הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 1119

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ט בשבט תשע"ו, 8 בפברואר 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: קְרִיאָה לַחְדֹּל מִן הַטֵּרוּף וְעַל שְפִיּוּת לַחְמֹל. // פוצ'ו: בחיי (2), פרק י"ח – הפיצוץ בחדר הסודי. // עמוס גלבוע: על שתי תמונות מציאות של החברה הישראלית. // יועד אליעז: המלצה לקריאה: "פגישה על השפתיים" מאת אדיר כהן. // אברהם כץ עוז: מידע של מפא"יניק ותיק, מפא"י הקימה, הליכוד רק הורס. // יהודה דרורי: 1. הזמניות המסוכנת של ערביי ישראל. 2. טימטום ביטחוני סידרתי. // מנחם רהט: שיכתובם אומנותם. // מתי דוד: ממשלת אחדות לאומית הכרחית ואפשרית. //  יהושע סובול: הנה תגובתי לשיגעון בהלת ה"שתולים" שתקף את חבורת "אם תרצו". [ציטוט]. // אורי הייטנר: צרור הערות 7.2.16. // תקוה וינשטוק: "תל אביב 100" האנציקלופדיה של תל אביב. // מנשה שאול: "אלנור" נגד "האחים המוסלמים", חמאס נגד איראן, סונים נגד שיעים. [ציטוט]. // יוסי אחימאיר: הערות מעמוד הפייסבוק שלי. // אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו. שיחה שישית: אגדת יהודי חייבר. // משה גרנות: בשולי החוק על הטרדה מינית. // ד"ר יובל ברנדשטטר: הפמיניזם המודרני סימן לעצמו שני אויבים: השטן הגדול הוא הזכר לְבן העור הנוצרי/יהודי, והשטן הקטן הוא מדינת היהודים. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק עשרים ושישה: קפיצה גדולה לאחור. התייעצות מכרעת של בני קורייטה, בחיג'אז, בליל שבת בחודש מרס, שנת 627, כנגד המצור שמטיל עליהם הנביא מוחמד. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

קְרִיאָה לַחְדֹּל מִן הַטֵּרוּף וְעַל שְפִיּוּת לַחְמֹל

בֵּין חֲמוּמֵי הַמּוֹחַ מִיָּמִין וְגַם מִשְּׂמֹאל

 

לְנֹכַח הִתְבַּהֲמוּתוֹ שֶל מָה שֶנֶּהְפַּךְ

מִשִּׂיחַ צִבּוּרִי לִרְקָק שֶל כִּיחַ זִבּוּרִי

בַּשֵּפֶל בּוֹ דֻרְדַּרְנוּ מִן הַפַּחַת אֶל הַפַּח

כְּשֶבָּאוּ מַיִם כְּבָר עַד רֶפֶש וּבַ-potpouri

שֶל גִּדּוּפִים הֲדָדִיִּים וְעַתִּירֵי סֶגְמֶנְטִים

שֶל גֹּעַל מִצִּדָּם שֶל קִיצוֹנֵי שְׂמֹאל וְיָמִין

בִּמְקוֹם וִכּוּחַ תַּרְבּוּתִי, מֻשְׂכָּל, אִינְטֶלִּיגֶנְטִי

צָרִיךְ כַּיּוֹם לוֹמַר לְכָל יִשְׂרְאֵלִי אָמִין

כִּי נְבִיאֵי-הַשֶּקֶר שֶל מוּסַר-הַדָּת-כְּאִלּוּ

שֶרוֹמְמוּת-הַבְּלוֹף כָּאן בִּגְרוֹנָם (וּכְעֵדוּת

רָצְחוּ נַעַר עַרְבִי, מוּחַמַד חַאדֶר, וְהִטִּילוּ

אֵש עַל תִּינוֹק וּמִשְפַּחְתּוֹ בְּדוּמָא כְּעִדּוּד

לִכְרוֹת עֲצִי זֵיתִים שֶל פָּלֶשְׂתִּינִים וַאֲפִלּוּ

לִיזֹם אֶת חִלּוּלָם שֶל מִסְגָּדִים וּבְחַדוּת

סַכִּין מוּנָף לִרְקֹד בַּחֲתֻנָה שֶבָּהּ יָגִילוּ

מוּל תְּמוּנָתוֹ שֶל הַתִּינוֹק הַמֵּת בְּהִתְלַכְּדוּת

פִּרְאִית כְּמוֹ חוּלִיגָנִים אֵלּוּ שֶחֻרְבָּן הִנְחִילוּ

לִמְעוֹן בֵּית-סֵפֶר יְהוּדִי-עַרְבִי בִּטְרַאנְס-זֵדוּת

בּוֹ אֶת כְּבוֹדָהּ שֶל יִשְׂרָאֵל הִכְתִּימוּ וְהִשְפִּילוּ)

הֵם אוֹת-קָלוֹן לַדָּת וְהֵם כְּלִמָּה לַיַּהֲדוּת.

 

וְלֹא פָּחוֹת כְּלִמָּה יֵש בַּמַּצְפּוּן הַסֶּלֶקְטִיבִי

שֶל הֶעָטִים עָלֵינוּ בְּפִרְצֵי-צְבִיעוּת קְבוּעִים

שֶגַּם אִם כָּל פְּגָמֵינוּ מַצְרִיכִים תִּקּוּן אַקְטִיבִי

מוּסָרִיִּים אֲנַחְנוּ פִּי שִבְעִים מִן הַצְּבוּעִים

כְּמוֹ בַּאנְקִי מוּן מִן הָאוּ"ם-שְמוּם שֶבְּסִכְלוּת רֶטוֹרִית

טוֹעֵן כִּי הַטֵּרוֹר הַפָּלֶשְׂתִּינִי צְמֵא-הַדָּם

הוּא רַק פְּרִי הַכִּבּוּש וּמְגַלֶּה בּוּרוּת הִיסְטוֹרִית

לְכָךְ שֶהַטֵּרוֹר הָאַנְטִי-יְהוּדִי קָדַם

הַרְבֵּה עֶשְׂרוֹת שָנִים לְפֶרֶק כִּבּוּשָיו שֶל צַהַ"ל

בְּשֵשֶת הַיָּמִים, כְּמוֹ מְאֹרְעוֹת תַּרְצָ"ו-תַּרְצָ"ח,

הַטֶבַח בְּחֶבְרוֹן וּמִקְרֵי-רֶצַח עַל כָּל שַעַל

לִפְנֵי אוֹתוֹ פּוֹגְרוֹם וְאַחֲרָיו, בְּבֹקֶר צַח

כְּשֶאַרְבָּעָה צִבְאוֹת עַרְבִים הִמְרוּ בַּחֲמַת-רֶצַח

אֶת הַחְלָטַת הָאוּ"ם בְּלֵיק-סַכְּסֶס עַל חֲלֻקַּת

הָאָרֶץ וְקָפְצוּ לְתוֹךְ תְּחוּמָהּ לְהִתְפָּרֵץ, אַךְ

הֵמִיטוּ עַל עַצְמָם בְּאַשְמָתָם-הֵם אֶת מַכַּת

הַנַּאקְבָּה שֶמִּמֶּנָּה עַד הַיּוֹם הֵם לֹא הִסִּיקוּ

אֶת דִּין הַקּוֹמוֹן-סֶנְס: לְהִגָּמֵל מִן הַחֲלוֹם

לִכְבֹּש אֶת פָלַסְטִין וְעַד הַיּוֹם הֵם לֹא הִפְסִיקוּ

לְהַחֲמִיץ כָּל הִזְדַּמְּנוּת לְהַחְמָצַת שָלוֹם

כְּשֶהֵם שְקוּעִים בַּחַארְתָּה לְהַטְבִּיעַ אֶת כֻּלָּנוּ

בְּדָם, כְּשֶעַרְבִיֵּי הָאָרֶץ בְּרֻבָּם אֵינָם

רוֹצִים לִחְיוֹת בְּפָלַסְטִין וּמְבַכְּרִים אוֹתָנוּ

לַמְרוֹת שֶעוֹד רַבּוֹת יֵש לַעֲשׂוֹת לְשִוְיוֹנָם.

 

כָּךְ שֶגַּם בְּלִי כִּבּוּש וּבְלִי הִתְנַחֲלוּת הָיָה כָּאן

תָּמִיד טֵרוֹר עַרְבִי אַלִּים, לַמְרוֹת שֶשּוּם כִּבּוּש

וְשוּם הִתְנַחֲלוּת – נֹאמַר זֹאת בְּצוּרָה גְלוּיָה כָּאן –

וַדַּאי לֹא צְעָדִים בּוֹנֵי אֵמוּן הֵם לְגִבּוּש

פְּשָרַת-אֱמֶת בֵּין יִשְמָעֵאל וּבֵין יִצְחָק וְחֵרֶף

חִבַּת מִתְנַחֲלֵינוּ לְאַדְמַת מוֹלַדְתָם

צִיּוֹנוּתָם אֵינָה עוֹלָה עַל צִיּוֹנוּת אַחֶרֶת,

שֶל בֶּן-גֻּרְיוֹן שֶהִתְנַגֵּד קָשוֹת לְדַעְתָּם.

 

וְכָל נוֹשְׂאָיו שֶל שֵם הַשְּׂמֹאל לַשָּוְא, הֵם רַק בּוּשָה לוֹ

כִּי אֵין בֵּינוֹ וּבֵינֵיהֶם גַּם שֶמֶץ שֶל דִּמְיוֹן

כְּשֵם שֶחֶבֶר "אִם תִּרְצוּ" אֵין שוּם זִקָּה קְלוּשָה לוֹ

לְאַהֲבַת הָאָרֶץ וְדָתוֹ שֶל אֵל עֶלְיוֹן

וּבָא הַזְּמַן שֶהַצִּבּוּר יַבְחִין בֵּין הֶחָזוּת

הַיַּחְ"צָנִית וְכַזְבָנִית שֶהַכְּסִילוּת עוֹטָה

עַל הַתַּרְמִית שֶבַּתַּדְמִית שֶבָּה הַהִתְחַזּוּת

מַטְעָה אֶת הַתְּמִימִים שֶהֵם קָרְבַּן הִתְבַּזּוּתָהּ.

 

כִּי אִלּוּ לִיבֶּרָל כְּזַ'בּוֹטִינְסְקִי רַק הִשְקִיף

מִבּוֹר-קִבְרוֹ בִּירוּשָלַיִם אֶל יָמֵינוּ אֵלֶּה

וְהוּא, הַדֶּמוֹקְרָט, איש הֶהָדָר הַכָּל-מַקִּיף,

מִי שֶחָלַם עַל דּוּ-קִיּוּם עִבְרִי-עַרְבִי כְּפֶלֶא

שֶתּוֹדוֹת לוֹ

יִחְיוּ כָּאן בְּאֹשֶר

בֶּן עֲרָב, בֶּן נַצֶּרֶת וּבְנוֹ

כִּי דִגְלוֹ, דֶגֶל טֹהַר וָיֹשֶר

שֶחָזוֹן רֹאש בֵּיתָ"ר כָּךְ כִּוְּנוֹ

יִתְנוֹסֵס מֵעָלֵינוּ – לוּא זַ'בּוֹ

רַק רָאָה אֵיךְ בִּשְמוֹ וּבְשֵם

דַּת מֹשֶה (שֶחֻקֶּיהָ כִּי רַבּוּ

מוֹקִיעִים כְּחוֹטֵא וְאָשֵם

כָּל מֵפִיר אֶת דִּבֵּר "לֹא תִרְצַח")

נַעֲשִׂים כָּאן פְּשָעִים מַחְרִידִים

שֶל פָשִיזְם נִתְעָב שֶפָּצַח

אֶת לֹעוֹ בִּמְדִינַת הַיְּהוּדִים,

אִלּוּ זַ'בּוֹ רָאָה בְּעֵינָיו

אֵיךְ סִלְּפָה בְּצוּרָה כֹּה קָשָה

כַּת וַנְדָּלִים אֶת כָּל טִעוּנָיו

הָיָה מֵת בַּשֵּנִית (מִבּוּשָה).

 

וְלוּא בֶּרְל צָפָה בַּגְּרוֹטֶסְקָה

בָּהּ עוֹכְרֵי יִשְׂׂרָאֵל מִתְיַמְּרִים

לִהְיוֹת שְׂמֹאל כִּבְיָכוֹל הַגּוֹרֵס כָּאן

כִּי אוֹתָם הָרוֹצְחִים וְדוֹקְרִים

יְהוּדִים הַחַפִּים מִכָּל פֶּשַע

וּפְגוּעֵי בַּקְבּוּקֵי-תַּבְעֵרָה

אוֹ דְרוּסֵי רִכְבֵּי רֶצַח וָרֶשַע

הֵם פָּשוּט אִימְפְּלִיקַצְיָה כְּשֵרָה

לִמְרִירוּת הֶגְיוֹנִית וּמוּבֶנֶת

שֶל תִּסְכּוּל פָּלֶשְׂתִּינִי קַיָּם

הַזּוֹמֵם דֶּרֶךְ חֹד הַכַּוֶּנֶת  

לְהַשְלִיךְ אֶת כֻּלָּנוּ לַיָּם –

אִלּוּ בֶּרְל שָמַע זֹאת וַדַּאי

הוּא הָיָה מִזְדַּעֵק: "יְדִידַי,

זֶה אֵינֶנּוּ כְּלָל שְׂמֹאל, זֶה גִדּוּל

פָּתוֹלוֹגִי רָאוּי לְבִדּוּל

שֶכְּבָר בּוּבֶּר יִחֵד לוֹ זֶהוּת יִחוּדִית

הַקְּרוּיָה אַנְטִישֵמִיּוּת פְּנִים-יְהוּדִית."

 

הַשְּׂמֹאל הָאֲמִתִּי אֵינֶנּוּ זֶה שֶל גִּדְעוֹן לֵוִי,

עֲמִירָה הֶס וְנָתָן זַךְ חוֹלֵי שִׂנְאָה עַצְמִית

כִּי אִם שֶל פַּטְרִיוֹטִיּוּת שֶכֹּה טְהוֹרַת-לֵב הִיא

עַד שֶמִּמֶּנָּה לֹא תוּכַל כַּת שוֹקֶן לְהַצְמִית

אֶת זֵכֶר רַבִּין, אַבָּא קוֹבְנֶר וְיִצְחָק שָׂדֶה

וַאֲבִידָן שִמְעוֹן וּמֹשֶה סְנֶה הַמְּאֻחָר

זֶה שֶאָמַר בְּקוּרְס שֶל צַנְחָנִים: "אֲנִי מוֹדֶה

שֶשּוּם דָּבָר עִבְרִי אוֹ יְהוּדִי, אִם בַּנֵּכָר

וְאִם בָּאָרֶץ, אֵינוֹ זָר לִי" – וּכְשֶאֱוִילִים

קוֹרְאִים בְּשֵם "שְתוּלִים" לְצִיּוֹנִים מֵאַנְשֵי שְׂמֹאל

שֶיְּשִימוֹן הִפְרִיחוּ וְקָלְטוּ אַלְפֵי עוֹלִים,

הֵקִימוּ קִבּוּצִים וּמַמְשִיכִים כָּאן לַעֲמֹל

בְּצַהַ"ל, בַּחִנּוּךְ, בְּכָל מָקוֹם עַל הַמַּפָּה

שֶבּוֹ בִּנְיַן הָאָרֶץ מְיַחֵל לְכָל גּוֹאֵל

אַךְ כָּל מַשְמִיצֵיהֶם שֶמִּפִּיהֶם אֵינָה מַרְפָּה

סִכְלוּת לָשוֹן-הָרַע שֶהַטִּמְטוּם בָּהּ מִתְגַּעֵל

פּוֹשְקִים שְׂפָתַיִם – אֵין סָפֵק שֶאֵלֶּה הֵם חֶרְפָּה

גַם לְעַצְמָם וְגַם לִשְמָהּ הַטּוֹב שֶל יִשְׂרָאֵל.

 

 

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק י"ח – הפיצוץ בחדר הסודי

על הֶספק הכתיבה המהיר, אני צריך להודות לסילקה הכלבה המסורה שלי, שהיתה יוצאת איתי לשמירה. היותו של הקיבוץ סמוך לגבול הירדני חייב שמירה  מרובה ואני אף פעם לא התחמקתי כשהגיע תורי. אני חושב שלא היה בקיבוץ, ואולי גם בכל הארץ, מישהו שצבר כל כך הרבה שעות שמירה ישנונית על חבילות חציר. סמכתי על סילקה שהיא לא תיתן לאף מסתנן לעבור בסביבתי בלי שתסתער עליו. ידעתי גם, שאף ממונה ביטחוני משלנו לא יעז לבוא לבדוק את עבודתי, כשהוא מודע לכלבת הזאב הצמודה אליי.

אני חושד בסילקה שכפי שאני סמכתי עליה, כך גם היא סמכה עליי וכשאני עצמתי את עיניי, גם היא ישנה, אבל אין לי  הוכחות. במשך לילות השמירה הרבים שנפלו בחלקי, אף פעם לא יצא לנו לעמוד במבחן, מה שמרמז שאולי שמרו עליי גם מלמעלה, ואולי יש להודות על כך גם לאימי, שהמשיכה לצום בכל יום שני וחמישי, גם אחרי שמלחמת העצמאות נגמרה.

פרט לכתיבה אחרי לילות השמירה, כתבתי גם בשבתות. הייתי לוקח את המחברת ואת סילקה והולך לחדר הסודי שלי. שבת אחת הלכתי לשם גם אחרי הצהריים ומצאתי את מיטת העבודה שלי תפוסה על ידי שבתאי ורינה, שהפכו אותה למיטת כלולות. שבתאי אף פעם לא סלח לי על אותו ליל סערה גשום במגידו, כאשר אמר לי בקבינה של המשאית: "תוציא את הכלב או שאני יוצא!" – ואני כמובן לא הוצאתי, כי איך יכולתי לבקש מבעל חיים מסכן לצאת אל הגשם הנורא? מה, הוא לא בן אדם? לשבתאי המסכן לא היתה ברירה והוא יצא לחפש מחסה מתחת לברזנט שכיסה את המשא.

באותה שבת קיצית בבית נטיף לא ירד גשם בחוץ, ואני, מתוך נימוס, גם לא ביקשתי מהם לרדת מהמיטה שלי, רק התיישבתי על אדן החלון והתחלתי להעלות לשיחה נושאים הקשורים לבעיות המשק. גם רינה וגם שבתאי, הידועים כדברנים מעולים, התעטפו הפעם בשתיקה ולא שאלו אותי אף שאלה.

אחרי רבע שעה הבינו שיש להם עסק עם רשע מרושע שחושב רק על עצמו, וללא אומר נעלו את סנדליהם ויצאו לחפש מאורת אהבים אחרת. אני חושב שבאותו רגע איש לא שנא אותי כמוהם, אבל מה אני אשם, אם בדיוק באותה שבת הגעתי לפרק המספר על "הקרשים המלבלבים באביב" והרגשתי שאני חייב לסיים אותו ויהי מה? וכשראיתי איך השניים יורדים במדרגות, לא יכולתי להתאפק וצעקתי להם: "תיכנסו למטה לחדר מימין, תראו שם דבר שלא ראיתם בחיים."

 שבתאי התמים, שלא חשד בכלום, לא התאפק ופנה ימינה. בדקה הבאה, אני חושב שכל הקיבוץ שמע איך הוא צועק: "פוצ'ו קוס אמכּ! אם אני לא שוחט אותך יום אחד, אז שמי לא שבתאי!"

כשרינה החמודה ראתה איך הוא יוצא מהחדר עם רגל אחת שחורה לא יכלה להתאפק ופרצה בצחוק שכמעט גבר על הצחוק שלי.

שבתאי, שלא היה לו חוש הומור בעניינים כאלה, הרים אבן וזרק לכיווני, אך אני מיהרתי להיעלם בחדרי ושם עקבתי מהחלון אחרי שבתאי המנער את הרגל מהאפר שדבק בה וברינה שעדיין המשיכה לצחוק. כמוני.  

אירוע אחר חל באותו חדר סודי כמה שבועות לאחר מכן. היה זה ליל שישי בקיבוץ, חגגנו את מסיבת השבת בחדר האוכל ששימש גם כמועדון תרבות. פתאום שמענו פיצוץ עז מכיוון בית הסלעים והכול הסתכלו זה על זה לראות מי חסר.

כמה ימים קודם לכן תליתי מודעה הנושאת את הכותרת "אזהרה !!!" על לוח המודעות של חדר האוכל. בהודעה הכתובה באותיות של קידוש לבנה הודעתי לכולם ששמתי רימון על דלת הכניסה לחדר הפרטי שלי, הנמצא בבית הסלעים הסמוך לבית השיח', והחברה מוזהרים בזאת לבל ינסו להיכנס לשם. ליתר בטחון תליתי גם אזהרה דומה על דלת החדר, מתוך הנחה שהמסתננים הערבים לא יודעים לקרוא עברית. 

את הרימון הנחתי לא בגלל רינה ושבתאי ודומיהם, אלא בגלל האופניים שלי שנגנבו מהחדר. היו אלו אופניים משומשים שקניתי ממשה בורובסקי עוד בימים שלמדנו יחד בגימנסיה הרצליה. הוריו של משה לא רצו לקנות לו אופניים, כי פחדו שהבן היחיד שלהם חס וחלילה ייפול ויישרט, אבל הוא לא ויתר. דיבר עם יריב אוורבוך (אורן), שלמד איתנו באותה כיתה, וזה הציע לו לעבוד בפרדס של הוריו במושב הדר ולהרוויח את דמי האופניים. משה אכן עשה זאת ורכש אופניים חדשים.

הצרה שלו היתה שהוא גר ברחוב שינקין התלול, ואחרי שנה של נסיעות בעליות של הרחוב ואחרי שגמר לעשות רושם על כל הבנות, העמיד את האופניים למכירה. כך הגיעו האופניים לידי ובזכותם זכיתי הרבה פעמים להרכיב את פנינה בדרך חזרה מהגימנסיה. כשעלינו לבית נטיף הבאתי לשם את האופניים, כי כשרציתי לנסוע הביתה כדי לעשות אמבטיה חמה אחת לחודש, היה קשה למצוא אוטובוס, היות שהתחנה הכי קרובה היתה במסעף הרטוב, מרחק של 20 קילומטרים. הודות לאופניים יכולתי לנסוע דרך בית ג'מאל עד משטרת הר-טוב, שם לקשור אותם  לגדר הבניין ולעלות על האוטובוס  הנוסע בקו תל אביב ירושלים.

באחד הבקרים, אחרי ליל שמירה, רכבתי על האופניים בשביל היורד לבוסתן גן העדן, והתגלגלתי יחד אתם בין הסלעים, הן התעקמו ללא תקנה ואני רק חטפתי מכות יבשות ובעיקר התלכלכתי והייתי זקוק לאותה אמבטיה, שממילא התכוננתי לעשות בבית. הרמתי את האופניים הדפוקים על כתפי ועכשיו אני נשאתי אותן. התעצלתי לשאתן עד חדרי בתוככי הקיבוץ, והעליתי אותם לחדר הסודי שלי, שהיה בו שפע מקום. אחר כך הלכתי ברגליים מדדות עד משטרת הרטוב ומשם באוטובוס לאמבטיה החמה בבית הוריי.

שבוע אחרי זה, כשעליתי לחדר לכתוב, גיליתי שהמסתננים גנבו לי את האופניים. פחדתי שעכשיו, אחרי שגילו את המקום, יבואו לגנוב גם את המיטה, ומיקשתי את הדלת בעזרת חוט ורימון. את החוט קשרתי לניצרת הרימון בצורה כזאת, שמי שינסה לפתוח את הדלת, ישלוף אותה ויגרום לפיצוץ הרימון תוך שלש שניות. 

כשלושה שבועות חלפו בשלום. כשהייתי בא לכתוב, הייתי מתיר את החבל, ובצאתי קושר אותו בחזרה תוך הקפדה שדף האזהרה יישאר נעוץ לדלת במקום בולט.

ישבנו בחדר האוכל ושרנו שירי קבלת שבת ופתאום הפיצוץ.

באותם חדשים ראשונים להתיישבות היינו מצווים, כל הבנים, ללכת עם רובה צמוד. מיד התארגנה כיתת  בחורים נושאי נשק ופסענו לעבר בית הסלעים כשאני וסילקה צועדים בראש.

הגענו לתחילת המדרגות ונעצרנו. מה עושים עכשיו? לאף אחד אין אומץ לעלות למעלה ולמצוא גופה מנוקבת מרסיסי רימון. היחידה שלא ידעה מה מחכה לנו למעלה זו סילקה, אבל אף פעם  לא לימדתי אותה מה היא צריכה לעשות כשאני אומר לה  "קדימה לעלות!"

בלית ברירה נתתי לפחפח להחזיק אותה ברצועת הצוואר ליד המדרגות ועקפתי את הבניין. מאחוריו היה בית הרוס, טיפסתי על ערימת ההריסות ומשם צעקתי: "סילקה בואי!"

סילקה התמימה לא העלתה על דעתה איזו תעלול אנחנו מעוללים לה וזינקה על המדרגות לכיוון שממנו נשמע קולי. שום דבר. היא מגיעה  לדלת הממוקשת ולא משמיעה שום נביחת אזהרה. עכשיו כולנו גיבורים, עולים לעבר החדר. מישהו מאיר בפנס, הדלת נראית פרוצה ובקירות חורים של רסיסי רימון. המסתנן כנראה היה מודע לסגולת הרימון. כששמע את נקישת הנפץ המדליק את הפתיל הפנימי, ידע שיש לו שלוש שניות עד הפיצוץ והספיק לקפוץ מעבר למעקה וכך ניצל וברח. איזה מזל שברח, מה היינו עושים אם  היינו מוצאים אותו פצוע או גוסס. מי  היה צריך את כל הבלגן  הבעייתי הזה?

יותר לא שמתי מוקשים על הדלת. המשכתי לבוא לחדר לכתוב בשכיבה, ופעם אחת אפילו זכיתי  לשכב על המיטה בלי לכתוב. היה זה בזכות צעירונת שהגיעה לקיבוץ שלנו מאחד המושבים בעמק יזרעאל ולא חששה ממה שאני זומם לעשות לה.  

 

המשך יבוא

 

 

* * *

עמוס גלבוע

על שתי תמונות מציאות של החברה הישראלית

תמונה אחת, אישית, של איש שמאל מכובד, רואה מציאות שחורה משחור שבה המדינה חדלה להיות דמוקרטית והופכת לדיקטטורה-תיאוקרטית.

תמונה שנייה,   מגוף ליברלי מכובד, המבוססת על סקרים ומחקר, מצביעה על כך שבמדד הדמוקרטיה לשנת 2015 , "ישראל תופסת מקום טוב באמצע" בין מגוון מדינות דמוקרטיות בעולם.

אני עם התמונה השנייה, המאוזנת.

חז"ל אמרו, בשיא התמציתיות: " המציאות – בעייני המתבונן ".  בכוונתי  להציג כאן  שתי התבוננויות שונות  על המציאות  של החברה הישראלית בתחילתה של שנת 2016. המציאות על פי ההתבוננות הראשונה היא אישית, של איש שמאל, עתיר זכויות, שאני מעריכו ומוקירו.  התמונה התמציתית שלה היא זאת:

 

ראשית, תחת שלטון נתניהו המרכיב היהודי בזהותה של ישראל בא על חשבון המרכיב הדמוקרטי והוא מפיץ שנאת זרים וערבים. מדובר במהפכה לכיוון משטר לא דמוקרטי, לאומני, גזעני, מנותק שמיים וארץ ממגילת העצמאות, ולעבר זהות דו-לאומית חדשה במדינת אפרטהייד.

 

שנית, מדובר במדינה שבה שופטים חוששים מתגובות ההמון, שבה אמנים נרדפים ומיעוטים חוששים לגורלם. זאת לכן מדינה הנמצאת בדרך להתאבדות הדמוקרטיה.

 

שלישית, הקולוניאליזם פס מהעולם. לכן כשם שאלג'יר ווייטנאם סילקו מעליהן את הקולוניאליזם (הצרפתי), כך תקום המדינה הפלסטינית (שתנער מעליה את הקולוניאליזם הישראלי, מן הסתם, ע.ג. ).

 

רביעית, כל חבריו פסימיים, מיואשים מהמציאות האובדנית הזאת של דמוקרטיה בישראל; מציאות שהיא חלום בלהות לכל אדם ליברלי, דמוקרטי ושוחר שלום, ויש בתוכם המדברים אפילו על סוף החזון הציוני.

 

חמישית, אבל הוא נשאר אופטימי, כי סופם של הכוחות הליברליים במדינה לנצח את הכוחות הלאומניים והאנטי דמוקרטיים. אבל, עד שיגיע הניצחון נהיה צפויים להמשך שלטון המשלב אלמנטים של דיקטטורה ותיאוקרטיה. כל אלו יהפכו את החיים כאן לבלתי נסבלים.

 

מול תמונת בלהות של מציאות מפחידה זאת, הרי תמונת מציאות שונה, רגועה יותר, מאוזנת יותר, שאינה מבוססת על תחושות והערכות אישיות, אלא על מחקרים וסקרים של גופים ברי סמכא:

ראשית, דו"ח "מדד הדמוקרטיה בישראל לשנת 2015", כפי שפורסם בנובמבר 2015 ע"י המכון לדמוקרטיה, שאיש לא יחלוק על כך שהוא ליברלי ודמוקרטי למהדרין. ובכן, החל מעמוד 136 של הדו"ח,  עורכים מחבריו השוואה קפדנית ביותר בין מדינת ישראל לבין כמה קבוצות של מדינות בעולם בנושא הדמוקרטיה (הקריטריונים הם : חופש, חופש עיתונות, תפקוד הממשל, זכויות אזרחיות, השתתפות פוליטית, שביעות רצון מהחיים במדינה, שחיתות).

המסקנה הסופית העולה מההשוואה היא כי בין מגוון המדינות הדמוקרטיות "ישראל נמצאת במקום טוב באמצע." במה שנוגע לשביעות רצון מהחיים במדינה, ישראל תופסת את המקום השלישי מכל המדינות, ואת המקום השני  בקריטריון של השתתפות פוליטית; בחופש העיתונות ישראל תופסת מקום בינוני עד גבוה; בתפקוד הממשל  ישראל תופסת מקום בינוני; בשחיתות מקומה של ישראל כלל לא מזהיר ( בצדק!!)

 

שנית, גם דו"ח ה-OECD (ארגון המדינות המפותחות הדמוקרטיות) שהוגש בימים אלו, מציין כי 80 אחוזים מאזרחי ישראל מדווחים על שביעות רצון מחייהם (לעומת ממוצע של כ-69 אחוזים בשאר מדינות הארגון), ומצייר תמונה כלכלית וחברתית מאוזנת: מדיניות כלכלית וכספית שקולה ובו בזמן שיעור עוני גבוה, ומחירי דירות מעיקים.

 

שלישית, העלייה לישראל נמצאת בקו עלייה מתמיד, וכמחצית מ-31 אלף העולים ב-2015, מגיעים ממדינות מערב סופר ליברליות (רובם המכריע, משפחות צעירים).

 

כלומר, הם ככל הנראה לא קונים את התחזית השחורה ולפיה עדי קמעה ישרור בישראל משטר דיקטטורי-תיאוקרטי. גם אני לא! איני יכול לקבל הפרזות פרועות, תחזיות זורעות ייאוש, הכללות חסרות בסיס, ראיית מציאות חד צדדית לחלוטין – שרק מסייעות לכל אלה בעולם המטיפים והפועלים לקרב את  סופה של מדינה יהודית בארץ ישראל.

 

* * *

יועד אליעז

המלצה לקריאה: "פגישה על השפתיים – אם היית נשיקה – הייתי חיבוק"

מאת אדיר כהן

על מה אדיר כהן לא כתב? כאשר מתבוננים ברשימת ספריו אי אפשר שלא להתפעל מהגיוון הנדיר של תחומי הדעת בהם עסק: פילוסופיה, ספרות, חינוך, פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה, ביבליותרפיה, רומנים, ספרות לילדים – וזה רק חלק מהרשימה. אולם, גיוון נושאי הכתיבה שלו משתרע מעבר לרשימת תחומי הדעת הללו ומעבר לגבולות שהם משרטטים. נושאים כמו הומור, סבל אנושי, חלומות, בדידות, דמיון, שקרים, תקווה, אהבה ואפילו אהבה אסורה... כל אלו אינם יכולים להצטמצם בתוך גבולותיו של תחום דעת אחד. עדיין, ולמרות השפע המגוון הזה, מתבלטת הבחירה לכתוב על הנשיקה. ייחודה של הנשיקה הוא דווקא בעובדה שהיא תופעה מוחשית, מצומצמת ומוגדרת, בשונה מרוב הנושאים הקודמים שהיו מופשטים ובעלי הקף רחב.

אולם קסמו של הספר "פגישה על השפתיים" אינו נעצר רק בבחירה הנושא. כמו בספריו הקודמים, גם כאן אדיר כהן בוחן את מושא כתיבתו באמצעות טקסטים מכל ז'אנר אפשרי. החירות שהוא נוהג בה מהווה מקור נוסף לקסמו של הספר. מדוע לא לצטט מספרות ושירה עתיקים? מדוע לעצור בהתייחסויות פילוסופיות או פסיכולוגיות? מי אמר שאין לערבב בין שירה למדע?

ובתוך החירות הזאת, מתקיימים שני תנאים בבחירת הטקסטים: ראשית עליהם לעסוק בנשיקה, ושנית עליהם לשאת בתוכם ערך מוסף אסתטי, מוסרי, או רעיוני. במילים אחרות הדברים שמובאים עברו סינון של איכות – הם טובים, יפים, ומובילים את הקוראים בדרך אל האמת של הנשיקה.

ובכן מהי האמת של הנשיקה? היא הולכת ומתבררת במהלך הקריאה בספר. והיא מתבררת בכמה אופנים ובכמה כיוונים. אולי האמת של הנשיקה קשורה בעובדה שהיא צומת ומפגש של הפכים. מפגש בין הממשי והסמלי, בין החושני לבין הפיוטי, בין תשוקה לאהבה.

טקסטים אחדים המופיעים בספר מדגישים את מימד התשוקה הממשי-חושני: "אהבה? / אהבה... מהי אהבה? / אותם רגשות מבלבלים, / אותו כאב שאינו חולף. / הנשיקה שנישקת אותי / היא שכבשה אותי לחלוטין." (עמ' 36).

או במקום אחר: "ואז היא היתה מנשקת אותו כפי שמעולם לא נשקה [...] היא היתה הדבר הממשי ביותר בעולם... (עמ' 51), וטקסטים אחרים מדגישים דווקא את הממד הרומנטי, הפיוטי והסמלי: "נשיקה היא פגישה של נשמה עם נשמה" (עמ' 11), וגם: "אנו מנשקים כדי לאמר: "אני אוהב אותך..." (עמ' 37).

המפגש בין הממשי לסמלי פורה באופן יוצא מהכלל. פוריות זו היא אולי הסוד העמוק של קסמו של הספר. בפגישתם, ההפכים יוצרים ניצוצות פואטיים. הניצוצות האלו כוללים מיספר רב של דימויים נפלאים לנשיקה. הנה רק מבחר קטן של דימויים כאלו: דבש, יין, עסיס, נקטר, ענבר, בדולח,  אש, שמיים, רוח, מים, כוכבים, ריחוף, פרפרים...

אי אפשר לסיים המלצה זו מבלי להזכיר את עושר השפה העברית של המחבר, עברית בת רבדים עמוקים ומגוונים. וכמן כן את אוסף התמונות, התצלומים והציורים של הנשיקה שמופיע לאורך הספר. ובמיוחד את איוריו המקסימים של הצייר יגאל ורדי.

 

 

* * *

אברהם כץ עוז

מידע של מפא"יניק ותיק

מפא"י הקימה, הליכוד רק הורס. ומה רוצה שלי יחימוביץ?

מידע חשוב לכל מיני מתנחלים ומתיישבים, וגם לצעירים וחדשים במפלגת העבודה "שלא ידעו את יוסף". היחידים שהקימו התיישבות מסודרת, לפי תוכנית לאומית וממשלתית, בשטחי הגדה, צפון ים המלח, הגולן, סיני וסובב ירושלים – הן מפא"י ומפלגת העבודה. ואילו הליכוד ושותפיו הם היחידים שהרסו עיר ושהורידו ופינו עשרות  ישובים  מאז שעלו לשלטון.

ב-1968, חיים גבתי וישראל גלילי היו בממשלה – הם היו ועדת ההתכישבות, ואחרי גבתי, אהרון אוזן. ההיאחזות הראשונה שהוקמה על ידי איחוד הקבוצות והקיבוצים היתה היאחזות קליה, אחריה באזור זה הקמונו את אלמוג, קליה, קדרון, מצפה שלם, בית הערבה, ומגדלים. וכן את  היאחזויות רימונים, כוכב השחר, ומבוא שילה. הקיבוץ המאוחד הקים את נערן, גילגל וייטב, תנועות המושבים הקימו עוד 12 יישובים מהבקעה ועד מחולה (בית שאן).

בשנים 1974-1968 הקים איחוד הקבוצות והקיבוצים בגולן את מבוא חמה, אפיק, כפר חרוב, מיצר, הקיבוץ המאוחד הקים את מרום גולן, עין זיוון, אורטל ואלרום, והקיבוץ הארצי הקים את שניר, גשור ונטור. ותנועות שונות המושבים: חיספין, רמות, חד-נס, רמת מגשימים, אבני איתן, נוב, אליעד, בני יהודה, נאות גולן, גבעת יואב, כנף, מעלה גמלא וקצרין.  

לפני 1977 הקימו מפא"י ומפלגת העבודה גם את כל יישובי גוש עציון וכן את מעלה אדומים, גוש אריאל-קדומים, אלפי מנשה, גבעת זאב, גוש טלמונים, קריית ארבע, מודיעין עילית, ביתר עילית, גוש בית אל-עופרה. ולפני 1977 הוקמו על ידי מפא"י והעבודה בסיני:  העיר ימית, והישובים – שדות, נתיב העשרה, פריגן, אבשלום, ניר אברהם, אוגדה, תלמי יוסף, פריאל, דיקלה, סופה, חולית, חרובית, עצמונה, חצר אדר, מעוז הים, וכן הישובים אופירה, די זהב, נביעות, שלהבת, זהרון, קדש ברנע, נחל ים, טאבה, וכן את יישובי גוש קטיף ורצועת עזה.

למותר לזכור ולציין שמפלגת העבודה ומפא"י הקימו גם את כל כ-800 היישובים ברחבי הארץ, שקדמו למלחמת ששת הימים.

ומה  עשה  הליכוד? הליכוד הרס ופינה את ימית העיר, את כל יישובי פתחת ימית, מושבים וקיבוצים, כ-30 במיספר. וכן הרס ופינה את יישובי מרחב שלמה, את יישובי גוש קדש ברנע. וכן את  כל יישובי רצועת עזה. הליכוד כתנועה וכממשלה לא  הקים  דבר, רק הרס ועוד יהרוס. סך הכול הרס ופינה הליכוד כ-62 יישובים ועיר אחת.

הניסיון של שלי יחימוביץ, שהיא השמאל שבשמאל, במפה הפוליטית, להיות המועמדת של  מפלגת העבודה לראשות ממשלה – הוא  הבל ורעות רוח,והטעיית הציבור. היא לא יצגה  בעבר, ולא יכולה לייצג גם בעתיד את המדינה שהקימה מפא"י ומפלגת העבודה, כי שלי היא  ההיפך ממפא"י.

בברכת  בניין ויצירה וביטחון,

אברהם כץ עוז 

מפא"יניק ותיק וגם גאה

 

* * *

יהודה דרורי

1. הזמניות המסוכנת של ערביי ישראל

פעילותם של מנהיגי ערביי ישראל מצביעה על נקודה מאד מסוכנת, הם משתדלים שלא לקבוע עובדות של קבע בחייהם של ערביי ישראל בהתאם לחוקי המדינה. הם כנראה מאמינים בשקר ובפנטזיה המוסלמית הפופולרית שהיהודים פה הם כמו הצלבנים, דהיינו, רק אפיזודה זמנית, ובקרוב "ניעלם" כולנו מהשטח, כך שהם יוכלו לרשת את בתינו ושדותינו ורכושנו, ומכאן כנראה מסקנתם, שהם לא צריכים לעבוד ולהשתדל להיקלט בחוקי המדינה ולהשתתף בבניינה.

 

מה הם עושים ביישוביהם ובכסף?

ראו כיצד הם מנהלים את מרבית יישוביהם ברשלנות פלילית, שירותים לא מותקנים, חוקי בנייה לא נאכפים, אין שקיפות בהוצאות ובהכנסות, החמולות שולטות והמיסוי מאוד סלקטיבי.

בנוסף הם בונים על כך שאנחנו ניתן להם כסף לכל צרכיהם. המיסוי אצלם "לוקה מאוד," הכסף השחור מניע אצלם את הכלכלה שלהם. הם מצפים בזהב את כיפת המסגד ביישובם לפני שיש ביוב ראוי. הם שולחים משלחות למדינות המפרץ לאסוף כספים להקמת מסגדים וקבוצות ספורט – ולא להקמת בתי-חולים ומתנס"ים. הם מחכים שהיהודים יעשו זאת בשבילם. דווקא פה הכבוד העצמי הערבי לא משחק.

 

שירות לאומי?

המנהיגות הערבית ב-50 השנים האחרונות איננה דואגת כלל לבוחריהם אלא לפלסטינים –כאשר הם יוצאים מתוך הנחה שהם עם הפלסטינים (בעזרת אללה ו...העולם המוסלמי) – יצליחו להביס אותנו ולסלקנו מכאן.

מנהיגות ערביי ישראל מונעת מצעירים פלסטינים להתגייס לשירות לאומי (שזהו חוק לכל צעיר במדינה). הם אפילו לא מרשים שירות לאומי בכפריהם, הם נלחמים בצעירים הנוצרים הרוצים להתגייס לצה"ל. הם לא רואים בצה"ל את צבא מדינתם אלא צבא הכיבוש כמו שהפלסטינים רואים. הם מתנהגים כאילו הם אדוני הארץ ואנחנו פה כדי לשרתם עד שנסולק.

 

תנאי ראש הממשלה נתניהו

טוב עשה ראש הממשלה שהתנה את הסיוע של 16 מיליארד שקל למגזר הערבי ב-3 תנאים בסיסיים: בנייה לגובה (למנוע מהם בזבוז קרקעות), שקיפות ניהולית (מניעת שחיתות חמולות ביישוביהם) והתנדבות לשירות לאומי.

ברור לנו עכשיו שכל אחד משלושה התנאים הללו לא יתקבל על-ידם ולכן הם לא יראו את הכסף המובטח, אלא שהדבר יוצר אצלנו בעייה אידאולוגית ומעשית כאחד, הדורשת פתרון בהקדם: חוסר הנאמנות המסוכן למדינת ישראל. או – נאמנות שכמעט שלא קיימת! לפיכך עלינו לקום וליצור בארץ עבור כל אלו המסרבים לתרום למדינה קריטריון אחר: מעמד של תושבים! הרעיון הבסיסי הוא שלא מגרשים ולא שוללים אזרחות, אלא מורידים את דרגת המחויבות של המדינה לאזרח המסרב להצהיר נאמנות, ולהשתלב בבניין המדינה, בערכיה ובהגנתה. התושב, למשל, אינו יכול לבחור ולהיבחר לכנסת. הוא לא חייב בשירות לאומי או צבאי, הוא לא חייב לשלם לביטוח לאומי (לכן יסדיר לעצמו ביטוחים באופן פרטי, לרבות ביטוח בריאות, אבטלה וזיקנה) והוא נמצא במעקב צמוד לגבי מיסוי על הכנסותיו (הדוגמא הטובה ביותר למצב כזה היא בארצות-הברית).

 

אפרטהייד?

זו בשום אופן לא מדיניות של אפרטהייד (כפי שתקום ודאי הצעקה הצבועה בשמאל העולמי הצבוע שלנו ובאירופה האנטישמית והמכוערת) – כי היא תחול גם על החרדים, וגם על האנרכיסטים החילוניים למיניהם ושאר המשתמטים מצה"ל. היא תחול על כל הזרים החיים בקירבנו, ואני מניח שיהיה זה מן החוכמה שהממשלה תצהיר שבכל הסדר עתידי עם הפלסטינים, אחוז גבוה של ערביי ישראל יצורפו למדינה הפלסטינית, אם ירצו או לא ירצו.

זה אולי עשוי לתת חומר למחשבה ותמריץ חשוב לערבי ישראלי לחשוב היכן מצויה נאמנותו.

 

2. טימטום ביטחוני סידרתי

סר-הביטחון יעלון מתפאר בכך שאינו סוחר בגופות ולכן החזיר מיד לידי השונאים את גופות שלושת המחבלים המתועבים שרצחו לפני כשבוע את הדס.

כמובן שאלפים רבים השתתפו בהלוויה בקבטיה, הלוויה שנשאה אופי לאומני עם הסתה להמשך הרצחנות והטרור הפלשתיני. קשה לאזרחי המדינה להבין מדוע כל כך קשה למערכת הביטחון לקבור מיד את המחבלים בבית הקברות למחבלים בצפון הארץ (כפי שהיה נהוג עד לפני מספר שנים). מדוע מחזירים את הגופות בעוד שידוע שדבר זה גורם להתגברות ההסתה והפיגועים נגדנו. היכן השכל?

 

3. לעודד גשמי ברכה ברצועת עזה

גשמי הברכה שירדו על רצועת עזה בשבועות האחרונים סייעו בצורה משמעותית למלא את האקוויפר אשר מנוצל שם מעל ומעבר לרצוי. ברור גם שהחקלאות ברצועת עזה תקבל דחיפה טובה בשנה זו, אבל, מכיוון אחר לגמרי – המנהרות מתחילות להתמוטט... לפיכך, בנקודה זו עלינו לחשוב על עידוד משקעים נוספים מעל רצועת עזה על-ידי זריעת קרח-יבש על עננים... לא רק לעודד את משק המים ברצועת עזה אלא גם מפולות במנהרות.

 

* * *

מנחם רהט

שיכתובם אומנותם

מזל טוב: רב ראשי לליטא. אבל התקשורת החרדית, כמיטב מסורת שיכתוב העובדות, מחקה מעברו כל פרט שעלול 'להכתימו' כציוני, אקדמאי, ששירת בצה"ל.

74 שנה בדיוק אחר שעלה הכורת הנאצי ימ"ש על יהדות ליטא המעטירה, וחיסל במיתות אכזריות 207,000 מבין 220,000 יהודי ליטא, שחיו ערב השואה במעוז הלמדנות האשכנזית – נבחר רב ראשי לליטא. הרב כָּלֵב קרעלין, הוא מעתה הרועה הרוחני של שארית הפליטה בליטא, המונה 3,600 יהודים בלבד, רובם רחוקים למדי מהיהדות, ואינם מהווים למרבה הצער אפילו צל חיוור לאדירי התורה, גאוני תבל וארזי הלבנון, שהנהיגו את גלות ליטא עד חודשי השחיטה הגדולה, יוני-דצמבר 1941.

אם לשפוט לפי העיתונות החרדית, שדיווחה בשמחה על המינוי, מדובר בתלמיד חכם, שמילא כרסו בש"ס ופוסקים, במוסדות תורה חשובים בירושלים. מעט ביוגרפיה: הרב קרעלין נולד במוסקבה, עלה ללמוד תורה בארץ הקודש, ומכאן יצא לשמש ר"מ בישיבות קופנהגן (דנמרק), היידלברג (גרמניה), 'סיני' (ניו יורק), ובשנים האחרונות רב קהילת ריגה, לטביה.

מדובר אם כן באישיות תורנית, שהינה, על פי עיתוני החרדים 'המודיע' ו'יתד', כליל המעלות. אלא שבעברו של הרב הצעיר קיימים כתמים שחורים, שעיתוני החרדים (או מי שסיפק להם את הידיעה) טרחו למחוק, כדי לא לקלקל את תמימותם של קוראיהם, ולא לבלבל אותם בעובדות לא רלבנטיות – כמו למשל העובדה שהרב החדש הינו, לפחות לפי הכשרתו והנהגתו, 'ציוֹיֵיני', רחמנא ליצלן. בדיווחים המשוכתבים, מזייפי המציאות, נמחקו מן החרדונים העובדות הבאות: הרב קרעלין למד בישיבה הציונית-דתית 'עטרת כהנים' בירושלים העתיקה, בראשות הרב שלמה אבינר, ואף התגייס ליחידה מובחרת בצה"ל, לא פחות!

'כתמים' נוספים בעברו של הרב נמחקו גם הם, מן הסתם כדי שלא יהוו דוגמה רעה ל'צעירי הצאן'. כך למשל נמחקה העובדה, החשובה כשלעצמה, שהרב קרעלין מחזיק בכיסו – געוואלד! – תואר ראשון בפיסיקה ותואר שני בארכיאולוגיה. מזל שהמשכתבים שכחו למחוק 'כתם' ציוני נוסף בעברו: הרב קרעלין גם כיהן כרב בית כנסת 'יאנג ישראל' בארה"ב, שמנוהל כידוע ברוח ציונית-דתית, בידי הציבור המוגדר 'מודרן-אורתודוקס' – וכדי ביזיון וקצף!

בימים הקרובים אמור הרב קרעלין, להגיע ארצה כדי לקבל את ברכתם 'מרנן ורבנן שבארץ ישראל' לתפקידו החדש. ואיך יוכלו לברכו אם יידעו שמדובר בבוגר 'עטרת כהנים', אקדמאי, בוגר יחידת עילית בצה"ל?

מצד שני, אין להתפלא על המשכתבים החרדים, הדוגלים בדביקות בעיקרון משלהם: 'זכות הציבור לא לדעת'. כשה'יתד' למשל סיקר את הפיגוע הרצחני בישיבה לצעירים שליד ישיבת 'מרכז הרב', הוא נמנע בעקביות מהענקת התואר ישיבה ל'מרכז הרב' ורק דיווח על פיגוע ב'מרכז הרב'. סתם 'מרכז הרב'. כאילו מדובר באיזשהו מרכז קניות, או מרכז הליכוד. לא ישיבה, חלילה.

וכך קורה כשה'יתד' מדווח, לעיתים בעל כורחו, בבחינת מלאך רע עונה אמן, על ישיבת הסדר כלשהי. חלילה ל'יתד' מלהציגה כישיבה, שהרי לא ייתכן לפי ה'השקופע' הטהורה, פך השמן הטהור, שתהיה ישיבה שלומדיה מתגייסים לצה"ל. לצורך הדיווח הכוזב, המציא 'יתד' מינוח משלו: מוסד הסדר. כפי שיש מוסד חינוכי ויש מוסד מחקרי, יש גם מוסד הסדר. הא ותו לא.

היו זמנים שהמשכתבים הרחיקו לכת ושללו את התואר הבסיסי רב מגאוני עולם, שמשום מה לא הלכו בדרך ה'השקופע'. כך כתבו גמדים טרוטי עיניים בעיתונם ה'יתד', על הרב עובדיה יוסף זצ"ל, בימים שבהם ש"ס נכנסה לממשלה והותירה את החרדים האשכנזים בחוץ: עובדיה! – ללא שום תואר רבני. וכך נקרא בפיהם הרב גורן זצ"ל, בשם גורן. סתם גורן. אחד מן השוק..

לזכותם של המשכתבים החרדים ייאמר שהם לא המציאו את השיטה הנלוזה הזו. כבר קידמום משכתבים זייפנים, שמחקו ביד מנאצת וברוב חוצפה, איזכורים של הראי"ה קוק זצ"ל, מתוך ספריהם של תלמידי חכמים, שהם עצמם מחוכמתו ניזונו, על פי עדותם.

הרב איתם הנקין הי"ד עסק בנושא, עבור כתב העת 'אסיף', ותמצית מימצאיו הובאה בגיליון 'שבת' האחרון של 'מקור ראשון'. הרב הנקין מספר כיצד מחקו יורשיו של הרב יצחק אריאלי, שהיה מקורב 16 שנה לראי"ה קוק, מן ההקדמה לספרו 'עיניים למשפט', במהדורתו החדשה, את הדברים הבאים:

"אחד היה אברהם, הגדול בענקים, אשר שלחו ה' למחיה לדורות התחיה בארץ החיים, עמודא דנהורא, נזר הקודש, גאון הדור ומנהיגו מו"ר רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצוק"ל... וכמה מהחידושים נאמרו לפני גדולי ישיבתנו הק' 'מרכז הרב', היא הישיבה החופף עליה הוד רוחה של מחוללה גאון ישראל וקדושו מרנא ורבנא ראי"ה קוק זצ"ל... וברוב חסדי ה' הייתי מהזוכים לייסד ולהקים את הישיבה הק' בעבודה מאומצת, בהשקעת כחות רוחניים וגופניים, ומאת מרן הרב זצ"ל הוטל עלי הנהלת הישיבה בתפקידיה השונים, והנני מנושאי הארון במשך כל זמן קיומה."

כך נהגו גם יורשיו של הרב משה מ. שולזינגר, מתלמידי הראי"ה קוק, שראה בהקמת המדינה אתחלתא דגאולה: "והביאו לנו [הנופלים] בע"ה אתחלתא דגאולה, הביאו את היישוב העברי לידי גאולה של מדינה ישראלית... [אחרי ש]האו"ם החליטו לתת ליהודים מדינה עברית בא"י, שזה קרוב לאלפיים שנה שאנו מחכים לזה, זה דבר היסטורי חשוב וגדול, ומוכרחים להודות שזה נס מן השמיים... עכשיו, עם אתחלתא דגאולה, אנו לוחמים כמו עם שלוחם למען ארצו ומולדתו."

כל זה נמחק מן המהדורה החדשה של ספרי הרמ"מ שולזינגר, שראו אור בידי צאצאיו. כך סילפו, ברוח ה'השקופע' שרכשו בפוניבז', את דמותו האמיתית של אביהם, ובדו מליבם אב חדש.

עצם החוצפה להרים יד בספרי דורות קודמים, לשכתב ולסלף אמת עובדתית לטובת ה'השקופע', באופן שלא שיערו אבותינו – מעידים שנפלה בחלקנו הזכות לחיות בעידן שבו מתיישמים סימני חז"ל לימי עקבתא דמשיחא: "חוצפא יסגא... ואין תוכחת... והאמת תהא נעדרת... אויבי איש אנשי ביתו."

 

 

* * *

מתי דוד

ממשלת אחדות לאומית הכרחית ואפשרית

לאור כל מה שמתחולל בתוכנו ומסביבנו, מוטלת החובה והאחריות על מנהיגות שתי המפלגות הגדולות, הליכוד והעבודה, להקים ממשלת אחדות לאומית, שהיא הכרחית ואפשרית.

גם הימין של הליכוד וגם השמאל של העבודה נטשו אמונות ועקרונות בתוקף נסיבות משתנות. פוליטיקה משמעותה מיצוי של פשרות הכרחיות ואפשרִיות בנסיבות משתנות, ולא מיצוי של אידיאולוגיות טהורות ומושלמות אך בלתי אפשריות במשטר דמוקרטי המבוסס על פשרות. הפשרה המצויה גוברת לרוב על אידיאולוגיה מצויה. עובדה היא שהאידיאולוגיות נכשלו במבחן התוצאה גם בליכוד וגם בעבודה, מבלי שהן הודו בכך.

גם בליכוד וגם בעבודה צפוי מאבק וקרע פנימי בעניין האפשרות להקמת ממשלה משותפת. המבחן שיעמוד להכרעה: טובת המדינה או המפלגה.

 

אידיאולוגיות מנוגדות אינן מחסום למדיניות ריאלית

הלהט האידיאולוגי התיאורטי, כביכול בין "מחנה השלום" של השמאל, לבין "המחנה הלאומי" של הימין, יהפוך ללא קושי ללהט קואליציוני. אמנות ניסוח "קווי יסוד" גמישים, פותרת את כל הבעיות של מצעים נוקשים ומנוגדים. תפיסות אידיאולוגיות מנוגדות אינן מכשול ליישום מדיניות הכרחית של ביצוע רפורמות בכל תחומי החיים.

גם הימין וגם השמאל השתנו: הימין הפסיק להאמין ולשיר "שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן." השמאל הפסיק לשיר את "האינטרנציונל" ולצעוד עם דגל אדום ב-1 במאי. התומכים הנאמנים והנבונים, גם בימין וגם בשמאל, התנתקו מהחשיבה הדוגמטית והנאיבית, לפיה כל מה שמוגדר "ימין" הוא כביכול תמיד אסון, כישלון וריקבון, ואילו כל מה שמוגדר "שמאל" הוא כביכול תמיד חזון, פתרון ונכון.

בין הימין לשמאל יש הרבה סיסמאות להשגת הקול והשלטון. ואולם בהמשך בהיותם בשלטון הם נאלצים להתכחש לרוב ההבטחות. זאת מאחר והאחריות הממשלתית, שונה מהאחריות המפלגתית.

מנהיגות של כל מפלגה אחראית, ריאלית, ולא פנאטית, רשאית ואף מחויבת לעיתים לשנות עמדות, עקרונות ואמונות, לאור נסיבות משתנות, לטובת הישגים ופתרונות אפשריים הכרחיים.

ואולם מחובתה של כל מפלגה להודות בפומבי בשינויים שעשתה, תוך הצגת נימוקים ונתונים, ולא באמצעות אליבי של האשמות נגד יריבותיה הפוליטיים שגם הן נטשו עקרונות, כדי להצדיק את עצמן.

במקום לקיים ויכוחי סרק על קפיטליזם וסוציאליזם (סוציאל דמוקרטי) עדיף להסכים על נוסח האומר: עדיף קפיטליזם מתוקן והומאני, על פני סוציאליזם מיושן ווירטואלי. ראוי להינתק מחשיבה דוגמטית. ראוי להפסיק את העליהום על כל בעלי ההון. כל משק מודרני הוא קפיטליסטי עם בעלי הון כמעסיקים. ראוי להפסיק לחלום לחזור למשק הסתדרותי שפשט את הרגל.

 

דרושה ממשלת אחדות והתפכחות

בכל חלקי הציבור יש רצון להתנתק מהמריבות המפלגתיות השגרתיות וההרסניות. כולם רוצים כתובת ואכסניה איתה יוכלו להזדהות ולפעול כדי להחזיר את המדינה למסלול ממלכתי אחראי של סולידריות ופטריוטיזם ציוני וחברתי, מול האסלאם הקיצוני.

מטרה זו ניתנת להשגה באמצעות ממשלת אחדות לאומית בין שתי המפלגות הגדולות, הליכוד והעבודה. ממשלה זו תצטרך לנהל שיח לאומי מציאותי של התפכחות מאשליות.

לטעות זה אנושי גם בדרג הצבאי וגם בדרג הפוליטי מדיני. ואולם לטעות ולא להודות ולהמשיך להשלות זה הרסני. הגיע הזמן לחזית משותפת של הליכוד והעבודה כדי לנפץ את העלילה שישראל תמיד "אשמה" בהיעדר השלום. הגיע הזמן להפסיק את הוויכוחים הפוליטיים העקרים שכביכול לכל מפלגה יש "תוכנית שלום". אין שום סיכוי להגיע בעתיד הקרוב לסיום הסכסוך.

 

ממשלת ליכוד עבודה מענה לנבואה של חביב בורגיבה

חביב בורגיבה, נשיא טוניסיה לשעבר, אמר בזמנו לחבריו בליגה הערבית: "הערבים לא צריכים להילחם נגד ישראל כדי להורסה מבחוץ, מאחר שהיהודים יהרסו את עצמם בעצמם במריבות פנימיות בתוכם."

במקום להמשיך את המריבות הפוליטיות בשאלה מי יצליח יותר לקדם את חזון "הצהרת בלפור" ישראלית לטובת הקמת מדינה פלסטינית, עדיף לקיים את הצו ההיסטורי של לקחי השואה והתקומה, לעולם לא עוד להאמין לאשליות. ממשלת האחדות צריכה למנוע המשך סכנת ההרס הפנימי, כפי שהזהיר חביב בורגיבה. ממשלת האחדות מסוגלת לקדם בעם אחדות פנימית, עוצמה צבאית ותבונה מדינית.

ממשלת האחדות יכולה להסכים על העקרונות הבאים:

מלחמה בטרור הפלסטיני והמוסלמי. התנגדות ללא פשרות בעניין "זכות השיבה". התנגדות לנסיגה לקווי 67'. המשך פיתוח ובינוי בגושי ההתיישבות הגדולים. הסכמה ליוזמה מדינית חדשה על בסיס אזורי. שינויים בסולם העדיפויות במדיניות הכלכלית החברתית. התגייסות לקליטת עולים. מאבק באנטישמיות. מאבק בשחיתות.

הסכמה בנושאים אלה, משמיטה את בסיס המחלוקות המיותרות ומאפשרת הקמת ממשלת אחדות.

 

 

* * *

משה כהן

הנדון: הח"כים הערבים לאן?

מכובדי,

מי שלא טמן את ראשו בחול בחודשים האחרונים אינו מופתע מהתנהלותם האנטי ישראלית הטרוריסטית של הח"כים הערביים. לא מזמן עלה לדוכן הכנסת גמאל זחאלקה והכריז קבל עם ועדה "היינו כאן לפניכם ונהיה כאן אחריכם." התרשמתי אז שיש בכך הצהרת כוונות ברורה לחרב את מדינת ישראל, אך כדרכנו מאז ומתמיד נדנו בראש ועברנו לסדר היום.

הח"כים הערבים, כגון אחמד טיבי שאינו חבר בל"ד דווקא, בודקים כל הזמן את גבולות  השאננות ועצימת העיניים שלנו כדי לכרסם עוד ועוד בריבונותה ובביטחונה של מדינת ישראל. הם ראו שאפשר להיפגש עם אסאד, אפשר להיפגש עם קדאפי, אפשר להצטרף למחבלי ה"מרמרה", אפשר להסית, לקטרג ולהכפיש – ושלטונות ישראל אינם מגיבים. אפילו רובי ריבלין התנגד לסנקציות נגד חנין זועבי על הצטרפותה ל"מרמרה".  כדברי הנביא (עמוס, ו1), "הוי השאננים בציון והבוטחים בהר שומרון."

היינו צריכים להתפקח ולטפל בגיס החמישי הזה לפני זמן רב. כידוע, מי שבורח מהטרור, רודף הטרור אחריו.

 

הנדון: איפה הדמוקרטיה?

מכובדי,

התבשרנו לאחרונה שמבקר המדינה פירסם דו"ח ביקורתי על ניהול מלחמת צוק איתן.

רגע, מי שׂמו, מי בחר ביוסף שפירא להנהיג את מדיניות החוץ והביטחון שלנו?

עד עכשיו ידעתי שתפקידו של מבקר המדינה הוא לפקח על מינהל תקין, ושמדיניות חוץ וביטחון מופקדת בידי נבחרי העם, אך לשופט שפירא חידושים בנדון. אפשר כנראה לנהל את המדינה גם בלי להיבחר.

היתה דמוקרטיה?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 

 * * *

יהושע סובול

הנה תגובתי לשיגעון בהלת ה"שתולים"

שתקף את חבורת "אם תרצו":

 אילו לתלושים מ"אם תרצו" היה איזה קשר חי לשפה העברית, היו נזהרים בדיבור על שתולים, כי האסוציאציה המיידית מ"שתולים" היא דימוי הצדיק ל"עץ שתול על פלגי מים, אשר פריו ייתן בעיתו, ועלהו לא יבול." אין דימוי יפה מזה לאמנים וליוצרים – שהם אכן עץ שתול על פלגי מים ששורשיו יורדים למעמקי השפה על מכמניה ומתפשטים למרחבי תרבות העם לדורותיו ולשדרותיו, ומשם הם יונקים את השראתם, את רוח היצירה ואת תעצומות הנפש לעמוד מול רוחות השקר, הרשעות, הכסל, היוהרה, השחץ והרוע שמאיימות על העם להטריף את רוחו ולהחריב עליו את עולמו. 

אבל נראה שלצמחי-הקיקיון מ"אם תרצו" אין אפילו שורשים של עשב, והם אכן אינם שתולים – לא בשפה העברית, לא בתולדות היישוב העברי, לא באדמת הארץ ולא בעולם התרבות והמוסר של העם היהודי לדורותיו. הם תוצר מעוות של הזמן הרע והאפל שבו אנו חיים, וככאלה הם נישאים ברוח העיוועים הנושבת לאחרונה בארץ, וכמי שנישא ברוח הרעה – כבר אמר עליהם משורר תהילים שהם "כמוץ אשר תדפנו רוח." לא "שתולים" חס וחלילה, אלא מוץ אשר תידפנו רוח.

 אבל מוסדות החוק והמשפט של המדינה לא צריכים לחכות שהרוח תעשה את עבודת סילוק המוץ הזה. זהו תפקידו של היועץ המשפטי לטפל בהם, וזהו תפקידה של הכנסת להוציא את האירגון ההרסני והחורבני הזה למקום שהועיד לשכמותו הנביא ישעיהו: "מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו." 

[ציטוט].

 

אהוד: יופי! מצויין! – ובלבד ש"מוסדות החוק והמשפט של המדינה," כדבריך – יחקרו גם את פעולותיה של "הקרן לישראל חדשה" ויחשפו את שמות המוטבים שלה, בהם ארגונים ואנשים פרטיים ששנאת ישראל מניעה אותם, וגם יחקרו מהיכן מגיעים כספי התרומות לקרן. ויחקרו גם את האירגונים והגופים האחרים בישראל, בייחוד במיגזר הערבי – הנהנים מכספי תמיכה של מדינות אוייב וארגונים עוינים!

 

 

 

 * * *

אורי הייטנר

צרור הערות 7.2.16

 

* על במותיך חלל – לוחמת מג"ב רב-שוטר הדר כהן לא נרצחה בפיגוע. היא נפלה בקרב, על משמרתה. הדר, חברותיה וחבריה גילו דריכות, תושייה, יוזמה, חתירה למגע, נחישות, מקצועיות ואומץ לב וסיכלו את כוונת המחבלים לבצע רצח המוני של אזרחים וילדים.

היטיבה לתאר זאת חברתה הפצועה רווית מירילאשווילי: "אנחנו כאן כדי להגן על האזרחים. בשביל זה התגייסנו ולשם כך אנחנו כאן. אין לי ספק שהדר ידעה זאת ולאור העובדה הזאת היא פעלה. הבנתי שהדר הצילה לי את החיים."

 

* חובת ההוכחה – מאז קיבלה הממשלה את ההחלטה ההיסטורית על תוכנית לקידום המגזר הערבי, בעלות של 15 מיליארד ש"ח, התקשורת מלאה בכתבות שהמסר שלהן הוא שההחלטה תישאר על הנייר, תמוסמס ותטבע בים של התניות. אני מקווה מאוד שניתן יהיה לומר שזוהי ביקורת קנטרנית ומרושעת. חובת ההוכחה היא על הממשלה ובעיקר על ראש הממשלה ושר האוצר.

 

* הסתה ותוצאותיה – כאשר ח"כי הרשימה המשותפת עורכים מפגש הזדהות עם משפחות מחבלים רוצחים, מה הפלא שילדות ערביות ברמלה הופכות למחבלות סכינאיות ומנסות לרצוח יהודים?

 

* די לכיבוס – הכותרות מדברות על מפגש ח"כי בל"ד עם משפחות המחבלים. בדקתי ומצאתי שאין בכנסת סיעה הנקראת בל"ד. אותם ח"כים הם נציגי הרשימה המשותפת, בראשות ח"כ איימן עודה.

 

* יהודי מחמד – מבין חברי הרשימה המשותפת, שנציגיה ערכו מפגש הזדהות עם משפחותיהם של רוצחי יהודים, אני סולד במיוחד מיהודי המחמד דב חנין.

 

* יורדים לזנות – הארגון האנטי ישראלי הקיצוני "זוכרות", המנהל לאורך שנים מערכה נגד קיומה של ישראל ולמען הצפתה במיליוני פלשתינאים, מארגן אירוע תחת הכותרת "הכנס הבינלאומי השלישי לשיבת הפליטים הפלסטינים."

איפה מתקיים הכנס? מתוך המודעה: "על אדמת הכפר שיח' מונס, כיום מוזיאון ארץ ישראל."

על ארגון התועבה הזה לא אכביר מילים. אבל – למה המוזיאון משכיר להם את המקום? אני מבין, מדובר בארגון היושב על הרבה כסף. הרי לא חסר כסף לארגונים אנטי ישראליים. מן הסתם, אין להם בעייה לשלם והרבה. אז מה? האם הכסף יענה את הכול? האם אין למוזיאון ארץ ישראל קווים אדומים?

השכרת אולם במוזיאון ישראל לאירוע הפיגולים הזה הוא ירידה לזנות.

ואני מתנצל בפני ציבור הזונות על ההשוואה.

 

* כסף טמא – מהיכן אני יודע שהארגון הזה יושב על הרבה כסף? לפני שנים אחדות, כאשר עבדתי במכללת תל-חי, ראיתי לפתע מודעה על סדנה של ארגון "זוכרות", תחת הכותרת "איך אומרים נכבה בעברית" – לאורך 14 מפגשים – חינם. אני חוזר: 14 מפגשים – חינם. חינם? כסף לא חסר להם.

אגב, ברגע שנתקלתי בתופעה, פניתי מיד לנשיא המכללה ולמנכ"ל, ותוך 5 דקות סוכל הפיגוע. באופן דומה הצלחתי לסכל את העברת הפיגוע לבית הספר "עינות ירדן", לקיבוץ הגושרים ועוד. בכל המקרים, הושכרה לארגון התועבה כיתת לימוד בתום לב. איזו סיבה יש לא להשכיר כיתה לארגון עם שם כל כך תמים... "זוכרות"? בטח סדנה על אלצהיימר ומגדר.

מן הראוי שהארגון הזה לא ימצא מנוח לכף רגלו. בשום אופן אין לתת לו במה, בעבור חוקן שקלים. הכסף הזה הנו כסף טמא.

 

* להטביע את ישראל בדמוגרפיה – פעם אחת השתתפתי בעימות עם "הזוכרת הראשי", מייסד הארגון איתן ברנשטיין. העימות נערך במוזיאון הצילום בתל-חי. אף שהיכיתי אותו שוק על ירך, התחרטתי על כך שברגע של חולשה הסכמתי להשתתף בפאנל עמו, ובכך חטאתי במתן לגיטימציה לתופעה בלתי לגיטימית. "האירוע יתקיים בכל מקרה, ועדיף שאתה תעמוד מולו, כי רק אתה וכו' וכו' ועל מצפונך וכו' וכו' לא להפקיר בידיו את הבמה וכו' וכו'," ניגנו לי על המצפון, ובסוף הסכמתי והשתתפתי. עם זאת, היה זה הפאנל היחיד בחיי, שבו הקפדתי לא ללחוץ את ידו של בן שיחי.

לעיתים אני שומע את הטענה האומרת: "מה הסיפור עם זכות השיבה? ממה יש לנו לפחד? כמה באמת ירצו לבוא? כמה אלפים?"

איזה קשקוש. אנשים יושבים מתוך בחירה 70 שנה במחנות פליטים, ומישהו רוצה לומר לי שאם יותר להם "לשוב" הם לא ירצו בכך? חשוב שנכניס לראשינו: "זכות" השיבה פירושה הטבעתה של מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. לזכותו של "הזוכרת הראשי" ייאמר, שהוא לפחות לא הסתיר זאת.

כך הוא פתח את דבריו בפאנל. "אני לא באתי הנה לדבר על זכות השיבה. זכות השיבה אינה זקוקה לי. היא זכות טבעית שאינה ניתנת לערעור. אני נאבק על מימושה בפועל של הזכות הזאת."

 

* הפנים של "זוכרות" – אחת המייסדות והמנהיגות של הארגון היא נועה שיינדלינגר. יש לה, לאותה מנוולת, מנהג. כאשר חייל ישראלי נהרג, בתאונת אימונים או בהיתקלות, היא פוצחת בקריאות שמחה וצהלה בדף הפייסבוק שלה.

זו דמותו של ארגון "זוכרות", שמוזיאון ארץ ישראל נותן לו במה.

 

* שיחדש נוסח עמירה הס – כיצד מגדירה עמירה הס את הסכמי אוסלו? "דחיסת הפלסטינים במובלעות A ו-B בגדה המערבית, היא הפשרה של ממשלות אוסלו בין הרצון הקמאי לגרש פלסטינים לבין הנסיבות המדיניות שלא מאפשרות זאת."

ואיך היא מגדירה את ההתנתקות? "בכליאת 1.8 מיליון פלסטינים ברצועה צרה, שאינה בת־קיימא, מטפחת ישראל שאיפות הגירה אצל כ–40% מהאוכלוסייה. זהו ניסיון גירוש עקיף."

מי יגלה עפר מעיניך, ג'ורג' אורוול?

 

* גטו – רצועת עזה העצמאית, ממנה ישראל נסוגה עד המילימטר האחרון לאחר שעקרה את תושביה הישראליים עד היהודי האחרון, החי והמת, והייתה לבסיס טרור, ירי טילים על אזרחי ישראל וחפירת מנהרות טרור, מוגדרת בפיו של גדעון לוי – "גטו".

 

* דיסידנטים דה-לוקס – נתן שרנסקי, מותג בינלאומי של מאבק אמיתי למען זכויות האדם, הסביר במאמר ל"הארץ" עד כמה מגוחך להגדיר ארגונים כ"שוברים שתיקה" כארגוני "זכויות אדם", כביכול. הוא הסביר עד כמה נואלת ההשוואה שלהם לדיסידנטים בבריה"מ. לוז ההבדל הוא כמובן החופש שממנו נהנים המבקרים בדמוקרטיה הליברלית הישראלית, להבדיל מהדיכוי ממנו סבלו הדיסידנטים בדיקטטורה הטוטליטרית הקומוניסטית.

הגיבה על כך ליזה רוזובסקי: "על הנייר היתה בברית המועצות דמוקרטיה, וההחלטות התקבלו בהכרעת הרוב. עובדה: מדי ארבע שנים התקיימו בה בחירות, שבהן רשימה משותפת של הקומוניסטים וחסרי המפלגה קיבלה באופן קבוע 99 אחוזים מהקולות."

כלומר, ישראל היא דמוקרטיה למראית עין, כמו בריה"מ. והיא מוסיפה בציניות: "הנוסחה הנצחית 'אסור להשוות', הפעם בהקשר הסובייטי."

ולמי שאינו מכיר את הז'רגון, "אסור להשוות" הוא קוד הלעג בקרב הגורמים הרדיקליים לטענה שאין להשוות את ישראל לנאצים. והרי כידוע ישראל היא נאצית וחובה להשוות.

כותבת רוזובסקי: "בגדה המערבית, שעל הפרות של זכויות האדם שם זועקים 'שוברים שתיקה' וארגונים נוספים, אין משטר דמוקרטי, אפילו לא על הנייר."

לא זכור לי שאזרחי ישראל בחרו את אבו מאזן ואת אסמאעיל הנייה, שליטי הפלשתינאים. נכון שמאז בחירתם הם מנעו מאזרחיהם את הזכות לשוב ולהצביע. מוזר, משום מה הם מיטיבים להתמזג בנורמות של המזה"ת.

 

* כעולם נמלה – דורון גולדברג מאשים אותי באידיוטיזם מוסרי, כיוון שהצעתי להעניק את פרס ישראל לחברת הנהלת "בצלם" חוה אלברשטיין.

לא הצעתי להעניק את פרס ישראל לחברת הנהלת "בצלם" חוה אלברשטיין. הצעתי להעניק את פרס ישראל לזֶמֶר עברי לחווה אלברשטיין, גדולת הזמרות הישראליות, שכמעט שישים שנה מעשירה את התרבות הישראלית במיטב הזמר הישראלי. זמרת גדולה, יוצרת נפלאה, שהיטיבה לפרוט ביד אמן על מיתרי נשמתה של האומה, בעתות אבל ושמחה. קולה הוא פס הקול המלווה דורות של ישראלים. דורות של זמרות וזמרים גדלו על מורשתה המוסיקלית.

רק פנאט חשוך ימחק את כל תרומתה רבת השנים, ויצמצם אותה ל"חברת הנהלת 'בצלם'." הפנאטיות הקנאית המטורפת הזאת, מעוורת את הפנאט, מצמצמת את אופקיו והופכת את עולמו – צר כעולם נמלה.

אני מרחם על האנשים הללו.

(אגב – "צר עולמי כעולם נמלה" הוא ציטוט משירה של רחל המשוררת "רק על עצמי לספר ידעתי," שאותו מבצעת חוה אלברשטיין, מתוך התקליט של שירי רחל, שהקליטה ב-1968 עם דני גרנות, עוד אחת מתרומותיה הייחודיות לזמר העברי).

 

* המחזמר "כהנא צדק" – האם מדינת ישראל צריכה לממן את המחזמר "כהנא צדק", את הסרט "ברוך הגבר" או את התערוכה "תורת המלך" (כמובן, בתנאי שיעמדו בקריטריונים של איכות אמנותית)?

מי שתשובתו על השאלה חיובית, והוא נאבק נגד הצעת החוק שיזמה מירי רגב בנוגע לתקצוב יצירות אמנות – אמנם אני חולק על דעתו, אך הוא לפחות אינו צבוע, והתנגדותו היא עקרונית.

אולם מי שישיב, כמוני, בשלילה על השאלות, ובמקביל ייאבק נגד הצעת החוק, אינו אלא צבוע.

 

* להחזיר את הגופות – אני מתנגד עקרונית למניעת החזרת גופות מחבלים. יש להחזיר אותן למשפחותיהם. אין זה ראוי להתייחס לגופות כאל אמצעי נקם וענישה. זה לא מתאים למדינה כישראל.

לדעתי, על הממשלה להודיע שאין לה כל עניין להחזיק בגופות, והיא תחזיר אותן למשפחותיהן מיד עם החזרת שרידי גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין.

 

* רות אלון ז"ל – השבוע הלכה לעולמה בקיבוץ גינוסר רות אלון, אלמנתו של יגאל אלון, בגיל 97. באתר "שווים" של הזרם השיתופי, פירסם עורך האתר עזרא דלומי ראיון שערך עימה בשנת 2000. בין השאר דובר בראיון על עוגמת הנפש שנגרמה מהעיכוב במשך שנים רבות בצאת הביוגרפיה של אלון, שאניטה שפירא לקחה על עצמה לכתוב.

בסופו של דבר יצאה הביוגרפיה לאור. ביוגרפיה מרתקת, אלא שמשום מה הסופרת החליטה להרוג את הגיבור בעודו באיבו. היתה זו חצי ביוגרפיה, עד מלחמת השחרור, בטענה המוזרה, וחסרת השחר מבחינה היסטורית, שאלון הגיע לשיאו בתש"ח ומאז הוא סיפור של החמצה, ולכן אין טעם לספר את המשך הסיפור.

בימים הקרובים תצא לאור ביוגרפיה פוליטית של יגאל אלון, מאת ד"ר אודי מנור, המתארת את דרכו הפוליטית של אחד החשובים במנהיגי המדינה, מן הנקודה שבה הסתיים ספרה של שפירא, ועד מותו של אלון ב-1980. למרבה הצער, רות אלון לא זכתה לראות את הספר. יהי זכרה ברוך!

 

* ענת דולב ז"ל – הצטערתי לשמוע על פטירתה של שדרנית הרדיו ענת דולב. אהבתי מאוד את תכניותיה ברשת ב' – שדרנית אינטליגנטית מאוד ורחבת אופקים, סקרנית ובעלת ידע רחב מאוד, במגוון של תחומים: ספרות ואמנות, יהדות, מדע ורפואה. מגישה ומראיינת אנושית, אמפטית, נעימה ונחמדה. האזנתי לה עד הימים האחרונים, ולא נשמע ולו רמז מדבריה שהיא חולה בניוון שרירים, במצב סופני. איזו דבקות במשימה, בשליחותה העיתונאית. יהי זכרה ברוך!

 

* יוצא מן הארון – לרגל חגיגות שלושים שנה לסרט הפולחן "אלכס חולה אהבה", אני מודה ומתוודה שזה אחד הסרטים הגרועים ביותר שראיתי בחיי.

 

* גאווה – באתר ההנצחה לחללי הנח"ל נערך אחה"צ טקס סוף מסלול של גדס"ר הנח"ל. בין המסיימים – בננו עמוס, לוחם ביחידת "עורב" של החטיבה. עמוס וחבריו סיימו שנה ורבע של מסלול מפרך ומאתגר, ועמדו בו בכבוד. בצדק אמר להם המג"ד: "אין אתגר ומשימה שלא תוכלו לעמוד בה."

אני גאה בעמוס, בחבריו לצוות ובמפקדיו, ואני גאה להשתייך לקבוצת הורים איכותיים וערכיים שחינכו בנים לתפארת.

זאת לא בושה להתרגש, אמר לי חבר לפני שנסענו לטקס. לא התביישתי.

 

* ביד הלשון: בדחילו ורחימו – פירוש הביטוי הוא בזהירות רבה, מתוך יראת כבוד, בחרדת קודש. הפירוש המילולי, מארמית: ביראה ובאהבה.

 

 

 

 * * *

תקוה וינשטוק

"תל אביב 100" – האנציקלופדיה של תל אביב

על המדרכה מולי, ממש ליד פחי האשפה, נחו כל כרכי אנציקלופדיה מסדה – וליבי נצבט. מה עלה בגורלה של האנציקלופדיה הזו, שחיכינו בכיליון עיניים לכל כרך שלה וחשבנו אותה לאוצר בלום (אוצר גם מבחינת המחיר...) – "סיק טראנזיט גלוריה מונדי" – כך חולפת תהילת העולם.

אמנם בעליה של האנציקלופדיה הפקיר אותה בכבוד. הכרכים נערמו זה מעל גבי זה לפי סדר הופעתם. ייתכן שארון הספרים שלו כבר עלה על גדותיו ולא נותר מקום לכ"ב הכרכים הגדולים  (אומרים שאנציקלופדיה בריטניקה היתה נמכרת בצירוף כוננית...) אך קרוב לוודאי שבעליה חשב אותה למיושנת ומיותרת בתקופת הגוגול והוויקיפדיה. כרך א' של אנציקלופדיה מסדה הופיע בתש"ט, שנה אחר קום המדינה. מאז השתנה עולמנו לחלוטין. וכבר נאמר "ישן מפני חדש תוציאו."

 

"אנציקלופדיה" מוגדרת כ"מאגר כתוב של הידע האנושי בתחום מסוים או בכל תחומי הידע  שנאסף כדי להנחילו לדורות," "לדורות" כבר אינו  ממש רלוונטי לגבי אנציקלופדיה מהסוג הישן המקובל. שוב אינה  מתאימה לדור שלנו, שלא לדבר על דורות העתיד.

לא כן לגבי אנציקלופדיה מהסוג החדש שנוסדה בשנת 2007, "תל אביב 100" שמה. היא אינה מועדת להתיישן. לאנציקלופדיה זו יסוד שונה לחלוטין – היא אינה מופיעה על דפי ספר אלא באינטרנט און ליין של המחשב. בכך – רק בכך – קיים דמיון בינה לבין "המכתב העיתי" האינטרנטי החינמי של מיודענו אהוד בן עזר. "תל אביב 100" אינו עיתון וגם לא מגזין. הוא עשוי לפי ערכים – במקרה זה ערכים המתייחסים לתל אביב, תולדותיה, שכונותיה ופרבריה, בוניה ואישיה, העבר וההווה שלה, מהבתים ההיסטוריים שכבר חרבו עד למגדלי המאה העשרים ואחת.

כיוון שהיא באינטרנט מסוגלים העורך/העורכים שלה לעדכנה לפי הצורך בכל שעה נתונה. לשנות ערכים, להוסיף עליהם ולא פחות חשוב: לגרוע ואף לכותבם מחדש בלי בעיות.

אמנם לקשישים שבינינו קשה להסתגל לרעיון שאנציקלופדיה אינה חייבת להיות רק מכלול  ספרים עבי כרס וגם אין לה צורך במנגנון עצום ואיטי. אנציקלופדיה מהסוג החדש האינטרנטי אכן עשויה להתעדכן עד סוף כל הדורות – אם לא יימצא פלא טכנולוגי יעיל ומהיר עוד יותר...

 את רעיון האנציקלופדיה העירונית הגה דני רכט, יליד תל אביב שגדל בה. הוא סיים את תיכון עירוני ה' ולמד מדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב. מגיל צעיר התעניין בהיסטוריה של  עירו, העיר העברית הראשונה. בראשית שנות האלפיים החל לקבץ סיפורים על  העיר ששמע בילדותו ולהעלותם על הכתב לבל ישקעו בתהום הנשייה. את הסיפורים שאסף כינס בשנת 2007 כמאגר של ידע על העיר וב-2012  הפך אותם למתכונת של ערכים בהקשר גיאוגרפי, תוך מתן דגש לסיפורי אתרים של תל אביב שלא נכתב עליהם, שאבדו או לא זכו לתשומת לב.

למקבץ שהפך לאנציקלופדיה קרא "תל אביב 100"  – כמחווה לקראת יובל המאה לתל אביב שחל כעבור שנתיים. המאגר הצנוע בהיקפו נכתב בידי דני בלבד. הציקה לו העובדה כי בתל אביב, בה ניתן ללמוד כמעט כל דבר, אין מענה למי שחפץ להכיר את העיר ותולדותיה בלי לחטט שעות בספריות ובארכיונים. לעיר מגיעה אנציקלופדיה משלה!

רכט פרש מקריירה בתחום התרבות, בעיקר המוזיקה (הפקת אלבומים, ייעוץ חברתי, ניהול אמנים, פסטיבלים ועוד) – והחל להקדיש את הזמן והידע שלו ליצירת אנציקלופדיה על תל אביב. אחרי שכתב את כתבותיו פתח את האתר לאנשי מדע העוסקים בחקר העיר ותולדותיה, גם לעיתונאים הסוקרים את תל אביב ואוהבים אותה, תוך שהוא בודק את מהימנות הכתוב.

הראשון שאליו פנה היה הפרופסור לארכיאולוגיה רם גופנא. רכט קרא את ספרו על תל נורדאו שבתל אביב ובקש שיכתוב לאנציקלופדיה ערכים על הימים שתל נורדאו היתה שכונה שלמה לעצמה. לא רק שם רחוב, בית ספר וקופת חולים.

לפעילי האנציקלופדיה הצטרפה הצלמת רחל רמרז ולאחר מכן הניה מליכסון בכתיבה ובצילום. כיום משתתפים בקביעות באנציקלופדיה גם שולה וידריך, שמואל גילר, ד"ר ניר מן, פרופסור ניצה סמוק ואחרים. מיטב חוקרי העיר מוצאים כיום ב"תל אביב 100" אכסניה לפרסום מחקריהם. לא פעם אנציקלופדיה זו הנה המקום הראשון בו הם מסכמים את עבודתם.

"תל אביב 100" הינו כיום המאגר ההיסטורי הגדול ביותר בנושא תל אביב. הוא מחזיק למעלה מ-700 ערכים, ועוד כמה ערכים שכבר הסתיימה כתיבתם אך מחכים לסיום העבודה על האתר במיקומו החדש, כי שוב לא ניתן להעמיס עוד מידע על האתר הישן שכבר אינו מתאים להיקף המידע הקיים והוא קורס תכופות (ב-1991 ניסתה חברה מסחרית להוציא ספר מידע על  תל  אביב אולם אחרי כרך אחד נעלמה מהאופק).

בשונה מאנציקלופדיות און-ליין אחרות, בהן כל מי שמעוניין יכול להוסיף טקסטים משלו (או לערוך טקסטים קיימים), נכתבים ערכי "תל אביב 100" על ידי אנשי מקצוע ונבדקים על ידי עמיתיהם המומחים בתחום. מה שמבטיח את אמינות ודיוק המידע הנכלל ב"תל אביב 100".

האנציקלופדיה העירונית הזו מתחדשת עם התחדשות העיר. משתתפים וכן קוראים חדשים מתווספים אליה יומיום. נוצרה סביבה קהילה אינטרנטית פעילה של אלפי קוראים. האנציקלופדיה חינמית ופתוחה ללא תשלום לכל דורש.

המפעל החשוב והגדול הזה הינו מפעל ללא מטרות רווח ומתקיים – ממש לא יאומן! – במימון עצמי בלבד. הנטל הכספי מוטל כולו על מייסדה, דני רכט. עד כה פעלה האנציקלופדיה בצניעות רבה, אפילו רבה מדי, ללא פרסום וללא כל תמיכה. האנציקלופדיה שיצר רכט זכתה לשורת מתנדבים משוגעים לדבר המסייעים בצד התוכני, אך כסף אין לה.... היקף המידע גדל מאוד. במרוצת השנים הצטרפו כותבים וקוראים נוספים והאנציקלופדיה כבר אינה מתאימה להיקף הערכים העצום. נדרש  לה אתר חדש ובסיס נתונים שייתן מענה למידע הרחב בתחום. העורך, רכט, עושה לילות כימים באיתור תקלות על מנת  שהאנציקלופדיה תחזיק מעמד ותמשיך להיות תקינה.

ל"תל אביב 100" תוכניות מרחיקות לכת. "בשלב ראשון בכוונתנו לבנות אתר חדש על בסיס  נתונים מודרניים שיאפשרו עבודה מסודרת ויציבה גם בהיקף גדול מאד בנוסף לפורמט ווב," אומרת הניה מליכסון, כיום יד ימינו של רכט. "בשלב שני אנו מתכננים ערוצי הפצה נוספים למידע הקשור למקום גיאוגרפי, לא כתבות, ולפרסם פעם בחודש "ניוז לטר" על העידכונים באתר, שיופץ למנויים ועוד."

 

תוכניות יש. הרבה. כסף אין גם מעט. "תל אביב 100" נאבק על עצם קיומו ופונה בפעם הראשונה לעזרת הציבור. יש בתל אביב אנשים רבים, גם בין קוראי המכתב העיתי, שהידע על העיר קרוב לליבם וחשוב להם. כעת הם נקראים לסייע ולהעלות תרומה לאנציקלופדיה של עירם. כל תרומה תסייע להתקיימות המפעל שצמח יש מאין. מצויים בתל אביב לא מעט בעלי יכולת כספית ומצנטים הערים לחיי התרבות שלה – תרומותיהם יעזרו במימון אתר חדש ל"תל אביב 100" ואף להפוך את האנציקלופדיה ל"בייבי" האהוב עליהם. תרומות ניתן להעביר בהעברה בנקאית לבנק הבינלאומי סניף 044, מס. חשבון 517593 (ע"ש דניאל רכט).

   למידע נוסף: henya02@gmail.com

 

 

 * * *

מנשה שאול

"אלנור" נגד "האחים המוסלמים", חמאס נגד איראן, סונים נגד שיעים, חולשות הערבים ובדיחה לקינוח

ב-25.1.2016 חל יום השנה החמישי ל"אביב הערבי" במצרים, שבו קיפחו את חייהם למעלה מאלף מצרים ב-18 מחוזותיה של מצרים. מהו המצב כיום, האם השתנה, והאם השיגו המתקוממים את יעדיהם?

להלן נתונים על המתרחש כפי שמסרו מכוני מחקר במצרים ומחוצה לה:

כמעט כל הגורמים לפרוץ ההתקוממות עדיין קיימים, אך התושבים נמנעים מלהתקומם ולהפגין שוב, כי הם שואפים לשקט וליציבות אחרי המהומות שהיו.

נסיונותיהם של "האחים המוסלמים" ביום השנה החמישי להוציא לרחובות מיליונים נכשלו כישלון חרוץ.

כ-90 אחוז מהנשאלים בסקרים אומרים כי הם מעדיפים פת לחם ושיפור ברמת חייהם על פני הדמוקרטיה.

מפלגת "אלנור" הסלפית פועלת נגד "האחים המוסלמים" ותומכת במשטרו של נשיא מצרים עבד אלפתאח א-סיסי.

חלק ממנהיגי "האחים המוסלמים", בעיקר בעלי האמצעים, ברחו לחו"ל.

חפירת תעלה מקבילה לתעלת סואץ במשך שנה והפעלתה, נחשבים הישג גדול לא-סיסי.

 

השסע הוא אסונם של הפלסטינים.

עוד פיצול בשורות הפלסטינים:

איראן צמצמה את תמיכתה בחמאס משום שהארגון מצדד בעמדתה של ערב הסעודית נגד איראן והחות'ים בתימן, הקשורים לאיראן. חמאס שואף לחדש את היחסים עם סעודיה ולקבל ממנה סיוע כספי.

מנהיג חמאס ח'אלד משעל סירב להיענות לדרישתה של איראן, שארגונו יפעל לפי צוויה של טהרן. משעל פועל למען התקרבות ארגונו לסעודיה, קטר וטורקיה. לאיראן נותר אפוא לפעול בקרב "הג'יהאד האיסלאמי" ולשכנע את חבריו לפרוש מהארגון ולהקים ארגון חדש שתובטח לו תמיכתה כספית. איראן אכן הצליחה בכך. ברצועת עזה הקימו פורשי "הג'יהאד האיסלאמי" ארגון חדש, שיעי בנטיותיו, בשם "אלצאברון" שמשמעותו: הדוגלים בסובלנות. השסעים בתוך שורות הפלסטינים הם גורם משמעותי לתבוסתם ולכישלונם להגיע לפתרון כלשהו.

 

באלאזהר מזהירים

חכמי הדת (עולמא) של מוסד "אלאזהר" יוצאים בהתקפה מוחצת נגד המשטר השיעי באיראן ונגד מנהיגו עלי חמינאי המושל בשם האל כביכול (ויליאת אלפקיה). לדבריהם, העם באיראן הפך לעדר צאן חסר רצון ומדוכא על ידי השליט היחיד שאין עליו עוררין, כי הוא שולט בשם האל כביכול.

לדברי חכמי הדת המצריים, ספרו "ממשלת האיסלאם" של מחולל ההפיכה רוחאללה חומייני – מוכיח כי הוא מסלף ומזייף את ההיסטוריה. אחת הכיתות השיעיות, "אלג'עפריה", שוללת גם היא את השלטון האלוהי, כמו גם הרוב המכריע של המוסלמים הסונים, המתעב את האיסלאם השיעי הפוגע בהלכה המוסלמית.

חכמי "אלאזהר" מצביעים על כך שנכדו של חומייני מתנגד לעירוב הפוליטיקה בדת, ומסיבה זו נמחק מרשימת המועמדים לנשיאות. הם גם תוקפים את שליטי איראן בטענה שהם, כמו אחרים, מספסרים בבעייה הפלסטינית וטוענים כי הדרך לפלסטין עוברת במכה ומדינה.

 

תורפות האישיות הערבית

"האישיות הערבית בעידן הזה", הוא שם ספרו של הסופר הלבנוני ע'סאן שמיח, שבו הוא מנתח את תכונותיהם של הערבים המהוות נקודות תורפה החוסמות את עמי ערב מלהדביק את הקידמה והמודרנה, ומונעות בעדם ליהנות מהישגיהן של הטכנולוגיה והחדשנות המדעית.

נקודת החולשה העיקרית של הערבים היא השקיעה וההתאבנות במנטליות ובמושגים של ימי הביניים, כלומר לפני 14 מאות שנה. הסופר מדגיש כי "הערבי הוא אסיר התרבות שהיתה ואינו מסוגל לדלג מעליה, כאילו העבר היכה שורשים עמוקים וכאילו דבר לא השתנה מאז עידן טרום-האיסלאם ("אלג'הליה"), וכאילו ראשי התרבות הערבית מימים ימימה עדיין חיים. אישים כמו אלפראבי, אבן רושד, סיבויה, ענתרה בן שדאד, מוחמד עבדו ואלאפגני – כל אלה חיים עם הדור החדש וקובעים את עתידו.

"בנוסף, האישיות הערבית סובלת מיחס המערב אליה. המערב סבל בעבר מן הכיבוש הערבי, ובימינו הוא סובל מן הטרור המיוחס למוסלמים בכלל ולערבים בפרט. הדילמה של הערבי היא אפוא כיצד אפשר לטפל במורכבות היחס הזה. במילים אחרות, כיצד ניתן ליהנות מהישגי המערב כשיש פערים פסיכולוגיים כאלה."

הסופר אינו מתעלם מכך שהחברה הערבית סובלת ממשטרים עריצים המדכאים ומונעים ביקורת עניינית, ושואל אם כלל תיתכן קידמה ושגשוג בצל דיקטטורה.

 

יש גבול

הסופר העיראקי ח'אלד אלקשטיני הגולה בלונדון שמע ממי שהיה דיפלומט בריטי בימי ג'מאל עבדול נאצר את הסיפור הבא:

אזרח מצרי נהג במשך שנים לפקוד מדי בוקר דוכן עיתונים, היה נוטל עיתון, סוקר את העמוד הראשון, מחזיר את העיתון למקומו והולך.

יום אחד שאל אותו בעל הדוכן: "מה אתה מחפש בעיתון מדי בוקר?"

"את המודעות על אנשים שהלכו לעולמם."

"אבל מודעות כאלה מופיעות בעמוד האחרון, ואתה תמיד סוקר את העמוד הראשון!"

"נכון, כי המודעה על האיש שאני מצפה שילך לעולמו תופיע בעמוד הראשון."

ברור כי הבדיחה מתייחסת אל נאצר עצמו, שכמו המצרים, ניחן גם הוא בחוש הומור. כזכור, אחרי מלחמת ששת הימים הוא ביקש מעמו להפסיק לספר בדיחות על התבוסה. יש גבול, הוסיף.

 

מתוך מגזין "מראה" 370.

 

 

 * * *

יוסי אחימאיר

הערות מעמוד הפייסבוק שלי

6.2.16

שני קולות ייחודיים וצעירים נדמו לעד השבת הזאת: קולו של הזמר גבי שושן שייזכר בזכות כמה משיריו שכבשו לב כל, וקולה של השדרנית ענת דולב, שהיה כה ייחודי ברדיו שלנו, וכה יחסר מעתה.

אחרי שבת עצובה שכזאת, נייחל לשבוע טוב.

 

5.2.16

הראיון שעומד דני קושמרו לקיים בעוד כמה דקות עם ג'מאל זחאלקה הוא פרס לטרור ופתחון פה לתומך הטרור, שחיוך של בוז על שפתיו. אז זהו. הוא הצליח ברוב עורמתו למרוח את מראייניו המתבטלים בפניו בערוץ 2, ויצא מחוייך מן האולפן, מבסוט עד הגג של נוה-אילן. היה שווה לו ולחבריו לבקר את משפחות המחבלים – השקרים לשיטתו עבדו!

 

4.2.16

"במותו, זכה יאיר להערצה שלא זכה לה בחייו. במאבקו עד הסוף המר, נגע יאיר בלבבות של רבבות והצית בהם את אש האומה. בעוד שיאיר לא זכה לראות בהגשמת חלומו, אנחנו זכינו, ואסור לנו לשכוח זאת לרגע."

דברים שאמר נשיא המדינה, ראובן רובי ריבלין, באזכרה לאברהם שטרן ("יאיר"), במלאת 74 שנים לרציחתו. הנשיא הפתיע את קהל משתפי האזכרה בבואו לטקס ובנאום המרשים שנשא, והניח את זר מדינת ישראל. זכיתי להניח את זר מכון ז'בוטינסקי על קברו של המשורר והלוחם שנרצח שנה וחצי לפני שנולדתי.

 

3.2.16

איש ההדר – וגבורתה של הדר: שבתי זה עתה מערב מיוחד במינו. ערב שכל כולו התרפקות על זכרו של חברי עמירם בוקשפן ז"ל, במלאת שנה למותו. היכן עורכים ערב זיכרון שכזה? – ובכן, במקרה דנן, לפי החלטת המשפחה, במועדון זאפה בהרצליה... עם יין ואוכל טוב... וחברים-מספרים... וסרט שהופק במיוחד... וחבורת הזמר הבנימינים... ושירי ז'בוטינסקי, בית"ר ונעמי שמר!... הכל ברוחו של עמירם ז"ל, שבתפקידו האחרון היה סיו"ר מכון ז'בוטינסקי.

כל החברים התייצבו, המוני חברים, כי עמירם היה בראש וראשונה איש של חברים. רובם בני 70 ומעלה, ובראשם הנשיא בדימוס של בית המשפט העליון מאיר שמגר. עצב ושמחה התערבבו זה בזו בכל מהלך האירוע המושקע, שבו היה חסר (פיסית) רק אדם אחד – עמירם שלנו!

המילה שצצה ועלתה שוב ושוב בדברי המספרים היתה – הדר. עמירם כאיש ההדר הז'בוטינסקאי, הנסיך בה"א הידיעה.

וכשנאמרה המלה "הדר", אי אפשר היה שלא לחשוב על הדר כהן, לוחמת מג"ב, שנפלה היום בגבורה על משמרתה בירושלים הבירה.

יהי זכרו של עמירם איש ההדר, שנפצע פעמיים במלחמות ישראל – ברוך.

יהי זכרה של הדר כהן, שנפלה ליד חומת ירושלים – ברוך!

 

2.2.16

אין דבר מסוכן יותר מלהיות כורה מנהרות, בוודאי בתנאי הקרקע הרעועה בעזה. לפני כמה ימים נקברו שבעה עזתים במנהרה שהתמוטטה, והיום עוד קבור אחד. מוות נוראי. זה לא מרתיע את העזתים מלהמשיך ולהסתכן, ובלבד שבבוא יום-פקודה יוכלו לזנק מן המנהרה לרצוח או לחטוף ישראלים באחד מיישובי עוטף עזה.

גם להסתער בסכין שלופה על ישראלים – זה לא משחק ילדים. רבים מהנדקרים שילמו בחייהם, אבל מה שבולט בטרור הזה הוא שלמרות גורם ההפתעה, הדוקרים מחוסלים ברוב המקרים.

עובדה זו לא תרתיע את הרוצחים מלסכן חייהם ובלבד שיספיקו לדקור למוות איזו אישה או חייל, נער או זקן ישראליים.

תאוות הרצח והשנאה היוקדת מעבירות את הפלשתינים על דעתם.

 

1.2.16.

עם אופוזיציה שכזאת...

מלגלגים על הקואליציה שהיא עומדת על כרעי תרנגולת עם הרוב המצומק של 61 קולות. אבל ראו את האופוזיציה: מה מחבר בין הרשימה הערבית לליברמן? מה בין יש עתיד למרץ? אבל עיקר העיקרים: מה בין המחנה הציוני לבין עצמו?

ראיתם איך שלי מתגוללת על בוז'י, ואיך פעילי השטח על המזכיר חיליק בר?

ועוד הם מאשימים "פעילי ליכוד" שחדרו לכינוס שלהם בחולון... אז עם אופוזיציה "מלוכדת" שכזו, הממשלה יכולה לישון (כלומר לפעול) בשקט, ללא חשש של "אי-אמון", ואילו הליכוד ונתניהו יכולים לרוץ כל הדרך אל בנק הקולות – בבחירות הבאות, שיהיו מתי שיהיו – ולגרוף את כל הקופה.

ואולם, אתם יודעים: למרות הנ"ל, בפוליטיקה הכול יכול להשתנות כהרף עין...

 

 

* * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה הקודמת ועד ימינו

תל אביב, מהדורת ינואר 1997. מותקן על פי נוסח יולי 1989.

 

שיחה שישית: אגדת יהודי חייבר

 

באחד מימי סוף החורף תרל"ט, שנת 1879, הלך וקרב מכיוון הכפר הערבי פג'ה אל המושבה הצעירה פתח-תקווה, שטרם מלאה שנה לקיומה, רוכב בידואי על סוסה לבנה. ביד ימינו החזיק רומח, ועל ירכו משמאל היתה תלויה חרב ענקית. פניו היו מכוערים, אפו גדול ומכוסה בחטטים של מחלת אבעבועות ישנה. עיניו היו גדולות, שחורות, ובוערות במבט גלוי.

הוא ניגש אל שומר המושבה יהודה ראב, מישש אותו במבט חריף, והפטיר בקור-רוח, בדיאלקט ערבי זר:

 "נהארכ סעיד!"

 "סעיד ומבארכ!" ענה יהודה ראב, והוסיף כנהוג: "תפאדאל!"

אך הבידואי הודה לו בריטון, ופנה ללכת בדרכו הלאה.

השומר היהודי הציץ יפה בפרש החשוד, שם עליו עין, אולי הוא גנב או שודד?

למוחרת בבוקר, כשחזר יהודה ראב על סוסו ממשמרתו הלילית, פגש את הבידואי פעם שנייה. שוב רכב הלה לעבר המושבה, והפעם בירך את השומר היהודי ביתר ידידות, וגם נענה להזמנתו להתארח אצלו. ראב בחן אותו שוב בעיניו, וביקש לעמוד על טיבו. פתאום קרא הזר:

 "אנא אישראיל!"

ולמרבה ההשתוממות הוסיף: "שמע ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד!" ונשא עיניו למרום.

כבן חמישים היה. על ספל קפה ישב וסיפר את קורותיו. ובטרם אביאם, עלי להסביר שניים-שלושה דברים. יהודה ראב היה סבי. אני נכדו. ראב הוא האיש שפגש, אירח, והיה תלמידו במשך כשנה – של אותו בידואי יהודי אגדי, דאוד אבו-יוסף, בשנתה הראשונה של פתח-תקווה, והוא היחיד שסיפר על דאוד אבו-יוסף, ושימר את דמותו, בזיכרונותיו, שגם נתפרסמו בספר "התלם הראשון". ודבר אחר – דמות זו, של אבו-יוסף, השפיעה על סופרים ומשוררים, כל כך השפיעה הדמות, שנוצרה אגדה האומרת שבראשית ימיה של פתח-תקווה בא אחד מיהודי חייבר האגדיים, זה שבט היהודים שחי במדבריות ערב שנים רבות ושמר על יהדותו – בא ונתן יד לראשוני המושבה, לימד אותם אורחות שמירה, וכך כאילו חושלה איזו שלשלת של דורות – מיהודי חייבר ועד לראשיתה של פתח-תקווה.

אך האמת אחרת במקצת. דאוד אבו-יוסף היה יהודי מבגדאד, שמשפחתו עסקה במסחר צמר וחלב עם שבטי הבידואים בסביבות באגדד, והוא חי בחברתם במשך חודשים רבים בשנה, לצורך המסחר. יום אחד סוסתו נגנבה, הוא בעקבותיה הגיע לדמשק, ומצאה, ומשם המשיך כדי לבקר בירושלים. בדרכו חזרה חנה בכפר הערבי פג'ה, ואז סיפר לו שייך הכפר שישנם כאן בשכנות מבני-עמו, יהודים, שהקימו מושבה חדשה. אבו-יוסף הלך למוחרת בבוקר לפגוש בהם. אך הוא מעודו לא ראה יהודים לבנים כאלה. לכן חזר לכפר ואמר – אלה לא יהודים! הם פראנג'ים, אירופים!

נשבע לו השייך, בזקנו של הנביא, שאלה באמת יהודים, ואז, למוחרת, חזר ובא, והתוודע. שנה שלימה נשאר בפתח-תקווה, עזר לראשוניה, ולימד אותם הלכות שמירה ושכנים. ועוד מספר סבי, מפי אבו-יוסף – שהלה השתתף פעם במשלחת מלומדים אנגלים, שיצאה לחפש את יהודי חייבר האגדיים. הוא סיפר שהגיע עימם עד לנג'ד ולחצרמוות במסע נדודיהם, אך לא סיפר שמצאו את יהודי חייבר.

 

מי היו יהודים אגדיים אלה?

יהודי חייבר, או חבור, משכנם היה בחבל חייבר, שמצפון לעיר יתריב שבחצי האי ערב, עיר אשר לימים נקראה בשם מדינה. חבל זה, בצפונו של נג'ד, או נג'ד, היה לפנים חלק מחג'אז, וישבו בו יהודים מן התקופה שלאחרי חורבן בית שני. היתה להם מערכת מבצרים וטירות גדולה, שלוש קריות היו לרשותם. החזקה במצודות היתה מצודת קמוס, שהיתה בנויה על שן סלע בראש הר. הם עסקו בחקלאות והיו אמידים.

לאחר שהכניע מוחמד את היהודים במֶדינה, עלה על חייבר. זה היה בשנה השביעית להג'רה, מניינם של הערבים, היא שנת 628 למניין הנוצרי. הוא כבש את מצודות היהודים לאחר מלחמה קשה, שבה ובזז מטובי אנשיהם, הגלה מהם, וגירש אותם מעל אדמתם. חלקם גורש אז לסביבות נהר פרת. אבל מתעודות יהודיות וממקורות ערבים מן המאות השמינית והעשירית לספירה, נותרו שמועות שבחג'אז, וגם בחייבר עצמה, עדיין נמצאו באותם דורות קהילות מבוססות ששלחו שאלות לגאונים בבבל. גם מקורות ערביים מן המאות ה-15 וה-16, עדיין מספרים על שודדי-דרך יהודים בחג'אז, ובפי הערבים הפך הביטוי "יהודי חייבר", או – "יהוד אל חייבר" – סמל לעקשנות ולתקיפות.

היו אפוא שבטים יהודים בחג'אז, במידבר ערב, גם אחרי תקופת מוחמד, כנראה שנעלמו במרוצת הדורות, ובכל זאת האגדה על אודותיהם נשתמרה, הן בצד היהודי, העברי, שלנו, והן בשמועות שסיפרו תימנים, וכנראה גם בידואים מן השבטים שבחצי האי ערב, שם נשמרו מסורות על גבורתם של יהודי חייבר, והאגדה הזו הציתה את הדימיון.

 

*

אחד המקורות הראשונים שמצאתי לאגדת יהודי חייבר, רמז להימצאותם של יהודים בידואים, הוא משנת 1891. זהו קטע שהתפרסם אז בעיתון "הצפירה", מפי סופרו בירושלים, חיים מיכל מיכלין, שהוציא לימים ספר בשם "בראי הדורות", ובו יש מיבחר כתבותיו מאותה תקופה.

 

מהלך 5 ימים מהירדן שוכן לבטח שבט ערבי אחד, הקורא את עצמו בשם "וולאד-אל-שכור" (בני יששכר) והם כמאה אלף איש, והערבים להם יקראו "יהוד-אל-כופר" (היהודים, הכופרים בנבואת מוחמד). השבט הזה על גבורתו יחיה, יפשוט בגדוד, וסוסו מתחתיו יריח מלחמה, חרבו ורמחו הוחדו גם מורטו, ובהם יעשה חיל למהר שלל ולהחיש בז, ויותר יארבו על כל עבר ופינה לבני דת מוחמד, כי אותם ישנאו תכלית שנאה, וישחרו תמיד לטרוף זרוע אף קדקוד, ולחלק שלל אויביהם אלה, ואת בני דת משה המה מוקירים ומכבדים מאוד. השבט הזה, לו אמנם מסורות רבות והגדות מוגזמות עצומות, אשר אם נקלוף את קליפותיהם ונסיר מעליהן את לבוש ההגזמות וההפרזות, העשבים אשר עלו בלחייהם בשנות אלפיים שנה, אז נחדור אל תוכן ענייניהם, כי מכתבי הקודש מוצאם, וממעיין קדוש הם מפכים, אך גלים רבים דרכו בם וידלחו גם רפש וטיט, אין כל ספק, כי גם השבט הזה הוא אחד מצלעינו, אשר נדמה וימת ליבו בקרבו, ועל פי מצב השכלתו וחינוכו, אשר בשפל יימצאו, נוכל על נקלה לחדש בקירבו רוח נכון, ולהביאו בברית. והיה אם תעלה עת רצון לכונן מושבות מעבר הירדן, אז נוכל לבטוח בעוז השבט הזה, כי יסוכך עליהן כחומה עזה ובצורה. חוקרי קדמוניות, שימו לב להשבט החרוץ והמהיר הזה! אוהבי עמנו, תיכון נא ידכם לבוא עד חקר הגזע הזה, להתחקות על שורשיו, ולדעת מה טיבו, אולי יועיל לעת מצוא בכלל ובפרט...

 

*

כאן אולי המקום לשאול – מה הקשר של שבטים שאיש לא פגשם-ממש, כ"יהוד אל חייבר", או "וולאד אל-שכור" – לדמות הערבי בספרות העברית?

לאחר שדיברנו על ברנר, על סמילנסקי, לאחר שהיינו כבר בתקופת העלייה השנייה, אנחנו חוזרים, עם אגדת יהודי חייבר, אל הראשית, והיא – הפגישה של אנשי העליות הראשונות, הראשונה והשנייה, ושל הסופרים שבהן, עם המזרח, עם דמות הערבי, פגישה שלוותה וגם העלתה מיתוסים אחדים הקשורים לאותה ראשית.

 

המיתוס הראשון – המוצא השמי המשותף. קרבת השפות השמיות. קירבה זו אולי לא היתה דבר חדש ליהודים יוצאי ארצות המאגרב, או לתימנים שהגיעו ארצה, אך הדבר היה מאוד חדש ליוצאי מזרח-אירופה, שנוכחו כאן בארץ כי הערבית והעברית הן שפות אחיות, שפות שמיות. והיה בזה גם הרבה מן הרומאנטיקה.

 

המיתוס השני – ההתפעמות מן המזרח. התפעמות זו אנחנו מוצאים כבר ב"לאן" של פאיירברג, שלא הגיע מעודו לארץ-ישראל. אבל הקריאה שלו: "מזרחה! מזרחה!" – זו היתה השאיפה, במזרח ייבנה עולם חדש. לא עולם רקוב כמו העולם המערבי, האירופאי. המידבר הוא נקי ובו ניתן לבנות משהו חדש.

 

המיתוס השלישי – הסתערבותם של יהודי ארץ-ישראל, והצורך להחזיר אותם, אולי, למקורם העברי הקדמון. יהודי פקיעין, יהודי דיר-אל-קאמר שבלבנון. אולי, שאלו את עצמם כמה מן הרומנטיקאים – אולי הערבים שיושבים בארץ-ישראל הם אחינו, הם צאצאי העברים, או היהודים הקדמונים? – הבה נחזיר אותם למקורנו המשותף, ונבנה עימם יחד תרבות עברית אחת חדשה.

 

מיתוס רביעי – שדמות הערבי מסמלת וגם ממחישה לנו את דמות העברי הקדמון, מתקופת המקרא. נחום גוטמן צייר את אגדות המקרא של ביאליק, כשמדגמנים לו הערבים, הסבלים הערבים, אלה עבי-הבשר, המלאים והשריריים, שראה בילדותו ביפו. ובספרות התקופה דוגמאות רבות לכך. הסופרים שיננו בבחרותם תלמוד, ידעו היטב תנ"ך, ולא התקשו לגלות את עקבות המקורות בחקלאותם של הפלאחים ובמירעה של הבידואים. מימי המקרא ועד תום הרבע הראשון של המאה ה-20 לערך – השתנתה ארץ-ישראל פחות משהשתנתה בשבעים, או בשמונים השנים שעברו מאז ועד היום.

 

מיתוס חמישי – על יהודי חייבר, התעורר, בין השאר, עם גלי עלייתם של יהודי תימן, ובייחוד גל העלייה שבתקופת העלייה השנייה, כאשר שמואל יבניאלי, מאנשי עלייה זו, נסע ב-1911 לתימן, ופעל להביא עולים, שהקימו שכונות במושבות החדשות – ראשון-לציון, רחובות ופתח-תקווה.

אמרו לעצמם אז צעירי העלייה השנייה, וסופריה – אם שבט כה רחוק, כתימנים, הגיע ארצה, אולי יש אמת באגדה שמצויים עדיין גם שבטי בידואים יהודים?

 

וכאן אנו באים למקומה ולחשיבותה של אגדת יהודי חייבר, היא המיתוס החמישי ב"רשימת המיתוסים", שמאפיינים את ראשית הפגישה עם המזרח. ואולי אני מקדים את המאוחר באומרי – אגדה זו לא היתה רק בגדר התרפקות רומאנטית על האכזוטיקה של המזרח. לא היתה סתם חלום. היישוב היהודי היה מועט במספרו, הארץ נמצאה תחת שלטון תורכי מושחת ומפגר. מושגי הכוח היו של שומר רגלי או פרש בידואי, עם חרב ורומח או רובה פרימיטיבי למדי. היו אולי שתי מכוניות בארץ לפני מלחמת העולם הראשונה. תותחים – רק תותחי הראמאדן. ולכן החלום להביא ארצה שבט בידואי יהודי, מזויין בכלי-נשק של אותה תקופה, על פרשיו ובל כלי-מלחמתו – זה היה חלום ביטחוני. יותר נכון – מחשבה על פתרון ביטחוני.

 

*

אמרנו שאיש לא פגש ממש ביהודי חייבר, אפילו בסיפורים. ברוב הסיפורים שנעסוק ושעסקנו בהם – אין פוגשים את יהודי חייבר, חוץ מאשר בסיפור אחד, מעניין, של חמדה בן-יהודה, "חוות בני ריכב", שהתפרסם בשנת 1903, ולאחרונה ניתן מחדש, לראשונה בספר, בפני הקורא העברי, בקובץ שהוציאה ד"ר יפה ברלוביץ – "סיפורי נשים מבנות העלייה הראשונה".

גיבורה של חמדה בן-יהודה שמו אפריים, והוא יוצא, כגיבורים אחרים בספרות התקופה, למסע של פגישה עם יהודי חייבר. כאן הם קרויים בני ריכב. בני ריכב היו יושבי אוהלים, והכינוי של בני חייבר מתגלגל לא פעם בבני רכב, גם האותיות דומות.

אפריים עובר שתי תחנות במסעו. בראשונה הוא מבקר חבר שלו, שהלך לחיות בקרב שבט בידואי, נשא את בת השייך, ולאחר מות השייך הוא, היהודי, נעשה לראש השבט הבידואי. לאפריים הוא מספר, שעוד בחייו אמר לו השייך:

 

 "אמור לכל בני חוותנו כי היהודים והערבים אחים אמיתיים, ויבוא יום שיתקרבו ויהיו כעם אחד, כי לשונם כלשוננו ודתם כדתנו. כמוהם גם אנו מאמינים באל אחד. ועל כן כל כך בנקל עלה בידי להתקרב אל בני חוותי ואל יושבי חוות רבות מסביב. ואחרי עבור שלוש שנים לשבתי פה, דיברו רבים מהם עברית. הברתם קצת משונה. יאמרו – טוב [בי"ת דגושה] במקום טוב, רכבתי במקום רכבתי [כנ"ל]. הלא יש גם בנו, מאחינו, בפרט בגליל, המדברים ככה. ויש שהחליפו שמותיהם לשמות עבריים."

 

אבל אפריים אינו מסתפק רק בצורה זו של קיום, ערבים דוברי עברית, אלא ממשיך במסעו אל לב המידבר, ושם – הוא היחיד, בספרות שאני מכיר, שאכן זוכה להגיע ממש אל הבידואים העברים הקדמונים, אל בני ריכב, או יהודי חייבר. גם אהובה לעצמו הוא זוכה למצוא שם. אותם בידואים מדברים עברית, אבל מתייחסים בבוז ליהודים החדשים, החוזרים לארץ-אבותיהם, ונימוקיהם עימם. הם מסבירים לו, לאפריים:

 

 "יען הם משונים ממנו, יען בוגדים הם, עזבו את הארץ, לשונם לא ידברו, חדלו להיות ישראל."

 

הבידואים העברים רואים את עצמם כתושבים האמיתיים של האיזור, ואת אלה שחוזרים – כבוגדים, על כי יצאו את הארץ, ורק עכשיו הם חוזרים. אבל אפריים אופטימי.

 

 "אמנם גסים ופראים מאוד הם רכבינו, אבל הננו בין אחינו הקדמונים, ששאריהם חיפשתי זה כמה. היוכל עוד להיות ספק בדבר? אחינו הפראים האלה שמרו את ארצנו מזה אלפיים שנה. כפות רגליהם לא דרכו על ארץ נוכרית, ולשוננו חיה בפיהם מאז ועד עתה. בנים נאמנים. נתאחד עימהם, נשנה מעט-מעט דרכיהם, גם חייהם, ובעוד זמן-מה את עצמם לא יכירו, ועבוד יעבדו איתנו יד ביד."

 

תיאור העתיד מתאים אולי מאוד לשבט עולי תימן, שבאמת השתנו-השתנו, ועוד מעט את עצמם לא יכירו, והכוונה היא – זה מה שקורה לשבט מקומי, מזרחי, במגע עם המציאות הישראלית החדשה.

 

דיברנו קודם על יהודי חייבר, שהיו מצויים כנראה בחג'אז. ואילו כאן, חמדה בן-יהודה מדברת על שבט שלא עזב את הארץ הזו. ואכן, אפריים עובר כנראה לעבר-הירדן. בדרך-כלל הפגישה עם יהודי חייבר, או הכמעט-פגישה עימם, מתארעת בסיפורים בסביבות מעאן, מעון, שבעבר-הירדן. ראינו זאת גם בכרוניקה העתיקה של מיכלין. מקומות אלה נחשבים בגבולות ארץ-ישראל של השבטים, גם לצורך אגדה זו, שכולה על גבול הדמיון.

 

*

בשיחה החמישית הזכרנו את ספרו של יהודה בורלא, "בלי כוכב", שהופיע בשנת 1927, את דמות גיבורו, מורה-הדרך עבד, ואת קורות משפחתו. אבל ישנה עוד נקודה מעניינת בספר, ובה מופיע הנושא של יהודי חייבר. עבד, מורה-הדרך, חובר לחוואג'ה דאוד, הוא יהודה בורלא עצמו, שהיה מתורגמן, חייל, במשלחת של ג'אמל-פאשה, ב-1915, לכבוש את תעלת סואץ ואת מצרים, מידי הבריטים. השניים רוכבים על גמלים, בלילה, ועבד מספר לחוואג'ה דאוד, בין השאר, גם על אבא יחיה.

מי היה אבא יחיה?

עבד מספר על יהודי תימני, שדעתו נשתבשה עליו, לאחר שנשחטו בני-משפחתו בפרעות בתימן. והוא, אבא יחיה, יצא למידבריות-ערב, לחפש אחר אחיו, יהודי חייבר הגיבורים, כדי שינקמו את דם הנרצחים. בנדודיו נקלע לשבט החפאנים, השבט שבו גדל עבד, והללו התייחסו אל אבא יחיה כאל משוגע.

 

באותם הימים דיבר וצעק רק על עניין אחד. שמענו תמיד רק אותו העניין ואותן המילים. והמילים, אזכרן עתה כאילו אשמען יוצאות מפיו: "יהודי חייבר" ו"ג'ויים". ועוד מילה אשר לא פסקה מפיו, פירושה – בוז, שפלות, עבדות – שכחתיה.

כל היום חזר על מילותיו אלה. ולפעמים קרא בקול רם: "יא אחוואן, יא אחוון!" – אחים, אחים! – "אתם, אחים, מה אתם יושבים פה? קומו! בואו אצלנו שם בתימן, בואו אל ביתי, תראו מה שעושים הג'ויים! אה, לא תבואו? איים, איים הם יהודי חייבר? אני אמצאם. אבקשם. אני אביאם. יבואו, יבואו – " צעק והסתובב באוהלו.

 

זו עדות נוספת לנהייה אחר יהודי חייבר, והכוונה ברורה – שיבואו לעזור לאחיהם היהודים במצוקותיהם.

 

*

הרומאן החשוב ביותר לנושא יהודי חייבר – הוא "נדודי עמשי השומר", שהופיע בשני כרכים, פעם אחת בלבד, ב-1929. חיבר אותו יעקב רבינוביץ, סופר שגר בפתח-תקווה לפני מלחמת העולם הראשונה ובתקופתה. הוא הכיר את חברי "השומר", פגש גם את התימנים, שהגיעו לפתח-תקווה והתיישבו בשכונה שנקראה לימים "מחנה יהודה", ליד עין-גנים. ובעין גנים ישבו אנשי העלייה השנייה, ישבו גם חברי "השומר" ובהם יחזקאל חנקין, אחת הדמויות, הדמות, בשר-ודם, בה"א הידיעה – של מחפשי יהודי חייבר.

עמשי היה חבר בארגון "השומר", ולפי תיאורו בסיפור, גם "צבר", בן-הארץ. ושאלה היא – לפי מי גזר אותו יעקב רבינוביץ? – אחת הדמויות הבולטות, שעל פיה ודאי עוצב, הוא השומר יחזקאל חנקין, שמת בגיל צעיר, ביבנאל. שגעונו-לדבר-אחד של חנקין, ששימש גם צייד, היה למצוא בנדודיו במידבר את יהודי חייבר.

ייתכן שבדמות עמשי השומר משוקעת גם דמות חבר אחר של "השומר", מרדכי יגאל, שאכן נולד בארץ. פרופ' נורית גוברין העלתה זאת במחקרה על "נדודי עמשי השומר". היא אף כתבה בשעתו למרדכי יגאל ושאלה אותו אם אכן הוא שימש כדמות לרבינוביץ, שהרי יחזקאל חנקין לא נולד בארץ, לכן לא היו בו מלוא הנתונים לדמותו של עמשי השומר.

עם זאת, רק חנקין היה משוגע לדבר, משוגע במובן הנעלה של המילה – לחיפוש יהודי חייבר. לימים כתב שלמה שבא ספר בשם "הצייד", על תאוות החיפושים הללו של יחזקאל חנקין. הספרון הופיע ב-1967, בהוצאת "תרמיל". ישנה לנו גם עדות מפורטת, בספר של רחל ינאית בן-צבי, "אנו עולים", על סקרנותו זו יחזקאל חנקין. רחל ינאית (לישנסקי) עלתה ארצה ב-1908, והתקופה שעליה היא מספרת ב"אנו עולים" היא השנים האחרונות שלפני מלחמת העולם הראשונה. יחזקאל חנקין נהג לצאת למסעות-ציד עם הזואולוג העברי הראשון – ישראל אהרוני. גם אהרוני הוציא ספר מקסים, "זיכרונות זואולוג עברי", בשנת 1946, ובו סיפר על מסעיו בעבר-הירדן, מזרחה ודרומה, לאורך הציר של מסילת הברזל החג'אזית, שהובילה אז למכה ולמדינה. הוא מציין שחנקין הצטרף אליו לשם ציד, אבל דבר אחד עניין אותו – בשעות הפנאי, בכל הזדמנות – לחקור, לשאול, אולי הם נמצאים גם בדרך לפגוש את השבט הבידואי העברי האגדי.

רחל ינאית בן-צבי מתארת, בספרה "אנו עולים", את געגועיו של יחזקאל חנקין.

 

ודברי יחזקאל חדורים תקווה לוהטת לגלות את האחים הנידחים. הוא מנמיך קולו בהתרגשות עצורה, ומוסר מהדברים ששמע מפי בידווי, אשר ראה במו-עיניו אחד מבני אל-יהוד הללו, רוכב על גמל. ומפי בדווי אחר הוא מוסר שמועה על יהוד אל-חייבר, שנהגו לגבות מס-דרכים מאת הבידווים העוברים בגבולם בחייבר.

יושבים אנו מתוחים, ומבקש הלב להאמין, ולו בגרעין של אמת שבדברי האגדה. אילו הצליחו חברינו להגיע עדיהם במידבר, אילו זכו ללבות בהם את גחלת היהדות העוממת, ולעורר בהם רצון לעלות לארץ. אילו זכינו להעלות אנשי בראשית אלה, שגדלו עלי אוכף במידבר – כי אז היה כוחנו גובר בבת-אחת, והיינו כובשים במהרה את השמירה בגליל וביהודה.

 

*

נחזור אל "נדודי עמשי השומר". בשנת 1913 רבינוביץ התגורר בפתח-תקווה; גיבורו עמשי, לפי תיאורו ברומאן, פעל ממש באותה תקופה. באחת התמונות יוצא עמשי ממושב הפועלים עין-גנים אל שכונת התימנים, שהגיעו בשנים ההן מארצם למושבה, והוא נפעם למראה הריקודים שלהם, למשמע דיבוריהם, למראה ההווי היהודי-המזרחי-הערבי שהביאו עימם, והדבר מצית את דמיונו. הוא אומר לעצמו: אם הם הגיעו – אולי גם יהודי חייבר עדיין קיימים?

עמשי מתחיל ללקט אצלם עדויות על יהודי חייבר. באחד המקומות הוא פוגש תימני זקן, ושואל אותו על עשרת השבטים ועל בני יונדב בן ריכב, ועל יהוד אל-חייבר:

 

עמשי שואל: "היודעים אתם מה על יהודי חייבר?" ופני התימני מתלהבים, והוא מספר: "כן. אבא היה רוכל אל המידבר. פעם פגש שני בידואים, וחשב כי לגזול פניהם. התחיל מבקש רחמים, אמרו לו הבידואים: 'אל תירא ואל תיחת. אנו ישראל.'"

 

ושוב אנו פוגשים סיפור התוודעות מפי היהודי שבא מתימן, ומכלי שני, ושני שבשלישי, שמע סיפור כיצד שני שודדים שמעו שהנשדד הוא יהודי, מיד היחס השתנה, כי השודדים היו אותם בידואים יהודים אגדיים.

אבל איש מכל המעידים אינו אומר – ראיתי אותם, רק – שמעתי עליהם.

 

הרומאן עוסק בנושאים נוספים. חלקו הראשון מתאר את החיים בארץ באותה תקופה, ולא נפרוש כאן את כל ההילה שמתלווה לעמשי בחלקו הראשון של הספר, אלא בחלקו השני; זהו כרך שלם, שבו מתואר מסעו של עמשי ב"נתיב המחפשים" – לעבר-הירדן מזרחה, במסילת-הברזל החג'אזית, שהושלמה ממש באותן שנים – לעבר מידבר ערב, כדי למצוא את יהודי חייבר.

במשלחת, שעמשי שותף לה, נמצא גם צייד, והלה מתואר בחלקו על פי דמותו של יחזקאל חנקין. רבינוביץ ברא כאן כפל תפקידים: את תשוקת החיפוש אחר יהודי חייבר – שייך לגיבורו עמשי, זאת בעקבות חלומו הידוע של חנקין, אך הוסיף גם צייד, בדמות חנקין עצמו, למשלחת.

בני החבורה נוסעים תחילה ברכבת, אחר יורדים ממנה, בגלל המחסום, שמעבר לו אסור ללא-מוסלמים להדרים. מחסום כזה אכן היה קיים, ולכן הלב נטה מיד להאמין שאחריו מצוייה אותה תעלומה שאין להשיגה ולראותה.

עמשי וחבריו מגיעים עד למחסום, יורדים מן הרכבת, ונקלעים לפרשה של מאסרים ועינויים. הם אף נאלצים להיפרד זה מזה, ועמשי מהלך יחף במידבר, כמעט מת בצמא, אך שם הוא רואה, במו עיניו, את האגדה הוא רואה.

 

עמשי מהסס, אך נפשו לוהטת גחלים, והוא שם נפשו בכפו, קם על רגליו, ורץ וצועק, נכשל ונופל, קם וצורח, וגמליהם בני דבשת אחת, הקלים כנשרים, רחפו ונעלמו, ושבו ונתגלו לרגעים במרחק, עד אשר גזו ואינם.

מסביב פער עתה לועו מידבר שומם, ולי היה כמו סרו חיי מעלי, בהיעלם אלה בקצה האופק. ליבי אמר לי כי בפקפוקיי, ובהתנפלי ארצה, החמצתי את השעה שנשלחה אלי ממרום, וכי נס זה לא ישוב בחיי ולא יקרה עימי עוד.

 

לפי התיאור, רגע אחד לפני כן עברה על פניו שיירה, הוא נבלע, או נבהל ונבלע – בחול, והשיירה חלפה ונעלמה. הסצינה מתארת מצב של חצי-דימיון, חצי-מציאות, ועמשי אומר לעצמו, שאם היה מתוודע אליהם, היה עוצר אותם ופוגשם, ובכך שלא התוודע אליהם – הפסיד אותם.

הוא חוזר לתחנת הרכבת, שממנה יצא; יחף, גלוי שת, פרוע שיער, פצוע ומלוכלך, וכל מראהו כמשוגע, מבני המידבר. גם על שאר בני-חבורתו עוברות הרפתקאות קשות, וכולם חוזרים חפויי-ראש ארצה.

 

הרצון לשינוי דראסטי במצב היהודים בארץ-ישראל, לראות ביניהם רבבת גיבורים יהודים עזי-נפש, הביא את עמשי למסע נדודיו זה, לעבר-הירדן מזרחה ודרומה. השבטים האבודים לא נמצאו, אך, כותב יעקב רבינוביץ:

 

עמשי לא היה מאוכזב. לא, גם הפעם הצליח. הוא הכיר את המידבר ונהיה בן-בית בו. ישנם שם בכל זאת יהודים.

לאחר שעה אמר: "בעצם, איזה צורך יש לנו בבידואים? באו עשרת אלפים יהודים בשתי שנים אלה, ואלף פועלים, ואיזה תימנים חביבים, באים ובאים – "

עמשי היה אופטימי ונרגש מאוד.

 

הסיום הוא ממש כמו בדברי עדותה של רחל ינאית בן-צבי: את יהודי המידבר לא מצאנו, אבל תבוא רבבה של צעירים, יבואו התימנים, יבואו עולים חדשים, והם ימלאו את הצורך שלנו ביהודי חייבר, שהתעורר בעצם גם בגלל חולשתו הביטחונית של היישוב היהודי בארץ-ישראל.

 

 

קריאה מומלצת לשיחה שישית:

יהודה ראב: "התלם הראשון" (1956, 1988).

חיים מיכל מיכלין: "בראי הדורות" (1950. רשימה משנת 1891).

חמדה בן יהודה: "חוות בני ריכב" (1903). מתוך: "סיפורי נשים בנות העלייה הראשונה" בעריכת יפה ברלוביץ (1984).

יהודה בורלא: "בלי כוכב" (1929).

יעקב רבינוביץ: "נדודי עמשי השומר" (1929).

רחל ינאית בן-צבי: "אנו עולים" (1962).

י. אהרוני: "זיכרונות זואולוג עברי" (ספר שני, 1946).

שלמה שבא: "הצייד" (1967).

אהוד בן עזר: "בעקבות יהודי המידבר" (1983). [רומאן היסטורי לבני הנעורים מבוסס על המקורות הנזכרים כאן, ואחרים, שנאספו לצורך כתיבת הפרק העוסק ביהודי חייבר].

 

אהוד בן עזר:

בלי כוכב ליהודה בורלא. ספרי דורות קודמים. הארץ. 9.6.1970.

מאין יימצא לנו מיתוס חדש? (על "נדודי עמשי השומר" ליעקב רבינוביץ). מן היסוד. 3.12.1964.

מניין יימצא לנו מיתוס חדש? (על "נדודי עמשי השומר" ליעקב רבינוביץ). אתגר. 2.3.1967.

נדודי עמשי השומר ליעקב רבינוביץ. קריאה אפשרית. למרחב. 20.12.1968.

זיכרונות זואולוג עברי לישראל אהרוני. ספרי דורות קודמים. הארץ. 28.3.1975.

 

בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) משודרות באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

 

המשך יבוא

 

 

 

* * *

משה גרנות

בשולי החוק על הטרדה מינית

לאחרונה אנו עדים לאינפלציה של אנשי ציבור הנחקרים-נתבעים-מורשעים על הטרדה מינית, ביניהם נשיא ושרים, שחקנים, קצינים גבוהים, עיתונאים – אנשים שלכאורה, תבונתם היתה אמורה להגן עליהם מפני הסתבכות מבישה שכזאת. נדמה שדפי העיתונים עוסקים בלהיטות רק בדבר אחד, תוך ליקוק שפתיים ולא מעט שמחה לאיד.

החוק למניעת הטרדה מינית נחקק ב-תשנ"ח (1998), והוא אמור היה, לכאורה, להסדיר עניין חברתי כאוב, ולהסיר עוולה בת אלפי שנים. אני מציין "לכאורה", כי החוק על פי ניסוחו מוציא, למעשה, את מרבית הגברים אל מחוץ לתחומי החברה הלגיטימית, ולראייה – מבול התלונות והחקירות בנדון.

הבה נעיין בו:

בסעיף 3 (א) כתוב: הטרדה מינית היא אחד מהמעשים האלה:

       ...............

       ...............

       3. הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעוניין בהצעות האמורות.

       4. התייחסויות חוזרות המופנות לאדם המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעוניין בהתייחסויות האמורות.

 

למרות הניסוח "הניטראלי" של החוק, ברור לכול כי המחוקק התכוון במילה "אדם" בעיקר לנשים, ובמילים "הצעות חוזרות" ו"התייחסויות חוזרות" – למעשים הנעשים בעיקר על ידי גברים.

נניח לרגע את החוק ונביט אל טבע הדברים, ובהכרח ניווכח כי בעולם החי הנקבה מושכת את הזכר בריח, בצורה, בצבע, ואילו הזכר הוא "מטריד", תוקף, חותר אל הנקבה עד ייאוש ואובדן חושים, ולעיתים – עד אובדן חיים.

הצבייה המיוחמת מפרישה מרחמה ריח המנטרל את הזכר מכל פעילות אחרת, חוץ מלהידבק אל אחוריה, וזו, עד כמה שניתן להתרשם ממה שהעין רואה – ממשיכה ללחך עשב, כאילו גופה איננו כָּמֵהַּ להזדווגות. הזכר חוזר ו"מטריד" את הנקבה ללא ליאות, מנסה לטפס עליה, והיא משתמטת, לעיתים ממש בבהלה, וממשיכה... ללחך עשב. רק לאחר אינספור ניסיונות, מצליח הזכר "לבצע את זממו".

דומה לכך המצב אצל בעלי חיים אחרים: ערימה שלימה של כלבים רודפת אחוזת תזזית אחרי כלבה מיוחמת, והיא בורחת מהם כל עוד נפשה בה, עד שהכול צרים עליה, ואחד או שניים, הזריזים והאלימים, מצליחים להזדווג עימה.

אצל החתולים ההתרחשות היא עוד יותר אלימה: הזכרים יוצאים אל המשימה כאל קרב לחיים ולמוות. הנקבה נלחמת בהם בכל כוחה – היא יורקת, שורטת, נושכת, מייללת, והזכר יוצא מההרפתקה הארוטית הזאת מרוט אוזניים, שבור זנב, ולעיתים אף מנוקר עיניים.

אצל העופות המצב איננו שונה בהרבה: היון חדל לאכול, והוא מנפח את מוראתו, הומה ומהמה ומסובב את היונה מכל צדדיה, והיא – כל מה שמעניין אותה, לפחות למראית עין, היא האשפה שבה היא מנקרת.

התרנגול ממש "אונס" את התרנגולת, והיא נראית אחרי "האקט" כמי שהתעוררה מחלום בלהות.

הטווס מנפח את נוצות זנבו ועושה מעשי לוליינות לנוכח זוגתו האפורה, וכל תגובתה, למראית עין לפחות, מתמצית בהמשך החתירה למזון.

לכל אלה מצטרף המאבק בין הזכרים לבין עצמם על הנקבה, שלא אחת מסתיים בפציעות קשות, ואף במוות. הזכרים החזקים ביונקים, מגרשים את כל מתחריהם תוך מלחמה עקובה מדם, ואצל החרקים מסתיימת התחרות "על לב" הנקבה במות הזכרים, ואף בהפיכתם לארוחתה הראשונה שלאחר ההזדווגות. הזכרים בבעלי החיים "אינם יודעים" מראש לקראת מה הם הולכים, אך ספק אם "הידיעה" היתה משנה משהו – היצר המיני הוא חזק כל כך עד כי איננו משאיר בידם כל ברירה אלא ללכת לקראת גורלם הנחרץ.

תפקידו של הזכר, כל זכר בטבע, במשחק המינים, מתמצה ב"הטרדה" חוזרת ונשנית של הנקבה. ללא "ההטרדה" הזאת, האקט המיני איננו מתקיים. זאת כנראה אחת הסיבות העיקריות לכך שחיות-בר אינן מרבות להזדווג בשבי – בהיעדר המתח המיני המתמצה בבריחת הנקבה וברדיפת הזכר – התהליך ההורמונלי איננו מתעורר מתרדמתו אצל שני המינים.

יבוא מי וישאל בצדק: מה ההשוואה הזאת לבעלי החיים, כאילו אין עומדות מאחורי האדם אלפי שנות תרבות, בהן הוא רכש אמפתיה כלפי הזולת, בהן הוא למד להפנים הבנה כלפי כאבו, ובתוך כך – כלפי האישה הסובלת מאלימות הגבר – הפנמה שבאה לידי ביטוי במנהג ובחוק של השבטים העתיקים ביותר?

התשובה היא, כמה לא מפתיע – "כן ולא".

כן, קרה משהו באלפי שנות התרבות: אם בעבר הרחוק רק הזכר האלים והאנס זכה בנקבות הפוריות ביותר, ורק הוא זכה להעביר את הגנים שלו לדור הבא, הנה, כיום (הכוונה למאות השנים האחרונות) דרכי החיזור הן עדינות יותר, והעוצמה שהגבר חושף במשחק המיני היא יותר מתוחכמת (כישורי חיים, ממון, כושר אינטלקטואלי).

ולא – במהות לא השתנו הגברים, וגם לא הנשים: הגברים עדיין חותרים אל המין באובססיה בלתי נשלטת ובהתמדה שאיננה מופרעת לא על ידי עונות השנה, ואפילו לא על ידי הגיל – זכר אנושי בריא שטוף בתאווה למין באורח מתמיד כמעט כל חייו. ואילו הנקבה האנושית, לא רק שבאורח "טבעי" יש לה "עונות יבשות", אלא שגם כאשר הפיזיונומיה שלה מייחלת למגע מיני – המעשים שלה שוללים אותו. היא אמנם משדרת אותות מיניים, בדומה לנקבת בעלי החיים, אך מתנגדת בפועל למעשה מיני, ו"הגלולה" עם "שחרור האישה" גם יחד שינו אך מעט בעניין הזה: אין שום מקום להשוואה בין התשוקה הגברית למין ובין ההיצע (מרצון!) המזערי של האישה. משום כך הגבר נאלץ לקנות את המין (יצאניות, נשים "מוחזקות", חלק לא קטן של הנישואין, שלמרות אי הנוחות שבניסוח – הם הסדר חוקי ל"אחזקת" האישה), ולעיתים הוא משיג אותו במרמה, בגניבה ובאלימות, והקומץ לעולם אינו משביע את הארי. שגשוגו של עולם הזנות ונערות הליווי איננו תוצאה של תשוקה גברית בלתי מודעת להשפיל את הנשים (כפי שהפמיניסטיות המיליטנטיות היו רוצות שנאמין), אלא של הביקוש האדיר הנענה בהיצע מינימאלי.

בעניין הזה לא השתנה דבר לאחר אלפי שנות תרבות, והזכר בבעלי החיים ובאדם דומים להפליא, וגם התנהגות הנקבה בבעלי החיים דומה להפליא לזאת של בני האדם. נשים "משוחררות", המדברות בכאב כן על הטרדה מינית מצד הגברים, מופיעות בטלוויזיה כדי לשטוח את מצוקותיהן, כשהן לבושות בבגדים משונים מעוררי תשוקה, כששטח המחשופים גדול משטח האריג. הן יודעות לייעץ לגברים להתאפק, ואף מייעצות לזרועות החוק לסרס גברים ולאוסרם לתקופות מאליפות, אך אינן מעלות על הדעת לרסן את התשוקה העמוקה שלהן להחצין מיניות. הן מצהירות שזאת "זכותן" להתלבש כפי שהן רוצות, והן "יודעות" שזה לא מה שמניע את הגבר להטריד ולאנוס, אלא, כדבריהן, התשוקה הגברית הסוטה והמולדת להשפיל את האישה.

כאן אני מבקש לפתוח סוגריים ולציין כי הרדיפה אחרי המין נראית בעיני הגבר המצוי כהשפלה נוראה: כמה התפתלויות הוא נאלץ להתפתל וכמה התבזויות הוא נאלץ להתבזות כדי לזכות לכך שהיא תעניק לו את חסדיה. היא מעניקה "חסדים", והגבר כקבצן זוכה פה ושם בנדבתה. ומי שאינו עומד בכך, נאלץ לקנות בכסף מלא בבתי בושת, שנקראים כך בעיקר משום שזו בושה גדולה והשפלה גדולה להימצא שם. האישה תמיד מעניקה מחסדיה, ולעולם לא להיפך, אפילו יפיופים, דוגמנים ו"כוכבים נולדים" אינם מעניקים חסדים, ואישה המשלמת כדי לזכות במין היא תופעה כמעט "לא טבעית".

אם נחזור לענייננו, הרי לפנינו תופעה לא שוויונית לחלוטין: לנשים מותר להטריד גברים באמצעים שהעניק להן הטבע, ואילו לגברים אסור, ולא סתם אסור – על עבירה בתחום הזה הם עלולים לשלם בשהייה ארוכה בכלא ובדה-לגיטימציה חברתית. איש שנתפס ב"קלקלתו" איננו יכול להראות את פרצופו בחברה.

והנה, כל העונשים הכבדים האלה שהממסד (הגברי בעיקרו!) מטיל על הגברים אינם מועילים – גברים מסתכנים בשלילת חירותם ובדה-גרדציה חברתית איומה בשל חתירתם האובססיבית למין. זאת אף זאת, אם הנשים מרגישות מושפלות על ידי ההטרדה המינית הגברית, הרי לגברים, על הרוב, אין שום התנגדות כי יוטרדו מינית על ידי נשים, כי גברים רואים במין חדווה גדולה ואושר גדול בגוף ובנפש. לבוש מפתה של אישה, או כל מחווה אחרת שיכולה להכין את הקרקע לקראת רגעי האושר האלה – דווקא זוכים לרחשי תודה מצד הגברים. יחד עם זאת, בליבו פנימה אין הגבר מסוגל להסכין עם כך שהאישה עושה מעשים של התגרות מינית, אך לא רק שאיננה מעוניינת במין, אלא שלעיתים היא מתעבת אותו – זה פשוט בלתי נתפס!

הסקרים השונים המתארים את האחוזים הגבוהים של הנשים שאינן נהנות ממין, או שאינן מגיעות לאביונה בעקבות מין עם גברים, הם ממש לא יאומנו בעיני מי שהמין חשוב לו יותר מחייו ומכבודו. יוצא שאי השוויון שבחוק לרעת טבעם של הגברים מוסכם על שני המינים, אך אין בכך כדי לאיין את אי הצדק הנורא שבתופעה, ובעקבותיה – את אי הצדק שבניסוח החוק הנ"ל. ההטרדה המינית של האישה כלפי הגבר מותרת בחוק, ואילו היפוכה אסור ומוענש בכל חומרת הדין [שנתיים מאסר – על פי החוק הנ"ל, סעיף 5 (א)].

החברה מכירה בכורח הטבעי של האישה להפוך את עצמה למצודדת – קרי, להטריד מינית את הגבר. תעשייה ענקית, המגלגלת מיליארדים, מטפלת רק בכך, ו"שחרור האישה" לא שינה בעניין הזה מאומה. האישה מבלה חלק גדול מסדר יומה באיפור פניה, בצביעת שערה, בתספורת, במריטת שערות, בעיצוב ציפורניים, בבילוי אובססיבי בחנויות בגדים. למרות טענותיה של וירג'יניה וולף המנוחה, אין כלל אפשרות להשוות בין שני המינים בעניין הזה – די להביט בנשף גאלה, או באירוע מרכזי הזוכה בסיקור התקשורת, ונראה שם את כל הגברים לבושים בחליפות כהות ועונבים עניבות, וכל מה שנשאר חשוף הם הפנים, חצי צוואר וכפות הידיים. ואילו הנשים מופיעות בשמלות ערב שקופות בשלל צבעים, ובמחשופים המשונים ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

ובזה לא די, לעיתים הן מופיעות כמעט ערומות, כשרק רשת אוורירית פרושה פה ושם על חלקי הגוף. הטענה החבוטה שכאילו הן מופיעות כך משום שאופנאים גברים מכתיבים את אורח הלבוש על פי דמיונם החולני – היא שקר גס, המסתיר את האין-אונים הנשי בפני "הטבע" המחייב אותן, במודע ובתת מודע, להטריד את הגבר בדרך הזאת. האופנאים הם רק מכשיר שדרכו בא טבע זה לידי ביטוי. עובדה היא, שלמרות קיומם של לא מעט אופנאים הומוסקסואלים מוצהרים, שבוודאי היו מעדיפים לראות את הגברים מסתובבים בנשפים מעורטלים – הם לא הצליחו מעולם להלביש את הגברים באירועים מן המין הזה במחשופים וברשתות.

רבות נטען, ובצדק, כי הגברים "לחוצים" כל כך אחרי מין, עד כי הם מפזרים את חיזוריהם ללא שום סינון – העיקר הוא עצם הכיבוש, ולא הרגשות האמורים להתלוות אליו; אלא שבלהט הרצון להצביע על פגמי הטבע הגברי נשכח שזה בדיוק מה שהאישה עושה כשהיא מתקשטת, מתאפרת, חושפת אברים צנועים – היא מפזרת את "המסר המיני" שלה לכל הגברים, ולא לגבר אחד שאליו היא אמורה להיות קשורה רגשית.

מדובר  במלחמה אבודה – שום דבר לא יעמוד בפני התשוקה המולדת אצל האישה להתגנדר ולהחצין את מיניותה. נכשלו בכך אידיאולוגים שוויוניים, ובוודאי נכשלו בכך אידיאולוגים דתיים. התנועה לשחרור האישה איננה רואה כאן כל בעייה: עצם חשיפת גוף, בלי לתת דין וחשבון לאף אחד, הופכת את האישה ל"משוחררת". כלומר, יש כאן הודאה כמעט "מקיר לקיר" כי הטרדה מינית מצד נשים מותרת, ואילו זאת של גברים אסורה.

החוק למניעת הטרדה מינית בא לתקן עוול של דורות, אך הוא יוצר עוול חדש, ועל כן צריכה החברה לתת את הדעת. יוזמי החוק ומחולליו מאמינים כי בחינוך ובענישה כבדה ניתן להדביר את ההטרדה המינית מצד הגברים, תוך מתן לגיטימציה להטרדה מינית של נשים כלפי גברים.

אני מטיל ספק בכך. כשם שלא ניתן להדביר את הומוסקסואליות באמצעות חוק, וזאת משום שזה נוגד את הטבע ואת הצדק, כך אני מניח שגם חוק זה נדון לכישלון, לא לפני שמסות של גברים יבלו בבתי סוהר, ייגרם סבל נורא לכל המעורבים, והחברה תיהפך לסטרילית, מנוכרת ועקרה.

המילונים מחכימים אותנו שהחיזור הוא מעשה החוזר על עצמו שנעשה בידי גברים כדי לרכוש את לב הנשים (קראו, למשל, במילון ספיר). המילונים אינם מכירים בהיפוך היוצרות, וזה אומר משהו על מוסכמות החברה. ובאמת, כל עוד לא התהפכו היוצרות, וכל עוד התשובה הרווחת של האישה היא "לא!" – החיזור חייב להיות לגיטימי, ואילו החוק, בניסוחו הנוכחי פשוט שולל אותו.

הלב ממאן להסכין, ואסור לו להסכין, עם אלימות כלפי נשים ועם השפלת נשים, השפלה הקשורה במין, וזו שאינה קשורה במין, אך בל נסיק מכך שלמרות היות הגבר כפוי על פי טבעו לחזר אחרי האישה, שהכרתו אינה אומרת לו כי הוא מבזה את עצמו עד עפר במעשה הזה.

אם תורשה לי הערה אישית, אציין כי ביום שנישאתי, חשתי הקלה אדירה שהנה, סוף סוף, נגמרו ההשפלות, אליהן ניתבתי את עצמי (למרות הכרתי!) – ורווח לי עד עמקי נשמתי, שמעתה ואילך לא איאלץ לבזות את עצמי בחיזורים, אותם אני זוכר כתקופה האפילה של חיי.

החוק חייב לתקן עוולות של דורות, ואני בוודאי לוקח חלק בשמחת החברה על תיקון עוול כלפי מחצית האוכלוסייה – אך עוול אחד לא יתוקן על ידי יצירת עוול אחר. בחיזור מתבזה הגבר דיו (כמה נשים היו מוכנות לכרוע ברך תוך הצעת נישואין לגבר?) – בא עתה החוק והופך את החיזור למוקצה. נראה לי שכל עוד לא מתלווים לחיזור איומים ועלבונות – יש להתיר אותו בחוק.

זה נכון שבחתירתם הנואשת אחרי מין גרמו הגברים הרבה עוולות לנשים, אך דבר אחד לא ניתן לומר עליהם – מעולם לא קמה תנועת גברים ששמה לה לדגל עיקור מיניותן של נשים. לצערי, לא ניתן לומר דברים דומים על התנועה הפמיניסטית המיליטנטית, שהחוק הבלתי צודק הזה הוא תוצאה של מאבקן.

די לקרוא את "הספרות היפה" שהן יוצרות – כדי לחוש את הצהלה אלי קרב כנגד כל מה ש"ריח" גבריות נודף ממנו: גיבורה של יהודית קציר ("הנה אני מתחילה") מציעה לכנס את כל הגברים הלא נחוצים לאי. גיבורה של יוכי ברנדס ("וידוי") מציעה להשתמש בגברים רק לרבייה, ואחר כך לזרוק אותם. גיבורותיהן של דורית רביניאן, דורית זילברמן, שולמית גלבוע – רואות בגברים מוטציות מיותרות – ואלו רק דוגמאות בודדות. אינני מכיר שום סופר קאנוני גבר בספרות העברית החדשה שכתב אי פעם מילה רעה על הנשים ככלל. זה אומר משהו על "האיזון" החברתי החדש.

נחמתי היחידה היא שעל פי התרשמותי (שכמובן, איננה מסתמכת על סקירה סטטיסטית), רוב הנשים אינן "משתגעות" ממש אחרי "איזון" זה.

 

* משה גרנות הוא מחברו של הספר "האי", המתאר את  גורלם של הגברים ברפובליקה פמיניסטית.

 

* * *

יובל ברנדשטטר

הפמיניזם המודרני סימן לעצמו שני אויבים: השטן הגדול הוא הזכר לבן העור הנוצרי/יהודי, והשטן הקטן הוא מדינת היהודים

בליל הסילבסטר יצאה מריה לכיכר העיר, בין תחנת הרכבת המרכזית לקתדרלה הגדולה, כדי לחגוג. כיאות לערב גרמני, היא היתה לבושה היטב מפני הקור, שום מחשוף חוץ מפניה הלבנות ושערה בצבע החיטה הבשלה. לחורף הגרמני היא היתה מוכנה, אבל לא לחורף הערבי. אלף גברים שרובם דיברו וצעקו בערבית, או בגרמנית במבטא ערבי, הקיפו אותה ואת חברותיה, והחלו במשחק דחיפות הידיים לכל מקום אפשרי בגופה. כל מקום, ללא יוצא מן הכלל. כשהתנגדה, צעקו עליה שהיא זונה, וגררו אותה במורד הרכבת התחתית. מה היה הלאה הוא מעבר למה שדפים אלה יכולים לסבול.

רק כדי שלא נחשוב שאירוע זה היה מקרי, מאות תלונות הוגשו למשטרת קלן אודות מעשי הקונדס של אותם לא-מוכרים-למשטרה שאת דתם אסור לומר פן נואשם באיסלאמופוביה. רק כדי שלא נחשוב שהאירוע היה ייחודי לקלן. אירועים כאלה היו בכל רחבי גרמניה. רק כדי שלא נחשוב שמשטרת קלן והמבורג וקרלסרוהה לא ידעו מה קורה, שוטרי הערים הסתתרו מפני מטר הזיקוקים די-נור שירו בהם המתעללים-בנשים, ולא עשו דבר, בעוד שעשרות עד מאות נשים מוטרדות, נשדדות, נאנסות בכיכר העיר.

מהי התגובה הפמיניסטית הראויה לאירועים מעין אלה? ראש העיר קלן הכריזה כי מעתה והלאה על בנות העיר להיזהר יותר בלבושן ובהופעתן, כדי שלא לאתגר את התושבים החדשים של העיר.

מועצת העיר רגנסבורג התכנסה כדי לדון על חלוקת התחבורה הציבורית לגברים ונשים, כולל מוניות לנשים בלבד.

שרת החוץ של שוודיה הכריזה כי ישראל מוציאה להורג פלסטינים ללא משפט, ולכן יש הצדקה ברורה לרצח בפריז ולמגיפת האונס בשטוקהולם.

פמיניסטית אחרת מניפה שלט המאשים את הגברים ילידי גרמניה בתרבות האונס שפשתה בקלן מזה 20 שנה.

לממסד הפמיניסטי אין מילה רעה לומר על משטרת רות'רהאם שאיפשרה התעלמות מהזניית 1,400 בנות אנגליות בידי כנופיות מוסלמיות לצרכי מין וסמים. דווקא במקום שבו נרמסות זכויות האישה על גופה בצורה הבוטה ביותר, שם יוצאת התקינות הפוליטית מגדרה כדי לסוכך על האיסלאם ביתר שאת.

הפמיניזם המודרני סימן לעצמו שני אויבים. השטן הגדול הוא הזכר לבן העור הנוצרי/יהודי שמניעיו האפלים מתחילים מכיבוש האישה, עוברים דרך אונס מאורגן הקרוי נישואין, ומגיעים עד לקולוניאליזם של הילידים באפריקה, אמריקה ואוסטרליה. לעומתו היליד כהה העור, או הפליט כהה העור, חף מיצרים אפלים מעין אלה, ולכן ברוכים המהגרים הבאים מכל העולם ומוזמנים להתענג על מנעמי אירופה ושלוחותיה. הפמיניזם המודרני שולל את המשפחה הגרעינית בשל היותה אמצעי לדיכוי האישה וקשירתה לגבר מסוים. הפמיניזם תומך פוליטית בחלוקת משאבים "צודקת", דהיינו נטילתה מן העובדים וחלוקתה ל"נזקקים", ולכן הוא תומך פוליטית בפתיחת הגבולות לכל דורש, בנימוקים של צדק חברתי. הפמיניזם הפוליטי פועל כדי לבטל את המצוינות לטובת חלוקה שווה של הפרסים, ללא קשר למאמץ ותוצאות אמת. יש פמיניסטיות הממליצות על השמת הגברים כולם במחנות ריכוז שמורים היטב עם אפשרות לקחת אותם ללילה כמו ספר מספרייה. מדובר בעמדות פוליטיות שאין בהן היגיון ומונָעות מרגש בלבד, על פי התורה הפמיניסטית שגורסת כי גברים פועלים על פי היגיון דורסני, בעוד שנשים פועלות על פי מודעות רגשית.

השטן הקטן הוא מדינת היהודים. יש קשר אמיץ ורעיל בין הפמיניזם הלוחמני לבין האנטישמיות בת ימינו. בראש הקרן החדשה לישראל עומדת טליה ששון, פמיניסטית גאה. ג'ולי בינדל, שהוזכרה לעיל, מגדירה את עצמה כמבקרת שמאלנית של הציונות. יולי תמיר, שניהלה את המאבק הפמיניסטי בצה"ל, היא ממקימי "שלום עכשיו". תנועת החרם BDS היא עניין פמיניסטי, אומרת התאגדות מחקר הנשים בארצות הברית – והצביעה ברוב מוחץ של 88 אחוז מן הקולות למען תנועת החרם על האקדמיה הישראלית. הפמיניזם הבינלאומי היה לבמה לשנאת הציונות כאשר "ההצהרה אודות השוויון" של כנס שנת האישה של האו"ם 1975 היה הראשון להגדיר את הציונות כגזענות. מדינת ישראל, המדינה היחידה במזרח התיכון שבה יש לנשים גם שוויון וגם החופש לקדם את חירויותיהן, היא המוקצה של הפמיניזם הבינלאומי.

 

כשכבוד ניתן לתרבות החורבן והרצח במסווה של תקינות פוליטית

אבל יש גם קולות של אחרות, שאינן מופיעות בתקשורת הממוסדת שכולה פמיניזם צח-לשון. יש מי שטוענת שהגורם לפלישה הגדולה של זכרים מוסלמים מיוחמים לארצות המערב היא התנועה הפמיניסטית. הגיונית, אין סיבה בעולם להביא למדינה מפותחת מאות אלפי דורשי תמיכה כלכלית שדיכוי נשים הוא חלק אינטגרלי מתרבותם. לכן הסיוע לפלישה המוסלמית מוּנע מאידיאולוגיה הנוגדת את ההיגיון, כלומר הפמיניזם המודרני, כך אומרת איימי, ורק ברשתות החברתיות, שכן התקשורת הממוסדת לעולם לא תתיר לה להתבטא.

שיא הפמיניזם הוא בארצות סקנדינביה – שוודיה נורווגיה דנמרק – ובמידה פחותה בהולנד, בלגיה וגרמניה. לפוליטיקה הפמיניסטית יש תוצאות שלא נצפו. מרבית הגברים שנולדו בחברה הנמצאת בשלטון פמיניסטי של חד-הוריות, גדלו על חשבון משלם המיסים, ללא אב, ולכן ללא משמעת אבהית. גם מיעוטם שגדלו במשפחות גרעיניות – סובלים מדיכוי השאיפה לתחרותיות ולהצטיינות, לטובת בינוניות ממוסדת, ללא הערכה עצמית. שכן נשים טובות מגברים בכול, כך לומדו בממסד החינוכי שכמעט כולו בשלטון הפמיניסטי.

השילוש הקדוש של מנהיגות, הגנה, ופרנסה, שהיה פעם נחלתם של הגברים וחובתם, חוסל כדבר אין חפץ בו. הבנים לומדים שהיגיון הוא שקר, ורגש הוא אמת. הבנות לומדות שאין להן צורך בגברים, וכי הביטוי הנשי האולטימטיבי, לידה וגידול ילדים, הוא סוג של דיכוי.

אחרי שלושה דורות של פמיניזם, החברה והפוליטיקה המערבית מורכבות מנשים ומגברים מסורסים. לגברים המסורסים אין הרצון ואין המוכנות לעשות את הדבר הקשה מכל – להכפיף את היצר להיגיון, לקיים את התא המשפחתי, לזון, לפרנס ולהגן על האישה והילדים.

התוצאה היא העמקת השבר במיבנה החברה, כשגברים מעדיפים להישאר אצל אימא עד לגיל העמידה, ולנשים אין ילדים. גרמניה של מריה מקלן היא מדינה של 0.9 ילדים לאישה, בעוד שהמינימום הדרוש לקיום האוכלוסייה הוא 2.1 ילדים לאישה. ללא ילדים, ללא גברים עובדים, התוצר החקלאי והתעשייתי מתחיל לקרוס. האם מישהו היה מעלה על דעתו לפני דור שחברה גרמנית לא תוכל לתכנן ולייצר מוצר טכנולוגי? זה מה שקרה לחברת "טסלה" האמריקנית כשהזמינה דלתות רכב מיוחדות מחברה גרמנית. משם מתחילה התביעה לייבא גברים מאותם אזורים בעולם המשופעים בגברים גבריים למילוי השורות המתדלדלות של הגברים שהיו ואינם. מישהו צריך לעבוד כדי לקיים את חזון מדינת-הרווחה הפמיניסטית.

אלא שהמפגש בין חברה המורכבת ממסורסים ונשים לבין שפעת גברים הבאים מחברה שבה דיכוי האישה עד כדי הסרת איבר המין הנשי בסכין גילוח חלודה היא הנורמה – מובילה לאסון. העובדות מדברות בעד עצמן.

שוודיה סובלת מזינוק מטורף בפשיעה, הסיכון של אישה לחוות אונס במהלך חייה הוא 1 ל-4, ואוצר המדינה התדלדל עד כדי קריסה. משטרת שוודיה צוּותה שלא לדווח פרטים אתניים של הפושעים והאנסים.

צרפת הגדולה מסוגלת לגייס לא יותר מ-40 אלף שוטרים כדי להתמודד עם גל הטרור השוטף אותה, וגם חלקם של אלה, אם לא רובם, מגויסים מבין המהגרים. שוטרים חמושים עומדים בכניסה למועדון שבו מתנהל טבח וחוששים להיכנס.

הזניית הנשים של רות'רהאם אינה אלא קצה הקרחון של תופעת הסחר בנשים, שכן בכל ערי בריטניה רוחשות רשתות מסועפת של כנופיות מוסלמים הצדות בנות אנגליות לצורך ניצול מיני ומכירת סמים. שוטרים אנגליים נסוגים, שלא לומר בורחים, מן ההמון המוסלמי המיידה בהם את אבני המרצפת.

90 אחוז מאירועי האונס האלים של נורווגיה מבצעים מוסלמים, נשים נורווגיות צובעות שערן לשחור כדי להיות פחות מושכות בעיני האנסים בכוח, ואין גברים בסביבה כדי להגן עליהן.

ולמה שיעשו זאת? שלושה דורות של חינוך לרגישות אך לא למעש, לשיוויוניות ולא להצטיינות, לבטיחות אך לא להסתכנות, לשנאה עצמית, תיעוב עצמי וזלזול בכל הערכים של הגבריות – השאירו את הגברים האירופיים ללא כל רצון להסתכן למען נשותיהם. למעשה, הנשים אינן שלהם. הן עם אחר שעצם הרצון לזכות בחברתן מוגדר כסוג של חייתיות בזוייה. לכן מריה מוצאת את עצמה נגררת לתוך הרכבת התחתית בידי חיות-אדם, אל תהום ההשפלה, עד שתרצה להרוג את עצמה, ואם תעז להתלונן, תתוייג כאיסלאמופובית וקסנופובית ופשיסטית וכולי וכולי.

בחזרה לקשר האמיץ בין הפמיניזם לשנאת ישראל. מדוע לאה רבין זכתה לזריקות בוז ולחרם קולני בכנס של נשים? כיוון שישראל, ובמיוחד נשות ישראל, אינן מתיישרות עם הפמיניזם של שנאת הגברים. ישראל היא המדינה היחידה במערב החופשי שבה הפמיניזם נוהג הלכה למעשה, עם עלייה מתמדת בחלקן של הנשים בכלכלה, במדע ובמנהיגות, ללא הצורך לדכא את הגברים, ואולי להפך: הערכה לתפקידם ההכרחי של גברים בעולם שבו שנאת הנשים היא הכוח העולה.

בהתאם, מרבית הנשים בישראל רוצות להינשא, להקים משפחה, לבטא את נשיותן בהבאת ילדים ובחינוכם להיות בני אדם, ולשמר את ייחודן היהודי אל מול הגלובליזציה של חוסר ההיגיון, מול הכבוד הניתן לתרבות החורבן והרצח במסווה של תקינות פוליטית.

ואכן, למורת רוחן של הפמיניסטיות הבינלאומיות, מספר הילדים לאישה בישראל עולה בעקביות, והתא המשפחתי בישראל הוא מן היציבים בעולם. בהתאם, הולך ועולה חלקה של ישראל בחדשנות ויצרנות, ועינה של אישה אינה צרה בבעלה או בבנה המגינים עליה מכל רע וממציאים עוד יישומון ועוד מל"ט.

ישראל היא המקום היחיד בעולם שבו הפמיניזם הוא הגיוני. ואומנם, מעבר לאוקיינוס האטלנטי, הפמיניסטיות האמיתיות, שבנו את עצמן ללא צורך בשנאת גברים, כמו שרה פיילין ומישל באכמן – הן ידידות אמיצות של ישראל.

לו היתה מריה חיה בישראל וזועקת לעזרה, סיכוי סביר שגברים רבים היו נחלצים לסייע לה להיחלץ מן הטורפים. באירוביה הפמיניסטית של הגברים המסורסים – תחדל מריה לצאת לכיכר העיר, אלא בניקאב ובקרון רכבת שבו הנשים יושבות מאחור, להגנתן בלבד. זה רק עניין של זמן.

 

* ד"ר יובל ברנדשטטר הוא רופא ילדים, תושב הנגב ופובליציסט.

 

מתוך מגזין "מראה" 370.

 

 

 

* * *

הרצאה של דרור אידר במכון ון ליר מהשבוע שעבר לפני אדמו"רי השמאל וקהל עוין.

https://www.youtube.com/watch?v=VAz5KGuxkJU&feature=share

 

 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

  

 

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

 

אזהרה: זה ספר נשכח שאינו נחשב שייך לספרות העברית!

ואסור ללמדו פן יֵדעו בבתי-הספר את תולדות היהודים!

 

פרק עשרים ושישה

קפיצה גדולה לאחור. התייעצות מכרעת של בני קורייטה, בחיג'אז, בליל שבת בחודש מרס, שנת 627, כנגד המצור שמטיל עליהם הנביא מוחמד.

 

כשהתעוררו ממסעם-לאחור, בן אלף מאתיים וחמישים השנה, היה בוקר. הם ניצבו ליד אותו מעיין, רק העצים היו קצת אחרים. הטבע, כמו איזה רמאי, הזיז כמה דקלי-תמרים ממקום למקום, לצורך שינוי התפאורה. גם פני הגבעות מסביב היו קצת אחרים, וההרים במזרח נראו גבוהים יותר, וצוקיהם יותר משוננים.

"נדמה לי שנסענו קצת אחורה בזמן," אמר רני. "לא רואים את האוהלים של סימפסון, תומפסון וקירקפטריק, ואין זכר גם למלוויהם הערבים, על גמליהם וכבודתם."

"קצת?" השיב אבבטן, "אם לדעתי אתה שואל, אבות-אבותיהם של סימפסון, תומפסון וקירקפטריק מסתובבים עכשיו ביערות ומחפשים אגוזים למאכל. עכשיו גם המסע לבגדד הוא בגדר חלום שלא יתגשם לעולם. ומי יודע אם בגדד בכלל קיימת כבר? לא אתפלא אם עוד מעט נפגוש את משה רבנו, או אם נגיע לאור-כשדים ונבקר אצל אברהם אבינו, ונפגוש את תרח ואת נחוֹר – "

"גם את שְׂרוּג ואת רְעוּ ואת פֶּלֶג ואת עֶבֶר ואת שֶׁלַח ואת אַרְפַּכְשַׁד – " שמח לרני למנות את אבות-אבותיו של אברהם אבינו.

"ואולי פשוט קמו האנגלים ועזבו אותנו בלילה?" הציע עמשי.

"וגם הזיזו את העצים?" שאל אבבטן, כמנצח.

"מי זה אומר שבגדד איננה?" נכנס דאוד אבו-יוסף לדבריהם. "איזו שטות! זה כמו לומר שחידקל התייבש ונעלם! אין עוד עיר כבגדד בכל העולם כולו! לעולם, לעולם לא אעזוב אותה – "

"וקפיטן יוקי?" העיר רני. "אם הוא הביא אותנו לכאן, סימן שהוא נמצא כאן, בסביבה!"

"מה זאת אומרת, הביא? הרי לא זזנו מן המקום?" התעקש דאוד אבו-יוסף. "רק השטן תיעתע בנו והזיז כאן כמה עצים וגבעות!"

"עלינו לדעת באיזו שנה אנחנו," אמר אבבטן. "אולי אנחנו בתקופת מוחמד, אולי עוד לפניה, ואז, אין בעייה, יש כאן הרבה יישובים יהודיים בסביבה: בְּיתריב, במבצרי בני קורייטה ובטירות חייבּר, בקַמוּס, בוואדי אלקוּרַא ובתֵיְמָא."

"בני קורייטה?" אמר דאוד אבו-יוסף, "הלא כעב אבן אסד היה ראש השבט הזה!"

"ולא אתפלא אם הוא עדיין ראש השבט!" אמר אבבטן.

"נצא אפוא לדרך," התלהב עמשי, "אל טירות אחינו היהודים, המבוצרים."

עלה דאוד אבו-יוסף על סוסתו, עלו רני, אבבטן ועמשי – איש-איש על גמלו, ועימם גמלו הריק של קפיטן יוקי. והנה החל מכשיר הקשר הקטן של רני מצפצף:

"יש ...עות. יש... ...תוך ...מל לחתו... את הג... יש הפרע..."

והקול – מתכתי, צרוד, קולו של קפיטן יוקי! והסוללות – כמעט נגמרות. חלשות מאוד.

"אבבטן! עמשי! שִׁמְעו! קפיטן יוקי משדר אלינו: 'יש הפרעות, לחתוך את הגמל!' – אני חושב שאחד הגמלים בלע אותו! השאלה רק – איזה מהם?"

מיד ירדו ארבעתם והסתובבו סביב לארבעת הגמלים, מנסים למקם את קפיטן יוקי על פי כיוון הקשר עימו במכשיר בעל האנטנה הנשלפת. עמשי הסתכל במכשיר בפליאה. הוא אמר כי אכן שמע כבר על מכשיר-האלחוט של המאיור הגרמני פרייהר אוטמר פון שטוצינגן, שעמד בראש פלוגה של אלחוטאים בסביבות נמל חודידה אשר בדרום חצי-האי ערב, בראשית מלחמת 1914, ואולם טרם שמע על מכשיר כה קטן, ואילו דאוד אבו-יוסף התבונן במכשיר בחשדנות רבה, וכינהו "צפצפת השטן"!

לבסוף איתרו את המקום המשוער – בבטן, מתחת לדבשת גמלו של אבבטן, היכן שאוגר הגמל כמאה ליטרים של מים בשתייה אחת, ואלה מאפשרים לו להחזיק מעמד מבלי לשתות, משמונה-עשר ימים בחורף ועד שמונה בקיץ.

עתה עמדה השאלה, כיצד להוציאו? האם לשחוט את הגמל? זה אכזרי מדי, ובייחוד עתה, שאינם יודעים באיזו תקופה בדיוק הם מצויים, ולאיזה אמצעי-תעבורה יצטרכו.

להתקין לו חוקן? נשאר החוקן בציוד המשלחת של סימפסון, תומפסון וקירקפטריק, אשר אחד מהם סבל מעצירות!

לתקוע סכין בצידו ולשלוף את קפיטן יוקי דרך החור? – גם זה צער-בעלי-חיים.

לתקוע לו כף בפה עד שיקיא? – פוי! – ואז נזכר רני בחבל של אבבטן, שלאחרונה ליפף בו פעמים אחדות את מכנסיו, מתחת לעבאיה, והיה נעזר בו כדי לעלות על הגמל ולרדת ממנו.

אספה החבורה עלים וירק בסביבות המעיין, שזרו אותם בחבל שבראשו התקינו קרס זעיר, וחיכו זמן רב להתפקע עד אשר סיים הגמל ללעוס ולבלוע את רובו, לבד מקצהו שאותו קשרו לבליטת-העץ שבכר הגמל שלפניו.

זירוז קצר של שני הגמלים, לאחד לפנות קדימה, "הַיְט, הַיְט!" – לֵך, לך! – ולאחֵר להישאר נטוע על מקומו, "גִיף! גִיף!" – עמוד, עמוד! – בהטייה לאחור. ומתוך פיו הגבוה של הגמל, מבין שיניו הצהובות, מעל צווארו הארוך שמסתיים בזקנקן, ובחירחור עמוק שנבע מתוך לועו הפעור – קפץ איזה חפץ עגול, מבריק, וטס היישר אל המעיין, כצפרדע שמתגעגעת לטבול בבריכה.

ובעוד רגע הופיע מאחורי אחד הדקלים – קפיטן יוקי, במלוא הדרת חליפתו הלבנה, שאותה עטף מיד בעבאיה כהה. השמחה היתה רבה, ודאוד אבו-יוסף אף הודה שמעשי-פלאים שכאלה לא שמע ולא ראה מימיו, גם לא בסיפורי אלף לילה ולילה וּבְכַּלִילַה וְדִימְנַה לְבַּיְדַבַה ההודי.

 

 

*

 

ושוב יצאה השיירה לדרכה – דאוד אבו-יוסף בראש, על סוסתו, ואחריו – קפיטן יוקי, רני, אבבטן ועמשי, איש-איש על גמלו.

"האם גיליתם דברים חדשים בהיעדרי?" שאל קפיטן יוקי.

רני סיפר לו מה התרחש, והצניע את סבלותיו בשלושת הימים שהלך לבדו במידבר, ואת עזרתו לדאוד אבו-יוסף בהדיֶה. ולסוף הראה לו את הכתובת אשר העתיק משולחנם המתקפל של סימפסון, תומפסון וקירפטריק.

"זוהי ידיעה חשובה, חשובה מאוד!" אמר קפיטן יוקי. קִינָנָה אִבְּן-אִלְרַבִּיעַ היה היחיד שידע את סוד אוצרותיהם הגנוזים של יהודי חייבר במצודת קמוס!"

"ואנחנו נגיע לשם?"

"בוודאי. הלא לשם כך יצאנו לדרך."

"רגע אחד, מה השנה?" שאל אבבטן, כהרגלו.

"אנחנו בחודש מרס, שנת 627 לספירה."

"יָה!" קרא רני, ואבבטן נדהם. לא תיאר לעצמו – עד כדי כך!?

"מילא, את תֶּרַח לא תראה!" ניחם אותו עמשי. "הבה נצא לדרך, אל מבצריהם של בני קורייטה!"

"אל יהודי חייבר!"

לא הספיקו להרחיק לכת והנה הִזְעִיר אותם קפיטן יוקי וצררם בתנופה אחת – והם טסו מרחק כמה ימי-רכיבה דרומה-מזרחה, היישר אל בני-קורייטה, אל כעב אבן אסד!

 

 

*

 

המשלחת הגיעה אל ביתו של כַּעַבּ אִבְּן-אַסַד, במצודתם המרכזית של בני-קורייטה, ביום שישי לפנות-ערב. כעב היה גבר גבה-קומה, עטור זקן עבות, ומפלי שערו קלועים צמות כדרך הבידואים. לבוש היה בגלימת משי צבעונית, חגור אבנט וחרב מהודרת, ולראשו כיפת משי צבעונית. נראה היה כצירוף לא-רגיל של רב יהודי ולוחם בידואי.

הוא לא נראה מתפלא על בוא המשלחת, אף לא טעה לחשוב אותם לערבים למרות אדרותיהם והכאפיות עם העקאל לראשיהם. מה עוד שאבבטן הקדים ואמר:

"מר אבן-אסד, אנחנו, יהודים מן הדורות הבאים, באנו לבקר אותך, במסגרת חיפושינו אחר יהודי המידבר."

"ומדע דווקא אני זכיתי לכבוד הזה?"

"כי שמך ושמע מעשי גבורתך עתידים להיזכר בקורות עמנו כל עוד חיים יהודים בעולם. משוררים יכתבו על אומץ ליבך, וסופרים יפארו זיכרך."

"לא בשורה טובה היא," קימט אבן-אסד מצחו. "אילו שלווים היו חיי, וסופי בזיקנה ובשיבה טובה, אולי לא היה איש זוכרני."

הכול שתקו משום הנימוס. מהחדר הסמוך הציצו ילדיו: אסד הצעיר, וזוּהרה אחותו.

"האין זו זכות גדולה להיכנס להיסטוריה היהודית?" שאל אבבטן.

"זכות הנקנית בדם," חייך כעב אבן-אבד בעצב, "וחוששני כי קרוב הוא מאוד המועד לבוא – "

"יש לכם בעיות?" שאל רני.

כעב אבן-אסד לא ענה. הוא ביקשם לשבת על הכרים והספות אשר בחדר רחב-הידיים, בבית האבן הנישא על צלע הר גבוה, במצודה הגדולה שמשקיפה על פני העמק הפורה, והתנצל על כי אינו יכול לקבלם ברוחב-לב, כמנהגו בהכנסת-אורחים מימים-ימימה, וזאת בגלל המצב הקשה.

"מה בדיוק קרה?" התעניין לדעת אבבטן.

"נראה כי מוחמד לא יסיר את המצור מעלינו אלא ימשיך במלחמתו."

"אין לכם עימו הסכם הפסקת-אש?" שאל רני.

"מוחמד?" מיהר אבבטן לשלוף עיפרון וביקש מרני בהשאלה את מחברתו. הוא החל כותב ראשי-פרקים לסיפור הבלעדי לעיתונו, "העצלן הצעיר",  מפי כעב אבן-אסד בכבודו ובעצמו.

"כן. באתם בצל קורתי ביום העשרים וחמישי למצור שהטיל עלינו מוחמד. כלום לא ראיתם את מחנהו הצר עלינו למטה? אנשיו השתלטו על שדותינו הפוריים, על גני-התמרים על נחלי-המים – "

"ולא פניתם לאו"ם?" התבלבל רני בסדר התקופות. ואולם כעב אבן-אסד המשיך מבלי להתייחס לשאלתו, שאותה כמובן לא הבין.

"הן יודעים אתם כי לבד מן החקלאות עוסקים אנו גם במסחר, במתן שירות ועזרה לשיירות ההולכות במידבר, בצורפות בכסף ובזהב וכן בעשיית כלי-נשק, כי רבים בקירבנו הצורפים וחרשי-הברזל. גם הקמנו מצודות חזקות ומבוצרות כדי להגן על עצמנו מפני ההתקפות של שכנינו הבידואים. והנה, לאסוננו, לפני שנתיים, בשנת 625, נכנעו במצודותיהם אחינו היהודים בני-נָדִיר, בפני מוחמד. ושנה לפני כן, ב-624, נכנעו לפניו בני השבט היהודי קַיְנוּקָאָה. אמנם, בשני המקרים התיר מוחמד לנכנעים לצאת מקומותיהם, בלי נשק, וכמעט בלא רכוש, רק משא גמל לכל אחד מבני-נדיר, וכלום לבני קַיְנוּקאה. אחינו בני קינוקאה גלו לעבר-הירדן המזרחי, לארץ הבשן, לאדרעי, ואילו בני-נָדִיר, מקצתם פנו לחייבר, השוכנת צפונה לחבל-ארץ זה שלנו, יתריב שמו, וחלקם רחוק יותר, ליריחו ולאדרעי."

"האם אוייב היה מוחמד לכל בני-עמנו, תמיד, מראשיתו?" שאל רני.

"לא. זה סיפור מסובך, ומי יודע מה יהא בסופו. תחילה היה מוחמד בידידות עם בני-עמנו וגם למד והושפע הרבה מיהודי יתריב. הוא קיווה שאנחנו, אהל-אלכּתאב, אנשי הספר, כלומר – עם התנ"ך, המאמינים באלוהים, באל אחד, נקבל את נבואתו ונהיה למאמיניו. ולכן גם קיבל הרבה ממצוותינו וממנהגינו. ואולם משנוכח לדעת כי איננו מקבלים את אמונתו החדשה, ואפילו מתנגדים ולועגים לה, החל מתרחק מאיתנו. הוא שינה פקודתו הראשונה למאמיניו כי יכוונו פניהם לירושלים בתפילתם, וציווה עליהם כי מעתה יכוונו פניהם בתפילתם למכה ולהיכל הכעבה, זו האבן השחורה, הקדושה לערבים. וגם את צום יום-הכיפורים ביטל, ותחתיו הנהיג את חודש הצום הקדוש לערבים מימים קדמונים, הוא הרמדן.

"לא רק בהתנגדות שלנו נתקל מוחמד. הלא מעיר מולדתו, מכה, נאלץ להגר בשנת 622 אל יתריב, אשר את שמה הפכו מאמיניו, והיא קרוייה בפיהם כיום – אִל-מֶדִינָה, מדינת א-נבִּי, כלומר, עירו של הנביא.

"ומדוע היגר מוחמד ממכה? בגלל התנגדותם של הערבים, שרובם עדיין עובדי-אלילים – לאמונתו החדשה. אמונה זו, ש'אין אלוה מבלעדי אלוה' – אומרת בעצם דבר דומה למה שנאמר כבר בתנ"ך שלנו – שיש רק אל אחד, ולא שלוש מאות אלילים שאותם עובדים הערבים בכעבה.

"נלחמנו, שבטי ערבים ויהודים גם יחד, במוחמד, ואולם כוחו הולך וגובר, ובייחוד לאחר שניצח בקרב בָּדְר, לפני שלוש שנים, בחורף של שנת 624, את הקוּרַיְשִׁים, בני השבט הערבי התקיף, שבהם גם מבני משפחת אשתו, והם היו רבים מאנשיו בכוחם ובמיספרם.

"מוחמד ניצל את הפירוד אשר קיים, לצערי, בין שבטינו היהודים: בני קַינוּקָאָה, בני נָדִיר, בני קורייטה ויושבי חייבר, והצליח גם לזרוע שינאה כלפינו בקרב בני-בריתנו, השבטים הערבים מבני קוּרַיְשׁ וְעַ'טַפַן, אשר נלחמו תחילה בחזית אחת עימנו נגדו. וכך הכניע את בני קינוקאה ובני נדיר, ועתה הוא צר עלינו כבר עשרים וחמישה יום, והלחם אוזל אצל הנצורים, והמצור מציק להם ובליבם אימה גדולה. בעלי בריתנו הערבים, בני קוּרַיְשׁ ועַ'טַפַן, עזבו אותנו ונותרנו לבדנו סגורים במבצרינו. והנחלים, השדות וגני-התמרים, מקור עושרנו ומזוננו – נפלו בידי הצרים.

"על חטאי אני מודה – כאשר הופיע חוּיֵי אִבֶּן-אַחְטָבּ, והוא מנשיאי שבט בני נָדִיר, הופיע כפליט לבקש מקלט אצלנו, בני קוּרַיְטָה, לא הסכמתי בראשונה לקבלו, כי בעת שלחם מוחמד בבני נדיר, עדיין היינו אנחנו, בני קורייטה, בני-בריתו. ואולם עד-מהרה הצליח אבּן-אחטב להעמיד אותי על הסכנה הצפוייה לנו, בתור יהודים, ממוחמד, ועל הסיכוי לנחול עליו ניצחון אם נלך כנגדו יחד עם בעלי-הברית הערבים החזקים, מבני קוּרַיְשׁ וְעַ'טַפַן.

"וכך אמנם עשינו, אך כפי שכבר סיפרתי לכם, לרוע מזלנו הצליח מוחמד להדוף את מחננו בן עשרת אלפי הלוחמים, שעה שביקשנו להסתער על מֶדִינָה פתאום. הדף אותנו בתכסיסים ובהגינו על העיר בחפירה עמוקה, ולאחר שעלה בידו, כפי שכבר הזכרתי – לזרוע שינאה בין בעלי-בריתנו בני קוּרַיְשׁ ועַ'טַפַן – לבינינו, פנה ועלה מיד לעברנו בראש שלושת אלפים מאנשיו."

שעה שדיבר ירדה חשיכה ונכנסה השבת, ורק אור עששיות-השמן, שהודלקו מבעוד יום, האיר בחדר. אשתו וילדיו של אבן-אסד הצטרפו, ועל גבי המחצלת הוגשה ארוחת-ערב דלה. מעט תמרים ותאנים מיובשות. יין טעים בגביעי-זהב, מעשה צורף מבני קורייטה, שעליו קידש אבן-אסד. ופיתות שתיים, יבשות כקרש, שעליהן בירך, ושבר וחילק למסובים, כשהוא טובל אותן במלח.

רני יש ליד זוּהָרָה, שהיתה כבת-גילו, שחורת שיער ועיניים, וצחת עור ויפה מאוד, ולידו אחיה הבכור, אסד, שנקרא על שם סבו. הליכותיהם היו עדינות מאוד, כבני-מלכים, למרות שהיו רעבים זה כמה ימים. ליד זוּהרה ישבה נערה מבוגרת ממנה, יפהפייה אף היא, סַפְיָה שמה, והיא בתו של חויי אִבְּן-אַחְטָבּ. היא הגיעה אל בני קורייטה כפליטה, יחד עם אביה ובני-משפחתה, ולאחר זמן לא רב התיידדה עם משפחת אבן-אסד והירבתה לשבת עימם.

רני היה מלא התפעלות על כך שהוא יושב עם יהודים מלפני אלף וכמה מאות שנים, ואינו חש כל זרות כלפיהם.

קפיטן יוקי יצא לרגע לחדר השני וחזר ועימו קערה גדולה של צימוקים ושקדים ותמרים, וגם – הפלא ופלא! – חלה גדולה, זרוייה שומשומין, לא טרייה ביותר, שאותה נשא כנראה עימו במוקטן בכל נדודיהם, במשך עשרות ומאות בשנים.

"הרשו נא לי לכבדכם מצידתנו, שלקחנו עימנו לדרך," הפציר בהם.

לבסוף נענו, אך לא כמתנפלים על האוכל. ולהפתעתו של רני גם לא הרגישו שעל החלה הודבקה פתקית של מאפייה תל-אביבית, ואילו חבילת התמרים – באריזת עין-גדי!

"יש לך ארוסה?" שאלה זוּהרה.

רני הסמיק. "בגיל שלי?"

"ההורים שלך לא מצאו לך עדיין ארוסה?"

"ההורים?"

"אלא מי? המשפחות קובעות מי יתחתן עם מי."

"יש לי חברה בכיתה," נזכר רני, "קוראים לה נֶלִי. כשנופלת לה או לי שערה מהריס, אנחנו מפריחים אותה באוויר ומבקשים מישאלה – שיהיו לנו שנים-עשר ילדים!"

"אז אתם מאורסים?"

"אני לא בטוח."

"אבא שלך כבר בטח דיבר עם אביה?" התכוונה זוּהרה לאבבטן.

"הוא לא אבי." אמר רני.

"חבל," אמרה זוהרה, "כי אז היה יכול לדבר עם אבא שלי."

עמשי ודאוד אבו-יוסף ישבו לצדדיו של כעב אבן-אסד והסתודדו עימו. לפתע נפתחה הדלת ושליח בא לקרוא לאבן-אסד אל מועצת הלוחמים.

"אורחיי אתם, ועליכם לבוא עימי," אמר בקומו. המשלחת כולה הצטרפה אליו, לאחר שנטלו ידיהם, כמוהו, בגביע קטן, רק קצות אצבעותיהם.

רני נפרד בצער מזוהרה ואחיה, ומסַפְיָה, אשר רק עתה החל מתיידד עימם, ומאוד רצה להציג בפניהם את פעולת מכשיר הקשר הקטן שנשא עימו מן המאה העשרים ואת המקל-רובה! אוהו!

 

 

*

 

כעב אבן-אסד וחוּיֵי אבו-אחטבּ ישבו בראש המועצה. אור נרות-השמן האיר את פניהם. גביעי-היין לפניהם. ולצידם חרבותיהם, שריוניהם ורומחיהם. חויי אבן-אחטב היה לבוש גם הוא אדרת-משי צבעונית מהודרת, וגם הופעתו אמרה גבורה, אך על פני השניים היה נסוך עצב רב, כי ביקשו להציל את נפש אחיהם, ולא ידעו אם יצליחו במשימתם. הלא איש בחיג'אז, ובכל הארץ כולה, לא בא לעזרתם, אפילו לא אחיהם היושבים מהלך ימים אחדים צפונה – יהודי חבל חייבר.

סביב לנכבדי השבט ישבו, לאור עששיות-שמן מהבהבות, רוב הלוחמים היהודים, מאלה שלא היו אותה שעה במשמרת, והם כמה מאות אנשים עזים, אך מרי-נפש ומיואשים. ולצידם חרבותיהם, רומחיהם, שריוניהם ומגיניהם, כולם תוצרת חרשי-ברזל מבני קורייטה. חיל כבד ועצום מאוד.

פתח כעבּ ואמר אל אחיו:

"אחיי היהודים, הלא ראיתם את הרעה אשר ירדה עלינו. אני רוצה להציע לפניכם שלוש הצעות. בחרו אתם באשר תרצו."

"דבר! דבר כעבּ – " אמרו לו.

"ההצעה הראשונה היא שתלכו אחרי אותו אדם, מוחמד, ותאמינו בו, חֵי נפשכם! – כלום לא התברר לכם כי נביא שלוח הוא, וכי שמו רשום בספרים הקדושים! והלא אם כך תעשו – תוכלו להציל את חייהם ורכושכם ונפש בניכם ונשותיהם!"

"הוא מבקש מהם להמיר את דתם!" אמר רני.

בעיני דאוד אבו-יוסף ניצת זיק פראי, והוא לחש: "שימו לב שהוא אומר אתם, לא אנחנו. זאת אומרת שליבו אינו שלם כלל עם ההצעה. הוא לא יתאסלם לעולם. רק לנסות אותם הוא רוצה! לראות אם הם מוכנים לצאת לקרב! זיכרו את דבר השיר: 'אילו קיבלנו עצתך בכלי-זין! – "

ואכן, הצעתו הראשונה של כעב אבן-אסד עוררה עליו זעם רב, זעם שהיה אצור באנשים הנצורים האלה, ומקירבם נשמעו קולות שהלכו וגברו:

"לא נעזוב את חוקי-התורה לעולם!"

"ולא נמיר אותם באחרים לנצח!"

"שמע ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד!"

"ומוחמד, בעינינו, איננו שליח אלוהים!"

כעב הרגיע את המהומה שקמה, ולמרות המצב החמור, דומה היה שהוא גם נהנה לרגע מתשובת בני שבטו. ואז הוסיף לדבר אליהם, וקולו חמור וקשה שבעתיים מדבריו הקודמים:

"אם ממאנים אתם להמיר את הדת, אני מציע לכם להרוג את בנינו ונשינו, ואחר-כך נצא אל מוחמד בחרבות שלופות! לא נשאיר מאחורינו רכוש, אף לא במשא גמל אחד, ואז נילחם עד אשר ישפוט אלוהים בינינו ובין מוחמד. אם נמות – ומתנו. ולא נשאיר אחרינו זרע בחיים. ואם נתגבר – חי נפשי כי נמצא נשים ובנים, ושבטנו לא ייכחד!"

דבריו אלה הותירו תחילה את הנוכחים מוכי-הלם ואילמים כולם.

"הלא כך בדיוק הציע אלעזר בן-יאיר במצדה לפני, לפני – " לחש רני ונעצר לרגע, נזכר בזוּהרה היפה, היושבת עם אימה ואחיה, ובסַפְיָה חברתה.

"לפני חמש מאות וחמישים וחמש שנים!" קבע קפיטן יוקי, שנעזר במחשב.

"הדמיון קיים רק בחלק הראשון של ההצעה," אמר עמשי. "במצדה הרגו מדעת לא רק את נשיהם וילדיהם אלא גם איש את אחיו, מרצונם, כדי לא ליפול בידי הרומאים. ואילו כאן מציע כעב אבן-אסד להרוג רק את הנשים והילדים, ואילו השאר, כל הגברים הלוחמים, עזים ומרי-נפש ואין עימם דבר להפסידו – ינסו לפרוץ את המצור בקרב-ייאוש, וייתכן שחלקם יצליחו. אין לך כוח בעולם שיכול לעמוד בפני לוחמים נואשים כאלה!"

"אבל זה לא מוסרי!" אמר אבבטן, "לשחוט נשים וילדים! את הקרובים לך ביותר! זה מזעזע אותי – "

"ולהיחלש כולם ברעב ובמצור עד אשר ייכבשו בנקל וימותו אולם, זה יותר מוסרי?" שאל עמשי.

דאוד אבו-יוסף שתק.

ואולם בני קורייטה לא שתקו. "אם נרצח את המסכנים, למה לנו חיים אחריהם?" – ובפניהם של כמה מלוחמים אלה, יהודי המידבר, עלו והופיעו דמעות. הם העלו במחשבתם את ילדיהם ונשותיהם המתגוללים רעבים וצמאים בחדרי המיבצר הסמוכים, וחלקם חולים ומתעלפים. הם לא היו כה קנאים, או כה מיואשים – כגיבורי מצדה. ורבים מביניהם חשבו כי חייבת להימצא דרך אחרת, פחות קשה, כדי לצאת בשלום, יחד עם בני-משפחתם, מן המצור הזה.

וכעב המשיך לדבר אליהם.

 

המשך יבוא

 

 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* אהוד היקר, גיליון 1118 הוא עשיר ומרתק במיוחד. אציין כאן מקצת שבחו: ברוך תירוש ומוקי צור הפליאו לתאר את הסיוע לציונות מצד אקסל מונתה ומקסים גורקי; וכן, את הספדה של עדינה בר-אל על הרצליה רז שמעתי בהלוויה, אבל רק כשקראתי אותו בחב"ע הבנתי נכוחה כמה מסירות ואהבה הושקעו בדבריה.

 שלך,

 משה גרנות

 

* ברוך תירוש, המכונה 'בוטרוס', אגדת "סן מיקלה" בעיני אנשי הפלי"ם, גיליון מס' 1118. 'בוטרוס' מתאר מפגש של ימאי הפלי"ם עם הסופר אקסל מונטה בביתו באנא קאפרי באי קאפרי ביולי 1948.

אכן היינו חמישה פלי"מניקים שטיילנו באי וחלפנו ליד ביתו המוזנח של אקסל מונטה, אותו הוא עזב ב-1942 וחזר חולה לשוודיה (ראה ויקיפדיה באנגלית).

Axel Monthe – Vikipedia

“An operation restored his sight, and he spent several more years at San Michele before returning to Sweden in 1942. He spent the final years of his life as an official guest of the King of Sweden”.

בברכה,

יהודה בן-צור

 

* כדאי לחשוב מה היה יכול לגרום לשתי תלמידות ערביות ישראליות בנות 13 ברמלה להתנפל בדקירות סכין על מאבטח יהודי בתחנה המרכזית בעיר ביום חמישי, 4.2?

מהו התסכול או האיוּם שהן נושאות עימן מבית, שבגינו הן מעדיפות לצאת למשימת התאבדות?

יש לנו מחשבות בקשר לכך, אבל כדי שלא להיחשב "גזעניים" אנחנו שומרים אותן לעצמנו.

נדמה לנו שהמניע אינו דווקא לאומני, וכי התסכול נובע ממקורות אחרים.

 

* לאחר שהתפעלנו ממשחקו של פול ניומן (1925-2008) בסרט "אקסודוס" – בדקנו אחריו בוויקיפדיה ומצאנו שאביו היה יהודי, ארתור [ניומן], שהיה בעל חנות למוצרי ספורט בקליבלנד! – נקל לשער שהיתה לפול ניומן מידה לא מעטה של הזדהות עם המסרים של הסרט ושל תפקידו בסרט, ואולי לכן הוא כל כך מרגש ומשכנע.

 

* לקט התרשמויות מתוכניתו המצויינת של יצחק נוי "שבת עולמית" ב"קול ישראל": העיר חאלב, השנייה בגודלה בערי סוריה, חרבה כמעט כליל ומרבית תושביה עזבוה אבל צבא סוריה והחיזבאללה, המקווים לכבוש אותה מידי המורדים, גרמו לממשלת סוריה לעזוב את שיחות השלום בז'נווה – בתקווה שמצבם בשיחות יוטב לאחר שיכבשו את העיר החרבה.

מחצית הנשים באינדונזיה, מדינה בעלת רוב מוסלמי, הן נימולות, כלומר כרותות דגדגן ושפתי ערווה.

דאגתו הגדולה ביותר של מזכיר האו"ם בַּן קִי מוּן לפני תום תקופת כהונתו, וזאת לנוכח כל מה שמתרחש בעולם ובאיזורנו: הפצצות מהאוויר, פשעי השמדת-עם והגליות של מיליונים – היא חידוש שיחות השלום בין ישראל לפלסטינים במטרה להביא שלום, שיחות שנפסקו לדבריו באשמת שני הצדדים.

 

* לפני עשרה ימים ראיינה אותי ענת דולב ז"ל בתוכניתה "בשלוש" ברשת ב' על ספרי השביעי האחרון, שיצא לאור בחנוכה: "עשו אחי, אבי אדום ורומי". היא עלעלה בספר ברצינות, שאלה שאלות לעניין, התעניינה בדחף למחקר זה, ורצתה לדעת כיצד זוהה עשו עם רומי – המלכות הרשעה, במחשבתם של חכמינו ז"ל, בספרות התלמודית. היא הביעה את רצונה לבוא ולהשתתף בערב ההשקה שהתקיים בהרצליה, אבל כתבה לי שלמרות רצונה העז, אין הדבר תלוי בה. האמת, לא הבנתי למה כוונתה.

ענת ראיינה אותי על כל אחד ואחד מספריי שיצאו לאור ולעיתים גם במועדים מיוחדים במשך השנה. תמיד הפגינה אינטליגנציה וסקרנות, ויחד עם זאת היתה נעימה ביותר, אנושית ולא מתנשאת בשאלותיה. נוצרו בינינו גם קשרים שמעבר לראיונות.

אני בוכה על האישה הצעירה, שיכולה היתה להיות בתי, אשר הלכה לעולמה בדמי ימיה.

ד"ר עירית אמינוף

עפולה​

 

* ארגון "שוברים שתיקה" המציא לאו"ם עדויות לפיהם חיל האוויר הרוסי משמיד אזרחים בסוריה כמו שעשה הלופטוואפה בפלישה לפולין ב-1939, וגם בהמשך המלחמה.

בשי"ן קו"ף רי"ש כמובן.

נאצים זה רק אנחנו, שהורגים רוצח פלסטיני כאשר סכינו נוטפת עדיין דם.

 

* לילה אחד הוזמנתי לתוכנית חצות של פרופ' רפי קרסו להתראיין על דודתי אסתר ראב. הוצאתי אז כרך של כל הפרוזה שלה. ישבנו באולפן הצר, המפיקות, הטכנאי ואני. וחיכינו לבואו. הוא איחר, אך בהופיע דמותו הכרסתנית, התמלא האולפן אור, ורפי מיד ניגש אל הבחורות וחיבק אותן אחת-אחת לכל רוחבו ואולי גם נישק, והן שמחו יחד עימו.

"רפי," אמרתי לו מזועזע, "עוד יאשימו אותך בהטרדה מינית!"

"לא איכפת לי," אמר, "אבל אני לא אימנע בגלל זה ממגע מעודד של קירבה וחום אנושי, כמו שתמיד היה נהוג. למגע האנושי, הפיסי, יש ערך גדול."

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל