גיליון מס' 1129

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ז' באדר ב' תשע"ו, 17 במרס 2016

עם צרופת ההזמנה לערב על המכתב העיתי ב-11 באפריל בבית הסופר בתל אביב

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: כְּשֶגִּיטָרָה מַכָּה עַל הָרֹאש... // פוצ'ו: בחיי (2), פרק כ"ז – לאהל'ה הקטנה. // נעמן כהן: מהפכת התרבות של מרים סיבוני-רגב – הקמת תזמורת ערבית-מרוקאית לאומית. // צבי גלעד (גרימי): ההלחנה הכפולה של 'קיץ אחד של כושר' – ותשובת יוסי גמזו // הדסה  מור: הבריחה לשום מקום, "אישה בורחת מבשורה" בתיאטרון  הבימה. // אורי הייטנר: 1. מתווה ראוי לבחינה. 2. צרור הערות 16.3.16. // משה בר-יוסף: תגובה לאורי הייטנר. // מנשה שאול: קואליציות מוזרות מבצעות תמרון חסר תקדים, בעוד שתרבות הנעל חוגגת. [ציטוט]. // רות ירדני כץ: 1. בחיי פוצ׳ו, מה-זה-אהבתי. 2. שלום לך רקפת רוסק-עמינח. 3. מפוצל האישיות. // משה גרנות: מערבולת סוריאליסטית, על "חנויות קינמון" ו"בית המרפא בסימן שעון חול" מאת ברונו שולץ. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [67]. // מרדכי בן חורין: 1. הטרדה מינית. 2. מדד האושר. // תקוה וינשטוק: 1. תורמוס הררי – צמח חודש אדר א'. 2. תיבות הדואר נעלמות מהנוף. // עוז אלמוג: יש הקצנה, אבל לא במידה שמשתקפת מהסקרים. // אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל. שיחה חמש-עשרה: סיכום. // אלי מייזליש: מי אשם שיש חיילים פחדנים? // אהוד בן עזר: חגיגת ה-60 לעין גדי הקיבוץ, ובילוי במלון "קראון פלזה" ים המלח. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

כְּשֶגִּיטָרָה מַכָּה עַל הָרֹאש...

לִפְנֵי שָבוּעַ, בַּחֲשַאי,

יָשַב בָּחוּר שֶשְּמוֹ יִשַי

בְּיָפוֹ, כְּמוֹ אֲחוּז חֲלוֹם

וְרוּחַ-יָם צוֹנֶנֶת שָרָה

עִם קוֹלוֹ וְהַגִּיטָרָה

שִיר תּוֹחֶלֶת לְשָלוֹם.

וְאָז, בְּפֶרֶץ לֹא תָקִין

שֶל אַלִּימוּת שָלַף סַכִּין

בִּרְיוֹן עַרְבִי לֹא מְאֻפָּס

וּבַגִּיטָרָה עַל נַפְשוֹ 

גוֹנֵן יִשַי, חוֹבֵט רֹאשוֹ  

שֶל הַתּוֹקְפָן עַד שֶנִּתְפַּס. 

מָה שֶמַּרְאֶה, חַד וְיָשִיר, 

שֶהַגִּיטָרָה וְהַשִּיר 

כּוֹחָם גָּדוֹל תּוֹדָה לָאֵל 

מִכָּל סַכִּין שָלוּף לִנְקֹם 

שֶלֹּא מוֹבִיל לְשוּם מָקוֹם 

בֵּין בְּנֵי יִצְחָק וְיִשְמָעֵאל.

מָתַי, מָתַי כְּבָר יִלְמְדוּ

אוֹתָם שֶרַצְחָנוּת חָמְדוּ

שֶכָּל עוֹד זֶמֶר לֹא נָדַם  

אָז בְּגִיטָרוֹת וְשִירִים

נִתָּן לִבְנוֹת הַרְבֵּה גְשָרִים

בְּלִי סַכִּינִים וּשְפִיכוּת-דָּם?

מָתַי יֵרֵד לוֹ לֶהָמוֹן 

שְטוּף-מוֹחַ זֶה, הָאֲסִימוֹן

אוֹדוֹת קְדוּשַת הַ"ּלֹּא תִרְצַח"

שֶבָּהּ כְּשֶעַם עַל מֵיתָרָיו

פּוֹרֵט בְּלַהַט אֶת שִירָיו

הוּא לְעוֹלָם לֹא יְנֻצַּח? 

מָה שֶמַּרְאֶה, חַד וְיָשִיר, 

שֶהַגִּיטָרָה וְהַשִּיר 

כּוֹחָם גָּדוֹל תּוֹדָה לָאֵל 

מִכָּל סַכִּין שָלוּף לִנְקֹם

שֶלֹּא מוֹבִיל לְשוּם מָקוֹם

בֵּין בְּנֵי יִצְחָק וְיִשְמָעֵאל?

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק כ"ז – לאהל'ה הקטנה

מכל שפע החברות שהיו  לי (שתיים)  עד היותי בן 21 – אני חושב שהכי אהבתי את לאה מיוחס, שהיתה חברתי השלישית. מאז שראיתי אותה מנגנת באקורדיון במסיבת שבת, לא חדלתי מלחשוב  ולחלום עליה. היה בה כל מה שחיפשתי בחברה: שמחת חיים, פנים יפות, נבונות העוטות שיער שָׁטֶנִי בהיר, וחיוך מקסים של שיניים לבנות. מיבנה הגוף שלה שִׁיֵּךְ אותה  אמנם לסוג  הבנות הקטנות, אבל מאלה שכל אבר הוא בפרופורציה המתאימה. נמיכותה נחשבה בעיניי ליתרון מאחר שגם אני לא נמניתי על גבוהי הקומה.

לצערי אני לא זוכר עכשיו איזה עיניים היו לה, אני בכלל מאלה שלא זוכרים עיניים, אני מאלה הזוכרים יותר שדיים, ובנושא זה לא היה לה במה להתבייש. מתוך גווה הצנום בקעו שני רימונים שאי אפשר היה להמעיט בערכם. אני אכן לא המעטתי, אך גם  לא העזתי לחשוף את צפונותיי, ובתקופת החזרות עם להקת המחול הייתי ענייני לגמרי, בניגוד למאיר גלוברמן, החשמלאי החתיך של גרעין הנח"ל, שלא התבייש לחזר אחריה בגלוי – אני הצנעתי את תשוקותיי ולא סיפרתי על חלומותיי לאיש. כנראה שהצלחתי להסתיר את המתחולל בקירבי כל כך טוב, עד שהיא לא חשדה  כלל  שנשמתי יוצאת אליה, וכאשר הגיע הרגע שבו הצעתי לה חברות, היא פקחה מולי  זוג עיניים  תמהות ושאלה:

"מה פתאום?"

ייתכן שגם כל אחת אחרת בקיבוץ היתה שואלת את אותה שאלה, כי מי שואל שאלה כזאת – אחת שנכנסת לחדר לרגע כדי להחזיר ספר? הספר היה ספר השירים של חיים חפר, "תחמושת קלה", שנתתי לה לאחת ממסיבות שבת שהוקדשה לפלמח.

באותו יום בצהריים, כשעבדה בחדר האוכל והגישה קערות מרק לשולחנות, שאלתי אותה אם היא צריכה עוד את הספר. אמרה שלא, והבטיחה להחזיר אותו. למזלי הייתי לבד בחדר כאשר החזירה אותו בדרכה למשמרת הערב בחדר האוכל. פחפח היה אותה שעה במקלחת וחששתי פן יחזור, לכן לא המתנתי הרבה ולפני שיצאה אמרתי:

"רגע רגע אל תברחי. מה דעתך שנהיה חברים?"

כששאלה מה פתאום? – לא ידעתי מה להגיד, כי לשאלה כזאת לא התכוננתי ולא הכנתי שום תשובה. באמת מה פתאום אני זורק הצעה כזאת לאוויר, בלי שום הכנה או רמזים מקדימים?

היתה שתיקה ארוכה של דממה הדדית, עד שהתאוששתי ובמקום לענות עברתי להתקפה ושאלתי מתי היא מסיימת לעבוד.

אמרה שרק אחרי שתגמור להדיח את הכלים ולשטוף את רצפת המטבח.

אמרתי: "מצוין, אז כשתגמרי את הכול תצאי מדלת המטבח ואני אחכה לך מתחת לעץ הזית ממול."

כאן נשמע קולה של אסתר מורי חברתה, שהמתינה לה כל אותה שעה בחוץ וצעקה:

"לאה, את באה?!"

הקטנה מיהרה לצאת בלי להגיד מילה ואני תפשתי את ראשי ואמרתי לעצמי: "זהו, עכשיו היא תספר לאסתר שהצעתי לה חברות ויקרה לי שוב מה שכמעט קרה עם רותי, שרצתה  שאתן לה זמן לחשוב והשאירה אותי עם הלשון בחוץ."

בארוחת הערב ראיתי את לאה מתרוצצת בין האוכלים, מתלוצצת עם הבנים ואליי לא שמה לב. אפילו פעם אחת לא הפנתה ראש לעברי ואני החלטתי שאני כנראה הבחור הכי מטומטם בעולם.

בשעת הערב המאוחרת כשעמדתי בראש הגבעה החולשת על הקיבוץ, כשידי לופתת את כתפיה העדינות, חשבתי שאולי בכל זאת אני לא כל כך מטומטם, ומי שמטומטמת זאת כנראה אותה בת מקסימה העומדת עכשיו לצידי,  ומסכימה להיות חברה של מי שלא יודע אפילו איך צריך להציע חברות לנערה.

החיבוק, שהתפתח אחר כך אל מול מבטו המשועשע של הירח,  היה ממושך ואמיץ. חשתי במלוא חושיי איך אותם שני רימונים נפלאים שלה נותנים לחזה המוצק שלי  הרגשה של אקורדיון הרוצה לפרוץ בשירה.

היא לא החזירה לי חיבוק, אבל עמדה כנועה ונכונה לסבול את כל שיגיונותיי. אחר כך, כשפרשתי את השמיכה של דוד המלך, נעתרה לידי המנמיכות אותה לצידי ועד מהרה היתה ההיצמדות החיכוכית בינינו בלתי נמנעת.

בעת ההצמדות פתוּלת הרגליים היא דווקא שיתפה פעולה, וכשהעזתי לתת נשיקה לשפתיה הדקות, היא החזירה לי בנשיקה משלה ואני הרגשתי איך אני מתמוסס כליל וידעתי שאין לי שום דרישות נוספות בחיי. 

מה שקרה אחר כך לא היה מובן לי. בעוד כל עצמותיי אומרות שירה, היא פרצה בבכי. לא הבנתי מה פשר הריטוטים של גופה, אך היבבות העצורות שבקעו מפיה הסגירו את הקורה לה.  לא ידעת מה להגיד, גם לא שאלתי למה, אבל ליטפתי את ראשה וזה הרגיע אותה בסופו של דבר.

במשך כל אותו שבוע, בו עלינו מדי ערב לגבעה שלנו, חזרה תופעת הבכי שלאחר ההיצמדות, ואני אמרתי לעצמי שאם אלה כל הבעיות שיהיו לי איתה,  לא נורא,  אוכל לעמוד בהן.

ביום השלישי לחברות, כאשר ירדנו בחצות ממרומי הגבעה ועברנו את הפרצה שבגדר התיל, שמענו נקישה של בריח רובה ואת קולו של יוסקה קאשי הקורא:

"אל תירה! אולי הם משלנו!" 

יוסקה קאשי היה נחלאי יפה-מראה ממשפחה פרסית מיוחסת. אחותו עליזה קאשי התפרסמה כזמרת סוליסטית בלהקת הנח"ל, ועליה היתה גאוות המשפחה והקיבוץ. גם יוסקה לא  היה נטול כישרונות, וכשביימתי את הצגת "אמבוש בגן עדן" –  הטלתי עליו את תפקיד החסיד ממאה שערים, הממשיך, מתוך הרגל, גם בשמיים, לזרוק אבנים תוך קריאות: "שבאס!"

הוא היה כל כך מצחיק עד שאף אחד, הן בתוך הקהל והן על הבמה, לא היה יכול שלא לפרוץ בצחוק כשרק נכנס לבמה.

יוסקה גר בחדר אחד עם לייזר נם, עובד הדיר שתחביבו העיקרי היתה השינה. איתם גרו בחדר שתי בנות, יפה הצחקנית והיפה ורבקה השמנמונת, שהיתה נערה טובת לב, אך היופי ממנה והלאה.

החברות בין לייזר ליפה החלה  בוקר אחד, כאשר אחרי החליבה בדיר, עלה על הגג לבקשתה של יפה, כדי לתקן את  הדליפה הצפויה בבוא החורף. במהלך התיקון הוא איבד את שווי משקלו, קרע את תקרת הסלוטקס הדקורטיבית ונפל ישר לתוך מיטתה של יפה.

יפה חדת הלשון, שיצאה בנס מאותה נפילה, הודיעה לו נחרצות שבפעם הבאה, אם ירצה להיכנס למיטתה, שיעשה זאת לא דרך הגג ולא עם מגפיים.

לייזר רצה מאוד, ולא חלף זמן רב עד שהשניים נכנסו לחדר משפחה והשאירו בחדר את יוסקה ורבקה. מכאן, רק טבעי היה שיוסקה יילך עם רבקה יחד לארוחת ערב, וגם יישאר לישון איתה באותו חדר – ובהמשך הלילות, גם באותה מיטה. במשך הזמן הם הפכו לחברים בלי שהצהירו על כך, ורבקה הפכה מנערה שפולת מבט, לעלמה בעלת ביטחון ומגביהת חזה.

ערב אחד, כשמאיר גלוברמן הלך בחצות לכבות את הגנרטור, התלווה אליו יוסקה קאשי, ששמר יחידי באזור המגורים, והשניים שוטטו תוך שיחת רעים  מסביב לצריפים.  גלוברמן, מאלה האומרים מה שהם חושבים, שאל את יוסקה איך הוא לא מתבייש לצאת עם רבקה  המכוערת הזאת?

יוסקה התנצל ואמר שאין לו ברירה, הבחורה התאהבה בו והוא  לא יודע איך להיפטר ממנה.

מאיר  בטח רצה להגיד לו שיציאה  עם בחורה בלי לאהוב אותה לא מקובלת עליו, אבל אז הם  הבחינו בשתי הדמויות החודרות  לקיבוץ דרך הפרצה שבגדר ורק בנס לא ירו בנו.

בשנים הבאות, כל פעם שהייתי נפגש עם מאירקה, כשהיה כבר נשוי ללאה מיוחס, הוא תמיד היה דואג להזכיר לי, בנוכחות לאה,  איך כמעט הרג  את שנינו  באותו לילה כשעברנו את גדר התיל. כל פעם שהייתי שומע זאת, הנדתי את  ראשי כאילו אני שומע את הסיפור בפעם הראשונה, והייתי שואל את עצמי, אם באמת רצה להרוג את שנינו, או רק אותי.  

בתום שבוע של חברות עם האקורדיוניסטית היפה שלי, אחרי שכל הקיבוץ ידע שיש לי חברה מהנח"ל,  תפס אותי אילון בארוחת הערב  ואמר לי:

"אתה זוכר שרצית ללכת לקורס במאים?" 

כמעט קפצתי מרוב שמחה.

"מה! התחיל קורס חדש?"

 "זה לא," אמר, "אבל התחיל קורס  כלבנים בקרית חיים, והמזכירות החליטה שאתה תיסע לשם  עם עומר. חשוב שיהיה בקיבוץ כלב מאומן לשמירה..."  

באותו ערב, כשסיפרתי ללאה בגאווה מדומה שמכל הקיבוץ אני נמצאתי הכי מתאים להשתתף בקורס לכלבני שמירה, הסתכלה עלי במבט לגלגני ואמרה: "ומי ישמור עלי כשתהיה בקורס שמירה?"

כך אמרה ואני לא  ידעתי שאני צריך לקחת את דבריה  ברצינות ולא להתייחס אליהם כאל בדיחה. 

המשך יבוא

* * *

יצאתי לאור – בחיי !!!

המעוניינים לקבל את הספר

ישלחו המחאה על  סך 60 שקל לפקודת

ישראל ויסלר – הוצאת לשון

ל-ת.ד. 51175 תל אביב 67132

או  אימייל ל-poochoo@smile.net.il

* * *

נעמן כהן

מהפכת התרבות של מרים סיבוני-רגב

הקמת תזמורת ערבית-מרוקאית לאומית

ב-אוקטובר 1980, מיד לאחר פרוץ השלום עם מצרים, נסעתי לטיול במצרים. בכל טקסי שלקחתי הנהג פתח מיד את הרדיו במלא הווליום והשמיע את שירתה של הזמרת המצרייה אום כולתום.

"קוויס? מבסוט?" הוא שאל, קיווה לקבל טיפ שמן.

ידעתי שאימא כולתום היתה זמרת החצר של הרודן המצרי נאצר, וידעתי שערב מלחמת ששת הימים היא נשבעה מעל כל במה לשתות דם של יהודים, ולאכול לב וכבד חמים ומדממים שייעקרו מיהודים אחרי הניצחון וחיסול ישראל, ושרה בקול מלא פאתוס מתלהם ומסית  "אטבח-אל-יהוד" – אבל האמת היא, אני מודה, הפריע לי משהו אחר לגמרי. האוזן המזרחית (אוסט יודה) שלי, לא הורגלה במוזיקה שלה, המוזיקה הערבית של רבעי טונים, ולכן וסבלתי ממנה רבות. (השתדלתי שזה לא ישפיע על הטיפ).

במסגרת מהפיכת התרבות המזרחית (למעשה מוגרבית-מערבית) שיוזמת שרת "התרבות" מרים סיבוני-רגב, היא הכריזה על כוונתה לקצץ בתקציב האופרה הישראלית שעומד על כ-18 מיליון שקל בשנה, ולהעביר את הסכומים להקמת תזמורת ערבית-מרוקאית לאומית (בכיבוסית "אנדלוסית").

ודוק: אין מדובר במוסיקה ספרדית צוענית הנהוגה בספרד, אלא במוזיקה ערבית-מרוקאית הנהוגה במרוקו, שהיתה גם בספרד במהלך הכיבוש הערבי.

סיבוני-רגב הכריזה שהיא שואפת שהתזמורת המרוקאית-ערבית (בכיבוסית – אנדלוסית) תיהפך לתזמורת הלאומית בישראל, ותקבל מעמד זהה לזה של הפילהרמונית הישראלית, וכמובן תקציבה יגדל בהתאם.

כיום פועלות בארץ שתי תזמורות ערביות-מרוקאיות (בכיבוסית – אנדלוסיות), אחת באשדוד ואחרת בירושלים, שנוסדה באשקלון. רגב פועלת לאיחוד ביניהן, יחד עם הקמת מרכז למורשת ערבית-מרוקאית (בכיבוסית – אנדלוסית) שיתחיל לפעול חלקית כבר השנה.

"התקציב של האופרה הישראלית הוא מהדברים שהכי הפתיעו אותי," אומרת רגב, "הימים האלה נגמרו."

אז ככה, יש לומר בבירור. כל מוסיקה היא שוות ערך. אין דירוג ערך במוסיקה. למרות שאישית אינני מחסידי המוזיקה הערבית (מתקשה בשמיעת רבעי טונים) – אני סבור שמוסיקה קלאסית מערבית אינה עולה בערכה על מוסיקה קלאסית ערבית-מרוקאית, ולהיפך. ולכן גם איני סבור כסיבוני-רגב שהמוסיקה הערבית-מרוקאית עולה על מוסיקה ערבית אחרת.

יש צדק ברצונה של סיבוני-רגב, שבמקביל לתזמורת הפילהרמונית הישראלית ולאופרה, העוסקות במוסיקה מערבית, יוקם מוסד מקביל של מוסיקה ערבית – אבל מאין היומרה שלה לקבוע שהמוסיקה הערבית-מרוקאית (בכיבוסית – אנדלוסית) חשובה יותר מהמוסיקה הערבית-מצרית, או המוסיקה הערבית-עיראקית, או המוסיקה הערבית-תימנית, או המוסיקה הערבית סורית-לבנונית-פלישתינאית?

אם כבר מן הראוי הוא שבמקביל לתזמורת הפילהרמונית הישראלית תוקם תזמורת לאומית למוסיקה ערבית על כל סוגיה. לא לשכוח – כ-20 אחוז מאזרחי ישראל הם ערבים הכמהים למוסיקה ערבית מקומית, ולא דווקא למוסיקה ערבית-מרוקאית.

אני יודע שאני כבר אחטוף על דבריי אלו, הרי כבר מעל במה זו הותקפתי קשות כאשר ד"ר אברהם אמזלג-עילם, יליד מרוקו, הישראלי לשעבר, שניהל בעברו את התזמורת הערבית-מרוקאית (בכיבוסית – אנדלוסית) חירף אותי בפיוט שכתב: "אתה ואבותיך המזויינים, ח׳רבנתם עלינו כל השנים!"

תאיר או תחשיך? תאיר קמינר חסרת מצפון

ב-9 בפברואר 1933 (לאחר עלייתו של היטלר לשלטון ב-30 בינואר 1933) – התקבלה באגודת הדיבייט של אוניברסיטת אוקספורד בבריטניה "שבועת אוקספורד", והיא: "בשום נסיבות שהן לא יילחם הבית הזה למען המלך והמדינה."

ההחלטה התקבלה ברוב של 253 כנגד 157 מתנגדים.

ב-12 באפריל 1935 התקבלה בארצות הברית החלטה המזדהה עם שבועת אוקספורד עליה חתמו כ-60 אלף תלמידי מכללות.

המושג "שבועת אוקספורד" ––(Oxford oath)  או "התחייבות אוקספורד" –(Oxford pledge) – הפך למטבע לשון.

ה"סירוב להילחם למען המלך והמדינה," השפיע על היטלר לצאת למלחמה. הוא ומוסוליני סברו שההחלטה  היא ההוכחה לכך ש"בריטניה חלשה, רכרוכית, כמו אישה זקנה."

צעירה בשם תאיר קמינר מתנאה בכך שהיא מצפונית. קמינר מסרבת לשרת בצה"ל, ונכלאה עקב כך. מובן שמצפונה נהפך למצפן עבור האקטיביסטים הפרו-איסלמיים.

האם אכן תאיר מצפונית?

בשעה שהעולם כולו נתון להתקפה של הגורמים האיסלמו-נאצים – סרבני המלחמה נהפכים לתומכים פעילים  בהם. בדיוק כמו אלו שסירבו להילחם בהיטלר בטענה שמדובר רק בסודטים, ארץ קטנה ורחוקה שבקושי יודעים עליה דבר – נהפכו לתומכים בנאצים. סירוב להילחם משמעו תמיכה.

מסקנה – מי שמסרב להילחם בכיבוש הערבי, באימפריאליזם ובקולוניאליזם הערבי, ובגזענות המוסלמית – הוא תומך בהם. מי שמסרב להילחם באיסלמו-נאצים המצהירים גלויות שמטרתם חיסול מדינת היהודים והשמדתם, כדברי נביאם מוחמד, הוא תומך בהם, ולכן אין מנוס לקבוע שהוא אדם חסר מצפון.

תאיר קמינר הינה חסרת מצפון. מן הדין שתשנה שמה ל"תחשיך".

אופק בוכריס – מעשה אשת פוטיפר?

וַיְהִי יוֹסֵף, יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה.  ז וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ, אֶל-יוֹסֵף; וַתֹּאמֶר, שִׁכְבָה עִמִּי. 

ח וַיְמָאֵן--וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו, הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת; וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ, נָתַן בְּיָדִי.  ט אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה, מִמֶּנִּי, וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם-אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ-אִשְׁתּוֹ; וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה, הַזֹּאת, וְחָטָאתִי, לֵאלֹהִים. 

י וַיְהִי, כְּדַבְּרָהּ אֶל-יוֹסֵף יוֹם יוֹם; וְלֹא-שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, לִהְיוֹת עִמָּהּ.  יא וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה, וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ; וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת, שָׁם--בַּבָּיִת.  יב וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר, שִׁכְבָה עִמִּי; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. 

יג וַיְהִי, כִּרְאוֹתָהּ, כִּי-עָזַב בִּגְדוֹ, בְּיָדָהּ; וַיָּנָס, הַחוּצָה.  יד וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ, וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר, רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי, לְצַחֶק בָּנוּ:  בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי, וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל.  טו וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ, כִּי-הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה.  טז וַתַּנַּח בִּגְדוֹ, אֶצְלָהּ, עַד-בּוֹא אֲדֹנָיו, אֶל-בֵּיתוֹ. 

יז וַתְּדַבֵּר אֵלָיו, כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר:  בָּא-אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי, אֲשֶׁר-הֵבֵאתָ לָּנוּ--לְצַחֶק בִּי.  יח וַיְהִי, כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי, וַיָּנָס הַחוּצָה.  יט וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת-דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ, אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר, כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ; וַיִּחַר, אַפּוֹ.  כ וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ, וַיִּתְּנֵהוּ אֶל-בֵּית הַסֹּהַר--מְקוֹם, אֲשֶׁר-אסורי (אֲסִירֵי) הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים; וַיְהִי-שָׁם, בְּבֵית הַסֹּהַר. (בראשית ל"ט)

או מעשה דוד המלך?

ב וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב, וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל-גַּג בֵּית-הַמֶּלֶךְ, וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת, מֵעַל הַגָּג; וְהָאִשָּׁה, טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד.  ג וַיִּשְׁלַח דָּוִד, וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה; וַיֹּאמֶר, הֲלוֹא-זֹאת בַּת-שֶׁבַע בַּת-אֱלִיעָם--אֵשֶׁת, אוּרִיָּה הַחִתִּי.  ד וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ, וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת, מִטֻּמְאָתָהּ; וַתָּשָׁב, אֶל-בֵּיתָהּ. (שמואל ב' יא)

מפלגות חד"ש ובל"ד מזדהות עם החיזבאללה

לראשונה חברי הרשימה הערבית המאוחדת (בשנאת ישראל) חלוקים ביניהם. חברי בל"ד וחד"ש, הכוללים בתוכם גם כופרים באיסלאם, מזדהים עם ארגון הטרור האיסלמו-נאצי-שיעי חיזבאללה, ואילו חברי התנועה האיסלאמית (סונית) אינם מזדהים עם ארגון הטרור השיעי.

זוהי תופעה מרתקת, בלשון המעטה. איימן עודה האחמדי הכופר, שדתו אינה יכולה להתקיים בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים-המוסלמים (כ-13 מיליון קמ"ר) אלא רק תחת השלטון הציוני – מזדהה עם ארגון הטרור האיסלמו-נאצי חיזבאללה.

דב חנין היהודי האתאיסט הכופר באיסלאם, (וביהדות) מזדהה עם ארגון הטרור האיסלמו-נאצי החיזבאללה.

ובמה שניהם מזדהים בדיוק? שניהם מזדהים עם שאיפת הארגון לחסל את מדינת היהודים ולרצוח אותם ע"פ דברי מוחמד.

נתניהו טועה, הם לא נפלו על הראש. הם יודעים טוב שהיהודים לא יתנו שזה יקרה, והם יודעים שהזדהותם עם האיסלמו-נאציזם תביא להם קולות.

הגיחוך שבתעמולת מפלגות ה"פיהרר פרינציפ"

שתי המפלגות שהן ללא כל זיהוי. ימין, שמאל, ימין, שמאל, ימין, ושהעיקרון היחיד בהן הוא שהן אוחזות ב"עקרון המנהיג" (פיהרר פרינציפ – אין דמוקרטיה המנהיג קובע הכול), מפלגת המנהיג יאיר למפל-לפיד ומפלגת המנהיג איווט ליברמן – מודעות לכך שאין בהם שום דבר משותף מלבד שנאת נתניהו.

והנה שני "המנהיגים" התכנסו ב-29.2.16 והכריזו כי הם עושים כנס חירום, כי לדבריהם מאז 1948 מצבנו הבינלאומי לא היה כל כך גרוע.

אז ככה, ב-1948 – יוון שהצביעה באו"ם נגד הקמת המדינה לא קיימה יחסים עם ישראל קל וחומר לא ברית פוליטית.

הודו שהצביעה נגד הקמת המדינה וסין שנמנעה לא קיימו יחסים עם ישראל.

משקל החרם הערבי היה כל כך חזק שבישראל לא ניתן היה למצוא מכוניות יפניות ואפילו לא קוקה קולה (ודאי שלא פפסי).

אה כן ושכחנו את קיום היחסים עם מצרים ועם ירדן שלא היו ב-1948.

תעמולה מגוחכת כבר אמרנו? איך אמר הפילוסוף ויטגנשטיין: שאם אין מה לומר יש לשתוק.

* * *

במלאת 5 שנים למותה של

מינה גוטרמן ז"ל

נעלה לקברה שמול מדרשת בן-גוריון

ביום שישי, 18.3.2016

בשעה 14.30

* * *

צבי גלעד (גרימי)

ההלחנה הכפולה של 'קיץ אחד של כושר'

בשנת 1966 הוציא יהורם גאון תקליטון ובו ארבעה שירים לעונות השנה, שיר לעונה. המילים היו של יוסי גמזו והלחנים של סשה ארגוב

שם שיר הקיץ, שגם נתן לתקליטון את שמו, היה 'קיץ אחד של כושר'.  

לא מכבר התפרסם באתר 'זמרשת' דף מעיזבונו של מרדכי זעירא ובו תווי הלחנה לאותו טקסט של 'קיץ אחד של כושר'.

http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=10760

אצלו זה נקרא 'טנגו קיץ'.

מיד צצו ועלו השאלות:

מתי מסר יוסי גמזו את הטקסט לזעירא להלחנה נוספת?

ובעיקר – למה ומדוע?

מה עלה בגורל השיר לאחר שהולחן?

היחיד שיכול לתת תשובה לתהיות, הוא יוסי גמזו עצמו, שלדעתי הוא המוכשר שבחורזי הזמר בדורנו.

וזו תשובתו של גמזו לשאלות:

ייתכן שזעירא ראה נוסח ראשוני של "קיץ אחד של כושר" בטורי השבועי בעיתון "דבר" (טרם שהפכתי אותו לתמליל להלחנה) והלחין זאת, אך עד שלמדתי ממך עובדה מעניינת זו לא ידעתיה.

איך נולד השיר 'קיץ אחד של כושר'?

אני השתדלתי לעזור לסשה ארגוב, שהיה מתוסכל מאי ההצלחה של הקופרודוקציה הקולנועית הישראלית-צרפתית בסרט "רק לא בשבת" (בכיכובו של השחקן היהודי-צרפתי רובר(ט) הירש, יחד עם מישה אשרוב ודליה פרידלנד).

בעטיה של אי הצלחה זו הלך לטמיון, לדבריו של סשה,  פס-הקול המוסיקאלי שלו לסרט זה.

עזרתי לו בכך שנטלתי מפס-הקול ה"אבוד" הזה 4 קטעים והפכתים ל-4 שירי עונות. זה היה תקליטו הראשון של יהורם גאון.

אז זה מה שקרה: זעירא ראה טקסט של גמזו ב'דבר' והלחין אותו. הטקסט היה מונח במגירה וחיכה להזדמנות, ופתאום הופיע תקליט של יהורם גאון ובו אותו טקסט עצמו בלחנו של סשה ארגוב. כמובן, שמרגע זה צלל הלחן של זעירא עמוק יותר למעמקי המגירה, עד בוא יום בו הפכה המגירה למגירת העיזבון, וממנה הגיע השיר לדפי 'זמרשת'. השיר בלחנו של זעירא, לא הושר ולא הוקלט מעולם.

* * *

הדסה  מור

הבריחה לשום מקום

ההצגה "אישה בורחת מבשורה"

בתיאטרון הבימה

בימים של מלחמות הרודפות זו את זו, וכשבין לבין יוצאים החיילים ל"מבצעים" רבי סיכונים, פרש הסופר דוד גרוסמן יריעה רחבה של אפופיאה משפחתית, שבמרכזה אישה,  שמיד לאחר שבנה החייל נקרא לצאת למבצע צבאי, היא מחליטה להתנתק מהבית. לברוח.   להתרחק מהרעיון המטריד,  שיום אחד עלולים להגיע לביתה שני  מודיעים מקצין העיר,  בליווי רופא ואחות, ויבשרו לה את הדבר הנורא מכול, על נפילת בנה.

אז כדי להימנע מהציפייה הזאת, היא תטמין את ראשה בחול. פסיכולוגים בוודאי יגדירו אישה כזאת כחרדתית, לא יציבה, מתקשה להתמודד עם מצבים קשים או רוויי מתח, ועוד מיני הגדרות  פסיכולוגיות.

אבל מעניין, בהצגה, מי שמעצבת את דמותה של אורה, האם  שאינה שועה לתחנוניו של בנה עופר, שיוצא למבצע מסוכן והוא קורא לה שלא תעזוב את הבית, מה יהיה אם יקרה לו משהו, איך היא תדע, איך היא תעזור לו, אימא אימא, אל תלכי, אל תעזבי! 

האם הזאת מפגינה דווקא קור רוח ונחישות נוכח קריאתו הנואשת, המהדהדת של בנה.  קריאה של חייל בצבא, כשהוא מוקף בחגורה צפופה של חיילים החובקים אותו מכל עבריו,  והוא צועק אליה מן הסמרטפון, מתחנן לבל תברח  לו. זעקה שמותירה את הרושם החזק ביותר בהצגה, ומטה את הכף  כנגדה, או אולי בעדה, בכל הנוגע לביצוע החלטת הבריחה.

מכל מקום, אימא אורה אינה  שועה לתחנוניו של  בנה. היא אורזת תרמיל גדול ויוצאת לטייל בגליל, בלי טלפון, בלי מחשב, בלי עיתון, בלי שום סממן תקשורתי  אחר. במילים אחרות: אוטמת את אוזניה לבל תשמע את הבשורה שאותה היא אינה רוצה לשמוע.

היא יוצאת לטיול בגליל, אבל לא לבדה, היא מצרפת אליה את ידיד נעוריה אברם, הצלע השלישית במשולש האהבים, אותו הכירה בבית החולים, לארח לה לחברה  ולהשיח בפניו את כל רגשותיה,  בעוד בעלה בנפרד, אילן,  נותר מאחור.

קשה היה לתאר כיצד ספרו עב הכרס של דוד גרוסמן, "אישה בורחת מבשורה", יצטמצם למחזה של שעתיים על הבמה. אולם הבמאי של ההצגה, חנן שניר, נטל על עצמו גם להמחיז את הספר הזה וגם להעלותו על הבמה. וכדי לא לשקוע בדיכאון שנושא כזה יכול ליצור בלב הצופים בהצגה, הגה  שניר רעיון מבריק ושילב שירים בין הסצינות השונות, שירי מלחמת ששת הימים בעיקר, בליווי כלי נגינה מגוונים, שחלק מהשחקנים, הממלאים תפקידים שונים,  משמשים גם כחברי להקה, זמרים ונגנים.

את המקהלה והנגנים האלה  עיצב אורי ולדיסלבסקי בהרמוניה נפלאה, שלא הפיגה את הדיכאוניות המתלווה, כי אם רק הדגישה אותה, לחיוב ולשלילה. ההווייה הישראלית  בהתגלמותה.

במה  ריקה, עם כמה כיסאות הפוכים  בצדדים, מוקפת קירות לבנים, מקדמת את פני הצופים, אותה עיצב רוני תורן. חלל ענק, המזכיר חדר  בבית חולים, לאכלוס מיספר רב של חולים. ואכן כך היה. מיד מתמלא החלל הזה במיטות עם חולים  חבושים בתחבושות ראש,   או   רתוקים  לזונדות   תלויות  למראשותיהם,  עם כל הצינורות  הרלבנטיים, בתקופת מלחמת ששת הימים, כשברקע נשמעים פיצוצי הטילים הנופלים, ומרעידים את הקירות ואת הלבבות.

כאן,  בין הכתלים הלבנים של בית החולים, מתחיל הרומן הגדול בין שני נערים ונערה,  שהיו בני שש עשרה באותם ימים:  הנערה – אורה,  בגילומה המצוין של   אפרת בן-צור,  לבין  אברם,  שהפך  לידיד נעוריה בגילומו של  דרור קרן,  ולבין אילן,  שלו היא נישאה – אמנון וולף.

אחרי תקופת בית החולים, קופצת הדרמה לכמה שנים מאוחר יותר,  כאשר  אורה-אפרת כבר נשואה לאילן ולהם יש בן –  עופר, שמתנדב לצאת למבצע צבאי מסוכן. הוא יוצא למבצע,  לא לפני שהוא אומר להוריו שאם הוא ייהרג, אין להם מה להישאר בארץ ומוטב שיעזבו אותה.    זהו מוטו אופייני לדעותיו של דוד גרוסמן, ששכל את בנו במלחמת לבנון, זמן קצר לפני שסיים לכתוב את ספרו.

אורה  דווקא  מפגינה נורמליות ונחישות  ורוח טובה  וחוש הומור ואף היתה מוכנה באותו טיול לנהל הרפתקת אהבים עם  אברם, ידיד נעוריה מבית החולים, שחווה טראומה, אחרי שהיה בשבי המצרי  וחדל לתפקד.

כדי לצרפו לטיול, היא בכוח מוציאה אותו מעל המזרן עליו שכב שם בפינה, מסומם מתרופה שנטל, ומעמיסה אותו על המונית  ( שנבנית על הבמה משולחן ושני כיסאות  מלפניו,  שעליהם נפרש בד מנומר כריפוד. וגם הגה נייד אחוז בידיו של נהג מונית ערבי,  מאוד סימפטי, כמובן,  בגילומו של גיא מסיקה, עד שהוא מתפרץ בקללות אלימות  כאשר ריפוד המכונית מתלכלך).

עם בעלה, אילן, היא חיה בנפרד ולא כל כך ברור למה. אילן הינו דמות ממש מקסימה, ואמנון וולף, במשחקו  המאופק,  מקרין חום ואהבה  ומתיקות. בסופו של דבר הוא מביע את רצונו לחזור הביתה. גם הבן עופר חוזר והביתה וגם נולד להם בן נוסף, אדם.

הטיול בטבע מאושש מאוד את אברם,  המתענה מפוסט טראומה של שבי, אולם  המשחק שדרור קרן  מפגין נראה  קצת מוגזם ורעשני ומחוספס. ואילו אפרת בן-צור, המגלמת את אורה,  מפגינה משחק מעולה, קיצבי, שהדרמה מכתיבה לה. היא מגלמת דמות של אישה בתקופות חיים שונות, החל מנערה ובהמשך כאישה נשואה ואם לבן בצבא, וכשהיא בהריון, עם בנה השני, היא משחקת אישה הריונית בתנועותיה, בלי להכניס כרית לבטנה. וגם  בתפקידה כאם בביתה היא משחקת אותה  מצוין, עם סצינה חזקה של קינה וטרוניה זועמת, תוך שהיא חותכת  ירקות בפראות, על קרש החיתוך. תפקידיה השונים משאירים אותה על הבמה בכל השעתיים וחצי של ההצגה.

יש, כנראה, איזה ערך מוסף לחוויה הזאת של הטיול שלהם בטבע, שבמהלכו הם פוגשים בקבוצה של חסידים מרקדים ושמחים, שעוזרים לאורה  ולאברם לצאת כאילו ממצב רוחם הירוד ונוטעים בהם השקפת עולם של גיל ושמחה.

 נשמע קצת מאולץ. את  מראות נופי הטבע, תיאורים שממלאים בספר עמודים שלמים,  מציירים השחקנים האחרים, בגיר שחור על  גבי  הקירות הלבנים. גם כן רעיון.

 ושוב נשאלת השאלה: האם הדאגה המטורפת לשלומו של בן היוצא למבצע צבאי מסוכן תלויה בגיאוגרפיה?

האם המתח והמחשבות עליו לא ירדפו אחריה גם בין נופי טבע מקסימים? והרי את הבשורה  המרה, במידה שתבוא, היא  תקבל בכל מקרה ובכל עת ובכל מקום שבו תשהה. 

אבל מאחר שביצירה ספרותית מדובר,  הרי  שהבריחה הזאת משמשת רקע תואם לתיאור  חיי משפחה מסובכים, אהבה, תיאור נופי הארץ, יחסים בין חברים, חיים בתוך הבועה  הישראלית, המתנודדת בין יחסי אהבה ומשפחה נוחים, לבין טראומות וחרדות מפני מצבי מלחמה בלתי פוסקים.

 האם זוהי הצגה טובה?

כן, בהחלט.

האם נהניתי מההצגה?

כן ולא, וכן ולא. ולא וכן. רגשות מעורבים בלתי נלאים. בכל מקרה, אתה לא נשאר אדיש,  ונשאר עוד זמן רב לאחר סיומה, טעון  רשמים עזים מכל המעמדים, שגם אם הם מבולבלים פה ושם – שמעמידים את ההווה לפני העבר ולהיפך, וזה כבר משהו בהחלט חיובי.

אהוד: ניסיתי וניסיתי אבל לא הצלחתי בשעתו לקרוא את הרומאן המשעמם "אישה בורחת מבשורה" – הכתוב באופן גרוע במיוחד.

* * *

אורי הייטנר

1. מתווה ראוי לבחינה

בראיון שהעניק מיד לאחר הסכם אוסלו, אמר אדריכל ההסכם יוסי ביילין שמבחנו יהיה – מבחן הדם. "המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית...  אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו."

אין ספק, שעל פי אמת המידה שהציב האדריכל, הסכם אוסלו היה כישלון חרוץ. לא זו בלבד שרמת האלימות לא ירדה – היא הגיעה לשיאים שלא התקרבנו אליהם לאורך כל שנות הסכסוך. למעלה מאלף הרוגים קדמו להחלטת ממשלת שרון לצאת למבצע "חומת מגן", ובעקבותיו להחזרת השליטה הביטחונית על שטחי הרש"פ לידי צה"ל, והפיכת הרש"פ ממדינה למעשה, לאוטונומיה אזרחית בעיקרה.

אולם בפרספקטיבה של שנות דור, ניתן לבחון את הסכם אוסלו מעבר לפריזמה של "מבחן הדם", ואי אפשר להתעלם מן הצד החיובי של המטבע: הפסקת השליטה בפועל על מיליוני פלשתינאים, שהשלטון בהם מסכן את צביונה היהודי הדמוקרטי של ישראל. העובדה שהאזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים עברו לשלטון פלשתינאי – טובה להם אך גם לנו. אמנם אלו שטחי א"י, אולם מימוש זכותנו עליהם, מאיים על מימוש החזון הציוני. פשרה טריטוריאלית, שבה ישראל מוותרת על האזורים המאוכלסים בצפיפות, תוך שהיא משאירה בשלטונה את האזורים המהווים גבולות בני הגנה לישראל (בקעת הירדן וצפון ים המלח) ואת גושי ההתיישבות – היא הפתרון האופטימלי לבעייה, אם בהסכם שלום, ואם בתהליך של היפרדות חד צדדית.

איני יודע האם ועד כמה יש אמת בידיעות על מהלך ישראלי להעברה מחדש של השליטה הביטחונית על שטחי A. האם מדובר בבלון ניסוי? האם זהו מהלך רציני? האם זהו פברוק עיתונאי?

אך בניגוד לתגובה הפאבלובית, האוטומטית, של שרים וח"כים, ששללו את הרעיון מכל וכל, אני דווקא סבור שיש לנסותו. המציאות בתקופה שמאז אוסלו, מטלטלת אותנו בין החיוב שבהיפרדות מן הפלשתינאים לבין המחיר הביטחוני של ההיפרדות. לטווח הארוך, ההיפרדות היא יעד לאומי ראשון מעלה, וראוי לבנות תורת ביטחון אפקטיבית להגנה על המדינה בתנאי היפרדות, תוך הבטחת גבול בר הגנה לאורך בקעת הירדן. ועד אז – יש לחפש דרכים למקסימום היפרדות תוך שמירה על הביטחון.

החזרת השליטה הביטחונית לצה"ל על שטחי A היתה צעד נכון לשעתו, אך אי אפשר לשמר אותו לנצח. ככל שהשליטה הביטחונית הדוקה יותר, כך העולם מתייחס לשטח כ"שטח כבוש", על אף האוטונומיה הרחבה מאוד של הרש"פ. עובדה זו פוגעת במעמדה הבינלאומי של ישראל וגורמת לעוינות של דעת הקהל. יותר ויותר קולות, בעולם ובארץ, דוחפים ל"פתרון המדינה האחת", המסכן את צביונה של ישראל כמדינת לאום יהודית. וכידוע, גם המצב הביטחוני אינו שפיר.

לכן, ראוי לבחון דרכים חדשות. המתווה שהוצג בתקשורת, הוא מתווה זהיר, שנועד לבחון בהדרגה, בערים השקטות יחסית, את האפשרות להעברת השליטה הביטחונית לרש"פ, כאשר לישראל נשמרת הזכות למרדף חם במקרה של פצצה מתקתקת, ותוך בחינה והערכת מצב של ההתפתחות הביטחונית. זהו כיוון שראוי לבחינה.

2. צרור הערות 16.3.16

* טוב שלא נסע – בדרך כלל, פגישה של ראש ממשלת ישראל עם נשיא ארה"ב היא אירוע חשוב, המקדם את יחסי שתי המדינות, ואין להימנע ממנו. לכן, התחמקותו של נתניהו מפגישה עם אובמה, אינה נראית טוב.

למרות זאת, אני חושב שנתניהו קיבל החלטה נכונה. במקרה זה, ההחלטה הנכונה אינה לא להיפגש עם אובמה, אלא לא לנסוע לוועידת איפא"ק. ארה"ב נמצאת בעיצומה של מערכת בחירות סוערת, קיצונית ולעומתית מאוד. צילומים של נתניהו עם טראמפ, הילארי קלינטון ומועמדים אחרים לעת הזו, תנוצל מיד לקידום ענייניהם של המועמדים, אך לא יהיה בהם שום שירות מועיל לישראל (בוודאי לא הצילום עם טראמפ).

בבחירות הקודמות בארה"ב, הצטייר נתניהו כתומך ברומני, אף שהוא הקפיד שלא לומר מילת תמיכה פומבית במועמדותו, ועובדה זו הזיקה לישראל. אז, ביקורו היה הכרחי, בשיא משבר הגרעין האיראני. בעיתוי הנוכחי אין הכרח בביקור כזה, בוודאי לא במערכת בחירות ייחודית כמו הנוכחית, ובפרט כאשר בביקור צפוי לנתניהו חיבוק דב של טראמפ.

גם הפגישה עם אובמה, לעת הזו, עלולה להזיק. אובמה, שבהסכם הגרעין עם איראן פגע פגיעה חמורה ביותר בביטחונה של ישראל, מתעקש לא להציע חבילת פיצוי ביטחונית ההולמת את חומרת הפגיעה. כנראה שהסיכוי לשנות באופן משמעותי את חבילת הפיצוי, קטן. אסור לנתניהו להתפשר בסוגיה זו – יש לישראל הצדקה מלאה לדרוש, לא לבקש, פיצוי משמעותי מבת בריתה הגדולה שכה פגעה בה. מן הראוי שלא יהיה זה רק פיצוי ביטחוני במובן המצומצם של המושג, אלא גם פיצוי מדיני בעל השלכות ביטחוניות, כמו הכרה בסיפוח הגולן ואימוץ מחדש של מסמך בוש, כלומר תמיכה בגבולות בני הגנה לישראל.

פגישה עם אובמה בעיתוי הזה, תסתיים במקרה הרע בפיצוץ על רקע המחלוקת הזאת, ובמקרה העוד יותר רע – בהתקפלות של נתניהו. עדיף להמשיך את המו"מ עם הממשל האמריקאי ללא מפגש פסגה, ואולי לדחות את ההכרעה לממשל הבא.

* ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – אויבה המר של המפלגה הרפובליקאית בארה"ב, מפלגתו של אברהם לינקולן (!), עלול להיות מועמדה לנשיאות ארה"ב.

* שלום הציבור – הח"כיות יוצאות נגד שיחרורו המוקדם של האנס הסדרתי, ונוצר רושם כאילו מדובר באינטרס מגזרי-מגדרי. ולא היא – מדובר בעניין ציבורי מובהק, בשלום הציבור ובדמותה של החברה הישראלית. אני כגבר, מתנגד בתוקף לכך שהאנס הסדרתי לא ירצה עד תום את עונשו.

* מטאטא חדש – בצמרת משטרת ישראל, לא חסרים קציני משטרה מקצועיים ומנוסים, היכולים לשמש בתפקיד המפכ"ל. מדוע, אם כן, היה צורך להביא מפכ"ל חיצוני? כדי לנער את המערכת ולחולל שינוי בתרבות הארגונית והמוסרית של המשטרה, שבאה לידי ביטוי בהסתבכות בפלילים – בשחיתות ובעבירות מין, של קצינים בכירים רבים ובהם שמונה (!) ניצבים. במצב זה, אי אפשר היה שלא להבין, שקיימת במשטרה תרבות המקלה ראש בכך, ואין מנוס ממינוי אדם חיצוני, שאינו חלק מן החבורה ותרבותה, שימגר את התופעה.

דבריו של המפכ"ל אלשייך, על פיהם לא יהיה טיפול בתלונות אנונימיות על עבירות מין, מדאיגים מאוד. בכלל, אין זה מתפקידה של המשטרה לטפל בעבירות של שוטרים – לשם כך קיימת מח"ש. כך שמבחינה עניינית, דבריו של אלשייך אינם מעלים ואינם מורידים. הבעייתיות שלהם היא במסר. במקום מסר חד משמעי של ניקוי אורוות – מסר שעלול להתפרש כגיבוי בקריצה.

אני כותב "עלול להתפרש", בתקווה שהיתה זו התבטאות בלתי מוצלחת, שלא באמת ביטאה את כוונתו של המפכ"ל. אם כוונתו היא התמודדות עם תלונות שווא לצורך חיסול חשבונות, היה עליו להפריד זאת מנושא ה"אנונימיות" של התלונות. יש סיבות רבות לאנונימיות, והעובדה שתלונה היא אנונימית אינה מעידה על אמינותה, ולכן היא ראויה לחקירה; היא מעין חומר מודיעיני המחולל חקירה, גם בלי תלונה רשמית.

תופעה של תלונות שווא לצורך חיסול חשבונות היא אכן רעה חולה, שיש להילחם בה. התופעה הזאת פוגעת בראש ובראשונה במאבק האמיתי והצודק נגד עבירות מין. אך במאבק בתופעה, יש להיזהר מפני שפיכת התינוק עם המים, כפי שעשה המפכ"ל באמירתו הגורפת.

* מתנגדי המשטר – בכתבה בוויינט על מינויו של דייוויד קיז לתפקיד יועץ ראש הממשלה לתקשורת בינלאומית, מופיע המשפט המוזר הבא: "קיז פעיל למען שחרור אסירים פוליטיים וקידום זכויות מתנגדי משטר ברחבי העולם הערבי ואיראן, אם כי לא ברור מה עמדתו לגבי מתנגדי משטר בישראל."

סליחה?! מישהו יכול להסביר לי איזה "מתנגדי משטר" נמקים בכלא בישראל?

* למה?! – למה נטבחו 16 מתרחצים ובהם ילדים – בידי מחבלי אל-קעאדה בכפר נופש בחוף השנהב? בגלל אקיבוש. ולמה נרצחו 34 תורכים בפיצוץ מכונית תופת? בגלל אקיבוש. על מועצת זכויות האדם להתכנס בדחיפות ולגנות את ישראל.

* גיבור ישראל – איפה שירת הרב יצחק יוסף?

* צעד אצילי – סיוון רהב מאיר נבחרה במכרז להנחות את חידון התנ"ך ביום העצמאות. היא ויתרה על התפקיד הנחשק, לאחר שנודע לה שאבשלום קור פוטר מההנחיה בהודעת סמס, לאחר 28 שנות הנחיה.

רציתי מאוד שסיון תנחה את החידון, ואני מעריך מאוד את צעדה האצילי. אך משהו מוזר לי. הרי יצא מכרז. האם אבשלום קור (שאף אותו אני מעריך ומוקיר מאוד) לא ידע על כך? האם הוא באמת הופתע?

* סבתא חיה מתה – מעולם, החל מהעונה הראשונה, לא בזבזתי ולו שניה מחיי כדי לצפות ב"האח הגדול". די בכך שהבנתי מה הפורמט של התוכנית, כדי להבין שמדובר בתופעה שלילית, הרסנית ומשחיתה. לצערי, בכל עונה תוכניות האקטואליה עוסקות באובססיביות בחדשות הרות הגורל הללו, ואני נאלץ להיחשף לשֵׁם או שניים מן הליצנים הללו. פעם זה היה בובליל, ובעונה שעברה בכל מהדורת חדשות הציגו תמונות של אריאנה מלמד רוכבת. את השם "שכולם מכירים" שי חי, שמעתי רק השבוע, לאחר שפרש, מה שהזכיר לי מיד את "סבתא חיה מתה".

* ביד הלשון: בכוח – בכוח, פירושו בפוטנציה, כלומר היכולת קיימת אך ספק אם תצא לפועל; אם תצא "מן הכוח אל הפועל".

וכשאנו מתפללים "אנא, בכוח גדולת ימינך," גם כאן מדובר על פוטנציה?

על פי מו"ר אדם ברוך זצ"ל, האבחנה בין "בכוח" ו"בפועל" תקפה אצל בני אדם, לא אצל אלוהים. "מ"פ מכובדי, להלן תשובה קצר-צרה לשאלתך הענקית בעניין 'העולם': לפי האמונה היהודית, רק בני האדם מבחינים בין לפני בריאת העולם לבין לאחר בריאת העולם, בין העולם בכוח (בפוטנציה) לעולם בפועל. ואילו מצד הבורא אין הפרש בין בכוח לפועל. הבורא היה 'מלך העולם' גם קודם שהיה עולם. ובעוד שמלך רגיל צריך עם, בשביל להיקרא 'מלך', הבורא היה מלך גם בטרם כל יציר נברא. ובכן, כל העניין הזה של בכוח ובפועל, נכון לבני אדם, לא לבורא. בכוח ובפועל? מושג אנושי בלבד. וראה גם את 'שער האמונה' של הרב גרשון חנוך העניך מראדז'ין."

* * *

משה בר-יוסף

תגובה לאורי הייטנר

בטורו של אורי הייטנר בגיליון 1128 הופיע ההגיג דלהלן: "תרומה אדירה לגליל – התוכנית להעברת מכון וולקני לצפון נדונה בשיח הציבורי בעיקר בהקשר של בניית 15,000 יח"ד על שטחו והכנסת 5 מיליארד שקל לקופת המדינה. ועם כל החשיבות שבדבר, לא פחות חשובה התרומה האדירה של המהלך לגליל. בהמשך להקמת בית הספר לרפואה לצפת, מדובר באבן שואבת לקליטה איכותית של חוקרים ואגרונומים, תעסוקה לאנשי מקצוע רבים בגליל ובגולן ותרומה משמעותית לחקלאות בגליל ובגולן. אך טבעי, שמכון וולקני יוקם באזור חקלאי.

מדובר בצעד של win-win – גם חיזוק הסְפָר והפריפריה וגם פינוי קרקע לבנייה ולהוזלת מחירי הדיור."

איני מטיל ספק ביכולותיו הרבות של אורי ובמגוון התחומים בהם הוא מביע דעתו אבל בהמלצתו הנלהבת לעקור את מכון וולקני ממיקומו הגאוגרפי בציר הארץ והעתקתו לגליל הוא הוכיח:

 א. שהוא עיוור לצרכי המחקר החקלאי.

ב. עיוור לצרכי החקלאים בארץ.

ג. וחמור מכך – לא למד דבר מהניסיון העגום של עקירת מתיישבי גוש קטיף והעתקתם לקארווילות בניצן.

מכון וולקני, שבתחילת דרכו נקרא התחנה לחקר החקלאות, חגג לפני שנים אחדות 90 שנים להקמתו בחצר אחת באחד מבתי תל אביב.  משם נדדו קומץ מייסדיו תחילה לבן שמן ומבן שמן לרחובות ולפני למעלה מחמשים שנים, ולאורך כעשרים שנים – הועתקו יחידות המכון  לביתן הקבוע בבית דגן. מדובר במוסד מחקר חשוב ומוכר בו שהו והרצו מיטב החוקרים בעולם. המכון  מעסיק כ-250 חוקרים וכמה מאות טכנאים ועוד למעלה ממאה סטודנטים לתואר שני ושלישי. ייחודו של המכון במרכזיותו ובמיקומו בציר הארץ, בנקודה שהיא במרחק של שעתיים וחצי נסיעה ליישובו של אורי הייטנר, ומעט יותר לישובים בדרום הרחוק.

ומניסיוני כחוקר במכון וולקני בבית דגן, החל משנת 1966 ועד פרישתי לגמלאות לפני למעלה מעשור, אני יכול להעיד כי בזכות המיקום יכולתי לערוך במקביל ניסיונות בתחום ננוס עצי הדר באמצעות וירואידים בפרדסי הגליל העליון בסמוך לאתר החדש המוצע להעתקת וולקני – ולהתמודד בהצלחה עם בעייה קשה שפגעה בפאפיות בבקעת הירדן, ובבעייה קשה אחרת שהתגלתה בבננות בעמק הירדן ובחוף הכרמל, ובמחלה שניוונה עצי לימון בפרדסים של משקי חבל עזה בנגב הצפוני, ובבעיית טריסטזה ועלעלת ומחלת ניוון נוספת שבחלקה נבעה מבעיות של מליחות קרקע שפגעו בחלקות הדרים בנגב. ובמעבדה ע'ש ש. טולקובסקי שהקמתי בבית דגן נמצאו סטודנטים ללימודי תואר שני ושלישי ופוסט-דוקטורנטים מצרפת שעסקו בהנדסה גנטית של עצי הדר ובפיתוח טכניקות דיאגנוסטיות למחלות חדשות. ואחת לכמה ימים נהגנו לצאת השכם בבוקר מבית דגן והיינו מבצעים את הניסיונות, התצפיות והדיונים עם אנשי המטעים במקומות שסבלו מהבעיות שהזכרתי, ובשובנו בשעות הערב המאוחרות עצרנו ואיחסנו את דוגמאות שאספנו לבדיקות מעבדה בחדרי קירור או במקפיאים, ולמחרת הייתי מתייצב במעבדה ומדריך סטודנטים מהפקולטה ומבר-אילן ואף מבאר-שבע, ומפסיק וקופץ לשמוע הרצאה מעניינת של מדען אורח במכון וויצמן או בבר-אילן או באוניברסיטת תל-אביב.

ככלל, במדינה בעלת מגוון כה מורכב של אזורי אקלים ומגוון כה גדול של סוגי גידולים ותנאי קרקע ומאפייני התיישבות – אין כל היגיון כלכלי, לאומי וציוני – להעתיק מכון מחקר מרכזי במדעי החקלאות לאחת מקצוות הארץ. גם במדינות מעט גדולות מאיתנו, דוגמת ארצות הברית – המעבדות המרכזיות של משרד החקלאות האמריקאי ה-USDA – נמצאות בבלטסויל שהיא פרבר של וושינגטון הבירה, וגם שם האדמות יקרות מאשר בנברסקה ובעשרות מדינות אחרות – אך השיקול הנדל"ני אינו קובע את מיקום המרכז המדעי, וכך הדבר גם ברוב מדינות העולם בהם ביקרתי.

המהפך הגדול שהחקלאות ומדעי החקלאות עוברים בשנים האחרונות מחייבים שינוי ועידכון בלתי פוסק בטכנולוגיות חדשות וברכישת מתקנים חדשים. למכון וולקני יש תחנות-בנות בגילת בדרום ובנווה יער בצפון, ובהן מתרכזים בשנים האחרונות צוותי מחקר אוטונומיים שפיתחו ומפתחים תחומי מחקר חדשים. צוותים אלה מעורבים במעשה החקלאי באזורי הצפון והדרום, ובתחומים מסוימים סביר גם שהם יתרחבו בקרוב, אבל ליבו של המחקר הבסיסי, בעיקר בתחומים הבאים לשרת את כלל ציבור החקלאים בארץ, דוגמת טיפוח מולקולרי וביואינפורמטיקה, הגנת הצומח, קרקע ומים, דישון ובקרת אקלים, הנדסה חקלאית וחקלאות מדייקת, פיזיולוגיה ופוריות של החי והצומח – חייבים להתמיד במקום בו תובטח קשת רחבה של אפשרויות אינטראקציה בין מעבדות המחקר בוולקני למעבדות בתחומים קרובים בסביבה (דוגמת הדרכה משותפת של סטודנטים) וכמובן קשר עם חקלאים ואנשי ההדרכה.

 מניסיוני אני יכול להעיד כי אין מקום מתאים לכך יותר מאשר באתר הנוכחי, הנמצא בלב העשייה המדעית בארץ במרחק של עשרה קילומטר מוויצמן והפקולטה מבר-אילן ואוניברסיטת תל-אביב, ופחות משעת נסיעה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. 

אז אנא אל תעקרו מבוססות ונטועות במצע מדעי ראוי – ואל תתנהגו בדרכם של מעתיקי עצי אלון מעמיקי שורש, שלאחר שחויבו להשקיע עשרות ואף מאות אלפי שקלים לעץ מועתק באמצעים מכאניים משוכללים – מגלים ברוב המקרים כי השקעתם ירדה לטמיון ונותר עץ חיוור או  שלד של עץ סרק  ומת.

מכון וולקני אינו עץ סרק אלא עץ שפירותיו מפארים את דוכני הפירות בארץ ובארצות העולם, עץ שפירותיו ימשיכו לפאר דורות של חקלאים וצרכנים בעתיד, בתנאי שקרקע גידולו לא ייהפך לגוש ביטון ל-15 אלף דירות אלא יתמיד כריאה ירוקה נגישה לשלושה מיליוני דרי המטרופולין התל-אביבי. 

אסור – בלהט פיזור ויישוב הארץ, שהוא מצווה ראויה ללא ספק, להשחית את המחקר החקלאי, שהיה ועודנו שותף חשוב לדברים הנפלאים שנעשו וייעשו כאן בתחום החקלאות והסביבה.

עלינו לזכור תמיד כי למרות כל המדברים על כיבוש ועל טריטוריות, מדובר בארץ קטנטנה, שמחציתה בלתי ראויה לעיבוד חקלאי, ורק בזכות הסינרגיה המופלאה של הנהגה ציונית שהעמידה את החקלאות כסמל לאידאל לאומי, של ציבור חקלאים מעז ויוזם, ושל מחקר והדרכה מהמעלה הראשונה – הפכה החקלאות היהודית בארץ להצלחה ברמה בינלאומית ולפלטפורמה עליה נישאה תעשיה תומכת חקלאות בתחומי המים, הדשנים, חומרי ההדברה והזרעים.

 אז אנא התעשתו ואל תתנו ידכם לשיכרון הזהוב של "וין וין" – כי הניסיון הרפואי מראה שרבים שניסו ונישאו על כנפי השיכרון יצאו ממנו חבולים או גמולים (מהחיים). והחיים חשובים וההתיישבות חשובה והחקלאות חשובה – ודירות לצעירים ודאי חשובות אבל חשוב לא פחות להבין את המאטרייה ולפעול בשיקול דעת, וברור לי כי מי שהתלהב מהרעיון של עקירת וולקני – רחוק מלהבין את ההשלכות השליליות של צעד מעין זה, וכשיבין – יקרה לו ולנו מקרה השיכרון.

* * *

מנשה שאול

קואליציות מוזרות מבצעות תמרון חסר תקדים, בעוד שתרבות הנעל חוגגת

מנהיגי הרשות מדברים בשתי לשונות: אחת לפלסטינים והאחרת – לישראלים, ומצמיחים דור על ברכי שנאה תהומית לישראל וליהודים ועל מזרח תיכון ללא ישראל.

נקודת מפנה

לראשונה בתולדות המזרח התיכון החדש, נוצרה קואליציה ערבית שמטרתה להתמודד עם הסיכונים הפוקדים את עמי ערב משני מוקדים – המשטר השיעי הקיצוני באיראן וארגון "המדינה האיסלאמית" דאע"ש.

ניסיונות האיחוד שחוו עמי ערב במרוצת יובל שנים – העלו חרס. כך, ניסיונותיו של נאצר ומפלגת ה"בעת'" הסורית לאחד את מדינות ערב נכשלו בשעתם כישלון חרוץ, משום שלא היה מניע לאיחוד כזה – למדינות ערב לא נשקפה סכנת השתלטות כלשהי מצד גורם זר שהיה בכוחה לעודד איחוד כזה.

אך בימים אלה המצב שונה תכלית שינוי. על מדינות ערב מאיימות שתי סכנות: איראן שאינה מסתירה את כוונותיה לייצא את המהפכה האיסלאמית ולמגר את המשטרים הסוניים, ודאע"ש שמאיים למחוק את כל הממסדים בעולם הערבי ולהקים מדינה איסלאמית פונדמנטליסטית.

סכנות אלו הולידו את הרעיון של שיתוף פעולה איסלאמי למלחמה בטרור על כל ארגוניו ותומכיו. הקואליציה, בהנהגתה של ערב הסעודית, כוללת 20 מדינות, ביניהן כאלו שאינן ערביות כמו פקיסטן, צ'אד ומלזיה, אך מאויימות על ידי דאע"ש ואיראן.

כוחות הקואליציה כוללים 150 אלף לוחמים, 2,540 מטוסי קרב, 20 אלף טנקים, 460 מסוקים, בנוסף על תותחים, טילי נ"מ, כוחות ימיים וכוחות להגנת העורף. ב-14 בפברואר 2016 החלו כוחות אלה בתמרונים במידבר צפון-סעודיה המכונים "רעם הצפון". אין לתמרונים אלה תקדים באזור.

משמעות התמורות הללו היא שהעולם הערבי הסיט לחלוטין את תשומת ליבו והתעניינותו מהבעייה הפלסטינית – לסכנות המאיימות. יתר על כן, חלק לא מבוטל מהפלסטינים, כלומר חמאס, הם כיום בגדר אויבים בעיניהן של המדינות הסוניות, ובעיקר בעיני מצרים הנוקטת מדיניות של ניתוק משלטון חמאס ברצועת עזה.

יחד עם זאת, פותח מיפנה היסטורי זה לישראל אופקים חדשים כלפי מדינות ערב, ולכך יש 3 גורמים:

היות המישטר האיראני ודאע"ש אויבים משותפים לישראל ולמדינות ערב המתונות.

כוחה הצבאי של ישראל שמרתיע אויבים משותפים אלה – זוכה להערכה, כעוצמה שניתן לסמוך עליה.

הישגיה של ישראל בתחום החקלאות, ההיי-טק והננו-טכנולוגיה.

גורמים אלה מסבירים את הפתיחות כלפי ישראל שמגלות מדינות ערב כמו סעודיה, מצרים, מרוקו וירדן.

נתיבות ערפאת

אבו-מאזן הודיע לאחרונה כי לא יכיר בישראל כמדינה יהודית. נזכיר כאן כי עמדה זו שלו ושל שותפיו – יותר נוקשה מזו שהציג יאסר ערפאת בראיון לעיתון "הארץ" ביוני 2007 שאמר: "אני מבין בהחלט שזהותה היהודית של מדינת ישראל חייבת להישמר."

דברים דומים אמר ערפאת בראיון עם אהוד יערי חודשים ספורים לפני שהלך לעולמו: "פתרון בעיית הפליטים לא צריך לפגוע בזהותה היהודית של המדינה." באותו ראיון גם סיפר ערפאת כי בהיותו ילד קטן, היה הולך עם אביו קרוב לכותל המערבי, וכי אביו נהג לומר לו: "זה של היהודים."

ציטוטים אלה מעידים על כך שמנהיגי הרשות מדברים בשתי לשונות: אחת לפלסטינים והאחרת – לישראלים. ניגוד זה בולט כשאבו-מאזן מארח אצלו ברמאללה ישראלים, הוא מדבר מתינות, אבל כשהוא פונה לפלסטינים, משתנה הטון תכלית שינוי. בכך הולך אבו-מאזן בעקבות ערפאת.

ערפאת נאם במסגד בדרום אפריקה כחצי שנה אחרי חתימתו על הסכמי אוסלו, ודיבר על ג'יהאד נגד ישראל. ערפאת טבע את הסיסמה "מיליון שאהידים בדרך לירושלים" וקבע את הנימה העויינת כלפי ישראל בספרי החינוך. במפות של הרשות הפלסטינית ישראל אינה קיימת, ופלסטין משתרעת מן הנהר ועד הים. הקמת ישראל ב-1948 על פי החלטות האו"ם נחשבת לכיבוש, וכל ארץ ישראל המערבית היא פלסטין ערבית-מוסלמית. היהודים או הישראלים מתוארים באמצעי התקשורת וספרי החינוך של הרש"פ כנחשים פולשים.

תכנים אלה בספרי הלימוד ובאמצעי התקשורת לא השתנו בעידנו של אבו-מאזן. כך, בנאומו בעצרת האו"ם ב-30.9.15 אמר אבו-מאזן כי "ירושלים היא עיר השלום. היא קדושה לנוצרים, כי ישו עלה ממנה השמיימה. היא קדושה למוסלמים כי מוחמד עלה ממסגד אלאקצא לשמיים." על קדושתה של ירושלים ליהודים הוא לא אמר ולו מילה. אנו פשוט לא קיימים.

ניגודים אלה במסרים הם בבחינת דלק להסברה הישראלית, הן כלפי פנים והן זו המופנית לדעת הקהל העולמית, ובמיוחד נגד תנועת ה-– BDS חרם, הסטת השקעות וסנקציות.

תרבות הנעל

לאחרונה נפוצו שימושים בנעל כאמצעי להבעת דעה בעולם הערבי. זכור המקרה של העיתונאי העיראקי מונטזאר אלזאידי – שהשליך נעל על הנשיא האמריקני ג'ורג' בוש הבן במסיבת עיתונאים בבגדד. נאשם בבית משפט בעמאן זרק נעל על השופט, והעיתונאית התוניסאית אלבשראווי הניחה על השולחן בעת הופעתה בטלוויזיה נעל של חייל סורי, כדי להביע את רגשותיה כלפי המתרחש בסוריה.

ב-1947 פקדו את עריה של עיראק הפגנות סוערות נגד ממשלתו של נורי אלסעיד שכרתה ברית עם בריטניה. הסיסמה שהושמעה בכל ההפגנות היתה "נורי אלסעיד נעל, צאלח ג'בר – שרוכיה" – והכוונה היתה לשר החוץ שכונה שרוך המהדק ומחזק את ראש הממשלה שתואר כנעל.

הסופר הלבנוני סמיר עטאללה מתייחס לתרבות הנעל במאמרו בעיתון "אלשרק אלאוסט" מיום 1.3.16 –

"חבר הפרלמנט המצרי כמאל אחמד, שהיכה את כוכב התקשורת עוכּשה בנעל בין כותלי הפרלמנט, טעה כשעשה זאת – במקום לשאת נאום שבו היה מבהיר את עמדתו בסוגיית הנורמליזציה עם ישראל. לו היה עושה כן, היה שומר בכך על כבודה של מועצת העם. שכן השימוש בנעל אינה ממסורות בתי-הנבחרים, והנעל אינה קולמוס.

"פרלמנט ההופך מבמה לאומית לנעל, מעיד על התדרדרות מלמעלה למטה."

אגב, יש לציין כי תרבות הנעל אינה נחלתם של ערבים בלבד. גם נשיא ברית-המועצות לשעבר ניקיטה חרושצ'וב חלץ את נעלו והניח אותה על השולחן בעת נאומו בעצרת האו"ם, ולא מזמן בישראל זרק חשוד נעל על שופטת בבית המשפט העליון.

מתוך מגזין "מראה" 375

* * *

רות ירדני כץ

1. בחיי פוצ׳ו, מה-זה-אהבתי

רשימה זו מיועדת לאלה שקראו את סיפורו בהמשכים ״בחיי״ בעיתון זה ולאלה שלא קראו. אלה שקראו ישמחו שהספר יהיה אצלם על השידה ולפני שנרדמים פותחים את הספר לא חשוב איפה ונרדמים עם צחוק ענק. אלה שלא קראו אל תפסידו.

את פוצ׳ו לא צריך להציג. תשאלו מי זה ישראל ויסלר? מעטים יודעים. אבל אם תשאלו מי זה פוצ׳ו אז תפרוץ קריאת התפעלות והתשובה תהייה: מי לא מכיר, מי לא שמע, מי לא קרא את ספריו וראה גם מסרטיו.

פוצ׳ו הביא הרבה שמחה לדורות של ילדים ומבוגרים וספריו הרבים הגיעו לכל בית. לא רק ספרים. פּוּצ'ו הוא סופר, משורר, תסריטאי, מחזאי, שקרן, (בחיי) מעתיקן (נשבעת לכם) מצ׳זבט (יש לי הוכחות) ומה לא. פוצ׳ו בעל חוש הומור יוצא מגדר הרגיל מצליח להצחיק עד דמעות. 

ספרו החדש שכותרתו היא ״בחיי״, שפורסם בהמשכים בעיתון זה, ואני לא פיספסתי שום פרק וצחקתי וצחקתי והקנאה אכלה את כולי – יצא לאור עכשיו. ממש בימים אלה. קוראי העיתון, אלה שקראו הגיבו ולא חסכו מחמאות. איך לא?

זה שפוצ׳ו סופר נפלא אין עוררין. משורר, תסריטאי ומחזאי יש הוכחות. אבל עליי להוכיח שהוא שקרן. אני לא המצאתי את זה, זה הוא!

פוצ׳ו מספר לנו איך בגיל ארבע כשהלך לגן לבד, כן הגן היה קרוב לבית והוא הלך לבד ובלי משים לב הוא נתקל בשליח  המכולת שרכב על אופניים ושניהם נפלו והוא הקטן צעק, בכה כי נשרט ונפצע ודם נזל וכל אלה שהקיפו אותו דווקא היללו ושבחו אותו על כך שהוא לא בוכה והוא ממש  גיבור.

פוצ׳ו שלנו בן הארבע גילה משהו מדהים: שגיבורים לא בוכים. ילדי הגן התעניינו מה קרה לו, ואיך קרה לו? והוא שיקר, הוא לא סיפר את האמת, ייפה את התאונה, האדיר את גבורתו והפך לנערץ בגן. 

מעתיקן? תשמעו. פוצ׳ו מספר שהוא לא היה תלמיד מי-יודע-מה הוא ניצל בזכות התלמידים הטובים שישב לצידם ולמד את מלאכת ההעתקה לבורייה וכך עבר מכיתה לכיתה. חשבון לא קלט, הוא הצליח להחסיר ולחבר ולא יותר. אבל להעתיק? בקלי קלות. היו פעמים שהילד שלנו קיבל ציון יותר טוב מזה שממנו העתיק. זה הוא מספר, לא אני.

מצויינותו בבתי-הספר היתה בגלל שבלט ביכולות הספרותיות שלו, ביכולת לדקלם, לשחק ולהצחיק עד דמעות.

הסיפור המשעשע שאיך קרה שהשם פוצ׳ו נדבק בו ולא עזב אותו עד עצם היום הזה הוא סיפור מאלף. ולא רק זאת, כאשר עזב את קיבוץ נתיב הל״ה, שהוא היה אחד ממקימיו, הונצח שמו על אחד מבעלי החיים.

ספרו מתאר את קורותיו בכל שלב בחייו מגיל אפס ועד היום.

בדרך כלל מי שכותב את קורותיו ומתעד את חייו – מתהדר ברצינות הכי-גמורה על מה שעבר. הוא מספר על חיים מלאי-עשייה השפעה והצלחה ואיך שהגיע לאן שהגיע והתיעוד מלווה בדרמות וטרגדיות.

פוצ׳ו מספר את תולדות מדינת ישראל מלפני הקמתה ועד היום, על המעורבות שלו וחבריו, על תרומתם על  מה שקרה ואיך עם תוספות משלו בהומור ובלי פלצנות ויהירות.

ספר מה-זה-שווה קריאה!

[אהוד: הנוסח שערכה עפרה גלברט-אבני לסיפורֵי פוצ'ו בספרו החדש – אינו זהה לנוסח שהתפרסם בעריכתי בגיליונות המכתב העיתי].

2. שלום לך רקפת רוסק-עמינח, מנהלת בנק לאומי

לפני זמן מה גילו לפשוטי העם מהו שכרך החודשי והמצטבר השנתי. 700 אלף שקלים לחודש והמצטבר השנתי הוא כ-8 מיליון שקלים.

תשמעי גברת רוסק-עמינח – יש לי חברה שהיא רופאה, עובדת יום ולילה, לילה ויום, אין לה זמן לעשות פיפי והמשכורת שלה היא 12,000 שקלים לחודש.

ויש לי גם סיפור אישי. עבדתי 30 שנה בשירות הציבורי בתפקידים בכירים והפנסיה שלי היא 9,500 שקלים לחודש וחברים אומרים לי שזה מאוד יפה ומכובד. שכנה שלי לא עבדה רצוף בשום מקום ואין לה פנסיה. היא חיה מ-2,200 שקלים בחודש מביטוח לאומי וכך גם בעלה. בוודאי תשאלי מדוע בעלה לא מקבל פנסיה? אספר לך.

בעלה עבד ועבד ועבד ויום אחד החליט להיות עצמאי ולפתוח עסק. קיבל את כל מה שהגיע לו ופתח עסק והעסק לא צלח מפני שחלה. אז הם מתקיימים על 4,500 שקלים בחודש מביטוח לאומי והבן הנפלא שלהם תומך בהם כדי שיוכלו לשרוד.

הסיפורים שלי בוודאי שלא מעניינים אותך כי את לא מכירה אותם ומה איכפת לך מי משתכר כמה? הרי את מביאה כל חודש 700 אלף שקלים הביתה. 700 אלף שקלים. בשכר החודשי שלך למעלה מ-70 משפחות עובדות קשה קשה כדי להביא הביתה בערך 10,000 שקלים בחודש ואת ישנה טוב בלילה.

לא רק את. כל חברייך בבנקים והבכירים במשק. 

הרווח הנקי השנתי של הבנק שאת עומדת בראשו הוא 2,835 מיליארד שקל, והרווח הזה הוא על חשבוני ועל כל אלה שמשתכרים קצת קצת ואת וחברייך חוגגים על גבי וגבנו.

כיוון שהבנק הרוויח יפה השנה, לא רק השנה – אני מבקשת שתחזירי לי את כל העמלות ששילמתי לכם מאז גיל עשרים ועד היום. קחי אחד מעוזרייך ותטילי עליו לחשבן כמה מגיע לי ממך ואנא בטובך – תעבירי לחשבוני.

3. מפוצל האישיות

מה לא אמרו עליו? מלח הארץ, מפקד נערץ, צנוע, עניו, סגפן, גיבור, איש צבא מעולה. את הקריירה הצבאית שלו התחיל בשנת 1978 והוא עלה וטיפס בסולם  שלב אחר שלב בביטחה למרות שהיו אירועים שבהם הוא הועמד לדין משמעתי.

אופק בוכריס, בן 47, עד לפני זמן מה מילא תפקיד של מפקד המכללה לפיקוד ולמטה, ונבחר להתמנות לראש חטיבת המבצעים של צה"ל. קודם לכן היה מפקד אוגדת הבשן, מפקד חטיבת גולני ופיקד על יחידות וגדודים שונים. ב-2002 קיבל בוכריס צל"ש הרמטכ"ל על תיפקודו כמפקד גדוד 51 בגולני בזמן מבצע "חומת מגן" באינתיפאדה השנייה, הוא נפצע קשה מארבעה קליעים בלחימה בשכם. אחרי תהליך שיקום ארוך הוא חזר לכשירות והתמנה למפקד גדוד אגוז.

בוכריס, נשוי ואב לשישה, מתגורר ביישוב קהילתי-דתי בגליל, כלומר הוא איש דתי, מאמין, חובש כיפה. עד כאן בא לחבק את תת-אלוף אופק בוכריס. עד כאן הכול מרשים – ואז השמיים נפלו והארץ רעדה. האיש שכל-כך נחשב ונערץ חשוד במעשי אונס. מההתחלה הוא טען בקול רם וללא היסוס שלא היו דברים מעולם. הוא טען וחזר שהוא צח ונקי כמו סדין לבן שחזר מכביסה. 

שמעתי במו אוזניי חברים, ידידים, קרובים – שמספרים שלא ייתכן... טעות בכתובת... האיש צדיק... כשהוא מדבר עם חיילות הוא מדבר אליהן בכבוד...

שתי חיילות התלוננו על אופק בוכריס שנאנסו על ידו ועל פי בדיקת הפוליגרף נמצא שהן דוברות אמת. גם לגיבור ערכו בדיקה ונמצא שהוא משקר.

אז איך זה קורה? אדם מצליח, אהוד, נערץ נשוי + שישה ילדים, דתי – לא שולט ביצרו ונופל חזק חזק, ועכשיו יגיד שזה לא אני – זה אופק בוכריס האחר שבי.

סילבן שלום, השר לשעבר, פוליטיקאי ממולח, חרוץ, נשוי לאישה דומיננטית ועשירה – גם אתה? נחכה, אל תדאג יגלו לנו.

אהוד: בינתיים – בוכריס לא הורשע אלא באמצעות הדלפות "בית המשפט" של התקשורת העויינת, דוגמת הרשימה שלך, ואילו נגד סילבן שלום מתברר שלא תוגש שום תביעה משפטית.

כדאי אולי להוציא את משה דיין מקברו, ועוד עשרות מפקדים בצה"ל, שחלקם גם נישאו והקימו משפחות עם ה"נאנסות" שלהם, שהיו "תחת מרותם" – ולסלק אותם מהצבא כדי למנוע מהם כל קידום.

אני מבין מעשה אונס אחד, ברוטאלי, שעליו הן מתלוננות מיד! – אבל איך הן נאנסות פעם ועוד פעם וגם בתחת – ולא פוצות פה ולא מתלוננות בזמן אמת?

לא מזמן פורסם כי הודחו מצה"ל קצין וקצינה בגלל פרשת אהבה טהורה בהחלט שהתרחשה ביניהם תוך כדי השירות הצבאי!

די לצביעות!

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

משה גרנות

ספרים מן העבר

מערבולת סוריאליסטית

על "חנויות קינמון" ו"בית המרפא בסימן שעון חול" מאת ברונו שולץ

תרגמו מפולנית – אורי אורלב, רחל קליימן ויורם ברונובסקי

שוקן 1979, 276 עמ'

ברונו שולץ היה יוצר ברוך כישרונות – סופר וצייר מחונן. את כישרונו הספרותי גילתה הסופרת זופיה באלקובסקה, שהפכה אותו באחת לאחד מעמודי התווך של הספרות הפולנית, ואת כישרונו לציור חשף לא אחר מאשר מפקד הגסטאפו בדרוהוביץ', עיירת ילדותו ומגוריו, פליקס לנדאו. הוא התפעל מכישרונו, ובתמורה לכך שצייר בחדר בנו את סיפורי העם הגרמניים, העניק לו חסות, אלא שקצין גסטאפו אחר רצח אותו בנובמבר 1942. במקום הירצחו העמידה עיריית דרוהוביץ' שלט, וביתו הפך לאתר עלייה לרגל (ראו ספרה של רוחמה אלבג, "אל המקום – בדרכים בעקבות סופרים", מכון מופת-כליל 2015, עמ'305-285).

אל הספרות העברית פרץ ברונו שולץ כבר עם התרגום של אורלב, קליינמן וברונובסקי ב-1979, ודמותו הפכה למיתית ממש בספריהם של דויד גרוסמן "עיין ערך אהבה" וב"אגדת ברונו ואדלה" של אמיר גוטפרוינד.

מסתבר שגאון מילים זה הוציא מתחת ידו רק שתי אסופות של סיפורים, שראו אור ב-1934 ו-1937, בהן עוסקת רשימה זאת. סיפור בגרמנית ששלח לתומאס מאן (הסופר הנערץ עליו), אבד, וכן אבד רומן שהיה בכתובים.

מהעמוד הראשון ועד האחרון חש הקורא שהוא נקלע למערבולת סוריאליסטית מתסכלת למדי – הקורא חייב ממש להיאבק עם הטקסט, שהוא פיוטי למדי, אך איננו נכנע לנתיבי ההיגיון. ברוב הסיפורים הגיבור הראשי, יוסף, הוא הדובר, וגיבורי משנה הם האב יעקב, האם, ששמה איננו מוזכר, אדלה העוזרת, שהאב חושק בה בסתר, וגם פוחד ממנה, תיאודור, הזבן הראשי בחנות האריגים של האב, השוליות שעובדים בחנות ואוכלים על שולחן בעל הבית, דודים ודודות, וכל מיני דמויות מוזרות (משוגעות, שיכורים, יצאניות וכו') מהעיר דרוהוביץ', שהיתה לא רק עיר הולדתו של ברונו שולץ, אלא גם של המשורר ש' שלום, הציירים מאוריצי גוטליב וא"מ ליליאן ונגיד בנק ישראל דוד הורוביץ  (ראו אצל רוחמה אלבק, כמצוין לעיל).

הדמות הכי הזויה בסיפורים אלה היא דמותו של האב ששמו, כאמור, הוא יעקב: הוא מדגיר ביצי טווסים, פסיונים, שכווים וכו' – תחת תרנגולות, ומקים גן חיות שלם של בעלי כנף בעליית הגג – עד שאדלה עולה לשם בגלל הסירחון ומגרשת את כל הציפורים ("ציפורים"). אבא מרצה בפני התופרות פולדה ופאולינה על כל מיני דברים הזויים, ביניהם על מת שהפך לצינור חוקן ("בובות החייטים"). הוא משפד מקקים בטירוף, שוכב ערום על הרצפה, כשמסביבו מקקים, עד שהוא עצמו הופך למקק, ואילו הבן משוכנע שהקונדור המפוחלץ הוא אביו ("מקקים").

המון עם מתנפל על חנות האריגים של אבא, ואז השוליות הולכים על כרכוב הקומה, ואבא עצמו מטפס על מדפי הסחורה ותוקע בשופר. הוא מטיף להמון שהוא עובד אלילים ומתחבר לאנשי הכנסת הגדולה והסנהדרין. בינתיים ציפורים מנייר עפות, וההמון זורק עליהן אבנים ("ליל מכירת העונה"). אימא חוזרת מנופש ומוצאת את האב לבוש בשריון של כבאי. מאחר שהוא משוריין, הוא איננו חושש מהאפשרות שאדלה תדגדג אותו. הוא קורא לעמיתיו הכבאים לחטוף מאדלה את בקבוק מיץ הפטל, ואחר כך קופץ מהחלון אל מפרש שמותחים חבריו למטה ("אבא מתגייס למכבי אש").

האב הוא גם חוקר מטראולוגיה, וכתב ספר בשם "מבוא לשיטת הסתיו הכללית" ("הסתיו השני"). בסיפור אחר הופך אבא לזבוב מפלצתי, ויחד עם הזבן הראשי תיאודור הם מציצים לאדלה בשנתה, ושרים שירי זימה. למחרת הוא צולע על ירכו ("העונה המתה").

אחרי שהאב חלה, והעסק קרס (מה שקרה לאביו באמת), האב מת וחוזר לחיים מיספר פעמים. יום אחד מביאה האם מין רמש שדומה לסרטן ולעקרב, ואומרת שזה אבא. הרמש רץ על הרצפה, עולה על הקיר, נכנס לארון. הדוד קארול רוצה לדרך עליו, אבל אימא מבשלת אותו. יום אחד אבא ברח מקערת הבישול, ונשארה למזכרת רק אחת מרגליו ("בריחתו האחרונה של אבי").

בוודאי עולה מיד בזיכרוננו "הגלגול" של פרנץ קפקא (סופר שברונו שולץ העריץ, וארוסתו תירגמה, בשמו, את "המשפט" שלו), אלא ששם מי שהופך לשרץ הוא הבן סמסא, ואילו בסיפורים של ברונו שולץ – כל הגלגולים לשרצים שונים עוברים על האב. ועוד דבר: הדובר בסיפור שמו לא ברונו, אלא יוסף, ושם האב בסיפורים ובחיים הוא יעקב, ויש בסיפורים כל מיני ארמזים לסיפור המקראי על שני אישים אלה.

הפנטסמגוריה השולצית מגיעה לשיאה בסיפור "בית מרפא בסימן שעון חול": הדובר נוסע ברכבת לבקר את אביו המאושפז בבית מרפא לזקנים סיעודיים. בית המרפא נחשף כמקום שכולם ישנים, כולל המנהל, ד"ר גוטארד. המקום מוזנח להחריד, ולדובר יש תחושה שבמקום אין חוסים נוספים על אביו. ד"ר גוטארד אומר היגדים חסרי שחר, למשל, שאביו של הדובר אמנם מת, אך המוות לא הגיע לידי מיצוי. הוא מוצא את אביו הגוסס ישן במיטה במצעים שלא הוחלפו, בקור כי התנור לא הוסק, כשהחדר מלא אבק. הוא נרדם במיטת אביו הגוסס, אבל כשהוא מתעורר, הוא מוצא את אביו מאושש, לבוש בחליפה, ומוכן לצאת לעיר לנהל את החנות שלו המלאה לקוחות. בבית המרפא האב גוסס או מת, ואילו בעיר הוא מלא חיים, ומזמין במסעדה כמויות אדירות של אוכל. לעיר פולש צבא זר, והדובר חוזר לבית המרפא, שם מתנפל עליו כלב מפלצתי, שמסתבר שהוא בן אדם חייתי, וכו' אוסף אדיר של מוזרויות.

המוזרויות הן גם נחלתן של שאר הדמויות: הדובר מאוהב בביאנקה, נערה עשירה, שגרה בווילה מפוארת, ויוצאת תמיד עם האומנת שלה. רודולף, חברו של הדובר, ששמו כאמור – יוסף, מראה לו את אלבום הבולים שלו. בולים אלה מעבירים את הדובר ואת שאר הגיבורים אל תוך פנטסמגוריה שלימה: הדובר רואה את אביה של ביאנקה עם בתו בכרכרה, והוא יורה באקדח, מגיע לביתה של ביאנקה, ומאיים באקדח על אביה, האב אינו מתרשם, ומציע לו סיגר. ביאנקה הופכת להיות יורשת העצר של האימפריה ההאבסבורגית, ולתוך כל המערבולת הזאת הדובר הופך למצביא הרודף עם צבאו אחרי חוטפיה של ביאנקה. לתוך כל זה מצטרפים מלך פיימונטה (לא ברור אם מדובר בקרלו אלברטו או ויטוריו עמנואלה השני שהפך למלך איטליה המאוחדת), ג'וזפה גריבלדי וג'וזפה מציני. הדובר מוותר על השלטון ומוותר על ביאנקה לטובת רודולף. הוא מצמיד אקדח לרקה, אלא שמישהו מסיט לו את היד, אבל עוצרים אותו על כך שחלם את חלום יוסף ("אביב").

הסיפור "חנויות קינמון", שעל שמו נקרא קובץ הסיפורים, מזכיר מאוד את האווירה ב"ספר המעשים" של ש"י עגנון: ההורים יוצאים עם בנם בערב, וכיוון שהאב שכח את הארנק בבית, הם שולחים את הבן להביא אותו מהבית. למותר לציין שהבן לא הגיע הביתה, ולא מילא את המשימה, אבל בדרך קורים לו אירועים שאפשר להבינם כקרעי חלום : הוא עושה קפנדריה דרך הגימנסיה (ברונו שולץ היה מורה לציור בגימנסיה שהוא עצמו למד בה), נודד בחדרים שבהם מלמדים ציור, בחדר המנהל, עולה פתאום על כרכרה, אבל הסוס נפצע, והוא מדבר כמו בן אדם. הסיפור "רחוב התנינים", שהוא מעין המשך ל"חנויות קינמון" (אגב, כך הוא מכנה את החנויות בעיר משום הטפטים שעל קירות החנויות, טפטים בצבע של קינמון), שם מסתבר שמפת העיר של אבא מקבלת חיות, והדובר רואה את כל הנוף מלמעלה, ובין האתרים – גם את רחוב התנינים, שם התקבצה כל חלאת העיר, ושם החשמליות מונעות בידי סבלים שבשירות העירייה. בסיפור "רוח סופה" תרנגול שמרטו את נוצותיו קם לתחייה ומתעופף כשחורכים את גופו באש. גימלאי מתקבל ללמוד בכיתה א', כי איננו יודע את לוח הכפל. הילדים מתעללים בו, והוא מתעופף באוויר ("הגימלאי"). אדון יאקוב רץ לאורך הטפטים כמו יתוש, ואדזיו, נכה הרגליים, מתקרב לחלון של אדלה הישנה, ורואה אותה מכוסה בפרעושים ("דודו").

אני מניח שהסיכום הלא מחייב דלעיל מעניק מושג לקורא רשימה זאת שמדובר בכתיבה סוריאליסטית, פנטסטית, כתיבה המזכירה, כאמור, את קפקא ואת עגנון. עגנון, כזכור, התכחש להשפעת קפקא, לא כן ברונו שולץ, שהעריץ סופר יוצא דופן זה. צריך לציין ששני הקבצים משובצים ב-32 ציורים של שולץ, שבכולם שולטת העגמומיות – הדמויות בעלות הראש הגדול והגוף הקטן מביעות פחד וצער העולם.

אינני יודע אם דעתי חשובה כשמדובר בסופר שהוטבע במילייה הספרותי כגאון עולם, אבל אסתכן, ובכל זאת אביע אותה, כשאני נתלה באילן גבוה, הלא הוא הסופר אהרן מגד שבראיון עימי הדגיש את עדיפותה של הכתיבה הריאליסטית על פני הוורסיות האחרות (ראו ספרי "שיחות עם סופרים", קווים, 2007, עמ' 162), ואם יורשה לי, אזכיר את הפרק "מחפשים את המטמון – עידו ועינם ואלגוריות אחרות" בספרי "עגנון ללא מסווה" (ירון גולן, 1991, עמ' 55-48).

ובכן, לדעתי, שום רעיון שסופר מאמין כי הוא קרדינלי, שהוא כביכול חושף את כיבשונו של עולם – שום רעיון כזה איננו מצדיק את הטירחה הגדולה שמוטלת על הקורא כדי לפענח את המוזרויות שביצירות האבסורד, הפנטזיה וכד'. כדאי להפנים ששום סופר איננו ממציא את הגלגל, וכל "בשורה" שלו, כדברי קהלת, היתה מאז ומעולם. מדוע אנשים קוראים סיפורים? לא משום שהם מבקשים להגיע לחקר המסר של הסופר, אלא מסיבה אחרת: האדם הוא בן תמותה, ומיספר החוויות שהוא יחווה – מוגבל, לכן אוזנו כרויה לחוויות של אחרים, ואם הן מסופרות בצורה מפעימת לב, הוא מברך על הכזב שהוא מיטב השיר, כזב שבו עצמו חבויה האמת (פרפרזה לדבריו של פבלו פיקסו).

מבקרים לאינספור הוגיעו את מוחותיהם כדי לפרשן את "עידו ועינם" של עגנון, ממש חיפשו את "המטמון", ומסתבר שאחרי הפיענוח מדובר בעניין בנאלי לחלוטין – שבני ישראל צריכים לחזור למקורות (למי שאינו זוכר – "עידו ועינם" בשיכול אותיות – יעוד ומעיין!)

קוראים, ובעיקר פרשנים ומבקרים, מוכנים להתייגע בקריאה, אבל שתהיה לזה תכלית, וזאת על הרוב איננה קיימת. ובאשר לברונו שולץ – לא קראתי את שני ספריו בפולנית, כתיבה שנחשבת למאסטרפיס, אבל גם בתרגום העברי נקל לחוש שמדובר בגאון של מילים – אבל לשם מה להוגיע את הקורא ולסבך אותו – איזה רעיון (על הרוב – שחוק) ראוי לכזאת יגיעה?

אהוד: הייתכן שברונו שולץ לא היה אלא אפיגון של קאפקא? וככה גם אצלנו, יש סופרים חשובים ההולכים בעקבות שני אלה – וזוכים לתהילת עולם על ספריהם המשעממים?

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [67]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

הטרֶמפ של טראמפ

האמריקנים הם שהמציאו את הביטוי "רץ" בבחירות. מטאפורה נאה.

כאשר אנו רואים עכשיו את "המירוץ" של דונלד טראמפ והילרי קלינטון, ועוד כמה מזדנבים מאחוריהם, בבחירות המוקדמות למינוי מטעם מפלגותיהם כמועמדים בבחירות לנשיאות ארה"ב, נראה לנו הקמפיין הזה כתחרות ריצה ממש, כאשר משני צידי המסלול עומדים הצופים ומוחאים כפיים ומעודדים את הרצים, במיוחד את זה ש"מושך" בראש – לו נתונה אהדת הקהל הנלהב. בעיניהם הוא כבר ה"winner".

דונלד טראמפ העניק למירוץ זה תוספת – טרֶמפ – של אלימות מילולית [גם פיזית בין תומכיו למתנגדיו], "בזכותו" הפך קמפיין הבחירות הזה למאבק גס, רווי יצרים, לכלוך, השמצות – ועניין ציבורי. ולא רק באמריקה בלבד, אלא בעולם כולו.

ואם תשאל מישהו, מה בעצם המצע של שני המתמודדים, מה הם מתכוונים לעשות בתקופת כהונתם בבית הלבן, הנשאל יסתכל עליך כאילו היית חייזר מעולמות אחרים. מי מדבר כאן על מצע? על תוכנית? על חזון? אחד מבטיח שאם ייבחר, הוא יהפוך את אמריקה למעצמה אדירה, עצומה, אכזרית, בלונדינית כמוהו, לבנה כמוהו, נוצרית כמוהו. כושים [לפי כינויים בפיו], היספנים, מוסלמים, יהודים – כל אלה לא נחשבים באמריקה זו שהוא יעצב אם ייבחר [חלילה].

ומנגד, יריבתו הילרי קלינטון לא מכבירה מילים בנושא זה. היא מסתפקת בכך שהיא אומרת שאמריקה היא נפלאה כיום, ובזמן כהונתה היא תהיה נפלאה עוד יותר.

אם כן, המירוץ נמשך והקהל מריע, והרץ מזיע, עד שיגיע.

אמריקה בוחרת.

ללא תאריך תפוגה

ההסתה הפרועה נגדנו – ישראלים-ציונים-יהודים – בכל כלי התקשורת הערביים, הן ברשות הפלשתינית והן בכל הארצות הערביות מסביב, וכן גם ברשתות החברתיות, ובספרי הלימוד של תלמידי בתי-הספר שלהם, היא אחד הגורמים העיקריים למסע הסכינאות והירי נגדנו בימים אלה. אך לא רק. הסתה זו ימיה כימי התיישבות היהודים בארץ זו, מאז העלייה הראשונה.

הסתה זו אינה ניתנת להפסקה, אין לה "תאריך תפוגה".

אפילו יקרה נס ומנהיגי ציבור ומטיפים דתיים ופוליטיקאים ערבים ינסו לבלום הסתה זו [ולמה שירצו?] אין כל אפשרות לעשות זאת ולמנוע מצעירים [גם מבוגרים יותר] ואף מילדים פלשתינים לצאת ולהרוג יהודים – לא כדי להשיג מטרה מוגדרת: מדינה פלשתינית עצמאית, אלא מתוך הכרה דתית עמוקה שזו המִצווה שמְצָווֶה אללה, וכמובן, מי שנהרג בנסיבות אלה הוא "שאהיד", קדוש, והוא נהנה מכל מנעמי גן-העדן.

אבל אולי מישהו מאנשי הציבור שלהם – כמוהם כאחדים מהוריהם של הסכינאים-המתאבדים – ישתכנעו שגל טרור זה אינו נושא פרי, ובעצם, שאיפתם ורצונם של הערבים להרוג יהודים אינם מתייחסים להשגת מטרות ספציפיות, אלא זה רצח לשם רצח.

אבל אולי ישימו מנהיגיהם את ליבם לכך, שאחיהם הערבים [מוסלמים וגם נוצרים] – סוחרים, בעלי חנויות, בעלי מסעדות ומזנונים בעיר העתיקה – סופקים כפיים בייאוש בפתח חנויותיהם הריקות, שהיהודים מחד, והתיירים מאידך – מדירים רגליהם ממקומות מסוכנים אלה. הדבר גורם נזק בל-ישוער לסוחרים אלה, שנותרים בלא הכנסה ובלא פרנסה.

אולי צרתם הכלכלית הזאת של סוחרי העיר העתיקה תיגע בליבם של מנהיגי דעת הקהל והמנהיגים הדתיים הערביים, והם יורו לצעירים לחדול מהרג יהודים, לפחות רק לשם הצלת פרנסתם של הסוחרים הללו.

אולי זה יעזור.

בדיקות גופניות

לא נעים לראות צעירים ערביים עומדים בידיים שעונות על הקיר ורגליים מפושׂקות, כאשר שוטרים או חיילים מחטטים בבגדיהם בחיפוש נשק על גופם. מחזה לא נעים. יש להניח שגם המחפשים לא נהנים מכך. אבל מה אפשר לעשות? זה הרי לצורכי הגנה על הציבור [היהודי]. איך אפשר אחרת להבטיח שחלק מהם לא מסתירים בבגדיהם או על גופם, סכין או אקדח או חגורת נפץ?

גם אנחנו, הישראלים, כאשר נכנסים למקום ציבורי, המאבטח בכניסה מחטט בתיק שלנו, ויש בכך משום פגיעה בפרטיותנו. אך אנו מבינים שזה הכרחי – למען ביטחוננו – ואנו לא נעלבים.

הכרח לא יגונה.

סחר-מכר בגופות

המוסר היהודי, הדת והמסורת שלנו סולדים מ"סחר-מכר" בגופות של מחבלים, שמצאו את מותם ["נוטרלו"] בעת שביצעו את הפיגועים נגדנו, נגד היהודים.

זה מובן ואנושי [לא כמו בצד השני]. אנו ממהרים למסור את גופות המחבלים למשפחותיהם ולמפקדיהם, ואלה עורכים להם לוויות צבאיות המוניות, תוך הסתה פרועה, קללות וגידופים כלפי היהודים, שלא הסכימו להיהרג על-ידיהם. ויש לציין שרבים ממחבלים-רוצחים אלה הגדירו עצמם כלוחמי החמאס בגדה.

ואילו הם, אנשי חמאס בעזה מחזיקים בגופותיהם של שני החיילים שלנו, הדר גולדין ואורון שאול ז"ל, שנפלו במבצע "צוק איתן" בעזה, תוך גרימת צער בלתי נסבל למשפחותיהם ולעם ישראל בכלל. [כאן יש לציין שאימו של אורון שאול לא מקבלת את פסיקת הרבנות הצבאית שאורון נהרג בקרב, והיא טוענת שבנה חי ומוחזק כשבוי בידי החמאס בעזה].

אז כדי להחזיר את חללינו אלה למשפחותיהם ולהביאם לקבר ישראל, אין ברירה אלה להתמקח עם החמאס ולדרוש מהם להחזיר את גופות חיילינו, תמורת החזרת גופותיהם של המחבלים שלהם.

הכרח לא יגונה.

הערה: כבר כתבתי על כך פעם במדור זה לפני זמן-מה, וכיוון שהדבר לא נעשה עד עכשיו, אין זה מיותר לכתוב על כך שוב ושוב – עד שהשלטונות שלנו יתייחסו לדבריי אלה ויפעלו בהתאם. 

* * *

מרדכי בן חורין

1. הטרדה מינית

לפני שנים, בפגישתי, עם ראש הממשלה, ארכיטקט בנימין נתניהו, הצגתי לו אלבום תמונות של יצירותיי האדריכליות וביניהן השתרבב צילום של יפהפייה בשם א. שמתי לב כי ביבי, במבטו, הטריד מינית את הצילום של א.

עכשיו, לנוכח המתרחש בארצנו החסודה, אני מעביר מידע זה ל-א. על מנת שתדרוש ממנו פיצויים ותגיש תלונה במשטרה, בשמה המלא ולא חו"ח באנונימיות.

כ"כ אני פונה לחברי הכנסת, לחוקק חוק אנטי יהודי ולשוויון גם אנטי מוסלמי – לשנות את הנוהג בו נחתכת הערלה – לחיתוך האשכים!

אני רוצה להתוודות כאן על ההתנהגות הפלילית שלי במחשבות זימה בכל עת שאני צופה ב-FOXNEWS  ושם הנשים חשופות רגליים עד מפשעתן, או בארץ, בה הנשים הולכות בקיץ חשופות חצי חזה. דבר זה מגרה זכרים, ולפי מחשבותיהם הם יתרוששו מתשלום הפיצויים שיפסקו ב"בתי המשפט לצדק" בירושלים. יש לחוקק חוק המחייב נשים ללבוש בגדי טליבאן.

עוד וידוים אישיים: ידיד משפחתנו, אהובנו, הכנר הראשי של הפילהרמונית, מ.ש. ז"ל, אחרי שנים בגלות, צילצל אלינו ושאל את אשתי אם היא עדיין חתיכה כפי שהייתה תמיד. עכשיו, אשתי מתלבטת אם יש מקום לתבוע את היורשות על הטרדה המינית מצד אביהן ז"ל?

קליינט שלי, לנוכח שביעות רצונו מהתכנון של ביתו בסנוביון, העניק לי אירוח ביפן בשנת 1966. בסוויטה שהוכנה עבורי בטוקיו, ישבה גיישה על מיטתי. לתמיהתי על כך, אמר לי מזכירו קאמטא-סאן, "קיבלת אירוח V.I.P. כפי שקיבלו אצלנו הרמטכ"ל צ.צ. ז"ל ושר החוץ א.א ז"ל."

כשחזרתי לארץ, מסרתי לשניהם ד"ש מקאמטא-סאן. הם השתפכו בהנאה, אם כי אני מקווה שהם התאפקו כמוני. אתם מאמינים לי?

כל חיי הזכריים, לא התעלמתי מנקבות יפות. שאלה: זו אפלייה של הלא כ"כ יפות?

לנוכח המתרחש בתקשורת, אין סכנה, בגילי, לצלצל אליי ל-050-5611004.

נ.ב.

אבקש מהגב' התובעת פיצויים בסך של 700,000 שקל מהחבריה סטיב וג'ודי מוזס-ניר-שלום-מוזס-ניר, על שסטיב נגע ברגלה ובשערה – שתתקשר עימי להתייעצות על סכומי התביעות הנ"ל.

עשינו עסק?

2. מדד האושר

ישראל נמצאה במקום ה-11 בעולם במדד האושר של אוכלוסייתה, כשההבדל בינה לבין המדינה הראשונה הוא בסה"כ 0.26%.

מאחר שבתחקיר הזה נשאלו גם קוטרים קוראי "הארץ" ו"ידיעות אחרונות", צופי תחנות הטלוויזיה העוינות ומשוטטי הרשתות החברתיות המלאות בנאצות, בשנאות ובשפת אשפתות – סביר מאד להניח, שמיעוט זה משפיע על המימצאים, ואם נזכור זאת, נוכל יותר ליהנות מחיינו פה.

אם נפתור את מחירי הדיור (שניתן לפותרם), איכות החינוך, הביורוקרטיה הממאירה שנשארה מאז שלטון מפא"י-מפ"ם הפסוידו-סוציאליסטי, ושוד הכסף ע"י מנהלי כספינו בבנקים – וכיוצא בזה חוליים, הרי שבקלות היינו מגיעים קרוב יותר לפסגה.

כמובן שיש דברים שלא בידינו לשנותם: סביבנו אמירויות מוסלמיות רוויות פיגור ותאוות רצח, ובעולם – אנטישמיות, ועוד...

והעיקר, שנהיה ותהיו כולכם בריאים.

* * *

תקוה וינשטוק

1. תורמוס הררי – צמח חודש אדר א'

"יציץ פתאום ויתגל כל עזוז העלומים / כל הכוחות הפוריים, הגדולים..." – כתב ביאליק על הטבע המתעורר באביב בשירו "פעמי אביב".

  בשפע הפריחה של צמחי האביב בולט התורמוס ההררי בפרחיו הכחולים ובעליו השעירים, המחולקים לאונות (חלקי העלה) דמויות אצבע. צמח חד-שנתי זה מצוי באזורים ההרריים של החבל הים תיכוני ובאזורים אחרים. התורמוס ההררי מרשים במיוחד במופע ההמונים שלו –  מרבדים פורחים בכחול בנחל תבור, בכביש 70, באזור נחל תות (נחל בוואדי מילק בדרך ליקנעם), בעמק האלה ועוד.

לתורמוס כ-200 מינים. בארץ גדלים שבעה מהם – חמישה מיני בר: תורמוס צהוב, צר עלים, שעיר, ארץ ישראלי וספרדי – ושני מינים הנחשבים לפליטי תרבות. (צמח תרבותי שהחל להתפשט לבד בטבע).

כשהזרע נובט מוציא התורמוס עלים קרובים לקרקע. בהמשך יוצא ממרכזו גבעול ובראשו תפרחת ערוכה כשיבולת המכילה 10-12 פרחים. הפרחים נפתחים בהדרגה כלפי מעלה. התורמוס הוא ממשפחת הפרפרניים שפרחיה גדולים ומזכירים במבנה שלהם פרפרים. פרח התורמוס גדול, כשני סנטימטר, ובמרכזו פס בהיר. אחרי ההפרייה משתנה הפס לוורוד-סגול. שינוי הצבע משמש שפת סימנים לחרקים, בעיקר דבורים, המפרים את הצמח ומקבלים בתמורה גרגרי אבקה עתירת חלבון. שינוי הצבע מודיע: "חבל לבזבז אצלי אנרגיה! כדאי לבקר פרח אחר עם פס לבן שטרם הופרה."

פעמים רבות מקיים התורמוס גם האבקה עצמית.

אחר ההפרייה מפתח התורמוס תרמילים כעין תרמילי אפונה, שמתבקעים בהבשילם. הזרעים כבדים יחסית ונופלים סמוך לצמח ובמרוצת הזמן נוצרים מרבדי התורמוס העצומים.

הזרעים הגדולים של התורמוס, המלאים חומרי מזון, הובילו לביות ולגידול מבוקר של הצמח. אין  מידע מדייק על תקופת התירבות שלו בארץ. במימצא ארכיאולוגי באזור שגב נתגלו מעט זרעי תורמוס מתקופת הברזל. משערים שהתורמוס כגידול חקלאי הגיע אלינו ממצרים בתקופה היוונית. "תורמוסין יבשים" נזכרים בכתובת רחוב משלהי התקופה הביזנטית שנמצאה בעמק בית שאן. הכתובת עוסקת בקיום חוקי השמיטה בתחומי ארץ ישראל וכוללת רשימת גידולים חקלאיים, ביניהם התורמוס.

התורמוס מכיל חומרים רעילים ומרים המגינים עליו מפני אוכלי עשב. כדי לנצל את החומרים המזינים שבזרעי התורמוס, יש לנטרל את החומרים הרעילים ולהיפטר ממרירותם. כדרכה בקודש מביאה ד"ר שרה'לה אורן מדברי חז"ל: "התורמוסים...שאין דרכם להיאכל כמות שהם," (דברים י"ד כ"ב). את התהליך כינו חז"ל "המתקה". "התורמוס צריך למתק." (בראשית רבה, פרשה י"א). התלמוד הירושלמי מצביע על שליקה כשיטה מתאימה: "תורמוסין כיוון ששלקו בטלה מרתן." (תלמוד ירושלמי, פסחים). גם הרופא הרומי גלנוס הדגיש כי דרושים הרתחה והשרייה במים על מנת שהתורמוס יהיה ראוי לאכילה.

תהליך "המתקת הזרע" הוביל את רבי הושעיה לראות בתורמוס ובצמחים אחרים שצריך לעבד דוגמא שיש לו לאדם תפקיד חשוב בהשלמת הבריאה. ד"ר אורן מציינת את דבריו היפים של רבי הושעיה: "כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשייה, כגון החרדל צריך למתוק, התורמוסין צריך למתוק, החיטין צריכין להיטחן. אפילו אדם צריך תיקון" (בראשית רבה ). יש כאן בבחינת 'ותחסרהו מעט מאלוהים.' (תהילים ח,ו)." מסבירה אורן.

רשות שיש עימה כבוד רב והערכה ליכולתו של האדם אולם בד בבד גם הטלת אחריות כבדה ביותר – לשמור על "שביל ביניים" רגיש, שבין שינוי לבין שמירה על הקיים. איזון עדין בין עשייה להימנעות מודעת ממנה. איזון המאפשר קיום תקין לצומח, לחי ולסביבה – שהם בסיס החיים.

2. תיבות הדואר נעלמות מהנוף

 אדם קם בבוקר ורואה... שתיבות הדואר הציבורית הסמוכה לביתו נאטמו לפתע פתאום, בלי שום הודעה מראש, ללא כל מען של תיבה חלופית באזור. פשוט  פסקו לפעול – ושלום על ישראל.

התיבות – שתיים, הניצבות זו ליד זו כתאומות סיאם – עודן במקומן, אך רשום עליהן "התיבה אינה פעילה" בעברית ובאנגלית. (כנראה שהדואר מניח שערבים אינם שולחים מכתבים).

חברת הדואר טוענת כי קיימות לא מעט תיבות דואר שהשימוש בהן התמעט מאוד, חלקן הגדול נותר ריק, וריקונן יום יום גורם לבזבוז משאבים ולכן דינן לאטום. בהמשך להלך מחשבה זה, עצם קיום תיבות הדואר הוא בזבוז – הרי מטבען נועדו התיבות לרווחת הציבור ולשירותו, לאו דווקא להכניס את החברה לשיא המרוויחנים.

תהליך האיטום החל ביוני אשתקד. 511 תיבות, 51 אחוז מכלל התיבות האדומות בארץ, כבר נאטמו. עד כה ניתכה הגזירה בעיקר על ירושלים. אין תיבת דואר פעילה ליד מוזיאון ישראל. בשכונת מלחה לא קיים כלל סניף דואר וגם לא תיבת אחת לרפואה. יחד עם תיבות "ריקות למחצה" ו"לא רווחיות" נאטמו גם תיבות שכרגיל הן מלאות במרכז העיר. מתוך 344 תיבות אדומות בבירה פעילות כיום 88 (!) בלבד. אחת על 58 אלף תושבים. וההתמרמרות רבה.

"היינו צריכים לשלוח מכתב," כותב אזרח נרגז למערכת עיתון. "הסתובבנו ברחביה, במושבה הגרמנית, בטלביה – ולא מצאנו אפילו תיבה פעילה אחת. בדרך ראינו הרבה תיבת –  כולן אטומות..."

"זה פשוט ייאוש," אומרת ירושלמית. "היה עליי לשלוח חבילת מכתבים עם צ'קים. ואין תיבה אחת פעילה באזור."

בתל אביב כבר מוחים קשישי כרם התימנים על סגירת הדואר שלידם. לרובם אין מחשב ואינטרנט והם משלמים חשבונות ומקבלים קצבאות בסניף גאולה המשמש להם גם כבנק. נסיעה לסניף מרוחק יותר תקשה על חייהם.

"הדואר ברחוב גאולה קיים למעלה מחמישים שנה," אומרת ציונה צברי, בת שבעים פלוס, חולה. "הוא לב השכונה שלנו ואני מרגישה שעוקרים לי כעת חלק מהלב."

הדואר אומר  כי סניף גאולה נמצא במרחק אווירי של 600 מטר מסניף הירקון, שבו רוצים למזגו.

הרי ידוע לכל שוותיקי כרם התימנים מגיעים לדואר דרך האוויר, אולי אפילו במטוס פרטי...

ועוד אומר הדואר שהמיזוג יביא לקיצור זמני ההמתנה – דווקא סגירת דואר תקצר את  התורים! עולם הפוך. מישהו כבר הציע להצמיד תיבת מכתבים לאוטובוסים והנהגים ירוקנו אותן. מרכול בתל אביב התנדב להציב בתחומו תיבת דואר – ולסייע לרווחת התושבים.

כבר ידוע שמתוך 4,000 תיבות צפויות להישאר ברחבי הארץ רק 2,500 תיבות אך חברת הדואר טרם הציגה את רשימת התיבות שחריציהן רוססו בחומר פלסטי אוטם ולא את רשימת התיבות הפעילות. כדי לדעת היכן אפשר לשגר מכתב יש לברר תחילה במודיעין 144 או באינטרנט. ניסיתי ב-144 והחל התהליך הידוע – צלצל 1, צלצל 2 ושוב עבור ל-1 –  עד שסבלנותי פקעה ופניתי לשכנים. אחד מהם ידע היכן יש תיבה פעילה קרובה.

אמת. מעמדן של תיבות הדואר בחוצות ירד. שנים רבות היו התיבות האמצעי הנוח ביותר למשלוח מכתבים, אגרות אוויר (שכבר נעלמו), גלויות ואף חבילות קטנות. אמנם לא חסרו תלונות על מכתבים שאבדו, ובעיקר על איטיות הדואר.

השבוע קיבלתי מכתב מירושלים שזחל ארבעה ימים עד שהגיע לתל אביב, ואין זה שיא האיחורים. סמל הדואר הוא האיל המהיר, אך הציבור שאינו בקי בזואולוגיה קורא לו "צבי" –צבי שאינו אלא... צב. לא מעטות הקריקטורות על הצב המסכן העמוס בחבילת מכתבים. בפייסבוק ניתנה עצה טובה: כל החפץ לאחל לחברו פסח שמח וכשר – שישלח את הברכה כבר עתה, לפני פורים ומישהו אף הספיד: "הצבי ישראל על במותיך חלל..."

האינטרנט כבש את מקום הדואר. במקום לשלוח מכתב בדואר-הצב – שולחים מייל המגיע תוך שניות, אבל חשיבותן של התיבות האדומות עדיין רבה. לא כל התושבים – ללא ספק לא כל בני הגיל השלישי – מצויידים באינטרנט, ולא תמיד ידוע האינטרנט של המכרים, ועדיין שולחים בדואר גלויות-ברכה מאויירות לראש השנה ולקריסמס ולשמחות, ועדיין דוחסים לתיבות חוברות מודפסות ומגזינים ואף ספרים דקים.

רהיטי רחוב אלה שכה התרגלנו אליהם החלו להופיע בערי אירופה במחצית המאה ה-19. בארץ שלטה שיטת הקפיטולציות – זכות שהעניקה האימפריה העותומאנית לקונסוליות של המעצמות הגדולות לטיפול בנתיניהן הלא מוסלמים. הקונסולים העבירו דואר מפלשתינה לארצות העולם ומהעולם לארץ.

תיבות דואר בחוצות הופיעו אצלנו בימי המנדט. רובן היו מעוגלות, צבען אדום כמו בבריטניה ובראשן התנוסס הכתר הבריטי. מדינת ישראל המשיכה במסורת האדומה והציבה בעיקר תיבות מרובעות, חלקן בזוגות, עם סמל  האיל המהיר.

ספק רב אם התיבות האדומות תחזורנה אי פעם לגדולתן. יש להניח כי ככל שיתפשט האינטרנט (או משהו מפותח יותר) תתמעטנה התיבות הציבוריות. הטלפונים הציבוריים כבר נדירים למדי. אולי עוד ייווצר פעם סל מכתבים אינטרנטי גדול שיעביר את כל דברי הדואר, כולל חבילות, ישר מהבית ליעדם באמריקה, באוסטרליה או בכוכב מאדים... ומשם הביתה. ודאי לא רחוק היום ותיבות הדואר הציבוריות הסטאטיות תיהפכנה להיסטוריה רחוקה.

אהוד: תיבות הדואר הניצבות בזוגות הן זכר לתקופה לא רחוקה בה הן שימשו למיון ראשוני: מכתבים בתוך העיר ומכתבים אל מחוץ לעיר, וכך היה כתוב עליהן.

בלונדון מחלקים דואר פעמיים ביום. אצלנו בתל אביב – פעמיים-שלוש  בשבוע.

לקראת פסח ובמהלך פסח כל שנה עוצר הדואר הישראלי וגם הצבאי את משלוח החבילות לחיילים, גם במוצבים מרוחקים ביותר – מחשש חמץ! – ולכן יש להמליץ על כך שכל חייל וחיילת, שאינם חְנְיוֹקִים – ילכו במשך כל חג הפסח במופגן עם פרוסת לחם או ביסקוויט בכיסם, כדי לגחך את הטמטום של השתלטות הרבנות הצבאית על צה"ל, גם על חיילי המילואים המגוייסים באותם תאריכים!

* * *

בימת מופעי הספרות

סופר ושמו הרצל

מופע בימתי מיצירתו הספרותית ומחזותיו של הרצל

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו

בהשתתפות השחקנים: יואב יפת, תמר לבני, דן כנר, משה טימור, איציק גבאי ועוד. שירה: דורית פרקש

צוותא, יום שני, י"ח באדר ב' תשע"ו, 28 למרץ 2016 בשעה 20:30

בנימין זאב הרצל היה סופר ומחזאי שמחזותיו הועלו בהצלחה בתיאטרוני וינה. יצירותיו ניחנו בדמיון ובחוש דרמטי, הוא גם טיפח סופרים בתפקידו כעורך ספרותי קובע טעם בעיתון הווינאי המוערך ביותר. למעשה, התמסרותו לרעיון הקמת מדינה ליהודים קטעה את המשך יצירתו הספרותית.

הרצל, אשר נפטר בגיל צעיר מאוד (44), השאיר אחריו יצירה ספרותית מרתקת ורעננה שכבשה את קהל בני זמנו, אבל ברובה הושכחה במתכוון ולא בצדק. במופע הספרות יגישו שחקנים טעימות מתוך יצירה מרתקת זו על רקע סיפור חייו הלא יאומן של בנימין זאב הרצל.

המופע הוא חד פעמי.

להזמנת כרטיסים, קופות צוותא: 03-6950157

או באינטרנט באתר צוותא: http://tzavta.co.il/EventPage.aspx?id=315

מחיר 90 שקל. למקבלי הודעה זו: 60 שקל בלבד.

(נא לציין בקופה או להקיש באתר קוד הנחה 708)

להצטרפות לקבלת מידע שוטף על מופעי "בימת מופעי הספרות"

כיתבו למייל:oumeir@gmail.com

מותר ורצוי להעביר הודעה זו כולל זכות ההנחה לכל מי שנראה לכם מעוניין

* * *

עוז אלמוג

יש הקצנה, אבל לא במידה שמשתקפת מהסקרים

מדי מספר חודשים מתפרסם סקר שנועד לחשוף כמה הישראלים גזענים ומפלים. הבעיה עם הסקרים הללו שרובם שטחיים ולוקים בהטייה כמעט שקופה.

מתוצאות הסקר המטרידות של מכון PEW, שפורסמו השבוע בכלי התקשורת, לא הופתעתי. אבל בהחלט הופתעתי והתאכזבתי שגם מכון אמריקאי ותיק ומכובד מפרסם סקר שלוקה באותם פגמים טיפוסיים של אלה הישראלים (אולי זה קשור למזמיני הסקר ולעמדותיהם הפוליטיות).

כך למשל, הופיעה בסקר השאלה "האם אתם מסכימים בהחלט, מסכימים, מתנגדים או מתנגדים בהחלט לקביעה כי יש לגרש או לסלק ערבים מישראל."

חבל שהסוקרים לא התאמצו לשאול שאלות בהירות וספציפיות יותר, שמאלצות את הנשאל להבין ולהתמודד עם משמעות תשובותיו. שהרי ברור שכל משיב יכול לפרש את השאלה הזו באופן שונה (ובעיקר אם הוא עונה במהירות ועל שאלות רבות). יש הבדל של יום ולילה בין גירוש מחבלים עם דם על הידיים לבין גירוש אזרחים ערבים תמימים. יש גם הבדל בין מי שקורא להשמדת מדינת ישראל כמו השיח' ראיד סלאח ונאמניו – לבין אלה ששואפים לחיות בדו-קיום הרמוני עם היהודים (והם הרוב המכריע). אם רצו מימצא מדויק לגבי הלגיטימציה הנוראית שניתנת לגירוש, היו צריכים לצרף לשאלה תנאים שונים, במידת חומרה הולכת וגוברת.

אפשר לטעון שהחידוד הזה מיותר כאשר רוצים לאתר הכללות גורפות, שיסודן בדעות קדומות ואיבה קולקטיבית. אבל בפועל אנחנו יודעים ששאלה שנוגעת לתחום המתח והקונפליקט חייבת להיות מדויקת, בהירה וברזולוציה גבוהה כדי לצייר תמונת מצב מחודדת. שאלה מכלילה מניבה לרוב תשובה פשטנית ולמעשה מושכת את הסקלה כולה לתחום האדום (הגזעני).

יתר על כן, אנחנו יודעים שבמקרים רבים הנשאל מקשר (באופן מודע ובלתי מודע) בין השאלה הזאת לבין אירועים שבחדשות, ומשיב עליה בצורת התרסה עקיפה. לעיתים קרובות הקריאה לסילוק הערבים מישראל (כפי שהיא משתמעת מהשאלה בסקר) – דומה במהותה הרגשית לקללות של אוהדי הכדורגל במגרש. הקללה מביעה את זעמם הספונטני על השופט שעיצבן אותם ולא בהכרח מצביעה על עמדתם העקרונית שאימו באמת זונה.

יש גם לקחת בחשבון שהסקר נעשה בתוך מציאות חריגה מאוד (למעשה בתקופת מלחמה). אין כמובן פסול בקיום סקר בעת משבר ולמעשה אפילו חשוב לקיימו. אבל העיתוי צריך להילקח בחשבון לגבי עוצמת התשובות ובעיקר לגבי פרשנותן. הרי כל בר דעת יודע שבשל מלחמת צוק איתן, גל הטרור המשתולל סביבנו, הטבח ההמוני במזרח התיכון והתנהגותם המתריסה של חברי הכנסת הערביים – המתח בין ערבים ליהודים הגיע לשיאו. להתייחס לסקר כזה כמייצג את העמדה הרווחת והעקרונית של היהודים כלפי הערבים או של הערבים כלפי היהודים בישראל זה כמו לקבוע את רמת המלחים בגוף אחרי ריצת מרתון.

אגב, ההטייה של סקר מתבטאת לא רק בשאלות שהוא כולל אלא גם בשאלות שאינו כולל. מדוע למשל לא נשאלו הערבים על רצונם במדינת שריעה או במדינה נטולת יהודים (תפישה רווחת בתנועה האסלאמית ובקרב תומכי בל"ד). הרי אם הסקר ביקש לאתר את רמת הגזענות בחברה הישראלית ואת גודל השסע, שאלות כאלה מתבקשות.

ההערות על הפגמים שלעיל לא באות להמעיט מההקצנה שחלה ביחסה של החברה הישראלית כלפי החברה הערבית כולה (וזה כולל גם את ערביי ישראל). הגורמים העיקריים למגמה המדאיגה הזאת היא הרתיעה המתחזקת מהאסלאם, שתיקתם הציבורית הרועמת של ערביי ישראל לנוכח האלימות בחברה הערבית והטרור הפלסטיני, הנזק התדמיתי העצום שגורמים חברי הכנסת הערביים ושינויים דמוגרפיים המתחוללים בישראל: הצטמצמות שיעור השכבה החילונית הוותיקה והמשכילה באוכלוסייה (בשל ירידה בשיעורי הפריון), הכישלון החינוכי של דור ה-Y והצביעות של התקשורת הישראלית, שנתפסת אצל רבים כשמאלנית מדי (רבים רואים בסקרים יוזמה תקשורתית ולכן מביעים עמדות לעומתיות שמטרתן להרגיז (בבחינת אצבע משולשת).

הסקר הכיל גם שאלה מכשילה שחוזרת על עצמה שנה אחר שנה בסקרים רבים: "האם ישראל יכולה להיות יהודית ודמוקרטית בו זמנית?"

ראשית, הפרשנות למושגים "יהודית" ו"דמוקרטית" היא כה רחבה שקשה בכלל להבין למה התכוון המשורר. גם שאלה מעט יותר ממוקדת כגון "מה יותר חשוב 'דמוקרטית' או 'יהודית'" חסרת ערך סוציולוגי, כי התשובה האמיתית שאנשים נותנים לשאלה הזאת היא: תלוי באיזה מצב ולאיזה צורך.

השאלה הזאת חושפת את ההנחה של חוקרי החברה (שנוטים להיות באגף השמאלי של המפה הפוליטית), שיש סתירה מובנית בין יהדות לבין דמוקרטיה ובין אמונה דתית לבין משטר דמוקרטי.

בפועל חלק גדול מהציבור בארץ לא מזהה את המושגים הללו באותו אופן דיכוטומי שבו החוקרים מזהים אותם. בעיני רבים השאלה הזאת מתפרשת בעיקר בהקשר של סמלים ורגשות (שמתחברים לתחושה של זהות, שיוך וסולידריות). היא דומה במקצת לשאלה שהיתה מופנית לאזרח איטלקי: "מה אתה קודם: אירופאי או איטלקי?"

רוב היהודים (גם החילונים) מעדיפים סמלים לאומיים על פני אוניברסליים (למשל בדגל או בהמנון), לא בגלל חולשה דמוקרטית אלא בגלל שהיהדות היא עבורם יותר מדת או לאום.

למעשה, כאשר מפנים לישראלים שאלות ממוקדות על התנגשויות בין ערכים קונקרטיים – למשל, בין חופש דת לכפייה דתית – רובם (בעיקר החילונים והמסורתיים) נותנים עדיפות ברורה לחופש הפלורליסטי. הם אוהבים את היהדות וקשורים למסורת העתיקה אבל לא יסכימו עם החמרה בחקיקה דתית. כלומר הם רוצים יהדות דמוקרטית ודמוקרטיה יהודית, גם אם בפועל זה אולי בלתי אפשרי להשגה במציאות הפוליטית העכשווית.

לסיכום, אנחנו מאשימים את הציבור הישראלי בתפישות פשטניות שמובילות להכללות פגומות, לחוסר סובלנות ולעיתים גם לתוקפנות. אבל לפני שבאים בטענות למשיבים "הגזענים" כדאי שגם הסוקרים ייטלו קורה מבין עיניהם, ויחליפו את הסקרים השטחיים והמגמתיים במחקרי עומק, שמאתרים את המורכבות של מרקם הישראליות.

* * *

יצא לאור ספרנו (תמר ועוז אלמוג)

"דור ה-Y: כאילו אין מחר" (מודן)

להלן תקציר הספר, שהפך לרב מכר כבר בתום שבוע להופעתו:

דור ה-Y הישראלי נולד בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים. אלה צעירים חילוניים שגדלו ועוצבו בתקופה של צמיחה כלכלית מואצת, בזמן שהחברה הישראלית נעשתה יזמית, צרכנית, תקשורתית, אינדיווידואלית וגלובלית יותר.

זהו דור מתירני, שיוויוני, מלא הומור, מפרגן, פתוח וזורם. הוא מאחר להתבגר, חי בלהקות-אורבניות, מהסס להתחייב ולקחת אחריות, ממוקד בעצמו ומנהל את חייו כאילו אין מחר.

הם ילידים דיגיטליים שגודלו כנסיכים ונסיכות, עטופים בחום ואהבה ומרופדים במחמאות. הבטיחו להם שאם רק ירצו יוכלו לעוף על החלום שלהם.

ה-Yניקים לא ממהרים לפרוש כנפיים משום שהעולם סביבם נעשה נצלני, ציני וחסר יציבות ובשל חששם להתמסד. הם נוהרים לאוניברסיטאות ולמכללות כדי לקנות תואר ששוויו בשוק העבודה הולך ופוחת ומשקעו האינטלקטואלי מתדלדל.

חייהם גדושים בטראומות, כיוון שהם גדלו בצל הטילים ופיגועי הטרור וכיוון שהתקשורת מנגישה אסונות וטרגדיות בזמן אמת. הם עמוסי חרדות, מבולבלים, מתקשים לעמוד בעומסים ומשועבדים למידע ולגירויים מהירים.

דור ה-Y שונה כמעט בכל מאפיין מדורות שקדמו לו: הם עובדים אחרת, לומדים אחרת, צורכים תקשורת וחדשות אחרת, מבלים אחרת ומגדלים את ילדיהם אחרת. השפעתם על החברה הישראלית הולכת וגדלה, מערערת את המובן מאליו ומחייבת חשיבה מחוץ לקופסה.

מהו הדנ"א התרבותי של הצעירים היום? מדוע הוא נוצר וכיצד הוא משפיע על מדינת ישראל?

ספר זה, המבוסס על מחקר מדעי רחב היקף (בחסות מוסד שמואל נאמן בטכניון), מנסה לתת מענה לשאלות הללו.

[דבר המפרסם]

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

  * * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה הקודמת ועד ימינו

תל אביב, מהדורת ינואר 1997. מותקן על פי נוסח יולי 1989.

שיחה חמש-עשרה: סיכום

נתבונן פעם נוספת בקווים הגדולים, המרכזיים, של השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית מסוף המאה הקודמת ועד ימינו.

ההתחלה היתה רומאנטית במידה רבה, כשמייצגה המובהק ביותר היה חוואג'ה מוסה, הוא משה סמילנסקי, אך היה גם יוצא-דופן אחד מובהק, טראגי – יוסף חיים ברנר, שיצירתו היא כזעקה נגד האשליות שביחס לשאלה הערבית, לדמות הערבי, אשליות של פאציפיזם, של אפשרות ליחסים רומאנטיים בין פרטים משני העמים. ולא שברנר רצה שאשליות תתנפצנה, אלא שהזהיר מפני שקיעה באשליות – ואמר שחלום פאציפסטי ביחסים שבין עם לעם זו התחמקות, זו אי-ראייתה של מרירות המציאות, ואסור ליישוב העברי החלש והדל להתעלם ממרירות המציאות.

הדור שבין שתי מלחמות עולם, הספרות שבין שתי מלחמות עולם, התנודדו בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות. אם בראשית ההתיישבות העברית בארץ, בראשיתה של הספרות, היו סופרים שהיה אפשר לומר עליהם שהם רק רומנטיקאים –

או אם על ברנר היה אפשר לומר שבו באה לביטוי רק מרירות המציאות, ואין שמץ רומאנטיקה ארצישראלית בכתיבתו, לא לגבי היישוב העברי ולא לגבי דמות הערבי –

הנה סופר כמו נתן ביסטריצקי, בספרו "ימים ולילות" משנת 1926, (שעסקנו בו בשיחה השביעית), מאפיין דור של סופרים, של יצירות, של צעירים – שמתנודדים בין הרומאנטיקה לבין מרירות המציאות.

הרומאנטיקה – של חוואג'ה מוסה, של המזרח, של הערבי כמין אב קדמון, שמקבל את הצעיר העברי, בן העלייה השלישית, כמין אב חדש, מזרחי, תנ"כי, ארצישראלי, במקום האב שאותו זנח בגולה, אחר הזוועות הקשות שהיו מנת חלקם של יהודים במזרח-אירופה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, לעיתים האב כבר לא היה בחיים, נרצח בפרעות, באוקראינה –

והמציאות – כאן בארץ הצעירים חיפשו התחלה חדשה, והדבר לא עבד, לא היה אפשרי, משום שמול הרומאנטיקה, שאגב הוזנה גם דרך דמויותיהם של אנשי "השומר", על ידי קובץ "יזכור" של אנשי השומר, שפעל על החלום, על הדימיון של אנשי העלייה השלישית והלאה – פעלה, בבואם ארצה, המציאות הקשה, התנפץ החלום, והתברר שאין חזרה פשוטה, וכי אותה מרירות, שסומלה גם במותו הטראגי של ברנר, היא חלק מן המציאות שנתקלים בה מדי יום.

וחוזרת אותה תסמונת, שהחלה בתקופת העלייה השנייה – באים צעירים יהודים, סוציאליסטים, מונעים לעיתים על ידי הרצון ללכת אל העם, להפעיל, לקיים, ללחום בארץ מלחמה מעמדית, ללכת יחד עם הפלאחים נגד האפנדים ונגד הבורז'ואה העברית, אותם "קאפיטאליסטים יהודים", או "בעלי אחוזות" במושבות הראשונות – והנה מתברר שהעם העובד אצלם, העם הערבי – הוא עם אחר, וכי הקו החוצה הלאומי הוא הרבה יותר חריף מאשר הקו החוצה המעמדי, וכי אין אפשרות לפרש את החיים בארץ ולחיותם רק על-פי הבחינה מעמדית, ולהתעלם ממרכזיותה של הבחינה הלאומית. האכזבה הזו באה לידי ביטוי ביצירות כ"מגילת תנחום" של יצחק שנהר, שתיאר את גלגוליו של גיבור שהתפכח מן המלחמה המעמדית בארץ, וחזר לבסוף בתשובה.

*

דוגמה אחרת, מאוחרת יותר, היא הרומאן "אחרי החגים" של יהושע קנז, שיצא לאור בשנת 1964, והקדים, או אולי הקביל במידה מסויימת, ל"מול היערות" של א.ב. יהושע, ול"מיכאל שלי" של עמוס עוז.

ב"אחרי החגים" עולה בצורה בוטה ומרתקת-במיוחד ההתייחסות אל דמויות של ערבים, אבל היות שהרומאן הוא מאוד מינורי בסגנונו, ועוסק בתקופה רחוקה-כאילו, תחילתו בשנות השלושים והוא מסתיים ב-1948, עם הקמת המדינה – לא נטו לראות בו ביטוי אקטואלי של התייחסות לשאלה הערבית, מה עוד שבאותה תקופה סופרים בני-דורו, כ-א.ב. יהושע ב"מול היערות", ועמוס עוז ב"מיכאל שלי" – נטעו את עלילותיהם בהווה ולא הלכו לאחור.

דומה כי בקרב בני-דורו, קנז הוא הראשון שהעלה את הנושא של דמות הערבי, ובצורה מאוד מעניינת. לגיבור מרכזי בספרו, בשם ברוך, יש אירוע אירוטי בלתי-שגרתי, אם אפשר לכנות זאת לכך – עם נערה ערביה. הוא אונס אותה בשדה. לימים תופסים אותו קרוביה, וכנקמה אונסים אותו ורוצחים אותו. כל בדידותו ומוזרותו, וחוסר-האהבה שבחייו – מתבטאים במעשה הראשון שלו; כל הטראגיות של סופו – מתבטאת במעשה השני, שעושים לו.

ובכך אין מסתיימת עדיין פרשת היחסים עם הערבים. ברומאן מתוארת מושבה ארצישראלית ותקיה בשנות השלושים, וגיבורותיו הן שתי אחיות, תחילה רווקות, ואחת מהן אף נשארת ברווקותה, והיא, בת-שבע שמה, יצריה בלומים ואינם באים לידי סיפוק. ביום חם, יום שתאוותה מתגברת עליה, מפתה בת-שבע נער ערבי שעובד בחצר ביתה, (היא נשארה לגור לבדה בבית-הוריה, שכבר אינם בחיים), ומוצאת פורקן אירוטי לגופה בהתעלסות עם הנער הערבי.

העולם שמתאר קנז הוא עולם קצת פוקנרי, עולם שוקע של "לבנים" בעלי מוזרויות ועיוותי-נפש, כאשר הערבים הם העובדים שלהם, והם גם השכנים המאיימים עליהם מסביב וקיימים כל הזמן ברקע. למרות שהרומאן מאוד אירוני, כאילו מתאר תקופה מרוחקת וקצת חלומית, וסגנונו קצת רומאנטי, או נוסטאלגי – אסור להתעלם מכך שהוא מתאר מציאות מאוד קשה, אפילו היא מיוחסת לתקופה רחוקה בזמן ולא לשנים הראשונות של המדינה שבהן נכתב, (כאמור בשנת 1964).

*

אנו מגיעים לתקופת 1948 ולדור סופריה, דור תש"ח, דור מלחמת השחרור, וצועדים כאילו צעד נוסף בהתייחסות לשאלה הערבית ולדמות הערבי. ההתייחסות כבר אינה רומאנטית, גם ההתנודדות כבר אינה בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות – כי היחס אל הערבי כבר אינו כאל פרט וגם לא כחלק מכלל.

אצל הסופרים הרומאנטיים הערבי מופיע כפרט, יש התעניינות בחייו, יש תיאור אישי שלו. אצל הסופרים בעלי הנטייה להדגיש את מרירות המציאות, או הסיוט שבמציאות – הערבי אינו אינדיווידואום אלא חלק מכלל, המאיים על קיומו של האדם היהודי בארץ.

ואילו ביצירות שהעלינו מתקופת 1948, הערבי אינו פרט, בסגנונו הרומאנטי של משה סמילנסקי, גם לא חלק מכלל שמאיים על קיום האדם היהודי, כמו אצל ברנר; הערבי הופך לשאלה מוסרית לאדם הישראלי, ללוחם של מלחמת השחרור, משום אותה הבטחה, או אידיאולוגיה – שקבעה כי במציאות יוגשם הצירוף של ציונות, סוציאליזם ואחוות-עמים, וכי הערבים יאהבו אותנו; אולי גלגול החלום ההרצליאני, שפגשנו ב"אלטנוילנד" – האומר כי הקידמה שאנחנו מביאים למזרח התיכון תגרום לערבים לקבל אותנו בזרועות פתוחות – והנה כל זה התמוטט סופית בסכנותיה ובאכזריותה של מלחמת השחרור.

אם מותר לנו, במבט לאחור, לומר דבר ערכי על אודות אותו דור מיוסר, דור תש"ח – דומה שעמדתם, דוגמת זו שב"השבוי" של ס. יזהר, המופיעה גם ביצירות כ"תחרות שחייה" של בנימין תמוז – היא נאיבית וגם נורמאטיבית. במבט לאחור נראית נאיבית מחשבתם שיהא באפשרותם לכפות על המציאות נורמות של התנהגות או של התקבלות על דעת הערבים, שאולי גם לא היו אפשריות מלכתחילה.

הקושי בהגשמת הסינתיזה שבין ציונות לאחוות עמים הביא לתופעה נוספת, שהיא גם חלק מהפרשנות ליצירות כגון "השבוי". אם רואים יצירה כמו זו כביטוי לביקורת עצמית ישראלית, יהודית, לגבי מה שהיינו נוהגים לכנות פעם – טוהר הנשק, לגבי שמירה על נורמות חברתיות שלנו – הסיפור מתקבל בהקשר הנכון.

אבל אם מפרשים את "השבוי", ויש נטייה להבנה כזו של יצירות דוגמתו – אם מפרשים את הסיפור בדרך של נטילת כל האשמה על עצמנו, לחובתנו, מתוך איזה רגש עליונות שאומר שאם היינו מתנהגים כמלאכים – המציאות היתה אחרת – אזי אנו עומדים במצב מאוד מוזר, ולא משכנע, שיש בו החטאה גמורה של הבנת המציאות וההיסטוריה של אותה תקופה.

בספרו "עמדת ישראל בסכסוך ישראל-ערב", שהופיע ב-1967, עסק אמנם יהושפט הרכבי במגזר רחב יותר מן הספרות, אבל בקטע שהקדיש לניתוח יצירות מן הספרות העברית שהופיעו באותה התקופה, הציע הסבר לפיו מצוי רגש עליונות ישראלי מסויים, המשותף לעמדה היונית ולעמדה הניצית כאחת. היונים היו סבורים שאם היינו מתנהגים כמלאכים – היה שורר שלום נצחי בינינו לבין הערבים, וכל בעיות הסכסוך היו נפתרות כבמטה-קסם. ואילו הניצים סברו שבכוחנו, הישראלים, לכפות את רצוננו על כל המזרח הערבי לנצח-נצחים – ללא התחשבות בעמדת הערבים, במה שהם עצמם חושבים או עושים.

הרכבי אומר ששתי עמדות אלה שגויות, משום שהן מתעלמות מן המציאות.

יש כאן מעין שלושה שלבים בתהליך, שמקבל ביטוי גם בספרות, ולעיתים בתולדותיו של סופר אחד, כמו אצל משה שמיר. שלבים המאפיינים אולי איזו "התבגרות", במרכאות, של רבים מאיתנו, הישראלים.

השלב הראשון הוא העמדה הנורמאטיבית, זו של דור תש"ח, שאולי האמין בכוחו לשנות ולעצב את המציאות על פי הערכים שעליהם חונך, ואשר התאכזב מכך שהמציאות התנהגה אחרת בכמה וכמה תחומים, ובעיקר ביחס לשאלה הערבית, לאכזריותה של המלחמה ולשינויים בנוף הארץ.

השלב השני בא לאחר כעשר שנים, בדורם של א.ב. יהושע ועמוס עוז, דור שבו ההתייחסות לערבים נעשתה הרבה יותר מפוכחת, הרבה יותר מיואשת, כאשר הערבי הופך למין איום, לדמות של סיוט שמעיקה על חיי האדם הישראלי. זו כבר אינה בעייה מוסרית, כבר אין האמונה שאם נתנהג אחרת – גם המציאות תתפתח בצורה אחרת – הערבים יאהבו אותנו, ולא תהיינה מלחמות נוספות. מעתה אנו כאילו נידונים לחיים של מצור, של מוקפות, של אויבות, והערבי ממחיש לנו את סופיות חיינו, את הסיוט הקיומי, הכלל-אנושי – שרוחש בתבנית מצור ייחודית זו בליבו של האדם היהודי, של הגיבור הישראלי בספרות העברית.

ומה השלב השלישי?

שאלה היא אם יש פה שני שלבים, שתי עמדות – או שלושה. אם ניקח לדוגמה את משנתו של ויקטור פראנקל, בספרו "האדם מחפש משמעות", על התמודדותו של האדם בתנאי-לחץ, נמצא שהוא אומר שאדם בתנאי לחץ יכול להשתקע בציפייה, בתקווה – ליום השחרור הרחוק, או להתייאש ולאבד כל תקווה. מה שנראה לכאורה כשתי עמדות שונות, קוטביות – הוא בעצם עמדה אחת; מי שמצפה רק לשחרור הגמור, הוא ממש כמי שמתייאש לגמרי מלכתחילה, כי התקווה הנפרזת מובילה לבסוף לייאוש הגמור. פראנקל ממליץ על הדרך האמצעית, זו של הצבת מטרות קטנות, אפשריות, והגשמתן, כדרך הריאלית היחידה ששומרת על המוראל של האדם הנתון במצוקה. לכאורה זה האמצע בין שתי העמדות הקודמות, אך לא, זו העמדה הקוטבית לשתיהן, העומדות בסימן הייאוש.

דבר דומה קורה אולי גם בהתייחסות הישראלית לשאלה הערבית, בספרות ובחיים. אם אתה מתייאש מכוחך להיאבק ולהשפיע על המציאות, לעצבה על פי ערכיך, כולל הערך או האידיאל של אחוות-עמים – אתה עלול להשתקע בעמדה של ייאוש, של פאטאליזם, הערבי יהפוך לך לסיוט – ומכאן אך כפסע לעמדה הלאומית הקיצונית, או הכוחנית הקיצונית, או הניצית הקיצונית – שאומרת – רק אנחנו נחשבים, אין מקום לערבים, אין בכלל התלבטות כלפי דמות הערבי והשאלה הערבית. אנחנו בעלי הזכות היחידים על כל ארץ-ישראל, ולעזאזל כל השאר.

אחד המאפיינים של הספרות העברית שהיא מפנימה את הסכסוך, מפנימה את ההתלבטות, ולכן גם עודף החיפוש אחר האשמה עצמית, שנובע אולי באמת מתוך רגש עליונות – שלא נעים לנו להודות שיש דבר שנבצר מיכולתנו, וכי אולי התנגדות הערבים אלינו היא מוחלטת, בין אם היינו טובים כמלאכים ובין אם נהיה רעים כשאול. מי שאומר – אם אהיה יותר טוב כלפיהם – הם יאהבו אותי, סבור שבכוחו-כביכול לשנות את המציאות.

ההפנמה היא אופן הביטוי של ספרות טובה. זה מה שמבדיל אותה מעתונות, מפרסומת, מתעמולה. בספרות של הצד הערבי יש, דומני, פחות הפנמה. שם אנחנו כתובת, אנו העם, שסילוקו מעל אדמתו יביא שיבה, יביא גאולה לאדם הערבי, הפלסטיני. יחזיר אותו למצבו הגן-עדני, כביכול, שמלפני 1948.

הערבים מחצינים את טענותיהם, ואילו אצלנו אין ספרות רבה של החצנה. דומה כי מאז א"צ גרינברג, משורר שהיה בעצם בעל דיעות פאשיסטיות – אין בספרות העברית היפה הרבה יצירות בעלות ערך, שהמסר שלהן נוטה לחד-צדדיות הלאומנית או לקיצוניות הדתית. החצנה בספרות מביאה לשטחיות. עודף פאטריוטיזם – לכתיבה פלאקאטית. בשוביניזם אין התלבטות ואין הפנמה, רק דימאגוגיה מחושבת, תעמולתית, שאינה מצליחה להעלות דמויות של ממש בספרות הבידיונית.

תנועת גוש "אמונים", שהיא בשנים האחרונות אחד הגורמים הפעילים ביותר בליבוי הסכסוך הישראלי-ערבי – לא יצרה, לא העמידה מקרבה אפילו רומאן אחד, אפילו שיר אחד בעל ערך, בספרות העברית החדשה. במידה שהיה לתנועה זו ביטוי – הוא בא מצד סופרים ומשוררים עבריים, דוגמת יצחק בן-נר ב"אחרי הגשם" וחיים באר ב"עת הזמיר", שנבהלו מן התופעה והעניקו לה ולדומיה, ביצירתם הבידיונית, ביטוי ביקורתי, אפוקאלפטי, כסכנה לעצם קיומה של מדינת ישראל.

משה שמיר עבר על בשרו את שלוש העמדות שהזכרנו, שלושה שלבי התהליך – מ"תחת השמש" (1958), רומאן ההתפכחות מן המאבק המעמדי, שמספרו עדיין נמצא בתקופה שיש בה אמונה באחוות-עמים, וצער על כך שאין אפשרות להגשימה, דרך הרומאן "הגבול" (1966), סיפור על הגבול בלב ירושלים של אז, שהופך לסיוט, לקיר-מוות שאליו רץ הגיבור היהודי בריצת אמוק, ועד ל"חיי עם ישמעאל", (1968) שהוא אמנם ספר דוקומנטארי, אבל בו בא שמיר חשבון עם השקפת-עולמו הקודמת, המפ"מית, השמאלית, הן ביחס לקומניזם ולרוסיה והן בשאלה הערבית, מגיע לעמדה ניצית ואנטי-ערבית, מלגלג על כוהניה של אמונתו-לשעברת, ואומר שעמדתם בשאלה הערבית היתה סתם דיבורים יפים, וצביעות.

הזכרתי באחת משיחותנו הקודמות, את אמירתו של פרופיסור עקיבא ארנסט סימון, כי השאלה הערבית הפכה לשאלה יהודית בעיקרה בארץ-ישראל, בישראל, ממש כפי ששאלת היהודים היתה שאלה נוצרית, תיאולוגית, בימי הביניים; לא יכולת להגדיר את עצמך כנוצרי, מבלי להתייחס למהותו של היהודי, לקיומו ולגורלו.

כלומר – אינך לא יכול להגדיר את עצמך כיהודי, כעברי, הן בקיומך, והן ביצירתך, כסופר עברי בישראל, מבלי לקבוע יחס כלשהו לשאלה הערבית.

רוב הסופרים שהפנימו את התייחסותם לשאלה הערבית, התלבטו בה ואולי ניסו לרצות או לפייס את המציאות, כדי שלא להיראות שטחיים או לאומניים, כדי שלא לומר – רק הערבים אשמים, ואנו הצדיקים. כן, היה ניסיון לקחת עודף אשמה על עצמנו, לומר שאולי בחלק מן המקרים היינו באמת אשמים – אבל ברור לכל מסתכל מן הצד, בלתי-משוחד, שלא ייתכן שאנחנו אשמים בלעדיים, עד כדי כך – בכל הקרע שקיים בין שני העמים –

ואילו סופר עברי בעל דיעות אחרות, (ולא היו פיגורות בולטות...), לא חש את השאלה הערבית כשאלה יהודית מעיקרה – ולא תיאר דמויות של ערבים בספריו, כי הם לא עניינו אותו, לא היה איכפת לו גורלם. הלא חלק נכבד בציבור הישראלי, שיש לו עמדות מאוד קבועות בשאלה הערבית, ובעוד שאלות פוליטיות – אינו מוציא מקרבו כותבי ספרות יפה, וכלל אינו עוסק בדמות הערבי בדרך של כתיבה בידיונית, למרות שאנשים אלה, דוגמת המתנחלים בגדה המערבית וברצועה עזה, חיים בקירבה לערבים יותר מאשר הרבה סופרים עבריים שכן כותבים על דמויות של ערבים. כי אותו ציבור, שרובו ימני-לאומני ודתי, חי במציאות אחרת, לא במציאות שבה השאלה הערבית היא חלק מהגדרת היותו יהודי, אלא אם כן פירושו-של-דבר שכיהודי עליו לדאוג לכך שיסולקו כל הערבים מארץ-ישראל, והנותרים יישארו חסרי זכויות חלוטין. יש על כך הרבה כתיבה ואמירה אידיאולוגית בחוגים אלה, בכתב ובעל-פה, במפורש ובמרומז, אך לכל אלה, כאמור, אין עיצוב בספרות בידיוניית כלשהי, אלא אם כן באה מצד מתנגדי המתנחלים.

נחזור לשלושת שלבי התהליך שהכרנו. העמדה השלישית היא עמדה לאומית קיצונית. היא יכולה להיות כזו מלכתחילה, אבל יכולה לבוא גם כתוצאה מעמדה של הייאוש, של פיכחון, הסיוט, ולאחרונה גם שינאה. אם אתה כבר אינך נאיבי, אינך מאמין שתוכל לשנות את המציאות, ואתה מרים ידיים ונעשה אפילו מעין פאטאליסט, כי אתה שקוע בתוך סיוט, וחוסר-ברירה – אז לא קשה גם לגלוש, במודע ושלא-במודע, במעשה ובמחדל – לעמדה הקיצונית שאומרת – אנחנו ואפסנו עוד, ואין מישהו מלבדנו.

ביום שעמדה זו תוציא מקרבה סופר עברי בעל שיעור-קומה, שיצליח לעצבה בצורה משכנעת ברומאן גדול – נדון בה גם כחלק מן הספרות העברית העוסקת בדמות הערבי ובשאלה הערבית בספרות העברית.

*

ובינתיים נסתפק ברומאן המעניין, הלא הוא "פרשת גבריאל תירוש" של יצחק שלו, שהופיע בשנת 1964. אצלו, למשל, מופיע גם הנושא הצלבני, שפגשנו ב"מול היערות". ישנו גם שיר ידוע, מלפני 1967, "קרני חיטין", של דליה רביקוביץ, שמספר על הצלבנים, ומרמז על אנאלוגיה בינינו לבינם או בינם לבינינו – שהקיום הישראלי כאן הוא קיום חולף כביכול, או נתון בספק. וזו, בלשון המתנגדים – "ההזדהות המאזוכיסטית עם הגורל הצלבני".

והנה, גבריאל תירוש, ברומאן, מזדהה, מאמץ אף הוא את העמדה הצלבנית, אבל במובן אחר לגמרי – הוא רואה בה עמדה לוחמת, עמדה תקיפה; לדעתו עלינו לקחת דוגמה מהם. באחד הקטעים, מן הבוטים ביותר ברומאן, שואל את גבריאל תירוש אחד מתלמידיו, איש "מחנות העולים", תנועת נוער של תנועת העבודה – האם אנחנו מוכרחים לתלוש זה את זה לנצח? וכי לא ייתכן שאנחנו והערבים נחיה זה ליד זה בשלום?

עונה לו תירוש:

 "הדברים טעונים הסברה ארוכה, אלא שאענה לך לפי שעה בקיצור. התכתשות כלשהי היא הכרחית כדי לעורר מאוויים כנים לשלום. השלום האמיתי יקר רק לזה שנואש להשיג את חפצו בדרך אחרת. אנו והערבים טרם נואשנו מכך."

גבריאל תירוש מתואר ברומאן כדמות אדם עליון, תלמידיו מעריצים אותו, והוא מבטא עמדה מאוד אקטיביסטית, קרובה לחוגי אצ"ל של אז; וגישתו – כל זמן שאנו לא נתכתש כדבעי עם הערבים, והם איתנו – טרם הגיע, טרם בשל הזמן לדיבורים של שלום. זו הסיבה שמצוי מעין שיר הלל למלחמה ברומאן "פרשת גבריאל תירוש".

גישה דומה אפשר למצוא במזמורו המרשים של יונתן רטוש, "ההולכי בחושך", שהופיע באותה תקופה לערך. גם אצלו יש מעין שיר הלל לנחרצותה של המלחמה, ולא משום שהוא אוהב את המלחמה, אלא הוא חושב שהיא צורך בלתי-נמנע, כורח – ועדיין לא הגיע העת לתקופה אחרת, תקופה שלא תהיינה בה מלחמות בין ישראל לערבים.

*

העמדה הלאומית הקיצונית, חסרת התחשבות, בנושא של דמות הערבי והשאלה הערבית, אינה נפוצה ביותר בספרות העברית החדשה, וזאת, אם לסכם, משתי סיבות:

הסיבה האחת היא שהספרות העברית, ברובה, פועלת מתוך קונצנזוס של אין ברירה. ואם הקונצנזוס הוא של חוסר ברירה בכל מה שקורה לנו למול הערבים, אזי הדבר יכול להעלות שאלות מוסריות נוקבות, כגון – על "טוהר הנשק", אבל בסכסוכים ובמלחמות מסוג של אין ברירה, דומה שאין חלומות על התפשטות ועל נצחיותה או יופייה של מלחמה כלשהי.

והסיבה השנייה היא שרוב הספרות העברית מפנימה, גיבוריה מפנימים את הסכסוך, לכן הם גם לוקחים על עצמם עודף אשמה, לכן הם מתלבטים כל-כך, בעוד שדווקא הספרות הערבית שעוסקת בנו – יש בה מידה רבה מאוד של החצנה, האומרת שאנחנו הכתובת היחידה, ודומה שאין בה מידה רבה של ביקורת עצמית, אלא אם כן היא מכוונת לצורך בהתחזקותם כדי להתגבר עלינו באופן סופי.

כאשר יש הפנמה, היא אינה הולכת יחד עם עמדות לאומיות קיצוניות, כי הן לרוב יותר שטחיות, יותר בומבאסטיות, חד-מימדיות, או יותר פלאקאטיות, שמדברות בסיסמאות – ומשעה שאתה מדבר על נפשו של היחיד המתלבט, ממילא הספרות אין לה נימה לאומית קיצונית, כי היא מתרכזת באנושי ובפרטי.

אין להתפעל יתר-על-המידה מהאשמה-עצמית ומהפנמה זו, כי המסר הסמוי של הסופרים שזו דרכם הוא שאינם מעוניינים בגיבור הערבי כאדם לעצמו, (זו אינה גישה הומאנית), אלא במה שמצוקת הסכסוך עימו גורמת לגיבור הישראלי, היהודי. הפנמה היא דמות שני התאומים הדימוניים ב"מיכאל שלי" של עוז, או סיוט הנמלים ב"נמלים" של אורפז.

וישנה אולי עוד סיבה אחת, המסבירה מדוע אין מוסט הכיוון של הספרות העברית, הנכתבת בארץ, לעבר קיצוניות לאומית. אחרי 1967, השאלה ששאלנו את עצמנו היתה – האם רק הורחבו חומות המצור שבו היינו עד יוני 67', או אם נפרצו לגמרי, ואנו חיים מעתה במציאות אחרת?

השאלה אולי הוכרעה רק אחרי אוקטובר 73', כאשר התברר שמרבית הפריצה הגיאוגראפית, של הרחבת השטחים שבשליטת ישראל – לא היתה בת-קיימא, ועם זאת הורחבנו, מבחינה אוכלוסייתית, חברתית, לכדי חיים במדינה שהיא בעצם מדינה כמעט דו-לאומית.

אולי לכן תבנית היצירות שעוסקות, לאחרונה, בחיים של יהודים וערבים, בדמויות ערבים ובשאלה הערבית, בספרות העברית – אין בהן רומאנטיקה, גם לא נאיביות ערכית, לא סיוט, הייאוש והפיכחון, וגם לא העמדה הלאומית הקיצונית – אלא תבנית חברתית-מעמדית-לאומית, בעיות של זהות ושל חיים-יחד המתעוררות בחברה, במדינה, שהיא בעצם דו-לאומית במהותה. הכיוון הזה הולך ומתחזק, כשהרומאנים הבולטים ביותר עד כה הם "חסות" ו"חצוצרה בוואדי" של סמי מיכאל, שממחישים לנו את הבעיתיות האנושית המורכבת של חיים בחברה דו-לאומית.

חרף העובדה שהבעייה טרם נפתרה, לא פוליטית ולא "ספרותית", ומי יודע מה צופן לנו העתיד, ואם תיפתר אי-פעם – לפחות הערבי כבר איננו סיוט בספרות העברית – ולא משום שהמצב הוטב, (השלום עם מצרים לא הביא לשום רגיעה ביחסי ישראל עם ערביי הגדה המערבית ורצועת עזה, או עם אש"פ) אלא משום שהחיים-יחד לימדו אותנו שלא להסתכל על הערבי כסטריאוטיפ, כדמות דימונית, אלא להתלבט במלוא הבעיתיות של שני עמים, שחיים יותר ויותר יחד, באינטנסיביות ובצפיפות, על כברת ארץ אחת.

קריאה מומלצת לשיחה חמש-עשרה:

נתן ביסטריצקי: "ימים ולילות" (1926).

יהושע קנז: "אחרי החגים" (1964).

יהושפט הרכבי: "עמדת ישראל בסכסוך ישראל-ערב" (1967).

יצחק שלו: "פרשת גבריאל תירוש" (1964).

אהוד בן עזר:

עמדת ישראל בסכסוך ישראל-ערב. הארץ. 8.9.1967.

מתסכול נשי למאבק לאומי, ערבי, קיצוני. נעמת. אוגוסט-ספטמבר 1985.

הזיקה לנוף הארץ ויושביה בספרותנו החדשה. מעריב. 18.9.1987.

אהוד בן עזר: ביבליוגרפיה כללית [עברית]

פורצים ונצורים. עיונים בספרות הישראלית הצעירה. קשת. קיץ 1968.

בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות. השאלה הערבית בספרותנו. שיחה עם אהוד בן עזר. שדמות. אביב 1972.

השאלה הערבית בספרותנו. שיחה שנייה עם אהוד בן עזר. שדמות. קיץ 1972.

מלחמה ומצור בספרות הישראלית (1967-1676). עתון 77. פברואר-מרץ 1977.

מלחמה ומצור בספרות הישראלית. (1967-1976). (המשך מן הגליון הקודם). עתון 77. אפריל-מאי 1977.

מלחמה ומצור בספרות הישראלית. (1976-1977). (המשך מן הגליון הקודם). עתון 77. יוני-יולי 1977.

צל הפרדסים והר-הגעש. מאזניים. אוקטובר 1983.

צל הפרדסים והר-הגעש. מפגש. סתיו 1984.

שמשון – הגיבור המסכן. נעמת. אוקטובר-נובמבר 1984.

ספרות של מאבק. נעמת. מאי 1986.

במולדת הגעגועים המנוגדים, הערבי בספרות העברית, מיבחר סיפורים, מבוא וביבליוגרפיה. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992.

אהוד בן עזר: ביבליוגרפיה כללית [אנגלית]

The Arab Question in Israeli Literature. A talk with Ehud Ben-Ezer. Shdemot 6. 1976.

Brenner and the “Arab Question”. Modern Hebrew Literature. Spring/Summer 1987. Vol. 12.

The eye of the beholder. Spectrum. December 1984.

Arab Images in Hebrew Literature, 1900-1930. New Outlook. Special Supplement. Appendix III. Tel-Aviv, 1985. March 1986.

War and Siege in Israeli Literature (1948-1967). The Jerusalem Quarterly. Number 2. Winter 1977.

War and Siege in Hebrew Literature after 1967. The Jerusalem Quarterly. Number 9. Fall 1978.

Landscapes and Borders: A Sense of Siege in Israeli Literature. Borders. The Israeli Museum, Jerusalem. cat. No. 199. Spring-Summer, 1980.

ביבליוגרפיה נבחרת ממקורות שונים

על פי: "במולדת הגעגועים המנוגדים, הערבי בספרות העברית"

מיבחר סיפורים, מבוא וביבליוגרפיה

בעריכת אהוד בן עזר

זב"מ ואגודת הסופרים, 1992

מאמרים

אוריין, דן – "מאוייב למאהב: דמות הערבי בתיאטרון הישראלי", במה, 122, תשנ"א, 1990, כרך כ"ה.

בן עזר, אהוד – "בצל הפרדסים", (על משה סמילנסקי), אתגר, 20 בינואר 1966; "מסע 1912 ללבנון ולסוריה", (המשך), אתגר, 3 בפברואר 1966.

בן עזר, אהוד – "פורצים ונצורים, עיונים בספרות הישראלית הצעירה", קשת, קיץ 1968.

בן עזר, אהוד – "י. ח. ברנר בין עליבות לצבאיות", קשת, קיץ 1970; "י. ח. ברנר ו'השאלה הערבית'", קשת, אביב 1971.

בן עזר, אהוד – "'הפרדס' כסיפור אליגורי", (על בנימין תמוז), על המשמר, 17 במרס 1972; (המשך), על המשמר, 24 במרס 1972.

בן עזר, אהוד – "בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות. השאלה הערבית בספרותנו", שיחה ראשונה, שדמות, אביב 1972; "השאלה הערבית בספרותנו", שיחה שנייה, שדמות, קיץ 1972.

בן עזר, אהוד – "הזאבים והכבשים", (על ש"י עגנון), מאזניים, פברואר 1973.

בן עזר, אהוד – "ולינה ילדה נכריה היא, עיון בסיפורי ש. שלום", על המשמר, 3 בינואר 1975.

בן עזר, אהוד – "האם איחרנו את המועד?" (על משה סמילנסקי), על המשמר, 1 באוגוסט 1975.

בן עזר, אהוד – "על כנפי החלום, מראות הארץ", (על זאב יעבץ), על המשמר, 24 בספטמבר 1976.

בן עזר, אהוד – "משא ערב", (על ר' בנימין), על המשמר, 30 במרס 1979.

בן עזר, אהוד – "כבדואים נחיה! השאלה הערבית בסיפורי מאיר וילקנסקי", דבר, 24 בספטמבר 1976; "השאלה הערבית בסיפורי מאיר וילקנסקי: כבדואים נחיה!" (המשך), דבר, 1 באוקטובר 1976.

בן עזר, אהוד – "מלחמה ומצור בספרות הישראלית, (1967-1976)", עתון 77, פברואר-מרץ 1977; "מלחמה ומצור בספרות הישראלית, (1967-1976)", (המשך), עתון 77, אפריל-מאי 1977; "מלחמה ומצור בספרות הישראלית, (1976-1977)", (המשך), עתון 77, יוני-יולי 1977.

בן עזר, אהוד – "כענבים במידבר, במלאת עשרים שנה למותו של יצחק שנהר", הארץ, 17 ביוני 1977.

בן עזר, אהוד – "פה לצמאון הגבורה בישראל, בשולי סיפוריו של יוסף לואידור", מאזניים, יולי 1977.

בן עזר, אהוד – "העלייה השנייה בראי ספרותה", דבר, 3 באוקטובר 1977, וכן בקובץ: "העלייה השנייה, 1903-1914", עורך: ד"ר מרדכי נאור, סידרת עידן, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשמ"ה, 1984.

בן עזר, אהוד – "ערבי אחד, מוכר תופינים", (על "אללה כרים" לל.א. אורלוף), עתון 77, נובמבר-דצמבר 1979.

בן עזר, אהוד – "'ארורים הרכים האוהבים', היחס האירוטי לערבים אצל ברנר", דבר, 4 במאי 1979; "כל האימה שבדבר", (המשך), דבר, 11 במאי 1979; "דמות הערבי כסיוט בסיפורי ברנר", דבר, 30 באפריל 1981; "יהודים וערבים – מכאן ומכאן. על היחס ללאומיות הערבית אצל ברנר", דבר, 11 בספטמבר 1981; "ברנר, האוטופיסטים ו'גיבורי הפה'" (המשך), דבר, 18 בספטמבר 1981.

בן עזר, אהוד – "'יתום עובד! אח צעיר!' היחס ההומני לערבים אצל ברנר", על המשמר, 11 בדצמבר 1981.

בן עזר, אהוד – "צל הפרדסים והר-הגעש", מאזניים, אוקטובר-נובמבר 1983.

בן עזר, אהוד – "הערבי החי בקרבך", עתון 77, מאי-יוני 1987.

בן עזר, אהוד – "הזיקה לנוף הארץ ויושביה בספרותנו החדשה", מעריב, 18 בספטמבר 1987.

ברלוביץ, יפה – "היסטוריה על דרך האגדה", (על זאב יעבץ), דבר, 29 ביולי 1977.

ברלוביץ, יפה – "ספרות העלייה הראשונה כ'ספרות מתיישבים ראשונים'", עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, כסלו תש"מ, 1979.

ברלוביץ, יפה – "סיפורי הירידה של העלייה הראשונה", מעריב, 5 בספטמבר 1980.

ברלוביץ, יפה – "חנה טרגר – מספרת נשכחת של העלייה הראשונה", עתון 77, יוני 1981.

ברלוביץ, יפה – "'הסדר השלישי – תור ישראל בארצו' – יצירתו הספרותית של זאב יעבץ בראי השקפתו ההיסטורית", קתדרה 20, תמוז תשמ"א, יולי 1981.

ברלוביץ, יפה – "התורכי, הנוף והאדם – סופרי העלייה הראשונה נפגשים עם המזרח", עתמול, נובמבר 1982.

ברלוביץ, יפה – "מודל היהודי החדש בספרות העלייה הראשונה (הצעה לאנתרופולוגיה ציונית)", עלי שיח 17-18, תשמ"ג, 1983.

ברלוביץ, יפה – "הזאת היא יפו?", עתמול, אוקטובר 1985.

ברלוביץ, יפה – "האישה בספרות הנשים של העלייה הראשונה", קתדרה 54, דצמבר 1990.

ברלוביץ, יפה – "ספרות כיוצרת תרבות – עיון בכתיבה של העלייה הראשונה", דפים למחקר בספרות, מס' 7, אוניברסיטת חיפה, תשנ"א, 1991.

גוברין, נורית – "עיון במסה 'ישמעאל' ליעקב שטינברג", הפועל הצעיר, כרך ל"ח, גל' 17, 17 בינואר 1967.

גוברין, נורית – "שני מספרים שמשפטם שונה" (רשימתו של ברנר "מפנקס", סיפורה של דבורה בארון "בני קידר"), הפועל הצעיר, כרך ל"ט, גל' 19, 26 בדצמבר 1967.

גוברין, נורית – "אגדה ומציאות ב'נדודי עמשי השומר' ליעקב רבינוביץ", מתוך: מפתחות, הוצאת הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל-אביב, 1978.

גוברין, נורית – "'ימים ולילות' – ממרחק הימים", מתוך: מפתחות, שם, שם.

גוברין, נורית – "פתח-תקווה – זירת ההתרחשות בסיפורת העברית מראשית המאה", עתון 77, אוקטובר 1978.

גוברין, נורית – "חוואג'ה מוסה מספר על השייך עבד אלקאדר", עתמול, יולי 1979.

גוברין, נורית – "הרצוי כמצוי – זאב יעבץ"; "'למצוא את בני רכב' – חמדה בן-יהודה"; "נפ"ש מראשון לציון הומיה – נחמה פוחצ'בסקי", שלושה פרקים מתוך ספרה: "דבש מסלע, מחקרים בספרות ארץ-ישראל", משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל-אביב, 1989.

גוברין, נורית – "רצח ברנר בשירות המיתוס", מתוך ספרה: "ברנר. 'אובד עצות' ומורה-דרך", משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1991.

גורני, יוסף – "שורשיה של תודעת העימות הלאומי היהודי-ערבי (השתקפותה בעיתונות העברית בשנים 1900-1918)", בתפוצות הגולה, מס' 79/80, חורף תשל"ז, 1977.

דום, ריסה – "השוסים את הגרנות, העימות הערבי-יהודי בתחילת דרכה של העיתונות העברית", מאזניים, אוקטובר-נובמבר, 1983.

דותן, יוסף, (ש. שפרה) – "לא לבעול, ולא בשמחה, על בעיית האהוב הזר בספרות הארץ-ישראלית", אלף, מאי 1972. שב ונדפס ב"מנצחון למפולת", מאסף אלף בעריכת יונתן רטוש, הוצאת הדר, תל-אביב, 1976.

הראבן, אלוף – "השאלה שאיננה נעלמת", מתוך הקובץ: "העלייה השנייה, 1903-1914", עורך: ד"ר מרדכי נאור, סידרת עידן, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשמ"ה, 1984.

הראבן, שולמית – "הערבי בספרותנו – סטריאוטיפ או אדם?", מעריב, 20 באפריל 1979.

וילף, מיכאל – "צעקת הכפרים, מוטיב מקשר בין 'חירבת-חיזעה' ו'מול היערות'", מאזניים, אוגוסט-ספטמבר, 1975.

חבר, חנן – "להכות בעקבו של אכילס", אלפיים 1, עם עובד, 1989.

לוי, שמעון – "שבויים בבידיון, ערבים בספרות העברית החדשה", מאזניים, אוקטובר-נובמבר 1983.

מגד, אהרן – "ארורים הרכים והאוהבים, שבעים שנה למות של יוסף חיים ברנר", הארץ, 3 במאי 1991.

מורג, גלעד – "אוהבים ויורים, פני הערבי בראי הספרותי", מאזניים, ספטמבר-אוקטובר 1987.

סמילנסקי, יזהר – "שאלות שלא החלידו", (על משה סמילנסקי), הארץ, 12 באפריל 1974.

עפרת, גדעון – "דמות הערבי בדראמה הישראלית", עמדה, במה סוציאליסטית לביקורת המדיניות, החברה והתרבות בישראל, (א) אוקטובר 1977; (ב) מרץ 1978.

עפרת, גדעון – "הערבי הראשון בדרמה הארצישראלית", (על "אללה כרים" לל.א. אריאלי-אורלוף), הארץ, 11 באפריל 1979.

פולאק, אב. נ. – "מוצאם של ערביי ארץ-ישראל", מולד, נובמבר 1967.

צמח, עדי – "מין ואופי לאומי, צמד נושאים ב'ישימון' של ל.א. אריאלי", מאזניים, תשרי-חשון תשמ"ב, 1982.

רגב, מנחם – "הבעייה הערבית בספרי ילדים ישראלים", עכשיו, תשכ"ח, חוב' 21-24.

רובינשטיין, אמנון – "עלייתו ושקיעתו של הצבר המיתולוגי", פרק מספרו: "להיות עם חופשי", הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב, תשל"ז, 1977.

רובינשטיין, דני – "יהודים וערבים ומשל החמור", מתוך: "דבר, 50 שנה", קיץ 1975.

רמרז-ראוך, גילה – "דמות הערבי בסיפורת הישראלית", מתוך: "דברי הקונגרס העולמי התשיעי למדעי היהדות", האיגוד העולמי למדעי היהדות, ירושלים, תשמ"ו, 1986.

שקד, גרשון – "כולנו נרדפים – רק ההיסטוריה רודפת, על דמות הערבי בסיפורת העברית בארץ-ישראל", מעריב, 11 במאי 1979.

שקד, גרשון – "ז'אנר ואנטי-ז'אנר בארץ-ישראל", פרק מספרו: "הסיפורת העברית 1880-1980", חלק ב', הקיבוץ המאוחד / כתר, תל-אביב, 1983.

שוהם, חיים – "דור וארץ, יחסי אדם-חלל בדראמה הישראלית", מאזניים, אפריל-מאי 1978.

שניר, מרדכי – "י.ח. ברנר לאור ימינו (פרשת ערב בכתביו)", מתוך ספרו: "בני הדור ומוריו", תל-אביב, תשי"ט.

שפיגל, גדעון – "יחסי יהודים וערבים באספקלריה ספרותית", הדואר, כ"ה באייר תשל"ד, 1974.

*

Ben-Ezer, Ehud – “The Arab Question in Israeli Literature”, A talk with Ehud Ben-Ezer, Shdemot 6, 1976.

Ben-Ezer, Ehud – “War and Siege in Israeli Literature (1948-1967)”, The Jerusalem Quarterly, Number 2, Winter 1977.

Ben-Ezer, Ehud – "War and Siege in Hebrew Literature after 1967", The Jerusalem Quarterly, Number 9, Fall 1978.

Ben-Ezer, Ehud – “Landscapes and Borders: A Sense of Siege in Israeli Literature”, Borders, The Israeli Museum, Jerusalem, cat. No. 199, Spring-Summer, 1980; see also Shofar, An Interdisciplinary Journal of Jewish Studies, Vol. 7, No. 3, Spring 1989.

Ben-Ezer, Ehud – “The eye of the beholder”, Spectrum, December  .1984

Ben-Ezer, Ehud – “Arab Images in Hebrew Literature, 1900-1930”, New Outlook, Special Supplement, Appendix III, Tel-Aviv, 1985, March 1986.

Ben-Ezer, Ehud – “Brenner and the Arab Question”, Modren Hebrew Literature, Spring/Summer, 1987.

Govrin, Nurit – “Enemies or Cousins? … Somewhere in Between. The Arab Problem and its Reflections on Hebrew Literature: Developments, Trends and Examples”, Shofar, An Interdisciplinary Journal of Jewish Studies, Vol. 7, No. 3, Spring 1989.

Ramras-Rauch, Gila – “Moshe Smilansky: Utopia and Reality”, Shofar, An Interdisciplinary Journal of Jewish Studies, Vol. 7, No. 3, Spring 1989.

Shaked, Gershon – “The Arab in Israeli Fiction”, Modren Hebrew Literature, Fall 1989.

Somekh, Sasson, & others – “The Image of the Arab in Hebrew and Translated Literature as Taught in the Israeli High School”, New Outlook, Special Supplement, Tel-Aviv, 1985, March, 1986.

ספרים

אריכא, יוסף – "סיפורים עבריים מחיי הערבים", כינס וערך יוסף אריכא, עם הספר, תל-אביב, 1963.

בן דוד, מישקה – "מפלשת עד צקלג, עיונים ברומן מלחמת העצמאות", ספריית תרמיל, ההוצאה לאור – משרד הביטחון, תל-אביב, 1990.

בן עזר, אהוד – "בעקבות יהודי המידבר", הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב, 1983.

בן עזר, אהוד – "אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות", ספריית אופקים, הוצאת עם עובד, תל-אביב, תשמ"ו, 1986.

ברלוביץ, יפה – "סיפורי נשים בנות העליה הראשונה", בחרה והתקינה יפה ברלוביץ, ספריית תרמיל, ההוצאה לאור – משרד הביטחון, תל-אביב, 1984.

ברלוביץ, יפה – "להמציא ארץ, להמציא עם, תשתיות של ספרות ותרבות בעלייה הראשונה", הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1996.

גוברין, נורית – "שורשים וצמרות, רישומה של העלייה הראשונה בספרות העברית", פפירוס, תל-אביב, תשמ"א, 1981.

ירדני, גליה – "סל הענבים, סיפורים ארצישראליים בתקופת העלייה הראשונה", ליקטה והוסיפה מבוא וציונים, גליה ירדני, ספריית דורות, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1967.

כהן, אדיר – "פנים מכוערות במראה, השתקפות הסכסוך היהודי-ערבי בספרות הילדים העברית", הוצאת רשפים, תל-אביב, 1985.

*

Ben-Ezer, Ehud – “Unease in Zion”, Quadrangle / Jerusalem Academic Press, New York / Jerusalem, 1974.

Ben-Ezer, Ehud – "Sleepwalkers and Other Stories, The Arab in Hebrew Fiction", A Three Continents Book & Lynne Rienner Publishers, Boulder [Colorado] & London, 1999.

Domb, Risa – “The Arab in Hebrew Prose 1911-1948”, Vallentine, Mitchell, London, 1982.

Ramras-Ruach, Gila – “The Arab in Israeli Literature”, Indiana University Press – Tauris, Bloomington – London, 1989.

שידורים

בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) משודרות באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

ספרים נוספים

בן עזר, אהוד – "במולדת הגעגועים המנוגדים", הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. אזל.

[כנ"ל] – תרגום לערבית, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה, ביירות, 2001.

[כנ"ל] – "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, ולונדון, 1999. אזל.

[כנ"ל] – "ברנר והערבים". במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר,  אסטרולוג 2001. אזל.

סוף

* * *

אלי מייזליש

מי אשם שיש חיילים פחדנים?

כבר עברו 66 שנים מאז עברתי לראשונה בדיקות רפואיות בלשכת הגיוס. לא ידעתי כלום לגבי בעיות משקל, והכי ביאס אותי שנכשלתי במבדק לצנחנים בגלל חוסר משקל. שקלתי אז רק 55 קילו ואז 'נזרקתי' לתותחנים.

ואולי לא עברנו מבדקים כמו היום, אבל כן עברנו משהו דומה. ובסדיר לא נפגשתי מעולם עם חייל פחדן, רק במילואים, כשהוחלט לגייס אחרי 'יום כיפור' כל זב ומצורע שהשתמט מהגיוס – והיו  גם כאלה שברחו לארה"ב.

נכון לעכשיו, המבדקים יותר מחמירים, ואין לי מושג איך נכשלת מערכת רפואית זו בשל מצבים כאלה. האמת? יש חייל מאוד-מאוד-מאוד מפורסם שלא הייתי מגייס אותו ושולח אותו לנגן במפוחית פה בהרי הגליל.

ולכן, יש חיילים שצריכים לשרת כמלקטי פחיות קולה ריקות על חוף הים – מכסימום עטיפות ארטיק זרוקות.

אבל לשמוע [וגם לראות תמונה] רב"ט בחיל-אוויר שמשרת בשדה דב [מעניין לדעת באיזה תפקיד], נפגש עם הום-לֶס ומחליט שהוא מחבל עם סכין, אז נמלט קילומטר דרומה לאבן-גבירול "להציל" [כביכול] את חייו – הוא מצב המזכיר איך נמלטו מאות אלפי החיילים האיטלקיים משדה המערכה בצפון אפריקה בגלל שמו של גנרל מונטגומרי, היישר אל מחנות השבויים הבריטיים ברפיח [ובכל פינה בארץ].

לפי התמונה, נראה החייל במדי א' מוכה בהלה ללא נשק ובידו תרמיל קטן, כנראה עם מגבת. איני יודע מה יחליט מפקד שדה דב לאיזה תפקיד ישבץ אותו עכשיו ואולי ממילא הוא משרת כסייד של העמודים הלבנים במגרש החנייה של הקצינים.

נער הייתי וגם זקנתי כחייל מילואים עד גיל 55, וראיתי פחדנים גרועים שמוחם ניזוק מפחד, רק מרעש פגזי תותחים שנפלו 2 או 3 ק"מ רחוק מאיתנו.

אמנם הפחד הוא רגש שקיים אצל כל אדם. אבל יש פחדנים שנבהלים מיד וללא סיבה בשל מבנה אישיותם. כל אדם מכיר אותם ואני יכול כאן לספר על מאות כאלה. מה שמדאיג אותי ומבאס אותי אלה הם הנמלטים מוכי אמוק בשל חשש קטן יותר מערבים בעלי הזין הקטן ביותר בני 11 או 12.

אמת היא, כי לא כולנו באמת אמיצים כמו אברהם שפירא או יוסף טרומפלדור ושאר גיבורי ישראל. אבל לַפַּחַד יש תוקף משלו. ולא כל דרעק ערבי עם חתיכת פח צריך להבהיל חייל – ולו יהיה צבעי של עמודי חנייה. מה קרה בן-אדם? אפילו בעיטה קטנה בביצים שלו אינך יכול לתת? [תיקו] תשבי יבא ויתקן שאלות ובעיות.

עמוס, מירי רגב אינה בהמה

והיא גם לא גרה בבשן

"שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה." (עמוס פרק  ד' פסוק א'). את הפסוק הזה מהנביא עמוס, הביא עמוס אריכא כפרפרזה לגבי התנהלותה של מירי רגב על בימת "ועידת הארץ". וכל זה מדוע? מפני שעמוס הצביע למפא"י ורגב היא בליכוד. אז עד כדי כך השנאה מפעפעת בנשמת עמוס שאינו נביא מתקוע? אלא עוסק בהאדרת השנאה לחברי ליכוד כולל שרים.

אני מעולם לא חשתי שנאה כלפי היריבים האידיאולוגיים שלי בשמאל. רק תיעוב. כן, תיעוב כלפי יהודים שמוכנים להתכופף שיטת נבלוס כדי לתת לערבים הכול מה שהם רוצים "בתנאי" שיחתמו הסכם שלום. יחתמו? ואם חתימתם שווה ניר טואלט בשירותים? מאות יהודים נרצחו בידי ערבים בשל ההבלגה של השמאל בפרעות 36-38 ואפילו מיד אחרי החתימה ב-49 על שביתת הנשק.

היום? שצה"ל חזק מאות מונים מכל צבא ערבי ובפרט מכל ארגון טרור, רק העוצמה שלנו כופתת להם את הידיים ולא רצונם הטוב.

ולעניין הטעות עצמה של עמוס אריכא והיא, שנזקק לנביא עמוס בסמיכות של שמות כששגה להביא כביכול דברים בשם אומרם להלן " פָּרוֹת הַבָּשָׁן..." – לא היו דברים מעולם. לא משל הוא ולא נמשל. עמוס אריכא לא היה יכול להמשיל מהתנ"ך שום מאן דהוא או מאן דהיא למירי רגב. לא שמנות ולא רזות, לא עשירות וגם לא עניות. לא פרות הבשן ולא עשירות שומרון. פשוט לא לעניין וזהו.

קטונתי מלהתחרות בעמוס דנן בשום קטגוריה אמנותית. הוא רב-אמן. אבל לעיתים אמן להשחית. וזה לא טוב. ולא לשם כך נבראה מערכת תרבות זו: ללהג. אפילו מחבר הסיפור על בלעם הסיט אותו מדרכו וסייע בידו לברך את ישראל: "... הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא..." – לא יותר פשוט כך? לשם מה הלעג?

אולי מירי רגב אינה רהוטה כמו שרה אחרת שהיתה בממשלה, שולמית אלוני ז"ל, שהיתה בקיאה בתנ"ך ושפתה רהוטה להפליא, ואפילו שמעולם לא יישרתי איתה ולו קו אחד באורך מילימטר. וכך למשל יש שרים או ח"כים הרחוקים ממנה ת"ק פרסה בשפתנו, אחד בשם אביגדור האומר: "בַּרוּסיה יש עוד הרבה יהודים ..."

מה הקשר עמוס? כלום. מאות מילים על כלום.

הצרה היא עמוס שאתה מפאי"ניק קשיש ולוחם היום את דון קישוט. זה שנים לא קראתי ולא שמעתי איש ממפלגתך מלא בתוכחה כה ריקנית היורה מטחי אש סתם לשמיים. לו היה הרצוג ניחן ברבע אחוז מיכולתך, הייתם מקבלים עוד שני מנדטים – לפחות. אבל בין כה וכה זה לא היה עוזר. ככה גם מאמרך. כי מה לעשות? מרבית הציבור פנה עורף לשמאל.

ולעניין עושק הסופרים העניים, שאתה עמוס מתאונן. האמנים העניים והמסכנים שאין להם אפילו לחם רוצים שמירי רגב תממן אותם? מי? זה שעוסק 5 שנים בכתיבת ספר אחד ושבסופו של דבר מאה אנשים יקראו אותו? זה העניין? סופרים בטלנים שאין להם שום מלאכה אחרת?

איני מכיר אישית כיום סופרים עניים או בכלל סופרים [חוץ מאהוד שבכל שבוע הוא מוציא ממני ריר בתיאורים ממסעדות]. אבל צץ ועולה בראשי עכשיו זיכרון של חיזיון כמעט אמורפי לראות ביום שישי אחה"צ ב'מפעלים אוניברסיטאים' את המשורר והמנקד יאיר הורוביץ [ז"ל] יושב ליד ה'ליינוטייפ' ומקליד שירים. [אם איני טועה היה זה תמורת הוצאת ספר שלו בהוצאה הנ"ל]. כל העם היה על שפת הים בחוף פרישמן מלקק גלידה, והוא בגופייה ליד החלון יושב וללא מזגן מתקתק שירים באותה מכונה של שנות ה-70.    

ליאיר לא היה מספיק כסף כדי לטוס לחו"ל להשתיל בליבו לב חדש מאחר שלקה בליבו ומת. ולו היה יאיר חי היום בתוכנו היה רק בן 74 וממלא אותנו עם עוד שירים.

וזה עולם השירה עמוס. לעבוד גם ביום ששי אחה"צ. ואותם סופרים או משוררים שאתה פותח פה עבורם, עובדים בהקלדות? או שותים קפה הפוך בקפה-קפה. ספר לי. 

ביבי מתדרך את אובמה

לא זכורים שמות העיתונאים או הסופרים ששמעו מפי הגבורה עצמה את גירסתו [של אובמה] לגבי פגישתו הראשונה עם ביבי בבית הלבן כנשיא. אבל כמו בארה"ב כך אצלנו, שבועיים לא ירדו ממנו איך ניסה ביבי ללמד את הנשיא פרקים בתולדות ישראל מאז יציאת מצרים ועד בלפור והמנדט הבריטי. ללמדך: זאת חוצפה ויהירות שאין כמותם – טענו כאן בארץ.

אבל שלא כמו אצלנו, 'שם' בארה"ב – ביבי ידוע פי מאה מכפי שהיה אובמה ידוע בעת שהציע עצמו מועמד לנשיאות לפני כ-8 שנים. כך ביבי כבר היה ל'איש השנה' של הטיימס מגזין, ואפילו יו"ר הקונגרס אמר שלו היה ביבי מועמד לנשיאות שם, היה בקלות נבחר לנשיא ארה"ב. ואילו כאן, אצל האנשים הרגישים מאוד-מאוד לתדמיתנו בחו"ל, קברו אותו חיים בעשרות כתבות של 'לא נורמלי'. מי אתה בכלל שתיתן שיעורי היסטוריה בבית הלבן? מה אתה מקלקל את היחסים עם ארה"ב. עכשיו, ובגללך, תצביע ארה"ב באו"ם נגד ישראל. לא פחות. בגלל הביבי, תרים נציגת ארה"ב יד באו"ם נגדנו.

לשמוע ברדיו ולראות בעיתון ולא להאמין. וזה מזכיר לי שניים בכיתה ד' – האחד שמן שהפליץ, והשני אידיוט שהצביע ואמר כשכל הכיתה שמעה: "המורה, זליגמן השמן הפליץ."

ענתה לו המורה: "תריח את החלק שלך ושתוק."

אז ככה נראית כיום התקשורת: האחד מפליץ והשני מריח.  

* * *

אהוד בן עזר

חגיגת ה-60 לעין גדי הקיבוץ

ובילוי במלון "קראון פלזה" ים המלח

בזכות עבודתה רבת השנים של המסתורית בבית החולים שיבא תל השומר, אנחנו זוכים לנופשונים של הגימלאים, וכך בילינו בשבוע האחרון שלושה לילות, מראשון עד רביעי, במלון "קראון פלזה ים המלח". המלון נהדר. נקי. חדרים מרווחים צופים כולם מזרחה אל ים [בריכות] המלח והרי מואב. המלון נמצא ממש על החוף, שהוסדר בצורה יפה, אחידה ושימושית מאוד, באותה מתכונת לאורך כל המלונות שעל החוף.

בגלל הקור רק טבלנו רגליים במי הים, אבל יש בריכת מי ים המלח מחוממים בתוך המלון, שכרגיל אפשר רק לטבול בה אך לא לשחות ממש. שני ג'קוזי של מים מתוקים. ספא עם שירותי עיסוי בתשלום. כל ערב זמרת, ובערב האחרון עַנַוְיָה הכושי העברי הגבוה מדימונה, ששר ומרקיד, ושהצליח לסחוף גם את המסתורית לוואלס אנגלי – לראשונה מאז עברה ניתוח בברך. ומה שיפה, כמעט כל אישה בנופשון שווה שלוש בנות 25 אם לא יותר!

הארוחות, שתיים ביום – יוצאות מהכלל, ארוחת בוקר עשירה, וארוחות-ערב בהן כל ערב יש מנת בשר מצויינת אחרת, הכול בהגשה עצמית, ושלל מאכלים נוספים. גם מרקים  מצויינים. ממש אווירה של שפע, המוכיח שיש למלון שף מוכשר שיודע מה לעשות בחומרי הגלם שברשותו.

הפגם היחיד, שאופייני לא רק למלון קראון פלזה, הוא שאמנם יש בריכת מים מתוקים גדולה מאוד בחוץ, אבל היא לא מחוממת. לשחות במים בקור של 24 מעלות לערך זה לא תענוג וקשה להתמיד בכך יותר מרבע שעה. כמעט כל המלונות בים המלח מקמצים על חימום הבריכות בחורף, ולכן לחובבי שחייה רצינית אין מה לחפש בהם.

למזלנו בילינו עוד שני לילות במלון עין גדי, לקראת החגיגה של יובל ה-60. יש עדיין 12 חברים ותיקים מהגרעין המייסד שלנו, "שדמות", ואחד מהם, עזרא בוטא, אף הופיע בשירת סולו על הבמה באירוע המרכזי והמרגש של חגיגות ה-60 – "שרים שישים", שבו השתתפו בשירה ובריקודים חברי הקיבוץ – החל משתי ילדות קטנות ומקסימות להפליא, שיכלו להיות נכדות, או נינות – של המופיעים המבוגרים.

במהלך השנה הזו כל בני גרעין "שדמות" שחיים עדיין יחגגו 80! – וכשהם נפגשים, כאילו הזמן עמד מלכת. חברויות של כ-70 שנים!

במתחם מלון עין גדי עצמו יש ספא יוצא מן הכלל. שתי בריכות, אחת בפנים של מי ים המלח, ואחת בחוץ של מים מתוקים מחוממים. אמנם לא גדולה, אבל איפשרה לנו להשלים את החסר – בשחייה ממושכת של קרוב לשעה בחברת חתיכה צעירה בעלת גוף מופלא בביקיני שחור. בספא יש תמציות וחליטות תה, מים קרים, תפוחי עץ, עוגיות, והכול חינם. אמנם לשם כך יש לקחת חדרים בדרגת "סוּפִּרְיוֹר", וכמובן, לכל החדרים – המחיר הרגיל כולל ארוחת-בוקר נהדרת בחדר האוכל העגול, שתיכנן הארכיטקט הידוע יעקב מטריקין [1902-1981] – ואשר שימש את הקיבוץ בשנותיו הראשונות על ה"פְּלַטוֹ". אגב, בוויקיפדיה נכתב שחדר האוכל הזה בעין גדי נהרס, וזה לא נכון. הבניין היפה עומד על תילו ומשרת את המלון.

יש אפשרות להגיע במיניבוס למלונות ים המלח ולעין גדי ב-100 שקל לנוסע מתל-אביב ואליה, מבית המלון לפתח הבית, כולל המזוודות, נסיעה של כשעתיים ורבע דרך ירושלים. זה ממש מחיר מציאה.

פיני, מוניות ים המלח, 052-2514715. עירן, כנ"ל – 050-2001000.

* * *

שׁרים שישים

[דף פתיחת החוברת שיצאה לרגל המופע בעין גדי]

איך סופרים,

איך מודדים,

איך שוקלים,

איך מעריכים,

איך מסכמים שישים שנים של קיבוץ?

בשקלים?

                בטונות?

                            במיספר בתי-אב?          במיספר הילדים?

                                            בפרוטוקולים?        בדפי החלטות?

                                                               בימי החולין, השמחות, ימי האבל??

אנחנו בחרנו – בשירים.

שירים שנכתבו, הולחנו ובוצעו בעין גדי לאורך שישים השנים, באירועים השונים, בימי חג ומועד וגם בימי עצב ושכול.

השירים "על קצה המזלג", רק "טעימות" מהאוסף הגדול שנוצר כאן במשך השנים, מלווים בצילומים וסרטים, ישנים וחדשים, ובקטעי תנועה עכשוויים.

כל אלה – מחווה לראשוני הקיבוץ, שעוז רוחם ונחישותם הם היסודות לבית הזה, זיכרון לכל אלה שלא זכו להגיע איתנו ליום זה ופיקדון לידי כל מי שבחר לבנות את ביתו כאן, ותיקים כחדשים, ולהיות חלק ממעשה היצירה הזה.

חג שמח

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "חנאן אל-חרוב, שגדלה במחנה הפליטים דהיישה, נבחרה מבין 50 מורים מרחבי העולם שהגיעו לשלב הסופי וזכתה במיליון דולר. היא קיבלה את הפרס על תוכנית חינוכית שפיתחה הכוללת שיטות הוראה מגוונות ומשחקים נגד אלימות.

אל-חרוב דיברה אתמול [13.3]בהתרגשות בטקס שהתקיים בנסיכות דובאי, והקדישה את הזכייה למאבק של המורים הפלסטיניים, שנאבקו לאחרונה על זכויותיהם, וכן לכל בני העם הפלסטיני שנאבקים למען חירות והגדרה עצמית. באירוע, שהתקיים בנוכחות מושל הנסיכות מוחמד בן ראשד וראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר, אמרה אל-חרוב כי היא מנצלת את ההזדמנות כדי להפוך את הסיסמה שלה "לא לאלימות" בחינוך לסיסמה של כל בתי הספר הפלסטינים. לדבריה, המורה הוא זה שזורע את התקווה בנפשם של תלמידים ומדגיש להם את חשיבות החיים." ["הארץ" באינטרנט, 14.3].

מעניין מה היא מספרת לתלמידים על המאבק למען "החירות וההגדרה העצמית". מן הסתם ברוח גדעון לוי, עמירה הס ורוגל אלפר. כל כך קל לרמות את העולם כשאתה מטיף לשלום "צודק" – ולחירות של הטרור הערבי לרצוח יהודים!

ואם היה לכם ספק בשקר התעמולתי של הפרס הזה  – הוא ניתן בדובאי! – תארו לכם מורה ישראלית ממוצא יהודי זוכה בו שם!

בשנת 2013 הוצג כאן סרט נהדר ונוגע ללב – "וואג'דה" – סרט הקולנוע הראשון שצולם כולו בסעודיה והוא נכתב ובוים בידי אישה, אמנם גרמנייה, שאת הוראות הבימוי שלחה מתוך קרון סגור כדי שלא לפגוע ברגשות הגברים הסעודיים שעל הסט.

הסרט מספר על ילדה נחושה ומקסימה בת 10 ועל מאבקה להשיג לה אופניים חדשים. היא ילדה מוכשרת ולומדת את הקוראן ביסודיות כדי לזכות בתחרות בפרס שיעניק לה אפשרות לרכישת האופניים. היא חיה עם אימה כי האב עזב אותם למען אישה אחרת, כמובן מבלי להתגרש. כאשר וואג'דה זוכה בפרס, וחלומה עומד להתגשם, מכריזה בשמה המורה שלה (הנואפת בסתר) כי היא תורמת את הפרס לעזרת פליטי פלסטין!

כך נראה לנו גם הפרס המפוברק בדובאי, שהמורה כמובן תורמת אותו מיד לפליטים ה"פלסטיניים" המסכנים, החיים מאז 1948 חיים פרזיטיים על חשבון ארה"ב והאו"ם, וכל אחד ממיליוני הפליטים האומללים, המתדפקים על שערי אירופה או כבר נמצאים בה – יכול רק להתקנא בהם! – עובדה – איש מה"פלסטינים" אינו ממהר להגר לאירופה – אלא אם מדובר בהקמת תאי טרור ורצח מוסלמיים ממומנים היטב!

* שלום אהוד, אני קורא ב"חדשות בן עזר" שהשמאל בישראל מאבד את עשתונותיו ועושה דברים לא יפים בכלל. אני דווקא מבין אותם. אף אחד לא רוצה לקום בבוקר ולראות שהוא איבד שליטה על חלק חשוב מחייו בייחוד החלק הרוחני והיצירתי. לכן אני מציע שהמדינה תלך לקראת השמאל המיואש והמדוכדך ותאמץ את תוכנית עלייה ב׳ ברוורס. ספינות יוכלו לבוא לחופי עזה ומי שרוצה לתפוס הפלגה בחינם לטורקיה חיל הים יעזור לו. ידוע לנו שפליטים סוניים לא צריכים דוקומנטים להיכנס לטורקיה או לאירופה. לאנשי השמאל המתוסכלים ואולי גם לאנשי הימין – עלייה ב׳ ברוורס תוכל, אני מקווה, להביא הקלה נפשית חיונית לחיים הרמוניים יותר במדינת ישראל, המדינה של כולנו.

בילוי נעים בחברתה של המיסתורית.

שלך,

אשר תורן

* אהוד היקר, אני שולח לך מאמר על ברונו שולץ. אני יודע שיש תרגום חדש, אבל העדפתי את הישן.

ועוד דבר: כל פעם אני מתפעל מחדש מהבקיאות שלך בספרות – כוונתי במקרה זה לספרים שנכתבו על נושא "הערבי החי בתוכנו". בזמנו קראתי ספרים שלך בנדון, אבל אז לא היה לי הידע בתחום שיש לי היום, ולכן אני יכול להעריך עתה את המפעל האדיר שלך. באמת, כל הכבוד. 

יישר כוח לעמוס אריכא על מאמרו בעניין הגזענות של עסקני הקיפוח המזרחיים. יש דמיון בין הטענות שלהם לטענות המופרכות של האנטישמים. על כך כתבתי גם אני בספרי "עסקני הקיפוח". 

שלך, 

משה גרנות

אהוד: הרקטור של אוניברסיטת בת שלמה רבתי, פרופ' פלוץ בן שחר, אכן הציע לי פרופסורה וגם קבלת דוקטור לשם כבוד – ושאבוא להורות אצלו בזכות המחקרים הספרותיים וההיסטוריים הארצישראליים שלי (הבטיח גם שתי אוקיות גבינת עיזים לבנה כל בוקר מהדיר של משפחת שוורצמן, ודירה נוחה במעונות הסטודנטיות לספרות עברית) – אבל אני העדפתי להישאר חבר ב"עזיזה", האגודה לגידול עיזי בית לבנות, ברחוב ברון הירש 1 בפתח-תקווה, ולא לעקור לקמפוס הכל-כך מפתה של אוניברסיטת בת שלמה.

* ברכות למשרד האוצר, אשר במסגרת הרפורמה בחקלאות, שפירושה הרס החקלאות הישראלית, מייבא לארץ 2,000 טונות של שמן זית זר ללא מכס, כלומר, כביכול, זול.

מניסיוננו – שמן הזית המיובא, גם עכשיו עם מְכסים – וללא שום קשר לתנאי של הורדת מחירים, הוא ברוב המקרים נחות, לא טעים ולעיתים מזוייף – לעומת שמן הזית הארצישראלי המעולה, שמיוצר בידי יהודים וערבים. אבל מה לא עושים כדי להרוס את החקלאות הישראלית על ידי דמגוגיה של ייבוא זול! – במקום לטעת, כמו בספרד, עוד אלפי דונמים של עצי זית ולהיעשות גם ליצואן של שמן זית ישראלי?

בכתבה ב"דה מארקר" מיום 16.3 נאמר בין השאר: "היבואנים הגדולים [של שמן זית] הם 'זיתא', שכמעט ולא רוכשת מהשוק המקומי..."  – בדקנו בקבוק של "זיתא" במכולת הסמוכה ומצאנו רק שהוא "מיוצר על ידי 'זיתא'" עם הכשר רבנות ישראלי, ובשום מקום לא צויין שזה שמן ייבוא ומיהי במדוייק ארץ הייצור שלו.

הייתכן שמדובר בהונאה – או ש"דה מארקר" מטעה?

אגב, בשנת השמיטה האחרונה, חלק מהירקות הקפואים ששווקו בארץ עם הכשר בית דין רבני (של עפולה אם איננו טועים), דוגמת אפונת-גינה עדינה – היה "ייבוא" מאירופה, כנראה בבלוף של סבב מארצות המגרב שאינן סוחרות איתנו ישירות, כי אפונת גינה עדינה היא לא בדיוק משהו שגדל באירופה המערבית, ועוד בחורף!

* ציפי לבני שלום, קראתי דיווח על פגישתך עם שרת החוץ השוודית, שלדבריך היא שינתה דעתה על דברים שאמרה בעניין החרם על ישראל וכן התחרטה על שהאשימה את ישראל בהוצאות להורג של פלסטינים ללא משפט. לדברייך את הצלחת לשנות דעותיה בנדון.

אודה לך אם תוכלי להפנות אותי לדבריה, אם אמנם הם פורסמו בתקשורת השוודית או בסוכנויות הידיעות הבינלאומיות. לא מצאתי אסמכתא לדבריה בתקשורת שלנו. להערכתי, תסכימי איתי – שיש הבדל מהותי אם דבריה של שרת החוץ נאמרים בשיחה פרטית – לבין פירסומם בתקשורת.

מתי דוד

* * *

חבריו ואוהביו של אהוד

מזמינים את

קוראי כתב עת זה לאירוע:

המכתב העיתי "חדשות בן עזר" במלאת 80 לעורכו

האירוע יתקיים ביום ב', ג' ניסן תשע"ו, 11.4.2016 בשעה 19.00

בבית הסופר, רח' קפלן 6, תל-אביב

בתוכנית:

הסופר צביקה ניר – ברכת יו"ר אגודת הסופרים העברים

ד"ר עדינה בר-אל – דברי פתיחה

נושאי דברים (בסדר א'-ב'):

פרופ' עוז אלמוג, סוציולוג, חוקר התרבות הישראלית

שמאי גולן, סופר

אליהו הכהן, חוקר הזמר העברי, חתן פרס ישראל

יואל נץ, משורר ומתרגם

פוצ'ו, סופר

דברי סיום: אהוד בן עזר, סופר ועורך

מנחה: ד"ר משה גרנות

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל