גיליון מס' 1124

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ז באדר א' תשע"ו, 25 בפברואר 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: טֵרוֹר תּוֹצֶרֶת בַּיִת. // פוצ'ו: בחיי (2), פרק כ"ב – הפרמיירה שלי. // רפאל ישראלי: המסד ההלכתי של גל הטרור הנוכחי. [ציטוט]. // שני שירים ישנים מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים: 1. כבר עבר שבוע. 2. גם אני רציתי להחליף אישה באמצע החיים. // יוסף דלומי: פגישה חצי פגישה. סיפור. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [64] הגיגים קלים על נושאים כבדים. // יוחנן פלד: דברים על הדסה וישליצקי ביום קבורתה. // אורי הייטנר: צרור הערות 24.2.16. // מנחם רהט: מוסר הוטנטוטי. // נעמן כהן: מבֶּרְל המחנך 1936 לחינוך ב"בית בֶּרְל" 2016. // יהודה דרורי: מי הכי טוב בניתוחי לב? // ד"ר גיא בכור: "איאלץ לספר שקרים": טורקיה נגד רוסיה, וההיפך. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו. שיחה עשירית: "הרוג יפה, בן יקר!" // אלי מייזליש: פלסטין? סוף הסיפור. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

טֵרוֹר תּוֹצֶרֶת בַּיִת

וַדַּאי שֶלֹּא נָעִים לוֹמַר זֹאת לוּא גַם בִּלְשוֹן-פַּיִט

וּמַטִּיפֵי-מוּסָר בַּשַּעַר כְּלָל לֹא אֲהוּדִים

אַךְ יֵש אֶצְלֵנוּ כָּאן כַּיּוֹם טֵרוֹר תּוֹצֶרֶת בַּיִת

וּמוּל יֻמְרַת "אוֹר לַגּוֹיִים" זֶה חֹשֶךְ לַיְּהוּדִים.

וְזֶה שֶלַּגּוֹיִים עַצְמָם בָּאַלִּימוּת אֵין חֹסֶר

אֵינֶנּוּ מְנַחֵם אוֹתָנוּ כְּלָל, כִּי אִם תָּמִיד

חָשַבְנוּ שֶבַּתְּחוּם הַזֶּה אֲנַחְנוּ עוֹד רַק בֹּסֶר

הֲרֵי שֶנֹּכַח נוֹרְמַת הַפְּשִיעָה הָעוֹלָמִית

הִבְשַלְנוּ בְּהֶחְלֵט בְּהִתְחַשֵּב בִּמְמַדֶּיהָ

שֶל אֻכְלוּסְיַת אַרְצֵנוּ וּבָרֶצַח הַיּוֹמִי

אִם בִּדְקִירוֹת סַכִּין בַּפָּאבִּים אוֹ בִּסְאַת פְּחָדֶיהָ

שֶל הֲרִיגַת נָשִים וָטַף בְּרֵקוֹרְדּ לְאֻמִּי

שֶלֹּא יָדַעְנוּ דֻגְמָתוֹ שָנִים, וְאִם בַּקֶּטֶל,

זֶה הַגּוֹבֶה לוֹ בִּכְבִישֵינוּ כָּל שָבוּעַ מַס

שֶאֲכִיפָה מַסְפֶּקֶת לְרַסְּנוֹ אֵינָהּ נִנְקֶטֶת

וְרַק הַמִּשְפָּחוֹת הַשַּכּוּלוֹת קוֹרְאוֹת חָמָס.

כִּי כָּל דָּבָר נִמְדָד פֹּה בְּמֻשְּׂגֵי מְחִיר וָרֶוַח

וְרַק חַיֵּי אָדָם זוֹלִים אֶצְלֵנוּ כְּדֵי כָּךְ

שֶיֵּש כְּבָר שְלוֹשִים אֶלֶף הֲרוּגֵי שְמוּרוֹת-הַטֶּבַח

בַּתַּחְבּוּרָה שֶלָּנוּ – וְעֵינַיִם אִם נִפְקַח

נִרְאֶה שֶזֶּה אֵינוֹ פָּחוֹת מִסַּךְ כָּל חֲלָלֵינוּ

בְּכָל מִלְחֲמוֹתֵינוּ מִתָּשָ"ח וְעַד הַיּוֹם

אַךְ לֹא רַק הֲרוּגֵי הַתְּאוּנוֹת הֵם בְּנֵי עַמֵּנוּ

כִּי אִם גַּם קוֹטְלֵיהֶם הָרַשְלָנִים וְזֶה אָיֹּם.

כַּמָּה עָצוּב לִזְכֹּר אוֹתָהּ אִמְרַת-כָּנָף פָטָאלִית

שֶעַד שֶלֹּא נִרְאֶה פֹּה קְרִימִינָאלִים יְהוּדִים

בְּאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ לֹא נִהְיֶה אֻמָּה נוֹרְמָאלִית,

שֶכֵּן כַּיּוֹם כְּבָר כָּל שִׂיאֵי הַפֶּשַע מְעִידִים

שֶנַּעֲשֵׂינוּ לְחֶבְרָה פְּרוּעָה וְקָנִיבָּאלִית

בָּהּ מְשַלְּמִים לַמָּוֶת כָּאן כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה חוֹבוֹת

שֶאָנוּ כְּבָר נוֹרְמָאלִים בְּמִדָּה בִּלְתִּי נוֹרְמָאלִית

שֶסַּכָּנָה לְהִמָּצֵא בַּבַּנְק אוֹ בָּרְחוֹבוֹת.

כִּי בְּפָנָאטִים פְּסִיכוֹפָּאטִים יֵש לָנוּ כְּבָר גֹּדֶש

וְאֵלֶּה מוֹתִירִים סְבִיבָם רַק אֵבֶל וּנְכָאִים

וּמוּכָנִים לָמוּת וּלְהָמִית עַל כָּל דְּבַר קֹדֶש

מִלְּבַד עַל קְדוּשָתָם הָאֻמְלָלָה שֶל הַחַיִּים.

וְלֹא רַק שֶדָּבָר לֹא מְצַמְצֵם שוּם עַזּוּת-מֵצַח

וְלֹא מַנְמִיךְ בִּמְאוּם אֶת רַף הַקֶּטֶל הָאָיֹם

שֶל הֲרִיגַת חַפִּים מִפֶּשַע וְזִילוּת הָרֶצַח

אֶלָּא שֶהַסִּיּוּט הַזֶּה גוֹבֵר מִיּוֹם לְיוֹם.

וְאָב קוֹטֵל בָּנָיו וּבֵן קוֹטֵל הוֹרָיו בְּלִי רֶתַע

וְהַקַּלּוּת הַלֹּא נִסְבֶּלֶת שֶל שְפִיכוּת-הַדָּם

הוֹפֶכֶת לְשִגְרָה שֶמִּתְרַגְּלִים לָהּ וּלְפֶתַע

כְּבָר אֵין כִּמְעַט הֶבְדֵּל בֵּין הַחַיָּה וְהָאָדָם

מִלְבַד שֶהַחַיָּה טוֹרֶפֶת רַק לִמְזוֹנוֹתֶיהָ

אוֹ לַהֲגָנָתָהּ וְהָאָדָם כָּל סְיָג שוֹבֵר

כְּשֶהוּא מָכוּר כֻּלּוֹ לָאֵתוֹס הַמְּתַעֲתֵעַ

שֶהַמְּדִינָה הִיא גּ'וּנְגֶּל בָּהּ כָּל דְּאָלִּים גָּבֵר.

וּמִשְפְּחוֹת-הַפֶּשַע כָּאן סוֹגְרוֹת חֶשְבּוֹן בְּנֶפֶץ

אַחַת עִם יְרִיבְתָּהּ לְאוֹר הַיּוֹם, בְּרֹאש חוּצוֹת

וְאֵין לָהֶן כָּאן שוּם עִנְיָן וְאֵין לָהֶן שוּם חֵפֶץ

לִתְפֹּס שָמִּשְפָּחוֹת תְּמִימוֹת אַף הֵן מִתְפּוֹצְצוֹת.

וְהָאֶזְרָח מִן הַשּוּרָה שוֹאֵל עַצְמוֹ בְּפַחַד

לְמוּל אֵיכוּת-חַיִּים יוֹרֶדֶת וְאִיּוּם כָּפוּי:

מָתַי כְּבָר יִתְעַשְתּוּ שוֹמְרֵי הַחֹק כֻּלָּם בְּיַחַד

וּבִטְחוֹנֵנוּ הָאִישִי יַחְזֹר לִהְיוֹת שָפוּי?

מָתַי נֶחְדַּל לִהְיוֹת כִּסְדוֹם וַעֲמוֹרָה בְּאֶרֶץ

שֶהַדִּבֵּר הַקְּלָאסִי "לֹא תִרְצַח" בָּהּ יִשָּמֵר

וְהַמִּמְסָד יָקוּם סוֹפְסוֹף וְיַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ

לְמִמּוּשוֹ שֶל מָה שֶהַדִּבֵּר הַזֶּה אוֹמֵר?

שֶכֵּן הַמָּוֶת לֹא נוֹתֵן אֶת רִשְעוּתוֹ לִשְכֹּחַ

וּמִדֵּי יוֹם הוּא הַלְוָיוֹת בְּסִיטוֹנוּת מַנְפִּיק

עַד שֶצָּרִיךְ כָּאן לְשוֹמְרֵי-הַחֹק לִזְעֹק בְּכוֹחַ:

תָּפַסְנוּ כְּבָר אֶת הַפְּרִינְצִיפּ,

אָז דַּי עִם זֶה,

מַסְפִּיק!!!

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק כ"ב – הפרמיירה שלי 

חלפה חצי שנה  של חלומות ותקוות שהיו מתנפצות כל פעם כשהייתי חוזר בידיים ריקות ממכונית הדואר. אט אט  התחלתי להבין שב"קיבוץ המאוחד" אף אחד לא מתעלף מהספר הגאוני שלי  ושיבחתי את עצמי על חוכמתי הרבה שמנעה בעדי מלספר לאיש  שכתבתי  ספר. איזו בושה הייתי מביא על עצמי אם כולם היו יודעים שאני מעניק לעצמי תואר של סופר, מה אני חושב שאני, אהרון מגד?

את התכונה הזו של שמירת סודיות בכל הקשור לציפיות בהכרה בינלאומית, אני שומר בתוכי מאז שהתחלתי לכתוב, ובזכות זאת חסכתי לעצמי הרבה בושות בחיים.

לעומת האלם  שנשב עליי מכיוון הוצאת הספרים, זכיתי באותה תקופה לתשומת לב מרובה באפיק אחר, שכמעט הביא אותי אל שערי התהילה. אחרי שגמרתי את השורה האחרונה בספרי הראשון, ירדה עלי ריקנות. לא הייתי מסוגל להעביר את ימי הצפייה בלי לפתוח את עט הנובע ולמלא מחברות. בשנתיים שלאחר תום המלחמה הצטבר אצלי רצף של מערכונים שכתבתי למסיבות. החל מימי הפלמח וההכשרה בעין חרוד. במשך הזמן גם הוספתי להם פזמונים, בלי שידעתי להבחין בין חרוזים מליגה א' לחרוזי שור וחמור.

בין הפזמונים היה שיר בולגרי שתרגמתי לעברית מתוך ניחוש. בעקבות השיר הקמנו להקת זמר ביתית שנקראה מקהלת "מיאו פיצי פיצי" על שם השיר הבולגרי שבו היינו פותחים וסוגרים כל מופע:

"היא קטנה ולבנבונת

הוא שמן גדול ושחור פנים

פעם נפגשו עיניהם

ומאז הם מזמרים:

מיאו פיצי פיצי פיצי מיאו פיצי פיצי פיצי...."

את האומץ לכתוב מחזה עם פזמונים קיבלתי לקראת חגיגת יום השנה לעלייה לבית נטיף. במסיבה שערכנו הוצג רצף של מערכונים שכתבתי במהלך התקופה האחרונה. המערכונים זכו להצלחה, בעיקר בזכות ההורים שלנו שהוזמנו לחגיגה ומחאו כף בהתלהבות למראה ילדיהם המציגים על הבמה.

את הטיוטה הראשונה של המחזה כתבתי בשלש מחברות דקות בחדר הסודי שלי, אך את המחזה הסופי הדפסתי במכונת הכתיבה של המזכירות, בדרך כלל אחרי ארוחת הערב, כשאיש לא היה בחדר, והמפתח היה מחכה לי, מתחת לעציץ שליד הדלת.

אני לא יודע מאיפה היתה לי חוצפה לשלוח  את המחזה – לא פחות ולא יותר – אלא לתיאטרון הלאומי שלנו "הבימה". אולי בזכות מחיאות הכפיים של ההורים ואולי מפני שבניין התיאטרון היה קרוב לבית הוריי ואני, כשעברתי לידו, ראיתי שיש להם תיבת דואר, שאפשר להכניס לתוכה מעטפה המכילה דפי פוליו.

על המעטפה הגדולה כתבתי "לכבוד תיאטרון הבימה" ושילשלתי אותה לתיבה בפעם אחת, כיאות למחזאי אמיץ. מתוך ניסיון ידעתי שבטח יחלפו כמה חודשים עד שאקבל תשובה והייתי מופתע ביותר כאשר אחרי שבועיים הגיע אליי מכתב הנושא את הכותרת של הבימה ומתחתיו שם בלתי מוכר: "יורם מטמור."

מיהרתי לרוץ עם המכתב לבית השימוש  הדו-תאי של הקיבוץ, נעלתי את וו הברזל, וביד רועדת פתחתי את  המעטפה ההיסטורית. המכתב צריך להיות בביתי באיזה ארגז מכתבים, אך אני לא טורח לחפש אחריו, כי מרוב הפעמים שקראתיו, אני עוד זוכר אותו בעל פה. וכך היה כתוב בו:

לפוצ'ו שלום,

המחזה ששלחת נמסר לידיו של צבי פרידלנדר אשר קרא בו והביע עניין להיפגש עימך. עליך להבין שמחזה עוד אין, אך יש חומר גלם שממנו ניתן אולי לבנות בסיס הראוי לשמש כתרגיל בימתי. צבי  פרידלנד ישמח להיפגש עימך. תוכל למצאו בבניין הבימה בשעות אחר הצהרים.

בברכה

יורם מטמור

כשיצאתי מהתא כבר חיכו שלושה חברים בתור ואחד מהם, נתן לוין המכונה פושקין,  אמר:  "כמה זמן אתה יושב?"

לא עניתי כלום וחלפתי על פני השלושה בחזה נפוח. הם כבר ישמעו עליי בעוד כמה שבועות, כשאתלה בחדר האוכל את הפלקט המכריז על ההצגה שכתבתי ל"הבימה". אז כבר יסתכלו עליי בקיבוץ אחרת, כשאצא מהשירותים.

את יורם מטמור לא הכרתי ולא ידעתי מיהו, אבל את צבי פרידלנד הכרתי טוב מגימנסיה הרצליה, כשניהל יחד עם ניניו את החוג הדרמטי והעלה את הצגת "מרד גטו ורשה". הייתי אז תלמיד החמישית כאשר בהתעמלות הבוקר הכריזו שכל הרוצה להשתתף בחוג הדרמטי יעלה בסוף הלימודים לאולם הגדול. עליתי יחד עם יהודה אפרוני, שנרשם ללמוד בגימנסיה רק בזכות החוג הזה. האולם היה מלא תלמידים, החל מתלמידי החמישית וכלה בשביעית, ביניהם אני זוכר את גדעון שמר, את שמחה דיניץ ואת חנה השחרחורת שלימים התחתנה עם ניניו עוזר הבמאי. פרידלנד קרא לנו את המחזה ואחר חילק תפקידים. אפרוני ביקש את תפקיד הקצין הנאצי ואני ביקשתי – איך לא – את תפקיד השמש, שהיה לו רק משפט אחד להגיד:

"רבי! הגרמנים באים!" 

עד היום אני לא יודע מדוע כשהייתי נכנס לבמה ומכריז במבע מבוהל את המשפט הדרמטי הזה, היו כולם פורצים בצחוק. אני חושב שגם פרידלנד לא הבין, אבל בזכות המשפט הזה, הוא זכר אותי. 

באותו יום  היסטורי, כשפגשתי אותו במסדרון בית "הבימה" ואמרתי לו שלום, הוא האיר אליי פניו ואמר: "ידעתי שזה אתה!" כשהורדתי את ראשי בצניעות, הוסיף ואמר: "אבל תזכיר לי מאיפה אני זוכר אותך?"

הזכרתי לו שלפני שש שנים הייתי השמש  בגטו ורשה.

"זהו!" אמר, "זה מה שחשבתי!" וטפח על שכמי מעשה ידיד.

הרגשתי בשמיים ושמחתי שזכר אותי בזכות משפט אחד בן שלוש מילים.

הרבה לא הצלחנו לדבר במסדרונות "הבימה", כי כל פעם ניגשו אליו כל מיני אנשים שאת חלקם הכרתי כשחקנים ידועים. ביניהם הוא הכיר לי בחור צעיר, עדין למראה, אמר לי שזה העוזר שלו ששמו יורם מטמור והוא יעבוד איתנו ביחד.

יורם הגיע אל פרידלנד  מפני שחלם להיות מחזאי ופרידלנד, שאהב לטפח כל מיני מתחילים, עשה ממנו עוזר הממונה על קריאת מחזות מקוריים שנשלחו ל"הבימה". אחר כך, כשיצאנו מהבניין, ביקש ממני פרידלנד להתלוות אליו ורק אז הוא התחיל לדבר על ההצגה ששלחתי.

"תשמע," אמר לי, "מה ששלחת לא שווה כלום. אבל אנחנו נעבוד עליו. צריך לעבוד הרבה וגם יורם יעזור לנו. אנחנו נעשה מזה מיוזיקהול, אבל לא  עכשיו, כי עוד שלושה שבועות יש לנו פרמיירה ועד אז אין לנו רגע זמן, אבל תבוא עוד חודש ונתחיל לעבוד. זה יהיה המיוזיקהול הישראלי הראשון בארץ!..."

הייתי מבולבל לגמרי. מצד אחד ההצגה לא שווה, מצד שני מיוזיקהול! מה זה בכלל מיוזיקהול. לא היה לי שום מושג. מיוזיק, עוד איכשהו הבנתי. מוסיקה. אבל הול? הרי זה פרוזדור. אז מה הכוונה? מוסיקה למסדרונות?

לא העזתי לשאול  כדי שלא אראה כבור ועם הארץ, אבל כשנפרדנו ליד ביתו ברחוב פרוג, והוא חזר והזכיר לי שוב שניפגש אחרי הפרמיירה, העזתי ושאלתי בקול רפה מה זה פרמיירה.

הוא היה המום מהשאלה אבל נישאר נימוסי והסביר שפרמיירה זו הצגת בכורה חגיגית ובה בדרך כלל נקבע גורלו של המחזה.

עכשיו הבנתי שני דברים: א' – מה זאת פרמיירה, וב' – שכנראה  בורותי עוררה בו ספק לגבי הבנתי במחזות ומוטב שלא אשאל גם מה פירוש המילה האחרת.

על המילה האחרת שאלתי את גיסי יוסף שפר, אביהם של איה הג'ינג'ית ונלי אחיה. הוא היה בצבא הבריטי, ידע אנגלית על בורייה והיה בכלל איש אשכולות בכל נושא. 

הוא הסביר לי שהכוונה היא להצגה שמשולבים בה שירים. (באותם ימים המושג מחזמר עוד לא נולד). שאלתי אם הוא מתכוון למה שאנחנו קוראים אופרה. אמר שבאופרה שרים את כל הטקסט וזה משהו אחר. טוב, אז לפחות למדתי משהו באותה נסיעה.

כמה חודשים לאחר הפגישה עם פרידלנד בהבימה, כאשר הכנתי בקיבוץ הצגה לחג השנתיים "אמבוש בגן עדן" – הודעתי לשחקנים שהפרמיירה תהיה בעוד שבועיים.

היה אחד שהעז ושאל למה הכוונה.

שאלתי מי יודע, והייתי מאושר לראות שאיש לא שמע את המילה הזו. כמובן שהסברתי להם בכובד ראש את פירושה  ונדמה לי שערכי כמחזאי עלה בכמה דרגות.

יומיים שהיתי בתל אביב באותה נסיעה. ביום השני ביקש ממני אבי שאלך לבניין שהוא בנה באותם ימים ברחוב צייטלין ואחכה למכונית זיפזיף שצריכה להגיע. מישהו צריך להראות לנהג איפה לפרוק וגם לבדוק לפני הפריקה אם החול ממלא את המשא עד השוליים, או שלחו לו משאית המלאה רק בשלושת רבעי הכמות.

בארוחת הערב, אחרי שמילאתי את תפקידי בהצלחה, הפציר בי אבי שאעזוב את הקיבוץ ואצטרף אליו בעבודת הבניין. הוא כבר לא צעיר, אמר לי, ואם נהיה שניים נוכל לבנות שני בתים בשנה במקום בית אחד שהוא בונה כל שנה.

כמובן שסירבתי, אבל בא לי רעיון ואמרתי לו שבעוד חודש אבקש מהמשק לצאת לעזרת הורים לכמה שבועות ואז נדבר. הוא שמח, כי עד כה  השבתי תמיד בשלילה מוחלטת. 

כמובן שעשיתי זאת מתוך מטרה להיות זמין לצבי פרידלנד, שאמר לי שאחרי הפרמיירה נתחיל לעבוד על המיוזיקהול הישראלי הראשון בארץ. להוריי לא סיפרתי אף מילה על המחזה שכתבתי ל"הבימה". כשאתן להם את כרטיסי ההזמנה לפרמיירה , אגלה להם הכול וגם אסביר להם מה זה  בדיוק מיוזיקהול.

למחרת בבוקר השכמתי קום ונסעתי באוטובוס  לנתיב הל"ה, מתוך תקווה שבמשך היומיים שנעדרתי הגיע המכתב מהוצאת "הקיבוץ המאוחד" המודיע לי לבוא מהר כדי לחתום חוזה על הדפסת הספר הראשון שלי "שחיטה בלתי חוקית".

* * *

לאורי שולביץ היקר

ברכות ליום הולדתך החל ב-27 בפברואר

חבל ששתי תערוכותיך האחרונות לא יכלו

למצוא דרכן גם לישראל

כדי שכל אוהביך

וגם אלה שאינם מכירים את יצירתך

יוכלו להתרשם מכישרונך הגדול!

* * *

רפאל ישראלי

המסד ההלכתי של גל הטרור הנוכחי

הביטחון שהגמול בעולם שכולו טוב מצפה להם בפתח, דוחף את הילדים אל קיצורי הדרך המובילים אל מותם על ידי סכינאות או כל התגרות אחרת ביהודים. ואם השאהיד גם מטיל אימה על קורבנו, אזיי רבה תוחלתו ועתיר שכרו.

רבות נאמר ונכתב על גל הטרור הפוקד אותנו והמיוחס למשוגותיהם של צעירים ערביים שאינם יודעים את אשר הם עושים, או אחוזי תזזית נעורים מסתערים על צווארי חיילינו ושוטרינו ואזרחינו, או ספוגי שנאה מולדת או מוקנית על ידי מנהיגיהם, ממהרים להסתכן ללא חשבון, גם כשהם הולכים למותם הוודאי.

אלא שמה שמתרחש במקומותינו אינו מקרי או נסיבתי. הוא נעוץ ב"חינוך" המסית והרצחני שיונקים ילדים אלה עם חלב אימם. ראוי להבין כי על אף התחסדותם והיתממותם של מנהיגים ערביים בישראל ומחוצה לה, שאין פרי הבאושים קשור לזרעי הפורענות שהם מטמינים בנפשות ילדיהם, אין ספק כי ההרעלה השיטתית של ליבותיהם התמימים מביאה לביצוע מדוייק ושיטתי של מה שמוקנה להם בתוכניות הלימודים, באמצעי התקשורת התעמולתיים והבלתי מרוסנים שלהם, ובעיקר במה שהם שומעים בבתיהם, ומחבריהם, הספוגים שטנה ומשטמה. גם הסתותיהם הגלויות של רדיקלים מוסלמיים נגד יהודים, תוך הסתמכות על כתבי הקודש שלהם, המקדשים אלימות וטרור נגדם, לעיתים מכריעות בהנעת ההמונים, לעומת מנהיגויות רשמיות הסולדות לכאורה מאמצעים כאלה.

בקוראן, שכולו דברי אלוהים חיים, ולכן אינו סובל ביקורת, ערעור או הטלת ספק, יש מובאות רבות אודות "עמי הספר" הכוללים במקובץ נוצרים ויהודים. יש גם מובאות הנוגעות ספציפית ליהודים שמעמדם נמוך אפילו מזה של נוצרים, והמצווה להסתייג מהם וללחום בהם מאופיינת בסגנון ההסתה הבוטה ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

הכתוב (סורה 3, פסוקים 65-7) אפילו גוער הן ביהודי והן בנוצרי על כי הם נאבקים על מורשתו של אברהם, משום שהוא לא היה נוצרי או יהודי, אלא חניף, כלומר מוסלמי. שניהם גם הוזהרו על מה שהם "מסתירים בספרי הקודש שלהם," רמז ל"זיופיהם", בעוד שספרו הבהיר ומקרין האור (הקוראן) של אללה מצוי בידיהם (סורה 5, פסוקים 15-16). הקוראן אומנם מכיר בכך שכמה מבני עמי הספר הם חיוביים, אך "מרביתם הם רשעים" (סורה 5, פסוקים 49, 61). לתחושת הנחיתות של המוסלמים כלפי המערב, וכהצדקה לאלימות שהם נוקטים כלפיו, הם מאשימים את עמי הספר בעירוב האמת בשקר, וברצון להשכיח מן המאמינים את "אורו של אללה" (סורה 3, פסוק 71 וסורה 9, פסוק 32).

אשר על כן, נתבעים המאמינים ש"לא לאמץ כבעלי ברית להם יהודים או נוצרים", משום שהם כבר בעלי ברית אלה לאלה (סורה 5, פסוק 51). משום כך מתייחס הקוראן בחיוב לקרבות נגד עמי הספר שבהם הם מובסים, וכתוצאה מכך נידונים לשעבוד ולעקירה. "הילחם באלה אשר אינם מאמינים באללה וביום הדין... ואינם חיים לפי הדת האמיתית... עד אשר ישלמו את הג'יזיה (מס הגולגולת המיוחד להם) ויושפלות." (סורה 9, פסוק 29 ).

פסוקים רבים בקוראן מתייחסים ספציפית ליהודים, בכינויים שונים, וביניהם: "בוודאי תמצאו כי יהודים הם מבין העמים האלימים ביותר בעוינותם אל האסלאם" (סורה 5, פסוק 78), מה שמצדיק, כביכול, להתגונן מפניהם, מאחר ש"אללה קילל אותם על חוסר אמונתם, שהרי הם חסרי אמונה, פרט לאחדים מהם." (סורה 4 פסוק 46). הם מתוארים בדרך כלל כזייפני דברי אללה, מפירי הבטחות, רוצחי נביאים, שוחרי חיים לעומת מוסלמים שוחרי מוות, מפיצי שחיתות, תאבי בצע, ספוגי קנאה במאמינים, רמאים ונוטפי שנאה כלפי המאמינים (סורה 5, פסוקים 13, 64 ,82; סורה 38, פסוק 28; סורה 94, פסוק 96; סורה 16, פסוק 118; סורה 2, פסוק 75, ועוד ועוד).

בנוסף על הקטגוריה המיוחדת של היהודים, ועל קבוצת עמי הספר הדנה גם בהם יחד עם הנוצרים, יש קבוצה מחמירה עוד יותר בשריעה המוסלמית, היא הבלתי מאמינים, או כופרים, או משתפים (את האלוהות עם כוח אחר שמחוץ לה, כמו ישוע כבנו של האלוהים), שלפי קני מידה שונים יכולה להכיל גם יהודים בשעת הדחק.

הבלתי מאמינים, כלומר באופן כללי הלא-מוסלמים, מאופיינים בדחייתם את סימניו של אללה עלי אדמות – בשקר, בהתנשאות, בכפיות טובה, בתוקפנות, בתאוותם לחיים, בבורותם, בבוגדנותם, בהפצת שחיתות ומשטמה. כל הסממנים המרנינים הללו מצויים כבר בקטגוריות של היהודים ושל עמי הספר, ולכן לא ייפלא מדוע סגולות כל הלא-מאמינים למיניהם חופפות אלו את אלו.

ומהו העונש המושת על כל הלא-מאמינים? נאמר במפורש: "אני אטיל אימה (טרור) בליבות הלא-מאמינים. הכו מעל לצוואריהם וקצצו את אצבעותיהם, שהם הדירו עצמם מאללה ומשליחו." (סורה 8, פסוקים 12-13(.

כל ההתייחסויות האנטי-יהודיות הללו אינן סתם ביטויי עבר שחלף תוקפם, כמו, להבדיל, הציווי בתנ"ך להשמיד ולאבד את הכנענים – אלא דברי אללה חיים ובועטים, המשוננים למאמינים, ומהם לילדיהם, המוסתים לפעול לפיהם וכך לזכות בחסותו של אללה.

לעיתים, חייהם הבלתי נסבלים של הילדים הללו, בחוסר מעש, במהומה השלטת, בחוסר תוחלת מדינית וכלכלית, ובאווירת הנכאים שבעולם הערבי מאז האביב שהיה לחורף, ובעיקר הביטחון שהגמול בעולם שכולו טוב מצפה להם בפתח, אם אך יאזרו עוז לפעול לפי מצוות אללה – דוחפים את הילדים הללו ליטול את גורלם בידם ולצעוד בביטחה ובאמונה תמימה אל קיצורי הדרך המובילים אל מותם על ידי סכינאות או כל התגרות אחרת ביהודים. מה עוד, שאם השהיד מטיל אימה על קורבנו (סורה 8, פסוק 60), אזיי רבה תוחלתו ועתיר שכרו.

פרופ' רפאל ישראלי הוא מורה לאיסלאם, למזרח תיכון ולסין באוניברסיטה העברית. כתב עשרות ספרים בנושאים אלה.

מתוך מגזין "מראה" גיליון 372.

* * *

כבר עבר שבוע

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

כבר עבר שבוע –

מאז סמי סאלים חאמד נער יפה תואר

אולץ לפוצץ עצמו ב"שווארמה ראש העיר"

בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב

ולהרוג תשעה אנשים –

(אחרת שולחיו היו מחסלים אותו ואת בני משפחתו

ואילו הסגיר עצמו עם המטען היו חבריו האסירים

אונסים ושוחטים אותו בכלא כבוגד – )

כבר עבר שבוע –

והמשוררת הלאומית אגי משעול

(כהגדרתה בראיון עימה ב"מוסף הארץ")

טרם פירסמה שיר קינה על מות

סמי סאלים חאמד נער ענוג שאולץ –

(כפי שכתבה על המתאבדת בסופרמרקט בירושלים

שיר שקראה בכנס משוררים בינלאומי

ליד שער ברנדנבורג בברלין)

הייתכן?

שֶׁרק על מתפוצצות היא מְגָגְדֶרֵת שיר?

פורסם לראשונה בגיליון 135 מיום 24 באפריל 2006

* * *

גם אני רציתי להחליף אישה באמצע החיים

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

כמו אהוד ברק

גם אני רציתי להחליף אישה באמצע החיים

רק מה

לא יודע איך אהוד בתבשילים

אצלי

המיבחן הוא דגים ממולאים

הוצאתי מכרז חשאי על גפילטע פיש

לכל נקבה דבעי

באו אשכנזיות ובאו מרוקאיות

באו זקנות וגם צעירות

באו פולניות וגם תימניות

כּוּסיות וגם סירנות

גסות וגם עדינות

טוחנות עם העור ובלי

טוחנות עם עצמות ובלי

טוחנות פעמיים עם גזר

דופקות לַקַּרְפּ את הראש עם הַקְמֶסֶר

או קונות דג טחון

שמות יותר סוכר

שמות יותר פלפל

עוטפות הגפילטע בפרוסת עור

לא שוכחות את עיגולי הגזר

נישנשתי אותן באופן פרטי

לכל טוחנת הייתי לעזר

אכלתי מהר וגם באופן איטי

עם החלה החזרת הציר והגזר

בסוף החלטתי אני לא אהוד

אני נשאר עם הדגים של אישתי

שווה לךָ לשעבד לגפילטע פיש את כל החיים

אנשים שאלו אותי

לא הייתם מדברים כך אילו טעמתם

את הדגים הממולאים של האישה שאיתי

עניתי

פורסם לראשונה בגיליון 256 מיום 28 ביוני 2007

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

יוסף דלומי

פגישה חצי פגישה

בערבו של יום קיץ רכב עודד דלאל, קיבוצניק צעיר ונאה, על טרקטור, ודהר מזרחה לכיוון שדות המשק. בשעה זו, משבי הרוח הבאים מן הים נחלשים בהדרגה, ונרגעים לחלוטין עם רדת החשיכה. יודע חקלאי פיקח ששעות הלילה נועדו לשלטון הממטרות, ובכך התכוון עודד לעסוק באותה שעה.

הוא הגיע לקיבוץ הצעיר לפני ארבע שנים, יחד עם חבריו מתנועת הנוער שהתגייסו לנח"ל ערב מבצע קדש. הוא אהב את חיי הקיבוץ התוססים, וראה בעבודתו בשדות הנושקים לגבול עויין, שליחות. החיים הצנועים והקשים כלל לא הטרידו אותו, מה גם שלא היו זרים לו. משפחתו הגיעה לארץ לפני פחות מעשור, חסרת כול, מארץ ערבית. היא שהתה תחילה  באוהל במעברה עד להשגת דירה קטנה בתל-אביב. לשמחתו, הוא מצא בתנועת הנוער מקלט נעים, בה התחבר לצברים בני משפחות ותיקות.

עודד לא התעמק ברעיונות הגדולים של הקיבוץ, ולא מתוך רתיעה מפניהם. בעיניו, הדיבורים היו המעטפת בלבד, והוא ראה את העיקר ב"תוך", בעשייה היומיומית שמפריחה את השממה, כמצוותו של בן גוריון. הוא אהב את המרחבים, והשתכר מריח הרגבים ספוגי הגשם, שהופיע בהפתעה מרנינה.

עד עזיבתו את עיראק בגיל בר מצווה, חונך לחתירה להצטיינות כערך עליון כמעט. דבר זה בא לביטוי בנחישותו להפיק תנובות גבוהות מאדמתו, ולאו דווקא לבחור במסלולים עליהם חלמו הוריו בארץ הולדתו. בישראל הם איבדו את מעמדם, יחד עם הרכוש שהותירו שם, ולא העזו לגלות את תמיהתם על הליכתו לקיבוץ. עודד, מצידו, לא החשיב את דעתם, מתוך שבעיניו לא היו ברי שיח בנושאים "ישראליים".

התמסרותו של עודד לעבודתו הדירה אותו מעיסוקים רומנטיים הדורשים השקעת זמן בחיזורים. אחדים מחבריו שהזדרזו להיכנס ל"חדר משפחה" לא הרשימו אותו. הוא האמין בהופעתו הנאה, שהתברכה בשריריו שהלכו ותפחו. גם ביכולתו האינטלקטואלית לא היה לו מה להתבייש. "זה יבוא כשזה יבוא," היה אומר לעצמו בשכבו על מיטת הרווקים שלו, ומיד עוצם את עיניו מרוב עייפות.

תוך שהיה מחזיק את הגה הטרקטור, הפנה עודד את מבטו מערבה, שם עשתה השמש דרכה אל תחתית האופק. קרניה האחרונות עטפו את המדרונות המזרחיים שלרגליהם היה יעדו. אלו הן הדקות של החיבור בין הרומנטיקה לבין המשימה התובענית.

בעודו שקוע בין השתיים, הבחין לפתע בצעירה לא מוכרת בין השורות של שדה כותנה. חצי גופה התחתון היה חבוי בסבך הצמחים, ומעליו התנשא גו דקיק. הוא השתומם והתקרב בנסיעה איטית, עצר את רכבו ופסע לכיוונה. קרן שמש חיוורת הוסיפה בוהק לשער זהוב, וכאשר הפנתה את ראשה לכיוונו. ניגלו לו פנים יפות להפליא, בעלות מבע רך ונעים. חולצתה הדקה ומכנסיה הקצרים עטפו גוף נערי ואתלטי, רק אז שם לב שהיא מחזיקה בכף ידה פרחים אחדים, צהובים וכחולים, שזה עתה קטפה.

כאשר הבחינה הצעירה בתמיהה שבפניו, חייכה והושיטה את ידה "היי, שמי רייצ'ל, אני מקבוצת הסטודנטים האמריקאיים. איזה יופי של פרחים יש כאן! מה יצמח מהם?"

עודד, נבוך משהו, אך מעודד מן הקרבה שהצעירה יצרה במשפט אחד, השיב "אני עודד, ובשדה מגדליםCOTTON  מן הסוג הנפוץ באמריקה, אבל כאן לא קוטפים בידיים ולא משמיעים שירי עבדות."

הוא ידע משהו על הקבוצה שהגיעה אתמול לשבוע ימים, בכדי לסייע בקטיף התפוחים, וגם להכיר את חיי הקיבוץ. על פי ניסיון העבר, קבוצות אלו השתלבו יפה בעבודה הפיזית בקיץ החם וחזרו נלהבות לארצן. חלק מחבריהן שב לישראל ואף השתקע בקיבוצים.

"למה יש להם שני צבעים?" שאלה בפנים חקרניות, והראתה לו את הפרחים.

"אני ממהר, אם תצטרפי אליי, אסביר לך בדרך." ענה לה.

 ללא היסוס טיפסה רייצ'ל בקלילות, והתיישבה על כנף הטרקטור. הוא לא ציפה שתיענה לו במהירות כזו. לאחר שווידא כי ישיבתה איתנה, הזניק את הטרקטור ברעש גדול. החושך ממתין בשער, ועליו להזדרז!

היא השקיפה ממושבה הגבוה על השדות, ונפעמה מן המרחבים, הירוקים והחומים חליפות. תחושה של חופש עטפה אותה, והלכה והתעצמה ככל שסובבה את מבטה מן המערב אל הדרום, ומשם למזרח ולצפון. בכל הקשת נשקו השדות את האופק. היא מעולם לא שהתה במרחבים מישוריים, ולא פגשה כמותם גם כאשר יצאה מן הכרך הגדול.

בין כה וכה הגיעו אל היעד. עודד חנה ליד חלקת כותנה, והציע לה לצפות מערבה, כדי לחזות בשקיעתו האיטית של כדור האש לתוך הים. בו בזמן הוא פשט במהירות את חולצתו והוריד את סנדליו, ובראותה את מעשהו צעקה רייצ'ל: "PLEASE! DON'T !!" – אך עודד כבר היה עמוק בתוך השדה והחל במלאכתו. בידיים מיומנות וזריזות פתח בזה אחר זה עשרות מגופים, אשר הזינו מאות ממטרות במים שהחלו להשתפך מהן באיטיות.

עם גבור הזרם, ואיתו לחץ המים, אינסוף רסיסי טיפות ניתזו מן הממטרות הסובבות, ויחד עם התקתוק האיטי, יצרו מחול קצבי שהלך וסער. ענן סמיך כמו התביית מעל חלקת השדה והמטיר עליה בטובו גשם רך ונדיב, אשר ייתם עם עלות השחר, עת תבוא הרוח ממזרח.

עודד שב רטוב עד לשד עצמותיו. משערו הארוך גלשו מים על כתפיו ומשם לאורך גבו השזוף. חלקם נספג במכנסיו הקצרצרים והיתר שטפו את שוקיו.

רייצ'ל, עמדה ליד הטרקטור ובהתה כמהופנטת בצבעי הקשת שציירו הטיפות המפזזות בקרני השמש האחרונות. כאשר שמעה צעדים מתקרבים, הפנתה את ראשה ופרצה בצחוק כבוש למראהו. ללא שהות, נטלה את חולצת הטריקו שהותיר לידה, וסימנה לו שיתקרב אליה.

עודד נענה כרובוט, והיא חפנה את ראשו בשתי ידיה וניגבה היטב את שערותיו שצנחו מכובד המים, ולאחר מכן כרכה את החולצה הכבדה סביב קודקודו. שוב צחקה, והפעם בהביטה על הטורבאן שהתנשא מעל ראשו. לאחר מבוכה קלה הוא התעשת, הוריד את החולצה מראשו, סחט אותה והגישה אליה בפוזה אבירית. זו הבינה את כוונתו והחלה לנגב את גופו, באיטיות ובתמימות שעוררו בו זיכרונות ילדות נעימים.

בסיימה, היא סחטה את החולצה והחזירה אותה לעודד.

THE VIEW WAS CHARMING!"" אמרה בהתפעלות, "ואתה יכול ליהנות מזה מחר ומחרתיים... אבל אני...." הוסיפה בנימה רומנטית שהסגירה את כוונתה.

"תוכלי ליהנות לפחות שבוע, בתנאי... שתעזרי לי," הוסיף בחיוך מבויש והניע את הטרקטור.

מיד פינטז על מראיה בתוך מערבולת הממטרות, עם שיער צהוב מבריק וחולצה רטובה שחושפת את תבליט גופה.

  בהגיעם לשערי הקיבוץ שלט החושך בכול ורייצ'ל נפרדה מעודד בחיוך ובמילות תודה. עליה למהר ולהצטרף לארוחת הערב הקבוצתית. מבטי הפרידה הציתו את האהבה בין הקיבוצניק הגאה, לבין היהודייה האמריקאית, בת למשפחה רפורמית מבוססת. אביה עסק בענף הנדל"ן, ואימה בייעוץ חינוכי. היא בת תשע-עשרה, ומבוגרת מאחותה בשלוש שנים. רייצ'ל סיפרה בגאווה מאופקת שזה עתה סיימה בהצטיינות שנת לימודים ראשונה בקולג'. היא רוצה להתמחות בעבודה סוציאלית ולהתמסר לעזרת אוכלוסיות חלשות.

המטען הציוני שרייצ'ל קיבלה בתנועת הנוער הֶאֶדיר את דמותו של הקיבוצניק, הקאובוי היהודי הנועז, הנלחם להגנת  אדמתו. תחביביה הם טניס וציור, והיא ממעטת בבלויים הנפוצים בקרב בנות גילה. היא עדיין לא חוותה "אהבה של מבוגרים," וסימנה לעצמה גבול ברור עד לנישואיה. היא שמעה כי בקיבוצים נפוצה "אהבה חופשית," כולן לכולם ולהיפך. ידוע שזה היה קיים בתקופת החלוצים הראשונים, ואולי כך גם היום?

"רייצ'ל, תשמרי על עצמך." אמרה לה אימה בעת חיבוק הפרידה בנמל התעופה.

  סביבתם ועולמם היו, אפוא, רחוקים ושונים בתכלית. נקודה זאת לא נעלמה מעיניהם, והזמן שעמד לרשותם לבניית הגשרים היה קצרצר. אי שקט הטיל צל כבד על מפגשי האהבה החטופים שלהם.

עודד הוטרד בעבודה של שיא הקיץ, ורייצ'ל קטפה תפוחים במטע הלוהט. טרם שקיעה היא המתינה לו בשער הקיבוץ ונלוותה אליו ל"קונצרט הממטרות". לאחר ארוחת הערב וסידורים שונים, נפגשו לטיולי אהבה ליליים בשבילים חבויים. בשעות המאוחרות השתלט שקט עמוק על הקיבוץ, ורק געיית פרה הפריעה אותו לעתים רחוקות. השקט והחושך כישפו אותה עד כדי מורא מכוח גדול ממידותיה שאותו לא יכלה לזהות. ברגע כזה היא לפתה בעוז את זרועו של עודד, כאילו נצרכה להגנתו מאיום מבעית. לעיתים התפתו לשחייה ספונטנית בבריכה. כשהיו ערומים בתוך המים, היא הפנתה את ראשה אליו ואמרה לו  בטון מבויש: "אנחנו לא לבד כאן, הכוכבים שותפי הסוד צופים בנו."

על זה השיב עודד: "הם נוצצים, סימן שהם שמחים."

כשעודד רצה לתמלל את פרצי אהבתו, התקשה למצוא את האנגלית הגבוהה שחיפש. בצר לו, היה מצטט מלחישות האהבה ששמע מפי רייצ'ל. היא הבחינה בכך ואמרה: "ממני תלמד אנגלית, וממך אקבל מעשי אהבה."

הוא התגאה במה שייחסה לו, אף שלא היו בידו "קבלות" רבות. מכל מקום, הוא בירך על "העסקה" והשיב  בצליל מתמשך ומתנגן: OKKKKKK.

בלילות הללו נפרשו סיפורי חייהם, התרבויות בהן צמחו, ויותר מכול, העתיד שציירו לעצמם, והקשיים הצפויים בדרך.

אף על פי כן, ומבלי לדעת מה, איפה ואיך, כרתו בלילה האחרון ברית של אהבת עולמים תמימה. איפוקו הנחוש של עודד, במעשי האהבה, העצים את הערכתה ותשוקתה של רייצ'ל מאז נשיקתם הראשונה. בעוד שהיא הצהירה בביטחון גמור על נאמנותה לו עד קץ חייה. היה הוא ספקן יותר והאמין בכוחו של הגורל.

אותו לילה אחרון התמשך עד עלות השחר. הם ניצלו כל רגע לחיזוק אהבתם התמימה. לאחר סעודת הבוקר, ליווה עודד את אהובתו לאוטובוס אשר המתין לקבוצת הסטודנטים. הוא ליטף את פניה אשר נשטפו בדמעות והזכיר את שבועתם המנחמת משהו. רייצ'ל השיבה בחיוך מריר, שדמעותיה מזכירות את מי הממטרות הניתכים על שדה הכותנה. הלוואי וישקו כמוהן את פרחי אהבתם.

מכתבים תכופים חוצי אוקיינוס שימרו אהבה שפרחה בזכות הדמעות. עודד היה המאושר באדם כאשר בצבצה מתיבת הדואר מעטפה  כחולה של "דואר אוויר". רייצ'ל כתבה בדיו ירוקה ובאותיות עגלגלות, כמו ציירה בהם את מעגל אהבתם המחפש סגירה, וממשיך לחפש בכל מכתב מחדש. עודד, לאחר שקרא  כל משפט מיספר פעמים, התיישב לכתוב. חבל, חבל שלא היה יכַול לכתוב בשפתו, כי המילון שבו הסתייע לא היה יכול לשרטט את מעלות ומורדות תחושותיו, תקוותיו וספקותיו.

שנתיים לאחר הפרידה סיפק הגורל הזדמנות למפגש בין האוהבים. עודד זכה להימנות כחבר במשלחת לסיור לימודים ממושך ברחבי ארה"ב. עבור חקלאי צעיר כמוהו, היה זה הישג נדיר, הכרה ביכולותיו, והשקעה כבדה בקידומו המקצועי. מטבע הדברים היתה בו גם מחויבות ארוכת זמן לקיבוץ, ממנה לא הוטרד באותו זמן.

הפגישה עם רייצ'ל בניו יורק היתה ספתח נעים למסע. הם נדברו להיפגש במרווח הזמן שבין הנחיתה בניו יורק אחר-הצהריים, לבין המראתו למחרת בבוקר למערב המדינה. עודד הבטיח שיתקשר אליה בהגיעו למלון, אלא שהגורל תעתע, והמטוס נחת באיחור של שש שעות. רק בעשר בלילה צלצל הטלפון בביתה.

"חשבתי כבר על הגרוע מכול." אמרה רייצ'ל נסערת ומאושרת כאחד.

"האם תבואי?" שאל בחרדה ובתחינה.

"הדרך אליך תארך למעלה משעה, ויש לי מבחן קשה מחר..."

 לשמע התייפחותה מעבר לקו, הוא שתק.

"אהובי, הרי נוכל להיפגש בדרכך חזרה. אתה יכול לגור בביתי. נוכל לטייל בעיר וגם ניסע למקומות נהדרים בצפון ניו יורק. אל תתעצב."

 הוא ידע שצדקה, שאין טעם במפגש לילי קצר, וויתר ללא כעס.

"שמור על עצמך, ושוב אל זרועותיי שממתינות לך." השמיעה צליל נשיקה והניחה את השפופרת.

  במהלך הסיור, וכן בדרכו חזרה לישראל, בתום מאה ימים, לא עשה עודד מאמץ להתקשר אליה. הלהט ללמוד לעומק ולא להחמיץ דבר, משל בו לאורך ימי המסע הארוכים. הוא התלהב מחוות הענק, מן הציוד המשוכלל ומתחנות המחקר המתקדמות בעולם, ואף התרגש לפגוש חקלאים יהודיים במקומות נידחים. במהלך היום, הוא רשם כל פרט, לרוב תוך הליכה בשדה, לעיתים תוך נסיעה במכונית עם מומחה, או במהלך ארוחה. לא קל לו היה להבין את המבטא של החוואים בטקסס, ולעיתים נדרש להתאפק מלפרוץ בצחוק. בכל לילה התיישב ליד שולחן קטן במוטֶל, וסיכם את רישומיו לפי נושאים שונים ואליהם צירף מסקנות ודרכי יישום בתנאים של ישראל. מדי פעם היה נתקל באתגר קשה, אך  ברגע שהצטייר במוחו מסלול סביר, הוא העלה אותו על הכתב ופנה לישון מלא סיפוק.

  לעיתים, תוך כדי נסיעה במרחבים, או במהלך פגישה עם פרופסור מהולל, נדמה היה לעודד שהוא הוזה. לא יכול להיות שבגילו הצעיר זכה במתנה כל כך ענקית. חבריו למשלחת, שהיו אקדמאים וחקלאים עתירי ניסיון, המתינו שנים רבות למסע כזה. אכן, הגורל שיחק לטובתו.

עודד היה איש מעשה, וככל שהצטברו התוכניות במחברתו, גבר בו הלהט למימושן. תחילה יהיה עליו לדווח, יחד עם שני חבריו למסע, בכנס חקלאים וחוקרים מכל הארץ. הדבר יחייב הכנה מקיפה אך תמציתית, מלווה במבחר קטן ממאות השקופיות שצילם. כן יצטרך להשיב בביטחה לשאלות של "ספקנים מקצועיים" מן הקהל. זאת תהיה הופעתו הראשונה בכנס רב משתתפים ויש לנצל אותה היטב לבניית מעמדו המקצועי. במקביל לכך, הוא יצטרך לשכנע את שותפיו להשקיע בייבוא ציוד חדיש ויקר. הוא האמין בשיקול דעתו ובאחריותו ולפיכך, קיווה שיזכה  בהיענות חיובית.

אילו אביו היה קרוב לנושא עיסוקו, בוודאי היה גאה בבן שמגשים את הציפיות ממנו: להיות הראשון, הטוב מכולם. עודד השתוקק שבבוא היום יזמין אותו לשדה ויאמר לו: "אתה רואה אבא? הממטרות האלו חוסכות רבע מכמות המים. הנה מכונה שמקצרת בשבוע את זמן האסיף. כל אלו הגיעו מאמריקה, והם לראשונה בישראל."

הוא יעשה את זה, יביא את אביו לשדה ביום חול כדי להמחיש לו את התכלית הכספית של חידושיו. אביו, אף שהוא מובטל בישראל, לא שכח את מיומנותו המסחרית, ויחשב רווח והפסד במהירת הבזק. יותר מאשר רצה עודד להוכיח לאביו את הישגיו, הוא השתוקק לשמח אותו, וגם אם בנו לא בחר להיות בנקאי או קבלן, הוא מצליח בדרכו שלו. הוא לא כמו הפלאחים הבורים בעיראק שבוססו בבוץ למען בעל האחוזה. הוא חקלאי מודרני שעובד עם שותפים ומתחלק עמם ברווחים ובהפסדים.

מחשבות אלו היו עולות במוחו בסופי השבוע, בהם הוא טייל עם חבריו בפארקים מיוערים. הוא אהב להתבודד מעט ולשקוע בהרהורים אופטימיים, על מה שממתין לו בישראל. לעיתים רחוקות נזכר ברייצ'ל שהמתינה לו, אלא שקיומה הפך ליותר ויותר ערטילאי. מדי פעם הוא רצה להתקשר אליה, אך נסוג מכך בתירוצים קלושים. לכשיגיע לניו יורק, הוא ממילא  יתקשר ויקבע תוכנית לחופשה משותפת. כך היה משכנע את עצמו ונסוג מכוונתו לחייג אליה.

בתום המסע נחת עודד בניו יורק, שם המתין לו חבר ילדות, אדמונד, שמשפחתו היגרה לניו יורק. בבגדד הם התגוררו בשכנות ונפרדו לפני תריסר שנים לאחר שהיו יום יום יחד. עודד לא היה יכול, אפוא, לסרב לבקשתו להתארח בבית המשפחה, אדמונד היה בעל שכל חריף והפך לאיש עשיר תוך מיספר שנים. לקראת בואו של עודד, הוא נטל חופשה מעסקיו כדי לספק לחברו GOOD TIME בכרך הגדול ומחוצה לו. שני החברים העלו זיכרונות וסיפרו שעות רבות על קורותיהם הכול כך שונים. אדמונד עדיין שלט בשפה הערבית שחברו הספיק לשכוח, ועברית הוא לא ידע כלל, ועל כן הם דיברו באנגלית. אדמונד תיבל את דבריו באמרות כנף בלהג של יהודי בגדד, ועודד התמוגג כאשר הוא נזכר בהם.

שבעה ימים עברו עליו עם חברו בחדווה גדולה וביעף. השניים התחברו שוב כמו בימים ההם, אך מעליהם ריחף הצל של פרידה ארוכה נוספת. לקראת השיבה לישראל הסיע אדמונד את חברו לשדה התעופה, ושם הם התחבקו שוב ושוב עד שהגיע הזמן לעלייה למטוס.

לאחר ההמראה, מעל חצי האי מנהטן, הביט עודד מחלון המטוס ותהה איפה ביתה של רייצ'ל, ומה מעשיה. האם היא עדיין ממתינה לו?

באותו רגע היכה בו רגש ההחמצה. לא רק את אדמונד, ייתכן שגם את רייצ'ל לא יפגוש עוד לעולם. הוא הפך בקורות השבוע האחרון בניו יורק וניסה לפענח את רתיעתו מלפגוש אותה. הוא גילה את הפחד שאחז בו מן האפשרות שהיא תפרוש לו "שטיח אדום" לעתיד משותף באמריקה. על פניו, זה נראה הגיוני ומפתה: היא יהודייה, בת למשפחה עשירה וציונית, אשר תשמח לאמצו ולסייע בידו לקליטה בארץ עתירת האפשרויות. אמת, השהות במדינה הענקית עוררה בו השתאות: הקידמה, האדיבות, התקשורת והשפע.

מנגד, הוא חש איום מן הבלתי נודע ומן הזרות. הוא נזכר ב"כווייה" הקשה של ראשית הקליטה בישראל: המאבק עם שפה חדשה, והמאמץ למצוא מקום ראוי לו בבית הספר, בתנועת הנוער ולבסוף בקיבוץ. באמריקה הוא יצטרך להתחיל הכול מחדש, בעוד שלטריטוריה החמימה שלו הוא שב עטור תהילה. בקיבוץ ממתין לו אתגר מרתק שאין להחמיץ, ובאותו הזמן ימלא את חובו לחבריו.

כך שב עודד משליחותו מבלי לפגוש את אהובתו.

הוא שיקע עצמו בעבודה פורייה שנחלה הצלחה מעבר לצפיותיו. הוא חולל מהפכה זוטא בשיטות הגידול. מבקרים מכל הארץ שבאו ללמוד ממנו השתכנעו ממראה עיניהם. עודד הוזמן מפעם לפעם להרצות בפני חקלאים, רובם מבוגרים ומנוסים ממנו. "קבלת הפנים" החמה  של הברנז'ה הממסדית, זיכתה אותו במינויים בוועדות במשרד החקלאות ובמוסדות המחקר. כך "החיים האחרים" הלכו והצטיירו בעיניו כבלתי מעשיים. גם זרם המכתבים מניו יורק ואליה נעשה דליל יותר ויותר, עד שפסק לחלוטין.

  למרות כל אלה, לא נמשך עודד לקשירת יחסים רומנטיים חדשים. העבודה סיפקה את מלוא תאוותיו, תרתי משמע.

בתום שנתיים טובות שעברו עליו, החל עודד לחוש  מדי פעם  מועקה. נפשו ייחלה לשותף אינטימי. מרבית בני דורו נשאו נשים, וחלקם הוביל עגלות ילדים בשבילי הקיבוץ. מדי פעם ניחם את עצמו באמירה "הדשא של השכן תמיד ירוק יותר," אלא שבתוכו הוא ידע שזהו רק תירוץ עלוב. אמנם היו לו חברים טובים ביישוב, אך אלו לא יכלו לרכך את הבדידות הלילית  על מיטת הרווקים הצרה. גם ממשפחתו המשיך להתרחק, והקשר איתה התמצה בחובות טקסיים. נחמתו היחידה היתה בעבודתו ובה בלבד. 

לילה אחד הופיעה רייצ'ל בחלומו. הוא נראתה מבוגרת ויפה יותר, גופה התמלא ושערה התארך וגלש על כתפיה. היא היתה בשדה וכמו אז, ביקשה לנגב את גופו הרטוב בשובו מן הממטרות המפזזות. משלא מצאה את חולצתו, השילה את שלה מעליה, וכהרף עין עטפה בה את ראשו הנוטף, ונצמדה חשופת שדיים אל חזהו. היא נשאה את ראשה אל מול פניו, ובעיניה הכחולות ניבט עצב עם זיק של תחינה. הוא שאל אותה דבר כלשהו, אך היא לא פצתה את פיה, מבטה נעשה עצוב יותר ודמעה זלגה על לחייה. הוא ניסה לנשקה וללטף את חזה ששפע מאז פרידתם, אך היא הדפה אותו, נסוגה ממנו לאחור ועלתה ברחף השמימה, הוא נעמד על קצות אצבעותיו, הושיט זרועותיו למעלה ומתח את גופו במאמץ לאחוז בידה ולהצטרף למעופה. באותו רגע הוא התעורר מחלומו, ובמאמץ רב הזדקף כדי להשקיט את סערת רוחו ששטפה אותו בזיעה, ולא במים חיים כפי שראה בחלום.

כמי שהעניק לגורל מקום בחיים, האמין עודד שבחלום חבוי שדר. רייצ'ל קראה לו אליה, וקריאתה הופיעה בעיתוי הנכון. הפחד שהרתיעו בזמנו, ושעליו התחרט, נמוג, מה גם שכבר פרע את חובו לקיבוץ. IT'S NOW OR NEVER – ציטט לעצמו את אלביס. הוא זינק ממיטתו, שטף את פניו והתיישב לכתוב לרייצ'ל על חלומו ועל פירושו הנהיר: הם חייבים להתאחד בהקדם האפשרי. את המקום ואת הזמן היא תבחר. בסיימו את המכתב הוא חש שקומתו נזקפה לאחר שהלך שחוח ימים רבים, רבים מדי.

עודד עדיין זכר שחולפים שבועיים בין היום בו נשלח מכתב לרייצ'ל  ועד לקבלת תשובה. הוא נמלא באומץ ובאופטימיות לקראת הכרעתה, ועסק אך ורק בחידת ה"איך". תוכניות מטושטשות קדחו במוחו. כל אפשרות שהיא תבחר, תהיה כרוכה בקשיים בתחילה, אך באושר בהמשך, ולתמיד. ברגעים בודדים  של רפיון רוח, הוא  חיזק את עצמו באמרו: "רק המעז מנצח!" – ומיד עבר לחשיבה אופטימית.

בתום יום העבודה, ולאחר שאסף מכתב כחלחל מתיבת הדואר, צעד עודד בלב שמח לכיוון חדרו. הוא עצר לרגע, ובאצבעות בוטחות פתח את מעטפת המכתב שהגיע יום לפני המועד הצפוי. "יפה שהזדרזה," חייך לעצמו. אך בקראו את שתי השורות הראשונות, קפא על עמדו, ומיהר להתיישב על ספסל קרוב כדי להיחלץ מסחרחורת קלה שתקפה אותו:

עודד יקר מאוד,

מכתבך הגיע בתזמון אכזרי, ואני משיבה עליו עם דמעות זולגות, שעלולות חו"ח לטשטש כמה מילים. יש כאן המולה מסביב לקראת טקס נישואיי הערב. כל זה איננו מקהה את זכר אהבתנו השמיימית. לעולם לא אשכח את טוהר כוונותיך וגודל רוחך. אני מאחלת לך בכל ליבי, חיים מלאים עם שותפה שתבחר בתבונה, אחת שתהיה ראויה למידותיך הענקיות, שכמותן לא מצאתי.

  בעוד דמעותיי ממשיכות לזלוג, אני פונה אליך בתחינה שלא תתאבל על שאבַדתי לך, שלא תקנא במי שאיננו ראוי לקנאה, ושתאחל לי מעט אושר לחיים עם האדם שבחרתי. האמן לי הכול נעשה בתום לב, ואני זקוקה לברכתך.

ולבסוף אני מזכירה לך את אמרתך "לגורל חוקים משלו," אשר התממשה במלואה. למרות זאת, אני בטוחה בכוחך ובחוזק ליבך שתנצח.

LOVE YOU FOREVER

RACHEL

  בסיימו לקרוא את המכתב נותר עודד בוהה. הספסל שעליו צנח לא נועד לבני גילו. חברה שעברה לידו ראתה אותו חיוור, כשבידו מכתב, ושאלה: "עודד, קרה משהו? אתה לבן לגמרי. שאקרא לאחות?"

הוא הניד ראשו בשלילה והיא המשיכה בדרכה.

עברו עוד דקות אחדות עד שהתרומם, וברגליים כושלות צעד לאיטו. בפתח חדרו חלץ את נעליו, נכנס והתיישב על רצפת החדר, נשען על שפת מיטתו, תפש את ראשו בידיו ורצה לצעוק, לזעוק את כאבו, ולהתאבל על החמצתו. ייסורי החרטה על רתיעתו מלפגוש את רייצ'ל בניו יורק בתום המסע קרעו את נפשו. הוא חש בוש ונלעג על שהלך שבי אחרי הקריירה, ואחרי הנאמנות הבלתי מותנית לשותפיו לדרך. "לעולם אל תברחו, כי המציאות רודפת אחרי הבורחים מפניה," נזכר באמרתו של המדריך מנחם בתנועה.

עודד בקושי הצליח לדכא את זעקתו. מבלי להסיר את בגדי השדה, הוא נשכב על מיטתו וניסה להירדם, כדי לרפות את כאבו וזעמו, אך הדבר לא עלה בידו. לפתע קלט את העובדה המצמררת שרייצ'ל כבר נשואה מזה שבעה לילות ושבעה ימים! היא כבר אישה, לא הנערה הדקיקה שהכיר. וברגע זה היא מתעלסת עם בעלה במלון בהוואי, עם בתולים מותרים, ואולי אפילו עם זרע ברחמה. בניגוד לה, הוא, פלאח בודד ונואש, מתייסר בכפרו הקטן במדינת היהודים... חיים חדשים שלה מול שקיעה מתמשכת של פליט בודד בארצו.

בו ברגע נתקף בשנאה עצמית ובקנאה עזה בבעל שזכה באהובתו. היא לא כתבה עליו מאומה, ורק ביקשה שלא לקנא בו, ואף הוסיפה מחמאה למידותיו שלו "שכמותן לא מצאה." האם היו אלו מילות נחמה מנומסות, או שמא ראי שהציבה מול פניו הטובות למען יתבונן בהן, בכדי שיתנחם ויתחזק בשעה הקשה? אהבה נדיבה וחסד גדול היו בדבריה, מתן בסתר. מאחוריהם עומד רצון טהור לטוב ואמונתה ביכולתו להגיע אליו.

  הוא קם מן המיטה ושתה כוס מים כדי להשקיט את סערת נפשו. חזר והתיישב על הרצפה, ושוב קרא את המכתב, והמשיך להרהר. רייצ'ל ציטטה מדבריו על כוחו של הגורל.  האם אומנם קיים כוח עַל שכזה? או שזו המצאה של מחמיצי הזדמנויות, מפלטם של ההססנים. היא הצטיידה בתקווה, ועשתה מעשה. ואילו הוא, הפקיד אז את עתידו בידי הגורל, ועדיין נותן לו למשול בו, והוא עוד מעט בן עשרים ושש.

הוא חייב להפיק מפרשה קשה זו לקח: עליו להשתחרר מהישאבותו לטיפוח הקריירה שהפכה למשענת מפנקת וממַכֶּרת, בעוד שהיא ברירת מחדל רצוצה. זו האמת לאמיתה. עליו להתמקד בבניית עתידו, בנחישות האופיינית לו, וללא פנטזיות על עליונות הגורל. אל לו לפחד מפשרה ואפילו מכישלון, שממנו תצמח תובנה נוספת והזדמנות חדשה. כך יש לפרש את הכוונות הגלויות והסמויות במכתבה של רייצ'ל הנאמנה. האם יעלה הדבר בידו? אולי כדאי לחדש את קשר המכתבים איתה ולזכות באמפתיה ובעצות נבונות של עובדת סוציאלית?

הוא קם מן המיטה, השיל את בגדי העבודה, התקלח, התנגב ולבש בגדים נקיים.

פברואר 2015

(הסיפור נכתב במסגרת סדנת כתיבה. נושא המטלה, "פיתוח דמויות על רקע אירוע")

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [64]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

כשרות

קראתי בעניין רב ובהתפעמות יהודית עמוקה את סיפורו-עדותו של אחד המשתתפים במכתב העיתי על הקפדה "הלכתית" מוזרה שנתקל בה במזנון, שבו קנתה רעייתו המבורגר, ואילו הוא, המסַפֵּר, קנה לעצמו גביע גלידה [חלבית]. כאשר ניגש לקופה לשלם, הוא קיבל שתי קבלות – אחת על הבשר, ואחת, נפרדת, על החלב [הגלידה]. אכן רעיון גאוני. מעולה! כשרות למהדרין מן המהדרין!

אך לעניות דעתו של כותב שורות אלה, אין להסתפק בכך, ויש כאן  פתח להחמרות הלכתיות נוספות, בענייני כשרות והפרדה בין בשר לחלב כגון: את הקבלות האמורות יש להחזיק בשני כיסים נפרדים, ואולי אף לשלם על הקנייה בשתי קופות נפרדות.

[ואבן זה מה שאירע בסיפור המקורי. – אב"ע].

ולא זו בלבד. אפשר להרחיב את ההפרדה הזאת גם בתחומים נוספים, כגון: קביעת ימים נפרדים לאכילת בשר וחלב, לסירוגין – יום של בשר ויום של חלב. הגיוני מאוד. יתרה מזאת, אפשר לקבוע שאישה מינקת מנועה מלהיכנס לחנות בשר, או לאיטליז, כל זמן שהיא מיניקה, ואולי אף תימנע בתקופה זו מאכילת בשר בכלל.

[ובעצם, מה יש לה לבת ישראל כשרה לעשות מחוץ לביתה? – ברחוב, בחנויות, בבית-קפה? שהרי "כל כבודה [של] בת מלך פנימה." עליה להיות ספונה בביתה כל ימי חייה, "צופייה הליכות ביתה" ולא לצאת כלל מפתח אוהלה-מבצרה].

וכדי שלא להיכשל, חלילה, בשגגה כלשהי בשמירה על הפרדת בשר מחלב, אולי רצוי בכלל לאדם היהודי להיות צמחוני. זה רצוי ואף עדיף, הן מבחינה בריאותית, הן מבחינה מוסרית, שלא לאכול אבר מן החי. והרי זה גם הציווי הראשון של אלוהים לאדם [וחוה] מיד לאחר בריאת העולם:

הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְּרִי עֵץ זֹרֵעַ זֶרַע, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה. [בראשית א' 29].

ואין כל איזכור מטעם ריבונו של עולם לאדם, לאכול בשר.

ועוד נקודה הלכתית הקשורה לחלב. כידוע, בפסח [בהוראת הרבנות וביריוני האישורים של הכשרות. – אב"ע] מאכילים הרפתנים את פרותיהם בתחמיץ וסוגי מספוא שאין בהם דגנים כלל. ואני הקטן מציע כאן להאכיל את הפרות קש (וגבבה) זכר לתבן שמנעו המצרים מאבותינו במצרים, כאשר ליבְּנו לבֵנים לבניית הערים פיתום ורעמסס.

ובנושא אחר: כדי לקיים את שמירת השבת ככתבה וכלשונה, על כל יהודי החרד לדבר ה' ומהדר במצוות, להחזיק בביתו שור וחמור, כדי לתת להם מנוחה בשבת ככתוב: לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמוֹרֶךָ. [שמות כ"ג 12].

מי אומר שההלכה לא משתנה ולא מתחדשת? מתברר שבימינו (דווקא בימינו) אפשר להרחיב ולהעשיר את ההלכה בחוּמרות ובאיסורים וסייגים – עד כדי אבסורד.

ומי שאינו יכול לעמוד בכל אלה, אולי כדאי לו להצטרף לעדת השומרונים, המקיימים את מצוות התורה ככתבה וכלשונה, ואינם מכירים בתורה שבעל-פה, ולא בהלכה, פרי תוספות והרחבות של חכמים ורבנים ומורי הלכה קפדניים ומחמירים.

התורה ניתנה ליהודים בבחינת "וחי בהם", ולא תוך סייגים ואיסורים ואף סיגופים למיניהם, המגיעים עד אבסורד מגוחך.

רק לא בצרפת

פאריס, שעת בוקר מאוחרת. באולם התפילה של המסגד ברובע ה-19, על שטיחי הרצפה ישובים בשׂיכּוּל רגליים כ-30 צעירים, מבני 15 עד 35, חלקם עם זקן של חוזרים לדת, חלקם נראים כצרפתים מלידה, והם מקשיבים לדבריו של גבר כבן 42-40, השליח מעזה, היושב מולם ולצידו האימאם של המסגד.

"ידידַי, עבדי אללה, לוחמי ג'יהאד, גיבורי האומה הערבית והדת האיסלאמית האדירה, ברכת אללה עליכם. באתי אליכם בשליחותה של ההנהגה הראשית של תנועתנו הלוחמת,  ובפי ההוראה הבאה: 'לפי החלטת המנהיגות שלנו, אין לבצע יותר פיגועים נגד יהודים ברחבי צרפת.'"

"מה, היהודים קיבלו חנינה ממוחמד הנביא עליו השלום, או ממנהיגות התנועה שלנו? אסור כבר לתקוע בהם סכין או כדור בראש?" שאל אחד הצעירים.

"סתום, ותשמע את ההסבר: היהודים בני-מוות הם ויש לפגוע בהם ולהרוג אותם בכל הזדמנות ובכל מקום – רק לא בצרפת. כי זו טעות אסטרטגית שלנו. נהרוג שניים-שלושה יהודים, וכל האחרים יקומו ויברחו לפלשתין הכבושה. מדובר בכ-50,000 יהודים צרפתיים שמתכוונים להגר בשנים הקרובות לפלשתין, ובכך יגדל עוד יותר מספרם של הציונים במולדת שלנו. לכן עלינו לא לתת להם עילה לעזוב את צרפת ולהגיע לירושלים, לאשדוד, לנתניה שלהם. מובן? אתם חופשיים לתכנן ולבצע פיגועים נגד היהודים בכל רחבי אירופה, חוץ מארץ זו, וייתכן גם ארץ נוספת, שעומדת להעניק לנו סכומים נכבדים, שלא נפעל בשטחה, לא נגד יהודים וגם לא נגד נוצרים, אזרחי המדינה ההיא. מובן? הפרטים עוד לא סוכמו סופית עם מנהיגינו, וכאשר הדבר יסוכם, נודיע על כך לכל בנינו הלוחמים.

       "ותבוא ברכת אללה עליכם."

חלומות פז

פעם, במאה ה-18, אם יהודייה חלמה שבנה יהיה רב, שוחט או לפחות – סוחר  עשיר.

במאה ה-19, אם יהודייה חלמה שבנה יהיה רופא, עו"ד או לפחות – פרופסור באוניברסיטה.

במאה ה-20, אם יהודייה חלמה שבנה יהיה בעל חברת סטארט-אפ [הזנק], או עובד הייטק בכיר, או לפחות – חבר כנסת.

במאה ה-21 שלנו, אם יהודייה חולמת שבנה יהיה מנהל בכיר בחברה עסקית, או דירקטור [עם בונוס חודשי-שנתי-תלת-שנתי] או לפחות – שותף בחברה של שאיבת גז בים.

חלומות גז.

* * *

יוחנן פלד

דברים על הדסה וישליצקי ביום קבורתה

הדסה,

הצטרפת למקהלה שלנו לפני שנים רבות מאוד. בימים ההם, ישבנו אחד ליד השני, כשעוד הייתי בסקציה של הטנורים. התברר לי שבמקהלת אוריה, את, בעצם, ממשיכה מסורת של שירה במקהלה, עוד מתקופת אבו גוש הקדומה עם המנצח זיגי שטדרמן.

מאוחר יותר, כשלמדנו במקהלה את השיר "הללויה" של לבנדובסקי, הסתבר לי שהכרת אותו היטב, עוד מימייך בגימנסיה הרצליה, וסיפרת לנו שהמורה האגדית למוסיקה, הדסה שרמן, הפכה שיר זה ממש להימנון הגימנסיה.

בשנת 2003, אחרי "שבת שירה" ביד לשמונה, בניצוחו של סטנלי ספרבר, שבת שהוקדשה ל"נניה" של בראהמס, כתבת  ממש מסה מעמיקה על יצירה זו. שורות הסיום היו:

"גם היות שיר-קינה בפי הנאהבת, נפלא הוא. דואט סופראן ובאס – והשירה אקפלה. להיות מוזכר בפה של אהוב – זה נהדר. בית העץ הנעים ביד לשמונה, והנוף המשכר סביבו – בוודאי תרמו גם הם לחווייה הנפלאה. תם ולא נשלם. נשוב וניפגש עם  'נניה'  ועם סטנלי ספרבר בכורליה. זכינו." (סוף ציטוט).

לאורך חייך היית מחוברת למוסיקה בנימים רבות וידעת גם לחוות אותה ולהביע את חוויותיך. כך גם שיעורי הציור שפתחו בפנייך עולם שלם, עולם שהביא לך התגלות חדשה עם שפע חוויות חדשות, אודותיהן זכיתי לשמוע בהרחבה, מפעם לפעם. 

במקהלה היית חברה פעילה ואכפתית. היית גם חברת ועד וככזו ניסית בכל כוחך להילחם בתופעות שהרגיזו אותך. היתה תקופה בה התקוממת ומחית נגד אירועים מסוימים ונגד האווירה ששררה במקהלה. את מחאתך הבעת בהיעדרותך מהמקהלה לפרק זמן, עד שנשברת וחזרת.

ממה ששמעתי ממך, בין שיר לשיר, היית לוחמת עזה גם בנסיבות אישיות, והיטב תיארת לי את מלחמתך הקשה במערכת החינוך האטומה.

על שום שערך הזהוב, הייתי קורא לך לעיתים בשם "זהבה", והיו אנשים חשבו שטעיתי, או אולי לא זכרתי את שמך. לא טעיתי. זכרתי.

הדסה, זכית וגידלת עם יגאל משפחה לתפארת, ממש שבט – רותי ונעמי, דני ובן עם משפחותיהם המדהימות. לפני מיספר שבתות, כשנועה ואני ביקרנו אותך בביתך, הראית לנו בגאווה את פינת היצירה שבנית עבור נכדייך האהובים. באותו ביקור שלנו, למרות שהיית חלשה וכאובה, היטבת לתפקד ולארח אותנו, וגם את הקרחת לא טרחת להסתיר, כי הלוא היתה היא חלק ממך. נראה היה לנו אז שאת בדרך הנכונה, להחלים, לצאת מן המצר. לכן, כנראה, לא טרחנו לשמור על קשר יותר הדוק איתך. מה רבה היתה התדהמה לראות את הידיעה המכאיבה ביום שישי.

הדסה, נעדרת מאיתנו תקופה ארוכה. תחילה עקב תאונה טיפשית אך מכאיבה, שקרתה דווקא בחוג הציור שכל כך אהבת. בהמשך, לפני שהספקת להתאושש ולחזור אלינו, היכתה בך המחלה הארורה. וכך, אחרי מאבק ארוך ומכאיב, את נעקרת משורותינו.

כואב הלב וממאן להשלים.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 24.2.16

* לפתח חטאת רובץ – לפני שבועות אחדים, כתבתי בפינה "ביד הלשון" על המושג "בדחילו ורחימו", ועל כך שבארמית המילה אהבה היא רחמים, ועל הקשר לרֶחֶם. מיד הגיב חבר באחת מקבוצות השפה העברית בפייסבוק, שבהן אני מפרסם את הפינה, ושאל: ומה עם אימהות הרוצחות את ילדיהן?

התגובה הזאת הכעיסה אותי. האם העובדה שקורים המקרים המזעזעים האלה צריכה לגרום לנו לנטוש את האמונה הבסיסית בסדר העולם והטבע, שבו המשפחה היא המקום המוגן וההורות היא המקום שבו האהבה באה לידי ביטוי בשיא טהרתה?

לא, אין לוותר על האמונה הזאת, כיוון שוויתור על האמונה הזאת עלול להביא לקריסת עולמנו. ואני באמת ובתמים מאמין שהרוב המוחלט של ההורים, באשר הם, אוהבים את ילדיהם ושברוב המוחלט של המקרים המשפחה היא הקן החם, האוהב והבטוח של הילד. ועם זאת, כל מקרה של רצח בתוך המשפחה מזעזע בעיניי את יסודות הקיום, יותר ממקרי רצח אחרים.

רצח הנערה הילי סובול בידי אחותה התאומה, או לפחות בשיתוף פעולה עם אחותה התאומה, מזעזע שבעתיים. מתוך היכרותי עם זוגות תאומים, התאומוּת מצטיירת בעיניי כמופת של אחווה. חמי ואחיו, נוחם עדן, גִלמו בעיניי את אהבת האחים העילאית והטהורה ביותר. כאשר חמי נפטר, אחיו ספד לו: "נשארתי חצי בנאדם," וכעבור שלוש שנים הוא הצטרף אליו.

איך אדם יכול לרצוח אדם? איך נער יכול לרצוח נער? איך נערה יכולה לרצוח נערה? איך נערה יכולה לרצוח את אחותה? איך נערה יכולה לרצוח את תאומתה? אלו שאלות שאין להן מענה.

הסיפור המשפחתי הראשון בתנ"ך הוא סיפור הרצח הראשון – רצח בתוך המשפחה, רצח בין אחים. רצח הבל בידי קין. למה האתוס התרבותי שלנו נפתח בסיפור שבו היחסים בין 100% מן האחים שהיו בעולם, הסתיימו ברצח? למה לא בסיפור חינוכי מתקתק על אחוות אחים ושיתוף פעולה פורה ביניהם? סיפור קין והבל נועד להרתיע ולהזהיר אותנו מפני יצרי האופל הטמונים בתהומות נפשנו, כדי שנשכיל להתמודד עמם, להילחם בהם, לפתח מוסר אנושי כדי להתחסן מפניהם.

האלוהים הזהיר את קין: "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ."

* קשר שתיקה – מיספר הנשים שהעידו על פגיעות ותקיפות מיניות מצד משה איבגי כבר הגיע ל-12. לפחות חלקן סיפרו שדיווחו והתלוננו על כך בפני הממונים בתיאטרון או בהפקות הסרטים. למשל, מפיקת הקולנוע יעל (שם בדוי), שהתראיינה ל"סדר יום", סיפרה שהותקפה בידי איבגי בהפקה הראשונה בה השתתפה בצעירותה, לפני עשר שנים, התלוננה וביקשה לסלקו מן ההפקה, ואף איימה להתלונן במשטרה. המפיקים אירגנו איזו "התנצלות" רפה של איבגי. כאשר ראתה שנשים נוספות נפגעו, היא עזבה את ההפקה. מאז, במשך עשר שנות הקריירה, סירבה לכל שיתוף פעולה עימו בהפקות שבהן השתתפה, כלומר רק מצידה רבים מבכירי תעשיית הקולנוע היו מודעים לכך.

הולכת ומצטיירת תמונה מכוערת ועגומה, על פיה "כולם ידעו," כלומר – התנהגותו המינית של איבגי היתה "סוד" גלוי בתעשייה, ואיש או אישה לא נקפו אצבע. הכול היו שותפים לקשר השתיקה.

אילו היה מדובר בשחקן מן השורה השלישית או הרביעית, ברגע שהיה מנסה – היה חוטף סטירה מהמוטרדת או בעיטה בביצים מהמותקפת ולאחר מכן היה עף לכל הרוחות. אולם כשמדובר בבכיר ותקיף, בעל מעמד ועוצמה, הוא חש שהוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו ואיש לא יעצור בעדו. ותחושתו מתבררת כנכונה.

החשיבות בכך שנשים יוצאות מן הארון, מעידות ומתלוננות, רבה ביותר, כדי להבהיר לו ולשכמותו שלא לעולם חוסן.

על החברה לעודד אותן נשים להגיש תלונה למשטרה. לצערי, יש היום טרנד של הצדקת ההימנעות מתלונה, לכאורה מתוך הגנה על המותקפות. התוצאה של הטרנד הזה היא הגנה על התוקפים.

* השבת שלנו – הצעת החוק המאפשרת לחילונים לסרב לדרישה לעבוד בשבת חיונית, מוצדקת וראויה לא רק כדי לשים קץ לאפליית החילונים בנושא הזה, ולא רק מטעמי זכויות הפרט, אלא כאמירה תרבותית שהשבת אינה עניין "דתי" בלבד, ואינה שייכת רק ל"דתיים". השבת היא נכס לאומי של העם היהודי כולו, שהנחיל את רעיון יום המנוחה השבועי לעולם כולו. 

* אתנחתא קומית – קראתי בדיחה. מישהו השווה את הפושע המושחת, העבריין הסדרתי אולמרט ל... תחזיקו טוב... צ'רצ'יל. ואת פשעיו – היותו גנב, נוטל שוחד, מדיח עדה וכו' ל... עישון סיגרים בפי צ'רצ'יל.

* המאזן – אי אפשר לקחת מאולמרט את הפצצת הכור הסורי, תרומה גדולה לביטחון ישראל ולשלום האנושות. אולם גם אי אפשר למחוק את קלונו – הניסיון הנואל למסור לידיו של אותו אסד את הגולן. ושליטה של אסד על הגולן והכינרת מסוכנת לא פחות, אולי יותר, מכור גרעיני.

* תאומים – אולמרט ודרעי הם תאומים זהים. אותו סוג אנשים, עם אותו קסם אישי, כושר ניהול, יכולת החלטה ולכן פוטנציאל להיות מנהיגים לאומיים, אך האופי דופק אותם – תאוות השררה והבצע המטורפת, השחיתות העמוקה והיותם קרימינלים – גנבים ונוטלי שוחד חסרי עכבות. יש לקוות שבכך יסתיים הדמיון, ואולמרט לא יצעד במסלול של דרעי – מן הכלא לממשלה. אמנם עיתון הבית שלו – "ידיעות אחרונות" כולל אתר הבית שלו – ווינט עומדים לרשותו ולרשות קמפיין הקמבק שלו בכל רגע, אך יש לקוות שאזרחי ישראל לא יחזרו על הקלון.

* הזרוע השלישית – האם סמ"ר טוביה ינאי וייסמן היה צריך להירצח, כדי שהרמטכ"ל יחליט על המובן מאליו?

דורות של לוחמים התחנכו על כך, שאין דבר כזה חייל ללא נשק. שהנשק הוא חלק בלתי נפרד מן החייל, הוא הזרוע השלישית שלו. הדבר הוטמע בנו מן הטירונות, ומבחינתי עד סוף שירותי במילואים, לפני שנים אחדות, לא יכול היה להיות אחרת.

בני הינו לוחם ביחידה מובחרת. כעת הוא משרת בקורס חובשים, והוא יוצא הביתה ללא הנשק, בהסבר המטומטם והמפוקפק שמעיר הבה"דים לא יוצאים עם נשק... למה? ככה. איזו טיפשות. איזה אבסורד.

זו טיפשות גם אלמלא מתקפת הטרור – קל וחומר לנוכח מתקפת הטרור, תקופה שבה ראוי שלוחמים חמושים רבים ככל הניתן יסתובבו ברחובות, כדי להבטיח את חייהם, שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל. ואילו חייל שאינו חמוש, יהפוך באחת ליעד הראשון של המחבלים.

טוב שהרמטכ"ל החליט לאלתר שכל לוחם ייצא לביתו חמוש. חבל שהיה צורך בהחלטה כזאת. חבל ששילמנו בחיי לוחם כדי להחליט על המובן מאליו.

* אייזנקוט צדק וטעה – נתניהו, יעלון, בנט, הרצוג, לפיד ועוד רבים וטובים יצאו להגנתו של הרמטכ"ל על דבריו בנוגע למחבלת בת ה-14 עם המספריים. לעומתם, ארדן, אקוניס, אלקין, ישראל כץ, חוטובלי ואחרים ביקרו אותו. ואילו אני לא מצאתי הבדל עקרוני בעמדותיהם של מי שדיברו בזכותו ומי שדיברו בגנותו.

דבריו של אייזנקוט, על פיהם חייל אינו צריך לרוקן מחסנית על מחבלת בת 14 שבידיה מספריים ויש ביניהם מתרס – נכונים. אלה ערכיו של צה"ל – ערכי טוהר הנשק ומוסר הלחימה. אלה היו ערכיו של צה"ל בעבר ובוודאי ובוודאי אלה ערכיו של צה"ל כיום. אלה הוראות הפתיחה באש. אייזנקוט אמר את המובן מאליו וראוי לחזור על המובן מאליו, בוודאי במפגש עם בני נוער לקראת גיוס. הרי בכל מסגרות ההכנה לצה"ל, כמו בכל סדרות החינוך בצה"ל וכל קורסי הפיקוד עוסקים בדילמות מוסריות.

הבעייה בדבריו של אייזנקוט כלל לא נגעה לתוכן הדברים, אלא לדרך הבלתי זהירה שבה הם נאמרו. שעה שקיימת מתקפת דה-לגיטימציה, עלילות דם, הסתה ותעשיית שקרים נגד צה"ל בהובלת "שוברים שתיקה", "הארץ", BDS וגורמים אנטי ישראלים קיצוניים, אסור היה לרמטכ"ל לומר דברים שמהם עלולה להשתמע הטענה שחיילי צה"ל מרוקנים מחסניות על ילדות המשחקות אבן-נייר-ומספרים, כפי שאותם גורמים מעלילים. אין לי ספק שאייזנקוט לא התכוון לכך, אבל עובדה שב"הארץ" התפרסם מאמר תחת הכותרת "גם אייזנקוט שובר שתיקה" וב"אינדפנדט" הבריטי האנטי ישראלי נכתב שהרמטכ"ל מודה שחיילי צה"ל נקטו פעולות קטלניות שלא לצורך. מותר לבקר את הרמטכ"ל על שיקול הדעת בברירת המילים, אם דבריו מפורשים באופן כזה.

ראוי היה שהרמטכ"ל ישיב לשאלת התלמיד באופן כזה: "חיילי צה"ל ושוטרי משטרת ישראל, מקפידים מאוד על מוסר לחימה. משימתם היא להגן על חיי אדם ולשם כך הם מקבלים נשק. הם יורים במחבלים על מנת לנטרלם ובכך הם מצילים חיי אדם רבים. כל מחבל האוחז בסכין כדי לרצוח יהודים או בהגה כדי לדרוס יהודים, ימשיך במסע ההרג עד שינוטרל. לכן, אני מעניק גיבוי מוחלט ללוחמים המצילים חיים. עם זאת, ברגע שמחבל נתפס והוא עצור בידינו, אין לפגוע בו לרעה בשום אופן, והאחריות שלנו היא להביאו בריא ושלם לחקירה ולדין. כך נוהגים חיילי צה"ל ושוטרי משטרת ישראל."

לא יגרע מכבודו של הרמטכ"ל, אם יבהיר את דבריו.

* אינדוקטרינציה פוליטית – שלמותה של ירושלים ואחדותה אינה קונצנזוס לאומי. באומרי זאת, אין כוונתי לכך ששוליים סהרוריים מצדדים בחלוקתה, אלא שבקרב המיינסטרים הציוני הפטריוטי, קיימת מחלוקת עמוקה בנושא.

ולכן, בחירת "אחדותה של ירושלים" כנושא המרכזי במערכת החינוך לשנה"ל תשע"ז היא צעד של אינדוקטרינציה פוליטית. ניסיון להשליט דעה פוליטית אחת כערך ממלכתי חינוכי מחייב. אין מקום לצעדים כאלה.

הצעד הזה של בנט, כמוהו כמו הניסיון להפוך את יום השנה לרצח רבין – מיום המעלה את הדמוקרטיה על ראש שמחתנו ומנחיל שלילה מוחלטת של אלימות בכלל ואלימות פוליטית בפרט, ליום של הזדהות ממלכתית עם מורשת אוסלו, בהגדרתה כ"מורשת רבין". צעדו של בנט מזכיר לי את הקדנציה של יולי תמיר כשרת החינוך, שנכנסה לתפקידה כפיל לחנות חרסינה וניסתה לכפות את השקפותיה על מערכת החינוך (לדוגמה – לצייר על המפות הרשמיות במערכת החינוך את "הקו הירוק" כגבולה של ישראל, בניגוד להחלטת הממשלה שהתקבלה ב-1967).

לא אחת אני מתייצב להגנתו של בנט מול קמפיין הגעוואלד בנוסח אור קשתי, אולם במקרה הזה, הוא הלך צעד אחד רחוק מדי. טוב יעשה אם יתקן את הצעתו. מן הראוי שנושא הזיקה והקשר הנצחי בין העם היהודי וירושלים יהיו נושא מרכזי במערכת החינוך, והשאלה הפוליטית האם הדרך לממש את הזיקה הזאת היא בהכרח בריבונות ישראלית על ירושלים בהגדרתה המוניציפלית הנוכחית, או שרצוי לצמצם את תחומיה כדי להבטיח את היותה עיר יהודית, תהיה שאלה לדיון דמוקרטי פתוח.

* בארץ ישראל קם העם היהודי – מגילת העצמאות נפתחה, ולא בכדי, במשפט: "בארץ ישראל קם העם היהודי." אפשר לדבר על עם שקם על פי סיפורי האבות וירד מצרימה ושב למולדתו. אפשר לדבר על עם שהיה מדוכא במצרים והחל את דרכו כעם עם היציאה מעבדות לחירות וההליכה לארץ ישראל. אפשר לדבר על עם שנוסד בארץ ישראל (אין ממצאים ארכיאולוגיים המאוששים בעליל את עבדות מצרים ויציאת מצרים). באופן מהותי – ברור שבארץ ישראל קם העם היהודי. דבריה הקנטרניים של סתיו שפיר בנדון הם פרובוקציה דמגוגית.

* בעקבות בריטניה – לקראת חקיקת החוקים נגד תנועת החרם על ישראל, המוציאים אותו אל מחוץ לחוק בבריטניה ובקנדה, על ישראל לנצל את המומנטום לפעולה דיפלומטית, שתדחוף את כל מדינות האיחוד האירופי ללכת בעקבותיהן ולחוקק חוקים ברוח זו.

* אירופה נאבקת על דמותה – מה קרה השבוע באירופה?

ממשלת בריטניה החליטה על חוק למלחמה ב-BDS, המוציא אל מחוץ לחוק את ההסתה לחרמות על ישראל ומגדיר אותה כתופעה אנטישמית.

ומה עוד קרה השבוע באירופה?

קרנבל אנטישמי בקמפוסים, במסגרת "שבוע האפרטהייד הישראלי". שבוע השיא של תעשיית השקרים האנטי-ישראלית ושל הדה-לגיטימציה לישראל.

אז איזוהי אירופה האמתית?

אלו ואלו פניה של אירופה. באירופה מתקיים מאבק על דמותה, בין בני אור ובני חושך, בין הנאורות לאנטישמיות. יש המנסים להשתחרר מהמסורת האנטישמית של אירופה, שהמיטה על היבשת אסונות כבדים ויש המתעקשים להיאחז בה.

המזוויע בכל העניין, הוא השתתפותם של ישראלים ויהודים באורגיה האנטישמית הזאת. ישראלים מסוגו של המטורף אודי אלוני, המכנה את מדינתו באוזני מאזיניו הגרמניים (!) "מדינה פאשיסטית" ומגנה את ממשלת גרמניה על שהיא שולחת נשק לישראל, נשק המגן על חייו ומאפשר לו לפעול נגד מדינתו.

אבל האמת היא שבעניין אודי אלוני, מי שאשם זה אני.

בתור משלם מיסים אני מממן את יצירתו האנטי ישראלית.

* הפילוסופיה של החינוך מחדש – ד"ר ענת רימון אור, היא מרצה לפילוסופיה ולסוציולוגיה של החינוך במדרשה לאמנות במכללה האקדמית בית ברל. מהי הפילוסופיה החינוכית שלה, שעליה היא מחנכת את תלמידיה? בית המשפט העליון העז לדחות עתירה של מחבל. הדוקטור לפילוסופיה של החינוך מחדש הבהירה מה יעשה לשופטים אם חלילה השמאל הרדיקלי יעלה לשלטון בישראל: "בבוא היום יעמדו שופטי בית המשפט העליון לדין על אשמת בגידה בדרגה חמורה ביותר. תקוותי שייתלו כמו אחרוני הפושעים נגד האנושות על כל הזוועות שהם עזרו לעולל לפלסטינים."

ננסה לדמיין את ה"בבוא היום" הזה. שרת המשפטים לאה צמל והיועץ המשפטי לממשלה מיכאל ספרד מקימים בתי משפט שדה שידונו לתלייה את שופטי בית המשפט העליון על שיתוף פעולה עם המשטר הציוני. על ההוצאה לפועל יהיה אחראי ראש השב"כ עזרא "גזנגה" נאווי. שר החינוך אודי אלוני יורה למנכ"לית משרדו ענת רימון אור להקים מחנות לחינוך מחדש של הסוטים. שר התעמולה גדעון לוי יהיה אחראי על חינוך ההמונים בכלי התקשורת.

גם עודא בשאראת, במאמר ב"הארץ", פתח צוהר לצפוי לנו אם הם יעלו לשלטון. למשל, כך הוא כתב על שופטי בג"ץ שהעזו לדחות את עתירת המחבל: "אני מבטיח לכם, ועכשיו ברצינות, שאחרי סיום הכיבוש, והדבר עוד יקרה בחיינו, אנשים אלה יוקעו כמי שגררו את היהודים לבוץ הכיבוש בכך ששימשו ריפוד פוליטי, משפטי ומוסרי לו."

ועכשיו נבאר. כשהוא מדבר על סיום הכיבוש, לאיזה כיבוש הוא מתכוון? ביהודה ושומרון? הנה, כך הוא כותב. "עכשיו נראה את הפרופסורית רות גביזון מסבירה לנו איך מדינה יכולה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית. גם שמנת וגם בשר חזיר."

כלומר, מדינה אינה יכולה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית. וכיוון שבשאראת וענת רימון אור הם שוחרי הדמוקרטיה, ברור שסיום הכיבוש הוא קצה של המדינה היהודית.

ולמה מתכוון בשאראת כשהוא מדבר על הוקעה? שמא כוונתו למונח הוקעה בלשון התנ"ך (למשל – במדבר כה, שמ"ב כא ועוד), כלומר לאופן שבו מציעה ד"ר רימון אור לנהוג בשופטי העליון?

במערכת המשפט הצודקת שיקימו אור ובשאראת, מה יהיה דינם של מחבלים שרצחו יהודים? "ואם באינטלקטואלים עסקינן, האם אין צדיק אחד מקירבם שיעלה את התהייה איפה הפגם במציאות שמדרבן ילדה לצאת ולדקור יהודי? האם היא שונאת את היהודי בגלל יהדותו, או אולי מכיוון שהוא כובש? הרי הילדה הזאת לא הכירה מעולם יהודי לא כובש. הגיע הזמן לחשוב על הילדה הזאת כקורבן לפני הוקעתה כמחבלת, ומהר לרוקן מחסנית בגופה הדק."

הבה נפרש את הטקסט. קודם כל, אין המדובר במחבלת אלא בילדה. אין להוקיע אותה, כלומר אין לנהוג בה כפי שהוא מציע לנהוג בשופטי בג"ץ – "לרוקן מחסנית בגופה הדק." איזה מטעמים עושים שונאי ישראל מעיוות דבריו של הרמטכ"ל. ה"ילדה" רוצחת היהודים צודקת. היא אינה מכירה יהודי שאינו כובש, ולכן בצדק היא רוצחת יהודים. בכך שהיא רוצחת יהודים, היא קורבן. ומהו הכיבוש – כבר למדנו.

אבל לזכותו של בשאראת ייאמר, שהוא מגלה נדיבות ומציע לפושעים הציונים טיפ, כיצד אולי יוכלו לשרוד את שלטונם במדינה שתקום על חורבות מדינת הכיבוש היהודית. זו הצעתו לשופטים: "כדאי להם כבר עכשיו לחפש אליבי."

וזו הצעתו הנדיבה לגלעד ארדן: "אם יש לך, השר ארדן, איזה חבר ערבי מימים שבהם לא הבדילו בין אדם לאדם ובין גווייה לגווייה, חדש מהר את הקשר איתו. זה אליבי לא רע."

והעיקר – לא לפחד כלל.

* גדעון לוי ומלחמתו באנטישמיות – בספרו "על מדרונות הר געש" מספר עמוס עוז על הרצאה שנשא באוניברסיטה בגרמניה. אחת הסטודנטיות, פעילת שמאל רדיקלי אנטי ישראלי, שאלה אותו האם הדור של הורינו הגרמנים אינו נושא באחריות לאסונם של הפלשתינאים, כיוון שבגלל מעשיהם היתה הנכבה?

עוז השיב לה בסרקזם: בוודאי שדור ההורים שלכם אחראי לאסון של הפלשתינאים. הוא אחראי בכך שהוא לא עשה עבודה טובה. הוא לא השלים את המלאכה. אלמלא התרשל, אילו היה עושה את מלאכתו עד תום, לא היתה בעיה לפלשתינאים...

נזכרתי בסיפור עקב פשקוויל נאצה נגד קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, התומכת בישראל ומוכרת לה צוללות, שכתב גדעון לוי ב"הארץ". משפט המפתח במאמרו: "גרמניה נושאת חוב היסטורי כבד לעם היהודי. היא גם נושאת חוב עקיף לעם הפלסטיני, שישראל הוקמה בעקבות השואה על חורבות ארצו."

זאת מהותה של מדינת ישראל על פי לוי. מדינה שקמה על חורבות ארצו של העם הפלשתינאי, תוך ניצול השואה ובהעלמת עין של העולם בשל השואה. ולכן מפעל חייו של לוי הוא לשים קץ לקיומו של העוול הזה.

לוי, המעריץ את המחבלים רוצחי יהודים ותומך בכל גורם אנטישמי בעולם (דוגמת "ראיון" סגידה מביך עם גדול המסיתים האנטישמיים מאז מלחמת העולם השנייה רוג'ר ווטרס)  השתלח במרקל והאשים אותה ב...אנטישמיות, לא פחות. "אנטישמיות חדשה היא להתעלם ממצוקות הפלסטינים, שאין להם זמן אחר מלבד ההווה כדי להשתחרר מכבליהם. לא להבין שלא מגיע להם לחיות עוד 50 שנה תחת ישראל. לא להכיר בכך שמגיע להם שאירופה, וגרמניה בראשה, תעשה למענם, דווקא בגלל העבר הרודף."

* תהום – בתכנית הבוקר שלו בגל"צ ביום שלישי, התמקד רזי ברקאי במלחמה ב-BDS. הוא ראיין ישראלים ויהודים במקומות שונים ברחבי העולם שסיפרו על האופן שבו הם נאבקים בתופעה. במקביל, גדעון לוי מטיף בכל מאמריו ב"הארץ" ובחו"ל בעד ה-BDS.

מדוע אני מציין זאת? כדי לקעקע את המושגים: "השמאל" ו"התקשורת השמאלנית". אלה הנוקטים במושגים הללו, עושים זאת כדי להכליל בצוותא חדא את רזי ברקאי וגדעון לוי, לרוב בניסיון להציג את שניהם בדמותו של גדעון לוי. והאמת היא, שבין השמאל הציוני, שרזי ברקאי הוא איבר מאבריו לבין השמאל האנטי ישראלי, שגדעון לוי הוא דוברו הראשי, פעורה תהום.

דעותיי הפוליטיות רחוקות מאלו של ברקאי, ולא אחת ביקרתי אותו על השימוש הדמגוגי שהוא עושה במיקרופון להנחלת השקפותיו. אבל אני יודע, שבסופו של דבר, בקו ההפרדה האידיאולוגי האמיתי, הוא ואני נמצאים באותו מחנה ציוני דמוקרטי. מעברו השני של קו ההפרדה, במחנה האנטי ציוני ואנטי דמוקרטי, נמצאים רוגל אלפר ואיתמר בן גביר.

* שכחו מה זה להיות יהודים – בכתבה בוויינט תוארו תקיפות אלימות של גרמנים על ריכוזי פליטים, כולל יידוי בקבוקי תבערה לעבר מרכזים מאוכלסים ועוד. בין המגיבים בטוקבקים, היו שהצדיקו את המעשים הנפשעים. וכאשר יהודים מזדהים עם גרמנים המבצעים פשעי שנאה גזעניים, אין מילים לבטא את הזעזוע. הם שכחו מה זה להיות יהודים.

* ישיבת מיר החליטה לעבור מיידיש לעברית – יש לקוות שזה הצעד הראשון בחזרתם בתשובה, ושעוד נראה אותם מאמצים את הציונות, נאמנים למדינה היהודית ומשתתפים בהגנה על קיומה וביטחונה.

* קזינו בישראל: מערכה ראשונה – כבר ב-1958 החל להתגלגל רעיון העוועים של הקמת קזינו בישראל. אז לא היה מדובר באילת אלא בשבי ציון. היזם והמשקיע היה איש עסקים ששמו לוריא, שהיה מקורב לראשי מפא"י, שהיו אז בשלטון. בראש המצדדים היה שר האוצר לוי אשכול, שארבע שנים מאוחר יותר נבחר לראשות הממשלה. בראש המתנגדים – שר החינוך זלמן ארן.

נקווה שכמו הניסיון ההוא וכל הניסיונות שבאו אחריו - גם הניסיון הנוכחי לא יצא לפועל.

* ביד הלשון:  המון טיפות המים – בשעה טובה ומוצלחת נפתחו סוף סוף ארובות השמיים. סוף סוף גשם!

"גשם גשם משמיים..."

ומה ההמשך?

עוד מהגן אנו יודעים: "כל היום טיפות המים."

זאת טעות.

לא אלו מילות שיר – לא "כל היום טיפות המים" – אלא "קול המון טיפות המים." השיר הוא "היורה", אותו כתב יחיאל הלפרין, אביו של המשורר אוריאל שלח הלא הוא יונתן רטוש. הלחין יואל אנגל.

 זה השיר במלואו:

גשם, גשם, משמיים

קול המון טיפות המים

טיף-טיף-טף, טיף-טיף-טף

מחאו כף אל כף

טיף-טף, טיף-טף

טיף-טיף-טף, טיף-טיף-טף

מחאו כף אל כף!

להב אש חוצה שמיים

מעוור את העיניים

בריק-וברק, בריק-וברק

זה הבריק הברק

בריק, ברק, בריק, ברק

זה הבריק הברק

בריק, בריק, ברק

בריק, בריק, ברק

קול אדיר מן השמיים

מחריש את האזנים

רם-רעם, רם-רעם

זה הרעם ירעם

רם רם, רם רם

זה הרעם ירעם

רעם רעם, רעם רעם!

ומה היתה ההשראה של הלפרין? מהיכן "קול המון טיפות המים"? מן התנ"ך. במלכים א' פרק י"ח נכתב: "וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְאַחְאָב: עֲלֵה, אֱכֹל וּשְׁתֵה, כִּי קוֹל הֲמוֹן הַגָּשֶׁם."

המון במובן של שפע, או אולי המון במובן של רעש.

ועוד ביטויים בעברית שמקורם בפרק י"ח במלכים א': "עוכר ישראל", "פוסח על שתי הסעיפּים", "אין קול ואין עונה" ו"משנס מתניו".

* * *

מנחם רהט

מוסר הוטנטוטי

הרמטכ"ל גדי אייזנקוט מנסח מחדש את דברי הנשיא ריבלין:

 בני עמי בחרו לרוקן מחסנית על ילדה בת 13!

טוביה ינאי וייסמן הי"ד נרצח לשווא, ודמו על מצפונם של מפקדיו שמנעו ממנו לשאת עימו בחופשה את נשקו האישי. אבל למה לבוא בטענות למפקדים הישירים, כשהרמטכ"ל גדי אייזנקוט, מצהיר: "לא הייתי רוצה לראות חיילים מרוקנים מחסנית על נערה בת שלוש-עשרה עם מספריים"?

אם זה מה שמעסיק את הרמטכ"ל, מדוע שמפקדים יאשרו נשיאת נשק אישי לחייל, שעוד עלול, רחמנא ליצלן, לרוקן באמצעותו מחסנית על מחבלת בת 13 עם מספריים?

וייסמן היה חייל צה"ל בחופשה רגילה. הוא התחנן לצאת עם נשק הביתה, אך סורב. בחופשתו נקלע לפיגוע בשער בנימין, שמע צעקות, ורץ להסתער בידיים ריקות על שני הסכינאים, בני 14. על תעוזתו שילם בחייו. אילו היה נשק בידיו, מן הסתם היה הכול מסתיים אחרת. שני הרוצחים בני ה-14 היו מחוררים למוות מכדורי מחסניתו. (מה חבל, שרק אחר שברחו הסוסים נזכרו לסגור את שערי האורווה, ולחייב יציאת חיילים לחופשה רק עם נשק).

כשהתמנה אייזנקוט, חשבנו שקיבלנו רמטכ"ל גולנצ'יק גזעי, עם סכין בין השיניים ורצח בעיניים. אבל מסתבר שקיבלנו רמטכ"ל שלום עכשיו'ניק. סוג של תיאורטיקן צבאי, יפה נפש, שמקומו במגדל השן האקדמי ולא בשדה הקרב הסכינאי. "צה"ל לא יכול לעבוד בסיסמאות כמו 'הקם להורגך השכם להורגו'," אמר בבוז לתלמידים.

סיסמאות, אה??? ומה עלינו לעשות עם: "ושבו בנים לגבולם", "לשנה הבאה בירושלים", "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", ועוד? רק סיסמאות? אולי באמת נמחק אותן מן הלקסיקון, ונלך על יפייפיות מזוייפת, שהורגת בנו?

אבל היו גם אלופים אחרים בצה"ל. הצבא צועד לא רק על קיבתו, אלא גם על סיסמאותיו. כשאייזנקוט היה ילד בן 6, ניסח אלוף חיים בר-לב, סגן הרמטכ"ל ערב מלחמת ששת הימים, את הסיסמה שליוותה את הלוחמים בכל החזיתות: "לדפוק אותם חזק, מהר ובאופן אלגנטי."

אלוף דוד אלעזר קרא לחייליו בקרב על הגולן: "לשבור לאוייב את העצמות."

שתי סיסמאות אלה היו רק תרגום לשפה הצה"לית, של סיסמת הקם להורגך השכם להורגו.

שלוש שנים לפני כן, כשאייזנקוט היה זאטוט בן 3, קבע מייסד צה"ל דוד בן גוריון, סיסמה שאמורה לנתב את דרכם של מפקדי צה"ל לדרגותיהם: "תדע כל אם עברייה, שהפקידה גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך."

האומנם? ספק אם כיום יכולה אם עברייה לישון בשקט,  כשמפקדו העליון של בנה, מתייחס בבוז לעקרון המוסרי מן המעלה הראשונה: הקם להורגך השכם להורגו. כל כך פשוט. כל כך נכון. כל כך צודק. כל כך מוסרי. רק עמדה אנטי מוסרית בעליל, עלולה להבטיח פוליסת ביטוח חיים לאוייב הקם להורגך, גם אם לא לכך בדיוק התכוון המשורר.

פעם עבד עם ישראל אחרת. במלחמת ששת הימים הורה הדרג המדיני לצה"ל לפעול ברוח הקם להורגך השכם להורגו. לא צריך הרבה דמיון כדי לשער, מה היה קורה לעם ישראל, אלמלא הזדרז חיל האוויר להשמיד את חיל האוויר המצרי בעודו על הקרקע. מזל שהרמטכ"ל דאז לא היה אייזנקוט.

בימים ההם האמינו מפקדי צה"ל באמיתות הסיסמה 'המעז מנצח', והפנימו שמי שיורה ראשון נשאר בחיים. בלי אבל ובלי חבל. בימי המתח של יוני 1967, כשהאוייב ליטש נשקו והשמיע ביהירות איומי השמדה, התייצבו אלופי צה"ל בלשכת ראש הממשלה לוי אשכול, ואיימו לזרוק את הדרגות ולתלות את המדים, אם לא יורה לצה"ל לצאת מיד למלחמת מנע, ברוח 'הסיסמה' ההיא, מצילת חיים, ולפיו כל מי שקם להשמידך, דמו בראשו. וכל השאר היסטוריה.

דווקא כשצה"ל נמנע, במלחמת יום הכיפורים, מחמת לחץ אמריקני אווילי, מאימוץ 'הסיסמה' הקיומית הזו – הוכתה ישראל מכה נוראה, שהסבה לה אלפי קרבנות שווא. (רק בחסדי שמים ועוז רוחם של הלוחמים, נתהפך הגלגל והמלחמה הסתיימה בגדול שבניצחונות: כוחות צה"ל ניצבו במרחק יריקה מקהיר ובפאתי דמשק).

אז איך קרה שסיסמת חיים מוסרית וצודקת מאין כמוה, הפכה ל"סיסמה שצה"ל לא יכול לעבוד לפיה"? מניין באה לו השיטה הנוצרית של הושטת הלחי השנייה?

יש אומרים כי יש כאן פזילה שמאלה. אבל יש מעריכים, שאייזנקוט, אמנם יליד הארץ, פועל ברוח 'הסיסמה', שיותר משקשה להוציא את היהודי מהגלות, קשה להוציא את הגלות מהיהודי. מסתבר שלפעמים גם ילידי הארץ נותרו בגלות מנטלית. שם, בגלות, היה זה אך טבעי שיהודי חוטף בעיטה ממגפיו של הגוי, ובולע את הרוק בשקט. לא מרוקן מחסנית, לא מקדים תרופה למכה. עכשיו הבנו שגם במולדת יש לפעמים שפיפות גלותיות. אַל תרגיזו. אַל תעירו. אַל תרוקנו מחסנית ברוצחת חמושה במספריים.

אילו רוקן לוחם יס"ם המנוח צ'רלי שלוש הי"ד את המחסנית לעבר המחבל שרצח בירושלים ב-1990 שני ישראלים, הוא היה ממשיך לחיות. אבל האיש האמיץ טמון עמוק באדמה, רק מפני שחשש לרוקן מחסנית על הרוצח. הוא הסתפק בפציעת הרוצח, ובתמורה שוּסף בסכין נסתרת שהחביא המחבל.

כבר אז, מסתבר, חשבו אייזנקוטית. באתר הזיכרון הרשמי של משרד הביטחון כתבו שטות מופלגת זו: "אף כי היתה בידי שלוש הברירה לירות במחבל ולהורגו, הוא נמנע ודרש ממנו להיכנע, מתוך אמונה עמוקה בזכות המוחלטת של הזולת לחיות."

הבנתם את הטימטום הזה? – זכות מוחלטת של הזולת לחיות, גם אם הוא רוצח כפול! לא להאמין. וזה נקרא אצלם מוסר? מוסר של הוטנטוטים!

אבל למה להתפלא על אייזנקוט? ככלות הכול, הוא רק מיחזר את אמירת ההבל של נשיאנו הדגול: "בני עמי בחרו בדרך הטרור" – לשפה אייזנקוטית: בני עמי בחרו לרוקן מחסנית על ילדה בת שלוש-עשרה.

* * *

נעמן כהן

מבֶּרְל המחנך 1936 לחינוך ב"בית בֶּרְל" 2016

בנאום 1 במאי 1936 שפורסם בדבר 4 במאי 1936 אמר ברל (בארי) כצנלסון הכהן, ממנהיגי הציונות הסוציאליסטית את הדברים הבאים:

"... היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אוייב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את ליבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מיני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט."

בֶּרְל כצנלסון היה מראשי היישוב, יושב ראש משותף של הקרן הקיימת לישראל, ממייסדי ההסתדרות, "קופת חולים כללית", "סולל בונה", "בנק הפועלים", "המשביר לצרכן". היה דירקטור באוניברסיטה העברית, מייסד הוצאת הספרים "עם עובד", מייסד ועורך עיתון "דבר" עד פטירתו, ונחשב כמחנך הדור הצעיר וכבעל כסמכות רוחנית בתנועת העבודה.

מאז עלייתו לארץ ישראל עסק בֶּרְל כצנלסון בשאלות חינוך של היישוב בכללותו ושל תנועת העבודה הציונית בפרט. בוועידה הרביעית של מפא"י שהתקיימה בתרצ"ח [1938] הציג כצנלסון בפומבי את חזונו על אודות בית מדרש של תנועת העבודה. שבועות ספורים לאחר מותו, בספטמבר 1944, הוחלט על הקמת בית מדרש למדריכי נוער ופעילי תנועה על שמו של ברל כצנלסון.

טקס הנחת אבן הפינה למוסד התקיים ביום השנה השני לפטירתו, 21 באוגוסט 1946.

"בית ברל" הוקם ב-1949, על שטחי חוות קלמניה, כמוסד רעיוני חינוכי של מפא"י, שנועד להגשים ולהנציח את מורשתו האידיאולוגית של ברל כצנלסון.

בקיץ 1968 פורסם מנשר שבישר על הקמת המכון האוניברסיטאי לחקר ולהשכלה ע"ש בֶּרְל כצנלסון, ובאוקטובר 1970 הכירה המועצה להשכלה גבוהה בסמינר כמכללה אקדמית לחינוך.

והנה כאילו כדי להמחיש את דבריו של ברל על שונאי ישראל מתוכנו המזדהים עם אויבנו קמה מחנכת מ"בית בֶּרְל" (לא סתם מחנכת אלא ד"ר לחינוך) בשם  ענת אור ומעלה משנה חינוכית בה היא מזדהה עם דעא"ש, ורואה בו ארגון "שובה לב".

http://flix.tapuz.co.il/v/watch-4381914-.html

הזדהותה של ד"ר אור עם דעא"ש ועם הרציחות של הפלישתינאים נובעת לדבריה בגלל שהם נפגעו ע"י הפלישה האמריקאית לעיראק.

מן הסתם, בדומה ליהודייה הלסבית גרטרוד שטיין, שקראה להעניק לאדולף היטלר פרס נובל לשלום, כי על ידי גירוש היהודים והגורמים הדמוקרטים והשמאליים, הוא מסיר את כל הגורמים לסכסוך ומאבק מגרמניה, וכך הוא מביא שלום, היתה ה"מחנכת" אור טוענת כי לאור סבלם של הגרמנים מפלישת "מדינות ההסכמה" לגרמניה, והשפלה שספגו הגרמנים בחוזה ורסאיי, היא רואה את היטלר כ"שובה לב".

ד"ר ענת אור אינה מסתפקת בכך והשבוע לאור פסיקת בג"ץ בעתירתו של איש החמאס אל קיק, הצהירה שיש להעמיד את שופטי בית המשפט העליון לדין על אשמת בגידה בדרגה החמורה ביותר. והיא מקווה שהם ייתלו כמו אחרוני הפושעים נגד האנושות על כל הזוועות שהם עזרו לעולל לפלסטינים.

לאור הביקורת עליה היא הצהירה "אני אם חד הורית ומפחדת, אבל לא אתן לזה לשתק אותי. אני נסערת..."

לא ברור כיצד חושבת אותה "מחנכת" אינטילגנטית, בעלת תואר ד"ר, שהיא היתה מצליחה לחיות כאם חד הורית תחת שלטון המדינה האיסלמית או חמאס? ומדוע היא אינה מפחדת דווקא מהם? אבל כנראה שבין האידיאולוגיה שלה למציאות אין כל קשר. 

נאמר ברורות, אם זו המשנה החינוכית שאליה מחנכים במוסד "בית בֶּרְל" (האמור לחנך ע"פ משנתו של בֶּרְל כצנלסון) מוטב לסגור כליל את המוסד.

אין חשש ל"מחנכת". ד"ר ענת אור תמצא לה ודאי בקלות פרנסה טובה בעשרות הארגונים הממומנים ע"י שנאת ישראל.

מטבנקין המחנך לג'יהאד האיסלמי

השותף לברל בתנועת העבודה (וגם בר הפלוגתא שלו בדברים רבים), היה המנהיג הפוליטי והאידיאולוגי של "הקיבוץ המאוחד" ותנועת "לאחדות העבודה". יצחק טבנקין.

טבנקין הכתיב לתנועתו את תורת החינוך. (טבנקין ידע לדבר. לא ידע לכתוב. לא תמיד ניתן היה לסכם את דבריו. הכול היה מבולבל).

באוגוסט 1942, עם התקדמותו של רומל עד שערי מצרים. נערך כנס מחנכים של "הקיבוץ המאוחד". בכנס נשא טבנקין דברים בנושא: "בית הספר והמלחמה". סיכום דבריו נחשב מאז האידיאולוגיה החינוכית של "הקיבוץ המאוחד."

בתחילת דרכו ב-1923, כאב לילדיה של אווה, ראה טבנקין במשפחה ובילד את המרכז בחיי הקיבוץ. האישיות והתפתחות הילד סבר, הינן מטרות בפני עצמן ולא אמצעי למטרה כללית –  למשק, או למדינה. חברה חופשית המקריבה את ילדיה לצרכיה לא תתקיים. וחשוב לא לנתק את הילדים מאימותיהם וממשפחתם. טבנקין היה אף בעד לינה משפחתית.

בהשפעת מנהיגי "דרור" בפולניה, המאבק נגד הרביזיוניזם, עליית הפאשיזם בעולם, המרד הערבי, המאבק עם בֶּרְל על איחוד התנועה הקיבוצית, הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, ובעיקר השפעתה של חומה חיות – המאהבת שלו, שינה טבנקין את תפיסתו החינוכית.

בנאומו "בית הספר והמלחמה" המליץ טבנקין על מתן "חינוך ספרטני" לילדי הקיבוץ. חינוך הדומה לחינוך "השומרים" בספר "המדינה" של אפלטון. טבנקין צפה עתיד של מלחמות. כל עוד ישררו בעולם ניגודי אינטרסים, עד למהפכה העולמית אשר תקים "ברית-מועצות של העמים" – יש לחנך את הילדים למלחמה, ובמיוחד למלחמה ממושכת נגד הערבים.

"מינקותם," אמר, "ראוי לגדל את הילדים בבית מפולש לרוח השדה המחסנת." מוטב, אמר, שבית-הילדים לא יהיה בנוי בטון כלל. לגננות המליץ על מתן אקדח צעצוע בגיל הגן, ולמורים אימון ילדי בית-הספר באבן ובמקל.

"הדבקות, המסירות, וההקרבה, יקבעו את לימודי ההיסטוריה, הספרות והתנ"ך. הילדים יתחנכו על מעשי הגבורה בתולדות היהודים." כדאי ללמוד, המליץ, כיצד הכשירו הנאצים את הנוער שלהם למלחמה, וכיצד עשתה זאת רוסיה. דרושה מיליטריזציה של החינוך. "העוֹבדות בבית הילדים, המדריך בתנועת הנוער, המגויס לצבא או להגנה, הכול נתונים לארגון אחד – 'הקיבוץ המאוחד' – ארגון קולקטיבי אשר אידיאל אחד, רוח אחת מפעמת בו."

ארקה ויינר-ישראלי עמל קשות, שנים לא מעטות, על הכנת מסד רעיוני לתוכנית הלימודים של "הקיבוץ המאוחד". הוא ניסח מערכי שיעור לנושא: לימוד "הקיבוץ" כחלק מלימודי חברה הכוללים: ציונות, סוציאליזם, תנועת הפועלים בא"י, והתיישבות. המערכים כללו מאה שעות לימוד, מתוכם חצי על "הקיבוץ המאוחד". למשל:

קומוניזם: חברה אנושית ללא קניין פרטי והבדלי מעמדות, שכל אמצעי היצור בה שייכים לכלל. קומונה: קהילה ישוב אנשים החיים ביחד בחברה עם שוויון כלכלי.

תורת הקבוצה: הקבוצה קמה כדרך ליישוב א"י לכיבוש קרקע ועבודה. אדמה שאינה קניין הפרט, עבודה עצמית, צריכה משותפת, וחיי קומונה.

יסודות הקבה"מ: התיישבות משותפת ביישובים קומוניסטיים גדולים ופתוחים. כיבוש העבודה לפועל העברי. חברות בהסתדרות.

כיבוש: המושג "כיבוש" הוא אחד ממושגי הציונות ובתנועת הפועלים. "כיבוש קרקע" היאבקות עם כוחות עויינים אנגליים ערביים. האדמה לא נגאלה בכסף, ולא ע"י הגנה, אלא רק ע"י התיישבות. "כיבוש העבודה".

בשנת 1950 יצא סוף סוף הספר לאור: "ארקה ישראלי – הקיבוץ המאוחד – תוכנית לימודים". מאושר אץ רץ ארקה, והעניק את הספר למורהו הרוחני – טבנקין.

מיד לאחר מלחמת ששת הימים יצחק טבנקין, מנהיג מפלגת "לאחדות העבודה" ו"הקיבוץ המאוחד", קרא להתיישב בכל השטחים המשוחררים.

אנשים נזכרו בהמנון הפלמ"ח שדיבר אפילו על כיבוש שתי גדות הירדן (מן הים עד המדבר). מנהיג הפלמ"ח – יגאל אלון, דווקא הסתייג. הוא פחד משליטה על המוני ערבים. הוא הציג תוכנית מדינית שונה מטבנקין. לפי תוכניתו של אלון – ישראל תוותר על רוב השטחים המיושבים ביהודה ובשומרון ותשאיר ברשותה את בקעת הירדן שאליה תחובר גם חברון. אלון גם תמך ועזר בהקמת קריית ארבע.

בסוף החופש הגדול של 1967 נאספנו, כל ילדי הקיבוץ ב"חטיבת בני הקיבוץ המאוחד", לכנס בחרמון. לאחר מסע רגלי ארוך התאכזבו קשות. הסתבר לכולם שאין למעלה בכלל שלג.

יגאל פייקוביץ-אלון, מפקד הפלמ"ח האגדי (שהמפא"יניק משה דיין גנב לו את תהילת מצביא הניצחון) ירד מהשמיים בהליקופטר ודיבר על חשיבות ההתיישבות בגולן. יצחק נוסנבוים-בן-אהרון הסביר שיש לקרוא לתושבי השטחים "פלישתינאים" ע"ש הפלישתים. (כך אני נוהג עד היום ואהוד בן עזר מצנזר ומתקן אותי).

אברהם הרצפלד קרא לחדש את ימי חומה ומגדל – ימי תל-עמל וחניתה. ההבדל, הוא אמר, הוא רק בכך כי אז מצווים היינו לעשות את הדבר מאחורי גבם של השליטים הזרים, בחשכת-לילה, ואילו היום השליטה בידינו היא.

עוד בטרם עיבדה הממשלה תוכניות להתיישבות בשטחים, ליווה אברהם קרמרז'-כנעני את אנשי הגליל שעלו להתיישב בעליקה, מחנה צבאי סורי נטוש ברמת הגולן. מזכירות ברית התנועה הקיבוצית לא הגיעה לכלל החלטה בדבר ההתיישבות בשטחים. בניגוד לאנשי "הקיבוץ המאוחד" – אנשי "השומר הצעיר", התנגדו בכלל להתיישבות. חברי  "האיחוד" טרם החליטו.

אברהם קרמרז'-כנעני בא בדברים עם עוזי פיינרמן, מזכיר "תנועת המושבים", והציע לו לשתף פעולה עם "הקיבוץ המאוחד" ביישוב השטחים ברמת הגולן ובבקעת הירדן. שניהם הסכימו לפעול יחד. שר החקלאות חיים גבתי זימן את אברהם כנעני להשתתף בישיבה עם סגן מנהל תה"ל – רפי קורביץ, בה נדונה שאלת המים לבקעת הירדן. איש תה"ל קבע, שהאפשרות  היחידה להשקיית שטחי הבקעה היא ע"י קידוחים במקום. נעשו מיספר קידוחים בתוצאות טובות, ואז הוקמו מיספר ניכר של ישובים מעמק בית שאן עד ים המלח, לאחר מכן התחילו לשאוב ישירות מן הירדן. למשקי דרום רמת הגולן הוזרמו מים בשאיבה מהכנרת, ואילו לגבי צפון הגולן כרו מאגרים.

חיים סויטץ'-גבתי אף הרהר על התיישבות בעזה. בוועדת השרים לענייני התיישבות שקיימה דיון בנושא ההתיישבות בחבל עזה. ב-2.6.70, הציע שר-החקלאות חיים גבתי, שהיה "יונה צחורה" בתפיסתו הפוליטית, להקים שכונה יהודית בפאתי העיר עזה. "הממשלה החליטה שהיא מיישבת 250 משפחות בחברון" – אמר גבתי באותו דיון – "היא מקימה שם שכונה ותדאג למקורות תעסוקה בשבילם. מדוע אי אפשר לעשות דבר כזה ליד עזה? האפשרות ליצור שם מקום ל-250 משפחות קלה יותר מאשר בחברון."

גבתי לא היה איתן בהתמדתו לעמוד על רעיונותיו וההצעה להקים שכונה יהודית בפרברי עזה נגוזה. תוכניות ההתיישבות היו גדולות הביצוע לא כל כך.

חמישים שנה מאוחר יותר, בן קיבוץ חפציבה של "הקיבוץ המאוחד" לשעבר, כתב "הארץ" האקטיביסט הפרו-מוסלמי אורי משגב – נאבק למען הכיבוש הערבי ומצהיר: "אם הייתי פלסטיני בן 16 הייתי הופך למחבל." ("הארץ" 19.2.16).

מסתבר שניתן לעבור מתורת החינוך של "הקיבוץ המאוחד" לתמיכה באידיאולוגיה של הג'יהאד המוסלמי התומכת ברצח יהודים, ולתמוך במבצעיה.

הצעה לתוכנית לימודים חדשה במערכת החינוך הישראלית

לאור הדיונים האחרונים על התכנים של מערכת חינוך הישראלית אני מציע להכניס את השיר הבא של ביאליק כשיר חובה:

מִי צָרַת הַאוּמָה בִּלְבָבוֹ לא נָגָעָה?

לִבְשׁוּ-נָא עֹז! דִּרְכוּ-נָא עֹז!

לְעֶזְרַת הָעָם! לְעֶזְרַת הָעָם!

בַּמֶּה? אַל-תִּשְׁאָלוּ – בַּאֲשֶׁר נִמְצָאָה!

בְּמִי? אַל-תִּבְדֹּקוּ – כֹּל לִבּוֹ יִדְּבֶנּוּ!

מִי צָרַת הָאֻמָּה בִּלְבָבוֹ נָגָעָה –

הַמַּחֲנֶה יֵאָסֵף, אַל-נָא נַבְדִּילֶנּוּ!

על המחנך והמורה לאזרחות רק להסביר כי בימים אלו מילותיו של ביאליק מקבלות משנה חוזק. ועל כל תלמיד להזדהות עם צרת האומה הערבית-מוסלמית, ולהילחם בכיבוש היהודי.

"פיהרר פרינציפ" הטריק של יאיר לפיד

אחד העקרונות החשובים של האידיאולוגיה הפאשיסטית והנאצית היה "עקרון המנהיג" ("פיהררפרינציפ"). המדינה מתגלמת במנהיג.

 הפיהרר (בגרמנית: Führer: מנהיג) הוא ראש המדינה. הוא שליט אבסולוטי ולו הסמכות המוחלטת בכל החלטה בענייני המדינה.

המנהיג הוא בלעדי, אין זכות לערער עליו והוא שולט במדינה עד יום מותו ולאחריו נבחר מנהיג חדש למדינה.

לפי "עקרון המנהיג" ("פיהררפרינציפ"), כל חייל או אזרח מחויב בצייתנות לפיהרר האחראי על כל המדינה ועל כל אזרחיה. כל בעלי התפקידים בממשל כפופים לפיהרר ישירות.

שתי מפלגות בארץ מבוססות על העיקרון הפאשיסטי של "עקרון המנהיג" (פיהרר פרינציפ), "יש עתיד" בראשות יאיר למפל-לפיד, ו"ישראל ביתנו" בראשות איווט אביגדור ליברמן. בשתי המפלגות נעלמה הדמוקרטיה ורק הפיהרר יקבע הכול.

והנה בשקט בשקט (לא בכדי) אישרר לעצמו מחדש הפיהרר-המנהיג של מפלגת "יש עתיד" את עיקרון העבר של "עקרון המנהיג", וקבע שגם להבא הוא יהיה הפיהרר-המנהיג היחידי של התנועה, והוא לבדו יקבע את חבריה ואת האידיאולוגיה שלה.

קבלת עיקרון המנהיג –ה"פיהררפרינציפ", האנטי דמוקרטי ע"י למפל-לפיד לא מונע ממנו ליצור לעצמו את הדימוי כלוחם למען הדמוקרטיה.

איך אמר מקיאבלי, לא חשוב מה אתה עושה, חשוב איך אתה מציג את זה.

מאלי זעירא להרצי הלוי

בגיליון "חדשות בן עזר" 1087 כתבתי על הערכת אגף המודיעין, (בניגוד לדבריהם של ראש הממשלה ושריו), שלפיה יו"ר הרשות, אבא של מאזן, אינו מעודד פגיעה בישראלים, והוא אף מורה למנגנוני הביטחון הפלסטיניים לפעול נגד האלימות שהתפרצה בשבועות האחרונים ביהודה ושומרון.

כתבתי שאם למרות דברי ההסתה הברורים והשקרים הבוטים של אבא של מאזן זו דעת המודיעין, נראה כי יש כאן חזרה נוספת על המחדל של הקונספציה השגויה שהובילה למלחמת יום הכיפורים. אשר לכן יש לפטר מיד את אלוף הרצי הלוי על מנת שלא תחזור הפשלה של אלי זעירא.

והנה ב-24 בינואר הגיע האלוף הרצי הלוי, ראש אגף המודיעין בצה"ל, לקבינט הביטחוני על מנת להגיש הערכת מודיעין שנתית ל-2016. על פי הערכתו, אם לא יתחיל "מהלך מדיני", גורמים נוספים יצטרפו לגל הטרור, ביניהם התנזים "אנחנו קרובים למיצוי הצעדים הצבאיים."

אז ככה, אם מפקד בצה"ל אוחז את הקונספציה שבלי נסיגה ("תהליך מדיני") לא ניתן לעצור את הטרור, מוטב שיעזוב את הצבא וייכנס לפוליטיקה.

אם אכן זו הקונספציה של ראש אגף מודיעין בצה"ל אנחנו מאד קרובים למצבנו ערב מלחמת יום הכיפורים.

* * *

יהודה דרורי

מי הכי טוב בניתוחי לב?

סוגייה זו, של מי הכי טוב בכל נושא רפואי, הינה בעייתית, מפני שאם יאמרו שבבית חולים מסויים, מחלקה מסויימת, היא הכי טובה – טבעי הדבר שכל הנזקקים בארץ ירוצו לבית חולים זה , שכמובן לא יהיה מסוגל לטפל בכולם ויביא למפח נפש לאלפי חולים.

בשעתו כשהייתי פעיל בעמותת הלב בבלינסון, נודע לנו שראש המחלקה דאז (פרופ' סקלרובסקי) – זכה בפרס בינלאומי חשוב מאוד. הוא ביקש שלא נפרסם זאת שמא זה יפגע חלילה במומחי לב אחרים בארץ ומפני שמחלקתו תיסתם באלפי חולים.

צודקים מנהלי בתי החולים שאין לפרסם סקרים מעין אלו, לטוב ולרע... אבל בהחלט על משרד הבריאות לבצע את הסקרים כדי לעמוד על מקצועיותן והישגיהן של המחלקות השונות בבתי החולים בארץ.

* * *

ד"ר גיא בכור

"איאלץ לספר שקרים": טורקיה נגד רוסיה, וההיפך

לפעמים, די בעמידה איתנה כדי להשיג סימפטיה עולמית, ותנאים טובים יותר ברמה הדיפלומטית. כשהם חשים שתמו ימי האימפריה העות'מאנית באירופה, קיוו הרוסים לכבוש את קונסטנטינופול (איסטנבול), ולכן שלחו כוחות צבאיים דרומה. המפקד הצבאי הטורקי-העות'מאני, עות'מאן נורי פאשה, הציב את העיירה פלוונה (כיום בבולגריה) כקו הגנה, והוביל את הצבא שלו לשם. הוא ביצר את קו ההגנה כאשר הצבא הרוסי עשה את דרכו לשם, ביולי 1877. במשך חודשים ניסו הרוסים (בשיתוף הצבא הרומני) לכבוש את היעד המבוצר, אך נהדפו. הרוסים החליטו אז לבצע בדיוק את מה שהם מבצעים כיום בחאלב שבסוריה: להקיף את העיר, לחתוך את קווי האספקה שלה, ולהרעיב אותה, עד לכניעתה. זו אסטרטגיה רוסית מוכרת (אם כי אנו כיום במאה ה-21 ולא במאה ה-19, אך כנראה שההיסטוריה אינה משתנה. (כאשר הבין שהעיר תיפול לבסוף, רצה הגנרל הטורקי לסגת, אך באיסטנבול ראו בקרב הזה עניין של יוקרה, ולכן הוא קיבל פקודה להישאר, והובטח לו סיוע צבאי, שמעולם לא הגיע).

בחורף, דצמבר 1877, היה כבר ברור שהעיר תרעב למוות תוך כמה שבועות. במתקפת לילה מפתיעה ניסה עות'מאן לפרוץ את הקווים הרוסיים, אך התוכנית שלו נכשלה, והוא עצמו נפצע. למחרת נכנע המשמר הטורקי, אך צעדו המפתיע של עות'מאן זכה לתהודה עולמית, וגרם לרוסים לקבל פחות ממה שקיוו לו בקונגרס ברלין. לפעמים, גם צעד קטן יכול לבצע שינוי גדול. אבידות הרוסים בקרב פלוונה: 40,000 הרוגים או פצועים מתוך 150,000 חיילים. אבידות הטורקים: כל 40,000 החיילים המתבצרים נהרגו או נלקחו בשבי.

הסלידה הרוסית-טורקית היא בת מאות שנים של שכנות עוינת. כל עוד היה מדובר בטורקיה חילונית ומודרנית, לא היה אכפת ממלחמות האימפריה העות'מאנית. אך ארדואן הוא הרי סולטן, השואב את הלגיטימציה שלו מן האימפריה, כך שהעבר הוא-הוא העתיד. והעתיד – בעבר. הזייה מתחברת להזייה, מגלומאניה למגלומאניה, על גבול הגיחוך: ה"סולטאן" מקבל את ה"ראיס" בארמון הסולטן החדש והמושחת, בן אלף החדרים, באנקרה: משמר הכבוד הוא כבר משמר של האימפריה העות'מאנית. דאעש חזר למאה השביעית, ארדואן למאה ה-17, ואבו מאזן? אין לו לאן לחזור, כולו הזייה.

חיסול בתי החולים: המפציצים הרוסיים וכוחות אסד כל כך לחוצים להביא לטיהור אתני עצום של סונים, עד שבימים האחרונים הם מפציצים באופן ישיר בתי חולים באיזורי המורדים באידליב, באעזאז, כמו גם בדרום סוריה, ליד דרעא. למרות שמדובר בפשעי מלחמה, אין היסוס במלחמת הקיום הזו, משום שהכוחות של אסד מתקשים להתקדם, והם זקוקים למרחב לחימה פנוי יותר. באיזורים שאינם בשליטתו, כלומר בשלושה רבעים משטח "סוריה", מנהל ארגון הרופאים 153 בתי חולים ומרפאות במדינה.

הרוסים ואסד לא ציפו שתקשורת עולמית תדווח בהרחבה על הרס בתי החולים, ובעצם הרס האנושיות שעוד נשארה במדינה המקוללת הזו, סוריה. שלשום נחרב עד היסוד בית החולים במערת נעמאן (ליד אידליב), אותו ניהל ארגון "רופאים ללא גבולות" (אין לבלבל זאת, חלילה, עם "רופאים ללא גבולות – ישראל", שכאן זו עמותה פוליטית של השמאל הקיצוני), ואחר כך הושמדו בית החולים לילדים באעזאז, בית חולים בטפש, דרום סוריה, ועוד.

זו יכולה להיות התקפה הנועזת של עותמאן נורי פאשה, שכן אפילו ברמת הציניות של העולם, קשה להתעלם מהשמדה שיטתית של בתי חולים. כיון שמשטר אסד הפסיק לאייש את בתי החולים ואולי אפילו זה כבר לא ממש אכפת למישהו בעולם, כולל ממשל אובמה. מצמרר לחשוב מה אותו ממשל תיכנן עבורנו רק לפני שנתיים-שלוש, במסגרת "תוכנית הביטחון" שלו. והיו עוד כאלה בישראל שגם האמינו בזה. לא אנחנו.

ההרס בבית חולים לילדים באעזאז, אתמול. מי עשה את זה? הציר השיעי מאשים את האמריקנים בהפצצה. שגריר בשאר במוסקווה, ריאד חדאד, האשים את "הקואליציה בהנהגת ארצות הברית" בהשמדת בתי החולים. אך ארה"ב אינה מפציצה כלל באיזורים של מערב סוריה, מה גם שארגון רופאים ללא גבולות אישר שמדובר במטוסים רוסיים ושל בשאר. הרי הקמפיין להשמיד בתי חולים מתנהל לכל אורך סוריה, כולל בדרום, וגם שם האמריקנים לא פועלים כלל.

המחנה השיעי לא מפסיק לשקר, כמפלט, ותמיד יהיו כאלה שגם יקנו את השקרים. שקרים מעידים על חולשה, וכולם שם חלשים. זוכרים מה אמרה האורקל מדלפי:"רסן את כוחך, אחרת איאלץ לספר שקרים."

עימות צבאי רוסי-טורקי עלול להתרחש, למרות ההשלכות העצומות, שכן טורקיה חברה בברית נאט"ו, ואם היא תותקף, זה אומר שנאט"ו חייבת לצאת להגנתה. צחצוח החרבות הטורקי מתגבר בשעות האחרונות: "עידן ברית המועצות הסתיים לפני 25 שנים" הכריז אתמול ראש ממשלת טורקיה, אחמד דאוטלו, בביקור התרסה מכוון באוקראינה. "הניסיונות להחיות את ברית המועצות לא יצליחו," המשיך הפרופסור למדע המדינה, והוא המשיך: "אם תמשיך רוסיה להתנהג כמו ארגון טרור, ותמשיך לגרש את האזרחים, נבלום אותה בתגובה קשה מאוד."

הוא גם האשים את הרוסים שמטרתם בסוריה היא הרג מיספר גדול ככל האפשר של אזרחים, תמיכה במשטר בשאר והמשך המלחמה. אתמול האשימה טורקיה רשמית את רוסיה בביצוע "פשעי מלחמה" בבתי החולים.

ומה עונה לו רוסיה? "ימי האימפריה העות'מאנית נגמרו, ולא יחזרו."

שוב, "האימפריה הרוסית" נגד "האימפריה הטורקית", ושתיהן הזויות.

הטורקים מקיימים אימוני ראווה צבאיים ליד הגבול שלהם עם סוריה, בהשתתפות כוחות סעודיים, כלומר המחנה הסוני, המאותת כך למחנה השיעי, שהוא עלול להתערב. כבר עכשיו מפגיזים הטורקים את העיירות שנכבשו בידי הכורדים. "טורקיה לא תאפשר לעיר אעזאז, בצפון סוריה ליפול לידי המורדים הכורדים, ואם כך יקרה, הכורדים ייתקלו בתגובה הקשה ביותר."

כיוון שהכורדים השתלטו על בסיס חיל האוויר מנע' הצבאי, "נהפוך אותו לבלתי שמיש" אם לא ייסוגו משם. אך הכורדים פועלים בחסות חיפוי אווירי רוסי.

מה שקרה הוא שבשל ההפצצות הכבדות של הרוסים, ומדיניות "האדמה החרוכה", נסוגו המורדים הסונים, אך לאסד לא היה מספיק כוח לתפוס את השטחים, ומי שנכנס אליהם היו יחידות כורדיות. את זה טורקיה לא יכולה לקבל. היא חייבת להגן על המסדרון הסוני בין חאלב לגבול שלה, כלומר העיר אעזאז. הטורקים והרוסים ממשיכים להתגרות אלה באלה, והתוצאה עלולה להיות קטלנית

הכורדים ממשיכים להתקדם בצפון סוריה על חשבון המורדים הסוניים המוכים, למשל תל רפעת דרומה לאעזאז, ומחייבים כך את טורקיה להתערב. אם תתערב – תשקע בסוריה. ואם לא תתערב – תשקע באיזורים הכורדיים שלה, שבה מתנהלת כבר מלחמת אזרחים של ממש.

טורקיה המודרנית שקועה כיום במצב הגרוע ביותר שלה מאז הקמתה, נלחמת עם כל שכניה, כשהיא עלולה להתפרק בעצמה, לאור המרד הכורדי בתוכה. לא הייתי נכנס עכשיו במיטת השקרים הזו, באיזה הסכם ישראלי.

 יש עדויות שמומחים רוסיים נראים באיזור דמשק, כדי לחזק את הביצורים שלה. אלה קרסו בחמש שנות מלחמה נגד הסונים, במיוחד מערך ההגנה שהקים שר ההגנה הקלאסי, מוסטפא טלאס, כבר בשנות השבעים והשמונים, ועכשיו צריך לכונן אותם מחדש. המערך היה מורכב מעשרות בסיסי צבא ומחפרים תת קרקעיים, רובם כנראה כבר הושמדו.

אלא שהראוטה המזרחית של דמשק עדיין נתונה בידי הסונים הג'יהאדיסטים, וכך גם חלק מן הראוטה המערבית תוך שליטה מרחוק על כביש אם-5 האסטרטגי ("חוצה ישראל" של סוריה). במילים אחרות, לרוסים ברור שההתקפות הסוניות על דמשק יימשכו, וברור להם שהמשטר עוד יעמוד בפני ההתקפה הגדולה והמכרעת. הם רוצים להנציח את עצמם, גם אם ייצאו. אך הצבא הסורי הרוס, וגם מה שהצליחו להחזיר לעצמם חיילי בשאר, חרב לחלוטין. הרוסים הפציצו הכול מן האוויר, והשאירו אדמה חרוכה. מימדי החורבן תנ"כיים ממש.

 ובאמת, כמה זמן ימשיכו הרוסים במעורבות הישירה שלהם בסוריה? ההנחה המוטעית שלהם היא שיש איזה נקודת סיום למטחנת הבשר, איזו "ועידה" או החלטה בינלאומית. אך שום קו סיום לא קיים, וגם לא יהיה קיים במלחמה שנמשכת מאז שנת 680 לספירה. הרוסים לא רוצים לכבוש את סוריה, הם רוצים להגיע מחוזקים לקו הסיום הדמיוני.

עם כלכלה קורסת, ובאין מי שיממן את ההפצצות בסוריה, כל זה אמור להימשך עוד כמה חודשים. ומה אחר כך? הבעייה של משטר בשאר היא כוח אדם. העלווים בורחים משדה הקטל האינסופי (כמעט חצי מיליון הרוגים, וזה יגיע גם למיליון ויותר), האיראנים כבר לא מתלהבים לעזור בשל אבידות כבדות שהם סופגים, אז מי יילחם? הבעיה של הרוסים היא הזמן, ושל בשאר – כוח אדם.

חמור מכך, ניסיון השבועיים האחרונים מלמד שגם לאחר שהשתלטו מחדש על איזור, תוקפים אותם הסונים מן המארב, והמחנה השיעי מתקשה לשמור את מה שכבש. לצבא בשאר אין יכולת להתפרס על כל כך הרבה חזיתות, והאבידות שלו כבדות מאוד.

המורדים נסוגו, אך לא נעלמו, ההיפך. הטורקים והסעודים מזרימים עכשיו לסוריה כמויות אדירות של נשק, במיוחד טילים מתקדמים נגד הטנקים המתקדמים מתוצרת רוסיה, ואלה יבואו לידי ביטוי תוך כמה ימים. אלמלא המעורבות הרוסית, דמשק היתה עלולה ליפול בידי הסונים בחודש ספטמבר, מה שאמר דעיכת המלחמה שם. בשל המעורבות הרוסית, המלחמה הזו תימשך עוד זמן רב. הסונים מאורגנים, האבידות הטריטוריאליות שלהם אינן גדולות, והמלחמה מסתבכת.

הסעודים מוטרדים, משום שהם נשארו ככוח הסוני הערבי היחיד שנלחם. מצרים של סיסי עסוקה בקיומה, כך שיצאה מן התמונה, ונשארו הסעודים. הם לא ששים להיכנס למטחנת הבשר הסורית, אך אין להם ברירה. ניצחון שיעי עלול לפגוע בהם באופן אנוש, כאשר הם מוקפים שיעים משלושה כיוונים: ממזרח, איראן. מדרום, תימן. ומצפון מיליציות שיעיות מתחזקות בעיראק. הדילמה שלהם קשה מאוד: אם ייכנסו למערכה – יוכו, ואם לא ייכנסו – יוכו. מה יעשו? בינתיים הם פועלים מאחורי הקלעים: מורידים בכוח את מחירי הנפט כדי להכות את השיעים ואת רוסיה, ומזרימים נשק לסונים בסוריה ובעיראק. כל הצדדים למערכה פועלים כשהם ממולכדים, אלה ממלכדים את אלה, וביחד כולם נופלים לכבשן החרדות.

ארצות הברית ואירופה נעלמו, מרוב בהלה. לממשל אובמה לא נשארה מדיניות במזרח התיכון, ומי שפעם חשב שישראל היא הנקודה הארכימדית, מבין עכשיו שלא רק שעשה צחוק מעצמו, אלא החריב את הכול. בין הסונים לשיעים, אובמה וקרי נעלמו.

והאירופים האומללים, אלה איבדו את השליטה על גורלם, על זהותם ועל עתידם. הם מבינים כבר שהרוסים וארדואן מטביעים אותם עכשיו בפליטים (שני אלה שונאים ביחד את "האיחוד האירופי", לפחות יש להם משהו במשותף), אך האירופים לא יכולים לעשות דבר. הם משותקים מאימה. גרמניה כבר הודיעה שבשנת 2016 "לפחות חצי מיליון" פליטים מוסלמיים ייכנסו לתחומה, כלומר הם מתחילים את השנה כבר עם חצי מיליון, והמיספר האמיתי יכול להיות פי שלושה או פי ארבעה. כל עולמם של האירופים חרב עליהם: אם יעצרו את ההגירה המטורפת – יבגדו בכל מה שהטיפו לו כל השנים, ואם לא יעצרו את ההגירה המטורפת – יבגדו בעצם קיומם.

ודאעש? מישהו עוד זוכר את הארגון המתעצם הזה? מהיום הראשון היה ברור שטורקיה לא תילחם בדאעש, ההיפך, וכי גם פוטין לא בא להילחם בדאעש, וכך גם בשאר. בוודאי שהכוחות הסוניים לא יילחמו בו. ולכן הוא ממשיך להתבצר ב"מדינה" שלו, ונערך. הצבא העיראקי סופג אבידות כבדות ממנו באיזורי מערב עיראק, עד כדי כך שראש הממשלה השיעי, שעובד עם האמריקנים, חיידר אלעבאדי – רומז שהוא עשוי לפרוש. רבים אצל השיעים לא רוצים להמשיך לעבוד עם האמריקנים נגד דאעש.

אך הדרמה הגדולה של דאעש עוברת עכשיו מתחת לרדאר: המדינה האסלאמית בלוב מתרחבת מאוד, לאורך חופי הים התיכון מול אירופה, אך בעיקר דרומה. הלוחמים מתפרסים במדבר הלובי, ומשם למדינות נוספות כמו מאלי, צ'אד ועוד. למה זה דרמטי? משום שהם חוברים שם לארגוני בוקו חראם למיניהם, וכך המזרח התיכון משלב ידיים עם אפריקה האסלאמית.

זה מאיים על כל המדינות שם, כולל מצרים, טוניסיה, אלג'יריה ומדינות אפריקה השחורה. המערב מעמיד פנים שלא ידוע לו על זה, משום שאין לו כוח או רצון להתמודד עם תופעות ציביליזציוניות כאלה. אחר כך, זה כבר יהיה מאוחר מדי.

עכשיו ניתן להבין איזו עצת זהב [לישראל] היתה זו למן היום הראשון: שלא להתערב. זו הרי מלחמה ללא תוחלת וללא סוף, שבה אין לאף אחד רצון או יכולת לסיים אותה. ומה שפעם נתפס כמינוס הגדול ביותר שלנו, היותנו "זרים" לכאורה, הפך כיום לפלוס הענק שלנו. אנחנו לא סונים ולא שיעים, אנחנו לא אסלאם קיצוני ולא משטרים ערביים מתנודדים. ומה שהיה מרכזי, הפך שולי, ומה שנתפס כשולי, הפך מרכזי. הבעיות שלנו מאפיינות כיום יותר את אירופה מאשר אותנו: דמוגרפיה דוהרת ופיגועי ענק.

אסור לנו להתערב, לא לטובת הסונים (הסכם עם ארדואן) ולא לטובת השיעים (הסכמים עם אסד), כך שכיום, אם ישאלו, אנו צריכים לומר: "אנחנו מדינה ניטראלית." המערבולת הזו עוד עלולה לגלוש למלחמה עולמית, אך לנו חשוב לומר בכל מקום, וכך תאמרו: "אנחנו מדינה ניטראלית." בעולם בו המזרח התיכון מתרוקן ואירופה מתאסלמת, אנחנו עומדים על שלנו: מדינת לאום יהודית חזקה, שרק תמשיך ותתעצם, כתוצאה מבריחת היהודים אליה.

לפעמים די בעמידה איתנה כדי להשיג סימפטיה עולמית ותנאים טובים יותר ברמה הדיפלומטית.

[ציטוט מהאינטרנט. ותתפלאו, יש לנו חבר – שיש לו ידידוֹת וידידים מבוגרים שחרף כל המתרחש באיזורנו – משוכנעים שדווקא ישראל היא המצוייה כבר במישטר פאשיסטי, וזאת לפי המאפיינים שהתפרסמו בשמו של הסופר אומברטו אקו, שהיה בוגר מצטיין של תנועת הנוער הפאשיסטית האיטלקית בימי מוסוליני וגם זכה אז בפרס ספרותי על סיפור פאשיסטי שכתב – ושדבריו משמשים עכשיו אורים ותומים לאותם ידידוֹת וידידים אמידים של חברנו, הסובלים כל כך מהפאשיזם הישראלי].

* * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה הקודמת ועד ימינו

תל אביב, מהדורת ינואר 1997. מותקן על פי נוסח יולי 1989.

שיחה עשירית: "הרוג יפה, בן יקר!"

שם שיחתנו הפעם הוא: "הרוג יפה, בן יקר!" – זוהי ציטטה אירונית מתוך "ימי צקלג" של ס. יזהר. ואכן, נושא השיחה הוא השבר המוסרי, או ההתלבטות המוסרית, של דור תש"ח, כפי שבאה לידי ביטוי בספרות אותו דור, שהיא ספרות מאוד ידועה ומאוד מדוברת. ס. יזהר, בנימין תמוז, אהרון מגד, וסופרים אחרים, שנעסוק ביצירותיהם.

אך תחילה הייתי רוצה לחזור ולהעלות את רשימתו של ברנר, "מפנקס", שדיברנו עליה בשיחתנו על אודותיו, ואמרנו שנתפסה כמעין צוואה הומאנית, מוסרית, של ברנר לדור שבא אחריו – בעוד שנראה לי, ונראה גם לאחרים – שאולי היתה כאן אי-הבנה של דברי ברנר. נתבונן ברשימה עצמה, ואחר נעקוב אחר השפעותיה על הדור של שמיר, יזהר וסופרים אחרים.

ברנר גר בסוף-ימיו, בטרם נרצח במאורעות 1921, בבית בדרום תל-אביב, על גבול יפו, בפרדס. בית יהודי בודד בפרדס. נראה שיום אחד יצא לטייל בסביבתו, אולי חזר מתל-אביב לאותה שכונה, ופגש על דרכו נער ערבי. זוהי אחת הפעמים הבודדות בכל יצירתו, שמופיע בה ערבי כפרט, וישנה התייחסות אליו. אמנם, פתיחת הרשימה היא עדיין בסימן תחושת הזרות והמוזרות ואפילו, הייתי אומר – ההתנגדות או השינאה לסביבה, שכמותה חש ברנר; ופתאום בא הקטע ההומאני ביותר שברנר כתב על הערבים, קטע שנלמד שנים בתנועות הנוער בארץ, אולי גם בבתי-הספר, ונעשה בעיני הקוראים הצעירים – בני דור הפלמ"ח, בנעוריהם, לצוואתו המוסרית של ברנר בשאלה הערבית.

בעוד צעדים אחדים, במשעול שאחר זה, זינק אחרי מאחד הפרדסים איש ערבי אחד בסחבות, ומעדר ישן על כתפו.

 "חוואגה!" הדביקני, וראיתי שאין זה ערבי מגודל, כאשר נדמה לי משום-מה ברגע הראשון, כי אם נער פועל כבן שלוש-עשרה, או ארבע-עשרה.

מתנהלת שיחה בין המספר לנער. המספר שואל אותו כמה הוא מקבל שכר ליום עבודה. מתברר לו, בערבית שבורה – כי המספר, כי ברנר, לא ידע ערבית, מתברר שהנער יתום, הוריו נהרגו במלחמת העולם הראשונה; זמנה של הרשימה הוא, כאמור – אביב 1921, כחודש לפני הירצחו של ברנר, והיא מסתיימת במילים נרגשות שלו, שנתפסו כצוואה לדור.

אותה שעה לימדתי חובה לעצמי, חובה קשה, על שלא לימדתי לשוני לדבר ערבית. כי לו ניתן לי פה. יתום עובד, אח צעיר, נכונה היא השערת המלומדים או לא, קרוב אתה לי לדם או לא, אך אחריותך הן עלי מוטלת היא. הן עלי היה להאיר את עיניך, להטעימך יחסי אנוש. לא, לא עשיית רבולוציה במזרח על רגל אחת, בפקודת ועד ידוע, ובטעם שליחים של פוליטיקה סוציאליסטית ידועה, לא, לא פוליטיקה, זה אולי דווקא לא תפקידנו ובזה אולי דווקא נעסוק בעל-כורחנו, מתוך ייאוש, בדלית-ברירה. לא, לא זה, כי אם מגע נפש בנפש, מהיום ובמשך דורות, במשך ימים רבים וללא שום מטרה, ללא שום כוונה מלבד כוונת אח, ידיד ורע.

נשמעו אז טענות כי מאורעות 1921, שפרצו כחודש לאחר כתיבת הרשימה, החלו בעקבות תהלוכה מתגרה של קומוניסטים יהודים ביפו, או על גבולה, לרגל האחד במאי. אמרו שזו ליבתה, היתה מעין פרובוקציה. וברנר מרגיש כאן, מדגיש – את הסכנה שבפוליטיקה של עשיית רבולוציה במזרח בפקודת ועד ידוע, והכוונה לקואומינטרן; אך לענייננו חשובה יותר התחושה שהוא מעלה, של מגע נפש בנפש – עם הנער הערבי; חשוב שחודש לפני הירצחו מופיע הביטוי הנוגע-ללב ביותר מצידו ובו הבעת אחריות אנושית לפרט ערבי, זו שאינה קיימת בשאר יצירתו של ברנר. בכל שאר כתביו – התחזית קשה, חריפה ומלאה תחושה שכאן נמשכת הגלות ועימה חומת השנאה, וכי אין אהבה בין שני העמים, ואין שלום.

ומה היתה השפעת הרשימה?

מדריכים ומחנכים, מלאים כוונות טובות, בתנועת הנוער הארצישראלית, אולי גם בבתי הספר של זרם העובדים, בשנות השלושים, ובשנות הארבעים – תלשו את רשימתו של ברנר, "מפנקס", מכל שאר יצירתו, ולימדו אותה כצוואתו המוסרית, ההומאנית. כיצד ברנר, הסופר הגדול, הדגול, ציווה עלינו להתייחס כך לערבים.

אספתי עדויות אחדות, ואביא רק שתיים, מאוד בוטות, כדי להראות את מידת אי-ההבנה; דור הפלמ"ח התייחס מבחינה ערכית (לא תמיד בפרקסיס) לשאלה הערבית כאל שאלה מוסרית וחברתית, ונראה כי לצוואתו זו של ברנר היתה השפעה על עיצוב נעוריהם של צעירי הפלמ"ח.

בספרו "חיי עם ישמעאל", כותב משה שמיר על "מפנקס" של ברנר:

עוד הספיק לפני מותו להוריש לנו, בסיפור וברשימה, גם את ראשית תחושתו בבעיית הערבים ויחסינו עימם, ורשימתו ספוגת הרחמים על הנער הערבי במשעול הפרדסים, אף היא מן הקרואות ביותר בחוגי הנוער. הנה שוב, עם מבטו החריף והמתאכזר-לדעת, לא נטש את התקווה לטוב, כמוהו – כמותנו.

שמיר כנראה לא קרא בעיון רב את ברנר, אם כתב שהרשימה "מפנקס" היא ראשית תחושתו בבעיית הערבים – שעה שזו היתה סוף תחושתו בבעיית הערבים. אך יש לנו כאן עדות, מפי בן אותו דור, להשפעת הרשימה הזו על תנועות הנוער, שמהן צמחו דור תש"ח, והפלמ"ח.

עדות יותר חזקה, קודמת בזמן, נמצא ביצירתו הגדולה של ס. יזהר, "ימי צקלג". הדילמה המוסרית מתנקזת למשפט אחד, לקטע אחד, שמאפיין אותה בצורה חזקה מאין כמותה. כותב יזהר:

וכי יכולה זו, יהודית המטפלת, לתאר איך אחד מילדי טיפוחיה אלה, האמונים על קלוריות וויטמינים, בננות ושמנת, ומוסרו הטוב של א.ד. גורדון, וזעקתו-תהייתו של יוסף-חיים ברנר – איך קם אחד מהם ותוקע כידון בצוואר איש, ערבוש מחורבן שהוא, או משכיב בצרור שורה של שכאלה, משום שכך וכך וכזה וכזה הוא המצב.

גם ס. יזהר מרגיש, דרך גיבוריו, שהיתה איזו צוואה מוסרית עמוקה של א.ד. גורדון וזעקה-תהייה של יוסף-חיים ברנר, ביחסיהם אל הערבים, וכי בני הדור שבאו אחריהם אולי לא עמדו בה – בגלל אכזריות מלחמת השחרור, הטראומה של המלחמה, שטרם היה דור בארץ שחלק כה גדול-יחסית מבניו נפל בה, ונגרמו גם כה הרבה הרג וסבל וגלות בצד השני, רוב תושבי ארץ-ישראל הערבים, בתחום שבו קמה מדינת ישראל, בעצם הוגלו ממנה, או עזבו מסיבות אחרות שהמלחמה גרמתן – ולפיכך נדמה, נדמה לבני אותו דור, והדבר מומחש באמצעות גיבוריהם הספרותיים – שהם לא עמדו בצוואה של הדור הקודם, שהיה אולי בעל תביעות יותר מוסריות, הציב נורמות של התנהגות מוסרית גבוהה יותר.

א.ד. גורדון הוא סיפור לעצמו; יחסו כלפי השאלה הערבית היה תחילה פאציפיסטי, והשתנה לאחר שקרה לו מקרה רע. שוב – החווייה האישית של ההתנסות בארץ היא תמיד מאוד חזקה. קרה שבהלכו בדרך, אולי בין יפו לעין-גנים, התנפלו עליו ערבים, היכו אותו מכות רצח, שברו את עצמותיו, ושנים סבל מן התוצאות. לאחר אותה הכאה, יחסו לשאלה הערבית קצת השתנה. המקרה הוציא ממנו במקצת את הפאציפיזם שלו. אגב – עקבות לאותה הכאה של א.ד. גורדון בידי ערבים, מצויות ביצירתו הגדולה של ברנר, "מכאן ומכאן". במורה הגיבן, בנו של המורה לפידות (בן-דמותו של א.ד. גורדון בסיפור) – יורים על אם הדרך והוא מת בבית-החולים. לנכד, עמרם, יש כבר גישה אקטיביסטית בשאלה הערבית.

ברנר מעודו לא היה בעל חלומות בנושא, גישתו היתה מאוד פסימית, אבל בעיני גיבורו של ס. יזהר, שחונך אולי על הרשימה "מפנקס", שאותה למד בתנועת הנוער, ברנר הציב מעין דוגמה של פאציפיזם, זעקה, תהייה – שהחייל הצעיר אינו עומד בהן, ובמוסרו הטוב של א.ד. גורדון, אלא מוכרח לתקוע כידון בצוואר איש, משום שכך וכך וכזה הוא המצב, משום שזוהי מלחמה אכזרית, מלחמת השחרור.

מה ההסבר לכך?

בני הדור של מלחמת השחרור, של שנת 1948, נולדו בסוף שנות העשרה ובשנות העשרים של המאה, וגודלו על המוסכמה, או צירוף הסיסמאות, שלא היו סתם סיסמאות, אלא צירוף ערכים, שאיפה – לציונות, לסוציאליזם ולאחוות-עמים. המשמעות היא שהרעיון הלאומי שלנו, יחד עם הרעיון החברתי-מעמדי, הולכים בד בבד עם אחוות-העמים, עם התקבלותנו באיזור על ידי הערבים. במשך שנים האוייב היה הבריטים, כובשי הארץ, שליטי הארץ. מלחמת השחרור היתה אמנם מלחמה עם הערבים, אך ההשתחררות היתה מעול הבריטים, ועל כך התנהל מאבק אינטנסיבי בשנים שקדמו לה. היחס לערבים כאוייב נחרץ, נצחי – לא היה קיים בראשיתה אלא התפתח בתקופה מאוחרת יותר, כתוצאה של מצור וייאוש.

בתנועת הנוער הארצישראלית, זו שבהשפעת תנועת העבודה, ואיני מדבר על על בית"ר באותה תקופה – שלטה הגישה ההרצליאנית, האומרת שהערבים יקבלו אותנו משום שאנחנו מביאים את הקידמה ואת הפיתוח ואת המודרניזאציה למזרח-התיכון; היו, כמובן, אחדים שראו למרחוק יותר. אבל הגישה שעליה התחנך הנוער היתה כזו, משום שנראתה גישה ערכית, אופטימית, הומאנית ומחוייבת המציאות. הלא אי אפשר לחנך על גישה שלעולם תשכל חרב, לעולם תהא מלחמה, ולעולם תתהדק סביבנו חגורה של איבה.

והנה פורצת מלחמת השחרור, ערביי הארץ אינם מקבלים אותנו. תוך זמן קצר מדינות ערב פולשות לארץ-ישראל, ובתוך המלחמה האכזרית – מתברר שיש גם בעיות של שבויים ערבים, שנהרגים על-ידי לוחמים עבריים. ערביי הארץ עוזבים אותה בתוך מהומת הקרבות, חלק מתוך שמנהיגיהם הסיתו אותם, חלק בגלל הקרבות עצמם – אבל התוצאה, בתום המלחמה, היא תוצאה טראומאטית לדור הצעיר שהשתתף בה: ארץ-ישראל הקודמת איננה עוד. זוהי ארץ חדשה, קטנה יותר, סגורה, ועדיין אין מאמינים שהיא תהיה סגורה שנים רבות כל-כך בגבול עויין. והרכב אוכלוסייתה, תוך שנה-שנתיים, משתנה בצורה מכרעת. הערים, שהערבים עזבו אחריהם, מתמלאות בעולים חדשים, וכל נופי הילדות משתנים. זו אולי הטראומה החזקה של ס. יזהר. דומה שכל כתיבתו הבידיונית נעצרת בגיבורי תש"ח, שאינם מתבגרים מעבר לזעזוע, מעבר לתקופה – שבהם נסתיימה ילדותם, נגמרה סביבתם, ובאה איזו ארץ-ישראל אחרת שהם כבר לא כל-כך שייכים לה והיא לא כל-כך שייכת אליהם, ישראל החדשה, של תקופת העליות ההמוניות. לתחושה הזו נמצא ביטוי גם בספריו של בנימין תמוז.

והתוצאה: היחס לערבים נעשה מאוד מורכב ודו-ערכי. אולי כדאי לחזור כאן על כמה הכללות: אם ההתחלה היתה רומאנטית, עם יוצא-דופן אחד, ברור, כברנר, ואם בין שתי מלחמות עולם, כפי שראינו אצל כמה וכמה סופרים, כמו ביסטריצקי-אגמון, כמו שטיינברג, כמו בורלא ביצירותיו מאותה תקופה – יש איזו התנודדות בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות – הנה אצל דור תש"ח, ביצירותיו, שזה בעצם הדור העברי הראשון, שחלקו הגדול, לא כולם – היו כבר בני הארץ, הדור של הסופרים שצמח בארץ – אצלם הערבי, שמופיע על רקע מלחמת השחרור – הוא לא פרט, הוא גם לא חלק מכלל.

הוא נהפך מאדם – לבעייה.

מתי ס. יזהר פוגש ב"השבוי", ב"חרבת חזעה" ו"בימי צקלג", מתי הוא מעלה ביצירותיו אלה דמות של ערבי? – לא כמו אצל משה סמילנסקי, שפגש ערבים בחיי יום-יום, וכך תיארם. אבל גם לא כמו ברנר, שראה בערבי כבר אז מידה של איבה, סיוט ושוני –

יזהר פוגש את חיי היום-יום של הערבים ביום שבו נחתכו בחרב, נקטעו באבחת המלחמה, ביום שבו אנחנו כבשנו כפר ערבי, או נפל שבוי לידינו, או עמדנו על חרבת חזעה וראינו איך, לשם שינוי, הפעם הערבים הם היוצאים בגלות –

אנחנו, שחונכנו כל השנים שאנו הם אלה שהוגלו, אנו הסובלים מן הגלות – פתאום נמצאים מן הצד השני של המתרס, והערבים הם היוצאים לגולה.

ואז מתרקם יחס מאוד דו-ערכי, מאוד מעניין, כלפי האדם הערבי שנהפך מפרט אנושי או מכלל מציק, מאיים – גם לבעייה מוסרית של האדם היהודי, של הלוחם הישראלי.

כותב ס. יזהר ב"ימי צקלג":

החושות העלובות האלה, בקתות החומר, כולך נמשך פתאום אליהן, אל קיומן, אל מציאותן – מיבנה פשוט ונכנע, ונואש משכלול. אנשים שדי היה להם בכל דבר, ילדי עוני, פראים. ואתה כבר בנית פעם בית? אפילו כזה? מה כל זה כעת? למי זה חשוב? מה יהיה? מה עוד? ואחרי הכל, זה בית, ביתו של פלח, בית שמשמעו הסופי – שלום, מגורי שלום, עד קנאה, אישה, משפחה, הה, רחוק-רחוק, בניכר.

גיבורו של יזהר רואה את עקבות החיים שלא יהיו עוד, ומצד שני, בסיפור "חרבת חזעה", הוא כבר חושב – ומה יהיה פה בעתיד, בעתיד הישראלי?

כמובן, וכי מה, אדרבה, כיצד לא שיערתי מראש, חרבת חזעה שלנו, שאלות שיכון ובעיות קליטה, והידד, נשכן ונקלוט, ועוד איך, נפתח צרכניה, נקים בית-חינוך, אולי גם בית-כנסת, יהיו פה מפלגות, יתווכחו על המון דברים, יחרשו שדות ויזרעו ויקצרו ויגדילו מעשים, תחי חזעה העברית!

מי יעלה על לב, שהיתה פעם איזו חרבת חזעה אשר גירשנו וגם ירשנו, באנו, ירינו, שרפנו, ופוצצנו, הדפנו ודחפנו והגלינו. מה לעזאזל אנחנו עושים במקום הזה?

השבר בשאלה הערבית מביא שבר באמונות נוספות אצל גיבורי יזהר. ביטוי נוקב לכך מוצאים שוב ב"ימי צקלג":

הורג יפה, מהר, הרבה, בתנופה גדולה, במקצועיות, שניים בכדור, שלושה אם תוכל. אין מנוס מזה. אבל אני שונא שאין מנוס מזה. שונא להילחם ונלחם. כך מונה לי, ולנו כולנו, וזה הכל. אני מן הדור שאין לו ברירה לחייו מחוץ למלחמה. שונא, ושונא שככה. נושא את הקרב כשאת עיר כבושה את כובשה העריץ. נקלע בין פחד לטמטום, בין שמחת תחרות בזירה ובין מרי על השלימי עימה ועל שמחתי בה, ויודע עם זאת, היטב יודע, כי ככל שנתהפך – לא שום מוצא אחר, והכל חסום סביב, ורק אדם אגרוף וראש קרנף הם יורישו חיים והמה יהללו יה, הללויה.

וישנה תחושה, שמגיעה לביטוי נוקב במילים הללו:

רשעו של עולם, לא די? את מי אני שואל? הלא ארצי שלי מביטה אלי, חבריי שלי, אנשיי שלי, כולם על גבי צופים בי: הרוג יפה, בן יקר! הרוג מלוא זרועך, הרוג לנו מלוא הטוב שנתנו לך, שחינכנו אותך, קטול לנו המון, שיהיה לנו סוף-סוף עולם יפה ושקט. ואקטול, קטול אקטול.

תחושה זו היא השבר הקשה והנורא. אך יזהר לא היה היחיד. ישנה משפחה שלימה של סיפורים מאותה תקופה, ניתן לקרוא להם – "סיפורי השבוי", והם כולם עומדים בסימן היעשותו של הערבי, כפרט – לבעייה מוסרית של הלוחם הישראלי, של האדם היהודי, כשהכוונה אינה תיאור חיי יום-יום של הערבי; לא איכפת לבני אותו דור איך הערבים חיים, אלא איכפת להם מה קורה לאדם הישראלי שעומד מול הבעייה הערבית. הבעייה הערבית הופכת, כפי שעקיבא ארנסט סימון הגדירה בשעתו – לבעייה יהודית בעיקרה, כפי שלדבריו – בעיית היהודים בימי-הביניים היתה בעייה נוצרית בעיקרה, תיאולוגית. אדם נוצרי לא היה יכול להגדיר את מהותו בשלימות ללא קביעת יחסו ליהודי.

ובן דור תש"ח, ובן דור תש"ח בספרות – אינו יכול להגדיר את מהותו, לתאר עצמו, מבלי התייחסות לערבי. וכך אנו פוגשים את הסיפור "השבוי" של ס. יזהר, שעליו חונך דור חדש של בני תנועות נוער, כבר בתקופת המדינה. ושוב, ב"השבוי" – לא השבוי הערבי הזקן הוא דמות מרכזית, קונפליקטית – אלא עיקר הסיפור הוא תיאור הפאסיביות של המספר העברי, הישראלי, שאינו מסוגל לנקוט עמדה נגד חיסולו של השבוי, אך גם אינו מצדד בחיסולו; הפאסיביות, חידלון המעש שלו – הם המעיקים עליו, הם ההופכים אותו שותף למעשה; וכדאי לציין שדווקא ב"השבוי", שהוא הסיפור המפורסם ביותר בסוגו – סיומו הוא סיום פתוח. יזהר אינו כותב שהשבוי הוצא להורג בסופו של הסיפור, אף כי קרוב לוודאי שכך קרה.

*

מוטיב דומה נמצא בסיפור שנתפרסם כעשר שנים מאוחר יותר. "השבוי" הופיע ב-1949, וב-1959 הופיע סיפור של יצחק אורפז, "על חודו של כדור", שנכתב לאחר מלחמת סיני 1956. מסופר בו על חייל ישראלי המוביל עימו שבוי ערבי. הם מתיידדים בדרך, החייל מתנמנם, צפע קרוב להכיש אותו, השבוי הערבי מציל אותו, את שובהו, החייל הישראלי, ובסיום – מגיעים החייל והשבוי למאהל הצה"לי ושם אחד החיילים, סתם כך, הורג את השבוי הערבי. סיומו של הסיפור כך הוא:

השדרה זזה. במכונית שלפנינו היו בחורים שרים "הבאנו שלום עליכם", ואני – הייתי מביט בחלקת הקבר של ידידי איברהים.

*

בשנים הראשונות לאחר מלמת השחרור, לערך מ-1949 עד 1951, אנו מוצאים צרור סיפורים שכתבו סופרים עבריים, שנחשבו אז צעירים, והם עוסקים בנושא דומה. ב"המטמון" של אהרון מגד, מסופר על פליט ערבי, שבא בלילה לבקר בכפר-מולדתו שנטש, אשר מיושב עתה בידי יהודים. הוא מחפש, בביתו-לשעבר, מטמון כסף שהשאיר, שטמן בקיר, לפני שברח. הסיפור כתוב מנקודת-המבט של הפליט. כאלה הם הרהוריו של הערבי, שמתבונן בלילה, מבחוץ, באישה היהודייה, שגרה כעת בביתו.

יא זונה! יא זונה יהודיה אחת מבית-הזונות, מאימך הזונה ומאם-אימך שהרימה שמלתה בכל הרחובות! את נכנסת לבית שלי, שאני ואבי ואבי-אבי, עד הימים הראשונים, נולדנו פה, ופה אכלנו, ופה ישנו, ופה אשתי, אם-ילדיי, קמה בכל יום ויום, וכל יום טחנה קמח, והילדים שלי פה עשו ופה ציחקו ופה צווחו ופה אני שכבתי, אני – ואת עושה דלת חדשה, דלת חדשה את עושה, בקניין ביתי.

אפשר לחוש כאן מעין שינאה לעולים החדשים, היהודים, ומין הזדהות, עקומה קצת אולי, עם הפליט הערבי, שדרכו גם הסופר, בן התקופה שלפני תש"ח – מביע שהוא עדיין לא השלים עם שינוי הנופים שבארץ, עם המציאות החדשה. אין ספק שהסיפור גם נכתב מתוך הרגשת אשמה עמוקה על מה שקרה לערבים. הערבי, ההופך לבעייה מוסרית, גורם, בדור תש"ח, לרגש אשמה עמוק בלב המספר העברי.

*

שני סיפורים של בנימין תמוז מאותה תקופה: "מעשה בעץ זית", ו"תחרות שחייה", עוסקים באותו נושא. "מעשה בעץ זית" מתאר עץ זית עתיק, שהיה נטוע בחלקת הפלאח מחמוד טאוויל. המלחמה עקרה את הפלאח ממקומו. לכפר הנטוש באו עולים חדשים, יהודים, ותמוז אינו מסתיר את סלידתו ממאכליהם ומהתנהגותם. טעם השמן שנותן העץ מזיתיו, כמו גם הזיתים עצמם – מרים מדי לטעמם, כי הם זרים, מזרח-אירופים, אינם יודעים ליהנות מברכת הזית. הם גם שונאים עבודת-כפיים, נוטשים את הכפר, ובורחים העירה. כך הכפר ניטש בשנית, עץ הזית נעקר בפקודת אגרונום של חברה שמעבדת עכשיו את כל הקרקעות, וודאי גם מוחקת את בנייניו הקודמים של הכפר הנטוש.

בסיפור "תחרות שחייה", שעוד נעסוק בו בהקשר אחר, מתאר תמוז, מבעד להיזכרותו של המספר במראות מילדותו – כיצד הוזמן לבית ערבי בקצה יפו, בעיבורה של העיר, אחד מאותם בתי-משפחה שניצבו בלב פרדסים, כאשר יפו היתה עדיין מוקפת פרדסים – הוזמן למשפחה ערבית, ובה גם אח ואחות צעירים. שני הנערים עורכים תחרות בידע. בידע כללי הנער העברי גובר על הערבי, ואילו בחשבון – הערבי מצטיין. אחר-כך, בתחרות שחייה, הנער הערבי מנצח את הנער העברי.

הנער העברי מבטיח לעצמו – יבוא יום ואגדל ואנצח אותך גם בבריכה!

לימים משתתף המספר במלחמת השחרור, נלחם במסגרת היחידה שכובשת את אותו פרדס, בשכונה היפואית, ובשבי החבורה של החיילים הישראלים נופל אותו בחור ערבי, עבדול-כרים שמו, והוא מעתה שבוי.

בשעה שעבדול-כרים שבוי בידי חבריו, יוצא המספר אל הבריכה, שעתה היא ריקה ונרפשת, ופוסע בה במין הליכה סמלית שאומרת – עתה גברתי עליך גם בכוחי, ניצחתי בתחרות השחייה. גם בשרירים, בכוחניות, בארציות – אני חזק ממך.

פתאום נשמעת ירייה – סתם כך הרגו חבריו של המספר את עבדול-כרים, את הבחור הערבי, השבוי, שלא היה יכול כבר להזיק. המספר ניגש אל גווייתו של עבדול-כרים, הופך אותה, ואומר:

דומה שהוא ראני כמה רגעים קודם לכן בעיני רוחו כשאני שוחה בבריכה. פניו לא היו פני אדם שהפסיד. כאן בחצר הייתי אנוכי, היינו כולנו, המנוצחים.

אנחנו מנוצחים ולא מנצחים. הסופר הפלסטיני שחי בלבנון, ע'סאן כנאפני, הספיק לכתוב, בטרם נהרג במאבק עימנו, סיפורים יפים אחדים וגם ניסה לחקור את "סיפורי השבוי" הללו, כ"מעשה בעץ זית" וכ"תחרות שחייה", כמובן – מנקודת-מבט ערבית. הוא ראה בסיפור "תחרות שחייה" סמל להכרה חבוייה של המספר העברי בכך שהמאבק עם הערבים טרם נסתיים, וכי נצחון ישראל אינו סופי. הוא כתב שהסיפורים כאילו הופסקו באופן מלאכותי, מחבריהם לא יכלו להשלימם, מבחינה רעיונית.

גם מבלי להסכים למסקנה כה פסימית, אנו נוכחים שכאשר תמוז אומר – "פניו לא היו פני אדם שהפסיד" – ישנה הרגשה, שעדיין אין מעיזים לאומרה בפירוש ב-1949, כי הניצחון הזה, עם תחושת האשמה, ועם השינוי העצום בנופיה של הארץ – מבשר כנראה, כמו שברנר אמר, בהקשר אחר – כל החשבון עוד לא נגמר.

קריאה מומלצת לשיחה עשירית:

י.ח. ברנר: "מפנקס" (1921).

ס. יזהר: "ימי צקלג" (1958), "חרבת חזעה" (1949), "השבוי" (1949).

יצחק אורפז: "על חודו של כדור" (מתוך "עשב פרא", 1959).

אהרון מגד: "המטמון" (1949).

בנימין תמוז: "מעשה בעץ זית, "תחרות שחייה" (מתוך הקובץ "סיפורי אנטון הארמני, 1964. הסיפור "תחרות שחייה" נדפס לראשונה ב-1951).

מתי מגד: "סופו המר של ד." (משא, 1956).

אהוד בן עזר:

פורצים ונצורים. עיונים בספרות הישראלית הצעירה. קשת. קיץ 1968.

השבוי של סרג'נט גרין. (יגאל מוסינזון). אות. 14.6.1973.

בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) משודרות באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

בן עזר, אהוד – "במולדת הגעגועים המנוגדים", הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. אזל.

[כנ"ל] – תרגום לערבית, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה, ביירות, 2001.

[כנ"ל] – "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, ולונדון, 1999. אזל.

[כנ"ל] – "ברנר והערבים". במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001. אזל.

המשך יבוא

הבהרה: מאחר שאהוד בן עזר הוא סופר נידח שאינו נחשב קשור לספרות העברית – לא ברומאנים שכתב ולא במחקריו הספרותיים, "צל הפרדסים והר הגעש" לא הופיע, וגם לעולם לא יופיע – בדפוס, לא בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה ולא בשום הוצאת ספרים אחרת. הדרך היחידה לקבל אותו היא בתור קובץ וורד עברי בפנייה אישית למערכת המכתב העיתי – וזו פנייה לקומץ אנשים זקנים שעדיין מעוניינים בנושא כי הם מכירים את מרבית היצירות הנידונות כאן וגם את ההיסטוריה של ארץ-ישראל במאות האחרונות.

* * *

צוותא

קבלת שבת יום שישי, 18.3.2016 – ט' באדר ב' תשע"ה

שעה 10:30

על פרשת השבוע – "ויקרא" – המשורר מירון איזקסון.

צוותא מארחת  ומקדישה את קבלת השבת לבמאי הקולנוע

משה מזרחי

 לרגל יום הולדתו ה-85

בין הסרטים שביים משה מזרחי: "אבו אל בנאת", "הבית ברחוב שלוש", "כל החיים לפניו" (זכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר בשנת 1977), "אני אוהב אותך רוזה" ועוד...

באירוע יוקרנו קטעים מסרטיו.

משתתפים: גילה אלמגור, משה מזרחי, מיכל בת אדם,  ג'אד נאמן,  

מוני מושונוב,  עודד תאומי,  רוני סומק,  שירי גדני.

שירה – יונית שקד

מנהל מוסיקלי – גידי הרץ

מנחה ליאת רגב.

עורכת ומפיקה – נילי שחור.

קוד 2016 לכרטיסים מוזלים בקופות טל. 6950156

* * *

אלי מייזליש

פלסטין? סוף הסיפור

נא להירגע, אין בַּלַסטין ואין פַּלסטין. אין פלסטַיין, ואין פַּלֶשׂתּינָה ואין פלסטינה – והוכחה: המילה הכי פופולרית שיוצאת תמיד מפיו של אבו מאזן היא: "דאולתיין" [שתי מדינות] – בינתיים, עד הודעה חדשה, וכל עוד אין שתי מדינות בין הים לירדן, אז ככה גם יהיה הרבה-הרבה זמן.

כך גם הבלופים של נתניהו: "פתרון שתי המדינות", שהוא מפזר ערפל כסם הרגעה לעולם המערבי. כי כל עוד הוא בחיים וכל עוד הליכוד בשלטון כך יהיה.

הסיכוי שכך יהיה, מתגבר בימים אלה לאחר פרסום 'סקר מעריב', שהמחנה הציוני יורד מתחת ל-20 מנדטים.

ואילו אצל הערבים בכלל והפלסטינים בפרט, הם אינם מתכוונים לזוז מעמדותיהם שהן –  נסיגה טוטלית שלנו לקווי 67' והרבה פליטים. ומישהו מכאן או משם מאמין שזה יקרה?

אז מדברים. שידברו.

יש כמה ליצנים בשמאל שגוערים בציבור, ומבהילים, ומפחידים וצורחים שאם לא אז הרי תהיה כאן "מדינה אחת" מהים לירדן, ואז.... יהיה רוב ערבי. רוב? תעשו חשבון.

אז לא יהיה רוב ערבי. ולא תהיה בלסטין או פלסטין.

אז מה כן? או –

א. – או שהערבים יתרגלו ל'כיבוש', כי בסה"כ חייהם טובים פי כמה מסוריה או עיראק או אפילו ירדן, וככה יהיה עד שיתגלה מתחת למוקטעה מכרה זהב או יהלומים או מינימום גז ונפט. ואם לא אז ככה יהיה כמו היום, ואפילו שמדי שנה בשנה יוציאו כמה סכינים או תת-מקלע וירצחו כמה עשרות יהודים.

או

ב. – כשבבחירות כאן תנצח מפלגה החפצה בחיים ויזהירו את הערבים כי עוד רצח אחד וכולם נזרקים מכאן לדורות.

ונראה אותם שולפים סכין אחרי גירוש של מאתיים או חמש מאות ראשונים. ויכולים באירופה לזעוק עד השמיים או עד לווייני החלל.

לו היה לנו אייזנקוט בפרעות תרצ"ו

אם נשווה בין פרעות תרצ"ו [1936] שכל היישוב היהודי בארץ מנה אז 400 אלף איש, וכשתוך חצי שנה [אפריל-אוקטובר] נרצחו 91 יהודים, נפצעו 369 ורכוש ענק נבזז או נשרף –  יוצא שכאילו במשך הזמן משהחלו תקיפות הסכינים בספטמבר ועד עכשיו  – נרצחו 1500 יהודים.

אין להשוות בין כוח המגן של אייזנקוט כיום, לבין היעדר הגנה הולמת אז, בזמן המנדט. כי אז לא היו אייזנקוטים המדברים על חיסול במחסנית שלמה. יודעים כמה כדורים יש ב'תבור' שלנו  או M-16 אמריקני? אז הנה: 30 כדורים. מישהו יודע מתי ירה חייל או מגבניק 30 כדור על ילדה בת 13 מזויינת עם מספריים? איך? בצרורות של 6 כדורים 5 פעמים?

טררררררררררררררר... טטרררררררררררראאאאם! ככה? מתי זה קרה אייזנקוט?

אבל שמע אייזנקוט; הרי זה לא קרה – לא? אם ירו היה 2-3 כדורים, לא? אז למה מטפורה אומללה זו?

ההתייפייפות הזו כלפי חוץ בלבד. ולשם מה? כאילו ששמים עלינו שם? 

תוכנית חיסכון?

איני יודע כמה צופים נשארו לה לקרן מרציאנו בתוכניתה היומית בערוץ 2, תוכנית גרנדיוזית בת חצי שעה או יותר: "תוכנית חיסכון". אז מה היה לנו? מה שאני זוכר זו ההשוואה של מילקי או לֶבֶּן או מוצר חלב אחר שברשת אחת עולה 2.44 ש"ח, ואילו ברשת השנייה ממש ממול רק 2.42 [2 אג' הבדל] וחיוך ניצחון מוחץ על פניה: הרוויחה שתי אגורות. מבינים?

אני לא.

בשביל לשדר צילום זה – זה עולה לערוץ אלפי שקלים. ואני שואל אותה: אין לך שכל? מישהו באמת יעבור לחנות השנייה בגלל 2 אגורות?

וככה בכל התוכניות שלה. ואפילו אם הקונָה זו אם ל-3-4 ילדים ומניחה בעגלה 10-15 גביעים של מוצרי חלב, המקסימום זה חיסכון של 2 שקלים לקנייה. גם עבור 2 שקלים איש לא יעבור לחנות השנייה.

יש בארץ מאות מוצרים שעולים אלפי שקלים או עשרות אלפים. מכוניות 'יד 2' למשל. כאן את יכולה לבדוק ולמצוא הפרשים של אלפי שקלים או לפחות מאות. או רהיטים או מקררים או רק עציץ סחלבים.

האמת? זו תוכנית מיותרת לחלוטין, לא רק מיותרת אלא מגוחכת ומעצבנת. כי הצרכן הישראלי אינו קונה ספונטני. הוא בודק בעצמו היטב כל חנות לפני שהוא עורך בה קניות או עושה קנייה גדולה – דירה למשל.  

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* עורך יקר, בינינו, נכון שרון וייס אינו אדם אמיתי, אלא דמות בדיונית, פרי דימיונך? קשה לי להאמין שאדם אמיתי יכול להיות כזה אידיוט ובור.

ובאשר לאנס הסדרתי. אונס הוא אונס, והעובדה שאתה חושב שהוא לא זיין בכפייה, מנוגדת למה שנקבע חד משמעית בידי בתי המשפט וערכאות הערעור. אין המדובר "רק" בתקיפות מיניות ומעשים מגונים, שמשום מה אתה מקל בהם ראש, אלא באונס, במלוא משמעות המושג.

אורי הייטנר

קורא יקר,

רון וייס הוא אדם אמיתי ואם איני טועה אפילו פגשתי אותו בערב לשני הספרים האחרונים שלי בבית הסופר. באשר לנשיא לשעבר, אם איני טועה היתה נאנסת אחת שבאה אליו פעמיים להיאנס בחדרו במלון, ולא היתה עדות שבעל מישהי בכוח, רק הטריד.

האם לפרסם חליפת מכתבים זו?

שלך,

אהוד בן עזר

עם כל הכבוד, לא ברור לי על סמך מה אתה סבור שאתה יודע טוב יותר מהשופטים בכל הערכאות, שדנו על פי ראיות ועל פי דיני ראיות, ועל סמך מה אתה פוסק, בניגוד לפסיקתם, שהאנס הסדרתי לא אנס ונוטל השוחד הסדרתי לא נטל שוחד.

אורי הייטנר

* אין לי התנגדות לפרסום חליפת המכתבים בינך לבין אורי הייטנר. אתה העורך וזכותך להחליט.

רון וייס

רמת-גן

* תודה על העיתון המעניין, אני חוזרת ומתפעלת בכל עיתון מכושר ההפקה שלך. יישר כוח 1123 פעמים.

ברכותיי,

איילה זמרוני

אהוד: כל גיליון נוצר בזכות המשתתפים בו. אני רק עורך.

* בגיליון האחרון קראתי , קצת בתדהמה, קצת בשעשוע, כתבה של הייטנר המנתחת (על פי הערכותיו והשערותיו והגיגיו) את הכתבה של רונן ברגמן על ספרי "דמדומי בוקר". מה בדיוק יש בספר הוא לא יודע. הוא מנחש. למה דומה הדבר? לאחד שמתיימר לבקר אוכל במסעדה מבלי שאכל שם, אך שמע מאחרים. לבריאות! זה השעשוע. התדהמה היא מול הפזיזות שבכתיבה. מה בוער? חכה, קרא הספר, תחשוב ותכתוב  – בוודאי פחות דברים שאינם נכונים.  

בדבר אחד אני מודה: אכן הקו בעזה הוא קו ירוק ולא גבול בינלאומי.

בברכה לכולם,

עמוס גלבוע

* אהוד היקר, אהבתי את הניתוח שלך לכתבי עגנון בעניין העימות עם הערבים ("צל פרדסים והר געש", שיחה תשיעית). עגנון מיעט לכתוב על כך, וכשהעניין נגע בביתו – הוא הציע פתרון נאיבי, כפי שכתבת בצדק. מעניין שהוא גם לא הירבה לכתוב על נס הקמת המדינה (חוץ מסאטירה די מטומטמת – "ספר המדינה"), והוא לא כתב גם על העלייה ההמונית שהגיעה ארצה אחרי קום המדינה. נדמה לי שאני יודע מהי הסיבה. מכל מקום, הניתוח שלך מעולה.

תודה לך על פרסום רשימתי על אמיר אור (ראיתי שאוריה באר התייחס לרשימה שלי על וולבק).

שלך,

משה  גרנות

* אהוד, שלום. יוסי גרבר, בן כיתתי (וכך גם אמנון מסקין) הלך לעולמו. בעיתונים, ברדיו ובטלוויזיה כתבו עליו רבות, ובצדק. אבל חבל שלא הזכירו שלמד בתיכון חדש, היה חביבה של טוני הלה וגילה את כישרונו הרב בהצגות שהועלו בבית הספר.

עם זאת, היה שובב לא קטן ואהב לעשות מעשי קונדס. טוני לימדה היסטוריה מתוך מחברת עלובת-מראה, שאותה שמה על השולחן של יוסי שישב בשורה הראשונה. כאשר התרחקה מן השולחן אל הלוח או שפסעה בין הטורים, יוסי גרבר היה הופך את הדפים במחברת של טוני, וכאשר חזרה למקומה לא יכלה להמשיך בשיעור ועברו מיספר דקות עד שהבינה מה קרה. התוצאה – פרץ של מילות זעם בגרמנית ואיום על יוסי שלא יעז לעשות זאת שוב.

ברכות,

אביב עקרוני

אהוד: מאחר שגם אני הייתי תלמיד של טוני בשיעורי הספרות הכללית, ההיסטוריה והאמנות, אני יכול לדמיין את הסצינה הזו כאילו התרחשה עכשיו.

* משה שפריר: אשמח אם תוכלו להשתתף בערב ההשקה של שני ספרי החדשים: "פשר" – שירי מקרא והגות, ותרגום שירי הספר הזה לאנגלית בשם Interpretations. האירוע יתקיים ביום שלישי ה-8/3/16 בשעה 19.30 בבית הסופר, קפלן 6, תל-אביב.

* כאשר לא רק מדינת יוגוסלביה של המרשל טיטו התפרדה לדתותיה ולעמיה, וצ'כיה נפרדה מסלובקיה, וחלק ממדינות ברית המועצות לשעבר נעשו עצמאיות, ומגמות כאלה קיימות אפילו בספרד, בבלגיה ובבריטניה – תהליך הרסני של התפרדות מפורר בעיקר חלק ניכר מן העולם הערבי המוסלמי – עיראק, סוריה, סודן, תימן, תוניס, לוב, לבנון, וחותר גם תחת מעמדן של מדינות כירדן, סעודיה, איראן, טורקיה ואפילו מצרים –

ולכן כדאי לשים לב שבאחת המדינות היחידות באיזור ואולי בעולם כולו, מתנהל מיום תקומתה, ואולי מיום שנוסדו מושבותיה הראשונות לפני קרוב ל-140 שנה – תהליך הפוך בתכלית, תהליך של איחוד לאומי – שבטים נפרדים מכל קצווי הגלויות שבעולם, בעלי שפות, אזרחויות, תרבויות ואפילו צבעי עור שונים – הפכו לעם יהודי עברי ישראלי אחד, חרף כל הבעיות של מיזוג הגלויות! – וכל ההצלחה המדהימה הזו התרחשה לאחר ששישה מיליונים מבני העם הזה נרצחו ועלו בעשן!

* דונלד טרמפ, הילרי קלינטון וברני סנדרס – אחד או אחת מהשלושה יהיה נשיא ארה"ב הבא? – האם אנחנו עוד נתגעגע לאובמה לנוכח השלישייה הזו, שאינה מבשרת טובות לישראל.  מסתבר שגם יכול להיות נשיא גרוע יותר מאובמה. לא יאומן, אלה המנהיגים שיש לארה"ב להציע?

* בוקר טוב אהוד, אבקשך לפרסם: לצערי נפלו טעויות ברשימתי על פרידה קוטלר. בעלה היה משה קוטלר. המשפחה עזבה לקנדה בשנת 1954.

תקוה וינשטוק

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל