גיליון מס' 1118

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ה בשבט תשע"ו, 4 בפברואר 2016

עם צרופת הציור הצבעוני "הצעת נישואין" מאת אפריים אייל-איגליצקי.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: סַכָּנַת הַמִּנְהָרוֹת. // פוצ'ו: בחיי (2), פרק י"ז – חבורה שכזאת בבית הסלעים. // עמוס גלבוע: מאבקים על דמותו של המזרח התיכון. // יעל ויילר ישראל: מניה שוחט שלא היכרתם, חבריי המלומדים! // אהוד בן עזר: מתוך "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראב – על מניה שוחט. // ברוך תירוש: אגדת "סן מיקלה" בעיני אנשי הפלי"ם [ותגובת מוקי צור]. // עדינה בר-אל: הרצליה רז ז"ל. // יהודה דרורי: "המחנה הציוני" לממשלה. // ישראל בר-ניר: בחירות ארה"ב – הערות על המצב עם פתיחת המרוץ. [ציטוט]. // אברהם כץ עוז: דעתו של  מפא"יניק ותיק על פטפוטי ביצים. // משה כהן: הנדון: עונת הציד הגיעה. // אורי הייטנר: 1. בעיניים פקוחות. 2. זילבר מאתגֵר את הסובלנות.  3. צרור הערות 3.2.16. // יוסף אורן: "האיש משם" בהדפסה חדשה. // אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו. שיחה חמישית: חיי הערבים – מבט מבפנים. // נציב שירות המדינה בעבר: "תומך במרי אזרחי". [ציטוט]. // אפרים אייל-איגליצקי: הצעת נישואין. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק עשרים וחמישה: ערב שירה עברית עם דאוד אבו-יוסף ליד האוהלים של סימפסון, תומפסון וקירקפטריק, בשערי חייבר, 1875. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

סַכָּנַת הַמִּנְהָרוֹת

תּוֹשָבֵי עוֹטֵף עַזָּה שוֹמְעִים בַּלֵּילוֹת

מֵעֻמְקֵי קַרְקָעָם הַנֶּחְפֶּרֶת

הַלְמֻיּוֹת מְאַיְּמוֹת – וְעַל פִּי הַקּוֹלוֹת

הֵם יוֹדְעִים כִּי זוֹ לֹא חֲפַרְפֶּרֶת

אֶלָּא צְלִיל זוֹמֵם-רַע, צְלִיל כְּרִיָּה וּנְבִירָה

שֶל טֶרְמִיטִים מִזַּן הַחָמָאס

שֶמֵּאָז "צוּק אֵיתָן" לְשֵרוּת הַשָּׂטָן

מַעֲלִים הֵם שֵנִית אֶת הַמַּס

בְּיוֹדְעָם כִּי אִם צַהַ"ל יָשִיב כִּגְמוּלוֹ

לְרִשְעָם וּמְטוֹסָיו שוּב יָנִיעַ

יִפָּגְעוּ אֻמְלָלֶיהָ שֶל עַזָּה וְלֹא

כָּל כְּנוּפְיַת פַּחְדָנָיו שֶל הָאנִיָה

שֶבְּעוֹד מַשְגֵּרִים מוּצָבִים עַל כָּרְחָם

בְּבָתֵּי נְתִינָיו בִּזְדוֹן-אֶרֶס

וּבְעוֹד כּוֹחוֹתֵינוּ מַפְנִים מַטָּחָם

אֶל בֵּיתָם וְגוֹרְמִים לָהֶם הֶרֶס

יִסְתַּתְּרוּ מוֹשְלֵיהֶם שֶתָּמִיד הִפְקִירוּם

כְּמִין שְׂעִיר-עֲזָאזֵל חֵלְכָּאִי

וְיַרְטִיטוּ מִפַּחַד תְּגוּבַת-הַחֵרוּם

בְּמִקְלַט-אָחָ"ם תַּת-קַרְקָעִי.

יֵש מֻמְחִים מִחוּגֵי הַצָּבָא הַבְּטוּחִים

כִּי אוֹתָם רְעָשִים שֶמִּתַּחַת

לְבָתֵּי עוֹטֵף עַזָּה אֵינָם מוֹכִיחִים

שֶכְּרִיַּת מִנְהֲרוֹת בְּנֵי-הַשַּחַת

מִתְחַדֶּשֶת, אַךְ אִם הֵם כָּל-כָּךְ מַפְרִיכִים

מִין חֲשָד שֶכָּזֶה – אָז אִם כָּכָה

אֵיזֶה סוּג שֶל הֶסְבֵּר הֵם תּוֹרְמִים לָעֻבְדָּה

שֶאָזְנָם שֶל רַבִּים שָם שוֹמַעַת

רְעָשִים שֶאֵינָם רַק דִּמְיוֹן שֶנִּבְדָה

כְּשֶאֵין שוּם אוֹטוֹרִיטָה מַרְגַּעַת

שֶתּוֹצִיא מִלִּבֵּנוּ חֲשָש שֶפִּתְאֹם

יְבַצְבֵּץ אִיש חָמָאס מִכָּל סֶדֶק

או מִתּוֹךְ מִנְהָרָה כְּמֵגִיחַ מִתְּהוֹם

כְּשֶחֲשָש זֶה מַטְרִיד – וּבְצֶדֶק.

וְעַל כָּךְ זַכָּאִים מִמֶּמְשֶלֶת אַרְצָם

תּוֹשָבֵי עוֹטֵף עַזָּה לִשְמֹעַ

בְּלִי גִמְגּוּם וְעִמְעוּם שֶנָּהוּג לְתָרְצָם

בִּמְנַת-טִיחַ שֶאֵין עוֹד כָּמוֹהָ

לְקִשְקוּש וְטִשְטוּש שֶ"הַכֹּל בְּטִפּוּל"

כְּשֶחֶרְדַּת תּוֹשָבִים מַחְמִירָה

כִּי הַרְבֵּה מֶחְדָּלִים כְּבָר כֻּסּוּ בְּאִפּוּל

כְּשֶמִּמְשָל כָּאן נִרְדַּם בַּשְּמִירָה.   

* * *

לכל אוהבי הַזֶּמֶר הישראלי

לרגל קבלתו של פרופ' יוסי גמזו את הפרס על שם אריק איינשטיין ז"ל, על תרומתו לתחום תרבותי ועממי זה, יקדיש רדיו צפון מחר, יום שישי, כ"ו בשבט תשע"ו, בשעה 16:00– ראיון מיוחד עם חתן הפרס תוך שילוב מִבחר מלהיטיו הפופולאריים, ולמחרת, בשבת, כ"ז בשבט תשע"ו, בשעה 7:00 – יגישו גלי צה"ל מישדר נוסף לאותו אירוע.

כולכם מוזמנים להאזין לאנקדוטות ההומוריסטיות וללהיטים הידועים – בחמימוּת שאינה פּחוּתה מזו של שמיכת הפּוּךְ שלכם בחורף ישראלי זה.

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק י"ז – חבורה שכזאת בבית הסלעים

במשך ארבע הלילות שנותרו למחנה העבודה להיות אצלנו, הייתי עולה עם רותי ערב ערב לגבעת השמיכה החומה. שם שלפנו מבין ענפי החרוב את השמיכה המקופלת, פרשנו אותה על המשטח הסלעי והיינו מתחילים את הלילה בחיבוק הדדי, שהמשכו התגלגלות על השמיכה וסופו החלפת מבטים עם הכוכבים, אשר לפי קריצותיהם הבנו שהם רואים הכול.

את מיכל הקטנה, שחזרה לקיבוץ, הייתי פוגש  מדי פעם כשהיא לבדה, אך חוץ מאשר לשאול לשלום אביה, לא היה לי על מה לדבר איתה ולצערי כבר לא יכולתי להזמין אותה למשתלה, לסגור את הברזים.

אחרי שמחנה העבודה עזב, קיבלתי מרותי מכתב ובו היא מספרת שהגיעה בשלום הביתה ושהיה נחמד והיא כבר מתגעגעת. כתבה מתגעגעת ולא פירטה אם לכל הקיבוץ, או רק לאחד מיוחד.

התחילה מערכת התכתבות עם הפסקות ההולכות ומתארכות. כל אותו זמן המשכתי להתכתב גם עם עליזה מעין חרוד, שגם איתה החלפתי געגועים בכתב. פעם אחת, כשנסעתי לחתונה של גדי פרנק, אפילו נפגשתי איתה. גדי, שהיה עלם חמודות המרבה לצחוק, גר עימנו באוהל, עבד במסגרייה ונחשב לבעל מקצוע מעולה. כשעלינו לבית נטיף, הוא נשאר בעין חרוד כעובד חוץ, ובהזדמנות זאת הציע חברות לבת משק חיננית, אפרת, שהסכימה אפילו להתחתן איתו.

ההתכתבות עם שתי הבנות לא היה בה כדי להשביע את יצר הכתיבה שלי, שלא לדבר על היצר האחר. מי שבאה לעזרתי בשני המקרים היתה ידי הימנית האוחזת בעט ולא רק בו.

אני חושב שהייתי היחיד במשק שהחזיק בארגז החפצים שלו: עט נובע, קסת דיו ואפילו נייר סופג. חוץ מכתיבת מכתבים וחומר לעלון המשק, השתמשתי בעט לכתיבת הספר על ההווי בפלמח. את  הספר הזה  חלמתי לכתוב עוד בגיל 14, כשביקרתי בקיבוץ גבעת חיים, ועתה, עם העלייה לבית נטיף, באה העת לעט. בצריף שבו גרתי בחדר עם עוד שניים שלושה חברים מתחלפים, לא יכולתי לכתוב, לא רק מפני שלא היה לנו שולחן, אלא גם מפני שפחדתי שישאלו מה אני כותב ואני איאלץ להגיד: "ספר." מילא לכתוב פזמון למסיבה, או מערכון – אבל ספר? מי אני חושב שאני? טולסטוי?

בייאושי התחלתי כבר בשבוע הראשון לסרוק את בתי הכפר הנטוש. חלק מהבתים היו עשויים מלבני חימר וחלקם בתי אבן שפופים שרובם הרוסים. ויום אחד לפנות ערב, כשיצאתי עם יענקלה למצוא עוללות ענבים בין הבתים, מצאתי את מה שרציתי.

היה זה בניין קומתיים הרוס-למחצה, שקומתו התחתונה היתה מנופצת, אבל מדרגות-אבן חיצוניות, שהובילו למרפסת הקומה העליונה, נראו לי מבטיחות. בתחילת העלייה היה מסעף שהוביל שמאלה לחדר אפלולי. אך אני בחרתי לעלות קודם למעלה ולא התאכזבתי. המרפסת שימשה כניסה לחדר גדול, שהיה שייך כנראה לאחד מעשירי הכפר. היתה לו רצפת בלטות מצויירות וחלון מקושת הצופה לעבר בוסתני הכפר הגובלים עם עמק האלה. היה נדמה לי שכאילו אני נמצא בחֲדַר הַמְּקֵרָה של המלך עגלון. הסתובבתי בחדר שהיה ריק מכל חפץ וחשתי איך האצבעות שלי מתגרדות מרוב תשוקה לשבת על אדן החלון ולכתוב.

כשירדתי למטה, הסתקרנתי לראות מה יש בחדר האפלולי שניבט מימין. הלכתי על משטח בטון קצר שהוביל אליו והגעתי לפתח ללא דלת ולקירות שחורים שלא היה בהם אף חלון. מה שהתמיה אותי היתה רצפת החדר, שנראתה כמשטח מסולע. עשיתי צעד אחד פנימה והרגל שהתכוננה לעלות על סלע שקעה לתוכו עד הקרסול. את הרגל השנייה כבר הצעדתי בהיסוס, ושלפתי אותה מיד לפני שתשקע גם היא. לקח לי זמן להבין שהיתה שריפה בחדר, שהיה כנראה מחסן של תבן, ומה שנראה כמשטח סלעים הוא אפר.

חזרתי למדרגות  וקראתי ליענקלה שחיכה לי למטה.

"אתה מוכרח לבוא!" צעקתי לו, "יש כאן חדר מיוחד עם רצפה שאפשר למצוא אולי רק באמריקה."

יענקלה רק שמע "אמריקה" ומיד עלה. כששאל אותי למה הרגליים שלי שחורות, אמרתי לו: "תיכנס לחדר ותבין."

יענקלה עשה רק צעד אחד והבין. שנינו פרצנו בצחוק והלכנו לחפש קורבן. 

ליד בית השיח' פגשנו את מוישלה המרשמידט שהתכונן ללכת להתקלח. אמרנו לו שיתקלח אחר כך, כי אם הוא  רוצה לראות משהו מצחיק, שיבוא איתנו כבר.

את מוישלה לא היה צריך לשכנע הרבה, מיהר לבוא אחרינו וסופו היה כשלנו ואפילו יותר, כי ברוב  פזיזותו נכנס  פנימה ושקע עד הברכיים. בהתחלה צעק עלינו, אבל אחרי שאמרנו לו שיגיד תודה שהבאנו אותו לפני המקלחת ולא אחריה, פרץ גם הוא בצחוק, ורץ לחפש קורבן אחר. מאז קראנו לחדר – חדר הסלעים, ולכל הבניין – בית הסלעים. 

מחברת עם כריכה עבה מעוטרת במשבצות חומות כבר היתה לי. רכשתי אותה לקראת הנסיעה לעין חרוד, אך שם, באוהל עם עוד ארבעה דיירים, לא היה שום סיכוי שאצליח לכתוב. לעומת זאת כאן, בחֲדַר הַמְּקֵרָה, מול חלון המשקיף לעבר עמק האפוף סיפורי גבורה, לא יהיה שום כוח שבעולם שיעצור בעדי.

התחלה כבר היתה לי.

בזמנו, כשילדי כפר חוגלה סיפרו לי על הפלמחניקים הסוחבים תרנגולות ועושים קומזיץ, ידעתי שזו תהיה ההתחלה. אבל כעת, כשהתיישבתי על המיטה והנחתי את המחברת העבה על ברכיי, הרגשתי שלא יהיה נכון להתחיל את הספר בסיפור הזה. נוף חורבות הכפר הנטוש וזיכרונות המלחמה האחרונה הובילו אותי לכיוון אחר, אל חברי הילדות שלי שהשארתי מאחור. בייחוד אל יהודה פיינגולד, בן הרפד משכונת מונטיפיורי, שנפל באבו כביר והיה ראשון לרשימה הארוכה של שמות שהוספתי מדי פעם על הדף האחרון של פנקס המלחמה הקטן שנשאתי בכיסי. סגרתי את מכסה העט והנחתי לגבי לצנוח אחורה על מזרן עשב הים המונח ללא סדין על  אחת ממיטות הברזל, שהסוכנות העניקה לנו. 

את המיטה הזאת העברתי לַחֲדַר הַמְּקֵרָה כשבועיים אחרי שעלינו על הקרקע, באותו יום שיענקלה חי, החבר הטוב שלי, הודיע לי שמחר הוא עוזב. עזיבתו  היתה צפויה, אבל עד הרגע האחרון קיוויתי שבסוף יתחרט. כשהבנתי שהוא נחרץ בהחלטתו ללמוד בטכניון, ביקשתי שיעזור לי להעביר  מיטת סוכנות אחת לחדר הסודי שמצאתי בבית הסלעים. הוא פקח מולי את עיניו הגדולות ואמר:

"מה? עליזה באה לביקור?"

הרגעתי אותו, וסיפרתי לו שלצערי זה רק  לצורך כתיבה , אבל לא פרטתי איזו כתיבה.

עכשיו שכבתי על המזרן הקשיח ושאלתי את עצמי אם אני לא רוצה להתחיל את הספר בקומזיץ של תרנגולות, למה שלא אתחיל בקומזיץ של בשר כבש?

נזכרתי בערב צ'יזבאטים שהיה לנו פעם בעין חרוד. זה היה כשבוע לפני שהתכוננו לעלות  לבית נטיף. זרובבל גלעד, המשורר שכתב את המנון הפלמח, ביקש מאיתנו לקיים ערב כזה שבו נשב ונעלה זיכרונות מימי המלחמה. נעתרנו ברצון, הדלקנו מדורה במקום קבוע שהיה לנו בפאתי חורשת האורנים, וזרובבל, נמוך קומה בעל עטרת שיער קוצני, בא עם בתו הקטנה והתיישב עימנו על תיבת שדה כשהילדה לא זזה מחיקו.

בהתחלה סיפרו הוותיקים שלנו, הבולגרים וחברי הגרעין של קריית חיים. כשהגיע תורי לא ידעתי מה לספר. היה לי קשה לחזור ולספר את מה שהחבר'ה שמעו כבר יותר מפעם. בסוף החלטתי לספר על שחיטת הכבשה באום-אל נחילה שבנגב. חשבתי שהחבר'ה יצחקו  אם אספר איך לא ידענו לשחוט, ואיך החלפנו סכין בסכין עד שמי שהציל את המצב היה סכין הגילוח שהוצאתי מתוך יומן הכיס שלי.

לתימהוני אף אחד לא צחק, ואחרי כמה שנים, כשזרובבל ערך את ספר הפלמח בן שני הכרכים, אפילו מצא לנכון לכלול את הסיפור בתוכו.

שכבתי על מזרן העשב ים בבית נטיף והחלטתי: זהו. נתחיל בקומזיץ של הכבשה באום-אל נחילה. התמתחתי על המיטה כשאני שוכב על הצד. פתחתי מחדש את המחברת וכתבתי בדף הראשון את  שם הספר:

שחיטה  בלתי  חוקית

(שם, שכעבור כמה שנים נאלצתי להחליפו בשם אחר "חבורה שכזאת").

הפכתי דף ולא ידעתי איך להתחיל, עצמתי את העיניים וכמעט נרדמתי, כשפתאום ירדה עליי אותה רוח הנקראת השראה, פתחתי את העט וכתבתי: 

"היינו ארבעה שהתנדבנו ללכת להכין את הבשר. הבשר עמד באסם התבואה החשוך, כשהוא מעלה גרה ומתבונן סביבו בסקרנות מתובלת יראה..."

בשורה הבאה כבר התחלתי למחוק. כתבתי ומחקתי,  כתבתי ומחקתי, וכך עד סוף הגירסה הראשונה של הספר, שכתיבתו נמשכה קרוב לשנה. אני חושב שהיה זה אולי הספר הראשון בהיסטוריה שנכתב לא בעמידה, לא בישיבה, אלא בשכיבה. שכיבה על הצד, כשהמחברת עבת הכריכה מונחת לפניי על המזרון, כשמעליה מציץ אליי מבעד לחלון עמק האלה אשר בו כיוון  נער קטן, נעים זמירות ישראל, את הרוגטקה שלו היישר למצחו של גוליית המצרי.

(אודי, הסיפור שלך על רחל ינאית הצחיק אותי. זו בהחלט אותה אישה שהיכתה את שנינו שוק על ירך. ברשותך אשלב אותו בספר העתידי לכשיצא. גם ההערות המקצועיות על כיבוש הזיתים היו לעניין, בהחלט אשמח לשלב את הזיכרונות שלך בשלי, בייחוד לכשאגיע, רחמנא ליצלן, לפרקים הנוראים של ההתבגרות הבלתי נמנעת).

המשך יבוא

* * *

עמוס גלבוע

מאבקים על דמותו של המזרח התיכון

המאבקים הם בין הסונים לשיעים, ובתוך הסונים עצמם. איראן מייצגת את השיעים, סעודיה, יריבתה הסונית המרכזית, אינה מייצגת את כלל הסונים המפולגים. לפי שעה ה"קלפים" החזקים מצויים בידי איראן.

בג'נבה התקיים בימים אלו נשף מסכות שנקרא ועידה בינלאומית לשלום בסוריה. הזייה ופארודיה כאחת, שמאחוריהן מסתתר המאבק האמיתי המתחולל באזור שלנו על עמדת הבכורה, אשר היריבים העיקריים בו הם – איראן מצד אחד וסעודיה מצד שני.

המאבק ביניהן הוא בשטח, כאשר שתיהן משתמשות ב"שליחים", אך גם בכוחות שלהן עצמן.

היכן זירות המאבק? זירות המאבק המרכזיות הן סוריה ותימן. עבור איראן, סוריה היא החשובה ביותר (שם היא תומכת במשטר אסד, וה"שליח" שלה הוא ארגון חיזבאללה), ועבור סעודיה, זירת המאבק החשובה ביותר היא תימן (שם היא תומכת במשטר הישן, בעוד האיראנים תומכים במורדים נגדו).

זירות מאבק משניות הן לבנון, בחריין ועיראק.

מה שמאפיין את כל הזירות הללו הוא שבכולן יש אוכלוסייה שיעית. היכן שאין שיעים, לא מתחולל מאבק בין איראן לסעודיה, כלומר – במצרים, ירדן, לוב ומדינות צפון אפריקה, שכולן סוניות.

במאבק הזה, הקלפים שבידי האיראנים חזקים יותר מהקלפים שבידי סעודיה. מדוע?

איראן היא מדינה הרבה יותר גדולה ואיכותית, אימפריה בעבר ואולי גם עם נשק גרעיני בעתיד. איראן מייצגת בפועל את השיעים במדינות ערב, ולמרות שהשיעים מהווים מיעוט קטן מול הרוב הסוני המכריע בעולם הערבי, הרי שדווקא באזורי המאבק, השיעים מהווים את העדה הגדולה ביותר: בלבנון כ-40 אחוזים, בעיראק למעלה מ-50 אחוזים השולטים עכשיו במדינה, בתימן כ-40 אחוזים של זרם שיעי, ורוב שיעי נשלט בבחריין. 

רק בסוריה, שהיא הלב האסטרטגי של הסהר הפורה, יש מיעוט עלאווי, הנחשב לאחד מהזרמים השיעיים, אך הוא השולט לפי שעה במדינה. ואחרון ולא חביב, דווקא ארה"ב, המגינה הביטחונית של סעודיה מזה כ-80 שנה, מצויה יותר בצד האיראני מאשר הסעודי, כאשר רוסיה תומכת בבירור באיראן ולכן גם בשיעים.

הסעודים, להבדיל מהאיראנים, אינם מייצגים את האסלאם הסוני ואינם יכולים לטעון שהם מייצגים אותו. הם עצמם משתייכים לזרם סוני קיצוני, ומולם מתייצבים: תורכיה, השואפת בעצמה להגמוניה על הסונים באזור, ולה מסורת אימפריאלית מפוארת, כלל ארגוני "האחים המוסלמים" והארגונים הסונים הקיצוניים ביותר כדוגמת דאע"ש ואלקאעידה.

התומכים החזקים ביותר של הסעודים הם כמובן כל מדינות המפרץ, המאוימות ישירות ע"י האיראנים, ושבידן אוצרות נפט. אבל, תומכיהם הנוספים, המכונים "מתונים", כמו מצרים וירדן, הם מדינות עניות, כאשר מצרים עצמה מצויה במאבק אכזרי משלה מול האחים המוסלמים שבתוכה ומול דאע"ש שבסיני. מי יודע, אולי יגיע היום ומצרים תשכיר חלק מצבאה לסעודיה?

במילים אחרות, בעולם הערבי והאיראני, יש לפנינו שני שסעים: השסע הסוני-שיעי, והשסע הפנים-סוני. הפילוג והמאבק הפנימי בתוך המחנה הסוני, מחליש אותו בתוכו – מול איראן והמחנה השיעי ומול המערב. המתחולל בסוריה ובנשף המסכות בג'נבה הוא תמונת ראי לתמונה הכוללת הזאת של המתחולל במזרח התיכון. תוצאות המאבקים בשני השסעים הן אלו שיקבעו את  דמותו המדינית והתרבותית של המזרח הקרוב. 

וישראל?

דאגתה העיקרית היא כמובן מהתחזקות האימפריה האיראנית שבדרך, והתחזקות כל  ארגוני הג'יהאד הסוניים. אבל, האם היא צריכה להכניס בפומבי (והדגש הוא על הפומביות) את הראש הבריא שלה לתוך מאבקי הדמים החולניים שבתוך האסלאם, כפי שממליצים אצלנו חדשות לבקרים תחת הסיסמא "לנצל הזדמנויות"?

על כך בנפרד.

* * *

יעל ויילר ישראל

מניה שוחט שלא היכרתם, חבריי המלומדים!

המחקרים ההיסטוריים המתפרסמים על ידי אנשי אקדמיה ישראלים מרובבים מעת לעת בשגיאות ובטעויות. במקרים רבים השגיאות אינן מקריות, אלא נועדו להוכיח טענה פוליטית מסוג זה או אחר: ימין, שמאל, או סתם חול וחול. וזו נעטפת בטענה היסטורית שלכאורה כצלופן דק וססגוני המקולף בידיים חמדניות לאחר ששימח את הלב ונזרק הצדה כקליפה סרת-ערך.

כבר יותר משנות דור שהמחקר ההיסטורי של תולדות עם ישראל, היישוב והתנועה הציונית במדינת ישראל –הפך לכלי, לא-לגיטימי יש לציין, של תעמולה וניגוח פוליטי אל המושא הנבחר: יריבים ובני-פלוגתא שיש להעביר את קיומם התודעתי אם לא למטה מזה מן העולם, בכל אמצעי אקדמי, יהא אשר יהא.

המלאכה של התעמולה הפוליטית באמצעות "מחקר אקדמי" "לגיטימי", כזה שמקבלים עליו תקציבי מחקר, פרסים יוקרתיים ותהילת עולם, מתבצעת כמובן תוך כדי נשיאת הדגל של "מחקר אובייקטיבי", מחקר "נטול-רגשות" או "מחקר-ללא-אינטרסים-פוליטיים". והמטרה הראשונה של התועמלנים בכסות אקדמית, היא הטרדתם הפוליטית ללא-רחם של תלמידים ותלמידות שהוכרחו לסור למרותם של הפרופסורים הדגולים.

עד כאן הכול בסדר גמור, לפחות אליבא דחווייתם של התועמלנים הנחושים, כמעט תמיד מגזר צעקני ותובעני בקרב חוקרי האקדמיה. דא עקא, שהלהיטות להסביר את עמדתם, לדחוף ולתחוב למוחות המטומטמים שטרם ראו את האור – את האידאולוגיה הפוליטית "הנכונה", מביאה לעתים פרופסורים מכובדים כאלה אל הדיוטה התחתונה: אל מדע בידיוני, אל טענות מופרכות ואל המצאות הזויות. ראוי ללמד זכות ולומר כי לפעמים אין לדעת אם מדובר בשגגות קולמוס שאיש אינו ניצל מהן, או בטעויות זדוניות בחלקן, כנראה לא־מודעות, ובחלקן מודעות, זדוניות ומוגמעות לַפתאים צמאי הדעת הנקרים על הדרך, במסגרתה של "השליחות" האידאולוגית צרת האופק והבזויה של החוקרים המדופלמים. אפשר רק לשער.

מקרה מעניין של צרור טעויות היסטוריוגרפיות שקשה, במבט ראשון, לשייכו, אם לימין, אם לשמאל, או לסתם חול וחול, נמצא ב"מחקר" שפורסם על אגרות מניה שוחט, עליו חתומים הפרופסורים מאוניברסיטת ברנדייס: יהודה ריינהרץ ושולמית ריינהרץ, והפרופסור מאוניברסיטת חיפה ומאוניברסיטת תל אביב: מוטי גולני.

יותר מעשור השתרכה הוצאתו לאור של לקט האגרות. לבסוף ראה לאור תחת הכותר: עם הזרם ונגדו: מניה שוחט, איגרות ותעודות 1960-1906, בהוצאת יד יצחק בן-צבי, בשנת 2005, וכלל 718 עמודים.

להלן שלוש דוגמאות מייצגות של שלל הטעויות במחקר "המלומד":

1. ריינהרץ, ריינהרץ וגולני כותבים במבוא לספר האגרותכי בני הזוג שוחט חזרו לארץ בשנת 1918 (עמ׳ 42), דהיינו בטרם סיומה מלחמת העולם הראשונה. אבל במציאות השוחטים התעכבו בגלותם בטורקיה גם לאחר המלחמה, וחזרתם לארץ ישראל היתה באפריל 1919.

2. ריינהרץ, ריינהרץ וגולני טוענים כי מניה שוחט בערוב ימיה, בשלהי שנות החמישים של המאה ה-20, ניסתה להאדיר את דמותה כאישה צעירה בארץ ישראל בשנות העלייה השנייה הקשות והמפרכות. החוקרים המלומדים הגיעו למסקנה נחרצת שהיא בדתה על עצמה דברים שלא היו ולא נבראו. ובמילים אחרות, הם מודיעים שלדעתם היא שיקרה לציבור באשר לחוויותיה הכנות, האותנטיות, בעשורים הראשונים של המאה ה-20. כל זאת בכדי ליצור מעין גלוריפקציה של דמותה בעומדה על פי קבר.

על מה הם מסתמכים טענה זו?

ריינהרץ, ריינהרץ וגולני מצטטים את מילותיה של שוחט: "התקשרתי עם הארץ באהבה עזה, לא רגילה, הממלאת כל הנפש, המוח והרגשות, אהבה זו לארץ נשמרה לי לכל ימי חיי, כאילו נתחדש בינינו הקשר של אלפיים שנה," אשר התפרסמו ברשימתה של מניה שוחט תחת הכותרת "פרקי בראשית" בכתב העת "מחיינו" של גדוד העבודה (צ"ג, סיוון תרפ״ט 1929). ונדפסו בכרך ג' של מהדורה מוערת של "מחיינו" אשר ערכו מרדכי דינבורג ומאיר בוכסוויילר (עמ׳ 617). וייתכן שהרשימה נכתבה שנים אחדות לפני פרסומה בתרפ"ט. התוכן והסגנון של הרשימה אופייני למערכת החוויות של אנשי העליות הראשונות; למנעד הרעיונות שלהם ושל תקופתם; ובמילים אחרות, הרשימה היא ביטוי מייצג של אנשי העליות הראשונות, מאוייהם ויעדיהם.

אולם שלושת המלומדים מצאו לנכון לחרוץ את דברם, על מילותיה של שוחט ב"מחיינו" 1929, כך: "נכון לייחס את הדברים למיתולוגיה הפרטית, הטבעית מאוד, של מניה הישישה המכתיבה את זיכרונותיה." (עם הזרם ונגדו, עמ' 28).

כיצד אפשר להגיע למסקנה כזו? הרי שוחט נולדה ככל הידוע ב-1878?

ובכן, ריינהרץ, ריינהרץ וגולני, משייכים את מילותיה של שוחט מ"מחיינו" ב-1929, אל ספר אחר: קובץ ״השומר״ (תשי״ז 1957). אבל רבותי הנכבדים! המילים הללו כלל לא נמצאות שם. מילא ששלושת החוקרים המלומדים כנראה לא ידעו ולא הכירו את מכלולי התודעה של אנשי העליות הראשונות במיפנה המאה ה-20, אבל תמיהני שהם אינם יודעים לשייך דברים אל כותבם, במקום ובזמן הנכונים.

תאמרו: מצער, אבל טל"ח וכו'. אבל דעו וזיכרו, כי מי שיקרא את הספר של ריינהרץ, ריינהרץ וגולני עלול להאמין לקביעות הללו של העורכים המלומדים ולמסקנתם, ונמצא כי דמותה של שוחט הייתה משובשת, מחורפת ונלעגת בידם.

כחוקרת היישוב והתנועה הציונית כבר שנים לא מעטות, מטרידה אותי השאלה: מדוע ביארו העורכים באופן כזה על הטקסט של שוחט?

והתשובות שתיים:

סיבה ראשונה: בורות אומללה, במיוחד כאשר מדובר בפרופסורים שהקתדרות שלהם מופקדות על התחומים חקר היישוב והתנועה הציונית; החוקרים זרים ומנוכרים לעולם החוויות, האמונות הרעיונות של הנחקרים, במקרה הזה מניה שוחט. ובהיותם חסרי יכולת להבין את מכלולי הרעיון, האמונה והנפש שלה ושל בני דורה, הם הציעו שהמילים הללו הן המצאה מאוחרת, שנועדה לשמש כתכשיט מזוייף. ההכפשה אינה מקרית, מדובר בדמות שנתפסת כאחת מהדמויות המייצגות של ההקרבה, הנחישות והמסירות של החלוציות, הנחת היסודות לבית הלאומי היהודי בארץ ישראל; וכדי להסביר דוגמא אחת: שוחט פעלה כלוחמת לכל דבר בחזיתות עקובות מדם בארץ ישראל בשלושת העשורים הראשונים של המאה ה-20, והיא ראויה להיטמן בטקס צבאי מלא, ועדיין לא מאוחר לבצע אותו.

סיבה שנייה: דחף אדיר ובלתי נלאה לפרק את מנעד הרעיונות של התנועה הציונית ולהציגו כתאונת דרכים מקרית ברצף תולדות עם ישראל. אז איך הורסים את הרעיון הציוני? ובכן, יש ההולכים בשיטת הציונות המדינית ומנסים להכליל במחי יד אחת כמה רעה ובזויה היא. יש התופסים את שיטתה של הציונות הרוחנית ומנסים להעמידה במקום היחסי, המשני ולכן הארעי וחסר התוחלת. ויש האוחזים בשיטות הציונות המעשית, דונם אחר דונם; מפרקים את הגדלות של אחת הנשים המעניינות ביותר בתולדות עם ישראל במאה ה-20! כובשים את המלכה בביתה: "לא היה ולא נברא," הבה ונישיר מבט אל ה"אמת" ה"ריאליסטית" – והיא שלא היתה גדלות ולא היתה היקסמות, אמונה ותחושה של חזון אצל האבות המייסדים. לכן, אין כאן שמאל ואין כאן ימין, אלא כפירה באמונה ובחזון ובעיטה רמה, גם אם על ידי הצגת שקרים ובדיות. אכן, אקס-ציונות במיטבה, המנסה לנפץ את היקר והקדוש שאכן היה ולהופכו לערימה של סמרטוטים בלים וכלים מרוטים ושבורים שאין בהם חפץ. למרבה הצער, אקס-ציונות מצויה אצל חלק גדול מההיסטוריוגרפיה "הרשמית" של תקופת העלייה השנייה בגלוי מאז שנות התשעים של המאה ה-20.

3. גם אם נהגו כאחרון שנים-עשר נרשמי תלמידי שנה א' לחוג לספרות עברית של האוניברסיטה העברית בשנת הלימודים תשע"ה בתיארוך ובהבנת הנקרא, עדיין מצאו המלומדים: ריינהרץ, ריינהרץ וגולני פנאי להגיע ל"מפגש עם כמה מבניהם של 'השומר' בכפר-גלעדי בקיץ 2001," אם כי נזהרו לנקוב בשמותם של "העדים". באירוע זה הם תיפקדו דווקא כפסיכולוגים מיומנים, כאשר איבחנו אצל בני שיחם את "המרירות הגואה של אלה שנגזלה מהם – שלא בצדק לדעתם – תהילת ההנהגה. לא בכדי ראו את התחלת הגזל הזה כבר בדמותו של יוסף טרומפלדור, שבמותו ההירואי כמה עשרות מטרים ממעוזם שלהם, היה שותף אם לא חלוץ (1920!) למעשה דחיקתם" (עמ' 36, הערה 65).

בכן, אני הקטנה, פירסמתי לפני עשור בכתב העת "קתדרה" של יד יצחק בן-צבי בירושלים, את דעתי על מעשיהם הנלוזים, כי "אין זה מכובד להביא מפי בניהם הבאים בימים של אנשי 'השומר' תלונה ותרעומת בשם הוריהם על טרומפלדור שנפל ונקבר ביישובם." והזכרתי כי "למעשה חברי 'השומר' וכפר-גלעדי דרשו בתוקף רב לקבוע את קברי טרומפלדור וחבריו החללים בקרב תל-חי בבית העלמין של כפר-גלעדי," והנושא היה סלע למחלוקת קשה עד שנפתרה (שאול אביגור, בתוך: בן-ציון דינור, ספר תולדות ההגנה, הוצאת משרד הבטחון, ב, ג, עמ' 1104; יעל ויילר ישראל, "מניה שוחט של היכרתם", קתדרה 125, עמ' 176).

הייתי מסבירה עוד ומביאה תימוכין נוספים כמה עוול ורעות רוח יש בלקט הטעויות הללו בספר "עם הזרם ונגדו", אבל קצרה היריעה. אני חוששת שדבריי נפלו על אוזניים ערלות. מישהו מכיר מוהל בסביבה?

* * *

אהוד בן עזר

מתוך "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראב –

על מניה שוחט

בהיותה כבת עשר או יותר, התרשמה אסתר מהמהפכנית הצעירה מניה וילבושביץ (לימים שוחט), שנהגה לבקר בביתם ושחיבבה בעיקר את יהודה [אביה]. בלאה [אימה של אסתר] אין מניה מוצאת עניין, רואה בה אישה מהדור הישן. לאה מצידה מכנה את מניה בלגלוג: "דער 'חצי-זכר'". ואכן, מניה היתה גברית. אסתר זכרה את קולה, מעין אלט נמוך, ואת לבושה הגברי, ובעיקר את ראשה, שחבוש היה תמיד כובע גבר. מניה בולטת ושונה מהנשים הביתיות, הלבושות מלמלה וחיות בצל הבעל.

לאה מקנאה מפני שיהודה נמשך לבחורה המשכילה, בעלת האופי הגברי, ויושב איתה שעות בסלון האפלולי – בעוד לאה עוסקת בעבודות-הבית ואינה שמה לב אליהם כלל. השניים שקועים בשיחה בשפה הגרמנית, ולפעמים הם מתווכחים בקולי-קולות ובחום, ואז לאה מביאה את הקפה לסלון, והשניים משתתקים בבואה.

אם כי אסתר אינה מבינה את הכול – היא מרגישה שבין אביה למניה יש מלחמת דיעות; האב הוא במלוא-אונו וחיותו, ועיניו הירוקות נוצצות בתוך פניו השזופים, הבריאים, רחב-כתפיים ומגלה מפתח הכתונת חזה גברי רחב.

בזיכרונותיו, שנכתבו ב-1930, אין יהודה מזכיר את מניה שוחט, אך מקדיש פרק ל"ימי העלייה השנייה", לקונפליקטים שנתגלעו בין בני פתח-תקוה, שנחשבו בזמנם כפורצי-גדר בעיני הירושלמים, לבין הצעירים יוצאי רוסיה, שבאו "לעשות ריבולוציה!" – הוא אומר כי קשה לו הדבר לכתיבה כיום, "כשם שהיה קשה לפנים בעת התגלעות הניגודים, ובעת הוויכוחים ללא מוצא עם כמה מהפועלים שלי, שעכשיו הם מן העומדים בראש תנועת-הפועלים ואפילו בראש היישוב, ושנישארו עד היום ידידיי האישיים..."

לאחר שמניה צובטת קלות את אסתר בלחייה ונפרדת מהמשפחה, משתררת דממה – ואז מעירה האם לאב, בחוכמה ובקרירות:

 "נו, מה סיפרה לך ה'חצי-זכר'?"

יהודה מחייך לתוך זקנו ומושך בצחוק את קצה סינורה הלבן של לאה, והכל שב למקומו.

פעם אחת, לאחר אחד מביקוריה של מניה, נכנסה אסתר לחדר-השינה של ההורים ומצאה את אימה עומדת לפני הראי, היחיד בבית, כשהיא מודדת לראשה את כובעו רחב-השוליים של יהודה, מסובבת אותו לכל הצדדים, מעווה את פניה ומסתכלת בהן מזוויות שונות –

בראותה את בתה פרצה בצחוק ואמרה:

 "מניה בולבושביץ!"

והצביעה על עצמה.

* * *

ברוך תירוש

אגדת "סן מיקלה" בעיני אנשי הפלי"ם

בשלהי חודש יוני 1948, הגענו לחופי תל אביב באונייה "מאסטרלה" עמוסה לעייפה בנשק הצ'כי – עשרת אלפים רובים, אלפיים וחמש מאות מקלעים, חמש מאות מקלעי "בזה" כבדים, ותחמושת – כארבעים וחמישה מיליון כדורים.

המטען היקר והחיוני שיועד לחימוש הכוחות הפורצים לטיהור הפרוזדור לירושלים, הועבר מצ'כיה על גבי דוברות בנהרות, וברכבות דרך יוגוסלביה ההרוסה, עד נמל שיבניק הממוקם על אגם מקסים ממנו הובילה תעלה לעבר הים האדריאטי. כיום מפוארת העיר שיבניק במלונות ואתרי תיירות, אך באותה העת היתה שוממה וניכרו בחוצותיה מוראות המלחמה.

ליד האונייה, שעגנה למעשה במרכז העיר, שוטטו כעשרים ילדים, יתומי המלחמה, מהם פגועים ונכים שציפו לאוכל החם שאנחנו, מלווי האונייה – יהודה פרא ושאול ביבר, יונה ז'אבין ואנוכי ברוך תירוש – היינו מורידים להם פעמיים ביום, למגינת ליבם של השלטונות שחששו מהפגיעה ב"שם הטוב" של אזרחי שיבניק.

לאחר הטענת רבבות ארגזי הנשק, הוטענה האונייה במאות טונות של לוחות עץ, באורח שימנע גישה למטעני הנשק, ויסתירם ממפקחי האו"ם שנהגו לעלות על כל אונייה שהתקרבה ארצה, בכדי למנוע החדרת נשק ועולים חסונים לישראל.

בהגיענו לחופי תל אביב עלו על הסיפון עשרות סווארים, בני סלוניקי, שהרעיפו עלינו נשיקות וחיבוקים והחלו לפרוק במרץ את רבבות לוחות העץ, אוצר יקר בעת ההיא, שהוטענו שתי וערב להסוואת הנשק, ופריקתם היתה קשה ונמשכה כיומיים.

ברגע מרגש הגיעו הסווארים לארגזי הנשק, ושאגות שמחה וצהלה ליוו כל מטען שהורם מאפלת המחסנים והורד תוך מחיאות כפיים לדוברות בצד האונייה. דוברה אחר דוברה נגררו לפריקה במעגן הנמל ולהטענה על משאיות שהובילו את הנשק למחנה שרונה בפאתי תל אביב, שם עסקו מאות חיילים ונשקים בהסרת ה"גריז", ובהכנה מזורזת של כלי הנשק להעברה לחזית.

יהודה פרא, כיום בן צור, ואני שבשעתו כוניתי "בוטרוס", היינו מיועדים לחזור לאיטליה על האונייה, ולקראת השלמת הפריקה, יצאנו בחשכת הלילה ל"ביקור קרובים" קצר, וכמובן מיהרנו לקפה "כסית" לראות את החבר'ה.

הלב נחמץ לשמע החללים הרבים, מבין חברינו, שנפלו בקרבות הפריצה לירושלים, חבורת הל"ה ושיירות נבי דניאל ויחיעם. אך גם נהנינו לשמוע על נפלאות הנשק החדש שהגיע ברגע הנכון. ומובן שלא סיפרנו שאנחנו הבאנו את הכלים.

והנה התגלה לנו יוחאי בן נון כשהוא מדדה על רגל חבושה כולה בגבס. "נפצעתי בקרב על נבי סמואל," הוא סיפר, "למעלה משלושים מחברינו נהרגו בקרב הדמים ואיתם גם 'פוזה', שהיה המפקד, ו'פוקסי' – צבי מונש ידידנו הטוב, המתנדב מארה"ב."  

משהתברר שיוחאי מרותק לגבס לכמה שבועות, הצענו לו להצטרף אלינו לנסיעה לאיטליה, ללא דרכון או ציוד, תוך שאנחנו מבטיחים לזלמן פרח וליגאל אלון, שהיו נוכחים ב'כסית', להחזיר את יוחאי במועד, בריא ושלם.

הגענו לנאפולי שחורים מאבק הפחם שכיסה אותנו, ולאחר רחיצה ברותחין במרחצאות הנמל, יצאנו בספינה, ללא תעודות, לביקור באי קאפרי, ששכיות החמדה בו התפרסמו בספר "מגילת סן מיקלה" של הסופר השוודי ד"ר אקסל מונטה.

לאחר שייט במערה הכחולה שוטטנו בעיירה הקסומה ועלינו למרומי "אנא קאפרי" בפיתולי דרך מעל תהומות שכמותם לא ראינו מעולם.

לפתע, באחת מסימטאות "אנא קאפרי", נתקלתי בשלט נחושת קטן ועליו המלים: "וילה סן מיקלה".

רעד עבר בגופי ונזכרתי בשעות הארוכות והמרתקות שביליתי בקריאת הספר האגדי בהוצאת "אמנות" בתל אביב, שהיה מנוקד, בתרגומו של י.ל. ברוך.

משכנו במצילה על השער והופיע שרת בחליפה שחורה.

"האם ד"ר אקסל מונטה בבית?" שאלנו. רצינו לשוחח איתו.

"הדוקטור חולה מאוד ולא יראה איש." הפטיר השרת וסגר את השער בפנינו.  

יהודה רצה להמשיך בטיול אך אני לא ויתרתי וצלצלתי שנית,

"אנא אמור לדוקטור שאנחנו אוהדיו, מירושלים, ארץ הקודש – טרה סנטה – " הכרזנו באיטלקית.

השרת נעלם מאחורי השער הנעול וחזר תוך דקה.  

הדוקטור שואל אם אתם "עברים" – איבראי באיטלקית, רטן השרת, ואני היססתי. אולי יתנער מאיתנו אם ישמע שאנחנו יהודים. מכל מקום התמלאתי אומץ והשבתי בחיוב, "איבראי, יהודים!"

השער נפתח לרווחה ואנחנו צעדנו ביראת כבוד לעבר חדר בוהק בלובן קירותיו ובאור השמש המסנוור. הסופר המהולל שכב על מיטת נזירים כשהוא מכוסה בסדין לבן, וסביבו פסלים רומאים ויוונים.  ממול נשקף נוף הרים ותהומות ים תכול, מבעד לגינה פראית משובצת בעמודים עתיקים ופסלים אין ספור, ביניהם הספינקס המצרי הנודע.

השרת הושיב אותנו מסביב למיטה ואני לא ידעתי את נפשי מהתרגשות.  לא חלמתי שאזכה לראות את האיש שחשף את צפונות האי קאפרי במערות שמתחת ומעל פני המים, את שרידי ארמונו של הקיסר טיבריוס שקיווה למצוא באי, באור המבהיק של השמש ובצבע התכול של גלי הים, רגיעה לנפשו הסוערת.

לפתע נשמע בלחש קולו של אקסל מונטה: " האם אתם ציונים?" –   הוא שאל באנגלית.  

"כן," השבתי בכנות ובנחישות, "אנחנו מקדישים את חיינו לציונות!"

"גם אני הייתי פעם ציוני גדול." השיב הסופר בלחש. "האם שמעתם על הסופר הרוסי הגדול מקסים גורקי? הוא סייע למשוררים יהודים לעזוב את ברה"מ,  ובשנות ה-20 סייעתי לו להקים באמלפי הכשרה," אמר בעברית, "לחלוצים רבים בדרכם לארץ ישראל, ועד 1936 הכשרנו שם מאות חלוצים שהתכוננו לעלות להתיישבות בקיבוצים."

קולו של הסופר נחלש והוא נרדם לעינינו. ובעוד אנחנו משתאים ונדהמים, הופיע השרת בחטף והוציא אותנו מהחדר ודרך הגן לעבר השער והרחוב.

מצאנו את עצמנו בין כפריים מובילים עיזים לבנות ומיהרנו אל הרכבל, שם היכרנו נערה יהודייה מנאפולי שהזמינה אותנו לביתה, והיתה זו תחילת ידידות שהסתיימה בעליית בני המשפחה ארצה.

אני, מכל מקום, הייתי נרעש ורציתי להגיע במהרה לרומא ולספר שם לממונים ולחבורה על התגלית המרעישה.

לדאבוני, איש לא האמין לי ובעצם הכול לעגו לי ולתמימותי.

"איזה מעשיות אתה מפיץ?" טענו, "אקסל מונטה ומקסים גורקי ציונים?  מכשירים חלוצים? ודווקא באמלפי הקסומה? ובכלל, הרי גורקי היה אז מבכירי בריה"מ, ומה לו ולחלוצים היהודים?"

בהגיעי ארצה עם כל אונייה, ניסיתי לתאר את המסכת המופלאה שנמסרה לי, ונתקלתי באותו לעג ועלבון, מה גם שמלחמת העצמאות היתה בעיצומה. כך שחדלתי מלספר ושמרתי את האגדה בליבי.

עברו ארבעים שנה ויותר, ורוסיה נחשפה בפני מבקרים וחוקרים מהמערב וגם מישראל.   והנה אני מוצא בכתב העת "נתיב" תיאור ביקורו של פרופסור מירושלים בארכיון מקסים גורקי במוסקבה או בלנינגראד, שם מצא החוקר הישראלי למעלה ממאה מכתבים משנות העשרים,  בין מקסים גורקי לביאליק, טשרניחובסקי, אוסישקין ז'בוטינסקי ווייצמן. במכתבים מתעניין גורקי בנעשה בארץ, בהתפתחות היישוב ובשירים של ביאליק וטשרניחובסקי שתורגמו עבורו לרוסית ע"י זאב ז'בוטינסקי.

מתוך המכתבים המרתקים מתברר שמקסים גורקי היה מעורב בהסדרת אישור, כמעט בלתי אפשרי, ליציאה מבריה"מ עבור חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי.

התיאור החזיר אותי לסיפור ששמעתי בשנת 1948 מפיו של הסופר השוודי אקסל מונטה. מיהרתי לעיין באנציקלופדיה, ואכן מצאתי שם שגורקי יצא לגלות בשנת 1928 ושהה ב"בדידות" באמלפי עד שנת 1936, כאשר "התפייס" עם ראשי המשטר הקומוניסטי וחזר הביתה "בכבוד גדול". תוך כמה חודשים הוא חלה ב"שחפת" ושבק חיים, כגורלו של דב בורוכוב לפניו.  

כך התבהרה לי ההתרחשות שאותה תיאר לי אקסל מונטה בלחישה, כמה חודשים לפני מותו. נראה שמקסים גורקי, שהיה בקשרים אמיצים עם ראשי הציונות, מצא אצלם תמיכה ופרנסה בעת מצוקתו באמצעות החווה באמלפי שהועמדה לרשותו, ואותה הוא ניהל ביחד עם ידידו הסופר אקסל מונטה.

ייתכן שעדיין שרדו כמה מהחלוצים שהכשירו עצמם במורדות אמלפי הקסומה, לעלילות ההתיישבות בחום הלוהט של עמק יזרעאל ועמק הירדן? האם תיחשף התעלומה ונצליח אי פעם לאתרם? האם יצליח חוקר חרוץ למצוא רישומים וקבלות בגנזכי הציונות, המוכיחים את הקשר עם מקסים גורקי ואקסל מונטה לפני 70 שנה?

סיפורי פורסם בין חוקרי "נתיב" ובקובץ 'עתמול' ע"י אוניברסיטת ת"א, ומצוי כאן חומר עשיר מעלילות בראשית הציונות המעשית.

*

ברוך תירוש היקר,

אני מבקש להודות לך על האירוח החם, ולהוסיף כמה משפטים על סיפור מונטה.  מונטה פגש  בנסיבות דומות ליד ביתו  את חבורת החלוצים הראשונה של העלייה  השלישית,  חבורת ה-105 אם אינני טועה. (לא ראשוני העלייה השלישית אלא  עליית  החלוצים  של העלייה השלישית). זה היה בשנת 1919. הוא דאג להם לעבודה במקום עד שעלו ארצה, כשדמותו מלווה אותם בהתרגשות רבה.

באשר לגורקי. מעבר להערכה העמוקה שהיתה לגורקי לביאליק, אשתו של גורקי, שהיתה אישה מאןד מיוחדת, היתה מעין צלב אדום של אישה אחת שדאגה לשלום אסירי ציון בברית המועצות. היא הצליחה להביא להסדרי הגירה ליוצאי סיביר עם חלוף מועד העונש שהוטל עליהם, כדי להעלות אותם ארצה, וכך הגיעו ארצה לא מעט מעולי העלייה השלישית והרביעית.

צריך לדעת כי בתוך הממסד הסובייטי היה נטוש ויכוח לגבי הציונות והלאומיות היהודית. ויכוח זה, אילולא שלח אנשים לסיביר ואילולא הרג לא מעט, היה יכול להיות ויכוח מעניין.   בכל אופן, גורקי שהיה סוציאליסט מתון ופרובלמאטי למשטר, ואשתו, היו בהחלט פעילים בעזרה לציונות, כפי שהיו דאוגים בקשר לזכויות אדם בכלל.  

במסגרת סדרי העלייה, שתשתיתה נבנתה לא מעט בזכותה של הגברת גורקי, עלו כל אנשי אפיקים ורבים רבים אחרים של הגווארדיה הוותיקה של  מפא"י המכונה הגוש. 

בברכה,

מוקי צור

עין גב

*

לאהוד  בוקר טוב,

תודה חוזרת לך, אהוד, על חב"ע 1117 הגדוש במידע, ומרגש בין השאר בסיפורה של תקווה וינשטוק "זה היה בקאפרי".

אין ספק ש'סדנא דארעא חד הוא', ואני מצרף כאן סיפור דומה מתש"ח, שבהמשכו ביקור מרתק וחושף פרקי ציונות עלומים ב'וילה סן מיקלה'.

כשלוש שנים לפני ביקורה של תקווה במקום, הגענו לשם שלושה פלמ"חאים, ולא אכביר במילים ורק אציין שכבר אז היה רכבל נוח מהעיירה קאפרי על שפת הים – למרומי הכפר אנא-קאפרי, שם נמצאת 'וילה סן מיקלה'.

ובנוסף, גוון התכלת על קירות 'מערת התכלת' נוצר מהשתברות וחדירת קרני השמש מתחת לכניסה הנמוכה למערה, ומבעד למי הים התכול.

להנצחת אותו ביקור, הובלנו בשנות ה-80, ביקור של 45 ותיקי פלמ"ח ב'וילה' על ההר וגם ב'מערת התכלת', שם, לקול מחיאות כפיים ושירת 'הבאנו שלום עליכם' אדירה של עשרות השייטים סביבנו – הורדנו על כפיים מהספינה לסירה הקטנה, חבר נכה צה"ל, ובאותה שירה חדרנו חוגגים למערה.

ברגש,

ברוך תירוש

בוטרוס בפלי"ם

* * *

עדינה בר-אל

הרצליה רז ז"ל

אני מתכבדת לדבר בשם חברי "סומליון" – אגודת סופרים ומשוררים לילדים ולנוער, שהרצליה הגתה את הרעיון להקמתו והיתה בין מייסדיו.

במשך שנים רבות היא פעלה עימנו, והשתתפה בפעילויות ובמפגשים שלנו ככל שיכלה, גם כאשר כוחותיה פחתו והלכו. לפני שנים ספורות היא כתבה לנו מכתב וזה לשונו:

"אני, הרצליה רז, כותבת מכתב פרידה לאנשי סומליו"ן, לחברות ולחברים, ולהמוני תלמידיי המפוזרים אי שם.

אני נפרדת מכולכם, כי הזיקנה קפצה עליי, גופי בוגד, בעיקר העיניים חדלו מראות ולכן אינני מסוגלת ליצור או להגיע למקומות המפגש.

אני מאחלת לכולכם שנים של יצירה ועבודה פוריה."

עד כאן מכתבה.

"שנים של יצירה ועבודה פוריה." משפט זה מגדיר בעצם את ימי חייה של הרצליה. ראשית כל, כסופרת. הספרים שלה, הסיפורים והשירים לילדים והן למבוגרים, יישארו עמנו תמיד.

שנית, כחוקרת. הרצליה החלה לעסוק בחקר ספרות הילדים כאשר ניתן היה לספור את העוסקים בתחום באצבעות יד אחת. כך גם מחקריה בספרות העממית. סביר להניח שהושפעה מדב נוי, שיזם את איסוף כל סיפורי עדות ישראל, והיה ידיד המשפחה ומבאי ביתם.

את מנהג האיסוף והליקוט החלה כבר בילדותה בהשפעת אביה. וכך כתבה:

"בכיתה ב' התחלתי לרשום את שירי ארץ-ישראל במשפחה, ולאט לאט הצטרפו לאוסף שלי שירים שאבא – בעל הקול הנדיר והשמיעה המצוינת – היה מביא עימו בכל שבוע ממרחקים. אבא, מהנדס מים, היה אבא של שבת. בשל חסרון-כיס לא יכול היה לקנות לבנותיו הקטנות ולאשתו מתנות. אבל בסוף כל שבוע, כשהיה מגיע מהגליל, מאילת או מעמק יזרעאל, היה מביא שיר חדש. בהתבגרי, משהתחילו לחקור את שירי ארץ-ישראל, הגיעו אליי חוקרים, ואני צירפתי לאוסף השירים שב'ספרייה הלאומית' בירושלים, את אלפי כרטיסי השירים שבידי, כולל קבוצת 'שירי ראשונים' של המשפחה שלנו."

הרצליה היתה בעלת ידע רחב ובעלת ספרים רבים. ואת אלו העניקה בשפע וברצון לאחרים. חדר עבודתה בביתה ברמת השרון היה מלא במדפי ספרים  על כל ארבעה קירותיו. עוד היה שם שולחן הכתיבה העתיק של אביה, וארונות רבים מלאי רשימות, כרטיסים ומערכי שיעור שלה. היא אירחה בחדר זה חוקרים צעירים, ועזרה להם בעבודותיהם האקדמיות, גם בדוקטורטים.

לה עצמה, אגב, לא היה דוקטורט. היא החלה לכתוב אותו אצל לאה גולדברג, מורתה  באוניברסיטה העברית, אך זו נפטרה לפתע, ועבודתה של הרצליה נקטעה עם מות המנחה שלה.

כאשר חשה שהספרים שלה יוכלו להועיל לאחרים, תרמה הרצליה למכללה האקדמית "אחווה" אלפיים ספרים! ואלו שוכנו במרכז "מסד" – מרכז לספרות ודידקטיקה. האוסף משקף את תחומי התעניינותה של הרצליה. הוא כלל ספרות יפה (כל כתבי יזהר, שלונסקי, גולדברג, בארון, עגנון, ברנר, ברש); מחזות, ביקורות תיאטרון והצעות להוראת דרמה; ספרי יהדות ופילוסופיה, תנ"ך ופולקלור; ספרי קריאה לילדים ולנוער; מקראות ספרותיות; כתבי נופלים.

ונסיים בפן ההוראה של הרצליה. הרצליה שירתה את מערכת החינוך בארץ במסגרות שונות: היתה גננת, היתה מורה בכל כיתות בית הספר החל מא' ועד י"ב, היתה מפקחת בעליית הנוער, ועל הכול – מורה של מורים במשך שנים רבות. וכך סיכמה הרצליה עצמה:

"לדעתי, עבודת ההוראה, או נקרא לעיסוק זה בדרך שאני חוויתי אותו – ה'הוֹבִּי' של חיי, הייעוד של חיי, סייע בידי לצמוח אל הרחבת-הדעת ואל העמקת אישיותי. ההוראה גרמה לי לחפש דרכים יצירתיות בכל תחומי מפגשיי עם הזולת [...] הספרות לילדים כמדע אינטגרטיבי (ספרות, תקשורת, אוריינות, מוסיקה ועוד אמנויות...) זימנה לי שדות-יצירה אין סופיים ורגעי אושר נדירים." 

יהי זכרה ברוך.

[דברים שנאמרו ביום הלווייתה של הרצליה רז ז"ל, 1.2.16]

*

לעדינה היקרה שלום,

ההספד שלך יפה ואמיתי מאוד ואתן אותו בגיליון יום חמישי הקרוב. חשבתי שאולי לזיכרה של הרצליה כדאי לנו, כל פעם שאנחנו משתמשים בשם סומליו"ן, לכתוב:

סומליו"ן

סופרים ומשוררים לילדים ונוער בישראל

המייסדת: הרצליה רז

שלך

אהוד

* * *

יהודה דרורי

"המחנה הציוני" לממשלה

זה הזמן ש"המחנה הציוני" חייב למצוא דרך להצטרף לקואליציה כדי להוות מחסום להובלה של  "הבית-היהודי" למדינה דו-לאומית, מצד אחד – ולהקצנה החרדית מצד שני, ובעיקר לתת-גיבוי לראש הממשלה במאבקים המדיניים, וגם לסייע להקל כלכלית על המעמד הבינוני והנמוך בארץ.

ההבדלים בתפישות של נתניהו והרצוג הינם ברי גישור, וההקצנה האופוזיציונית (לטובת השמאל) של "המחנה הציוני" בחודשים האחרונים הביאה לירידתם המשמעותית בסקרים.

הרצוג קם אתמול [31.1] ואמר לחבריו במפלגה דברים ברורים: "חזון שתי מדינות לשני עמים אינו רלבנטי בשלב זה!"

ההתפכחות הזו שלו מחייבת המשך – וההמשך הוא בחיזוק ראש הממשלה המחזיק בדעה ממש דומה. הליכוד היום הוא מפלגת "מרכז-ימין", ואין כאן מרחק רב להרצוג ומפלגתו: "מרכז-שמאל".

אהוד: אני תומך במאה אחוז בקריאתך ודומני שרוב הישראלים שותף לדעתנו זו.

* * *

ישראל בר-ניר

בחירות ארה"ב – הערות על המצב

עם פתיחת המרוץ

ה-1 בפברואר הוא יום הפתיחה הרשמי של מערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב, 2016. "יריית הפתיחה" הן הבחירות המקדימות (primaries) במדינת איובה. זאת מדינה קטנה, והמשמעות של זכייה או הפסד בבחירות האלו היא בעיקרה סמלית. במערכות בחירות קודמות היו מועמדים שזכו באיובה בגדול ויותר מאוחר נשרו מהמרוץ. תבוסה באיובה תביא קרוב לוודאי לנשירה מיידית של כמה מהמועמדים – זה נכון בעיקר עבור הרפובליקנים שם יש עדיין יותר מעשרה מועמדים המצפים לנס.

בצד הדמוקרטי, בו יש למעשה רק שני מועמדים, הפסד – אפילו בפער זעום, של הילארי יהווה מכה מוראלית קשה. אבל זה לא יפגע בסיכוייה לזכות במועמדות המפלגה.

המאמר הנוכחי לא יעסוק בתחזיות – את זה אני משאיר למומחים – בשלב הנוכחי אני מסתפק באיסוף כל התחזיות המתפרסמות כדי שיהיה לי על מה להתבדח ביום שלמחרת הבחירות. במאמר כאן אביא סקירת מצב.

מבוא

בארה"ב יש יותר דמוקרטים מאשר רפובליקנים. הפער איננו גדול – פחות מ-5%, אבל זה היה מספיק להבטיח זכייה של הדמוקרטים אם היתה השתתפות מלאה בבחירות. בפועל אחוז ההשתתפות בבחירות רחוק מאוד מ-100%, ולכן תוצאות הבחירות נקבעות במידה רבה ע"י אחוזי המשתתפים. המפלגה שמצליחה להביא יותר מצביעים לקלפי, זוכה.

לזה יש להוסיף עיוותים הנגרמים בגלל העובדה שספירת הקולות איננה ארצית, אלא מתנהלת בנפרד בכל אחת מהמדינות, וכן בגלל הכלל של winner takes all (הזוכה במדינה, גם בפער נמוך, מקבל את כל הקלות המוקצבים לאותה מדינה, וקולות המצביעים שלא הצביעו עבורו הולכים לאיבוד). כל זה מתייחס למערכת הבחירות לנשיאות.

באשר לבחירות המקדימות, המצב קצת יותר מסובך בגלל שבחלק לא מבוטל מהמדינות ההשתתפות איננה מותנה בחברות במפלגה. יתירה מזאת, במדינות האלו, אין איסור על הצבעה בבחירות המקדימות של שתי המפלגות. תוצאות הבחירות המקדימות אינן יכולות לפיכך להיות אינדיקציה למה שעומד לקרות בבחירות בנובמבר.

המפלגה הדמוקרטית

הבעייה העיקרית בפניה ניצבת המפלגה הדמוקרטית היא מה שהגדרתי בעבר כ"בעיית ההמשכיות". ללא כל קשר מי יהיה מועמד המפלגה, יהיה לה קשה מאוד להתנתק מהתדמית של תקופת כהונה שלישית לנשיא היוצא. מאז שהתקבל, בשנות ה-50 של המאה הקודמת, התיקון לחוקה המגביל לשתיים את מספר הכהונות של נשיא, למעט חריג אחד, אף מפלגה לא הצליחה לשלוט בבית הלבן יותר משתי פעמים ברציפות. זה פגע קשות במועמדותו של ג'ון מקקיין ב-2008, שלא הצליח להשתחרר מהתדמית של כהונה נוספת של ג'ורג' בוש. אובאמה ניצל את זה באופן יוצא מן הכלל.

הילארי קלינטון, המועמדת המובילה בשעה זו, מודעת היטב לבעייה הזאת, ולכן היא מיהרה להכריז (בקיץ שעבר) שאם היא תיבחר – זאת לא תהיה כהונה שלישית של אובאמה. לשאלה במה היא תהיה שונה מאובאמה, היא השיבה – הגיע הזמן שאישה תשב בבית הלבן. עד כמה שזה נשמע לא הגיוני, בשורות המפלגה הדמוקרטית יש רבים הרואים את זה כסיבה להצביע עבורה.

ככל שהתקרב מועד ההצבעה באיובה, הילארי שינתה את עורה. לאחרונה היא יצאה במפורש להגנת מדיניותו של אובאמה, והכריזה על עצמה כממשיכת דרכו. זאת שאלה טובה מדוע היא החליטה לנקוט בטקטיקה הזאת. מעבר לסיכון הנובע מבעית ההמשכיות, "מורשת אובאמה" איננה בדיוק שרשרת של הישגים.  אשוב לנקודה הזאת להלן.

הבעיה השנייה של המפלגה הדמוקרטית היא הילארי קלינטון עצמה. מהיום בו היא התחילה במרוץ למועמדות המפלגה לא היו לה מתחרים של ממש. כתוצאה מכך היא אף פעם לא התנסתה בעימות של ממש עם מי שהוא שחולק עליה. כל ההופעות שלה היו למעשה מה שמכונה באנגלית Preaching to the Choir (ביטוי שמשמעותו היא שיכנוע של אלה שכבר משוכנעים). 

זה לא מה שמחכה לה במערכת הבחירות לנשיאות. המועמד היחיד הקורא תגר על מועמדותה, ברני סנדרס, מגדיר את עצמו כסוציאליסט, ובנוסף על כך הוא יהודי. אין לו שום סיכוי לזכות במועמדות המפלגה, לא כל שכן בבחירות עצמן. הדמוקרטים כבר ניסו פעם להריץ מועמד בעל דעות קרובות לשלו (ג'ורג' מקגוברן, ב-1972). רק שתי מדינות הצביעו עבורו (מסצ'וסטס, והבירה וושינגטון). אפילו המדינה שלו (דקוטה הדרומית) לא הצביעה עבורו. זו היתה אולי התבוסה הגדולה ביותר שהדמוקרטים נחלו בתולדות ארה"ב. אומנם 2016 איננה 1972, והרבה דברים השתנו מאז באקלים הפוליטי בארה"ב, אבל קשה להאמין שהדמוקרטים יסתכנו בסיבוב נוסף.    

בעייה נוספת, יותר חמורה, היא פרשת השימוש בדוא"ל פרטי, לא מוגן, להעברת מידע רגיש ביותר מבחינה ביטחונית על ידי הילארי בתקופת כהונתה כמזכירת המדינה. מה שנראה בהתחלה כחקירת מיטרד ע"י וועדה בקונגרס בו לרפובליקנים יש רוב, התגלה כמחדל מודיעיני ממדרגה ראשונה. סדרת התירוצים (המשתנים חדשות לבקרים) בהם הילארי משתמשת על מנת להצדיק את התנהגותה, נשמעת כמו זו של תלמיד בבי"ס ששכח להכין את השיעורים. מהרגע בו התברר שהנושא נחקר ע"י ה-FBI, הילארי התעלמה ממידת החומרה של הפרשה וניסתה לטעון שזו "קונספירציה רפובליקנית".

הילארי קלינטון היא עורכת דין, ולא סתם אחת שלמדה משפטים, היא עסקה בעריכת דין בפועל. קשה להאמין שהיא לא מכירה את הכלל שעורך דין שמגן על עצמו יש לו לקוח טיפש.  בצוות המקורבים של הילארי יש כמה עורכי דין, אבל לאף אחד מהם אין הסיווג הביטחוני הדרוש כדי לראות את המיסמכים שהתגלו במערכת הדוא"ל שלה. היא לא תוכל להיעזר באף אחד מהם אם וכאשר היא תיפגש עם חוקרי ה-FBI. אולי כאן טמון ההסבר להתלהבות הפתאומית שהיא מגלה להמשכיות מדיניותו של אובאמה. ייתכן שהוא הבטיח לה או שהיא מאמינה שהוא יימנע את העמדתה לדין.  

מנקודת מבטו של אובאמה הדברים אינם כל כך פשוטים. הוא מנוע מלהתערב ישירות בחקירות של ה-FBI. זה האחרון כפוף למשרד המשפטים, ואת העומד בראשו אי אפשר לפטר – המינוי הוא לעשר שנים. ההחלטה על חידוש המינוי או מציאת מועמד אחר תתקבל אחרי שאובאמה כבר ייצא מהתמונה, כך שאין במה ללחוץ עליו. אובאמה יכול להורות לשרת המשפטים להימנע מהגשת תביעה, אבל זה יהיה קשה מאוד לביצוע אם ממצאי חקירת ה-FBI יהיו חד משמעיים.

אפשרות אחרת העומדת בפני אובאמה היא לנצל את מעמדו כמפקד העליון של הכוחות המזויינים, ולשנות בדיעבד את הסיווג הביטחוני של החומר. מאחר שמדובר בחומר שדרגת הסיווג שלו היא מעל "סודי ביותר" (top secret), דבר כזה זה לא יעבור בשקט.

הפגיעה במערכת הבחירות של הילארי תהיה לא פחות חמורה אם היא לא תועמד לדין בעקבות התערבותו של אובאמה, מאשר אם היא תועמד לדין. 

לסיום כדאי לציין שגם אם הילארי תועמד לדין, ואפילו אם היא תורשע, זה לא יפסול אותה מלהעמיד את מועמדותה לנשיאות. מנסחי החוקה לא העלו בדעתם אפשרות כזאת ולכן כלל לא התייחסו אליה. פעם נוספת אנחנו רואים שלמושג "מובן מאליו" אין מקום בחוק. 

המפלגה הרפובליקנית

במפלגה הרפובליקנית המהומה רבה. יש כתריסר Wannabees (ביטוי באנגלית משובשת ל-Want to be – רוצה להיות), הנאבקים על המועמדות. במצב כזה קשה מאוד לנחש למי יש סיכוי של ממש לזכות במועמדות המפלגה, לא כל שכן בבחירות לנשיאות.

המוביל בסקרים הוא עדיין דונאלד טראמפ, אם כי בפער לא גדול. טראמפ בלט לאורך כל הדרך בשבירת המוסכמות ובקריאת התגר שלו על הפוליטיקה התקינה. עד עכשיו זה לא הזיק לו, ואפילו הגביר את התמיכה בו. בשבוע שעבר הוא עשה שוב צעד לא שיגרתי בכך שהוא ביטל את השתתפותו בוויכוח האחרון של הרפובליקנים לפני פתיחת מערכת הבחירות.  כמצופה הצעד הזה הביא לו הרבה כותרות בתקשורת בלי שזה עלה לו כסף.

השאלה הגדולה היא איך הצעד הזה, שבהחלט יכול להתפרש כזלזול בציבור, ישפיע על ההצבעה בבחירות המקדימות. 

בעוד שהפסד בבחירות המקדימות של איובה לא יסתום את הגולל על סיכוייו של טראמפ לזכות במועמדות – ניצחון, ובמיוחד ניצחון בפער גדול, יהפוך את סיכוייו לזכות במועמדות לכמעט ודאיים.  

ד"ר ישראל בר-ניר, "בחירות ארה"ב – הערות על המצב עם פתיחת המרוץ", מגזין המזרח התיכון, 1 בפברואר 2016.

* * *

אברהם כץ עוז

דעתו של  מפא"יניק ותיק

על פטפוטי ביצים

אני מבקש להגיב על ההשתלחות של "השמאלניות הקשקשניות" נגד יצחק הרצוג, היו"ר. אולי הן לא שמו לב ואולי אינן יודעות, או אם ידעו אינן זוכרות – את ההיסטוריה של המשאים ומתנים עם השכנים שמסביבנו. העובדה הבולטת היא ששלושה ראשי ממשלה של הליכוד – בגין, שרון ואולמרט, כל אחד בזמנו ובתורו, בשלושים השנים האחרונות, קיבלו בעצם את תפיסת העולם של מפלגת העבודה, ואף  זכו לתמיכה של  סיעת מפלגת העבודה בכנסת.

כשבגין נבחר לראשות הממשלה ב-1977 היה המו"מ עם מצרים וסאדאת באמצע הדרך. עליו היה להחליט אם להמשיך את המו"מ החשאי עם מצרים, שהתחיל בזמן כהונתם של גולדה, ורבין אחריה – או לדבוק בעמדת "הליכוד  הלוחם".

הוא החליט נכון ודבק בעמדת מפלגת העבודה, ואף היה מספיק אמיץ להעביר בכנסת את הסכם השלום באמצעות התמיכה שניתנה לו על ידי "העבודה", שהיתה באופוזיציה בעת ההיא.  בלי התמיכה ההיא השלום לא היה מאושר בכנסת. מפלגת העבודה לא התביישה לתמוך במהלך של בגין, שהיה כמובן לטובת  מדינת ישראל.

ראוי לזכור שהיה עוד חלק שאושר כחלק מהסדר השלום ההוא, והמתייחס לגדה המערבית.  נקבע בחלק זה כי ההסדר העתידי בגדה יהיה  דומה להסדר  בסיני, משמע החזרת שטחים ופינוי  יישובים כמו ימית, וזה חתום על ידי בגין  כראש הליכוד.

אני  מניח  שהשמאלניות הקשקשניות היו מונעות את השלום עם מצרים לו היו בכנסת בעת ההיא.

כשאריק שרון נבחר בליכוד על ידי מי שהוא קרא להם "האינדיאנים" של הליכוד, ששולטים שם עד היום הזה, אריק מהר מאוד הבין, שתפישת הליכוד מוטעית לחלוטין. ולמרות שבדרכו  הפוליטית והציבורית תמך תקופה ארוכה בהתנחלויות, היה מספיק אמיץ להביא לפינוי    ההתנחלויות של רצועת עזה. סיעת הליכוד – האופוזיציה  של  העת ההיא, הצביעמ  נגד אריק  שרון, שדבק  בתפיסת מפלגת העבודה.

ראש  הממשלה אולמרט, מבית היוצר של הליכוד, שפרש גם הוא מהליכוד, כמעט שעבר את  סף נושאי הביטחון בנכונותו לגבש תוכנית שסוגרת את כל הנקודות שבמוקד הוויכוח עם  הפלשתינאים,  שהן: הגבולות ואזורי ההתיישבות על בסיס חילופי  שטחים, מתן זכות שיבה  מוגבלת למיספר של מי שנקראים פליטים של שנת 1948 (והם אינם אלא בורחים ונסים על נפשם במלחמה ההיא, שלא אנחנו רצינו בה מלכתחילה). והנושא השלישי הוא כמובן ירושלים, בירת ישראל, והבירה המוצעת חלקית לפלשתינאים עם מנגנון בין-לאומי למקומות הקדושים.

מאוד ייתכן שלולא ההאשמות שהועלו נגד אולמרט, הנושא היה יכול להיות כבר מאחורינו. ויש אומרים שהתביעות הפליליות הועלו כדי לחסל אותו פוליטית, בשל  נכונותו להגיע להסכם  כפי  שהציע.

מאז קרו כמה דברים שאין לנו זכות שלא להתחשב בהם ולהתייחס אליהם. אומנם  לקשקשניות השמאלניות המושג 'אחריות לאומית' לא קיים, אך מפלגת העבודה מחוייבת בו. אי  אפשר שלא להתייחס למה שקורה סביבנו במזרח התיכון – סוריה, דאע"ש, איראן, סעודיה והמפרציות, מצרים והאחים  המוסלמים, חולשתה של ירדן, מצבו  של  החמאס וכדומה.

מה? אחרי כל אלה לא צריך לחשוב ולעדכן אם יש צורך לשנות הצהרות טיפשיות שלנו מהעבר (כמו למשל לרדת מהגולן, כשהוויכוח היה על כמה מטרים  ממי הכנרת). איזה מזל  שלא רבין ולא ברק הסכימו להצעת אסד בעת ההיא. לו היה הגולן מוחזר, איפה  היינו היום?

גם את עמדתנו  באשר לבקעת הירדן והסידורים בה צריך לחשב מחדש. מצבה של ירדן  אינו איתן, ואם איננו רוצים לראות את עיראק  על יד יריחו, הכרחי לחשוב מה עושים.

לדעתי אין צורך דחוף היום להיכנס לוויכוח על עמדת מפלגת העבודה. עמדתה העקרונית לא  השתנתה: ישראל רוצה הסדר מדיני שיגרום להקמת מדינה לפלשתינאים, ותפעל ככל יכולה להצלחתה  של  מדינה  זו. (מים, אנרגיה, תחבורה, אוויר, ים, כלכלה). ישראל תפעל כך שנושא הביטחון מכל צדדיה – דרום, מזרח וצפון, יחוזק ויבטיח את  ביטחונה לאורך  זמן. ישראל מוכנה כבעבר להעביר את רובם הגדול של שטחי הגדה המערבית למדינה שתוקם, אך  תבטיח  שצה"ל ימשיך לשלוט ולהגן על הגבול המזרחי מהחרמון ועד אילת. ישראל תפנה את כל הכפרים והשכונות שצורפו לירושלים ותעביר אותם למדינה שתוקם. לא ישראל תקבע את מיקומה של בירת  פלשתין. יקבעו  בעצמם. העיר העתיקה כולה תיכלל בריבונות ישראל. יוקם מנגנון (אולי בין לאומי) לניהול המקומות  הקדושים (הר  הבית, קבר האבות  בחברון, קבר  רחל, כנסיית הקבר  הנוצרי). הגולן  חלק מריבונות ישראל.

לדאבוני "השמאלניות הקשקשניות" לא מבינות את עיקרי משמעות התפיסה של האחריות הלאומית, ומחפשות כותרות. אין אלא להציע להן לעבור למפלגה אחרת. לא  בטוח  שימצאו,  כי  גם מר"צ היא  באופן  עקרוני  מפלגה אחראית.

בברכה

אברהם כץ עוז 

מפא"יניק  ותיק

לשעבר מזכיר איחוד הקבוצות והקיבוצים, חבר כנסת ושר החקלאות

אהוד: "השמאלניות הקשקשניות" שתפסו טרמפ על מפלגת העבודה – הקשר שלהן למורשת ההיסטורית של מפא"י הוא כשל המונדיבושקס לַגירוד באיזור החלציים.

* * *

משה כהן

הנדון: עונת הציד הגיעה

מכובדי,

הציבור בישראל הופתע מהתפנית החדה של "היוזמה הצרפתית", כשמדינה ידידותית עלתה על דרך הפגיעה באינטרסים של מדינת ישראל.

לא צריך להיות פרשן גדול כדי להבין שהיוזמה הצרפתית קשורה לרומאן העסקי והמסחרי המתפתח בין צרפת לבין איראן. שהרי לא היתה בעאיה לצרפתים להפקיר את רס"ן דרייפוס הנאמן ולשלוח את יהודי צרפת אל מותם כדי לרצות את הפריץ הנאצי. האם זה מקרה שפתאום הפסיקה הולנד לשלם פיצויים לניצולי השואה?

יש לצפות להתנכלויות לישראל גם מצד שאר המדינות, הצמאות לפטרו-דולרים של איראן. כזכור לא היתה בעייה לארה"ב לנהל קשרי מסחר וכלכלה עם היטלר ולעצום עיניים מרדיפות היהודים.

למה לא יקריבו את השעיר לעזאזל הקלאסי, את היהודים, כדי לשפר את מצב האבטלה במדינתם?

אבל אל דאגה, הרמטכ"ל שלנו סבור שהסכם הגרעין האיראני הוא חיובי. והאנשים הנאורים טוענים שההידרדרות במעמדה של ישראל היא באשמת ביבי, המסרב להתניע תהליך מדיני. עד כה היו לפלסטינים אי אלו תנאים מוקדמים לניהול מו"מ, מעתה יאמירו תנאים אלה עד השמיים, לא פחות מנסיגה מראש לגבולות 67' ומימוש זכות השיבה, והסדרי ביטחון – הס מלהזכיר. אבל מעולם לא היה לנו פרטנר טוב יותר לשלום מאבו מאזן ותמיד כיף לנגח את ביבי.

על משרד החוץ מוטלת המשימה הבלתי אפשרית לחשוף את פרצופה המכוער של רדיפת הבצע בעולם על חשבון עקרונות המוסר האנושי.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אורי הייטנר

1. בעיניים פקוחות

כותרת א': דו"ח ה-OECD קובע שישראל סובלת מעוני מחפיר, מאי שוויון קיצוני, ממערכת חינוך קורסת ומשחיתות.

כותרת ב': דו"ח ה-OECD מצביע על ישראל כעל מדינה יציבה, בעלת כלכלה חסונה, שביצועיה המקרו-כלכליים טובים, מדיניותה שקולה, שיעור הצמיחה בה גבוה, האבטלה בירידה ואזרחיה מרוצים ושמחים.

איזו משתי הכותרות נכונה ואיזו שגויה?

כל הכתוב בכל אחת משתי הכותרות – אמת לאמיתה. אכן, אלה דברים שנאמרו בדו"ח. אבל כל אחת משתי הכותרות מציגה חצי אמת, שהיא גרועה משקר. כל כותרת המציגה רק את חצי האמת, עושה זאת מטעמים פוליטיים זרים, ואינה מבטאת מחויבות לפתרון.

סיקור הדו"ח באופן המציג רק את השלילה ומוסיף כתבלין את שביעות הרצון של האזרחים, כדי להגחיך אותם כטמבלים שמרוצים כשדופקים אותם ולכן הם ימשיכו להידפק, הוא סיקור מוטה ולא ענייני. וכך גם סיקור המבליט את החיוב ומצניע את השלילה, כאילו מדובר בסוגיות שוליות וזניחות.

אלתרמן כתב בטור השביעי ב"דבר", בשיר "סיום": "את הרע צריך לראות כדי להילחם בו / על הטוב צריך לשמור כדי להתנחם בו. / אל תרכיבו משקפיים / לא קודרות ולא שמחות / הסתכלו נא בעיניים / בעיניים פקוחות."

השיר הזה הוא המוטו של כתיבתי ושל השקפת עולמי. זה כשלושים שנה יש לי טור שבועי בעלון אורטל, הנקרא "בעיניים פקוחות".

התייחסות עניינית לדו"ח ה-OECD תבחן אותו בעיניים פקוחות, תלמד מן האורות והצללים שבו, כדי להעצים את האורות ולמזער את הצללים. זו הדרך היחידה לתיקון אמת. התעלמות מהביקורת הנוקבת על העוני, השחיתות והפערים תנציח את המצב ואף תחריף אותו. התבשמות משביעות הרצון של האזרחים תוך התעלמות מהבעיות, עלולה לדרדר את החברה הישראלית למציאות שבה שביעות הרצון תתהפך, וכעס, אכזבה ותסכול יהפכו לפצצת זמן חברתית, שכן לא לעולם חוסן.

שביעות הרצון נובעת מכך שהישראלים אוהבים את ארצם, אוהבים את מדינתם, אוהבים את עמם. הישראלים הם פטריוטים, וחרף העובדה שהמערכת הפוליטית והתקשורתית פלגנית ולעומתית, מעמיקה את השסעים בחברה וזורה מלח על פצעיה – הסולידריות החברתית והערבות ההדדית הם עדיין ערך בסיסי בחברה. שביעות הרצון נובעת מכך שישראל היא דמוקרטיה ליברלית שאזרחיה נהנים מחרויות האדם והאזרח. שביעות הרצון נובעת מגאווה בחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית ושל הכלכלה הישראלית, חרף מצב המלחמה המתמשך שנגזר עלינו מיום הקמת המדינה, המוקפת בציוויליזציה עוינת המסרבת להשלים עם קיומה.

ניסיון להתעלם משביעות הרצון, להגחיך אותה, לשכנע את הישראלים שרע להם והם סובלים – לא תוביל לתיקון חברתי ולהתמודדות עם הכשלים, כי ייאוש אינו מביא לתיקון. תיקון ניתן להביא רק באמצעות תקווה ואמונה שיש אור בקצה המנהרה.

ללא הכרה בחוסננו ובטוב הקיים בנו, לא יהיה לישראלים אמון ביכולת לתקן את העוולות, העיוותים והכשלים. אולם ללא הכרה בעוולות, בעיוותים ובכשלים ובחובה הלאומית ומחוייבות המנהיגות לתקן אותם, נשקע במדמנה מתוקה כבגן עדן של שוטים.

2. זילבר מאתגֵר את הסובלנות

אריאל זילבר זכה בפרס אמ"י (איגוד אמני ישראלי) על מפעל חיים, ומיד פרצה סערה ציבורית. ובצדק פרצה. היא היתה חייבת לפרוץ. פרס על מפעל חיים לאריאל זילבר אינו יכול להיות מובן מאליו.

יש בעייה בפרס חיים לאריאל זילבר. הבעייה אינה בכך שהוא ימני ולא בכך שהוא דתי, כפי שיש המנסים להציג זאת, בהיתממות. הבעייה היא בכך שהוא ימני רדיקלי, קנאי, כהניסט, גזען. הכהניזם הגזעני אינו השקפת עולם לגיטימית ואין להתייחס אליה בסובלנות. ולכן, נכון וראוי שפרצה סערה.

ואף על פי כן, אני תומך בהענקת הפרס לזילבר. אריאל זילבר מאתגר את הסובלנות של החברה הישראלית, את הסובלנות של התרבות הישראלית, את הסובלנות של אמני ישראל. המבחן של הסובלנות הוא דווקא באתגרים כאלה. האתגר הוא היכולת להיות סובלן כלפי אריאל זילבר ולהוקיר את מפעל חייו, בלי לגלות סובלנות לדעותיו. ובימים אלה של קיטוב ושנאה, ראויים אמני ישראל לשבח על הסובלנות שהוכיחו בהענקת הפרס לאריאל זילבר.

אריאל זילבר ראוי לפרס, כיוון שמפעל חייו הוא יסוד מוסד במוסיקה הישראלית, בתרבות הישראלית. טול את היצירה של אריאל זילבר מן התרבות הישראלית, וכאילו גדעת איבר מאיבריה. האיש תרם תרומה אדירה לאורך 50 שנה, והוא ראוי להוקרה.

היותו כהניסט הוא אות קלון על האיש, אולם מפעל חייו אינו מפעל כהניסטי. את שירו "כהנא צדק" אין לשפוט באמות מידה אמנותיות, מוסיקליות. לא שמעתי את השיר ואשתדל לא לשמוע אותו. איני צריך לשמוע אותו כדי לפסוק שמדובר בשיר פיגולים, כיוון שהמסר שלו – תועבה. אבל מפעל חייו של אריאל זילבר אינו "כהנא צדק".

מפעל חייו של אריאל זילבר, הוא גם "מסך עשן", אחד המשובחים באלבומיו, שאותו הוציא ב-1999, וכולו מוסיקה מקורית בסגנון ובהשפעה של מוסיקה ערבית, במקצב ערבי ובסלסול, שבא מאהבה ונכתב כדי לבטא אמירה מוצהרת של דו-קיום. מה חבל שאותו אדם, כעבור שנים ספורות, אמר בראיון שהוא שונא את המושג "כיף" כי זו מילה בערבית...

המוסיקה והאמנות הם הזדמנות לגשר, לשפה המחברת ומגשרת בין קצוות, בין דעות, בין שבטים ועמים. ולמרבה הצער, קיימת אצל האמנים נטייה אל הקיצוני. אצלנו הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בצד שמאל של המפה. עמדות שמאל רדיקלי פנאטי, שהן בשולי השוליים של החברה, הן כמעט מיינסטרים בעולם האמנות. דוגמה לכך היא החרם על ההתנחלויות. עמדה פוליטית המתנגדת להתנחלויות היא עמדה לגיטימית. אבל חרם על מאות אלפי ישראלים, הנתמכים בידי לפחות מחצית העם, היא מעשה ברוטלי, אלים, פנאטי. זהו מעשה המנוגד לאינסטינקט הבסיסי של אמן, לשאוף להגיע לכל אדם, לכל קבוצה. והמעשה הקיצוני כל כך, ממש נפוץ בקרב אמני ישראל. אמנם יש כאן מרכיב מרכזי של עדריות, אבל איך זה שהעדר נע לכיוון כל כך קיצוני?

דוגמה קיצונית אף יותר, היא הפרובוקציה הפרברטית של עריכת טקס משותף לזכר חיילי צה"ל ונרצחי פיגועים הטרור ולזכר והמחבלים, בעיצומו של יום הזיכרון לחללי מערכות, בשם האמירה הילדותית ש"כולם קורבנות השנאה". הרי המעשה הזה הוא זריית שתן על אחד הפצעים הכואבים ביותר של החברה הישראלית – השכול. וההשתתפות בפרובוקציה הזאת מקובלת ומשתתפים בה אמנים מן השורה הראשונה.

וכך, הפנאטיות הקיצונית הזאת מאפיינת גם אמנים ימניים, או כאלה שפנו לימין, והידרדרו לימין הרדיקלי; כאלה הם עמיר בניון, דודו אלהרר, "הצל" ואריאל זילבר.

זו תופעה המחייבת מחקר סוציו-תרבותי פסיכולוגי. אולם התמודדות עמה אינה יכולה להיות באמצעות חרמות, כיוון שכאשר מתחילים עם חרמות, אין לדעת היכן זה יסתיים. כשמתחילים עם חרמות, מהר מאוד רבקה מיכאלי וחוה אלברשטיין הן "שתולות"... זו תופעה מסוכנת מאוד.

דעותיו הפוליטיות של אריאל זילבר ראויות לגינוי והוקעה, אולם אין בהן כדי לגזול את תרומתו העצומה לתרבות הישראלית. ישראליות ללא "ברוש", "בטי בם", "הולך בטל", "רוצי שמוליק", "תני לי מחסה", "נפש נקלטת בגוף", "ישראלים מצחיקים", "פעם הייתי ילד קטן", "אהבה שקטה", "אגדה יפנית", "שמש שמש", "בחברה להגנת הטבע", "איך עפות המחשבות", "הנה אנו המיואשים", "סוף עונת התפוזים", "ואיך שלא", "אני שוכב לי על הגב", "תן לי כוח", "נפאל", "מיליארד סינים", "להתראות במבול הבא" – ועוד מאות שירים, היא ישראליות דלה, נכה וחסרה. מן הראוי שהתרבות הישראלית תוקיר לו תודה על תרומתו.

[אהוד: ואולי אריאל זילבר הוא פשוט אדם לא כל כך חכם, בלשון המעטה?]

3. צרור הערות 3.2.16

* סחרור של רדיקליזציה – בצרור ההערות הקודם, בהערה "גט כריתות" בה יצאתי בחריפות נגד הקמפיין המקארתיסטי של "אם תרצו", כתבתי: כשקמה "אם תרצו" היא קמה כתנועה המייצגת את המיינסטרים הציוני, אינה ימין ואינה שמאל. אולי היא אכן היתה כזאת. אולי זו הייתה הסוואה.

כצפוי, קיבלתי תגובות הקובעות נחרצות שזו היתה הסוואה, שהייתי עיוור או שעצמתי עין.

אני דווקא חושב אחרת. לדעתי, מה שקרה ל"אם תרצו" דומה למה שקורה לארגונים אקטיביסטיים רבים, מימין ומשמאל – תהליך של הקצנה, שבשלב מסוים מאבד שליטה והופך לסחרור של רדיקליזציה.

אני מאמין, לדוגמה, שארגון "שוברים שתיקה" קם כהתארגנות של לוחמים, שוחרי טוב, שנתקלו בעוולות שנעשו בידי חיילים ובשם מדינת ישראל, והחליטו לפעול במישור האזרחי כדי להביא לתיקון. מה שקרה להם, הוא שהם עלו על המדרון החלקלק של ההקצנה, כמו נרקומנים הגדילו את מינון ההקצנה עוד ועוד עד שאיבדו שליטה. לכך התלווה שכרון הכוח בגין הפיכתם לכוכבים בינלאומיים, הנהנים מהילת "דיסידנטים", ומחיאות כפיים ואהדה בכל מקום בעולם שבו הם פועלים נגד ישראל, וככל שהם מקצינים, כך גדלה האהדה, וככל שהם מקצינים, כך גדלות התרומות להן הם מתמכרים. וכך הם איבדו את עולמם ומכרו את נשמתם לשטן.

גם "אם תרצו" קמו כהתארגנות של סטודנטים צעירים שרצו להנכיח את הציונות בשיח הציבורי ולהיאבק נגד מגמות הפוסט ציונות והאנטי ציונות. אך גם הם עלו על המדרון החלקלק של ההקצנה. מקמפיין לקמפיין הם הגדילו את מינון ההקצנה, ועברו לשפת ההתלהמות והסתחררו לשפת ההסתה. ככל שהקצינו גברו מחיאות הכפיים מצד גורמי הימננות הקיצונית וכן שכרון הכוח שלהם כמי שמצליחים שוב ושוב לתפוס כותרות ולהשפיל את הגורמים נגדם יצאו. וכך הם הידרדרו למצבם הנוכחי, שבו הם פועלים כ"ועדות הלם" ביריוניות.

יש לקוות שהגינוי מקיר אל קיר לקמפיין האחרון, שהגדיש את הסאה, היכה בהם ויביא אותם לחשבון נפש ולחזרה בתשובה.

* רישיון לגזענות – ח"כ תמר זנדברג ממרצ וארז תדמור סגן עורך אתר "מידה" (ממייסדי "אם תרצו") התעמתו בתכנית הבוקר של ערוץ 2. לא צפיתי בעימות, אלא שמעתי רק משפט אחד של זנדברג. אני משער שהוא תשובה לשאלה מדוע השמאל אינו מגנה את השמאל הקיצוני.

זנדברג אמרה שצריך לקעקע את השקר של איזון בין הקיצוניות משמאל ומימין. "תמיכה בטרור אינה דומה להתנגדות לטרור, גזענות אינה דומה להתנגדות לגזענות."

זה נכון. אבל תמיכה בטרור דומה לתמיכה בטרור וגזענות דומה לגזענות. הביקורת על השמאל היא שאין הוא מתנער מתומכי הטרור הגזענים.

כאשר רוגל אלפר פירסם מאמר שבו התנצל מראש בפני המחבל שידקור אותו, והביע תמיכה מלאה במעשה הדקירה ותמיהה על כך שהוא עדין לא נדקר, זו תמיכה בטרור. בשבוע שעבר פירסם גדעון לוי מאמר תמיכה מובהק בטרור, שבו הסביר שהטרור אינו מופנה נגד יהודים אלא נגד הכיבוש. עובדה – הם לא גזענים, הם רוצחים גם חיילים דרוזיים וצ'רקסיים.

מאמריהם של גדעון לוי, עמירה הס, אלפר, קובי ניב, ב. מיכאל, יצחק לאור ואחרים ב"הארץ" – הם מאמרי תמיכה ועידוד לטרור. האם מרצ גינתה את הכותבים, את העיתון שפרסם אותם?

והאם התנגדות לקיומה של מדינה יהודית אינה גזענות? עמדה קוסמופוליטית, השוללת מיסודה את כל מדינות הלאום ומתייחסת לכל הלאומים כ"זהויות מומצאות", היא אכן עמדה אוניברסלית לא גזענית. אני שולל אותה מכל וכל, אך אין בה שמץ של גזענות ואנטישמיות.

אולם גישה התומכת בקיומן של כל מדינות הלאום ומתנגדת אך ורק למדינת הלאום היהודית; גישה התומכת בזכות ההגדרה העצמית של כל העמים זולת העם היהודי; גישה שאינה רואה כל סתירה בין מדינת לאום למדינה דמוקרטית, אלא כאשר מדובר במדינת הלאום היהודית; גישה התומכת בקיומן של 20 מדינות לאום ערביות ושוללת את קיומה של מדינת הלאום היהודית בלבד; גישה התומכת בחלוקת הארץ לשתי מדינות: האחת פלשתינאית חד-לאומית טהורה, שמשטחה יגורשו כל היהודים ולצדה מוטציה דו-לאומית שתקום במקומה של המדינה היהודית – הגישה הזו היא אנטישמית וגזענית.

האם תמר זנדברג מגנה ומוקיעה את מי ששולל את זכות קיומה של מדינה יהודית? רק בשבוע שעבר פרסם קובי ניב מאמר בו הוא שלל מעיקרה, מלכתחילה ובדיעבד, את זכות הקיום של מדינה יהודית. האם תמר זנדברג גינתה אותו? האם מרצ הוקיעה אותו? או שבעיניהם זו עמדה לגיטימית שראוי לדון בה.

זו לא עמדה לגיטימית, אלא אם כן הגזענות והאנטישמיות הן לגיטימיות.

* חזון השלום של טובי פולק – במאמר ל"הארץ" מאשים טובי פולק את כל ממשלות ישראל (ואת כל מי ש"ימינה ממרץ"), שאינן רוצות שלום, שגם אינן רוצות הסדר מדיני כלשהו ושהן מעדיפות מלחמה, ואנו משלמים על כך בדם. "כמה דם? כמה שצריך." זאת, כי הן יודעות שהשלום פירושו נסיגה לקווי 4.6.67 (הוא לועג ל"הזיית" "תיקון גבולות" או "חילופי השטחים"), חלוקת ירושלים והקמת בירה פלשתינאית בה, עקירת ההתנחלויות והמתנחלים והפיכת הר הבית למעין ותיקן של שלוש הדתות.

"כולם יודעים בע"פ מה הן החלופות: או הפרדה מוחלטת ושתי מדינות ריבוניות שביניהן גבול; או ישות אחת דו-לאומית, עם שוויון זכויות וחובות מלא לכל אזרחיה; או המשך והנצחת מצב המלחמה תוך יישום מדיניות אפרטהייד הלכה למעשה."

מלחמה ואפרטהייד – חס וחלילה. נותרו שתי חלופות. ובכן, מהי החלופה שמציע פולק. כמובן, הפרדה מוחלטת ושתי מדינות ריבוניות שביניהן גבול, נכון? הרי הוא הציע נסיגה מלאה ועקירת כל ההתיישבות וחלוקת ירושלים.

אז זהו, שלא.

"שכחתי" פרט חשוב, שהוא כמובן זכר. בין תנאי השלום מופיע תנאי נוסף: "זכות" השיבה. "כי במקום שבו שולט חוק השבות תהיה גם זכות שיבה. כולם יודעים."

אז מה היה לנו שם? נסיגה מלאה בלי "תיקוני גבולות" ו"חילופי שטחים"? כן. חלוקת ירושלים? כן. עקירת כל ההתנחלות והמתנחלים? כן. למה? כדי שמהקו הירוק ומזרחה תהיה מדינה ריבונית פלשתינאית נקייה מיהודים. ומה יהיה ממערב לה? במקומה של מדינת ישראל תקום מוטציה דו-לאומית שתוצף במיליוני "פליטים" פלשתינאים.

רגע, רגע, יקפוץ הקורא. פולק זרק לנו סוכריה. על "זכות" השיבה הוא כתב "הכרה (גם אם סימבולית) בזכות השיבה."

בדיחה גרועה. אם "במקום שבו שולט חוק השבות תהיה גם זכות שיבה," הרי שבמקום שבו חוק השבות אינו סימבולי, גם "זכות" השיבה לא תהיה סימבולית. כולם יודעים. וכולם יודעים שאף פלשתינאי אינו מוכן להסתפק ב"הכרה סימבולית". הרי אולמרט הציע לאבו מאזן הרבה מעבר ל"הכרה סימבולית" והצעתו נדחתה על הסף, מכל וכל. ואם ה"זכות" הזאת מוכרת, איזו סיבה יש לפלשתינאים להסכים לכך שהיא תמומש רק באופן "סימבולי"?

אם ישראל תוותר על כל מה שמציע פולק לוותר, ותסכים ל"זכות" השיבה רק כהכרה סימבולית, יקום מיד איזה פולק שיטען שישראל אינה רוצה שלום, אינה רוצה הסדר, אלא היא רוצה מלחמה ושפיכות דמים. כמה דמים? "כמה שיידרש." עובדה – היא אינה מוכנה לתנאי השלום, הכוללים את "זכות" השיבה. כולם יודעים.

* הסרגל של גדעון לוי – לגדעון לוי יש סרגל. יש לו דרך למדוד אישים בעולם. ככל שאדם שונא יותר את ישראל, פוגע בה ונלחם בה, כך עולות מניותיו אצל גדעון לוי. לפני שבועות אחדים הוא מרח על פני עמודים רבים "ראיון" לקקני, עם גדול המסיתים האנטישמים מאז מלחמת העולם השנייה – רוג'ר ווטרס, טקסט מבחיל של חנופה מביכה שכתב גרופי על אלילו, רק בזכות ההסתה שלו להחרמת ישראל.

והשבוע הוא יצא מגדרו בדברי הלל ושבח על שרת החוץ השוודית וולסטרום, שבחוצפתה, בורותה ושנאתה היא מתארת את מתקפת הטרור והרצח הפלשתינאית כהוצאה להורג ללא משפט של פלשתינאים בידי ישראל.

לוי נסע לחלות פניה וכתב מאמר סגידה מביך. וכפי שהוא נוהג לבטא את כעסו על אובמה והממשל האמריקאי על כך שאינו פועל נגד ישראל, הפעם הוא יוצא חוצץ נגד אירופה ודעת הקהל בשוודיה. שמחתי לקרוא במאמרו על הביקורת באירופה ובשוודיה על מתקפתה של השרה נגד ישראל. הוא נלחץ להגן עליה, מפני אלה שבעיניהם אסור "לבקר" את ישראל; מפני אירופה הרואה בה קיצונית.

קיצונית?! תמה לוי. "בשוודיה ובאיחוד האירופי עדיין חושבים שהדרישה לחקור הוצאות להורג של סכינאים פלסטינים היא צעד 'קיצוני' מדי, שאסור לאירופה לנקוט אותו בגלל מטעני העבר."

בגלל מטעני העבר... הטענה הנואלת של האנטישמים הרדיקלים באירופה, על פיה ישראל כביכול זוכה בחסינות בשל ניצולה לרעה את רגשות האשמה האירופים על השואה. על השוודים הוא מלין: "אין כביקורתה כלפי ישראל כדי לסכן את הקריירה המרשימה שלה."

* הסרגל של רוגל – רוגל אלפר כועס על רחלי רוטנר, שחשפה את ההטרדות המיניות של ינון מגל. זה מה שמעניין אותה? איזו הטרדה מינית עלובה? ולא אכפת לה "שהוא פאשיסט וגזען שדוגל במשטר אפרטהייד. אבל על הפאשיזם רוטנר שותקת."

האנס (לכאורה) יצחק לאור הוא כנראה מופת מוסרי בעיני אלפר. הוא לא "פאשיסט".

* היד תכבד עליהם – יצאתי בשעתו נגד קולת העונש שגזר בית המשפט על המחבלים שהציתו את בית הספר הדו-לשוני. החלטת בית המשפט העליון להחמיר את עונשם, כך שיישבו כשלוש שנים בכלא – יש בה תיקון מסוים, אם כי עדין העונש קל ואינו מרתיע דיו.

בצדק אמר המשנה לנשיאת העליון, השופט אליקים רובינשטיין: "כדאי שיידעו כל השוקלים מעשים מעין אלה של הצתה שעימה רכיבי הסתה (גם אם לא בעבירת הסתה הואשמו המשיבים), כי היד תכבד עליהם. מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, והשולח אש במבקשי דו-קיום בין יהודים לערבים, גם אם הוא חולק על דרכם, פוגע לא רק בערכיה הדמוקרטיים של המדינה אלא גם בערכיה היהודיים, ותחת שינהג דרכי שלום וסובלנות בין בני הארץ הוא מחרחר ומלבה – מלבה תרתי משמע – שנאה. לבית משפט זה ולבתי המשפט בכלל חובה להיאבק בכך."

אמת ויציב, וחבל שנאה דורש ולא נאה מקיים. שלוש שנות מאסר אינם "היד תכבד עליהם..."

* רצח מורשת רבין – הידעתם שיש במפלגת העבודה "מחנה רבין"? לקראת כינוס הוועידה המדינית של מפלגת העבודה (7.2) הופץ בקרב ותיקי מה שהיה מחנה רבין מכתב של מולי דור, שהיה מצעירי "המחנה", ובו הצעת החלטה שיזם יחד עם פיני שומר. אם לתמצת את ההצעה לחצי משפט – אימוץ היוזמה הסעודית.

הצעה לגיטימית, אם כי קצת מוזר איך חמש שנים אחרי "האביב" הערבי אין כל התייחסות למציאות הנוצרת סביבנו שטרפה את כל הקלפים. מה שמוזר, הוא הפנייה למחנה רבין. מה לתוכנית הזאת ולרבין?

בנאומו הפרוגרמטי האחרון בכנסת ערב הרצח, הציג רבין את המורשת המדינית שלו. כותרת המורשת: לא תהיה נסיגה לקווי 4 ביוני 1967. כמובן שהרעיון של "חילופי שטחים" לא מוזכר בה. מה שכן הוזכר בה הם הקווים האדומים של רבין במו"מ: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."

הצעתם של שומר ודור היא רצח מורשת רבין. הם מציעים להמיר את כל הקווים האדומים של רבין לאורות ירוקים, להפוך את כל ה"לאווים" ל"הנים".

* יוזמה מדינית – אם מפלגת העבודה מכנסת ועידה מדינית ורוצה להתכתב עם המציאות, מן הראוי שתוביל יוזמה מדינית להכרה בינלאומית בסיפוח הגולן לריבונות ישראל, לנוכח התפוררותה של סוריה.

* היועה"מ הבא – ביום שני נכנס אביחי מנדלבליט לתפקידו כיועץ המשפטי לממשלה. מי יהיה היועה"מ הבא, בתום הקדנציה שלו? אין לי מושג. אבל אני יודע שתוגשנה עתירות לבג"ץ נגד מינויו.

* כלב נשך אדם – אולמרט הורשע בשיבוש הליכי משפט. אין דבר המפגין את השפל אליו דירדר אולמרט את החברה הישראלית, כמו העובדה שהרשעה של ראש ממשלה לשעבר הופכת לידיעה בשולי החדשות. עוד הרשעה פחות הרשעה, מה זה כבר משנה.

* נכס לאומי – אימוץ הפשרה בנושא תפילת נשים בכותל, היא ניצחון השכל הישר על הקנאות והשנאה. הכותל שוחרר שנית, והוא הופך מקניין חרדי לנכס לאומי, השייך לעם ישראל כולו, על כל גווניו.

* מעט מן החושך – דברי הבלע של יריב לוין על הזרם הרפורמי ביהדות הכעיסו אותי מאוד. שר בישראל, מדינת העם היהודי, מרשה לעצמו לעלוב בצורה כזו בזרם הגדול ביותר בעם היהודי – באיזו זכות? באיזו חוצפה? שר בישראל שטוף בדעות קדומות, מוציא מפיו תשלובת כזו של בורות, רשעות ושנאה – למה?

זה מכעיס, אבל אני מעדיף לראות את הדברים בפרופורציות. דברי הבלע הללו נאמרו בישיבת ממשלה שבה התקבלה ברוב גדול הפשרה בנושא תפילת נשים בכותל. מקובלני שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. אין זה אומר שמעט מן החושך דוחה הרבה מן האור, נהפוך הוא. החלטת הממשלה הפיצה אור גדול, ומוטב שלא ניתן לחשכת דברי הבלע של לוין להעכיר את השמחה.

* הליכודניקית הפופולרית – בסקר פופולריות בין חברי מרכז הליכוד, שנערך ב"ליכודיאדה" באילת, זכתה במקום הראשון השרה גילה גמליאל. דווקא היא – האחראית, הממלכתית, הליברלית, החברתית, הסולידית, המתונה, ההגונה; דווקא היא, ולא הקיצונים, הדמגוגים, הפופוליסטים, הצעקנים, המתלהמים, הלעומתיים, המפלגים. ואף שאיני חובב סקרים מסוג זה, אני שמח מאוד על התוצאה, בתקווה שהיא תשפיע לטובה על התנהגות השרים והח"כים של הליכוד.

* סוף הטרנד של טרמפ – לא הופתעתי מהפסדו של טרמפ בבחירות המקדימות באיווה על מועמדות המפלגה הרפובליקאית לנשיאות. אמנם מערכת הבחירות היא ממש בשלביה הראשונים, אך להערכתי הבחירות באיווה הן סימן דרך – סוף הטרנד של טרמפ.

טרמפ הוביל לאורך השנה האחרונה בכל הסקרים, והפסיד במבחן הראשון בקלפי. בסקר אדם אינו נושא באחריות, וטרמפ היה אמצעי לביטוי הזעם והתסכול כלפי הממסד. לא כל מי שביטא את תסכולו באמצעות תמיכה בטרמפ בסקר, ינהג באותה דרך בקלפי. בקלפי מוטלת עליו אחריות לבחירת נשיא ארה"ב, והוא יהסס מאוד בטרם יעניק את קולו לליצן הדמגוג הגזען. לכך מתווסף גם השיקול האלקטורלי. המצביעים הרפובליקאים יודעים שהעמדת טרמפ בראשות מפלגתם תנחיל לה מפלה בבחירות לנשיאות.

* שוק הבשר – פרשת איילת זורר מגלמת את האתיקה של שוק הבשר הקרוי עולם הדוגמנות, עולם העושה שימוש מכוער באנשים יפים ובעיקר בנשים יפות. שלי יחימוביץ' העלתה פוסט מצוין בנושא. נדהמתי לקרוא תגובות של נשים (!) שהפנימו את האתיקה של שוק הבשר.

* ראש קטן – תינוקות בחיפה נולדים עם ראש קטן. כשיהיו גדולים יוכלו לכהן בממשלה.

* ביד הלשון: להתנבא על העתיד – בניגוד לכל הסקרים והתחזיות, דונאלד טרמפ הפסיד בבחירות המקדימות באיווה. מה שמזכיר את המכתם המבריק: "קשה להתנבא, בעיקר על העתיד." הביטוי הזה מיוחס בטעות לשחקן הבייסבול יוגי ברה (לו מיוחסות אמירות רבות פגומות מבחינה לוגית). אך המקור האמתי הוא הפיזיקאי ההולנדי נילס הנריק דייוויד בּוֹהר.

* * *

לאהוד בן עזר שלום רב, 

אודה לך אם תוכל להוסיף את הערתי זו בסוף הטור הבא של אורי הייטנר: גט הכריתות שנתן אורי הייטנר לתנועת "אם תרצו", בסמיכות להמלצה להעניק את פרס ישראל לחברת הנהלת "בצלם" הזמרת חוה אלברשטיין (חדשות בן-עזר 1117) – הוא דוגמא עוצרת נשימה של אידיוטיזם מוסרי.

 בברכה,

 דורון גולדברג

* * *

יוסף אורן

"האיש משם" בהדפסה חדשה

הנובלה של יצחק בן-נר משנת 1967 הופיעה כעת במהדורה מתוקנת בהוצאת עם עובד 2015.

בשלהי שנת 1947 יצאה רכבת מקהיר בדרכה לפלשתינה-א"י. אך מאחר שבינתיים התגברו הרציחות של הערבים ביהודים בארץ שאליה היו מיועדות פניה, וכל הסימנים העידו כי בקרוב יכריזו שם יהודים על ייסוד מדינתם ומדינות ערב יגיבו על כך בפלישת צבאותיהן כדי למחוק את מדינת היהודים כבר בראשיתה, לא הגיעה הרכבת ליעדה, אלא נעצרה בעיירת הגבול המצרי וכל נוסעיה הורדו ממנה והופקרו לגורלם. בין נוסעיה של רכבת מעוכבת זו היה גם חייל יהודי גידם שבגלל פציעתו לא נאסף מבית-החולים על-ידי יחידתו, כאשר עזבה את מצרים, ולכן עלה על רכבת זו כדי להגיע בכוחות עצמו אל תל-אביב.

החייל הזה מספר אחרי שנים על תלאותיו באותה עיירה מצרית נידחת במשך השנה שנאלץ לשהות בה עד שחולץ משם על-ידי לוחמי צה"ל, הצבא שאך זה הוקם במדינת ישראל הצעירה, שהגיעו לעיירה במהלך הדיפת החיילים המצרים והסודנים חזרה לארצותיהם. סיפורו בגוף ראשון של החייל הזה ממחיש מנקודת מבט שונה, מתחום שטחה של מצרים, את קורות השנה שבה ייסד "היישוב" העברי את מדינת היהודים בארץ ישראל.

מלחמת תש"ח

בן-נר השלים את כתיבתה של הנובלה הזו לפני שפרצה מלחמת ששת הימים ב-5 ביוני 1967, ולכן הקפידה הוצאת עם עובד לציין במהדורה הראשונה, שהספר הופיע בחודש יולי 1967 (ולא כפי שכתבה במהדורה הנוכחית, החדשה, שהמהדורה הראשונה הופיעה בשנת 1983). העובדה הזו, שבן-נר כתב את הנובלה לפני שפרצה מלחמת ששת הימים, היא חשובה, כי הכתיבה על מלחמת תש"ח התמצתה כנושא ספרותי כעשור אחרי שהמלחמה הזו הסתיימה, וליתר דיוק בפירסום "ימי צקלג" של ס. יזהר ב-1958.

סיפורו זה של ס. יזהר (שהתעקש לכנות כ"סיפור" את יצירתו זו שנדפסה בשני כרכים, ואשר גם באות הדפוס הנושנה, קטנת המידות והצפופה, בקושי נדחסה ל-1,200 עמודים) היה כה טוטאלי עד ששום סופר מבין סופרי "דור בארץ" לא נועז להוסיף ספר נוסף אחריו.

רק אחרי עשור הופיעו שני נובלות שחידשו את הכתיבה על מלחמת תש"ח. תחילה הופיעה הנובלה "חימו מלך ירושלים" של יורם קניוק ב-1966 ואחריה הנובלה "האיש משם" של יצחק בן-נר ב-1967. שתי הנובלות נכתבו על-ידי סופרים ממשמרת "הגל החדש", המשמרת השנייה בתולדות הסיפורת בשנות המדינה, והמשותף לשתיהן היתה העובדה שהן לא סיפרו על מלחמת תש"ח עצמה, אלא על מצבים חריגים של יחידים על הרקע שלה*.

גלגוליו של לוחם

בן-נר הכניס שינויים רבים במהדורה הנוכחית של הנובלה, אך מכולם אתעכב על שינוי אחד, שהוא לא מילוני (החלפת מילה באחרת המקובלת יותר כיום) ולא תחבירי (שינוי סדר המילים במשפט), אלא מוסיף תוכן חדש.

במהדורה הראשונה (בעמ' 23) מסופר שהרכבת מקהיר הוסטה למסילה צדדית בהגיעה אל העיירה, ונוסעיה ראו רכבת שחלפה על פניהם בדרכה לחזית בפלשתין: "רכבת-בָּקָר מרובעת-קרונות שחלונותיה מסורגים ודלתותיה כבדות. באורות התחנה - - - נראו חיילים מתכרבלים בסגיניהם."

במהדורה החדשה הוסיף בן-נר פרט נוסף על הרכבת הזו: "ובאורות התחנה הקרֵבים נראו בין סורגי חלונותיה (של רכבת-הבקר) צלליות מטושטשות, וליבי כמעט קפא; כמו לנגד עיניי ראיתי את הרכבות ההן שהובילו גברים נשים וטף אל מחנות ההשמדה לפני שנות דור – חמש שנים בלבד – אך בתוך רגע כבר היו הדמויות לחיילים מכורבלים בסגיניהם, ולראשיהם קסדות שהשחירו באפלה." (עמ' 22).

תוספת זו במהדורה הנוכחית צירפה מידע חשוב על "המספר", שאילו נמסרה לקורא כבר במהדורה הראשונה היתה פותרת לו את חידת גיבור הנובלה, שהיה דמות מעורפלת יותר בנוסח הקודם. התוספת מזהה אותו כעת כניצול שואה שעלה לארץ כשורד יחיד ממשפחתו. מסלול חייו בארץ מסופר אחר-כך בשתי המהדורות באופן זהה: בהגיעו לארץ כאדם בודד נקלט בקיבוץ במסגרת הכשרה (עמ' 31), שבה נחשב "למוזר ויהיר" (עמ' 49). משם התגלגל לתל-אביב וגם בה המשיך "להתהלך בשתיקה בין הבריות" (עמ' 40), ואף שהחדר ששכר בתל-אביב היה מוצף שמש, זה "היה קן של בדידות".

כך שלא מפטריוטיות התגייס גיבור הנובלה לבריגדה היהודית של הצבא הבריטי, שבמסגרתה נשלח ללחום במצרים תחת פיקודו של הבריגַדיר ממוצא יהודי, פראנק בנימין, אלא ממניעים אישיים לחלוטין. בבריגדה התקבלו שתקנותו ומוזרותו בספר פנים יפות, והשירות בה גם הבטיח לו קצבה קטנה לקיומו. ואף שחידת אופיו לא נפתרה לחלוטין על-ידי התוספת שהיה ניצול שואה, היא מסבירה מעט יותר את התנהגותו בכל גלגוליו, הן בתקופה הקצרה שהיה בארץ, הן בשלוש וחצי שנות השהות שלו במצרים, אחרי שאיבד באחד הקרבות הראשונים שלו את אחת מזרועותיו, והן במהלך השנה שבה התארח אצל משפחה מצרית בעיירת הגבול הנידחת.

גורל היחיד בעת מלחמה

למזלו הכיר "המספר", הוא-הוא החייל גידם היד, רופא מצרי צעיר ברכבת, מישל סראג', שריחם עליו ואסף אותו מתחנת הרכבת אל משפחתו כדי לטפל בדימום מזרועו הקטועה וכדי להזריק לו סמים להשקטת כאביו. אמנם מישל סאראג' הניח שהגידם הוא חייל בריטי שלא הספיק לצאת במועד ממצרים, שהפכה בינתיים למדינת אוייב של אנגליה, אך גם אחרי שגילה שהפצוע הוא יהודי מפלשתינה שהתגייס לצבא הבריטי, המשיך לטפל בו והמשיך לארח אותו במשך כשנה בבית אבי ארוסתו מתוך נאמנות למנהג הכנסת האורחים של הערבים (עמ' 63).

סיפור-מעשה כזה, המספר את סיפורו של אדם בודד וזר, השוהה בשטח האוייב בזמן שעמו לוחם במולדת את מלחמת השחרור שלו, יכול היה לגלוש מהר מאוד לסיפור הרפתקאות וגבורה הוליוודי-קולנועי, אלא שיצחק בן-נר, שהנובלה "האיש משם" היתה ספרו הראשון, נזהר שלא לגלוש במדרון הזה. במקום זאת שקד לספר בקצב אֶפִּי איטי סיפור אנושי על גורלו של יחיד המתאמץ לשרוד בעולם מעורער הנתון במלחמה. אף שרק הדי המלחמה הקשה המתנהלת בפלשתינה הגיעו לעיירת הגבול הנידחת והמנומנמת שבה שוהה החייל היהודי גידם-היד, הוא למד גם מההתרחשויות בעיירה עד כמה הרסנית השפעתה של המלחמה על התנהגותם של בני-אנוש. אנשים שהפכו עקורים במולדתם בהוראת השלטונות והגיעו לעיירה החלו לעסוק בפשיעה כדי לשרוד. ותושבי הקבע של העיירה, שברובם הפכו להולכי-בטל, בילו את יומם באפס מעשה בשני המוסדות היחידים שעמדו לרשותם: בית הקפה הקטן ובית הקולנוע המקומי.

לנושא שבן-נר החל לעסוק בו בנובלה זו, התמודדות היחיד מול אירועיה השרירותיים של ההיסטוריה, הפוגעים תחילה בכבודו האנושי של האדם ואחר כך גם מדרדרים את מעמדו לשפל קיומי, היה אחר-כך המשך בסיפורים הקצרים-ארוכים שפירסם בשלושה קבצים, שהם מיטב יצירתו: "שקיעה כפרית" (1969)"אחרי הגשם" (1977) ו"ארץ רחוקה" (1979). מבחר משלושת הקבצים כינס בן-נר לפני כשלוש שנים בספר "המסע הלילי הארוך הביתה" (2013).

ידידות שהפכה לשנאה

אף שסודו של החייל הגידם, העובדה שהוא יהודי, נחשף עד מהרה לכל בני המשפחה שאירחו אותו בביתם, הם שמרו על הסוד הזה כדי שלא יפגעו בו. וגם וַלַד, מנהיג העקורים, הצניע סוד זה מסיבותיו העלומות. ואף על פי כן חווה החייל יהודי באותה שנה בעיירה, את הנוכריות של אדם בסביבה עויינת בתקופת מלחמה. וגם אחרי שנים, התעכב בזיכרונותיו מאותה שנה על הפרדוכס שחווה אז, כאשר מחולשת נכותו ומפחדיו וייאושו צמחה אצלו במצבו זה תאווה מחודשת לשרוד בחיים, להרגיש קירבה אנושית ואפילו לזכות באהבה מהנשים במשפחה המארחת אותו: תחילה מנאיפה בת השבע-עשרה ואחר-כך גם מאחותה המבוגרת מעט יותר,ידהינה, ארוסתו של הרופא מישל סראג'.

שינוי מעניין התגלה בחייל הפצוע במהלך שהותו בבית משפחת נוואד, מארחיו, שהתבטא בהעתקת מחשבותיו מהכאבים בגדם-ידו אל המתרחש "שם", בארצו הנתונה במלחמה, שאליה החל להתגעגע. שינוי דומה התרחש גם במשפחה המצרית שאירחה אותו: יחס הרחמים שהניע אותם לסייע לחייל הגידם והבודד, התחלף אצלם בהדרגה לשנאה כלפיו ככל שהתבשרו מ"שם", שהצבא המצרי, שפלש לעזור לערבים בפלשתינה כשהוא מצוייד במיטב הנשק, ספג כישלון מידי הלוחמים הנחושים של היהודים. השינוי הזה בלט במיוחד ביחסו של הרופא מישל סאראג' אליו, שתחילה היה יחס ידידותי כלפיו והפך בהמשך ליחס איבה גלוי.

משמעות חדשה לקיום

עקב הזרות והבדידות שהרגיש מצד בני משפחת נוואד, יצר החייל הגידם קשר עם הדומים לו ביותר בעיירה והם "העקורים", שהקימו מחנה מאולתר בשולי העיירה, ליד תחנת הרכבת. עקורים אלה הגיעו לעיירה ברכבת שגם הוא נסע בה, אך ברכבת הסתייג מהם, ואילו בעיירה שמח לפגוש אותם: "הרגשתי פתאום שמחה מוזרה על הפגישה הזאת. והרי בקושי אני מכיר אותם, חשבתי, אבל כמוהם נעקרתי ממקומי, ושותפות הגורל קושרת אותנו מעת שטולטלנו יחד אל ארץ גזרה. זרים ומוקצים אנחנו בעיני עוקרנו ובעיני מארחנו, משוטטים בלי מטרה וכמהים למשמעות חדשה שתמלא את חיינו." (עמ' 44).

מצבם של עקורים אלה, שהיה גרוע ממצבו, עורר אצלו געגועים למולדת. והוא שהיה תחילה שקוע בצרתו הפרטית ולא נתן את דעתו על צרת הכלל ושהופתע לגלות עד כמה זעומים הם הדברים שהוא מתגעגע אליהם בתל-אביב (עמ' 31), מצא את עצמו לפתע נכסף לטייל אל גבעות החול בשולי העיירה כדי לצפות מהן אל מעבר לגבול, אל "שם". כמו כן השקיע מאמץ לפענח מכותרות של עיתונים בערבית ומשיחותיהם של יושבי בית-הקפה על מהלכי המלחמה ועל  גורל "היישוב". את השינויים ברגשותיו ובערכיו, שהתחוללו בו במהלך חודשי מלחמת תש"ח ביטא במסקנה הבאה, שהסיק בזמן הסיפֵר, כעבור שנים: "מקרים מוזרים שקורים במפתיע מגלים לך לעיתים בך עצמך תכונות שלא הכרת, תכונות שהיו טבועות וחבויות עד כה במעמקיך" (68).

האצת קצב הסיפור

הנובלה, שהיתה מגובשת למדי בשני השלישים הראשונים שלה, בזכות הקצב המתון אך העקבי שבעזרתו התפתחה העלילה, איבדה את לכידותה זו בשליש האחרון שלה עקב האצה פתאומית של קצב הסיפור על-ידי דחיסה של הרבה אירועים מפתיעים בפרקיה האחרונים (מעמ' 100 ואילך). מעידים על כך תכיפותם של ציוני הזמן בפרקים אלה – כגון: "יום אחד", "ערב אחד" וכדומה – שלאחריהם הוזרמו בעלילה אירועים דרמטיים במיוחד: שילוחו של החייל הגידם בליווי שני בדואים על-ידי אבי משפחת נוואד, לכאורה אל הגבול אך עם הוראה להובילו אל חורשת התמרים ולהמיתו שם, יוזמתה של דהינה, הבוגרת מבין שתי בנות המשפחה וארוסתו של מישל סראג', לשכב עם האורח השתקן והגידם הזה, ביטויי השנאה המפורשים של הרופא המשכיל כלפיו וגילויים של אהדה פתאומית אליו מצד הנער המגובנן והמוזר, צעיר המשפחה.

יתר על כן: אם בפרקים המוקדמים של הנובלה, שסופרו במתינות, הומחשה זרותו של החייל הגידם הן בבית של מארחיו, משפחת נוואד, והן בעיירה באמצעות שתיקות, מבטים ושיחות קצרות מאוד שיזמו מדי פעם בודדים מהם, הצטרפו לפתע הרבה שיחות לאירועים הדרמטיים בפרקיה האחרונים. השיחות איתו לא רק הפכו לממושכות יותר אלא גם למפורשות יותר, ולפיכך פוגגו בבת אחת את הקסם של העמימות שנטווה סביבו בנובלה בשקדנות קודם לכן. די להשוות את השיחות שהתקיימו בין החייל הנכה לבין הרופא מישל סארג' בחלקיה המוקדמים של הנובלה (למשל, עמ' 52) אל אלה שהתנהלו ביניהם בפרקיה המאוחרים (עמ' 142-137) כדי להבחין בהבדל: כיצד הפכה הידידות של הרופא אליו, אדם נכה הזקוק לעזרה, לבגידה בו.

לא רק שאירועים דרמטיים אלה שנדחסו בפרקים המאוחרים אינם מתיישבים עם היחס שגילו בני משפחת נוואד אל האורח הזר שלהם בפרקי הנובלה המוקדמים, אלא שגם אין הסבר סיבתי משכנע להתרחשותם. משום כך מותירים הפרקים הללו אצל הקורא הרגשה של חופזה להגיע אל סופה המתוכנן של העלילה – כך שתסתיים בשובו של החייל אל מדינתו הצעירה, זו שצפה במלחמתה לעצמאות, אחרי ההכרזה על ייסודה, מתחומה של מצרים.

"שם חדש ומבטיח"

שהותו של החייל הגידם בעיירה המצרית מסתיימת באופן מעט מַניפּוּלַטיבי: וַלַד, מנהיג העקורים, הסגיר אותו לקצין המשטרה, ובאופן מפתיע שניים נחלצו לעזרתו: תחילה דהינה, ארוסתו של הרופא מישל סראג', ואח"כ הבֶּדוּאִי שכמעט רצח אותו במטע התמרים במצוות אבי משפחת נוואד. הבֶּדוּאִי הפקיד אותו בידי האַרְמֶני, שהסתיר אותו בביתו בקצה מטע התמרים במשך שבועיים, עד שהגיעו חיילי צה"ל והחזירו אותו ארצה.

לפני שהוסע בג'יפ מהעיירה, הספיק הגידם לחלוף על פני הבית של משפחת נוואד, בית שהמשפחה נטשה אותו ונמלטה לקהיר, אחרי שמישל סארג' אשר זוהה רופא צבאי נאסר והועבר למחנה שבויים. בעיירה נשארה רק נאיפה, הבת הצעירה של המשפחה, והוא ראה אותה ניצבת בפתח הבית של השכנים, שאספו אותה אליהם אחרי שסירבה לעזוב את העיירה.

   אך הנובלה עצמה נחתמת בקורותיו של הגיבור בתל-אביב על-ידי שני סיומים. הראשון – בתהייתו של החייל הגידם, אחרי שהוחזר לתל-אביב: "האם הרגשתי שאני חוזר סוף-סוף הביתה? אינני יודע."

והשני – בסצינה אירונית-סרקסטית: "מדי בוקר, כשירדתי אל המסעדה לשתות כוס קפה ולעיין בעיתון, היו החיילים שבעמדות שעל הגגות מצדיעים לי מבין שקי החול, ספק בלצון ספק ביראת כבוד לזרועי הגדועה ולשרוול המקופל והמהודק בסיכה. אך כשעברו ברחוב הנערות, שכחו אותי ושרקו לנערות." – שהרי כזה הוא טבען של הבריות: תלאות המלחמה של אתמול נשכחות מהן מהר בהווה, כאשר הנערות ברחוב מבשרות בנעוריהן שהחיים נמשכים.

עובדות נשכחות

   במאמר הזה שילבתי אבחנות אחדות שכתבתי על הנובלה במאמר שפירסמתי בשנת הופעתה הראשונה, 1967. המאמר התפרסם ב-18/8/1967 במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", מוסף שנערך אז על-ידי בנימין תמוז, והוא שהעניק למאמר את הכותרת שלו: "יצחק בן-נר – שם חדש ומבטיח."

הכותרת של תמוז היתה טובה מזו שהצעתי, מה-גם שהיא התיישבה עם עיקרי הדברים שכתבתי ברצנזיה שהגשתי לו אז לקריאה. תמוז גם היה מוסמך ממני לעמוד מאחורי כותרת זו, כי הוא זיהה עוד כתריסר שנים קודם לכן – כאשר כיהן בעיתון בתפקידו הקודם, במשרת העורך של השבועון לנוער "הארץ שלנו" – את יכולותיו הספרותיות של הנער מכפר-יהושע וגם פירסם מסיפוריו הראשונים. מסתבר שתמוז, שהיה בעצמו אמן של הסיפור הקצר**, העריך נכון את כישרונו של הנער יצחק בן-נר, שאמנם לא נחשף עדיין במלוא כוחו בנובלה "האיש משם", אך הגשים את ההבטחה שתמוז ציפה ממנו בקובצי הסיפורים וברומאנים שפירסם אחריה.

- - - - - - -

* ראה המסה "מלחמת תש"ח בסיפורת הישראלית" בספרי "שבבים" (1981). פרטים: yoseforen@bezeqint.net

** ראה הקובץ מסיפוריו בעריכתי שיצא בשיתוף עם אגודת הסופרים העברים בהוצאת כתר ב-1990.

* * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה הקודמת ועד ימינו

תל אביב, מהדורת ינואר 1997. מותקן על פי נוסח יולי 1989.

שיחה חמישית: חיי הערבים – מבט מבפנים

אנחנו ממשיכים באותו קו, שציינו בשיחות הקודמות – בין הרומאנטיקה לבין מרירות המציאות. שוחחנו על משה סמילנסקי, והראינו כיצד תיאור חיי הערבים מבפנים הוא חלק עיקרי ביצירתו, שרובה נכתב בארץ, ואחר הראינו את הקוטב הנגדי, ברנר, שחשף את מרירות המציאות, שהיתה בו גישה מאוד פסימית, אם כי אף פעם לא פאטאליסטית. תמיד היה איזה "אף-על-פי-כן" ובו התקווה לעתיד טוב יותר, אבל לא היו לברנר אשליות, לטווח הקרוב – לגבי אפשרות של חיים משותפים בין יהודים לערבים, לא בצד הרומאנטי, האישי, ביחסי שכנות – וגם לא בצד הפוליטי, בייחוד לא בצד הפוליטי.

אמנם, אי אפשר לומר שבין סמילנסקי לבין ברנר מתנודדת הספרות הארצישראלית, זאת כי ברנר, כסופר ריאליסט, שחשף את מרירות המציאות – היה סופר גדול לאין שיעור מסמילנסקי – אבל בנושא השאלה הערבית מבחינה תימאטית, ולא מצד ההערכה הספרותית, (וכמעט איננו עוסקים בהערכה ספרותית-אמנותית כשלעצמה, במחקר הזה) – אפשר לומר שישנה התמודדות מתמדת בין הקוטב של סמילנסקי לקוטב של ברנר, בין "צל הפרדסים" לבין אותו "הר געש", שברנר דיבר עליו בסיפור "בין מים למים", כסמל לאיום שבשאלה הערבית.

עכשיו אנו פונים לעסוק בשני סופרים ילידי-הארץ, שניהם מבני העדה הספרדית, ממשפחות מעורות בארץ מדורי-דורות – יהודה בורלא ויצחק שמי. נעקוב כיצד דמות הערבי מתוארת בספריהם, וכיצד לקבוצה זו של סופרים ילידי-הארץ, שמוצאם ספרדי – יש גישה משלה לשאלה הערבית, גישה שמאפיינת את כתיבתם בנושא.

*

ספרו של יהודה בורלא, "בלי כוכב", הופיע בשנת 1927, והוא בעל ערך היסטורי וספרותי, ובעל ערך לנושאנו בשאלה הערבית בספרות העברית.

סיפור המסגרת נושא חותם אוטוביוגראפי. בורלא היה כבן שלושים כאשר בינואר 1915, המצביא תורכי ג'מאל-פאשה, או ג'מאל-פחה, הכין את מסע צבאו, בשיתוף הגרמנים, לעבר תעלת סואץ, כדי לכבוש דרכה את מצרים. המסע היה מאוד מוזר. התורכים בנו סירות לחציית התעלה, והעמיסו אותן על גמלים, ואילו האנגלים השיטו לאורך תעלת סואץ ספינות תותחים, שירו בתורכים והדפו אותם. הספינות פעלו כנשק-קרקע, ואילו הסירות נישאו על גבי הגמלים, לקראת נחיתה בגדה ממול.

בורלא ידע ערבית, ידע גרמנית, וגוייס כמתורגמן. בסיפור המסגרת של "בלי כוכב" – בורלא ומורה-הדרך עבד, משתתפים באותו מסע קשה, במידבר סיני, לעבר תעלת סואץ. אגב, הצליחה, שנכשלה, התרחשה בערך במקום שבו צלחו כוחות צה"ל באוקטובר 1973 את תעלת סואץ, שנים רבות לאחר אותה התקפה.

הסיפור העיקרי של "בלי כוכב" אינו קשור כלל במסע. הוא סיפורו של עבד, שגדל בקרב בני שבט החפאנים שבמידבר סיני, מבלי לדעת שהוא אינו מצאצאיהם. בעודו תינוק נשאר אחרון לבני שבטו, שבט הקאטיפים, לאחר מלחמתם בחפאנים. החפאנים שמרו עליו, כי המסורת האיסלאמית אוסרת להכחיד את זרע הקאטיפים, שנתנו מחסה לנביא מוחמד בנדודיו.

סוד מוצאו המיוחד של עבד נסתר ממנו שנים רבות, והוא חושב עצמו לעבד (עי"ן בפתח, בי"ת דגושה ובצירה), כלומר – עבד, אדם השייך לדלת-העם אשר בקרב שבט החפאנים.

עבד מתאהב בנהורה, בת השייך של החפאנים. הוא גונב אותה, בהסכמתה, מבית אביה, ובורח עימה ללבנון. לבריחה זו קדמה השתתפות, מתוך חוסר-ידיעה על מיהותו – בקרב, לצד החפאנים, (אויביו, מבלי שידע על כך), כנגד הקאטיפים, שבמהלכה הרג את דודו, שניסה להצילו מידיהם. לאחר שהתברר לו סוד מוצאו, וכי אותו קרב, שבו הרג את דודו, בא משום שקרוביו ביקשו להצילו מידי שבט החפאנים, הרגיש עצמו כאדיפוס לאחר שנודע לו כי הרג את אביו.

ואולם, כדרכם של סיפורים אלה – עבד אינו נמלט מנקמת שבט החפאנים. השייך פארחן, אביה של נהורה, גילה אחר שנים את עקבות בתו, הרג אותה ואת ילדיה, ורק עבד עצמו ניצל בנס ומספר את הסיפור למתורגמן, למספר, הוא יהודה בורלא.

*

על בורלא עצמו עברו גלגולים רבים. הוא חזר מאותו מסע-מלחמה בלתי-מוצלח, שנסתיים בכשלון התורכים, והוא עדיין מגוייס. לאחר זמן ברח לעבר-הירדן, ושם הגיע, בנדודיו, להיות נוכח במעמד מעניין, שאותו הנציח בסיפור "בין שבטי ערב", משנת 1918. הוא מתאר כיצד פגש את השריף עבדאללה, מי שהיה לימים מלכה של ירדן. היתה זו התקופה של לורנס איש-ערב, של ההבטחה למשפחתו של השריף חוסיין ממכה, אביו של עבדאללה, להקים ממלכות לו ולבניו, ובורלא היה נוכח במעמד שבו עמדה להיוולד העצמאות הלאומית הערבית.

בורלא עבר סכנות רבות בנדודיו אלה. הוא התחפש לערבי, הסיר את משקפיו כדי שלא יחשדו בו, על פי מראהו, שהוא אדם משכיל. התנאים היו קשים במזרח עבר-הירדן בשנה ההיא, שהיתה האחרונה למלחמת העולם הראשונה, וכאשר עמד בורלא לנוכח חזיון העצמאות הערבית המתחוללת, אנו מוצאים אצלו וידוי נרגש.

הוא מתאר כיצד השריף עבדאללה ישב באוהל, בראש חבורת מלוויו, מסובים על מרבדים רכים, כמנהג המזרח. על רגליו שהיתה פרושה מיכה צחורה. לפניו נרגילה. המסובים חבשו עגלים (עקאלים) מוזהבים, על גבי סודרי משי (כאפיות), ובעיני בורלא נראו:

רגע אחד היה נדמה לי כאילו קמו לתחייה ימים רחוקים מאיתנו, ימי החליפים הנאורים. ימי שלטון בני ערב. הרי אותה התמונה, אותה התלבושת, אותו האוהל המגוון, אותה השלווה של ישיבה מזרחית. היתה בליבי הרגשה שאני הגבר רואה בעיני הולדתה של תקופה חדשה. הרי התחלתה של הממשלה הערבית החדשה. הרי התחלתה של הממשלה הערבית העתידה. הרי פרק אחד בתחיית העמים המשועבדים.

אנו רואים שבורלא נפעם מן המעמד. לדבריו, הוא מספר כאן התרחשות אמיתית. עבדאללה, שבפניו הוא התגלה כיהודי, קיבל אותו ככזה ופרש עליו את חסותו.

*

ברומאן מאוחר יותר של בורלא, "בעל בעמיו", שהופיע בשנת 1966, הגיבור הוא בן למשפחה ספרדית ירושלמית ותיקה. בראשיתו הוא שייך, אמנם לא ליישוב הישן, החרדי, האנטי-ציוני – אלא ליישוב הספרדי הירושלמי הוותיק, שלא היתה לו אידיאולוגיה ציונית אלא ישב בארץ מזה דורות. לעיתים נקראו שני אלה באופן כולל – יישוב ישן. הוא מגלה את האידיאולוגיה של הלאומיות העברית החדשה, את הציונות – בהשפעת העלייה השנייה והשלישית, אבל במקביל הוא שקוע, מרבית ימיו, חרף היותו נשוי – בפרשת אהבה לפלחית צעירה מהכפר סילואן. אהבה זו היא החוט ששוזר את דפי הרומאן "בעל בעמיו", היא סודו, היא פרשת חייו הכמוסה והחשובה לו ביותר.

*

אנו רואים אפוא שאצל בורלא הגישה הפוכה משל ברנר: יש יחסי אהבה בין יהודים לערבים, יש קירבה, יש תיאור חיי הערבים מבפנים. תופעה דומה נמצא אצל הסופר יצחק שמי. אם בורלא נולד בירושלים, שמי נולד בחברון, ושניהם נולדו בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת. שמי כתב פחות מבורלא, ונזכיר כאן סיפור אחד, ידוע, שלו – "נקמת האבות", שהופיע לראשונה בספר בשנת 1928, אם כי שמי, וגם בורלא, החלו לפרסם את סיפוריהם עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, והם יכולים להיחשב גם כבני-דורו של ברנר, במובן זה שפירסמו את סיפוריהם כבר בתקופת העלייה השנייה.

הסיפור "נקמת האבות" מאופיין בכך שאין בו שום נוכחות של גיבור יהודי. אבו אל-שוואריב, גיבורו, הוא איש שכם. באביב, מדי שנה, היו נערכות חגיגות נבי מוסה, בתהלוכה שהיתה יוצאת מירושלים לקבר נבי מוסה, במידבר יהודה. והנה, בשנה אחת שבה הופיעו בתהלוכה, כתמיד, שתי שיירות: זו של אנשי שכם וזו של אנשי חברון – אבו אל-שוואריב, איש שכם, שעמד בראש השכמים, הרג את אבו-פארס, החברוני, על כי הלה הקדים אותו בכניסה למסגד נבי מוסה. הריב היה אמנם רק מעין נדבך נוסף לריב קודם, ששרר בין שתי הערים. היה רק הניצוץ שהדליק את התבערה.

אבו אל-שוואריב גלה לקהיר. מעניין, שנים לפני שנושא כזה הועלה בספרות הפלשתינאית או הערבית-ישראלית שנכתבת בימינו, (ואני מדבר עכשיו על הצד השני של המתרס, או הקו, שחוצה בין שני העמים, על הספרות הערבית שנכתבת בארץ ובתפוצתם של הפלשתינאים) – הם מדברים על תחושת גלות. סופרים ערבים, גם אלה שחיים בישראל, וודאי אלה שחיים מחוצה לה, והם ממוצא פלשתינאי – כותבים על תחושת גלות. והנה סופר עברי, יצחק שמי, מתאר תחושת גלות של ערבי איש שכם, שברח מפחד נקמת הדם החברונית לקהיר, והוא שוקע שם בסמים, ומידרדר. בשעתו היה אחד מנכבדי העיר, וכל געגועיו עתה – לכפר על מעשהו, לכפר פני האבות שבכבודם פגע במעשה הרצח, ולחזור לארץ-ישראל, ולעירו.

געגועיו גוברים בו על בטחונו האישי. אם היה נשאר במצרים, היה נותר בחיים, אך הוא חוזר לארץ-ישראל, מגיע למערת המכפלה שבחברון, ובצאתו מתפילה שהתפלל בה, לשם כפרה, רוצחים אותו, כנקמת-דם, קרוביו של אבו-פארס החברוני.

הסיפור קרוב למשפחה של סיפורי "בני ערב" לסמילנסקי ו"בלי כוכב" של בורלא. חיי הערבים מתוארים מבפנים, פרשיות של נקמת-דם, של אהבה, נוסח אדיפוס או רומיאו ויוליה. תמיד הגורל מתגבר על אושרו ובטחון חייו של היחיד, אך הדגש בסיפור הוא על תיאור חיי הערבים מבפנים.

*

כאן אולי המקום לאפיין את הסופרים, שהבולטים בהם – יהודה בורלא ויצחק שמי, המצויים בין מזרח למערב. הסופר והמשכיל מהמוצא הספרדי, מבני המשפחות הוותיקות והמיוחסות בארץ, חש עצמו קרוע בין שני עולמות. מצד אחד, בכתיבתו העברית, הוא כאילו אומר לבני-עמו האשכנזים, שבאו ממזרח אירופה וממרכזה, לאנשי העליות הראשונות, לציונים – ראו, המזרח איננו רק איום, הוא אינו נורא כל כך, הוא אינו זר כל כך, יש בו יופי, יש בו תרבות, צריך רק להתקרב אליו, לגלות אותו! – אנחנו היהודים הננו חלק מן המזרח וצריך לדעת לספוג אותו ולא להתנכר לו, (כפי שברנר, למשל, התנכר למזרח וראה בו רק את החולאים ואת הניוון).

מצד שני, הסופר העברי-ספרדי, אם כי לא כתב ערבית, אבל ניתן להבחין בכתיבתם איזו פנייה אל שכניהם הערבים, אל אחיהם הערבים, אל אותו ציבור ערבי, אותה תרבות מזרחית-ערבית שבתוכה גדלו – והם מבקשים לתאר את המעשה הציוני לא כנטע זר, אלא לומר ליושבי המזרח, דעו – הציונות היא שיבה אל המזרח, היא בשר מבשרכם, גם המוסקובים, גם אנשי העלייה השנייה והשלישית, החלוצים, היחפנים, שנראים לכם אירופאים, זרים, וגם מוזרים – הם בעצם אנשי המזרח שרוצים לחזור אל המזרח ואינם מהווים איום עליו.

זוהי עמדה מאוד מעניינת, של מי שנמצא באמצע – בין שתי תרבויות, בין שני עמים, והוא ציוני על פי השקפתו, אך אינו מוכן לקבל שקיים קרע נצחי בין הציונות לבין התנועה הלאומית הערבית, כי אלה, הערבים והווי חייהם, הם חלק משורשיו בארץ, מתרבותו, מהיוולדו בה.

*

אחד מסופריה התמימים והחביבים של תקופת העלייה השנייה היה מאיר וילקנסקי. נחום גוטמן, בזיכרונותיו, מספר שהכיר את ברנר וגם את וילקנסקי. וילקנסקי פירסם מסיפוריו הראשונים ב"העומר", כתב-העת שערך ש. בן-ציון, אביו של גוטמן. נחום הנער אהב מאוד את ברנר, אבל הוא מודה: את סיפוריו לא קראתי. הם היו גלותיים, הם היו כבדים מדי. את מי אהב לקרוא באותה תקופה? – את מאיר וילקנסקי. מדוע? – כי וילקנסקי, בסיפוריו "הגלילה", "באר חפרנו", "בחר" ואחרים, תיאר את החיים החדשים במושבות ובארץ, את הפועלים הצעירים, אנשי העלייה השנייה.

כיום, סיפורים אלה נראים מאוד נאיביים, רומאנטיים. יכול להיות שאלה הסיפורים שברנר כינה בשם "הז'אנר הארצישראלי", באותו מובן שהוא לא האמין בסיפורים ז'אנריסטיים, מסוגננים, המבקשים לתת את יופייה של התקופה החדשה מבלי לראות את מרירות במציאות, ללא העמקה פסיכולוגית, ללא ריאליזם נוקב, ובוודאי שבלי נאטוראליזם.

אבל יש בסיפורים הללו, מבחינה היסטורית, ראי של תקופה, ראי לחלומות של תקופה; ודאי – הם מתארים מציאות קשה, של חפירת באר, של עבודה בטורייה, של עידור עמוק, בידיים, בפרדסי פתח-תקווה, אבל ההתלהבות מחפה על הקשיים. אי אפשר לומר שאינם מתארים נושאים קשים, אבל ההתלהבות השופעת מהם עושה אותם אופטימיים ורומאנטיים, וכך היתה להם השפעה על הקוראים הצעירים ברחבי העולם היהודי, על קוראי העברית באותה תקופה.

בשנת 1907 הופיע, דווקא בכתב-העת של ברנר, "המעורר", שיצא אותה תקופה לאור בלונדון, סיפור חדש של מאיר וילקנסקי; הוא שלח את הסיפור מהארץ לברנר, כסופר מתחיל שלח אותו, ושם הסיפור: "מפרקו של אחד השרידים". לימים שינה וילקנסקי את שם הסיפור, וקרא לו: "שינוי ערכין"; הסיפור הופיע בקובץ סיפוריו "בימי העלייה", שנדפס לראשונה ב-1935, ולפני שנים אחדות הופיע גם במהדורה חדשה של "ספריית תרמיל".

בסיפור "שינוי ערכין" או "מפרקו של אחד השרידים" – מתחיל וילקנסקי בתיאור מציאות קשה – שני פועלים עברים שמזדמנים עם ערבים, ועם חיילים תורכים אחדים, בדרך למושבה; הללו מלגלגים עליהם, ושואל וילקנסקי –

 "וכי יוכלו הפרולטארים האינטליגנטים להחזיק סכין בידיהם, הלא רק למראה להבו יפחדו ויירתעו אחורנית?"

אך אחד הפועלים מראה שריר, מפגין כוח.

 "'התגרה נא איתי ערבי עוד הפעם, התגרה בשרירים!'

 " – וקורת בית-הבד בחזה כפתח רחב, ביד – מטיל ברזל."

כאן, בעצם, צד משותף, קרוב – גם לרומאנטיקה, גם לפסימיזם של ברנר – כוח, כוח נחוץ, כי חולשה מזמינה עליבות יהודית וחוסר-תוחלת, בהווייה הארצישראלית; ולא רק מן הבחינה הלאומית, אלא מכורח המציאות, שזוהי ארץ הנמצאת תחת שלטון מושחת, בתנאי-ביטחון פרועים, ארץ אשר אין בה ביטחון לפרט, בין אם הוא ערבי, בין אם הוא יהודי, או נתין זר – בעיקר מפני השודדים בדרכים. אמנם, הנתינים הזרים היו מוגנים יותר, יחסית, בחסות הקונסולים שלהם.

אבל, המעניין בסיפור זה הוא לאו-דווקא ההתמודדות עם דמות הערבי, אלא הרצון להתדמות לו, להיות כבידואים. הנה קטע מסיפורו של וילקנסקי, שעומד בסימן כותרת שנתתי למאמריי עליו, והיא אינה כותרת של הסיפור – "כבידואים נחיה!"

ליבי אומר לי – לא מכם תיבנה הארץ. ליבי אומר לי – כי רק מאנשים כמוני וחבריי השניים – יכולה הארץ להיבנות. אנחנו, שאיננו שואפים לעושר ולקניינים, אנחנו הרוצים לחיות כבידואים, אנחנו אמיצי הלב, נשוטט בכל רחבי ארצנו ומידברותיה, נשב באוהלים ונרחיב את יישובנו. כבידואים נחיה! – נתכלכל כמוהם, נתלבש כמוהם, ואת הטבע נחיה. נפיץ בכל מקום שפת עמנו, נברא לה הד בין כל ההרים. אוהבים אנחנו רומאנטיות זו, אוהבים אנחנו נביאינו הקדמונים, אנחנו חפצים גם בתחייתם. יחידים אנחנו עתה, בודדים, אבל כשיתרבה כוחנו – יעצם מספרנו. אלה הם ימי המשיח שלנו.

מצוי כאן פאראדוכס, שלא גישרו עליו באותה תקופה. כל ההתיישבות היהודית בארץ, ותרבותה, מבחינת הרוח ומבחינת החומר – היתה אירופית, אחרת לא היה לה קיום: ברפואה, בחקלאות, בתחבורה, בתעשייה, בכל. זה היה כוחה של ההתיישבות העברית, אבל חלומה היה מידברי, תנ"כי קדמון, בסימן בידואי, ערבי, של רומאנטיקה, של הכפר הערבי ושל השבט הבידואי, כאשר ברור שאילו כך אכן חיו – לא היה מתקיים כאן יישוב עברי מודרני ולא היינו מגיעים גם להקמתה של מדינת ישראל.

*

כאשר הופיע בשנת 1911, באודיסה, ספרו של משה סמילנסקי "בני ערב", (החלק הראשון מתוך המחזור-לעתיד), בחתימת – חוואג'ה מוסה, היה פסח בר-אדון ילד בן ארבע. לימים גדל הילד, עלה לארץ-ישראל, עבד כמטאטא רחובות בתל-אביב, ומתוך אותה רומאנטיקה, שאולי ספג בילדותו מספרי חוואג'ה מוסה – הלך לחיות בין הבידואים, בקרב הרועים – בחורן, בסוריה, ובעבר-הירדן. ובשנת 1934 פירסם ספר שנקרא: "באוהלי מידבר", וחתם עליו בשם: עזיז אפנדי.

זו תופעה מעניינת. אותם סופרים רומנטיקאים, שרצו לתאר את חיי הערבים מבפנים, חתמו תחילה, או גם בהמשך, על יצירותיהם בשמות ערביים: חוואג'ה מוסה – למשה סמילנסקי, אבו נעמן – חתימתו של משה סטבסקי, לימים – סתוי, אחד מסופרינו החביבים, הנשכחים, שפירסם ספר בשם: "הכפר הערבי", שאמנם אינו ספרות יפה, אבל מבחינת הנצחת ותיאור חיי הכפר הערבי בארץ-ישראל מראשית המאה – זהו אוצר שלא יסולא בפז, ומבחינת השפעתו על קהל הקוראים – אולי היתה לא פחותה מסיפורי חוואג'ה מוסה. עזיז אפנדי, הוא פסח בר-אדון, חתם כך על ספרו "באוהלי מידבר", ובימינו דאוד אל-נאטור, הוא אליהו נאווי, פירסם מעשיות מחיי הערבים בכינויו זה.

 "באוהלי מידבר" הוא קובץ סיפורים, ובהם תיאור חיי הערבים מבפנים, מהתבוננויותיו של פסח בר-אדון. אגב, הספר הופיע מחדש לפני שנים אחדות, זמן לא רב לפני מותו של בר-אדון, שהגיע לאריכות ימים, היה ארכיאולוג חשוב וסרק את הארץ לכל אורכה ורוחבה במשך שנים. הוא גם כתב בשעתו ספר מקסים בשם: "סוסים מספרים", מהווי שומרים וסוסיהם בקבוצה צעירה בעמק, בשנות השלושים.

למהדורה הראשונה של "באוהלי מידבר" צירף עזיז אפנדי, בשער ספרו, את תמונתו בתור בידואי מן החורן. זו תמונה בלתי-רגילה למי שמחזיק בידו את המהדורה הישנה. רואים בה את פסח בר-אדון, בחור כבן עשרים, גבוה, לבוש גלימה בידואית, שתי צמות של רועה בידואי משתלשלות לו מצידי ראשו, כל-כולו כאדם מקומי – ודבר אחרון שאפשר לחשוב עליו, שהוא בחור יהודי, שעלה ארצה ממזרח-אירופה.

בסיפורים של עזיז אפנדי אין חידוש נושאי, תימאטי, לעומת הסיפורים של חוואג'ה מוסה, שהופיעו עשרים ושלושים שנה קודם לכן, אך מעניינת התופעה שיש המשכיות לניסיון לתאר את חיי הערבים מבפנים, ולרומאנטיקה של החיים בקרבם. אולי נסיים בסיפור, שיש לו כנראה יסוד במציאות; שם הסיפור "סולחה", והוא מתאר את קנאת הבידואים, שוכני האוהלים, ביישוב עברי שמעבד את אדמותיו בסמוך להם. בר-אדון מנסה לתאר את הסכסוך שבין שני העמים – לא כסכסוך לאומי אלא כהמשך לסכסוך הידוע לנו מחיי הערבים בארץ-ישראל, בין הבידואים לבין הפלחים, ובין הרועים לעובדי-האדמה, בתקופת המקרא.

היו היו אדמות שוממות, קוננו ויללו תנים רעבים בלילות, רועים נדדו בכל עת ממרחקים עם עדרי צאן וגמלים, התפשטו על המרעה הדל, הרביצו את צאנם ליד כל מעיין ונחל, ואין מפריע. ולפתע – בתים בנויים, רפתים, אורוות, אדמות אלה מוריקות תבואה, אדמה זו מושקה ממי המעיינות והנחלים, החציר הירוק כה טעים ומגרה קיבת כל כבשה ועז, נראה טוב ומצויין אחר הקציר, כששיבולים וגרעינים מפוזרים בשפע בשדות. עיני הרועה כלות אליו. ירקות למיניהם בגן הקרוב, הטובים למאכל על קיבה ריקה, כשאין במה למלאותה. ומי זה יכול לפתע לאסור הנאה מכל הטוב הזה?

בסיפור מתואר כיצד לפתע פוגש השומר חמישה בידואים, שקוצרים בגניבה בשדות המושבה. יחידי ובלא פחד הוא עולה עליהם. מתפתחת תיגרה, הם מפילים אותו ארצה, מכים אותו. במאבק נפלטת ירייה מרובהו, ואחד הבידואים נהרג. מוכרז מצב של נקמת-דם בין בני השבט לבין המושבה.

בספר מופיע צילום של התכתשות בין בידואים לבין יהודים, בהקשר זה, וסביר להניח שמסופר מעשה שהיה, וייתכן אפילו שבר-אדון עצמו צילם אותו. זמן-מה לאחר ההתנגשות מתקיים טקס הפיוס, "הסולחה", שעל שמו נקרא הסיפור. התיאור עומד בסימן שליו, כאילו מדובר בסכסוך-שכנים בלבד, ונעדר בו כמעט לגמרי המתח הלאומי, המפריד בין שני העמים. וכך אומר השייך הבידואי, המפייס את הנוכחים, בתום טקס הסולחה.

 "כולנו בני אב אחד, בני אברהם אבינו. עד היום לא נפסק הקשר המשפחתי בינינו. יש וגם בין אחים יקרו מקרים עגומים. אך בעזרת אנשים טובים מיישבים את הסכסוכים ומביאים לידי שלום. עתה כרתנו ברית-שלום ביניכם, ומן היום והלאה עליכם לחיות בשלום, באהבה ובידידות לעולם, לנצח."

שוב אנו רואים שהאוטופיסטים לא היו מלכתחילה מנותקים ממרירות המציאות, או רומנטיקאים ללא-תקנה, אלא ניסו לפייס, לכבות שריפות שנכוו בהן – על ידי העלאת תקווה שבעתיד יהיה טוב יותר.

קריאה מומלצת לשיחה חמישית

יהודה בורלא: "בלי כוכב" (1927), "בין שבטי ערב" (נכתב 1918), "בעל בעמיו" (1966).

יצחק שמי: "נקמת האבות" (1928).

מאיר וילקנסקי: "מפרקו של אחד השרידים" (1907, הודפס גם בשם "שינוי ערכין" בקובץ "בימי העלייה", 1935).

פסח בר-אדון (עזיז אפנדי): "באוהלי מידבר" (1934).

אהוד בן עזר:

בלי כוכב ליהודה בורלא. ספרי דורות קודמים. הארץ. 9.6.1970.

בעל בעמיו ליהודה בורלא. הארץ. 8.10.1971.

נקמת האבות ליצחק שמי. ספרי דורות קודמים. הארץ. 11.12.1970.

בימי העליה למאיר וילקנסקי. ספרי דורות קודמים. הארץ. 26.8.1971.

כבדואים נחיה. (מאיר וילקנסקי). אות. 20.1.1972.

כבדואים נחיה! השאלה הערבית בסיפורי מאיר וילקנסקי. דבר. 24.9.1976.

השאלה הערבית בסיפורי מאיר וילקנסקי: כבדואים נחיה! (המשך). דבר. 1.10.1976.

"פה לצמאון הגבורה בישראל". בשולי סיפוריו של יוסף לואידור. מאזניים. יולי 1977.

ערבי אחד, מוכר תופינים. על "אללה כרים" ל-ל.א. אורלוף. עתון 77. נובמבר-דצמבר 1979.

הירדן סואן לזאב ברכות. ספרי דורות קודמים. הארץ. 18.7.1975.

באוהלי מידבר לעזיז אפנדי (פסח בר-אדון). ספרי דורות קודמים. הארץ. 24.12.1971.

בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) משודרות באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

* * *

נציב שירות המדינה בעבר: "תומך במרי אזרחי"

נציב שירות המדינה לשעבר, פרופ' יצחק גל-נור, הודה בכנס במכון ון ליר כי הוא פונה למדינות בעולם וממליץ להן להחרים מוצרים מיו"ש: "הם מסכנים אותי, את חיי ואת משפחתי."

במכון ון ליר בירושלים התקיים פאנל מיוחד שעסק בארגון השמאל הרדיקלי "שוברים שתיקה". אחד מהדוברים בכנס היה פרופסור יצחק גל-נור, לשעבר נציב שירות המדינה, שבמהלך נאומו, שהיה הראשון בכנס, התגאה כי קרא לממשלת ברזיל לא לקבל את מינוי דני דיין לשגריר וכי הוא תומך בהחרמת מוצרים מההתנחלויות, ואף סיפר כי פנה למדינות בעולם, כדי שאלו יחרימו מוצרים ישראליים מיהודה ושומרון.

"אני אישית, ואני מדבר בשמי," התגאה גל-נור, "קורא למדינות בעולם לעשות אותו הדבר (להחרים מוצרים מיו"ש). הם מסכנים אותי, את חיי ואת משפחתי, אז שלא ישחקו איתי משחקים ויגידו 'מה אתה מערב פוליטיקה,' ושלא יגידו 'הם לא ידעו להבחין בין השטחים למדינת ישראל,' הכול נכון. את המוצרים שלהם (של ההתנחלויות) צריך להחרים," המשיך גל-נור, "וטוב שנקרא להם לעשות את זה. וכן, אנחנו נצא לעולם ונתחיל להשפיע גם דרכם."

הוא גם יצא נגד הקריאות שלא להעביר את הדיון אל מחוץ לגבולות המדינה ואמר: "קודם כל זה מגוחך היום, השאלה הזאת של 'לכבס את הכביסה בחוץ,' באמת אפילו שרה נתניהו לקחה את הכביסה."

הפרופסור, יליד ברזיל בן ה-76, שמשמש גם כחבר ב"קרן החדשה לישראל", הודה גם במסגרת הדברים שנשא כי הוא אחד מהבכירים הישראלים שפנו לממשלת ברזיל להפיל את מינויו של דני דיין לשגריר בברזיליה, לאחר שנודע דבר המינוי.

"שאלו אותי האם היה ראוי שאזרחים במדינת ישראל יפעלו לסיכול מינויו של דני דיין לשגריר בברזיל. השבתי, שכנציב שירות המדינה זה לא בסדר, אבל כאזרח אני סבור שעשו דבר טוב ופטריוטי מצוין, כיוון שרצו למנות אדם שאינו גר בשטח מדינת ישראל."

הוא הצדיק את דבריו בכך שמבחינתו שטחי יו"ש אינם חלק ממדינת ישראל. "לא מדובר במדינת ישראל, מדובר בשטח שהוא לא של מדינת ישראל. תנסו להסביר פעם למישהו את המעמד החוקי של מה שנקרא יהודה ושומרון. לראש הממשלה השוודי תנסו להסביר איזה מצב יש, אם זה במדינת ישראל הוא שואל? לא, זה לא מדינת ישראל. מה עם היהודים שם?" המשיך גל-נור, "הם כן אזרחי ישראל. אז זה לא שייך בכלל למדינת ישראל, אנחנו מדברים על משהו שלא קורה במדינת ישראל, שלא קורה בשטח ישראל, אז זו זכותנו המלאה. אני אישית תומך במרי אזרחי, כדי להחזיר את העטרה הדמוקרטית ליושנה. מרי שקט ולא אלים," הוסיף גל-נור, שבהמשך דבריו אף תקף את חובשי הכיפות בציבור הישראלי.

"המשותף ליונה אברושמי (רוצחו של אמיל גרינצווייג ב-1983), ברוך גולדשטיין, בן שימול (ירה רקטה על אוטובוס של ערבים בשנת 1984), יגאל עמיר, שורפי הילד משועפאט, רוצחי דומא והציונים שכורתים עצי זית – הוא שכולם חובשי כיפות. הרבנים הם הראשונים שצריכים היו להילחם בהם. אלה עשבים שותים בתי"ו – שותים את דברי הנאצה של רבנים ומנהיגים חשוכים."

בכינוס, שהיה סוער, השתתפו גם פרופסור מרדכי קרמינצר, פרופ' משה צימרמן, פרופ' אשר כהן והעיתונאי דרור אידר. דוברי הימין שוסעו שוב ושוב על ידי הקהל שהיה במקום. השתתפה בכנס גם יולי נובק, מנכ"לית "שוברים שתיקה", שטענה כי הארגון בראשותה הפך לנרדף ושחברי הארגון מזועזעים בעקבות חדירה של סוכני הימין לשורותיהם, בין השאר כפי שקרה בתחקיר עובדה על "בצלם" ועזרא נאווי. היא האשימה כי מדובר בשיטות פאשיסטיות והבהירה כי שום דבר לא ירתיע את הארגון, ש"ימשיך לחשוף," כלשונה, "פשעים של חיילי צה"ל בשטחי יהודה ושומרון."

הכתבה הועתקה מאתר רוטר –

http://rotter.net/forum/scoops1/285561.shtml

והם העתיקו מאתר NRG –

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/752/345.html?hp=1&cat=402&loc=2

* * *

אפרים אייל-איגליצקי

הצעת נישואין

כשנפטר הייתי עסוק בחולין שלי, לא חשתי נתק בזרימת חיי, פניו לא הופיעו בהבזק של כאב על המסך שלי... כשצילצלו ביום הלווייה והודיעו על מותו, לא התאבלתי, וכך עד היום בתחושה שהוא עדיין פה וקיים, והשיחות בינינו ממשיכות, אם אפגוש אותו, לא אשאל מניין בא, תהיה תקיעת כף, והזרימה תימשך...

אחר-צהריים אחד הגעתי אל ביתו. אמרו לי שהוא מאושפז בבית חולים אחר התקף לב.

מצאתי אותו מחובר לצינורות ולמכשירים, חיוור, אך אותו צחוק שובבי בעיניו. אחרי חילופי מילים המגששות למצוא את חוט ההמשך, סיפר לי סיפור אחרון מיני רבים השמורים עימי...

באחד מלילות הקיץ הוזמן למסיבת גג, ושם מצאהּ. מהרגע שנפגשו מבטיהם ידע שחיפש אותה שנים, ראה אותה בעיני רוחו, ועכשיו הנה היא מציקה לו במבטה, משלחת בו את חיצי קופידון.

מאחר שחיפש אותה שנים, היה כבר איש באמצע חייו ובעל משפחה, והיא רווקה לא צעירה, בזוויות עיניה ופיה קמטי הבעה ואולי מרירות שעתידים היו להיעלם בחודשי השיכרון של אהבתם. וכך בגעגועים על העתיד עזבו את המסיבה ביחד אל נס אהבתם.

היא שמחה בו והציגה אותו בפני כל חברותיה כחתנה המיועד, והוא בסחרור האירועים לא הספיק או שכח לספר שהוא כבר נשוי.

ערב אחד הגיעו חברותיה לדירתם, יין נמזג, ציחקוקים שהחלו חרישית נהפכו למזמוטים, ולתשוקה, כשהוא מוקף בה ובחברותיה, ידיים נשלחו לגעת, ללטף... "המוזרויות" שלהן לא הפריעו לו, נהפוך הוא, הוא קיבל זאת כשי נוסף.

הזמן חולף וחברותיה החלו להגיע כשהיא נעדרת. כאילו ידעו בקוד סתרים מתי לא תהיה, עד שהקוד נשבר, והיא תפסה אותם בשעת מעשה.

היא לא יכלה לסלוח לו שחברותיה עימו, בלעדיה, ולא עימה. הקסם התנפץ לרסיסים, דרכיהם נפרדו, היא לדירתה, והוא לחיק משפחתו.

בעצב מהול סיים את סיפורו. נשארתי איתו עוד שעה קלה עד שהשמש שקעה והוא נרדם.

הוא החלים אך נפטר כעבור כמה חודשים בנסיבות לגמרי אחרות, ועל זאת עוד אספר.

כעבור זמן ציירתי את הסיפור, התמונה הוצגה בתערוכות ולא נמכרה. קראתי לה "הצעת נישואין" והיא המזכרת היחידה.

1989

[ר' הציור "הצעת נישואין" בצרופה].

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

פרק עשרים וחמישה

ערב שירה עברית עם דאוד אבו-יוסף ליד האוהלים של סימפסון, תומפסון וקירקפטריק, בשערי חייבר, 1875.

הסוסה, ארבעת הגמלים, דאוד אבו-יוסף, עמשי, אבבטן ורני, עשו עתה דרכם מזרחה, ולרני היתה זו הפעם השלישית לעשות את הדרך הזו. למזלם היה היום פחות חם. דאוד אבו-יוסף מצא נתיב קצר ונוח, ועד בוא הערב כבר היו כולם במחנה-האוהלים של המלומדים האנגלים סימפסון, תומפסון וקירקפטריק.

סימפסון תומפסון וקירקפטריק ישבו באמצע המידבר על כסאות אברזין מתקפלים סביב לשולחן-אברזין מתקפל, שתו תה מתוק בחלב-גמלים מספלי-אמאיל לבנים, מעשנים את מקטרותיהם שעשנן הלבנבן היה מסתלסל בנחת מעל ראשיהם. לבושים היו בחליפת-חאקי, מקטורן ומכנסיים קצרים, גרבי-חאקי ארוכות ונעליים גבוהות עשויות עור משובח. מצויידים ברובים אנגליים משובחים, משקפות, מדידה וכתיבה. על השולחן היתה מונחת כתובת באותיות עבריות שהעתיקו אותו יום מעל גבי אחד הסלעים בסביבה, ושאותה טרם פיענחו, אך ראו בה אישור להנחתם כי כאן בסביבה גרו יהודי חייבר.

לצידם, על חצובה, ניצב כיור-אברזין מתקפל, ועל חצובת-ברזל, שקערת-מתכת בראשה, ניצב קומקום רותח על גחלים. בפתח אחד האוהלים היו תלויים כובעי-השעם שלהם, עם כיסוי-הבד, מאחור, למגן על העורף בפני השמש. משרת דק וגבה-קומה, לבוש כתונת לבנה, ארוכה, ויחף, היה משגיח על האש ויוצק את התה לספליהם. לא רחוק מהם נשמע פכפוך מי המעיין. חנו גמלים וסוסים, ועימם המלווים הערביים מאחד השבטים אשר בסביבות בגדד, שאכלו ארוחתם בנפרד, ליד מדורה קטנה.

כששמעו סימפסון, תומפסון וקירקפטריק את השיירה הקרבה, את צהלת סוסתו של דאוד אבו-יוסף ואת קולות השיחה העבריים שנילוו עליה – קמו נרגשים כאיש אחד, ומקטרותיהם בפיהם מעלות עשן מהיר, וקראו זה אל זה:

"וִי הֶאב סַאקְסִידֶד, סַאקְסִידֶד – מִיסְטֶר אַבּוּ-יוּסֶף הֶאס דִיסְקַאוֶרְד דֶה ג'וּס אוֹף הַייבַּר! וַאן אִיז פֶאט, וַאן אִיז סְלִים, אֶנְד וַאן אִיז אֶ צַ'יילְד!"

כלומר – הצלחנו, הצלחנו, מר אבו-יוסף גילה את היהודים של חייבר! אחד שמן, אחד צנום ואחד הוא ילד!

"הַאוּ דוּ יוּ דוּ, הַייבַּרְיֵינְס?" – מה שלומכם, חייבּרים?

ומיד חזרו על דבריהם בערבית מלומדת, וביקשו מדאוד אבו-יוסף שיתרגם את דבריהם לעברית. היתה זו כמובן טעות מצידם לדבר אנגלית עם יהודי חייבר!

"דֶר אִיז נוֹ נִיד טוּ טְרַאְנְסְלֵאט!" אמר אבבטן, אשר נוכחות האנגלים כמו השיבה אותו לחיים. – אין צורך לתרגם! – "וִי נִיד אוֹנְלִי אֶ גוּד בַּאף, אֶ גוּד דִינֶר אֶנְד אֶ גוּד סְלִיפּ. מַי נֵיים אִיז אַבַּבֶּטֶן בן עֶצֶל, אֶ רַייטֵר אֶנְד אֶדִיטוֹר אוֹף דֶה וִיקְלִי 'העצלן הצעיר', טַיְטֵל מִינְס – דֶה יַאנְג לֵאזִי – "

 תרגום: צריכים אנו רק רחצה טובה, ארוחה טובה ושינה טובה. שמי אבבטן בן עצל, סופר ועורך השבועון 'העצלן העציר', שפירושו – העצלן הצעיר.

כששמעו סימפסון, תומספון וקירקפטריק את האנגלית השוטפת בפי אבבטן, קירקשו מקטרותיהם בפיהם, שיניהם נקשו והם עצמם כמעט התעלפו מרוב הפתעה. השתאותם התחלפה עד מהרה באכזבה מנומסת, שאותה טרחו להסתיר ככל שהתבררה להם מטרת המשלחת המוזרה הזו, המבקשת אף היא לגלות את יהודי חייבר!

אילו היתה לסימפסון, תומפסון וקירקפטריק סבלנות רבה יותר, היו מגלים כי למשלחת מוזרה זו של השמן, הצנום והילד – יש אוצרות של ידע על יהודי חייבר, אך משעה שהתברר לשלושת האנגלים כי שלושת היהודים אינם עתיקים – איבדו את העניין בהם, אם כי הירשו לדאוד אבו-יוסף לארח אותם בנוחיות ככל שמאפשרים תנאי המחנה הקטן וציודו.

"גוּד נַייט טוּ אֶבְרִיבּוֹדִי. סִי יוּ אִין דֶה מוֹרְנִינְג!" – לילה טוב לכולם, נתראה בבוקר! – פרשו לישון סימפסון ותומפסון באוהל הראשון, וקירקפטריק עם המשרת הדק, גבה-הקומה, הלבוש רק כתונת לבנה, ארוכה, באוהל השני. האנגלים הניחו איש-איש למראשותיו את כובע-השעם הגמיש – ככר, ומתחו את הכילות כנגד יתושים.

אך בינתיים הצליח רני להעתיק למחברתו מילים אחדות מן הכתובת שעל השולחן. נאמר בה:

"זה הקבר אשר עשה קִינָנָה אִבְּן אִלְרַבִּיעַ היהודי מבני-נָדִיר הגולים בחייבר לעצמו לילדיו ו... אשתו למען ייקברו בו לפי חוק... ואין רשות לאדם זר... להיקבר בו... ו... הגנוזים... לעולם ועד."

אבו-יוסף לקח את החבורה אל שפת המעיין. הישקה את סוסתו הרזה והאכילה מכף-ידו שעורה נקייה. בינתיים רחצו השלושה את גופם, שטפו את בגדיהם והניחום להתייבש, אכלו בתיאבון את אשר נשאר מארוחתם של סימפסון, תומפסון וקירקפטריק – שהביא להם אבו-יוסף, התכסו בעבאיות נקיות שסיפק להם מציוד המשלחת, וחשו עצמם רעננים ומאוששים.

איש מהם לא הירהר עוד בקפיטן יוקי. כבר הרגישו כאילו כאן, במידבר, נולדו וחיו כל ימיהם. וכה עייפים היו מכל תלאותיהם, ובטנם שבעה מן הארוחה הטובה והתה החם והמתוק, בחלב-גמלים, עד כי נרדמו מיד, עטופים באדרותיהם. ורק נחרותיו הכבירות של אבבטן היו מרעידות מדי פעם את הקילוח הדק של מי המעיין ומפחידות את הגמלים הרובצים כגושים דוממים בחשיכה. ומדי פעם היתה איזו שאגה רחוקה, אולי של אריה, או יללת תן או צבוע – עונות לו, כדבר חיה אל אחיותיה.

*

למחרת בבוקר התעורר רק דאוד אבו-יוסף ויצא עם סימפסון, תומפסון וקירקפטריק לתור את הסביבה, למצוא אולי שרידים של  יהודי חייבר, לשרטט את הדרך במפות, ולבדוק כיצד ניתן להתקדם הלאה, מזרחה, עם המחנה כולו, לעבר חייבר, מבלי להיתקל בשבטי הבידואים העוינים שאינם רגילים לפגוש משלחת אירופית כזו בתחומם.

עמשי, אבבטן ורני נותרו ישנים עד הערב, כעשרים שעות רצופות, ובהתעוררם כבר היו שוב שלושת המלומדים האנגליים שקועים בשנתם, תחת הכילות באוהליהם.

"מה נעשה עכשיו?" שאל עמשי, "אני מציע שנצטרף למשלחת של האנגלים, אם הללו יסכימו לקבלנו, וכשיסתיים מסעם נחזור עימם יחד לבגדד. משם כבר נמצא אפשרות להגיע לארץ-ישראל, דרך דמשק במידבר, או בספינה המקיפה את חצי-האי ערב ועולה צפונה, בתעלה החדשה שנפתחה לפני שש שנים, תעלת סואץ."

 "זה רעיון," אמר אבבטן, "ולכן עלינו להשפיע על המלומדים האלה לחזור מהר ככל האפשר. בבגדד נמצאת קהילה יהודית גדולה, ולא נהיה תלויים עוד בחסדיהם של שבטי הבידואים ובטילטולים על דבשות הגמלים, מוטב כבר לשוט בספינה על החידקל, ואולי, אם יסכימו ידידינו האנגלים לתרגם את הרפתקאותיי לאנגלית, אוכל להתחרות אפילו בפופולאריות של הסופר צ'ארלס דיקנס, שמת לפני חמש שנים!"

"אבל," אמר רני לשני המבוגרים, "האם שכחתם את מטרת שליחותנו, ואת קפיטן יוקי?"

באותו רגע ממש חזר דאוד אבו-יוסף וישב לצידם, ליד המעיין. רני לא שכח את דברי יהודה ראב בעוד חמש שנים שפתח-תקווה, ששמע את דאוד אבו-יוסף שר-ומדקלם את השיר "כְּאַב היית לגואלנו", ומלווה עצמו בצלילים החדגוניים והעגומים של מיתר הראבאבה. "שיר לנו משיריך, דאוד אבו-יוסף," הפציר בו רני. "מן השירים ששרת על נהרות בבל!"

קם דאוד אבו-יוסף והביא את הראבאבה והקשת, שאותן הכיר רני מיד, וישב לנגן כשהוא מעביר את הקשת הפשוטה על פני המיתר היחיד.

"אשיר לכם," אמר, "משיריו של אלסמואל אבן-עדאיה, הוא המשורר שמואל בן עַדִיָה, שהיה ראש שבט יהודי במצודת אַבְּלַק, לא רחוק מכאן, צפונה, בתימא, לפני מאות, מאות שנים – "

וכשפתח פיו בזימרה השקטה והמלאה ערגה, בערבית, יפוּ פניו המכוערים, אפו הגדול, המכוסה חטטי מחלת אבעבועות ישנה, התעדן, ועיניו הגדולות, השחורות, בערו באש כיסופים נעלמים.

"לוּלֵא פָּחַדְתִּי פֶּן יֹאמְרוּ: הַזָּקֵן נִכְנָס

אֶל אָהֳלֵי הַנָּשִׁים – עוֹד הָיִיתִי

מִתְעַלֵּס בַּאֲהַבְהָבִים.

לֹא פַּעַם הִכְנַסְתִּי רֹאשִׁי אֶל אֹהֶל צְנוּעָה

וְלָחַצְתִּי אֶצְבְּעוֹתֵיהָּ אֲשֶׁר כְּתֹבֶת-קַעֲקַע

עָלֶיהֶן

וְלֹא פַּעַם, בַּסַּכָּנָה, הָאֲנָשִׁים עָמְדּוּ

מוּכָנִים בְּסַכִּינֶיהֶם, אֲנִי הֶעֱבַרְתִּיהָ – "

הערבים, מלווי המשלחת, שמעו אף הם את שירתו ונגינתו המלאות געגועים עגומים, אשר כהד מרחוק ענתה להן איזו שאגת ערגה מקפיאת-דם, אולי של אריה?– ואולי החיות מבקשות לבוא בלילה, כדרכן, אל המעיין? – הם, המלווים, הצטופפו ובאו סביב לחבורה הקטנה, נבלעים בחשיכה ככתמים על פני החול הבהיר, מתמוגגים ממתיקות ועצב. קריאות– "אח! אח!" נפלטות מגרונותיהם, ודומה כי אלמלא החשיכה היו נראות הדמעות שעומדות בעיניהם.

"היודע אתה גם שירים בעברית?" העיז רני ושאל באחת ההפוגות.

משהחל דאוד אבו-יוסף שר בעברית, נוכח רני, שכבר זיהה בדיוק את היד המנגנת בראבאבה (הלא זו היד שראה בחלומו), כי גם הקול דומה הוא:

"לָנוּ מִבְצַר עוֹז

אָשְׁיוֹתָיו מוּצָקוֹת בָּאֲדָמָה

וְחוֹמוֹתָיו נִשָּׂאוֹת לֹכּוֹכָבִים –

אָנוּ בְּנֵי עַם שֶׁלֹּא רָאָה בּוּשָׁה בַּמִלְחָמָה! – "

"וּ'כְאַב היית לגואלנו'?" ניסה רני למשוך את דאוד אבו-יוסף בלשונו, אך זה רק היטיב את מיתר הראבאבה, נטל שוב את הקשת בידו, ופתח בשיר נוסף, אף הוא, כנראה, משל שמואל בן עדיה:

"עַל פִּיּוֹת הַחֲרָבוֹת תִשְׁתַּפֵּכְנָה נַפְשׁוֹתֵינוּ,

וְלֹא תִּשְׁתֵַּפֵּכְנָה עַל דָּבָר זוּלָתָן.

לֹא מֵת בְּקִרְבֵּנוּ אָדָם עַל יְצוּעוֹ

וְלֹא נִשְׁפַּךְ דַּם בְּלֹא נָקָם בִּמְקוֹם הִשָּׁפְכוֹ."

"וזה הכול?" שאל רני.

"אתה אולי רוצה שהוא ישיר לך את השירים של נעמי שמר?" העיר אבבטן, ולפי הקנאה שבדבריו נראה היה כי המנוחה עזרה לו והוא חזר לאיתנו.

"מה עוד רוצים אתם שאשיר לכם?" אמר דאוד אבו-יוסף.

"אתה מכיר את השיר המתחיל במלים: 'כְּאָב היית לגואלנו, עת קמו עלינו'?"

"חביבי, אתה מתכוון ל– ?" שאל דאוד אבו יוסף והחל שר כשהוא מלווה עצמו בראבאבה:

"כְּאָב הָיִיתָ לְגוֹאֲלֵנוּ

עֵת קָמוּ עֲלֵינוּ

בְּנֵי-בְּלִיַעַל לְהָרְגֵנוּ

אַתָּה הַשּׁוֹעֵט בַּכִּכָּר

בֵּין גֵּיאָיוֹת וָהָר

נָשִׂיא עַל אַרְיוֹת הַמִּדְבָּר –

אִלוּ קִיבַּלְנוּ עֲצַתְךָ בִּכְלֵי-זַיִן

סוֹפֵנוּ לֹא בָּא עֲדַיִין –

דַּם יְהוּדִים נִשְׁפַּךְ כְּמַיִם!"

"כן, כן," רני היה נרגש מאוד, הלא במו אוזניו שמע עתה את השיר הכתוב במחברתו! – "ואתה גם יודע על מי מספר השיר?"

"יודע גם יודע. הלא בשיר הזה נמצאת שורה נוספת!"

"בטח!" אמר אבבטן, "הלא זו השורה האחרונה – 'ערוך בידי אבבטן בן עצל', ואותה כלל לא שרת, מר אבו-יוסף!"

"אינני מבין כלל את דבריך," אמר דאוד אבו-יוסף.

ואילו רני, שהתבונן במחברתו, פרץ בקריאת-שמחה:

"מצאתי! מצאתי! אני לא יודע אם אני מבטא נכון, אבל, אם קוראים את האות הראשונה בכל שורה בשיר, מקבלים שורה נוספת בת שלוש מילים –

"כַּעָבַּא בֶּן אַסַד!"

"כַּעַבּ אִבְּן-אַסַד!" תיקן אותו דאוד אבו-יוסף.

"כן? ככה?" אז קוראים לזאת – אַקְרוֹסְטִיכוֹן, למדנו על כך בבית-הספר – כאשר כל שורה חדשה בשיר מתחילה לפי סדר האל"ף-בי"ת, או לפי שם של מישהו! – אבל, כַּעַבּ זה היה יהודי?"

"מה, אתה שואל על כַּעַב אִבְּן-אַסַד?" קרא אבבטן. "והלא עליו כתב המשורר שאול טשרניחובסקי את שירו הידוע, 'האחרון לבני קוּרַיְטָה'! מדוע לא שאלתם אותי מיד? אני, כמובן, ידעתי זאת כל הזמן, ויכולתי לגלות לכם, קודם! אינכם מאמינים?"

והוא החל מדקלם, מזיכרונו המופלא:

" – וּנְגִיד שִׁבְטֵנוּ אֵיפֹה,

אֵי בֶּן כַּעַבְּ, אַסַד?

אָמַרְנוּ: יַדְבֵּר עַמִּים,

וִיהִי שְׁמוֹ לַעֲדֵי-עַד!

כְּסַעֲרוֹת תֵּימָן הִקְדִּיר

שְׁמֵי עָל, כִּי הֵרִים נֵס...

– 'עַל מְרוֹם שְֹדוֹת-אַלְמֶדִּינָה

אַסַד כְּבָר נָפַל מֵת!'"

אבבטן דיקלם, כמובן, את כל השיר. אבל כאן נביא רק את הבית האחרון. ומי שרוצה לקרוא את השיר כולו, ימצאנו מודפס בספר השירים של שאול טשרניחובסקי, שנולד בשנה זו ממש, 1875.

"כִּנְפֹל קוֹרַיְטָה יַחַד

עִם נְשִׂיאָם עַל שְׂדֵה-קְרָב

נַדִּיר וְקַיְלַהּ כָּרָעוּ

וּשְׁאָר בְּנֵי 'עַם הַכְּתָב';

אַךְ שְׁמָם עוֹד יִנּוֹן, יִחְיֶה

בַּאֲבֶל-שִׁירֵי עֲרָב

בְּמַנְגִּינוֹת הָעֲרָבוֹת

וּתְרוּעוֹת שׁופַר קְרָב."

"האם עלינו להציל את כעב אבן-אסד?" שאל רני. "היכן הוא, דאוד אבו-יוסף, גלה לנו,

היכן?"

במקום תשובה נשמעה פתאום איזו שריקת-רוח פתאומית, מסחררת, כעלעול שבא משמיים, ומטילה עיגול של נוגה אור כחלחל סביב החבורה הקטנה – עמשי, אבבטן, רני ודאוד אבו-יוסף; ובעוד רגע חשו עצמם נישאים בכוח עצום לאחור, כמו נותקו מכל סביבתם והפליגו בכלי השיט המהיר ביותר שהומצא מעולם, וכל זאת מבלי לזוז כלל ממקומם, כאילו העולם הוא שטס במהירות שיגעונית לאחור –

מרחק של כאלף מאתיים וחמישים שנה –

 ל

א

ח

ו

ר

אל המאה השביעית לספירה!

בררר....

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלושה טרוריסטים פלסטיניים רצחו צעירה, הדר כהן, לוחמת משמר הגבול, על משמרתה אתמול ליד שער שכם בירושלים. בת תשע עשרה היתה, מאור יהודה.

טוב שמיד הרגו את רוצחיה.

ועם הפושעים המטורפים האלה אתם רוצים לעשות שלום? הלא אין בעיניהם הבדל בין רחוב דיזנגוף לשער שכם! – והכיף הכי גדול שלהם הוא להרוג בחורות יהודיות וככה לזכות בזיון הבתולות המחכות להם בגן העדן.

הם רוצים מדינה? הם רוצים רצח! וייתכן שהם סובלים מפיגור תורשתי!

* אהוד יקר, לא יכולתי שלא לשים לב למרירות הסמויה שעולה מהתבטאותך (גיליון 1117) כי לא זכית בשום פרס ספרותי למרות הקירבה לגיל 80, אבל בהמשך דבריך טמונה הנחמה: אכן הרבה יותר חשוב להיות בריא, צלול, עירני, לחיות היטב בעיר ללא הפסקה (לא פעם אתה משתף אותנו בהתרשמותך ממסעדה זו או אחרת שאתה סועד בה), לערוך עיתון אינטרנטי משובח ומיוחד במינו פעמיים בשבוע – מאשר לקבל פרס כלשהו. לא פעם אני מתפעלת מהיכולת המופלאה הזו וההתמדה שלך שהם באמת מיוחדים והם הפרס האמיתי. מאחלת המשך כל הנ"ל לשנים רבות וטובות.

 שׂישׂי מאיר

 * יש לנו חברים שנולדו וגדלו בחיפה וצפונה לה באיזור המפרץ, וחרף זיהום-האוויר בגלל בתי הזיקוק והתעשייה הפטרו-כימית – אנחנו לא סבורים שמוחותיהם נפגמו, שראשיהם קטנים יותר ושהם פחות חכמים – מהחברים שלנו שנולדו באזורים דרומית לחיפה ועד לגדות הירקון, נחל שפעם היה מקור ליתושים.

* ערב טוב. הצלחתי  לשים יד על הספר "והארץ תרעד", וקורא בו לאיטי. שאלה: האם אין הסיפור, שקרוב לוודאי אומת על ידך, על פרעות צפת – המקור לסיסמת אבו-מאזן לחזור אל העיר, כי העבר מהווה לו בסיס עז לנקמה מושרשת?

ואם נכון הסיפור מדוע אין משרישים אותו?

אשמח לדעת.

יצחק שגב

אהוד: סיפור הפרעות ביהודי צפת בשנת 1834 – בסאגה "והארץ תרעד", שדומני כי יש מעטות כמוה בספרות העברית, וגם לא תהיינה – כולו אמיתי ומבוסס על מקורות היסטוריים, כמו גם סיפור רעידת האדמה הקטלנית בצפת בשנת 1837. רק הגיבורים ועלילותיהם, רובם בדויים.

לאבו-מאזן יש סיבות טובות מאוד להתגעגע לימי השחיטה, הביזה והאונס של יהודי עיר מולדתו צפת בשנת 1834. גם ב-48' אחיו הערבים היו מעוללים ככה ליהודי צפת, אלמלא נבהלו מהפגז האחרון של מרגמת הדווידקה שנפל עליהם – וחשבו, באופן פרימיטיבי, שזו פצצת אטום של היהודים, והחלו לברוח.

עם זאת אין סיכוי שהסאגה "והארץ תרעד" תגיע אי פעם לקהל הרחב או לתוכניות הלימודים במערכת החינוך – כי אני סופר נידח שאינו שייך לספרות העברית וגם מוחרם על ידי האקדמיה ועורכי תוכניות הלימוד – מה עוד שהסאגה האירוטית-ההיסטורית שלי היא בעלת מסר ציוני ארצישראלי מאוד – ואין בה ליקוק תחת לרוצחים פלסטיניים, שזה מתכון ל"התקבלות" בספרות ה"חשובה" שלנו.

* המטוסים של חיל האוויר הרוסי מפציצים ללא הרף בסוריה והורגים מדי יום עשרות ומאות אזרחים סוריים – אבל זה בסדר גמור ואין פוצה פה ומצפצף. גם לא הח"כים הערביים בכנסת. גם לא צמרת הספרות העברית הקלאסית בת-ימינו החותמת בכל הזדמנות על מודעות גינוי לממשלתנו בעיתון "הארץ".

אבל אם שוטרים וחיילים שלנו יורים כדורי ספוג במתפרעים פלסטיניים, זה בעיניהם ובעיני העולם הנאור – פשע של השמדת עם, ג'נוסייד.

* סופר נידח: במשך תקופה ארוכה, כשהייתי מנחה סדנאות פרוזה, הייתי בכל הזדמנות תוקע את הלשון עמוק בפיהן של משתתפות צעירות ויפות, ולפעמים גם מחדיר אצבע בדחיפת יד בין הטבור לתחתונים, יורד למטה – עד הקוס, מעסה להן שם את הצ'יפצ'ימון, ואפילו צובט אותו. אך למרבה הפלא אף אחת לא התלוננה – כי אני, בערמומיותי – שיבחתי מאוד את כתיבתן המגדרית ואף הצלחתי להשיג להן פרסום בעיתונים חשובים, בייחוד אם הן היו מזרחיות.

אבל האמת היא שמאוד-מאוד קיוויתי שמישהי מהן תתלונן, השערורייה תתפרסם בתקשורת – וככה תוגבר המכירה של ספריי. וכידוע אם ספר שלך נעשה רב-מכר, אתה לא צריך לשלם למו"ל עבור הדפסת ספרך הבא. לַסופר סירחון הוא כמו אוויר לנשימה.

* ב"ה. למר אהוד בן עזר שלום וברכה! כקורא נאמן אין לי אלא להביע את הערכתי על המאמץ, העקביות והאיכות. אם באפשרותך לשלוח אליי את הקובץ "המסע לפולין", אודה לך מאוד. אני משתמש באופן די קבוע במידע שאני נחשף לו בעיתונך/מאמריך לצורך הצגת עמדות פרו-ישראליות. אני גר בבלגיה ולא יסולא בפז ערך הדברים.

עלה והצלח!

תודה רבה מראש,

שמואל ש.

* מכובדי בן עזר, אני רק שאלה: האם קלמנטינה זייטלבאך התגיירה?

ג"ר

* שנשמע רק בשורות טובות: "שני פעילי חמאס נוספים נהרגו אתמול (שלישי, 2.2) בקריסת מנהרת-טרור במרכז הרצועה, כך לפי הודעה רשמית של חמאס. על פי ההודעה שהוציא הארגון, ההרוגים הם פאוד אבו-אוטאווי, בן 35, הנמנה על מפקדי השטח בזרוע הצבאית, ואחמד אל-זהאר, בן 23. שניהם ממחנה הפליטים אנסיראת שבעזה. לפי ההודעה, השניים נהרגו אתמול בשעות הערב המאוחרות במהלך עבודה בתוך המנהרה, בלי לפרט אם מדובר בהתמוטטות או בפיצוץ שאירע במנהרה. בחמאס הדגישו כי האירוע לא ירתיע את הלוחמים והארגון בהמשך הפעילות האסטרטגית במנהרות." ["הארץ" באינטרנט, 3.2].

* אין גבול לצביעות ולשקר שמזהמים את היהדות בישראל, בהשתתפות הפושע אריה דרעי: "ראשי המפלגות החרדיות מנסים להשפיע על שר הביטחון משה יעלון לבטל את החלטת הרמטכ"ל, רב אלוף גדי איזנקוט, מהחודש שעבר, להעביר את ענף תודעה יהודית מהרבנות הצבאית ולהפעילו במתכונת מצומצמת. על פי פרסום הבוקר (רביעי, 3.2) בגלי צה"ל, ראשי המפלגות החרדיות השרים יעקב ליצמן ואריה דרעי, וח"כ משה גפני אמורים להיפגש היום אחר הצהריים בירושלים עם יעלון ואיזנקוט כדי לדון בנושא. בפגישה ישתתפו גם יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט, שיזם את הפגישה, הרב הצבאי הראשי לשעבר, ישראל וייס, ואחד מראשי המכינה הקדם צבאית בעלי, הרב יגאל לוינשטיין. גורם ביהדות התורה אישר את דבר הפגישה עם יעלון: 'חשוב לנו הצביון היהודי של המדינה, וגם אם רוב החרדים לא משרתים, הצביון היהודי של המדינה כולל גם את הצבא.'" ["הארץ" באינטרנט, 3.2].

כולל גם כמובן שבנינו נהרגים כדי להגן על הפרזיטים החרדים האלה, אשר בשם הכשרות גם ממררים את חייהם של חיילי צה"ל, בייחוד בפסח, ושולחים רבנים חרדים-משתמטים להטיף תורה לחיילי צה"ל – שכלל אינם מעוניינים בכך.

* שלשום בלילה נפלתי על שידור הסרט "אקסודוס" בטלוויזיה ולא הרפיתי ממנו שלוש וחצי שעות מרתקות, והלכתי לישון בשלוש וחצי לפנות בוקר. את הספר לא קראתי בשעתו וגם את הסרט משנת 1960, בבימויו של אוטו פרמינגר, מעולם לא ראיתי. חשבתי כל השנים שמדובר בתיאור מסעה ההיסטורי של ספינת העולים "אקסודוס", שמעפיליה הוחזרו בכוח בשלוש אוניות גירוש בריטי – לגרמניה.

מתברר שסיפור ה"אקסודוס" בסרט הוא קצר למדי ואחֵר, ומהווה רק חלק ראשון ברומאן, והוא מסע ספינת המעפילים מקפריסין לחיפה, ואילו הסרט נמשך עד מלחמת העצמאות, דרך פיצוץ מלון המלך דוד והפריצה לכלא עכו. פול ניומן בתור ארי בן כנען הוא יוצא מן הכלל, וגם מי שמשחקת נגדו, אווה-מארי סיינט, משחקת היטב. אמנם קצת קיטש אמריקאי. קצת טעויות היסטוריות. אבל הסך-הכול מחמם את הלב. ממש סרט ציוני. האפוס הקולנועי, אולי הטוב ביותר – על תקומתה של מדינת ישראל.

יש לשער שאילו הופק הסרט כיום היה זוכה לקיתונות של שופכין אצלנו ובעולם בתור סרט גזעני על אקיבוש – והעוול הנורא שעשינו לערבים ב-48', שלא הסכמנו שגורלנו יהיה כגורל היהודים באושוויץ, כפי שהבריטים והמופתי, ידידו של היטלר – ציפו שיהיה סופנו. תארו לעצמכם מה פסיכים כרוגל אלפר, עמירה הס  וגדעון לוי – היו כותבים היום על הסרט.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,623 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל