבים עדיין בכפרים של ערבים בגליל, כמו פקיעין, ושישבו בכפרים בלבנון, כדיר-אל-קמר, מדורי דורות – מוכיחים בכך שייתכן כי חלק מערביי הארץ אינם אלא יהודים מתקופת בית שני, שהסתערבו, ואפשר אולי להחזיר אותם אל מקורם העברי.

אצל ר' בנימין אנחנו מוצאים, בפעם ראשונה, את החלום הפאן-שמי, לפיו הערבים והעברים הם בני עם אחד. חלום זה התגלגל אחר-כך אצל רטוש, אצל "הכנענים", והיה פרק זמן שנאה אותו קבוצה בשם "הפעולה השמית". זה חלום הסהר הפורה, שאופייני לכל מי שרוצה לתפוס את היחסים באיזור כהיווצרותו של עם שמי אחד, חילוני, כללי, בעל תרבות אחת משותפת – להחזיר את הערבים אל מקורם העברי, וליצור עם אחד.

אומר ר' בנימין, וכדאי לשים לב לפאתוס הנבואי שלו.

 

והיה כי תבוא לרשת את ארץ מולדתך, לא תבוא אליה כצר וכאוייב, ופקדת לשלום את יושב הארץ. לא באיבה ולא בעברה ולא במשטמה תבנה את משכן דורותיך, כי אם באהבה ובחסד, בצדק ובאמונה, ואהבת את יושב הארץ, כי אחיך הוא, עצמך ובשרך, לא תעלים עין ממנו.

 

ר' בנימין אולי ידע כבר על הרצאתו של אפשטיין, "משא ערב", ונקט גישה דומה. הוא אומר שצריך לבנות בארץ-ישראל בתי-חרושת, הוא מדבר על עיבוד אינטנסיבי של הקרקע, הכול אמנם במילים מאוד נבואיות – כדי שהארץ תוכל לתת קיום לשני העמים. אם כך יהא – לא יבוא הקרע ביניהם, ולא ננשל אותם. כדאי לקרוא את מילות הסיום של המשא, כדי להיווכח עד איזו דרגה הגיעה ההכרזה הזו, (שברנר פסל אותה מכל וכל, באומרו שהיא לא ריאלית) – ההכרזה האוטופיסטית, הפאציפיסטית, הנאיבית – ואם תרצו, הנבואית – למציאות שעתידה לשרור בין שני העמים.

 

וגם את עבודת הכרמים תלמדהו, ואת מטע הנטיעות החדשות, ובחודלו לזרוע את שדהו תבואה, ובהסכינו לעשות כמתכונתך, ומכר לך משדהו, כי די און לו ואין די הון לו לעבוד בנטיעות כבתבואות, וחדל לעולם.

 

פירוש הדבר שהמעבר למטעים, כרמי גפן ושקדים, ולפרדסים – יתן קיום טוב יותר לשני העמים, וזו גם היתה אז המגמה במושבות העבריות, עברו לנטיעת עצי-הדר, שהביאה עבודה רבה גם לערבים, וכל ההתפתחות הזו נראתה כנושאת בשורה של ביסוס כלכלי. והסיום:

 

ובשכבר הימים יהיה כאחד מאיתך ולא נודע כי בא אל קרבך. את בניך תתן לו ולקחת גם מבניו, ויבוא דם גיבוריו בדמך, והלכת הלוך וגדול, ומלא מין את מינו והיה מין אחד. אנשים אחים אנחנו, משפחות אחדות כל גויי הארץ. אראנו אם לא עתה, אשורנו אם לא קרוב.

 

"כפר לוזשאן, גליציה, שבט תרס"ז, ר' בנימין."

זאת כתב שם, בטרם עלותו ארצה. חלם שייווצר עם אחד משותף לשני העמים.

 

קריאה מומלצת לשיחה שנייה

 

הרצל: "אלטנוילנד" (1902).

יצחק אפשטיין: "שאלה נעלמה" (1905-1907).

ר' בנימין: "משא ערב" (1907).

 

אהוד בן עזר:

יצחק אפשטיין: "שאלה נעלמה". ספרי דורות קודמים. הארץ. 22.10.1971.

בורוכוב והערבים. אות. 1.6.1972.

על הגבולין לר' בנימין. ספרי דורות קודמים. הארץ. 30.7.1971.

משא ערב (ר' בנימין). על המשמר. 30.3.1979.

לאן למרדכי זאב פייארברג. ספרי דורות קודמים. הארץ. 22.9.1972.

לארץ אבותינו לזלמן דוד לבונטין. ספרי דורות קודמים. הארץ. 20.10.1972.

מסע לארץ-ישראל לאלחנן ליב לוינסקי. ספרי דורות קודמים. הארץ. 17.11.1972.

 

בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) משודרות באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

 

המשך יבוא

 

 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

  

 

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

 

פרק עשרים ושניים

העיר המכושפת. המארב. המעצר. החקירה. רני נעלם.

 

הם הפליגו בחולות, מפקידים גורלם ביד מורה-הדרך הבידואי הרוכב בראש, בתקווה שיביאם לחייבר, או לפחות עד סמוך למקום הזה. היום האפיל כבר כמעט לגמרי. ופתאום קם לעיניהם, מצד ימין, יער תמרים ענקי, מתרומם על גבעות ויורד לעמקים. ובאמצע היער משתרעת עיר גדולה, ובה מאות בתים לבנים, מרובעים ונמוכים, וביניהם כמה בתים גבוהים, ומגדלים. והכול לבן, והגגות שטוחים. אורות לא דלקו בעיר, ואפלולית-הערב שלטה בה. שום אדם לא נראה, ורק מרחוק נשמעה איזו המולה, כשל המון אדם.

"מה שם העיר הזאת?" שאל הצ'רקסי את מורה-הדרך, הרוכב לפניו, "האם זוהי קַמוּס?"

"הַאדַא מִן אִ-שַׁיְטַאן!" זהו מן השטן, ענה.

"איך זה?" תמה הצ'רקסי, "האין אלה תמרים ובתים?"

"אל תביט לשם, כי השטן מושך," הזהיר מורה-הדרך.

"מה זה?" התמלא אבו-בטאטה לפתע תקווה עצומה. "הגענו?"

"הוא אומר שלא נסתכל לשם, כי השטן מושך," תירגם הצ'רקסי כל דבריו של הבידואי.

"ודאי מן השטן," הוסיף הבידואי ואמר בערבית, "מרמה הוא את בני המידבר!"

"ולמה ירמה דווקא אתכם?"

"כי אתם, בני הארצות אשר להן ערים גדולות, נתונים בידיו זה מכבר, ואילו אנו, אנשי המידבר, מאמינים באלוהים ומואסים בשטן, ולכן הוא מטעה אותנו במחזותיו. מנסה להדיח אותנו. האם אינך מרגיש כי עיר-מתים היא זו, באין אדם ובאין אור?"

אבו-בטאטה, שלא שעה לדברי הבידואי, והביט במראה העיר בהשתוממות ובחרדה, קירב גמלו אל הצ'רקסי ואמר:

"מה הוא אומר? מן השטן? הייתכן כי השטן יבנה עיר וייטע תמרים?"

"ומדוע לא?" ענה הבידואי, שעה שתורגמו לו הדברים, והגמלים הצטופפו בינתיים כולם יחד בהליכתם, וכמו חרדו גם הם, "הרי עיר-מתים היא זו. וגם זאת רק לרגע. ועוד מעט ולא תהיה. האינכם רואים כי אין בה לא אור ולא אדם?"

"אולי ישנים הם?" העיר אבו-בטאטה.

"אל תביט בהם ואל תדבר!"

"ומה אם עיר של בני-עמנו היא, שאותם אנו מחפשים, והוא, הגוי, רוצה להטעותנו?" אמר אבו-בטאטה עברית נקייה, שאין הבידואי יכול להבין בה מילה.

אגב, בעצת הצ'רקסי, לא השימו עצמם אילמים שעה שנפגשו בבידואי. במקום כה מבודד, טען הצ'רקסי, יחשבו את העברית שבפיהם רק לעוד איזה ניב ערבי זר ומרוחק שאינו מוכר במחוזות האלה. ואין מה לחשוש. ואם יזהו את העברית – הו! זה יהיה סימן שמכירים כאן את יהודי חייבר!

"נעצור ונרד לראות!" הציע הצ'רקסי. אך הבידואי לא הסכים. הוא אינו רוצה להישאר ברשותו של השטן, אמר והדהיר את גמלו, ושאר הגמלים רצו אחריו, נשמעים לו לחלוטין, והעיר רודפת אחריהם –

"היא נעה, הולכת?" התנשם אבו-בטאטה בדהירתם על גבי הגמלים, "מה זה? כל עיר נעה אמנם בשעה שנוסעים על פניה, אלא שאז כל בית ועץ מתקרבים אליך, עוברים על פניך ומתרחקים ונעלמים מאחוריך, ואילו כאן, להיפך – היא הולכת עימנו בלי-הרף, צעד-צעד – "

"מעשה כשפים!" אמר מורה-הדרך הבידואי, "אמרתי לכם!"

כשעה קלה רדף מראה העיר אחריהם. וככל שירד הלילה כן הלבינו הבתים וגבהו המגדלים ועצי היער גדלו והיו לצלמי בלהות. הכוכבים נעלמו מעל לעצים, והירח, כמו להכעיס, טרם עלה. ופתאום כמו הבריקו רגע אורות מתוך העיר, הבהיקו עוד רגע, ונעלמו עם הבתים, המגדלים וכפות-התמרים, ומידבר חול לבן הופיע בחשיכה לעיני רוכבי-הגמלים.

"האם אין פה בכל הסביבה עיר עם תמרים?" שאל הצ'רקסי את מורה-הדרך.

"זה שבע-עשרה שנה שאני עובר את המקום הזה ולא ראיתי פה לא עיר ולא תמרים. מרחק ימים הליכה מכאן לכל צד – לא עיר ולא מבצר."

"זה חזיון מצוי מאוד במידבר," אמר אבו-בטאטה. "כך מסופר בספרים. לפעמים אתה רואה מולך מלחמה, ובאמת התרחשה באותה שעה מלחמה בהודו או בכוש. פשוט באה רוח ונושאת אליך את המראה על פני ימים ומידבריות."

"זוהי פָאטָה-מוֹרְגָנָה," התערב הרון בשיחה, כנזכר בדבר-מה שכבר ראו עיניו.

"אבל האוויר כבר שקט, ולא הרגשנו שום רוח," אמר הצ'רקסי. "מצד שני, הינה, כשהיום בהיר, אחרי הגשמים, יכולים מגבעת יבנאל לספור את בתי צפת. ומדוע לא ייתכן שיתבהר האוויר במידבר לרגעים – כך שנוכל לראות בו את קצה העולם?"

מורה-הדרך הבידואי צחק, "לא, לא מאלוהים זאת ולא מאדם, לא מהרוח ולא מהמידבר, כי אם ממנו, מן הנבל והרמאי, מן השטן – "

"אבל בספרים כתוב," התעקש אבו-בטאטה, "כי לפעמים נודדת תבנית עיר שלימה, בגודל טבעי, ובאה אל המידבר. יש נדודים במרחב. ויש נדודים בזמן. ומי כמונו, שבאנו לכאן, יודע זאת. נעקרת עיר ונודדת. או אנחנו נודדים אליה. הכול נשמר בעולם. שום דבר אינו נחרב באופן סופי."

"אם כך," אמר הצ'רקסי, ועל פניו נגה אור, "הלא עכשיו הבנתי כיצד פגשתי בכם! הלא אדם יכול לפגוש אפילו את דמותו כשהיה ילד, והוא לא יכיר את צורתו. ומצד שני, גם לאחר מותנו יכולים פנינו, כל גופנו, לתעות לנצח בעולם ולפגוש אנשים אחרים! זה כמו תחיית-המתים!"

"תחיית-המתים?" אמר הבידואי, "חס-ושלום, היא איננה חזיון מן השטן. היא דבר אמיתי. ואילו העיר שאתם ראיתם – היתה אחיזת-עיניים, האמינו לי. אתם, יושבי הערים מן הארצות הרחוקות, אתם אינכם יודעים דבר, ולכן מלגלגים אתם, ואין בלבכם פחד. ואילו אנו, הנודדים במידבר, רואים ניסים ונפלאות שכאלה ואין אנו מזלזלים בהם ואיננו מסיחים אף לרגע את דעתנו מבלהות המידבר ומנוראותיו – "

 

 

*

 

הם המשיכו לרכוב כל הלילה, לאור הירח שעלה בינתיים, עולים ויורדים גבעות, עוברים בגיאיות, בין צוקי הרים; לעיתים דומה היה שהם סובבים במעגל ופונים דווקא מערבה, עמשי שאל על כך את הבידואי הזקן והלה הבטיחו נאמנה כי כך היא הדרך אל חייבר, מפותלת מאוד.

לפנות בוקר נכנסו לאפיק נחל חרב, בין גבעות החול. לפתע נשמע קול שעטה מרחוק, כדהרת מחנה גדול ורב. הבידואי אמר בפחד: "הם מתקרבים! הבריכו את הגמלים!" ובשקט הוסיף: "אם ישמיעו חירחור – ואבדנו!"

הגמלים הוברכו, והבידואי עם הצ'רקסי, אבו-בטאטה והרון, עלו על גבעה, חפרו להם שוחות בתוך החול, כמאורות, ורק את פניהם השאירו חופשיים באוויר. ובאפלולית הבוקר הופיעה לנגדם תמונה מרהיבה ומאיימת כאחד –

כמה מאות רוכבי גמלים דהרו על גמליהם, רצים כנשרים, עוברים כמו נישאים ברוח, קווצות שערותיהם ושולי אדרותיהם מתבדרים באוויר, וכידוניהם מונפים, והגמלים משמיעים קול חירחור מחריש אוזניים – "

"אם יענו להם גמלינו, לא יישאר מאיתנו איש בחיים," לחש הבידואי, "אם ימצאו אותנו ויגלו את מקומנו – "

אך הגמלים המוברכים ענו רק בחירחור עצל, אשר קולות הדהרה והחירחור הרועש ממרחק החרישו אותו. לרוכבים היו פנים איומים, ועיניים כגחלי-אש.

"אלה הם!" אמר הצ'רקסי, "רק הם נראים כך: הנה יהוד-אל-חייבר!"

הבידואי הביט בו וצחק בחשאי. "אם תראה את אִיבְּלִיס השד או את אשמדאי המלך עם שריו עובר בסערה, מיד תאמר – יהוד-אל-חייבר הם! חדל מן החלום! רוכבים אלה בידואים הם כמוני, ורק מתוך-תוכו של המידבר הם באים, בעלי ברית הם לשבט האוחוַונִים."

"ומדוע תחשוש מפניהם?"

"אויבים הם לשבטי."

כשחלפו הרוכבים ונעלמו מעבר לאופק, יצאו הארבעה מתוך השוחות שחפרו, ניערו את החול מבגדיהם והחליטו להמשיך לרכוב עוד מרחק לא רב, עד אשר ימצאו מקום מתאים להקים בו מחנה ולשכב לישון בשעות החמות של היום, כאשר החול לוהט ככבשן.

עורבים אחדים ריחפו מעל ראשיהם בקריאות מבשרות-רע. אולי טעו לחשוב אותם לפגרים מפני שהיו טמונים החול. הצ'רקסי נופף לעומתם את חרבו באוויר, וביקש גם לירות בהם, אולי הבידואי עצר בו באומרו:

"דִיר בַּלַק מִן אִל-עַסַאפִיר!" – היזהר מן הציפורים!

הצ'רקסי לא הספיק לשאול מדוע, כי בינתיים משך דבר אחר את תשומת-ליבו. "מדוע השמש בגבנו?" שאל בחשד, "הרי מוליך אתה אותנו מערבה לא מזרחה!"

ושוב הבטיחו נאמנה הבידואי כי נפתלות הן הדרכים אל יהוד-אל-חייבר, בעקיפין הן, ורק כך אפשר להגיע אליהם. אבו-בטאטה היה קצת מטושטש מן הרכיבה ומחליפות החום והקור, ושיגעון חדש נכנס בו כל הזמן, שהוא רוצה גלידה. עד כי הבידואי שאל מדוע שואף הוא כי יהיה לו תבלול בעינו, גִ'ילְד, כלומר גֶלֶד בעברית. וכך זכה אבו-בטאטה לשם חדש מפיו של זה – אַבּוּ-גִ'ילְדָה. ובעצם, אם היה מישהו רוצה לכנותו אבי-הגלידה, היא צריך לומר – אַבּוּ-בּוֹזָה!)

מאבו-טנק לא שמעו דבר. נעלם ואיננו. אך דאגת הקיום היומיומי במידבר השכיחה מהם לעת-עתה את הדאגה החמורה יותר – כיצד יחזרו אל הזמן שלהם, שממנו יצאו למסע, או האם נידונים הם לחיות את כל חייהם, מעתה ולהבא, עם בני הדור של שנת 1875.

בחנייה, בחום-היום, ישנו שינה טרופה שעלו בה חלומות מחניקים על נחשים ועקרבים וערים מכושפות וסופת-אבק שהבל-פיה כפתחו של גיהינום. וכשהתעוררו לפנות-ערב הכינו שוב ארוחה והמשיכו בדרכם. שעות ארוכות רכבו בחשיכה, בלא ירח, והגמלים רצו בחשק רב, כמרגישים את קרבת בעליהם [האמיתיים]. וכשעלה הירח במזרח – עלה בגבם. הצ'רקסי עצר את השיירה ואמר –

"יותר לא נפסע מערבה. אין זה הכיוון הנכון. מתרחקים אנו מיהודי-חייבר!"

הבידואי ישב על גמלו בראש השיירה, ושתק כמחכה להמשך.

"מדוע רימית אותנו?" רגז הצ'רקסי.

"ומדוע לקחת מאיתנו במירמה את גמלינו?"

"במירמה? מי אתה? והיכן אנחנו?"

"מטבעות מזוייפות נתת לנו תמורת גמלינו, מיהו השולטן עַבְּד-אִלְחַמִיד? אין אנו מכירים אותו. מכירים אנו רק את מטבעותיו של השולטן עַבְּד-אִלְמַגִ'יד הרחמן וגדל-החסד, שנפטר לפני כארבע-עשרה שנים, אַלְלַה יִרְחַמוֹ, ירחם האל על נשמתו. ומכירים אנו את חתימת אדוננו השׂולטן עַבְּד-אִלְעַזִיז, יאריך אלוהים את ימיו – "

"חבל שלא שילמנו לו בכרטיס-אשראי של 'נֹגה-קט צְוָאנְצִיג'," הספיק עוד הרון ללחוש לאבו-בטאטה המטושטש, והנה נשמע צליל-מתכת, הצ'רקסי שלח ידו אל חרבו, ברובה לא אהב להשתמש; אך באותו רגע החל הבידואי הזקן מכה בידיו על פיו, בחשיכה, ומשמיע קול יללה מקפיאת-דם –

ומיד נשמעו שעטות גמלים רבים וקריאות וברק חרבות שלופות לאור הירח, ועשרות רוכבים הקיפום בבת-אחת. גמלי השיירה הקטנה כמו חיכו לבעליהם אלה, כשהם מזוררים ומשמיעים נחרות שמחה. הצ'רקסי ניסה להתנגד, אך בראותו מה עדיף הכוח המקיף אותם, ומה בוגדנים הם הגמלים ששכר – העדיף להיכנע, ולסמוך על עורמתו וידיעתו את שפת הערבים ומנהגיהם – כדי להיחלץ מהם, מאוחר יותר.

אבו-ג'ילדה לא התנגד כלל, ודומה היה שאינו מבין כל-כך מה מתרחש סביבו, מטושטש היה, לגמרי, אולי ממכת-חום, אולי מן המחסור בגלידה. הניח לכפות אותו אל כר הגמל, ושמח כי עתה אולי יבוא סוף לנדודים חסרי התכלית במידבר האכזרי.

אנשי השבט היושב בהדיֶה זרקו את הצ'רקסי ואת אבו-ג'ילדה, כפותים בחבלים, לאחד האוהלים בקצה המאהל. במהומת ההתנפלות מן המארב לא הרגישו תחילה השניים בחסרונו של הרוּן. ובהיותם באוהל, קשורים מבלי יכולת לזוז, קיוו כי נלקח למאסר בתנאים טובים יותר, עם ילדי השבט, או אולי חזר לפתע אבו-טנֶק והציל אותו ברגע האחרון?

"ואם כך," מילמל אבו-ג'ילדה, "מדוע השאיר אותנו כאן, על האדמה הקשה, הזרועה בליטות-אבן ואבק, בידי הפראים האלה? אמנם נכון כי ילדים צריך להציל קודם, אבל גם סופרים ושומרים אינם חסרי חשיבות לגמרי! אני מוכן לוותר על כל הגלידה – "

"אוסקוט, יא אבו-ג'ילדה!" קרא אליו מבחוץ הבידואי הזקן, אשר הופקד, משום-מה, גם לשמור עליהם עד הבוקר.

 

ובבוקר הובאו השניים לפני השיח'. בחוץ, בחצי-גורן, כבר ישבו על הארץ כל נכבדי השבט ישיבה-מזרחית, והשיח' במרכז, וקנה-הנרגילה בידו. השניים הובאו והושמו אף הם על הארץ, בתווך, ידיהם הותרו, והוגשו להם תה מתוק, סמיך, בספלונים, ופיתות חמות.

"שׁוּ אִסְמַכְּ?" פנה השיח' אל הצ'רקסי ושאלו. מה שמך?

"אִסְמִי עַמוּסָה," השיב הצ'רקסי. שמי עמוסה (עמשי).ִ

"וְשׁוּ אִסְמוֹ?" הצביע השיח' לעבר אבו-ג'ילדה, כשהוא מתיק לרגע את קנה-הנרגילה מפיו.

"אבו-דאוּד!"

צחוק פרץ בין כל הנוכחים. מראהו של אבו-דאוד, הוא אבו-בטאטה, הצית אף כאן את דמיונם של הבידואים, ולבד מ"אבו-ג'ילדה" הוצעו גם הכינויים – "אַבּוּ-בַּטִיח" ו"אַבּוּ-בַּטֶן".

עתה היה תורו של הצ'רקסי לשאול.

"היכן הילד?"

"ילד?" הופתע השיח'. "איזה ילד?"

עמוסה פנה אל הבידואי הזקן שלצידם, זה שהביא אותם לחקירה, והפילם אתמול בפח, והשביע אותו לומר את האמת – כלום לא היה עימם ילד בשם הרוּן על גבי הגמל הרביעי?

הבידואי הכחיש בכל תוקף ונשבע בכל היקר לו כי לא היה שום ילד בשיירת גונבי-הגמלים האלה, זייפני-המטבעות ובני-בריתם של יהוד-אל-חייבר השודדים, ארורה דתם!

אבו-ג'ילדה החל ממלמל משהו על העונש הצפוי לחוטפי-ילדים, שהוא חמור יותר מן העונש הקבוע בחוק לחוטפי-סופרים, כי מי חוטף סופרים, ובעצם – מי בכלל מתעניין בהם? הלא ממילא יש הרבה מאוד אנשים שסבורים כי צריך לשלוח את הסופרים והמשוררים אל המידבר –

עמוסה הפסיק את הזיותיו של אבו-ג'ילדה, שהשמש הקופחת על ראשו הציתה אותן כנראה ביתר שאת. ליבו של עמוסה התמלא עתה שתי תקוות גדולות: האחת, אם נשבע מורה-הדרך לשקר, במצח-נחושה, בפני ראש-השבט שלו, בדבר אי-הימצאותו של הילד בשיירה, סימן הוא שהרון הצליח להימלט, והבידואי חושש להודות בכך. ואז, או שאבו-טנֶק דואג לו, או שהילד תועה כאן בסביבה, ובתוך כמה שעות יצליחו להשתחרר ולדאוג לו, בכך היה בטוח.

והתקווה השנייה – כאן מכירים את יהודי-חייבר! זה ברור מדברי הבידואים בגנותם!

ובעוד עמוסה שקוע בתוכניותיו, פנה אליו השיח' ושאל:

"לשם מה באתם הנה. ומה לכם ולשבט אשר ליבו לא טוב עלינו?"

ליבו של עמוסה פעם בחוזקה, צדקתי! – והוא השתדל ככל יכולתו להסתיר את התרגשותו בפני ראש-השבט, וענה לו בהכנעה דברים אחרים לגמרי מאלה שאותם חשב בליבו:

"עבדים אנו לאלוהים ולך, אני, ואת אשר תצווה, נעשה!"

"האם בעלי-ברית וידידים אתם ליהוד-אל-חייבר הארורים, ומובילים אליהם מתנות כסף ומירמה, בשליחות בוגדנית, לכרות ברית עימם כדי לנשל אותנו מעל פני אדמתנו ולקחת מאיתנו את הגמלים, הצאן, התמרים ומעיינות-המים?"

"חס ושלום, אבי, הגיבור והחכם. עבדיך אנו, ואין לנו דבר משלנו, ובתמרים ובחלב-גמלים רק נחיה נפשנו, ובעד הגמלים שילמנו."

"שילמתם?" זעק השיח'. "הלא בזאת יוכר הכזב שבדבריך! מיהו זה עבד-אלחמיד אשר במטבעותיו המזוייפות אתם סוחרים?"

"ישמרך אלוהים מלומר עליו דבר רע, אבי." השיב לו עמוסה בהכנעה רבה, ככל אשר היה יכול, "השולטן עבד-אלחמיד הוא אדוננו החדש, ירום הודו!"

"ואדוננו השולטן עבד-אלעזיז, יאריך אלוהים את ימיו, מה קרה לו, רצחתם אותו? האם רוצחים נמלטים אתם, בוגדים במלכות?!"

"חס ושלום, אבי, מת השולחן עבד-אלעזיז, אלוהים ירחמו. ואליכם טרם הגיעו החדשות העצובות הללו, ועל כן חשבתם אותנו לכזבנים, ובטעות לקחתם את הגמלים שקנינו מכם ביושר, וקשרתם ידינו ורגלינו, כאסירים, על לא עוול בכפינו!"

דבריו של עמוסה, שהיו מבחינה אחת שקר גמור, ומבחינה אחרת אמת-לאמיתה, תלוי בזמן התרחשותם – הביאו את השיח' החשדן, והזהיר, להרהור ממושך בטרם יחרוץ משפטו. צר-גו היה, רזה וזריז-תנועה, בעל עיניים שחורות, פזיזות ונוצצות, תווי-פנים חדים ואף ארוך ודק. את גילו היה קשה לדעת. אך במחלפותיו, שירדו על מצחו, היו שזורים חוטי-שיבה רבים.

הוא ינק ממושכות מפיית-הנרגילה שבידו, ולבסוף אמר –

"אִל עַגַ'לֶה מִן אִ-שַׂיְטַאן, ואִל-מַהְל מִן אִ-רַחְמָן! – הפזיזות מן השטן, והמתינות – מן הרחמן, כלומר מאלוהים. שתי אפשרויות אני נותן בפניכם. האחת – שבו עימנו שבועות או חודשים אחדים, רק רגליכם וידיכם לא נתיר, עד אשר אם תבאנה שיירות אחדות מן הצפון ובפיהן השמועה שלכם, ובאמתחתן מטבעות-כסף כשלכם – אז ניפרד לשלום, וגמליי – גמליכם, ועל כל גמל שקניתם, שני גמלים מתנה תקבלו ממני!"

"גדול הוא חסדך, אבי," אמר עמוסה, מסתיר את הזעם שהתעורר בליבו. "אך מה הברירה האחרת שהואלת להציע לנו ברחמיך הגדולים?"

"אם אצה לכם הדרך ואין אתם רוצים להיות אורחיי במשך זמן כה רב, תובא אתה, עמוסה בני, למבחן-האש  בעוד שלושה ימים. והיה אם אמת דיברתם – תשוחרר מיד, ואם שקר בפיך – זה עונשך, אילם תהיה! כי כך לימדני אבי, אלוהים ירחמו: לַא תְצַדִק – אִלַא תְשׁוּף בְּעֵינַכְּ – אל תאמין אלא אם ראית בעיניך. אולי דבריך כולם אמת-לאמיתה, ואולי כַּלַאם פַאדִי המה, דברים בטלים ומבוטלים. זכור, בעוד שלושה ימים עליך להשיב לי תשובה – "

והשניים הוחזרו לאוהל ונקשרו היטב, לבל יברחו.

 

המשך יבוא

 

 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* מה הקשר בין גנרלים אמריקאים שפוטרו לרב-אלוף גבי אשכנזי? כיצד באמריקה נוהגים בגנרלים מסוגו של גבי אשכנזי?

זכות הציבור לדעת, ששני גנרלים אמריקאים בכירים, פוטרו בשנים האחרונות מסיבות פחותות ערך בהשוואה למעשיו החמורים של גבי אשכנזי, שאפילו מנהיגי מפלגות האופוזיציה שלנו רוצים להמליכו על מפלגתם.

אדמירל פאלון היה מפקד פיקוד "סנקום" לאזור המזרח התיכון. בזמן טיסתו של האדמירל מהמזרח התיכון לוושינגטון, דיבר בצורה ביקורתית על ההנהגה האמריקאית (על אובמה). הוא פוטר מיד בגלל דבריו!

גנרל מק קריסטל היה מפקד הכוחות באפגניסטן בימי הנשיא אובמה. אנשי המטה של הגנרל דיברו בביקורתיות ובזלזול על הנשיא אובמה, במהלך פגישה חברתית לא רשמית בבר בפריס. הדברים פורסמו בשבועון "רולינג סטון". הגנרל פוטר תוך ימים ספורים.

אם בישראל היה משטר של חוק וסדר כמו בארה"ב, רב אלוף אשכנזי היה מפוטר בזמן אמיתי בסיום כהונתו. ואולם מסתבר שבישראל שלטון החוק הוא בזאר מזרחי שהכול בו אפשרי, בזכות היועץ ויינשטיין הכול יכול.

מתי דוד

רמת אפעל

 

אהוד: לפי ה"סקרים" – גבי אשכנזי כבר מועמד להיות ראש ממשלה בראש רשימה חדשה ועימו לפיד וכחלון – רשימה שאמורה לפי ה"סקרים" לקבל יותר מנדטים מהליכוד!

 

* חינוך פלסטיני: "פלסטינית בת 13 ניסתה לדקור הבוקר (שבת, 23.1) מאבטח בהתנחלות ענתות ונורתה למוות. בסביבות השעה שמונה בבוקר הגיעה הפלסטינית עם סכין בידה להתנחלות שבאזור ירושלים והחלה לרוץ לכיוון המאבטח האזרחי, שהגיב בירי ופצע אותה אנושות. זמן קצר לאחר מכן כוחות ההצלה קבעו את מותה. מחקירה ראשונית של המשטרה עולה כי המחבלת רבה עם משפחתה, יצאה מביתה בכפר ענתא עם סכין כשבכוונתה למות. אביה שחיפש אותה הגיע למקום זמן קצר לאחר האירוע. הוא נעצר ונחקר בתחנת מעלה אדומים. המשטרה חוקרת את נסיבות האירוע." ["הארץ" באינטרנט, 23.1].

 

* יהודה דרורי: על נערה ערביה אומללה עם סכין. ידידי שהיה אחראי על מחסומים ביו"ש סיפר לי, כי מדי פעם היתה מופיעה ליד איזה מחסום נערה ערבייה, שולפת סכין ונעצרת מיד ללא מאבק.  בחקירה מתברר שהיא ביקשה להיעצר כי היא הכירה בחור ונפגשה איתו בסתר, זה נודע לאחיה ועכשיו היא חוששת שמשפחתה תרצח אותה. מדובר פה בעשרות צעירות עם סיפור דומה ועם נפנוף סכין במחסום – כתופעה שנמשכת כבר 40 שנה! מדינת ישראל מצאה להן תמיד בית ומקלט. רצוי לפיכך שאנשי כוחות הביטחון יהיו יותר קשובים ורגישים לתופעה מעין זו, ולא יזדרזו לירות כדי להרוג נערות ערביות עם סכינים ביד, כמו במקרה בתחנת אגד בעפולה, שם הצעירה שלפה סכין בכוונה להתאבד לרגל אהבה נכזבת.

ונזכיר פה שרק שלשום נורתה (ונהרגה) ילדה ערביה בת 13 ששלפה סכין כדי להיעצר משום שברחה מזעם אביה. (ואפילו אם היא מעדיפה למות כשאהידית במקום להירצח על-ידי משפחתה) – אז עם הרבה זהירות חיילים, החמלה היהודית חייבת לגבור.

 

* כשמשפחתו של ישראל קרישטל בן ה-112 מחיפה בישרה לו אתמול (רביעי, 20.1) בערב כי הוא מועמד לתואר "הגבר המבוגר ביותר בעולם", הוא הגיב בהומור אופייני. "שמחת זקנתי," אמר ביידיש לבתו שולה. נכדו, אורן, קיבל השבוע אימייל מנציג של ארגון בינלאומי בשם "קבוצת המחקר לגרונטולוגיה", שאוסף ברחבי העולם נתונים על אנשים בני 110 ויותר, ומעביר אותם לספר השיאים של גינס. הנכד התבשר כי השבוע מת הגבר המבוגר ביותר בעולם, יאסוטארו קוידה מיפן, חודשיים לפני יום הולדתו ה-113. לפני שמת, הספיק קוידה לחלוק עם העולם את הסוד שלו לאריכות ימים: "הדבר הטוב ביותר הוא לא להפריז בעבודה ולהיות שמח." ["הארץ" באינטרנט, 21.1.16].

 

אהוד: מניסיוני רב השנים, ההתעמלות [או הפעילות] הטובה ביותר – היא המנוחה.

 

* יהודה דרורי: הזמרת השמאלנית אחי(לא)נועם ניני הודיעה, בקול תופים ומחולות, שהיא מחרימה ועוזבת את אמ"י בגלל חלוקת פרס אמ"י למפעל חיים גם לזמר אריאל זילבר, וזאת בגלל דעותיו הפוליטיות (עליהן הוא מצהיר השכם והערב).

אני מניח כי מי שבא להאזין לשיריו של אריאל זילבר, לא בא לשמוע את דיעותיו הפוליטיות, אינפנטיליות ככול שיהיו, כשם שמי שאוהב את שירתה של אחינועם ניני מתעלם מהאג'נדה השמאלנית קיצונית אותה היא מייצגת, כולל, תמיכתה בפלשתינאים, איתם היא נוהגת להצטלם לתקשורת.

הכיעור הנוכחי בהתנהגותה של הגברת ניני לאמ"י ולזמר, הופכים את אריאל זילבר לכזה שאכן מגיע לו פרס רק בגלל שלא הגיב לשפת השוק שלה.

 

* ציטוט: "אהוד: אם איננו טועים היתה בשעתו גם פרשת מוות לא מפוענח של גברת יהודייה אחת בניו-יורק, שדרעי טען שהיא שלחה לו את כספי השוחד שבקבלתם הואשם. אולי אנחנו לא מדייקים בפרטים, ונודה למי מהקוראים שיאיר את עינינו בפרשה הנשכחת הזו, כדי שנלמד עוד קצת על שר הפנים החדש-ישן שבו התברכנו." [גיליון 1114].

שלום אהוד, מרדכי גילת כתב את "קללת דרעי", הסודות שלא סופרו על הפרשה הפלילית האפלה ביותר בתולדות הפוליטיקה בישראל. הספר יצא לאור בשנת 2012, וכל אחד יכול היה לקרוא ולהסיק מסקנות. ובכל זאת... קהל מצביעים שבוי בקיסמו של דרעי העניק לו מספיק מנדטים וכוח אלקטורלי כדי שיוכל להיכנס לקואליציה. (לכל קואליציה!)

עוילֵם גוילֵם.

רביבה בן-זאב

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,623 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*