גיליון מס' 1125

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ' באדר א' תשע"ו, 29 בפברואר 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסף אריכא: נוף של לילה, סיפור מלפני 69 שנים. // יוסי גמזו: שִיר אַהֲבַת-מוֹלֶדֶת אֲמִתִּית. // פוצ'ו: בחיי (2), פרק כ"ג – אין מה לעשות – הנִבוֹ נמוך מדי. // עמוס גלבוע: נגד בניית נמל לחמאס ברצועת עזה. // אילנה אדם על רביבה בן זאב. // אהוד בן עזר: מתוך היומן, פברואר 2016. חליפת מכתבים עם רביבה בן זאב. // אורי הייטנר: 1. קיצור תולדות הוועד. 2. צרור הערות 28.2.16. // אברהם כץ עוז: דעתו של מפא"יניק ותיק וגאה: רצועת  עזה – כן!  נמל הוא התחלה טובה. // רות ירדני כץ: חרמנות ותחמנות. // משה כהן: הנדון: מי שבורח מהטרור הטרור רודף אחריו. // יוסי אחימאיר: הערות מעמוד הפייסבוק שלי. // אהוד בן עזר: מוצ"ש האחרון בפילהרמונית: סזר פרנק, מוצרט, עמנואל אקס, צ'ייקובסקי ופבלו הראס-קסדו. // הדסה וישליצקי: קטעים מיומנה, בתוך: אהוד בן עזר: פולניה בלי יהודים, יומן מסע, מאי 2005, עם הדסה ויגאל וישליצקי ויהודית בן עזר. // אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו. שיחה אחת-עשרה: מאבק מעמדי או לאומי? // ממקורות הש"י.

* * *

יוסף אריכא

נוף של לילה

סיפור מלפני 69 שנה

א

אדם המתייגע מחוץ לביתו והמאחר את המסע שצריך להחזירו, נעשה עכור-רוח ושבע-רוגז; אין הוא רשאי לבוא בטרוניה אם סומך הוא על חוסר-דיוק המשבש לעתים את לוח הזמנים של כלי-הרכב, ואהרן גלעדי אמנם לא סמך על שכיחות זו, אלא שמרוב טרדות שהשתרגו עליו לפני צאתו, איחר לבוא למכונית האחרונה במניין. צער מהול ברוגז חלחל בו. דוקא הפעם נכסף היה ביותר לחזור לתל-צוק, שכן אין הוא חש את עצמו בטוב בעיר-נמל הומייה זו, ולינת-לילה נוספת בה נראתה לו כמעמסה בלתי נעימה וצופנת שממון; ציערה אותו התקלה שאירעה לו גם בשל האיחור בהבאת כמה תרופות שרשם לו הרופא בשביל בתו הקטנה שנפלה למשכב.

ניצב לו אהרן גלעדי שומם ונבוב מול האכזבה הבלתי צפויה, ולאחר שקול-דעת גמלה בלבו החלטה, כי לא ילון הלילה בעיר, וכי שומה עליו להגיע לביתו, אף אם יאלץ לעשות רובה של הדרך ברגל. אמנם, הדרכים משובשות עדיין בכנופיות משתוללות, שכן טרם שקטה הארץ מן המאורעות, אבל אין הוא מן הפחדנים. הוא צירף לו צירופי דרכים שונים, ופסק לעצמו כי עליו לצאת במכונית שתסיעו כברת-ארץ מחוץ לעיר, ויעשה את דרכו בשדות, מרחק כמה פרסאות, עד הגיעו לתל-צוק.

צירוף זה עלה יפה בראשיתו. גלעדי יצא במכונית עד לקריות, ומשאיחר את המכונית העוברת משם הלאה, עמד שעה קלה על אם-הדרך, ונדחק לתוך אוטובוס גדוש ערבים כפריים אשר פינו לו מקום, קצתם קשוחים ותמהים על העיזו באותם הימים לבוא בקהלם יחידי, וקצתם מחייכים; ועד שהללו תמהים עליו תמיהה שאינה נטולת זמם, והללו מחייכים ונענים לו בשיחה של נימוסים, והרי הגיע לאותה פרשת-דרכים שמנקודת הסתעפותה קבע לעצמו להמשיך דרכו ברגל.

גלעדי פרש בברכה מן הכפריים, קפץ מן האוטובוס אשר עקר ממקומו תוך ענני אבק ועשן דלק, וכעבור שהות קצרה מצא את עצמו בלב שדות, יחידי מול הרים מזה, חשופים בשלהי קיץ, ועין הצוהב הקמל להם, רכסיהם מופזים ומוארים בנוגה של שקיעה, ושדות שלף מזה, מכוסי שלדי קוצים וכמש עשבים, משתרעים עד לכחולו של ים הבוהק באמצעיתו באדוות נצנוצים, ושולי אופקיו דולקים בארגמן ובכחול ירקרק. שלטה מסביב דומיית בין-ערביים רכה של סוף-קיץ, שעה שרוח הערב הנושבת היא נעימה, פייסנית ביותר ונוטעת באדם רחשי לב של שעת-חסד נוגה, בה הוא זוכה לעמוד על טעמה, ולשאוף אותה לתוכו על אורה העדין ועל הנועם שהיא מעניקה לאדם ולבריאה.

בידו של גלעדי היה רק תיק-עור שחוק ומלבין כעין האבק, ואף כי מהלך היה בשדות-שלף, בין קוצים ורגבים חרבים הצמאים ליורה, היתה ההליכה קלה עליו, והוא נשא את מבטיו לעבר מגמת חפצו, תוך רצון דרוך להחיש את צעדיו ולהגיע בהקדם לתל-צוק. וכך היה חולף בחפזה, פוסע פסיעות גסות ביותר, מדלג מעל אבנים וסלעים ואינו מסתכל לצדדין אלא לצורך כיוון הדרך. תולה עיניו לפעמים בפסגה ידועה, באילן בודד, בגיבובי כפר נידח, ורק תשוקה אחת נטועה ומשעשעת אותו בהמיית-כיסופים, כי עוד הערב, לאחר הליכה של שעתיים, יבוא לביתו, לרעייתו ולילדתו המחכות לו בודאי בכליון-עינים.

תוך כדי הליכה לבשו הדמדומים ממשות והעטו את הסביבה באפלולית מתעבה והולכת, אלא שהירח שטרם הגיע למילואו יצא מכלל טשטוש והיה בו כדי להאיר לו את דרכו; לאחר שקיעת השמש פשט חיוורונו, הכסיף בתוך תכול הרקיע, ומתוך הדממה עלה קול הלילה המתאושש בדשאים ובאילנות, והמדובב את שיחו סביב-סביב ברחש זחלים, בצרצור בלתי-פוסק, בצפצוף חלוש ומתחטא של העופות הפורשים ללון, בצריחת-נכאים קטועה של עטלפים המכנפים בכבדות, ובתוך זה – נקש נעליו המאובקות והדורכות במרץ ללא ליאות: הביתה, הביתה... הביתה...

ב

עוד מהלך של שעה בערך היה לפני אהרן גלעדי כשהללו חרגו מתוך חורשת הזיתים כצללים אפלים ומבשרי-רעה, זונקניים, וחסמו בפניו הדרך. הם הקיפוהו תוך תימהון וקורת-רוח, על נפלו לידיהם בהיסח-הדעת, שכן נקרה לפניהם לא על אם-הדרך, כי אם בלב שדות זנוחים, שאין הבריות מהלכות בהם, סמוך למקום בו נחו לפני פשיטה על יישוב. מיד נתחוור לו כי נפל בידי כנופיה המשוטטת בסביבה ועורכת התנפלויותיה בלילות. יתכן כי אלה הם בני אותה כנופיה גופא, שהתקיפו לפני שלושה ימים את תל-צוק, התקפה שנמשכה בעקשנות ונעדפה רק לאחר שאנשי תל-צוק השיבו באש שאינה משתמעת לשני פנים... (אהרן גלעדי חש היה עדיין בסמוך לכתפו הימנית את לחץ קת הרובה שעה שהיה מפעיל אותו). ברור, הוא נפל לידי כנופיה מסוכנת. לא כך שיער לו סופה של הליכה זו לתל-צוק. ועתה הריהו עומד לפניהם, אזרחי מאד במכנסיו האפורים ובחולצתו הלבנה. תיק-עור שחוק בידו, מנותק ממאוויו  להגיע לביתו, לפינת שלום ושקט, לרעייתו ולבתו הקטנה והחמודה... והנה, סיום כלל וכלל לא נעים ותמוה במקצת, שכן לא כך תיאר לו אהרן גלעדי את קצו בחייו. כלל וכלל לא כך. בשעת רביצה בעמדה מול כדורי תוקפים, תוך קרב של התגוננות – ודאי! תוך תאונה קשה בעבודה – ייתכן! אך ליפול בידי כנופיה רצחנית באורח בלתי צפוי ולסיים בזה – קצת תמוה, וכנראה, גם מעציב...

והריהו עומד תוהה תוך דומיית הלילה שעטתה הפעם גם מעטה של אימים, מוקף עירוניים  מזויינים וקצת פלחים (לעזאזל! הן תקופת החריש משמשת ובאה!...) גבוהים וחסונים, לובשי כלאיים ושעטנז, מיגוון גלימות-פסים, עיניהם מבריקות כגחלים לוחשים, שיניהם מצחירות, אבנטיהם הדוקים יפה למותניהם, ואצבעותיהם משחקות ברצועות ובבריחי-הרובים בניקוש מתכתי יהיר ועוין. אחד מהם, עול-ימים ומין פרא-אדם מתגעש, החל מפזז ומכרכר סביבו תקוף שמחה מהולה בחמת-רצח קנאית, ודומה, עוד מעט יזנק עליו, לחנקו במו ידיו, לדרסו ולשסעו לגזרים. נראה שקנאי גדול היה אותו עול-ימים רצחני, ושאלמלא יד שאחזה בכתפו ודחפה אותו בכוח, דחוף וטלטל הצדה, אפשר והיה הורס לבצע את זממו.

והחלו הללו שואלים אותו שאלות, וגלעדי משיב בשקט, והכל תולים עיניהם בראש הכנופיה העומד באמצע, מסלסל בשפמו באצבעותיו, סוקר אותו יפה-יפה ושותק. ודאי חורץ הוא את גורלו כרגע, וקשה לו לאהרן גלעדי להאמין, כי עוד מעט וזה יפטיר מה שיפטיר באדישות נטולה כל טינה, והללו ידחפוהו בחבטות הצדה, למרגלות אותו סלע קודר, או בסמוך לאותו גזע זית מפותל המשחיר באפלה כישיש גחון, ויטיחו בו כמה כדורים – וחסל אהרן גלעדי... גרונו של אהרן משתנק קמעה, משצפה לפניו דמות ילדתו ומעצם התיאור של אפשרות סופית זו, העלולה להתממש תוך רגע כמימרה, והריהו תולה את מבטו באותו אדם שגורלו נתון בידיו, ומצפה בחרדת-לב נוקפנית.

וכנראה שאכן היה זה קצת משונה לתפוש באדם זה ששמו אהרן גלעדי, אשר נזדמן להם בחשכת הלילה, בהלכו לתומו, ולסלקו מיד ביריות רובים, שכן לאחר שראש הכנופיה סילסל שוב את שפמו בבוהן ובאצבע. בזקפו קצהו כלפי על, נזף לפתע באותו פרא-אדם רוטן החושף את שיניו כזאב טורף, עקר עצמו לפתע ממקומו, ופקד להובילו אתם. אהרן גלעדי נשם לרווחה. משמע לפי-שעה נדחה הדבר, ומה שיהא אחר-כך – דיה לצרה בשעתה.

ופתחו הללו בהילוך של לילה כשהצועד בראש משחיל את עצמו בסבך שיחים ואלונים גדועים, ומושך אחריו שורה ארוכה של בני-לוויה כצללים נעים במשעול זנוח. לעקוף ישובים וכבישים שגייסות מהלכים בהם, או פלוגות נוטרים מן היהודים. והילך עליהם הלילה את משב דממתו השחורה והרכה כקטיפה, ורק נקישות רגלי ההולכים שניגפו לעתים באבנים הפריעו את הדממה. ופסע ביניהם אהרן, למראית-עין כאחד מהם, לא כבול, אך שבוי בין אויביו השומרים את תנועותיו, ואותו קנאי מעניק לו בחשאי ובמגונב חבטות ודחיפות, ללמדו שאין הוא פטור עדיין מעונש של ממש. ונמשכה הליכה זו עד חצות, הליכה מייגעת ובלתי פוסקת.

ג

וכך היו מהלכים: תופשי רובים לצדדין ובראש. באמצע רכוב על סוסה חומה ונהוגה בידי פלח צעיר (שכן לא בנתיב דרכו רגליהם), התנועע על אוכפו ראש הכנופיה. והסוסה יחסנית, מקרטעת ברגליה בגמישות וחן, מרתיעה עצמה אחורנית כדי טפח, מרטיטה את שריריה הדרוכים וירכיה, כקוראת תגר על הליכה אנוסה זו במיצר, במקום זינוק למרחב; אוכפה האדום-כחול מעוטר גדילים ופיפים, וחשה היא, הסוסה, בחשיבותו של רוכבה שחציו לבוש מכנסי-רכיבה ומוקים מצוחצחים, וחציו העליון לבוש מעיל עירוני,אקדח צמוד לירכו, משקפת-שדה תלויה על צוארו, וראשו חבוש "כפיה" ש"עגל" משחיר עליה ועוטר את צחור המשי הרך והמבריק, להבדילו במראה ולבוש מפשוטי אנשיו.

מתוך לחישותיהם של ההולכים למד גלעדי לדעת, כי ראש הכנופיה הוא אבו-יוסוף בכבודו ובעצמו, הוא ולא אחר, ששמו הוזכר הן בפי הרשות, והן בפי הישוב, כראש כנופיה ושודד נועז שיצאו לו מוניטין בין בני בריתו כלוחם קנאי לחרות; והוא-הוא אותו אבו-יוסוף אשר כמה מבני הישובים שנחטפו על-ידו לא חזרו לחזות באור החיים, פרט לילדים אחדים, אשר קרא להם דרור, ולא הפיל שערה משערות ראשם ארצה. אדם שאצילות ואכזריות דרו אצלו בכפיפה אחת.

שוביו של גלעדי לא דיברו אתו מטוב ועד רע, כי חזקה עליהם מצוות השתיקה. אגב חיפוז של הליכה, חיפוז שנבע כנראה מתוך כורח לשנות את המקום, לא היה סיפק בידי גלעדי לחשב חישובים של הגיון, ועד כמה שלא היה הדבר תמוה בעיניו, בשערו בבהירות סיומה של הליכה זו, לא השתלט עליו משום-מה הפחד. לפי-שעה לא נגעו בו לרעה, פרט לאותו קנאי זועם שהטרידו מפעם לפעם, שכן לא החליט עדיין אבו-יוסוף מה לעשות בו, או שמא יש בדעתו לחקרו קודם. אלא שההליכה החופזת, שריח של נסיגה נודף הימנה, מייגעת אותו מקצת ומטילה בו חמימות. ולא זו בלבד: לפי השערתו, אלמלא תקלה זו שארעה לו, היה מוצא את עצמו כבר בבית, נהנה מזיו רעייתו וחן ילדתו, אץ למקלחת של צוננים, ומושך על גופו כל אותה הנאה של אדם שחזר לביתו, לנופש ולנועם, "והרי לך סיום אחר לגמרי!"...

משך כל אותה הליכה מעורפלת סודיות, היה גלעדי מבקש לנחש ולדעת לאן מוליכים אותו ולא עלה בידו, אף כי סביבת הגליל נהירה לו יפה, שעוקפים היו מקומות, נסוגים ומתקדמים חליפות, נרתעים מתחומי הכביש וחודרים לפינות נידחות, בין צוקי סלעים, עצי חרובים ותאנות ענפות, חולפים בבטחה בסמוך לכפר ערבי מתנמנם, וממשיכים לחדור לארץ לא נושבת. מבקש היה גלעדי לבחון את המקום לפי הכוכבים, אלא שלצערו נוכח לדעת כי בקיאותו אינה מספקת, בוחן היה לפי סימנים אחרים והעלה חרס בידו. אפשר שבגלל הליכה טורדת וקשה, ואפשר מתוך מבוכה ותהייה בלתי פוסקת על הצפוי לו בסופו של דבר.

בחצות הגיעו לגיא מכונס יפה בין עצי חרובים וסלעי מגור קודרים. מתוך סבך שיחי ההרדוף עלה קול שקשוק המים, שכשוך רונן ומתאשד מעל גבי סלעים, משתלט על רחש הבריאה מסביב ושוזר אותו בקולות האישוד והפיכפוך הבלתי פוסקים, הערבים ביותר לאוזן. כאן נקבע מקום החנייה והלינה; כאן כפתו לו לגלעדי את ידיו מאחוריו והטילוהו של סלע ככבש עקוד, וכאן החל הללו מתירים מטענם הקל, פורקים את זינם ויורדים עם הצפחות לשאוב מן המעין.

ד

שכיבה זו בידים כפותות מאחורי גבו לא היתה נוחה ביותר לאהרן גלעדי. לאט-לאט, שלא לעורר כל חשד, סמך גלעדי את כפות רגליו בתחתית הסלע והחל מסיט קמעה-קמעה את גופו העקוד, להקנות לעצמו מצב שיאפשר לו לסקור את המתרחש סביבו בתוך מחנה שוביו. הוא עשה זאת בזהירות יתרה, שלא לרתק אליו את מבטיו של אותו קנאי (שאינו גורע עין ממנו), ולאחר דחיפות קצובות ואיטיות עלה בידו לשנות את שכיבתו, ולהפנות את פניו לעבר הכנופיה, כשהוא מוטל על צדו וראשו ולחיו השמאלית דבוקים יפה לקרקע המאובק. חם היה לו, וגופו היה שטוף זיעה משך שעה קלה, עד שירדה עליו המנוחה בפקוד אותו רוחות לילה קרירות. רעב לא היה, אלא שצמא היה ביותר ושפתיו חרוכות. קול פיכפוך המים והתלעלעותם של הגומאים לרוויה מן הכדים הגבירו בו את הצמא עד להציק; אלמלא בוש היה, אפשר והיה מבקש מים לשתייה, אך ידוע ידע כי הללו אינם חייבים לנהוג בו מנהג של הכנסת אורחים, שאסור להם להאכילו ולהשקותו, שאם יעשו כן, הרי הם מקפחים את זכותם לטרדו מן העולם כשונאם...

וישבו הללו מקופלי רגליים במעגל מסביב לאש, טורחים על הסעודה. על גבי עיגולי הברזל הקעורים, ה"סאג'ים", טרחו באפיית הפיתות. ראש הכנופיה שכבר סעד כנראה את לבו, מוטל היה בצד מכורבל בשמיכה ומתמכר לשינה. לבסוף נשארו ערים על עמדתם רק אלה אשר על המשמר, ועם תום הסעודה קרסו הנותרים למנוחה פה ושם, מכורבלים ב"עביות", ונראו כגופים נטולי רוח-חיים, מכונסים כבתוך שקים עלובים. רק הרמץ הלוחש והמבליח, ששרד עדיין מהאש, הטיל אדמומית קלה מסביב, והעלה עשן קל וצחרחר שתימר מעורב באותו ריח של צפיעי-בקר וזרדים המיוחד לקרבתו של כפר ערבי.

דומיית-לילה כבדה כבשה את הגיא. סאון שכשוכו הנעים של המעיין גבר, ובתוך הדממה קלטה האוזן גם את שקשוק המים המתפלגים לצדדין פה ושם, שעה שהם נתקלים בזיזי סלע בולטים, ומתוך שחור שיחי הרדוף המלבלבים קלטו עיניו של גלעדי, את הוורדים, מהם צחורים ומהם אדומים, ואת רצי הכסף המוארים על-ידי הירח השוקע, שהנמיך לצודם בקרניו שחדרו מבעד לסבך האופל של הענפים הסוככים.

מכיוון שצמא היה אהרן ביותר, לא גרע את מבטיו העורגים מן המים, מן החיוניות המפכה בזרמם, סביבם ובזכותם, ותוך-כדי-כך העבירוהו גם לבריכות הדגים שבתל-צוק המנמנמות וירח וכוכבים מרטטים בתוכם במרוסק, ותרנגולות המים הכבדות עוקרות לפתע (שומר כי יקרב) וממריאות מגדה לגדה; כיצד משחירים המים מסביב לדוגיות הקטנות הרתוקות לחופים בבדידות משמימה; כיצד מכסיפים הדגים המנתרים מתוך בריכת המשלוח, כמבקשים לחרוג מבעד לסוגרים המרושתים; כיצד פוסעים החתולים בקני הסוף לצוד שיבוטה או בדומה לה, וכיצד גוהר הלילה השקט על המשק הנם בחיק העלטה מול צוקי הסלעים הכבדים הנשקפים מצלעות ההרים, על שדרות עציו, על המדשאות, על אודם גגותיו, על מגדל המים המתנשא אל-על; על רעייתו השכובה כעת ותמהה בין נמנום לנמנום על הבעל שטרם חזר, ועל ילדתו שתלתליה השחורים צונחים על לובן הכר, והיא גונחת בשנתה, ומטפלת הלילה חשה אליה על בהונות ומגעת יד רועפת חיבה למצחה, לחוש עם החום פוחת או עולה...

והיה אהרן גלעדי הכפות אורג בחיק הלילה את הרהוריו וחוזה בהקיץ יפה-יפה ממראות תל-צוק, מראות בטרם בוקר ומראות כחום היום, מראות של בין-ערביים, ודמויות סועדים בחדר האוכל, והתורן המסונר עובר עם עגלת האלפסים, המהבילים מעל לנזיד הצהבהב, הצלחות וקנקני הקפה, הה, הקנקנים הללו וספלי החרסינה הצחורים והפחוסים, כמה מהם היה מגיח עתה לגרונו הצמא, החרוך, הניחר...

ומראות רודפים מראות, נמוגים ונרקמים, מגוחכים כשופעי עניין, חשובים כטפלים, מעורבים ושלובים זה בזה, החל מחבילות שחת שמישהו עומס עם בוקר על-גבי העגלה השטוחה לצד קנקני החלב המובלים למחלבה האזורית, ועליהם קופצים לשבת כמה נוסעים מקדימים; ילדתו של אורי סלעי הלוחצת ללוח לבה הקט ברוב רחמים את בובתה נטולת הרגל ונקורת העין; קבוצה מן הנוער הגועשת ברוב-חשק במשחק כדור-עף, והנערים שבה, משולהבים, תולים מבטים מתרפקים ביעל היפה המבליטה את חמדת בשרה החומר בתוך גופיה גברית מובהקת, וצחוק ולצון והתנצחות של עלומים; בריל הגחון על פנקס חלוקת העבודה וזוקף את עיניו הבוהות בכפילות מתחת למשקפיו מול חברה רוגנת – מראות המהווים מסכת יומו של תל-צוק הפורח כגן בשממה, שספק אם הוא, גלעדי עוד יזכה לראותו כמות שהוא... שכן... ברי לו כי כאן ייסגר עליו מעגל חייו, ומשתאה הוא שאינו חרד ושקוע בעצבות כאילו סיום טבעי הוא שאין למרוד בו ולשנותו שעה שהוא מוטל בכאן חסר-תושייה וחשוך-תקוה.

עוד גלעדי מהרהר בצרופי דברים ועניינים שצפו לפניו בבהירות מפתיעה ורדופה כבסרט רב-פנים, בטרם יקיץ עליו הקץ, והירח שקע, נבלע קודם שעתו באפלת עבים שנערמו במערב; ואילו בצד מזרח החווירו פאתי אופק, נחשפו שרטוטי הרים רובצים מעולפי תכול וצחור, ולצד צפון בקע והסתמן ראשו של החרמון (וגלעדי מתאחז תוך-כדי-כך משום-מה בטרקטור החורג בסאון מתכתי משער תל-צוק  וגורר אחריו את המחרשה הגדולה עתירת הלהבים, כשראשוני המשכימים לשדות חופזים לפועלם) והאוויר צונן ונעים ויפה לריאה שלאחר שינה, ושולי האופק ניצתים באור מתבהר, והשחר בוקע בכל הדרו.

גלעדי הזיז את עצמו ברוב יגיעה והפך את גופו לצד הימני, חש בידיו הכפותות שהחלו גורמות כאב חותך, בחזה המכווץ המבקש נשימה מלאה, ודווקא בהיסח-דעת בשנותו מקומו, נפלה עליו שינה חטופה.

יד גרומה תפשה בכתפו, ומשפקח את עיניו שתמיהה נשקפה מתוכן מול אור בהיר, ירק ורנן ציפורים, ראה בגחון עליו כפרי מסורבל שטרח להתיר את החבל בו נעקד, ופקד עליו לקום. גלעדי נטש את רבצו, מתח את ידיו המשוחררות כשני אברים מדולדלים, דומה שלא שלו המה, סקר את סימני העיגולים הסמוקים שהטביעו הכפתים בזרועותיו, ושאף רוח בהפטירו חרש לעצמו, כאדם המקבל עליו את הדין: "אהרן, התקן עצמך לקראת שעתך האחרונה..."

ה

גלעדי הובא לפני אבו-יוסוף שישב על-גבי אבן, ידו הימנית משחקת בניצב אקדחו וכל-כולו מפיק שררה וקורת-רוח. שניים מקציניו עמדו סמוכים לו, ואילו אנשיו התגודדו מפני הכבוד בריחוק פסיעות, דוממים ומצפים תוך סקרנות של טמטום וכובד-ראש; ואותו קנאי מבליט את קוצר-רוחו, לוטש עיניו ומשתאה על הראש  שניגש לעניין זה מתון-מתון, שכן אילו הניחו לו היה מראה להם כיצד טורדים מן העולם כופר מן היהודים שמצווה להשמידם...

בגיא עמדה צינת בוקר נעימה מהולה בסאון אשדות המים, המזנקים לתוך ערוציהם בין ההרדופים, שלאור היום הוריקו בחריפות יפה לעין והוורדים שלהם, בצחור ובאודם, התנוססו בתפרחת של שפע מרנין. "כאן יחתך גורלי". הרהר גלעדי ברוח נמוכה, ובכל זאת גמר בלבו להיות שקט, מעורר כבוד. עוד בלכתו לדין שקד בחופזה לשפר ככל האפשר את מראהו החיצוני, שלא להיראות עלוב, תחב כנפות חולצתו שנשמטו מתוך מכנסיו, העביר את אצבעותיו הפשוקות, מעשה מסרק, בתוך בלוריתו הפרועה, לשוות לה צורה, ובהתייצבו לפני ראש הכנופיה, הישיר מבטיו נגדו כאדם המוכן לקראת פסק דינו. תוך-כדי-כך הובא גם תיקו. אחד מהם פתחו, ניערו והטיל מתוכו מגבת, מברשת לשיניים, מסרק פגום, חפיסת סיגריות, פנקס חשבונות, בקבוקי רפואות ואבקות, ושאר מיני דברים קטנים שאדם מסוגו של גלעדי מצטייד בהם שעה שהוא יוצא לדרך. היה זה תיק כשר בתכלית הכשרות, שלא הכיל שום דבר חשוד. החפצים נערמו בפני אבו-יוסוף שסקר כל אלה באדישות.

גלעדי נשאל כמה שאלות, מאין הוא ולאן פניו מועדות. משהשיב כי איש תל-צוק הוא, החליף אבו-יוסוף מבטים רבי-משמעות עם קציניו: "מכירים אנו את המקום, מכירים"... אבו-יוסוף העלה חיוך מתפתל מתחת לשפמו, הציץ בו בגנבה, כחוכך בדבר, והחל חוקרו היכן היה שעה שתל-צוק הותקף, ובמה עסק הוא, גלעדי, אותה שעה. גלעדי לא הכחיש כי היה בין האנשים שהשיבו אש. מתוך הדממה שנשתלטה מסביב תפש גלעדי כי תשובתו עוררה כבוד, וכי השכיל לעשות באמרו את האמת הפשוטה שאין בה מן החמקנות, ולא ביקש להתהדר בפניהם משל מעמיד הוא פני "ג'דע", כי אם ליצור את הרושם שכנים הם דבריו. 

לאחר עוד כמה וכמה שאלות ותשובות פקד אבו-יוסוף לחפש גם בכליו. מיד הושטה אליו יד זריזה ובדקנית שהוציאה מתוך כיסי מכנסיו וחולצתו ממחטה, קופסת גפרורים, עיפרון מקוצץ, מכתבים אחדים, נרתיק עור שהכיל כמה מסמכים אישיים, וצילומי-חטף של רעייתו ובתו, במקובץ ובמפורד. אבו-יוסוף שם עצמו כמעיין בתעודות השונות, דפדף בהם והפך בהם בכובד-ראש של בקיאות מדומה, ותפוש סקרנות ילדותית הסתכל גם בכל אחד ואחד מן הצילומים. לפתע השהה בידו את תמונת הילדה השחרחורת והנאה המצטחקת בפנים מפיקי חן ובראש מתולתל כעטור בנחשים שחורים. פניו לבשו ארשת רכה ותמוהה, ובפרצו בצחוק קולני, תוך חישוף שינים צחורות ותואמות להפליא, הושיט את הצילום לאנשיו, בהוסיפו משתומם ושמח כאחד: "לטיפה!"... נתנו הללו את עיניהם בצילום ונענו לו אף הם בקריאות התפעלות והסכמה: "לטיפה!"...

לבשו פניו של אבו-יוסוף חיוך טוב-לב, עיניו נצמדו שוב לקלסתר פניה של הילדה, ולא פסק לתמוה על הדמיון בינה לבין בתו הקטנה לטיפה, שבת-צחוקה, תלתליה וכל-כולה אינה אלא העתקה מדויקת ביותר מזו, משל אחיות תאומות הן מאב אחד. "לטיפה"... לחש לעצמו וכיסופי אב מתעוררים והומים בו – "משונים הם מעשי אללה"...

משנתן שוב עיניו בגלעדי הניצב עליו לא עוד העניק לו ארשת זעומה שכן כבש אותה החיוך לגמרי, ובפנותו אליו, לגלעדי (אשר חיוך זה הצית בו שביבי תקווה כמוסה), החל שח לו על הדמיון הרב שמצא בין הבנות, ואם עדיין מקווה הוא, גלעדי, שישוב לראות את פני בתו...

גלעדי דלה מתוך נבכי זיכרונו את אוצר המלים הערביות שהקנה לעצמו, קשר ניב בניב, צירף משפט למשפט, ועמד להסביר לאבו-יוסוף כי לא זו בלבד שמבקש היה לראותה, אלא שחולה היא ושמוביל הוא אתו רפואות למענה.

אבו-יוסוף הקשיב רב קשב. בת-צחוקו סרה מעל פניו שלבשו סבר של הגות חמורה. דומה שיצריו התנצחו בו. משהו מן הטוב שנבט בו עוד קודם לכן חולל תמורה בנפשו ושרוי היה במצב מהורהר בלי לראות את כל אלה הניצבים עליו, ובכלל זה אף לא את פרצופו של אותו קנאי המחריש ומשתאה לדעת מה יהא בסופו של דבר, ועל שום-מה מתמהמה הראש. אבו-יוסוף שוקל היה בדעתו. יהודי זה שהובא לפניו לדין חייב מיתה לפי מנהג מקובל במחנהו, ואילו בת קטנה יש לו הדומה בדיוק ללטיפה שלו, ומחכה היא לרפואות שהאב מוביל בשבילה... אותו הרהור של חסד שנתגנב לתוך לבו, ושרופף היה מלכתחילה, הרהור ששורשיו נעוצים בשיחות מני קדם על כליפים מפוארים ורבי-חסד שגזרו על החיים ועל המוות מתוך אצילות ורוחב-לבב – נתעצם בו עדי הגיעו לפתע להחלטה נחושה ומפתיעה של אדם שליט שהשררה בידו ואף הוא רשאי לעשות כטוב בעיניו. בתנועה רשלנית תחב את הצילום לתוך כיס מעילו, ובהרימו את עיניו השחורות לגלעדי (שהבריקו אותו רגע בברק אנושי רך) פסק בקול תקיף שאין להרהר אחריו: "לך לך לשלום בשם אללה הרחום!"...

ו

ויצא גלעדי לדרכו בשם אללה הרחום מול זיו של בוקר רענן. מהלך היה מתרונן כשהוא צופן בחובו חסד גורל וחדוות אדם לקראת החיים. בעיניו השתקפו עדיין מראות נוף של לילה בגיא המכונס ליד אשד המים, ולא ידע כלל כי אותו קנאי עול-ימים נרתע ממקומו כאילו נחש הכישו. לראשונה עמד פעור-פה ורק לטש עיניו העיד כי דעתו נסתכסכה עליו. שהות מה דרושה היתה לו לתפוש כי אכן לא לצון חמד לו הראש, וכי האיש חונן... פניו לבשו ארשת של עווית ובוז, וכף ידו נצמדה לניצב ה"שברייה" שלו בחמת-זעם. לבו צר היה מלהכיל מעשה תמוה זה... לפתע עקר עצמו, חמק מתוך עדת האנשים הרוגשים עדיין וסחים בהתלהבות על חסדו של הראש, חלף בין העצים והחל מקפץ ומדלג בין הסלעים בזנקו ברגליים יחפות חרש-חרש ובאברים שופעי און פראי, ובעיניו יוקדת משטמה עזה.

משהדביק את גלעדי נושף היה מקוצר-רוח ומחמת-רצח שנתעצמה בו שעה שרדף אחרי אויבו. גלעדי שהפנה אליו את ראשו – בחושו לפתע כי המוות כרוך בעקבותיו – הזעיק את רצונו לעמוד על נפשו לברק הסכין שנשלף לעומתו, מונף ואומר להבדיל לנצח בינו לבין היום המוצף נגוהות שמש ותכלת מרומים.

הבהרת המערכת: סיפור זה של יוסף אריכא (1972-1907), מהבולטים בַּמְספרים הארץ-ישראליים, התפרסם לראשונה לפני 69 שנים בירחון "מאזניים", כרך א', גל' ג (ט' בחשון תש"ח, 23 באוקטובר 1947, עמ' 46-49) בעריכת א. קריב. על הסיפור, שעלילתו מתרחשת בימי הסכינאות של ערביי ארץ-ישראל, שפתחו בשנת שלושים ושש של המאה הקודמת במאורעות "המרד הגדול" – ניתן לומר כי מה שהיה הוא שמתקיים, ובימים אלה טובה תזכורת ספרותית זו. יוסף אריכא היה אז בין המוזעקים מטעם ההגנה להגן על יישובי השרון מהים ועד לגוש תל-מונד.

* * *

יוסי גמזו

שִיר אַהֲבַת-מוֹלֶדֶת אֲמִתִּית

"נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב"

(משלי כ"ז, ו)

אֵלֶּה שֶיֵּש לָהֶם צֹרֶךְ לוֹמַר לָךְ

גַּם אֶת הַדְּבָרִים הֲכִי קָשִים וּמַכְאִיבִים,

אֵלֶּה שֶלֹּא שוֹכֲחִים כַּמָּה מַר לָךְ

לִרְאוֹת יוֹצְאֵי-שוֹאָה וְיַלְדֵי-עֹנִי עֲזוּבִים.

אֵלֶּה שֶכְּפוֹר חַסְרֵי-בַּיִת בַּגֶּשֶם

חוֹדֵר אֶל לְבָבָם שֶלֹּא כְּמוֹ אֵלֶּה הַסְּרוּחִים

בְּאֹטֶם שְרִיר הַלֵּב הַחֶבְרָתִי כְּשֶאַתְּ פּוֹגֶשֶת

נָכִים מְקֻפָּחִים וּפֶנְסְיוֹנֶרִים מֻזְנָחִים.

אֵלֶּה שֶלֹּא נִמְצָאִים בַּפּוֹזִיצְיָה

שֶל מַכְחִישֵי הַפַאקְט שֶהַתַּרְבּוּת עַל הַפָּנִים

כְּשֶיֵּש לָךְ תַּקְצִיבִים לְעוֹד שָֹרִים בַּקּוֹאָלִיצְיָה

אַךְ לֹא לְאָמָּנוּת וְסִפְרִיּוֹת וְאֻלְפָּנִים.

אֵלֶּה שֶלֹּא חֲדֵלִים מִלִּרְתֹּחַ

עַל הַפְקָרַת עָרֵינוּ לַסִּכּוּן הַלֹּא קָטֹן

שֶל זִהוּמֵי רֵאוֹת הָעָם בְּעוֹד מָמוֹן וָכוֹחַ

מֻפְנִים לַבְּרִית הַלֹּא קְדוֹשָה בֵּּין הוֹן וּבֵין שִלְטוֹן.

אֵלֶּה שֶלֹּא מִתְעַלְּמִים אַף לְרֶגַע

מִן הַסְּקַנְדָּל בּוֹ הַמִּמְסָד אֵינֶנּוּ מַעֲבִיר

מֵעִיר-כַּרְמֶל מֵכַל-אָמוֹנְיָה וְתוֹרְמִים לַפֶּגַע

שֶל הֶרֶס חוֹף וָנוֹף וְזִהוּם מַיִם וַאֲוִיר.

אֵלֶּה שֶדֵּי מֻדְאֲגִים מִן הַנֹּעַר

הַמִּתְחַנֵּךְ עַל הַדֻּגְמָה שֶל "גַּם אִם שַׂר יִפְשַע

בְּשֹחַד וּשְחִיתוּת הוּא אֶל כִּסְּאוֹ מֻלְחָם בְּלִי נוֹעַ"

גַם אִם לָעָם אֵין כָּל אֵמוּן וְלוֹ אֵין כָּל בּוּשָה.

אֵלֶּה שֶכָּל תֵּרוּצֵי מַפְכָּ"לֵינוּ

לֹא מַרְגִּיעִים אוֹתָם מֵהִתְעַצְּמוּת הַבָּאלָאגָאן

בּוֹ הַמִּגְזָר הַיְּחִידִי שֶמְּאֻרְגָּן אֶצְלֵנוּ

הוּא זֶה הַמִּתְקָרֵא בַּמַּאפְיָה פֶּשַע מְאֻרְגָּן.

אֵלֶּה שֶכָּל יַחְ"צָנָיו שֶל הַטִּיחַ

שֶל חַארְתּוֹת אֲחָ"מֵינוּ לֹא הִצְלִיחוּ לְבַיֵּם         

כִּסּוּי  לַבְּרוֹֹךְ שֶל דֶּמָגוֹג פּוֹלִיטִי שֶהִבְטִיחַ

אֲבָל, כְּקוֹמְבִּינָטוֹר, לֹא הִבְטִיחַ לְקַיֵּם.

כָּל אֵלֶּה שֶכּוֹאֵב לָהֶם כָּל נֶגַע מִמַּדְוַיִךְ,

כָּל אֵלֶּה שֶאִכְפַּת לָהֶם וּמַצְפּוּנָם לֹא מֵת

אֵינָם, בְּשוּם פָּנִים, מִן הַפְּחוּתִים בְּאוֹהֲבַיִךְ

בְּאָהֳבָם אוֹתָךְ, אַךְ לֹא פָּחוֹת אֶת הָאֱמֶת.

וְאִם גִּדּוּל מַמְאִיר שֶבָּךְ עַל מַצְפּוּנָם גוֹזֵר לוֹ

לוֹמַר לָךְ זֹאת גְּלוּיוֹת אֵין הֵם שוֹקְדִים עַל חִפּוּיוֹ.

כְּשֶמִּישֶהוּ יָקָר לְךָ חוֹלֶה  – אֵינְךָ עוֹזֵר לוֹ

בְּהַכְּחָשַת הַחֹלִי אֶלָּא רַק בְּרִפּוּיוֹ.

וְאֵין רִפּוּי-אֱמֶת בְּלִי דִיאַגְנוֹזָה מְרַבִּית בּוֹ,

כָּזֹאת שֶהַחוֹלֶה חַיָּב לִרְאוֹת בְּמוֹ עֵינָיו.

רְאִי אֵינוֹ אָשֵם בְּכִעוּרוֹ שֶל הַמַּבִּיט בּוֹ,

הוּא רַק מַרְאֶה לוֹ בְּבֵרוּר מָה הָשְחֲתוּ פָּנָיו.

וּמִי שֶצִּיּוֹנוּת אֶצְלוֹ אֵינֶנָּה זְרִיַּת פִּיחַ

וָחוֹל בְּעֵין אֶחָיו לִלְאֹם  אֵינוֹ עוֹכֵר-עַמּוֹ

כִּי אֶת אֲשֶר יֹאהַב יוֹכִיחַ לֹא בִּמְרִיחַת טִיחַ

כִּי אִם, לְהֶפֶךְ, בְּאִתּוּר כָּל נֶגַע וּמוּמוֹ.

וְגַם אֶצְלֵנוּ, יָפָתִי, יֵש מָה-יָּפִית'נִיקִים

שֶיֵּש לָהֶם פָּטֶנְט רָשוּם עַל אַהֲבַת מוֹלֶדֶת

וְאֵלֶּה, שֶלִּשְלַל הַסִּרְחוֹנוֹת הַמַּחְנִיקִים

שֶל הַדְּבוּקִים מֵאָה עַכּוּז לַכֵּס וְלַתִּיקִים

אֵינָם קוֹרְאִים שָאנֶל 5 וְלֹא מִתְלַקְּקִים

נִרְאִים לָהֶם כְּמִי שֶבִּקָּרְתָּם תָּמִיד נֶחְשֶדֶת

בְּאֵיזוֹ הִתְרַשְּמוּת מֵאֵיזוֹ אֶרֶץ הַתְּקוּעָה

אֵי-שָם מֵעֵבֶר לְהָרֵי הַחֹשֶךְ, אַף כִּי לָנוּ

בָּרוּר כָּאן מִי עוֹמֵד בִּשְתֵּי רַגְלָיו עַל קַרְקָעָהּ

שֶל מְצִיאוּת חַיֵּינוּ שֶכָּל מוּם שֶבָּהּ הוֹקַעְנוּ

דַוְקָא מִשּוּם הָאַהֲבָה הַזֹּאת אֶל הַחֲלוֹם

הַצִּיּוֹנִי שֶבִּזְכוּתוֹ הִגַּעְנוּ עַד הֲלוֹם,                  

זֶה, שֶאִם אַתְּ סוֹטָה מִמֶּנּוּ לִמְחוֹזוֹת הַשְּמוּץ

אֲנַחְנוּ מְטִיחִים בָּךְ אֶת חִצֵּינוּ בְּלִי קִמּוּץ

בְּעוֹד שֶשוּם חָסִיד שוֹטֶה לֹא יְטַהֵר בְּקַ"ן

בְּדוּתוֹת וּטְעָמִים אֶת הַשְּרָצִים שֶצָּצוּ כָּאן...

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק כ"ג – אין מה לעשות – הנִבוֹ נמוך מדי

החודש שבו ציפיתי בקוצר רוח לפרמיירה של "הבימה", היה החודש הארוך בחיי. הייתי מדפדף  בעיתון "דבר", שאותו היינו מקבלים בקיבוץ יחד עם "על המשמר" ("למרחב" עוד לא יצא אז), ומחפש מודעה על המחזה החדש ב"הבימה". אני לא זוכר את שם המחזה, אני זוכר רק שהביקורת עליו היתה קטלנית והוא ירד אחרי כמה הצגות.

כשקראתי זאת, הבנתי שהגיע זמני וניגשתי למזכירות לבקש לצאת לחודש עזרת הורים. במזכירות היו מופתעים, ראשית מפני שעד כה לא ביקשתי שום דבר, ושנית, מפני שכולם ידעו שאני בא ממשפחה אמידה ואבי נחשב לקבלן מצליח.

הסברתי להם שאבי בשלבי סיום בניית בית שהוא חייב למסור לדיירים תוך זמן קצר ואם  לא אבוא לעזרתו בימים האלה הוא יקלע לצרות.

אני לא חושב שהצלחתי לשכנע אותם, אבל הייתי נחרץ בבקשתי ונתתי להם להבין שאם לא יאשרו את בקשתי, אצא ללא אישור ואז לא תהיה להם ברירה אלא לסלקני מהמשק. 

נדמה לי שהיה אפילו צליל של בכי בבקשתי, כי באותם רגעים שדיברתי, נזכרתי בעוול שעשו לי לפני כחצי שנה, עוול החורה לי עד עצם היום הזה. הדבר היה אחרי מסיבת חג השנה הראשון. במזכירות התקבל מכתב המודיע על פתיחת קורס של במאים בקיבוץ המאוחד. נערכה הצבעה וחמשת חברי המזכירות הצביעו פה אחד על שליחתי לקורס. אילון בישר לי את הבשורה הגדולה הזאת ואם לא הייתי מתבייש הייתי מחבק אותו. הנה – חשבתי בליבי – יש גמול לכל מאמץ, הרי מאז שעלינו להתיישבות, בכל יום שישי שהיתה בו קבלת שבת, שלא לדבר על החגים, הייתי מעורב בכל אחד מהם. עובדה היא שעוד מימי ההכשרה בפלמח נבחרתי כל שנה לוועדת תרבות. היתה שנה אחת שבה הציעו לי להיות סדרן עבודה. לא התנגדתי, אבל אמרתי שאקבל עליי את המשימה בתנאי שיוציאו אותי מוועדת תרבות. לזאת לא היו מוכנים והמועמדות שלי לסידור עבודה ירדה מהפרק.

עברו כחודשיים מאז ההודעה המשמחת ואיש מהמזכירות לא בא להודיע לי מתי הקורס מתחיל. רק אחרי חודשיים, כשמצאתי את עצמי עם אילון במקלחת, בלי שהיו בה אנשים נוספים, העזתי ושאלתי מה עם קורס הבמאים. בהתחלה הוא לא זכר על מה אני מדבר, וכשהזכרתי לו פלט: "אה נכון! בכלל שכחנו, הקורס התחיל כבר לפני חודש."

הייתי המום. לא היה דבר שרציתי אותו יותר מהקורס הזה. לא הבנתי איך זה קורה לי, אבל הייתי יותר מדי גאה מכדי למרוט את שערותיי ומצאתי נחמה בדבריו של אילון שאמר: "אל דאגה, יהיו עוד קורסים."

יכול להיות שבאמת היו, אבל הפעם אף אחד לא דאג להודיע לי, וכששואלים אותי היום, מדוע עזבתי את הקיבוץ, אני מונה את העוול הזה שעשו לי, בין שאר הסיבות. באסיפה שהיתה אחרי ישיבת המזכירות, הודיע יוסקה ברון, המזכיר, שגרעין הנח"ל של קיבוץ דפנה החליט בחיוב על הצטרפותו לנתיב הל"ה,  שבשבוע הבא תגיע סוף סוף  המחרטה שנתן, המכונה פושקין, כל כך מחכה לה, ושפוצ'ו יוצא לחודש לעזרת הורים.

כאן קמה המולה באסיפה וצבי כץ, שהיה שייך לקבוצה הרוסית שהצטרפה אלינו והיה חבר טוב שלי, קם ממקומו ואמר:

"פוצ'ו לעזרת הורים? הרי הוא היחיד אצלנו שלאביו יש מכונית פרטית."

היו עוד מלמולי הסכמה, הכול הסתכלו עליי ואני מרוב בושה השפלתי ראש ולא העזתי להוציא מילה.

יוסקה היה מספיק נבון כדי להכריז שזאת החלטת המזכירות שהתקבלה פה אחד ואין על כך ויכוח.

כשהגעתי לתל אביב שאלתי את עצמי אם לא כדאי לגשת להוצאת "הקיבוץ המאוחד" כדי להגיד להם שאם הם מחפשים אותי, הריני כאן. יום אחד אפילו הגעתי לרחוב לבונטין, אבל לא היה לי אומץ לעלות במדרגות. אמרתי לעצמי שמוטב לחכות עוד חודש ואז, כשתתפרסם בעיתונות הידיעה על המיוזקהול הישראלי הראשון שעולה ב"הבימה", יהיה לי יותר קל לעמוד פנים אל פנים מול משה ברסלבסקי, המזכיר הנכבד של הוצאת "הקיבוץ המאוחד", ולהגיד לו ששמעתי שהם מחפשים אותי.

למחרת בואי לתל אביב הלכתי למספרה, התקלחתי, התלבשתי יפה, כלומר מכנסי חאקי וחולצה לבנה, והלכתי לביתו של צבי פרידלנד. הילדה היפה, זהובת השיער, שפתחה לי את דלת הבית ברחוב פרוג, היתה מוכרה לי. היא למדה בגימנסיה הרצליה כארבע או חמש שנים אחריי, ובמופעים שהיו מתנהלים בימי חג, היתה מופיעה על הבמה והכול היו מלחשים שהיא הבת של פרידלנד. לאחותי אביבה, המפקדת בצופים, היתה הזכות להיות המדריכה שלה, ואני קיוויתי שתמנה אותה כסגנית ותזמין אותה לביתנו. הדבר לא קרה, ואני נאלצתי להסתפק בחלומות בלבד.

עכשיו היא פתחה לי את הדלת בכבודה ובעצמה וחיכתה שאגיד למי אני בא.

אמרתי: "לאבא שלך." וקיוויתי שתזכור אותי מהגימנסיה. תקווה שנמוגה מיד כששמעתי אותה צועקת: "אבא, מישהו בא אליך!"

אחרי כמה עשרות שנים, כשהוזמנתי לכתוב הצגת ילדים לה ולמייק בורשטיין. הזכרתי לה את אותו יום בו פתחה לי את הדלת ואת הימים שהייתי בא אחר כך לעבוד אצל אביה.

היא אימצה את מוחה, ניסתה להיזכר ולא הצליחה. 

עד היום אני לא מבין למה יש דברים שאני לא יכול לשכוח כל חיי, בעוד שותפיי לאותם דברים, לא זוכרים כלל שהם קרו.

צבי פרידלנד קיבל אותי בחביבות, זכר אותי טוב מאוד. הכניס אותי לחדרו ואני הגשתי לו את המחזה שהעתקתי מחדש. התחילה תקופה של עבודה משותפת, בה הייתי צובט את עצמי כדי להיות בטוח שזה אכן קורה לי. היה  מעיר לי מדי פעם על קטעים שקרא ואומר לי מה חסר בהם. אף פעם לא התווכחתי איתו, קיבלתי את דבריו כתורה מסיני, גם אם חשבתי שהוא לא צודק. הייתי חוזר הביתה ועוד באותו יום הייתי כותב משהו חדש בהתאם להערותיו ובא אליו למחרת.

לא תמיד היה יכול לקבלני, אבל תמיד כשהייתי מגיע, היה משבח את השינוי שעשיתי ומקפיץ אותי לקטע הבא.

יום אחד בסוף אותו חודש בישר לי שאתמול נערכה הקראה של המחזה לפני שחקני "הבימה". התביישתי לשאול למה לא קראו לי, אבל העזתי לשאול ומה אמרו?

הוא הודה שהיה צריך ללכת באמצע ההקראה, אבל אם אלך עכשיו לתיאטרון, אמצא שם את עזריה רפפורט שקרא את המחזה לפני כולם והוא יודע.

ליבי ניבא לי רעות, הרי אם היתה לו בשורה טובה, היה בטח מודיע לי בעצמו. רצתי ברגל ל"הבימה" ושאלתי על עזריה. לא הכרתי את האיש, אבל ידעתי שהוא עיתונאי הכותב על נושאי תרבות בעיתון "מעריב".

האיש טפח על כתפי בידידות, הזמין אותי לשבת מולו ואפילו שאל אם אני רוצה משהו לשתות. 

לא רציתי לשתות, רציתי לטבוע, כי הבנתי ששום בשורה לא מחכה לי. ואכן כך היה, הוא קרא את המחזה לפני השחקנים הצעירים של הבימה ומאד נהנה בזמן הקריאה. בין השומעים היה גם  היועץ האמנותי של הבימה,  נדמה לי שנקב בשם גליקסון, שהיה עורך המוסף הספרותי של עיתון "הארץ".

 [עורך מוסף "תרבות וספרות" היה ד"ר יעקב הורביץ, ואני לא סבור שהכוונה אליו. בכל מקרה לא ד"ר משה יוסף גליקסון, מייסד "הארץ" [1878-1939]. לא הצלחתי לגלות בוויקיפדיה מיהו היועץ האמנותי הנזכר כאן. אולי הכוונה למקס ברוד? – אב"ע].

כשגמר לקרוא היפנו כולם את ראשם אל היועץ האמנותי, שנשא נאום נמלץ שאף אחד לא הבין מה הוא רוצה להגיד, אבל הבינו את השורה האחרונה הגורלית והקובעת בה אמר שהנִבוֹ  של המחזה נמוך ולא מתאים ל"הבימה".

נדמה לי שאף אחד לא ידע אז, ואולי גם היום, מה פרוש המילה "נִבו", אבל כולם תפסו  שגזר הדין של ההצגה הוא מיתה, וככה החמצתי את ההזדמנות  של חיי להיות מי שכתב את המיוזקהול הראשון בארץ.

כשקמתי ללכת עזריה לחץ את ידי, ליווה אותי לפתח ולפני שנפרדנו  חזר ואמר: "אבל תדע לך שנהניתי מאד לקרוא את הטקסט שלך וזה לא קורה לי הרבה פעמים."

כחמש עשרה שנים לאחר מכן הגיע לביתי עזריה רפפורט יחד עם יוסי גמזו, כדי שנכין יחד תסכית מוזיקלי לרדיו על מגילת פורים. באותה הזדמנות הזכרתי לו את הפגישה הראשונה שלנו ב"הבימה" ולהפתעתי זכר אותה, וחזר ואמר שוב כמה אהב לקרוא את המחזה. רציתי לשאול אותו אם הוא יודע מה זה בעצם "נבו" אבל לא העזתי. למה להביך אנשים...

למחרת, אחרי שהתאוששתי, נשמתי נשימה עמוקה והלכתי לרחוב לבונטין לדפוק על הדלת של הקיבוץ המאוחד. הפעם הלכתי בלי להתקלח לפני זה, כי אמרתי לעצמי שלהוצאת ספרים המושכת את תשובתה יותר מחצי שנה, לא מגיע שאסתבן לכבודה.

משה ברסלבסקי ישב ליד אותו שולחן שישב גם לפני חצי שנה, עם אותה ערימת ספרים ונדמה לי שגם הוא לא התקלח. הוא לא היה לבד. מולו ישב איש צעיר יפה תואר, אהרון מגד, שנחשב אז לסופר מצליח, אחרי שספרו הידוע "חדווה ואני"  כבש את כל הארץ. התביישתי להגיד לפני הסופר הידוע למה באתי, אבל לא נותרה לי ברירה, וכשהמזכיר שאל אותי פעם שנייה מה ברצוני? אמרתי בקול רפה שלפני כמה חודשים נתתי להם ספר לקריאה.

"ספר?" שאל הברסלבסקי, "או כתב יד?"

"כתב יד!" מיהרתי לתקן.

"בוא איתי!" – אמר האיש, ביקש סליחה מהסופר הנכבד, ולקח אותי לחדר השני. בחדר השני ניצב ארון ברזל נעול. ברסלבסקי פתח אותו בעזרת מפתח שבחר מתוך צרור מפתחות שהיה בידו, ולעיניי נגלו מדפים עמוסים בכל מיני קלסרים ומחברות. זיהיתי מיד את המחברת העבה שלי ושלפתי אותה מבין  האחרות. אני זוכר שברסלבסקי משך את המחברת מידי, פתח אותה באמצע דפדף בפינת הדפים בעזרת אגודלו, הניד ראשו ואחר אמר:

"כן, עיינתי בזה קצת, נו אתה מבין שאתה עוד צעיר, אתה עוד לא יכול להיות סופר..."

כך אמר כשהחזיר לי את המחברת, ואני הבנתי שהוא בעצם רצה להגיד: "קראתי את הספר ומה אגיד לך? אתה מבין שכתבת חרא של ספר..." זה מה שבטח רצה להגיד, אבל מטעמי נימוס אמר לי שאני עוד צעיר, למרות שהייתי כבר אדם מיושב בדעתו בן עשרים וחצי. אז מה אם לא התקלחתי?

מה שמעניין לציין הוא, שאותו אהרון מגד, היה כעבור כחמש שנים אחד הסופרים שהוצאת הספרים מסדה בחרה כשופט בתחרות הפרסים על שם אשר ברש, והוא היה זה שלחם בכל עוז שיתנו לי את הפרס.

חזרתי לקיבוץ בלי לספר לאף אחד מה עבר עליי באותו חודש. חזרתי לשגרת העבודה ביער ומצאתי נחמה בזרועותיה של נח"לאית חמודה מהגרעין שהגיע אלינו מדפנה לבנות את עתידו עימנו, אנשי הפלמח כובשי עמק האלה.

המשך יבוא

* * *

עמוס גלבוע

נגד בניית נמל לחמאס ברצועת עזה

שלוש סיבות מרכזיות: האחת, החמאס לא בא ואומר: תנו לי נמל ואחדל מטרור. להיפך. השנייה,  נמל ליישות טרוריסטית, יעזור רק ליישות ולא לאוכלוסייה; השלישית, זה רק יסבך אותנו עם המצרים , יבדל יותר את הרצועה, ויחליש עוד יותר את הרשות הפלסטינית לטובת החמאס.

רצועת עזה ידועת החולי עולה שוב על סדר היום שלנו. אמ"ן מזהיר מפני פיצוץ בעוד כמה שנים, ו"גורמים ביטחוניים" (על פי הדלפה שאני מפקפק באמינותה) ממליצים להקים בעזה נמל ימי. שר התחבורה שלנו אפילו ממליץ בחום להקים אי ליד חופי הרצועה שבו ייבנה הנמל ויחובר בגשר לרצועה על מנת שאפשר יהיה להיטיב את מצבה הכלכלי ולדאוג לרווחת האוכלוסייה.

אז בואו קודם כל נראה את תמונת המצב המורכבת הנוכחית ברצועה הנשלטת מאז קיץ 2007 ע"י החמאס. בתקופה שמאז "צוק איתן" (כ-18 חודשים) נורו לישראל הכי פחות רקטות מאשר בכל תקופה מקבילה מאז החמאס בשלטון. בו בזמן החמאס משקיע את מרבית משאביו ומאמציו בשיקום יכולותיו הצבאיות, בכלל זה בניית מנהרות רבות, מעודד טרור ביהודה ובשומרון, מסית בצורה קיצונית לאלימות, ומצהיר שהמנהרות ישמשו את החמאס בבוא יום העימות עם ישראל. ובו בזמן רווחת האוכלוסייה האזרחית היא ממנו והלאה, כמו גם שיקום ההריסות כתוצאה מ"צוק איתן".

לשיקום הרצועה "העולם" היקצה למעלה מ-4 מיליארד דולר. התוצאה: רק כמה מאות מבנים חדשים נבנו, אבטלה של כ-40 אחוזים (לעומת פחות מ-20 אחוזים בשנת 2000, ערב האינתיפאדה השנייה), ותנאי חיים מחפירים. התורמים חדלו להעביר כסף כי הבינו שמדובר בזריקת כסף טוב למטרות רעות, הבטון מושקע במנהרות, והחמאס מצוי בסכסוך עם "כולם", בראש ובראשונה עם מצרים, למעט עם איראן. כל הניסיונות לפייס בין החמאס לרשות הפלסטינית עלו בתוהו, והחמאס אינו נותן לרשות שום דריסת רגל ברצועה ובמעבר הגבול עם מצרים. 

ועכשיו לנמל המומלץ המהווה, בין השאר, את נקודת המחלוקת בינינו לבין תורכיה, השמה כתנאי את "הסרת המצור על עזה" (ונמל מסיר אותו). לחמאס יש עניין מובהק בפתיחת נמל: מדינית, כלכלית, צבאית ויוקרתית. לכן, אילו החמאס היה קם ומצהיר כי הוא מוותר על דרך הטרור, מפסיק לבנות מנהרות, מפסיק את הסתת האימים שלו, וזאת מכיוון שהאינטרס העליון שלו הוא רווחת האוכלוסייה שתחת שלטונו ודאגה לשלומה וביטחונה – כי אז היתה יכולה ממשלת ישראל להסכים אפילו לשני נמלים, ועוד 2 איים!

אבל, המצב הוא הפוך: החמאס חוזר ומצהיר כי זכותו לבנות נמל, כי אינו מוכן לשום תנאי, לשום הודנה עם ישראל. כלום! במילים אחרות, במתח של החמאס בין הרצון לנמל בטריטוריה בה הוא שולט, לבין האידיאולוגיה הג'יהאדיסטית שלו, שעיקרה המאבק האלים נגד ישראל – האידיאולוגיה גוברת, לפי שעה.

ועוד שתי תובנות חשובות לעניין זה. האחת, לדעתי, שגויה הקונספציה לפיה שיפור מצב כלכלי בטריטוריה שבה שולט ארגון טרור, תביא למיתון ולרגיעה. זאת אשלייה. טרור ופיתוח לא חיים יחדיו, וככלל, אין לדעתי פתרון כלכלי לטרור.

לא רק זאת, כל כסף טוב שיושקע בבניית נמל, יירד לטמיון ב"פיצוץ הראשון" שייגרם כתוצאה  מטרור. ואיני מזכיר כאן את המובן מאליו שנמל (תהיה הבקרה עליו אשר תהיה) יהיה שער פתוח להברחת אמצעי לחימה, כי הרי מדובר בישות טרוריסטית. כמובן, שקיימת גם האפשרות שזה ייהפך לנמל בשליטה איראנית, לא פחות ולא יותר. 

השנייה, קשורה למשמעויות האזוריות. פתיחת נמל מנוגדת בתכלית לאינטרס המצרי. המצרים חוסמים עכשיו את כל הפתחים, אז אנחנו נבוא ונפתח ונפגע ביחסים שלנו עם מצרים? ומה עם הרשות הפלסטינית? פתיחת נמל רק תחליש אותה מול החמאס, ותבדל עוד יותר את הרצועה. אנחנו רוצים בכך?

וזה מביא אותנו לשאלה המרכזית לגבי  מדיניות ישראל: מה ישראל רוצה ויכולה לעשות לגבי החמאס ורצועת עזה? מה היא התרופה האמיתית שהיא רוצה ויכולה לתת לסרטן הזה?   הסדר עם אבו מאזן? הסדר אזורי? כיבוש יזום של  הרצועה? השמדת הנהגת החמאס? מו"מ עימו? לתת  סיוע  כלכלי מתון ורצוף לאוכלוסייה דרך היבשה ולדחות עד כמה שאפשר את העימות הבא הבלתי נמנע?

דבר אחד אני יודע: עדיין לא המציאו תרופה טובה נגד סרטן, ונמל הוא בקושי אספרין.

* * *

אילנה אדם על רביבה בן זאב

לאהוד שלום רב,

ביום שישי, (אתמול בבוקר, 26.2), הלכה חברתי רביבה בן זאב אל מותה בציריך, בשוויץ. בהכרה, מבחירה ומחוסר יכולת לשאת עוד את הייסורים.

סיכמתי עימה שאכתוב דברים לזכרה.

כיוון שלא היה לי שום דבר בעל חשיבות או ערך לתת לה טרם נסיעתה, הבאתי לה את דבריי אלה (וכי למה לשאת דברים אוהבים וכואבים רק באובדן האיש ולא טרם מותו שיידע את אשר חשבנו עליו?) ואישרתי לה לעשות כל שינוי, עריכה או אפילו ביטול שייראו לה.

התרגשותה היתה רבה, הנוסח הסופי הזה היה על דעתה.

היה חשוב לה מאוד שהדברים יתפרסמו בעיתונך בו כתבה ואף הביעה לעיתים קרובות את דעותיה. היא בדקה עימי שוב ושוב אם יש לי את כתובתך. אני יודעת שעיתונך עוסק בדרך כלל בחיים, אבל אני ממש מפצירה בך לפרסם את הדברים.

אני מקווה שליבך יהיה עמנו.

בתודה גדולה,

בברכה,

אילנה אדם

לזכרה של חברתי רביבה

רביבה חברתי, החכמה, זקופת הקומה, האצילית והיפה, העצמאית בחשיבתה, בעלת הדעות המוצקות, יכולת הביטוי והאמת הבלתי מתפשרת – הלכה לעולמה.

פגישתנו הראשונה היתה במסגרת פעילות אידיאולוגית חדשה .אי אפשר היה שלא להבחין בדמותה הייחודית של האישה היפה והאצילית, בתוך קהל אוהב-הארץ, שנאסף לאותה מסגרת בתחילת דרכה. למן ימי ההתארגנות הראשונים בלטה רביבה בכנות אמונתה, בשורשיה המשתרגים של הארץ בלבבנו, בזכויות ההיסטוריות של היהדות והיהודים על הארץ הזו.

עבדנו יחד. ראינו עין בעין לא רק את קריסתה של ההתארגנות, אלא את קריסתו של המוסר האישי והציבורי. ראינו בכאב לב, את התרחקות המנהיגים מהערכים הבסיסיים של הציונות ומהמסורת היהודית שהיו כעמוד האש בחינוכנו. רביבה, שכאבה מאוד את ההתרחקות הזו, לא מצאה מרגוע לנפשה, לבטח לא בסיסמאות הריקות והנבובות ובהבטחות "השלום" שנישאו אז בפי כל.

האירועים רוויי הדם שבאו בעקבותיהם, רק העצימו בקירבה את תחושת הכישלון ואולי אף הבגידה של חלק מהעם בערכינו הלאומיים.  בשעה שבקרב תמימים באמת, פיעמה התקווה לשלום ופרחה האשליה הנוראה שהנה בא הקץ למלחמות, ידעה היא, בהגיונה הקר, ביכולת הניתוח העמוקה שלה ובמבטה המפוכח, שכל הסיסמאות, התקוות וההסכמים, הם חזיונות שווא.

חרף הקשיים, והתחושות המרות, לא נגרעה מעולם אהבתה העצומה לעם ישראל ולארץ ישראל – ולא נמצא ולו ספק קל שבקלים בנאמנותה למדינה שהיתה והינה, כך האמינה, חרף פגמיה, האוצר היקר ביותר שלנו של העם היהודי.

הדברים, המצב, העתיד כפי שהצטייר בעיניה, היו כאש בעצמותיה. היא התבטאה וכתבה כל העת. באה לפגישות, הצטרפה לחוגים שונים בהם נשמעו הערכות והתקיימו דיונים של אמת כואבת ולקחה בהם חלק פעיל ומשמעותי. היא לא היססה להצטרף למחאות ברמתן השונה, היא עשתה כל שיכולה היתה, או חשבה שיהיה בו מנוף להתעוררות  בדעת הקהל מבעוד מועד. היא הביעה עמדות נחרצות, ומעולם לא ביקשה לעצמה תמורה כל שהיא, לא תפקיד, לא יקר ולא כבוד. היתה בה אמונה זכה, אמיתית ולוהטת בארץ ישראל, בעם ישראל ובמדינת ישראל.

השנים הביאו עימן לה, כמו לכולנו, ימים של אי נחת, של אי הסכמות ואפילו של כאב – פרטי ולאומי, אך לא היה בכוח האירועים לפגום ולו במשהו בעמדתה המגובשת והאמיצה של רביבה ברעיונות ובמסורות הלאומיות והישראליות שעיצבו אותה.

בהמשך, היו לה ימים עגומים שבהם ראתה שחורות. היא חרדה לגורלו של עם ישראל. היא נבהלה מעוצמתה של השנאה שהתגלתה בין המחנות, מהמעשים הקשים, מהדיבורים האלימים, מהאיבה המוסתרת והגלויה שפרצה לפתע בשנים האחרונות בעוצמה שהעליבה את האינטליגנציה שלה, את תום ליבה ואת אמונתה בנצח ישראל.

גם בימים שבהם חשה ברע, עת היינו מתדיינות על האירועים האחרונים, גייסה את כוחותיה הפיסיים והנפשיים לבטא את עמדותיה, את חרדתה או כעסה לפי העניין.

היא כתבה ללא הרף, וכתבה נהדר. היא ניחנה בראייה נוקבת שאינה שגרתית, ביכולת מופלאה לצרף אירועים שונים מתחום עברנו וההיסטוריה שלנו לכלל רצף רעיוני הבונה טיעון לוגי מוצק. היא האירה פינות אפלות בהתייחסותנו  לנושאים השונים, וראתה דברים שמשום מה נעלמו מעיני אחרים והפנתה אליהם "זרקור" חשיבתי/רעיוני. כתיבתה אופיינה בעברית נהדרת ובחום אנושי,  בגיבוש רעיוני ובעקביות שלא רבים ניחנו בהם.

היא היתה מאזינה קשובה ודוברת רהוטה. היה כיף להתווכח עימה כמו שהיה כיף גדול לשתות עימה קפה בבתי קפה קטנים ולקיים עימה שיחות של רעות וקירבת הלב. היה כיף מתמיד להיות עימה. יכולת לא להסכים עימה. יכולת להניח שהיא טועה, אך לעולם אי אפשר היה להישאר אדיש אליה או אל רעיונותיה.

היא חלקה שנים רבות עם איזי אישהּ ז"ל, אהוב ליבה ועמוד התווך של חייה. עימו יכולה היתה לחלוק בחיוך ובדיונים מעמיקים, נושאים מחיי המשפחה, אהבת הילדים והשקפות אידיאולוגיות. היעדרו מחייה בשנים האחרונות, היה קשה לה לא פחות ממצוקותיה הגופניות.

גם בנושא בריאותה נהגה רביבה באורח עצמאי ושונה מכל שהכרנו כשאת כל מהלכיה מלווה ההכרה "שלכל דבר בעולם יש תאריך תפוגה" כדבריה –  וגם לה. היא סירבה לכל הטיפולים הקונבנציונליים וביקשה רק לצאת מהעולם בכבוד ובזקיפות קומה על פי החלטתה שלה  – 'מתי תגיע העת,' היא נהגה בחייה ובמותה כפי שחייתה כל השנים עד לעת האחרונה, בראציונליות, בהכרה במהות הערכים, ובאומץ.

רביבה חברתי הטובה, היפה, הזקופה, הנהדרת – הלכה לעולמה.

אם יש התקיימות כל שהיא מעבר לחיינו, אני מקווה שהשלווה תהא בה מנת חלקה. ליבי החסר ילווה אותה תמיד. באהבה ובגעגוע שמתחיל עם תחושת הפרידה, אני מרכינה ראש באבל מר על לכתה וצאתה מחיי כולנו.

יהי זכרה נצור עמנו לעולמי עד.

אילנה אדם

* * *

אהוד בן עזר

מתוך היומן, פברואר 2016

15.2.16. יום שני. אני מקבל מכתב נוגע ללב ומיד עונה עליו:

פרדה

שלום אהוד בן עזר, 

ראשית, אני מבקשת להודות לך על שפרסמת את רשימותיי בעיתונך האינטרנטי הייחודי: 'חדשות בן עזר'.

בשנתיים האחרונות התברר לי שחליתי בסרטן שהתפשט בגופי ואכל אותי מבפנים. למרות זאת האש בערה בי ולא יכולתי שלא להגיב פה ושם למתרחש במקומותינו. 

למעט בני המשפחה והקרובים ביותר, איש לא ידע על המצב חסר התוחלת שהביא אותי להחלטה: לשים קץ לחיי בעודי במצב "תקין" יחסית, הן בזכות המחשבה הצלולה והן תודות למזלי הטוב, שכלפי חוץ קשה היה להבחין במה שמתחולל בתוכי.

ההחלטה לשים קץ לחיי גמלה בליבי כל עוד אני עדיין שולטת בגורלי. 

האנשים הטובים בשוויץ במסגרת 'המתת חסד' הסכימו לסייע בידי לסיים את הסבל ואני נוסעת בשבוע הבא לשם בלוויית הבנים וכלתי. בסוף השבוע הבא אפרד בעזרתם מהעולם הזה.

 אני נפרדת ממך בצער על שלא אוכל יותר ליהנות מהעיתון האינטרנטי המרתק שלך.

 הייה שלום,

רביבה בן זאב (לבית לוינטון)

לרביבה היקרה,

מכתבך זיעזע אותי ואיני מפסיק לחשוב עליו. אכלול אותו ביומן שלי כדי שלא יילך לאיבוד כי כמובן אינו לפרסום.

ועם זאת, אם עדיין בכוחך, הייתי מבקש ממך לכתוב למכתב העיתי רשימה אחרונה שתוכל להתפרסם גם אחרי מותך ובה סיפורך והצוואה שלך, פרטית וציבורית.

ואני מאחל לך שייסורייך לא יהיו רבים.

בברכת פרדה,

אהוד בן עזר

*

17.2.16. יום רביעי.

אהוד היקר,

תודה על מילותיך החמות.

ידידים טובים וחברות טובות הגיבו גם הם בתדהמה ובדמעות כשנפרדתי מהם במייל.  איש מהם לא ידע על מחלתי, אותה השתדלתי להסתיר. את שיחות הטלפון של כמה מהם אני נוצרת בליבי באהבה ובהתרגשות רבה. הופתעתי עד כמה קרובים ומכרים שאיתם הייתי בקשר רגיל, ידידותי, חברי – התגלו בתגובותיהם כידידי נפש.

במצבי היום, כשישה ימים לפני נסיעתי לשוויץ, איני מסוגלת כבר לשום דבר. גם הכתיבה, שבדרך כלל היתה קלה בשבילי, נראית עכשיו כמשא בלתי אפשרי. למעשה, בכל הרשימות שלי שהתפרסמו בעיתונך, חבוייה השקפתי הלאומית והאישית על כל המתרחש במדינה שלנו. מי שקרא אותן, קלט את דעותיי ואת השקפותיי, ובמיוחד עד כמה נעצבתי מהעובדה ששנאה עצמית איומה ומיותרת מבעבעת בקרב כמה קבוצות, ואלה אפילו אינם קולטים שבהצהרותיהם ובפעולותיהם הם מקרבים מלחמת אחים שהיא ממש לפתחנו. (חס וחלילה!) 

אני מצוייה עכשיו באפיסת כוחות ואפילו סירבתי גם לבני המשפחה המורחבת שביקשו לבוא להיפרד ממני – להימנע!

כל התרגשות, ולו הקלה ביותר, משפיעה עלי לרעה ומגבירה את הכאבים ואת השיעול ואת כל יתר התופעות הקשות.

חברתי הטובה אילנה אדם הפתיעה אותי וכתבה כמה שורות מרגשות שנועדו לפרסום אחרי שכבר לא אהיה. היא הקריאה אותן בפניי כשהגיעה אלי בתחילת השבוע ושתינו בכינו.

הבטיחה לשלוח אליך ל'חדשות בן עזר' כדי שתפרסם בעיתונך אחרי לכתי.

עכשיו, אחרי שקראתי את תגובתך, אני בטוחה שתפרסם. 

וכמה מילים טובות על ארגון מבורך והוא "הוספיס ביתי" ("רוני צבר" – צבר רפואה, מערך אשפוז בבית). רופא, אחות, עו"ס עמדו לרשותי (ועדיין עד ה-25 בפברואר) 24 שעות ביממה. אנשים נהדרים שרק משתדלים להקל, אם בתרופות (אינהלציה עם מורפין, ושאר תרופות ארגעה ושיכוך, ואם בשיחות בטלפון ובביקורים בביתי. אין דבר כזה בעולם! 

 וכמובן אני אסירת תודה לבנים הנפלאים שלי ולכלותיי הרגישות, שעשו הכול כדי לממש את בקשתי להגיע לשוויץ ל'המתת חסד'. רק הם ואני יודעים איזו 'ויה דולורוזה' היינו צריכים לעבור כדי שאגיע סוף סוף למנוחת עולם הרחק מהבית. 

 וסוד קטן נוסף: ב-15 בדצמבר 2015 עשיתי ניסיון התאבדות שנכשל. הבנים הבהילו אותי לאיכילוב, והרבה איני זוכרת מהאירוע הזה.  למחרת ב-16 בדצמבר גמלה בליבי ההחלטה לסיים את חיי בצורה מכובדת ואסתטית בשוויץ – והם נענו לי.

 בזה אני מסיימת, ושוב מודה לך ומקווה מאוד מאוד שלמרות כל האיומים, מדינת ישראל תמשיך להתקיים בארץ ישראל – הבית הלאומי היחידי שיש לנו, היהודים.

 הייה שלום,

 רביבה

*

18.2.16. יום חמישי.

אופס... נשמטה ממני הבקשה לציין שגם המכתב הזה אליך הוא אישי  ואינו לפרסום.

 בתודה ובהערכה,

  רביבה

לרביבה היקרה,

אכן עדיין לא, אבל נדמה לי שאחרי מותך ראוי לפרסם את הדברים כי הם נוגעים ישירות גם להרבה אנשים אחרים הנמצאים במצוקה ומהווים מסמך נדיר בעוצמתו.

שלך

אהוד

אהוד היקר,

אני מחשיבה מאוד את דעתך, ובהרהור שני ייתכן שהצדק איתך. באם תחליט לפרסם אחרי שכבר לא אהיה כאן, אנא ציין שביקשתי לא לפרסם את הדברים כי הם נכתבו אישית אליך. תגובתך שיכנעה אותי ואני סומכת על שיפוטך.

 ולא לפרסום בהחלט:

לידיעתך, ביום שישי הבא 26 יתבצע ההליך הסופי. בניי יחזרו ארצה בלי הארון, כי הפרוצדורה שם מעורבת בהליכים משפטיים, וייקח עוד כמה ימים עד שהארון יגיע לקבורה בקרית שאול.

בצוואתי ביקשתי מבניי ובני המשפחה שלא ישבו שבעה, (למרות היותי יהודייה כשרה ואפילו מבית דתי שומר מצוות) וכן ביקשתי שיפרסמו מודעה בעיתון 'ישראל היום' רק למחרת ההלוויה. פוסט מורטום.

השארתי בידיהם רשימה מצומצמת של המלווים שאני חפצה שישתתפו בהלוויה: חוץ כמובן מבני המשפחה הקרובה ביותר וגם המורחבת, וכמה חברים טובים שעברו איתי כברת דרך. כל זאת מפאת ראייתי את המוות כמשהו פרטי ולא ציבורי.

הייה ברוך.

רביבה

אהוד – ההסכמה שלי לפרסום המייל האישי שלי אליך – מטרידה אותי... הדברים כל כך אישיים ופרטיים שאין זה מתאים לי ולאופיי לחשוף אותם ברבים. עם זאת אני מבינה את הטיעון שלך שיש טעם בפרסומם כי הם נוגעים ישירות להרבה אנשים – כדבריך.

לפיכך ציינתי באדום את מה שאני מבקשת לא לפרסם.

אנא, מלא את בקשתי.

בתודה,

רביבה

[אהוד: אבל היא לא ציינה באדום שום דבר].

*

19.2.16. יום שישי.

אהוד,  

אנא הבן עד כמה אני מתלבטת בין הרצון לשמור על פרטיותי לבין דבריך המשכנעים כמה שכדאי לפרסם את אשר כתבתי (בהינף קולמוס), בגלל העובדה שהתוכן נוגע לאנשים רבים הנמצאים במצוקה כשלי. התייעצתי עם בני המשפחה וגלגלתי מחשבות שוב ושוב ואני סבורה שהצדק איתך.

לפיכך אני  חוזרת בי  ומאשרת שתפרסם (רק אחרי כלותי!) על פי הבנתך ולפי שיקולך.

אני חושבת שבכך סגרתי את ההתלבטויות...

תודה ושבת שלום,

רביבה

*

רביבה,

אני ממש מצדיע לאומץ ליבך ולצלילות דעתך בדרכך האחרונה.

אהוד

* * *

הניו יורק טיימס והצנעת השואה

https://www.youtube.com/watch?v=8nixdDIPEBQ

* * *

אורי הייטנר

1. קיצור תולדות הוועד

בשקט בשקט, מתחת לרדאר הציבורי, אירע השבוע אירוע היסטורי בגולן. הוועד המנהל של עמותת ועד יישובי הגולן החליט על הקפאת העמותה. המצב הגלובלי המתמשך, הביא אותנו לתובנה ולמסקנה, שלא נשקף איום על הגולן בעתיד הנראה לעין, ואין עוד הצדקה לקיומו של הוועד. זו הזדמנות לספר את סיפורו של ועד יישובי הגולן.

האמת היא שסיפורו של ועד יישובי הגולן ראוי לסֵפֶר בן כרכים אחדים, וכמובן שהניסיון לספרו במאמר בעיתון הנו יומרה חסרת כיסוי. לכן אסתפק בכמה ציוני דרך.

ועד יישובי הגולן פעל לסירוגין לכל אורך שנות ההתיישבות הגולן, ומילא בתקופות שונות פונקציות שונות. בשנותיו הראשונות, לא עסק הוועד במאבקים פוליטיים, אלא היה הגורם המייצג את התושבים מול הממשלה, צה"ל – שהיה הריבון בשטח, הגורמים המיישבים ובראשם הסוכנות היהודית ותנועות ההתיישבות. הוועד לא עסק בפוליטיקה במובן של המאבקים המאוחרים יותר, אולם ההתיישבות בגולן מעיקרה היא פוליטית – עשייה שנועדה להבטיח את היות הגולן חלק ממדינת ישראל, באמצעות קביעת עובדות התיישבותיות בשטח, שתיצורנה סיפוח זוחל למעשה, ברוח הציונות המעשית של "עוד דונם ועוד עז". ועד יישובי הגולן דחף להאצת ההתיישבות, לקידום פיתוח הגולן מבחינה כלכלית, ולייצוג צרכי התושבים. כיוון שממשלות אשכול וגולדה תמכו בהתיישבות, לא היה צורך במאבקים חזיתיים, אלא בדחיפה ובדירבון.

הוועד באותם ימים היה גוף מאוד בלתי ממוסד. לא היו בו עובדים בשכר, לא היתה לו הגדרה משפטית כלשהי, לא היו לו מוסדות נבחרים והוא לא פעל באופן סדיר. הרוח החיה בוועד היה יהודה הראל – לפי הצורך הוא לעתים היה יו"ר, לעתים מישהו אחר הוגדר כיו"ר, לעתים איש לא הוגדר כיו"ר ולעתים הוועד היה יהודה.

ועד יישובי הגולן כגורם המוביל מאבק פוליטי הוא תוצאה של מלחמת יום הכיפורים. פינוי היישובים ביום הראשון למלחמה היה אירוע טראומטי. אף שחזרת המתיישבים החלה כבר בחלוף יומיים-שלושה, עצם הפינוי היה רעידת אדמה. המטרה שהציב הוועד היה הפיכת המציאות הגולנית למוצקה ובלתי הפיכה. הוועד החל לפעול להקמת עיר הגולן – שתקלוט אוכלוסייה רבה ותהיה העוגן הדמוגרפי של הגולן, ליישוב מרכז הגולן שהיה פרוץ ובו הצליחה הפלישה הסורית ולהקמת ההגמ"ר, כדי שגם במתקפת פתע סורית – היישובים לא יהיו נטל צבאי אלא נכס.

הדרישות הללו נענו מיד, אולם מהר מאוד מצא עצמו הוועד מנהל מאבק ציבורי ראשון, נגד נסיגה מהגולן או חלקים ממנו, בשיחות הפרדת הכוחות עם הסורים. תחת הכותרת "הגולן חלק בלתי נפרד מישראל" הוביל הוועד מסע הסברה ארצי, פעולה פוליטית מול הממשלה, פעולה תקשורתית ופעילות הפגנתית. בין השאר, הוקם באופן בלתי לגאלי היישוב קשת, בפאתי קונייטרה.

בסופו של דבר, המטרה – מניעת כל נסיגה מהקו הסגול, לא הושגה. היתה נסיגה מרוב העיר קונייטרה ומצומת רפיד. אולם הגולן – כמעט כולו, נשאר בידינו. כל היישובים נשארו על מכונם (אך למרבה הצער חלקת תפוחי אדמה השייכת לאל-רום היתה בשטח ממנו נסוגונו) וכל הנכסים הביטחוניים נותרו בידינו. גולדה מאיר ניהלה מו"מ קשוח ונחוש תחת מלחמת התשה קשה, והשיגה הישגים רבים. היא עצמה ושרי הממשלה הודו, שהמאבק שהוביל הוועד העניק למנהלי המו"מ רוח גבית, שחיזקה את יכולת עמידתם.

את המאבק הזה הנהיג יהודה הראל והוא המשיך להיות הרוח החיה של הוועד גם בשנים הבאות. הוועד עבד בצורה רציפה יותר, אך עדיין בלתי ממוסדת. באותן שנים הקים הוועד את גרעין קצרין והוביל מאבקים להמרצת הקמתה של עיר הגולן. הוועד הקים והדריך גרעיני התיישבות ופעל מול התנועות להקמתם ונאבק מול הממשלה לאישורם. יש לציין שהממשלה, ממשלת רבין הראשונה, היתה הממשלה שיישבה את הגולן יותר מכל ממשלה לפניה ואחריה. אחד המפעלים החשובים של הוועד באותם ימים, היה העיתון "ארץ הגולן".

בתקופת קמפ-דיוויד ועד יישובי הגולן הצטרף למאבק נגד עקירת היישובים בסיני. לאחר שנחתם הסכם השלום עם מצרים שהיה כרוך בעקירת היישובים, ולאחר ששר החוץ משה דיין הבהיר שדין הגולן כדין סיני, ועד יישובי הגולן הגדיר מטרה חדשה – יצירת מציאות שונה מזו שהיתה בסיני. מראשית ההתיישבות בגולן, הסתפקנו בציונות המעשית – קביעת עובדות התיישבותיות בשטח, על פי הרעיון שהיכן שעוברת המחרשה, שם יקבע הגבול. בסיני הוכח שההתיישבות כשלעצמה, בוודאי כשהיא מצומצמת – אין בה די כדי למנוע נסיגה. יש צורך בריבונות. היעד החדש היה – חוק הגולן, שיספח את הגולן לריבונות ישראל.

ועד יישובי הגולן רתם את תושבי הגולן למאבק ארצי, תחת הכותרת "אסור לאבד את הצפון." מאות אלפי ישראלים חתמו על עצומה למען חוק הגולן – "עצומת המיליון". בכנסת הוקמה שדולת הגולן בראשות ח"כ אברהם כץ עוז (המערך) שהובילה את המאבק למען החוק. הוועד רתם את תנועות ההתיישבות ותנועות הנוער למאבק ולהחתמה על העצומה. נערכו פעולות הסברה בכל רחבי הארץ. הופעל לחץ כבד על המערכת הפוליטית. המאבק הסתיים בהצלחה רבתי. ב-14 בדצמבר 1981 החילה הכנסת ברוב גדול את החוק, המנהל והמשפט הישראליים על הגולן, ובכך סופח הגולן לריבונות ישראל. את הצעת החוק הגיש ראש הממשלה מנחם בגין.

את המאבק על חוק הגולן הנהיג יו"ר ועד יישובי הגולן שמעון שבס, אז חבר קיבוץ אפיק. באותן שנים קמו המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, וראשי המועצות איתן ליס וסמי בר לב, וכן יהודה הראל, היו שותפיו המרכזיים בהנהגת הוועד.

לאחר שהגולן סופח לישראל, כל איום בנסיגה לא נראה באופק וכבר קמו המועצות שטיפלו בסוגיות האזרחיות. לא היה עוד צורך ממשי בוועד. אולם הוא המשיך לפעול עד 1984. עיקר תפקידו היה בקידום הנושאים המשותפים לקצרין ולמועצה האזורית, חיזוק הקשרים בין המועצות והוצאת "ארץ הגולן". הוועד פעל עד ששבס החליט לסיים את תפקידו, כשלא נבחר לראשות המועצה. ההחלטה האחרונה של הוועד היתה להמשיך בקיומו. למחרת פסקה פעילותו לחלוטין...

עשר שנים לאחר חוק הגולן, התחדש האיום על הגולן. במלחמת המפרץ הראשונה, סוריה הצטרפה לקואליציה האמריקאית נגד עיראק. מי שאמור היה לשלם לסורים בתמורה, היתה ישראל – למסור לסורים את הגולן. זה היה הסדר החדש במזרח התיכון שניסה להוביל מזכיר המדינה האמריקאי בייקר.

ישיבה משותפת של מליאות המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין החליטה פה אחד להקים מחדש את ועד יישובי הגולן, לקדם את פני הסכנה. אלי מלכה נבחר לתפקיד היו"ר. הפעם הדברים נעשו בצורה ממוסדת הרבה יותר – על פי החלטות פורמליות של המליאה, והוקמה עמותה על פי חוק.

הוועד הקים מחדש את לובי הגולן, הפעם בראשות שלמה הלל ממפלגת העבודה. הוא פעל בעת ועידת מדריד והמו"מ שהחל לאחר מכן בוושינגטון. אולם עמדתו של ראש הממשלה שמיר היתה נחרצת, והסכנה לא נראתה משמעותית. הוועד, יחד עם המועצות, הוביל את אירועי שנת ה-25 להתיישבות בגולן, ובמרכזה עצרת חצי היובל, בהשתתפות ראש הממשלה שמיר וראש האופוזיציה רבין, פחות משבועיים לפני הבחירות. השניים נשאו נאומים חוצבי להבות בעד הגולן, וזכורים במיוחד דבריו של רבין, שעשינו בהם שימוש רב בהמשך מאבקנו: "לא יעלה על הדעת שגם בשלום נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר, את ביטחון ישראל!"

לאחר עלייתו של רבין לשלטון, החל מו"מ אמיתי על נסיגה מהגולן. ועד יישובי הגולן פתח במאבק הגדול על הגולן, שנמשך עד כישלון המו"מ בתקופת ברק, בשנת 2000. היה זה מאבק חסר תקדים בעוצמתו, בסחיפת הציבור בגולן ובסחיפת רוב אזרחי ישראל. מראשית המאבק כבלנו את ידינו, מסיבות עקרוניות וטקטיות, לקווים אדומים: מאבק על פי חוק, בלתי אלים – כולל אלימות מילולית, מאבק מכובד. ועם זאת, מאבק נחוש. איך מרבעים את המעגל הזה? ביצירתיות רבה מצאנו את הדרך. ניהלנו מאבק חכם.

תקצר היריעה לתאר את המאבק הזה, ואציין רק כמה סימני דרך:

"שלום עם הגולן" – סיסמתנו הראשונה, שנועדה והצליחה לנתק את הקשר הגורדי בתודעה הציבורית, בין שלום ונסיגה ובין שאיפה לשלום ותמיכה בנסיגה.

לובי הגולן – לאחר הבחירות נטל את הובלת הלובי אביגדור קהלני, גיבור ישראל, ח"כ מטעם מפלגת העבודה. בתקופת ברק יו"ר הלובי היה יולי אדלשטיין, היום יו"ר הכנסת.

רמה לישראל – ארגון חוץ גולני שהקמנו, שפעל למען הגולן. לימים הוא היה הבסיס להקמת הדרך השלישית. בתקופת ברק הוקם ארגון חדש – המועצה הציבורית למען הגולן. כן הקמנו גוף של "השמאל עם הגולן".

מגמלא לירושלים – ארבעה ימים של מסע טרקטורים מגמלא, דרך חיפה ות"א, לירושלים. כל יישוב תרם טרקטור וטרקטוריסט. לכל טרקטור נרתמה עגלה ועליה מיצג ייחודי שעוצב ובוצע בידי צלצר ז"ל. התקשורת סיקרה ללא הפסקה את המסע, שכלל עצרת בכל ערב במקום שבו חנינו.

עוז 94' – 19 יום של שביתת רעב בגמלא של חברים ופעילים מן הגולן. השביתה מיקדה את ההתעניינות הציבורית והתקשורתית (כולל התקשורת הזרה) במאבק יותר מכל אירוע אחר. רבע מיליון ישראלים עלו לגמלא להזדהות עמנו.

מיצג הגולן – מיצג נודד, הכולל מבנה ייחודי ובו מוקרן סרט על שלושה מסכי ענק בטכנולוגיה המתקדמת ביותר לאותה תקופה. המיצג נדד בערים שונות בארץ ומיקד עניין רב. בסופו – נחת בקצרין.

עצרות תושבים – לפחות ארבע פעמים נערכו עצרות המונים של הגולן. יישובי הגולן כמעט התרוקנו באותם ערבים וההשתתפות היתה תמיד מעל הציפיות האופטימיות ביותר שלנו. עצרות כאלו היו באמפי קצרין העתיקה ערב שביתת הרעב, בגמלא בסיום שביתת הרעב, באל-רום כאשר הודלף על "צעד בונה אמון" של הסכם ביניים שיכלול עקירת אל-רום, ובאולם הספורט של קצרין.

צובעים את הארץ בגולן – בעיניי – גולת הכותרת של הפעילות, המוצלחת והמשמעותית מכולם. סטיקרים על המכוניות, שלטי מרפסות ברחובות הערים, שלטים על עגלות טרקטורים בשטחים חקלאיים ועוד – צבעו את הארץ בגולן והקרינו למקבלי ההחלטות בארץ ודרך התקשורת – גם בארה"ב ובסוריה, שהעם עם הגולן.

חוק שיריון הגולן – הוועד יזם הצעת חוק המחייבת רוב מיוחד בכנסת ומשאל עם (בהתחלה דובר גם על רוב מיוחד במשאל). הממשלה עמדה על הרגלים האחוריות כדי לסכל אותו (כולל פרשת אלכס גולדפרב, שבניגוד למה שנתקבע בתודעה הציבורית היה בהצבעה הזאת ולא בהצבעה על אוסלו ב'). ההצבעה הסתיימה בתיקו – 59:59. ח"כ חיים קופמן מן הליכוד, ששכב על ערש דווי, הודיע שיגיע להצבעה על אלונקה אם לא יקוזז, וח"כ אברהם פורז ממרצ (!) הפר את המשמעת הקואליציונית והתקזז עמו. אמנם ההצעה לא עברה, אבל המסר היה שאין בכנסת רוב לנסיגה. החוק התקבל בשנת 99', כאשר יהודה הראל היה ח"כ.

משאל עם – מראשית המאבק תבענו להביא הסכם שיכלול נסיגה למשאל עם. בין השאר טענו, שאין לרבין מנדט לוויתורים בגולן, לאור התחייבותו ערב הבחירות. רבין עצמו קיבל את הטענה והודיע שהסכם שיכלול נסיגה יובא למשאל עם. פרס וברק חזרו על ההתחייבות. המאבק על חקיקת חוק משאל עם הסתיים לפני כשנתיים, כשהתקבל חוק יסוד המחייב משאל על נסיגה משטח ריבוני.

העם עם הגולן בגולן – הבאת מאות אלפי ישראלים לסיורים בגולן, לראות את הדברים בעיניים ולחוש אותם ברגליים ובכל החושים.

מגן הגולן – גיוס תרומות מאזרחי ישראל ומיהודים בחו"ל.

בג"ץ ועד יישובי הגולן – "שלום עכשיו" בהשתתפות קומץ משת"פים מן הגולן עתרו נגד העברת כספי המועצות לפעילות הוועד. היה זה ניסיון נואל ואנטי דמוקרטי לסתימת פיות ולמנוע מאבק אזרחי באמצעות ייבוש מקורותיו הכספיים. צו ביניים ייבש את פעילות הוועד למיספר חודשים, אך לבסוף בית המשפט הגן על הדמוקרטיה הישראלית ודחה את העתירה.

הדרך השלישית – מתוך המאבק על הגולן צמחה תנועת "הדרך השלישית" שהפכה למפלגה בראשות קהלני. בבחירות 96' היא הכניסה ארבעה ח"כים, כולל יהודה הראל. בבחירות 99' היא התרסקה ולא עברה את אחוז החסימה, דווקא כאשר הייתה נחוצה במיוחד.

מטות גולן – בכל הארץ הקמנו מטות מתנדבים פעילים מאוד למען הגולן.

אם כל ההפגנות – לאורך המאבק קיימנו הפגנות רבות, כולן על פי חוק וברישיון, ופעמיים כינסנו הפגנות ענק בכיכר מלכי ישראל (נובמ' 1992) ובשמה החדש כיכר רבין (ינואר 2000). ההפגנה בתקופת ברק היתה הפגנת ענק, בהשתתפות מאות אלפי ישראלים שמילאו עד אפס מקום את כל הרחובות בסביבה, וזכתה לכינוי "אם כל ההפגנות". סיקור ההפגנה היה חסר תקדים. היא שודרה בחי בארץ ובעולם וצילומי אוויר עיטרו את העמודים הראשונים של העיתונים למחרת. מסופר שחאפז אסד צפה בהפגנה, ששודרה בשידור חי ב-CNN, והבין מה צפוי לקרות במשאל העם.

העם עם הגולן – זו היתה הסיסמה המנצחת, שלא נולדה בגולן, אך אנו אימצנו אותה. להצלחה אבות רבים, אך מקובל שהגירסה על פיה אורי אורבך ז"ל היה הראשון להציע אותה היא הנכונה. הסיסמה התאימה לאסטרטגיה של המאבק, בעיקר מרגע שהוברר שההסכם יובא למשאל עם – לבטא התנגדות ציבורית רחבה, שתרתיע את מקבלי ההחלטות מפני הצעד האחרון להסכם, מחשש שיכשלו במשאל העם. בכל הסקרים היה רוב נגד ההסכם. בזכות עובדה זו, ובסיוע מבורך של אסד, הגולן נשאר ישראלי.

לאורך רוב שנות המאבק הנהיג אותו אלי מלכה, למעט שלוש שנים שבהם הוא היה מנכ"ל "הדרך השלישית" ויו"ר הוועד היה אבי זעירא.

לאחר הניצחון, החלטנו להמשיך ולקיים את הוועד, כדי שאם וכאשר יתחדש האיום, נהיה ערוכים ומוכנים. אולם ברוב התקופה שחלפה מאז, לא היה איום, למעט אפיזודה קצרה ב-2008, עת אולמרט ניסה למסור את הגולן לסורים באמצעות המתווך ההוגן ארדואן, שהיום הוא אויבו המר של בשאר אסד, אך אז הוא היה בן בריתו ושותפו בציר הרשע יחד עם אחמדיניג'אד. הוועד החל להתארגן למאבק, אך האפיזודה חלפה במהרה, כאשר אסד הפסיק את המו"מ בתגובה למבצע "עופרת יצוקה".

בכל השנים שחלפו מאז, עיקר חשיבותו של הוועד היתה בעצם קיומו והמוכנות שלו לקדם פני רעה. הוועד המשיך לפעול ולתפקד בתחומים רבים, ובכך לשמר את כושרו ויכולת הביצוע המעולה שלו. הוועד הוביל מדי שנה, יחד עם משרד הביטחון, את "בעקבות לוחמים". היה שותף בהפקות של האירועים החשובים והגדולים בגולן, בתחומים השונים. כמנהל המתנ"ס תמיד מצאתי בוועד יישובי הגולן, וברוך כהן בראשו, את שותפיי הטובים ביותר, שעימם ארגנו את אירועי יום העצמאות, חנוכת שביל הגולן, פעילות הסיוע והתמיכה בתושבי הגליל במלחמת לבנון השנייה ובתושבי שדרות והדרום בתקופותיהם הקשות ועוד. הוועד המשיך לפעול בהסברה, הפיק ספרים על הגולן והאחרון שבהם – יומני יצחקי גל. מבחינה פוליטית ריכז הוועד את הפעולה לחקיקת חוק יסוד משאל עם. בשנים האחרונות, ברוך ורמונה עבדו בהתנדבות מלאה, ומדובר בהתנדבות מסורה של לילות וימים.

כמה מילים אישיות. לאורך שנות המאבק (1992-2001) שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן וערכתי את בטאון הוועד "הרי גולן". היקף עבודתי השתנה בהתאם לרמת האיום – בין התנדבות מלאה למשרה מלאה וכל מה שביניהם. מכל התפקידים שביצעתי בחיי, זו העבודה שהכי פחות אהבתי. אם בתפקידים אחרים עסקתי בהובלת תחומים הקרובים לליבי: קהילה, חינוך, תרבות, צמיחה דמוגרפית, התחדשות יהודית וכו' באורטל, בגולן ובגליל – בתפקיד הדובר בעיקר עסקתי, יחד עם חבריי, בבלימת מהלך שאחרים עשו, משל אנו הכלבים הנובחים והם השיירה העוברת. תפקידנו היה להגיב ולבלום יוזמה של אחרים. ואין צורך לדבר על התסכול שבעצם הסיטואציה – החרב שהונפה על מפעל חיינו.

אולם מכל התפקידים שמילאתי בחיי, זה החשוב ביותר ובו אני גאה יותר מכל תפקיד אחר. זכיתי להיות שותף לחבורה מצומצמת שהנהיגה את תושבי הגולן והניעה את רוב אזרחי ישראל למאבק שהציל את המדינה מאסון לאומי.

לא ראיתי בתפקידי "מישרה" אלא שליחות. ובוועד לא ראיתי מקום עבודה אלא משפחה. זכיתי לעבוד עם אנשים נפלאים, הן במעגל המצומצם של ההנהגה והן במעגל הרחב של הפעילים, כולל בני הנוער.

מבחינתי, המעשה המשמעותי ביותר שעשיתי, היה ההשתתפות בשביתת הרעב.

ההישג הגדול של הוועד היה הניצחון במאבק. הישג חשוב נוסף היה אחדות הגולן. מעולם לא היתה בגולן אחדות כזו בין קצרין והיישובים, בין חילונים לדתיים, בין קיבוצים למושבים, בין צפון הגולן לדרומו, כמו בזמן המאבק. ובשום גוף לא היתה אחדות כזאת כמו בוועד.

לצערי, לא תמיד אנו משכילים לשמר את האחדות הזאת, אך ככל שהאחדות קיימת, היא נצרפה במאבק ובוועד.

השבוע החלטנו להקפיא את פעילות העמותה. להקפיא, אך לא לסגור את העמותה. בכל זאת, המזה"ת הוא אזור מועד להפתעות. אני מאמין שלא יהיה עוד צורך להפשירה.

2. צרור הערות 28.2.16

* זה היה שבוע האפרטהייד שהיה – "שבוע האפרטהייד הישראלי" הוא החג הגדול של אויבי ישראל – מנוולי ה-BDS למיניהם, המנסים ליצור דה-לגיטימציה לישראל ולהוביל לחרמות נגדה.

אז מה היה לנו השבוע, שבוע האפרטהייד הישראלי? ממשלת בריטניה וממשלת קנדה קיבלו החלטות לקדם חוקים המוציאים את ה-BDS אל מחוץ לחוק. לאחר שלוש שנים, מצרים שבה ושיגרה שגריר לישראל. נשיא קניה אוהורו קניאטה ביקר בישראל. נתניהו וקניאטה הכריזו על קידום מהלך להקמת ברית (!) ישראלית-אפריקאית שתכלול את קניה, רואנדה, אוגנדה ואתיופיה. ראש ממשלה בולגריה בויקו בוריסוב, ביקר ישראל, לקידום יחסי הכלכלה והביטחון בין המדינות. שר הביטחון ביקר בקפריסין להידוק היחסים הטובים בין המדינות.  להקת הרוק ג'ת'רו טאל ביקרה בישראל כחלק מרכבת אווירית יוצאת דופן של טובי האמנים בעולם המבקרים השנה בישראל.

איני מציע, חלילה, להקל ראש באויב ה-BDS, בסכנתו ובצורך לצאת למתקפת נגד. אבל כדאי לראות את הפרופורציות – בסך הכול המהלך הזה כושל, למגינת לבם של אלה בתוכנו האוהבים לחגוג על ה"בידוד המדיני" של ישראל.

* עקביות – מיום היבחרו לנשיאות, הציב הנשיא ריבלין את השתלבותם של ערביי ישראל ואת קידום השוויון שלהם, במקום מרכזי בסדר יומו. החלטתו לא לאשר לח"כ זחאלקה, שערך ביקור הזדהות עם משפחות מחבלים רוצחים, להשתתף במפגש בבית הנשיא בנושא ההשתלבות והשוויון, מעידה על עקביותו של הנשיא. איך אפשר לקדם את ההשתלבות, בשיח עם אויביה? מי פוגע ביכולת ההשתלבות יותר מזחאלקה ושכמותו?

* ריבלין הגזען (ע"פ "הארץ") – לאחר הבחירות לכנסת ה-11 (1984) זימן כנהוג הנשיא חיים הרצוג את נציגי הסיעות להתייעצויות לקראת החלטתו על מי להטיל את הרכבת הממשלה. הרצוג מצא פרצה בחוק – לא נכתב בפירוש שעליו להתייעץ עם נציגי כל הסיעות, ולכן החליט לא להזמין את כהנא. וכך הוא נהג לאורך כל הקדנציה. הוא נהג כך, כי לא רצה לתת לגיטימציה לפשיסט הגזען הזה ולמה שהוא מייצג. החלטתו של הרצוג זכתה לגיבוי ציבורי מקיר לקיר.

נשיא המדינה ריבלין הלך השבוע בעקבותיו, כשאסר על ח"כ זחאלקה, שהשתתף בביקור תמיכה במחבלים, להשתתף בשיח בבית הנשיא שעסק בהשתלבותם של ערביי ישראל בחברה הישראלית; נושא מרכזי מאוד בפעולתו כנשיא.

מאמר המערכת של "הארץ" בגיליון ערב שבת השתלח בנשיא על החלטתו, והאשים אותו בלא פחות מ... גזענות. לומר שהחלטתו של ריבלין גזענית, כלומר הוא לא קיבל את זחאלקה בשל היותו ערבי, זה כמו להאשים את הנשיא הרצוג באנטישמיות, כאילו הוא לא קיבל כהנא, כיוון שהוא יהודי. זאת שטות גמורה ושקר גס.

כאחרוני הטוקבקיסטים התבטאה מערכת "הארץ" כלפי הנשיא: "התקרנף... מעל בתפקידו וביזה את הכנסת... מעשה מחפיר... מסע הסתה ורדיפה נגד הח"כים הערבים... הוסיף עוד שמן לתבערת השנאה והגזענות... הצטרף לכל מקעקעי הדמוקרטיה שמנסים להחריבה... נכנע להלכי הרוח הלאומנים והגזעניים... הצטרף למסע ההסתה והרדיפה, שמטרתו האמתית לסלק את הנציגות הערבית והאותנטית מהכנסת ולהפכה לכנסת יהודייה. בכך מעל ריבלין בתפקידו כנשיא מאחד ולא מפלג, נשיא של כולם, ולא רק נשיא היהודים הישראלים... עליו למהר ולהתנצל עכשיו בפני ח"כ זחאלקה, על שביזה אותו ואת הכנסת."

לא יאומן.

להבדיל, ראוי לצטט את דברי הגיבוי של שלי יחימוביץ' להחלטת הנשיא: "עוד שיעור מדויק באזרחות מהאזרח מספר אחת. ואיזה כיף שיש מישהו ללמוד ממנו. אותו נשיא חכם ואמיץ, שהתייצב בלי למצמץ נגד החוק לסילוק ח"כים בידי חבריהם, סוגר את דלת מעון הנשיא, ושוב בלי למצמץ, בפני חבר כנסת שהוא סולד מהתנהגותו. בכך הוא מביע את הזעזוע ואת הגינוי שלו כלפי ביקורו של זחאלקה בבית משפחות הרוצחים.

קודם הוא שולח לו מסר שלא להגיע, ואחר כך, כשזחאלקה מתעקש להגיע כאורח לא קרוא – הוא מוותר על הנימוס ונועל בפניו את דלת משכן הנשיא.

ככה, בתכונות שכל כך חסרות היום בהנהגת המדינה, בעדינות, בממלכתיות ובתקיפות, הוא קובע את גבולות הגזרה של הדמוקרטיה הישראלית: לא אחוקק נגדך חוק, אבל אינך רצוי בבית הספר הממלכתי שלי."

* האיום על הפלקט – ליאור דיין, מי שניצב "בצד היותר שמאלי של המפה," כהגדרתו, סייר במסגרת צילומי תוכנית לערוץ עשרים בעיר חברון, ובסופה אמר ש"המצב הרבה הרבה הרבה הרבה יותר מורכב ממה שהוא נראה משכונת רמת אביב בתל אביב ומבעד לחדשות ערוץ 2, זאת האמת."

זאת באמת האמת. המצב מורכב, וכשלומדים אותו, מסיירים בשטח, נפגשים עם בעלי דעות אחרות, מודעים לפחות למורכבות הדברים.

מורכבות היא הדבר המפחיד ביותר את אנשי הפלקט, אנשי השחור לבן. טוב להם יותר עם אנשי השחור לבן, מקביליהם מן הצד השני.

לא מכבר, כתב רוגל אלפר מאמר הערצה לתשלילו, בן דמותו מימין, איתמר בן גביר, בו הוא העלה על נס את מהפכנותו האנרכיסטית. היא הזכירה לו את עצמו. אכן, בן גביר מייצג השקפת עולם מורכבת כעומק הפלקט של אלפר.

אבל כאשר דיין, איש "הצד היותר שמאלי של המפה" נוכח שהמציאות מורכבת יותר מהפלקט, לדידו של אלפר זו "התקרנפות מרהיבה תוך הפגנת גמישות מצפונית מעוררת התפעלות, ממש בורג צוקהרה עם דאבל סלטה קדימה, פליק־פלאק לאחור ונחיתה מושלמת על הרגליים. מסע ההתקרנפות שלו רק החל, אבל כבר עכשיו אפשר לאבחן שהוא קרנף עם פוטנציאל גדול."

אלפר רוצה את דיין כבת יענה. אם דיין מבקש לפקוח עיניים, להביט במציאות וללמוד את מורכבותה, הוא באחת "קרנף". כי בעומק מורכבותו של אלפר, כל מי שאינו בת יענה, הוא קרנף.

* שנים אוחזין ברב קוק – "נאמני תורה ועבודה", היא תנועה ציונית דתית, הפועלת קרוב לארבעים שנה, ומקדמת את תפיסת "תורה ועבודה" – גישה מתונה ופתוחה של הדת היהודית לחברה הישראלית על כל גווניה, למודרנה ולהומניזם על כל גווניהם, להנחלת יהדות ליברלית, ציונית ומוסרית בחברה הישראלית כולה ובמיוחד בציונות הדתית. התנועה מכילה בתוכה מנעד רחב של בעלי דעות בנושאי ארץ ישראל, חוץ וביטחון, אך דומני שבאופן כללי גם בסוגיה זו היא מבטאת גישה מתונה יותר מהקונצנזוס של הציונות הדתית.

תנועת "נאמני תורה ועבודה" מוציאה כתב עת איכותי מאוד, הנקרא "דעות". כל גיליון מוקדש לנושא מסוים, והכותבים בו עוסקים בנושא הגיליון מכיוונים שונים, בניתוח עמוק ויסודי, לפניי ולפנים. הגיליון האחרון של "דעות" הוקדש לרב קוק ומשנתו, ולרלוונטיות שלה לחיינו.

אך טבעי שתנועה כ"נאמני תורה ועבודה" תראה עצמה ממשיכת דרכו של הרב קוק ותראה בהגותו את אחד ממקורות יניקתה. איך זה מסתדר עם העובדה שגם הגורמים השמרניים ביותר בציונות הדתית, היריבים האידיאולוגיים החריפים ביותר של "נאמני תורה ועבודה" – "ישיבות הקו" החרד"ליסטיות, אף הם מחויבים לתורת הרב קוק ורואים עצמם ממשיכי דרכו?

התשובה היא המורכבות והעומק של תורת הרב קוק. הרב קוק לא היה פשרן, סובלן ופלורליסט. הוא דווקא היה מקסימליסט שהציב דרישות גבוהות מאוד לפרט, לחברה ולאומה. גישתו הייתה מקסימליסטית בכל כיווניה, גם בכיוון של החיים הדתיים ושל המחויבות הלאומית, כפי שהם באים לידי ביטוי בתפיסה החרד"לית, אולם לא פחות מכך, ביחסו ל"נטיות החיים" השונות, ובהן האידיאולוגיות המודרניות כמו ההומניזם, הליברליזם, הלאומיות, הסוציאליזם, הציונות ובכלל זה הציונות החילונית; וכן גם ביחסו ל"נטיות החיים" במובן של אמנות, ספרות, פילוסופיה, מדע – כולל תורת דרווין, פסיכולוגיה ואפילו הספורט. גישתו לכל אותן "נטיות החיים" אינן של קבלה ופתיחות כלפיהן, אלא של קידושן – הוא ראה בהן, כאשר הן באות ממקום טהור ומחיפוש אמיתי אחר האמת וכשהן מבטאות באופן אותנטי את האדם, כביטוי של האלוהות. ההסתגרות מפניהן, היא הסתגרות מפני ביטויים של האלוהות בעולם. לכן, אין להיבדל ולהימנע מהן, אלא להיות נוכחים בהן ולהחיל עליהן ובתוכן את היהדות, ולראות בהן חלק מן ההוויה היהודית.

האופן שבו החרד"לות מפרשת את הרב קוק חלקי מאוד, ומתורץ בכך שגישתו הכוללת היא אידיאל אוטופי לעתיד לבוא, כשהדור יכשר לכך, ודורנו אינו כשר לכך, ולעת עתה יש להתמקד בממדים הדתיים והלאומיים של משנתו, שאף הם כשלעצמם מאתגרים ומחייבים מאוד את הפרט והכלל.

לעומתם, הזרם הליברלי בציונות הדתית, מאמץ את תורת הרב קוק בכוליותה, בהתאמה לאתגרי השעה. המאמרים בגיליון "דעות" אינם מכסים על השניוּת והמורכבות בגישתו של הרב קוק, אך למיטב הכרתי הם מיטיבים לפרש את תורתו. האופן בו תורתו מפורשת בכתב העת, תואמת את האופן שבו אני מבין את כתביו, ואת האופן שבו פירשתי אותו במחקר שכתבתי לפני שנים אחדות על גישתו ליהדות החילונית.

השבוע קראתי בעניין רב את גיליון "דעות" על הרב קוק, ובדיוק השבוע קראתי התייחסות לרב קוק בפשקוויל הנאצה התורן של המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי ב"הארץ". במאמרו, הוא הציג, במפגן של בורות ושנאה, את החינוך הדתי כחינוך פרימיטיבי התקוע בימי הביניים וחתום מפני המדע, הקדמה והנאורות של מאות השנים האחרונות. לטענתו, החינוך הדתי, המסרב לתת דריסת רגל לכל גישה אחרת, משתלט גם על החינוך הממלכתי וכופה עליו אותה הסתגרות פונדמנטליסטית, משיחית, קלריקלית, לאומנית.

הפתרון שלו – לפרק את מסגרות החינוך הדתי, להטמיע אותן במערכת חינוך אחת שתהיה בדרכו המודרנית, הנאורה, החילונית והפתוחה של ספי רכלבסקי.

במאמר הוא שוב ושוב ציין שהרוח שנגדה הוא יוצא היא "קוקניקית", כביטוי גנאי לרוח המבטאת אותה סגירות פונדמנטליסטית לתרבות המערב, לנאורות ולקדמה. שוב ושוב הוא דיבר על בנט הקוקיסט, ממשיך דרכו של זבולון המר הקוקיסט וכו'.

אלא שתורתו של הרב קוק היא היפוכו המוחלט של מה שמכנה המסית והמדיח הסדרתי "קוקיזם". מאיפה הוא שאב את ה"ידע" שלו בנושא? כנראה שהוא קרא את ערימת הזבל הקרויה "חמורו של משיח", ספר שכתב... ספי רכלבסקי, בו הוא ליקט אוסף של קטעי אמירות, שברי ציטוטים מחוץ להקשרם ובפרשנות יצירתית, ויצר מצג שווא על אודות תפיסתו של הרב קוק.

לאחר צאת הספר, שמעתי הרצאה של פרופ' אבי רביצקי על תורת הרב קוק, בכנס "לא בשמיים" בכפר בלום. רביצקי הוא איש הרוח המזוהה ביותר עם הגישות הליברליות והפתוחות בציונות הדתית ועם גישה יונית בשאלות חוץ וביטחון. רביצקי פתח ואמר שהוא אינו תלמיד של הרב קוק והוא אף בר פלוגתא של תלמידיו, אך הוא בחר להרצות על הנושא, בעקבות קריאת "חמורו של משיח". במשך שעה וחצי הוא ריתק את הקהל בהרצאה שעימתה בין האופן בו מוצגת תפיסתו של הרב קוק בספר לבין משנתו האמיתית. במשך שעה וחצי הוא קטל את הספר, הפריך כל טענה וטענה שבו, לא הותיר ממנו אבן על אבן והציג אותו כעפרא דארעא.

אבל למרבה הצער, יש לא מעט אנשים, שכל מה שהם יודעים על תורת הרב קוק, הוא מה שכתוב באותה ערימת הבלים, שכל כולה פרץ של שנאה ותו לא.

* מי רצח את יאסר ערפאת? – את הכרך השני של האוטוביוגרפיה שלו, "אופטימי", הקדיש אורי אבנרי לזכרם של "אנשי המלחמות שהפכו ללוחמי שלום ושילמו על כך בחייהם."

לצד סעיד חמאמי, עיצאם סרטאווי, אנדי קוריאל ויצחק רבין שאכן נרצחו בידי קנאים בני עמם בשל חתירתם לשלום, הוא הוסיף את... יאסר ערפאת. נעזוב את השקר הגס על פיו ערפאת הפך ל"לוחם שלום". אבל... איפה הוא שילם בחייו על עמדותיו? אבנרי: "מת ממחלה מסתורית החשודה כהרעלה." כל החקירות של נסיבות מותו הפריכו את טענת ההרעלה, אבל ממתי עובדות מזיזות לאורי אבנרי?

* תו"ל המפגע הבודד – החלטתו של הרמטכ"ל שכל חייל יצא לחופשה עם נשק נכונה תמיד, וביתר שאת לנוכח מתקפת הטרור. אולם המקרה הטרגי שבו רס"ן אליאב גלמן נהרג מאש כוחותינו מצביע על הסכנות שבשימוש בנשק.

אנו מתמודדים היום עם איום המפגע הבודד, השולף במפתיע סכין כדי לדקור יהודי או מנסה לדרוס יהודים. מול איום זה, "כוחותינו" שצריכים לתת מענה הם לא פעם חייל בחופשה. אין די בכך שהינם אוחזים בנשק, יש להכין אותם להתמודדות עם האוייב הזה. איך מזהים, איך מגיבים נכון ובמהירות, איך ומתי יש להשתמש בנשק חם, איך להימנע מפגיעה בכוחותינו, איך להימנע מפגיעה במחבל אחרי שנוטרל אם נשאר בחיים וכו'. יש לגבש תורת לחימה ולאמן על פיה את כל החיילים, מכל היחידות, כולל אימוני קרב מגע, מצבי ירי ולוט"ר.

* צחוק מהחוק – לאורי אבנרי ב"העולם הזה" היו שיטות יצירתיות לעקיפת צנזורה וצווי איסור פרסום. למשל, הוא נהג לפרסם כתבה על בכיר ששמו נאסר לפרסום, ולצדו ידיעה נוספת, חסרת כל חשיבות, על אותו אדם, עם תמונה גדולה שלו. בכך הוא המתיק סוד גלוי עם קוראיו.

כך נהג "ישראל היום" בפרשת ענבל אור. צו איסור הפרסום התמקד בשמה, אך גם סמנכ"ל הכספים שלה נעצר לחקירה. "ישראל היום" יצא בכותרת ענק: "נעצר סמנכ"ל הכספים של ענבל אור" ותחתיה תמונה גדולה שלה. ולאורך עמודים 2-3 כותרת ענק: "באור לא מחמיא" ושוב תמונה גדולה של ענבל אור. וכותרת המשנה: "הסתבכות בקבוצת הנדל"ן של ענבל אור: נעצר סמנכ"ל הכספים של הקבוצה" ועל מעצרה של אור עצמה נכתב בכותרת המשנה: "גורם בכיר נוסף בקבוצה נעצר, שמו נאסר לפרסום."

אפשר לחלוק על הצו, וייתכן שאכן ידו של בית המשפט קלה מדי על הדק הוצאת הצווים הללו. אולם אם בית המשפט סבור שיש להטיל צו כזה, כדי שלא לפגוע בחקירה או כדי לא לפגוע בשמו של חשוד בשלבים הראשונים של חקירתו, מן הראוי לכבד את הצו. נכון שבעידן האינטרנט והרשתות החברתיות קשה לאכוף את הצווים הללו, ובכל זאת, ניתן לצפות מן העיתונות ליתר אחריות ומכובדות.

* ביד הלשון: תפסתי את אבשלום קור – "תשמע," פנה אבשלום קור למראיינו נתיב רובינזון ברשת ב'... אופס... היה עליו לפנות אליו במשקל ציווי: "שמע."

לא שגיאה קריטית, בוודאי בדיבור קולח, אבל... בכל זאת... אבשלום קור. תענוג לתפוס אותו בשגיאה. הרי זאת התגלמות המושג "אדם נשך כלב."

אבשלום קור קיבל השבוע את פרס ראש הממשלה בכנס "לשון בראשון", כנס ראש הממשלה לשפה העברית.

מעטים ראויים לפרס כאבשלום קור, הכוהן הגדול של השפה העברית. פועלו של קור משלב הנחלת הידע הרחב שלו בשפה עברית, ומלחמת חורמה בלעז. גישתו בנושא הלעז, "מלחמה לו את הלעז להשחית," קיצונית ומאבקו לעיתים פאתטי. העברית ניצחה והניצחון דרמטי ובלתי הפיך. אפשר להרגיע. אין היום צורך ב"גדוד מגיני השפה העברית". אבל טוב שיש כמה אבשלום קורים כאלה, בדיוק כפי שיש מקום לכמה טהרני איכות השלטון ולירוקים פונדמנטליסטים. נכון, הם משוגעים לדבר אחד, הם אינם רואים את התמונה השלמה, אבל תרומתם כשומרי סף, כאוונגרד, כסמנים ימניים – חשובה.

פועלו החשוב יותר הוא בהאהבת השפה על הציבור, בהקניית ידע בעברית, בעיקר בפינתו "באופן מילולי" בגל"צ, המשודרת כבר 39 שנים! עזריה אלון נכנס לספר השיאים של גינס על התמדה בת 55 שנה בשידור פינתו "נוף ארצנו", אך זו היתה פינה שבועית. להחזיק פינה יומית במשך ארבעה עשורים, זה בהחלט הישג יוצא דופן. אני אוהב להאזין לפינה, למדתי ואני לומד בה הרבה ואבשלום קור מגיש אותה בחן.

ברכות לאבשלום קור, הדוקטור (במילרע ועם ה"א הידיעה) אבשלום קור, מחובֵב שפת עבר.

(והמלצתי לשנה הבאה – ירון לונדון).

* * *

באבל על מותו כמעט בגיל 90

 של יקירנו וזקן משפחתנו

שלמה בן עזר

יליד בלפוריה, איש בלפוריה כל ימיו

חקלאי מסור וכותב תולדותיה של בלפוריה

נינו של יהודה ראב בן עזר

הלוויה התקיימה אתמול, יום ראשון, 28.2.16

בשעה 16.00 בבית הקברות של בלפוריה

* * *

אברהם כץ עוז

דעתו של מפא"יניק ותיק וגאה

רצועת  עזה – כן!  נמל הוא התחלה טובה

בשנת 1953 הקמנו, חבריי ואני, את קיבוץ נחל עוז. ב-1968-1974 הייתי מזכיר איחוד  הקבוצות והקיבוצים, והצלחתי למנוע  התיישבות קיבוצית  ברצועה, למרות הלחץ של גולדה.

ב-1978 הצעתי כחבר כנסת לצאת מעזה מיד, כמעט גירשו אותי מהעיר. מ-1967-1990,  מעל 20 שנה, חיינו עם עזה בקשרים מלאים, ידידותיים ועסקיים למופת, המסקנה – אפשר לחיות  ביחד.

ב-1982 "המציאו" במפלגת העבודה את המושג "עזה תחילה". בשנות התשעים חלה  ההתפוצצות ביחסים ועליית החמאס. מאז יש  צרות עם עזה.

ב-2005 יצאנו  מעזה. ניהול  היציאה  היה  לקוי ועד היום יש פצעים. החמאס התגלה כאוייב  מיומן יותר מערפאת, ויותר מאבו מאזן, והחמאס רוצה שלטון  ברצועה מיד ואח"כ בגדה.

אין לנו  שום סיבה שלא להתחיל במו"מ עם  החמאס על הקמת מדינה פלשתינית בעזה. אם  הם  ינצחו בסוף את הפתח בגדה, מה שבהחלט סביר, יהיה לנו  כבר  ניסיון איתם ואולי בן ברית  במו"מ על  הגדה. ואם  התוצאה תהיה  שתי  מדינות פלשתינאיות, גם  זה לא גרוע. איזו סיבה צריכה להיות לנו לסדר לאבו מאזן גשר עילי או לעבור  דרכנו  לעזה? ומה איכפת לנו אם יהיו בסוף שתי מדינות פלשתינאיות. הן  לבטח יריבו  ביניהן, ותזכרו  שעזה  מעולם לא  היתה נחלת אבות  שלנו.

תושבי הגדה וערביי ישראל שונאים את עזה. "לך לעזה" זו קללה – כשרוצים לקלל מי שהוא, אומרים לו "רוח לרזה." שפת הדיבור  בעזה היא  בניב  שונה מן  הגדה וערביי ישראל.

ישראל  איננה  רוצה להיכנס שוב לעזה, גם מצרים לא. שישקמו את עצמם. כיום  עזה תלויה  בישראל במזון, מים, חשמל, נפט ובנזין וסולר, גז , מוצרי בנייה, בתי חולים, שדות תעופה, נמל  וכו'. לעזה חוף  ים יפהפה  מתאים לתיירות  נהדרת  ובמיקום  בין לאומי מוצלח. יישות עצמאית  בעזה  עם יכולות  כלכליות יבטלו את  רצון  הקרב והמלחמה  של חמאס לחלוטין. זה  הגבול הבטוח של עוקף עזה.

ולכן אני מציע מו"מ עם החמאס. נתחיל  בנמל, ונמשיך  בהקמת מתקן ייצור חשמל שלהם  ועבורם, ומרכז להתפלת מי ים, שיקימו לעצמם  תעשיות  קלות. שיקימו כמה שיותר בתי מלון ומערכת תיירות חוף. נאפשר להם דיג בים, שיקימו חממות ונשווק את תוצרתם כבעבר. נאפשר להם לקדוח  גז  בים  התיכון. נחבר את  הרכבת  לאשדוד. נאפשר להעביר כספים בין לאומיים שהובטחו  לפני  שנה  (כ-3.5 מיליארד דולר) – לא  בטוח  שהם עוד קיימים. הם לא ניתנו  כי אנחנו בטיפשותנו אסרנו והפרענו להם לקבלם במערכות הפיננסיות שלהם.

פשוט – למה  לא?

אנחנו יכולים בלי מאמץ להסדיר את רוב הדברים בעזה, ישירות מול החמאס. ואם אבו מאזן יצעק כי זה יכאב לו, שייכנס גם הוא למו"מ רציני ללא  תנאים מוקדמים. (וסביר שזה מה שיקרה).

קיצורו של דבר, הנושא פשוט יותר וקל יותר מכל ההתפלפלויות של כל מיני מומחים מטעם  עצמם, ואין לנו מה לחשוש כי אם  תהיה מלחמה בשל חוסר הצלחה של  התוכנית, הרי אם לא  נעשה  דבר כבר מחר תהיה מלחמה. לא כן? פתחו את העיניים והראש.

כל טוב

אברהם כץ עוז

24/2/2016

אהוד: תגיד, איפה אתה חי שאתה הוזה דברים שכאלה?

* * *

רות ירדני כץ

חרמנות ותחמנות

משה איבגי הגיע להישגים מרשימים בתחום התיאטרון, הקולנוע והטלוויזיה. מיספר הפרסים להם זכה הוא רב. משה איבגי, איש מוכשר, זכה להוקרה לא רק בארץ אלא גם מחוצה לה. משה איבגי השמיע את דעותיו בהרבה הזדמנויות והוא חדר לכל בית בישראל, והנה הוא בצרות. בזמן האחרון נשים טוענות על הטרדות מיניות מצידו כלפיהן. זה ממש לא נעים והוא בוודאי מתגונן ואומר שלא היו דברים מעולם. הוא אומר שתפרו לך תיק, שאין לך מושג מניין זה בא, ועוד ועוד. הלוואי שהוא צודק, כי אם הוא צודק, משפחתו תנשום לרווחה ותאמר: ״ידענו. משה שלנו הוא האיש הכי-מוסרי בעולם.״ 

אבל... אבל הנשים שסיפרו שהוא ניסה להתעסק איתן – משקרות? ממציאות? ככה סתם בא להן לחסל אדם מפורסם בשיאו, נשוי ואב לילדות?

קשה לי להאמין. 

איבגי לקח פסק זמן מהופעותיו ועיסוקיו ומחכה לנס.

איבגי בענייני חרמנות וגברת ענבל אור בתחמנות. אישה יפה, צעירה, שגילתה את יכולותיה בניהול נדל״ן, התענגה על הצלחתה ועל החברות שבבעלותה, הכסף עיוור את עיניה והיא הונתה ורימתה את לקוחותיה והיא המומה ונדהמת מכך ששלטונות המס עלו עליה.

גם אני נדהמת שהיא נדהמת.

ממלכת החושך

דניאל החליט שהוא לא רוצה יותר ללמוד בבית-ספר מסודר, ממוסגר, חוקי, שהוא מכנה אותו ממלכת החושך. הוא עומד לסיים השנה כיתה ו׳, ובמשך שש שנות לימודים הוא סבל  וסובל, ועבר שני בתי-ספר. הטענות שלו הן שהמורות חסרות ידע, מחלטרות, לא נותנות לתלמידים לבטא עצמם, מעבירות שיעור ולא חשוב באיזה נושא כמו תוכי, כמו שלימדו אותן, בלי טיפת דמיון. בכיתה ב׳ סיפר דניאל שהמורה התעכבה על בריאת העולם וסיפרה שהוא נבנה על ידי אלוהים במשך שבעה ימים. דניאל אמר שהעולם נוצר בגלל המפץ הגדול. המורה נזפה בו.

יום אחד מורה התעכב על זכויות הילדים ואמר שהיום מצבם של הילדים טוב יותר בגלל שלילדים יש זכויות.

כמה מילדי הכיתה לא הסכימו איתו ודניאל הצטרף ואמר שלילדים אין זכויות. הם חייבים לציית להורים למורים ולמבוגרים.

המורה השיב לו שאלה החיים וכל החיים הם ציות אם רוצים להישאר בחיים ולהתקדם.

דניאל השיב לו: ״אם זה מה שיש לך לומר לנו, אני מעדיף להיות מנקה רחובות ולא תלמיד שלך.״

תשובת המורה: ״לך תהיה מנקה רחובות.״

דניאל לא מבין איך מורה יכולה להעניש עונש מטומטם כמו להישאר בהפסקה בכיתה. דניאל לא חוסך שבטו מאיך שמערכת החינוך פועלת ומפספסת. וכששואלים אותו לאיזה בית-ספר יילך בשנה הבאה, שזה כבר חטיבת ביניים, הוא משיב בלי למצמץ עיניים.

״הוריי ואני מחפשים בית-ספר שלא חונק.״

אהוד: אולי גם את משה איבגי השאירו בתור עונש בהפסקה בכיתה ולא נתנו לו לצאת לעשות פיפי?

* * *

משה כהן

הנדון: מי שבורח מהטרור הטרור רודף אחריו

מכובדי,

למדנו מניסיון העבר שמי שבורח מהטרור הטרור רודף אחריו, כמו לאחר הנסיגה מגוש קטיף. אחת המטרות של הטרור היא שבירת כוח העמידה ורוח הלחימה של האוייב. ניתן לזהות סימנים מדאיגים שהטרור הערבי משיג את מטרתו נגדנו.

"אי אפשר להמשיך כך עוד," טוען איתן הבר "בידיעות אחרונות", ומומחי ביטחון מעלים הצעות שונות לפיוס הערבים, כגון הקפאת הבנייה (גיורא איילנד, "האם לא היינו שם כבר"), תהליך מדיני (ראש אמ"ן), הזרמת סכומי כסף ללא תנאים מוקדמים (גילה גמליאל), בניית נמל ימי ושדה תעופה בעזה. קצינים בכירים בצה"ל מזהירים שהמשבר הכלכלי בעזה מגדיל את הסיכון לפעולות מלחמה.

תמהני, האם מעלה מי על דעתו שביכולתה של ישראל לפתור את המשבר הכלכלי בעזה, בשעה שכול המשאבים שלהם מופנים להתעצמות צבאית ולכריית מנהרות בלבד? אומרים לנו שכיוון שהמצרים סגרו את ציר פילדלפי נוצר בעזה סיר לחץ מסוכן. רגע, האם לא היה סיר לחץ לפני שהמצרים סגרו את המעברים, כגון ב"עופרת יצוקה", והאם לא שימש ציר פילדפלי ערוץ להזרמת אמצעי לחימה, לרבות טילים.

כל ההצעות האלו, שאין בהן שום חידוש ושהוכחו בעבר כחסרות תועלת, מעידות רק שכוח העמידה של העם בישראל הולך ונחלש והטרור הערבי יכול לשאוב רק עידוד מכך. בקיצור, כל הצעות השלום כבר נוסו ונכשלו, והן רק מאותתות לטרור הערבי שאנו נשברים וכדאי להם להעלות את גובה הלהבות כדי שההתקפלות שלנו תלך ותגבר.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

יוסי אחימאיר

הערות מעמוד הפייסבוק שלי

26.2.16.

חייל לא חמוש, מאבטח לא חמוש – טרף קל לרוצחים הערבים. איפה אנחנו חיים?

Sarona Market – כך שולטו כל הכניסות. מדוע תל-אביב מנסה להתחפש לניו-יורק? העיר העברית הראשונה מזנקת במגדליה לשמיים – זה בסדר. אבל מדוע היא מוחקת את העברית? מה כבר רע ב"שוק שרונה", ובאותיות מרובעות?

"יש סיפורים שלא סיפרתי, יש סיפורים שלא אספר, וישנם סיפורים שנאסר פירסומם." כך אמר אמש תא"ל (מיל.) עזריאל נבו, בערב השקת הספר המשותף לו ולד"ר חיים משגב – "מזכיר צבאי". זהו ספר שיחות, שבו עזריאל חושף את עבודתו עם מנחם בגין, יצחק שמיר, שמעון פרס ויצחק רבין.

חושף – אבל לא יותר מדי...

ועדיין משאיר לקורא חומר מרתק רב על "מאחורי הקלעים" של עבודתו במשך 11 שנה עם ארבעה ראשי ממשלות, שניים מהימין ושניים מהשמאל, וזכה לאמון כולם. בין הפרשיות שנחשפות: מלחמת לבנון, קו 300 (פרשת השב"כ), פרשת פולארד, ועוד ועוד.

חיים משגב ציין שהמון סיפורים נשארו על הרצפה ולא נכללו בספר בגלל צנזורה עצמית של המספר, שלא מוכן – גם כיום – לגלות סודות רגישים מדי.

כמנהל לשכת ראש הממשלה שמיר, אהבתי מאוד את המזכיר הצבאי עזריאל נבו, שהשתלב היטב בצוות המדיני-פוליטי שסבב אז את ראש הממשלה, אבל שמר על דיסקרטיות מוחלטת ועל מידור מוחלט מהחומר הרגיש. לא ידעתי כמעט דבר בענייני ה"שו-שו" שהוא טיפל בהם. מבחינה זו – הוא התאים לשמיר ככפפה ליד.

שמחתי לפגוש באירוע רבים מממלאי התפקידים שהיו בתקופה ההיא, במאה הקודמת – אישים מופלאים. ביניהם אנשי אבטחה בלתי נשכחים, ובמיוחד את ידידי הטוב, מי שהיה סגנו של עזריאל בתקופת שמיר, והיום האלוף (מיל.) עמוס גלעד. לקהל הרב "הבטיח" עזריאל: "זהו ספר ראשון ואחרון שלי."

אם "הארץ" בניצוחם של עמוס שוקן ואלוף בן תוקף הבוקר בפראות ובפרץ קיצוני נוסף של פוסט-ציונות את הנשיא רובי ריבלין ודורש ממנו – כך! – להתנצל (שמעתם? – כן כן: "להתנצל") לפני ח"כ זחאלקה הבוגדן, אנחנו יודעים (וכאילו לא ידענו קודם), שיש לנו נשיא ראוי, שכל הביקורת (מימין) עליו, איננה במקומה.

2.2.16.

קראתי הבוקר ראיון ב"ידיעות אחרונות" עם ח"כ זוהיר בהלול. ח"כ בהלול הוא חבר במפלגת האופוזיציה הראשית, אף כי אינו מזדהה עם שם המפלגה שאותה הוא מייצג – "המחנה הציוני". הוא מטיח בראיון ביקורת בכנסת, במדיניות הממשלה, אך עושה זאת בדרך מכובדת וראויה במדינה דמוקרטית. כמה הוא שונה מעמיתיו, ח"כים ערביים ב"רשימה המשותפת", שהוא לא שותף לה. כמה הוא היפוכו למשל של הח"כ הצבוע והבוגדן זחאלקה.

מה שאין הכנסת יכולה לעשות – עשה, ויפה עשה, נשיא המדינה, שחסם בפני הזחאלקה את הכניסה למשכן הנשיא. כך ייעשה למי שמזדהה עם משפחות הטרוריסטים הפלשתיניים.

ספק אם קריאתו של ח"כ בהלול ההגון לח"כים מבל"ד, "לגלות רגישות לציבור היהודי," תיפול על אוזניים קשובות. זחאלקה וחבריו ימשיכו לפזול ולזחול לרמאללה.

24.2.16.

כבוד למיכל – בהיכל:"קהל נכבד, היום ניתן כבוד גדול לשחקנית גדולה, שפרשה לא מזמן מכדורסל... היא אחת השחקניות החכמות והנחושות, שלבשה את מדי נבחרת ישראל, היתה שותפה להרבה רגעים יפים במדים הכחולים-לבנים, ותמיד העדיפה לבשל לאחרים מאשר לקלוע בעצמה. בואו ניתן כבוד לשחקנית העבר שלנו, שכבר הפכה לבשלנית, מאמנת והיום פרשנית, ותמיד היתה בלב של כולנו, קבלו את מיכל אפשטיין."

כך אמר הכרוז לפני משחק הכדורסל בין נבחרות הנשים של ישראל וטורקיה, שבו העניק איגוד כדורסל הנשים מגן הוקרה למיכל שלנו, של אפי, שלרגעים נדמה היה שהיא מחביאה כדורסל בבטנה – אבל לא, זה פשוט הצאצא שבדרך...

בנוסף למגן המפואר, קיבלה מיכל מתנה נוספת – ניצחון ענקי של בנות הכדורסל שלנו על הטורקיות.

ערב פשוט מסולסל!

ברכות לד"ר אפרים אבן, לרגל צאת ספרו המחקרי, המרתק, על עיריית ירושלים בתקופת המנדט (1948-1917). לברכה מיוחדת זכה המחבר מנשיא המדינה, ראובן רובי ריבלין, כאשר הגיש לו את הספר והזמין אותי ואת ד"ר רון שלייפר, מנהל הוצאת הספרים של אוניברסיטת אריאל, להשתתף באירוע הצנוע בבית הנשיא. היה זה אירוע לבבי, בין ידידים משכבר הימים. אשר שניים מהם – הנשיא ואנוכי – נולדנו בירושלים, בתקופה שעליה כותב אפרים אבן.

23.2.16.

קטע מתרגיל ז'בוטינסקאי בעברית, שאקרא מחר בכנס "ראשון לשון". זהו תרגיל שחיבר ז'בוטינסקי בסוף 1923 בשביל להקת התא"י (התיאטרון הארצישראלי) בימי שהותה בברלין. לטענתו, שחקנינו אינם יודעים לבטא נכונה את האותיות השונות, ואינם יודעים לדגש. לצורך תרגילי המיבטא, חיבר את "'מודה אני' לשחקן", לבקשתה של ידידתו, מרים ברנשטיין-כהן, שחקנית, במאית, מורה למשחק וסופרת, שהלכה לעולמה ב-1991:

הוּא: מַה מַּזְהִיר יָפְיָהּ, מֵאוֹר טָהוֹר הָעוֹר, פַּרְצוּף צָעִיר, יָהִיר, יָאִיר כְּמוֹ מָאוֹר.

הִיא: דַּי לְפַטְפֵּט, שָׁלוֹם, אֵלֵךְ לְ"גַרְדֶן פַּרְטִי".

הוּא: קָרָאת אֵת מִכְתָּבִי?

הִיא: קָרָאתִי וְקָרַעְתִּי, נַפְשִׁי מָרָה.

הוּא: נַפְשֵׁךְ מָרָה, מָה רַע? מַדּוּעַ?

הִיא: בַּעֲלִי יוֹדֵעַ מָה קָרָה.

הוּא: יֵלֵךְ לַעֲזָאזֵל, כִּי חֹק הַלֵּב גָּבוֹהַּ מִכָּל חֻקִּי רָקִיעַ וְאֱלֹהּ, אַתְּ מַלְכָּתִי הַמְּתוּקָה.

הִיא: אֶת הַמַּלְכָּה הִפְרִידוּ מִמַּלְכָּהּ.

הוּא: אֶת זֶה כְּבָר מֵעוֹד יָמִים שָׁמַעְתִּי וּכְבָר מֵעוֹד יָמִים מְאֹד עַל זֶה תָּמַהְתִּי, זְמַן לָקוּם בְּמַּהְפֵּכָה.

הִיא: אֵין זֶה לֹא בְּכֹחִי וְלֹא בְּכֹחֲךָ, שָׁלוֹם, נַשְׁקֵנִי עַל הַלֶּחִי וָלֵךְ.

הוּא: אֵלֵךְ, אִם אַתְּ עִמִּי תֵּלֵכִי.

הִיא: אִם כָּךְ, אוֹתִי פַּרִיזָה קַח; שָׁם צָרוֹתַי אֲנִי אֶשְׁכַּח...

התרגיל המלבב הזה פורסם במלואו לראשונה בכתב העת "האומה", בשנת 1967.

22.2.16

גאווה ישראלית: בתוך ים השמצות הנוראיות על ישראל, שמלעיטה אותנו התקשורת הזרה והמקומית, כמה נעים לקרוא כי "ישראל הפכה בתחום הננו-טכנולוגיה למובילה ופורצת דרך, כאשר נציגים ממדינות רבות בעולם עולים אלינו לרגל ומבקשים שיתופי-פעולה עם מדענים ישראליים בתחום. נוכח הפוטנציאל העצום הטמון בננו-טכנולוגיה, עלינו להמשיך ולהיות מובילים ופורצי דרך ברמה עולמית..."

דברים שכותב הנשיא לשעבר שמעון פרס, בראש מגזין ננו-טכנולוגיה, שמצורף היום לעיתון "הארץ". במאמר שכותרתו: "טכנולוגיה קטנה – גאווה ישראלית גדולה."

סליחה על הירחמיאליות, אבל אכן הגיע הזמן שנפסיק עם ההלקאה העצמית המאזוכיסטית ונתגאה בהישגינו הגדולים ובתרומתנו לעולם מתקדם ואנושי יותר, לא רק בננו-טכנולוגיה, כי אם גם באלף ואחד תחומים אחרים.

21.2.16.

ידיעה בשולי החדשות: 83 נהרגו בפיגוע תופת בדמשק.

ידיעה בראש החדשות: לירות או לא לירות באיזה רוצח פלסטיני מסכן.

קיבלתי מיח"צ את ההודעה המפתיעה הבאה: "ראש העיר המיתולוגי של ראשון-לציון, מאיר ניצן, החליט לבוא במפתיע לכנסת ולמסור לחברי הכנסת במתנה את ספרו החדש..."

אני מצטער שאני הורס את גורם ההפתעה ל-120 חברי הכנסת, שכבר לא יהיו מופתעים.

בפרשת ההתבטאות הבית-ספרית של הרמטכ"ל – פשוט ירדנו מן הפסים! אפילו יאיר לפיד – השקול בדרך כלל – מדבר בזעם על "התקפות על הרמטכ"ל..."

פוליטיקה ירודה – זה מה שהאופוזיציה חסרת-האונים עושה, תוך שימוש מוטה בהתבטאות של רב-אלוף אייזינקוט. בוודאי לא לכך התכוון הלוחם מיספר אחת. אלה כאלה פירשו לא נכון את דבריו. בשעה שהסורים טובחים אלה באלה, הרוסים הורגים שם עשרות מדי יום, האמריקאים משתתפים בחגיגות הירי בעיראק, דאע"ש מוציא להורג להנאתו ילדים – אצלנו מתכתשים בשאלה, איך לטפל ב"פינצטה" בטרוריסטים שבאו לרצוח...

אין שום סתירה בין דברי הרמטכ"ל לבין המתרחש בשטח. לא צריך להיעזר בסיסמאות ובפתגמים, שנזרקו לחלל בית-הספר כדי להבין שלוחמי צה"ל ומשטרת ישראל, מג"ב ושאר זרועות הביטחון, לא יהססו תמיד לחסל מחבלים, יהיו גילם ומינם אשר יהיו, לפני שהללו ינסו לבצע את זממם או אפילו,  במקרה הגרוע, לאחר מכן. הבה נתאחד סביב הרמטכ"ל הנפלא שלנו והצבא הנהדר שלנו, שעושים מלאכתם יומם וליל, בעוז ובהקרבה, כדי לנטרל את הטרור והשנאה שאינם מבדילים בין ימין לשמאל בתוכנו!

"הסרט שלי מפיץ אהבה," אומר בעזות-מצח האדון אודי אלוני, במאי "צומת 48", שזכה בפרס כלשהו בברלין. בשם ה"אהבה" הבזוייה הזו תוקף הלה בחריפות את מדינתו ואת ממשלתה, לעיני קהל זר, כ"פאשיסטית" ו"טרוריסטית". מי שרוצה להבין מדוע השמאל שלנו נמצא בירידה מתמדת, הנה ההסבר: הדובר הוא כמובן בנה של שולמית אלוני, אשר ממשיכתה, זהבה גלאון, מקצינה את השמאל האופוזיציוני. אלוני הבן הוא המשחיר התורן של ישראל בחו"ל, שנושא שליחותו המלוכלכת לעיני ובאוזני קהל זר, גרמני במקרה זה. אולי הוא זכה בפרס בברלין, אך אצלנו, כמאמרו של אורי צבי גרינברג, ניתן לו את מדליית הבוז.

אהוד: הוא לא היחיד הנושא חן בעיני הגרמנים בזכות השמצותיו את ישראל והקלת רגשות האשמה שלהם. יש גם סופרים חשובים שלנו שעושים את המלאכה הזו וזוכים שם בפרסים.

* * *

אהוד בן עזר

מוצ"ש האחרון בפילהרמונית

סזר פרנק, מוצרט, עמנואל אקס, צ'ייקובסקי ופבלו הראס-קסדו

כל נגני התזמורת כבר היו על מקומם, המנצח הספרדי הצעיר-יחסית פבלו הראס-קסדו עלה על במת המנצחים, והנה, במקום לנצח על היצירה הראשונה, "מחולות מתוך 'דון קישוט'" של המלחין הספרדי רוברט גרהרד (1896-1970) – פנה באנגלית אל הקהל והסביר כי בשל אי-הגעתו של פסנתרן התזמורת (הפסנתר השחור אכן ניצב מיותם במרומי הצד הימני של הבמה) – לא תנוגן היצירה הראשונה. על פי הרשום בתוכנייה, הפסנתרן של התזמורת הוא ישראל קסטוריאנו. האם בגלל היעדרו אירעה הפשלה? 

לנגד עינינו עזב חלק מהנגנים את הבמה, ממעמקיה הועלה פסנתר הכנף, ואליה שב המנצח ועימו הפסנתרן היהודי בן ה-67, יליד לבוב, ולימים בקנדה וכיום בארה"ב – עמנואל אקס. הוא פתח ב"וואריציות סימפוניות לפסנתר ולתזמורת" של סזר פרנק (1822-1890). פסנתרן נהדר. נדיב. יוצר אווירה קסומה. מפליא לנגן ולשלב את נגינתו עם התזמורת. בקיצור, תענוג של ממש. חגיגה חושנית. ממקום מושבי הפעם יכולתי לראות את אצבעותיו הרצות על הקלידים. ולאחר הפסקה קצרה, שב אל הבמה לנגן את הקונצ'רטו מס' 22 במי במול מג'ור לפסנתר ולתזמורת, ק' 482, של מוצרט (1791-1756) – וגם זו היתה חגיגה נפלאה. הוא במיטבו – יוצר אווירה קסומה בנגינת הפסנתר. התזמורת במיטבה. חגיגה לאוזניים ושיאו של הקונצרט.

בחלק השני ניגנה התזמורת את הסימפוניה מס' 1 בסול מינור אופ' 13 של צ'ייקובסקי (1840-1893). היא פחות מוכרת ואולי גם פחות מלודית מהסימפוניות האחרונות והידועות-יותר שלו, הפינלה היה אמנם מדהים בעוצמתו, אבל המאזין המפונק והלא בקיא ביותר, היה אומר לעצמו, "מצ'ייקובסקי אנחנו מצפים ליותר."

הקהל העניק למנצח ולתזמורת מחיאות-כפיים ממושכות שהעידו על ההתלהבות הרבה מביצוע היצירה.

* * *

הדסה וישליצקי

קטעים מיומנה בתוך:

אהוד בן עזר

פולניה בלי יהודים

יומן מסע

מאי 2005, אייר תשס"ה

עם הדסה ויגאל וישליצקי ויהודית בן עזר

הדסה: "אנחנו עם יהודית ואהוד בן עזר. מסע שורשים משותף. לנו, מפגש שני עם ארץ טעונה – להם מפגש ראשון. הוריי – מווארשה, הורי יגאל – מלודז'. הורי יהודית – מווארשה האם, מביאליסטוק האב. ואימו של אודי – מלודז'. כולנו עמוסי מידע שאותו מבקשים 'לאמת', ולהכיר מסלול שונה מזה שהיה בפעם הקודמת, למרות שהביקור בערים הגדולות, פרט לביאליסטוק, אינו חדש לנו."

הדסה: "בברלין, בשדה התעופה, ההמולה קטנה. רק נוסעי מטוסנו מחכים בסבלנות למטען, ליד המסוע. זהו טרמינל לתושבי אסיה. אחרי הפאר של נתב"ג 3, צניעותו בולטת עוד יותר, אך בגרמניה, כמו בגרמניה. השירותים נקיים, השירות ב-SIXT (החברה להשכרת הרכב) אדיב ביותר. השמיים בהירים, קר, לא ממש. הולכים לפגוש ברכב שבו נבלה את השבועיים הבאים – מברלין עד ברלין. הכיסאות מרופדים, נאים ונוחים, ומקום רב באחוריו לַכְּבודה. מתמקמים כל אחד בפינתו, בה יבלה קילומטרים רבים ומרגשים. די מרוצים, ואפילו מתפעלים. המפות בידי יהודית ואהוד, שינווטו מעתה ועד סוף הטיול.

"גרמניה הדשנה, העשירה, משדרת נוף רגוע. כבישים נוחים ומזג-אוויר מבטיח. השעות הרבות שיגאל השקיע ליד המחשב בתיכנון הטיול, ושרטוט המפות – נכון יותר, המסלול – נותנים פירותיהם. הכול מסומן בתוכנית העבודה – סעו כך וכך, בכביש כך וכך, אחר-כך פנו ימינה וסעו כך וכך, וכן הלאה. צריך רק להקשיב ובעיקר להסתכל על התמרורים. אסור לפספס, אם כי לא נורא. תמיד בסוף מחכה איזה טֶרְנְאֶבָּאוּט – כיכר עגולה פורחת ומטופחת, שעוזרת לחזור לדרך המלך הנכונה.

"עצירה בתחנת דלק בגרמניה. מרק גולש טעים מאוד, טרם המעבר – תמחיש עד מהרה את ההבדל הגדול שבין גרמניה לפולין, בניקיון, בפאר ואפילו בבגדי האנשים. המוכרים בחנות-הדרכים שליד התחנה לבושים נאה, חלוקים אדומים, לאישה שמזגה את המרק – תסרוקת מטופחת, ולעומתם בעבר השני של הגבול, שבו עצרנו להחלפת כספים, עברה מנקת-רחובות כשבידיה מטאטא, בגדיה מרושלים, ונעליה מרופטות, מוזנחת ועלובה."

הדסה: "ניסינו להיכנס לבית-קפה ומאפייה, פיאקארניה, אך אמרו לנו שֶׁבֶּאוֹשֶׁמִנַשְׁצֶ'ה – osiemnascie – דהיינו ב-18.00, נסגרת החנות. ויתרנו וטוב שכן, כי הבטן כבר חיכתה לארוחת-ערב וחבל לבזבז קלוריות מיותרות על עוגות."

הדסה: "הארוחה היתה טעימה. בּוֹרְשְׁט פולני צלול, דג סול שאכלתי, ושניצלים שהזמינו הגברים, היו טעימים מאוד. השניצל, שציפו לו, איכזב לבוא, ובמקום שניצל עגל דק וגולש על גדות הצלחת, קיבלו איזו קציצה מכווצת. טעים אבל לא שניצל. התוספות היו מעניינות, חְרֶמְזָלָאך – בצקיות ברוטב, וסלט כרוב חמוץ מבושל. בירה פולנית מקומית – אוֹקְצִין, ודיאט קולה אחד. לילה טוב."

הדסה: "ארוחת-הבוקר במלון איביס היתה טעימה. אכזבת-מה שלא ניתן לקבל חביתה טרייה, ונאלצים להסתפק בביצה קשה בלבד. אבל הלחמניות בסדר, החמאה, הגבינות, הנקניקים והנקניקיות (לא טעמתי מהן, רק מהנקניקים!), סלט פירות, ירקות ואפילו שמאלץ – שזה שומן אווזים עם בצל מטוגן. קפה ועוגות (לא טעמתי). משביע ונינוח."

הדסה: "השמיים בהירים. האופק נפרץ למרחקים, וכיוון שהארץ הזו שטוחה, הנוף רחב ביותר. שדות ירוקים, משטחי קנולה צהובים, חוות, כמעט שלא רואים בהמות – לא סוסים, לא פרות. רק בודדות, מדי פעם. אולי קר מדי עדיין ומשאירים את הבהמות בתוך החוות. בחוות כאלה התחבאו יהודים כאשר ברחו מאימת הנאצים, שם גדלו ילדים וילדות יהודים במסווה נוצרי, פולני – כדי להציל את חייהם במשך מלחמת העולם השנייה האכזרית. היום הכול נראה כל-כך פסטורלי ושלֵו.

"תפוחי-עץ קנינו בכפר ליד Kozo. לדברי האיכר התפוחים הם מהשנה שעברה. ואף על פי כן טעימים הם. העונה עכשיו בפולניה היא כאילו ט"ו בשבט. עצי הפרי פורחים, ותפוחים חדשים מהשנה יהיו רק בעוד חודשים אחדים. האיכר מוכר גם בצלצלים קטנים, אותם שותלים לגידול בצלי-אכילה גדולים. קנינו שני סוגים של תפוחי-עץ, האחד Ligol, חמצמץ, קשה וטעים. השני, Ozesier, שהם זן מיוחד למי שאין לו שיניים. תפוחים רכים."

הדסה: "בינתיים עבר זמן. שעת המרק קרבה ובאה. ואנו עוצרים באי-שם על אם-הדרך, מסעדת-דרכים שלצידה מלונית – משכירים חדרים, והסתובבו שם תלמידי בית-ספר ומוריהם. צריך לזכור, ארוחות צהריים – אוֹבְּיָאדִי, Obiady – (ארוחת-צהריים – אובְּיַאט), וארוחת בוקר – שְׁנָדַנְיָה, Snadania.

"והאוכל אינו מאכזב לבוא. מרק ז'וּרק עם בשר, דהיינו, מרק תפוחי-אדמה ובשר, משביע, מרק עגבניות עם איטריות, ופעמיים לנו, פלאקי ווֹוֹבֶה, מרק מעיים. הלחם טעים. השתייה, קולה ומיצים, כדת. והצלחות גדושות במרק העולה על גדותיהן. חשבנו שסיימנו, אך להפצרת בעלת-המקום, התפתינו להישאר ולאכול פיזי – שזהו בצק ממולא בבשר. חיכינו בסבלנות. כדור הבצק, שאורכו כ-15 ס"מ, אובאלי, הגיע על הצלחת בליווי ארבעה מזלגות וצלחות-מישנה, טובל ברוטב ועם בצל מטוגן. המצמוצים מכיוון בן עזר הסבירו כמה זה מזכיר את מאכליה של אימא של יהודית, שרה, שנולדה בווארשה."

הדסה: "ירדנו במעלית. זו קומה שנייה בלבד, אך למה במדרגות אם יש מעלית? ובקומה הראשונה נתקעת המעלית. האור נשאר, אך המעלית אינה זזה. לא למעלה ולא למטה. יגאל לוחץ על פעמון האזעקה. דממה מוחלטת. אין צלצול. 'אין צלצול,' אומר יגאל, 'זה אומר שאף אחד לא יודע שאנחנו תקועים כאן.' מנסה שוב לצלצל – הצלצול מת. מנסה באצבעותיו בכוח רב לפתוח את הדלתות התקועות – ואינו מצליח. דופק בכוח על הדלת החיצונית, אולי יעבור אורח ויודיע לפקידת הקבלה האדישה והחירשת. שום דבר. איש איננו במסדרונות. איש אינו שומע. לא נעים. יהודית מנסה להרגיע: 'זה שום דבר. חכו בסבלנות.' אין סבלנות. אודי בשקט – 'יגאל, נסה שנית, אולי בכל זאת זה יפעל.' מנסה – ופועל. ירדנו נסערים למטה. בכלל לא הבינו בקבלה מה אנחנו רוצים. 'לא, לא שמענו צלצול. לא, לא שמענו דפיקות בדלת.' אדישים. 'טוב, אז תקנו שנוכל לחזור לחדר במעלית (היחידה) אחרי הארוחה.' – 'היום אי אפשר,' פקידת-הקבלה אומרת, 'היום אין מי שיתקן. רק מחר בשמונה בבוקר יבוא איש התחזוקה.'

"(כשיצאנו בבוקר למחרת לסיור בעיר, המעלית עדיין לא תוקנה. אך לדבריהם המעלית בסדר. אפשר לעלות ולרדת בה, ופעמון האזעקה שאינו פועל לא מפריע לתנועת המעלית. – 'לך לא מפריע, לי כן. ואם איתקע שנית, איך תדעו?' – עונה פקידת הקבלה – 'אבל אני ניסיתי, עליתי במעלית ולא קרה כלום.' – 'את נסי אני לא.' – 'אני מבינה אותך. יתקנו.')

"עדיין אור יום. יוצאים לסיור רגלי ברחוב הראשי, המלון במקום מרכזי – ברחוב ליפּוֹבָה. כנסיות מפוארות. בתים ישנים יפים. חנות ברמה, יותר מאלה של פוזנן. מותגים בינלאומיים בביגוד, אופנה וספורט. הרחוב הראשי ליפובה מרוצף פסיפס של אבנים עגולות.

"ארוחת ערב במסעדת המלון. מפות לבנות. נר, ומלצרים פולניים, כמובן. הבירה מקומית, שונה מזו של פוזן, ושמה Jubr. פתחתנו בדג מלוח כבוש, בצלחת מעוצבת, עם לחם קימל טעים מאוד וחמאה. מרק סולנקה לאהוד, סלמון מעושן לי. יהודית התעקשה לאכול קָאשֶׁה, כוסמת, ונהנתה מאוד. יגאל נהנה מבשר וצ'יפס וקינחנו ב-Szarlotka – שרלוטקה, שלהפתעתנו לא היתה עוגת תפוחי-עץ על בסיס בצק קשה ויבש, אלא מזכירה יותר את הטַארט-טאטֶן – תפוחי-עץ אפויים, מונחים על צלחת ושטים בתוך רוטב וניל מהול במעט שוקולד. שני כדורים 'שומרים' על רבעי התפוחים הרובצים בפינוק בצלחת – האחד גלידה והשני כדור קצפת לבנה. התפוח חם, הגלידה קפואה, והשילוב – מושלם. לילה טוב."

הדסה: "את לוצי גולד, המדריכה שיהודית הזמינה עוד בארץ, פגשנו בבוקר בלובי של המלון. היא בת למשפחה חצי יהודית. סבא וסבתא שלה היו יהודים, משפחת גולדשטיין. הם ניצלו, כי היו ברוסיה. לוצי גולד-ליסובסקי תדריך אותנו בעיר במשך הבוקר. היא פעילה מאוד בשמירה על זכויות היהודים, רכושם, וניסיונות להחזירו לידי הקהילה היהודית, בתי כנסת וכדומה. הם קשורים לארגון יהודי דומה שמרכזו בווארשה. בביאליסטוק יש בעייה לקיים ארגון יהודי כי נשארו בה חמישה יהודים. 'ארבעה לשם דיוק. החמישי הוא בני,' היא אומרת, 'בן העשרים-וארבע, ואותו היהודים או היהדות לא ממש מעניינים.'

"ארוחת-הבוקר העשירה טעימה מאוד. כאן עומד לרשות האורחים טבח שמכין לכל מבקש חביתה אישית מכמה ביצים –jajka  – שתרצה ובכמה תוספות שתרצה – נקניק, עגבניות, פטריות ובצל ירוק. על דלפקי ההגשה סוגים רבים של נקניקים, גבינות, סלט פירות ופירות שלמים, נקניקיות ובייקון מטוגן. ירקות חתוכים וסלט ירקות. מלפפונים חמוצים ופאטיסון כבוש, שהוא לבבות ארטישוק כבושים וטעימים. ואל לנו לשכוח את שפע הלחמים והלחמניות, והלחם המלא, והעוגות המתוקות. ותה (חִרְבָּטַה) וקפה (קַאוַה) וחזרת (חְשָׁן) לבנה ואדומה, שיהיה במה להרטיב את הדג הממולא, הגפילטע-פיש, שחיכה לך בסבלנות על צלחת ההגשה כבר מהבוקר.

"יוצאים להבין איך מתוך קהילה יהודית עשירה וענקית – כל שנשאר בעיר הם חמישה יהודים בלבד. מביאליסטוק יצאו תעשיינים רבים – נוביק, ויסוצקי, פולק; יצאה משפחת סוקניק, פרופ' אליעזר ליפא סוקניק, אביהם של יגאל ויוסי ידין. יצא השחקן ישראל בקר. ועוד רבים וטובים, אנשי תרבות ומדע. אודי אומר שאסור להחזיר יהודים לביאליסטוק. שיישארו הם, הפולנים, בבורותם, ללא המוחות המבריקים של היהודים שתרמו להם לפרנסה, להכנסה ולאיכות חיים. ולוצי אומרת שהפולנים שנאו את היהודים מתוך קנאה, מפני שליהודים היה שכל ואילו הפולנים היו בורים, נבערים ושתויים. השעה תשע וחצי בבוקר. השמיים מעוננים, וקר."

הדסה: "השעה עשר וחצי בבוקר. גשם יורד. חלק גדול מהעיר נהרס במלחמה, מספרת לוצי. פותחים את המטריות. השמיים בוכים על אותם יהודים בביאליסטוק, שבשנת 1941 'הזמינו' אותם הנאצים לבוא לבית-הכנסת המפואר, ושרפו את בית-הכנסת עליהם. אלפיים יהודים נשרפו אותו יום בבית-הכנסת. ולוצי מספרת על ילדה, החיה כיום בישראל, שראתה אז את אביה נשרף בתוך בית-הכנסת. אווה גרצובסקי שמה. יש מונומנט לזכר בית-הכנסת, תורם אמריקאי ומוטיבאציה ישראלית הביאו להקמת המונומנט ובכל שנה באים ביאליסטוקים לאזכרה. על משטח דשא מונחות אבנים בצורת מגן דוד, במרכזו 'פמוט' להדלקת אש, ומעליו – דמוי הכיפה של בית-הכנסת שנפלה כאילו על האדמה. המבקרים היהודים מניחים פרחים ברחוב ז'אבִּיָה, שם היה הגטו, ואחר-כך באים לכבד את הנרצחים כאן. העירייה הסכימה להקים את המונומנט כי הוא נמצא בסימטה צדדית, בגינה."

הדסה: "בית-הקברות בביאליסטוק ענק. 12 הֶקטָר. הוא נבנה בשנת 1890. בית-הקברות הישן היה ליד חְנַייקי, אלה בתי-העץ העתיקים שראינו קודם, ובנו במקום רובם בתים חדשים. בבית-הקברות ניצבת מצבה שחורה לזכר פוגרום שערכו ביהודים בשנת 1906. ירו ביהודים וקברו אותם כאן. הגדר בנוייה מאבן, והשער הוא תרומה של יהודי ביאליסטוקי אמריקאי. על חלק משטח בית-הקברות כבר בנויים בתים. הנרצחים בפוגרום 1906 הונצחו במונומנט [שחודש] על-ידי הממשלה הפולנית רק אחרי מלחמת העולם השנייה. בין שמות הנרצחים אני מוצאת שמות משפחה: זאקהיים, פיינשטיין, בכרך, הורוביץ, אש, גרינברג, עפשטין, ראווצקי, צבי הירש בורלא."

הדסה: "גם בשבתנו במסעדה, מסעדת פועלים שפעם היתה מפוארת, לא פסקו סיפוריה של לוצי. ביאליסטוק היתה עיר יפהפייה. היה בה אפילו מלון ריץ'. עיר עשירה. היהודים פולק, ציטרון ונוביק הביאו פרנסה להרבה פולנים שהתעשרו גם הם. אך העיר נהרסה במלחמה.

"ב-1941, כאשר הנאצים נכנסו, קבוצה של ילדים שהתה במחנות-קיץ בסקורניקי, ולא היה להם לאן לחזור. מצילם היה אדם ליטאי. הם נשארו ברוסיה והממשלה הרוסית עזרה להם למרות שלא דיברו רוסית. לבסוף עליית הנוער העלתה אותם, וללוצי שמות אנשים מאותה קבוצה שחיים עד היום בישראל ואנחנו יכולים לקבל את כתובותיהם. בני משפחתם הושמדו.

"האם הפולנים מדברים על שואת היהודים בביאליסטוק? לוצי אומרת שהיום המורים חייבים ללמד את נושא השואה, ולכן הם עוברים שנתיים השתלמות. מחייבים אותם לבקר באושוויץ, ושלושה חודשים להשתלם ב'יד ושם' בירושלים, כדי שיוכלו להעביר את הנושא בפולניה.

"דיברנו על הטקס שהיה באושוויץ, בו מרים יהב רצה לכיוון הנשיא, ואמרה מה שאמרה. 'הייתי שם בטקס,' אמרה לוצי, ' הייתי קרובה אליה. היא ידידה של חברתי אֶלְשָׁבְּיֵטָה שְׁוֵטְלוֹנָה שְׁוַטְיוֹנְסָה קוזלובסקי.'"

הדסה: "העיר אינה מעוררת געגוע לחזור אליה. על הקירות מרוססות סיסמאות נגד יהודים. מגן דוד משתלשל מעץ תלייה, [עמוד בצורת רי"ש הפוכה, משמאל לימין]."

הדסה: "קשה למצוא את המקום. השילוט לא ממש מוביל. אבל העקשנות תמיד משתלמת, ואנו מוצאים את עצמנו, אחרי נסיעה בכביש ליד היער, כשבמקביל לנו פסי-הרכבת, אותם פסי-רכבת של המשלוחים, שנפרקו על הרמפה, והועברו אחרי כן למשרפות – מוצאים עצמנו בטרבלינקה, בשער המחנה.

"המקום שומם ממבקרים. אין דגלים, אין אלפי בני-נוער, כמו שפגשנו בפעם הקודמת, לפני שלוש שנים. אין טקס ואף אחד לא שר בהתרגשות את 'התקווה'. דממה. השמיים בהירים. הנוף ירוק ורגוע. ורק אלפי האבנים, הניצבות כשפניהן לשמיים, ושמות הערים חרוטים בבשרן – מזכירות את הזוועה. מדליקים נרות לזכר הנשמות המיוסרות, מלטפים בעיניים את המצבה הענקית וקוראים שוב בכל השפות – 'לא עוד...'

האבן לזיכרו של יאנוש קורצ'אק בולטת מעל האחרות. הלא הוא אינו עיר, אינו כפר, אך הוא סמל לעקשות, לדבקות בילדים שגידל – ולהתחשבות בהם. כמה קל היה לו לעזוב אותם. לא ויתר, וכדי שלא לשבור את רוחם של הילדים הקטנים שהיו תלויים בו – הלבישו אותם במוסד ברחוב קרוכמלנה שבווארשה, ויחד צעדו – עד מותם. סופר, רופא ובעיקר אדם."

את היומן השלם אפשר לקבל בקובץ וורד בפנייה אלינו במייל

* * *

האזכרה במלאת שנה

למותה של המשוררת והסופרת

רבת המכאוב הכישרון והסבל

מלכה נתנזון

תיערך ביום חמישי, 3 במרס 2016

בבית קברות הירקון בשעה 16.00

בשער הגאולה

* * *

אירופה, רצחתְ 6 מיליון יהודים, עכשיו תיהני מהמוסלמים!

https://www.youtube.com/embed/44vzMNG2fZc

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

  * * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה הקודמת ועד ימינו

תל אביב, מהדורת ינואר 1997. מותקן על פי נוסח יולי 1989.

שיחה אחת-עשרה: מאבק מעמדי או לאומי?

הפעם נעסוק ביצירות של סופרים אחדים, החל ממשה סמילנסקי ויעקב רבינוביץ, דרך יצחק שנהר-שנברג, וכלה במשה שמיר; חזרה שוב לעגנון, וכלה עוד פעם ב-א.ב. יהושע.

שיחה זו נושאת אופי קצת שונה מקודמותיה, כי בה אנו עורכים מעין חתך תימאטי בנושא דמות הערבי והשאלה הערבית בספרות העברית, ואיננו מתקדמים בסדר כרונולוגי. בשיחה הקודמת הגענו עד דור תש"ח, דור מלחמת השחרור, ועתה אנו חוזרים כאילו אחורנית, לבדוק נושא אחד, מרכזי למדי, וכיצד הוא מופיע בכמה יצירות. נפתח ברומאן "הדסה" של משה סמילנסקי, שאמנם הופיע בשנת תרצ"ד, 1934, אבל צויין בו, בגוף הספר, שנכתב בשנת 1911, היא השנה שהופיע בה "מכאן ומכאן" לברנר, שנה מאוד חשובה בספרות העברית. נגענו במקצת ברומאן "הדסה" בשיחה שהוקדשה כולה למשה סמילנסקי, והפעם נדון בנושא מיוחד העולה באותו רומאן, והוא התפכחות של הפועלים – נושא הקיים החל מן העלייה השנייה, דרך העלייה השלישית, ועד לדור הפלמ"ח – התפכחותם מן המאבק המעמדי בארץ-ישראל, וראייתם המכאיבה, היווכחותם הקשה, שהקו החוצה בין שני העמים בארץ הוא אינו מעמדי אלא לאומי.

צעירי העלייה השנייה, שעלו רובם מרוסיה, היו מושפעים מרעיונות סוציאליסטיים ומרעיונות לאומיים-חברתיים של הליכה-אל-העם, העם הפשוט, והעלאתו של מעמד האיכרים לדרגה גבוהה יותר. הם הושפעו מטולסטוי, היו ביניהם גם צמחונים, אולי בעקבותיו – וכאשר באו לארץ-ישראל, היה נדמה להם שיישמו בה את מלחמת-המעמדות, ילכו עם הפלאח המסכן, שעובד אצל האפנדי, בן-עמו, ואצל החוואג'ה, האיכר במושבה – ילכו עם הפרולטאר הערבי בחזית אחת נגד הבורז'ואה היהודית של איכרי המושבות, ונגד האפנדים הערבים, כל אלה מנצלי עמל זולתם, בעיני הצעירים.

הרעיון נראה יפה, אבל היה מנותק לגמרי מן המציאות של ארץ-ישראל, ושל המזרח-התיכון כולו. ההתפכחות היתה מכאיבה מאוד. כמעט כל אחת מן היצירות שנעסוק בהן בשיחה הזו – תחילתה בחלום לא-ריאלי על הליכה יד-אחת עם הפרולטאר הערבי – ובכל פעם פורץ גל של מאורעות או מתרחש מאורע קשה של התנפלות בדרך – והאדם היהודי, העולה הצעיר בדרך-כלל – מתפכח מן החלומות על סולידאריות מעמדית, אינטרנאציונאלית, מעבר להבדל שבין שני העמים, שתי הדתות, שתי התרבויות – ופתאום מוצא עצמו בחזית אחת עם האיכר, זה ה"קאפיטאליסט" היהודי, השייך בעיניו ל"בורז'ואה", לבורגנות – עומד עימו כנגד מרבית הערבים, כאשר מן הצד השני הזה ניצבים אפנדים וגם פלחים; ומתברר שהקו הלאומי, הוא ורק הוא הקו החוצה.

*

ברומאן "הדסה" מתוארת מושבה בשם – גבעה, והיא קרוב לוודאי המושבה רחובות, מושבתו של משה סמילנסקי. מופיעים בסיפור שני גיבורים מבני המושבה: הדסה, בת-איכרים, על שמה נקרא הרומאן; וידידה עמנואל, בן הדור החדש של בני המושבות.

השם עמנואל אופייני לדור החדש שנולד במושבות בשנות השמונים והתשעים למאה ה-19 – עשהאל, עמנואל, יואב, אבשלום – שמות גיבורים תנ"כיים, עבריים, שחודשו, כדי להדגיש את ההתחלה החדשה, הלאומית, האקטיבית, ולהיבדל מהשמות האופיניים ליהודים בגלויותיהם.

מצויים ברומאן שני נציגים בולטים של בחורי העלייה השנייה. האחד קפלן, פועל צעיר ומתון בדיעותיו, השני – ברודסקי, סוציאליסט קנאי, שרואה את המציאות הארצישראלית רק מבעד למלחמת-המעמדות.

אצל הפועלים, שהם חדשים במושבה, מתקיימת אסיפה סגורה. אפילו להדסה ולעמנואל, ידידיהם, אסורה הכניסה. מתוארת בספר, מציאות מאוד מעניינת של ידידות-אמת בין הפועלים מן העלייה השנייה לבין בני האיכרים. חרף האנטאגוניזם הקיים בין הפועלים לבין האיכרים עצמם – עם בניהם ובנותיהם מתקיימת קירבה, ועל סיבותיה כבר עמדנו – העלייה השנייה היתה הפריצה התרבותית, העברית, הרעיונית החזקה ביותר, באותו דור, לארץ-ישראל; בתקופת העלייה הזו מתחילה גם התרבות העברית בארץ, ולכן השפיעו צעיריה, המשכילים-ברובם, על הדור הראשון של בני המושבות, על בני האיכרים, והיפרו את נפשם.

ברודסקי, המנהיג הסוציאליסטי הקנאי של חבורת הפועלים, מסביר מדוע לא הזמין את בני האיכרים לאסיפה. הוא בעד חידוד היחסים עם האיכרים.

 "אנחנו מטרתנו היא להפיץ בארץ-ישראל דיעות סוציאליות דימוקראטיות. אנחנו מטרתנו היא לבסס ולבצר את המעמד הפרולטארי בכאן, ומלחמה לנו במעמד של בעלי בתים, שהוא אויבנו. ואין שכלי משיג כיצד יכול להיות יחס של חיבה בין שני מחנות של אויבים נלחמים."

לדעת ברודסקי, יש להילחם באיכרים באמצעות שביתות, ואילו קפלן, המתון, לועג לו:

 "שביתות של אנשים מחוסרי עבודה, איך צריך אני להבין את דבריך?"

 "כיצד? עלינו לעשות יד אחת עם אותם הפועלים העובדים במושבה מכבר."

 "ואם אותם הפועלים הישנים – נוכרים הם? ערביאים? בני לאום מתנגד לנו?"

 "ומה בכך? המומנט הלאומי אינו צריך להיות השליט בתוכנו. קודם כל אנו פרולטארים! הרי הסיסמה שלנו היא – פרולטארים בכל הארצות – התאחדו! המומנט הלאומי אינו לנו אלא אמצעי, ואין להופכו למטרה, כמו שעושים הבורז'ואים."

מתברר שהכיוון הזה הוא מאוד תלוש. הוא עומד במבחן, נכון יותר – תלישותו מוכחת, בהגיע שעת מבחן למושבה. איכריה רוכשים שטח קרקע חדש מידי הערבים, ויש לעקור בו היטב את החילפה, עשב הפרא, הנאחז בכוח רב באדמה ופוצע את הידיים התולשות אותו.

בידי מי יתנו את העבודה? האיכרים מתאספים לדון בדבר. חלקם סבור שהפועלים הערבים צריכים לעשות את העבודה, למרות שהיא מכווונת כנגד אחיהם הבידואים, שישבו קודם על הקרקע. קפלן, המתון, מצליח לשכנע את איכרי המושבה שעבודה זו יש לתת לפועלים העברים, לא רק משום שעד כה היו מחוסרי עבודה, אלא מפני שרק עליהם אפשר לסמוך במבחן של כיבוש הקרקע, של קביעת הנוכחות היהודית על האדמה החדשה.

ההתרחשות היא בת שני חלקים. תחילה אין איכרי המושבה מקבלים את דעתו של קפלן, וכדרכם הם שוכרים ערבים לעבודה. אבל ביום הראשון לעידור מתנפלים הבידואים על הפועלים הערבים, ואלה – מניחים מעדריהם על כתפיהם ובורחים, כי לא להם להתכתש, במאבק הנושא אופי לאומי – עם אחיהם, בני עמם ודתם. רק הפועלים העברים, שהציעו עצמם לעבודה, הם, יחד עם הצעירים מבני המושבה, נשארים להיאבק על כיבוש חלקת הקרקע.

יום העבודה הראשון עובר בהצלחה יחסית. המושבה קבעה נוכחות ובעלות על השטח החדש. בערב מתכנסים הפועלים חבורות-חבורות, על הגבעה, מאחורי בית-העם שבמושבה, והם משוחחים. בלב אחד הפועלים מן העלייה השנייה, לוריא, מתעוררים רגשות חרטה בהרהרו במה שעבר עליהם היום – כיצד הם, בעצם כוחם, לקחו את האדמה, שאמנם נקנתה כדין – אבל לקחו אותה מידי יושביה הקודמים. הללו עיבדו אותה, בדרך-כלל כבר היו אריסים, שהפסידו את אדמותיהם לאפנדים לאחר ששקעו בחובות. היהודים היו קונים את האדמות מידי האפנדים, ולא מבעליהן הקודמים, הפלאחים, שאיבדו את הבעלות עליהן, אך המשיכו לעבדן באריסות. אומר לוריא:

 "נפשי הומייה להם. פניהם היו כואבים כל כך בשעה שפנו ללכת מאיתנו. נדמה לי כאילו נגזל מהם דבר יקר וקדוש. ליבי נפל עלי. כלום אי אפשר שלא לנגוע בקרקע שלהם?"

הכוונה היא – לגעת בקרקע של הערבים, של השכנים. לאמנון, בן האיכרים, ישנה תשובה מעשית. הוא אומר שבמקום שלוש נפשות שמכלכלת כל יחידת קרקע כיום, היא תכלכל מעתה, כשיעבדוה היהודים – עשר נפשות, כי העיבוד יהיה אינטנסיבי ולא אכסטנסיבי. זו אותה התשובה שנתנו יצחק אפשטיין [סבו של אלוף הראבן, שמת לאחרונה] ב"שאלה נעלמה", ור' בנימין ב"משא ערב". עיבוד אינטנסיבי של הקרקע – כדי שאותה יחידה תפרנס מספר כפול ומשולש של נפשות, ומשני העמים – שעה שקודם פירנסה רק ערבים מעטים, שעיבדוה עיבוד אכסטנסיבי, ולא הצליחו להפיק ממנה את מירבה ומיטבה.

עונה לו לוריא:

 "אכזרית היא מלחמת קיום זו. נמצא שאנו, הפועלים העברים, באים לדחוק עוד יותר את רגליהם של אלה שכבר נדחקו על ידי אחינו האיכרים. הרכוש היהודי הרחיק את הבידואים מעל אדמתם, והעבודה היהודית צריכה להרחיקם מעבודתם."

*

הרהורים דומים אנחנו מוצאים ברומאן אחר על תקופת העלייה השנייה, שנכתב מאוחר יותר, ב-1929, אך הופיע כבר באותה שנה, "נדודי עמשי השומר" ליעקב רבינוביץ. גם ביצירה הזו כבר דנו, מכמה בחינות, וכאן נביא רק היבט נוסף אחד. עמשי יושב לפנות ערב בשולי המושבה, ורואה חבורה של ערבים חוזרת לכפרה מעבודתה במושבה:

ברפש הדרכים ובבוץ של השלוליות עברו גם פלאחים ופלאחיות יחפים ובלואים. הם לא הציעו, כהבידואיות, חלב בחינם. הם הציעו ביצים ודגים למכירה. הם עוררו בחילה, מבלי שעוררו צער. ולא ידעתי מה לחשוב. אלה, מוכרי ביצתם האחרונה, [בעלי?] העיניים החולות ומוכי השחין, המסתפקים בבצל ובחרוב, והטומנים פרוטתם בכדים קבורים, הבהם יתחרה פועלנו העברי? הנתגבר עליהם? ועוד שאלה, קשה יותר – הכדאי להתגבר עליהם? העם המגורשים נבוא ונגרש? ואנו המרוחקים, נרחיק? וידעתי גם את אשר מתחתית לדברים, וכי אפשר לנו לא לרכוש קרקע ולא לכבוש את העבודה? הנשוב נהיה תגרנים תלושים גם פה, בלי קרקע לחרישה ולזריעה? לא תהי לנו פינה שקטה בעולם אם אדמתה לא תהיה ברשותנו, ומחרשתה ומעדרה – בידינו. וכשומר אגיד לך – אם לא תדע ידנו להחזיק חרב ורובה.

שוב אנו עולים פקפוקים והרהורים לנוכח המצב בארץ-ישראל, שגורם לכך שלא המאבק המעמדי מתרחש בה, אלא מאבק לאומי, שבו כל הצדדים מצד אחד עומדים במצב כמעט חזיתי כנגד כל הצדדים מן הצד השני, וההכרח שלנו חזק יותר מן הפקפוקים, הקשים-כשלעצמם – האם אנחנו יכולים ומסוגלים להתחרות בפועל הערבי? האם מותר לנו להתחרות בו ולשלול את זכותו שלו לעבוד על הקרקע שקודם לכן היתה ברשותו כבעלים וכאריס?

*

בשנת 1942 הופיע סיפור ארוך (או נובילה) מעניין ביותר, בשם "מגילת תנחום", פרי עטו של הסופר יצחק שנהר-שנברג. גיבורו, תנחום, הוא בחור יהודי שנולד למשפחה מסורתית רגילה במזרח-אירופה, בגאליציה או באוקראינה. בנעוריו הוא נעשה קומוניסט, מושפע מגלי המהפכה הרוסית בשנות העשרים. אחר כך הופך לציוני, עובר לברלין, ומשם עולה ארצה בתור ציוני מתון, של הזרם האמצעי. אך בארץ, בשנות השלושים, הוא נעשה רוויזיוניסט, משום שהוא מתנגד להבלגה, כלומר לתגובתם, הרכה בעיניו, של המוסדות הלאומיים היהודיים, לנוכח גלי המאורעות, שהחלו ב-1936. הוא מניח פצצה בבניין המוסדות הלאומיים של היישוב העברי, כדי למחות על מדיניות זו. הוא נאסר על ידי הבריטים, ובכלא הארץ-ישראלי, תחת מרותם של אלה, הוא פוגש באלכסנדר, מנהיג יהודי בפק"פ – זו הפראקציה, המפלגה, הקומוניסטית הפלשתינאית, שפעלה אותה תקופה בארץ-ישראל וחבריה היו יהודים וערבים כאחד. תנחום פוגש בכלא גם בקומוניסט ערבי, מוחמד ג'מוס.

אלכסנדר מטיף לתנחום ומסביר לו את המצב כפי שנראה על פי גישתו המעמדית, הקומוניסטית, הגורסת מלחמת מעמדות. אלכסנדר מצביע על מוחמד ג'מוס, ואומר:

 "הנה הוא ושכמותו – הם-המה אדוני הארץ הזאת. מה זכות יש להם, לציונים, לבקש תרופה לצרת עמם על חשבון אומה אחרת? וכי יכול אדם להידחק לחדר שאחר גר בו? הבלותא. הכן אני דובר, מוחמד ג'מוסי?"

ואז הערבי, גבה-הקומה, מחייך ואומר:

 "יפה דרשת חוואג'ה איסכנדר."

ושם, בכלא, שב ואומר אלכסנדר לתנחום:

 "הציונים עשו קנוניה שפלה על חשבון אומה ערבית רפופה ומסכנה, והם עצמם כל עיקרם אינם משמשים אלא מכשיר זעיר בידי צד שלישי, הדואג לשלטונו בעולם. ואין דרך אחרת כאן אלא שהפועל העברי יעשה יד אחת עם העמל הערבי, והלך לפניו לנחותו בדרך, ויחדיו יאסרו את המלחמה כנגד כל המשעבדים באשר הם שם. בימים אלה מצווה אדם לראות רק אל המציאות, ואין מקום להזיות חולניות. עם ישראל אין לו תקנה אלא במהפכה עולמית."

תנחום משתחרר מהכלא ומגיע למושבה בדרום, (אולי זו שוב המושבה רחובות), ובה הוא בא תחילה בקשר עם מוחמד ג'מוס, שגר בכפר השכן; יחד עוסקים השניים בפעילות פוליטית קומוניסטית, כאמור – זו אכן היתה המציאות באותן שנים, יהודים וערבים פעלו יחד במפלגה הקומוניסטית הארץ-ישראלית, בפראקציה, ניסו ליישם את השקפת-עולמם, ונרדפו על-ידי השלטון הבריטי.

אך הנה פורץ גל חדש של מאורעות, (אלה השנים 1939-1936), ותנחום מוצא עצמו איש מגן בעמדה, על גבול המושבה. ומי בא מולו, ומי פוצע אותו בהתקפה הזו? – מוחמד ג'מוס בא מהצד השני, ויורה בו.

תנחום נפצע, נשלח להתאשפז ב"ביקור חולים" הוספיטל בירושלים, ובבית-החולים הזה, הדתי – הוא נעשה אדוק בהליכותיו, חוזר-בתשובה; תנחום בורח מן ההיסטוריה הציונית לגווניה – היישובי-כללי, הרוויזיוניסטי והשמאלי-מתון, וכן מדרך הקומוניזם; נותן גט לכל גלגוליו הקודמים בארץ, בורח מן ההיסטוריה היהודית החדשה, האקטיבית – ונעשה יהודי חרד החי במאה שערים בירושלים, בקרב מתנגדיה החריפים של הציונות.

*

הרומאן "תחת השמש" למשה שמיר הופיע בשנת 1958, והוא סיפור על חיים במושבה ארץ-ישראלית בשנות השלושים לערך, תקופה של ערב מאורעות 1936.

בחלקו הראשון של הרומאן מתואר איכר אלמן וערירי, בשם שפירא. הוא מעביד חרת (פועל) ערבי, אבו-פאדל, שגם גר אצלו בחצר, עם משפחתו. שפירא מובדל משאר האיכרים במושבה, ויחסיו עימם אינם תקינים ביותר.

זריפה, בתו של אבו-פאדל, חיה עם האיכר שפירא, שמוצא בה פורקן לתאוותו לבדידותו. היא יולדת לו תינוקת. נוצרת איזו סימביוזה של חיים בין האדון היהודי, בין האיכר – לבין המשפחה הערבית התלויה בו לפרנסתה, ואשר את בתה כבש לו לפילגש. ממש סיפור "פיאודאלי".

חמש-עשרה שנים עובד אבו-פאדל אצל שפירא, עובדת אצלו כל המשפחה. והנה באה תקופה של ערב מאורעות 1936, ובה מתרחש הסיפור. המצב הביטחוני משפיע על שפירא, ואולי גם נמאס עליו מצבו האישי, שהוא שוקע יותר ויותר במשפחת אבו-פאדל. מרגיז אותו לראות מדי יום את התינוקת הערבית שלו, שילדה לו מזריפה, והוא מחליט לגרש את המשפחה.

זה פרק ממש מסעיר. שפירא מגרש אותם בלי להעניק להם מאומה על כל שנותיהם אצלו. אהדת המספר נתונה בפירוש למקופחים, למשפחת אבו-פאדל. בערב שב אבו-פאדל עם חבריו לחצר. הם קוראים לשפירא החוצה. ולאחר ששפירא יוצא, מבלי לחשוד במאומה – יורים בו והורגים אותו.

המושבה כאן היא שוב רחובות, או באר-יעקב הסמוכה, כך לפי התיאור, אם כי השם אינו נאמר במפורש. בחלקו הראשון של הסיפור אנו רואים שאהדת המספר, שכנראה היה קרוב, בעת כתיבתו, לרעיון המאבק המעמדי ואחוות העמים (שמיר היה ב-1958 מסופרי המפלגה השמאלנית, מפ"ם) – אהדתו נתונה למנוצל הערבי ולמשפחתו, כנגד האיכר הבורז'ואי, הפיאודל – היהודי.

בכך עדיין לא מסתיים הרומאן. ההיגיון של מאורעות 1936, או הקיטוב הבא בעקבותיהם – חזקים יותר מן האהדה שרוחש המספר, בתחילת סיפורו, לערבי המקופח בידי האיכר היהודי.

בקבוצת התיישבות צעירה, ליד המושבה, מתנהל דיון אידיאולוגי קשה ונוקב – מה לעשות עתה, ערב המאורעות? – החברים הצעירים אמונים על אידיאות ציוניות, אך גם סוציאליסטיות, ואלה האחרונות – חלקן או רובן זר למדי, מיובא משם, מרוסיה, ארץ המהפכה; ואילו עתה, וכאן – ישנה התפכחות, וגם קינאה באיכרים הוותיקים והמעורים בארץ ובהליכותיה. אומר אחד מחברי הקיבוץ הצעירים, באסיפתם.

 "אפילו בכך, בהבנת הערבים ובידיעתם – בקיאים ממך איכרי המושבה. הם, שהינם אדונים לשחוריהם, ברשותם לשון משותפת, גם רעות פעמים, גם יחסים קרובים, גם ביטחון במגע-ומשא. אתם, שהנכם אחים לשכניכם, פועלים כפועלים, מנוצלים כמנוצלים – עוד אין שפתם שגורה בפיכם, אין מנהגיהם בידיכם, וכל מגעיכם עימם – בזרות שהיא איבה, שהיא שפיכות-דמים. קיבוצנו שלנו, בעצמו של דבר – היכן הוא חי? האם הוא חי בארץ-ישראל?"

אומר חבר אחר באותה אסיפה:

 "אי אפשר הרי, לכל השדים והרוחות, ליטול מושגים ותמונות והנחות מוקדמות, שקנינו לנו שם, במזרח-אירופה, ולהעבירם לכאן כמות שהם. נותן עבודה, פועל, איכר, בן-ברית, אוייב. בשעה שאנו משננים לעצמנו מילים אלה, מה פירושן? האם סלומון, האיכר, הוא נותן-עבודה? הרי אף פעם לא נתן לנו עבודה? איכר, אוייב – כיצד אוייב? מהו סלומון? אי אפשר לסבול עוד עניין זה, שהאיכרים וערביאיהם ופרדסיהם ובניהם ובנותיהם ואדמתם ונופם יהיו כולם כאחד בברית נגדנו. צריך במקום כלשהו להבקיע את הברית הזאת. אולי מלחמתנו האומללה על עבודה עברית היא יותר לשם כך, מאשר לשם פרנסה?"

הבקעתה של ברית זו, שצעירי העלייה השלישית, חברי הקבוצה, חשים בה, ברית האיכר היהודי עם פועליו הערבים – באה כמובן בתקופת המאורעות. דווקא התקופה הקריטית של רצח בדרכים, של התנפלויות, של קושי ביטחוני – היא המלכדת את הפועלים הצעירים, חברי הקבוצה, עם האיכרים, שנואי-נפשם מבחינה מעמדית – בברית הגנה כנגד הסביבה הערבית. ושוב אנו רואים – התפכחות, לא שאלה מעמדית אלא מאבק לאומי.

ישנם אפוא מעין שני קווים מקבילים או שני נושאים שחוזרים במקביל בהשתקפות השאלה הערבית בספרות העברית, בחתך של "מאבק מעמדי או לאומי?"

*

הקו אחד, שאותו הראינו – עובר מ"הדסה" לסמילנסקי, דרך "נדודי עמשי השומר" לרבינוביץ ו"ימים ולילות" של ביסטריצקי, (שבה דנו בשיחה השביעית), ועד ל"תחת השמש" של שמיר. (הקיצוניות הרואה בהשקפה המעמדית פתרון יחיד לסכסוך – מתבטאת גם במקרה מן ההיסטוריה היותר קרובה, של אודי אדיב, מקרה לא-ספרותי, אף כי לימים כתב רן אדליסט רומאן, ובו דמות כאודי אדיב עומדת במרכז העלילה). התבנית החוזרת היא זו של התפכחות. תחילה – נטיות מאוד אוטופיות בכיוון המארקסיסטי של פירוש ההיסטוריה, שמפרש כל מה שקורה כאן, במזרח התיכון, בראי של מלחמת מעמדות, ומבקש לפעול על פיה – ולבסוף באה ההתפכחות. כך מימות העלייה השנייה, השלישית, ועד לימינו אלה.

כיצד שאלה זו עומדת כיום במדינת ישראל, שהיא למעשה מדינה של שני עמים, אולי כבר מדינה דו-לאומית, והמאבק הלאומי שב ומקבל בה גם גוון של מלחמה מעמדית, אלא שבגלגול הנוכחי – אין זה בגלל אידיאולוגיה מרקסיסטית, אלא במציאות חברתית של שני עמים שהפכו בעצם לשני מעמדות.

זו שאלה קשה מאוד, שמעניקה אקטואליות רבה ליצירות הקודמות שהזכרנו, ודומה שזו גם מגמה שהולכת ומתחזקת בספרות העברית, שנכתבת בשנים האחרונות, ואשר כשהיא מתארת את השאלה הערבית, הרי זה לא רק מבחינה אידאית-לאומית אלא כתיאור מציאות חברתית שיש בה שני מעמדות – שני עמים שהם גם שני מעמדות, שחיים בארץ משותפת אחת, אבל בהבדל מכריע – אותן יצירות, אותם אנשים, שדיברו על מלחמת מעמדות בתקופת העלייה השנייה, והשלישית, דיברו על מלחמת מעמדות של יהודים וערבים, שכם אחד – כנגד יהודים וערבים אחרים, בעוד אשר הזהות בין מאבק לאומי ומאבק מעמדי בישראל כיום – נושאת אופי כזה – שהקו החוצה הוא לאום ומעמד מצד אחד כנגד לאום ומעמד מצד שני, כשלצערנו הולכת ונעשית זהות די חריפה בין לאום למעמד – משני הצדדים של המתרס, וזו כבר אינה מדינה דו לאומית או דו-מעמדית, אלא מלחמת אזרחים.

*

הקו השני, שראוי לעסוק בו בהרחבה כשלעצמו – בולטות בו שלוש יצירות: מ"תמול שלשום" (1945) לעגנון, שמתאר את תקופת העלייה השנייה, (עסקנו בו בשיחתנו השמינית), דרך "מגילת תנחום", (1942), שתקופתו העלייה השלישית, (ודנו בו בשיחתנו זו) – ועד ל"המאהב" (1977) של א.ב. יהושע, שמתרחש על רקע מלחמת יום כיפור.

מה משותף לשלוש היצירות האלה?

יצחק קומר, גיבורו של עגנון ב"תמול שלשום", הוא איש העלייה השנייה, שבורח לבסוף לחיק היישוב הישן בירושלים, בורח מפני העשייה הציונית, נמלט מן ההיסטוריה האקטיבית, הפעילה, העברית החדשה – אל איזו היסטוריה נצחית של פאסיביות, של אפס-מעשה, של המשך הגלות – שמאפיינת את היישוב הישן. זוהי בריחה פאטאלית, שכפי שראינו מביאה עליו את מותו. אולי עגנון, שהטיל ספק כה חמור ב"דת העבודה" של העלייה השנייה, כתב ב"תמול שלשום" שאין דבר כזה, ומילט את גיבורו ממנה – הראה שגם הפתרון של החזרה בתשובה אין בו תשובה אלא סכנה של שיגעון ומוות.

ב"מגילת תנחום" ליצחק שנהר, בורח גיבורו מן המאבק הלאומי, מגלי המאורעות, מהיפצעותו בהתקפה במאורעות 1936 – בורח מהיותו קומוניסט, רוויזיוניסט, איש תנועת-העבודה, בורח מכל הגלגולים שעבר – אל היישוב הישן בירושלים. שם הוא משנה את זהותו, חוזר בתשובה, וכאילו בכך הוא התפטר, פטר עצמו – מתשלום מחיר הציונות, האקטיבי, של עבודה ולחימה במסגרת ההיסטוריה העברית החדשה של ארץ-ישראל.

מוטיב דומה מופיע בסיום "המאהב" של א.ב. יהושע. משדה-הקרב של מלחמת יום כיפור, ממרחבי סיני – שולפים את גבריאל גיבורו שני אברכים מזוקנים, שולפים בעקיפין – על-ידי כך שהוא מאמץ לעצמו את "מדיהם", את תלבושתם החרדית, ובתלבושת שחורה זו הוא בורח משדה-הקרב הציוני, הלאומי – בורח אל חיק היישוב הישן בירושלים. בסיפור בשם "המאהב", שפירסם א.ב. יהושע לפני הידפס הרומאן (ואשר לדבריו קדם לרומאן כולו על פי סדר כתיבתו), הבריחה, המקלט – הם סופיים. לכן דומני שהסיפור כשלעצמו אולי מעניין יותר מהקשרו ברומאן, כי ברומאן לא הניח יהושע לגבריאל גיבורו, המאהב, להישאר בירושלים, אלא החזיר אותו גם מן הבריחה הזו אל איזו ריקנות בלתי-מוסברת. סיום הרומאן אינו ברור – מה דעת המספר על גורלו של אותו בורח מן ההיסטוריה הציונית?

קריאה מומלצת לשיחה אחת-עשרה:

משה סמילנסקי: "הדסה" (1911, הופיע 1934).

יעקב רבינוביץ: "נדודי עמשי השומר" (1929).

יצחק שנהר (שנברג): "מגילת תנחום" (נדפס לראשונה 1942).

משה שמיר: "תחת השמש" (1958).

ש"י עגנון: "תמול שלשום" (1945).

א.ב. יהושע: "המאהב" (1977).

אהוד בן עזר:

כענבים במידבר. במלאת עשרים שנה למותו של יצחק שנהר. הארץ. 17.6.1977.

פועלים במצור למנחם בדר. ספרי דורות קודמים. הארץ. 16.9.1977.

בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) משודרות באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

בן עזר, אהוד – "במולדת הגעגועים המנוגדים", הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. אזל.

[כנ"ל] – תרגום לערבית, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה, ביירות, 2001.

[כנ"ל] – "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, ולונדון, 1999. אזל.

[כנ"ל] – "ברנר והערבים". במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001. אזל.

המשך יבוא

הבהרה: אהוד בן עזר לא למד מעודו ספרות באוניברסיטה. הוא הסתפק במה שלמד בספרות העברית בתיכון חדש בתל אביב מפי יעקב בהט, ובספרות הכללית – מפי טוני הלה, ולכן בחר שלא ללמוד ספרות עברית באוניברסיטה בירושלים – אלא פילוסופיה, פילוסופיה עברית, ומחקר הקבלה אצל גרשם שלום.

וכידוע, אהוד בן עזר לא קיים, אינו ידוע – לא כסופר עברי, לא כסופר-אורח לא כחוקר ספרות ולא כפרופסור מוקפץ – בשום אוניברסיטה בישראל, למעט אוניברסיטה בת שלמה רבתי, וזאת בזכות הרקטור שלה פרופ' פלוץ בן שחר, שגם מרשה לפרופ' בן עזר לחלוב את השדיים של הסטודנטיות הצעירות מהדיר של משק שוורצמן השכן.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, קראתי בעניין רב את הסקירה המקיפה שלך על יצירות "השבוי" בספרות העברית ("צל פרדסים והר געש", שיחה 10), ואני מייחל (אני מניח – כמוך) שאי אז, באיזה שהוא עתיד – גם לערבים יהיה סופר אמפתי כלפינו, האוייב שלהם, כמו ס' יזהר ובנימין תמוז שלנו – אליהם.

 בברכה נאמנה,

 משה גרנות

* הפאראזיטים החרדיים וחלק מהדתיים האורתודוכסיים, שאבותיהם לא לקחו חלק במלחמת ששת הימים ובשחרור הכותל – מונעים עכשיו מיהודים ומיהודיות רפורמיים וקונסרבטיביים את הגישה החופשית המעורבת אליו! איזו נבָלה! איזה טינוף של העם היהודי!

* ראש הממשלה בנימין נתניהו הגיב הערב (חמישי, 25.2) לביקורת שהשמיע אתמול דיוויד קמרון על הבנייה בהתנחלויות במזרח ירושלים, ואמר כי ראש ממשלת בריטניה "כנראה שכח כמה עובדות יסודיות על ירושלים. רק ריבונות ישראל מונעת מדאעש וחמאס להבעיר את המקומות הקדושים בעיר, כמו שהם עושים ברחבי המזרח התיכון."

בכנס פוליטי של הליכוד באופקים, נתניהו ציין כי רק ריבונות ישראלית בירושלים תבטיח לתושבים הערבים בעיר כבישים, מרפאות, מקומות תעסוקה ואמצעי חיים סדירים נוספים מהם לא נהנים אחיהם ברחבי המזרח התיכון. "רק ריבונות ישראל בירושלים שומרת על שלטון החוק לכולם, דבר שלא קיים לא בעיראק, לא בתימן, לא בסוריה, לא בלוב ולא בחלקים נרחבים של העולם הערבי, לרבות ברשות הפלסטינית וגם בעזה. רק ריבונות ישראלית מבטיחה את כל זה וחשוב שחברינו באירופה יזכרו את העובדה הפשוטה הזאת."

* מי זה גבי גזית?

* בזכות הסמארטפונים – אולי תנוקינה אורוות הישיבות מחבורות הבורים עמי הארצות, הבטלנים המשועממים והפאראזיטים המשתמטים – הממלאות אותן?

[מתוך "הארץ", 26.2] "שפת אמת", ישיבת הדגל של חסידות גור ומוסד ירושלמי היסטורי, סגרה השבוע את שעריה אחרי יותר מ-90 שנות פעילות. למרות הערפל האופף את עתיד הישיבה והתקווה של חלק מהחסידים כי היא תשוקם, כרגע הוחלט לפזרה ולשלוח עשרות בחורים לבתיהם או לישיבות אחרות של גור.

קשה להצביע על סיבה יחידה לסגירת הישיבה, אך להחלטות שקיבל בשנים האחרונות האדמו"ר בנוגע לחיי חסידיו היתה השפעה על כך. בין היתר, הנהיגו האדמו"ר מגור ואדמו"רים אחרים מדיניות נוקשה כלפי "פגעי הטכנולוגיה", אך רבני הישיבה נכשלו שוב ושוב להפוך את חדרי הלימוד והמגורים בישיבה לנקיים ממכשירים סלולריים.

התפנית החדה ביחס לישיבה הגיעה ממש לאחרונה, כאשר התברר שהרבנים לא מצליחים לכפות על הבחורים בני ה-22 וה-23 את ההוראה להתנזר מסמרטפונים. הסמרטפונים אסורים על כל חסיד, למעט אלה שמקבלים אישור לצרכי פרנסה בהגבלה של תוכנת סינון. בשלב הלימודים בישיבה – החיבור בין בחור צעיר לטכנולוגיה נחשב לסמל של הפקרות.

לאחרונה, אחרי שהאדמו"ר גילה כי כמה בחורים משפת אמת מחזיקים ברשותם סמארטפונים, נראה כי הוא מאס בישיבה.

* כל הכבוד לשחקנית רונית אלקבץ שפוצצה ראיון עימה בערוץ 2 וקמה ועזבה את האולפן באמצע השידור, וזאת לאחר שבקושי דיברו איתה על הסידרה החדשה שבכיכובה, ואז, בלי שום הכנה מוקדמת – המראיין התעקש לשאול אותה לדעתה על איבגי. טוב מאוד שאלקבץ הראתה לברוני הטלוויזיה מאיפה משתין הדג.

* המורשת החשובה ביותר שמשאיר אחריו ברק חוסיין אובמה אחרי שמונה שנות כהונה – היא שאפשר להית נשיא אמריקאי גם בלי להבין כמעט דבר בפוליטיקה העולמית ובייחוד לא בנושאי המזרח התיכון והעולם המוסלמי.

דומה שאפילו השחקן המזדקן רונלד רייגן היה יותר חכם ממנו.

כנראה הילרי קלינטון תהיה הנשיאה הבאה, וכך, לראשונה בתולדות ארה"ב – תעמוד בראש המדינה אישה. מה שמראה שכדאי לך מאוד לסלוח לגבר שלך ולעבור לסדר היום – גם אם איזו יהודייה צעירה בשם מוניקה לוינסקי מצצה לו.

* שלום רב לך אהוד היקר, טוב מאוד עשית שפירסמת פירסום חוזר  את השיר החמוד שלך על "להחליף אישה באמצע החיים" ו"גפילטע פיש". זה מאד קרוב למציאות בה כל אחת רוצה להוכיח לך שהיא יותר אשפית מחברתה, והתוצאה ידועה, משהו חסר ייחוד וטעמו בל יזוהה.

בברכה,

י"ז

אהוד: לצערי חלפו הימים בהם כל אחת רצתה להוכיח לי שהיא אשפית יותר מחברתה – וככה צמחו לי יבלות על הקטן.

* ההרתעה האמיתית ממשפטו וממאסרו של אהוד אולמרט היא שאנשים טובים ומוכשרים, שחשבו אולי לפנות לפוליטיקה – יירתעו מלהיכנס לתחום שמתברר שהוא מלא מכשולים, מלכודות ותלות (לעיתים מחשידה) באחרים – ואת מקומם יתפסו חסרי כישרון וז'וליקים למיניהם.

זו ההרתעה האמיתית וגם ההפסד למדינת ישראל ולהנהגתה – ממשפטו של אולמרט!

במערכת המשפטית שלנו, מה שקרה לאולמרט – יכול לקרות כמעט לכל עסקן ופוליטיקאי הפועל במסגרת הדמוקרטית, גם אם לא נאף.

* אנחנו מאמינים שפרוזה משעממת שווה לתחת גם אם כותבים אותה סופרים "חשובים" ומרְבי-מכר. נדמה לנו שמרבית הפרוזה והשירה המתפרסמות אצלנו, מעוררות עניין, מספרות סיפור ואינן משעממות – גם כאשר הכותבים הם לעיתים בלתי ידועים או נשכחים.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל