גיליון מס' 1130

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"א באדר ב' תשע"ו, 21 במרס 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שֶלֶג בַּחֶרְמוֹן. // פוצ'ו: בחיי (2), פרק כ"ח – בדרך לבית הסוהר. // עוז אלמוג: 1. זה לא טראמפ, זה אתם. 2. הישראלי המכוער בלבוש ילדה. // עמוס גלבוע: מרבית הכוח הצבאי הרוסי עוזב את סוריה. // רוֹן גֵּרָא: אֹשֶׁר. // בן-ציון יהושע-רז: פורים אצל יהודי אפגניסטן. // מנחם רהט: כל יום פורים. // מרדכי קידר: מסריהָ של רוסיה בכניסתה לסוריה וביציאתה ממנה. [ציטוט]. // יוסי רנרט: עונג שבת. // אורי הייטנר: 1. פיתוח הגליל – הלכה למעשה. 2.  צרור הערות 20.3.16. // אוריה באר: פגישה של אבא עם מלאך המוות. // יוסי אחימאיר: הערות מעמוד הפייסבוק שלי. // תקוה וינשטוק: הם עלו מהודו. // מנשה שאול: מטורקיה החילונית למחצה דרך סוריה הנפיצה למצרים הנאחזת בחיים. [ציטוט]. // משה כהן: הרג ילדים. // משה גרנות: על ספרו של פוצ'ו "בחיי – קורות חייו של צבר מצוי" (חלק א). // צבי י' כסה: שלוש הבגידות וזעזוע טקטוני. // שמואל אייל: האם טראמפ הוא היטלר אמריקאי? // תמר זכריה: רחמו. // מתי דוד: ה"היגיון" של ציפי לבני. // אהוד בן עזר:" לא לגיבורים המלחמה". רומאן. "כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה" (קוהלת, ט', י"א). המהדורה הראשונה נדפסה בשנת 1971, לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב. המהדורה השנייה, המצולמת,  יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000. הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969, לפני יותר מ-50 שנה! – פרק א. המשך יבוא. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

שֶלֶג בַּחֶרְמוֹן

 הַשֵּׂיבָה הַצְּעִירָה הַזֹּאת לָעַד שֶל צְחוֹר הַשֶּלֶג,

 הַשְּׂרָרָה שֶאֵין לָהּ צֹרֶךְ בְּצִוּוּי כִּי הָעָצְמָה

 שְאוּגָה מִכָּל שְתִיקָה שֶלָּהּ, חוֹלֶשֶת וּמוֹשֶלֶת

 עַל הַנּוֹף שֶלְּרַגְלֶיהָ, עַל הַזְּמַן וְעַל עַצְמָהּ.

 הַבִּטְחָה בָּהּ הַצִּנָּה קוֹרֵאת תִּגָר עַל חֹם הַשֶמֶש

 וְהַגֹּבַהּ – עַל יֻמְרוֹת עֵין-הָאָדָם לְהָכִילוֹ

 וְאַדְנוּת פַּטְרִיאַרְכָלִית זוֹ שֶבְּלִי מִלִּים רוֹשֶמֶת

 בָּרָדוּם אֶת הַקָּדוּם וּבַדּוֹמֵם אֶת הֵד קוֹלוֹ.

 וַהֲדַר-הָעֲנָקִים הַזֶּה שֶבּוֹ אֵינְסוֹף-הַנֵּצַח

 מְתָעֵד אֶת גַּדְלוּתוֹ מוּל אַפְסוּתוֹ שֶל הַחֲלוֹף

 שֶאוֹתָהּ הוּא מְבַטֵּל מִמְּרוֹם פִּסְגוֹת מְעוּף הַנֵּץ, אַךְ

 בְּאִלְּמוּת יוֹדַעַת-כֹּל, לֹא בְּזִלְזוּל מָהִיר לִצְלֹף.

 זֶה הָרֶגַע, לֹא אַחֵר, בּוֹ הַנָּדוֹש הוֹפֵךְ לְקֶסֶם

 וְהַפְּרוֹזָה לְשִירָה וְהַנִּגְלוֹת לְאַגָּדוֹת

 וְהַיֶּלֶד שְבְּךָ עוֹשֶׂה אָזְנָיו כַּאֲפַרְכֶּסֶת

 לְמִלְמוּל פַּלְגֵי הָהָר

 הַמִּתְנַפְּצִים

 בַּמּוֹרָדוֹת.

 כִּי מוּזָר, דַּוְקָא הַשֶּלֶג שֶכְּפוֹרוֹ מַפְשִיר לְמַיִם

 הַשּוֹטְפִים אֶת חַמּוּקֵי עֲנַק-הַלֹּבֶן כַּשִּׂמְחָה

 אֶת הַלֵּב שֶלֹּא צִפָּה לָהּ, שֶהֻפְתַּע לָהּ, הוּא עֲדַיִן

 מְסַפֵּר הַסִּפּוּרִים הֲכִי מַגְנִיב בְּעוֹלַמְךָ.

 וּמִלְמוּל אוֹתוֹ גְלִיסַנְדּוֹ שֶל גַּלִּים צוֹנְחִים בְּסַאלְטָה

 מִן הָרָם אֶל הַנָּמוּךְ וּמִפִּסְגָּה אֶל הַמִּדְרוֹן

 מִצְטַלְצֵל יוֹתֵר מִכָּל מִלּוֹת שִירֶיךָ שֶסִּלְסַלְתָּ

 וּמִכָּל שֶתְּסַלְסֵל עוֹד עַד יוֹמְךָ הָאַחֲרוֹן.

 וְהַהוּא, אוֹתוֹ יַלְדּוֹן שֶלֹּא בָּגַר בְּךָ אַף פַּעַם

 מֵעֶבְרוֹ שֶל גִּיל-הַלָּמָּה כְּמוֹ שוֹאֵל אֶת הַמִּלְמוּל

 הַתּוֹזֵז וְהַפּוֹזֵז הַזֶּה: מַה פֵּשֶר וּמַה טַעַם

 יֵש לוֹ שֵם כָּזֶה, "חֶרְמוֹן", לִנְפִיל-הַכְּפוֹר הַזֶּה מִמּוּל?

 אָז הַסְכֵּת, הַסְכֵּת וּשְמַע לְלַחֲשֵי סוֹדוֹת הַפֶּלֶג

 הַסּוֹרְקִים בִּגְלִישָתָם בַּעֲרוּצֵי הַוָּאדִיּוֹת

 אֶת סִבְכָם שֶל קְנֵי הַגֹּמֶא הַקְּפוּאִים מִמֵּי הַשֶּלֶג

 בָּם טוֹבְלוֹת צַמּוֹתֵיהֶן הָעֲרָבוֹת הַבּוֹכִיּוֹת.

 וְנַסֵּה לְפַעֲנֵחַ כְּמִין צֹפֶן שֶל כְּתַב-סֵתֶר

בִּצְלִילֵי הָאֶסְפֶּרַנְטוֹ הַצָּלוּל הַזֶּה, הַקַּר

שֶל זְרָמִים הַמַּלְחִיתִים לְךָ כְּעַל גַּלֵי הָאֶתֶר

אֵיזֶה סוֹד עַתִּיק-יוֹמִין שֶהוּא תַמְצִית כָּל הָעִקָּר.

הֵם אוֹמְרִים לְךָ דְבַר-מָה, הֵם מְסַפְּרִים בִּשְׂפַת הַמַּיִם

הַשּוֹצְפִים בְּלַבִּירִינְתְּ מַחְזוֹר דָּמוֹ שֶל הָעוֹלָם

כְּמוֹ הַזְּמַן בִּמְבוֹךְ אַלְפֵי שְנוֹתָיו בֵּין אֶרֶץ לְשָמַיִם –

עַל תְּשוּקָה אֶל הָאָסוּר,

עַל יֵצֶר-פֶּרֶא לֹא נִבְלָם.

הֵם שָרִים לְךָ בָּלָדָה עַתִּיקָה כַּאֲבָנֶיהָ

שֶל בַּזֶּלֶת אֶרֶץ זוֹ שֶהוֹד קְדוּמֶיהָ טֶרֶם סָר,

הֵם חוֹשְׂפִים לְךָ אֶת נֶפֶש הָאָדָם וְאֶת צְפוּנֶיהָ

הַקְּרוּעִים מֵאָז עַד הֵנָּה בֵּין הָרוּחַ לַבָּשָׂר.

בֵּין עֻמְקֵי הַגֵּיאָיוֹת לְהַר נִשָּׂא זֶה הַחוֹבֵש לוֹ

אֶת מִצְנֶפֶת עַנְנֵי כְּבוֹדוֹ כְּמִין כֹּהֵן גָּדוֹל

שֶזְּקָנוֹ הַמַּלְכוּתִי כִּצְחוֹר אַדֶּרֶת-מוֹךְ גּוֹלֵש לוֹ

וְיוֹרֵד עַל מִדּוֹתָיו בְּלִי לַעֲצֹר וּבְלִי לַחְדֹּל.

וְעַל כֵּן נִקְרָא הָהָר "גַּ'בֶּל אָ-תַלְגּ", הוּא הַר-הַשֶּלֶג

וּמִשּוּם שֶצְּחוֹר כִּפַּת שִלְגּוֹ עָמִיד וּמִתְמַשֵּךְ

גַּם בַּקַּיִץ הַלּוֹהֵט וְהַכִּפָּה הַזֹּאת נִמְשֶלֶת

לִצְנִיפוֹ שֶל שֵיח', נוֹסַף לוֹ גַם הַשֵּם "גַּ'בֶּל אָ-שֵיח'".

וּמַמָּש כְּמוֹ הַתְּשוּקָה אֶל מַדּוּחָיו שֶל עֵץ-הַדַּעַת

כָּךְ נִצְחָם שֶל הַסִּפּוּר הַזֶּה וְשֵם הָהָר, "חֶרְמוֹן",

שֶזִּקְנֵי שִבְטֵי הַדְּרוּזִים, כְּמָסֹרֶת לֹא נִגְדַּעַת

מַנְחִילִים מִסָּב לְנֶכֶד כְּהַנְחֵל אוֹצָר קַדְמוֹן.

"כֵּן," אוֹמֵר אָז כְּבוֹד הַשֵּיח' אֶל מוּל אִשָּהּ הַמְּרַקֶּדֶת

שֶל שַלְהֶבֶת מְדוּרַת-הַשֵּבֶט בְּלֵילוֹת אֵין סְפוֹר,

"בְּשֶכְּבָר, בִּימֵי עָבָר, קָאן יָא מָא קָאן, יָא נָאס, מִקֶּדֶם

רִחֲפוּ שַׂרְפֵי-עֶלְיוֹן סְבִיב פִּסְגָּתוֹ שֶל הַר-הַכְּפוֹר.

רִחֲפוּ וְעוֹפְפוּ, כְּנַף כָּל מַלְאָךְ עַל שְכֶם רֵעֵהוּ

כְּרוֹקְעִים בִּמְחוֹל הַדֶּבְּקָה עַל גַּגּוֹת בָּמֳתֵי-עָב

עַד כִּי פֶּתַע, עַל פְּנֵי אָרֶץ, נִתְגַּלָּה לָהֶם מַרְאֵהוּ

שֶל פִּתּוּי שֶלֹּא עָמַד בּוֹ מֵעוֹלָם שוּם לֵב מֻרְעָב.

 כִּי בָּעֵת הַהִיא הֵחֵל אָדָם לִרְבוֹת כִּרְבוֹת דְּשָאֶיהָ

 שֶל בִּקְעַת מַרְגְּלוֹתָיו שֶל הַר-הַשֶּלֶג הַלָּבָן

 וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם לִבְנֵי-אֱנוֹש, שֶלֵּב כָּמֵהַּ –

 וַאֲפִלּוּ לֵב מַלְאָךְ הוּא – לֹא יִשְׂבַּע מִיפִי גֵוָן.

 וְכֵיוָן שֶמִּצְוַת אַלְלָּה הִיא כִּי דִין נִדּוּי וָחֵרֶם

 יִגָּזֵר עַל כָּל מַלְאָךְ אֲשֶר יַחְמֹד לוֹ בַּת-אֱנוֹש

 וְיִדְבַּק בָּהּ כַּשּוּעָל בְּאֶשְכּוֹלוֹת גְּנוּבִים בַּכֶּרֶם

 וְעַל חֵטְא כָּזֶה צָפוּי הָאֵל לִקְנֹס וְלַעֲנֹש –

נִדְבְּרוּ הַמַּלְאָכִים לִמְרֹד, כְּחֵרֶם-שֶכְּנֶגֶד,

בָּאִסּוּר הָאֱלֹהִי וְנַעֲנוּ לְקוֹל-הַדָּם

וַיֵּרְדוּ לְמַרְגְּלוֹת הָהָר בִּמְעוּף חֶמְדָּה חוֹגֶגֶת

וַיּוֹלִידוּ נְפִלִים מִנְּשוֹתֵיהֶם, בְּנוֹת-הָאָדָם.

וְהָהֵם, הַגִּבֹּרִים אַנְשֵי הַשֵּם בְּנֵי-הַכִּלְאַיִם

אֲשֶר שְלֹשֶת אֲלָפִים אַמָּה גָבְהָם, אָכְלוּ עַד כְּלוֹת

אֶת יְגִיעַ בְּנֵי-אֱנוֹש שֶכָּל עָשְרָם הָיָה לְאַיִן

וְהַחַג הָפַךְ חָגָּא וְהַכְּלוּלוֹת הָפְכוּ קְלָלוֹת.

וּמֵאָז," יֹאמַר הַשֵּיח' מוּל מְדוּרַת-זְרָדִים עוֹמֶמֶת,

"מְפֻלָּג לֵב-הָאָדָם כְּמוֹ בְּאִבְחַת שַבְּרִיָּה בֵּין

הַמַּלְאָךְ וְהָאִשָּה, הַתָּם וְזוֹ הַמִּתַּמֶּמֶת

אַךְ צוֹדָה אֶת לְבָבוֹ (וְאִם נֵיטִיב זֹאת לְלַבֵּן

יִתְגַּלֶּה לָנוּ כִּי לֹא רַק הַחֶרְמוֹן, הוּא הַר הַחֵרֶם

הַנֶּחְרָץ הַהוּא, נִמְתָּח בֵּין שְמֵי אֱלֹהַּ לֶעָפָר

אֶלָּא כָּךְ,  יָא נָאס, אַף אָנוּ שֶחֻלְשַת הַגּוּף עוֹכֶרֶת

 בִּבְשָׂרֵנוּ אֶת הַנֵּדֶר הַחוֹזֵר וְהַמּוּפָר

לְאוֹתָהּ הַהִתְעַלּוּת אֶל מְרוֹמִים שֶכֻּלָּם רוּחַ

כִּי הַהִיא, חַוָּה אִמֵּנוּ, עוֹד מֵאָז אָדָם אִישָהּ

מְצוֹדִים וַחֲרָמִים לִבָּהּ, מַלְכֹּדֶת וּמַדּוּחַ 

לְכָל זְבּוּן הַמִּתְפַּתֶּה לָהּ וְנִכְוֶה בִּיקוֹד אִשָּהּ."

...אָז יָשְלַךְ לְפֶתַע הַס בְּחוּג שוֹמְעָיו יוֹשְבֵי הַשֵּבֶט

הַכְּרוּכִים כְּמִין עָקָאל סְבִיב הַכָּפִיָּה, הִיא הָאֵש

וּדְבָרִים כַּדָּרְבוֹנוֹת תָּשִיב זְקֵנָה אַחַת, תּוֹשֶבֶת

אוֹתוֹ כְּפָר, לִכְבוֹד הַשֵּיח' שֶיִּתְקַשֶּה לְהִתְאוֹשֵש:

 "הַמַּלְכֹּדֶת, יָא אוּסְתָּאד,  כְּלוּם לֹא תִלְכֹּד אִם לֹא יַחְדֹּר בָּהּ

הַלָּכוּד, שֶשּוּם פִּתּוּי לֹא יַסְגִּירוֹ לְשָם כָּל עוֹד

הוּא חָזָק דַּיּוֹ לִכְבֹּש יִצְרוֹ וּבִתְבוּנָה לִגְדֹּר בָּהּ

בַּתְּשוּקָה גְדֵרוֹת מוּל סַחַף כַּטֶּרָאסוֹת הַכּוֹלְאוֹת

אֶת אַדְמַת הָהָר בְּכָל חֶלְקוֹת שְׂדוֹתֵינוּ מִלִּגְלֹש כָּאן

עִם הַשֶּלֶג הַמַּפְשִיר שֶשּוּם מִדְרוֹן לֹא יַעַצְרוֹ

וְהָאִיש, מוּל הָאִשָּה, לֹא אֶת יִצְרָהּ בִּלְבַד לִכְבֹּש כָּאן

הוּא אָמוּר, כִּכְסִיל גָּמוּר, כִּי אִם סוֹפְסוֹף גַּם אֶת יִצְרוֹ.

כָּךְ שֶקַּל מְאֹד לִטְפֹּל עַל בְּנוֹת חַוָּה אֶת כָּל מוּמֶיהָ

שֶל הַנֶּפֶש הַגַּבְרִית שֶכָּל עָווֹן שֶלָּהּ נִמְחָה

וְנִזְקַף עַל הָאִשָּה (וְזֹאת, יָא שֵיח', אַתָּה שוֹמֵעַ

מֵאַחַת הַמַּכִּירָה אוֹתְךָ,

שֶכֵּן

אֲנִי אִמְּךָ...)"

כֹּה אָמְרָה אוֹתָהּ זְקֵנָה וּפְנֵי הַשֵּיח', כְּאֵש לוֹהֶטֶת,

נִתְאַדְּמוּ שָם כַּמְּדוּרָה שֶשַּלְהֲבוֹת אוֹרָהּ יוֹצְרוֹת  

אֶת אוֹתָם פִּתּוּלֵי-פֶּתֶן שֶל רַקְדָנִיּוֹת-הַבֶּטֶן

הַמַּטּוֹת לֵב אִיש מִכְּנַף מַלְאַךְ-יּוֹצְרוֹ אֶל שְׂטַן-יִצְרוֹ.

וְאֶת זֹאת לָחַש הַפֶּלֶג הַגּוֹלֵש מֵהַר-הַשֶּלֶג

לְשִפְעַת הָעֲרָבוֹת הַבּוֹכִיּוֹת שֶהֵן הַרְמוֹן

נְשוֹתָיו שֶכָּל צַמַּת-עַלְוָה שֶמֵּרֹאשָן מֻפְשֶלֶת

מְמִסָּה אֶת לֵב שְלָגָיו קְפוּאֵי הַקֹּר שֶל הַחֶרְמוֹן...

* * *

המכתב העיתי חדשות בן עזר ואלפי קוראיו

מברכים את הכותב המבוגר ביותר שלנו

ליטמן מור

אשר מחר ב-22 במרס תימלאנה לו 99 שנים

אין כמוך!

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק כ"ח – בדרך לבית הסוהר

בקריית מוצקין היתה גברת אחת, רודולפינה מנצל, שהתפרסמה כמומחית לאימון כלבי שמירה ותקיפה. ביישובי המשלט ובכפרי העולים שהוקמו אז בגבולות הארץ, התעורר צורך בכלבים מאולפים, וכך הגעתי לצפון יחד עם עומר, בנה של סילקה מנוחתה עדן. עומר היה כלב זאב מפותח, אשר  למרות  מראהו הביריוני, היה רך לבב המרבה לכשכש בזנבו לכל אחד ולא היה נועז וחכם כאימו.

בקורס למד להיצמד לקרקע למשמע הפקודה "ארצה!" ולקפוץ לתוך מכונית עומדת עם הקריאה "הופ!"

רוב חניכי הקורס היו עולים חדשים שפחדו מכלבים, ואני נבחרתי על פי רוב להיות זה הלובש את הבגד המרופד בשכבות צמר גפן, כדי למלא את תפקיד הערבי שהכלב אמור להתנפל עליו ולשסע את זרועותיו.

למחרת בואי לקורס שלחתי מכתב תנחומים ללאה חברתי החדשה והבטחתי לה שחוץ מהמנהלת, שהיא ייקית קשישה, אין שם אף בת שיכולה להוות לה סכנה. זירזתי אותה שתענה מהר, לפני שהקורס  יסתיים, אך עד סופו לא קיבלתי ממנה אף לא מכתב אחד. דבר זה לא מנע ממני לכתוב מכתב תשובה למכתב שלא התקבל, כי היא לא חייבת לסבול מפני שאני חולה כתיבה ובאותה תקופה גם חולה אהבה וגעגועים.

אחד האירועים הזכורים לי מאותו קורס חשוב, אירע לי באחד הלילות, כשבוע לאחר תחילת הקורס. בקורס, שהתנהל במחנה אוהלים בין פסי הרכבת והים, היתה קיימת תורנות שמירה, שהופקדה בידי  החניכים.

לילה אחד, כשהגיע תורי לשמור במשך שעתיים אחרי חצות, אחז בי השעמום, ומתוך אחריות וחשש פן אירדם בשמירה, הלכתי למשרד המחנה, נטלתי את מפתחות הטנדר שהיו תלויות על המסמר המיועד להן, ונכנסתי למכונית. תחילה רק הנעתי את הכלי, אחר כך נסעתי קדימה ואחורה ואחר כך יצאתי דרך השער. נסעתי במהלך ראשון ושני עד פסי הרכבת וחזרתי בשלום.

רישיון נהיגה כמובן לא היה לי, אבל ניסיון בסחיבת הפורד של אבי היה גם היה. הייתי סוחב לו את המכונית בעיקר בשבתות בבוקר, היום היחיד בשבוע שבו הוריי הירשו לעצמם להישאר במיטה עד שמונה. הייתי מודיע בבית שאני יוצא לטייל עם "פגע", הכלב  שלנו, ולוקח את המפתחות של האוטו.

"פגע" היה כלבלב עלוב נפש שחור שאספתי ברחוב. היו לו שני כתמים בהירים מעל עיניו, שהישוו לו מבע של כלב חושב, למרות שהיה טמבל גמור. אני הייתי מאותם ילדים  האוספים כלבים עזובים ומביאים  הביתה . אימי לא התלהבה מאותם יצורים, שהיו בדרך כלל מוכי כינים, אבל הירשתה לי להלין אותם בחדר המדרגות  ליד הדלת. מאחר שגרנו בקומה הרביעית, הדבר לא הפריע לאיש, אולי רק לרוכלי הסידקית שהיו מרבים אז  לעבור מבית לבית. 

אימי, שהייתה בדרך כלל צועקת עליי כל פעם כשהבאתי כלב חדש הביתה, היתה גם זו שבסופו של דבר  האכילה את הכלבים ודאגה שתהיה לידם צלחת מים. לחתונות היתה הולכת תמיד עם שקית מיוחדת כדי לאסוף לתוכה שיירי אוכל ועצמות. אז עוד לא ידעו – מה שתעשיית מזון הכלבים דאגה  להחדיר לתודעה – שעצמות עוף קורעות לכלבים את המעיים. כל הכלבים שלי ניזונו בעיקר מהעצמות האלה ומעולם לא מתו מהן.

כשהייתי אומר בשבת בבוקר שאני יורד לטייל עם "פגע", איש לא היה מעלה בדעתו, שהטיול הוא  בתוך הפורד של אבא. הייתי פותח את דלת הרכב ולפני שאמרתי "הופ",  הכלב כבר היה קופץ פנימה, מתיישב על הכיסא לידי, ושנינו עושים סיבוב בעיר.

פעם ירדתי לאיטי ברחוב הנביאים בואכה רחוב המלך ג'ורג' ופתאום, ילד אחד שהלך עם משפחתו, כנראה לבית הכנסת, חצה בריצה את הכביש ונעלם לי מתחת הגלגלים הקדמיים.

צריחת האם המבוהלת, יחד עם  חריקות הבלימה שעשיתי, הוציאו  את כל אנשים למרפסות ואני הרגשתי שסופי קרב. למזלי לא נסעתי מהר, והספקתי לעצור לפני שהגלגלים עלו על הילד. ההורים שלו פתחו עליי בשאגות אימה, כשאני מוכה אלם ולא יודע אם לחשוש מהלינץ' שעוד מעט אחווה, או מהמשטרה שתבוא לבקש את הרישיונות שלא היו לי.

מי שבא לעזרתי היה יהודי שחור זקן שצעק על ההורים ואמר: "מה אתם רוצים ממנו! הוא עצר בזמן! תצעקו על הילד שלכם!"

גם האנשים במרפסות התחילו לטעון לטובתי וסופו של דבר, שהילד חטף מכות בטוסיק מאביו ואני ניצלתי מידיעה בעיתון המודיעה ש"גנב מכונית נהג ללא רישיון ודרס ילד שחצה את הרחוב לתומו."

בידיים רועדות המשכתי לנהוג בפורד והצלחתי להחזירו בשלום הביתה. בבית לא אמרתי כלום וכשאחותי שאלה למה חזרתי היום כל כך מוקדם, הסברתי שפגע עשה מה שעשה תכף ורצה כבר לחזור.

אם חשבתי שיותר לא אסחוב לאבי את האוטו, סימן שלא הכרתי את עצמי. היתה עוד שבת אחת שאני זוכר, הפעם  זה קרה בצהריים. הוריי  יצאו מהבית לבקר חברים שגרו בסמוך. ישבו על מרפסת ביתם בשדרות חן, אכלו פיסטוקים ודיברו. פתאום אימי אומרת לאבי:

"תראה מכונית בדיוק כמו שלך."

הפורד של אבי היה צבוע בירוק, שהיה צבע די נדיר אז.

אבי הסתכל ואמר: "ומי שנוהג באוטו דומה לילד שלנו."

אימי ספקה כפיים ולא האמינה. אבי רץ החוצה לתפוס אותי, אבל אני כבר לא הייתי ברחוב. המשכתי לנסוע בשלווה לעבר שדרות רוטשילד וקיוויתי לפגוש שם את חנוך שכטר, חברי לכיתה בגימנסיה, שגם הוא היה סוחב בשבתות את האוטו של אביו הרופא. את חנוך לא פגשתי וגם לא ראיתי ברחוב אף ילד שהייתי יכול להשוויץ לפניו, או לקחת אותו לסיבוב.

כשחזרתי הביתה והתכוננתי להחנות את הפורד במקומו הקבוע, אבא כבר חיכה לי.  הייתי אז ילד גדול, בן 16, ואבי  כבר לא הרביץ לי. יצאתי מהרכב ללא אומר ומסרתי לו את המפתחות. הוא לקח אותם, גם כן ללא אומר, ורק אחר כך, בבית, בא לחדרי עם דלי מלא מים. אני הבנתי את הרמז. ירדתי לשטוף את האוטו, ללא מילת סירוב אחת, למרות שזה היה התור של אביבה אחותי. 

עכשיו, בקורס הכלבנים בקריית מוצקין, ניעורו זיכרונות הילדות ולא יכולתי שלא לחזור עליהם. אחרי נסיעה קצרצרה השבתי את הטנדר למקומו, תליתי את המפתחות בחזרה על המסמר והסתכלתי בשעון. נשארה לי עוד שעה של שמירה. היצר הרע התחיל להציק לי. בשביל מה צריכים שמירה על מחנה שכולו מלא כלבי שמירה? מי יעז לבוא לגנוב משהו ממחנה שמרבית תושביו חושפים שיניים ומשמיעים קולות נביחה?

מכאן ועד סחיבה מחודשת של הטנדר לא עבר זמן רב. הפעם הייתי נועז יותר, הכנסתי למהלך שלישי ורביעי, חציתי את פסי הרכבת והגעתי עד למרכזה של קריית חיים, שבה מישהו צעק לי: "תדליק את האורות!"

לקח לי זמן עד שמצאתי על מה לוחצים כדי שהאורות יידלקו, ובסוף הצלחתי. המשכתי לנסוע, הפעם עם אורות דלוקים, עד שמישהו צעק לי: "תנמיך את האורות!"

מצאתי איך מנמיכים והמשכתי בנסיעה. בקרייה היו אז כבישים סלולים אך לא מדרכות, כך קרה שבאחד הרחובות, שבו החלטתי להסתובב כדי לחזור, ירדתי מהכביש ושקעתי בחול. כל מאמציי לצאת מהחולות עלו בתוהו. הרגשתי שסופי קרב. איך יכולתי לעולל כזאת? גם הפקרת שמירה, גם גניבת מכונית צבאית וגם נסיעה בלי רישיון. מה עושים עכשיו? נכון ששהות בבית סוהר לא הפחידה אותי. תמיד חשבתי שאין מקום טוב יותר לכתיבה מאשר חדר שאי אפשר לצאת ממנו, אבל בכל זאת לא נעים. מה יחשוב עליי המורה צדק שחינך אותי לאהבת הארץ, אבל לא לאהבת הכבישים?

ניסיתי לנוע קדימה ואחורה, אך ללא הצלחה. להפך, הגלגלים שקעו יותר ויותר. בייאושי נזכרתי במנשקה חבובא, חברי הטוב שעזב את הקיבוץ כמה חודשים קודם לכן. למזלי זכרתי את כתובתו וידעתי שהוא גר לא רחוק מהמקום. היה רק לא נעים לצלצל לביתו באחת בלילה, הרי הוריו יקפצו  מפחד ואחר כך מנשקה יקבל על הראש, כשיתברר להם שלבן הצדיק שלהם, יש חבר מופרע  שהוא  גנב מכוניות.

נשארתי לשבת בתא הנהג, כשראשי שעון על ההגה ואני שואל את עצמי מה אספר ללאה כשתבוא לבקר אותי בבית הסוהר ואיך אצליח לשכנע אותה שכל מה שרציתי, זה רק לעשות סיבוב קטן כדי שיהיה לי מה לכתוב לה במכתב הבא...

המשך יבוא

אהוד: פוצ'ו, אנחנו במתח נורא. אנא מהר לשלוח לנו את ההמשך!

* * *

עוז אלמוג

1. זה לא טראמפ, זה אתם

הפלורליזם המערבי, המכונה "שמאל", שיקף התקדמות מוסרית. הוא הטיף לראיית הגוונים מבעד לאחידות, לרגישות לחולשה ולמצוקה, לקידום השיוויון, לריסון התוקפנות ולעידון הכוח. אבל עם הזמן הוא הרחיק לכת ונעשה עיוור ודכאני. השחור הולבן, הרשע קיבל הנחות והאמת הוסתרה בתוך מעטפת של תקינות פוליטית. במקביל הוא נעשה מתנשא, ומי שאינו נכלל בעדת מאמיניו מתויג כבריון אלים וטיפש.

אינספור שקרים וחצאי אמיתות – בהקשר הביטחוני, הכלכלי, החינוכי, ועוד – מופצים מדי יום בתקשורת המערבית (זה כולל גם את התקשורת שלנו) – בשם אג'נדה פְּסֵאוּדּוֹ-הומנית.

לאנשים רבים פשוט נמאס ולכן הימין עולה. נמאס לא רק מהטיוח, אלא גם מהמסר שאסור להעניש כמו שראוי, אסור לנקום, אסור להרתיע, אסור להכליל ועכשיו גם אסור לומר את האמת, כדי לא לפגוע ולהעליב. נקעה נפשם של רבים מעולם שבו מרוב רצון להכיל ולסלוח, נחלשים ההבדלים בין המדכא למדוכא, בין התוקפן לקורבן, בין הצדיק לרשע ובין סיבה לתוצאה.

מי שרוצה המחשה לעיוות המוסרי של השמאל, שממנף את דונלד טרמפ ודומיו ברחבי העולם, כדאי שיתבונן באופן המדהים שבו מסקרת התקשורת המערבית את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כאשר מחבלים שיצאו לרצוח מתוארים כפלסטינים מדוכאים שנטבחו בדם קר – זה לא מסמן רק הטייה אנטי-ישראלית ואפילו לא רק אנטישמיות. זה מסמן בעיקר תרבות של הונאה עצמית, שאינה מבחינה בין טוב לרע, בשל אידיאולוגיה חיובית שעברה מוטציה.

ככל שטראמפ הולך ומנצח, כך גוברת הנטייה של התקשורת לתארו כדמגוג וגזען שמאיים להוליך את החברה האמריקאית לעידן אפל. טראמפ הוא אולי באמת קריקטורה וולגרית של החלום האמריקאי, שחקן ורטוריקן מוכשר שהפך את הריאליטי למציאות. אבל ההצלחה שלו לא טמונה בהכרח בהפרחת סיסמאות ריקות, אלא דווקא באומץ לומר בישירות כמה אמיתות שאינן נעימות לאוזן הסוציאל-דמוקרטית. טראמפ מתנהג כמו הילד ב"בגדי המלך החדשים" ובוחריו מוקסמים ממנו בין השאר משום שלרבים נשבר מהצביעות.

הפרשנות השגויה שמיחסת התקשורת לעליית הימין קשורה גם לצביעותה הכלכלית. ברוני המדיה נהנים מבוטות ומתוקפנות ועושים מהן רווחים קלים, כל עוד זה משרת את תוכניות הג'נק פוד שהם משווקים להמונים. אבל כאשר גיבורי הריאליטי יוצאים מהווילה ומתרגמים את הוולגריות למנדטים – התקשורת מתחלחלת ומאשימה את הצופים.

השמאל הליברלי, שמתפלץ מקריקטורות פוליטיות צעקניות, צריך להביט במראה ולברר לעצמו האם זה רק ההגירה, עליית האסלאם הקיצוני, המשבר הכלכלי או קריסת מערכת החינוך? או שמא צמיחת הימין קשורה גם בחולשתו המוסרית של השמאל? ההמון אוהב פרובוקטורים כמו דונלנד טראמפ או מירי רגב, לא רק בגלל מופעי הקרקס שהם מפיקים, אלא משום שהם מעיזים לומר בגלוי את מה ש"העדר הנאור" מסרב להודות בו.

2. הישראלי המכוער בלבוש ילדה

הם השיפוצניקים שבאו לשדרג את דירתה. היא בעלת הנכס, המאה והדעה. ומעל לכל היא ישראלית שלא עשו אותה באצבע, ואין לה צורך בנימוסים ועידונים מיותרים. יש לה דרישות וסטנדרטים גבוהים ואף אחד לא יעבוד עליה. היא תראה לקבלן ועובדיו מי כאן הבוס ואיך עושים זאת נכון. "איך אתה מפלס, בשטיכמוס?"

הם עכשיו לרשותה, בטריטוריה שלה, והם אמורים להפנים ולציית. "עשה טובה שים פה חתיכת בצל." "קפוץ לטנדר תביא לי ג'בקה.".

זו פרסומת לטמבור שנראית כמו מסדר המפקד, וכדאי מאד שהחייל (קבלן) ינפק את התשובות הנכונות.

"ולקיר איזה צבע הבאת?"

"צבע איכותי יחזיק לך מעמד שנים."

"כן אבל איזה צבע?"

"סופרקריל של טמבור."

"יפה בבית שלי רק טמבור."

"יש מצב שאני אתן קפיצה לראות איך התקדמתם... בלי נדר."

תם טקס הזובור. הפטרונות תורגלה.

מוטיב הוולגריות וחוסר הטקט שכיח בפרסום הישראלי, אבל לאחרונה הקופירייטרים, שמתים על הישראלי המכוער, החליטו לעלות מדרגה. נוֹגֵשׂת העבדים היא כבר לא סתם לקוחה קפדנית ודעתנית. עכשיו היא קטינה. איזה היפוך תפקידים מפתיע ומשעשע, איזו ילדה מגניבה. קטעים.

מנהל התקשורת השיווקית של קבוצת טמבור כתב על הפרסומת הזאת: "היום הוא יום מאוד מרגש בשבילי, הפרסומת שעבדנו עליה כל כך קשה עולה הערב לטלוויזיה. זה היה מסע מעניין, מצחיק ומאתגר, ובסוף נולדה לנו אחלה פרסומת." (מצוטט באתר מזבלה).

לא, הוא לא רואה את מה שאני ואת ואתה רואים. זה מרגש אותו, מצחיק ומאתגר ובעיקר עושה לו את העבודה. אבל כשהוא ישלח את הילדה שלו לגן או לבית הספר הוא יזדעזע מהכאוס והאלימות. ואז הוא יבוא בטענות למורים, למנהלים, למשרד החינוך ולמדינה.

ואחר כך הערוצים המסחריים, שמשדרים את פרסומות הילדים המשפיטים (זה כבר נעשה מין ז'אנר כזה) – יפיקו סרטי תעודה על קריסת מערכת החינוך. ויגידו נו נו נו – לכולם, רק לא לעצמם. הם הרי רק משקפים את המציאות, לא יוצרים אותה.

* * *

עמוס גלבוע

מרבית הכוח הצבאי הרוסי עוזב את סוריה

להערכתי – כי הוא הגיע למסקנה, שלקח לישראל הרבה שנים להבינה בלבנון: ל"עסק" הזה אין תכלית. והם עוזבים בלי להשלים את המלאכה, בלי להביא להכרעה, בלי להביא אף הישג טריטוריאלי משמעותי למשטר אסד. הנפגעים העיקריים: אסד, חיזבאללה ואיראן.

הרוסים באו בהפתעה אסטרטגית (לא טקטית) לסוריה ויוצאים ממנה בהפתעה אסטרטגית וטקטית כאחת. יום אחד פוטין אומר זאת, ולמחרתו מתחילים לצאת, והעולם, על שלל אמצעי הריגול שלו, מופתע מדברי פוטין.

אומנם, לא כל הכוח הצבאי הרוסי עוזב את סוריה (טילי הנ"מ החדישים, מיספר מפציצים ועוד כמה אלמנטים יישארו), השליטה הרוסית בבסיסי הים והאוויר שלהם בחוף הסורי תימשך, וכמובן הנוכחות המדינית  וההשפעה הבלעדית על כללי המשחק המעצמתיים בסוריה, יימשכו – אבל כוח ההרס האווירי הרוס עוזב. זה הכוח שב-5 חודשים הרס כמעט עד היסוד ערים ועיירות ועשרות כפרים בסוריה, והרג מיספר לא ידוע של אזרחים חפים מפשע.

המשעשע הוא שדקה לפני שפוטין דיבר, איש לא שיער שהרוסים יעזבו, ודקה אחרי שדיבר כמעט כל אחד יודע להסביר מדוע הם עוזבים: בגלל המחיר הכלכלי הכבד, בגלל ירידת מחירי הנפט, בגלל זיכרון אפגניסטן הכואב שיש לרוסים, בגלל הסיבוך שלהם עם תורכיה ונאט"ו, בגלל העימות שלהם עם העולם הסוני.

יכול להיות שכל אחת מהסיבות נכונה. פוטין עצמו הודיע כי הסיבה לעזיבה היא שהכוחות  הרוסיים "מילאו את היעדים שהוצבו להם." ודווקא כאן נעוצה בעייה. לא רק בגלל העובדה הפשוטה שהיעדים של הכוח הרוסי לא פורטו כאשר הוא הגיע לסוריה, אלא בגלל דבר מהותי אחר והוא: לפי כל הסימנים בשטח, הכוח הרוסי לא השיג את יעדיו, הוא השאיר את המלאכה בלתי גמורה, והוא עוזב את סוריה דווקא בעיתוי לא טוב מבחינת משטר אסד.

מדוע? במה דברים אמורים?

אומנם, אין ספק כי המעורבות האווירית הרוסית המאסיבית הצילה  כנראה את משטר אסד  (לפחות לתקופת זמן) והקנתה לו מיספר הישגים טריטוריאליים, בעיקר באזור חומס, חלב, ודרום סוריה, אבל היא בשום אופן לא הביאה להכרעה, או ששינתה באורח משמעותי את המצב.

ראשית, החלק של העיר חלב נמצא בידי המורדים, לא נכבש כלל, ואפילו לא כותר, והכוח הצבאי של אסד ושכיריו לא הצליח להגיע לגבול התורכי. כל האזור של אידליב, שבצפון מערב סוריה, המאיים על לטקיה, הבירה העלאווית, ממשיך להיות בשליטה מוחלטת של המורדים. ככלל, המורדים חיים וקיימים ולא ויתרו כהוא זה על מטרתם להביא להפלת המשטר העלאווי של בשאר. אומנם המורדים "המתונים" נפגעו, אך הם עדיין בשטח; דווקא הארגונים הקיצוניים, כמו ג'בהת אל נוצרה ודאע"ש, בקושי נפגעו מהפצצות הרוסים.

במילים אחרות, הרוסים עוזבים בלי שהמשטר הסורי השיג הישג אסטרטגי משמעותי בשטח. המצב לא התייצב לחלוטין, והוא ממשיך להיות שברירי, כאשר גלגל המזלות עלול להתהפך עוד הרבה פעמים.

לדעתי, לכן, הגורמים שהכי מפסידים מהיציאה הרוסית הם אסד, חיזבאללה ואיראן. ובכלל, גם איראן הוציאה כבר את מרבית כוחותיה הלוחמים מסוריה, כך שעיקר הלחימה נעשית שם ע"י "שליחים", כמו מיליציות שיעיות. וה"שליח" הכי חזק הוא חיזבאללה, שהיציאה הרוסית רק תמשיך לרתקו לסוריה ולהקיז את דמו. 

אז מה הסיבה העמוקה לעזיבה הרוסית?

השערתי היא שאחרי כמה חודשים  הם הבינו מה שלקח לישראל הרבה שנים להבין בלבנון: "העסק" הוא חסר תכלית! תוסיפו לכך את כל שאר הסיבות.

ומה עם כל הדיבורים על "תהליך להסדר מדיני", מו"מ בין נציגי המורדים ומשטר אסד בג'נבה, מבנה פדרטיבי למדינה הסורית?

להערכתי, דיבורי סרק. אין בשטח איזשהו מקום לשבריר של אופטימיות, לפחות לא בשנים הקרובות.

* * *

רוֹן גֵּרָא

אֹשֶׁר

הֵן רַק אֶרְצֶה לָדַעַת

הֵיכָן הָאֹשֶׁר מִתְכַּרְבֵּל.

אוּלַי בֵּין הַכְּרִיזַנְטֶמוֹת

מִכֹּבֶד הַפְּאֵר.

הוֹגֶה אֲנִי בַּחֲלוֹמִי

אוּלַי עָלַי וִתֵּר.

אוּלַי אֲנִי עָלָיו.

הֵיכָן נֶחְבָּא הוּא,

אִם בְּתוֹךְ שִׁנֵּי

זָהָב?

אוֹ

בְּאֹהֶל עֲנִיִּים

בֵּין קְשָׁיֵי יוֹם לֵאִים

יִשָּׂא עֵינָיו.

וְאוּלַי רַק בֵּין אֵלֶּה

הַיּוֹדְעִים

דְּבַר מָה

בִּדְבַר תִּקּוּן הַלֵּב –

יִרְקֹם חֲלוֹמוֹתָיו.

* * *

בן-ציון יהושע-רז

פורים אצל יהודי אפגניסטן

משנכנס אדר לא רק מרבין בשמחת פורים אלא גם בשמחת חתן וכלה. בחודש אדר מרבים לערוך חופות. בשעת החופה שרים מתוך תיקון פורים 'מי כמוך ואין כמוך' לר' יהודה הלוי (ספרד המאה ה-12-11):

מִי כָמוֹךָ וְאֵין כָּמוֹךָ

מִי דוֹמֶה לָךְ וְאֵין דּוֹמֶה לָךְ

אָדוֹן חַסְדְּךָ בַּל יֶחְדָּל

אֲמִתְּךָ מִבְצָר עֹז וּמִגְדָּל

כִּי הָיִיתָ מָעוֹז לַדָּל

וּמָעוֹז לָאֶבְיוֹן בַּצַּר לוֹ...

במשך כל החודש מרבים לערוך ארוחות רֵעים וסעודות מצווה. בזמן הסעודה משחקים בביצים קשות, צבועות בשלל צבעים. מי שביצתו נשברה מפסיד במשחק, וכל המסובים מכריזים: מָחֹה תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.

בשבת 'זכור', השבת שלפני פורים, מוציאים שני ספרי תורה: בראשון קוראים את פרשת השבוע ובשני את פרשת 'זכור' [דברים כה, יז-יט], כדי לזכור את אשר עשה לך עמלק ולמחות אותו מתחת השמיים. ילדים מביאים לבית-הכנסת מקלות באורך של מטר ופטישי עץ מיוחדים שנקנו מן המוסלמים המייצרים אותם לקראת פורים. הפטישים נקראו 'המן כּוּ' (מַכֵּה המן) ומכים בהם בזמן הזכרת שמם של המן ועמלק.

המולא מתחיל בראש חודש אדר לתרגם את מגילת אסתר ללשון הפרסית-יהודית שבפי יהודי אפגניסטן במנגינה מיוחדת – אחד מקור ואחד 'תפסיר'.

כשבוע לפני פורים מתחילה האפייה, ומכל בית עלו ריחות נעימים של אפייה. כולם צמים ערב פורים, יום תענית אסתר. לילדים שהתקשו לצום סיפרו כי ילד שיצום ייצא מפיו בתום הצום גוזל זהב. העסקים היו סגורים מתענית אסתר ועד אחרי שושן פורים ובילו את הזמן הפנוי בבית הכנסת ובביקור אצל קרובים וידידים.

בליל פורים מכינות הנשים עוגות מתוקות ('שֶׁכַּרִי'). הנערים מציירים על קרשים ועל גבי ניירות או קרטון את המן ועשרת בניו. הציור נקרא 'צַ'אק-צַ'אקַק המן'. בזמן הזכרת המן ועשרת בניו משליכים את הציורים ארצה ורוקעים עליהם בכפות הרגליים ומכים במקלות, בפטישים וברעשנים עשויים כפות עץ שמקישים אותם זה בזה. בטרם קריאת המגילה מסירים את השטיחים מרצפת בית הכנסת [שהציבור יושב עליהם בשאר ימות השנה] וזאת 'כדי שהמן לא יתחבא בתוכם'.

משחק פורים ידוע הוא 'תַכֶּה-נָאר', המורכב משלושים קוביות עץ ושתי קוביות עצם. שני צדדים של קובייה סכומם הוא 7 כמניין אג"ג. במהלך המשחק מזכירים בכל פעם את המן לגנאי.

 בצהרי יום פורים נאספים ילדים בכל שכונה ושכונה, תוקעים באדמה עץ גבוה ותולים עליו בובות המן מנייר, מעץ, מסמרטוטים וקש ומעלים אותם באש לשמחת הילדים.

העיר באלך היא ספֵק-מחמיב"ן (מוקפת חומה מימות יהושע בן-נון), ועל כן נהגו לקרוא בה את מגילת אסתר בי"ד באדר ובט"ו בו, לשמחתם של הילדים שזכו להכות את המן פעמיים. הזכות לקרוא את המגילה נמכרת בפומבי לכל המרבה במחיר. רוכש את זכות קריאת המגילה בעיקר מי שנשא אישה באותה שנה.

'משלוח מנות' מאיש לרעהו כלל בעיקר ביצים צבועות ועוגות אפויות בדמויות של גברים ונשים.

הנוסעת האמריקאית אידה כהן, שביקרה בקהילה בשנת 1966, מספרת שמשלוח המנות כלל גם חלוות אורז וסוכר מושחם ועליה  מפוזרים פיסטוקים ואגוזים.

מרבים לערוך שמחות ביום פורים שני החל בט"ו באדר. בסעודות אירוסין, שקוימו בפורים שני, השתתפו לא פחות מחמישים קרואים. לאחר הסעודה יצאו לחיק הטבע לבלות את שארית היום בתוך גנים ובוסתנים.

בפורים הרבו בשיר וזמר, בעברית ובפרסית יהודית, וביניהם השיר:

פּוּרִים פּוּרִים פּוּרִים לָנוּ בָּרוּךְ אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ

יִתְרוֹמַם שֵׁם אֱ-לֹהֵינוּ הַנּוֹקֵם אֶת נִקְמָתֵנוּ

מֵעֲמָלֵק רֹאשׁ צָרֵינוּ כִּי בִּרְפִידִים נִלְחָם לָנוּ

פּוּרִים פּוּרִים פּוּרִים לָנוּ. בָּרוּךְ אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ

בשושן פורים הולכים מחיל אל חיל ונערכים לאפיית מצות. מוסרים לטחינה את החיטה שניקו אותה היטב עוד מט"ו בשבט. החיטה מובלת בשקים הנושאים את שם המשפחה שלה שייך השק. כבר בא' באדר שוכרים מחוץ לעיר טחנת קמח המופעלת על-ידי זרמי מים ומנקים את הטחנה במשך שבועיים מכל שריד של חמץ. כל שק נטחן בנפרד והקמח מובא מן הטחנה לבעליו לשם הכנת מצות לחג הפסח בתנורי החומר המשפחתיים.

* * *

מנחם רהט

כל יום פורים

נשף המסכות שחוגגים פוליטיקאים מכל גווני הקשת, נמשך מפורים עד פורים,

כל השנה

מתי פורים? תלוי את מי שואלים. בבתיה"ס התיכוניים נמשך פורים לפחות שבועיים, מתחילת אדר עד מוצאי שושן פורים. ביסודיים ובגני הילדים – בשבוע שחל בו חג התחפושות. ובפוליטיקה הישראלית, כל ימות השנה.

חג התחפושות של הפוליטיקאים מתמשך ברצף, מפורים עד פורים. מעטים מסרבים ליטול חלק בנשף המסכות ואינם נוהגים במידה המגונה של אחד בפה אחד בלב. אבל מרביתם משחקים כל השנה בתיאטרון האבסורד הפוליטי: לובשים דמות אחרת מזו שעימה הופיעו בבחירות, ולעולם אינך יודע מי הוא מי": מתי הפוליטיקאי אמיתי, ומתי הוא מזייף וגונב דעת. 

גדול מעמידי הפנים של כל הזמנים היה אריאל שרון. בבחירות הוא התחפש לאיש ימין והבטיח שדין נצרים כדין תל אביב, אך לאחריהן פעל בדיוק הפוך, והשים עצמו קבלן הביצוע של השמאל הקיצוני: התנתקות חד צדדית, ללא הסכם, וגירוש רבבת יהודים מבתיהם. אז איך נדע מיהו שרון האמיתי: זה שסיפק עצת חינם אבהית למתיישבים: רוצו ותתפסו מהר את רכסי ההרים ביו"ש, או זה שגירש אותם באכזריות בלתי אנושית? 

כיום מתבלט בנימין נתניהו בזיגזוגיו הבעייתיים. על מצח המסכה שלו, הוא כתב: מר ביטחון. אבל הסכינאים מסרבים לזרום איתו. מאז תחילת אינתיפדת הסכינים והדריסות, נרצחו בדם קר 34 חפים מפשע, נפצעו מאות – ואין עדיין מי שיאמר די.

האיש עם המסכה חזק בדיבורים אבל חלש במעשים: לא סוגר את ערוצי הטלוויזיה והרדיו המסיתים לרצח. אינו גובה שום מחיר מההנהגה הפלשתינית המסיתה, אלא מצ'פר אותה – בשעה שיהודים נשחטים בראש חוצות – בחצי מיליארד שקל. וכעת מבטיח צ'ופר נוסף: בריחת צה"ל עם זנב מקופל משטחי A, בשיטת רמאללה ויריחו תחילה (הארץ, 14.3), וזאת במקום לעשות בדיוק את ההיפך: להכריז – ולוּ רק להכריז – על הכוונה לספח את גוש עציון שבו מתמקדות הדריסוֹת והסכינאוּת.

האיש אינו מסוגל לספק ביטחון, למרות התחפושת הביטחוניסטית. הוא אינו בנוי להחלטות מחוץ לקופסה. למשל, לנסות את השיטה שהוכיחה עצמה בהודו ובפיליפינים, וגם בימי המנדט כאן בארץ, ככלי יעיל לגדיעתו ברגע אחד של הטרור האיסלמי: קבורת רוצחים איסלאמיים בעור חזיר או חמור.

המזרחן פרופ' ניסים דנה הסביר כי על פי אמונת המוסלמים, מי שנקבר בעור חזיר או חמור, יורד לשאול תחתיות ויורש גיהינום. למה לא לעבוד עם הרוצחים בשיטת "עִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל" ועם נבל תתנבל?

אז נכון שהשמאל, ומן הסתם גם נתניהו וחבורתו, יטענו שזה מעשה בלתי הומאני. אבל רגע, רגע. נפלתם על השכל?! לרצוח חפים מפשע זה כן מעשה הומאני?!

ארבע פעמים נבחר נתניהו לשמש ראש ממשלה, ובכל אחת ממערכות הבחירות שבהן ניצח, הוא עטה בקמפיין הבחירות מסכה של ימין, אבל התמיד לצרף נציגות שמאל לממשלתו. הקול קול ימין והידיים ידי שמאל. כך שתמיד התוצאה היתה, מבחינת הבוחר, אחת: בחרת שמאל קיבלת שמאל. בחרת ימין קיבלת שמאל.   

כך היה בממשלה הקודמת (2013-15), בה היה נתניהו שבוי בידי שני בכירי שמאל בממשלתו: שרת המשפטים ציפי לבני שלא חדלה לרגע ממירוצה המטורף אחר איזשהו נייר מדיני שאינו קיים, ובן בריתה שר האוצר יאיר לפיד (שעכשיו מתחפש זמנית לאיש ימין), שסינדלו במשך 20 חודש את נתניהו, עד שפיטר אותם.

בממשלה שקדמה לה, ממשלת נתניהו מס' 2 (2009-13), היתה מפלגת העבודה בראשות ברק שותפה בכירה, בעלת מניית זהב, שמכוחה אילצה את נתניהו להקפיא את הבנייה בהתנחלויות, והכול כדי שהפלשתינים רק יואילו בטובם לנהל משא ומתן עם "בני הקופים והחזירים".

ובממשלת נתניהו הראשונה (1996-99) – מי זוכר? – היה אריה דרעי נציג לא רשמי של חיים רמון ושאר הזויי השמאל, שעודדו אז את נתניהו להסגיר את חברון לערבים.

גם בממשלת נתניהו הנוכחית יש ייצוג בלתי רשמי לשמאל, באמצעות בוגר 'הצריף' של הנוער העובד בקרית חיים האדומה – סר הביטחון בוגי יעלון לבית סמולינסקי (זה אמיתי, לא בדיחה פורימית), שמנהל מדיניות כפולה: רפיסות מול הטרור הערבי, השלמה עם חגיגת הבנייה הערבית הפראית, לצד עשיית שרירים מול היהודים: הקפאת בנייה בהתיישבות, הרס בתים של יהודים בעיצומו של גל הטרור, כירסום עיסקות רכישת מקרקעין, והכי חמור – חוסר אונים מול גל הטרור. 

דווקא עכשיו הוא מצא לו זמן לנהל מערכה לריסוק מערכת היחסים הבריאה שנרקמה בין צה"ל לציבור הדתי-לאומי. זה החל בהעברת אגף תודעה יהודית מידי הרבנות הצבאית, שעשתה פלאים בעידוד רוח לוחמים ערב כניסתם לקרב, לידי קציני אכ"א, גוף טכנוקרטי יבשושי, שאינו בנוי להתמודדות עם נושאים ערכיים כמו אמונה בצידקת הדרך.

נמשך בהֶרס מיבנים בהתיישבות בשעה שאנשיה ניצבים בחזית מול הסכינאות.

אח"כ באה גזירת הזקָן האומללה (שנועדה נטו לפגוע בדתיים-לאומיים: חיילי הנח"ל החרדי ושח"ר החרדי פטורים ממנה, גם אם הם חילונים למהדרין).

ובאחרונה גזירה חדשה: הטלת חרם על הרב אליעזר מלמד, מבלי להבין שכל ראשי ישיבות ההסדר סבורים כמותו, בנושא שעליו יצא הקצף.

שלא יהיה ספק: נשף התחפושות הוא נחלת הפוליטיקה כולה. אפילו הבית היהודי, מפלגת ימין מובהקת, אינה נמלטת. ראשיה אמנם ביצעו מהלכים חשובים, אבל נמנעים מלגעת בליבת חובתם: סוגיית התודעה היהודית, גזירת הזקָן, סיכול רכישת הבית בחברון, ועוד: למרבה הצער עדיין מנחה כוכב השמאל הקיצוני, יהונתן גפן, בטלוויזיה הלימודית – את סידרת הסרטים שנועדה להקנות ידע היסטורי לילדי ישראל. באוניברסיטאות עדיין מטיפים להחרמת ישראל. ובביה"ס למשפטים באוניברסיטת ת"א מתעקשת מרצה ערבייה ללמד באנגלית  מפני  ש"שפת הכיבוש", כלשונה, שנואה עליה, ואגב כך מציגה לסטודנטים טבלאות לימודיות הזויות, שבהן תופסת מקום כבוד 'מדינת פלשתין' הבלתי קיימת.

הפוליטיקאים חוגגים פורים כל השנה. השאלה מתי פורים, אינה רלוונטית מבחינתם. אצלם כל יום פורים.

* * *

מרדכי קידר

מסריהָ של רוסיה בכניסתה לסוריה

וביציאתה ממנה

בניגוד לאמריקנים והאירופים החשים בדרך כלל אחריות לנעשה בזירה כשהם נכנסים לתוכה, ועוזבים אותה רק לאחר ניסיון להגיע לפתרון המשבר, פוטין אינו מהסס להתערב בזירות משבר ולעזוב אותן בעודן מדממות, אם האינטרס הרוסי הכולל מכתיב לו לעשות כך.

אנשים שאינם מכירים מקרוב את התרבות הרוסית מתקשים להבין את התנהגותו של פוטין באופן כללי, ואת הצעדים שהוא נוקט בסוגייה הסורית באופן מיוחד. אך בחינת ההתנהלות הרוסית באוקראינה ובסוריה מגלה משהו על האופן שבו פוטין מחשב את המסלול. בשתי הזירות התגוששו שני צדדים, צד שרוסיה תומכת בו וצד שרוסיה מתנגדת לו, ובשתי הזירות התערבה רוסיה באופן דומה: פעולה חזקה לתקופה קצרה כדי להטות את הכף לצד "הנכון", יציאה והשארת הזירה לצדדים המתגוששים מבלי שרוסיה תשקע בבוץ שהם יצרו.

באוקראינה תמכה רוסיה בבדלנים הרוסים באמצעות נשק, תחמושת וסיפוח חד-צדדי של חצי-האי קרים לרוסיה, והם – אחרי שקיבלו זריקת מרץ – ממשיכים בעצמם את מאבקם נגד הממשלה. בסוריה נכנסה מוסקבה לפעולה רגע לפני שצבאו של אסד קרס, הפציצה ללא רחם וללא אבחנה בין ארגונים ובין לוחמים ואזרחים, היטתה את הכף לטובתו של אסד ברמה הטקטית, ועכשיו היא משאירה לו ולחבריו האחרים – איראן וחיזבאללה – את הזירה להמשיך ולהקיז בה את דמם.

מטרותיה של רוסיה מתחילת המעורבות שלה בסוריה היו מוגבלות, ולכן הפעילות הרוסית התמקדה בארגוני המורדים הסורים ולא ב"מדינת האיסלאם", שהשתלטה על כ-70 אחוז משטחה של סוריה, בשטח המדברי, דליל האוכלוסין שבמזרח המדינה. מרבית התקיפות הרוסיות היו נגד ארגונים, שחלקם נתמכים על ידי המערב, שאיימו על שלטון אסד בחלק המערבי של המדינה, הפורה, המתועש והמיושב.

מלכתחילה היה ברור שרוסיה אינה פועלת על פי האינטרס של השלטון הסורי, אלא על פי האינטרס הרוסי. לא שלמות השטח הסורי תחת שלטון אסד היה המטרה, אלא הקמת ישות עצמאית – אמירות עלווית – בצפון מערב סוריה, על חוף הים התיכון והרי אנצאריה המשקיפים עליו, כדי שזו תאפשר לרוסיה להשתמש בנמלי הים – טרטוס, לטקיה ובניאס – ובבסיסי האוויר בחמימים ובחומץ לצרכי הצבא הרוסי.

לא רוצה לשקוע בבוץ הסורי

המצב הטקטי שיצרה רוסיה בחודשים האחרונים מאפשר לאסד לשבת בוועידת השלום בז'נבה מעמדת כוח, אבל בתחושה שעליו להגיע להסדר עם מתנגדיו, הואיל והסיוע הרוסי המאסיבי אינו מובטח לאורך ימים. פוטין גם רומז לאסד שעצם הישארותו של אסד בשלטון אינו עניין שרוסיה רואה בו חשיבות עליונה. זו הסיבה שפינוי חלק מהמטוסים הרוסיים והציוד הנחוץ להפעלתם נעשה לעיני המצלמות, כדי שאסד יראה ויתייחס לדברים ברצינות.

אבל בנוסף לאסד, יש פה גם מסר לשני צדדים נוספים. האחד הוא איראן וחיזבאללה – שבהוצאת חלק מהצבא הרוסי מסוריה, רומז להם פוטין כי אם ברצונם לשמר את אסד בשלטון, עליהם להמשיך להילחם על הקרקע. מסר זה קיבל משנה חשיבות אחרי שאיראן הוציאה מסוריה חלק מכוחותיה, וחיזבאללה שלח חלק מלוחמיו לתימן. בהסגת חלק מכוחותיו מאותת פוטין לאיראן וחיזבאללה כי לא רק שאינו מתכוון לשלוח חיילים נוספים לסוריה, כפי שמנסים איראן וחיזבאללה לכפות עליו לעשות, אלא שהוא מוציא חלק מהם ממדינה קרועה זו והאחריות לשלטון אסד נופלת עליהם.

הצד האחר שפוטין מכוון אליו הוא הנשיא אובמה, ארצות-הברית ואירופה. אלה כנראה חשבו – או קיוו – שרוסיה תעשה עבורם את המלאכה המלוכלכת והקשה של מלחמה לחיסול "מדינת האיסלאם", ולכן הקפיאו כמעט לחלוטין את פעילות הקואליציה הבינלאומית והגבילו אותה לפעולות נגד מפקדים ומנהיגים של מדינה זו. בהסגת כוחותיו, משדר פוטין למערב כי אינו מתכוון לעשות שום דבר רציני נגד "מדינת האיסלאם", וכי אם אובמה וחבריו רוצים לחסל אותה, עליהם להתחיל ולפעול ברצינות, באינטנסיביות וביעילות – כלומר להטיל למערכה כוחות קרקעיים – לפני ש"מדינת האיסלאם" תשתלט על עוד שטחים במזרח התיכון, ותייצא את האידיאולוגיה ודרכי הפעולה שלה למקומות אחרים בעולם, ראה פריז וסן ברנרדינו.

נראה שגם ההיבט הכלכלי הכתיב לרוסיה את הורדת פרופיל הפעילות בסוריה, שכן הפעלת הצבא הרוסי עלתה לאוצר הרוסי מיליארדים שאין לו. האוצר הרוסי עומד בתקופה הנוכחית בפני קשיים רבים, בעיקר בגלל ירידת מחירי הנפט והגז, וייתכן שמאחורי הקלעים נרקמה עסקה כפולה בין רוסיה לסעודיה: רוסיה תסיג חלק מכוחותיה, וסעודיה תאפשר העלאה מסויימת במחירי הנפט ותעודד את המורדים לשבת עם אסד ולדון איתו בעתידה של סוריה.

האפשרות שקיימת הסכמה סעודית-רוסית עלתה בעקבות הפלת מטוס סורי על ידי טיל כתף – אירוע שאותו רואה סוריה בחומרה. ייתכן כי מישהו, כנראה סעודיה, רכש טילי כתף אמריקניים, אירופיים או סיניים, וסיפק אותם למורדים. כמו שהצליחו להפיל מטוס סורי באמצעות טיל כתף, כך הם יכולים להפיל מטוסים רוסיים, לשבות את טייסיהם ולשחוט אותם מול המצלמות.

תסריט זה לחלוטין אינו מקובל על פוטין, למרות זה שבטווח המיידי דעת הקהל ברוסיה תדרוש נקמה והגברת הפעילות נגד המורדים. אלא שבטווח הארוך נקמה כזו תשקיע את רוסיה עמוק יותר בבוץ הסורי, ותעלה בחייהם של חיילים רבים בנוסף להוצאה הכספית האדירה. צלקת אפגניסטן עדיין חרוטה עמוק בזיכרון הקולקטיבי של מוסקבה, ופוטין יעשה הכול כדי לא לחזור על הטעות ההיא.

ניתן אפוא לומר כי רוסיה השיגה את מטרותיה בסוריה: מיצוב מעמדה בזירה הסורית והמזרח תיכונית, העמקת הנוכחות הרוסית בנמלי הים ובבסיסי האוויר בסוריה, שיפור המצב הטקטי של כוחות אסד באופן שמאפשר לו ולבעלי בריתו האיראנים והלבנונים לצאת למתקפה על אויביו ומתנגדיו, ורמז עבה למערב מה צריך לעשות מול אויבים: להילחם בהם מלחמת חורמה.

בניגוד לאמריקנים והאירופים, החשים בדרך כלל אחריות לנעשה בזירה כשהם נכנסים לתוכה, ועוזבים אותה רק לאחר ניסיון להגיע לפתרון המשבר, פוטין אינו מהסס להתערב בזירות משבר ולעזוב אותן בעודן מדממות, אם האינטרס הרוסי הכולל מכתיב לו לעשות כך.

אפשר לערער על המוסריות של אורח הפעולה הרוסי, אבל ללא ספק הוא משרת את האינטרס הרוסי טוב הרבה יותר מהשירות שמגיש אופן הפעולה של המערב לאינטרס של מדינות המערב.

המאמר פורסם באתר "מידה" וכן במגזין "מראה" 376. ד"ר מרדכי קידר הוא מרצה במחלקה לערבית וחוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן.

* * *

יוסי רנרט

עונג שבת

עיריית תל-אביב מחדשת את מפעל התרבות "עונג שבת", אותו הנהיג בתל-אביב חיים נחמן ביאליק. יפה. אך הגיע הזמן לחלוק כבוד לאיש שאיפשר את אותם כינוסים תרבותיים. האיש המיוחד הזה בנה בכספו על מגרשו הפרטי ברחוב בלפור – את בית אוהל-שם, ומסרו במתנה לאגודת עונג-שבת של ביאליק. במעמד מסירת המפתחות הוא נימק את מעשהו ביצירת חלופה תרבותית לרביצת תושבי תל-אביב והסביבה בבתי הקפה.

בילדותי, היה לי העונג לשיר בימי שבת במקהלה של החזן רביץ. אני עוד זוכר את הכיסא המיותם בשורה הראשונה, שאיש לא העז לשבת עליו, הכיסא היה צבוע בגוון שונה ועליו בלטה הכתובת – כסאו של ביאליק, היה זה הדבר הדומה ביותר לכיסא של אליהו הנביא בליל הסדר.

עד היום, למרות פניותיי החוזרות ונשנות, לא הותקן על בית אוהל-שם, הנראה מבחוץ כמחסן,  שלט המנציח את שמו של התורם.

הנדבן המוכשר והטוב הזה נולד בשנת 1860 בווילקומיר ליטא, והתחנך שם בחדר ובישיבה. ב-1882 הוא היגר לארצות הברית. שם למד את תורת ייצור שיני החרסינה. הוא שיכלל את שיטות הייצור שהיו אז ורשם פטנטים אשר הביאו לו עושר רב. האיש התמסר לרעיון הציוני, והיה ציר בקונגרס הציוני השני (1898). הוא עמד בראש מגביות ציוניות וביקר בארץ-ישראל בשנים 1909 ו-1914. מאיר דיזנגוף ביקש ממנו להעביר את מפעלו לתל-אביב, כדי לספק תעסוקה ופרנסה למובטלים בתל-אביב. האיש נענה לבקשתו, עבר לתל-אביב והחל לייצר שיני חרסינה בביתו. בהמשך הוא בנה בשנת 1935 מפעל גדול על גדת הוואדי בנחלת-יצחק, בשם – "החברה האמריקאית לשיני חרסינה בע"מ".

הגרמנים שונאי ישראל, שגרו על גבעת הכורכר בשרונה ועיבדו כאן את אדמותיהם, הכירו את השיטפונות הפתאומיים בוואדי מוסררה (הוא נחל איילון), אבל הם לא חשבו אפילו להזהיר את השכן היהודי מפניהם, כשם שלא הזהירו בשנת 1925 את ראשוני המתיישבים בנחלת-יצחק, אשר בנו את בתיהם על הגדה המזרחית של הוואדי.

המפעל העסיק פועלים רבים והיה ליצואן מצטיין. הזמרת יפה ירקוני סיפרה לי על תקופה של מצוקה, בה נאלצה לעבוד במפעל הזה כפועלת ייצור. באחד השיטפונות נגרמו למפעל ולחומרי הגלם, נזק רב. בעל המפעל לא היה זקוק למפעל לפרנסתו, אבל למען הפועלים שלו, הוא השקיע עמל וממון רב בשיקום המפעל והמשיך את הייצור.

לא רק את כספו הקדיש האיש לטובת הציבור, גם את חייו הוא סיכן. המעשים שנעשו במפעלו בלילות העמידו אותו בסכנה אישית מול חוקי שלטונות המנדט הבריטי. לפועלים שעבדו במפעל לא היה מושג על הפעילות הלילית במפעל. בגמר יום העבודה, לאחר שהעובדים יצאו, היו חברי ארגון "ההגנה" מתגנבים בחשאי למפעל וסוגרים את שעריו. כלבי תקיפה אימתניים היו מתרוצצים כל הלילה בין גדרות המפעל. אף שוטר בריטי לא העז להתקרב למקום החשוך והמפחיד. בחלונות מואפלים, ליד שולחנות העבודה, היו הבחורים מייצרים רימוני-יד עבור הלוחמים חברי "ההגנה". פרק מיוחד הוקדש לנושא בספר תולדות ההגנה.

בשנות חייו בארץ, האיש הצנוע הזה גאל קרקעות, נטע פרדסים, תרם סכומים ניכרים לצרכי ציבור, ובין היתר עזר לביסוס המושבה אבן יהודה. חידוש אירועי תרבות בתל-אביב, בכותרת "עונג שבת", מבלי להנציח את אבי התוכנית, הוא מצווה הבאה בעבירה, כך בדיוק.

ביום העשרים בפברואר 2007 ביקשתי מוועדת השמות של עיריית תל-אביב להציב שלט לזיכרו על בית אוהל-שם ברחוב בלפור, ולקרוא רחוב או גשר בנחלת-יצחק – על שמו.

דבר לא נעשה. לא זה ולא זה. אתם אינכם מכירים את הסיפור? אינכם יודעים את שמו של  האיש היקר הזה? איך תדעו? הוא הרי הלך לעולמו בשנת 1941.

גב' לידיה דווידוב המסורה, שהיתה מרכזת הוועדה, הלכה בינתיים לעולמה, ולא הספיקה. גם ועדת השמות של עיריית תל-אביב שבקה חיים. אין יותר ועדה כזאת , ואין עם מי לדבר.

אני עוד זוכר קללה עממית, שהילכה כאן בין הבריות, שתי מילים מיצו את הקללה ההיא – יימח שמך! – ולמי שאינו מכיר – יימח הוא קיצור של יימחק.

אבל אני לא מהמקללים, ולא אתן למחוק את שמו של הציוני הנדיב מליטא

והוא –

שמואל (סם) שלמה בלום

מקורות:

ספר יהדות ליטא , כרך ג' עמ' 120, וכרך ב' עמ' 390.

דב לוין (עורך), פנקס הקהילות ליטא, עמ' 243.

יוסף זימן / עם נחלת יצחק מראשיתה, עמ' 73.

ספר תולדות ההגנה.

* * *

אורי הייטנר

1. פיתוח הגליל – הלכה למעשה

קראתי את מאמרו של משה בר יוסף נגד העברת מכון וולקני לגליל המזרחי, שנכתב בתגובה לרשימתי בנדון. לצד התנגדותו של בר יוסף למהלך, הוא הביע את תמיכתו ורצונו בפיתוח הגליל, ואני מאמין לו. כולם-כולם תומכים בפיתוח הגליל ואני מאמין להם, לכולם. לכו---לם. כולם גם בעד שלום עולמי ובעד שכולנו נישאר לנצח צעירים, חכמים, יפים ועשירים.

מבחן התמיכה בפיתוח הגליל, הוא כאשר נדרש מחיר מסוים, כלומר שינוי בסדר העדיפויות. במילים אחרות – צעדים של העדפת הגליל והנגב על פני גוש דן רבתי. מי שתומך בפיתוח הגליל כל עוד אין לכך כל מחיר, תומך בפיתוח דקלרטיבי, שאין לו כל משמעות מעשית.

אצרף דברים שכתב חברי, הסוציולוג וחוקר החינוך פרופ' שמואל שמאי, מראשוני קצרין, לשעבר סגן נשיא המכללה האקדמית תל-חי, והיום מרצה לסוציולוגיה ולחינוך במכללה ועמית מחקר במכון שמיר למחקר (המכון לחקר הגולן):

"כבר נמאס לנו שכביש 6 מייצא מהפריפריה נוער איכותי ומייבא דיירי צימרים. כבר נמאס  לנו שלילדים שלנו אין את אותן אפשרויות למחקר ואקדמיה כמו במדינת ת"א. כבר נמאס לנו שבמקום לעשות בשטח, מייצרים עוד מילים ודיבורים בשטח – כמו 'כנס הגליל' של משרד הנגב והגליל. כבר נמאס לנו שתיק הנגב והגליל הוא תיק פריפריאלי ונתפס כ'תיק ניחומים' או כ'תיק מקפצה'. כבר נמאס לנו שעל כל תקן למען פעילות לחיזוק פריפריה נוצרים פי כמה תקנים במרכז  (שיווק, פרסום, מנהלות וכו'...) כבר נמאס לנו מחברות פרטיות וציבוריות מהמרכז, שגורפות הון מתוכניות אסטרטגיות לפיתוח הפריפריה. כבר נמאס לנו שהמרכז מנסה לעשות 'הפרד ומשול' בין הצפון לדרום. כבר נמאס לנו שמנציחים  פערים ע"י מניעת שדרוג אקדמי של הפריפריה. כבר נמאס לנו שעובדי ציבור, הממומנים ע"י הציבור, למען כלל הציבור, הופכים לעובדי סקטור המרכז ע"ח השוליים הגיאוגרפיים. כבר נמאס לנו שמתייחסים אלינו כפריפריה מוחלשת תלותית במרכז, במקום אזור ספר שממנו תצא תורה ומדע. כבר נמאס לנו שמהלכים עלינו אימים שמעבר של וולקני לגליל המזרחי יחסל את המחקר החקלאי.

לעומת זאת אנו רוצים מעשים עכשיו:

מעשים משמעותיים של שדרוג איכותי בכל התחומים, שעשויים להשאיר את צעירי הגליל בגליל. מעשים משמעותיים כמו הקמת הפקולטה לרפואה בצפת. מעשים משמעותיים כמו שדרוג  מדעי החקלאות בתל-חי. מעשים משמעותיים כמו הקמת אוניברסיטה בגליל. מעשים משמעותיים כמו מעבר מכון וולקני למזרח הגליל – שיעזרו לנו בקידום המחקר חקלאי ובשדרוג תשתיות אקדמיות ראויות הקיימות כבר באזור."

מסעיף אחד ברשימתו של שמואל אני מסתייג – זה הנוגע לכביש 6, שבו אני רואה תרומה תשתיתית גדולה, במעשים, לפיתוח הגליל והנגב.

2. צרור הערות 20.3.16

* מאיר דגן ז"ל – בכל שנות המאבק על הגולן, התקופה הקשה והמסוכנת ביותר הייתה בעת שלטונו של אהוד ברק. אף ראש ממשלה לא היה כה נחוש וממוקד מטרה למסור את הגולן לאסד, ואף אחד לא היה קרוב לכך, כמו ברק. האסון הלאומי הזה היה במרחק נגיעה.

בבחירות שבהן נבחר ברק, מפלגת "הדרך השלישית" התרסקה ולא עברה את אחוז החסימה, ומלבד אובדן הכוח הפוליטי שלה, הייתה זו גם מכה מוראלית בעבורנו.

ובימים הקשים ההם, לפתע התייצב האלוף (מיל') מאיר דגן, הלוחם והמפקד המהולל, איש המבצעים הנועז, שהיה לאגדה. התייצב והודיע לנו: אני לרשותכם ולשירותכם.

ואכן, הוא נרתם להסברה. להסביר לכל מי שיש להשפיע עליו, את המשמעות הרת האסון של נסיגה מהגולן. שוב ושוב הוא עלה ל"מצפה לשלום", ליד כפר חרוב, במצוק מעל הכינרת, ונשא את משנתו, משנתנו. התייצבותו לצידנו, בימים הקשים הללו, היתה משב רוח מרענן וזריקת עידוד גדולה.

מאיר דגן לחם לצידו של אריק שרון. שרון העריך אותו מאוד, ומינה אותו לראש המוסד. דגן חולל טלטלה במוסד, והעמיד מחדש את תחום המבצעים בלב עשייתו. כראש המוסד, הוא חיזק את עמדתו של שרון נגד חידוש המו"מ עם סוריה, כנגד קולות הפוכים בצמרת השלטון.

דגן היה ראש מוסד מעולה, שהעלה אותו לשיא מצוינותו ולהצלחות גדולות. חלק ניכר מפעולת המוסד בתקופתו הוקדש, "על פי מקורות זרים," לשיבוש תהליך ההתגרענות של איראן, פעילות מוצלחת מאוד. "מי עשה את הפעולות האלו?" שאלה אותו אילנה דיין, והוא השיב בפשטות: "אלוהים."

דגן התנגד בתוקף לפעולה צבאית להשמדת תוכנית הגרעין האיראני. זו עמדה לגיטימית, אך מה שלא היה לגיטימי הוא הדלפת ההתנגדות שלו ושל אחרים, באופן שהוציא את העוקץ מהמדיניות של נתניהו, שנועדה לקדם פתרון מדיני לסיכול התוכנית, באמצעות איום מוחשי בפעולה. ההדלפות של ההתנגדות בצמרת הביטחונית, פגעו קשות בהרתעה, והפכו את האיום לעקר.

הסכם "מינכן 2" שחתם אובמה, מוכיח בחוכמה שלאחר מעשה, שהיתה דרושה פעולה צבאית. מאוד לא אהבתי את המערכה שניהל דגן בנושא לאחר סיום תפקידו. התגייסות כזו, בבוטות כזו, של ראש המוסד היוצא, נגד עמדת ראש הממשלה ששירת תחתיו, בנושא רגיש כל כך, אינה ראויה מבחינה ממלכתית, לא חיזקה את הדמוקרטיה הישראלית ולא תרמה לביטחון ישראל, אם לנקוט לשון המעטה.

היום, לאחר מותו, רבים יעלו על נס דווקא את המאבק הזה. אני מעדיף לזכור את תרומתו האדירה, לאורך עשרות שנים, לביטחון ישראל.

יהי זכרו ברוך!

* שאלה לשרת המלחמה – המוזיקאית והמלחינה נורית הירש, האחראית ללמעלה מ-1,600 מהמנגינות המלוות אותנו זה למעלה מיובל, היא כלת פרס ישראל לזמר העברי ולתרבות העממית, שיחולק ביום העצמאות תשע"ו.

ואני רק שאלה לשרת המלחמה מירי רגב. האם נורית הירש היא "התרבות שלנו" או "התרבות שלכם"?

זאת בעייה, כי נורית הירש עלולה לבלבל. כך היא אמרה בראיון ל"גלריה": "אני אוהבת מוזיקה ערבית ועיראקית, ובעיניי אום כולתום היא הזמרת הטובה בעולם. ניגנתי בדרבוקה, הלכתי להמון קונצרטים של מוזיקה ערבית ואני אוהבת לרקוד בחפלות. בילדותי הייתי הרבה בבית הכנסת, כך שאני כותבת שירים גם בנוסח חזני. למדתי גם ג'אז בארצות הברית אז אני כותבת שירים ג'אזיים כמו 'חשמל זורם בכפות ידייך'. וגדלתי על ברכי האופרה אז יש קטעים אופראיים בשירים שלי. ויש את קצב הצעד התימני מריקודי העם בנעוריי, ואני אוהבת מוזיקת עולם, ומוזיקת פופ ודיסקו."

אוי ואבוי, מסכנה נורית הירש. לצד מי היא תילחם במלחמת התרבות שמחרחרת שרת המלחמה מירי רגב. האם היא תלחם לצד המוזיקה הערבית והחפלות, או לצד האופרה והג'אז?

נראה לי שאין לה ברירה, אלא להילחם נגד עצמה. הרי זאת המשמעות האמיתית של המלחמה שמחרחרת שרת המלחמה – מלחמה נגד עצמנו.

הרי מי אנחנו? אנו תוצר של קיבוץ גלויות – עם החוזר הביתה ומתאחד מחדש לאחר שפוזר לאורך מאות בשנים בשבעים גלויות, והוא יוצר את תרבותו המתחדשת כסינרגיה של התרבות היהודית שנוצרה בכל הגלויות ושל השפעת התרבות הכללית בכל אותן גלויות.

מן הראוי ששרת התרבות, בוודאי כזאת המגדירה את עצמה "לאומית", תבין שהשליחות הציונית הגדולה שלה כשרת התרבות של מדינת ישראל, היא להנהיג את המשך יצירת היחד התרבותי הגדול הזה, ולא לעורר מדנים, להעמיק שסעים ולעודד חלוקות, הפרדות ומלחמות, בקריאות קרב וסיסמאות פופוליסטיות עבשות. במילים אחרות – חתכי את גללי השוורים, כפי שתורגם לעברית "הפילוסוף הסיני הידוע."

* הצבעה מצפונית – אילו הייתי ח"כ מהקואליציה, הייתי מפר את המשמעת הקואליציונית ומצביע נגד חוק המקוואות. על הפרת המשמעת הזאת הייתי נכון לשלם כל מחיר.

מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, ואל לה להפנות עורף לעם היהודי, מתוך כניעה לגחמות של חרדים קנאים. ממשלה "לאומית"...

* היכרות מוקדמת – היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט פסל את עצמו מלעסוק בגיבוש עמדת משרד המשפטים בדיון על שחרור מוקדם של האנס הסדרתי משה קצב, בשל "היכרות מוקדמת" עם האנס. בהודעה לא הובהר אופייה של ההיכרות המוקדמת. ככל הידוע לי, אין השניים קרובי משפחה או שותפים עסקיים. אז מהי אותה היכרות מוקדמת, שפוסלת את מעורבותו של מנלדבליט?

מנדלבליט היה עד למינויו לתפקיד מזכיר הממשלה, ויש לו היכרות מוקדמת עם כל שרי הממשלה וכל המנכ"לים של משרדיה ובוודאי עם ראש הממשלה ובכירי משרדו. קודם לכן הוא היה הפצ"ר ומכאן שיש לו היכרות מוקדמת עם כל בכירי צה"ל ומערכת הביטחון. האם הוא יפסול את עצמו מכל עיסוק בענייניהם?

קצת הגזמנו עם נושא "ניגוד העניינים" שיצא אצלנו מכל פרופורציה. העניין של היועץ המשפטי הוא מחויבותו לתפקידו ולשלטון החוק, והוא עומד מעל לכל היכרות מוקדמת. היכרות כזאת אינה עניין מנוגד למחויבותו. אם אין הוא מסוגל להתעלות מעל היכרויותיו המוקדמות, אין הוא ראוי לתפקיד.

לא אחת הבעתי את דעתי בזכות הפרדה בין תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לתפקיד התובע הכללי. אולם כל עוד היועץ המשפטי הוא גם התובע הכללי – מי שאינו מסוגל למלא את תפקיד התובע, אינו ראוי להיות היוהמ"ש.

* פשקוויל נאצה נגד מפכ"ל המשטרה – אורי משגב פרסם פשקוויל נאצה על מפכ"ל המשטרה. אם ננקה את כל ה"בלה בלה" מסביב ונתמקד בעיקר, זאת סיבת התנגדותו לאלשיך: "אלשיך הוא חובש כיפה, יוצא ישיבת מרכז הרב." וסיבה נוספת: "מתנחל בעברו."

והנימוק האידיאולוגי: "בתפקידו הנוכחי הוא מסתמן כמזיק לישראל. לפחות אם היא רוצה לשמר איכשהו את קיומה הרופף כמדינה דמוקרטית; עם היהודית אין בעייה. אלשיך הוא חובש כיפה, יוצא ישיבת מרכז הרבי"

הבה נפרש את המסר: על פי האידיאולוגיה האנטי ציונית, מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית הם הפכים. מדינה יהודית פירושה, כביכול, מדינה דתית. כיוון שאלשיך חובש כיפה, הוא מהצד של מדינה יהודית. בתור שכזה, הוא ניגודה של המדינה הדמוקרטית. ולכן, הוא מזיק. הרי על פי התעמולה האנטי ציונית, קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית "רופף", כיוון שהיא מדינה יהודית.

העילה הישירה לפרסום פשקוויל הנאצה: "השבוע תמו מאה ימי (אי) החסד של רוני אלשיך". ניתן לזקוף לזכותו של משגב את הגילוי הנאות, למרות שהוא הופיע בסוגריים: "אי" – אי חסד. לאלשיך לא היו אפילו 100 שניות של חסד. דבוקת שוקן פסלה אותו מראש, ברדיפה מקארתיסטית טיפוסית, בשל היותו חובש כיפה. הוא הוצג כחלק מן "ההשתלטות הדתית" על המדינה.

אני ביקרתי השבוע את אלשיך על דבריו בנושא התלונות האנונימיות. הוא שגה בנושא זה, כפי שכל בעל תפקיד שוגה בנושאים אלה או אחרים. אני מתנגד לאמירה שלו, כפי שאני מתנגד לאמירות של כל בעל תפקיד בנושא זה או אחר. אף נושא משרה, כולל אלשיך, אינו חף מטעויות ואינו חסין מביקורת. מכאן ועד הרדיפה המקארתיסטית של מפכ"ל המשטרה, כיוון שהוא דתי, רב המרחק. הרדיפה מעידה על הרודף ולא על הנרדף.

אגב, מילה על ה"מתנחל לשעבר". למה הוא "לשעבר"? אלשיך עזב את יישובו, כיוון שבתור איש שב"כ, הוא ומשפחתו נרדפו בידי פרחחי ימין רדיקלי ביישובו. תמונת הראי של משגב ושכמותו.

* דב חנין זועבי – בראיון ל"הזמן הירוק" סיפרה צפירה יונתן שבבחירות האחרונות היא הצביעה לחד"ש. לחד"ש היא לא יכלה להצביע, כי לא היתה רשימה כזאת בבחירות. חד"ש רצה כחלק מקרטל הלאומנות הערבית, המוכר בשם החיבה שלו "הרשימה המשותפת". זו הרשימה שחבריה עלו לרגל למשפחות המחבלים ועמדו דקה דומייה לזכר הרוצחים. זו הרשימה שחבריה גינו את הליגה הערבית על כך שהגדירה את חיזבאללה כארגון טרור.

יונתן הסבירה את הצבעתה בכך שדב חנין הוא ספל התה שלה. אולם דב חנין אינו אלא יהודי מחמד המקשט את קרטל הלאומנות הערבית, מפלגת דב חנין זועבי.

* שאלה – מישהו אמר לי, שהבעייה שלי היא שבכתיבה שלי יש יותר סימני קריאה מאשר סימני שאלה. הוא צודק.

לכן, אני רק שאלה:

מה חמוּר יותר, למסור חומר מסווג לחיזבאללה או ל"שוברים שתיקה"?

* ביד הלשון: היית לנצח – יש שירים, שהמנגינה שלהם מעוותת את המילים. למשל – מהם חופים? זה ברור: ליף.

הרי השיר אומר במפורש:

חופים הם ליף

עמים געגועים לנחל.

כך גם הפיוט לפורים, שבקהילות אשכנז מופיע כחלק מתפילת פורים, מיד לאחר קריאת המגילה, "שושנת יעקב צהלה ושמחה". על פי המנגינה, אנו מבינים את המילים כך:

"תשועתם היתה לנצח." כלומר התשועה היא הנושא – היא היתה לנצח.

אולם מילות הפיוט אחרות. זו תפילה המופנית בגוף שני לאלוהים. המילים הנכונות הן:

תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח. כלומר הנושא הוא אתה, אלוהים. אתה היית התשועה שלהם לנצח.

וזה הפיוט במלואו:

שׁוֹשַׁנַת יַעֲקֹב צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה

בִּרְאוֹתָם יַחַד תְּכֵלֶת מָרְדְּכָי.

תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח

וְתִקְוָתָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר.

לְהוֹדִיע שֶׁכָּל קֹוֶיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ

וְלֹא יִכָּלְמוּ לָנֶצַח כָּל הַחוֹסִים בָּךְ.

אָרוּר הָמָן אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ לְאַבְּדִי.

בָּרוּךְ מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי.

אֲרוּרָה זֶרֶשׁ אֵשֶׁת מַפְחִידִי.

בְּרוּכָה אֶסְתֵּר בַּעֲדִי.

אֲרוּרִים כָּל הָרְשָׁעִים.

בְּרוּכִים כָּל הָצָדִיקִים.

וְגַם חַרְבוֹנָה זָכוּר לַטּוֹב.

ואי אפשר שלא להזכיר את גרסת "הגשש החיוור", מתוך המערכון "שוק הספרים":

שושנת יעקב

צהלה ואפקה

לראותם יחד

כל אחד לחוד.

(פרודיה על השיר "שנינו ביחד וכל אחד לחוד" של חנן יובל למילותיו של יהודה עמיחי, שהיה להיט באותה תקופה).

* * *

אוריה באר

פגישה של אבא עם מלאך המוות

כן, כך בפירוש קרא אבא ז"ל לפגישתו עם המוות הכמעט ודאי בסוף מרץ  1948.

אכן, כתבתי על כך פעם לפני שנים על דפים אלה, אך אחזור בקיצור על העובדות, שכן  שישים ושמונה שנים חלפו מאז, ורבים מאוד, שלא לדבר על "ידידינו" שמבקרים אותנו ללא הרף על הכיבוש.

מרץ 1948. הדרך לירושלים הבירה מנותקת. אין יוצא ואין בא. תושבי העיר היהודיים סובלים מרעב. המצב קשה. כנופיות של מחבלים ערביים, רובם מכנופיותיו של חג' אמין אל חוסייני, אך גם מתושבי הכפרים הסביבה – צרים על העיר. המצב קשה.

או אז מתארגנות שיירות מזון לירושלים, שנוסעות בכביש הצר מאוד המוביל לבירה. באחת מהן, זו של סוף מרץ ארבעים ושמונה, משתתף גם אבא ועימו חברו הטוב אברהם הולצמן, נהג המשנה שלו. השיירה יוצאת מחולדה וכוללת כחמישים משאיות משוריינות מלאות כל טוב. אבא הוא מיספר 12 בשיירה. משאיתו מלאה שקי חיטה, תירס ושעורה, וכן מאות שקי מזון אחרים.

השיירה מגיעה לבאב אל ואד, הלא הוא שער הגיא. השיירה מתנהלת לאיטה, חיילי ההגנה במשוריינים משקיפים לצדדים. לאחר שהיא מגיעה לאמצע הגיא, נפתחת עליהם אש תופת ממאות רובים, מקלעים ומכונות ירייה, ונזרקים עשרות רימונים.

אבא ממשיך באומץ בנהיגה. מאות ואלפי כדורים פוגעים במשאיתו ובמשאיות סמוכות. הצמיגים נפגעים וכל האוויר נפלט מהם. אבא ממשיך לנהוג. הכדורים מתחילים לחדור למשוריין עצמו, בפלדה הקשה יש כבר פרצות. עשן כבד עולה מאחור ומגיע גם עד לקבינה. גם הקבינה עולה באש.

"מוכרחים לנטוש," זועק אברהם, "חיים, מוכרחים לצאת."

בלית ברירה נוטשים השניים את המשאית העולה כבר כולה באש. הם  בורחים לצידי הכביש. עשרות מחבלים יורים בהם ומבקשים לחסלם. אבא נפצע בידו. עוד שניות והוא עובר לעולם שכולו טוב עם חברו.

לפתע מגיח מאחוריהם משוריין כבד, בו נוהג בחור אמיץ לב, הוא פותח לרווחה את דלת             תא הנוסעים וזועק: "עלו. מהר."

בשארית כוחותיהם הם קופצים לקבינה וניצלים.

המשאית ממשיכה במעלה הכביש בלי צמיגים ועל צירי המתכת בלבד. בצידי דרך מוטלים מתינו. גוויות של נהגים ומגינים, שנפגעו מאש הפורעים הערביים. לאחר נסיעה מורטת עצבים תחת אש, הנמשכת כשעתיים, הם מגיעים לקריית ענבים. רופא רץ לטפל באבא הפצוע בידו ובאוזנו. יצחק רבין בא ולחוץ את ידי הנהגים. למחרת הם מגיעים לירושלים. שם הם מתקבלים בחמימות על ידי חברי הנהלת אגד בירושלים, וביניהם דומני, גם אביו של נחמן שי.

ועתה בקיצור: רק לאחר מיספר חודשים נוספים, נכבשים כפרי הפורעים הערביים, נכבש הקסטל. נסללת דרך בורמה ושיירות זורמות בביטחה לירושלים.

השאר היסטוריה.

אבא ז"ל, לימים מנהל בכיר באגד, לא שכח את החוויה הקשה. לימים כתב רשימה ארוכה בה פירט את נסיעת המוות לירושלים. ואכן העובדות היו קשות: כחמש עשרה  משאיות בשיירה עלו באש. כעשרה נהגים ולוחמים נהרגו באותו ליל דמים של מרץ 1948.רבים אחרים, כמו אבא, נפצעו.

ולסיום: קראתי לאחרונה על ערבי קשיש, באותם ימים תושב אחד הכפרים שחסמו את הדרך לבירה. הוא בכה וקונן על כך שאינו יכול לחזור לכפרו האהוב, שהציונים הכובשים כבשו והרסו.

אז אנא מכם, אנשי ההסברה של משרד החוץ, ספרו לו ולמקורבים לו, ולכל האנשים המקוננים על ה"כיבוש" – מי החל במלחמה. מי חסם את הדרך לירושלים, ומי החל במלחמת  השחרור ימים ספורים בלבד לאחר 29 בנובמבר 1947.

אהוד: אין טעם לספר זאת למי מצרינו – כי ממילא לא יאמינו. למשל, אחדים ממכרינו הישראליים בני גילנו, שניחנו בהבנה היסטורית עמוקה מאוד, סבורים ללא צל של ספק כי אנחנו חיים במדינה פאשיסטית הנמצאת כיום במצב של גרמניה בשנות ה-30 – ויש בה מחנות ריכוז לסודנים ולאריתראים!

* * *

יוסי אחימאיר

הערות מעמוד הפייסבוק שלי

19.3.16.

יש לי אהדה לכורדים. יש לי אהדה למאבקם. אין צודק ממנו – למען השגת מדינה לעם, עם טריטוריה, תרבות ושפה משלו, שאינו זוכה לעצמאות משלו, ולא להכרה.

לעומתם הפלשתינים – שהם ספק עם, ובוודאי מהווים חלק מהעם הערבי שלו כבר 22 מדינות. הפלשתינים ם זוכים לתשומת לב העולם הצבוע כולו, רק משום שהם נלחמים בישראל. שליט טורקיה ארדואן אינו חוסך שבטו מישראל בגלל הפלשתינים – אך מדכא ביד קשה את הכורדים במזרח אנטוליה.

יש לי אהדה לכורדים, אבל אין לי אהדה, בלשון המעטה, למאבק, צודק ככל שיהיה, שבו מתפוצצים מחבלים מתאבדים והורגים חפים-מפשע, ברחובות הערים הטורקיות.

האם הפיצוץ באיסטנבול, שגבה חיי מטיילים ישראליים ופצע אחרים, היה מעשה ידי הכורדים? אני בספק. אני מתפלל שלא.

האם כוּוַן נגד ישראלים? – אם כן, זה מעשה ידי דאע"ש או שאר שונאי ישראל וטורקיה.

כך או כך, ישראל משלמת מחיר דמים כבד, בגבולה ומחוץ לגבולה, על השתוללות הטרור האיסלאמיסטי במזה"ת.

18.3.16.

אני מוצא את עצמי כמעט יחיד שעדיין לא התבטא על האלוף (מיל') מאיר דגן ז"ל.

מודה אני: אני מתלבט. אני חצוי.

קצפתי על התייצבותו לפני שנה ויותר בעצרת פוליטית אנטי-ביבי, כנואם מרכזי בכיכר רבין, שגרף את תשואות קהל השמאל.

כאילו כל ההילה שלו כלוחם אגדי – התקלקלה בעיניי בגלל הדברים הקשים שהשמיע.

האם משום כך זכה ה"קילר" הזה לתשבוחות אין קץ לאחר מותו? – כמובן שלא.

כי האלוף דגן יירשם ללא ספק כאחד הלוחמים והמפעילים הגדולים ביותר בתולדות ישראל. ועדיין לא כל מעלליו פורסמו, ספק אם יפורסמו.

בהרבה מובנים הוא מזכיר בדמותו, בדפוסי התנהגותו, את אריק שרון, חברו למלחמות, ואכן השניים שיתפו פעולה לא רק בקרבות, אלא גם במערכת הבחירות בראשית שנות האלפיים, כאשר מאיר דגן אפילו ישב ב"מצודת זאב" וניהל שם את מטה הבחירות של הליכוד.

פגשתי בו באקראי זמן-מה לאחר שובו מניתוח ההשתלה שעבר בבלארוס. הושטתי יד לשלום והוא דחה אותה: "מתנצל, יוסי, אך אסור לי ללחוץ ידיים..."

מחלתו והניתוח הקשה כפו עליו להיות "סטרילי", וכך התארכו חייו לעוד כשנתיים.

עם ישראל חייב המון למאיר דגן. יהי זכרו ברוך.

17.3.16

אי אפשר לעבור לסדר-היום על מעשיהם החתרניים של עוכרי ישראל וצה"ל, יולי נובק ולהקתה. בכל פעם שאני רואה את האישה הנוראה הזאת על המסך – אני מתחלחל. יש לי תחושה, שמעבר לגינויים המתבקשים על איסוף המידע הרגיש על ידי "כוחותיה" (אביחי סטולר, רון זיידל, אלון סער, נדב ויימן) – השתיקה סביב מעשיהם לא תישבר.

וכאשר מדברים על אפשרות חקירתם של הנ"ל, יש להעמיד לדין גם את החיילים המשוחררים, ששיחררו מידע כה רגיש על שירותם הצבאי לגורמים עויינים.

15.3.16

היא ישבה על כדור ההתעמלות הגדול וצפתה במשחק כדורסל בליגת הנשים. הפעם לא היא היתה הפרשנית, כי המקום שבו צפתה בערוץ הספורט היה – חדר הלידה ב"אסף הרופא". לפתע אחזוה הצירים, ובתוך זמן קצר הביאה לעולם בן בכור.

מיכל אפשטיין, לשעבר שחקנית נבחרת ישראל בכדורסל, בת זוגה של אפי אחימאיר, בתנו הצעירה, ילדה הערב את בנם, ומאותו רגע, ולאחר התאוששות ראשונית – אושר היה שפוך על פני שתיהן!

כעבור כשעתיים כבר זכינו לראות לראשונה את הרך הנולד, מביט בתימהון אל העולם שאליו נקלע זה עתה...

כך נהפכנו הערב לסבתא וסבא מאושרים – בפעם השלישית!

14.3.16.

24 שנים לפטירתו של מנחם בגין ז"ל – ויש געגוע בלב לאיש ולמנהיג. הוא נפטר ממש ביום בו סיימתי שמונה שנות עבודה בלשכת ראש הממשלה לצד יורשו בתפקיד, יצחק שמיר ז"ל.

בו ביום פורסם מעל דפי "מעריב" מאמרי הגדול, קורות חייו של "המנהיג שהביא שלום", שנהפכו לספרון הביוגרפיה הראשון שיצא לאור מיד לאחר מותו, בידי מרכז ההסברה.

נפלה בחלקי זכות גדולה להתלוות אל שמיר בביקוריו אצל בגין המסתגר, בדירתו ברחוב פרחי חן בירושלים. מעט סיפרתי על המפגשים הללו – ועוד יסופר עליהם בהרחבה בבוא העת.

הרבה כבר ידוע על מנחם בגין. בשבילי הוא היה קודם כל המנהיג שדגל עוד בפולין בציונות הצבאית בהשפעת הציונים המהפכנים בארץ, הלוחם הגדול בעלילת רצח ארלוזורוב, ידיד המשפחה, שנשא משא-אבל רחב יריעה בשלושים למות אבי ז"ל.

היום, בלב הבירה, פועל מרכז גדול הנושא את שמו, מנציחו ומפיץ את מורשתו ומשנתו – כיאה וכראוי.

ממנחם בגין ז"ל, כמו מיצחק שמיר ז"ל, יש הרבה מה ללמוד, הרבה השראה לספוג.

זכיתי לצקת מים על ידי שניהם. זכרם ברוך!

מזמן לא היה כאן קונסנסוס כזה – פרס ישראל למלחינה הנפלאה נורית הירש.

ובצדק!

13.3.16.

מקלקלים את "הנפלאה שבשפות": לא מכבר נערך כנס "לשון ראשון" ובו התקיים מושב על "הנפלאה שבשפות", על ז'בוטינסקי והעברית.

כמנחה המושב התרעתי על הלועזית שפשתה ברחובותינו ועל כך שהאוניברסיטה העברית מפרסמת מקצת ממודעותיה – באנגלית.

הנה עוד שתי דוגמאות לעברית קלוקלת:

בתוכנית הטלוויזיה "מקבלים שבת" בערוץ 1, בכיתוביות של דברי פרופ' עדי שטרן, נכתב: "היצירות קשורות בקשר אבות למעשה הציוני..."

 ב"ידיעות אחרונות" היום, עמ' 2, קראתי: "האינתיפאדה הנוכחית עדיין לא קיבלה את שמה באופן ראסמי..."

* * *

תקוה וינשטוק

הם עלו מהודו

 "זה מעבר גדול וקשה – לעלות מהודו לישראל... אבל שני הורי היו ציונים ורצו לעלות," מספרת בתם לידיה כרמי, כיום בת 72. "כשאבא היה משכיב אותי לישון היה מספר לי סיפורים  מהתנ"ך, אהבתי את הסיפורים על אברהם ודוד ועל החיים היהודיים בעיראק שהתחילו לפני אלפיים שנה – יותר משאהבתי את סיפורי סינדרלה ושלגיה של אימא. אחרי שעת הסיפור היה אבא ממהר לשמוע את 'קול  ציון לגולה'. [טעות. 'קול ציון לגולה' הוא כבר מתקופת המדינה וללא קשר לתחנת השידור המחתרתית שבה שימשה כקריינית גאולה כהן. – אב"ע]. אני זוכרת את השידורים של גאולה כהן. הוא השמיע את 'קול ציון לגולה' גם כשבבית היו אורחים לא ציונים ואפילו בריטים שנלחמו בארץ ישראל. גם הודו נלחמה בשלטון הבריטי וזכתה לעצמאות ב 1947, שנה לפני ישראל. כמה שנים חפף המאבק של הודו בבריטים למאבקה של ישראל בהם.

"אבא נולד בעיראק. אחרי פרעות הדמים ביהודים (הפרהוד), שבהם נרצחו חברים שלו, ארז מזוודה והיגר להודו. משפחתה של אימא הגיעה לבומבי (כיום מומבאי) שבהודו ממצרים עוד באמצע המאה התשע עשרה. סבתה של אימא כבר נולדה בהודו. סבתא ואימא למדו בבתי ספר אנגליים של הכנסייה אבל החיים שלהם היו חופשיים, ללא כפייה דתית," אומרת לידיה. "סבתא היתה אתלטית, קופצת קפיצת ראש... הודו היתה מאוד פתוחה וטולרנטית – כמובן אם היית לבנה, יהודייה ואמידה. לאימא היה קול ערב. היא היתה זמרת אופרה ושרה בתזמורת הפילהרמונית בניצוחו של  מהלי מהטה, אביו  של זובין מהטה, שניצח על קונצרט גם בישראל. אימא  למדה בסמינר למורים ונעשתה מורה למוזיקה בבית ספר. אבא היה יותר שמרן. הוא עבד בחברה גדולה למסחר טקסטיל אבל על אימא אסר לעבוד ולהופיע. מאז נישואיה שרה רק בערבי צדקה והדריכה בהתנדבות ב'הבונים', תנועת נוער ציונית. בבית הכנסת שלנו היה חדר מיוחד ל'הבונים'. שם לימדה שירים ישראליים וליוותה את עצמה בפסנתר. היא היתה אישה יפה, מוכשרת, אהבה לשיר ולחיות חיי חברה. מאוד סבלה והשתעממה כשחדלה להופיע ולעשות משהו, לא רק להתלבש בהידור וללכת למסיבות.

"היחסים בין ההורים היו מעורערים אבל בדבר אחד הסכימו שניהם: לעלות לארץ ישראל. הגענו לארץ במאי 1949, ביום העצמאות הראשון – אבא, אימא ואני בת חמש וחצי. אני זוכרת המון אנשים ברחוב ולא הבנתי למה הם קופצים ורוקדים...

"בת-דודה של אבא עלתה לארץ מעיראק בשנות השלושים ומשפחתה היתה מבוססת. היא  נתנה לנו לזמן הראשון את דירת אחיה בתל אביב ואת האח לקחה לביתה. אחר כך אבי קנה דירה בכיכר מסריק, אותה מימן בכסף שמשפחתו בעיראק הצליחה להעביר לו. כעבור שנתיים, ב-1951, הגיעה כל משפחתו לארץ וכולנו התגוררנו באותה דירה, כתריסר מבוגרים ואני הילדה.

"בבעיות של מהגרים בארץ חדשה נתקלה אימא  כבר ברישום במשרד הפנים. שמה היה הייזל, שם אנגלי אצילי שפרושו צבע עיניים מתחלף לאפור ירקרק וסגול. הפקיד במשרד הפנים הבליע את הה"א וביטא במקומה אל"ף ויצא 'אייזל' – חמור באידיש – וכולם התפוצצו מצחוק. מאז הקפידה אימא להיקרא 'גברת כרמי' ולא בשמה הפרטי.

"לעומת החיים בהודו שהתנהלו במסלול קבוע ושגרתי, כאן היה הכול חדש ומעורר מחלוקות. לאבא היה קשה להסתדר. בהתחלה עבד בבנייה ואחר כך במסעדה, ונעשה רגזן  ונרגן. אימא, שאמנם לימדה בהודו שירים בעברית, לא ידעה לדבר עברית. סביבה ראתה נשים עובדות והיא יושבת בית. המגורים הצפופים עם משפחת אבא תיסכלו אותה מאוד. הקרובים בכלל לא הבינו את אימא, שהיתה רגילה לחיי נסיכה עם  משרתים ולא ידעה אפילו איך מטגנים חביתה ומורטים עוף. אימא, מתוסכלת ומבוהלת, נסעה אל אימה שבאוסטרליה – כשהודו נעשתה עצמאית והבריטים עזבו – עזבה כל משפחתה לאוסטרליה.

"אימא חזרה לארץ. סבתא שלחה לה זוג כרטיסי נסיעה לאוסטרליה – והיא החליטה לנטוש את אבא, לקחת אותי איתה ולחזור למשפחתה. הקושי היה לצאת מהארץ עם ילדה קטנה בלי שהאב ייתן אישור לכך. בעזרת השגרירות הבריטית הצליחה לחמוק איתי מהארץ. לאבא נודע הדבר מחבר שראה את שתינו בשדה התעופה. הוא לא האמין: איך  זה יצאה הילדה בלי לבקש את הסכמתי?

"לא היתה זו פעם ראשונה שבעקבות יחסים זוגיים מעורערים מוציא אחד ההורים – לרוב האם – את ילדו מהארץ בלי כל התחשבות בהורה השני ובילד עצמו, המתנתק בעל כורחו מחייו הרגילים. לעיתים הופך האב שמיים וארץ ומגיע עד לאינטרפול בחיפוש אחר ילדו."

האם עשתה צעד נועז מאד – לנטוש בעל ולהסתלק עם ילדתם – צעד שנועד לתת פורקן לה, אך פגע פגיעה קשה בילדה, שהיתה קשורה לאביה.

"אימא היתה חכמה ומוכשרת אבל הלב שלה היה קפוא מבפנים," אומרת הבת, לידיה, שהמחטף נצרב לעד בחייה. "היא היתה אגוצנטרית, סגורה ומסוגרת. אבא היה תמיד החם, האוהב והמלטף. מאוד אהבתי את אבא והרגשתי שאני בוגדת בו... אבל היתה לי ברירה? הייתי בת שבע.

"הנסיעה היתה מאוד ארוכה. טסנו לפקיסטן, וכישראלים נשארנו במטוס. כולם מלבדנו ירדו. ומפקיסטן להודו. חברים של ההורים איכסנו אותנו בביתם עד שעלינו לאונייה לאוסטרליה. אימא כאילו ראתה אז את הודו בפעם הראשונה. קודם אפילו לא היתה מודעת שאנשים רבים כל כך גרים ברחוב. לפתע ראתה את עירה בעיניים אחרות...

"עברנו לגור במלבורן שבאוסטרליה בבית שחיו בו שני דודים ושתי דודות. כולם צעירים, לא נשואים. לא היה קל. הם עצמם היו מהגרים ולפתע נוספו עליהם שתי נפשות. חלקם עוד למדו ורק שניים עבדו. אימא מצאה עבודה במהירות כמזכירה במשרד ביטוח ומאוד הצליחה. בפעם הראשונה נעשתה עצמאית ושמחה מאוד על ההתעצמות שלה שבאה בהדרגה. בדיעבד הבינה שהחיים הנוחים בהודו לא התאימו לה באמת. היא רצתה לפעול ולא להיות תלויה. אני למדתי בבית ספר יהודי 'הר הצופים' והייתי תלמידה טובה. אבל שתינו לא היינו מאושרות. אימא התגעגעה לארץ ואני התגעגעתי מאוד לאבא. הוא היה מאד פגוע. כתב לעיתים נדירות ולא ביטא את אהבתו במכתבים, לא שלח מתנות. אחרי שלוש שנים כתב לאימא שתחזור – הם היו פרודים, לא  גרושים – וחזרנו.

"המסע לארץ ארך כחודשיים. בשתי אוניות, דרך תעלת סואץ. הייתי בת עשר והשתוקקתי לראות את אבא. כבר במונית מחיפה הבנתי שלא יילך ביניהם. אימא המשיכה בעצמאותה, הוציאה תעודת הוראה על סמך לימודיה בסמינר בהודו ואף עשתה השלמת לימודים. היא מונתה למורה לאנגלית בבית ספר, נתנה גם שיעורים פרטיים לתלמידים אקסטרניים, היתה מבוקשת מאוד. לא רבים היו מורי האנגלית בארץ, שאנגלית היתה שפת אימם. אימא היתה מאושרת בעבודה ואומללה בזוגיות. גם אבא היה אומלל. שלושתנו  גרנו יחד בבית שלא היה בית. כשהתגייסתי לצבא כבר הרגישה אימא שהיא עומדת על רגליה, והתגרשה. אבא נשאר עוד כמה שנים בתל אביב. מצבו הכלכלי השתפר אבל הוא היה נכזב ומריר. לא הקים משפחה חדשה – [לידיה מאמינה שהמשיך לאהוב את אימה] – ואחרי כמה שנים ירד לקנדה שם נפטר.

"אבא לא הצליח. אימא פרחה בזכות עבודתה וההתעצמות שלה. רק על דבר אחד הצטערה כל ימיה: שלא מימשה את הכישרון המוזיקלי שלה. היא עבדה עד שפרשה לגמלאות. אז התפנתה להיכנס לאולפן. סוף סוף למדה עברית ונהנתה מאד מהלמודים."

כל ילדותה ונעוריה היתה לידיה כדור משחק בין ההורים והארצות. כשעלתה לראשונה לארץ שכחה את שפת ההינדי ולמדה עברית בבית הספר, וערבית מאימו של האב. באוסטרליה דיברה אנגלית והיתה תלמידה טובה. כשחזרה ארצה כבר שכחה את העברית והיה עליה ללמוד קרוא וכתוב מחדש.

"התעייפתי מכל הטלטולים והגלגולים בארצות ושפות." היא אומרת. "הייתי שונה מכל ילדי הכיתה. פניתי למורים בגוף שלישי ולא הבינו אותי. סירבתי לקרוא עברית, סירבתי להצטרף לתנועת נוער. לצערי. זה היה עוזר לי מאוד. היתה לי מורה סגפנית, מבוגרת. פעם אמרה לנו שאפילו שבעולם יש ארצות עשירות מישראל – אין שם שמיים כחולים כמו בישראל ואין תפוזים כמו בישראל. הצבעתי ואמרתי שראיתי בעולם שמיים כחולים כאלה ואכלתי הרבה פירות טובים, גם תפוזים. בכיתה קמה מהומה. זאת היתה הופעת הבכורה שלי וגם שירת הברבור. הסתגרתי בתוכי. אימא לא העניקה לי חום והרעילה אותי נגד אבא ומשפחתו. דחיתי כל ניסיון התקרבות שלי אליו, אחרת אימא הענישה אותי – והפסדתי אבא. בעצם הייתי בלי הורים. נעשיתי מאד עצמאית. כבר בתיכון ובצבא קיבלתי החלטות. למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים מדעי המדינה וספרות אנגלית, עבדתי בחברה מסחרית אמריקאית והרווחתי הרבה. אבל רציתי להיות מורה. לכל משפחתנו יש גנים של מורים והם עוסקים בחינוך מתוך בחירה. חזרתי לאוניברסיטה ולמדתי חינוך."

לידיה היתה מורה בבית הספר רנה קאסן. מילאה בו את כל התפקידים ונעשתה מנהלת חטיבת הביניים. היא עברה לתל אביב לסייע לאימה שהזקינה – הייזל כרמי נפטרה בגיל 82 – ולימדה עשרים שנה ב"אליאנס" עד שפרשה לגמלאות ב-2005. עדינה ונאה, לא נישאה מעולם ולא ילדה ילדים ("זה שהייתי מורה מילא חלק מהצורך שלי בילדים"). שנים רבות היה לה חבר. הם לא התמסדו אולם נשארו ידידי אמת. הוא חי כעת באמריקה ולידיה מבקרת אצלו. היא מרבה בנסיעות בארץ ובחו"ל. נסעה לא מכבר עם חברה להודו ונהנתה מכל רגע. "אני מרגישה בבית בהודו – ובישראל כמובן."

היא התקרבה למשפחה הגדולה – שבט – של אביה. אף שעברה מחלה קשה, זעזועים והרבה חבלי קליטה, לדבריה: "אני שמחה בחלקי."

היא מגדלת כלבה קשישה אותה לקחה כשהכלבה היתה נוירוטית וחולה, הלכה איתה לרופאים וטיפלה בה במסירות, "וכיום אמילי בריאה ורגועה."

"ההורים לא התייחסו למצוקות שלי," אומרת לידיה. "חצי מחיי חשבתי שהם לא אוהבים אותי... כעת אני מבינה ששניהם אהבו אותי... בדרכם."

* * *

מנשה שאול

מטורקיה החילונית למחצה דרך סוריה הנפיצה למצרים הנאחזת בחיים

מה באמת רוצה העם הסורי?

אם אכן יסתלק בשאר או יסולק, מי יבוא במקומו? אם הברירה היא ארגוני טרור כמו דאע"ש, "ג'בהת אלנוסרה" ו"אלקאעידה", המצב יחמיר עוד יותר, והטרור יתפשט למדינות השכנות ולכל המזרח התיכון. מאז פרוץ "האביב הערבי" בסוריה לפני כ-5 שנים, מכריז מדי פעם נשיא סוריה בשאר אסד כי הוא מוכן לרדת מכס השלטון אם העם הסורי ירצה בכך. גם בתחילת מארס 2016 חזר על המסר, והשאלה שאין ממנה מנוס היא אם העם הסורי ברובו המכריע אכן מעוניין בהישארותו של בשאר על כס השלטון.

מחצית העם הסורי, כ-7 מיליוני בני אדם, הפכו לעקורים בסוריה ולפליטים במדינות השכנות ובארצות האיחוד האירופי. האומנם הם מעוניינים שבשאר יישאר בשלטון? האומנם מאות אלפי נכי-המלחמה, הפצועים, העצורים והאסירים המעונים מבקשים שבשאר יישאר על כס השלטון? וחצי מיליון ההרוגים או קרוביהם, או 95 ארגוני האופוזיציה שנלחמים במשטר – האם הם מעוניינים שבשאר יישאר על כס השלטון?

נראה כי די בכל אלה כדי לשכנע כי אין שום צורך במשאל עם או בבחירות בסוריה כדי לדעת אם רוב העם בסוריה אכן מעוניין שבשאר יישאר בשלטון. אם בשאר הוא איפוא נגד כולם, הדעת נותנת כי לא יילך נגד עצמו, יהיה נאמן לעצמו, יקיים את הבטחותיו ויסיק את המסקנות.

אם אכן יסתלק בשאר או יסולק, מי יבוא במקומו? אם הברירה היא ארגוני טרור כמו דאע"ש, "ג'בהת אלנוסרה" ו"אלקאעידה" – המצב יחמיר עוד יותר, והטרור יתפשט למדינות השכנות ולכל המזרח התיכון. נותר רק לקוות, אם כי ספק אם יש לתקווה בסיס במציאות הנוכחית, כי החלופה תהיה משטר מתון, פרגמטי, שיחזיר את 7 מיליוני הפליטים לבתיהם בסוריה, שינעל את שערי סוריה בפני ההתפשטות של חיזבאללה ומשטר האיותאללה האיראני, שאותו תיארו עבדאללה מלך ירדן וראשי מדינות אחרים – כהתפשטות סרטנית.

האיסלאם בטורקיה

להלן נתונים רשמיים שפירסמו לאחרונה שלטונות טורקיה, המתייחסים להפצת האיסלאם בקרב העם הטורקי:

מיספר המסגדים ברחבי טורקיה מגיע ל-89 אלף והוא עולה מאז שעלתה מפלגתו של ארדואן לשלטון ב-2003

99 אחוז מאוכלוסיית טורקיה הם מוסלמים.

מכ-80 מיליון מוסלמים בטורקיה, רק 30 אחוז מבקרים במסגדים.

לשנה הנוכחית נרשמו מיליון ו-760 אלף בני אדם המבקשים לעלות לרגל לסעודיה, אך רק 60 אלף יכולים לקיים את המצווה בשל המגבלות שמטילים שלטונות סעודיה.

בהתאם לסקרים, רק כ-30 אחוז מן המוסלמים מחשיבים את עצמם שמרנים, ומרבית השמרנים נמנים על הפחות משכילים.

רק 42 אחוז צמים בחודש הרמדאן.

אחוז הצמים והמתפללים פוחת במחוזות המערביים של טורקיה.

האופוזיציה, ובעיקר מפלגת העם הרפובליקנית, טוענות נגד ארדואן כי הוא מתעניין בבניית מסגדים יותר מאשר בהקמת מוסדות-חינוך.

אין להתגונן מסכנת המנהרות

בראיון לערוץ 2 דחה שר התחבורה ישראל כ"ץ מכל וכול את הרעיון להיפרד מ-28 כפרים פלסטיניים בפאתי ירושלים – היפרדות שתוריד את אחוז הפלסטינים בבירה ובסביבתה מ-41 אחוז ל-17. השר נימק זאת בכך שאם ניסוג ממקומות אלה, יחפרו הפלסטינים מנהרות שיסכנו אותנו.

לדאגתו של השר יש תשובה מרגיעה: גורמי הביטחון, ובראשם ראש הממשלה, מתנים כל היפרדות מהפלסטינים בסידורי ביטחון שיאפשרו לצה"ל לפעול ולסכל ניסיונות של פיגוע. וזאת לאור הלקחים שהופקו מן המתרחש ברצועת עזה. בנוסף, צה"ל יישאר בבקעת הירדן כדי למנוע סיכונים ביטחוניים ממזרח.

חפירת מנהרות יכולה להתרחש מכל שטח הגובל עם ישראל – מלבנון, מירדן וממצרים. לפי ההיגיון של השר, יש לכבוש את כל כדור הארץ ולהתקיים במציאות שבה אין מדינות שכנות שבשטחיהן עלולים לחפור מנהרות. יש עוד אפשרות: לחיות באיים מבודדים בלב האוקיאנוס, מקומות שאי-אפשר להגיע אליהם במנהרות.

ולמרות ההיפרדות מרצועת עזה ומדרום לבנון, שנעשו בלי הסכמה ותיאום, הן הוכיחו את עצמן. ועובדה היא שחמאס למד את הלקח ונרתע, והרקטות שנורות מידי פעם – נורות ע"י ארגונים אחרים. ועובדה היא שמזה תשע וחצי שנים הגבול עם לבנון רגוע.

פרחים לא רק ליופי

ים של פרחים, בצבעים ססגוניים של אדום, ורוד, צהוב, לבן וסגול – מכסים שטח של 6,000 דונם בכפר "מנשאת ספרן" הנמצא 90 ק"מ מדרום-מערב לקהיר. גידול הפרחים מציל מאות מצעירי הכפר מאבטלה שממנה סובלים בני הדור החדש. הפרוייקט רושם הצלחות גדולות, והיבול כולו מיועד לייצוא. בעל האדמות מקבל שליש מהתשואה, ושני שלישים מקבלים החקלאים ועובדי המינהל – גורם שמגביר את המוטיבציה של העובדים. כפר זה הוא השני בגודלו המתמחה בגידול פרחים ליצוא.

במצרים מגדלים פרחים בשטחים המשתרעים על 344 אלף דונם. לפרחים יש שוק משגשג לא רק באירופה, אלא גם בסעודיה ובשאר מדינות המפרץ. הסעודים מייבאים פרחים מהולנד, ועתה הם יכולים לייבא אותם ממצרים. זול יותר וקרוב יותר.

דונם לגידול פרחים נותן תשואה של 1,100 דולר. הסכנה המאיימת על היבול היא מחלת "תרבס" שנגרמת על ידי העכביש האדום. החקלאים הוכשרו לנקוט שיטות מודרניות להדברת המזיקים.

"זוהי מלאכה הדורשת סבלנות, מומחיות ותחכום," אומר זכריה סלים, המהנדס החקלאי, ומוסיף כי בוגרי הפקולטה לחקלאות נוטים לעסוק בתחום זה.

המאמר פורסם במגזין "מראה" 376.

* * *

ד"ר אורי בית אור, הגר"א 7 כפר סבא 44454

 077-4045005  054-2232742

betorori@gmail.com

הזמנה

הודעה ראשונה

שלום לכול

זו הצעה לא כל-כך שגרתית, סליחה.

מתקרבים כמה מאורעות אמנותיים שלי (תערוכות, הוצאה לאור של ספרים וקטלוג אמנותי, אולי עוד). אני זקוק למימון. בהערכה, מדובר בכ-35,000 שקלים –

ובמהרה מאוד.

לשם כך אני מעמיד למכירה כ-200 מציוריי. מינימום רכישה: 2 ציורים. העלות לציור נמוכה מאוד-מאוד: 1000 שקל לכל ציור, לבחירתך מהמוצע.

 תשלום במזומנים. מוזמנים.

המכירה תתקיים ביום שישי ה-8.4 משעה  10:30 ועד 16:00

ובשבת ה-9.4 משעה 10:30 ועד 20:30

באותן מועד יש גם בית יוצר פתוח: תערוכת אמני כפר סבא בבית ספיר ברחוב ירושלים. תערוכת אמני עמותת "אמן בעירו" בבית האמנים, במתחם אונים, כניסה מול רח' אז"ר 29

אשמח אם יירכשו על ידך כמה מציוריי

הם יוצגו בדירתנו ברחוב הגר"א 7 כפר סבא

חשוב מאוד מאוד להפיץ את ההזמנה בין כל מי שיכול ושרוצה לפגוש את ציוריי, מי שמסתקרן, שמעוניין, שמתעניין. מי ששמח להשתתף במימון פרוייקט אמנותי וכדומה. והביאו עמכם עוד אנשים טובים

בברכה

אוֹרי בית אור

* * *

משה כהן

הרג ילדים

בתגובה לירי טילים מרצועת עזה תקף חיל האוויר מטרות צבאיות של החמאס.

הדיווח בתקשורת שלנו היה מאיר עיניים: "שני ילדים נהרגו בהפצצת חיל האוויר."

רגע, אולי כדאי להוסיף שהחמאס ממקם בזדון בסיסיים צבאיים ליד אוכלוסייה אזרחית כדי שיהיה להם מגן אנושי. (פויה, לא יפה).

אם כבר מדווחים אז צריך לדווח עד הסוף, גם אם זה משנה את התמונה.

פוטין לאן?

הודעתו המפתיעה של נשיא רוסיה על נסיגה מסוריה גוררת תילי תלים של פרשנויות על ידי יודעי דבר.

ואני הקטן, סבור שאפשר להבין את המהלך גם ללא ידע רב. הסיבה, לדעתי, פרוזאית לחלוטין, גם אם פוטין לא יודה בה – נגמר לפוטין הכסף, ומלחמה מודרנית עולה כסף רב. העם הרוסי לא יהיה מוכן להדק את החגורה למען הרפתקה צבאית מעבר לים.

נאורות אקדמית

אנשי האקדמיה אמורים להיות נושאי דגל הנאורות, הסובלנות וחופש המדע.

אני כבר לא מדבר על נאמנות למולדת, אך איך שלא מסתכלים על זה, קשה לעכל את גישתו של נשיא אגודת הסוציולוגים המכריז על החרמת אוניברסיטת אריאל.

תמוה עד לאן מוכנים אנשים "ליברלים" ללכת בשנאתם לאחיהם בני עמם הנלחמים ברגע זה על נפשם ועל נפש ילדיהם נגד הצורר הערבי, לתקוע סכין בגב ההתנחלויות, במצב הנוכחי?!

מזעזע!

של מי רשות השידור הזאת, לעזאזל?

ביום 19 למרס בשעה 12 בערוץ 1 שודר סרט על מותו של צעיר בדואי. זה סרט מביך ומקומם. זהו "אני מאשים" אחד ארוך נגד משטרת ישראל ונגד מח"ש שגרמו למותו של צעיר חף מפשע כביכול, וטייחו את החקירה כביכול. זו במה להסתה והמרדה של הערבים נגד מדינת ישראל, כגון "אנחנו הבדואים לא נשב בשקט עוד" וכיו"ב.

בקושי נרמז שהערבים חוללו פרעות אלימות וביצעו לינץ' בשוטרים. אין שום טענה נגד זה. אלו זכויות לגיטימיות של הערבים. 

אז מה אם הוראות הפתיחה באש מתירות ירי במצב של סכנת חיים, כפי שהיה באירוע הזה? את מי זה מעניין. העיקר להכפיש את רשויות החוק של ישראל ולתמוך ולהסית פורעים רצחניים.

של מי רשות השידור הזאת, לעזאזל?

אומץ לב ציבורי

אחת המעלות שבגינן זכה מאיר דגן  ז"ל לתשבחות הוא אומץ הלב הציבורי שלו.

ובמה התבטא אומץ ליבו? הוא חלק בפומבי על בנימין נתניהו.

בראשית דרכו, לפני שחלק על נתניהו, ספג לא מעט ביקורת.

חברים, הצחקתים אותי, במקומותינו דרוש אומץ לב ציבורי כדי לתמוך בנתניהו. מי שחולק על נתניהו, וככול האפשר בצורה בוטה יותר – הופך מיניה וביה ליקיר התקשורת.

חברים, נהפוך הוא.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

משה גרנות

הקסם שלא פג

על ספרו של פוצ'ו

 "בחיי – קורות חייו של צבר מצוי" (חלק א)

הוצאת לשון, 2016, 295 עמ'

אני מודה שניגשתי לספרו החדש של פוצ'ו בחשש, שמא האוטוביוגרפיה החדשה ("בחיי") תמחזר את הידוע לקוראים ולי מספריו הקודמים ומהפרקים שפורסמו בהמשכים ב"חדשות בן עזר", אבל כבר בעמודים הראשונים חשתי שמדובר במעין כרוניקה פוצ'ואית כנה ומקסימה – "כנה" משום שהוא איננו מסתתר מאחורי דמויות בדויות כמו "יורם" או "יוסיניו", אלא מדבר בשם עצמו על ילדותו הרכה, ואף לפניה, ועד הגיעו לגיל תשע-עשרה בתום מלחמת השחרור.

הכנות באה לידי ביטוי בעיקר בשני תחומים חשובים, שלוחמים לא ששים להתוודות עליהם: הפחד הנורא שאוחז בכל לוחם שיוצא לקרב, וחוסר האונים של איש צעיר בפני הליבידו שתוקף אותו – כשאין כל אפשרות להעניק לו פורקן. כתבתי שלוחמים אינם ששים להתוודות עליהם – וזה ייאמר בלשון המעטה, כי רוב "הגברים" נוהגים להתפאר בהישגיהם בשני התחומים האלה, התפארות שהיא על הרוב חסרת בסיס.

פוצ'ו מודה בלי פוזות, ובלי להסתתר מאחורי דמויות בדויות, עד כמה הוא נחרד מזוועות המלחמה, אליה יצא הוא, ויצאו רבים, בהתלהבות אדירה ובנכונות להקריב את החיים למען המדינה שזה עתה קמה: אחרי פלישת הסורים לעמק הירדן, ואחרי הקרב על משטרת צמח נחשפו לעיניו המזועזעות של נער שזה עתה סיים את הגימנסיה – הגופות הנפוחות של הלוחמים. הוא נחרד מהמראות שנגלו לנוכח עיניו בקיבוצים אשדות יעקוב ודגניה.

בהמשך, בקרבות על חירבת מחאז וחוליקאת, בהם השתתף פוצ'ו, הוא רואה לנגד עיניו כיצד חבריו נהרגים ונפצעים, ולא נחסך ממנו, ומהקוראים, גורלם האכזר של חמישה פלמחניקים שראשיהם נערפו (עמ' 204). פוצ'ו נזכר שאיכשהו בסערת הקרב נעלם הפחד, ולעיתים הוא מגלה (בעל כורחו!) תעצומות גבורה – הוא והמקלען נשארים אחרונים בעמדה בחירבת מחאז, כשכל המחלקה נוטשת בבהלה, הוא מציל לוחם שנפגע מפגז, וחוזר אל זירת הקרב כדי להציל לוחם אחר שנתקע בגדר התיל.

בפרק האחרון של הספר יש קינה מרטיטת לב לצעירים הנלבבים שאיבדו את חייהם בתחילת פריחתם.

וכאן מתגלה העוצמה הספרותית הגדולה של פוצ'ו, שבתוך המאורעות הקשים שעבר הוא עצמו במשפחתו, ושהיה עֵד להם במלחמת השחרור – הוא מצליח להגניב בכישרון נדיר – קטעי הומור שיש בהם כדי לנחם את הקורא.

אביא כאן דוגמאות אחדות מתוך רבות מספור: משפחתו של עמנואל הרוסי מבקשת לשכור חדר בביתם של הוויסלרים. אימו של פוצ'ו מסכימה, למרות שעמנואל הרוסי הוא תפרן גדול, ומדוע? – כיוון שהוא רמז כי הוא עסוק עם הבית האחרון – "בית אחרון"? – הרי זה סימן שהוא קבלן, אך מסתבר שמדובר בבית האחרון של השיר "דודה הגידי לנו כן" עליו הוא שקד... (עמ' 18).

המורה שואל שאלה קשה כדי להרשים את המפקח. בכיתה דממה! התלמיד היחיד שמצביע הוא ישראל. המורה מאושר – אבל ישראל (הוא פוצ'ו) הצביע כי הוא ביקש בסך הכול לצאת לשירותים (עמ' 41-40).

חבורת הליצים בפלמ"ח מצליחה לשכנע את אחד הלוחמים שמשהו פגום אצלו אם עד גיל שמונה-עשרה טרם קיבל מחזור, ועל כן עליו למהר לבקש עצה מרופא היחידה (עמ' 164-162).

הסטנוגרמה של שיח החירשים שבין פוצ'ו ובין צ'יץ' (שלמה להט) הזועם – והנושא – בזכות איזו יחידה נכבשה חוליקאת (עמ' 244-241)?

ישכה שדמי מספר איך בחור שיכור התקשה להסתדר כדי להשתין. שמו לו ביד מלפפון, והוא הסתפק בכך עם כל התוצאות הנובעות מכך במכנסיים  (עמ' 267).

יצחק טבנקין, יצחק שדה ומרדכי בנטוב מאריכים בנאומיהם בפני יחידת פלמ"ח תשושה – במלאת שנה להדיפת צבא קאוקג'י ממשמר העמק. בעיקר מאריך מרדכי בנטוב, וזה איננו חדל לברבר גם כאשר פוצ'ו פולט במכוון כדור מהסטן שלו (עמ' 290-287; ראו גם עמ' 260-259, 269 ועוד).

הזכרתי את עמנואל הרוסי, ישכה שדמי, יצחק טבנקין, יצחק שדה ומרדכי בנטוב, אבל מסתבר שבנתיבי חייו פגש פוצ'ו את אושיות הביטחון והתרבות של היישוב העברי ושל מדינת ישראל – אזכיר את חלקם כאן לפי הופעתם בספר: זהרירה (חריפאי) שהרביצה לו בילדותו, אמנון קפליוק, דני קרוון, ד"ר חיים בוגרשוב, יצחק זמיר, מרדכי וירשובסקי (למדו איתו בגימנסיה), ירדנה (לימים – הדס), דוד גלעדי, יגאל אלון, מוטה גור, אלי זעירא, עזריה אלון, גנדי, רפי איתן ("המסריח"), אסף שמחוני, חקה (יצחק חופי), נעמי פולני, שייקה אופיר, חיים חפר, משה וילנסקי, גדעון זינגר, שלמה בר-שביט – כאמור, רשימה חלקית.

הזכרתי לעיל את מצוקת הליבידו של פוצ'ו הצעיר, אשר למרות אינספור ניסיונות שלו לגעת בחמוקיהן של הנערות שנקרו בדרך חייו (על ניסיונות אלה היה היום נאשם בהטרדה מינית, ומשלם במעצר ובבושות גדולות) – הוא השתחרר מצה"ל בסוף מלחמת העצמאות – בתול. על המצוקה הזאת יכול לחתום כמעט כל גבר, אלא שרק אומץ וכנות כמו של פוצ'ו יכולים להניב תיאור סיטואציות מביכות, כפי שהקורא מוצא בספר זה: הוא מתוודה שביקש לראות מה יש לאימו שם בפנים, שהציץ למלתחות של נשים בחוף הים, שקינא בזאביק שראה לגילה, וביריב שמזמז את חדווה. הוא מודה שנגע בחזה של ירדנה אבן (לימים – הדס), וזכה לצעקות ולבושה גדולה, שתִחְמֵן את רבקה מורד כדי לישון עימה בשטח (תחבולה שלא צלחה), שנגע בחזה של שולה בת החזן, ששלח ידיים לעדינה עליאש כשהיתה רדומה בנסיעה וכו'. הוא אחוז חרדה שבקרב הראשון שישתתף – הוא ייהרג, וטרם התעלס על אישה (עמ' 185).  הצעיר היחיד בין גיבורי הספר שהתנהג כמי שחף מדחפים מביכים אלה – הוא מוטה גור (עמ' 119-118).

גרעין הלוחמים שביקש להקים את קיבוץ נתיב הל"ה, עלה על הגבעה המשקיפה על עמק האלה, ובאין עץ בסביבה, הבנים מתכוונים להשתין לעיני כול – והבנות בורחות בצריחות מחרישות אוזניים (עמ' 279). סימון דה בובואר כתבה בספרה "המין השני" שהפין הוא זרבובית מעוררת אדישות, ואפילו סלידה. זה מלמד את פוצ'ו ואת כל הגברים שבתחום הליבידו הביקוש הגדול שלהם מתנפץ אל מול היצע מזערי.

פוצ'ו מביא בספר ציטוטים מתוך יומן מלחמה שהוא רשם בפנקס אותו רכש לפני הגיוס למטרת תיעוד, וכן הוא מצטט קטעים מתוך ספריו הקודמים ("יוסלה איך זה קרה", "איה הג'ינג'ית", "חבורה שכזאת", "אני פחדן אני", "אהבה בליל פשפשים"), כשהוא מציין איזה גיבור בספריו הקודמים הוא בעצם פוצ'ו עצמו.

שאלתי את שייקה גביש, שהיה סמג"ד בגדוד שבו לחם פוצ'ו (אנחנו שוחים באותו מועדון ספורט) – איך ייתכן שפוצ'ו שימש בקרבות כטוראי פשוט, כמיספר שתיים של מקלען, ובהמשך כפיאטיסט, כשהוא מציין מפורשות שעבר קורס מ"כים בג'וערה, קורס מ"מים וקורס קציני קשר?

על כך הוא ענה לי שפוצ'ו הוא בלופר, הרי הוא סופר מוכשר...

לא נראה לי שפוצ'ו מבלף בספר הזה, אבל אם כן – הוא בלופר שהקסם שלו לא פג.

ליתר ביטחון שאלתי את פוצ'ו בנדון, והוא הבהיר לי ששייקה לא ידע שבאמת היה בקורס מ"כים וקורס מ"מים, כי אלה היו קורסי חג"ם (מעין גדנ"ע של אותם ימים), ושייקה לא ידע על קורס קציני קשר שעבר, כי ערק, והתגייס מחדש כטוראי כדי להצטרף לחברי ההכשרה אליה היה שייך. לשם כך ואף שינה את שם משפחתו.

נזכרתי באימרה של פאבלו פיקאסו על האמנות, שהיא מציגה בעצם בדייה, שבעדה חשים את האמת. אינני יודע איך פיקאסו היה מסווג את הספר הזה, כי נראה לי שכולו כנות, והוא בהחלט מעשה אמנות.

אני מקווה ליהנות גם מחלק ב'.

[אהוד: הנוסח שערכה עפרה גלברט-אבני לסיפורֵי פוצ'ו בספרו החדש, שאותו קראת – אינו זהה לנוסח שהתפרסם בעריכתי בגיליונות המכתב העיתי].

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

צבי י' כסה

שלוש הבגידות וזעזוע טקטוני

[לאהוד השלום, הנה הזדמנות לגוון את העיתון המעניין שלך. אני מצפה שתפרסם את המסמך הבא חשבון עם ההתנחלותיות ומשת"פיה המשנים פניה של התרבות הישראלית והמדינית. בברכה, צביקה כסה].

חיבור זה בא חשבון רק ורק! עם הדתיים ההתנחלותיים. אני מאשים אותם על שלוש בגידות בעיקרי העיקרים של התקומה:

 בציונות – מטרת העל היתה לנרמל את הקיום היהודי. המדינה היא האמצעי. ההתנחלותיות מונעת את הסיכוי לנרמל את הוויית הקיום שלנו.

במדינה – לא חלמנו להפוך את ארץ ישראל למדינה אלא להקים מדינה עברית בארץ ישראל. ההתנחלתיות ממרידה את ארץ ישראל נגד מדינת ישראל.

בציוויליזציה העברית – אבותינו ציוו שלושה מסרים נשגבים לעם ולעולם: צדק  – חוקה – וחמלה. ההתנחלותיות בהווייתה סותרת את השלושה. 

שלוש הבגידות מכוננות רע ומביאות עלינו זעזע טקטוני היסטורי.

הבגידה בעיקר העיקרים של ציונות

 1800 שנות גלות תחת אנטישמיות דתית של סבל נורא. אבל, יש מוצא ליהודי להמיר את דתו. רוב היהודים יצאו מהפתח הזה. מ-4 או 6 מיליון הגענו בשנת 1800 למעט למעלה ממיליון יהודים ששרדו בעולם. 93% חיינו באירופה, וכשהגיעה האמנציפציה והמודרנה והלאומיות, היהודים הצעירים פרצו מהאורתודוקסיה ומהגיטאות אל המודרנה, וניכוו באנטישמיות גזענית. אדם יכול להמיר דתו אך לא את גזעו. וזעקה השאלה למה האנטישמיות הגזענית? האורתודוקסים אמרו: בגלל חטאינו. יבוא משיח צידקנו. היוצאים למודרנה אמרו שהסיבה היא כי אנחנו עם לא נורמלי. אם נהיה עם נורמלי תדעך האנטישמיות. איך נהיה עם נורמלי? – תהיה לנו זהות לאומית ונקים מדינה. זו המהפכה.

מטרת העל היא לנרמל את הקיום, והמדינה היא האמצעי לה. זה הלוז – הדי. אנ. איי. של חלום התקומה – עם בין עמים, מדינה בין מדינות, וארור האומר עם לבדד ישכון. וכך היה.

במלחמת ששת נגוז החזון. מדינה כובשת לא יכולה להיות מדינה נורמלית. לכן, כל מי שרוצה לשלוט במיליונים שדודי זכויות ותקוות – מבטל את מטרת העל לנרמל את הקיום הלאומי היהודי.

כאן הבגידה הראשונה של גוש אמונים. גוש אמונים ונגזרותיו הפראיות הוא שמונע סיכוי להגשים את מטרת העל של הציונות.

והציונות של הדתיים ההתנחלותיים היא פגומה, היא סוג ב'.

הבגידה בעיקר העיקרים של המדינה

לא ביקשנו לעשות את ארץ ישראל למדינה אלא להקים את המדינה בארץ ישראל. כמה ארץ? כדרוש לביטחונה. הביטחון הזה הושג בתום מלחמת שני השבטים על כברת ארץ. על כן, גבולות 49' היו "בריאת העולם". הראייה הצבאית היא שמגבולות אלה לא רק ניצחנו מלחמות אלא הבאנו מדינות ערביות לשלום. והביטחון האסטרטגי שיצק בן גוריון הבטיח תשתית קיומית – אבל, לנרמל את הקיום הלאומי אפשר רק במדינה מתוקנת. ולא תיכון כזאת יחד עם שלטון על מיליונים שדודי זכויות ותקוות.

 בן גוריון אמר לי כך: "ידעתי שתהיה מלחמה. ידעתי שננצח. דבר אחד לא ידעתי – שכך יברחו הערבים. זה היה נס."

את הנס הזה החליטו היהודים הישראליים לחסל והניחו לגוש אמונים ההתנחלותי להיות המשכוכית להוליך אחריה את המדינה לרעה החולה. החלום ההתנחלותי – לא מה שהם מדקלמים, אלא מה שהם מעוללים – הוא המרת מדינתו של עם ישראל במדינת כל יושבי ארץ ישראל.

ממשלת העבודה נכנעה לגוש אמונים. ממשלות הליכוד היו למשת"פיות נלהבות בההתנחלותיות הבלתי נלאית והקימו את ארץ ישראל נגד מדינת ישראל. זה שם המשחק: להמיר את מדינת ישראל בארץ ישראל של כל יושביה מהים ועד הנהר – יהודים ופלשתינים 50 מול 50 אחוז.

בגידת הציונות ההתנחלותית בעיקרי הציוויליזציה העברית

דתי אומר כי יש לעם מצוות אל לשליחות בעולם. יהודי חופשי יודע שהוא תקרית של אב ואם. ורק הוא כריבון יכול להפוך תקרית לתכלית. הציוויליזציה העברית ניסחה בנאצלות את התכליות האנושיות שמסרנו לעולם:

הצדק של אברהם אבינו, שתבע מאלוהים את "השופט כל הארץ לא יעשה משפט."

החוקה של משה רבנו, שקבע שללא חוקה לא יהיה צדק כי החזקים ידכאו חלשים. ואף כפף את המלך לחוקה.

והחמלה של ישוע, שהבין שצדק ומשפט ללא חמלה הוא פגום ומסוכן.

אלה שלושה עמודי הקיום של חברה מתוקנת: צדק – משפט – חמלה, חברה שראוי להשתייך אליה. הציונות הדתית – רק זוההתנחלותית – מעשיה הם בגידה בשלושה: אין צדק במעשיהם. אין משפט הוגן לעלילותיהם. ואין חמלה באוהליהם לשכניהם.

הציונות הצליחה כי גדולי המנהיגים והסופרים הראשונים לא ריחמו ולא סלחו לעם היהודי. והמדינה תצליח אם מנהיגיה לא יסלחו ולא יפחדו מההתנחלותיות המונעת לנרמל את הקיום היהודי במדינת ישראל כראוי לעם ישראל.

זעזוע טקטוני בהיסטוריה שלנו

שלוש הבגידות הללו הביאו למהפך שלא מסדר פוליטי אלא משורש אכזיסנציאלי, זעזוע טקטוני: האנטישמיות היתה המתועבת והניקלה והמקוממת בפשעים. 1800 שנים בגלות בין העמים חמור ושור לא לקחנו. לא עוולנו ולא הרגנו רק קורבנות היינו. והיום, עם ניצחונה של ההתנחלותיות, אין אלא להודות ביושר, עצב וייאוש ורעד מצמית – כי בפעם הראשונה אחרי אלף ושמונה מאות השנים יש לאנטישמיות קייס – זה זעזוע טקטוני בהיסטוריה היהודית: הכיבוש ההתנחלותי והשליטה במיליונים שדודי זכויות ותקוות משנים את פניה של התרבות הישראלית ומעוותים את גרעיני הבדולח האנושיים של הציוויליזציה העברית שאותה ביקשנו לשקם בארבע המילים של י. ח. ברנר: "תחי העבודה העברית האנושית."

 היש בשטחים עבודה עברית? ואנושית?

ההיסטוריה יודעת עמים ששקעו ועלו מהשקיעה. אין סיבה שלא נהיה כמותם.

אהוד: היש בשטחים מישהו לא-יהודי, שללא נוכחותנו שם – לא יקום עלינו עוד הלילה להרוג אותנו או לפחות ירצה בכך ויתכונן לכך, כמו ששואף להשמידנו החמאס בעזה – שהיא איזור שאין בו כבר התנחלויות של "כיבוש" יהודי ושליטה ב"מיליונים שדודי זכויות"!?

הרי כל הטרור שקורה בגדה, ויוצא מהגדה, גם היום – הוא פסיק לעומת מה שעלול לקרות לנו מידי הערבים המכונים "פלסטינים" אם נחזור לקווי 49' –

הטחו עיניך מראות זאת?

האם שכחת את השנים 1949-1967 עם הרציחות, המסתננים, הפידאיון, והצורך בפעולות התגמול – וזאת עוד בטרם כל התנחלות נבראה!?

ואנא, אל תישא את שמו של ברנר לשווא. הוא ידע את מרירות המציאות ולא שגה בחלומות-שווא צדקניים כמוך.

* * *

שמואל אייל

האם ההיסטוריה חוזרת?

 האם טראמפ הוא היטלר אמריקאי?

חכם יוני, הירקלוטוס, נדרש לשאלה האם ההיסטוריה חוזרת והשיב: "הכול זורם" – היינו גם כאשר אדם טובל באותו מקום בנהר זה אינו אותו נהר כי המים זורמים. גם קרל מרקס נדרש לשאלה זו והשיב: "ההיסטוריה חוזרת. פעם ראשונה כטרגדיה ובפעם השנייה כפארסה."

ההנחה המקובלת היא שההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה במדויק למרות האימרה העממית. אלא מה, תהליכים סוציו-פוליטיים מופיעים על במת ההיסטוריה באופנים דומים.

האם התנהלותו של טראמפ מזכירה במשהו את שהתרחש בגרמניה בשנות השלושים של המאה הקודמת? האם התנהלותו של טראמפ מזכירה במאפייניה את התנהלותו של היטלר?

נבדוק.

הגרמנים, עד עליית הנאצים, לא היו יותר אנטישמיים מאשר רב עמי אירופה. הם, הגרמנים, כמו מרבית עמי אירופה, היו נגועים באנטישמיות. הרוסים לא היו פחות אנטישמיים מהגרמנים. "הסופות שבנגב" בשנים 1881-2 – בהן נרצחו עשרות אלפי יהודים, נשותיהם נאנסו, בתיהם ועסקיהם נבזזו – הביאו לכך שקרוב לשלושה מיליון יהודים ברחו מרוסיה. בצבא הצאר, יהודי, גם אם הצטיין בקרב, נמנע ממנו לזכות בדרגת קצין.

פולין של פילסודסקי וגרבסקי (שר האוצר הפולני שהטיל מס מיוחד על יהודים), לא היתה נקיה מאנטישמיות.

האנטישמיות הרצחנית והבוטה של היטלר נתקבלה ע"י הגרמנים, שלא בהסתייגות, כחלק מעסקת החבילה הנאצית. למרות שאצל היטלר היתה טבועה בו מראשית דרכו ובאה לידי ביטוי בספרו "מיין קאמף" (1923).

הגרמנים בחרו בהיטלר כי הבטיח להחזיר להם את כבודם "שנגזל" מהם בתוקף הסכמי וורסאי, ולחסל את המשבר הכלכלי החמור ששרר בגרמניה והביא להתמוטטותה הכלכלית והחברתית ולאובדן הסדר הציבורי. היהודים, לפיו – היו "הזרים" הטפילים שניצלו את המצב.

טראמפ הולך באותו מסלול, אין להשוות את מצבה הכלכלי של ארה"ב היום למצבה של גרמניה אז. אבל ארה"ב נמצאת במשברים כלכליים, ובירידה כלכלית  (2008 לדוגמה) הפוגעים בעיקר בשכבות הביניים הלבנות. מבחינה מדינית ארה"ב מאבדת את מעמד הבכורה העולמי שלה לאחר שנדמה היה, עם התפוררות ברה"מ, שארה"ב תהיה למעצמת העל היחידה. ארה"ב סופגת מפלות מדיניות, אינה מצליחה להתמודד עם ביריון מדיני כמו פוטין ועם נציגי האיסלאם האיראני. וכל זה בהנהגתו של "זר" שחור, שאף על אזרחותו האמריקאית מטיל טראמפ  סימן שאלה. ו"טפילים" מהגרים מאיימים על זהותה של "אמריקה שלנו".

נוסיף לכך את הסיגנון הבוטה האלים של טראמפ, בדומה להיטלר – חוצה כל גבול של פוליטקל קורקט וזוכה לאהדה של ההמון הנהנה מכך שהוא (היטלר, טראמפ) נותן בשיניים לכל בני המימסד המפונקים "המוכרים" את אמריקה (גרמניה).

השימוש באלימות מילולית בוטה, בפנייה ליצרים האפלים, בהתעלמות מכל כללי הסגנון המקובלים – אופייניים בשני המקרים. בעוד יריביהם הפוליטיים מתנהלים לפי הכללים "המקובלים" ומשחקים במגרש הפוליטי עפ"י חוקי הטניס, היטלר וטראמפ מזמן נוהגים, על אותו מגרש, לפי כללי האיגרוף התאילנדי.

מה יקרה בעתיד? מה תהיה התנהלותו של טראמפ אם יבחר לנשיא? קשה לחזות. אבל אם יהיה קו ליניארי דומה זה של היטלר – ספק רב אם הוא יהיה מחויב להתחייבויותיה של ארה"ב, וכמו קודמו שקיבל החלטות אסטרטגיות בניגוד לעמדת המומחים, גנרלים, ובשלבים הראשונים של המלחמה הצליח – הבוז של טראמפ למשכילים ולמומחים אינו מבשר טובות.

שמואל אייל

מעלה אדומים

* * *

תמר זכריה

רחמו

קרה שהזדמנו למסעדת "רחמו" בערב. המסעדה היתה סגורה, אולם רחמו הסכים להאכילנו במטבח.

הרצפה המזוהמת טואטאה על ידי הפועלים. על הסירים הונחו מטליות רטובות והכיריים הענקיות, שתפסו מקום ניכר במטבח, היו שחורות מלכלוך. על השיש היו מונחים שלושה פרימוסים. בחדר עמד ריח של ערבוב מאכלים שונים ומשונים, ועל הרצפה, בטבור החדר, עמד פח זבל מלא שיירי אוכל.

"חיים קשים." פלט רחמו. "שמע אדוני, ארבעים שנה אני עובד כאן."

אבא נענע בראשו. "כן, זה די קשה," אמר.

"די קשה?!" קרא רחמו. "אתה יודע, המטבח הזה היה מטבח צבאי, אתה שומע?! צבאי! והיו לי רק שלושת הפרימוסים האלה! והכיריים לא היו! ואני ישבתי, אני אומר לך. עד איפה ישבתי?" פנה פתאום אל פועלו כשאוזנו כרויה אל עבר פי הפועל.

"עד ארבע." ענה הפועל בהכנעה.

"נו, אתה שומע? משש בבוקר עד ארבע בבוקר. ובשביל מה ישבתי? כדי להשגיח על הפרימוסים, הם היו מתבשלים כל היום..."

"ולא יכולת להפקיד את השמירה בידי הפועלים?"

"לא! בשם אלוהים לא! תבין, הלב שלי לא נותן לי, אני לא סומך עליהם... אני כל כך עסוק! לפני כמה ימים היתה ברית מילה של הנכד שלי, ואני לא יכולתי לעזוב! תאר לך!"

"והפרנסה מצויה בשפע?" שאל אבא.

"כן."

"אם כן, למה לא תמכור את החנות?"

"אבל הפועלים!" פרש רחמו את ידיו. "עשרים משפחות עובדות כאן! הלב שלי לא נותן לי לעזוב אותם ככה! ואני מוכר בזול. נכנסים אליי עם חצי לירה ביד, הא? למסעדה אחרת היו יכולים להיכנס ככה?"

"לא," אמר אבא.

"נו?!" צעק רחמו.

"גמרנו את האוכל," אמר אבא.

"ועכשיו תן לירה," אמר רחמו.

"אמרת שמעיזים להיכנס אליך בחצי לירה," חייך אבא.

"כן, אבל אתה עם ילדה זה שניים," אמר רחמו במבוכה.

אבא צחק.

לאהוד שלום וברכה,

מצאתי חיבור שכתבתי בגיל 12... בשנת 1965, ונראה לי רלוונטי להיום.

תמר זכריה

אהוד: מדובר כנראה במסעדת רחמו בשוק מחנה יהודה בירושלים.

* * *

מתי דוד

ה"היגיון" של ציפי לבני

ציפי לבני השתתפה השבת באירוע "שבתרבות" בגבעת שמואל,ש בו אמרה שהיא מסרבת לקחת חלק במסע הגינויים והרדיפות נגד הארגון "שוברים שתיקה", למרות שהיא לא מסכימה עם פעילות הארגון זאת בגלל שמסע הגינויים מטרתו "רווח פוליטי" של נתניהו!

אתם הבנתם את "ההיגיון"שלה?

"שוברים שתיקה" גלש כבר בפעילותו לסף החתרנות הבוגדנית נגד המדינה ונגד צה"ל. ערוץ 2 פירסם את הדברים. לבני לא מסוגלת לבקר דבר מובן וצודק על פי כל הבחנה רציונלית ואזרחית, אך ורק שמא אולי "תואשם" על ידי השמאלנים והאנרכיסטים הקיצוניגם כ"משתפת פעולה" עם ראש הממשלה נתניהו.

בעבר הלא רחוק זכורים היטב דבריה לפיהם היא תומכת בזכות "חופש הביטוי" של חברי "שוברים שתיקה", ושוב האמירה המגומגמת והמסויגת שלה, זאת למרות שהיא לא מסכימה לפעילותם.

זכורים גם היטב דבריה המתנשאים לפיה רק היא מסוגלת "לגייס תמיכה בעולם" לטובת ישראל.

מאז שהודחה על ידי נתניהו מתפקידה בממשלתו, כאחראית לכל המשאים והמתנים עם הפלסטינים, שהסתימו כולם בכישלון, היא לא מסוגלת להצניע את שנאתה הבלתי נשלטת לנתניהו שפוגע אך ורק בה.

בגלל אמירות כמו שלה היא גורמת למחנה הציוני נזק בכך שהיא מדביקה אותו לשמאל הרדיקלי, כפי שכתב זאת בצדק בן דרור ימיני בגיליון השבת ב"ידיעות אחרונות".

מתי דוד

אפעל

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

לא לגיבורים המלחמה

רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"

(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971

לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.

המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.

הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.

לפני יותר מ-50 שנה!

פרק א

ימים אחדים לפני תחילת הלימודים באוניברסיטה, בסתיו 1960, פגש פוּליק את צבי ברחוב בן-יהודה בירושלים, אצל הדוכן למימכר עיתונים שעל-יד קפה "עטרה".

"שמע," אמר לו פוליק, "קיבלתי צו-קריאה למילואים בעוד חודש. אולי אתה יודע, הם לא מתחשבים בסטודנטים?

"לכמה זמן?"

"שבוע."

"מה זה נורא כל כך? תצא."

"כבר הייתי בקיץ. אני מוותר על התענוג הזה. צועקים עליך ומריצים אותך."

"אל תהיה 'קוּטֵר'!"

"נמאס לי כל פעם לחזור להרגשה של בסיס-טירונים."

"מה יש? גם לי קוראים."

"טוב, אתה קצין."

"אל תחשוב שזה יותר קל."

"כאילו הם מתכוונים כל הזמן נגדי," אמר פוליק.

"עזוב שטויות. יש ועדה אצל קצין העיר. תביא להם אישור שאתה סטודנט."

צבי סיים לשמוע שנתיים ראשונות בחוגים לפילוסופיה ולהיסטוריה כללית, בהם בחר לאחר שנכשל בבחינות הכניסה לחוג לפסיכולוגיה. עיניו היו קטנות ופקחיות, ומבט להן תמים וערמומי כעיני איכר. בלוריתו שחורה. עורו שחום. שפתיו עבות ובולטות. בחורות אהבוהו. בשנה זו עמד לסיים את לימודיו ולגשת לבחינות התואר הראשון, ואולי גם לשמוע שיעורים אחדים לקראת התואר השני. לשם כך היה עליו לקבל אישור מיוחד ממזכירות הפקולטה למדעי-הרוח, והוא ניגש לסדר את העניין. בתחילת שנת הלימודים התמשכו מול המזכירות שבבניין מייזר תורים ארוכים של עשרות תלמידים חדשים, מהם סלד.

צבי הכיר את פוליק עוד בהיותם ילדים ולומדים בכיתה אחת בבית-הספר העממי פיק"א בפתח-תקווה. אחר כך נפרדו דרכיהם וכל אחד למד בבית-ספר תיכון שונה. לקראת היציאה לצבא הצטרף צבי להכשרתו של פוליק ויצא עימם יחד לצבא. את בסיס הטירונים עשו במשותף, מיטה ליד מיטה, ושוב התרחקו, פוליק ירד לעין-גדי וצבי הלך לקורס קצינים. בתקופה בה שהה צבי בסדום היו נפגשים לעיתים, באכסניה בסדום או בחדר-האוכל של עין-גדי, אך בלא קירבה יתירה. צבי קיצר בשנה את שירותו בצבא הקבע ועלה לירושלים ללמוד, ופוליק נשאר עוד שנים אחדות בקיבוץ. פוליק עבד לסירוגין על טרקטור, בהשקיית שדות העגבניות, בכרם הצעיר, ובשעת הדחק אף שימש כאופה. לפני יותר משנה הסתכסך עם חבריו, שאמרו כי הלחם שאפה מחירו יקר מדי, ועזב את הקיבוץ. הוא לא היה מוכן לחזור לקטיף העגבניות או לעבודת הסיקול המייגעת.

בדירת אימו בתל-אביב לא מצא מנוחה לנפשו. היה מסתובב בבית כזר. ירד לנגב ועבד חודשים ארוכים על טרקטור בחריש שדות וחסך כסף ללימודים. חזר לתל-אביב, העיר היתה לו זרה ומפחידה. לשאונה לא התרגל. רק את הים אהב.

לפני שנה עלה לירושלים והתהלך בה זר ונבוך. התבלבל בקווי האוטובוסים והגיע לקריית-יובל במקום לאוניברסיטה בגבעת רם. האוויר הקר, שהיה חריף ויבש, הכאיב לריאותיו. עור פניו להט מפני צריבת הקור, כמו בשעת מחלה. היה נדמה לו שהאוויר דליל מדי, צלול מדי, וחש עצמו כמרחף בשום-מקום. רחוב יפו על בתיו העתיקים ועיקוליו נראה לו כעיר עתיקה שמקומה באירופה של ימי-הביניים. הכול היה שונה וזר לעומת מחוזות השפלה והערבה. הקור, האבן, השקט והריח היבש של האוויר. כל ימיו היה איש השפלה, ובהרים חש עצמו חסר משקל, ושפתיו מתבקעות. 

כאשר נפרדו ברחוב ביקש פוליק מצבי לבקר אצלו בחדרו. איתו נאספו, כך אמר, כמה דברים שגילה בפילוסופיה יוונית. לא לחינם בא לירושלים. גם על תולדות היישוב יש לו מה לומר. הוא למד פילוסופיה וספרות עברית, אך אהב בעיקר את הפילוסופיה.

שבועות אחדים לפני הפגישה עם צבי, בארבע ורבע לפנות-בוקר, עם אור ראשון של שחר, התעורר פוליק בבהלה בדירת אימו בתל-אביב ונדמה היה לו שכבר צהריים, או לפחות שמונה בבוקר.

שלוש פעמים במשך הלילה קם בשנתו והלך כסהרורי למטבח ושתה כל פעם כוס מים תל-אביביים פושרים ותפלים, בטעם יוד, כדי לשכך את הצרבת. הוא לא ידע אם הצרבת הביאה את חלומות-הזוועה או הללו את הצרבת. הנה הוא יושב ליד השולחן המרובע והכבד בבית הוריו הישן במושבה, אשר נהרס לפני שנים רבות. החלון הדרומי פתוח. שעת יום היא, וקיץ, ובחוץ אור צהוב ובהיר מאוד-מאוד. לפתע מבריק ברק בדרום, ומוזר שהברק אינו פוסק אלא ממשיך לבעור. מעל גגות הבתים הגבוהים מבריק פס אדמדם כברזל מלובן, מפיץ חום עז, והילה צהובה של קיץ סביבו.

הוא יושב ליד השולחן ומכין את שיעוריו לבית-הספר, ומתפלא מעט על הברק החם הנמשך כבר כמה דקות, אך אינו דואג. ברדיו הפתוח מודיעים בקול רם כי נשרף בית-הספר העממי פיק"א הסמוך לביתו (שם למד ושם למדו גם הוריו), וכי נשרפו עוד בניינים וגגות רבים. הוא ניגש לחלון, הבתים הלבנים עומדים עדיין על תילם, אך רוב גגות הרעפים, גם גג בית-הספר, שרופים. רק שרידי קורות משחירות מזדקרים כאצבעות מעוקמות, מרמזים על המיבנה שנעלם.

אימו חוזרת בבהלה הביתה ואומרת בקול נואש שזהו זה, הפּצצה. ובו ברגע הם מתחילים לסגור חלונות מפני הקרינה. כיצד לא הבין מיד? והשמועה מהלכת בקול רם ומתפרסמת ברחובות ובוקעת מן הרדיו: היתה תקלה, התפוצץ מיתקן, ועדיין לא ברור אם סכנה צפוייה לכל הארץ, או רק לדרום.

מה שברור לחלוטין הוא שאין שום דרך חזרה לאחר מה שקרה, על כל פנים – לא לאלה הפגועים עתה בקרינה, ואשר שעות חייהם ספורות. בין אם אירע הדבר בטעות, בין בכוונה – פרצה מלחמת העולם האטומית אשר מפניה פחדו תמיד, והיא תוביל בתגובת שרשרת לכיליון.

אימו אינה נשמעת לאזהרותיו להשתטח על הרצפה, והיא רצה אל השכנים, דרך החצר הגובלת עם ביתם מאחור. השכנים יושבים ליד פתח ביתם, כל המשפחה תחת עץ התות הענף. הם אוכלים, לאור פנס חשמל התלוי על ענף העץ, ארוחת-ערב. סאלאט, גבינת-עיזים ואבטיח. מוזר, אצלם לילה ואצלו יום, ואין ניכרת בהם שום דאגה. הוא רואה אותם מחלון המיטבח.

צריך להתחיל לשתות נגד הכוויות הפנימיות והקרינה, הוא אומר לעצמו. יש בכך הגנה. וצריך להכין מים, הרבה מים, כל זמן שיש בברזים מים אשר הקרינה טרם זיהמה אותם. והוא מתפלא על עצמו, מניין הוא יודע כל מה שצריך לעשות בשעה כזאת? ובו בזמן ממלאה אותו הוודאות שהכול לשווא, שעותיו ספורות, והוא חש את הקרינה הולכת ומתפשטת בתוך אבריו, וכמין כובד לאה נמסך בהם. בקושי הוא מזיז את עצמו.

הוא שותה כמויות עצומות של מים, ומרגיש שזה מיטיב עימו ומחסן אותו בפני הקרינה. הוא מתחיל לשתות בכוסות ועובר לספלי-חרס כבדים ועבי-דפנות, בזה אחר זה. תחת לכיור הוא מוצא גַ'ארה ערבית גדולה בתוך סל נצרים, ממלא גם אותה מים, ומניח למשמרת. הוא יודע שיהיה מחסור.

הבית סגור כולו למען לא תחדור הקרינה, אך ממקום כלשהו שופע חום מוזר ומצמית, חום רדיואקטיבי. הוא מחפש אחר מקור הקרינה הקטלנית ומוצא אותו במנורת החשמל המונחת תחת השולחן המרובע בחדר הגדול. מנורה כחולה ורגילה, לכאבי-אוזן והצטננויות, בעלת אגס כחול ורפלקטור מצופה כרום. הוא חש שהמנורה שייכת במהותה לפצצה, משום שהיא שולחת לעברו, בתדירות אפלה, קרני רנטגן, ומצוי בה ראדיום שהחל מתפרק בעקבות הקרינה שבחוץ.

הוא מבין כי למען הצלתם צריך להוציא בהקדם את המנורה מהבית. יחד עם זאת הוא יודע כי ככל שייגש קרוב יותר למנורה, יגדל בגופו אחוז הקרינה המקרב את מותו. לבסוף הוא תופס במנורה הכבויה, אשר עינה הכחולה מרככת את בשרו, נושא אותה חחוצה וזורק אותה לעשב הירוק, תחת לעץ הלימון שבחצר, זה העץ שמחצית ענפיו מורכבת קלמנטינה, והוא מניב שני סוגי פירות.

כאשר הוא נכנס הביתה בעד דלת המטבח, הפונה לחצר, חוזרת אימו במרוצה מן השכנים, ניצבת באמצע המטבח האפל, ומתחננת:

"אבל אני רוצה עוד לחיות. לחיות!"

ואז הוא מבין ששניהם עומדים למות. הוא אומר לאימו שצריך לשתות, לשתות הרבה, וגם לרוץ להתקלח, כי תחת למים הקרינה פחותה.

אך היא אינה שומעת לו, ולא סומכת על עצותיו. היא מסתובבת בבהלה בבית וסופקת כפותיה.

הוא יודע שאינו יכול להציל אחרים, איש אינו מאמין להסבריו בקשר למה שנחוץ לעשות בשעה הזאת. הוא רץ לחדר-האמבטיה האפל והישן, בו עומד דוד חום עם ארובה, שמסיקים אותו בגזרי-עץ, ומתחיל להתקלח, אך המים נגמרים מיד, ויש לו הרגשה שהקילוחים האחרונים היו מזוהמים ונגועים. הוא מרגיש שהכול אבוד. תמיד חשב שהדבר לא יקרה, והנה זה קרה. בבת-אחת קיבלו החיים משמעות אחרת בגלל הברק האדום בצהרי-קיץ. והוא מבין כי מה שלא יספיק לעשות עכשיו שוב לא יספיק לעשות לעולם. גופו הולך וכבד עליו מרגע לרגע, וכבר הוא זוחל על הרצפה ואינו יכול ללכת זקוף. גם נדמה לו כי האור בחלונות ממית.

בשארית כוחותיו הוא מגיע לטלפון הלבן (למרות שמעולם לא היה טלפון בביתם העתיק), ומנסה לחייג עוד פעם אחת אחרונה אל עפרה כדי לדעת מה שלומה ולהיפרד ממנה. הוא דואג לה מאוד משום שהיא גרה בבית גבוה הפונה כלפי דרום והוא חושש, כמעט בטוח, שהקומות העליונות נהרסו מיד או סבלו קשות מן הקרינה. הוא אינו יודע אם היא עדיין בחיים. הוא מנסה לחייג, למרות שנדמה לו כי רק לפני דקות אחדות, בטרם הבריק הברק, עדיין היה שקוע בשיחה עימה, והוחלפו האשמות קשות והדדיות.

הוא מנסה לחייג אבל הטלפון הלבן הצהיב והעלה סימני חריכה, ונדמה לו כי עוד מעט יימס המכשיר מן הקרינה. הוא מרגיש צורך חיוני לטלפן אליה. אך גם לוּ היה המכשיר שלם הריהו יודע כי החוטים המקשרים אותו אליה כבר ניתכו כולם.

בייאוש, מתוך ידיעה שזה המעשה האחרון שהוא עושה בחייו, הוא זוחל על הארץ ומסתתר מפני האור הנורא. הוא מתנפל על המכשיר הרך והמעלה ריח חריכה ומנסה לחייג את המיספר שלה, ובאותו רגע הוא מתעורר בצמא נורא, אינו יכול להאמין שניצל וכי הסיוט חלף, וממלמל:

"איזה מזל היה לי, מזל שהכול אירע רק בחלום."

ונדמה לו כי חייו ניתנו לו במתנה.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* האם שמתם לב כי אהוד ברק עם הזקן נראה כאחיו התאום של אריה דרעי?

* לאהוד שלום, בהגיעך לגבורות, אני מאחל לך שתמשיך כפי שאתה, בבריאות טובה ובהצלחה. זכור! משה רבנו קיבל את השליחות להוציא את בני ישראל ממצרים, בגיל 80. אף פעם לא מאוחר.

בברכה

שמאי עציון

בן פתח תקווה

* אהוד שלום, ברכות ליום הולדת הצפוי. אני נוסע לחו"ל לכל אפריל ולכן לא אוכל להשתתף באירוע בבית הסופר. אני בטוח שקוראיך הנאמנים יבואו לשמוח ולשמח ולא יהיה מקום, אז בין כה לא היה לי מקום.

בידידות  ובהערכה,

יצחק שויגר   

* שלום אהוד, מצטער שלא אהיה בערב החגיגי בבית הסופר באפריל – בכל אופן אני מאחל לך כל טוב ומזל טוב ליום ההולדת הקרב ובא (2 באפריל – נכון?)

אנא מסור דרישת שלום לרעייתך "המסתורית".

כל טוב

יוסי גלרון

אוניברסיטת אוהיו

* כל כך כל כך חבל שהאירוע לכבודך הוא ב-11.4. יש לי אירוע אחר שאני בין מארגניו ולא אוכל שלא להשתתף בו. ממש חבל.

מבקש שעל האירוע ליום הולדת ה-90 תודיעו זמן רב יותר לפנֵי.

אורי הייטנר

* אהוד יקר, תודה על פירסום המופע מיצירות הספרות של הרצל, בגיליון עשיר במיוחד. אתה כמובן מוזמן. לצערי אני בחו"ל בתאריך בו מתקיים האירוע לכבודך בבית הסופר, ואפסיד. אני בטוח שלא יהיה מקום להכניס סיכה באולם. אתעדכן על מה ומי היה שם בדיווחים בפייסבוק על כך.

מאיר עוזיאל

 * "השימוש הנרחב בקולחין מסייע לישראל להתמודד עם הקיום באיזור צחיח ודל במשקעים. הקולחים משמשים בעיקר לצורכי חקלאות ומחליפים את המים הטבעיים שבהם השתמשו החקלאים קודם לכן. זה כמה שנים, ישראל היא המדינה המובילה בעולם בהיקף ניצול הקולחין להשקייה (קרוב לתשעים אחוזים מהמים המטוהרים מנוצלים להשקייה)."

"הארץ" באינטרנט, 18.3.

* אחת הסיבות למצב הכלכלי הקשה של ישראל היא האיסור על פיטום אווזים לצרכי ייצור ה"פוּאָה גְרָא", פטה כבד האווז, שהוא אחד המטעמים של המטבח הצרפתי – איסור שגרם להעברת גידולם ופיטומם של האווזים למדינות אחרות, שאינן שמות קצוץ על הצביעות של צער בעלי החיים הישראלי – וגרם לנהירה של ישראלים למסעדות בצרפת.

לכן יש עתה יוזמה לחידוש הפיטום בארץ, דבר שיְיַתֵר מבחינה כלכלית את הפיתוח הבעייתי של מאגרי הגז הישראליים בים התיכון, כי פיטום האווזים יכניס יותר וָלוּטָה!

כמו כן אומרים שיפסיקו לייצר בשר-עוף בארץ – ויסתמכו רק על ייבוא, כי צער בעלי חיים על הפטמים, שאין מניחים להם לחיות עד זיקנה ושיבה טובה אלא שוחטים אותם באכזריות בגיל האופטימלי מבחינת משקלם.

* אהוד: יש האומרים כי אם טראמפ ייבחר לנשיא ארה"ב, יתחיל בה גל של אנטישמיות שיערער את מעמדם הנוח של היהודים, ואולי גם נחזה בתופעה של עליית יהודים רבים משם לישראל, כולל יורדים ובני יורדים לדורותיהם!

היכן שיש שינאה לציבורים מוגדרים – כמו שחורים, היספאנים ומוסלמים – איכשהו זה תמיד מגיע בסוף ליהודים.

* אהוד: שמענו שחלק מהשרלטנים הצעירים שירדו מישראל לברלין ולא הפסיקו להשמיץ אותנו משם ולהלל את ברלין (ואת ההשראה שהיא מעניקה לגרפומנים "משוררים" עבריים, ובייחוד אם הם "מזרחיים") – שמענו שהשרלטנים האלה עומדים לחזור לישראל כי התנאים בעיר השתנו לרעה.

לדעתנו, על ישראל והמוסדות היהודיים, וגם על עיריית ברלין, והג'וינט – לתמוך ולסבסד את המשך ישיבתם של השרלטנים בגרמניה, כדי לדחות ככל האפשר את שובם ארצה.

* הנמושות שבדרך: מהגיגי ליבי... שמעתי בחדשות כי יש גל נהירה של נמושות מברלין לישראל היקרה והמתנכרת. אני חושש כי מישהו בממשלתנו האווילית עשוי להחליט להעניק לשבים מענק קליטה והסתגלות, ואחר כך גם דמי אבטלה. לו שאלו אותי, הייתי מטיל קנס שיבה עליהם. הרי בהזדמנות הראשונה שישמעו על שכר דירה נמוך בניכר או מילקי מוזל, הם שוב ייעלמו, ותקווה אני שלא ישובו שוב.

שבת שלום וחג פורים שמח לישראלים הקבועים שאינם יורדים.

אבניאל לטר

תושב קבע במדינה נהדרת

* הבעייה אינה רק הפללתו של אולמרט, וכיום גם השפלתו, דוגמת המניעה של השתתפותו בלווייה של מאיר דגן – השפלה שהיא בושה למדינת ישראל, ולא בושה לו –

הבעייה היא שיש עשרות ומאות אנשים, אם לא יותר, בתפקידי מפתח והשפעה בתחומים רבים, שיודעים שאם רק מישהו יעלה אותם על הכוונת ויתחיל לפשפש במעשיהם, גורלם עתיד להיות כגורלו של אהוד אולמרט, בעזרת הפרקליטות, התקשורת והמשטרה.

 חלק מהם ודאי פועלים כמי שנתונים כבר כיום תחת איום של סחיטה אפשרית (כולל מעשי "אונס" מלפני שנים רבות) על כל המשתמע מכך – ואילו חלק אחר, ציני ובעל אופי של מהמר, אומר לעצמו שאם כך הוא המצב המטורף – של זריקת ראש ממשלה לכלא ובִּיוּשוֹ – אזיי משתלם להשתולל ולזיין כמה שיותר – כי ההרשעה היא עניין מקרי למדי – כמו תאונת דרכים! – ואין לך איש שאי אפשר להלביש עליו תיק.

 הפושעים האמיתיים, הקרימינאלים, אלה האכזרים, אנשי העולם התחתון מתוצרת האשפה החברתית – צוחקים על המשטרה והפרקליטות שלנו העוסקות בהבלים ואינן מהוות איום רציני ומכשול למעשים פליליים, כולל שוד ורצח ואונס של ממש!

* ליטמן מור בן ה-99 נולד בעיירה דוד הורודוק, בן למשפחה של שש נפשות. היה מראשוני המחתרת בגטו וילנה. השתתף בסוף 1941 באספה שבה הוקרא לראשונה הכרוז "אל נלך כצאן לטבח" על ידי אבא קובנר. ב-1944 הצטרף לפרטיזנים ולחם ביערות ביילורוסיה. כשחזר בתום המלחמה לעיירת הולדתו דוד-הורודוק, נודע לו על רצח היהודים בידי המקומיים. כל משפחתו נספתה בשואה.

עוד לפני תום המלחמה החלו הוא וחבריו לקבץ את השורדים ולארגן עלייה לארץ בדרך לא דרך. ליטמן עלה לארץ והקים משפחה. הוא למד כימיה באוניברסיטה העברית, סיים תואר מוסמך לבריאות הציבור והיה ממקימי שירות המזון במשרד הבריאות ומנהלו.

הוא זכה לראות את המחזה "גטו" של יהושע סובול וסמך עליו את ידיו מהבחינה ההיסטורית.

באמצעות המכתב העיתי אפשר לקבל את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" – דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

* כל המדינות שאזרחיהן נרצחו ונפצעו בהתקפת הטרור האחרונה ברחוב איסתיקלל באיסטנבול – שלחו מיד מטוסים וצוותים רפואיים, אזרחיים וגם צבאיים – לטפל בהם. רק ישראל לא נקפה אצבע. מדינה מזויינת. יש לנו מכרים שטוענים שישראל נמצאת כיום במצבה של גרמניה הנאצית בשנות ה-30 למאה שעברה. הם צודקים.

* סלאח עבד אל סלאם – סולח עבד של השלום. זה שמו של ראש הרצח של 130 בני אדם בפריס. זה סיכום אירוני של כל מכבסת המלים וההתחזות של כל המתיימרים לייצג משהו מזוייף. הרי שמו של הרוצח אומר הכול. לא כך?

מרדכי בן חורין

 * אהוד שלום, אשמח אם תפרסם את המצ"ב. בברכה ובעידוד רב לעיתון האינטרנטי שאני נהנה להימנות בין קוראיו הקבועים.

שמואל אייל

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל