גיליון מס' 1122

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט' באדר א' תשע"ו, 18 בפברואר 2016

עם צרופת איורו של אפרים אייל-איגליצקי לסיפורו "צוות".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר, אלוני זמורה: על אהוד אולמרט: בוקר היכנסו לכלא. // יוסי גמזו: מִי שֶאוֹמֵר גָּדוֹל מֵהַחַיִּים. // אורי הייטנר: 1. מנוח לכף רגלם. 2. תמונת הניצחון של שלטון החוק. 3. צרור הערות 17.2.16. // אפרים אייל-איגליצקי: צוות. //  יהודה דרורי: 1. איך אסאד יכול לדפוק את ארדואן? 2. דמוקרטיה חייבת להגן על עצמה, מר ריבלין! // דרור אידר: "אין שכל אין דאגות". [ציטוט]. // רוֹן גֵּרָא: כְּמוֹ יוֹנָה שֶׁל אַנְטוֹן צֶ'כוֹב. // עדינה בר-אל: "אולי תביא האוטוביוגרפיה לתפנית בחיי?" – שני ספרים מאת עידו בסוק על נארטיבים של צעירים יהודיים בפולין. // נורית (נוריה) אמיר: פרק מספרה החדש "זַן אולימפי". // אלי מייזליש: הנפקנים. // מנחם רהט: פרס ישראל לתעאיוש. שר החינוך נפתלי בנט שימש חותמת גומי ליוזמה להענקת פרס ישראל לפרובוקטור מן השמאל הקיצוני. // ד"ר דוד אדלר: על נימוס, שכל ישר ויושר אינטלקטואלי. // יעקב שריבּמן: זְקֵנָה בַּמִסְדְרוֹן. // תקוה וינשטוק: לפתוח מְכַל. // אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו. שיחה שמינית: עדיין זרים וכבר זרים. // תפילה, מאת חיימקה שפינוזה לוטש מילים. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר: עם מעברו של ראש-הממשלה לשעבר אהוד אולמרט לכלא מעשיהו ומעברו של האסיר לשעבר אריה דרעי למשרת שר הפנים, אני מציע להתקין קו נסיעות קבוע ירושלים-מעשיהו ובחזרה, כי ממילא הרשעתו הלא-מוצדקת של אולמרט, וחזרתו השערורייתית של דרעי – ביטלו מבחינה מוסרית את ההבדל שבין ממשלה לכלא, והכול בחסות מערכת המשפט.

* * *

אלוני זמורה

על אהוד אולמרט:

בוקר היכנסו לכלא

אני עומד לכתוב דברים שלא יתקבלו על דעת רבים: ראש ממשלה בישראל נכנס לבית הכלא. מצד אחד זוהי חגיגה לדמוקרטיה הישראלית, ומצד שני זוהי טרגדיה אישית וגם ציבורית.

אני מבקש להתייחס להקלטה של איש שהיה כמעט כל יכול והיום הוא מובל כאחרון העבריינים לכלא. כל הדברים שהבוקר נאמרים בכל אמצעי התקשורת הם חגיגה בדומה לחגיגת ההמון, שהריע בכיכר העיר כשהעלו עבריינים ומכשפות על מוקד האש.

אין אף רמז לאמפטיה כלשהי לטרגדיה האישית, שהאיש הוביל את עצמו אליה. כאילו קיימת ציפייה לאיש שיתאבד. אבל האיש תאב חיים ומנסה למצוא בעצמו ומצפה מהאחרים טיפה של אמפטיה.

בשפת הפסיכולוגיה קוראים להתנהגותו "דיסונאנס קוגניטיבי", ומגישים לו בכוס היין טיפות של רעל...

שלא אובן לא נכון. האיש אשם! אבל שבע שנים הוא מתענה על ספסל הנאשמים, וצריך היה לשקול בפסק הדין את עצם הטלטולים שהאיש חווה חוויה אנושה: האיש החזק והכל יכול נכנס לכלא כאחרון העבריינים.

אז אנא בלי חגיגות ליום היכנסו לכלא, כי גם כך העצב רב מהשמחה.

מזמין תגובותיכם!

* * *

יוסי גמזו

מִי שֶאוֹמֵר גָּדוֹל מֵהַחַיִּים

מִי שֶאוֹמֵר גָּדוֹל מֵהַחַיִּים אֵינוֹ יוֹדֵעַ

שֶשּוּם דָּבָר אֵינוֹ גָדוֹל יוֹתֵר מֵהַחַיִּים,

גַּם אֵלֶּה שֶנָּתְנוּ אֶת חַיֵּיהֶם לְמַעֲנֵנוּ

בְּאֹמֶץ עִלָּאִי, בְּהַקְרָבָה שֶאֵין לָהּ אָח

שֶלֹּא תָמִיד וְלֹא בְּלֵב נָקִי אֲנִי בָּטוּחַ

שֶאָנוּ שֶנּוֹתַרְנוּ כָּאן נוֹשְמִים וַהֲמוּמִים

עַל שְׂפַת קִבְרָם שֶאַדְמָתוֹ הַחֲפוּרָה טְרִיָּה עוֹד

כְּמוֹ עֹמֶק פִּצְעֵיהֶם שֶלֹּא יַגְלִידוּ לְעוֹלָם

שֶל אֵלֶּה שֶשָּכְלוּ אוֹתָם, עוֹדֶנּוּ זַכָּאִים פֹּה

לְמָה שֶהֵם הוֹתִירוּ לָנוּ כָּאן כְּפִקָּדוֹן

אִם נִשָּפֵט לְאוֹר מָה שֶעָלָיו דָּמָם הִגִּירוּ

הֵם, שֶחָלְמוּ עַל מַשֶּהוּ אַחֵר לְאֵין עֲרֹךְ

מִכָּל מָה שֶמֵּבִיש אֶת יוֹמְיוֹמֵנוּ הַשּוֹכֵחַ

אֶת חוֹב צַוָּאָתָם שֶהֵם נוֹשִים בָּנוּ תָמִיד.

אֲנִי רוֹאֶה אֶת הוֹרֵיהֶם שֶעַד לִשְעַת אִיּוֹב זוֹ

עֲדַיִן הֶאֱמִינוּ בִּתְמִימוּת קוֹרַעַת לֵב

שֶסֵּדֶר הָעוֹלָם הוּא זֶה שֶבְּחַצְרוֹת הַמָּוֶת

הַנּוֹרָאוֹת הָאֵלֶּה שֶשִּנֵּי הַמַּצֵּבוֹת

זוֹקְרוֹת בָּהֶן מִתּוֹךְ טוּרֵי פִּיּוֹת עָפָר בּוּלִימִי

אֶת נֵצַח רְעָבוֹ הַלֹּא נִלְאֶה לִבְשַׂר אֱנוֹש,

שֶסֵּדֶר-הָעוֹלָם הוּא זֶה שֶהַבָּנִים עֲדַיִן

קוֹבְרִים אֶת הוֹרֵיהֶם וְלֹא לְהֶפֶךְ וְהַבֵּן

אוֹמֵר קַדִּיש עַל מוֹלִידָיו וְלֹא הָאָב טְרוּף-הֶלֶם

עַל בְּנוֹ בְּהִתְמוֹטֵט עָלָיו פִּתְאֹם כָּל עוֹלָמוֹ.

אֲנִי נִסְדַּק מִבְּכִי אַלְמָנָתָם הַמִּתְפּוֹרֶרֶת

לְאֶלֶף רְסִיסֵי תִּקְווֹת עָתִיד מְנֻפָּצוֹת

אוֹ שֶל יַלְדָּם הַלֹּא קוֹלֵט שֶאַבָּא לֹא יָשוּב עוֹד

לַמְרוֹת שֶהוּא הִבְטִיחַ וְתָמִיד הָיָה אוֹמֵר

שֶהַבְטָחוֹת יֵש לְקַיֵּם אָז לָמָּה הוּא אֵינֶנּוּ

יוֹצֵא מִתּוֹךְ הַבּוֹר הַזֶּה שֶחֲלָלוֹ פָּעוּר

כְּלֹעַ טוֹרְפָנִי שֶל אֵיזֶה מֹלֶךְ קָנִיבָּלִי

שֶחֶשְכָתוֹ מְלֵאָה בְּפַלָּצוּת הַלֹּא-מוּבָן

בְּעוֹד כִּתַּת מִשְמַר דְּרוּכָה שֶל חֲבֵרָיו לַנֶּשֶק

יוֹרֶה מַטְּחֵי כָּבוֹד לִשְמוֹ שֶהוּא כְּבָר לֹא שוֹמְעָם.

וְזֶה חוֹזֵר וּמִתְהַפֵּךְ בִּי כְּסַכִּין נִנְעֶצֶת

בְּסַרְעַפְתָּם שֶל כָּל הַיִּתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּש:

שֶכָּאן, אֲפִלּוּ כָּאן, בַּסּוֹף-פָּסוּק הַזֶּה הַצִּינִי

שֶל אֵל הָרַחֲמִים הַזֶּה שֶאֵין בּוֹ רַחֲמִים,

בַּטֶּרְמִינָל הַטֶּרְמִינָלִי שֶל שְדוּדֵי הָאֹשֶר,                     

בֵּין הַדּוּמָה וְהַדְּמָמָה שֶאֵין זוֹעֵק יוֹתֵר

מֵאֵלֶם שְתִיקָתָן הַסּוֹפָנִית הַמְּפֻלַּחַת

בְּמַחְנָקֵי בִּכְיָם שֶל הַיּוֹדְעִים יוֹתֵר מִכֹּל

שֶגַּם אִם מְדַבְּרִים עַל קְדוּשָתָהּ שֶל הַמּוֹלֶדֶת

אוֹ זֹאת שֶל הַחֵרוּת שֶכִּבְיָכוֹל עַל מִזְבְּחָן

הִקְרִיבוּ אֲהוּבֵינוּ שֶלָּנֶצַח לֹא יֵדְעוּ עוֹד

לֹא רֶגֶב שֶל מוֹלֶדֶת וְלֹא רֶגַע שֶל חֵרוּת

אֶת טֹהַר חַיֵּיהֶם – הֵם לֹא עַל כָּךְ אוֹתָם הִקְרִיבוּ

כִּי אִם עַל הָאִשָּה, הַבַּיִת, הַהוֹרִים, הַבֵּן

שֶהֵם בִּלְבַד נוֹתְנִים גַּם לַחֵרוּת גַּם לַמּוֹלֶדֶת

אֶת מַשְמָעָם הָאֲמִתִּי הַחַף מִכָּל קֻרְטוֹב

שֶל פְרָאזָה פַלְצָנִית, על עֶצֶם הַחַיִּים הָאֵלֶּה

שֶאֵין עוֹד שוּם דָּבָר שֶהוּא גָדוֹל יוֹתֵר מֵהֶם. 

אֲנִי, יַלְדָּהּ שֶל הָאִשָּה הַהִיא הַמֻּיֻסֶּרֶת

שֶלֹּא יָכְלָה לָשֵׂאת אֶת אַכְזָרוּת הַגֵּיהִנּוֹם

שֶל אִינְקְוִיזִיצְיַת הָחֳלִי הַמָּר וְהַסָּדִיסְטִי

אֲשֶר רָצַח אֶת תִּקְווֹתֶיהָ, אֶת יָפְיָהּ, אֶת כָּל

שֶבְּגִינוֹ רוֹצָה אִשָּה לִחְיוֹת וּבִלְעָדָיו הִיא

נִמְלֶטֶת גַּם מִן הַתְּשוּקָה הָאֻמְלָלָה הַזֹּאת

אֶל זְרִיקָתָהּ הַלֹּא חֻקִּית שֶל הֲמָתַת הַחֶסֶד

אוֹמֵר בְּשֵם זִכְרָהּ הַמְּעֻנֶּה וְהַקָּדוֹש,

בְּשֵם הָאַהֲבָה הַמִּתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמֶיהָ

וּמִתְנַחְשֶלֶת עַד הַיּוֹם בְּלַבִּירִינְתּ עוֹרְקַי

כְּמִין סִימְפוֹנְיָה אֲדֻמָּה שֶל דְּכִי וּבְכִי וּמֶרִי

שֶשּוּם דָּבָר אֵינוֹ גָדוֹל יוֹתֵר מֵהַחַיִּים. 

* * *

אורי הייטנר

1. מנוח לכף רגלם

ב-1983 הקימה קבוצת חלוצים יישוב בתוחמת הצפונית של רצועת עזה – אלי סיני. החלוצים הקימו את היישוב בשליחות לאומית, שליחות התיישבותית שנהנתה מהסכמה לאומית רחבה. קבוצת המייסדים הורכבה מעקורי חבל ימית, ששנים קודם לכן יצאו לחולות ימית בשליחות לאומית, שליחות התיישבותית שנהנתה אף היא מהסכמה לאומית רחבה.

שנתיים לאחר עקירתם וחורבן מפעל חייהם, אזרו כוח העקורים להתחיל מבראשית ולהקים יישוב חדש. 22 שנים לאחר מכן, שוב נעקרו מאדמתם, שוב ראו בחורבן מפעל חייהם. העובדה שהתוחמת הצפונית היתה סמוכה לקו הירוק, המשך טבעי של המועצה האזורית חוף אשקלון, ושניתן היה לסגת מרצועת עזה בלי לפגוע בשלושת יישובי התוחמת, לא עמדה להם. הכורת היה טוטאלי. מוכים וחבולים יצאו עקורי אלי סיני אל הבלתי נודע. הם, שהקימו קהילה יפה, החליטו לקיים ולשמר אותה ולהתחיל שוב מבראשית. לאחר תקופה ארוכה שבה השתכנו העקורים במאהל פליטים ביד מרדכי, נמצא הפתרון – הם הצטרפו לקיבוץ פלמחים, להכות בשלישית את השורש שנעקר פעמיים.

ב-1949 הקימה קבוצה של פלמ"חניקים, לוחמי חטיבת "יפתח", שלחמו בקרבות מלחמת השחרור, יישוב חלוצי חדש, על חוף הים, ליד שפך נחל שורק. הם היכו שורש בחולות הטובעניים (שכל מי שחווה קורס צניחה יודע עד כמה הם טובעניים) והתובעניים והצמיחו בחולות ישוב פורח, קיבוץ לתפארת. פלמחים, שהיה אחד הקיבוצים החזקים והמצליחים בתנועה הקיבוצית, נקלע למשבר כלכלי קשה, שאיים על קיומו. מתוך ההתמודדות עם המשבר, נמצא מסלול לתיקון – קליטת עקורי אלי סיני.

רק מי שמכיר ויודע מהי קהילה שיתופית, יבין עד כמה קשה קליטה בו זמנית של קבוצה כל כך גדולה – 25 משפחות, בוודאי של קבוצה מאורגנת. קל וחומר כשמדובר בקהילה שבאה מאורח חיים אחר, מדרך פוליטית אחרת. בוודאי, כאשר מדובר בקהילה מוכת אסון, שחוותה שבר נורא של חורבן מפעל חייה המשותף. הנכונות של קהילה במשבר לקחת על עצמה משימה כזו, ולהתאחד עם הקבוצה החדשה, ראויה לשבח ולהוקרה. תהיינה הסיבות להחלטת פלמחים אשר תהיינה – הקהילה לקחה על עצמה משימה לאומית ציונית התיישבותית ממדרגה ראשונה.

הסרט "חולות נודדים" שהוקרן בערוץ הראשון, תיעד את תהליך קבלת ההחלטות והמו"מ בן שתי הקהילות, לאורך התקופה שבין העקירה לחנוכת שכונת הקבע של המצטרפים החדשים לקיבוץ. האזעקה ביום חנוכת השכונה והטילים בשמי פלמחים, שנורו מן האדמה ממנה נעקרו המצטרפים מאלי סיני, היתה ביטוי אמיתי וסמלי למהות חיינו ומאבקנו על הארץ.

צפיתי בסרט בהתרגשות, מזדהה עם הקולטים והנקלטים. זאת, למרות שהיו בו קטעים שלא היו לי קלים. הדיונים באספות פלמחים – לפחות הקטעים שנכנסו לסרט, נראו כדיון שכל כולו עוסק בשאלת הבוננזה הכלכלית הצפויה לפלמחים בעקבות המהלך. לא היתה, כמעט, אמירה ערכית, משימתית. חבל. אז מה? בסופו של דבר מה שקובע הוא המעשה. והמעשה הוא גדול, גם אם כאשר פורטים אותו לפרטים המעשיים הקטנים, הוא נראה כיום קטנות. כן, כל מעשה גדול מתקיים בזכות העיסוק ביום קטנות.

למחרת הקרנת הסרט, הופיע ב"הארץ" מאמר שטנה מאת מבקר הטלוויזיה של העיתון רוגל אלפר. מה כבר אפשר לצפות מאלפר? איש רע, אדם ציני עד שורשי שערותיו, אטום וערל לב, בעל עט נובע שנאה ורעל – הוא כבר לא יכול להפתיע. ובכל זאת, נדהמתי מעומק השנאה שהוא הקרין.

הוא פתח בהכרזת השנאה: "אין לי בעין דמעה אחת בשביל מפוני גוש קטיף" הוא כתב והוסיף לתאר את יחסו אל העקורים בביטויים כמו: "שאט נפש" ו" קבס קיומי מתמיד" ואותם תיאר במונחים של: "קולוניאליזם מושחת, עיוור, בוטה, סוטה ממש" ועוד כהנה וכהנה כיד השנאה הרעה עליו. מן הסתם, גם אחרי עקירתם הם "מתנחלים" ובתור שכאלה אין הם ראויים למנוח לכף רגלם.

בתור אדם ציני וניהיליסט, שאינו מסוגל להכיר בעובדה שיש אנשים מסוג אחר, בעלי ערכים, כך הוא מתאר את המהלך: "מדובר בעסקת נדל"ן משתלמת... האידיאולוגיה העיקרית כאן, בכסות קלושה של קהילתיות וסיסמאות ה'ביחד' הדביקות, היא כסף. שהרי לתושבי אלי סיני השתלם כלכלית לדבוק יחדיו כקהילה."

והשורה התחתונה של הסרט על פי אלפר: "הוא מספר את הציונות כעסקת נדל"ן קרה." כי הבעייה של אלפר אינה ההתיישבות "הקולוניאליסטית" ברצועת עזה, שהרי זו כבר חרבה ונעקרה. הבעייה שלו היא הציונות, ההתיישבות בפלמחים. הוא פתח בגינוי אמירה של תושב אלי סיני, שהוא נעקר מ"גן העדן הפרטי" שלו. הוא הציג את הביטוי הזה כהתגלמות הרוע והאטימות. הוא התכוון רק לאלי סיני שבעזה? כך הוא מסיים: "ובאשר לפלמחים. מי לא היה רוצה לסייר בארץ, להצביע על מקום שמתחשק לו להקים בו יישוב, ולקבלו. היו ימים שכל הארץ הזו היתה 'גן עדן פרטי'. צודק נתניהו, כדאי להקיפו בגדר."

כן, הבעייה שלו היא פלמחים.

שתי קהילות במשבר התאחדו ליצור יצירה ציונית התיישבותית מתחדשת. הקולטים מצפים מהנקלטים להביא לתוכם את הרוח הקהילתית שאבדה להם. הם מותקפים בטילים מרצועת עזה ובחיצי תרעלה מרחוב שוקן בת"א. אך הם חזקים יותר מכל שונא ורודף. אני מצפה בכיליון עיניים ל"חולות נודדים 2", שיתאר את השתלבותן של שתי הקהילות, לקהילה אחת גדולה וחזקה.

2. תמונת הניצחון של שלטון החוק

אין כל מקום וכל סיבה לשמוח לאידו של אהוד אולמרט. שלילת חירותו של אדם הינה עונש כבד ואכזרי, וככל שהאיגרא ממנה ירד לבירא עמיקתא – רמה יותר, כך המכה הניחתת על ראשו כואבת יותר. לא פשוט למי ששני בתי הנבחרים בארה"ב עמדו לכבודו והריעו לו ממושכות, לראות את שער הברזל נסגר מאחוריו וריח הליזול עולה באפו.

שלילת חירותו של אדם הינה עונש כבד ואכזרי גם כאשר מדובר בעבריין שהינו אדם מן השורה וגם כאשר מדובר באדם משולי החברה, אך החברה מחויבת להגן על עצמה מפני הפשע. כאשר נכנס לכלא אדם שהמר גורלו, שגדל באשפתות והידרדר לפשע מתוך מצוקה, יש סיבות טובות יותר לרחם עליו מאשר על אדם שהיה לו הכול, והוא רצה יותר. אהוד אולמרט לא מעד. אהוד אולמרט מוּעָד. התאווה לשלושת הכ"פים – כסף, כוח וכבוד העבירה אותו על דעתו. הוא לא ידע גבולות. הוא סיגל לעצמו אורח חיים של פשע ושחיתות. סביבת העבודה שלו התנהלה ככנופיית פשע מאורגן.

קשה ועצוב לראות ראש ממשלה נכנס לכלא. קשה יותר ועצוב יותר לדעת שפושע מושחת היה ראש ממשלת ישראל, שקיבל החלטות על חיים ומוות, על מלחמה ושלום, על עתידה של ישראל. והיום שבו הוא  נכנס לכלא, עם כל ההבנה לכאבו האישי ולכאבם של יקיריו, הוא יום גדול לדמוקרטיה הישראלית, יום של ניצחון לשלטון החוק ולשוויון בפני החוק.

הוכח שבמדינת ישראל, גם האדם החזק ביותר כפוף לחוק ונענש אם חטא. ובמקרה הזה, הוכח שגם מי שסוללה של טובי הפרקליטים והיחצ"נים שירתה אותו, ש"העיתון של המדינה" ואתר האינטרנט שלו היו לעיתון הבית שלו ששירת אותו וייחצן אותו, שערוץ הטלוויזיה הפופולרי ביותר התגייס למענו וכל אלה ניסו להלך אימים כלפי הפרקליטות ושומרי הסף של שלטון החוק – כל אלה לא עמדו לו; החוק והמשפט ניצחו. נכון, בית המשפט העליון נהג בו כבית הלל ומתח למקסימום את היכולת ללכת לקראתו והקל מאוד בעונשו. אך התמונה של אולמרט נכנס בשערי הכלא, היא תמונת הניצחון של שלטון החוק.

ברגעיו האחרונים בבגדים אזרחיים עוד הספיק אולמרט להפיץ נאום לאומה ובו חזר והמשיך לטפח את הנראטיב הקורבני שלו, על פיו משטרת ישראל, פרקליטות המדינה, היועצים המשפטיים לממשלה וכל ערכאות בתי המשפט היו כלי שרת בידי הימין הקיצוני שתפר לו תיק כדי לסכל את השלום שהוא עמד להביא. כזכור, הפלשתינאים דחו על הסף את הצעתו מרחיקת הלכת, שלא היתה כמותה מעולם, אך אולמרט מקפיד לנקות אותם מהכשלת ההסכם, כי העובדות אינן משרתות את נראטיב הרדיפה.

אהוד אולמרט הוא אדם ברוך כישרונות, מנהל מוצלח, נואם מוכשר, מנהיג כריזמטי – מה שמעצים את גודל ההחמצה. אפשר וראוי להזכיר את תרומתו החיובית והחשובה למדינת ישראל, ובראש ובראשונה בהשמדת הכור הגרעיני הסורי, שכל אדם שוחר שלום צריך לברך עליה. ראוי לזכור גם את מלחמת לבנון השנייה, שעל אף הכשלים החמורים שהיו בה – היא הביאה לעשור של שקט בגבול שדימם במשך ארבעים שנה. היו גם כשלים בתיפקודו, כמו הצעותיו המדיניות המופקרות לאבו מאזן, או ניסיונו למסור לבשאר אסד את הגולן באמצעות "המתווך ההוגן" ארדואן. אולם כל פעולותיו כראש הממשלה, החיוביים והשליליים, מתגמדים לעומת "תרומתו" הגדולה להשחתת המידות בחברה הישראלית.

היום שבו ראש ממשלה בישראל נכנס לכלא, הוא יום עצוב לחברה הישראלית. אך יותר מכך, הוא יום  גדול לדמוקרטיה הישראלית. כניסתו לכלא של אולמרט היא תמונת הניצחון של החברה הישראלית במלחמתה בשחיתות.

3. צרור הערות 17.2.16

* היגיון הפתרון החד צדדי – פתרון חד צדדי, כלומר קביעת גבולותיה של ישראל באופן חד צדדי, תוך הכרה בהתמשכותו של מצב הלוחמה בעתיד הנראה לעין, אינו אידיאלי, אך ייתכן שיתברר שהוא הדרך הריאלית היחידה.

הפתרון הזה סביר, רק אם יוציא את סוגיית הגבולות ממשוואת המו"מ והסדר השלום העתידי, כלומר החלטה חד צדדית של ישראל על גבולותיה. ישראל מקבלת החלטה, בכנסת, ובעיניי עדיף במשאל עם, על גבולות הקבע שלה. פירוש הדבר – בראש ובראשונה סיפוח בקעת הירדן וגושי ההתיישבות לישראל, והודעה שהם אינם עומדים ולא יעמדו עוד למו"מ, ומכאן גם פיתוח מאסיבי שלהם. משמעות נוספת היא הודעה של ישראל שהיא מוותרת על תביעה על חלקי א"י שלא סופחו, שהיא מוכנה לסגת מהם והיא תיסוג מהם באופן יזום בכפוף לצרכי הביטחון.

הבעייה העיקרית בדרך זו היא שכרוכה בה עקירת יישובים מבודדים. בהסכם שלום, אסור לדון אפילו על דרישה לעקירת יישובים. עקירת יישובים היא צעד של מלחמה, לא של שלום, ויש לאפשר ליישובים שתושביהם מעוניינים בכך, לחיות תחת ריבונות פלשתינאית, כפי שערבים חיים תחת ריבונות ישראל. בפתרון חד צדדי, ישראל אינה יכולה להפקיר את אזרחיה לשלטון עוין המצוי עמה במלחמה ואנו יודעים היטב כיצד ינהג בהם, ולכן לא יהיה מנוס מעקירה.

הצעות ההיפרדות החד צדדית שעליהן מדבר הרצוג, הן בעייתיות, כיוון שאין בהן סיפוח של שטחים, והן משאירות את שאלת הגבולות פתוחה. המסר לאוייב הוא של התקפלות ובריחה בלחץ הטרור, בדומה למה שקרה בהתנתקות. המסר הוא ששטחים שישראל נסוגה מהם – עליהם כבר אין דיון, ואילו שאר השטחים פתוחים להמשך נסיגה בלחץ הטרור.

* חוזר בי – במאמר שפירסמתי ב"ישראל היום" בשבוע שעבר, כתבתי: "יש לשקול ברצינות הליך חוקתי להפסקת החברות בכנסת של השלושה" (הח"כים שערכו ביקור הזדהות עם משפחות המרצחים). אולם כשקראתי את הצעת החוק בנושא, וראיתי את מהלך הבזק שבו הממשלה מנסה להוביל אותו, יצאתי נגד ההצעה. בין השאר כתבתי: "אני מתנגד לניסיון לנצל את הזעם הציבורי על המעשה לחקיקת בזק של שינוי חפוז בחוק יסוד, שלא בהסכמה רחבה. במיוחד אני מתנגד לסעיף הדרקוני בהצעת החוק, המאפשר הרחקת ח"כ לא רק בשל מעשיו, אלא גם בשל עמדותיו. ההגדרה המאפשרת הרחקת ח"כים בשל שלילתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, נמצאת על מדרון חלקלק המסכן את הדמוקרטיה הישראלית. חוק כזה, שניתן להשתמש בו למניעת ייצוג פרלמנטרי למיעוט הערבי, מיעוט לאומי המונה חמישית מאזרחי ישראל, הוא מסוכן מאוד. חקיקת בזק של חוק יסוד דרקוני, תחת רושם הפרובוקציה החמורה של שלושת הח"כים, היא צעד דרקוני ומסוכן.

 "יש לטכס עצה כיצד למנוע מעשים קיצוניים כמו השתתפות ח"כ חנין זועבי בפיגוע 'מרמרה' ומפגש הח"כים עם משפחות המחבלים. על הממשלה והאופוזיציה – המחנ"צ ו'יש עתיד', להקים ועדה משותפת לגיבוש צעדים מוסכמים, שיהלמו את ערכי הדמוקרטיה הישראלית, ויעשו בשיקול דעת ולא בחיפזון, כתגובה מיידית לפרובוקציה, כי חקיקת יסוד אינה ציוץ בטוויטר."

לנוכח הדיון על הצעת החוק חשבתי שוב על העניין, ואני חוזר בי מעמדתי כפי שבוטאה במאמר הראשון. אין מקום לשום הליך שבו חברי כנסת יוכלו להדיח ח"כים אחרים.

עם זאת, יש מקום לחקיקה מחייבת, שלא תאפשר למערכת המשפטית לחמוק מענישה כלפי מעשים נגד המדינה (ודוק – מעשים, לא דעות) ותיתן לה כלים הולמים.

* חיות טרף – הסכסוך הישראלי ערבי על פי רוגל אלפר: "ישראל היא חיית טרף קטלנית לאין שיעור מנערות חמושות בסכינים."

ומה מציע גדעון לוי לעשות לחייב הטרף? "הדרך הלא אלימה היחידה שנותרה היא דרך העונש. הגזרים נזללו כולם בידי ישראל, נותרו רק המקלות. BDS – קוראים לזה באנגלית."

* הטרף התורן – אחת לכמה שבועות מסמן לעצמו עדר שוקן יעד תורן, ונושך אותו באובססיה עד שמסומן היעד הבא. במשך שבועות התנפל העיתון יום אחר יום על אילנה דיין, כדי להלך אימים על עיתונאים בישראל לבל יעזו לחזור על השגיאה החמורה שלה – לא עוד תחקירים על ארגוני שמאל רדיקלי.

לאחר מכן התגייס העיתון להגנה צפופה על ח"כי "הרשימה המשותפת" שעלו לרגל לחלות פני משפחות המרצחים ועמדו דקה דומייה לזכר השאהידים. המתקפה הציגה את הביקורת על המעשה כמזימה גזענית להשתקת ערביי ישראל. הפעם בין הננשכים היתה גם סיעת מרצ, שהעזה לגנות את הפרובוקציה, ולכן הוצאה מרשימת המפלגות הדמוקרטיות בישראל. כעת "הרשימה המשותפת" היא המפלגה הדמוקרטית היחידה.

השבוע הטרף התורן הוא ירון דקל. חטאו הגדול הוא הניסיון להקצות רצועת שידור לאראל סג"ל, עיתונאי מן הציונות הדתית. והרי ברור שהתחנה הצבאית צריכה להיות חסומה מפני הציונות הדתית. השיטה לנשיכת דקל היא שיימינג – הצגת ניסיונו לגוון ולאזן את התחנה כחנופה לנתניהו, כדי שייאות להאריך לו את הקדנציה כמפקד גל"צ. זה החל בערב שבת במאמר המערכת, פשקוויל שיימינג מקארתיסטי מתלהם כשל אחרון הטוקבקיסטים המיוזעים. נמשך במאמר של רביב דרוקר, שכבר התייחס לטענת החנופה כאל עובדה, והסביר לדקל שזה לא ישתלם לו, כי נתניהו אינו סופר את מי שמתחנף אליו, אלא רק את מי שהוא מפחד ממנו. והמשיכה עלית קרפ בהצהרה שהיא מחרימה באופן טוטלי את גל"צ, כיוון ש...הימין הפונדמנטליסטי השתלט עליה...

נו, טוב, בכל זאת תחנה שנותנת במה לאילנה דיין הבוגדת.

* בעד גיוון הצבע – שאלה שנשאלתי: איך אני, כמי שהגן בלהט על ריבלין מול מסע ההתקפות עליו, תומך בהקצאת זמן שידור לאראל סג"ל שהיה בין ראשי התוקפים. תשובתי היא שאין כל קשר בין הדברים. אני תומך בצירופו של סג"ל לא מתוך תמיכה בדעותיו, אלא מתוך רצון בתחנה פלורליסטית שיש בה ביטוי למגוון דעות ועמדות. ויותר משאני תומך אישית דווקא בסג"ל, אני תומך בעיקרון של גיוון הצבע של התחנה. אילו דקל בחר במישהו אחר, הוא היה מותקף באותה מידה. המתקפות על דקל הן נגד עצם הרחבת מגוון הדעות, ובנושא הזה אני מסכים איתו ותומך בו.

* על אחריותו בלבד – בפתח תוכניתו ביום א', יצר רזי ברקאי זיקה "מרומזת" בין הכוונה לקצר את תוכניתו לבין התקרית בינו לבין הוריו של סרן הדר גולדין ז"ל, כדי ליצור תחושת נרדפות של מי שנענש על הבעת דעה.

לאחר מכן הוא הבהיר עד כמה הוא כואב את כאבן של כל המשפחות השכולות – לא זכור לי שמישהו פיקפק בכך או האשים אותו בנושא זה. המשפט הזה הוא הקדמה ל"אבל..." – "אבל לא אעשה שקר בנפשי ולא אחזור בי מדבריי, שאין הבדל בין שכול לשכול ובין כאב לכאב" (ציטוט מן הזיכרון), כמתייחס להשוואה בין כאב אימהות המחבלים לאימהות חללי צה"ל. והוסיף (אני מצטט מן הזיכרון): "מי שטוען שאני משווה את חיילי צה"ל למחבלים עושה זאת על אחריותו בלבד."

הסקתי שכאן הוא יסביר, הפעם על אחריותו בלבד, את ההבדל ויבהיר את כוונתו. במקום זאת הוא השתלח: "מי שאומר זאת עושה זאת מטעמים של רוע לב" (שוב, הציטוט הוא מן הזיכרון, אך זו רוח הדברים).

רוע לב? הוא מאשים הורים שכולים, שנפגעו מדבריו, שמהם משתמע שאין הוא מטשטש את ההבדל בין חלל צה"ל למחבל שנהרג בשעת ניסיון רצח, ב... רוע לב? איני יכול להגדיר את דבריו אלא כרוע לב.

ואז הוא אמר: "בחרתי להשמיע בהקשר הזה את שירו של חנוך לוין 'שחמט'."

השיר הזה מתאר את המלחמה, כמעין משחק שחמט ציני שבו מנהיגים מקריבים חיי חיילים כאילו היו כלים במשחק שחמט. כלומר, אחרי שהוא התחמק מלהסביר את עמדתו בדבר ההבדל בין חיילים ומחבלים, הוא הסביר זאת באמצעות שירו של לוין. המסר שלו הוא שההרוגים משני הצדדים הם בסך הכול קורבנות המלחמה המיותרת.

חללי צה"ל אינם כלי משחק של שליטים ציניים, אלא צעירים שהתגייסו להגן על קיום המדינה ושלום אזרחיה, באזור המסרב להשלים עם קיומה של מדינה יהודית ונלחם להשמדתה. וגם המחבלים שנהרגו בפיגועים אינם כלי משחק, אלא צעירים שמוכנים למות כדי להרוג יהודים, במלחמתם נגד קיומה של מדינת ישראל.

הצגת המלחמה וחלליה בדרכם של לוין וברקאי היא צינית.

* הפסקת אש – איך אני יודע שבסוף השבוע תיפסק המלחמה בסוריה? ברור, קרי אמר.

* העדפת טובת העניין על האינטרס המפלגתי – ברכות לשלי יחימוביץ' שמאבק של שנים שניהלה לחקיקת חוק המחייב תשלום לספקים עצמאיים בשוטף + 30 התקבל, בשעה טובה. שלי יחימוביץ' ראויה למלוא הברכות על מאבקה הצודק שהצליח. הוא לא היה מצליח, אלמלא השכילה שלי, כדרכה, לקדם נושא צודק יחד עם עמיתים ממפלגות יריבות – הליכוד, ש"ס ו"ישראל ביתנו", כלומר להעדיף את העניין עצמו על האינטרס המפלגתי. וכראוי, בהודעה שהוציאה היא פירגנה מהאופוזיציה לשרי הממשלה כחלון ודרעי שתמכו וסייעו. זן נדיר.

* יאנוש ורפול מוכנים – מותו של יאנוש בן גל עורר בקרב רבים וגם אצלי את האסוציאציה "יאנוש ורפול מוכנים." במערכת הבחירות הנוראה של 1981, באסיפת בחירות באחת הערים, התלהם ראש הממשלה בגין: "אסד, היזהר לך! יאנוש ורפול מוכנים!"

רפול היה אז הרמטכ"ל ויאנוש אלוף פיקוד הצפון, והדברים היו בעקבות הזזת טילים סוריים לבקעת הלבנון. דומני שמורשתו של בגין מאופיינת בציטוטים קצת יותר מכובדים וממלכתיים מההתלהמות הפופוליסטית הדמגוגית, העושה שימוש בשמותיהם של קצינים במדים בתעמולת בחירות, ובאיומי רהב ביטחוניים בעצרת בחירות.

* הומור יהודי – הומור הוא דבר כל כך יהודי... לא כל שכן הומור עצמי. הנפיחוּת הזעפנית של הרבנות עם ה"עלבון" על צילום מערכון של "ארץ נהדרת" בבית כנסת, כל כך מגוחכת. טרם ראיתי את המערכון, אך מבחינתי השאלה היא רק איכותו – האם הוא מצחיק או לא. אני מכבד את בית הכנסת ואת הדת לא פחות מצועקי ה"געוואלד".

* תודה לרוגל אלפר – לפני שבועיים כתב רוגל אלפר מאמר ביקורת קטלני על תוכנית הטלוויזיה "סיפור מנצח" של הפסנתרן, המלחין והמנצח, המוסיקאי הדגול גיל שוחט, בערוץ הראשון. איני מרבה לצפות בטלוויזיה וכלל לא הייתי מודע לקיומה של התוכנית. אך אלפר יצא מגדרו כדי לכסח את התוכנית, להשמיץ את שוחט, לבוז לו ולתוכניתו, להציג את התוכנית כאגוטריפ של בעל אגו מנופח. וחשבתי, שתוכנית שרוגל אלפר כל כך סולד ממנה, אינה יכולה להיות תוכנית רעה.

וכך, בזכותו של אלפר, נחשפתי לתוכנית מוסיקה יפה מאוד, המיטיבה להנגיש את המוסיקה לקהל. נכון, נוכחותו הכריזמטית של שוחט מרכזית מאוד, מתוך מודעות עצמית של שוחט ליכולותיו ולמעמדו הייחודי במוסיקה הישראלית ולא רק הישראלית. נכון, שוחט אינו סובל מעודף ענווה, אך הוא זכה בתהילה הזאת ביושר, בכישרון ובעבודה קשה.

זו הפעם הראשונה ולבטח גם האחרונה, שאני אומר תודה לרוגל אלפר.

[אהוד: אני לא סובל את הופעתיו של גיל שוחט, ובכל מקום שדמותו מופיעה אני מכבה את הרדיו, את הטלוויזיה, או יוצא מהאולם. לעולם לא אבוא למופע שבו הוא משתתף. די היה לי במוסיקה היומרנית הנוראה שהלחין ועליה ניצח בהפקה היקרה של "צור וירושלים" בתיאטרון הקאמרי].

* ביד הלשון: קבסתן – מדורו של אילון גלעד במוסף "הארץ" "מהשפה פנימה" הוקדש השבוע למושג נודניק. גלעד הציג את קיצור תולדות הנודניק, החל ב"טרחן" התלמודי, דרך ה"נודניק" שנכנס לעברית מן היידיש ועד ה"חופר" העדכני, מהסלנג של העשור האחרון.

במאמר חסר לי המושג נִיגֵ'ס [טמא בערבית. – אב"ע]. וכפי שהנודניק הניב את הפועל "לנדנד" כך הניג'ס "מנג'ס".

במאמר חסר גם המושג קְבַסְתָּן – המילה העברית לנודניק קשה. המילה נובעת מקבס = גועל. מדובר בטרחן כפייתי המעורר קבס.

מושג נוסף, מן הסלנג של ילדותנו הרחוקה, הוא ראשי התיבות נמ"ר – נודניק ממדרגה ראשונה.

את מאמרו של גלעד עיטרה תמונתו של מנחם הורביץ. אני הייתי מעטר את המאמר דווקא בתמונה של חיים הכט.

* * *

אפרים אייל-איגליצקי

צוות

האמן הגיע עם צוותו לריאיון עיתונאי.

בצוות, איש מכירות, איש יחסי ציבור ופרסום, והפסיכולוג המתלווה אליו לכל מקום אך תמיד נשאר ברקע.

עם הפסיכולוג יתייעץ האמן רק לאחר מעשה. הפסיכולוג יקשיב, ישתוק, ולעיתים רחוקות ישאל "למה?" – לעולם לא יתערב באירועים בשעת התהוותם. גם ברגע של תקלה יניח את האמן בתקלתו. לאחר מעשה אולי ישאל: "מה הרווחת מזה?"

לא כן אנשי יחסי הציבור והמכירות. הם יקפצו מיד לעמוד בפרץ, בחלקלקות של קוסמים יושיעו את האמן, יעכבו את המראיין בתואנה כלשהי, ובשניות יקרות יאלתרו תשובה הולמת שתאיר את האמן באור יקרות שישרת את מטרתם בהמשך. לצמד זה משושים גמישים, הם ימכרו את האמן כמוצר משתנה בהתאם לצרכי הקניינים המסחריים, הגלריות, והמוזיאון המיוחל.

בריאיון המתנהל עתה, הם לא נותנים לאמן להתייצב לבדו מול המראיין. הם משיבים בקולו. מממשים את הגיגיו במילים שהציבור יבין. סוחפים את המראיין בקסמיהם עד כי אינו מבחין בתרמית הקלה.

האמן ניצב אחריהם, מוגן, מזין אותם באינטואיציה.

הצוות כמעט לא מניח את האמן לבדו.

בבית, הפסיכולוג תמיד יענה לטלפון, לרוב יעביר את השיחה לאנשי הפרסום והמכירות, לעיתים יענה בעצמו. האמן יונח לבדו רק ביצירתו ועם יקיריו, איתם יש זרימה חופשית של אנרגיות קבלה ונתינה, אינטואיציה נפלאה, ויכולת ביצוע. עם זאת יישמע לעיתים מבולבל, רגיש, פגוע ולא מובן.

הצוות עובד בהרמוניה נפלאה. אין האחד נכנס לתחומו של השני.

בימים רחוקים חשבו שיכולים בלי האמן. חשבו שהוא למעמסה עליהם. מפונק, קפריזי, דורש אין-סוף תשומת לב, דחקו אותו הצידה...

מפעלם נעצר. הם היו ללא יעד. חדלו להיות...

הבינו שהוא האינטואיציה שלהם, שרק הוא יכול להעבירם מעבר לקשת בענן, ככל שיעזרו לו – יביאם לשיאים חדשים, בכוחות משותפים של צוות.

הריאיון נגמר. נשמתי לרווחה. אני חושב שהייתי לא רע. לחצתי את ידי המראיין. קמתי ללכת ואיתי כל הצוות שהוא האני שלי.

1989

* * *

"אנרכיסטים (יהודים-ישראלים) נגד גדרות", אינם מסוכנים כמו נערי הגבעות. הם מסיתים ומסוכנים הרבה יותר

https://www.facebook.com/HalleluHeb/videos/1668536216750649

* * *

יהודה דרורי

1. איך אסאד יכול לדפוק את ארדואן?

אם הנשיא אסאד ירצה לצאת בכבוד מהפסד של 60% משטחה של סוריה, ובו-זמנית לדפוק את הטורקים, ובו-זמנית לעזור לידידיו הכורדים ובו-זמנית לעזור לאיראנים לקיים מסדרון יבשתי לסוריה וללבנון, הוא צריך ליצור ברית עם הכורדים ולתת להם עצמאות מלאה במזרח סוריה (על השטח שבין כה וכה לא יוכל לשלוט עליו בעתיד). דבר זה אגב, יתקבל בברכה הן בעיראק והן בירדן.

הכורדים, מצידם, יכולים להכריז מיד על הקמת מדינה, והיא כמובן תזכה להכרה של מדינות רבות, (מה שיקשה ביותר על הטורקים לתקוף אותם). לכורדים גם ידידים רבים בעולם (וגם אין להוציא מן הכלל את האפשרות המקדימה להסכם הגנה הדדי בין איראן לכורדיסטן). נאט"ו לא תתמוך במלחמה טורקית בכורדים, ובידי טורקיה אין מספיק תחמושת לניהול מלחמה במשך זמן ארוך.

עמידת הרוסים לימין אסאד עשויה להביא את הרוסים גם לתמוך ב"שינויים" שנשיא סוריה רוצה לעשות בשטחי ארצו, דהיינו – בהעברת השטח המזרחי של סוריה לכורדים. ומכאן שתהיה לטורקים בעייה עם הרוסים אם ירצו להפציץ מטרות של הכורדים בשטחי סוריה של "אסאד-פוטין".

האפשרות היחידה של ארדואן לפעול נגד מהלכים כאלה היא להעביר את תמיכתו לדאע"ש ואל-נוסרה, דבר שעלול לסבך אותו קשות עם ארה"ב ואירופה מצד אחד, ועם מדינות המפרץ מצד שני.

מה שנראה כרגע, בנקודת זמן זו, הוא: שליטת אסאד-פוטין במצב, והתדרדרות במצבה של טורקיה, או כפי שטענתי לפי חודש (ולפני שנה ולפני 3 שנים), קנו מהר כרטיס לשורה 7 באמצע ותחזו בקרקס המזרח-תיכוני המתפתח לנגד עינינו מדי יום ביומו... ובינתיים... שלום על ישראל...

2. דמוקרטיה חייבת להגן על עצמה, מר ריבלין!

הנשיא ראובן ריבלין, אם היה חי בגרמניה של שנות ה-30 (במאה שעברה) היה בוודאי מצביע נגד ההצעה לזרוק מהבונדסטג את חברי המפלגה הנאצית, כי "זה לא היה דמוקרטי" יעני...

לכן עד היום, חסידי הנאצים טוענים (ובצדק...) שהיטלר הגיע לשלטון באופן דמוקרטי... וזה כביכול נזקף לזכותו... דבר זה מבהיר את חוסר האחריות והטיפשות של העם הגרמני שלא השכיל להגן על הדמוקרטיה שלו מפני בני השטן...

פה – חיים בקירבנו בני-שטן רבים שעלינו להרחיק אותם מכל מגע עם השלטון אחרת יסתננו לדמוקרטיה שלנו ויהרסו אותה.

צריך באמת להיות עיוור כדי לא לראות זאת, ולכן, מר ריבלין, הצעת ההרחקה של בוגדי בל"ד (ודומיהם בקיצוניות שמשמאל ומימין) היא בנפשנו ממש –  ממש בנפש הדמוקרטיה הישראלית ו...שרידותנו.

* * *

דרור אידר

"אין שכל אין דאגות"

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (16.2.2016)

1

זה כמאה שנה, השמאל העולמי ונציגיו אצלנו מתמחים בהוצאת יריביהם מחוץ לגבולות השפיות וההיגיון. ח"כ ד"ר ענת בֶּרקו נשאה נאום שגרתי בכנסת בתחום מומחיותה (!): פסיכולוגיַת המחבלים המתאבדים בחודשים האחרונים. היא יצאה נגד ההתססה של חלק מהח"כים הערביים, הזכירה בחטף שגם בקוראן מובטחת הארץ לבני ישראל והוסיפה שבַּשם "פלסטין" "אין אפילו פ"ה (דגושה) בערבית, כך שהמונח המושאל הזה שווה עיון." ומיד הוסיפה: "אבל יש היום יישות פלסטינית לידינו, אנחנו לא מתכחשים לה, ומושיטים יד לשלום."

ברקו כיוונה לשם שנתן הקיסר אדריאנוס במאה השנייה בעקבות מרד בר כוכבא, כשביקש לנתק זיקת היהודים המרדנים מארץ יהודה. הרומאים מצאו אצל ההיסטוריון היווני הרודוטוס את השם "סוריה-פלשתינה" (במונח Syria כיוון לאשור) ככינוי לארצנו. "פלשתינה" ע"ש הפלישתים שנעלמו מאות שנים קודם. בעקבות המנדט הבריטי אומץ השם Palestine. ערביי האזור לא קיבלוהו אז; חאג' אמין אל חוסייני עמד בראש "הוועד הערבי העליון", לא הוועד הפלסטיני. אכן, יש מקום לדיון במשמעות העובדה שלשם המקום (שממנו נגזר שֵם העם) אין ביטוי נכון בשפתם של הטוענים לבעלות עליו.

2

בזמן הנאום ישבה ח"כ תמר זנדברג ממר"צ וגיחכה עם חברותיה. כששמעה בחצי אוזן את דברי ברקו, צייצה בטוויטר: "ח"כ ענת ברקו מגדירה מחדש את המושג 'אין שכל אין דאגות': טענה כרגע בכנסת שבגלל שאין בערבית פ' אז אין עם פלסטיני."

ישפטו הקוראים על מי מהשתיים צריך להחיל את אבחנתה של זנדברג.

גרוע מזנדברג היה עיתונאי "ידיעות אחרונות" שמעון שיפר שאמר בערוץ 10 על ברקו (לקול צחוקה של מירב בטיטו מעיתונו): "בהמה כזאת מגיעה לכנסת."

במשך שנים השתדלתי להתייחס למאמריו של שיפר ולא לאישיותו, אבל אחרי אמירה כזאת ראוי להושיבו בהיכל התהילה של כסילי התקשורת, ולהוקיע כל מי שהיה באולפן ולא מחה נגד הנבלה בשידור חי.

 כפי שהראיתי, ברקו לא אמרה "אין עם פלסטיני". ההפך. אבל דווקא מייסד מפלגת בל"ד, ד"ר עזמי בשארה, אמר גם אמר לירון לונדון: "אני לא חושב שיש עם פלסטיני, לא חושב שיש אומה פלסטינית בכלל... יש אומה ערבית ותמיד חשבתי ככה... לא שיניתי דעתי... אני חושב ש-Palestinian nation זה המצאה קולוניאלית. מתי היו פלסטינים? ...'פלסטין' עד סוף המאה ה-19 היתה דרום סוריה הגדולה."

אך מה זה משנה לעדר הבורים ועמי הארצות שהסתערו על ח"כ ברקו? אין שכל אין דאגות.

3

בשישי האחרון פרסם נחום ברנע כתב הסתה נוסף נגד בנימין נתניהו. סיפר שנתניהו ניסה לפתות את משה כחלון לחזור לליכוד בטענה שרק הוא יודע "להביא את קולות המזרחים," כי "הוא יודע" ש"הם שונאים את הערבים."

כחלון הכחיש את הדברים מכל וכול, אבל זה הספיק לברנע להדביק לנתניהו את תווית ה"גזען בנשמתו" ש"בז לאינטליגנציה של בוחריו." ברנע, כותב מוכשר, איבד בשנים האחרונות את הקשר למציאות ונתפס לא פעם בציטוטים שגויים. נותרו לו שנאותיו הישנות.

דווקא ברנע ועיתונו – ולא נתניהו – בזו במשך שנים לבוחרי המחנה השמרני-ימני, יחד עם הגרבוזים ושלל ההגמונים של השמאל הישן, שמעשיהם אבדו בים בעוד הם מטיחים קללות בעם.

מיספר חודשים אחרי בואו לאזור, בעקבות הסכמי אוסלו, החל ערפאת קורא לג'יהאד בכינוסים רבים. יגאל כרמון השיג הקלטות בקולו של ערפאת ורצה להביאן לידיעת הציבור.

"באתי לברנע עם הקלטות של ערפאת," סיפר לי כרמון, "הוא לא רצה. אמרתי לו, 'תשמע את האמת, מה שערפאת אומר בפומבי.'" – תשובת ברנע היתה: "אין אמת. כל ידיעה צריכה להיבחן על פי השאלה את מי היא משרתת, ואתה משרת את אויבי השלום."

מבינים מדוע לא פרצה סערה בעקבות דברי הנבלה של שיפר? זה לא משרת אותם.

* * *

רוֹן גֵּרָא

כְּמוֹ יוֹנָה שֶׁל אַנְטוֹן צֶ'כוֹב

כְּמוֹ יוֹנָה שֶׁל אַנְטוֹן

מְחַפֵּשׂ שַׁסְתּוֹם לְשִׁחְרוּר

מוּעָקַת הַמַּחֲלָה הַטּוֹרַחַת לִרְמֹז

עַל עָתִיד שֶׁמַּחֲצִיתוֹ גָּלוּי

וְחֶצְיוֹ סָמוּי.

הֲנָעָה סְבִיבְךָ בִּכְאֵב אֵין מַרְפֵּא.

כְּמוֹ יוֹנָה מְ"יָגוֹן"

מְחַפֵּשׂ מִי שֶׁיַּקְשִׁיב

לַבְּעֵרָה הָאוֹחֶזֶת פְּנִימָה

לִמְלַאי הַזִּכְרוֹנוֹת,

אֲבָל

אֵין מִי שֶׁיְּסַתֵּת וְיִבְנֶה

אִתְּךָ

שִׁחְרוּר לְפִי שָׁעָה.

כְּמוֹ יוֹנָה

נָתוּן לְגִחוּכִים

וְעֶלְבּוֹנוֹת

שֶׁלֹּא נוֹתְנִים מַרְגּוֹעַ

לְאִי הַשֶּׁקֶט הָרוֹעֵד

בְּתוֹכְךָ.

* * *

פיט קנדל על שוודיה המתאסלמת ושוקעת באנטישמיות

http://youtu.be/KVt-oeBx0kE

לידיעת סופרים חשובים החולמים על פרס נובל ומלקקים לשוודים

* * *

עדינה בר-אל

"אולי תביא האוטוביוגרפיה לתפנית בחיי?"

שני ספרים מאת עידו בסוק על נארטיבים של צעירים יהודיים בפולין

עידו בסוק, עלילות נעורים: אוטוביוגרפיות של בני נוער יהודים מפולין בין שתי מלחמות העולם, עורך: אברהם נוברשטרן, בית שלום עליכם, מרכז זלמן שזר ואוניברסיטת תל-אביב תשע"ב, 2011

עידו בסוק, תחיית הנעורים: משפחה וחינוך ביהדות פולין בין מלחמות העולם, מרכז זלמן שזר, ירושלים 2015.

הקדמה – מכון ייִוו"אָ

בין השנים 1925 ל-1939 פעל בווילנה המכון היהודי המדעי, ייִוו"אָ ((Yivo, ראשי תיבות של השם ביידיש: "ייִדישער וויסנשאַפטלעכר אינסטיטוט". מטרתו היתה לאסוף ולשמור את אוצרות הרוח של העם היהודי. חלק מהחומר ניצל והגיע ברבות השנים למכון ייִוו"אָ בניו-יורק.  (על ייִוו"אָ ראה הרחבה ברשימתי ב"חדשות בן עזר", גיליון 514). זאת בזכות "בריגדת הנייר", שבתוכה פעלו אברהם סוצקובר, שמערקע קצ'רגינסקי ואחרים, שהצליחו להבריח בבגדיהם חלק מן המסמכים. (ראה גם "חדשות בן עזר", גיליון 513, בקטע מהביוגרפיה של יהושע שומרוני-שמרקוביץ', שהביא לדפוס בנו אמיר שומרוני).

בין שאר פעולותיו הכריז המכון בשנות השלושים של המאה העשרים על תחרות כתיבת ביוגרפיות של צעירים ברחבי פולין. הגיעו למכון כשש מאות אוטוביוגרפיות, כתובות ביידיש, פולנית או עברית, על פי בחירת הכותב/ת. מתוכם נותרו כ-370. וכך יש הזדמנות לחוקרים לעיין בחומרים, לנתחם ולהביאם לידיעת הציבור הרחב. כל פעילות כזו, שמגלה טפח מחיי היהודים בפולין לפני השואה, מבורכת. שני ספרים יצאו לאור, פרי מחקרו של עידו בסוק.

עלילות נעורים – נארטיבים אישיים

בספר "עלילות נעורים" מובאות 20 אוטוביוגרפיות. אלו שנכתבו בפולנית וביידיש מתורגמות לעברית. ולכל אוטוביוגרפיה הקדים המחבר מבוא ובו פרטים על הכותב/ת, על מקומות שנזכרים, וכן תובנות ומסקנות שלו, פרי ניתוח תוכן.

באוטוביוגרפיות עצמן משולבות הערות חשובות של בסוק, ובהן  פרטים על אישים, ספרים, מקומות, מנהגים מקומיים ואירועים כלליים. כל אלו משלימים את התמונה של חיי צעירים יהודים בין שתי מלחמות העולם, על רקע הרב-גוניות של הקהילה היהודית בפולין, שהיו בה יהודים דתיים לדרגותיהם השונות, חילוניים, ציונים, בונדיסטים, קומוניסטים ועוד.

להלן שלוש דוגמאות:

צעיר בן העיר פינסק כתב את האוטוביוגרפיה שלו ביידיש בהיותו בן 22, מוסמך לרבנות מישיבת ראדין. הכותב ניחן בכישרון כתיבה מעולה. הוא מתחיל בתיאור בני משפחתו בקצרה, באופן ממצה ולעתים אפילו עם קמצוץ של הומור. בין השאר הוא מתאר את סבו כאדם שאינו רגיש לבני משפחתו, בלשון המעטה. הסב שב הביתה לאחר שהייה של ארבעה חודשים בפטרבורג בלי לכתוב למשפחה אפילו פעם אחת, והוא תירץ זאת כך:

"שאני בריא – הרי אני יודע. ושאתם בריאים – זאת הרי אתם יודעים, אז בשביל מה לכתוב? – כך טען בשובו הביתה, והוא התכוון לכך במלוא הרצינות. וגם כסף לא שלח, בשל סיבה פשוטה: כמה בכלל את צריכה – כך טען בפני סבתי: למרק גריסים וללחם מספיק רובל אחד בחודש...

אבל המשפחה היתה גדולה, וברובל אחד לא היה די, ועל כן נעשתה סבתי מוכרת דגים." (עמ' 678).

 בשנים הראשונות לחייו גדל הילד עם אימו ואחיותיו ללא האב, שנלקח בשבי לגרמניה. עקב המצב הכלכלי הקשה הצליחה אימו, שהיתה מבשלת ב"בית ילדים", שסיפק אוכל לתלמידיו, להכניסו ללמוד בכיתה הראשונה של בית הספר עוד בהיותו בן ארבע (!)

בהמשך הוא למד במגוון מסגרות לימוד מסיבות שונות, כלכליות ואחרות. וכך הוא למד בבית ספר ביידיש של הבונד, ב"תלמוד תורה", בבית ספר "תרבות" העברי, חזרה ל"תלמוד תורה", בבית ספר "הרצליה" שיסדו הורים בפינסק, ולבסוף בישיבת ראדין, בה הוסמך לרבנות. תוך כדי כך מתוארות נסיבות חיי המשפחה, המשתנות לבקרים, וכן מנהגים כגון "אכילת ימים"; כאשר הוא מתאר מנקודת מבטו את ההבדל בין אנשים שעושים זאת ברצון ומתוך טוב לב, לבין אלו שמזלזלים בכבודם של תלמידי החכמים הסמוכים על שולחנם, עד כדי כך שהם מגישים להם קרומי לחם ישנים ויבשים לאכילה.

בהשלמה לאוטוביוגרפיה כתב הפינסקאי על שני מורים שהשפיעו עליו. האחת היתה מורה בבית ספר בונדיסטי שהיתה מספרת לו "סיפורים מופלאים על גיבורים שהקריבו עצמם בגוף ובנפש למען הזולת, למען החלשים והדוויים, או על כאלה שנפלו חללים כדי לשחרר אחרים מעול." (עמ' 696).

והשני היה הרבי שלו, שלימד אותו גמרא. והוא "היה מביא בפנינו מעשיות נוראות מן הגמרא, מן המדרשים, מן הזוהר וסתם אמרות של חכמים וצדיקים. מבלי שהבחנו היינו נלכדים בארג דברי המוסר על ההתנהגות הטובה, על הכבוד [שראוי לנהוג בו] כלפי כולם. לכל עניין היה מצרף סיפור מעשה ומראה לנו שבאמת רצה לספר לנו רק סיפור מעשה – ומוסר ההשכל נובע כבר מאליו." (עמ' 697). והוא מסכם: "אם יש בי כיום משהו ממידת מה שקרוי 'אדם', עליי להודות על כך אך ורק לשני מוריי אלו. יברך אותם אלוהים." (עמ' 698). עוד תוספת כתב אותו צעיר, וביקש שתהיה חשופה רק לעיני השופטים בייִוו"אָ ולא לפרסמה ברבים, וזהו סיפור על פגישותיו עם נערה חילונית, ועל חששו ליצור עימה קשר אינטימי, בהיותו בחור ישיבה.

אוטוביוגרפיה נוספת היא פרי עטו של נער מעיירה חקלאית במחוז וולין, המכנה עצמו "סובל". הוא מתאר כיצד התבלט מינקות בשכלו ובכישוריו. הגיע צעיר מאוד ל"חדר" של גדולים, וקפץ כיתה בבית ספר פולני. מהיותו תלמיד מצטיין הוא עורר את קנאת הילדים. הללו הציקו לו והיה עליו אפילו לשלם "דמי חסות" לנער גדול. זה הובילו לגנוב כמה קופיקות ממגרת השידה בבית, דבר שגרם לו לייסורי מצפון קשים. עקב טרגדיות במשפחה, ובהן מות אימו, הוא נעשה בסופו של דבר שוליית חייטים, בלי למצות את יכולותיו הגבוהות. הבריחה שלו מן הבית התבטאה בהצטרפות לתנועת "השומר הצעיר".

מעניינת האוטוביוגרפיה של נערה בת 19, שנולדה למשפחה של חסידי גור. הנערה מצטיירת כחכמה ויצירתית, פורצת גבולות. לאורך כל השנים יש בה אמביוולנטיות. מצד אחד היא נמצאת לחלוטין במסלול של בנות דתיות: לומדת ב"בית יעקב" מיסודה של שרה שנירר, ושואפת ללמוד בסמינר למורים בקרקוב. היא היתה חברה ב"בתיה" של הילדות ואחר-כך עברה לתנועת "בנות אגודת ישראל" של הבוגרות יותר. אבל היא אוהבת לקרוא גם ספרות פולנית ומעריצה את פילסודסקי; ואפילו הכינה עליו הרצאה ב-11 בנובמבר, יום העצמאות של פולין. היא מעידה על עצמה: "סבלה בתוכי הפטריוטית הפולנייה הנאמנה. הלא כל כך הייתי מסורה לפולין." (עמ' 555).

עקב מותו של אביה היא לא למדה בסמינר למורות של "בית יעקב" בקרקוב, אבל בגיל 17 היא נשלחה לעיירה קטנה והקימה שם בית ספר בכוחות עצמה (!) "ניגשתי לעבודה. מבין הורי הילדים יסדתי ועד של גברים. בשבת הופעתי בהרצאה. זאת היתה אטרקציה [בשבילם]. בית הכנסת הקטן היה דחוס בגברים ונשים. לא היה לי זמן לחשוב הרבה. נבלעתי במערבולת העבודה והחובות. התחילה ההרשמה [לבית הספר]. הייתי צריכה להיות בכל מקום [...] במו ידיי חילקתי את הילדים לכיתות. ארגנתי את השיעורים. היה עלי אפילו לעסוק בשכירת המוקם [לבית הספר]. היה צורך בכתיבת כרוזים, הודעות, בנשיאת הרצאות [...]" (עמ' 563).

בו בזמן היתה לה ידידה, שסיפקה לה בחשאי ספרים בעלי מגמה סוציאליסטית. ספרים אלו פתחו בפניה עולם חדש, כעדותה. הנה כי כן, יש כאן דוגמא לנערה שמתרוצצות בקרבה מגוון תפיסות וגישות חברתיות ופוליטיות סותרות זו את זו, שהיו בקרב הקהילה היהודית בפולין. היא קראה גם ספרונים של "בית יעקב", גם ספרים בפולנית וגם ספרים של הבונדיסטים. היא היתה נערה חרדית, אך גם פטריוטית פולנייה כהצהרתה, ובסופו של דבר, פרולטרית: "מיליונים של אחיות ואחים פרולטרים כמוני נעשו לי קרובים. ראיתי עצמי אחת בשורות הסובלים." אבל היא הגדירה עצמה "חסידה שקטה של הסוציאליזם," ונשארה במסגרת "בנות", תנועת הנוער של "בית יעקב".

והיא מסיימת את דבריה: "אצלנו בבית לא יודעים אפילו שאני כותבת. מחברתי חבויה עמוק. [...] אולי תביא האוטוביוגרפיה לתפנית בחיי. לי עצמי היא בגדר חידוש. מעולם לא בחנתי ברצינות שכזאת את חיי." (עמ' 572).

בתקופתנו נפוץ חקר הנארטיב. מסתבר שכבר במחצית ראשונה של המאה העשרים תרם לנושא זה מכון ייִוו"אָ בווילנה. כתיבת הנארטיב האישי עזרה לצעירים לבחון את חייהם, להבין אותם, לנקוט עמדה כלפי עצמם ובני משפחותיהם, ולהתגבר על קשיים שהיו לכולם, אם מנסיבות חיצוניות ואם מטיבו של גיל ההתבגרות על כל התלבטויותיו, תסכוליו וחיפושי הזהות האישית.  ואילו עבורנו, ממרחק של זמן, זהו אוצר של ידע על הקהילה שחרבה בשואה.

תחיית הנעורים – מן הבית וה"חדר" עד תנועת הנוער

בספרו "תחיית הנעורים" מתמקד בסוק בשלוש מסגרות בהן צמח הנער היהודי: משפחה, בית הספר ותנועת הנוער*. כל פרק מתחיל בממצאי ניתוח התוכן של האוטוביוגרפיות לפי קריטריונים שונים. רוב הממצאים הם מתוך האוטוביוגרפיות הכתובות, ומיעוטם מאוששים על ידי זיכרונות וראיונות של אנשים שחוו תקופה זו. יש כאן גודש של מבואות, מסקנות וסיכומים על נושאים אלו, ובכל סעיף משובצות דוגמאות קצרצרות מן האוטוביוגרפיות, אם בציטוטים ואם באופן עקיף.

לדברי המחבר, מטרתו היתה לחשוף את "ביטנת המעיל" של ההיסטוריה, בעיקר את יחסי האנוש, את הפכּים האישיים שעולים מאוטוביוגרפיות. ניתוח הנרטיבים נעשה מבחינה סוציולוגית ופסיכולוגית במעוגן בהיסטוריה של הקהילה היהודית, בבדיקת מידת שימור המסורת מול חידושים, תוך דגש על הריבוד החברתי. יחד עם זאת נלקח בחשבון שהדברים לגבי ילדותם נכתבו על ידי בני הנעורים ממרחק של זמן, ויתכן שהסיפור האישי נצבע בצבעים שונים בהשפעת שינויים אישיים, אידיאולוגיים ואחרים.

ומסתבר שביטנה זו לא היתה עשויה מקשה אחת. זהו מארג מגוון בחומריו ובצבעיו, בהתאם להרכבה של הקהילה היהודית בפולין בין שתי מלחמות העולם, שהיו בה, כידוע, מגמות פוליטיות-חברתיות-דתיות שונות ומנוגדות.

ואכן הפכּים האישיים הללו מעניינים ביותר. אחד הסעיפים, לדוגמא, עוסק ביחס להצטרפות תינוק למשפחה, או איך חוגגים יום הולדת, אם בכלל. מסתבר, שחגיגת יום הולדת שנתית, כנהוג כיום, היתה נדירה. זאת לעומת חגיגת בר-המצווה, שהיא אירוע חשוב. ומי היה מאמין שבמשפחות אחדות נמנעו מלשתף ילדים באירועים משפחתיים כגון ברית מילה של אח קטן (!), לוויה של אם או אב שנפטרו, או טקס חתונה של אב או אם שנישאו לאחר שהתאלמנו.

עוד דוגמאות יש לקשיחות של הורים, חוסר הבנה לצרכיהם הפסיכולוגיים והרגשיים של ילדיהם. יש באוטוביוגרפיות עדויות על משפחות בהן ההורים לא פינקו את ילדיהם ולא ליטפו אותם. עונשים גופניים היו תופעה נפוצה הן בקרב המשפחה והן ב"חדר". נערה העידה על אביה ש"תורתו היא החגורה", ונער כתב: "היום, כשאני מודע לתנאים בהם חייתי כילד, אני מרחם על הילד הקטן הזה שהייתי אז ושהיו רבים דומים לו" (עמ' 79).

עוד ניתן למצוא בספר עדויות לתחושות של ילדים שנולדו למצב כלכלי גרוע של המשפחה ו/או לעת מלחמה. ואפילו התייחסות מגדרית: "הוריי ציפו לבן, וכאן, כמו להכעיס – בת. עשיתי להם דווקא ולעצמי לא היטבתי. נדמה שאילו הייתי בן, היו חיי קלים יותר." (עמ' 67).

המחבר חוזר ומציין שעל פי רוב ההורים לא הכירו בצרכים ובנטיות האינדיווידואליות של הילד, ומנסה להבין את המניעים להתנהגויות ההורים ואת התוצאות הפסיכולוגיות אצל ילדיהם המתבגרים. אחת מקביעותיו היא, שההזנחה בילדות גרמה לכך שבהתבגרותם התנתקו צעירים מהוריהם מבחינה אידיאולוגית ללא הרגשת אשמה.

עם זאת, בצד הדוגמאות השליליות הנ"ל היו גם דוגמאות, מעטות במספרן, של יחס חיובי של ההורים, שמחה על לידת הצאצא, הענקת תשומת לב והתפעלות מהישגי הילדים. 

ונשוב אל ה"חדר" בו פתחנו. מתוך הביוגרפיות מסתבר, שה"חדר" אכן היה קטן וצר, אך לא הכול זוכרים בו את החמימות, להיפך, היו שזכרו כיצד סבלו בילדותם המוקדמת מעונשים פיזיים ומחוסר התחשבות בצרכיהם האישיים כילדים רכים. ויחד עם זאת, למרות העונשים ואולי בגללם, שיטת לימוד לא יעילה לדברי כמה כותבים, אשר מתלוננים על כך שלא קיבלו מענה על שאלותיהם ותהיותיהם. יש אפילו איזכור של רבי המסכסך בין תלמידיו. זה פן אחד שמתגלה לנו.

מצד שני ניתן למצוא גם מבט אוהד על ה"חדר", כמו חדרו של הירש-יודל ז"ל שהיה "חדר גדול ומואר בקומת קרקע. החלונות פנו לרחוב שקט ושטוף שמש. [...] אצל הירש-יודל למדתי חומש ורש"י. [...] החומש היה בשבילי החומר הראשוני למחשבה ולחיי הרוח. באמצעות הלימוד התעוררו אצלי דמיונות בהירים ומובחנים. [...] הייתי רואה את אדם וחווה... את פלשתינה שטופת האור..." (עמ' 116).

בנוסף לכך העידו כמה צעירים על ההנאה שהיתה להם מחֶברת הילדים, ואפילו מהעובדה שלא היתה חציצה בין בית הרבי ומשפחתו ל"חדר". אחד הכותבים סיפר שהוא וחבריו היו רועים את העז של אשת הרבי, ותמורת זאת היא היתה מצילה אותם מעונשים. (עמ' 114).  אולם גם בנושא זה של ה"חדר" רבו הדוגמאות השליליות על החיוביות.

מעניינים התיאורים מבתי הספר הפולניים הממלכתיים, (בהם למדו כ-60% מהילדים היהודיים בגיל בית ספר – ע.ב.). מצד אחד מוזכרים כינויי גנאי של מורים פולנים כלפי תלמידים יהודיים כגון: "חתיכת דג מלוח" או התבטאויות כמו: "אתה צריך למכור בייגלה ולא ללמוד טבע" (עמ' 142). אך גם בבתי ספר אלו ניתן למצוא באוטוביוגרפיות הערכה למורים מעודדים ומטפחים. היה מורה שקרא בקול שירים של משורר פולני, עודד את הכתיבה היצירתית של תלמידו, וסיפק לו במה לקריאת יצירותיו בפני חבריו בכיתה.

גם לגבי בתי הספר היהודיים והדו-לשוניים יש דוגמאות מנוגדות זו לזו, לשלילה ולחיוב. מטיבם של זיכרונות, חלקם עוברים עם חלוף השנים רציונליזציה. פה ושם מציין המחבר, שהזיכרונות הביקורתיים נצבעו בצבעים של תפיסות חברתיות ואחרות, שנרכשו עם התבגרותו של הכותב. מצד שני, גם זה מטיבם של זיכרונות, הם צבועים בצבעים נוסטלגיים.

כאמור לעיל, המחבר הציע בספרו זה "מעין היפוך כלפי חוץ של 'ביטנת המעיל' הרגילה של המחקר ההיסטורי", ואכן מסתבר ש"דרך האוטוביוגרפיות מצטיירת תמונה עתירת ניגודים של חברה שיש בה גם קיפאון רב ושמירה על ערכים ישנים וגם פריצת דרך, ערעור גדרות וגילויים מובהקים של יצירה והתחדשות." (עמ' 292).

* חלק מהדברים על הספר "תחיית נעורים" התפרסמו בשינויים קלים ברשימתי "לרעות את העז של אשת הרבי", שהתפרסמה בכתב העת מאזניים, גיליון פברואר 2016.

* * *

נורית (נוריה) אמיר

פרק מספרה החדש "זַן אולימפי"

בהוצאת אופיר ביכורים, ישראל 2015

נחתנו בווינה, היעד הראשון הושג. אדמת אוסטריה תחת כפות רגליי, אבל לא הרגשתי שום הבדל. רציתי להרגיש 'חוץ לארץ', לא הרגשתי דבר. רציתי להרגיש את החלום. בארץ ריחפתי לקראת חלום ועכשיו, כשאני בתוכו הוא נגוז, הוא מציאות. חלומות נועדו לאכזב?

קירות גבוהים עצומים הקיפו את מיטת העץ המגולף שבה ישנתי בלילי הראשון באוסטריה. ציורי קיר, ערבסקות או פרסקות (מה ההבדל?) – עיטרו את חדרי המנזר שבו שיכנו אותנו. הקירות הניצבים מעלי, הדמויות הענקיות שלבשו גלימות והשקיפו מלמעלה, הקשו את מלאכת השינה. התכרבלתי בפינת מיטת העץ הגבוהה. כשהגיעו אליי "אנוסי ספרד" מימי הביניים התגעגעתי למיטה בבית-הילדים.

יום התחרות הגיע מהר מהמצופה. אין לי מושג כמה מִתחרות יש בשחיית פרפר. מה שכן ידעתי, ששבע מדינות נוספות שלחו שחייניות למִשחה שבו אתחרה. בדרך כלל באות שתיים מכול מדינה, כלומר לפחות חמש-עשרה מתחרות. לא חלמתי על המקום הראשון, אבל קיוויתי שלא אגיע אחרונה.

הכדורגלנים וחבר'ה מענפי ספורט אחרים הגיעו לעודד ואין ספק שנוכחותם העלתה את רף המתח וההתרגשות. כשקראו בשמי חשתי פיק ברכיים. ניגשתי אל אדן הזינוק מיספר 8, הצדדי ביותר. ציפיתי שאהיה בצד, אבל לא הכי בצד. זה אומר שאני השחיינית הפחות טובה במקצה שלי. העיקר שאני כאן, ניחמתי את עצמי. אף אחד לא מצפה שתגיעי לגדולות חוץ ממך, חשבתי, הלוא בקושי הצלחת להשיג את המינימום כדי להיכלל בנבחרת, אז תירגעי.

הורדתי את הטרנינג וכרגיל, המתחרות נגדי גדולות עליי בשתי מידות. לרובן היו כובעים צמודים, לחלקן משקפות שחייה צרות. לי לא היה אותו ציוד מתקדם מלבד בגד הים עם תוספת החזייה מהמכביה לפני שנתיים, שעדיין התאימה.

"אאוף די פלצה," נעמדתי במצב היכון על אדן הזינוק. ירייה, זינקתי. פתחתי בכל המהירות וראיתי בזווית העין שאיני ראשונה.

אין הסבר למה שאתאר, אבל אנסה: זה היה רגע של שיא המאמץ. לא שהחלטתי לוותר, אבל הייתי בהשלמה פנימית שאני דורשת מגופי כל מה שהוא מסוגל לבצע. לקראת דופן הברכה ראיתי כמה שחייניות מבצעות את הסיבוב לפניי כמצופה, אבל קצת מייאש.

כשהגעתי אל הקיר ראיתי צבע כחול, המון כחול, גוחן מעלי ושואג, "הופ תמר, הופ!"

אין מצב שאאכזב אותם. דחפתי את הקיר בכוח רב, הנעתי את האגן בתנועת דולפין מתחת למים. פרצתי בתנועת ידיים אדירה בעוצמה מתועלת לכיוון המטרה. אתן כל מה שיש לי. אתן יותר ממה שיש לי. "תמר... ה-ו-פ", "תמר... ה-ו-פ", קצבי ליווה אותי לכל אורך המסלול בדרך חזרה. אני באמת לא מסוגלת להבין כיצד אותה צעקה ולבבות אכפתניקים בטרנינג של ישראל הזרימו לתוך שריריי אנרגיה בצינור השקייה בקוטר של עשרה צוֹל. היתה לי בסך הכול דקה וחצי שאליה הייתי צריכה לתעל כל תא בגופי, כל רסיס אנרגיה שבתוכי, רק לָרגע היחיד הזה שקיים עכשיו, עכשיו, עכשיו.

לפני שהגעתי אל דופן הברכה, לסיבוב, הרגשתי שנתתי הכול ושאני נחלשת ומוותרת. לעומת זאת, אחרי הסיבוב פרץ לתוכי כוח שלא ידעתי שקיים בי. ידיי ריחפו מעל המים וגרפו בחוזקה בתוך המים. אפילו לא חששתי שלא אצליח להרים אותן לקראת הסוף, שאישבר, 'אשבוק'. כשנשברים בשחיית פרפר זו השבירה הנראית ביותר לעין, כי הידיים מגרדות את המים במקום להתרומם מעליהם. תמיד קיים הפחד הזה בסגנון פרפר. כבר קרה שהתחלתי בתחרות מהר מדי ובסוף נשברתי והמתחרה השיגה אותי.

הפעם החזקתי מעמד עד הסוף. הקרב היה ממש צמוד. נגעתי בדופן הברכה יחד עם המתחרה הראשונה או השנייה. הייתי גאה בעצמי וטעונה בעוצמה כחולה מהעידוד הנפלא של הספורטאים שלנו. ליבי צהל בתוכי. כשיצאתי מהמים כל ספורטאי הנבחרת חיבקו ונישקו אותי, לא רק השחיינים, גם הספורטאים מענפי ספורט אחרים, ואני רק רציתי לכרוע ברך לפניהם ולהודות למעודדים.

עמדתי על דוכן המנצחים באוסטריה. בפעם הראשונה שייצגתי את ישראל בחוץ לארץ זכיתי במדליה. זה היה הרבה מעבר לחלומות שלי. מדליית ארד, מקום שלישי. בשבילי המדליה הזאת שווה יותר מזהב. את הרגשת השייכות לקבוצה שתומכת, מעודדת ומחבקת, אי-אפשר לכמת, לא במדליות ולא בזהב.

גילוי המסתורין של הגוף, שלא רק תביעות פיזיות יש לו מעצמו אלא גם בינה פלאית, היה חדש בשבילי. החוויה שחוויתי הבהירה לי שאני מסוגלת. מאותו יום ואילך היתה התובנה הזאת נר לרגליי ושמש לעוצמתי.

* * *

אלי מייזליש

הנפקנים

כל מי שעדיין לא שמע על נפקנים מוזמן לעיין במילון אבן שושן.

אבל יש כמה נפקנים שהם ידוענים פוליטיים שעדיין לא הצצתי בחור הדלת הנעולה של חדרם לוודא בדיוק מי שם דופק את מי. אבל קל מאוד לדעת. פשוט מאוד, הם כותבים בעיתונים או מראיינים אותם או שהם בעצמם מייצרים חדשות.

אחד מהם הוא זה שעולה כמעט בכל יום לשידור בענייני החרם על ישראל על ידי ישראלים ושהוא בעצמו חבר בארגון "בצלם" ועוד כמה אגודות אנטי ישראליות ובחבורת הנפקנים של הגויים בארגון BDS, הלא הוא מיודענו הרהוט ד"ר אלון ליאל זשליט"א [וחבל להאדיר את שמו עוד יותר עם תאריו הרבים כמומחה דמיקולו לכל נושא – בעיקר העניין הטורקי ומי המציא בכלל את הדפיקה מאחור בשם נבלוס ונא עיין ספרו של אב"א אחימאיר; רפורטז'ה של בחור "ישיבה" – יומן בית-סוהר. יומן מכלא שכם שהיה מלא ערבים ושהבריטים כלאו בו את אחימאיר בשנות ה-30].

בקיצור, כל החבורה היהודית הזו מ-BDS, יחד עם ליאל, לא רק שהדיחו את מועמדותו של דני דיין מכהונת שגריר בברזיל, הם והוא מנפקים מדי יום ידיעות כמה וכמה חרמות הצליחו אמש לעשות "עד לחורבנה המלא של ישראל..." לדבריו, ובמיוחד הסילוק של ישראל מהשטחים הכבושים והקמת פלסטין [הגדולה].

וזהו אחד מהנפקנים. וכשנשאל עכשיו באותו עניין: מהו המוצר העכשווי שהצליח להחרים לא ענה כי לא רצה להיעלב בגלל הערך האפסי שלו, וכן בשל השיחה של נתניהו עם שרת החוץ של האיחוד שהתנערה מחרם אירופי כלשהו.

בעבר כבר ציינתי עד כמה הובך הנשיא אובמה בעת ביקורו של ראש ממשלת הודו בבית הלבן לפני כחצי שנה, כשערכו לכבודו מסיבת רו'קנרול סוערת עם בקבוקי יין, בעוד נתניהו מודר ממנה.

אבל מה קרה שם באמת? נתניהו המתין עד סוף המסיבה בבית מלון מרחק 500 מטר משם כשאובמה בסוף המסיבה מנסה לסחוט מההודי הזמנה בחצי מיליארד דולר לקניית טילים וההודי רק צוחק מהיין "יין טוב..." – ההודי אמר "יין יין," לאובמה וצחק, ובסיום נסע ההודי 500 מטר לפגישה עם נתניהו ומיד חתם על חוזה לייצוא טילים ישראליים להודו בחצי מיליארד. ועל זה כועס אובמה ולא שום דבר אחר. נתניהו ש"גנב" ממנו חוזה עם הודו.

והנה ממש אתמול הודיעו הודו וישראל כי ישראל תמכור עכשיו נשק להודו ב-3 מיליארד דולר ואובמה הלבין עוד יותר. עכשיו ליאל סופק כפיים. איך איך איך – כמאמר דן בן-אמוץ.

אז מה זה אומר? יכולים כל הנפקנים בראשות ד"ר אלון ליאל לעמוד ליד מרכול בפרובנס ולצרוחBYKOT ISRAL  – ולרמוס שתי חבילות במבה בחצי אירו. ואולי 2 אירו. אבל 3 מיליארד? שינסה אותו ליאל לנסוע לניו-דלהי ולפגוש את ראש הממשלה שם. חמישה חיילים סיקים עם זקנים ארוכים ומחודדים ורובים מכודנים יזרקו אותו לנהר.

הבדיחה העצובה כאן היא – כששואלים אותו 'על אמת' "למה אתה עושה את זה הרי אתה יליד תל-אביב?" – והוא עונה בשיא הנפקנות: "כדי שישראל תהיה טובה יותר." קְרי: אם היא תיעלם.

טמבל.

כלניות

בשבת לפני שבועיים וגם השבת נסענו דרומה – ליער של קיבוץ בארי. במושב האחורי ישבו איתנו שני אורחים, האחד מארה"ב והשני מאירופה.

עד אשדוד על כביש 4 [גהה] התנהלה הנסיעה בקלות ובמהירות, אבל מהרמזור של אשקלון לכיוון סעד ובארי, היה פקק בן שעה ובחזרה שעתיים. והכול – כדי לראות כמה כלניות אדמדמות ומבריקות בשמש של שבת.

ואז שואל זה מניו יורק: "אין אצלכם חורף? אצלנו עכשיו שלג חצי מטר ליד הבית."

ומחרה מחזיק אחריו זה מאירופה: "וואוו, היה כדאי לבוא, רק חבל שלא הבאתי את הבגד- ים."

אמרנו לו: "שלג? יש גם שלג. תסתובב 180 מעלות, סע 260 ק"מ לחרמון. שם יש שלג. ואולי קְנֵה בגד ים וטוס לאילת. שם עכשיו קיץ."

מי שלא ראה את פרצופיהם לא ראה פלא עולמי.

עכשיו יכול הנפקן מלעיל, אותו ליאל, לספר לחברים האנטישמיים שלו מ-BDS כי כדאי לעשות חרם על הכלניות. לנו זה כדאי. פחות מכונית אחת בפקק.

החרמון הסורי

גדי אייזנקוט בוודאי יופתע לראות כאן תוכנית צבאית: השתלטות מהירה על החרמון הסורי.

למה? כי כפי שאף מומחה למזה"ת לא חזה את "האביב הערבי" ואת התוצאה העכשווית של מלחמת גוג ומגוג בסוריה, אין ספק שתוך זמן כלשהו יגיע גם הקרב הסופי על הגולן הסורי כולל אותו חרמון.

כל רובה באותה מלחמה, מעבר לגדר של היום, עלול בסופו של קרב הדמים בין הערבים לירות עלינו ובאותה גחמה שהחלה בלוב לפני 4 או 5 שנים.

וכדי למנוע מהומה זו לידינו, אין שום סיבה לא לקחת מהם את החרמון כולו ושאסאד יחלל בחליל.

ושלא יגיד אף אחד שלא אמרתי.

* * *

באבל על מותו בגיל 66 של הסופר והמחזאי הדרוזי הפלסטיני סלמן נטור

היינו בידידות וגם הופענו יחד

עד שנפרדו דרכינו ביוזמתו לפני שנים רבות

בגלל חילוקי דיעות

אהוד בן עזר

* * *

מנחם רהט

פרס ישראל לתעאיוש

שר החינוך נפתלי בנט שימש חותמת גומי ליוזמה להענקת פרס ישראל לפרובוקטור מן השמאל הקיצוני, מבכירי תעאיוש

"פרס ישראל הוא פרס מיוחד," כך כתב אשתקד ראש הממשלה נתניהו בעמוד הפייסבוק שלו, "שאותו מעניקה המדינה לאזרחים שהצטיינו בעשייה, פרצו דרך ותרמו תרומה משמעותית למדינת הלאום שהקים העם היהודי בארץ ישראל לאחר אלפיים שנות גלות... זוהי בראש וראשונה הכרת תודה, אך היא נושאת בחובה גם אמירה ערכית וחינוכית: מי שמרים תרומה משמעותית למדינה ולביטחונה, לעם ולחברה, למדע ולכלכלה, בתרבות, בספרות, באקדמיה בתעשייה, ובכל תחומי חיינו – ראוי לפרס ולהוקרה."

הדברים נכתבו בזמנם, לאחר שהחליט לפסול את חברותם של שניים מחברי הוועדה לבחירת חתן פרס ישראל לספרות. נתניהו העריך, מן הסתם בצדק, ששני המלומדים, המזוהים עם השמאל, יעדיפו לבחור מועמד פוסט ציוני, פרו פלשתיני, ולא חסרים כאלה בערוגותינו, כידוע. נתניהו, שהחזיק אז בתיק החינוך, בעקבות התפטרות השר דאז שי פירון, הסביר אז כי "זו זכותו של השר האחראי... שר הוא לא חותמת גומי." (הארץ 9.2.15).

תרגיל דומה לזה שממנו חשש נתניהו, אירגנו ארבעה פרופסורים אנונימיים לגמרי מבחינת התודעה הציבורית (שאול שקד, גדעון בוהק, דבורה דימנט ושמואל הרוי – מי מכיר? מי יודע?) לשר החינוך נפתלי בנט. אבל הוא, בניגוד לנתניהו, בלע את הצפרדע – ויעניק את פרס ישראל לחקר מדעי הדתות והפילוסופיה, לשנת תשע"ו, לאיש השמאל הקיצוני פרופ' דוד שולמן, שמאחוריו קופה של שרצים: קריאה לסרבנות, הגדרת קציני צה"ל כפושעי מלחמה, פרובוקטור ומומחה לעימותים עם חיילי צה"ל באירגון האנטי ישראלי 'תעאיוש', ואחראי לפירסומם בעולם, באנגלית, של דברי שיטנה נגד מדינת ישראל, 'שודדת אדמות הפלשתינים'.

המדען הדגול מרבבה, נמצא ראוי לקבלת הפרס בזכות היותו "חוקר מבריק ופורץ דרך של הדת, הספרות והתרבות של דרום הודו... ששולט במיגוון שפות: סנסקריט, טמילית, טלוגו, ומאלאילאם."

נו, באמת. שמחת זקנתי. מי צריך פרס ישראל למומחה לסנסקריט, כשהאקדמיה הישראלית גדושה מומחים בשפע לתחומים אשר "תורמים לחברה", כהגדרתו של נתניהו, תרומה רבה יותר, עם כל הכבוד, מאשר חקר הסנסקריט.

אבל כל זה לא מנע בחירתו בידי הוועדה, שמן הסתם היתה מודעת לפעילותו החתרנית, האנטי דמוקרטית בעליל, של שולמן. הם הניחו צפרדע מבאישה על שולחנו של בנט. חוכמתו לא עמדה לו לגלגל אותה מכל המדרגות. 

אכן, מפתיע עד מאוד ששר החינוך, איש סיירת מובחרת בעברו, נכשל במארב שטמנו לו ארבעה פרופסורים. האם הוא לא היה ער למה שנתניהו התריע עליו אשתקד: "במשך השנים מונו לוועדה הבוחרת יותר ויותר גורמים קיצוניים בעמדותיהם, ובהם גורמים אנטי ציוניים – למשל כאלה התומכים בסרבנות שירות בצה"ל – ופחות מדי נציגים אותנטיים של חלקים נרחבים אחרים בעם. לעיתים קרובות מדי נדמה היה שחברי הוועדה הקיצוניים מחלקים את הפרסים לחבריהם בשיטת חבר מביא חבר. מי שלא מזוהה עם הקו שלהם אינו נמצא זכאי לפרס."

אחת מקודמיו של בנט במשרד החינוך, שולמית אלוני, מנהיגת מרצ, כדי להימנע מבליעת צפרדעים, דאגה מראש בעת מינוי הוועדה לבחירת המועמד לפרס ישראל (1992) על תרומה לחברה, שיכהנו בה רק אלה שמתחייבים להמליץ על מועמדותו לפרס הנכבד של האישיות הנערצת עליה ויקיר השמאל פרופ' ישעיהו לייבוביץ. 

בסופו של דבר שיבש ראש ממשלתה יצחק רבין את תוכניתה להענקת הפרס לפרופיסור המהולל, אבי הביטוי 'יודו נאצים', ולבסוף הסיר לייבוביץ עצמו את מועמדותו, כבר אחרי שהוכרז עליה ברבים.

אילו בנט היה לומד את תולדות משרדו, היה מפיק מאירוע זה שני לקחים: שניתן לעצב את בחירת המועמד 'הנכון', ושאפשר לסכל הענקת פרס גם אחרי בחירת המועמד.

אבל בנט בחר לנהוג אחרת והודיע בהכנעה כי "אין לפסול אדם בשל דעותיו, משמאל או מימין, יהיו אשר יהיו."

עצוב. האם באמת לשם כך שלחו אותו בוחריו לממשלה? במה, אם כך, זה שונה מבגידת פוליטיקאים אחרים, שרון ואולמרט למשל, בבוחריהם?

כשיעלה לבימת מקבלי הפרס פרופ' דוד שולמן, יעלו עימו לא רק הישגיו המבריקים בחקר הסנסקריט והטמילית, אלא גם כל עלילותיו של תעאיוש, לרבות הסגרת פלשתינים אל מותם בייסורים אכזריים, ותמיכה בקמפיין חרם ה-BDS. ותבוא עימו גם קובלנתו: "נפש כולנו", כך כתב, "נקעה ממדיניותה של ישראל כלפי הפלשתינים, ומהמציאות הבלתי-נסבלת בשטח. כולנו יודעים היטב עד כמה אכזרית ידה של ישראל בשטחים: גזל אדמות, השפלה מתמדת ומרה, סגר מתמשך, ומשטר של אלימות וטרור שמשליטים המתנחלים."

בספרו: 'תקווה מרה: מיומנו של פעיל תעאיוש', שנכתב באנגלית (אלא מה?) ותורגם בידי טל הרן (הוצ' חרגול), כותב האיש: "כולנו יודעים היטב עד כמה אכזרית ישראל בשטחים: גזל אדמות, השפלה מתמדת ומרה, סגר מתמשך, ומשטר של אלימות וטרור שמשליטים המתנחלים... במאות מקומות, קטנים וגדולים, תושבים תמימים נופלים טרף קל לידי המתנחלים. הצבא אינו עוצר בעדם, ובתיהמ"ש הוכיחו אזלת-יד בלתי נתפסת... מאחורי המיתקפה האכזרית המתוכננת בקפידה, עומדים המתנחלים, ולצידם, יש להניח, קצינים ימניים בצמרת הצבא, וקרוב לוודאי ביורוקרטים אפורים במשרדי ממשלה, בעלי תפיסת עולם דומה. מאחוריהם ניצבים פוליטיקאים ומעלה בסולם, עד לראש הממשלה."

טענתו של בנט שאין לפסול אדם בגין דעותיו, היא באמת בדיחה מרה. כנראה שלא סיפרו לו שמפרופ' ישעיהו לייבוביץ ושמואל שניצר נשלל הפרס. ושאוניברסיטת חיפה ביטלה החלטה להעניק תואר ד"ר-כבוד לפרופ' ישראל אומן. ושנשיא העליון לשעבר אהרון ברק פסל את פרופ' רות גביזון – וכולם רק בשל דעותיהם. חבל שלא נמצא לצידו מי שיבהיר, שכך לא כובשים את הנהגת הימין: איש ממצביעי השמאל לא יעבור לתמוך בו בשל מחווה ההתרפסות, אבל ייגרעו ממנו תומכיו הפוטנציאליים, שאינם מוכנים להשלים עם הענקת הפרס הממלכתי לבכיר תעאיוש.

* * *

ד"ר דוד אדלר

על נימוס, שכל ישר ויושר אינטלקטואלי

לנוכח תגובתו המפורטת של ד"ר דרור אידר לדבריי (חדשות בן עזר 1121), הנה כמה הערות:

אם במכתבי המקורי הצעתי לשמוע את כל הדוברים, למען האיזון (וזה היה המסר העיקרי של תגובתי) הרי שעתה אני שותף להצעתו של ד"ר דרור אידר לעשות זאת הן כדי להתרשם מ"ההתנהגות של ההמון בכנס בון ליר," והן כדי להתרשם מהקונטקסט וכך גם מהפרשנות המתבקשת (ע"י השכל הישר) מהדרך בה פתח את דבריו "בדרך כלל יש מהומות כשאני מדבר."

בסוגיית ההשוואה לרצח רבין הקוראים אינם צריכים לטרוח והם יכולים להסתפק בדבריו שהובאו בתגובתו כאן, כדי לשפוט.

כציוני (עדיין), דווקא הזדהיתי עם עלבונו הצורב והערכתי את כנותו כשסיפר על החוויה הטראומטית בבצלאל אותה תיאר גם בחלק האחרון בכנס (שאותם המלצתי לשמוע במיוחד) וגם בתגובתו לדבריי. מניסיוני (איני פסיכולוג) לכל טראומה עלולה להיות פוסט-טראומה. מהדרך הנרגשת שבה סופר המעשה בכנס הסקתי שלאירוע זה הייתה השפעה מעצבת. אם טעיתי – אני מתנצל.

הואיל ואני משער שמרבית הקוראים לא יטרחו לשמוע (שוב?!) את המרצים, הנה כמה עובדות. שמעתי עתה שוב את דברי פרופ' אשר כהן ושמעתי קריאת ביניים אחת בלבד מהקהל (בדקה ה-13:39: "על מה אתה מדבר") שהושתקה בתקיפות ע"י המנחה.

באשר לד"ר אידר, עד הדקה ה-11:37, הוא לא הופרע (למרות שקשר בין "אדמה, אדם, דם" ועוד). ואז דווקא כשהמנחה היסה בתקיפות מישהו מהקהל, המרצה נראה דווקא מרוצה, שהינה לא הופרכה לחלוטין ציפייתו שבה פתח את דבריו "בדרך כלל יש מהומות כשאני מדבר" והוא הפטיר לעבר המנחה בחיוך: "זה בסדר, זה בסדר, הם יכולים להביע טינה." (וזאת כאשר ההערה-בקשה מהשורה השנייה היתה שהמרצה לא יקרא את דבריו מהכתב – אלא ידבר לקהל כשאר הדוברים. וכאן אני מסכים שאידר זכאי להציג את דבריו כפי שבחר, למרות שגם לי, ולא בגלל דעותיו, קשה לשמוע (בפעם השנייה) 29 דקות של הקראה ולכן חדלתי כאן).

ככל הזכור לי היו אכן קריאות ביניים נוספות בהמשך שהוסו תמיד בתקיפות ע"י המנחה, דבר שאידר נמנע מלציין.

ואני שואל, כשבדרן אומר בתחילת הופעה "בדרך כלל יש מחיאות כפיים כשאני עולה לבמה" האם הוא אינו "מזמין" מחיאות כפיים? ולכן פרשנותי, הנסמכת על השכל הישר ולא על דעה פוליטית מוקדמת, יש להתייחס לדבריו בפתיחה: "בדרך כלל יש מהומות כשאני מדבר," גם אם לא התכוון לכך כפי שהוא כותב. ככה לא מזמינים "הקשבה". וברקע לזה יש לזכור שכלפי דבריו החריפים של פרופ' כהן, שקדם לו, נאמרה הערת ביניים אחת בלבד. כך שמלכתחילה, לא היה לו ממה לחשוש.

באשר ל"התנהגות ההמון" ובלי קשר לדעות פוליטיות, אילו היה לד"ר אידר יושר אינטלקטואלי, ולא יצר פולמוסי חסר עכבות, הוא היה מודה, שבמצב הפוך, בכנס בנושא "חם" המאורגן ע"י אנשי ימין, עם קהל שרובו ימני, איש שמאל, לוּ היה מוזמן (נדיר ביותר, אם בכלל) הוא היה חש (אולי גם פיזית) היטב את "התנהגות ההמון".

ברקע לכך, יש לזכור שלא מעט מהצעירים באולם היו מ"שוברים שתיקה", שהוצגו ע"י ד"ר אידר ומרבית התקשורת כפי שהוצגו.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

יעקב שריבּמן

זְקֵנָה בַּמִסְדְרוֹן

זְקֵנָה בַּמִסְדְרוֹן.

פְּנִימִית ה'.

לְבַד.

כַּמָה יֵיאוּש. כַּמָה עֶצֶב.

כַּמָה עֶלְבּוֹן.

כַּמָה חוֹמוֹת.

כַּמָה בְּדִידוּת בְּלֵב הַהֲמוֹּלָה.

עַד שֶבָּאַה הַתִּקְשוֹרֶת

וְחָשְׂפַה

בְּחָשִׂיפָה רִאשוֹנִית,

בִּלְעָדִית,

בִּשְעַת צְפִיָּת הַשִׂיא מִיָד אַחֲרֵי הַפִּרְסוֹמוֹת.

וְאָז – דֶּאוּס אֶקְס מָכִּינָה –

הַזְקֵנָה בְּמִסְדְרוֹן

פְּנִימִית ה'

כָּל כָּך הַרְבֵּה אַהֲבָה קִיבְּלָה פִּתְאוֹם

מִכּוּלָם.

מִנְצִיגֵּי הַהִסְתָּדְרוּת.

חַ"כִּים. חַבְרֵי מוֹעֵצָה.

חַבְרֵי מֶרְכָּז.

כָּל כָּך הַרְבֵּה אֲנָשִים טוֹבִים יֵש בַּאָרֶץ וְהִיא בִּכְלָל לֹא יָדְעַה.

כּוּלָם בָּאוּ לְבַקֵר,

לְעוֹדֵד,

לִפְנֵי שֶנָסְעוּ מִשָם עִם הַמְאַבְטְחִים אַחֲרֵי הַצִילוּמִים לַחֲשִׂיפָה בִּשְעַת הַשִׂיא;

חִיבְּקוּ,

הִבְטִיחוּ,

כַּמָה אָפִילוּ נִישְקוּ;

נָתְנוּ לָה כָּל כָּך הַרְבֵּה צַ'פְּחוֹת עָדִינוֹת כַּאֵלֶה

כָּל אֶחָד לְפִי יְכוֹלְתּוֹ, כָּל אֶחָד לְפִי צְרָכַיו –

שֶנִשְבְּרוּ לָה הַעֲצָמוֹת. (נָכוֹן. לֹא מַמָש כּוּלָן).

וְאָז –

הַזְקֵנָה מֵהַמִסְדְרוֹן

הוֹעֲבְרָה

לְאוֹרְטוֹפֶּדִית ב'.

לַמִסְדְרוֹן.

אֵיך לֹא.

הַזְקֵנָה מֵהַמִסְדְרוֹן

מֵתָּה.

בַּמִסְדְרוֹן.

נְנוּחָם בֵּין שְאָר אֲבֵלֵי צִיוֹן

וִירוּשָלַיִם

וְלִשְכּוֹתֶּיהַּ

וִיְרַחֵם הַאֵל עַל נִשְמָתָּה עֵדֶן. כַּפָּרָה.

עַכְשָיו הִיא בַּחָדָר הַמֵתִּים.

בַּמִסְדְרוֹן.

אֶלָא אֵיפֹה.

כְּבָר רְגִּילָה.  

כפר סבא, דצמבר 2015

* * *

תקוה וינשטוק

לפתוח מְכַל

ללא ספק – חיי עקרת הבית בימינו קלים לאין ערוך משהיו אפילו באמצע המאה שעברה, בעיקר משום מהפכת החשמל. אנו מצויידים במקררים חשמליים ובמקפיאים שהמזון נשמר בהם טרי וטוב לאורך כמה ימים, ועקרת הבית פטורה מבישול יומיומי. יש מכונות כביסה ותנורים ומזגנים לחימום ולקירור, מערבלים ושואבי אבק חשמליים ומה לא? הרשימה ארוכה מאוד ובלי הרף נוספים עליה מכשירי חשמליים חדשים.

ואם לחזור לימים שלפני קום המדינה – אין צורך לרוץ בעקבות עגלת הקרח וודאי לא אחרי עגלת הנפט, שבכלל נעלם מחיי יומיום – ילדי השכנים ראו פתילייה ושאלו אם זה מין מיקסר.

הרשימה של ההמצאות והשיכלולים לשיפור החיים בכלל, ושל עקרת הבית בפרט, רק הולכת וגדלה. אך לפחות דבר אחד נעשה דווקא קשה לה יותר:

פתיחת מכלים למיניהם.

היום, על מנת לפתוח מכל, על עקרת הבית להיות אינטליגנטית ומתוחכמת וגם בעלת כוח פיסי לא מתון – ויש שכל הכישורים הללו אינם עוזרים. הכלה – המכל – יפה וחזקה מדי... היום, על מנת לדעת לפתוח מכל, כדאי שעבור קורס מזורז במכניקה.

למשל פתיחת פחיות שימורים, ירקות ופירות למיניהם. גם פחיות המאובזרות בפותחן קטן –ורק חלקן מאובזרת בזה – אינן מציאה גדולה. הפותחן נשבר והקופסא נותרת סגורה. לעיתים נדמה לי כי לא קניתי פחית של חמוצים אלא כספת מאובטחת במיטב המנגנונים. שלא לדבר על קופסאות סרדינים. אלה המצוידות בלשונית – הלשונית נתקעת בטרם השלימה את מלאכתה. והללו מהסוג הישן עם המפתח – המפתח נכרך סביב עצמו ולא סביב הקופסה.

 כנ"ל מכלי זכוכית – צנצנות דבש וריבה או להבדיל, חזרת. היצרנים מבריגים אותן הרמטית. שום טיפה אינה דולפת – נשארת רק בעייה פעוטה: הסגירה כל כך מעולה עד שהמכל אינו נפתח. פתיחתו היא מעל כוחה של עקרת הבית המצויה, המשתמשת העיקרית. חברה המתגוררת בקומה ראשונה הודתה בפניי שהיא יוצאת לרחוב עם המכל לחפש מישהו שיפתחהו. באמת, אי אפשר להנגיש יותר את המכלים? מועצת הצרכנות לא שמה לב לתקלה? האומנם סבורים היצרנים כי עקרות בית הן מתגוששי סומו?

[אהוד: לגבי מכסי מתכת של צנצנות, פשוט שימי כף ידך על המכסה למשך דקות אחדות, או תחת זרם מים חמים בכיור, ובגלל הבדל הטמפרטורה – המכסה ייפתח לך בלי שום בעיות!]

גם אריזות קרטון תמימות לכאורה, מסבכות את החיים: מארזי עוגיות, שוקולדים, חטיפים,  אפילו עטיפות צלופן. בתי מסחר מניחים קעריות סוכריות זעירות למבקרים – אבל מי גיבור החיל שעולה בידיו לקרוע את עטיפתן?

מישהו מצליח להתמודד עם המפיות הלחות שמספקים בתי קפה ומסעדות? בבית אפשר לפותחן במספריים אבל נסה כיום להוציא מספריים במקום ציבורי! מיד אתה חשוד!

ומה ביחס לפתיחת בקבוקי היין המשובחים, החתומים בפקק? אני מוותרת מראש על העונג  לפותחם ומזכה בכבוד הזה את הגבר שבחבורה, אם יש בה גבר. בדרך כלל גם הוא אינו מצליח להסיר את הפקק כהלכה.

אבל המאבק שניהלתי מול צנצנת דג ממולא – געפילטע פיש – שבר את כל השיאים. עצם  השם געפילטע פיש מעורר חלחלה בהרבה אניני טעם, אבל עליי אהובים ה"געפילטע" האלה מאין כמוהם. לדידי הם ממש דליקטס מעלה זיכרונות. יש דג ממולא במקפיא שבמרכול ויש בקופסת אלומיניום. באותו שבוע הוזל משמעית מחיר הדג הממולא בצנצנת וקניתי אותו.

הועדתי את המטעם למנה העיקרית בארוחת הצהריים. סובבתי את מכסה הצנצנת – הוא לא נע ולא זע. לקחתי את כלי הנשק שלי ללוחמה בקופסאות – פותחן בעל שתי שיניים ו"פותחן שמן". חבל על הזמן במובנו המקורי. לא פתחו. נזכרתי בעצה טובה מידיד – לדפוק על תחתית הצנצנת. הלמתי עליה כמו על תוף – לשווא!

שבועיים תמימים כיבדתי את כל באי ביתי – בהם צעירים בעלי כוח – בפתיחת הצנצנת, ואף הבטחתי לפותח נתח געפילטע ותואר "גיבור" – לא עזר. כולם התאמצו, דפקו. עטפו את המכסה במגבת להקלת הפתיחה, מישהו אפילו חימם את הצנצנת – והכול עזר כמו כוסות רוח למת.

הצנצנת המשיכה לעמוד לה בנחת על השיש במטבח, צוחקת לי בפנים: מה שווה כל הטכניקה שלכם מולי, צנצנת קטנה? אני המנצחת! אותי לא תכניעו!

וככל שהתעקשה יותר במרייה, יותר חשקה נפשי בה. המעדן ניצב מול עיניי ואיני יכולה ליהנות ממנו! ייסורי טנטלוס!

עד שהרמתי  ידיים והלכתי למרכול להחזיר את הבת הסוררת והממרה למקום ממנו באה

סיפרתי למנהלת המרכול שהצנצנת בלתי נפתחת. זו ניסתה לפתוח אותה, ללא הצלחה כמובן, קראה לעזרה את הגברתן הממונה על הירקות. הצנצנת גברה גם עליו. (ואילו היה מצליח, איך הייתי מגיעה הביתה עם צנצנת נוטפת ציר...)

ולבסוף קבלתי שובר זיכוי.

כעת הבנתי מדוע נמכרות הצנצנות הללו במחירי מציאה...

למה אני שחורה

אל חיילת ששירתה כמורה בשיכון אתיופי ניגשה אחת הנערות ואמרה:

"אני שחורה ואת לבנה... את יודעת למה? כאשר משה רבנו ירד מהר סיני עם עשרת הדברות היו מסביבו אש ועשן. האתיופים רצו אליו מהר לקבל את התורה ונעשו שחורים מהאש. האחרים לא מיהרו, עמדו מרחוק ונשארו לבנים."

לא יאומן כי יסופר

קראתי לאחרונה בפייסבוק: "ביום רביעי חזרנו מנופשון באילת. אוטובוס התיירים שהחזיר אותנו, עצר לריענון בקניון פרץ בכניסה לדימונה. נכנסנו לסניף מקדולנד בקניון. רעייתי הזמינה המבורגר וצ'יפס ואני גלידה. התקדמנו לדלפק והבחורה לקחה את כרטיס האשראי מרעייתי, נתנה לה את התלוש והמשיכה לקופה שנייה, שם הקלידה את התלוש שלי על הגלידה.

שאלתי: "למה?"

והיא ענתה בכל הרצינות: "בגלל הכשרות. אישתך קיבלה תלוש עבור ההמבורגר והצ'יפס הבשריים ואתה קיבלת תלוש עבור הגלידה החלבית. יש לנו הוראה לא להדפיס מוצרים חלביים ובשריים על אותו תלוש..."

[אהוד: והקב"ה רואה ושותק כי הוא עסוק בהגנה על עשרות ומאות הנרצחים מדי יום בסוריה, כמו שהגן בשעתו על ששת המיליונים שלנו].

* * *

אנו מתכבדים להזמינך לערב חגיגי

לכבוד השקת ספרה השביעי של ד"ר עירית אמינוף

עשו אחי, אבי אדום ורומי

עיון במקורות התלמוד והמדרש של א"י

בתקופת התנאים והאמוראים.

הערב יתקיים אי"ה

ביום חמישי ל' אדר א' ר"ח אדר ב'

10.3.2016 בשעה 19:00 בהיכל התרבות המחודש בעפולה.

בתוכנית:

הרב יצחק גרוסמן – חתן פרס ישראל

ברכת ראש עיריית עפולה – יצחק מירון

הסופר מאיר שלו: עשו אוהב ליעקב

אתנחתות מוסיקליות

ד"ר עירית אמינוף: שנאת עשו, מדוע?

מנחה: יאיר שמע

נשמח לראותכם!

(ניתן לרכוש את הספר בערב ההשקה)

* * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה הקודמת ועד ימינו

תל אביב, מהדורת ינואר 1997. מותקן על פי נוסח יולי 1989.

שיחה שמינית: עדיין זרים וכבר זרים

הפעם נשוחח על שני סיפורים: "החג' מחפצי-בה" ליעקב שטיינברג, ו"יומן בגליל" ל-ש. שלום. נושא השיחה שלנו הוא – "עדיין זרים וכבר זרים", התקופה היא תקופת העלייה השלישית, והסופרים – מסופרי תקופת העלייה הזו.

כדאי להקדים ולומר כי יש הבדל בין סופרי העלייה הראשונה והשנייה – לבין סופרי העלייה השלישית, בנושא ההתייחסות לדמות הערבי ולשאלה הערבית. חזרנו פעמים אחדות על המשפט, או הנושא – בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות. בתקופת העלייה הראשונה והשנייה, סופר רומאנטיקאי, וכך היו כמעט כולם, ראה רק מבעד למשקפיים אלה את המציאות. ומי שחי את מרירות המציאות, כברנר – לא היה בו שמץ של רומאנטיקה. הקטבים היו – רומאנטיקה או מרירות המציאות.

סופרי העלייה השלישית הושפעו ממשה סמילנסקי ומהסיפורים הרומאנטיים שלו, הושפעו מדמויות אנשי "השומר", הושפעו מן הרומאנטיקה, ומצד שני – הושפעו גם מברנר, שדרש מן הספרות העברית בארץ להיות ריאליסטית במובן העמוק, לא ז'אנריסטית, לא ספרות של פולקלור – אלא ספרות שמעמיקה חדור בנפש האדם ובמצוקותיו. גלי המאורעות של 1921 ו-1929, וסמליות מותו של ברנר עצמו בידי ערבים – גרמו שביצירתם של סופרי העלייה השלישית מצוייה התנודדות בין הרומאנטיקה לבין מרירות המציאות, ושני הקטבים הללו קיימים, כפי שראינו בשיחה הקודמת על הרומאן "ימים ולילות" של ביסטריצקי.

*

רוח דומה אפשר לפגוש ביצירות נוספות, וכאן נחדד את הנושא, ונקרא לו בשם – עדיין זרים וכבר זרים. אחד הסיפורים המעניינים ביותר במסגרת זו, ואני ממליץ למורים ללמדו בבתי-ספר, בהקשר לנושא זה – הוא "החג' מחפצי-בה" ליעקב שטיינברג.

יעקב שטיינברג עלה לארץ ב-1914, והוא כבן עשרים ושבע. סיפורו "החג' מחפצי-בה" התפרסם לראשונה ב-1927, ולימים נכלל בכרך כל כתביו. שטיינברג היה משורר, מספר ומסאי. הבימה להתרחשות סיפורו היא חוות חפצי-בה, ליד חדרה. שרידי האתר קיימים עדיין. זו החווה הנטושה, שמיקומה על גבעה, בחורשת איקליפטוסים, כאשר נוסעים בכביש המהיר תל-אביב-חיפה, מצד ימין, לפני הגשר שעל נחל חדרה, כמעט ממול לתחנת הכוח החדשה של חדרה. עיריית חדרה וחברת החשמל הוציאו חוברת כיצד לטייל בחווה הנטושה, בידי החוברת, ובה המפה שבה משורטט מרכז החווה, שני בתים, חומה, והאמצע – ריק, ומיד אומר מה אמור היה להימצא באותו מקום – אבן גדולה, מעין גוש סלע נטוע בקרקע.

לצערי טרם ביקרתי שם, ואני מתכוון לבוא יום אחד ולבדוק אם אותה "אבן-שתייה", שעליה נסב סיפורו של יעקב שטיינברג "החג' מחפצי-בה" – מצויה עדיין באמצע חצרה של אותה חווה. אם היא מצויה, אני ממליץ לכל מבקר במקום, לקרוא את הסיפור, ולכל קורא בו – לבקר שם.

את נושא הסיפור אפשר להגדיר – עדיין זרים וכבר זרים. קבוצת צעירים, מן העלייה השלישית, מתיישבת בחוות חפצי-בה. התקופה – ראשית שנות ה-20. התחושה המאפיינת את הצעירים היא האמביוואלנטיות ביחס לנוף המולדת. הם מבקשים להרגיש מעורים במולדת הישנה-חדשה, וחשים עצמם עדיין זרים.

אוויר ארץ שומרון הילך על האנשים הזייה ענוגה מאוד, אבל, הוא נסך עליהם לפעמים תימהון אשר אין לו שחר. בין הגבעות הנוכריות האלה, הגולשות ביחד עם מי נהר יקרים אל הים, ניעורה אהבה לא-ברורה אל מולדת נוכריה כמעט, אשר חדלה את גורלה בלא עת, ואת מתק חייה ללא פתרון.

המולדת היא עדיין נוכריה. אם ב"ימים ולילות" פגשנו התרפקות על דמות הערבי כמין אב קדמון, כאן אנו רואים התרפקות כזו על הנוף. "שמץ מתיקות של אם, של אב עניו ורחום," כותב שטיינברג. בהתרפקות על הנוף יש מן הכיסופים למצוא תחליף לאב ולאם שנשארו בגולה, מצוייה תקווה שהמולדת תסביר פניה לאדם היהודי, ותאמצנו אל חיקה.

ותמונה אחרת, שעת חצות, הצעירים יושבים בחבורה ומשוחחים על גבורת פועלים ושומרים, אך הנה נשמע קול צעדים. מי הוא האיש הבא, בחצות הליל, להפר את שלוותם של הפועלים הצעירים?

האיש אשר בא הוא גבה-קומה וכפוף שכם כאחד. את פניו יעטר זקן-שיבה מסולסל, ובידו מטה מוזר, ואדיר. זה הוא החג', המצטרף לשמירה בלילות. האיש בן-הקדם, אשר יסופר עליו כי לא ניאות ללכת מן המקום הזה ביום אשר רכשוהו אדונים חדשים, ויואל לשבת עם האנשים, ולהיות נוטר עד בוא עת. הנה הוא הולך אל אבן-השתייה, כשהוא מקיש אחת במטהו. מדי עוברו, עוברת רוח חדשה על המסובים. מן הסב הזה, אשר איננו בעצם מערביי הסביבה, יורדה כעין בשורת ניכר.

שטיינברג מתאר את המקום לא כריק מיושביו הקודמים, הערבים, אלא נותר בו שומר, שאמנם אינו ערבי מקומי. הוא חג' מוגרבי, שהיגר מצפון-אפריקה מארצות המאגרב. מדוע? אולי היתה במציאות דמות כזו ממש, ואולי ביקש שטיינברג להמחיש את היחס המורכב אל אותה כברת ארץ, ארץ-ישראל, שגם ערבים רבים מאוד היגרו אליה במרוצת שנות התבססות המפעל הציוני, וזאת לא במעט בזכות האפשרויות הכלכליות שנפתחו בעקבותיו בארץ. החג' הוא אפוא ערבי, מוסלמי, אבל אינו מקומי, כשם שגם הצעירים היהודים אינם מקומיים.

ובמרכז החווה, בלב הנקודה הצעירה, נמצאת "אבן-השתייה", כך מכנים אותה הצעירים. זוהי אבן גדולה, גוש סלע, והמשמעויות שהמספר, באמצעות גיבוריו בסיפור, מייחס לסלע – יש להן בהחלט כל המשמעויות שאנו נוהגים לייחס לאבן-השתייה הנמצאת במסגד כיפת-הסלע, ואשר לפי המסורות שלנו היתה מקום העקידה, שמה ניצב בית המקדש, והיא כמסמלת את ארץ-ישראל, את הקשר עתיק-היומין אל הארץ.

החג' מסתובב בלילות, מטה בידו, ונוכחותו מפריעה לצעירים וממחישה להם שאינם יחידים במולדתם. בהמשך נראה גם שנוכחותם מפריעה לו.

המספר מבקש לקשור את עצמו למולדתו, לארצו החדשה-ישנה, ויוצא גם הוא לטייל בלילות. הסיפור מסתיים בתמונת פגישה סוריאליסטית-כמעט, שמבשרת או מטרימה גם הרבה מהבחינה הסגנונית, לא רק התוכנית, כפי שעתידות לאפיין את הספרות העברית. זה תיאור של פגישה לילית סהרורית, רבת משמעויות, בין המספר הצעיר, מן העלייה השלישית, לבין החג' הערבי, המטייל במקום מדי לילה, בתור שומר.

ופעם אחת נהיה דבר-החידה. בלילה זר ומוזר, אשר נחרת בזיכרוני כליל-שימורים, הקיצותי בלב הולם, ושמתי עלי את כל לבושי, עד שרוך-נעל, כיוצא לדרך רחוקה. בחוץ קדמוני אדי ערפל לבנים. הירח הפגום, אשר בגלל העננים המרחפים על פניו היה נראה כשט ועומד חליפות, שיווה על המקום קסם ומזימה. שילבתי את זרועותיי על חזי, כי עצמותיי רחפו מקרירות, אך ליבי הלם הלם בחוזקה, כאילו ציפה לדבר-מה. לחצתי את ידי בשארית כוח אל ליבי, והייתי כאוזר גבורה ותבונה גם יחד. היה לי טוב. תפסתי הכל מחדש. את המולדת ואת הלילה. ופתאום התאפקתי כרגע, כי פגעתי באבן-השתייה. דמות הזקן, אשר ביצבצה מתוך חיוורון האדים הדקים, נראתה כמתוחה לרוחב, כנטויית גרם לכל העברים. אך אנוכי לא יכולתי להתמהמה ועשיתי את דרכי מסביב לאבן, כשאני מרטן בשפתיי וצועד צעד אחר צעד בחוזקה. רק עיניי הסבו את קצה מבטן לעבר האבן. ופתאום הקיש המטה הקשת-מריבה יחידה, אשר הבהילה את ליבי. נעצרתי מלכת, וראיתי את הזקן אשר מזדקף בבת-אחת ובזעף, הוא זע פרוע-מעיל, צעד צעדים אחדים למולי, ועמד. מטהו התחיל מקיש באדמה במהירות רבה, ונחירת-גרון שוצפת, אשר לא היתה דומה לדיבור, התיז הנוטר במשך רגע לעבר פני. ידעתי כי הוא מקלל אותי, אך עמדתי בלי נוע. הוא כירבל פתאום את שולי המעיל על גופו, והתחיל פונה והולך לעבר גבעת הנחל. היבטתי אחריו כשאני רוטט מתימהון והבנה גם יחד. ההבנה הבאה לפעמים במהירות הבזק, בשעה שחידת המעשים היא גדולה יותר מדי, עברה עלי בחיפזון, ברגע שהחג' הלך הלוך והיעלם באד. ידעתי כי הוא רצה לתפוס מחדש את המולדת, כמוני. הציקותי לו לילה-לילה, מילאתי את האוויר געגועים זרים, והוא לא אצר כוח. הנה הוא בורח. הנה הוא נראה כפוף במדרון, דומה כי הוא יורד לארץ-תחתיה, רק כלבו עוד שולח אל עבר פני נביחה עמומה.

על המספר היהודי עוברת חווייה כמעט-מיסטית של התאחדות עם הסביבה באמצעות אותה הליכה סהרורית. הליכתו נעשית עיקשת, שתלטנית וחסרת-התחשבות, ובאמצעות ההכאבה-מדעת לעצמו הוא מתגבר על הפחד מפני הכאב, על האימה מפני הזר. לא פלא שהוא מרגיז, בעצם נוכחותו, את החג' הערבי, שעה שהוא פוגע באבן-השתייה, ומקיפה. ההחזקה באבן השתייה נעשית בסיפור מעין ביטוי וסמל לאדנות על המקום, המולדת. ומצוי ודאי קשר משמעותי בינה לבין אבן-שתייה שמעליה ניצב בניין כיפת הסלע, הוא מסגד עומר, בירושלים; אבן שהיא, לפי המסורת היהודית, פסגת הר המוריה, טבור העולם, מקום העקידה, חלום יעקב, קודש הקדשים, האתר שעליו ניצבו הארון והלוחות. קדושת האבן, והמסורות על אודותיה, עברו כידוע גם לאיסלם, ואין צורך להוסיף מילים על המתח ההולך וגובר סביב לאותו מקום, בתקופתנו.

סביב לאבן-השתייה שבסיפור מתרחש מחזה כמעט אילם, שמשמעותו ברורה – זוהי מעין היאבקות של היהודי בערבי, בנוסח המאבק של יעקב עם המלאך. המאבק ניטש על עצם יכולתו של האדם היהודי לקשור עצמו אל נוף ארצו הקרובה-הזרה, לחוש תחושת מולדת, ולהיות לעם.

החג' הערבי זועם. הוא מקיש במטהו ומקלל את היהודי, כי הוא מרגיש שבעצם הופעתו הזרה, העיקשת, המציקה, המציפה את הלילה בגעגועים זרים, בא היהודי לתפוס את מקומו שלו, של הערבי, אצל האבן, ולנשלו ממנה.

המריבה האילמת בין השניים מוציאה לאור את היחס המסובך של כל אחד מהם כלפי מולדתו. שניהם אוחזים בה, היהודי עדיין זר בה, והערבי כבר זר בה. לכן קראתי לשיחה זו בשם – עדיין זרים, וכבר זרים.

*

תבניות דומות, של פגישה והיאבקות על אם-הדרך, חוזרות ומופיעות בספרות העברית הארצישראלית, מימות זאב יעבץ, משה סמילנסקי, ברנר, שמעון קושניר ואחרים. אין כמעט מספר ארצישראלי מאותה תקופה, שנמלט מתיאור פגישות של התנפלות, מאבק וסכנה, על אם-הדרך, תופעות שהיו חלק ממציאות החיים בארץ.

אבל אצל שטיינברג נוסף לה, לפגישה הזו, גוון סוריאליסטי, סימבולי, שעתיד לחזור ולהופיע במידה בולטת בספרות העברית משנות השישים ואילך, בתיאורי נוף הארץ ודמות הערבי – כמו למשל בסיפור ידוע, שעוד נעסוק בו, "מול היערות" ל-א.ב. יהושע, שאני רואה את "החג' מחפצי-בה" כאביו-מולידו מבחינת תכניו ורוחו, למרות שספק בעיניי אם א.ב. יהושע הכיר או חשב על "החג' מחפצי-בה" שעה שכתב את סיפורו.

*

זאת ועוד, התחושה שמיוחסת כאן לחג' הערבי – לתפוס מחדש את המולדת, להתמודד עם הגעגועים הזרים (בעיניו) שבהם ממלא אותה היהודי, ובעצם – לחוש כבגלות בתוך ארצו בגלל הנוכחות היהודית – תחושה זו, מדהים לראות – עתידה להופיע גם בספרות הערבית-הישראלית-הפלסטינאית, שנכתבה בישראל. למשל, במונולוג הידוע של מחמוד דרוויש, שהופיע ב-1969, בעודו יושב בארץ, בשם "השושנה והשמש", שבו הוא מדבר על היותו כגולה בתוך ארצו, משום שאם הארץ היא בידי יהודים, אזי למרות שהוא יושב על אדמתו, קרוב לכפרו, באותה ארץ – הוא כנמצא בגלות בתוך מולדתו. והנושא הזה של – אנחנו בגלות בתוך מולדתנו, חוזר בשירת המחאה הערבית-ישראלית אצל משוררים רבים.

*

בחלקה השני של השיחה נעסוק ב"יומן בגליל", סיפור על אהבתו של מורה ראש-פינאי צעיר לנערה ערביה, בת כפר סמוך למושבה. מחבר הסיפור, המשורר ש. שלום, (שלום שפירא), היה כבן שמונה-עשרה כאשר עלה ארצה, ב-1922, למד שנים אחדות בירושלים, וב-1927 עבר להורות בראש-פינה. קרוב לוודאי שהסיפור "יומן בגליל" מיוסד על התרשמויותיו מתקופת היותו מורה. על חלקו במאורעות 1929 כתב על אודותיו ר' בנימין: "ש. שלום היה אולי היחידי מבין אנשי הכינור שלנו, שעמד במערכה פנים-אל-פנים." כלומר, השתתף בהגנת ראש-פינה במאורעות 1929. חשוב להזכיר זאת, כי הדבר מופיע גם בסיפור.

ראשיתו של הסיפור בתיאור דמותה של לינה, הנערה הערביה, שמדברת עברית. מצוי כאן הד לפעולת המורים יצחק אפשטין ושמחה וילקומיץ בראש-פינה, בתחילת המאה ובסוף המאה הקודמת, שחלומם היה כי היהודים ידברו עברית גלילית, שממנה נותר המשפט על "הזבובים מסתובבים בחלב הרטוב" – כמו הבי"ת הדגושה, הערבית, ואולי גם כפי שדיברו יהודי הגליל בתקופת המישנה – ואילו נערי ערבים ילמדו עם ילדי המושבה וידעו לדבר עברית.

המורה שמו חיימקה. הוא עלה לא מזמן מן הגולה, ולאחר בואו למושבה – התאהב בנערה הערביה, אבל אהבה זו אינה פשוטה. וכך חלומו של חיימקה הצעיר, חלום חתונתו הדימונית עם לינה:

על הטור האחד אבותיי ואבות-אבותיי, צדיקים בישראל, מעונים, עדינים, קורני-תורה ודמומי-סבל, ואני, שתי פיאות תלתלים לראשי, החבוש מצנפת של קטיפה שחורה, אני בראש מלמעלה. ועל הטור השני – ערב ועמון ומואב, פני רוצחים פניהם, פני פראים, פני ערבים במידבר. חרבות ופגיונות ופסלי אבן ועץ בידיהם, ובראש כולם, על קצה ההר שמנגד – לינה עומדת, זו לינה הקטנה מבית הפקידות, ושמלתה האדומה טרופה עד צוואר, וידיה השתיים שלוחות לקראתי, ושיניה הלבנות מחייכות.

 "הרי את מקודשת לי כדת משה וישמעאל."

נפלו הפראים מעוצם להגם ויתגלגלו על הארץ כחזירים מפוטמים, עמדו על שערות ראשם הסמורות, והפכו אחוריהם כלפי לינה.

ואבותיי ואבות-אבותיי התלהבו כתינוקות מטופרים, קרעו בגדיהם מעליהם, ניגבו דמעות מעיניהם, רמזו עלינו – וצחקו.

הימים עוברים, הקשר בין חיימקה לבין לינה מתהדק, אבל באופק כבר השמיים מתקדרים, מאורעות 1929 קרבים, האיום התלוי באוויר מביא מתח של פחד, והנוף הגלילי מתחיל להיות רוחש אימה. כל אלה מביאים את השניים לרצות להימלט יחד, הן הימלטות רומאנטית של גבר ואישה, והן הימלטות מפני ההתנגשות שעומדת לפרוץ בין שני העמים.

אם להימלט, אנה נימלט, ומקום אין לנו בארץ בו נוכל להסתתר, וכסף אין לנו לדרכים רחוקות, גדול מזימות אינני לזייף לך פנים חדשות, ניירות, תעודות. וילדים לי, הרבה ילדים מישראל החיים מפי ותולים בי עיניהם הקורנות. ועם יש לי, עם שאני אוהבו כאהוב האדם את גורלו, שדמיי מכורים לו מקדמת-דנא, ושחיי נתונים, נתונים לו מבלי שאדע מדוע.

חיימקה המורה יודע שאין להם אפשרות לברוח יחדיו, אין מקום שיקבל אותם, בגלל קשרם ומיהותם. איש משניהם אינו יכול להימלט מגורלו. הוא אינו יכול להימלט מגורלו הלאומי, התרבותי, העברי – והיא אינה יכולה להימלט מגורלה כבת-כפר, שבקרוב אביה ימכרה-ישיאה, כמו שאביה של לטיפה, בסיפורו של סמילנסקי, השיא אותה בשעתו. עם זאת אנו מוצאים בסיפור ביטויי אהבה, שאולי שמשורר, כשהוא כותב פרוזה – יכול לכותבם, והם מן המזוקקים ביותר, שמצויים בספרות העברית, לביטוי אהבת יהודי לערביה.

ואני אוהבך, לינה, אוהבך בכל כליון חיי הנלוזים, ואני רוצה לראותך מקרוב לי, ברגע זה, בשעה זו, רק לראותך. אני רוצה לגמוע בת-צחוקך המרחיבה את פנייך, את כתובת-הקעקע החרותה על מצחך הזעיר. אני רוצה כי תבטנה בי אותן העיניים, המאפילות עם הפוך שלהן, הכחול, כי תבטנה בי שעות על שעות, ימים על ימים, מקצה חיי ועד קצה חיי. ואני רוצה כי תביניני, כי תביני את שפתי העולה אלייך מעולמות לא ידעת. אני רוצה. התדעי כל זאת, לינה הקטנה, הנראית ואינה רואה, בעומדך שם ובתלותך לבנים על החבל שבחצר בית הפקידות?

לינה עובדת כעוזרת בחצר בית הפקידות, זה הבית שהיה בית הפקידות של הברון. המורה נוהג להתבונן בה מן החלון, שקוע בחלומות של תשוקה על גופה הנחמד ופניה הנאות. קרוב לוודאי שרוב הדברים הנאמרים מפיו – אמר לעצמו, ולא באוזניה ממש.

ככל שמתרבה האימה, ומתקרבים ימי מאורעות הדמים, אנו חוזרים למוטיב מוכר של תחושת זרות שרוחש הנוף כלפי האדם היהודי. חיימקה יוצא לטייל, רכוב על סוס, בסביבת אגם החולה, ובדומה למה שפגשנו בסיפורים אחרים, אנו שומעים:

הזמירות, האוהלים, ההרים, הבידואים – כולם שייכים לכאן, כולם נארגים במסכת, ואני – הזר אני כאן? האין לב כאן אשר ידפוק עם לבבי? האין נפש כאן אשר תענה לקריאתי בתוך קפאון התפארת הזאת?

מתרבות השמועות על התנפלות ערבית קרובה על המושבה, התקופה היא – 1929, ואנו פוגשים מוטיב נוסף בהרהוריו של המספר. גולדה מאיר אמרה, בהיותה ראש-ממשלה: "אנחנו לא נסלח לכם, לערבים, שגרמתם לבנים שלנו להיות רוצחים, להרוג!" – והמוטיב הזה מצוי כאן. חיימקה סבור כי האימה שמסביב סופה שתעלה את כל השחור, האפל והאלים – שמסתתר בנפש האדם היהודי, השב למולדתו.

אנו מדברים בשפת בני-אדם, חולמים חלום חידוש והתחדשות, ובליבנו פנימה – תופתה ערוך, ורק לגזירתו אנו נשמעים. דמינו, דמינו האפלים מתחילים תוססים, גועשים, ומבקשים דרך לעצמם. ואיתם המון כלי-זין של מכאובים, אמיתיים ומדומים, של חששות וסברות ושל צו איום ונסתר אחד, הבא על גבינו ביודעים ובלא יודעים, ותוכו רצוף – צא והרוג, צא והיהרג!

האווירה הדחוסה של קרבת ההתנפלות על המושבה מעלה בלב חיימקה רגשות עמוקים, חשוכים, שיש להם קשר לאהבתו ללינה, שאותה גם הוא רואה כאהבה אסורה – וכל זה מוביל לקראת שיאו ופתרונו של הסיפור.

לינה עוזבת את המושבה ערב המאורעות. הערבים כולם עוזבים את המושבה. אבל היא, מתוך אהבתה לחיימקה, ונאמנות לו, באה בלילה להזהיר ולהודיע מתי בדיוק שעת ההתקפה. גם זה מוטיב מעניין – הערבי ה"טוב", במרכאות, הוא אותו ערבי שבוגד במטרה הלואמית של בני-עמו, ובא להזהיר את היהודים מפני התנפלותם עליהם. בעקבות אזהרתה של לינה, הולכים בעוד מועד כל אנשי המושבה למשמרתם.

חיימקה נפצע בהגנתו על המושבה, הוא מועבר לבית-חולים. לפני היפצעו הוא עוד מספיק לחשוב:

עוד תקום בנו זו החיה הרעה שגידלתם, עוד תפתח לועה בשאגה, עוד תינעץ בכם ציפורניה המורעלות ברעלכם, יפלו עוד פגריכם לעינינו, יתבוססו בדם חרמם, יתוודו עוד על הנבלה אשר עשו לנשמותינו. ייערך עוד הטבח הגדול לעינינו, עוד נחזה בשילומים ביד אדוני הבאה לערוץ ארץ.

בסופו של הסיפור באים תלמידיו של חימקה לבקרו בבית-החולים. הוא מחליט עם עצמו שייוותר על חלום חטאו האסור – על אהבתו, וגם על אותם הדימונים ששירתו ואהבתו העלו בו עקב אהבתו ללינה. ההליכה לצד האחר, הנגיעה במחוזות האסורים של החטא, של הארוס, של השיכרון המיני, של התשוקה העזה – כאילו גוררים עימם גם את המשיכה אל האיום הבא מן החוץ, אל יצר הכיליון, אל יצר האלימות שמתעורר בו, אל יצר הכיליון שיצר האלימות הזה מביא עימו – החשש ליהרג בהתקפה על המושבה, וההליכה לקראת הסכנה שבהתקפה. ומכל המסכת הזו, המסובכת, שעולה מן היחסים התמימים-לכאורה, בתחילה, בינו לבין לינה, הוא חוזר בו עתה ומתנתק. ברור לו שהוא לא ישוב אליה, הוא ינתק את הקשר עימה, אולי גם לא יחזור למושבה. הוא יישאר נאמן לאבות-אבותיו, לעמו, ללאומיותו – לכל אותם גורמים, או מאפיינים, של האני העליון שבו. הוא חושש שכניעתו לאני התחתון, ליצר הבלתי-מרוסן, המתפרץ – תביא עליו סכנת הרס וכיליון. זהו מוטיב שמצאנו אצל ברנר, ואשר מופיע לימים ביצירתו של עמוס עוז.

קריאה מומלצת לשיחה שמינית:

יעקב שטיינברג: "החג' מחפצי-בה" (נדפס 1927).

ש. שלום: "יומן בגליל", מתוך "היד השנייה" (1942).

אהוד בן עזר:

החג' מחפצי-בה. (יעקב שטיינברג). אות. 26.3.1972.

החג' מחפצי-בה ליעקב שטינברג. ספרי דורות קודמים. הארץ. 16.6.1972.

ולינה ילדה נוכרייה היא. עיון בסיפורי ש. שלום. על המשמר. 3.1.1975.

בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) משודרות באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

המשך יבוא

* * *

תפילה

מאת חיימקה שפינוזה לוטש מילים

אלוהים

אני מודה לך שבראת לי

יד מספיק ארוכה

כדי שאוכל לנגב בה

את התחת

גם בגיל שמונים

מבלי לקבל התכווצות שרירים

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד אולמרט הורשע פה אחד בעבירה של לקיחת שוחד בגין קבלת 60 אלף שקל מעד המדינה המפוקפק שמואל דכנר, שמת בטרם עמד לחקירה נגדית.

 האם מישהו חישב כמה עשרות מיליוני שקלים עלתה ותעלה אחזקתו של אולמרט בכלא מעשיהו בגין הסכום הלא-גדול יחסית של "שוחד"? – מה עוד שאולמרט טוען שלא היה זה שוחד אלא תרומה לכיסוי חובות של מערכת בחירות שלו!

* צרפת רוצה להתערב... זו אותה צרפת של האידיוט פיקו שיצר את סוריה לפני 100 שנה יחד עם האידיוט הבריטי סייקס.

מרדכי בן חורין

* יש לעיתים תקלות במשלוח המכתב העיתי. אצלנו נרשם שהוא נשלח, ואצל הנמען הוא לא התקבל. אנא, בימי שני וחמישי, אם לא הגיע אליכם הגיליון, פנו מיד אלינו ונשלח לכם אותו.

כנ"ל אם עבר זמן ולא קיבלתם תשובה על משלוח מכתב או כל חומר אחר – אלינו. קשה לנו לעיתים לעמוד בעומס הדואר הנכנס, דברים נדחקים לאחור – ולכן שילחו לנו פעם נוספת.

* אולי אחת הסיבות לכך שכל כך מעט אנשים שקולם נשמע בתקשורת מצטערים על לכתו של אולמרט לכלא, והרוב שמחים לאידו כלוקחים חלק בלינץ' המילולי של צמאי דם פרימיטיביים – היא שכמעט כל אחד מהם יודע שאם המשטרה והפרקליטות היו חוקרות גם אותו בענייניו (כמו את אולמרט) – כולל התשלומים וטובות ההנאה שקיבל ושנתן, שלא לדבר על ענייניו עם מס-הכנסה או עם פילגשים – היה גם הוא עומד בסכנה של חשיפה ושל הרשעה. לכן טוב להם לידות אבנים באולמרט – וככה למרק את מצפונם הגמיש שלא פעם הוא גם קצת מטונף.

אגב, אומרים שחטאו הגדול של אולמרט הוא שלא נאף – ובכך מנע מהתקשורת מאות כתבות עסיסיות מהפיות ומהפותות של מוטרדות מיניות.

* למר אהוד בן עזר, אני נגד היוזמה להקים קזינו באילת. קזינו זה פשוט אסון! הרס מוחלט. אסור לעודד דבר שכזה! שום כסף בעולם לא שווה משפחה אחת שתיהרס – כי זה הורס משפחות! זה מעודד סמים. זה סוג של התמכרות. לא באנו למדינת ישראל כדי לממש כאן את לאס וגאס.

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* מכובדי בן עזר שלום, רצוני למחות על מדיניות איפה ואיפה של ממשלתנו הנבחרת. ראה למשל שחמאס-עזה המאיים להשמידנו ומנסה מפעם לפעם כוחו בהצקות – מקבל מאיתנו סיוע רב היקף של חומרי בנייה ומזון וחשמל  בקיצור כמעט הכול – חוץ מנשק.

ולעומת החמאס  מדרום – אנו מקפחים את חיזבאללה הצפוני ולא נותנים להם דבר.

הייתכן?

בטח שיכעסו עלינו.

בברכה,

ג"ר

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל