גיליון מס' 1131 – פורים תשע"ו

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ד באדר ב' תשע"ו, 24 במרס 2016

עם קובץ מתכוני פורים

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: פוצ'ו: בחיי (2), פרק כ"ט –  ומה עכשיו? // משה גרנות: הזהו דויד גרוסמן? על הספר "אישה בורחת מבשורה". // דניה מיכלין עמיחי: אהרן מגד ראש שבט סופרים. // נעמן כהן: מהי מורשת השואה של מנחם בגין? // מתי דוד: ציפי לבני אורחת במפלגה. // אורי הייטנר: 1. היהפוך ארדואן עורו? 2. יגאל אלון והגולן. 3. צרור הערות 23.3.16. // אלי מייזליש: פיגוע רודף פיגוע באירופה ולבסוף הם יזחלו אלינו. // רון גרא: עַל מִשְׁטַח הַבְּדִידוּת. לרביבה בן זאב ז"ל. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [68], הגיגים קלים על נושאים כבדים – מגילת אסתר – מדרש יהודה. // יוסי אחימאיר: ירושלים המנדאטורית. // אהוד בן עזר: פורים בפתח תקווה לפני 130 שנה. מתוך "פרשים על הירקון", מיוסד על מקורות היסטוריים. // ד"ר גיא בכור: טרור שוב היכה באירופה. [ציטוט]. // מנחם רהט: היחצ"נים:  האמנם דווקא חסידות סאטמר האנטי ציונית, היא היחצ"נית היעילה ביותר של הציונות? // אהוד בן עזר: "לא לגיבורים המלחמה". רומאן. "כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה" (קוהלת, ט', י"א). המהדורה הראשונה נדפסה בשנת 1971, לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב. המהדורה השנייה, המצולמת,  יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000. הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969, לפני יותר מ-50 שנה! – פרק א [המשך וסיום]. // ממקורות הש"י.

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק כ"ט –  ומה עכשיו?

(לאהוד – מה אתה חושב, שאני לא במתח? אין לך מושג כמה אני כבר רוצה לדעת  מה קרה לי אחרי שגנבתי את המכונית ושקעתי בחול).

עשיתי ניסיון אחרון  להניע את הטנדר ולנסות לעקור אותו מהחול, אך ללא הצלחה. הכנסתי את  ידית המהלכים למהלך הראשון ולמהלך האחורי ולחצתי על דוושת הגז. הטנדר ניסה לנוע קדימה ואחורה, אך הגלגלים  הסתפקו בהעלאת  אבק והסתובבו במקום . ידעתי שאין לי ברירה אלא להוציא את מנשקה מהמיטה ולהסתכן שגם אביו יצא.

הגעתי לביתו וראיתי שהכול חשוך. היה זה בית בן קומה אחת עם גדר חיה של  יערה, המטפסת על רשת ברזל ועם  דלת ברזל חלודה, שחרקה נוראות כשרק ניסיתי לפתוח אותה. חשבתי לקפוץ מעל הגדר, אבל לא העזתי, עוד עלולים להאשים אותי לא רק בגניבת רכב, אלא גם בפריצה לבתים.

מה עושים עכשיו? אין ברירה,  פתחתי אט  את שער הברזל, כשאני משתדל להנמיך את רחש הצירים. הקפתי את הבית, מתוך תקווה שאמצא חלון פתוח ואשרוק  לידו את המנון הפלמח. כמעט כל החלונות היו פתוחים ולא ידעתי באיזה לבחור. עשיתי סיבוב נוסף והתמקדתי במרפסת צרה  הפונה לחצר, עליתי על אבן הצצתי פנימה מעבר למעקה ולא האמנתי למזלי הטוב. הגיבור שלי היה ישן על מיטה מתקפלת מכוסה בסדין. הכרתי את הנשימות שלו המלוות בחרחור עדין  וידעתי שזה הוא. רכנתי על מעקה האבן ולחשתי:

"מנשקה קום!" 

הבחור  ניעור בבהלה ונרגע רק אחרי שהסברתי לו שהוא כבר לא בקיבוץ והוא לא צריך לצאת לשמירה. סיפרתי לו את הסיפור.

הוא התיישב על המיטה ולאור הירח המלא ראיתי איך הוא פותח את עיניו הגדולות ומסתכל עליי בתימהון:

"אני לא מאמין," אמר, "אתה רוצה להגיד שאתה סחבת מכונית באמצע השמירה?"

אמרתי לו: "שה! שהוריך לא ישמעו. בוא תעזור לי!"

מנשקה היה נהג הקומנדקאר של המשק וניסיונו בנהיגה היה רב משלי, שלא לדבר שהיה לו אפילו רישיון נהיגה.

"נו, אתה בא?"

הוא יצא מתחת לסדין בתחתוני עבודה כחולים, נעל סנדלים ואמר לי: "יש לי ברירה?"

הלכתי אחריו למחסן קטן בחצר, הוא הוציא מתוכו טוּרִיָּה וְאֵת, ופנה לעבר השער. שאלתי  אם לא כדאי שילבש מכנסיים, והוא ענה שבקריית חיים כולם ישנים בשעה כזאת ואין בשביל מי להתלבש.

כחצי שעה עמלנו בחפירה ובהנחת קרשים מתחת לגלגלים, עד שהצלחנו להעלות את הטנדר על הכביש.

למחנה הגעתי חזרה בדיוק בשעה שתיים, בתום המשמורת שלי. מעולם לא עברה לי תורנות שמירה במהירות שכזאת. כשעברתי מעל פסי הרכבת, הבחנתי ברעש חריקה בלתי צפוי, אך לא היה לי פנאי לבדוק מה קורה,  המשכתי ונסעתי עם אותה חריקה מתמשכת עד שהצלחתי להחנות את הרכב במקומו הקבוע, ורק שם גיליתי שיש לי פנצ'ר בגלגל האחורי. רק זה חסר לי. לא רק גניבת רכב  והפקרת שמירה, אלא גם גרימת נזק לרכוש צה"ל.

מי שהיה אמור לשמור אחריי היה תימני ממושב בשפלה. הוא הסתכל בשעון לבדוק אם לא הערתי אותו לפני הזמן ואחר קם באי חשק גלוי.

למחרת, אחרי ארוחת הבוקר ואחרי המיסדר, ראיתי את הנהג של המחנה ניגש לתימני ששמר אחריי ושאל אותו משהו. ידעתי שאחר כך הוא יגיע גם אליי ואכן כך היה. מאחר שלא היה לי נעים לשקר, אך גם לא היה נעים לגלות את האמת, לא אמרתי כלום ורק ציקצקתי בלשוני תוך נענוע ראש. 

הוא לא הירפה ושאל אם אני זוכר מי היה זה ששמר לפניי. בדרך כלל אני לא אוהב להלשין, אבל הפעם לא היתה לי ברירה. אמרתי שזה משה ברנד ממושב נטעים אבל אני בטוח שהוא לא מאלה המסוגלים לגנוב רכב ושבכלל הוא אח שכול. היה לו אח שנהרג בקרבות חירבת מחאז והוא היה מרבה לספר עליו בקורס. כשגיליתי לו שגם אני השתתפתי בקרבות חירבת מחאז, הרבה לחקור אותי על אחיו, אבל לא היה לי מה לספר, כי הוא לא היה במחלקה שלי.

לנהג לא היתה סבלנות לשמוע את הקשקושים שלי והלך לראיין את ברנד ואחריו עוד שני חשודים. החשוד העיקרי היה בחור רומני שמנמן שקצת גימגם כששאלו אותו אם נסע בטנדר. ייתכן שגם הוא רצה לבדוק את תקינות הרכב, אך מי אני שאחקור אותו.

בהפסקה שלפני היציאה לאימון עם הכלבים,  הלכתי לראות מה בדיוק קרה לרכב, וגיליתי פס שחור על הכביש. פס שהוביל משער המחנה עד פסי הרכבת. איש לא האמין לנהג  הטנדר שאמר וחזר וטען שלא ייתכן שלא היה מרגיש שקיבל פנצ'ר ושהוא נוסע על הג'נט ומשפשף את הכביש. הוא בטוח שמישהו  מהשומרים שיחק עם הרכב וכדאי להזמין משטרה. 

אני דווקא לא חשבתי שכדאי להזמין משטרה , למרות שהייתי אחד הבודדים שהאמין שכל דברי הנהג הם אמת. הבעייה היא שאותי, הילד הטוב של המחנה, איש לא שאל וכשלא שואלים, אני בדרך כלל לא מתערב ולא מציע הצעות.

בתום הקורס, אחרי שכבר התמחיתי בגניבה החלטתי לגנוב גם יום אחד של חופשה, ובמקום לנסוע ישר לקיבוץ, הגעתי  עם עומר לבית הוריי, כדי לראות את המשפחה ולעשות הכרה  עם הבת הג'ינג'ית שאחותי אביגיל ילדה ונתנה לה את השם "איה", על שם סבתי "חיה".

איה רכשה את צבע שערה האדמדם מאביה יוסף, או יוטה כפי שנקרא במשפחה. עד הצטרפותו של יוטה למשפחתנו היה כל השבט הוִיסלרי מעוגן בצבע החום-שחור. אחרי איה ילדה אחותי את עמנואל (או נלי כפי שהכול קראו לו) והוא היה ילד זהוב שיער שהוסיף עוד צבע למשפחה.

עד שנולדו לי הילדים שלי, היו שני אלה גיבורי ספרי הילדים שלי. סיפורים רבים בספר "איה הג'ינג'ית וכל המשפחה" נכתבו עליהם. אביגיל היתה מרבה לספר לי על תעלוליהם ואני הייתי עושה מזה כסף.

יוטה, אביהם של איה ונלי היה בעל חוש הומור שנון ובנשקו זה רכש את ליבה של אחותי. כשהיה ילד היה תלמיד מחונן וחלום חייו היה להיות רופא. מלחמת העולם השנייה גדעה את חלומו, הוא התגייס לצבא הבריטי ושירת רוב הזמן במצרים. כשהתחתן עם אביגיל אחותי וחיפש עבודה, הכניס אותו אבי לעבוד בנגריה במקומו, והוא עצמו התמסר יותר ויותר לבניית בתים משותפים בתל אביב. באותו יום חופשה גנוב, כשהגעתי הביתה, ביקש ממני אבי שאבוא עימו לרחוב צייטלין, כדי לעזור לו בבניין החדש שהחל לבנות. רציתי לעזור לו, אך הגעגועים ללאה הקטנה היו חזקים ממני ואחרי ארוחת הבוקר, שבלעדיה אימי לא היתה נותנת לי לצאת מהבית, עליתי על אוטובוס 5 ונסעתי לתחנה המרכזית לחכות לאוטובוס היוצא לירושלים.  

בסיבוב הרטוב ירדתי מהאוטו והתיישבתי על אבן דרך לחכות לטרמפ שייקח אותי לקיבוץ.  המחשבות על הנח"לאית החמודה שלי שעוד מעט אראה אותה, חיממו את ליבי והסיטו את הרהוריי לעץ החרוב שמחכה לנו במרומי הגבעה, תוך תקווה שאף אחד לא גנב לי את השמיכה החבויה בין ענפיו. 

כשהגעתי בצהריים לנתיב הל"ה  הרגשתי ריקנות באוויר וליבי ניבא לי רעות. נכנסתי לחדר האוכל הצצתי ללוח העבודה, אך לא ראיתי את  השם שלה. הדאגה שלי גברה. הלכתי לחדרה ופגשתי את חברתה אסתר (מורי) לנואל, שסיפרה לי שלאה עזבה את הקיבוץ.

"לא נכון! באמת? מה פתאום?"

"הגיעה מהצבא הודעת שחרור לבנות הנח"ל, אז שולה וציפקה, שתי החברות הטובות שלה, עזבו ושיכנעו גם אותה לעזוב."

"מתי עזבה?"

"אתמול."

ידעתי. הרי הייתי אתמול בתל אביב, ואחרי שעשיתי אמבטיה חיפשתי למי ללכת. האם מישהו היום יכול להאמין שהיתה תקופה, שבה לא היה ניתן להרים טלפון ולשאול שאלה פשוטה: "איפה את נמצאת עכשיו?"

המשך יבוא

* * *

איך להתלבש?

https://www.youtube-nocookie.com/embed/5wj-1zcYWHk?rel=0

* * *

משה גרנות

הזהו דויד גרוסמן?

על הספר "אישה בורחת מבשורה"

הקיבוץ המאוחד, 2010 (2008), 633 עמ'

דויד גרוסמן לא היה מעולם "כוס התה" שלי, ולאו דווקא בגלל התיימרותו ללמד את ממשלתנו "החלולה" איך צריך לנהל את המדיניות במזרח התיכון המיוסר, וגם לא משום רמזיו באמצעי התקשורת הזרים שיש בו הרהורים לעזוב את הארץ. סיבתי העיקרית להסתייגותי מכתביו היא בעיקר ספרותית: אני מייחל שמאחורי הבדייה שמציגה האמנות, תסתתר כנות גדולה ואמת גדולה, וצר לי, בכתביו מצאתי בעיקר התחכמויות – כגון בתיאור הגיבור ברונו שולץ, הסופר והצייר, שהופך ב"עיין ערך 'אהבה' " לדג סלמון (!). כגון אנשל וסרמן, גיבור אחר באותו הספר, שמספר סיפורים למפקד מחנה המוות כדי שזה יירה בו מדי ערב. כגון קאזיק,  שחי רק 24 שעות. כגון ידידיה מונין בעל הקילע שמצא דרך להיפלט ממחנה ההשמדה על ידי הזרע הנפלט ממנו.

והרי דוגמה מיספר אחר: ב"איטרוף" (נובלה בתוך הספר "בגוף אני מבינה") מסופר כי גיבור בשם שאול מקנא לאישתו, שכביכול יש לה מאהב בשם פאול. כל מי שמצוי קצת במיתולוגיה הנוצרית יודע שפאולוס הוא שאול התרסי, ומכאן שלא מדובר בשתי נפשות, אלא בנפש מסוכסכת אחת. הקורא חושף מיד את "המטמון" הזה, ושואל את עצמו לתומו – לשם מה עוד 125 עמודים של דיבורים עקרים?

את טענותיי אלו שטחתי בפני דויד גרוסמן בראיון שראיינתי אותו בפברואר 2003 , ותגובתו הזועמת על דבריי בוודאי לא הוסיפה לו הרבה אהדה מצידי (ראו ספרי "שיחות עם סופרים", קווים, 2007, עמ' 267-253).

לכן התרגשתי מאוד בקריאת הספר "אישה בורחת מבשורה", שהוא חף מכל ההתחכמויות שמניתי לעיל – הספר נכתב מתוך כאב גדול, ואין בו אפילו רסיס של אבסורד כמו בספריו הקודמים. חשתי כי הבדייה שבספר זה חובקת אמת גדולה, הפורצת כמעט מכל שורה – עד כי לא חדלתי לשאול את עצמי – הזהו דויד גרוסמן?!

הגיבורה הראשית היא אורה שאוהבת שני גברים – אילן ואברם – ושניהם אוהבים אותה. היא יולדת בן לכל אחד מהם – אדם בנו של אילן, ועופר בנו של אברם. בין השלושה מתרחשת מערכת סבוכה מאוד של רגשות, כאשר אילן מתכחש לבנו (אדם), משום ייסורי המצפון שלו כלפי חברו הטוב, אברם, שנפל בשבי המצרי (במקומו?) בגלל תעתועי הגורל, ודווקא עבור עופר, הבן של אברם, הוא משמש כאב מסור.

בתורו, אברם, אביו הביולוגי של עופר, מתכחש לאבהותו במשך עשרים שנה. בסיום שירותו הצבאי מתנדב עופר להצטרף ליחידתו כדי להשתתף במבצע שאמור להעניש את הטרוריסטים הפלסטינים, ואורה, החוששת מאוד לחייו של עופר, מחליטה לצאת לטיול בצפון, כדי שמבשרי הבשורה הנוראה, אם יבואו, לא ימצאו אותה בבית. היא חוטפת בכוח לטיול הזה את אברם, אביו הביולוגי של עופר. הטיול מתחיל בקצה הצפוני של הארץ, וממשיך לאורך שביל ישראל עד הים, בערך בחוף ג'יסר א-זרקא. מתוך השיחות בין השניים, ומתוך הקורות אותם בדרך, מתוודע הקורא אל נתיבי האהבה המורכבת שבין אורה ושני גבריה, אל ילדותם של אדם ועופר, אל מוראות השבי של אברם במצרים במלחמת יום הכיפורים ועוד.

הדעה הפוליטית הבאה לידי ביטוי ברומן זה שונה בהחלט מזו הבאה לידי ביטוי ב"הזמן הצהוב" ו"נוכחים נפקדים" שלו. ואיך אני מגיע למסקנה זאת? ובכן, אחת התחבולות הספרותיות המקובלות היא להדביק לפרוטגוניסט את דעות המחבר. ברומן שלנו הפרוטגוניסטית היא אורה. אורה אמנם קצת "שרוטה", ומתנהגת לא פעם בצורה מוזרה, אפילו מופרעת (ראו עמ' 191-190, 194, 361-360, 375, 597-593),  אבל היא ללא ספק הדמות עימה מזדהה המחבר.

את המסקנה הזאת ניתן להסיק גם מדברי הסופר עצמו, אשר כמו גיבורתו הוא האמין-קיווה שאמצעים מיסטיים יצליחו לגונן על בנו שנלחם בלבנון, ואשר נפל עם צוותו ביום האחרון של מלחמת לבנון השנייה (עמ' 633).

אך לא רק זאת, אורה מצטיירת כדמות בעלת דרגת מוסריות מאוד גבוהה: היא מתחננת בפני בנה שלא יירה, אפילו כדורי גומי, אל הפלסטינים הזורקים עליהם אבנים. היא יודעת שאם יירה ויפגע – לא יהיו לו אחר כך חיים (עמ' 589-586). מסתבר שעופר היה שותף לביזיון של היחידה שלו בחברון – הם עמדו בתצפית מונעת טרור באחד הבתים בעיר. כמקובל במקרים אלה מצופפים את בני הבית בחדר אחד למשך שעות רבות, כדי שהמרחב יהיה לרשות החיילים, ומי שאיננו עומד בתנאים הקשים – נענש. כך קרה שהכניסו זקן אחד לחדר קירור, ושכחו אותו שם. כששחררו אותו אחרי יומיים – הזקן יצא מדעתו.

כשאורה שמעה על המקרה, היא לא חדלה להציק לעופר על הכישלון המוסרי הזה, למרות שהוא לא היה המפקד האחראי על המבצע, ולמרות שהיו נסיבות מקילות לזכותו. אורה מציקה בעניין זה בצורה סיזיפית ממש גם לעופר וגם לאילן שמגן עליו, ואילן גם כועס עליה שאיננה תומכת בו ברגעיו הקשים (עמ' 484, 501, 607-600). בהזדמנות אחרת אורה מתחלחלת כאשר היא רואה את עופר מכין אלה לצורך "טיפולו" במפירי הסדר בגדה (עמ' 496).

ובכן, פרוטגוניסטית זאת, שהיא גם חברה טובה של סמי, נהג ערבי מאבו-גוש, מביעה שאט נפש מהמאפיינים של ההווי הערבי. כשסמי מסרב לכבות את הרדיו במונית המסיעה אותה, היא יוצאת מכליה: "...מוציא אותה מדעתה לראות שהוא (סמי) לא מסוגל לוותר לה אפילו כחוט השערה, אפילו לא מתוך נימוס אנושי בסיסי! זה פשוט לא בתרבות שלהם... הם והכבוד הדפוק שלהם, והעלבונות האינסופיים שלהם, והנקמות שלהם, וההתחשבנויות על כל פיפס קטן שמישהו אמר להם מימי בראשית, וכל העולם רק חייב להם תמיד, וכולם רק אשמים להם – " (עמ' 170).

הזהו דויד גרוסמן?!

ובמקום אחר: "אורה מתנשמת... משננת בליבה את שמות המחסומים והעמדות שבהם שירת (עופר). חיזמה וחלחול וג'בעה, השמות המכוערים האלה... כל הערבית הזאת, עם החרחורים והלעלועים והג'עגועים... ואורה מסתערת על הירקות שבקערה, תופסת את הסכין החדה ומניפה יד ומנחיתה וקוצצת בשצף את עבד אל קדר אלחוסייני ביחד עם חאג' אמין אלחוסייני ושוקיירי ונומיירי ואייתולה חומייני ונאשאשיבי וערפאת וחמאס ומחמוד עבאס, וכל הקסבות והקדאפים והסקאדים שלהם, ועז א-דין אלקסאם והקסאמים וכפר קאסם וגמאל עבדול נאצר, הכול ביחד... קטיושות ואינתיפאדות וגדודי חללי, וקדושי ומדוכאי ואבו-ג'ילדה ואבו ג'יהאד וג'באליה וג'בלייה וג'נין וזרנוגה ומרואן ברגותי גם... לפחות שהשמות היו טיפה יותר נעימים! ובלהט הסכין המתהפכת היא קוצצת עד דק את חאן יונס ושיח' מוניס ודיר יאסין ושייח' יאסין וסדאם חוסיין וקאוקג'י, רק צרות, מהרגע הראשון רק צרות היו איתם... שק מלא צרעות..." (עמ' 585-584, בהמשך לשם איזון היא מזכירה גם מנהיגים ישראלים, שגם להם יש לדעתה "דם על הידיים").

אורה מסתייגת מנשות מחסום ווטש: "היא לא חיבבה אותן, משהו מתריס ומעצבן וגם לא הוגן היה בהן וברעיון כולו, לבוא ולהציק לחיילים בזמן העבודה, ומה באמת אשמים הילדים האלה, שתקעו אותם במחסומים במשך שלוש שנים? במקום זה יותר טוב שהן ילכו להפגין בקריה... לפחות שיפגינו איזו הכרת טובה קטנה, פצפונת, כלפי אלה שעושים את העבודה השחורה ואוכלים בשבילנו את כל החרא של הכיבוש כדי בכל זאת לשמור על הביטחון של כולנו" (עמ' 602).

לא ממש הרב לווינגר, אבל בוודאי לא גדעון לוי!

במסע הארוך של אורה ואברם ב"שביל ישראל" הם פוגשים שני מתנחלים מתקוע, ולא רק שאורה לא מסתייגת מהם, אלא היא מזמינה אותם להתכבד במצרכים שהיא קנתה, שומעת ברצון את דבריהם, ויש תחושה חזקה של אחווה ממשית בין שני המחנות (עמ' 623-620).

הקו המגן הזה על המחנה היהודי, תוך הוקעת המחנה היריב, לא מצוי רק במעשיה ובמחשבותיה של אורה – הקו הזה בא לידי ביטוי גם ברקע של הסיפור, ובעיקר בתיאור השבי הנורא של אברם אצל המצרים במלחמת יום הכיפורים. אילן ואברם, אשר שירתו באותה יחידה, ביקשו בטלפון מאורה להעלות בגורל את אחד השמות שלהם. היא לא ידעה למה, אבל הפלת הגורל הזאת גרמה לכך שאילן יצא לחופשה, ואילו אברם נשאר ביום כיפור בצבא, ובהמשך נשבה במעוז "מגמה" על ידי המצרים.

לאורך כל הספר יש הבלחות אל אותו חודש וחצי שבהם עונה אברם עינויי תופת. אברם הצליח לשרוד במעוז "מגמה" שלושה ימים לאחר שהמצרים כבשו את המקום והוציאו להורג בנשק ובמכות את כל החיילים שהם שבו. אחר כך הם העלו באש את המקום בלהביורים (עמ' 548, 550, 554). אברם מצליח לשרוד בתוך מחבוא וקורא קריאות ייאוש לעזרה שלא הגיעה. כשמצאו אותו (אולי בגלל השידורים הבלתי נלאים שלו במשך שלושה ימים), היכו אותו מכות רצח בבעיטות ובקתות רובים. הפלאחים בדרך רצו לעשות בו לינץ'. אחר כך החלו עינויי החקירה: הרעיבו אותו, הצמיאו אותו, הניחו אותו בשמש הקופחת במשך שעות, מנעו ממנו שינה, סגרו אותו בצינוק בעמידה, עקרו את ציפורני ידיו ורגליו, עקרו את שיניו, שברו את גפיו ואצבעותיו, חיברו חשמל לאשכיו, לפטמותיו וללשונו, הצליפו על כפות רגליו באלות גומי, תלו אותו מאחור בידיו אל התקרה. שלוש פעמים פקדו עליו לחפור לעצמו קבר, ובפעם השלישית גם כיסו אותו בעפר, והקצין צילם את המעשה. כשחזר מהכלא, הוא הובא על אלונקה, כל גופו כיבים ופצעים וכל עצמותיו מרוסקות. (עמ' 193-191, 195, 219, 383-384, 386, 394, 619).

אם ירצה או לא ירצה – הקורא ישווה מייד בין המוסריות של אורה המונחלת לבניה, לעומת האכזריות המפלצתית של האויב.

אברם נזכר ב"פיסת עיתון בערבית (הוא קורא ערבית כי היה בחיל מודיעין) שמצא בדלי, "במחראה בכלא עבסייה, מבעד לצואה המרוחה הצליח לפענח דיווח קצר וענייני על הוצאות-להורג של דרג סגני השרים ושל חמישה-עשר ראשי עיריות ומועצות מקומיות מאזור חיפה והקריות, שנערכו אמש בכיכר המדינה בתל-אביב. כמה ימים ולילות היה משוכנע שישראל כבר איננה." (עמ' 414).

מלבד הצגת האויב הערבי כשקרן כרוני, יש כאן רמז למה מצפה ליישוב העברי אם חס וחלילה אי פעם ננוצח בקרב...

בכל הספר שוררת תחושת נכאים על כך שאנו לכודים בתוך עולם עוין של מאות מיליוני מוסלמים, ואילו ידידינו (שהם די אפטיים באשר לגורלנו) מצויים מעבר לימים ולאוקיאנוסים.

אפילו לוחם "מורעל" כמו עופר לוחש לאוזנה של אימו שאם יקרה לו משהו – שתרד מהארץ, כי לישראל אין סיכוי אל מול השנאה התהומית של אויבינו (411-410, 415).

בצורה מכמירת לב מתאר הסופר כיצד עופר הפעוט מזדעזע כשהבין על פי האטלס את המצור הנורא בו מצויה ישראל. הוא נתקף בהיסטריה, ומחליט בייאושו, שהוא רוצה להיות אנגלי ושיקראו לו ג'ון. אורה אימו מצליחה להרגיע אותו רק כאשר היא מביאה אותו ללטרון שיראה את עוצמת הפלדה של צה"ל (עמ' 418-415, 420, 422). סיפורו של עופר הקטן דומה לסיפור המפורסם "בגדי המלך החדשים", כשרק ילד קטן ותמים מרשה לעצמו לומר את האמת הקשה, זאת כאשר המבוגרים משתדלים להתעלם ממנה.

הספר מתאר, מצד אחד – את המון האנדרטות ששני הטיילים פוגשים בדרכם, עד כי יש תחושה שכבר לא יהיה מקום בארץ הקטנה לנופלים הרבים (עמ' 323, 409, 413, 419, 475). ומצד שני מתוארת הפניקה שאוחזת באזרחי המדינה, ובייחוד באזרחי ירושלים, בעטיים של פיגועי ההתאבדות הבלתי פוסקים. אורה, שהמצב מעיק על נשמתה, נוסעת הלוך וחזור בצורה כפייתית במשך שבועות בקו 18 המסוכן. (עמ' 599-593).

באיזה שהוא שלב בטיול של השניים מתנפלת עליהם עדה ענקית של כלבי הפקר. השניים בועטים בהם, ובסופו של דבר הם מצליחים להיפטר מהם, ורק כלבה זהובה אחת מתחברת אליהם, לאחר שאורה מאכילה אותה ומשקה אותה. (עמ' 359-353). לטעמי, יש כאן רמז למצבנו בארץ הזאת כאשר שכנינו מתנכלים לנו, ואולי אולי יש סיכוי שיניחו לנו, ואולי אף מי מהם יהיה מוכן להתפייס עמנו כפי שהתפייסה הכלבה זהובת הפרווה.

מנחם פרי כותב בעטיפה האחורית של הספר שהעברית של הרומן היא גמישה, רעננה וחיונית, שמטלטלת את המילון, ואני בהחלט מסכים עימו. יש קטעים ברומן שנקראים כמו שירה וירטואוזית. מופלאים הם בעיקר תיאורי הנוף בו עוברים הטיילים – הפלורה והפאונה של הארץ. מתוך השפע הבלתי נדלה אדגים בתיאורו של קטלב הנחשף פתאום בתוך היער:

"האוויר ספוג ריחות של אדמה תחוחה ושל פריחה. קיסוסים משתרגים על גזעים, ולהבות צבע פתאומיות של כליל החורש ניצתות בין האלונים ועצי העוזרד. קטלב עצום, שמשורשו בוקעת, כמו כף יד ענקית פתוחה לרווחה, אצבעות דקים, וגופו עירום מקליפה, כמעט מביך שם בצבעו ובמרקמו כעירום אנושי, כגוף אישה." (עמ' 410).

ועוד דוגמה – מעופו של עיט, המזכיר מאוד את העיט של שאול טשרניחובסקי: "מעל לפסגה, מעל מהומת האדם, עיט גדול דואה בתכלת, צף במרומי עמוד אוויר שקוף וחם, שעולה מן העמק. במעגלים רחבים, בקלות מרהיבה, מרחף העיט בראש עמוד האוויר, עד שחומו המיתמר מתפוגג, והעיט דואה ממנו והלאה, לחפש משב חדש." (עמ' 475).

לטעמי, יש ברומן הזה גם לא מעט מעידות: לא ברור לי מדוע היה צריך הסופר לייגע את הקורא עם תיאור אישפוזם בבידוד של אורה, אברם ואילן בגיל 16 בימי מלחמת ששת הימים. כל שמסופר בעשרות עמודים אלה (עמ' 83-7), איננו נחוץ, מה עוד שהדברים מרומזים בהמשך לאורך כל העלילה. גם סיפור פגישתם של אורה ואברם עם איש זר, רופא במקצועו, שהבטיח לאישתו המנוחה שהוא יערוך טיול בארץ וישאל את כל מי שיפגוש שתי שאלות. האיש הזר הזה מוצא את מחברתה של אורה, והוא רושם בה את רשמיו מטיולו ומפגישותיו. המחבר מקדיש לעניין זה עמודים רבים. (עמ' 320-315, 425-423, 432, 459-458, 479-478, 506-505, 577-576, 621-620), וממש לא ברור מה הם תורמים לעלילה המרכזית.

שלא ככתביו הקודמים של דויד גרוסמן הרומן הזה כתוב בנימה ריאליסטית, על כן קשה להבין מדוע הוא בחר לשים בפיה של אורה סיפור שכביכול סיפר לה אילן באותו הבוקר בו עמדה ללדת את עופר, בנו של אברם. את הסיפור סיפר אילן תוך שהוא בועל את האישה העומדת או טו טו ללדת. מהסיפור משתמע שאילן, בשל ייסורי המצפון שלו כלפי אברם, הפר פקודה והלך לבדו אל קו התעלה בכוונה להציל את חברו הלכוד במעוז "מגמה". הסיפור ארוך ומפותל, ומשתרע על פני עשרות עמודים (566-523): הוא פוגש בדרך שריונר שנשאר יחידי מכל צוות הטנק שלו שנפגע מטיל. יחד מגיעים השניים למעוז "חממה" שהצליח לשרוד את ההתקפה המצרית. כאן מופיע תיאור ארוך של השגרה במעוז הנתון להפגזות ולהתקפות של המצרים מהתעלה ומהיבשה, תוך ציון שמות מדויקים של כלי נשק, תחמושת, אמצעים לראיית לילה וכד'. אחר כך מתואר משא ומתן מייגע בין אילן לאנשי המעוז ומפקדיו באשר לרשות שיקשיב לקריאות לעזרה של אברם שנשאר, כאמור, יחידי מכל מעוז "מגמה". אילן שומע לא רק את קריאותיו של אברם לעזרה, אלא גם על קנאתו באילן חברו, שאורה אוהבת אותו, על הוריו הגרושים, על אביו מפקד בסיס שהיה נואף גדול, על ביקורו אצל אימה של אורה וכו' וכו', ובסוף שומע אילן "בשידור חי" כיצד המצרים חודרים למעוז של אברם ושובים אותו. אחר כך מסופר כיצד החליטו במעוז "מגמה" לנטוש את המקום, וכיצד לאחר תלאות רבות הצליחו לטפס על טנק ישראלי ולהינצל – וכל זה מספר אילן כשהוא בתוך גופה של אורה, ואורה זוכרת לספר לאברם בטיול – מילה במילה!

קטע ארוך זה חורג מגבולות הסבירות.

למרות המעידות האלו, אין ספק ש"אישה בורחת מבשורה" הוא רומאן חזק, מושקע מאוד וכתוב בכישרון רב.

* * *

באבל על מותו בגיל 96

של הסופר והעורך אהרן מגד

סופר מחונן ופובליציסט ישר-דרך וציוני

בהיותו עורך המוסף הספרותי "משא" של עיתון "למרחב"

פירסם, והרבה פעמים פירסם לראשונה –

רבים מהסופרים הצעירים מדור "ילדי המדינה"

ילידי שנות ה-30

החבים לו חוב גדול

* * *

דניה מיכלין עמיחי

אהרן מגד

ראש שבט סופרים

אהרן מגד, יליד 1920, נמנה עם סופרי "דור הפלמ"ח", או "דור בארץ", שהחלו לכתוב לפני קום המדינה, ביניהם ס. יזהר ומשה שמיר זכרם לברכה, וייבדל לחיים ארוכים נתן שחם. בשנת 2003 קיבל מגד את פרס ישראל, ובנימוקי השופטים, שהעניקו לו את הפרס, נכתב: "מגד הוא מבכירי המספרים בישראל. יצירתו העשירה והמגוונת משתרעת על פני שישה עשורים,  ושלושים וחמישה ספריו – רומנים, קבצי סיפורים, ספרי מסה ועיון, מחזות וספרי ילדים – מעידים על עושר והיקף  יצירתו, על גיוונה ועל מקומה המרכזי בספרות העברית החדשה מאז ראשיתה..."

יחד עם זאת מגד היה תמיד מעורב בנעשה בארץ, גם מחוץ לעולם הספרות. הוא מותח ביקורת על החברה הישראלית, הן בספריו והן במאמרים בעיתונות ומעל כל במה אפשרית; על נוער הגבעות, על ההתנחלויות ועל השנאה בינינו לבין הערבים, על סרבני הגיוס, על חיסול "קול המוסיקה" ברדיו. הוא יוצא נגד סרטים ישראלים המוציאים דיבת הארץ רעה ודורש להחזיר לחינוך העברי החילוני את התוכן והערכים שאליהם הייתה גאוותו מראשית הציונות.

הלכתי לפגוש את מגד בביתו בבניין רב קומות בשיכון בבלי, שניתן לומר עליו שהוא בית הסופר, שכן כל בני משפחתו סופרים; אשתו אידה צורית, בנו אייל מגד, כלתו צרויה שלו, שהביאה למשפחה נדוניה של סופרים; אביה מרדכי שלו הוא מבקר ספרות, אחיה ענר שלו סופר, דודה המשורר יצחק שלו, הוא אביו של הסופר מאיר שלו. גם אחיו של אהרן, מתי מגד, היה סופר.

מגד, איש נעים סבר, נראה צעיר מגילו, קיבל את פניי בחדר העבודה שלו, בין ארונות ספרים, בהם יכולתי לראות ספרים שלו ושל בני משפחתו ופה ושם תמונות של בני המשפחה. ניכר שמגד, רגיל בראיונות, תשובותיו מוכנות עימו, בקול נעים ובעברית צחה. ואנו בילינו שעה קלה בשיחה נעימה כשהוא חושף לפני את מסכת חייו ואת דרכו בספרות. 

תאר לי את קורות חייך בקצרה.

נולדתי בפולין להורים מורים לעברית ובבית דיברנו עברית. כשהייתי בן חמש וחצי עלינו ארצה למושבה רעננה, שהיו בה אז רק עשרים בתים. אבא היה המורה הראשון והוא הקים את בית הספר, שלאחר מותו קיבל את שמו. היות שלא היה תיכון ברעננה, רשמו אותי לגימנסיה הרצליה בתל אביב. הייתי חבר בתנועת הנוער "מחנות העולים" ובגמר לימודי יצאתי להכשרה. היינו כשנה בגבעת ברנר וצחקנו על חברי הקיבוץ שדיברו גרמנית והם צחקו עלינו שאנחנו "אסיאתים", שאין לנו נימוסים ואיננו יודעים לאכול בסכין ובמזלג.

ב-1938 הלכתי לשדות ים, עבדנו בנמל חיפה עבודה קשה מאוד, סחבנו על גבנו שקי אשלג, שבאו מים המלח במשקל של מאה קילו, וארגזי תפוזים. ב-1940 עברנו לקיסריה, שם עבדתי קצת בדיג וקצת בחקלאות, ובשנת 1946 שלחו אותי לאמריקה להתקין  את "החלוץ הצעיר". לא קיבלנו משכורות והיינו צריכים לעבוד לפרנסתנו. תחילה עבדתי בסבלות ואחר כך בשיקאגו –  ב"ג'ונגל", אלה בתי המטבחיים העצומים. יחד עם זאת התחלנו לארגן נוער. אחר כך חזרתי לארץ ולקיבוץ שלי, ובשנת 1950 עזבתי את הקיבוץ ועברתי לתל אביב, שם ערכתי דו שבועון שנקרא "משא", כלי הביטוי של הספרות הצעירה. שם התחילו לפרסם בני דור הפלמ"ח.

גם אתה?

לא, הסיפור הראשון שלי "מטען של שוורים" על חיי הנמל, פורסם עוד קודם בכתב העת "מבפנים".

מתי התחלת לכתוב?

קודם כתבתי שירים ורק אחר כך סיפורים. את הסיפור הראשון שלי "ירמיהו בדרך לענתות", כתבתי בגיל 8 בבית הספר. אבא שלי קרא את הסיפור ואמר שהוא מעיד שיש לי כישרון ספרותי ואז התחלתי לכתוב סיפורים וזהו.

מה מניע אותך לכתוב סיפור?

יש איזה כישרון שרוצה להתבטא, לצאת החוצה. מה שדוחף אותי אלה דמויות שאני מתרשם מהן או שאני מזדהה אתן, או חש אמפטיה אליהן,  ואני רוצה להעלות אותן על הנייר.

אתה חושב שתפקיד הסופר הוא לחנך, או לגרום הנאה לשמה?

התפקיד שלו הוא לכתוב, אין לו תפקיד לחנך. יכול להיות שלסיפורים שלו יש ערך חינוכי, אני מקווה שיש, אבל לא זו היתה הכוונה. אם הוא מתכוון לחנך, זה לא טוב, זה מגמתי ולא אמיתי. זה כמו הספרות הסובייטית שתפקידה לחנך. צריך שהסיפור יהיה נכון, אמיתי, עמוק, שיבין את הנפש ויכתוב על נפשם של בני אדם, זה העיקר.

אתה מדבר תמיד על חוסר שייכות,  הרי אתה כמעט "צבר", מוותיקי הסופרים, איפה פה חוסר השייכות?

הרגשתי קצת יוצא דופן חריג, לא כל כך התעריתי התערבתי בתוך חברה מסוימת, למרות שהיו מסביבי אנשים, גם סופרים, אבל לא הרגשתי את עצמי כאחד מהם.

מדוע? אתה יודע למה?

זה גם עניין של אופי, האופי שלי לא התאים כל כך לסביבה שחייתי בה. אני לא יודע אם יש בכלל סביבה שהייתי מסתגל אליה לגמרי. אבל זו אולי תכונה שמשותפת להרבה סופרים ואמנים שלא משתלבים, קצת יוצאי דופן, מסתכלים עליהם כאילו מבחוץ קצת.

התגלגל לידי ראיון אתך משנת  1960. אמרת שם שהחוקיות המוסרית שלנו התערערה ושאנחנו חיים בעולם ללא אידיאלים מקודשים. מה אתה אומר היום?

אני חושב שעוד לא היתה תקופה שהייתה מבוכה כזו, שהעם הישראלי היה תועה מבלי כיוון. תמיד היו פילוגים והבדלים גדולים, אבל היה כיוון, ואז גם הנוער ידע לאן הוא הולך, העולים ידעו לאן, למושבים או לעיירות פיתוח. היה חזון. 

היום אנשים תועים בחושך. אין אף מנהיג שהוא איש מופת, שאליו אני כמה ומתגעגע. אין איש מופת שאפשר לשאת אליו עיניים ולהגיד כדאי לחנך על פיו. כל אחד מושך לעברו ולא רואים לקראת מה הולכים, אז יש ייאוש, כי נשאר רק ההווה והוא מלא בסכנות בלי סוף.

והספרות לאן היא הולכת?

גם בספרות אין כיוון מיוחד, אין זרם מיוחד, פעם היו אנשים כמו אלתרמן או שלונסקי, אז היו זרמים מסוימים, היום זה מתפצל לכל כך הרבה כיוונים שאי אפשר לדעת לאן הספרות הולכת. באופן כללי אני יכול לומר שנעשית פה פרוזה טובה מאוד. סופרים מוציאים ספרים טובים ולא זולים, בניגוד לארצות מפותחות מאוד כמו אמריקה ואנגליה, שיוצאים שם המון ספרי זבל, שנכנסים לרשימות רבי המכר. ואצלנו יש בראש רשימות רבי המכר ספרים רציניים, לא כל כך קלים לקריאה. יש גם ספרים מצוינים בתרגום. גם לשון התרגום התפתחה מאד ויש בעברית ספרים מתורגמים מצוינים.

אם אנחנו מדברים על לשון, לעברית שלנו, עם כל הסלנג, יש עתיד?

זו שאלה קשה. העברית משתבשת מאוד בגלל הלעז שחודר אליה, בעיקר האמריקנית. נכנסים ביטויים זרים לתוך הלשון ומזהמים אותה. מי שחוטא בזה יותר מכל אלה העיתונים. הספרות לעומת זאת, לשבחה  צריך להגיד, שהיא משמרת את הלשון הטובה וגם את המסורת הלשונית, שואבת ממקורות קדומים; מהתנ"ך, מהמשנה, מההשכלה ומלשון הסופרים הטובים האחרונים. ואמנם יש תוצאות יפות של עברית משופרת מאוד. בעיקר בשירה יש לשון יפה, המגלה בקיאות במקורות, וזה מעודד. אבל זה לא משפיע על לשון הדיבור. לשון הדיבור אינה טובה, היא לשון מגומגמת, לא מדויקת, וזה מצער מאוד.

אתה חושב שהיא תתגבר?

אני לא אופטימי. באים גלי עלייה שלא יודעים עברית וצריכים ללמוד אותה מהתחלה ואין להם שום מסורת עברית, הם חיים בלשונות אחרות. אז כשזה מתערבב, מה נשאר? איזה גרעין קטן של ותיקים והוא מתמעט והולך.

בספר שלך "שולחן הכתיבה" אתה אומר שתחיית הלשון קדמה לתחיית האומה, היות שהעיתון שלנו מיועד לעולים חדשים, רציתי לבקש אותך להרחיב מעט בנושא

עניין הציונות התחיל הרי בחו"ל, במזרח אירופה, שם התחילה ספרות ההשכלה, לפני זה מנדלסון בגרמניה. זו היתה תחייה של לשון, שכאילו היתה רדומה. טעות לחשוב שהעברית מתה, אני קראתי לה פעם "היפהפייה הנרדמת". כשנוברים בספרות ימי הביניים מוצאים הרבה עברית, פתאום אני מגלה מכתבים שנכתבו מאמשטרדם לוונציה בעברית. ידעו עברית. אבל  ממש תחייה, לכתוב על המציאות של ההווה ועל חיים חילוניים, זה התחיל אצל מנדלי ויל"ג. פתאום התפתחה עברית יפה. קוראים טשרניחובסקי. זה נס גדול של תחיית העברית. אני קורא עכשיו על ברנר, כבר קצת אחרי תקופת ההשכלה, איך שהם הוציאו חוברות ומאספים וירחונים, וכל זה בשביל מי, ריבונו של עולם? ואחר כך בארץ ישראל עצמה, הלא אנשים לא באו עם עברית במזוודות. הם באו עם רוסית, עם פולנית, זה בעצם קדם לציונות. התחייה התרבותית היא שדחפה כל כך למצוא קרקע לתחייה הזו, קרקע ממש, פיסית, אדמה כדי להתיישב עליה, לבנות עליה בתים, בתי חרושת. זאת אומרת שבאמת העברית קדמה, היא היתה החלוצה.

נו, ועכשיו אי אפשר בלי השאלה המתבקשת איך אתה מרגיש כראש שבט לכל כך הרבה סופרים במשפחה.

אנחנו מרגישים טוב, משפחה כזו ספרותית וחיה בשלום זה עם זה. אנחנו מעריכים זה את יצירותיו של  זה ובמידת האפשר גם עוזרים, שואלים להתרשמויות ומקבלים הערות.

מגד הוציא השנה ספר חדש בשם "זבובים", הבה נאחל לו עוד שנים של יצירה, וכפי שהוא סיפר לי, במחשב שלו מחכים חומרים חדשים רבים.

*

אהוד שלום,

ברכותי החמות בהגיעך לגבורות – עד מאה ועשרים.

מצ"ב ריאיון שערכתי עם אהרון מגד ז"ל ל'שער למתחיל' בשנת 2009. 

בברכה

דניה מיכלין עמיחי

* * *

נעמן כהן

מהי מורשת השואה של מנחם בגין?

לקרא ולא להאמין. תלמידי כיתה י"א בבית הספר התיכון ע"ש בגין בצפת בראשות ראש העיר אילן שוֹחֵט יצאו למסע חינוכי שאורגן ע"י "המרכז למורשת בגין".

הרצל מקוב, ראש מרכז "מורשת בגין", אמר ש"מסע לפולניה דרך המשקפיים של בגין נותן ממד נוסף לדור הצעיר בישראל." ראש מחלקת "החינוך" במרכז אילן כהן היה אחראי לבניית תוכנית המסע החינוכי.

בעקבות ה"מסע הראשוני" לפולניה בו נלמד נושא השואה "דרך חייו ותפיסת עולמו של בגין" – עולה השאלה מהי בדיוק מורשת השואה החינוכית של בגין אותה למדו תלמידי כיתה י"א בצפת בראשות ראש העיר אילן שוחט?

בגין כיהן כנציב בית"ר בפולניה, מנהיג של כשישים אלף חניכים. כְּפֶשַׂע לפני כניסת הנאצים לווארשה – נכנס בגין לבנק הדואר, לקח את הקופה – 150 אלף זלוטי, סכום עתק, וברח עם אשתו לווילנה, והשאיר מאחוריו את חניכיו, כולם – למות.

מה עשה בכל הכסף לא ידוע. סכום השווה לאלף דולר (של אז) הוא נתן לנוכל פולני שהבטיח לעזור למשפחתו. (אבי שילון, הביוגרפיה של בגין).

אדם פרטי שהצליח לברוח מציפורני הנאצים – ראוי להלל, אבל האם מנהיג הבורח עם הקופה כדי להציל את עצמו ומשפחתו בלבד ראוי לתואר מנהיג ולמורשת חינוכית?

לשם השוואה, מרדכי אנילביץ', חבר השומר הצעיר, (אמנם זוטר מבגין), ואנטק צוקרמן וצביה לובטקין מ"דרור", שברחו גם הם, חזרו מווילנה לוורשה לעמוד בראש חניכיהם והקימו את הארגון היהודי הלוחם).

הסיפור על בריחתו של בגין פורסם רק ב-1990, בספרו של נתן ילין-מור "שנות בטרם" (עמ' 110). אילו היה הדבר מפורסם לפני כן ספק אם היה בגין מצליח להיבחר לתפקיד ציבורי כלשהו.

בגין, שקיבל ביקורת קשה על בריחתו משרידי תנועת בית"ר שנותרו בגטו, טישטש בכוונת מכוון את זכר הבית"רים שנשארו מאחור, למשל את פעולתו של פאבל פרנקל.

בגין לא היה המנהיג היחיד שנטש את חניכיו. הרבי מבעלז כינס את חסידיו, ניבא להם הצלה שלימה, ועזב אותם לגורלם. הרבי מליובאוויטש, הרבי מגור, גם הם עזבו את אנשיהם והצילו את נפשם. הגדיל לעשות הרבי מסטמר אויב הציונות, שלאחר שניצַל על ידי הציונים והגיע לא"י, ירד לאמריקה והמשיך משם את מלחמתו באותה ה"ציונות" שהצילה את נפשו.

זו היתה הטרגדיה הגדולה של היהודים בשואה. היהודים נשארו ללא הנהגה. קל היה לרכז אותם ולהשמיד אותם.

למרבה הצער, גם אחד המנהיגים היחידים שלא נטש את חניכיו והלך עימם עד הסוף המר, הֵקֵל במעשהו זה על מלאכת ההשמדה.

במקום לומר לילדים בני חסותו, לא לעלות לרכבת כי הם מוסעים להשמדה. ארגן המחנך הדגול – יאנוש קורצ'אק, את יתומיו למסע. הוא הבטיח להם "טיול" מהנה. בשקט, בטור מסודר, צעדו אחריו הילדים אל מותם.

תהליך ההשמדה עבר בקלות כל כך מפתיעה, עד שפרנץ שטנגל מפקד טרבלינקה התגאה כי צוות של 40 גרמנים (במשמרות) הצליח בקלות רבה להשמיד שמונה מאות אלף יהודים.

גילוי נאות. אילן שוֹחֵט ראש עירית צפת למד אצלי, ולכן אני רואה בעצם המסע את אחד הכישלונות הלימודיים הגדולים שלי.

אירם אטקאש ורוויטל ברנס – בין האיסלמו-נאצים לטבעו-נאצים

כבר כתבתי לא אחת על הסכנה להומניזם מצד הדת "הטבעו-נאצית". והנה הראייה.

בעוד חלק מהגופות שנרצחו בפיגוע הטרור באיסטנבול טרם זוהו, והפצועים נאנקים מכאב, צייצה אירם אטקאש, מרשעת איסלמו-נאצית האחראית על התקשורת הדיגיטלית במפלגת "הצדק והפיתוח" של ארדואן: "הלוואי שכל הפצועים הישראלים בפיגוע ימותו!"

מיד הצטרפה אליה מרשעת טבעו-נאצית ישראלית בשם רוויטל ברנס בציוץ: "נסעו למסע 'קולינריה' לחגוג על גבם של יצורים חפים מפשע! בע"ח מסכנים שמגיע להם לחיות!!! ועוד עושים לחיים!! קארמה היא דבר קשה!! לא בוכה עליהם ולא מרחמת עליהם – על כל הישראלים שהיו שם!! מה שאתה גורם לאחרים זה מה שיקרה לך!! זו קארמה!! זו אנרגיה!!"

מתוך דף פייסבוק: https://www.facebook.com/rave2912

על הכיבוש הערבי (1)

מזכ"ל האו"ם באן קי מון עורר השבוע זעם רב במרוקו לאחר שהשתמש במילה "כיבוש" כדי לתאר את נוכחותם של המרוקאים באזור מערב סהרה.

הדברים נאמרו בעת ביקור של באן במחנה פליטים בדרום אלג'יר שבו שוכנים בני הסהראווה, הטוענים לזכותם לריבונות במערב-הסהרה. הם פתחו נגד מרוקו במלחמת גרילה, שהסתיימה כשנחתם הסכם הפסקת האש בתיווך האו"ם ב-1991.

בביקורו ציין מזכ"ל האו"ם שהוא מעוניין לחדש את המשא ומתן לפתרון הסכסוך. השימוש שעשה במינוח "כיבוש" עורר תדהמה בבירה המרוקאית, ורבים יצאו לרחובות כדי להפגין נגד ראש הארגון הבינלאומי.

לא הועילו גם ההבהרות של האו"ם לפיהן היתה זו "תגובתו האישית של באן לתנאים ההומניטאריים המצערים שבמסגרתם חיים הפליטים מבני הסהראווה זמן רב מדי." מאות אלפים מתושבי מרוקו יצאו להפגין בבירה רבאט במסגרת עצרת תמיכה במלך ובכיבוש הסהרה. לפי דיווחים בתקשורת הגיע מספר הצועדים לכ-3 מיליוני בני אדם. הנסיעה לעצרת במערך התחבורה הציבורית, באוטובוסים וברכבות, ניתנה מטעם הממשלה חינם אין כסף למפגינים.

בעקבות התבטאותו של באן האשימה מרוקו את האו"ם בכך ש"אינו יכול להיות נייטראלי בסכסוך בסהרה המערבית," ודרשה מהאו"ם לפנות את אנשיו מהאזור.

מרוקו מחשיבה את מערב-הסהרה הכבושה כחלק משטחי הממלכה, ומתעקשת שאין לערער על ריבונותה שם. האו"ם ניסה לתווך בין הצדדים כדי להגיע להסכם שלום מאז 1991, לאחר שהוכרזה הפסקת האש שסיימה את המלחמה בין ארגוני הגרילה המקומיים לבין כוחות צבא מרוקו, שהוצבו ב־1975 בשטחי המושבה הספרדית לשעבר. באותה שנה סיפחה רבאט את חבל הארץ, ולחמה בחזית 'פוליסריו', שזכתה לגיבוי של אלג'יר השכנה ושל כמה ארצות אפריקניות נוספות.

אבן הנגף בין הצדדים היתה התעקשותה של החזית על קיום משאל עם בדבר עתיד מערב-הסהרה במסגרת הסכם השלום – דרישה שמרוקו התנגדה לה בחריפות. מאז מחשיבה הממשלה המרוקנית את מערב-הסהרה – אזור עשיר במינרלים, בנפט ובגז – כ"שטחים הדרומיים" שלה. ברבאט קבעו שלא יעניקו לשטחים הללו יותר מאוטונומיה, ולתושבים הוצע שלטון עצמי מוגבל.

והנה בעקבות מאבק האו"ם בכיבוש המרוקאי אנו ממליצים לאבירת המלחמה ב"כיבוש", ילידת מרוקו, אווה אילוז, לחזור למולדתה מרוקו ולהיאבק שם נגד הכיבוש המרוקאי של סהרה המערבית, ויותר מזה, מן הראוי שהיא תילחם לא פחות נגד הכיבוש הערבי של מרוקו כולה ולמען שחרור העם הבֶּרְבֶּרִי הכבוש.

כדאי לזכור השטחים הכבושים ע"י האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית הם למעלה מ-13 מיליון קמ"ר. יותר מכל יבשת אירופה, ששטחה רק 10,600,000 קמ"ר. כיבושי הערבים היו גדולים יותר. רק הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, האיטלקים, המלטזים, הארמנים, והגאורגים הצליחו לסלק את הכיבוש הערבי ולפרק את כל ההתנחלויות הערביות הבלתי חוקיות. (הפרסים גם כן חלקית הצליחו). מי לא הצליחו: המצרים-האגיפטים (נלחמו נגד הכיבוש הערבי 300 שנה), הבֶּרְבֶּרִים בצפון אפריקה. הכורדים, האשורים, המרונים, השחורים בדרום סודן, היהודים.

על הכיבוש הערבי (2)

יוזמה במדינות המפרץ: להכיר במחוז אל-אהואז באיראן

כ"מדינה ערבית כבושה"

לאחרונה פנו חברי פרלמנט בבחריין ובכווית לממשלותיהם ולקהילה הבינ"ל בקריאה להכיר במחוז אל-אהואז שבאיראן כ"מדינה ערבית כבושה", ולהגיש סיוע למיעוט הערבי האהואזי במאבקו להשגת עצמאות.

אל-אהואז הוא שמו הערבי של מחוז חוזיסתאן – השוכן בדרום-מערב איראן סמוך לגבול איראן-עיראק – שלו חשיבות גאו-פוליטית רבה, בשל מיקומו על קו התפר בין איראן לעולם הערבי ובשל משאבי האנרגיה העצומים שבו, המהווים מרכיב מרכזי בייצוא של איראן.

ארגוני המיעוט הערבי האהואזי פועלים באמצעים דיפלומטיים נגד השלטון המרכזי בטהראן במטרה להתנתק ממנו או לכל הפחות להשיג אוטונומיה. המשטר האיראני, לטענת ארגונים אלה, פועל לדכא את השאיפות הלאומיות של המיעוט הערבי האהואזי, באמצעות טיהור אתני של התושבים הערבים באל-אהואז ויישוב שיעים ממוצא פרסי במקומם, וכן באמצעות מעצרים שרירותיים והוצאות להורג של עשרות פעילים תושבי המחוז, ועקירת כל סממן ערבי-סוני מהאזור ומתושביו.

השיח אודות סוגיית אל-אהואז בעיתונות המפרצית אינו חדש. החידוש כעת הוא הניסיון של חברי פרלמנט בחלק ממדינות המפרץ לקדם הכרה במחוז אל-אהואז כמדינה ערבית כבושה.

עכשיו מעניין רק לראות מה תהיה התגובה של בל"ד וחד"ש. האם תמיכתם בחיזבאללה, בניגוד למדינות המפרץ, תביא לכך ששתי המפלגות הללו תצבענה בעד המשך הכיבוש האיראני של האדמה "הערבית" של חוזיסטן?

בל"ד וחד"ש, הלאה הכיבוש הערבי? או יחי הכיבוש הערבי!

קנאת סופרים תרבה שנאת ישראל (1)

חשקה נפשו של דוד גרוסמן בפרס נובל. כדי להרבות את סיכויו לזכות בכסף ובכבוד של הפרס למד גרוסמן מעמוס קלויזנר-עוז שהדרך לפופולאריות בעולם רצופה בהפגנת שנאת ישראל.

בראיון לרשת החדשות יורו ניוז כינה גרוסמן את חוק "הנאמנות בתרבות" שמקדמת שרת התרבות מירי רגב, "פאשיזם". ישראל לדבריו הולכת לפונדמנטליזם פאנאטי, ולכן הוא תומך בהחלטת האיחוד האירופי לסמן מוצרים מההתנחלויות היהודיות.

האם ריקוד ה"מה יפית" של גרוסמן יעניק לו את הפרס המיוחל?

ימים יגידו.

קנאת סופרים תרבה שנאת ישראל (2)

סלאח מוג'אלד*, הידוע יותר בשמו המחתרתי סמי מיכאל, בעל הטענה כי הטעות הגדולה ביותר שהיהודים עשו היא שהם הקימה מדינה (שהצילה אותו) – הלך לחלות את פניו של הגזען הערבי-מוסלמי, התיאולוג אבא של מאזן, שקבע שהיהודים טמאים ומטמאים.

בשיחה אמר לו הניצול העיראקי (האנטי-ציוני): "העבר של חיים משותפים של ערבים ויהודים במדינות ערב מעניק תקווה להשכנת שלום ולסיום הסכסוך."

לא ברור לאיזה עבר מתכוון סלאח מוג'אלד-סמי מיכאל. האם הוא מתכוון לעבר של החיים המשותפים שהביא לכך שכל השטחים הכבושים ע"י הערבים (כ-13 מיליון קמ"ר) נקיים כמעט לחלוטין מיהודים? (גם מנוצרים).

 האם אצלו "שלום" משמעו "שלום על ישראל" במובן של קיום ערבים-מוסלמים ללא יהודים?

* אהוד: איני יודע איפה מצאת את השם הזה. לפי ויקיפדיה: "סמי מיכאל נולד בשם כאמל סלאח."

האם נכדים יאכלו בוסר ושיני סבים תקהינה?

האם נפקוד עוון נכדים על סבים?

רונית נולדה במרקש לפני 83 שנים. היא עלתה לארץ עם אימא שלה, מסעודה ביטון, בגיל 17.

בשנת 1951 מסעודה החליטה שדי לה. שלמרות שהם נצר למשפחת רבנים מכובדת במרוקו, משפחת נחמיאס, היא רוצה לעלות לארץ. היא היתה ציונית – לקחה את שתי בנותיה ובאה לפה. הן הגיעו למחנה מעבר, ומשם למושב ישרש. בעלה יוסף, שהתנגד בהתחלה לעליה לארץ ("למה אנחנו צריכים את זה?"), –התגעגע מדי והגיע לפה מיספר חודשים אחריהן. מסעודה ויוסף קבורים בהר הזיתים. האגדה מספרת שמסעודה טיפסה בהר הזיתים לאחת הפינות הגבוהות ובחרה שתי חלקות קבר המשקיפות להר הבית. היא רצתה להיות הראשונה בתור ביום כשיגיע המשיח.

שנתיים אחרי שעלתה ארצה, כשהיא בת 20, בשנת 1953, פגשה רונית את משה שהגיע עם אימו ואביו לארץ 20 שנים קודם מפולניה ממניעים ציוניים גרידא, וכבר הספיק להתגייס לאצ"ל, (שם המחתרת שלו היה "זאב", על שם ז'בוטינסקי). לשבת שנתיים כאסיר מחתרת בכלא לטרון, לראות את המדינה עליה חלם קמה לתחייה, וללחום במלחמת העצמאות בחטיבת הראל. הוא היה חרמ"שניק, והשתתף בכיבוש הנגב.

הם התחתנו בהר ציון אל מול הליגיונרים הירדנים. בהפגנתיות. השיא אותם הרב אריה לוין, "הרב של האסירים".

רונית ומשה הם סבא וסבתא של מנכ"לית "שוברים שתיקה" יולי נובק. הם אנשים בני 85-87, לא בשיא הבריאות, שמיספר הטלפון שלהם פורסם ברבים ורץ בימים האחרונים בכל הקבוצות וואטסאפ והפייסבוק של הימין. והם יושבים עכשיו בדירה שלהם ומקבלים טלפונים תוקפניים מאנשים רבים.

אז נכון שמנכלי"ת ארגון "שוברים שתיקה" יולי נובק היא אקטיביסטית פרו-איסלמית, סוכנת זרה, התומכת בכיבוש ערבי-מוסלמי שר"י [?]. אבל זאת אינה סיבה המצדיקה להטריד את סבא וסבתא שלה, שממילא ליבם מר על הפרי הבאוש והבוגדני שיצא מהם.

הטרדתם בטלפון היא אכזריות לשמה ומן הראוי להפסיקה ומיד.

ערב פורים תזכורת מהמן הרשע

במסגרת תרגיל הטילים השנתי בשם "עוצמת שלטון" שיגרו האיראנים ב-8-9.3.2016 טילים בליסטיים ארוכי טווח לטווחים של 2000 ו-1400 ק"מ.

על רקע שיגור הטילים, פרסמו האיראנים איום מפורש נגד ישראל באמרם שטילים אלה מיועדים "להשמיד את האויב הציוני."

הטילים, 16 – נשאו עליהם כתובת בעברית "ישראל צריכה להימחק מעל פני האדמה."

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/sal/sal.pl?lang=he&ID=875141_memri&act=show&dbid=articles&dataid=4099

וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ, אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר-הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ, לְהֵעָשׂוֹת:  בַּיּוֹם, אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם, וְנַהֲפוֹךְ הוּא, אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם.

עיראק זקוקה להיטלר כדי לעצור

 את היהודים החותרים להשתלט עליה

היומון העיראקי אל-זמאן היוצא לאור בלונדון פירסם מאמר מאת נור כרים אל-טאי תחת הכותרת "עיראק זקוקה להיטלר" בו נטען כי כמה מאמירותיו של היטלר לגבי היהודים בספרו "מיין קמפף", נכונות גם כיום ביחס לפעילותם של היהודים בעיראק.

מחבר המאמר כותב שליהודים החיים בצפון עיראק יש תכנית להשתלט בחשאי על מוצול לקראת השתלטות שלהם ושל המערב על משאביה של עיראק וכי הם עושים זאת באמצעות הסחת דעתם של האזרחים העיראקים, העסקת הזירה הפוליטית בנושאים מפוברקים ובאמצעות ניצול שליחיהם המושחתים בפרלמנט העיראקי.

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/sal/sal.pl?lang=he&ID=875141_memri&act=show&dbid=articles&dataid=4093

מסתבר שבעיראק – הערבים-המוסלמים לא צריכים יהודים כדי להיות אנטישמיים.

* * *

פורים שמח

הומור, שחוק, חיוך וצהלה

ערב שכולו ברוח ספרות הומוריסטית

יתקיים ביום שלישי 29.3.16 בשעה 19:30

בבית הסופר, קפלן 6 תל אביב

מנחה ציפי שחרור

ברכות: יו"ר אגודת הסופרים צביקה ניר

משתתפים סופרים ומשוררים רבים בהם: פוצ'ו, יהודה אטלס, יוסי אלפי,

דורית זילברמן, עופר קנספל, אביחי קמחי, אסתי ג. חיים, ליליאן דבי גורי והזמרת שושיה בארי דותן

* * *

מתי דוד

ציפי לבני אורחת במפלגה

הבוקר [21.3] נאם בוגי יעלון בפני תלמידים בקיבוץ כפר בלום. בדבריו האשים את "שוברים שתיקה" בבגידה באם הם העבירו מידע מבצעי החוצה. הוא הורה לפתוח בחקירה נגדם והוסיף שלא סותמים להם הפה ולא מוציאים אותם מחוץ לחוק. הדברים שודרו בטלוויזיה.

בתגובה הופיע ציפי לבני בטלוויזיה והמליצה לאנשי ציבור לברור את המילים ולהיזהר משימוש במילה בוגדים.

בשבת החולפת השתתפה ב"שבתרבות" בגבעת שמואל ובה אמרה שהיא מסרבת להצטרף למסע הרדיפה נגד "שוברים שתיקה" שהופך ל"רווח פוליטי" נגד נתניהו!

האם הבנתם את "ההיגיון" והמוסר של כוהנת האתיקה הזו? בדברים האלה היא מתחברת אל השמאל הקיצוני וגורמת נזק למחנה הציוני!

לבני לא רק אורחת במפלגה (כדברי אראל מרגלית) – היא ממש זרה, לדעתי. ראוי להזכיר בהקשר זה את מילות הצוף שבהם היא כינתה בזמנו את נתניהו: "זבל," "אפס," "אימפוטנט" – והיא לא מצליחה להסתיר את השנאה האישית והבלתי נשלטת שיש לה נגד נתניהו מאז שפיטר אותה. שנאה שפוגעת רק בה.

 מתי דוד

מפא"יניק ותיק שלא מוכן יותר לשתוק במפלגת העבודה

רמת אפעל

* * *

באבל על מותו של הסופר והמשורר

ישראל אלירז

בגיל 80

יליד ירושלים. דור חמישי בארץ ישראל. החל מפרסם מיצירתו בהיותו צעיר לימים. מחזותיו הראשונים, סיפוריו ושיריו ראו אור במרבית הבמות וההוצאות הספרותיות בארץ. החל את דרכו הספרותית כמספר וכמחזאי. ספריו הראשונים שיצאו לאור היו קובצי סיפורים ומחזות. אל השירה הגיע מאוחר יותר, אך משהחל לפרסם את שירתו, חדל מלפרסם סיפורת ומחזות. שירתו של אלירז היא שירה פילוסופית, חקרנית, שירה אינטלקטואלית, לא קלה ולא פשוטה להבנה. בשנים האחרונות התעורר עניין רב בשירתו בצרפת, בלגיה ואף גרמניה. אחדים מספריו האחרונים נדפסו לראשונה בצרפתית ורק לאחר מכן בלשון המקור העברית. [ויקיפדיה].

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אורי הייטנר

1. היהפוך ארדואן עורו?

מאז תחילת השנה נהרגו כ-200 איש בפיגועי טרור בטורקיה ומאות נפצעו. טורקיה מצויה תחת מתקפת טרור, ונשיאה ארדואן נוכח לפתע שלא לעולם חוסן. גם מדינת תומכת טרור עלולה למצוא עצמה פגועת טרור.

ייתכן שמתקפת הטרור בטורקיה תזיז משהו בגישתו של ארדואן, אך אין להתבלבל – ארדואן הוא מנהיג תומך טרור, המגבה את הטרור ומסייע לו. ההבדל בין חמאס לדאעש הוא כמותי, לא מהותי. דאעש הוא חמאס קצת יותר רדיקלי. ארדואן הוא המסייע והתומך הגדול בחמאס.

בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה, טורקיה היא אויבת חיזבאללה, אך עד מלחמת האזרחים, היא היתה בעלת ברית של חיזבאללה ותמכה ללא סייג בפעולות הטרור שלו נגד ישראל. עד היום תומכת טורקיה בחמאס, וכך היה בכל העימותים עם ישראל. תמיכתה של טורקיה בטרור הגיעה לשיאה בפיגוע "מרמרה", ספינת הטרור האיסלמיסטית שערכה משט, בניסיון לפרוץ את הסגר הימי ולחבור לחיזבאללה. היתה זו פעולת תוקפנות מובהקת נגד ישראל ובתמיכה בארגון טרור.

לפתע, טורקיה מותקפת בידי הטרור. לפתע מתברר לארדואן, שככל שיהיה איסלאמיסט קנאי, תמיד יהיו קנאים יותר, שלא יבחלו באלימות רצחנית גם כלפי מדינתו.

המציאות שנוצרה היא נקודת מבחן בעבור ארדואן. האם הוא ישנה את דרכו? האם הוא יחדל לתמוך בטרור? האם יחדל לתמוך בחמאס? האם יילחם בטרור? האם ישלב ידיים במאמץ משותף של המערב נגד הטרור?

מבחנו של ארודאן הוא גם ביחס לישראל. עד עליית ארדואן לשלטון, בין ישראל לטורקיה שררה ברית אינטרסים וידידות מובהקת. היחסים בין המדינות נהנו מירח דבש חסר תקדים.

ארדואן הפך את המדיניות הטורקית על פיה, והיה לאויבה של ישראל. הוא חתר ופעל נגדה בכל דרך, במערכות הבינלאומיות ובתמיכה ממשית באויביה, ארגוני הטרור. פיגוע "מרמרה" היה השיא, אך הוא לא היה אירוע בודד. התקשורת הטורקית המודרכת, מערכת החינוך הטורקית ובראש ובראשונה ארדואן עצמו, בנאומיו המתלהמים, הסיתו נגד ישראל, הסתה שלעתים גבלה באנטישמיות ולעיתים, בעיקר בתקופות בחירות, חצתה את קו האנטישמיות.

אירם אטקאס, האחראית על תקשורת דיגיטלית במפלגת הצדק והפיתוח של הנשיא הטורקי, שצייצה בחשבון הטוויטר שלה לאחר הפיגוע: "הלוואי שכל הפצועים הישראלים בפיגוע ימותו" – בסך הכול דיברה ארדואנית.

האם ארדואן ישנה את דרכו ואת יחסו לישראל?

אבן בוחן לכך תהיה נסיגה מדרישותיו החצופות כתנאי להפשרה – הדרישות להתנצלות ישראלית נוספת על תוקפנותה של טורקיה כלפיה בפיגוע "מרמרה" ופיצוי ישראלי למשפחות המחבלים. הדרישה החצופה הזאת היתה צריכה להידחות על הסף. למרבה הצער, ראש הממשלה בחר בדרך הפייסנות כלפי טורקיה. לפחות עד עתה, הדרך הזו לא מיתנה כהוא זה את העוינות הטורקית לישראל. להיפך, כל כניעה לסחטנות הטורקית לא סיפקה אותה, אלא העלתה את רף הדרישות.

כעת, על ממשלת ישראל לשנות את כללי המשחק. על ישראל להודיע שהיא מושיטה לטורקיה יד לפיוס, על בסיס האינטרס המשותף – מלחמה בטרור. אין היא מוכנה עוד לשלם כל מחיר, לא בכסף ולא בכבוד הלאומי, כדי לרצות את התוקפנות של ארדואן ובוודאי שלא תיתן לטורקיה דריסת רגל ברצועת עזה. דרישותיו של ארדואן נובעות מתמיכתו הבסיסית בטרור. אם יחזר בו מהן, תהיה העדות לכך ששינה את דרכו. רק בצעד כזה, ישראל תוכל לקבל אותו כבר שיח.

הפיגוע באיסטנבול העלה לכותרות את סוגיית "אזהרות המסע". לנוכח מדיניותה האנטי ישראלית של טורקיה, איני מתלהב מביקור ישראלים בארץ זו. אולם אני רואה בעייה באזהרות מסע מעין אלה. ישראל, כמדינה המתמודדת עם טרור בעריה, יוצאת נגד אזהרות מסע ממין זה ורואה בהן כניעה לטרור. את השנוא עלינו, אל נעשה לזולת. והרי אזהרות המסע הללו נגועות ביותר מקורטוב של כסת"ח.

2. יגאל אלון והגולן

בימים אלה אנו מציינים 36 שנים לפטירתו של יגאל אלון. ימים אחדים לאחר מותו, בגיליון 21 של "ארץ הגולן" (14.3.80), שהיה אז העיתון של ועד יישובי הגולן והיו שותפות בו המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, מאמר המערכת הופיע במתכונת של מודעת אבל, ובה נכתב:

תושבי הגולן מבכים את מותו של יגאל אלון, מחסידי הגולן וידיד אמת.

יגאל אלון ז"ל, יחד עם כל עם ישראל מתאבלים אנשי הגולן על מותך.

יגאל איש הצפון.

יגאל שנולד בגליל, למד בכדורי וחי בגינוסר לשפת הכנרת מול גולן.

יגאל שעמד בראש משחררי הגליל במלחמת השחרור.

יגאל שתבע בממשלה ב-1967 לעלות לגולן, וחלם על שחרור הדרוזים בהר הדרוזים ע"י צה"ל.

יגאל שב-1967 היה שר העבודה ותמך בדרכים שונות (לא כולן "חוקיות" ו"רשמיות") במרום גולן, עוד בטרם אושרה על ידי הממשלה.

יגאל שבממשלת אשכול תבע את סיפוח הגולן לישראל.

יגאל שבעצרת באילת השחר פתח בנאומו את מסע ההחתמה של העצומה להחלת הריבונות בגולן, והיה מראשוני החותמים.

יגאל שלפני ההצבעה על הסכמי קמפ-דייוויד באו אליו לשיחה כמה מחברי הקיבוצים בגולן. הוא הוציא כסאות למרפסת שמול הכנרת ואמר: יותר מכל אני אוהב לשבת מול האורות של יישובי הגולן. אחר-כך היתה שיחה קשה וארוכה, שבעקבותיה נמנע יגאל בכנסת מהצביע בעד ההסכמים, אשר כללו עקירת יישובים.

עם כל ישראל ועם תושבי הצפון מרגישים גם אנחנו – יהיה קשה יותר בלי יגאל.

לא אחת כתבתי על יגאל אלון בכלל ועל אלון והגולן בפרט, ולאחרונה נחשפתי לעוד ועוד מידע ופרטים, המעידים על המקום החשוב של הגולן בתפיסתו האסטרטגית והרעיונית; כאזור התיישבות, ביטחון וריבונות.

במסגרת מחקר שאני עורך על ראשיתה של קצרין, למדתי שאלון היה הראשון שדיבר על הקמת עיר בגולן. כבר ב-1968 הוא קרא להקמת העיר, בראיון ל"דבר" ובראשית 1970 הוא אמר בוועדת השרים להתיישבות:

"ממשלת ישראל רוצה לאכלס ברמה כמה שאפשר יותר יהודים... צורך בהקמת יישוב עירוני, שאולי ראשיתו תהיה מזערה, אך אחריתו מי ישורנה... מבחינה מינהלית אולי אין צורך בעיר ברמת הגולן... אך מכיוון שאינני מסתכל על רמת הגולן רק כעל בעייה מוניציפלית או מינהלית, אלא גם כיעד לאכלס יהודים רבים, הרי אני בעד הקמת עיר במקום מתאים ברמת הגולן, אשר תתבסס על שירותים ראשונים ליישובי רמת הגולן ועל תעשייה אשר תמשוך אוכלוסייה למקום. כלומר, בשבילי השיקול הפוליטי גבר על ההיגיון המנהלי הטבעי – והכריע לטובת ריכוז עירוני בלב רמת הגולן."

עוד למדתי על כך, מספר חדש, מצוין, של השר לשעבר יעקב צור, "מן הים עד המדבר", המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו, שעוסקת ברעיון שלמות הארץ כאתוס המרכזי של תנועת הקיבוץ המאוחד. בעיצומה של מלחמת ששת הימים, כשנוכח שערביי יהודה ושומרון נשארו במקומם, בניגוד למלחמת השחרור, הגה יגאל את תוכנית אלון, המבוססת על פשרה טריטוריאלית, שבה ישראל תוותר על אזורים עתירי אוכלוסייה פלשתינאית, ותשמור בידיה את האזורים המבטיחים גבולות בני הגנה ומעניקים עומק טריטוריאלי, והם דלילים באוכלוסייה פלשתינאית. הגולן, שאין בו אוכלוסייה המהווה סיכון דמוגרפי על צביונה של ישראל והינו חיוני לעיצוב גבולות בני הגנה לישראל, היה אחד הנדבכים המרכזיים בתפיסתו. לכן, הוא היה הדוחף המרכזי ליישוב הגולן והראשון שהציע ריבונות על הגולן. פה ושם, היו לאלון התבטאויות טקטיות שביטאו נכונות לוויתורים מסוימים בגולן, אך צור אינו מייחס לכך חשיבות.

שבוע טרם מותו, נשלח לאלון מכתב מחוקר ארץ ישראל והארכיאולוג צבי אילן. אילן, שערך מחקר מונומנטלי על הכמיהה להתיישבות יהודית בגולן ובעבר הירדן, היפנה לאלון את השאלה הבאה:

"אבקש לשאלך על פרט הקשור במחקרי על ניסיונות התיישבות יהודית בעבר הירדן. נקדימון אלטשולר סיפר לי כי יצא לפי בקשתך ב-1943 להיות נציג פיק"א באדמות החורן. הוא גם קיים איתך קשר בהיותו שם ולדבריו תמכת בתוכניתו להושיב שם יהודים סוריים והבאת אותו לבן גוריון שיעלה בפניו תוכניתו. אודה לך אם תוכל למסור לי מה בדיוק היו מניעיך בשיגור נקדימון ז"ל למקום ואת השתלשלות הפרשה ואת מגעיך אליו. האם קשור הדבר לגרעין 'חורן' של הפלמ"ח אשר הקים אחר כך את בית קשת?"

אלון לא הספיק להשיב, אך עצם השאלה מלמדת על העובדה, שכבר ב-1943, בהיותו מנהיג צעיר בן 25, היווה הגולן נדבך מרכזי בתפיסת עולמו.

את הסיפור הזה למדתי מספרו החדש של ההיסטוריון ד"ר אודי מנור, שבימים אלה יצא לאור: "יגאל אלון – ביוגרפיה פוליטית 1980-1949". ספר זה, שבו ניתוח מעמיק ומבריק של השקפת עולמו של אלון, מצביע אף הוא על המקום המרכזי של הגולן בתפיסתו האסטרטגית של אלון.

במלחמת ששת הימים, היה אלון הדוחף המרכזי להחלטה לכבוש את הגולן, מול התנגדותו התקיפה של שר הביטחון דיין. אלון, חבר גינוסר, שהה בתקופת ההמתנה שלפני המלחמה, בשליחות חשובה בבריה"מ. הוא סיפר למארחיו על מוקש סורי שהתפוצץ בכניסה ליישובו, והגדיר אותו "המוקש הפרטי שלי". אלון קישר בין חבריו להתיישבות בגליל ובעמק לראש הממשלה לוי אשכול, שהזמין את המשלחת ליטול חלק בישיבת הממשלה, כדי להפעיל לחץ על דיין. דיין טען שכיבוש הגולן יביא להתערבות סובייטית בלחימה ויעלה בחיי אלף חיילים והציע את הרעיון המחריד, להזיז את היישובים הסמוכים לגבול למרחק 20-30 ק"מ מן הגבול עם סוריה. מתאר מנור:

"אלון, לעומתו, טען כי החשש מהרוסים 'מוגזם', והוסיף שהיעצרות בגבולות הנשכחים של המנדט תשים את ישראל ללעג ולקלס מבחינה מדינית ומבחינה צבאית כאחד. הוא דחה את ההערכה הפסימית בנוגע לקרב עצמו והעריך כי תידרש 'אותה השקעת כוחות לכיבוש תל פאח'ר ותל עזזיאת כמו לכיבוש הרמה הסורית כולה'. בהמשך התברר כי תחזיתו התמלאה במדויק."

בעוד בסוגיית עצם כיבוש הגולן, בסופו של דבר אומצה תפיסתו של אלון, לא כן בנוגע לקו העצירה. אלון סבר שקו העצירה צריך להיות הרחק בעומק סוריה. לאחר המלחמה הוא אמר:

"אם הייתי בפיקוד, כמו באפריל 48'... היינו גומרים בסווידא."

סווידא היא בירת ג'בל-דרוז, הר הדרוזים. אלון סבר שעל צה"ל להגיע להר הדרוזים ולסייע לדרוזים להקים מדינה עצמאית ידידותית לישראל, שתגבול עם הגולן שיסופח לישראל, על יסוד "הנחה שהמדינה הדרוזית תכיר באחיזתנו הקבועה ברמת הגולן."

בדרך כלל איני חסיד של התערבות ישראלית במלחמות ערב, אך מי יודע? אולי היום, החזון מרחיק הלכת הזה, שאלון הקדיש לו מאמצים רבים ומחשבה רבה (מחקר מפורט בנושא, פרי עטו של אודי מנור, עומד להתפרסם בקרוב באחד מכתבי העת המקצועיים), הוא רעיון ישים.

יחד עם שאר חברי הממשלה, הצביע אלון מיד לאחר מלחמת ששת הימים, בעד "ההחלטה הסודית" של הממשלה, שהביעה נכונות לחזור לגבול הבינלאומי עם מצרים וסוריה, תמורת חוזה שלום והסדרי ביטחון. יגאל קיפניס, בספרו, הפך אותה החלטה לאבן היסוד המרכזית של מדיניות ישראל כלפי סוריה. כיוון שהתנהלותן של ממשלות ישראל מאז, בהתיישבות ובהחלת הריבונות, היו מנוגדות לאותה החלטה, הוא הציג אותן כבטלות במשמעותן; היישובים הם כביכול "זמניים" והחלת הריבונות היא כביכול בסך הכול עניין משפטי טכני. הוא התעלם מן העובדה, שכבר בדצמבר 1967 הממשלה ביטלה את הסעיף בהחלטה הנוגע לסוריה וכעבור שנה ביטלה את ההחלטה כולה.

לפני כשנה כתבתי כאן על מחקרו של ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר על ההחלטה, שבה הוא המעיט מאוד בערכה, והסביר שהיתה זו החלטה טקטית לקראת נסיעת שר החוץ לוושינגטון, שנועדה להתמודד עם לחץ אמריקאי צפוי לנסיגה מיידית ללא תנאי, כפי שהיה במלחמת סיני. משתגובת האמריקאים היתה השתאות על הנכונות לנסיגה, הפכה ההחלטה מיד לאות מתה, וכאמור, בוטלה במהרה. גלבר הגדיר אותה "אפיזודה ביחסי ישראל עם ארה"ב." אף שההחלטה היתה מהלך טקטי ולמרות ביטולה, אלון התייסר כל ימיו על כך שנתן לה את ידו. בראיון, חודשים אחדים לפני מותו, הביע אלון חרטה עמוקה על תמיכתו בה, והגדיר אותה "אווילית."

מיד אחרי המלחמה, דחף אלון להקמת ההתיישבות בגולן. כשראשוני מרום גולן עלו לעלייקה, חמשה שבועות אחרי המלחמה, משרד העבודה שילם את שכר עבודתם. למה משרד העבודה? אילו אלון היה שר הדואר, מן הסתם משרד הדואר היה משלם את שכרם. אלון היה אז שר העבודה. לכך, בין השאר, כיוונה הודעת האבל של הוועד, כאשר דיברה על הדרכים הלא "רשמיות" שבהן סייע אלון למתיישבים החדשים.

ב-1968, הציע אלון לראשונה, במכתב רשמי לראש הממשלה לוי אשכול, להחיל את ריבונות ישראל על הגולן. הוא היה הראשון לתבוע זאת, הרבה לפני שתושבי הגולן חלמו על כך. הוא עסק בכך גם מול האמריקאים ומול הדרוזים בגולן. בעבר, כתבתי בטור הזה מאמר בפני עצמו על הפרשה.

בספרו של מנור למדתי, שחודש בלבד לאחר המלחמה, יום לפני עלייתו של המתיישב הראשון לגולן, אלון כבר דיבר על ריבונות.

"באשר לגולן, חשיבותו בעיני אלון היתה בלתי מותנית. כבר ב-13 ביולי 1967 הוא הציע 'להחיל את החוק הישראלי, אפילו ריבונות' בגולן. לא מיותר להזכיר שבזמן המלחמה הוא חשב שעל צה"ל להמשיך מאה ק"מ מזרחה לטבריה. ביולי 1967 הוא אמר כי הוא מוכן שלעולם לא יהיה שלום עם סוריה ובלבד שלא נחזיר את רמת הגולן.' ימים ספורים אחרי תום המלחמה עודד אלון את הגרעין הראשון שעלה לגולן 'לצורך ליקוט הבקר המפוזר,' שהותירו מאחוריהם מאה אלף הסורים שנטשו את בתיהם. ב-26 בספטמבר 1967 עלה על הקרקע גרעין של תנועת 'השומר הצעיר' במקום שעם הזמן הפך לקיבוץ שניר. אלון שלח מברק 'למתנחלים ברמת הבניאס,' ובמקום לחבר ברכה משלו ציטט פסוק מהתנ"ך: 'שבו בארץ הבשן עד בעל חרמון שניר והר חרמון.' כאמור לעיל, אלון החליט 'לספק את שכר המתיישבים' מתקציב משרד העבודה, בגיבויו של ראש הממשלה."

אלון דבק בגישה זו עד יומו האחרון. בהיותו שר החוץ בממשלת רבין הראשונה, ביולי 1976, הוא אמר: "אנו זקוקים לשליטה ברמת הגולן, כדי לבנות מערך אסטרטגי להגנת המחצית הצפונית של ישראל, ולא רק כהגנה על יישובי עמק החולה."

גם באופוזיציה, לאחר עליית הליכוד לשלטון, המשיך אלון לפעול למען הגולן. נתקלתי לאחרונה במכתב שכתב אלון לשר האוצר יגאל הורביץ, ובו הוא תובע ממנו לפעול ביתר שאת לקידומה של קצרין הצעירה. אלון היה מראשי התומכים והדוחפים של המאבק למען חוק הגולן. למרבה הצער, הוא לא הספיק להצביע בעדו, אך תלמידיו – חברי הכנסת מטעם התנועה הקיבוצית, הפרו את המשמעת הסיעתית (המערך החליט להיעדר מן ההצבעה) והצביעו בעד. "אלון כבר לא זכה לרוות נחת ממנו," כותב אודי מנור על חוק הגולן.

אם טרם עשיתי זאת עד כה, אני ממליץ בחום על הביוגרפיה – ספק מרתק ורהוט, על חייו הפוליטיים של אחד מגדולי המנהיגים, המצביאים והוגי הדעות המדיניים בתולדות הציונות והמדינה, יגאל אלון. המקום המרכזי שתופס הגולן בספר משקף את המקום המרכזי של הגולן בדרכו ובפועלו של יגאל אלון.

3. צרור הערות 23.3.16

* קומץ יהודים – מכל חדשות הימים האחרונים, החשובה והמשמעותית ביותר היא הידיעה על עלייתם של היהודים מתימן. מה כל כך משמעותי בזה? כולה קומץ יהודים עלו לארץ... אכן, וזה בדיוק לב העניין. זה ייעודה של מדינת ישראל: לצאת מגדרה כדי להגיע לקומץ יהודים בגולה הנידחת ביותר ולהעלותם הביתה, לארץ ישראל.

* בין פייסנות לפיוס – בניתוח פשטני, ניתן לראות את גישתו הפייסנית של אובמה כלפי קובה כביטוי נוסף לגישתו הפייסנית כלפי הקנאות האיסלאמיסטית ואיראן. הניתוח הזה עשוי להיות משותף למתנגדי דרכו של אובמה כמו לתומכיה וסביר להניח שהוא עצמו רואה זאת כך.

אולם ניתוח עמוק יותר, בראייה רחבה ובפרספקטיבה היסטורית, יבחין בין הפיוס והפייסנות. בתקופת המלחמה הבינגושית, בין בריה"מ והגוש הסובייטי לבין ארה"ב והעולם החופשי, קובה היתה שלוחה קיצונית של בריה"מ בעורפה של ארה"ב, ולכן היא היתה אויב מר. 25 שנים לאחר התמוטטותה של בריה"מ והתמוטטות הגוש הסובייטי, אין כל סיבה לארה"ב לראות בקובה אוייבת. יש לתמוה על כך שחלפו שנים רבות כל כך ורק עכשיו ארה"ב משתחררת מהדוגמטיות האנכרוניסטית של העוינות לקובה. לכן, מדיניותו של אובמה כלפי קובה מוצדקת וראויה לשבח.

לא כן, מדיניותו כלפי הקנאות האיסלאמית הג'יהאדיסטית בכלל ואיראן בפרט. האוייב מיספר 1 של האנושות ושל העולם החופשי הוא איראן, והקנאות האיסלאמית השיעית והסונית כאחד. מדיניותו הפייסנית והנאיבית של אובמה כלפי האיסלאמיזם היא שיחזור מדיניותו הפייסנית של צ'מברליין כלפי היטלר.

ובמקום שבעורפו של אובמה ינשוף בן-דמותו העכשווי של צ'רצ'יל, ניצב שם הדמגוג הגזען טראמפ.

* הבטחות בחירות – טרם בחירתו לנשיאות ארה"ב, התחייב ג'ורג' בוש הבן להעביר את שגרירות ארה"ב בישראל לירושלים. בוש הבן היה הנשיא הידידותי ביותר שהיה לישראל, אך את ההתחייבות הזאת הוא לא קיים. הוא לא היה הראשון שהבטיח ולא הראשון שלא קיים.

המועמדים הרפובליקאים לנשיאות, טראמפ וקרוז, התחייבו בנאומיהם בוועידת איפא"ק להעביר את השגרירות לירושלים. איך עלינו להתייחס להבטחה?

קודם כל, טוב שהיא נאמרה. חשוב שהנושא יהיה על סדר היום, חשוב שתהיה הבטחה שניתן יהיה לתבוע את פירעונה מהנשיא שייבחר. העובדה שבעבר ההתחייבויות הללו הופרו, אינה אומרת בהכרח שגם הפעם הן תופרנה. אולם אי אפשר להתעלם מכך שזו חזרה על הבטחה שהופרה שוב ושוב. לא מן הנמנע שכך יהיה גם הפעם.

מטרידה במיוחד הצהרתו של טראמפ, במסיבת עיתונאים, שעל ישראל לשלם על הנשק שהיא מקבלת מארה"ב. כל נשיאי ארה"ב, מאז קנדי ועד אובמה, שסיפקו נשק לישראל, עשו זאת כביטוי למערכת היחסים המיוחדת בין המדינות וכביטוי למחויבותה של ארה"ב לביטחון ישראל. אף נשיא לא התייחס לביטחונה של ישראל כאל ביזנס. הצהרתו זו של טראמפ, היא אחת ההצהרות האנטי ישראליות הקיצוניות ביותר שנשמעו אי פעם מפי מועמד לנשיאות ארה"ב. בניגוד לנאומו המתוכנן בוועידה, האמירה הזאת היא ספונטנית, שלא היתה לו שהות להתכונן לה, והיא ביטאה את רגשותיו האמתיים, והם מטרידים, מטרידים מאוד.

* מעורר את רגשותיו של גדעון לוי – פשקוויל הנאצה התורן של גדעון לוי הוא נגד איפא"ק, השדולה הפרו ישראלית בארה"ב, האשמה בפשע הנורא נגד האנושות – התמיכה האמריקאית, מקיר לקיר, בישראל. ובמאמר, מבלי משים, הוא גם יוצא מן הארון:

"מאחורי החנופה הזאת, שיותר ויותר אמריקאים מתחילים לתהות על קנקנה, מסתתרות גם מחשבות כבושות, שסופן שיתפרצו. לא כל עדת החנפים לישראל בסנאט ובקונגרס עושים זאת בנפש חפצה. אימת איפא"ק משתקת אותם. היא גם משתקת עיתונאים. זה לא יוכל להחזיק מעמד לנצח. זה עלול גם לעורר רגשות אנטישמיים."

"עלול לעורר רגשות אנטישמיים" – מעיד לוי על עצמו ועל רגשותיו. ולא בכדי, לוי, שבאופן קבוע מגנה בחריפות את ארה"ב, על כל ממשליה, בגין תמיכתם בישראל, מקפיד "לרמוז" שהכול בשל הכסף היהודי השולט במעצמת העל.

* יש סיבה – אם למישהו היה ספק, מתקפת הטרור על אירופה היא בגלל אקיבוש.

* בשירות החזירות – ראש הממשלה משקיע מזמנו וממרצו ומפעיל את אנשיו, בשירות החזירות, כדי לסכל את חוק שכר הבכירים ולאפשר את המשך חגיגות החזירות.

על שר האוצר כחלון להבהיר לנתניהו, החותר בהתנהגותו תחת ההסכמים הקואליציוניים, שמשמעות הדברים היא שרוה"מ יצטרך לחפש עשרה ח"כים חדשים לקואליציה.

* תלונות שווא – מפכ"ל המשטרה אלשיך העלה על סדר היום הציבורי סוגיה נכבדת – תופעת תלונות השווא בנושא הטרדות מיניות כאמצעי לחיסול חשבונות. הוא הציג פתרון בעייתי ולקוי – אי טיפול בתלונות אנונימיות, שעלול לפגוע פגיעה חמורה במאבק בתופעת הפגיעות המיניות וביכולת לחשוף אותן ולהגיע לעבריינים.

בוויכוח השטחי והפרסונלי המאפיין אותנו, מיד התחלקנו לשני מחנות – תומכי המפכ"ל ומתנגדיו. המתנגדים הכחישו את התופעה או המעיטו בחומרתה והתומכים הכחישו את הבעייתיות שבפתרון או המעיטו בנזקו. והדיון גלש לתחומים בלתי ענייניים – רודפיו של אלשיך בעוון הכיפה שעל ראשו מצאו "הוכחה" להתנגדותם, וכריאקציה מגיניו חשו חובה לגבות אוטומטית את החלטתו ואמירתו, ללא שיקול דעת.

תלונות השווא פוגעות קשות במאבק נגד הטרדות מיניות. נשים המעלילות על גברים הטרדות מיניות, בוגדות בחברותיהן שאכן נפגעו. יש להוקיע אותן ואת התופעה. אולם תלונות אנונימיות אינן בהכרח תלונות שווא. יש לעודד נשים להתלונן בגלוי וחשוב יותר – ליצור אווירה שבה אישה לא תחוש איום מעצם תלונתה. אך לתלונות אנונימיות יש להתייחס כאל מידע מודיעיני המחייב בדיקה, כיוון שהמטרה – מניעת פשע, מחייבת בדיקת כל מידע.

הדרך להתמודדות עם תלונות שווא צריכה להיות באמצעות ענישה של מתלוננות שווא. יש להגדיר מהי תלונות השווא. יתכן שמה שנתפס בעיני אישה מסוימת כהטרדה, אינו זהה למה שהחוק מגדיר כהטרדה. זו אינה תלונת שווא. יתכן שתלונה לא תביא לידי כתב אישום מחוסר הוכחות – זו אינה תלונת שווא. תלונת שווא היא עלילה שנתפרה במזיד נגד מישהו מטעמי חיסול חשבונות, נקמנות, רצון לפגוע בו, למנוע את קידומו או לסייע לקידומו של אחר. תלונה שתוכח ככזאת מחייבת ענישה של המתלוננת, בין השאר בשל פגיעתה במלחמה נגד הטרדות מיניות.

* יגאל אלון, ביוגרפיה פוליטית – לילותיי האחרונים הוקדשו לקריאת ספר חדש, ביוגרפיה פוליטית של יגאל אלון, שכתב ד"ר אודי מנור. זו ביוגרפיה מרתקת על אחד המנהיגים החשובים ביותר בתולדות הציונות ומדינת ישראל – מנהיג, אסטרטג, מדינאי, מצביא והוגה דעות מדיני וחברתי ראשון במעלה.

הספר מתמקד בתקופה שבה הסתיימה הביוגרפיה שכתבה על אלון אניטה שפירא – מלחמת השחרור. החלטתה של שפירא "להרוג את הגיבור" צעיר ויפה בתש"ח בטענה שכל חייו מאז הן החמצה, נראית הזויה כאשר קוראים את קורותיו, עשייתו והשפעתו על מדינת ישראל בשנים 1949-1980, בהן עוסקת הביוגרפיה. אלון לא היה בשום פנים ואופן החמצה, אולם העובדה שלא מונה לרמטכ"ל אחרי מלחמת השחרור, שלא מונה לשר הביטחון ערב מלחמת ששת הימים ושלא הגיע לראשות הממשלה, היא בהחלט החמצה. לא החמצה שלו, אלא של מדינת ישראל.

זו ביוגרפיה דעתנית מאוד, עם אג'נדה, שלא עם כולה אני מסכים, ובמאמרֵי ביקורת שאכתוב על הספר אעמוד על המחלוקות שלי עם המחבר. אך אני ממליץ לכל מי שיש לו עניין לא רק בהיסטוריה של מדינת ישראל, אלא גם בחשיבה קדימה על דרכה, לקרוא את הספר.

* מגילת הגלות – מגילת אסתר היא מגילה עם "האפי-אנד" מובהק. עם שעמד בפני השמדה ניצל מן הגזירה ונפרע מאויביו. מי שיזם את ההשמדה נתלה על העץ. מי שהיה סמל לעם הנרדף מונה למשנה למלך. וליהודים היתה אורה ושמחה וכבוד ויקר.

הכול נכון, אבל אני רוצה להשמיע כמה דברי כפירה.

באופן מהותי, לא היה זה "האפי-אנד", כיוון שהמצב הבסיסי לא השתנה. המגילה אינה מסתיימת בגאולה אלא בגולה. היא מקבלת את הגולה כנתון, ושיא ההצלחה בה היא הגעה של מנהיג יהודי לתקרת הזכוכית של מס' 2. אבל המצב הבסיסי נותר כשהיה – עם מפורד ומפוזר בתפוצות הגולה. עם שעצם קיומו הפיסי תלוי בפור – גורל, שהוטל בידי מאן דהוא, או בכך שבמקרה אסתר הגיעה אל המלך ביום טוב, והוא סימן לה שהיא יכולה להיכנס אליו אף שלא הוזמנה, ולא ציווה להמיתה. הן היא מראש הבינה שעצם הליכתה למלך ללא הזמנה היא הימור, ולקחה את הסיכון "ובאשר אבדתי אבדתי". התמזל מזלה והיא יכלה להתחנן על עמה...

אני קורא ומלמד את מגילת אסתר בקריאה ביקורתית, קריאה ציונית. קריאה על פיה הפתרון של העם היהודי הוא להיות עם עומד ברשות עצמו במדינתו העצמאית, במולדתו. כל פתרון אחר, אינו גאולה, אלא במקרה הטוב "יום עסל" ברשות זרים, שעלול כהרף עין להפוך ל"יום בסל".

* ביד הלשון: מורדוכי – איך אנו מבטאים את השם מרדכי? מָרְדְּכַי, כלומר עם שווא בדל"ת. ההגייה נשמעת כמרדֶכי. אולם הניקוד במקור הוא: מָרְדֳּכַי, עם חטף קמץ מתחת לדל"ת. החטף קמץ נשמע כחולם, ולכן ההגיה הנכונה של השם היא מורדוֹכי.

כקורא המגילה בקיבוצי, אורטל, אני מקפיד על כך.

* * *

קבלת שבת בצוותא תל אביב

יום שישי, 8.4.2016 – כ"ט באדר ב' תשע"ה בשעה 10:30

על פרשת השבוע – "תזריע" – המשורר מירון איזקסון.

קבלת השבת מוקדשת לצבי ינאי (1935-2013)

צבי ינאי היה הוגה דעות, איש מדע

 ועל ספרו "שלך סנדרו" זכה בפרס ספיר

משתתפים: פרופ' אסא כשר, אריאנה מלמד, יהודית רותם, גידי אורשר,

 ספי רכלבסקי, פרופ' עילם גרוס

זמר: גבריאל בטלר

זמרת: רז שמואלי

מנהל מוסיקלי – רמי הראל.

מנחה – ליאת רגב.

עורכת – נילי שחור.

קוד 2016 לכרטיסים מוזלים במחיר 50 שקל בקופות טל .6950156

* * *

אלי מייזליש

פיגוע רודף פיגוע באירופה

ולבסוף הם יזחלו אלינו

אם לרגע היה נדמה לנו כי המתאבד באיסטנבול התכוון לפגוע בישראל ובישראלים, קיבלנו הד חזק שלא היו דברים מעולם. הראייה: הפיגוע היום [22.3] בבריסל נגע אך ורק לאירופאים ולנציגם האמריקני – חברת התעופה 'אמריקן איירלנס'. בוקה ומבולקה שם.

ועדיין עומד בוושינגטון סגן הנשיא ביידן, מחקה את אירופה ויורה ברגליים של ישראל: תצאו מהשטחים!

עכשיו? דווקא עכשיו מצאת לך זמן לשלוף אקדח? 34 הרוגים בבריסל לא מזיז לך? הרי אתה יודע כי לעולם לא נצא. וממש נבהלנו. בעוד זממנו הוא בלתי מוגבל, זמנך מוגבל. בעוד חצי שנה אתה נזרק הביתה אז מי אתה ומה אתה, האם אינך שבע-בן בכרי מס' 2? שמקלל את דוד וראשו נכרת והושלך מעל החומה של אבל בית מעכה בגליל – או סתם ליצן מזדקן.

במקום להיות עירני למכת הטרור וללמוד לעומק מה זה טרור, הוא מלמד אותנו משם מה לעשות. נראה אותו עכשיו קורא לבלגיה לחזור לגבולות 1812.  

מכת הפיגועים כיום אינה יודעת גבולות. אין לנו מידע כמה פיגועים היו אתמול והיום בעיראק ובסוריה ובכל מקום שבו הורגים ערבים ערבים ומוסלמים מוסלמים. אבל אותנו כיהודים, כל זה אינו מנחם. 3 הרוגים באיסטנבול זה יותר מדי. ובמקום לעשות מעשה, ולצאת נגד הטרור במלחמה ממש עם צבא על הקרקע ולא רק במילים, מה שמעניין אותם שם בבריסל ובוושינגטון זה 'השטחים הכבושים' או חרם על מוצרי ההתנחלויות. איזה אידיוטים. כנראה שאירופה החליטה ללכת בדרך הקשה: לחוש תחילה כמה מאות הרוגים ורק אז לזחול אלינו בתחינה: איך נאבקים בטרור?

הבריחה מברלין

לפני מיספר ימים הוקרנה בטלוויזיה כתבה על מאות או אלפי ישראלים שחוזרים ארצה מברלין ובזה תמה פרשת המילקי. סוף.

מעולם לא האמנתי באמת, כי ישראלי שהיגר או ירד לברלין, יהיו לו חיים קלים כמו בפרסומות. וכל הקשקוש לעשות שם חיים כמו באמריקה – לפחות, היה שקר וסתמו אותו בהבל פה.

ישראלי הטוען כאן שקשה לו וש"אינו גומר את החודש" ושבברלין החיים יותר קלים, קיבל במתנה את הכתבה על הבריחה העכשווית מברלין. ומתברר כי לא רק מחיר המילקי הוא העניין: כל מסגרות החיים משכר דירה ועד בכלל. למצוא עבודה ללא בקיאות בשפה הגרמנית, זה בלתי אפשרי. ברלין היום מתמלאת בזרים, ובשכר ירוד הם 'גונבים' את מקומות העבודה – אם בכלל. כי האבטלה בברלין היא הגבוהה בערי אירופה הגדולות – והרי מי שיורד רוצה לשפר את איכות חייו, לא כך? זבל יש גם בארץ, אין צורך לחפש אותו בחוץ.

דגן

למרות שרק שבוע עבר מאז מותו של מאיר דגן ז"ל, כתבה זו אינה באה כמו כולם להלל שוב ושוב את מעשי הגבורה שלו שבגין אחד מהם הוא קיבל את הצל"ש.

בצילו של כל גיבור שגבורותיו הן אומץ ותושייה – יש אמת קטנה שאינה משגת. ובמקרה דנן, היו לו לדגן כמה אמירות שטוב היה לולי נאמרו. וזאת לא חוכמה גדולה ממקומו הרם דווקא להתל במדיניות הממשלה ובראש הממשלה. ואיני מכיר עדיין איש בארץ שנבואתו על קץ ישראל התקיימה. ורובם מהשמאל.

אבל דגן הרי לא היה איש שמאל, אדרבא; הוא התפקד לליכוד בשנת 2000. ואפילו נדמה לי כי הומלץ בליכוד לשבץ אותו לכנסת [בימי שרון].

 אבל לבוא בשארית כוחותיו, שלא נותר מהם, ולומר: (*) "ראש הממשלה מוביל את ישראל למדינה דו-לאומית," ועוד כהנה וכהנה למשל: "שש שנים הוא אינו מוביל מהלך אחד אמיתי לשינוי פני האזור," זו דמגוגיה בגרוש. שינוי האזור? מדינה דו-לאומית?

עומד הבן אדם מול קהל ועדה [ביום עיון] ושופך מילים. דגן לא הסביר ולו במילה אחת איך יוביל נתניהו מהלך כלשהו למדינה דו-לאומית. ככה סתם? האם הערבים הם עדר בהמות עיוור שיכולים להוביל אותם לכך? למדינה דו-לאומית? וכי אחד מהם יסכים או מסכים. מי יכפה זאת עליהם? מי? אנחנו? ירדן? או אירופה. קשקוש.

 ונניח כי דגן התכוון – נניח – שאם בעוד 50 שנה ישתוו שתי האוכלוסיות מהים לירדן? האם כל הערבים מעזה וישראל והגדה יתאחדו לעם אחד ולא כמו עכשיו המפוצלים בין שלוש זרועות? יש סיכוי שערביי ישראל היושבים בכנסת ועושים חיים יתאחדו עם היחפנים בעזה אוכלי הסיוע מהאו"ם?

אז לאיזה סרט דימיוני [מד"ב] הוא התכוון? ל"באטמן"? או ל"סופרמן".

אין סיכוי שערביי ארץ-ישראל [הגדה, עזה וישראל] יתאחדו. לעולם לא נראה כאן מולנו בארץ-ישראל עם ערבי מאוחד כפי שאין סיכוי שמרוקו תתאחד עם אלג'יר.

ונחזור לדגן. האיש כבר היה חולה, וידע שהוא חולה. דבר כזה למלמל כי נתניהו מסוכן למדינה זה תרופה? מזור למחלת הסרטן?

אז א' – זאת שערורייה לאומית, מפני שלא היה לדגן אף הוכחה עתידית. הוא לא היה בעתיד הזה שמכונה "אסון וסכנה לציונות". הוא לא היה שם. לעניות דעתי ההיפך מכך הוא נכון. רק לערבים יש הסיכוי להגיע לאסון וסכנה לעתידם. ממש כך, באם הטרור לא יופסק, בין ביוזמתם ובין עם כוחנו האדיר – שנוציא אותו לפועל בעתיד. וזה הרי יותר מובטח מ'סכנה לציונות'.

 בבולשיט ובמזוכיזם המכים בנו מכל צד – 'דו-לאומית' היא קללה. ולמה שיבוא איש בריא גוף זה ויקלל עם שלם על לא עוול בכפו? וכי עד כה נעשה מילימטר אחד לגבי "דו לאומית". זה יותר גרוע וביזיון שִכְלי לדברר צפי שכזה. כי עד שיקרה הדבר "דו-לאומית" – יצטרכו קודם להגיע הנה מכל כנפי ערב לפחות 3 מיליון ערבים. והנה בכל יום נהרג אחד או שניים או שלושה בהתאם לקצב של רובים אוטומטיים תוצרת ישראל בידי חיילים ישראלים, כולל דרוזים.

המילים כאן נכתבות בזהירות הראויה ובכבוד הראוי לאיש מגיבורי ישראל. אבל לוחם הוא לוחם ולהיות מדינאי לרגע, איש אינו מגיע במהלומות פה להישגים, אלא בחוכמה. ועל זה שלמה המלך כתב ספר שלם; 'נוקשת באמרי-פיך נלכדת באמרי פיך' [משלי ו']

(*) נאמרו ב- 28/1/2015 ביום עיון של עמותת אריאל שרון במוזיאון תל אביב.

* * *

רון גרא

עַל מִשְׁטַח הַבְּדִידוּת

לרביבה בן זאב ז"ל

הוֹתַרְתְּ אֶת הַנֶּכֶס

הַיָּקָר מִכָּל –

זִכְרוֹנוֹת

הַנּוֹטְפִים

מִן הַמַּדְרֵגוֹת הַנָּעוֹת

שֶׁל הַחַיִּים,

בְּעַרְפִלֵּי עֲרָבִית

בֵּין הַמּוֹנִים

בֵּין כָּל רִגְעֵי הַפְּלָאוֹת

קוֹנְצֶרְטִים

סְרָטִים

הַצָּגוֹת

בֵּין שִׂיחוֹת הַחֻלִּין.

בֵּינֵינוּ הָיוּ הַמַּלְאָכִים

שֶׁעָלוּ וְיָרְדוּ

לֹא זְקוּקִים הָיוּ לְסִיּוּעַ.

הָיִית הָאוֹקְטָבוֹת

בִּיוֵן הַחֲלוֹמוֹת.

לְאַחַר שֶׁהָלַכְתְּ

בְּאִבּוֹ שֶׁל יוֹם

נוֹתַרְתִּי אַכְזָב

אַךְ בְּכָל עֶרֶב

עֵת נוֹעַ תָּנוּעַ הָרוּחַ

אֶפְגֹּשׁ בָּךְ

מֵחָדָשׁ.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [68]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

מגילת אסתר – מדרש יהודה

מגילת אסתר – מה היא מגלה? מה היא מסתירה?

ויהי בימי אחשוורוש... הֶהָיָה או לא היה? האם כל המסופר במגילה זו נשען על יסודות היסטוריים כלשהם, שניתן לאששם באמצעות מימצאים ארכיאולוגיים או עדויות כתובות של היסטוריונים?

ספק. אמנם המלך אחשוורוש מוזכר בכתבי הרודוטוס בשם קסֶרקסֶס, אבל פרט לכך לא ידוע עליו ועל ארצו שום דבר באופן אמין.

במסתו הידועה של אחד העם "משה" הוא מעלה את הרעיון של "אמת ארכיאולוגית" מול "אמת היסטורית". הוא מסביר שבכל אירוע המסופר בהיסטוריה או באגדות או במיתוסים של עמים, ישנה "אמת ארכיאולוגית", כלומר מימצאים או כתבים או תיעוד, שעל-פיהם ניתן לבחון את המסופר בהיסטוריה או באגדה, ולעומתה "אמת היסטורית", מסורת כזו או אחרת שהשתרשה בעם במשך הדורות, כאילו זו אמת לאמיתה. וכאשר יש סתירה בין שתיים אלה, זו האחרונה היא המכרעת.

אם אכן התרחשה דרמה זו המובאת במגילת אסתר, לא ידוע לנו, אך אם זה כתוב ומונצח בתנ"ך, יש בזה כנראה גרעין כלשהו של אמת.

זהו סיפור-עלילה "ציוני", בידיוני, מלא חיוניות ועניין, שרקמה נוצתו של סופר מוכשר, רב-דמיון, וגם בעל חוש הומור, אי-אז בין המאה השלישית לשנייה לפני הספירה. חֲבָל ששמו לא ידוע לנו.

אין בכוונתי לנתח כאן את מגילת אסתר מבחינה פרשנית-מחקרית-ספרותית-אקדמית. גדולים וחכמים ממני עשו זאת לפניי. אני פשוט מציע לקרוא את המגילה העתיקה הזאת בעיניים של ימינו.

לעניות דעתי, מגילת אסתר היא סיפור בעייתי מבחינת האמונה היהודית. מבחינת ההלכה, מבחינת כשרות הבד"צ – זהו סיפור זימה ממש...

אסתר נשלחת על-ידי דודה – אביה המאמץ, מרדכי היהודי, להציל את אחֶיה היהודים מהשמדה בארצות פרס ומדי, וזאת היא עושה במיטתו של המלך אחשוורוש, שליט האימפריה הפרסית, הכוללת 127 מדינות.

הדבר לא נאמר בפירוש, אך יש להניח שמרדכי שלח את אסתר למשימתה, כשהוא לוחש לה: לכי בכוחך זה – יופייך הכובש – אל מיטתו של אחשוורוש, והושעת את ישראל.

"שליחותה" זו של אסתר מזכירה את האנקדוטה המסופרת על המלכה מארי אנטואנט, אשתו של מלך צרפת לואי ה-16, במקורה הנסיכה מריה אנטוניה יוספה יוהנה, בתם של קיסר אוסטרו-הונגריה פראנץ הראשון ושל המלכה מריה תרזה. מלכה זו, נמרצת ורבת מזימות, רקמה שידוך לבתה עם יורש העצר של צרפת, לימים המלך לואי ה-16, וזאת מסיבות פוליטיות ודיפלומטיות גרידא, כדי לחזק את הקשרים בין שתי המדינות. כאשר הנסיכה הצעירה [בת 15] הביעה חששות והסתייגות מכך, יעץ לה האב-הקיסר: "תשכבי על הגב ותחשבי על המולדת..."

גם כאן ישנו כמובן ספק אם כך זה אכן נאמר, אם זו "אמת ארכיאולוגית" או "אמת היסטורית".

על כל פנים, אסתר שימשה מודל לנסיכה-המלכה כעבור אלפי שנים ל"פעולה" למען המולדת והעם. סדנא דארעא חד הוא.

והוא אומן את אסתר – ביטוי מוקשה לפירוש בקונטקסט הזה. מרדכי הרי לא שימש לאסתר כ"משפחה אומנת" אלא כאב מאמץ, ואסתר לא היתה ספורטאית [כמו אסתר רוט-שחמורוב בשנות ה-70 של המאה הקודמת], ומרדכי לא היה המאמן שלה. אז אפשר להעלות השערה כי מחבר המגילה שתל פה רמז חבוי לעתיד הרחוק: אֹמֵן – אמ"ן. כלומר מרדכי היהודי היה איש אמ"ן, קצין מודיעין, סוכן חרש מטעם שלטונות הביטחון של אחשוורוש, והוא הסתובב בחצר המלך מחופש ל"מאכער" או "לוביסט" בלשון ימינו, והוא כורה אוזן למה שמדברים ביניהם עבדי המלך בחצר המלוכה. ואכן, עלה בידו "ליירט" את השיחה בין בגתן ותרש, פקידים בכירים בחצר המלוכה, שהתכוונו לשלוח יד במלך. מרדכי מיהר להעביר את הידיעה [בציון "בהול" – צי"ח – ציוּן ידיעה חשובה] לאגף המודיעין של החצר, והדבר נרשם לזכותו של מרדכי בתיקו האישי בארכיון של השירות החשאי מחד, ובספר דברי הימים למלכי פרס ומדי מאידך, וההמשך – ידוע.

אך מרדכי לא הסתפק בכך, והוא העביר את הידיעה לאסתר, וזו לחשה אותה הישר לאוזנו של אחשוורוש במיטתם בחדר השינה. וההמשך – ידוע.

אולי מרדכי היה ה"מויסר" הראשון בעם היהודי, אך זאת לא לגנאי, כי מכאן השתלשלה העלילה שסופה הצלת היהודים מהשמדה במדינה זו.

והמן נופל על המיטה אשר אסתר עליה... המספר מציין כאילו המן נופל על פניו לפני אסתר לבקש רחמים על עצמו. אך אילו היה כך, היה נופל על פניו לרגלי המיטה ולא עליה... הטרדה מינית מהדרגה החמורה ביותר, כנראה ניסיון אונס. אחשוורוש, שמקובל לראותו כטיפש, לא היה טיפש כלל. הוא הבין את המצב לאשורו, ולא סתם צעק מלא זעם וחימה על המן הנבעת: הגם לכבוש את המלכה עימי בבית?! וגורלו של המן נחרץ.

אולי המחבר הקדום, מתוך צניעות יתרה, התבייש ונמנע מתיאור מדוייק של מה שהתרחש שם, על המיטה. כאן רצוי היה שהכותב הצנוע-הביישן יפנה לעזרתו של ידידנו אהוד בן עזר, וזה כבר היה מתאר את הסיטואציה העסיסית לפרטי-פרטיה.

עשרת בני המן... על דמותו וגורלו של המן הצורר אין צורך להרחיב. הגיע לו מה שהוא קיבל, בצדק. אבל עשרת בני המן, מה חטאו הם, שֶתָלוּ אותם יחד עם אביהם, בבחינת "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה"? מדוע נתלו גם הם?

אפשר אולי להעלות השערה, שבבית אביהם הם קיבלו "חינוך" לשנאת יהודים ולהסתה נגדם – כמו שמקבלים הילדים הפלשתינים בימינו אלה.

ויכו היהודים בכל אויביהם מכת חרב והרג ואבדן, ויעשו בשונאיהם כרצונם... בניגוד לתיאורם המקובל של היהודים בגולה, בכל התקופות ובכל הארצות, כחלשים, נרפים, כנועים, לא יודעים להילחם, כאן היהודים תופסים חרב, נלחמים בעוז ומחסלים את אויביהם, ואפילו מבקשים "תוספת זמן" של יום נוסף, כדי להשלים את המלאכה. תיאור לא כל כך סימפטי של היהודים, וזאת בידי מחבר יהודי ללא ספק. אך זה קורה גם בימינו, כאשר יהודים כאלה או אחרים מתארים את אחיהם היהודים ואת מדינת היהודים כסמל הרוע, האכזריות והכיעור. לא מפתיע.

ורק תמיהה היא כיצד זה שלומי אמוני ישראל, במיוחד החרדים שבהם, מקבלים את המגילה הזאת כפשוטה, ורואים בה ספר קדוש [למרות שאלוהים לא נזכר בה אפילו פעם אחת], בהיותו כלול בתנ"ך. הם קוראים בו קריאה שטחית ולא רואים בו "פריצוּת" ר"ל, או השחרת פני היהודים, תיאורם כאכזריים וחורשי תככים ומזימות וכיו"ב. תמיהה.

חג שמח ומבדח.

* * *

יוסי אחימאיר

ירושלים המנדאטורית

ברכה במרכז מורשת מנחם בגין, בערב השקת ספרו של אפרים אבן

"עיריית ירושלים, יהודים וערבים 1948-1917"

לעונג מיוחד הוא לי לברך עמית ותיק, חבר-לדרך מזה כמה עשרות בשנים, את אפרים אבן – שמעתה הוא ד"ר אפרים אבן, בזכות מחקרו המונומנטאלי שיצא עתה כספר, על עיריית ירושלים בתקופת המנדט הבריטי.

להשקת הספר חברו שלושה אירגונים – מרכז בגין, מכון ז'בוטינסקי ואוניברסיטת אריאל, שהם חלק מהווייתו ואישיותו של המחבר.

מורשת ז'בוטינסקי זורמת בעורקיו של ד"ר אבן – מאז ידע את עצמו. מי אינו יודע כי אפרים הוא ז'בוטינסקאי מובהק, בידע המופלג שלו, באישיותו ההדרית, בעשייה שלו בכל תפקיד שמילא, למען תהיה מורשת ז'בוטינסקי מובנת, מוכרת וזמינה לכל?

לצד מנחם בגין פעל אפרים שנים רבות – בתנועת החרות ובגח"ל, בוועד הפועל הציוני, והוא נימנה עם ותיקי התנועה ומייסדיה. מאז ומתמיד הוא פעיל תנועתי, חייל של התנועה. תמיד בשירות הרעיון הז'בוטינסקאי. לא גבה ראשו, לא רמה לבבו.

את שניהם – את ז'בוטינסקי ובגין – הוא  "חיבר", במרכאות, בספר שערך – "מורי, זאב ז'בוטינסקי" מאת מנחם בגין. עוד קודם לכן הוא הוציא כמה ספרים – החל מספר חידודים עם ציוריו של יוסי שטרן, "מחיי השפה העברית" – על ז'בוטינסקי, והספר רב החשיבות: "הפילוג בציונות" – מחקר על הקמת ההסתדרות הציונית החדשה ב-1935.

שנים רבות הוא ערך את כתב-העת "האומה"  של מסדר ז'בוטינסקי, שבימים אלה יוצא לאור גיליונו ה-201, והנסיקו לפסגות של איכות ועניין.

עתה מגיש לנו, אפרים, הייתי אומר, את פסגת יצירתו המחקרית, לנו ולכל אוהבי ירושלים ותולדותיה, את המחקר פורץ הדרך ורב החשיבות שלפנינו, שכמו בכל ספריו הקודמים, רואים בו את סגנונו הייחודי של המחבר, את ההשקעה העצומה במידע, בפרטים. המחבר מדקדק בכל שם, בכל תאריך, בכל עובדה, בכל פרט. כי כזהו אפרים – דקדקן מאין כמוהו, לא יוציא מתחת ידיו דבר שאינו מדוייק בעובדות, בשפה, חף משגיאות וטעויות, בעיקר לשוניות.

אפרים אבן הוא אוהב ירושלים ויודע ירושלים, גדוש בידע תנועתי ובידע ירושלמי. הגם שהוא מוכר לנו אולי יותר כאיש פוליטי, כאן מתגלה הפן המחקרי שלו, האובייקטיבי. מחקרו נכתב ללא משוא-פנים, כאשר הוא נסמך אך ורק על העובדות ומימצאי התיעוד, שדלה מאין-ספור מקורות וארכיונים.

הספר הוא פסיפס מלהיב של הפנים האנושיות המגוונות של עיר הנצח – מאז שראש העיר התורכי שלה הגיש ברוממה את כתב כניעתה לשני סמלים בריטיים, לפני כמאה שנה – ועד להיותה לבירת ישראל ב-1948, ובטרם אוחדה בשלמותה תחת ריבונות ישראל – "העיר שחוברה לה יחדיו", במלחמת ששת הימים:

ערבים ויהודים, אשכנזים וספרדים, חוסיינים ונשאשיבים, עסקנים ופוליטיקאים, נציבים וראשי עיר, וכמובן הבריטים, ובראשם מושל העיר ובונה העיר –  רונאלד סטורס – שראה עצמו כממשיכו של לא אחר מאשר הנציב הרומי פונטיוס פילטוס.

מה שבולט בכל התקופה הזאת, היא העובדה שלא היה לה, לעיר הנצח, ראש עיר יהודי. היהודים, מסביר אפרים, לא נלחמו על התפקיד הרם, ונתנו תשומת לבם בעיקר ליחסיהם התקינים עם שכניהם הערבים.

אנחנו יודעים שתחת השלטון הערבי, במיוחד ב-19 שנות התקופה הירדנית, כשהעיר היתה חצוייה והר הבית היה בידיים זרות, לא התאפשרה תפילת יהודים ליד הכותל, הר הזיתים חולל ומצבות היהודים שימשו כאבני מרצפת לכביש נסלל במקום הקדוש.

השאלה גם היום, היא – כלום ישראל שולטת בהר הבית? האם אין גם כיום הפלייה לרעה של יהודים בכל הנושא של זכות העלייה ולהר הבית והתפילה בו?

אכן, המאבק על ירושלים לא תם. בוודאי לא בתוכנו, כאשר יש בקרבנו כאלה המשתעשעים ברעיון העיוועים, לחלק את העיר, להעביר בתוכה עוד חומה ובעצם להשיב את המצב לימי טרום האיחוד. מפעם לפעם העיר מוסיפה לדמם, כאשר ערבים מנסים לשבש את מהלך החיים התקין, בטרור סכינים ודריסות. ואולם כיום, במקום "כלניות" בריטיות, יש לנו את לוחמי מג"ב ומשטרת ישראל, האמיצים והנועזים.

כמי שנולד בירושלים המנדטורית, כמי שזוכר את הטיולים בעיר העתיקה כשאני רכוב על כתפי אבי-מורי, כמי שחווה כילד בשכונת מקור-ברוך את ימי המצור על ירושלים, את הפצצת ירושלים, את האפלה והסירנות, ואת יום הפסקת האש כשאנשי משמר-העם צעדו בגאווה ברחוב הטורים – ואבי ביניהם – הספר של אפרים אבן, שהינו מחקרי ביסודו, מחזיר אותי לימי ילדותי אלה, ימי טרום המדינה בעיר המנדטורית, העיר שמאז ומתמיד היתה בירתו ומושא געגועיו של העם היהודי.

ספר שמטפח בקרב כל מי שיעיין בו – וכדאי לעשות את המאמץ לקרוא ולהתעמק ב-600 עמודיו – את האהבה לעיר המיוחדת הזאת, שאין מישלה על פני כדור הארץ. ירושלים, ציון, בלב ארץ-ישראל, תהיה לעולמי-עד בריבונות ישראל, בשלמותה, לא עוד חצוייה, עם חופש פולחן לבני כל הדתות.

ערב זה שאנו עורכים לכבוד ספר עיריית ירושלים בשנים 1917-1948, בעיר ירושלים, במרכז בגין שבלב ירושלים, אל מול חומת ירושלים – אף הוא הוכחה לכך. תודה לאפרים – איש ירושלים.

* * *

אהוד בן עזר

פורים בפתח תקווה לפני 130 שנה

מתוך "פרשים על הירקון", מיוסד על מקורות היסטוריים

למרות קשיי החיים היה מצב רוחם של הפתח-תקוואים טוב. אנשים חופשיים וצעירים היו, ומלאי חום-נעורים. המקום היה קטן וכולם שווים לשמחה, לצער ולעוני. אפילו מעשי קונדס לא חסרו.

הגיע חג פורים תרמ"ו, 1886.

היו במושבה צעירים אחדים, שידעו משהו מהאופרטות של גוֹלְדְפַאדֶן, שהיו מאוד פופולאריות, וכן ראו תיאטרון בארצות-מוצאם. על-פי יוזמתם נערך משחק פורים, פּוּרִים-שְׁפִּיל, אשר כמוהו לא ראתה פתח-תקווה, ואולי גם לא תראה עוד.

סנדר חדאד רכב באישון-לילה לירושלים, להביא משם נייר מוזהב לקישוט התלבושות.  חולקו תפקידים. אחד היה מרדכי הצדיק, צנום כגרוגרת. אחד המן בן-חיל, לבוש בגלימה אדומה. רק בתפקידי הנשים התקשו הבמאים. אך רווח והצלה עמדו להם ממנדֶל, בחור כבן עשרים, בנו של אברהם קופלמן, שהיה רחב-גוף ולץ ידוע, כאביו, ועתה תבע לעצמו בתוקף שני תפקידים – של ושתי ושל אסתר המלכה. בקשתו ניתנה לו כי היה מוחזק לידען בהלכות נשים...

[הם לא ידעו עדיין שאת פתח-תקווה יסדו נשים והן שמילאו כל תפקיד חשוב בה עד שכמעט לא היה צורך בגברים! – כפי שמראה המחקר הפמיניסטי המודרני של ראשית המושבה! – אב"ע].

מלבדם היו עוד ארבעה שומרי-ראש למלך, לבושים כצ'רקסים ומזויינים בחרבות אשר שאלו מן הבידואים מכריהם.

הכול היו מרוצים, לבד מאחד, אשר מחה נמרצות על שהשאירוהו בלי תפקיד. למען השלום המציאו בשבילו תפקיד נוסף, מעין שר-הפנים או וַּזִיר, כנהוג אצל התורכים. הלבישו אותו בגדי-פאר ונתנו בידו מקל כבד, שחור, שגולת-כסף בראשו. מקלות כאלה היו בידי הקוַּאסים, שומרי-הראש של הקונסולים בירושלים וביפו. מדי עבור הקונסול ברחוב, היה הקוַּאס הולך לפניו, מקיש במקלו ומפַנה לו את הדרך.

וכך היה עתה – מדי עבור איש מפמליית המלך אחשוורוש, היה הוזיר מקיש במקלו על הרצפה ושר את הפזמון שחוּבּר לשם כך:

"שוּרוּ, הביטו, קונסולאטים,

איש החצר הופיע!"

המשחק נערך לראשונה בליל קריאת המגילה, בביתו המרווח של זרח ברנט. היה זה מחזה מרהיב-עין! הכול התנוצץ בשלל צבעים וזהב. החרבות שיקשקו והאקדחים הוצמדו למותניים, ועל הכול ניצחו בעלי התפקידים הראשיים. גוּלת הכותרת – אסתר יַעלת החן, הגדולה  והרחבה כענק. את המחזה חיברו או התאימו הבמאים לפי מבחר מנגינות יהודיות, וולַכִיוֹת, ומארשים של תזמורת הצבא התורכי בירושלים.

הפתח-תקוואים, נשותיהם וילדיהם, ישבו בחדר הגדול כשהם לבושים בבגדיהם החגיגיים. המקום הואר במנורות-נפט, בסיסיהן נוצצים בברק מתכת והלהבות מהבהבות בראשי-הזכוכית. במרכז החדר, על במה מאולתרת, עמד מרדכי הצדיק ושר לר' אסתר כבד-הגוף, הנלקחת אל בית המלך:

"אסתר'ל עטרת ראשי

את מחלצותייך ליבשי,

וביפי פנייך הזעירים

שחרי פני מלך המלכים.

ואם ישאלוך: מי את, יַא אוּחְתִי!

ענֹה תעני: שבט בנימין משפחתי.

אסתר משבט בנימין,

והמאמין יאמין..."

בסוף המשחק יצאו הכול אל הרחוב וירו באקדחיהם לאוויר העולם. אחר כך רכבה כל הלהקה ליהוד והציגה את המחזה לפני ה"אינטיליגנציה" היהודאית, לשמח גם את ליבם של תושבי ה"מרכז הרוחני", רבנים, מורים וסופרים, מטובי אנשי-הרוח בארץ-ישראל.

*

למחרת היום המשיכה הלהקה בהצגותיה פעמים רבות, בעוברה מבית לבית. השתייה היתה כדת. ר' אסתר'ל הענק צעד מעדנות והרים מדי פעם את שולי לבוש-המלכות שלו, מאחור, לעיני נשים נדהמות, וילדים שהגיבו בתשואות.

לבסוף הגיעה השמחה לדרגה כל כך עילאית עד שאחשוורוש המולך על מלאבס הסיר מעליו את כל הבגדים החמודים, נשאר רק בחַלָט, בחלוק שלו – יום חמסין היה היום ההוא – והחל לרוץ בקבקבי-עץ ברחוב חובבי-ציון, שלא היה אלא דרך-עפר כבושה, ולהכריז בקולי-קולות:

"הקשיבי פֵּיסֶח-תִּקְוֶה! הקשיבו יהודים! אני עולה לירושלים! לעיר הקודש אני עולה כדי להוריד את הפֶּחָה התורכי מגדולתו... הקשיבי פיסח-תקוה... אוי, אוי, אני מרחם עליכם... אוי, אוי, ילדיי המסכנים, נתיני מדינתי שלי, אני אציל אתכם מידי התֶרְכְּלֶ'ה שִׁיקְסֶה!... ומידי המן-פחה... ומידי הרבנית ושתי מבריסק ירום-הודה... ומידי היַאנִיצַ'ארִים עקומי-החרבות... ומידי המַאְ'מוּרִים לוקחי-הבקשיש... שמעו פֵּיסֶח-תקוואים, נתיניי הנאמנים, אני, שֻׂלְטַאן עַבְּדֶל-מַגִ'יד, מזמין אתכם לקושטא לתפילת סַלַאם-אִל-מַלִיכְּ בארמוני בְּיִלְדִיז קְיוֹסְק..."

והשמיע, מתנודד, קול גיהוק אדיר שבא מרוֹטֶל היין שהערה אל קרביו.

בקושי רב עלה בידי חבריו להשיגו אך אחשוורוש העליז, שולטאן פורים-שפיל מפתח-תקווה, לא השתתק. "כולם לכרוע ברך ולהריע אחריי!" – פקד:

"פָּדִישָׁהִמִיז צ'וֹק יָשָׁסוּן!

מלכנו יאריך ימים!"

והוא לא נרגע משֵׂאת מידבּרותיו, בלוויית גיהוקים אדירים – עד אשר ארבעה שומרי-ראש המלך, נראים כצ'רקסים ומזויינים בחרבות, ועימם וזיר ובידו מקל שחור עם גוּלת-כסף – תפסו את שולטאן-פורים והטבילוהו, לבוש בחלוק-בלבד, הַטבֵּל היטב בשוקת הבהמות של המושבה, ליד הבאר, בתחילת רחוב חובבי-ציון. וכאשר רבץ על-כורחו במים, צורח ומכה, ליקקו הסוסים את שְׂער ראשו ואחוריו.

וצהלו, בחמסין, כאילו גם הם שיכורים.

*

עשרה ימים לאחר פורים אירע הדבר.

התיישבותם המחודשת של איכרי פתח-תקווה על אדמתם שבה והביאה אותם בסכסוך עם שכניהם. ה"רבע" מנחלת טיאן, שהפתח-תקוואים שילמו את מלוא מחירו, נמצא עדיין ברשות כפרי הסביבה, לרעות בו את בקרם, ובדרכם אליו היו עוברים עם עדריהם את שדות המושבה הזרועים, ומשחיתים אותם. סיבה נוספת לסכסוך היתה שמתיישבי פתח-תקווה, בלכתם מיהוד לנחלותיהם, היו נאלצים לעבור בשדות ערביי הכפר יהודייה.

הרועים הערבים טרם התרגלו לעובדה שאדמת מלאבס אינה הפקר, והמשיכו לרעות את בקרם גם באדמה הזרועה. בייחוד עתה, באביב, עונת המרעה, כאשר האדמה העלתה שפעת ירק, נמשכו אליה הרועים מכּל עבר; אירעו מקרים של התכתשות עם האיכרים בשעות היום, בשדות המושבה. האיכרים הצליחו להניס את אויביהם. יום אחד התגברו על חבורת גנבים מבני יהודיה. אלה קיבלו את עונשם כאשר ספגו מכות נאמנות מיד הפתח-תקוואים, שכלל לא טרחו לפנות למשפט התורכי.

בראות הערבים כך, החלו להעלות בחסות החשכה את עדריהם על שדות המושבה, לרמוס ולהשחית את היבול.

"מה עושים?" – סנדר חדאד היה גבה-קומה, בנו של נפּח מעיירה קטנה ברוסיה. הערבים בסביבה כינו את סנדר בשם חַוַּאגָ'ה סְקַנְדַר, עתה בא אל ביתו לשל יהודה, להתייעץ.

"אני שואל את עצמי איך דאוד אבו-יוסף היה נוהג במקרה כזה." ענה יהודה.

"מתנפלים עליהם ומכים?"

"לא סתם. אנחנו נאסוף את החברֶ'ה הצעירים במושבה, את כל בני-החיִל, ונצא לארוב לגנבים בלילה. כך למדתי מאבו-יוסף בערב השמירה הראשון שלי איתו."

כתריסר צעירים, ובראשם סנדר ויהודה, יצאו בלילה לארוב לרועים ולתפוס את עדריהם. הם הרחיקו אל גבול המושבה, ובאשמורת אחרונה, סמוך לכפרי הערבים, נלחמו עם עשרות רועים שחזרו, בלא חשש, עם בקרם השבע מן המרעה הלילי. ההפתעה היתה גמורה: האורבים לא השתמשו בנשק חם אלא במהלומות בלבד. סנדר הצטיין בגבורתו, וממנו למד יהודה באותה שעה פרק חדש בהלכות שמירה והתקפה: "איזהו גיבור? זה שאינו פוחד מלספוג מכות, אבל יודע גם לחלק מכות!"

לבסוף נסוגו רוב הערבים והתפזרו לכל עבר, ואיכרי המושבה לקחו בשבי נערים אחדים, בקר וחמורים. עוד באותו בוקר הוליכו את כל הכבודה הזו לבניין הסאראייה ביפו, להסגירה למשטרה התורכית.

כאשר נודע הדבר ביהודייה, יצאו כל בני הכפר כאיש אחד, מאתיים כפריים מזויינים באלות, והתנפלו על המושבה אשר מרבית מגיניה לא נמצאו בה. לאושרם של הנשים והילדים נשארו במושבה שלושה גברים עזי-נפש: לֵיבּ סלומון, בנו של יואל משה, זאב בלומנפלד והרב פרומקין. המתנפלים היכו כל מי שמצאו ברחוב. שברו חלונות בבתים, עקרו עצים רבים, צעירים, שניטעו ברחובות, והוציאו שלל – כלים מתוך הבתים. הרב פרומקין קרא לנשים ולילדים לסגת ולהתאסף אצלו ב"חוֹשׁ" – חצר הבית המבוצר שבאחוזת לחמן, במרכז המושבה.

ליב וזאב עמדו בפתח החצר ובידיהם חרבות שלופות, שנשארו בידיהם ממשחק הפורים, ובהיאבקות קשה עם המתנפלים לא הניחו לאיש מהם לחדור אל החצר המוקפת חומה.

רק הרב פרומקין, אשר דאג קודם-כל לאחרים ובדק שמא נותרו אישה או ילד בחוץ – לא הספיק להגיע לחצר במועד הנכון. הוא רצה להתגנב פנימה דרך הפִּשׁפָּשׁ האחורי – ואז תפָסוהו המתנפלים והיכו אותו מכות נאמנות. למרות המכות שספג, קרא כל הזמן לנשים שבפינות החצר:

"אל תפתחנה את השער! הנחנה להם להכותני, אל תפתחנה ואל תפחדנה! אני אעמוד בזה!"

כך צעק מעבר לגדר-החומר, עד שהתעלף מרוב מכות. הערבים, שחשָׁבוהו למת, הניחו לו. בראותם שלא יצליחו לחדור אל חצר האחוזה, וכי הנשים, ושני הגברים בפּתח – איתנים בדעתם שלא לפתוח את השער, אפילו מוּטל אחד מהם מת בחוץ – תפסו המתנפלים באין-מפריע את עדר הבקר של המושבה, בן מאתיים ראש, ולקחו אותו עימם אל כפרם כדי להובילו ליפו, אל הממשלה התורכית, בתואנה שמצאו אותו רועה בשדות יהודייה...

אחד מאנשי המושבה, מן הזקנים, הצליח להימלט ממנה בתחילת ההתנפלות ובא ליפו, להודיע לגברים על ההתקפה. מיד מיהרו כולם לחזור לבתיהם כשהם מלאי חרדה. יהודה עשה את כל הדרך החוֹלית החורפית מיפו לפתח-תקווה, לרגלי גבעות הכורכר של באב-אל-הַוַּה – בדהרה על סוסו, במשך עשרים דקות בלבד! – לא לחינם מיהר כפי שלא דהר מעודו – לאה ובִתם התינוקת, ציפור'לה, נמצאו לכודות במושבה. מה עלה בגורלן! הוא האשים עצמו על טיפשותו, שבשמחת הניצחון על המארב הלילי – נשכחו ממנו ומחבֵריו כללי זהירות ראשוניים, והם הותירו את המושבה ריקה ממגיניה!

במושבה מצא הכול לאחר מעשה, אך לרווחתו לא היתה ההתנפלות נוראה כל-כך. שמשות אחדות נופצו, עצים נעקרו מהשורש. אבל פורמקין נפצע באורח פחות חמוּר מכפי שנראה בתחילה. מתברר שהשׂים עצמו מתעלף, בכוונה – כדי שתוקפיו ייבּהלו ולא ימשיכו לְענותו כבן-ערובה וללחוץ בכך על הנשים שתפתחנה את שער החצר. ואכן, התכסיס הצליח – הערבים, שחשבו כי הרָגוהו, מיהרו לברוח מן המקום.

הנשים והילדים היו שרויים בפחד מוות, וכאשר הגיעו הגברים לחצר הבית שבאחוזת לחמן, דבקו בהם בהתרגשות ובכי. יהודה חיבק את לאה והתינוקת שבידיה. אחשוורוש ואסתר-ושתי, שהיו בין הבאים מיפו, הציעו לחגוג מעתה בכ"ד באדר, מדי שנה, פורים שני בפתח-תקווה, לזכר הרווח וההצלה שעמדו ליהודים מידי ההמנים והאגגים מיהודייה.

בהשתדלותם של באי-כוח חובבי-ציון, ושל סגן-הקונסול האוסטרי פאסגל ביפו והקונסול הכללי גראף קאבוגה בירושלים – שלחו התורכים שוטרים והם אסרו כעשרים מאנשי יהודייה, ואת עדר הבקר החזירו למושבה.

עתה היו הדעות חלוקות באשר להמשך. נערכה אספה בביתו המרווח של ר' זרח ברנט. קם אחד מחבורת המייסדים, אדם מנוסה במנהגי-הארץ, ואמר:

"יש להתייחס להתנפלות כאל סכסוך רגיל בין שכנים על זכות-מרעה. סכסוכים כאלה מתרחשים לעיתים קרובות בכפרי הערבים, בינם לבין עצמם. צריך ללכת בדרך הרגילה והמקובלת ולסיים בעשיית 'סוּלְחָה'."

"מה זו 'סולחה'?" שאל אחד האיכרים החדשים.

"טקס כריתת ברית-שלום בין הצדדים."

אך החדש שהיה, כחבריו, מר-נפש בעקבות ההתנפלות, לא ידע את ניסיון קודמיו במשפט הממושך והיקר עם טיאן, ואמר:

"לא! לא 'סולחה'. צריך לתבוע את המתנפלים למשפט. העניין עקרוני – צריך לשבור את התנגדות הערבים להתיישבות שלנו, שאם לא כן יעורר הדבר פחד בגולה, ולא יבואו עולים חדשים לגור במושבה!"

החלה פרשה של משפטים, בעזרת הקונסולים, שעלתה הון רב, כמו בפעם הקודמת, מפני הצורך הקבוע לשחד במתְּנות הבקשיש את השופטים. עוד נתברר כי הסכסוך בין פתח-תקווה ליהודייה נעשה לחלק מן היריבות העתיקה בין שתי המשפחות הערביות המיוחסות ביותר ביפו – אִל-חוּסֵינִי ואִל-חַאלְדִי. החוסיינים היו יותר משׂכּילים; רבים מפקידי הממשלה התורכית, ביפו ובירושלים, באו מבְּניהם. הם תמכו ביהודים ולקחו את עניינם של בני-המושבה תחת חסותם. ואילו החאלדים היו קנאים, ובעקבות יריבוּתם העקבית לחוסיינים, קמו להיות לפה ולעזר לפלאחי יהודייה.

המשפט נמשך שבועות וחודשים ואכל את כספם של הפתח-תקוואים, עד אשר נוכחו כי מוטב לסיים את הסכסוך בדרך המקובלת ולעשות שלום עם אנשי הכפר יהודייה. באחד הימים נתאספו אנשי המושבה ואנשי הכפר, זבחו זבחים וכרתו ברית אחים ביניהם, וככה הסתיים ה"משפט".

[מה שלא הפריע, 35 שנים מאוחר יותר, במאי 1921, לערביי יהודייה להשתתף אף הם בהתקפה על פתח-תקווה, שלמרבה המזל נעצרה בזכות הפצצתם על-ידי מטוסים בריטיים שהוזעקו מרמלה. ולאחר זמן לא רב לחגוג שוב "סולחה" עם הפתח-תקוואים, עד אשר במלחמת השחרור ב-48' נפטרה פתח-תקווה מעונשם ועל מקומם קמה העיר יהוד].

ואולם המאורע לא עבר ללא רושם. גם הגל החדש של המתיישבים במושבה, הביאליסטוקאים, נוכח שאין להישען על הממשלה התורכית ומוטב שלא להגיע כלל למשפט אלא לסמוך על עצמם וכוחם. ואילו הערבים למדו שלא כדאי, בסופו-של-דבר, לגרום צרות למושבה.

* * *

ד"ר גיא בכור

טרור שוב היכה באירופה

הפעם בבריסל בירת בלגיה. מתקפת הטרור הרצחנית הביאה ללפחות 34 הרוגים בשני מוקדים בעיר – נמל התעופה והרכבת התחתית. היה זה אירוע רצחני נוסף שמצטרף למיספר מתקפות טרור שחוותה היבשת בשנה האחרונה, בהם הפיגועים הרצחניים בפריז, שגבו את חייהם של 132 בני אדם לפני כחצי שנה.

ארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש) יצר מובלעות בתוך הקהילות המוסלמיות במערב אירופה. "לזה צריך להוסיף הגירה של מיליוני מוסלמים, ואי אפשר לעצור אותה." בכור טוען כי המערב פשוט לא יודע כיצד להגיב לתופעה: "זה הפך לסיוט, והשלטונות לא יכולים לספק ביטחון קיומי לאזרחים שלהם – מה שרק מגביר את הפאראנויות, הפחדים, ומביא לעליית הימין הקיצוני."

לפי הפרשנות של בכור, "מה שקרה פה קורה שם – יש מאבק בין ציוויליזציות וישויות." לדבריו, בניגוד לטענות המערב – ארגון דאע"ש רק מתחזק עם הזמן: "דאע"ש פועל כבר בכ-40 מדינות: באפריקה, שומר על הנוכחות שלו בסוריה ועיראק, מתחזק בלוב (שנמצאת על סיפה של אירופה) ולאחרונה הוא פלש לתוניסיה ושומר שם על נוכחות."

בהשוואה למצב בישראל, טוען בכור, כי בעוד לנו יש "ניסיון של שבעים שנים בניהול טרור, באירופה אין את המערכת הביטחונית הזו."

לדעתו, האיחוד האירופי יהיה חייב להתפרק – "הוא המכשול הגדול ביותר לקיום מינימלי ולביטחון."

מתוך ראיון לתוכניתו של גבי גזית ברדיו 103 אף. אם. – ב-22.3.16.

* * *

מנחם רהט

היחצ"נים

הגיג למוצאי פורים, ברוח ה"ונהפוכו": האמנם דווקא חסידות סאטמר האנטי ציונית, היא היחצ"נית היעילה ביותר של הציונות?

"ונהפוך הוא" – בריבוע שבריבוע: דווקא חסידות סאטמר, שממצבת עצמה בראש רשימת אוייבי הציונות בעולם היהודי (ואולי גם הלא יהודי, וד"ל), היא שמשמשת בתפקיד הלא יאומן: יחצ"ן בכיר של הציונות, בציבור החרדי ובציבור הכללי. הם-הם שדואגים שלא נשכח לרגע את עצם קיומה. 

אנחנו מצויים אמנם כבר לאחר חגיגות פורים, ואחרי השתייה כדת, וה"ונהפוכו", והחייב איניש, והעַד דלא ידע, וסיפורו המדהים של רבה ששחט בסעודת פורים את רב זירא, ועוד סממני הלִבְסוּמֵי. אבל השירות שמעניקה סאטמר לציונות, אינו פורימי, אלא מתמשך לאורך כל ימות השנה. כך טוענים חוגים חרדים שפויים, הטוענים שהאובססיה הסאטמרית נגד הציונות, משיגה מטרה בדיוק הפוכה.

השבוע העלה זאת בבלוג הפופולרי "בעולמם של חרדים", בעל הבלוג הרב חיים שאולזון, ירושלמי מלידה שמכהן כיום רב של קהילה חרדית בפלטבוש, ניו יורק, שמקיים בהידור בבלוג שלו את מצוות "לא תגורו מפני איש."

אך תחילה הקדמה קצרה: מבין כל פלגי וחוגי הציבור החרדי, הציבה עצמה חסידות סאטמר, בראשות מנהיגה המנוח הר"ר יואל'יש טייטלבאום, בראש החץ האנטי ציוני. צחוק הגורל הוא, שר' יואל'יש ניצול ממלתעות אושוויץ ברגע האחרון, דווקא הודות לפעילים ציוניים, שצירפו אותו ל'רכבת ההצלה' של קסטנר.

ליצני הדור אמרו אז, שר' יואל'יש לא מוכן לסלוח לציוניסטים, על שחילצו אותו מן התופת, והקדיש על כן את חייו למלחמה בציונות. במלחמה ממשיך האדמו"ר הנוכחי, הרב אהרון טייטלבאום, שלא חדל מלהזהיר ולהתריע בפני הסאטמרים בפרט והחרדים בכלל: היזהרו מן הציונות! גם כשביקר לפני ימים אחדים בארץ, חזר והזהיר מפני עלייה על רכבת הצלה ציונית מטאפורית.

ישנן עוד כיתות חרדיות שמתקשות להשלים עם עצם הרעיון של ממלכה יהודית עצמאית בארץ ישראל, שקמה לה לראשונה מזה אלפיים שנה, מבלי להמתין לבואו של משיח בן דוד. אבל אף אחת אינה ממש אנטי מדינת ישראל.

אפילו שומרי החותם  החרדי האידיאולוגי, שמטפטפים ארס כנגד הציונות בעיתוניהם 'יתד נאמן' ו'הפלס', וששים ללעוג מדי פעם למדינה, לשמוח לאידה ולהתייחס אליה ביהירות חצופה של אני ואפסי עוד – לא יעזו לרדת לדיוטא התחתונה שהציבו הסאטמרים במאבקם, כולל לבישת תחפושת של שק ואפר בימי חגה של המדינה הציונית. ה'השקופע' הקנאית של לבלרי ה'יתד' ו'הפלס' ודומיהם, אינה מתירה להם, אמנם, להזכיר על דפי עיתוניהם הקדושים והטהורים את יום העצמאות, אבל מאידך הם לא ירשו לעצמם מעשה ליצנות של עטיפת עצמם בשק ואפר ביום העצמאות. לשפל הזה מסוגלים רק הסאטמרים.

אבל, הסאטמרים צודקים, בעצם. המדינה הציונית הולכת וכובשת לבבות בציבור החרדי, שנעשה יותר 'ישראלי' מאי פעם. יותר ויותר חרדים רואים עצמם בשר מבשרה של המדינה, של החברה הישראלית: גאים בהישגי המדינה, שמחים בשמחותיה, ומתאבלים בימי אבלה. יותר ויותר צעירים חרדים מבינים שלא תהיה תפארתם על הקיבעון שמחדירים בהם העסקנים ובעלי ה'השקופע', והם מעידים 'ברגליים' כי אינם אדישים למפעל הציוני: יותר ויותר נושאים בעול ומתגייסים לצה"ל או לשירות לאומי-אזרחי, ויותר ויותר ממלאים את מסדרונות האקדמיה, במאמץ לרכוש לעצמם מקצוע שיחלץ אותם מתחתיות הדוחק והעוני.

הגל הזה אינו נעצר בדור הצעיר, ב'צעירי הצאן' שכביכול אינם חזקים מספיק כדי לעמוד מול רוחות התקופה ומול התגשמותו המופלאה של חזון נביאי ישראל. הייתם מאמינים ששר התורה, רבי חיים קנייבסקי, יתפלל בדביקות לניצחונו של צה"ל במבצע צוק איתן (ראו: האתר החרדי כיכר השבת, 30.7.14). הייתם מאמינים רק לפני שניים-שלושה עשורים, שרב חרדי, הרב חיים איידלס, התמנה לרבו של ביהכ"נ הציוניסטי 'קוממיות' שייסד הגר"ש גורן זצ"ל, ואין פוצה פה – לא בציבור החרדי וגם לא בציבור הציוני-דתי. החומות שבנה סביב עצמו הגטו האולטרא-חרדי הולכות וקורסות. ועיני הסאטמרים רואות וכלות, ואינם מצליחים להבין מה קורה כאן.

הסאטמרים מנסים לעמוד בפרץ, אבל לשווא. הם דומים לעיתים לפרשי הצבא הפולני שיצאו במלחמת העולם השנייה להילחם את מלחמת האתמול: פרשים דוהרים על סוסים נגד טנקים יצוקים מפלדה. לכן מלחמת המאסף האנטי ציונית שלהם הופכת לבדיחה, ולכתב אישום נגדם. כך מתייחס לסאטמרים שאולזון (שגם הוא רחוק מלהגדיר עצמו ציוני), בבלוג הפופולארי שלו:

"זכתה הציונות ויש לה מי שדואג, שהיא לעולם לא תרד מסדר היום, שהיא תחדור בעצמות מתנגדיה יותר מאשר באוהדיה.

"לאחר מאה שנה ויותר שהקימו את הציונות, דינה היה להימחק ולהישכח, למרות שקיימת מדינה... כאשר שואלים היום ילד חילוני, מתי קמה הציונות, הוא ישיב: לפני אלפי שנים. לא מחדירים עוד ציונות בנוער, כולל הדתי לאומי... מי שנותרו עם הציונות המקורית הם הקנאים, סאטמר ושיטתה, שלא יורדים מן הנושא, ויום יום, כפי שמזכירים יציאת מצרים, כך הם מזכירים את הציונות.

"...החוכמה ביחצ"נות היא, שיעסקו בך, שלא תרד מסדר היום, וסאטמר היא בימינו היחצ"נית הכי טובה של הציונות. זכתה הציונות לכך, בלי כסף. בכל מקום אחר משקיעים מאות מיליונים לשירות כזה. סאטמר מגישה לציונות סיוע יחצ"ני בחינם.

"...חקרתי מדוע יש לסאטמרים כל כך עניין ליחצ"ן את הציונות. האם הם מטומטמים? מתברר שבהחלט לא. הם בעניין הזה חכמים מאוד. הם לא מבקשים את טובת הציונות, אלא טובת עצמם. הם מצאו דרך, איך הם יכולים לעבור על כל התורה כולה, ולהיות הכי 'פרומע', הכי 'קנאים', הכי הכי בכל תחום. [כל] מה שהם צריכים, זה לצעוק שלוש פעמים ביום: ציונות. ובשל כך מותר להם לעשות כל מה שבא להם.

"...בכל מקום יש נשירה ובעלי עבירה. אבל בסאטמר, כשהם יורדים, אז אין ירידה גדולה מזו... מדובר במי שלבושים בשטריימל, [אבל] בחיים הפרטיים עושים מעשים שה' ישמרנו. מה שהם צריכים בשביל להרגיע את מצפונם, זה לצעוק 'ציונות'. זו כל התורה שלהם.

"...האהרוני [זו דרכו של שאולזון לבוז לאחרים: כך הוא מכנה את הרב אהרון טייטלבאום, האדמו"ר מסטמאר; כפי שהוא מכנה, להבדיל, את הרב הראשי הרב דוד לאו, בתואר 'דודי בעל היתר המכירה']... קולט ומבין, כי... בשביל להחזיק אותם, הוא עושה כמו שעשה דוֹדוֹ: מטיף לציונות; תצעק ציונות – ואז תעשה כל מה שבא לך. כל היתר כבר לא חשוב. ...הציונות קיימת בזכות מי שמודים לציונות על קיומה. כי בלעדיה, הם כבר מזמן לא היו..."

עם "אוייב ידידותי" כזה, לא צריך אוהבים. ואם הוא לא היה קיים, היה צריך להמציא אותו.

* * *

אהוד בן עזר

לא לגיבורים המלחמה

רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"

(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971

לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.

המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.

הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.

לפני יותר מ-50 שנה!

פרק א [המשך וסיום]

הוא מנסה לנמנם בלא הצלחה עוד כמחצית השעה. שפתיו רועדות. ובהגיע השעה החמישית הוא זורק מעליו את הסדינים הלחים, לוקח את משקפי-השחייה והולך לבריכה.

מגע המים הקרירים והצלולים בבוקר מרגיע אותו. הוא צולל ושוחה רגע ארוך בדממה השקופה. מתהפך על צידו. שט כדג בעולם כחול-ירקרק מופז אור שמש. צף, עולה ושוב טובל טבילה ממושכת. וכך פעמים רבות, מזדקר בפה פעור, כשואף לבלוע את הבוקר ואת האור והיום, ממלא ריאותיו אוויר ומתנפל אל תוך המים הצוננים, שכמו חדרים מבעד לנקבוביות עורו. הוא חש עצמו כצמח מושקה היטב. יכול היה לשתות את הבריכה כולה. גופו רווה ומפוייס. כמו נולד מחדש: קרבת הים, חריפות ניחוח אצות ומלח כריח מלפפונים טריים בהיחתכם. השמש. הגלים. ידיו המתגלשות במים, וסביבן הילת אור זהובה כחלום שקוף. לובן בתי העיר. בני-אדם שהמולתם מעוררת.

הוא יוצא מן הבריכה וממשיך במסע תענוגיו בים השקט והחלק כראי. רוח מלוחה וחרישית מקדמת את פניו, וריח עשבי הים כריח קליפת אבטיח ראשון של קיץ בהתבקעו, חמצמץ-ירוק וטרי. קולות העיר עמומים, כאילו מאחוריו, ביבשת אחרת, פועם בית-חרושת ענק. דגים שקופים ודגים כהים חולפים על פני סיעות-סיעות, והן דומות ללהקות ציפורים במעופן. קרקע הים עשוייה גלי חול כפני מידבר שהרוחות תלתלו את חולותיו הנודדים. קווים לאין-ספור, תלמי חול זעירים, רשת קורי-זהב וכתמי מים לבנבנים, בבואות השמש בגלים, והם מתערסלים בתנועה מתמדת בסחף הגלים ובהשתברות קרני האור. נערה מהלכת במים, וענן דגיגים ברגליה, והיא אינה יודעת.

הוא מניף את זרועותיו וחותר. קול הטפיחות מפריע את הדממה, ונותר שובל בועות מאחוריו. הים כמוהו כאישה, סכנה להיכנס בו שעה שהוא רוגז וסוער, ואין אתה יכול להרגיעו. צריך לחכות לשעת כושר. יום אחד ילטף אותך ולמחרת יתנכר, עכור ורע. חזק בזעפו. יום-יום הוא משתנה, כל יום הוא אחר, ותמיד אחד הוא.

בבוקר, נסוך קורי-שינה, בטרם הכיר את עצמו מחדש, בטרם החליט מיהו למשך היום הקרב ובא, הוא מתהפך על גבו, והים אוסף אותו אליו כהמשכו של הזמן, של הלילה, הים זורם אל ליבו וסוחפו על פני חלקת המים החרישית. יצוע שקט ולטפני, כחול, זהבהב, מפכפך ורוגע. בבוקר, בטרם זיכרונות ומאוויים של ליל אמש שבים ובוראים אותו להתנודד יום חדש בין כאב לבין שיכחה. להכיר את עצמו כמו שהוא: אידיוט עצוב. בבוקר, בטרם קם גבול זרות בינו לבין המים. בינו לבין היקום. הכול מים, אומר תאלס.

הוא מתבונן בחיי הדגים כדי הרף-עין של צלילה, צף ועולה אל שום מקום. מדוע הוא עצוב היום? הוא מבקש להסביר ולהבין, והסיבות מסתדרות במחשבה כקו-מקביל מול הכאב שקיים ממילא, וכורות תהום של סיבה מול כישלון וסיבה מול כישלון. רמייה עצמית וחלום על טוהר וראשית חדשה, מול עובדה ועוד עובדה, הנתקעות כקוץ ממאיר, מול עבר שאין לשנותו. טיפשות, תקווה, ידיעה, כירסום.

טיפשות, תקווה, ידיעה, כירסום. קח בני-אדם נגד בני-אדם. נסה להיות עם אדם כדי לשכוח אדם. לבלוע כדי להקיא, ודע: לכל מסכן יש המסכן שלו. קרבת הבשר מענגת. קרבת הבשר מעייפת. קרבת הבשר מרחקת, מרחקת, מרחקת. והריחוק אינו מוליד אהבה אלא שובע חסר-חלומות. הלב הוא הטיפש הכי גדול אבל אי-אפשר לרמות אותו.

"מיסטר!" פונה אליו זקן יחף, גוץ ועגלגל, במכנסי חאקי קצרים.

הזקן מדבר אמריקנית. פטמותיו שקועות, כרסו השחומה משתפכת לפניו ועורו מחוספס כקרפדה. "אֶ טְשֵייר מִיט אַ בֵּנְקֵל? פְּלִיז!"

פוליק סירב בנימוס למשכיר-הכיסאות. החול הפריך והקריר דיגדג בכפות רגליו.

"זאת? ממש נימפומאנית!" מתפאר בן-תשחורת אחד על החוף בציחקוק בוסר חרמני. "מה זאת-אומרת, ראו אותה מאחורי בריכת תל-אביב מאוננת עם קישוא!"

"אתה מספר לי? הרמתי אותה." עונה לו ברנש אחר בקול ידעני.

"באמת? איך היא?"

"ככה-ככה, לא משהו מיוחד. כמו שאתה רואה אותה, פּוּסְטֵמָה גדולה, נותנת לכולם."

ופוליק אמר אל נפשו, כי לאדם בודד יש והעולם כולו ניראה כמין אישה, ומפני-כך אי-אפשר לשבת בבית בהגיע ערב, אלא מתחילים להתרוצץ ברחובות ולהיחנק.

קול משרוקית המציל מסוכתו ניסר והתערבב בהמיית הגלים, הרבה סלעים היו במים, והמציל שרק אל תוך רמקול, ובתנועות ידיים נמרצות היפנה את המתרחצים כמה עשרות צעדים צפונה בתוך המים.

במדרגות חוף גורדון הבחין פוליק בשתי בחורות לבושות בביקיני, בעלות גוף נאה ותווי פנים גסים, כשהן עולות מאחוריו.

"תראי," אמרה האחת, "יש יום שאת מושכת תשומת-לב, ויש יום שלא. מה אפשר לעשות. ככה זה בחיים."

"עברתי על-ידו שלוש פעמים והוא לא הסתכל אליי," השיבה האחרת, "לְמה הוא חושב את עצמו?"

"ואת הסתכלת עליו?"

"אני טיפשה? עשיתי את עצמי גם כן שאני לא רואה אותו."

"ככה צריך."

"פעם שנייה שיזחל אצלי."

היה יום שישי חם, והטמפרטורות גבוהות מן הרגיל לעונה זו. ברדיו הודיעו כי בהרים ישררו תנאי שרב, ובירושלים הגיע החום עד שלושים ואחת מעלות.

"חיכיתי לך הערב," אמר פוליק לצבי כאשר פתח את הדלת.

"איך ידעת שאבוא? הרי לא הודעתי לך."

במסדרון האפלולי התמשך קולב ארוך, תלוי על קיר, ועליו מעילים. באוויר עמד כמין ריח של כלבים.

"לא חשוב. ידעתי." אמר פוליק.

בחדר היתה ספה. לאמיתו של דבר לא ספה היתה זו אלא מיטת ברזל פשוטה, מכוסה שטיח ירוק, שהתכסה בערימת עיתונים. עיתונים היו פזורים גם על פני הרצפה.

"ראית כבר?" דחף לעומתו פוליק את העיתון, וקולו רעד.

צבי לא הבין.

פוליק פרש בפניו את הדף, ובו כותרת לכל רוחב העמוד למעלה –

קיימת סכנת דיקטטורה במדינה!

"אז מה?" אמר צבי, "ממתי אתה מאמין לכל השטויות שכותבים בעיתונים?"

צבי הדליק לעצמו סיגריה ולקח את העיתון, כמי שעושה טובה.

...בשבוע האחרון קראנו בכמה עיתונים (והקולגים שלי יסלחו לי על שלא אנקוב בשמם ובשם במותיהם...) – וגם שמענו בעל-פה, לא פחות ולא יותר:

שהאיש אשר המפלגה הגדולה ביותר במדינה, הטוענת כל השנים לכתר האחריות הממלכתית, האיש אשר ממשלה קואליציונית בישראל מינתה אותו להיות שר-ביטחון, לא זו בלבד שנכשל בתפקידו, אלא:

שאין לו ולא היתה לו "תחושה ביטחונית".

שאין לו מושג מה זה צבא.

שהתייחס לקצינים כהתייחס נותן-עבודה אל מקבלי-עבודה.

שהוא חסר-סבלנות ורואה אינטריגות בכל מקום.

ו – וזו אחת ההאשמות המזעזעות ביותר – שמתוך רצון להתחבב "על הבחורים האלה" (כלומר הצבא) "נתן להם מן הרגע הראשון פעולות-תגמול בקלות שלא זכו בה מעולם בימיו של בן-גוריון."

– – –

מה פירושם של דברים אלה...?

פירושם הוא, שכל מה שאמרו לנו, ואנחנו בעקבות זה אמרנו לעם כאן ולכל הגויים, כי יש מתיחות איומה בגבולות, כי יש פרובוקציות קשות מצד האוייב, כי יש מריטת-עצבים בלתי-פוסקת ביישובי-הספר, כי יש התגרויות מסוכנות וכי לכן אין לנו ברירה אלא להלום בבסיסי-האוייב – כי כל זה הבל-הבלים. כזב. אלא ששר-ביטחון, ש"רצה להתחבב על הבחורים", "נתן להם פעולות-תגמול בקלות..."

"אז מה אתה אומר? היסטוריה!" אמר פוליק. הה? מה צריך יותר מזה? בשביל מה, בשביל מי, לעזאזל! – צריך ללמוד היסטוריה? פשוט, 'נתן להם פעולות-תגמול בקלות', והיום, כאשר מסתכלים אחורנית לתולדות היישוב היהודי, עד להקמת המדינה, קשה להבין את הפאתוס ואת המיתוס הציוני, אשר מעבר לכל מלחמות האחים, והפרשות העכורות שקדמו לפרשת לבון, ליכדו את מרבית העם מתוך אמונה שלימה, ממש הרמטית, בצדקתו. אבל עכשיו, הנה, תביט, אל תחשוב שאני ניגש לזה גישה אירציונאלית, למרות... אתה חושב שהצד השני יותר בסדר? הם... זאת אומרת, לא הערבים, אלא... טוב, תקרא לבד."

פרשת ה"דרייפוסיאדה"

יערי (בחימה שפוכה): אני אגיד לך בדיוק: כוונתי ל"קורס" של החבורה המסובבת את בן-גוריון. אני מתכוון לאנשים המעורבים בכל ה"דרייפוסיאדה" הזאת, אדוני – נא לזכור: כל הפרשה אירעה בין חברי מפלגה אחת, וזה מחריד! זה מזווע מאוד! הדרך ממכשיר ההאזנה שהוטמן בחדרו של מאיר יערי עד לפרשת לבון היא קצרה! (בהתרגשות) כולנו בסכנה, – כולנו, גם מפא"י עצמה! לנו לא נחוץ רְגִ'ים עם חמישה מיני ש.ב.!

"לפי דעתי..."

"תבין," הפסיק אותו פוליק, שרק חיכה לרגע בו ירים צבי את עיניו מהעיתון, "ישנו איזה קשר, אבל, אי-אפשר לדבר... שמה שאנחנו עושים לערבים, חוזר ומשפיע עלינו... מסוכן, אבל, אני הלא ידעתי את זה כל הזמן. בשבילי... ומה אתה חושב, ה'עסק ביש'? תזכור מה שאני אומר לך, יש קשר בין כל הדברים, ואני... תבין, אם מסתכלים מההתחלה, בתולדות היישוב, ישנו איזה עיוורון, וחד-צדדיות, בתפיסה הציונית, אשר מבלעדיהם לא היינו זוכים במדינה וברוב יהודי בה. אך אין להתעלם מהמחיר הנורא שאנו משלמים עבור העיוורון, והגישה הנוקשה והמנשלת כלפי הערבים, ההתנגשות המתמדת – היתה מוכרחה להיות מלוּוה במיתוס לאומי עז, באידאליזם, בהערצה כנה של התנ"ך, ברומאנטיקה ובאהבת הארץ, אתה אוהב את הארץ?"

צבי שתק.

"אתה!"

"מה השאלה?"

צבי התבונן ברהיטים המעטים שהיו בחדר. ארון כפול דלתות, מרוח בצבע שמן לבן. "שייך לבעלת-הבית ובו בגדי החורף שלה," הכריז פוליק בהכניסו אותו פנימה. ואכן ריח דק, אך חריף, של נפטלין ובגדים עתיקים, עמד בחדר, וצבי התעטש פעם ופעמיים, עד שפתח פוליק למענו את החלון ואת התריס. פתח והתגלו צמרות עצי אורן ירושלמי, גזעיהם שחוחים באלכסון, רעש מחטיהם נשמע לעיתים כקול נקישות טיפות גשם. השמיים היו כחולים ושקופים, ושעת השקיעה צבעה אותם בגוונים רבים של אדום בוער. מבית הדירות הבנוי אבן, אשר ממול, נשמעו זמירות שבת. צבי אהב את השקט אשר ללילות שישי בירושלים, לאמיתו של דבר לא התכוון לבקר אצל פוליק, אלא הלך לבקר את יהודית, שגרה ברחביה, היה בכוונתו לבקש ממנה שתלווה לו כמה לירות. היא השאירה לו פתקה, שהיתה מוכרחה ללכת לקרובי משפחתה אשר הזמינו אותה לסעודת הערב, אבל תשתדל לחזור מאוחר יותר, ולחכות לו בדירתה.

בכיסו היתה הכתובת של פוליק, שגר מרחק בתים אחדים ממנה, והוא החליטו לגשת אליו. בעצם היה גם רעב, כי לא טעם מאום מאז אכל ארוחת-צהריים מאוחרת במסעדת "רימון" עם זוג ידידים שלו, כמנהגו כל יום שישי שהוא נשאר בירושלים. אחר כך הלך עימם להצגת קולנוע, בא לחדרו, התרחץ, החליף בגדים, ושוב יצא.

על הכוננית היתה מונחת צלחת פח, ועליה קציצה קרה ופרוסת לחם. במדף האמצעי ניצבו ספרים: "המשפט", חלק אחרון של "שדים", "גדולי ההוגים" לוויל דיוראנט, "ממלכת ירושלים הצלבנית", "מסתורין" של קנוט האמסון, שלושה כרכים של כתבי אפלטון ואחד של עגנון, ספר עתיק וגבוה בכריכה חומה בשם "חולמים ולוחמים" מאת יערי-פולסקין, ויליאם ג'יימס "החווייה הדתית לסוגיה", "החיים כמשל" ושני כרכים כרסתניים בעטיפה כחולה של ספר הפלמ"ח. אותה עת טרם העביר פוליק את כל ספריו לירושלים. תקליטים אחדים, באך, ויוואלדי, דבוז'אק, הונחו בערימה על כיסא.

איש לא היה יכול לומר על פוליק שהוא מכוער, אולם פניו לא היו עשויות למצוא חן בעיני איש. חיצוניותו התאימה התאמה גמורה: מגושם היה, וכמו נאבק תמיד באותה תכונה גולמנית שבו. שעיר. בעל קומה קצת למעלה מבינונית, אך לא גבוה. כתפיו רחבות ושחוחות, שפתיו נכלמות, גבות עיניו לבקניות ועבותות מאוד, מהן משתרבבות ויורדות שערות פרא אחדות. מצחו קודר, כשקוע תמיד במחשבות. מבטו רוגש וכמו מושפל מתוך עיקשות. כשרוי בעולם אחר. עיניו כחולות, בהירות מאוד, וקצרות רואי. מסתתרות מאחורי משקפיים עבי עדשה, במסגרת חומה. בשיער ראשו החום-צהבהב היה תמיד תלתל בהיר אחד, שבשום פנים ואופן לא חפץ להיכנע, ועמד מזדקר. אצבעות ידיו קצרות ומרובעות, וכאילו אינן יכולות להינתק אלו מעל אלו, ותמיד חיככן ופוקקן. שמן לא היה, אך כרסו בלטה משום שהלך כפוף. מראהו כתערובת של בן-איכרים ואינטליגנט רוסי, בוהה ותלוש, מראשית המאה. כמין שאטוב מ"שדים".

היה רגיש לכל עלבון, וצבי נזכר כיצד בבסיס-הטירונים לא סלח לו פוליק אם חס ושלום תפסה אותו תנומה בלילה, בטרם סיים פוליק את הרצאתו אודות נחיתותו של צדוק המ"כ, שלא גמר אפילו בית-ספר תיכון, או על מרטין בובר.

"מה נשאר לנו היום? להילחם? מספיק. אסור להילחם. זה פשע. אסור להתחנך על זה! הקורבנות הראשונים הם אנחנו. צריך ללמוד היסטוריה. אני לא צריך להגיד לך."

צבי חייך, כפי שהיה נוהג תמיד, כדי להסתיר את מבוכתו.

"כן. קל לך לצחוק." אמר פוליק. "אתם כולכם חבורה של טיפשים המוחזקים חכמים בעיני עצמם. יהיה בסדר... תירוץ חמקמק, אבל, אל תשכח, כשאתה נעשה ציני, אתה משלם מחיר, אתה חדל לחוש בסכנות האמיתיות הרובצות לפתחך. ההתחכמויות סופן שהם מעוורות אותך. ומי שיש לו חוש הומור מוצלח יותר מדי, עלול למצוא את עצמו ממשיך לצחוק במחנות הסגר. נחמה עלובה היא לחשוב את עצמך לחכם ממי שעומד לכלוא אותך. וזוהי הסכנה שבהומור. אל תתלוצץ יותר מדי."

"על איזה מחנות אתה מדבר?"

פוליק הרים מן הרצפה את העיתון, הצביע שוב על אותה כותרת עבה והיסטרית, שתפסה את מלוא כל רוחב העמוד למעלה –

קיימת סכנת דיקטטורה במדינה!

"ומה? ומה? אתה לא מבין לאן זה יוביל? רק תראה! בשביל מה נשפך כל הדם הזה? בשביל מי? בידי מי אנחנו מפקידים את חיינו? בידי חבורת רודפי שררה, השולטים בנו באמצעות הטלת הפחד. באמצעות עיתון. ויום אחד תקום כאן טלוויזיה, ויצליחו תוך מחצית השעה להכניס את כולנו לתוך היסטריה מלחמתית, לאחר שיראו שתיים-שלוש תמונות זוועה. ולך דע מה ומי, אוי ואבוי לנו שאנחנו עם, שרק הפחד מאחד אותו."

"אל תהיה בעצמך היסטרי," אמר צבי, והוסיף שעליו ללכת. מחכים לו.

אגב, אולי צבי יודע במקרה את כתובתה של עפרה בירושלים? מיהר פוליק לשאול. הוא השתדל להיראות שליו, ולא מעוניין במיוחד. צבי סיפר לו כי לפני כמה שבועות עשה איתה טיול לחיפה, היא בחורה קשוחה מאוד, ורומנטית, זה הולך ביחד... כן, כן, הפסיק אותו פוליק כאילו הדיבור אודותיה מטרידו, היא סיפרה לו.

כאן מצא צבי אפשרות לעצמו לשאול את פוליק אם יוכל להלוות לו כמה לירות. מיהודית, חשב, לא נעים לבקש, מפני שכבר היה חייב לה.

פוליק הופתע, ושאל אם עדיף כסף מזומן או בהמחאה?

צבי העדיף במזומן. פוליק קם ומיהר לשלוף מארנקו, שהיה על השולחן, עשרים לירות, בעשירייה ובשטרות בודדים, ונתן אותן לצבי במין נכונות יתירה. נכונות שהיתה בה אפילו כמין עליזות כפויה, משום שהתאמץ לחפות על מבוכתו. יותר משהיה תמה על בקשתו של צבי, חרד פן ייחשב בעיניו לקמצן.

"תראה, מציגים כבר את 'פנינים ואפר' בקולנוע 'פאר' בתל-אביב." המשיך צבי לדפדף בעיתון.

ושוב השתתקו.

"לא מעניין אותי."

"פְריש, געזוּנט אוּן משוּגע, טרי בריא ומטורף." קרא צבי בקול רם. "התיאטרון הסאטירי של שם ברודרזון, בהנהלת ש. דז'יגן, קריית-מוצקין, 'אורות', הערב, 14.10, בשמונה וחצי, שמע, לפי דעתי צריך ללכת לראות את זה פעם, למרות שאני לא מבין כמעט מילה אחת באידיש."

"אולי תפסיק?"

אך צבי, כמין רוח שטות עברה אותו, אולי מפני ההלוואה. "טוב. אל תתעצבן." אמר. "אבל אני מוכרח רק לגזור את התלוש של מישאל סיאול. יש לך עיפרון?"

פוליק נדהם. צבי קרע לאיטו את חלקו התחתון של הדף. "פשוט צריך למלא: 'לדעתי יהיה דירוג הנבחרות המתמודדות על גביע עמי אסיה: וייטנאם, ישראל, פורמוזה, קוריאה, לפי הסדר הבא: מקום ראשון מקום שני, מקום שלישי, רביעי...' שמע, טוב שראיתי אצלך את העיתון. הם נותנים פרס של חמש מאות לירות. צריך רק לרשום את השם והכתובת. מה אתה אומר?"

פוליק נתן לו עיפרון.

"שיילכו לעזאזל."

 "לא, לא, אל תתעצבן. תן לי. לזה אתה מתכוון?"

(צלצול הטלפון. חזן על הקו. יערי: "יושב אצלי עיתונאי. תבוא אליי. אבשל לך ארוחת-ערב!") ממשיך: תבין! כל זה לא מחייב אותנו להיות דווקא פרו פנחס לבון או אנטי פנחס לבון, אבל אני מאה אחוז נגד הכוחות המסכנים את הדמוקרטיה! אתה חושב כי אצל לבון ליקקנו דבש? פעם היה לבון אקטיביסט, כמו שאומרים, – אש וגופרית. הוא תינה אהבים עם באדר מ"חרות" יותר מאשר עם מאיר יערי. ומיהו? מיהו בעצם פנחס לבון? הוא צמח מ"גורדוניה" שחיקתה את "השומר הצעיר", אך דגלה ב"סוציאליזם הומאני" שהיה כמעט פאציפיסטי. מאז נתחוללו הרבה תמורות, – וגם לבון נשתנה. לפני זמן מה, כאשר הציב לבון את התוכנית המשקית-כלכלית שלו בפני ההסתדרות – – –

לא! לא היינו נלהבים מפנחס לבון! אבל עכשיו מתברר כי הוא דרש דרישות נכונות, רצה שתהיה קונטרולה אזרחית-ציבורית על הצבא, שלא יפתיעו אותנו קצינים בוקר בהיר אחד כפי שזה קורה במדינות שכנות. אמת: היו לו חטאים, אבל עכשיו, אם הוא נלחם על שליחותה הדימוקראטית של המדינה, על עקרונות הנוקבים תהומות, יבורך – ואנו נהיה איתו! – – –

"מה אגיד לך," אמר לבסוף צבי, "קשה מאוד לא להיות פסימיסט. ובייחוד עכשיו, בימים האלה."

"גם אתה פסימיסט!" הטיח לעברו פוליק בלעג, וחטף ממנו את העיתון. "כן. אבל אני לא ישן בלילות! אני חולם לילה-לילה שמגייסים אותי בקריאת פתע, ומריצים אותי על פני גבעות, שמענים אותי – "

"פוליק, אפילו אם אצלנו... לא צריך להגזים. אתה לא יכול להאשים רק את עצמנו."

מה יעזור לו אם הוא שונא את הערבים לא פחות מאשר את עצמנו? צבי, עליו להבין... הוא, פוליק אמר, אותו זה אוכל ומכלה מבפנים! האם צבי מאמין לו? הוא מתחיל לאבד את האמונה בעצמו. מה הוא עושה כאן, בפינה נידחת של העולם? אמנם, הוא יודע מה יענה לו צבי – שהיו שנים, בהן הצלחנו לשכנע את מרבית מדינות העולם בפאתוס ובלהט של הרעיון הציוני. והיו לכך סיבות עקיפות, הרצח ההמוני באירופה, עמידת הגבורה של היישוב, התנ"ך, והיותנו עם התנ"ך, אורח החיים המופתי של הקיבוצים. והפלא אשר בכך, שהעם היהודי, המקולל והנע-ונד, שב לארצו. השיכנוע כלפי חוץ היה פונקציה ברורה של הלהט הפנימי, ושל עקבות השואה, שהיו טריים עדיין בדעת הקהל העולמית.

ומה נשאר היום? איפה אנחנו עומדים? מה שהיה בזמנו "עבודה ערבית", שהשמיצו... (והם שניהם, בתור בני-איכרים, הלא יודעים) – הפך היום למיעוט ערבי, אשר עבודתו הזולה היא נחלת הכול, אפילו הקיבוצים. ואילו השאלה הערבית מהי? פירושה עשור שני, בו אנו מוחרמים על-ידי שכנינו, נוחלים מפלות פוליטיות בזירה העולמית, באו"ם, מפלות אשר הקו המפחיד שלהן הוא עירעור עצם זכותנו על הארץ הזאת. שלא לדבר על המסתננים...

"אז אתה אוהב את הארץ?"

אותו זה משגע. האם צבי מבין? על חשבון מי אנחנו חיים כאן? ועל יסוד מה? אנחנו מתחנכים על דת אחת – דת השינאה! אבל בשביל מה? ובהנהגת מי? ובינתיים התפורר המיתוס שהאמנו בו, וגם המיתוס שעשו מאיתנו אנשים זרים, אנשים שהתלהבו מאיתנו, גם הוא התפורר. מה יהיה אם תקום בארץ מחתרת לאומית-ערבית, והם, שניהם, עם כל היתר, יצטרכו לדאוג לדכאה בכוח, להסכים לזה, להיות מן העבר השני של המיתרס, בתור כוחות צבא ומשטרה? הם, שחונכו ללחום בשליטים זרים, במשעבדים? מה תהא תשובתם? איך יפתרו את השאלה? האם יחדלו לחשוב? ימשיכו להיות שיכורים מפולחן הכוח, שעליו חוזרים בפניהם השכם והערב, שנים על גבי שנים?

צבי יאמר לו: מה יש אם ייהרגו כמה ערבים? – אבל בו, בפוליק, ישנה הרגשה מטונפת, שאם יעמדו פעם נוספת בפני המיבחן, שעה שיצטרכו להרוג, להסתכן, לדכא תנועה לאומית של ערבים – שוב לא ילווה אותם אותו מיתוס ציוני, הרמטי ותמים, אותה רומנטיקה ואידאליזם חד-צדדי, משום שמשהו השתנה בארץ בשנים האחרונות, ובייחוד עכשיו...

ההרמטיות שהם נתונים בה, אינה אידיאולוגיה שבחרו בה, אלא מצב, גבולות סגורים. להיות בנים למדינה שנואה על-ידי כל שכניה, ומונהגת בידי אנשים עייפים, שאיבדו את התנופה ואת היכולת לחולל שינוי מרחיק לכת במצב הפוליטי. הללו לא העלו על דעתם שום רעיון חדש מיום הקמת המדינה.

ומה עכשיו? להיות יורשים את כל מגרעותיה של הגישה הקישחת, הנוקשה והמנשלת כלפי הערבים – הגישה שהצליחה לקנות מהם אדמות, אך לא את ליבם, שניצחה במלחמה אך לא בשלום, – מבלי לרשת את הפאתוס ובלי להאמין...

הוא מרגיש עצמו קרוב לאיבאן שׁאטוֹב, פרץ לפתע פוליק, גם הוא האמין במשהו, והתאכזב. ומה מוזר שהוא גם קצת, כמוהו, דומה לו, התנצל, מוזר, לא כן? והללו, אמר סתומות ולא פירש, ממש כמו ב"שדים", לא יניחו לאיש להימלט מתחת ידם. אבל אולי לא בדיוק כך, מפני ששם, מהפכן של דור ראשון, וכאן אצלו, עייפות... משפחתית. גם החלומות עברו בירושה. חלומות לא חדשים. אנחנו שושלת של כישלונות.

"בֶּסֶר אַיין אֶנְדֶה מִיט שְׁרֶקֶן אַלְס אַיין שְׁרֶקֶן אוּנַא אֶנְדֶה." אומרת גברת לוי, בעלת-הבית שלו. מוטב סוף נורא מנוראות בלי סוף.

הלא אלה הן שאלות פוליטיות. משעממות. יבשות. והעיקר, מהו העיקר? שרוצים משהו עד כלות, והלב... זה קורה, יש אנשים, ואפשר גם להאמין באלוהים. מה לעשות והוא, פוליק, איננו מטפיסיקן (רק מנסה לחקור קצת, בפילוסופיה יוונית, אבל בתור איש-מדע). אמת, הרוב חיים בערפל. אבל הפוליטיקה, והעיתונים, ואתה ואני הרי גם אלה סוג של חיים, הערפל. אם יש ערפל, אז אי-אפשר לומר שהוא איננו, ושאנחנו נעסוק רק באור הצרוף והמזוקק של התבונה הטהורה. שנעבוד את אלוהים. ונהיה נביאים. ונקבל פרס בעולם הבא. הוא יודע, כלומר מרגיש, לפעמים, שכל הבעיות הללו זבל, מפני ששייכות לכולם, ומטמטמות, שהרי מתים בין כה וכה, ולא רק שהערבים... וזה מחייב לחשוב באיזשהו אופן קצת יותר רציני... ובן מסיחות את הדעת... כמו הפרסומת הדבילית. אבל אם הטמטום, זאת אומרת, קיים, אז גם הוא הופך לשאלה מיטאפיסית, והערבים, לא כן? והצנזורה.

לשמור על החיים? כן? – לשמור על החיים זה הצדק היחיד שנותר לנו, והמשמעות. הדבר האחרון בו אנו מאמינים עדיין בלב שלם. מבלי ציניזם. וכל היתר הוא עניין לבדיחות. נגמר המיתוס. חאלאס.

האם מבין צבי לאן התגלגלה הציונות? הם, הערבים, נוקמים בנו גם מבלי לנקוף אצבע, רק בזה שהפחד מפניהם הוא הבוחר ומעלה אצלנו אנשים לשלטון, וזוהי הדימוקראטיה שלנו! חילוקי הדעות הפוליטיים בארץ שוב אינם נובעים מטבע החיים ומצרכיהם, אלא משנאת אחים, ותחרות, וריב על ירושה... וכל הלחשים והשמועות הללו, על אודות זיופים, היעלמות מסמכים והדחה לעדות שקר במוסד צבאי סודי...

"וכל זאת, אתה יודע למה? מפני שלא הצלחנו לפתור את השאלה הערבית. ועכשיו, מה שעדינו נגדם, ומה שעשו נגדנו, ומה שקרה בתוכנו אחרי מה שעשינו נגדם, זאת ההיסטוריה! ולך למד על כך באוניברסיטה! אם אוייבך מכתיב לך את השתלשלות מלחמותיך, את נושאי מאבקיך, אבוי לך! אנו הולכים ונאכלים מבפנים מפני חוסר האונים, מפני עודף האונים, איך להסביר... מה שמצטבר, הרעל, ששורשיו יחסינו עם הישמעאלים האלה. ובמקום לנסות לשנות את המצב בו אנו נתונים, מתבזבז הכוח, המדינה... מתפורר בבית. הכוח כלה במלחמת-אחים... הלא כאן כתוב בפירוש, פעולות-התגמול הפכו לקרש-קפיצה פוליטי... לקלף של אמביציה שלוחת רסן, סידור חשבונות אישיים, מוכרח להיות כאן, בקשר הזה, בפרשה... מעשה בגידה. זה, לא במקרה, והם... מי זה הם? הם, לעולם לא היו מגיעים לעמדת כוח, אשר חורצת את גורלנו לחיים ולמוות ואשר מבזבזת את דמנו, לולא הפחד.

"הסכמנו לשעבד את החיים למען ההגנה על עצמנו, נתנו בידיהם אשראי לשחק באהבתנו את הארץ, בשביל מה? כדי לקדם את הקאריירה הפרטית שלהם, ולספק את תאוותם לשלטון ולכוח. האמנו בתום-לב בכל מה שסיפרו לנו שנים על גבי שנים... רימו אותנו שעה שנשאו על שפתותיהם את השם... קדושת המולדת, טוהר הנשק, רשעות או טיפשות פושעת, מי חייב לשאת בעונש?"

לפתע דפקו בדלת.

המשך יבוא

* * *

חבריו ואוהביו של אהוד

מזמינים את

קוראי כתב עת זה לאירוע:

המכתב העיתי "חדשות בן עזר" במלאת 80 לעורכו

האירוע יתקיים ביום ב', ג' ניסן תשע"ו, 11.4.2016 בשעה 19.00

בבית הסופר, רח' קפלן 6, תל-אביב

בתוכנית:

הסופר צביקה ניר – ברכת יו"ר אגודת הסופרים העברים

ד"ר עדינה בר-אל – דברי פתיחה

נושאי דברים (בסדר א'-ב'):

פרופ' עוז אלמוג, סוציולוג, חוקר התרבות הישראלית

שמאי גולן, סופר

אליהו הכהן, חוקר הזמר העברי, חתן פרס ישראל

יואל נץ, משורר ומתרגם

פוצ'ו, סופר

דברי סיום: אהוד בן עזר, סופר ועורך

מנחה: ד"ר משה גרנות

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד יקר, אני למדה מגיליון זה שאוטוטו אתה מגיע לגיל 80! מאחר שאני נוסעת לחו"ל ולא אהיה באזור בסביבות תאריך הולדתך, אני רוצה לאחל לך עתה מזל טוב לתאריך משמעותי זה.

מי ייתן ועוד שנים רבות תהיה לך בריאות איתנה, מרץ וחדות כמו היום. שגיליונות רבים מאוד של המפעל הגדול שלך: "חדשות בן עזר" – ימשיכו להיות מודפסים לשמחת קוראיהם הרבים, ובהם תספר לנו על מסעדות בהן אתה אוכל, הצגות בהן אתה צופה, ואת דעותיך (טוב אנחנו יודעים כבר) על אולמרט...

 ושוב – מזל טוב והרבה בריאות,

 שׂישׂי מאיר

* למר אהוד בן עזר, ברצוני להביע את הערכתי העמוקה! לסוכנות היהודית על כך שהגיעו בזכותם במבצע חשאי, לאחר שעברו שלוש טיסות – 17 אנשים מתימן: שמונה מבוגרים ותשעה ילדים.

כולי תקווה שתהיה להם קליטה קלה, מהירה וטובה! ושאנחנו נחייך אליהם באהבה.

בהצלחה! לאחינו היקרים. אני משער שיהיה להם קצת קשה בהתחלה וייקח להם זמן להתרגל. מעניין שהם דוברי עברית. מעולם לא ראיתי עולה חדש שדובר עברית. נראה לי שזו הארץ היחידה – תימן שהיהודים בה היו דוברי עברית.

בכבוד רב

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* שלום אהוד, קראתי בחדשות בן עזר 1130 מאמר השואל ״האם ההיסטוריה חוזרת? האם טראמפ הוא היטלר אמריקאי?״ 

אני לא רואה את ההיגיון בשאלות האלו. מזמן כבר ידוע שההיסטוריה חוזרת בגוונים שונים, מאוד שונים. להשוות בין בונה, יוצר ואוהב יהודים כמו דונאלד טראמפ לבין משחית ורוצח אנטישמי בקנה מידה היסטורי – כמו אדולף היטלר נראה לי שגוי מאוד ומגמתי מאוד.

את התשובה לספקותיי בקשר למאמר הזה מצאתי דווקא במאמר עצמו, אולי כאירוניה, אולי כבדיחה. המאמר מדבר על קו לינארי בעתיד. למי לא ידוע שהיטלר היה פורץ גבולות סידרתי שהגיע כמעט לאלכסנדריה ולמוסקבה. טראמפ לעומת זאת רוצה לבנות גדרות ולהשאיר את הרוצחים מחוץ למדינה. אז אולי (אני כותב את השורות האלו אחרי הנאום של טראמפ באייפאק ואחרי הטבח בבריסל) – יש מקום להשוואה היסטורית מוצלחת יותר – בין בנימין נתניהו לדונאלד טראמפ?

שלך,

אשר תורן  

* אהוד ידידי, כמי שהתנסה בכך בסימון גבול שנות השמונים, הריני בא לתרום תרומתי לברכות המורעפות עליך. אכן, מכובדי, זו דרכו של עולם שצריך אדם לחיות בפיתולים שמונים שנים תמימות עד שהוא זוכה ברגע בו מתכנסים רעיו ומוקיריו להתברך בו ובפריו. וכשהוא ראוי לתפארת ברכות, תודות  ויותר – כמוך – יש בהתכנסות זו גם הכרה מפורשת בהישגיך, ואלה רבים כידוע לכולנו.

אמנם בני מחלוקת אנחנו בראיית עולמנו, וברי-פלוגתא לעיתים עד חריפות, אך איני יכול שלא לומר שבחך בפניך: דרך מכובדת דרכך ורבת הישגים ובני משפחתך, ידידיך ומוקיריך הרבים כולם מבקשים לגעת בצדק בזר הדפנה שלך. אני מונה עצמי ביניהם.

לצערי, מנסיבות בריאותי איעדר מהערב שיתקיים לכבודך בבית הסופר. אולם אין ספק בידי שידידנו המשותף משה גרנות יאיר בהנחייתו באור בהיר משלו את האירוע החשוב.

שא-ברכותיי מעומק-לב!

עמוס אריכא

* אהוד היקר, עוד נדבר בע"פ, אבל אני רוצה שיירשם בכתב: אינני מאמין לך שאתה בן 80. צריך לבדוק ברישומי פתח-תקווה. בכל אופן, אני מאחל לך המשך בריאות ויצירתיות פורייה, כולל הפזילות אל המין השני.

כתמיד,

דוד מלמד

אהוד: אתה צודק. במשך שנים חל יום הולדתי ב-3 באפריל 1936, י"א בניסן תרצ"ו, וכך נרשם גם בתעודת הלידה המנדאטורית שלי – עד שיום אחד באתי להוציא אישור במשרד הפנים בפתח-תקווה והפקיד המזוקן, מבלי לשאול את רשותי, החליף לי את התאריך ל-2 באפריל. מאז יש לי כל שנה 4 ימי הולדת.

* יקירי משה גרנות, אשתדל להגיע מירושלים לכבודו של אהוד בן עזר, ידיד יקר החוגג גבורות.

שנת 1936, שבה נולד, התברכה בלא מעט יוצרים עבריים: אהוד בן עזר, א"ב יהושע, דן צלקה ז"ל, דליה רביקוביץ ז"ל, חיה שנהב, ישראל אלירז ז"ל, אורציון ישי ז"ל, שמואל הופרט ז"ל, דורית אורגד, רם אורן, רות אלמוג, נירה הראל, יחיאל חזק, יואב חייק, צופיה מלר, עמלה עינת, רבקה רז, צביה שיף-כרמון ועוד...

ובן-ציון יהושע – גם.

 בהצלחה לאהוד בן עזר וכדברי משורר תהילים "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו."

 בן-ציון יהושע

אהוד: יש להוסיף לשנתון את גדעון תלפז, ואולי גם את יגאל לוסין שהחל דרכו בסיפורת ב"ניב הקבוצה". ובתחומים אחרים – את יצחק צפל ישורון, יהודה ג'אד נאמן, רן שחורי, שלמה אהרונסון, עדה כרמי מלמד, חמי גוטמן, ד"ר יצחק קליין ז"ל, ד"ר זאב קליין-קינן ז"ל, יואל שר ז"ל, נחום סטלמך ז"ל, אנוש בר-שלום ז"ל, ועוד רבים אחרים.

* משה גרנות יקירי, קשה לי להאמין כי אהוד בן עזר, יקירנו, כבר בן שמונים! הגיע לגבורות! שיחק אותה! ודאי שאגיע לכבדו בערב המוקדש לו.

אוהב אתכם,

מוטי גלזר

* מוטי בן חורין: הרהורים: נפלא לנו: דאע"ש למד מהכיסוי הבלתי נפסק בתקשורת העולמית של האירוע בבריסל בו לא נרצחו יהודים, ומהדממה בתקשורת העולמית בעקבות האירוע באיסטנבול בו נרצחו יהודים – כי זה בזבוז לפגוע ביהודים ורווח עצום לפגוע בגויים.

דונאלדאק, כנשיא, ידרוש שנשלם עבור הנשק שאנו מקבלים ממנו ואנו נדרוש שישלמו לנו על כל מה שאנו נותנים לו: מידע, ידע, ראש חץ ומחץ של הדמוקרטיות במזרח התיכון.

גון קרי חושב ואומר, והדעה באירופה: כל הטרור נגרם בגלל הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

דברי הנביא: "שלום לאנושות יתרחש מיד עם הסכמת ישראל לשלום עם הפלסטינאים."

האסלאם ["הקיצוני"] מתנקם בצלבנים האירופאיים ובצלבנות.

האיראנים דורשים תשלום לגזילת הנפט ע"י החברה האנגלו-אמריקאית.

הפליטים השחורים יעשו בקרוב חשבון עם האירופים על הקולוניות באפריקה.

ההודים והפקיסטנים ילמדו לקח את האימפריה הבריטית.

הסינים יעשו חשבון עם האנגלים על החדרת האופיום דרך נהר הפנינים לסין.

השחורים יעוררו שיעבודם לעבדות ע"י הערבים והאמריקאים. האינדיאנים, המאורים והאבורג'ינים – את חיסולם ע"י המתיישבים האירופאים.

המקסיקאים יילחמו בארה"ב על כיבוש קליפורניה וניו-מקסיקו.

האוסטרים ידרשו מהאיטלקים את טירול, והבסקים את ארצם הכבושה.

הפלסטינים לא יסיימו את בכיים על ה"אפרטהייד" במחסומים ו"הרס" אל-אקצה.

* אני עוד מקווה שיתברר ששריפת המשפחה בכפר דומא בוצעה על-ידי ערבים ולא על-ידי מנוולים/מטורפים "יהודים".

מוטי בן חורין

אהוד: תקוות-שווא.

* שמעתי כי אתה מחליף קידומת בימים אלה. ממרומי מיצבור השנים שהקב"ה העניק לי עד עתה אני מצטרף למברכים את הנער ומאחל לו בריאות ונחת והצלחה בכל אשר יפנה.

כל טוב,

אלכס סופרון

* תמשיכו להעריץ אותו ולתמוך כאידיוטים בדיעותיו הפוליטיות: "בהמשך נשאל גרוסמן [באנלית, בראיון לרשת טלוויזיה זרה] בנוגע לעמדתו על החלטת האיחוד האירופי לסמן מוצרים שמקורם בהתנחלויות. הוא הביע תמיכה במהלך, שבו הוא רואה הוכחה כי האיחוד 'מכיר בלגיטימיות המוחלטת של ישראל בתוך תחומי הקו הירוק.

'יש להם הזכות לציין בפני אזרחיהם שהמוצרים האלה, מקורם במקום שיש חילוקי דעות לגביו. זהו מחיר שישראל במובן מסוים הביאה על עצמה.'" ["הארץ", 21.3.16].

* איך זה שבכל הכיסוי התקשורתי והתגובות הפוליטיות לאירועי הרצח שביצעו המנוולים  צמאי הדם המוסלמיים של דאע"ש בנמל התעופה ובמטרו בבריסל – שכחו להזכיר את אחריותה של ישראל לטרור המוסלמי המכה באירופה?

אולי משום שהם עסוקים מאוד בהחרמת כל תוצרת שלנו שמקורה מעבר ל"קו הירוק" – כמו למשל מפעל מוצרי הקוסמטיקה "אהבה" שעל גדת ים המלח, שכידוע היתה, לפני יוני 67' ופתיחת הכביש עין-גדי-סדום – יישוב ערבי צפוף מאוד שאותו כבשנו, שאפילו אוניברסיטה מוסלמית לגמלים היתה שם, והיא מוזכרת פעמיים בתנ"ך.

אבל אל דאגה. ח"כ זהבה גלאון כבר עשתה קישור בין המשך "אקיבוש" – לפעולות הטרור המוסלמי בבלגיה, וכמובן היא גם טענה, באותה גישה מטומטמת – שאין להשוות בין הטרור האירופאי שאותו יש לגנות לבין הטרור המוצדק של הפלסטינים נגד ישראל.

אהוד: הקשבנו לנאומו של דונאלד טראמפ בוועידת איפא"ק וגם קראנו את הנוסח הכתוב בתרגום העברי. להפתעתנו הרבה, הרבה מאוד – האיש דיבר בהיגיון, בבקיאות, מתוך אהדה בלתי-מסוייגת לישראל ולצדקת דרכה. זה היה נאום ציוני שאילו אנחנו, למשל, היינו כותבים אותו – הוא לא היה מתפרסם ב"הארץ", ואין לך שבח גדול מזה.

טראמפ זכה למחיאות כפיים אדירות ככל שהירבה לצדד בישראל ולתאר ללא כחל ושרק את המצב האמיתי במזרח התיכון ובייחוד את נוכלותה וסכנתה של איראן. הוא לא נראה טיפש, מבולבל או שטחי וקל דעת, כמו שמציירים אותו בתקשורת, ובייחוד כפי שהציגו אותו לפני הנאום באיפא"ק. הוא דיבר כמו שנשיא ארה"ב שאוהד את ישראל ומבין את מצבה – צריך לדבר.

הייתכן שאם טראמפ ייבחר לנשיא ארה"ב במקום הילרי קלינטון, זה לא סוף העולם? הנאום שלו, ששמענו ממקור ראשון, את כולו, באינטרנט – מזים את מרבית המגרעות והפגמים שתולים בו מתנגדיו וגם התקשורת. האיש מבין היטב מה קורה במזרח התיכון ובעולם – והוא כנראה לא טיפש כמו הנשיא אובמה.

אם דבריו הם דמגוגיה – אזיי האמת, שאותה חשף בנושאים כמו ישראל וארה"ב, ישראל והפלסטינים, ישראל ואיראן – היא דמגוגיה, ואסור לדבר על אודותיה בגלוי – כי זה לא פוליטיקלי קורקט.

מבחינה מסויימת, בעממיות שלו, הוא מזכיר את לינדון ג'ונסון, שהיה נשיא מצויין לישראל.

* אחת ההוכחות להתאסלמותה הזוחלת של אירופה, שיש בה כבר יותר מ-35 מיליון מוסלמים – היא שחלק ניכר מהמנוולים הרוצחים המתאבדים הם כבר דור שני ושלישי ביבשת. אזרחים אירופאים כשרים למהדרין.

* בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת היו הסופרים והמשוררים הצעירים מחכים כל השבוע לצאתם ביום שישי של שני מוספים ספרותיים מובילים – "משא" בעריכת אהרון מגד בעיתון "למרחב" ו"תרבות וספרות" בעיתון "הארץ" בעריכת ד"ר יעקב הורוביץ ולימים בנימין תמוז. כל יום שישי היו מתפרסמים סיפור עברי חדש ושיר עברי חדש, ורבים מהם של סופרים ומשוררים מתחילים, שזו היתה להם הזדמנות ראשונה להופיע בדפוס, וגם מעין סדנה לרומאנים ולקובצי הסיפורים שלהם שהופיעו שנים לא רבות אחרי-כן.

לימים קמו ל"תרבות וספרות" עורכים שלא נהגו בסופרים הצעירים אותה מידת עידוד שבה נהגו מגד, הורביץ ותמוז לגביהם-הם בראשית דרכם כסופרים. עורכים אלה ביטלו את מסורת הסיפור השבועי – כי המוסף, לדעתם, נועד לביקורות-ספרים, כמו בצרפת, ולא לגילוי כישרונות חדשים בפרוזה.

מאז, וכיום – לכותבי פרוזה חדשים, אין כמעט איפה לפרסם את סיפוריהם. ובוודאי שלא במוספים שהיו נקראים אז מדי שבוע על ידי מרבית קוראי הספרות העברית, והעוסקים בה. היו אז בירושלים סטודנטיות נלהבות לספרות, שלפעמים אפילו הסכימו לשכב עם הסטודנט שסיפור שלו התפרסם אצל הורוביץ או מגד.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל