גיליון מס' 1116

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ח בשבט תשע"ו, 28 בינואר 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַצְּבִיעוּת שֶבַּקּוֹמֶדְיָה שֶל שָׂרַת-הַחוּץ בִּשְוֶדְיָה. // פוצ'ו: בחיי (2), פרק ט"ו – השמיכה של דוד המלך. // עמוס גלבוע: דאע"ש עבר את שיאו הטריטוריאלי בסוריה ובעיראק. // נעמן כהן: ישמעאל הנייה – האינתיפאדה היא ג'יהאד. // אורי הייטנר: 1. גם אני שובר שתיקה. 2. צרור הערות 27.1.16.  // ידידיה יצחקי: עכשיו החילונים על הכוונת. // עדינה בר-אל: ארבע אחיות על הר הצופים. // יהודה דרורי: הברירה היא של ליברמן. // מנחם רהט: מי אתה, השר יעלון? // מתי דוד: 1. אלון ליאל דיפלומט ישראלי שהפך ל"שגריר" פלשתינאי. 2. החוק האמריקאי: "רישום סוכנים זרים" והשמאל בישראל. // אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו. שיחה שלישית: הגישה הרומאנטית. // ד"ר עירית אמינוף: "תפוח הזהב המיותם".//  ארנון פורת: אל חברי אגודת הסופרים העברים, מילות פרידה. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק עשרים ושלושה: שיירת ה"מַחְמַל". הדספק המפואר. לילה במַקְעֵד. העורבים. פגישה מחודשת עם הגמל היבש והפרש מבגדד. רני ניצל. // ממקורות הש"י.

נמענים אשר עקב תקלה שלנו לא קיבלו את הגיליון הקודם 1115

מתבקשים לפנות אלינו במייל ויקבלו את הגיליון

* * *

יוסי גמזו

הַצְּבִיעוּת שֶבַּקּוֹמֶדְיָה שֶל שָׂרַת-הַחוּץ בִּשְוֶדְיָה

כְּשֶאַנְטִישֵמִיּוּת מוֹרוֹנִית מִתְקַרְנֶפֶת בְּלִי לַחְמֹל * וּשְתֵּי יָדַיִם שְׂמָאלִיּוֹת שֶלָּהּ מְנַפְנְפוֹת בְּדֶגֶל * שֶל קְפוֹצְיָאלִיזְם הַקּוֹפֵץ תָּמִיד בָּרֹאש בְּשֵם הַשְּׂמֹאל * שֶהִיא סִלּוּף גָּמוּר שֶלּוֹ וְהִיא לוֹטֶשֶת עֵינֵי עֵגֶל * בָּרַצְחָנוּת הַפָּלֶסְטִינִית שֶל הָמוֹן מוּסָת יוֹם-יוֹם * בְּכָל דְּרָשוֹת הַמִּסְגָּדִים שֶל כָּל אִימָאם צְמֵא-דָם אוֹ קָאדִי * לְרֶצַח יְהוּדִים חַפִּים בְּשֵם הַשֶּקֶר הָאָיֹם * שֶרִבּוֹנוּת לְפָלֶסְטִין יָבִיא טֵרוּף-עִוְעִים גִּ'יהָאדִי – * חוֹגֶגֶת פַארְסַת הַצְּבִיעוּת שֶהָעֻבְדּוֹת נוֹטוֹת לִפְרֹם * אֶת אִצְטְלַת הַהִתְחַסְּדּוּת שֶלָּהּ בְּכָל אוֹתָהּ קוֹמֶדְיָה * שֶמַּצִּיגָה בְּסִכְלוּתָהּ הַמּוּקְיוֹנִית מַרְגּוֹט ווֹלְסְטְרוֹם * שֶהִיא חֶרְפָּה לֹא רַק לַשְּׂמֹאל, גַּם לְמִשְׂרַד-הַחוּץ שֶל שְוֶדְיָה. * וּכְשֶאוֹתָהּ הַמּוֹרָאלִיסְטִית מַשְמִיצָה בְּאִוַּלְתָּהּ * אֶת מַדְבִּירָיו שֶל הַטֵּרוֹר הַפָּלֶסְטִינִי הַבַּרְבָּרִי * שֶאֵין לָהּ שֶמֶץ שֶל גִּנּוּי, אַף לֹא בִּקֹּרֶת פְּעוּטָה * לוֹמַר עָלָיו בְּהִתְיַמְּרָהּ לִהְיוֹת מַצְפּוּן הוּמָנִיטָרִי * וְאֵין לָהּ שְבִיב שֶל רַחֲמִים לַנִּרְצָחִים בְּסַכִּינִים * שֶל חוּלִיגָנִים, אוֹ בְּבַקְבּוּקֵי-הַתַּבְעֵרָה שֶל אֵלֶּה * וְכֵן בְּפִגּוּעֵי-דְּרִיסָה אוֹ יִדּוּיָן שֶל אֲבָנִים * בְּאִיש, אִשָּה, זָקֵן וָטָף יִשְׂרְאֵלִים – אָז מָה הַפֶּלֶא * אִם הִיא טוֹעֶנֶת שֶשּוֹטֵר מָגָ"ב אוֹ אִיש שַבָּ"כּ אוֹ צַהַ"ל * שֶחִיש נֶחְלַץ לִירוֹת בְּכָל תּוֹקְפָן לִפְנֵי שֶזֶּה יִזְכֶּה * לִרְצֹחַ עוֹד קָרְבָּן נוֹסָף – הוּא חֲסַר-לֵב וּבֶן-בְּלִיַּעַל * כִּי הוּא אֵינוֹ חוֹבֵק יָדַיִם וּמַמְתִּין וּמְחַכֶּה * שֶהַתּוֹקְפָן יִשְמֹט נִשְקוֹ וְאֶת יָדָיו יוֹשִיט בְּנֹעַם * לָאֲזִקִּים עַד שֶיּוּכַל בּוֹ שוֹפֵט-צֶדֶק לַחֲזוֹת * וְכָךְ בְּעֶצֶם מַדְגִּימָה הַגְּבֶרֶת ווֹלְסְטְרוֹם אֶת הַתֹּאַם * בֵּין הָרִשְעוּת וְהַטִּפְּשוּת כְּשֶאֲחוּזוֹת הֵן זֹאת בְּזֹאת. * אַךְ מוּל אוֹתוֹ מַצָּג נִלְעָג שֶל רֶשַע וְטִמְטוּם פַנְטַסְטִי * מִצַּד אוֹתָהּ הַצִּדְקָנִית הַמַּטִּיפָה לָנוּ מוּסָר * יֵש לָאֱמֶת הָעֵירֻמָּה בִּשְטוֹקְהוֹלְם חוּש הוּמוֹר סַרְקַסְטִי * וּבֵין דַּפָּיו שֶל הָעִתּוֹן הַשְּוֶדִי "אַפְּטוֹנְבְּלָט" נִמְסַר * כִּי הָאִגּוּד הַמִּקְצוֹעִי שֶשְּמוֹ הוּא "קוֹמִינָל" הִשְׂכִּיר * לִגְבֶרֶת ווֹלְסְטְרוֹם זוֹ דִירַת-יֻקְרָה בִּמְחִיר מְאֹד מוּזָל * בְּעוֹד דִּירָה זוֹ מְיֻעֶדֶת, כָּךְ מַדְגִּיש אוֹתוֹ תַּחְקִיר, * רַק לַדִּיּוּר הַצִּבּוּרִי מִמֶּנּוּ נֶכֶס זֶה נִגְזַל. * מָה שֶמַּמְחִיש אֶת רָמָתָהּ הַמּוּסָרִית הַחֲצוּפָה * שֶל אַנְטִישֵמִיּוּת בְּמַסֵּכָה שֶל שְׂמֹאל, שֶגַּם הַמֶּדְיָה * בִּמְדִינָתָהּ שֶלָּהּ עַצְמָהּ סוֹף-סוֹף חָשְׂפָה אֶת פַּרְצוּפָהּ * שֶל הַצְּבִיעוּת שֶבַּקּוֹמֶדְיָה שֶל שָׂרַת-הַחוּץ בִּשְוֶדְיָה.

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק ט"ו – השמיכה של דוד המלך

נתרו חמישה ימים לשהותם של נערי שכונת בורוכוב בקיבוץ ואני עוד לא הצלחתי ליפול ברשתה של אף אחת. אותה נערה ביישנית יפת חזה, מיכל, שמצאה חן בעיניי, אף פעם לא היתה לבד. תמיד היתה צמודה לאחת צנומה וגבוהה, בעלת מיבנה גוף ספורטיבי ופנים  סימפטיות של משכילה הנושאת את דגל המוסר. איך מיכל הקטנה החמודה יכולה לסבול את הדבק הזה? היא לא מבינה שחומת המגן הזאת מונעת ממיטב הנוער להתקרב אליה?

 כל מאמציי למצוא את מיכל לבדה לא צלחו, הייתי מרבה לעבור ליד הצריף בו דרה בחדר עם הגבוהה, רותי שמה, ועם עוד בת אחת מכוערת בעלת שיער קוצני ג'ינג'י, אך אף פעם לא נתקלתי בה יוצאת מהצריף לבדה.

יום אחד לפנות ערב, כשפסעתי מהמקלחת לעבר חדרי, פגשתי את הגבוהה עומדת לבדה על השביל הסמוך לצריפה ומנדבת לי חצי חיוך. המחשבה הראשונה שעלתה בראשי היא שאם ה-רותי הזאת עומדת כאן לבד, הרי זאת ההזדמנות למצוא את מיכל בלי הטפילה הזאת וחבל על כל רגע. רציתי כבר לסוב על עקבותיי ולרוץ לתור את כל שבילי המשק, אך  רוח הנימוס, או אולי ההססנות, לא נתנה לי לעשות זאת. החזרתי לה רבע חיוך ומתוך רצון להפגין אדיבות, שאלתי כלאחר יד: "איפה החצי השני שלך?" 

היא תיכף הבינה למי אני מתכוון ואמרה: "נסעה הביתה. טילפנו לה שאביה נלקח לבית חולים, אז תפשה טרמפ ונסעה."

מיד נזכרתי בפתגם "טוב ציפור ביד" ושאלתי אותה – מה שהתכוננתי לשאול את הקטנה לו הייתי פוגש אותה: "האם תיאותי לרדת איתי למטה לעזור לי לסגור את הממטרה של המשתלה?"

מתוך רצון להושיט לי עזרה  הסכימה והלכה אחרי בשביל היורד מהמשק. כשהגענו למטה, נזכרתי שבעצם סגרתי את הממטרה לפני שהלכתי להתקלח. התנצלתי שהטרחתי אותה לחינם, ובתור פיצוי – כך אמרתי לה, אני מציע לה  חברות. 

היא לא היתה בטוחה שהיא שומעת נכון, וליתר ביטחון שאלה: "אני צריכה להבין שזאת הצעת חברות של ממש?"

אמרתי: "כן, מה יותר פשוט מזה?"

ירדה עליה דממה עמוסת מחשבות, ואני כבר ראיתי בדמיוני איך היא מספרת לכל מחנה העבודה על הצעת החברות שלי, וכולם צוחקים עליי. בכל זאת לא הפרעתי לה לחשוב וחיכיתי בסבלנות עד שתאזור אומץ.

אחרי שהוציאה לי כמעט את כל הרוח, נשמה עמוקות ואמרה: "תראה פוצ'ו, זה כל כך פתאומי, תן לי לחשוב עד הערב."

נתתי לה את מה שביקשה והתחלנו לעלות בחזרה לבתי הקיבוץ.

באמצע הדרך, כשעצרנו לפוש לרגע אמרה: "אתה יודע מה?"

אמרתי: "מה?"

אמרה: "אני מסכימה."

אמרתי: "אם כך, אני צריך להבין שזאת הסכמה של ממש."

אמרה "כן."

אמרתי: "בסדר, אז גם אני מסכים."

אחר כך לא דיברנו יותר על הנושא ורק כשהגענו למעלה, לפני שנפרדנו איש לדרכו, אמרתי לה: "אז ניפגש אחרי ארוחת הערב, ליד עץ הזית שעל יד המטבח."

בדרך לחדר הרגשתי התרוממות רוח, לא כל כך בזכות הכיבוש המתקרב כמו בזכות אומץ הלב שהתגלה בי. מאיפה היתה לי החוצפה להציע חברות? אמנם לא למי שרציתי, אבל למי שהיא החברה הכי טובה של הקרובה לליבי, גם זה משהו.

ידעתי שעליי להתכונן טוב לקראת הלילה, לבל יחזור הסיפור עם מרים שטיגליץ בעין חרוד, זאת שהצלחתי להוציא אותה מהמסיבה, אבל אחר כך לא ידעתי לאן לקחת אותה. ולאן אביא את רות, אחרי שנפגש ליד הזית? לחדרי לא יכולתי, כי גר איתי פחפח ועוד בחור אחד, אהרון מהפולנים. גם לחדרה לא יכולתי, כי גרה אתה זהבה, זאת המכוערת עם השיער הג'ינג'י הקוצני. אז מה נשאר לי? 

חשבתי ונזכרתי שבראש הגבעה שמעל הקיבוץ, לצידו של עץ חרוב ענף, יש בור מים מטויח עטור אבני שפה מעוגלות. לידו היה מישטח קרקע חלקלק שהסתיים במשענת סלע. כשהייתי יוצא לעבוד ביער, הייתי בוחר יחד עם צוות העובדים לקיים בפינה זו את הפסקות המנוחה.  זהו – החלטתי – לשם אקח אותה.

הבעייה היא רק שה-רותי הזאת היא לא קיבוצניקית כמו עליזה שמצע של עלי מחט לא מרתיע אותה. היא בטח רגילה למזרנים ולמיטת קפיצים. מיד החלטתי – לא לסחוב מיטה למעלה, אבל שמיכה צבאית שניתן לפרוש אותה על הקרקע, גם היא יכולה להציל את המצב.

לא ביבזתי זמן, לקחתי שמיכה עודפת שהיתה לנו בחדר, ניצלתי הזדמנות שפחפח היה עסוק בפירוק שעונו ובהרכבתו מחדש, והתחמקתי איתה. בחוץ ירדתי משביל הבטון, ותוך איגוף מיקבץ הצריפים, סללתי שביל חדש אשר דרכו פילסתי לי דרך אל ראש הגבעה. כשהגעתי למעלה הספקתי לראות את עמק האלה הנמשך לעבר תל עזקה ואת הקרניים האחרונות של השמש השוקעת אי שם מאחוריו.  היתה זו תמונה רומנטית מאין כמוה. אם רותי היתה צופה  באותה תמונה מרגשת, בטח לא היתה יכולה שלא לחבק אותי מרוב התרגשות. מחר –החלטתי – נקדים לעלות לגבעה, אקח אותה לכאן לקראת השקיעה ואתמסר למכלול רגשותיה בכל גופי.

הטמנתי את השמיכה בין בדי החרוב וחתכתי בקו ישר את הדרך לעבר חדר האוכל, שאורותיו החלו נדלקים. הגעתי לקרבת המטבח ונתקלתי באראלה שיצאה ממנו עם פח מלא אשפה.

"איפה אתה?" קראה לי, "כל הקיבוץ מחפש אותך?"

"מה קרה? למה?"

"אני יודעת למה? אמרו לי שבא אליך אורח ואף אחד לא יודע איפה אתה. ראו אותך יורד למשתלה עם אחת ממחנה העבודה, אבל היא אומרת שלא יודעת לאן הלכת אחרי שחזרתם."

אורח? רק זה חסר לי, בדיוק היום, כשסוף סוף קבעתי עם מישהי.  כמעט רציתי להתחבא שלא ימצאו אותי אבל זו היתה משאלה בלתי אפשרית. כל מי שפגש אותי בדרך שאל איפה הייתי. מסתבר שכל המשק עמד על הרגליים כי חיפשו אותי בכל מקום אפשרי ואיש לא העלה על דעתו שאני מטפס למרומי הגבעה. 

האורח שהגיע אליי היה חבר ילדות, זאב כץ,  שביתו היה ליד ביתי ברחוב המגיד בתל אביב. למדנו יחד באותה כיתה בבית חינוך ויחד חטפנו מכות מזהרירה חריפאי כשחיפשה על מי להשליך את עודפי המרץ שלה. החוב היחיד שהוא חב לי עד היום, זה  שבכיתה ב' לא צירף אותי לחבורה הנבחרת שהלכה עם גילה לחדרי השירותים לראות את שלה ולהראות לה את שלהם.

תמיד הבטיח לי שבהזדמנות הבאה יצרף אותי, אבל ההזדמנות הזאת לא הגיעה.  הפגישה האחרונה איתו היתה במקרה באותו יום כשהייתי בתל אביב ונסעתי לשוק הכרמל לקנות תבלינים לזיתייה. עמדנו כרבע שעה והעלינו זיכרונות. לא שכחתי כמובן לשאול אותו אם הוא רואה את גילה, והוא, ברגע הראשון, לא ידע על  מי אני מדבר. כיוון שכך, הבנתי שאין טעם להזכיר לו את הבטחתו ונפרדנו לשלום, כשאני מתוך נימוס מזמין אותו לבקר אותי בקיבוץ, אם יהיה בסביבה.

נכון שהזמנתי, אבל מי חשב שהוא ייקח אותי ברצינות ויבוא דווקא ביום הנכסף שבו סוף סוף, אחרי תקופת יובש של כמה חודשים, הצלחתי לפלס דרך ללב החברה הכי טובה של הבחורה שבה חשקתי?

זאב חיכה לי בחדרי, יושב על מיטתי מול זו של פחפח, שעדיין עסק בהרכבת השעון ושום דבר אחר לא עניין אותו. מתוך אדיבות השמעתי תרועת שמחה וטפחתי על שכמו של זאביק. הוא חיבק אותי ואמר שהוא מקווה שהוא לא מפריע. אמרתי מה פתאום ושאלתי איך הגיע. כאילו שזה עניין אותי. מה שעניין אותי היה איפה להלין אותו. על מיטתי לא יכולתי כי אחרי הכול הן אחזור לפנות בוקר לחדר לישון. חשבתי עמוקות ונזכרתי שמיכל נסעה לבקר את אביה והמיטה שלה פנויה. לקחתי אותו לשם. בדרך סיפרתי לו את כל האמת על התוכנית שלי,  והתנצלתי שאני לא יכול להפסיד הזדמנות כזאת, כי עוד חמישה ימים הם עוזבים, ואותו הרי אני יכול לראות תמיד.

זאב הוכיח  חברות אמיתית, אמר לי שממילא הוא מת מעייפות וכל התוכניות שלו הן ללכת לישון מוקדם ככל האפשר. אחרי שיישרנו את ההדורים והגענו להבנה, דפקתי על דלת חדרה של  רותי ושמעתי את קולה הנמרץ המכריז: "יבוא!" 

כשראתה את זאביק הבינה תכף שזה האורח שבא אליי ומנתה את מספר הפעמים  שפנו ושאלו אותה אם היא יודעת לאן הלכתי.

עשיתי לזאביק הכרה עם הבנות, הוא לחץ את ידיהן ואמר פעמיים "זאב.".

סיפרתי להן שגרנו באותו רחוב והלכנו לאותו בית ספר ואני מכיר אותו מגיל חמש. הוא תיקן אותי ואמר חמש וחצי ואני ויתרתי. אחר כך הצגתי את בעיית המיטות במשק ושאלתי אם זאביק יכול לישון במיטה של מיכל. רותי אמרה בטח וכולנו הלכנו יחד לארוחת ערב.

בסוף הארוחה רותי לקחה אותי הצידה ואמרה לי שזהבה מפחדת לישון לבד עם בחור זר  באותו חדר. הרגעתי אותה, אמרתי שזאביק הוא אחד הבחורים ההגונים שאני מכיר ושהוא ג'נטלמן אמיתי. זכרתי אמנם  את הימים שהיינו הולכים ביחד למרחצאות של תל אביב, כדי להציץ בין סדקי הרצפה על הנשים המתקלחות, אבל חשבתי שהוא התבגר מאז. רותי אמרה  שתרגיע את זהבה וקבענו שבעוד שעה ניפגש ליד עץ הזית. 

כשהגעתי לעץ, מצאתי אותה ממתינה  לי בסנדלים ובמכנסים קצרים. שאלתי אם זאביק נרדם, אמרה שעוד לא אבל פיהק יותר מחמש פעמים. כיוון שכך נרגעתי, אמרתי  "בואי!" ותפסתי את ידה.

היא לא שמטה  את ידה, גם  לא שאלה לאן  והלכה בעקבותיי  לעבר גדר התיל שהקיפה את הקיבוץ. בגדר היתה פרצה  שהיתה מוכרת לכל חברי המשק ואולי גם למסתננים. היא לא הביעה כל חשש או פחד ועברה בין חוטי התיל ללא היסוס. כנראה סמכה על לוחם פלמח אמיץ, שרק לפני יומיים תפס שני מסתננים עם אקדח שאינו יורה.

תחילה הלכנו זה ליד זו, אך בהמשך, כשהשביל הוצר, פסעתי אני ראשון, והיא אחריי. מדי פעם הפניתי את פניי אחורה והתפעלתי מרגליה הארוכות שלא נרתעו מהקוצים, וידעו לדלג בקלילות על סלעים שאני העדפתי לעקוף.

נושמים ונושפים הגענו לראש הגבעה ושם, מתחת לעץ החרוב, עצרנו לפוש ולהישיר מבט  לעבר עמק האלה שהואר בעזרת ירח כמעט מלא. 

"היית מאמינה שרק לפני קצת יותר מאלפיים שנה." אמרתי." הסתובב כאן דוד המלך כשברח משאול, ואולי אפילו ישן על הגבעה הזאת?"

"מה פתאום ישן על הגבעה הזאת?"  שאלה.

"הנה תראי," אמרתי כשאני מרים יד לעבר ענפי החרוב, "הוא אפילו שכח כאן את השמיכה שלו." 

היא פרצה בצחוק מתמשך ואני שמחתי שמצאתי חברה שיש לה המון חוש הומור. 

* * *

יש לטרור הפלסטיני הארור חיבה מיוחדת

לתקוף ולהרוג יהודיות, בייחוד יפות וצעירות.

האם אפשר לקבל הסבר לכך?

האם זו גבורה של חלאת אדם?

האם זו תשוקה מעוותת ליהרג ולהגיע

אל הבתולות שבגן העדן ולזיין אותן?

תראו עם מי יש לנו עסק!

ועוד יש שמאשימים את עצמנו שאין שלום איתם

כאילו יש בעיניהם הבדל בין רחוב דיזנגוף לגדה!

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

עמוס גלבוע

דאע"ש עבר את שיאו הטריטוריאלי

בסוריה ובעיראק

לעומת הישגיו ב- 2014, הרי בשנת 2015 דאע"ש נחל מפלות בסוריה ועיראק, ובראשיתה של שנת 2016 הוא נמצא שם במיגננה אסטרטגית. אבל, כוח המשיכה האידיאולוגי שלו לא נפגע עדיין. יתר על כן, הוא מקים עכשיו "מדינה אסלאמית" עשירה במרכז לוב, שתהווה את האיום העיקרי על אירופה. לפי שעה המערב לא עושה דבר נגדה.  

חייזר שהיה יורד לכוכב שלנו, היה כנראה מתקשה להבין מה פשר השיגעון שאחז בבני האדם מול השם דאע"ש (ראשי תיבות של המילים הערביות "המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה רבתי) או השם החדש שלו: "המדינה האסלאמית" (ISS בראשי התיבות של השם באנגלית). מצד אחד נשיא ארה"ב מגדירו כזניח, כקבוצת מילואים של בית הספר התיכון, ואכן 50 אלף הלוחמים שלו בסוריה ועיראק הם כמו חגב מול העוצמה האמריקאית, וכמו גוזל מול חילות האוויר של כל המעצמות; ולמעשה הוא לא מהווה איום על ארה"ב, ולא על המערב ככלל, אלא כעוד גוף טרור איסלאמי קיצוני, כשלצידו מככבת בטרור גם אלקאעידה וארגוני ג'יהאד אחרים.

ובו בזמן, נלחמות בו קואליציות של כל כך הרבה מדינות, שדומני שלא היה כדוגמתן בהיסטוריה האנושית. ארה"ב מובילה קואליציה של 65 מדינות (יש בלבול האם המיספר הוא זה או רק 62), שאולי החייזרים יודעים מה התפקיד של כל  מדינה בקואליציה; רוסיה הקימה קואליציה של 4 מדינות, סעודיה הקימה קואליציה של 34 מדינות אסלאמיות, וצרפת ניסתה גם היא לבנות קואליציה. כולם נגד דאע"ש (הרוב במילים) ודאע"ש נגד כולם, אבל מי שבאמת נלחם נגד דאע"ש, ובהצלחה, אלו הכורדים שבצפון עיראק וסוריה, שאינם חברים בשום קואליציה.

אז מה היא תמונת המצב של דאע"ש בסוריה ובעיראק בראשיתה של שנת  2016, כפי שמסכם זאת, בין השאר, "המרכז למודיעין וטרור"?

ראשית, שנת 2014 היתה שנת ההישגים הגדולים של דאע"ש, ואילו שנת 2015 היא שנת  מפלות, אובדן שטחים, אובדן הכנסות, פגיעה בתשתיות נפט, אובדן לוחמים. דאע"ש נכנס לשנת 2016 כשהוא במיגננה אסטרטגית, למעט יוזמות התקפיות מקומיות (כמו בדיר א-זור).  הסיבה המרכזית לכך היא בסיסית: מאגר לא גדול של כוח לוחם, שעיקר כוחו בקרבות גרילה  ובניידות גדולה. כאשר הוא נתקל בכוח לוחם מאומן ונחוש, הוא נכשל. ומול האכזריות החייתית של לוחמיו ופעיליו, מופעלת אכזריות דומה ע"י מליציות שיעיות הנלחמות נגדו בעיראק. חיות בחיות נפגשו.

שנית, למרות המפלות, הרי שדאע"ש עדיין שולט על שטחים נרחבים במערב עיראק ובמזרח סוריה, וליבת שלטונו במוצול שבעיראק ובאל-רקה שבסוריה – לא התערערה; הוא ארגון הטרור הכי עשיר בעולם; המעצמות נרתעות עדיין מלהפעיל נגדו כוח קרקעי, וכל הארגונים הנלחמים נגדו מסוכסכים בינם לבין עצמם.

שלישית, דאע"ש הוא בראש ובראשונה רעיון, אידיאולוגיה. כוח המשיכה האידיאולוגי שלו  בקרב המוסלמים ברחבי העולם עדיין לא התפוגג. הוא ממשיך להוות גורם השראה לא רק למוסלמים, אלא לכל "דפוקי העולם" המערבי ושואפי ההרפתקאות.

לכן, הלחצים המופעלים על דאע"ש בעיראק ובסוריה ימשיכו להחלישו במהלך 2016, אך לא יהיה בכוחם להכריע את הארגון, בוודאי לא את הרעיון האידיאולוגי. דאע"ש לא ישקוט, כמובן, על השמרים. צריך לצפות שהוא יגביר את התקפות הטרור שלו בחו"ל (כשעל הכוונת תהיה גם ישראל) על מנת לשמר את תדמיתו כגורם מפחיד ומנצח.

במקביל הוא יגביר את המאמץ שלו להתבסס במדינות ערביות/מוסלמיות נוספות. אלו גרורות הסרטן. במוקד, התבססות טריטוריאלית במרכז לוב. כאן, מול איטליה, נבנית עכשיו מדינה איסלאמית עשירה נוספת (נקראת מחוז טריפולי של חליפות המדינה האסלאמית שבסוריה ועיראק) שתהווה את האיום המרכזי על אירופה. 

מה עושה מול זה המערב? כלום! כי "כל העולם" נלחם נגד דאע"ש שבסוריה ובעיראק, אך אין לו שום אסטרטגיה כוללת ללחימה אמיתית נגד דאע"ש: לא נגד גרורת הסרטן הקטנה שבסיני, לא נגד הגרורה הקטלנית שבלוב, אף לא נגד מלחמת התודעה המוצלחת שלו. ובו בזמן הוא טורח בהצלחה להביא להרס ולחורבן כאלו בסוריה ובעיראק – שהאזור לא ידע כמותם מאז הפלישה המונגולית לפני כ-800 שנים.

* * *

נעמן כהן

ישמעאל הנייה – האינתיפאדה היא ג'יהאד

בניגוד לשמעון פרסקי-פרס, המצדיק את הטרור המוסלמי בקביעתו שזה רק "מרד" למען החופש מפני שאין אופק מדיני, קובע מנהיג החמאס ישמעאל הנייה כי "חזון מדיני" לא ימנע את המשך הטרור" מפני ש"המניע האמיתי של "האינתיפאדה המבורכת" הוא "רוח הג'יהאד".

כדאי לזכור כי הנייה בדבריו אינו תוקף את פרסקי-פרס, אלא את מנהיג הפת"ח, אבא של מאזן, המדבר על הסדר מדיני.

בדרשת יום שישי (8.1) במסגד שבשכונת ג'באליה ברצועת עזה, אמר הנייה: "מה שהניע את צעירי הגדה הוא רוח הג'יהאד, המאבק והמהפכה, היא רוח האינתיפאדה... זה דור אשר התחנך על היסטוריה מפוארת של העם הזה מאז מהפכת אל-בוראק ועד אינתיפאדת אל-אקצה. במלחמות האחרונות. צעירי הגדה המורדת הלכו בעקבות הגדודים, ארגוני המאבק והמוג'אהידין, הנמצאים על אדמת עזה בשלוש המלחמות שהתנהלו."

בנאומו התייחס הניה לטענות יו"ר הרשות הפלסטינית אבא של מאזן, לפיהן ה"התקוממות העממית" של הדור הפלסטיני הצעיר נובעת מייאוש והיעדר חזון מדיני.

הניה תקף את אבא של מאזן, ואמר כי הוא מסתיר את האמת כדי לשמר את מעמדו: "האינתיפאדה המבורכת הזו פרצה על בסיס שלושה גורמי יסוד אמיתיים. החשוב שבהם הוא דתי הג'יהאד". "בראש ובראשונה רוח המאבק והג’יהאד; ושנית – אל-קודס, שהיא נשמת אפה של האומה שלנו ושל העם שלנו. מי שדורך על עצב החיים שלנו מפוצץ את הדם בעורקים וכל צבעי הזעם מופנים להגנה על אל-קודס ו אל-אקצה... ובנוגע למניע השלישי – הוא אינו מניע של ייאוש או מבוכה, אלא הצעירים שלנו בגדה המורדת התנערו מתהליך אוסלו ומהסכמי המשא-ומתן חסרי הערך... הצעירים אינם מוכנים עוד להשלים עם המשך המציאות הקיימת, ואינם יכולים עוד להבין את המסר המדיני העלוב הזה. האינתיפאדה לא תסתיים כל עוד לא תשוחרר כל 'אדמת פלסטין' מידי 'הכובש'.

"אינתיפאדת אל-קודס פרצה מרחבת מסגד אל-אקצה והתפשטה לעבר כל אדמת פלסטין, ג'יהאד, אינתיפאדה ומהפכה, אבן ורוגטקה, סכין, מכוניות, גברים נושאים נשק, הולכים כגברים ברחובות תל אל-רביע, יוצרים מוות אצל הכובש הזה כדי להביע מסר: האדמה שלנו, אל-קודס שלנו והכל שלנו ואללה עם הכוח שלו איתנו... הדרגה הגבוהה ביותר של הג'יהאד היא אי הוויתור על האדמה שלך... הסכמי אוסלו ויתרו על אדמת פלסטין והכירו בישות הציונית על אדמת פלסטין המבורכת. אנו ממשיכים באינתיפאדה שלנו וכפי ששיחררנו את עזה באינתיפאדת אל-אקצה, עמנו מסוגל לשחרר את הגדה באינתיפאדת אל-קודס."

האם דבריו הנכוחים של הנייה עשויים לשנות במשהו את תפישת העולם של שמעון פרסקי-פרס ושל האקטיביסטים הפרו-איסלמים?

ודאי שלא. הרי אם העובדות נוגדות את האידיאולוגיה יש להכחיש את העובדות לא את התיאוריה.

עדותו הגלויה של הנייה מחזקת את הקריאה לקרוא לאקטיביסטים פרו-איסלמיים לא שמאל קיצוני אלא – "ארגונים פרו-איסלמיים".

יש פרס לטרור – הישגי הטרור הערבי-מוסלמי

ההסכם הסודי של שוויץ עם אש"ף נחשף לראשונה אחרי 46 שנה

אחרי 46 שנים של הכחשות והסתרות – נחשף לראשונה בעיתון "נויה צורכר צייטונג", היוצא לאור בציריך, כי שוויץ הבטיחה לאש"ף קידום האינטרסים שלו במוסדות בינלאומיים – בתמורה להפסקת פיגועי הטרור על אדמת שוויץ.

הפיגועים בשוויץ החלו כאשר חוליית אש"ף תקפה מטוס של אל על בציריך בפברואר 1969 והרגה את אחד מאנשי הצוות. שלושה מחבלים נעצרו ונשפטו למאסר.

שנה אחר כך, בפברואר 1970, פוצצו הפלשתינים מטוס סוויס בשעת טיסה בשוויץ. 47 נוסעים ואנשי צוות נרצחו בפיגוע זה, כולל 15 ישראלים. אירגונו של חבש לקח אחריות.

ב- 6 לספטמבר 1970 נחטף מטוס סוויסאיר שהיה בדרכו לארה"ב. במקביל נחטפו שלושה מטוסים, בהם מטוס אל על. רק במטוס הישראלי הצליחו להתגבר על החוטפים ולסכל את הפיגוע.

מסתבר שממשלת שוויץ ניהלה בשעת המשבר, שארך כשלושה שבועות עד לשחרור כל בני הערובה – משא ומתן חשאי עם בכיר אש"ף פארוק קדומי. מו"מ שהיה הפרה בוטה של הסכמים שהיו לשוויץ עם הממשלות המערביות האחרות שמטוסיהן נחטפו. ארה"ב, בריטניה וגרמניה ניהלו יחד עם השוויצרים מו"מ על שיחרור החטופים.

מהתחקיר של העיתון השוויצרי עולה שחברי מפלגת השמאל בשוויץ (SP) הזמינו את פארוק קדומי למלון בז'נבה ושם התנהלו במשך ימים רבים השיחות.

יוזם השיחות היה יאן ציגלר, חבר ממפלגת השמאל בפרלמנט, שאישתו היתה מצרית ובביתו הסתובבו אנשי אש"ף רבים. לימים יזכה ציגלר בפרסים על פעילותו כפעיל "זכויות אדם". הוא גם ידוע היום כמי שמנהל קשרים ענפים עם אנשי חמאס וחיזבאללה כמו גם עם אנשי ארגונים דומים ברחבי המזה"ת.

ההסכם עם אש"ף הניב לארגון הטרור פירות רבים:

1. שוחררו המחבלים שנאסרו לאחר הפיגוע שנה קודם לכן בציריך.

2. שוויץ קיבלה על עצמה לתמוך באינטרסים של הטרוריסטים בדיפלומטיה העולמית.

3. כמטרה ראשונה הצליחו השוויצרים לפתוח לאש"ף משרד כמשקיף במוסדות האו"ם בז'נבה.

4. והחשוב ביותר: מכיוון שהשוויצרים התביישו בהסכם ולא רצו לחשוף את קיומו, הם הפכו לבני ערובה של ארגון הטרור. אש"ף העמיד להם עוד ועוד דרישות במרוצת השנים תחת האיום הכפול של חשיפת ההסכם וחידוש הפיגועים בשוויץ.

עד היום לא ידועים כל השירותים החשאיים ששוויץ נתנה תחת האיומים, והסיבה לכך ששוויץ ביטלה את האישומים נגד קרוב המשפחה של פארוק קדומי – שהיה אחראי למותם של 47 הקורבנות בפברואר 1970.

מסקנה: יש פרס לטרור.

תנטוס – יצר המוות

תנטוס, ביוונית "מוות", היה התגלמות המוות במיתולוגיה היוונית. הוא שכן בעולם התחתון, ונחשב לישות מפחידה ביותר, המביאה איתה את צינת הלילה ואימת המוות.

ב"איליאדה" מוזכר תנטוס כאחיו התאום של היפנוס, התגלמות השינה. הסיודוס מציין שתנטוס הוא בנה של ניקס, אלת הלילה, ומציין שהוא (כמו אחיו) נולד ללא שניקס קיימה יחסי מין. זיגמונד פרויד בספרו "מעבר לעיקרון העונג" מ-1920, הציג  את תנטוס "יצר המוות", (לצד ארוס, יצר האהבה והתשוקה המינית), כדחף אנושי לעבר מוות, הרס עצמי, וחזרה למצב שליו שהיה בזמן שהותנו ברחם. יצר המוות הינו דחף ולא אינסטינקט המחויב במציאות של כל אורגניזם חי כדי להתקיים.

פרויד טען שכל מטרתו של יצר זה היא לפגוע באדם עצמו או בזולתו כאמצעי ל"חזרה לרחם" בו כל צרכינו סופקו וחווינו אושר אמיתי.

"יצר המוות" בא לידי ביטוי בכך שלכל אינדיבידואל יש כוח המניע אותו ותפקידו הוא, שכל יצור אורגני ימצא "נתיב לעבר המוות".

אהבת יהודים את הבא לרוצחם במטרה להביא לסופם הינה תופעה נפשית ייחודית ליהודים. זהו סינדרום וינינגר.

התנטוס היהודי

סִינְדְרוֹם וָיינִינְגֶר

וִינָה, 4 אוֹקְטוֹבֶּר, 1903 

אוֹטוֹ שְׁלֹמֹה וַיינִינְגֶר

ד"ר לְפִילוֹסוֹפְיָה, בֵּן 24,

יוֹרֶה בְּאֶקְדָחוֹ יָשָׁר אֶל הֶחָזֶה.

שׂוֹנֵא נָשִׁים וִיהוּדִים

(הַיַּהֲדוּת הִיא דָּת נָשִׁית), 

הוּא מִתְנַצֵר לָפּרוֹטֶסְטָנְט.

הַמַּטָּרָה שִׁיחְרוּר עַצְמוֹ 

מִיַּהֲדוּת וְנָשִׁיּוּת.

כְּשְׁהַשִּחְרוּר לֹא בָּא

שִׁחְרֵר אוֹתָם מִמְנוֹ.

הִיטְלָר בִּשְׁעַת סְעֻדַּת צָהֳרַים,

אוֹמֵר כִּי וָיְנִינְגֶר הוּא הַיְּהוּדִי 

הַיחִידִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְכוּת קִיּוּם.

בְּרֹב אָצִילוּתוֹ הֵבִין כִּי 

מֵחוֹבָתוֹ לְשַׁחְרֵר אֶת הַגֶּזַע הָאֲרִי 

מְנוֹכְחוּתוֹ הַמַטָמֵאת.

סִינְדְרוֹם וָיינִינְגֶר הוּא מְאֵרָה

בָּהּ נוֹפְלִים רַבִּים וְגַם טוֹבִים,

וְלֹא רַק טַיָסִים.

סינדרום ויינינגר 1

גלעד עצמון ישראלי שירד לבריטניה, המגדיר עצמו "יליד פלסטין הכבושה", הוציא ספר בשם The Wandering Who, משחק מילים על The wandering Jew, היהודי הנודד. העוסק ביהודי העולם ובמדינת ישראל. עצמון, יליד ירושלים, חי בבריטניה מאז 1994, עובד כמוזיקאי המופיע במועדוני ג'אז באירופה. בספרו החדש הוא מצהיר כי הוא "גאה להיות יהודי ששונא את עצמו," ומספר ש"תובנותיו" מבוססות על הגותו של אוטו ויינינגר – שאותו הוא מתאר כ"אנטישמי" ש"תיעב כמעט כל דבר שאינו גבריות ארית."

עצמון מדגיש כי הוא "בז ליהודי שבתוכו" וכי הוא מתנגד נחרצות ל"יהודיוּת". "להיות יהודי זו מחויבות עמוקה שחוצה כל צו חוקי או מוסרי," הוא מסביר בספר, מחויבות ש"מושכת יותר ויותר יהודים לשותפות מסוכנת, לא אתית ומטושטשת." אם תתלקח מלחמה גרעינית בין איראן לישראל, שתוביל להרג עשרות מיליוני בני אדם – "יהיו אנשים אמיצים שיגידו שאחרי הכול, היטלר צדק."

כאנטישמי נאצי קלאסי טוען עצמון בין השאר כי יהודי ארה"ב "מנסים לשלוט בעולם," והם האחראים למשבר הכלכלה העולמית. אישי מפתח יהודיים בארה"ב, בהם רם עמנואל, פול וולפוביץ ואחרים, "נשארים בחו"ל במקום לעבור ל'ציון' כי כך הם משרתים את האינטרס הציוני בצורה הכי טובה," הוא אף מאשים את כלי התקשורת האמריקאיים על ש"לא התריעו בפני הציבור האמריקאי על הסכנה המקננת בתוכו."

מובן שהוא גם מגבה את עלילת הדם הקלאסית על היהודים, וטוען שצריך לאפשר לילדים לשאול את מורי בית הספר, "איך הם יודעים כי ההאשמות לפיהן יהודים השתמשו בדם של ילדים גויים לאפיית מצות, הן אכן האשמות ריקות או חסרות בסיס."

עצמון, המתנגד בחירוף נפש לקיומה של מדינת היהודים. ("אני ואוטו ויינינגר חברים טובים") נלחם נגד החקיקות נגד הכחשת השואה. "יש לרדוף את ברק ומופז במקום [לרדוף] נאצים זקנים. עלינו לקחת ברצינות גמורה את האישומים לפיהם היהודים מנסים להשתלט על העולם. ישראל היא גרמניה הנאצית של זמננו. למעשה, ישראל של היום גרועה מגרמניה הנאצית."

האנטישמיות של עצמון כל כך חריפה עד שהמפלגה הליברלית דמוקרטית של בריטניה התנצלה על דבריו ש"יש לטהר (cleanse) את הפוליטיקה הבריטית מציונים וירושלמים," כאשר הגיב לנאום של אד מיליבנד בפורום "ידידי ישראל" של הלייבור, לדברי עצמון "מיליבנד הוכיח שהוא ידיד של הציונים. התפקיד המתאים לו הוא של רב או קונסול ישראל." ורמז שהחטיפה ורצח שלושת הנערים בוצעו על ידי המוסד.

 בראיון לטלוויזיה הפרסית אמר עצמון: "נראה סביר שהצבא או מתנחלים הם שחטפו ורצחו את שלושת הנערים. הם תמיד מחפשים דברים שיטו את דעת הקהל מהתנהגותם הרצחנית ועיסוקם בשוד (קרקעות) והשמדת עם. לא ברור מי רצח את השלושה – ישראל נוהגת לבצע מעשי false flag. ההוכחה היא סיסמת המוסד "בתחבולות תעשה לך מלחמה." המוסד רוצח יהודים כשזה משרת את מטרתו."

מובן גם שלדידו היהודים אחראים למשבר הכלכלי העולמי: "כשאני מאבחן את הלובי שהביא לקריסה העולמית הכלכלית, אי אפשר להתעלם משני האישים האלה, פול וולפוביץ ואלן גרינספן. וולפוביץ היה גם הארכיטקט של מלחמת המפרץ – אין לי ספק שהוא ציוני."

ידידתי רחל קומלוש טוענת ששנאת ישראל מקורה בשנאת בית-ההורים. יתכן שכן, אבל הוא, עצמון, דווקא בן אהוב.

מה אומרת על בנה "האימא היהודייה" אראלה עצמון: "קראתי את הספר עוד לפני שנשלח לדפוס ואני חושבת שהוא נפלא, אני מאוד גאה בבן שלי."

אין בעולם אהבה כמו זו של אימא. הרי גם גם קלרה פולצל היתה גאה בבנה.

http://article.yedioth.co.il/default.aspx?articleid=5448

סינדרום ויינינגר 2

רוני ברומן, יליד ירושלים 1950 שירד לצרפת, והיה משך כמה שנים הנשיא של ארגון ״רופאים ללא גבולות״ ואקטיביסט נמרץ ״למען פלסטין,״ אמר בעקבות תקיפתו של יהודי חובש כיפה במרסיי, לרדיו אירופה 1 – כי חבישת כיפה היא גם תמיכה במדיניות ישראל: ״בנוסף לאישור של אמונה באל, חבישת כיפה היא אישור לנאמנות למדינת ישראל, אבל גם תמיכה במדיניות של ישראל.״

סינדרום ויינינגר 3

עזרא יצחק נאווי – זובור וגזנגה עצמי

האקטיביסט הפרו-איסלמי והלוחם למען הכיבוש הערבי-מוסלמי, עזרא יצחק נאווי, נולד ב-1951 להורים שעלו באותה שנה מעיראק. הוא שרברב במקצועו, והוא ובן-זוגו פואד מוסא, אסיר בטחוני משוחרר, שותפים בעסק אינסטלציה.

ב-1997 הורשע נאווי בביצוע מעשה סדום, לדבריו בהסכמה, בקטין פלסטיני בן 15 בשנת 1992‏. עם אלה שפעלו למענו וביקשו הקלה בעונשו נמנה בן זוגו לשעבר, הסנאטור האירי דייוויד נוריס, שלימים נאלץ עקב כך להסיר מועמדתו לנשיאות אירלנד‏.

בנוסף הורשע נאווי בשימוש בלתי חוקי בנשק, גידול סמים, החזקת סמים לצריכה עצמית, החזקת כלים לסמים, כניסה לשטח סגור, איומים, הסעת תושב זר והפרעה לעובד ציבור. בגין עבירות אלו ריצה נאווי פעמיים עונש מאסר בפועל, בשנת 1997 ובשנת 2006.‏‏

נאווי נמנה עם מקימי ארגון "תעאיוש", והיה לפעיל מרכזי של הארגון באזור דרום הר חברון.

בשנת 2007 נעצר על ידי כוח מג"ב באום אל-ח'יר, כשהתפרע ותקף שוטרים, במהלך הריסת פחונים בלתי חוקיים שנבנו בידי פלסטינים. בעקבות הרשעתו במעשים אלו‏ נשלחו לנציגויות ישראליות ברחבי העולם כ-100 אלף מכתבי תמיכה בנאווי. בתום דיון בעניינו, הוצג לשופטת מכתב תמיכה שעליו חתמו כ-20 אלף איש‏. עם התומכים בנאווי בעת המשפט נימנו יהודית קרפ, גלית חזן-רוקם ונועם חומסקי‏. בית המשפט גזר על נאווי חודש מאסר, חצי שנת מאסר על תנאי ל-3 שנים, קנס של 750 ש"ח ופיצויים לשני שוטרים בסך 500 ש"ח לכל אחד‏.

בתוכנית התחקירים "עובדה" התנאה נאווי בכך שהוא מוסר מוכרי קרקעות ערבים ליהודים למנגנוני הביטחון של אש"פ שהורגים את הסוחר ועושים לו: "זובור" ו"גזנגה".

נאווי התגאה שנהג כך בעבר עוד שלוש פעמים ושאף נאמר לו שהיתה לו יד במותו של לפחות פלסטיני אחד‏.

'זובור' הוא רצח, ו"גזנגה" היא קשירת כפות רגליו של הנידון למוות לרכב וגרירתו ברחוב הראשי כאשר גולגולתו מתפצחת על הכביש.

"גזנגה" בעירק:

https://en.wikipedia.org/wiki/14_July_Revolution#/media/File:14_July_revolution_-_mutilated_corpse.jpg

נאווי גר בזוגיות עם חברו פואד מוסה (הצעיר ממנו בעשרים שנה) בדירה נאה ברחוב הפלמ"ח בירושלים, השייכת לנאווי.

הקשר הזוגי שלהם מעוגן בהסכם ממון שנחתם כדין. הם עובדים יחד בעסק של נאווי, שירותי אינסטלציה "נמר".

 מוסא הוא ערבי-מוסלמי, שב"ח (שוהה בלתי חוקי) בישראל, ומועמד קבוע לשילוח לעיר הולדתו רמאללה, שם חייו בסכנת בגלל היותו הומו.

נאווי מנהל קמפיין ציבורי למען השארת אהובו תחת הכיבוש הציוני, ומניעת החזרתו לשליטת הרשות הפלישתינית, שם יבוצע בו כהומו "זובור" וגזנגה".

בית הנשיא ולשכתו של שר הפנים הוצפו במאות מכתבים מישראל ומחו"ל של פעילים פוליטיים, אנשי שמאל וחברים מהקהילה ההומו-לסבית – הזועקים את זעקתו ומתחננים בשמו להשאירו תחת הכיבוש הציוני ולא להחזירו לרמאללה. מכתבים נוגעים ללב מברזיל, אוסטרליה, פולין, פורטוגל, גרמניה, אירלנד, ספרד, צרפת, איטליה, אנגליה, קנדה, דנמרק, צפון אמריקה ועוד – מבקשים מהנשיא להתערב ולבקש משר הפנים להעניק למוסא, לפנים משורת הדין, תעודת תושב כדי להציל את חייו.

דנה אולמרט (בתו של) כתבה מכתב לשר הפנים ולנשיא המדינה – "מאז פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה נשללו אישורי כניסה של עשרות אלפי פלשתינאים. הדבר מוביל למעצרים חוזרים ונשנים על ידי המשטרה הישראלית, המנסה לגרש את פואד כל פעם לרמאללה. בני משפחתו איימו מפורשות כי אם יחזור לרמאללה יירצח על רקע העדפתו המינית. עובדה זו ידועה למשטרה ולמרות זאת היא מתעקשת להעבירו לרמאללה תוך התעלמות מהסכנה הממשית בה הוא נתון."

התקשורת הבינלאומית גילתה עניין רב בעניין והסיפור פורסם בהרחבה ב"טיימס" הלונדוני, ב"ליברסיון" הצרפתי. הם צולמו לטלוויזיה הקנדית והתראיינו והצטלמו באינספור עיתונים ואמצעי תקשורת שאת שמם הם אף לא מצליחים לזכור. הסנטור האירי דייוויד נוריס, חבר אישי של נאווי, פנה במכתב ארוך ומנומק לשר הפנים וביקשו להתערב לטובת מוסא.

פואד מוסא נולד ברמאללה. מגיל 12 עבד מוסא, כמוכר בייגלה, במסעדה, במוסך ובבניין, גם בישראל. ב-91', בגיל 16, באינתיפאדה הראשונה, הוא נעצר על השלכת בקבוקי תבערה וזריקת אבנים וישב שנתיים בכלא, מתוך שש שנים וחצי שנגזרו עליו. הוא שוחרר בהסכם אוסלו, ב-94'. "כלא זה לא רק דבר רע," הוא אומר. "למדתי שם עברית וגם משהו על החיים." "הומוסקסואלים בחברה הערבית הם בתחתית הסולם החברתי," אומר מוסא. "צריך לזרוק עליהם אבנים עד שימותו."

במשפט שהתנהל בבית המשפט השלום ברמלה, בדלתיים סגורות, גילה השופט שמואל ברוך, הבנה למצבו המיוחד של מוסא ואף ציין כי נראה שחל אצלו שינוי לטובה מאז ששיקם את חייו וקשר אותם עם נאווי. הוא נידון לשמונה חודשי מאסר בפועל ועשרה חודשי מאסר על-תנאי על שהייה בלתי חוקית, בתנאי שלא יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו עבירה על חוק הכניסה לישראל.

במאי 2001 פנה נאווי לראש השב"כ וביקש את עזרתו. למרבה הפתעתו, קיבל ממנו תשובה שהיא בבחינת "קרן האור היחידה באפלה," לדבריו. "בעקבות הבדיקה הוחלט לאשר את כניסתו של מר פואד מוסא לשטחי ישראל," כתבה טלי מלשכתו של אבי דיכטר, "ובתנאי כי לא יתקבל אודותיו מידע ביטחוני שלילי."

נאווי ניסה להסדיר את עניינו של מוסא במסגרת איחוד משפחות, אבל גם כאן החוק נגדו. מאז החלטת הממשלה, שהפכה לתיקון חוק האזרחות והכניסה לישראל, אין איחוד משפחות בין פלשתינאים לבני זוג ישראלים.

אז ככה, הנה העובדות. זוג גברים הומואים יכולים לחיות בזוגיות רק תחת שלטון הכיבוש הציוני כי בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים-המוסלמים (13 מיליון קמ"ר) דינם "זובור וגזנגה". והנה האקטיביסט הפרו-איסלאמי נאווי נאבק למען כיבוש מוסלמי שבו יבוצע בו ובבן זוגו "זובור" ו"גזנגה".

סינדרום וינינגר כבר אמרנו?

אברהם ב. יהושע: יהרגו אותם?

זו הרשות הפלסטינית, זו זכותם!

הסופר אברהם ב. יהושע, המתנאה בעצמו כסופר במסורת הרוסית בהיותו מצפון ה"שמאל" (מעין טולסטוי הישראלי) – מגבה את המוסריות במעשה של נאווי, קרי הסגרת ערבים ל"זובור" ול"גזנגה".

יהושע קובע שזכותה של הרשות לרצוח. "זו כבר בעייה שלהם (של הרשות) את מי הם מענים ואת מי לא מענים."

http://rotter.net/forum/scoops1/279075.shtml

ית"ד במקום הי"ד

חברת הכנסת שלי רחל יחימוביץ' (המחנה הציוני) יוצאת נגד ניסיונותיהם של חברי הכנסת יאיר לפיד ויצחק הרצוג להתקרב לציבור המסורתי באמצעות הצמדת המילים "ה' יקום דמו" לשמות של נרצחים בפיגועי טרור.

יו"ר המחנה הציוני ח"כ יצחק הרצוג, לאחר ביקור תנחומים בבית משפחתו של אלון בקל שנרצח בפיגוע בתל אביב, צייץ בטוויטר "יוצא מהשבעה של משפחת בקל בכרמיאל הבוכה על אלון הי״ד. באתי לנחם ויצאתי מנוחם ונפעם. יהי זכרו ברוך!"

גם יו"ר מפלגת יש עתיד, ח"כ יאיר לפיד, מקפיד לאחרונה להצמיד את המילים "ה' יקום דמו" לשמות הנרצחים. לאחר תפיסת רוצחי הרב איתם ונעמה הנקין כתב לפיד בפייסבוק "מצדיע לכוחות הביטחון על לכידת החוליה שרצחה את איתם ונעמה הנקין הי"ד. הם שם, בשטח, מסכנים את חייהם כל יום מחדש כדי להגן על אזרחי מדינת ישראל."

"אתמול שמעתי את יאיר לפיד אומר הי״ד, היום יצחק הרצוג מצייץ הי״ד משלו, לא אמין לא מתאים, חברים תרגיעו קשה גם ככה," צייצה יחימוביץ' בחשבון הטוויטר שלה.

http://rotter.net/forum/scoops1/277972.shtml

והיא צודקת. במקום הי"ד (השם ינקום דמו)  יש לומר ית"ד – ר"ת ישראל (מדינת ישראל) תיקום דמו!

ספר האזרחות החדש מה יש בו ולא צריך להיות בו

(השוואת אלטלנה לרצח רבין),

ומה אין בו וצריך להיות בו (הנרטיב הערבי)

הטיוטה של ספר האזרחות החדש שפורסמה (אני מקווה שאינה נכונה) לפיה נכתב בו כי הטבעת אלטלנה ורצח רבין היו "פשעים אידיאולוגיים" – הינה שערורייה.

למרבה הצער הנאראטיב השקרי הזה נפוץ בציבור כאשר נשיא חצי המדינה ראובן ריבלין, מסרב מטעמים אידיאולוגיים להנציח את חללי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל בפרשת הפוטש של אלטלנה נגד המדינה. וכאשר רבים וביניהם למשל יוסי אחימאיר, בהשפעת "מצבי הרוח הפשיסטיים" שירש מבית אבא, טפל עלילת דם בזויה על יצחק רבין כאשר האשימו ב"רצח" אנשי אלטלנה: לדידו של אחימאיר, "מורשת רבין במלואה היא: רצח אנשי 'אלטלנה'." ("מה לרבין ול'דג נחש'?" – גיליון

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00491.php

עלילת השקר הבזויה הזו שטפל אחימאיר על רבין, נפוצה זה כבר בחוגי הימין הסהרורי-קיצוני.

למרבה הצער בספר האזרחות החדש גם לא מוצג הנרטיב הערבי, שגם המפמ"ר הקודם למקצוע האזרחות אדר כהן, סירב להכניסו לתוכנית הלימודים.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00764.php

לא יעלה על הדעת שתלמיד יהודי בבית ספר של מערכת החינוך של מדינת היהודים יישאר בור, ולא יכיר באופן מלא את הנרטיב הערבי.

קיימת חובה ללמד בשעורי אזרחות את ארבעת המרכיבים המהותיים של הנרטיב הערבי:

1. תורת מוחמד: היהודים הם קופים וחזירים שיש לרודפם להשפילם, לענותם, ולהשמידם (קוראן, סורה 5 פסוק 60,  סורה 7 פסוק 163, סורה 9 פסוק 29. חדית' אל-בח'ארי ומסלם).

2. האמנה הפלשתינאית (1964): בהתבסס על דברי מוחמד שעל היהודים להיות מושפלים תחת שלטון כיבוש ערבי-מוסלמי ולשלם ג'יזיה (מס גולגולת). (קוראן סורה 9 פסוק 29). קובעת האמנה הפלשתינאית שהיהודים הם רק דת ולא עם ולכן הם אינם זכאים לריבונות. לכן יש לבצע טרנספר של כל היהודים בישראל (למעט אלו שהיו בארץ לפני 1917) לארצות מוצאם.

 3. אמנת החמאס (1988): אמנת החמאס (סעיף 7) קובעת שע"פ האיסלם, יש לחסל את מדינת ישראל ולהשמיד את היהודים. "בשם אללה הרחמן והרחום, ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה," שהרי מחמד אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ואז יאמרו האבנים והעצים: 'הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא מאחוריי, בוא והרגהו.'" (חדית' אל-בח'ארי ומסלם).

 4. חזון ערביי ישראל (2006): ערביי ישראל מגדירים עצמם: "אנו הערבים הפלסטינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה, חלק מהעם הפלסטיני והאומה הערבית ומן המרחב התרבותי הערבי, האסלאמי." ערביי ישראל אינם מכירים בזכות העם היהודי למדינה: "הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית שנעשה בדמוקרטיה לשירות יהדותה מציב אותנו בעימות עם טבעה ומהותה של המדינה." ומטרתם: חיסול המדינה היהודית.

 נקווה שבספר שיצא לאור יתוקנו כל הליקויים.

חרא של אמנית וחרא של מחבל

בגיליון 993 של המכתב העיתי, מיום 13 בנובמבר 2014 – כתבתי על "מעשה הרוסטראטוס" של ה"אמנית" נטלי כהן וקסברג, המתנאה בכך שהיא "פעילת שמאל", "אמנית" "יוצרת" "חצי מזרחית וחצי אשכנזית" ויצירתה האמנותית היא חירבון על דגל ישראל לצלילי ההמנון "התקווה". (מאז היא התנאתה גם בחירבון על דגל פלסטין) – ויצאתי נגד העמדתה לדין, דבר שיהפוך אותה מיד ליקירת אלו המתקראים "שמאל" – וגיבורת המאבק נגד מדינת היהודים המדכאת. ובאמת מאוחר יותר היא הועלתה על נס כלוחמת חופש במאמר מערכת של "הארץ".

כתבתי אז ואני כותב בשנית שמעצרה (ועתה העמדתה לדין) הוא מעשה איוולת. מי בכלל היה שומע עליה לולא חירבנה ונעצרה?

ייאמר ברורות, התלונה והמעצר שטות הם. חרא ייענה בחרא. יש לעזוב את האומנית היוצרת חרא לעצמה, ופשוט לחרבן עליה. (מטאפורית).

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00993.php

והנה בדומה לנטלי כהן וקסברג גם המחבל נשאת מלחם, הרוצח מערערה, חירבן עלינו. ובזכות החרא שלו הוא גם נתפס וחוסל.

כאשר הגיעו חוקרי השב"כ למקום המסתור שאותר הודות לאות שהתקבל מהטלפון הנייד של נהג המונית אמין שעבאן אותו רצח מלחם – הם מצאו במקום צואה שבדיקת DNA גילתה כי היא שייכת למחבל הנמלט. כך גם יכלו החוקרים לדעת כי מלחם נמלט מהמקום דקות לפני הגעתם.

אני מחכה בסקרנות למיצג נוסף של נטלי כהן וקסברג המחרבנת על דגל פלסטין בערערה. מעניין מה ייכתב על כך ב"הארץ".

* * *

כל האמת על דמוגרפיה באזורנו

ועוד סדרת ראיונות טלוויזיוניים מרתקים עם ד"ר גיא בכור

https://www.youtube.com/watch?v=Ra879tN9pAA&feature=youtu.be

* * *

אורי הייטנר

1. גם אני שובר שתיקה

את הסיפור הזה לא שמעתם בתקשורת האלקטרונית ולא קראתם עליו בעיתונות הכתובה, בארץ ובעולם. הוא לא מעניין. לא מעניין? מצ'עמם! ובכל זאת, החלטתי לשבור שתיקה.

גדוד מילואים שסיים לאחרונה תעסוקה מבצעית בגזרת גוש עציון, קיבל משימה – לעצור מחבלת מאחד הכפרים באזור תקוע. על פי המידע שבידי השב"כ, שימשה המחבלת, אם לילדים, שבעלה יושב בכלא, כבלדרית להעברת אמל"ח וכסף לחוליית טרור המתכננת פיגוע.

לצד הפקודה לעצור את המחבלת, הוטל על הגדוד לבצע את המשימה באור יום. הסיבה לכך היא הרצון למנוע טראומה מילדיה של המחבלת, שעלולים לחוות את המעצר הלילי. ואכן, הפעולה התבצעה ביום. כצפוי, כניסת הכוח באור יום, עוררה מהומות בכפר, שכללו יידוי סלעים ובקבוקי תבערה על הכוח. לא היו נפגעים לכוחותינו והמשימה בוצעה במלואה.

בקרב הלוחמים והמפקדים, נערכו דיונים על אודות אופי הפקודה. האם נכון להסתכן, ולא לבצע את המעצר באישון לילה? הדרג הבכיר קיבל החלטה מודעת לקחת סיכון, מסיבות ערכיות ומוסריות, מסיבות הומניטריות.

האם זו החלטה נכונה? האם זו החלטה מוסרית?

החובה המוסרית העליונה היא מניעת הפיגוע והצלת חיי אדם. אולם קיימת חובה מוסרית למנוע פגיעה מיותרת גם בקרב האוייב, כמו אותה פגיעה טראומטית בילדי המחבלת. וקיימת חובה מוסרית להבטיח את שלומם של חיילי צה"ל ולמנוע מהם סכנה מיותרת. והרי ברור שחיי חיילינו קודמים.

אפשר להתווכח אם ההחלטה שהתקבלה היא המוסרית ביותר, אולם על דבר אחד אי אפשר להתווכח – הדילמה היא דילמה מוסרית וההחלטה נבעה משיקולי מוסר. בעיניי, עצם הדילמה משמעותית יותר מהחלטה זו או אחרת כיצד לפתור אותה.

א', סגן מפקד הגדוד, רב ומחנך מאחד היישובים הדתיים בגולן, שלם עם ההחלטה. "צה"ל אינו נלחם רק על מיגור האוייב, אלא גם על דמותה המוסרית של החברה הישראלית. תמיד יש מערך מורכב של שיקול דעת. לטעמי, בשיקול הכולל, כיוון שלא היה מדובר בסיכול של פיגוע מיידי, שיקול הדעת היה נכון." גם א' חושב שהדבר החשוב, יותר מההחלטה, הוא עצם הדיון. "זה דבר קסום ומדהים."

לדעתי, ההחלטה הסופית היתה שגויה מבחינה מוסרית. המטרה – סיכול פיגוע, אינה מקדשת את כל האמצעים. גם המטרה של שמירה על שלומם של חיילינו אינה מקדשת את כל האמצעים. ומניעת טראומה מילדי המחבלת, היא בהחלט שיקול ראוי. אך בשיקול הערכי הכולל – מניעת הטראומה אינה מצדיקה פגיעה בחייל, חלילה.

אך כאמור, עיקר החשיבות בסיפור היא בעצם הדילמה. הדילמה הזו מעידה על דמותו של צה"ל, על צביונו האמתי.

דמותו של צה"ל, כפי שמצטיירת בסיפור הזה, גם בסיפור הזה, שונה כל כך מדמותו כל צבא אחר בעולם. ובוודאי שדמותו של צה"ל הפוכה מהדמות המפלצתית שארגונים מסוימים ועיתון מסוים מגויסים כדי להפיץ בעולם, ולהוציא דיבת הארץ רעה, בשירות קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל.

2. צרור הערות 27.1.16

* מנוגד לאינטרס הישראלי – הפינוי המיידי של הפולשים לבתים בחברון היה הכרח. ישראל היא מדינת חוק, ולא מדינת הפקרות, וגם ביהודה ושומרון לא איש הישר בעיניו יעשה. ולכן, ברגע שהייתה פלישה, צריך היה לפנות את הפולשים, וכך נהג בצדק שר הביטחון. יעלון ראוי לשבח על כך.

אולם אין המדובר רק בעניין חוקי ומשפטי. מבחינה משפטית, תיערך בדיקה ויתכן שיתברר שנעשתה רכישה כדין והאנשים יורשו להיכנס. אך כמובן שמדובר בצעד שהשלכותיו הן מעבר לשאלת הבעלות על הבתים. המטרה של רוכשי הבתים היא לאומית פוליטית, ויש לבחון את הסוגיה מבחינה לאומית פוליטית – מה השלכותיה המדיניות, הביטחוניות; מה השפעתה על האסטרטגיה הלאומית של ישראל.

מי שקובע את מדיניות ההתיישבות של ישראל זו הממשלה הנבחרת, ולא אדם פרטי הרוכש נדל"ן. האם האינטרס הישראלי הוא להיתקע לערביי חברון בתוך עירם? להעמיק את הערבוב המזיק – דווקא של היהודים הקיצונים ביותר, החולמים על חברון "נקייה" מערבים ואין להם עניין ביחסי שכנות ודו-קיום, עם הערבים הקיצוניים ביותר בא"י מבחינה דתית ופוליטית, ערביי חברון?

קריית ארבע הוקמה כדי לאפשר נוכחות ישראלית באזור חברון, בלי להיתקע בתוך העיר. הקמת היישוב היהודי בחברון היתה טעות, שסיבכה ומסבכת אותנו, כבכייה לדורות. כאשר יקבעו גבולות הקבע, יהיה צורך לדון בעתיד היישוב הקיים. יתכן שלא יהיה מנוס מסיפוח קטע מתוך חברון, על תושביו היהודיים. אולם העמקת הערבוב הדו-לאומי הנפיץ בעיר, מנוגד לאינטרס הישראלי.

כמובן שממשלת ישראל יכולה לחשוב ולהחליט אחרת מדעתי זו, אך ההחלטה היא החלטה פוליטית, מדינית ביטחונית, והיא בידי הממשלה. אין זו החלטה נדל"נית של רוכש קרקע.  

* מתמודד עם המציאות – שלי יחימוביץ' תקפה בחריפות את יו"ר מפלגתה יצחק הרצוג, על כך שבשיחתו עם נשיא צרפת, הבהיר שעל אף תמיכתו העקרונית בפתרון שתי המדינות, כרגע הפתרון אינו ריאלי, ולכן הוא מציע לקדם הפרדה בין העמים. לטענתה, בכך הרצוג "מאגף מימין" את נתניהו.

לא הבנתי מה, לטענתה של שלי, לא נכון בדבריו של הרצוג. האם לדעת שלי יש לישראל היום פרטנר להסכם שלום על בסיס "שתי מדינות לשני עמים"? האם יש נכונות פלשתינאית לוותר על "זכות" השיבה, כלומר להשלים עם קיומה של מדינה יהודית? אדרבא, שלי, הראי מי הפרטנר המוכן לכך. הרצוג דווקא הוכיח גישה פרגמטית, המחפשת דרך להתמודדות עם המציאות. אם הוא יגבש את הרעיונות הללו להצעה מעשית, אפשר יהיה לתמוך בה או להתנגד לה. אבל דיבור על פתרון שתי המדינות כפתרון מעשי היום, משמעותו הנצחת המצב הקיים.

* מדינה אחת לעם אחד – ראש השב"כ לשעבר עמי איילון הרצה... נכון יותר – ניסה להרצות בקינגס קולג' שבלונדון, ולהציג את משנתו בדבר שלום עם הפלשתינאים על בסיס הרעיון של "שתי מדינות לשני עמים". אלא שמפגינים פרו-פלשתינאים לא אפשרו לו לדבר, ושיסעו אותו שוב ושוב בקריאות נגד ישראל.

מדוע הם מפגינים נגדו? דווקא נגדו? כי הם מתנגדים בתוקף לרעיונותיו, הסותרים את הדרך עליהם הם נאבקים: מדינה אחת לעם אחד.

* קריאה לאומנית יהודית – שנואי נפשם ומוקד הבוז של אנשי השמאל הרדיקלי, הם אנשי השמאל הציוני, המתון. לפני שבועות אחדים רוגל אלפר נשפך מהערצה לתמונת הראי שלו, "המהפכן האנרכיסט" איתמר בן גביר. אבל כאשר מדובר באנשי שמאל ציוני, הוא בז להם מעומק נשמתו, ורואה בהם רכיכות חיוורות. הפעם הוא התחרע ברפי רשף, "יהודי שמאלני לבן" שכמותו.

כל זאת, כיוון שרפי רשף לא ממש התפעל מכך שאוהדי סכנין צורחים במשחקי הכדורגל את קריאת המוות ליהודים "בדם ורוח נפדה את פלשתין", בשעת שירת ההמנון הלאומי. המקבילה לאותה קריאה, היא הקריאה המזוויעה באותה מידה: "מוות לערבים". אבל הקריאה הזאת כנראה לא מטרידה במיוחד את אלפר. אותו מטרידה הקריאה הלאומנית הגזענית, שאליה רפי רשף מתחבר, "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים." רפי רשף אינו מצפה מהערבים לשיר את ההמנון, ובצדק. אולם הוא מצפה מהם לכבד את ההמנון, ולא לקרוא קריאות מוות בעת שירתו. על כך לועג לו אלפר. בעיני אלפר, השמעת ההמנון היא חוסר כבוד כלפי אוהדי סכנין. כי מהו ההמנון הלאומי, "התקווה"?

"'התקוה' הוא, הרי, קריאה לאומנית. לא פחות ולא יותר מ'ברוח, בדם, נפדה את אל־אקצה'. אבל רשף, היהודי השמאלני הלבן, לא מבין את כל זה."

* מתקפת הרשע – "הארץ" ממשיך במתקפת הרשע על "עובדה" ואילנה דיין. אין יום שבו העיתון לא מלקה את מי שהעזו לבצע את משימתם העיתונאית כדי לחשוף את האופל של השמאל האנטי ישראלי, תחת מסווה "זכויות האדם". מטרתו, כמובן, להלך אימים על התקשורת, לבל תתקרב ולבל תיגע. ביום שני היה זה תורו של עודא בשאראת, שאף השווה את חקירתו של יקיר העיתון עזרא נאווי לחקירות של בריה"מ הסטליניסטית.

חברו לדבוקה, קובי ניב, הגדיר את מדינת ישראל משטר אפרטהייד אפל ולא דמוקרטי מיום הקמתה. על המחבלים היושבים בכלא הוא כתב שישראל מכניסה פלשתינאים לעשרות שנים בכלא ב"בתי דין מיוחדים".

* ציפורן חודרנית – מחבלת חמושה ניסתה לדקור למוות חייל ונוטרלה. איך מגדיר זאת גדעון לוי? "מוציאים להורג נערה בת 13 עם סכין לקול תשואות ההמון." "נערה עם סכין," כמו "האיש שנולד עם הנעל ביד." מין "ציפורן חודרנית". טוב שהוא לא כתב כמו עמיתתו עמירה הס, שהסכין הושתלה בידי רוצחיה, קלגסי צה"ל, כדי לביים פיגוע.

* גדעון לוי מרוצה – בעתניאל לא הוצא להורג "נער עם סכין".

* פיגוע דריסה – שרת החוץ השוודית מגנה את ישראל על הוצאתם להורג ללא משפט של שני פלשתינאים בבית חורון, אחרי שהללו הותקפו בפיגוע דריסה בידי מתנחל חמוש בעגלת סופר.

* פעורה – כאשר ה"אמנית" נטלי כהן-וקסברג פוערת את הפה, זה הרבה יותר מסריח מכאשר היא פוערת את התחת (ומי שראה את פשע השנאה שלה בחצר מוזיאון "יד ושם" יודע על מה אני מדבר). מי צריך לתת לפעורה הזאת את הבמה בבית המשפט, על תקן קדושה מעונה?

* מה הקריטריון – האם צריכים להיות קריטריונים ערכיים אלו או אחרים למימון תרבות מכספי משלם המסים? למשל, האם ראוי לממן יצירה פורנוגרפית? האם ראוי לממן יצירה גזענית, הבזה לערבים, לאתיופים או לקבוצה אחרת? האם ראוי לממן יצירה הומופובית? האם ראוי לממן יצירה המכחישה את השואה? האם ראוי לממן יצירה המפיצה את תאוריית הקונספירציה על רצח רבין?

לדעתי, לא ראוי לממן אף אחת מהיצירות הללו. ולכן, ראוי לקבוע קריטריונים ערכיים למימון. הקריטריונים שהציגה שרת התרבות, הם סבירים בהחלט. למשל, היא מדברת על שלילת מימון מיצירות הבזות לסמלי המדינה. האם מישהו חושב שראוי לממן מתקציב המדינה את ה"יצירה" של הבהמה הפעורה שחירבנה על הדגל?!

הסכנה היא מפני שימוש לרעה בקריטריונים, כדי לסתום בשמם פיות של האופוזיציה, של עמדות המתנגדות לקו הפוליטי של השר ושל הממשלה. לכן, מן הראוי לנטרל ככל הניתן את בחינת היצירות עצמן, על סמך הקריטריונים, מידי הדרג הפוליטי. יש להקים ועדות מקצועיות, שיהיה בהן ביטוי למגוון הדעות בחברה הישראלית, שתפעלנה בכפוף לקריטריונים. על הקריטריונים עצמם, ראוי לקיים דיון ציבורי. איני חושב שיש מקום לדיון ציבורי על עצם הצורך בקביעת קריטריונים.

* שרלטנות – אם אכן ספר האזרחות החדש מציג את פרשת אלטלנה כדומה במהותה לרצח רבין ורצח אמיל גרינצווייג, הרי שמדובר בשילוב של בורות, רשעות וסילוף ההיסטוריה. אולם אני מוכן להתחייב בוודאות של 99%, שהדבר לא מוצג כך, שזה סילוף שקרי. הרי אין כל ציטוט המאשש את הסיפור. ייתכן שכל הפרשות הוצגו בפרק הסוקר את האלימות הפוליטית בישראל לתולדותיה, וזה בהחלט שיקול נכון. השאלה מה כתוב בתוכן הפרק. ייצא הספר ונראה. לא ראיתי את הספר ולא קראתי אותו, בדיוק כפי שמבקריו לא ראו אותו. הרי הוא עוד לא יצא. אבל אני מזהה את קמפיין הגעוואלד על "עליית הפאשיזם" ו"קץ הדמוקרטיה", בניצוחו של אור קשתי, ואני משוכנע שכך הדבר באשר לספר הזה. אם כשהספר יצא יתברר שטעיתי, לא אהסס להודות בטעותי. אין לי ספק, שאם יתברר, וכנראה יתברר, שאלה שקטלו אותו טעו – אני משוכנע שהם לא יודו בטעותם.

אני מכיר את הספר "להיות אזרחים בישראל" מודל 2001. ספר מוטה פוליטית, ברוח הנוטה לקוסמופוליטיות ופוסט-ציונות, לצד הרבה מאוד שגיאות עובדתיות. וכאשר משרד החינוך החליט לשנות אותו, ובצדק, קמה זעקת געוואלד על "מקארתיזם" כביכול, ו"במקום בו שורפים ספרים" וכו'. כאן שורפים את הספר במסע ציד מקארתיסטי, עוד בטרם ראו אותו. זו שרלטנות גרידא.

* מיהו חילוני – לפני שנים אחדות, הוזמנתי לרב שיח בנושא הזרמים ביהדות, שהתקיים במכללת "אוהלו" בקצרין. מארגנת רב השיח אמרה לי שישתתפו בו רב אורתודוכסי, רב קונסרבטיבי, רבה רפורמית ואני מוזמן כנציג היהדות החילונית.

השבתי לה שאשמח להשתתף, אך יש בעיה קלה. איני מגדיר את עצמי כחילוני. כיוון שהמזמינה מכירה אותי היטב היא השיבה: "עזוב, תגדיר את עצמך איך שאתה רוצה, העיקר שתבוא."

נעתרתי בשמחה והשתתפתי ברב השיח.

בדבריי, סיפרתי את סיפור ההזמנה, והבהרתי שאיני מגדיר את עצמי כחילוני ולא כדתי. אני יהודי-סתם. אני יהודי על-זרמי, שיש בו מכל הזרמים ביהדות, וחש קרבה לכל הזרמים.

בשלב השאלות, שאלה אותי אחת הסטודנטיות מדוע איני מגדיר עצמי כחילוני. עשיתי תרגיל. ביקשתי מהסטודנטים (אגב, הרוב הגדול – סטודנטיות, מדובר בתוכנית לתלמידי הוראה...) שכל מי שמגדיר עצמו חילוני, בקהל, ירים את ידו. ים של ידיים הורם, רוב גדול מבין הסטודנטים. ביקשתי מהסטודנטים שהרימו את ידם, להגדיר במשפט אחד מה זה חילוני. אספתי עשר הגדרות. תשע מתוכן נפתחו במילה "לא": "לא חובש כיפה", "לא שומר מצוות", "לא מניח תפילין", "לא שומר שבת" וכו'. רק תשובה אחת לא נפתחה במילה לא. אחת הסטודנטיות אמרה "נוסעת בשבת". אבל היא נוסעת גם ביום רביעי. למה היא ציינה שהיא לא נוסעת בשבת? כאומרת שהיא "לא לא נוסעת בשבת", כלומר גם זו הגדרה על דרך השלילה.

"אתם מבינים למה איני חילוני"? אמרתי. "איני רוצה להגדיר את עצמי על דרך השלילה. מה אני לא. אני מעדיף להגדיר עצמי על דרך החיוב: מה אני כן. אני יהודי, ישראלי, ציוני, תושב הגולן, חבר קיבוץ, סוציאל דמוקרט, הומניסט ועוד. לא חילוני."

אם ניקח מאה אנשים המגדירים עצמם כחילונים ונבדוק מה השקפת עולמם, נמצא בתוכם מגוון עמדות מן הימין הקיצוני ועד השמאל הקיצוני, בכל תחומי החיים. מה משותף להם? שהם אינם דתיים. זה מה שהופך אותם לחילונים.

אחת הטענות שהושמעו נגד ספר האזרחות שטרם יצא, הוא שהחילונים הוגדרו בו (אם זה נכון) כמי שאינם דתיים. איני יודע אם ההגדרה הזאת נכתבה בספר, אך אם כן – היא נכונה.

* קרטל השואה והלחם – חשיפת קרטל הנסיעות לפולין, שהתנהלותו המושחתת ייקרה בצורה משמעותית את עלויות הנסיעה, מצביעה על מעשה שבראש ובראשונה פגע פגיעה קשה ברעיון המסע לפולין ובמטרותיו. אלה שניצלו בציניות את החשיפה כדי לצאת נגד המסע, ולהציג באמצעותה באופן שלילי את המסע לפולין, כמוהם כמי שיאשימו את הלחם בפרשת קרטל הלחם, ויטענו שלחם הוא דבר מושחת. הם פשוט דמגוגים.

הגורמים השוללים כל דבר המחזק את התודעה הלאומית של הנוער, יוצאים כבר לאורך שנים במסע צלב נגד המסע לפולין. עכשיו הם מצאו להם תירוץ.

* הנורמה המצופה מנבחר ציבור – פוליטיקאים שהורשעו בעבירות מין, ממשה קצב, דרך איציק מרדכי ועד חיים רמון, רדפו את קורבנותיהם, אמללו אותן והתבכיינו ששופכים את דמם. כך הם נהגו מרגע הגשת התלונה ואף אחרי ההרשעה.

בלט בהתנהגותו השונה ינון מגל. מן הרגע הראשון הוא הודה במעשים, נטל אחריות מלאה, הביע צער וחרטה וכעבור ימים אחדים פרש מן החיים הפוליטיים. כעת מתברר, שמעשיו לא היו פליליים, מה שמחזק את משמעות התשובה שעשה. הציפיה מנבחר ציבור אינה להיות מעל הסף הפלילי, אלא לנורמות התנהגות נאותות. התנהגותו של ינון מגל היתה בלתי מוסרית ובלתי נורמטיבית, הגם שלא הייתה פלילית, ודי היה בכך כדי שיסיק מסקנות אישיות ויתפטר.

הציפיה משליחי הציבור אינה להיות מלאכים, אלא בני אדם.

* יום הולדת לכנסת – בט"ו בשבט מלאו 67 שנים לכנסת. ב-17 השנים הראשונות לקיומה, היא פעלה במשכני ארעי, ורק לפני 50 שנה, באוגוסט 1966, היא עברה למשכנה הקבוע. ב-50 השנים שחלפו מאז חנוכת הכנסת, הרחיבה הכנסת את שטחה הבנוי פי שלושה.

באוקטובר 1958 נורתה אבן הפינה למשכן הכנסת. בטקס נטמנה מגילת היסוד של הכנסת החדשה, בחתימת כל חברי הכנסת. ניסוח מגילת היסוד לא היה פשוט, כיוון שכל מפלגה וזרם רצו להטביע בטקסט חותם רעיוני. כאז כן אתה, חלק מהמחלוקות היו בשאלות זהוּת.

אחדות העבודה דרשה שה' לא יוזכר במגילה, אלא יופיע בה הנוסח "צור ישראל", שהופיע במגילת העצמאות. המפלגות הדתיות עמדו בתוקף על כך ששמו לא ייפקד מהנוסח. אף שחלק מחברי מפא"י, מפלגת השלטון, צידדו בעמדת אחה"ע, הוחלט ברוב קולות לסיים את המגילה בפסוק מתוך נבואת אחרית הימים של ישעיהו, על פי הצעת ח"כ ישראל ישעיהו ממפא"י (לימים יו"ר הכנסת): "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר יְהוָה מִירוּשָׁלִָם," כיאה למדינה שבמגילת העצמאות שלה נאמר שהיא תושתת על ערכי החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל.

דרישה נוספת שנדחתה, היתה של תנועת החרות, בראשות מנחם בגין, שדרשה במפגיע להכניס לטקסט ציפייה ל"שחרור העיר העתיקה משלטון זרים." ההצעה נדחתה ברוב קולות, ונאמר שכאשר העיר ירושלים מוזכרת במגילה, ברור שהכוונה היא לירושלים השלמה, כולל החלק הכבוש עדין בידי זרים.

עמדה אחרת של תנועת החרות היתה אולטימטיבית – חברי הסיעה הודיעו שלא יחתמו על המגילה אם לא תיענה: אזכור שמו של הרצל, חוזה המדינה. התביעה נענתה בסופו של דבר, ובצדק.

תביעה נוספת של חרות שהתקבלה, בסופו של דבר, היתה קנטרנית ומכוערת. לצד ציטוט מדבריו של נשיא המדינה הראשון חיים ויצמן בטקס פתיחת הכנסת הראשונה, הוגדר ויצמן כ"פה לעם". חרות תבעה למחוק את צמד המילים הללו, הרי ויצמן היה יריב גדול של תנועת ז'בוטינסקי. היתה זו תביעה בלתי ממלכתית ונטולת הדר, שש שנים אחרי מותו של ויצמן, המנהיג הציוני הדגול ונשיאה הראשון של מדינת ישראל.

אגב, השבוע בו הונחה אבן הפינה לכנסת היה שבוע משמעותי בהיסטוריה של הדמוקרטיה הישראלית, אך מסיבה אחרת. באותו שבוע הסתיים משפט כפר קאסם, וליבתו – אחת ההלכות המשפטיות החשובות ביותר בתולדות המדינה, המגדירה פקודה בלתי חוקית בעליל, שדגל שחור של אי חוקיות מתנוסס מעליה; פקודה שחובה להפר אותה. השופט בנימין הלוי, שניסח את פסק הדין, פרש לימים מבית המשפט העליון והצטרף לחיים הפוליטיים, כח"כ מטעם תנועת החרות האופוזיציונית, במסגרת סיעת גח"ל (גוש חרות ליברלים) ואח"כ הליכוד. לימים, הוא פרש מהליכוד ועבר לד"ש.

* הסערה הולידה עכברה – לאורך היום מרחפים באוויר פתיתוני שלג קלים, פתית פה פתית שם. נכון, אורטל לא נצבעה בלבן, ולא ראינו את המיצג היפהפה של הנוצות הלבנות הנוחתות לאיטן ונערמות על הקרקע. אך אני מתענג גם על שמחת העניים הזאת, וגם על דוק הלובן המכסה את פסגות ההרים שסביבנו.

* ביד הלשון: בן נעוות המרדות – גידוף בתנ"כית, שמשמעותו – נבל. כך גידף שאול את בנו יהונתן, שתמך בדוד, אויבו. "וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן, וַיֹּאמֶר לוֹ: בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת! הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי, לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ."

כן, כן. הקורא העירני מצא בפסוק הזה גם "קוסאֶמָכּ".

מה פירוש נעווה (נעוות המרדות – נעווה בסמיכות, נעווה של...)?

רש"י מפרש זאת כ"נע ונד". אישה נעה ונדה – יצאנית. כלומר רמיזה לזנות. לי הפירוש הזה לא כל נראה, אך מכל מקום, פירוש המילה אינו ידוע.

* * *

ידידיה יצחקי

עכשיו החילונים על הכוונת

זה לא "השמאלנים" ולא "הימנים", אפילו לא הערבים, הפעם הטרור מכוון נגד היהודים החילונים, נגד חופש הדת וחופש המחשבה בארצנו.

 ידידי ועמיתי פרופ' יעקב מלכין מנהל מזה שנים רבות מכון להכשרת רבנים יהודים חילוניים, "תמורה". התואר "רב חילוני" נוצר בדטרויט, ארצות הברית, בידי הרב ד"ר שרוין ויין ז"ל, על יסוד המשמעות העמוקה של מוסד הרבנות, שהיא הנהגה קהילתית.

מכון "תמורה", בהנהגתה של הרב סיון מס, הכשיר במשך השנים עשרות רבנים חילוניים, שהקימו קהילות חילוניות במקומות שונים בארץ. הם עורכים קבלת שבת, חגיגות בר-מצווה, טקסי נישואים, טקסי קבורה בנוסח חילוני, אבל תמיד על יסוד המסורת היהודית.

עכשיו קבוצה של קנאים, דתיים פאנאטיים מאיימת על המכון ועל נושאיו, ועל פרופ' מלכין במיוחד, "מזהירים" מפניו את שכניו.

זה טרור לא נסבל ויש לסכל אותו בטרם ינסו הנבלים לממש את האיומים שלהם. אנו קוראים לכל מי שחירות במחשבה וחופש הדת בארצנו יקרים לו – לחתום על עצומה "החילונים על הכוונת".

* * *

עדינה בר-אל

ארבע אחיות על הר הצופים

נירה ברטל, לצִידך בדרך: פרקי היסטוריה של הסיעוד הישראלי 1936-2012, כרמל, ירושלים 2015, 381 עמ'.

בדרך כלל, אם מישהו נזקק לניתוח, מחשבתו הראשונה היא לגבי הרופא המנתח – מי הוא? מהם כישוריו? עד כמה הוא מנוסה בתחום? ותחושת הביטחון ממלאת את האדם כאשר הוא בטוח שהמנתח הנבחר עבורו הוא מיומן וטוב. אבל מי חשב שלאחות בחדר ניתוח יש חשיבות מרובה, לעיתים לא פחותה מזו של הרופא המנתח? הנה מה שסיפרה אחות, בהיותה כבת תשעים:

"אני זוכרת ניתוח אחד בה"צ [הדסה הר הצופים] עם פרופ' ברנרד צונדק. לפני סגירת הבטן אמרתי לו שחסרים שני פדים. הוא אמר לי: 'את לא יודעת לספור. לא יכול להיות.' אז קראנו לגב' נאמנה, האחות הראשית, והיא אמרה לי 'אל תבלבלי את המוח! תספרי שוב.' ואני התעקשתי שחסרים שני פדים..." אז  פרופ' צונדק בדק שוב ואכן מצא את שני הפדים בבטנה של המנותחת. וסיומו של הסיפור: "פרופ' צונדק אהב אותי מאז וביקש שאעמוד לידו בכל ניתוח, והוא אף שלח לי שוקולד." (עמ' 136).

קטע זה מופיע בספרה של ברטל. הספר משקף את תולדות הסיעוד בישראל מאז ימי המנדט. הוא מספר על עיצוב מקצוע הסיעוד, יחסיו עם מקצוע הרפואה, שינויים ותהליכים משמעותיים שחלו בו בעקבות השפעות מהעולם ויוזמות של יחידים.

המימצאים מבוססים על חומר הקשור להסתדרות המדיצינית הדסה ובעיקר על ראיונות עם 65 אחיות, רובן בוגרות בי"ס לסיעוד ע"ש ה. סאלד של הדסה והאוניברסיטה העברית בירושלים, וכן אחיות שעבדו ב"הדסה". מה שנראה לציבור היום כדבר מובן מאליו, כגון אחות סוכרת או קורס הכנה ללידה לנשים הרות ולבני זוגן, נוצר כתוצאה מרעיונות חדשים של אנשי רפואה, כתוצאה מהשתלמויות ארוכות בחו"ל, ולעתים כניצחונות על מגבלות שונות.

ברטל סוקרת את תהליכי עיצוב מקצוע הסיעוד בעולם הרחב, והשינויים שעבר מקצוע זה בארץ, בהשפעת המתרחש באמריקה ובאירופה, אך בראש ובראשונה בזכות יוזמות ופריצות דרך של יחידים, שהרחיבו את המקצוע והכניסו בו תחומי התמחות ותפקידים חדשים בהתאם לתמורות ברפואה ובחברה. על רקע זה ניכרת תרומתן של דמויות שונות, מוכרות ולא מוכרות לציבור הרחב. קטעי הזיכרונות של האחיות בארץ, המשובצים בספר, מרתקים כשלעצמם.

ההתחלה

פלורנס נייטינגייל נחשבת כמייסדת הסיעוד המודרני בסוף המאה ה-19. מי שהניח את היסודות לשירותי הבריאות בארץ היה "הדסה",  ארגון נשים ציוניות שנוסד ב-1912 בניו-יורק ע"י הנריאטה סאלד. זה החל ב-1913, עת נשלחו לארץ שתי אחיות כדי לייסד דגם של שירותי סיעוד קהילתי. ההמשך היה בשנת 1918, לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשהגיעה משלחת של עשרים אחיות מאמריקה.

מעניינת השפעתן של הנזירות הנוצריות על הסיעוד המודרני. הנזירות בארצות הברית יסדו וניהלו כ-500 מוסדות בריאות בין השנים 1866-1926. הן שילבו את אמונתן הרוחנית בעבודה מעשית, וכך הן עצמן יצאו נשכרות וכמובן גם החולים.

כפי שכתבה ברברה מן-וול: "בתיה"ח הקתוליים העניקו לאחיות-הנזירות שעת כושר לסעוד את החולים ואת הנוטים למות בהציבם אותן במצבים המחברים בין הארצי לאלוהי. מחלה וסבל גם עוררו חמלה בלב האחיות וסיפקו להן הזדמנות לרפא אחרים ולהקל את סבלם. מבחינתן של האחיות זה היה בבירור לא רק טיפול רפואי אלא גם עבודה של חסד, ולעיתים – התערבות אלוהית". (עמ' 130-131).

יש לציין שבארץ היו הנזירות בין הראשונות והבודדות שהיו מוכנות לטפל בחולים נשאי נגיף האיידס, אלו היו הנזירות של מסדר סן ז'וזף בישראל.

סגולות אישיות

מתוך ניתוח תוכן הסיפורים האישיים של האחיות דלתה ברטל את הסגולות הנדרשות מן האחיות, שעבודתן דורשת מהן חוסן וכוחות מיוחדים, בנוסף למיומנויות נרכשות. כל זה לצורך התמודדות  במצבים לא קלים לעיתים, כשהן בתווך בין המטופלים והרופאים. הסגולות שמונה ברטל הן: מיומנות קלינית, אחריות מקצועית, כושר להעניק תחושת ביטחון למטופל, תושייה ויכולת הרגעה, יוזמה, יצירתיות ואומץ, מסירות ודבקות במטרה, יכולת לשים לב לפרטים, וגם יכולת להניע עובדים אחרים לפעילות.

אצל אחות חשוב השילוב בין ידע לבין האומץ לפרוץ גבולות, לעמוד על דעתה, לעיתים בניגוד לדעת הממונים עליה, תוך סיכון הקריירה האישית שלה. דוגמא לכך היא סיפורה של אחות, שלימים שימשה כאחות ראשית ארצית שנים רבות:

"בהיותי תלמידה בשנה השלישית הייתי אחראית על משמרת לילה במחלקה הכירורגית, והתקבלה לאשפוז נערה עם חשד לאפנדיציטיס. לנערה הוכנס עירוי נוזלים והיא הרגישה לא טוב. הטענה היתה אז שיש לה HY – כלומר היסטריה. במהלך המשמרת היא החלה להידרדר ו'לא מצאה חן בעיני.' על דעת עצמי החלטתי להוסיף לרשימת בדיקות הדם שהיו אמורים לקחת לה בבוקר – את בדיקת האוריאה." בבוקר כעסו עליה מנהל המחלקה והאחות הראשית, והיא כמעט הוצאה מבית הספר לאחיות. אבל בסופו של דבר היא צדקה, "תשובת המעבדה העלתה שהאוריאה של הנערה היתה גבוהה מאוד." (עמ' 43)

אחות בעלת מומחיות קלינית מסוגלת כמובן להציל חיים. כך סיפרה האחות י.ד.: 

"כאשר אני מוזעקת להחייאה אני מגיעה גם לפינות מרוחקות בתוך בי"ח: מנהל מחסן שהתמוטט לפתע, או מטופל במרפאת שיניים שנזקק להחייאה. זכור לי היטב טכנאי מיזוג אוויר בחדר מזגנים מרוחק מאוד, שנפל עקב הפרעת קצב קטלנית. הייתי הראשונה שהחלה בהחייאה. ההחייאה הצליחה והאיש חזר לעבוד בביה"ח ולחיות כרגיל." (עמ' 332).

לעיתים המצב הוא, שרופא צעיר וחדש בתחומו נעזר באחות ותיקה ומנוסה, שמעניקה לו הדרכה. כך העיד פרופ' י.ש. שלימים שימש כמנהל מחלקת נשים ויולדות בהדסה: "... היא לימדה אותי להשתמש במלקחיים. ערב אחד, באחת התורנויות הראשונות שלי, היה בכך צורך ואני לא עשיתי זאת מעולם." (עמ' 235).

האחות המנוסה משמשת גם כסוכנת ומתווכת להעברת ידע לרופאים, במקרים מסוימים עד להדרכת סטודנטים לרפואה.

מיילדות חכמות

פרק מיוחד מוקדש בספר על המיילדוּת כדגם סיעוד. המיילדת, אשר כבר במשנה נקראה "חכמה", היא  עצמאית  ביותר בעבודתה, ופרופ' י.ש. מסכם את דמותה:

"היא אישה נעימה המקנה ביטחון ליולדות ויודעת את הקשור ללידה יותר מהרופאים. היא צריכה לדעת 'סוּפֶּר' לקרוא מוניטורים. מיילדת חייבת להיות בעלת השכלה כללית ברפואה ובתחלואה". (עמ' 248).

ומעידה מיילדת על מה שלמדה: "סבלנות היתה מילת המפתח במיילדוּת."

בספר מתוארים השינויים בתחום זה: בהדרכה לפני לידה, בעיצוב חדרי הלידה שהיו בעבר במתכונת של חדרי ניתוח והיום הם נותנים הרגשה של ביתיות ופרטיות, במידת הסמכות והאוטונומיה של המיילדת ובמכשור בו משתמשים בעת הלידה עצמה.

אחיות במלחמות

אמנם הזיכרונות שמעלות האחיות בראיונות הם רק בהקשר למקצוען, נרטיב שאינו כולל אספקטים אחרים של חייהן, אבל מובן שאי אפשר להתעלם מההיסטוריה של הארץ והמדינה, ויש כאן הפניית זרקור לעיתות מצוקה ולמלחמות מנקודת מבט אישית שלהן.

לאחר מלחמת העולם השנייה היה צורך באחיות מישראל, ארצות ברית ואנגליה כדי לסייע לפליטים באירופה. הן עסקו בעריכת בדיקות, בעזרה סוציאלית, בהוראה ובהדרכה בטיפול בילדים.

אחת האחיות, פרופ' ב.מ. העלתה זיכרונות משירותה כאחות ראשית מטעם הג'וינט בגרמניה. לדבריה הופנו האחיות למחנות שהקימו אנשי אונר"א. אולם היא גילתה הבנה לנפשם של פליטים וביקשה מהג'וינט "שיתנו לי לפעול בקהילות מחוץ למחנות ההצלה, כדי להגיע לאותם יהודים שלא הסכימו להצטרף למחנות ההצלה, למרות התנאים הטובים למדי בהם, כיוון שלא רצו לשוב ולחיות במחנות, מאחורי גדרות." (עמ' 127).

ואכן מבוקשה ניתן לה. היא החלה לעבוד עם רופא אמריקאי ונהג אמבולנס ישראלי. במסגרת פעולותיה היא הצליחה להעביר ציוד של מחסן גדול, שהיה בעבר שייך לנאצים, לרשות הוועד היהודי. "כך העברנו לפליטים, כמו גם לרופאים יהודים אשר ביקשו לטפל בפליטים, תרופות, זריקות חיסון, לבנים, בגדים, שמיכות, מעילים וציוד אחר שהיו שייכים קודם לכן לנאצים". (עמ' 128). ועוד היא מספרת כיצד הם הצליחו לאתר ילד יהודי במנזר הררי מרוחק, ששכב שם בתוך ארגז, כולו כחוש ועצמותיו בולטות. כאשר לקחה אותו בידיה "הגישו לי הנזירות סמרטוט שנועד לשמש שמיכה וביקשו שאחתום. 'עבור מה?' שאלתי. והן השיבו: 'עבור הסמרטוט.' החזרתי את הסמרטוט לידי הנזירות בכעס, עטפתי את הילד במעיל שלי ולקחתיו..." (עמ' 128).

בהמשך יש זיכרונות על תקופות המלחמות – מלחמת השחרור, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. להלן דוגמא:

כידוע, במלחמת השחרור, ב-13 באפריל 1948, הותקפה שיירה בדרכה להר הצופים, ושבעים ושמונה איש, רובם אנשי צוות רפואי, נהרגו. כחודש לאחר מכן ירד צוות בית החולים לירושלים, ועל ההר נותרו כמה חולים קשים עם ארבעים אנשי צוות, ביניהן ארבע אחיות. אחת האחיות כתבה במכתב לבת משפחה ב- 24 במאי 1948:

"במשך כמה ימים הופצצנו כה חזק, שכמה חדרים קיבלו פגיעה ישירה. למזלנו אף אחד משלנו לא נפצע. אבל החלטנו לעבור 'דירה' ונכנסנו לחדר גדול במקלט, ובו סידרנו את המיטות צפוף מאוד, אחת על יד השנייה, בגלל חוסר מקום. בהפצצה הראשונה העברתי את המחלקה שלי למקלט, זה פרוזדור ארוך המחבר את ביה"ס לאחיות עם ביה"ח. נשארו עשרה חולים קשים וכמובן המחלקה פתוחה לכל פצוע מההר. קיבלתי את כל החולים מהמחלקות האחרות והצלחנו להכניס את כל שלושים החולים למקלט..."  (עמ' 277). ולאחר כשבועיים, ב- 7 ביוני, היא כותבת: "אין לי שקט נפשי. כל הזמן אני חושבת על ברגן בלזן. כאן יש לנו עד עכשיו מספיק אוכל, אבל לא כמו שהיינו רגילים. מים אמנם חסרים אבל אסור לנו להתלונן אני מצפים לאחד מהימים האלה להתקפה עלינו [...] מצב הרוח פסימי..." (עמ' 280).

אולם הספר מסתיים באופטימיות, בסיפורה של האחות שהצילה את טכנאי המזגנים, הנזכר לעיל. כאשר היא נשאלת אם טכנאי מיזוג האוויר בא להודות לה על הצלתו, היא משיבה למראיינת: "מה זאת אומרת? הוא מברך אותי בבקרים עם חיוך רחב ועיניים מאירות. אז אני בטוחה שבחרתי במקצוע הנכון."

לסיכום

מקצוע הסיעוד הוא תחום רחב מאוד, והעוסקים בו מלווים אותנו במשך כל ימי חיינו, בעיתות של שמחה ובעתות של מצוקה. הם פועלים למען חיים טובים יותר, אם במניעה ואם בריפוי. לאנשים במקצועות הרפואה, הסיעוד והרווחה יש כאן ספר מעניין וחשוב, עתיר פרטי מידע, במחקר מסודר, דבר דבור על אופניו. הספר יכול לשמש גם את העוסקים במקצועות אחרים, לאו דווקא הקשורים ברפואה. באשר הוא מדגיש את הצורך של הכלל בשכלול השירות לאזרח, בהחלת שינויים, בחשיבות ההתמקצעות והאקדמיזציה, בהעצמת נשים.

החשיפה לפן האישי והאנושי של האחיות מדגימה שהכול אפשרי. חשוב להשתפר כל הזמן, ללמוד, להשתלם ולהשתכלל. חשוב לטפח אצל הפרט את השאיפה להגשמה אישית ולעודדו "לתפוס ראש גדול," גם אם זה כרוך, לעיתים, בחציית גבולות ששמו אחרים.  

פורסם לראשונה ב-26.1.2016 באתר "אימגו – מאמרים, מגזין תרבות ותוכן."

* * *

יהודה דרורי

הברירה היא של ליברמן

השבוע הכריז חה"כ אביגדור ליברמן ש"אין ברירה אלא ללכת לבחירות." הוא ציין את המריבות בתוך הממשלה וחוסר המעש של הממשלה כסיבה ללכת לבחירות.

אני למשל לא רואה כל סיבה לבזבז 700,000,000 שקל על מערכת בחירות שלא תשנה הרבה במצב הפוליטי האזורי הנזיל, ובאווירה עולמית של כלכלות קורסות. טוב שאצלנו למדו לשבת בשקט ולהמתין. ולא שאני מת על נתניהו. אבל בחירות כעת? והוא לבטח ייקבע שוב כראש הממשלה.

ואגב, גם באופוזיציה יש מריבות וגם שם לא עושים דבר  ו... עדיין לא הכינו לביבי מחליף. האמת הפשוטה פה היא שחה"כ ליברמן מדבר לעצמו, אולי הוא חושב שלו אין ברירה. הוא כשל בבחירות ומפלגתו כמעט התרסקה בגלל חשיפת השחיתויות של אנשיה, הוא לא צלח בתנאיו לחבור לקואליציה, וכיום הוא באופוזיציה כגורם שולי ומשני.

 אז מה הוא חושב לעצמו? שבחירות באמת ישנו את מאזן הכוחות הפוליטי? (או יביאו  לו אולי עוד  2-3 מנדטים) – אלא שלדעתי לאביגדור ליברמן יש יותר מברירה אחת והוא זה שחייב להחליט עכשיו – או שיצטרף לנתניהו ויחזק את הקואליציה שלו וינסה לשפר שם את מערכת קביעת ההחלטות (וגם ימנע מכל "פרימדונה" לאיים בהפלתה) – או שיתפוס יוזמה ושיזוז עם מפלגתו קצת יותר למרכז המפה הפוליטית, ובנחישות המאפיינת אותו, ידאג לסייע בגיבושן של ארבעת מפלגות האופוזיציה העיקריות לגוש מרכז-פוליטי, גוש כזה שיהיה מסוגל להעמיד כנגד נתניהו מועמד ראוי שיוכל להביס אותו בבחירות!

עד אז, עד שגוש כזה, ומועמד מתאים יהיו מוכנים – אסור לדרוש בחירות! נתניהו רק ישמח אם יהיו עכשיו בחירות. הלא הוא כבר "ניצח" בפריימריס בליכוד.

* * *

מנחם רהט

מי אתה, השר יעלון?

שאלת טריוויה: מי השר שטען בעת פינוי מתיישבים בחברון,

כי "שר הביטחון מבעיר מדורות"?

המציאות עולה על כל דימיון. שאלת טריוויה: מי הציע לכנסת הראשונה ב-1949 להחליט כי "הכנסת מכריזה על אי הכרתה של מדינת ישראל בשלטון המלך עבדאללה ... בירושלים העתיקה ובחלקה השני של ארץ ישראל"? (ותודה על התיזכורת, לחגי סגל ומיכאל בהגן).

תשובה, שלא תאומן היום: איש השמאל הסוּפֶר-קיצוני ח"כ מאיר וילנר, הקומוניסט, ולימים איש סיעת חד"ש, שעימה נמנה כיום היהודי היחיד בה ח"כ דב חנין.

ומי דרש באותו דיון, לכבוש – כן, לכבוש!! – את ירושלים העתיקה מידי הירדנים, בכוח הנשק? תשובה: איש סיעת מפ"ם (כיום מרצ), ח"כ יצחק בן אהרון.

ואיזו סיעה העלתה הצעת אי אימון בממשלת בן גוריון, רק מפני ש"הממשלה משלימה עם סיפוח ירושלים העתיקה וחלקי הארץ הכבושים (בידי הירדנים – מ"ר), לממלכת עבר הירדן"? לא להאמין: סיעת מפ"ם שבקצה השמאלי של הסקאלה (כיום מרצ). 

ועוד טריוויה אחת, ודי: מי טען באותה ישיבת כנסת כי "לא השלמנו ולא נשלים עם חלוקת הארץ"(!)? – שוב לא תאמינו: ח"כ אהרון ציזלינג, איש מפלגת השמאל מפ"ם, שברבות הימים נטמעה במרצ של שולמית אלוני ויוסי שריד.

מסתבר שהיו ימים שבהם השמאל בהתלהבות קרא לממשלה, לשחרר את ירושלים ויהודה ושומרון, מידי הירדנים. היו זמנים.

כלפי מה אמורים הדברים, הנשמעים היום כֹה מופרכים? כלפי שליחם של מצביעי הליכוד, שר הביטחון בוגי יעלון, לשעבר חניך קן הנוער העובד בקרית חיים האדומה, אשר הזדרז בשבוע שעבר לפנות  מתיישבים – ובהם שלושה ראשי סניפים של הליכוד: אילן בדני, רחלי סקעאת ומתי יצחק, שהתנחלו בשני בתים שרכשו יהודים בכסף מלא, סמוך למערת המכפלה בחברון.

יעלון נימק בציניות רבה את הגירוש, בטענה כוזבת של הפרת החוק. מה לעשות, אבל מסתבר שדווקא האיש שרוממות החוק בגרונו, אינו נוקף אצבע למניעת הפרה סיטונית וסידרתית של החוק, על ידי הבנייה הערבית הפרועה בכל רחבי הארץ. החוק היה לצחוק.

וכאן באה שאלת טריוויה מס' 5: כיצד היה מגיב הפוליטיקאי יעלון, כלפי הליך גירוש מתיישבים מבתים שנרכשו בחברון בכסף מלא, ביוזמת שר ביטחון אחר?

לא צריך לנחש. הנה ציטוט מדוייק של דברים שהשמיע לפני ארבע שנים השר לעניינים אסטרטגיים בוגי יעלון, בעת ששר ביטחון אחר, אהוד ברק, פינה מתיישבים מבית שרכשו יהודים בחברון:

"שר הביטחון מבעיר מדורות. הוא פועל בניגוד לדרכה של הממשלה ופוגע ביכולת שלנו לפתור בעיות. ...שר הביטחון מעדיף לתקוע את ההליכים, לא רק בבית בחברון, אלא בעוד מקומות ברחבי יהודה ושומרון, בהם ניתן להסדיר את הבעיות שעולות."

בוקר טוב אליהו-בוגי! המציאות, שוב הוכח, עולה על כל דמיון. מי היה מאמין שמי שמאשים את קודמו בפופוליזם, תוך קריצה מפא"י'ניקית לעבר השמאל הנושף בעורפו, ינהג בדיוק באותן שיטות שבהן נקט המפא"י'ניק המוצהר אהוד ברק?

איפה אם כן ניצב שר הביטחון יעלון? בימין או בשמאל? עם המתיישבים או נגדם? האם הוא מבקש לשחזר את גיבור סיפורו של סטיבנסון, ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד?

מצד אחד, הוא אכן תרם תרומה משמעותית בנושאי התיישבות ביו"ש. הוא אישר בשבועות האחרונים את צירופו של המיתחם הכנסייתי 'בית ברכה' המשתרע על פני 40 דונם, לשטח השיפוט של המועצה האזורית גוש עציון. זהו מיתחם שרכשה 'הקרן לגאולת קרקעות ישראל', גוף אמריקאי שמאחוריו עומדים איל ההון ארווין מוסקוביץ' מניו יורק, ורעייתו.

יעלון היה זה שאישר את תוכניות המיתאר ביישובים שונים ביו"ש: איתמר, יקיר, שבות רחל, סנסנה, ויקיר בשומרון, שהתב"ע שלו אושרה אך לפני כחודש.

מצד שני קשה להגדיר כאיש המחנה הלאומי את מי שמתנהג כאילו נשלח לממשלה ע"י השמאל: החלטתו האישית להפר את החלטת הממשלה שלא למסור לפלשתינים גופות מחבלים; התנגדותו ליוזמת הרמטכ"ל להוציא מידי צה"ל את שופרו של השמאל הקיצוני, גלי צה"ל; עיקשותו לסכל את ההסכם הקואליציוני בדבר מינויו של סגן שר הביטחון הרב אלי בן דהן לממונה על המינהל האזרחי; ביזוי התחייבותו הקואליציונית של נתניהו לסיעת הבית היהודי להקים ועדת שרים לענייני התיישבות; אדישותו כלפי המכשלה הצפויה לרוח הלחימה של צה"ל, מהעברת תחום התודעה היהודית (שהוקם בימי ממשלת מפא"י, ביוזמת שר החינוך דאז זלמן ארן), מידי הרבנות הצבאית, שניהלה אותו בהצלחה מוכחת, לידי אכ"א, גוף מינהלי-טכני, נטול הכשרה, ידע ורצון, לעסוק בהקניית תודעה יהודית חיונית בסיסית לחיילי צה"ל.

ומי יכול לשכוח את התעקשותו של יעלון בישיבות הקבינט בימי צוק איתן, מאז תחילת המבצע ב-8.7.15 עד 18 בחודש, שלא להיענות לדרישת שרים לצאת לפעולה נגד מינהרות התופת בעזה? תושבי הדרום ברחו אז מבתיהם מאימת המינהרות, ויעלון עדיין סירב. עד שהמהלך ניכפה עליו ע"י החמאס, כש-13 מאנשיו הגיחו מתוך מינהרת תופת ביישוב סופה, ואילצו את הרמטכ"ל גנץ להתנצל: "האירוע הזה הפיל לנו את האסימון." עד אז לא נפל להם האסימון.

אז איפה נמצא באמת יעלון? מעקב אחר התנהלותו מעלה, כי האיש צופה, ככל הנראה, את שיא הקריירה הציבורית שלו בלשכת ראש הממשלה, לאחר שנתניהו יתלה את הנעליים. לשם כך הוא הסיק, כנראה, לקחים מהתנהגותו הבעייתית של איש ימין נוסף, רובי ריבלין, שמכוחה גרף הנשיא תמיכה רבתי מהשמאל במירוצו לנשיאות.

ריבלין אהב אז להציג עצמו כאישיות ממלכתית, על-מפלגתית, א-פוליטית, לכאורה כלל ישראלית. השיקול של רובי יכול להיות גם השיקול של יעלון: קולות מימין ממילא יימצאו בכיסו בעת מיבחן, ואת קולות השמאל יצטרך לקושש באמצעות מטבע קשה: מחוות שונות, החל בהמשך התנהלותה השמאלנית של תחנת גלי צה"ל מבלי לנסות לשדרג אותה, ולוּ רק לכאורה, לתחנה כלל ישראלית; וכלה בגירוש כוחני של יהודים מבתים שרכשו בכסף מלא.

עצה טובה ליעלון: אל תלך בדרכו של ריבלין. הוא לא נזקק לתמיכת הליכודניקים במירוץ לנשיאות. בנשיא בוחרים רק הח"כים. אבל בפריימריס מצביעים רבבות בוחרי הליכוד, שעדיין מחבקים בחום את ההתיישבות ביו"ש, ומדיחים כל מי שנחשב יריב לה. יש דוגמאות למכביר. קח עצה טובה, מר יעלון.

* * *

מתי דוד

1. אלון ליאל דיפלומט ישראלי

 שהפך ל"שגריר" פלשתינאי

בדיפלומטיה הממסדית המוכרת, שגרירים מתמנים ע"י ממשלות שבוחרות את האדם שראוי לדעתן לייצג את מדינתם בחו"ל.

ואמנם במהלך שנים רבות מילא אלון ליאל תפקידים דיפלומטים רבים בארץ ובחוץ לארץ, מטעמה ובשמה של מדינת ישראל. הוא היה דובר ומנכ"ל משרד החוץ. היה קונסול ישראל באטלנטה ובשיקגו בארה"ב. שגריר בדרום אפריקה ושגריר בטורקיה.

ואולם בסיום הקריירה הדיפלומטית הארוכה שהיתה לו, קרה לו "מהפך אידיאולוגי" של התנתקות מעברו ומשורשיו. במהלך שנים רבות, מאז שפרש ממשרד החוץ, הוא מקדיש את זמנו וניסיונו כדי לפעול כמתנדב שמגויס למען המדינה הפלשתינית ונגד הכיבוש ונגד ישראל. אלון ליאל הפך עצמו לשגריר נודד של העניין הפלשתיני.

אלון ליאל מפעיל טרור דיפלומטי

ממרום תפקידיו הדיפלומטים הוא נפל לתהומות של חתרנות מדינית אנטי ישראלית. הוא הפך למסית ולמקטרג הגדול נגד מדינת ישראל בארגונים הבינלאומיים. פעילותו מסייעת בפועל לארגן B.D.S הפועל להחרמת ישראל בתחומי הכלכלה, האקדמיה והדיפלומטיה. בפעילותו הוא חבר בפועל לגדעון לוי ולחבורת האנרכיסטים בעיתון "הארץ" ולשאר ארגוני השמאל הקיצוני.

אלון ליאל "אימץ" כנראה את הסיסמה האנטישמית הידועה בתרגומה האקטואלית: במקום "הכו ביהודים והצילו את המולדת" – הוא פועל על פי הסיסמה: "הכו בישראל והצילו את פלשתין מהכיבוש הציוני."

ליאל מפעיל "מסלול דיפלומטי" אישי

עבור השמאל הקיצוני

אלון ליאל וחבריו בשמאל הקיצוני החתרני התייאשו מהסיכוי למהפך אלקטוראלי, בעקבות הכישלונות בבחירות. הם התייאשו גם מהכישלונות של מרצ והפגנות "שלום עכשיו" להשפיע על דעת הקהל. גם הממשל של אובמה הרים ידיים והתנתק מהמשך מעורבות פעילה כמתווך בסכסוך הישראלי-פלשתיני.

על רקע אובדן כל סיכויי לשינוי המציאות המדינית והפוליטית בארץ, אלון ליאל וחבריו הגיעו למסקנה שהדרך האחרונה שנותרה להם כדי לסיים את "הכיבוש" ולהקים פלשתין עצמאית, היא באמצעות פיתרון כפוי על ישראל באמצעות גיוס של מועצת הביטחון, עצרת האומות המאוחדות והפרלמנט האירופי.

אלון ליאל מגייס את הפרלמנט האירופי נגד ישראל

550 אנשי שמאל ישראליים ובראשם אלון ליאל, שיגרו עצומה ל-751 חברי הפרלמנט האירופי שבה הם "המליצו" להחריף את הצעדים נגד ישראל. בין החותמים מופיעים השמות המוכרים כמו אברום בורג. יעל דיין. דני קרוון. דוד טרטקובר. פרופ' זאב שטרנהל. מדובר תמיד באותם אנשים שאינם מקבלים את הכרעות הרוב. הם רואים עצמם כאליטה עליונה שרוצה לכפות את דעתה נגד הדמוקרטיה באמצעות סיוע של ארגונים בינלאומיים וכוחות פוליטיים חיצוניים אנטי ישראלים. אלה הם תמיד אותם האנשים שחותמים על העצומות של השמאל הקיצוני בעיתון "הארץ". "שוברים שתיקה". "בצלם". "תאעיוש". "שלום עכשיו". גדעון לוי ואלון ליאל הם חלק משרשרת המלשינים והמסיתים נגד המדינה.

אלון ליאל מתדרך את "שוברים שתיקה"

אלון ליאל צולם והוקלט במפגש סגור שקיים עם אנשי "שוברים שתיקה". דבריו במפגש זה פורסמו במלואם ב"ידיעות אחרונות". דבריו תועדו ופורסמו גם במפגש נוסף באתר השמאל הקיצוני "הטלוויזיה החברתית".

במפגשים אלה אלון ליאל תידרך את אנשי "שוברים שתיקה" כיצד עליהם לפעול כדי להפעיל לחץ על ישראל כדי לאלץ אותה לסיים את "הכיבוש". יש לכם לגיטימציה מלאה להמשיך לתעד ולפרסם בעולם את פשעי המדינה של צה"ל בשטחים. אתם לא חייבים הסבר לאף אחד. נכון שאנחנו מיעוט מבוטל של 2 אחוזים. אבל אנחנו האנשים הכי מוסריים והכי נבונים שיודעים מה טוב למדינה. תפקידנו לגרום לאו"ם להכיר במדינת פלסטין כחברה באו"ם, דבר שיאפשר להפעיל על ישראל סנקציות, בגלל היותה מדינה כובשת. אתם אנשי "שוברים שתיקה" ראש החץ שאומר לעולם שהכיבוש הישראלי הוא בלתי חוקי ובלתי נסבל. לא ניתן יותר להמתין ויש לפעול מחוץ לישראל.

מה הקשר בין ליאל, פולרד וואנונו ?

בדיון שהתנהל בזמנו בתוכנית "פוליטיקה" בערוץ 1, בעניינו של יונתן פולרד, השתתף גם אלון ליאל, שאמר כי לדעתו פולרד הוא בוגד בליגה של מרדכי ואנונו ולא גיבור.

בשיחת טלפון עם העיתונאי בן כספית סיפר שבתקופת כהונתו כקונסול בארה"ב לא עשה מאומה למען שחרורו של פולרד, שלדעתו הוא בוגד.

ליאל איננו פולרד (שבגד בארה"ב) ואיננו ואנונו (שבגד בישראל). ליאל הוא רק חתרן נגד מדינתו וממשלתו הדמוקרטית, שמייחס לעצמו תבונה חכמה ומוסר עליונים המאפשרים לדעתו לעשות כל שברצונו.

הבלוף של "התנועה לשלום ישראל סוריה"

אחת הפרשיות החמורות של הסתרה והטעייה, שבהן היה אלון ליאל מעורב כיוזם וכמשווק, היתה ההמצאה שלו בשם "התנועה לשלום ישראל סוריה" שהוא היה נשיאה!

הפרשה נחשפה על-ידי עמוס גלבוע ופורסמה בעיתון "מעריב".

אלון הקים את "התנועה לשלום ישראל סוריה" עם ד"ר איברהים סולימאן, אמריקאי ממוצא סורי שחי בארה"ב כבר 50 שנה. איש זה הציג עצמו כ"מקורב" לנשיא אסד ולשר פארוק א-שרע.

שני "מנהיגי" התנועה הזו הצליחו לשווק עצמם כעסקני שלום ו"כמתווכים" בשם שני הצדדים. אלון ליאל הצליח לארגן לעצמם "ביקור ממלכתי" בכנסת, שבו הם ניסו להציג כביכול הסכם הבנות על נוסח הסכם שלום שהושג בשמונה פגישות בסיוע ובחסות שוויץ.

הבלוף של איברהים (אייב) סולימן נחשף ע"י בכיר המודיעין עמוס גלבוע. מדובר באדם שניסה לעשות עסקים בגבול האפור ונכשל. הצליח לשטות באלון ליאל ובשוויצרים שהוא כביכול פועל על דעת אסד. איש רודף בצע ששיטה באביו של החייל הנעדר זכריה באומל והצליח לסחוט ממנו 250 אלף דולר עבור "מידע" כביכול.

שני "מנהיגי" התנועה הונו אחד את השני ושניהם ביחד ניסו להשלות את כביכול פטרוניהם שבידם להשיג הסכם שלום.

היה זה עוד ניסיון של ישרא-בלוף של השמאל הישראלי ליצור מצג שווא על דעת הקהל בישראל, בסיוע שוויצרי.

2. החוק האמריקאי: "רישום סוכנים זרים" והשמאל בישראל

על רקע הביקורת של השמאל כלפי יוזמת החקיקה לשקיפות של העמותות, שאמורה להגיע לדיון קרוב במליאת הכנסת, ראוי להביא לידיעת הציבור כמה עובדות מוצקות.

מדוע מה שדמוקרטי וראוי בעיני החוק האמריקאי, "רישום סוכנים זרים", אינו דמוקרטי, ואינו ראוי בעיני השמאל בישראל? וגם פסול בעיני השגריר האמריקאי ועיתון "הארץ"?

החוק האמריקאי, "רישום סוכנים זרים", קיים בארה"ב מזה 80 שנה. חוק זה נחקק בארה"ב בשנת 1936 ומאז עבר התאמות ועדכונים. עיקרי החוק האמריקאי קובעים:

חובה על כל סוכן זר בארה"ב להירשם במשרד המשפטים, לפרט איזה גוף הוא מייצג, לפרט את מקורות המימון ואופן השימוש בהן.

על הסוכן הזר להעביר למשרד המשפטים דיווח חצי שנתי ובו פירוט פעולותיו. כל חומר שהוא מפיץ חובה לציין בו את שם הגוף הזר.

בכל שיחה שהסוכן מקיים עם גורמי ממשל חובה עליו להבהיר לבן שיחו מהו הגוף בשמו הוא פועל. חובה על כל סוכן זר לשמור רישומים של פעילויותיו.

ההגדרות בחוק האמריקאי קובעות: גוף זר עשויה להיות ממשלה או מפלגה זרה. כל שלטון חוקי או לא חוקי. מוכר או לא מוכר ע"י ארה"ב. בהגדרה "מפלגה" עשוי להיות כל ארגון המנסה להגיע לשלטון בטריטוריה זרה.

בהגדרות "סוכן זר" כלולות ההוראות להלן: פעילות פוליטית למען אינטרס של גוף זר. פעילות המכוונת להשפיע על הציבור בארה"ב כדי לנקוט עמדה בענייני פנים או מדיניות חוץ של ארה"ב. איסוף או נתינת תרומות למען אינטרס זר.

עיתונאים אינם כלולים בהגדרת "סוכן זר" אך כפופים למגבלות אחרות של חוקים.

האמנם עורך עיתון "הארץ" תומך בחוק השקיפות של השרה שקד?

אני חושף פה את הצביעות והסטנדרטים הכפולים של "הארץ" ועורכו אלוף בן. מאמר המערכת של הארץ יצא בביקורות נגד הצעת "חוק השקיפות" של שרת המשפטים איילת שקד. ואולם בשנת 2002 (25.12.2002) כתב אלוף בן תמיכה נלהבת באימוץ החוק האמריקאי שבשנת 2015 הוא מתנגד לו.

"הגיע העת לאמץ בישראל את המודל האמריקאי שמטיל חובות דיווח ורישום על מי שמייצג גורמים ואינטרסים זרים. הניקיון הציבורי מחייב להנהיג דיווח דומה לאמריקאי בישראל. כך יידע הציבור מי עובד בשביל איזה גורם זר ובאיזו תמורה, ומי שיסרב לזהות את שולחיו – יסתכן בתביעה פלילית."

כל האמת על מטרות עמותות השמאל הקיצוני

תחת המסווה של כביכול עמותות "שלום וזכויות", הממומנות ע"י קרנות וממשלות זרות. מטרות פעילותן הוא לנהל מאבקים ציבוריים תקשורתיים ומשפטיים נגד כל ממשלות ישראל, ותמיכה בפלסטינים.

3. בעת כהונתה של שלי יחימוביץ

 כיו"ר מפלגת העבודה, היא היתה אורחת של נשיא צרפת. במהלך השיחה עם הנשיא הולנד, שהתקיימה בפריס ושעסקה בנושא הפלסטיני, אמרה שלי יחימוביץ:

"מפלגת העבודה בעד חידוש המשא ומתן ללא תנאים מוקדמים, מתוך מטרה להגיע לפתרון שתי המדינות באמצעות פשרה טריטוריאלית והכרה פלסטינית בזכות ישראל להתקיים כמדינה יהודית דמוקרטית."

הדברים לקוחים ממסמך פנימי של משרד החוץ. דיווח של יועץ מדיני בשגרירותנו.

 דבריה של שלי זהים לעמדת נתניהו! אז מדוע שלי וחבריה לסיעה בכנסת תוקפים את נתניהו?

* * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה הקודמת ועד ימינו

תל אביב, מהדורת ינואר 1997. מותקן על פי נוסח יולי 1989.

שיחה שלישית: הגישה הרומאנטית

משה סמילנסקי היה נער כבן שבע-עשרה, כאשר עלה לארץ-ישראל. משפחתו התיישבה בחדרה. נחזור עכשיו רחוק-רחוק לאחור, אל יום שבת בשנת 1891, כאשר הנער משה יצא לטייל בחולות קיסריה, ליד מושבתו החדשה, הטרייה מאוד, חדרה. במהלך הטיול התרחשה פגישה מאוד טראומאטית, מאוד מרתקת, בינו לבין פרש בידואי, פגישה שדומני שעתידה להותיר חותם על כל כתיבתו בעתיד.

אולי תקראי את, ראומה, את הקטע היפה מזיכרונותיו של סמילנסקי, המספר על פגישתו הראשונה, בחולות קיסריה, עם הפרש הבידואי.

היבטתי אליו ומראהו היפה הקסימני. מה יפה היה. פראי. ציציות שערות פראיות מתפרצות מכל עברי כאפייתו, עבאייתו הרחבה מתבדרת כשתי כנפיים באוויר, וסוסתו הפראית מגמאה את החול תחתיה. היבטתי ונהניתי ממראה עיניי. אהבתי את הפרא הזה, אשר לפני.

הוא עבר על ידי. נעץ בי מבט של זעם. ליבי היכני. מה הזעם?

וילך לו.

וכשעבר כעשרים צעד, הפך בתנועה מהירה את סוסתו, חזר אלי ויעמוד לפני.

 "קום יהודי, עמוד!"

קולו היה מצווה ומעליב. כבר למדתי להבין במקצת את שפתו, ויותר ממה שהבנתי את דבריו, הבנתי את קולו. לא קמתי.

 "מה לך? מה אתה רוצה?"

 "קום, אני מצווה! לך, לך מפה."

כמה שינאה וכמה בוז בלטו מתוך קולו. ידיי ורגליי רעדו מצער ומכעס. לו היה דבר-מה בידי, כי אז השלכתי למולו. לו יכולתי הייתי נועץ בו את ציפורניי. אבל, יחידי הייתי. הולך ברגל. כל כלי-זין לא היה בידי. למה כלי-זין לנער עברי?

 "לך, לך! אני על אדמתי!" אמרתי לו.

פניו אדמו כדם. וירם את מקלו הלח ויצליף על ראשי. הצליף, דחף בסוסתו, וידהר ממני והלאה.

קפצתי ממקומי כמטורף. רגעים מספר רצתי אחריו, עד שמחשבתי היכתה על ליבי – מה אתה עושה? ואפול על פני ארצה.

אל תלעגו לי, בכיתי. בכיתי כילד, בקול. מרה ועלובה היתה בכייתי. וימים רבים אחרי זה היה ליבי כולו כמכה טרייה. ולא סיפרתי לאיש את עלבוני עד היום הזה. ולא חזרתי עד היום הזה, במשך שלושים ושתיים שנה, לראות את קיסריה.

אנחנו רואים, אפוא, שבשחר יחסיו של משה סמילנסקי, האיכר, והסופר-לעתיד, עם ארץ-ישראל, עם השאלה הערבית ועם דמות הערבי – עומדת פגישה טראומאטית, מאוד קשה, עם אותו פרש ערבי שהיכה אותו משום שהעיז לומר שעל אדמתו-שלו הוא, הנער העברי, עומד.

משה סמילנסקי היה אולי הסופר הרומאנטי ביותר, האוטופיסט הגדול ביותר, בעל הגישה ההומאניסטית והפאציפסטית המקפת ביותר ביחס לדמות הערבי בספרות העברית – והנה אנחנו רואים שגישתו, כזו של סופרים דומים לו מאותה תקופה – לא באה, בשום פנים ואופן, מאי ידיעת המציאות; בשחר כל הדברים שהוא עתיד לכתוב על הערבים, כל ניסיונות הקירבה והאהבה, עומדת אותה חווייה, שאגב – חוזרת שלוש פעמים בספריו בכתביו, בכמה נוסחים, חווייה קשה של פגישה עם המציאות הארצישראלית; ואם הוא חלם בספריו, וניסה להגיע למשהו אחר, ליחסי שלום ואהבה ורעות בין שני העמים, זה לא מפני שהוא התהלך, כחולם תמים, בערפל של אי ידיעת המציאות, אלא משום שידע עד כמה היא קשה, ומכאיבה, כאותו מקל לח שבו הוצלף על פניו בטיול הראשון שלו, בשנתו הראשונה בארץ-ישראל.

*

סמילנסקי לא נשאר לגור בחדרה, ולאחר כשנתיים אנחנו מוצאים אותו איכר צעיר על אדמתו ברחובות, עוסק בנטיעת כרמו הראשון. הרקע הזה, של נטיעת הכרם, שימש לו, כחמש-עשרה שנים לאחר מכן, חומר לסיפורו הראשון, המפורסם, מחיי הערבים, בשם "לטיפה", שנדפס לראשונה ב-1906, והיה ראשון במחזור הסיפורים הידוע של משה סמילנסקי, "בני ערב"; המחזור נדפס בשלושה כרכים, הראשון הופיע ב-1911, באודיסה, ושלושת הכרכים הופיעו במהדורת כל כתביו, ב-1934, בארץ-ישראל, ומאז נדפסו במהדורות רבות.

 "לטיפה", סיפורו הראשון, אופייני ליחסים רומאנטיים אפשריים, אם כי, בסופו של דבר – בלתי-אפשריים, בין יהודי לערבייה. לטיפה היא נערה נחמדה, מלאת חיים, שעובדת בנטיעת כרמו של האיכר הצעיר, המספר, שהוא מן הסתם משה סמילנסקי עצמו. יחסים של רעות, ואפילו אהבה סמוייה, נרקמים ביניהם. כך, למשל, השיחה הבאה.

 "חוואג'ה, האמת הדבר שאצלכם לוקחים רק אחת?"

 "רק אחת, לטיפה."

 "ואצלכם אין מכים?"

 "לא. איך אפשר להכות את זו שאתה אוהב? את זו האוהבת."

 "אצלכם לוקחות הנערות את אלה שהן אוהבות?"

 "בוודאי."

 "ואותנו מוכרים כחמורים."

עיני לטיפה היו ברגעים אלה יפות יותר מתמיד, עמוקות ושחורות.

 "אבי אומר," התפרץ הדבר מפיה פתאום. "כי היה נותנני לך לו היית למוסלמי."

 "לי?" שאל יהודה בתמיהה, ולמרות רצונו נתמלט צחוק מפיו.

לטיפה הביטה בו בכאב עמוק, וליבו של יהודה היכה בו. לאחר שתיקה קצרה הוא אמר בקול נמוך:

 "לטיפה, היי ליהודייה, אשלחך לבית ספר ללמוד עברית, ואקחך לי לאישה."

 "אבי יהרגני. אותי ואותך."

הקטע יפה מאוד, אף כי יש בו נימה של יחסי מעסיק ועובדת. ההבדל ביניהם הוא תהומי. הוא בעל-הבית – היא הפועלת. הוא יהודי – היא ערבייה. הוא משכיל – היא אנאלפאביתית. הוא מבוגר ממנה. הוא בעל כסף – היא חסרת כל. הוא עצמאי – היא תחת שלטון אביה. וחרף ההבדלים העצומים הללו, מתרחשת בין השניים פרשה של חיבה ושל אהבה.

אגב, לפי עדות סמילנסקי, (ואני יכול להסתמך רק על הספרות, ואינני צריך לצטט זיכרונות ששמעתי במשפחתי, שנמצאת במושבה פתח-תקווה מ-1878) – חברים של סמילנסקי נהגו לחיות עם ערביות, במושבות, באותה תקופה. הוא כותב בסיפוריו על חבר-נעורים בשם חוואג'ה נזאר, או לאזאר. החבר היגר לאוסטראליה, וחזר ארצה במלחמת העולם הראשונה, במסגרת הצבא האוסטראלי, והיה דמות ידועה – קולונל מרגולין.

ואותו לאזאר, באחד הסיפורים, אומר לחברו, המספר: מה אתה מתייסר בקשר ללטיפה, ואתה כולך כואב, ולא מוצא פורקן – (סמילנסקי היה אז עדיין רווק) – בוא, בוא נמצא איזה נערות ערביות, ונבלה איתן!

כלומר, יחסים כאלה היו אפשריים באותה תקופה. כי אהבה חופשית, יחסי מין, בין צעירים וצעירות יהודים, לפני הנישואים – לא היתה כל כך אפשרית אז במושבות.

בין המספר ללטיפה נוצרת אפוא זיקה עמוקה, אבל סופו של הסיפור – עצוב. אביה של לטיפה, שייך הכפר, כופה עליה להינשא לאדם מבוגר, והיא נעלמת מעבודתה בנטיעת הכרם הצעיר. לאחר שנים אחדות רואה המספר ערבייה קשישהי שבאה למכור תרנגולות במושבה, והנה היא יושבת מול פתח ביתו וקוראת לו. הוא מתבונן בה ואינו מאמין למראה עיניו – זוהי לטיפה, אשר בתוך שנתיים-שלוש הזדקנה כליל. ממחלה או מחייה הקשים, קפצה עליה איזו מין שיבה מוקדמת. והיא שואלת אותו:

 – אתה התחתנת?

 – כן.

 – אני הייתי רוצה לראות את אשתך.

הוא קורא לאשתו, ולטיפה נראית שמחה, מעומק עליבותה, על כך שלפחות הוא, מבין שניהם, חי חיים הנראים בעיניה טובים ונעימים.

זהו סיפור רומאנטי, יפה מאוד, על אהבה בין יהודי לערבייה, אבל גם בו, הנראה כשיא הרומאנטיקה, אין האהבה יכולה להתגשם.

*

על סיפורו זה וגם על האחרים במחזור "בני ערב", חתם משה סמילנסקי בשם: חוואג'ה מוסה. הדבר מורה על רצונו לראות את חיי הערבים מבפנים, לתאר אותם כפרטים, כאנשים בשר-ודם. גם סגנונו העברי של סמילנסקי בסיפוריו אלה, מעניין. הוא אינו מרבה להשתמש במילים ערביות. הוא היה מאוד פוריסט במובן זה, של כתיבה בעברית בלבד, ולא כתיבה ז'אנריסטית, שמרבה להשתמש במילים ערביות. אבל, כאשר בודקים כיצד מדברים גיבוריו הערבים, בעברית – רואים שהוא תירגם את צורות-הדיבור הערביות, את הברכות, כיצד מקבלים פני אדם, איך נפרדים ממנו – ונתן להן בעברית את טעם המזרח, בהחזירו את נוסח הדיבור הערבי למעין מקור תנ"כי.

נביא שלוש דוגמאות, שלושה סיפורים, שמאפיינים את גישתו של סמילנסקי לשאלה הערבית במחזור סיפוריו "בני ערב".

*

 "שייך עבדול קאדיר", סיפור משנת 1909, התפרסם לראשונה ב"העומר", כתב-העת הספרותי הראשון שהופיע בארץ-ישראל, שנערך בידי ש. בן-ציון, ושאף להביא מהווי הארץ.

בסיפור "שייך עבדול קאדיר" נגללת פרשה מסובכת של קניית אדמות רחובות מהשבט הערבי השכן, שבט סתריה. סמילנסקי מנסה לתאר, מן הצד הערבי, את קניית אדמות המושבה, ובעצם את ראשיתה של העלייה הראשונה, ולהציג את הערבים כמקבלים את התיישבות היהודים בקירבם.

בסיפור מתרוצצות שתי מגמות, לפי הדמויות המשתתפות בו. חלק מן השבט נלחם במתיישבים היהודים החדשים, אך אינו מצליח. החלק האחר משלים עם קיומם, אם כי לא מתוך אהבה גדולה. סמילנסקי שם בפי אחד הערבים את הדברים הבאים, הנאמרים בסוף הסיפור:

 "כן, שונאים אנחנו אותם, כלומר – היהודים. תכלית שנאה אשנאם גם אני. אבל יש שאני מתחיל גם לכבדם. מי שאין אלוהים בתוכו, אין מכבדים אותו. הראית כי ימכור יהודי את אדמתו ללא-יהודי? הראית כי יקח שוחד אחד מראשי המושבות כדי להרשיע את בני עדתו?"

 "לא." (אומר הערבי השני), "אבל את כספם הם נותנים לנו ואת עבודתם אנחנו עושים."

 "זאת אמנם," (עונה לו הערבי), "היתה נחמתי כל הימים. אבל מיום שראיתי אותם הצעירים חופרים את התעלה, חופרים ושרים, רפתה גם נחמתי האחת הזאת."

הקטע מאוד מעניין, ואקטואלי. סמילנסקי שם בפי השייך הערבי, שלו היתה האדמה שייכת קודם, את דברי ההשלמה עם בואם של היהודים, ומדוע? – כי צעיריהם עובדים עבודת כפיים; והכוונה כבר לצעירי העלייה השנייה. מעניין כיצד הצדקה זו היתה נראית בעיני השייך הערבי (הדובר מפי סמילנסקי) היום, כאשר עבודת הכפיים בארץ חזרה להיות עבודת ערבים בעיקרה; האם זה לא היה הופך את דעתו על סיכויינו?

*

המגמה של משה סמילנסקי, במחזור סיפוריו "בני ערב", היתה מצד אחד בסימן של גישה הומאניסטית, ומהצד השני – הרומאנטיקה ביחסים שבין שני העמים, ובעיקר בחיי ערבים בינם לבין עצמם.

הסיפור "ברחש", משנת 1923, מתרחש בראשית המאה, או בסוף המאה הקודמת, ומתאר את המוכסים, אלה שהיו חוכרים את המיסים מן השלטון התורכי – בבואם לכפר ערבי, לחמוס את היבול של הפלחים; כיצד הם יושבים אצלם, אוכלים את תרנגולותיהם, לוקחים ממזונם, חומסים את רוב יבולם – ויוצא שהללו עבדו לחינם, ועוד השתעבדו בחובות. אין בסיפור שום דמות של יהודי. כל-כולו בא לתאר את קשי החיים של הפלאח הערבי, מתוך הזדהות עמוקה עימו. המוכסים הם כמו הברחש היורד, עוקץ, מציק, ואי אפשר להיפטר מעונשו.

*

סיפור משנת 1921, "גואל הדם", הוא אחד בסידרת סיפורים בנוסח רומיאו ויוליה, שמיוסדים על מנהג נקמת הדם, שרווח בין השבטים הבידואים, וגם בקרב משפחות הכפריים, הפלאחים.

סמילנסקי מתאר נערה, שאהובה רצח את חתנה, ביום חתונתה. אביו הנרצח מאמץ אותה לבת והיא גדלה אצלו. הרוצח בורח לעבר-הירדן וחי שם שנים רבות. אך הרוצח עדיין חושק בה – הלא לכן הרג את אהובה. אחרי שנים הוא מבקש להתפייס, לשאת אותה לאישה. הנכבדים משפיעים על אבי הנרצח, שגידל אותה, לקבל את הרוצח, לסלוח לו. הוא אכן מקבל אותו, נערכת סולחה, עושים מסיבת חתונה, והרוצח, האהוב-לשעבר, רוכב ומשתתף בפאנטזיה, עם שאר חבריו. וביום אושרו הגדול ביותר, בלב השמחה – לוקח האב השכול את הרובה, יורה בו והורג אותו.

כלומר, גאולת הדם, חוקי החברה הנוקשים – חזקים מכל יחיד. הסיפורים הללו הם עלילות נהדרות למזרחונים, על משקל מערבונים, אם היו עושים מהם סרטים – ובכולם הגורל, נקמת הדם, מתגברים על אושרו של היחיד, ואין לו מפלט מהם.

המאפיין את מחזור הסיפורים "בני ערב" הוא ראיית חיי הערבים מבפנים, ראייתם כפרטים, אף פעם לא כסיוט, אף פעם לא כזרים; וההזדהות העמוקה עימם, הן מצד ראיית סבלותיהם האנושיים, הן בסיפורי אהבתם, והן בצער על מצבם הכלכלי הקשה.

אך זה עדיין לא כל הסיפור.

*

ברומאן "הדסה", שנכתב בשנת 1911, אך התפרסם בספר שנים מאוחר יותר, מתאר סמילנסקי חיים במושבה ארצישראלית שנוסדה בתקופת העלייה הראשונה, קרוב לוודאי שהרקע הוא רחובות, מושבתו. הבעייה המרכזית שהרומאן מעלה היא מפגשם של צעירי העלייה השנייה עם השאלה הערבית, המתרחש במושבה שמייסדיה ומנהיגיה הם איכרי העלייה הראשונה.

הצעירים, אנשי העלייה השנייה, שזה מקרוב באו ארצה, רוצים לעבוד במושבה, רוצים להתערות במולדתם. האיכרים אמנם נותנים עבודה לפועלים העברים, אבל לא במידה מספקת, זאת משום שקשה לצעירים יהודים אלה להתחרות בפועל הערבי. הלה צריך פחות מהם למחייתו, נחשב לחרוץ יותר ולוא רק משום שדרישותיו פחותות יחסית לשכרו. אפשר לרדות בו. הוא לא אינטליגנט, כפועל היהודי, שלפעמים משכיל יותר מן האיכר שמעסיק אותו. זו היתה אז שאלה נכבדה וחשובה כשלעצמה, שאלת העבודה העברית.

ומה קורה במושבתה של הדסה?

המושבה נוסדה על אדמה שהיתה שייכת קודם לערבים, שעיבדו וגם איבדו אותה תוך כדי שקיעתם בחובות; אותם אלה שהבעלות על האדמה עברה אליהם, נושיהם של הכפריים, האפנדים העירונים, מכרו אותה ליהודים. הערבים המקומיים איבדו אמנם את אדמתם אבל המשיכו לעבוד בה כפועלים שכירים אצל האיכרים. והנה באים עתה צעירים יהודים ואומרים: אנחנו גם נהיה הפועלים. זאת אומרת, לא רק שלא תהא אדמתם, אלא גם מקום עבודה אצל היהודים לא יהיה להם.

אנחנו נהיה הפועלים היחידים אצל עצמנו! – זה נשמע היום קצת חלום, אבל זו היתה הסיסמה של אז. האיכרים, תחילה, לא הסכימו לזאת, אך הנה הגיעה שעת מבחן. הם רכשו שטח אדמה חדש למושבה, והיה נחוץ לחרוש אותו חריש שגם מוכיח וקובע את הבעלות. הפועלים הערבים, לא היה אפשר לסמוך עליהם, כי במקרה הזה,הבעייה המעמדית הפכה פתאום לבעייה לאומית. עבודת הפועל הערבי אמנם זולה יותר, אבל אי אפשר לסמוך עליו כשבאים לחרוש קרקע שהיתה שייכת קודם לבני-עמו. ואז נזכרים האיכרים שיש להם קבוצה של פועלים עברים, צעירי העלייה השנייה, ואומרים להם: יש לנו עבודה בשבילכם! יופי! בואו, אנחנו חורשים!

הפועלים, תחילה, שמחים מאוד, כי הם הלא באו לעבוד בארץ, והם יוצאים עם האיכרים לעבודת החריש. מתרחשת היתקלות עם הערבים, אמנם לא מגיעה לידי קורבנות ממש, אבל לסכסוך ולמכות; ופתאום הפועלים העברים נוכחים לדעת שהם נלחמים על כיבוש קרקע, שאמנם נקנתה בדין מידי הערבים.

הדבר מחולל משבר בקירבם. יש בהם האומרים: הלא באנו לארץ כדי להילחם, יחד עם המעמד המדוכא, עם הפלחים, נגד האפנדים ונגד האיכרים, הבורגנים, הקאפיטאליסטים, שהם המעמד המנצל. כך הם חונכו ברוסיה. הם צעירים מהפכנים. הם באו ליישם בארץ את מלחמת המעמדות הסוציאליסטית. והנה מתברר לשם שהקו החוצה הוא בין שני עמים ולא בין שני מעמדות. וכי הם, יחד עם האיכרים, שהם במידה מסויימת שנואי-נפשם מבחינה מעמדית – עומדים בחזית לאומית משותפת מול האפנדים והפלחים גם יחד.

בא תורה של ההתפכחות. אחד הפועלים, לוריא, מסכם בערב את קורות אותו יום:

 "אכזרית היא מלחמת קיום זו," נאנח לוריא ומוסיף, "נמצא שאנו, הפועלים העבריים, באים לדחוק עוד יותר את רגליהם של אלה שכבר נדחקו על ידי אחינו האיכרים. הרכוש היהודי הרחיק את הבידואים מעל אדמתם, והעבודה היהודית צריכה להרחיקם מעבודתם."

סמילנסקי עומד כאן במצב מאוד מיוחד. כאיכר צעיר, כסופר, כאיש שהיה מעורה בעשייה הציונית ובעסקנות הציונית בארץ-ישראל, במובן החיובי והטוב – לימים היה אחד מרוכשי האדמות הגדולים, למען ההתיישבות. בצעירותו היה מקורב לאנשי העלייה השנייה. ידידו הטוב היה יוסף אהרונוביץ, עורך "הפועל הצעיר". בהשראת אינטליגנציה עברית צעירה זו הוא החל לכתוב. היה קרוב אליהם. אבל כאשר התחדדה השאלה של העבודה הערבית – חל לדבריו קרע בינו לבינם.

מדוע?

סמילנסקי אמר: אני מחייב עבודה מעורבת, שיהודים, וגם ערבים, יעבדו אצל האיכרים במושבות. אבל אתם, שאומרים עבודה עברית בלבד – (דבר הנשמע היום אוטופי מאוד) – אתם בעצם מקצינים את הסכסוך בין היהודים לערבים בארץ-ישראל, ועושים דבר שאסור לעשותו – די לנו שקנינו מהערבים את אדמותיהם, לא ייתכן שגם ננשל אותם מזכותם לעבוד אצלנו, עליהן.

*

בשנת 1912 חזר סמילנסקי ארצה לאחר ששהה, לצורכי ריפוי, כשנתיים בחוץ-לארץ. בינתיים נתרחשה פרשה פוליטית של מרד בתורכיה, עלו לשלטון "התורכים הצעירים", ניתנה ה"חוריה", הכרזה על יתר זכויות לנתיני האימפריה העותומנית. הדבר עורר תקוות אך גם גרר מהומות, ליבה את אש התנועה הלאומית הערבית בסוריה ובארץ-ישראל. היו גם התנכלויות ליהודים ביפו, בעקבות אותו ליבוי. וכאשר חזר סמילנסקי ארצה, היא נראתה לו שונה מזו שעזב, וסוערת.

ב-1912 יצא סמילנסקי מהארץ לטייל בלבנון ובסוריה, ועל אותו מסע כתב לימים ברומאן האוטוביוגראפי היפה שלו, והחשוב מאוד להבנת השאלה הערבית, שקרא לו בשם: "בצל הפרדסים".

אגב, את עבודתי על השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית – קראתי בשם "צל הפרדסים והר-הגעש", כאשר המרכיב הראשון, צל הפרדסים, שמבטא את הרומאנטיקה, לקוח משם ספרו של משה סמילנסקי.

סמילנסקי מתאר איזו תדהמה אחזה בו בשיחותיו, לאורך כל הדרך. הוא מתאר את נבטיה, ביירות, מגיע לדמשק, ובדרכו משוחח עם ערבים מחוגים משכילים יותר מאלה שפגש בארץ, ביפו ובמושבות. נפגש גם עם יהודים מקהילת ביירות, יהודים מזרחיים. נדהם להיווכח איזה אנטאגוניזם חמור מעורר הרעיון הציוני, מעוררת ההתיישבות בארץ. אומר לו אחד היהודים בביירות:

 "זקניכם מדברים אל הערבים בלשון הבקשיש, וצעיריכם בלשון המגלב."

כלומר, הזקנים שלכם, אנשי העלייה הראשונה, סבורים שאפשר לקנות הכל בכסף, גם אדמות וגם יחסי שלום ושכנות טובה עם הערבים; ואילו חברי ארגון "השומר", האקטיביסטים, צעירי העלייה השנייה – הם משתמשים במגלב, אינם חוששים להגיע לעימות אלים עם הערבים.

זו, בין השאר, התייחסות למאורע של הסתבכות חברי "השומר" בהריגת ערבי בפולה, היא מרחביה (ליד עפולה), שהיו לו הדים רבים באותה תקופה, ולא נעסוק בכל היבטיו. על כל פנים, ההאשמה היא – אין לכם שום קשר עם המשכילים הערבים העירוניים בארץ. אתם מכירים רק את האפנדים, שמוכרים לכם את האדמות, ואת הפועלים הפשוטים. אבל דעו לכם שרוחשת תנועה לאומית ערבית חזקה מאוד בלבנון, שכולה ניזונה משנאת המפעל הציוני.

חוזר סמילנסקי נדהם לארץ-ישראל, ובא אל רעו הטוב אהרונוביץ, עורך "הפועל הצעיר", מראשי הפועלים בארץ באותה תקופה, ואומר לו: אזעקה! האם איחרנו את המועד? מוכרחים לעשות משהו כדי שלא נגיע לידי התנגשות לאומית חמורה!

וכותב סמילנסקי, בספר "בצל הפרדסים", על פגישתם:

כהלום רעם היה ובליבו הרגשה עמוקה וכאובה כי נפלה כאן, במהלך מפעלנו בארץ, איזו טעות מרה. מפעל צודק כמפעלנו אי אפשר שיעורר על עצמו שיטנה ושנאה כאלה. הרי לא לארץ נושבת באנו, לנשל ממנה את ילידיה, כי אם לארץ שוממת בשני-שלישיה, על מנת להקימה ולהחיותה לטובתם ולרווחתם של שני העמים, שהם עמים אחים, מראשית הופעתם בתולדות האנושות. אולי שגינו אנחנו, ולא בחרנו את הדרכים הנכונים, את האמצעים הנאותים, ודרכינו ואמצעינו הטילו צל על מטרתנו הטהורה. ומדוע לקויה כל כך התעמולה שלנו בעולם הערבי, וכמעט שאין אנו עושים מאומה לקרב את הלבבות. האם איחרנו את המועד ואין לתקן את המעוות?

יהודה, כך שם גיבורו של משה סמילנסקי ברומאן, המשיח את דאגתו בפני חברו יוסף אהרונוביץ, נענה:

 "דאגות עמנו כה מרובות, ואתה לא מצאת לך אלא את הבעייה הערבית?"

היחסים בין שני החברים משתבשים. את תוצאות ביקורו-מסעו בלבנון ובסוריה באותה שנה, 1912, ושיחתו עם יוסף אהרונוביץ על תיקון המצב, מסכם סמילנסקי כך:

 "פיתרון לבעייה הערבית קשה למצוא. קל יותר לאבד חבר."

קריאה מומלצת לשיחה שלישית

משה סמילנסקי:

"לטיפה" (1906), "שיך עבדול קדיר" (1909), "ברחש" (1923), "גואל הדם" (1921) – מתוך המחזור "בני ערב" (1934-1911), וכן – "הדסה" (1911, הופיע 1934), "זיכרונות" (1928) ו"בצל הפרדסים" (1951).

אהוד בן  עזר:

בצל הפרדסים. (משה סמילנסקי). אתגר. 20.1.1966.

מסע 1912 ללבנון ולסוריה. (על משה סמילנסקי, המשך). אתגר. 1966.

בצל הפרדסים (למשה סמילנסקי). קריאה אפשרית. למרחב. 21.2.1969.

הדסה למשה סמילנסקי. ספרי דורות קודמים. הארץ. 25.6.1971.

בכי מר פרץ מפיו. (משה סמילנסקי). אות. 9.3.1972.

האם איחרנו את המועד? (משה סמילנסקי). על המשמר. 1.8.1975.

מולדת לדוד שמעוני. ספרי דורות קודמים. הארץ. 15.12.1972.

הכפר הערבי למשה סטבסקי. קריאה אפשרית. למרחב. 2.4.1969.

הזורעים בדמעה למשה סתוי (סטבסקי). ספרי דורות קודמים. הארץ. 8.9.1978.

מבעד לצעיף ליעקב חורגין. ספרי דורות קודמים. הארץ. 7.9.1973.

בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) משודרות באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

המשך יבוא

* * *

ד"ר עירית אמינוף

"תפוח הזהב המיותם"

סיפורו הקצר של יוסף רוט רותם על ט"ו בשבט לפני 65 שנה בגלות פולין, ריגש אותי עד דמעות, דמעות ממש. אנו בני אותו גיל, זאת למדתי מן הסיפור, אבל אני נולדתי פה, בשמש שחיממה את פרדסי התפוזים​ של ארץ ישראל, שנארזו בנייר משי דק ועדין ונשלחו בארגזי עץ אל הגולה.

אחד מהם הגיע לביתו של יוסף רוט והיה לנושא הסיפור.

נזכרתי בסיפור שקראתי בהיותי בת 6 או 7 שנים ב"דבר לילדים" של אז שנקרא בשם: "תפוח הזהב המיותם" – המספר את סיפורו של הילד המקבל תפוח זהב אחד מארץ ישראל בטיול כיתתו בט"ו בשבט, ושומרו לאחותו הקטנה מינדלה, מתאפק ומתרסן, אינו מקלף, אינו פולח אותו,  ואינו אוכל עד שיביאוֹ אל אחותו החולה בבית.

אולם בבואו הביתה הוא רואה גופה קטנה מוטלת על הרצפה ולמראשותיה שני נרות דולקים, ותפוח הזהב נותר מיותם.

קראתי את הסיפור הזה מאות פעמים ושבתי וקראתיו מדי שנה בשנה, ותמיד בכיתי.

סיפורו של יוסף רוט החזירני אל "תפוח הזהב המיותם"

אם יש מבין הקוראים של חב"ע מי שזוכר את הסיפור, יודע מי כתב אותו ויש לו את הנוסח מ"דבר לילדים" של שנות הארבעים, אנא שלחו לי אותו ואודה לכם מאוד. אפשר גם לפרסמו מעל דפי חב"ע.

עפולה

* * *

ארנון פורת

אל: חברי אגודת הסופרים העברים

מילות פרידה

שלום רב,

לאחר למעלה מארבע שנים אני מסיים את עבודתי כמנכ"ל אגודת הסופרים העברים. אני מבקש להציג בפניכם את תמצית עשייתי לקידומה של האגודה, אשר מלבד הפן הספרותי תרבותי התמקדה  בתחום הכלכלי והמקצועי.

עם תחילת עבודתי התברר כי האגודה נמצאת במצב קיומי קשה ביותר, היו  קיימים חובות כספיים כבדים ביותר. בנוסף החוב הכספי הגדול ביותר היה למינהל מקרקעי ישראל בסך                            של 10,000,000 ₪!

עקב כך האגודה נמצאה תחת איום המינהל לפינוייה מבית הסופר ולמכירת הקרקע של בית הסופר!    

להלן עיקרי הפעילות וההישגים שנעשו בתקופת עבודתי:

1. הובלת מיזם שמטרתו היתה בניית חזון כלכלי ומקצועי שישנה את מצבה הקשה של האגודה:

א. מכירת השטח האחורי של בית הסופר (בהתאם לתב"ע במ.מ.י. ועיריית תל אביב-יפו) כדי לכסות את כל החובות הכבדים של האגודה.

ב. כספי המכירה מיועדים לשפץ את בית הסופר  (שמצבו הפיזי הוא רע ביותר) ולשמר אותו בהתאם להחלטת עיריית תל אביב-יפו כי בית הסופר הוא בית לשימור. המטרה היא להפוך את בית הסופר לבית המרכזי והחשוב של הספרות בישראל.

האחראים למיזם עורכי הדין חיים עדיני, עמי עדיני (שעשו עבודה מעולה להצלחת המיזם) ואני הצלחנו להגיע לסיכום עם מ.מ.י  להפחתת החוב לסך 5,000,000 ₪!

בעקבות זאת החל מו"מ מורכב, מסובך וממושך עם יזמים שונים למכירת השטח הנ"ל שיועד בהתאם לת.ב.ע לבניין מגורים. בסופו של התהליך הממושך אישר ועד אגודת הסופרים העברים, שהיה שותף מלא בכל שלב, את ההצעה הטובה ביותר של הרוכשים:

א. תשלום כל החובות של האגודה למ.מ.י  בסך 5,000,000 ₪.

ב. תשלום כל המיסים הנדרשים עקב המכירה בסך של כ-15,000,000 ₪.

ג. תשלום לאגודה בסך של 6,000,000 ₪ לשימור ולשיפוץ היסודי של בית הסופר.

ד. תשלום נוסף לאגודה בסך של 3,000,000 ₪.

ה. היזם הרוכש יממן את התשלום עבור שכירת משרדים חלופיים לאגודה בכל זמן שיימשכו השיפוצים בבית הסופר.

בסיום השיפוץ והשימור יהפוך בית הסופר למרכז הספרותי החשוב והחדיש בישראל.

הישג גדול נוסף כתוצאה מפרויקט זה הוא שבית הסופר הוא של אגודת הסופרים העברים בחכירה וללא כל תשלום (בניגוד לעבר) ל-99 שנים!

2. גיוס תרומה מתורמת (שביקשה להישאר בעילום שם) לתמיכה במשוררים וסופרים שנמצאים במצוקה בסך של 350,000 ₪. התורמת הודיעה שתמשיך ותתרום כל שנה למטרה זו סכום של 50,000 ₪.

3. גידול והרחבת הפעילות הספרותית של האגודה בבית הסופר וברחבי הארץ:

א. ייזום שיתופה של האגודה בפרויקט "ימי תרבות" של מפעל הפיס ומשרד התרבות, ובשלוש השנים האחרונות קיימנו ברחבי הארץ כל שנה 20 אירועי ספרות בהשתתפות מיטב הסופרים והמשוררים.

ב. מידי שנה התקיימו  בבית הסופר כ-100 אירועי ספרות שונים ומגוונים שכללו: ייזום והפקת אירועי ספרות מיוחדים, השקות ספרים חדשים של חברי האגודה, אירועי ספרות שהוקדשו ליוצרי ספרות צעירים וותיקים, להופעת כתבי עת ספרותיים ולנושאים מיוחדים.

ג. תחרות הכתיבה לילדים התרחבה ומתקיימת גם לתלמידי חטיבת ביניים ולחטיבה העליונה.

4. יצירת שיתופי פעולה מתמשכים עם הספרייה הלאומית בירושלים ובית אריאלה בתל אביב.

5. ייזום פנייה למפעל הפיס לתמיכה ב"מכון גנזים" של אגודת הסופרים העברים. כתוצאה מהפנייה והפגישה שקיימנו עם ועדת הספרות של מועצת הפיס לתרבות ואמנות הוכנס לראשונה על ידם סעיף לתמיכה ב"שימור אוספים וכתבים ספרותיים". אנו מאמינים שבקשתנו תאושר ובשנת 2016 תתקבל ממפעל הפיס תמיכה כספית ל"מכון גנזים".

אני מבקש  להודות לחברי ועד האגודה שעבדתי עימם בשיתוף ובשקיפות מלאה במהלך 4 שנים, ובמיוחד ליו"ר האגודה בתקופה זו המשורר הרצל חקק, על האמון, התמיכה הגדולה והאמונה בדרך שהלכנו בה יחד!

אני מבקש גם להודות לחבריי בצוות אגודת הסופרים העברים על עבודתם המעולה, המסורה והנאמנה עבור האגודה. אני מודה לכם חברי האגודה על כל תרומתכם החשובה לפעילות האגודה, על התייחסותכם ועל תגובותיכם החמות. כשהתקבלתי לתפקיד ראיתי בכך שליחות ציבורית ממדרגה ראשונה ואחריות כבדה כלפי האגודה וחבריה. אני מאמין שעשיתי כל שיכולתי להצליח בכך.

בברכות חמות,

ארנון פורת

מנכ"ל אגודת הסופרים העברים

אהוד בן עזר: ציבור הסופרים העברים חייב הרבה תודה והערכה לארנון פורת על השנים שבהן התמסר לניהול אגודת הסופרים ולהעלאת קרנה, שהיתה די בשפל, בטרם לקח על עצמו את המעמסה.

אנחנו מקווים כי הדחת עורכו המוכשר של "מאזניים" ד"ר משה גרנות, התפטרותו של ארנון פורת, וניסיון האגודה להקים במסגרתה גוף חדש של סופרי ילדים ונוער תוך התעלמות מסומליו"ן, הגוף הוותיק הקיים שרוב חבריו הם גם חברי האגודה – אינם מבשרים רעות להתנהלותה של ההנהלה החדשה של אגודת הסופרים, הנהלה שיש בה סופרים ומשוררים שמעולם לא שמענו עליהם.

ויש גם לקוות כי לאחר השלמת תוכנית השיפוצים והבנייה-מחדש – עדיין יישאר "בית הסופר" ולא ייבלע באיזה בניין משרדים או מגורים ענק. מכון "גנזים" כבר ממילא אינו קיים בו אלא בקומות הקרקע של הספרייה העירונית בית אריאלה.

* * *

לכל ידידיי

לאלה שראו את ההצגה "יחזקאל"

ולאלה שעוד לא יצא להם לראותה

ההצגה "יחזקאל" תוצג (אולי בפעם האחרונה) בתיאטרון החאן בירושלים

ב-22 וב-23 בפברואר בשעה 8:30 בערב

מומלץ בחום לבוא או להמליץ לאנשים שעוד לא ראו אותה להזמין כרטיסים

להתראות

מיכאל קובנר

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

פרק עשרים ושלושה

שיירת ה"מַחְמַל". הדספק המפואר. לילה במַקְעֵד. העורבים. פגישה מחודשת עם הגמל היבש והפרש מבגדד. רני ניצל.

ורני, להיכן נעלם?

במהומת ההתנפלות, בלילה, החליק מעל הגמל על גבי החול הרך, שעדיין נשמרה בו במקצת חמימות שעות היום. לוחם בידואי תפס בעבאיה שלו אך הוא חמק והשתחרר ממנה, עוזב אותה ביד רודפו. ובזכות המהומה והחשיכה, וקומתו הקטנה, וגם מאחר שאיש מן התוקפים לא ידע כי נמצא ילד בשיירה, עלה בידו להימלט.

הוא רץ לאיטו בחול עד שהתעייף והזיע. וכשפסע לאט יותר, החלו עצמותיו מתקררות ונשימתו כואבת והאוויר המקפיא חותך בו כבסכינים. הוא נזכר כי כאשר שכבו במאורות-החול, כחלוף על פניהם מחנה רוכבי-הגמלים המסתורי – היה החול חם ונעים למגע. על כן עצר בצלע גבעה וחפר בידיו בור לא עמוק, כמו שחופרים בחול על שפת-הים, שכב בו והתכסה כבשמיכה, רק ראשו בלט החוצה. התבונן בירח, האזין לקולות הלילה – צקצוקים, שאגות רחוקות, ויללות של חיות – ופחד. אבל עייפותו גברה על פחדו, והוא נרדם.

בבוקר התעורר לשמע קולות של שיירה קרובה. לא הרחק ממנו ראה גמל מפואר, נושא מעין שלד-עץ מרובע, בעל גבנון, כמין פיראמידה או אפיריון, שכיסוייו רקוחים בזהב ובקישוטים שונים על רקע של משי ירוק ואדום. וסביבו שומרים כמה רוכבי-גמלים נושאי חרבות ורמחים, כנראה חיילים, כריהם מקושטים אף הם, ואחריהם שיירה גדולה של רוכבים.

היתה זו שיירת עולי-רגל מקושטא ומקהיר, היוצאת מדי שנה למכה ובראשה ה"מַחְמַל", שפירושו ה"משא", והוא דספק מפואר אשר בו היתה נוהגת לעלות לרגל שג'ארית אל-דור (זר הפנינים), והוא שמה של שפחה תורכית יפהפייה שנישאה לשולטן נג'ם אל-דין והיתה לאשתו החביבה עליו ביותר. היא הוכרזה על ידי עולי-הרגל מלכת מצרים,  והיתה נוהגת לעלות לרגל בדספק המפואר, הנישא על גבי הגמל. ולאחר מותה, ואולי עוד בחייה, החלו שולחים את הדספק הריק שלה בראש שיירת העולים-לרגל למֶכה, כסמל כס-המלכות, השלטון – המשתתף בעלייה-לרגל.

בהתרחק שיירת הגמלים הבין רני שמגמת פניהם דרומה, ועל כן, אם ברצונו ללכת מזרחה, עליו לפנות עתה שמאלה, וללכת ישר, ישר, עד אשר יפגוש ביהודי חייבר.

וכך עשה.

יום ולילה ויום ולילה הלך רני לבדו מזרחה וכל ציודו כף-מאכל ואולר ומכשיר-קשר אחד שתאומו מצוי בידי קפיטן יוקי, ומקל המתכת היורה, וכדורים אחדים, וחמת-מים שהצליח להוריד מן הגמל במנוסתו, עיפרון, והמחברת.

כל ילד אחר היה אולי יושב באמצע המידבר ובוכה, או רץ ומסגיר עצמו לבידואים בהדיֶה כדי לזכות, לפחות, במזון ובמחסה כלשהם. אך רני היה בעל ביטחון רב בכוחותיו. הוא הושפע מידידו, קפיטן יוקי. אין זו בושה להיכנע, להתייאש, אמר לא פעם קפיטן יוקי, אך בתנאי אחד – שניסית קודם לעשות כל מה שביכולתך כדי לנצח, להתגבר ולא לאבד את התקווה, ונוכחת שהדבר הוא למעלה מכוחותיך.

האם למעלה מכוחותיי הוא ללכת לבדי מזרחה? שאל עצמו רני, והשיב – לא. אין זה למעלה מכוחי. כל זמן שאני יכול – אלך, כמו שעתיד ללכת בעוד ארבע-חמש שנים הנער משה-שמואל, שהוא כמעט כבן-גילי, לבדו בלילה מירושלים לפתח-תקווה. ואם הוא יכול, אוכל גם אני.

היום הראשון לא היה חם כקודמיו, ורני עשה כברת-דרך נאה כשהוא משתדל להסתתר באיזה נקיק או קפל-גבעה כל פעם שנקרתה בדרכו אורחת-גמלים. לפנות-ערב התעודדה רוחו כאשר הגיע אל בית-אבנים, יותר נכון, סוכת-אבנים, כי לא היה ביניהן טיח כלל. בפינה היו עצים מקוששים. בקיר היו גומחות אחדות, כמין מגירות, או תאים מוגפים בקיר האבנים, בצורה מאוד פשוטה. בתוכם היו גפרורים. קמח. עלי תה. קצת תמרים וצימוקים. נרות. דבש-תמרים וחריץ גבינה יבשה, לבנבנה-צהבהבת.

רני לא ידע שתחנה כזו קרוייה מַקְעַד, והיא מעין "עזרה ראשונה" של הבידואים מפני צרה ומחסור בנדודיהם. כל העובר על פני המקעד וחונה בצל קורתו, ישאיר צרכי-אוכל כפי יכולתו וכאשר ידבנו ליבו. וכל המצוי במצוקה ונקלע למקום, ישתמש בהם לרווחתו, ולא ימות ברעב.

הוא לא ידע כל זאת, אך בהבחינו שהמקום נטוש, לא חשש להיכנס אליו, ואז גילה את האוצר. מיד הדליק אש, בישל קצת תה בקופסת-פח, שכנראה היו בה פעם ביסקוויטים, כי מצויירים היו על דפנותיה, עם אותיות באנגלית. המתיק את שתיית התה בדבש-תמרים שליקק מדי פעם בכף שבידו, וכירסם מעט גבינה יבשה. לאפות פיתות לא היה לו כוח. ולאכול סתם קמח – אי-אפשר. וכפיצוי היו לו התמרים והצימוקים. אבל רעב נשאר עדיין.

אחר-כך הדליק נר עבה, עשוי דונג, וישב נשען לקיר וכתב במחברת:

הטיול השנתי

כל שנה הילדים יוצאים לטיול. השנה יצאתי לטיול לבדי. אני מטייל במידבר ערב ואינני מפחד. אני מחפש את יהודי המידבר. זה היה הטיול השנתי שלי.

רני

התכסה שוב בחול החם, ונרדם.

הוא לא אהב לכתוב חיבורים.

בלילה הוא חלם על היד האוחזת בקשת הקטנה ומנגנת בראבאבה, ונדמה היה לו כי המנגן הנעלם מושכו לבוא אליו וקורא לו ושר "כְּאָב היית לגואלנו". והמנגינה החדגונית, שהיתה עם זאת עריבה ומלאת ביטחון, נסכה ברני הרגשה טובה כי יש מי ששומר עליו ומחכה לו, וכי לא ילך לאיבוד בדרך הזו.

השכם בבוקר נפרד רני מסוכת-האבן שמזונות נאצרו בגומחותיה. שׂם מעט צימוקים ופירורי-גבינה בצרורו, והמשיך בדרכו, מקווה למצוא בהמשך היום מיבנה נוסף כזה, עם צורכי-אוכל, ומים, לחניית-הלילה.

הוא לא הרחיק לכת, והנה נקודה זעירה שחורה מרחפת לפניו מעל לגבעות החשופות, ברקיע הלבנבן-אפרפר, הקולט קרני-שמש ראשונות. עד מהרה התברר לו כי עורב הוא. העורבים במידבר גדולים הם וחסונים, כי מלחמת הקיום באיזורים צחיחים אלה, אכזרית היא מאוד, ורק החזקים ביותר מחזיקים מעמד. ככל שהתקרב רני כן הקים העורב רעש רב ביותר, וצרח בצרידות האופיינית לבני-מינו, מחריד את הסביבה משלוותה.

אך רני המשיך לצעוד מזרחה, כלפי השמש העולה, מלי לשנות את נתיבו.

העורב התקרב אליו וחג מעגלים-מעגלים כשהוא דואה באדישות ובגנדרנות מעל לראשו, מנצל את זרמי-האוויר וכך חוסך מעצמו מאמץ וכמעט שאינו מניע כנפיו.

לא חלפו דקות ספורות והנה עורב נוסף הצטרף אל הראשון, נענה ובא לקריאתו, שחור וחסון כמוהו, ושניהם חגו מעל רני, מרעידים את האוויר ומשמיעים את צריחותיהם לעיתים קרובות יותר ויותר.

ואז – לפתע-פתאום ירדו לעברו כזוג מטוסי-תקיפה סילוניים בשעת קרב, ועוד בטרם הצליח להתכופף – חש את משב-הרוח ומשק-כנפיהם משני צידי ראשו, וזאת בעת ובעונה אחת, וכמו לפי פקודה. ומיד זינקו למרום והמשיכו לעופף במעגלים מעל לראשו.

 רני נזכר עתה בדברי הבידואי הזקן: "היזהרו מן הציפורים!" – אולי העורבים מזהירים אותו לבל ימשיך להתקדם אל תוך שטח מחייתם, שנחשב בעיניהם כנראה לאחוזתם הפרטית? אך רני התעקש. הוא המשיך לצעוד היישר קדימה, מזרחה, אל חייבר.

לא עברו רגעים אחדים, ושלושה עורבים נוספים, שחורים ומאיימים, הצטרפו אף הם למקהלת הצריחות הצרודות. חמישה עורבים תקפו אותו עתה בבת-אחת ומכל כיוון אפשרי!

עתה החל רני רועד, והפחד חילחל בעצמותיו. הוא נזכר כי כשהיה בשנת 1982 עסקו העיתונים והטלוויזיה במשך שבוע שלם בסיפור על עורב שחור שנטפל ומירר את חייו של איש אחד ביפו, מר נוריאלי שמו. עורב אחד! וכאן – חמישה. ואין שום בניין להסתתר מפניהם!

מה לעשות?

ניסה רני להשמיע להם קולות במכשיר-הקשר שהחזיק בידו, הגביר את העוצמה ומתח את האנטנה – לא הועיל.

הרים רני את מקל-המתכת החלול וירה באוויר כדור אחד – הרעש לא היה גדול, ונבלע עד מהרה במרחבים שמסביב. והעורבים – התרוממו לרגע, ושבו לצלול לעברו, ובכל צלילה התקרבו יותר אל ראשו. עתה כבר היו שמונה. וגם אילו ביזבז את כל כדוריו והצליח להרוג שניים-שלושה מהם, לא היה מצליח לעצור את התקפתם. עתה לא היה ספק בליבו כי רע ומר יהא גורלו אם ימשיך לצעוד קדימה מבלי לסטות ממסלולו.

ואז נזכר במה שאמר לו קפיטן יוקי, ופנה שמאלה, כלומר, צפונה, ובצעדים מהירים, כמעט בריצה קלה, נמלט משדה-המערכה.

העורבים הפסיקו לצלול עברו וגם צריחותיהם נחלשו. ובכל זאת עקבו אחריו ממרומים, כחפצים להיות בטוחים כי אכן מתרחק הוא.

רני חשב שאולי, משום שהצמחייה כה מועטה במידבר, אין להם, לעורבים, ברירה והם בונים את קיניהם על הקרקע או בשיחים הנמוכים. וכנראה שקן כזה היה מצוי מולו, בכיוון שאליו התקדם. ואכן, שעה שניסה לשוב לנתיבו המקורי, מזרחה, זכה שוב לצריחות ולגידופים צרודים, והפעם עטה עליו כל הלהקה, ורדפה אחריו מרחק ניכר גם לאחר ששב ונמלט מהם צפונה בפעם השנייה. ביקשו ללמד אותו, כנראה, לקח שאותו לא ישכח במהרה!

הסטייה מן המסלול האריכה את דרכו של רני, והחום היה עתה כבד עד מאוד. בחמת לא נותרו מים רבים. ועד מהרה החל צועד בקושי, כשהוא נשען על המקל, כאיש זקן. לקראת הצהריים אפסו כוחותיו כמעט כליל. החול היה חם. ממש מלובן בשמש. וסוליות הסנדלים להטו גם הן. למזלו הגיע עד לפתחו של ואדי רחב, בפתח חומותיהם של ההרים הגבוהים המתנשאים כלפי מזרח. הוא מצא קיר הרוס-למחצה של בניין שאולי שימש פעם תחנה לשיירות, או גדר למיכלאה. ושם רבץ, מעולף-למחצה, עד בוא הערב.

בערב התאושש. אכל צימוקים אחדים ופירורי-גבינה שנשא בצרורו. שתה מעט משארית המים. לשונו היה צרובה, גרונו יבש, ועורו בוער עליו כי שוב לא היתה עליו העבאיה, במשך היום, להסתירו מקרני השמש החזקות.

"גלידה," מילמל עתה גם הוא, "מה לא הייתי נותן תמורת מנה אחת? הייתי מוכן אפילו לוותר ושלא להתבונן יותר בחיים שלי בטלוויזיה –

"אבבטן! עמשי! קפיטן יוקי! היכן אתם? מדוע עזבתם אותי לבדי כאן, במידבר, הלא אני עדיין ילד וצריך לשבת בשעה זו עם אבא ואימא בבית ולשתות קקאו, וקולה, ומיץ-תפוזים, ומי קרח, ומי שלג, ומיץ מיצ'מיץ' כלומר מיצ'מיש, מישמיץ' מיץ' מיץ' מיץ' – "

המסכן, כוח לא היה לו אפילו להדליק מדורה כנגד קור הלילה המידברי, שהחל אופף אותו מכל צד. ושוב התכסה בחול-החם, הניח את מקל-המתכת הטעון למראשותיו ונרדם.

בבוקר היום השלישי קם בשפתיים בקועות וגופו נוקשה מקור. אכל את הצימוקים האחרונים, שתה את שארית המים, ניער את החול מגופו, הו, כמה השתוקק עכשיו למקלחת, אשר על אודותיה, היה מנהל ויכוחים עקשניים של סירוב מדי ערב, בבית –

אני אמשיך, אמר לעצמו, הרי לא ייתכן שאמות ב-1875, יותר ממאה שנים לפני שנולדתי!

והוא גרר עצמו, נעזר במקלו, אך לאחר צעדים אחדים החלו עיגולים שחורים מרצדים נגד עיניו, האדמה חגה-נעה, כמו על גבי ספינה, והוא נפל חזרה אל החול, מתעלף.

מרבית היום רבץ כך, מחפש פינת צל, מנסה לקום מדי פעם אך הסחרחורת שבה ומצמידה אותו לקרקע. ורק לפנות-ערב שבו אליו מקצת כוחותיו וחושיו, והוא המשיך בדרכו אל הוואדי המוביל מזרחה, ומכל צד התרוממו הרים גבוהים וקודרים, והדרך לפניו היתה מלאה אבנים חדות ועקבות של נחשים ועקרבים, וצריחות של עורבים שחורים מכים בכנפיהם ממעל נשמעו שוב, אם כי לא התקיפו אותו הפעם, והאוויר נעשה בבת-אחת קריר שעה שהשמש התחילה לשקוע, ומצד ימין התרומם לפתע שלד של גמל, שהתנים כירסמו אותו והשמש יבשה אותו אך צורתו לא השתנתה ונותרה שלימה, גם הדבשת, כאילו זה עתה הבריכו אותו והוא עומד להתרומם מרבצו ולצעוד וכל עצמותיו משקשקות –

קליק! –

קליק!

קליק –

רני היה עייף מאוד ובקושי המשיך צעד אחר צעד, בכבדות, וכפות-רגליו, בסנדלים, ניגפות מדי פעם באבנים החדות. הוא היה צמא ורעב, והאוויר הקריר חדר מבעד לחולצתו הדקה ומכנסיו הקצרים. מרחוק נדמה היה לו שהוא רואה מאהל נחמד עם דקלי תמרים אחדים ושוקת מים ועשן לבנבן של מדורה שעליה מרתיחים אולי קפה או תה, מכינים פיתה דקה וטרייה על גבי הסָאג' –

ו –

המראה הלך והתרחק ממנו ככל שהתקרב אליו, והוא חשש גם להסתכל לאחור כי היה נדמה לו שהגמל היבש, זה השלד-גמל – מדלג ורץ אחריו ומקרקש בפרקי-עצמותיו המשמיעים קול כניעור מטבעות בקופה –

ו –

נדמה היה לו שכבר היה כאן פעם, בחלום, וכבר לא היה בטוח אם הוא נמצא על מיטתו וחולם את מה שמתרחש עכשיו, או שעכשיו זוהי המציאות האמיתית כפי שראה אותה לפני, זאת אומרת, אחרי יותר ממאה שנים, בבית, בחלום –

ו –

לפתע פתאום ניצב מול רני רוכב בידואי על סוסה לבנה. החזה שלה רחב, רגליה ארוכות, וגופה ארוך ורזה. ראשה היה קטן וחינני, אוזניה זקופות ועיניה גדולות וחכמות. הפרש לא היה גבה-קומה, רגליו בתוך הארכובות הגיעו רק עד חצי בטן הסוסה, אולי כתפיו היו רחבות להפליא. כבן ארבעים וחמש היה. בימינו החזיק רומח, ועל ירכו משמאל היתה תלוייה חרב ענקית. פניו היו מכוערים, אפו גדול ומכוסה בחטטים של מחלת אבעבועות ישנה. עיניו היו גדולות, שחורות, ובוערות במבט גלוי נכחן. הוא התבונן אל רני במבט חודר, וקרא אליו –

"לֵילְתַכּ סַעִידֶה!"

ורני, הנרגש, הרועד ולא רק מקור – ענה לעומתו בעברית:

"אני יודע! אני יודע מי אתה!"

"אַנַא אִישְרַאִיל!"

"אתה הפרש מבגדד, אתה – "

ובינתיים המשיך הבידואי המוזר וקרא בעברית: "שמע ישראל אדונַי אלוהינו אדוני אחד!" ונשא עיניו למרום.

"אתה דאוד אבו-יוסף! באת, סוף-סוף – "

ופרץ בבכי, רני.

דאוד אבן-יוסף ירד מעל סוסתו וניגש אל רני. הטיל על כתפיו אדרת, למחסה מפני הקור, ליטף את ראשו, הישקה אותו מים זכים, פרס לו מפיתו שהיתה צרורה עימו באוכף, פיתה מגולגלת בזעתר, וגם סוליית מישמש דקה, מתוקה-חמצמצת, שהכאיבה את בלוטות-הרוק בפיו של רני וגרמה לו לשתות עוד ועוד עד שחלף צמאו הנורא.

לאחר שנרגע מעט, והתאושש, סיפר לדאוד אבו-יוסף, מן הסוף להתחלה, את קורותיו בימים האחרונים. וכשהגיע להתנפלות, וכיצד נישבו עמשי ואבבטן, הפסיקו דאוד אבו-יוסף ואמר:

"שני יהודים אסורים בהַדִיֶה? מיד נצא לשם. אך לא, קודם בוא נא עימי אל מחנה המשלחת האנגלית, לא רחוק מכאן, ליד המעיין. שם תתרחץ. נחליף בגדיך, ותאזור כוח לצאת עימי לדרך, אחר חצות הלילה."

"זה בסדר," אמר רני, "ישנתי רוב היום."

*

כשהגיעו למחנה, ליד המעניין, התנוססו בחשיכה שני אוהליו הלבנים, העגולים, והאנגלים שבתוכם כבר ישנו. נשמעו נחרותיהם השלוות, הבטוחות, ובאוויר עוד עמד הריח, הבשום והזר, של טבק המקטרות שאותן עישנו בטרם נרדמו.

רני התרחץ במעיין, החליף בגדים, אכל שוב, משארית ארוחת-הערב, ועד מהרה הצטנף באחת הפינות בשמיכת צמר-גמלים ונרדם.

בחצות בדיוק העיר אותו דאוד אבו-יוסף והושיבו על האוכף, מאחור.

כל הלילה רכבו השניים מערבה, להַדִיֶה.

המשך יבוא

* * *

תיעוד של חבורת אנארכיסטים נגד גדרות

https://www.facebook.com/HalleluHeb/videos/1668536216750649

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: דבר ראשון בבוקר אני קורא "הארץ" ומצטער שאינני חי בגרמניה בשנות השלושים למאה שעברה שאז, לפי העיתון לאנשים חושבים – היו מצבי שלי והמצב הכללי הרבה יותר טובים מאשר בישראל של ימינו השוקעת בדיקטטורה, לאומנות, גזענות, שחיתות והתפוררות כללית.

* כפי שהקוראים יכולים לראות מהביבליוגרפיה לפרק השלישי של "צל הפרדסים והר הגעש", העיסוק של הסופר הנידח בדמות הערבי בספרות העברית – החל כבר לפני 50 שנה, בינואר שנת 1966, והוא קדם למרבית החוקרים.

 אבל מה, נידח. לא סופרים אותו.

* הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: ידידי הצעיר אהוד, הנכדים שלי קראו בשעתם את "דבר לילדים" משנות ה-30, והייתי גם אני מציץ בו לפעמים, ונדמה לי כי המכתב העיתי שלך דומה לו מאוד, בייחוד בסיפורים הארצישראליים בהמשכים שאתה נותן בו.

* מרדכי בן חורין: אישי, לבנימין נתניהו. עכשיו, בהיותך שר בחמישה משרדי ממשלה, תוכל לנסות לחסל את האוייב הגדול ביותר של ישראל: הביורוקרטיה.

איראן גרעינית לא תשמיד את ישראל, כי כך אני אומר לך ואני יודע למה, אך עליי לא לחשוף זאת בפומבי.

גם מדינה פלסטינית לא תקום לצד ישראל כל עוד שורדים הילדים המקבלים חינוך לחיסול ישראל, ואף אם מהיום יקרה את אשר הוא בגדר חוכמה שאינה, לאסונם, נחלת הערבים המוסלמים – חינוך לשלום אמת, הרי עד למות כל הדור המוסת היום יחלפו, לפי תוחלת החיים, 84 שנים, כלומר עד שנת 2016+84=2100.

* שרת המשפטים [השחורה, מגיאנה הצרפתית] של צרפת כריסטיאן טובירה התפטרה היום (רביעי, 27.1) מתפקידה על רקע התנגדותה להצעת חוק של הנשיא פרנסואה הולנד, לפיה יש לשלול את אזרחותם של מורשעים בטרור מחזיקים באזרחות כפולה. חוק האזרחות של הולנד הוצע בעקבות התקפת הטרור בפריז ב-13 בנובמבר, שבוצעה על ידי מחבלים מארגון המדינה האיסלאמית (דאעש) בעלי אזרחות צרפתית או בלגית. ["הארץ" באונטרנט, 27.1]. 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,623 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל