גיליון מס' 1128

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ד' באדר ב' תשע"ו, 13 במרס 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לְהַעֲלוֹת מִיָּד אֶת שְאֵרִית יְהוּדֵי אֶתְיוֹפְּיָה!!! // פוצ'ו: בחיי (2), פרק כ"ו –  אם לא מחזאי, לפחות מבקר מחזות. // אליהו הכהן: "עברים אנחנו, עברית נדברה" – שלושה שירי זמר ראשונים לעידוד הדיבור העברי בארץ. // מחווה לעין גדי ליובלה ה-60! – לנגד עיניי עומדים הזרגים של חבריי, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // עמוס אריכא: גזענות מזרחית חולנית. // עמוס גלבוע: טרור הבודדים אינו אלא חלק ממדיניות כוללת של הרשות הפלסטינית. // צביקה שטרוסברג: חג פורים. // אלי מייזליש: מה באמת קרה ביפו? // יוסי אחימאיר: הערות מעמוד הפייסבוק שלי. // גֵ'אַנְדְרֵאָה נוּזֶדֶה, כריסטיאן טֶצלַף, לוּקא לומברדי, ז'אן סיבליוס וסרגיי פרוקופייב במוצ"ש האחרון בפילהרמונית. // יהודה גור-אריה: הגיגים קלים על נושאים כבדים. // מרדכי קידר: הערוץ הטורף. [ציטוט]. // יריב בן עזר: אבי שלמה בן עזר מבלפוריה. // אורי הייטנר: 1. חוד החנית של הדה-לגיטימציה. 2. צרור הערות 13.3.16. //  יהודה דרורי: אלימות "השמאל" האמריקאי נגד טראמפ.  // אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל. שיחה ארבע-עשרה: הערבי החי בקרבך. // ממקורות הש"י.

ביום חמישי, 10.3 – לא יָצָא גיליון של המכתב העיתי כי העורך נמצא אותו יום עם המסתורית בחגיגות ה-60 לקיבוץ עין גדי, שעל מייסדיו נימנה, ואף היה עורכו הראשון של שבועון עין גדי, והעניק לו את שמו "אפיק" – שבועון בן 60 שנה שראשיתו בדף סטנסיל ממכונת גסטטנר ישנה, והוא ממשיך לצאת עד היום.

* * *

יוסי גמזו

לְהַעֲלוֹת מִיָּד אֶת שְאֵרִית יְהוּדֵי אֶתְיוֹפְּיָה!!!

הֵם עָבְרוּ חַתְחַתֵּי שְכוֹל וּפֶרֶךְ 

וּתְלָאוֹת לְאֵין-סְפוֹר שֶעוֹדָן 

חֲקוּקוֹת בְּלִבָּם מִן הַדֶּרֶךְ 

מֵאֶתְיוֹפְּיָה לַגְּבוּל עִם סוּדָאן.

 הֵם דָּבְקוּ בָּהּ, לְחוּד אוֹ בְּיַחַד,

 לֹא סָרִים מִשְּבִילָם, לֹא נִסְטִים

 וְעֻמְּתוּ עִם סִכּוּן וְעִם פַּחַד

מֵרָעָב, מִצָּמָא, מִלִּסְטִים.

וְהַכֹּל, בְּסַגְרִיר אוֹ בִּתְכֵלֶת

יְמֵי חֹם, בְּעֵינַיִם כְּמֵהוֹת

מִתְּפִלּוֹת בְּנוֹת דּוֹרוֹת שֶל תּוֹחֶלֶת

 בְּכֹחוֹ שֶל חֲלוֹם בֶּן מֵאוֹת

 שֶטֻּפַּח עַל חוֹפֵי אֲגַם טָאנָה

וּבִשְאַר מְקוֹמוֹת-מוֹצָאָם

 וְשֶבּוֹ הָאוּטוֹפְּיָה נִתָּנָה

 כְּפִצּוּי עַל כָּל מַה שֶּפְּצָעָם

 אִם מִיַּד הַנַּצְרוּת הָרוֹדֶפֶת

 אוֹ מִיַּד הַאִיסְלָם הָאַלִּים

וְהֵזִין אֶת נַפְשָם הַנִּדֶּפֶת 

וְלִבּוֹת הוֹרֵיהֶם הַכָּלִים

בְּתִקְוָה שֶתָּבְעָה בְּמַפְגִּיעַ

אֶת שֶכְּלָל לֹא הוּבַן מֵאֵלָיו:

שֶאֵי-פַּעַם יִזְכּוּ לְהַגִּיעַ

לְצִיּוֹן זָבַת דְּבַש וְחָלָב.

וַאֲנַחְנוּ לָהֶם הֲכִינוֹנוּ

מִבְצָעִים כְּמוֹ "מֹשֶה" וּ"שְלֹמֹה"

וְקִוִּינוּ כָּל-כָּךְ כִּי נָכוֹנוּ 

לַצִּבּוּר הַזֶּה, שְבוּי חֲלוֹמוֹ,

לְעֵדָה מֻפְלָאָה וּצְנוּעָה זוֹ

שְנוֹת בָּנִים הַשָּבִים לִגְבוּלָם

עַד שֶבָּאוּ יָמִים אֲשֶר בָּזוּ 

לְמֵיטַב אִחוּלֵינוּ כֻּלָּם

אֲטִימוּת-הַמּוֹחִין וְהַטֶּפֶש

שֶל חֶבְרָה מִתְנַשֵֹּאת וְקָרָה

שֶהִגִּיעוּ בָּהּ מַיִם עַד נֶפֶש

לְאוֹתָם שֶחָפְצוּ בִּיקָרָהּ,

לְאוֹתָם שֶנָּשְקוּ אֶת הָאָרֶץ

בְּיָרְדָם מִמָּטוֹס בְּנַתְבָּ"ג

וּבֵרְכוּ בָּהּ כָּל שְבִיל וְכָל הַר, עֵץ,

כְּבִרְכַּת "הַמּוֹצִיא" עַל פַּת-בַּג

וְכָמְהוּ בָּהּ לִמְצוֹא לָהֶם בַּיִת

וְלֹא גֵטוֹ שֶל עֹנִי וּדְחָק

בֵּין אַחִים שֶיּוֹשִיטוּ כַּפַּיִם

תּוֹךְ שְמִירָה עַל קִרְבָה, לֹא מֶרְחָק.

אַך חַבְרֵי מֶמְשָלָה וְגַם כְּנֶסֶת

מֵאוֹתָם הָרָצִים פֹּה הָמוֹן

לִשְׂמָחוֹת שֶל סְנוּבָּה מְפֻרְכֶּסֶת 

שֶשִּלְטוֹן בָּהּ נוֹשֵק לְמָמוֹן 

שֶיּוֹאִילוּ עַצְמָם לְהַטְרִיחַ

וִיגַלּוּ כְּבָר קֻרְטוֹב רְגִישוּת

בְּטִפּוּל בְּעֵדָה שֶהִתְרִיעָה

זֶה שָנִים עַל סִבְלָהּ מוּל חֵרְשוּת

שֶל מִמְסָד מִתְיַמֵּר כְּנָאוֹר פֹּה

אַךְ מַשְקִיעַ לִבּוֹ קְצָת פָּחוֹת 

בְּעוֹלִים שֶאֵינָם צְחוֹרֵי עוֹר פּה 

וּזְקוּקִים לְאִחוּד מִשְפָּחוֹת 

שֶאֻשְּרוּ לוֹ מִמּוּש וְזִמּוּן כָּאן

אַךְ פִּתְאֹם, כְּמוֹ בְּחֶלֶם, נִגְלָה 

שֶלְּשֵם יִשּוּמוֹ אֵין מִמּוּן כָּאן

(כְּשֶמַּשְׂכֹּרֶת הַחַ"כִּים עוֹלָה...)

וּמוּל אֹטֶם-הַלֵּב לֶעֱנוּת זֹאת 

שֶמִּכָּל אִיש-מַצְפּוּן לֹא מַרְפָּה

יֵש כָּאן דּוּגְרִי לוֹמַר: גִּזְעָנוּת זֹאת

הִיא לְעַם זֶה בּוּשָה וְחֶרְפָּה.

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק כ"ו –  אם לא מחזאי, לפחות מבקר מחזות.

את מחול פורקי המשאית חיברתי בעקבות הנוהג של תורנות פריקה שהיה קיים בקיבוץ. פעם או פעמיים בשבוע היתה משאית הקיבוץ חוזרת למשק לעת ערב, כשהיא עמוסה מצרכים או ציוד שרכזי הענפים הזמינו. הנהג לא היה מסוגל לפרוק לבדו את כל הסחורה ולכן הונהגה תורנות בין הבנים, ואחת לשלושה או ארבעה חודשים היה מגיע תורם של  שלושה בנים להיות נכונים במהלך שבוע שלם לבוא לעזרת הנהג.

על הנושא הזה חשבתי  שאפשר לספר במחול שמחציתו פנטומימה. כמנגינת ליווי בחרתי בשיר מלודי ששמעתי מפי מוישלה המרשמידט, שהשיר נדבק אליו. זה קרה יום אחד כשעבד אצלי  ביער בחפירת בורות לשתילי אורן שהיו צריכים להגיע. למרות שכל העובדים האחרים התחילו לזרוק עליו אבנים כדי שיפסיק עם השיר המנדנד הזה, הוא לא היה מסוגל ומדי פעם היה השיר חוזר ופורץ מגרונו.

המחול שתיכננתי נערך רובו תוך ישיבה על ספסל, כשחבורת הפורקים ממתינה למשאית האמורה להגיע. שנים רבות אחר כך העלה הכוריאוגרף אוהד נהרין את המחול "אחד מי יודע" שגם הוא נערך בישיבה על כסאות, בלי לדעת שחמישים שנה לפניו המציא מישהו בקיבוץ מחול על בסיס דומה. המחול שלי לא זכה להכרה בינלאומית. לעומת זאת הוא זכה לתפוס את ליבה של נח"לאית תמימה שאהבה לנגן ולשיר. לאה גרה בחדר אחד עם אסתר מורי, תימנייה אוהבת שירה, ועם עדה השמנמונת, שחרף גופה הדשן אהבה לרקוד ולצחוק.

כשנכנסתי לחדרן לפני ארוחת הערב, היתה לאה מנגנת, אסתר עומדת על המיטה ומחזיקה כפכף עץ מול פיה כאילו היה מיקרופון,  ועדה עומדת באמצע החדר תוך נענועי ישבן.

לאה ראתה אותי ראשונה ופסקה מנגן, שתי האחרות חדלו מפעילותן ומיהרו לשבת נבוכות. עד כה לא יצא לי לדבר עם אף אחת מהן, כי הייתי כל החודש האחרון בגבעת ברנר. גם אני הייתי נבוך, אך מאחר שהטלתי על עצמי משימה של חיים או מוות, חשתי כמו באותם ימים רחוקים, כשהייתי מפקד כיתת בנות בחג"ם, וללא כחל וסרק  פניתי לאקורדיוניסטית הקטנה ואמרתי לה ברוח קרבית שאין ממנה חזור: "לאה! באתי אליך!"

"אלי?" אמרה הקטנה כשהיא פונה בניע כתפיים אל שתי הבנות האחרות.

"כן אלייך. זה בקשר לחג השנתיים, אני מקים להקת מחול ואני רוצה שאת תלווי את הריקוד עם האקורדיון."

"אבל אני אף פעם לא ליוויתי שום להקת מחול. אני יודעת לטרטר סתם ריקודי עם. לפי איזה שיר אתה רוצה שאנגן."

"זהו, שאת שם השיר אני לא יודע, אבל זאת מנגינה קלה שבטח תתפסי."

"אז תשיר אותה!"

כאן חלפה גבורתי, כי אף פעם לא נחשבתי לנעים זמירות ישראל, ובבית חינוך המורה לזימרה שלמה קפלן, היה מבקש ממני להניע את השפתיים בלי להוציא קול.

אסתר מורי ראתה שאני מתמהמה, הגישה לי את הכפכף ואמרה: "תשיר למיקרופון!"

כל הבנות פרצו בצחוק גדול, וגם אני הצטרפתי למרות שרציתי לבכות. לבסוף כחכחתי בגרוני והשמעתי מין ציוץ שכנראה דמה במשהו לשיר שאליו כיוונתי, כי לאה מיהרה לקחת את הכלי ובלי בעיות השמיעה  את כל המנגינה מהתחלה עד הסוף.

הייתי די המום ושאלתי אם היא מכירה את המנגינה, אמרה: "בכלל לא, אבל זה שיר שהמוישלה שלכם לא מפסיק לקשקש איתו."

הייתי קצת מאוכזב, כי התוכנית שלי היתה לשבת אתה באיזו פינה וללמד אותה את השיר תו-תו, עד שתקלוט אותו והנה – טרח, היא כבר יכולה ללמד אותי.

בכל זאת לא התייאשתי ואמרתי לה שבשבוע הבא אאסוף את הרקדנים ונתחיל בחזרות. לפני שיצאתי מהחדר אמרה: "רגע רגע, איך אני אבוא לחזרות? בשבוע הבא אני יוצאת לעבודת חוץ בגבעת ברנר."

ידעתי. אלי דיין, החבר הטוב שלי, סידר בכוונה שאני אצא במחזור הראשון, והיא בשני. לא היה יכול לסדר את שנינו באותה קבוצה? אני עוד אדבר איתו. הוא כבר ישמע ממני.

כשבאתי אליו באותו ערב, אמר לי שהוא כבר לא סדרן העבודה, ומיכאל מחליף אותו, כי הוא יוצא לעבודת חוץ בגבעת ברנר. גם את זה ידעתי. סידר את עצמו להיות בקבוצה של לאה. היא אקורדיוניסטית והוא מנגן על חליל ואפילו מלחין. איך אני, שבקושי יודע לנגן על מסרק, יכול להתחרות איתו?

כנראה שהקטנה הזאת נכנסה יותר מדי עמוק לליבי, אחרת אני לא מבין מאיפה היה לי אומץ ללכת למיכאל מרכוס הסדרן החדש ולדרוש ממנו למצוא מישהו אחר במקום לאה, כי היא משתתפת בלהקה שתציג את "מחול פורקי המשאית."

כנראה שגם מיכאל רצה שהקטנה, שאני חושק בה, תישאר איתנו בקיבוץ, וזאת כנראה הסיבה שהוא בכלל לא התווכח איתי.

הסוף היה שמי שהרוויח מכל העניין היה אלי דיין, שבהתחלה רצה לשחוט אותי על שהוצאתי ברגע האחרון את לאה מתוך הקבוצה שלו. הוא הגיע לגבעת ברנר במצב רוח ירוד, אך שם הוא פגש בת קיבוץ  מלאת הערצה לפלמח, עליזה שמה, והאהבה בין השניים  היתה בלתי נמנעת. ארבעה חודשים לאחר מכן נערכה חתונה חגיגית בגבעת ברנר, כל הקיבוץ שלנו הוזמן לחתונה, והמסמר של התוכנית באותו אירוע בלתי נשכח היה – מה אם לא – "מחול פורקי המשאית" – שהלהקה ביצעה בהצלחה רבה, אחרי שכבר הופיעה איתו בחג השנתיים  שלנו, ורכשה ביטחון רב.

מי שגנב לי את זר הדפנה בחג השנתיים שהוצג ברוב עם במרכז הקיבוץ, היה אהרלה (גרבוז) הראל, לימים חבר כנסת, בעלה של הסופרת נירה הראל.

אהרל'ה כתב מחזה שלם רב משתתפים וכמעט כל חברי המשק שיחקו בו. לאור המצב היה מיספר ההורים של שחקני ההצגה שלו – גדול יותר מהורי חמשת חברי הלהקה שלי, ומחיאות הכפיים שההצגה גרפה עלו על שלי, למרות שלעניות דעתי הצנועה, המחול שאני העמדתי היה מקורי פי כמה.

אני דווקא חיבבתי את אהרלה, ולא רק בגלל שהיה נמוך ממני, גם בזכות זאת שהיה פשוט בחור מעניין ורב ידע. היתה לו לשון רהוטה ושוטפת שתמיד עוררה את קינאתי כשהיה נושא דברים באסיפות. הוא היה המזכיר של הגרעין הדפנאי, ונבחר למזכירות הקיבוץ כבר בשנה הראשונה לבואו, ובשנה השנייה כבר נבחר לראשות מועצת הרי יהודה, והיה לראש המועצה הצעיר ביותר שהיה בארץ מאז ומתמיד.

לא יכולתי לעבור בשתיקה על זה שההצגה גנבה לי את גדולת המחול  שלי, ובעלון "נטפים" הקרוב ניצלתי את יתרוני כעורך העלון וכתבתי ביקורת על ההצגה שרק היודעים לקרוא בין השורות, יבינו שהכותב הוא שחקן מתוסכל, שמשום מה לא קיבל שום תפקיד בהצגה, אולי מפני שלא היה שם תפקיד של שמש הצועק: "הגרמנים באים!"

וזה מה שה"גמזו" של הקיבוץ כתב על ההצגה:   

על תל העשרה של אהרלה

יישוב משלט צעיר, עבודה בלי סוף, כוחות לעבודה אין, כתוצאה מכך מרירות והאשמות כלפי היישוב ומוסדותיו. מרכז המשק נוסע אל אביו הפקיד בקריה, כדי להשיג הלוואה . כאן מתגלה היחס האגואיסטי של ההורים כלפי יישובי המשלט. השחיתות של פקידי הקריה וחוסר ידיעה חלוציות מהי. בתמונה השלישית, שמץ של הווי כאשר באה משלחת של קבוצה המחפשת גוף להצטרף אליו. זהו המחזה שהגיש לנו אהרלה ליום השנתיים והיווה את אחד הגורמים להצלחת המסיבה. ננסה עכשיו לבקר אותו ולמצות בעיקר את הנקודות החלשות שבו.

אם נסכם לעצמנו את תכונות הנקודה לאחר ראיית המחזה, נמצא כך: הישוב מרוחק מהעיר, בנגב. הנוף הררי. חוסר חריף במים  ופרדס עמוס פרי. זמן המחזה הוא כנראה לאחר מלחמת השחרור, אלא שלפי הוויכוח של סדרן העבודה ומרכז המשק, כיצד לגרד מישהו שישקה את הצאן, נדמה לנו שהזמן משתייך לתקופתם של יעקב ורחל.

המחזה עצמו כתוב בצורה שוטפת ומעניינת והסופר הראה ידיעה בעיצוב טיפוסים ובשמירה על עיצוב אופיים, אלא שמתעורר ספק אם הוא ההעתק האמיתי של הווי החיים במשק צעיר. אם באמת כל משפט הנאמר בקיבוץ מכיל ציונות גדולה ומרירה על חלוציות שפגה?

הצחוק שבקע מדי פעם מתוך הקהל, הוכיח שיש הומור במחזה, אך אם ניקח למשל כדוגמה: "לא אלחץ לכם על הקורקבן" – שעוררה גלי צחוק חזקים, הרי הספק מתחיל לכרסם. האין הסיבה האמיתית לצחוק – נחת ההורים מה"תכשיטים" שלהם המציגים על הבמה?

התכשיטים עצמם, אם כי אינם אנשי במה, ניסו לעשות כמיטב יכולתם ואין ספק שהם היוו את אחד הגורמים להצלחת המחזה...

לבסוף נחטא לעצמנו חטא כבד אם לא נזכיר את שעיה, יפה וגרשון שהצטיינו בתפקידם בתור סוגרי ופותחי המסך וידעו לעשות את מלאכתם במהירות ונאמנות ולשמש על ידי כך דוגמה ומופת לכל פותחי המסך בדור.

לא שיניתי דבר מהכתיבה המקורית, רק החסרתי את הקטע המספר על  השחקנים שהיו בעיקר חביבים  ויפים למראה.    

עכשיו אני שואל את עצמי למה לא אמרתי אף מילה על הניבו של ההצגה, הרי הייתי יכול לקנות את עולמי אם הייתי מציין כמה הוא נמוך...

חיפשתי בעלון נטפים אם מישהו כתב משהו על  "מחול פורקי המשאית" שהוצג כקטע חימום לקראת ההצגה המרכזית – ולא מצאתי אפילו מילה אחת. אני לא זוכר אם הוכיתי בדיכאון בגלל חוסר הפירגון, שהיה חלק מאושיות הקיבוץ, אבל זה כבר לא היה אכפת לי, כי למחרת סיום חגיגת השנתיים, הגעתי עם לאה מיוחס לקרבה חברותית שנסכה בי עוז כדי להזמין אותה לראות את השקיעה מראש הגבעה הצופה על עמק האלה, ושם להראות לה גם את שמיכת הצמר החומה, שדוד נעים הזמירות איבד בעת מנוסתו משאול המלך.

* * *

אליהו הכהן

"עברים אנחנו, עברית נדברה"

שלושה שירי זמר ראשונים

לעידוד הדיבור העברי בארץ

א. עברית שפתנו

מאז ימי העלייה הראשונה, ליוו שירי זמר את מפעל השלטת הלשון העברית כשפת דיבור בארץ. בניגוד לדימוי המקובל, שירת העלייה הראשונה כללה לא רק שירי כיסופים לציון ושירי הלל לארץ הצבי, אלא גם שירי ילדים ושירי משחק, שירי חג ומועד, וכן שירים אחדים המתעדים את לבלובו של הדיבור העברי בארץ. באלה האחרונים תעסוק רשימה זו.

עם השירים הללו נמנה שירו של שנ"ה (שלמה נפתלי הרץ) יונאס, חותנו של אליעזר בן יהודה, 'עברית שפתנו'. שיר נשכח זה הוא ככל הנראה השיר הראשון שנכתב בארץ בימי העלייה הראשונה לעידוד הלשון העברית והזמרה בעברית.

מילות השיר פורסמו בשנת 1896 בלוח ארץ ישראל, שהוציא אברהם משה לונץ, (שנה ג') במסגרת יומן מסע של תלמידי בית ספר בירושלים המטיילים עם מוריהם ושרים את השיר:

עִבְרִית שְׂפָתֵנוּ

המילים: שנ"ה יונאס

הלחן: שיר עם צרפתי

עִבְרִית, עִבְרִית שְׂפָתֵנוּ,

בְּצִּיוֹן, בְּצִּיוֹן הַמְּעֻטֶּרֶת.

שִׁירַת צִיּוֹן שִׁירָתֵנוּ

מָה הִיא נֶהֱדֶרֶת.

בַּגַּנִּים, בַּגַּנִּים נְטַיֵּלָה,

בְּצִּיוֹן, בְּצִּיוֹן הַמְּעֻטֶּרֶת.

יְגִיעַ כַּפֵּינוּ נֹאכֵלָה

מָה הִיא נֶהֱדֶרֶת.

יָשִׂישׂוּ יָגִילוּ הַבָּנִים

בְּצִּיוֹן, בְּצִּיוֹן הַמְּעֻטֶּרֶת.

בְּבֵית סֵפֶר יָפוֹ יְרוּשָׁלַיִם

לְהוֹד וּלְתִפְאֶרֶת.

לשיר הותאם לחן של שיר עם צרפתי מהמאה ה-18, שהיה אהוב על מרי אנטואנט: Marlbrough S'en vat'en Guerre.

לחן זה הועתק באמצע המאה ה-19 לשיר עם אנגלי, ומשם נדד לאמריקה. הוא התפרסם במילים:

For he's a jolly good fellow

– ונחשב לשיר השני הנפוץ ביותר בארצות האנגלו-סקסיות.

לגלגול שני זה הייתה בארץ גם גירסה עברית, שהושרה בפי ילדים ובני נוער בנוסחים אחדים: "יוסי בחור כארז (3 פעמים) – כולנו פה אחד," ובווריאציה: "יוסי ישיר לנו סולו..."

הלחן השתקע גם ביצירות קלאסיות. בטהובן שילב אותו ביצירתו "נצחונו של ולינגטון", והמלחין בן המאה ה-18 קרל שטאמיץ, הכליל אותו בסונטה שחיבר לשתי ויולות.

להבדיל ממרבית שירי העלייה הראשונה, שנכתבו בהגייה האשכנזית המלעילית, השיר 'עברית שפתנו' נכתב בהגייה הספרדית המלרעית. שינוי מבורך זה לא השתגר בנקל. במאמר 'שפתנו אתנו, מי אדון לנו?' ('המליץ', 1898, גיליון 207), התריס מי שחתם בשם 'מורה חדש מא"י': 'מדוע לנו לחקות כקופים את המבטא הספרדי? תשעים ותשעה חלקים מאחינו, כן ירבו, מדברים וכותבים במבטא האשכנזי.'

'עברית שפתנו' לא היה שירו הראשון של יונאס, שהיה ממייסדי אגודת 'בני ציון' במוסקבה. לפני כן פרסם שירים בכתב העת 'הבוקר אור' של גוטלובר, וכן בעיתוני 'הצבי' ו'האור' שהוציא חתנו בן יהודה בירושלים.

יונאס, מחבר השיר, עלה לארץ בשנת 1892 עם בתו חמדה (ביילה), שבאותה שנה נישאה לבן יהודה אחרי מות אחותה הבכירה דבורה, אשתו הראשונה. את השיר חיבר בראשית שהותו בארץ, והקדיש אותו לתלמידי בית הספר 'התורה והמלאכה' של חברת 'כל ישראל חברים' ברחוב יפו בירושלים. בבית ספר זה למד נכדו של יונאס – בן ציון (איתמר בן אב"י), ובו לימד בעבר חתנו בן יהודה.

בספרה 'בן יהודה, חייו ומפעלו' (ירושלים 1940), ציינה חמדה בן יהודה כי 'עברית שפתנו' היה שיר נפוץ בארץ. אמנם פופולריות זו לא הדביקה את בעלה, מי שכונה באותם ימים 'משוגע לשפה העברית'. איש לא שמע את אליעזר בן יהודה שר את השיר, כשם שלא שמעוהו שר שירים אחרים, גם אם נגעו לעניין הקרוב לו, תחיית השפה. צרידות קבע היתה בקולו, אולי בגלל מחלת השחפת. הוא גם לא אהב שאחרים נתנו קולם בשיר. 'כשמישהו שר לידו,' סיפר לי בנו אהוד, 'מיד היה מהסה אותו. זה הפריע לו.' כל זה לא מנע ממנו להתיידד עם חוקר המוסיקה והזמר אברהם צבי אידלסון שנמנה עם חבריו הקרובים.

לעומת זאת חותנו, שנ"ה יונאס, היה שוחר מוסיקה וזמר, ושמח על כך שהשורות המחורזות ששירבט ב'עברית שפתנו', היו לשיר זמר.

כמה מילים על שהותו הקצרה של יונאס בארץ באחרית ימיו: ארבע שנים ישב יונאס בארץ (1892-1896). תחילה התגורר בירושלים, שבה פתח חנות למכשירי כתיבה בשכונת 'אבן ישראל', והקים 'מלון אורחים' בשם 'הוטיל יונאס' בשכונת 'נחלת שבעה'. בשנת 1893 עמד במרכזה של פרשייה שהביאה למאסרו של חתנו אליעזר בן יהודה. במאמר שפרסם יונאס ב'הצבי', 'מצוות צריכות כוונה", על לקחי חג החנוכה, המעיט בחשיבותו של נס פך השמן והבליט את גבורתו של יהודה המכבי. המאמר קומם את רבני ירושלים וקנאיה, שמיהרו להודיע לרשויות העות'מאניות כי עיתונו של בן יהודה קורא למרד נגד השלטון. כעדות, הביאו משפט המופיע במאמר, הקורא 'לא להתייאש...לאסוף חיל וללכת קדימה,' וסילפו את משמעותו כשתירגמו אותו לטורקית בנוסח: 'נגייס כוחות ונלך על המזרח.'

בין ערביי ירושלים התפשטה שמועה כי מאחורי משפט זה מסתתרת כוונה לעלות על הר הבית ולבער ממנו את המסגדים. יונאס הובא לחקירה, אך כנתין זר שוחרר, ואילו עורך 'הצבי' בן יהודה, נעצר, הובא למשפט ונדון לשנת מאסר. כעבור ארבעה חודשים זוכו בן יהודה ויונאס מכל אשמה ע"י בית דין לערעורים בביירות. קנאי ירושלים לא סלחו ליונאס על שביקר בחריפות את נוהג החלוקה, והעלילו עליו שהוא מוכר טריפה במלונו. הוא נאלץ לסגור את המלון, ובשנת 1894 עבר לראשון לציון, שם עבד כפקיד ביקב. כעבור שנתיים נפטר בגיל 56.

שבועות אחדים לפני מותו, כתב יונאס בעיתון 'הצבי' ביקורת על קונצרט של ה'אורקסטרה' בראשל"צ: 'הלכתי לשמוע בהמושבה פה את התזמורת, ונִפְלֵאתי הפלא ופלא. מי שלא יודע מאומה מחוכמת השירה והזמרה בכלי שיר, לא יוכל להתפעל מזה... נפלא הדבר לראות את המראה הזה, כי קולוניסטים, כִּצעירים וּכְבָאים מעט בימים, הטרודים כל יום בעבודתם ולא ידעו מעולם מה זה כלי שיר, ילמדו בתקופת שלושה חודשים לנגן בָּם, ולשמור חוקי הזמרה והקומפונימה במקהלה 'אָרקֶסטר' בעלת 28 איש, בכנורות, בנבלים, בחצוצרות, בחלילים, בתופים ומצלתיים, ולהוציא זמרה בטַקטַה מסודרת לכל משפטיה וחוקותיה הנעימה לאוזן השומע...

יפה המראה מאד. יפה נחמד ונעים. כל מעשיכם אַחַי, כְּמִמְקור חיים יָקֵרו. עיבדו אדמתכם בשמחה, שירו זמֵרו'!

ב. המנון עברי בניחוח צרפתי

הרוח הצרפתית שנשבה בימי העלייה הראשונה ביישוב החדש בהשפעת פקידי הברון, נשאה בכנפיה מנגינות צרפתיות אחדות שנקלטו בזמר העברי המתחדש. כך למשל גוייר השיר הצרפתי "פררה ז'קה" והומר ל"אחינו יעקב".

המורה יהודה גור קבל על 'האוריינטציה הצרפתית' בבתי הספר הראשונים בארץ, ובציינו כי למושבה יסוד המעלה באה מורה מפריז, מחה על כך ש'עוד מעט נשמע גם שם כמו במושבה גדולה אחת ביהודה (ראשון לציון – א.ה.) את השיר הצרפתי 'פטר הקדוש מסר לנו את מפתחות גן העדן..."

מי שדווקא ניסה להשתלב  במגמה זו, היה הנער בן ציון בן יהודה (איתמר בן אב"י), בנו של אליעזר בן יהודה. במסגרת החיפושים אחר המנון, הוא הציע באמצע שנות ה-90 למאה ה-19, בהיותו בן 12 בלבד, לאמץ שיר שחיבר על בסיס ה'מרסלייזה' הצרפתית, כהמנון עברי לאומי. תוך כדי תרגום המקור הצרפתי לעברית, הוא שינה את נוסח ה'מרסלייזה' כדי להתאימו ללשון העברית ולמציאות הארץ ישראלית. את המילה Patrie – מולדת, תירגם ל'אבייה', משורש אב, האויב הפועל נגדנו הוא ה'ערבייה', וציון תהיה שלנו אם רק נילשון (נדבר) בעברית.

את הצעת ההמנון שלח במכתב לברון רוטשילד, שאותו פתח במילים: 'המאורעות האחרונים באחדות מן המושבות של הוד מעלתו, שבהן נהרגו איכרים אחדים על ידי עצם נוטריהם הערבים, עוררו בקרב יהודי ארצנו התרגשות נוראה.'

במכתבו אל הברון, הציע הנער בן ציון תוכנית להקמת צבא עברי (עם מדים 'ירוקים ככרמינו'), צרף דגם מוצע של דגל עברי ('דגל מחנה יהודה') וכהמנון הציע את שיר הלכת המדובר, בעקבות הבית הראשון של המרסלייזה הצרפתית. 'כמובן אדוני השר הגדול,' המשיך וכתב, 'אינני יכול להתאים את כל המילים הצרפתיות למילים העבריות, מפני שכאן אנו נלחמים בערבים ולא בגרמנים.'

לאחר שכינס את חבריו הנערים בני גילו ולימד אותם את השיר, הוא הוסיף ועידכן את הברון בהצלחתו: 'כאשר עברנו ברחובות ירושלים אתמול והשיר הזה בפינו, התפלאו רוב העם ומצאו אותו ליפה מאד. הרושם הוא, כאילו אנו שרים צרפתית באמת, כה דומות שתי השפות.'

וזה היה לשונו של השיר:

הִמְנוֹן עִבְרִי

המילים: בן ציון בן יהודה (איתמר בן אב"י),

בעקבות ההמנון הצרפתי

הלחן: רוז'ה דה ליל

הָבָה נָקוּם בְּנֵי הָאֲבִיָה,

יוֹם הַגְּבוּרָה הִנֵּה כְּבָר בָּא.

נֶגְדֵנוּ הָ'עֲרַבִיָה',

נֵס דָּמִים תָּרִים, תִּצְבָּע.

אֶל זַיִן אֶזְרָחִים,

סַדְרוּ הַלִּגְיוֹנוֹת,

נִלְשׁוֹן, נִלְשׁוֹן

בִּשְׂפַת עִבְרִית –

וְלָנוּ אֲזַי צִיּוֹן.

הקורא בן ימינו ודאי מרים גבה למקרא הביטוי 'אל זין אזרחים' המופיע בשיר. ובכן, צירוף זה לא עורר אז אפילו שמץ של חיוך. באותם ימים האות השביעית באלף בית העברי לא סיגלה לעצמה עדיין את המשמעות שממנה לא נפרדה עד ימינו.

רק מאוחר יותר, בימי מלחמת העולם הראשונה, כשחיילי הגדוד העברי שרו את הנוסח העברי של השיר האמריקאי'Over there' –  שבו תורגם המשפט 'Johnnie get your gun' – ל'יהודה זין קח', רק אז גרמה המשמעות החדשה שנוספה למילה זין לאי הכללתו של השיר בשירוני הארץ.

ג. עברים אנחנו

בשירת "עיוורים אנחנו, עברית נדברה" קידמו חניכי בית חינוך עיוורים בירושלים בראשית המאה העשרים את מיטיבם אברהם משה לונץ, ממייסדי המוסד, חוקר ארץ ישראל ומחבר "נתיבות ציון וירושלים", המדריך העברי הראשון של ירושלים.

זו היתה כמובן פרפראזה על השיר "עברים אנחנו", אחד משירי הזמר העבריים המלהיבים ביותר באותה עת (עליו ראו להלן).

זמרת העיוורים הייתה מחווה של כבוד ל"סגי נהור" המפורסם ביותר בירושלים, לא רק בשל מעמדו כאישיות מוערכת מאוד בארץ: יזם, חוקר, מדפיס, עורך, שעל אף עיוורונו נחשב לבכיר מדריכי הסיור בעיר ובסביבותיה, אלא כאות הערכה אליו כאחד מחלוצי טיפוח השפה העברית ביישוב. לונץ דיבר עברית שוטפת, צחה ורהוטה בהטעמה הארץ ישראלית, הספרדית, המלרעית, עוד לפני שהחלו פעמי ההתחדשות של ההתיישבות היהודית בארץ ולפני שדרכו כפות רגליו של אליעזר בן יהודה בחוף יפו.

לונץ הרים תרומה חשובה גם בתחום הזמר: בבית הדפוס שלו בירושלים נדפס בשנת תרנ"ו (1895) הקובץ 'שירי עם ציון', שערך הביל"ויי מנשה מאירוביץ. בקובץ, בן שתי חוברות זעירות ממדים, מתועדת זמרת העלייה הראשונה. כעבור שמונה שנים ערך והוציא לאור לונץ את השירון רב התפוצה 'כינור ציון' (ירושלים תרס"ג), שראה אור בשבע מהדורות, אף זאת בבית הדפוס שלו.

את מילות השיר "עברים אנחנו" חיבר יצחק אפשטיין, איש העלייה הראשונה, מנהל בתי ספר בגליל ומראשוני המחנכים בארץ (עוד עליו ראו בהמשך). מנגינות אחדות הולחנו לשיר. האחת ע"י המלחין הווילנאי אברהם משה ברנשטיין, מלחין המנון פועלי ציון 'השבועה', והשנייה ע"י המלחין הפדגוג מ. קנטור-קרוויץ, מי שהלחין את שירים רבים לגני הילדים שיצאו לאור בפולין ובליטא, ביניהם שירי ה'משחקים הפרבליים' של יצחק אלתרמן. לשיר אמנם הותאמו מנגינות נוספות אך מקורן טרם זוהה. להלן הנוסח המקורי של מילות השיר:

עִבְרִים אֲנַחְנוּ

(שירת הילדים בראש פינה)

המילים: יצחק אפשטיין

הלחנים: אברהם משה ברנשטיין; מ. קנטור-קרוויץ, ועוד

עִבְרִים אֲנַחְנוּ: עִבְרִית נְדַבֵּרָה

עִבְרִית נִלְמָדָה, עִבְרִית נְזַמֵּרָה.

יְלָדִים אֲנַחְנוּ, עִבְרִים קְטַנִּים

נְעָרִים יְהוּדִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

עִבְרִים אֲנַחְנוּ...

עִבְרִים אֲבוֹתֵינוּ, עִבְרִים גַּם אָנוּ

חֻמָּשׁ תּוֹרָתֵנוּ, עִבְרִית שְׂפָתֵנוּ.

עִבְרִים אֲנַחְנוּ...

הָבָה, יְלָדִים, הָבָה נָּרוּצָה

אֶל בֵּית הַסֵּפֶר וְאַחַר הַחוּצָה.

עִבְרִים אֲנַחְנוּ...

אַחִים אֲנַחְנוּ, אַחִים כֻּלָּנוּ

הַמּוֹרֶה אָבִינוּ, בֵּית סֵפֶר בֵּיתֵנוּ.

עִבְרִים אֲנַחְנוּ...

שָׁמָּה נִקְרָאָה, אַף גַּם נִּכְתֹּבָה

שָׁמָּה נָשִׁירָה, אַף גַּם נְשַׂחֵקָה.

עִבְרִים אֲנַחְנוּ...

שָׁמָּה נְדַלֵּגָה, אַף גַּם נִפֹּלָה

שָׁמָּה נִשְׂמָחָה, אַף גַּם נִבְכָּיָה.

עִבְרִים אֲנַחְנוּ...

שָׁמָּה נִלְמָדָה, נָבִינָה, נֵדַע

מַה טוֹב וּמָה רַע, מַה אֱמֶת וּמַה לֹּא.

עִבְרִים אֲנַחְנוּ...

שָׁמָּה נִלְמָדָה, נָבִינָה, נֵדַע:

יִשְׂרָאֵל עַמֵּנוּ, ה' אֱלֹהֵינוּ.

עִבְרִים אֲנַחְנוּ...

השיר הופיע בשינויי נוסח רבים במקראות לבתי ספר שנדפסו בארץ ובחו"ל. במהדורה הראשונה של המקראה 'בן עמי' (אודיסה, תרס"ד-ה) שינה הסופר ש. בן ציון את הפתיח של השיר ל'יהודים אנחנו'. לאחר שעלה לארץ, הוציא בן ציון  את 'מקראות בן עמי המחודשות', ובכרך הראשון שלהן, שקרא לו 'מקרוב ומסביב' (ירושלים תרע"ב), קיצר את השיר ושינה את נוסחו, ומאז התפשט השיר בארץ בנוסח מקוצר זה:

עִבְרִים אֲנַחְנוּ: עִבְרִית נְדַבֵּרָה

עִבְרִית נִלְמָדָה, עִבְרִית נְזַמֵּרָה.

עִבְרִים אֲבוֹתֵינוּ, עִבְרִית תּוֹרָתֵנוּ

עִבְרִים גַּם אָנוּ, עִבְרִית שְׂפָתֵנוּ.

אַחִים וּבְנֵי חַיִל, כֻּלָּנוּ, חֲבֵרֵינוּ,

הַמּוֹרִים שָׂרֵינוּ, בֵּית הַסֵּפֶר מִבְצָרֵנוּ.

פֹּה תּוֹרָה נִלְמָדָה, תּוֹרָה זוּ נָתָן אֵל,

הַתֹּורָה דִּגְלֵנוּ, חֲבֵרִים כָּל יִשְׂרָאֵל.

מחבר השיר יצחק אפשטיין החל את עבודתו בארץ כגנן. הוא נמנה עם ששת הצעירים שנבחרו ע"י הברון רוטשילד לקדם את הגינון במושבות הראשונות ולסייע בהכשרה החקלאית של מתיישבי העלייה הראשונה. הם הגיעו ארצה בשנת 1885. בזיכרון יעקב עבד אפשטיין בסיקול שדות ובסלילת הדרך במעלה ההר אל המושבה. משם עבר לראש פינה, והחל לעבוד במשתלת הפרחים וצמחי הנוי שביסוד המעלה, שנועדה לתעשיית הבשמים. על פי עדותה של בת העלייה הראשונה יהודית הררי, עבדו בהדרכתו עשרות פועלים מצפת, רובם מעדות המזרח, שמהם למד את הלשון הערבית.

אפשטיין הגיע לארץ כדובר עברית בהגייה האשכנזית, כפי שלמד אותה באודסה מפי לילינבלום, אך בהשפעת הפועלים שאתם עבד סיגל לעצמו את ההגייה הספרדית.

בישיבתו בגליל פעל אפשטיין, יחד עם עמיתיו מורי הגליל, להשלטת המיבטא הגלילי בלשון הדיבור היומיומית. על פי מבטא זה, האות בית היא תמיד דגושה ומוטעמת, והב' הרפה אינה קיימת. ליצני הדור נהגו לאפיין את דוברי העברית הגלילית במשפט: "הזבּובּ הסתובּבּ שבּעה סיבּובּים מסבּיבּ לחלבּ הלבּן.

אל העברית הגלילית הגיע בעקבות ביקורים שערך יחד עם המורה וילקומיץ אצל חכמים יהודים בצידון ובחצבייה שבלבנון.

בשנת 1891 נבחר לנהל את בית הספר לבנות שהקים ד"ר בלידן בצפת. הוא תרגם ועיבד את המחזה 'החשמונאים' של יצחק וייז, שהוצג בבית הספר בליווי שירים. הוא עורר את חמת החרדים בצפת כשהקים בביה"ס מקהלת בנות. הם הכריזו עליו חרם, בתואנת 'קול באשה ערווה', והוציאו את הילדות האשכנזיות מהמוסד. אפשטיין עקר מצפת ועבר לנהל את בתי הספר במטולה ובראש פינה.

כמורה הקנאי לטהרת הלשון העברית, הנהיג אפשטיין במוסדות שבהם לימד את שיטת הלימוד "עברית בעברית". נאמן לשיטה זו, חיבר תוך כדי עבודת ההוראה ועל סמך ניסיונו, ספר לימוד בשיטה זו בשם: "עברית בעברית – ראשית לימוד שפת עבר ע"פ השיטה הטבעית"(הוצאת אחיאסף, ורשה, תרס"א), כהרחבה למאמר מקדים בנושא זה שפירסם בשנת 1898 בכתב העת 'השילוח'. בספר זה פירסם חמישה שירי ילדים שחיבר לתלמידי בית הספר בראש פינה, שאותם ביקש להפיץ בקרב מורים וגננות, כדי שילַמדו אותם בשעורי העברית. לשם כך אף הלחין מנגינות לכל חמשת השירים.

זה היה הפרסום הראשון של שירי ילדים ארץ ישראליים לגני הילדים ולבתי הספר. אפשטיין לא הסתפק בהבאת מילות השירים, אלא צירף כנספח לספרו את תווי הנגינה של הלחנים שחיבר. בכך היה הראשון שהביא בדפוס תווים לשירים שחוברו בארץ.

ניסיון חלוצי זה מלמד, שמחנכי העלייה הראשונה לא המתינו למשוררים ולמלחינים שיחברו שירי ילדים לבתי הספר, ונטלו על עצמם את המלאכה.

אפשטיין מציין בספרו כי הדיבור העברי באותה עת כמעט שלא יצא מכותלי בית הספר. ילדי המושבות דיברו עברית אך ורק עם מוריהם או חבריהם לכיתה. מספר דוברי העברית כשפת יום יום בארץ באותה עת לא הגיע לעשרים.

שירים אלה נלמדו והושרו בגני הילדים העבריים הראשונים בארץ. עדויות על כך זכיתי לשמוע לפני כיובל שנים מפי אחרוני אנשי העליות הראשונות.

הגננת אסתר דונדיקוב, שגדלה בימי העלייה הראשונה בשכונת עג'מי, בנווה צדק ובעיקר ברחובות, היטיבה לזכור את השירים גם בזקנותה ואף לזמר אחדים מהם. עדותה השתמרה בהקלטה. 'מי שלא דיבר עברית בכיתה', סיפרה, 'קיבל דקרה בסיכה.'

עדות נוספת הביא משה גורדון, בנו של הסופר של"ג, שסיפר כי אחותו ימימה נהגה לשיר בילדותה את שירי הילדים של אפשטיין. היא למדה אותם מפי איש ביל"ו ישראל בלקינד.

את שירי אפשטיין זכרו גם ילידי מזכרת בתיה ציפורה מלר, יהודית, בת ארצי ואיתן ניימן. מפיהם הקלטתי את 'עברים אנחנו', לאחר שהעידו כי היה שיר נפוץ בארץ. בית הספר במזכרת בתיה היה המרכז לקידום השפה העברית במושבה שמתיישביה דיברו בטבעיות מעוררת פליאה עברית משולבת ביידיש: אצלנו ב'טאנאזה' (כד גדול) השווארצה (השחור), יש מים קאלטה (קרים).

את בתו הפסנתרנית של אפשטיין, תחיה, פגשתי בערוב ימיה בדירתה על הכרמל. הקלטתי מפיה שירים אחדים שחיבר אביה, וביניהם את השיר "עברים אנחנו". היא שרה את השיר בשני לחנים, וטענה שהיו לחנים נוספים.

תחיה נישאה לד"ר דוד הראבן (שטיינברג), ובנה הוא אלוף הראבן, ששירת במשרד החוץ ובמוסד ואחר כך ניהל את מכון ון ליר. אביה העניק לה את שמה כדי לסמל את תחיית השפה העברית. לאחותה הבכורה קרא בְּרוּרָה, לציון האגודה "שפה ברורה" להחייאת השפה, ולאחותה השנייה קרא חֲשׁוּבָּה, כביטוי לחשיבות ההיגוי בעברית הגלילית. לאחות הצעירה, שנולדה בניכר, בעת שלמד בשוויץ, קרא בַּנֵכָר. אוי לילדים הנושאים על גבם כל ימי חייהם את תשוקת החדשנות הלשונית של הוריהם.

השיר 'עברים אנחנו' התפשט כשיר ריקוד ומשחק גם מחוץ לגבולות הארץ, לאחר שפורסם בשבועון לבני הנעורים רב התפוצה "עולם קטן" (שנה א', כרך ב', תרס"ב), שיצא בהוצאת 'תושיה' בוורשה, בעריכת של"ג ובן אביגדור. כותרת המשנה שניתנה לו: 'שירת הילדים בראש פינה'.

כמורה במושבות הגליל, פרסם אפשטיין בשבועון זה 'מכתבים מארץ ישראל' וכן רשימה בשם 'שחקו בעברית!' – למרבה הפליאה, לא הזכיר אפשטיין, בזיכרונות שכתב בערוב ימיו על ראשית עבודתו החינוכית בארץ, את תרומתו החלוצית לשירת גני הילדים.

ההיסטוריוגרפיה הישראלית מתעדת את אפשטיין כאיש חינוך, כבלשן, וכאחד הראשונים שהעלה על הכתב את שאלת יחסינו אל הערבים (מאמרו 'שאלה נעלמה' ב'השילוח' 1908). בין כל אלה נשכחה זכות הראשונים שלו בחיבור ובטיפוח זימרת ילדים עברית. הוא נמנה עם קומץ מורים נחשונים שעמדו מאחורי השלטת השפה והזמר העבריים בבתי הספר בארץ בראשית היישוב.

אהוד: אלוף הראבן נפטר רק לאחרונה. דודתו, בעלת הבית אצלה גרתי כסטודנט בירושלים, ברחוב עקיבא 4, היתה בָּנִי (בניכר) סיל, בתו של יצחק אפשטיין, ואלמנתו של המוסיקאי הבריטי הלא-יהודי סידני סיל, שיסד את תזמורת קול ירושלים. אשתו של אלוף, שולמית הראבן, לבית ריפתין, התייחסה לכמה מהפרטים האלה בספרה הנהדר "עיר ימים רבים" (1972).

אחד מספריי הקדשתי לזיכרה של בָּנִי סיל. למאמרו החשוב של אפשטין "שאלה נעלמה" התייחסתי בשעתו במאמר ובסדרת השיחות "צל הפרדסים והר הגעש", המתפרסמת כאן.

* * *

מחווה לעין גדי ליובלה ה-60!

לנגד עיניי עומדים הזרגים של חבריי

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

לנגד עיניי עומדים

הזרגים של חבריי

במקלחת פח משותפת

בעין גדי לפני יותר מחמישים שנה

מסתבנים D9 יוז'י ועזרא

מסתבנים פּוֹדי שמיל ומייק

זוהר שונדא יורם

עוזי עוזי ועוזי גם*

רטובים בקבקבי עץ

לא מציצים לחברות

חרף החורים בפח

כי אנחנו קיבוץ מוסרי

אני יכול לזהותם

לפי הזרגים בלבד

כל ערווה ובעליה

חברי גרעין ומשק

ככה הצטלמנו בטירונות

ערומים עם חגור ונשק

על חוף הים בחולות אשדוד

ברומאן דרך גבר

יגאל מוסינזון מתאר בעל

רואה במקלחת המשותפת בקיבוץ

את הזרג של המאהב של אשתו

וזכרתי ערב שישי באולם היכל

ס. יזהר נואם עברית על הבמה

הלוך וחזור הלוך וחזור

בפני כל חברי תנועות הנוער

בהם גם הנערה מצהלה שאהבתי

ואנחנו לא מבינים מילה מדבריו

וזכרתי ערב בבית ההסתדרות

יגאל מוסינזון חוטף על הראש

מחברֵי גבעת השלושה ומדוֹבְקָה

על מה שכתב בדרך גבר

והוא נהנה מכל רגע

תוקע להם בחזרה

ואפשר להבין כל מילה

ואני חושב אם להיות סופר

רק כמו יגאל

* חיימקה שפינוזה מתנצל בפני החברים ששמותיהם לא הוזכרו וגם בפני נשותיהם. לכל החברים בעין גדי היו מכשירים רציניים.

פורסם לראשונה בגיליון 594 מיום 25.11.10

* * *

עמוס אריכא

גזענות מזרחית חולנית

"שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה." (עמוס פרק  ד' פסוק א')

אז את מי באה לרוצץ ולעשוק שרת התרבות בהופעתה הבוטה והאווילית בוועידת עיתון "הארץ" בנושא תרבות, שהתקיים היום במוזיאון תל-אביב?

זו שאלה נוקבת מול טיב אופייה המשתלח בפראות של אותה שרה, ותמיהה על החוצפה של ראש הממשלה שנהג בזלזול ציני בתרבות בני הארץ במנותו אחת כזאת לתפקיד ממלכתי נכבד כזה. גברת זו, שמתהדרת בלשון רחוב בריונית, היא לטעמי היפוכו המוחלט של אדם תרבותי, אפילו ברמה הצנועה ביותר. התנכלותה ליוצרי הארץ, שמרביתם מתקשים להתקיים, בלתי נתפשת ואין להשלים אתה.

מה היא יודעת למשל על סופרים השוקדים לעתים שנים על שנים על מעשה יצירה אחת – ובקצה הדרך הם נדרשים לרוב לשלם אלפי שקלים שפרי עמלם יראה אור, בעוד שאין להם ממה להתקיים?

גם היותה של השרה חברה בממשלה איננו מעמד המזכה אותה בנקודות כאשר היא נושאת דגל מגוחך של היותה עברייה ממוצא מזרחי שאין כמותה לנאמנות לארץ, וברוב המקרים היא רואה את היוצרים הדלים האלה כ"שתולים".

בעימות שהתקיים היום (6.3.2016) באותו כנס בעקבות התפרצותה העגומה בציטוט-רחוב כביכול של פילוסוף "סיני" (מאין זה בא?) – היא רק חוזרת כתוכי על הבל נוסף על הבליה הנערמים כבר להר גבוה. על רקע זה בתוכנית החדשות "שש בערב" בערוץ 2, ראיין עודד בן-עמי, כהן גדול של רדיפת תרבות אשכנזית – אחד ששמו רון חכלילי, ומצד שני את עודד קוטלר, שזיכה לפני חודשים אחדים בתואר "נכבד" את שרת התרבות.

אני מודה כי כאשר ראיתי היום בטלוויזיה את התייהרותה הבהמית המתפרצת של השרה, לא שיערתי כי היא תזכה בהגנה כה נמרצת מצד אותו רון חכלילי, שגם הוא, כבר במשפט הפתיחה המתלהם שלו, רמס בדעתו בשצף של שנאה מרתיעה את התרבות העברית שנוצרה במשך מאה שנים בארץ-ישראל, וכינה אותה בביטול מתנשא "התרבות הלבנה", ואף הזהיר כי עלינו להסתגל לעובדה שהגיעה שעתה של המהפכה התרבותית המזרחית המתעצמת, וכי הדור הבא של המזרחיים עוד יהיה קיצוני עוד יותר.

לא נבהלתי מדברי שטות אלה ורק הצטערתי שאיש רהוט ומרשים זה מדבר בשם כל המזרחיים בארץ, בעוד שהוא מייצג לדעתי חלק קטן מאד של חבוטי-נפש המתמקד כבר עשרות שנים ברדיפת האשכנזים הלבנים במדינת ישראל. רון חכלילי אכן מאפיין את הקומץ אתו הוא נמנה כשהוא חותה בגחלים את ראשי האשכנזים המוקצים שהמיטו עליו, המזרחי,  אסון בעל ממדים היסטוריים, ממש כרתו ממנו, כטענתו, אפילו את השפה הערבית כשהעלו אותו ואת משפחתו לארץ. צר לי בצערו.

כיוצר שנולד בארץ המזרחית הזאת מעולם לא שפטתי יוצר אחר על פי מוצאו, גם לא אדם כלשהו. אני אומנם ממוצא אשכנזי "לבן" המשתייך עובדתית לאלה שבישלו את המזימה הנוראה להעלות לארץ עליות חשובות מארצות ערביות שונות, שבאף לא אחת מהן זכו יהודים להיחשב לאזרחים שווים. אלה היו כאן שנות הצנע: שנים צמוקות בהן המדינה נאבקה נואשות על קיומה היומיומי, וכולנו האמנו שזו חובה מקודשת לא פחות מהעלאתם לארץ של שרידי השואה.

לא טעינו לא שגינו. זאת היתה חובת כולנו.

אולם אני דוחה בשאט-נפש את רדיפת האשכנזים ותרבותם "הלבנה" – על-ידי יהודים כמוני שהם ממוצא מזרחי, כפי שרון כחלילי מסנן בגאוות-לב, כאחד מעמיתיו, משורר בשם רועי חסן, בעל טור שבועי ב"ידיעות נתניה", המחרף ומגדף במרבית טוריו את יוצאי אשכנז בכלל.

הגעגועים של שניים אלה, כמשל, לחבריהם מערס-פואטיקה וקבוצות שוליים דומות, לארצות מוצאם הערביות – אינה מובנת לי. גם לא שנאתם התהומית לאלה שקדמו להם בבואם לארץ להכשירה בבוא יום לקלוט אותם.

יתרה מזו, ההשתלחות של שניים אלה מעוררת תהיה על מה ולמה יצא קצפם למשל על ההגמוניה של "התרבות הלבנה" המגונה. הנתונים עומדים בסתירה מוחלטת לגידופיהם שאין בהם שמץ של ביסוס. אני כיליד הארץ זכיתי בזכות נדירה לצמוח בקרב האנשים הנפלאים שהיו יוצקי הדפוסים של התרבות העברית, שלמרבה כסילותם של המגדפים המזרחיים, גם אז כבר לא מעטים מבני המזרח היה חלק בלתי-נפרד מהחוגים של היוצרים העבריים. כל אלה יצרו ביחד בארץ את התרבות העברית הגדולה שאין דומה לה באף לא פרק אחר בהיסטוריה הארוכה והמיוסרת שלנו.

די להזכיר שמות אחדים מתחילת הדרך של הספרות העברית בארץ, כמו "המזרחיים" הקסומים האלה יצחק שמי, יהודה בורלא, מרדכי טביב, רפאל אליעז, רפאל ספורטה, נסים אלוני, שמעון בלס, סמי מיכאל, אלי עמיר, אהרון אלמוג – ונמצאים עוד רבים אחרים שקצרו תהילה צודקת מבלי קשר כלשהו למוצאם. אני יכול להזכיר גם את מיספרם הרב של יוצרים נכבדים ורבי-הישגים יוצאי המזרח בכל זירה מזירות היצירה האחרות.

כל היוצרים האלה, שהיו בשר מבשר משפחת היוצרים העבריים, העניקו מכישרונותיהם ויכולותיהם מתנות-חסד נדירות לבית היוצר העברי, ללא אותה התייחסות מנוונת וגסת-אופקים של כחלילי וחסן כאלה ודומיהם המתוסכלים, שמבדילים בגזענות שפלה בין יוצרים "מזרחיים" לבין אשכנזים "לבנים". אם שניים אלה ודומיהם רוצים ליצור תרבות בעלת גוון שונה, זו זכותם המלאה. אך אין להם זכות לבוא ולהתעמר ב"תרבות אשכנזית לבנה", ולטעון להשפלתה.

צר לי להיווכח שטינתו החריפה של מר כחלילי ליהודים שעלו מאירופה מבוססת על רצף שקרים והפחת כזבים, והוא מניף לשונו כחרב מתהפכת להגן על כבודה האבוד של השרה המתנהלת, כהגדרתו של עמוס הנביא. אישה דשנה לכל הדעות אך מעוררת רחמים על היותה כה חסרת תרבות וכלים להבין את מהות היותה שרת תרבות.

קצרה היריעה מלהרחיב אותה גם לגבי מסכת הכזבים הרעילים שמטפחים אנשים בשם המזרחיות המקופחת. היא כבר מזמן איננה כזאת. ראו להיכן הגיעו "מזרחיים" בכל תחומי החיים. ישנם רבים שעשו דרך מעוררת הערכה, ותרומתם לחברה בישראל ידועה. אבל הרדיפה הגזענית, המבטאת שנאה בלתי נתפשת ובלתי נסלחת לעברים "הלבנים" – חייבת להיפסק. גם הדיבורים על פריפריה נידחת הם ניצול ציני לצורכי ניגוחים. בל תשכחו את השנים הרבות שהפריפריה היתה מורכבת מכפרים, ממושבות ומקיבוצים מרוחקים – ואיש לא טען לקיפוחים תרבותיים.

תרבות מתפתחת בטבעיות ולא באיומים ולא בגזענות. מי היה מעלה בדעתו לפני חמישים שנה שבנוסף לתיאטרוני תל-אביב יהיו תיאטרונים מהשורה הראשונה גם בירושלים, גם בחיפה גם בבאר-שבע. ערים גדולות תמיד מסוגלות לטפח מוקדים תרבותיים בעלי יכולת הישגית ותחרותית. בכל התיאטרונים האלה נמנים עם גדולי השחקנים יוצאי גלויות שונות כולל מזרחיים בעלי כישרון מבריק – וכולם ראויים להוקרה.

אני מצפה שלפחות אחדים מבין היוצרים האלה יצאו חוצץ כנגד "המזרחיים" מהפכני התרבות, רודפי האשכנזים, ויקראו כמוני חד וחלק: הרפו מהגזענות העדתית הרעה הזאת.

ועצתי לשרת התרבות: חוששני שאת מקיפה עצמך במלחכי פנכה היוצאים מגדרם לרצותך – ולהטעותך עד אובדן. את זקוקה לבדק יסודי בלשכתך ולא במקום אחר. שר תרבות במדינה שסועה כשלנו צריך לנצל את מעמדו לקירוב לבבות ולא לעסוק בטיפוח שנאות. אבל כאמור כל זה מתחיל ונגמר באלף-בית של תרבות.

* * *

עמוס גלבוע

טרור הבודדים אינו אלא חלק ממדיניות כוללת של הרשות הפלסטינית

 הטרור הזה התחיל כבר ב-2011 בשטחי יהודה ושומרון, במסגרת מדיניות שנקראה "ההתנגדות העממית  בדרכי שלום." – "דרכי שלום" פירושו רצח יהודים שלא בנשק חם. לפני חצי שנה ההתנגדות הזאת עלתה מדרגה. לפני שבועיים, בהודעה רשמית של ארגון פת"ח, אבו מאזן הדגיש זאת הדגש היטב: הרצח מותר ורצוי במסגרת "ההתעוררות" (משב רוח בתרגום מילולי מערבית ) שהינה חלק מההתנגדות העממית.

הטרור הפלסטיני הנוכחי מאופיין בזה שמבצעיו הם יחידים, צעירים בדרך כלל, פועלים פעמים בספונטניות, וכלי הנשק העיקרי שלהם הוא הסכין, ופעמים המכונית לצורך דריסה.  כל יחיד ונימוקיו שלו: החל מנקמה, בעיות אישיות, ייאוש מהחיים הקשים, הצלת מסגד אל-אקצה, רגשות לאומיים חזקים ועוד כהנה וכהנה.

יעדי הפיגוע: כל מי שנראה כיהודי, יהיה זה זקן, זקנה, ילדה, שוטר, אישה בהריון. העיקר הוא להרוג ולהיהפך ל"שאהיד", מי שנהרג למען אללה הגדול. אבל, נראה לי שראייה כזאת היא  מאוד  צרה ומצומצמת. דעתי היא, וכבר נתתי לה ביטוי בעבר פעמים רבות, כי לפנינו מדיניות  פלסטינית, עטופה בתפיסת עולם, שראשיתה בסוף 2010, כאשר ארגון פת"ח, שהיושב ראש שלו הוא אבו מאזן, הכריז על תחילתה של "התנגדות עממית בדרכי שלום" נגד ישראל, וזאת כחלק מהאסטרטגיה הפלסטינית של לחימה נגד ישראל – לחימה מדינית, משפטית וחרם.

אבו מאזן חזר על מדיניות ה"התנגדות העממית" בדרכי שלום מעל כל במה בינלאומית. ו"דרכי שלום" היו כל כלי הפיגוע הקרים, להבדיל מנשק חם. ולכן, מ-2011 ועד ספטמבר 2015 – בוצעו אלפי פיגועים של דקירות סכינים ביהודה ובשומרון, ולפעמים גם בירושלים, ונפלו קורבנות, אך הממשלה שלנו התעלמה, וגם התקשורת.  אירועי הר הבית בקיץ 2015, אך לא רק הם – העבירו את "ההתנגדות העממית" גם לתוך ישראל, תוך שהיא עולה מדרגה בהיקפה ובאינטנסיביות שלה. אכן הבודדים מבצעים, אך הרשות מכינה עבורם את האווירה, את המטרה, את התמיכה המוראלית, וכמובן את ההסתה הפרועה. וכאן, הרשת החברתית היא "מכפיל הסתה" עבורם.

כמה יודעים אצלנו שממש בימים אלו, בתחילת מרץ, נערך ברמאללה הכינוס ה-16 של המועצה המהפכנית של פת"ח, ובהודעת הסיכום שלה נאמר כך, בין השאר:

"האח, הנשיא (אבו מאזן) הדגיש בפתח דבריו כי ההתעוררות העממית (בערבית המילה היא "הבה" שמשמעה המקורי הוא משב רוח) היא חלק מההתנגדות העממית בדרכי שלום שאותה אימצו הפלסטינים במסגרת החוק והלגיטימיות הבינלאומית ודחיית הכיבוש, והיא העמדה הטבעית של עם הנתון תחת כיבוש... אבו מאזן אמר שהסיבה העיקרית להתעוררות היא ההתנהלות והפגיעה במקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות ובראשם מסגד אלאקצא, והתקיפה של אזרחים באמצעות הוצאות להורג בשטח."

ולכן, זה הכי מובן בעולם מדוע אבו מאזן וצמרת הראשות לא יגנו שום מעשה דקירה ורצח. כי  הוא זה המתיר את הרצח במסגרת "ההתנגדות העממית בדרכי שלום"!

 המדיניות הפלסטינית הזאת זוכה לעידוד ולתמיכה מקואליציה בלתי קדושה של כמה גורמים.

הראשון שבהם הוא החמאס הקורא יום ולילה להסלמה בשטחי יהודה ושומרון וירושלים והמקיים תשדירי הדרכה כיצד להרוג יהודים בצורה הכי טובה.

השני הוא איראן שפתחה במבצע לתת כסף טוב לכל משפחה פלסטינית שבנה/בתה נפלו כשאהידים. מה שמעניין הוא שהאיראנים נותנים את הכסף ישירות למשפחות באמצעים מקוונים, ולא דרך הרשות הפלסטינית.

השלישי הוא הקהילה הבינלאומית, שבקושי משמיעה גינויים רפים, כמעט בלתי נשמעים, למעשי הרצח, ובכך למעשה נותנת להם לגיטימיות. העיקר שאצלם בבית לא יירצחו.

ואחרון חביב ממשלת ישראל, שאינה משכילה, כנראה, להבין, שמדובר במדיניות פלסטינית ולא רק ב"הסתה", ובשל כמה מחדלים אופרטיביים, ובראשם המחדל הזועק להתחיל רק עכשיו בהשלמת הגדר ובשיפוצה, ולא לפני כחצי שנה.

מה עושים מול הטרור הנוכחי? העצות רבות, מיושבי קרנות, מתלהמים, חובבי סיסמאות, ושקולים: מדברים הזויים כמו "סיכול ממוקד" וגמור ב"תוכניות מרשל" לפלסטינים, בעיקר בעזה. על כך בהזדמנות אחרת.

* * *

חג פורים

למר אהוד בן עזר,

משנכנס אדר מרבין בשמחה – תענית כ"ט עמוד א.

אד"ר=אני ה' רופאך.

מזל החודש הוא דגים, שהם סמל לפיריון, רפואה וסגולות טובות. הוא גם מסמל את ההשגחה הפרטית של הקב"ה, כי כשם שהדגים עיניהם תמיד פקוחות, כך עין ה' אל יראיו.

ונהפוך הוא – אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם – אסתר פרק ט' פסוק א.

צריך לא לשכוח את מצוות ומנהגי חג פורים:

זכר למחצית השקל: נותנים ביום של תענית אסתר.

קריאת המגילה בערב ובבוקר.

משלוח מנות: שולחים איש לאיש ואישה לאישה, שתי מנות אוכל או שתייה, שראויים להיאכל בו ביום.

מתנות לאביונים: לפחות שתי מנות לשני אביונים ואפשר לתת כסף או אוכל.

סעודת היום: נהוג להתחיל אותה לאחר תפילת מנחה ועד השקיעה. אוכלים קרפלעך, לציון הלקאת המן. וחייבים לשתות יין עד לא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי.

בברכת חג פורים שמח לקוראים/ות,

צביקה שטרוסברג

בני ברק

* * *

אלי מייזליש

מה באמת קרה ביפו?

לפי מנהלי הערוץ ה-1 – שהורידו אולפן שלם לכיכר השעון בליל שבת ובשידור חי ל"חדשות השבת" [יעני חדשות מהשטח – ממש], הושיבו שניים 'מומחים' ליד שולחן עגול. האחד מסעדן יהודי והשני ערבי נציג בעירייה, וכהיסטוריונים של יפו [עמד צעיר בן 30 מהצד ואמר: 'אני 62 שנים ביפו']. קישקשו חצי שעה על אטליז ומסעדה ש"אין קונים... והמצב חרא." וככה הולך מדע הסטטיסטיקה לקבר ביפו ליד כיכר השעון.

כולו ערבי מסתנן מקלקיליה עם סכין, דקר ורצח בקצה הקצה הצפוני המתחבר לתל-אביב – תייר אמריקני, ובריצת אמוק דקר עוד 11 בגב. הגויסער גיבער עד שחוסל בירי אקדח של שוטר [מתנדב] ומת מות קדושים לעלייה למרום שהוא תחת עפר ואבן במבואות קלקיליה – בכפרו.

אז עושים מזה סמטוחה כאילו הצבא המצרי חלף על גשר 'עד-הלום' באשדוד ופלש ליפו עם 40 טנקים ואז... השמידו אותם בירי אקדחים. שישו ושמחו בערוץ ה-1 וגם בשני וגם בערוץ עשר; יפו.. יפו... [מה? כבר לא באים לאכול שקשוקה?].

אפילו ערוץ הילדים אינו מסוגל להביא לשידור קשקוש כזה. והם – העורכים והמנהלים והשדרים מתעטפים באיצטלה של גיבורי ישראל מול 30 אלף ערבים: 'אתם לא פוחדים...? אתם לא פוחדים שהיהודים לא יבואו לאכול???' –  ורק ברקע רואים אלפי יהודים עומדים בתור ליד אבולעפיה וכל המסעדות מלאות.

כמה כסילות? כמה אובדן עשתונות? העיקר להבהיל. העיקר לדברר את הנשאל עם שאלות קיטבג על "דו קיום" – כאילו המחבל הוא בנו של מלך הפיתות והחומוס או מינימום סבל בשוק. כלום. שב"חניק. ככה אמר מפקד המשטרה. סתם שב"חניק. אפילו בפיגוע בדולפינריום לא היה כיסוי טלוויזיוני כזה. אידיוטים כבר אמרנו, אז הנה אני אמר שוב: אידיוטים.

נתניהו הפסיד 10 מיליארד סיוע צבאי?

כך אמרו בשמאל. גם לפיד התגנב לומר שטות זו.

מי הפסיד? מי הפסיד למי? וכי ארה"ב לא 'תמכור' לנו יותר מטוסים? מה זה ה-10 מיליארד? מי הביא את זה לשולחן? אובמה. אהה. אובמה הציע לביבי 10 מיליארד ל-10 שנים, וביבי אמר לו "לא!" – הנשיא הבא הרפובליקני ייתן לי. האמנם זה מה שביבי אמר? וכי הנשיא החדש יהיה כבול בידי מהלכיו של אובמה בשלהי כהונתו?

הרי אם ישתנה המצב בגבול הצפוני ותתחיל מלחמה וגם איראן תתערב – אז לא רק שארה"ב תשלח לנו מה שצריך [ומי אומר שבכלל צריך? מי? וכי אין לנו די נשק?] – ארה"ב בעצמה עם נושאות המטוסים שלה וכל המערך הענק המוצב בסעודיה תפתח באש.

'הסכמי' הנשק עם ארה"ב אינם מהיום למחר. כל מטוס המגיע נקנה עוד בשלבי התיכנון עשר שנים לפני ייצורו. תראו לי מטוס אמריקני שהחלו בייצורו ולא הגיע לכאן מיד. 

ככה גם מטוס העתיד אף 35, שכבר עשרות ממנו נקנו, יתחילו להגיע לשדה נבטים בשלהי השנה הזו. חוץ מזה. הרי כבר ב-2012 היינו מוכנים לתקוף, ורק בגלל שיחות הגרעין הכול נדחה. אז אם היינו מוכנים כבר ב-2012 אז היום לא?

לא נתניהו ולא צה"ל "הפסידו" פגז בודד אחד. כלום. מה שיש היום הרי איש אינו יודע [חוץ מאלה הבודדים הנמצאים שם במחסנים המלאים]. ולפיד ובוז'י ועוד כמה קאקרס שרוצים רק ללכלך, עושים עצמם קופים שאינם מדברים אבל מנענעים עם הראש.

ההסכמים לגבי נשק מארה"ב הם תמיד עניין אמריקני נטו ואנחנו נהיה להם הכושי שקוטף להם את הכותנה. ואם יש לאמריקנים אפילו רובה אחד שאמור להגן עליהם ומי שיודע לירות בו זה צה"ל – הם ישלחו את הרובה הזה לנו – מר יאיר לפיד ומר הרצוג.

חוץ מזה לא אלמן ישראל. ה"חץ" ועוד כמה סוכריות תת-קרקעיות – לא מארה"ב הגיעו אלא יוצרו. כאן זה קרה ומכאן הם יעופו מתי שצריך.

ועוד פרט קטן; תוך 10 שנים יכולים להתחלף שם שלושה נשיאים.

מדור התיירות: "סע לברלין העיר המהמהמת"

ככה מפרסמים טיסה לברלין. מהמהמת. וואו. ואני חשבתי שאמסטרדם או פריז או רומא או פירנצה. מה 'מהמהם' שם? מה? לא אומרים.

אמנם מאות אלפי ישראלים טסים לשם בשנים האחרונות, לאחר שאחרוני הנאצים ניגבו בסמרטוטים את הדם היהודי מהמדרכות והעיר נקייה מדם יהודי ולכן מהמהמת. אפילו אלפי אבני המלט של מוזיאון השואה אינם מהמהמים. סתם מלט. אפור.

אם מישהו יספר לי שהיה עכשיו בברלין הלא מהמהמת בכלל – יחטוף ממני שיעור בהיסטוריה שכל מילה שנייה בו תהיה 'דם יהודים'.

* * *

יוסי אחימאיר

הערות מעמוד הפייסבוק שלי

11.3.16

איזו הפתעה – מהדורת החדשות נפתחה זה עתה בלי ידיעה על איזה חשוד נוסף במעשה מגונה מלפני ארבע עשרה וחצי שנים...

עברתי היום בשדרת הילד, שדרת נעוריי ברמת-גן. השדרה חסומה בקצה המערבי בגלל עבודות הקמת תחנה של הרכבת הקלה בדרך ז'בוטינסקי. האם יישמרו עצי הפיקוס הוותיקים, היפהפיים? האם הבית ההיסטורי במספר 1 שאותיות שנת הקמתו – תרפ"ה – חרותות על חזיתו, לא ייהרס?

בידי העיריה, עיר הגנים, והעומד בראשה – הדבר.

כמו ליברמן, גם אובמה, הנשיא בשלהי כהונתו, כנראה יודע איך משיגים כותרת ראשית ב"ידיעות אחרונות", אלא שגם ליברמן, גם אובמה, גם קדמון – רק מחזקים את נתניהו.

10.3.16

הוא שוכן לא הרחק משער שכם, בלב ירושלים, בסמוך למוקד פיגועי הטרור האחרונים. יגיד מי שיגיד: מיקום קצת מסוכן אולי. נכון – אבל שווה "הסתכנות" וביקור. אנשי רשות העתיקות עושים שם עבודה חשובה בחקר ובשימור עתיקות ארץ-ישראל, כשהם הולכים בעקבותיה של רשות העתיקות הבריטית-המנדטורית. מוזיאון רוקפלר אל מול חומת העיר העתיקה של בירת ישראל. מקום מופלא, עם ניחוח של ימים עברו.

רוצים כותרת ראשית ב"ידיעות אחרונות"? מה הבעייה? – תוקפים את ביבי ומקבלים כותרת ראשית, פלוס עמוד 4 ובונוס "פרשנות" – של מי אם לא הסימה-קדמון!

הידיעה שליברמן תוקף את נתניהו ויעלון – חשובה היום יותר מכל ידיעה אחרת בעיתון הנ"ל.

8.3.16.

אחר-הצהריים של אשליות ודמים ביפו: שני אמריקאים מבקרים במקום – האחד בן 74, השני בן 29. הראשון מתארח בבניין האשליות – "מרכז פרס לשלום", השני מתייר לא הרחק משם ומשלם בחייו את מחיר אשליית השלום, שמטפחים באותו מרכז – הוא נדקר למוות בידי רוצח נקלה מקלקיליה.

הראשון ממשיך לירושלים, השני מובא ללא רוח חיים לבי"ח וולפסון. עדיין איננו יודעים את זהות השני, אבל הראשון הוא סגן נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, אשר קיבל היום שיעור מקרוב על מהות ה"שלום" הפלשתיני, מצד אחד – ועל אשליית השלום בקרב כמה ישראלים, מצד שני.

שני אמריקאים, שני גורלות, ועם ישראל בתווך. צפו לביקורת עולמית על ישראל: יהודי חיסל אצן ערבי חסר-אונים ביפו. חרדי דקר למוות ירקן ערבי בפתח-תקווה.

7.3.16

דרך ארוכה עשה יוסי אבוקסיס מאז היה כוכב בית"ר ירושלים ועד לבני סכנין, כמאמן. הדרך עברה בהפועל תל-אביב ובבני-יהודה. אילו לפני כמה שנים היה מישהו אומר כי הכדורגלן אבוקסיס ישחק בהפועל תל-אביב האדומה, היריבה המושבעת של בית"ר – מעטים היו מאמינים. והנה עתה הוא מוביל את היריבה היותר-מושבעת – הקבוצה מן העיר הערבית בגליל.

הבה נראה זאת בחיוב, במיוחד לאור ההסתה הגוברת במגזר הערבי, שאותה מובילים הח"כים הערביים, בעיקר אלה מבל"ד, אבל גם ה"מתון" איימן עודה מתיישר עם קיצוני המיגזר. בני סכנין היא קרן אור, במידה מסויימת. קבוצה ערבית, עם 2-3 שחקנים יהודיים ומאמן שהוא בית"רי-לשעבר – הרי לכם דוגמה להשתלבות, להתערבות ולשוויון בחברה הישראלית, לפחות בספורט.

המגזר מקצין? – עוד לא אבדה התקווה.

6.3.16.

אהרון ברנע מראיין בערוץ הכנסת את פרופ' יוסי לשם, חוקר הציפורים. התוכנית נקראת "מחוץ לזמן" ואני הייתי קורא לה: "מחוץ לכנסת". האם לשם כך הוקם ופועל ערוץ הכנסת? הרי זה כאילו יראיינו בערוץ הספורט את פרופ' דן מירון, חוקר הספרות.

ראיתי שבערוץ 10 צינזרו אמן ידוע בשם אריאל ברונז, שבמסגרת ועידת התרבות של עיתון פרו-פלשתיני שהתקיימה בלב תל-אביב, העלה מיצג מאוד מיוחד, שקשור בדגל ישראל, באחוריו של אותו "רמברנדט" מקומי ובנקב החירבון שלו.

ואני שואל, מדוע ערוץ 10 מצנזר אמנות? היכן חופש היצירה? מי שמו לטשטש חלק מאותה יצירת תרבות מרנינה, סליחה – מסריחה?

אה, גם אתם לא שמעתם מעולם על אותו "אמן", אריאל-רמברנדט? אז מהיום אתם לבטח לא תשכחו את שמו – בזכות ועידת התרבות של "הארץ", עיתון לפלשתינים חושבים ודוקרים.

אני מניח שגם שרת התרבות, שפקדה את המקום, התרשמה עמוקות מן ה"יצירה" המקורית, ובעקבות קריאות הבוז ה"תרבותיות" שהוטחו בה, תקצה תמיכה כספית נאותה לעידוד אמנות "מתקדמת" כפי שהוצגה מעל הבמה במוזיאון תל-אביב.

5.3.16

פגוש את הסקר: ממש בכוח מנסים להסיח את דעתנו מענייני השעה הבוערים – ולהכניס את הציבור שוב לאווירת בחירות. "פגוש את העיתונות" הוקדשה כל כולה לסקר פוליטי חדש, במלאת שנה לממשלה, ולדיון בלתי רלוונטי בעקבותיו.

לגופו של עניין – השרים המייצגים את הממשלה שיכנעו מאוד, לעומת דוברי האופוזיציה שעוררו גיחוך. בעוד הקואליציה מלוכדת – אין שום דבר שמאחד את פלגי האופוזיציה, לבד מן היומרה להפיל את שלטון נתניהו.

איך אמר אריה גולן? – לפנינו עוד שלוש שנים ויותר כדי שאולי יקום עד אז מנהיג שווה ערך ביכולת להציג חלופה מנהיגותית לביבי.

שר האוצר, שר התחבורה, שרת המשפטים – כל אחד מהם מתגאה ובצדק בהישגים בתחומו. זה לא תואם לגמרי את תוצאות הסקר, אבל זהו מה שמגחך אותו עוד יותר. סקר שממש לא בעיתו.

הרצוג ("ירד" ל-18 מנדטים) וליברמן (קיבל עוד שני מנדטים ו"עלה" ל-8) מתיימרים להפיל את שלטון הליכוד – אין דבר רחוק מהמציאות יותר מזה, מה שלא מונע מהם להתגאות בהישגיהם הווירטואליים.

כן, גם הרצוג, שהוריד בסקר את מפלגתו בשישה מנדטים, יודע לספר ברוב פתלתלותו שבסקרים קודמים מפלגת הרצוג-לבני היתה נמוכה יותר...

 על מי אתה עובד?

טוב, אז נחכה לסקר הבא, ובינתיים משה כחלון, ישראל כץ, איילת שקד ויתר השרים – ימשיכו לעסוק בעבודתם החשובה ויראו תוצאות בשטח, לא באולפן "פגוש את העיתונות", וישפוט הציבור כולו – ולא בקרוב...

פטריוטים לא נהדרים: מופע "סתיו שפיר" של אראל סג"ל ("הפטריוטים") זכה לתגובות בלתי צפויות:

הפובליציסט השמאלני רוגל אלפר ("אני מתעב את השקפתו הפוליטית של סג"ל") כתב ב"הארץ" כי הסאטירה שעשה אראל סג"ל לשפיר לגיטימית לחלוטין.

סגנית שר החוץ ח"כ ציפי חוטובלי הימנית (זו "הנימפונית" מ"ארץ נהדרת") מצוטטת ב"מעריב" כאומרת שעל אראל סג"ל "להתנצל בפני סתיו שפיר על התבטאותו המבישה."

אני מניח שחברי-כנסת רבים מקנאים בסתיו שפיר והיו ששים שאראל סג"ל יעשה עליהם סאטירה דומה והם יתפרסמו קצת, גם אם זה "רק" בערוץ 20, שעשה לעצמו יחסי ציבור יוצאים מן הכלל. מה שהכי חמור בפרשה – זוהי ההתערבות של מועצת הכבלים והלוויין, שלפתע מאיימת להפעיל צנזורה ולסתום את הפה לסאטירה – הגם שאינה מוצלחת – מימין. ההתערבות הזו באמת גובלת בסאטירה.

4.3.16

יובל השנים שלי בליכוד: בכנס פוליטי שנערך לא מכבר בליכוד, ניתן לי הכבוד לברך את המתכנסים – כולם צעירים וצעירות, אנשי עקרונות ואידיאולוגיה, מן הדור שבשבילם בגין ושמיר הם דמויות מיתולוגיות, מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים הן היסטוריה רחוקה, שלטון מפא"י ארוך השנים הוא משהו דמיוני.

הבטתי בקהל הצעיר שלפניי, פתחתי ואמרתי כי השנה, 2016, מלאו בדיוק 50 שנה לחברותי בתנועה עוד מגילגולה הקודם – גח"ל [גוש חרות ליברלים] – עת הצטרפתי לתנועה ואני צעיר בן 23. התחלתי במקביל את הקריירה העיתונאית שלי ביומון "היום" של גח"ל, והשאר היסטוריה. סיפרתי כי מערכת "היום" שכנה בבית התנועה, מצודת זאב, בשתי קומות: קומת המערכת ומתחתיה קומת הדפוס. ברצפת קומת המערכת היה חור, ודרכו שילשלו העורכים את הניירות הערוכים, אחוזים באטבים ובחוט, אל סדרי מכונות הליינוטייפ, להעברת הטקסטים מן הניירות המקושקשים אל שורות העופרת.

כל שומעי בכנס פערו פיהם בתימהון.

למען הסר ספק: ב-15 שנותיי כחבר מערכת "מעריב", עשיתי הפסקת חברות – כי נאסר על חברי המערכת להיות חברים ופעילים בתנועות פוליטיות.

* * *

אהוד בן עזר

גֵ'אַנְדְרֵאָה נוּזֶדֶה, כריסטיאן טֶצלַף,

לוּקא לומברדי, ז'אן סיבליוס וסרגיי פרוקופייב

במוצ"ש האחרון בפילהרמונית

ג'אנדראה נודזה האיטלקי הוא מנצח-אורח ראשי בפילהרמונית, וקונצרט בניצוחו הוא חווייה מוסיקלית ממדרגה ראשונה. הפעם הביא לתוכנית מלחין איטלקי בן 71, המתגורר חליפות גם בישראל, לוקא לומברדי, וניצח על יצירתו "ים", שנכתבה כבר במאה ה-21 – וזאת בביצוע ראשון בפילהרמונית, ואף הקדים מילים באנגלית על אודות היצירה. וזוהי אכן ים של יצירה, אפילו מכונת-גלים השתתפה בה, והתזמורת בהרכב מלא, עם כמה וכמה כלים מקוריים – המחישה גלים וסערות וגם ים שקט כשהיא מטלטלת את הקהל ביניהם. שמואל הרשקו תקע בטרומבון, שבעה נגנים עבדו במרץ על כלי ההקשה, התופים וכל השאר, שמונה קונטרה-באס. בקיצור, היה שמח כאילו ים שלם משתולל ונע על הבמה ולעיתים גם נח. לומברדי עצמו עלה לבמה בתום היצירה וזכה למחיאות כפיים רבות מקהל אוהד, מה שבדרך-כלל לא קורה כאשר מבצעים יצירה מודרנית קצרה לחתולים ולתזמורת במסגרת החוב למוסיקה המודרנית.

  שיא הקונצרט היה הקונצ'רטו ברה-מינור לכינור ולתזמורת אופוס 47 משנת 1905 מאת המלחין הפיני הנודע ז'אן סיבליוס [1865-1957] – עם הכנר הגרמני כריסטיאן טצלף בן ה-50. איזה כנר! איזה קונצ'רטו! הקהל ממש יצא מכליו ואפילו מחא כפיים בתום הפרק הראשון, מחווה נדירה מאוד בקונצרט סימפוני "רציני", ואולם הפרק הזה הוא באמת פאר הקונצ'רטו. העומס על הכנר ביצירה בת 31 הדקות הוא עצום כי רוב הזמן הוא מנגן, סולו ועם התזמורת, והכול בשילוב מופלא וברמה עילאית. אין ספק שהוא נמנה כיום על צמרת הכנרים בעולם. ובמזג טוב, וחרף עייפותו, הוא הקדיש לקהל המאזינים הדרן ארוך-יחסית וזכה שוב למחיאות כפיים קצביות רמות, ובצדק. כל הכבוד לפילהרמונית שמצליחה להביא ארצה סולנים מהשורה הראשונה בעולם.

"כריסטיאן טצלך," נאמר בתוכנייה, "מנגן בכינור דמוי גוארנרי דל ג'זו, שניבנה בידי בונה הכינורות הגרמני פטר גריינר."

בהפסקה קנינו במחיר מציאה של 40 שקל את הדיסק של הקונצ'רטו בביצוע המעולה של הכנר מקסים ונגרוב, עם התזמורת הסימפונית של שיקאגו בניצוחו של דניאל בארנבוים.

בחלקו השני של הקונצרט נוגנה הסימפוניה החמישית אופוס 100 של סרגיי פרוקופייב [1891-1953], משנת 1944, שאמורה לסמל את תחושת הניצחון הקרוב על גרמניה הנאצית, זו המדינה השטנית שהסבה סבל כה רב ומיליוני קורבנות לעם הרוסי. עדיין יש בסימפוניה החמישית רמזים לא מעטים לסימפוניה הראשונה של המלחין, הקלאסית, הקצרה והמפורסמת.

 קטע מהתוכניה: "הפסנתרן הדגול סביאטוסלב ריכטר נכח בביצוע הבכורה במוסקבה ב-13 בינואר 1945: לעולם לא אשכח את הביצוע הראשון... על סיפו של ניצחון... כאשר פרוקופייב עלה על דוכן המנצחים ובאולם השתררה דממה, החלו לפתע להרעים מטחי ארטילריה. שרביטו כבר היה מורם. הוא חיכה, ועד אשר רעם התותחים לא נדם, הוא לא החל. היה בכל זה משהו משמעותי מאוד, סמלי מאוד. מעין תחושה הרת גורל ירדה על כולם."

היו בסימפוניה גם קצת רגעים של שיעמום, אבל חיפו עליהם הרגעים הגדולים שבהם השתתפו מרבית כלי הנגינה, ובייחוד הפינאלה הנהדרת, שגרפה מחיאות כפיים ממושכות והחזירה פעמים אחדות את המנצח אל הבמה.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [66]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

מגדלי בבל

מי אומר שיש אצלנו משבר בענף הבנייה? בעיניי זה נראה להיפך: בום של בנייה ועסקי נדל"ן פורחים. מגדלי בבל [בבלי] צצים כמו פטריות לאחר הגשם על כל גבעה רמה ותחת [במקום] כל עץ רענן. והפועלים-הבנאים, אלה שעל הפיגומים, בני ארצות שונות ומדברים בשפות שונות, אינם מתבלבלים והם מבינים זה את זה ובונים עוד קומה ועוד קומה, כמעט עד השמיים.

ומי אומר שיש משבר בקניית דירות במגדלים הללו? דירות יוקרה נחטפות כמו לחמניות טריות, היזמים-הקבלנים חוככים ידיים ומונים מרשרשים.

ומי הם קונים נלהבים אלה? ראשית, תושבי חוץ, הרוכשים להם דירה בישראל, הן כהשקעה [משתלמת] והן כמקום מקלט על כל צרה שלא תבוא נגד יהודים בכל רחבי תבל.

אך יותר מהם, הרוכשים הם ישראלים אמידים, עשירים – בעלי חברות מסחריות, בעלי מפעלים, בעלי רשתות חנויות, בעלי סטארט-אפ שיצאו ל"אקזיט".

ומי עוד? עם אתה מנכ"ל או סמנכ"ל או אמרכל, או בכיר בחברת החשמל, ואתה מביא הביתה כל חודש 100,000 שקל ויותר, מה תעשה עם הכסף? תחזיק אותו מתחת לבלטה? אז מוטב כבר להשקיע בבלטות מפוארות של דירת יוקרה במגדל-דירות גורד שחקים.

המחיר – לא חשוב: 2.5 מיליון, 3.4 מיליון שקל טבין ותקילין, שהרי כבר למחרת, ערך הנכס יעלה ב-1.4%, וימשיך לעלות כל חודש, וכל שנה. עיסקה טובה, השקעה מניבה יפה.

אך מה על זוגות צעירים, שאין באפשרותם לקנות דירה של 3.5-4 חדרים, להם ולילדיהם, והם מתגוררים בדירות שכורות?

אז ראשית, מי אומר שזוג צעיר, שנתיים-שלוש אחרי הנישואין, חייבים להיות בעלי דירה משלהם? יחכו קצת בסבלנות, עד שיקבלו קידום בעבודה במשך  10-20-30 השנים הקרובות, יעלו בסולם הדרגות מתפקיד לתפקיד, מִדרגה לדרגה, עד שלבסוף יהיו פקידים בכירים – אמרכלים, סמנכ"לים, מנכ"לים, והמשכורות בהתאם, כגובה המגדלים האמורים, והם יוכלו בקלות לרכוש להם דירה [או שתיים] במרומי גורד שחקים, קרוב לשמיים. והשמיים הם הגבול.

אמנות התחת

אני מלא התפעלות מכושר היצירה, טעמם המעולה וריח הניחוח העולה מיצירתם של שלושה "אמנים" – שמותיהם שמורים במערכת [לדיראון].

אחד מהם חשף את ישבנו בשידור חי בטלוויזיה. אחרת עשתה צרכיה על דגל ישראל. השלישי דחף את הדגל לישבנו, בכנס פומבי – כנס לתרבות! – מטעם עיתון "הארץ".

הם "אמנים" לפי הגדרתם העצמית: זה "אמן" במה [בהמה], זו "אמנית אנרכיסטית", שחקנית ומחזאית, והשלישי – שחקן תיאטרון גם הוא.

הם הביאו את האמנות הישראלית לגבהים בלתי משוערים, אל עברי פי תחת. כל הכבוד להם. הם ראויים לפרס ישראל ללא ספק. יש רק לדאוג שבאולם שבו יתקיים טקס חלוקת הפרס לא יימצא דגל ישראל בהישג ידם האמנותית.

ועולה בליבי מחשבת-חשד, שהללו אינם אלא פרובוקטורים, שנשלחו על-ידי אנשי הימין הפוליטי כדי לבזות, להשמיץ, לשים ללעג ולקלס את אנשי השמאל הרדיקלי, משמיצי ישראל, שעימם הם נמנים, ה"אמנים" האלה, לפי הגדרתם, וכן גם ללכלך את כלל אמני ישראל, שאינם מגיעים לקרסוליהם.

אכן, זו אמנות קונצפטואלית-פרוקטולוגית – בעברית פשוטה: אמנות התחת.

 "אמנים" שווים לתחת.

תילי תליות

כל הכבוד לד"ר ענת רימון אור על רצונה לראות את שופטי בג"ץ תלויים על חבל, באשמת "בגידה בדרגה החמורה ביותר על הזוועות שהם עזרו לחולל לפלשתינים" ועל "עיוותי דין שונים," שהם, השופטים, נתנו ידם לחולל בישראל, ועל תקוותה שהללו "ייתלו כמו אחרוני הפושעים נגד האנושות." אישה זו מעוררת התפעלות והערצה בשל נחישות הכרתה הפוליטית השמאלנית הקיצונית ותפיסת עולמה הנרחבת. אנו נפעמים מרוּם השכלתה [כגובה העץ שעליו היא מקווה לתלות את השופטים-"הפושעים"]. אנו מתפעלים מרוחב אופקיה ועומק חוכמתה.

לא זכיתי [תודה לאל] להיות מתלמידיה ושומעי לקחה, אך לו היה כך [חלילה!] – הייתי מזדרז ומקשט את אולם ההרצאות שבו מרביצה המרצה הנכבדה את לקחה ותורתה המדעית בחבלי תלייה משתלשלים מן התקרה, ועליהם בובות בדמות שופטים בגלימותיהם השחורות. ואני ויֶתר חברַיי הסטודנטים מנפנפים בחבלים מול הקתדרה הנישאה שעליה היא עומדת ומרצה. לא לי לקבוע אם התבטאותה של ד"ר ענת רימון אור היא על גבול הבעת דעה, או פשוט הסתה לרצח. ואילו הנהלת המכללה צריכה לקרוא לה ולהודיע לה במשפט אחד, חד וחלק:

לא בבית ספרנו.

* * *

מנחם רהט

אֵיפָה וְאֵיפָה

המערכת המשפטית על שלוחותיה מאבדת את שארית אמון הציבור

שחיתות וריקבון מאיימים על עצם שרידותה של המדינה

מי שעוד היתה לו טיפת אמון במוסד היועץ המשפטי, באה פרשת הנחות הסלבס הענקיות שאירגן היועהמ"ש היוצא ויינשטיין לפרקליטת מחוז תל אביב רות דוד, ושחקה את שאריות האמון במערכת המשפטית המושחתת, הרקובה.

מסתבר שלמרות שכל המימצאים המפלילים הונחו לפניו, כמו למשל העובדה שדוד קיבלה סידרה ארוכה של מתנות יקרות ערך מעו"ד רונאל פישר ואחרים, ברוב חוצפתו כמעט לעין השמש, חתם ויינשטיין ביום האחרון לכהונתו על חוות דעה מקוממת ומופרכת, שעיקרה גניזת התיק, מבלי העמדה לדין של העבריינית הבכירה – לא בעבירת השוחד, לא בעבירת הפרת אמונים ולא בעבירת שיבוש הליכי משפט – עבירות חמורות, שכל אזרח שאינו בעל דם משפטי כחול, היה מושלך לכלא בגינן לעשרות שנים.

מי שעוד היתה לו טיפת תקווה שהיועהמ"ש החדש אביחי מנדלבליט יגלה מספיק אומץ לב לניקוי האורוות מן הרפש שדבק בהן בעידן קודמו ויינשטיין, נתבדה.

נכון אמנם שעל שולחנו של מנדלבליט הניח קודמו מאפה אפוי לחלוטין בפרשת רות דוד, אבל ראוי היה שיגלה יושרה ראויה, ויהדוף באומץ את הניסיונות להכשילו כבר בצעדיו הראשונים. למרבה הצער וההפתעה אימץ מנדלבליט ככתבה וכלשונה, בבחינת כזה ראה וקדש, את הכרעתו התמוהה של קודמו, למרות חוסר סבירותה בעליל, וזאת מבלי לפקוח עין ולהבין כי מפילים אותו בפח. חבל שהיועהמ"ש החדש, שזכה עם כניסתו לתפקיד לכל הקרדיטים האפשריים, מעד כבר בצעדיו הראשונים: "וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (ישעיהו כ"ט י"ד).

לעומת האכזבה שחוללו ויינשטיין את מנדלבליט, למי שעדיין סירב לאבד אמון במערכת, לא איכזב כלל אגף נוסף במערכת – פרקליטות המדינה וראשה שי ניצן, האיש שבנה קריירה מחפירה על בסיס החלטות בלתי סבירות בעליל.

עדיין לא נשכחו לניצן החלטותיו השערורייתיות בעידן ההתנתקות, שייזכרו לדיראון עולם, וכל הזמן צצות החלטות מדהימות נוספות. למשל הוונדטה המרושעת שניהל אישית כנגד ד"ר מאיה פורמן-רזניק בפרשת זדורוב, כדי לסכל מינויה לתפקיד בכיר במכון לרפואה משפטית, ובמהלכה חשפו פורמן-רזניק וחברותיה, כי הפרקליטות לוחצת על רופאים לעוות מימצאים מדעיים, עד כדי פיברוק ראיות ושיבוש הליכים, על מנת להשליך חפים מפשע לכלא.

שי ניצן לא איכזב גם בפרשת רות דוד, וייתכן ששיחק בה תפקיד ראשי, רק משום שהבין שקלונה של הבכירה, חושף גם את ערוותו המוסרית של הממונֶה עליה. ניצן התגייס לסייע לפרקליטי מחוז ת"א, להכשיל את משימתה של נציבת התלונות השופטת (בדימוס) הילה גרסטל, כשביקשה לבדוק את החשדות נגד רות דוד, ופעל במשך חודשים להשגת מצג שווא, כאילו רות דוד לא הובילה החלטות מגמתיות תמורת שוחד. ממש צדיקה נסתרת.

מצד שני, לא קשה להבין את החלטותיהם השערורייתיות של כל הנ"ל. שנתם מן הסתם נדדה בלילות, כשהבינו מה עלולה לעולל העבריינית הבכירה, כשתפתח מעל דוכן הנאשמים תיבת פנדורה, שמתוכה יצוצו עשרות שדים מבעיתים, העלולים לסחוף לתהומות גם את צמרת המשפט: פרקליטים בכירים, ואפילו שופטים שהגיעו לביהמ"ש מן הפרקליטות, שאולי היו שותפים לפשע, או לפחות ידעו ושתקו.

האם מדריך אותם החשש מפני האורניום המועשר שבידי רות דוד, ובכוחו לחולל פיצוץ גרעיני שיקבור את כולנו תחתיו? האם לא היתה כאן עיסקה של 'שתוק לי ואשתוק לך'?

האכזבה הקשה מגיעה עד לשיא הצמרת המשפטית, הבג"ץ, שמאמץ שיטה נלוזה של איפה ואיפה, צדק סלקטיבי: חוק אחד ליהודים, חוק אחר לערבים. רק כך אפשר להבין את הכרעת הבג"ץ לדחות שתי עתירות שונות, שהגישה תנועת רגבים, יחד עם בעלי קרקעות יהודים, לפינוי בדואים בנגב, שפלשו לאדמות בבעלות יהודית, ובנו עליהן כפרים לא חוקיים. בשני המקרים זרק בג"ץ מכל המדרגות את בעלי הקרקע היהודיים.

זאת, בניגוד משווע למדיניותו השיטתית של הבג"ץ להורות על הרס מיבנים שבנו יהודים על קרקעות, אפילו כאשר רק נדמה שהן בבעלות ערבים. הפעם, בדיון בפלישה של הבידואים מאלעזאזמה, הפתיעה הנשיאה מרים נאור באמירה הפוכה: "לא ניתן לקחת את קרקע העותרים ולשים אותה, עם כל הכבוד, במרכז החיים. אי אפשר לקחת את הקרקע של העותרים, שבמקרה פנו לבית משפט, ולקבוע לגביהם מיתווה שונה מהמיתווה הכללי שהמדינה עובדת עליו." לאמור, היהודים ינושלו והפולשים ינצחו.

וזה עוד כלום לעומת אמירתו הסקנדליוזית של השופט מני מזוז, בתיק דומה של פלישת בידואים משבט אלזרנוג לקרקע שרשומה 85 שנה בבעלות יהודים. למרות שהמדינה הכירה בצדקת התובעים והתכוונה להעביר את הפולשים משום שמדובר בפלישה בלתי חוקית, הציע השופט מני מזוז מיספר פעמים לאורך הדיון, לשקול אפשרות להפקיע את הקרקע מידי הבעלים היהודים ולהסדיר את היישוב הלא חוקי, באופן של הלבנה למפרע. "אני מבין כי המדינה לא רואה כפתרון, הסדרה של ההתיישבות במקום עצמו. זאת לכאורה במובנים מסוימים האופציה הפשוטה ביותר, זה אומר: להפקיע את השטחים הפרטיים ולתכנן את המקום,"

אם הפקעה היא פתרון הוגן, איך זה שבג"ץ דוחה שוב ושוב הצעות להפקיע קרקע שעליה בנו יהודים בתום לב, תמורת אדמות חלופיות לבעלים, ומעולם לא הסכים ל'הלבנה למפרע'?

לא האיום הגרעיני האיראני, לא טילי החיזבאללה ולא הרצחנות הפלשתינית, ימוטטו את המדינה היהודית הראשונה לאחר אלפיים שנות גלות. מי שעלולים להחריב את הבית הלאומי הם השחיתות והריקבון, הסיאוב והשפל המוסרי, השלמונים והמוסר הכפול. אפילו הנחותות שבמדינות העולם השלישי, כבר יכולות לקבל כאן קורסים מזורזים לשיבוש הוכחות, בדיית ראיות, עיוות דין, חיפוי וטיוח, 'דאבל סטאנדארד' וכזבים ללא הפסקה.

כה עמוקות הגרורות הסרטניות, עד שנדמה שגם עשר שֹרות משפטים, לא יצליחו לשרש. אבל, ככלות הכול, זוהי חובת-העל של שרת המשפטים איילת שקד. חובתה לפחות לנסות לטהר את המערכת המשפטית על כל שלוחותיה מן הזוהמה הממארת שדבקה בה, ושבעטיה איבדה לחלוטין את אמון הציבור, וליישם את הציווי המיקראי האוניברסלי:

"לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף, לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ." (דברים ט"ז, י"ט-כ').  

* * *

מרדכי קידר

הערוץ הטורף

על ישראל להפסיק את הגי'האד התקשורתי שמבצעת "אלג'זירה" מתחומיה

ערוץ הטלוויזיה הקטרי "אלג'זירה" עלה לאוויר בשלהי 1996, תחת הכותרת: "הדעה והדעה האחרת", מתוך כוונה ליצור בעולם הערבי שיח תקשורתי אחר, לא תעמולה ממשלתית כפי שהיו כמעט כל ערוצי התקשורת הממשלתיים. אלא שמתברר שגם ערוץ זה, שחרת על דגלו את סיסמת האובייקטיביות, נגוע בסדר יום מאוד מסויים, במיוחד במה שנוגע לארגון "האחים המוסלמים" ולארגוני הטרור שיצאו מבית מדרשו, ובפרט "חמאס".

"אלג'זירה" מגויסת לסייע לארגונים אלה בכל לבבם של אנשיה. "אלג'זירה" היא ערוץ קטרי, אבל קטר כמעט אינה מופיעה בדיווחי הערוץ. כל מהותו ופעילותו היא תחיבת אף של אמיר קטר לענייניהן של מדינות אחרות כדי לערער את יציבותן (ראה מצרים, לוב, תימן, סוריה, בחריין), לגרום בהן שפך דם, להפיל את שלטונן ולהביא את העולם הערבי למצב העגום שאליו הגיע. ללא התעמולה וההסתה המתמשכת של "אלג'זירה" נגד השלטונות הערביים – ייתכן ש"האביב הערבי" לא היה מגיע לממדי האסון שאנו רואים היום.

אלא שלאחרונה קיבלנו גם הודאה באשמה מפי המגיש הראשי של מהדורות החדשות, האיש הראשון שהופיע על מסך "אלג'זירה" והמשפיע ביותר על האג'נדה של "אלג'זירה" אחרי אמיר קטר המממן של הערוץ. שמו ג'מאל ריאן, פלסטיני-ירדני שנולד בטול-כרם. בדצמבר האחרון הופיע ריאן בתוכנית בשם "נחנו 'אלג'זירה'" ("אנחנו 'אלג'זירה'") שבה יושב קריין במשך כחצי שעה ומדבר על עצמו, היכן נולד, איפה גדל, מספר על בני משפחתו, תחביביו וההיסטוריה המקצועית שלו.

במסגרת חצי השעה של התוכנית, אמר ריאן בין השאר את הדברים הבאים, על ראיון שערך עימי במהדורת החדשות של ה-1 ביוני 2008, כלומר לפני כמעט שמונה שנים, ביום שבו החליטה ממשלת ישראל לבנות כמה מאות דירות בהר חומה ובפסגת זאב (הערותיי בסוגריים):

"בטעות, בכמה בתי שידור שואלים: למה אתם (ב'אלג'זירה') מארחים ישראלים? אני להיפך, אני מהאנשים המעודדים זאת. כן. אני חושב שכאשר יש אצלנו אורח ישראלי במהדורת חדשות אני רואה בו טרף בשבילי, כי כאשר הוא מציג את הנרטיב שלו, אני יכול להפריך את הנרטיב הזה". (ריאן מודה כי אינו מראיין ישראלים באובייקטיביות, אלא רואה בהם טרף).

'אלג'זירה' מתבססת על 'הדעה והדעה האחרת' ובהיעדר צד שני, אתה הופך לקול אחד ולא משכנע. כמובן, בעניין הבעיה הפלסטינית אני חש שאני בימה להגנה על הבעייה הפלסטינית. כמובן, לפעמים יש מצבים קשים לי אישית כשאני מראיין ישראלים (כשאינני מצליח לטרוף את המרואיין הישראלי). אתן לך דוגמה:

(ביוני 2008) ראיינתי פרופ' מאוניברסיטת בר-אילן, שמו מרדכי קידר, והראיון, תוכן הראיון ומטרת הראיון היה לדבר על הסיבות להמשך ההתנחלות בגדה המערבית והרחבת ההתנחלויות בירושלים ומקומות אחרים. היצגתי לו את השאלה: מה המטרה?

אמר לי: ירושלים שייכת ליהודים. נקודה. זוהי בירתנו מאז ומעולם. אתם הערבים והמוסלמים, כשהייתי בירושלים אתם הייתם שותים יין וקוברים בנות בחיים (כאן הוכנס קטע מהראיון של 2008 שבו אמרתי: 'היינו בירושלים כשאבותיכם היו שותים יין, קוברים בנות בחיים ועובדים אלילים ואלילות. אז למה אנחנו צריכים לדבר על הדבר הזה? זו עירנו מזה 3000 שנה ולעולמי עולמים.'

(ג'מאל ממשיך:) אמרתי לו: 'אם אתה רוצה לדבר על ההיסטוריה אינך יכול למחוק את ירושלים מהקוראן'. כמובן, הוא ד"ר (קידר) מבין עניין, ועניין ירושלים לא מופיע בקוראן, בעצם, באמת ירושלים לא מופיעה בקוראן, אך אללה סייע לי באותו רגע ואמרתי לו (לקידר): 'השבח לאללה אשר לקח את עבדו…" (קוראן פרק 17 פסוק 1, המזכיר את אלאקצא אך לא את ירושלים. שוב קטע מהראיון של 2008: שבו אמרתי: ירושלים אינה מוזכרת בקוראן אפילו פעם אחת.

המשמעות של שתי הדקות הללו היא שהמגיש הראשי של "אלג'זירה" עדיין לא נרגע מהעובדה שלא הצליח "לטרוף" בשידור חי את המרואיין הישראלי, שבמקרה זה הייתי אני. מעניין שהוא עדיין זוכר משפטים שלמים שנאמרו לפני שמונה שנים, מה אני אמרתי ומה הוא אמר. נראה שעבורו האירוע היה טראומטי.

מקרה אחר, שבו הצליחה "אלג'זירה" "לטרוף" אותי היה בימי "צוק איתן", בקיץ 2014. הוזמנתי לאולפן "אלג'זירה" בתל-אביב לחצי שעה של ויכוח בשידור חי עם נציג חמאס בעזה. אלא שהוויכוח התנהל באופן מוזר ביותר: טכנאי "אלג'זירה" כיבו במכוון את קולו של הדובר מעזה באולפן שבו ישבתי, כדי שלא אוכל לשמוע את דבריו ולענות עליהם. הצופים ראו אותי על המסך החצוי, שמעו את איש החמאס מדבר נגד ישראל, אך לא ידעו שאני לא שומע את דבריו, ולכן לא יכולתי לענות לטענות שהשמיע. הנכלוליות האנטי-ישראלית של "אלג'זירה" בשירות חמאס עברה כל גבול.

"אלג'זירה" הופיעה למעשה במערומי האג'נדה האנטי-ישראלית שלה על פי הודאה מפורשת של מגישה הראשי, והשאלה הנשאלת שוב ושוב היא מדוע ישראל מתירה לערוץ, שעל פי הצהרתו המפורשת, כל כוונתו היא "לטרוף" ישראלים בשידור חי? מדוע אין ממשלת ישראל אומרת לערוץ העויין הזה: "התכבד ונהל את הג'יהאד התקשורתי שלך נגדנו מבחוץ"? למה מאפשרים לכתביו לעמוד ברחבת הכנסת ולפזר תעמולה אנטי-ישראלית הנראית אמינה בשל המקום שממנו היא משודרת?

ישראל יודעת להשאיר ערוצים עויינים מחוץ לשטחה: ערוץ "אלמנאר" של חיזבאללה וערוץ "אלעאלם" האיראני אינם מורשים לפעול בתוך ישראל. "אלג'זירה" ראויה ליחס דומה.

בעבר נועצתי עם משפטן ישראלי מפורסם שאישר בפני כי יש אפשרות משפטית לסלק את "אלג'זירה" מישראל, שכן אין לאמצעי תקשורת זר שום מעמד חוקי במדינת ישראל, וכלי התקשורת הזרים פועלים בשטח ישראל רק בזכות העובדה שישראל מאפשרת להם לעשות זאת. ישראל אינה חייבת שום הסבר לסילוק ערוץ זר, ואין לו אפילו זכות עמידה בבית משפט לתבוע את המדינה לאפשר לו לעבוד בה.

עתה, משנפלה המסכה מהפנים המכוערים של "אלג'זירה", על ישראל לסגור את משרדי הערוץ בארץ. קרוב לוודאי שהערוץ לא יוותר ויתחנן להשאיר פה את משרדיו, אך אז תוכל ישראל להסכים תמורת שינוי בכללי המשחק: בכל פעם ששמה של ישראל יוזכר, יהיה על הערוץ להביא את תגובתה הרשמית של ישראל ולאפשר לדובר ישראלי רשמי להציג את עמדת ישראל ללא הפרעה.

לדעתי, "אלג'זירה" תסכים לכל תנאי שתכפה עליה לשכת העיתונות הממשלתית, כי ללא דיווחים מישראל – הכוללים השמצות ותעמולה אנטי-ישראלית – יאבד הערוץ חלק ניכר מכוח המשיכה שלו ומצופיו.

המאמר התפרסם באתר "מידה" ובמגזין "מראה" 375. ד"ר מרדכי קידר הוא מרצה במחלקה לערבית וחוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן.

* * *

יריב בן עזר

אבי שלמה בן עזר מבלפוריה

אנחנו נפרדים משלמה בן עזר. איש גדול: בעל, אבא, אח, דוד, סבא, ובמיוחד חבר.

תמיד הדהימה אותי היכולת של אבא להתחבר לכולם, כל כך הרבה אנשים התחברו אל האיש הזה, מצאו אצלו אוזן קשבת והוא מצא אצל כולם את מה שהכי אהב, לעזור לאנשים.

אבא נולד בשנת 1926 בבלפוריה, שייך לדור הראשון של הילדים שנולדו במושב – להוריו, שמעון ורחל דור המייסדים.

בהיותו ילד ואחר כך נער למד בבית הספר בכפר ילדים. דור של ילדי הארץ שקיבלו חינוך וערכים של ילידי הארץ, כל הילדים של אותה התקופה נולדו למחסור כלכלי, התנכלויות ליישובים, אבל לערכים של ציונות,  התיישבות ועשייה.

לאבא, עוד מילדות, היה זיכרון מדהים ויכולת למידה מצוינת. עוד בבית הספר זיהו המורים את היכולות האלו וניסו לכוון את אבא להמשיך ללמוד, אבל המצב הכלכלי בבית לא איפשר זאת, ואבא, כבר בסיום כיתה י' – התחיל לעבוד במשק באופן מלא, למעשה עוד קודם לכן, היה מסיים את הלימודים ועובד במשק. מדהים היום לחשוב איך ילד בגילו כבר נשא באחריות כזאת, אבל זה האיש וזאת היתה תפישת עולמו לאורך כל השנים.

בתור ילד הרגיש את החובה לעזור להורים ובתור בעל משפחה לעזור לילדים כך שבעצם מעולם לא חשב להשקיע מעט בעצמו, ואפילו לחופשות ולחו"ל כמעט ולא יצא וראה בזה מותרות מיותרות.

בהיותו נער רתמו אותו ותיקי הישוב להיות בעל סוד. הוא היה בחור חזק פיזית, בחור ללא  מורא ופחד, ונטל חלק במערך הסליקים והנשק של היישוב, שהיה צורך להסתיר מהבריטים ששלטו בארץ באותם ימים,  לפני הקמת המדינה.

במלחמת תש"ח יצא עם קבוצת בחורים מהמושב להיות חלק מההגנה של עמק הירדן והשתתף בקרב על הדגניות, שם נהרג לידו חברו מהמושב אהרון פודלר. אבא נפצע ביד והמשיך להשתתף בקרב, ולימים נטל חלק גם במלחמות אחרות, אחרי קום המדינה.

כל אלו תרמו להתפתחות  האישיות המיוחדת של אבא, ולמרות כל זאת היה אדם שמח ואופטימי, בעל חוש הומור, וכל כך הרבה כישרונות מבורכים שלא הרבה אנשים זוכים להם.

אבא היה אדם חזק ובעל חריצות אין סופית, וכך ממשק שלא מקיים את המשפחה – הקים משק רפת גדול, באופן יחסי לאותן השנים, משק מושבי שמכבד את בעליו, ומקיים את המשפחה מעל הממוצע.

בנוסף לאבא היו יכולות אינטלקטואליות מעל הממוצע. עוד בהיותו ילד למד תורה ודינים מהמשפחה של אימו בירושלים, וזכר זאת לאורך השנים. הוא למד ולימד תורה ודינים. הוא קרא וכתב ספרים. במשך תקופה כתב מדי שבוע טור לעיתון דבר. שיחק והשתתף בחוג דרמטי אזורי. כתב מחזות, הרים אירועי תרבות, מסיבות, חתונות ואירועים רבים במושב ומחוצה לו.

לימד דורות של ילדים את ההפטרה לבר מצווה. ידע את טעמי המקרא וקרא בתורה בבית הכנסת של המושב, וכן ידע לספוד ברגישות ולחזק חברים ומשפחות ביום צערם.

לאורך שנים רבות היה חלק מהנהלת המושב והתפתחותו, ובעצם היה לו חלק בכל תחומי הפעילות – הן החברתית והן העסקית במושב, וכל אלה עשה בהתנדבות ובאהבה.

מדהים לחשוב איך אדם אחד מכיל כל כך הרבה תכונות אופי שונות האחת מהשנייה.

עשיתי מאמצים רבים לקצר בכתוב ולכן חלק מקורות חייו לא עלה על הכתב. אני מקווה שכל אחד מהמשפחה והנוכחים ספגו וקיבלו משהו מהתכונות הטובות של האיש המיוחד הזה.

השנים האחרונות היו לו קשות, ולוּ בגלל שלא היה יכול לשאת את המחשבה שהוא עצמו ניתמך ולא תומך, למרות שהחברים והקרובים המשיכו ליהנות מנוכחותו ומהשיחות איתו כל השנים וגם עד לאחרונה.

כולם ובמיוחד אימא ניסו לעזור ככל יכולתם ועל כך אנחנו מודים.

יחד עם זאת נזכור – אבא חי עד גיל מכובד של כמעט תשעים שנים, וזאת דרכו של עולם.

תודה לכולם. אנחנו יושבים שבעה בבית של ההורים.

דברים שנאמרו בבית הקברות של בלפוריה ביום ראשון, י"ט באדר א' תשע"ו, 28.2.2016 – על קברו הטרי של שלמה בן עזר, אביו של יריב.

* * *

אורי הייטנר

1. חוד החנית של הדה-לגיטימציה

בראיון לגל"צ, נשאל היועץ הכספי של הרמטכ"ל לשעבר, תא"ל (מיל') ראם עמינח, על עלויות העתק האסטרונומיות של "צוק איתן". כמעט כל העלות נבעה ממרכיב ההגנה על האוכלוסייה האזרחית. וכשפירט עמינח את המרכיב, עלתה תמונה מדהימה. לסעיף זה שני מרכיבים: "כיפת ברזל" שהגנה על אזרחי ישראל, ומרכיבי החימוש החכם שנועדו והצליחו למזער בצורה דרסטית את הפגיעה באוכלוסייה אזרחית פלשתינאית.

"אבל צה"ל המטיר טונות של חומר נפץ על הרצועה, לא זה הגורם שייקר את המבצע?" הקשתה המראיינת טלי ליפקין שחק, ועמינח הסביר: "אילו ירינו כמות גדולה פי כמה וכמה של פצצות לא חכמות, עלות המבצע היתה זולה לאין ערוך. המחיר של כל פצצה חכמה גבוה ביותר. המטרה היתה למזער ככל הניתן את הפגיעה באזרחי אוייב."

האם יש מדינה כלשהי בעולם, שלמעלה ממחצית אוכלוסייתה נמצאת תחת מטח בלתי פוסק של טילים, שאחד השיקולים המרכזיים שלה בצאתה להגנה על אזרחיה היא הגנה על אזרחי האויב, שבכוונת מכוון יורה מתוך האזורים המאוכלסים ביותר, תוך ייקור דראסטי של עלויות המבצע?

התשובה לכך היא השוואה אמפירית למיספרי ההרוגים האזרחים בפעילות דומה של צבאות אחרים. איני מתכוון לצבאות של מדינות דיקטטוריות. חס וחלילה איני משווה אותנו לצבאות ערביים, לתרבות הג'נוסייד המאפיינת את אויבינו. בהשוואה למלחמות של צבאות ארה"ב, בריטניה וכוחות נאט"ו בעיראק, באפגניסטן, בבוסניה ועוד – מיספר ההרוגים האזרחים ב"צוק איתן" נמוך לאין שיעור.

בהרצאה שנשא חתן פרס ישראל פרופ' אסא כשר, אחד המומחים הגדולים בעולם לאתיקה צבאית, המרבה להרצות בפני הפיקוד הבכיר של צבאות רבים במערב, בכנס בנושא "אתיקה במלחמה בטרור" ביוזמת הארגון "מילואימניקים בחזית" – הוא סיפר על תגובותיהם הנדהמות של בכירי צבאות ארה"ב ואירופה ששמעו על האופן שבו צה"ל מקפיד על מוסר הלחימה, ובעיקר של בכירים שהעמיקו בלימוד ובחקירה של מבצע "צוק איתן". האמירה של פרופ' כשר היא חד משמעית: אין ולא היה בעולם אף צבא שהתקרב לנורמות ולמגבלות המוסריות שצה"ל לקח על עצמו, שהן ברף גבוה לאין ערוך מחוקי המלחמה הבינלאומיים.

מרצה נוסף באותו כנס היה הנשיא ריבלין, שסיפר על החלטת הממשלה, בה היה חבר בעת מבצע "חומת מגן", להימנע מהפצצה מן האוויר של מחנה הפליטים בג'נין, שהיה קן צרעות טרוריסטי, כדי להימנע מהרג אזרחים המוני, גם במחיר דמים כבד של חיילי צה"ל. גם הוא תמך בהימנעות מן ההפצצה, חרף העובדה שבנו היה אחד הלוחמים בקרב.

ניתן לחלוק על המוסריות בהעדפת חיי האויב על חיי חיילנו, אולם החשוב כאן הוא עצם הדילמה המוסרית, המעידה על המקום המרכזי של ערכי טוהר הנשק ומוסר הלחימה בהחלטותינו. וראה זה פלא, דווקא הפעולה הזאת בג'נין היתה מוקד לעלילת הדם הנוראה על "הטבח בג'נין", בעיקר בסרט השקרי "ג'נין ג'נין". "כל העולם" יודע שישראל ביצעה טבח בג'נין.

הסיבה לכך, היא תעשיית השקרים של קמפיין הדה-לגיטימציה המתנהל נגד ישראל, נגד זכותה להתקיים וזכותה להגנה עצמית.

המאבק בדה-לגיטימציה הוא משימה לאומית חשובה, שראוי להירתם אליו ולהפנות אליה את מיטב הכוחות והמוחות שלנו. אך יש בתוכנו מי שמשמשים חוד החנית של הקמפיין הזה. ארגונים דוגמת "שוברים שתיקה", שפעיליו מסתובבים כלהקה נודדת ברחבי העולם, מעיר לעיר וממדינה למדינה, ומעלילים עלילות דם על מדינתם, על צה"ל – מפקדיו ולוחמיו.

את הארגון הזה ראוי להוקיע, ואני שמח על התעוררותם של חברים במענית ובשער הגולן נגד הזמנת "שוברים" להמשיך את מסע ההסתה וההכפשה בקיבוציהם.

אני מקווה שהם לא יירתעו מחבריהם לקיבוץ המטיחים בהם טיעונים ענייניים כמו "לאומנים... הסתה... ימין..." – ולא מסיסמאות "חופש הביטוי" כהצדקה להזמנת פעילי הארגון להרצות בקיבוצים. חופש הביטוי הוא גם החופש של חברי הקיבוץ להחליט את מי אינם רוצה להזמין לקיבוץ. אני בטוח שאף אחד לא יעלה על דעתו להזמין את "להב"ה" למענית בשם חופש הביטוי, ובצדק. גם "שוברים שתיקה" צריכים להיות מוקצים מחמת מיאוס.

2. צרור הערות 13.3.16

* לא נפסיק לשיר – אנו מייחלים ליום שבו נוכל לכתת רובינו לגיטרות, אבל כל עוד מבקשי נפשנו פועלים להשבתת שירת חיינו, גם גיטרה עשויה להיות נשק מגן, המציל חיי אדם.

* מה הוא יספר לבוס? – מרחק דקות הליכה מהמקום בו שהה סגן נשיא ארה"ב ביידן, נרצח אזרח אמריקאי בפיגוע טרור אחד מרבים באותו היום, חלק ממתקפת הטרור הפלשתינאית נגד ישראל, אזרחיה ותייריה. באותה שעה, איראן ערכה שני שיגורי ניסיון של טילים המיועדים למתקפה בלתי קונבנציונלית עם ישראל, בחסות הסכם מינכן שעליו חתם עמה הבוס של ביידן.

מעניין מה ידווח ביידן לבוס על המציאות המזרח תיכונית.

* סקר סרק – לפני בחירות נערכים סקרים בהם נשאל הציבור שאלה קונקרטית – למי יצביע בבחירות. כאשר עומדת הכרעה על סוגיה מסוימת, כמו למשל בעת המו"מ המדיני בין ישראל לפלשתינאים או לסוריה, או שאלת הסכם הגרעין האיראני, יש מקום לסקרים כאלה. מה הטעם בסקר על השאלה האם אזרחי ישראל תומכים בטרנספר. מישהו מציע טרנספר? יש בכלל רעיון כזה בחלל האוויר? זו הצעה של הממשלה, של חלקים ממנה, של האופוזיציה, של מפלגה מסוימת, של מנהיג מסוים? לא. אין טרנספר, לא יהיה טרנספר, זה לא על הפרק. אז למה שאלה כזאת עולה בסקר? אין זו אלא פרובוקציה, שנועדה "להוכיח" את מה שרצוי היה לסוקרים "להוכיח", ומעניין מאוד איך הם הציגו וניסחו את השאלה, שהביאה לתוצאה ה"סנסציונית", הרצויה להם, שמחצית הציבור תומכת בטרנספר.

מדובר בהבל ורעות רוח. ישראל נמצאת תחת מתקפת טרור קשה. ביום שבו פורסם ה"סקר", היו שלושה פיגועי טרור קשים ברחובות הערים. אלה החדשות המשמעותיות. ובזעם על החדשות הללו, כשמכניסים לאנשים זועמים שאלה לעוסה לפה, הם מגיבים בהתאם. ה"תמיכה" כביכול בטרנספר, רצינית בערך כמו מישהו שכועס מאוד ואומר "אני אהרוג אותו." ראוי להתייחס לסקר הזה בתגובה שעומקה כעומקו של הסקר: יאללה יאללה.

ובלי קשר לסקר, תמיד נכון לחזק, בדרכי חינוך והסברה, את התודעה הערכית הציונית, ברוח מגילת העצמאות: זהות יהודית חזקה, סולידריות לאומית משמעותית, אמונה יוקדת בצדקת הציונות, אמונה בזכותנו ההיסטורית והטבעית על ארץ ישראל, אמונה בשוויון ערך האדם, זכויות אדם ואזרח מלאות לכל אזרחי ישראל ללא הבדל דת גזע ומין – כתפיסה כוללת שאין להפרידה למרכיביה.

* ועידת אנטי תרבות – שני הצדדים בקטטה המכוערת בוועידת התרבות של "הארץ", מבטאים אנטי תרבות. הן הקהל שנהג כאספסוף, קיבל את השרה – שרה בממשלה הנבחרת של ישראל, בשאגות בוז עוד בטרם פתחה את פיה, שיסע וקטע אותה ולא נתן לה לדבר והן השרה עצמה, שפתחה את דבריה ב"קאט דה-בולשיט" (שרת התרבות!) וכל דבריה היו פלגניים, סכסכניים בסגנון "התרבות שלכם" ו"התרבות שלנו". כל נוהגה של רגב הוא אנטי ממלכתי ולכן אנטי לאומי – במקום לחזק את ה"אנחנו" המשותף לחברה הישראלית, כמי שאמורה לייצג את הממלכתיות, היא מחזקת את הפילוג והפירוד והשסע התרבותי. רגב המתלהמת והקהל המתלהם ראויים זה לזה, משקפים זה את זה ומדרדרים את החברה הישראלית לתהומות של שנאה.

* על מה אתם מלינים? – ה"אמן" אריאל ברונז סולק בכוח מן הבמה בוועידת "הארץ" לתרבות, במהלך מופע פרובוקטיבי, ולאחר שתחב דגל ישראל לישבנו. ראשית, יש לברך את אנשי הוועידה על כך שהורידו אותו והפסיקו את הפרובוקציה. אולם צעדם מעורר תהיות: על מה אתם מלינים? הנה, גם בעיניכם יש גבול לחופש הביטוי. גם בעיניכם יש קווים אדומים שאסור לחצות. מירי רגב, שהפרעתם לנאומה בקריאות בוז, לא הציעה לצנזר מופעים כאלה ולא קראה להוריד את השחקנים מן הבמה, כפי שאתם עשיתם, אלא בסך הכול קבעה שמופעים כאלה לא ימומנו מכספי משלם המסים.

* בין ועידת ירושלים לוועידת "הארץ" – "בשבע" הוא העיתון המזוהה עם הפלג החרד"לי הימני ביותר בציונות הדתית, עם מפלגת "תקומה". מדי שנה העיתון יוזם את ועידת ירושלים. בפני הוועידה מוזמנים לנאום גם בכירי המחנה הפוליטי היריב, כמו יצחק הרצוג, שלי יחימוביץ' ואחרים, וזה יפה וראוי, כפי שיפה וראוי שמנהיגי הימין מוזמנים לנאום בוועידות "הארץ". אולם מעולם לא שמעתי שהקהל בוועידת ירושלים קיבל בשריקות בוז אחד ממנהיגי ה"שמאל" ולא איפשר לו לדבר, כפי שהתקבלה השבוע מירי רגב בוועידת "הארץ", וגם לא שמישהו מהם הותקף פיזית, כפי שבנט הותקף אשתקד בוועידת "הארץ".

* חוק הנאמנות של מדינת תל אביב – מבקר המוסיקה של "הארץ" בן שלו קטל את אלבום הבכורה של חנן בן ארי. כך נפתח מאמרו: "אילו תל אביב היתה באמת מדינה, כפי שמלעיזים עליה שונאיה, היתה לה זכות מלאה למנוע מחנן בן ארי להופיע בשטחה. בשיר שנועל את אלבומו החדש, בן ארי עולב בעיר ומציג אותה כסמל לשטחיות נטולת מצפון, כעגלה אורבנית ריקה ואטומה."

מעניין. תל אביב אינה באמת מדינה, אבל ישראל היא באמת מדינה, ככל הידוע לי. האם אנו יכולים לדמיין את בן שלו כותב משפט כזה: "על מדינת ישראל למנוע מ... להופיע בשטחה. בשירו... הוא עולב במדינה ומציג אותה כ..."?

קל יותר לדמיין מה היה כותב שלו על מי שהיה כותב משפט כזה.

כל כך אופייני. הליברליות בתפארתה. הליברליות שמנסה לחוקק חוק שיגרום לסגירת "ישראל היום". הליברליות הבודקת בנרות האם ערוץ 20 פועל בדיוק על פי תנאי הרישיון, בתקווה למצוא עילה לסגור אותו. הליברליות המאיימת בתלונה במשטרה נגד אראל סג"ל בשל קטע סאטירי שבו חיקה את סתיו שפיר, לא באופן קיצוני יותר מחיקוי ממוצע ב"ארץ נהדרת". ליברליות של אספסוף המנסה למנוע משרה בישראל לפתוח את הפה בוועידת תרבות (!) אליה הוזמנה בידי המארגנים.

* אלפר ואקיבוש – פלשתינאי בן 16 ממזרח ירושלים, החשוד ביידוי אבנים, נעצר בידי המשטרה. משפחתו של החשוד התפרעה ותקפה באלימות את השוטרים, ונעצרה. תינוקה בן השנתיים של המשפחה נלקח עם הוריו למעצר. וכי היו משאירים אותו לבד? או מוותרים להורים שתקפו באלימות שוטרים?

בעיני רוגל אלפר, התומך גם במחבלים הדוקרים יהודים למוות, ודאי שיידוי אבנים על מכוניות חולפות הוא תחביב ראוי לנערים פלשתינאים. כך הוא מתאר את המעצר. "רעולי פנים באים באישון לילה לעצור נער בן 16 החשוד ביידוי אבנים." עד המשפט הזה הוא סיפר סיפור מרושע על קלגסי צה"ל שעצרו "פעוט חשוד" בן שנתיים.

דבר אחד במאמרו מצא חן בעיניי. הוא ציטט בלעג את מי שיוצאים נגדו ושכמותו הצועקים: "אקיבוש, אקיבוש." כך במקור. בתור בעל זכויות היוצרים על המונח "אקיבוש", כשיקוף לצביעותם של רוגל אלפרים למיניהם, אני שמח להיווכח שהוא משתרש.

* איך אומרים ביידיש שוקן? – האדמו"ר מסאטמר: "גל הטרור – באשמת המתנחלים." התחילו לתרגם את "הארץ" ליידיש?

* תופעת ציפר – בכל החודשים האחרונים, לא האמנתי לפרובוקציות השבועיות של בני ציפר ב"הארץ". הבנתי שאין זו אלא מסיכה. כך כתבתי השבוע, בפוסט שהעליתי לאחר מאמרו הפרובוקטיבי על זכותם של אמנים להיות מעל המוסר האנושי: "כאשר 'הארץ' עוד היה בקצה היוני של הרצף הציוני, מוסף הספרות והתרבות שלו, בעריכת בני ציפר, היה פוסט ציוני מובהק (ואף על פי כן – איכותי). היום, כאשר 'הארץ' הוא עיתון אנטי ציוני, הטור האישי של ציפר מבטא עמדות 'ימניות'. האמת היא, שאם נעקוב אחרי העמדות, נמצא שהן אינן באמת ימניות, במובן שהן אינן מבטאות את מה שקרוי ימין בפוליטיקה הישראלית. למשל, הטור האחרון שלו, דברי הבלע המקוממים שלו, על פיהם האמנים פטורים מערכי המוסר המקובלים, ויש להם אפילו הפריבילגיה לפגוע מינית בקטינות, כי הם מורמים מעם, אינו קשור כלל ועיקר ל'ימניות'. ואף על פי כן, ניתן בהחלט לראות את המאמר הזה כחלק מרצף מאמריו, שרבים מהם ניתן לסווג כ'ימניים', לכאורה.

אני רואה בציפר פרובוקטור ניהיליסט. הוא לקח על עצמו תפקיד – לבזות ערכים ואידיאולוגיות. הוא בחר לעשות זאת נגד הערכים המובילים בעיתון שבו הוא עובד. נדמה לי שבכל שבוע בוחר ציפר את הנושא שירגיז יותר מכל את קוראיו ובעיקר את עמיתיו הכותבים, ויכתוב עמדה פרובוקטיבית הפוכה, 'בעד הנגד'. אך אין הוא נושא מסר ערכי, אידיאולוגי הפוך, אלא מסר ניהיליסטי המופנה נגד ערכי הליברליזם כפי שהם מוצגים בעיתונו, ולבטח היה שמח לעשות זאת באותה מידה כלפי ערכים שמרניים. מדי שבוע הוא נהנה להציג את המסר המוביל באותו שבוע בעיתונו כבלון מלא באוויר חם, ואת עצמו כ'ילד הרע' התוקע סיכה בבלון.

אני לא מאמין לו, אני לא מאמין לדברים שהוא כותב, אני רואה בהם פרובוקציה לשמה, אבל אני מודה שלא אחת (לא במקרה הקיצוני של השבוע) אני נהנה מפיצוץ הבלון וגם מהתגובות ההיסטריות ומהקריאות לסתימת פיו.

למשל, אייל גרוס שכתב נגד פרסום מאמרו כי 'גם הנייר של 'הארץ' אינו סובל הכל,' אינו רואה שום בעייה במאמרי תמיכה במחבלים רוצחים. הנייר הזה אינו רגיש, כנראה, לרצח יהודים.

האמת היא, שמאמרו המקומם של ציפר השבוע, ראוי בהחלט לפרסום בעיתון שאחד מבכיריו הוא יצחק לאור... ואף שלכאורה ציפר כתב על אייל גולן, אין זה מן הנמנע שהוא התכוון דווקא ליצחק לאור, יקיר המוסף שהוא עורך והכותב המרכזי בו מזה שנים רבות.

ואכן, חלף שבוע וציפר, לראשונה, הסיר את המסכה שעטה על פניו, הגדיר בלשונו את סדרת המאמרים הללו באותו הסבר שאני הגדרתי בלשוני, והודיע שהוא תולה את המקלדת.

יצחק לאור, אגב, ממשיך לכתוב. אצלו אלו אינן מסיכות. 

נ.ב. – בניגוד ללקח של "זאב זאב", הפעם אני דווקא מאמין לו, לשם שינוי.

* החזון הציוני של "הארץ" – בעמוד הראשון של "הארץ" ביום שישי התפרסם סיפור עתידי של חמי שלו, המתאר תסריט, שיעלה את מה שהוא מכנה "השמאל הליברלי" הישראלי לשלטון. טראמפ יעלה לשלטון בארה"ב ויפתח במדיניות אנטישמית של רדיפת היהודים. שערי קנדה יסגרו בפני היהודים ותחל עלייה המונית של יהדות ארה"ב לישראל. כיוון שהעולים הם אנשי מה שהוא מכנה "שמאל ליברלי", הם יחוללו מהפך פוליטי בבחירות בישראל.

בזוכרי את הלעג והזעם, מעל דפי "הארץ", על כל קריאה ליהודי אירופה לעלות לארץ בשל הטרור והאנטישמיות, שמחתי למצוא בעמוד הראשון של עיתון זה התייחסות חיובית לעליית יהודים לארץ. ומבחינתי – אהיה מאושר אם תהיה עלייה המונית לארץ ישראל של יהודים שבכל נושא עמדתם הפוכה לחלוטין לשלי. מדינת ישראל קיימת כדי לקבץ את היהודים מכל הגלויות, תהיינה עמדותיהם הפוליטיות אשר תהיינה. אדרבא, שיעלו – ונתווכח.

ואם כבר מזכירים את חמי שלו, כדאי לזכור שבמשך שנים הוא היה הפרשן המדיני של "ישראל היום", עד שבבוקר בהיר אחד הוא הפך לעיתונאי ב"הארץ". באותו בוקר בהיר, עמדותיו הפוליטיות השתנו מן הקצה אל הקצה.

* אי שפיות זמנית – טד קרוז רחוק מאוד מלהיות ספל התה שלי, אני מקווה שהמפלגה הרפובליקאית תשכיל להעמיד מועמד ראוי ממנו, אולם הוא עשוי להיכנס להיסטוריה כמי שמנע את החרפה, שהדמגוג הגזען טראמפ יהיה מועמד לנשיאות של מפלגה בעלת היסטוריה מפוארת כמפלגה הרפובליקאית בארה"ב. יש לקוות, שתבוסותיו של טראמפ בסופשבוע שעבר הן תחילת הסוף של התופעה, ויתברר במהרה שהסיוט היה בסך הכול גילוי של אי שפיות זמנית בקרב חלק מן החברה האמריקאית.

* חשיבות אמירת האמת – לאחר המתקפה של הנהגת המפלגה הרפובליקאית על טראמפ, נאמר שהיא תהיה כבומרנג ותשחק לטובתו. תוצאות הבחירות בסופ"ש שעבר הוכיחו את ההיפך. האמת היא דבר שראוי להיאמר, ואין מקום למיני חישובים אם לומר אותה.

* מועמד הקו-קלוקס-קלאן – קראתי באכזבה ובושה את כתב ההערצה של משה כהן לדונאלד טראמפ. איך יהודי יכול לתמוך בדמגוג גזען, מועמד הקו-קלוקס-קלאן, לתפקיד החשוב ביותר בעולם? הגזענות החשוכה שמייצגים טראמפ והקו-קלוקס-קלאן מופנית היום נגד מוסלמים ומחר תופנה שוב נגד יהודים. כנראה שמשה כהן שכח מה זה להיות יהודי.

* טראמפ הישראלי – במונחים ישראליים, טראמפ הוא שילוב קטלני של אורן חזן, בנצי גופשטיין ופלאטו שרון.

* באספמיה – כאשר שמעתי על כך שהמפלגות הערביות בישראל גינו את מדינות ערב על שהגדירו את המובן מאליו – שחיזבאללה הוא ארגון טרור, נזכרתי שפעם חלמנו שערביי ישראל יהיו הגשר לשלום בין ישראל למדינות ערב.

* אופוזיציה פטריוטית – יאיר לפיד ממצב את עצמו בהדרגה כאופוזיציה פטריוטית ממלכתית, אופוזיציה לממשלה להבדיל מאופוזיציה למדינה. לכן, התקשורת לועגת לו שהוא "חותך ימינה". בסקרים האחרונים, לציון שנה בבחירות, "יש עתיד" זכתה להצלחה גדולה, כמפלגה השנייה בגודלה. מה המשמעות הפוליטית של הסקרים?

על פי התיאוריה שלפיד "חתך ימינה" כדי למשוך קולות מן הליכוד – הוא נכשל. הוא לא משך קולות מן הליכוד ומגוש הימין. הוא משך קולות בעיקר מהמחנ"צ. מכאן, שהכיוון שהוא מייצג, כיוון של אופוזיציה פטריוטית ממלכתית, הוא הכיוון המבטא את הציבור המתנגד לימין ולנתניהו. כלומר, הציבור הזה, אינו אוהב את ההיסחפות "שמאלה". לאחרונה גם הרצוג מבין זאת, ומבטא גישה אחראית וממלכתיות יותר. אני מאמין שאלמלא נהג כך, הידרדרות מפלגתו בסקרים הייתה גדולה עוד יותר.

איני מקבל את הטענה שלפיד "חתך ימינה". אני מאמין שהדרך שהוא מבטא מייצגת את גישתו האותנטית, לעומת הדרך שבה "חתך שמאלה" לאחר התפרקות הממשלה ולקראת הבחירות. חוסר האותנטיות שלו באותם ימים הייתה בעוכריו בקלפי. כעת הוא מנסה לחזור לעצמו.

* סמל החזירות – יש לקוות שלכתו של ניר גלעד מכי"ל היא סוף שיטת השקשוקה שהוא מגלם. כאשר היה גלעד החשב הכללי, הוא מעל בתפקידו, מעל באמון הציבור ומעל באינטרס הלאומי שאותו אמור לייצג, והעניק מכספינו, כספי משלם המסים, מתנה בת 568 מיליון שקל למשפחת עופר. בתמורה, בסיום תפקידו הוא הוצנח לניהול כי"ל, וקיבל משכורת עתק דמיונית. על פי "דה-מרקר" סך ההטבות והשכר שגרף מגיע ל-85 מיליון שקלים, וזו ההערכה הנמוכה והזהירה ביותר שקראתי – הערכות אחרות הגיעו לסכום כמעט כפול. ניר גלעד הוא סמל החזירות.

* תרומה אדירה לגליל – התוכנית להעברת מכון וולקני לצפון נדונה בשיח הציבורי בעיקר בהקשר של בניית 15,000 יח"ד על שטחו והכנסת 5 מיליארד שקל לקופת המדינה. ועם כל החשיבות שבדבר, לא פחות חשובה התרומה האדירה של המהלך לגליל. בהמשך להקמת בית הספר לרפואה לצפת, מדובר באבן שואבת לקליטה איכותית של חוקרים ואגרונומים, תעסוקה לאנשי מקצוע רבים בגליל ובגולן ותרומה משמעותית לחקלאות בגליל ובגולן. אך טבעי, שמכון וולקני יוקם באזור חקלאי.

מדובר בצעד של win-win – גם חיזוק הסְפָר והפריפריה וגם פינוי קרקע לבנייה ולהוזלת מחירי הדיור.

* מכון שמיר למחקר – אני מסכים עם יוסי אחימאיר, וחש כמוהו שלאחרונה מסתמן שינוי מגמה, בהערכה הציבורית ליצחק שמיר. לא אחת כתבתי על כך ששמיר היה אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו, אך הברנז'ה התקשורתית-אקדמית מצליחה להשכיח את פועלו ולגמד את הישגיו. כמובן מי שתרם לכך הוא גם שמיר עצמו, בענווה שאיפיינה אותו ובהעדפתו את העבודה המעשית, העניינית, השקטה, על הברקים, הרעמים ואור הזרקורים של יחסי הציבור. לאחרונה, התדמית השקרית מתחילה להיסדק, ויותר ויותר מובעת הערכה לפועלו. דוגמה לכך היא ראיון מקיף שנערך בסופשבוע עם עזריאל נבו, מי ששירת כמזכיר הצבאי של ראש הממשלה תחת בגין, שמיר, פרס ורבין וציין את שמיר כטוב שבהם.

אני שמח וגאה, שהוועד המנהל של המכון לחקר הגולן, שבו אני עובד כחוקר, החליט לשנות את שם המכון ל"מכון שמיר למחקר", כביטוי של הוקרה לשמיר ולתרומתו למדינת ישראל ולגולן. עם זאת, חבל לי שהגולן נעדר מהשם החדש. כשהעליתי את הסוגייה, נאמר לי שהדבר נובע מהשינוי המתחולל במכון, שכבר אינו מתמקד בחקר הגולן, כפי שהיה בראשית דרכו, אלא הוא מכון מדעי, שמחקריו בלתי מוגבלים, וראייתו מתייחסת למחקר המדעי ברמה הארצית והעולמית. אדרבא, דווקא מסיבה זאת, טוב שהגולן יהיה חלק מן המיתוג הזה, כדי להעלות את הגולן על מפת המדע הישראלי והעולמי. והרי אין זה מקרה שהמכון נמצא בגולן וכל עשרות החוקרים בו, במגוון התחומים, הם תושבי הגולן.

צר לי על כך שהמילה גולן נעדרת מהשם החדש, אך אני גאה בכך שהמכון מנציח את זכרו של שמיר.

* לא עוצר באדום – בראיון ל"7 ימים" לרגל צאת ספר זיכרונותיו, סיפר עזריאל נבו, מי שהיה מזכירם  הצבאי של ראשי ממשלות ובהם בגין, כיצד אריאל שרון הוליך את בגין שולל וקבע עובדות במלחמת לבנון הראשונה על דעת עצמו. בנו של שרון, גלעד, פירסם מאמר תגובה בו הכחיש נמרצות את דבריו של נבו והטיח בו רפש.

לפני חודשים אחדים ראיינתי את ישראל קניג, מי שהיה מנהל מחוז הצפון במשרד הפנים בשנות השישים, השבעים והשמונים, אדם רב פעלים ובעל זכויות רבות במפעל ההתיישבות בגולן ובגליל, שגם בגיל 91 הוא במיטבו. קניג סיפר לי את הסיפור הבא, ממנו אפשר ללמוד על דפוס הפעולה של שרון, שאותו היטיב נבו לתאר.

"בנושא הכפרים הדרוזים בגולן היה לי קרב קשה עם אריק שרון על תעודות הזהות לאחר חוק הגולן. שרון, שר הביטחון, התעקש על כפיית תעודות הזהות לדרוזים בגולן. אני התנגדתי. התנגדתי כי היכרתי את הדרוזים, הייתי איתם בקשרים. היה לי ברור שכפיית תעודות הזהות תהיה למלחמה גדולה ומיותרת, שלא תעזור לנו בכלום. הצעתי שנודיע לדרוזים שהם זכאים לתעודת זהות ומי שרוצה מוזמן לבוא ולקחת. כך הרוב היו לוקחים את התעודה, בלי מאבקים ומלחמות. כשלא הצלחתי לשכנע את שרון, הלכתי לבגין. הוא כבר לא היה במיטבו. הוא הקציב לי שבועיים להגיע לפתרון מוסכם עם הדרוזים. למחרת נפגשתי עם השיח' המרכזי של הדרוזים בגולן, יחד עם מומחה לדרוזים ממשרד הדתות. דיברנו והגענו להסכמות. השיח' הסכים להצעה שמי שרוצה ייקח תעודת זהות באופן פרטי, ואנשי הדת לא יפריעו לו ולא יפגעו בו. חזרתי לנצרת, למחוז, ונאמר לי שאלוף הפיקוד, דרורי, צילצל. דרורי ביקש ממני לפגוש אותו מהר, לא לטלפון. באתי אליו. מצאתי בפיקוד את כל הצבא והמשטרה. זו כבר היתה שעת לילה, ונאמר לי שבחמש בבוקר הצבא ייכנס לכפות על הדרוזים את תעודות הזהות. אמרתי להם: 'אתמול בגין נתן לי שבועיים, מה אתם עושים?' כך עבד שרון.

"השעה הייתה 2 בלילה. התקשרתי לעזריאל נבו, המזכיר הצבאי של בגין. סיפרתי לו מה קורה, ביקשתי שיעשה משהו. אחרי שעה, הוא חזר אליי ואמר שאינו יכול לעשות כלום. השאר היסטוריה. מה השגנו? הדרוזים מקבלים מאיתנו את כל השירותים ומפגינים בעד סוריה."

כעבור ארבעה חודשים פרצה מלחמת לבנון; האירועים אותם תיאר נבו.

* יחס אנושי לאסיר – האסיר אהוד אולמרט ביקש לצאת לחופשה של שעות אחדות, כדי ליטול חלק בטקס בר המצווה של נכדו, וסורב. זו החלטה מצערת. בעיניי, זו גישה בלתי הוגנת כלפי אסיר.

אולמרט ראוי ליחס זהה לשל כל אסיר, ואם זו המדיניות כלפי האסירים כולם, עליה לחול גם עליו. הבעייה היא במדיניות. יש להיות גמישים כלפי בקשות מסוג זה של כל אסיר, אלא אם הוא מהווה סכנה לסביבתו.

אני מקווה שבג"ץ יקבל את עתירתו של זאב רוזנשטיין, ויאפשר לו להשתתף בחתונת בנו. אולי פסיקה כזאת תשנה את המדיניות.

* האבא של החיילים הבודדים – צביקה לוי, "האבא של החיילים הבודדים בצה"ל," שעשרות שנים עושה לילות כימים, במסירות אין קץ, לאימוץ החיילים הבודדים בכלל, ובתנועה הקיבוצית בפרט, נלחם בימים אלה על חייו. עדין לא מאוחר להעניק לו את פרס ישראל על מפעל חייו.

* בצהרי היום – ביום שלישי בסביבות 9:00 התחלתי להתגלגל דרומה. נסעתי לפרדס חנה לאסוף את אהוד אריאל ועודד מנשרי, ויחד המשכנו להתגלגל אילתה.

בדרך, בתוך הנוף המדברי הקסום בהתקרבנו למצפה רמון, הציע אהוד הצעה שאי אפשר לסרב לה: בסיטואציה הזאת, אנחנו חייבים לשיר את "בצהרי היום", המתאר סיטואציה דומה בנוף דומה, אך אינו חלק מן המופע שלנו. החלטנו לפתוח עם השיר הזה במקום "טרמינל לומינלט".

הופענו בפני משתתפי כנס רכזי תרבות תורנית ארצי, שנערך באילת, במופע שלנו "מאיר לעולם כולו" – מסע בעקבות מאיר אריאל ושירתו, בלימוד ובשירה. מן הרגע הראשון של ההופעה חשנו בחשמל בקהל, ואכן היה ממש ממש מוצלח ומרגש. המופע בפני הפורום הזה יניב הזמנות להופעות בכל רחבי הארץ.

ועל "טרמינל" הקהל לא ויתר, וזה היה ההדרן.

התחלנו להתגלגל צפונה, דרך פרדס חנה, ולקראת 4:00 לפנות בוקר הגעתי הביתה.

בַּיוּש – אני שונא שאומרים לי "ביי", אבל כל עוד לא אומרים לי "בַּיוּש", אני יכול להכיל זאת.

* ביד הלשון: לא מינֵיהּ ולא מקצתֵיהּ – בווינט צוטט מקורב לתא"ל בוכריס: "...מעולם לא היה שמועות עליו בעניינים האלה. האמת תצא לאור ואין פה מיני ולא מקצתי."

היה או לא היה – זאת נדע כשהאמת תצא לאור, אולם מה שהיה או לא היה הוא כמובן מיני.

כך יש לכתוב את הביטוי: "לא מינֵיהּ ולא מקצתֵיהּ" (וגרסה אחרת: "לָא מִנַּהּ וְלָא מִקְצָתַהּ"). הביטוי הוא בארמית, ומשמעותו – לא ממנו ולא מקצתו, כלומר – שלילה מוחלטת של האמור.

מקור הביטוי הוא בדיון מתוך מסכת סוטה בתלמוד הבבלי, על השאלה האם מותר שתהיה מידה מסוימת של גאווה בתלמיד חכם. בתגובה לדברי רב חייא בר אשי בשמו של רב, שמותר שתהיה בו אחד משמונה בשמינית גאווה, כלומר מידה מסוימת, קטנטנה, קובע רב נחמן בר יצחק נחרצות: "לא מיניה ולא מקצתיה." כלומר, תלמיד חכם חייב להיות חף לחלוטין מאגו, מגאווה.

* * *

חברי סומליו"ן

אגודת הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל

אבלים על מות חברתם

הסופרת רות טילס-טנא

1936-2016

בת פתח תקווה שבּה גם התקיימה לווייתה

יהי זיכרה טמון בספרים הרבים שכתבה

אהוד: רות אדומת השיער היתה ממש בת-גילי ובת-כיתתי בבית הספר פיק"א בפתח-תקווה בכיתות ו', ז' ו-ח'  אצל המורה משה נאמן – ויחדיו היינו גם בצופים. אותן שנים לא ידענו עדיין שלימים נהיה סופרים.

* * *

יהודה דרורי

אלימות "השמאל" האמריקאי נגד טראמפ

אנשי השמאל הליברלי בארה"ב ממש בפאניקה. הפופולאריות של דונלד טראמפ ממש מפחידה אותם. טראמפ מייצג את כל מה שהם נלחמים נגדו כל השנים, טראמפ מייצג את הכוח שיעצור כל חוק והנחה כלכלית למעמדות החלשים ולמהגרים החדשים (40% מאוכלוסי ארה"ב!)

מרבית הציבור האמריקאי (הלבן) שבע מכל ההנחות, ההקצבות והתקנות שבוצעו עד היום למען המהגרים (בין שהם חוקיים ולא חוקיים), ובייחוד "ההפלייה המתקנת" למען קידום המיעוט השחור וההיספני. האמריקאי הממוצע לא אוהב זרים ו"לא-לבנים", בייחוד כאלה שהוא חושב שחיים על חשבונו.

 טראמפ, בדימוי של שמרן כוחני, מנצל זאת וצובר תאוצה וכוח. לפיכך, המערכת הליברלית/שמאלנית האמריקאית מוציאה כיום אנשים אלו – היספנים, שחורים ומוסלמים –  לרחוב, להתעמת עם טראמפ ותומכיו במטרה להשפיע על הבוחר האמריקאי – במטרה שזה יעריך ששלטון אפשרי של טראמפ, יהיה תקופה הרווייה באלימות  ברחובות ולכן אין לבחור בו.

עד כמה שטקטיקה זו אינה דמוקרטית ואינה "ליברלית" –  הינה הסיכוי היחידי של מתנגדי טראמפ לעצור אותו, ולכן נראה מעכשיו אלימות מתגברת בכל מקום בו יופיע טראמפ.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

  * * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה הקודמת ועד ימינו

תל אביב, מהדורת ינואר 1997. מותקן על פי נוסח יולי 1989.

שיחה ארבע-עשרה: הערבי החי בקרבך

בספרות העברית, העוסקת בדמות הערבי, מצוי הבדל רב בין בין דמויות של ערבים שמעבר לגבול, בייחוד ביצירות שנכתבו עד שנת 1967, דמויות שעוררו תחושות של אימה, איבה וסיוט, של גבול מאיים וקרוב – לבין דמויות של ערבים ישראליים, שמתוארים באופן אחר לגמרי. זוהי מעין משפחה אחרת של ספרים, ולעיתים, ברבות השנים, יש ואותם סופרים כאילו עוברים מ"משפחת הסיוט" למשפחת ה"דו-קיום", ודמות הערבי אצלם משתנה כליל. למשל, ההבדל בין השומר כרות הלשון ב"מול היערות" לבין נעים ב"המאהב", שניהם ל-א.ב יהושע.

אחד הראשונים לז'אנר של "הערבי החי בקרבך" הוא הרומאן "זר לא יבוא" (1962), מאת חמדה אלון. הוא כתוב בגוף ראשון, ומספרת אותו סטודנטית ירושלמית, ילידת חיפה, החיה בשנות החמישים בירושלים, שעל רקעה מתרחש הרומאן. שם הגיבורה רוני, ולא במקרה היא עוסקת במחקר על תולדות הצלבנים, מוטיב שאנו עתידים לפגוש בעוד כשנה, כאשר יתפרסם ב"קשת" הסיפור "מול היערות" של א.ב. יהושע, (ששייך, כאמור, למשפחה האחרת, של הערבי כסיוט וכאוייב). זאת ועוד – הנימה של מספרת בגוף ראשון, בירושלים, מזכירה ניגון שאנו עתידים לפגוש, בעוד כשש שנים, ב"מיכאל שלי" של עמוס עוז, שוב – ספר שמבטא את הסיוט ולא את הקיום-ביחד.

רוני פוגשת בחור ערבי בשם עלי, שזכה לחינוך אירופאי, היה כשבע שנים באנגליה ולמד באוניברסיטה. הוא חוזר להמשיך את לימודיו בירושלים, ולעסוק בחקר הפולקלור הערבי.

בין השניים מתפתחת פרשה של אהבה, אהבה בלתי אפשרית. הרומאן כתוב קצת בקלישאות. אחיה של רוני הוא קצין בצבא. אהבתם מוסתרת מן האח, ומן ההורים. כאשר נודע הדבר למשפחה – בא האח לירושלים, לוקח את רוני בכוח, מחזיר אותה לבית אביה בחיפה, ושם כולאים אותה! – היחס אליה הוא כנהוג במשפחה פטריארכלית, הייתי כמעט מתפתה לומר – בנוסח שמשפחה ערבית היתה נוהגת כלפי בתה – וזה קצת לא משכנע.

בהמשך הסיפור נעצר עלי, אהובה של רוני, בגלל מחוייבותו המשפחתית כלפי אחיו הצעיר, שאותו היה עליו להעביר אותו את הגבול, להבריח מישראל. אהבתם של עלי ורוני מתבררת כבלתי-אפשרית, ולא רק בגלל התנגדות הוריה, אלא בגלל המעצר ומשמעותו. עלי משתחרר. רוני חוזרת לירושלים. אך היחסים ביניהם מתפוגגים. כותב עלי לרוני:

באנגליה, אם ישחק לי המזל, אשלים את מחקרי ואעשה דוקטוראט, וקרוב לוודאי שאתקשר שם עם אחד הקולג'ים, ואצטרף לשורה הארוכה, האנונימית, של דונים גלמודים וצחיחים, העובדים בערפל ובקור על מחקרים למדניים ששום איש זולתם אינו מתעניין בהם. אני לא אפרח באנגליה. לא אעשה בה חיל. לא אהיה מאושר. כבר נתנסיתי בזה ואין לי אשליות. אלא שאין לי ברירה. זה המצב אפוא. בעוד חמש, שש שנים, אצליח אולי להרוויח את משכורתי הראשונה, ומה אהיה אז? במקרה הטוב ביותר למדן מזקין ומקריח, עב כרס, מר נפש. לא רוני, יותר מדי אני אוהב אותך מכדי שארצה לראותך באיזשהו אופן לעתיד כזה. מוטב לי לזכור אותך תמיד כפי שהנך היום, עליזה, תוססת, אוהבת, שערך מוצף באור ירח, עינייך הירוקות נוצצות, גווך גמיש כגו החתולה, קומתך זקופה. חלילה לי לאלפך, לכלוא אותך בביתו הקודר של הדון הערבי, התמהוני, המתהלך בראש מורכן בקצה תחומה של הפקולטה למדעי המזרח באוניברסיטה מוכת רוח וגשם, שנבנתה בימי הביניים.

עלי הירהר, בשלב מסויים – באפשרות של מעבר למגורים בעיירה בנגב, יחד עם רוני, והשתקעות בחקר הפולקלור הבדווי. רוני מאשימה עצמה שלא הסכימה, שלא האמינה באפשרות הזו. התחושה העולה כאן היא שחייהם-ביחד יהיו אפשריים רק אם יעזבו את הארץ, רק אם שניהם ילכו לגולה, באיזו אוניברסיטה אנגלית עטופת ערפל. אך הפתרון לא נראה לעלי – לעקור עצמו ולעקור גם אותה.

בשנות החמישים היה נהוג עדיין בישראל מימשל צבאי על המיעוט הערבי, והוא שימש גורם חשוב בחיי הערבים הישראלים; בצילו היה ודאי קשה לשניים לקיים יחד חיים נורמאליים בארצם.

בתקופה ההיא נראו הגבולות, והערבי שמעבר להם, במימד של סיוט ושל איום – ואילו דמותו של עלי, (והאיפיון יחזור גם בשאר היצירות שנביא מן התחום הזה, הפנימי יותר, שמתואר בו ערבי-ישראלי) – היא אנושית, מתונה יחסית. הקונפליקט הלאומי אינו מוסתר. הוא מוצג במלוא חריפותו, אך עלי נקלע אליו כאדם, כפרט. בשום מקום הוא אינו מתואר בצורה מאיימת, מסייטת.

מצוי כאן מוטיב, או קו, שנפגוש גם להבא – הרומאן מקבל כיוון מעמדי-חברתי יותר מאשר לאומי. הבעייה הלאומית אינה חדלה להפריע – אך ההישג של הסטודנט הערבי, שזוכה באהבת הסטודנטית יהודיה, מתפתח, במידה מסויימת, על פי תבנית רומאנים שבהם בן המעמד הנמוך, הפחות-נחשב בחברה, עושה דרכו קדימה, למעלה, בריבוד החברתי, כפי שאולי ברומאן של סופר יהודי בתקופה מסויימת בגרמניה, או באמריקה כיום – ("מה מעיק על פורטנוי?" לפיליפ רות) הבחור היהודי מתקדם במעלות החברה הכללית, הלא-יהודית, גם באמצעות יחסיו עם נשים גויות. החיזור, או הנישואים, ללא-יהודיה ממעמד גבוה משלו, וההתבוללות – כל אלה בעיות שקיום קשרים כמו אלה, או אי-אפשרותם – מעמידים בפניו, וכדי להיות מקובל, עליו להתכחש לא פעם לעמו ולמוצאו.

*

ההגנה על האח, כסיבה הגורמת למשבר ביחסים בין בחור ערבי לבחורה יהודיה, חוזרת ברומאן (הנשכח-למדי כיום), "ספל קפה מר", משנת 1967. כתב אותו סופר שלא הירבה לפרסם בשנים האחרונות, יהושע גרנות.

גם כאן מתואר מצב ששרר בישראל לפני יוני 1967. מיכאל אחמד, גיבור הסיפור, שמספרו בגוף ראשון, הוא ערבי-ישראלי החי בתל-אביב, עיתונאי בעיתון שמאלי או שמאלני. מיכאל מתכחש לערביותו, אינו מדגיש אותה. הוא עומד לשאת לאישה בחורה יהודיה בשם אסנת, בתו של עורך העיתון, שבו הוא עובד. לא מאהבה גדולה הוא מתכוון לשאתה. היא ידועה בדרכיה המפוקפקות, אך מהלך העלילה מביא אותו למצב שבו הוא אינו יכול לסרב.

תחילה הסביבה לא כל כך מקבלת את זיווג התערובת. יש צביעות ביחס אביה של אסנת לעלי. כעורך עיתון שמאלני, הוא בעל דיעות מתקדמות-כביכול, אך הוא אינו מרוצה מנישואי בתו לערבי. כל אלה אינם מגיעים לידי סכסוך חריף כי הסביבה הישראלית נוטה, בסופו-של-דבר, לקבל אליה את אחמד-מיכאל (או מיכאל-אחמד), מה עוד שהוא אינו מדגיש את ערביותו, ואת הקונפליקט הלאומי שהוא חש כלפי חבריו היהודים.

אבל, כגורל, הידיעה על כך שהוא עומד להינשא לאסנת מתפרסמת במדור הרכילות באחד העיתונים, וגורמת לסכסוך-דמים בכפרו של אחמד-מיכאל. אחיו, שקם להגן על כבודו, נרצח. קול הדם מתעורר באחמד-מיכאל, הוא עוזב את תל-אביב, נוטש את אסנת, חוזר לכפרו, ועד דמשק אולי יצטרך לגנוב את הגבול, כדי לרדוף אחר רוצח אחיו, ולנקום את הדם, את נקמת המשפחה.

אנו חוזרים כאן לאווירת סיפורי חוואג'ה מוסה, הוא משה סמילנסקי, מחיי הערבים, המתאריםן אהבה בלתי-אפשרית בין בני משפחות יריבות; וכאן – בין בני שני העמים, שנמצאים בסכסוך, ותמיד קול הדם גובר לבסוף על האהבה ועל האושר, שלו ראויים הפרטים, משני הצדדים.

*

בשנת 1966 הופיע הרומאן העברי הראשון שכתב סופר ערבי-ישראלי, עטאללה מנצור, שם הרומאן – "באור חדש".

עטאללה מנצור התחנך פרק-זמן בקיבוץ של השומר הצעיר, שער העמקים. פרטים אלה אף כתובים על הכריכה האחורית. בספרו תיאר את אהבתם של בחור בשם יוסי, ערבי צעיר, שגדל בקיבוץ של השומר הצעיר. שמה של התנועה אינו נזכר, אבל לפי איפיוניה כתנועה מתקדמת, שדוגלת באחוות עמים, אין ספק בזיהוייה.

בקיבוץ מתאהב יוסי בבחורה יהודיה בשם רבקה, עולה חדשה, שאינה "צברית". תחילה אין יודעים בקיבוץ דבר ברור על מוצאו של יוסי. רבקה רואה בו דמות של בן הארץ, של בחור יהודי, עברי. בהמשך, מתוך הסיפור, שאינו נרקם בצורה משכנעת ביותר, והוא מגמתי, אבל מעניין, נודע לנו כי אביו, הערבי, של יוסי, נהרג כאשר בנו היה ילד, כנראה במלחמת 1948. הילד היתום גודל אצל הורים-מאמצים במושבה עברית, משפחה ממוצא מזרחי, שלימים שלחה אותו לקיבוץ.

הקונפליקט מתעורר כאשר מתגלה דבר מוצאו של יוסי, ורצונו לחיות עם רבקה. הנושא מועלה לשיחת הקיבוץ. האם הם מוכנים לקבל אצלם בחור ערבי, כחבר שווה-זכויות?

הרומאן מסתיים, למרבה הפלא, בסיום אופטימי, בהפי-אנד. לאחר לבטים רבים מחליטים לקבל את יוסי כחבר, אבל מדגישים שהוא מתקבל כאדם, לא כיהודי או כערבי. כלומר שאין בכך תקדים, וגם אין צורך לתת פומבי להחלטה.

יוסי, המספר, אומר בסיום שאכן בעייתו האישית אולי נפתרה, אבל פתאום הכל נראה לו באור חדש. אמנם קיבלו אותו כפרט, אך אין משלימים עם מוצאו הזר, האחר, עם לאומיותו.

ומעניין, הרומאן "באור חדש" הוא אולי היחיד שמסתיים בנימה אופטימית, מקרב היצירות העוסקות ב"ערבי החי בקרבך". הוא גם הרומאן היחיד, עד כה, עד לספרו של אנטון שמאס, יחיד במשך שנים, שנכתב עברית במקורו על ידי סופר ערבי. אולי משום רצונו של המספר, באותה תקופה, להדגיש שיש יכולת, מוגבלת אמנם – להתערות בקרב כלל החברה הישראלית, העברית, היהודית. הסיום אופטימי, אבל אופטימי לפרט ואין בו שום פתרון לבעיית הסכסוך שבין שני העמים.

*

אחד הרומאנים החשובים והמעניינים ביותר לגבי דמותו של הערבי הישראלי בספרות העברית – הוא "חסות" (1977) של סמי מיכאל.

הביוגראפיה המיוחדת של סמי מיכאל הכשירה אותו, טוב יותר מסופרים עבריים אחרים בישראל, לכתוב את הרומאן הזה. הוא יליד באגדד, החל את כתיבתו הספרותית בערבית, הכיר את חיי הערבים מבפנים – הן בבגדאד עיר-מולדתו, שעליה כתב לימים את ספרו "חופן של ערפל", רומאן מעניין ומרתק על יחסים שבין יהודים לערבים, לא בישראל אלא באחת התפוצות, בגולת בבל, בבאגדד – והן בשנותיו הראשונות בארץ, כאשר המשיך להיות קומוניסט ועבד במערכת העיתון הערבי הקומוניסטי אלאיתחאד בחיפה.

בתקופה זו הכיר מקרוב את ההווי של המפלגה הקומוניסטית-הישראלית, שהיתה משותפת ליהודים ולערבים, את האינטלקטואלים שבה, עיתונאיה, סופריה, וחבריה מן השורה. כך עלה בידו לכתוב "מבפנים" את סיפור העלילה המרתק שהעלה ברומאן "חסות", זאת שעה שעמוס עוז, א.ב. יהושע, אורפז, וסופרים עבריים אחרים, שתיארו בשנים האחרונות דמויות של ערבים – אינם דוברי ערבית, לא חיו בקרב חברה ערבית או ערבית-יהודית משותפת, ודמויותיהם או תדמיותיהם של ערבים ביצירותיהם, לחיוב ולשלילה, נובעות ממשקעי חוויות שונות לגמרי, ובדרך-כלל של ריחוק ושל זרות.

פתחי, גיבורו של סמי מיכאל, הוא משורר-מחאה ערבי-ישראלי, אשר כהגדרתו ברומאן – נתבע להלך כלוליין בין השודדים לבין הנשדדים. וכאשר משפט זה נאמר מן הצד הערבי, השודדים הם כמובן אנחנו, הישראלים, והנשדדים הם הפלסטינאים.

אלא שהמצב אינו כה פשוט וחד-משמעי. הרומאן נפתח בתיאור ביקורו של פתחי, בחברת גיסו-לעתיד, ואספי, בג'נין אשר בגדה המערבית. כלפי חבריו הישראלים, היהודים – מופיע פתחי כמבטא הלאומיות הפלסטינאית, כמייצג שירת המחאה. לג'נין הוא בא לבוש, כהרבה ערבים ישראלים, בבגדי "אתא", (בית-חרושת ותיק וידוע לטכסטיל, שבמשך תקופות רבות, עד שנסגר, היתה תוצרתו כמין תו-היכר, מדים, של הישראלי הממוצע). הסצינה המתוארת כאן מתרחשת זמן-מה לפני מלחמת יום הכיפור, ערב אוקטובר 1973. האווירה היא של השנים הראשונות לאחר יוני 1967, שבהן ההבדלים בין ערביי ישראל לבין ערביי הגדה והרצועה, כמו גם הקו הירוק – טרם החלו מיטשטשים. וכאשר פתחי בא לג'נין לבוש בבגדי "אתא", בבגדים ישראליים, והוא גם בעל גינונים ומנטאליות של חברה ישראלית, חרף ערביותו – הרי בעיני המקומיים הוא נחשב כמעט ליהודי, לזר להם.

וישנה פרשה דומה, שמיוסדת כנראה על מקרה אמיתי שאירע למשורר הערבי–ישראלי, ממוצא דרוזי, סמח אל-קאסם, עם ידידו המשורר מחמוד דרוויש, שעזב בשעתו את ישראל ועקר לביירות.

פתחי חתם, יחד עם סופרים ומשוררים יהודים וערבים – על גילוי-דעת הקורא לגינוי פעולות טירור מצד שני העמים, פעולות רצח של ילדים ונשים. והנה הוא קורא בבית מארחיו, בג'נין, בכתב-עת פלסטיני, דברים שנכתבו על אודותיו בידי חברו הטוב פאכרי, משורר ערבי-ישראלי שעקר לביירות, ופועל שם בשירות אש"ף, או פת"ח, וממשיך לכתוב בלבנון שירת מחאה פלסטינית. פאכרי כותב על פאתחי ומכנה אותו בוגד, משום שצירף קולו לגילוי-דעת משותף עם הישראלים.

המיוחד ב"חסות" הוא אפוא בתארו את גיבורו, פתחי, כלוליין המהלך על חבל וחי בין שתי תרבויות: התרבות הישראלית, העברית – והתרבות הערבית; בין שני עמים – העם היהודי, והעם הערבי; ובין שניים או שלושה קווי-גבול – ישראל מול השטחים המוחזקים, וישראל והשטחים מול לבנון.

חשוב לפתחי מה יגיד עליו חברו בבירות, מה יגידו עליו חבריו וחברותיו בתל-אביב, ומה אומרים עליו בני-עמו בשטחים. פתחי, בחייו האישיים, מבלה וחי עם בחורות יהודיות. הוא בחור נאה, חיי האהבה שלו אמנם חופשיים, מודרניים, אך אף פעם לא עם בחורה ערביה. שם זה אסור. לכן הוא גם חי בין שתי חברות, השונות לחלוטין זו מזו מבחינת המנהגים המיניים והמאטרימוניאליים. הוא אינו מתכוון להתחתן עם בחורה יהודיה, מאלה שהוא מבלה איתן. בבוא העת ישא לעצמו נערה כפרית ערביה, בתולה, לפי כל חוקי הכבוד, ואיתה יקים בית שמרני, כמקובל אצל ערבים, גם קומוניסטים. ישנה תהום בין חייו החופשיים בחברה הישראלית, מבחינה חברתית ומינית, לבין חיי המשפחה השמרנים הללו, שהוא מייעד לעצמו חרף דיעותיו השמאליות, המתקדמות-כביכול.

עם הופעתו של פתחי נשתנתה לגמרי דמות הערבי בספרות העברית – לא עוד דמות הפלאח הפרימיטיבי הראוי לאהדה, לא עוד ההילה הרומאנטית של דמות בן-החיל, הפרש הבידואי, הפושט בגדוד – בכתבי משה סמילנסקי; לא עוד דמות הערבי כשבוי, המהווה בעייה מוסרית ללוחם הישראלי, בספרות דור תש"ח; לא עוד דמות הערבי כחלק מן הסיוט, מן הגבול, מן האימה, נוסח עמוס עוז ב"מיכאל שלי" – אלא דמות מורכבת, דמות בשר-ודם, שהקורא מזדהה איתה בשעת הקריאה, ואינו מתבונן בה כזר, מבחוץ. הקורא את "חסות" אינו מזדהה, כביצירות קודמות, עם בעייתו של הגיבור הישראלי-היהודי כלפי הערבים, אלא עם בעייתו של הערבי-הישראלי כלפי עמו, כלפי עמנו, וכלפי המורכבות של מעגלי המציאות הסובבים אותו.

הרומאן מעניין ומורכב עוד יותר, כי סמי מיכאל מציב לעינינו שלוש מהויות של ערבים בישראל, על פי שלושה הגיבורים המופיעים בספר.

האחד הוא פתחי, שאת הווייתו תיארנו.

השני הוא ואספי, גיסו-לעתיד.

והשלישי הוא פואד. פואד נשוי לאישה יהודיה, יש לו בנים, הוא דמות קומוניסט ערבי ישראלי מתון, שמאמין באפשרות של חיים-ביחד, אבל – כשם שמשפחתו מתפוררת מבחינה רגשית-ואישית, הוא לא חי עוד עם אשתו – כך גם אמונתו מתפוררת. הצעירים ממנו, במפלגה, קיצוניים ממנו בלאומיותם, ולנוכח שאיפותיהם אלה, החלום המעמדי שלו, שמיוסד על שיתוף מארכסיסטי בין שני העמים – מתפורר, יתפורר – ולא יגיע לידי מימוש.

הדמות השנייה, האמצעית, היא כאמור ואספי, ערבי-ישראלי "סתגלן", במרכאות – משום שלמושג סתגלן ישנה משמעות לא-חיובית, אבל לאמיתו-של-דבר ערבי-ישראלי ריאליסט, עומד בשתי רגליו במציאות, ולמרות התחושות הקשות והנבואות השחורות, שמתעוררות בתקופת מלחמת יום כיפור, למרות מה שנראה לעיתים, בעיני פתחי, כתחילת הסוף של ישראל – ואספי תמיד מחזיר אותו למציאות, כמו בדיאלוג הבא:

 "המדינה שלהם הולכת," אומר פתחי ביום השלישי למלחמה.

 "פתחי, תתעורר! אתה חולם. אם היהודים לא יחליטו בעצמם לפרק את המדינה שלהם – אנחנו לא נצליח לעשות זאת."

 "אתה עבד בנשמתך!"

כאשר פורצת מלחמת יום כיפור, חושש פתחי ממעצר-מנע, כפי שנהגו בו בששת הימים. לכן הוא מסתתר בבית ידידו היהודי מרדוך, שגוייס למלחמה. החסות שמוצא לעצמו פתחי אצל אשת הידיד, היא המעניקה לרומאן את שמו.

בימיה הראשונים של המלחמה סבור פתחי שהכל אבוד. אותו איזון עדין שבו חי עד כה, כלוליין-על-חבל – התערער. הוא מתכונן לברוח. לדעתו, מדינת ישראל עומדת להיחרב. ואספי, גיסו-לעתיד, הריאליסט, בעל-המוסך, שרואה את שיירות הצבא זורמות מדי לילה, אומר לפתחי בהומור מריר של הכרת המציאות, שמדינתם של היהודים לא תתפרק אלא אם הם עצמם יפרקוה. הערבים לא יגברו על ישראל. המצב שבו יהודים וערבים חיים בארץ, יימשך גם להבא. וכל אחד ואחד יישאר עם מסלול חייו שלו, במקביל.

שנים אחדות לפני הופעת "חסות" הרציתי, במועדון היהודי-ערבי "אחווה" בחיפה, על דמות הערבי בספרות העברית. בקהל השומעים נכח גם הסופר אמיל חביבי. הוא הגיב על דבריי, בין היתר, במילים האלה:

 "מדוע אתם (הסופרים העבריים) מפגרים תמיד בארבעים שנה בתיאור דמות הערבי ביצירותיכם?!"

דומה שהרומאן "חסות" סגר את הפיגור הזה.

*

גם ב"המאהב" יש סגירה ניכרת של אותו פיגור שבתיאור. קיים הפרש רב בין דמות שומר-היערות הערבי, כרות-הלשון, ב"מול היערות" – לבין הדמות של נעים ב"המאהב" ל-א.ב. יהושע, שהופיע גם הוא ב-1977, במקביל להופעת "חסות".

אבל הגישה שמנחה את א.ב. יהושע ברומאן שלו שונה לחלוטין מזו של "חסות". אם "חסות" מביא אותנו להזדהות עם פתחי, לכך שאנו לומדים להתבונן במציאות מבעד לעיניו – הרי "המאהב" שומר על נקודת-המוצא הישראלית-היהודית, שאותה, מחוץ לנעים, חולקות כל שאר הדמויות שמשתתפות בסיפור ויוצרות אותו.

הנער הערבי מן הגליל, נעים, הוא בעייה שמוצגת למציאות היהודית בישראל. מה אנו רוצים? – חיים-ביחד עם הערבים? – מדינה משותפת? – מדינה שאינה יהודית בלבד?

ואולי אנו רוצים, והדבר גם מתאים לביקורתו הפוליטיות של א.ב. יהושע, שכאילו אומר לנו – אתם רוצים ארץ-ישראל השלימה, לחיות ביחד, או בתוך הערבים? אתם רוצים תרבות אחת לכל הישראלים? – אז הנה לכם נער ערבי צעיר, נעים, המופיע בביתכם, מדבר עברית, מדקלם את ביאליק, מתאהב בבתכם – ועליכם להחליט היכן אתם עומדים – האם אתם מקבלים אותו כחלק מכם? – ובכן דעו לכם שאז אתם אמנם עדיין חברה עברית, ישראלית, אבל לא עוד חברה יהודית בלעדית.

או אולי אתם אומרים לו – הכל טוב ויפה, עד כאן! – אולי אתם, בעצם, מדברים אליו כמו שאנטישמים בגולה דיברו אל היהודי שלהם: עד כאן! לא עם בתי ולא בביתי! במחילה מכבודך, חזור לעיירה שלך, חזור לגיטו, אנא, היבדל מאיתנו או לך-לך לפלשתינה, ואל תיקח חלק בארצי ובבני-ביתי.

ואכן, סופו של נעים שהמספר שולח אותו לכפרו, כאילו אומר לו – אין לך מקום בחברה הישראלית שלנו, בחיפה, חזור לכפרך, והיכבד ושב שם.

*

אין אלה אלא מקצת מן הספרים שעוסקים ביחסי יהודים וערבים בתוך ישראל. נזכיר את "עיר ימים רבים" (1972) לשולמית הר-אבן, שמתוארים בו יחסים בין יהודים לערבים בירושלים, בתקופת המאנדאט. נזכיר את "לאן עפות הציפורים?" (1977) של גדעון תלפז, שמסתיים בפרשת אהבה בין ישראלי לבין בחורה ערביה בירושלים המזרחית. נזכיר את "חדר נעול" (1980) לשמעון בלס, המתאר ערבי ישראלי שחוזר מפאריס אל ידידיו ואל וידידתו היהודים, בתל-אביב, וכיצד הוא מרגיש עצמו זר ואינו נקלט – לא בכפרו ולא בחברה הישראלית בתל-אביב.

*

ולא הזכרנו ספרים שמתארים חיי יהודים בקרב ערבים מחוץ לישראל, כגון "קיץ אלכסנדרוני" ליצחק גורן-גורמזאנו, "מישל עזרא ספרא ובניו" לאמנון שמוש, או ספרים אחרים של שמעון בלס, "בעיר התחתית" שמתאר את נעוריו בבאגדד, או "חורף אחרון", על חיי גולה יהודי ממצרים, בפאריס. כל אלה הם מעין משפחה לעצמה, שמתוארים בה חיי יהודים וערבים לא על רקע הסכסוך הישראלי-ערבי באופן ישיר, אלא על רקע קהילות ישראל במזרח.

*

עלינו לשאול עצמנו, בפרק זה על "הערבי החי בקרבך" – האם אותה תסמונת של הערבי הישראלי כחלק מן החברה, כמייצג מעמד, הולכת ומתרחבת, בייחוד אחר מלחמת אוקטובר 1973, בייחוד באותה מציאות של מדינה כמעט דו-לאומית, שאנחנו חיים בה כיום?

אולי לא עוד הערבי כסיוט, אלא יותר ויותר דמויות של ערבים כחלק מחברה משותפת?

עלינו לשאול את עצמנו – האם יש דבר-מה אופטימי בכך שדמות הערבי כסיוט, כזר – הולכת ופוחתת? – או שמא עלינו להיות פסימיים מכך שדמויות של הערבים מתרבות יותר ויותר במציאות של מאבק חברתי-מעמדי, שאמנם אין בו דה-הומאניזאציה ואין בו דימוניזאציה של הצד השני – אבל חריפות השאלות בדבר הקיום המשותף, ואי-האפשרות, חוסר האופטימיות הנובע כמעט מכל היצירות שעסקנו בהן – אינן מעוררת תקוות רבות לעתיד.

קריאה מומלצת לשיחה ארבע-עשרה:

חמדה אלון: "זר לא יבוא" (1962).

יהושע גרנות: "ספל קפה מר" (1967).

עטאללה מנצור: "באור חדש" (1966).

סמי מיכאל: "חסות" (1977).

א.ב. יהושע: "המאהב" (1977).

שולמית הראבן: "עיר ימים רבים" (1972).

גדעון תלפז: "לאן עפות הציפורים?" (1977).

שמעון בלס: "חדר נעול" (1980).

אהוד בן עזר:

הערבי החי בקרבך. עתון 77. מאי-יוני 1987.

בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) משודרות באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

בן עזר, אהוד – "במולדת הגעגועים המנוגדים", הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. אזל.

[כנ"ל] – תרגום לערבית, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה, ביירות, 2001.

[כנ"ל] – "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, ולונדון, 1999. אזל.

[כנ"ל] – "ברנר והערבים". במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001. אזל.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* למה נתניהו ביטל את הנסיעה לארצות הברית?

אובמה: נתניהו זומם משהו.

ביידן: להפך, נפגשתי עם בוז׳י ויש לי חדשות טובות.

אובמה: נו נשמע.

ביידן: חמאס מתכונן לפתוח את המנהרות בתוך ישראל ולהציף את השטח עם חצי מיליון פליטים לא חמושים, ילדים, תינוקות, אימהות, קשישים ועוד, ועוד.

אובמה: הישראלים בטח מוכנים וערוכים לזה.

ביידן: בכלל לא. בוז׳י אומר שהחשיבה שם היא רק במונחים צבאיים. הם מתכוננים לפלישה צבאית מתוך המנהרות.

אובמה: נשמע טוב. 

ביידן: יותר מטוב, מצוין אפילו. זה הצליח באירופה, לא?

אובמה: מסכים, העיקר שיבצעו לפני הבחירות כאן בנובמבר.

ביידן: ראש השנה או יום כיפור? חמאס מוכן רק תגיד מתי.

הזוי?

שלך,

אשר תורן

* שומר פתאים ה'? – לא בחוגי ה"תרבות" הישראלית ועיתון "הארץ".

* אהוד: ממש במקרה הזדמנתי אתמול לסרט "טרוּמבּוֹ" ויצאתי מוקסם ומלא התפעלות. איזה סרט נפלא ואמיץ. השחקן – בראיין קרנסטון, מפליא לשחק בתפקיד הסופר והתסריטאי דלטון טרומבו (1905-1976), ועימו הלן מירן, ג'ון גודמן, לואי סי קיי ואחרים.

נזכרתי כי כאשר ראיתי לאחרונה בטלוויזיה את "אקסודוס" שמתי לב לכך שדלטון טרומבו היה התסריטאי של הסרט, אך לא ידעתי את מלוא החשיבות ההיסטורית שבדבר. מסתבר שאת החרם עליו ועל תשעה מחבריו התסריטאים, לאחר שהואשמו בקומוניזם ומטה לחמם נשבר, שברו לימים, במקרה שלו  – שני יהודים חזקים: הבמאי של "אקסודוס" אוטו פרמינגר, על פי ספרו של הסופר היהודי-אמריקאי ליאון יוריס, בכיכובו של השחקן היהודי-למחצה פול ניומן – והשחקן היהודי קירק דאגלס, בסרט "ספרטקוס" על פי ספרו של הסופר היהודי-אמריקאי האווארד פאסט. 

בתקופות שהוחרם הפך טרומבו למרכָּזה של תעשיית תסריטים מדהימה, חשאית, שלו ושל חבריו התסריטאים, והכול בשמות בדויים – כתיבה שהביאו אותו עד לאוסקר בשם הבדוי. זה היה הניצחון הגדול שלו, של כישרונו וחריצותו – לאחר שגם ישב קרוב לשנה בבית סוהר בעוון ביזוי הקונגרס בעדותו בפני "הוועדה נגד פעילות אנטי-אמריקאית בארה"ב".

אל תחמיצו! סרט נהדר וחשוב!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל