גיליון מס' 1127

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום ראשון, כ"ה באדר א' תשע"ו, 6 במרס 2016

עם צרופת "יחי אייבי נתן גיבור השלום" מתערוכת משה אל-נתן בגלריה אנגל, ת"א

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: פוצ'ו: בחיי (2), פרק כ"ה – "מה אתה מבין בבנות ! " – אמר לי פושקין, המבין הגדול. // מוּקֵי אֶלְדָּד: הַמְּאַהֶבֶת. // עמוס גלבוע: הטלאי הצהוב נולד באסלאם לא אצל הנאצים. // אורי הייטנר: 1. גיבור התקומה. 2. צרור הערות 5.3.16. // אני חולם על נערה לא מגולחת, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // יוסי אחימאיר: יצחק  שמיר – תרומתו לביסוס המדינה. // ליובל ה-60 של עין-גדי, אהוד בן עזר: התינוק הראשון של עין-גדי עובר בסדום  והריקוד האחרון של קארל, מתוך הרומאן "אנשי סדום", 1968. // מוטי הרכבי: שתי הערות לגיליון 1126. // משה אל-נתן: חלומות שלום ונבואות מלחמה. תערוכה. // ראובן שיפריס: מלחמה בתאונות הדרכים. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [65]. // 11 שירים ל'חדשות בן עזר' מאת אילן בושם. // רון וייס: הפיתרון של שתי מדינות לשני עמים הוא היחידי. // משה כהן: הנדון: מי מפחד מדונלד? // ורדה גנזך, סומליו"ן. // תקוה וינשטוק: פרידה קוטלר: מקנדה לישראל, חלק שני. // אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל. שיחה שלוש-עשרה: תחושת מצור. // ממקורות הש"י.

הגיליון הבא, 1128, יישלח אור ליום ראשון, 13.3.16

או אור ליום שני, 14.3.16.
 

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק כ"ה – "מה אתה מבין בבנות ! " – אמר לי פושקין, המבין הגדול.

הלא יאומן קרה לי כשנה אחרי שעלינו על הקרקע. נבחרתי להיות ב"ועדת רושם" יחד עם נעמי שוט היפה. אין לי מושג למה בחרו בי. אף פעם לא הייתי חבר מזכירות, ובאסיפות לא פציתי פה. נכון שהייתי כל השנים בוועדת תרבות, ובמסיבות הקיבוץ הייתי בין הבולטים, אבל אף פעם לא הרגשתי שזה מעלה את קרני בעיני הבנות, וכשהייתי מסובב את ראשי לאחור, לא ראיתי אף אחת שרודפת אחריי.

גם אף פעם לא  אמרו לי שאני נחשב לבחור יפה. בבית, כשאימא היתה מחבקת אותי, סיפרה לי לא פעם  שהייתי כל כך מכוער כשנולדתי, עד שאחותי הגדולה, אביגיל, כשבאה לראות אותי בפעם הראשונה, אמרה לה: "למה  ילדת כלב שחור?"

כל זה  כנראה לא היה ידוע למזכירות הקיבוץ, שהחליטה שאני הכי ראוי למלא את התפקיד יחד עם נעמי שוט, ואני לא התקוממתי. בצפון הארץ היה גרעין של הנוער העובד "הכשרת דפנה", שהרבה קיבוצים צעירים חשקו בו ושלחו אליהם משלחות כדי לפתותם להצטרף אליהם.  

לתפקיד איש משלחת היו כמה מעלות, האחת, רווח נקי של שני ימי עבודה. השנייה, טיול לגליל העליון. והשלישית, לצאת בחברתה של נעמי, שאמנם היתה כבר תפוסה, חברתו של שמוליק שוט, אבל בכל זאת אחת הבנות המבוקשות בהכשרה. בת שבהיסטוריה הרומנטית שלה היה רשום גם שמו של דידי מנוסי, ובטח יהיה לנו על מה לדבר בדרך.

הגענו לפנות ערב לדפנה, חברי הגרעין התקבצו בחדר התרבות, שרו שירי נח"ל ולכבודנו גם שירי פלמח. אחר כך נעמי התחילה לספר על הגרעין שלנו, כשאני יושב לידה ומנענע בראשי. לא היה  לי מושג  מה אני צריך לעשות. האם לספר משהו על עלילותינו במלחמת העצמאות, או מספיק אם אשב זקוף קומה ומשתדל להראות חתיך.

כנראה שבכל זאת פלטתי איזו מילה פה ושם, כי אחר כך שמעתי את המזכיר שלהם אומר לשכנו: "השתקן הזה יש לו יציאות..."

מה שיצא לי מאותה נסיעה לדפנה בא לידי ביטוי כעבור שבע שנים, כשכתבתי מערכון ללהקת הנח"ל בכיכובם של פולי וחנן גולדבלט. שם המערכון היה "ועדת רושם", ובו הכנסתי לפיו של הגיבור את כל מה שלא היה לי אומץ להגיד באותו מפגש. עד היום אני לא מבין מדוע, מכל ההצעות המפתות שהיו לגרעין הנח"ל, הם בחרו דווקא בנו. עובדה שאחרי שלושה חודשים הגיע אלינו אוטובוס עמוס וגדוש ומתוכו פרצו בצריחות עליזות כחמישים פרחחים שבבת אחת הכניסו רוח חדשה לקיבוץ.

גרעין הנח"ל הצטיין במיספר רב של בנות, ביניהם גם כמה יפיפיות שאותן סימנתי ככאלה, שהייתי רוצה שתתחלנה לחזר אחריי.

במסיבת ליל  שבת הראשונה, כבשה את ליבי האקורדיוניסטית של הגרעין, שעד אותו יום לא שמתי אליה לב. שמה היה לאה מיוחס. היתה קטנטונת כזאת, יפת מראה, פטפטנית וצחקנית. מאז ומתמיד הייתי מעריץ ומקנא בכל מי שיודע לנגן באקורדיון. בשבילי זה נראה כמשימה בלתי אפשרית. איך אפשר  לפתוח ולסגור את הזרועות ובו בזמן לנגן בשתי ידיים ובכל יד מנגינה אחרת?

הסתכלתי על הקטנה הזאת המנגנת ושרה בהתלהבות, ושאלתי את עצמי אם הנערה מלאת החיים היא גם מלאת חזה. איך אפשר לדעת דבר כזה כשהאקורדיון מונח לה על הלב והיא לא מתעייפת ולא מפסיקה לנגן ולשיר בו זמנית.

כשנגמרים כל השירים מגיע הזמן לצאת במחול. היא עוברת  ל"אל יבנה הגלילה" ועד מהרה קמים כל קלי הרגליים, מסתדרים במעגל, והיא מצטרפת ונעמדת במרכזו.

במחול ההורה משתתפים בעיקר כל אלה שאינם יודעים לרקוד. הרקדנים האמיתיים שומרים את כוחם לריקודי זוגות. גם אני שייך לאלה הראשונים, הקופצים בהורה סוערת תוך שאגות נלהבות של מרץ בלתי פוסק. חדר האוכל נע כשיכור וכל  הקיבוץ חג בהורה אינסופית. מה שמצער אותי זה שבעוד שאני לא מסיר ממנה את עיניי, היא לא מסתכלת עליי בכלל, ומתעלמת מזה שאני משתדל לקפוץ גבוה כמו תיש וצועק את מילות ההורה במלוא קולי הדל.

כשתמו ריקודי המעגל והתחילו ריקודי הזוגות, שבהם הייתי עילג לגמרי, התיישבתי בצד והתנחמתי בזה שהאקורדיון מונע ממנה מלרקוד ואף אחד לא  יכול לקחת אותה ממני. כאשר לבסוף הסתיימו  המחולות, והקטנה הזאת שיחררה את עצמה מהאקורדיון, התרחב ליבי למראה חולצתה הלבנה, שנראתה קמורה במקומות הנכונים ונתנה לי להבין שהכלי הכבד לא גיהץ את מה שלא צריך לגהץ.

כל מה שאני צריך עכשיו, התפללתי, זה שסדרן העבודה  יסדר אותי לשמירה יחד איתה, ואז אולי אצליח לשכנע אותה שתיתן לי שעורים באקורדיון. לתקווה זו לא היו הרבה  סיכויים כי סדרן העבודה היה אז החלילן שלנו, אלי דיין, ועד כמה שהיכרתי אותו, ידעתי שהוא קודם כל ידאג לעצמו.

בימים הבאים, כשהתיידדתי עם כמה מבני הגרעין, נודע לי שהחשמלאי שלהם, מאיר גלוברמן, מת עליה, מכריז על אהבתו אליה בגלוי ומנסה לחזר אחריה ללא בושה. הוא אפילו הוזמן פעם לדיון לפני ועדת חברה, אחרי שהתגלה כי התקין מיקרופון סמוי בחדרה, כדי לשמוע מה היא אומרת עליו.

אם היתה לי תקווה כלשהי שאולי ייצא לנו לעבוד יחד, הרי גם היא נכזבה כאשר התבשרתי שאני נמנה על הקבוצה היוצאת לעבוד בגבעת ברנר. עם בואם של חברי הנח"ל אלינו, התברכנו בעודף כוחות עבודה, ובעייה זו נפתרה על ידי משלוח של כחמישה-עשר חברים לעבודת חוץ. לאה מיוחס לא היתה בין היוצאים, ואני חשדתי שידו של אלי דיין, סדרן העבודה, היתה בדבר. לא אמרתי כלום. קיבלתי את הדין והתנחמתי בזה שבגבעת ברנר בטח יש הרבה בנות-משק, שאולי אחת מהן תצליח להביא לי נחמה.

בין הנוסעים לעבודת חוץ היתה גם אסתר אמרד, תימנייה חסונה עם חיוך מצודד שהיתה עימנו בפלמח בנגב ונמנתה על הבנות הבודדות שהיו מצרפים אותן ליציאה למשלטים. מי שהיה מאוהב בה עד לשיגעון היה נתן מהגרעין הרוסי, המכונה פושקין. פושקין לא הסתיר את משיכתו אליה ולא התבייש להגיד שהוא לא תופס, איך זה שעד עכשיו לא היה לה חבר.

היא התייחסה אליו תחילה בנימוס, אך נתנה לו להבין שהיא לא מעוניינת בחברתו.

הוא מיאן להבין, ובחדר האוכל היה מחכה עד שתגיע כדי שיוכל לשבת לצידה. בערבים היה בא לבקר בחדרה ומזמין אותה לצאת לטייל. כשהיתה מסרבת, היה יושב על קצה מיטתה ללא אומר.

שתי הבנות שגרו עימה בחדר, רות מטלון המחסנאית שלנו, ועדה מהגרעין הפולני, היו מאבדות את סבלנותן אליו, וגוערות בו שיסתלק.

הוא לא היה ממהר לצאת, ומדי ערב היתה מתנהלת בחדר שיחה ברוח זאת: הן צועקות שיילך, כי הן רוצות לישון, והוא  אומר:

"תשנו, מי מפריע לכן?" 

והן: "אתה!"

והוא: "אז תגידו לאסתר שתבוא איתי!"

"תגיד אתה!"

"איתי היא לא מדברת."

"אז תעזוב אותה! אתה לא מבין שהיא לא רוצה אותך?"

"היא כן רוצה!" 

כאן היתה אסתר מסירה את הספר שמאחוריו הסתתרה, מתיישבת על מיטתה מתחת לשמיכה ואומרת בקול מצווה:

"פושקין! תלך מהחדר! אתה לא מבין שאף פעם בחיים לא אהיה חברה שלך!?"

"את כן תהיי!"

"אני לא אהיה ותוציא לך את זה מהראש! ועכשיו לך ותן לישון!" 

כולם דיברו עם פושקין שיעזוב אותה, אפילו אני ניסיתי פעם לשכנע אותו שבין הבנות הפולניות, הוא יכול למצוא מישהי ששווה יותר ממנה.

הוא ביטל אותי בהינף יד ואמר: "מה אתה בכלל מבין בבנות!"

אחרי פסק דין כזה, לא העזתי לדבר איתו על הנושא, והמזכירות פתרה את הבעייה בכך ששלחה את אסתר לגבעת ברנר, לעבודת חוץ.

בגבעת ברנר קיבלנו שלושה אוהלים למגורים, ולי יצא לגור באוהל אחד עם אסתר ועוד  שלושה חברים.

בערב הראשון, כאשר כיבינו את האור באוהל ולפני שירדה עלינו התנומה, שמענו את אסתר אומרת:

"איזה כיף  ללכת לישון בלי שאף נודניק  יושב לי על המיטה."

איש לא הגיב, ואז כשהיינו כבר חצי ישנים שמענו קול בס של מישהו השואל במבטא רוסי:

"איפה גרה כאן הקבוצה מנתיב הל"ה?"

לפני שאסתר כיסתה את ראשה בשמיכה, הספיקה ללחוש לנו: "תגידו לו שנסעתי להוריי בחולון."

אכן, זה מה שאמרתי לו כשנכנס לאוהל, מגשש את דרכו בעזרת פנס כיס. הוא לא כל כך האמין לי, אבל כששאל אם אני יודע מה הכתובת שלה בחולון, הורידה אסתר את השמיכה מראשה וצעקה עליו:

"אתה לא תיסע לשם! למה באת? מתי תבין שאני לעולם לא אצא איתך!"

 פושקין נרתע. יצא מהאוהל ללא אומר, ובבוקר כשקמתי לעבודה בבית החרושת למיצים של גבעת ברנר, ראיתי אותו ישן מכורבל על הארץ ליד פתח האוהל.

יותר מאוחר עלה על אוטובוס לנתיב הל"ה, לא לפני שערך ביקור במסגרייה של גבעת ברנר. פושקין היה חרט אומן. בשיחות שהיו מתנהלות עימו בקיבוץ, היה תמיד מדבר על הימים הטובים שיבואו לו כשתגיע מחרטה לקיבוץ ובעזרתה הוא יפתור את כל הבעיות הכספיות של המשק. במסגרייה  של גבעת ברנר עמד כמה רגעים ליד האיש שהפעיל את המחרטה, אחר כך ביקש רשות להראות לו איך צריך לחרוט את החלק התפוס בשיניי המחרטה.

החרט, שהיה יקה חביב, פינה לפושקין את המקום  והיה המום לראות שתוך כמה דקות קיבל החלק את הצורה המבוקשת. צורה שהוא ניסה לעצב במשך יותר משעתיים.

בשבת שלאחר אותו יום הגיעה משלחת מגבעת ברנר כדי לבקש מהמזכירות לשלוח אליה את פושקין, כדי שיעבוד אצלם במסגרייה והם ישלמו עבורו כפל תשלום.

כשאסתר הבינה שהמחזר שלה חוזר לשבת על מיטתה גם בגבעת ברנר, ביקשה לחזור לנתיב הל"ה, אבל אנשי המזכירות התחננו לפניה שתחזיק מעמד עד החילופים הקרובים, ואז תחזור לקיבוץ ופושקין יישאר עם הקבוצה החדשה בגבעת ברנר.

אני חיכיתי לחילופים האלה לא פחות מאסתר, כי כל הזמן חשבתי על האקורדיוניסטית הקטנה שלי. בלילות, כשהלכתי לישון, חשבתי מה לעשות כדי שתסתכל עליי ולא רק אני עליה. הייתי אחוז דאגה פן מאיר גלוברמן הגבוה והנאה יצליח בסופו של דבר לחטוף אותה ממני בלשונו החלקלקה ואני אנא אני אבוא?

התוכנית שזממתי, כשישבתי בבית החרושת למיץ, תוך השגחה על הבקבוקים הנעים מולי בסרט נע, היתה לכתוב מיוזיקהול (כבר ידעתי מה זה) לכבוד חג השנתיים לקיבוץ ולקחת אותה בתור יועצת מוסיקלית. כשתמה השליחות שלי ואני חזרתי מלא מרץ ונכונות לכתיבת המחזה, הוכיתי בתדהמה, כאשר התבשרתי שאהרון (גרבוז) הראל, הקדים אותי וכתב מחזה ציוני, אשר הוא מתכונן  להעמיד ולביים לקראת יום החג.

 מה שהרגיז אותי ביותר זה שלי, הארטיסט של הקיבוץ, לא נתן שום תפקיד. אבל לא איש כמוני יאבד את עשתונותיו. בלעתי את אסוני בקירבי, בלי לשתף איש, ואחרי לילה ארוך של נדודי שינה, התעוררתי עם מזימה חדשה. אם לא ניתן לי להיות מחזאי, אהיה כוריאוגרף. אקים להקת מחול, אתכנן ריקוד מקורי, והלהקה שלי  תרקוד לצלילי האקורדיון של הנח"לאית המקסימה שיעדתי לעצמי.

לריקוד המתוכנן שלי קראתי "מחול פורקי המשאית", ועוד באותו שבוע, כאשר אלי דיין סידר לי שבוע שמירה  (לא עם לאה, שאותה כנראה שמר לעצמו), התחלתי לתכנן ולהתאמן על צעדי המחול של הריקוד האמור להיות המסמר של חג השנתיים. כך ניחמתי את עצמי.

המשך יבוא

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

הַמְּאַהֶבֶת

עַכְשָׁו הוּא חוֹלֶה קָשֶׁה,

הַכֹּל הוֹפֵךְ אֲפֹר

עֻבְדָּה נֻקְשָׁה.

הִיא אֵלָיו סַגְרִירִית

הוּא שׁוֹלֵחַ לָהּ דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁין

בְּאֶס.אֶמְּ.אֶס.

קָשֶׁה לָהּ לִרְאוֹת אֶת חוּטֵי יָדָיו,

לֶסֶת פִּיו

בַּחֲרִיקַת צִירֶיהָ.

הִיא עַל גְּדוֹת הָאֵין

מֻכַּת רִיצַת תָּמִיד

נִרְדֶּפֶת בְּמַעְגַּל הַזְּמַנִּים

אֵינָהּ מְסֻגֶּלֶת.

רַק בְּמֶתֶק בֵּינְתַיִם מְשִׁיבָה

הִיא לוֹ

אֶס.אֶמְּ.אֶס.

* * *

עמוס גלבוע

הטלאי הצהוב נולד באסלאם לא אצל הנאצים

ראשיתו בצו של אחד החליפים בראשית המאה התשיעית. הנוצרים העתיקו אותו מהם בראשית המאה ה-13.

הסימון בתגים, כולל עם צבעים, על מנת לייחד בני אדם, הוא דבר שבשגרה בארה"ב, הדמוקרטית למופת.

עניינו של מאמר זה בסימון, בסימון של אדם בסימן כלשהו הבא לייחדו ולהבדילו מאחרים.   הנושא עלה אצלנו בעקבות הצעת "חוק העמותות", הנהנות מסיוע כספי של מדינות זרות, ושעל אנשיהן הבאים לשתדלנות בכנסת הוטל לענוד תג מיוחד שיציין זאת. אומנם ענידת התג הורדה מהצעת החוק, אך רוחה ממשיכה לרדוף את השיח הציבורי שלנו. כל אימת שמישהו רוצה להמחיש עד כמה  המדינה שלנו התדרדרה עד כדי פאשיזם, רחמנא ליצלן, הוא מנופף בתג הסימון תוך השוואתו לטלאי הצהוב שהנאצים הכריחו את היהודים לענוד על בגדיהם.

הטלאי הצהוב נקשר אצלנו מיידית לנאצים, באופן הכי טבעי, כי זהו  הזיכרון ההיסטורי  הטרי הטבוע בתודעה שלנו כיהודים. אבל, מה מקורו, היכן הוא נולד?

הוא נולד באסלאם, בתחילת המאה התשיעית, על פי צו של אחד מהחליפים. באסלאם לא היתה רדיפה ודיכוי שיטתי של היהודים כמו אצל הנוצרים, ולא היתה שם שנאה  ליהודים כמו אצל הנוצרים, אבל היתה גם היתה שם אפלייה רצופה, מעוגנת בחוק ובנוהל, והיה שם יחס של בוז ליהודי.

הטלאי הצהוב היה רק אחד מהסימנים שנועדו לייחד את היהודי ולהשפילו. הייחוד הידוע ביותר הוא מס הגולגולת שהיהודי והנוצרי היו צריכים לשלם, כמו גם איסור נשיאת נשק ואיסור רכיבה על סוס. אבל, כמה יודעים שליהודי אסור היה לרכב על חמור בפישוק רגליים, אלא  עם שתי הרגלים לצד החמור, כמנהג הנשים?

ואם בנשים עסקינן ובסימולן, אזיי אסור היה לאישה היהודית להופיע בפומבי עם בגדי פאר ותכשיטים. ולא רק זאת, סימול ההשפלה הגדול ביותר שלה היה שהיא חויבה לצאת החוצה בפנים גלויות, להבדיל מהמוסלמית שחויבה ברעלה.

כמובן שעולה השאלה כיצד יבודל יהודי ההולך לבית המרחץ הציבורי, והלא גם המוסלמים נימולים? התשובה: יהודי בבית מרחץ היה צריך לענוד שרוכים על צווארו!

תקצר היריעה מלפרט את מכלול הסימנים  שייחדו את היהודים בחברה המוסלמית במדינות השונות ובזמנים השונים.  

הסימון של היהודים הגיע לעולם הנוצרי בעקבות מסעי הצלב, כאשר ב-1215הוציא האפיפיור צו המורה למדינות הנוצריות לציין את היהודים בסימן היכר, כפי שיבחרו. האם פלא הוא שהראשונים לאמץ את הטלאי הצהוב היו מלכי צרפת, שדרך אגב גם היו הראשונים לסמן מוצרים יהודיים?

ועכשיו מההיסטוריה של סימון יהודים, להיסטוריה של זמננו, בעניין סימון שתדלנים. ובכן, בתקנה  של מדינת קנזס שבארה"ב נאמר כך לגבי  סימון שתדלנים (לוביסטים) הבאים לבניין הפרלמנט של המדינה, שמשכנו בעיר טופיקה:

"מזכיר המדינה יספק תגי שם מתאימים בשני צבעים, כאשר גודל התג לא יקטן מ-2x3 אינצ'ים. התג יוצמד על  הבגד עם אותיות בגודל מתאים, כך שיהיה אפשר לקרוא את הכתוב עליו במרחק של 3 רגל (קצת פחות מ-3 מטרים). הכתוב יכלול את שם הלוביסט, שמות האנשים המממנים או הממנים את הלוביסט, ואת השנה. מזכיר המדינה יעניק  תג לכל אדם שנרשם (כלוביסט) על פי תקנות מדינת קנזס מיספר... התג הזה יוצמד ללוביסט כאשר הוא בא לבניין הפרלמנט לצורך שתדלנות."

אני מודה שלא בדקתי האם אחד משני הצבעים הוא במקרה גם צהוב. מה שברור הוא שאיש במשרד החוץ האמריקאי לא יעלה על דל מחשבתו להאשים את מדינת קנזס בפגיעה בדמוקרטיה.

* * *

אורי הייטנר

1. גיבור התקומה

בערב ל"ג בעומר הקרוב ימלאו 75 שנים להקמת הפלמ"ח. אי אפשר לתאר את הציונות בלי הפלמ"ח; את המאבק בבריטים, את ההעפלה וכמובן את הניצחון במלחמת השחרור. ואי אפשר להבין את הפלמ"ח בהתעלם מהבחירה להכריז על הקמתו בל"ג בעומר. ואי אפשר להבין את המהפכה הציונית בהתעלם מהמקום המרכזי של אתוס הגבורה של מרד בר כוכבא בהוויה הציונית.

ב"מבחן התוצאה" הקר, בטבלאות אקסל חסרות רוח ונשמה של "רווח והפסד", מרד בר כוכבא היה כישלון חרוץ. אמנם בר כוכבא הצליח לסחוף אחריו את העם ולארגן אותו למרד, שבראשיתו הביא לניצחון על האימפריה הרומית האדירה ולעצמאות יהודית, שנמשכה שלוש שנים, אך לאחר שהאימפריה גייסה את כוחותיה מארצות אירופה והמזרח, היא דיכאה את המרד באכזריות, בהשמדה המונית ובמכה קשה לעם היהודי בארץ ישראל, שהאיצה והרחיבה את יציאתו לגלות. אולם "מבחן התוצאה" הזה, אולי תואם את "האמת הארכיאולוגית", על פי הגדרות אחד העם, אך זו גישה מצומצמת וצרה בפרספקטיבה רחבה של "האמת ההיסטורית".

נס קיומו של העם היהודי, היחיד מעמי קדם, בתנאי השעבוד, הגלות והפיזור הבלתי אפשריים, הוא תופעה כמעט בלתי נתפסת, ואי אפשר להסביר אותה בממד מצומצם אחד. לטעמי, בפרספקטיבה היסטורית רחבה, ניתן להסבירה באחדות של ניגודים היסטוריים, המשלימים אלה את אלה. לכאורה, אין ניגוד גדול יותר בין מה שמייצג רבן יוחנן בן זכאי למה שמייצג בר כוכבא. אך עורמת ההיסטוריה, היא שהשילוב בין הניגודים הוא שקיים את העם היהודי.

ריב"ז העניק ליהדות את הגמישות והסתגלנות, בכך שהנהיג יחד עם חכמי יבנה בדורו וממשיכיהם בדורות הבאים את הרפורמה הגדולה ביותר בתולדות היהדות – יצירת יהדות פוסט מקדשית, היודעת להתקיים ולשגשג גם ללא עצמאות מדינית, ללא ישיבה בפועל בארץ ישראל, ללא בית המקדש ועבודת הקורבנות וללא המצוות התלויות בארץ. זו יהדות שהיטיבה להסתגל למהמורות ההיסטוריה, לתועפות השנאה והרדיפות ולשמר את העם היהודי, את דתו ותרבותו, כאשר ארץ ישראל היא מחוז חפץ, כמיהה וגעגוע בציפייה לגאולה ניסית. היהדות הרבנית השתדלה להדחיק את רוח הלאומיות ואת הגיבורים הלאומיים כמו המקבים, הקנאים ובר כוכבא, והציגה את הלאומיות האקטיבית כהפרת שלוש השבועות – לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים ולא לדחוק את הקץ.

השואה היתה סופה של היהדות הגלותית. אלמלא התחייה הציונית, שקדמה לשואה, לא היתה לעם היהודי תקומה מן החורבן הזה. התחייה הציונית לא היתה מתרחשת אלמלא נזרעו בעם היהודי וביהדות זרעי ההתרסה, התגר והאקטיביזם הלאומי, שאיתגרו את הגעגוע הפאסיבי לאורך הדורות, רחשו ופעפעו בתת התודעה היהודית. הזרעים הללו הביאו גם לאסונות, כמו השבתאות, אך בלעדי הרוח הזו, הגם שהודחקה, ספק רב אם העם היהודי היה מתקיים לאורך הדורות. ובזכות הרוח הזו, ובהשפעת הלאומיות המודרנית באירופה, עלתה הציונות, התנועה הלאומית של העם היהודי, שאפשרה את המשך קיומו גם במאה ה-20, במאה ה-21 ולעתיד לבוא, בשיבת ציון וקוממיות לאומית במדינת ישראל הריבונית.

בר כוכבא הוא אחד הסמלים המרכזיים של רוח האקטיביזם הלאומי, שחוללה את הציונות, ובזכותה העם היהודי שב למולדתו, החייה את שפתו והקים את מדינת ישראל.

מרד בר כוכבא, כמו גם מרד המקבים והמרד הגדול, היו סמליהם של כל הזרמים בציונות – הציונות הסוציאליסטית, הרוויזיוניסטית, האזרחית והדתית. הניסיון בשלושים-ארבעים השנים האחרונות לקעקע את אתוס בר כוכבא ולהציג אותו כמטורף שהמיט אסון על עם ישראל, נובע בעיקרו מנסיגה מהאתוס הציוני ורצון לקעקע את סמליו.

במוזיאון ארץ ישראל מוצגת בימים אלה התערוכה "בר כוכבא". התערוכה נפתחת בסיפור ההיסטורי של המרד ומציגה ממצאים ארכיאולוגיים מהתקופה. עיקרה של התערוכה, הוא מקומו של בר כוכבא באתוס הציוני – בספרות, באמנות, בחינוך, באגודות הספורט, בתנועות הנוער (מבית"ר ו"בני עקיבא" ועד "השומר הצעיר") ובממלכתיות; מהאגדה על בר כוכבא והאריה, שחוברה באמצע המאה ה-19 ועד טקס הקבורה הממלכתי (והפאתטי משהו) של "עצמות לוחמי בר כוכבא" ב-1982, שבועיים לפני פרוץ מלחמת הלבנון הראשונה.

התערוכה מסתיימת בפולמוס על מיתוס הגבורה של בר כוכבא. המחלוקת מוצגת בהקרנת דיון טלוויזיוני בהנחיית אלעזר שטורם, בין הרב אורי שרקי להיסטוריון פרופ' קרלו שטרנגר, (ולמעשה לעימות בין שטורם ושטרנגר לשרקי).

התערוכה מיטיבה להציג את מקומו של בר כוכבא בסיפור הציוני ובתרבות הציונית, תוך שהיא ממחישה זאת במוצגים יפים ומרגשים. לזכותה של התערוכה יש לציין, שהיא אינה נוקטת עמדה, אלא מספקת כלים לקהל למחשבה ולגיבוש דעה.

עם זאת, יש בתערוכה מיספר כשלים. העיקרי הוא בסרט הטלוויזיה, שהווליום שלו נמוך מאוד וקשה מאד לשמוע אותו על רקע האקוסטיקה הגרועה של אולם התצוגה כולו. מתחת לדגל של קן "השומר הצעיר" בנתניה מל"ג בעומד תשכ"ה, נכתב "אמצע שנות החמישים" אף שהשנה היא 1965. בסרטון על המכביה הראשונה, שנקבעה לציון 1,800 שנה למרד בר כוכבא, נאמר שהשתתפו במכביה 930 ספורטאים, ובטקסט הכתוב על המכביה, הצמוד למסך, נכתב שהשתתפו בה 5,000 ספורטאים. חסרה התייחסות לאתוס הגבורה של בר כוכבא במחתרות ובצה"ל ובהצגת פולמוס בר כוכבא נפקד מקומו של פרופ' יהושפט הרכבי, שעורר את הפולמוס הזה בראשית שנות ה-80.

אסיים בדברים שאמר חתן פרס ישראל, הארכיאולוג יגאל ידין, חוקר מרד בר כוכבא והרמטכ"ל השני של צה"ל, בשנת 1983, בשיאו של פולמוס בר כוכבא שחולל הרכבי.

"...על סמך הערכת המצב שלנו... החליטו להכריז על הקמת מדינת ישראל! הרי החלטה זו יכלה להביא גם להרס. וההרס יכול היה להיות גדול מההרס של מרד בר-כוכבא, הרס טוטאלי. כי שנאת היהודים מצד ערביי הארץ, באותם הימים, כשהמופתי הירושלמי עמד בראשם, שנאתם היתה כל-כך גדולה, שמלחמתנו, לו נגמרה במפלה, ואולי גם בשחיטה פיזית – היתה נהפכת להשמדה מוחלטת! אלא מה? איך אומרים באנגלית: אין לך דבר המצליח יותר מן ההצלחה – ולכן, ההכרזה על הקמת מדינת ישראל מפי בן-גוריון, שעמד בראש הממשלה הזמנית, תירשם בהיסטוריה העברית כאחד האקטים הגדולים של עמנו, ובצדק; ובן-גוריון – כגיבור שלמעשה הושיע את ישראל בשיקול-דעתו הנכון.

"מי שטוען, כטענתו של הרכבי, שיש לשקול כל מעשה העזה ב"חשיבה ריאליסטית" כהגדרתו, היה צריך להצביע בתש"ח נגד הקמת מדינה יהודית. שכן, כל הטיעונים נגד קריאת התיגר של 600 אלף יהודי ארץ-ישראל, היו אז חסרי הגיון.

"...ואשר לערך הגבורה וההקרבה למען האידיאל בו מאמינים בני העם היהודי – גם בנושא זה אין לי ספק, כי יש להמשיך ולחנך עליו. כי עמנו לא יוכל להתקיים כעם אם יפסיק להאמין במשהו שהוא הייחוד שלו – ועל כך יהיו בני העם מוכנים לתת את נפשם."

2. צרור הערות 5.3.16

* תודעה ציונית – החלטתו של הרמטכ"ל להוציא את נושא החינוך לתודעה היהודית בצה"ל מידי הרבנות הראשית היא החלטה חשובה מאוד, המעידה על כך שהוא מבין את החשיבות האדירה של התודעה היהודית, ואינו יכול להשאירה באחריות פלג דתי, שייעודו הוא מתן שירותי דת בצה"ל.

התודעה היהודית הנה התודעה הלאומית שלנו, שיש לה מרכיב דתי משמעותי, אך היא הרבה יותר מקיפה וגדולה מתודעה דתית. התודעה היהודית היא התודעה על אודות היהדות על כל גווניה וביטוייה, העתיקים והמודרניים, הדתיים והחילונים, הציוניים והאוניברסליים. הגישה על פיה זה לא באמת מעניין את צה"ל כצבא העם הממלכתי ולכן נשאיר את התודעה היהודית לרבנים, כי זה "שלהם", הייתה ממש מעילה בייעודו וייחודו של צה"ל, ואייזנקוט ראוי לברכה על צעדו.

בשום פנים ואופן אין להדיר את היהדות הדתית האורתודוכסית, על רבניה, מתחום התודעה היהודית בצה"ל, אלא שיש לראות בהם שותפים, לצד גורמים המבטאים השקפות, גישות וזרמים אחרים. אגב, גם היום לא רק הרבנות עוסקת בכך – למשל, מכון "שיטים" הקיבוצי עורך סדרות חינוך יהודי בגישה פתוחה, מתקדמת ופלורליסטית, אך עיקר החינוך היהודי נעשה בידי הרבנות וזאת היתה טעות.

שגיאתו של אייזנקוט, היתה העברת הנושא לידי אכ"א ולא לאחריות קצין חינוך ראשי. אני מקווה שהוא יתקן זאת.

* מלחמה קרה – הפרלמנט המצרי הדיח חבר פרלמנט כיוון שנועד עם שגריר ישראל. קודם לכן הוכה חבר הפרלמנט בנעל בידי עמיתו, שהפך לגיבור לאומי.

כך נראה השלום, אחרי 37 שנים.

למען השלום הזה ישראל נסוגה מכל סיני, עקרה והחריבה את כל יישוביה שם, גירשה את כל אזרחיה.

כאשר נחתם השלום, היתה אופוריה גדולה. נחתמו עשרות הסכמי נורמליזציה. היה ברור שאנו הולכים לקראת יחסי שכנות כמו בין ארה"ב לקנדה. היתה מחלוקת האם המחיר כדאי, אך היה ברור מה התמורה.

יחד עם סאדאת, נרצח השלום. את סאדאת רצח הג'יהאד האסלאמי. את השלום רצח חוסני מובארק.

הביטוי "שלום קר" לתיאור היחסים בין ישראל למצרים הוא ביטוי מכובס למלחמה קרה.

* מקדמת שוויון – הממשלה הנוכחית מקדמת יותר מכל ממשלה אחרת מאז קום המדינה את השוויון והשילוב של ערביי ישראל. המדיניות הזו באה לידי ביטוי בתוכנית האב לקידום האוכלוסייה הערבית בסך של 15 מיליארד שקלים, במינוי ניצב מוסלמי ראשון במשטרה ובמבצע לגיוס שוטרים מוסלמים למלחמה בפשיעה במגזר הערבי, בקידום פתרון מוסכם של פשרה לסוגיית הבנייה הבלתי חוקית ובבחירות ביישובי הפזורה הבדואית.

המלעיזים ימשיכו להתעלם מכל אלה ולהיטפל לדברי ראש הממשלה בבחירות על "הנוהרים לקלפיות". היו אלא דברים מכוערים ונפסדים, אינם יאים לראש ממשלה, אבל בסופו של דבר נבחנת הממשלה בהחלטותיה ומעשיה, ולא באמירה ביום הבחירות.

* עונש חינוכי – הצעת חוק: מי שיטען שהמדינה פאשיסטית – ייגזר עליו לחיות חצי שנה תחת משטר פאשיסטי. תרופה נגד הבורות, השקרנות והרשעות.

* ממשלה לאומית?! – עמית סגל בערוץ 2 ויוסי ורטר ב"הארץ" דיווחו בימים האחרונים על התארגנות של בכירי "מרכז-ימין" להפלת נתניהו. איני יודע עד כמה הדיווחים הללו רציניים. אני יודע, שטיבם של החיים הפוליטיים הוא שתמיד הם רוחשים התארגנויות כאלו, שלרוב אינן אלא משאלות לב, ולעתים רחוקות יותר יש בהן גם בשר. בשנה שעברה, בגחמה תמוהה וחסרת פשר, נתניהו טלטל את מדינת ישראל למערכת בחירות מיותרת, יקרה, מזיקה ומפצלת על הרבה פחות מזה. וכך, במקום הממשלה הקודמת, בעלת ההרכב המאוזן, שקידמה כמה נושאים חשובים, הוא הקים ממשלת ימין צרה, או כהגדרתו של נתניהו, "ממשלה לאומית".

לאומית?! ממשלה ששר הדתות שלה עושה כל שלאל ידו כדי לסכל את פשרת הכותל, ומצהיר שלא תינתן דריסת רגל בישראל לרוב העם היהודי (הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי) היא לאומית?! על נתניהו להבהיר לשר החצוף, שישראל היא מדינה ציונית, וגישתו האנטי ציונית, האנטי לאומית, מנוגדת לדרכה של הממשלה ואם ברצונו לכהן בה, עליו לשנות את דרכו לאלתר.

האם נתניהו ינהג כך?

* הסיוט הקטן והסיוט הגדול – המפלגה הדמוקרטית באופוריה. צמרת המפלגה הרפובליקאית בפאניקה. ככל שטרמפ צועד לניצחון בבחירות המקדימות, נסלל ניצחונה המוחץ של הילארי קלינטון, או אולי סנדרס (סיכוי קטן). לעומת זאת, הפאניקה של צמרת המפלגה הרפובליקאית כפולה לנוכח תסריט הבלהות הזה – הסיוט של תבוסתם בבחירות הוא עוד הרע במיעוטו לעומת הסיוט של ניצחון בבחירות.

* סאטירה לגיטימית – אפשר לאהוב את המערכון הסאטירי של אראל סג"ל שירד על סתיו שפיר ואפשר לא לאהוב אותו. אני, למשל, לא התלהבתי מרמתו. אבל... הטרדה מינית?! תלונה למשטרה?! התחרפנו? זה קטע סאטירי לגיטימי לא פחות ממערכוני "ארץ נהדרת" ו"היהודים באים". מותר וראוי לבקר אותו, אבל הניסיון הנואל לסתימת פיות אינו הולם חברה דמוקרטית פתוחה.

* ביד הלשון: לא דובים ולא יער – תיאטרון מדיטק חולון העלה הצגת ילדים – עיבוד ל"זהבה ושלושת הדובים", ששמה "לא דובים ולא יער".

מקור הביטוי הוא הסיפור המקראי המזעזע על אלישע, איש האלוהים, שקבוצת ילדים מבית אל לעגו לו על היותו קרח, והוא זימן "שתיים דובים" שטבחו בהם וטרפו למוות 42 ילדים.

בדיון על הסיפור הזה במסכת סוטה בתלמוד, אחד האמוראים סבור שלא היו באותו אזור לא דובים ולא יער, ונעשה נס בתוך נס על ידי אלישע: הוא הצמיח שם בשנייה אחת יער ובו דובים שפגעו בילדים שלעגו לו. מהמדרש הזה נכנס הביטוי לשפתנו.

בשירו הפארודי של אריק איינשטיין "הבלדה על זומטי ולבטי", מסופר על זומטי ולבטי שהלכו לים, זומטי טבע ולבטי נשאר. ושם מופיע המשפט: "אך לא דגים ולא 'יעם', לא גלים ולא זומטי."

ורפול נהג לומר: "לא דובים ולא זבובים" (וזה נשמע יותר כמו "לא דוביבּ ולא זבוביבּ").

* * *

I watched this clip for 21 minutes before I realized it is only two seconds long... You’ve been warned.

http://49.media.tumblr.com/78b0ea895b9632dd2e58583c7846bb6e/tumblr_nzjcnbVOpm1uiiafgo1_400.gif

* * *

אני חולם על נערה לא מגולחת

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אני חולם על נערה לא מגולחת

של ארץ-ישראל היפה והנשכחת

של אהבות נעורינו שחלפו לבלי שוב –

עם זרי שיער טרי צומחים לה בבתי-השחי

שריח טוב להם, ריח נשיות, ריח של ערווה

נקי ונעורים, ריח חקלאי של חלוצה, קיבוץ,

לפני קציר, של חציר חדש לטמון אפך

בתוך בתי-שחייה הזקנקניים, שיער שחור

שיער צהוב, גם ג'ינג'י (רק שלא יסריח),

שיער חלק, שיער מתולתל, כל מה

שאפשר להריח, לנשק, לגרום לה

להרטיב וגם לגמור רק מלנשוף לה

שם מתחת לזרועה הצעירה, החלקה,

לדגדג אותה עד שתצחק, לנבור בה

כמו כלב שבדשא מזורר וגם נושם הוא בכבדות,

לפחות לי תני סיבוב על מה שלךְ צומח

בטרם תגלחי, מה, גם את ערוותך?

קוּס-אֶמַכּ! איכזבת אותי,

רק זונות ושחקניות של פורנו

ערוותיהן גלוח תגלחנה

ואני גן נעול רק על שיער טבעי

גם אם היה צומח לך בתחת...

כי חולם, חולם אני, על נערה לא מגולחת

פורסם לראשונה בגיליון 252 מיום 14.6.07

* * *

יוסי אחימאיר

יצחק  שמיר – תרומתו לביסוס המדינה

מאה שנה לאחר הולדתו וכמעט ארבע שנים לאחר פטירתו – דומה כי ישנה עדנה ליצחק שמיר ז"ל והערכה מחודשת, מחמיאה יותר, לפועלו ולמורשתו.

במרכז בגין בירושלים הושקה לפני שבוע תערוכה מרהיבה ומושקעת – "בעט ברזל, בציפורן שמיר" – של צילומים וקטעי הגות שלו, אף נערכה עצרת השקה רבת-משתתפים במעמד נשיא המדינה וראש הממשלה – שניהם מתנועתו, הליכוד, כמוהם כיו"ר הכנסת.

נכון, עדיין עיריית תל-אביב וערים אחרות טרם הואילו לקרוא רחובות על שמו של ראש הממשלה השביעי, אמנם טרם הוקם ארכיון מיוחד לאיש ולפועלו, אבל דומה כי יותר ויותר הוא זוכה להערכה שונה מכפי שזכה לה בחייו. יותר ויותר אני שומע נימת געגוע שעולה למנהיגותו של יצחק שמיר, שאם לסכמה במילים ספורות – משמעה: קור-רוח, עמידה בלחצים, דבקות בעקרונות, צניעות בהליכות.

ועם זאת, עדיין אין מוטמעת בתודעת הציבור שורת ההישגים שהיו נחלת ישראל בשש וחצי שנות מנהיגותו כראש הממשלה:

העלייה הגדולה מבריה"מ ומאתיופיה. כינון וחידוש יחסים דיפלומטיים עם כשלושים מדינות ובהן סין והודו. מאמצים לבדוק נכונות הערבים לקבל שלום תמורת שלום – ששיאם בוועידת מדריד. הקמת עשרות יישובים בגליל ובנגב, ביהודה ובשומרון. מלחמת חורמה בטרור והבאת אש"ף עם ערפאת בראשו לשפל המדרגה. ניהול מבוקר ומאופק של מלחמת המפרץ וירי הטילים העיראקיים לעבר ישראל. טיפוח ערך האחדות הלאומית. הבאת הכלכלה לשיעורי צמיחה של כשישה אחוזים, ועוד.

יצחק שמיר, "בוגר" לח"י והמוסד, היה בראש וראשונה מדינאי, ופחות פוליטיקאי. לתפקידים שמילא מאז נכנס לחיים הפוליטיים – נבחר, אך לא בדיוק התמודד עליהם: יו"ר הכנסת אחרי מהפך מאי 1977, שר החוץ בממשלת מנחם בגין, ולבסוף ראש הממשלה עם התפטרותו של בגין.

בכל תפקידיו שם לו למטרה – לחזק את ישראל, לבצר את מעמדה וביטחונה, להביא עלייה גדולה ארצה, ולבסס את זכות ההתיישבות היהודית ברחבי ארץ-ישראל.

הוא ידע היטב לתמרן בין טקטיקה לאסטרטגיה, בין אמונות-יסוד לאילוצי-השעה, כאשר דברים שראה משם, ראה גם ראה – מכאן.

גם כששקל בכובד ראש ומנע מכת נגד ישראלית על עיראק במלחמת המפרץ, או כשהלך לוועידת השלום במדריד, או כשנמנע מלהקים בעיתוי כזה או אחר התנחלויות חדשות – הוא עשה כן מתוך פרגמטיזם מדיני, אך בלי שוויתר כהוא-זה על עקרונותיו.

ללא ספק נאומו של ראש הממשלה שמיר בוועידת מדריד הוא מן המסמכים הדיפלומטיים החשובים ביותר בתולדות ישראל, נאום שראוי שיילמד ויישנן על-ידי כל סטודנט למדע המדינה וכל מי ששואף לקחת חלק בהנהגת המדינה לעתיד.

יש בנאום המכונן הזה גם הבעת שאיפתה הכנה של ישראל לשלום אמת, שבו לא רק הצד הישראלי עושה ויתורים, וגם הצגת זכותו של העם היהודי למולדתו, לארץ ישראל, באופן הישיר ביותר. זו ארץ-ישראל  ששטחה בטל במאות אלפי הקמ"רים שעליהם רובצות למעלה מעשרים מדינות ערביות-מוסלמיות.

בכך היה שמיר תלמידו המובהק של המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי. ממנו, כמו גם ממנחם בגין – אימץ את רעיון האוטונומיה, שלמעשה מיושם היום הלכה למעשה ביו"ש, אלא שהטרור הערבי-פלשתיני לדאבוננו – נמשך...

מול לחץ שמפעילים עליך, לא רק שאינך נלחץ, אלא שאתה מפעיל לחץ נגדי... על מי אם לא על יצחק שמיר נאמרים הדברים? אף זוהי מורשת שנחל ממורו ורבו ראש בית"ר ואותה יישם הלכה למעשה בשנות הנהגתו את המדינה.

ככל שהציבור יכיר יותר, בלי דעות קדומות, בלי זלזול, את האמת על שמיר – כן יידע להעריך נכונה את תרומתו לביסוסו של עם ישראל בארץ-ישראל, ולהבטחת עתידו בה, ולהוקיר לו על כך תודה.

* * *

ליובל ה-60 של עין-גדי

אהוד בן עזר

התינוק הראשון של עין-גדי עובר בסדום

 והריקוד האחרון של קארל

מתוך הרומאן "אנשי סדום", 1968.

[במציאות – זו היתה תינוקת ראשונה, עינת, בתם של אורה ויונתן זמיר, והסצינה של הריקוד התרחשה בחדר האוכל הישן של ההיאחזות בעין-גדי ולא בסככה של האכסניה בסדום. הגרמני מעניק הצעיף, קארל – הוא הטייס הנאצי-לשעבר אוסקר איידה שלימים עלה לישראל, התגייר ונקרא שמו אשר אדר. הוא כבר לא בחיים].

הקומנדקאר של עין-גדי עקף את האוטובוס ונסע לפניו במהירות ובאורות מסנוורים, חג כשיכור על-פני דרך-המלח הכבושה והלחה, עד שעצר בחריקה והחליק בתנופה אל פתח הסככה ממש. מעוצמת העצירה הסתובבה המכונית בתפנית של כתשעים מעלות, וקולות-צווחה נשיים של התרגשות ושמחה בקעו מתוך חלקה האחורי, המכוסה בבד ברזנט חום. הנהג התניע אותה שוב, נסע לאחור בעקלתון, והחנה אותה במקביל למעקה הסככה.

הקרקע היתה היגרוסקופּית. בשעות היום יִבּשה אותה השמש הלוהטת, אך עם רדת הערב ספגה לחות והפכה לבוץ חלקלק כמשְׁחה, ממש כבימי החורף, עת שוקעות מכוניות בטיט, והגלגלים סובבים לשווא ומתחפרים במקומם, או נלכדים בחריצים שחרצו צמיגים בדרך. בלילה נעשו דרכי אדמת-הלֵס המלוחה, אשר בצלע-ההר, מסוכנות ובוגדניות. נהג בלתי-מנוסה היה עלול לסטות בנקל מן הדרך ואף להתהפך. לא פעם היו הנוסעים מוצאים עצמם, לאחר סיבוב נחפז או עצירה בלתי-זהירה, כשחרטום המכונית הפוך מכּיווּן הנסיעה. אפילו בקיץ היו רואים לעיתים לפנות-בוקר, על רצועת-החוף הצרה, מכוניות הנעות לאיטן ליד צלעותיו הזקופות של ההר – כיוצאות במחול סחרחר, והנהגים מנַווטים בזהירות את ההגה ימינה ושמאלה כדי לייצבן בכיוון אחד, כנוהגים בספינה.

לוע מקלע אֶם-גֶה על חצובת-צינור, המחוברת לכנף הקדמית של הקומנדקאר , הזדקר לעבר שמיים שטופי אור ירח. המקרֵן, כצינור נקוב של מכונת-בצק, עטה שכבת-אבק עבה. שרשרת הכדורים השתלשלה כלפי מטה. שני נוסעים ישבו על הכנפיים הקדמיות, מחזיקים במסגרת השמשה, סמוך לנהג. סבך של ידיים ורגליים התפתל מעבר לדופן האחורי, כעומד להשתפך החוצה. עם העצירה התחילו הכול קופצים החוצה ברעש, בחורים ובחורות, חמישה, עשרה, חמישה-עשר... כאילו אין למכונית קרקעית והם נולדים ויוצאים אל תוכה מבטן האדמה, והחוצה. קשה היה להבין כיצד הצליחו כולם להיכנס. ולא עוד אלא שהקומנדקאר היה עמוס שקי לחם, פחים של חלווה וזיתים, ארגזים, וחבִיוֹנת כחולה של שמן. רק לאחר שעצר במקביל לסככה, ראו יושביה את העוֹקֵב המחובר אליו מאחור – קרונית דו-אופנית נגררת, גדושה ארגזי ירקות ושקים של תפוחי-אדמה. הנהג יצא ממקומו, אחוריו בולטים, צעד בהילוך מרושל, עצר בעמידה אלכסונית, ירכו האחת מורמת מחברתה, בידו עיתון-ערב, וקולו צרוד, עצל ומתנגן.

"צאו כבר, נבלות," אמר בהומור אדיש.

"הנֵה המזכיר!" קם קארל, מאושר.

גל של התעוררות עבר את התיירים העייפים כאשר שמעו שהקומנדקאר הגיע מבאר-שבע. הם היו בטוחים כי הדרך נפתחה. נעמי ויידמר שלחה את בעלה הגוץ להביא את חפציהם.

נתן שאל את הנהג אם אכן הדרך נפתחה.

קולו של הנהג חירחר כמנוע ישן. "לא! תצטרכו לחכות עד לבוקר!"

"ואיך הגעתם?"

"בשבילנו זאת לא בעייה. חשבת שנחכה שם כל הלילה? מה אנחנו, רכבת? עוקפים, נדחקים, לוקחים קצת אומץ ועוברים. אבל אני אומר לך – אוטובוס לא יעבור שם. לא. בשום אופן לא. ואני אומר לך שהטרקטור הזה מתגרד שם בדרך כמו  – – – ואם המוכשרים האלה יצליחו לפתוח אותה עד הבוקר אז אני לוֹבֶּנְגוּלוּ מלך זוּלוּ!"

"הֵי! שמע, אתם לא בסדר!" עצר פסח את מזכיר הקיבוץ בדרכו אל הדלפק לשתות מיץ.

"מה קרה, פסח'קֶה?" צחק המזכיר ביובש. הוא היה בעל קומה ממוצעת, שערו שחור, קצר ומתולתל, עיניו מלוכסנות כמעט כעיני סיני וברק של פחם יוקד בהן, ערמומי ונחוש-החלטה. הוא טפח על שכמו של פסח, הקשיש ממנו בשנים רבות – במחווה של אפוטרופסות וביטול. "מה קרה, פסח'קה? גנבו לך צריף? הספינות שלך טבעו בים?" ותוך כדי דיבור זרק הצידה: "הַי, צביקה!" ואותת לצבי לשלום, רמז בקריצת-עין לעבר הגרמני, ושאל: "אז מה, הסבון הזה עוד נמצא כאן? חשבתי שכבר הסתלק!"

"תודה רבה!" השיב לו קארל בעברית, ופניו אורו. הוא קם בשמחה תמימה והושיט ידו למזכיר, ופניו כילד שקראו בשמו לאחר שעשה מעשה טוב.

"אתם לא בסדר!" התעקש פסח ופניו האדימו, "זה פשע להעמיס כל-כך הרבה אנשים על מכונית אחת. תראו שעוד יקרה לכם אסון ותתחרטו!"

"עזוב שטויות, זֵייט נִיט אוּמְרוּהִיק, פֵּיסח, אַל תתרגש, פאר ווֹס בְּרענְט דוּ? מה אתה מפחד?" דיבר המזכיר אידיש עילגת של "צברים" וחיבק את שכמו של פסח בחיוך סלחני. לכבוד שׂיבתו של פסח היה מדבר אליו לעיתים אידיש כמו שמדברים אל הפראים בשפתם. ופתאום אמר בקשיחות, כאיש-עסקים: "ומה רצית, שנשאיר בבאר-שבע את מחנה-העבודה? ומי יעבוד?"

"אתם לא בסדר! עגבניות חשובות לכם יותר מבני-אדם."

אחרון ירד בקפיצה מעל הדופן האחורי של המכונית בחור צנום, שערו מתולתל פרא, מרכיב משקפיים במסגרת-כסף דקה ועגולה, מכנסיו הקצרים מופשלים כלפי מעלה בקיפולים רבים ככל האפשר, חולצתו הקצרה פרומה, אין תחתיה גופייה, ושוליה כרוכים לו בגובה טבורו בקשר הדוק שקצותיו בולטים כאוזני ארנבת. שוקיו הבריקו בצבע-ברונזה שזוף, כפות-רגליו היו יחפות, גדולות כמטאטא, שפמו נמשך מאוזן אל אוזן, ושערוֹ הצהבהב-חום דהוי מן השמש ומזדקר פֶּרע לצדדים. כל-כולו ניראה צירוף מוזר של בדווי שכפוֹת-רגליו מסוקסות מרוב הליכת יחף – ופני אינטליגנט רוסי מראשית המאה, שעזב את האוניברסיטה ונהיה למהפכן. הוא תלש את עיתון-הערב מידי הנהג והרג בו במכה אחת שני זבובים על ירכו. הנערים והנערות ממחנה-העבודה סבבו אותו בהערצה, ושתוּ בצמא את סיפוריו על עלילותיו בעין-גדי ועל מסעותיו במידבר-יהודה. כל פעם שמישהו היה מנסה להעיר משהו, היה הממושקף מעין-גדי מפסיק אותו מיד ב"עזוב, מה אתה יודע?" ומיד פותח בסיפור חדש, מוזר ומופלא מקודמו. כאשר ראה את צבי מיהר אליו, תפס בין אצבע לאגודל את קצה שפמו השחור והתחיל מסבב אותו, "חלש, חלש!" ליגלג, וצבי השתדל להיפטר ממנו מבלי להיראות נלעג.

"האם הוא משורר?" שאל דניאל.

"לא, שם כולם איכרים, זה הצד החזק שלהם," השיב צבי, וכלָא עוד משפט שביקש לומר.

קארל שטח בפני המזכיר את התעודות שלו וכתב-המלצה אחד. עמידתו היתה כנועה, שפלת-רוח, ובציפייה נרגשת.

"איפה נשׂים אותך?" גירגר המזכיר על פיו בהטיית-ראש את שארית המשקה מן הבקבוק, והזמין עוד בקבוק, "אולי על העוֹקֵב?"

"שמע, אל תהיה לי מכניס-אורחים כמו אנשי סדום!" התערב הממושקף, "בן-אדם רוצה לבוא אלינו – תן לו. אני אדאג לו."

"בסדר," אמר המזכיר, "אבל תצטרך לעבוד."

"בהחלט!" הבטיח קארל, "לא חשבתי אחרת."

ושתק. דומה שחזר בו ברגע האחרון מלומר עוד משהו. הוא מיהר לקחת את הרוכּסק ופנה להעמיס אותו על המכונית. הבחור הממושקף, שהיה טוב-לב ונוח להתיידד עם כל אדם חדש, עזר לו לפנות מקום לחפציו על-גבי העוֹקֵב.

"אל תדאג. נדחוף אותך איכשהו פנימה."

קארל היה נרגש, וחזר לומר שלום לידידיו, שהוא עומד עתה להיפרד מהם לצמיתות. לחץ ידיים. בייחוד היה אסיר-תודה לדניאל וללוונטל.

"להתראות!"

באותו רגע נשמעה פעיית התינוק.

מוזרה היתה מכל הקולות שהיה אפשר לשער כי יישמעו בארץ-המלח הצחיחה.

"דניאל!" תפסה שרה בידו, "תביט, תביט!"

ממושבה ליד הנהג ירדה האם הצעירה, שׂערהּ שחור ואסוף לאחור, פניה עגלגלות ועצמות-לחייה בולטות, כפני מדוֹנָה, ובזרועותיה תינוק מחותל. עד לאותה שעה ישבה בחשיכה במושב הקדמי, היניקה את תינוקה וחיתלה אותו. האב הצעיר טרח סביבה, נרגש, בידו חיתולים צחורים להחלפה, בקבוק ושמיכה זעירה.

"יאללה! נוסעים!" הכריז המזכיר ופסע לקראת המכונית.

"לא! לא בא בחשבון!" התפרץ האב הצעיר בחשדנות, כאילו חיכה כל אותה שעה לאיזו התנכלות לזכויות משפחתו הרכה, "צריך לחכות כאן לפחות חצי שעה!"

המזכיר ויתר בקריצה, האחרים צחקו לבדיחתו. לא התכוון כלל לנסוע, רצה רק למתוח. האֵם, נערה רכה ושברירית, הרימה עיניים תוהות ובהן אופל כחלחל ועמוק כַּליְלָה, עיפעפה בריסיה הגדולים, השחורים, וחזרה להתבונן בתינוקה במבט של אהבה ורוך. הבעל פינה לה מקום ליד אחד השולחנות בסככה.

בני-הנוער של מחנה-העבודה הסתובבו, שתו מיץ וסודה, פיטפטו וצחקו. בגדיהם היו סתורים מן הנסיעה הארוכה, ואף-אל-פי-כן ניראו רעננים וקלים כאילו זה עתה צנחו מעולם אחר, ואין למחנק ולחום שליטה עליהם. אחוזים היו רוח של משובה, ומפעם לפעם נסחפו בגלי צחוק, והיה קשה להבחין מפני מה.

"רותי, אַת לא מאמינה?" הושיט הבחור הממושקף מעין-גדי לעומת רותי אחת ממחנה-העבודה את רגלו, שעוֹר כפּה נתקשה מרוב הליכת יחף. "תביטי!" – והוא נהנה בראותו את הבעת הבהלה על פניה למראה הבוהן שעובייה כאצבעו של עוג מלך הבשן. היא לא האמינה לו כאשר סיפר כי עלה על נחש ארסי, צֶפָע עין-גדי! והצפע הכיש אותו, אך כלום לא קרה.

"איך זה יכול להיות?"

פשוט מאוד – הוא ניצב לפניה כחסידה על רגל אחת, והיפנה כלפיה את עקבו העבה כסוליית-נעל – הוא דרך על הנחש, וההוא, מִסְכּן, התעקמה לו שן-הרעל, ונשברה.

"באמת?"

"כן. זה היה באספסת." והוא עזב את רותי השמנמונת ואת חברותיה הצוחקות במבוכה. המזכיר השאיר לו חצי בקבוק מיץ וקרא לו לבוא לשתות. רותי אזרה עוז וקראה אחריו:

"ומה קרה לנחש?"

"מה את חושבת? זחל לרופא-שיניים!" צעק מקצה-הסככה.

"חֵיבְרֶה!" יצא פסח מן המיטבח וחיבק את האב הצעיר, "פּוֹזְדרַווליוּ ס' נוֹבוֹרוֹזְ'דיֶניֶם!" מתוך התרגשות דיבר רוסית ונשק לו, "מדוע לא סיפרתם לי? מזל-טוב! חיברה, הילד הראשון בעין-גדי!"

"אחרי שלושת אלפים שנה!" ליגלג המזכיר, "פסח עוד זוכר את המשפחה של בר-כוכבא."

"ואת אשת לוֹט," הוסיף פסח בלי תרעומת.

"והבנות שלו," אמר הבחור הממושקף, שכבר היה בפינה אחרת של הסככה, אוכל שוקולד ומנגב אצבעותיו בעיתון-ערב.

"חֵיברה, צריכים לעשות משהו! לא? לא צריכים? איך זה עוברים כאן בקוֹנספּירַציה, לא מסַפּרים, לא אומרים שום דבר! ולי לא מגיע גם כן קצת נחת? מחותן בשמחה. תשאלו, תשאלו את פסח על הילדים שגדלו בשכונה בקליה. על דליה. על התינוקות של בית-הערבה. והחלומות שהיו לנו כאן, בסדום, שנוכל לחיות למרות החום והמרחק ולהביא את המשפחות שלנו לגור כאן. ואיך נלחמו על זה עם חברת-האשלג. אבל לא הצליחו. נו, מה מחכים? פרַיילִיך, חֵיברה! פרַייליך! תשירו! על חשבוני שותים היום כולם מיץ, אבל תשירו! ובלי קונספירציות."

"ובירה," אמר המזכיר.

"גם בירה, שייגץ! אבל בתנאי שתרקדו. לא כל יום נולד יורש-עצר!"

"לך, לך להביא," אמר המזכיר.

"תשירו!" אמר הממושקף, "אם לא תשירו לא תקבלו מיץ!" והתחיל מוחא כפיו הגדולות ונוהם בקול עבה ובשמחה מעושה, "עוד לא אכלנו, עוד לא שתינו!"

"לרקוד חֵיברה, לרקוד!" חזר פסח עם הבקבוקים, "חֵיברה צעירים!" פנה אל הנערים והנערות ממחנה-העבודה, "אתם עוד לא התקלקלתם, אלה, עצלים כבר, נעשו קוּלַאקים! – ניראה אתכם."

השולחנות הקרובים לדלפק הוסטו הצידה, ובעוד רגע נשמעה שירה מלווה הלמות-רגליים על-פני רצפת-הבטון החשופה. השמחה סחפה גם את המתמהמהים, והכול הצטרפו למעגל ה"הורה". פסח הניח את הבקבוקים ונכנס למעגל הרוקדים, בין רותי השמנמונת לחברתה חשופת-הירכיים, במכנסי-ההתעמלות הקצרים. הוא הניח את זרועותיו על שכמיהן, והן קיבלו בחיוך סלחני את הסבא העליז. פתאום הִרפה מהן, ניגש וגרר גם את האב הצעיר למעגל.

המזכיר, שעמד מן הצד, מריר ולגלגן מכדי להשתתף במחול, הפטיר: "איזה רגליים, תיראו, תיראו שרירים. לא רע, יהיה מי שיעבוד בסיקול. יגלגלו אבנים."

האב הצעיר רקד נרגש, והתיירים עמדו סביב והתבוננו. הפועלים, אנשי סדום, פינו בריטון את מקומם ליד הדלפק ולקחו איתם גוש-קרח בדלי לפינה מרוחקת של הסככה, לצנן את משקאותיהם. פניו חרושי-הקמטים של פסח האדימו בשעת הריקוד. ובשמחתו כמו הִשִיר מעליו את השנים ואותותיהן. התלהבותו התגברה מרגע לרגע, כחסיד המרקד לפני רבו. "רֵיק! הלב ריק!" צעק באמצע השירה, "יהודים, בשביל מי אנחנו שמחים כאן? והיו עינינו רואות! קצת נחת. חֵיברה! מרץ, ובלי קונספירציה!"

ושוב עזב את המעגל. קווצות שערו הלבן כשלג מדובללות וספוגות-זיעה, חולצתו פרומה ומתנפנפת. הוא משך את מכנסיו כלפי מעלה, וניגש אל האֵם הצעירה: "בואי!"

"פסח! השתגעת?" אמרה, "אי-אפשר להשאיר את התינוק לבד."

"לא בא בחשבון. בואי! יחד עם התינוק!"

"אבל איך? אני לא יכולה."

"אל תפחדי, בואי!" משך אותה.

הוא פינה לה דרך והציב אותה במרכז המעגל המרקד. היא חייכה בביישנות אל הפרצופים המשולהבים שקיפצו סביבה. לא הסתירה את גאוותה, אך לא ידעה כיצד תודֶה להם בלי להיראות מגוחכת. התינוק בזרועותיה היה צרור לבן עטוף בשמיכת-תכלת זעירה.

"דניאל," סגרו אצבעותיה של שרה על אמת-ידו, "אני לא יודעת מה יש לי פתאום," ציפורניה ננעצו בבשרו והוא הניח לה, למרות הכאב, לעשות כרצונה. "כאילו מעולם לא חייתי במקום אחר, אלא תמיד כאן. ככה."

קארל הסתכל במעגל הרוקדים והיה מוקסם ממראה עיניו. צבי הסביר לו מה פשר השמחה, הילד הראשון בעין-גדי, ועיניו זהרו. צבי חש שמשהו מתרכך בקירבּוֹ כלפי הגרמני התמהוני, והצטער על הוויכוח המוזר שפרץ ביניהם לפני שעה קלה. אולי עליו להאשים את עצמו בכך?

לפני ימים אחדים הוא סיפר לגרמני, מתוך תרעומת על ההתלהבות המופרזת שבה עטף הלה כל ישראלי שנקרה על דרכו, כי במבצע סיני 56' נלחמו הצנחנים הישראליים בלי להשאיר אחריהם הרבה שבויים.

"אבל לכם אסור היה לעשות זאת," גימגם הגרמני בבעתה, "לכם. דווקא אתם. מה גדול האשראי שאתם מבזבזים."

אולי שגה כאשר סיפר לו. האם תמיד עליו לפטפט? מצד שני, לעזאזל הצביעות. זו אמת לאמיתה. מזוהמת, כמו העניין של בועז המשותק. כמו הרבה אמיתות. רק תן להם – ויעשו אותך לקדוש ולגיבור, בסיסמאות על "טוהר הנשק", ומשיחיות, ו"עם סגולה" ו"אתה בחרתנו", כמו לוונטל האידיוט, והדומים לו. על אחת כמה וכמה הגרמני. בפניו ודאי שאנחנו לא צריכים לתת דין-וחשבון. אם מעשינו אינם מוצאים חן בעיניו, שייקח במתנה את כל הערבים והפליטים הפלשתינאיים יחד עם נאצר והמופתי ואחמד שׁוּקֵיירי וידחוף אותם לתחת. ניראה איך יסתדר הוא איתם. לעזאזל, גם אתה מאזוכיסט, צבי, מה דוחף אותך להדגיש באוזניו כל הזמן את האכזריות שלנו? תסביך? חַרא תסביך... הייתי רוצה פעם אחת לדבר על הבעייה היהודית, עלינו, בלי להסתבך. אנחנו חיים, ולא אפר של קדושים.

"אתה אדם טוב," חלף הגרמני על-פניו, מחייך באותה השתדלות והכרת-טובה, שהצליחו לצנן את שעת-החסד הקצרה בליבו של צבי, וכבר הצטרף הגרמני למעגל הרוקדים, מתנודד על רגליו הדקות בלי לכופפן בפרקי-הברך. בחדווה מוזרה צלע על שתיהן, ראשו כלפי מעלה, ופניו המנומשים והבהירים סתומים כמסיכה. רזון-בשרו וחיוורונו בלטו מבעד לעור הנמתח על-פני עצמות-לחייו האלכסוניות. יד על כתפו של פסח, יד על כתפו של האב הצעיר, סמוך לפרצופה החייכני של רותי ממחנה-העבודה, בלי לתפוס כלל את קצב הריקוד, וכך נגרר איתם במעגל, נסחף כצרור חסר רוח-חיים, כפות-רגליו הלבנות ניגפות זו בזו ובאחרים. והסנדלים התנ"כיים, הישראליים כל-כך, והרצועות החומות החדשות שלהם. הוא היה שיכור-התלהבות, כל אבריו רחפו וריטטו, חוץ מפניו, שהתאבנו בדבקות מוזרה, כמו בשעת תפילה.

"פ-סח!" קרא בקצב הריקוד הבחור הממושקף כשהוא מקפץ במהירות סביב-סביב במעגל וראשו מתרומם מפעם לפעם אל-על, "איך ר-ק-דנו שם ב-סדום לפ-ני שלו-שים ש-נה..."

"בג-דוד ה-ע-בו-דה!" ענה לו פסח בצעקה, שהדה נשמע חוזר מפתח מערת-המלח הסמוכה, ומיד המשיך: "ד-ויד מלך ישראל, חי, חי, ו-ק-יָ-אַם! דויד מלך ישראל..."

הרי-מואב, הים, הר-סדום מכאן ומכאן, המערה, המזח, ושוב הרי-מואב, הים. מזרח, צפון, מערב, דרום. והירח במרום השמיים, עוד מעט נקודה קטנה ומרוחקת. ועל-פני הים הבריק נוגה מכאיב, לבן כחלב. הקולות מן הסככה נבלעו במרחב הים וההרים. האכסניה דמתה לספינת-שיכורים המפליגה לדרכה, חזיון-שרב בלב מידבר אפל.

 קארל התיר עצמו ממעגל הרוקדים, נכנס פנימה אל המרכז, התנודד וראשו סחרחר מעט, הסיר מעל צווארו את מטפחת-המשי הכחולה שמודפסת עליה פסגת הפוג'יאמה המכוסה שלג והמעוטרת אותיות יפאניות, הגיש אותה לאם הצעירה ואמר בגרמנית:

"אין לי דבר אחר לתת לך, אבל אני מרגיש צורך, להביע לפנייך, למען בנך, הילד הראשון של עין-גדי... החיים הם משפחה... בבקשה, קחי מזכרת צנועה."

ובראותו שאינה מבינה את דבריו, אמר בהדגשה את המילים העבריות המעטות שידע:

"תודה רבה. שלום! תודה."

היא נבוכה ולא ידעה מה לעשות. "תודה רבה," אמרה.

"תודה רבה!" חזר קארל והניח את המטפחת על כתפיה.

"תודה רבה."

הוא היה סקרן לראות את פני התינוק וגהר לעומת הצרור הלבן. האם הצעירה גילתה לו לרגע, בקצת בושה, כחוֹלצת שד, את פני התינוק שבחיקה.

קארל חייך בהודייה ופניו נעווּ כעומד לפרוץ בבכי. היא חששה שלא ישלוט בעצמו, ונבהלה. המטפחת לא היתה נקייה ביותר, אבל אחרי כביסה יהיה אפשר להשתמש בה כמטפחת-ראש נאה.

"ילד יפה," אמר בגרמנית, "צריך להבין. צריך להיות תמים."

"תודה רבה," חייכה אליו שוב בהשתדלות למען יֵדע שהיא מוקירה את מתנתו. "העיקר הכּוונה," אמרה עברית, ופתאום נזכרה שאינו מבין.

היא כיסתה את פני התינוק האדמדמים בשמיכה הזעירה ואימצה אותו אל ליבה. כאשר נעלמו פני התינוק, כבו פניו של קארל, ובאור-החשמל הצהוב היה לוֹבנם המחוספס כפתותי-סיד הנושרים מעל קיר עתיק. המולת המעגל המרקד סגרה עליו והִכתה בו, כאילו הללו אסרו אותו ביניהם להעלותו קורבן. סחרחר צעד לעומתם, ריקד פסיעה אחת, ושתיים, בטקס חגיגי, מצחו הלבן מתנודד בַּסערה. על חזהו החיוור והמגוּלה בלטה בכיעורה צלקת פציעתו הישנה, מבטו חדר אל מֵעבר למעגל, ושם, מבעד לפרצופים המשולהבים והמזיעים והצרחניים שמֵעל לחולצות הדביקות, המקפצים והמתחלפים לנגד פניו כתמונות-קולנוע, ראה את פניהם הצוחקים של שרה וצבי ודניאל. הוא ביקש לגשת אליהם, להסביר. עוד פעם. שלא ילעגו לו. והדרך היתה כה קלה, קרובה. והתינוק. אך מדוע קופץ לעומתו וחוסם את דרכו פרצופו של פסח המרקד בדבקות ושירתו היא צעקה, מדוע נפער הלוע ומתרחב כפתח מערה המאיים לבולעו. כה גבוה מעליו? מפני מתרומם פסח, ופיו המזמר קרוב לשמיים. גבוה, גבוה מעליו. הוא רצה להציץ שוב בפני התינוק. ומשונה, מדוע מתנהל גופו, זה גופו הטוב, הנשמע לו תמיד, בכיוון הפוך, כלפי מטה. וכה שמח היה על שהצליח סוף-סוף לברוח מהם. שלווה מתוקה פשתה באבריו, עכשיו, שהיה למטה, ונעלמו פרצופיהם המשולהבים. והאור. מה עמוקה היתה השלווה. כאילו הוא שוב תינוק – – –

"הגרמני נפל! התעלף!"

"קחו אותו!" צווחה האם הצעירה, ונמלטה ממרכז המעגל המתפרק, ובעלה אחריה, להרגיעה.

"מה הוא עשה לתינוק? מה הוא עשה?" שאל.

"לא-כלום," אמרה. "נתן לי מתנה, ופתאום נפל!" ולאחר רגע הוסיפה, כחוששת מפני עניין סתום ונורא: ""לא הייתי צריכה לתת לו להביט, מי יודע. נכון?"

"שטויות," אמר הבעל הצעיר, "סתם אמונות תפלות. אין דברים כאלה בעולם."

"אבל הוא הביט בו כאילו..."

"מה?"

"אפילו אותך לא ראיתי מביט על הילד במין הערצה כזאת, פראית."

"טיפשונת," נשק אותה על מצחה, "אַת מגזימה."

הרוקדים, מיוזעים ומתנשמים, הצטופפו סביבם. הם היו יחפים. את סנדליהם זרקו בעת הריקוד. דניאל התכופף והצמיד את הסטטוֹסקוֹפּ לחזהו המגולה של הגרמני. קמיע האספאלט השחור צנח כאבר מדולדל על-פני העור המחוספס. דניאל חקר אם יש עוד רופא בסביבה.

פסח ענה לו שהרופא של סדום נסע לפני-הצוהריים, אבל אפשר להעביר את הגרמני למרפאה במחנה-הפועלים הנטוש. חוץ מזה, אולי במכונית קטנה, כמו הג'יפ, יהיה אפשר להסיע אותו לבית-החולים בבאר-שבע? הג'יפ יוכל לעבור את הקטע החסום.

דניאל החליט להעביר אותו תחילה למרפאה. דופקוֹ של הגרמני נחלש והכרתו אבדה. הטילטולים עלולים לסכנו עוד יותר.

פסח הסביר בקצרה לצבי במה העניין, וצבי פקד מיד על גושי והחייל השני להביא את הג'יפ אל פתח הסככה. דניאל ופסח העלו את הגרמני, ושוב היה הלה נגרר כבשעת המחול, מיטלטל חסר-רצון בין השניים המחזיקים בו. ובעוד רגע הפליגה המכונית הקטנה לדרכה, נעה כשיכורה על-פני מסלול-הטיט החלקלק, וצמיגיה חורשים בבוץ שחור ומלוח, הניתז לצדדים.

בחללו הצר של הג'יפּ, מאחור, ישב פסח מצידו האחד של קארל, ומצידו האחר דניאל, המודד את דופקו הנחלש והולך. אורות האכסניה היו מופיעים ונעלמים חליפות עם התפתלויותיה של המכונית במשעול הבוגדני, עד שנעלמו לאחר עיקול-הדרך הסובב את צלעו הזקופה של ההר.

* * *

מוטי הרכבי

שתי הערות לגיליון 1126

למאמר של ד״ר גיא בכור בנושא ד׳יזראלי

ד׳יזראלי אכן רכש חלק מהמניות של תעלת סואץ, שנמכרו ע״י המלך המצרי פארוק, שביזבז את כספו והגיע לפשיטת רגל. את הרכישה מימן הסניף הלונדוני של בנק ד׳רוטשילד, כך שברכישת חלק ממניות התעלה ע״י הבריטים, היהודים היו מעורבים פעמיים: בנק ד׳רוטשילד וד׳יזראלי.

אגב בעל המניות השני היו הצרפתים שכרו את התעלה. בנק ד׳רוטשילד, הסניף הצרפתי, מימן את הכרייה.

למי שזוכר, מבצע סיני פרץ אחרי שגמאל עבדול נאצר הלאים את התעלה מהצרפתים ומהאנגלים, ואלו עודדו את ישראל לפעולה. ע״פ ההסכם עם ישראל, הצרפתים והאנגלים היו אמורים לכבוש את התעלה, אבל הם לא מילאו את חלקם,

הערה לכתבה של מנחם רהט למי נחוץ כזה משרד חוץ?

הצרה האמיתית של משרד החוץ היא שראש הממשלה, שר החוץ והממשלה הנבחרת יכולים לאייש במשרד החוץ רק 9 תפקידים, זה יכול להיות 9 שגרירים או 9 מחלקי תה אבל רק 9 תפקידים – את שאר התפקידים ממנה ועד העובדים שמשתש בשם הבומבסטי: ״מינויים מקצועיים״.

וכך קורה שלא פעם ממונים שגרירים וקונסולים שהם מהשמאל הקיצוני. למשל שגרירת ישראל באום היתה גבריאלה שלו, שבעברה היתה בתפקיד בכיר בקרן לישראל חדשה והיתה ממייסדי "בצלם". ואכן בדיון בנושא ה"מרמרה" נעדרה שגרירת ישראל לאו"ם, גבריאלה שלו. היא היתה, לטענתה, בטיול פרטי שתוכנן מזמן ולא חשבה שיש לדחות את הטיול לצורך הופעה באו"ם בנושא מרמרה (אולי עדיף).

אגב, אותו ועד השבית בעבר את השגרירויות והקונסוליות ברחבי העולם, דבר שהביא נזק עסקי עצום לישראל ובוודאי גם נזק הסברתי. אפשר אגב להתווכח על הנזק ההסברתי, כי יש הטוענים ששביתה בשגרירות זה הפסקת הנזק ההסברתי.

על זה נאמר, לולא זה היה כל כך עצוב זה היה מאד מצחיק.

* * *

משה אל-נתן / חלומות שלום ונבואות מלחמה

Moshe El-Natan \ Dreams of Peace & Prophecies of War

ציורים, Paintings, 1937-1969

15.03.16-15.05.16

גלריה אנגל ת"א [בן יהודה 100, ת"א] שמחה להציג תערוכת יחיד ראשונה בתל אביב לאמן משה אל-נתן, מלך הפלאפל מירושלים (1904-1969).

בתערוכה זו יוצגו 20 יצירות מופת הנוגעות לעיסוקו הנבואי של משה אל נתן בעתיד, בעבר ובהווה. מקומפוזיציות חלל ענקיות שנדמה שיצאו מספרי מדע בדיוני ועד סצנות קרב מרובות שחקנים ורחבות מימדים.

משה אל-נתן (חודאדאד) נולד בפרס ב-1904. בנעוריו למד בבומביי אצל צייר-רחוב של דיוקנאות, הודי בשם דיהאראם. הוא ערך מסעות בהודו, תאילנד, בורמה, קמבודיה ועוד. בהודו שימש מדריך אתלטיקה ואף נהג להתבודד עם נזיר הודי. לאחר מכן, הגיע לעיראק, שם התחתן, וב-1937 עלה לישראל.

בזמן המצור בירושלים פתח את דוכן "מלך הפלפל" (ראשון בישראל) ברחוב המלך ג'ורג', בסמוך לקולנוע "עדן". כאן גם הציג את ציוריו, עליהם חתם בשמו בתוספת "מלך הפלפל". יותר ויותר נשאב לאמביציה אמנותית. ומאוחר יותר פתח גלריה ברחוב הנביאים. ב- 1969 הלך לעולמו בירושלים.

בזכות היותו "אאוטסיידר" לעולם האמנות הישראלית, הוא מצליח לעסוק בנושאים בהם לא עסקו אז בארץ, והוא מייצר שלל ענק של ציורים בהם הוא מציג את חזיונות העתיד שלו על הקנבס, והוא אף לא חושש מלעסוק בנושאים פוליטיים "חמים" של אותה תקופה, כמו משפט אייכמן –

"באפריל 1961 עולה אדולף אייכמן למשפט בגין פשעיו נגד העם היהודי והאנושות כולה. מיספר חודשים לאחר מכן מצייר אל-נתן ציור שמן על קרטון בו נראה אייכמן עומד על גרדום, חבל כרוך מסביב לצווארו, ואת החבל מחזיק דוד בן גוריון, ראש הממשלה. מתחת לגרדום בוערת אש ועשרות שלדים ושדים שולחים את ידיהם אל האיש המתועב וזוקפים אצבע מאשימה. כמובן שציור זה מצויר חודשים לפני הקראת פסק הדין, בו נקבע כי אייכמן יתלה.

"בכתבתו של יהודה האזרחי ב-1970, לקראת תערוכה בגלריה אנגל בירושלים (שנה לאחר מותו של אל-נתן), הוא אף כותב כיצד סיפר לו אל-נתן איך היה הולך עם הציור ל"בית העם" (שם נערך המשפט) ונעמד ליד הפתח. כאשר סנגורו של אייכמן, רוברט סרווציוס, היה עובר, הוא היה מרים את הציור כלפיו כאילו מראה לו את עתידו של אייכמן."

[מטר אנגל, מתוך מאמר התערוכה].

הוא אף התעסק בתורת הסוד היהודית, הכנענית, ההודית, המצרית ואף האשורית, אך נראה שחלומו הגדול ביותר היה מיסדר הבונים החופשים. רבות מיצירותיו מכילות את סמלי המיסדר כמין שפה עולמית סדורה ואחידה, אך מעולם לא התקבל לשורות הבונים, וזאת לטענתו בגלל מוצאו ה"מזרחי".

אל-נתן לא ביטא בציוריו את מצוקותיו הסובייקטיביות האגוצנטריות, אלא התמסר עד תום לביטוי הכלל, העם והעולם, תוך שניזון מחרדות היסטוריות ואפוקליפטיות בה בעת. אימת פצצת האטום, שהטילה צל גדול על העולם (ו"המלחמה הקרה") בשנות ה-60-50, עלתה לא אחת בציוריו: פטריית העשן היתמרה באופק לרקע נוף אידילי של בתים, ירק ואגם.

ב-1953 צייר אנשים טובלים להנאתם בנהר למול פטריית עשן אדירה המתנשאת ברקע. ב-1966, כשהגיב בציורו לטיסתו של אייבי נתן למצרים ("יחי אייבי נתן גיבור השלום"), ייצג המוני חיילים, גם יהודים חרדים ואף חיות יער – כולם מניפים דגלי שלום לבנים. אך, בשמיים מעל הוסיף פטרייה אטומית, טילים, פגזים, מטוסים והתפוצצויות.

אכן, חרדות המלחמה לא משו מציוריו. ב-1948, לרגל פרוץ מלחמת השחרור, צייר אל-נתן המוני זכרים עירומים נלחמים באלות כנגד תמנונים (בעלי ראשי נשים!) המבקשים לחבקם ולחסלם. אפשר שכאן ביטא גם את תפיסתו בנושא מלחמת המינים, אשר לה הדים ביצירותיו. הפצצות, חורבות, מטוסים, טילים (חלקם נדמים למִגְדָלי-בְּשָמים. אחד הטילים אף נושא מגן-דוד) וכו' – גודשים את ציורי אל-נתן. כבר בשנות ה-60-50 ראה בחזיונותיו מלחמות המתנהלות בחלל החיצון ובין כדורים קוסמיים.

עתידנות טכנולוגית שבסימן ספוטניקים, לוויינים, חלליות וכו' – כִיּלכלה תמונות רבות של אל-נתן: כלי התעופה העתידניים והבין-גלקטיים עוצבו בידי הצייר בדמיון אגדי שופע, מדע בידיוני במיטבו. אלה לא עמדו בסתירה לתיאורי מלחמות פרימיטיביות הרבה יותר, דוגמת זכרים עירומים לבנים הלוחמים מלחמת חרבות בזכרים עירומים שחורים, שעה שמשמיים תומכים המרכבה האלוהית, משה, לוחות הברית, כלי מוזיקה ומלאכים. שכאמור, עתיד ועבר, תנ"ך והיסטוריה עכשווית, חלל חיצון וירושלים של מטה – כולם השתלבו בהכרה המיתית (זו השוללת דיכוטומיות קטגוריות) של משה אל-נתן.

היה זה לילה ירושלמי אביבי, שנת 2014. ירח מלא זרח מעל הברושים והמגנוליות, האוויר הצלול והקריר היה ספוג בניחוחות יסמין ומלכת-הלילה, הציקדות זימרו "טכנו" מונוטוני, עת זוגתי ואנוכי פסענו חרש ברחוב כספי הסמוך לשכונת אבו-טור. טיול שבטרם שינה. אורות הכפר סילואן ריצדו בעמק, כיפת הסלע ענתה מנגד בזהבה, שעה שעיני צדה לפתע צללית ערימה בשולי פח-אשפה. עוד ממרחק זיהיתי גל של מסגרות ובדי ציור, שנמשכתי אליהם כזבוב הנמשך לגווייה. אחוז דיבוק, התחלתי נובר בתלולית המושאים, שולף לאור הירח ציור ועוד ציור, ולתדהמתי, הבנתי שאני ניצב מעל גל פגרי יצירתו של משה אלנתן, "מלך הפלפל", מכוכבי הציור הנאיבי הישראלי במחצית המאה הקודמת. לא היססתי: גדשתי את זרועותיי בכמה מהציורים היותר ראויים והתחלתי שב עמם אל ביתי, תמה על גורלו של מלך באשפתות. 

גדעון עפרת

2016

מתוך קטלוג התערוכה.

נשמח לספק כל מידע או חומר נוסף

מטר אנגל, אוצר התערוכה

[דבר המפרסם. ראה צרופה]

* * *

ראובן שיפריס

מלחמה בתאונות הדרכים

למלחמה בתאונות, צריך להוסיף שני מרכיבים.

ענישה בהתאם לחומרת העבירה ללא כל הסדרי טיעון או "רחמי שופט". הענישה כיום, בחלקה, היא לא יותר מאשר בדיחה גרועה, ומדי פעם ללא כל קשר לאירוע. התאונה האחרונה בנתניה, בה נהרגו 3 נשים, ולאור עברו של הפוגע – מדברת בעד עצמה.

יש למשל לשלול בין השאר לצמיתות את רישיון הנהיגה בכל תאונה קטלנית המסתיימת באסון בה אשמת הפוגע היא 100% – וללא כל הסדרים. צריכים היו להלך בינינו לא מעט משוללי רישיון לצמיתות, שישמשו דוגמא חיה לחוסר אחריות משווע וקטל בדרכים. וכן אחרים, שהפסילה תימשך זמן שיגרום להם מבחן חדש.

בנוסף, כל תאונה בה הופך הרכב ל-total lost – גם ללא פגיעה בנפש או פציעה, ייבדק האירוע ע"י משטרת התנועה תחילה, ובמידה של חוסר זהירות או אחריות – יוגש דו"ח בהתאם. רק אז יאושר הטיפול של חברות הביטוח. תאונות אינן קורות סתם. יש להן סיבות החייבות בדיקה.

חינוך. יש להכין מצגת בעלת שם "תחבורתי" משכנע, להציג אותה בשעת צפייה מירבית בערוץ הממלכתי עבור כולם, ולהראות בצורה ויזואלית עבירות תנועה, ולצד כל עבירה, איך צריך היה לנהוג.

את התוכנית יש לחלק למיספר פרקים ולהתחיל מהקל אל הכבד. לפרק הראשון נקרא בשם "חנייה נכונה". יש לצלם רכבים החונים רחוק מדי מהמדרכה, בין אם בחזית הרכב או בצידו, ומיד צילום והסבר איך צריך לחנות ומהו המרחק החוקי. כנ"ל רכב החונה ליד סימון אדום לבן בקצה הרחוב, וחוסם שדה ראייה למשתלבים. כנ"ל חנייה כפולה – צילום והסבר. כנ"ל חנייה על גבי פסים לבנים באזורים בהם מסומנים פסי חנייה, כמו מרכזי קניות ומדרכות, כשהחונה תופס שתי חניות. חנייה במקום המיועד לנכים ללא אישור "נכה", ועוד כהנה וכהנה.

הכול מצולם ומוסבר כך שיכלול את כל השגיאות הקשורות בחנייה. יש להריץ אותה באופן רצוף במשך חודש ימים ולהודיע שבסוף החודש תחל אכיפה. את התוכנית וההסברים צריך להגיש מישהו משכנע כמו חיים הכט.

החל מהתאריך שנקבע, בר סמכא ממשטרת התנועה יצוייד במטר ובמצלמה דיגיטאלית שתצלם את עברייני החנייה כך שמיספר הרכב יראה בברור. העתק מהדו"ח (ברירת קנס) או משפט מהיר, בכתב יד ברור מתחת למגב, המקור לתחנת המשטרה, כולל הורדת הצילומים למחשב המשטרה שיהיה מיועד לכך. (המחשב צריך להיות מוגן וממוגן כדי שלא יקרה לו מהש קרה למחשב של שר הביטחון שהכול נמחק "בטעות").

צריך להפעיל את התוכנית מדי יום במשך חודש ימים כדי שתפעל כשטיפת מוח ותכריח את האוחזים בהגה להתחיל לחשוב. בכל חודש נערוך פרק נוסף. את צורת גביית הכנסות והסכומים נשאיר למשטרה. בתקווה שהתוכנית תרקום עור גידים ותתחיל לרוץ ולהביא לתוצאות, נמשיך לפרק השני שיעסוק "בגישה לרמזור". נצלם 4 נתיבי גישה לרמזור, נציג נוהגי גישה פסולים לעומת תקינים. חייבים להפוך את הנהג לנהג שגם "חושב", ואת הנהיגה התוקפנית – לנהיגה זורמת. ונמשיך לפרקים נוספים כולל כאלה המוקדשים להולכי רגל.

אשמח לייעץ לתוכניות ולפרקים נוספים באם התוכנית תצא לפועל. אני נהג ותיק שנהג במשך עשרות שנים בכל סוגי כלי הרכב, ואינני יכול לשאת את הנהיגה והקטל בדרכים. שום פצצות חודרות בונקרים בארסנל הצבאי לא תפתורנה את הבעיות שתוצאותיהן הן שהקטל בדרכים עולה על זה שבמלחמות.

פתח תקווה

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [65]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

הנעל המצרית

תקרית הנעל שזרק חבר הפרלמנט המצרי כמאל אחמד לעבר עמיתו – חבר פרלמנט גם הוא – תאופיק עוכאשה, לקול המצהלות של יתר חברי בית המחוקקים, נראית בעינינו במבט ראשון כקוריוז מוזר, אפילו משעשע.

אך לא כך הדבר. זה עניין רציני מאוד, שאין לזלזל בו. מאחורי הנעל הזאת מסתתר "סאבטקסט" חריף, האומר: יחסים קרובים עם ישראל, עם ישראלים, ראויים לגנאי, יתרה מזאת: יש פה מקום להאשמה בבגידה במולדת ובסוף – כדור בראש, לא פחות, וזאת בשל התנהגות שהיא מנוגדת לכל התפיסה של העם המצרי לגבי השלום עם ישראל ו"נורמליזציה" איתה.

וזו לא רק דעתו האישית של הפרלמנטר הפטריוט כמאל אחמד הנ"ל. אם מקובלת עלינו ההנחה, שחבר פרלמנט נבחר מבטא את דעת בוחריו ואת דעת עמו, הרי זה מה שחושב העם המצרי רוב-רובו:

לא נורמליזציה, לא קשרים, לא יחסי מסחר, ודאי לא קשרי תרבות. כלום!

דומה שהעם המצרי, כפי שהוא מצטייר עכשיו לאור הנעל המתעופפת, מוכן לבטל את הסכם השלום מלפני 37 שנים, ואף להתמודד עם ישראל במלחמה אחת או שתיים, תוך סיכוי להצלחה כלשהי בקרָב ותהילה צבאית, גם אם זה כרוך בנפילתם של כמה אלפי חיילים מצרים [סאדאת התבטא פעם שהוא מוכן להקריב מיליון חיילים במלחמה עם ישראל].

ואגב, זה רצוי אפילו מבחינה לאומית, בבחינת "דילול" האוכלוסייה של כ-85 מיליון נפש, הסובלת מ"התפוצצות אוכלוסין", שקשה להבטיח לכולם פיתה וקורת גג, ובית-ספר לילדים ומרפאה ועוד. לא נורמליזציה, לא שום קשר, אפילו תחזיר ישראל את כל הגדה המערבית והגולן, "עד הגרגר האחרון", כמו בהחזרת סיני לאחר תבוסתה של מצרים במלחמת יום כיפור, 1973. אין זה לא משנה, כי הרי ישראל [פלסטין] כולה היא "שטח כבוש" מאז 1948, ואולי אף קודם-לכן, מאז 1882.

ברור: היהודים כלל אינם רצויים כאן, במזרח התיכון (ובצפון אפריקה). הם "השונה", הדת שלהם שונה [הם בעצם כופרים], הם יותר מדי חכמים, אינטליגנטים, מוצלחים, הן בטכנולוגיה, הן בסייבר, הן בחקלאות, הן בצבא. הם מעיבים עלינו, האומה הערבית-המוסלמית הגאה.

אז שיסתלקו בכלל מכאן ו"קחו איתכם גם את מתיכם" כפי ש"הציע" להם המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש.

ולבסוף – המשך – או סיום – לסאגה [או לפארסה] של הנעל המצרית. כפי שנודע, הפרלמנט המצרי החליט ברוב קולות עצום להשעות את עוכאשה, חוטף הנעל. דמוקרטיה נוסח מצרים.

רעיון טוב לחברי הכנסת שלנו, המתלבטים לגבי השעיית שלושת הח"כים מבל"ד מבית הנבחרים שלנו. ייקחו דוגמה מהמצרים: הח"כים יזרקו נעליים על שלושת העמיתים האמורים, ואלה יושעו מיידית מן הכנסת.

דמוקרטיה נוסח מצרים.

אפרטהייד [1]

בגיליון של יום ג', 23.2.2016 של העיתון ישראל היום התפרסמה קריקטורה מוצלחת מאוד, לדעתי: נראית בה כרזה של אירגון BDS נגד האפרטהייד בישראל, וזו מוצמדת לדופן הקרון של הרכבת התחתית, באמצעות ארבעה סכינים. מזמן לא ראיתי קריקטורה מוצלחת כזאת. כל הכבוד לצייר שלמה כהן.

בעניין זה של קמפיין הכְּרָזות וה"פשקווילים" של BDS נגד ה"אפרטהייד", המתקיים כביכול בישראל, אפשר לדעתי, להרחיב את המבצע הזה כדלקמן:

פעילים של BDS יוצבו ליד דלתות הקרונות של הרכבת התחתית בלונדון (ולמה בעצם רק שם?) וכל יהודי עם זקן ופיאות וכיפה וציציות לא יורשה להיכנס לרכבת, אף אם כרוך הדבר בדחיפה פיזית מתונה.

ואילו גברים גלויי-ראש, החשודים כיהודים, אם זה בגלל אפם המעוקל, או אוזניהם הגדולות, או פרצוף-פניהם הדוחה, יחויבו לשלשל את מכנסיהם כדי לבדוק אם הם יהודים או לא.

אפרטהייד נוסח אנגליה.

אפרטהייד [2]

הזמנות:

* לכ' השיח' המכובד ראאד סאלח אבו שקרה, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית בישראל, שלום וברכה.

אנו מתכבדים להזמין את כבודו לשאת דברים בגנות האפרטהייד בישראל, בכנס שמועדו ומקומו ייקבעו בהמשך (וכמובן, נודיע על כך לכל המוזמנים).

* לכ' הרשימה הערבית המאוחדת בכנסת ישראל, שלום וברכה.

אנו מתכבדים להזמין נציג (רצוי נציגה) שלכם לשאת דברים בגנות האפרטהייד בישראל, בכנס שמועדו ומקומו ייקבעו בהמשך (וכמובן, נודיע על כך לכל המוזמנים).

* לכ' אגודת השופטים, הקאדים והאימאמים בישראל.

אנו מתכבדים להזמין נציג שלכם לשאת דברים בגנות האפרטהייד בישראל, בכנס שמועדו ומקומו ייקבעו בהמשך (וכמובן, נודיע על כך לכל המוזמנים).

* לכ' אגודת הרופאים (והאחיות) הערביים בישראל, שלום רב.

אנו מתכבדים להזמין נציג שלכם לכנס נגד האפרטהייד בישראל, שמועדו ומקומו ייקבעו בהמשך (וכמובן, נודיע על כך לכל המוזמנים).

* לכ' אגודת הסטודנטים הערביים באוניברסיטאות  ובמכללות בישראל, שלום.

אתם מוזמנים לשלוח נציג שלכם לכנס נגד האפרטהייד בישראל, שמועדו ומקומו ייקבעו בהמשך (וכמובן, נודיע על כך לכל המוזמנים).

* לכ' תא השחקנים הערביים בהתאחדות לכדורגל בישראל.

אתם מוזמנים לשלוח נציג שלכם לכנס נגד האפרטהייד בישראל, שמועדו ומקומו ייקבעו בהמשך (וכמובן, נודיע על כך לכל המוזמנים).

בברכה,

BDS – האירגון להחרמת ישראל

לונדון, אנגליה

* * *

11 שירים ל'חדשות בן עזר'

מאת אילן בושם

*

נְיָר וְעֵט צְרִיכִים לִהְיוֹת

בְּהֶשֵּׂג יָדִי, חָשַׁב מְשׁוֹרֵר:

אִם בִּרְצוֹנִי לָצוּד

אֶת הַמּוּזָה הַמְּרַחֶפֶת –

מִיָּד לִשְׁלֹף עֵט וְלִכְתֹּב,

לִשְׁלֹף וְלִכְתֹּב.

*

עָצִיץ הֵבִיאוּ הַקְּרוֹבִים

לַשְּׁכִיב מֵרַע

לְמִקְרֶה שֶׁיִּפְקַח עֵינָיו

וְיָצִיץ –

שֶׁיָּצוּץ בּוֹ הָרָצוֹן לִחְיוֹת

כְּמוֹ צִיץ שֶׁצָּץ

מֵהָאֲדָמָה וּמֵצִיץ

בָּעוֹלָם.

להיות או לחדול (הַסֶּלֶבּ)

הָרָצוֹן לִהְיוֹת כָּל הַזְּמַן בַּתְּמוּנָה:

הִנֵּה הוּא נָד

הִנֵּה הוּא נָע

הֵנָּה הוּא קָד

וּפִתְאוֹם מָעַד...

הָרָצוֹן לִהְיוֹת כָּל הַזְּמַן בַּתְּמוּנָה:

...הִנֵּהוּ מְנַפְנֵף בַּיָּד;

הָרָצוֹן שֶׁלּוֹ לַהְיוֹת עַל יַד אִשְׁתּוֹ

הַחוֹלֶצֶת שַׁד.

הִנֵּהוּ

וְשֶׁלֹּא יְפַסְפְסוּ אוֹתוֹ!

שני שירי בית קפה

(א) קְלִיֶנְט וָתִיק

הִיא מִלְצְרָה

וְהוּא קָרָא

הִיא מִלְצְרָה

וְהוּא קָרָא

הִיא מִלְצְרָה

וְהוּא קָרָא –

עַד שֶׁזֶּה בֵּינֵיהֶם קָרָה.

(ב)

הוֹזֶה בַּמֶּלְצָרִית וּמַעֲרִיךְ

שֶׁאִם הוּא יַאֲרִיךְ בַּהַזְמָנָה

מַשֶּׁהוּ טוֹב

(רָטֹב)

יֵצֵא מִזֶּה.

אסיר סורר

הִיא נֶאֶבְקָה בַּשַּׁד

הַנָּתוּן בְּסַד

הַחֲזִיָּה הַלּוֹחֶצֶת

בּוֹ הוּא אָסוּר בִּנְגִיעָה

אַךְ שׁוֹאֵף הַחוּצָה הַחוּצָה...

*

הִיא הֶעֱבִירָה אוֹתוֹ

עַל דַּעְתּוֹ וְעַל דָּתוֹ,

הוּא הִשְׁלִיךְ הַקַּפּוֹטָה

וּבָחַר לַעֲבֹד אוֹתָהּ

עָמֹק עָמֹק בְּתוֹךְ פּוֹתָהּ.

שׁוֹמֵר נְגִיעָה

       אִם אַתָּה אוֹהֵב אִשָּׁה –

       אַל תָּבוֹא אִתָּהּ בְּמַגָּע (גּוּסְטַב פְלוֹבֶּר)

עִם נָטָלִי הוּא בַּעֲנָנִים;

אֵינֶנּוּ חוֹתֵר לְקַדֵּשׁ אוֹתָהּ,

רַק לְהַקְדִּישׁ לָהּ שִׁירִים,

שֶׁכֵּן כָּל הַמִּלִּים הַיָּפוֹת מְגַלּוֹת

אֶת הָאֱמֶת הָעֵרֹמָה

שֶׁל הַמִּטּוֹת הַמְּמִיתוֹת

אֶת הַמִּלִּים הַיָּפוֹת.

זוג

יֶרֵח הַדְּבַשׁ

מִזְּמַן נִגְמַר

עַכְשָׁו יָרֵחַ מַר

הַמַּזְכִּיר נִשְׁכָּחוֹת

עַל אוֹדוֹת

יָרֵחַ וּדְבַשׁ.

*

מַזָּל בִּישׁ

הַסַּרְטָן חָזַר

וְקָפַץ לְבִקּוּר

אֵצֶל הָאִישׁ

כְּאֶל מַכָּר.

אני וחתולי

בּוֹרֵחַ מִמֶּנִּי הַטִּפֵּשׁ

וְאֵינוֹ מַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ

שֶׁאִלְמָלֵא הִצַּלְתִּי בִּשְׁעָתוֹ

אֶת אִמּוֹ הַגּוּרָה

לֹא הָיָה קַיָּם!

(הוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ

מִי אֲנִי בִּשְׁבִילוֹ...)

* * *

רון וייס

הפיתרון של שתי מדינות לשני עמים הוא היחידי

סופר נידח שלום,

בגיליון מס' 1126 פורסם מאמר ישן של ד"ר גיא בכור הטוען ש"פתרון שתי מדינות לשני עמים – אינו רלבנטי עוד."

המציאות במצרים מפריכה את הערכתו של גיא בכור כאילו המשטר במצרים אינו יציב. נשיא מצרים שולט במדינה ביד חזקה ומדכא את האופוזיציה האסלאמית בתמיכתו של רוב העם המצרי. הפיתרון של שתי מדינות לשני עמים אולי אינו הפיתרון המיטבי אך הוא הפתרון היחיד. כל יתר הפתרונות כגון: ניהול הסכסוך, המשך הקמת התנחלויות בגדה, סיפוח איזורC , סיפוח כל הגדה לישראל – כל אלה יובילו למדינה דו-לאומית או מדינת אפרטהייד. ישראל לא תהיה יותר מדינה יהודית-דמוקרטית. ייתכן שזה משמח את ד"ר בכור, אך לא אותי. לכן, הפיתרון של שתי מדינות לשני עמים הוא היחידי ואין בלתו.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: האם שמת לב לשורה המופיעה כבר שנים רבות בפתיחת כל גיליון שלנו:

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

* * *

אהוד  בן עזר  מכובדי, שלום רב!

הגיע אליי ציטוט שלך בביטאון של סומליו"ן, תחת הכותרת: טיפשות של אגודת הסופרים.

על נגיעה בפסים אישיים כגון מי אני  ורדה גנזך שאיש לא שמע עליי, נדלג כי רבים מאיתנו "חוטאים" בכך שמה שאינם מכירים כאילו אינו קיים עבורם. ואתה בוודאי משער שיש כאלה שכן מכירים אותי.

חשוב לי לומר שוב ושוב, למפגש ההיכרות הראשון הזמנתי בזמנו את כל מי שכותב לילדים ונוער וחבר באגודת הסופרים, המכתב נשלח מאגודת הסופרים  בתפוצה מלאה על ידי המזכירוּת לכל מי שחבר באגודה, מכיוון שאני פועלת מטעם אגודת הסופרים. כל הישג אם יושג יהיה בעבור כל חברי האגודה כך שאיני חותרת תחת איש ולבטח לא אבקר מישהו שאינני מכירה מספיק (זה חינוך עוד מבית אבי).

אינני יודעת מדוע פרשו חברים רבים סופרי ילדים ונוער מהאגודה, ואדרבא שיחזרו ונפעל יחדיו בתקווה שנצליח. כל מי שפנה אליי מסומליו"ן כששמע על אותה פגישה ראשונה שקיימתי ביקשתיו להגיע. כל  פעולה שלי תיעשה בחשיבה משותפת ועם המון רצון ונחישות לשפר. גם אם דרכיי מקוריות אינני  פוסלת ואינני מבטלת מה שנעשה בשנים הקודמות. נהפוך הוא מברכת על כל  דבר טוב ומוקירה את כל מי שפעל  ופועל למען  סופרי הילדים והנוער, ואולי בנחישותי לפעול,  ובמיוחד לאחר אותו מפגש ראשוני ושמיעת החברים והעלאת צרכים, רעיונות  ובקשות, נצליח ולוּ במעט.

מברכת על קריאתך לחברי סומליו"ן שאינם חברים עדיין באגודת הסופרים להתקבל לאגודת הסופרים.

בתודה ובברכה

ורדה גנזך

סופרת לילדים ומבוגרים

כותבת-מספרת-משחקת

דוא"ל- Ginzach@zahav.net.il

ויקיפדיה – ורדה גנזך

גברת גנזך היקרה,

א. הציטוט שהגיע אלייך הוא לא מביטאון סומליו"ן אלא מהמכתב העיתי "חדשות בן עזר" 1126.

ב. מעולם לא פרשו חברי סומליו"ן מאגודת הסופרים. הבעייה היא שחלקם לא התקבלו אליה כחברים בגלל יחס מפלה כלפי סופרים ומשוררים לילדים ולנוער. נשמח מאוד אם תעבירו עכשיו החלטה לקבל את כולם.

ג. את לא טרחת אפילו להשיב לפנייתה אלייך של עדינה בר-אל, שיחד עם דוד בן-קיקי עומדת כיום בראש סומליו"ן.

ד. לצערי, מעולם לא שמעתי את שמך בתור סופרת ומשוררת לילדים ולנוער.

בברכה,

אהוד בן עזר

תודה לתשובתך, ולמידע, ובטוחה שנוכל לאגם משאבים.

עוד  נדבר,

בברכה

ורדה גנזך

* * *

משה כהן

הנדון:  מי מפחד מדונלד?

האג'נדה השלטת בתקופתנו היא "ליברליזם נאור", שעיקר משנתה הוא מלחמה ב"גזענות". העולם ה"ליברלי" מתחלק ל"נרדפים" ול"גזענים". המוסלמים האנטישמיים, לדוגמה, הם נרדפים, בעוד הציונות והיהודים הם "גזענים". כל האמצעים, לרבות נידוי, חרם, הסתה, טרור – כשרים למלחמה ב"גזענים".

הפוליטיקה העולמית מתנהלת על פי אג'נדה זאת, שנציגה המובהק הוא באראכ אובמה, וכך היא מדרדרת אותנו מדחי אל דחי ואל עברי פי פחת, ואין מושיע. הצביעות, הפופוליזם, האנטישמיות והאינטרסים שולטים בכיפה.

והנה קם איש אמיץ ומכריז לא עוד. לא עוד כניעה עיוורת לתקינות הפוליטית, אלא ניתן ביטוי גם לשכל הישר, לדיבור הגלוי ולאמת העירומה. איש זה הוא המועמד לנשיאות דונלד טרמפ.

והאיש אינו קוטל קנים, הוא איש עסקים ממולח שצבר נכסים רבים. הוא אינו  טיפש ואין לחשוד בו שבכוונתו להביא לאנדרלמוסיה ולשבירת כלים. הוא רוצה לנתק את כבלי התקינות הפוליטית ולפעול לפי השכל הישר ולדבר גלויות בלי כחל וסרק. והבוחרים נוהים אחריו בהמוניהם כי הוא מביא להם משב רוח רענן ותקווה.

נראה לי שכדאי לקחת סיכון ולתת לו צ'אנס. היחס האנטישמי הנוכחי כלפי מדינת ישראל יכול רק להשתפר.

אך האנשים הנאורים יפי הנפש אצלנו אחוזי בהלה. האיש השמיע דברים ביקורתיים כלפי הטרור המוסלמי וכלפי מהגרי העבודה הבלתי חוקיים. גזען לא עלינו, האין הוא יודע שמותר להשתלח רק בישראל וביהודים ולא במוסלמים.

די לצביעות של "מחנה השלום". אולי, אולי האותנטיות המחוספסת של דונלד טרמפ עדיפה על התקינות הפוליטית החלקלקה  והצבועה של באראכ אובמה.  רואים אנו במו עינינו לאן היא מוליכה אותנו.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

תקוה וינשטוק

פרידה קוטלר: מקנדה לישראל

חלק שני

משפחת קוטלר, משה, פרידה ובנם רזיאל – ירדה מישראל לקנדה בשנת 1954 והשתקעה במונטריאול. פרידה קוטלר מצאה מיד עבודה כמדפיסה בעברית ובאנגלית במפעל טקסטיל גדול. מפעם לפעם גם תירגמה לעברית מכתבים ששלח בעל המפעל לנכדיו בארץ. זו היתה עבודה לחצי יום, שהתאימה לה כאם לילד בן ארבע וחצי. אחר כשנה החליפה את מקום עבודתה ועברה כמזכירה בעברית ובאנגלית במשרד אחר, בו השתכרה יותר. להשלמת ההכנסה עבדה אחר הצהריים, כמורה ללא תעודת הוראה, בבית ספר של "חברת תלמוד תורה".

משה קוטלר, בעלה, הצליח פחות. הוא ביצע כל מיני עבודות מזדמנות, בין היתר היה נהג מונית. לבסוף מצא עבודת קבע במקצועו, חרט מתכת.

בשנת 1960 שמעו הקוטלרים כי בעיירה סנט ג'והן, בפרובינציה ניו בראונסוויק, פותחת הקהילה היהודית בית ספר של אחר-הצהריים, ומחפשים מורים. בעיירה היה רק חזן אמריקאי שלא ידע עברית. פרידה נסעה לראיון והתקבלה כמורה בבית הספר הקטן. משה חזר לעבודות מזדמנות אצל היהודים העשירים במקום.

בית הספר גדל והציע גם למשה קוטלר להיות מורה. "לימדנו בשני בתי ספר שונים," מספרת פרידה. "הוא בכיתות ג-ד ואני בכיתות א-ב. התלמידים היו בוגרי בית ספר יסודי אנגלי מגיל בר מצווה ואילך. בימי שישי עד חמישי לימדנו שעתיים ליום אחר הצהריים, וביום ראשון, כשאין בית ספר רגיל, ארבע  שעות. קיבלנו משכורת יפה. הקהילה היהודית העריכה את העובדה שעזבנו את מונטריאול הגדולה לטובת עיירתם הדי-נידחת. בעלי השפיע על הוריו שיבואו אלינו. כל המשפחה כבר לא היתה בארץ. בתם התחתנה עם אמריקאי וגרה בניו יורק, אנו  בקנדה. הוא הפציר עד שההורים השתכנעו, עברו לקנדה וגרו אצלנו בסנט ג'והן שנתיים, מהיעדר תעסוקה עברו למונטריאול, שם היו לנו ידידים רבים שעזרו להם להתמקם.

"נשארנו בסנט ג'והן ארבע שנים. בעלי עבד בטלוויזיה, בין היתר היה קריין חדשות וגם הקים בעיירה תיאטרון קטן וביים מחזות זמר, אופרטות ודרמות. הכניס תרבות למקום שהיו בו רק בית קולנוע אחד ותחנת טלוויזיה קטנה.

"חזרנו למונטריאול אחרי שהבן, שקרא לעצמו בקנדה ג'ו, חגג את הבר מצוה בסנט ג'והן. קראנו לו רזיאל יוסף (רזיאל על שם חבר טוב שלנו שהבריטים ירו בו למוות, לא על שם דוד רזיאל) – ובקצרה  רזי. הבת עופרה היתה בת שבע וחצי כשחזרנו למונטריאול ודניאלה הקטנה בת שלושה חודשים.

שנינו, בעלי ואני, נרשמנו לסמינר למורים עבריים. למדתי שלוש שנים ובה בעת לימדתי כמה שעות ליום בבתי תלמוד תורה המאוחדים. הם כבר החזיקו במונטריאול שישה סניפים של בית ספר יסודי ושני בתי ספר תיכוניים. סיימתי את הסמינר כמורה מוסמכת ומעמדי וגם משכורתי השתפרו במידה ניכרת.

"בעלי יצא מהסמינר ובמימון הוריו יצא לקורס של שלושה חודשים לבימוי, להפקת סרטים ולטלוויזיה. כשחזר עבד שוב בכל מיני עבודות ואף לימד באחד מסניפי תלמוד תורה. לא היה מרוצה, כי השתוקק רק לביים. ב-1967 באה ההזדמנות. חבר שלנו קרא בעיתון של סנט ג'והן כי דרוש להם במאי ומפיק לטלוויזיה. הטלוויזיה שם התפתחה הודות למנהל חדש. בעלי הכיר אותו וטילפן לו מיד, והמנהל ביקש שיחזור לסנט ג'והן.

"שוב נדדנו לאותה עיר שאני תיעבתי וגם משה לא השתגע עליה, אבל זה מה שרצה לעשות בחייו. עדיין מאוהבת בו, הסכמתי. עזבתי עבודה טובה במונטריאול וידידים נאמנים, מכרנו את הרהיטים וארזנו את שתי הבנות. רזיאל ג'ו בן ה-17 התקבל לאוניברסיטה המפורסמת ביותר במונטריאול וסירב לנסוע איתנו. היו לו הרבה חברים במונטריאול וכמובן סבא וסבתא."

פרידה כבר השתוקקה לחזור לארץ אולם משה ראה שצפויה הצלחה, וסירב לחזור. מפעם לפעם נסעה לישראל, לאימה ולאחותה שציפו לה נרגשות ליד מדרגות המטוס.

משה קוטלר החל לביים ולהפיק הצגות, עשה בטלוויזיה ראיונות עם אישים וגם קרא את החדשות. זמן מה לא מצאה פרידה עבודה. בית הספר בו עבדה פעם, נסגר. עד שראתה בטלוויזיה המקומית את הספרנית הראשית וצץ בה רעיון. מלאת עוז התקשרה לספרנית, סיפרה שהיא אוהבת ספרים מילדות. שאלו אם היא מבינה במוסיקה. פרידה הודתה שאינה קוראת תווים אבל אוהבת מוסיקה – וזכתה במישרה ומונתה על הספרים החדשים שיצאו לאור. 15 שנים עבדה בספרייה. טיפסה מדרגה לדרגה ונעשתה מנהלת הספרייה.

אבל הקוטלרים התחילו לריב ולהסתכסך ביניהם. נפרדו והתגרשו. מנהל הטלוויזיה עבר לעיר אחרת ומשה איבד את משרתו. הוא התחבר ליהודייה גיורת ועבר איתה לטורונטו. פרידה נשארה בסנט ג'והן עם בתה הצעירה דניאלה והמשיכה לעבוד בספרייה.

"סבלתי שם מאד", היא מספרת. "לא אהבתי את המקום ולא היה לי הרבה במשותף עם תושביו. התגעגעתי לחברים הטובים במונטריאול, לחמי ולחמותי שאהבתי מאוד וגם הם אהבו אותי. אבל דניאלה לא רצתה לעזוב. עד שבסוף שנת 1979 – כבר הייתי  פרודה שלוש שנים, אמרתי לה שזהו זה: עוזבים."

האם והבת הקטנה חזרו למונטריאול. שני הילדים הגדולים כבר היו מחוץ לבית. רזיאל-ג'ו  עזב את ההורים לפני שנים. עופרה הגדולה סיימה תיכון, באה לארץ כמתנדבת ואחרי שנה בקיבוץ שפיים שבה  למונטריאול. היא נישאה ליהודי מרוסיה ולהם שתי בנות. לימים דניאלה הכירה במונטריאול בחור ישראלי ויחד נסעו לירושלים. היא עזבה אותו וחזרה למונטריאול ונישאה לאיטלקי לא יהודי.

פרידה ודניאלה התגוררו במונטריאול בדירה שכורה יחד עם חברה של האם. בית הספר בו לימדה פרידה בשעתה כלל עתה שלושה מדורים: צרפתי, עברי ואנגלי. התפנתה מישרה בלשון העברית והיא קיבלה אותה.

פרידה שמחה לחזור למונטריאול. היה בעיר מועדון 'צוותא', שמנה כחמש מאות חברים, בעיקר ישראלים-לשעבר (ואלה לא היה כל היורדים שם...) המועדון ערך ערבי חברה ותרבות וגם נשפי תחפושות בפורים. פרידה זכתה פעמיים בפרס על תחפושותיה. פעם חבשה צילינדר, לבשה מקטורן של פראק וגרבי רשת וישבה במהופך על כיסא: "מרלין דיטריך!" הריעו כולם. "פרס ראשון!"

בשנה שאחריה התחפשה לדיינה שור, זמרת הוליוודית נודעת, שחורה למחצה, בעלת רעמת שיער שחורה ועיניים בולטות. פרידה צבעה את שערה לשחור ("היה לי אז שיער פי ארבע מאשר היום"), צבעה את ידיה בשחור ברונזה. "חברה עשתה לי מין מיקרופון. לשיר אינני יודעת. אך כשעליתי לבמה שם המנחה תקליט של הזמרת ולחש לי: 'תעשי כאילו את שרה' ...עשיתי והקהל שאג: 'דיינה שור!'" – ושוב זכתה בפרס הראשון.

היא כבר השתוקקה מאוד לחזור לארץ, אולם בקנדה גיל הפרישה לגמלאות הוא 65 והיא היתה בת 57. אילו פרשה היתה מאבדת 25 אחוז משתי גמלאותיה, מהספרייה ומהתלמוד תורה, ולא היתה מסוגלת להתקיים בארץ. היא חיכתה לגיל 65 והתבקשה להישאר שנה נוספת ואז, בגיל 66, מכרה את מטלטליה במוסך הבית, בהם רישום של סלבדור דאלי "ישקני מנשיקות פיהו" בשיר השירים.

וכך, לפני 19 שנה, אחרי 42 שנים בקנדה, שבה פרידה לארץ. היא החליפה כמה דירות בצפון תל אביב ומתגוררת עתה בדירה בדמי מפתח בשדרות נורדאו. אימה ואחותה הצעירה כבר הלכו לעולמן. ילדיה בקנדה והיא חיה בגפה.

היא מרוצה שהחליטה לחזור. אפילו מבחינת הביקורים אצל הילדים, נוח לה יותר בארץ. שלושת הילדים מפוזרים בקנדה הענקית. רזיאל-ג'ו חי עם רעיתו בטורונטו, פרובינציית אונטריו, להם שתי בנות. עופרה נישאה ליהודי יליד רוסיה. הם מתגוררים בוויסלר, בפרובינציה בריטיש קולומביה, הורים לשתי בנות. דניאלה נישאה לאיטלקי גוי ומתגוררת איתו ועם בתם בברמטון, בבריטיש קולומביה. כשחיתה בקנדה נסעה פרידה פעם בשנה לכל ילד ושהתה אצלו  שבוע. היה קשה ומעייף. לפני חזרתה לארץ הבטיחה לשלושת הילדים ולחמש הנכדות כי  תמשיך לבקר אצלם. אכן היא נוסעת מדי קיץ לקנדה ונשארת כשלושה שבועות אצל כל אחד.

פרידה עברה תאונה קשה בארץ. מכונת הכביסה שלה חרגה מהמסילה, נעצרה בדלת הכניסה לחדר וסתמה את הדרך לשאר הדירה. לא לצאת ולא להיכנס. לא נשאר רווח של אצבע בין המכונה לקיר. המכונה היתה מלאה מים וכבדה מאוד.

"אימצתי את כל כוחותיי," זוכרת פרידה את הכאבים עד היום, "איכשהו דחפתי אותה מהדלת. הייתי מאד אמיצה... החלק העליון של גופי הלך קדימה סביב המותן. צעקתי מכאבים וכמעט התעלפתי. למזלי ביקרה אותי במפתיע קרובתי בתיה שם טוב, בעלת מסעדת 'בתיה'. מיד הזעיקה אמבולנס. שכבתי שבוע באורטופדית באיכלוב ועוד שבוע בשיקום. מצאו אצלי שתי צלעות שבורות וקיבלתי מחוך ברזל ללבוש מתחת לבגד. מאז יש לי מטפלת שלוש פעמים בשבוע מטעם הביטוח הלאומי. הצלעות התאחו במשך הזמן אבל נשאר ביניהן רווח שישה סנטימטר. החלק העליון של הגוף הלך קדימה.... אבל אחרי הכול, תודה לאל, אני הולכת על הרגליים. אמנם לא הליכות ארוכות..."

התענוג שלה – ללכת לשוק הכרמל, לעיתים גם לשוק לווינסקי. שכנראה אהבה עוד מימי ילדותה, כשסייעה לאביה בבסטה בשוק. מדי שבוע היא מגיעה לשוק עם המטפלת שנושאת את עגלת הקניות. מסע הנמשך שלוש שעות.

"הסחורה בשוק טרייה מאד וזולה." היא קונה בשוק ממש הכול – לרבות חומרי ניקוי, לבד מחלב ומביצים. כולם כבר מכירים אותה בשוק ויש לה מוכרים קבועים השומרים עבורה בנאמנות את הסחורה המעולה ביותר. לה מוכרים גם שלוש עגבניות או ארבעה מלפפונים ולא דורשים שתקנה חצי קילו לפחות, כמו כולם. היא קונה פירות וירקות וגם לחם כהה, עדיין חם ממאפיית הכרמל, וכן את הממתקים האהובים עליה – סוכריות קטנטנות צבעוניות, מעדני חלבה עם אגוזי מלך מתורכיה, גם חלבה תוצרת הארץ. אפילו לדר... כל המטעמים של פעם.

"קוראים לי 'פרידה'לה' – לא פרידה – ושואלים מה שלומך?"

בורקס היא קונה אצל יהושע בן ה-87, שבנו כבר דור שלישי לממכר בורקס. היא נכנסת גם לחנויות של ערבים בשוק, לפעמים למסעדה מזרחית.

פרידה שמחה מאוד שהחליטה לחזור לארץ. יש ידידים ששואלים: "למה לא נשארת בקנדה? ארץ נהדרת, בלי מלחמות.."

"נכון," משיבה פרידה. "קנדה יפה ומסודרת ונוח לחיות בה. בארץ אני מתרגזת כשאנשים מתפרצים לאוטובוס בלי תור ובלי להתחשב או אומרים לפקידה בבנק שעסוקה עם לקוח  ב'יש לי רק שאלה.' בקנדה, כשפקידת בנק עסוקה עם לקוח, גם אם מנהל הבנק בכבודו ובעצמו יפנה אליה – היא תתפנה אליו, רק אחרי שסיימה עם הלקוח היושב מולה."

אבל קנדה קרה מאוד, עד ארבעים מעלות מתחת לאפס בחורף, דבר שהיקשה על פרידה  מאוד, לא ישראל שטופת האור והשמש. "קרה גם במובן האנושי," היא אומרת. "אצלנו בארץ, כשמישהו מועד ונופל, מיד צצים אנשים מכל הצדדים להקים אותו ולעזור לו. בקנדה אנשים עוברים, לא מתערבים ולא עוזרים. כל אחד עוסק בשלו... ויש גם אנטישמיות. על קירות  בית הספר בו לימדתי ציירו צלב קרס והוצאתי הוראה לתלמידים לחבוש קסקט לא כיפה, שייראו  כמו כולם, זו לא הארץ שלנו."

"כתבי לנו ספר על חייך," מבקשים הילדים והנכדים. אכן, חייה היו מלאים הרפתקאות, שינויים ומעברים וגם הרבה תושייה ואומץ, שהחזירו אותה בערוב ימיה לארץ מבטחים.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה הקודמת ועד ימינו

תל אביב, מהדורת ינואר 1997. מותקן על פי נוסח יולי 1989.

שיחה שלוש-עשרה: תחושת מצור

הפעם נעסוק בעיקר בספרים, ביצירות, שנכתבו החל משנים אחדות לאחר 1948 ועד ל-1967; זו היתה תקופת המצור המובהקת ביותר, (גם גיאוגראפית, על פי הגבולות), בתולדות המדינה ובתולדות התחושות של הספרות העברית שנכתבה כאן, אבל התחושות האלה נמשכות גם הלאה, גם לאחר שהגבולות הגיאוגראפיים השתנו, כידוע לכולנו, במהלך 1967.

אולי נתחיל במשפט הסיום, בעמוד האחרון של "ימי צקלג" ל-ס. יזהר. שני הכרכים הופיעו אמנם ב-1958, אבל התקופה שמתוארת בהם היא מלחמת השיחרור, והשאלה או התחושה שגיבורי הספר מתייסרים בה, מעמידים בפני עצמם, היא – האם גמרנו? האם מלחמת השחרור היתה המלחמה האחרונה, ומעתה אנו חיים בתקופה אחרת, פתוחה, של כמעט-שלום?

ודאי שלא תיארו אז, בסיום מלחמת 1948, שתוך שלושה וארבעה עשורי שנים נעמוד – כבר קשה לספור, אם מדובר בפני שלוש או ארבע או שלוש וחצי מלחמות – ובתחושה של מוקפות, של כל החשבון עוד לא נגמר.

כיצד הרגישו אז, בסיומה של מלחמת השחרור? – על כך כותב יזהר:

גמרנו. כן, כן. פתאום והשדה והגבעות המוכרים האלה נעשים מיסודם אחרים, אור אחר, מהות אחרת ניתנת בהם, אולי להיפך – ניטלת מהם. וכשמעיינים בדבר רואים פתאום, הוי, מה, אבל – אין עוד פחד בהם. עומדים באין פחד. שרועים באין פחד. גדולים וקיימים ולא כורעים תחת פחד. כן, הגבעה שלנו, השדות, המרחבים, הארץ, האם גמרנו?

ישנה כאן תחושה של רווחה – המלחמה נסתיימה, הארץ שלנו, השדות, המרחבים – ועם זאת יזהר שואל – האם גמרנו? – האם מעתה זוהי מציאות אחרת, או אולי הסגירות, המאבק, הקרבות של מלחמת העצמאות – הם גם סימן לבאות?

*

סיפורו הידוע של א.ב. יהושע "מול היערות" הופיע לראשונה ב-1963, ברבעון "קשת", והוא סיפור שעשה היסטוריה. עלילתו ידועה למדי, דובר עליה הרבה, אבל כדאי לחזור ולהזכיר שהוא מספר על סטודנט העוסק במחקר על מסעי הצלב בארץ-ישראל, ויוצא, בשלהי הקיץ, לעבוד כשומר על יערות, כצופה המזהיר מפני שריפה.

אלה יערות של הקרן הקיימת, שניטעו על חורבות כפר ערבי נטוש, שתושביו עזבוהו במלחמת 1948. ביער מתגורר שומר ערבי כרות-לשון עם בתו המתבגרת, ונוצרת פעולת-גומלין מוזרה בין הצופה הישראלי לשומר הערבי. המתח ביניהם הולך וגובר. הסיטואציה ההדדית, שבה הם מצויים, הולכת ומשגעת אותם.

המספר, הסטודנט, משתקע יותר ויותר במחקר על תולדות תקופת הצלבנים. זה נושא מעניין לעצמו, המקביל לנושא של דמות הערבי, ואולי פועל-יוצא ממנו – ההזדהות המאזוכיסטית של הגיבור הישראלי עם הגורל הצלבני, שניתן למוצאה ביצירות אחדות של הספרות העברית. זה הפחד שגורלנו יהיה כגורל הצלבנים. וכשאומרים – צלבנים, מיד יש מוקפות, יש מצור, יש זרות, יש מאפיינים שחוזרים בתולדות ההתערות הציונית בארץ-ישראל, אך בהבדל היסטורי אחד, גדול, שהעלה פרופ' יהושע פראוור במחקרו המונומנטאלי על "תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל" – הצלבנים מעודם לא היו עם, אלא נציגי עמים אחרים, נציגי דת, מעמד – בעוד שאנו כאן בארץ הננו עם, הננו משתדלים להיות עם, לכל רבדיו. דבר זה המחקר וגם התעמולה הערבית לא הבינו. כאשר ערבים קראו יצירות מן הספרות העברית, שבהן עולה הנושא הצלבני, כגון "מול היערות" – נטו לקבלן כאישור למשאלתם לראות את הווייתנו כשל צלבנים חדשים, וכך גם את עתידנו. הם לא נטו להבין, עד אשר המציאות המרה, באופן הדדי – הוכיחה להם, שבישראל קם עם עברי, יהודי, ישראלי חדש, מקומי, אותנטי, שאין לו לאן לחזור ואין לו לאן ללכת. שאלה אינם הצלבנים, גם לא "הרגליים השחורות", המתיישבים הצרפתיים באלז'יר.

בסיפור "מול היערות", עבודת-הגמר של הסטודנט על אודות הצלבנים אינה נכתבת, אבל בשטח – עבודה מעשית נכתבת, היא עלילת הסיפור, שהתרחשותה אולי גם היא בעלת משמעות היסטורית. המתח בין השומר הערבי כרות-הלשון, שאינו מדבר, שיש בו מימד של סיוט, של זרות – אדם, אבל גם מעין לא-אדם בגלל אילמותו המפחידה, הרוחשת איום – המתח ההדדי בינו לבין הסטודנט הישראלי, מסתיים בשריפת היער. שורף את היער, אמנם, השומר הערבי, אבל לא בלי עידודו של הבחור הישראלי, שאף מנסה פעם אחת להצית במו-ידיו את היער. הוא, הסטודנט, מבקש לפרוק מעליו את הנטל, את האחריות, שמכניסה אותו למצור פנימי. על ידי שריפת היער גם הוא משתחרר, עוזב את הנוף הבעייתי, ונמלט חזרה אל העיר, שממנה בא.

*

המוקפות, תחושת מצור, דמות הערבי שהופכת למעין סיוט קיומי, הדה-הומאניזאציה של דמות הערבי, ראיית הצד השני ככלל, כחלק מסיוט, כזר, לא כפרט אנושי אלא כבעל מהות אחרת, כוללנית, מאיימת – כל אלה מצויים כנושאים מרכזיים ביצירתו המוקדמת של עמוס עוז.

בצורה ברורה ובוטה נפגוש זאת בסיפורו "נוודים וצפע", שהופיע בשנת 1965, בספרו "ארצות התן". בסיפור מתוארת בת-קיבוץ בשם גאולה, שיוצאת לטייל מחוץ לגדר הקיבוץ. היא פוגשת נווד ערבי, בידואי, שמעורר בה יצרים בלומים, שכנראה לא הגיעו לידי התפרצות בחייה הרגילים.

הפגישה אינה מסעירה. גאולה מציתה לו סיגריה, לאחר שהוא מבקש ממנה אש. אין מגע אמיתי או ממושך בין השניים. גאולה חוזרת לקיבוץ, ובערב, על המדשאה, מכיש אותה נחש. נחש – הוא סמל פאלי, אירוטי, אבל מסמל גם את תשוקת המוות, הכיליון וההרס-עצמי. הנחש כאילו משלים את פעולת הפגישה של גאולה עם הערבי הפרא, המאיים מבחוץ. הסיפור מתארה בגסיסתה. היא מתה מתוך איזו אורגזמה של מוות, של התפוררות פנימית שבה היצרים הבלומים, הבדידות, חוסר-הסיפוק שלה – משתלבים עם האיום החיצוני, שכמו מפורר אותה תוך תחושת עונג עמוקה של התפוררות אורגאיסטית.

*

הנושא הגיע לביטויים נוספים ביצירותיו של עמוס עוז. ברומאן "מקום אחר" (1966), הוא מתאר קיבוץ בעמק-הירדן, לרגלי הרמה הסורית של אז. הדרך שבה הוא תופס את הנוף הישראלי מורה שאין הבדל בינו לבין מחוזות הגבול, ארצות הלילה, המידבר והתן. עמדות הסורים ברמה, מעל לכינרת, מעל לנקודת היישוב העברית – כל אלה מתמזגים עם הנוף לכדי מהות מאיימת אחת, סיוטית, שמעיקה על האדם הישראלי וגורמת לו לחיות בתחושה של מצור.

הדוממים בוגדים בנו, אומר עוז בשפתו המיוחדת, החריפה – ארצות הלילה רוחשות כלפי קיומנו שנאה וזרות. לעיתים דומה שעמוס עוז מתאר את הקיום הישראלי כפיסת תרבות מאויימת בלב מידבר או יער-עד מלא חיות-פרא מפחידות, וכאילו הקיום הזה רופס, ועומד כל רגע בסימן של סכנה.

*

בצורה מופנמת יותר מגיע הנושא לביטוי ברומאן הידוע של עוז, "מיכאל שלי", שבו מופנם הסכסוך הישראלי-ערבי, באמצעות דמויות של ערבים – לכדי תיאור המתרחש בנפשה של גיבורתו חנה גונן.

זוהי לעיתים גם שאלה של מה קדם למה? – שאפשר להגדירה, בקצת לצון, כשאלת הביצה והתרנגולת. מה בעצם התרחש בנפשה של חנה גונן?

אולי היא אישה מופרעת, שמצוייה בתהליך דסטרוקטיבי, בהרס-עצמה? – נאחזת בדימויים ובהשתקפויות הבאים מן החוץ, בעיקר של זוג תאומים ערבים, עזיז וחליל, שאותם הכירה בילדותה הטרום-מדינתית, לפני 1948, בירושלים שטרם היתה חצוייה בגבול. שני אלה היו חבריה למשחקים – והנה הם צומחים בחלומותיה, בדמיונותיה הפרועים, בתור שני מחבלים הבאים לפוצץ ולהרוס – ולהם גוון אירוטי, דימוני, המאיים על עצם קיומה.

חנה גונן היא מעין איוב מודרני המתגרדת, המשתמשת בתאומים הערבים כמין חרס נפשי כדי לגרד באמצעותו את פצעיה ולהכאיב לעצמה כדי שתיטיב להתפורר, למען יהיה לה רע. כדי לברוח מן הסיוט הקיומי היא נאחזת בו ומבקשת להתפורר באמצעותו. והשאלה היא – האם היתה מלכתחילה במצב נפשי קשה, והיא רק משתמשת בתאומים – או שהתמונה יותר מורכבת, ומצבה הנפשי הקשה הוא פרי המצור שהיא, כאדם ישראלי, נמצאת בו?

הספר הופיע אמנם ב-1968, אבל הרומאן נכתב ונחתם לפני יוני 1967, עמוס עוז סיים את כתיבתו בטרם פרצה מלחמת ששת הימים; תמונת ירושלים הנצורה, החצוייה, היא התבנית הנופית, המאיימת, שבמסגרתה חנה גונן עומדת לצאת מדעתה. המוקפות, המצור, משגעים אותה ומביאים עליה את גורלה. ויפה עשה עוז, שעיצב דמותה כך שאיננו יודעים אם היא לגמרי נורמאלית, או לגמרי לא-נורמאלית, כשם שגם לא נדע אם המצוקה שבה היא מצוייה היא רק חיצונית או רק פנימית – כי האמת שלה, האמת על מצבה, נמצאת היכן שהוא באמצע.

זאת ועוד, ב"מיכאל שלי", מצוי ההבדל בין דמות הגבר הישראלי, מיכאל, שהוא דמות מרובעת, ראציונאלית, שכלתנית, בחור טוב, שכל אם יהודיה היתה מאחלת אחד כמוהו לבתה, ממש שידוך טוב – לבין חנה, אשתו, שחיה במחוזות אחרים לגמרי. מיכאל אינו נותן סיפוק למעמקים האי-ראציונאליים שקיימים בה. הרומאן הוא גם סיפור זעקה על נישואים של בוסר, על זוג אנשים צעירים שעדיין אינם מוכנים לחיי נישואים, אינם יודעים, והם נכשלים בחייהם אלה. חנה מפצה עצמה בחלומות על התאומים הערבים, שמופיעים כשני אברי-מין מלאי-כוח – הם יפצו אותה על כל מה שחסר לה במגע עם בעלה, כי היא, ברגישותה החולנית, נאחזת בתחושות של התפוררות וסכנה – כשל אינטימיות ועונג עילאי.

*

אנו רואים אפוא כי אם בתקופת הראשית של הספרות העברית בארץ-ישראל – היתה בערבי דמות רומאנטית מסויימת, ואם בתקופת מלחמת השחרור, ביצירות דור תש"ח – הוא נהפך לבעייה מוסרית לאדם הישראלי – הנה בדור של ילדי המדינה, או סופרי דור המדינה, אלה שהיו כבני עשר עד שלוש-עשרה כאשר המדינה נוסדה – דמות הערבי הולכת והופכת למעין סיוט קיומי, והגבול נהפך למהות לוחצת שיש בה מעין פיתוי סוויסידאלי, התאבדותי, לבריחתו של הגיבור הישראלי מהתמודדותו עם עצמו ועם חיי היום-יום שלו. האדם הישראלי נמצא במעין כלא-בתוך-כלא.

דוגמה לתחושות אלה מצוייה אפילו ברומאן של משה שמיר מאותה תקופה, 1966, "הגבול". זה שמיר של "אמצע" – לאחר תקופתו השמאלית במפ"ם ולפני תקופתו היותר קיצונית-ימנית, בליכוד וב"התחייה".

ברומאן מתואר גיבור ישראלי, רפי אורלן, שנמלט מבעיותיו הקיומיות, מהתמודדותו עם עצמו – אל הגבול שבלב ירושלים, ובבריחתו זו הוא מהמר על חייו: אם הירדנים יהרגו אותו – יהא כמתאבד באמצעותם, ואם חבריו הישראלים יצילו אותו – והיתה לו נפשו לשלל.

*

הגבול משמש פיתוי קשה ואכזר. התופעה חוזרת בשנים 1966-1962 בכמה וכמה יצירות.

יריב בן-אהרון הוציא אז רומאן בשם "הקרב" (1966), שמנסה להתמודד עם מלחמת סיני של 1956. בסיום הסיפור רץ גיבורו ריצת אמוק לעבר נוף מאיים, אמנם לא אל גבול, אבל בורח לעבר נוף פרוע, נמלט מחייו ומהתמודדותו עם עצמו.

ברומאן של יצחק אורפז, "עור בעד עור" (1962) – בורח הגיבור, מתוך באותו סוג של בריחה התאבדותית – אל הגבול של רצועת עזה, ומנסה לשים בכך קץ לנפשו. נמלט ממצוקותיו הקיומיות – אל הגבול.

בתקופה שבה נכתב "הגבול" של שמיר, הופיע בארה"ב הרומאן הידוע של סול בלו, "הרצוג". כאשר הרצוג בורח, לאן הוא נמלט? – אל ביתו הכפרי, שם הוא מתקיים על קופסאות שימורים, זה הדבר הנורא ביותר שקורה לו בבריחה, מחוץ, כמובן – למצוקה הנפשית.

ואילו רפי אורלן של שמיר, לאן הוא בורח? – לגבול, ושם כמעט הורגים אותו.

הגיבור הישראלי חי במעין כלא-בתוך-כלא. מצוי בכלא האקסיסטנציאלי, הקיומי שלו, של כל אדם ואדם, אבל הכלא הזה אינו מיתרגם, בסיפור, לתנאים הלא-נוראים שאליהם נמלט מוזס אלקנה הרצוג של סול בלו, תנאים אורבאניים, מתקבלים על הדעת – אלא מיתרגם לסכסוך, לעימות שאינו פוסק עם דמות הערבי במלחמות ובהתקפות הטירור שבין המלחמות – עד כדי כך שהערבי הופך לצד הצל, לצד הדימוני, האפל – אם נלך בעקבות מונחי הפסיכואנאליזה, האסכולה היונגיאנית, או זו שהמשיך אריך נוימן, בפסיכולוגיית-המעמקים שלו.

הערבי, הגבול – הופך לצד המאיים על האדם הישראלי, בתוך-תוכו, שמפתה אותו, על ידי הזיק או הרעיון של ההתאבדות, באמצעות המאבק, באמצעות הריצה אליו – להיפטר מכל מצוקותיו.

*

יצירה מעניינת של יצחק אורפז, משנת 1968, היא הנובילה "נמלים". כ"מיכאל שלי" לעמוס עוז, אף היא נכתבה לפני יוני 1967, מתוך אותה תחושה של מוקפות ומצור, והתפרסמה לאחר מלחמת ששת הימים.

זוג ישראלי, יעקב ורחל, חיים בדירת גג בתל-אביב, ובתוך תקופת-זמן הם מותקפים על ידי נמלים. הסיפור סוריאליסטי, אך תחילתו בסגנון ריאליסטי. יש נמלים, כמו בכל דירה, אך לאט-לאט הן מקבלות מהות טרמיטית, סיוטית. הן מתחילות לכרסם את הקירות, ויעקב, הבעל, שהוא גם בנאי, מקים קיר לפנים קיר כנגדן.

יעקב ורחל מצויים בתהליך גירושין. כבר בתחילת הסיפור, היחסים ביניהם מעורערים.

יחסה של רחל לנמלים הוא איראציונאלי, בדומה למתרחש בנפשה של חנה גונן ב"מיכאל שלי", כלפי התאומים הערבים. רחל מצדדת בנמלים וגם ביעקב, היא מצוייה באמצע, נהנית מן החורבן, ורוצה בהתערערות סופית של יחסיהם.

הסיפור עשוי להתפרש כמשל לחיי אדם בכלל, לסיוט קיומי המצוי אולי בכל מקום – אך יש בו גם משמעות מאוד ברורה, המעידה על כך שבנמלים משוקעת גם התייחסות סמוייה אל הערבים, העומדת בסימן של דה-הומאניזאציה. האוייב, הסיוט החיצוני, מכרסם את הקיום. בקטע הבא מצוי ריכוז של כל תכונותיו אלה.

טור נמלים צפוף עלה מתוך פירצה ותקף את הקיר מבחוץ, דבר שלא היה כמותו עד כה בביתנו. ניתן להסביר את התופעה כך – בעת שטור נמלים זה תוקף את הקיר מבחוץ, טור נמלים מקביל מכרסם את הקיר מבפנים, והרי לך צבת מופעלת מפנים הקיר, כשמלתעותיה סוגרות עליו משני צדדיו. נראה כי נתגלתה לנו בזה הרגע טאקטיקה חדשה ומסוכנת ביותר של הנמלים.

 "נהדר!" לחשה רחל, מוקסמת.

 "מה נהדר כאן?" קראתי בקול רועם. "הן הורסות את ביתנו!"

 "כן," אמרה רחל בשקט רב.

 "הן חבלניות מאוסות!" סיננתי בין שיניי.

 "הן חבלניות מאוסות," חזרה אחרי רחל, ואחר-כך הוסיפה באותו שקט מופלא, וקולה מוקסם כעיניה, "נהדר!"

חוצפתן עלתה להן ביוקר. מרחתי אותן לקיר לעשרות, עשרות רמסתי ברגליי, ואת הבודדות שנסו לעברים – תפסתי ופיצחתי כמו כינים.

כשעתיים מאוחר יותר, כשנבקע הקיר באותו מקום ממש, מבפנים – מלווה קול רעש עמום, מתגלגל והולך, לא נמצאה אף נמלה אחת בפתח הקיר. ההיה זה מפגן תגמול? מכל מקום, רחל ישבה על המיטה ועיניה בפירצת הקיר. אחר-כך חלף-עבר על שפתיה הדקות מעין חיוך. ואז, ניגשה לקישוט הבית.

בסצינה זו יש משמעות שמעבר למקום ולזמן מסויימים – אבל כאשר מכנים את הנמלים חבלניות [אז עוד לא השתמשו בעברית במילה – מחבלות] ומאוסות, ומדברים על מפגן תגמול, אמנם מצידן – ברור איזה משקע נוסף, משמעותי, מקבלות כאן הנמלים.

*

אנו עוסקים בספרות העברית, אבל מעניין לראות כי בנושאים אחדים, כגון – תחושת המצור, הסיוט הקיומי, הדה-הומאניזאציה של הצד האחר – דברים משתקפים בצורה דומה גם מן הצד השני, הערבי.

נביא כאן שלוש יצירות, שני שירים ונובילה ארוכה אחת, שבהן חוזרים מוטיבים שדנו בהם זה עתה בספרות העברית: נמלים, דה-הומאניזאציה של האוייב, ותחושת מצור – ממש כשם שאת נושא המוצא משותף, הגיבור ששני העמים נאבקים על נפשו כי הוא שייך, מתוקף מוצאו, לשניהם – מצאנו ברומאן "חוזר לחיפה" של ע'סאן כנאפני, ב"הפרדס" של בנימין תמוז, וב"שמעון צהמארא" של מידד שיף.

השיר "בשולי פנקס התבוסה" נכתב ב-1968 בידי המשורר הסורי, שישב אז בלבנון, ניזאר קבאני. שיר שכולו ייאוש מר והלקאה עצמית של הדור, שנראה בעיני המשורר – דור מובס, כושל ורקוב. וחשבון הנפש בא בעקבות הפסדם של הערבים במלחמת ששת הימים. נקרא קטע מן השיר.

מכאיב לי לשמוע חדשות הבוקר,

מכאיב לי לשמוע הנביחות.

לא נכנסו היהודים דרך גבולותינו,

כי אם הסתננו כנמלים דרך פגמינו.

חמשת אלפים שנה אנו שרויים במנהרה,

זקנינו ארוכים, מטבעותינו בלתי-ידועות,

עינינו מקלט לזבובים.

הו, ידידיי, נסו לקרוא ספר, לכתוב ספר,

לזרוע אותיות, רימון ועינב,

לנסוע אל ארצות השלג והערפילים,

כי אנשים אינם מכירים אתכם,

כי מחוץ למנהרה הנכם נחשבים בעיני העולם –

מין זאבים.

השיר תורגם על-ידי טוביה שמוש. כל אחד משלושת הבתים בו מסתיים באזכרת בעל-חיים לא-סימפאטי ביותר. הערבים נדמים בעיני העולם לזאבים, בעיניהם של הערבים שוכנים זבובים, ואילו הישראלים מומשלים לנמלים, שניצחו את העם הערבי. אך לא בזכות כוחם-שלהם התגברו הישראלים על מדינות-ערב, על החברה הערבית, אלא הם ניצלו את החולשה ואת הפיגור של הערבים, שחיים במסגרת חברה מלאה פגמים.

בסיום השיר מצהיר קבאני: "אנחנו דור הסחי, העגבת והשיעול" – ולכאורה זה כתב-אשמה חמור כנגד החברה הערבית, אך בסוף השיר גם נאמר שעל הערבים – "להביס את התבוסה", כלומר להיות בריאים וחזקים יותר כדי שיעלה בידם להביס את הישראלים.

נראה שהשיר אינו בעל נימה פאציפיסטית כלל, אין בו תקווה לחיים-ביחד של שני העמים. אבל לצורך נושאנו מעניין לראות רק כיצד אותן "נמלים" של אורפז, משנת 1968, שאותן תיאר בסיפורו עוד לפני מלחמת ששת הימים, בתור אוייב וסיוט לאדם הישראלי – הן שמאפיינות את ההווייה הישראלית בשירו של קבאני, שנכתב אחרי מלחמת ששת הימים, בשנת 1968.

השיר הבא הוא משנת 1972, "נמלים וכנפיים להן" כתב אותו הסופר הנצרתי הוותיק, הערבי-ישראלי, מישל חדאד. הוא מתאר זקן וילד מוקפים בנמלים. לא ניכנס לפירוט השיר. הוא די קשה ורב-משמעות. רק נאמר שלא ברור אם הנמלים רומזות למהות מאיימת, לאומנית-קיצונית, מצד הדור הערבי הצעיר, שאינו מקבל את דרך קודמיו, או אולי הן רומסות את המסורת, או מסמלות כניעה. קשה לדעת אם פעולתן חיובית או שלילית, ואם המחנק שבא בעקבותיהן, כך כתוב בשיר – הוא פרי פעולתו של הילד, של הדור החדש של הערבים, או שיש כאן רמז לשלטון הישראלי, בכך שהנמלים הן מעין נרתיק שכל הזמן צמוד לגב הילד.

מ"ארצות התן" של עמוס עוז, מ"נמלים" של אורפז, עד לנמלים ש"בשולי פנקס התבוסה", ולנמלים של מישל חדאד ב"נמלים וכנפיים להן" – בולטת תופעה של ראיית הצד השני בצורה לא-אנושית, לאו-דווקא של שנאה, אבל כחלק מכלל שהווייתו מאיימת ומפריעה לאדם, לפרט מן הצד האחר – לחיות את חייו כפי שהיה רוצה.

עם זאת כדאי לציין שהנטייה להפנמה היתה הרבה יותר חזקה בספרות העברית מאשר בספרות הערבית-הפלסטינאית – עד כמה שאני מכיר אותה, (ועלי להודות – רק על פי תרגומיה לעברית). הגיבור הישראלי נוטה לעיתים להרס עצמי שעה שהוא מפנים את הסיוט, את הסכסוך – בעוד שבשירה הערבית, (שכתיבתה נפוצה יותר, לפחות בקרב הערבים הפלסטינאים) וגם בפרוזה, יש נטייה לראות פתרון בסילוק הנוכחות הישראלית. ישנה החצנה האומרת – כאשר ניפטר מן הישראלים, אולי גם נגיע לשלווה הנכספת. ומדרך הטבע בחלומות כאלה יש פחות נטייה של הפנמה, אלא אם כן היא באה לחזק את הביקורת העצמית, לקראת הסיבוב הבא, כמו בשיר של קבאני.

*

היצירה האחרונה שנזכיר בשיחה היא הנובילה "גברים בשמש" של ע'סאן כנפאני, שנכתבה לפני שנת 1972, היא השנה שבה כנפאני נהרג בביירות – זו ביירות, שאליה ברח שמעון צהמארא ב-1949 לערך, כשלא מצא לו מקום בישראל, היא ביירות, שאליה ברח ב-1948 כנפאני, ילד פליט עם משפחתו, מכפרו שבארץ-ישראל.

ישב כנפאני בביירות וכתב סיפור בשם "מצור" – שלא ישראל ולא היהודים נזכרים בו. הסיפור נסב על קבוצה של צעירים ערבים, שרוצים לגנוב את הגבול מדרום-עיראק לכווית, כדי לעבוד בנסיכות הנפט העשירה, ולמצוא שלל להחיות בו את נפשם.

כיצד הם גונבים את הגבול? – בעל מכלית, שחוזר לכווית עם מכליתו כשהיא ריקה – מוכן לקחתם במכל הסגור. הבחורים נוסעים כך, והסוף הטראגי הוא שהמחנק, החום הנורא שבתוך המכל שבו נסעו – גורם להם להיחנק. הנהג כבר הצליח, כביכול, להעביר אותם, אך בבואו לפתוח להם – הוא מוצא את ארבעתם מתים.

הסיפור, כאמור, אינו כולל, אינו אומר מילה על ישראל, על יהודים. הוא מתאר גורל ארבעה פלסטינאים שהמצור, שהאין-מקום על פני האדמה – מסומל עבורם במכל הלוהט שבו הם נחנקים, בשמש של כווית, במידבר.

זהו סיפור טראגי, מעניין, וראוי ללמוד ממנו על מצוקתו של הצד השני, על תחושת המצור שבה גם הערבי מצוי – וכל זאת מבלי להיתפס לפיתרון הפשטני, האומר שהישראלים אשמים בכל.

קריאה מומלצת לשיחה שלוש-עשרה

ס. יזהר: "ימי צקלג" (1958).

א.ב. יהושע: "מול היערות" (1963).

עמוס עוז: "נוודים וצפע" (1965), "מקום אחר" (1966), "מיכאל שלי" (1968).

משה שמיר: "הגבול" (1966).

יריב בן-אהרון: "הקרב" (1966).

אהוד בן עזר: "לא לגיבורים המלחמה" (1971).

יצחק אורפז: "עוד בעד עור" (1962), "נמלים" (1968).

ניזאר קבאני: "בשולי פנקס התבוסה" (1968).

מישל חדאד: "נמלים וכנפיים להן" (1972).

ע'סאן כנפאני: "גברים בשמש" (1972).

אהוד בן עזר:

הנסתיימה תחושת המצור שבתוכנו? קול העם. 18.10.1967.

פורצים ונצורים. עיונים בספרות הישראלית הצעירה. קשת. קיץ 1968.

עם ישמעאל חי?... (משה שמיר). על המשמר. 6.6.1969.

לא לקלים המירוץ. על המשמר. 16.11.1973.

"אדם חלם בלילה שהוא מת – קם בבוקר ורואה שזה נכון". מעריב. 18.1.1974.

מצור כפרספקטיבה לעתיד. מגוון. נובמבר 1975.

שלוש שנים אחרי הרעש. לשמשינוי. אוקטובר 1976.

מלחמה ומצור בספרות הישראלית (1967-1976). עתון 77. פברואר-מרץ 1977.

מלחמה ומצור בספרות הישראלית. (1967-1976). (המשך מן הגליון הקודם). עתון 77. אפריל-מאי 1977.

מלחמה ומצור בספרות הישראלית. (1976-1977). (המשך מן הגליון הקודם). עתון 77. יוני-יולי 1977.

נופים וגבולות: תחושת מצור בספרות העברית. גבולות. מוזיאון ישראל, ירושלים. קטלוג מס' 199. אביב-קיץ 1980.

הספרות הערבית בעיניים ישראליות. מפגש. אביב 1987.

בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) משודרות באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

בן עזר, אהוד – "במולדת הגעגועים המנוגדים", הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. אזל.

[כנ"ל] – תרגום לערבית, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה, ביירות, 2001.

[כנ"ל] – "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, ולונדון, 1999. אזל.

[כנ"ל] – "ברנר והערבים". במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001. אזל.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* דונלד טרמפ המשוגע הוא כנראה המתנה הנהדרת ביותר שלה יכלה לייחל הילרי קלינטון כדי להבטיח את סיכוייה להיות הנשיאה הבאה של ארה"ב. יש לשער שהיא תגרוף גם את מרבית קולות היהודים, עוד יותר מהצבעתם המסורתית עבור הדמוקרטים, כי הם לא יצביעו עבורו ואפילו יחששו מפניו.

* האידיוטיזם ושנאת היהודים הפרימיטיבית של נהנתני ש"ס ממשיכים להשתולל – "בשעה שיו"ר ש"ס השר אריה דרעי מתאמץ לצנן את הביקורת בציבור החרדי על ההסדר בכותל, השר לשירותי דת ממפלגתו מחמם את הגזרה. השר דוד אזולאי הכריז אתמול (חמישי, 3.3.) בפורום סגור כי לא יחתום על התקנות החדשות להקמת רחבת תפילה חדשה לציבור הלא-אורתודוקסי, אף שהדבר מתחייב מהחלטת הממשלה בנושא מסוף ינואר. 'זה ייהרג ואל יעבור,' אמר לרבנים מאזור הצפון שנפגשו עימו בעכו, ואז הוסיף ביחס לרפורמים ולקונסרבטיבים: 'אסור לתת להם דריסת רגל בעם ישראל.'" ["הארץ", 4.3.16].

* בוקר טוב לך אהוד, בעוד חודש ימים אתה מגיע לגבורות. בשמחה ובמזל טוב!

בקשה צנועה לי אליך: אין בידי תצלום סיום מחזור שנת הלימודים 1957 בגימנסיה 'אחד העם' בפתח תקווה. אם למי מקוראיך יש תצלום שכזה – אנא יסרוק אותו ויעבירו אליך. אני סמוך ובטוח כי מישהו או מישהי ייענה לפנייתי זו. חן חן ותודה על כל חדשותיך המרתקות.

יום טוב,

בברכה

יוסי דה ליאון

פתח תקווה

* לאהוד היקר שלום וברכה, בעניין רשימתי על הסיור בבית ביאליק, אבקש לתקן טעות. כתבתי ששמואל אבנרי הוא אוצר התערוכה. למעשה הוא העורך שלה. האוצרת של התערוכה היא איילת ביתן שלונסקי. כך שהמשפט שלי צריך להיות:

 "התערוכה היא פרי מחקרו וכתיבתו של אבנרי, והוא אף העורך שלה."

בתודה,

שבת שלום,

עדינה

* אהוד: אני כזה מטומטם שיכול לשבת שעות על גבי שעות ולראות שוב ושוב שידורים חוזרים של "הגשש החיוור" ו"סיינפלד". הראשון הוא באוזניי תמצית ההומור היהודי-ישראלי, לצד שייקה אופיר, והשני הוא פרק מפואר בהומור היהודי-אמריקאי, לצד מל ברוקס, וודי אלן וברברה סטרייסנד.

* אחד המאפיינים המלבבים ביותר של תל-אביב, וגם של ערים ישראליות אחרות, הוא הירוק-עד גם בחורף. כמעט שאין עצים עומדים בשלכת, ומרבית עצי הנוי הגודשים את החצרות והמדרכות הם מסוג של ירוק-עד כמו הפיקוסים. וזה שונה בהרבה מאירופה, שבה בחורף רואים את הנוף למרחקים כי העצים ערומים, ובקיץ מכסה עלוותם הצפופה את שדה הראייה.

* היש סיכוי שאישה הטוענת שדונלד טרמפ אנס אותה חמש פעמים לפני חמש שנים, פעם אחת בתחת! – תצא עכשיו עם הפרשה לציבור האמריקאי ותגדע באחת את המרוץ שלו לנשיאות?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל