גיליון מס' 1117

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ב בשבט תשע"ו, 1 בפברואר 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: פֵּשֶר הַנֶּשֶר. // פוצ'ו: בחיי (2), פרק ט"ז – זהירות! זאב! // משה כהן: ביבי לא הצליח? // עדינה בר-אל: זכר להרצליה רז. // רוֹן גֵּרָא: פְּרִי עַל עָנָף. // אורי הייטנר: 1. פוטש פדגוגי. 2. הנמלה העניינית תמיד רואה שחורות. 3. צרור הערות 31.1.16.  // עמוס אריכא [צייר וסופר עברי]: קפוצת השכל. // דניה מיכלין עמיחי: ובחרת בחיים – בית השנטי במדבר. // עדינה בר-אל: ברודווי כחול-לבן – על המחזמר "בילי שוורץ", בתיאטרון חיפה. // תקוה וינשטוק: זה היה בקאפרי. // אלוני זמורה: כמה הרהורים ותהיות בלתי שגרתיות, על הרצח הנתעב שהתרחש בתל אביב. // יוסי אחימאיר: הערות מעמוד הפייסבוק שלי. // מכתב בן-ציון יהושע לארנון פורת. // אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו. שיחה רביעית: מרירות המציאות. // אוריה באר: הלוויה עצובה. // יהודה דרורי: חילוקי דעות בין שני ילדים דפקטיביים. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק עשרים וארבעה: מבחן-האש ומשפט-צדק בהַדִיֶה. חטיפת השיח' כבן-ערובה. שיחרור עמשי ואבבטן. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

פֵּשֶר הַנֶּשֶר

רַק מְתֵי מְעַט בֵּינֵינוּ שָׂמוּ לֵב בִּכְלָל דּוֹמָנִי

לִידִיעָה אוֹרְנִיתוֹלוֹגִית שֶשֻּדְּרָה בַּחֲדָשוֹת

עַל פְּלִישָה מִשְּמֵי אַרְצֵנוּ לָרָקִיעַ הַלּוּבְּנָאנִי

שֶל מִין נֶשֶר שֶהִדְאִיג אֶת בְּנֵי-דּוֹדֵנוּ שָם קָשוֹת.

וּמַדּוּעַ זֶה הִדְאִיג אוֹתָם כָּל-כָּךְ? כִּי אֶל הַנֶּשֶר

שֶשֻּחְרָר אֶצְלֵנוּ לַחָפְשִי מִכְּלוּב וּמִגָּדֵר

כָּאן הִצְמִידוּ שוֹחֲרֵי הַטֶּבַע, לִשְמִירַת הַקֶּשֶר

שֶבֵּינוֹ וּבֵינֵיהֶם, מִתְקַן-עִקּוּב בִּדְמוּת מַשְדֵּר.

וְהִנֵּה, כְּשֶרַק גִּלּוּ זֹאת בִּלְבָנוֹן לוֹכְדָיו שֶל עוֹף זֶה

נִתְקְפוּ בַּחֲרָדָה הַמְּבֻסֶּסֶת עַל אָזְלַת-

תְּפִיסָתָם אֶת כַּוָּנַת שוֹלְחֵי הַנֶּשֶר לְמָעוֹף זֶה

וְחָשְדוּ מִיָּד כִּי צַהַ"ל מִשְתַּמֵּש בּוֹ כְּמַזְלָ"ט

בֵּין אִם לְמַטְּרוֹת רִגּוּל וּבֵין אִם לִזְרִיעָה שֶל הֶרֶס

כְּפִי שִֶיִּשְׂרָאֵל שָלְחָה לָהֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה

כְּתַגְמוּל לְמִתְקְפוֹת נַסְרַאלְלָהּ מֻרְעָלוֹת הָאֶרֶס

בְּמִלְחֶמֶת לְבָנוֹן הָרִאשוֹנָה וְהַשְּנִיָּה.

וְנִרְאֶה כִּי טָעוּתָם זוֹ הַבִּינְת-גְּ'בֵּלִית, הַבּוּפוֹרִית

בְּיַחְסָם לִמְעוּף הַנֶּשֶר כַּוָּנוֹת תּוֹקְפָנִיּוֹת

מַמְחִישָה, אִם תְּסֻלַּח לִי הַשְוָאָה כֹּה מֶטָפוֹרִית,

אֶת קֵהוּת מוֹחוֹת שְכֵנֵינוּ בַּמְּדִינוֹת הָעַרְבִיּוֹת.

שֶהֲרֵי אִם כְּמוֹ הַנֶּשֶר שֶשֻּחְרַר לְחֻפְשַת-קֶבַע

מִכְּלוּבוֹ בּוֹ הָעָנְקוּ לוֹ גַם טִפּוּל גַּם בִּטָּחוֹן

בִּידֵיהֶם שֶל מְשַלְּחָיו לַחֹפֶש חוֹבְבֵי הַטֶּבַע

וְהֻעַף לִמְרוֹם שָמָיו שֶל מִזְרָחֵנוּ הַתִּיכוֹן, –

לוּא כָּמוֹהוּ שֻחְרְרוּ עַמֵּי עֲרָב מִשְּבִי מַתְכֹּנֶת

 הַקּוֹנְצֶפְּצְיָה הַגִּ'יהָאדִית שֶבְּאַשְמָתָהּ בִּלְבַד

הֻנְחֲתָה בָּהֶם הַ"נַּאקְבָּה" כְּשֶבְּאַרְבָּעִים וּשְמוֹנֶה

הֵם הִשְלוּ עַצְמָם לַדַּעַת כִּי  נִכְלֶה וְכִי נֹאבַד

כְּשֶשִּסּוּ בָּנוּ שֶבַע אַרְצוֹתֵיהֶם שֶהִקִּיפוּנוּ

אַרְבָּעָה צְבָאוֹת סְדִירִים שֶאִחֲלוּ לָנוּ לָמוּת

בִּדְחוֹתָם אֶת הַחְלָטַת הַחֲלֻקָּה וּכְשֶתְּקָפוּנוּ

וְעָלוּ עָלֵינוּ גַם בְּטִיב נִשְקָם גַּם בְּכַמּוּת

בְּלִי לִקְלֹט אֵיךְ יִשְׂרָאֵל לָהֶם תְּבוּסָה כָּזֹאת הֵסֵבָה

כְּשֶנִּצְחוֹן הַמְעַטִּים עַל הָרַבִּים קָבַע עֻבְדָּה

שֶגַּם לָנוּ יֵש כָּאן צוּמוּד בּוֹ מִזְּמַן חָתַמְנוּ קֶבַע

עַל אַרְצָם שֶל אֲבוֹתֵינוּ –  וְהַשֶּקֶר שֶנִּבְדָה

בְּסִכְלוּת מַנְהִיגֵיהֶם בָּהּ נִכְשָלִים הֵם כְּבָר שָנִים

כָּאן מִתְּקוּפַת אַחְמֶד שוּקֵירִי עַד יָמָיו שֶל עָרָפָת

וּמַחְמוּד עַבָּאס כְּאִלּוּ בִּדְקִירוֹת שֶל סַכִּינִים

כָּאן וּפְצָצוֹת שֶל תַּבְעֵרָה וְרִשְעוּתָהּ שֶל הַתְקָפַת

דְּרִיסוֹת רֶכֶב הֵם יִזְכּוּ פֹּה בִּמְדִינָה פָּלֶסְטִינָאִית

לֹא מֵקֵל עַל דַּלּוּתָם שֶל מַחֲנוֹת פְּלִיטֵי תָּשָ"ח

שֶאַף פַּעַם לֹא זָכוּ לְאֶזְרָחוּת וּתְחוּשַת בַּיִת

בִּמְדִינָה עַרְבִית מִכָּל הַמַּנְצִיחוֹת אֶת הַמַּחְשָךְ

שֶל בּוּרוּת וַהֲסָתָה זֶה כְּבָר שִשִּים שָנָה

וָמַעְלָה כְּמָקוֹר שֶל הוֹן פּוֹלִיטִי לְתוֹעֶלֶת מַנְהִיגוּת

צִינִיקָנִית וּמֻשְחֶתֶת וְהַכֹּל בִּשְמוֹ שֶל אַלְלָהּ שֶאַף פַּעַם לֹא מִנָּה

אוֹתָהּ לִהְיוֹת לוֹ לִנְצִיגוּת.

לוּא הֵבִינוּ זֹאת הָיוּ מִשְתַּחְרְרִים כְּאוֹתוֹ נֶשֶר

מִכְּלוּבוֹ, גַם מִגָּ'נָאנָה זֹאת בָּהּ הֵם רוֹקְמִים חֲלוֹם

עַל מִזְרָח תִּיכוֹן חָדָעֶש וְזוֹכִים סוֹף-סוֹף לַקֶּשֶר

בֵּין קִדּוּם פְּשָרָה פְּרַגְמָטִית לְבוֹאוֹ שֶל הַשָּלוֹם.

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק ט"ז – זהירות! זאב!

כמה חודשים לפני שפיתיתי את רותי ממחנה העבודה לעלות איתי בלילה לבוסתן השמיכה, עלתה לאותה גבעה קבוצת אנשים  ונשים קודרי פנים. היו אלה בני משפחתם של הל"ה אשר שלוש שנים קודם לכן נפלו בניהם בהרים ממול, בדרכם לעזור לתושבי גוש עציון הנצורים.

עכשיו, כשהקיבוץ שלנו נושא את שמם, החליטו ביום השנה החל ב-ה' בשבט לטעת 35 ברושים, כמצבת זיכרון.  מאחר שבנוסף להיותי רכז המטעים הייתי גם היערן של המשק, הוטל עליי לבחור מקום מתאים לברושים. בחרתי את המקום בזכות היותו צופה לעבר עמק האלה וגוש עציון כאחד, ובזכות קרבתו לבור המים.

כאן המקום לציין ששם היישוב היה אמור להיות "יד הל"ה", אבל הקיבוץ התנגד. הסכמנו להיקרא על שם הל"ה, אך הצירוף עם היד לא נראה לנו. הורי הל"ה שלחו משלחת כדי לשכנע אותנו. ישבנו עם המשלחת באחד החדרים והם טענו שמילת השם הראשונה חייבת להיות קצרה, פן יהיה גורל השם כשמה של ראשון לציון שכולם קוראים לה רק "ראשון". בישיבה נזרקו כל מיני שמות כמו "קיבוץ הל"ה"  "גבעת הל"ה"   "משגב הל"ה"  "מעלה הל"ה" –  וכולם נפסלו.

הצעתי את השם  "נתיב הל"ה". אמרתי שהקיבוץ נמצא בנתיב בו הלכו הל"ה וגם יש בו כדי לרמוז  על השם הקדום של המקום "בית נטיף".

אנשי המשלחת עמדו על דעתם שהשם "יד הל"ה" הוא הכי מתאים. הוחלט להביא את  ההצעות לאסיפה. לא הייתי נוכח באותה אספה, אך סופר לי שהיתה מהומה רבה ומחוסר ברירה כמעט נטו לקבל את הצעת ההורים, אבל אז קם יוסקה ברון, אחד מאנשי הגח"ל שהצטרפו אלינו בסוף המלחמה. בחור נאה  גבה קומה ורחב גרם עובד פלחה בכל רמ"ח אבריו. הוא קם ואמר ששמע שפוצ'ו הציע את השם נתיב הל"ה והשם הזה נראה לו הכי מתאים.

נערכה הצבעה ופה אחד  נבחר השם שהצעתי. לימים היה מי שהתחיל לקרוא למקום "נתיבהלה", הכינוי החביב הזה נקלט עד מהרה והפך לשם הספרותי של המקום. יש להניח שגם אם היה היישוב נקרא "יד הל"ה" הוא היה הופך ברבות הימים ל"ידהלה" ואין לדעת אם הדור הצעיר היה מבין את מקור ה-"לה", המתווסף בדרך כלל למי שאהוב עלינו. 

35 ברושים רעננים הגיעו כשתילים בקופסאות פח והונחו למרגלות הגבעה בנקודה הכי קרובה שאליה המשאית היתה יכולה להגיע. משם  אני ומנשקה, שהיה לי לעזר, העלינו את השתילים למעלה, חפרנו 35 בורות במקום המסומן, והנחנו ליד כל בור את הברוש שלו. ביום שבו נערך טכס הנטיעה, התייצבו 35 זוגות ההורים ליד 35 השתילים, כשליד כל שתיל עומד חבר משק ויחד שתלו את הברושים וכיסו באדמה. 

עמדתי ליד הברוש שלי וחיכיתי לזוג הורים שיחבור אליי. במקום זוג באה אלי זקנה חביבה ואמרה, "בוא בחור אני אעזור לך, מה שמך?"

 אמרתי: "ישראל."

אמרה: "ואני רחל."

שאלתי אם בנה היה בין הל"ה. אמרה שלא, אבל הכירה רבים מהם.

אחר כך התכופפה והסבירה לי איך צריך להוציא את השתיל מהקופסה ואיך שותלים אותו. עשיתי עצמי כתלמיד מקשיב ולא סיפרתי לה שאני היערן המקומי ושתלתי כבר כמה מאות אורנים וזיתים על הגבעה הזאת.

אחרי השתילה, כשעמדתי וניערתי את ידי, ניגש אליי אחד ההורים ושאל אם אני יודע מיהי האישה שעזרה לי.

אמרתי ששמה רחל, היא ירושלמית והכירה רבים מהורי הל"ה.

אמר לי: "לא סתם רחל, אלא רחל ינאית בן צבי."

 די התרגשתי, כי את השם רחל ינאית זכרתי עוד מהספר "קובץ השומר", וכל השמות המופיעים בספר, כולל היא ובעלה, היו נערצים עליי. לימים, כשהפכה להיות אשת הנשיא, קיוויתי לא פעם שייצא לי להתראות עימה ולהזכיר לה את הברוש שנטענו יחד, אבל היא נפטרה לפני שהספקנו להתראות, ולא רק היא, לצערי גם הברוש מת. הוא וכל 34 הברושים האחרים, שלא הצליחו להשתרש באדמה הגירית הזאת.

אחרי שטכס הנטיעה תם וכל האורחים והחברים ירדו בחזרה לקיבוץ, נשארתי למעלה עם מנשקה, כי מישהו היה צריך להשקות את השתילים שניטעו זה עתה. כשהתיישבנו אחר כך לנוח במשטח שליד הבור, פלט מנשקה אנחה גדולה ואמר:

"אני לא מבין, אני איש משכיל, גמרתי בית ספר עממי, התחלתי בית ספר תיכון, קראתי יותר מעשרים ספרים, למה שולחים אותי לעבוד ביער? למה?"

היה לו חוש הומור מיוחד, למנשקה, הוא התייחס לעצמו כאל עלוב נפש, למרות שהיה בין הוותיקים, נלחם בכל הקרבות של ההכשרה, "ובחירבת מחאז," כך היה מזכיר לי, "אפילו הרגתי חמור."

הזכרתי לו איך שכבנו שנינו ראש על בטן לפני ההתקפה על חוליקאת. איך  חיכינו עד שיגמרו לרכך את המשלט המצרי ואז יגיע תורנו להסתער עליו ולמות.

נכון," אמר מנשקה, "עד עכשיו אני לא מבין מדוע במקום למות כמו גיבורים, השתדלנו  לברוח ולהישאר בחיים. אתה חושב שאם הייתי יודע שישלחו אותנו לעבוד ביער הייתי בורח?" 

אהבתי את הבחור הזה ואת ההומור המיוחד שלו, וכשרצו לסלק אותו, בגלל שבשמירה נתפס כשהוא, רחמנא ליצלן, עושה לעצמו חביתה משתי ביצים, (אחת יותר מהמותר) – איימתי שגם אני אעזוב את המשק אם יסולק. לא שקמתי ונשאתי נאום חוצב להבות, כי אף פעם לא היה לי אומץ לדבר באסיפות, אבל זה מה שהייתי עושה אם היו מחליטים לסלקו.

למזלו ולמזלי, אראלה לוחמת הצדק קמה לדבר בגנות המעשה השפל הזה ודרשה עונש חינוכי, שיהיה סמל והרתעה לכל השומרים האחרים. ומהו העונש? היא מציעה  שיורידו למנשקה את הביצים לחודש שלם. כך אמרה ולא הבינה למה כולם צוחקים.

אז מה רציתי לספר? אה, כן. על רותי המשכילה ותמירת הגוף. החברה השנייה שהיתה לי בחיים. כשגמרנו להתחבק ולחשוב על דוד המלך, הנחתי את השמיכה החומה על שפת הסלע ולפני שהצעתי לה לשבת לצידי, היא כבר התיישבה.

בלי לבזבז זמן שלחתי את ימיני ימינה, הִנְחַתִּי אותה על כתפה ונתתי  לה לגלוש אט אט מטה. חברים או לא?

כדי שלא תיתפס כמוּדעת למעשה הנועז שלי, פיטפטה כל הזמן וסיפרה לי שהיא ממשפחה של לוחמים וגם הדוד שלה היה בפלמח ואולי אני מכיר אותו.

שאלתי: "באיזו חטיבה?"

אמרה: "בחטיבת הנגב."

אמרתי שאני הייתי בחטיבת יפתח, אבל מרבית בני כיתתי היו בהכשרת הצופים בגדוד השביעי של חטיבת הנגב.

אמרה שלא יודעת באיזה גדוד היה.

שאלתי לשמו ואמרה חיים  ורדצלבסקי, שהיה נקרא כידוני, אבל החליף את שמו לבר-לב.

כמובן שידעתי מיהו חיים בר-לב, מי לא יודע שהוא אחד ממפקדי הפלמח הידועים? כל זה  לא הרתיע אותי מלעסוק במה שבאמת עניין אותי באותו רגע ואני עברתי לשלב ב', דהיינו, הכנסת כף היד אל מתחת לחולצתה.

יש לציין שאותה בת למשפחת לוחמים אמיצים לא פתחה בשום מאבק ובשלב מסוים אפילו קירבה את פניה לנשיקה. אחרי הנשיקה אזרתי אומץ  ואמרתי שאני רוצה להתייעץ איתה בקשר לשאלה חשובה המציקה לי. כשנתנה  אישור להתייעץ,  אמרתי שאני שואל את עצמי אם לא יהיה עדיף שבמקום לשבת על הסלע, נפרוש את השמיכה על המשטח ונשכב עליה כדי שלא תעוף ברוח? 

היא, שהיתה עוד תלמידת שביעית ושלא היה לה אף אחד לפניי , שקלה את הצעתי בכובד ראש והוכיחה בגרות בלתי צפויה כאשר בלי אומר קמה משכה את השמיכה מתחתי ופרשה אותה על המשטח ביד אמונה. לא פלא שאחרי  מעשה מרומם  נפש שכזה, מצאנו את עצמנו חבוקים על השמיכה, מסתבכים זה בזה,  כשאני חוזר על תעלוליי עם עליזה מעין חרוד ומלמד אותה מה היא היצמדות חיכוכית.

כשעתיים לפני זריחת החמה חזרנו כל אחד לחדרו וניצלנו את שארית הלילה לשינה. את המנה שלי קיבלתי למחרת אחרי ארוחת הבוקר, כאשר רותי ניגשה אליי ואמרה:

"ג'נטלמן אמיתי! אה!  לא נתן לה לישון כל הלילה!" 

כנראה שהייתי תמים מאוד. איך יכולתי לחשוב שלאותו  צדיק שהכרתי היטב כילד, לא יתפתחו אותם הורמונים של גיל הבגרות. איך יכולתי לתאר לעצמי שהוא לא ינסה לארח לחברה לאותה ג'ינג'ית מדובללת, ששכבה במיטה לידו? נכון שאנחנו בפלמח ובקיבוץ היינו גרים בשיכון מעורב בנים ובנות באותו אוהל, ואף פעם לא עלה בדעת איש לנצל זאת לעשיית מעשים פסולים, אבל זאביק לא היה בפלמח. הוא בחר ללכת לנוטרות, ששם לא היו נשים, אחר כך היה בחיל הים, באוניות משא עם גברים בלבד, והתחנך  קצת אחרת. העובדה שהכנסתי אותו לישון בחדר עם עוד בחורה, והמושגים שלו שבקיבוץ עושים הכול, העלו כנראה את הדם לראשו והתקפת הפיהוקים נטשה אותו כליל אחרי כיבוי האורות.

עד היום אני לא יודע מה קרה שם בדיוק. לדברי רותי הוא התיישב על המיטה שלה וניסה להסביר לה כל הלילה שהוא לא כמו כל הבחורים האחרים וכמה היא יפה ומוצאת חן בעיניו וכמה הוא חושב עליה ברצינות.

לא הספקתי לדבר עם זאב  באותו יום  ולשמוע את הצד שלו, כי בארוחת הבוקר הוא עוד ישן וכשחזרתי מהעבודה בצהרים והלכתי לחפשו, אמרו לי שירד לכביש ותפש טרמפ.

מאז נפגשתי איתו רק  פעם אחת, וכשהעליתי את הנושא כדי לדעת מה היה שם, אמר לי: "כזאת מכוערת, מי בכלל רצה לגעת בה?"

לא הייתי אולי מעלה את כל הסיפור הזה, אלמלא סיפרו לי שהבחור ירד לגרמניה, התחתן שם עם גוֹייה ונפטר לפני כמה שנים. כיוון שנפטר, חשבתי שמן הראוי להקדיש בספרי כמה מילים לזכרו של חבר ילדות, ומי שרוצה יכול להוסיף גם שיהיה זכרו ברוך.

המשך יבוא

אהוד: גם לי היתה פעם פגישה בלתי-נשכחת עם הגברת רחל ינאית בן-צבי. הוזמנתי להרצות בפאנל ב"צריף" של בית הנשיא בירושלים, בנוכחותה, ובשיחה מקדימה הזכרתי כי כאשר היא היתה פועלת [עדיין בשם רחל לישנסקי, ללא שום קשר ליוסף לישנסקי] – בתחנת הניסיונות החקלאיים של אהרן אהרנסון בעתלית, דודי ברוך ראב בן עזר היה מנהל התחנה, והיא ודאי הכירה אותו. "הוא היה גבר מרשים, שבחורות רבות חיזרו אחריו," אמרתי.

ואז הגברת רחל ינאית בן צבי תקעה בקול רם ויבש:

"לא אני!"

* * *

לחברנו היקר פוצ'ו

ברכות מקרב לב על זכייתך בפרס המיוחד מטעם דירקטוריון אקו"ם על תרומתך הרבה ליצירה הספרותית בארץ!

משתתפים בשמחתך – קוראיך ומעריציך המחכים פעמיים בשבוע לכל פרק חדש של חייך (2)

* * *

משה כהן

ביבי לא הצליח?

מכובדי, ביום 27 בינואר התייחס הנשיא אובמה לעם היהודי ולמדינת ישראל באהדה רבה.

מה, ביבי לא קלקל לגמרי את היחסים עם נשיא ארה"ב כפי שמספרים לנו אמצעי התקשורת השכם והערב?

לחזק את שרת התרבות

מכובדי, לא מתקבל על הדעת שמוסדות התרבות שלנו יעלו סרטים ומחזות המציגים את חיילי צה"ל ואת המתנחלים כפושעים המתעללים בערבים תמימים ואת המפגעים כלוחמי חופש מהוללים.

יש לחזק את ידיה של שרת התרבות שהעזה לראשונה להפסיק לפטם את הפרות הקדושות בריאות הבשר, שרוממות חופש הביטוי בגרונן ודיבת ישראל רעה בפיהן.

די ליפי הנפש שונאי ישראל!

היש פרטנרים לקואליציה?

מכובדי, דוברי האופוזיציה מאשימים את ראש הממשלה על מחדל כביכול להקים קואליציה עם סעודיה בצל האיום האיראני, שונא שלום מושבע שכמותו.

אבל רק ביום 25 לינואר דווח שנציג סעודיה באו"ם עלה על דוכן הנואמים וקיטרג בבוטות  על ישראל על הוצאה להורג של ערבים ללא משפט. (כוונתו למפגעים).

מלבד זה ידוע שסעודיה אינה מוכנה לשתף פעולה עם ישראל ללא שתי מדינות לשני עמים.

אז הגידו לי, בבקשה, איפה כאן הפרטנר לקואליציה ואיפה מחדל השלום של הממשלה?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

באבל על מות הסופרת, המשוררת

 וחוקרת ספרות הילדים

הרצליה רז

ימים ספורים בטרם מלאו לה 95 שנים

הלווייתה תתקיים היום, יום שני, 1.2

בבית העלמין רמת השרון מורשה בשעה 14.00

משתתפים באבל המשפחה

הסופרים והמשוררים לילדים ונוער בישראל החברים בסומליו"ן שהרצליה היתה במייסדיו

*

חברי סומליו"ן היקרים,

בצער רב קיבלנו את הידיעה על מותה של חברתנו הרצליה רז, ילידת שבט תרפ"א, 3.2.1921. הלווייתה תתקיים היום, יום שני, האחד בפברואר, בשעה 14.00 בבית העלמין רמת השרון מורשה.

הרצליה הגתה את הרעיון של הקמת אגודת סומליו"ן – סופרים ומשוררים לילדים ולנוער, כדי להרים את קרנם של יוצרי ספרות הילדים ולעודד את פעילותם.

נזכור את הרצליה החמה, המפרגנת, פורשת כנפיה על סופרים, משוררים וחוקרים צעירים, משתתפת בפעילויות השונות של אגודתנו גם בשנים בהן פחת כוחה הגופני. נזכור את הנווה החם שלה ושל בעלה, ובו ספרים למכביר – נטוע בחצר פורחת ברמת השרון. זו ארץ ישראל היפה של פעם.

תלמידיה במסגרות השונות וקוראי מאמריה זכו ליהנות משפע ידיעותיה, מעקרונותיה בהוראת ספרות, מגישותיה המקוריות לספרות הילדים, אם בהקשר ביבליותרפי ואם בהקבלה לספרות העממית.

הרצליה הסופרת הֶעשירה את ספרות הילדים בשירים ובסיפורים, וכן את הספרות למבוגרים. פירות יצירתה יישארו עימנו תמיד. היא לא שקטה ולא נחה לרגע בחייה.

לא כל דרכי חייה היו סוגים בשושנים. באחד משיריה היא מתארת את יומה ולילותיה:

"יומִי שוֹאֵב הַמַּיִם הַנָּע כְּבֻכְיָר / עוֹמֵס מְלֹא כַּפַּיִם אֶתְגָר לְמָחָר וְאוֹרֵג / בְּכָתֵף עֲיֵפָה, הוּא הוֹדֵף מְצוּקָה, / מַשְחִיל עֵרֶב בַּשְּתִי וְחוֹזֵר, / מֵנִיעַ סִירָה בֵּין מַשְבֵּר לְמַשְבֵּר, / אוֹרֵג וְעוֹבֵר, עוֹבֵר וָשָב לַעֲשוֹת עַכְשָיו. / הוּא חוֹטֵב עֵצִים, שוֹאֵב מַיִם, / בְּעוֹד חוּטֵי הָעֶרֶב טוֹוִים לְעֶרֶב, / לֵילוֹת לֵילוֹתַי פְּקוּחֵי עֵינַיִם מַכִּים בִּי, / מַכִּים שִיר וַחֲלוֹם וְיוֹמִי שֶבָּרַח." (מתוך: לילותַיי פקוחי העינים, 1995).

נוחי בשלום על משכבך, הרצליה. הקשיבי לשירי הערש שאספת מכל עדות ישראל. מעתה יהיה לֵילֵךְ שקט ושלו. ואנחנו נזכור אותך ואת כל פועלך המבורך.

עדינה בר-אל

* * *

רוֹן גֵּרָא

פְּרִי עַל עָנָף

חַלּוֹן נִפְתַּח,

עַל הָעֵץ

פְּרִי מְהֻרְהָר

טֶרֶם נָשַׁר.

חַיּוֹת רָעוֹת לוֹטְשׁוֹת בּוֹ עֵינַיִם

אֶל תּוֹכוֹ.

צִפֳּרִים עָפוֹת דַּרְכּוֹ

מִשְׁתַּקְּפוֹת בְּתוֹכוֹ.

עוֹד עֵרוּי אַחֲרוֹן

אוּלַי זִקְפָּה אַחֲרוֹנָה

בְּטֶרֶם יִפֹּל.

* * *

אורי הייטנר

1. פוטש פדגוגי

אם אכן ספר האזרחות החדש מציג את פרשת "אלטלנה" כדומה במהותה לרצח רבין ורצח אמיל גרינצווייג, הרי שמדובר בשילוב של בורות, רשעות וסילוף ההיסטוריה. אולם אני מוכן להמר בוודאות של 99%, שהדבר לא מוצג כך, שזה סילוף שקרי. הרי אין כל ציטוט המאשש את הסיפור. ייתכן שכל הפרשות הוצגו בפרק הסוקר את האלימות הפוליטית בישראל לתולדותיה, וזה בהחלט שיקול נכון. השאלה היא מה כתוב בתוכן הפרק. ייצא הספר ונראה. לא ראיתי את הספר ולא קראתי אותו, בדיוק כפי שמבקריו לא ראו אותו. הרי הוא עוד טרם יצא. אבל אני מזהה את קמפיין הגעוואלד על "עליית הפאשיזם" ו"קץ הדמוקרטיה" עתירי הסילופים, ואני משוכנע שכך הדבר באשר לספר הזה. אם כשהספר יצא יתברר שטעיתי, לא אהסס להודות בטעותי. אני משוכנע, שאם יתברר, וכנראה יתברר, שאלה שקטלו אותו טעו – הם לא יודו בטעותם.

הכרתי את הספר "להיות אזרחים בישראל" מודל 2001. זהו ספר מוטה פוליטית, שרוחו נשבה למחוזות קוסמופוליטיים ופוסט ציוניים, והוא אף היה רווי בשגיאות עובדתיות. כאשר משרד החינוך החליט לשנות אותו, ובצדק, קמה זעקת געוואלד על "מקארתיזם" כביכול, ו"במקום בו שורפים ספרים" וכו'. כאן שורפים את הספר במסע ציד מקארתיסטי, עוד בטרם ראו אותו. זו שרלטנות גרידא.

הדיון הציבורי על לימודי האזרחות בישראל שגוי מעיקרו. הוא יוצא מנקודת הנחה שגויה, הנובעת מחלחול לשיח הישראלי של הרעל הפוסט ציוני, לפיו יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית. על פי הגישה הזאת, לימודי האזרחות נועדו להגן על ישראל כמדינה דמוקרטית מפני המדינה היהודית. ומכאן כל העיסוק האובססיבי בשאלה – עד כמה הספר החדש עוסק בישראל כמדינה יהודית, שכן עיסוק כזה בא, לכאורה, על חשבון הדמוקרטיה.

אין כל סתירה בין מדינת לאום ודמוקרטיה והרי יש מדינות לאום דמוקרטיות רבות מאוד. ולכן אין גם כל סתירה ואף לא שמץ של סתירה, בין מדינת הלאום של העם היהודי לבין הדמוקרטיה. כל הצגת הסתירה הזאת, או משחק סכום האפס בין יהודיותה ודמוקרטיותה של המדינה – כל כולו מבוסס עד אדני שקר, השקר הפוסט ציוני.

יהודה יערי, העורך הלשוני שעורר את סערת ספר האזרחות, הלין בראיון לרדיו על ריבוי הציטוטים ממקורות "דתיים" בספר העוסק במקצוע אוניברסלי. דבריו אלה מעידים על הליקוי התפיסתי שבביקורת על הספר. נקודת המוצא שלו, היא שמקורות ישראל הם "דתיים" ושלימודי האזרחות הם אוניברסליים. אולם לימודי האזרחות אינם "אוניברסליים", אלא לימודים על ידע המדינה היהודית דמוקרטית. ומה מתאים יותר מהמקורות הלאומיים היהודיים כנקודת מוצא והשראה למסרים של לימודי האזרחות (ומן הראוי, כמובן, שלצידם יהיו גם מקורות שאינם יהודיים). מי שיקרא את נאומיו ומאמריו האזרחיים ביותר של בן גוריון, למשל, ימצא את התנ"ך וציטוטים ממנו כמעט בכל משפט. לפתע, המקורות הללו מאיימים על הדמוקרטיה?

לימודי האזרחות נועדו ללמד על ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית ולחנך לישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. ניתן וראוי להעלות דילמות הנוגעות לצביונה של המדינה. אך הניסיון להפוך את האזרחות למקצוע אינדוקטרינציה של ליברליזם קוסמופוליטי הוא פוטש פדגוגי.

2. הנמלה העניינית תמיד רואה שחורות

כאשר מזכירים בצוותא את מאיר אריאל ואת נעמי שמר, מיד צצה המחשבה על "ירושלים של זהב" ו"ירושלים של ברזל". לאורך השנים השתרשה המיתולוגיה על כך ש"ירושלים של ברזל" הוא שיר מחאה לעומתי ל"ירושלים של זהב". לא אחת כתבתי על כך שאין שחר לדברים. "ירושלים של ברזל" משלים את "ירושלים של זהב". נעמי שמר כתבה שיר קינה על ירושלים המחולקת ובליבה חומה. כעבור שבועות אחדים היה מאיר אריאל בין הצנחנים משחררי ירושלים, והוא כתב את גרסת הלוחמים – שירם של מי ש"הלא לחומותיך קראנו דרור," שיר גאווה על הניצחון וכאב על החברים לנשק שנפלו בקרב, שבעטיים רק "כמעט כולך זהב."

אולם אני מוצא זיקה עמוקה הרבה יותר בין השניים. הביוגרפיה שלהם דומה. שניהם נולדו וגדלו בקיבוץ, בנים לחלוצים ממייסדי הקיבוץ. שניהם עזבו את הקיבוץ ועברו לעיר – נעמי שמר בגיל צעיר, מאיר אריאל בשנות הארבעים לחייו, אחרי שכיהן כמזכיר הקיבוץ. את שניהם הקיבוץ לא עזב גם אחרי שהם עזבו את הקיבוץ. שניהם נקברו על פי בקשתם בבית העלמין של קיבוצם. מאיר אפילו הספיק לחזור, חודשים אחדים טרם מותו, אמנם לא לקיבוץ משמרות, אך לנוף ילדותו ב"פרדס חנה כרכור צל עלי בננה."

 שניהם חוו את הקושי של אמן בקיבוץ, שהוא דמות חריגה בנוף העמלני של הקיבוץ. נעמי שמר נאלצה לעבור שתי אסיפות טראומטיות עד שאושרו לה לימודי המוסיקה.

שניהם כתבו על הקיבוץ כל חייהם. מאיר אריאל, ברבים משיריו, עסק במורכבות החיים בקיבוץ. כך ב"נשל הנחש", "באס בבלון", "ארול" ואפילו בשיר נעוריו "אגדת דשא", שאינו רק בלדה על פלירט נעורים, אלא גם שיר כאב של מי שמיטיב להסתדר ב"ערימה של חבר'ה על הדשא" אך לא כל כך יודע מה לעשות ברגע אינטימי, לבד עם נערה. "אני שותק. שפתיים היא נושכת." נעמי שמר העמיקה פחות, וכתבה בעיקר על חוויות ילדות מהקיבוץ וגעגועים לנופי ילדותה.

במאמר זה אני רוצה להציג את החוויה המשותפת שלהם, כאמנים אינדיבידואליסטים המתמודדים עם האלטר-אגו העמלני של הקולקטיב.

ב"נשל הנחש" מתאר מאיר אריאל את קשיי ההתמודדות עם הדרישות הגבוהות של אבא שלו, כמייצג הקולקטיב הקיבוצי, שאותו הוא מדמה ל"נמלה העניינית", שאותו – שוב ושוב בוחנת. "הנמלה העניינית" היא כמובן הנמלה מהמשל של קרילוב "הצרצר והנמלה" (או "החרגול והנמלה") המיוחס לאיזופוס. הצרצר שר ובילה לאורך כל ימי החום, ובהגיע הקור כמעט גווע ברעב. הנמלה העניינית, שעמלה כל הקיץ, התכוננה ואגרה מזון לחורף. כאשר ביקש ממנה הצרצר עזרה, גערה בו הנמלה והטיפה לו מוסר של חריצות וחסכנות.

בשיר, אותו מקדיש מאיר אריאל לאביו, שנפטר בתקופה שבה עבד על השיר, הוא מתאר את הקושי הכרוך בחיים בצל דור הנפילים, והקושי לעמוד בדרישות הקשות והמחמירות ובביקורתיות של דור המייסדים, של אותה נמלה עניינית ש"אותי שוב ושוב בוחנת." השיר מבטא את יחסי המשיכה/דחייה של מאיר אריאל לקיבוץ, הגורמים לו לקרע פנימי. הנמלה העניינית קוראת לו לסדר, להתאפס "במרוץ הכרכרה המשתקשקת." הוא אינו משלים עם הגזירה ומנסה "להיפלט משצף מעגל," אך בהיעדר כיוון ברור, בהיפלטו – כמוהו כמי שאיבד הגנה ויכולת תפקוד. הוא "נשמט אביון ודל / כמו שוקע תחת גל," אך "כשההמולה הסחרחרה אט מתרחקת," תופס אותו האב הגדול בצווארונו ומחזיר אותו למסלול. "תעזבנו יום, יעזבך יומיים," מצטט האב את הביטוי התלמודי, ומזהיר את בנו, אזהרה המבטאת בעיקר חוסר ביטחון, כאילו אם יישמט הבן לרגע, הוא יאבד. ולכן לא ברור אם על בנו הוא מאיים "קפצת ממנה היום – חלפו שנתיים והנה נשארת מאחור," או שמא על עצמו.

 המשורר מנסה להתנתק, והוא מתנתק אל הפנטזיה, אך זו אינה תכליתית. "צולל חופשי ללא מצנח, לכל הכיוונים נפתח, והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת." מחוץ לעגלה, הוא רוצה בחופש, אך לא יודע לאן ללכת – אם הוא נפתח לכל הכיוונים, אם התשוקה היא לכל כיוון, הוא נשאר קרוע וניצב במקומו: "כך שבינתיים אני נח, כך, כמו שאני מונח," מתחת לגשר, ומעליו "התאוצה... שוב ושוב דורסת."

נעמי שמר כותבת את נאום התשובה של הצרצר לנמלה. "לי לא אכפת," היא כותבת, "לי דווקא די נעים לשיר באוזניכם את השירים הכי פרועים." מה לא אכפת לה? לא אכפת לה לשלם את המחיר. היא אמן, אלו חייה, זו בחירתה. היא צרצר. ו"הצרצרים בקיץ שרים להם, ימים קצרים בקיץ עוברים להם." ייתכן שהנמלה רציונלית יותר, אך היא אומללה, כי היא "תמיד רואה שחורות," ומה בצע בחיי אומללות חסרי תקווה ואופק?

אם נגזר עליה, כצרצר, למות כיוון שלא דאגה בקיץ לאגור מזון בחורף, אז "עכשיו אפשר 'שלום' לומר, ולהיפרד בשיר... ולהתייצב בפני האלוהים עם שתי גומות של חן ועם שישה מיתרים קרועים."

3. צרור הערות 31.1.16

* גט כריתות – כשקמה "אם תרצו" היא קמה כתנועה המייצגת את המיינסטרים הציוני, אינה ימין ואינה שמאל. אולי היא אכן היתה כזאת. אולי זו היתה הסוואה. אך כך היא הציגה את עצמה. התייחסתי אליה בהערכה רבה וראיתי חשיבות רבה במאבקיה. ראשיה ביקשו שאכתוב לאתר שלהם, ונתתי להם רשות לפרסם כל מאמר שלי, כהבנתם. ואכן, הם פירסמו מאמרים רבים שלי.

כאשר הם יצאו בקמפיין נגד "הקרן החדשה", תמכתי בביקורת על שיתוף הפעולה של עמותות הקרן עם עלילת גולדסטון, ובעצמי הוקעתי את שיתוף הפעולה הזה, אך במקביל גם יצאתי נגד הקיצוניות וההתלהמות של הקמפיין. אמרתי את הדברים לראשי התנועה (הקודמים) ואף כתבתי על כך לא פעם. בעיקר ראיתי בהתלהמות שלהם פגיעה ברעיונות הנכונים שהם נושאים. השוויתי את מאבקם למאבק האפקטיבי של ועד יישובי הגולן נגד הנסיגה, שהצליח דווקא בשל מתינותו ודבקותו בערכי הדמוקרטיה. להסברת כוונתי הצגתי את מדרש חז"ל על "צדק צדק תרדוף." למה פעמיים צדק? כי לא די במטרה צודקת, יש לרדוף אותה גם באמצעים צודקים.

לצערי, הם המשיכו בדרך זאת. על אף הביקורת, נעניתי להזמנות להרצות בפני סטודנטים של התנועה, אף שגם בהרצאות הללו שיתפתי את המאזינים בביקורתי על תנועתם.

גיניתי את קמפיין "אם תרצו תנועה פשיסטית" והגנתי עליהם כאשר הותקפו באופן קיצוני שלא בצדק, לצד ביקורתי על ההקצנה המתמדת שלהם.

כאשר יצאו בקמפיין ה"שתולים" שוב גיניתי את הקמפיין, בעיקר כיוון שהוא היה המתנה הטובה ביותר שיכלו אנשי "שוברים שתיקה" לקבל, כ"ראייה" לקמפיין ה"געוואלד" שלהם. קמפיין "השתולים" פגע קשות בקמפיין היפה, הצודק והאפקטיבי של קציני המילואים נגד "שוברים שתיקה". מיד זוהה קמפיין הקצינים עם הקמפיין המתלהם והאלים שהתעלק עליו כקרצייה (על אף שעמית דרי, מנהיג קבוצת הקצינים גינה את קמפיין "השתולים").

בקמפיין "השתולים" החדש, חצו "אם תרצו" את כל הקווים האדומים. זהו קמפיין מקארתיסטי במלוא מובן המילה; קמפיין הסתה המחפש בוגדים, ומצייר כבוגדים ישראלים פטריוטים ובעלי זכויות רבות, שדעותיהם שונות מדעות "אם תרצו" (וגם מדעותיי. אז מה?)

מבחינתי, הקמפיין האחרון הוא הקש ששבר את גב הגמל. מבחינתי, זהו גט כריתות והפסקת כל קשר עם תנועה זו.

* טמאנות – בעקבות פוסט שהעליתי נגד הקמפיין החדש של "אם תרצו" האשים אותו מגיב ב"טהרנות". עדיפה טהרנות על טמאנות.

* קמפיין "תרגיעו" – קמפיין ה"געוואלד" של השמאל הקיצוני, המתאר את ישראל כמדינה פשיסטית סותמת פיות, וקמפיין ה"שתולים" המקארתיסטי של "אם תרצו", מזינים זה את זה ומתפרנסים זה מזה. הגיעה השעה לקמפיין "תרגיעו". די, נמאס כבר מחוק הרדיקלים השלובים הזה. עד מתי ניתן לזנבות לכשכש בחברה הישראלית. הגיע הזמן שהרוב הציוני דמוקרטי השפוי יוביל את השיח הציבורי. בכל זאת, יש גם 90% שאינם בקצוות התופסים 90% מהשיח הציבורי.

* צודקת – נדיר שאכתוב משפט כזה, אבל רווית הכט, "הארץ", צודקת: "'אם תרצו' בסך הכול עושים לא רע את מלאכתו של השמאל."

* חגיגה צינית – כל הנהגת הימין הישראלי, מנתניהו עד אורי אריאל, גינתה את הקמפיין המקארתיסטי של "אם תרצו". מלבד ימננים שלוחי רסן וחסרי מעצורים ועכבות, איש לא תמך בקמפיין. עובדה זו לא הצליחה לקלקל את חגיגת ה"געוואלד" של ה"שמאל" ה"נרדף". דוגמית לציניות של החגיגה: מודעת הזמנה ב"הארץ" להופעה "אולי האחרונה". כל כך נמוך.

* דווקא עכשיו – מזה חודשים אחדים, אני כותב שוב ושוב על כך שראוי להעניק את פרס ישראל לזמר עברי לחוה אלברשטיין. היום, כאשר הקמפיין המקארתיסטי שתל גם אותה על המוקד – אני שב וקורא לכך ביתר שאת. מן הראוי, דווקא עתה, שמדינת ישראל תעניק למי שתרמה תרומה גדולה כל כך לתרבותה, את הפרס החשוב הזה ביום העצמאות.

* מפעל חיים – מה משותף ליהונתן גפן, נורית הירש, דובי זלצר, שלמה בר, רבקה גור, גדי יגיל ואלכס פלג? כולם יקבלו יחד עם אריאל זילבר פרס אמ"י על מפעל חיים, אבל אף אחד לא יודע על זה.

* הפשקוויל התורן – גדעון לוי פירסם ב"הארץ" מאמר תמיכה נלהב בפיגועי הטרור הרצחניים של המחבלים (תוך לעג לכך ש"התקשורת הישראלית" מכנה את "הילדה שטרם מלאו לה 14" שניסתה לרצוח ישראלי בסכין – מחבלת), וברצח יהודים (תוך שהוא מסביר שהם אינם רוצחים יהודים אלא כובשים, רצוי חיילים ומתנחלים).

עכשיו יקומו הקופצים הקבועים בראש ויגידו שאני מסלף את דבריו, כי הוא שירבב במאמרו את המילים "לא צריך להצדיק את הטרור הפלסטיני כדי להבין זאת." או במילים אחרות – "גם אתה, שאינך תומך כמוני בהתלהבות במעשי הרצח הללו, אולי לא חייב להצדיק, אבל לפחות תבין, ובינתיים גם שרבבתי משפטון כסת"ח."

* שיטת אור קשתי – לאורך שנים אור קשתי מוביל ב"הארץ" מתקפה נגד כל מה שמדיף יהדות וציונות במערכת החינוך. רבות מכתבותיו הופכות לכותרת הראשית של העיתון, לרוב בגיליון שבת, שהתפוצה שלו רחבה יותר.

הכתבות רצופות חצאי אמיתות, אי דיוקים, הוצאת דברים מהקשרם, הפרחת שמועות כעובדות והלעגת ההכחשות של המשרד, בנוסח המעמיד את ההכחשה כהתכחשות ל"אמת" של הכתבה.

השיטה היא העמסת עוד כתבה ועוד כתבה ועוד כתבה ועוד כתבה ויצירת מסה קריטית של שטיפת מוח היוצרת תחושת מחנק, בשירות קמפיין ה"געוואלד".

הכותרת של "הארץ" ביום שישי: "בנט ישקיע בבתי"ס במזרח ירושלים רק אם יאמצו את תוכנית הלימוד הישראלית."

מה הקורא מבין מן הכותרת? שיש תקציב המגיע לכל בתי הספר במזרח ירושלים ובנט מונע אותו ממי שאינו בוחר בתוכנית הישראלית. הוווו, הנה עוד "חוק הנאמנות" ה"גזעני".

ומה האמת? משרד החינוך מעודד בתי ספר במזרח ירושלים לעבור לתוכנית הישראלית. התוכנית כוללת תוספת תקציבית מיוחדת, שיועדה למטרה זו.

מול הלאומנות הגואה והאלימה, המובילה נערים לקחת סכין כדי לרצוח יהודים, ישראל מנסה להתמודד בין השאר באמצעות חינוך. היא משקיעה בבתי ספר במזרח ירושלים, אך כאלה שייפרדו מתכניות ההסתה הפלשתינאיות, שתוצאתן היא טרור ורצח. ישראל מציעה להם תוכנית לימודים, לבטח טובה יותר מכל הבחינות, ומשקיעה בהם.

אך שיטת אור קשתי היא להציג כל דבר טוב כדבר רע.

* יום השואה הבינלאומי – ההחלטה על ציון יום בינלאומי של האו"ם לזכר השואה, היתה אחד הניצחונות הגדולים של ישראל באו"ם. היתה זו יוזמה מדינית ישראלית, של ממשלת שרון ובהובלת שר החוץ סילבן שלום, כתגובה לתעשיית הכחשת השואה, המשתלבת היטב בתעשיית הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, שגולת הכותרת שלה היא תיאורה הנבזי של ישראל כ... נאצית. היוזמה נועדה לקעקע את התעשייה הזאת, הן באמצעות הנכחת זכר השואה בתודעת האנושות והן בהחלטה הרואה בהכחשת השואה פשע בלתי חוקי.

הניצחון המדיני הזה היה גדול מדי. למה גדול מדי? כיוון שהוא התקבל פה אחד, ללא הצבעה. כלומר, מדינות אנטישמיות מובהקות, השוללות את זכות קיומה של המדינה היהודית ולוחמות נגד קיומה, היו חלק מה"פה אחד". אפילו איראן של אחמדיניג'אד, שהכחשת השואה היתה מדיניות מוצהרת שלה, היתה חלק מן ה"פה אחד". וכך עיקֵר ה"פה אחד" את המציאות האיומה, שמדינות בעולם ממשיכות גם אחרי השואה לנקוט קו אנטישמי מיליטנטי, שמתבטא בהתנגדותם לזכות ההגדרה העצמית של עם אחד בלבד – העם היהודי; לא רק התנגדות אידיאולוגית, אלא פעולה מעשית למימוש ההתנגדות הזאת. מדוע הם לא התנגדו להחלטה על ציון יום השואה הבינלאומי? כנראה שהיו להם אינטרסים כלשהם, אך היתה זו צביעות צינית.

אין הדבר גורע מחשיבותו של יום השואה הבינלאומי ומהצורך לפעול להעמקת התודעה העולמית של זכר השואה. אך יש להעמיק זאת גם לתודעה של "לעולם לא עוד", בלי הנחות לצביעות, שמשמעותה – לגיטימציה לגזענות ולאנטישמיות בימינו.

* ברית עם יוון – במשך שנים רבות, יוון היתה המדינה העוינת ביותר לישראל באירופה. בשנים האחרונות הולכת ונרקמת ברית בין ישראל ויוון. זהו אחד ההישגים המדיניים החשובים ביותר של ישראל בשנים האחרונות.

הברית נוצרה בתקופת הממשלה הקודמת, הסוציאל דמוקרטית. עם עלייתו לשלטון של ציפראס ומפלגת השמאל הרדיקלי, ההערכה בישראל היתה שיוון תחזור לעוינותה.

ציפראס הפתיע לטובה, ואף הידק את הברית עם ישראל. השבוע ביקר ציפראס בישראל, יחד עם שרים נוספים בממשלתו, לדיון בהידוק הברית. זהו ביקורו השני של ציפראס בישראל בתוך שבועות ספורים.

במקביל, יוון ממשיכה לנקוט בקו פרו-פלשתינאי. איני חושב שיש להתרגש מכך. להיפך, הדבר מוכיח שחילוקי דעות מדיניים יכולים להתקיים גם בין מדינות ידידותיות, מבלי שהמחלוקת תערער את הידידות. אין זה מן הנמנע, שככל שמערכת היחסים בין ישראל ליוון תתהדק, כך גם הקו המדיני שלה ישתנה לטובתנו.

הברית הנרקמת בין ישראל ויוון והברית המשולשת של שתי המדינות עם קפריסין, מעידות עד כמה מופרך מיתוס "הבידוד המדיני".

על ישראל להמשיך ולדבוק בקו שהיתוו ב"ג ושרת עם קום המדינה, לשאוף למערכת יחסים טובה ככל הניתן עם כל מדינת העולם.

* שתול – דב חנין תמך בהתלהבות בציפראס, ולפתע ציפראס הבריז לו; מתברר לחנין שהוא תמך בבן-ברית של ישראל. בטח מבחינתו הוא "שתול".

* אול-טימְטום צרפתי – "מו"מ או הכרה במדינה פלשתינאית." אז למה שאבו מאזן יסכים לחדש את המו"מ?

* תיקון עוול – בזכות עבודתי כחוקר במכון לחקר הגולן, נתקלתי בקול קורא מעניין של משרד המדע, החלל והטכנולוגיה: "קול קורא להגשת הצעות למחקר במרכזי המו"פ האזוריים, שאינם זכאים לגשת למענקי מחקר בינלאומיים, לשנת 2016."

זהו דבר יפה וחשוב, המבטא את המחויבות של המדינה לאזרחיה, למדעניה ולמי שמגשימים את תפיסתה הציונית התיישבותית, לבל יפגעו, או כדי למזער את הפגיעה בהם, בגין אפליה עקב החלטות עוינות של ממשלות זרות.

במשך שנים רבות ניהלתי את מתנ"ס הגולן, וחוויתי את הפגיעה בנו בגין העובדה, שהפדרציות היהודיות בארה"ב, התומכות בפעילויות החינוך והרווחה של המתנ"סים, אינן תורמות למתנ"סים שמעבר ל"קו הירוק", כיוון שאינן זכאיות לפטור ממס מן הממשל האמריקאי על תרומות אלו. במשך השנים העליתי את הנושא פעמים רבות בפני החברה למתנ"סים, משרד החינוך ומשרד התרבות והספורט, כדי שייצרו העדפה מתקנת וישקיעו כספים ייעודיים לאזורים המופלים, אך לא נעניתי.

הראשון שפעל בנדון היה ראש הממשלה לוי אשכול. אחרי מלחמת ששת הימים, הוא ראה שהממשל האמריקאי מקשה מאוד על התרומות לסוכנות היהודית, שהובילה את ההתיישבות בארץ באמצעות המחלקה להתיישבות (שהוא עצמו עמד בראשה שנים רבות, כולל במקביל לכהונתו כשר האוצר), בגין קידום ההתיישבות מעבר לקו הירוק. כיוון שאשכול ראה חשיבות רבה בהתיישבות בגולן, בגוש עציון ובבקעת הירדן, הוא הקים מסלול עוקף – החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית, הממומנת מתקציב המדינה ופועלת מעבר לקו הירוק.

אריק שרון, כראש הממשלה, העביר לאחריות החטיבה גם את ההתיישבות בגליל ובנגב, בזכות המצוינות המקצועית שלה בקידום ההתיישבות, והיום רוב עשייתה ותקציבה מיועדים לאזורים אלו. אולם השיטה שיצר אשכול, שבה המדינה משמשת תחליף תקציבי לערוצי מימון מחו"ל, שנחסמים מסיבות פוליטיות, תקפה גם היום וראוי לפעול על פיה.

* דרכה של שלי יחימוביץ' – אני מעריך מאוד את שלי יחימוביץ'. כאשר היא עמדה בראש מפלגת העבודה הצבעתי בעד מפלגתה, לראשונה מאז 1992. מעבר ליושרהּ, להגינותהּ ולהיותהּ אשת עקרונות, תמכתי בה מהסיבות הבאות:

א. דרכה החברתית כלכלית, שבגדול קרובה לדרכי (גם אם לא תמיד ולא בכל הפרטים).

ב. המקום המרכזי שבו היא העמידה את הדרך החברתית הכלכלית, בראש סדר היום המפלגתי והלאומי.

ג. הנכונות שלה לשתף פעולה עם יריבים פוליטיים ואידיאולוגים כדי לקדם את המטרות החברתיות שבהן היא מאמינה, ומה שנדיר יותר – היכולת לפרגן להם.

ד. היושרה, הממלכתיות והרוח הדמוקרטית שהפגינה ביציאתה החד משמעית נגד התופעות של שנאת המתנחלים ושנאת החרדים, גם במחיר אובדן קולות של הקיצונים והמתלהמים במחנה שלה.

ה. עמדתה הנחרצת נגד השמאל הרדיקלי, הפוסט ציונות ותופעות אנטי ממלכתיות ואנטי דמוקרטיות כמו סרבנות.

ו. המסר החד משמעי שלה נגד שחיתות, שעמד במבחן בהתנגדותה למועמדותו של בנימין בן אליעזר לנשיאות המדינה.

אך מעבר לכל אותן סיבות, שבעטיין בחרתי בה על דרך החיוב, תמכתי בה גם למרות התנגדותי לדרכה המדינית – דבקות ב"מתווה קלינטון" (שהוא למעשה מתווה ברק), כיוון שהיא היתה מפוכחת דייה כדי להבין שאין היום פרטנר לדרך הזו, ולכן היא לא העלתה את הסוגיה המדינית על ראש שמחתה.

דווקא לכן, קשה לי מאוד עם העובדה שאת ה"פלייבק" שלה להתמודדות מחודשת על ראשות העבודה, היא עושה דווקא במגרש המדיני, ודווקא בביטוי של היעדר ריאליזם פוליטי. היא מאגפת משמאל את הרצוג, דווקא כאשר הוא מגלה פיכחון, המזכיר את הפיכחון שהיא גילתה בשעתו. הוא מאמין בפתרון "שתי מדינות לשני עמים" כאידאה, אך מבין שהוא אינו ריאלי היום בהיעדר פרטנר, ולכן יש לחפש חלופות פרגמטיות לעתיד הנראה לעין. כיוון שהוא טרם יצק תוכן מעשי ברעיונות ההיפרדות היוזמה עליה הוא מדבר, איני יכול לתמוך בתוכנית או להתנגד לה, אבל הוא ראוי לשבח על עצם הניסיון לגבש מדיניות מציאותית. חבל מאד שדווקא על כך שלי יוצאת נגדו. לא על כך תהיה תפארתה.

* נרטיב חלופי לנרטיב אוסלו – המלצת הקריאה שלי בעיתוני השבת, היא על מאמרו של ההיסטוריון הצעיר אדם רז במוסף "הארץ" – "נרטיב אוסלו". לפני כשנתיים שלוש קראתי את מחקרו המפורט של רז, שהכתבה ב"הארץ" היא תמציתו על רגל אחת. במחקר עצמו, ריבוי הראיות הופכות את התזה שלו להרבה יותר מוחשית.

רז מערער על הנרטיב ההגמוני בהיסטוריוגרפיה הישראלית על התהליך המדיני שבין ועידת מדריד (1991) להסכם אוסלו (1993). על פי אותו נרטיב – ראש הממשלה רבין, שדגל במו"מ בוושינגטון עם המשלחת הירדנית פלשתינאית שכללה נציגות פלשתינאית מיהודה, שומרון ועזה בלבד ("אש"ף פנים" בלשונו של רבין) ושלל מו"מ עם הנהגת אש"ף בראשות ערפאת ("אש"ף חוץ" או "אש"ף תוניס" בלשונו) – התפכח, הבין שאין תוחלת לעקיפת הנהגת אש"ף, אימץ את תהליך אוסלו לו התנגד תחילה והוביל אותו.

מחקרו של רז מעיד על כך שרבין האמין כל העת שהנהגת אש"ף בראשות ערפאת היא הנהגה טרוריסטית ומושחתת, שפניה להמשך הסכסוך והתהליך המדיני הוא בעיניה אמצעי להמשך הסכסוך. אנשי פרס שיתפו פעולה עם ערפאת בהכשלת השיחות בוושינגטון, ובמקביל פרס ואנשיו הובילו פוטש במפלגת העבודה להפלתו של רבין. רבין, למעשה, נאנס להסכים למתווה אוסלו, מתוך אמונה שכראש ממשלה הוא יוכל למזער את נזקיו, ואכן כך פעל לאחר ההסכם, עד רציחתו. כאמור, המחקר המקיף, העמוס בעובדות ומסמכים, מעניק לתזה של רז תימוכין רבים, החסרים בכתבה העיתונאית.

ניתן לחלוק על הנרטיב של רז. יש לציין שרז הוא היסטוריון השייך לאסכולת "אורנים", המתארת את כל הפוליטיקה העולמית, ובכלל זה הישראלית, כהתנגשות בין שני כוחות-על שביטויים בישראל של שנות השבעים עד התשעים היא האיבה בין רבין לפרס. אנשי האסכולה, ורז בתוכם, מפרשים כל בדל מידע שיכול להרשיע את פרס או להאדיר את רבין, על פי תזת היסוד שלה. לכן, ראוי לקרוא את הדברים באופן ביקורתי.

חשיבות הדברים, היא בעובדות המובאות בהם ובאומץ לצאת נגד הנרטיב ההגמוני ולשבור את הדיכוטומיה הקונבנציונלית של "שמאל" מול "ימין", שכן המציאות מורכבת הרבה יותר.

הכשל העיקרי בתזה של רז, היא בעיניי בתפיסת המנהיגות. אדם נושא באחריות להחלטותיו ובוודאי שמנהיג העומד בראש המערכת, נושא באחריות מלאה להחלטותיה ולמעשיה. רבין היה ראש הממשלה, והוא אחראי, לטוב ולרע, למהלכי ממשלתו. הסבר על פיו הוא חתם על אוסלו כי חשש מפוטש של פרס, וסבר שבלי החתימה הפוטש יצליח ופרס יחתום בלאו הכי על ההסכם, בתנאים גרועים ומסוכנים לאין ערוך, היא בעייתית ביותר. בנושא כל כך מרכזי, מצופה מראש הממשלה לעמוד על דעתו, גם במחיר פוטש, גם במחיר נפילתו. אם לא כן – הוא אינו מנהיג אמת.

אפשר להגיע מאותן עובדות למסקנה אחרת. ייתכן שבאמת פרס וערפאת חברו יחדיו כדי להכשיל את שיחות וושינגטון, אך בעקבות הדברים רבין הבין שאין להם סיכוי, שאי אפשר לעקוף את ערפאת, ושהברירה היא הפסקת התהליך כולו או אימוץ המו"מ עם ערפאת. ייתכן שבמצב שנוצר, הוא באמת האמין שהסכם עם ערפאת הוא הרע במיעוטו.

במחקר המלא, שבניגוד לכתבה ב"הארץ" עוסק גם בשנתיים שלאחר ההסכם, מוצג תהליך שבו מגבש רבין תובנה שהסכם אוסלו הוא כישלון, עד כדי כוונות מעשיות לבטל אותו ולהפסיק את התהליך. ייתכן שאכן כך היה קורה אלמלא הרצח, ויתכן שלמרות המשברים, רבין היה בוחר בהמשך התהליך (שאת ביצועו הוא עצמו הקפיא בשל הטרור, ולכן לא ביצע במועד את הנסיגה מן הערים ביו"ש, ופרס שהחליף אותו אחרי הרצח, מיהר לבצע).

כאמור, מה שחשוב במחקריו של אדם רז, הוא הצגת המורכבות וההסתייגות החריפה של רבין מן התהליך. הדבר חשוב בעיקר כיוון שהנרטיב ההגמוני מסתיר את העובדות הללו. הצגת העובדות חשובה ביותר, גם אם נקבל את התזה של רז במלואה או באופן חלקי וגם אם נדחה אותה.

לאחרונה מרבה מוסף "הארץ" לפרסם מאמרים היסטוריים של רז. כולם מרתקים, כולם מקוריים, כולם מעוררי מחשבה ולא פחות חשוב – הם מהווים משקל נגד לקו המוביל של העיתון. זהו בהחלט שינוי מרענן.

* ערכיות, רווחיות ומשימתיות – בסופשבוע השתתפתי בשני אירועי השקה לספרים העוסקים בהיסטוריה הקיבוצית. ביום ה' בערב נערך בעין חרוד ערב השקה לספרו של יעקב צור "מן הים עד המדבר – טבנקין והקיבוץ המאוחד במאבק ואמונה על שלמות הארץ". בחצרים שבנגב נערך בשישי לפני הצהרים אירוע השקה לביוגרפיה של אהרון ידלין, מאת ד"ר רוני כוכבי – "מצפן בתנועה מתמדת".

יעקב צור היה מזכיר הקיבוץ המאוחד, ח"כ ושר הקליטה, הבריאות והחקלאות. לאחר פרישתו מהפוליטיקה עזב את קיבוצו, נתיב הל"ה, אך נשאר מחובר לרעיון ולחברים מהקיבוץ והתנועה. בעשור השמיני לחייו פתח בקריירה של היסטוריון – עשה דוקטורט וכתב את ספר המחקר, העוסק בליבה הרעיונית והמשימתית של הקיבוץ המאוחד: שלמות הארץ ויישובה, מה שנראה היום כל כך רחוק.

אהרון ידלין היה שש פעמים מזכיר קיבוצו, ח"כ, מזכ"ל מפלגת העבודה, סגן שר החינוך במשך עשר שנים, שר החינוך בממשלת רבין הראשונה ומזכ"ל התק"ם. עד היום, בגיל 90, הוא פעיל ועסוק מהשכם עד הערב בפעילות ציבורית ענפה מאוד בקיבוצו חצרים, בנגב, בבאר שבע, במוסדות תרבות, חינוך, מחקר ואקדמיה, שהוא יו"ר או חבר בהנהלתם, בתנועה הקיבוצית ובמפלגת העבודה.

ערב ההשקה בעין חרוד היה במתכונת של ערב עיון אקדמי, ולכן הוא היה הרבה יותר מעניין ומעשיר. אירוע ההשקה בחצרים היה במתכונת של מסיבת יובל, ולכן הוא היה הרבה יותר חווייתי ומרגש.

היו אלה שני אירועים רוויים בציונות, אהבת ארץ ישראל, אהבת ההתיישבות, אהבת הקיבוץ והרעיון הקיבוצי.

בשלושים השנים האחרונים שמעתי את ידלין בעשרות רבות של נאומים והרצאות. אני סבור שלא היה נאום אחד שבו לא שמעתי מפיו את החוט המשולש לקיום הקיבוץ והצלחתו: ערכיות, רווחיות ומשימתיות. איך מגשימים את שלוש מצוות-העשה הללו ואיך מנתבים ביניהן? זה האתגר של הקיבוץ והתנועה בכל דור מחדש.

* ביד הלשון: גילאים – האם נכון השימוש במונח "גילאים", "גילאֵי" וכו', להגדרת קבוצת גיל מובחנת? יש המתקנים זאת כטעות, ומזכירים שהמונח הנכון הוא "גילים". אכן, המונח גילים הוא מונח נכון והוא המונח המקורי, אולם האקדמיה ללשון מכירה בצורה "גילאים", המוכרת זה כ-85 שנה ונפוצה ומקובלת כחמישים שנה.

אישית, אני מבכר את הצורה "גילים".

* * *

ראובן שהם

רקוויאם רטרואקטיבי

לְפֻּפִּי. לֹא אַדְמוֹנִית וְלֹא יְפַת עֵינַיִם

אֲבָל מִשִּׁכְמָה וַמַּטָּה הָיְתָה

נְמוּכָה מִכָּל כַּלְבֵּי הַכְּפָר סְתָם

כַּלְבָּה שֶׁגַּם אֱלֹהִים לֹא טָרַח

לִרְשֹׁם אוֹתָהּ בְּסֵפֶר הַיּוּחֲסִין שֶׁל

דִּבְרֵי הַיָּמִים עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר.

כְּשֶׁלִּטַּפְנוּ אוֹתָהּ בְּגַן רָחֵל לֹא

רָאִינוּ שֶׁעֵינֶיהָ יוֹנִים עֲצוּבוֹת

לֹא חַשְׁנוּ בִּזְנָבָהּ הַגִּדֵּם שֶׁהָיָה

מְקַשְׁקֵשׁ קִשְׁקוּשֵׁי סְרָק

נוֹגְעִים לַלֵּב כְּדֵי לְהִתְקַשְׁקֵשׁ

עַל הַמִּדְרָכוֹת הַצָּרוֹת עִם

הַקּוֹלֶגוֹת מֵהַקִּבּוּץ, לְהַחֲלִיף

עִם הַחֲבֵרוֹת רְמִיזוֹת עֲסִיסִיוֹת

רְכִילוּת מְרֻשַּׁעֲת עַל כַּלְבֵּי

הַשְּׁכֵנִים לְכַרְסֵם אֶת שְׁמָם

הַטּוֹב בְּעֹנֶג שַׁבָּת עַד הָעֶצֶם

בְּכַלְבִּית עֲסִיסִית, מְדֻבֶּרֶת.

קָרָאנוּ לָהּ סְתָם פֻּפִּי וְהִיא

בָּאָה תָּמִיד לִסְחֹט עוֹד קֹמֶץ

דִּגְדּוּגִים וְלִטּוּפִים.

כַּלְבָּה בַּעֲלַת יָשְׁרָהּ נְדִירָה

נְטוּלַת אַמְבִּיצְיוֹת לְקַרְיֵרָה

אַחֶרֶת אוֹ שְׁנִיָּה. לֹא עָלָה עַל

דַּעְתָּהּ לְהִשְׁתַּיֵּךְ אֶל הַיָּפִים

וְהָאַמִּיצִים, אֶל יְחִידַת הָעִלִּית,

אֶל כַּלְבֵּי הָ"עוֹקֵץ" יְפֵי הַבְּלוֹרִית.

הִסְתַּפְּקָה בְּמוּעָט. הִתְעַקְּשָׁה

לִהְיוֹת עֲקֶרֶת בַּיִת וְאֵם הַשָּׁנָה

כָּל שָׁנָה לִהְיוֹת אִמָּא טוֹבָה

לְטַפָּהּ. לְהֵנִיקָם חָלָב וּדְבַשׁ.

לֹא רַבּוֹת הָיוּ כָּמוֹהָ. פֵמִינִיסְטִית,

מִן הַדּוֹר הַיָּשָׁן. מֵעוֹלָם לֹא עָלָה

עַל דַּעְתָּהּ לָצֵאת לְמַסָּע מְפָרֵךְ

שֶׁל חִפּוּשׂ עַצְמִי תָּמִיד הָיְתָה

נוֹבַחַת:  "אֱלֹהִים אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי

בֵּיתְךָ הֵם יְהַלְּלוּךָ, סֶּלָה."

אֲבָל אַחַר כָּךְ, כַּמּוּבָן

פֻּפִּי נֶעֶלְמָה בְּעָנָן. אֵינֶנִּי

זוֹכֵר אִם הִתְגַּלְּתָה אָז

הַקֶּשֶׁת לְקַבֵּל אֶת פָּנֶיהָ.

אֲנַחְנוּ לֹא יָדַעְנוּ אָז לוֹמַר

עָלֶיהָ קַדִּישׁ וְאֵל מָלֵא

רַחֲמִים. אִם הָיִינוּ יוֹדְעִים

אוּלַי הָיִינוּ אוֹמְרִים.

אֲבָל עַכְשָׁו כְּבָר 11 בְּיוּלִי

2015 לְמִנְיָנָם וְזִכְרוֹנָהּ

שָׁמוּר לְמַעֲנֵנוּ רַק בֶּעָנָן.

* * *

יש ישראלים שמתפרנסים יפה

מאוד משנאת ישראל

* * *

עמוס אריכא

[צייר וסופר עברי]

קפוצת השכל

עודף ההצחקות של השרה רגב מתחיל ליגע, ומתעורר חשד שמא התברכה לא רק ב"קפיצת תחת" אלא גם בקפיצת שכל. אחד מחידושי התרבות המסקרנים שהביאה אתה הגברת מירי רגב למשרד התרבות, הוא שליטתה המרשימה במכמני העברית, שעולה לאין שיעור מעל דלילותה המאפיינת את שרי ממשלת ישראל הנוכחית. כבר מתחילת דרכה הפתיעה רגב בחידושי לשון המשמשים אותה בבואה להגדיר את אלו שאינם לרוחה וזרים לעולמה התרבותי.

דוגמא עסיסית לדמיונה הפורה התפרצה מבין שפתיה כטיל זחוח לרסק את כל מבקשי נפשה מבין אמני ישראל, ולהציגם קבל-עם במלוא עליבותם כשכינתה אותם "קפוצי תחת". ביוהרה, כדרכה, התנהלה כטווס הפורש לעין השמש מלוא קשת צבעיו המרהיבים, שכן לא הייתה במת תקשורת אחת שלא קשרה לה כתרים.

נזכרתי בימים רחוקים שבהם נחשב המשורר אברהם שלונסקי ליחיד בדורו בלהטוטי לשונו המחדשת. בין חידושיו של המשורר ואמן התרגום שהכרתי היטב מילדותי, נודע "חוכי-תוגי", מלשון חוכא ותוגה (לעג ועצב – פירוש נספח לאותה שרה), שבא אז להמיר את המושג טראגי-קומי.

צריך להתברך במידה מסוימת של הומור סלחני, כשמדובר בשרת התרבות הקופצנית המתזזת ממקום למקום כמו נעקצת מחרק כלשהו, ומרום שכלה הקורן היא מיילדת כותרות מצחיקות עד שנוצרה לה תדמית של הליצנית הלאומית. שלונסקי, כמנהגו, היה מחליף עבורה בתוארה הנישא את השין בצדיק, להשחיז את משמעות הצרה שבאה לגאול את התרבות הישראלית משפל התבזותה. נלווית לצחוקים שהיא משחררת אצלנו גם נימת עצב, על שלא נמצא מבין יועציה המופלאים אפילו אחד שיציע לה לקחת כדור הרגעה, ויחסוך מאתנו, הבערים, את גלי הצחוק שהיא מעוררת בשקידה נדירה.

יצאתי למסע חפוז לבחון מהן הפרשנויות השונות למושג החביב על הגברת, "קפוצי תחת". למדתי עד להיכן מפליגה קליעתה הלשונית, שכן הביטוי מכוון היטב למטרתו למנוע צחנת אוויר מפליטת גזים הבאים ממערכת העיכול שלנו. מכאן מסתבר שאכן לא התכוונה הגברת לנגח בשימוש בביטוי הזה, אלא דווקא לשבח. מי שהוא "קפוץ תחת" שולט ביציאתו גם ביצירתו, ובדרך זו ממעיט בהפרשות מיותרות.

אך דעתה של הגברת המפזזת-מתזזת לא נחה. היא זינקה שוב בימים אלה כמבוע אדיר לתודעה הציבורית, כשהיא מופיעה כאתנה הנלחמת על נאמנותה למחוזותיה בתחומי החוכמה, האמנות והצדק. כך היא באה לפקח על מחשבותינו הכמוסות ביותר, שחלילה ניתן יהיה להציגנו כבוגדים במדינתם. כך היא מקווה שנתייחס אליה כאל האם הגדולה מהמיתולוגיה, הצופה בהליכותינו ומכוונת יעדנו עד שנתבגר. האחרון שבהם נגרם מלהט שקיקותה לחייב אותנו להוכיח בכל זמן את נאמנותנו המוחלטת למדינה, ורק אז יזכה יוצר ואמן בתמיכת-חסד כלשהי מהקופה של משרד התרבות, שהאוצר שלו, אליבא דשרה, נתון באחריותה.

שיא חדש בחלקת לשונה של הגברת אירע אתמול בישיבת ועדת החינוך בכנסת, שחבריה הוזעקו למערכת-גיחוך נוספת של שרת התרבות בבואה לקדם את "חוק הנאמנות" המזכיר את סעודיה, את איראן וכמה מדינות נוספות, המקיימות את תרבותן, כמעט כמותנו בימי השרה, בחסד ההשראה האסלאמית.

בלהט חילופי דברים בין השרה לבין החולקים עליה, רטן חבר הוועדה, האלוף (מיל') אלעזר שטרן, שהיא "זחוחה", במשמעות "זחוחת דעת", אחת המתנהלת ביהירות מהולה בשביעות-רצון עצמי. השרה, ידענית לשון כדרכה, ראתה כנראה במלה הזאת זלזול מוחץ בכבודה, ובתגובה הרחיבה לוע כדרכה בקודש, ושטפה בהתלהמות היסטרית את האלוף. הלגלוג לא איחר לבוא, שוטף ארץ ממטולה עד אילת.

עודף ההצחקות התכופות של השרה מתחיל ליגע, עד שמתעורר חשד שמא התברכה לא רק ב"קפיצת תחת", אלא גם ב"קפיצת שכל" משבשת נתיבות. טוב תעשה מירי רגב אם תבחן, בינה לבין עצמה, את מצבה ומיצובה לגבי טיב וערך נאמנותה שלה למדינה. קשר אמיתי כזה איננו יכול להתקיים מבלי שיהיו לו שורשים אמיצים מעוגנים בחירות המחשבה והיצירה, גם כשמדובר בביקורת חריפה על המדינה ועל נבחריה.

* * *

דניה מיכלין עמיחי

ובחרת בחיים – בית השנטי במידבר

בעיצומם של ימי הקור והגשם בתל אביב ירדנו דרומה. נסענו לאורך כביש 40 בואכה מצפה רמון, ומעט לאחר שחלפנו על פני שדה בוקר, הגענו למחוז חפצנו, עליו הודיע שלט בצד הדרך – בית השנטי במידבר. 

בית השנטי הוא בית שמעניק קורת גג, אהבה וחיבוק, לילדים שנפלטו ממסגרות של בתי הורים, בתי ספר או פנימיות. ילדים שהסתובבו ברחוב ולא ידעו היכן יעבירו את הלילה או היכן יאכלו באותו יום. בית השנטי אינו מוסד ואינו פנימייה, הוא בית, בית הפתוח 365 ימים בשנה ואינו סגור אף פעם, אף לא בשבתות ובחגים. המטבח שלו פתוח יומם וליל וכל אחד יכול להיכנס, לאכול או לבשל לעצמו כאוות נפשו.

נכנסנו למקום שנראה כמו נווה מידבר, מטופח ופורח בשלל עצים, פרחים, וצמחייה. אמיר, אחד המדריכים, ליווה אותנו בכל שעות ביקורנו במקום, ענה על שאלותינו לפני שאפילו הספקנו לשאול אותן, הסביר את מהותו של המקום, את מטרתו וכיצד הוא פועל.

מי שהגתה את רעיון בית השנטי ואף הביאה אותו לידי ביצוע כל כך מוצלח היא מריומה, אישה מיוחדת במינה, בעלת מעוף וכושר ביצוע בלתי נדלים. היא עצמה עברה חוויות קשות בילדותה, ואין כמוה מבינה לנפש הילדים, שהיא אוספת אל חיקה ומעניקה להם אהבה וחום, וכל מה שבית מעניק לילד.

בשנת 1984 הקימה מריומה את בית השנטי בתל אביב, מקום שהיה תחליף למשפחה לילדים שנפלטו לרחוב, ילדים פצועים נפשית, שעברו התעללות כזו או אחרת. בית השנטי השיב להם את הרצון לחיות, נתן בלבם תקווה לעתיד טוב יותר, ועזר להם להשתלב במסגרת חברתית, חינוכית ואחר כך צבאית  ומקצועית. אנחנו קשורים קשר נפשי עמוק עם בית השנטי בתל אביב. חדר הטיפולים, שבו גם מתראיינים ילדים חדשים, קרוי על שמו של בננו המנוח עדי, שנהרג בתאונת דרכים לפני שבע שנים.

למקום מתקבלים ילדים מגיל 14 ועד 21, בלי הפנייה מיוחדת, ובלי הבדל דת, גזע, מין או לאום. הבוגרים יוצאים לחיים עצמאיים אבל בית השנטי נשאר ביתם. הוא מלווה אותם לצבא ביום הגיוס, אליו הם באים בשבתות ובחגים. הוא מלווה אותם לחופה, עוזר להם במציאת עבודה, בפתיחת חשבון בנק, ובמציאת דירות משל עצמם, אבל בית השנטי הוא ביתם לתמיד, אליו הם חוזרים בעיתות מצוקה ובעיתות שמחה.

בית השנטי במידבר הוקם בידי מריומה בשנת 2009, כשעל ידה עוזר מיכאל, בן זוגה, ויחד הם מהווים הורים לילדים שמצאו בבית הזה מפלט ממכות החיים.

אבל הם לא לבדם, יחד איתם עובדים במקום מדריכים ואנשי צוות תחזוקה, שבית השנטי יקר לליבם והם מקדישים את עצמם למקום וליושביו. אמיר, המלווה שלנו הוא אחד מהם וליבו הוגה אהבה למקום, שהוא מתקשה להסתירה.

סיפורו של בית השנטי במידבר מתחיל לפני שבע שנים, כאשר החליטה מריומה להקים, בנוסף על בית השנטי בתל אביב, את בית השנטי בנגב. היא  פנתה ליו"ר מועצת הנגב שמואל ריפמן ואל אריק שרון וביקשה עשרה דונם. התשובה שקיבלה נתנה בידיה את האפשרות –  לקחת 540 דונם או כלום. כמובן שהיא בחרה באפשרות הראשונה והראיה היא שטח גדול ש- 400 דונם שלו נטועים עצי זית וכרם.

בית השנטי ממוקם לא הרחק מקברו של בן גוריון, וכמה סמלי הדבר שהמקום, שנועד לטיפול בנוער בסיכון, מגשים את חזונו, חזון הפרחת הנגב. המקום מתקיים בחלקו הגדול מתרומות, ורק עשרים וחמישה אחוז מתמיכת המדינה. אנשי בית השנטי עושים ככל יכולתם כדי להפחית את התלות בתרומות, ע"י השכרת שטחים לעיבוד חקלאי, מתן שיעורי רכיבה לילדי חוץ, השכרת מבנים לאירועים פרטיים וכו'.

עברנו עם אמיר תחנה אחרי תחנה. תחילה ביקרנו בחוות הרכיבה, שהיא חווה טיפולית. משם פנינו אל אוהל הידידות, אוהל רחב ידיים המלא כולו בשטיחים ובכריות ישיבה, והוא מקום כינוס לקבוצות מכל גווני הקשת, חיילים, קצינים, גימלאים, קבוצות מאורגנות ופרטיות. במקום ניתנות הרצאות נגד סמים, אלכוהול ואלימות, ונערכות בו הופעות ליושבי המקום ולציבור הרחב. יש באוהל הידידות מסך קולנוע ואנו הוזמנו לצפות בשני סרטונים, שניהם מרגשים עד מאוד. בסרט אחד מספרים נערות ונערים מבית השנטי את סיפור חייהם ונסיבות הצטרפותם למשפחת השנטי. אלה סיפורים מצמררים על התעללות נפשית ומינית של ילדים שנפלטו לרחוב והיו על סף פשע או זנות. הסרט השני מספר את סיפורים של חיילים, חלקם בדרגות קצונה, שבסרט הראשון עוררו רחמים, ובסרט השני הם מעוררים גאווה, תקווה ואמונה. זו התשובה למי ששואל למה בית השנטי ולמי הוא נחוץ. מטרת הסרטים להציג בפני הצופים את שיטת הטיפול של מריומה, ולהראות לאן מגיעים הנערים והנערות בוגרי המקום.

אנחנו ממשיכים בסיור ומגיעים לאמפיתיאטרון הקרוי על שמו של שניאור חשין, שנדרס למוות על ידי נהג שיכור כאשר רכב על אופניו בשנת 2010. האמפי הוא תרומת המשפחה ונקרא הגן של שניאור. מסע האופניים לזכרו של שניאור החל בבית השנטי בתל אביב והסתיים בבית השנטי במידבר. השתתפו בו 1400 רוכבים, כאשר חלק מילדי בית השנטי הצטרפו בשלב מסוים למסע. טקס הסיום נערך באמפי ע"ש שניאור, הבנוי על טרסות והוא יכול להכיל 1800 איש, ולצמצם את עצמו ל-400 איש, כאשר משתמשים רק בחלק מן הטרסות. במקום אפשר לערוך מסיבות משפחתיות, חגיגות בר-מצווה, סיום תיכון, סיום קורס וכדומה. הנוף והאווירה לא ישוו לשום אולם אירועים רגיל.

צמוד לאמפי ע"ש שניאור מתחילה שדרת הבחירה בחיים, המחברת את תחנת האוטובוס עם בית הילדים. זה המוטו של המקום: הבחירה של הילדים להגיע לבית השנטי, להתאים את עצמם לתנאיו ולצאת לדרך חדשה. זו התחלת חיים חדשים. הילדים, שבאים או ממוסדות הרווחה, או מבית המשפט, או מיוזמתם, נשאלים מה החלום שלהם, וצוות בית השנטי עושה את כל המאמצים לעזור להם להגשים את חלומם.

ילדה שביקשה להיות אדריכלית, לומדת כיום את המקצוע בבאר שבע, ילד שביקש להיות דיג'יי נשלח לבית ספר יוקרתי. בבית השנטי אין בית ספר, הילדים לומדים בחוץ, או בקידום נוער לבגרות בירוחם, או באשל הנשיא או בבית הספר השלום לאמנויות במצפה רמון. ילדים שלא למדו אף פעם במסגרת לימודית מגיעים לתוצאות מפליאות, משיגים תעודת בגרות וכל האפשרויות נפתחות בפניהם.

בבית השנטי לא מפסיקים באמצע הדרך, הקשיים שנערמים בדרך לא עוצרים בעדם, זו 'רוח המפקד'. אבל הלוחמים האמיתיים, כפי שאמיר קורא להם, הם הילדים עצמם, לוחמים בעלי כוח, אמונה ודבקות במטרה. ברגע שילד בוחר בחיים הוא יקבל את הטוב ביותר. אם היה לו  הכוח לנטוש חיי סמים, חיי פשע או זנות ולבחור בחיים החדשים, יהיו לבית השנטי כל האנשים הטובים וכל האמצעים שבעולם לעזור לו ללכת בדרך החדשה.

זו המשמעות של שדרת הבחירה בחיים, שאנחנו צועדים בה במסגרת הסיור שאמיר עורך לנו. בצדי השדרה צומחים צמחים ופורחים פרחים וביניהם מפכים מים צלולים. ממש קשה להאמין שאנחנו נמצאים במידבר. הדרך מתפתלת בין המבנים השונים של המקום. אנחנו  חולפים על פני פינה מטופחת ובה מתקנים שונים, זו מתנת בני השירות הלאומי, שבטרם גיוסם לצה"ל מתנדבים למשך שנה לעזור בטיפול ובהדרכה. מתוך כחמש מאות מתנדבים נבחרים בכל פעם ארבעה-עשר שמתקשרים לילדים ולמקום. ההתנדבות מהווה דוגמה אישית ומודל לחיקוי.

אגם נוי גדול ומטופח מוביל אל ביתן הוואטסו, שמשמעו טיפול במים ליצירת פתיחות ואמון. זו פעם ראשונה שנעשה טיפול בילדים בסיכון באמצעות מים. הטיפול הוא  מעין חזרה לרחם, לאינטימיות. בביתן הקטן בריכה קטנה ועגולה, והוא שופע אווירה של רוגע כשמוסיקה חרישית מתנגנת ברקע.

מיבנה חדש שטרם נחנך הוא מיבנה הסדנאות, שהחזון שלו הוא לקרב את הנוער למקצועות עשייה ויצירה. מריומה הגתה את הרעיון הזה, שבו יהיו סדנת חימר וקרמיקה, כיתת נגרות, כיתת מסגרות ושאר מקצועות. במקום זה תינתן לילדים הזדמנות להוציא את כישרונותיהם לכלל מעשה. והילדים אמנם נענים לכל האתגרים: יש מהם שמנגנים בגיטרה, יש שפורטים על הפסנתר, יש שמציירים ויש שרוקמים, כל אחד לפי כישרונו. המקום משמש לילדים כמצע גדילה. אין הדבר אומר שמקבלים ילדים על פי כישרונותיהם, להיפך, נותנים להם אהבה וחום והכישרון פורץ החוצה. מאפשרים להם לבטא את הכישרון המולד שלהם, שעד כה היה כלוא בתוכם. מאפשרים להם ללמוד מקצוע חדש ויכולת חדשה. זה הרעיון שמונח בבסיס הסדנאות.

כשמדובר בהתפתחות הילדים לא חוסכים כאן במאום, המקום מצויד באבניים, בשולחנות עבודה ובכל הציוד הדרוש. יש סטודיו לריקוד מוקף מראות וחדר טיפולים, יש חדר ביליארד ויש ספרייה, אבל לפי דברי אמיר כתת הטיפול החזקה ביותר הוא המידבר, המעניק שלווה פנימית, והוא ערך מוסף לכל שיטות הטיפול האחרות.

אבל בלי תורמים המקום לא יוכל להתקיים, ואכן יש תורמים. משפחות כמו חשין, לבנת ושטראוס תומכות לאורך השנים. חוות הרכיבה נקראת החווה ההולנדית על שמה של משפחה הולנדית שתרמה את הכסף לבניית החווה. את אוהל הידידות תרמה הקרן לידידות. ישנו אפילו תורם סעודי. יש אנשים שפונים ומציעים את תרומתם, כמו תופרת שחיסלה את המתפרה שלה ומסרה את תכולתה לבית השנטי, או מנהל של סחר אקרשטיין, שתרם עודפים של עשרות כסאות כחולים מאבן המפוזרים במקום. בבסיס חיל האוויר, בסמיכות לבית השנטי, משרתת נגדת, שמגיעה פעמיים בשבוע ומבשלת לכולם. ועוד ועוד.

הלב מתרחב כשרואים את המקום, כששומעים דברי אמיר, שטוען שהוא מקבל מהילדים יותר מאשר הוא נותן. מריומה, מיכאל והצוות העוזר על ידם עושים עבודת קודש ונותנים דוגמה הן למטפלים והן לילדים.

כל אחד יכול להתקבל לבית השנטי, להוציא מי שנאשם באלימות מינית, או בשימוש בסמים או באלכוהול. במקרים כאלה בית השנטי שולח אותם לגמילה ורק אחר כך מקבל אותם לחיקו. אחוז קטן נושר מהמקום, אבל מי שמביע חרטה ורוצה לחזור, מריומה מבקשת ממנו להביע את רצונו ואת התחייבותו בכתב, כך, לדעתה יהיה אחראי יותר למלא את הבטחותיו.

מקורות השפע של האהבה והרצון לתת, לחבק ולהעניק אינם פוסקים, דומה שהם רק מתעצמים. הלב רחב לשהות במקום הזה, להאמין באדם ולהתמלא בתקווה, שיש מי שבוחר בחיים ויש מי שעוזר לו למלא אותם באושר.

כל מי שרוצה להתנדב בעזרה או בתרומה, מוזמן להיכנס לאתר של בית השנטי.

* * *

עדינה בר-אל

ברודווי כחול-לבן – על המחזמר "בילי שוורץ", בתיאטרון חיפה

לפני כחודשיים עמדתי בתור לקופה בברודוויי, ושילמתי "שווערע געלט", בדולרים, עבור כרטיס למחזמר, אף שזו היתה קופה עם כרטיסים בחצי מחיר.

והנה השבוע זכיתי ליהנות ממחזמר כחול-לבן ברבע מחיר, בשקלים. למחזמר "בילי שוורץ", בבימויו של דניאל אפרת עם הכוריאוגרפיה של עומר זימרי, יש סיכוי טוב להיתרגם ולהופיע באנגלית, ונראה שהיוצרים אכן קורצים לכיוון. כבר הסצנה הראשונה – ריקוד הפקידים עם תיקי ה"ג'יימס בונד" שלהם – מזכירה לצופה את השדרה החמישית בניו-יורק בשעה חמש אחר-הצהריים, עת הכול נוהרים ממשרדיהם החוצה.

מעשה בפקידה ש"קבורה" במשרד של רואה חשבון. הדימוי העצמי שלה נמוך מים המלח, ואימהּ הדומיננטית לא יוצאת לה מהווריד. משולבים כאן תככים, מזימות ובגידות במקום עבודתה, והיא התמימה סובלת על לא עוול בכפה. כפי שניתן לנחש, יהיה לזה הפי-אנד.

על רקע עלילת רומן רומנטי זה עומד מחזמר, הווה אומר: שירים, ריקודים, תפאורה ותאורה דינמיים. חג לאוזן ולעין של הצופים, שמתנתקים לזמן קצר מסיר הלחץ הישראלי. המוסיקה נכתבה בידי אוהד חיטמן המוכשר ביותר, וחברה לו לכתיבת הטקסטים של המחזמר שירילי דשא, הידועה בהומור שלה ובמסורת המשפחתית של בימות בידור. על הבמה מנגנת תזמורת בניהול מוסיקלי של טל בלכרוביץ'. ראויים לציון התפאורה שכללה דלתות ענקיות שחשפו והסתירו את התזמורת לסירוגין, והריהוט המינימליסטי שהעביר את הצופים למקומות שונים באמצעותו – במשרד, בבית הקפה, בקולנוע, ברחוב חשוך בלילה ועוד.

גם לתאורה היה תפקיד בעושר הוויזואלי, לעיתים קיטשי, אך מתאים לעלילה זו, כגון זוג מאוהב ברחוב חשוך, שצלליתו מוארת בתוך עיגול של אור. אחד האלמנטים היפים והמגוונים הוא התלבושות שעיצב יובל כספין, שהיו מקוריות ונוחות להפליא לשחקנים הרוקדים.

פס הקול של המחזמר, פרי עבודתו של אוהד חיטמן כאמור, עשוי לגרום להנאה גם בלי לראות את המתרחש על הבמה. ניתן לבודד ממנו שירים, כמו "אימא" בביצועה של מיקי קם.

יקצר המצע מלהזכיר את כל העושים במלאכה. השחקנים הראשיים הם טלי אורן, מיקי קם ואמיר הלל. אך גם האחרים – רקדנים וזמרים – היו טובים. המחזמר הוגדר כבר בביקורת כ"קאלט" – יצירת פולחן. מקבץ הכישרונות של היוצרים והמבצעים גורמים לשעתיים של בידור צרוף לשמו. מומלץ.

* * *

חופש ההסתה הפלסטינית

הוא חלק בלתי נפרד מהדמוקרטיה הישראלית

* * *

תקוה וינשטוק

זה היה בקאפרי

זה היה הטיול הגדול הראשון שלי. השנה 1950. נסיעות לחו"ל היו נדירות ונדרש עבורן רישיון  ממשרד הפנים. לי היתה סיבה חשובה לנסוע – לראות שארי בשר קרובים מאוד בצרפת, שלא ראיתי מעולם – והורשתי לצאת.

תיכננתי מסע של שלושה חודשים לשלוש-ארבע ארצות באירופה. כבר הייתי חברה במערכת "מעריב", שבראשו עמד אז ד"ר עזריאל קרליבך, האיש החכם ביותר שהיכרתי. את הכסף שהשתכרתי הועדתי למסע הגדול הזה.

יצאתי בגפי ליבשת זרה, ללא מכרים, ללא הדרכה, עם כתובות בצרפת בלבד. טיולי תרמילאים טרם נודעו אז, ובכלל, מי יצא לטיול באותם ימים?

עליתי על אונייה ישראלית, שמה היה, דומני, "קדמה". למדינת ישראל הצעירה היה קו של אוניות נוסעים עם רבי חובלים  ישראליים. שטנו ארבעה ימים וירדנו לחוף בכמה נמלים. זכורה לי סלוניקי ביוון, שם שכרתי כרכרה עם סוס, לתימהון הגברים בבתי הקפה – נשים לא נראו ביניהם – שקראו "אמריקנו!" – היינו, איזה משוגעת הנוסעת יחידה.

שטנו בתעלת קורינת, תעלה צרה בין  צוקים גבוהים שבקרקעיתה עוד נחו אוניות טבועות ממלחמת העולם השנייה. בלילה חלפנו על פני הר הגעש סטרומבולי ששלח תימרות אש ועשן. היכרתי את ההר מהסרט עם אנה מנייאני.

סוף סוף עגנה האונייה במרסיי. לקחתי רכבת לפריז. ישבתי צמודה לחלון, שלא לפספס אף בית ועץ. הגיעה שעת צהריים והנוסע לידי הוציא מאמתחתו חבילה עטופה בהקפדה ובה גוויית בעל חיים שלם, על רגליו וזנבו, והציע לי לטעום. תודה רבה! מסתבר שהיתה זו ארנבת אפויה.

דודני, שלמד בסורבון, קידם את פניי וכמה ימים שוטטנו בשכיות החמדה של פריז. פריז אכן היתה אז יפהפייה. בשאנז אליזה נראו נשים הדורות וגברים בחליפות, לא כמו היום, כשגם האליזה הוא פלבאי, הומה מאנשים מכל גווני העור והלבוש.

משם נסעתי לקרובים בארדנים שבצפון צרפת, והפגישה היתה נרגשת מאוד. כשבועיים שהיתי אצלם ואחר עברתי את הגבול ללוקסמבורג הסמוכה שכבר אז, לפני שהגולן, יהודה ושומרון היו בידינו, נראתה קטנטונת לעומת ישראל.

ואחר כך כמובן לאנגליה. הרי גדלתי בתקופת המנדט בארץ, ידעתי אנגלית והייתי פטורה מלהסביר את עצמי בתנועות ידיים. בבית הקרובים כמעט שלא היו לי הוצאות, צרור כספי נותר בעינו והרשיתי לעצמי להתאכסן במלון קמברלנד המכובד, סמוך למארבל ארץ'.

ומאנגליה להולנד הפרחונית, הנקייה וההגונה – שכחתי צעיף בתחנת הרכבת ובדרך חזרה, אחרי שעות, עדיין המתין לי הצעיף.

ומשם לשוויץ הנהדרת והמשעממת.

בכל המקומות אני משוטטת לבד, מדריך הבדקר בידי, משתתפת לעיתים בסיורים מאורגנים. איני יודעת מהיכן שאבתי את האומץ לנסוע מארץ לארץ, מעיר לעיר, לסרוק כל אתר חשוב  ברגל, באוטובוס וברכבת, לעיתים בשיט. וככל שראיתי יותר התאוותי יותר לראות עוד ועוד. אמתחת הכסף הלכה והצטמקה חדלתי לקנות מתנות ומזכרות. כבר שוטטתי חמישה חודשים, ביקרתי בחצי תריסר ארצות, אך בלי הרף ניקר בראשי החשש שמא לא אצא שוב לטיול – אולי  זאת הנסיעה הראשונה ואף האחרונה, ומה שלא אראה כעת לא אראה לעולם (למעשה, מאז נסעתי כל שנה לחו"ל), יש עוד כל כך הרבה ארצות שכף רגלי לא דרכה בהן, לא הייתי בשבדיה ובפיורדים, לא ברוסיה בה נולדה אימי, רציתי "לבלוע" את כל אירופה – רק לא לגרמניה ארץ הנאצים. ואכן בגרמניה לא ביקרתי עד היום.

והעיקר – לא ראיתי את איטליה, את העתיקות הרומיות, את ציורי לאונרדו דה וינצ'י, את מדינת הוותיקן, את מולדתו של דה אמיצ'יס מחבר "הלב", הספר שאהבתי  ביותר בילדותי. לראות את נאפולי ולמות! על איטליה לא אוותר!

התחלתי לגמוע את איטליה, ממילאנו עד לדרום המקסים, עד למפרצים, לערים ולעיירות שעצם שמם מצלצל כמוסיקה –ורונה, אסיזי, טורנטו,אמלפי... איזו ארץ מגוונת, ברוכת טבע, ארכיאולוגיה ואמנות, ותושבים נעימים ולבביים, אוהבי אדם!

מחסרון כיס כבר לנתי במלונות עלובים (אבל עדיין הגונים), בהוסטלים, בבתי ימק"א מתחת לתמונתו של הצלוב. נסעתי ברכבת – לעיתים גם בטרמפים. לא פוסחת על שום עיר היסטורית.  עד שהגעתי לנאפולי, ומשם באונייה לתחנתי האחרונה: האי קאפרי, ששליטי רומא, אוגוסטוס ובעיקר טיבריוס, בחרו להקים בו את ארמונות הנופש שלהם, ושרידיהם קיימים עדיין.

רק הגעתי לקאפרי, אצתי לגרוטה אזורה, המערה הכחולה היחידה במינה בתבל. צבעה התכול בא לה מהשתברות קרני השמש על קירותיה הסלעיים. למערה פתח נרחב, נכנסים לתוכה בסירות משוטים ומיד מתגלה עולם  יפהפה, חלומי ומסתורי מאין כמוהו. מאז ביקרתי במערות רבות, מהן  המקבלות את פני הבאים בתזמורת שלמה. אך מערה קסומה כזו לא ראיתי.

לנתי בקאפרי במלון הזול ביותר שמצאתי, בחדר הזול והקטן ביותר במלון, חדר ששמש פעם  חדר אמבטיה. לא נורא. העיקר שאני בקאפרי.

למחרת בבוקר התחלתי להעפיל לאנה קאפרי, פסגת האי, לביתו של אקסל מונטה. מונטה (1857-1949מונתה), שבדי, היה רופא וסופר. רופאו של גוסטב החמישי מלך שבדיה. משבדיה עבר לאיטליה והיה רופאם של העשירים וריפא חינם את דלת העם. מונתה היה חובב חיות מושבע, לוחם להגנת בעלי החיים. את כתיבתו החל ברישומים אימפרסיוניסטייםׁ, עליהם חתם  "פוק", שם כלבו. הערצתי את ספרו על קאפרי "מגילת סן מיקלה" – ספר שהקנה לו שם עולם, ספק זיכרונות, ספק בדיון על הולכי על שתים והולכי על ארבע באי. את הספר הקדיש  למלכת שבדיה "מגינת החיות המדוכאות וידידת כל הכלבים בעולם."

מונטה עבר לקאפרי, ובהר הגבוה ביותר באי הקים לו חווילה בשם "סן מיקלה". כיום ודאי מוביל רכבל לראש ההר. אז העפילו אליו רק מכוניות פרטיות ואוטובוסי תיירים. לא ידעתי היכן למצוא את האוטובוסים וגם אילו ידעתי, ספק אם הייתי נוסעת בהם לאור (לחושך) מצבי הפיננסי. 350 מדרגות מובילות לאנה קאפרי. התחלתי לטפס עליהן. ספורטאית לא הייתי מעולם אבל הייתי צעירה ונועזת ובטחתי בעצמי שאעמוד במשימה.

העלייה היתה מרהיבה. מתחת, עד לאופק, פרוש הים התכול, נושק  לשמיים צחים ובהירים. מסביב כרמי גפן ועצי זית. יצאתי השכם בבוקר בצינה נעימה אך חום הקיץ הלך והתגבר וכבר נטפתי זיעה והמים בצקלוני, אזלו ברם המשכתי להתקדם ולהעפיל אל משאת נפשי.

ואז זה קרה. לרגע הסבתי את ראשי לאחור ואני רואה גבר צעיר עולה אחריי במדרגות, מטפחת נאפוליטנית אדומה לראשו, חולצתו מפוספסת לבנה-כחולה ורגליו יחפות. נראה מלח. ודאי השגיח בי מאחד הכרמים והחל לטפס במדרגות.

ליבי פעם כמנוע. המלח הולך וקרב, עוד מעט ישיג אותי ויעשה בי כאוות נפשו ואין איש לעזרה. גם אם אצעק מי יושיעני כאן? לאן אברח ואסתתר? רק זה חסר לי, מלח איטלקי! דווקא באיטליה האהובה עליי כל כך יבוא האסון.

זה עונשך על כל העזתך, חשבתי בליבי. כעת תקבלי מנה אחת אפיים על כל הפזיזות וההסתכנויות שלך!

הנה כבר התקרב, ממלמל משהו באיטלקית שאיני מבינה, אולי ברכת שלום, כבר אחז בידי וכבר קירב גופו אליי.... מרים אותי קמעה מעל לקרקע. רעד נורא חלף בכל הווייתי. וודאי הייתי נופלת לאחור, לולא  תפש אותי המלח בחוזקה ותמך בי הייתי נופלת ארצה ומשתטחת על אחת המדרגות.

מימיי לא ידעתי אימה כזאת. כאלו הוכיתי בהלם. חשתי שהנה-הנה אני מתעלפת. הצעיר העמיד אותי על רגליי ואחז בי עד שהסחרחורת הרפתה ממני. הייתי ודאי לבנה כסיד ופניי מעוותות.

הוא הבחין בייאושי ורחמיו נכמרו... "פאורה?" שאל.

הבנתי ששאל  אם אני  מפחדת. לא היה לי כוח להוציא הגה מפי, רק הנהנתי קלות בראשי. את המלה האיטלקית הזו, "פאורה," לא אשכח עד יומי האחרון.

עמידתי התייצבה, אך עדיין רעדתי כולי. אולי התגבר בו יצרו הטוב ואולי בכלל לא התכוון לאנוס ופשוט רצה להכיר תיירת וודאי לא ציפה לתגובה כזו.

הוא הפטיר שלום והחל לרדת במדרגות העירה.

ניצלתי! קרה לי נס! אכן האיטלקים חמי מזג אך טובי לב.

רק הסתלק, החלטתי להעפיל שוב. הוא כבר לא יחזור, והרי כבר עשיתי כשני שליש מהדרך. לא! לא אוותר! – אזרתי את שארית כוחותיי והמשכתי לטפס במדרגות.

צמאה והמומה הגעתי סוף סוף לאנה קאפרי ומולי הבהיק סן מיקלה, הבית הנהדר שבנה מונתה בראש ההר.

כשהגעתי, ראשית דבר לגמתי ולגמתי מים, אולי דלי שלם, צימאוני היה נורא. כאן כבר הייתי מוקפת אנשים, תיירים שהתפעמו כמוני מספרו של הרופא הסופר. אנשי תרבות שבדיים –  שאקסל מונתה הוריש את ביתו ליוצרים וחוקרים משבדיה.

סיירתי בחדר העבודה בו קיבל חולים, חדר מלא מצילומיו עם גדולי עולם. באולם הספרייה הגדול המכיל תרגומים של ספריו בארבעים לשונות. מצאתי את התרגום העברי וסיפרתי לספרנית כי בשפה זו, מימין לשמאל, קראתי את "מגילת סאן מיקלה". שוטטתי בגן הגדול המטופח, המלא דברי אמנות ועתיקות שנותרו כפי שהיו בימי אקסל מונתה, שהלך לעולמו שנה לפני ביקורי.

לרדת שוב לא היתה לי בעייה. אחד מאורחי הבית הסיע אותי לעיירה.

אילו היה בית כנסת בקאפרי הייתי מברכת בו "הגומל".

* * *

אלוני זמורה

כמה הרהורים ותהיות בלתי שגרתיות,

על הרצח הנתעב שהתרחש בתל אביב

א. גל דקירות הסכינים וגם הירי ששטף כמעט את כל חלקי הארץ, הגיע גם ללב ליבה של תל אביב.

כל מי שחשב שתל אביב תהיה פטורה מהאינתיפאדה הזאת, ואין לי מילה אחרת לכך, טעה וגם היטעה. משטרת ישראל היתה אמורה להיערך לכך מבעוד מועד בחוליות מוכנות מראש, כפי שמשטרת ירושלים ערוכה לכך, כפי שמגן דוד והצוותים שלו ערוכים, כפי שחיל האוויר ערוך ועוד. משטרת תל אביב היתה בתרדמת עמוקה.

ב. הירי היה מטווח קצר, מפתיע ואכזרי. יחד עם זאת אף לא אחד מהצעירים שהיו באזור, וכמעט כולם היו גברים צעירים, לא העז לקום ממושבו ולעקוב אחר היורה. לא היה לא אחד מהצעירים שהיו במקום לעקוב ממרחק בטוח, גם תוך סיכון, אחר הצעיר היורה. מחדל אדיר ביחס לתושבי ירושלים שזהו כמעט חוקם היום יומי.

ג. משטרת ישראל הגיבה באיחור רב ונהגה כמו פיל שנטרפה עליו דעתו, בתוך חנות של חרסינה. במקום לשתף את תושבי צפון תל אביב במידע ובצילום ברור של הרוצח, המשטרה יכלה לבקש מכל תושב לחפש במקלט שבמקום מגוריו ובדירות שבבניין על תנועות או דיירים חשודים ולדווח מידית למשטרה. במקום זאת הם הציפו את צפון תל אביב בחיילים חמושים חלקם עם כיסויים שחורים, ששוטטו בחצרות ובבתים.

תארו לעצמכם אימא צעירה וילדים שפותחת את דלת ביתה ורואה בחדרי המדרגות שלה שוטרים שמכוונים אליה רובים מכודנים. רק מראה כזה יכול לזרוע פחד ובהלה. מטה פעיל שמקבל הודעות מתושבים, אפילו שחלקם יהיו הודעות סרק, היה מצליח יותר.

ד. כנראה שהתל אביבים אינם דומים לתושבי ירושלים, שם אין רוצח אחד, יש מאות רוצחים בפוטנציה ובכל זאת הם מנהלים שגרת חיים. הבהלה והפניקה שקבלו חיזוקים מכתבי טלוויזיה ששידרו אימהות מבוהלות, ראש עיר שלא ידע מה לומר, מפקד משטרה שנעלם כלא היה – גרמו לכך שחצי עיר כמו תל אביב תהיה משותקת. בושה וכלימה. כלי התקשורת במקום להרגיע, למרות שמטורף אחד טרם נתפס, שמחו להלהיט את הרוחות.

ה. מה לעשות שזה לחם חוקנו, ואלו הם בעת הזאת חיינו. ידועה האמרה על ההבדל בין חכם לפיקח. חכם נופל לבור וחוב כיצד לצאת ממנו. פיקח נמנע מלהיכנס לבור.

ו. תפקידם של הפוליטיקאים, ולא אנקוב כאן בשמם, לנהוג בתבונה להרגעת כל חלקי האוכלוסייה, יהודים וערבים. תפקידם של גורמי הביטחון – משטרה וצבא, לנהוג באגרוף פלדה נגד מפירים חוק וסדר.

למרות הכול במדד האושר אנחנו באחד מהמקומות הראשונים בעולם. ולאימהות בתל אביב, אנא החזירו את ילדיכם לשגרת חייהם ותחסכו מהם את הפחדים שלכן.

אהוד: הרצח אירע לא רחוק מביתי בתל-אביב. אני לא הייתי ממהר להעביר ביקורת על המשטרה וכוחות הביטחון. לרוצח היו מסייעים ביישובו ערערה, ואם לא תפסו אותו תוך יום אלא תוך שבוע, העיקר שנתפס וחוסל. זו לא חוכמה גדולה לרוץ ברחובות ללא נשק אחר רוצח מזויין. עובדה שרצח גם את נהג המונית. אולי כל ירושלמי שני הולך עם אקדח בחגורה, אצלנו בתל-אביב – לא.

* * *

יוסי אחימאיר

הערות מעמוד הפייסבוק שלי

30.1.16.

רישמו לפניכם עוד שם של עוכר-ישראל מהאקדמיה – פרופ' דניאל בלטמן, מהמכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית, חבר בנבחרת הפובליציסטים הפוסט-ציוניים של "הארץ". חוקר שואה זה, במאמרו ביום שישי, קובע כי "רצועת עזה החרבה והנצורה מזכירה יותר ויותר את גטו ורשה" וכי "ילדי הסכינים הפלסטינים מקריבים את חייהם במעין ניסיון נואש כזה למנוע את מות החלום שלהם וקבורתו הסופית."

וזה בשבוע שבו נרצחה הנשמה היקרה שלומית קריגמן הי"ד. וביום שבו הניה ההיטלריסט מאיים בעוד נאום שיטנה על ישראל במינהרות ובטילים, כדרכו בקודש.

אמירותיו הנלוזות של הבלטמן הזה, המצדיק את הטרור הפלסטיני ורצח יהודים בארץ-ישראל, מעמידות בסימן שאלה את הבנתו את השואה ואת שנאת ישראל, ובכלל בהיסטוריה יהודית ועולמית.

בושה לאקדמיה!

[אהוד: מעניין אילו תמיכות, וממי – הוא משיג למחקריו, ומי מזמין אותו להרצות את דברי האיוולת שלו].

29.1.16.

אורח לרגע בקיבוץ חצרים: ביליתי הבוקר בקיבוץ חצרים בנגב – לא ב"ליכודיאדה" באילת...

תשאלו – למה? ובכן, השתתפתי באירוע השקת ספרו הביוגרפי של אהרון ידלין, ממייסדי הקיבוץ, לשעבר שר החינוך וח"כ במפא"י, הפעיל עד היום, בגיל 89, באין-ספור מוסדות חינוך ותרבות.

כמה סיבות היו לכך שעשיתי את כל הדרך אל הקיבוץ שממערב לבאר-שבע:

אהרון ידלין הינו יו"ר מוסד ביאליק, שאני משמש בו כדירקטור.

שנינו היינו בנעורינו – בהבדלי הדורות – בתנועת הצופים. הוא לא היה חניך הנוער העובד ואני לא הייתי בבית"ר.

הוא פוקד מפעם לפעם את אירועי מכון ז'בוטינסקי בתל-אביב – והנה אני "גומל" לו בבואי לאירוע שכולו מפא"י והתנועה הקיבוצית.

כמוני, הוא לא היה אובססיבי לפוליטיקה, ואפילו ויתר על מקום בטוח בכנסת הרביעית, ונדחק ממקום 32 למקום ה-48 ברשימת "העבודה". אותי דחקו ממקום 20 למקום 48 ברשימת הליכוד לכנסת ה-14.

אהרון ידלין הוא איש-ציבור מהזן ההולך ונכחד, מהאגף הסוציאליסטי המתון, אשר חרד גם הוא מתופעת הפוסט-ציונות והירידה בחינוך. אידיאליסט כל חייו, בדרכו שלו, שראויה להערכה ולהוקרה, ואכן, חבריו-לדרך הוקירו אותו מאוד באירוע הבוקר, במגרשו הביתי, קיבוצו.

28.1.16.

מוח מבריק בתעשייה האווירית – מתוך דברים שנשאתי היום בהלוויית מישה שפשלוביץ ז"ל:

לפני שבועיים עמדתי במקום זה וספדתי לאדם בן 101. הוא היה מריגה ואסיר-ציון בבריה"מ. עם כל הצער, בכל זאת מדובר במה שנקרא: שיבה טובה.

קשה לי להאמין, שאני סופד עכשיו לאדם בן 72 בלבד, למישה שפשלוביץ, בן-הדוד היקר והיחיד של רעייתי, שהמחלה הכריעה אותו. אף הוא היה מריגה ואסיר-ציון בבריה"מ.

מישה, רק שלשום עוד שוחחנו ליד מיטתך במחלקה האונקולוגית. כרגיל, למרות מסכת החמצן, היית קשוב לכל השיחות, ואפילו שאלת אותי: "יוסי, מה חדש בפוליטיקה?" – ואני שאלתי אותך, "מה קורה בתעשייה האווירית?"

אמרת לי, כי יצאת אמנם לפנסיה, אבל זה לא נחשב. אתה עדיין בעבודה, ומתכוון כמובן לשוב לעבודה, להמשיך בפרוייקטים הגדולים שעליהם עבדת.

ואז קוננת באוזניי על כך שחסר דור המשך לתעשייה האווירית, לדברים הגדולים, המופלאים, שאתה וחבריך פיתחתם ומפתחים שם, וכי המוניטין שלה ושל ישראל נמצאים בירידה עקב זאת.

על כך, מישה, היה עיקר דאגתך, שלשום בערב, לא על מצב בריאותך המתדרדר והולך!

השם "שפשלוביץ" היה שם-דבר בתעשייה האווירית, בכל הדברים החשובים שעסקת בהם. היית שם המוח, שעסק בין השאר בפיתוח ה"כפיר" ו"הלביא". אצילותך, כישוריך, מסירותך, חוכמתך המקצועית – הלכו לפניך, בלי צילצולים, בלי הרבה דיבורים.

עלית ארצה ב-1972 מריגה עירך, לאחר שנתיים שבהם היית אסיר ציון, שנגזרו עליך במשפט ריגה. ישבת במחנה העבודה במורדוביה רק על שום דבר אחד – היותך ציוני. פעיל ציוני.

במשפט לא פיטפטת, לא הסגרת. קיבלת את גזר-הדין בגאווה, בשקט האופייני לך. זה השקט, ההתנהגות המאופקת שלך, האמירות הנבונות שהיו תמיד במקום, שכבשו את לב כל חבריך במאבק להגשמה ציונית ואת לב חבריך לעבודה בתעשייה האווירית של מדינת היהודים שאליה נכספת.

מיד עם עלייתך התקבלת לטכניון, סיימת לימודיך בהצטיינות. תרומתך לתעשייה האווירית, לקידומה ולשגשוגה – לא לי לספר על כך, אבל עוד יסופר וידובר. כך עוד יסופר וידובר על המאבק לפתיחת שערי בריה"מ, שתרמת להצלחתו, ועל המחיר האישי ששילמת על כך.

היית, מישה, אסיר-ציון ואנחנו אסירי-תודה לך על מה שהיית.

איזה ג'נטלמן המחבל הערבי בגבעת זאב: עקב אחרי בני זוג ודקר את הגבר, לא את האישה.

27.1.16.

הקור העז השורר עתה בחוץ מזכיר לי את הקור שחוויתי בדיוק לפני שנתיים, כאשר משלחת הכנסת ציינה את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה בביקור מקפיא-דם באושוויץ. הטמפרטורות שם ירדו למינוס 15 מעלות, מה שהוסיף לתחושת האימה והצמרמורת. חשבנו אז, במסע אל מחנה המוות הגדול, כי הנה העולם אולי מתחיל להפיק לקחים מהאסון הגדול שהמיט על העם היהודי לפני 70 שנה, אבל היום, ערב יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, ברור לנו כי התבדינו. החיה האנטישמית שוב מרימה ראש. ערב יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, מזכיר האו"ם חושף את בורותו ואת חד-צדדיותו, כאשר ממש נתן צידוק לטרור הפלסטיני-אנטישמי: "הכיבוש." כאילו הטרור הערבי נגד העם היהודי נולד רק עם "הכיבוש" ב-1967.

ערב יום הזיכרון הבינלאומי לשואה אנו רואים שהשנאה התהומית לעם היהודי היא עתה בעיקר נחלת האיסלאם הקיצוני – בשטחים, בעזה, בלבנון, בסוריה, באיראן – אבל גם באירופה גוברים גילויי משטמה ליהודים ולמדינתם. הסיטואציה העולמית והמזרח-תיכונית מזכירה את ימי ערב מלחמת העולם השנייה באירופה – בהבדל אחד: היהודי כיום הוא יהודי קולקטיבי, יהודי שיש לו מדינה עם צבא ונשק מתקדם, יהודי שיודע להשיב מלחמה שערה לאלה הקמים עליו. שוב לא תהיה אושוויץ, לא באירופה ולא במזרח-התיכון.

26.1.16.

"מדינת ישראל תחת התקפה – וכולנו צריכים להתגייס למאבק." – מי אומר זאת? – העיתון "ידיעות אחרונות". העיתון יזם ועידה בינלאומית בחודש מרץ – למאבק בחרם על ישראל. אינני יודע במה ועידה כזו תשפיע והיאך היא תשנה את תמונת המצב בעולם, אבל היוזמה מבורכת. ואם צריך לברך את "ידיעות אחרונות" – אני מברך!

בעל המכולת הדף, המאבטח ירה, שני המחבלים חוסלו. כך צריך להיות סופם של "הגיבורים" הפלסטיניים, על אפו וחמתו של האדון נתן אִבְּן-זך, הבטלן מר-הנפש מתל-אביב.

איחולי החלמה לשתי הנשים שנדקרו, קורבנות טרור השנאה הדאע"שי-פלסטיני.

אך סיימתי לכתוב, והגיעה בשורת-איוב: נפטרה הצעירה שנדקרה בבית חורון. ליבנו עם המשפחה וכל היישוב.

25.1.16.

אולי המחבלים שפרצו לבית-חורון אחר הצהריים ודקרו שתי נשים באופן קשה, קראו הבוקר את המודעה ב"הארץ", שבה נאמר:

"למחמוד עבאס – אבו מאזן

תחזקנה ידיך."

על החתום:

"פרופ' נתן זך."

משורר עברי, תושב תל-אביב, מפרסם בכספו – ולא בפעם הראשונה – מודעת תמיכה בראש רשות הטרור האנטישמית המעודדת גברברים טרוריסטים לדקור מהגב נשים יהודיות! – "תחזקנה ידיך" – קרי: תחזקנה הידיים המניפות סכינים! – ואני שואל: מי צבוע ונבל גדול יותר, אבו-מאזן או אִבְּן-זך?

שמעתי עכשיו בקול המוסיקה כי בתו של הצ'לן הנודע יו-יו מה, שמה אלה: אלה מה. – היא גם צ'לנית – אלא מה?

את התמונה הזאת לעולם לא אשכח: ב-1950 בוססתי רגליי בשלג, כשהלכתי מביתי בגבעתיים אל בית הספר יהלם ברמת-גן, כתה א'. מאז – 65 שנה! – לא ירד שלג בגוש דן. לא הגיע הזמן למבצע שלג גם אצלנו?

סוף-סוף יודעים את עמדותיו של גבי אשכנזי. אמרה הבוקר ציפי לבני: "עבדתי עם גבי אשכנזי – ואני יודעת שהוא מתאים להצטרף למחנ"ץ."

מחנ"ץ – לא הליכוד, כמובן. ידעה עמדותיו עוד כשהיה רמטכ"ל? – סתמה ולא פירשה. אז הנה עוד ניסיון נואל לקרב את ה"משיח" – שלא הוציא עד היום מילה מפיו – אל השמאל, בתקווה שיוציאו מבוץ האופוזיציה.

* * *

באחד באפריל יֵצא משלוח [אֶטָפּ] ראשון של אסירים סופרים ואמנים ישראליים לגולאג שנוסד בתמיכת הקרן לישראל חדשה ומשרד התרבות בראשות מרים מסיקה

* * *

מחווה למשורר מאיר ויזלטיר

במלאות לו שבעים וחמש

צוותא 4.3.16 יום שישי בשעה 12.00

 מאיר ויזלטיר הוא אחד מן המשוררים הישראלים החשובים ביותר. הוא ידוע כמהפכן בשירתו, הן בשירתו הביוגרפית והן בשירתו הפוליטית. רבים משיריו מוקדשים לתל אביב. תרגומיו למחזות שקספיר עלו לא אחת על במות התיאטרון בארץ. זכה בפרס ישראל, פרס ביאליק ופרס ראש הממשלה.

נתן זך כתב עליו: "כאשר אתה דופק את הראש או מסמר, המסמר והראש נתקעים בדיוק במקום הנכון – בלי שום פירור וסדקים, שצריך אח"כ לטאטא או למלא ואין בך שמץ צביעות."

בין המשתתפים במחווה למשורר: דביר בנדק, שלמה גרוניך ("יש לי סימפטיה"), יאיר גרבוז, שרית וינו אלעד, טל ניצן, יהלי סובול, דרור קרן, ערן כרמלי ואחרים.

מנהל מוסיקלי: רמי הראל

עריכה ובימוי: דני הורוביץ

 קוד 2016 לכרטיסים מוזלים בקופות טל. 03-6950156

* * *

מכתב בן-ציון יהושע לארנון פורת

ירושלים, י"ז בשבט תשע"ו 

27 בינואר 2016

 יקירי ארנון פורת שלום רב!

 הצטערתי לקרוא על פרישתך מתפקיד מנכ"ל אגודת הסופרים. אינני יודע מה היו מניעיך לפרוש בעת הזאת.

מכלול ההישגים של האגודה  בעת כהונתך וכהונתם של האחים בלפור והרצל חקק מדברים בעד עצמם. הייתם צוות מנצח ומסור שנקט יוזמות והוציאן מן הכוח אל הפועל. על כך תבואו על הברכה והתודה. היוזמות שננקטו על-ידכם השאירו את בית האגודה על כנו, אך עדיין רבה המלאכה העומדת בפני הדור החדש – שיפוץ המבנה, הדאגה להמשך פעילות 'גנזים' שבו טמון סיפורה של אגודת הסופרים והרחבת פעילות האגודה בהתאם לפוטנציאל הקיים בה.

אני מקווה שהפעילות בעתיד לא תתמקד רק בקפלן 6 ובאזור תל-אביב בלבד, אלא תתפשט גם בשלוחות האגודה בצפון, בדרום  ובבירת ישראל.

יש לאגודה מחויבות לספרות העברית לדורותיה – מדור המייסדים ועד לספרות העברית העכשווית.  האגודה צריכה להרחיב את פעילותה ולחשוב על דרכים שבהן תעזור לסופרים ולמשוררים להוציא את יצירותיהם לאור ולהפיצן בכל אתר ואתר. 

יש לבדוק שיתוף פעולה מו"לי של האגודה עם הוצאות ספרים בישראל, בתמיכת משרד התרבות, ולמנוע  מצב שבו סופרים ומשוררים ראויים עומדים כעניים בפתח ויצירותיהם יורדות לטמיון.  תודה על עשייתכם המבורכת בתנאים לא קלים, לצד העזרה הטכנית שזכיתם לה מהצוות המסור של האגודה. תבורכו על מה שנעשה! אני תקווה, שהנבחרים החדשים יצליחו לקדם את האגודה, שהיא פרק מבורך וחשוב בתולדות התרבות בארץ ישראל ובמדינת ישראל.

דור המייסדים של האגודה, שהיו בו מגדולי הספרות העברית בכל הזמנים, צריכים להיות עמוד האש שיוביל את האגודה לקראת השנים הבאות.

בכבוד רב,

 בן-ציון יהושע

* * *

לנתן זך

תחזקנה ידיך האוחזות באבא של מאזן ומלטפות לו את התחת

אכן זיקנתך אינה מביישת את נעוריך

ייקה-פּוֹץ!

* * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה הקודמת ועד ימינו

תל אביב, מהדורת ינואר 1997. מותקן על פי נוסח יולי 1989.

שיחה רביעית: מרירות המציאות

דיברנו בשיחה הקודמת על משה סמילנסקי, שיצירתו עומדת בסימן צל הפרדסים, באווירה רומאנטית, אוטופית, פאציפסטית, ויש בה תקווה ליחסי שכנות ואפילו אהבה בין שני העמים.

ברנר הוא הקוטב הנגדי.

במחקר שאני זה עורך שנים רבות, ואשר עליו מבוססת סידרת השיחות הללו, קראתי לפרק הנרחב, שהוקדש לברנר, בשם "ארורים הרכים האוהבים". זה ציטוט מברנר. ציטוט קשה מאוד. נורא. המחקר כולו קרוי בשם, שנתתי גם לסידרת שיחות אלה: "צל הפרדסים והר-הגעש". הביטוי של ברנר – הר-הגעש, או הר-געש, הוא מתוך סיפורו "בין מים למים", שהופיע ב-1910, והיה מעין רמז או תחושה לגבי השאלה הערבית, הנוכחות הערבית – שאנחנו כאילו יושבים בארץ-ישראל על לוע הר-געש של איבה לאומית-ערבית, והוא יכול להתפרץ כל יום, כל שעה.

ברנר היה מפוכח עד כדי ייאוש, אף כי מעולם לא עד כדי פאטאליזם – בהתייחסותו לשאלה הערבית. אבל צריך להקדים הערה מסייגת אחת, חשובה מאוד, ותלווה אותנו כל משך הדיון ביצירתו: ברנר התאכזר לעצמו והתאכזר לעמו – לא פחות משהתאכזר לדמותם של הערבים בספריו. אי אפשר לומר בפשטות – ברנר שנא ערבים, וההוכחה שיש אצלו התבטאויות קשות מאוד כלפיהם בספריו – זאת מאחר שההתבטאויות שלו כלפינו-עצמנו, כנביא וכמוכיח, גרועות פי כמה וכמה, קשות פי כמה וכמה. לכן צריך תמיד לראות את ברנר בהקשר הכללי – כיצד תפס את המציאות, כיצד התייחס אליה.

עם ברנר מתחיל בעצם הריאליזם בספרות העברית בארץ-ישראל. עד לברנר, כתבו רוב הסופרים – כפי שגליה ירדני הגדירה במבואה ל"סל ענבים", קובץ הסיפורים מימי העלייה הראשונה, והמגמה נמשכה גם בראשית העלייה השנייה – כתבו על הרצוי יותר משכתבו על המצוי, על מה שראו עיניהם.

ברנר הוא הסופר העברי הראשון שהעלה בסיפוריו, ובייחוד בסיפורו הבולט "מכאן ומכאן" – את מלוא מרירות המציאות, שזה ביטוי ברנרי – מרירות המציאות בארץ-ישראל.

תפיסה זו קשורה בכמה וכמה היבטים. הגישה הרווחת ביישוב העברי החדש היתה, שבארץ-ישראל התנערנו מהפאסיביות הגלותית, ואנו נעשים אקטיביים. פה נוצרת דמות אדם עברי חדש. בארץ אנחנו עושים את ההיסטוריה בידינו שלנו.

והנה בא ברנר ומראה את העליבות, מתאר את המשך הגלות, את מצבו הקשה של היישוב היהודי ערב מלחמת העולם הראשונה, תחת השלטון התורכי. והוא אומר שבעצם כמעט שלא נשתנה דבר. המפעל הציוני עומד בסכנה גדולה מאוד, והסכנה הבטחונית לעצם הקיום היא אחת החמורות ביותר; והוא טוען כי מי שאינו רוצה לראות את הדברים האלה במלוא חומרתם – חוטא באי-מוסריות. כי לא-מוסרי הוא לתעלם מן המרירות שבמציאות.

*

המחשה מעניינת להשפעת דמות הערבי, כחלק מן המציאות בארץ – על המיבנה הנפשי המיוחד של גיבורי ברנר, אנחנו מוצאים ברומאן האחרון שלו, "שכול וכישלון", שהתפרסם ב-1920. גיבורו, יחזקאל חפץ, חולה במחלה נפשית, שמקורה חווייה של פחד. כדאי לציין שאצל ברנר מופיעה, אולי לראשונה בספרות העברית, דמות הערבי כסוג של סיוט, שמאיים על קיומו של האדם הישראלי. הסיוט, הפחד, מתרחשים אצל יחזקאל חפץ בעקבות עבודתו בשמירה. בדימיונו עלו פחדים, היה נדמה לו שמתנפלים עליו, וכך החל מאבד את איזונו הנפשי.

הפחד, שבו מתייסרת נפשו החולה של יחזקאל חפץ, מתקשר ליחס מאוד מורכב ומסובך לערבים, שבא לגילוי בהתפרצות טירופו הראשונה. נקרא קטע מתוך "שכול וכישלון", המתאר זאת:

על הכל הירבה חפץ לדבר באותה תקופת הדיבור הנוראה, על דברים שאם הכאיבו לו במקצת וזיעזעוהו בימים כתיקנם, הנה בעצם ובפרט בשעות הרעות, לא נגעו בו. ובייחוד הביע תרעומת רבה על העניינים הרחוקים שבאותם עסקי הכלל, על עניינים שלא בידו ולא בידי חבריו בני-שיחתו היה לתקנם אף כחוט השערה. הוא הירבה למשל לשיח בתנועה הערבית, בתחיית הערבים, בשנאה הלאומית שלהם. הירבה גם לדאוג לעלילת-דם, לשער השערות, לבקש עצות, לחבל תחבולות של הצלה ושל המלצה.

וזוכר הוא, פעם אחת אירע, ובאה בת אחת המשפחות הערביות שבמושבה להוטל הפועלים הקרוב לביתה, לשאול לתומה את היושבים על הספסל בחוץ, אם לא ראו את אחיה הקטן, שהלך לאיזה מקום ולא ידוע להיכן.

הוא, חפץ, שישב על המפתן, נתחוור מיד כתכריכי מת. הוא לא התנפל עליה ולא דחף אותה. עדיין לא הגיע לידי זה שיתנפל על איש או שידחף אישה במו-ידיו, אבל כששמע מפיה את המילה "זריר", כלומר – הקטן, קפץ ממושבו כדקור-סירפד, נרתע לאחוריו ולחלל הדלת, כמבקש מפלט, ושם התחיל לרקוע ברגליו ולצעוק:

 "זריר, זריר, יו"ד זעירה, איננו אוכלי-אדם, איננו שותי-דם!"

אבל לך והוכח לה, לערביה הזו, שאחיה הקטן שאבד אינו אצלנו, בעוד שהערבים מתעוררים לתחייה, וצרעת השינאה והחשד פרחה גם בם, וימי הפסח ממשמשים ובאים, לך והוכח.

קטע זה מתרחש במושבה ארץ-ישראלית בראשית המאה, בערך ב-1911-1910, לפני מלחמת העולם הראשונה. יושב גיבורו של ברנר, בצוהרי יום, והימים ימי הפסח, וכאשר נערה ערביה שואלת אותו על אחיה הקטן, מיד מתעוררים בו כל ההקשרים של עלילת-דם. צריך לציין שאותם ימים היו גם מקבילים לימי משפט המפורסם של בייליס, בקייב, שטפלו עליו עלילת-דם, האשימוהו בשימוש פולחני בדם של ילד לא-יהודי למטרה של אפיית מצות לפסח. הקטע ממחיש כיצד, אצל גיבורו של ברנר – חגורת השינאה, טבעת השינאה שממנה היהודי מבקש להיחלץ, זו האנטישמיות של מזרח-אירופה – כמו חוזרת על עצמה במוקפות של מיעוט יהודי בקרב רוב ערבי עויין בארץ-ישראל. והדבר מגיע לקיצוניות רבה יותר כאשר יחזקאל חפץ מאושפז, כנראה בבית-משוגעים, ושם הוא צועק, בדימיונותיו:

וכשידע, ידע כי לא באבנים ירגמוהו, כי די בזה שהושיבוהו בבית-האסורים על העלילה, על העלילה אשר העלילה עליו הערביה שם במושבה, לפני הפסח, כי אבד ילדה. כשידע, ידע כי הוא יוכיח – הן דמו הוא דם גויי, דם גויים נוזל בעורקיו. הן הוא נולד תשעה חודשים בדיוק אחרי הפרעות הראשונות, והוא לא יהודי כלל, גוי הוא, שמונים אחוז מגזע סלאבי. ואיך לא תבין הערבייה כי הזריר שלה אינו אצלו?

גיבורו המיוסר של ברנר נולד ב-1881, שנת הפרעות ברוסיה, "הסופות בנגב" – וזו גם שנת הולדתו של ברנר עצמו; הוא ראה עצמו כבן-גילו של גיבורו, יחזקאל חפץ, אשר לנוכח ההאשמה האבסורדית הזו, בעלילת דם, מצד הערביה – אומר לעצמו שהוא אינו יהודי גמור, כי אימו נאנסה, הוא רובו גוי, ולכן האשמתה אינה תופסת.

הקומפלקס הנפשי הזה כל כך מסובך, ומי שחושב שבראשית הופעתה של השאלה הערבית בספרות הערבית היינו בתקופה גן-עדנית, פאראדיזית – בא ברנר ומראה כי כמעט מההתחלה היו הדברים קשים ויגעים מאוד.

*

בשנת 1911, שנתיים לאחר שעלה לארץ-ישראל, התפרסם בה סיפורו הארוך, לא הראשון, כבר היה שני או שלישי לשבתו בה, אבל דומה כי החשוב ביותר, שאולי בו תחילתה של הספרות העברית בארץ-ישראל, מבחינת ריאליזם עמוק, פנימי, מבחינתה של ראיית המציאות. שם הסיפור הוא "מכאן ומכאן".

באותה שנה פירסם ברנר גם מאמר בשם "הז'אנר הארצישראלי ואביזריהו", ובו תקף את הז'אנר הארץ-ישראלי בספרות; פירושו – אותם סיפורים של הווי, שבהם מתוארים חיי הערבים, ישנה הידמות יהודים לערבים, שימוש בלשון ובמנהגים של הערבים, גם בשמות מקומות בארץ. רואים זאת בדמויות של חברי "השומר", שהיו מצטלמים כשהם לבושים עבאיות וכאפיות, כדי להיראות בני-חיל, כערבים.

הז'אנריזם הזה נראה לברנר לא-אמיתי, מלאכותי, מסלף את המציאות האמיתית שקיימת בארץ-ישראל. הוא טען ששקרי לכתוב בז'אנר מקומי, לוקאלי שכזה. קהל הקוראים העברי בגולה היה צמא לפיקאנטריה של תיאור חיי יהודים בארץ, שנראים כערבים, שנראים כעברים הקדמונים מתקופת התנ"ך. אבל ברנר, בוויכוח עם גישתו הרומאנטית של סמילנסקי, במאמרו על הז'אנר הארצישראלי, אומר:

כמדומני שלא טעיתי הרבה באומרי לך שעד עתה אין מקום בעצם לז'אנר מחיי פלשתינה, אפילו באותה מידה שיש מקום לז'אנר בספרות בכלל. מובן מאליו שיכול הוא חוואג'ה מוסה לכתוב מחיי הערבים כנפשו שובעו, אני – ביישוב היהודי קא עסקינן.

ברנר שולל את כל העניין שמוצא חוואג'ה מוסה בחיי הערבים, במחזורו "בני ערב". והופיעו סיפורים נוספים כאלה באותה תקופה; שלמה צמח, למשל, או אוריאלי-אורלוף, חברו של ברנר, שכתב אז מחזה בשם "אללה כרים", ובו תיאר יחסי אהבה, הפעם, לשם שינוי – בין בחורה יהודיה לערבי.

וברנר שולל. הוא אומר – יכול להיות שקיים מקרה פרטי, אבל אין לעשות ממנו הכללה. הדבר רחוק בתכלית מן המציאות שבה אנו חיים.

ברנר לא האמין ברומאנטיקה שעשוייה לשרור ביחסים שבין העם העברי לעם הערבי בארץ. לא האמין באידיליה פוליטית, שפירושה – שלום, ולא האמין באידיליה רגשית, כלומר – יחסי אהבה בין פרטים משני העמים. הוא הדגיש, כמעט בכל סיפוריו, דווקא את המישור הנמוך והאכזרי יותר – את אימת החרב. רומאנטיקה בחיי הרגש פירושה – אהבה. ברנר לא האמין ביחסי אהבה אמיתיים שעשויים לשרור בין שני העמים, גם לא באהבת פרט אל פרט. הוא רואה בכל אלה את הזרות.

אם אצל הסופרים הז'אנריסטים, ובייחוד סמילנסקי, כל פעם שמופיעה דמות של ערבי, או אצל סופרים אחרים – מילים בערבית, הדבר בא כדי להראות קירבה בין שני העמים – הנה אצל ברנר, כמו באותו "זריר" שמתיזה האחות, שמחפשת את אחיה הקטן ב"שכול וכישלון" – המילה הערבית מפחידה, מביעה זרות, אינה מביעה התקרבות אלא את ההיפך הגמור.

*

גם במישור הנמוך, היצרי, ראה ברנר בהתחברות אל הערבים את האיום של האירוס המעוות, הפרברטי והבהמי, כמתואר בסיפורו מ"כאן ומכאן", משנת 1911. זהו אולי הסיפור החשוב ביותר שנכתב בארץ-ישראל באותה תקופה, והוא פתח את הספרות העברית, שכמו היתה מחוייבת מעתה לבטא ריאליזם עמוק, רציני וחודר פנימה.

הסיפור מיוסד, כנראה, על רשמיו של ברנר, לאחר שעלה לארץ-ישראל ב-1909; הוא ירד בחיפה מן האונייה, והלך דרומה, מושבה אחר מושבה ממושבות העלייה הראשונה, שחלקן, אם לא רובן – היו מלאות בפועלים ערבים, שגרו עם משפחותיהם בחצרות האיכרים. ברנר נבהל מן ההתבוללות של היהודים בסביבה הערבית, שבקירבה הם חיים. סיפורו הוא מעין תמונת רנטגן חריפה מאוד, החושפת את המהות הלא-נאה, הלא-יפה, זו שהתעמולה הציונית לא אהבה להדגיש אותה – של החיים בארץ-ישראל באותה תקופה.

המושבה שאחריה, הצרפתית, איזה גועל-נפש, גועל-נפש! – מושבה זו, דיאספורין רחימאי, עושה כולה רושם של קבצן שמן ומנוול, שהושיבוהו אצל שולחן של נגיד, והוא שואב מן הקערה בידיו המגואלות, המצורעות, העבות. פקידי המושבה וקציניה – חזירים מפוטמים שאין כוח ברגליהם ללכת משומן, לעשות אף צעד אחד, אבל כשיחדלו לפטמם, הרי אינם מוכשרים אף לשכב כך, בלי תנועה, חיים.

הקטע על המושבה הצרפתית מתאר כנראה את זיכרון יעקב. גיבוריו יהודים כולם. ומתוך ההתאכזרות הקשה הזו אלינו, אל עצמנו, אפשר להבין גם התבטאויות של ברנר לגבי סכנת ההיטמעות בערבים, שאותם הוא מכנה, במין רשעות מסויימת, "ילידי הארץ", כשאנו הקוראים איננו יודעים בדיוק אם ילידי הארץ הם רק הערבים שבמושבה, או הם גם הדור הצברי הראשון שנולד בה, ושכבר כל-כך דומה לערבים, עד שאי-אפשר להבדיל בין הצאצאים של שני העמים.

ילידי-הארץ הערומים והנשחתים, הנירפים והנבזים, הרוב במקום הזה, מוכרים כל צורכי אוכל נפש. אחד מהם קופץ ומספר לי פתאום בז'ארגון יהודי-רומני על בהמה שנגנבה ושכבו עימה, ועיניו המלאות תבל וטראכומה קורצות ומחייכות.

זה תיאור איום ונורא של נער, ערבי כנראה, שמדבר כבר יידיש-רומנית של איכרי זיכרון, ומספר על משכב בהמה. הנער חולה טראכומה. הכל רוחש איזה פחד של היטמעות במזרח, וברנר אומר – לשם מה עזבנו את אירופה, הלא מוטב היה להישאר בין הפולנים, ובקרב הרוסים – ולא לבוא ולהיטמע כאן בין הערבים.

הפחד של ברנר היה שאנחנו נאבד את זהותנו היהודית, שנחדל להיות יהודים, וכי יחסים רומאנטיים, אידיליים-כביכול – של אהבה, רעות ושלום – פירושם יצירת עם אחר, מבולל, מזרחי, שמתאפיין בכל הרעות, "חולאי המזרח" – ברנר קורא להם; וגם ההומוסקסואליות, הנטועה עמוק במזרח, מופיעה לא פעם אצל ברנר – כמאיימת, כפחד אירוטי עמוק מפני ההיטמעות בקרב הערבים.

אך יש דמות חיובית אחת בסיפור "מכאן ומכאן" – הנער עמרם, הגר עם משפחתו בעין-גנים, אז – מושב עובדים צעיר, סמוך לפתח-תקווה, וכיום אחד מרחובותיה. ברנר התגורר פרק-זמן בעין-גנים, וגם א"ד גורדון גר שם.

עמרם הוא נכדו של אריה לפידות, בן-דמותו של א"ד גורדון בסיפור. את אביו של עמרם, המורה הגיבן, תקפו ערבים על אם הדרך ליפו, הוא לא הצליח להפעיל נגדם את אקדחו, והם ירו בו. תקופת-זמן היה מאושפז בבית-החולים, ואחר מת.

עמרם מתואר כערבי קטן, הפעם – דווקא במובן של חיוב. הוא שחרחר, אמיץ, ונמרץ מאוד. הוא אינו משלים עם העובדה שאין גואלים את דם אביו. הוא רועה את עדרו בלילות, מתכתש עם ערביי הסביבה; הוא, בקיצור, ג'דע, כפי שהערבים מכנים אדם אמיץ. וברנר אומר בסיפורו שאם לא באה כל חיבת ציון, כל הציונות – אלא כדי שתצמיח נער כעמרם – דיינו.

כאן המקום לומר, במאמר מוסגר, מי היה הנער עמרם. הסיפור "מכאן ומכאן" מוקדש לנער הניך פסילוב מפתח-תקווה, שמת במאלאריה. אחיו של הניך פסילוב היה דב (ברל) פסילוב, יליד עין-גנים, ואיש פתח-תקווה כל שנותיו. אני היכרתי אותו כאיש מבוגר. בנעוריי נהגתי להביא להרבעה בסתיו, מדי שנה, את העז שלי אל התיש שלו. אני זוכרו בדיוק בדמותו של הנער עמרם – איש נמוך מאוד, רזה, כהה, חרוץ, ומתנועע במרץ בלתי-נדלה. אבי סיפר לי על אודותיו, שהיה אחד האנשים האמיצים ביותר במושבה. אדם ללא פחד, לכל שליחות מסוכנת.

אין ספק שברנר הכיר את הנער ברל פסילוב, והושפע מדמותו בעיצוב הנער עמרם, בסיפורו.

*

אפשר לומר שמיצירתו הספרותית של ברנר עולה מגמה אקטיביסטית. הוא חרד על כך שאין ליהודים די כוח בארץ. מגמה זו קיימת גם בפובליציסטיקה שלו אנו קופצים בכתביו שנים אחדות קדימה, לשנת 1920, ומוצאים ויכוח לגבי הצבאיות, ויכוח שהתקיים כשנה-שנתיים קודם לכן, בתקופת הגיוס לגדוד העברי; במפלגת "הפועל הצעיר" היתה גישה שצבאיות היא עניין גרוע, שצריך להתנגד לו, כי עיקר עבודתנו היא עבודת האדמה, גם שמירה – אך לא צבאיות. הניסיון של צבאיות אצל היהודים, באותה תקופה, היה גרוע למדי. למשל, שירות בצבא הרוסי, שברנר עצמו התענה בו שנה אחת, שאותה תיאר בסיפור בשם הזה, ונמלט משם כל עוד נפשו, לאחר כשנה. זה סיפור חשוב ושלם לעצמו.

ובכן ברנר, במאמר משנת 1920, אומר דברים כדורבנות בוויכוח עם אחד מאותם שוללים של רעיון הצבאיות.

אמנם, מי שבא לפתח בין בני נעורינו את רעיון הצבאיות, מי שרוצה לעשות אצלנו קולט דווקא מן השליליות שבחיזיון זה, מן היפך לעבודה, מן צידי הבטלה, ההתראות, ההתהדרות, הריקניות, האכזריות לשם אכזריות, הדיסציפלינה הקהה והמטומטמת עם עקמומית הרגש שבה, והרדיפה אחר כבוד מדומה לשם כבוד, כל אלו תוצאות הצבאיות הפרופסיונאלית של כל הממלכות האימפריאליסטיות – הרי הוא אצלנו מגוחך וארור גם יחד. מדינה אין לנו, עבודה אין לנו, וצבאיות הוא אומר לנו – עשו?

אבל מצד שני, מי שבא להכניס תבן לעפרינו ולהטיף לנו את אידאל הכבשה הנותנת את עצמה לטרף מרוב חסידות, את הלא בכוח כי אם ברוח – בתור מידה טובה שאין למעלה הימנה, אף הוא טועה טעות מכאיבה.

אנו רואים שאצל ברנר הצבאיות היא עניין חשוב, וסבורים אם כך שוודאי פיאר כל תופעה של צבאיות עברית בארץ. וכאן – פאראדוקס. סביב חברי "השומר" היה אז טאראראם גדול. היתה לא רק הצלחה מעשית אלא גם הרבה היתראות ופזיזות. היו בעיות שנבעו מעצם הווייתם. אנשי "השומר" לא זכו לתיאור חיובי אצל ברנר. כנראה לא ראה בהם גיבורים, וכמעט שלא התייחס אליהם בכתביו.

מיכאל הלפרין נעשה לימים גיבור אגדה, אבל אצל ברנר יש קטע מזעזע, שבו הוא מתאר את הלפרין שוכב בבית-חולים, והנה הגיבור הזה נראה כבלוף איום ונורא, וגם קורע לב בהיתראות שלו, בפאתטיות.

ברנר לא האמין בגבורה מדומה. לכן הזעקה שלו היא לצבאיות שיש בה כורח אמיתי, שיש עימה הגנה – ולא היתראות ולא "בולשיט", כמו בצבאות המקצועיים שהיו באותה תקופה לממלכות.

ועוד דבר, פעם ראשונה שברנר שיבח מישהו בארץ-ישראל על צבאיותו, על כוחו ההגנתי, היתה כשנה לפני הירצחו שלו-עצמו; המילים נכתבו ב-1920, על טרומפלדור וחבריו, שנפלו על הגנת תל-חי. שם ראה ברנר, דומה בפעם הראשונה – גבורה יהודית אמיתית, ותקווה לעתיד.

*

לברנר היה ויכוח חריף מאוד עם הפאציפיזם היישובי. הסיפור הוא גם סיפור אישי, כי הוויכוח היה עם חברו הטוב, ר' בנימין, שבאחת השיחות הקודמות הבאנו מעט מחזונו "משא ערב", זה החזון הפאציפיסטי, הפאן-שמי, של חיי עברים וערבים גם יחד, בארץ. ברנר עלה לארץ-ישראל בשם בדוי, כשהוא משתמש בדרכונו של ר' בנימין. השניים היו חברים בנפש. כשברנר חלה, הוא התגורר אצל ר' בנימין. ועם זאת היה קיים ביניהם ויכוח חריף מאוד בשאלה של הערכת המציאות, של הפאציפיזם מול הריאליזם הנוקב.

במאמר שהתפרסם ב-1913, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, מתווכח ברנר עם מאמר של ר' בנימין בשם "היכל השלום", שבו מוצגים הרעיונות של חיים ביחד, של פאציפיזם, ביחסי שני העמים. אומר ברנר:

כי ביחס אידאלי שכזה אל העולם, בחלומות ילדות ויפי-נפש כאלו, שאין להם יסוד באינסטינקטים הכי עמוקים של האדם, יש לדעתי איזו אי-מוסריות, כן – אי-מוסריות, בהיותם בבחינת אבק פורח, בהיותם נובעים מאי קליטה כראוי את כל מרירות המציאות.

והוא מסיים:

הלא רגילים אנו, הלא מוקפים שנאה ומלאי שנאה, כן, מלאי שנאה, כך צריך להיות – ארורים הרכים האוהבים. הננו חיים מאז נהינו לעם, אבל קודם כל – הבנת אמיתות המצב, קודם כל – בלי סנטימנטאליות ואידאליות.

ברנר פחד מפני רגשנות, רומאנטיקה, סנטימנטאליות ואידיליות. הוא טוען שביחסים שבין שני העמים אי אפשר לצייר מצב אידילי. תחזיתו קודרת לגבי עתיד היחסים שבין שני העמים בארץ, ומולידה בעצם גישה מאוד אקטיביסטית, אם כי לא לאומנית. זהו אקטיביזם שבאין-ברירה, משום שמצבו של היישוב העברי היה כה דל, והוא מוקף אויבים.

*

ישנה רשימה בשם "מפנקס", שכתב ברנר כחודש לפני הירצחו. הוא מתאר ברשימתו פגישה עם נער ערבי, במשעולי הפרדסים, מקום שהיום נמצא בדרום תל-אביב, זו הסביבה שבה ברנר נרצח ברנר במאורעות חודש מאי 1921. הנער הערבי מנסה לדבר עם ברנר, וזה, שלא ידע לדבר ערבית, קורא לו במחשבותיו – "יתום עובד, אח צעיר, הן אחריותך עלי מוטלת" – ופתאום מתגלה אצל ברנר שביב של גישה הומאנית, של אחריות לפרט הערבי.

אמנם, גם ברשימה זו אומר ברנר שמוטב להתגורר בקרב האנטישמים באוקראינה ובפולניה, מאשר בקרב "פולני המזרח" הללו, כך הוא מכנה את הערבים. אך קרה דבר מוזר – רשימה זו נתלשה מהקשרה, ובמשך שנים רבות למדו אותה בתנועות הנוער, והיא נחשבה לצוואה הומאניסטית, אוטופית, של ברנר, לגבי היחס לערבים.

האמת היא שרשימה זו יוצאת דופן בכתביו, וטראגי שהיא שנכתבה כחודש לפני שאותם ערבים, באותה סביבה, רצחו את ברנר. האמת הקשה היא שבכל שאר יצירתו קיים פיכחון מכאיב בשאלה הערבית, אם כי אף פעם לא פאטאליזם. ברנר לא האמין שבעתיד הקרוב תימצא אפשרות של שלום בין שני העמים, לא במובן הפוליטי והביטחוני, ולא במובן של יחסי אהבה ורעות שבין פרטים. אותו נער ערבי שברשימה, ועוד דמות אחת או שתיים, צדדיות, הם אולי הערבים היחידים שמופיעים כפרטים ביצירותיו. אך בדרך-כלל הערבי אצל ברנר הוא חלק מהווייה אופפת, מסוכנת, זרה, ועויינת את האדם היהודי, המנסה להתערות בארץ-ישראל.

קריאה מומלצת לשיחה רביעית

י.ח. ברנר:

"עצבים" (1911), "הז'אנר הארצישראלי ואביזריהו" (1911), "מכאן ומכאן" (1911), "שכול וכישלון" (1920), "מתוך פנקסי" (1913), "מפנקס" (1921).

אהוד בן עזר:

ברנר ו"השאלה הערבית". על המשמר. 30.4.1971.

י.ח. ברנר ו"השאלה הערבית". קשת. אביב 1971.

י.ח. ברנר בין עליבות לצבאיות. קשת. קיץ 1970.

"ארורים הרכים האוהבים" (היחס האירוטי לערבים אצל ברנר). דבר. 4.5.1979.

"כל האימה שבדבר". (המשך המאמר על היחס האירוטי לערבים אצל ברנר). דבר. 11.5.1979.

דמות הערבי כסיוט בסיפורי ברנר. דבר. 30.4.1981.

"יתום עובד! אח צעיר!" היחס ההומני לערבים אצל ברנר. על המשמר. 11.12.1981.

יהודים וערבים – מכאן ומכאן. על היחס ללאומיות הערבית אצל ברנר. דבר. 11.9.1981.

ברנר, האוטופיסטים ו"גיבורי הפה" (המשך). דבר. 18.9.1981.

בין אמת לדמיון. (על "גדולה היתה הבדידות" לבנימין ברנר). דבר. 9.6.1978.

* בשנת 2001 יצא לאור ספרו של אהוד בן עזר "ברנר והערבים", במלאת 80 שנה להירצחו של ברנר, ובו גם  סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת ובהארת אהוד בן עזר, בהוצאת אסטרולוג. הספר כולל את הפרקים שפירסם בן עזר על ברנר בדפוס במרוצת השנים. (אגב, כל יצירתו של ברנר היא כבר נחלת הכלל, וכל אחד יכול להדפיס אותה).

הביקורת הספרותית התעלמה מהספר כמעט כליל. למשל, אף לא מילה אחת התפרסמה עליו בעיתון "הארץ", למרות העיתוי של הופעתו, ממש ב-80 לרצח ברנר.

בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) משודרות באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

המשך יבוא

* * *

אוריה באר

הלוויה עצובה

לפני כשבוע, הלכה לעולמה בת דודתה של אשתי, לאה פרידור ז"ל. לאה נפטרה באופן פתאומי. בבוקר חשה כאב חד בבטנה, הועברה מיד לבית החולים בירושלים, שם נקבע שיש לה בעיות חמורות בלבלב. תוך כדי טיפול בה, לקתה בשבץ-לב פתאומי ומתה.

ללאה היתה פרשת חיים מרתקת. היא נולדה בגרמניה הנאצית וגורלה כמו נחרץ מיד, בהיותה יהודיה פעוטה. אך ברגע האחרון, ולפני שנסגרו שערי גרמניה, הצליחו ההורים למלט את  עצמם לארגנטינה הרחוקה. כך ניצלו.

בילדותה עברה חיים קשים. אב שלא הצליח להסתדר ומצבו הכלכלי היה קשה. חיים  בפנימייה לילדים חסרי כל. אם שנפטרה בהיותה בת עשר בלבד, ואחר כך מעבר לארצות הברית  ובגיל שש עשרה, וכנגד כל הסיכויים, לימודים באוניברסיטה מכובדת, קבלת תואר נכסף ועבודה מכובדת.

אך לאה רצתה לעלות לישראל ולהתאחד עם קרוביה שם. וכך עלתה לארץ, התיישבה בירושלים, ועבדה שנים רבות כמדריכת תיירים המכירה כל אבן בעיר, ומורה בתיכון לאנגלית. מדי שנה בקיץ לאחר צאתה לגמלאות, נסעה לארצות הברית ושימשה כמורת-דרך לתיירים, דווקא באשדות ניאגרה וסביבתה.

מה היה המיוחד בלאה? ובכן, לאה הגנה בחירוף נפש בפני מעליבים ומשמיצים.  בכל טיול, כך סיפרה לי, ישנם המשמיצים המקצועיים, אלה שמוציאים לעז, חורצים לשון ומעליבים את מדינת ישראל. היא נלחמה בהם, וכשדיברו על אפרטהייד ושטויות דומות, לא היססה להשיב מלחמה שערה, התווכחה עם הפוגעים, הציגה את עמדת העם היהודי ומדינת ישראל, ולא נרתעה מוויכוחים. על כך זכתה למחמאות. הלוואי וירבו מורי דרך כמוה.

היא נקברה בהר הזיתים. אך מסע ההלוויה, והקבורה, לא היו נעימים. המסע למקום  הקבורה בהר עבר דרך כפרים ערביים, בחלקם עוינים. בני, לשעבר קצין במשמר הגבול, נשא עימו את אקדחו. חייל אחר, קרוב משפחה, בא עם רובה טעון מוכן לכול. הקברנים הביטו כל הזמן לצדדים ושיוועו שההלוויה תסתיים, וכך הביטו בחוסר סבלנות במספידים שנשאו דברים חמים על אישיותה.

בקיצור, אווירה לא נוחה כלל. לצערי, בשל טיפול רפואי דחוף, נאלצתי להיעדר, אך סיפורה של אשתי לא היה מלבב. ממש עצוב.

ואני הקטן שואל: הר הזיתים הוא בשטח מדינת ישראל. אז למה מדינת ישראל לא נותנת הרגשת ביטחון מינימלית למי שקוברים את מתיהם בהר זה? למה חוסר האונים הזה? למה אין כמעט הגנה לעולים להר, תגידו למה?...

* * *

יהודה דרורי

חילוקי דעות בין שני ילדים דפקטיביים

הייתי מצפה מארגון המייצג את הימין בכלל ואת המתנחלים בפרט, שיהיה יותר זהיר במאבקו במי שאינו מאמין בדרכו. אנשי השמאל בישראל, ברובם "מלח הארץ", שירתו או משרתים בצה"ל, רובם עובדים ומשלמים מסיהם למדינה, וחלקם עדיין עמלים ביישובים, מושבים וקיבוצים ברחבי הארץ. הם מהווים כ-20% מהציבור היהודי בארץ! הם לא בוגדים, הם פשוט חושבים אחרת מ"אם תרצו".

אין זה פשע לחשוב כשמאלן, אף שלדעתי השמאל טועה בגדול! אבל רחוקה הדרך להכריז מלחמה עליהם מצד ציבור שבקושי מונה 10% (החרדים והחרדלי"ם) שאגב רובם אינם כוח יוצר המשלם מיסיו, וחלקם הגדול אינו משרת בצה"ל. (והחרדלי"ם אגב הם אלה התומכים במנוולים מ"תג מחיר").

זה אבסורד יותר גדול לנסות להטיל חרם על השמאל מציבור מתנחלים המצוי כיום תחת מתקפה להחרמתו בעולם. אנחנו, במדינת ישראל הפלורליסטית, חייבים לאפשר מרחב סביר לדעות של יחידים ואפילו מותר לו לאדם להיות קיצוני בדעותיו, כל זמן שאינו מסית, כל זמן שאינו פועל לקעקע את יסודות המדינה, הוא מוגן ע"י הדמוקרטיה הישראלית (וחוק לשון הרע) – בנקודה בה עבר להיות מסית, בנקודה זו  יש להילחם בו, לקרוא למעבידו לפטרו, וגם לתבעו לדין אם הוכח שהסתתו הורגת

חשיפת "בוגדים" כן מותרת. הכוונה היא לאלו החוברים לצד האוייב בהסתה במטרה לפגוע בחיילי צה"ל ובמדינה, אלה המוציאים דיבתה של המדינה וניזונים מכספי אנטישמים מחו"ל (כמו השקרים של "שוברים שתיקה", הלשנות של "תאעיוש", או שלטי ההונאה של "זוכרות", גם הצעקניות הזקנות של "מחסום ווטש" ואבירי "זכויות אדם" כביכול... ו- BDSוכיו"ב) –בהם יש להתרכז, וגם בכל אותם פרופסורים המסתובבים בעולם ופועלים למען יצירת דה-לגיטימציה למדינה – כל אלה שמם כן צריך להיות מפורסם וכן יש להוקיעם.

ייאמר שוב בסיכום – אסור להוקיע איזה סופר שחושב שלפלסטינים "מגיעה מדינה" או איזה שחקן תיאטרון ש"ליבו עם סבלם של הפלסטינים... "או את כל אותם אלה החושבים שממשלת ימין (ביבי) מסוכנת למדינה... זכותם לחשוב כך... זו בעצם הדמוקרטיה.

אספקט נוסף שראוי לתת עליו את הדעת הוא כיצד קיצונֵי השמאל ירדו לתת רמה בכינויים שהצמידו לשרת המשפטים ולראש הממשלה נתניהו... (אז שלא ילינו על הכינויים המופנים כלפיהם). חרמות ה"שמאל" נגד אמנים מה"ימין" מביאות בהכרח לחרמות שכנגד על אמנים המזוהים עם השמאל.

 בוויכוח הזה (האלים מילולית) בין שני הפלגים (ששניהם גם יחד מהווים 30% של העם) –  70% של העם מביטים במריבה הזו ומתביישים. כי בעיני המתבונן הריב הזה משול לחילוקי דעות בין שני ילדים דפקטיביים הגדלים באותה משפחה ללא שליטה של מבוגר אחראי.

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

פרק עשרים וארבעה

מבחן-האש ומשפט-צדק בהַדִיֶה. חטיפת השיח' כבן-ערובה. שיחרור עמשי ואבבטן.

 בבוקר היום הרביעי לכליאתם בהַדִיֶה, הודיע הצ'רקסי כי מודה הוא לשיח' הרחום ורב-החסד על נכונותו לארח אותם, השניים, ימים ושבועות וחודשים, עד אשר יגיע מקושטא האישור על הכתרתו של השולטן עבד-אלחמיד, ואולם – מעדיף הוא את מבחן-האש על פני ההמתנה הממושכת, ומאוד היה רוצה להוכיח את צדקתו ולקבל את גמליו בחזרה.

השיח' התפלא מאוד על אומץ-ליבו של הזר. כמעט כל הנבדקים באש היו מודים בחטאם, או בשקר שלהם, עוד בטרם הוגשה האבן הלוהטת אל פיהם. שיטת משפט זו הוכיחה עצמה כיעילה ביותר: החוטאים והשקרנים הודו. ואם מישהו התעקש לטעון שהוא חף-מפשע, אזיי –  כלום אינו ראוי לעונש על עיקשותו? וחוץ מזה – מיספר החפים-מפשע היה מועט כל-כך –

זקני השבט שבו נאספו בחצי-גורן, והשיח' הצנום, בעל העיניים השחורות והפזיזות, והאף הארוך והדק, ישב באמצע, הנרגילה לפניו. בתווך הדליק עבד כושי אש בין אבנים כשהוא נופח בה בפיו ומנופף במניפה עשוייה מבסיסה של כף-תמר הגזורה בחצי-עיגול, במקום שהעָלֶה עדיין עבה וחזק. מדי פעם היה מגלגל במלקחי-ברזל, באש, אבנים עגולות, חלקות, מאלה הנמצאות בשפכי-הוואדיות, שזרמי המים שייפון והחליקון במשך מיליוני שנים. פעם גם לקח גחלת במלקחיו והניחה בראש הנרגילה שניצבה לפני השיח', על גבנונית הטוּמְבָּק, זה הטבק המיוחד לנרגילה.

הצ'רקסי ישב זקוף, מודאג ואינו יודע פחד. מודאג היה מדבר אחד בלבד – גורלו של הרוּן הקטן. לידו ישב, שמוט-כתפיים וקשור-רגליים אף הוא, אבו-ג'ילדה המסכן, שהמאסר שבר את רוחו כליל, ואשר התנהגותו במשך שלושת הימים היתה כזו – שהצ'רקסי העדיף את מבחן-האש על פני המשך השהות עימו באוהל אחד.

בטרם הוחל במבחן האש היה על השיח' לשפוט שניים מאנשיו שפצעו זה את זה בסכינים בשעת מריבה על חלקת-מירעה אחת. אחד מנכבדי השבט הוזמן לשמש כמודד רשמי. הוא מדד בחבל-דק את הפצעים לפי אורכם ועומקם, והשיח' קבע את סכום הקנס שצריך לשלם: מנכים את מידת הפצע הקטן ממידת הגדול יותר, והמחבל שגרם לפצע הגדול יותר, משלם את ההפרש. תחילה היה הסכום גדול למדי, כנראה כדי לתת סיפוק לכבודו של הצד שנפגע-יותר. ואולם אחר-כך, בהיעתרו לבקשות השיח' ושאר הנכבדים, ויתרו באי-כוחו של הצד הנפגע על כשני-שלישים מסכום הקנס.

ובינתיים האש בוערת, והאבנים נצלות בה.

"דע לך, עמוסה," אמר ראש-השבט, "כי אין אנו חפצים ברעתך. אם צודק אתה – יוחזרו לך גמלינו-גמליך כפל-כפליים, ותצא לדרכך בכבוד גדול. אך אם שקר בפיך – אַחְרַשׁ, אילם תהיה – כל ימי חייך! – זה משפט המידבר!"

"כדבריך, אבי," השיב הצ'רקסי בהכנעה גמורה. "סובב אני במידבר שנים רבות, והתארחתי אצל שיח'ים נכבדים ומפורסמים, ולא מצאתי בכולם איש חכם כמוך, היודע לשפוט בצדק וברחמים – "

נכונותו היתירה של הצ'רקסי לעמוד במבחן האש לא מצאה חן בעיני השיח'. רגיל היה להתנהגות אחרת לגמרי של המובאים למשפט. ועתה החל חושד שמא דבר סתר כלשהו או תחבולה ערמומית מונחים ביסוד התנהגותו של הזר. אולם להיסוג אחור – לא היה יכול.

אחת האבנים לובנה באש היטב עד כדי היות לה מראה לבן-בהיר כעין האפר, וטיפת מים שהותזה עליה – התאדתה מיד בשריקת תסיסה מאיימת –

השיח' הורה לעבד הכושי להתקרב, בכריעה, אל הצ'רקסי היושב, קשור-רגליים, ולקרב את האבן הלוהטת, הנתונה במלקחיים, אל פיו –

"עוד פעם אחת אשאלך, אתה, הזר – האם נפטר אדוננו השולחן עבד-אלעזיז, יאריך האל את ימיו, ועלה על כסאו אחד המתקרא – עבד-אלחמיד?"

"אחרי אדוננו השולטן עבד-אל עזיז, אַלְלַה יִרְחַמוֹ, אלוהים ירחמו, עלה אדוננו השולטן עבד-אלחמיד, והמטבעות אינן מזוייפות כי נשבעתי, בִּחְיַאתִי, בחיי, וַאללה אִל-עַזִים, באלוהים אדירים, ובִּחְיַאת א-נַבִּי, ובחיי הנביא!"

"ואין אתה חושש, הזר, להושיט את לשונך אל האש?"

"צדיק באמונתו יחיה, ויבוא רשע תחתיו – "

"הביאו את האש לפיו!"

"אבי, בקשה אחת לי אליך, בטרם אגיש בשמחה את לשוני אל אש הצדק היקרה שלך!"

"ומדוע אמלאנה?"

"כי בידיך הרחומות אני. הלא תמיד תוכל לעשות בי ככל שתעלה בחוכמתך הרבה."

"ומה בקשתך?"

"זוכר אתה ששאלתיך, לפני שלושה ימים, על גורלו של הילד שהיה על גבי הגמל הרביעי, בשיירה?"

"כן."

"וזוכר אתה את האיש הזה," הצביע הצ'רקסי לעבר מורה-הדרך, שישב בשיכול-רגליים לצידו, ככל היתר, "נשבע בכל היקר והקדוש לו כי שקר הדבר?"

"אכן כן."

"מתחנן אני בפני רחמיך הגדולים, אבי. הנה יושב לפניך אביו של הילד," הצביע הצ'רקסי לעבר אבו-ג'ילדה השפוף לצידו, "והוא כבר יצא מדעתו מן הצער על אובדן בנו הצעיר. איש עשיר הוא, משרתיו היו שוחטים כל יום כבש למאכל, שדותיו רחבי-ידיים והחורשים בהם רבים, כמו שאומרים: אִ-תַאנִיֶה תִחְמִיס, דַהַב פִי לְ-כִּיס, בחרישה חמישית, זהב בכיס. ועתה מה טעם לחייו?"

"ומה בקשתך?"

"שאל אותו פעם נוספת אם היה ילד בשיירה. ואם יכחיש – ילקק הוא את האש לפניי, ונדע מי מבינינו השקרן!"

השיח' התבונן בזה ובזה וחששותיו מפני איזו תחבולת-עורמה, גברו. ואולם באותו רגע געה אב-ג'ילדה געייה גדולה והשתטח  מעולף על פני הקרקע. וגופו הגדול נשפך ורוטט.

העיף השיח' מבט חודר במורה-הדרך, ואיתות-התשובה שקיבל לא מצא חן בעיניו. בעל ניסיון היה. די היה לו להתבונן בעיני מי שעומד בפני מבחן-האש, ומיד היה יודע אם דובר אמת הוא או שקר בפיו, אם חטא או אם זכאי הוא. ורק את התנהגות הזר, הצ'רקסי, טרם הצליח לפענח.

השיח' ינק עמוקות מתוך פיית הנרגילה שבפיו. המים ביעבעו. דומה היה שהוא שקוע במחשבות רבות. ואז פנה באופן רשמי אל הבידואי הזקן, ושב ושאלו על הילד. הלה חזר ונשבע, בלא הנד עפעף – בכל היקר לו, בחייו ובראשו ובעיניו ובאלוהים אדירים ובחיי הנביא, כי לא ראה שום ילד. וגם כאשר קירב אליו העבד הכושי את האבן הלוהטת, במצוות השיח', לא חזר בו כי בטוח היה שאין זו אלא תחבולה מצד השיח', אדונו, להפחיד את הזר או להפילו בפח.

ואולם, כאשר לפתע נוכח לדעת כי האבן הלוהטת קרבה-ממש והולכת לפיו, והשיח' פוקד עליו להושיט לשונו החוצה – שינה טעמו. תחילה ביקש לדחות מעליו את האבן בטענה שאין זה לכבודו לעמוד למבחן בגלל טענותיו של הזר. ומיד גם הסתבך בדבריו והודה כי זיכרונו בגד בו, אכן – היה ילד בשיירה, ונעלם. ואולי לא ילד היה זה אלא שד.

"מפיל אני בפניך את תחינתי, אבי!" קרא הצ'רקסי, "הנה ראית כי איש אמת אני, ואחד מאנשיך טעה, בגלל חולשת הזיכרון."

דבריו עוררו גיחוך בקרב הנאספים, שהכירו את מורה-הדרך כבעל זיכרון מופלג, היודע גם בלילה, ובעיניים עצומות, את כל נתיבי המידבר.

"הבה נצא אפוא, קודם כל, לחפש את הילד המסכן, ואם תמצאהו – ישלם לך אביו בעין יפה!"

עתה היה השיח' במצוקה קשה. אם אכן דובר אמת הוא אורחו, חייב הוא לנהוג בו מנהג הכנסת-אורחים ולעזור לו למצוא את הילד. (וכנראה באמת עשיר מופלג הוא האב המשוגע הזה, כי אחרת, מאין צימח את כרסו העצומה?) – אך אם משקר הוא, עמוסה? הלא אם יֵצאו אל מחוץ למאהל, רכובים על גבי גמלים, אזיי, גם ברגליים קשורות – יכול הוא להימלט בדרך כלשהי, ואולי גם טומן הוא פח, ומאחורי הגבעות לא ילד מסכן אחד נמצא אלא אורב מחנה רוכבים עזי-נפש מבני יהוד-אל-חייבר, בני-בריתו?

הצ'רקסי עקב בעיניו אחר המתרחש בנפשו של השיח'. עתה מוטל הכול על כפות המאזניים. התצליח תוכניתו?

אך לא.

המים ביעבעו פעם נוספת בנרגילה, והשיח' הפיקח השיב:

"כדבריך נעשה, אורחי, היקר לי כבני, עצמי ובשרי. אך בהבדל אחד – מִן אַוַאל אִ-נַאר, בראשונה האש, וּבַּעַדֵין אִלְ-וַלַד, ואחר-כך – הילד!"

זיעה קרה עלתה במצחו של הצ'רקסי, וזאת למרות החום שהחל מכביד על ישיבתם זו, ללא צל. והוא אימץ כל כוח מוחו לחשוב על איזו תחבולה נוספת, ולשווא. המלקחיים הארוכים, שבינתיים בררו לעצמם אבן חדשה, לוהטת יותר, במקום זו שהצטננה, עשו דרכם לקראתו, כשעיני הכול נשואות אליו ועוקבות אחר כל תגובה מצידו –

הצ'רקסי עצם עיניו והושיט לשונו, לאחר שניסה לשווא להרטיבה ברוק, שיבש בפיו. הוא החליט שכאשר יחוש את החום הלוהט המתקרב אליו – יבעט בשארית כוחותיו בעבד הכושי, ינסה לתפוס במלקחיים, ואז –

תמות נפשי עם פלישתים!

והאבן הלוהטת מתקרבת –

מתקרבת –

מתקרבת –

 אך לא!

–  ברגע האחרון שעט ובא בסערה, מאחורי אחד האוהלים שחורי-היריעות, מגב היושבים, בקול דהרת פרסות – כמין גוף גדול שחלף והטיל צל-לרגע ובהתכופפו חטף את השיח', הפך את הנרגילה, וכבר ניצבה מולם, רוטטת ומזיעה, סוסה לבנה, רחבת חזה וארוכת רגליים ולה ראש קטן וחינני. עליה ניראה רוכב בידואי עז-נפש. מאחוריו, מחזיק במותניו, יושב ילד קטן, שטוף-זיעה ומתנשם מן הדהירה, ועל ברכי הרוכב –

כן, זה היה דאוד אבו-יוסף שהניח על ברכיו לפניו את השיח', שלף חרבו והניח אותה על צוואר השיח', וקרא:

"מי מכם שינסה רק לזוז ממקומו, דם השיח' על ראש יחול!"

והם נשארו על מקומם, נדהמים.

"שחררו את השניים," פקד בהצביעו לעבר הצ'רקסי ואבו-ג'ילדה, הרובץ על האדמה, "השיבו להם את גמליהם והושיבו אותם עליהם ושילחו אותם לדרכם. וכאשר נלך מרחק עישון שלוש סיגריות מתחומכם, אשחרר את השיח' שלכם, ובי נשבעתי כי לא אבקש מכם דבר תמורת שיחרורו!"

תחילה נראה היה שכוחו של הפרש מבגדד, המחזיק בידו בן-ערובה, גדול הוא מכוחם של כל אנשי השבט בְּהַדִיֶה. אך עד מהרה התאספה סביבם טבעת חיצונית של אנשי השבט, מזויינים ברמחים ובחרבות וחלקם אף ברובים תורכיים. הם עמדו, כהי-גלימות ומאיימים, מחכים בסבלנות אין-קץ, ביודעם כי הזמן פועל לטובתם. הפרש עייף. סוסתו מעלה קצף אחר דהירה ממושכת מאוד. והלא נאמר בקוראן: "אַלְלָה מַע אִ-סַאבִּירִין אִזַא סַבְּרוּ," – אלוהים הוא עם הסבלנים, אם יש להם סבלנות.

המצב נראה חמור מאוד. עדיין תיקו, אך לא לאורך זמן. הצ'רקסי התבונן במבט חודר בעיני דאוד אבו-יוסף, כמנסה לנחש מה תחבולתו הבאה, ואילו אבו-ג'ילדה שאל אם הגיעה מכונית-הגלידה! כי נדמה לו שהוא שומע את הפעמון המזמר!

המסכן.

ואז צעק הרוּן לפתע:

"חַיֶה!!!"

כלומר – נחש.

אין יודע עד היום אם באמת ראה הרון נחש ארסי מתפתל על פני חול המידבר, או שהיה זה תכסיס מוצלח מאוד מצידו לעזור לאבו-יוסף, אך עובדה היא שבכך הציל את המצב. כל הבידואים הסתכלו קודם-כל איש-איש לצדדיו, לראות היכן זוחל הנחש, ובאותן שניות גורליות הטיס אבו-יוסף את סוסתו בקפיצה אדירה מעבר למעגל הצרים עליו, ובעוד רגע כבר ניצב על אחת הגבעות הקרובות, ומשם חזר על איומו, והפעם ביתר תוקף! אם מישהו יתקרב אליו – דם השיח' יחול על ראשו!

גם הצ'רקסי לא טמן ידו בצלחת, אלא במלקחיים. במהומה השתלט עליהם ועתה החזיקם בידו, וברור היה כי כל המתקרב אליו מסכן את שתי עיניו, קודם כול.

עתה לא נותרה ברירה לאנשי השבט. הם התירו את שני האסורים, הביאו אליהם את ארבעת הגמלים, ציידו אותם מחדש בכל הכבודה, שעבורה כבר שולם במטבעות הנושאות את חותמו של השולטן עבד-אלחמיד, לעמשי החזירו את רובהו, ושלחו אותם לדרכם מרחק עישון שלוש סיגריות בלוויית שני רוכבים, אשר קיבלו שם לרשותם את השיח' שלהם.

כששיחרר אבו-יוסף את השי'ח נהג בו בכבוד גדול, ונפרד ממנו בחיבוקים ובנשיקות הדדיים. גם הצ'רקסי התייחס אליו בכבוד גדול, והאשים בכול את מורה-הדרך הערמומי, כמאמר הבריות: "אִל-כִּזֶבּ חַבְּלוֹ קַסִיר!" – חבלו של השקר קצר. והשיח', שכבודו הושב לו בעיני שני אנשיו, הציע למסור לידי משחרריו את מורה-הדרך השקרן, ויעשו בו כרצונם. אך הם ויתרו ברוחב-לב על הצעתו הנדיבה, ואיחלו לו הרבה בריאות ואריכות-ימים ומשפטי-צדק לשנים רבות.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* סופר נידח: בהתקרבי לגיל שמונים, ומבלי שזכיתי אפילו בפרס ספרותי אחד, אני מברך את עצמי על אריכות ימיי, על בריאותי, על צלילות דעתי, ועל יכולתי להמשיך לפרסם את המכתב העיתי, שיש לו אלפי קוראים – פעמיים בשבוע. אלה הם הפרס על מפעל חיי.

הקש בעץ.

* צריך לזכור שיום ולילה, כאשר אנחנו חיים את חיינו הרגילים, מאות ואלפי חיילים, שוטרים ואנשי כוחות הביטחון וההצלה למיניהם, גברים ונשים, נמצאים על משמרתם, בגשם, בקור ולעיתים בשלג. מגיעה להם תודה גדולה.

אך ספק אם היא מגיעה אליהם. אצלנו מחפשים רק כישלונות שלהם כדי למרר את חייהם.

* כדאי להקשיב לו ברצינות ויש לקוות שפיתחנו אמצעים לאתר ולפוצץ את המנהרות שלו מיד בתחילתו של עימות נוסף, ואולי אף הרבה יותר קודם, ושחופריהן ייקברו בהן חיים!

"סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס, איסמאעיל הנייה, אמר היום (שישי, 29.1) כי כוחות הארגון מפתחים אמצעי לחימה וחופרים מנהרות בהיערכות לעימות עתידי עם ישראל. הנייה נאם בדרשה השבועית במהלך תפילת יום שישי בעזה, לפני הלוויתם של שבעה מאנשי הזרוע הצבאית של הארגון, שנהרגו שלשום בהתמוטטות מנהרה בצפון הרצועה." ["הארץ" באינטרנט, 29.1].

* אנחנו כל כך נידחים עד שאיש אינו מאשים אותנו, לא מ"ימין" ולא מ"שמאל", שאנחנו "שתולים" – וזאת למרות שכל חודש, בשקט-בשקט, אנחנו מקבלים מענק תמיכה נדיב מאוד במטבע זר להוצאת המכתב העיתי, המתמחה כידוע בשטיפת מוחם של קוראי העברית. מקבלים כסף מממשלת שבדיה ומבית המלוכה הסעודי מצד "שמאל", ומקבלים כסף מדונאלד טראמפ ומהקו-קלס-קלן האמריקאי – מצד "ימין".

* רוסיה וטורקיה בחדשות הנה לכם סיפור מעניין. בכנס קציני מלחמה ברוסיה נשאל הרמטכ"ל הרוסי: "אם תהיה מלחמת עולם שלישית, האם רוסיה תשתתף בה?"

הרמטכ"ל הרוסי השיב בחיוב.

"מי יהיה האוייב שלנו?" שאל קצין אחר.

הרמטכ"ל השיב: "אולי שילוב של טורקיה וברית נאט"ו כולה כולל סין."

קצין אחר אמר: "כלומר משהו כמו 1.5 מיליארד אנשים כשאנחנו רק 150 מיליון, הנוכל לנצח אותם?"

הרמטכ"ל השיב: "במזרח התיכון 6 מיליון יהודים מנצחים 60 מיליון ערבים באופן קבוע. כלומר במלחמות. כיום חשובה האיכות ולא הכמות."

לאחר מחשבה קצרה שאל קצין אחר: "ויש לנו מספיק יהודים?"

* שמענו כי לאחרונה שודרה בטלוויזיה תוכנית על ברנר. איש לא פנה אלינו להשתתף בה, למרות שמעטים הסופרים שבקיאים בברנר ועוסקים בו שנים רבות, כמונו, שגם כתבנו עליו ספר ["ברנר והערבים"] – ויש לנו הבהרות חשובות על חייו, במיוחד להזמת דיבות שיוחסו לו, ומי שקורא זאת יודע לְמה אנחנו מתכוונים.

* כמי שכתב לאחרונה את הביוגרפיה של משה סמילנסקי, המופיעה תחת הכותרת ["אם חקלאות כאן, מולדת כאן"], אני מקווה מאוד להסכים איתך, הגם שיש לי סיבות טובות להבין שהדור פוחת והולך.

דני בר-מעוז

היסטוריון

* "ישראל מחריפה את תגובתה ליוזמתו של שר החוץ הצרפתי לורן פאביוס לכנֵס ועידה בינלאומית להתנעת תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. פקיד בכיר בירושלים אמר במוצאי שבת כי – 'ישראל תוהה אם צרפת תציע לכנס ועידת שלום בינלאומית גם עם ארגון דאעש שזורע ומפיץ טרור בצרפת.' מוקדם יותר הערב בירך הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן) על היוזמה, וחמאס הביע התנגדותו." ["הארץ" באינטרנט, 30.1].

* מוזר לנו שאיש מ"השתולים" החשובים באמנות, בספרות, בתיאטרון ובעיתונות – שזכו לאחרונה בפרסומת חינם של נרדפים – כאילו הם מפרסמים את דבריהם ואמנותם בסאמיזדאט בימי הקומוניזם בברה"מ, ובקרוב יוגלו לגולאג בסיביר – איש מהם לא טרח לגלות לנו מה באמת הוא קיבל או מקבל מ"הקרן לישראל חדשה" על כל סעיפיה ובכל צורה שהיא (כגון הזמנות לחו"ל או מימון חתימתו על מודעות מכפישות ישראל בעיקר בעיתון "הארץ" או בתולות עטויות רעלה שחורה מסעודיה) – או גם מאירגונים אחרים ששנאת ישראל היא להם דגל. וגם לא טרח לגלות לנו אילו פרסים הוא מקבל בשם כישרונו הגדול בפעילות למען "השלום" (שכידוע קרוב לבוא), וממי.

התקשורת ההיסטרית, רובה שמאלנית או סתם נבערת, פוסחת על חשיפת הקשרים של יוצרים "חשובים" עם גופים אנטי-ישראליים – כי זאת עליכם לדעת, יוצר ישראלי, ככל שהוא משתין עלינו יותר מגבוה – כך הוא נחשב יותר חשוב ומתוקשר, ורבים מלקקים לו כדי ליהנות מזיוו הקדוש.

* אין שום סכנה לדמוקרטיה בישראל! – אבל יש הרבה פרנסה ורווח לאלה הצורחים כי הדמוקרטיה בישראל נמצאת בסכנה – ונהנים להשוות את ימינו אלה לימי עליית הנאצים בגרמניה.

אידיוטיזם מוסרי כבר אמרנו?

וזה לא אומר ששר החינוך ושרת התרבות שלנו מבינים באמת בתחומים שעליהם הם מופקדים, שאחרת לא היו נוהגים כמו פילים בחנות חרסינה – ומעניקים פירסום חינם למועמדים לגירוש לגולאג בסיביר, בהם גם גרפומנים ממדרגה ראשונה.

* ג'רי סיינפלד סיים מסע הופעות מוצלח בישראל בדצמבר, כשכל הכרטיסים למופע בהיכל מנורה בתל אביב נחטפו – והמפיקים הוסיפו עוד ועוד תאריכים להופעות. זו היתה ההופעה הראשונה של הקומיקאי היהודי המצליח בארץ הקודש – וכעת הוא מתבדח על הביקור כאן, ובעיקר על האופי של הישראלים. סיינפלד התארח ביום חמישי [28.1] בתוכניתו של טרוור נואה, "הדיילי שואו", ואמר כי "הקהל היה מדהים. אצל הישראלים, כל דבר שתשאל אותם זה 'אין בעייה' או 'זה בלתי אפשרי.' אין אמצע. זה הכול או כלום." ["הארץ" באינטרנט, 31.1].

מתוך ויקיפדיה: סיינפלד נולד ב-29 באפריל 1954 בברוקלין, ניו יורק, ארצות הברית. אביו של סיינפלד, קלמן סיינפלד, היה יצרן ובנו של מהגר יהודי מדרום אוקראינה ממוצא יהודי-הונגרי. אימו של סיינפלד, בטי חוסני, היתה עקרת בית ממוצא יהודי-סורי שהגיעה מן העיר חאלב. ג'רי סיינפלד גדל בעיירה מספקואה הנמצאת במחוז נסאו, וכן למד בבית הספר התיכון העירוני של מספקואה שבלונג איילנד. בהיותו בן 15 עלה סיינפלד לישראל והתנדב בקיבוץ סער למשך זמן קצר. סיינפלד למד במשך שנתיים באוניברסיטת ניו יורק סטייט באוסווגו, ולאחר השנה השנייה שלו הוא הועבר לקווינס קולג' של אוניברסיטת ניו יורק סיטי, כאשר שם הוא סיים את לימודיו עם תואר בתקשורת ותיאטרון.

אהוד: התוכנית הכמעט יחידה שאני רואה בטלוויזיה (למעֵט שידורים חוזרים של "הגששים") – היא "סיינפלד". ליותר מכך, וגם לפחות מכך – אין רמת המישכל שלי מגעת.

* מנפלאות אירופה: "לפחות 10,000 ילדים פליטים שבאו לאירופה ללא ליווי נעלמו לאחר רישומם בידי הרשויות, כך מסר היום היורופול (סוכנות המודיעין הפלילי של האיחוד האירופי). לפי החשש, רבים מהילדים נפלו לידיהם של ארגוני סחר בבני אדם. בראיון לעיתון 'אובזרבר' אמר ראש היורופול, בריאן דונלד, כי 5,000 ילדים נעלמו באיטליה לבדה, בעוד 1,000 נוספים נעדרים בשוודיה." ["הארץ" באינטרנט. 31.1.16].

* לחבריי שלא נשארו ערים ורוצים להאזין לדבריי על תולדות משפחתי, ניתן להגיע להקלטה של דבריי: יש להקליד בגוגל:

1. שישי אישי עם משה טימור. (רואים תמונה של משה טימור).

2. יש לבחור וללחוץ בעכבר על התאריך 30.1.16.

3. על הסקלה שמופיעה מתחת לתמונתו של משה טימור ללחוץ על העכבר בערך על שעה  1:32. להפעיל את הרמקול של המחשב ולהאזין לקולי הצרוד.

האזנה נעימה,

אלוני זמורה

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,623 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל