גיליון מס' 1123

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ג באדר א' תשע"ו, 22 בפברואר 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: להשתין על אהוד אולמרט. מתוך הרומאן "המושבה שלי". // יוסי גמזו: סוֹף-סוֹף נָפַל הָאֲסִימוֹנְיָק... // פוצ'ו: בחיי (2), פרק כ"א – פחדן במדרגות. // עמוס גלבוע: על חשיבותה של ההיסטוריה בקרב המוסלמים. // שׂישׂי מאיר: שני שירים. // אוריה באר: בעקבות "הכניעה" למישל וולבק. // משה גרנות: התנ"ך – מתוקן ומשופץ. על ספרו של אמיר אור "הממלכה". // יוסף כהן אלרן: עגילים לאסנת, על ספרו של אלי רוה: "זוג עגילים". // יהודה דרורי: 1. קזינו – לא רק באילת. 2. "משהו רקוב בממלכת דנמרק..." 3. טורקיה ודאע"ש חד הוא. // רון וייס: להעמיד לדין פלילי את זאב חבר ואנשיו. // יוסי אחימאיר: הערות מעמוד הפייסבוק שלי. // מנשה שאול: מבט עצוב אל העשור הבא. [ציטוט]. // תקוה וינשטוק: על פרידה קוטלר:  ורשה-תל-אביב-מונטריאול ובחזרה לתל-אביב. חלק ראשון: ורשה-תל-אביב. // אורי הייטנר: 1. בשר תותחים. 2. צרור הערות 21.2.16. // רות ירדני כץ: על חתולים וכלבים. // בתיה סולומון: המלצה לספר "זן אולימפי" של נורית (נוריה) אמיר. סיפור מעורר השראה. // רוֹן גֵּרָא: גְּלוּלָה נוּגָה. // אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו. שיחה תשיעית: עגנון, הזאבים והכבשים. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

להשתין על אהוד אולמרט

מתוך הרומאן "המושבה שלי", אסטרולוג 2000

...כדי שלא להיראות נחפז, מצא דודי זמן לספר לקצינים את המעשה בשיירת הבידואים שנדדה במידבר זמן-רב וכל מלאי המזון שנותר להם לא היה אלא שקים אחדים מלאים דבלות-תאנים.

לעת-ערב הגיעה שעתם לחנות. הם עצרו. הבריכו את הגמלים, התפללו, פרשו את העבאיות על פני החול והוציאו את דבלות-התאנים. תחילה שברו בהן את רעבונם אך עד מהרה זללו מהן בכל פה, עד להתפקע.

לאחר שמילאו בטנם חשו גועל כלפי הדבלות שנותרו, ממש בחילה למראיהן. ומאחר שזחה דעתם עליהם, וליבם גס בתאנים המיובשות – אספו את כל הדבלות הנותרות לערימה אחת על פני החול, עמדו סביבה במעגל והטילו בה את מימיהם.

וכשסיימו, התעטפו בעבאיות שלהם ונירדמו בלב שבע ובשלפוחית קלה.

עם בוקר קמו רעבים, והנה – אבוי! – לא נותר עוד דבר-מאכל בכליהם לבד מאותה ערימה של דבלות מושתנות.

הסתובבו כה וכה, תוהים מאין תבוא ישועתם, ובינתיים הגניבו מבט לעבר הערימה כשהם נבוכים ומתביישים איש מפני עצמו ומפני רעיו המתבוננים בו.

אבל הרעב מרפא כניראה כל בושה, כי לבסוף אזר אומץ אחד הבידואים, ניגש בהיחבא אל קצה הערימה, שלף דבלה אחת, נשף בה מכאן ומכאן, גילגל אותה בחול הזך ושב והרים אותה ונשף בה והריח ואמר –

 "בחיאת אללה, על זאת לא השתנו!"

והגיש אותה אל פיו ולעס בחיוך חמוץ.

לאחר היסוס ניגש השני ועשה כמעשהו, והשלישי, והרביעי, תחילה בהיחבא ואחר-כך בגלוי. והכל חזרו על דבריו: "אללה ישהד [אלוהים  יעיד], על זאת לא השתנו! בחיאת אללה, על זאת לא..."

לא עבר זמן רב והערימה חוסלה כמעט כולה. מרוב בושה לא יכלו להביט זה בעיני זה, אך אז גילו למזלם דבלה צמוקה אחת, אחרונה, מושלכת לרגליהם, שחורה ומיובשת. קורצת להם מן החול.

מה לעשות?

ומיד אמרו כולם פה-אחד: "עלייך, עלייך ורק עלייך השתנו!"

וכך נגולו באחת מעל ליבם אבן הבושה וכובד הכלימה, והם עלו על גמליהם ויצאו שמחים וקלי-רגל לדרכם...

* * *

יוסי גמזו

סוֹף-סוֹף נָפַל הָאֲסִימוֹנְיָק...

בְּמַסֶּכֶת "בְּרָכוֹת" הַכְּתוּבָה לְהַחְכִּים

תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְקוֹרְאִים נִבְחָרִים פֹּה

נֶאֱמַר עַל אוֹתָם הַקְּרוּיִים צַדִּיקִים

כִּי מְלַאכְתָּם נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים פֹּה.

אַךְ גַּם מִי שֶאֵינָם צַדִּיקִים כְּלָל וּכְלָל

וַאֲפִלּוּ חוֹטְאִים בְּזִלְזוּל זְחוּחַ-דַּעַת

שֶתָּמִיד מְשַלְּמִים בּוֹ בְּיֹקֶר בִּגְלָל

אֲדִישוּת וְטִפְּשוּת הַקְּרֵבוֹת צַעַד-צַעַד

אֶל עֶבְרֵי פִּי תְהוֹם כְּתַגְמוּל עַל פְּשָעִים

שֶל אַפַּתְיָה וְשַאֲנָנוּת – מְלַאכְתָּם כָּאן

נַעֲשֵׂית לִפְעָמִים עַל יְדֵי רְשָעִים

שֶצָּרִיךְ לְהוֹדוֹת לָהֶם עַל עֶזְרָתָם כָּאן

גַּם אִם שוּם אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל, אַף לֹא זִיק,

לֹא הָיְתָה בָּם כִּי אִם רַק רָצוֹן לְהַזִּיק.

כָּךְ הָיָה לְמָשָל עוֹד בִּשְנַת הָעֶשְׂרִים

לַמֵּאָה שֶעָבְרָה, כְּשֶבִּטְרַאנְס אֶפִּידֶמִי

יְהוּדֵי פּוֹלִין פֶּתַע פִּתְאֹם מִתְיַסְּרִים

מִגְּזֵרוֹת בְּרוּחוֹ שֶל הָמָן אַנְטִישֵמִי

שֶהוּא רֹאש מֶמְשַלְתָּהּ שֶל אַרְצָם הַקָּרוּי

וְלָדִיסְלָב לְבֵית גְּרַבְּסְקִי שֶשֶּפַע גְּזֵרוֹת שָם

הוּא מַנְחִית בָּם וְאֵלּוּ גוֹרְמוֹת לְגֵרוּי

עֲלִיָּה פּוֹלָנִית הַפּוֹרֶצֶת גְּדֵרוֹת שָם

לְאַדְמַת פָּלֶשְׂתִּינָה וּכְמוֹ בַּסִּפּוּר

עַל בִּלְעָם שֶרָצָה לְקַלֵּל אַךְ כְּהֵפֶךְ

מִזְּמָמוֹ לִגְרֹם נֶזֶק שֶאֵין לוֹ כִּפּוּר

הוּא אֻלַּץ שְלַל בְּרָכוֹת לְהַשְמִיעַ בְּשֶפֶךְ

כָּךְ גַּם זֶה, פָּאנִי גְרַבְּסְקִי הָרָע שֶהִבְעִית

יְהוּדִים בְּרִשְעוּת גְּזֵרוֹתָיו – יֵש לוֹ חֵלֶק

בַּבְּרָכָה הַקְּרוּיָה "עֲלִיָּה רְבִיעִית"

שֶהָיְתָה לַיִּשּוּב כְּמוֹ תִגְבֹּרֶת שֶל דֶּלֶק.

וּמַמָּש כָּךְ בְּעֶצֶם יָמִים זְחוּחִים אֵלֶּה

שֶבָּהֶם, זֶה שְלוֹשִים שְנוֹת טִמְטוּם מְסֻכָּן

מִצַּד כָּל מֶמְשְלוֹת יִשְׂרָאֵל וּמָה פֶּלֶא

אִם כְּמוֹתָם כָּל רָאשֵי עִיר חֵיפָה שֶעַד כָּאן

חוּץ מִפוּל פַָּאקָא-פָּאקָא עוֹד לֹא נָקְפוּ אֶצְבַּע

לְהַרְחִיק מֵעִירָם אֶת אוֹתוֹ הָאוֹי וֵי

שֶל מֵכַל הָאָמוֹנְיָה לִפְנֵי שֶהַקִּץ בָּא

עַל מִילְיוֹן וַחֲצִי הַמִּילְיוֹן תּוֹשָבֵי

עִיר חֵיפָה, הַקְּרָיוֹת, הַמִּפְרָץ הַסָּגוּר

בְּמִלְכּוּד זֶה וְכֵן גַּם טִבְעוֹן וְיָגוּר

וְגַם כְּפַר-חֲסִידִים שֶעֲדַיִן – אִינְשְאַללַהּ –

לֹא מֻמַּש בָּהֶם עוֹד אִיּוּמוֹ שֶל נַסְרַאללַהּ.

כִּי בְּחֶלֶם שֶלָּנוּ שוֹמֵר עַל פָאסוֹן

כָּל אָחָ"ם לֹא חָכָם שֶנִּרְדַּם בַּשְּמִירָה

אַךְ בָּרֶגַע שֶבּוֹ מִתְרַחֵש כָּאן אָסוֹן

כְּמוֹ מֶחְדַּל הַשְּׂרֵפָה בַּכַּרְמֶל שֶקָּרָה

כְּשֶאוֹתָם רַשְלָנוּת וְצִפְצוּף עַלָא פָּאטָה

בָּם נִתְפַּסְנוּ פֹּה עִם מִכְנָסַיִם לְמַטָּה

כְּבָר גּוֹבִים מֵאִתָּנוּ חַיֵּי בְּנֵי אָדָם

וְסִכְלוּת הַמִּמְסָד מְשֻלֶּמֶת בְּדָם

אָז בִּמְקוֹם הִתְנַצְּלוּת בִּפְנֵי עַם וְעֵדָה

וּבִמְקוֹם הוֹדָאָה בָּאַשְמָה וּבְכִיָּה

יֵש תְּרוּפָה יְחִידָה: מְקִימִים וַעֲדָה

שֶשּוּם מֵת מִקִּבְרוֹ לֹא תָקִים לִתְחִיָּה

וְכָל שַׂר לְַהַכּוֹת עַל חָזֶה כָּאן זוֹכֵר,

לֹא חָזֵהוּ שֶלּוֹ, רַק חֲזֵה שַׂר אַחֵר

וּמַמָּש כְּמוֹ עִם גְּרַבְּסְקִי שֹוֹנֵא יִשְׂרָאֵל

גַּם אֶת חַסַן נַסְרַאללַהּ צָרִיךְ לְהַלֵּל

כִּי לַמְרוֹת שֶשָּׂרֵינוּ אֵין אִיש בָּם מַחְכִּים

וְרָאשֵי כָּל עָרֵינוּ אֵינָם צַדִּיקִים

שוּב מַסֶּכֶת "בְּרָכוֹת" מוֹכִיחָה, חֲבֵרִים,

כִּי מְלַאכְתָּם נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים

וּמֵאָז שֶנַּסְרַאללַהּ אִיּוּם שָם הִטִּיל

כִּי יִפְגַּע בְּמֵכַל הָאָמוֹנְיָה בְּטִיל

כָּל אוֹתָם שֶשָּנִים לֹא עָשׂוּ כָּאן שוּם כְּלוּם

לְסִלּוּק מִפְגָּע זֶה לֹא פּוֹסְקִים מִדִּקְלוּם

וְדִבּוּר וּבִרְבּוּר מִתְלַהֵם וְתָכוּף

עַל שִנּוּי הַמַּצָּב וּבְאֹפֶן דָּחוּף

אַךְ גַם זֶה עוֹד בִּכְלָל לֹא זָמִין וְיָשִׂים

כְּשֶשּוֹמְעִים רַק פָּלַאבְרוֹת בִּמְקוֹם מַעֲשִׂים...

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק כ"א – פחדן במדרגות

שנה שלמה, אותה שנה שעדיין גרנו בתוככי הכפר הערבי בית נטיף, שימש אותי החדר הסודי שלי כחדר עבודה לכל דבר. החדר כלל מדרגות רעועות המובילות אליו, דלת כניסה עם מתקן להנחת רימון, חלון הצופה לעמק האלה ומיטת סוכנות שעליה מזרן עשב ים.

למיטה היה  אמור להיות שימוש כפול, האחד כתחליף לשולחן כתיבה והשני – לשימוש האמיתי שלו נועדה מיטה.

לצערי השימוש השני שימש אותי רק פעם אחת ויחידה – עם חוהל'ה – וגם אז בלי שהצלחתי להגשים עליה את חלום נעוריי המלווה אותי על כל צעד ושעל. אני מניח  שהיו כמה זוגות בקיבוץ שגילו את החדר וניצלו אותו בהיעדרי, אך חוץ מאותה פעם שתפסתי את רינה ושבתאי, לא נתקלתי באחרים.

באחד מחלומותיי ההזויים תכננתי פעם להפיץ שמועה שאני נוסע לתל אביב בשבת, ואחר כך להסתתר בחדר מתחת למיטה ולתפוס על חם את הזוג המתהולל. רעיון זה נותר כחלום בלבד והמיטה שימשה אותי, לצערי, לכתיבה בלבד. איזה בזבוז.

ויום אחד קרה הנס, לא! לא הנס שעליו הייתם רוצים לשמוע (ואני לספר) – אני מדבר על נס ספרותי – כן,  הגעתי לדף האחרון של הספר הראשון שלי. אחרי כמה מחיקות, ומחיקת המחיקות, הצלחתי סוף סוף לכתוב את השורה האחרונה  "...וכך ישבנו לנו סביב המדורה, סתם פרצופים רגילים, ושרנו את השירים שלנו..."

סגרתי את המחברת העבה, הטמנתי אותה עמוק בתוך המזוודה, שהיתה מונחת מתחת למיטה בצריפי, ושאלתי את עצמי – ומה עכשיו?

פתאום לא היה לי מה לעשות בימים שלאחר לילות השמירה, פתאום ריקנות שכזאת. המשכתי אמנם לכתוב את עלון המשק, או פיליטונים ללילות שבת, אבל את אלה יכולתי לכתוב בגלוי בחדרי, זה נחשב לדבר טבעי ומובן. לא היה לי איש במשק שאליו יכולתי לפנות כדי לקבל ממנו חוות דעת. היה לי אמנם את אראלה,  איתה ערכתי את העלון וכמעט לא היו בינינו סודות, אבל אפילו לה התביישתי לספר שאני כותב ספר בסתר.

כחודש שכבה המחברת העבה בודדת בתוך המזוודה, עד שבוקר אחד, אחרי ליל שמירה שהיה מלווה כרגיל בהפסקות של שינה, אזרתי עוז. עטפתי את המחברת העבה בעיתון "דבר" מהשבוע שעבר, ונסעתי לתל אביב לרחוב לבונטין 20, בו שכנה הוצאת הספרים של "הקיבוץ המאוחד".

מבצע מסירת הספר להוצאה התבצע בשלושה שלבים. בשלב הראשון הגעתי לרחוב לבונטין ומצאתי את הבית שבכניסה אליו ניצב שלט: "הוצאת ספרים – הקיבוץ המאוחד".

הסתובבתי הלוך וחזור לפני הבית והחלטתי להתנהג  כמו בקרבות, שבהם עורכים סיור מקדים לפני ההתקפה. זהו – אמרתי לעצמי – את הסיור עשיתי, בפעם הבאה אהיה במחלקה הפורצת ושום נימוק לא יעמוד בדרכי.

כך קרה שחזרתי לקיבוץ עם המחברת, כשאני מצדיק את עצמי בכל מיני צידוקים שלא לעניין.

שלושה שבועות לאחר מכן, שוב לאחר  ליל שמירה, נסעתי לתל אביב, הלכתי ברגל מהתחנה המרכזית לרחוב לבונטין, הפעם חלפתי בצעדים נמרצים על פני השלט המוכר ולא עצרתי עד שהגעתי בעוז נפש אל מול תיבת דואר הנושאת את השם "הקיבוץ המאוחד". התבוננתי לכל עבר, וכשראיתי שאין איש, הוצאתי ביד רועדת את המחברת העבה העטופה בעיתון "דבר" וניסיתי להכניסה לסדק המיועד לכך.

איזה מפח נפש. המחברת לא הצליחה לעבור את הסדק. איך הוצאת ספרים כל כך מכובדת לא מבינה שהיא חייבת להתקין תיבה עם סדק ראוי  המאפשר לכל מיני סופרים מתחילים לשלשל לתוכה בקלות את פרי חלומם? ואולי בכוונה התקינו תיבה כזאת, לבל תכרע מעומס התוצרת הספרותית המגיעה אליה.

דקה שלימה עמדתי אובד עצות מול  התיבה ואולי הייתי עומד עוד כמה שעות, אלמלא שמעתי  קול דלת נטרקת ואחר כך קול צעדים היורדים במדרגות. כאן הוכחתי תושייה מיידית, ולפני שהיורד יגיע אליי, זינקתי חזרה לעבר הרחוב ופסעתי בצעדים מהירים לעבר  התחנה של אוטובוס מספר 5, משם הגעתי בשלום וללא כל היסוסים או חרדות היישר אל בית הוריי ושם, כעבור שעה, כבר הייתי טבול במי האמבטיה החמים, כשאימי הטובה עומדת במטבח ומכינה לי כרובית מטוגנת כאשר אהבתי.

בפעם השלישית כשנסעתי עם המחברת העבה לתל אביב, הייתי נחרץ ביותר. הפעם אני לא חוזר עם המחברת לקיבוץ. הפעם אני עולה ישר למעלה ומוסר את הספר למי שיהיה שם, אפילו אם תהיה זו המנקה. מה כבר יכולים לעשות לי – אמרתי לעצמי – הרי לא יהרגו אותי? לכל היותר יעיפו אותי מכל המדרגות, אז בשביל זה אני צריך לעשות במכנסיים? זהו.

עד  סוף הקומה הראשונה עליתי את המדרגות שתיים-שתיים. במעלה הבא צעדתי מדרגה-מדרגה ובאומץ לב נדיר הצלחתי להגיע עד דלת בצבע כתום דהוי הנושא את שם ההוצאה. הצלחתי לקרב אצבע לקרבת הפעמון החשמלי ושם נעצרתי. לא יכולתי שלא להיזכר באבי, שהלך לקבל הצעת עבודה מאמריקני עשיר ולא העז להקיש בדלת. עמד כמה דקות מול הדלת ובסוף חזר הביתה. למחרת, אחרי שכל היום אימי לא הניחה לו, הלך שוב אל בית האמריקני ושוב לא העז להקיש, וכשהסתובב לחזור, נתקל בעיניה של אימי, שניצבה שם כשבידיה אחותי אביגיל, שהיתה אז תינוקת בת שנה. מול איום שכזה אבי לא היה יכול לעמוד. עשה חשבון מהיר ממי הוא יותר מפחד, וללא אומר סב בחזרה והקיש בדלת.

לי לא היתה אף אחת שתעמוד מאחוריי ואולי הייתי מוצא תירוץ חדש ושב שוב לקיבוץ, אלמלא נשמעו צעדים במדרגות ואני מיהרתי לצלצל בפעמון החשמלי לפני שיבוא סופר אחר ויגיד "אני באתי קודם."

בעוד הצעדים מתקרבים שמעתי קול רועם הקורא "יבוא!" ולא היתה לי ברירה אלא לבוא.

ליד שולחן עמוס ספרים מצאתי איש מבוגר שכתב באצבע אחת על מכונת כתיבה שחורה ולא הרים אליי את עיניו עד אשר גמר שורה ולחץ על מקש שהשמיע צלצול קליל.

"שלום!" אמר האיש, אשר לימים למדתי ששמו משה ברסלבסקי.

לא זוכר אם החזרתי שלום אבל זוכר ששלפתי מילקוט הצד את המחברת העבה ומיהרתי להניח אותה על השולחן, לפני שהאיש יבחין שהיד שלי רועדת.

כנראה שהיה רגיל לכך שכל פעם מגיעים בחורים מפוחדים ומגישים לו  ספר העתיד לכבוש את העולם. לא הייתי צריך להגיד לו מה אני רוצה. הוא כבר הבין, לקח את המחברת ופתח אותה בסוף לראות אם נשארו דפים ריקים.

ניצלתי את ההזדמנות שהוא לא מסתכל עליי, פלטתי בלחישה שלום הססני ופניתי לדלת. כשלחצתי כבר על הידית, שמעתי אותו אומר:

"רגע! ומה הכתובת שלך?"

"זה רשום בדף הראשון."

הוא עבר לדף הראשון אשר בו כתבתי: "פוצ'ו, בית נטיף, דואר נע הרי יהודה."

הכתובת והשם לא עשו עליו שום רושם. הרים לעברי את ראשו ואמר:

"בסדר, אז נכתוב לך."

"שלום!" אמרתי שוב ומיהרתי לצאת בלי לחכות ל"שלום" שלו. את המדרגות ירדתי בריצה של אדם שירדה אבן ענקית מליבו. "עשיתי את זה!" אמרתי לעצמי  "עשיתי את זה" – ומרוב אושר וחדוות ניצחון עצרתי ליד הקיוסק הקרוב והזמנתי כוס גזוז בשני מיל. רק אז הרגשתי כמה פי היה יבש.

אחר כך בנתיב הל"ה, במשך חצי שנה, ערב-ערב, הייתי רץ למכונית הפָּרָגוֹ שהיתה מגיעה עם הדואר, כדי למצוא את המכתב המודיע לי בלשון מליצית: "קראנו את ספרך!  ספר נפלא! בוא אלינו למערכת נחתום חוזה! נדפיס את הספר! ונשלח אותו לשוודיה לתחרות פרס נובל!" 

המשך יבוא

* * *

יצאתי לאור!  – הספר "בחיי"!!!

המעוניינים לרכוש את הספר

ישלחו המחאה על סך 60 שקל

 לפקודת ישראל ויסלר – הוצאת לשון

ת.ד. 51175 תל אביב 67132

או אימייל ל-poochoo@smile.net.il

לאלה הקמצנים הקוראים רק את העטיפה, הנה עיקרה – וזה מה שאמרו לי על הספר  (מתוך התחשבות בקוראים אני מצמצם ומביא רק את הדברים הטובים):

                                                                   *

קראתי את הסיפור על פחפח וסימני הדרך. ווי ווי ווי כמה צחקתי. איך אתה מצליח לספר על חוויות כל כך קשות בצורה כל כך מצחיקה. היסטוריה שקרתה תכלס בשטח! זה פשוט לא יאומן! כישרון מטורף! אני לא יודעת אם אתה יודע, אבל בזכות הספרים שלך, הפלמח נשאר חי ומוערץ!

נילי פחטר

קיבוץ גדות

                                                                   *

איזה תענוג היה לערוך את הספר הזה! ערכתי ושאגתי מצחוק. זאת גם חתיכת היסטוריה מנקודת מבט שאף אחד לא העז להביא. הצלחת גם להוציא דמעה מעיניי. ממזר שכמותך! ספר אדיר.

עפרה גלברט אבני

                                                                   *

(בטלפון) ...אני קורא את כל מה שאתה כותב בעיתון של אהוד בן עזר. לדעתי זו פנינה. אתה יודע להעביר דברים מזעזעים בצורה ספרותית ולתת לכתוב משמעות נוספת. בפרק האחרון עם האסיפה על השמן שהוריו צריכים לבוא מחוץ לארץ, ממש בכיתי...

שמאי גולן

                                                                   *

הפרקים שלך נפלאים, זה יהיה אחד הספרים הכי טובים שלך. כמו המשך ל"חבורה שכזאת".

אהוד בן עזר

                                                                   *

תענוג לקרוא. נורא הצחיק אותי שמישקה בן ה-35 נחשב לזקן. נגע לליבי תיאור הקיבוצניקים שחוטפים פגזים כעניין שבשיגרה. משעשע ומעמיק.

גליה עוז

                                                                   *

אני עד לכך שהשמות הם אמיתיים, שכן באחד הפרקים הוא מספר על חירבת מחאז ומזכיר את אחי הגדול, יוסי קבצן, שהיה המ"כ שלו.

חובב צפריר

כפר בילו

                                                                   *

"סוף סוף יש לי מישהי!" איזו כותרת נפלאה! מי לא יניח את כל עיסוקיו ויקרא בשקיקה את הקטע המסקרן הזה. היית צריך לשמוע את אנחת ההקלה שלי כשנוכחתי שמדובר בכלבה. מה יש לדבר, נגד מתחרה כזאת אין לי סיכוי.

נגה מרון

                                                                   *

הגיע אלי הגיליון האחרון של "חדשות בן עזר". גילגלתי למטה, גילגלתי למעלה, חיפשתי בצדדים, הרכבתי משקפיים, ולמרות כל מאמציי לא מצאתי את פוצ'ו. מצב זה לא יכול להמשך! יוחזר פוצ'ו מיד!

יוסף אתר

                                                                   *

אני נהנית מכל מה שאתה מתאר, מכל השתלשלות המצב במשלט ובכלל מכל ההומור החמוד שלך.

טובה (שכטר) עופר

הגדוד החמישי, הראל

(לא לקחת אותה ברצינות, היא בת דודתי)

* * *

עמוס גלבוע

על חשיבותה של ההיסטוריה בקרב המוסלמים

פרוטסטנטים לא ילחמו כיום נגד קתולים. ההיסטוריה עבורם היא נחלת העבר. לא כן באסלאם. הוא חי את ההיסטוריה, יום יום, והורג בגינה יום יום.

קצת היסטוריה על מקום בשם דאבק, מצפון מזרח לחאלב, שם נהרגים מוסלמים יריבים בעזרת רוסים נוצרים.

עניינו של מאמר זה בהיסטוריה רחוקה החיה ונושמת בימים אלו ממש. הקרבות המתנהלים עכשיו מצפון לחאלב על השליטה על הציר המרכזי למעבר הגבול בתורכיה, ושבהם מעורבים עכשיו הרוסים וצבא שכירי אסד, המורדים, הכורדים וארטילריה תורכית – מביאים לידיעת הציבור שמות של עיירות הנכבשות ע"י אחד מהכוחות, או מוגנות על ידו. לכל עיירה חשיבות טקטית משלה, והיא נמחית מעל פני האדמה.

לעיירה אחת, הנמצאת בשלב זה באזור שבידי המורדים, לא הרחק מהגבול התורכי וצפונית מזרחית לחלב, ושמה דאבק, יש חשיבות היסטורית מהמעלה הראשונה בתולדות האסלאם  משני טעמים.

הטעם הראשון הוא שכאן, בעמק ליד הכפר (בערבית – מרג' דאבק) נחרץ גורלו של המזרח התיכון למשך 400 שנים. כאן, ביום קיץ חם ב-1516, התקיים קרב מיוחד במינו בין האימפריה העות'מאנית בהנהגת הסולטאן סלים הראשון ("האכזר" ) לבין האימפריה הממלוכית ששלטה עד אז במצרים, ארץ ישראל וסוריה. כמה שנים לפני כן הונח הבסיס לאימפריה הפרסית בהנהגת  השושלת הספווית שהפכה את השיעה לדת המדינה. הסולטאן העות'מאני הסוני הביס את השאח השיעי הפרסי (שהיה למעשה אזרי) ב-1514 וסיפח לאימפריה העות'מאנית את עיראק וכל מזרח אנטוליה. עכשיו חשו הממלוכים בסכנה העות'מאנית, ושלחו צפונה עשרת אלפים פרשים. מולם הציבו העות'מאנים את החידוש הגדול שלהם: ארטילריה. ההפתעה היתה שלמה.  המודרניזציה ניצחה ניצחון מכריע את הקשתים והפרשים המעולים של הממלוכים. יהיה זה הארגון והחימוש של הצבא העות'מאני שיטיל את חיתיתו על אירופה בכל המאה ה-16.

בעקבות התבוסה הממלוכית במרג' דאבק (ועוד תבוסה בחאן יונס), האימפריה העות'מאנית השתלטה על סוריה, לבנון, ארץ ישראל ומצרים.

כאשר הצמרת התורכית של ימינו דיברה במונחים של חזרה לימי האימפריה העות'מאנית, היא בוודאי לא התכוונה לאימפריה של המאות ה-18-19. אלו מאות של ירידה, פיגור ותבוסות משפילות של הצבא העות'מאני לצבאות המערב ולרוסיה הצארית, שידעו לנצל את כל המודרניזציה החדישה של הנשק והחימוש. מן הסתם היא מתכוונת לתקופת הזוהר שלה  שתחילתה במאה ה-15 והמשכה במאה ה-16.  

והטעם השני הוא שבדאבק, על פי המסורת האסלאמית הסונית, צפוי להיערך באחד הימים קרב גוג ומגוג, קרב יום הדין בין הצבא האסלאמי לבין הצבא הנוצרי. שם יוכרעו צבאות הנוצרים ויושמדו, והניצחון הסופי יהיה של האסלאם. לכן, מגזין האינטרנט הרשמי של ה"מדינה האסלאמית" (דאע"ש) באנגלית, נקרא בשם דאבק! באחד מגיליונותיו התנוסס דגל המדינה האסלאמית מעל האובליסק שברחבת  כנסיית סאן פטרוס ברומא.

איני יודע אם יש דת בעולם שבה הקשר להיסטוריה, לאירועים, למקומות, לקברים, לשדות קרב, הוא חזק ומתמיד – כמו בדת האסלאם. מה שברור לי כשמש הוא שלא יפרצו כיום קרבות  בעולם בין קתולים לפרוטסטנטים, ואירועים  רצחניים שהתרחשו בזמן מלחמות הדת באירופה במחצית הראשונה של המאה ה-17 – לא מעוררים בימינו אלה את ההתרגשות הקלה ביותר.  עבורם הכול הוא נחלת ההיסטוריה.

לעומת זה, חלק ניכר מהמאמינים המוסלמיים חי את המאה ה-7 לספירה, חי את השנאות והקנאות שהתגבשו במרוצת הדורות  בקרב האסלאם.  קשה, קשה לבני תרבות המערב לראות סרטונים איך השיעים טובחים באכזריות חייתית את הסונים, רק משום שהללו התאכזרו לפני  למעלה מ-1300 שנה  למשפחת החליף, החוקי לדעתם – ולהבין מה קורה שם ,לעזאזל?!  

* * *

שׂישׂי מאיר

אֶפְשָר

אֶפְשָר שֶמֵּעַתָּה

יִטֶּה הַגַּלְגָּל.

אֶפְשָר שֶיָּד טוֹבָה

עוֹמֶדֶת לְהַחְלִיק

בְּרוֹךְ עַל פָּנַי, רְקוּמוֹת

קִמְטֵי הַעֶצֶב וְהַזְּמַן

כְּאוֹמֶרֶת: דַּי לוֹ לַמַּכְאוֹב,

מֵעַתָּה רַק יְמֵי חֶסֶד

לְפִתְחֵךְ.

אֶפְשָר שֶאֲנִי שוֹמַעַת

מִתְקָרְבוֹת אֵלַי

חֶרֶש עַל בְּהוֹנוֹת,

שֶבַע הַשָּנִים הַשְּמֵנוֹת

אִמִּי

אַהֲבְתִּיךְ עַד בְּלִי מְצָרִים

אַף שֶׁסָּבַרְתִּי שֶׁמַּעֲגָלִי

אֵינוֹ חוֹפֵף לְמַעֲגָלֵךְ.

לוּ נִתָּן לִי הַיּוֹם

הָיִיתִי כִּנְמָלָה שַׁקְדָנִית

לוֹמֶדֶת אָרְחוֹת חַיַּיִךְ

עֶרֶשׂ יַלְדוּתֵךְ הַחַמָּה

בְּאֶרֶץ לֹא לִי

צַעַר נְעוּרַיִךְ.

הָיִיתִי עוֹשָׂה פְּסִיעוֹת

מְדוּדוֹת לִקְרָאתֵךְ

צַעַד וְעוֹד צַעַד

עַד נָשַק מַעֲגָלִי

לְמַעֲגָלֵךְ.

* * *

באבל על מות חברתנו הטובה ורבת הכישרונות

הדסה וישליצקי לבית צל-ציון

תנחומים לבעלה יגאל, לבנותיה, בניה, חתניה, כלותיה, נכדותיה, נכדיה וכל בני משפחתה היקרים.

הלווייתה התקיימה אתמול, יום ראשון, בצהריים,

בבית העלמין בחולון.

עם הדסה ויגאל עשינו את המסע לפולין בשנת 2005, וביומן המסע "פולניה בלי יהודים", מחודש מאי 2005, משולבים בחלק הראשון קטעים רבים מיומנה של הדסה.

 יגאל בעלה, ש"נשא אותה על כפיים" – היה נוהג להדפיס מדי בוקר בימי שני וחמישי את המכתב העיתי ולהביאו להדסה למיטה עם כוס קפה חם.

* * *

אוריה באר

בעקבות "הכניעה" למישל וולבק

תיתי לו למשה גרנות על מאמרו הקצר על ספרו של מישל וולבק "הכניעה". אכן דברים הראויים להיאמר. גם אני הקטן ניסיתי לקרוא ספר זה, אך נכשלתי  כישלון גדול. הספר משעמם עד מוות, ורק שוטים מוחלטים ימשיכו לקרוא אותו לאחר חמישים העמודים הראשונים, שכן מטרתו של ספר היא לעניין את הקורא, לרתק אותו, לספר לו עלילה שלא קרא עד אז – לא לפרט שמות של חכמים וגדולים, לפרט שמות מקומות שונים ולהוכיח לכול את הידע העצום שהסופר ניחן בו.

אך זוהי מכה שאינה כתובה בתורה. שכן, שוב ושוב מוציאות הוצאות מכובדות ספרים גרועים ומשעממים. זאת רק משום שמדובר באיש של הבראנז'ה שלנו. סופר שחולק איתנו אותה דעה פוליטית, סופר שכתבו עליו בעולם – אז נוציא אותו לאור בלי  טיפה של שיקול דעת עצמי.

לא, אינני רוצה לפרט, איני רוצה לשים נפשי בכפי. אך לא אגזים אם אומר, שכרבע מכל הספרים שיוצאים לאור בהוצאות המכובדות, אינם מעניינים כלל.

לאחרונה ניסיתי לקרוא ספר עב כרס של סופר, שזכה לפרס ספרותי, ושוב לא הצלחתי. ועוד ספר אחר, של סופר שהלך לאחרונה לעולמו ואני מצר על כך מאוד. ובכן, הרומאנים שכתב מרתקים, אך ספר הסיפורים הקצרים שלו הוא למגינת ליבי לא מספיק טוב. הוא מלא תיאורים, אך אין ציר מרכזי בסיפורים והסופר מכניס מיספר רב של אירועים מבלי להתמקד בעלילה עצמה.

ואתה שב ושואל: הכול טוב ויפה, אך היכן העלילה המרכזית? מי הדמות העיקרית בסיפור? על מי בדיוק רצית לספר?

לבסוף הערה אישית. לאחר צאת קובץ הסיפורים האחרון שלי "שש מאות החלונות" התקשרה אליי מבקרת הספרות והמשוררת דליס ואמרה לי: "נסעתי לטיול בקפריסין והתפרקדתי על חוף ים, כשספרך בידי. הספר ריתק אותי מהרגע הראשון, ושכחתי שבאתי גם לרחוץ בחוף היפה. קראתי אותו בנשימה עצורה עד הסוף."

והוסיפה אשתו של עורך דין ידוע, חובבת ספרות: "קראתי את ספרך בטיסה ללונדון. לא עזבתי את מקומי, ולוּ גם לשירותים. בכל סיפור יש עלילה מרתקת. יישר כוחך."

לסיום: לא כתבתי את המחמאות האלה כדי להתהדר אלא להצביע על כך שגם קהל הקוראים הגדול, גם המבקרים המכובדים וגם הוצאות הספרים בימינו – שכחו שמטרת כל ספר היא לרתק את הקורא בעלילה מעניינת, ולא לפמפם תיאורים, שמות מפורסמים, או רעיונות חובקי עולם.

לכן, אנא, הוציאו לאור ספר שיש בו סיפור מרתק, עלילה מותחת ומשכנעת. זאת בראש וראשונה. אחר כך תתהדרו ברעיונות.

אהוד: "דע, ספר גרוע שכתב סופר חשוב – חשוב יותר מספר מעולה שכתב סופר בלתי-חשוב. לכן חשוב מאוד הוא להיות חשוב, ופחות חשוב הוא לדעת לכתוב ספר טוב. ודע – מידת חשיבותך נמדדת על פי מידת כישרונך להציג עצמך כסופר חשוב כבר מראשית הופעתך. יוצא מכך, אל לך להתאמץ יתר-על-המידה בכתיבה. שכן אם אתה סופר חשוב, לא חשוב מה שאתה כותב, כי כל מה שאתה כותב הוא חשוב. ואם אינך סופר חשוב, על אחת כמה וכמה – מה טעם להתאמץ? ממילא אין חשיבות למה שאתה כותב."

מתוך הספר "סדנת הפרוזה", הוצאת אסטרולוג. 2000. אזל בדפוס וזמין בקובץ מחשב אצלנו.

* * *

משה גרנות

התנ"ך – מתוקן ומשופץ

על ספרו של אמיר אור "הממלכה"

הקיבוץ המאוחד 2015, 557 עמ'

סיפוריהם של שאול ודויד נכתבו בכישרון אדיר, ומי שמתכוון להעתיק אותם בלשונו ועל פי האג'נדה שלו, ואיננו בעל רמה ספרותית כמו של שקספיר – נדון מראש לכישלון מחפיר. סופרי ההשכלה נפלו כולם בפח הזה כשרצו לשכתב את התנ"ך ברוח ההומניזם המודרני. מידה מסוימת של הצלחה היתה לאברהם מאפו, משום שבספריו "אהבת ציון" ו"אשמת שומרון" הוא לא תיאר במילים שלו מה שכתוב בתנ"ך (כמו נ"ה וייזל, למשל), אלא רקם עלילות בדויות באווירה תנ"כית. בימינו מרבה לשכתב את התנ"ך הסופרת יוכי ברנדס, כשהיא מביאה עימה אג'נדה פמיניסטית: הנשים יותר אינטואיטיביות ויותר חכמות מהגברים, אך עליהן להצניע את תכונותיהן כדי לתמרן בעולם המדכא של הגברים ("שבע אימהות"). בת-שבע היא חכמה וערמומית (הציגה מצג שווא של הריון לדויד!) ואילו שלמה (המתואר בתנ"ך כחכם מכל אדם) הוא טמבל מושלם, כי הרי הוא גבר רחמנא ליצלן ("מלכים ג' ").

יוכי ברנדס  הביאה בספריה הנ"ל אג'נדה מופרכת בשיחזור מאורעות התנ"ך, אך לפחות היא ניחנה בכישרון כתיבה. קשה לומר זאת על ספרו עב הכרס של אמיר אור. ובכן, הספר מתרץ מדוע היה עליו לשחזר את הכתוב בנביאים ראשונים (משמואל א' ג ועד מלכים א' ב): דויד הזקן קרא ליונתן הסופר ודרש ממנו לכתוב את "הסיפור האמיתי" על ממלכתו (עמ' 496), וכך גם דרשה ממנו האלמנה אביגיל (עמ' 556). ובכן, אם הקורא רוצה לדעת באמת מה קרה בימים הרחוקים ההם – שלא יקרא בתנ"ך, אלא בספרו של אמיר אור!

ובכן, מהו הערך המוסף של אמיר אור על הכתוב בתנ"ך: קודם כול, הגיבורים מדברים בעברית צברית מהולה במילים אנגליות, צרפתיות וערביות כמו "דארלינג" (כך  קוראת אביגיל לדויד), "הו מיי גוד", "פליז", "הנג אובר", "דז'ה וו", "ברבקיו", "נון שלנטיות", "אבדאי", "דאווין", "ואחש" "דיר באלכום", "קח את הבאסה בסבבה", "אשכרה", "ערס" וכו'.

שאול "פישל" בעניין עמלק, הגובה שלו – 187 ס"מ, הגובה של אליאב "מטר ושמונים", ועותני המסכן מתנשא רק לגובה של 160 ס"מ. כל הגיבורים יודעים בדיוק מה השעה. שמואל הוא "שופט בדימוס", לדויד היתה "רוגטקה", דויד בעיני הפלשתים היה "טרוריסט", אך בעיני נשים היה "סֶלֶבּ"; גם שבע בן בכרי הוא אנרכיסט. מיכל היתה "חרמנית קטנה", וכאשר שאול הציע אותה לדויד לאישה, הוא הצהיר: "אין לי גרוש על התחת."

גיבורי הסיפור מדברים על פסטורליה, נוסטלגיה, כרוניקה, גילדה, סטייקים, טראומה, טסטוסטרון, אדרנלין, סטטוס קוו וכו' וכו'. לא סקרתי כאן את הגסויות שבקללות ובגידופים ברוסית ובערבית, המופיעים בספר למכביר – צריך לשם כך מזג מיוחד שחסר לי.

רוצים עוד הברקות? הרי לכם: לידתו של דויד בבית לחם דומה ללידתו של ישו, כל בנות בית לחם באות להתעלס עם דויד המשורר, הוא מצטט את הנשיא לינקולן. לאבא של שאול קוראים קיש על שם "קיש לורֶן". לפני העימות עם גוליית (בספר קוראים לו "גליטס", לאכיש מלך גת קוראים "אכיאוס", והוא יודע לצטט את האיליאדה של הומרוס, לאיתי הגיתי קוראים "איטיאוס", לעמשא, שר צבא יהודה, קראו בילדות "ערבוש", לכן הוא שנא את בני צרויה). שאול אונס שבויה פלישתית כדי להשפיל את עמה. דויד מת להשתין אחרי שהוא הורג את גוליית. הספר מפרט את ההתעלסות, שכביכול התקיימה בין דויד ליונתן. המידות של אבישג השונמית – 90-60-90. בת-שבע, שנזנחה על ידי דויד, השמינה, ולא מפסיקה לבלוס רחת לוקום. אדוניה בן חגית הוא חתיך. דויד רוצה לצַ'פֵּר את מפיבושת. דויד קרא לאבנר שלא שמר על  שאול: "יא גנרל דמיקולו,, והוא ממש לא רצה להיות משת"פ של הפלישתים הערלים. חייליו של דויד שמחים שקיבלו שירות קל"ב.

בספר יש אינספור שירים שכביכול שרים דויד ומשוררים שונים בכל מיני אירועים. הם מצטטים את "בעין דור" של טשרניחובסקי. פלישתי מצטט את האימרה הלטינית "ככה הולכת תהילת העולם," ועמלקי מצטט את אלתרמן: "הנה תמו יום קרב וערבו." אביטל היא "טלוש", אחינועם היא "נוני", ושלמה קורא לאימו "מאמוש".

למרות שברור מעל כל ספק שהגיבורים של ספרי שמואל הם מאמינים מונותיאיסטים מובהקים, אמיר אור יודע ששמואל, שאול, דויד וכו' – כולם היו עובדי אלילים, והוא מונה את שמות האלים, להם הם סוגדים: יאהו (בעל דמות של פר), בעל, אשרה, עשתורת, ענת, רשף, נבו, שחר, שלם, דגון. וארון ה', שדויד העלה לירושלים, הוא בעצם "אריון יאהו" (מה זה?!).

אמיר אור איננו מסתפק בעברית הצברית שבה מדברים הגיבורים, הוא מקפיד לשים בפיהם לשון משובשת: "אותכם", "אני יעשה", "אני יגיד", "אני ימות", "זאתי", "ממכם".

וכן, כמובן, בלי קצת פמיניזם אי אפשר (זוכרים את יוכי ברנדס?) – מסתבר שלפי אמיר אור מי שניהלה את ממלכתו של   דויד היתה בעצם אביגיל: היא רוצה להיות מלכה ממש (לא אשת מלך), כמו מלכת שבא, היא יזמה את ההתיישבות בצקלג, הציעה לאכיש שדויד יהיה הוואסאל שלו, היא זאת שמקבלת שרים ושגרירים, היא  הפעילה את רכב ובענה שיהרגו את איש בושת, היא מכשפת את היער שיילחם באבשלום, היא מייעצת לדויד איך לדכא את מרד שבע בן בכרי ("האנרכיסט"), היא מפעילה את הכרתי והפלתי, ובסוף היא גם משנה את הצוואה של דויד.

אמיר אור מרחיב מאוד בשני תחומים: בתיאורי זוועות (רציחות, כריתת עורלות, כריתת איברים, קורבן אדם וכו'), ובתיאורי התעלסויות, כולל כל מה שאפשר להעלות על הדעת בנושא, שהרי הוא ביקר אישית בחדר המיטות של בגיבורים.

בסוף הספר מסביר אמיר אור מדוע חיבר את  כל הפנטסמגוריה חסרת השחר הזאת – הוא רצה להאיר באמצעות תיאור הממלכה של דויד – על המציאות בימינו. צר לי על קוצר המשיג שלי – לא הבנתי!

אני מרשה לעצמי לצטט את דבריו של משה שמיר על הלשון שהוא בחר בה לרומן התנ"כי שלו "כבשת הרש": "היה לי ברור שלא אוכל לכתוב בלשון מקראית – זה היה נשמע מזויף ועשוי היה להתקבל כחיקוי ל'אהבת ציון' חלק ב' של מאפו, על כן אמרתי לעצמי: אני רוצה להשרות אווירה מקראית, אך בלשון ימינו. איך עושים את זה? מתרגמים את הספר מחיתית – לשונו של אוריה." (ראו ספרי "שיחות עם סופרים", קווים 2007, עמ' 135-134).

מצא את ההבדלים בין  אמיר אור למשה שמיר!

*

אהוד היקר, 

הספר של אמיר אור "הממלכה" עיצבן אותי כהוגן: בהתחלה חשבתי שהוא מתבדח, אבל אחרי שקראתי את 557 העמודים, הסתבר לי שמדובר סתם בפאשלה ספרותית. מוזר שספר חסר שחר כזה זוכה לתהודה בציבור. בדוק, בבקשה, אם תוכל לפרסם.

 שבוע טוב,

 משה גרנות

* * *

יוסף כהן אלרן

עגילים לאסנת

אלי רוה: "זוג עגילים"

הוצאת "צבעונים" 2016, 258 עמודים.

אלי רוה כתב ופירסם ארבעים ספרי ילדים ונוער, ואילו הרומן "זוג עגילים" הוא הספר למבוגרים השלישי שלו, בו הוא מגיש לקורא סיפור מרתק הכתוב ברהיטות על בסיס אירועים אמיתיים, ובו הוא פורש יריעה כפולה, עכשווית והיסטורית, שהקורא משוטט בה כאן ושם במקביל ומתוך ציפייה שהיא מעוררת בו.

הסיפור מתחיל בוורשה, בספטמבר של שנת 1939, בשורה מהפנטת: "מכושפים צבעי השמיים. הרוח מקציפה את הנהר. קח אותי איתך בטוב וברע. קח אותי איתך."

זהו קולה של סאלי, צעירה בעלת עור בהיר, פנים ורודות, עיניים כחולות, שיער ארוך בגוונים של חום ובלונד, שבגימנסיה ובאוניברסיטה נחשבה בטעות לגויה. דיקן הפקולטה אף הרחיק והציג אותה כדוגמה מובהקת למראה סלאבי-אָרי, ועמיתיו שקלו להציגה בפני בכירי המפלגה. אביה הגדיר אותה כבת מזל, כי ניצלה בהרבה הזדמנויות מפגיעה ומסכנת חיים, והועיד אותה לאליפות פולין בשחמט, ואילו אימה ציפתה כי תינשא לבן אחת המשפחות הנכבדות והאמידות. אלא שהיא התארסה ליעקב, אמן בתפירת חליפות נשים, שעבד כשכיר בבית חרושת לחייטות ושאותו אהבה, וכבר היתה אמורה להינשא לו.

לפיכך, בהמשכה של אותה פסקה שלמעלה ולבל נשגה באשליות, מהפֵך אלי רוה מיד את אותה אידיליה של הטבע וצבעיו המופלאים וכך הוא ממשיך:

"זמר התנגן על שפתיה, ותשוקה לחיים מלאים ומרתקים גדשה כל פיסת עור בגופה הצעיר הפורח. רצתה לשיר, לרקוד קרקוביאק בחברותה, להידמות לתפוח חינני. אבל עיניה דמעו, והיא נשכה את שפתיה. פלצות אחזה בנפשה, והלב תר אחר מפלט ונחמה. העיר עולה בלהבות, וליבה גועש."

כי כבר אמרנו: השנה היא 1939, ומפץ גדול של מלחמה ומוות מתגלגל על פני האדמה.

עם זאת ולמרות הכול, מנסים החיים להתנהל כמעט כסדרם, וזיווגים נעשים גם בזמנים גרועים. על אף התנגדות הוריה לנישואיה עם יעקב, החייט שאין לו ממון ואין לו תארים, הוא מארס אותה עם זוג עגילים משפחתיים שעוברים בירושה במשפחתו. החיים שנתחמו בגטו, שהגרמנים יצרו סביבם, נעשו בלתי נסבלים, ויעקב מצליח להביא פת לחם אל פיהם מהמפעל שבו הועסק מחוץ לגטו, שבו תפרו מדים לצבא.

עד מהרה המצב נעשה חמור והוא ניצוד ומועמס עם אחרים על רכבת משא שהובילה אותם למחנות עבודה, אולם הצליח להימלט מן הרכבת לאחר שהוא משליך את עצמו ממנה לצד הדרך. הוא נתקל בלוחמי חירות פולניים ומצטרף אליהם לכפרם ואף משתתף במספר פעולות כנגד הנאצים. בכפר הוא מציע עבודות חייטות לטובת הלוחמים ומשפחותיהם תוך הסתרת יהדותו, נעשה מקובל, אך געגועיו גוברים עליו והוא יוצא חזרה אל הגטו בוורשה כדי להיות ליד ארוסתו, לחבור אליה באהבתו באותו גיהינום שחיתה בו עם אימה.

החולי מתפשט בגטו וסאלי נופלת קרבן למחלת הטיפוס. היא ניצלת מהמחלה, תודות למסירותו של יעקוב, שלוחמי חרות פולניים ציידו אותו באוכל ובתרופות. הם מחליטים לנוס יחד מהגטו, בעידוד האם, שנותרת שם בחוסר תקווה. השניים חוברים לקבוצה שנאספה כדי לעשות דרכה יחד לשטחה של רוסיה הסובייטית, בעקבות הבטחתו של סטאלין  כי לכל אדם יש מקום על האדמה הטובה של אימא רוסיה. מסע שהתחילו אותו יחד והסתיים בהיותה גלמודה ועל סף מותה.

האסון הגדול של הקבוצה בא כאשר על הגבול התפתחה תקרית ירי ונראה שרק היא נותרה בחיים אך ירויה ברגלה, פצועה קשה ועלולה לאבד את רגלה.

"היא היחידה ששרדה מהקבוצה של עשרים וחמישה חברים. כל חברי הקבוצה מלבדה מצאו את מותם, בכללם החמישה שהובאו פצועים לבית החולים וימים אחדים דיממו למותם. הפציעה ברגלה אינה מסכנת את חייה. ... פעמים אחדות איבדה את הכרתה עד שחולץ מרגלה הקליע. כשהתעוררה מעילפונה בפעם הראשונה נמצאה בתא המשא של מכונית, שדלתו היתה פתוחה ומוסטת כלפי מעלה. המכונית קיפצה ודילגה על פני הבורות והמהמורות שפערו הפצצות שהטילו מטוסי קרב גרמניים עם הפלישה לברית המועצות. ... סאלי שכבה דחוסה בתוך ערימת הגופות המדממות. הפצועים היו עדיין בחיים, כי נחירי אפם שאפו אוויר וריאותיהם פעמו." (שם, עמ' 171-172).

כך סאלי מאבדת את האיש שלה באותה תקרית ירי בגבול ומגיעה לבדה אל ההצלה. במוסקבה היא נתקלת במישה, יהודי צעיר אך כבר אלמן, מהנדס במקצועו, וכעבור שבועיים היא מחליטה להינשא לו. כי לאן תפנה והיא לבדה בעולם. מעט מאוחר יותר הם עוברים לחיות במקום מרוחק ממאורעות המלחמה, בסיביר, בעקבות משרה שהוצעה לו.

המסַפֵר, שמביא סיפור מקביל במעגל השני של הספר היה נער בן שתים-עשרה בעיר זלוטי-סטוק והוא תמים בראשיתו, אך מתגלגל בהמשך הספר ומהווה שרשרת שהופכת את הסיפור שלעג הגורל שולט בו. לעג הגורל משום גלגוליו של עם שלם שחֵרב הכורת התנופפה מעל ראשו, ואף ידעה ליטול ממנו ומאחרים חייהם של רבים כל כך.

סיפור מישני זה הוא סיפורו של זוג עגילים שבהם מארס יעקב את סאלי. הוא מתגלה באופן מקרי ומפתיע כעבור עשרות שנים בפתח-תקווה, בידיה של אישה מבוגרת ודלת אמצעים, שמנסה למכרם כדי לממן בתמורתם תרופות מצילות חיים לבעלה החולה-סופני. היא מוכרת אותם תמורת 100 שקלים לבעל חנות תכשיטים, גיבור סיפורנו קונה אותם מבעל החנות ב-500 שקלים, ואֵלו הם למעשה עגילי אירוסיה של סאלי, שהמספר מעניק אותם בבוא היום לאסנת, ארוסתו של בנו, ושוויים גדול למעשה בהרבה.

הספר זורם אפוא בשני מישורים: האחד באותם ימים רעים, החל בוורשה, כאמור בספטמבר 1939, ואילו סיפורו של הנער מתחיל בשנת 1957 בזלוטי-סטוק, וזו גם השנה שבה הוא עלה ארצה וממשיך בפתח-תקווה, מסוף שנת 1999 ואילך, שאז מתחיל להתגלגל המסלול השני של הסיפור.

כאשר הוא פוגש את סאלי לאחר למעלה משנה שבו הוא מנסה לאתר אותה, נוצר קשר ביניהם:

"'אני מכיר אותַךְ,' אמרתי לה ונעניתי בשתיקה. 'הייתי בחנות התכשיטים כאשר מכרת זוג עגילים בשביל לקנות תרופה להציל את חיי בעלך.' ראשה נטה לעברי בתנועה איטית, וקולה כמעט לא נשמע. 'בעלי מת שלושה שבועות לאחר שמכרתי את העגילים שלי. לא היה די כסף לקנות תרופות.'" (שם, עמ' 209).

מה קורה לאחר מכן? אך מוטב שלא אוסיף על הדברים. אבל אומר כי עם קריאת הספר חשתי שגם לאחר מאות ספרים שנכתבו על נושא זה של מלחמת העולם, ובוודאי על בני העם היהודי שנדדו ועשו מה שעשו כדי לשרוד – עדיין יש משהו מרתק בקריאה, בהיותו מצמרר בסיפורים אנושיים אלה, או שמא בלתי אנושיים, שמלחמות מביאות על בני אדם באשר הם. דברים שלעתים לא ייאמנו במחשבה האנושית, והם נקראים כיצירת דמיון על אף היותם מבוססים על אירועים אמיתיים.

זהו עוד סיפור מהסיפורים מעוררי פליאה האלה, אך עומד כמובן בפני עצמו. כמו שכל סיפורי התנ"ך כבר סופרו אך אנו מוצאים מקום לקרוא סיפורים חדשים שנכתבו ולחוש נדהמים ומרותקים במהלך קריאתם. לא אוסיף לספר את עלילת הספר, כי סופו של הסיפור, והרומאן כולו, הם מפתיעים, כשם שמפתיעה למדיי תקומתו של העם שכמעט נשמד. היחידים כאן הם הרבים, הקריאה בספר אוחזת בקורא ומצליחה לרתק וליצור עניין עד לסיומו, תוך תיאורה של התרחשות בלתי צפויה בעליל.

* * *

על משפחת כצנלסון מעין גנים וגם על הוריו של אהוד בן עזר:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3717891,00.html

* * *

האמת על הר הבית –סרטון הסברה שהערבים לוחצים להסיר מיוטיוב

https://www.youtube.com/watch?v=lnLKddoBjsY

* * *

משב רוח מרענן, שיח' עבדול האדי פלאצי מאיטליה על הבלוף הפלסטיני

https://www.facebook.com/308779629229531/videos/831601226947366/

* * *

יהודה דרורי

1. קזינו – לא רק באילת

המטרה העיקרית להקמת קזינו באילת הינה למשוך תיירות ולנתב מהמרים כך שבמקום שיהמרו בטאבה שיעשו זאת באילת. אין ספק שהתיירות תגבר, האוצר ירוויח, ועיריית אילת תפרח – וכמובן תהיה עבודה למאות מפרנסים.

מי אם כן יפסיד פה? אלו שיפסידו בקזינו (ולא כולם מפסידים!) – יפי-הנפש שבמקומותינו מתארים לנו את המפסידים כ"עניים, מכורים, מוכי גורל" ושאר תיאורים מזעזעים הגובלים בשטויות...

 אגב, הקמת קזינו תהיה מהלך חיובי גם באזור התיירות של ים המלח אשר ממש מצפה לתיירות חו"ל. כדאי להזכיר פה שהקמת קזינו אינו נוגדת חלילה את תורת ישראל, וחשוב מכול, הקמת קזינו הינה החלטה מנהלית של שר התיירות עם שר האוצר, ואין פה כל צורך בחקיקה בכנסת – שם, בגלל אינטרסנטים מסוגים שונים ומשונים, הדבר עלול להידחות. אבל אל דאגה, כהרגלם, הם ירוצו לבג"צ כדי שזה יחליט במקום הכנסת...

2. "משהו רקוב בממלכת דנמרק..."

על פי החלטת בית המשפט בדנמרק, הרי מי שמציין את ההיבטים הטוטליטריים האכזריים של האיסלאם – עובר עבירה פלילית . אין זה משנה אם זאת האמת, ביטויים מסוג זה  נחשבים אצל השופטים הדנים – המאוד לא נכבדים, לדעתי – כמעליבים וכמשפילים את המוסלמים בדנמרק ולכן הם מהווים "גזענות..."

לעומת זאת, כאשר אימאם דני כינה את היהודים "צאצאי קופים וחזירים," והדבר הועבר רשמית למשטרה (על הפרת סעיף הגזענות), דבר לא נעשה וגם שום תלונה משפטית לא הוגשה נגדו.

בדנמרק, כמו שאנו רואים, זה פשע לבקר את האסלאם, בעוד שהאיסלאמיסטים שם קוראים ליהודים: "צאצאי קופים וחזירים" והסתה לרצח יהודים, במסגדים, נמשכת ללא הפרעה.

מסתבר שהמסית המוסלמי פטור מעונש – אבל  בית המשפט הדני מקפיד מאד להעניש כל מי שאפילו מרמז לאחריות מוסלמית, למשל לטרור, בארצות שונות בעולם.

אנו רואים פה את יצירת "הטרור המשפטי" נגד חופש הדיבור במרבית מדינות סקנדינביה –כאשר זה נוגע לחשיפת הרוע והרשעות שבאסלאם – לא רק לגבי הטרור הרצחני נגד התרבויות האחרות אלא גם הדיבור, מבחינה סוציולוגית, על דיכוי הנשים והילדים, שזה חלק מהתרבות המוסלמית.

בעבר הערכתי את דנמרק כמדינה נאורה, לנוכח התנגדותה לנאציזם והצלת היהודים. דנמרק של היום, לצערי, תומכת בנאציזם האסלאמי, ובמבקשי נפשם של היהודים. כמו שכתב שייקספיר – "משהו רקוב בממלכת דנמרק..."

3. טורקיה ודאע"ש חד הוא

יותר ויותר מסתבר לנו ולעולם כולו, שמנהיג טורקיה, ארדואן, הינו למעשה התומך החשוב ביותר של דאע"ש! להזכירכם, ארדואן הוא מוסלמי קיצוני כמוהם, הם נלחמים את מלחמתו בכורדים ובסוריה, ובסיכום, הם לא האוייב, הם לא מאיימים עליו, להיפך, הם למעשה בעלי הברית של טורקיה!

אנחנו כולנו מודעים לכך שזמן רב טורקיה מהווה את הסייען הלוגיסטי לדאע"ש, היא מוכרת עבורם את הנפט שנגזל מעיראק, הבנקים הטורקיים עומדים לרשות דאע"ש, וטורקיה משמשת הצינור הראשי למעבר של מתנדבים מכל העולם לשורות דאע"ש.

לאחרונה מטוסים טורקיים מסייעים לדאע"ש בקרבות עם הכורדים! לא סתם הרוסים כועסים על ארדואן, ולא נתפלא אם "מטוסים בלתי מזוהים" יתחילו להפציץ בקרוב מטרות טורקיות...

אז היכן אובמה ונאט"ו עומדים בתמונה הזו?!

(ומדינת ישראל מדברת עם הטורקים על הסדר פיצויים?...)

טירוף המערכות המזרח תיכוני במיטבו...

* * *

רון וייס

להעמיד לדין פלילי את זאב חבר ואנשיו

סופר נידח שלום,

הפלסטינים בגדה חיים בשיגרה של אסונות מתמשכים. שטח C מהווה 60% משטח הגדה בשליטה מוחלטת של ישראל. בשטח זה לא ניתנים אישורי בנייה לפלסטינים. מי השתייה מצומצמים והמינהל האזרחי בליווי צה"ל הורס באופן שגרתי בתי מגורים, מחסנים, מבנים ארעיים ואוהלים. כמו כן קלגסי המינהל הורסים וסותמים בורות מים. בדרום הר חברון ממשיכים מתנחלים וכוחות צבא להתעמר בפלסטינים, לפלוש לאדמותיהם ולמנוע גישה של חקלאים ורועים לאדמותיהם.

זהו אסון בלתי פוסק מעשה ידינו. כיבוש ודיכוי במלוא משמעותם, ולא "אקיבוש" כפי שמנסח אדם הזוי בשם אורי הייטנר. תחקיר של רביב דרוקר בערוץ 10 חשף שחברת "אל וואטן" – חברת בת של "אמנה", שבראשה עומד זאב חבר (זמביש) זייפה 14 עסקאות קרקע לפיהן הקרקע "נמכרה" למתנחלים הכיפתיים ע"י אנשי קש שאינם בעלי הקרקע.

אני מצפה שהיועץ המשפטי לממשלה יורה להעמיד לדין פלילי את זאב חבר ואנשיו הקשורים לזיופים.

רון וייס

רמת-גן

* * *

יוסי אחימאיר

הערות מעמוד הפייסבוק שלי

20.2.16

יופיין של האותיות המרובעות: ביום רביעי, ט"ו אדר א' תשע"ו, 24.2.16, בשעה 14.30, יתחיל בכנס "ראשון לשון", בהיכל התרבות בראשל"צ, מושב מיוחד על ז'בוטינסקי והעברית, שאותו אנחה. הכניסה חופשית.

הנה סיום מאמרו של ז'בוטינסקי – "אותיות" – שפירסם ב"דאר היום", 5.4.1929, ובו הוא משיב לאלה שמאשימים אותו בזלזול בכתב העברי:

בזמן הקונגרס האחרון אמר לי אחד הצירים, רב נכבד מגליציה:

"האמת הדבר שאדוני מזלזל בכתב המרובע?"

עניתי בשאלה: "האם לא ראה אדוני הרב את האטלס העברי שיצא לאור בהוצאת 'הספר' בערבון מוגבל, לונדון?"

הרב הנכבד אף לא שמע, כי יש אטלס כזה, חשב תמיד שבכלל אין אטלס עברי ללימוד הגיאוגרפיה, אף הצטער על ההיעדר הזה, כי יש בתי-ספר עבריים בעירו ותלמידיהם האומללים מוכרחים להשתמש במפות פולניות.

אמרתי: "אדוני הרב, בטרם יאשימני כי מזלזל אני בכתב המרובע, יידע-נא כי אני הוא אותו המזלזל אשר הכניס את הכתב המרובע במקצוע חשוב, אשר עד עתה כמעט שלא נראתה בו אות עברית."

הערה זו מכוונת כלפי כל מי שיעלה על דעתו, אולי, ללמד את כותב הטורים האלה פרק על קדושתן וחשיבותן ויופיין של האותיות המרובעות: תודה, אין צורך.

18.2.16

כששמעתי שמוחמד חסנין הייכל, מגדולי העיתונאים המצריים, הלך אתמול לעולמו, המחשבה הראשונה שעלתה בראשי היתה: אח, איזה מאמר היה כותב עליו ב"מעריב" משה ז"ק המנוח...

17.2.16

פעם נתנו לבר-מצווה שי – ספר. פעם גם העניקו לקציני צה"ל שי ביום העצמאות – ספר.

היום הגיע לידי ספר מ-1979 שהוציא לאור מטכ"ל – קצין חינוך ראשי, בעריכתו של יחיעם פדן: "החלום והגשמתו – הגות ומעש בציונות". בעמוד הראשון מצאתי הקדשה בכתב יד, שעליה חתום רב-אלוף רפאל איתן, הרמטכ"ל. בפארפראזה על דברי לואי ה-14 בצרפת: "המדינה זה אני," אומר הרמטכ"ל למפקד בצה"ל: "המדינה זה אתה."

פשוט נפלא!

אולי כדאי לחדש את הנוהג, להעניק בהזדמנות חגיגית כלשהי ספר ציוני למפקדי ולחיילי צה"ל?

רפול, מתגעגעים אליך!

הקואליציה אמנם נשענת על חודו של קול, אבל האופוזיציה מה זה מאוחדת ונחושה להפיל את הממשלה. הנה דוגמית מהיום ל"אחדות" האופוזיציה בכנסת ישראל: ראשת "מרץ" מטיחה בראש "ישראל ביתנו": "אתה שקרן ומושחת."

ליברמן לא נשאר חייב ומשיב לגלאון: "היית קטנה ונשארת קטנה."

16.2.16

מי מחזיק את ההגה ב"אגד"? – זו השאלה היום. גם מעסיקים נהג עבריין, שחשוד בגרימת מותם של ששה חרדים, וגם מגלים חוסר רגישות משווע כלפי הקורבנות – נוסעים בני בלי שם וגם בלי רוח חיים.

"חברים יש באגד" – אמרו פעם.

נשמה אין שם.

יום אחרי אולמרט, מפורסם נוסף נכנס לכלא. מישהו כאן הביע או מביע "חמלה" על הרב פינטו (ולחלוטין אינני מחסידיו...)

"אנחנו לא כועסים על אף אחד, זה היה מתוכנן משמיים, אנחנו מובלים, לא מובילים."

דברים שאמרה הבוקר חנה אמדדי, בראיון לגלי צה"ל, לאחר מותו של בנה בן ה-17, לוי יצחק, בתאונת הדרכים הנוראית בכביש 1.

צידוק דין עילאי. אמונה טוטלית. כוחה של דבקות בקב"ה.

14.2.16.

סטייה כפולה ועונשה: אחרי נשיא, שרי אוצר ופנים, הנה גם ראש ממשלה לשעבר נכנס לכלא. יום של מבוכה לכל אזרח במדינה, ויהיו דעתו ועמדתו אשר תהיינה. לכך נוספים תיסכול ואכזבה. לרוב אזרחי המדינה השם אולמרט הוא שמו של ראש ממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, ואילו בשביל ציבור מצומצם יותר מדובר קודם כל בבן למשפחה ז'בוטינסקאית מפוארת, בית אולמרט מנחלת ז'בוטינסקי.

האב מרדכי ז"ל היה בעצמו חבר-כנסת בסיעת חרות, חקלאי, עובד אדמה, פעיל פוליטי, אך גם איש צנוע. כמוהו ככל משפחות הנחלה אשר בבנימינה.

בנו השלישי נתגלה כנהנתן חסר מעצורים.

ה"נסיך" אהוד סטה סטייה כפולה – אידיאולוגית ומוסרית.

יש יאמרו שיש קשר בין שתי הסטיות.

באשר לסטייה המוסרית, הפלילית, חרץ בית המשפט את פסוקו וגזר את עונשו.

באשר לסטייה הרעיונית, המעבר של 180 מעלות מאיש ארץ ישראל השלמה וירושלים השלמה למנהיג שמוכן לסגת מכל הישגי מלחמת ששת הימים (עם "חילופי שטחים"), כולל בבירת ישראל – זוהי תופעה, שקשורה כבר בנבכי נפשו של אדם, גם אם מוצאו בבית צנוע בנחלת ז'בוטינסקי.

אולמרט בכלא? – הלב נחמץ על הכתמת השם "אולמרט" בפלילים. עם זאת, נאחל לו, שיתגבר על התקופה הקשה הזו בשבילו, שמתחילה מחר בבוקר, והוא יצלח אותה בקלות ככל האפשר, כדי לשוב לחיים הטובים במשפחה ובבית.

השאלה היא, אם בצאתו מן הכלא בעוד 19 חודש, ירצה אהוד אולמרט לשוב גם לפוליטיקה, לחזור לסורו, לדרך השמאל, הרחוקה מאוד מדרך ז'בוטינסקי והנחלה. את זאת איננו מאחלים לו. לא לו ולא לנו. שבענו משיגיונותיו הפוליטיים.

מה לא נכון בדברי ראש הממשלה על "חיות הטרף שמסביבנו?" מה לא מדוייק לנוכח המיספר המבחיל של חצי מיליון הרוגים בסוריה, לנוכח תופעת דאע"ש הזוועתית, לנוכח טרור הסכינים, לנוכח ההתבטאויות האנטישמיות שנשמעות יום יום בלבנון ובעזה והקריאות לחיסול ישראל?

אחרי שביקרו אותו על אי הקמת גדר ביטחון, תוקפים אותו עכשיו על... הקפת ישראל בגדרות.

צביעות!

את האלוף יאנוש בן גל פגשתי מדי שנה באזכרה ליוני נתניהו ז"ל. אי אפשר היה להחמיץ את דמותו המיתמרת, מבטו המיוחד, הנעים. פניו המזוקנות ממלחמת יום הכיפורים בגולן – הן מתמונות המלחמה הקשה הזאת, החקוקות ביותר בזיכרון. קשר מיוחד נרקם בינו לרפול, שהיה מפקדו במלחמת יום הכיפורים ומאוחר יותר הרמטכ"ל, כשיאנוש הוא אלוף פיקוד הצפון. זכורים דבריו של ראש הממשלה מנחם בגין לפני הבחירות ב־1981:

"אסד תיזהר, יאנוש ורפול מוכנים!"

ישראל מוכנה, יאנוש, אבל אתה כבר איננו. זכרך ינון לעד בין גיבורי העם.

13.2.16.

"ראיתי לפני עיניי דמות של אחד מחיל הקנאים מבית שני, שנקלע בדרך נס לתקופתנו... הנשק חלק מגופו. והוא כולו קורן אמונה, נכונות ומסירות בלתי מוגבלת ובלתי מסוייגת... כל כולו יהודי, עברי וארצישראלי. על הקנאות לערכים הציוניים הוא הוסיף את הגבורה, גבורת הלחימה ומסירות הנפש.

"זו היתה קנאות לא קולנית, לא צעקנית, שקטה, בוערת בפנים, המחייבת קודם כל את נושאה, את נושא האש בקירבו. הוא תבע קודם כל מעצמו, ומעולם לא דרש מזולתו יותר מאשר דרש מעצמו...

"הוא כתב ודיבר על הכרה בחיינו. אם אתה חדור בהכרה מסויימת, הרי הכרה זו צריכה להכתיב לך את כל מעשיך, מחשבותיך, צעדיך, ללא הפוגה וללא פשרה. קודם כל ללא פשרה עם עצמך, ללא פשרה עם הציוויים המוסריים שלך, ללא פשרה עם מצפונך... לא חשובה החולשה, לא חשובים המיספרים, לא חשובים יחסי הכוחות, אם רצונך אמיתי ואם הכרתך מחייבת, ואם אתה מוכן לתת את הכול, הרי לא תנוצח, לא תנוצח לעולם...

"הוא חינך אנשים ששמחו לצאת לאתגרים המסוכנים ביותר, ולא נרתעו מהדברים הקשים ביותר, והם כלל לא ידעו שהם עושים מעשה גבורה..."

"מי כתב מילים אלה?" שאלתי אחר-הצהריים את משתתפי הסמינר אבות ומייסדים, שהתקיים במעלה החמישה והוקדש ללח"י. אני דיברתי שם על הנושא: "מיאיר ועד שמיר".

ובכן, נכון – יצחק שמיר. "האם למשמע הדברים," – אמרתי לקהל – "לא דומה עליכם כאילו לא רק על יהושע כהן נאמרו, כי גם על יצחק שמיר עצמו, בין אם זה שמיר המחתרתי ובין אם זה שמיר המדינאי?"

היתה זו חווייה לעמוד לפני קהל בן 300 איש ולספר על ראש הממשלה השביעי, שהיה משקמו של אירגון לח"י לאחר רצח יאיר.

* * *

מנשה שאול

מבט עצוב אל העשור הבא

בעד מי אתה, חמאס?

מקורות בהנהגת חמאס הדליפו לאחרונה את תוכנה של שיחת טלפון חשאית שהתנהלה בין ד"ר מוסא אבו מרזוק, סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס, לאישיות בהנהגת חמאס בעזה. שיחה זו פורסמה כדי לנפץ את הטענה כי בין חמאס למשטר האיראני שוררים תיאום והבנה, וכי טהרן היא התומכת העיקרית בארגון ובפעילותו הטרוריסטית המכונה "ההתנגדות לכיבוש" (מוקאוומה). בשיחה זו אומר אבו מרזוק כי "חמאס אינו מקבל סיוע כלשהו מאיראן מאז 2009, היינו טרם פרוץ 'האביב הערבי'. המשטר האיראני מנצל את הבעיה הפלסטינית לצורכי תעמולה פוליטית ולמימוש תוכניות ההשתלטות שלו במזרח התיכון. איראן גם מעמידה תנאים להגשת הסיוע שאין באפשרות הנהגת הארגון לקבלם."

כידוע, היחסים בין חמאס לבין סוריה ואיראן הורעו עד כדי ניתוק, משום שמנהיג חמאס ח'אלד משעל דחה את בקשתו של נשיא סוריה בשאר אסד להשתתף בלחימה נגד המורדים בהפצצת מחנה הפליטים ירמוךּ שמדרום לדמשק.

בנוסף, הוסיפה להתקררות היחסים בין איראן וסוריה לבין חמאס גם הצהרתם של ראשי חמאס כי ארגונם מצדד בעמדת סעודיה נגד איראן בעקבות ההתקפה הברברית על שגרירות סעודיה בטהרן. אך למרות הזדהותו של חמאס עם סעודיה, זו אינה ממהרת לתמוך בארגון, בגלל היחסים המתוחים בינו לבין מצרים.

העיתונאי הירדני איימן אבו לבן כותב בעיתון "אלקודס אלערבי" (10.2.16) כי "הדלפת תוכן שיחת-הטלפון של ד"ר מוסא אבו מרזוק סותמת את הגולל על השקר של איראן כי היא התומכת העיקרית במאבק הפלסטיני ובהתנגדות, סיפור שהתיש אותנו במרוצת שני העשורים האחרונים. טענותיה של איראן הן כיסוי תעמולתי לתוכניות האימפריאליסטיות של איראן. ראינו כיצד פירסמה טהרן, אחרי רצח סמיר קונטאר, מפה של פלסטין מדממת ועטופה בדגל איראן."

יש לציין, כי למרות המשבר ביחסי שני הצדדים, האגף הצבאי של חמאס בהנהגת מוחמד דף דווקא מצדד בשיתוף פעולה עם איראן.

שרי האושר והסובלנות

איחוד האמירויות של מדינות המפרץ מבצע רפורמה בשיטת הממשל שבמסגרתה הוכרז על הקמת שני משרדים חדשים בממשלה: משרד האושר ומשרד הסובלנות. למשרדים אלה ימונו כמובן שרים. משרד האושר (אלסעאדה) יעסוק בתיאום בין משרדי הממשלה, במגמה להקל על האזרחים ולקצר הליכים ביורוקרטיים. זאת על מנת להביא לאושר בחברה. ואילו משרד הסובלנות יעסוק בעידוד לסובלנות ולגישור בין אנשים בודדים וקבוצות.

אמרו:

"יש גורם לתסכול ולכישלון המהפכות והוא ההתדרדרות התרבותית של הדור הצעיר. כך, ל'אחים המוסלמים' יש מהנדסים ורופאים, אך אין להם אינטלקטואלים, סופרים והוגי דעות. המהפכות לא יצרו ולו מחזאי או סופר אחד. התסכול הפך לשפל תרבותי ומוסרי, והביטוי לכך הוא הטבח ושפיכות הדמים." (ע'סאן תוייני, סופר לבנוני).

"כלום לא השתנה וגם לא ישתנה באופיו של המשטר האיראני. הוא אותו משטר לפני הסרת הסנקציות ולאחריה." (מ. משמושי, סופר לבנוני).

"השתיקה היא אמנות תרבותית מועילה ומעידה על תבונה. אך בני אדם אינם מודעים לכך. לכן הם מדברים ללא הרף ועושים עוול לעצמם ופוגעים בזולת... ולמרות זאת ממשיכים לדבר." (הסופר כרים נעמי).

"השמש תזרח על לוב כפי שהיא זורחת על חולה. היא שוכבת בחדר טיפול נמרץ שיש לו אך ורק אשנב אחד הפונה לשמי האל." (חוקרת לובית גולה בצרפת).

* * *

תקוה וינשטוק

פרידה קוטלר: ורשה-תל-אביב-מונטריאול ובחזרה לתל-אביב

חלק ראשון: ורשה-תל-אביב

 זה סיפור חייה מלאי המאורעות, הירידות והעליות, של פרידה קוטלר, בת ה-86. אישה מ"הישוב", לאו דווקא אישיות נודעת. בזיכרון מפתיע ובעברית מעולה היא מספרת על השנים שעברו עליה  בארץ ובחו"ל. רבים, בעיקר ותיקי העיר העברית הראשונה, חוו אף הם את החוויות שלה בימים עברו.

פרידה קוטלר לבית אלתר היא בת 87, נולדה בוורשה בתאריך גימיקי: 30.3.30. בגיל שש עלתה לארץ עם הוריה, בת יחידה. זה היה באפריל 1936. המשפחה התגוררה בצריף ברחוב ענתבי, כיום מאחורי התחנה המרכזית החדשה. מסביב היו רק חולות וצריפים. בכיתה אל"ף למדה פרידה בבית הספר ביאליק אך בכיתה בי"ת העבירו אותה ההורים, שהיו מסורתיים, לבית הספר לבנות מזרחי, סניף קטן של בית הספר לבנות תלפיות. "המורים שם היו טובים מאוד." מציינת פרידה.

בסביבה גרו ערבים ופרידה שיחקה בבובות עם הילדות הערביות. חודשים מיספר אחרי שעלו ארצה פרצו מאורעות 1936– והשכנים הערבים "הטובים" היו ראשוני הפורעים. הם ירו לתוך חלונות הצריף. "נשכבתי על הרצפה ואימא שכבה מעליי להגן עלי..." זאת לא תשכח פרידה לעולם.

המשפחה עברה לרחוב עמק יזרעאל – כיום רחוב פרנקל. גרו ארבע נפשות – בינתיים נולדה עוד בת – בחדר אחד עם מטבח משותף ונוחיות משותפת בחצר.

האב שמעון אלתר (שכונה "שמעון הארוך" עקב קומתו הגבוהה) עבד בוורשה כאח רחמן, העמיד כוסות רוח, נתן זריקות, וכדומה. עברית ואנגלית לא ידע, והבריטים ששלטו בארץ לא נתנו לו רישיון עבודה. הוא התחיל למכור פירות על עגלה ברחוב השוק. היה קם בשלוש לפנות בוקר, מניח תפילין, ממהר לשוק הסיטוני להשיג סחורה טובה ועומס את הארגזים על הכתף. גם רישיון לרוכלות לא קיבל, ומפעם לפעם  באו פקחים לרשום לו רפורט. הוא שיחד אותם בפירות הכי יפים שהיו לו: שזיפים גדולים מאוד, ענבים בגודל בוהן, בננות מיוחדות מיריחו, וארבעה זני תפוחים: סנטה רוזה, גרנד אלכסנדר וגם תפוחי רנט, בעיקר הרנט הסורי הירוק, שהיה גדול כאשכולית. והכי טעים – "וינטר בננה", תפוח קטן בצבע בננה שהופיע רק בחורף. שני הסוגים האחרונים שוב אינם נראים אצלנו אבל לפרידה עדיין זכור טעמם הנהדר.

אחר כך עבר האב לחנות ב"השוק הקטן" – מבנה סגור ענק בין רחוב השוק להרצל, מאוד יפה ומסודר: שורה של מוצרי חלב, שורת לחמים, שורה של פירות וירקות. אולם דמי השכירות היו גבוהים מאוד וגם המוצרים נמכרו ביוקר רב. החנות, שהיתה מין "פיל לבן", נסגרה. כיום נמצא שם מגרש למכוניות משומשות. אלתר חבר לשני שותפים ילידי סלוניקי, סלומון ושבתאי, ויחד פתחו שלוש בסטות לפירות. שלושתם, הווארשאי והסלוניקאים, הסתדרו ביניהם מצוין. הם למדו ממנו אידיש ואלתר למד מהם עברית וגם ספניולית.

המשפחה עברה לדירה חדשה, הם החליפו הרבה דירות, כולן בדרום העיר. הפעם היתה זו דירת גג בבניין בן ארבע קומות ברחוב מזרחי ב' מיספר 6. מיספר 6 היה צמוד לבית מיספר 8 שאף הוא היה בן ארבע קומות. בין שני גגות המבנים הפרידה חומת מלט נמוכה, קלה למעבר. "היינו מעבירים את אחותי הקטנה מעל לחומה כדי שתשחק עם הילד של גברת סבוראי שגרה על הגג במיספר שמונה." זוכרת פרידה. "גר אצלה בחור שנהג להגיע לדירתו דרך הבית שלנו. היה נכנס לביתנו וקופץ מעל לחומה לדירתו."

"'למה אתה נכנס תמיד דרך הבית שלנו ולא הולך ישר לביתך?' התפלא אבא, ונענה: 'כך נוח לי יותר.'"

מאוחר יותר התברר שזה היה אברהם שטרן (יאיר), מייסד הלח"י.

"בשעה שנרצח הייתי בחנות. אבא הלך הביתה לארוחת צהריים ואני מילאתי את מקומו – הייתי חייבת לעזור בחנות אחרי שעות הלימודים. כשחזרתי הביתה אבא לא רצה לספר לי על הרצח אבל בת דודי שנוכחה במקום סיפרה: 'ראינו שוטרים בריטיים נכנסים לבית מיספר שמונה, נשמעו שלוש יריות ואחר כך הבריטים יצאו, נושאים גופה בשק כאלו היה זה כלב..."

פרידה סיימה את בית היסודי ונרשמה לבית הספר למסחר "מרכז מורים מוסמכים". לדבריה, "בית ספר עם מורים מעולים." למעשה היא משבחת את כל המוסדות בהם למדה. למדו שם את כל המקצועות המסחריים בעברית ובאנגלית – כתיבה במכונה, קורספונדנציה, קצרנות, הנהלת פנקסים וכדומה. לכל תלמיד היתה מכונת כתיבה בלעדית, רק לו. היו שיעורים בעברית ויום יום  שיעור באנגלית. למדו גם צרפתית או ערבית. פרידה בחרה בצרפתית. היא ניחנה בכישרון לשפות והצטיינה באנגלית.

בעיתון ראתה מודעה כי דרושה קצרנית לקונסוליה השבדית. (שגרירות שבדית טרם היתה אז). הקונסול, יהודי, בחן אותה באנגלית, כל המשרד התנהל באנגלית, ובכתיבה במכונה ארוכת גליל, וקיבל אותה מיד. הקונסול ניהל גם חברת אוניות סקנדינבית, ופרידה היתה עולה על האוניות ורושמת את התכולה שהביאו.

פרידה רצתה להתגייס לאצ"ל: "הוריי היו חברים באצ"ל. הם עלו לארץ בזכות ז'בוטינסקי, אחרי ששמעו את נאומיו: 'יהודים צאו מפה! עלו לארץ ישראל!'"

אבל באצ"ל נאמר לה "אנחנו לא מקבלים ילדות קטנות."

ב"הגנה" כן התקבלה. למדה שם "מקל קפא"פ...." ההורים היו מיודדים עם טולי רביב, שחקן ובדרן נודע בשעתו. בביתו ברחוב הירקון הקים טולי תחנת רדיו מחתרתית ששידרה ידיעות ושירים. לתוכנית "כבקשתך" חיפש שדרנית שתשלב קטעי דיבור בין שיר לשיר. כיום קוראים  לזה די.ג'י. פרידה התנדבה למשימה, ותחת השם דיינה שור (זמרת הוליווודית מפורסמת) שידרה תקליטים של יפה ירקוני וזמרים אחרים, ובין התקליטים הוצפנו מסרים קטנים לכל שלוש המחתרות, בלי הבדל. "כולם היו חשובים לי להקמת מדינת ישראל." אומרת פרידה.

בת 16 וחצי הכירה את בעלה, משה קוטלר, יליד הארץ. הוא עבד על מחרטה ובלילות חזר לבית המלאכה ועשה בהתנדבות חלקי סטנים ל"הגנה". הוא גם חיבר מילים לשירים ששרו זמרים ובדרנים, ורבים מהם הפכו ללהיטים גדולים. תחילה כתב מילים לשחקני "לי לה לו" ולאחר מכן ל"לדו-רה-מי". הוא כתב מילים לשירים ששרה ג'טה לוקה, ביניהם "עוד לא יודעת עברית" שהפך לימים להימנון של תוכנית "קול ציון לגולה", כתב את התמליל לשיר ששרה לוקה "אני חדש בארץ." החדש היה... השלג שירד בתל אביב בשנת 1950, וג'טה היתה לבושה כאיש שלג. מילים לשיר על יפו שביצע שמשון בר נוי על במת "דו-רה-מי", והושר אחר כך ברדיו ונעשה להיט גדול כל כך עד שהשדרנית ביקשה בכל מישדר שלא לשלוח אליה בקשות נוספות לשיר כי השולחן שלה כבר עמוס בקשות.

שמשון נפטר צעיר, וישראל יצחקי התחיל לשיר את השיר ואף הוציאו בקלטת. יצחקי שר את "יפו" עד לפני שנתיים. בין היתר תירגם קוטלר מאנגלית את השיר "בלעדייך" ששר פרדי דורה, ועוד ועוד.

הוא כתב מילים גם לשירים שביצעה תזמורת של אמנים יהודים מרומניה בשם "דוצי קרלו" שהופיעה בקפה פילץ על שפת הים. כנר התזמורת, פריץ, ביקש מקוטלר לחבר מילים עבריות לשירים, ופרידה הביאה אותם לביתו. אשת הכנר היתה תופרת מעולה. בחדר הסתובב הבן, ילד כבן חמש. הוא אסף את שאריות הבדים שנפלו על הרצפה וסידר אותן בצורות מקוריות שונות, כאילו היה מהנדס קטן. לימים נודע הילד כגדעון אוברזון.

פרידה נישאה לאברהם קוטלר בגיל שמונה עשרה וחודשיים. זה היה ביוני 1948, חודש אחרי הקמת מדינת ישראל. החתונה התקיימה על גג ביתם של הורי החתן ברחוב הרצל 83, בהאפלה. הזוג הצעיר עבר לגור בדמי מפתח בדירה בקריית מטלון. שם נולד בנם רזיאל יוסף, "רזיאל" על שמו של חבר טוב של אברהם שהבריטים ירו בו למוות.

[ויקיפדיה: בשנת 1941, לאחר שפרץ בעיראק מרד אנטי בריטי בראשות רשיד עלי אל-כילאני, נענה דוד רזיאל, מפקד האצ"ל, לבקשת הבריטים לשגר יחידת קומנדו לחבל במתקני זיקוק הנפט ליד בגדד, שהיו חיוניים לצבא הגרמני. רזיאל אף החליט, למגינת לבם של חבריו, לעמוד בראשה של היחידה, בת ארבעה אנשים שכללה את יעקב מרידור, יעקב סיקא אהרוני ויעקב טרזי. הוא אף סבר שיוכל להקים תאים של האצ"ל בקרב יהודי עיראק. היחידה יצאה לפעולת האצ"ל בעיראק ב-17 במאי 1941 משדה התעופה הצבאי בתל נוף ונחתה בשדה התעופה בחבניה שבעיראק. בהגיעם שונתה התוכנית והם קיבלו משימת מודיעין לקראת כיבוש העיר פלוג'ה. בפעולה זו נהרג רזיאל ב-20 במאי ביחד עם קצין בריטי מלווה, מהפצצה ישירה של מטוס גרמני‏, והוא בן 30. יעקב מרידור, סגנו, שב לארץ ועמד בראש הארגון במקומו. את הפעולה השלימו בהצלחה ובסיכון חיים יעקב סיקא אהרוני ויעקב טרזי. רזיאל נטמן בעיראק בבית עלמין צבאי על ידי הבריטים. בני משפחתו ומשרד החוץ עשו מאמצים רבים להביא את ארונו לקבר ישראל, אולם רק בשנת 1955 הסכימה ממשלת עיראק לאפשר לבריטים להוציא את הארון מארצם, בתנאי שלא יובא לקבורה בישראל אלא בקפריסין, שהיתה אז מושבה בריטית. בספטמבר 1960, זמן קצר לאחר שקפריסין זכתה בעצמאות, פנה חבר הכנסת מנחם בגין אל נשיא הרפובליקה החדשה, הארכיהגמון מקאריוס השלישי, בבקשה לאפשר את העברת הארון למדינת ישראל. הפנייה נענתה בחיוב וב-16 במרץ 1961 נערכה לדוד רזיאל הלווייה צבאית בהשתתפות המונים. ארונו נטמן בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.

לאחר מותו של רזיאל הוענקה לו דרגת אלוף בצה"ל. הרב צבי יהודה קוק, מי שהיה החברותא שלו ולימים ראש ישיבת מרכז הרב, ספד לו והשווה את דמותו לדמותו של דוד המלך, בשילוב של עדינות רוחנית עם נחישות מלחמתית. על שמו נקרא היישוב רמת רזיאל שבהרי ירושלים, אותו הקימו יוצאי בית"ר והאצ"ל. כמו כן, נקרא על שמו כפר נוער דוד רזיאל].

בשבתות היו הולכים לים כשפרידה דוחפת בחולות את עגלת התינוק. אוטובוסים לא היו בשבת ומי חשב אז על מכונית? "לא כמו היום כשבכל בית יש מכונית."

הקוטלרים התחברו לאמנים. פעם, אחרי הצגה בחיפה, ישבו בבר. הופיעה זמרת. היא שרה ארבעה שירים והתיישבה באולם. לידה התיישב קצין גבוה בצבא ארה"ב, שחור. על הבמה עלה רקדן סטפס נודע בשם רוסו. מבטו ננעץ כל העת בזמרת שהניחה את זרועה על הקצין. הוא היה שקוע בזוג יותר מאשר בריקוד ורמת ביצועיו באותו ערב היתה גרועה מהרגיל. כשירד מהבמה פרשה הזמרת מהאולם והרקדן הלך אחריה. כעבור כמה דקות נשמעה ירייה והזמרת שכבה על הרצפה שותתת דם וכרסה מבוקעת.

זמן מה לאחר מכן בקש מנהל כלא יפו מאברהם קוטלר לארגן בהתנדבות הצגת תיאטרון בכלא שישתתפו בה אסירים וסוהרים. קוטלר חיבר כמה סקיצות וההצגה הצליחה מאוד. בין השחקנים היה אותו רקדן סטפס וגם מנשה ורשבסקי, שחקן "הבימה" שנתפש במעשה שוד. "הוא שדד חברה טובה שלי מבית הספר," מספרת פרידה. "הוא הצטדק וסיפר לי שהיה במצוקה כספית גדולה וכי בא לנשדדת ובקש את סליחתה והיא סלחה לו. הוא גם החזיר את כל מה ששדד ולכן לא נידון למאסר ממושך."

קוטלר הסתכסך עם אקו"ם שלדעתו קיפח אותו, וחלם לעזוב את הארץ ולנסות את מזלו בבידור בעולם הגדול. פרידה לא התלהבה מהרעיון אבל הלכה בעקבות בעלה. ב-1942 היגרה המשפחה לקנדה. לארצות הברית היה קשה מאד להשיג רישיון כניסה ואלו קנדה פתחה את שעריה למהגרים. הם התיישבו במונטריאול. יחד איתם היגרו עוד שש משפחות לקנדה. ידוע לפרידה כי השנים 1940-1945 היו השנים שבהן היתה הירידה הגדולה ביותר  מהארץ. עזבו הכי הרבה משפחות מישראל, כל משפחה מסיבתה שלה. איש מהם לא חזר.

על ארבעים ושתים שנות חייה של פרידה קוטלר בקנדה וחזרתה לארץ בפרק הבא.

[אהוד: לא ייתכן שבשנות מלחמת העולם השנייה, כאשר הארץ היתה סגורה ומסוגרת, היה פתאום גל של הגירה מכאן לקנדה! – הגברת פרידה כנראה כבר קצת מבולבלת, או שאת לא הבנת אותה היטב ולא שמת לב לתאריכים המופרכים. לפי הפרטים בסיפור היא ובעלה היגרו לקנדה בשנות ה-50 לערך, כבר בתקופת המדינה].

* * *

עמוס גלבוע: "דמדומי בוקר"

"דמדומי בוקר", הסיפור האמיתי על היציאה מלבנון מאי 2000 – הוא שמו של הספר המופץ בימים אלו, בהוצאת המרכז למורשת המודיעין ואפי מלצר הוצאה לאור.

הספר נכתב ע"י תא"ל (מיל') עמוס גלבוע, והוא מתבסס על מחקר פנימי שנערך על ידו במודיעין.  הספר מביא לקורא, בצורה של סיפור דרמטי מותח, את שהתרחש מאחורי הקלעים בסוגייה של קבלת ההחלטות בדרג המדיני-צבאי בחודשים שקדמו ליציאה מלבנון, בליל 23-24 במאי. הוא מתבסס בראש ובראשונה על מסמכים ראשוניים מכל הסוגים שעד כה לא היו ידועים כלל לציבור, ומחזיק 192 עמודים.

[דבר המפרסם]

* * *

אורי הייטנר

1. בשר תותחים

במבצע "דין וחשבון" נפל לי האסימון. במבצע זה הבנתי שאין תוחלת לישיבתנו בלבנון ולהקזת הדם הכרוכה בה. המבצע נערך ביולי 1993 ובו, לראשונה מאז "הנסיגה מלבנון" ב-1985, כלומר מאז ההיערכות ברצועת הביטחון, ישראל תקפה בעוצמה רבה, במשך שבוע ימים, את חיזבאללה. המכה הייתה קשה, אוכלוסייה רבה בדרום לבנון ברחה מבתיה, בהתאם למתווה המתוכנן, שנועד להפעיל לחץ על הנהגת חיזבאללה להפסיק את הטרור והירי לעבר ישראל.

את המבצע הנהיגו ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין והרמטכ"ל אהוד ברק. קונצנזוס לאומי רחב תמך במבצע ואני הייתי חלק ממנו. יחד עם חבריי בוועד יישובי הגולן, בימי המבצע פעלנו בעיקר בתמיכה וסיוע לתושבי קריית שמונה ואצבע הגליל, כפי שנהגנו לעשות בכל המבצעים והמלחמות שקדמו למבצע ולאלה שבאו אחריו.

בכל ימי המבצע נורו קטיושות לעבר הגליל. המבצע הסתיים בהבנות שחיזקו את חיזבאללה ובעצם נתנו לגיטימציה לפעולתו. ואכן, מהר מאוד חידש חיזבאללה את מתקפותיו. ראיתי במבצע כישלון ישראלי חרוץ. הבנתי שחייב להתחולל שינוי.

במאמר שפרסמתי בעיתון "על הצפון" לאחר המבצע, קראתי ליציאה חד צדדית של ישראל מלבנון. היתה זו דעה חריגה ביותר, מנוגדת לקונצנזוס שעוד היה מקיר לקיר, ותמך בהמשך שהייתנו שם. דבריי קדמו בשנים אחדות ל"ארבע אימהות" ולהתייצבותו של ביילין – הפוליטיקאי הראשון בישראל שקרא לנסיגה חד צדדית.

דבריי הפתיעו רבים לא רק כיוון שהיו נגד הקונצנזוס, אלא גם כיוון שהייתי אז, כפי שאני היום, ביטחוניסט, הדוגל בעמדות ניציות, אקטיביסטיות. באותם ימים גם שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן במאבק נגד נסיגה מהגולן. והנה, דווקא אני משמיע דעות שאפילו ב"שמאל" היוני הן חריגות.

שלושה טעמים הביאו אותי לאותה מסקנה.

האחד היה תמונת המצב של התשה ושחיקה ללא הכרעה, ומכאן שישיבתנו שם היא חסרת טעם.

השני היה הערכתי שבניגוד לסכסוך עם אש"ף והארגונים הפלשתינאים (שגורשו מלבנון במלחמת של"ג), הסכסוך עם חיזבאללה הוא מקומי, וברגע שישראל תיסוג, לא תהיה ללבנונים עילה להמשיך את מלחמתם.

הטעם השלישי היה חששי, שאכן התאמת, שככל שנתבוסס בבוץ הלבנוני, יהיו שינצלו זאת כדי לקשור בין מציאות זו למו"מ עם סוריה, יציגו את הקזת הדם בלבנון כתוצאה של היעדר הסכם עם סוריה ויכרכו את הנסיגה מהגולן עם סיום ההתשה בלבנון. הגעתי למסקנה שישראל אינה מפיקה תועלת מהישיבה בלבנון, אלא רק נזק.

זו היתה דעתי מאז ועד הנסיגה, כעבור שבע שנים. אפילו הפגשתי בין הנהגת ועד יישובי הגולן לבין "ארבע אימהות", לשיחה שהוגדרה כשיחת היכרות, אך אני קיוויתי שתביא לשיתוף פעולה – תמיכה של הוועד בנסיגה מלבנון ושל "ארבע אימהות" במאבק נגד נסיגה מהגולן, אך בפגישה הבנתי עד כמה גדול המרחק האידיאולוגי והמנטלי בינן לביננו. ואכן, לא היה לכך המשך.

היתה לי ביקורת על אופן ביצוע הנסיגה בשנת 2000, שהצטיירה כבריחה מבוהלת תוך הפקרת בני בריתנו מצד"ל, אך תמכתי בנסיגה עצמה.

בערב שבת התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה מרתקת של רונן ברגמן, המתארת מחקר של עמוס גלבוע על הנסיגה מלבנון ותהליך קבלת ההחלטות שקדם לו, לקראת צאתו של ספר על פי מחקרו.

המסר של הספר והכתבה דואלי – מצד אחד תמיכה בלתי מסויגת בהחלטת ברק לסגת מלבנון, ומצד שני ביקורת נוקבת על תהליך קבלת החלטות שערורייתי, שזלזל בצה"ל ובאמ"ן, הדיר אותם מתהליך קבלת ההחלטות ונאטם לכל דעה, טענה, הטלת ספק והערכת מצב שלא תאמה את דעתו ותוכניותיו. עם זאת, יכולת קבלת ההחלטות של ברק, המתוארת בכתבה, ראויה לשבח.

אולם הכתבה (וכנראה גם הספר, אך הוא עוד לא יצא וטרם קראתי אותו) החמיצו נקודה חשובה מאוד. ברק הגיע עוד טרם הבחירות למסקנה שאין מנוס מנסיגה מהגולן והבטיח שהנסיגה תהיה בתוך שנה מיום בחירתו. כמתואר בכתבה, ניסה ברק להגיע להסכם עם סוריה שיהיה כרוך בנסיגה ולכן הוא אסר על צה"ל כל הערכות לנסיגה חד-צדדית. התיאור הזה מובא ללא כל ביקורת, אך בעיניי מדובר לא רק במחדל חמור, אלא בשערורייה מוסרית.

ראש הממשלה ושר הביטחון, שהבין שאין תוחלת בישיבתנו בלבנון ושיש לסגת ממנה, השאיר במשך שנה תמימה את חיילי צה"ל ברצועת הביטחון, כבשר תותחים של משאל העם על הנסיגה מהגולן. כפי שתואר בכתבה, הנסיגה מלבנון בוצעה בתוך 24 שעות לאחר ההחלטה, ללא כל הכנות. החלטה כזו יכול ברק לקבל ביומו הראשון בתפקיד, אך הוא רצה לכרוך את הנסיגה בהסכם עם סוריה, כיוון שבאותה עת הציבור הישראלי כמה לסוף הסאגה הלבנונית, והוא האמין שכריכת הנסיגה מלבנון המדממת, עם נסיגה מהגולן השקט והבוטח, תהווה בעבורו קלף פוליטי במשאל העם שהוא הבטיח לקיים על ההסכם עם סוריה.

בהחלטה צינית ובלתי מוסרית, הפקיר ראש הממשלה ושר הביטחון את חיילי צה"ל, כדי שישמשו כלי משחק פוליטי. על כך אין ולו מילת ביקורת בכתבה של ברגמן, וכנראה שגם בספר של גלבוע.

בפרספקטיבה של 16 שנים מאז הנסיגה ו-22 שנה מאז קראתי לנסיגה, גם היום אני חושב שהיתה זו עמדה נכונה. אכן, ישיבתנו ברצועת הביטחון לא הוסיפה לביטחון המדינה ורק תקעה אותנו בביצת דם מיותרת. אכן, נעשה ניצול ציני של מחיר ישיבתנו בלבנון כדי לקדם את רעיון הנסיגה מהגולן. אולם בדבר אחד טעיתי בגדול – בהערכתי התמימה שהנסיגה תסיים את מלחמתו של חיזבאללה בנו.

בכתבה מתואר כיצד המציאו הסורים את פיקציית "חוות שבעא" כדי לסכל את הנסיגה הישראלית, מתוך חשש סורי שנסיגה כזאת תחשוף אותם ללחץ בינלאומי וערבי לסגת אף הם מלבנון. הכתבה מתארת גם מהלך מדיני מזהיר שהוביל ברק שבו אילץ את הסורים לרדת מן העץ הזה.

אולם חיזבאללה אימצו את הפיקציה הזאת לאחר הנסיגה, כאמתלה להמשך המלחמה בישראל. אמנם הנסיגה מלבנון נעשתה בהסכם עם האו"ם, כביצוע החלטת האו"ם 425, ומי שקבע את תוואי הגבול היו משקיפי האו"ם וישראל קיבלה בהכנעה כל הכרעה שלהם, גם כשהיתה מנוגדת לעמדת ישראל וגם כשהיתה כרוכה בנסיגה משטחים חקלאיים של קיבוץ משגב עם. אף על פי כן, חיזבאללה טענו שהכיבוש הישראלי בלבנון נמשך, כיוון שישראל לא נסוגה מחוות שבעא.

סביר להניח, שאילו ישראל נסוגה מחוות שבעא, הם היו ממציאים תירוץ אחר. עד היום הם דבקים בטענה הזו, עד שגם בישראל, מצע חד"ש למשל (עוד בטרם התמזגה ב"רשימה המשותפת") קרא לסיום... הכיבוש בלבנון.

ברגמן מצטט את גלבוע הטוען ש"ב-12 ביולי 2006 נופצה ההרתעה גם בגבול הלבנוני כאשר נחטפו שני חיילים ופרצה מלחמת לבנון השנייה."

אין זה נכון. האמת היא שלא היתה הרתעה. התוקפנות הלבנונית, בתואנת חוות שבעא, החלה מיד לאחר הנסיגה. חודשים אחדים אחרי הנסיגה נחטפו שלושה חיילים ישראליים בהר דב - בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד, או אם לדייק יותר – נחטפו גופותיהם של שלושת החיילים, אך עובדת מותם נותרה חסויה, כמסורת ההתעללות של חיזבאללה. פחות משנתיים אחרי הנסיגה נרצחו 5 אזרחים ישראליים וקצין צה"ל בפיגוע ליד מטולה. אלה היו שני הפיגועים הבולטים במציאות שבה הגבול עם לבנון המשיך לדמם. החטיפה ביולי 2006 היתה חוליה נוספת בשרשרת התוקפנות של חיזבאללה. מה ששם קץ לתוקפנות הזאת ויצר הרתעה המחזיקה מעמד כבר כמעט עשר שנים – היתה התגובה הישראלית הנמרצת במלחמת לבנון השנייה, שעם כל כשליה הרבים, הנחיתה מכה חסרת תקדים על חיזבאללה במתקפה הקשה על רובע דאחייה בביירות.

ביום הנסיגה אמר הרמטכ"ל שאול מופז: "מדובר באירוע היסטורי לצה"ל ולמדינת ישראל, שבו צה"ל סיים את נוכחותו בלבנון לאחר 18 שנה, ונערך מחדש על קו הגבול הבינלאומי."

18 השנים הם התקופה שמאז מלחמת של"ג, אך האמת היא שצה"ל ישב בדרום לבנון, במתכונת הדומה לרצועת הביטחון, כבר מאז מבצע ליטני ב-1978. לא בכדי, הנסיגה ב-2000 היתה על פי החלטת האו"ם 425, שהתקבלה אחרי מבצע ליטני וקראה לנסיגה ישראלית לגבול הבינלאומי.

עמוס גלבוע ערך השוואה בין הנסיגה החד-צדדית מלבנון לנסיגה החד-צדדית מרצועת עזה. לטענתו, היתרון של הנסיגה מלבנון על ההתנתקות, היה בעובדה שהיא נעשתה בהסכם עם האו"ם. "מה שיש להצר עליו הוא שב-2005, שעה שיצאנו מרצועת עזה, היציאה היתה חד-צדדית לחלוטין, בלי שום הסכם עם הרשות הפלשתינאית או עם האו"ם, בלי שום לגיטימציה בינלאומית. הלקח שהשאיר ברק – לגיטימיות בינלאומית – לא הופנם ולא יושם. עד היום אין למעשה הכרה בינלאומית ביציאה שלנו, והרצועה עדיין נחשבת לשטח כבוש על ידי מרבית המדינות בעולם. זאת, למרות שצה"ל נסוג לגבול הבינלאומי ולא נשאר בשטח הרצועה."

ההבדל בין המקרים, הוא שהנסיגה מלבנון יצרה גבול עם מדינה ריבונית והנסיגה מרצועת עזה לא היתה כזאת. זו הסיבה לטענה ההזויה שרצועת עזה היא "שטח כבוש", כביכול. אין זה נכון שהנסיגה מעזה היתה ללא הסכם. היא היתה במסגרת הסכם עם ארה"ב. תמורת הנסיגה, ארה"ב העניקה לישראל את מסמך בוש – הישג מדיני גדול, של תמיכה אמריקאית בעמדותיה הטריטוריאליות של ישראל ביו"ש, לראשונה מאז מלחמת ששת הימים. מי שהחמיץ זאת היה אולמרט, כאשר התעלם מהמסמך, ולתדהמתם של בוש וקונדוליזה רייס הציע לאבו-מאזן הצעה מרחיקת לכת הרבה מעבר להסכמה עם בוש.

שגיאה נוספת בדבריו של גלבוע – הנסיגה בהתנתקות לא היתה לגבול הבינלאומי אלא לקו הירוק. הגבול הבינלאומי הוא בין א"י למצרים, שבו רצועת עזה כולה היא בשטח ישראל.

2. צרור הערות 21.2.16

* לא למדינת הימורים – נתניהו ויריב לוין מנסים להכניס קזינו לאילת. אין זה רעיון חדש. כבר עשרות שנים, אחת לכמה שנים – עולה רעיון העיוועים הזה ונופל. יש לקוות שכך יהיה גם הפעם. די בכך שהמדינה נותנת אפיק ממלכתי לתרבות ההימורים, באמצעות הפיס והטוטו – לפחות הרווחים הולכים למטרות חשובות של חינוך, תרבות וספורט. אין כל צורך להגביר את הלגיטימציה לתרבות הקלוקלת, המעוותת, המשחיתה והמנוונת הזאת. אין כל סיבה להפוך את אילת ללאס-וגאס ישראלית, חלילה.

טרם שמעתי את דעתה בנדון של סיעת "כולנו" שבעבורה הצבעתי בבחירות. בינתיים אני מסופק מכך שהמפלגות החרדיות והדתיות מייצגות אותי נאמנה בנושא זה.

* לבדוק את עצמי – בנושא הקזינו, הבחנתי בתופעה המעניינת, שאנשים שכמעט בכל נושא דעותינו הפוכות – בנושא זה דעתם כדעתי. חשבתי שעליי לבדוק את עצמי, שמא השתבשה דעתי. ואז קראתי את מאמרו של רוגל אלפר, שהציג את ההתנגדות להימורים "פאשיזם", ונחה דעתי.

* אי שוויון בפני החסד – שוויון בפני החוק הוא יסוד מוסד בדמוקרטיה, תנאי הכרחי לקיומו של שלטון חוק, הכרח לקיומם של צדק ומשפט הנהנים מאמון הציבור.

יש הבדל בין מידת הדין ומידת הרחמים. מידת הרחמים היא אישית, אין בה סרגל ולכן אין בה שוויון. מוסד החנינה אינו שייך למידת הדין אלא למידת הרחמים, ולכן אינו שוויוני.

במאמר ב"הארץ" מדגיש ארי שביט את החשיבות בעובדה שהנשיא קצב וראש הממשלה אולמרט נשפטו במידת הדין השוויונית וכך העונש שנגזר להם. "דין הוא דין." אך כאשר מדובר במידת הרחמים, הוא מציע להחיל עליהם חסד ולחון אותם. "אם קצב ואולמרט יודו בחטאיהם, יביעו חרטה על מעשיהם וירכינו סוף סוף את ראשם בפני שלטון החוק – יש לאפשר להם לשוב ולהיות בני חורין ביום העצמאות הזה."

אמנם התנאי שהוא הציב – הודאה וחרטה, הוא מדע דמיוני. אולם חבל ששביט משתלב בקמפיין החנינה לאולמרט, שלעיתים מכיל בתוכו גם את האנס הסדרתי. נכון, מוסד החנינה אינו צריך להיות שיוויוני. מידת החסד צריכה להיות מופנית כלפי אנשים מוכי גורל, כלפי החלשים בחברה, כלפי אנשים שחטאו כי לא מצאו את מקומם. לא כלפי הגבירים והתקיפים, לא כלפי האנשים שהגיעו לקצה קצה של הפירמידה, שהיה להם הכול, אך תאוות הכוח, השליטה והבצע שלהם היתה אינסופית והביאה אותם לאורח חיים של פשע ושחיתות. והרי אין המדובר באנשים שמעדו. קצב ואולמרט הם פושעים סדרתיים שניהלו לאורך עשרות שנים אורח חיים עברייני.

מפתיע שגם ארי שביט, שמעולם לא היה בעדת מלחכי פינכתו של אולמרט בתקשורת ובעיקר בצמרת התקשורת, מצטרף לקמפיין החנינה.

שביט, במאמרו, היטיב לתאר את המערכת המושחתת ששתל אולמרט בתקשורת, ושבעטיה חלקים ניכרים ממנה, ובראשם עיתון הבית שלו "ידיעות אחרונות" והאתר שלו ynet ובמידה רבה ערוץ 2, התייצבו לצידו ומעלו בשליחותם העיתונאית.

כותב שביט: "אולמרט ידע לנצל את עוצמת האישיות הנדירה שלו ואת האינטליגנציה הרגשית היוצאת דופן שלו, כדי לטוות רשת של קשרים שלא היתה כמוה. הוא פיתה מוציאים לאור, כישף עורכים והקסים בעלי טורים. כך, בלי להיות סילביו ברלוסקוני, הוא היה כברלוסקוני. כשמונה במפתיע לראש הממשלה — בדיוק לפני עשור — גם התקשורת, גם הקהילה העסקית וגם הממסד הביטחוני עברו לדום. הלא כולם הכירו אותו. כולם חיבבו אותו. רבים גנבו איתו סוסים."

אותה מערכת התייצבה להגנתו גם כשנחשפו ממדי שחיתותו ועבריינותו. ביום שבו נכנס הפושע לכלא, התקשורת ברובה שידרה במתכונת של אסון לאומי ועוד בטרם חצה העבריין את סף בית האסורים היא החלה בקמפיין החנינה הגדול. ארי שביט, אחד העיתונאים ההגונים בישראל, שאינו נוטה להיסחף בזרמים העכורים ולצעוד עם העדר, כשל הפעם, כאשר הצטרף לעדר דורשי החנינה.

* חדשות הבידוד המדיני – השבוע האחרון היה שבוע מוצלח מאוד ליחסי החוץ של ישראל. שבוע שבו ביקור מוצלח של רוה"מ ושרים נוספים בגרמניה, שבו הודקו היחסים בין המדינות והובעה תמיכה של הקנצלרית מרקל במדיניות ישראל.

התפתחות חשובה יותר – ממשלת בריטניה החליטה לקדם חוק מחמיר נגד ה-BDS וכל תופעת החרם על ישראל, והגדירה את התופעה באופן המדויק – אנטישמיות.

ובינתיים – ההחלטה השערורייתית של האיחוד האירופי על סימון מוצרים ישראליים שיוצרו ביו"ש והגולן היא בגדר אות מתה, וסביר שהיא תישאר כזאת עד ביטולה.

* שר אינו אדם פרטי – שר התחבורה ישראל כץ לא השתתף בביקור שרי הממשלה בגרמניה, כיוון שהוא אינו דורך על אדמת גרמניה, בשל אחריותה לשואה.

אני מכבד את ישראל כץ כאדם פרטי, על החלטתו המצפונית לא לדרוך על אדמת גרמניה. אולם ישראל כץ אינו אדם פרטי. כשר, עליו לפעול לקידום האינטרסים של מדינת ישראל, קשרי החוץ שלה וקשריה הכלכליים. הידוק היחסים עם גרמניה הם אינטרס ישראלי מובהק, שעליו להנחות את שרי הממשלה.

השר כץ רצה להתמנות לשר החוץ, הוא רואה עצמו מועמד לראשות הממשלה. האם גם כראש הממשלה ושר החוץ הוא יחרים את גרמניה?

* רב אמן – אין ספק שנסראללה הוא רב אמן בלוחמה פסיכולוגית.

* הזניית מקצוע האזרחות – חברי ד"ר הדר ליפשיץ, ד"ר למדע המדינה ומורה לאזרחות ותיק ומנוסה, התפטר מוועדת מקצוע האזרחות בעקבות הזניית המקצוע. הוא אינו היחיד שעשה כן.

המפקחת על המקצוע יעל גוראון, הפיצה למורים לאזרחות "מושגון" – מסמך של מושגים, שעליו ייבחנו התלמידים בבגרות. כיוון שמערכת החינוך שלנו בעיקר מוכוונת בחינות הבגרות – מרגע צאתו של ה"מושגון", הוא אִייֵן למעשה את ספרי האזרחות ואת תוכניות הלימודים, וכל שיש הוא לשנן את ה"מושגון". זהו כשלעצמו כשל פדגוגי חמור והרסני.

מה שחמור יותר, הוא שה"מושגון" מבטא אינדוקטרינציה של עמדות פוסט-ציוניות, תמיכה באקטיביזם השיפוטי הקיצוני וגישות של ליברליזם קיצוני, כמושגים אובייקטיביים שאותם יש לשנן כדי לעבור את המבחן.

אין זה אלא פוטש פדגוגי.

שר החינוך בנט, חובב המנהרות הידוע, עוצם את עיניו לנוכח המנהרות הנחפרות תחתיו במשרד החינוך.

... ובינתיים נמשך קמפיין הגעוואלד נגד ספר האזרחות החדש שטרם יצא, והוא מותקף בידי מי שלא קראו אותו, בטענה שהוא... מוטה לכיוון המדינה היהודית, שעל פי הרעל הפוסט-ציוני יש סתירה בינה לבין מדינה דמוקרטית. אבל מה זה משנה מה כתוב בספר? כל עוד קיים ה"מושגון" השערורייתי, מוטב להדפיס את הספר על נייר רך, כדי שייעשה בו שימוש כלשהו.

* שיקול דעת – דבריו של הרמטכ"ל, על כך שמצופה מחייל, שעומדת מולו מחבלת בת 13 שאוחזת מספריים ויש ביניהם מתרס, לא לרוקן עליה מחסנית, נכונים ומדויקים. ואכן, זו הגישה המאפיינת את חיילי צה"ל ושוטרי משטרת ישראל. הבעייה בדבריו, היא שהם עלולים להתפרש כביקורת על כך שדברים כאלה נעשו, כביכול. האם חייל או שוטר רוקן מחסנית על מחבלת בת 13, שהחזיקה מספריים, כשהיה ביניהם מתרס? לא שמעתי על מקרה כזה. בשעה שמתקיימת תעמולת כזב נגד ישראל, מבית ומחוץ, המציגה את התגוננותה של ישראל מפני מתקפת הטרור כ"ציד פלשתינאים והוצאה להורג ללא משפט," אמירות בלתי זהירות כאלו עלולות לספק תחמושת לחורשי רעתנו.

טוב עשה הרמטכ"ל, שבפגישה עם בני נוער דיבר על הצורך בשיקול דעת בשימוש בנשק. אני בטוח שהוא יכול להעביר את המסר הזה בצורה מוצלחת יותר. ניתן לצפות מהרמטכ"ל ליתר שיקול דעת בדבריו.

* אם תתגשם הפנטזיה של גדעון לוי – מזה כחצי שנה מצויים אזרחי ישראל תחת מתקפת טרור פלשתינאית. מדי יום, ולעיתים מיספר פעמים ביום, מחבלים מנסים ולעתים מצליחים לרצוח יהודים בדקירות סכין, בדריסה ברכב או בירי. כך מתאר גדעון לוי את מתקפת הטרור, בפשקוויל נאצה נגד הרמטכ"ל אייזנקוט:

"תחת פיקודו של גיבור העם וחביב התקשורת הזה מנהל צה"ל מסע ציד מכוער ועלוב בסדרת הוצאות להורג על בסיס יום יומי. כבר מזמן לא היתה כאן התנהגות כה פרועה, מופקרת ואלימה של הצבא."

והפתרון שהוא מציע: בית הדין בהאג.

החלום של גדעון לוי, לו הוא מטיף מאמר אחרי מאמר, הוא הקמת מדינה ערבית יהודית שתוצף במיליוני "פליטים" – במקומה של מדינת ישראל. שכנתנו מצפון מאותתת לנו, בחצי מיליון סימנים, על הצפוי אם תתגשם הפנטזיה שלו.

* בהמה – "בהמה", כך הגדיר העיתונאי שמעון שיפר בשידור את ח"כ ענת ברקו. ברקו, סא"ל במילואים, ד"ר לקרימינולוגיה, אחת המומחיות הגדולות בעולם בנושא הטרור, המוזמנת להרצות בנושא בפני טובי האוניברסיטאות בעולם ובפני פורומים כמו מחלקת המדינה בארה"ב, ראשי ה-FBI וראשי המשטרות בארה"ב ואירופה. ספריה של ברקו תורגמו לשפות רבות. כפעילה חברתית היא אף זכתה באות המתנדב המצטיין.

אבל בעבור שמעון שיפר היא בהמה. ברקו היא אישה, ובעיני גברים מסוגו של שיפר, אין צורך להתמודד עם דעותיה ומותר להשמיע נגד הערה סקסיסטית נחותה ודוחה בשידור. אולם סקסיזם בוטה כזה כבר אינו פוליטיקלי קורקט. ברור איזו מהומת אלוהים היתה נוצרת כאן, בצדק רב, אילו הדברים נאמרו על זהבה גלאון, למשל. אבל ברקו היא אישה "ימנית" – וכך דברי הבלע השוביניסטיים החזיריים של שיפר, עברו בקול דממה דקה.

וכל זאת למה? כיוון שח"כ ברקו אמרה בנאום בכנסת שאין עם פלשתינאי. כך צייצה ח"כ תמר זנדברג בהודעת שיימינג בטוויטר, והוסיפה: "אין שכל, אין דאגות."

אני משער שהיא לא הוסיפה סמיילי, כי במיליֶה שלה בטח הבינו לבד איפה צריך לצחוק.

אז זהו, שלא. ברקו לא טענה שאין עם פלשתינאי. להיפך, היא אמרה שיש עם פלשתינאי. אלא שהיא אמרה שזהו עם חדש שקם מתוך ההתנגדות למפעל הציוני ולמדינת ישראל. זו עובדה שאינה ניתנת להפרכה. אז מה? והכל הגחיכו את אחת ההוכחות לכך – אמירתה שלא יתכן שהפלשתינאים היו נקראים מראש בשם המתחיל באות שאינם יכולים לבטאה. וגם זאת עובדה.

אבל את מי מעניינות עובדות? העיקר שאפשר לבזות ולהשפיל, זה הרבה יותר קל והרבה יותר כיף מדיון רציני. במיוחד למי שאין לו טיעונים רציניים.

* סמל שאי אפשר לנתץ – מאכזב לקרוא על כך שלך ולנסה היה מודיע של המשטר הקומוניסטי בפולין. הרי ולנסה הוא סמל נערץ עליי מנעוריי. ופתאום, לגלות עובדה כזאת?

אך, לא. זו אולי מכה קטנה בכנף, אך היא בטלה בשישים לנוכח תרומתו הגדולה של ולנסה לאנושות, לחירות האדם. החשמלאי, מנהיג הפועלים ממספנות גדנסק, שהקים את תנועת "סולידריות" ואילץ את המשטר הקומוניסטי בפולין להתפשר עימה. המהפכה השקטה של ולנסה, שלא נשפכה בה טיפת דם, בישרה את האביב של מזרח אירופה כולה, עשור מאוחר יותר. ולנסה ו"סולידריות" הנהיגו את המהפכה השקטה שהובילה לבחירות שבהן נפל המשטר הקומוניסטי. לאחר זמן קצר נבחר לנשיא פולין. לך ולנסה, חתן פרס נובל לשלום, נשא את בשורת החרות לארצו, למזרח אירופה ולאנושות כולה.

אז בגיל 25 הוא התפרנס מעט ממלשינות. מביש, אין ספק. סודק מעט את תדמיתו. אך ולנסה נשאר ויישאר ולנסה.

* ממלכתיות – ג'ורג' שולץ, בן ה-96, הוא אחד המנהיגים הבולטים של המפלגה הרפובליקאית בארה"ב. הוא כיהן כשר האוצר בממשל ניקסון וכמזכיר המדינה בממשלו של רייגן. ג'ורג' שולץ הוא מדינאי מוערך מאוד בעולם כולו. הוא ידיד ותיק של ישראל, ומכהן בין השאר כיו"ר כבוד של חבר הנאמנים של המכון הישראלי לדמוקרטיה. השבוע הגיח לביקור קצר בן ארבעה ימים בישראל, לקבלת עיטור מיוחד מראש הממשלה נתניהו ולכנס של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

בגילו המתקדם, הוא, "חד, רהוט, מעורב, מעודכן," כתיאורו של נחום ברנע, שריאיין אותו ל"ידיעות אחרונות". כאשר שאל אותו ברנע על מדיניות אובמה בסוריה, אמר שולץ: "אני לא מתכוון לבקר את נשיא ארה"ב כשאני בחו"ל."

קראתי נכון? לא מדובר בלנהל מסע הסתה וקריאה לחרם נגד ארה"ב ברחבי העולם. מדובר בלהשמיע בראיון לעיתון בחו"ל ביקורת עניינית שאותה הוא משמיע בארצו, בתקשורת חשופה ושקופה הנקראת גם בחו"ל. אבל הוא דבק בקודים של הגינות דמוקרטית פטריוטית, שבישראל נקראה פעם בשם שהעניק לה ב"ג – ממלכתיות. זה נשמע כל כך מנותק מההוויה של ימינו, אך זה כל כך ראוי ונכון.

* המילה שאחרי אחרונה – התוכנית "המילה האחרונה" בגל"צ הועברה ל-18:00. בעיניי, עדיף להעבירה מן העולם, כיוון שהיא משמימה: קרב תרנגולות משעמם וסר חן, נוסח פופוליטיקה, שבו נאמרים כל הדברים הלעוסים והנדושים ולא נשמע בהם דבר חדש, מפתיע.

הטוב ביותר יהיה להחזיר את התוכנית למתכונתה הקודמת, עם ג'קי ואברי, ועם קובי ועירית לינור. היתה זו הפנינה של גל"צ. עירית לינור משדרת גם במתכונת החדשה, אבל איזה הבדל בין מה שהפיקה ממנה הכימיה עם קובי אריאלי, למה שלא הפיק חוסר החמצן לצדו של רוני בראון הנפוח.

* המשורר הנשכח שהיה מועמד לפרס נובל – המלצת השבת שלי, היא כתבה גדולה של דליה קרפל במוסף "הארץ" על חתן פרס ישראל ומי שהיה מועמד לפרס נובל, המשורר והסופר העברי-יידי זלמן שניאור, לאור התרגום מיידיש של ספרו "המשומדת". כתבה מלמדת ומרתקת.

לפני שנים אחדות, אסף אשתר השמיע בתוכניתו "ציפורי שיר" ברשת ג' את השיר "יד ענוגה", ואמר שאת השיר כתב הנשיא השלישי זלמן שז"ר. מיד שלחתי סמס ובו תיקנתי אותו, שאת השיר לא כתב זלמן שז"ר אלא המשורר שניאור זלמן. אשתר קרא ולעג לכך שאיני יודע ששמו של שז"ר היה שניאור זלמן, והוא הוא המשורר. הגבתי מיד שאני יודע גם יודע ששמו של שז"ר הוא שניאור זלמן, וששמו העברי הוא ראשי תיבות שמו בטרם עיבור: שניאור זלמן רובשוב, ואני גם יודע ששז"ר היה משורר, אולם המשורר שניאור זלמן שכתב את "יד ענוגה" הוא אדם אחר. אשתר התעקש, אך בתוכנית הבאה, כעבור שבוע, הודה בטעותו.

אשתר הוא בר אוריין, והעובדה שהוא כלל לא ידע על קיומו של שניאור זלמן מעידה עד כמה המשורר החשוב הזה נשכח. מכון "הקשרים" והוצאת כנרת זמורה בית דביר והעורך יגאל שוורץ ראויים לשבח על תרגום הרומן "המשומדת" ועוד פנינים נשכחות של הספרות העברית בסדרה "רטרו", וקרפל ראויה לברכה על הכתבה מאירת העיניים. חשוב להקים לתחיה את אוצרות התרבות העברית ולהציל את זכר יוצריהן (אף שעל פי הכתבה, כנראה שבאופן אישי הוא היה אדם בלתי נסבל ונרגן).

בכתבה צוין כי לשיר "יד ענוגה" יש עשרות ביצועים וחלקם הוזכר, אך השניים האהובים עליי לא הוזכרו – של שלמה בר ו"הברירה הטבעית" ושל דוד דאור.

* "אינני אוהב שקוראים לי גולש" – ההצגה הראשונה שראיתי בילדותי, או לפחות הראשונה שאני זוכר, הייתה "עוץ לי גוץ לי". במשך שנים חרשתי את תקליט ההצגה רצוא ושוב פעמים אחדות ביום, ועד היום אני זוכר את כל שיריו על פה. מבין השירים, האהוב עליי במיוחד – אז, ועד עתה, הוא "שיר העצה". את השיר המבריק (של שלונסקי הגאון, כמובן) שרו יוסי גרבר וזאב רווח. גרבר, שכבר היה שחקן ותיק ועתיר ניסיון, גילם את יועץ המלך בממלכת עוץ.

שנים אחדות לאחר מכן החלו שידורי הטלוויזיה הישראלית. חלפו עוד שנה שנתיים עד שהוריי קנו טלוויזיה לביתנו. מכל התוכניות אהבתי במיוחד את סדרת הדרמה של ליל שישי "חדווה ושלומיק". גם בסדרה זאת, את אחד הגיבורים הראשיים – מישקה, הבוהמיין התל-אביבי, גילם יוסי גרבר. במשך שנים, יוסי גרבר היה בשבילי "מישקה" (כפי שאצל צעירים ממני בשנים אחדות הוא היה ונשאר תמרי הנגר).

חלפו עוד שנה שנתיים, ועל האקרנים הפציע סרט שאותו אהבתי מאוד בילדותי, ואני אוהב אותו גם היום – "קזבלן". את הגיבור השלילי של הסרט, הדמות השנואה – "גולש" התחמן והמושחת, גילם יוסי גרבר.

בנעוריי אהבתי ללכת להצגות של הקאמרי במועדון "צוותא", וברבים מהם שיחק יוסי גרבר. אני זוכר שצפיתי בהצגה האחרונה של המחזה "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני". באותו ערב מכבי ת"א זכתה, בפעם השנייה בתולדותיה, בגביע אירופה לאלופות. בתום ההפסקה ולפני המחצית השנייה של ההצגה, או שמא היה זה בתום ההצגה, עלה יוסי לבמה, הודה בהתרגשות לקהל שהגיע להצגה למרות המשחק, וסיפר שמכבי ניצחה וזכתה בגביע.

כל שוחר תרבות ישראלי, בכל גיל, יכול לתאר כמוני את האוטוביוגרפיה שלו כצרכן תרבות, דרך המפגש עם יוסי גרבר. במשך למעלה מ-65 שנה, מילדותו ועד השבוע האחרון לחייו, היה יוסי אחת הדמויות המרכזיות בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה הישראליים. שחקן בחסד, מוכשר, חכם ואוהב את הבמה ואת הקהל. והבמה והקהל אוהבים אותו.

יהי זכרו ברוך!

* הללויה – ערב ענוג וקסום חוויתי בפתח סופשבוע – ערב במושבה קדמת צבי על ליאונרד כהן ושירתו. קובי מידן, שתירגם לעברית רבים משיריו, הרצה וסיפר, איתי פרל ניגן ושר. שלושתם היו נפלאים.

* ביד הלשון: לעיל, להלן – לעיל ולהלן הם צמד של הפכים. לעיל – למעלה, קודם לכן. במכתב או במאמר, כותב הרוצה להפנות את הקורא לדבר שכבר נאמר קודם לכן, יציין "כאמור לעיל."

היפוכה של המילה היא להלן, שמשמעותה – הלאה. במכתב או במאמר, כותב הרוצה להפנות את הקורא לדבר שייאמר בהמשך, יציין "כפי שייאמר להלן."

הסבר נוסף ל"להלן" הוא "במקום אחר". "כאן ולהלן" במובן של כאן ושם.

מילה נרדפת ל"להלן", רק בהקשר של והלאה – לקמן.

כדלהלן – כמו שלהלן. כדלקמן – כמו שלקמן.

* * *

רות ירדני כץ

על חתולים וכלבים

קוראים לה עדנה והיא שכנה חדשה שלי. קטנת קומה, מלאת מרץ, מוסיקאית שהקימה תזמורת ביישוב והיא עצמה חלק מתזמורת. מסתבר שפעם למדנו באותו בית-ספר תיכון בירושלים בכיתות מקבילות. היא זכרה ואני לא. עדנה, בנוסף לפעילותה המוסיקאלית, אהבתה לחתולים היא אהבה גדולה עד כדי כך שהיא לא רק מטפלת בחתולים הפרטיים שלה אלא בכל חתולי היישוב. כולם מכירים את עדנה המשוגעת לחתולים, שבאופן קבוע מאכילה ומשקה אותם. יש לה תחנות קבועות והחתולים יודעים מתי היא באה והם מצפים לה וצריך לראות את פניה כאשר היא מספרת על החתולים שלה ועל חתולי הרחוב.

עדנה היא לא היחידה שאני מכירה שמקדישה זמן רב לחתולים וכלבים. רבקה חברתי הטובה מטפלת בהרבה חתולים שהם שלה, והיא בנתה מבנה מיוחד עבורם שבו הם מתגוררים. מותר להם לצאת לגינה רחבת הידיים אבל אסור להם להיכנס לביתה שממול לביתן שלהם. החתולים מכירים את כללי ״הבית״ ומתנהגים בהתאם.

יום אחד רבקה גילתה שאחד הצבים שלה נעלם. חיפשה חיפשה ולא מצאה. החתולים שלה שהיו בחצר ראו שהיא מודאגת. אחד מהם נעמד לידה והביט בה והיא אמרה: ״הצב שלי איננו. נעלם. איפה הוא?״

רבקה עשתה עוד סיבוב בגינה הגדולה שלה ולא מצאה. עברו כמה שעות והיא שומעת מיאו מיאו מיאו ברמה של צעקות. היא יצאה החוצה וראתה את החתול ליד דלת ביתה והוא הוביל אותה לקצה הגינה, שם היה תל קטן שהצב עלה עליו ונתקע. החתול מצא אותו.

למרים ולפרנסוא היתה חתולה. היא נפטרה לפני שבוע והבעלים התאבלו. באמת התאבלו. היא היתה מבוגרת, בת 18. הם לא קברו אותה, גופתה נשרפה. מרים טילפנה בסקייפ לספר שטניה מתה. כן, קראו לה טניה. היתה להם רק חתולה אחת, לא כמו עדנה ורבקה, אבל היתה חלק חשוב מהבית.

טניה, במהלך חייה, היתה מאוד פעילה. היא קמה בבוקר, אכלה ארוחת בוקר, ניקתה עצמה, התייפייפה ויצאה לבלות. היא פגשה חתולים שחיזרו אחריה והיא בחרה אותם אחד אחד וזה קרה: טניה נכנסה להריון והבעלים סירסו אותה במהירות האור אבל זה לא מנע ממנה לצאת כל בוקר  ״לשטוף את העיניים״ להתחכך, להתמזמז ולחזור מאוחר הביתה.

טניה בעלת הטעם הטוב והחושים המחודדים, ידעה בדיוק מתי בעליה עוזבים לכמה ימים בגלל פרנסוא, המדען. היא ידעה וגילתה עצבנות, רוגז וחרדה כי גם חתולים פוחדים מנטישה. 

בילדותי בשנות החמישים היתה בירושלים גברת שקראו לה ״מרים של הכלבים״. מרים היתה אישה ענייה שגרה בשכונת ממילא במסכנות ובלי כלום אבל אהבתה לכלבים היתה אובססיבית. היא אספה אותם וקשרה כלב לכלב וטיילה איתם ברחובות ירושלים, שאז לא היו הרבה מכוניות. אז היו בירושלים הרבה ״ייקים״ ובזכותם היו לנו חנויות יפות, מעדניות לא כשרות, בתי-קפה מפורסמים והעיר לא היתה דתית. אפילו שכונת גאולה וכל סביבתה היו חילוניות.

מרים של הכלבים, כדי להאכיל את הכלבים שלה, שאספה – עברה מבית-לבית, ממסעדה למסעדה וגם לבתי-קפה וביקשה שאריות וקיבלה.

מרים של הכלבים האכילה את כלביה בעזרת התושבים ובתי-העסק. מרים של הכלבים מתה צעירה והכלבים ישבו וייללו מול דלת ביתה ימים. הם ידעו לומר תודה.

* * *

בתיה סולומון

המלצה לספר "זן אולימפי" של נורית (נוריה) אמיר

סיפור מעורר השראה

"זן אולימפי" הוא אחד הספרים הקריאים ביותר שיצא לי לקרוא לאחרונה. זהו רומאן על התמרדות, על אהבות ובגידות, על שאיפות, מאווים וניצחונות.

אהבתי והזדהיתי עם התהליך שעוברת הגיבורה בדרכה לגלות את העולם. את הקטעים של ההשתהות אל מול עובדות החיים ועוצמותיו של הטבע. מחברת הספר נוגעת בעדינות בנושא המהותי ביותר לכולנו: התמודדות הפרט עם החברה הסובבת אותו. הספר אינו כבד, או מטיף. הוא מעביר בפשטות תמימה את הווי החיים של דור הנפילים.

זן אולימפי הוא כנראה זן נדיר של אנשים פשוטים היוצרים היסטוריה, מתוך מסירות וחתירה להישגים. בספר נחשפתי לסיפורה של משפחה שיוצרת שינוי מתוך אמונה, אהבת מולדת ודבקות במטרה. זהו פרק מדהים בתולדות המדינה והקיבוץ.

מה שמעורר השתאות והשראה הוא איך אותן התלהבות ונחישות עוברות בצורה טבעית לדור הבא.

גיבורת הספר אינה מוותרת עד שהיא כובשת את פסגת הפילטוס בשוויץ. כנגד כל הסיכויים והמהמורות, ההצלחה מקבלת תנופה ומשרה על כולנו מעוצמתה.

דרך מפגשים עם אנשים מפורסמים (פנחס ספיר, אריק איינשטיין, המיליונרית הלנה רובינשטיין, אנשי השייטת ועוד) – וסיפורים מפתיעים נוספים, נבנית לעינינו דמות שצומחת מתוך נפילות, אכזבות ועלבונות, ומשתמשת בהם כקרש קפיצה להתגברות ולהתבגרות.

הסופרת פורסת בפנינו עולם דימויים עשיר. אהבתי את השימוש בשפה בדרך המעניקה למילה איכויות של מכחול היוצר ציורים על הבד. השפה מאד ציורית, ומעבר לרובד המשמעות המילולית נוצרות תמונות פיוטיות בעלות איכות של שירה בתוך הפרוזה.

בקיצור, לא להחמיץ. חווייה מרעננת בנוף של ארצנו. גם ילדיי קראו ונסחפו.

רמת הכובש

* * *

רוֹן גֵּרָא

גְּלוּלָה נוּגָה

לְאִטָּהּ

דֶּרֶךְ מַחֲזוֹת הָאֵבֶל

הִיא שְׁזוּרָה

פְּזוּרָה

גְּלוּלָה נוּגָה.

מִמֶּנָּה

פֶּרַח נֶעֱלַם.

רַק הַנּוּגֶה לִמְצִיאוּתָהּ יִתְאַם.

מוֹנַעַת בְּכוֹחַ נִסְתַּר

וּמִנַּפְשָׁהּ תִּמְזֹג רַק

יַיִן מַר

כְּשֶׁהַיָּמִים הוֹלְכִים וְנִסְגָּרִים

בְּקֶצֶב מְהֻרְהָר.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה הקודמת ועד ימינו

תל אביב, מהדורת ינואר 1997. מותקן על פי נוסח יולי 1989.

שיחה תשיעית: הזאבים והכבשים

עגנון עסק בשאלה הערבית באינטנסיביות פחותה מאשר סופרים אחרים. אין דמות גיבור ערבי ביצירותיו. עם זאת יש התייחסות לנושא, בחלק מהן, בייחוד בשני הרומאנים הארצישראליים הגדולים שלו, "תמול שלשום" ו"שירה", ואנו נשתדל לעקוב אחר גישתו.

נתחיל מתחילה. עגנון עלה לארץ-ישראל פעמיים, וכל אחת מתקופותיו בארץ הותירה חותם בסיפוריו ובגישתו, או גם בחוסר-התייחסותו, לשאלה הערבית.

פעם ראשונה עגנון עלה לארץ ב-1907. הוא היה אז עלם צעיר, מיוצאי גליציה, בן תשע-עשרה שנה, וישב בארץ-ישראל עד 1913, תחילה ביפו ואחר-כך בשכונת נווה-צדק, ובירושלים. הסיפורים שכתב באותה תקופה, ושתיארו את החיים ביפו בראשית המאה, כגון – "גבעת החול", "לילות", "אחות" ו"שבועת אמונים" – אין בהם נגיעה לשאלה הערבית. כולם מתרחשים בנוף שחלקו בדוי, דימיוני, וחלקו אמיתי, בעצם כולו מציאותי, עם הילה מאוד רומאנטית שמקשטת סיפורי אהבה ראשוניים המתרחשים ביישוב הקטן, היהודי, שליד יפו, בנווה-צדק, והם כמנותקים מהסביבה המזרחית, הכבדה, הרוחשת צבעוניות אך אולי גם איום על מהותו של האדם היהודי, ועל קיומו. אופייני הדבר שבסיפורים שכתב בראשית המאה, הנושא הערבי אינו בולט כלל וכלל.

לימים חזר עגנון לתקופה הזו ברומאן הגדול "תמול שלשום", שחלקים ממנו החלו מופיעים מ-1931, וכולו התפרסם בספר ב-1945. כאן כבר ישנה התייחסות יותר ברורה, אם כי מאוד-מאוד לא מרכזית, לנושא הערבי.

עגנון נסע לגרמניה לפני מלחמת העולם הראשונה, נשאר שם, וב-1924 חזר לארץ-ישראל. ב-1927 התיישב בשכונת תלפיות שבדרום-ירושלים, ובמאורעות 1929 נשדד ביתו שבתלפיות על-ידי פורעים ערבים, ואוצר יקר של ספרים וכתבי-יד נדירים שלו, ירד לטימיון.

ב-1931 חזר עגנון לגור בתלפיות. הסיפורים היותר מאוחרים, כמו "תחת העץ" ו"מאויב לאוהב", וכן הרומאן "שירה", שנדון בהם בחלקה השני של השיחה – מתייחסים לתקופת עלייתו השנייה של עגנון לארץ-ישראל, ובעיקר לאותו מאורע טראומאטי של שדידת ביתו, שריפת כתביו, או שדידתם, מאורע שפיכח אותו ביחסו אל השאלה הערבית, וכנראה גם קבע עמדתו את בוויכוח, ויכוח די מר ונוקב, שהיה לו אז עם ידידיו ורעיו מאנשי "ברית שלום".

יצחק קומר, גיבור הרומאן "תמול שלשום", הוא, כעגנון, בחור צעיר מגליציה, שעולה לארץ-ישראל בעשור הראשון של המאה, לפני מלחמת העולם הראשונה, זו תקופת העלייה השנייה. יצחק קומר מתנודד באהבתו בין סוניה היפואית, שהיא גננת וגם קצת חופשית בהליכותיה, לבין שפרה הירושלמית. בשפרה הוא פוגש כאשר הוא חוזר לאורח-חיים דתי ומשתקע בקרב היישוב הישן, בירושלים. שם הוא נישא לשפרה, בת ר' פייש, ובהמשך גם בא עליו שם, על יצחק קומר, סופו הטראגי.

על פי שורש-נפשו יצחק הוא בחור הססן, ביישן ופאסיבי, כמו הירשל, גיבורו של עגנון ב"סיפור פשוט", וכמו לימים – מנפרד הרבסט, גיבור הרומאן "שירה". אבל, כמו גיבורים פאסיביים אחרים של עגנון, נדמה לו, ליצחק, שהוא יכול להיות אקטיבי, שהוא יכול לשלוט, לעשות דברים שבעצם מתברר שהוא אינו יכול לעשותם.

לאחר שיצחק יוצא מחדרה של סוניה, שם הניחה לו לו לנשקה ולמשמש בחולצתה, (וזה הכי הרבה ביחסי מין חופשיים, שהיה מותר או נהוג באותה תקופה) – נדמה לו, ליצחק, שהוא יכול לשלוט בעולם וכי כוחו עימו והוא אדם אקטיבי, גברי. כאן בא קטע מעניין, מאוד סמלי, שקושר את היחס לאישה, לכלבים ולערבים – עם הפאסיביות של הגיבור העגנוני.

חוזר לו יצחק מאצל סוניה שמח וטוב-לב. והואיל והוא שמח, שמח הוא עם כל אדם. שומר-לילה יש סמוך לביתו של יצחק, ערבי עני ומרוד, שאין לו כלום חוץ מכלבו. בא יצחק ומשיח עימו. מושך באוזני הכלב ומגיד שבחו בפניו. אמר השומר: 'מה אתה אומר, אחי? כלב זה נאה? כלב שנגנב ממני, נאה היה. עורו היה חום כעיני איילה.'

אמר יצחק: 'עור חום אתה מבקש? מחר יהיה לך כלב חום.'

אמר השומר: 'יש לך כזה?'

אמר יצחק: 'מבקש אתה אדום – מחר אתה מוצא אדמוני.'

אמר השומר: 'דיר של כלבים יש לך, אחי?'

אמר יצחק: 'אפילו זנב של כלב אין לי.'

אמר השומר: 'בכשפים אתה מעלה אותם?'

אמר יצחק: 'סממנים שונים יש לי, ואם אתה רוצה – הריני צובע את כלבך חום או אדום או צהוב או ירוק.'

אמר השומר: 'מימיי לא ראיתי כלב ירוק.'

אמר יצחק: 'ואני יכול לעשות לך כלב ירוק.'

צחק השומר וצחקו שניהם.

אמר יצחק: 'אני ראיתי כלב שאוחז מקל בפיו ואינו מניחו אפילו שעה קלה.'

אמר השומר: 'של צוקר הוא?'

אמר יצחק: 'לא, של משי.'

אמר השומר: 'כלב כזה אינו נושך ומקל כזה אינו חובט.'

אמר יצחק: 'מי יודע?'

הפשיל השומר את שפתיו וצחק.

אמר יצחק: 'אי אתה מאמין?'

אמר השומר: 'אני הייתי מוציא את המקל מתוך שיניו של הכלב ומכה בו את הכלב.'

אמר יצחק: 'מי ידמה לכם, הלא אפילו את נשיכם אתם מכים.'

אמר השומר: 'מי ששווה את המקל – לוקה.'

צחק יצחק, וצחק השומר.

שכחנו לציין, אך מי שקרא את "תמול שלשום" יודע, שיצחק היה צבע במקצועו. לכן סבר שבאמצעות המכחול הוא יכול לצבוע את הכלב, כחפצו של השומר הערבי. המקל שעליו הוא מדבר כאן, הוא מקל שנתון בפי כלב צהוב, שמרוקם על שמיכה צבעונית, שכיסתה את מיטתה של סוניה.

דומה כי ברובד הסמלי העמוק-יותר של הסיפור קיים קשר בין הכלב, האישה, החטא והבגידה. ליצחק נדמה לשעה קלה שהוא נמצא על צד הגברים שיודעים לשלוט בנשותיהם, לשלוט בדימונים שמתפרצים לצאת מתוך נפשן, לשלוט בהקשר האירוטי, שנתפס כאן כמסוכן. הוא רואה בשומר הערבי סמל ליכולת לשלוט ברובד הדימוני, לשלוט באישה, ולהיות גיבור אקטיבי – שלא כמוהו בעיני עצמו עד כה – גבר שניכר בהססנותו, בביישנותו, ובתחושות החטא שלו לנוכח המכלול של החיים האירוטיים, שבעיניו הם החלק הנמוך, האפל יותר – של הקיום.

לימים מביא המכחול על יצחק את אסונו. לאחר שהוא עובר לירושלים, הוא ממשיך במלאכתו כצבע, וצובע את האותיות: "בלק" על גבו של כלב-רחוב, כלב-חוצות, ומוסיף עליו את המילים – "כלב משוגע". בצורה סמלית, עצם כתיבת המילים הופכת את הכלב לכלב שוטה. לא עובר זמן והוא נושך את יצחק, וזה מוצא מותו לאחר שנכשל בניסיון להתגבר על אותה מהות אפלה, דימונית, של החיים, שמסומלת בכלב.

כאן צריך לציין כי יפו של עגנון, בייחוד ב"תמול שלשום", מתוארת במידת-מה כגן-עדן עלי-אדמות כי היא יפה, "יפו יפת ימים", כך נופה, ופרדסיה – ואילו ירושלים, לעומתה, מתוארת בצורה מאוד קשה, עיר מלאה אבק, לכלוך ותככים בין בני הדתות והעדות השונות – עיר מאוד לא סימפאטית, אם כי דווקא בה היה נדמה ליצחק שימצא את מנוחתו, בבורחו מן החיים החילוניים, החדשים, הציוניים, של העלייה השנייה. אך בכל אלה אין קשר לערביות. יפו יפה, למרות שכמעט כולה יישוב ערבי, והדבר אינו מפריע לגיבורי עגנון, ואילו ירושלים, שרובה יהודים, היא עיר קשה, ולא בגלל שחלק מתושביה הם ערבים עוינים, או משהו בדומה לזה.

בסוף ימיו של יצחק בירושלים, כאשר המהות הדימונית, הכלבית, מכריעה אותו, גם אז אין לכך שום קשר לאותה פגישה עם השומר הערבי, לשיחה על אודות המקל, והיכולת להכות את האישה או את הכלב. עגנון אינו מתפתה לתאר את השתגעותו של יצחק, ואת קשיחותו של הנוף הירושלמי, בייחוד האנושי, מתוך קשר כלשהו לשאלה הערבית.

אם לסכם תקופה זו ביצירת עגנון – הן בסיפורי יפו הראשונים, שהערבי אינו נזכר בהם, והן ב"תמול שלשום" – הגיבור העגנוני, ואחד מהם יצחק קומר – מטייל בארץ-ישראל כשם שטייל לפני כמה דורות זקנו של יצחק, ר' יודל חסיד בגליציה, תוך התעלמות כמעט גמורה מהסביבה הלא-יהודית. אולי יש בכך שמץ מהמשך הווייתה של הגלות, אותה גלות שברנר ראה אותה כנמשכת בארץ-ישראל, והצטער עליה. עגנון מתאר את תקופת הראשית ההיא רק בתוך סביבתה היהודית. וברוב המקרים דומה שהסביבה הערבית אינה קיימת כלל.

*

נעבור לשני סיפורים קצרים, המצויים בקובץ "אלו ואלו", שהופיע בשנת 1941. הם נכתבו ודאי שנים אחדות קודם לכן, ועומדים בצל מאורעות 1929, שבהם, כפי שהזכרנו, נשדד ביתו של עגנון, והיה עליו לגלות מביתו לשנים אחדות, עד שחידשו.

בסיפור הראשון, "תחת העץ", מתחיל המספר ואומר – "פעם הייתי מהלך להביא שתילים לדגניה." אדם שהולך להביא שתילים לדגניה אינו דווקא אדם דתי. הוא שייך אולי לאנשי העלייה השנייה, או לעלייה השלישית. והנה פוגש המספר, על דרכו, שר ישמעאלי, כלומר – ערבי, בשם איברהים בי, שמשבח את חריצותם של היהודים בהפרחת שממות הארץ. ומתנהל ויכוח בין איברהים בי לבין המספר, והשר הערבי אומר לו:

 "אם כל כך חכם אתה, אמור לי, ארץ זו, למי היא מיועדת? ומי עתיד לתפוס בה את המלכות?"

המספר, שהוא יהודי, מתלבט איזו תשובה ישיב לשר, ולבסוף אומר לו:

 "אדוני יודע למי נתן הקדוש-ברוך-הוא את ארץ-ישראל, ולמי הבטיח להחזירה."

מדובר כאן בעצם בוויכוח בין שתי דמויות מייצגות, יהודי וערבי, בנושא – למי ניתנה על הזכות על הארץ. יש לי חשש שהתשובה של עגנון לא ניתנה מתוך אמונה דתית דווקא. אני לא רוצה להטיל ספק באמונתו של עגנון עצמו, אלא חש שישנה כאן מעין התחכמות גליצאית בכך שהוא מחייב את השר הערבי, שמאמין באללה, לקבל דברי אלוהים שהארץ שייכת ליהודים, כאילו זו אינה הכרעה חופשית של האדם היהודי, אלא מכוח-תורתו הוא אינו רשאי להתכחש לה.

התחכמות – כי איך הדברים הללו מסתדרים עם ההתיישבות, החילונית-ברובה, עם המפעל הציוני? הלא אי אפשר לומר שקיים קשר חד-משמעי בין קיום מצוות הדת (כביכול) מצד הציונות, שהיא תנועה לא-דתית מתחילתה, לבין התשובה של עגנון ששייכת לאופרה אחרת – והיא הוויכוח בבעייה הלאומית בינינו לבין הערבים.

עגנון נוקט גישה הדומה לזו של הרב קוק, שנתן בשעתו הסבר דתי לציונות הכללית, באומרו שניצוצות הקדושה נמצאים במעשה החילוני בארץ-ישראל, ועגנון בסיפורו אומר כי "ישיבת ארץ-ישראל גדולה שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה."

עד כמה מסוכנת הדרך של מתן צידוק תיאולוגי לציונות, כדי לחזקה-כביכול בסכסוכה הלאומי עם הערבים, תעיד התופעה שבקרב החוגים של גוש אמונים, הרואים עצמם תלמידי הרב קוק, קיבלה גישתו מימד של חילול-שמיים בכך שהם רואים את מצוות ההתנחלות בארץ-ישראל כחשובה ביותר במצוות היהדות, ובשמה הם מעניקים לדת היהודית מימד חדש, לא-אנושי, מפלצתי ומפחיד.

הסיפור הבא, "מאוייב לאוהב", נדפס אף הוא בקובץ "אלו ואלו", שהופיע לראשונה בשנת 1941. צירוף המילים – מאוייב לאוהב, מאפיין את גישתו של עגנון השם כאילו אומר כבר הכל, ואפשר לצטטו. הסיפור עומד בסימן שדידת ביתו של עגנון במאורעות 1929, בפרבר, או שכונת תלפיות, שבירושלים, והוא מסופר כאגדה:

עד שלא נבנתה תלפיות, היה מלך הרוחות מושל שם בכל הארץ, וכל שריו ועבדיו, רוחות עזים וקשים, יושבים שם בהר ובעמק, בגבעה ובגיא, ועושים כל מה שליבם חפץ, כאילו להם בלבד ניתנה ארץ.

פעם אחת הזדמן המספר לתלפיות. המקום מצא חן בעיניו לגור בו. אבל הרוח זרקה כובעו, פיזרה בגדיו והפילה אותו. חזר המספר לעירו, לירושלים. לאחר זמן שוב משכו אותו רגליו לתלפיות, הפעם הוא הקים שם אוהל. בא הרוח בלילה והפיל את האוהל. המעשה הזה חזר בצריף, שהרוח הסיע אותו, ואפילו בבית קטן, שבנה המספר, ובא הרוח והפיל את קירותיו ואת גגו.

לבסוף הגיע המספר למסקנה שרק בית גדול וחזק יעמוד נגד הרוח. הוא שכר פועלים טובים, העמיק את היסודות, ובנה בית איתן. (זו היתה, כנראה, התקופה שבה בנה עגנון, בשנות השלושים, את ביתו, שעומד עד היום בתלפיות). ואז בא הרוח כמנהגו, הציג עצמו כשכן, ניסה לפרוץ דרך החלון, דרך הדלת הנעולה, ולא הצליח. גם לא עלה בידיו לשבור את העצים שהמספר נטע סביב ביתו.רק אז הרוח, שהוא כסמל לשכנים הערבים, בא לידי השלמה עם המספר, ומדוע? מסיבה אחת ויחידה – מעתה המספר חזק דיו לעמוד נגדו. זהו המהפך מאוייב לאוהב, כנאמר בסיומו של הסיפור:

מכאן ואילך נתנמכה רוחו של רוח, ובא בדרך-ארץ. והואיל שהוא נוהג עימי בדרך-ארץ, נוהג אף אני עימו בדרך-ארץ. כשהוא בא – יוצא אני לקראתו, ומבקש ממנו לישב עימי על ספסל שבגן, שבין האילנות, והוא בא ויושב, וכשהוא בא – מביא עימו ריח טוב מן ההרים ומן העמקים, ומניף לי כבמניפה. ומאחר שהוא נוהג כבעל-תשובה גמור, איני מזכיר לו מעשיו הראשונים. וכשהוא פורש ממני והולך לו, אני מבקש ממנו שיחזור ויבוא, כדרך שנוהגים עם שכן טוב. ובאמת, שכנים טובים אנו, ואני אוהב אותו אהבה גמורה, ואפשר שאף הוא אוהב אותי.

עדיין יש בדברים האלה עקבות גישה רומאנטית, אפילו הרצליאנית, אופטימית. האם עגנון היה כה תמים לחשוב שהערבים יאהבו את היהודים על שום כוחם של האחרונים.

*

בשנת 1930 נדפס בירחון "מאזניים" "מדרש זוטא" של ש"י עגנון. זוהי מעין יצירה היתולית, סאטירית, אך אכזרית למדי בלגלוג שבה, ובה שני פרקים: "פרשת וגר זאב עם כבש", ו"פרשת כבשים בני שנה תמימים".

יש קשר ברור בין שני הפרקים הללו לרומאן "שירה", ומיד נסביר. אמרנו – תקופת כתיבתם היא לאחר מאורעות 1929, שבמהלכם גם נשדד ביתו של עגנון, והנה הרבסט, גיבורו של עגנון ב"שירה", היה חבר ב"ברית שלום", וגם בו ובמשפחתו אירע מעשה דומה. משפחת הרבסט גרה בבקעה, שכונה סמוכה לתלפיות, (עגנון הסיט קצת את מקום העלילה), ובמאורעות 1929, ביתה ניטש, והיחסים הטובים שהיו להם קודם לכן עם שכניהם הערבים – התערערו, ומשעת הנטישה של הבית, ושדידתו, גם תחילת ערעורו ותהייתו של הרבסט – האם חבריו הפאציפיסטים, מאנשי "ברית שלום", אכן צודקים?

 "מדרש זוטא" של עגנון הוא ויכוח מר ונוקב שלו עם ידידיו, שחלקם היה מחוג "ברית שלום". את נושא המדרש ניתן להגדיר בשם – הזאבים והכבשים, ולכן הוא גם שם הפרק שאנו עוסקים בו.

הזאבים, באותו מדרש, הם הערבים, והכבשים – היהודים, ובייחוד חברי "ברית שלום". בחלק הראשון של המדרש מתאר עגנון באירוניה שיחה בין הזאב לבין ישעיהו בן אמוץ. הזאב טוען שהנבואה של "וגר זאב עם כבש" אכן מתגשמת בהווה. ממי לוקח הזאב את כל צרכיו אם לא מן הכבשים? הוא הרי גר איתם ואוכל כל יום כבש לפרנסתו, אחרת כיצד היה יכול להתקיים? הנביא אומר שהכוונה שלו באמירתו היתה לימי שלום, ואז הזאב עונה לו שמפני הכתוב "אין משיחין בשעת הסעודה", הוא אינו להשיב מאומה לנביא, הוא עתה עסוק באכילת כבש.

בחלקו השני של המדרש מתוארת התכנסות כת קטנה של כבשים:

נתכנסה כת קטנה של כבשים, ואמרו: "כל צרות רעות שמתרגשות עלינו, לא באו אלא בשכר פעייה אחת שפעה ישעיהו בספרו. כל זמן שלא נתמחקה אותה נבואה של 'וגר זאב עם כבש' – אין לנו תקומה, חס ושלום, מפני הזאבים."

אמירה זו מקבילה להתרחשות המתוארת ברומאן "שירה", בקטע אירוני, (וכמעט כל מה שנאמר כאן בשאלה הערבית, נאמר באירוניה מרירה); חברי "ברית שלום" מתכנסים בביתו של אחד מהם, בשכונת רחביה בירושלים, לדאוג ולטכס עצה, שלא יקפחו חלילה יהודים את הערבים. כותב עגנון:

פעם אחת הלך הרבסט אצל אחד מחבריו, לברכו לחנוכת ביתו, שבית בנה לו ברחביה. עם שהם אוכלים ושותים ומשיחים, הרגיש הרבסט בחברו שהוא עצב. אמר לו: "אירע אותך דבר?"

אמר לו: "אותו הדבר אירע אותך ואותי ואת כל יהודי הדר בארץ-ישראל, שכל יהודי הדר בארץ-ישראל – דוחק רגלי ערבי שהארץ שלו."

המשל של עגנון על הזאבים והכבשים קשור קשר בל-ייפרד לרומאן "שירה". הבעייה של הכבשים אינה הזאבים בלבד אלא גם, כך בחלקו השני של המדרש, "כבשים בני שנה תמימים", אלה הכבשים שמועלים לקורבן בבית-המקדש; עגנון טוען, באירוניה, שלא רק הזאבים טורפים את הכבשים, אלא גם המנהיגים של הכבשים, גם אלה שמשתמשים בהם, למרות שעל רווחתם הופקדו – מקריבים את הכבשים ואוכלים אותם.

הלך מחשבה זה מגיע לביטוי מעניין בסופה של אותה יצירה נפלאה, "שירה", אבל מן הראוי לגעת קודם בנושא אחר, שחיוני להבנת עולמו של הרבסט. הרבסט בוגד באשתו, הנרייטה, עם האחות שירה. הוא כאילו רוצה לממש איזו מהות אקטיבית, חדשה – ופה אנו חוזרים למקרה יצחק קומר – הרבסט חושב שמעתה הוא נימנה על סוג הגברים, שיכולים לעשות שהם רוצים, למשול בנשים, וכי הוא מסוגל להתגבר על המהות הפאסיבית, הפאציפיסטית עדיין, שנותרה בו מתקופתו הקודמת, לפני ההתפכחות.

לילה אחד, כאשר הרבסט חוזר מבילוי אצל האחות שירה, בליוויית מומר בשם שכרסון, ניצלים השניים בנס מכדור אקדח של מרצח ערבי, שארב להם בדרך. הם איחרו, כנראה, את האוטובוס, ולכן הלכו ברגל, וכך אירעה ההתנקשות בחיי הרבסט.

קודם לכן, באותו לילה, סיפרה שירה להרבסט, בטרם שנפרד ממנה, על מהנדס שהיכה אותה פעם אחת בשוטו, ובכך גרם לה ריגוש מיני עז. סיפור המעשה הזה – כיצד היכו את שירה, ואז באה לידי פורקנה, מושך את הרבסט להתייחד איתה, ונדמה לו שגם הוא שייך לאותם אלה שמסוגלים לשלוט באישה באמצעות השוט והמקל.

והנה, שעה קלה לאחר מכן, הרבסט כמעט נהרג באקדח, זה כלי-הנשק שבגלל השקפת עולמו הקודמת סירב ללמוד להשתמש בו, להגנתו. פעולת האקדח נגד הרבסט דומה לפעולת המכחול של יצחק קומר נגד עצמו. נדמה היה לו, ליצחק, שהמכחול הוא כמקל, ואפשר לשלוט באמצעותו בכלבים, אך בסופו-של-דבר לא ידע להשתמש בו כהלכה, ורק עורר באמצעותו את הדימונים, שהביאו עליו את סופו, במחלת כלבת הנוראה.

סופו של הרבסט שהוא חפץ להשתקע, יחד עם שירה, בבית המצורעים בירושלים, שבו היא מאושפזת. מכל מאהביה משתייר רק הוא עימה. הסיום הופיע בפרק האחרון של "שירה", שהתפרסם בעיתון "הארץ" שנים אחדות לאחר צאת לאור של הספר עצמו. הקץ הזה דומה להשתקעותו של עדיאל עמזה בבית המצורעים, בסיפור "עד עולם", של עגנון, וכמובן – לפרשת השתגעותו ומותו של יצחק קומר.

לקיום הערבי יש שתי פנים סמליות ב"שירה". הוא סמל לכוח השלטון הפאלי, הפרימיטיבי, אך הוא גם ביטוי להתהפכותו הדימונית לכדי כוח שמאיים על החיים, זאת משום שהרבסט בורח מייעודו כגבר, כאמן, כאיש אמונה, כאיש מדע וכאיש הגנה – והוא מתפורר.

כדאי להזכיר שישנה עוד נקודת השקפה מעניינת ב"שירה", והיא עמדתה של תמרה, בתו של הרבסט. היא אינה מקבלת, וכמוה גם אשתו של הרבסט, הנרייטה, אבל בייחוד בתו – אינה מקבלת את תלישותו הפאציפיסטית. היא עצמה חברה בארגון אקטיביסטי קיצוני, באחת המחתרות. בסופו של הרומאן ישנו ויכוח בין תמרה לאביה, ומסתבר שלמרות השקפותיו הפאציפיסיטיות, שהן כאמור בשלב של התפכחות, לאחר שדידת ביתו, הוא כנראה גאה בכך שבתו אינה הולכת בדרכיו.

ב"שירה" מופיעה גם דמות חברה של תמרה, בשם אורזולה כץ, צעירה יהודיה, ילידת וינה, שבאה להתגורר בבית משפחת הרבסט. אורזולה עובדת כפקידה במשרד, אצל ערבי עשיר מאוד, מוסטפה אפנדי. למרות שמסדרים לה עבודה דומה במוסדות הלאומיים – היא חוזרת לעבוד אצלו, ובקטע מסויים, עגנון כותב שאינו רוצה להמשיך לספר מה עלה בגורלה של אותה אורזולה. לקורא יש הרגשה ברורה שהלכה בעקבות הערבי. ואגב, מקרה דומה אירע בשעתו בקרובת-משפחה של עגנון, ולפני שנים אחדות, ולפני שנים אחדות היתה על כך כתבה באחד העיתונים.

סיכום את יחסו של עגנון לשאלה הערבית מראה שעמדתו אינה שונה בהרבה מזו הדורשת כוח, האקטיביסטית, של ברנר – אבל יונקת מתחושות אחרות. ברנר, מיד בראשיתו בארץ, חש בכורח הזה, היה מאוד פסימי, ולכן אמר – כוח, כוח נחוץ. ואילו עגנון התייפיף באגדות, חי כאילו במנותק מן המציאות, וניסה להתעלם מכך שהיא אינה, וגם לא היתה, של יהודים בלבד. רק לאחר שדידת ביתו ב-1929, והקרע שחל בינו לבין אנשי "ברית שלום", שמאוד כעסו עליו אחר שליגלג עליהם בפרסום "מדרש זוטא" – רק אז הולכת ומחלחלת בו יותר ויותר עמדה לאומית, די קונבנציונאלית – האומרת שהכוח וההשתקעות בארץ, ולא החלומות הפאציפיסטיים – הם שיביאו להכרת הערבים בנו.

עם זאת, מתוך אותה אירוניה, אומר עגנון, כמסתכל צעד אחד קדימה, כי בשעה שהכבשים נעשים אכזריים – הם גרועים מבעלי-חיים אכזריים שנולדו באכזריותם, ועתידים הכבשים לסבול לא רק מן הזאבים אלא גם מן הרועים, ומן הכבשים שמושלים בכבשים.

קריאה מומלצת לשיחה תשיעית:

ש"י עגנון: "תמול שלשום" (1931-1945), "תחת העץ" (1941), "מאוייב לאוהב" (1941), "מדרש זוטא" (1930), "שירה" (1949-1971).

אהוד בן עזר:

הזאבים והכבשים. (ש"י עגנון). מאזניים. פברואר 1973.

בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) משודרות באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לתקוה וינשטוק, מְכָל מנקדים עם קמץ מתחת לכ"ף – ולא כפי שאת ניקדת – מְכַל.

איילה זמרוני

אהוד: הטעות היא שלי כעורך. תקוה כתבה מיכל בלי ניקוד ואני תיקנתי למכל בפתח.

* לתקוה וינשטוק: מנקבים חור קטן במכסה (דקירה קצרה ע"י סכין בעל "שפיץ") לביטול ה"וואקום" – והמכסה יפתח בקלות.

אסא בר-לב

* בוקר אור לגב' תקוה וינשטוק. "פטיש מסמר ניקח מהר" –  מסמרון ופטיש קל  ליצירת נקב קטן במכסה של  הצנצנת הסוררת – יעשו את המלאכה פשוטה וקלה.

אשר לקופסאות השימורים והסרדינים – אכן אין פתרון סביר אלא אם משתמשים בפותחן רגיל.

תודה לך על כל כתבותייך המרנינות. זכורה לנו במיוחד הכתבה על הרופא הנפלא מרחוב  קפלן 11  בפתח תקווה – הסמוך אלינו.

בברכה,

יוסי דה ליאון

פתח תקווה

* לא הבטחנו לכם מלפפונים, עגבניות ופלפלים בחורף, אבל הם גדלים כאן גם בחורף – אף שאבותינו ואבות-אבותינו בארץ-ישראל לא שיערו שיש בנמצא אפשרות שכזו.

הבטחנו לכם שלום, אבל הוא לא יבוא – כי הוא לא צומח כאן ולא בשום מקום אחר, ולא באשמתנו, וגם שום חממות-כזב כמו המודעות של נתמכי הקרן לישראל חדשה – לא תבאנה אותו.

תצטרכו להסתפק במלפפונים, בעגבניות ובפלפלים בחורף יחד עם תפוחי-הזהב ושאר פירות ההדר הנהדרים, ובקיץ – האבטיחים.

* שמו של צ'רצ'יל יימחק מההיסטוריה הבריטית בגלל הנוהג המושחת שלו לעשן סיגרים יקרים – וזאת חרף העזתו להשמיד את הכור הגרעיני בסוריה, שאיים על לונדון בימי ה"בליץ".

* שלום וברכה, יפה שהזכיר אלי מייזליש את ספרו של אבי ע"ה: "רפורטז'ה של בחור 'ישיבה'". רק תיקון קל: לא בכלא שכם נכלא אבי אלא בכלא ירושלים שכונה "מרכזיה".

בברכה,

יעקב אחימאיר

* הברכה והשלום לך, אהוד. נהנה אני בקביעות מכל קטע של עלונך. ועל זאת תודה רבה. בשבוע שעבר קראתי וקראתי את שירו של יוסי גמזו, "המתים אינם מתים" – אכן, יש בו רב! אבקשך למסור לי את הדוא"ל שלו, כדי שאוכל להתקשר עימו אישית. תודה.

בהוקרה,

הדורש בשלומך,

יצחק ר. דויטש

טורונטו

* חוליות שוטרים מבקרות לאחרונה בבתי אבות בארץ כדי לראיין קשישות על הטרדות מיניות שעברו לפני שנים רבות. מוסרים לנו שההיענות רבה מאוד כי כידוע נעים להן להיזכר, ובדרך כבר מצויות תלונות נגד גברים מפורסמים ששלחו ידיים לתחתונים שלהן וגם לשדיים. מתברר למשל שידוען-לשעבר הטריד מינית לפני עשרות שנים צעירה-לשעבר בצביטת הדגדגן ובתחיבת אצבע לתחת שלה, וכיום היא סובלת מעצירות. הפרט היחיד שהותר בינתיים לפירסום מהחקירות החשובות האלה הוא שעדיין לא הוגשה שום תלונה נגד אהוד אולמרט.

השוטרים אינם מתייחסים לזקנים סניליים שמול עיניהם שולחים ידיים וממשמשים שדיים של זקנות סניליות. בשעתו, במו-עינינו, ראינו סצינה כזו בבית אבות בפתח-תקווה.

* אנחנו האחרונים שנגן על הנשיא-לשעבר היושב בכלא, שסירב ללחוץ ידיהם של רבנים רפורמיים –אבל כאשר מכנים אותו "אנס סידרתי" – אנחנו מרחמים עליו, כי למיטב הבנתנו הוא לא הצליח לזיין ממש, בכפייה, אפילו אחת מפקידותיו – אלא רק התערטל בפניהן ושלח ידיים ונדחף מבחוץ. כינויו "אנס סידרתי" הוא זילות מושג הפשע החמור והמתועב הקרוי אונס, ובעקיפין גם עידוד אנסים אמיתיים להשתולל, כי אם הוא אנס – אז כמעט אין גבר שלא דחף אי פעם ידיים, ויש כאלה שממשיכים לדחוף גם כיום.

* לאחר שנקבע כי תרומה למערכת בחירות במדינה הדמוקרטית ישראל היא בגדר שוחד –  עומדים לבנות בקרוב בחִירְבֵּת טִיז אֶ-נַבִּי, בכספי משלמי המיסים הישראליים – כלא מודרני חדש שיהיו בו אלפי חדרים לכל מי שאי פעם ניהלו מערכת בחירות בישראל – למעט הצדיק קדיש לוז.

* אורי הייטנר: אולי תסביר לי אחת לתמיד מה ההבדל בין אולמרט לדרעי? שני פושעים מושחתים נוטלי שוחד וגנבים. מה? שהאחד "אשכנזי" והשני "מזרחי". אולמרט ודרעי חד הם. הפשע שלהם – חד הוא. אילו היית בדעה שמקומם של פושעים בממשלה, ולכן מאסרם של דרעי ואולמרט שגוי, יכולתי להבין את הקוהרנטיות של דבריך. אבל כאשר בנושא דרעי אתה נגד השחיתות והפשע, ואצל תאומו האשכנזי אתה בעד השחיתות והפשע, זה לא מובן.

אהוד: אין לדעותיי בנושא שהעלית שום קשר לכך שאולמרט הוא "אשכנזי", ומעולם לא חשבתי בכיוון הנלוז הזה שאתה רומז עליו.

ההבדל בדעותינו הוא בכך שבעיניי אולמרט אינו פושע אלא קורבן (וגם אין לי שינאה לוהטת כלפיו כמו שיש לך) – ויש בי הרבה צער ורוגז וגם רחמים על כך שהוכנס לכלא.

* הידד אודי! סוף סוף אתה מוציא מפיך את המילים "האיש אשם". כל הזמן טענת שהוא חף מפשע ואילו הסובבים אותו, שמצביעים עליו, הם רמאים.

אז למה על דרעי לא ריחמת? גם הוא נפל מאיגרא רמה לבירה עמיקתא, וגם המשפט שלו נמשך הרבה זמן. למה נגדו אתה יוצא בשצף קצף ועל אולמרט אתה מרחם? האם משום שאת החרדים אתה מתעב? אני חושבת, שהסימפטיה האישית שלך לאולמרט מעבירה אותך על דעתך. למה אתה לא מרחם על אזרחים רגילים שעומדים למשפט, שנמשך לפעמים שנים, וגם הם נכנסים לכלא? אצלם אין משבר? החיים שלהם לא נהרסים? מעולם לא שמעתי ממך התייחסות כלשהי לפושעים "רגילים" ובוודאי גם לא גילית רחמים כלפיהם.

והערה נוספת: לא צריכים לחגוג, ולא חוגגים. זה עצוב למדינה שאלה הם ראשיה. וזה שהעיתונות מלווה את הכניסה לכלא – כי לא כל יום הולך ראש ממשלה לשעבר לכלא. כי באופן טבעי אנשים עוקבים אחרי נבחרי ציבור ומה שקורה איתם מעניין את כולם.  וגם אתה התייחסת לאולמרט מאותה הסיבה שהתקשורת מתייחסת אליו.

בנדלה

* נתן מנדל: לא מרחם על אולמרט ולא חוגג ביום אידו. רק שמח שבסוף התפספס לו.

* עם הכנסתו של אהוד אולמרט לכלא ולקראת יום העצמאות הקרוב עלתה הצעה להעניק את פרס ישראל על מפעל חיים ליהודי האמריקאי מוריס טלנסקי, שעם החריגה המשפטית המזעזעת של הבאתו להעיד נגד אהוד אולמרט, בהיות האחרון עדיין ראש ממשלה – החל כדור השלג המשפטי נגד אולמרט להתגלגל.

כזכור אותו ז'וליק טלנסקי גם היכה את רופא-השיניים שלו.

* מר אהוד בן עזר הנכבד, את חטאי אני מזכירה היום. יוסי גלרון, ידידי ועמיתי למקצוע הספרנות, סיפר לי לפני למעלה משמונה שנים על כתב העת המקוון שלך ויעץ לי להצטרף כמנויה, אך בשל עומס העבודה  לא עשיתי זאת. עתה משפרשתי מן הספרנות, יש לי פנאי לקרוא ספרים וכתבי עת... אשמח מאד לקבל את מכתב העיתים החלוצי שלך. ברצוני לברך אותך על שלא כמו מרבית הכותבים בעיתונות ובטלוויזיה כיום, אינך בוש להישאר נאמן לתרבות היהודית והישראלית שנוצרה במשך דורות ארוכים, ולא נכנעת לדיקטטורת התקינות הפוליטית אשר משחיתה את העולם כולו. יישר כוח!

שלך באהדה ואיחולים טובים,

אביבה אסטרינסקי

לשעבר מנהלת ספריית ייוואָ

* לחברי מפלגת "המחנה הציוני" אין שום זכות להשתמש בשמה של הציונות השייכת לי כמו לכל העם היהודי היושב במדינת ישראל שבארץ-ישראל. הציונות היא של כולנו, כולל אוהדי, מתנגדי ויריבי מפלגתכם.

כל זה מתייחס גם ל"בית היהודי", שהוא ביתי היהודי, ול"ישראל ביתנו" שהיא ביתי ובית משפחתי שכולה בישראל!

הבנתם?

תקוותי שההגונים שבכם יבינו, יפנימו וישנו את השמות כראוי לאמת.

מרדכי בן חורין

* השלד של משה דיין יוּצא מקברו ויישלח למאסר במעשיהו על פשעיו בשוד עתיקות – שאת חלקן הציל בשעתו מכיליון ומבזיזה.

* אהוד בן עזר: לידיעת ההנהלה של הוצאת הספרים "עם עובד": ספרי "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, מלפני 30 שנה [1986], שהוא אחד הספרים החשובים ביותר בסוגו שהוצאתם לאור, וזאת בזכות פצ'י [אברהם שפירא] שהיה אז חבר מערכת שלכם – אזל כבר לפני שנים רבות, ואתם לא מזיזים את התחת להוציא הדפסה חדשה של הספר, חרף בקשות של קוראים רבים.

* בכנס הקרוב של ראשי אירגוני הפשע בישראל, בין מטחי היריות של אקדחיהם וקולות הנפץ של מטעניהם המוצמדים אלה אל מכוניותיהם של אלה – יוקצה מושב מיוחד לסיפורי בדיחות על אולמרט היושב בכלא בעוד הם מסתובבים חופשיים ולפעמים הורגים בטעות גם אזרחים חפים מפשע.

מהמשטרה ומהפרקליטות מוסרים שאין להם מספיק כוח אדם לטפל כמו שצריך בפשע המאורגן, מה עוד שזה כשבע שנים הם היו עסוקים מאוד, ובהצלחה רבה – בהפללת אהוד אולמרט.

* אהוד: בשנת 1966, לאחר מות אבי בנימין, עברתי מירושלים לגור בתל-אביב, כך ששנה זו, 2016, שבה תימלאנה לי 80 – תהיה גם שנת ה-50 למגוריי בתל-אביב בת ה-107 – אף כי בנפשי נשארתי כל ימיי בן פתח-תקווה בת ה-138.

ואולם הביוגראפיה של העיסוק הספרותי שלי מתחילה אולי כבר לפני יותר מ-180 שנה – בשנות ה-30 של המאה ה-18 בארץ-ישראל, כמתואר בסאגה, היא ספרי האחרון בינתיים, ולדעתי מעטים כמוהו יש בספרות העברית – "והארץ תרעד". אבל את מי זה מעניין? – אני לא אישה, לא "מזרחי" ולא פרו-פלסטיני.

* יש לחזור ולומר, העובדה שראש ממשלה מצויין יושב בכלא מעשיהו ואילו פושע שישב בכלא מעשיהו חזר להיות שר במשרד שבו ביצע את פשעיו – עושָׂה צחוק משלטון החוק ומטשטשת את ההבדלים שבין טוב לרע, בין צדק לרשע, ובין אחריות ומסירות למדינה לבין לקיחת שוחד.

הבעייה איננה חנינת אולמרט אלא התנצלות מערכת המשפט בפניו על רדיפתה אותו – ובהמשך זיכויו המוחלט.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל