גיליון מס' 1121

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ו' באדר א' תשע"ו, 15 בפברואר 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לֶקַח הַמִּנְהָרוֹת. // פוצ'ו: בחיי (2), פרק כ' – הנס שלה – האסון שלי. //  שמאי גולן: המזבח, סיפור. // עמוס גלבוע: אין הכרעה בסוריה, ההתשה המדממת תימשך. // משה גרנות: מהומה גדולה... על ספרו של מישל וולבק "כניעה". // אורי הייטנר: 1. על צביעות וסחר בגופות. 2. "העבודה": להתכתב עם המציאות. 3. צרור הערות 14.2.16. // עמוס אריכא: על פרשת מני נפתלי ובתֵי נתניהו. // ד"ר יוחאי סלע: הלוגיקה הפאשיסטית של חברי-הכנסת הערבים. [ציטוט]. // רות ירדני כץ: הלב כואב אבל... // יהודה דרורי: טבילה גלאט כשר. // מנשה שאול: על קנאים וחמורים, במחשכי הקנאות המוסלמית. [ציטוט]. // קישור מומלץ לתערוכה האחרונה של אורי שולביץ בארה"ב: מלחמה ושלום. // רביבה בן זאב: הנסיעות למחנות ההשמדה בפולין. // תאוות דעת וידע, ד"ר יואל רפל נפרד מענת דולב ז"ל, עמיתה וידידה. // דרור אֵידָר: מנומס מאוד יחסית, תגובה למכתבו של ד"ר דוד אדלר. // אהוד בן עזר: ליף, מוצרט, ברהמס ולהב שני בפילהרמונית במוצ"ש האחרון. // נתי מלאכי: סוּסִים מְפֻחָמִים. // יוסי אחימאיר: הערות מעמוד הפייסבוק שלי. // נעמן כהן: "שלום עכשיו" בסוריה, ועידת מינכן 2016. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. אחרית דבר. אחריתם של יהודי חייבר. // ממקורות הש"י.

* * *

המכתב העיתי החל להופיע ב-12 בפברואר 2005.

וגיליון 1121 מהיום – 15.2.16 –

פותח את השנה השתים-עשרה להופעתו

* * *

יוסי גמזו

לֶקַח הַמִּנְהָרוֹת

בִּשְלַל נוֹשְׂאִים נִתָּן לַחְלֹק וְלַעֲמֹד עַל מֶקַח 

אַךְ רַק מִמַּסְקָנָה אַחַת אֵין דֶּרֶךְ שֶל מִלּוּט:

לְמִי שֶמֵּעֻבְדּוֹת חוֹתְכוֹת אֵינוֹ מֵפִיק שוּם לֶקַח

אֵין שוּם סִכּוּי לָצֵאת מִתּוֹךְ מַלְכֹּדֶת הַכְּסִילוּת.

וּבְכֵן, לָאַחְרוֹנָה קָלְטוּ כָּל אֹזֶן וְכָל עַיִן

בַּטֶּלֶוִיזְיָה אוֹ בָּעִתּוֹנוּת אוֹ בִּשְתֵּיהֶן

שְלוֹשָה מִקְרִים שוֹנִים בָּהֶם קָרְסוּ פִּתְאֹם אַפַּיִם

שְלֹש מִנְהֲרוֹת חָמָאס הַחֲדָשוֹת עַל חוֹפְרֵיהֶן:

אַחַת בְּחָאן יוּנֶס, שְנִיָּה בְּזֵיתוּן וּשְלִישִית בִּסְבִיבוֹת גְּבוּל מִצְרַיִם

וְתַחַת קְרִיסָתָן מָצְאוּ עַצְמָם בָּהֶן קְבוּרִים

תְּרֵיסַר חוֹפְרֵי חָמָאס כִּדְבַר "מִשְלֵי" כ"ו כ"ז

שֶ"כֹּרֶה שַחַת בָּהּ יִפֹּל" וְהַדְּבָרִים בְּרוּרִים.

וְאִלּוּ חוֹפְרֵיהֶן שָם לֹא הָיוּ סְתוּמִים בְּלַחַץ

וְעַל תִּכְנוּן מִנְהֲרוֹת-רֶצַח לֹא הָיוּ שוֹקְדִים

אוּלַי יָכְלוּ מֵרֶצֶף זֶה שֶל תְּאוּנוֹת-הַמַּחַץ 

לִלְמֹד כִּי אַלְלַהּ אַֹכְּבָּר זֶה לוֹ הֵם כָּל-כָּךְ סוֹגְדִים

כְּלָל לֹא פּוֹרֵשׂ אֶת חָסוּתוֹ עַל מְזִמּוֹת הָרֶשַע

בָּהֶן מְנֻצָּלִים חָמְרֵי בִּנְיָן וְכֶסֶף רָב

לְמִמִּוּשָם הָרַצְחָנִי שֶל כָּל מֵיזְמֵי הַפֶּשַע

שֶמַּכְתִּיבִים לָהֶם הַכְּסִיל הָאנִיָּה וּגְרוּרָיו

בִּמְקוֹם לִבְנוֹת בָּתִּים לְאֶזְרָחֵי רְצוּעַת עַזָּה

שֶמִּמְּעוֹנָם נוֹרְתָה עַל מַעֲרַב הַנֶּגֶב אֵש

וּכְשֶעִירָם בִּיְרִי-תַגְמוּל שֶל יִשְׂרָאֵל הֻפְגָּזָה

הָפְכוּ מִיָּד לְחַסְרֵי-בַּיִת עַד לְהִתְיָאֵש.

וְכָךְ, כְּשֶגִּדְעוֹן לֵוִי לִרְצוּעָה זוֹ קוֹרֵא "גֶטוֹ"

בְּלִי לְצַיֵּן כִּי מִתּוֹכוֹ נוֹרִים עַל בְּנֵי עַמּוֹ

גַם גְּרָאדִים גַּם קָסָאמִים, הַחֶרְפָּה נִזְקֶפֶת נֶטוֹ

עַל מַצְפּוּנוֹ של הוּמָנִיסְט זֶה (בְעֵינֵי עַצְמוֹ).

וְלֹא פָּחוֹת מֵבִיש הוּא זִכְרוֹנָם הַסֶּלֶקְטִיבִי

שֶל הֶעָטִים עָלֵינוּ בְּפִרְצֵי-בּוּרוּת קְבוּעִים

וּמִתְעַלְּמִים מִשְּלַל עֻבְדּוֹת בְּעִוָּרוֹן אַקְטִיבִי

וְטוֹעֲנִים כְּמוֹ יֶתֶר מַשְמִיצֵינוּ הַצְּבוּעִים

בְּלַהַט עַמָּרָצִי וּבְצִדְקָנוּת רֶטוֹרִית

כְּאִלּוּ הַטֵּרוֹר הַפָּלֶשְׂתִּינִי צְמֵא-הַדָּם

הוּא רַק פְּרִי הַכִּבּוּש וּמְגַלִּים בּוּרוּת הִיסְטוֹרִית

לְכָךְ שֶהַטֵּרוֹר הָאַנְטִי-יְהוּדִי קָדַם

הַרְבֵּה עֶשְׂרוֹת שָנִים לְפֶרֶק כִּבּוּשָיו שֶל צַהַ"ל 

בְּשֵשֶת הַיָּמִים, כְּמוֹ מְאֹרְעוֹת תַּרְצָ"ו-תַּרְצָ"ח,

הַטֶּבַח בְּחֶבְרוֹן וּמִקְרֵי-רֶצַח עַל כָּל שַעַל

לִפְנֵי אוֹתוֹ פּוֹגְרוֹם וְאַחֲרָיו, בְּבֹקֶר צַח

כְּשֶאַרְבָּעָה צִבְאוֹת עַרְבִים הִמְרוּ בַּחֲמַת-רֶצַח

אֶת הַחְלָטַת הָאוּ"ם הַיְּדוּעָה עַל חֲלֻקַּת

הָאָרֶץ וְחָפְזוּ לְתוֹךְ תְּחוּמָהּ לְהִתְפָּרֵץ, אַךְ

הֵמִיטוּ עַל עַצְמָם בְּאַשְמָתָם-הֵם אֶת מַכַּת

הַנַּאקְבָּה, שֶאֲפִלּוּ מִתְנַגְּדֵי הִתְנַחְלֻיּוֹת

הַמִּתְיַחְסִים לָהֶן כְּמוֹ לַגְּדוֹלָה בָּטָעֻיּוֹת

מוֹדִים כִּי כָּל הַעֲלָמוֹת עֻבְדּוֹת וּּפְרָטֵיהֶן

גַּם הֵן מִין מִנְהָרוֹת שֶיִּקְרסוּ עַל חוֹפְרֵיהֶן...

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק כ' – הנס שלה – האסון שלי

כדי לתת לקורא של ימינו  מושג על מקור ההתרגשות שאחזה בי כשהובלתי את חוהל'ה במדרגות אל החדר הסודי שלי, אני חייב להסביר שהיו אז ימים אחרים  מהיום. המושג של טוהר החשק היה מופעל הלכה למעשה, ובחורות ש"נותנות" היו במיעוט ונחשבו לבלתי מוסריות, בניגוד לבנים שאצלם לשכב עם בת נחשב דווקא לכבוד. כבוד, כבוד, אבל גם סכנה, כי ידענו שאם אנחנו חודרים למעמקי מנהרת הקסמים וגורמים שם לקריעת סמל הטוהר, שוב אין לנו ברירה אלא להתחתן עם אותה בת, ומי רוצה להתחתן כל כך צעיר?

זו אולי הסיבה העיקרית שנערי הפלמח הצליחו לשמור על תומם ולהסתפק בהתחככויות למיניהן. מתי בכל זאת נקרתה לנו  האפשרות להגשים חלומות?  רק אם היינו מוצאים נערה יקרת מציאות, שאיזה מנוול חסר מצפון הצליח לשכנע אותה שהחיים קצרים וחבל על הזמן.

הבעייה בגרעין שלנו היתה, שלא היו לנו מספיק בנים מנוולים עם כוח שכנוע, והודות לכך, הטוהר נשמר ושמן הטוב של בנותינו היה לנו לרועץ. את השמועה המרנינה שחוהל'ה  שכבה כבר עם כמחצית חברי המשק, (רק כמחצית משום שהמחצית  האחרת היתה בנות) – הפיצו חסודות הקיבוץ,  ואני שאלתי את עצמי למה אני צריך להימנות תמיד על המיעוט המכובד. לא מספיק שכאשר מחצית המחלקה שלנו טסה לנגב במטוס,  נמניתי אני על המחצית שלא טסה? הרי רק פעם בעשר שנים מגיעה לקיבוץ נערה כזאת שלא מוכרחים להתחתן איתה, אז אם לא עכשיו, אימתי? בעוד עשר שנים? לא! אני לא מוכן לחכות יותר.

הראיתי לחוהל'ה את חדר העבודה שלי, עם מיטת הסוכנות שבמשך הזמן הספקתי להניח עליה שמיכת  צמר. הזמנתי אותה לשבת על המיטה ושמחתי שלא היו בחדר כסאות. כדי שלא אראה כתאוותן בלתי נשלט, פתחתי בשיחת נימוסים  אקדמאית:

"זה נכון שאת במקור מושבניקית מהגליל העליון?"

"בכלל לא. מי סיפר לך את השטויות האלה? אני בכלל נולדתי בטבריה."

"זה בכל זאת בגליל."

"אבל זה היה מזמן."

"אפשר לשאול אם יש לך חבר?"

"כן יש לי."

"איפה הוא?"

"הוא בחיפה. הוא מנהל עבודה במשתלה העירונית ויש לו אופנוע."

"או, אז הוא יכול לבוא לבקר אותך אצלנו."

"אני לא צריכה. הוא לא בן אדם. חוץ מזה עזבתי אותו כבר."

"למה?"

"הוא לא יודע להתנהג. כל היום צועק. גם אימא לא הרשתה לו להיפגש איתי."

"אימא שלך?"

"לא. אימא שלו. היא אישה מאד פרימיטיבית."

"אז בטח עבר עליכם משבר קשה כשנפרדתם?"

"מה פתאום? סך הכול הכרתי אותו שלושה ימים. אני גם חושבת שהיה נשוי."

כאן  הבנתי שזאת הלכת להיות שיחה שרק תבלבל אותי והרגשתי שהגיע הזמן  להתחיל לנחם אותה. הנחתי יד על כתפה ושאלתי: 

"מה את אומרת על הארמון שלי?"

"זה שלך? הייתי כאן כבר פעם."

"היית? מתי? עם מי?"

" מזמן, רק כשבאתי. מוישלה הראה לי את המקום."

"מוישלה? ידעתי. והוא לא הראה לך למטה את חדר הסלעים?"

"הוא באמת אמר לי שכשנלך בחזרה הוא יראה לי דבר שעוד לא ראיתי בחיים. אבל  אחר כך, כשיצאנו מכאן, הוא נזכר שכשפגש אותי היה בדרך ללול להביא ביצים למטבח וכבר לא היה לו זמן להראות לי כלום. תגיד זה נכון מה שהוא אמר לי עליך?"

"עליי? מה יש להגיד עליי?"

"הוא אמר לי שאתה כותב ספר. זה נכון?"

כמעט התעלפתי. אף פעם לא סיפרתי לאף אחד שאני כותב ספר.

מה אני צריך  שידעו  וישאלו שאלות? נכון שסיפרתי לאראלה שבא לי רעיון לכתוב מחזה לחגיגת יום השנה הראשון ואפילו יש לו שם "אמבוש בגן עדן", אבל ספר? חסר לי שהחוהל'ה הזאת תפיץ את השמועה.

מיהרתי להכחיש. אמרתי שאני כותב רק מחזה ולא יספתי.

כשראתה שנפלה עליי שתיקה, ושגם ידי המלטפת קפאה במקומה, הפנתה אליי מבט ושאלה אם אמרה משהו שלא צריך להגיד. מיהרתי להרגיע אותה וחזרתי להפעיל את היד. 

שאלה על מה המחזה. סיפרתי לה שבפעם האחרונה שירדתי עם מנשקה ופחפח  לארוב לילה שלם למסתננים שלא יגנבו לנו את המשאבה, צץ לי רעיון לכתוב הצגה על שלושה פלמחניקים שיורדים לשמור בבוסתן גן העדן, והם – כמו שקרה לנו לא פעם – נרדמו בשמירה ובאו המסתננים והרגו את שלושתם. בדרך לשמיים השלושה מתחילים לדאוג שלא יתנו להם להיכנס לגן עדן כי אף פעם לא התפללו. אז מה יהיה?  הם חייבים להיכנס ויהי  מה. פלמחניקים או לא? הם עורכים סיור ליד שער הכניסה וכשרואים שמי ששומר עליו הוא כרובית יפיפייה, הם מתחבלים תחבולה איך לפתות אותה. פחפח, שנחשב לחתיך גבה קומה, מסתרק  ועושה לפניה תצוגת אופנה. היא מתמוגגת והוא מצליח לחבק אותה ולהשכיב אותה אחורה...

כאן גם אני מצליח להשכיב את חוהל'ה אחורה על המיטה וידי, שליטפה את הגב, עברה בעדינות לצד השני. 

ברגע הראשון חוהל'ה היתה מרותקת לסיפור ולא הרגישה כלום, אך כשהתחלתי לפתוח את כפתורי חולצתה, התעוררה פתאום ושאלה מה אני עושה.

כשהתחלתי לגמגם מתוך התרגשות ולהגיד לה שאני לא אשם שהיא בחורה כל כך מושכת. היא נאחזה במילתי ואמרה, אז אל תמשוך לי ככה את החולצה, כמעט קרעת לי אותה. תן לי לבד.

מתוך נימוס הסתובבתי עם גבי אליה ובירכתי את מזלי הטוב שסוף סוף בגיל 19 וחצי בא אליי המזל להעמיד אותי בניסיון החשוב ביותר בחיי. שכבתי  קפוא ללא ניע, ופתאום הרגשתי שמתחיל לקרות לי אסון. מי שהתייצב לצידי כבר ברגע שהתיישבנו על המיטה והיה לי כל הזמן כעמוד האש שהלך עם בני ישראל במדבר, הפך את מצב הצבירה שלו והתחיל לדמות יותר ויותר לעמוד תלייה רופף. טרגדיה גדולה מזו לא יכולה להיות. חסר לי רק שבבוא הרגע המופלא של חיי, הוא יהפוך לגמרי סמרטוט חדל אונים ואנה אני אבוא? היא עוד תספר למוישלה והוא כבר יגלה לכולם. מה עושים? למה הייתי צריך להסתבך עם הצרה הזאת?  הרי אז, לפני חמש שנים, כאשר המשוררת ירדנה הדס, צעקה עליי באמצע הלילה והעירה את כל מחנה העבודה, נדרתי נדר שעד החתונה אני לא שולח  לאף בת שום יד ושום דבר אחר. מה יהיה עכשיו?

וכאן קרה לי נס.

"נס!" היא צעקה, "קרה לי נס!"

הפניתי את פניי אליה וראיתי אותה מותחת את תחתוניה לרווחה ומציצה פנימה.

"איזה נס?" שאלתי בשפה רפה כשליבי מנבא לי רעות.

"קיבלתי!" אמרה בעיניים נוצצות, "אל תשאל! הייתי בטוחה שאני בהריון! כבר שבוע שהוא איחר לי. הבאת לי את המזל!" – כך אמרה ומרוב אושר תפסה את ראשי ונישקה אותי בשפתי.

ברגע זה נפלה עלי עגמומיות, שאלתי אותה האם היא בטוחה, וכשאמרה "מאה אחוזים!" – הרגשתי כמעשה קסמים איך עמוד התלייה הרפה  שלי חוזר לחולל נפלאותיו ומתייצב לצידי כעמוד חשמל המוכן לזינוק.

בסופו של דבר, כששנינו לבושים בבגדי השבת שלנו, מצאנו את עצמנו חבוקים על המיטה, כשאני בדלית ברירה מסתפק במלאכת ההיצמדות החיכוכית אשר בה, מרוב ניסיון, יכולתי כבר לעשות דוקטורט.

כשלוויתי אותה חזרה במדרגות היורדות מהחדר הסודי, שאלה אותי מה היה סוף המחזה שאני כותב. סיפרתי לה שבסופו של דבר שלושת הפלמחניקים  מצליחים לפתות את הכרובית היפה, וכשהיא מתמסרת להם, ופחפח רוצה להוריד את המכנסים, הוא נזכר שעלה לשמיים בלי לקחת את הגוף, ובלי הגוף קשה לו לעשות מה שצריך.

כאן חוהל'ה פרצה בצחוק ואמרה שידעה שזה מה שיהיה בסוף. אחר כך, כשביקשה לשמוע עוד, שמתי לב שאנחנו צועדים בשביל הראשי המוביל לבית השיח', ונאחזתי בהלה שמא מישהו יראה אותנו ויספר לכולם עם מי יצאתי לטייל בשבת. כדי להינצל בעוד מועד, "נזכרתי" פתאום שהבטחתי לאראלה להביא לה חלב למטבח, ביקשתי סליחה ופרצתי בריצה לעבר הרפת.

סופה של חוהל'ה היה עגום. בנות המשק הצדיקות התחילו להפיץ שמועה שמיטב החברים נופלים בזה אחר זה ברשתה, ומי יודע איזה מחלות תביא ומה נעשה כשהיא תכניס מישהו להריון?

נערכה ישיבת מזכירות ובה  הוחלט שתקופת המועמדות שלה פגה, וכאשר אימא שלה הגיעה לביקור והיא הציגה אותה בגאווה לכל המשק, לקחו את האם לשיחה קצרה והודיעו לה באדיבות שתואיל לחזור הביתה עם הבת שלה.

האם לא התווכחה, ומרחוק ראיתי איך פניה המאירות הפכו אט אט לאטומות. עד היום נצבט לי הלב, כשאני נזכר איך הילדה  נצמדה לאימא שלה ועם גרון חנוק אמרה לה בקול מייבב שהיא לא מבינה למה היא צריכה לחזור הביתה, אם כולם כאן אמרו לה תמיד שהם כל כך אוהבים אותה. 

המשך יבוא

* * *

שמאי גולן

המזבח

סיפור

יצחק סוקולניק התרומם לאיטו ממיטת הסוכנות הצרה, נזהר שלא להעיר את מאשה אשתו השוכבת  בסמוך. רגע התבונן בפניה חרושי הקמטים, בשפתיה הנושפות בשנתה כמו השמיעו שיר ערש עצוב ועתיק משם, ממגניטוגורסק. העצב עמד אף בלחייה  הרזות, מאותו יום שהביאם  פקיד הסוכנות לשכונת גבול זו שבקצה ירושלים. דומה שכל גופה הצטמק בחדר החשוך. תריסי הברזל הירוקים  המביאים את החושך. אבל פקיד הסוכנות, הלבוש חליפה שחורה ועניבה, ורוסית מוסקבאית על לשונו, הכריז בקול חגיגי: "במשך הזמן, כשירווח, תוכלו לעבור מ'עיר גנים' לכל שכונה בירושלים, אפילו ל'רחביה'." ואחרי הפסקה קצרה הוסיף, "אנחנו, חברים, מדינה דמוקרטית, וכל אחד  רשאי לגור  בכל מקום שירצה." וסוקולניק לא ידעו היכן היא רחביה, אף-על-פי-כן ניענעו ראשיהם בהסכמה.

אותם ימי אביב ראשונים יפים היו. דירתם בת החדר וחצי לבשה פנים כמו שם במגניטוגורסק. וכל יום היו פורקים מתוך התיבה הגדולה ספרי מדע שלו שעמדו אף שם בארון של עמודים  ומדפים. וכן הסאמובר  המבריק, מפיות רקומות באדום על השולחן, וכלי המטבח, ושמיכת הפוך הרחבה מכוסה במרבד רקום. אבל מאשה, דומה לא מצאה את מקומה בדירה החדשה. "האקלים," היתה מתנצלת, ומחביאה את זרועותיה הערומות שהתכסו בהרות אדומות. אף גומות החן בלחייה  התחלפו לחריצי קמטים. והרי אהב להחליק בלשונו על  פניה.

עתה ירד סוקולניק בלאט מן המיטה. להימנע מפני השאלה הנצחית של מאשה, "לאן סוקול שלי." גם קיווה שבשעה מוקדמת זו של שבת יימנע מן הפגישה עם שכנו אסולין. זה שכנו שמעבר לקיר, הבולש אחריו ושואל אם המבחנות עדיין מתפוצצות  בניסויים שלו. צללי הבוקר  עדיין מכסים את כיפת המנזר מיס-קרי שמעבר לגבעה.

אבל אברשה בנו כבר השכים ויצא אל חבריו, ולא ישוב לפני שהצללים ישובו מחדש ויכסו  על מיס-קרי. ואולי מאוחר ישוב. "הרי מגרש הכדורסל מואר גם בלילה, אבא."

אכן, אברשה שלו כבר נער עצמאי וגבה-קומה, ולומד בחמישית בגימנסיה ומצפצף על כולם. כך בפירוש אמר: "מצפצף, כי אתה אבא  לא  מבין שום דבר." ודרש שנקרא לו אברי. לא עוד אברשה, ולא אברהמ'לה. רק אברי. אפילו את מכנסיו קיצר, כמו את שמו. אברי. וכיסי מכנסיו עמוסים תמיד ומציצים  על ירכיו. וכבר שוקיו העלו  כשות של שיער שחרחר. גבר.

סוקולניק שב והציץ אל רעייתו. הקמטים סביב פיה נעים בגלים סמויים. מאז בואם לכאן  מתהלכת היא כחותרת במעלה הזרם. אף בצאתה לחנות המכולת או לחצר ביתם פורשת היא את זרועותיה כנאבקת באותו זרם. אבל כשמזכירה את בנם בגימנסיה דומה שקמטי לחייה מתיישרים.  ומתגאה שאברשה שלהם  ממשיך לאכול לחם עם ריבה ובכלל לא אוהב לחמניות. לא, הוא לא מתפנק אצלנו. וסוקולניק מטיח בה, הוא קיצר את שמו. אך מאשה משיבה, "כך צריך בארצנו." תמיד עומדת לימינו, הרהר ברוגז.

באיחור נולד אברשה. מפני שהיה סוקולניק טרוד במעבדת הכימיה שלו במגיטוגורסק, ואחר-כך בכתיבת הדיסרטציה, ובתחרות סמויה עם הישגיו של גורשיקוב ידידו ושותפו למעבדה. וכשהגיע למעלת דוצנט יחד עם לידתו של אברשה נמצא בכל זאת מפסיד, מפני שבניו של גורשיקוב כבר היו תלמידים בבית-הספר.

מאשה נחרדה פתאום בשנתה. כתפה נחשפה. שדה הנבול בטרם זמן. כאילו סיים את מערכותיו ועתה נח מובס מתחת לסדין הרקום ראשי תיבות של שמה. אולי בכל זאת צדקה כשהפצירה בו שלא יסעו. האקלים החם שם. התרבות האסיאתית. והוא התווכח כנגדה: "דווקא מזג האוויר נעים שם. וגם התרבות חדשה. רק עברית, התרבות של אבות-אבותינו. לא של הגלות."

אבל מאשה התחננה, "איך נחיה שם בחום הזה, וגם השנים שלנו כבר לא צעירות. אפילו הקרחת שלך מתרחבת. ומה עם העבודה  שלי, זוכר? הייתי ספרנית האחראית על אולם הקריאה בספריה המרכזית, וכולם באו אליי, שאלו, התייעצו." אכן היא שהיתה מביאה הביתה לקריאה בערבי השלג הארוכים:  טולסטוי, ודוסטוייבסקי, וצ'כוב. ובסתר גם הביאה את פסטרנק, ואת מנדלשטם, ואפילו את סולז'ניצין.

מלמעלה, מן הגג, נשמעו פיצוחי הרעפים תחת קרני השמש. הוא קרב אל החלון והציץ מבעד לחרכי התריסים. יכול היה לחוש את להט האוויר. לעיתים היה עומד כך ומתבונן בגבעה שבאופק. "מזבח קדום," הסביר לו אסולין, "ושם הגבול," הוסיף.

ואכן, פעמים לובשת בעיניו הגבעה דמות אלה עתיקה. מאותן שראה במוזיאון הארכיאולוגי. אלה חצוית-שת, מוארכת שדיים. אסולין היה מתגרה בו: "רואה אותה מחולקת חצי-חצי? זה מה שכתוב בתורה 'בין הבתרים'. רק אסור ללכת לשם. מקום קדוש. שם הגבול. אף אחד לא הולך לשם. אולי אתה תלך פעם אחת, מה? אולי  הקדוש ברוך הוא  יעזור."

אכן, היום יבוא לשם. ביום השבת. אפילו הרכבות שעוברות למטה בוואדי נחות. ירושלים הקדושה. היום אינו חייב לבוא למעבדה שלו באוניברסיטה בגבעת רם. אבל גם לא יישב בבית כמו במלכודת. "תריסי הברזל הירוקים הם נגד השמש, וגם נגד רימונים," הסביר הפקיד מן הסוכנות שהביא אותם לכאן. גם הצביע על בתי החימר  מעבר לוואדי, "בתיר," אמר, "על שם ביתר של בר-כוכבא, חייך כמו מדריך תיירים, "ארצנו היא ארץ של אבנים, אדון  סוקולניק, וירושלים עיר של אבנים קדושות. וגם האוויר כאן של פסגות, כך כתוב בשירים שלנו היפים, בהרים האלה  התהלכו נביאינו עמוס וישעיהו וגם ירמיהו."

ומאשה נעלה היטב את הדלת אחרי שהפקיד יצא. היו אלה ימי ראשית החורף. טיפות גשם התדפקו על הגג. וסוקולניק אף סגר את התריסים. שלושתם התכנסו סביב תנור  הנפט, "כמו אצלנו, שם," אמרה מאשה ולא חייכה. היא מזגה מים חמים מן הסאמובר, ובזהירות הוסיפה  מן התמצית המחוממת. אברשה פתח את חבילת המזון שהפקיד הביא. אך בהישמע צפירת הרכבת יצא סוקולניק אל הגשם ורץ על פני הגבעות השוממות אל הגיא שבו  נעו באיטיות הקטר ללא עשן, ושלושה קרונות. וכך נשאר עומד שם עד שהקרונות  נעלמו בעיקול הוואדי. ולא חש במים המחלחלים בבגדיו.      

אבל היום לבש סוקולניק את חליפת השבת השחורה שלו. אף את מעילו השחור הכבד. בשתי אצבעותיו ניסה להסיר מן המעיל את כתמי הבוץ של החורף. על קצות אצבעות רגליו, משגיח על אשתו שלא תתעורר, נכנס למקלחת וסרק את שערו. אכן, שיבה כבר היתה על שארית שערותיו. סוקולניק חבש את כובע השעם המעוגל ויצא אל  קרני השמש.  מיד חש חיבוק עז של חום. זרועותיה המלובנות של השמש כמו ציפו לו. הוא עצם את עיניו ועמד רגע ללא נוע.  זבובוני ברחש עטו על פניו, צללו לתוך נחיריו, לאפרכסות אזניו. מוכנית ביקש לסגת. לשוב אל קרירות חדרו המאופל. אך לא איש כד"ר יצחק סוקולניק יברח. הוא הנמיך את ראשו ונשא את  מבטו בסתר אל קצה הגבעה. 

פעמים רבות הבטיח לליבו שיום אחד יבוא לשם. ביום שאינו נושא את מבחנותיו לאוניברסיטה. והיום הוא האות. ולא  יתווכח עוד עם  שכנו. אסולין ודאי יאמר שאינו חייב ללכת, כמו בסוף כל משחק שש-בש שהם משחקים על הספסל בחצר. אסולין מעביר בזריזות  באצבעותיו המוארכות את האבנים העגולות ממשולש למשולש, ושב ומספר שהגבעה היא ודאי מזבח קדום לאלוהי אברהם יצחק ויעקב. ושוב מנער את הקוביות השחורות בתוך גביע העור ומוסיף ואומר, "אני נשבע בחיי אלוהים והתורה הקדושה שכל עולה חדש בעיר גנים שלנו צריך ללכת לשם." ואסולין היה עורם בימינו את אבני השש-בש בקצה הלוח, מניחן זו על גבי זו, ומחייך אל סוקולניק בחיוך של מנצחים. ושב ושואל-אומר "ודאי שתלך לשם, אדון יצחק, ואני  נשבע לך שאחרי שתשוב תנצח אותי בשש-בש 'חת שתיים."

סוקולניק עמד והעביר שוב את מבטו מערימת האבנים שבאופק אל חלון הדירה של שכנו. אם היה מופיע פתאום, היה סוקולניק שב ושואל אותו, "מסוכן שם  ליד ערימת האבנים? ואם פתאום הם יתחילו לירות, יש  שם מקום מסתור?"

אולי בכל זאת כדאי להעיר את שכנו? ישחקו משחק נוסף של שש-בש, כהרגלם. וסוקולניק שוב יפסיד חפיסת "נלסון".

"אתה, אדון יצחק, אף פעם לא תזכה אצלי אם תמשיך ללבוש את החליפה הזאת של שבת. אפילו במעבדה שלך. תגיד 'תאמת, כבר יצא לך משהו טוב מכל הבקבוקים הקטנים שאתם קוראים מבחנות? אני אומר לך, תבוא אליי ללשכת העבודה ואני מיד מוצא לך עבודה. כי הכול תלוי בבגדים שהבן-אדם לובש. אל תירא עבדי יעקב, כתוב, אל תירא: לא מן השמש כאן ולא מן האבנים."

והרי מעולם לא סיפר לשכנו את ניסוייו במעבדה. המבחנות מתפוצצות לו בידיים. ודאי חישובי הקור והחום מוטעים. אולי מפני שהוא קורא בספריו משם, מן האוניברסיטה  במגניטוגורסק. ודאי לא  לקחו בחשבון שהחום והקור שונים בישראל. וסוקולניק מתנצל  בפני  פרפסור קדרון. לו עמד לרשותו חדר מצופה לוחות עופרת, חדר-ואקום. וחלונות אפלים. שלא לראות את הסלעים. אבל פרופסור קדרון רק חייך. וסוקולניק זכר אותו חיוך מלגלג אף בעת  הראיון.

שניים ישבו שם מולו. והחיוך המלגלג של פרופסור קדרון הצעיר, הממולל בין אצבעותיו הנמרצות את הדפים של סוקולניק.  וסוקולניק פרש בפניהם  את כפות ידיו הריקות. אין לו יותר, אמר בקול מצטדק. לא הירשו לקחת. "במעבר הגבול צעק עליי קצין ביקורת הגבולות ש'התעודות הן רכוש המדינה, של  מדינת ברית המועצות! הבנת!'" – על כן  לקחו ממנו את התעודות. וגם את תצלומו בחלוק לבן יחד עם  שותפו לעבודה גורשיקוב. השניים עמדו שם ליד  מערכת צינורות הזכוכית במעבדה והצטלמו למזכרת. אבל הקצין-הבודק השליך את התצלום על הארץ ודרך עליו. 

"אולי רצו להתנקם בי," התנצל סוקולניק בפני חברי הוועדה, "מפני שעזבתי את ארצם אל ארץ מולדתי," ניסה להבקיע את המבט האדיש של פרופ' קדרון. ופרופסור קדרון העווה את שפתיו באותו חיוך מלגלג, ושכנו חבר הוועדה השיב לעמיתו בקריצת עין. "מדע איננו פוליטיקה," הם אמרו. אולי רק פרופסור קדרון אמר, אולם הדהד באוזניו כשל שניים. גולגולות  יציבות בתוך פתחי חולצות מעומלנות. מקטורנים קיציים קלים. אצבעות ידיהם נעו על  פני שולחן הפורמאיקה. רושמות את תירוציו של סוקלניק בגיליון המשבצות, מבתרים את נשמתו.

תחושת אין-אונים השתלטה עליו, ותחושת כניעה, ושנאה נגד עצמו על כניעתו זו. הוא  שנא את כפות ידיו המרעידות בעצבנות, את ראשו המקריח שראה אותו נגד עיניו כבמראה, את צווארו הרופס, את עיניו המתרפסות. ריבונו של עולם, חשב בליבו, הלא יהודים בני עמי הם, וכמה התגעגע אליהם שם במגניטוגורסק. את כל ספרי העלייה לארץ-ישראל קרא שם במחתרת. בשבתו בודד בחדר המלא עשן סיגריות  של חבריו, והספר "1000 מילים" פתוח לפניו ובליבו געגועים אל אחיו בארץ-ישראל שמעולם לא ראה.

עתה ישב לפניהם והתחנן, "האמינו לי, תנו לי רק הזדמנות להוכיח, מקום כלשהו במעבדה."

ואכן, הסכימו. הלא אחים הם לו, חייכו ואמרו במאור פנים, לא התעודות הן העיקר אלא העובדות בשטח, דיקלמו לפניו, ואם יתאמתו דבריך במעשה, תקבל משרה במעבדה, ואפילו מרצה בפני סטודנטים תהיה, לאחר שתלמד עוד קצת עברית.

עתה פסע סוקולניק  לאורך גדר ביתו. ליד שער הכניסה עצר. ידו החליקה בהנאה על  אבני הגדר. הנה גם יתדות הברזל שתקע ביניהן. וחוטי התיל. הכול מעשה ידיו. מיד בבואו לכאן התחיל לגדר את ביתו. אולי ביקש להוסיף ביטחון מפני האוייב שליד הגבעה, מעבר למזבח. מפני ההרים, מפני  השכנים. ובשובו הביתה היה אוסף אבנים מן המדרון, מחברן באצבעותיו  צרובות הגופרית, ומותח תיל בין יתד ליתד. עד שביתו עמד סגור ומבוצר.

עתה שב והציץ בגניבה אל גבעת המזבח. הבחין אף באבנים הגדולות, המסותתות, אך המבוקעות. שני גלי אבנים בוהקות בשמש. וצעיף אוויר כחלחל כאדוות מים מיתמר לשמיים.

בהחלטת פתע משך את מגבעת השעם עד גבות עיניו, ויצא  בצעד רחב. למרות המגבעת נאלץ לצמצם את שמורות עיניו. בוהק הסלעים. וקרני השמש כמחטים חדות. כל הקרניים  נאספות אל אישוני עיניו, מכיפת הכנסייה  של מיס-קרי, ממערבל הבטון מרחוק, ממנוף הפלדה הקרוב. ואחר-כך נאספו שברי אבנים בנעליו. אף-על-פי-כן לא עצר. במעבדה היו ניתזות  טיפות של חומצה על כפות ידיו, על לחייו. והוא היה ממשיך ורושם  על גיליון המשבצות את תוצאות ניסוייו. למען פרופסור קידרון.

אבל מחר יבוא ויציג בפניו את החומר החדש שגילה. אחרי שישוב מן המזבח. באותיות לטיניות ירשום בגיליון המשבצות את  החומר  ויקרא לו ABRI . אברי פוסט מורטם. הוא פרץ בצחוק פרוע. שברי האבנים המשיכו לפצוע את כפות רגליו. תוך הליכה רכן וחלץ את נעליו בזו אחר זו, ובלבד שלא יעצור. הוא פסע בזהירות, אצבעותיו מגששות בין הרגבים. אחר-כך השליך את מעילו והתחיל לרוץ. מאבן אל אבן, מסלע אל סלע. הרוח החמה העיפה את מגבעתו מראשו. שערותיו האפורות, הדלילות, נפרעו. בכל זאת הוא לא ניסה לגונן על ראשו מפני קרני השמש. רק הסיט את שערו מעל עיניו. כאילו בלוריתו עדיין מפארת את ראשו. 

אפילו אם האוייב מסתתר שם, סוקולניק בכל זאת יגיע. ככה זה בשטח הפקר. מתגלים ונעלמים. ודאי מסתתרים במורד הגבעות, מעבר למסילת הברזל. בלכתו יום-יום לתחנת האוטובוס הם ודאי רואים אותו. בעיניהם השחורות הלוהטות. לו היו גנים בעיר-גנים שלו יכול היה אולי להסתתר מפניהם. אך המדרון חשוף. ולבתים עדיין לא צמחו הגינות.

והרכס ממול הוא הגבול, הזהיר אותם פקיד הסוכנות. רואה את ערימת הסלעים בקצה האופק, שם המזבח הקדום, והוא הגבול. ו"שלא תשחק לי גיבור ותלך לשם." הפקיד חייך אליו בספק אזהרה. וסוקולניק השיב לו בחיוך של הבנה. אלא ש"מאשה שלו מפחדת," הוסיף. "שוב יורים," היא אומרת בקול מהסס.

פקיד הסוכנות היהודית שב והבטיח שלכאן הם לא יגיעו. וגם סוקולניק הבטיח לה. אפילו  נשבע לה שהם לא יגיעו. בשם  כוכב הזהב של גיבור המלחמה בצבא האדום, נשבע לה.

אותות ההצטיינות שלו וכוכב הזהב המונחים  בארון  מעידים גבורתו. עד ברלין הגיע. עד שהניפו את הדגל האדום על הרייכסטג. לפעמים פותח סוקולניק את הארון ושב ומצביע בפני בנו על המדליות ועל כוכב הזהב הממורק. בימים שפרופסור קדרון עורך את ביקוריו במעבדה, פורש הוא את אותות ההצטיינות לנגד עיני בנו.

עתה נשא את עיניו וראה פתאום את המזבח כה-קרוב. במעלה הגבעה. האבנים המנותצות בהקו בשמש. קוצים ננעצו ברגליו. נזכר בדבריו של אברי בנו, "סירה קוצנית זה שום דבר, אבא. אפשר אפילו לשבת עליה. וגם לשכב עליה. בטיול השנתי עם הכיתה שכבנו. ושום-דבר, אבא, רואה," צחק, "אני בריא ושלם."

אבא  זה  לא כמו פאפא.  ובנו מקפיד לקרוא לו אבא, או לקצר ל"אב"  כמו אברהם לאברי.

סוקולניק המשיך וחתר במעלה עד שבא אל אבני המזבח. חש בעיניים סומות מזיעה, גישש על פני האבנים החמות. ובתווך, בתוך הבקע, גילה שורש יבש של עץ זית. הוא חש צימאון, על כן החליק בלשונו על העץ, ודמה לחוש שארית של לחלוחית. צל דק  נפרש ליד העץ, כמו מושך אותו לשכב  לידו. כפות רגליו האדימו. הוא ישב. לאיטו פשט את חליפתו השחורה. בבגדיו התחתונים הלבנים החל לטפס אל פטמת הגל. זיזי האבנים נכנעו תחת כפות רגליו המדממות. וכשהגיע לפסגה נשא את ראשו. מבלי להאהיל עוד על עיניו הביט סביבו. ומולו ראה ראשי פסגות קרחים, ומדרונות שרופי אש, ושלף צהוב. וראה בקתות חימר.

משם הם יורים, חשב, אבל היתה דממה.

וסוקולניק ביקש להפר דממה זו ולפרוץ בזעקה מהדהדת. אך הוא חסם את פיו בכף ידו וזחל אחורנית, אל הבקע, אל שורש הזית. באצבעותיו הערומות החל  לתלוש שיחים של סירה קוצנית והניחם סדורים ליד הקורה. אחר-כך השתרע עליהם ועצם את עיניו. וככל שהמשיך לשכב שם  התמעטו הכאבים, ואף פצעי הרגליים שככו.

ודאי נרדם. וכשפקח שוב את עיניו חש ברוח צוננת החולפת על גופו העירום. לאיטו התרומם ועמד. צל של חיוך חלף על שפתיו. הוא פנה והפסיע לביתו מבלי להביט עוד  לאחוריו.

מחר בבוקר ינפץ בידיו הערומות את מתקן האידוי שפרופסור קדרון ציווה לבנות למען "הכימאי-העולה-החדש". הכול נגמר, אדוני הפרופסור, ואין עוד צורך בהוכחות.

הערה: הסיפור פורסם בספרו של שמאי גולן "בריחות למרחקים קצרים", 1975, בהוצאת. אגודת הסופרים העברים בישראל ליד הוצאת "מסדה", ואף זכה ב"פרס ירושלים ע"ש  עגנון". הסיפור הופיע גם  בספרו "המארב", 1983, בהוצאת "תרמיל", בעריכת המשורר ישראל הר. לקראת הדפסתו  ב"חדשות בן עזר" עבר הסיפור עריכה חלקית מחודשת בידי המחבר.

* * *

עמוס גלבוע

אין הכרעה בסוריה, ההתשה המדממת תימשך

הרוסים,  המבינים, שהם יכולים לצפצף על העולם, מצאו "פטנט" להרוג מורדים סורים: הורגים אזרחים ואגב כך גם הורגים את המורדים הנטמעים בתוכם. היעד של הרוסים עבור  צבא השכירים של אסד: להגיע לגבול התורכי והירדני. המטרה עדין לא הושגה, אך יש הישגים לשכירים.

חאלב הגדולה לא עומדת עדיין ליפול. הכוונה היא לצור עליה ולהרעיבה. גם זאת משימה לא פשוטה. פליטים ואסונות הומניטאריים צפויים בשפע, מול עולם "נאור" שרק רוצה שלא יבואו אליו פליטים.

לא ברואנדה, לא בדארפור שבאפריקה, אלא לא הרחק מכאן, מתבצע רצח עם וטיהור אתני  בממדים מבהילים. זה מתרחש במדינה שפעם היתה סוריה. זה לא אני בישראל קובע זאת. האו"ם, בדו"ח מיוחד שפורסם בימים אלו, קובע זאת מפורשות, בלי להצטעצע במילים. העם שנרצח ומטוהר הוא העם הסורי המשתייך ברובו לעדה הסונית. רב הטבחים הוא בשאר אסד, אך המבצעים הם הרוסים, האיראנים, חיזבאללה, מיליציות שיעיות שבאו מעיראק וממקומות אחרים, ורסיסי צבא סורי. אסד הפך לבן חסות של הרוסים.

מה מתרחש בשבועות האחרונים בסוריה? 

הרוסים קבעו עבור המשטר של אסד שתי מטרות אסטרטגיות: האחת, להגיע לגבול התורכי  באזור שמצפון לחאלב, לנתק את חאלב ממקורות האספקה שלה הבאים מתורכיה.

המטרה השנייה היא להגיע לגבול הירדני שמדרום לעיר דרעא (שם פרצה ההתקוממות נגד משטר אסד לפני כ-5 שנים). בכך ליצור חוט שדרה למשטר אסד מירדן ועד תורכיה, ולנצל זאת מדינית, בשדה הדיפלומטיה, על מנת להשיג לגיטימיות בינלאומית למשטר אסד, גם אם חלקים גדולים מסוריה אינם בשליטתו.

איך עושים זאת? ובכן מדינת ישראל וצבאות המערב מתלבטים זה שנים כיצד להילחם מול ארגונים חצי צבאיים הנטמעים בתוך האוכלוסייה, נלחמים מתוכה, מפגיזים מתוכה, מסתתרים במוסדות ציבור ובבתי חולים – להילחם מבלי לפגוע באוכלוסייה אזרחית חפה מפשע, או לפחות שהפגיעה תהיה מזערית.

הרוסים מצאו את "הפטנט" – "מגלחים", בהפצצות ברבריות, כל מה שבולט מהקרקע, ללא אבחנה. ואז, האזרחים, או שייהרגו או שינוסו, ובאופן טבעי ייהרגו גם מורדים. אין עכבות מוסריות, אין עכבות משפטיות, אין שום יראה רוסית ממה שקוראים אצלנו "דעת הקהל העולמית", או בתי הדין בהאג.

למה? פוטין מבין היטב שהמערב הוא חסר אונים. למערב אירופה, זאת הליברלית, הנאורה, המוסרית, המטיפה לכולם, לא איכפת מכלום, לא איכפת שכל סוריה תיחרב, אבל, רק שלא יבואו אליה פליטים!

ואובמה? מהרגע שחתם על עסקת הגרעין עם איראן, הוא תומך למעשה  בצד הרוסי-איראני, ובהמשך שלטונו של אסד. הרוסים הם אלה שקובעים עבורו את כללי המשחק בסוריה. להם יש קלפים, לו אין קלפים.  

אז  בפני מה נעמוד, עד כמה שניתן לראות?

ראשית, במצב הנוכחי יש לאסד ולרוסים הישגים במרחב שממזרח ומצפון לחאלב ובדרום רמת הגולן, לכיוון הגבול הירדני. אבל, הרוסים טרם השלימו את המטרות שלהם, וצבא השכירים של אסד צריך עוד להילחם קשה על מנת להגיע לגבול התורכי והירדני ולחסל כיסים חשובים של מורדים (כמו בחלק מחומס).

שנית, כל הדיבורים על הנפילה הקרובה של חאלב (שדרך אגב, חלק ממנה, מצוי בידי אסד מלכתחילה ולא נכבש בזמנו ע"י המורדים) – הם מאוד מופרזים. אני מסופק אם יש בכלל כוונה של הרוסים ואסד לכבוש אותה, פשוט מכיוון שזאת משימה בלתי אפשרית אפילו לצה"ל, שיכול להיבלע בתוכה וללכת לאיבוד. הכוונה כנראה היא לצור על העיר, להרעיב אותה, ולהרוס בה כמה שיותר. גם זאת משימה לא קלה, כי אין למשטר של אסד מספיק כוחות לכך, לפי שעה.

שלישית, תימשך מלחמת ההתשה האכזרית בין הצדדים, מלווה בטיהורים אתניים ובאסונות הומניטאריים. במקביל תימשכנה הקומדיות של דיונים והסכמים על "הפוגה", ו"הפסקת אש" –  שאינם שווים את הנייר עליו הם כתובים.

רביעית, מי שיוצא מאוד נשכר מהמצב הם הכורדים הסוריים, שהקימו לעצמם טריטוריה גדולה כמעט לכל אורך הגבול התורכי (למעט באזור שמצפון לחאלב),  ומי שיוצא מאוד נפסד מהמצב הם התורכים. לך דע מה יעשה ארדואן. אם יחליט, למשל, לפלוש לסוריה ולכונן אזור חיץ  במרחב שמצפון לחלב  (מה שנראה לכאורה  כסיכון אדיר) ויתנגש עם צבא השכירים של אסד – האם המטוסים הרוסיים יפציצו את הצבא התורכי? 

ואם יחליט לפלוש לטריטוריה הכורדית, איך יגיבו האמריקאים, שזה עתה הכריזו כי הם תומכים בכורדים? – עולם של נעלמים.

ולכן, אנו מצויים על הר געש בסוריה.

* * *

ב-9 בפברואר היה למיסתורית יום הולדת

לא נגלֶה כאן פרטים נוספים

אבל נברך אותה שתמשיך להיות בדיוק כפי שהיא

שאחרת מה היתה מערכת המכתב העיתי

עושה בלעדיה?

* * *

משה גרנות

מהומה גדולה...

על ספרו של מישל וולבק "כניעה"

מצרפתית – עמית רוטברד

בבל 2015, 280 עמ'

הספר הזה אמור להיות דיסטופיה של העתיד הקרוב (שנת 2022) בצרפת, שבו, בעקבות מהומות שגלשו למלחמת אזרחים – נוצרת הזדמנות ל"אחווה האיסלאמית" לחבור לסוציאליסטים (נגד מפלגתה של מארין לה-פן הלאומנית) ולהשליט על צרפת שלטון איסלאמי.

דיסטופיה כזאת אמנם קיימת בספר, אבל עיקר הספר הוא וידוי ארוך, מייגע ומשעמם של הדובר, שהקורא מתוודע רק לשם הפרטי שלו – פרנסואה. הדובר הוא מלומד שהכין בתנאים קשים מאוד עבודת דוקטור נחשבת על הסופר הנטורליסטי-קתולי בן המאה ה-19, שסיים את חייו במנזר, הלא הוא ז'וריס קרל הויסמנס. השם הזה מוזכר עשרות פעמים (!) בספר, יחד עם מסות והרצאות (!) רבות על יצירתו, אורח חייו, הגיגיו וכו'.

פרנסואה עצמו הוא רווק, אנטיפת, שונא אדם, מנותק מהוריו במשך שנים רבות, ורק במותם הוא מתעניין בירושה. הוא נחשב לעילוי, ולכן התקבל ללמד באוניברסיטת פאריס 3, ומגיע לדרגת פרופסור. חיי המין שלו מתוארים בפרוטרוט, כולל המשגלים שלו עם הסטודנטיות, ובעיקר עם סטודנטית יהודייה בשם מרים (שנאלצת להגר לישראל בגלל עליית האיסלאם בצרפת). הוא מבקר באתרי פורנו, וכשנמנע ממנו מגע עם סטודנטיות (פוטר מהאוניברסיטה משום שלא מיהר להתאסלם), הוא מבלה במכוני ליווי. התיאורים של המשגלים הם מפורטים, וכוללים שמות "עממיים" של אברי המין. אני אינני פוריטן, אבל אני מודה שלא פעם סלדתי ממה שקראתי (ראו עמ' 22-21, 34, 96-94, 100, 155, 185-184).

בשל קונייקטורה היסטורית (צפויה!), האיסלאם משתלט על המדינה. בראש המחנה עומד מוחמד בן עבס, איש כריזמטי מאוד, שצרפתים רבים הולכים שבי אחריו. לבן עבס יש שאיפות אימפריאליות – הוא מתכוון לאחד את כל אירופה וכל אגן הים התיכון לאימפריה שתהיה גדולה מזאת של אוגוסטוס קיסר. בינתיים בעולם האקדמי קורות תמורות מפליגות: נשיאת האוניברסיטה פרופ' שנטל דליז מפוטרת (לא יהיו נשים בסגל!) – ובמקומה ממונה רובר רדיז'ה, הפרו-פלסטיני, שמחרים את אנשי האקדמיה של ישראל, ובעצמו המיר את דתו לאיסלאם. פרנסואה ומורים אחרים פוטרו, והובטחה להם פנסיה מכובדת. במקומם ממונים מרצים בינוניים כמו סטיב, שקודם ליקק (אני מתבייש לכתוב מה...) לנשיאה הקודמת, ועכשיו הוא "מלקק" לנשיא החדש. משכורתו היא פי שלושה מהפנסיה של פרנסואה, כי המתאסלמים זוכים לא רק למיספר נשים (כך הנשיא, וכך סטיב), אלא גם למשכורות גבוהות ולדיור אקסקלוסיבי, כי מדינות הנפט הערביות הרי משופעות בדולרים שנועדו להיות מוזרמים להפצת האיסלאם. על האוניברסיטה מופיע הירח, סמל האיסלאם, על הקירות פסוקים מהקוראן, והסטודנטיות והמזכירות עטויות בורקה.

המדיניות של בן עבס "מיטיבה" עם צרפת: כיוון שהנשים מודרות מהעבודה – האבטלה מצטמצמת. כיוון שחינוך החובה מוגבל עד גיל 12, התקציב חדל להיות גרעוני. את הנשים מלמדים להיות עקרות בית, והגברים לא צריכים להיות מודאגים מכך שהם אינם יודעים איך הנשים המיועדות להם נראות – יש שדכניות שרואות את הכלות המיועדות בעירומן, מעריכות את שוויין, כמו סחורה, ומציעות אותן רק לגברים מתאימים.

שמו של פרנסואה כחוקר מצטיין של הויסמנס הולך לפניו – הוא מוזמן על ידי בסטיאן לאקו מהוצאת הספרים גלימור לכתוב מהדורה מדעית ליצירתו של סופר זה, ורובר רדיז'ה, נשיא האוניברסיטה החדש (לימים שר בממשלה של בן עבס) מחזר אחרי פרנסואה, שיחזור ללמד באוניברסיטה לאחר שיתאסלם.

לרדיז'ה עצמו יש אישה בת ארבעים (מבשלת) ואישה בת חמש-עשרה (למטרות אחרות). הוא משכנע את פרנסואה שהאושר האנושי טמון בכניעה, כניעה של המאמין לאל, וכניעת האישה לגבר (עמ' 244-243), מכאן שמו של הספר. כדי לחזק את הטענה, מוזכרת יצירתה של דומיניק אורי (שמה האמיתי – אן דקלו, שם עט – פולין דיאז'), שָם הגיבורה נכנעת לחלוטין לגברים (הסדיסטיים). רדיז'ה מתאר עד כמה הפטריארכאליות והפוליגמיה הן הכרח של הברירה הטבעית, ועד כמה החלאל הוא מזון עָל – מזון אורגני. בסופו של דבר פרנסואה משתכנע ומתאסלם.

אלא שכל המתואר לעיל הוא חלק קטן מאוד מהרומן – רובו עוסק בתמצית מחקריהם השונים של הפרופסורים השונים, במסעות של פרנסואה מחוץ לפאריס (פעם בריחה מפחד מלחמת אזרחים, אז הוא מגיע למדונה השחורה ברוקמאדור, ופעמיים בעקבות מקומות שהייתו של הויסמנס). הספר מתרכז בנושאים שוליים לחלוטין, כמו התפריט (לפרטיו!) אצל העמיתים שמזמינים אותו להתארח אצלם, סוגי היין (דיוק חייב להיות!), הרצאות על כלכלה ופוליטיקה, האקזמה שקיבל והתקפת הטחורים שקפצה עליו. הוא נפגש עם סילביה, בת זוגו של אביו המת (שלא היה בקשר עימו מזה עשר שנים), וזאת הזדמנות לתאר אותה, את המיצובישי שלה, את הדירה של אביו על הפוחלצים וכו' וכו'. הוא מתאר בפרוטרוט את הספרייה של רובר רדיז'ה, ומציין בדיוק (בסנטימטרים!) את גודל הספרים. בסוף הספר מודה הסופר שלא למד מעולם באוניברסיטה, ואת כל הידע שאב ממורה באוניברסיטה פאריס 10 – אגאת' נובאק-לשלביה, אבל זה לא מפריע לו להפגיז את הקורא בשמות של עשרות סופרים צרפתיים מימי הביניים ועד העת החדשה, של חוקרי ספרות, מדענים, הוגים, מדינאים כמו ניוטון, דרווין, איינשטיין, פרויד, ניטשה, רישלייה, טרוצקי, טוינבי, וכו' וכו' – לקסיקון שלם, וממש קשה למצוא להם קשר סביר ללוז היצירה שאמורה להתרכז בעתיד הקרוב של שלטון האיסלאם בצרפת, באירופה ובעולם בכלל.

חידה היא בעיניי איך ספר משעמם כזה הפך לרב-מכר עולמי?

* * *

באבל על מות נחמה נשיץ לבית בן-עזר רַאבּ

נכדתו של משה-שמואל ראבּ ממייסדי המושבה פתח-תקווה

תנחומים לבעלה גד, לבנותיה ענת ואורלי

 ולכל בני המשפחה

הלוויה התקיימה ביום ראשון, 14.2 בשעה 15.30

בבית העלמין גבעת השלושה

קרוביה, חבריה וידידיה הרבים ליווהָ

והציפורים לא פסקו לשיר מבין עפאי העצים

* * *

אורי הייטנר

1. על צביעות וסחר בגופות

נסו לדמיין ידיעה כזאת: "חברי פרלמנט צרפתיים עמדו דקה דומיה לזכר מבצעי מתקפת הטרור בפריז."

אני ניסיתי. לא הצלחתי.

אבל שלושה ח"כים מטעם "הרשימה המשותפת" עמדו דקה דומייה לזכר מחבלים, רוצחי יהודים. השלושה חצו כל גבול. יש לשקול ברצינות הליך להפסקת חברותם בכנסת של השלושה, ובראשם ח"כ זועבי שהינה עבריינית סדרתית, שהשתתפה בפיגוע "מרמרה".

מכל "הרשימה המשותפת" לא נשמעה ולו הסתייגות קלושה. הסיעה הוציאה הודעת תמיכה בפגישה וגינוי לביקורת עליה. הודעת "הרשימה המשותפת" הציגה את ביקור ההזדהות עם המחבלים כצעד הומניטרי: "הפגישה נועדה לקדם נושא הומניטרי ממדרגה ראשונה. קבורת המתים הינה מצווה אנושית ודתית, בשלוש הדתות, ועל כן אנו קוראים לשחרר את הגופות בהקדם."

ותהיתי – האם אותם ח"כים יצאו חוצץ נגד הסחר בגופות חללי צה"ל וההתעללות במשפחות השכולות, מצד ארגוני הטרור הערבי? מייסד בל"ד ומנהיגה הבלתי מעורער עזמי בשארה, היה שותף של חיזבאללה ונמלט מהארץ רגע לפני שהשב"כ הניח עליו את ידו בשל שיתוף הפעולה עם הארגון. האם מפלגתו גינתה אי פעם את הסחר של חיזבאללה בגופות?

ב-1986 עלה סיור של "גבעתי" על מארב של חיזבאללה. בקרב נפלו בשבי שני לוחמים – רחמים אלשייך ויוסף פינק. בדיעבד התברר שאחד מן השניים נפל בקרב וגופתו נחטפה, וחברו נחטף כשהוא פצוע אנוש ונפטר בידי שוביו. במשך שנים סירב חיזבאללה למסור פרטים על גורלם. רק כעבור 5 שנים, תמורת שחרור 91 מחבלים חיים, מסר חיזבאללה את המידע על מותם. חלפו עוד חמש שנים עד שחיזבאללה החזיר לישראל את גופות המחבלים, תמורת 40 מחבלים חיים וגופות המחבלים שהיו בידי ישראל.

האם הח"כים הערביים הוקיעו את התנהגותו הברברית, הצינית והמרושעת של חיזבאללה? האם הם גינו את חיזבאללה שנקט אותה שיטה, לאחר חטיפת לוחמי צה"ל בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד בהר דב, ב-2000? האם הם הוקיעו את חיזבאללה שנהג באותה דרך אכזרית באהוד גולדווסר ואלדד רגב, שנחטפו ב-2006?

עד רגע החזרת הגופות, למעלה משנתיים לאחר החטיפה, סרב חיזבאללה להודיע מה עלה בגורל החיילים. בטקס החזרת הארונות ניצב נציג חיזבאללה מול המצלמות, ובציניות מרושעת ומקפיאת דם הכריז: "עכשיו תדעו את גורל השבויים," וארונותיהם הושלכו מגב הקומנדקר. כזכור, תמורת החזרת הגופות, שילמה ישראל גם במחבלים חיים, ובהם הרוצח סמיר קונטאר.

האם הח"כים הערביים יצאו נגד חיזבאללה, כשרוממות ההומניטריות בפיהם?

והאם הם הוקיעו את חמאס, המסרב להחזיר את שרידי גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול, שנפלו ב"צוק איתן"?

אני מתנגד לפוליטיקת הגופות. לטעמי, יש להגיע להבנות שקטות עם האויב הפלשתינאי, על פיהן גופות של הרוגים משני הצדדים, הן מחוץ למשחק. אני מתנגד עקרונית למניעת החזרת גופות מחבלים. יש להחזיר אותן למשפחותיהם. אין זה ראוי להתייחס לגופות כאל אמצעי נקם וענישה. זה לא מתאים למדינה כישראל.

לדעתי, על הממשלה להודיע שאין לה כל עניין להחזיק בגופות, והיא תחזיר אותן למשפחותיהן מיד עם החזרת שרידי גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין.

2. "העבודה": להתכתב עם המציאות

ספורט לאומי הוא בשבוע האחרון – לנוד למפלגת העבודה על ועידתה הרעיונית. להציגה באור נלעג כפאתטית, לא רלוונטית, אנכרוניסטית, ירחמיאלית.

ואילו אני רוצה דווקא לפרגן. כבר הרבה שנים לא נראתה במחוזותינו ועידה רעיונית של מפלגה כלשהי (גם לא של מפלגת העבודה עצמה). כבר התרגלנו לכך שוועידת מפלגה מתכנסת כדי לתת במה להתגוששות בכירים או למלחמות עסקונה, תיקוני וקלקולי חוקה ובחירות למיניהן. עצם ההתכנסות של מפלגה לדיון רעיוני, בנושא מדיני או חברתי, היא משב רוח מרענן, למי שרוצה לראות בפוליטיקה יותר מאשר תחרות על כוח, ובמפלגות יותר מאשר פלטפורמה לתחרות הזאת. אותה השתתפות של חברים מן השורה, שבמשך שעות קמו והביעו את דעתם – זו הדמוקרטיה המפלגתית האמיתית, יותר מקרנבל הפריימריז. אותם דיונים מקדימים וכינוסים מקדימים בשבועות שקדמו לוועידה, הם הביטוי לחיים דמוקרטיים, ולא קרנבל בנוסח "הליכודיאדה".

אני רוצה לפרגן למפלגת העבודה גם על כך, שלפחות ברמה הטקטית של הטווח הקצר, בחרה להתכתב עם המציאות, לא להסתפק בחזרה על הקלישאות העבשות, אלא לחפש פתרונות מעשיים.

ודווקא מתוך הפרגון הזה, איני יכול שלא לבטא את האכזבה, מכך שמפלגת העבודה לא השכילה לנצל את ועידתה לחשבון נפש של דרכה המדינית ולהפקת לקחים מכישלונות העבר. הרי בלי הפקת לקחים, אין דרך לתקן.

הרי קרה כאן משהו ב-25 השנים האחרונות, וניתן ללמוד ולהפיק לקחים. היו כאן הסכמי אוסלו על הנסיגות הכרוכות בהם, היתה כאן ההתנתקות, היו הצעות השלום של ברק ואולמרט שנדחו בידי הפלשתינאים, היה מו"מ עם סוריה. האם כל האירועים הללו, שניסו ליישם דרך מדינית מסוימת ולא נחלו הצלחה גדולה, אם לנקוט לשון המעטה, אינם ראויים לבחינה לעומק, לחשבון נפש, לבחינת הכיוון כולו?

האם הסתפקות במענה טקטי קצר טווח, תוך הכרזה שאין כל שינוי בתפיסת מפלגת העבודה, היא דיון רעיוני רציני? כלום ניתן לקיים דיון מדיני לאחר חמש שנות מהפכת "האביב הערבי", מלחמת הכול בכול, שרק בסוריה לבדה גבתה חייהם של חצי מיליון איש והפכה מיליונים לפליטים, בלי לשאול מה משמעות האירועים הללו על ישראל והאם דרכה המדינית של מפלגת העבודה רלוונטית עדיין, מתכתבת באמת עם המציאות?

מהלכים עלינו אימים כאילו נגזר עלינו לבחור בין תוכנית "שתי מדינות לשני עמים" בקווי 4.6.67 לבין "המדינה האחת" או מדינת אפרטהייד. מי אם לא מפלגת העבודה, שבעבר התאפיינה בעיצוב פרגמטי של שביל הזהב, של דרך האמצע, ראויה לנפץ את הדיכוטומיה הזו, ולעצב דרכים חדשות, מחוץ לקופסה. התכנסותה של מפלגת העבודה לוועידה רעיונית, מדינית, היא משב רוח מרענן בפוליטיקה הישראלית. חבל שבהעדר שאר רוח, מקוריות ויצירתיות, לא יצאה מן הוועידה הזאת בשורה אמיתית.

3. צרור הערות 14.2.16

* חרפה לאומית – תנאי ההעסקה והיחס המשפיל כלפי העובדים בבית ראש הממשלה לאורך שנים, הם חרפה לאומית. כל אדם נאור, תהיה השקפתו הפוליטית ודעתו על נתניהו אשר תהיה, חייב להוקיע את הדברים. ואי אפשר לפטור את נתניהו עצמו מאחריות.

יש להפיק לקחים. את אשת ראש הממשלה אי אפשר להדיח, ואיננו בוחרים ראש ממשלה על פי מידת שפיותה ודרכי התנהגותה של רעייתו. אולם יש להפקיע כל אחריות ושליטה על העובדים מידיה של אשת ראש הממשלה. בית ראש הממשלה הוא בית שרד, השייך למדינה, למשרד ראש הממשלה. העובדים בבית ראש הממשלה צריכים להיות כפופים אך ורק למנהליהם מטעם משרד ראש הממשלה. לא צריכה להיות לרעיית ראש הממשלה כל סמכות לתת הוראות לעובדים, אלא לפנות בבקשה למנהלם מטעם משרד רוה"מ.

* סמל לשוויון בפני החוק – החלטת בית המשפט, לפיה חודש אחד מחודשי המאסר של אולמרט על שיבוש הליכי החקירה ירוצה בפועל, ולא בחפיפה עם ריצוי גזר הדין האחר, היא לכאורה רק סמלית. בסך הכול חודש. אך זהו סמל חשוב. זו אמירה חשובה של בית המשפט על מהותה השלילית של עסקת הטיעון. זהו סמל לעיקרון של שוויון בפני החוק.

* בעל מקצוע – אילו היה משה אבגי נבחר ציבור, שופט, קצין משטרה או מחנך, ראוי היה שישעה את עצמו בגין החשדות נגדו על עבירות מין. כשחקן, ההבדל היחיד בינו לבין נגר, מכונאי, חנווני או מהנדס, הוא היותו מפורסם. אם החקירה נגדו תעלה שעבר עבירות פליליות, יהיה עליו לרצות את עונשו. אם לא עבר עבירות פליליות אך נהג בניגוד לנורמות החברתיות והמוסריות, מן הראוי שהחברה תוקיע אותו ותגנה אותו. אך כבעל מקצוע, אין סיבה למנוע ממנו פרנסה.

* מהות הדיון בעליון – הסוגיה הרובצת לפתחו של בית המשפט העליון, אינה מהותו של מתווה הגז, אלא יכולתה של הממשלה למשול ולנהל את המדינה. על אף ביקורתי על המתווה והסכמתי עם רבות מטענות המתנגדים, מאוד לא הייתי רוצה שבית המשפט העליון יתערב בסוגיות של המדיניות הכלכלית של המדינה. לשם כך יש ממשלה וכנסת, ועל בית המשפט לכבד את החלטותיהם.

גם הטענות הצודקות נגד הליך קבלת ההחלטות במתווה הגז, אינן מצדיקות התערבות בג"צ. תהליכי קבלת ההחלטות על ההתנתקות היו חמורות לאין ערוך, ואף על פי כן, בצדק, בית המשפט החליט שלא לפסול החלטות מדיניות של הממשלה והכנסת (על אף התנגדותי להתנתקות, זו היתה עמדתי גם אז).

מבחינה ציבורית ופוליטית יש מקום למתוח ביקורת על השימוש בסעיף 52. לדעתי, זהו שימוש ציני בסעיף ונשיאת שם הביטחון לשווא. אך עמדתי אינה טובה יותר מעמדתו של מי שחושב הפוך ממני. אין זו סוגייה משפטית. מבחינה חוקית, הממשלה מוסמכת לקבוע מהם האינטרסים הביטחוניים והמדיניים של המדינה, ועל בית המשפט לכבד זאת. יש מקרים שבהם בית המשפט יתערב למנוע פגיעה בזכויות האדם והאזרח בשם שיקולי הביטחון, גם כאשר אין ספק בכך שהשיקול ביטחוני. אולם כאשר אין המדובר בפגיעה בזכויות האזרח, אלא במחלוקת על מדיניותה הכלכלית והחברתית של ישראל – יש להשאיר את המחלוקת במישור הפוליטי, הציבורי והתקשורתי. אין זו סוגיה משפטית.

אני שולל את הביקורת על הופעתו באופן אישי של נתניהו בפני בית המשפט. הטענה שמדובר בהפעלת לחץ בלתי ראוי על בית המשפט היא חסרת שחר. אני דווקא רואה בכך ביטוי של כבוד מצד הממשלה וראש הממשלה כלפי בית המשפט העליון (דומה הדבר בעיניי להופעתו האישית של הרמטכ"ל אהוד ברק בפני בית המשפט העליון, להצדקת החלטת ממשלת רבין לגרש את פעילי חמאס ללבנון ב-1992).

* עליהום על ירון דקל – ירון דקל הוא עיתונאי מעולה, בעל זכויות רבות ותרומה גדולה, בעיקר בסיקור הפוליטיקה הישראלית בשלושים השנים האחרונות. הוא איש מקצוע ממדרגה ראשונה.

איך הוא כמפקד גל"צ? במבחן התוצאה – גל"צ היא תחנת שידור מצוינת, מעניינת, שיש בה כמה מן התוכניות הטובות ביותר בשידור הישראלי (אגב, איני חושב שיש מקום לתחנת שידור צבאית, אך זו שאלה אחרת, בתחום העקרוני. כל עוד גל"צ קיימת, אני בוחן אותה על פי איכותה).

דקל קיבל כמה החלטות שביטאו רצון לרענן, לשנות, להזיז כמה אבני יסוד של התחנה במשך עשרות שנים. כך למשל, ביטול הפרה הקדושה של "מבזקי החצי" שהיו מעין סמל מסחרי של התחנה (הן הוכנסו כאשר מהדורות החדשות הועברו עדין מ"קול ישראל", כמעין הכרזת עצמאות של מחלקת האקטואליה, נתקעו שם ללא צורך ואף חוקו ברשת ב'). וכך גם החלטתו על שינוי מתכונת התוכנית "המילה האחרונה".

החלטתו על "המילה האחרונה" היתה שגיאה – הוא החליף את התוכנית המעניינת ביותר ברדיו בקרב תרנגולות משמים של מדקלמי סיסמאות שמאל-ימין אוטומטיים. אבל היה משהו נכון בעיקרון שאין חזקה לאותם אנשים על אותה רצועת שידור לכל החיים, ואחרי כל כך הרבה שנים מותר להזיז אותם. אגב, מותר גם לשגות, אבל חשוב לעשות ולנסות.

על פי אותו עיקרון, דקל החליט לקצץ לחצי את תוכניתו של רזי ברקאי ולהכניס במקום השעה השנייה שלה תוכנית של אראל סג"ל, עיתונאי המזוהה עם הימין הדתי-לאומי. ואיזו התנפלות הוא הזמין על עצמו – כאילו הזיז ממקומה את אבן השתייה של בית המקדש.

מקובל להאשים את גל"צ ב"שמאלנות" ובכך שהיא נשלטת בידי חונטה סגורה שאינה נותנת ביטוי לאחרים. איני מקבל את התמונה הזאת. נכון שגל"צ והתקשורת בכלל מזוהים יותר עם מה שקרוי "שמאל" חילוני. הסיבה לכך אינה הדרת ימנים ודתיים, אלא הדרה עצמית במשך עשרות שנים, מתוך בוז לתקשורת כמקצוע ולאנשי התקשורת. המסר היה ש"אנחנו עושים והם מברברים," "הכלבים נובחים והשיירה עוברת."

בשנים האחרונות חל שינוי בקרב הציבור הימני ובעיקר בציונות הדתית. יותר ויותר מופנמת ההכרה בחשיבות התקשורת ומכאן שיש לעודד השתלבות בני המגזר המוכשרים בתקשורת כשליחות חשובה. זוהי מגמה מבורכת בהחלט.

היא אינה מבורכת כאשר היא מלווה בסגנון של "נשתלט על התקשורת, נעיף את האליטה הישנה, נעשה סדר" וכו'. היא מבורכת כאשר היא מלווה בסגנון של "נשתלב בתקשורת, נכבד את מי שנמצא בה היום ומי שהיו בה עד היום, ויחד עמם ניצור תקשורת פלורליסטית יותר, המבטאת את מגוון הקולות בחברה הישראלית."

ההשתלבות היא גם בגל"צ, עוד לפני ירון דקל וגם בזמנו של ירון דקל. דוגמה לכך היא התוכנית הפוליטית של ירון דקל עצמו יחד עם עמית סגל, איש הציונות הדתית, ביום ה' בבוקר.

צירופו של אראל סג"ל, עיתונאי מוכשר ומוצלח, היא צעד מבורך בכיוון זה. אך "הפלורליסטים" – הפתוחים לגמרי לכל דעה "פלורליסטית" בדיוק כשלהם, פותחים בקמפיין הגעוואלד, של מי שגונבים להם את החזקה על השידור שקיבלו בירושה מאבות אבותיהם.

ההתקפות על דקל משמאל דומות להתקפות עליו מימין, אלא שבניגוד להתקפות מן הימין הן אינן של טוקבקיסטים מתלהמים, אלא של מאמר מערכת מתלהם של עיתון סולידי המיועד לאנשים חושבים. בעינֵי מאמר המערכת של "הארץ", הכנסתו של אראל סג"ל לגל"צ, ועוד על חשבון רצועת השידור של ברקאי, היא צעד בלתי לגיטימי. וחמור יותר, כאחרוני הטוקבקיסטים, הם עושים שיימינג לדקל בחיפוש מניעים זרים להחלטתו. כותרת המאמר היא "גלי הליכוד". "צירופו של סג"ל ... הוא חלק מהניסיון של דקל לרצות את מעסיקיו. דקל מסיים בקרוב ארבע שנות כהונה שהעניק לו שר הביטחון הקודם, אהוד ברק. שר הביטחון הנוכחי משה יעלון, רווה נחת מדקל ומוכן להוסיף לו שנה חמישית. ואולם שר התקשורת וראש המשלה בנימין נתניהו מתנגד לכך. אולי כעת ... יתרצה נתניהו ויאפשר לדקל לממש את שאיפותיו. הגסות והבוטות שבה גלי צה"ל מיישר קו עם פטרוניו הפוליטיים ... משמעותו שגלי צה"ל היא כיום עוד אמצעי תקשורת במחסנית של שלטון הליכוד."

והמקארתיסטים הללו עוד מדברים על גסות ובוטות.

* עצה מנעמי שמר – ח"כ קסניה סבטלובה מן המחנ"צ הצטרפה למתקפה המקארתיסטית על אראל סג"ל ואמרה שלתת לו מיקרופון זה כמו לתת מיקרופון לבנצי גופשטיין. זו השוואה הדומה להשוואה בין ארי שביט וגדעון לוי, או בין ח"כ סבטלובה לח"כ חנין זועבי.

והנה משפט שכתבה לי מגיבה בפייסבוק: "אראל סג"ל מקארתיסט. למעשה זאת כל ההוויה שלו כעיתונאי – לכסות על כל דבר בימין, לתקוף כל דבר בשמאל –- זאת אינה עיתונות. עיתונאים שמרנים לעולם לא יוכלו למלא את ייעודם במדינה דמוקרטית, ואני כותבת שמרנים ולא ימנים, כיון שעיתונאים ימניים, נניח מהאסכולה של בני בגין או רובי ריבלין, כן יוכלו. זה כמו ההבדל בין, נניח, עמיר בניון ואראל זילבר לבין בועז שרעבי ונעמי שמר."

האזכור הזה של נעמי שמר, בהקשר של המתקפה המקארתיסטית על סג"ל, הזכיר לי שכנראה נעמי שמר היתה צריכה למות כדי שיסלחו לה על "סטייתה האידיאולוגית".

ב-1984 התפטר הכלכלן פרופ' עזרא סדן, מפא"יניק מבטן ומלידה ובנו של חוקר הספרות הדגול דב סדן, שהיה ח"כ מטעם מפא"י – מתפקידו כמנכ"ל משרד האוצר, והודיע על הצטרפותו לתנועת "התחיה", שדגלה בארץ ישראל השלמה.

באותו שבוע פרסמה נעמי שמר שיר שכותרתו "עצה לעזרא סדן".

"עזרא סדן יצא מהארון / הוא לא ראשון, רבותי, והוא לא אחרון / עזרא סדן, איש הכלכלה והתבונה / לא יודע מה מחכה לו מעבר לפינה / תרשה לי, עזרא, בתור חיילת ותיקה / במלחמה הזאת / להכין אותך לבאות. // אז ככה: / בן לילה אתה תהפוך / מחכם כספים ואיש תרבותי / לשוטה הכפר / שטועה באופן מהותי / שחוטא ומחטיא את הרבים / מקצץ בנטיעות, פשיסט וחולה עצבים. // אם אתה משורר / אתה הופך בן לילה לחרזן / ואם סופר היית / מעכשיו תהיה משוגע וגרפומן / כל אלה שקשרו לך כתרים / ושרו לך שירי תהילה בציבור / כל אלה שמגינים בגופם / על חירות המחשבה וחופש הדיבור / כל אלה יעמידו אותך עכשיו / אל עמוד הקלון. // יצביעו על משוגותיך / יחרימו אותך במסיבות סלון / בטורים של יום שישי / תהיה לבז ולמשיסה / יאכלו אותך בלי מלח / יתלו אותך עם הכביסה / יוכיחו  שנעשית / חסר נפש חסר טעם וחסר כישרון / וכל זאת מרגע שיצאת מן הארון. // על כן עזרא סדן / בשביל מה שזה שווה / תרשום לפניך / שתמיכתנו נתונה לך בזה / ואם אתה קורא את זה עכשיו ומחייך / דע לך שתצטרך אותה עזרא / ועוד איך."

* ימיני ימני? – במאמרו השבועי ב"ידיעות אחרונות", קרא בן דרור ימיני להיפרדות לאלתר מן השכונות הערביות במזרח ירושלים והביע תמיכה בתנועה שהקים חיים רמון ברוח זו. מי שמכיר את עמדותיו של ימיני, כלומר מי שקורא את מאמריו, ממש לא הופתע. אלו עמדותיו אותן הוא מציג באופן עקבי, כמעט מדי שבוע.

אבל בן דרור ימיני מוצג שוב ושוב כהוכחה ל"השתלטות הימנית על התקשורת" וכאיש "ימין" מובהק. למה? הרי השקפותיו המדיניות אינן רחוקות מאלו של מרצ. הסיבה לכך היא מלחמתו העיקשת והצודקת נגד תעשיית השקרים בשירות קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל, והעובדה שהוא אומר את האמת על הסרבנות הפלשתינאית במשאים ומתנים עם ישראל. די בכך כדי לתייג אותו כ"ימני", מה שהופך אותו כמובן למוקצה מחמת מאוס בקרב גורמים "ליברליים" הפתוחים לחלוטין לשמוע כל דעה של "ליברלים" בדיוק כמותם.

* הרצוג נגד הרצוג – תכנית ההפרדה של יצחק הרצוג כוללת היפרדות מן הכפרים שמסביב לירושלים. בנאומו השבוע בוועידת ירושלים הוא אמר: "אנחנו לא מתכוונים בתפילה 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב' אל 13 הכפרים הערביים מסביב לירושלים."

ומי סיפח לירושלים את הכפרים הללו ב-67'? כידוע, משה דיין הציג לממשלת אשכול את מפת הסיפוח שאושרה. מה שפחות ידוע הוא מי הציע לדיין את המפה. מיד לאחר מלחמת ששת הימים, הקים שר הביטחון משה דיין ועדה מקצועית של שלושה אלופים, שתציע מפה לסיפוח ירושלים. בראש הוועדה עמד... חיים הרצוג, אביו של יצחק. שני חברי הוועדה האחרים היו רחבעם זאבי, לימים שר בממשלה ושלמה להט, לימים ראש העיר ת"א.

* האביב הדמוקרטי – איך מגדיר גדעון לוי את התוכנית המדינית שקיבלה ועידת מפלגת העבודה? "תוכנית האפרטהייד". מהי בעיניו מדינה דמוקרטית? מדינה שתחדל להיות יהודית ותציף את עצמה במיליוני ערבים ("זכות" השיבה). בכך ישראל תהיה עוד מדינה דמוקרטית, בתוך אזור רווי דמוקרטיה. 

* הגדרה מדויקת – בעקבות פשקוויל השתלחות של גדעון לוי במפלגת העבודה, היטיב מזכ"ל העבודה חיליק בר להגדירו: "עבור לוי, כל תוכנית מדינית המושתתת חלילה גם על דאגה לאינטרסים הביטחוניים של ישראל ולשמירה על הרוב היהודי במדינה, פסולה מיסודה. אפילו אם התוצאה שנגזרת ממנה בטווח הארוך היא סיום הסכסוך והקמת מדינה פלסטינית, כפי שכתוב שחור על גבי לבן בתןכניתנו.

"לעתים נדמה לי כי ללוי לא באמת אכפת מהפלסטינים, אליהם הוא מתייחס כבר שנים כאל ילדים לא מחונכים שפטורים מאחריות למעשיהם. אכפת לו רק לחתור תחת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ותחת האינטרסים הביטחוניים של ישראל, כדי לבסס את תדמיתו כלוחם צדק בעיני מעריציו מתנועת החרם."

* רמז או שאלה? – דברים נוראים נכתבים ב"הארץ"; דברים נגד קיומה של מדינת ישראל, דברים בזכות פיגועי הטרור. ולכולם יש הצדקה אחת – חופש הביטוי. כלומר, הנייר סובל הכול. אבל כשחברי כתב לעיתון מאמר, מכתב גלוי לעורך "הארץ", שבו הוא יצא נגד אותם מאמרים, הוא טורטר פעם ועוד פעם עד שהתייאש. בכל פעם הוחזר לו המאמר, עם הערות שעליו לתקן, עד שיְרצה את עורכת מדור דעות. בין השאר, הוא הזכיר שם את העובדה שעמירה הס רמזה שצה"ל שותל סכינים בידי ערבים שהחיילים הוציאו להורג ללא משפט, כדי לביים פיגועים. על כך העירה העורכת: "היא לא רמזה, היא שאלה." כאילו השאלה אינה רמז ואף יותר מרמז. זה כמו לכתוב במאמר: "עמירה הס זונה?" רק שאלתי.

עמירה הס לא לבד. כך כתב חברהּ לדבוקה ב' מיכאל: "ככה זה אצל הערבים; אם ירו בך — סימן שאתה מחבל. וכל מי שיורה בך — צדיק. איך אני יודע? עובדה: אף חקירה לא נערכה, אף אחד לא הועמד לדין. חוץ מהחיילים שירו בגמל. הם הועמדו לדין. איזה טמבלים. היו שמים סכין ליד הגמל המת, ויוצאים צדיקים." זאת שאלה או רמז?

* המשטר הציוני – כל המפלגות בכנסת, כולל מרצ, גינו את עלייתם לרגל של ח"כי "הרשימה המשותפת" לחלות פניהן של משפחות מרצחים ולעמוד דקה דומיה לזכר רוצחי יהודים. ולכן, רוויטל מדר הסבירה במדור הדעות של "הארץ" שיש היום רק מפלגה דמוקרטית אחת בישראל – "הרשימה המשותפת". ואיך נקראת מדינת ישראל בפיה? "המשטר הציוני".

* עיוורון מוסרי – מזה כשבוע עיתון "הארץ" מתייצב לתמיכה נלהבת בביקור ההזדהות הפרלמנטרי עם משפחות המרצחים. פרופ' נורית פלד אלחנן פרסמה מאמר תמיכה נלהב שבו היא טענה שביקור זה צריך להיות ל"אות ולמופת". משפחות המחבלים, היא טוענת, הם חלק ממשפחת השכול, הכוללת כל משפחה שכולה "בין אם בנה הרג חפים מפשע בעזה או בג'נין בכלי נשק משוכללים ומתוחכמים ובין אם דקר אדם ברחוב בסכין מטבח."

על עיוורים מוסריים כמוה אמר הנביא ישעיהו: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר."

אגב, פלד אלחנן הנ"ל זכתה ב"פרס סחרוב" לחירות המחשבה. נתן שרנסקי כבר הסביר, במאמר שפירסם לפני כשבועיים, על היומרה החסרה מינימום יושרה ומודעות עצמית של אותם גורמים להשוות את עצמם לדיסידנטים בבריה"מ. פרס סחרוב...

* עזות מצח – אחמד טיבי, בחוצפתו ועזות מצחו, פנה לאיגוד הפרלמנטים בבקשת הגנה מפני התנכלות ישראל לח"כים הערבים. מעניין אם בכל הפרלמנטים באיגוד יש חבר אחד התומך בטרור נגד מדינתו ועומד דקה דומיה לזכר רוצחי אזרחים וילדים במדינה בה הוא מכהן.

* קורבן הטרור הערבי – ב"הארץ" התפרסם מאמר נוגע ללב של סמאח מסארווה, אישה צעירה ממזרח ירושלים, הלומדת קונדיטוריה במכללה ישראלית. היא מספרת על כך שאינה יכולה לקחת אתה לקורס את הפריט ההכרחי סכין מטבח, כי "סכין בתיק וכיסוי ראש הם שילוב שעלול לעלות לי בחיי בזמנים מטורפים אלו."

ליבי ליבי למסארווה ולכאבה הנוגע ללב. אך כלפי מי בדיוק היא מפנה את טענתה?

* מתכערער – אתה "מתייפייף", כתב לי מישהו בעקבות ביקורתי על הקמפיין המקארתיסטי של "אם תרצו". עדיף להתייפייף ולא להתכערער.

* עם יאנוש בן גל, משני צידי המתרס – פגישה אחת היתה לי בחיי עם יאנוש בן גל, ודווקא משני צידי המתרס. בשנת 1994, בשיאו של המאבק על הגולן, חבריי ואני שבתנו רעב בגמלא. במשך 19 יום שתינו רק מים. כל התקשורת הישראלית והעולמית התמקדה בנו, והשמיעה את דברינו. רבע מיליון ישראלים עלו לרגל להזדהות איתנו. למבצע קראנו "עוז 94" ובראשו עמד ח"כ אביגדור קהלני ממפלגת העבודה, יו"ר לובי הגולן בכנסת. הבחירה בקהלני לא היתה מקרית, בהיותו בעל עיטור הגבורה כמג"ד גדוד 77 שבלם את הסורים באזור החרמונית, במקום שזכה לכינוי שהדביק לו קהלני – עמק הבכא. הזיהוי שלנו עם קהלני היה חשוב לנו, כדי לסמל את מאבקנו נגד נפילת הגולן ולהגנה על מדינת ישראל, כהמשך למאבק במלחמת יום הכיפורים נגד נפילת הגולן. התייצבותו של קהלני לצדנו העניקה לו, לנו ולמסרים שלנו חשיפה ובולטות תקשורתית רבה.

ובעיצומה של שביתת הרעב נחתה עלינו מכה תדמיתית, כאשר מפקדו של אביגדור קהלני במלחמת יום הכיפורים, אביגדור (יאנוש) בן גל, מפקד חטיבה 7, התראיין והביע תמיכה בנסיגה ויצא נגדנו ונגד קהלני, חברו הטוב.

דבריו הפתיעו מאוד את הציבור, אותנו ובמיוחד את קהלני.

שבועות אחדים מאוחר יותר, הוזמנתי לרב שיח בקיבוץ שער הגולן בנושא עתיד הגולן. המתעמת מולי היה ... יאנוש בן גל.

מה שאני זוכר מהפגישה, זה דווקא החום והחביבות שלו, ב"סמול טוק" שלפני ואחרי.

מעניין אם לנוכח מה שהתרחש בשנים האחרונות, גם הוא, כמו רבים וטובים, הודה בטעותו. בטח קהלני, חבר הנפש שלו, יודע.

גם כאשר עמדנו משני צדי המתרס, הערכתי את יאנוש, אחד המפקדים הנועזים והטובים במלחמות ישראל, על תרומתו לביטחון ישראל, ובפרט על מנהיגותו כמפקד חטיבה 7 בקרבות הבלימה של מלחמת יום הכיפורים. שום מחלוקת פוליטית אינה יכולה לקחת ממנו את הזכות הגדולה הזאת.

יהיה זכרו ברוך!

* פרס לחקר ההתיישבות הציונית – כמי שעוסק בחקר ההתיישבות הציונית, קיבלתי בשמחה רבה את הידיעה על הענקת פרס ישראל בגיאוגרפיה לפרופ' יוסי כץ. חתן פרס ישראל פרופ' יוסי כץ הוא אחד מגדולי החוקרים של ההתיישבות הציונית בא"י ושל קק"ל. הוא חקר גם את נושא הרכוש של קורבנות השואה. פרופ' כץ אישית ראוי בהחלט לפרס, וגם חקר ההתיישבות הציונית ראוי לפרס.

* ביד הלשון: דחליל – אחת הפינות הקודמות הוקדשה לצירוף המילים "בדחילו ורחימו", שתרגומו המילולי מארמית הוא "ביראה ואהבה". מעניין הקשר התוכני והלשוני בין אהבה לרחמים ובין אהבה לרחם. והיכן השרש דחל, במובן פחד, קיים בעברית?

הדחליל, אותה בובה בגינה או בשדה שנועדה להבריח ציפורים, נקרא כך מן השורש דחל=פחד. הדחליל נועד להפחיד.

* * *

לאהוד אולמרט

ביום כניסתך לכלא

חזק ואמץ!

 * * *

“If Bernie Sanders is elected President, it will be the first time a Jewish Family moved into a home that a black family moved out of.”

* * *

עמוס אריכא

על פרשת מני נפתלי ובתֵי נתניהו

נפל היום (10.2.2016) דבר בישראל שצריך לגרום לרעידת אדמה בזירה הפוליטית ולשלח לביתו ראש ממשלה חפוי ראש. בית משפט במקום מושבו בירושלים קבע בנחרצות שאין למעלה ממנה כי שרה נתניהו התעמרה, השפילה וניצלה עובדי מדינה שהועסקו בניהול ביתה. הקביעה הזאת נאמרה בקול רם וצלול במשפטו של מנהל הבית מני נפתלי שתבע את המדינה לפצותו על שבירת מטה לחמו והתנהלות חרפתית כלפיו, כזה שאין הדעת סובלת מצד הגברת השנייה בישראל. בשולי הפסיקה הזאת שוב מופיע ראש הממשלה כגבר מוכה שאיננו מושל בביתו ובכך, בגיבוי המוחלט שהעניק שוב ושוב לרעייתו הפך גם הוא לשותף מוקצה בפרשה עגומה זאת.  במדינה מתוקנת אין לשני אנשים אלה מה לעשות יותר בזירה הציבורית.

בכמה מאמרים במרוצת השנים האחרונות פרסמתי מאמרים ברורים ביחס להתנהלותם של בני הזוג נתניהו, אותה אף הגדרתי בשלב מסויים כ"חזירית". איש מראשי הממשלה לא הרשה לעצמו להתנהל כראש הממשלה הנוכחי בעל גוון רודני.

לפני שנה בדיוק, בחודש פברואר 2015, פרסמתי את הרשימה "אויב העם" המתמקדת בפרשה בזויה זאת. מצאתי לנכון לחזור ולהביא אותה לעיני הקוראים בפעם נוספת:

אויב העם

בשנת 1882 עלה המסך בפעם הראשונה באוסלו על המחזה החברתי הנוקב, "אויב העם", פרי עטו של הדרמטורג הנורווגי הדגול הנריק איבסן. מאז הוצג המחזה ברחבי-עולם ואף עלה פעמים אחדות על בימות הארץ. העלילה מתמקדת בשני אחים, האחד רופא העיר ואחיו ראש העיר. כל אחד מהם מסור לתפקידו. והנה ביום מימים מגלה הרופא במסגרת תפקידו כי המים הזורמים בעיר מזוהמים ומסכנים את חיי בני העיר, לפיכך הוא דורש מאחיו המושחת למצוא את התקציבים להחלפת המערכות ברחבי העיר.

ראש העיר מסיבותיו המושחתות מסרב לפניית האח הרופא, ובין השניים מתפרצת איבה עמוקה. ראש העיר מנצל את מעמדו וכוחו כנגד טובת אזרחי עירו תוך השפלתו של אחיו הנואש, והדרמה המעוצבת בחריפות מגיע לשיאה כאשר הרופא מוצא עצמו מבודד עד חורמה ומוקע כ"אויב העם" גם בין ידידיו ומקורביו.

סיפור דומה מתרחש כעת במחוזותינו בדרמה שנחשפה כבר לפני שנים והנקשרת בהתנהלותם המבישה והמקולקלת, לשון המעטה, של ראש הממשלה נתניהו ורעייתו. כבר לפני זמן רב נמניתי עם אלה שכתבו על חרפתם, אך דבר לא השתנה. מעודי לא עלה בידי להבחין מי מבין השניים קובע למחרשתם את התלמים אותם תהפוך לשון-תיאבונם שאינה יודעת שובעה. אך בעוד אני מנסה לאתר מיהו המכשיל מבין שני "התמימים" האלה שביטחוננו וחיינו (אכן כך!) נתונים בידם, התעצמה חזירותם פי שבעים ושבע...

הפלא ופלא, בעוד מונחת לפנינו פסיקתו "המעודנת" של מבקר המדינה, היה זה דווקא המחותן הראשי למסיבה הזאת, מר נתניהו שגילה אומץ-לב נדיר במחוזותינו וחשף מפה לאוזן את זהותו של אותו ברנש האשם במהומה והמציג את חרפת חייהם של בוני וקלייד שלנו המכים אותנו ללא רחם בכיסינו, ושומו שמיים, אפילו לרגע גרם לנו האיש הנבזה ההוא להיסחף לעמדה בה נחזו בעינינו בנימין ושרה כזוג חוטאים שאסור שיבואו בקרבנו.

הנה נמצא החוטא והמחטיא, איש בעל מרירות, שהיה מועסק במשרד ראש הממשלה. על-פי עדותו הנסערת של נתניהו הלוחם הנודע לתהילה, קוראים לאותו אחד מני נפתלי, ובעבר כיהן כווזיר הגדול בחצר המלוכה הנתנייתית, הנושא בתואר הנעלה "אב הבית" (מיל.). ווזיר זה, כך מסתבר, כיוסף בשעתו בארמון פרעה, היה האיש הקובע לדברי ראש הממשלה, את סדרי המנהל הכספי בבתיהם של האדון והגברת. על-פיו של אותו מוקצה יישק דבר, ואת כל החטאים והתעלולים הכספיים המגונים המיוחסים לבני הזוג המלכותי, חובה לתלות בצווארו של הנבל הזה.

ניתן לשער כי את עמוד התליה יקימו על במה במרכז כיכר רבין ושם נחזה כולנו בתלייתו של "האשם התורן" בצרותיהם של בני משפחת נתניהו, אותו "אויב העם" מני נפתלי שקלונו נחשף ברבים הודות לעוז רוחו של  ביבי, אבי האומה בכל תפוצותיה, עדיין מפרפר בעזותו לטעון כי ידו לא היתה כלל במעל. אך מה לעשות ונתניהו כבנט עמיתו ואולי יורשו בעתיד מעולם איננו מתנצל על מחדליו, מתחטא מטומאתו ומתקפל כחף מול פשעיו, שכן תמיד יימצא "האשם האמיתי", אויב העם.

הפעם כולנו אשמים – כולנו מני נפתלי.

אי-אפשר לסיים שורות אלה מבלי להודות עד כמה ברי-מזל תושבי ישראל שמבקר המדינה הוא מר שפירא והיועץ המשפטי הוא מר וינשטיין. מבחינה זו למרות רפיסותם המדכאת הם התגלו  שקולים בכוחם הדל מול עורכי דינם הסטנדאפיסטים של האדון והגברת, מר שמרון ומר ברונובסקי. מעודי לא ראיתי שני עורכי-דין לכאורה מנוסים כשהם מתחפשים בהצלחה כה-מרשימה ליחצ"נים שליחם נס מכבר. ואילו על שליחם ההמוני של ביבי ושרה שהופיע כגלדיאטור במהדורת חצות, אחד יוסי כהן, חבל להשחית עליו אפילו אות אחת.

אכן, עליי להודות כי בעיקר הרשימו אותי המגוננים ממש בגופם מבית הליכוד על שמו הטוב של מנהיגם. איזו נאמנות מופלאה מצדם לבית הנחשב בעיניהם אף יותר מהמדינה (!), איזו הערצה לבעליו הנהנתן עד מבוכת-חושים, עד שפל מרבץ הגינות רמוסה. אני מתקנא בכאלה הרואים בנתניהו את הציוני הדגול הצועד לפני המחנה, והרי הוא הדוגמא המושלמת בעיניהם לטוהר מידות לבני הדור הצעיר, יהיו אשר יהיו. ביום הבחירות הקרוב מי יסרב לשים מבטחו בשומר ביטחוננו זה? מימי שפוט השופטים לא היה לנו מנהיג נחרץ כזה, זקוף כארז כי לגדולות נולד, לא סתם נמשח בשמן בידי אלוהי העברים בעצמו.

ואולי יהיה זה הוא עצמו, נבחר מעם, שישב בראש כולנו לחזות בתלייתו של אותו "אויב העם", מני נפתלי, חצוף ועז-פנים לדיראון. אודה ואומר שאני מופתע שלא נמצא מישהו, אחד בעל מוסר אמיתי מבין אנשי הליכוד שיקום ויקרא בקול רם, המלך הזה נתניהו ערום. הליכוד נחשף במלוא חרפתו – אסון של ממש לעתידנו המתכווץ כעור היחמור של הסופר הצרפתי הנודע אונורה דה באלזק.

תמהני, מה יאמר על הסצנה הזאת בנו של מי שנחשב למנהיג הגון וצנוע של הליכוד ועם ישראל, מנחם בגין. אותו "הילד" בני שנחפז לפני ימים אחדים לתחוב אצבע בחור שבסכר הליכוד המאיים על כולנו. הוא חייב להתבטא כי אסור שישתוק. אם יש בו ניצוץ, שמץ מהגינותו של אביו המנוח. זה הרגע בו עליו להחליט אם הוא שייך למשפחת נתניהו ולקוד התנהלותה המושחתת, כי אז יצטרף גם הוא למוקיעיו המושחתים של "אויב העם". ואולי יקום בני בגין ויעשה מעשה כשל אמיל זולא בשעתו, שכן רבים מטים לו אוזן; השם בגין הוא עדיין בעל משמעות לבני המחנות כולם. אם לא ישמיע בן זה קול מחאה כנגד הניסיון העלוב של נתניהו להציג לפנינו דרייפוס המחדד את הקומדיה האנושית העלובה המתנהלת בידיו ובידי אשתו – מוטב שבגין הבן ישתוק מעתה והלאה שכן לא רק מכבודו הוא גורע.

הליכוד של היום אפילו איננו דומה לליכוד שהיה.

סיכום ביניים

במשך כעשרים שנה מתנהל לעיניו מחזה הזוי שכוכביו הם בנימין ושרה נתניהו, החיים בבועה משל עצמם, מנותקים מהמציאות היומיומית בארץ. במשך התקופה הזו נאלצנו להתמודד עם פרשיות רבות שהציגו את שרה נתניהו הבעייתית גם כמעורבת בהתנהגות בלתי הולמת בחסות בעלה המגונן עליה עם חבר יועציו המשפטיים. במקרים רבים עלה בידי מגונני בני הזוג נתניהו לחלץ אותם בעור שיניהם גם במקרים בהם היה ברור מצבם המחפיר. למרות זאת ידע אף ראה ושמע הציבור על נוסח תפישתם הקלוקלת של בני הזוג שתיאבונם אינו יודע שובעה – עד להקיא.

אך הנה קמה לנו מחדש דבורה והיא שופטת שלא נתפשה לא לחשש, לא לחרדה מפני הוד מעלתם אנשי קיסריה המעטירה, וסיכמה במלים מושחזות את מה שידענו ורבים סירבו להאמין בו – והמסקנה הבהירה כמעט כאור מכה בסנוורים היא, כי ראש ממשלתנו שאינו מסוגל לרסן את התנהלותה הפרועה של רעייתו – אסור לו להמשיך לאחוז בהגה הספינה היקרה לכל אחד מאיתנו. ואולי אין אלה שורות מסכמות שכן בארץ הפרדוכסים שלנו גם פרשה זו תתויק בארכיון נשכח, ואנחנו, מני נפתלי, נחזור להיות שקופים המובלים לעזאזל.

אהוד: בתור אחד מקהל "המובלים לעזאזל", כלשונך הנרגשת – נראים לי דבריך מוגזמים עד כדי גיחוך. אף שלא הייתי בעבר מחסידיו של נתניהו, אני אינני מודאג כיום מהנהגתו את המדינה או מראייתו (הנכונה) את המציאות הסובבת אותנו. למשל, בכל אחד מעימותיו עם אובמה, נתניהו צדק ואובמה טעה. זה בעיניך כמובן פתפותי ביצים.

וכדי לקבל קצת פרופורציות אחרי דבריך המוסריים, הנשמעים כמו מפי אחד מנביאי ישראל הזועמים, קרא בעיון את המאמר הבא:

* * *

ד"ר יוחאי סלע

הלוגיקה הפאשיסטית של חברי-הכנסת הערבים

על-מנת להבין את הלוגיקה הפאשיסטית של חברי-הכנסת הערבים הפועלים במסגרת "הרשימה המשותפת", נדרש קונטקסט רחב יותר הקשור למה שמתחולל ברחבי המזרח-התיכון הערבי. הינה כי כן, זאת התמונה הנשקפת לנו, נכון לחודש פברואר 2016, בנוגע לעולם-הערבי המתפרק והמפורק לרסיסים:

 הצבא הסורי של בשאר אל-אסד מכתר את העיר חאלב בעזרת סיוע אווירי מסיבי של רוסיה המפציצה את העיר ללא-רחם. מאות רבות של הרוגים היו ברחבי המדינה הסורית רק מתחילת החודש הנוכחי, ועשרות-אלפי פליטים סורים נוספים נוהרים לעבר טורקיה במטרה למצוא מקלט זמני להם ולבני-משפחותיהם. למעשה, המשטר הסורי מבצע "טיהור אתני" של בני העדה הסונית, שבסופו כנראה יישארו בסוריה רק מובלעות של בני-העדה העלווית ושל אזורים עצמאיים אחדים שיהיו בשליטת העדה הכורדית – אם הם יצליחו לשרוד את כל התהפוכות המלחמתיות המתחוללות בימים אלה בסוריה, בעיראק ובטורקיה. בחמש שנות מלחמת האזרחים בסוריה, נהרגו כ-470,000 בני-אדם; יותר מ-4 מיליון אזרחים נמלטו מסוריה וכ-6.5 מיליון נוספים הפכו לפליטים בארצם. הטרגדיה האנושית הזו, המתחוללת קילומטרים ספורים מעיניהם, איננה ממעניינת את החבורה הזו. 

גם בעיראק מתנהל "טיהור אתני" שקט של בני-העדה הסונית, ובכך נסללת הדרך בפני העדה השיעית לסגור חשבון של דמים עם העדה הסונית ששלטה בעיראק לאורך שנים ארוכות. גם במקרה העיראקי, בסופו של דבר תתקיימנה מובלעות עצמאיות של העדה השיעית ושל אזורים אוטונומיים של בני-העדה הכורדית – אם הם יצליחו להחזיק מעמד לאור מה שמתחולל במדינות השכנות. הסכנה הגדולה יותר היא, שאחת מהמעצמות הפועלות באזור, תחליט להקריב את הכורדים למען "שלמותה" הדמיונית של עיראק, או סוריה או טורקיה. רק בשנת 2015 נהרגו ברחבי עיראק יותר מ-40,000 בני-אדם.

 בטורקיה מתחוללת מלחמת-אזרחים לטנטית בדרום-מזרח המדינה בין הצבא הטורקי לבין בני-המיעוט הכורדי. מאות-אלפי בני-אדם שרויים בעוצר כבר שבועות ארוכים, ואלפים נוספים נעצרו בשל טענות מגוחכות בשם "פגיעה בביטחון-המדינה". יתרה מזאת, המשטר הברוטאלי של טורקיה מפרסם בחדווה את מיספר ההרוגים היומי, השבועי והחודשי של כורדים שלכאורה קשורים למחתרת הכורדית.

מאידך, פוליטיקאים כורדים מאשימים את טורקיה בטבח חסר-הבחנה נגד המיעוט הכורדי בעיקר במהלך השבועות האחרונים. גרמניה מתחננת בפני טורקיה לעצור את גל הפליטים הנוהר לעבר גרמניה, ובתמורה לכך טורקיה מצליחה לסחוט את הלימון הגרמני בדרישות כספיות אין-סופיות המתבטאות במיליארדים של דולרים כל שנה. לסחטנות הטורקית אין גבול, בה בשעה שהגרמנים מוצאים את עצמם מתחמשים בנשק-קל כדי להתגונן מול מה שמכונה "האיום האסלאמי" על אורח-החיים הגרמני. יש כאלה הרואים זאת כפלישה מכוונת שיש לה מניע אידיאולוגי-דתי. גרמניה רצתה להשפיע על הנעשה במזרח-התיכון המוסלמי, אך התברר שהמזרח-התיכון על כל שלוחותיו האסלאמיות, מצליח לעצב את הפוליטיקה הפנימית של גרמניה. כך למשל, פוליטיקאים בכירים בקואליציה של אנגלה מרקל מדברים של "משטר של עוולה" בהנהגתה לאור משבר הפליטים המוסלמים – זהו נוסח שהיה שמור רק למזרח-גרמניה.

 מכונת-ההשמדה הערבית אינה פוסקת לרגע גם בתימן. כבר יותר מ-9 חודשים "הקואליציה הסעודית" כותשת את תימן ללא הכרעה ברורה בין הכוחות המזוהים עם הסונים לבין הכוחות המזוהים עם השיעים המגובים בעזרתה היומיומית של איראן.

תימן, כמו עיראק וכמו סוריה, כבר אינה ראויה למגורי אדם. אפילו השליטה הביטחונית על העיר עדן, המתבצעת בעזרת הכוחות המזוהים עם סעודיה, אינה מניבה תוצאות רצויות – לעיתים אף פחות מכך. וכך, סעודיה הצטרפה גם היא למדינה הסובלת מגלי ההדף של הטרור האסלאמי באמצעות פיגועים יומיומיים ובאמצעות טילי סקאד הנורים לעברה בידי המיליציות השיעיות החמושות הפועלות בצפון תימן. 

 לבנון נמצאת בלחץ יומיומי מצד ארגון "חיזבאללה" ומצד ארגון "ג'בהת אל-נוסרה" המאתגר את הצבא הלבנוני ואת המיליציות השיעיות הפועלות באזור הגבול המשותף עם סוריה. לבנון היא מדינה כושלת ובלתי-מתפקדת, בדומה למרבית המדינות הערביות במרחב כולו.

טוניסיה מנסה להתמודד עם גלי-טרור קטלניים בעזרת בנייתם של מכשולים קרקעיים בגבול עם לוב. לצד הבעיות הביטחוניות שהצליחו להרוס את התיירות למדינה, טוניסיה עדיין לא מצאה את הדרך הנאותה להתמודד עם הזעם הציבורי לאור הקשיים הכלכליים ובשל התנהלותם הלקויה של כל המנגנוניים הממשלתיים.

מצרים שרויה בימים אלה במלחמה למען שרידותה הכלכלית ולמען שרידותה הביטחונית מול תנועת "האחים המוסלמים" הפועלת בתוככי מצרים, ומול ארגון "המדינה האסלאמית" הפועל בחופשיות רבה באזור חצי-האי סיני.

ירדן אינה מסוגלת לקיים את עצמה ללא תמיכה כספית מאסיבית של מדינות-המפרץ, וקיומה הביטחוני תלוי גם בעזרתה של ישראל. ולמרות זאת, ירדן נוטה לשחק משחקי-יוקרה מטופשים נגד ישראל על רקע השליטה בהר-הבית ובבעיות המשיקות לעניינים הנוגעים לרשות-הפלסטינית – שהיא למעשה האוייב האמיתי של ירדן. 

 גם הרשות-הפלסטינית אינה מסוגלת להתקיים בכוחות-עצמה, לא בגלל הכיבוש המדומה, אלא בשל הרגלים מגונים של חוסר-מעש מנטאלי הנוגעים לפיתוח-אזרחי, כלכלי וחברתי בדומה לשאר המדינות הערביות הכושלות במרחב כולו.

גם מדינת-החמאס בעזה עסוקה בייצור של מנגנונים של הרס והשמדה, וזאת במקום לפתח את המרחב-האזרחי הנמצא בשליטתה לטובת כלל האוכלוסייה.

לאן שלא נביט לעבר המזרח-התיכון הערבי, נמצא הרס, חורבן, טרור, אלימות ובערות קשה, הנובעים כולם מבעיות מנטאליות-תרבותיות שיש להן נגיעה לקוד הגנטי של האסלאם כמערכת תרבותית העסוקה בהרס ולא בבנייה. הגנטיקה הזו, היא כנראה אינהרנטית ובלתי-ניתנת לשליטה עד שיעקר לחלוטין המרכיב העיקרי המזוהה עם התרבות האלימה הזו.

 מהבחינה הזו, חברי-הכנסת הערביים המכהנים כרגע בישראל, פועלים על קרקע מנטאלית-תרבותית מוצקה בדומה לדגמים הפוליטיים הנמצאים במרחב הערבי המתפרק. כנראה שחינוך דמוקרטי ותרבות דמוקרטית במדינה דמוקרטית, אינם מצליחים לגבור על הנטייה הטבעית של הערבים לפעול באלימות חסרת-רסן, כפי שחווינו זאת בשנה האחרונה בצרפת, בגרמניה, בארה"ב, באוסטרליה, בקנדה, בישראל ובמדינות דמוקרטיות נוספות.

הלוגיקה הפאשיסטית המניעה את המעשים האלה היא כנראה די פשוטה: אם החברה הערבית-המוסלמית, כפי שהיא כיום, אינה מצליחה להגיע להישגים יוצאי-דופן בדומה להצלחותיהן של המדינות-הדמוקרטיות, חובה על המוסלמי להרוס את ההוכחה לקיומה של עליונות תרבותית-מנטאלית על האסלאם ועל התרבות הערבית. אין תימה אפוא, שהפליטים המוסלמים שנהרו לעבר אירופה לאורך עשרות השנים האחרונות, רובם בחרו להתמקד בניסיון לערער את המימד התרבותי-הדמוקרטי בשל תחושת נחיתות תרבותית מעצם היותם מוסלמים, הנחשבים – בעיני עצמם בלבד – לעליונים בהשוואה לדתות ולעדות אחרות. מסתבר, שהאידיאולוגיה האסלאמית והחברה האסלאמית אינן מצליחות להתכתב כהלכה עם המציאות היומיומית המודרנית – לא רק במדינות המוסלמיות אלא גם במדינות הדמוקרטיות-המערביות בהן הן פעולות. 

כשחברי-הכנסת הערבים מדמיינים לעצמם את "המדינה הפלסטינית הגדולה", איזה מקורות השראה יש להם? איזו דוגמא ומופת של מדינה ערבית או של מדינה מוסלמית הם יכולים לשאוב ממנה השראה נאותה? מן הדין היה שחברי-הכנסת הערבים יעסקו יומם-וליל בפיתוח אזרחי מואץ של האוכלוסייה אותה הם לכאורה מייצגים.

אלא, שחברי-הכנסת הערביים – בדומה לחבריהם בעולם-הערבי – עסוקים בטיפוח תרבות ההרס, פעם בשל מניע דתי ופעם בשל מניע לאומני המתחלף על-פי מאזן האלימות הפוטנציאלי שניתן להפיק ממנו. מבחינות רבות, החברה הערבית המתגוררת בישראל אינה שונה במהותה מכל חברה ערבית אחרת המתגוררת במרחב כולו ואף מעבר לו. לקבוצות האלה יש קווי-דמיון משותפים: שיעור גבוה מאוד של מעורבות בתאונות דרכים. שיעור גבוה מאוד של עבירות פליליות. שיעור גבוה של אלימות בתוך בתי-הספר הערביים. שיעור גבוה מאוד של אלימות בתוך המשפחה ושיעור גבוה של אלימות מינית – וכל זה לצד טיפוח הבערות בשם הדת כהצדקה לעצלנות אינטלקטואלית.

כל אלה משמשים, למעשה, כלים בידי הלוגיקה הפאשיסטית של חברי-הכנסת הערביים במלחמתם נגד מדינת-ישראל ואורחות-חייה, משום שהאלימות הטבועה בחברה הערבית מקבלת הצדקות על-פי מתווה ידוע של טענות המתבטאות ב"קיפוח" וב"אפלייה" לכאורה. הטענות האלה אינן אופייניות רק למה שמתחולל בישראל, אלא הוא מתרחש באורח יומיומי ובאופן בולט מאוד בכל מדינה בה מתגורר מיעוט מוסלמי כלשהו.

 התיאורטיקנים של השמאל הישראלי על גווניו השונים זיהו את פוטנציאל ההרס המגולם באידיאולוגיה הערבית. לפיכך, מבחינה היסטורית, השמאל הישראלי תמך בסוציאליזם הערבי של עבד אל-נאצר, באידיאולוגיה של מפלגת הבעת', בלאומנות הקרימינאלית של סדאם חוסיין, של חאפז אל-אסד, של יאסר ערפאת, של תנועת החמאס, של עזמי בשארה, של חנין זועבי, של מחמוד עבאס, ואפילו חלקים מהם מצאו זהות אינטרסים עם האידיאולוגיה הקטלנית של חומייני, של אחמדינג'אד, של חסן נסראללה ושל ארדואן.

בכל רגע נתון, לאורך עשרות השנים האחרונות, השמאל הישראלי – על גווניו השונים – הצליח למצוא את הפסיכופאט המוסלמי התורן ממנו אפשר היה להפיק תועלת אידיאולוגית כלשהי כדי להצדיק את קיומו המיותר.

 אלא שפוטנציאל ההרס של האידיאולוגיה הערבית או האסלאמית, הפך עם הזמן למכונת-השמדה עצמית כפי שהיא משתקפת לנו באורח-יומיומי ברחבי העולם-הערבי המרוסק. אין מדינה ערבית אחת החיה בשלום עם שכנותיה או שורר בה שלטון אזרחי נאות כיאה למדינה מודרנית. כל ההוכחות מונחות לפנינו – שהפנטזיה הלאומנית הפאשיסטית של חברי-הכנסת הערביים תהפוך את חייהם של ערביי ישראל לחלום בלהות קטלני בסגנון סורי, תימני, עיראקי או לובי.

בסופו של דבר, ההכרה הזו תחדור לרבים מאיתנו – שהלוגיקה הפאשיסטית הערבית הזו, היא נטע זר לחלוטין למקום הזה – כפי שהאסלאם הוא נטע זר כאן –  ומקומם הטבעי נמצא הרחק מעבר לגבולותיה של מדינת-ישראל יחד עם אוהדיהם.

היום הזה נראה קרוב מתמיד – גם בעזרתם האדיבה של חברי-הכנסת הערבים הקשורים ל"רשימה המשותפת".

ד"ר יוחאי סלע, "הלוגיקה הפאשיסטית של חברי-הכנסת הערבים", מגזין המזרח התיכון, 11 בפברואר 2016. 

* * *

רות ירדני כץ

1. הלב כואב אבל...

ממש לא נעים אבל זה היה צפוי. ראש-ממשלה מוכשר, מבריק, חכם – לא עמד בפני יצר החמדנות. כסף העביר אותו על דעתו והוא לא בחל בשום צורה ודרך להתעשר על חשבון הציבור. לנסוע בכל רחבי-העולם, להתענג על מלונות פאר, אוכל משובח, סיגרים שכל אחד עולה הון ועטים-נובעים. האיש לא הבין שאין מצב בעולם שבתפקידיו הרמים הוא לא ייתפס. הוא לא הבין ולא האמין, אבל זו עובדה מר אולמרט משלם מחיר צנוע לעומת מה שעשה. 

כל-כך עצוב.

 [אהוד: בעיניי אהוד אולמרט לא אשם. ובוודאי שלא בהשוואה לפוליטיקאים אחרים אצלנו שכיהנו ומכהנים עדיין בתפקידיהם!

 הכנסתו לכלא היום, 15 בפברואר (בעוד הפושע דרעי יושב על כס שר הפנים) – היא בעיניי שערורייה משפטית! – ליבי עימו ואני כואב על כך. יום יבוא ותראו שצדקתי. כך גומלים למי שהיה ראש העיר ירושלים באחת מתקופותיה הקשות! – והיה ראש ממשלה בתקופה קשה של מלחמה! – בושה וחרפה! טירוף מערכות! פסטיבל שכולו צדקנות וצביעות!]

2. יש לנו בריכת שחייה

עברנו דירה. בגילנו עשינו מהפך. לא, לא לדיור מוגן – לבית מרווח, יפה ואפילו יש בריכה. בחיים לא חלמתי על בית עם בריכה. בחיים! אבל נפלה הזדמנות נדירה ושכרנו את הבית, שבכניסה מקבלת אותנו גינה יפה, פרחים ועצי פרי. כשראינו את הבית מאוד התרשמנו כיוון שהתיכנון הוא ייחודי ואז נודע לנו שמי שתכנן אותו הוא האדריכל משה ספדיה. 

משה ספדיה, אדריכל ידוע, שבין שאר עבודותיו הוא בנה חלק של הרובע היהודי ואף התגורר שם. הוא גר ברחוב מקביל לשלנו, כאשר אנחנו גרנו שם, אבל אף פעם לא נפגשנו. ידענו שהוא שכן. קבלן שאיתו ספדיה עבד במשך שנים גם ברובע היהודי הוא מוטקה בורוכוב, איש מקסים, נעים הליכות מבין עניין ומקצוען, וידידות אמיצה נרקמה בין השניים. כאשר מוטקה רכש מגרש במבשרת ציון לפני הרבה שנים, היה ברור שמשה ספדיה יתכנן את הבית וכך היה. ספדיה תיכנן ומוטקה בנה אותו. כל מי שנכנס אליו מבין שזה לא בית רגיל. 

נפגשנו עם בעל הבית מוטקה, וכבר מהפגישה הראשונה נוצר קליק והעיסקה נעשתה, ואנחנו בבית מוצף אור, נוף מדהים ויש לנו בריכה!!! מי חלם על בריכה? בחיים לא.

אבל לעבור דירה צריך כוחות נפש. לא ההעברה, לא ההתמקמות – אבל לך תעביר את כל החשבונות כמו חשמל, טלפון, גז מים וכו׳ – מהדירה הישנה לדירה החדשה, זאת משימה כמעט בלתי אפשרית. עד שעונים, עד שמסבירים, הם מתחילים בסידרה של בקשות שאי-אפשר לדעת איך יוצאים מזה. תשלחו חוזה, טופס, קריאת מונה ו... ו....

שאלנו את העורך דין שלנו האם הוא יכול למנוע מאיתנו סבל מיותר ושהוא יטפל בכל אלה שגורמים רק עינוי? הוא השיב בחיוב ואמר שזה עולה כסף. אמרנו שווה.

נחכה לחשבון. אבל הבית שבו אני גרים ברגע זה של החיים שווה אפילו את הייסורים של החברות המגעילות. יש לנו בריכה!!!

אהוד: מן הסתם גם לאהוד אולמרט היתה בריכת שחייה פרטית כדי לעשן בה את הסיגרים המושחתים שלו!

* * *

יהודה דרורי

טבילה גלאט כשר

הקבוצות החרדיות הקיצוניות שבידלו עצמם מעם ישראל וממדינת ישראל, וכפו עלינו עלייה במחירי מוצרים (בגלל חותמת "גלאט-כשר") ממשיכות בשחצנותן, וכבר מצאו להן גורם נוסף: המקוואות.

לפי החלטת בית המשפט העליון מהשבוע שעבר, כל יהודי זכאי לבוא ולהיטבל במקווה אם הוא רוצה בכך, כי הרי המקוואות, לידיעתכם, נבנה בכספי האוצר או הרשות המקומית, והמשרתים במקוואות מקבלים את משכורותיהם מהמדינה.

אז אם קבוצות החרדיות הקיצוניות חוששות מהקונסרבטיבים (ר"ל) או הרפורמים (חו"ח) שמא יטבלו שם – שיבנו לעצמן מקוואות לעצמן ומכספן, ושלום על ישראל.

איך שלא יהיה, קבוצות החרדים הבדלניות והקיצוניות הללו, תהפוכנה במוקדם או במאוחר לכת נפרדת מעם ישראל, בדומה לשומרונים או לקראים!

* * *

מנשה שאול

על קנאים וחמורים

במחשכי הקנאות המוסלמית

מנהרות המוות

בעקבות קריסת המנהרה ברצועת עזה בסוף ינואר שבה ניספו 7 מחבלים, יצאו ראשי חמאס, ובראשם ראש הממשלה איסמאעיל הנייה, במסע תעמולה שבו התגאו בחפירת המנהרות כאמצעי מלחמה נגד ישראל, והדגישו כי במנהרה שקרסה נשבה החייל אורון שאול.

מגמת מסע-התעמולה, שבמסגרתו מוצג מותם של שבעת המחבלים כחללים (שאהידים) למען פלסטין, נועדה להדוף את הביקורת הגוברת על מותם של חופרי המנהרות – מוות ללא מלחמה, נוכח העובדה שהיו עוד שלושה מקרים של קריסת מנהרות. האחרון – בגבול עם סיני, שגבה את חייו של אדם אחד.

ריבוי קריסת-המנהרות נעוץ בכך שהאדמה היא אדמת לס רכה. בנוסף, כשחופרים עמוק יותר מ-25 מטר, עולים מי התהום המאיימים להציף את המנהרות. גם הצפת אזור-המנהרות הגובל בסיני על-ידי צבא מצרים מגבירה את היתכנות הקריסה.

מקורות ברצועת עזה הודיעו כי המחבלים מצאו את מותם במנהרה אחרת, שלא הובילה לכיוון ישראל, אלא לחצי-האי סיני. הטענה היא אפוא שמדובר במנהרות המכוונות נגד ישראל מטרתה לרכך את זעם האוכלוסייה נגד חמאס על הקורבנות שגובה חפירת המנהרות.

יסודות הג'יהאד בצרפת

אימה בצרפת, "הולדת הג'יהאד הצרפתי" זהו שם ספרו של המזרחן הצרפתי ז'יל קֶפֶּל, שנדד במרוצת 30 השנה האחרונות בבירות ערב בין דמשק, קהיר, ריאד וביירות, בניסיון לתהות על קנקנם של האיסלאם הקנאי והטרור הג'יהאדיסטי.

קפל מתמקד בתופעת הטרור האיסלאמי בצרפת, שניצניו הופיעו שם החל משנות ה-80' של המאה ה-20. מרבית הפעילים הם דור שני של מהגרים מאלג'יריה. עיקר פעילותם של הג'יהאדיסטים היתה במסגדים, וזו התקיימה ללא פיקוח מצד השלטונות. נקודת המפנה היתה ב-2005, כשאבו מצעב הסורי (להבדיל מאבו מצעב אלזרקאווי, ירדני במוצאו, שחוסל במתקפה אווירית של ארצות-הברית בצפון עיראק) – פירסם ב-2005 ספר בן 1600 עמודים שבו קרא למהגרים בצרפת לפגוע באינטרסים של המערב ועודד את הפעילות במסגדים, שהפכו במרוצת הזמן לחממות של טרור.

קומץ אינטלקטואלים אלג'יראיים בצרפת, כמו פרופ' מוחמד ארכון שלימד בסורבון, פעלו נגד הטרור, אך מאמציהם העלו חרס. קפל מפנה בספרו אצבע מאשימה גם כלפי קנאים מצריים כמו אלזמור ועבוד שהואשמו ברצח סאדאת. ב-1997 יזמו השניים כנס בעיר לוקסור שבמצרים שבו השתתפו קנאים, ובעקבותיו נרצחו באותו מקום 60 תיירים.

בראש גלוי

אוניברסיטת קהיר, האוניברסיטה הגדולה ביותר במצרים, אוסרת על עובדות האוניברסיטה להופיע בכיסוי ראש. בית הדין המנהלי אישר את האיסור ונתן לו תוקף חוקתי. 80 מרצות באוניברסיטה המופיעות לעבודתן באוניברסיטה כשרעלות על ראשיהן, הגישו ערעור על החלטה זו בטענה כי האיסור נוגד את החוק שקובע כי מקצוע ההוראה הוא זכותם של כל אזרחי המדינה, וכי התנאי לקבלה לעבודה הוא כישורי הוראה ולא צורת הלבוש, הצבע, הגזע, השפה, הדת והשייכות האידיאולוגית והפוליטית.

ית הדין המנהלי דחה את הערעור.

כזכור, לפני כשנתיים גם המשטר בסוריה אסר על סטודנטיות ומורות להופיע במוסדות החינוך עם כיסוי ראש כלשהו.

אסור לרקוד

בשם הדת והאמונה, אוסרת הרפובליקה האיסלאמית האיראנית על האיראנים לרקוד, כשם שהיא אוסרת סוגים אחרים של אמנות, כגון שירת נשים. מי שמפר את האיסורים, ייענש בקנסות ובמאסר.

אבל הצעירים האיראניים ממשיכים לרקוד בחשאי, ולשם כך הם נעזרים גם במתן כינויים אחרים לריקוד, כמו התעמלות וגימנסטיקה. לאיראן היתה להקת בלט, אך זו פורקה עם פרוץ המהפכה האיסלאמית ב-1979. חבריה היגרו לשוודיה והקימו להקה חדשה בשם "הבלט הפרסי".

השלטונות אוסרים גם מכירה של נעלי ריקוד והם אף פוקדים את חנויות הנעליים כדי לאכוף את האיסור. אך הצעירים שממשיכים לרקוד בחשאי רוקדים בדרך כלל בלי מוסיקה, כדי שלא לעורר את חשדם של הפקחים.

באין חמור

הבדואים שוכני המדבריות וההרים בחצי-האי ערב נעזרים בחמורים כדי להדריך אותם במציאת הדרכים הקצרות ליעדיהם, היות שחמורים מתמצאים יותר מבני אדם בדרכי המדבר.

פעם הטילו השלטונות על מהנדס לסלול כביש שיחבר בין שני יעדים בשטח הררי לחוף ים סוף מצפון למכה. המהנדס הגיע למקום וביקש את עצתם של נכבדי העיר בקביעת התוואי, והללו יעצו לו להיעזר בחמור כדי לגלות את הדרך הקצרה ביותר.

שאל המהנדס: "ואם אין חמור, מה לעשות?"

תשובתם לכך היתה: "כשאין חמור, נעזרים במהנדס כמוך."

מתוך המגזין "מראה" 371.

 * * *

קישור מומלץ לתערוכה האחרונה של אורי שולביץ בארה"ב

מלחמה ושלום

www.urishulevitz.com

 * * *

רביבה בן זאב

הנסיעות למחנות ההשמדה בפולין

את הפולמוס האחרון על הנסיעות לפולין, עורר התלמיד אוהד פרידמן, כשהתקומם על הסכום הרב שנדרשים התלמידים לשלם בעדן. אוהד העז להתקומם על אי השיוויון בין יכולתם הכלכלית של כמה מהתלמידים לממן את העלות הגבוהה של הנסיעה – לבין אי יכולתם של אחדים מחבריהם לעמוד בתשלום ועל כן הם נשארים בבית בעוד בני כיתתם נוסעים.

אוהד פרידמן האמיץ יצא למאבק על עיקרון השיוויון, למרות שמשפחתו דווקא יכולה ומסוגלת לעמוד בגובה התשלום, אך מטעמים מצפוניים החליט למנוע מעצמו את הנסיעה.

שמעתי את אוהד ואת אביו שלומי בשידור רדיו ברשת ב' של קול ישראל, ולא יכולתי שלא להציע שישנה דרך נוספת חלופה  לנסיעות היקרות הללו והיא זולה ושווה לכל נפש.

בלתי נסבל הדבר שמדובר במערכת החינוך, שתומכת בנסיעות הללו אך מסרבת לממן אותן  ודורשת בחוסר רגישות מהתלמידים לממן בעצמם בסכום של כמה אלפי שקלים, שלא כל משפחה יכולה לעמוד בו. 

אין זה סוד שבנסיעות למחנות ההשמדה היו כמה אירועים מביכים ומבישים בלילות. מורים שהשתתפו במסע סיפרו על כמה בני נוער שהשתתפו במסע, וכטוב ליבם במשקה וכאשר ההורמונים גברו על התבונה – הזמינו נערות פולניות לחינגה.

אמנם ראינו את הצעירים צועדים בעמק הבכא שבמחנות ההשמדה עוטים עליהם את דגל ישראל מתרגשים ומזילים דמעה, והבכי היה אמיתי ואותנטי. 

תלמידים רבים שהתראיינו לאחר שובם, סיפרו שחוויית המסע המטלטל שחוו במחנות ההשמדה העצימה את הבנתם וגרמה להם להפנים יותר ויותר את  חשיבות הבית הלאומי שלנו: מדינת ישראל בארץ ישראל.

אך כפי שאוהד פרידמן ציין, העלות הגבוהה של הנסיעה גורמת לאלה שאינם יכולים לעמוד בה, להישאר בבית.

 ומה החלופה?

ובכן, במקום כל זה, אפשר לערוך בבתי הספר ימי עיון עם מרצים מהשורה הראשונה, בהם ידברו ויספרו על השואה כחלק מהאנטישמיות שהיוותה רקע למעשה הנורא ביותר של המאה העשרים שסופו הרס וחורבן והשמדת שישה מיליון מהעם היהודי.

סופרים ואנשי רוח שידברו ויספרו על התופת שהעם היהודי עבר בשואה, על מעשיהם ההירואיים של חסידי אומות העולם  ועל המקלט היחידי שהיה ליהודים ושגם להגיע לכאן דאגו שונאינו להקשות ולמנוע מהם: ארץ ישראל, הבית האמיתי שאיפשר להם להשתקם אחרי כל הזוועות, להתאושש ולהקים משפחות.

נסיעה לירושלים ל'יד ושם'

את החווייה המצמררת שעברתי באופן אישי בביקור שם – לא אשכח לעולם. אילו נסעתי לאושוויץ (כל בני משפחת אימי הושמדו שם), אני משוכנעת שלא הייתי חווה את החווייה אותה אני נוצרת בליבי עד היום מהביקור ב'יד ושם'.

 לאחר מכן, אחרי שיעכלו את החוויה, יוכלו מורים טובים לגבש שיחות עם התלמידים שיוכלו (אם ירצו)  להעלות על הכתב את רשמיהם מהסיורים הלימודיים החשובים הללו.

השיעור ההיסטורי הזה יעלה פרוטות, בכסף קטן ממש, בהשוואה לאלפי השקלים שגובים מהם בעד הנסיעה לפולין. החווייה והמסקנה שכל התלמידים והתלמידות יוכלו להסיק ולהטמיע מהלימוד ומהשיעור ההיסטורי הזה – לא תסולא בפז!

אהוד: אי אפשר, ממש אי אפשר, להעמיד את הביקור ב"יד ושם" במעלה גבוהה יותר מן הביקור באושוויץ, שהלא אפילו לעומת מוזיאון השואה בוואשינגטון, "יד ושם" מקרטע מאוד, והצפיפות והרעש הן מעלתו העיקרית.

 * * *

תאוות דעת וידע

ד"ר יואל רפל נפרד מענת דולב ז"ל, עמיתה וידידה

ענת היקרה והאהובה,

נפש עדינה שכולה נשמה יתירה,

נלקחה לעולמה נשמה טהורה. אישה יפה הובאה למנוחה אחרונה. עורכת חכמה ומגישה מעולה, שקולה, לא יישמע עוד בתוכנית שהיתה, לכל הקהל הגדול שבא ללוותך בדרכך האחרונה, כמשב רוח רענן ביום חמסין.

פרידה מענת שבצניעותה, בלבביותה ובהומור הייחודי לה ריתקה כל אחד להתקרב אליה ולבקש לשהות במחיצתה.

אני חש כמי שנוטל עתה תפקיד כפול. בחצר שברחוב ליאונרדו דה וינצ'י היינו קולגות שנים לא מעטות, אך היינו גם יותר מכך. הענקת לי זכות מיוחדת, שכן זכיתי שתראייני אותי פעמים רבות מספור בתחומי עיסוקיי ומחקריי בנושאי יהדות וחגי ישראל.

אהבתי אותך ויותר מכל הוקרתי אותך, בראש ובראשונה בגלל תאוות הדעת והידע שלך. לתאוות הדעת לא היה אצלך גבול. את 'בלעת' את עולם הדעת לא בכפיות, לא בכפות, לא  במצקות אלא בתרוודים מלאים, שכל בוקר ציפית למצוא אותם מלאים בתוכן חדש, תוכן שנועד להיבלע באותו היום.

שאלתי אותך פעם: מתי את מספיקה לקרוא כל כך הרבה? ואת קראת במידה שאינה מוכרת היום וגם לא בעבר. בלעת ספרים בכל התחומים, ספרות ומחשבה, רפואה ומשפט, מדעים מדוייקים ויהדות, הכול בעת ובעונה אחת. היית בור סוד שאינו מאבד טיפה, הכול נאגר בראשך לשימוש על פי הצורך.

תשובתך לשאלתי היתה פשוטה, שעות הלילה הן אצלי שעות קריאה ולא שעות שינה.

הידע שלך היה מדהים ואת גנזת אותו עד הרגע שנזקקת לו, וזה תמיד היה אותו רגע כאשר האדרנלין, כלשונך, התפרץ, ואת הורדת את המתג ופתחת את המיקרופון. כמה היית האחת והיחידה באותו רגע, באותה שעה ייחודית ומיוחדת בשידורי קול ישראל, 'בשלוש עם ענת דולב'.

במשך שעה אחת ביום העברת את שידורי רשת ב' מחיי היומיום והחדשות הבלתי-נפסקות – אל עולם אחר שרבים מהמאזינים כה מייחלים לו. הבאת לשידור עולמות אחרים, וכאשת מקצוע מהמעלה הגבוהה ביותר עשית זאת בדרכך החריפה, החדה, הבהירה ומתוך בקיאות, ויותר מכל נכונות לשמוע ולא רק להשמיע. לא עשית קיצורי דרך ולא נתת הנחות, הן לך והן למרואיינים, הכל בשלמות אחת ובנועם, מבלי שמישהו מהמאזינים ידע על הקשיים הגדולים שאת מתמודדת איתם. 

שעות ארוכות אני קורא מה חשו המאזינים כלפייך וכלפי תוכניתך היומית. אין ולא זכור כדבר הזה. חכמים לימדו אותנו כי 'צדיקים, דבריהם הם זיכרונם' – ואת ענת, שהיית כה קרובה ליהדות, לתרבות היהודית, תוכניותייך – שכל אחת מהן היתה חד פעמית – הן זיכרון מתמשך שלא יסוף לעולם מההיסטוריה של קול ישראל, תחנת שידור מפוארת, שהיתה במשך עשרות שנים פס-הקול של מדינת ישראל, אך עתה עלה עליה הכורת ואורותיה כבים בזה אחר זה. מגדלור שאלומת האור שלו האירה שנים רבות מרחבים גדולים כבה, וגדול הכאב ורב היגון.

יהי זכרך ברוך, בגן עדן תהא מנוחתך.

כן - זהו כוחו של הרדיו. זהו כוחה של התודעה. באותה שעה ביום היית מאושרת, חדה, חריפה, ידענית. אבל גם לכח הזה יש כנראה קצה.

הבטת יחד איתנו בכאב בחצר המתרוקנת והולכת מעובדים וחברים. כנראה שלא באמת הפנמתי שהשיחות על החורבן המקצועי שקיימנו בחצר, הן כאין וכאפס מול השיחות הפנימיות שודאי ניהלת עם עצמך על החורבן האישי, על הגוף הבוגד.

אנחנו, שישבנו איתך במערכת, ראינו רגעים של קושי בלתי נסבל. של אדם צעיר, הטובה שבטובים, שקמלה מול עינינו. היית חברה, אשת רדיו מדהימה ועד הרגע האחרון נשארת גם האישה הכי יפה וחכמה בחדר. את זה שום דבר לא יכול היה לקחת ממך. גם כשבשיא הכאב התקשית להאמין.

והנה רק סיפור אחד על ענת ותעצומות הנפש. מתוך הקושי הנורא, התעקשת להאכיל את החתולים בחצר הרדיו המתרוקנת. גם כשבקושי הצלחת ללכת, לא ויתרת לכל מי שהתייחס אליהם כמטרד. האכלת בגלוי. האכלת בסתר. החתולים הפסידו בעלת ברית מלאת חמלה. אנחנו נחסר חברה.

נוחי בשלום על משכבך חברה יקרה. עצמי עיניים ונוחי. תחסרי לי מאוד מאוד

* * *

דרור אֵידָר

מנומס מאוד יחסית

תגובה למכתבו של ד"ר דוד אדלר

מ'חדשות בן עזר' גיליון 1120

קראתי את תגובתו של דוד אדלר למה שאירע בכנס שוברי השתיקה במכון ון ליר. אכן חשוב לצפות גם בדוברים האחרים, הן כדי להיווכח שבהשוואה לדבריהם, הייתי חלבי למדי, וגם כדי לראות כיצד התקבלו דבריהם מול דבריי. 

אינני יודע מה עיסוקו של אדלר, וייתכן שהוא פסיכולוג, אבל לכנות את ה"עלבון האישי הצורב שלי" כדבריו – "מפתח חשוב להבנת התנהגותו ודעותיו," הוא המשך ההתנהגות של ההמון בכנס בון ליר. מילא "דעותיו", אבל מה זה "התנהגותו"?

אני מבין שמבחינת רובו המוחלט של הקהל, הפגישה עם אמירה קוהרנטית מהצד השני, שטיעוניה היו מראה הפוכה לטיעונים הקבועים הנשמעים משמאל – הייתה קשה. התחושה ששודרה לאורך הערב מצד הדוברים השמאליים וגם מהקהל, היתה קינה על אבדן ההגמוניה. מכאן הזלזול הנוגע ללב של הקהל (מישהו בקהל צעק כלפיי "מדוע הבאתם את החיקוי? עדיף היה להביא כבר את אורן חזן!" – מחיאות כפיים).

לימדתי בבצלאל שירה עברית כשלוש שנים. רבים ממורי האקדמיה לאמנות נמנו על השמאל היותר רדיקלי. באחד הכנסים האקדמיים, הפריעו לי (בדיוק כמו בון ליר ובמקומות נוספים) למרות שהבאתי פרי מחקר בן כחצי שנה. בישיבת מורי המחלקה דיברה ראש המחלקה על חשיבות הפלורליזם ושמיעת דעות אחרות. אז קם ראש הקנוניה ואמר: "את מדברת על שמיעת דעות אחרות. אני רוצה לשאול אותך, האם היית מזמינה לפלנטת אושוויץ קצין ס"ס ללמד שירה?"

לבד מהטמטום המשעשע של האיש, עובדה היא שאיש (או אישה) ממורי המחלקה שנכחו שם לא מחה או אמר משהו. אלדוס האקסלי כתב את ספרו "עולם אמיץ ומופלא" על החברה שהיכרתי שם.

עכשיו, אדלר חושב שה"עלבון" מסביר את "התנהגותי ודעותיי". יבושם לו. חשבתי שנימקתי את דבריי. במידה הפוכה אפשר לומר שביקורתו נובעת מדעה קדומה ידועה.

עדותו של אדלר ש"הקהל היה מנומס מאוד יחסית," היא נכונה. יחסית לרוב הערב, הקהל ישב בנימוס והקשיב לדוברים שרובם דיבררו את מחשבותיו. זאת "לא חכמה". היכן התגלה הצד הפראי, חסר הנימוס, שאינו רוצה לשמוע – באותו חלק מן הערב שבו נתקלו בדעות "בלתי אפשריות" מבחינתם, כאלה ששמעו מאנתרופולוגים שביקרו בשבטים נידחים, ובאותו ערב הזדמן להם לשמוע את נציגיהם. מסתבר שהכחשת המציאות היא עניין עקבי שם.

עוד העיר אדלר: "בנוסף, אציין שאידר ממש 'הזמין' במכוון מחאות מהקהל, כבר בתחילת דבריו."

אתם מוזמנים לצפות בדבריי ולבדוק אם הוא צודק. כל שאמרתי בפתח דבריי היה, שאני רגיל במהומות מצד קהל שמאלי משום שהדברים קשים לאוזנו. לכן ביקשתי לאזן שגם עבורי (ומן הסתם עבור רוב אזרחי המדינה), היו הדברים ששמעתי עד אז מפי רוב הדוברים – קשים עד להתפוצץ (ההתנשאות הריקה של גל נור, תמיכתו בחרם על חלקים מישראל וקריאתו למרי אזרחי. ההתקפות הקשות של קרמניצר. ההשוואות הדוחות של ישראל היום לגרמניה של 1930 כפי שעשה צימרמן. אם אינכם יודעים, בעוד שלוש שנים יעלה פה הפיהרר. ולקינוח ההתחסדות של יולי נובק, מנכ"לית שוברים שתיקה, כולל הביזוי של פרופ' ג'רלד שטיינברג שהיה בקהל). אז כפי שסבלתי בשקט ושמעתי בעניין את הדוברים הקיצוניים הללו (אפילו סיכמתי את דבריהם), ציפיתי לתרבות הקשבה מצד הקהל. "הזמנתי"?! בדיוק ההפך.

ואבחנה אחרונה של אדלר, המלמדת על כלל ביקורתו עליי: "בנוסף, שים לב שהוא השווה את 'המתנגדים' היום לשלטון, ליגאל עמיר שכן בכוונת שניהם היה לערער את שלטון הרוב – אוי לאוזניים שכך שומעות,"

אז מה, אוי לאוזניך, ולכן צריך להפריע ולבזות? הרי אני הייתי אורח של המכון. בלעדיי ובלעדי חברי, פרופ' אשר כהן, הערב היה מסתיים בקול ענות חלושה כעוד ערב צדקנות של השמאל המדבר לעצמו. מה חשב אדלר, שנבוא לשמוע את דברי הבלע של הדוברים האחרים ואז נמטיר עליהם דברי חנופה?

באשר לתוכן אבחנתו האחרונה על ארגוני השמאל (מדוע "מתנגדים" לשלטון הושם אצלו במרכאות, הם לא?) ויגאל עמיר, הנה מה שאמרתי:

"כבר עשרים שנה אנחנו מתווכחים בינינו על אופי הזיכרון של רצח ראש הממשלה יצחק רבין, זכרו לברכה. לטעמי, הזיכרון אינו נמצא במחלוקת הזמנית בין ימין לשמאל באשר לעתידה של הארץ הטובה הזאת; עיקרו הוא בהתמודדות עם משמעות הרצח: האלימות ככלי לכפייה פוליטית.

"האלימות שיגאל עמיר נקט הופעלה נגד הסכמת הרוב. זה העיקרון הבסיסי ביותר בחברה דמוקרטית. לא רק ש'אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו.' בתשתית היראה הזאת, נדרשת גם הסכמה בין הפרטים השונים על 'כללי המשחק'. הרוב קובע את עתידו, תוך התחשבות רבה ועמוקה במיעוט, בערכיו, תרבותו וצרכיו; אבל בשאלות הגדולות באמת, אין לנו דרך אחרת להחליט, לבד מאשר הכרעת הרוב. יגאל עמיר התנקש בעיקרון הזה, משום שהסכמי אוסלו התקבלו באמצעות הכרעת הרוב. אמנם על חודו של קול, ובעצם על חודם של עריקים מהאופוזיציה שהקואליציה קנתה באמצעות משרות וכבוד – אבל אלו כללי המשחק. ההסכם הגורלי ביותר לעתידנו מאז מלחמת העצמאות התקבל על חודו של קול אחד – ועדיין הקול הזה העניק את המנדט לממשלה הנבחרת.

"יגאל עמיר התנקש בעיקרון הזה. ובמובן הזה חלק מארגוני השמאל ממשיך את דרכו של עמיר. הם מתנקשים בעיקרון הסכמת הרוב. מכיוון שאין הכרעה לאומית באשר לעתידה של הארץ, ודרכו של השמאל באופוזיציה נראית ארוכה, פונה חלק ניכר ממה שהיתה פעם העילית המובילה של העם והמדינה – אל העולם. אריסטובלוס והורקנוס מכניסים את רומא לירושלים כדי שתפסוק ביניהם, והיהודים יאבדו את עצמאותם וריבונותם. בעיניהם, אבדה בינת העם הזה ופסו מנהיגי אמת מן הארץ. לכן 'אין ברירה' אלא לפנות לעולם שיבוא ויעשה פה סדר."

עד כאן חלק מדבריי שם (אפשר לצפות בהרצאה כולה ביו-טיוב. כתבו את שמי ושם המכון). אתם מבינים שלא עלבון יש פה אלא טיעון, ארגומנט, היקש (חלק ממסכת שנכתבה במיוחד לערב הזה, בניגוד לרוב הדוברים שדיברו בע"פ). פרובוקטיבי? "מזמין מהומות"? בדימיונו של אדלר. כל מה שאמרתי היה חלבי ודהוי לעומת הדברים שהשמיעו דוברי השמאל שם, לבטח בהשוואה להלשנה של 'שוברים שתיקה' בעולם, והנזק האדיר שהארגון הזה גורם ליכולת עמידתה של ישראל מול גלי הטרור. אבל אוזנו של אדלר (כמו שאר משתתפי הכנס) מורגלת בדבריהם, לא בדבריי. 

אסיים באחד המכתבים שקיבלתי למחרת האירוע מאדם שנכח באותו ערב (שמו שמור עימי משום שלא ביקשתי רשותו לפרסם, אבל אם אדרש, אוכל להראות). כנראה שהוא ראה דברים שונים מעדותו של דוד אדלר:

שלום ד"ר אידר,

הייתי אתמול בקהל בכנס של מכון ון ליר. כנראה שאיננו משתייכים לאותו מחנה פוליטית אך אני סבור שדמוקרטיה אינה רק זכויות אדם אלא גם עקרונות כמו פלורליזם וסובלנות ואני חושב שהתנהגות חלק מהקהל אתמול לא הייתה ראויה.

היכולת להקשיב גם למי שאינו מסכים איתך וגם שדעותיו מקוממות אותך הינה עיקרון דמוקרטי חשוב. איך נגיע להידברות ללא הקשבה? אם אנחנו תומכים בפלורליזם איך נעשה זאת בלי לשמוע את מי שחושב אחרת מאיתנו? כאן כמובן הסכמתי עם דבריך לקהל ש"עד עכשיו שמעתם רק את עצמכם."

בקיצור, אני כותב מייל זה בגלל תחושת חוסר נוחות מהתנהגות חלק מהקהל אליך (ולפרופסור כהן), מחוסר היכולת להקשיב ומההפרעות החוזרות ונשנות. אני לא יכול להתנצל בשם מחנה שלם (קשה לי גם עם ההגדרה "מחנה") אבל לפחות אני יכול להביע את חוסר הנוחות שלי (ובכוחי הדל ניסיתי גם להשתיק אנשים שישבו סביבי ולנסות לגרום להקשבה ולא הייתי היחיד).

אני חושב שאפשר לחוש אמפתיה (למשל, לתחושה של סתימת הפיות שהצגת) גם ובעיקר אם אתה חווה את אותה חוויה בעצמך. איך אפשר להתווכח עם תחושה של אדם? 

כנראה שלא נצביע לאותה המפלגה בבחירות הבאות אבל אני מקווה שכן נהיה פתוחים להקשבה לדעות אחרות, נצמצם הכללות ונוכל לראות את הגוונים והמורכבות.

בברכה...

לפני כעשור עסקתי בשקיעתן של אליטות. אחת האבחנות להתפוררות הסמכות והשליטה של העילית הוותיקה היא ההתכנסות בתוך עצמה ואבדן הסקרנות לשמוע את היריב. במקרה הטוב מנידים ראש בביטול. כשאין סקרנות ודוהה הרצון למצוא אתגרים אינטלקטואלים חדשים – מה שנותר הוא ביטול וזלזול ביריב מתוך הצורך הנואש בשימור ההגמוניה. לכן באות הזעקות והמהומות הדופקות על תודעתנו בכל שני וחמישי, שעיקרן קריאת "העיירה בוערת" נוכח חילופי המשמרות בחברה, או הסברים פסיכולוגיים על "עלבון אישי צורב" המסביר את "התנהגותו ודעותיו".

* * *

אהוד בן עזר

ליף, מוצרט, ברהמס ולהב שני בפילהרמונית במוצ"ש האחרון

בניצוחו של להב שני בן ה-27 החל הקונצרט ביצירה "חותמו של אילתור לתזמורת קאמרית" מאת ינעם ליף, בביצוע "אנסמבל המאה ה-21". הקהל האזין בסבלנות ובנימוס, כדרכו ביצירות מודרניות ישראליות קצרות בפתיחת קונצרט. בלטו לטובה הכנרית הנמרצת יעל ברולסקי בעלת שפת הגוף המעניינת, והפסנתרן נעמן וגנר. כל נגני האנסמבל היו על רמה גבוהה – אך אליי היצירה לא דיברה, ודומני שכך חשה גם מרבית הקהל. היצירה השנייה היתה הקונצ'רטו מס' 29 ברה-מינור לפסנתר ולתזמורת, ק' 466, של וולפגנג אמדאוס מוצרט (1756-1791), שבה שימש להב שני כפסנתרן וכמנצח גם יחד. השילוב לא פעל לטובתו כי נגינתו היתה, לפחות באוזניי – בינונית, וכך גם הניצוח. חבל שאין נוהג שאין מחברים מנצח ופסנתרן בביצוע אחד אלא תמיד אלה נשארים שני תפקידים נפרדים. מוצרט הפעם היה כבד ומשעמם ודומה שניכרו בו עקבות המאמץ הכפול.

ואולם פיצוי לקהל היתה היצירה הנפלאה שמילאה את החלק השני והאחרון של הערב – הסימפוניה מס' 4 במי מינור, אופ' 98, ליוהנס ברהמס (1833-1897). כאן היה להב שני במיטבו, מנצח צעיר מבריק ומיומן שהוביל את התזמורת בכל ארבעת פרקי היצירה ללא רגע של שיעמום, והקהל ממש נסחף והגיב במחיאות-כפיים ממושכות בתום הקונצרט. בייחוד משכו את האוזן החצוצרות, אשר להן תפקיד חשוב ביצירה, ובייחוד שלוש החצוצרות הארוכות, שדממו במשך מרביתה, ורק בפרק האחרון נתנו ביצוע מלהיב ביותר.

למרבה הצער, במוצ"ש, אחרי הטשולנט, מפליצים. אמנם בשקט, אבל מדי פעם גל של סירחון. אנחנו יושבים בשורה 13 כיסא 27.

* * *

בעוד שנתיים, בשנת 2018,

תימלאנה 140 שנה למושבה הראשונה

של ראשית העלייה הראשונה

שנת 1878

פתח תקווה

היכונו לפסטיבל ההכחשה והאי-דיוקים ההיסטוריים

כמו הבלדה הבדויה על חמשת הרוכבים

* * *

נתי מלאכי

סוּסִים מְפֻחָמִים

סָבִי הַמָּנוֹחַ שֶׁלְּמַעְלָה

שֶׁמְּשַׁמֵּשׁ לִי כַּיּוֹם מוֹרֵה דֶּרֶךְ

הָיָה מְשַׁרְבֵּט לִי בִּמְדֻיָּק בְּיַלְדוּתִי הַגּוֹעֶשֶׁת

סוּסִים מְפֻחָמִים

שׁוֹעֲטִים בַּדַּף הַמּוֹרִיק

זְקוּפִים אוֹ שְׁמוּטֵי צַוָּאר

אֲפִלּוּ

סוּס עֲרָבִי בְּלִי שֵׁן שֶׁזָּקוּק לְטִפּוּל

(שֶׁלֹּא אֶפְחַד מֵהָרוֹפֵא)...

אָנָטוֹמְיָה

שֶׁל שְׁרִירֵי סוּס

מָה זֹאת אָהֲבָה בֵּין אֵם לַסְּיָח

אֲבָל עִם הַזְּמַן

כְּשֶׁנֶּחְלַשׁ צִיֵּר לִי סוּס עָיֵף, חָבוּט

וּמָרוּט מֵחוֹלִי הַמְּחַפֵּשׂ רַק

שַׁלְוָה בַּגֻּמְחָה הַהִיא

שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ לָלֶכֶת

וְנִפְרַדְתִּי.

* * *

יוסי אחימאיר

הערות מעמוד הפייסבוק שלי

13.2.16.

עם שידורו של הסרט האחרון בסדרת "העברים", והפעם על לאה גולדברג, מן הראוי לומר תודה גדולה למפיק ולבמאי יאיר קידר ולצוות שלו. כך עושים טלוויזיה איכותית! כך עושים סרטי תעודה מושקעים, שמרתקים אותך אל המסך, שמשאירים אותך עם טעם של עוד.

"ראיתי לפני עיניי דמות של אחד מחיל הקנאים מבית שני, שנקלע בדרך נס לתקופתנו... הנשק חלק מגופו. והוא כולו קורן אמונה, נכונות ומסירות בלתי מוגבלת ובלתי מסוייגת... כל כולו יהודי, עברי וארצישראלי. על הקנאות לערכים הציוניים הוא הוסיף את הגבורה, גבורת הלחימה ומסירות הנפש.

"זו היתה קנאות לא קולנית, לא צעקנית, שקטה, בוערת בפנים, המחייבת קודם כל את נושאה, את נושא האש בקירבו. הוא תבע קודם כל מעצמו, ומעולם לא דרש מזולתו יותר מאשר דרש מעצמו...

"הוא כתב ודיבר על הכרה בחיינו. אם אתה חדור בהכרה מסויימת, הרי הכרה זו צריכה להכתיב לך את כל מעשיך, מחשבותיך, צעדיך, ללא הפוגה וללא פשרה. קודם כל ללא פשרה עם עצמך, ללא פשרה עם הציוויים המוסריים שלך, ללא פשרה עם מצפונך... לא חשובה החולשה, לא חשובים המיספרים, לא חשובים יחסי הכוחות, אם רצונך אמיתי ואם הכרתך מחייבת, ואם אתה מוכן לתת את הכול, הרי לא תנוצח, לא תנוצח לעולם...

"הוא חינך אנשים ששמחו לצאת לאתגרים המסוכנים ביותר, ולא נרתעו מהדברים הקשים ביותר, והם כלל לא ידעו שהם עושים מעשה גבורה..."

מי כתב מילים אלה? – שאלתי אחר-הצהריים את משתתפי הסמינר "אבות ומייסדים", שהתקיים במעלה החמישה והוקדש ללח"י. אני דיברתי שם על הנושא: מיאיר ועד שמיר.

ובכן, נכון – יצחק שמיר. האם למשמע הדברים – אמרתי לקהל – לא דומה עליכם כאילו לא רק על יהושע כהן נאמרו, אלא גם על יצחק שמיר עצמו, בין אם זה שמיר המחתרתי ובין אם זה שמיר המדינאי?

היתה זו חוויה לעמוד לפני קהל בן 300 איש ולספר על ראש הממשלה השביעי, שהיה משקמו של אירגון לח"י לאחר רצח יאיר.

רחמים על האמריקאים (ועלינו– )

האם אלו הם המועמדים שהאומה האדירה הזו יכולה להוציא מתוכה לקראת הבחירות לנשיאות? האם מבין המועמדים העלובים הללו ייצא הנשיא האמריקני הבא?

מצד שני, אולי אחרי נשיאותו הרופסת של אובמה – הכול שם אפשרי?

אינני יכול להתנבא מי ירש את כסאו של אובמה, יש לי תחושה אחת – זה לא יהיו הילארי קלינטון ולא דונאלד טראמפ.

אולי בלומברג? – הלוואי.

10.2.16.

יש ובתום נגינת יצירה בקונצרט, אני מפנטז: אולי המנצח יזמין את המלחין לעלות לבמה ולקבל תשואות?

אמש זה קרה: לא, לא מוצרט (מהמאה ה-18) ולא ברהמס (מהמאה ה-19) עלו אל הבמה, אלא ינעם ליף (מהמאה ה-21). כן, מלחין ישראלי צנוע, שהופיע בתוכנית ובתוכנייה לצד שני הענקים. יש כבוד גדול מזה?

9.2.16.

פרידה מתמר: עם פטירתה של תמר אבידר, הסופרת והעיתונאית, המזוהה כל-כך עם "מעריב", שלפתי מארון הספרים את אחד מספריה משובבי הלב ביותר: "אסתר הגדולה" – סיפור מהחיים עם מתכונים. את הספר העניקה תמר לנעמי שלי, ליום הולדתה.

"ספר על ישראל של פעם, כפי שזכיתי לחוות אותה בילדותי," כתבה בהקדשה. אכן, ספר שכולו נוסטלגיה, שבו מספרת תמר על אימה, בחיפה של פעם, כשהוא מעוטר בפרסומות שמעוררות געגועים לימים ההם.

תמר אבידר, שמאות מאמריה פזורים על דפי "מעריב" ונספחיו, כתבה ספרים רבים, המפורסם בהם, אולי, הוא "בעל זה לא דבר מצחיק". תשאלו את עמוס, יבל"א.

הסתלקותה של תמר – לא ב"מעריב"! לא אתמול ולא היום נזכר שמה של תמר אבידר ז"ל בעיתון שנתנה לו את כל חילה הספרותי-עיתונאי. "מעריב" של היום, לא של פעם, התעלם לחלוטין מאחת מאושיותיו בשיא תפארתו. הידיעה היחידה על דבר מותה של תמר פורסמה ב"ידיעות אחרונות", מודעות האבל פורסמו ב"ידיעות" וב"הארץ".

פעמיים טעה רזי ברקאי – בראשונה כשהישווה בין גופות חללי צה"ל לגופות הטרוריסטים הפלסטיניים, בין אימהות שכולות ישראליות לפלסטיניות, ובשנית, כשבעימות עם ד"ר שמחה גולדין, האב השכול, לא ממש התנצל. רזי ברקאי משחיל בתוכניותיו לעיתים קרובות את דעותיו, מרבה לראיין ברדיו הצה"לי גורמים עוינים לישראל, דוברי "פתח" וכיו"ב. יש לי ביקורת עליו ועל אופן התנהלות התחנה הצבאית, ויחד עם זאת – הקריאות לפיטוריו של רזי ברקאי אינן מקובלות עליי. הן הופכות אותו ל"גיבור" התורן של חוגי השמאל.

8.2.26.

בהקשר לאקט-הבגידה של ח"כי בל"ד, שוב אנו קוראים פרשנים, המסבירים כי דווקא רוב הציבור הערבי, אזרחי ישראל – התמתן. כך, למשל, בן-דרור ימיני ב"ידיעות אחרונות" היום.

אם כך – ואני מקווה שכך – מדוע ערביי ישראל בוחרים לנציגיהם ולדבּריהם את הקיצונים ביותר, את המסיתים, את השקרנים, את אלה המזדהים עם הטרור הרצחני ומצדיקים אותו? מדוע אנו רואים בכנסת ישראל (כאשר הם לא ברמאללה) צבועים כמו זחאלקה, זועבי ורטאס?

מכבי תל-אביב – גם בכדורגל, גם בכדורסל, על הפנים. אמנם, מקום שני בשתי הטבלאות, אבל איזו עליבות כפולה של מועדון מפואר במשחקים האחרונים. טוב, אני מאז ומתמיד עם בית"ר (שגם היא גורמת דפיקות-לב לאוהדיה...)

7.2.16.

חברי מנוער, דן יזרעאלי, הפתיע אותי ושלח לי צילום בשחור-לבן מטיול של צופי רמת-גן אי שם בנגב לפני למעלה מיובל שנים.

"האם זו הפעם היחידה שאתה במרכז ולא בימין?" – שואל דן...

הגינוי החד-משמעי של ראש מועצת רהט, טלאל אל-קרנאווי, לטרור הדקירה שהיה בשבת בעירו – ראוי ומכובד ביותר. כך מגנים בכנות, מכל הלב, באמת. אולי פעם גם ראשי "הרשימה המשותפת" יואילו לגנות את הפיגועים הללו, או שהם ימשיכו להזדהות עם הפושעים ה"שאהידים"?

* * *

נעמן כהן

"שלום עכשיו" בסוריה

ועידת מינכן 2016

ועידת מינכן 2016 – שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב, ומזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי חתמו בוועידת מינכן על הסכם שלום בסוריה.

ועידת מינכן 1938 – צ'מברליין והיטלר חותמים על הסכם שלום.

הכרזתו של נוייל צ'מברליין ראש ממשלת אנגליה: " שלום עכשיו".

https://www.youtube.com/watch?v=FO725Hbzfls

בינתיים מאיימות טורקיה וסעודיה להיכנס למלחמה ומי יודע אילו עוד מדינות יקחו חלק בקרבות.

פָּה פָּהּ פָּה – אין פָּה בערבית – אין עם פלישתינאי

טענתה של חברת הכנסת ד"ר ענת בֶּרקו (לא פֶּרקו) שהעובדה שאין בערבית את היכולת לבטא פּה דגושה היא הוכחה שאין עם פלישתינאי, אין לה כמובן שחר.

הפרמטרים לקביעה אם יש עם פלישתינאי או אין עם כזה הם אחרים. בדיוק כשם שההבדל בין השפות השמיות לשפות האריות אינו מוכיח שקיימים גזעים כאלו.

מהבחינה הזו צודקת חברת הכנסת המסוממת תמר זנדברג שטענה מולה: "אין לך שכל." אבל האם זנדברג המתנאה בשכלה הרב (ובצריכת הסמים שלה)

http://rotter.net/forum/scoops1/96115.shtml

יכולה בעצמה להוכיח את קיומו של עם פלישתינאי?

מהו עם?

אין הגדרה אמפירית ואובייקטיבית למושג "עם". לכל היותר ניתן להשתמש בהגדרה שהיא טאוטולוגיה – "עם" הוא קבוצת אנשים המגדירה את עצמה כ"עם".

האם הפלישתינאים עצמם מגדירים את עצמם כעם?

ודע מה שתשיב לפיליסטיני

("פיליסטיני" – כינוי לבור חסר השכלה ותרבות).

מתי ואיך הומצאה פלשתינה?

מתי ואיך הומצא העם הפלשתינאי? והאם הוא בכלל קיים?

מקור השם פלשתינה בכתבי הרודוטוס (484-425 לפנה"ס). בספרו "היסטוריה", קרא הרודוטוס לארץ: "אשור הפלישתית" (ביוונית (SYRIA  PALESTINA על שם הפלישתים שכבר לא היו קיימים בתקופתו.

לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא, בשנת 135 לספירה, חיפש הקיסר האדריינוס שם חדש לפרובינציה הרומית שנקראה אז יהודה (ברומית JUDEA), שם שימחק את זכר היהודים מארצם, והוא החליט לאמץ את השם שנתן הרודוטוס, וקרא לפרובינציה – SYRIA  PALESTINA, שם שנשאר עד סוף התקופה הביזנטית, ועבר מהלטינית לכל השפות האירופאיות.

בהגות האירופאית נפוץ מאד  המושג: "פלישתיות" – פיליסטיניזם. מכיוון שהפלישתים הגיעו להישגים חומרים ניכרים אבל לא פיתחו כתב או תרבות כתובה, ציין המונח "פיליסטיני" (או "פיליסטר" בגרמנית) כינוי לאדם בור, נבער מדעת, חסר תרבות.

לפני הכיבוש הערבי של ארץ ישראל כינו הערבים את הארץ "ארץ שאם". הערבים שחיו בערב הכירו שני כיוונים צפון שנקרא על ידיהם שמאל (שאם בערבית) או דרום שנקרא על ידיהם ימין (יאמן בערבית). כלומר כל הארצות מצפון לערב נקראו ע"י הערבים שאם-שמאל. (מושג שאומץ היום מחדש ע"י דעא"ש-המדינה האיסלמית).

בקוראן נקראת ארץ ישראל "ארץ בני ישראל". לפי מוחמד אללה אלוהיו (אלוהים הערבי-מוסלמי) נתן (רק) לעם ישראל את ארץ ישראל על שתי גדות הירדן (סורה 7 פסוק 32). השם "פלשתינה" או "פלסטין" אינו מוזכר כלל בקוראן.

במאה השביעית לספירה לאחר כיבוש הארץ אימץ שלטון הכיבוש הערבי של "ארץ ישראל" את השם ג'ונד (אזור) "פלסטין" ככינוי מינהלי לדרום א"י בלבד. צפון א"י נקרא "אורדון" – "ירדן".

בשלהי התקופה העות'מאנית החלו משכילים ערבים-מתמערבים (באופן בולט נוצרים-אורתודוכסים) להשתמש בשם האירופי "פלשתינה", וביפו נוסד ב-1911 העיתון "פלסטין". כך עבר המושג  היווני-רומי-אירופי במקורו – לערבית.

המונח פלסטין ככינוי פוליטי לארץ ישראל כולה, אומץ ע"י הערבים רק לאחר שהבריטים קראו לשלטון המנדט –PALESTINE . ראוי לציין שלמרות שערביי א"י אימצו לעצמם במשך השנים את הכינוי "פלישתים", אין כל קשר, אתני, תרבותי, או היסטורי, בין הערבים לפלישתים.

השלטון הבריטי יצר מלאכותית שלוש מסגרות מדיניות מלאכותיות, ויצר בתוכן "יש מאין" שלושה עמים מלאכותיים:

א. מדינת "עבר הירדן" ו"העם העבר ירדני".

ב. בתחומי מסופוטמיה יצרו הבריטים מדינה שקראו לה "עיראק" ויצרו את ה"עם העיראקי".

ג. בשטחי המנדט הבריטי שהבריטים קראו לו PALESTINE החל להיווצר העם "הערבי פלישתי" – בערבית "פילסטיני". ("היהודים" בתחום פלשתינה נשארו עם שמם המקורי, אבל כונו בשפות אחרות "פלשתינאים".

ככלל היהודים התנגדו למונח הבריטי "פלשתינה" ודרשו להוסיף את השם העברי: "ארץ ישראל". רק לאחר מאבק הסכימו הבריטים להוסיף לפרסומים הרשמיים ולכסף, את שם הקיצור: "א"י".  

גם ערביי ארץ ישראל התנגדו למושג "פלשתינה" שנכפה עליהם ע"י הבריטים. לדידם המושג Palestine טעון במשמעויות אירופאיות, שיש להן זיקה ברורה לתנ"ך וליהודים. השם הרשמי Palestine בהצהרת בלפור שניתנה ליהודים וכתב המנדט שהתייחס אליה, קבר לדידם את חלום הממלכה הערבית הגדולה. כבר בהסכם פייצל-וייצמן ב-1919 – שהבריטים סייעו לנסחו, ציין המושג Palestine את הצד היהודי העומד מול הצד הערבי.

בשנים הראשונות אחרי מלחמת העולם, הערבים דרשו שהארץ תוגדר כ"סוריה הדרומית" ("סוריה אל-גֻ'נוביה") אשר בירתה בדמשק.

עארף אל אערף, ממנהיגי הערבים בירושלים, ייסד עיתון בשם זה, וטבע את הסיסמה "בשם הערבים נחיה ובשם הערבים נמות."

עמיתו המופתי הירושלמי מוחמד אל חוסייני, שמונה ע"י הבריטים לעמוד בראש המועצה המוסלמית העליונה, הקים את "הוועד הערבי העליון" כגוף הפוליטי העליון שהנהיג את הערבים בתקופת המנדט, ועמד בראשו.

ודוק: השם היה "הוועד הערבי העליון", ולא הועד הפלישתינאי העליון.

במשך השנים גבולות המנדט הבריטי השפיעו על התודעה הערבית, וערביי א"י בתחום המנדט החלו לאמץ לעצמם בהמשך את השם "פלסטינים".

לאחר הקמת מדינת ישראל ב-1948 כבשה מדינת "עבר הירדן" את שטחי "יהודה ושומרון", ולאחר סיפוחם  החליט עבדאללה מלך "עבר הירדן" לשנות את שם מדינתו ממדינת "עבר הירדן" למדינת "ירדן", ואת שם עמו שינה ל"עם הירדני" מפני שמעתה הוא שולט לא רק על הגדה המזרחית של הירדן, אלא גם על חלק מהגדה המערבית.

 שטחי יהודה ושומרון הכבושים על ידו קיבלו את השם "הגדה המערבית" (כי הם ממערב לירדן). כבמטה קסם נהפכו ערביי יהודה ושומרון ל"ירדנים".

הגדרת ערביי א"י כ"ירדנים" התקבלה גם ע"י השמאל הישראלי. לדוגמא אהרון כהן – איש "השומר הצעיר" (שנאשם בריגול למען בריה"מ), בספרו המונומנטאלי "ישראל והעולם הערבי", (ספריית פועלים, מרחביה, 1964), אינו מזכיר את המונח "עם פלשתינאי" או "פלסטינים" אפילו פעם אחת בכל 641 עמודי הספר. לפני 1948 הם היו לדידו "ערבים" או "ערביי ישראל". לאחר מכן "ירדנים". לפני מלחמת ששת הימים עדיין לא חדר המושג המומצא "עם פלשתינאי" לשיח השמאל הישראלי.

בשנת כתיבת ספרו של כהן, (לפני "הכיבוש) חוברה "האמנה הפלשתינאית" הטוענת שאין כלל בנמצא עם "פלסטיני". קיים רק "עם ערבי-פלסטיני", וגם הוא רק חלק בלבד מ"האומה הערבית".

הרבה לעג ספגה גולדה מאיר, מ"הפיליסטינים" הישראלים כאשר אמרה: "הלא גם אני פלשתינאית!"

אבל עובדתית הצדק היה עימה: היא אכן היתה פלשתינאית ונשאה בשעתו תעודת זהות פלשתינאית. היא צדקה מפני שלא קיים כלל עם-פלשתיני. (ספק גם אם קיים עם ערבי-פלשתיני). גולדה הייתה פלשתינאית אבל לא ערבייה-פלשתינאית.

המונח "עם פלסטיני" (ללא הערביות) הוא המצאה של השמאל הפיליסטיני הישראלי, המאוחר.

מחזק את הדברים האינטלקטואל הערבי-נוצרי, ד"ר לפילוסופיה, (ומרגל למען החיזבאללה) – ד"ר עזמי בשארה, הטוען  כי אין כלל בנמצא "עם פלסטיני", והמושג "עם פלסטיני" הוא רק המצאה של הקולוניאליזם האירופאי.

"יש רק 'אומה ערבית' אחת," מדגיש ד"ר בשארה, "ופלסטין זו סוריה הדרומית".

http://www.youtube.com/watch?v=P3n5-yG-6dU

אין כלל בנמצא "עם סורי", "עם עיראקי", עם לבנוני", "עם פלסטיני", ואפילו לא "אומה ערבית", כולם רק המצאה של הקולוניאליזם האירופאי, קובע איברהים עוואד, הידוע בשמו החליף אבו בכּר אל בגדדי.

קיימת רק אומה מוסלמית אחת ומדינה איסלמית אחת!

תרבות ונשים מרוקאיות

בדומה לשרת התרבות הישראלית מרים סיבוני-רגב, שהתנאתה כי אינה קוראת את צ'כוב, גם שרת התרבות הצרפתית, פלור פלרין, הודתה (בבושה יש לומר) שאינה קוראת ספרים, ובעקבות הודאה זו היא הוחלפה בשרת תרבות חדשה.

בדומה למרים רגב-סיבוני, גם שרת התרבות החדשה של צרפת היא יהודייה מרוקאית בשם אודרי אזולאי (אישה זונה וחללה לא ייקח).

אודרי אזולאי, לשעבר היועצת לנשיא הולנד בנושאי תרבות ותקשורת, ומנהלת המכון הלאומי לקולנוע, היא בתו של אנדרה אזולאי, יועץ בכיר למלך מרוקו מוחמד השישי, שהיה גם יועצו של אביו, המלך חסן השני.

מעניין מדוע לא לקח אותה מלך מרוקו לתפקיד שרת התרבות המרוקאית? או לפחות יועצת לענייני התרבות המרוקאית?

יש לשער שהיהודייה המרוקאית אזולאי, שזה עתה הצתרפתה, בקיאה יותר בתרבות הצרפתית מאשר בתרבות המרוקאית של מולדתה מרוקו.

אנחנו כמובן מעדיפים את שרת התרבות שלנו מרים סיבוני-רגב, שעם כל מגרעותיה היא שרת התרבות העברית והיהודית.

ובהקשר הזה של היהודי הנודד המחליף את תרבותו וזהותו, ברני סנדרס הנאבק על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב התנאה בכך שהוא בן של מהגר פולני. (יהודי הס מלהזכיר).

הגאוניות של מוחמד וטעותו של רזי ברקאי

שדר גלי צה"ל ראובן זאב (רזי) ברקוביץ-ברקאי השווה בשידור בין משפחות חללי צה"ל שגופתם נחטפה ע"י החמאס לבין גופות המחבלים הרוצחים שאינן מוחזרות למשפחות ללא התחייבות לא לקיים עצרת הפגנה בעת הלוויה.

הרגש אומר שאין כל הבדל בין אימא ערביה לאימא יהודייה באשר לכאב על אובדן בנה. אבל האם באמת כך הוא?

עם תוצאות קרב באדר (624 לספירה) הקרב שניהל מוחמד נגד אנשי עירו מכה, הוא המציא ופיתח רעיון גאוני. רעיון מלחמת המצווה "הג'יהאד".

רעיון הג'יהאד – מלחמת המצווה של מוחמד הוא רעיון גאוני, אין בו מפסידים. יש בו רק מה שקורין "A win-win situation" – המנצחים במלחמה מקבלים את השלל. אדמות, בתים, רכוש, עבדים. מוחמד כמובן מותיר ברשותו חמישית משלל הכופרים בכלל (סורה 8 סורת השלל, פסוק 1). ואת כל שלל היהודים (סורה 59 פסוק 7).

הנופלים במלחמה גם הם אינם ניזוקים, נהפוך הוא. הם זוכים בחיי עולם בגן עדן. הם זוכים שם לאוכל, שתייה, נערות בתולות יפות ונערים יפים  (סורה 52 פסוק 17-25 סורה 56 פסוקים 15-21 ). (אגב בניגוד למקובל הקוראן אינו מגביל את מספר הבתולות לשבעים ושתים).

"הוי המאמינים כאשר אומרים לכם, צאו למלחמה למען אלוהים מדוע תכרעו תחתיכם בכבדות? האם ישביעו חיי העולם הזה את רצונכם במקום העולם הבא? הן תענוגות העולם הזה קצרי מועד הם לעומת העולם הבא." (קוראן סורה 9 פסוק 38).

"צאו למלחמה, כל קל רגליים וכבד גוף, וקומו להיאבק בהקריבכם את רכושכם ואת נפשותיכם למען אלוהים. בזאת ייטב לכם לו רק ידעתם." (קראן סורה 9 פסוק 41. תרגום: אורי רובין, אוניברסיטת תל-אביב).

הרעיון הגאוני הזה שכולם מרוויחים איפשר למוחמד לעמוד במבחנים קשים, לספוג הפסדים ובסוף להגיע לניצחון. הרעיון הגאוני הזה משפיע יותר מכל רעיון אחר עד זמננו בכל המרחב המוסלמי.

הרעיון הזה מביא לכך שאימהות מוסלמיות מופיעות בתקשורת ומכריזות כי הן מאושרות שבנם הפך לשאהיד והוא מקבל אוכל טוב ונשים יפות אצל אללה, ולכן הן מחלקות לכולם סוכריות בשמחה ולאות תודה.

גם שרת המשפטים לשעבר ציפורה בז'ז'וביץ-לבני-שפיצר, מסכימה עם קביעתו של לראובן זאב (רזי) ברקוביץ-ברקאי.

באוקטובר 2013 נאמה ציפורה לבני-שפיצר בפני כינוס של שדולת השמאל היהודית הקרוייהJ Street  – לבני ביקשה לגייס את פעילי השדולה, המזוהים בחלקם עם עמדות אנטי ישראליות, לפעולה למענה של ישראל. בנאומה אמרה בין השאר כי "כאבה של אם יהודייה על מות ילדיה זהה לזה של אם פלסטינית."

הקביעה הזו מעלה תמיהה. פורסם שציפורה לבני-שפיצר הועסקה במוסד, מה שמעלה את השאלה על טיב ההכשרה שניתנת שם.

יד הגורל או נס גרמו לכך שב-5 למרץ 2003 לא עליתי על האוטובוס של קו 37, בחיפה שנוסעיו נרצחו על ידי המחבל המתאבד מוחמד חמדאן קוואסמה. בערב קראתי שאימו לא ביקשה את גופתו, אלא חילקה סוכריות מרוב שמחה.

הנה מה שכתבתי אז:

עִיר הָהֲרֵגָה, חיפה מרץ 2003

קוּם לֵךְ לְךָ אֶל הָעִיר חֵיפָה.

קוּם לֵךְ לְךָ אֶל הָעִיר הַיָפָה

וּבְעֵינֶיךָ תִּרְאֶה וּבְיָדֶךָ תְּמַשֵּׁשׁ.

קוּם עָלֶה לְךָ עַל אוֹטוֹבּוּס

וּבָאתָ אֶל הָעִיר, אֶל רוֹמֵמָה, 

אֶל מְרוֹמִי הַכַּרְמֶל הַיָּרֹק. 

אֶל מַקְסִים עַל חוֹף הַיָּם הַתָּכֹל.

בְּבֵיִת הָאֶבֶן בְּבֵיתָה בְּחֶבְרוֹן

אֹם שָׁאִדי לֹא לָבְשָׁה אֶת

בִּגְדֵי הָאֲבֵלוּת הַשְּׁחוֹרִים. 

הִיא הִגִּישָׁה קָפֶה מְמֻתָּק. 

קִבְּלָה אֶת פְּנֵי הַמְּבַקְּרִים 

הַמְבָרְכִים  בְּגַאֲוָה: 

"אַל תִתְיַחַסוּ  לָאֵלֶּה אָשֵׁר נֶהֶרְגוּ 

לְמַעַן דָּרְכּוֹ שֶׁל אָלָלה כְּמֵתִים 

אֶלָּא כְּחַיִּים אֵצֶל אָלָלה.

בְּנִי הַשָׁאהִיד, לא מֵת. הוּא 

חַי וְנִיזוֹן מִיְּדֵי אָללָה. 

אֲנִי גֵּאָה בְּמַה שֶׁעָשָׂה בְּנִי, 

עָלֶינוּ לְהִילָּחֵם לְמַעַן הַדָּת שֶׁלָנוּ

וְלֹא לְמַעַן הַמְּדִינָה הַפַלֶסְטִינִית."*

בְּקַו 37 לָאוּנִיבֶרְסִיטָה בּוֹ אֲנִי 

נוֹסֵעַ, מִתְיָשֵׁב אֲנִי לְיָדוֹ שֶׁל הַנָּהָג.

מִלְּפָנִים הַסִיכּוּי לִשׂרוֹד עוֹלֶה.

לְיָד הַדֶלֶת הַקִדְמִית

אֲנִי רוֹאֶה אֶת כָּל הַנִכְנָסִים.

כָּל הַבָּאִים בַּתּוֹר.

וְאַתֶּם בְּיָהַב וּבְמִצְנָעַ

כָאֲשֵׁר הִתְחֲנַפְתֵם תִתְחָנֵפוּ,

מַלְּאוּ כְּרֵיסֵיכֶם קֻרְצָא.

* ביום רביעי ה-5 במרץ 2003, פוצץ מחמוד חמדאן קוואסמה חגורת נפץ שחגר על גופו בתוך אוטובוס קו 37 בחיפה. בנרצחים תלמידים וסטודנטים. המחבל המתאבד היה בן 20, סטודנט במכללת הפוליטכניקום בחברון וחבר החמאס. הקטע לקוח מעיתון  ארגון  הג'יהאד האיסלאמי ב-6 במרץ 2003. מתכנני הפיגוע נידונו למאסר עולם ושוחררו בעסקת שליט.

43 יהודים נרצחו "בעיר ההריגה" בקישינב. בחיפה נרצחו: במסעדת מצה – 15. במסעדת מקסים – 21. בקו 37 – 17, בקו 16 – 15.

ונחזור לתחילת הדיון. יש תמיד ובכל דבר לעשות השוואה. אבל תמיד יש לראות מה דומה ומה שונה. בחינה מחדש של ההשוואה שעשה רזי ברקאי רק מדגישה את ההבדל והשוני בין משפחות חללי צה"ל למשפחות הרוצחים – ביחס לבניהן.

הגזען הנוצרי ח"כ באסל גאטס מקלל את עצמו

בעת שכל השטחים הכבושים ע"י הערבים-המוסלמים (כ-13 מיליון קמ"ר) מתרוקנים מנוצרים, ממשיכים ערבים נוצרים בארץ להפגין את קיצוניותם האנטי-יהודית במטרה לשבות את לב המוסלמים. אחד הקיצוניים ביותר הוא חבר הכנסת באסל גטאס.

בזמן ההפגנות בהר הבית והאיסור על פוליטיקאים להגיע להר, הגיע באסל גאטס (המטביל) הנוצרי הכופר להפגין את אדיקותו הדתית (בשנאת יהודים) ולהתפלל שם, הגם שיש איסור מוסלמי גם על תפילת נוצרים בהר.

ועתה ביחד עם חברי מפלגתו חנין זועבי ומוחמד זאחאלקה הפגין באסל גאטס הנוצרי הכופר את אדיקותו הדתית (בשנאת יהודים) ונפגש עם משפחות המחבלים, הכתיר אותם כ"שאהידים", והתפלל את תפילת "אל פתיחה" המוסלמית לעליית נשמתם לגן העדן.

כידוע בסורת הפתיחה של הקוראן "סורת אל פתיחה" יש אמנם חרפות נגד היהודים הקרויים "זעומים ע"י אללה, אך גם חרפות נגד הנוצרים הנקראים "תועים". אבל באסל גאטס הנוצרי הכופר יכול לקלל את עצמו. הוא הרי אינו תועה. זה הרי פוגע ביהודים.

 באסל הצדיק את רצח היהודים באמרו: "ביום שחברי כנסת ערבים יימנעו מלבקר משפחות שהידים שאיבדו את בניהם היקרים בשירות המאבק נגד הכיבוש העושק – הם לא הלכו להרוג או ניסו להרוג על רקע פלילי או עברייני – ביום שאנו נימנע לבקר ולפגוש משפחות שהידים, נצטרך לפנות את מקומנו, להשאיר את המפתחות, וללכת הביתה.‎"

בל"ד המפלגה הדמוקרטית בישראל

רוויטל מדר מגזענות אנטי-אשכנזית לאנטי-ציונות ולאנטישמיות

אם חלילה יגיע הכיבוש המוסלמי, עבורו באסל גאטס נלחם, הוא באמת יצטרך ללכת מכאן כפי שנאלצים לברוח מרבית הנוצרים תחת הכיבוש הערבי-מוסלמי.

כבר כתבתי רבות על הגזענות האנטי-אשכנזית שנהפכה לאנטי ציונות ולאנטישמיות, והנה הוכחה חדשה. האקטיביסטית הגזענית האנטי-אשכנזית, כתבת "הארץ" רוויטל מדר, קובעת שבארץ יש רק מפלגה דמוקרטית אחת הלוחמת לזכויות האזרח והיא בל"ד, שהיא נמנית על חבריה. ("מפלגה דמוקרטית אחת בישראל", "הארץ", 8.2.16)

רוויטל מדר קובעת כי: "לנוכח הגינוי שגינתה הרשימה המשותפת את ההוקעה של חברי הכנסת חנין זועבי, ג'מאל זחאלקה ובאסל גטאס, ואת ההסתה הפרועה נגדם, ולנוכח העדר גינוי כזה מצד יתר המפלגות בכנסת, די ברור שהאיום על הדמוקרטיה בישראל לא מגיע רק מצד הימין הקיצוני יותר או פחות. האיום על הדמוקרטיה בישראל, מ-48׳ ועד היום נעוץ בציונות."

אליבא דמדר – לא בל"ד מאיימת על הציונות רחמנא ליצלן אלא הציונות מאיימת על בל"ד.

מדר פעילת בל"ד מתנגדת להעלאת הצגה על ה"פרהוד" (טבח יהודי עיראק) בנימוק ש"במציאות העכשווית, סביר יותר שסיפור הפרהוד רק יחזק את האתוס הציוני שלפיו הערבים הם בהכרח אויב... טוב היה לו השיח המזרחי היה דוחה מעליו את הציונות על כל המשתמע ממנה, ומתוקף עמדה זו קשה שלא לצפות ב'בנות של אבא' בדאגה." (רוויטל מדר, "השיבה לעיראק", מוסף "הארץ" 4.12.15)

אז נמליץ לגברת מדר (מדר בערבית – טיט, בוץ) האנטי-אשכנזית והאנטי-ציונית להגשים את חלומה ולחזור לעיראק (לשלטון השיעי או למדינה האסלאמית הסונית) שם תוכל לחיות תחת כיבוש ערבי-מוסלמי בשלום ובשוויון בטיט ובבוץ שבישלה לעצמה.

בשולי הדברים אני תמיד תמה באוזני עמיתתי מיהדות מוסול-מוצל, כיצד עדה קטנה כמו עדת יהודי עיראק מוציאה מתוכה כל כך הרבה אנטי-ציונים.

ודוק: כמובן שלא חסרים אשכנזים אנטי-ציונים אבל בכל זאת האשכנזים הם רוב העם היהודי.

"חייבר חייבר יא יהוד / צבא מוחמד עוד ישוב!"

בהמשך לרשימתו המעניינת של אהוד בן עזר על אגדת יהודי חייבר במסגרת "שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל" (גיליון 1119) יש לדעת כי בהפגנות מכריזים הערבים על כוונתם לנצח את היהודים כשם שמוחמד ניצח את יהודי חייבר.

הגדיל לעשות ארגון החיזבאללה ששלח בזמן מלחמת לבנון השנייה צוות צילום מיוחד שיצלם את שרידי מצודות היהודים בחייבר.

ראו את הצילומים מהאתרים הארכיאולוגיים וההיסטוריים החשובים (שאין ליהודי יכולת להגיע אליהם). ומהמוסיקה היפה.

https://www.youtube.com/watch?v=3GhcCdqCz5E&feature=player_embedded

והנה גם סרט פלישתינאי דומה:

https://www.youtube.com/watch?v=IAbI-DPXgEI&feature=player_embedded

מתחזקנה להרצוגובינה

המשורר האיטלקי-קתולי הכותב בעברית הארי זייטלבך (נתן זך) משתמש בשפתו של ביאליק וקורא במודעה מטעמו בעיתון "הארץ" (האם הוא שילם עבורה?) לאבא של מאזן: "תחזקנה!"

ההיסטוריון (מכחיש השואה) והתיאולוג המוסלמי (היהודים טמאים ומטמאים) ד"ר אבא של מאזן ללא ספק יתחזק מברכתו של זייטלבך-זך, כי הוא הרי אינו יהודי ולכן אינו טמא ומטמא.

 במודעה נוספת בעיתון "הארץ" (האם הוא שילם עבורה?) מכריז זייטלבך-זך כי "הסיכוי היחיד לשלום הוא ארמנד-עמיר פרץ, והרצוג שילך להרצוגובינה..."

מהמדונה לקלוביס ועד השומר הצעיר

פרח הפְלֵר דֶה לִי(ס) (מצרפתית: Fleur de lis או Fleur de lys, ברבים: Fleurs-de-lis, באנגלית: Madonna lily) הוא דגם של צדודית פרח סימטרי בעל שלושה עלי כותרת. לדגם ערך סימבולי ודקורטיבי בארצות רבות ולאורך אלפי שנים, וגם כיום ערכו יציב. הדגם מדמה את פרח השושן הצחור ובעברית הוא קרוי בטעות "חבצלת".

עשרים שנה לאחר נפילת האימפריה הרומית החליט מלך הפרנקים קלוביס Clovis)) לקבל את הדת הנוצרית הקתולית וכך היה למלך הקתולי הראשון. טבילתו נעשתה על–ידי הבישוף רמיגוס בריימס, כשעימו נטבלים חגיגית גם אחותו אלבופלדיס ושלושת אלפים מחייליו.

על פי האגדה ירדה מהשמיים צפחת שמן על מנת למשוח את קלוביס בשמן ולהכתיר אותו למלך, והופיע פרח הפְלֵר דֶה לִי מן השמיים כמתנה ממרים הבתולה.

הפרח נהפך לסמל מלכי צרפת ובמאה ה-14 הוסיף מלך אנגליה אדוארד השלישי לשלט האצילים שלו את הסמל כדי להראות את תביעתו לכתר הצרפתי. הפלר דה ליס הוצא מן הסמל האנגלי רק בשנת 1801, כאשר מלך אנגליה ג'ורג' השלישי ויתר על תביעתו לכתר הצרפתי.

הפלר דה ליס נותר סמל צרפת עד למהפכה הצרפתית, עת הוחלף בדגל שלושת הצבעים. פרח האירוס הוחזר לדגלה של צרפת בשנת 1814, אך הוחלף שוב בשנת 1830, לאחר המהפכה נגד שארל העשירי מלך צרפת.

רוברט באדן פאוול מייסד תנועת הצופים אימץ את הפְלֵר דֶה לִי לסמל תנועת הצופים העולמית. בספרו "צופיות לבני הנעורים", באדן פאוול התייחס לסמל כ"ראש החץ שמראה את הצפון על מפה או מצפן" והמשיך "זהו סמל הצופים מכיוון שהוא מראה את הכיוון הנכון וכלפי מעלה... שלוש הקצוות מזכירות לנו את שלוש הנקודות של הבטחת הצופה" – החובה לאל ולמדינה, עזרה לאחרים ושמירה על חוקת הצופה.

וכך הגיע הפרח הקתולי גם לתנועת "השומר הצעיר". הפעם פרח הפְלֵר דֶה לִי מצויר על רקע מגן דוד:

השומר הצעיר "שאו ציונה נס ודגל"

בכניסה לאוניברסיטת חיפה מוצגת בימים אלו תערוכת דגלי השומר הצעיר, "הניפו דגל" מאה שנות דגלי השומר הצעיר.

התערוכה, המוצגת מטעם "יד יערי" (ע"ש מאיר ולד-יערי), נפתחת בשיר הציוני שאו ציונה נס ודגל:

שְׂאוּ צִיּוֹנָה נֵס וָדֶגֶל

דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה

מִי בָּרֶכֶב מִי בָּרֶגֶל

נֵעָשׂ נָא לַאֲגֻדָּה.

דוד אמיתי מגבעת חביבה מסביר את חשיבות הדגל הציוני של תנועת ה"שומר הצעיר".

הדגל הראשון בתערוכה הוא משום מה רק משנת 1917, מקן התנועה בווארשה עם מיטק הוא מרדכי בנטוב.

לאחר מכן מוצגים דגלים מקינים שונים מרחבי העולם כולו. מדגל קן ברלין באירופה ועד דגל השומר הצעיר במרוקו ואלג'יריה מ-1962

בין הדגלים מוצג דגל הקן ע"ש אורי אילן ית"ד במקסיקו. (למרבה המזל אין דגל המנציח את בן קיבוצו אודי אדיב).

http://yadyaari.blogspot.co.il/2012/08/blog-post_13.html

אי אפשר להגזים בחשיבותה של תנועת "השומר הצעיר" להגשמת הציונות, בניין הארץ והמלחמה על הקמת המדינה. מעשי התנועה ניכרים מדן ועד נגבה.

כשאני עומד מול השיר והדגל הציוני של קיני השומר הצעיר של אז לא נותר אלא להרהר בחשיבות הדגל וההימנון הציוני לימינו, וכמה עצובה העובדה שבין ערביי הדו-קיום של גבעת חביבה טרם נמצא אחד שאינו גזען, שרואה את דברי מוחמד באמנת החמאס (והמופתי של הפת"ח) לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים, גזענות ולא מופת מוסרי.

ביוונים נלחמנו ולנו הניצחון

יוון בעלת ברית של ישראל

בעוד שהאקטיביסטים הפרו-איסלמים בישראל ובעולם מתהדרים בפעולתם לבודד את ישראל בעולם דיפלומטית וכלכלית, מתברר כי דווקא יחסי החוץ של ישראל משתפרים.

יוון היתה המדינה האירופאית היחידה שהצביעה באו"ם עם המדינות הערביות והמוסלמיות נגד הקמת מדינת היהודים, והיחסים עימה (עוד לפני "הכיבוש") היו בשפל המדרגה.

היוונים (או נכון יותר הביזנטים) הם – בגלל המסורת הדתית היוונית אורתודוכסית שלהם – אולי האנטישמים ביותר באירופה, כאשר למשל המלחין תיאודוקריס האשים את היהודים בכל המלחמות בעולם, והתגאה בעצמו שהוא אנטישמי.

והנה המנהיג היווני ציפראס, השמאלן הרדיקלי, כורת ברית יחד עם קפריסין וישראל. ישראל המבודדת זוכה לראשונה להיות חלק ממערך מדיני חשוב.

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

הספר מוקדש לזכרם של יהודה בורלא, רחל ינאית-בן-צבי, יחזקאל חנקין, אברהם משה הכהן חן תמים, חיים מיכל מיכלין, דאוד אבו-יוסף, יהודה ראב, יעקב רבינוביץ וכעב אבן-אסד – שקורות חייהם וכתביהם איפשרו את כתיבתו.

אזהרה: זה ספר נשכח שאינו נחשב שייך לספרות העברית!

ואסור ללמדו פן יֵדעו בבתי-הספר את תולדות היהודים!

אחרית דבר

אחריתם של יהודי חייבר.

ומה אירע ליהודי חייבר?

כשנה לאחר המאורעות המסופרים בפרק הקודם באה גם שעתם. אולם המלחמה בחייבר לא היתה קלה כל כך, והתרחבה עד כדי מלחמה גדולה. בחייבר היו מיבצרים רבים אשר תוקנו וחוזקו כראוי, ותושביהם הגנו עליהם בחירוף נפש. גם רבים מנבי-נדיר, אשר גלו לחייבר, הלהיבו את אחיהם לגבורה ולמלחמה.

מנהיגם של בני חייבר היה קִינָנָה אִבְּן-אִלְרַבִּיעַ, מבני-נדיר הגולים, איש תקיף ואמיץ אשר כוננה בשם "מלד היהודים". לצידו עמד גיבור גבוה כענק בשם מַרְהַבּ, שהיה נודע בתנופת חרבו. ארבעה-עשר אלף איש גייס מוחמד למערכה, שנמשכה כחודשיים שלמים, באביב שנת 628. ראשית מעשיו היתה גם כאן לכרות את דקלי-התמרים ולהתקיף את המצודות הקטנות, אשר נפלו לאחר התנגדות קצרה.

אך יותר מכולן התקשה לכבוש את מצודת קָמוּס, אשר שכנה על שן סלע מוצק, ויושביה היהודים הגנו עליה בגבורה והדפו פעמים רבות את אנשי מוחמד המסתערים עליהם. מרהב, שחפץ לנקום את דם אחיו חָרִית, אשר כבר נפל במלחמה, דרש כי עַלִי, שר-צבאו של מוחמד,  ייצא לקראתו למלחמת-שניים, וכך נפל מרהב גם הוא.

לאחר מאמצים רבים עלה בידי האויבים להבקיע אל מצודת קמוס. הם עינו, שבו, הרגו ובזזו כאוות-נפשם. קיננה נפל אף הוא בשבי והם עינו אותו כדי שיגלה את האוצרות הגנוזים של יהודי חייבר, אולם הוא עמד בעינוייו ומת בייסורים קשים מבלי גלות דבר.

לאחר שהובקעה מצודת קמוס, נפלה רוח היהודים הלוחמים בשאר המצודות, וכולן נכנעו, אך ניתנה ליושביהן הרשות לצאת מהן אל כל מקום אשר ירצו. לאלה מבין היהודים, שלא נהרגו ולא נשבו, התיר מוחמד להישאר כאריסים על אדמתם, כי לא היו בין הערבים כאלה אשר ידעו את עבודת האדמה. על היהודים היה למסור לו מעתה את מחצית תבואתם ויבולם, ואילו רכושם המיטלטל היה כולו שלל לאויביהם. לוחמיו של מוחמד שבו לבתיהם כשהם טעונים בעושרם של היהודים, בעמל כפיהם מדורי-דורות.

באותה שנה נפלו בידי מוחמד גם ואדי אִלְקורָא ותַיְמָא, צפונית לחייבר, ובהם ישבו אחרוני השבטים היהודיים החופשיים בחיג'אז. אך גם להם הירשה מוחמד להישאר על מקומם כאריסים, באותה תנאים.

שתי נערות יהודיות יפות הביא עימו מוחמד ממלחמתו בחייבר. סַפְיָה, בת שונאו-בנפש חוּיֵי אבן-אחטב מבני-נדיר, וְזַיְנַבּ היפה, אחות מרהב. זינב החליטה כי תנקום ברוצח אחֶיה, בני-דתה וקרוביה. היא האירה פנים למוחמד, כאילו התאהבה בו וכאילו ליבה הלך שבי אחר קסם מעלותיו ואור אמונתו החדשה.

כאשר ערכה מעדנים לפניו ולפני אורחיו נתנה התנהגותה תקווה בלב מוחמד כי עתיד הוא לשבוע אהבה ותענוגים בחיק יהודייה אצילה וחזקת-אברים זו, וכך אכל לתומו שוק מורעלה. אחד האורחים מת מיד באוכלו. אבל מוחמד, אשר ירק מפיו את המאכל, כי לא טעם לחיכו, ניצל.

  הוא ניצל לפי שעה אך לא לזמן רב. ימים רבים סבל מכאובים, וגם בעת מותו, ארבע שנים לאחר שהכניע את יהודי חייבר, עדיין הרגיש את פעולת הרעל.

 כאשר שאל מוחמד את זינב היפה לסיבת מעשיה, ענתה לו בקור-רוח:

"אתה הבאת על עמי ומשפחתי ייסורים קשים ומרים. לכן חשבתי – אם רק איש-מלחמות אתה, כובש ומדכא – אביא לבני עמי מנוחה בהרעילי אותך. ואולם אם נביא אתה, כדבריך – אזיי יודיע לך אלוהים על דבר הסכנה הצפוייה לך, וכל רע לא יאונה לך!"

מוחמד פקד להרוג אותה.

*

החליף השני, עומר, יורשו של מוחמד, איש בעל נפש פרועה ומעשים קשים ונחרצים, הפר את תנאי הברית שכרת מוחמד עם יהודי חייבר. עומר גירש אותם מעל אדמתם למען לא תחולל אדמת ערב, הקדושה בעיניו, על ידי עצם נוכחותם. ואחר כך גירשם גם מוואדי אלקורא ומתימא, צפונית לחייבר, לשם ברחו רובם, והעניק להם למושבם, בשנת 640, חבל-ארץ בסביבות העיר קוּפַא אשר על שפת נהר הפרת.

בתעודות יהודיות, וגם ממקורות ערביים, מן המאות השמינית ועד העשירית, וכן מדברי הנוסע היהודי רבי בנימין מטודלה, מתברר כי בחיג'אז, בעיקר באיזור הפורה של ואדי אלקורא ובחייבר עצמה – עדיין חיו באותן תקופות קהילות מבוססות ששלחו שאלות אל הגאונים בבבל, בדבר ניהול חיים יהודיים לפי ההלכה. מקורות ערביים מן המאות ה-15 וה-16 עדיין מספרים על שודדי-דרך יהודיים בחיג'אז. ובפי הערבים הפך השם "יהוד-אל-חייבּר" לביטוי-עממי שהוא סמל לעקשות ולתקיפוּת.

במאה השביעית עדיין נמצאו אפוא במידבר ערב שבטים עבריים חופשיים, היודעים להגן על עצמאותם בחרב. אך בדורות הבאים אין לנו אלא אגדות ושמועות-דמיון על הימצאותם של שבטים עצמאיים אלה, והן דומות לאגדות על מתי-מידבר, ועל בני יונדב בן-רכב יושבי האוהלים, ועל עשרת השבטים האבודים – ומשותף לכל האגדות הללו הוא גבורתו של שבט נפילים יהודי המסתתר במידבר או בקצווי-ארץ, ואין יודע מה עלה באחריתם: האם גלו צפונה, עד לסביבות נהר הפרת? האם נשמדו? האם קיבלו עליהם במרוצת השנים את דת האיסלאם ונטמעו כליל בקרב שבטי שכניהם בחצי-האי ערב?

או אולי התקיים עדיין בראשית המאה העשרים בחייבר שבט בשם זה, שבניו שמרו על שרידי יהדותם, ונודעו גם כפרשים עזי-נפש, שודדי-דרכים המטילים מס על עוברי-אורח, אך הם הושמדו על ידי שבטי הוואהבים, אשר לאחר מלחמת העולם הראשונה דחקו את רגלי השריף חוסיין, מגן הערבים הקדושות לאיסלאם, ואשר לידם ולידי מלכם אבן-סעוד נפלה מֶכָּה בשנת 1924?

*

בעקבות האגדות ושמועות-הדמיון הללו נכתב הספר "בעקבות יהודי המידבר", אשר  מחוץ לפעלולי מדחס-החלל ומדחס-הזמן (המחמ"ז), ודמויותיהם של רני, אבבטן, קפיטן יוקי, עמשי, ועוד כמה וכמה פרטים ודמויות כגון סימפסון, תומפסון וקירקפטריק – כמעט שאין בו דברי-אגדה, אלא כל-כולו מסע אל לב המאורעות בהתרחשותם, והאנשים בחייהם, והספרים ברעננותם הנשמרת לעד.

– סוף –

תל-אביב, ניסן-סיוון תשמ"ב

19 באפריל עד 8 ביוני 1982.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מערכת "הארץ" החליטה להוסיף קומה מעל בניין העיתון ברחוב שוקן בתל אביב בתקווה שתעלה בכך את רמת הכותבים בעיתון, אשר למרבה הצער מתקרבת למפלס המרתף.

* מעניין שאף "סופר חשוב" לא קם לזעוק על הכנסתו היום של אהוד אולמרט לכלא!

* יקירי אהוד, קראתי בעניין רב את הפרק על יהודה בורלא, שיש בו חידושים מאלפים. בזמן לימודיי באוניברסיטה העברית, לפני עידן ועידנים, פירסמתי מאמר על יהודה בורלא ושמח וטוב לב הראיתי אותו לפרופסור לספרות גרשון שקד בתקווה שיוקיר את פועלי.

 שקד, מבלי שקרא את המאמר, שלח אותי ואת המאמר שלי לכל הרוחות, בטענה שבורלא [שיצר במשך למעלה מחמישים שנה ובין יצירותיו  המשובחות 'לונה', 'אשתו השנואה', 'עלילות עקביא' ועוד ועוד] – לדבריו של שקד בורלא הוא אפס גמור, גרפומן ועוד מיני התבטאויות מצמררות.

על חברו של בורלא יצחק שמי אמר שהוא סופר ערבי שכותב במקרה עברית.

שלך בברכות,

בן-ציון יהושע

אהוד: אולי ירגיע אותך הקטע הבא מתוך היומן שלי, מיום 29.3.04. – לאחר סיום הערב [בבית הסופר, לכבוד סמי מיכאל שזכה בפרס ברנר] פילסתי דרכי לעבר הבמה כדי ללחוץ את ידי רחל וסמי, והנה מולי מופיע חתן פרס ישראל גרשון שקד, זחוח כולו אבל גם קצת מלאכותי, כמו פרימדונה קשישה, ומקבל את פניי בקול גדול:

"ש-לום לסופר הגדול מ-כו-לם בישראל – אהוד בן עזר הסו-צי-אלי!"

לא שמעתי טוב את המילה האחרונה, חשבתי תחילה – באנאלי, ולבקשתי הוא חוזר – "סוציאלי," והמשיך בקולו המתנגן, הקנטרני, "אבל כתבת לפחות ספר טוב אחד..."

"בטח, 'המחצבה'!" אני אומר לו. "אני יודע. הרי זה הספר היחיד שקראת ממני."

"לא," הוא אומר, "גם 'אנשי סדום'. 'המחצבה', ו'אנשי סדום', ואחריהם – פור-נו-גרפ-יה! – והרי אתה יודע היטב בעצמך, אהוד, שכל שאר הספרים שלך הם ערימה של זבל..."

הייתי כה מופתע שלא ידעתי מה לענות לו. אמרתי: "אני לא חושב שזה כך," והלכתי הלאה לפגוש את רחל ואת סמי.

בחוכמה שלאחר-מעשה הייתי צריך להגיד לו: "אתה יודע מה, גרשון, נדמה לי שאתה חולה-נפש. כדאי לך להתייעץ עם רופא."

* מכובדי המשורר יוסי גמזו, קריאתך "לַחְדֹּל מִן הַטֵּרוּף", חב"ע 1119 – חייבת להדהד ברחובותינו שוב ושוב, ולהתריע על מחדלינו והסכנות המאיימות עלינו.  

אולם באותה עת ראוי להתנער מהטעות בהקשר לקביעה הנפוצה על הַחְלָטַת הָאוּ"ם בְּלֵיק-סַכְּסֶס עַל חֲלֻקַּת הָאָרֶץ.

ובכן, למרות שמיטב סופרינו, כמו עמוס עוז, ומרבית נבחרינו בכנסת ובציבור – חוזרים על הטעות במיקום עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 – ראוי לחזור ולציין שהעצרת התכנסה אז בבניין האו"ם בפאתי פארק FLUSHING MEDOWS, במבנה בו מצוי היוםQUEENS MUSEUM  על דרך  GRAND CENTRAL.

הטעות בתקשורת בכללה בשרבוב 'לייק סכסס' במיקום העצרת מרגשת, ונובעת מכיכובו המהדהד של יקירנו אבא אבן מדי יום בלייק סכסס, שם התמקם האו"ם במעברו מהפארק במזרח QUEENS, לפני מעברו לתמיד במתחם המפואר במזרח מנהטן. הכותרות בתקשורת בישרו מדי יום על הברקותיו של אבא אבן בלייק סכסס, וכך נצרב בתודעתנו, בשגגה, המרכז המסחרי החדש בלייק סכסס, לונג איילנד.

בהערכה,

ברוך תירוש

הקטן בשבטי ישראל

* נא להעביר לאברהם כץ עוז: אל תשוויץ כל כך עם המפא"יניקס שלך. היה להם תפקיד בהיסטוריה. התפקיד נגמר. הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת. עכשיו תורם של אחרים.

נתן מנדל

* אם אתם מזדמנים לזיכְרון, אל תשכחו לסור לחצר איכרים של משפחת ברקוביץ ברחוב המייסדים ולקנות אצלם חריץ גבינת עיזים מפוסטרת שהגברת ברקוביץ הקשישה מכינה עדיין במו-ידיה. אמנם כבר לא מחלב העיזים שלהם, שהיו מסתובבות בחצר הגדולה, כי הזוג כבר זקן מלטפל בהם, וגברת ברקוביץ קונה את חלב העיזים ממקור בטוח ומגבנת אותו.

כדאי גם לשים לב למדבקת ההוראות הנוספת על הקופסה: "לתשומת לבכם: בבית להוציא מהאריזה, לשמור פתוח במקרר ולהפוך מדי יום."

כל הכבוד לזוג ברקוביץ, שגם בגילם המבוגר מאוד, כשהם נעזרים שניהם בהליכונים, עדיין הם פעילים ומגבנים גבינה. טעם גן עדן יש לגבינה שלהם. אימי היתה מכינה גבינה כזו מחלב העז שלנו, חביבה, שאותה הייתי חולב במו אצבעותיי בוקר וערב. מאז אני חולה שדיים.

לנוחיותכם אנחנו מעתיקים כאן מילה במילה את כרטיס הביקור, למעט ציור העז בשחור המופיע בצידו השמאלי:

חצר איכרים – משפחת ברקוביץ

גבינות עיזים ביתיות מפוסטרות

שמן זית בכבישה קרה

דבש טהור

טחינה אורגנית ועוד

המייסדים 46, דרך היין, זכרון יעקב

ת.ד. 33, טל: 04-6399308, פקס: 04-8573944, נייד: 052-3383408.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל