גיליון מס' 1126

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ג באדר א' תשע"ו, 3 במרס 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: פוצ'ו: בחיי (2), פרק כ"ד  – אדם ד. האחראי להצפת העלון בשירי אהבה. // ד"ר גיא בכור: פתרון שתי מדינות לשני עמים אינו רלבנטי עוד. [ציטוט]. // משה כהן: הנדון: איפה הפרטנרים לשלום? // על רביבה בן זאב שהלכה לעולמה: יוסי אחימאיר, איילה זמרוני, אילנה אדם, מוטי בן חורין, עמוס אריכא, רון גרא. // על שלמה בן עזר שהלך לעולמו: חסיה אחותו, ינון ראב. // שלמה בן עזר בתש"ח, בחבורת הלוחמים מבלפוריה. // שלמה בן עזר: הלורד בלפור מבקר בבלפוריה. // יהודה דרורי: הבעייה הסמנטית של ערביי ארץ ישראל. // יצחק שויגר: שיחה קשה. // אורי הייטנר: צרור הערות 2.3.16. // עדינה בר-אל: סיור בבית ביאליק . //  יואל נץ: שיעור באזרחות.  // רות ירדני כץ: לאכול אצל SATYA. // אהוד בן עזר: אגודת הסופרים מתנכרת לסומליון. // מנחם רהט: למי נחוץ כזה משרד חוץ? // עמוס אריכא: "ילדה  שחורת שפתיים" למלכה נתנזון. // אלי מייזליש: תמי ארד מלגלגת. // אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל. שיחה שתים-עשרה: אדם כשדה-מערכה. // פיקדון, שיר מאת חיימקה שפינוזה לוטש מילים. // ממקורות הש"י.

הגיליון הבא, 1127, יישלח אור ליום ראשון, 6.3.16. המשתתפים הקבועים מתבקשים להקדים משלוח דבריהם בהתאם.

הגיליון שלאחריו, 1128, יישלח כנראה רק אור ליום ראשון, 13.3.16 או אור ליום שני, 14.3.16.

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק כ"ד  – אדם ד. האחראי

להצפת העלון בשירי אהבה

מי שקפץ משמחה כשראה אותי מגיע חזרה לקיבוץ, אחרי חודש של עזרת הורים בתל אביב, היה אלי דיין שהתמנה לא מכבר לסדרן עבדה.

"הצלת אותי!" אמר לי – "חסר לי שומר! אתה תשמור השבוע."

בהתחלה ניסיתי להתחמק, אמרתי שאני צריך לראות מה נשמע בכרם שהוזנח חודש תמים. אלי לא ויתר ואמר שאם הכרם חיכה חודש, יחכה עוד שבוע.

רציתי להמשיך להתווכח אבל כששמעתי שמי שתשמור איתי היא הניה מהגרעין הפולני, הוצאתי את הרוח ממפרשיי ונכנעתי בנפש חפצה.

הניה היתה אחת הבנות היפות של הגרעין. בנויה היטב, חיוך מצודד ואיברים המצוידים במידות הנכונות. עד כה לא יצא לי לשמור איתה אף פעם ולא ידעתי אם היא מאלה שנרדמות בשמירה, או מאלה הדואגות להגן על עצמן  גם תוך שינה. מה שידעתי  זה רק שבשני המקרים הדבר שווה בדיקה, וחיכיתי בקוצר רוח לבוא הערב.

ידעתי גם שיש שניים משלנו, פחפח ואדם, ששמו עליה עין ולא מסתירים את משיכתם אליה. פחפח היה מזמין אותה לסיבוב על הטרקטור ואדם היה כותב לה שירים בעלון.

אני בדרך כלל הייתי מאלה שמסתירים את אהבותיהם, וכשאלי בישר לי שהשומרת איתי היא הניה, לא קפצתי משמחה, אבל אמרתי: "בסדר, אני אשמור, אבל אם הכרם ילך לאיבוד, זה יהיה על אחריותך!" 

אלי לקח על עצמו את מלוא האחריות, ואני הלכתי למקלחת להתקלח ולהתגלח טוב טוב שאף אחד לא יוכל לטעון שאני שורט. מי שבא אליי אחרי שהייתי רחוץ ומדיף ניחוחות סבון גילוח זול, היה המשורר המקומי אדם דרוקס. יש לו דבר קטן לבקש ממני.

הייתי במצב רוח טוב ובנכונות לבוא לעזרת כל הזקוק. ואז, ללא כחל וסרק, בלי להיעזר בגמגומים ובמקטעי דיבור, אמר לי:

"תראה, אלי סידר אותי לשמור בנקודת הקבע (אותה תקופה הקיבוץ הקים את נקודת הקבע בשיפולי הגבעה היורדת לעמק האלה, והשמירה התחלקה לשניים) – אז אני מבקש שנתחלף. אני רוצה להציע להניה חברות, אז תן לי לשמור איתה."

"אתה חייב דווקא בשמירה?  אתה לא יכול להציע לה ביום?"

"ניסיתי כמה פעמים, וכל פעם היא מצאה תירוץ שהיא ממהרת, אבל אם נשמור יחד לילה שלם, לא יהיה לה לאן למהר."

נגד נימוק כל כך נועז לא יכולתי להתנגד, וכל מה שנותר לי זה לקוות שמי שצריכה לשמור איתי במקום הניה היא מאלה האוהבות לישון.  

"בסדר," נכנעתי, "אחוות לוחמים או לא. עם מי אתה שומר בנקודת הקבע?"

"זהו, שכחתי להגיד לך, עדה, שהיתה צריכה לשמור איתי, לא מרגישה טוב. תצטרך לשמור לבד, שיכנעתי את אלי שיש לך כלב וזה נחשב לשמירה בשניים."

אם לא בכיתי באותו רגע, זה רק מפני שאני לא מאלה היודעים להזיל דמעה, אבל ליבי יבב בתוכי בקולי קולות. לא די שחזרתי מ"עזרת הורים"  עם שתי תקוות וחלומות שהתנפצו כליל, הנה באה המכה השלישית – והפיצוי שהיה אולי עתיד להביא לי מזור, גם הוא התנפץ בגלל אדם, אותו אדם דרוקס שלא סיפר אף פעם שגם אני הייתי איתו בהפגזה הנוראה בחירבת מחאז, כשרץ להציל את לייזר הפצוע. 

בחמש וחצי בבוקר, כשהשמש עוד השתהתה מעבר להרי חברון, הגעתי למסקנה שבשעה כזאת המסתננים בטח כבר לא יבואו, שרקתי לעומר כלבי והוא כשכש בזנבו ומיהר להצטרף אליי. (כחצי שנה קודם לכן מתה סילקה כלבתי המסורה, אך דאגה להשאיר לי צאצא שנולד בל"ג בעומר ומכאן שמו).

הגענו לנקודה הישנה וחיפשנו את השומרים. הסתובבתי בין הצריפים וירדתי עד הרפת, אך לא מצאתי זכר – לא לאדם ולא להניה. חיפשתי את אדם בצריפו, אך מצאתי מיטה ריקה. הלכתי לחדרה של הניה ופתחתי את הדלת בלי לדפוק.

את התמונה שנגלתה לעיני לא אשכח כל ימיי. הניה שוכבת במיטה מכוסה היטב בשמיכה, אדם כורע לפניה כשברכיו נוגעות ברצפה, והקול היחיד שהספקתי לשמוע היה קולו של אדם שהשמיע בקול צרוד ומתחנן:

"נו! תגידי..."

קפאתי על מקומי ואז ראיתי את פניה הצוהלות של  הניה, המתיישבת במיטה, ואת העננה היורדת על פניו של אדם, כשהוא פולט "קוּס אֶמכּ!" המכוון בטח אליי.

נסוגותי אט אט החוצה ושם חיכיתי עד שאדם יצא אליי בפרצוף שלא יכול להסתיר את רצונו לרצוח אותי:

"למה באת!?" צרח לי.

"כבר שש!" אמרתי.

"אז לא יכולת לחכות עוד קצת? היא כמעט אמרה – כן."

"אז היא תגיד לך מחר!"

"מחר היא לא תשמור איתי."

"למה?"

"אני לא יודע. אלי אמר לי שהיא לא רוצה."

"אז למה הלילה רצתה?"

"היא לא ידעה. חשבה שתשמור איתך..."

אם חשבתי שלמחרת היא תשמור איתי, הרי התבדיתי, כי למחרת היא הודיעה לאלי שהיא לא מרגישה טוב, והוא כבר מצא לאדם מישהי אחרת, ואילו אני המשכתי לשמור לבד בנקודת הקבע, כי הרי יש לי כלב ששומר עליי.

הרווח היחיד מאותה תקרית היה שאדם הביא לי שיר שכתב לעלון ואני לא יכולתי שלא להתפעל מכישרון שירה הנובע ממצוקות הנפש. 

לנערה

אל נא תיבחני את עיניי

המה בי בָּגֹד לא יבגדו

אמתין היות קרות ואפורות

כיום חורפי גם עת יקודו.

ראי אך לפרחיי

מן השדה אשלח לך שי –

הרקפות בצרור

יוקדות היו ידי –

קמלו רקפותיי

את סוד עיני ימכור.

אדם ד. 30.11.50

עלון "נטפים", אשר שימש את אדם כבית קיבול לרוח השירה אשר פיעמה בו, שימש גם אותי כמכשיר עזר לפורקן יצר הכתיבה, אשר הלך עימי באשר הלכתי. בתקופת המלחמה לא היו לנו תנאים נוחים לכתיבה רצופה ומי שהשתלט על כתיבת העלון היו הבנות שלנו, ביוזמתן של אראלה ונעמי.

לעלון הראשון קראו  "א.א.א." – ראשי תיבות של  "אישה אחת אמרה." העלונים נכתבו מתוך רצון לשלוח אותם אלינו, היושבים במשלטים, כדי לרומם את רוחנו ולשמור על קשר עם הבנות.

הרעיון היה טוב, אבל נדמה לי שבסך הכול הספיקו השתיים להוציא רק עלון אחד, כי אראלה היתה מומחית לדחיות, ובניגוד לבישול ארוחת צהריים, דבר שאינו ניתן לדחייה, היתה הוצאת העלון משהו שנולד כדי שיידחה לשבוע הבא.

עם אראלה היה לי קשר מיוחד כי שנינו היינו קרובים לנושאי התרבות. היה לה כושר התבטאות, הן בכתב והן בעל פה, אבל כאלה היו הרבה, לעומת זאת כישרון האיור שלה היה ייחודי במשק,  ובלעדיו לא היה ניתן להוציא עלון.

עוד כשהיינו בעין חרוד נדברנו שעם העלייה על הקרקע נתחיל להוציא את העלון. כחודשיים או שלושה אחרי העלייה  התחלתי להזכיר לה את ההחלטה, אבל היא אמרה:

"מה בוער? אני צריכה היום לבשל מרק לחבר'ה..."

אני מסופק אם לפני שעברה קורס בישול ידעה לטגן ביצה, ועכשיו, עם העלייה להתיישבות, כשהפכה לטבחית הראשית שלנו, התמכרה למקצוע הזה בכל מאודה והיתה מתמלאת אושר וסיפוק למראה החבר'ה המתנפלים על המאכלים מעשי ידיה. היא וכרמלה חברתה, שעברה במקביל קורס אקונומיות, חגגו עם כל ארוחה, והוצאת העלון נדחתה משבוע לשבוע.

הימים היו ימי צנע, והיה קשה להשיג את רוב המצרכים שעליהם דיברו בקורסים. המבחן הגדול של השתיים היה ביום שישי אחד שבו הכינו מרק עוף חגיגי לכבוד שבת. כשהגיע הרגע המיוחל להרים את המכסה ולטעום אם חסר מלח או פלפל שחור – גילו עכברון קטן שוחה ללא רוח חיים במיכל. אחרי שגמרו לצרוח, רצו לשפוך את כל  המרק לתעלת הניקוז, אבל אז נזכרו שריח המרק המגרה הגיע כבר לְאַפֵּי החבר'ה, ובעוז נפש של פלמחניקיות אמיצות, צדו את העכברון בעזרת כף המרק הגדולה והשליכו אותו באין רואים לפח האשפה.

כל הלילה השתיים כמעט לא ישנו ולמחרת בבוקר נשמו לרווחה כשנוכחו שאף אחד לא מת. ואם מישהו קילקל את הקיבה, זה יכול  היה להיות גם מרוטב השעועית שלא כל כך הצליח.

את הסיפור המזעזע הזה שמרה אראלה בליבה עשרים שנה, ורק בחג העשרים של המשק, כשכמעט אף אחד מראשוני המתיישבים כבר לא נותר בקיבוץ, לא יכלה להתאפק והדפיסה אותו בעלון.

עברו כשבעה חודשים ביישוב החדש עד שהרגשתי שאני לא יכול יותר. אספתי חומר ממרכזי הענפים והכרזתי בכל ארוחת ערב שמחר היום האחרון למסירת חומר לעלון. בחודש השמיני לעלייה, באתי לאראלה עם תריסר דפים מודפסים (חוץ מהעמוד הראשון שאותו השארתי לה), הטלתי הסגר על חדרה ולא נתתי לה לצאת עד שגמרה למלא את חלקה.

את שם העלון "נטפים" בחרתי בזכות הכפר הערבי בית נטיף שעדיין גרנו בו. היא לא חרטה את השם על דפי [שעווניות. – אב"ע] הסטנסיל – והעדיפה לכתוב אותו בצבעי מים על כל עלון ועלון.

"העלון הראשון." אמרה לי, "צריך להיות חגיגי וצבעוני."

היתה שעת לילה מאוחרת, אני כבר הלכתי לישון, אבל היא המשיכה לצייר את השם על כל  חמישים העלונים הראשונים שהוצאנו.

צבעו של הגיליון הראשון, השמור אצלי בבית, לא דהה ומתנוסס בכחול עד היום.

בתחתית הדף הראשון, אראלה לא שכחה להוסיף גם את התאריך ההיסטורי:

כ"ו ניסן תש"י  /  13.4.1950

המשך יבוא

אהוד יקירי,

אני מתפעל מחתירתך לדייקנות ולשלמות, גם אני ניסיתי למצוא מי היה  איש הספרות של "הארץ" שקבר את המוזיקהול שלי, זה לא היה ברוד, וגם את השם הורביץ הייתי זוכר, השם גליקסון משום מה נתקע לי בראש, אבל מאחר שלא העלה את המחזה על נס, אולי לא כדאי להתאמץ.

לעומת זאת הצטערתי למצוא ששכחתי לציין בפרק – ששם הנערה היפה שפתחה לי את דלת ביתו של פרידלנד היה דליה. לה בהחלט מגיע ציון שמה ואתקן זאת כשהחלק השני של "בחיי" יצא לאור.

פוצ'ו

* * *

ד"ר גיא בכור

בנימין דיזראלי מִשְׁתָנֶה: פתרון שתי מדינות

לשני עמים – אינו רלבנטי עוד

 מי אחראי להתעצמותה של האימפריה העולמית שהקימה בריטניה והגיעה לשיא בימי חייה של המלכה ויקטוריה? בין היתר, ואחד החשובים שבהם, הוא דיזראלי, שקנה את תעלת סואץ באישון ליל בכסף פרטי, כדי להגישה כשי למלכה, כחיבור בין הים התיכון להודו. דיזראלי הכתיר את ויקטוריה כקיסרית הודו, והיא לא שכחה לו את זה כל ימי חייה. היא החלה את ההיכרות בסלידה ממנו, וסיימה בהערכה עצומה וברצון להיות בקרבתו ככל האפשר. כל דבר יכול להשתנות.

בנימין (בנג'מין) ד'יזראלי נולד כיהודי בשנת 1804, כאשר היחס אל היהודים בבריטניה היה של הפלייה, לעג ונידוי. מי היה מאמין שילד זה יגיע כה רחוק, עד שיוכתר כרוזן ביקונספילד בידי המלכה ויקטוריה, ויכהן כאחד מגדולי ראשי המדינה של בריטניה מעולם? זה שפסלו ניצב לעולמי עולמים בכנסיית וסטמיניסטר?

בגיל 13 הוא הוטבל לנצרות בידי אביו (ללא זה לא היה אז שום סיכוי לקריירה של ממש בבריטניה), אך בשנותיו הראשונות כצעיר הפך למהמר ספקולנט, הולל ופרוע. דיזראלי (שינה קלות את שם משפחתו הכל-כך בולט ביהדותו מ- D’Israeliל Disraeli-– היה מהמר ספקולנט במניות מכרות כסף בדרום אמריקה, ואף הקים עיתון ("רפרזנטטיב") שנועד לעודד את קניית המניות שבידו.

אלא שבשנת 1825 קרס שוק מניות מכרות הכסף, ורוב המכרות התבררו כחסרי ערך או כלא קיימים בכלל, ודיזראלי, רק בן 21, נותר הרוס כלכלית ונפשית. הוא שקע בדיכאון עמוק, שהחמיר את מחלת האסטמה שלו. רומן ראשון שכתב (1826) Vivian Grey – עורר עניין בשל הלעג שלו לדמויות מוכרות באצולה הבריטית, אך גם חמת זעם של החברה. באין אופציה אחרת הראויה בעיניו הוא בחר לעבור לפוליטיקה, אך נכשל שלוש פעמים כמועמד עצמאי. לבסוף, בגיל 32 הצליח להיכנס לפרלמנט כחבר במפלגה השמרנית. הפרלמנט אז היה מוסד של גברים שמרנים, מבוגרים בני האליטה, "מועדון המועדונים", מנופח מחשיבות עצמית ומורם מעם. תארו לעצמכם שמגיע לשם צעיר ממוצא יהודי, כהה עור ממשפחה יהודית-ספרדית, סופר סטיריקן וגנדרן על גבול הגיחוך?

נאום הבכורה שלו בפרלמנט היה פשוט אסון. הוא הגיע לבוש בבגדים צבעוניים כליצן, עם צעיף מתנפנף מנוצות, ונאם בקול צעקני ופומפוזי. הצירים לא יכלו לכבוש את צחוקם האכזרי, שהפך לרועם ומתגלגל, על חשבונו של היהודי הצבעוני והמסכן.

"אני יושב עכשיו, אבל יבוא היום שבו עוד תשמעו אותי," היו מילותיו האחרונות בנאום הכושל.

אך בבת אחת אירע השינוי. יום אחד הוא הגיע לפרלמנט לבוש בבגדים כהים, במעיל שחור ושמרני, בגדים שמהם לא נפרד עוד לעולם, שפת הגוף שלו התמתנה מאוד, וכך התקבעה לבסוף דמותו בהיסטוריה, ככמעט קודרת. נעלמו הבגדים הצבעוניים, וגם על תורת הנאום שלו עבד (למרגרט תאצ'ר היה קול צווחני, וגם היא עבדה עליו, במקרה שלה כדי שיהיה נמוך יותר), עד שהפך לאחד הנואמים המזהירים בדורו.

עכשיו, כאשר נראה ונשמע אחרת, קל היה יותר לקבל אותו, והדרך הפכה סלולה יותר. כל שינוי הוא אפשרי, אפילו בתנאי פתיחה הגרועים ביותר, של הלורד ביקונספילד, הוא בנימין דיזראלי ממשפחה יהודית-ספרדית. למרות תנאי הפתיחה האלה הוא לא חשש, לא ויתר, ואם היה צורך לשינוי מוחלט בהופעתו או באופן דיבורו, הוא עשה כן. הוא לא נתן לאחרים להגדיר אותו והיה אדון לדימוי של עצמו, בכך שהשתלט עליו בעצמו, ובזמן.

פתרון שתי המדינות לשני עמים בארץ ישראל נולד במוחם הקודח של ישראלים ויהודים בשנות השבעים המוקדמות, בעיקר כדי להוכיח שיש עם פלסטיני. עם השנים הפכה הסיסמה הזו למציאות פוליטית בשל הסכמי אוסלו, שביקשו לחלק את הארץ בין יהודים לערבים, כאילו חלוקה כזו לא נעשתה כבר בשנת 1922 בין שני עברי הירדן. ככל שגבר הלחץ דווקא בישראל, הפכה הסיסמה לאופציה הגיונית בעיני קהלים רחבים בעולם, עד שגם ראש הממשלה נתניהו נאלץ להכיר בה באופן מגומגם, בשל מה שנראה כלחץ אמריקני. הרי מה יותר הגיוני מכך? מדינה ליהודים, מדינה לפלסטינים, ונגמר הסיפור. יש אפילו מועמדים לא מעטים לכנסת, שגם היום מתגאים בפתרון הלכאורה הגיוני הזה. אנחנו פה, הם שם, ונגמר הסיפור. כמה קל וידידותי

הפתרון הזה מסתמך על הגיון של חמישים השנים האחרונות, של מדינה ערבית חזקה, עם צבא חזק, שיכול להטיל את מרותו על כל אזרחיו, ולכן כדאי לחתום הסכם עם משטר כזה, ובכך לייצב את המצב. כך היה עם מצרים ועם ירדן. ואכן, אוסלו הלך בכיוון הזה: לכונן במודע שלטון פלסטיני חזק, עם צבא ומשטרה, וכן תחנות שידור כאמצעי שליטה. על פי היגיון זה קמה גם הרשות הפלסטינית בעזה וביו"ש, וזה לכאורה נראה פתרון הגיוני. אלא שהשנתיים האחרונות הפכו את הכיוון הזה לעניין של העבר. האביב הערבי הרג את המשטרים הערביים, את מדינת הלאום, ופורר את החברות הערביות. אין יותר משטר טוטליטרי יציב לא בסוריה, לא בלבנון, לא במצרים, לא בתימן, לא בלוב, וכך הלאה. החברות האלה התפוררו לגמרי. אין ריבונות, אין אכיפה, אין שליטה. למעשה, סוג של אנרכיה.

מדינות גדולות ויציבות מאוד התפוררו, למשל מצרים בסיני, סוריה, עיראק או לוב. במקום שלטון אחד יציב קמו מיליציות, ארגוני טרור ואלקאעדה, ג'יהאד עולמי וסלפים, החותרים להחזיר את החברות שלהם למאה השביעית כמטרה מוצהרת. ואם מדינות יציבות אלה התפרקו, מה יהיה על שטח מפולג מראש, שמעולם לא ידע שלטון מרכזי אפקטיבי כמו יו"ש הערבית? האם לא ברור שבשנייה שצה"ל ייצא משם – המקום יתמלא בארגוני טרור, פלגי סלפים, טילים ועויינות? הרי הם כבר קיימים בשטח, אך נבלמים לילה לילה בכעשרה מעצרים ליליים בידי מערכת הבטחון שלנו.

מה שמתרחש ברצועת עזה יתרחש גם ביו"ש הערבית, אלא שכאן יהפכו החיים בישראל בכלל לבלתי אפשריים. טילים על תל אביב כמחלה כרונית שאי אפשר לסיים אותה, על ירושלים, על חיפה ועל השרון, כמו גם על נתב"ג ובאר שבע. לא יוכלו להתקיים חיים של ממש בישראל, והרי זה כבר קורה עם המחשה של הדברים מעזה לעבר באר שבע, אשקלון, אשדוד וערי הדרום. זהו הרי אותו חמאס, אותו ג'יהאד אסלאמי ואותם סלפים.

על כל ישראלי במרכז הארץ להבין: כפי שאין עוד חיים נורמליים לתושבי הדרום, כך עלולים להיראות גם חייו, ושאיש לא יגיד אחרי מאמר זה שלא ידע. חייו ישתנו לבלי הכר.

הרשות הפלסטינית כבר אינה שולטת בשטח. אפילו בבחירות המקומיות, שאותן החרים חמאס, זכו בעיקר המתנגדים לרשות הזו, שפרשו מן הפתח. בשטח כבר קמות מיליציות חמולתיות כמו חמולת ג'עברי בדרום הר חברון ועוד התפרקויות. כל אלה נבלמים עכשיו בידי צה"ל והמתיישבים ביו"ש, ובלעדיהם מרכז הארץ היה חשוף כולו. ביום יפה מרמאללה רואים את מגדלי עזריאלי בתל אביב. הארגונים האלה אינם מסתירים את כוונתם להמשיך ולהילחם בישראל, ובעזה, למשל, יש כבר סופרמרקט שלם של ארגוני טרור, הנלחמים בישראל, כולל ארגון הפתח, המשגר בעצמו קסאמים וגראדים, ארגון החזית העממית, חמאס והג'יהאד. יש כבר תחרות ביניהם, משום שההרתעה מעזה צנחה, בשל ההססנות הישראלית.

גרוע מכך. ברגע שתקום מדינה עצמאית פלסטינית היא תקלוט לתוכה, ובאופן טבעי ומיידי, כמיליון וחצי פלסטינים מסוריה ומלבנון. בעבר לא הייתי בטוח שהפלסטינים האלה יעברו ליו"ש, אך כיום, עם מלחמת האזרחים בסוריה הגולשת גם ללבנון, הם יימלטו משם, מה גם שהקירבה לישראל הופכת את האופציה הזו לכדאית מאוד. ישראל נתפסת מסביב כבחורה עשירה, טיפשה ומופקרת, שכדאי לנצל אותה. והרי זו תהיה מדינה עצמאית, מי יעצור את השיטפון הדמוגרפי הזה, שייתפס בעולם כרצוי, הרי לשם כך הוקמה מדינה זו. בעולם יגידו – הם לא עוברים לישראל, הם עוברים למדינה שלהם, ויריעו.

אך אנחנו נמצא את עצמנו בחוסר אפשרות להתקיים, שכן יגיעו לכאן מן המסוכנים שבסלפים, ארגוני טרור, מיליציות שלמות על כלי הנשק שלהם מסוריה ומלבנון. בעבר היו משטרים ערביים שיכלו לשלוט בתופעה הזו, אך כיום הכול הפך לכאוטי, הארגונים חזקים ממדינות.

סיבה נוספת מדוע מדינה פלסטינית תקלוט את הפלסטינים הזרים במהירות: משום שאין לה אזרחים. בניגוד לסקרים מדומיינים, יש ברשות הפלסטינית של יו"ש כמיליון וחצי פלסטינים, זה הכול. בבחירות החודש השתתפו 500 אלף בעלי זכות בחירה. גם אם נניח שמספר הילדים הוא כפול, עדיין נגיע רק למוליון וחצי תושבים. לרשות יש צורך להכפיל את מספר אזרחיה, וגם לשנות בכך את המאזן הדמוגרפי עם היהודים, לתמיד. כיום משתנה המאזן הדמוגרפי לטובת היהודים, בשל הגירה ערבית מואצת החוצה. במצב הזה יתהפך הגלגל.

[המאמר רץ באינטרנט]

* * *

משה כהן

הנדון: איפה הפרטנרים לשלום?

מכובדי,

האנשים הנאורים במקומותינו דורשים השכם והערב להתניע תהליך שלום עם הערבים וגם טוענים שאבו מאזן הוא הפרטנר הטוב ביותר שהיה לנו.

אין ספק שהשלום הוא משאת הנפש של כל העם בישראל, אך האירועים המתרחשים מדי יום מעוררים ספק בדבר הסיכויים לשלום.

במה דברים אמורים, במעלה אדומים מתנפל עובד ערבי בגרזן על מאבטח יהודי ומקצץ אותו בעודו חי. נורא ואיום.

אבל יש לנו מודל לשלום עם מצרים, שנכרת כבר לפני כ-40 שנה. ישראל נסוגה מחצי האי סיני כולו ואף עשתה ויתורים למצרים על פירוז השטח כדי לסייע לביטחונה.

ומה רואים אנו היום – בבית הנבחרים המצרי מותקף חבר פרלמנט על שנפגש עם שגריר ישראל. למה? שנאה לנצח?

תגידו לי, זה שלום זה? על מה מדברים האנשים הנאורים שלנו?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

על רביבה בן זאב שהלכה לעולמה

אהוד,

העמודים 13-17 בחב"ע של היום [29.2] – הם מסמך מדהים מאין-כמוהו, גם אנושי וגם בלתי-אנושי, שאינני זוכר כי פורסם כמותו אי פעם.

דרכה להתאבדות של רביבה בן זאב ז"ל, ההליכה אל מותה בדעה צלולה, כפי שסופר בפתיחות כזו על ידה, על-ידי חברתה אילנה, ובהתכתבות בינך לבין רביבה – מרעידות את כל נימי הלב.

לא הכרתיה, אינני בטוח מה היו עמדותיה הפוליטיות, אבל המשפט שהשאירה אצלך  הוא כמו צוואה לכולנו:

"אני מקווה מאוד שלמרות כל האיומים, מדינת ישראל תמשיך להתקיים בארץ-ישראל – הבית הלאומי היחיד, שיש לנו, היהודים."

במלים אחרות: אני מתאבדת, אבל אסור לה, למדינת ישראל להתאבד!

שלך,

יוסי אחימאיר

* * *

אהוד יקר,

על ההתכתבות הרגישה, האכפתית והאמפתית בינך לבין רביבה בן זאב – קראתי בהתרגשות – וגם הזלתי דמעות של עצב והשתתפות בצער על אובדנה של אישה כה יקרה, שלא זכיתי להכיר אותה.

אני חושבת שנהגת נכון שפרסמת את הדברים שיצאו מהלב ועוד יותר נכנסו אליו.  

תודה רבה,

איילה זמרוני

* * *

שלום אהוד,

תבורך על גודל לבבך, ועל נדיבותך כלפי רביבה בשעות הקשות. אני יכולה להעיד שהיא שמרה לך חיבה והיה לה אמון והערכה רבה כלפי עיתונך. לבטח לאחר חילופי המכתבים ביניכם.

כולנו, (אני מניחה שגם אנשים שלא הכרתי) השתאינו לנוכח אומץ ליבה, לחוזקה הנפשי להגיע לרגע הפרידה צלולה ומלאה בהכרת ערכם של הדברים, אך כמו שהיא אמרה לי "לא מאסתי בחיים, אילנה, מאסתי במחלה..."

איני יודעת אם ראית אותה אי פעם או הכרת אותה אישית, אך תקצר היריעה מלדבר בשבחיה ולתאר את חינה הפיסי כנפשי.

שוב תודה, והיה ברוך!

בתודה,

אילנה אדם

* * *

אהוד,

קראתי את הכול

על רביבה,

אל רביבה,

מאת רביבה.

מרגש, מטלטל, מתעלה מהכול.

יהי זיכרה עימנו לעד.

מוטי בן חורין

* * *

אהוד,

אחרי חצות ואני חש בצורך לבטא את התרוצצותי בין שני קטבים, האחד נקשר בהיעקרה של רביבה מחיינו. ידיעה מכאיבה אותה למדתי מגיליונך האחרון. הכרתי אותה בנעוריה שכן התגוררנו באותו אזור תל-אביבי, והכרתי היטב את איזי, מי שלימים היה בעלה.

כפי שמתארת אותה חברתה בשורותיה המבכות, אכן כזאת היתה; יפת-תואר, תמירה ובעלת אישיות מרשימה ויכולת הבעה רהוטה בעל-פה ובכתב.

חילוף השורות ביניכם – הזכיר לי גם את יחסך המיוחד למלכה נתנזון, שאף היא פרשה מחמת מחלה ממארת, ועד לשעותיה האחרונות עוד שקדה על כתב-יד שבימים אלה עומד להופיע בהוצאת עקד בשם "ילדה שחורת שפתיים". בעוד שבועיים תימלא שנה ללכתה של היוצרת הזאת, שלא פעם הפליגה בהוקרתה את יחסך החם והדרך בה שקדת לפרסם עד לימיה האחרונים את שיריה הנוגים, בהם ביטאה תהליכים פנימיים המעידים על סף רגישות נדירה.

הייתי מודע ממרחק לדיאלוג המאלף הזה שהתקיים ביניכם.

ולבסוף לקוטב השני – על פרסום סיפורו של אבא באותו גיליון, "נוף של לילה" – מלוא הערכתי.

עמוס אריכא

* * *

רוֹן גֵּרָא

1. רְבִיבָה בֶּן זְאֵב

קָשֶׁה לִי מְאֹד לְהוֹסִיף לִשְׁמָהּ אֶת הָאוֹתִיּוֹת ז"ל, בִּשְׁבִילִי הִיא חַיָּה וְקַיֶּמֶת וּתְלַוֶּה אוֹתִי עַד יוֹם מוֹתִי.

אֲנִי מַכִּיר אֶת רְבִיבָה כְּאַרְבָּעִים שָׁנָה תְּמִימוֹת.

הִיא הָיְתָה לְצִדִּי בְּכָל תְּקוּפוֹתַי הַקָּשׁוֹת, הִיא הָיְתָה לִי אָחוֹת בּוֹגֶרֶת, מַדְרִיכָה, מַקְשִׁיבָה וְתוֹמֶכֶת.

אֶת דַּרְכָּהּ הִתְחִילָה כְּסַפְרָנִית בְּבֵית הַסֵּפֶר עַל שֵׁם "אַחַד הָעָם" בְּתֵל אָבִיב.

תָּמִיד הָיְתָה עֲדִינָה וְשַׁבְרִירִית, יָפָה בְּיֹפִי מְיֻחָד וַאֲצִילִי כָּל הַמַּבִּיט בָּהּ לֹא הֵסִיר עֵינָיו מִמֶּנָּה.

מִשֶּׁעָבְרוּ מִתֵּל אָבִיב לְגִבְעָתַיִם חָדְלָה לַעֲבֹד, וְהִתְעַסְּקָה בַּכְּתִיבָה וּפִרְסְמָה מַאֲמָרִים, מֵעֵת לְעֵת בְּעִתּוֹן "הָאָרֶץ".

בַּשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת, מָצְאָה אֶת מְקוֹמָהּ בְּפִרְסוּמֵי מַאֲמָרִים אֵצֶל יוֹאָב יִצְחָק וְאֶצְלְךָ בּ"ְחַדְשׁוֹת בֵּן עֶזֶר".

זֶה חִמֵּם אֶת לִבָּהּ וְשִׁחְרֵר לְחָצִים וְהֵבִיאָה לָהּ מְעַט שִׂמְחַת יְצִירָה.

רְבִיבָה הָיְתָה זוֹ, שֶׁהוֹדִיעָה לְךָ עַל פְּטִירַת אָחִי, לְפָנַי כִּמְעַט אַרְבַּע שָׁנִים, הִיא הָיְתָה מְעֹרָה בְּחַיֵּי הָאָרֶץ וּפָעֲלָה לְמַעַן חַיִּים טוֹבִים יוֹתֵר בְּאַרְצֵנוּ.

הִיא זָכְרָה תַּאֲרִיכִים חֲקוּקִים, הִיסְטוֹרְיָה וְעֻבְדּוֹת נֻקְשׁוּת, וּבְלִבָּהּ תָּמִיד הָיְתָה תּוּגָה חַסְרַת מָנוֹחַ.

לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת חָלְתָה בְּזָאֶבֶת – וְהִתְמוֹדְדָה בַּאֲצִילוּת נֶפֶשׁ, כְּדַרְכָּהּ הַיִּחוּדִית.

רְבִיבָה הִתְמוֹדְדָה עִם מַחֲלַת בַּעֲלָהּ, איזי, אֲהוּב נְעוּרֶיהָ, וּמוֹתוֹ בְּעֶצֶם, לְדַעְתִּי, זִעְזֵעַ אֶת אַמּוֹת סִפֶּיהָ.

לְפָנַי כְּשָׁנָה הָלַכְנוּ יַחְדָּו לְתֵאַטְרוֹן "גֶּשֶׁר", הִיא יָדְעָה וְצִיְּנָה בִּפְנֵי שֶׁזּוֹ יְצִיאָתָהּ הָאַחֲרוֹנָה מִן הַבַּיִת. הַבִּטּוּי הַשָּׁגוּר בְּפִיהָ: "אֲנִי נִמְצֵאת עַל טִפּוֹת הַדֶּלֶק הָאַחֲרוֹנוֹת."

לְפָנַי כִּשְׁנָתַיִם הוּצָא מִתּוֹכָהּ גִּדּוּל בַּמְּעִי הַגַּס וְהִיא הִתְגַּבְּרָה לְמוֹפֵת, עַד שֶׁנָּפַל עָלֶיהָ לְפֶתַע סַרְטַן הָרֵיאוֹת, שֶׁגַּם עִמּוֹ הִתְמוֹדְדָה בִּגְבוּרָה עִם תְּרוּפָה טִבְעִית, צֶמַח  בַּשֵּׁם: שַׁרְבִיטָן מָצוּי. הִיא אֲפִלּוּ הִצִּיעָה לִי לָקַחַת אֶת מַחֲצִית הַכַּמּוּת, שֶׁרָכְשָׁה מִמַּרְפֵּא הַבֹּשֶׂם, כְּדֵי שֶׁאֲנַסֶּה אוֹתוֹ עַל עַצְמִי.

קָשֶׁה לְדַבֵּר עָלֶיהָ בִּלְשׁוֹן עָבָר עַל אִשָּׁה כָּל כָּךְ חָכְמָה, מְפֻֻכַּחַת, מִשִּׁכְמָה וָמַעְלָה.

הָבָה נִזְכֹּר, שֶׁהִיא הָיְתָה גִּבּוֹרָה, וְעַל כֵּן בְּנָפְלָהּ, נָפְלָה מִגָּבוֹהַּ. גַּם בֶּן אָדָם רָגִישׁ וְכָל כָּךְ פָּגִיעַ, יְשָׁרָה מֵאַיִן כְּמוֹתָהּ. שֶׁמַּר הַמָּוֶת שָׁכַן תָּמִיד בְּקִרְבָתָהּ, כָּךְ נָהֲגָה לוֹמַר לִידִידֶיהָ, אוֹתָם בָּרְרָה כְּבִזְכוּכִית מַגְדֶּלֶת.

תִּהְיֶה נִשְׁמָתָהּ צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים.

2. רְבִיבָתִי

עָסַקְתְּ כָּל יָמַיִךְ בַּחַיִּים

עַצְמָם

לָמַדְתְּ לְהִתְבַּטֵּא בְּמַחְצָלוֹת

שֶׁל חָכְמָה.

חָכְמָתֵךְ שׁוֹתֶתֶת יֵין-אוֹר,

מַחְשְׁבוֹתַי זוֹנְקוֹת

אֶל תּוֹכִי,

אֵיךְ לְפֶתַע אֲנִי בּוֹכֶה

עָלַיִךְ

אַתְּ שֶׁנִּכְנַסְתְּ אֶל בְּעֵינוֹת

עֵינַי.

עַכְשָׁו,

אַתְּ נוֹסַעַת קְבוּעָה עִמִּי

עַד קֵץ כָּל הַקֵּיצִים

וְאֵלַיִךְ אָשִׁיר  אֶת אַחֲרוֹן

הַגַּעְגּוּעִים.

* * *

על שלמה בן עזר שהלך לעולמו

חסיה שוורצמן

שלמה אחי הבכור

שלמה אחי הבכור, אח וחבר יקר, איש רב פעלים, שנולדת בשנת 1926, שנותיה הראשונות של בלפוריה – אתה זכית לשאת את התואר של "זקן המשפחה", משפחת בן עזר ראב. שמך הוא מנחם שלמה על שם סבנו הדגול מנחם שלמה, בנו הבכור של יהודה ראב שהתווה את דרכנו לעבודה החקלאית לבניין הארץ וליצירה.

פער הגילים בינינו בדיוק עשר שנים. קיוויתי שעוד נזכה לברך אותך ליום הולדתך התשעים. אתה טענת שהגעת לשנתך ה-90 וזה מבחינתך מספיק. בינינו היתה האחות שולמית ז"ל, שהקדימה את זמנה, ואני האחות הקטנה, המספידה  אותך היום.

זיכרונותיי הראשונים ממך הם מחגיגת בר המצווה שלך, אתה בן 13 ואני בת 3 – זוכרת את הסוכה שאבא שלנו בנה, סוכה גדולה שתכיל את כל האורחים שבאו לשמוח בשמחתך. אני הסתובבתי בין רגלי האורחים הרבים ראיתי רק נעליים, ולפתע באת והרמת אותי על אחד הספסלים כדי שלא ידרכו עליי.

תמיד היית מתחשב, עבורי היית מקור לידע, לתמיכה בזמנים קשים ולמקור שיודע לספר את תולדות המשפחה הענפה שלנו.

מגיל צעיר היית סקרן, חקרת וידעת המון תחומים, היכרת את האנשים ואת תולדות המושב, על כך גם כתבת, אך בצניעותך לא הבלטת אף פעם את המשפחה. מפי חבריך הטובים ממרחביה ידעת הכול גם על תולדות המושב מרחביה, כולל סיפורי מקום.

כאשר למדת בכפר ילדים היו לך מורים מופלאים שהרבית לצטט מדבריהם, הם שפתחו לפניך חלונות לעולם הטבע, הערכים והתנ"ך.

לימים, עם סיום לימודיך – עשר כיתות, שאז נהוג היה לפנות להמשך לימודים בבית ספר חקלאי, אך אתה נאלצת להיות לעזר במשק אותו אהבת, אך גם לא ויתרת על המשך לימודים.  התכונה הכי חשובה שלך היתה היכולת להיות אוטודידקט. למדת תנ"ך תלמוד וכל יתר המקורות, כולל תפילות ששמעת בבית, ובירושלים, הכול למדת לבד, לא פסחת גם על לימודי ההיסטוריה. היית לנו מקור חשוב לכל מה שחפצנו לדעת. זיכרונך הטוב ויכולת הביטוי עמדו לך עד לימיך האחרונים, גם בבית החולים – עת פתרת לאחד הרופאים סוגיה שהעסיקה אותו מתוך המקורות.

היית בעיניי, כפי שאמר רבן יוחנן בן זכאי על תלמידו רבי אליעזר בן הורקנוס: "בור סוד שאינו מאבד טיפה."

כאשר בגרתי, שיחותינו היו כבר בין חברים אחים, ידעתי כמה חשובה לך המשפחה, כמה מאושר היית עם כל ילד, נכד, נין ונינה שנולדו, לצד רעייתך שבקה שדאגה תמיד לכל מחסורך. זכית להישאר בבית עם טיפול מסור של רעייתך, ילדיך ושאר בני המשפחה, וכן של המטפל שלך, שהערכת מאוד. זכית בשנותיך האחרונות לבלות בסב יום, שם נפגשת שוב עם ידידים משכבר הימים, עם חברי ילדות, ויצרת קשרים חדשים עם אנשים שהערכת, מראשוני העמק.

הייתי יכולה עוד לספר המון אך רגשותיי גואים. צער הפרידה ממך קשה לי ביותר, שנינו יודעים מה היינו אחד לשנייה, לך לשלום אח יקר .

נוח בשלום במקום בו בחרת, ליד הורינו היקרים – רחל לבית בלוי ושמעון בן עזר, זכרם ברוך.

חבל על דאבדין ולא משתכחין.

י"ט באדר ב' תשע"ו

* * *

ינון רַאבּ

פינה קטנה של גן עדן

בין ההרים שוכן לו ישוב קטן ובו בית חם.

בבית גרים שלמה ובת שבע, אנשים יקרים שתמיד קיבלו אותי עם חיוך ואהבה שכמותה אני חושב ואף בטוח שלא קיבלתי מאף אחד.

שלמה עם הידיים המחוספסות ואצבעות בקוטר של נקניקיה שמנמנה – ועם זאת עדינות ומלטפות ברכות.

ובת שבע שתמיד ידע כיצדה להרגיע גם אחרי שקלשון ננעץ לי בין אצבעות הרגליים.

בבית חיכה לי חדרון עם חלון ובו הייתי משקיף לחצר ורואה את זהבה, יריב או אהוד. 

לצד הבית ישנה שוקת ובה דגי זהב, רפת ועגלים.

בסככה חונה לו האינטרנשיונל האדיר עם ההילוכים בצד והכף מלפנים ולצדו הפיאט.

מפזרת המזון האדומה בקרבת מקום וריח ניחוח החציר שאני כה מתגעגע אליו.

סביב המושב שדות ובהם קוביות חציר ואני על הטרקטור מתלווה לדודי שלמה כשהוא מניף אותם לעגלה כאילו היו שק נוצות, ואבא שלי שרץ אחריו ומזיע ולא מצליח להניף ולו קובייה אחת.

זו תמונת הילדות שלי שאליה אני מתגעגע למכונות, לריחות, למרחבים ומעל לכל לאנשים שידעו לקבל אותי כמו שאני!

אתמול 28/02/2016 י"ט באדר א' תשע"ו – ליווינו בדרכו האחרונה את הדוד היחיד שאי פעם היה לי – שלמה בן עזר.

[הערה: שלמה הוא בן דוד של אבי המנוח מנחם, אך הוא דוד שלי!]

אתה חסר לי!

אהוד: שלמה בן עזר [1926-2016] היה מילדיה הראשונים של בלפוריה. אביו, שמעון בן עזר, היה ממייסדי המושבה. שמעון היה בנם של מנחם-שלמה וקונה ראב, שנפטרו בגיל צעיר במהלך מלחמת העולם הראשונה בירושלים והותירו את יתומיהם להשגחת אימו של מנחם-שלמה, היא הדסה, שהיתה אשתו הראשונה של יהודה ראב וילדה לו את מנחם-שלמה. הסופר יצחק ראב, אף הוא בנם של מנחם-שלמה וקונה ראב, היה דודו של שלמה בן עזר מבלפוריה.

* * *

שלמה בן עזר בתש"ח,

בחבורת הלוחמים מבלפוריה

מתוך: אהוד בן עזר, "אומץ", סיפורו של משה דיין,

ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997.

מוקדם מאוד בבוקר יום חמישי, 20 במאי 1948, פותחים הסורים בהפגזה קשה מכל התותחים והמרגמות שברשותם. לאחר כחצי שעה מתחיל להתקדם לעבר שתי הדגניות, ממזרח, כוח סורי הכולל טנקים, שריוניות וחיל רגלים. מטוסים סוריים מטילים פצצות בכל הגזרה. למגינים אין נשק נגד-מטוסים לבד מן היריות ברובים. למרבה המזל, הפצצות הסוריות מחטיאות את מטרותיהן ואינן גורמות נזק ואבידות.

 לכל אורך הקו משיבים המגינים ביריות, שגורמות לחיל הרגלים הסורי להתעכב. חשיבות רבה יש לאש הניתכת על הסורים גם מכיוון בית-ירח. נוסף על כך מתמקמת חבורה של לוחמים מהפלמ"ח ומבלפוריה [ובהם שלמה בן עזר בן ה-22] מתמקמת בקצה הדרומי של קבוצת כינרת ומפעילה משם סוללה של חמש מרגמות שקוטרן שלושה אינץ'. פגיעותיהן בכוח הסורי מאטות את ההתקפה ומשבשות אותה, אך לפתע מתרחשת תקלה – פגז מרגמה סוטה ממסלולו מייד לאחר צאתו, נתקל בחוט-טלפון שנמתח מהעמדה, מתפוצץ, פוצע את מרבית הרגמים והורג אחד מהם.

השתתקות המרגמות מעודדת את ההתקפה הסורית. הטנקים ממשיכים להתקדם ללא הפרעה עד תעלות ההגנה והגדרות של דגניה א' ודגניה ב'. חלש במיוחד הוא מערך ההגנה של דגניה ב', שמגיניה לא התחפרו היטב. טנק סורי אחד פורץ לחצר של דגניה א' ורק שם, מקרוב, מצליחים המגינים להעלות באש אותו ואת צוותו, בכלי-הנשק היחידים שיש בידיהם – הפיא"ט ובקבוקי המולוטוב, בקבוקים ממולאים חומר כימי, הנזרקים בהינף יד וגורמים לתבערה בהתפוצצם. אך מצב הנשק בכי רע – מקצת בקבוקי המולוטוב כבו בטרם עת, יורק הלהבות אינו פועל, אין די תחמושת. החפירות אינן עמוקות דיין. חיילים צעירים, הרוגים ופצועים, נותרו בשדות שבין הדגניות לצמח לאחר נסיגת הכוח הישראלי, כיומיים לפני כן, מבלי יכולת לחבוש אותם ולפנותם.

לאחר זמן-מה מתאוששים רגמים אחדים ושבים להפעיל שתיים מהמרגמות, בעידודו ובהמרצתו של משה שנמצא לידם, בקבוצת כינרת. לקראת הצהריים נמסר לו מפוריה, כי התותחים מוכנים לפעולה, אך הוא מתייעץ ומחליט שלא להשתמש בהם עדיין. ההתקפה נעצרה בקטע הצפוני, הכולל את דגניה א' ומוצא הירדן עד בית-ירח. משה מעריך, שהסורים לא יוותרו אלא יחדשו את הסתערותם ביום המחרת. הוא יודע שיש רק מעט פגזים לתותחים. אם יבזבז אותם היום, לא יישאר בידו נשק הרתעה כדי להבטיח, שהחזית לא תתמוטט ביום המחרת. התותחים הם הנשק הסודי היחיד והאחרון של החזית.

זו גישתו של משה – בלהט הקרב ובשעות מצוקה ומשבר אסור לפעול רק על-פי הרגש; צריך להישאר קר-רוח ולהביא בחשבון את כל הנתונים. הניצחון הוא המטרה החשובה ביותר, לא הנקמה ולא עצם הסיפוק שבהפעלת כוח חזק.

אבל לפתע, בצהריים, מגיעה אל משה ידיעה דחופה, שהמצב בדגניה ב' קשה מאוד. אמנם הטנקים הסורים עצרו, כי החיילים הרגלים שוכבים בשדה ופוחדים להתקדם בעקבותיהם, בגלל היריות, אבל בדגניה ב' מוטלים בשדה פצועים ואין דרך להגיע אליהם, מורגש מחסור בתעלות הגנה, ומקצת עמדות מנותקות. המגינים ממשיכים לירות, אך הכל תלוי עתה בסורים. אם יחליטו הטנקים שלהם להתקדם – לא יהיה אפשר לעוצרם, ותחל נסיגה מדגניה ב'.

להרף עין חוזר משה עשרים ושמונה שנים וחודש אחד לאחור, ליום ההתקפה באפריל 1920, והוא ילד בן חמש: מדגניה ב' הנתונה בסכנה מפנים את הנשים והילדים, גם אותו, לדגניה א'. הוא שומע את היריות ורואה את להבות האש העולות מדגניה ב' ואת קומץ המגינים הנסוג בבהלה לדגניה א', דרך שדות החיטה. אחרון מגיע אביו שמואל, מפקד דגניה ב', רכוב על סוסתו השחורה, במגפיו האדומים שרגבי החפירות דבקו בהם, רובה ה"קרבין" הגרמני בידו, ופניו שחורים מאבק השריפה ומעשן התבערה שהצית לפני הנסיגה ומהרגשת הכישלון הקשה.

לא, שנית דגניה ב' לא תיפול!

ומשה פוקד על סוללת התותחים בפוריה להתחיל בהפגזה.

רק שניים מתוך שלושת התותחים פועלים.

הפגז הראשון עובר מעל בית-ירח ונופל בכינרת. הוא נורה לשם טיווח. לפי נד המים שהוא מעלה מטווחים התותחנים ימינה, לעבר משטרת צמח והחושות של העיירה הערבית.

פגז שני, ועוד פגז – – –

קולות הירי ממרומי רכס פוריה מהדהדים ברחבי עמק הירדן, הפרוס לרגליו, כהלמות תוף אדיר ממדים, המתגבר על קונצרט היריות הבודדות ומרעיד את כל הסביבה.

עוד לפני שנראות פגיעות של-ממש מודיעים למשה, כי הטנקים הסוריים מסתובבים על שרשראותיהם ונסוגים לעבר צמח. המפקד הסורי סבור כנראה, שהתותחים הישראליים עומדים להרוס את העיירה. גם החיילים הרגלים, שהסתתרו בשדות, קמים ומתחילים לברוח מזרחה למשמע הפגזים השורקים מעל ראשיהם. בתוך זמן לא רב משתתקת החזית לגמרי, האיום מעל הדגניות סר.

בתום ההפגזה משתרר בצמח שקט מוחלט. גם במשקפת אין רואים שם איש, ובערב – שום אור או תנועת רכב. בלילה מחליט משה לצאת לסיור בצמח, במכוניתו האזרחית השחורה, עם כמה מאנשיו. השערתו מתאמת. הסורים נסוגו הרחק, עד תל אל-קאסר, כיום תל קציר, וצמח ריקה. בתעלות לצד הכביש מוטלות עדיין גופות הלוחמים הישראלים הצעירים, שנהרגו בהתקפה על משטרת צמח יומיים לפני כן. נשק וכלי-רכב סוריים פזורים בעמדות ובדרכים. משה לוקח משקפת סורית למזכרת, אולי תמורה למשקפת שרסיסיה חדרו לעינו השמאלית, וחוזר עם אנשיו במכונית אלחוט סורית.

הסורים היו קרובים לניצחון. עוד מאמץ קטן מצידם, עוד הסתערות – ודגניה ב' היתה נופלת לידיהם ללא קושי רב. התמוטטות התקפתם – עוד בטרם הצליחו שניים מתוך שלושה ה"נפוליונצ'יקים" המיושנים לפגוע ישירות בכוחותיהם הפזורים בשדה קרב – מדהימה את משה. תוצאות הקרב הראשון שניהל נגד הערבים משפיעות מעתה והלאה על התייחסותו לצבאותיהם. לכותב תולדות חייו, שבתי טבת, הוא עתיד לספר:

 "זה עשה עלי רושם בל יימחה. הטיול לצמח בלילה, כשראיתי שהם השאירו הכל וברחו, זה חרט בי רושם אדיר. איך בשלושה או ארבעה פגזים הם קמו וברחו, ולא ידעו מהחיים שלהם, ולא הבחינו בין ימינם לשמאלם. עם הפגז הרביעי שלנו כל ההתקפה הסורית נגמרה. הבריחה שלהם ללא התקפה – כי איש מאיתנו לא עלה על צמח, ובערב הם כבר לא היו. אז חשבתי, אם נותנים דפיקה אחת בפח – הם כולם בורחים, כמו ציפורים."

* * *

שלמה בן עזר

הלורד בלפור מבקר בבלפוריה

מתוך ספרו של שלמה בן עזר "בלפוריה, סיפורו של מושב", 2003

איך ייתכן בשבוע אחד – איתור מגרש לבניית בית ציבורי – הכנת התוכניות, הקמת המבנה והשלמתו על כל פרטי פרטיו כדי שיקלוט בתוכו מאה איש ויותר לארוחת צהריים חגיגית? זו חידה שגם בזמננו יקשה להשיב עליה, כאשר הכול ממוכשר ולא נעשה בעבודת ידיים – הבטון מופעל במערבל ענק, הברזל מתקבל מוכן לפי המידה, והפועלים הם זרים ולא חלוצים יהודיים.

ובכל זאת נעשה הדבר בשנת תרפ"ה 1925, ומעשה שהיה כך היה: באחד באפריל 1925 עמדה להיחנך האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים. אל המאורע הזה הוזמן להשתתף הלורד ארתור ג'יימס בלפור, ובכך ניתן ביטוי הולם לאהדת התנועה הציונית ללורד הנכבד ולממשלתו. בעשרת ימי ביקורו בארץ. התנועה גם עיבדה את האירוע לכל פרטיו. לפי המתוכנן היה הלורד אמור לבוא באחד באפריל לטכס החנוכה, לשהות בירושלים ובסביבותיה עד ה-7 בחודש, ואז לנסוע לנצרת ולטבריה ולבקר גם בבלפוריה – המושב הקרוי על שמו.

היה זה ביקור ממלכתי ממדרגה ראשונה ליישוב בארץ, ולשם הצלחתו, ולבל תקרה בו תקלה חלילה, החלו לעסוק בתכנונו עוד בחודש ינואר 1925, והודעה על כך נשלחה גם לבלפוריה, בצרוף הבטחה שכל הוצאה כספית תהיה על חשבון המוסדות.

תושבי המושב נענו בהתלהבות לאתגר וקיבלו על עצמם להקים שער כבוד בכניסה למושב, לשגר לקראת השיירה רוכבים נושאי דגלים, וילדי המקום יקבלו את פני האורח בפרחים. דובר גם לארגן מִספר בדואים ידידים מהסביבה, שיצטרפו לרוכבים ויֵצאו לקראת שיירת המכוניות וירכבו לפניה עד הכניסה למושב.

ביום שני, ה' בניסן תרפ"ה, 30 במרץ 1925, באו למושב הרצפלד עם פסמן (נציג קהילת ציון האמריקנית) לבדוק איך מתקדמות ההכנות, וגם הודיעו על הצורך להכין ארוחת צהריים חגיגית לאורחים, שבהם יהיו הנציב העליון נחום סוקולוב, חיים ויצמן ורעייתו, ורמי מעלה רבים אחרים. פמליה של 80 עד 100 איש, ומאחר שיהודים רבים יהיו בבאים – חייבת הארוחה להיות כשרה למהדרין, מה שאין אפשרות להבטיח בכל הדרך מירושלים עד נצרת וטבריה. וסיבה נוספת הייתה לכך, והיא חששם של המארגנים מפני הרעלה במקום חנייה אחר, התנסות שכבר התרחשה בעבר, בעת ביקור הנציב העליון באחת הערים.

משפחת סלצקי קבלה על עצמה את הכנת הארוחה, וחברים וחברות התנדבו לעזור ולשמש כמגישים וכמגישות. מר פסמן רשם המחאה לקניית המצרכים, וכאן פתאום התברר שבכל המושב אין מבנה מתאים שיכיל את כל האורחים. בית העם היה צריף רעוע בקצה הכפר, וכמוהו בית-הכנסת. שליחי ההסתדרות הציונית היו אובדי עצות ומהססים – הכול פתרו בכסף וברוח ההתנדבות של אנשי המקום, וכאן צף מכשול שאין לפוטרו בימים ספורים, כי אפילו מגרש ציבורי להקמת המבנה היה קשה לאתר, ונדרש זמן לטיפול בדבר.

וכאן קם סלצקי, בעל התושייה הבלתי נדלית, והציע את המגרש הריק שצמוד לביתו. כבר למחרת בבוקר הביאו הרצפלד ופסמן שתי קבוצות בנאים, שיצקו יסודות והקימו את הקירות. קבוצה אחת הניחה מרצפות כאשר השנייה הקימה את הגג – ולא יאומן כי יסופר – בתוך ימים ספורים הוקם המבנה והושלם.

רעפים אדומים כיסו את גגו, חלונותיו ופתחיו היו מזוגגים ומעוטרים במגני-דוד. וביום שלישי י"ג בניסן, 7 באפריל 1925, הגיעה לבלפוריה כל הפמליה מירושלים ונתקבלה בכבוד מלכים. המבנה קלט והכיל את כולם, ומכאן הם יצאו מרוצים בלי קץ ושבעים. ואפילו מטר האבנים שספגה השיירה בהגיעה לנצרת, לא הצליח להעיב על הרגשתם הטובה.

בבלפוריה המשיכו החברים לחגוג עד שעה מאוחרת בלילה על השאריות הרבות שנותרו מן הארוחה החגיגית.

ביום רביעי, למחרת, חל ערב פסח, וכדי להפטר מן החמץ – ביערוהו חברי המושב בשמחה, ובכך נתנו ביטוי לשמחתם על הצלחת קבלת הפנים לכבוד האישיות הנערצת.

ואם תשאלו מה מידת חוזקו של המבנה, אשר נבנה בחיפזון כה רב – התשובה היא שכיום, לאחר שחלפו 80 שנה וגם עברה עליו שרפה, הוא נרכש וגם נבדק – יסודותיו איתנים וחזקים, וקומה שנייה נבנתה מעליו בסגנון המקורי של אותה תקופה.        

*

עזריאל ברושי, המורה הראשון בבית-הספר, כתב בשעתו רשימה על אותם ימים בשם "בלפור בבלפוריה":

בעמק יזרעאל, בצד הכביש ההולך מעפולה לנצרת, שוכן מושב העובדים בלפוריה. המושב נוסד בשנת 1922 ונקרא על שמו של לורד בלפור, אשר הכריז בשני בנובמבר 1917 את הצהרתו הידועה, לפיה הובטח ליהודים בית לאומי בארץ-ישראל. בשנת 1925 בא הלורד בלפור לארץ-ישראל, להשתתף בטקס חנוכת האוניברסיטה העברית שעל הר-הצופים. לאחר החגיגות הוזמן הלורד בלפור למושב.

במושב הייתה תכונה רבה לקבלת פני האורח רם-המעלה. שער כבוד הוקם בכניסה למושב. החברים לקחו לעצמם חופשה באותו יום והחליפו את בגדי העבודה בבגדי שבת. גם ילדי בית-הספר והגן ערכו הכנות רבות לקבלת פני בלפור. מפי מוריהם שמעו על פועלו של חסיד אומות העולם הזה, ומקושטים עמדו וציפו לו בחצר.

את בית-המלון הקטן של סילצקי, שעלה למושב בתחילת שנות העשרים מארצות-הברית, הכינו לארוחת-צהרים חגיגית.

ילדי בלפוריה העליזים הגישו לאורח זר מפרחי המקום.  

פניו של הלורד הזקן נהרו למראה הפרחים ולמראה הילדים החביבים.

ביקורו של לורד בלפור בבלפוריה נשאר כחוויה בלתי נשכחת למבוגרים ולילדים כאחד.

* * *

תרומת ישראלים לעזרה לפליטים באי לסבוס היוני. חובה לראות. מרגש.

https://vimeo.com/151279276

* * *

יהודה דרורי

1. הבעייה הסמנטית של ערביי ארץ ישראל

לאחרונה יצא אחד מחברי הכנסת הערבים בהצהרה מעניינת – שמדינת ישראל הינה בעצם מדינה דו-לאומית.

אם כך הדבר, הרי מדובר בשני לאומים: הערבי והיהודי!

אלא שהכרה ערבית ב"לאום יהודי" פירושה הכרה בהחלטות "חבר הלאומים" שקבעו באופן מוחלט שארץ ישראל תשמש מולדת ללאום היהודי (והערבים הינם מיעוט "שיש להתחשב בו" על פי אותן החלטות).

אם מישהו התפלא מדוע נתניהו מדבר על הפירוש של "2 מדינות ל-2 עמים" כפלשתינאים מול יהודים, ומדוע אבו-מאזן מסרב לדבר איתו – הנה לכם ההסבר – והאישיות הערבית שאמר אתמול "דו-לאומית" עוד "יחטוף" חזק מחבריו...

2. נתניהו: ישראל היא המדינה השמינית

בעוצמתה בעולם

פורסם ב-YNET 29.02.16

ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר בפתיחת ישיבת סיעת הליכוד כי ישראל נמצאת במקום השמיני בדירוג המדינות החזקות בעולם שערכה אוניברסיטת פנסילבניה.

במקום הראשון נמצאת ארה"ב ואחריה נמצאות רוסיה, סין, גרמניה, בריטניה, צרפת ויפן. "ישראל דורגה כמעצמה מספר שמונה בעולם על בסיס שלושה דברים: עוצמה צבאית, השפעה בינלאומית ובריתות בינלאומיות," אמר נתניהו.

ועדיין משתוללים סכינאים במבואות ירושלים.

* * *

יצחק שויגר

שיחה קשה

גדי זה אתה? זה אימא מדברת. מה שלומך?

אימא, אני לא יכול לדבר איתך כרגע, אני באמצע ישיבת מטכ"ל.

מה זה אתה לא יכול לדבר איתי. אתה הרמטכ"ל, לא? אז תגיד להם עם כל הכבוד, שיירגעו וישתקו ויחכו עד שתגמור לדבר עם אימא או שתיתן להם ריתוק.

אימא זה לא ככה היום בצבא. רמטכ"ל לא מרתק אלופים. זה לא כמו שהייתי סגן בגולני. אני גם לא יכול לדבר עכשיו, כי אני צריך להיזהר בכל מילה שאני אומר. את לא שמעת. האמריקאים מאזינים לנו וכל מילה שאני אומר עוברת ישר לראש הממשלה ומשם תכף היא עוברת לעיתונים.

טוב אז אתה תיזהר. ואני לא צריכה להיזהר, אני לא בצבא, אני פה בבית אבות ופה אני יכולה להגיד מה שאני רוצה. מה, ככה זה הולך אצלכם? זה ממש בושה. איך אתה יכול לסבול אותם.

טוב אימא, השיחה מתארכת ואני ממש מוכרח להפסיק. מה רצית?

שום דבר מיוחד. אתה זוכר שהיית ילד וסבתא שלך, שהיתה אימא שלי, היתה עושה כבד קצוץ? אז קמתי בבוקר עם הטעם של האוכל של אימא שלי, זה קורה לפעמים. לך זה לא קורה? אז שכחתי את הרצפט. אז אמרתי לעצמי שאנסה לזכור תוך כדי עשייה. אז הלכתי לקצב וקניתי כמה כבדי עוף טריים מהקצב בשוק הכרמל, כמו שאימא שלי היתה קונה. ורציתי להוציא להם את הדם אתה יודע איך זה,  הם היו מלאים בדם.

אימא, בכבד יש תמיד דם וצריך לשים אותו על האש כדי שיצא הדם ושיהיה כשר.

אתה צודק. אז שמתי אותו על האש בשביל להוציא לו את הדם ואז היתה האש גדולה מדי ונהיה עשן. ונבהלתי וצילצלתי אליך, למי אני אצלצל אם לא לבן שלי?

זה ברור שיש עשן,  צריך להקטין את הלהבות. עם דם לא משחקים. אם זה מתחיל לנזול צריך לשרוף מיד, לכן כדאי לעשות להבות גבוהות בהתחלה ואחר כך, כשהבשר נהיה שרוף קצת, אז מקטינים את הלהבות ואז את מורידה את האש. תזכרי תמיד, בשביל להוציא את הדם צריך אש. אבל אם הלהבות גבוהות צריך להקטין את הלהבות. רגע אחד תחכי על הקן יש לי טלפון חשוב מראש הממשלה.

גד תשמע. קיבלתי עכשיו טלפון מארצות הברית. אתה יודע בוודאי שהם מאזינים לשיחות שלנו. כבר נתתי תדריך לכל הנוגעים בדבר שצריך להיזהר בשיחות ולדבר בקודים אבל אתה לא הוזמנת כי אתה לא בקבינט שלי, וכמו שאני רואה גם לא תהיה. איך אתה יכול לתת תדריך לעיתונאים על עמדתך הפוליטית. ועוד בטלפון ולא בקודים. מה זה? אתה חושב שאתה מנהל את המדינה. עד  כמה שאני זוכר, אני מנהל אותה ואתה רק פקיד, אמנם גבוה, אבל פקיד וכמו שאתה יודע עוד – מילה משרה, ואתה עף. אם אתה רוצה להקטין את הלהבות, אז זה רק יכול להיות בתיאום מראש איתי, ובטח לא באופן עצמאי. וחוץ מזה אתה לא יכול להוציא את הכבד למחבלים. אפילו אני לא הייתי עושה את זה. אולי שרה היתה מוציאה את הכבד של בנט או של השרה למשפטים שאני אפילו לא מזכיר את שמה, כי אסור לי, לפי ההסכם עם שרה, אבל בטח לא של ערבים, אפילו של מחבלים.

ראש הממשלה, תבין, אני מחזיק את שני הטלפונים יחד. את שלך ואת שלה. אני לא יכול לריב עם אימא שלי. ראש הממשלה, אני ממש מצטער, זה אי הבנה. אני לא נותן שום תדריך לעיתונאים אני מדבר עם אימא שלי. אימא חכי רגע על הקו, אני מוכרח לגמור את השיחה.  אתה הרי יודע שאני לא מדבר בכלל עם עיתונאים – זה פרינציפ אצלי. אימא הקטנת את הלהבות או לא? ראש הממשלה אני באמת מצטער אימא שלי מנסה לעשות כבד על האש.  אני לא מנסה לקבוע מדיניות של הוצאת הדם מהכבד של המחבלים, אלא רק עונה לאימא שלי ומסביר איך מכשירים את הכבד. אתה פשוט שומע ציטוטים לא נכונים מהשיחה, כי האמריקאים לא מבינים בכשרות ולא מבינים באימהות.

 גדי אתה פשוט לא אמין. אני עכשיו שמעתי אותך בעצמי, שאתה אומר להקטין את הלהבות.

ראש הממשלה זה נכון, צריך להקטין את הלהבות לאחר שהדם יוצא.

אימא שמעת, ראש הממשלה כבר לא מאמין לי.

גדי זה בסדר. אני הקטנתי את הלהבות ואתה אל תאמין לראש הממשלה. הוא אף פעם לא אומר אמת. ותבוא בערב, ייצא כבד קצוץ על הכיף כיפק כמו שאימא שלי הייתה עושה. ושראש הממשלה ילך לאכול כבד קצוץ אצל אשתו, היא כבר תוציא לו את הדם כמו שהיא יודעת.

הלו, מי  מדבר? בנט? תשמע סיפור – עכשיו סגרתי טלפון עם ביבי. הוא משהו האיש הזה, לא נותנים פה לנשום. כל הזמן קודחים בראש עם האמריקאים האלה.

מה קרה?

כלום. נתתי עצות לאימא שלי בענייני כשרות. ואמרתי לה שכדי להוציא את הדם מהכבד  צריך לשרוף אותו עם להבות גבוהות.

ומלח אמרת לה לשים? שכחת אה?  תגיד אתה עושה צחוק. אתה נותן עצות בעיני כשרות מה אתה חושב שאתה הרב הראשי? אתה כולה פקיד קטן ותאר לך שכל פקיד ייתן עצות בענייני כשרות. מילא היית אומר להוציא למחבלים את הכבד, שבזה אתה מבין וזה בתחום סמכותך ואני גם בעד, אבל בכשרות?

אימא, את עוד על הקו?

כן גדי.

תגידי לי – סגרו כבר את הגן שלי? חבל, הייתי חוזר לשם. את חושבת שהגננת תקבל אותי?

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 2.3.16

* חובת ההגנה העצמית – "מילואימניקים בחזית" היא תנועה ציבורית שהקימו קצינים במילואים בעלי השקפות עולם שונות, מכל קצווי הקשת הפוליטית הציונית דמוקרטית, כדי לצאת נגד פעילותם נגד מדינת ישראל של "שוברים שתיקה", ועלילות הדם שהם מפיצים בעולם נגד צה"ל, כחוד החנית של מסע הדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולזכותה להגנה עצמית.

התנועה, שאותה הקים עמית דרי, קיבלה חשיפה נאה והישגים ראשונים, ואז תפסה עליהם טרמפ תנועת "אם תרצו" שפרצה בקמפיין ההסתה "שתולים", והעניקה ל"שוברים שתיקה" מתנה נהדרת. באחת, במקום שהדיון יתמקד במעשיהם החמורים של "שוברים שתיקה", הוא הוסט לקמפיין הקיצוני של "אם תרצו", שפרנס את קמפיין ה"געוואלד" הקורבני של "שוברים שתיקה".

"מילואימניקים בחזית" גינו את קמפיין "שתולים" כמו את הקמפיין נגד הנשיא שהשתתף בוועידת "הארץ" בארה"ב, שבה דיבר על מוסריותו של צה"ל ונגד המתקפות המרושעות על ישראל.

בינתיים התנועה החלה לקרום עור וגידים, וביום שלישי ערכה את הכנס הראשון שלה, בבית העם ברשפון, שהוקדש לנושא אתיקה בלחימה בטרור. האולם הגדול היה מלא מפה לפה בזריזים שהספיקו להבטיח מראש את מקומם. המקום היה מלא באנרגיות של מחויבות, אחריות, אכפתיות, מוסר ופטריוטיות.

האורח המרכזי באירוע היה נשיא המדינה ראובן ריבלין. הוא התקבל בחום רב ובאהדה רבה, עובדה הממחישה את הפער בין השיח הטוקבקיסטי המתלהם לחיים האמתיים.

כן השתתפו חתן פרס ישראל פרופ' אסא כשר – מחבר הקוד האתי של צה"ל ומומחה בעל שם עולמי לאתיקה בכלל ואתיקה בלחימה בפרט, ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין, האלופים במיל' אבי מזרחי וגרשון הכהן, אל"מ (מיל') ד"ר פנינה שרביט ברוך והעיתונאי וחוקר ה-BDS בן דרור ימיני. הנחה – אברי גלעד.

שתי מילים לא נאמרו בכנס (למעט במשפט גינוי חריף של האלוף מזרחי): "שוברים" ו"שתיקה". מי שהתייחס אליהם, מבלי להזכיר אותם בשמם, היה ריבלין.

ריבלין דיבר על כך שהציונות החזירה את העם היהודי להיסטוריה, ומשמעות הדבר היא ההכרח להתמודד עם דילמות מוסריות קשות, כולל בהחלטות על חיי אדם. הדילמות הללו מחייבות שיח תמידי בתוכנו, מתוך מחויבות לערכי המוסר שלנו. הוא גינה את אלה שמחליפים את השיח המוסרי בתוכנו, בקיום דיון מעוות בחו"ל, דרך גורמים שליליים מחוץ לישראל. אותם אנשים, אמר ריבלין, נוהגים בתודעה של גלות ולא של עצמאות.

דוגמה לדילמות המוסריות שעימן אנו מתמודדים, נתן ריבלין מדיון בממשלה בה היה חבר בתקופת מבצע "חומת מגן", האם לאשר סיוע אווירי לקרב בתוך מחנה הפליטים בג'נין. הוא היה שותף להחלטה להימנע מכך, כדי למזער את הפגיעה באוכלוסייה פלשתינאית בלתי לוחמת, אף שבנו היה לוחם בקרב הזה, בו נפלו 13 מחבריו.

הכנס התמקד בדיון על מוסר לחימה בכלל, ובלחימה בטרור בפרט. אף שבדיון השתתפו בעלי דעות שונות ומקוטבות, מיובל דיסקין עד גרשון הכהן, בנושא הדיון – מוסר הלחימה, לא היתה מחלוקת. כולם דיברו על החשיבות בדבקות במוסר הלחימה הצה"לי. כולם העלו על נס את מוסריותו של צה"ל, ועל כך שאף צבא דמוקרטי בעולם אינו פועל באופן מוסרי כמו צה"ל במלחמותיו, ועל כך שהדרישות המוסריות שצה"ל מעמיד בפני לוחמיו הן כמה דרגות מעל המתחייב מדיני המלחמה. היתה הסכמה על כך שלמרות העובדה שהאויב משוחרר לחלוטין משיקולי מוסר, ושהמדינות המטיפות לנו אינן עומדות ולו במקצת הדרישות שאנו מעמידים בפני עצמנו – יש להמשיך ולדבוק בדרכו המוסרית של צה"ל, כי זו דמותה של המדינה ודמותו של צה"ל. כמו כן, נאמר, שהדבקות במוסר המלחמה ראוי גם כביטוי למקצועיות ולמשמעת של צה"ל והוא משרת את צרכיה המדיניים של ישראל.

תקצר היריעה מלסכם כנס בן שלוש שעות, ולכן אסתפק באזכור רעיון אחד שהביע אסא כשר. כשר הרצה על האתיקה של המלחמה בטרור. הוא דיבר על כך שזכות ההגנה העצמית, של פרט ושל מדינה, אינה ניתנת לערעור. אך למדינה יש גם חובת הגנה עצמית – החובה להגן על אזרחיה. מדינה דמוקרטית אינה רשאית להשתמט מהחובה המוסרית הזאת. וכאשר הדרך להגן על אזרחיה היא לתקוף את האוייב – זו חובתה המוסרית. במילוי החובה הזאת, עליה לעשות הכול כדי למקד את הפגיעה רק במי שמסכנים אותנו ובשעה שהם מסכנים אותנו.

הוא סיפר על תחקירים של גנרלים בצבאות זרים על מבצע "צוק איתן", שהתפעלו מההקפדה היתרה של צה"ל על אמות מידה מוסריות, והביע אמונה בכך שמדינות אחרות תלכנה בעקבותינו ותאמצנה דרכים אלו. הוא הגדיר את ישראל כמדינת מופת באופן המוסרי שבו היא מנהלת את מלחמותיה. 

* מזרח תיכון חדש – 39 שנים לאחר ביקור סאדאת, 37 שנים לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, 34 שנים לאחר שתמורת אותו הסכם ישראל מסרה למצרים את כל סיני עד גרגר החול האחרון, החריבה את כל יישוביה עד הבית האחרון וגירשה את כל אזרחיה עד היהודי האחרון – חבר פרלמנט מצרי שנפגש עם שגריר ישראל מוקע בידי חבריו ומוכה בנעל על ראשו.

יותר ויותר מתבהרת התמונה, שחלום העוועים ההזוי ביותר, הוא חזון השתלבותה של ישראל במרחב.

* כיף למות? – "אין דבר. כדאי למות בשביל ארץ," אמר טרומפלדור בעברית הרצוצה שלו, בטרם נפח את נשמתו. הסופר יוסף חיים ברנר, שנרצח שנה לאחר מכן במאורעות תרפ"א, ניסח מחדש את הדברים כמסר ערכי, חינוכי: "טוב למות בעד ארצנו."

כבר עשרות שנים נעשה ניסיון נואל להכחיש את האתוס, בטענה שטרומפלדור לא אמר את הדברים, שקילל ברוסית וכו', אך זו טענה מופרכת. המחקר מאושש את הדברים באופן חד משמעי, וראוי בעניין זה לקרוא את מחקרה המעמיק של שולמית לסקוב, הביוגרפית של טרומפלדור.

ממה נובע הניסיון להכחיש את אמירתו של טרומפלדור? זהו ניסיון ציני, תחת הקוד הניהיליסטי של "לשחוט פרה קדושה," למחוק את אתוס הגבורה הציונית ואת הנכונות להקרבה, שהיא תנאי הכרחי לקיומנו במרחב השולל את זכות קיומנו.

בשבועות האחרונים, נוכח התעוררות הדיון הציבורי על ההבדל בין התרבות שלנו, המקדשת את החיים לתרבות של הערבים, המקדשת את המוות, צצה שוב אמירתו של טרומפלדור, דווקא מקרב החוגים הציניים של מכחישיה, כ"הוכחה" שבעצם אנחנו מקדשים את המוות. ברצף המאמרים ב"הארץ" בסוגייה, כבר כמה כותבים הזכירו זאת. האחרון שבהם היה השבוע רזי ברקאי, שדברים שאמר בשידור חוללו את הדיון הציבורי. במאמרו, הוא אחז במקל בשני קצותיו – גם הזכיר את "טוב למות בעד ארצנו" כ"ראייה" והוסיף שהוא מעדיף את ה"גירסה" של הקללה ברוסית.

מהי משמעות האמירה של טרומפלדור ושל ברנר? אין כאן קידוש המוות, אין כאן הערצת המוות, הם לא כתבו "כיף למות". ה"טוב" באמירה הזאת, הוא במשמעות של "ראוי". כלומר, מוות הוא דבר קשה, דבר נורא, אבל המאבק על הקיום היהודי בארץ מותנה בנכונות לשלם במחיר החיים. טרומפלדור נפל במשימת הגנה מובהקת על יישוב שהותקף, וניחם את חבריו ואת עצמו, שלא נפל לשווא.

ומכאן לסוגיית ההבדל בינינו לבין הערבים. האם אצלנו קיימת התופעה של הבעת תקווה ותפילה להיות "שאהיד" במובן הדתי הקנאי של המילה, כפי שהיא קיימת אצל הערבים? האם אצלנו ילדים בגן מוסתים לצווח את רצונם ותקוותם להיות שאהידים? האם אצלנו אימהות מביעות שמחה על התאבדות ילדן ותקווה שגם אֶחיו ילכו בדרך זו? וגם אם הן אינן מאמינות בכך, עצם העובדה שהקוד החברתי גורם להן לומר זאת, אומרת דרשני. האם אצלנו חוגגים בחלוקת סוכריות ברחובות פיגועי טרור רבי נרצחים, וככל שמספר הנרצחים גדול יותר כך השמחה גדולה יותר?

אפשר להיות "פוליטיקלי קורקט" ולהכחיש את המציאות. אבל גם האמת היא אופציה, אפילו כשהיא לא כל כך נעימה.

* קידוש המוות – לפני למעלה מעשר שנים התקשרתי לחיים שור ז"ל מקיבוץ שובל, מי שהיה ממנהיגי מפ"ם, עורך "על המשמר" ו"ניו אאוטלוק", וביקשתי ממנו להרצות בגולן על ספרו "אני מוריד אותו מן השמיים", ספר שבו הוא משוחח עם בנו אבידע, קצין בסיירת צנחנים, שנפל במבצע "אביב נעורים".

תגובתו הראשונית היתה "אילו התקשרת לפני חמש שנים, הייתי מנתק לך את הטלפון בפרצוף. ראיתי במה שאתה מייצג אִיום נורא. היום, בעקבות האינתיפאדה השנייה, אני חש קרוב יותר ויותר לדעותיך, ומסכים עם רוב הדברים שאתה כותב."

הוא נענה לבקשתי, והתנה אותה בכך שלא תהיה זו הרצאה שלו, אלא שיח בינינו, והשיח הזה נערך במיספר מפגשים בגולן ומחוצה לו. וכך נוצרו יחסי ידידות בינינו, שנמשכו עד מותו. שוחחנו הרבה. הוא היה ברשימת התפוצה שלי ואף הדפיס ושמר רבים ממאמריי.

שוחחנו הרבה על ההתפכחות שחלה בדעותיו. אחד מציוני הדרך להתפכחות, קשור לסוגיית קידוש המוות. הוא היה חבר בארגון המשפחות השכולות המשותף לישראלים ולפלשתינאים. הוא פרש מן הארגון אחרי שקרא את אחת האימהות הפלשתינאיות מביעה שמחה על מות בנה. האמירה הזו, שזעזעה אותו, כאב שכול וכאדם, עד עמקי נשמתו, הפילה אצלו אסימון והביאה אותו לתודעה שהוא מרמה את עצמו.

חיים סיפר לי, שכעורך "על המשמר" כתב במאמר המערכת, למחרת הטבח במינכן, שעל ישראל להגיע אל מפקדי הטבח ולחסל אותם. ואכן, כך עשתה ישראל, ובפעולה הזאת, נפל בנו. עם כל הכאב וייסורי השאול, הוא אמר שהוא שלם עם תוכן המאמר, ומבין שזה מחיר המאבק על קיומנו. דבריו, הם המשמעות לעומקה של האמירה "טוב למות בעד ארצנו," כביטוי של נכונות לדבוק בארצנו על אף מחיר הדמים. תהום מפרידה בין הנכונות הזאת לבין חגיגות השאהידים בחברה הערבית.

* מהות הסכסוך – אחת לכמה ימים מתגייסת דבוקת שוקן למשימה תורנית. בשבועות האחרונים המשימה היא "להוכיח" שדווקא אצלנו, היהודים, קיימת התופעה של קידוש המוות, להבדיל מאויבינו. מדובר במספר מאמרים ביום, ברוח זו. רוגל אלפר, התומך בכל ליבו במתקפת הטרור והרצח הפלשתינאית ומעודד אותה מאמר אחרי מאמר, לקח ציטוט מדברים שאמרה מרים פרץ, ששכלה את שני בניה, כ"הוכחה". אגב, אלפר אובססיבי למרים פרץ, ונוהג להשתלח בה חדשות לבקרים. יש לציין שבעיני אלפר דווקא "טוב למות". הוא כתב על תמיכתו במחבל שירצח אותו, הצדיק את מעשהו, הביע תמיהה על כך שהוא עדין לא עשה זאת, ופירסם מראש מאמר התנצלות בפני דוקרו.

לעודא בשאראת היה טיעון אחר. אם הערבים מקדשים את המוות והישראלים את החיים, הוא שאל, איך זה שהערבים מתים בביתם, על אדמתם, ואילו היהודים נהרגים על אדמת ניכר, בסלון של השכנים?

ואולי דבריו אלה הם ההסבר לכול. בעיניו, היהודים הם פולשים כאן, ולכן אין הם נהרגים בהגנה על ביתם, אלא כגנבים בביתם של אחרים. ובדבריו אלה תימצת את מהות הסכסוך. כל עוד זאת גישתם של הערבים, הסכסוך יימשך.

* כמו בגטו ורשה – יצחק לאור ("הארץ") מאשר שהפלשתינאים מקדשים את המוות אך הוא מצדיק זאת, כיוון שזו מלחמת שחרור לאומית, ובמלחמות שחרור לאומיות תמיד מקדשים את המוות. לדוגמה, הוא מציין את ... מרד גטו ורשה.

* הרעלת האווירה – כפי שכבר כתבתי פעמים אחדות, אני מתנגד לחוק ההדחה/ההשעיה, שאינו מוסיף כבוד לדמוקרטיה הישראלית. מעבר להתנגדותי העקרונית, חשוב לי לציין שזהו חוק על הקרח, חוק בלתי מעשי, דקלרטיבי לחלוטין. לעולם לא יהיה רוב של 90 ח"כים להדחה כזאת, ולו מהסיבה שתמיד יהיו למעלה משלושים ח"כים המתנגדים עקרונית לחוק.

גם יוזמי החוק יודעים זאת. אז למה הם מחוקקים אותו? כדי להוציא קיטור ולהפגין את זעמם המוצדק על פרובוקציות קיצוניות של ח"כים מן הרשימה המשותפת. אולם התוצאה היחידה של החוק תהיה הרעלת האווירה. שוב ושוב תוצענה הצעות חסרות תוחלת לסילוק ח"כים, ובפטריוטיות של מתנגדי הסילוק יוטל דופי. חבל שראש הממשלה והממשלה אינם נוהגים כמנהיגות לאומית מלכדת, אלא כקבוצת מחאה של טוקבקיסטים.

* בנט מאמין באלוהים? – "מי אחראי לשרשרת הפיצוצים והתאונות במתקני הגרעין באיראן ולמותם המסתורי של מדעני גרעין איראני?" שאלה אילנה דיין את ראש המוסד לשעבר מאיר דגן, והוא השיב לה בפירוט רב: "אלוהים."

אחרי שחמש מנהרות טרור קרסו על המחבלים שבהם, בלי שנשפכה טיפת דם אחת של חיילי צה"ל, דומה שאלוהים שוב התגייס לפעולה. לאור עובדה זו, מוזרה יוזמתו של חבר הקבינט הביטחוני נפתלי בנט, שאמור להיות בסוד העניינים, לשלוח את חיילי צה"ל לפעולה נגד המנהרות. הייתכן שבנט אינו מאמין באלוהים?

* אחותך – רונית אלקבץ היא נשיאת ארגון "אחותי – למען נשים בישראל", ארגון של סולידריות נשית. אבל כאשר סולידריות עם אחיותיה מתנגשת עם סולידריות כלפי עמיתהּ לברנז'ה, היא נאלמת דום, ונוטשת את האולפן כשהיא נשאלת על הנושא.

[אהוד: לדעתי אתה טועה. היא נטשה את האולפן, ובצדק, כאשר מבלי תיאום מראש רצו לגרור אותה לתגובה על ההאשמות נגד הקורבן התורן של התקשורת – משה איבגי. וכל הכבוד לה שהראתה לברוני הטלוויזיה מאיפה משתין הדג!]

* תחיית תנועות הנוער – גידול של 100,000 בני נוער בתנועות הנוער בעשור האחרון. לפני כשלושים שנה הספידו אותן. תהליך דעיכתן נראה בלתי הפיך. הן הצטיירו כבלתי רלוונטיות למציאות החברתית והטכנולוגית המתחדשת. מסתבר שהידיעות על מותן של תנועות הנוער היו מוקדמות מדי.

* חתום על הקמת המועצות – לאחר מותו של יאנוש בן גל, נכתב רבות על תרומתו הגדולה לבלימת הפלישה הסורית לגולן, לגירוש הפולש ולמתקפת הנגד לכיוון דמשק, במלחמת יום הכיפורים, בהיותו מפקד חט' 7.

מה שפחות ידוע הוא תפקידו בהיסטוריה האזרחית של הגולן. הגולן סופח למדינת ישראל בדצמבר 1981, עם קבלת חוק הגולן בכנסת. אולם המועצות האזרחיות בגולן, המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, קמו כשנתיים וחצי קודם לכן. במשך אותן שנתיים המעמד המשפטי של ההתיישבות בגולן היה מוזר – החיים האזרחיים נוהלו בידי רשויות מקומיות אזרחיות, אך הריבון באזור בכללותו היה עדין צה"ל. צה"ל היה מקור הסמכות למועצות האזרחיות, שהוקמו בתוקף צו צה"לי.

על הצו, מתאריך 1.4.79, חתום אלוף אביגדור בן גל, מפקד כוחות צה"ל באזור רמת הגולן. כותרת הצו: "צו מס' 353 – צו בדבר רשויות מקומיות."

הוא נפתח במילים הבאות: "בתוקף סמכותי כמפקד האזור, ומאחר שאני סבור כי הדבר דרוש לצורך הסדר הציבור באזור, הנני מצווה בזה לאמור:"

וכאן מופיעה רשימה ארוכה של הגדרות משפטיות הנוגעות לחוק הרשויות המקומיות וצו המועצות המקומיות. בהמשך מוגדרים שטחי השיפוט של קצרין והמועצה האזורית.

(אגב, זו לא היתה מתיחה של אחד באפריל).

* למי אני עמל – חוויתי השבוע חוויה שגרמה לי לקורת רוח מרובה. פגשו אותי סגן מפקד טייסת בחיל האוויר וקצין בכיר נוסף בטייסת. הם סיפרו לי שזה שנים אחדות הם מקפידים לקרוא את הבלוג שלי, הוא מהווה מזון רוחני וצידה ערכית לדרך בעבורם. הוא המצייד אותם במסרים הערכיים שהם מנחילים לפקודיהם הטייסים.

דבריהם גרמו לי להתרגשות רבה, ולתובנה למי ולמה אני עמל.

* ביד הלשון: עוף החול – בהספדו לאריק שרון, במלאת שנתיים לפטירתו, הגדיר אותו הנשיא ריבלין "עוף החול", כמי שהקריירה שלו הוספדה פעמים רבות ושוב הוא הופיע והפתיע, כאילו קם לתחייה.

הביטוי "עוף החול" אינו מדויק, נכון יותר לדבר על העוף חול. חול הוא שמה של הציפור, המופיעה במדרש בראשית רבא. המדרש מפרש פסוק מספר איוב: "וָאֹמַר עִם-קִנִּי אֶגְוָע, וְכַחוֹל אַרְבֶּה יָמִים." (איוב כט, יח) – כך: "עוף ושמו חול ולא נקנסה (=נגזרה) עליו מיתה, שלא טעם מעץ הדעת, ולבסוף אלף שנה מתחדש וחוזר לנערותו."

בתלמוד הבבלי מסופר על העוף חול, שזכה לחיי נצח בברכתו של נוח, כיוון שלא ביקש ממנו מזון כשראה שהוא טרוד בהאכלת כל החיות.

עוף החול מופיע, בצורות שונות, במיתולוגיות הקדומות. במיתולוגיה המצרית, הוא מופיע כעוף שחי במידבר אלפי שנים ובאופן מחזורי מחייה את עצמו. במיתולוגיה היוונית קיים עוף כזה, ציפור אש קדושה, שבכל פעם נשרפת ומיד קמה לתחייה.

ומהמיתולוגיה העתיקה עבר עוף החול גם למיתולוגיה בת ימינו – הארי פוטר.

* * *

עדינה בר-אל

סיור בבית ביאליק

לפני שנים היה לי מנהג קבוע להגיע מן המושב שלי לתל-אביב עיר הולדתי (שכונת נווה-צדק, למי שמתעניין), ולטייל להנאתי בפינותיה השונות של העיר. בעיקר אהבתי את רחוב ביאליק הקטן, שיש בו ריכוז של מקומות תרבות שלא יסולאו בפז: מוזיאון ראובן רובין הצייר, מוזיאון העיר תל-אביב, ספריית המוסיקה, וכמובן ביתו של המשורר.

לאחרונה חזרתי לבקר בבית ביאליק לאחר שנים שלא ביקרתי בו. מסתבר הוא עבר שיפוץ יסודי, וכמו במקומות בעולם בהם מעריכים את העבר ומנסים לשמרו, שיחזרו את המבנה ואת תכולתו בדיוק כפי שהיה. המרצפות המעוטרות תמיד היו שם, אך הקירות נצבעו מאז, ועתה קילפו את הצבעים ה"מאוחרים", חשפו ושיחזרו את הצבעים המקוריים, כפי שהיו בימי חייו של ביאליק. וכך גם נמצאים שם כל האלמנטים האדריכליים, כמו העמודים המצופים אריחי קרמיקה של "בצלאל", ותכולת הבית. רוחם של חיים נחמן ומניה רעייתו שורים על הבית עם הריהוט שלהם, עם הספרים ועם הציורים והפסלים של נחום גוטמן, ראובן רובין, חנה אורלוף ושמואל עובדיהו. יבורך הצוות ששומר על הבית, מנהל אותו ועורך בו פעילויות שונות, ביניהן סיורים מודרכים והרצאות בנושאי ספרות.

ראויה לציון תערוכת הקבע ב"בית ביאליק". החל מימי ילדותנו למדנו על ביאליק המשורר, דקלמנו את "על החלון פרח עציץ..." ושרנו את "נדנד" ועל חמוטל. אחר-כך קראנו בבית הספר את סיפוריו ולמדנו שהוא דור התחייה בשירה העברית.

שמואל אבנרי, מנהל הארכיון בבית ביאליק, עושה ימים ולילות בשימור פועלו של ביאליק ובהנגשת דמותו הרבגונית לציבור הרחב. הוא מונה את ריבוי הפנים של ביאליק כמספרן של אבני החושן. ובהן גם: מספר, מתרגם, עורך, מו"ל, מכנס, בלשן, פרשן, מורה-דרך, איש ציבור ועוד.

כל זה מוצג בצורה נאה ומהנה, באמצעות שלל אמצעים ויזואליים ואחרים, בתערוכת הקבע בבית ביאליק. התערוכה היא פרי מחקרו וכתיבתו של אבנרי, והוא אף האוצר שלה בכישרון הראוי לציון. יש בה פוסטרים לפי נושאים, הכוללים תמונות, מסמכים אותנטיים שנבחרו ונסרקו בקפידה, וכמובן דברי הסבר.

יש בבית ארונות תצוגה, ובהם ספרים, קונטרסים וחוברות של ביאליק במהדורות שונות, מן המוקדמות ביותר ועד המאוחרות. יש מגרות נשלפות, שמגלות בתוכן אוצרות – מכתבים, תמונות, פתקים. הכול לפרטי פרטים, שמלמדים על קפדנותו ורצינותו של ביאליק. לדוגמא: הקדשות של ביאליק לידידיו לא נכתבו בהינף קולמוס וכלאחר-יד. ניתן לראות בתערוכה לעתים ארבעה נוסחים של הקדשה אחת בכתב ידו, כולל שינויים ומחיקות, עד הנוסח האחרון שנראה לו מתאים.

דבר אחד העיב על ביקורי במקום, והוא שילוב של תערוכת אמנות עכשווית בתוך חדרי הבית, על ועל-יד החפצים המקוריים. ייתכן שיש מקום לתערוכה שנעשית בהשראתו של ביאליק בסביבתו, אבל  רצוי שזה יהיה בחלל פנוי, לא במשולב עם רהיטיו וחפציו האישיים של הסופר. לדעתי יש כאן ערבוב מין בשאינו מינו בעצם הכנסת בלוקים יצוקים מבטון לחדר העבודה של ביאליק, הנחת כמה מהם על שולחן העבודה שלו, וכמה מהם על השטיח. זו דוגמא אחת. דוגמא אחרת מלמדת שהתערוכה החדשה אף גורעת פה ושם מתערוכת הקבע, וזאת על-ידי הפקעת כמה מגרות נשלפות שיש בהן מסמכים ומוצגים אותנטיים של ביאליק, ו"שתילת" תמונות אחרות מעליהן ובמקומן.

עם כל זאת מובטחת למבקר בבית ביאליק, מקטן בגיל הגן ועד גדול, חוויה רב-חושית. אחת הדוגמאות היא בחדר שהוקדש לכתיבתו לילדים. יש שם מערך של דלתות, ועליהן איורים לשירים משירי ביאליק שהולחנו. והנה עם פתיחת דלת, נשמעת מנגינת אותו שיר. וכן, לא שכחנו, השעון של ביאליק עדיין משמיע את מנגינת "התקווה".

אהוד: ככה זה כאשר הטמטום חוגג. למשל, בשעתו ערכו במוזיאון נחום גוטמן תערוכה של ציירים בני זמננו שהתבקשו לצייר חמורים. הציירים, רובם אולי קרובים קצת בנפשם לחמוּרוּת הציור – אבל איש מהם לא ראה כנראה חמור מימיו, ובייחוד לא חמור משתין – וככה נראתה אותה תערוכה, נלעגת.

כשאני קורא באמנות את הפועל "להתכתב עם" אני מקבל חררה. טוב שלא שמו "להתכתב עם" את הקקה של האמנית הקקה על שולחנו של ביאליק, אם כי הוא היה ודאי נפעם מאוד מהתחת שלה.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

יואל נץ

שיעור באזרחות

 (שיר פאשיסטי)

הַמּוֹרָה מְנִיחָה אֶת הַגִּיר וְשׁוֹאֶלֶת,

אַחֲרֵי שְׁאָט-אַט מִשְׂתָּרֶרֶת דְּמָמָה:

"אֵיזוֹ הִיא הַמְדִינָה הַיְּחִידָה שֶׁבַּחֶלֶד

אֲשֶׁר יֵשׁ לָהּ הַזְּכוּת לְהָגֵן עַל עַצְמָהּ?"

"יִשְׂרָאֵל! יִשְׂרָאֵל!" מוּנָפוֹת הַיָּדַיִם.

"אִם כֵּן, כֹּל הַמְּדִינוֹת זוּלָתָהּ הֵן הֶפְקֵר?

כָּל עַמֵּי אֲרָצוֹת הַתֵּבֵל מִלְּבַדָּה הֵן

אַךְ הֶפְקֵר?... יֵשׁ הֶסְבֵּר וּמֵנִיעַ אַחַר:

הַיְּהוּדִי מִנְדוּדָיו שַׁב, מַדְהִים וּמַפְתִּיעַ,   

הוּא מֵעֵז וְנִלְחַם וְשׁוֹבֵר עֲצָמוֹת -  -  - "

"...מִמָּתַי יְהוּדוֹן מְלֻכְלַּך וּמַסְרִיחַ,

הוּא לְפֶתַע זַכַּאי לְהָגֵן עַל עַצְמוֹ?"

* * *

רות ירדני כץ

לאכול אצל SATYA

שאלתי את אילן  גרוסי, לשעבר שף ומבעלי מסעדת צ'אקרה, מה המשמעות של שם המסעדה החדשה שלו? והוא השיב שבתרגום מהינדית לעברית זה אמת. "רציתי לפתוח מסעדה שיש בה אינטימיות, חמימות וקרבה שכל מי שבא אלינו ירגיש באמת שהכול נעשה בשבילו.״

אילן מאוהב ביוגה והוא אפילו מורה ליוגה. הוא בילה שם בהודו והתחבר לתורת היוגה ומתרגם את השקט והשלווה לבישול אבל זה לא מטבח הודי.

בכניסה למסעדה קיבל אותנו אחד השפים בשם ערן אבישי, איש צעיר, יפה כמו בסרטים (הם שלושה שותפים ושלושתם שפים) ושאל אותי בשקט:

״זה נכון שיש לנו הכבוד לארח חתן פרס נובל?״

כמעט התעלפתי.

״מנין לך?״ שאלתי מופתעת והוא השיב: 

״זה שהזמין עבורכם שולחן גילה לנו. זה נכון?  זה נכון שחתן פרס נובל אוכל אצלנו היום?״

״זה נכון מאוד.״

וערן המשיך: ״זה נכון שהוא היה מעורב בגילוי החלקיק האלוהי?״

״גם זה נכון.״

 הפעם אנגלר בא אלינו בגלל שהאוניברסיטה העברית, מכון רקח לפיסיקה, קיים כנס לכבוד דוד גרוס, חתן פרס נובל  לשנת 2004, שחוגג בימים אלה את יום-הולדתו ה-75, ופיסיקאים מכל רחבי תבל באו לחגוג איתו. 

השולחן חיכה לנו וערן המליץ על המיוחדים למוצאי-שבת. הרבה מנות מבוססות על פירות-ים טריים אבל לא רק. יש דגים ובשר אבל אני ״מתה״ עליהם.

קיבלנו כמה מנות פתיחה לשולחן כולל מתנות המסעדה. צדפה, מעורב ירושלמי של פירות-ים, כרובית בלימון ושום ועשבי-תיבול, קרם של חציל שחור עם קלמרי ושרימפס, לחם הבית, והזמנו בקבוק יין לבן. מנות עיקריות: סלט אנדיב, נתח דג-ים עם ירקות של קיץ ורוטב סויה וג׳ינג׳ר, ריזוטו פירות-ים. מנות אחרונות: קרם ברולה, עוגת לימון.

מנות הפתיחה, העיקריות, היין – היו לתפארת המסעדה. כל מנה קיבלה תשומת-לב רבה, הבישול היה מדוייק, הטעמים רקדו בפה והשירות נפלא. אני לא יודעת אם זה היה בגלל חתן פרס-נובל או שזה הסטנדרט של המסעדה. אפילו שזה היה לכבוד פרנסוא אנגלר – הסטנדארט היה גבוה.

עם בקבוק יין לבן שעולה 150 שקלים – שילמנו 560 ל-3 סועדים לפני התשר.

הכתובת: סאטיה, קרן היסוד 36, ירושלים. טלפון: 02-6506808. 

הנכד שלנו גבריאל סיפר בכיתתו שאצל סבו וסבתו מתארח חבר קרוב, שהוא חתן פרס נובל. התשובה היתה שהם לא מאמינים לו.

* * *

אהוד בן עזר

שיעור בטיפשות: אגודת הסופרים

מתנכרת לסומליון

סופרת או משוררת, כנראה לילדים ולנוער, שמעולם לא שמענו את שמה, ורדה גנזך – פנתה בשם ההנהלה החדשה של אגודת הסופרים – לסופרי הילדים והנוער, חברי האגודה, לשם התארגנות במסגרת האגודה – וזאת תוך התעלמות גמורה מסומליון, הארגון הוותיק של הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל על שם הרצליה רז – ארגון וולונטארי שרוב חבריו הם במקביל חברי אגודת הסופרים.

פניות הארגון אליה לשם שיתוף פעולה – אפילו לא נענו.

לדעתנו יש להקים פורום משותף לסומליון ולאגודת הסופרים – שיאגד את כל הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ובמסגרת זו אולי גם ייכנסו כחברים לאגודת הסופרים כל אותם חברי סומליון שעדיין אינם מאוגדים בה.

* * *

מנחם רהט

למי נחוץ כזה משרד חוץ?

משרד החוץ טרם השתחרר כנראה מן הווירוס הקטלני שהותיר בו הפירומן הראשי בימי מנכ"לותו.

את עמדותיה המדיניות של הזמרת אחינועם ניני, הנטועות עמוק בשמאל הקיצוני, אין צורך להציג. חוץ מהבעת תמיכה בתנועת החרם BDS (שלמרבה האירוניה, מחרימה אפילו את הטהרנית המתחסדת הזו), היא כבר אמרה הכול. מדובר בפרובוקטורית קיצונית, תומכת אירגוני שמאל רדיקליים, שמקדמים דמוניזציה ודה-לגיטימציה של ישראל ומפיצים בעולם פירסומים כזבים על-אודות חיילי צה"ל.

בספטמבר 2012, לקראת מושב האו"ם שבו הכריזו הפלשתינים על מדינה פלשתינית (וירטואלית כמובן), טענה האישה הרעה הזו כי ממשלת נתניהו אינה מייצגת אותה, מפני שהיא מובילה לקטסטרופה.

שנתיים קודם לכן אמרה בהפגנת שמאל בירושלים (מאי 2010), כי חזונה לראות את ירושלים "בירה אחת לשני עמים"‏.

ביום הזיכרון לחללי צה"ל, 2012, העדיפה הופעה קנטרנית בטקס זיכרון אלטרנטיבי של משפחות שכולות יהודיות, ומשפחות ערביות שהצמיחו שהידים בבתיהן.

ביום ירושלים 2013 היא שרה בטקס רשמי בירושלים את 'ירושלים של זהב', תוך השמטת הבית המרכזי שעניינו שיבת היהודים לעיר העתיקה.

במוקד ביקורתה הבוטה של ניני, בעמוד בפייסבוק שלה, הכתוב עברית ואנגלית, עומד – איך לא? – ראש הממשלה בנימין נתניהו. אל מול הערצתה הגלויה לאבו מאזן ("אני מעריצה את הנשיא עבאס על דבקותו החד משמעות בדרך של שלום"), מתעבת ניני את נתניהו. לדבריה הוא אדם מסוכן, הרסני, מרושע, גזען, ביריון מצ'ואיסטי, מוּנע ע"י טירוף פנאטי, אמן ההונאה, וטיפש להחריד.

ב-14.9.11 כתבה: "אנחנו מובלים על ידי קבוצה של בריוני מאצ'ו מסוג גזעני."

ב-9.2.15 כתבה: "האיש האחרון על פני כדור הארץ שמדבר בשבילי, הוא בנימין נתניהו. הוא מסוכן לישראלים, ליהודים."

ב-3.3.15, כתבה כי בנימין נתניהו "הרסני, מתנשא, גזען. הם הורסים כל מה שהיה אי פעם טוב במדינה שלי... אנחנו נעשים מפלצות! בבקשה לפטור אותנו מן הרֶשע של אנשים פנאטיים, לדמם אותנו למוות. זה הם, לא איראן, שמהווים את האיום הגדול ביותר עתידנו."

וב-18.3.15 כתבה: "נתניהו ידוע בהיותו אמן של הונאה."

על רקע עברה המדיני המפוקפק, החליטה הקק"ל בוונקובר, קנדה, להסיר את חסותה מעל האירוע המרכזי ביום העצמאות הבעל"ט, שמארגנת הפדרציה היהודית של ונקובר, במחאה על הכוונה לארח באירוע את ניני. הפדרציה היא עמוד התווך של הקהילה בוונקובר ופועלת רבות להשרשת החינוך היהודי והזיקה למדינת ישראל.

מיספר ימים לאחר שהקק"ל הבהירה, שמבחינתה נחשבת ניני אישיות בלתי רצויה בקהילה, נכנסה לתמונה שגרירות ישראל באוטאווה, קנדה, והפכה את הקערה על פיה. השגרירות הודיעה כי היא, יחד עם הקונסוליה הישראלית בטורונטו, יעניקו חסות לאירוע יום העצמאות בוונקובר, שבמרכזה הופעת ניני, ובו תיוצג המדינה ע"י סגנית הקונסול הכללי.

בפדרציה היהודית הוּתרו כל הספקות: אם משרד החוץ בירושלים מעודד את הופעתה של הזמרת השנויה במחלוקת, מי הם שימנעו הופעתה? יו"ר הנהלת הפדרציה סטיבן גרבר יצא מגידרו לשמע הבשורה מירושלים: "אנו נרגשים שהשגרירות והקונסוליה, יצרו עימנו קשר, והציעו להיות נותני חסות רשמיים לחגיגת יום העצמאות. אנו רואים בתמיכה של מייצגיה הרשמיים של מדינת ישראל, מסר איתן, לפיו קיים מקום לרב תרבותיות בישראל ובקהילה שלנו."

סוף דבר: ניני תופיע בחגיגת יום העצמאות בוונקובר ותייצג בה את ישראל, ואילו אנשי הקק"ל שעמדו על משמר כבודו הלאומי של העם היושב בציון, ידירו עצמם מן הכיעור הזה, אבלים וחפויי ראש.

רק תזכורת: שר החוץ בירושלים, שמכוחו מעניקות השגרירות והקונסוליה חסות לפעילת השמאל הקיצוני, מתעבת סידרתית של נתניהו, הוא בנימין נתניהו.

לא היינו נדרשים לאירוע משפיל זה, של הענשת אוהדי ישראל בשם רב תרבותיות הזויה, אלמלא הפך נוהג זה לפק"ל בהתנהלותם השערורייתית של משרד החוץ ו'בוגרי' משרד החוץ – התנהלות שהניעה את השר נפתלי בנט לחשוש שמשהו חולני טבוע ב-DNA של המשרד הזה.

דוגמאות? למשל התידרוך המביש שהעניק מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, אלון ליאל, לחתרני 'שוברים שתיקה', בסוגיית הגברת החרם הבינלאומי על ישראל. בהקשר אחר פעל ליאל עם שני לשעברים בוגדניים, הבכירים אילן ברוך ואלי בר-נביא, לשכנע את נשיאת ברזיל שלא תאשר את מינויו של "המתנחל דני דיין" לכהונת שגריר ישראל בברזיל.

בכירים אחרים, כך נחשף במארס 2015, הרגישו ממש חופשיים לצייץ בטוויטרים שלהם דברי בלע כלפי ראש הממשלה נתניהו ושר החוץ דאז ליברמן. שגריר ישראל בברן יגאל כספי, ליגלג בטוויטר על ח"כים ושרים, ובכלל זה על שר החוץ דאז, ונקט עמדות פוליטיות, שאותן היה עליו לשמור לעצמו בלבד. אסף מורן, יועץ בשגרירותנו בניו דלהי, צייץ: "נתניהו הבין לעשות הכול, רק לא לדבר על הנושאים החברתיים. בכיינות, שחיתות, שרה, עמותות, ביטחון, הכול רק לא אג'נדה שמחליפה שלטון."

ירון גמבורג, לשעבר דובר השגרירות בפריס, צייץ: "שמעתי את בנט מתלונן כי התקשורת מתנפלת עליו. איזה מסכן. הוא הזוי, משיחי, אלים, הומופובי ואנטי חברתי. אז מה הוא רוצה?"

אף אחד לא אומר שמשרד החוץ הנוכחי, בניהולם של המנכ"ל ד"ר דורי גולד וסגנית השר ציפי חוטובלי, לא הגיע להישגים: שידרוג היחסים עם רוסיה, מצרים, אבו דאבי, תורכיה, סעודיה, אפריקה ועוד.

אבל את משימתו הגדולה באמת, החמיץ המשרד: להשתחרר מן הווירוס הקטלני שחדר לתוך רבדי העומק שלו, בימי מנכ"לותו של הפירומן הראשי אלון ליאל. כל עוד גרורותיו הקטלניות של הסרטן הרדיקלי נעוצות ב-DNA של המשרד, ימשיכו חלק מעובדיו להפיץ ארס בסביבה.

מה אמורים לחשוב אוהדי ישראל, אחרי שהחרימו מתוך עמדה ציונית גאה את הזמרת העויינת, מול החלטתה הבלתי נתפסת של השגרירות הישראלית לעשות להם נא בעין, ולהעניק חסות לזמרת העויינת?   

וששר החוץ הוא בנימין נתניהו, כבר אמרנו?

* * *

האזכרה במלאת שנה

למותה של המשוררת והסופרת

רבת המכאוב הכישרון והסבל

מלכה נתנזון

נערכת היום, יום חמישי, 3 במרס 2016

בבית קברות הירקון בשעה 16.00

בשער הגאולה

* * *

עמוס אריכא

על "ילדה  שחורת שפתיים" למלכה נתנזון

שורות על גב הספר החדש בהוצאת 'עקד'

משהונחו לפני דפי הספר טרם שיערתי איזו התמודדות צפויה לי עם המסופר בדפים אלה המצטרפים ליריעה מצמררת, קשה לעיכול גם אצל מי שמורגל בקריאת ספרות על שנות השואה.

הכותבת, מלכה נתנזון, שקנתה לעצמה שם כמשוררת בעלת צליל מקורי משלה ובמקביל חרשה גם במחוזות הסיפור והביקורת הספרותית, אומנם נולדה שנה לאחר מלחמת העולם השנייה, אך היא חושפת עדות מזעזעת על איימי השואה. בואה של מלכה נתנזון לאוויר העולם במחנה פליטים בגרמניה בשנת 1946, אמור היה לשמש גם תחיית עוף החול. המשפחה הגיעה לישראל ולבסוף השתקעה בבת-ים, מול הים הכחול, אבל נשארה מקובעת בגיהינום שעברה.

איש לא היה יכול לנחש כי הילדה, הכמעט צברית, משמשת מקלט להוריה, בית מאסף של זיכרונות האימה שמעולם לא הרפו מהם, עד שהיא עצמה, דור שני לשואה, בעצם מבטאה בדפים אלה את שואת עצמה. בלא דעת היא הופכת לזעקה נוראה, מדברת בשם אימה ובלילות הופכת כתיבתה לגחל בוער.

מי שרוצה, וישנם רבים כאלה, להגיע לשורשי שירתה של המשוררת, חייב לקרוא איגוד זיכרונות מדממים אלה, עדות שתתחבר עם ארון העדויות הנוקבות הנמצא ב'יד-ושם' לעולם ועד.

* * *

אלי מייזליש

תמי ארד מלגלגת

איני מכיר את תמי ארד.

אבל היא נמצאת אצלי ברשימה המכובדת של אצילוּת בעם מאז הוכרו ע"י גויי עולם אצילים בישראל.

אני מנוע מלִסְפּור אותם, כי הרשימה ארוכה דייה, וכל איש שימלא בביתו כפי רצונו רשימה משלו. אבל איש לא יוותר למשל על הברונים משה מונטפיורי או רוטשילד או הרצל.

מאז הופל ה"פנטום" של רון ארד, אין איש בישראל שאינו מכיר את מי שהיתה אז אשתו: תמי. כל העם ליווה אותה בתמידות בתחושות כאב לאומי עמוק, בפרט, לאור כל השמועות העמומות עד שגופתו הועלמה אי-שם בשבי האוייב.

לי אין שום ספק שלולי שמה, אף עיתון לא מקבל ממנה טור שבועי העוסק בעיקר בביזוי ממשלות הימין. לא רק ביזיוי ולגלוג, אלא לסטור ולומר 'אוף' כמנהג ילדים.

הנה למשל היום, ממש – יום ד' 2.3.2016: "אי אפשר להחמיץ את פרצופו של נתניהו כשציטט סקר שאנו במקום השמיני בעולם מתוך 60."

נא לשים לב למילה 'פרצופו'. אין כבר במילון המילה 'פניו'. פשוט אין מילה זו במילון המצונזר שלה.

והנה עוד, כשהיא מצטטת את נתניהו במרכאות: "את זה הם אומרים, לא אני," ואז כמביאה דברים בשם אומרם היא מגלה לנו את שמו של האיש הזה: "...אומר דיקפריו-נתניהו כאילו זכה באוסקר."

את הדימויים הילדותיים הללו, לא היה מעז וגם היום לא מעז לרשום אף כותב טורים בעיתונים. ויש לי חשש מאוד כבד כי אם הדברים הללו יובאו לאוזנו של דיקפריו, הוא ירחם עליה באין לו יכולת להגיב כראוי.

כאן בישראל, רשמו לפניהן אלמנות המלחמה דף מפואר בתולדות עמנו. גם בעת העתיקה קונן הנביא ירמיהו בשם רחל אימנו בספרו [י"ד 14] באחד הפסוקים המצמררים בהיסטוריה: "רחל מבכה על בניה. מיאנה להנחם על בניה כי אֵינֶנּוּ." ושני מפרשי התנ"ך קסוטו והרטום מפרשים: "איננו – אינם  – נעדרים מארצם מזמן רב." אין לך אף פסוק בתנ"ך שהפירוש הנבואי כה אקטואלי. דברי נביאים חיים.

מי מעורב כאן? הנה הרשימה; הנביא, האובדן, השבי, הנעדרות, הקינה והנחמה כך: "...יש שכר לפעולתך ושבו מארץ אויב ויש תקווה לאחריתך ושבו בנים לגבולם.... שובי-שובי, אל ערייך אלה... עוד תטעי כרמים בערי שומרון... קראו נצרים בהר אפרים . קומו ונעלה ציון.. ובאו ונהרו אל טוב ה' כגן-רווה ולא יוסיפו לדאבה עוד."

כשאני קורא פסוקי תנ"ך אלה, אני חש כאילו כתב אותם בכיר העיתונאים שלנו שעוד לא נולד וממתין שייוולד ושיכתוב לנו שוב את אלה המילים שוב ושוב עד שיחרטו בלבבות.

אבל היום? ב"ידיעות אחרונות"? יש נביא? יש רואה עתידות כנאמר לעיל "ונהרו אל גן-רווה..."? כנראה שמתיישבי המועצה האזורית גן רווה ליקטו את השם מאותו עניין, ואכן יישוביי המועצה כמו בית עובד או נטעים ופלמחים הם אכן גן רווה עם תפוזי הפרדסים הכי מתוקים בארץ.

ואילו אותה תמי ארד, במקום שתצטט נכונה שמות ומיספרים המתעדים את ישראל כגן רווה בינלאומי עם שיא של הצלחות בכל הזמנים – דווקא יורדת אל הבזוי ביותר. למה? מפני שבהנהגה אמנם המספר רדוד למטה: 2.7. – [לא ברור. – אב"ע] אז מה? וכי מיספר זה של שתיים נקודה שבע אומר משהו לגבי התל"ג או התמ"ג או רמת ההשכלה בארץ ומספר המכללות והאוניברסיטאות, מספר מכוני המחקר ותעשיות החלל? וכי יש משהו לתמי ארד לומר לגבי רמת הדיור הנבנית כיום בארץ עם מרצפות הקרמיקה הענקיות וברז לכיור שעולה 500 שקלים?

או שהיא מרדדת את עצמה לדעת בכתיבה זולה ודווקא כלפי הפלסטינים פתאום. מה עניין שמיטה להר סיני? ובכן תמי יודעת. ככה: "חבר הקבינט אלקין חרד מקריסת הרשות. ואולי זו בעייה של המעצמה השמינית בעולם בציון שבו 'זכה' המנהיג 2.7."

מה הקשר שבין מיקומה של ישראל כמיספר 8 בתור מעצמה צבאית וכלכלית – לבין ש"באותה עת הרשות הפלסטינית קורסת."

למישהו כיום בישראל איכפת שהרשות הפלסטינית קורסת והולכת קיבינמט סוף סוף? או במילים אחרות: האם ליהודי אחד כאן בישראל ובעולם כולו איכפת שערביי הגדה והרצועה ילכו לעזאזל יחד עם הסכינים שלהם? האם את יודעת גברת ארד – שבכל בוקר ממלאים את המרכולים בגדה בטוב הארץ כשמאות משאיות ישראליות מביאות לרמאללה ולשכם ולכל ערביי הגדה חלב תנובה וכל השפע שלה מגבינת קוטג' ועד מליקי של שטראוס? יודעת? אין לך מדף שם במרכולים שלא מלא עם שימורי ארצנו מזיתים ומלפפונים ועד רסק עגבניות ומה לא, כולל במבה. בסדר?

את מזהירה אותנו ככה: "לא ירחק היום וניאלץ להאכיל עוד כשני מיליון פיות רעבים..." – אוי ויי. אנחנו? למה מי את?

וכי אירופה אינה 'מסבסדת' – ונא עיין: משחדת, כאילו תורמת בכמה מיליארדים – את הרשות? רוצה לדעת בדיוק כמה?

אין מצב שאי-פעם ישראל תאכיל פה ערבי אחד ויחיד. תנסי את לשלוח 'מתנה' למשפחה רעבה בשכם יעני קרטון מלא בפיתות, חצי קילו סוכר ובקבוק שמן וכמה חבילות מקרוני או רוגלאך. תראי שמיד יזרקו את הקרטון לפח הזבל.   

אבל חוץ מזה באמת לא מעניין אותי אם הרשות תקרוס לתהומות עד – ורק אז שלום על ישראל. 

הגם אתה דייויד קמרון?

לפני זמן קצר ראינו את ראש-ממשלת בריטניה בפרלמנט מדבר עלינו. לא על דנמרק ולא על צ'ילה ולא על סינגפור – כאשר לכל מדינה לעיל יש קופות שרצים מכל סוג, אלא עלינו: על "הכיבוש הישראלי" של ירושלים המזרחית.

קמרון היה בן 9 חודשים כשישחררנו את ירושלים העתיקה בששת הימים. הוא גם אינו זוכר שהבריטים שלו משלו בתרפ"ט [1929] ברחבת הכותל – במה שהתגלגל לטבח חברון והם עמדו וראו בלי לנקוף אצבע איך ערביי חברון עם גרזנים וסכינים טובחים ואונסים ביהודי חברון ומגלגלים עיניים כחולות לשמיים.

אז אתה? אתה מדבר על כיבוש ירושלים ומזועזע מהמראות שם? וכי כראש ממשלת בריטניה ראית כמה וכמה מפרוורי לונדון המלאים ערביות לבושות שחורים ומוסלמים חובשי כיפות סרוגות לבנות מדגמי 'נחמן-נחמן-נחמן' ארוכי זקנים ועטויי בד לבן ארוך עד הריצפה – מגלגלים צעדים אל המוני המסגדים אצלך בבית, ואינך עדיין מזועזע? וכי מתפללים שם או מתכננים לרצוח את בני דתך? – כל הנוצרים ויהיו מה שיהיו: קתולים או אנגליקנים.

שמע טוב דייוויד, שמע טוב – דאג לפרוורים שלך ולעריך, שאחת מהן היא מוסלמית כולה, ודאג לבריטים שוכני ה-UK, היונייטד-קינגדום תחילה – ואל תתחוב אפך בסימטאות העיר העתיקה שלנו. 

  * * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה הקודמת ועד ימינו

תל אביב, מהדורת ינואר 1997. מותקן על פי נוסח יולי 1989.

שיחה שתים-עשרה: אדם כשדה-מערכה

בשיחה הזו נשרטט חתך נוסף בנושא השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית מסוף המאה הקודמת ועד ימינו. החתך חושף ציר עלילתי דומה במשך תקופות אחדות, ומגלה יצירות שבהן הגיבור הוא בן למוצא משותף, שהוריו באים משני העמים. אלה יצירות שבהן האדם עצמו, הגיבור הספרותי – הוא שדה-המערכה שבו מתרחש הקונפליקט בין שני העמים.

האם אחוז נישואי התערובת האלו היה כזה, שהצליח להשמיע הד בספרות?

ברנר בשעתו, במאמרו "הז'אנר הארצישראלי ואביזריהו", משנת 1911, יצא נגד סיפורי אהבה בין פרטים משני העמים. הוא אמר שיכול להתרחש מקרה כזה פה ושם, אך הוא אינו מלמד על הכלל. ברנר ליגלג על משה סמילנסקי, חוואג'ה מוסה, שכתב סיפור כ"לטיפה", על אהבה בין יהודי לערביה.

אבל, כפי שאנו רואים גם מן הספרות העברית שנכתבה בשנים האחרונות – האפשרות זו הציתה את הדימיון הרבה יותר מאשר שכיחותה, שספק אם נבדקה, על פי מחקר סוציולוגי או סטאטיסטי. היו כמובן מקרים בודדים של נישואי תערובת. הנושא מגרה, ואם היתה נוצרת חברה, קבוצה, שרובה בני-תערובת, והיתה להם תרבות אופיינית לבני-תערובת, אם היתה זו תופעה סוציולוגית – של אנשים שהם לא יהודים ולא ערבים, ויש להם תרבות עברית משלהם, כפי שיונתן רטוש בעצם רצה לראות כאן, אז היינו אומרים שהספרות מייצגת תופעה חברתית. ואולם קבוצה כזו לא נוצרה.

גם בעיצוב הספרותי – מדובר במקרים בודדים, וכפי שנראה – הסיומים הם לרוב טראגיים. אין מציאות שלישית. האדם חייב להגדיר את עצמו לכאן או לכאן. וכאשר הסופר בוחר בגיבור בעל מוצא משותף, ערבי-יהודי או מוסלמי-יהודי – דומה שהוא בוחר זאת כדי להראות את חוסר התוחלת. אלה הם לרוב סיפורים פסימיים.

אם לדייק, גם בסיפורים הרומאנטיים, כ"לטיפה" לסמילנסקי, אין "פרי בטן", לא נולד מישהו מן האהבה בין פרטים משני העמים, אפילו בהם היא אינה אפשרית. ואילו הסיפורים שבהם יש גיבור ממוצא משותף – תמיד סופם טראגי, חסר-תקווה.

*

נתחיל אולי מן ההתחלה. פגשנו, בשיחה השנייה, את "משא ערב" (1907) של ר' בנימין, שבו הונח יסוד אידאי לחזון אשר לפיו משני העמים יקום עם משותף אחד, אבל לא תואר שם גיבור פרטי, דובר רק על עצם האפשרות.

ד"ר יפה ברלוביץ הוציאה קובץ סיפורים בשם "סיפורי נשים בנות העלייה הראשונה", וגאלה בו כמה וכמה סיפורים של חמדה בן יהודה, אשתו השנייה של אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית. חמדה היתה סטודנטית לחימיה, ולפי בקשתו המפורשת של בעלה, שעודדה להתחיל לכתוב סיפורים – כי צריך שתהיה ספרות עברית, ובייחוד נשים הן שצריכות לכתוב ספרות לדור הגדל בארץ – פנתה לכתיבת סיפורים. למרבה הצער אין, עד היום, קובץ סיפורים נפרד משל חמדה בן יהודה, כדי שנוכל לעמוד על מלוא יצירתה, שאמנם לא היתה חשובה ועמוקה מבחינה ספרותית, אבל מעניינת מאוד כמאפיינת את תקופת הראשית של הספרות העברית בארץ-ישראל.

יפה ברלוביץ מדגישה במבואה לקובץ שהיתה סקרנות רבה בגולה, (שבה ישבו רוב קוראי העברית באותה תקופה) – לקרוא על ארץ-ישראל, על המזרח ונופיו, על הערבים – והיתה גם סקרנות לקרוא על דמויות יהודים מעדות המזרח, שישבו בארץ, בייחוד בירושלים, שהיתה בנוייה שכונות-שכונות. כל תיאור של יהודים, בין אם באו מתורכיה, מתימן, מבבל או מארצות המאגרב – היה בו משהו פיקאנטי, אכזוטי, בעיני קוראי העברית (והאידיש) במזרח אירופה.

אחד הסיפורים המעניינים, שמופיעים בקובץ "סיפורי נשים", הוא "קדיש". מסופר בו על אישה מזרחית בירושלים, בוליסה מזל, שמזלה הרע גרם לה ללדת רק בנות. חמדה בן יהודה מתארת את האישה כנאה מאוד, וגם עשירה. בצר לה הולכת בוליסה אל מכשף ערבי בשם עבד אל-רחמן, והוא מעניק לגברת הזו טיפול מסויים, שבעקבותיו היא נכנסת להריון ויולדת בן.

הסיפור כתוב בצורה מאוד מאופקת, בנוסח המותר באותה תקופה, בעברית. בפגישה בין בוליסה לעבד אל-רחמן הוא מקלף מעל חזה, שיש בו מחשוף קצת נדיב, בסגנון לבוש שחושף מקצת החזה – מקלף משם את הפנינים, את התכשיטים שלה, כשכר פעולתו. אבל שפעל באותה הזדמנות עוד משהו, אם כי על כך לא נאמר דבר מפורש בסיפור – וכתוצאה נולד לבוליסה בן.

בוליסה מעריצה את בנה, אבל בהתבגרו הוא חושף תכונות מאוד מפוקפקות. הוא אינו נראה כיהודי. עד מהרה, כשהוא עומד על דעתו, הוא עוזב את הארץ, מהגר לפאריס, נוטש את אימו – לאחר שניצל אותה ולקח מכספה.

הנה קטע בסיפור, שמתאר שמועות על מצב-העניינים אצל הבן, כבחור הולל בפאריס, ובתוך כך מתברר שישנן גם שמועות על מקורו, על מוצא לידתו, שמתברר כמפוקפק במקצת.

ואז החלו בני-המשפחה הקרובים, והמחותנים, להבאיש את ריחו בעיניה, ויספרו עליו כל מיני דברים רעים: כי איבד את אמונתו, ועזב את אלוהיו, ונשא לו אישה נוצריה בלי חופה וקידושין, אף אמר להמיר את דתו ולהיות מוסלמי. והביאו שני עדים כשרים, שהיו בפאריס, וששמעו מפיו שאמר: "מוסלמי אנוכי, בן מוסלמי."

הימים חולפים, בוליסה נחלית, וכל מבוקשה לראות עוד פעם אחת את בנה. היא הולכת אל המכשף הערבי, עבד אל-רחמן, לאחר שלא התראו יותר מעשרים שנה, ומתחננת בפניו שיפעל להחזיר אליה את בנה. הוא לוקח ממנה את כתובת הבן, וכנראה כותב ומעביר לו מסר מסויים, שגורם לבן לבוא ולראות פעם אחרונה את אימו, לפני מותה.

הסיפור מאוד מעניין וחשוב. דומה שהוא הסיפור הראשון שמרומז בו, באופן די ברור, שמזיווג של יהודיה וערבי נולד בן, והוא חצי-יהודי וחצי-ערבי. וכמעט כמו ב"כל החיים לפניו" של אז'אר-גארי – בן-התערובת מוצא מקלט בפאריס. כאילו כבר אז נאמר שרק בפאריס, יהודים וערבים, יהודים ומוסלמים – עוד מסתדרים איכשהו יחד, אך לא כן בשיגעון ובטירוף של המזרח התיכון. אין לו מקום בירושלים, לבנם של בוליסה ואל-רחמן. וכך, למרות שגדל כיהודי, הוא בורח לפאריס, ולאחר ששב לראות את אימו טרם מותה – חוזר ונעלם.

הסיפור לא רק פיקאנטי ומעניין, אלא בא גם להראות שכאשר האדם הוא כשדה-מערכה – אזי כל שדה-המערכה נמלט משדה-המערכה – ואין לו לאדם מקום בארץ-ישראל.

*

בשנת 1951, בעוד מתפרסמות והולכות יצירותיהם של סופרי דור הפלמ"ח, שעיקרן חוויות מלחמת השחרור, יצא הסופר מידד שיף ברומאן מוזר, בעל שם מוזר – "שמעון צהמרא".

מיהו שמעון צהמרא?

לפי המסופר ברומאן נולד ב-1920, בדמשק. אביו היה סוחר יהודי, בעל תרבות ליבאנטינית, ואימו אישה מארונית, ילידת ביירות. האם מתה כאשר ילדה את שמעון, והוא גודל בתל-אביב, בבית משפחת אחותו מצד אביו. ילדותו של שמעון צהמרא עברה עליו בתקופת המאנדאט הבריטי. הוא למד בגימנסיה עברית, רצה להיות צייר. משפחתו היתה אמידה, וכך בילה גם בפאריס ובלונדון, וחזר לתל-אביב, וגם שמר על קשרים עם משפחת אימו, בעיקר עם דודו ג'ורג', ערבי-נוצרי, שהיה פקיד גבוה בממשלת המאנדאט, בירושלים.

בשנים ההן גבולות הארץ היו פתוחים – ושמעון נהג לבקר בביירות, בדמשק ובעבר-הירדן. היתה לו פרשת-אהבה עם בחורה יהודיה בשם פרפר. היה לו חבר-בנפש, יהודי, בן המושבה ראשון-לציון, היא מושבת הולדתו של מידד שיף, ושם החבר – ג'ומג'ום.

כאשר פרצה מלחמת השחרור, שמעון צהמרא נעצר ועבר עינויי חקירה בידי הש"י, שירות הידיעות של ההגנה, הגוף שהיה ממונה על בטחון הפנים. חשדו בו, ולא קשה לנחש מדוע. בשלב מאוחר יותר הוא התגייס לצבא הישראלי, בשם בדוי. לאחר המלחמה שוחרר משירותו, אגב – הוא שירת כאפסנאי, ולא השתתף בקרבות. בתוך שנה-שנתיים הגיע שמעון להכרה שאין לו מקום בישראל, עזב את המדינה הצעירה, החדשה, באחד מלילות פברואר הקרים והגשומים של שנת 1950, ועקר לביירות.

מה היתה ההווייה הרעיונית, החברתית, שבה התרחש הסיפור? – מידד שיף מתארה באמצעות ג'ומג'ום, חברו העברי של שמעון. ג'ומג'ום הוא בעל דיעות "כנעניות". הוא מבקש ליצור איזו חברה, איזו מהות לאומית – שגם שמעון, שהוא דו-לאומי, חצי-יהודי וחצי-ערבי – יוכל לחיות בה.

המוצא השמי המשותף, היישות המשותפת הזו, העברית-ערבית, היא גלגול של רעיון שכבר פגשנו ב"משא ערב" של ר' בנימין. וכדי שהגלגול יתקיים, לפי ההשקפה ה"כנענית", הברורה-למדי בספר – צריך לדחות הן את הפולחן היהודי והן את הפולחן הציוני – וליצור בארץ עם עברי אחד, חדש, לא יהודי ולא ציוני. שמעון, בן-התערובת, מעלה רעיון זה כשאשר הוא לומד בגימנסיה עברית. הוא מעריץ את הפולחן הישראלי של בני אפריים, בתקופת המקרא; אך מוריו מאשימים אותו שהוא מחזיק בדיעות נאציות.

לא רק שמעון, גם חברו ג'ומג'ום, בן-המושבה, חש עצמו באותן שנים ראשונות של המדינה, בבחינת – "נוכרי אני במולדת כי באו זרים וזרוה לי."

הרגשת הניכר של ג'ומג'ום באה משום שגלי העלייה החדשה, ההמונית, של שנות החמישים, (כפי שנראה גם בנובילה "הפרדס" של בנימין תמוז) – שינו בבת-אחת את פני הארץ. הערבים אינם. ואנשים אחרים, יהודים, חדשים, באו וררובם אינם דוברים עברית. כל המהפך נראה מיותר בעיני ג'ומג'ום, בן המושבה הוותיקה, שהיה רוצה לראות בארץ עם עברי אחד, חצי יהודי-לשעבר וחצי ערבי או בן-מיעוטים אחר, לשעבר.

מתאר מידד שיף שיחה עסיסית בין שני איכרים במושבה, כנראה ראשון-לציון, מושבתו של ג'ומג'ום, על המהפך שחל בארץ בעקבות מלחמת השחרור:

 "אח, חביבי, זוכר אתה את אמינה, שהיתה רוחצת אותי בשוקת כשהייתי כזה? ואת מחמוד? הנשארו בחיים? ואייה בניהם? ואתה מביא לי כיני-אדם אלה בשביל לשמח את ליבי!"

אומר השני: "מה אתה מילל? הלכו – וחסל. ואת הביזה – לא תחזיר. אי אפשר למצוא כלום. ואלה – אינם כיני-אדם. רק מסריחים הם. צריך ללמד אותם לעבוד, ולא לגנוב, ולדבר עברית – ויהיו כמו בני-אדם אחרים."

אומר הראשון: "את זאת הלא יכלו לעשות לפלאחים, ולא היו צריכים את כל המלחמה!"

זוהי כמובן פארודיה חריפה מאוד. היא נסמכת על החלום האיכרי – שהפלאחים לא יעזבו את הארץ, ידברו עברית – ויהיו בני העם העברי החדש; וכי העולים החדשים לא יגיעו לכאן, כי לשם מה בכלל לשנות אותם ולעברת את שפתם? – וכל זה הוא בעצם פארודיה על החלום הכנעני, המראה שהוא בלתי-אפשרי. לכן הרומאן מסתיים בבלתי-אפשריות. כי שמעון אינו איזו בעייה מוסרית, כמו הערבי שביצירות דור הפלמ"ח, דוגמת "השבוי" של יזהר – שמעון הוא אדם-לעצמו, הוא הקיום-יחדיו של שני העמים, שנעשה בלתי-אפשרי לאחר הקמת המדינה, והוא אומר:

 "יהיה אשר יהיה המנצח במלחמה – חילקוני לשני מחנות יריבים."

ואילו מידד שיף, המספר, שואל בסיום ספרו:

אותו קיבוץ אנשים, שאין בו מקום לשמעונים, מה תקוותו?

קשה לדעת אם הרומאן הוא זעקה לעם עברי חדש – או אולי פארודיה על עמדה אוטופית, שרואה באנשים בעלי מוצא משותף, ובהיווצרות עם משותף מבין שני העמים, כחלומם של הכנענים – אפשרות ריאלית. אבל הוא בהחלט מדגיש, וזאת חמדה בן יהודה טרם יכלה לראות, וגם לא ר' בנימין – מדגיש שיצירות העוסקות באדם כשדה-מערכה, וגיבורם חציו ממוצא יהודי וחציו ממוצא ערבי – הן לרוב, עד כמה שיש בידינו דוגמאות, מפרי עטם של יוצרים, שיש להם נטייה כנענית מובהקת; כי זה חלק מן הרעיון, מן האידאולוגיה הכנענית – שעתיד להיווצר כאן עם אחד חדש, משותף.

*

וזה מביא אותנו ליצירה הבאה. הרומאן הקצר "הפרדס", של בנימין תמוז, הופיע בשנת 1972, כעשרים שנה לאחר שהתפרסם "שמעון צהמרא" של מידד שיף.

 "הפרדס" הוא מעין משל, ומספר על שני אחים, הבכור שמו דניאל, והצעיר – עובדיה-עבדאללה. שניהם נולדו לאיש יהודי מרוסיה. עובדיה נולד לאותו יהודי בקונסטנטינופול, בשעה שהלה שהה בה, מזיווג שלא-בנישואין עם אישה מוסלמית. ואילו דניאל נולד ברוסיה.

שני האחים, ראשון עובדיה-עבדאללה, וזמן-מה אחריו דניאל – מגיעים בראשית המאה לארץ-ישראל. עובדיה שם מישכנו בפרדס, ששייך לביי תורכי בשם מחמט, או מוחמד אפנדי. הוא מתקבל שם כפועל. דניאל עולה לארץ עלייה ציונית, חולם על הפרדס, חולם על הארץ, חולם גם על דמות נערה יפה, שלימים שמה יהיה – לונה, ואשר אותה מגדל מחמט אפנדי בפרדסו – חולם את דמותה עוד בהימצאו באונייה, בדרכו ליפו.

כל זה מרמז מיד שהסיפור מאוד-מאוד אליגורי, או סמלי – וכך כל דמות ועל מעשה שמופיעים בו; אהבת דניאל ללונה עוד בטרם ראה אותה לראשונה – זו בעצם האהבה לארץ, החלום הציוני בטרם התממש, בטרם עמד במבחן המציאות.

דניאל מגיע ארצה, צרור הכסף בידו, והוא רוכש את הפרדס מן התורכי. מחמט ביי נפטר, שעתו עוברת, עד מהרה האנגלים בארץ, והיא ניתנת תחת שלטון המאנדאט.

ובפרדס, הנמצא בבעלותו של דניאל, מתפתחת עלילה מאוד מוזרה. דניאל קונה את הפרדס לא רק בשל הדריו ופירותיו, אלא הוא מתאהב בלונה, בבואו לראשונה לראות את הפרדס המוצע למכירה. מיהי לונה? אין אנו יודעים אם לונה היא נערה יהודיה או ערביה. על מוצאה נאמר בספר:

בתם של אנשים נכבדים היא. מראשוני הראשונים שחיו בארץ-ישראל לפני כמה וכמה דורות, ושחטו אותם שודדים, ורק לונה לבדה נותרה. ומחמט-אפנדי הביא אותה אל ביתו בעודה ילדה.

איננו יודעים אם היא יהודיה שהסתערבה, או ערביה. לונה מייצגת את הארץ, את נצחיותה, את כוח פוריותה המתחדש מדי עונה. היא אינה מזדקנת במהלך הסיפור, ונענית בגופה רק למי שיודע את הדרך לפתוח את ליבה, ולהפרותה.

דניאל, המאוהב בה, נושא אותה לאישה, זאת כחלק מעסקת הקנייה של הפרדס, אבל הוא אינו מצליח ליצור קשר משמעותי עימה – לא קשר אירוטי, ולא קשר נפשי. חשוב לציין שלונה היא חירשת-אילמת. היא אינה ניתנת לתקשורת, כביכול, היא אדישה-כאילו, מרוחקת ומיסתורית, ורק האח הערבי, שגר בפרדס, מצליח ליצור עימה קשר אירוטי חזק, ואולי רק איתו היא מדברת, או מתדובבת.

לימים נולד ללונה בן, שאינו מוזכר בשמו, אין לו שם פרטי, וגם איננו יודעים אם הוא בנם של דניאל ולונה, או של עובדיה-עבדאללה ולונה. בבן הזה ניכרים אותות מאפיינים של המוצא משותף, של אדם כשדה-מערכה, אך עד מהרה הוא מכריע לכיוון אחד בלבד.

אמנם, לפי תיאור המספר, בילדותו ניכרים בילד סימני ערביות, כביכול – ביחסיו למשחקי ילדות, לטבע, ולנושאים אחרים; אבל עד מהרה הוא גדל כשהוא מכוון כולו לצד היהודי, ולפי סדר הזמנים – הוא אפילו מצליח להיות חייל צעיר במלחמת 1948, בעוד שהדוד, עובדיה-עבדאללה, נעשה "איש כנופיות", כינוי עברי לחייל בצבא הלא-סדיר של ערביי הארץ באותה תקופה. הוא נשאר בפרדס, הנמצא סמוך ליפו, והמשמש עתה בסיס ללוחמים ערבים נוספים, שנאבקים עם אנשי ההגנה, חיילי הצבא העברי החדש, על אותה כברת-ארץ.

סיפור "הפרדס" הוא בעקיפין גם מעין המשך לסיפור שכבר נגענו בו בשיחה העשירית, סיפור מאוד ידוע של תמוז, "תחרות שחייה", שבו המספר עצמו ביטא עמדה מוסרית-יהודית. תחילה תוארה תחרות בין נער יהודי לנער ערבי, תחרות של בקיאות ידע, ושל כוח גופני, בשחייה – ולימים, במלחמת 1948, לאחר שהחיילים הישראלים הורגים את הבחור הערבי, את השבוי, חש המספר היהודי שכולנו הפסדנו כאן את המערכה, מבחינה מוסרית.

ואילו ב"הפרדס" נוקט תמוז עמדה שונה. את הלבטים המוסריים הוא משייך רק לדניאל, האח היהודי. ובסיום הסיפור נפגוש את דניאל יוצא מדעתו ומאבד את טעם חייו משום שבאותה מלחמה, במפגש שבין הבן המשותף, בנה של לונה – לבין הדוד או האב הערבי, בפרדס – הורג הבן את דודו, או אביו – כאוייב מול אוייב. לאחר זמן לא רב מוצאים את דניאל מת ב"צלחת" העפר, (ערוגה לשם השקאה), בצל אחד העצים בפרדסו. ועוד לפני כן הוא מתמלא רעיונות משונים – שצריך, למשל, לכרות את עצי הפרדס, כדי לראות את המציאות, את הבעיות – בצורה ברורה יותר.

ואילו הבן – זה גדל והולך בצורה מאוד לא-יהודית – (כפי שדמות היהודי, בניגוד לעברי החדש, לישראלי, נראתה לתמוז בתקופה שבה כתב את הסיפור). הוא משתתף בפעולות-תגמול של שנות החמישים, עובר את הגבול, קוטף אוזני מחבלים ערבים ומביא אותן כמתנה לאימו. הבחור גדל כאיזה מין של לא-יהודי חדש, (אם להיות יהודי מובנו אדם מוסרי ולא אכזר), וגם של לא-ערבי – במובן תרבותי (אין בו מן התדמית האכזרית, הפרימיטיבית, של הערבי). הוא גדל כצאצא לגזע עברי חדש, משוחרר מכל מעצורים מוסריים. דומה כי אימץ לעצמו את כל התכונות הרעות, את כל הסטריאוטפים השליליים של שני העמים, ואלה מאפיינים אותו.

וכדי שהאלגוריה המשעשעת תהיה מושלמת – אזי עם לונה הנצחית, הנשארת צעירה – ממשיך הבן את השושלת. הוא חי עם אימו, הנפתחת אליו כאל עובדיה-עבדאללה, הוא מפרה אותה. לונה נכנסת להריון מבנה – ועתה יש סיכוי שקיום הגזע החדש, המשותף, הבריא – יימשך גם להבא.

בסופו של "הפרדס" אנו פוגשים תחושת מקום לגבי הארץ הדומה לזו שנפרשה ב"שמעון צהמרא". בתוך שנתיים-שלוש הפרדס אכן נעקר, ועל מקומו ניבנה שיכון חדש. אנשים חדשים, שלא ידעו את קורותיו מימים עתיקים, ואת פרשת שני האחים, והמאבק שנערך ביניהם – עולים חדשים, יהודים – הם הגרים עתה על מקום הפרדס, והם זרים לכל ההתרחשות המפליאה, שכמוה תיאר תמוז ביצירתו.

מה הלקח שניתן להסיק מן הסיפור לצורך הנושא, או החתך, שבו האדם הוא שדה-מערכה, כאשר מוצאו משותף לשני העמים?

לונה נשארת באילמותה, ואין אנו יודעים על איזה צד היא נוטה. על פי חוקיות הווייתה, המתוארת בספר, היא ניתנת למי שיודע ליצור עימה קשר עמוק.

בנה של לונה, שייתכן שהוא ערבי-למחצה, ואולי גם יותר – מגדיר עצמו כיהודי, וחי כיהודי, עברי, ישראלי.

במרוצת השנים, יותר ויותר יהודים חיים ומתנהגים בישראל בדומה לאותו בן מופרע-במקצת וחסר מעצורים מוסריים, בנה של לונה. הם רואים בדרך חיים זו את הגשמת יהדותם, יהדות כוחנית ולאומנית, לרוב גם דתית – ולא הולדת עם חדש, "כנעני", לא צמיחת גזע עברי צעיר ורענן, כחלומם של רטוש ושותפיו-לדיעה, שבנימין תמוז נמנה עליהם בשעתו.

*

כמו כדי להדגיש שאין סיפור מן הסוג הזה, שבו האדם הוא שדה-מערכה בין יהודים לערבים משום שמוצאו משותף או שזהות מוצאו לוטה בערפל – כמו כדי להדגיש שאין סיפור כזה שמסתיים בחיוב, אלא בקרע ובחוסר תוחלת – בא סיפור מאותה "משפחה", אך מן הצד השני, והוא "חוזר לחיפה" של הסופר הפלסטינאי ע'סאן כנפאני, שמילא תפקיד באש"ף, ונהרג בביירות לאחר שאנשי ביטחון ישראלים הצליחו להתנקש בחייו.

הסיפור, או הרומאן, הופיע בשנת 1970, ולא תורגם לעברית. רק חלק הופיע פעם בכתב-עת עברי. כנפאני מתאר התרחשות דומה, הפעם מן הצד הערבי. גיבורו הוא ערבי מהגדה, שאחרי מלחמת יוני 1967, אחרי ששת הימים, בא לביקור בחיפה. לפני כעשרים שנה ברח הגיבור, סעיד שמו, מעירו, והשאיר בה את תינוקו. הוא אינו יודע מה עלה בגורל התינוק מאז מלחמת 1948.

סעיד מגיע אל ביתו-לשעבר, ומוצא שמתגוררת בו אישה אלמנה, פליטת-שואה. מתברר שהיא גידלה את בנו, חאלדון. כעת שמו – דוב, והיא חינכה אותו כיהודי גמור. סעיד דורש להחזיר לו את בנו. השניים מתווכחים, ואז אומרת האישה: נראה מה יגיד הבן?

הבן חוזר אותה שעה לביתו מן הצבא. הוא חייל ישראלי, כבן עשרים, הרואה עצמו יהודי גמור. הוא מדבר, לדעת המספר הערבי – "בקולה של התעמולה הציונית" – ואינו רוצה לחזור אל אביו הערבי, האמיתי.

סעיד חוזר מחיפה אל ביתו שבנה בגדה ואומר – אין דבר, כאשר יגדל חאלד, אחיו הצעיר של חלדון, יצטרף הוא אל כוחות הפידאיון, והמאבק יימשך.

נראה אפוא שגם כאשר מספר ערבי לוקח כנושא לסיפורו גיבור שהוא כשדה-מערכה, שצריך להחליט בין ישראליותו, או יהודיותו – לבין ערביותו – מסקנתו פסימית באותה מידה, הגיבור מכריע רק לצד אחד, ומבלי שבעיית שני העמים תיפתר באמצעותו אפילו בגיזרה זעירה אחת.

קריאה מומלצת לשיחה שתים-עשרה:

חמדה בן יהודה: "הקדיש" (1910, מתוך "סיפורי נשים בנות העלייה הראשונה", 1984).

מידד שיף: "שמעון צהמארא" (1951).

בנימין תמוז: "תחרות שחייה" (1951), "הפרדס" (1972).

ע'סאן כנפאני: "החוזר לחיפה" (1970 לערך).

אהוד בן עזר:

שמעון צהמרא למידד שיף. ספרי דורות קודמים. הארץ. 1.1.1971.

"הפרדס" כסיפור אליגורי. (בנימין תמוז). על המשמר. 17.3.1972.

"הפרדס" כסיפור אליגורי. מאמר שני. על המשמר. 24.3.1972.

בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) משודרות באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

בן עזר, אהוד – "במולדת הגעגועים המנוגדים", הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. אזל.

[כנ"ל] – תרגום לערבית, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה, ביירות, 2001.

[כנ"ל] – "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, ולונדון, 1999. אזל.

[כנ"ל] – "ברנר והערבים". במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001. אזל.

המשך יבוא

* * *

פיקדון

מאת חיימקה שפינוזה לוטש מילים

אלוהים

יש לי עכשיו רגעי חיים

בריאים

אבל קצת משעממים

אני פנסיונר זקן

מרגיש צעיר

אולי אפשר לסדר

שתשמור לי אותם

לעתיד

אם אהיה חולה או משהו כזה

הולך למות

אני מפקיד אותם אצלך

על חשבון העתיד

* * *

תחנת הרכבת בצמח

https://www.youtube.com/watch?v=Q0TwkYu0swc&feature=youtu.be

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, בימים אלה קיבלתי מגבריאל מוקד את חוברת "עכשיו"  האחרונה מס. 45, בעריכתו: "שירה 2015-2000" (כותרת  משנה).

מתפרסם שם שיר, בין היתר, של  מיכל גינדין. היא מזכירה  את אסתר ראב, וכותבת בין השאר: 

"הייתי רוצה לכתוב / את כל שירי האהבה / של אסתר ראב./ איך היא ידעה / שהנמר הגדול אהבני / ואני אהבתיו?" ( עמ' 247 ).

לתשומת ליבך,

שלך בידידות

שמאי גולן

* מתי יתברר שמפלס מי התהום הגבוה בתל אביב ובגוש דן דפק את פרוייקט הרכבת הקלה לעוד חמישים שנה של עבודות בלתי גמורות?

* אהוד שלום. בהתייחס לסיפורו של פוצ'ו ולתהייתו מהי המילה "ניבו", ("הנִבוֹ של המחזה נמוך ולא מתאים ל"הבימה"). אז niveau זו פשוט מילה צרפתית שפירושה רמה. כלומר "המחזה ברמה נמוכה." המילה משמשת גם למשל במובן גובה. גובה פני ים המלח.

Le niveau de la mer Morte.

נעמן כהן

* עברנו לא מזמן בפתח-תקווה ברחוב אברבנאל על פני בתי קומות חדשים הבנויים במקום שהיה מגרש "הפועל" [שבו דרך כוכבו של נחום סטלמך] ובריכת "הפועל" – שבה למדנו לשחות אצל אדון בָּרַקֶר השרירי, הנמוך, השזוף, המוצק, הייקי השמנמן בשיטה של "אחת, שתיים – שלוש ארבע" עם פחיות ריקות של שמן זית זך קשורות עלינו בחגורה למען נצוף על פני המים – ונזכרנו בשיר שהיינו שרים אז בעקבות מקרה ביש של קריסת דופן בבריכה.

לפי תוכנו של השיר, זה היה כבר בתקופת כהונתו של פנחס רשיש בראשות העיר.

"הוּפְצצה הוּפְצצה

הבריכה התפוצצה

איפה?

ואיפה?

במגרש הפועל

[או – בבית העירייה]

קריל מקלל

רשיש עצמו אוכל

ובינתיים שם נוזל..."

אם מישהו זוכר נוסח אחר, אנא שילחו לנו.

* 1. אהוד, בניגוד לדבריך – כניסתו של אולמרט לכלא אולי תרתיע פושעים מללכת לפוליטיקה, ופוליטיקאים מלפנות לפשע.

2. תגובה לעמוס גלבוע: מאמרי "בשר תותחים" לא עסק בספרו של עמוס גלבוע, אותו לא קראתי, אלא בכתבתו של ברגמן, שאותה קראתי. ההתייחסויות שלי לגלבוע נגעו לציטוטים שלו בכתבה של ברגמן. רוב המאמר לא עסק גם בכתבה של ברגמן, אלא ביטא את עמדתי האישית בנושא היציאה מלבנון. כמובן שאשמח לקרוא את ספרו של גלבוע, שאותו ואת דעתו אני מעריך מאוד.

אורי הייטנר

* לידיעת אזרחי ישראל היהודיים ובפרט חיילי צה"ל – כל מי שייכנס למחנה הפליטים קלנדיה ליד ירושלים – מסתכן בשריפת רכבו באמצעות בקבוק תבערה ובחשש לחייו במעשה לינץ' מצד אספסוף ערבי מוסלמי המכונה פלסטיני.

אלה הם השכנים שלנו, המתלהמים, צמאי הדם, כפויי הטובה, אשר ללא נוכחות צה"ל בגדה – היה גורלם כגורל ערביי רצועת עזה תחת שלטון החמאס, שלא לדבר על הטבח המתרחש בסוריה.

לא לחינם אין אפילו "פליט" ערבי אחד מהגדה או מישראל – בקרב מיליוני הפליטים הערביים המוסלמיים החודרים כעת לאירופה ועתידים להפוך חלקים ממנה לתוהו-ובהו כמו המזרח התיכון שמחוץ לישראל. למה להם להגר לאירופה? טוב להם, גם למנוולים האלה, אצלנו, ובזכותנו.

* שלום רב. לפני כשבועיים הלך לעולמו על סף גיל 80 ישעיהו גולדפלד. אוד מוצל משואת יהודי צ'רנוביץ, הגיע כנער לפתח תקווה אחרי טלטלה שכללה בדרך גם מחנה בקפריסין, נקלט על ידי משפחת הורי-דודיו בפתח תקוה והלך עם אחיי – בני דודיו לגימנסיה.

אחרי שירות צבאי בחר מכל הבחירות ש"פליט" דובר גרמנית כשפת אם יכול לבחור – דווקא במזרחנות ולימד שירה ערבית באוניברסיטאות תל-אביב ובר אילן. למדתי בהלווייתו שהיה מוערך עד מאוד על ידי תלמידיו ועל ידי קולגות באקדמיה.

למי שזוכר את "המורה המכשֵיפֶה" שרה זלקאי – אספר שהיה זה ישעיהו שהתמיד לטפל במסירות בדודתנו חשוכת הילדים בערוב ימיה. בשנים אחרונות התגורר בכפר בילו בשכנות לבת דודתו שועא שפירא, ואחרי הסתלקותה – ברמת גן.

השאיר שתי בנות ומשפחותיהן.

ישעיהו נקרא על שם סבנו שייע (ישעיהו) גולדפלד, פעיל בקונגרס הציוני ומייסד הרשת "שפה עבריה" בצ'רנוביץ. בהסתגלות ראויה לציון לרשת החברתית פייסבוק הוא אימץ לשמו את הקיצור "שי" וכתב פובליציסטיקה ותיחזק קשר עם עמיתיו במצרים ובארצות נוספות.  
 דורון גולדפלד

אהוד: שרה זלקאי המיוחדת-במינה היתה מורה שלי לאנגלית בגימנסיה אחד העם בפתח-תקווה. אחותה היתה חיה שפירא, שהיתה נשואה לשמואל, ממנהלי בנק קופת מלווה חקלאית במושבה, והם היו ידידים טובים של הוריי. חיה ושמואל היו ההורים של המוסיקאי המקסים והכישרוני אליקום שפירא, שהיה האקורדיוניסט של הצ'יזבטרון ולימים מנצח על תזמורות פילהרמוניות ברחבי העולם, ושל אחותו הצעירה שוע. גם הם כבר לא בחיים. עץ השסק הענק בגינת ביתם ברחוב רוטשילד היה שם דבר במושבה.

* קורבן חדש למולך הלינץ' התקשורתי הציבורי ולצדקנות ההיפוקריטית– תא"ל אופק בוכריס. החיילת, שנאנסה לדבריה  4 פעמים, נפרדות, גם בתחת – לא השכילה לצעוק או להתלונן אפילו פעם אחת בשעת מעשה או מיד לאחריו, או לסטור על לחיו של האנס – רק אחרי ארבע שנים היא נזכרה לדפוק את הקריירה המפוארת שלו, שבמהלכה סיכן את נפשו וגם נפצע!

למה לנו, לסופרים, זה לא קורה? הרי היינו עושים רבי-מכר ממתלוננות מתוקשרות שכאלה!

אגב, על אייזנקוט ובוגי יעלון אין מתלוננות? כדאי למשטרה להוציא קול קורא ולהתחיל לחפש עדויות.

ואולי גם על ביבי?

רק על האסיר אהוד אולמרט לא הצליחו להלביש תיק הטרדות מיניות.

לא, לא ייתכן קצין בצה"ל או במשטרה שאינו אנס.

הרי כך הפסדנו את ניצב אורי בר-לב, שהיה יכול להיות רב-ניצב ומפקד מצויין למשטרת ישראל ולטעת בה רוח חדשה!

* האם ידועים מקרים שבהם נשים נהנו מהטרדה מינית ואפילו הגיעו לאביונה בעטייה?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל