גיליון מס' 1132

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ח באדר ב' תשע"ו, 28 במרס 2016

עם צרופת ההזמנה לערב על המכתב העיתי ב-11 באפריל בבית הסופר בתל אביב

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אוֹר אַקְטוּאָלִי בְּיוֹתֵר עַל מִיתוֹס מְגִלַּת אֶסְתֵּר. // פוצ'ו: בחיי (2), ל"אומגה" מבוסתן הסטן האבוד. // יהודה דרורי: "יפיפיות הנפש" של יעלון ואייזנקוט. // משה כהן: הנדון: אין הלקאה כמו הלקאה עצמית. // איתמר פרת: עדלאידע תשע"ז. // ד"ר מרדכי קידר: המדבֵּר כאחראי על הביטחון במזרח התיכון. [ציטוט]. // עמוס גלבוע: על בוּרות של תקשורת הממציאה עובדות. // 1. אֶת תליון המגן דוד מִזהב שלי.  2. הבתולות שאזיין בשמיים. מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // גיא בכור: על "החיים הטובים", ועל היבשת, שאיבדה את האופטימיות. [ציטוט]. // "האירוניה מציגה את האדם באורח אמביוולנטי", משה גרנות מראיין את הסופר אהרן מגד. // אהוד בן עזר: כריסטוף אשנבך, ריי צ'ן, אנה-אליזבת מולר, יוהנס ברהמס וגוסטב מהלר בקונצרט אדיר במוצ"ש האחרון בפילהרמונית. // אורי הייטנר: צרור הערות 27.3.16. // מתי דוד: התרחיש הצפוי במדינה הפלסטינית. // יוסי אחימאיר: הערות מעמוד הפייסבוק שלי. // רות ירדני כץ: מסיבת פורים 2016. // יוסף דלומי: יממה שהתארכה מאוד. // אהוד בן עזר: "לא לגיבורים המלחמה". רומאן. "כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה" (קוהלת, ט', י"א). המהדורה הראשונה נדפסה בשנת 1971, לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב. המהדורה השנייה, המצולמת,  יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000. הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969, לפני יותר מ-50 שנה! – פרק ב. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

אוֹר אַקְטוּאָלִי בְּיוֹתֵר עַל מִיתוֹס מְגִלַּת אֶסְתֵּר

ִלִפְנֵי שְלוֹשָה יָמִים נֶחְגַּג פּוּרִים וְאִם צְרִיכָה * הָיְתָה סוֹפְסוֹף לְמִישֶהוּ לִהְיוֹת כָּאן הוֹכָחָה * מָה רֵלֵוַנְטִי עַד יָמֵינוּ הוּא סִפּוּר * מַלְכוּת אֲחַשְוֵרוֹש שֶבָּהּ הֻפַּל הַפּוּר * עַל גּוֹרַל עַם שֶבִּמְרוּצַת כָּל הַזְּמַנִים * שָׂרַד עַל אַף אִינְטְרִיגוֹת כָּל הַהָמָנִים * הִנֵּה כְּדַאי לִקְרֹא אֶת מְגִלַּת אֶסְתֵּר * בְּפֵרוּשָהּ הָאַקְטוּאָלִי בְּיוֹתֵר.

וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְוֵרוֹש הַפוּנְדֶּמֶנְטָלִיסְטִי

(הוּא-הוּא הָאָיָאתוֹלַהּ שֶאֵינוֹ חָדֵל לִרְקֹם

חֲלוֹם-זְוָעוֹת אָטוֹמִי שֶל גִּ'יהָאד קָנִיבָּלִיסְטִי

בִּשְלַל כּוּרִים גַּרְעִינִיִּים: "נָתַאנְז", "בּוּשֵר" וְ"קוֹם").

וַיַּעֲרֹךְ שַלִּיט-שוּשַן מִשְתֶּה כְּיַד הַמֶּלֶךְ

לְפַרְתְּמֵי פָּרַס וּלְשָׂרֵי מָדַי כֻּלָּם

עִם מִשְמְרוֹת-מַהְפֵּכָה נוֹשְׂאֵי נַבּוּט וָשֶלַח

וְעִם סְטְרִיפְּטִיז שֶלֹּא נִרְאָה כָּמוֹהוּ מֵעוֹלָם.

וְלַמַּלְכָּה שָלַח פַּתְשֶגֶן: "בּוֹאִי וְהַרְאִי נָא

לְמֻזְמָנַי וְחַרְמָנַי אֶת חֲמוּדוֹת נוֹפֵךְ

שֶיִּתְפַּקְּעוּ אוֹיְבַי מִוָּשִינְגְּטוֹן עַד פָּלֶשְׂתִּינָה,

אַךְ רַק בִּתְנַאי שֶתְּכַסִּי בַּ'בּוּרְקָה' אֶת גּוּפֵךְ."

וַתְּמָאֵן לוֹ גְבֶרֶת וַשְתִּי וַתֹאמַר: "תִּקְפֹּץ לִי!

כִּי רַק סָתוּם-בְּלַחַץ לֹא מֵבִין עוֹד, מִשּוּם-מָה,

שֶשּוּם חוֹבֵב-סְטְרִיפְּטִיז לִרְאוֹת כָּאן 'בּוּרְקָה' לֹא יַחְפֹּץ לִי

בִּמְקוֹם לָזוּן עֵינַיִם בָּאֱמֶת הָעֵירֻמָּה..."

– "שְטֻיּוֹת," הֵשִיב הַמֶּלֶךְ לַטִּעוּן הָאָנָטוֹמִי,

"מָה שֶאָסוּר מוֹשֵךְ תָּמִיד יוֹתֵר מִן הַמֻּתָּר, 

הֵן גַּם אֲנִי מַסְתִּיר מִן הָעוֹלָם כָּל כּוּר אָטוֹמִי

וְהָעוֹלָם סַקְרָן מְאֹד לִרְאוֹת אֶת הַמֻּסְתָּר."

– "הַנֶּשֶק הַסּוֹדִי שֶלִּי,  מַלְכִּי," עָנְתָה לוֹ וַשְתִּי,

"אֵינוֹ הַנֶּשֶק הַסּוֹדִי שֶלְּךָ, לְדַעֲתִי.

וְאֶת הַ'בּוּרְקָה' לֹא אֶלְבַּש כְּשֵם שֶלֹּא לָבַשְתִּי

כְּתֹנֶת-כְּפִיָּה בְּבֵית-מְשֻגָּעֶיךָ הַדָּתִי..."

כָּעַס הַמֶּלֶךְ וְכִקְנָס עַל אָמָּנוּת מֻפְשֶטֶת

שֶכָּל חַכְמֵי-הַדָּת שֶלּוֹ כָּבְלוּ אוֹתָהּ בְּסַד

הֶחְלִיף מִיָּד אֶת וַשְתִּי בְּאֶסְתֵּר הַמְּהַפְּנֶטֶת

(שֶבֶּן-דּוֹדָהּ, הוּא מָרְדְּכַי, הָיָה סוֹכֵן "מוֹסָד"...)

שָמַע זֹאת בְּחִיּוּךְ-עָרְמָה רֹאש לְשָׂרֵי הַסֶּגֶל

הוּא חַסַן רוֹחָנִי הָעַרְס, תַּחְמַן-הַחִיּוּכִים

שֶמִיסִיס אֶשְטוֹן הַשּוֹטָה עָלְתָה אֵלָיו לָרֶגֶל

וּמַר אוֹבָּמָה וְשָׂרָיו נִפְתִּים לוֹ ותוֹמְכִים

בַּהֲקָלַת הַסַּנְקְצְיוֹת מֵעָלָיו כְּדִין הַפֶּתִי

הַמַּאֲמִין לְכָל דְּבַר-שֶקֶר הֶעָטוּף צִפּוּי

שֶל נֹעַם-הֲלִיכוֹת בּוֹ מִסְתַּנְוֵר כָּל כְּסִיל פָּתֵטִי

כְּשֶלְּטֵרוֹר אִירָאנִי יֵש יִפּוּי וְגַם חִפּוּי

וְחִיש, עַל פִּי מַסֹּרֶת שֶל הַרְבֵּה אַנְטִיסֶמִיטִים

בַּפְּרוֹטוֹקוֹלִים שֶל זִקְנֵי צִיּוֹן אָמַר כָּזֹאת:

"מַלְכִּי, הַצִּיּוֹנִים חוֹדְרִים אֵלֶינוּ כְּטֶרְמִיטִים,

הֵם לֹא רַק בְּדוּבַּאי יָדְעוּ כֵּיצַד לְהִתְחַזּוֹת,

הֵם גַּם חִסְּלוּ לָנוּ מַדְּעַן-גַּרְעִין, אוֹתָם בַּנְדִּיטִים

וְגַם גָּרְמוּ לָנוּ בְּמֵי יַם-סוּף לְהִתְבַּזּוֹת

כְּשֶנֶּחְשְׂפָה עֶרְוַת כֻּלָּנוּ בַּשְּלַבִּים הַקְּרִיטִים

בָּהֶם  'קְלוֹז-סִי' חָטְפָה שָם חֲשִׂיפוֹת קְלוֹז-אַפּ עַזּוֹת

לְעֵין תֵּבֵל כֻּלָּהּ –  לָכֵן מִיָּד, בְּלִי שְמַאלְץ פּוֹלִיטִי

יֵש לְהַפְעִיל נֶגְדָּם בִּשְוונְגּ אֶת כָּל הַסַּרְכָּזוֹת!!!"

וּמָרְדְּכַי שוֹמֵעַ זֹאת מִבַּת-דּוֹדוֹ בְּרַעַד

וּכְבָר מַזְעִיק אֶת דַּעַת-הַקָּהָל הָעוֹלָמִית,

אַךְ לָעוֹלָם, מַמָּש כְּמוֹ בִּימֵי מִינְכֶן, אֵין שוּם דַּעַת

וּמַנְהִיגָיו – כְּמוֹ צֶ'מְבֶּרְלִין שֶעַל אַרְצוֹ הֵמִיט

אֶת שוֹק הַ"בְּלִיץ" –  חִדְלֵי-אִישִים, כָּךְ הָאֱמֶת נֶחְשֶׂפֶת,

וּמָה שֶכָּל אֶחָד מֵהֶם מוּכָן כָּאן וּמְזֻמָּן

זֶה רַק לָתֵת לְתַחְמָנֵי אִירָאן אַרְכָּה נוֹסֶפֶת

וּלְאַפְשֵר לַחוּלִיגָאנִים לְהַרְוִיחַ זְמַן...

כִּי סִין, בִּגְלַל פְּגִישַת אוֹבָּמָה עִם הַדָּלַאי-לָאמָה,

נִמְנַעַת מִלָּצֵאת נֶגְדָּם בְּסַנְקְצְיוֹת מַרְתִּיעוֹת

וּפּוּטִין מוֹסִיף נֵפְטְ אִירָאנִי לִמְדוּרַת הַדְּרָמָה

וּבְלִי בּוּשָה מוֹכֵר לָהֶם טִילֵי "סֶם 300"

אַגַּב תְּמִיכָה בָּרַב-רוֹצֵחַ אַסַד – וְאוֹבָּמָה

סָח כְּמוֹ גַנֶּנֶת "נוּ-נוּ-נוּ" לְסַחְטָנֵי פָּרַס

וְסַחַר בֵּין גֶּרְמַנְיָה לְאִירָאן (לֵךְ-דַּע-בְּכַמָּה)  

מִתַּחַת לַשָּטִיחַ הַפָּרְסִי שֶעוֹד נִפְרָשׂ

בֵּין חֶבְרַת "סִי-מֶן" לָאִירָאנִים חֵרֶף הָרֶקְלָמָה

שֶל נִעוּר-חֹצֶן-כִּבְיָכוֹל מִטֶּהֶרָאן – הוּא פְּרָס

לְתַחְמָנוּת הָאָיָאתוֹלוֹת הָאוֹרְגִים מַסֶּכֶת

שֶל תֵּרוּצִים וְשֶל כְּזָבִים אֲגַב צִפְצוּף אָרֹךְ

עַל טִמְטוּמוֹ זֶה שֶל עוֹלָם חָפְשִי (חָפְשִי מִשֵּׂכֶל)

אֲשֶר בְּמוֹ יָדָיו מֵכִין הַיּוֹם כְּבָר אֶת הַבְּרוֹךְ

שֶל קָטַסְטְרוֹפַת-יוֹם-מָחָר שֶאוֹי לָנוּ אִם פֶּתַע

תֻּנְחַת עַל הָעוֹלָם מִכִּוּוּנָהּ שֶל טֶהֶרָאן

בְּעוֹד הַמַּעֲרָב הָאִימְפּוֹטֶנְטִי כֻּלּוֹ רֶתַע

וּמִתְחַנֵּן מַמָּש שֶיִּצְחֲקוּ לוֹ בְּאִירָאן.

כֵּן, מָרְדְּכַי שוֹמֵעַ זֹאת אַךְ לֹא נִכְשָל בַּפַאשְלָה

שֶל עֲקִיפַת אֲחַשְוֵרוֹש שֶבְּחֵמָה נִתְקַף

כְּפִי שֶנִּכְשַל מִי שֶבְּקַלּוּת-דַּעַת לֹא חָשַש לָהּ

וּכְבָר עַכְשָיו בָּרוּר כַּמָּה שָגָה כְּשֶהוּא עָקַף.

וּמָרְדְּכַי נוֹאֵם בִּפְנֵי קוֹנְגְּרֶס אוֹהֵד בְּטַעַם

שֶלֹּא מַקְפִּיץ שָם פְיוּזִים לְשוּם צַד, וְכָךְ נִקְלָט

הַמֶּסֶר שֶל אִזְכּוּר הַבְּרוֹךְ שֶל צֶ'מְבֶּרְלִין כְּרַעַם

שֶל אַזְהָרַת-אֱמֶת שֶמִּפָּנֶיהָ אֵין מִפְלָט

וְכָל בַּר-דַּעַת הַזּוֹכֵר אֶת לֶקַח הַהִיסְטוֹרְיָה

מִימֵי הַ-"Peace and Honour" שֶל מַר צֶ'מְבֶּרְלִין הַכְּסִיל

שוֹמֵעַ אֶת אִוֶּלֶת גִּמְגּוּמֵי הַסָּנֵגוֹרְיָה

שֶל אֵלֶּה הַסְּבוּרִים כִּי רַק דָּבָר אֶחָד יַצִּיל

אֶת הַמַּצָּב: אִם יִנָּתֵן לְעַרְסִים-פָּרְסִים אֵלֶּה

לָרֶדֶת מִן הָעֵץ בּוֹ מְטַפְּסִים הֵם עוֹד וָעוֹד

(מִבְּלִי לִתְפֹּס כִּי רַק עֵצָה אַחַת יֵש בָּהּ תּוֹעֶלֶת:

לְהַשְאִירָם עַל אוֹתוֹ עֵץ, אֲבָל תְּלוּיִים מְאֹד

מִצַּמַּרְתּוֹ וָמַטָּה עִם פּוֹרָתָא, פַּרְשַנְדָּתָא

וַאֲרִידָתָא וּוַיְזָתָא, כָּך שֶבּוֹ-בַּזְּמַן

עִם כָּל מִשְפַּחַת-רֶשַע זֹאת יֵלְכוּ שָם עַלָא פַּאטָה

כְּמוֹ שֶכָּתוּב כְּבָר בַּמְּגִלָּה עַל יֶתֶר בְּנֵי הָמָן...)

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

לְ"אומגה" מבוסתן הסטן האבוד

דבר אחד טוב קרה לי באותו יום שבו חזרתי מקורס הכלבנים וישבתי על אבן דרך בסיבוב הרטוב, לחכות לטרמפ. תוך המתנה הרגשתי לחץ בכליות, וכשירדתי משפת הכביש  להתנקז בהסתר ליד מעבר מים שהיה במקום, לא האמנתי למראה עיניי.  על הארץ, בתחילת המעבר, היה חבוי סליל רציני של כבלי נחושת. אותם כבלים חזקים הנמתחים  בין עמודי הטלפון.  היתה זו מתנה מהשמיים. עוד לפני היציאה לקורס ביקשתי ממרכז הקניות שיקנה לי חבל באורך שלוש מאות מטרים, שאוכל  לעשות ממנו אומגה ובעזרתה  להוריד את עשרות תיבות השזיפים שהתכוננתי לקטוף בבוסתן הסטן האבוד. 

בעלון נטפים מס' 4, בדו"ח על ענף המטעים, אני מוצא את השורות הבאות:

מבצע "המישמוש"  נגמר סוף סוף. שיווקנו 64 תיבות פרי שעלו לנו ב- 26 ימי עבודה. עדיין לא ברור מה התמורה שנקבל, על כל פנים יהיה זה יום עבודה גבוה. בשבוע הבא נצא לקטוף שזיפים מ"בוסתן הסטן האבוד".  עדיין מתלבטים באיזה אופן להוריד את הפרי, כיוון שהגישה לעצים היא קשה הודות למורדות התלולים. אם נצליח להשיג חבל מתאים – נוריד את הפרי באומגה.

במשתלה אין חדש, היא ממשיכה לחכות כרגיל לממטרות הצריכות להגיע...

והנה, מה שלא עשה לי מרכז הקניות, דאג והכין לי אלוהים בכבודו ובעצמו. מה עושים עכשיו? הרי אני לא גנב, אולי גנב תרנגולות לאירועי תרבות, או גנב רכב כדי לחסוך בשיעורי נהיגה, אבל לגנוב רכוש ממשלתי? לא. זה לא. כך אמרתי לעצמי, כשאני עושה חשבון נפש ובעקבות זאת מגיע למסקנה שמי שאשם  הם עובדי הדואר. איזה חוסר אחריות. איך הם יכולים להניח סליל  כבלי נחושת גלויים לעין במוביל מים? הרי כל מי שיורד להשתין יכול להרטיב אותם ולגרום  אחר כך  לרשרושים בקווי הטלפון!

כראוי למי שנולד כדי לעשות רק טוב למען היקום, לא התעצלתי ולא התחמקתי מעבודת כפיים. הרמתי בזרועותיי השריריות את הסליל הכבד, גילגלתי אותו כעשרים מטרים ממעביר המים ושם החבאתי אותו בין שיחים סבוכים מתוך הנחה שעד אליהם איש לא  יטרח  להרחיק למטרות השקייה.

חזרתי לכביש והתיישבתי על אבן דרך לחכות ולקוות שהטנדר שלנו יבוא ויסיע אותי עם השלל לקיבוץ.

כרבע שעה ישבתי בודד ועזוב על האבן, כאשר הגיע למקום קומנדקאר הנושא את ציוד הדואר, ובחור צעיר קפץ ממנו וירד אל מעביר המים. עד מהרה שמעתי אותו צועק: "משה! אתה בטוח שזה כאן?"

המשה הזה כנראה לא היה כל כך בטוח והוא ירד אל מעביר המים  לבדוק. ממקום מושבי על האבן הבחנתי בכתפיו העולות בתנועת תימהון ובזרועותיו המתרוממות באי הבנה.

לולא הייתי ביישן מטבעי, ייתכן שהייתי מעז לשאול אותם מה הם מחפשים,  ואולי הייתי קם לעזור להם, אבל במקרה הזה הביישנות היתה בעוכריי, וסליל הנחושת נשאר בין השיחים, בודד ומתוסכל כערער בערבה.

העיסוק במטע השזיפים בבוסתן הסטן האבוד (היא חירבת קאיפה של היום)  ובהכשרת מתקן האומגה – קצת עזר לי בהמתקת הטעם המר שהשאירה לי לאה עם עזיבתה הפתאומית. מי שעזר לי במתיחת כבל האומגה היה אברום-גן-ירק, שנזקק לטרקטור והושיט לי יד, כדי  שיקבל את הכלי מהר ככל האפשר.

אברום הגיע אלינו  מאחד הקיבוצים בצפון ועד מהרה התגלה כמומחה לגידול ירקות. היתה לו רק בעייה עם המים, שבחודשים הראשונים הגיעו אלינו במכלית, או בשאיבתם מבורות המים. שתי דרכים שיקרו אותם מאד. המים הקלים ביותר להשגה היו אלה שזרמו מהמקלחת, בתעלה שהובילה למורד. על רקע זה היו לי תמיד מלחמות איתו, כי כשהוא  שתל חלקת עגבניות בטרסה שמתחת למקלחת, לי כבר היתה שם  משתלת  שקדים מרים שעליהם התכוננתי להרכיב שזיפים ומישמשים. כל זמן שגשמי החורף  פתרו לנו את בעיית המים, חייתי עם אברום בשלום, אך כשהגיע הקיץ התחילה המלחמה. הוא היה מכוון את המים הזורמים מהמקלחת אל העגבניות שלו, אני הייתי מחכה עד שילך להתקלח, ואז מטה את הזרם אל תעלה המובילה למשתלה שלי. על רקע זה היו בינינו מריבות וצעקות, שהגיעו עד לישיבת המזכירות שבה הצעתי לדרוש מהחבר'ה שיתקלחו  הרבה יותר זמן ואז המים יספיקו לשנינו.

אברום צחק עליי ועל הרעיון שלי להוריד את תיבות הפרי באומגה, אך מאחר שנזקק לטרקטור עם הכרכרה, בא לעזור לי לפרוש את הכבל. הסענו את הכרכרה במעלה הגבעה, עד שהטרקטור החל לרמוז על נטיית התהפכות, ואז עצרנו. לקחתי את הקצה העליון של כבל הנחושת והתחלתי עולה במעלה הגבעה. בשארית כוחותיי הגעתי כמעט עד לקרבת הבוסתן, כאשר אברום צרח לי מלמטה שהסליל נגמר והוא נוסע.

ברגע האחרון הספקתי לצעוק לו שישאיר את תיבת השדה שלקחתי כדי לבחון בעזרתה את האומגה. הוא עשה לי טובה, זרק את הארגז מהכרכרה והסתלק, למרות שצעקתי לו שיעלה עם הארגז לאכול שזיפים טריים.

הבעייה העיקרית היתה  שהקיר התלול, שהיה אידיאלי להתקנת אומגה, היה רחוק מהבוסתן, ונאלצתי למתוח את הכבל בשיפוע פחות מתאים. ניסיתי לפתור את הבעייה בכך שקשרתי את הקצה העליון של הכבל  לענף של עץ, שעזר לי להרחיק את הכבל מהאדמה. הייתי צריך לרדת לעמק  כדי  לקשור שם את הכבל ולהביא את התיבה שאברום זרק.

כדי לבדוק אם הפטנט עובד, מילאתי את התיבה באבנים, תליתי אותה על כבל הנחושת בעזרת טבעת ברזל שהכנתי בעוד מועד, והתפללתי להצלחה.

בתחילת הדרך התיבה נעה כיאות, אך עד מהרה נתקלה בגבנון קרקע ואני נאלצתי לרוץ אחריה כדי להסיעה עד  מעבר לגבנון. לכל אורך הדרך היתה התיבה מוצאת לה סיבות להיעצר, ואני שאלתי את עצמי אם לא אהיה לצחוק בקיבוץ, כשיסתבר שהרבה יותר קל להעמיס את התיבה על הכתף, מאשר לרוץ אחריה מתלולית לתלולית.

בעייה אחרת שהטרידה אותי, היתה  הערכתי המופרזת לכמות הפרי. לרכז הקניות הודעתי שיביא מתנובה מאה תיבות ואילו עכשיו, כששוטטתי בבוסתן, נראה היה לי שהפרזתי ולא יהיה צורך ביותר מחמישים ארגזים.

מיותר לספר שאותו לילה כמעט לא ישנתי. ראיתי בדימיוניאיך אברום-גן-ירק עושה במכנסיים מרוב צחוק עליי ועל רעיונותיי המטורפים.

את הנס הבלתי אפשרי שקרה לי למחרת אני לא מסוגל להסביר, ואלמלא היו לי עדים שלא יצאתי מהחדר באותו לילה, הייתי חושד בעצמי שהתגנבתי בחשכה אל בוסתן הסטן האבוד ובידי קופסת גפרורים.

לבל יחשוד בי הקורא שאני בודה את הסיפור מזיכרוני המעורער, אני מוצא לנכון להעתיק כאן, מילה במילה, את אשר נכתב בעלון נטפים מיספר 5 –

בענפים

מטעים: אינני יודע במה אשמנו, שפרצה לפתע שרפה, שבאה ממערב ועברה במרוצתה על פני "בוסתן הסטן האבוד" ושרפה שם כמעט את כל העצים. כך, שבמקום להוציא מהבוסתן 100 תיבות כפי שהערכנו – מצאנו בקושי 16 תיבות טובות לשיווק, ושאר הפירות נשארו תלויים על העצים בצורת קומפוט...

המשך יבוא

* * *

יהודה דרורי

"יפיפיות הנפש" של יעלון ואייזנקוט

מה שקרה בחברון – בשורה התחתונה – חייל וידא הריגה של מחבל. זוהי העובדה שחזה בה כל עם ישראל! אז על מה קמה פה הצעקה? שמא בעולם לא יאהבו את זה? או אולי הפלסטינים יכעסו? ואם היה זה מתפוצץ והורג את צוותי ההצלה?

אבל למי כבר איכפת מה אומרים עלינו בעולם או הפלסטינים? הנה, ראש ממשלת ישראל כינה השבוע את החלטות מוסדות האו"ם למיניהן:"קרקס!" –  חזינו השבוע בטרוריסטים מוסלמים רוצחים אזרחים בכל חלקי העולם ו...שומו שמים... ראו כיצד חייל ישראל "רצח" טרוריסט... והרמטכ"ל שלנו וסר-הביטחון הפומפוזי נחרדים.

מבחינת החוק הבינלאומי דמו של טרוריסט מותר בכל אתר ובייחוד באתר פעילותו. אין חוק המגן עליו (למעט כמובן הפרקליטות ה"ליברלית" במדינת ישראל). אנחנו היחידים בעולם, שברוב טמטומנו הענקנו לטרוריסטים מעמד של שבויי-מלחמה... הם נהנים מתנאים טובים בבתי הסוהר שלנו, גם טלוויזיות ועיתונים, גם תרנגולות צלויות וגם תארים אקדמאיים ליותר מ-5000 רוצחים נאלחים – שהיה צריך לירות בהם בכל אתר שבו נתפסו.

ראו את הדמוקרטיה האמריקאית הנאצלת (והצבועה...) – ה-CIA חטף מאות פעילי טרור מוסלמים בכל רחבי העולם, כלא אותם בתנאים קשים בגוואנטנמו ללא כל משפט, עינה אותם להוציא מידע מרבי , ואפילו לא גינוי קטנטן באו"ם...

כבר בתחילת "אינתיפאדת הסכינים והדריסות" הנוכחית קיבלו כוחות הביטחון בכלל, וחיילי צה"ל בפרט, פקודה: לירות בטרוריסטים כדי להרגם – ואני הייתי זה שביקש בשעתו ב"מכתב למערכת" מהחיילים שלנו מעט רחמנות על ילדות פלסטיניות בנות 12-13 שמנפנפות בסכינים בהשפעת ההסתה הניבזית של הרשות הפלסטינית (לא חלילה רחמים על כאלו שממש תוקפות).

אבל פה, במקרה בחברון, חייל וידא הריגה למחבל שתקף ונפגע, ששכב על הכביש, מי יודע אם חי או מת, מי יודע אם ביכולתו להפעיל חגורת נפץ? מה שחשוב יותר מלהבטיח שהוא מת? זאת החייל הקרבי לומד השכם והערב. 

כמו רבים מאזרחי ישראל פשוט התביישתי לשמוע את הממונים על ביטחוננו מפקירים את החייל בלשונם לטובת ארגוני השמאל, זעם "העולם הנאור" והאיסלאם הצדקני – ולחסדי המשטרה הצבאית ובתי המשפט הממונים על ידם.

* * *

התגלתה הסיבה לאינתיפאדה השלישית

חייל ישראלי רצח רוצח פלסטיני בחברון!

מוגש מטעם הוועדה לעידוד הטמטום הישראלי

ואיגוד צלמי הריגול הפלסטיניים

* * *

משה כהן

הנדון: אין הלקאה כמו הלקאה עצמית

מכובדי,

הטרור הערבי מסלים ומשתכלל. הם פועלים עכשיו בזוגות, וכאשר שני רוצחים מתנפלים בבת אחת על הקורבן – אין הם מותירים לו שום סיכוי להתמודד ולהינצל.

אך את מי זה מעניין, מה שמעניין את התקשורת שלנו הוא הירי של חייל במחבל בחברון. לצורך העניין מצטטים בהרחבה דברי קטרוג ונאצה של דודו של המחבל ושל המנהיג הערבי סאב אריקט.

תקלות ואירועים קורים בצבא בזמן פעולות, ואותם צריך צה"ל לחקור. אך מכאן ועד הפסטיבל של הלקאה עצמית שנחת עלינו רחוקה הדרך. כמה נהנים אנו לצקצק בלשוננו. למי איכפת מה עובר על חייל הרואה את  חברו נדקר לנגד עיניו.

באיזו שקיקה מזוכיסטית חוזרים שוב ושוב בתקשורת על האירוע האומלל, כאילו מדובר ברצח של חסיד אומות העולם, שבמקרה דקר חייל, על ידי מפלצת צה"לית.

פוגעים אנו במו ידינו בכוח הלחימה של חיילינו ומרפים את רוחם, במקום לחזק את ידיהם. הלקאה עצמית זאת מוגזמת ומעוותת לחלוטין וצריכה להיבחן על ידי חכמי מחלות הנפש (פסיכיאטרים בלע"ז).

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

איתמר פרת

עדלאידע תשע"ז

מה ייעשה לאיש אשר התנפל בחמת רצח ובסכין שלופה ותוך זעקת אללהו אכבר על חייל ישראלי, ופצע אותו אנושות?

תסריט א': להרגו מיד, על פי רפלקס של לוחם מאומן וזריז, על פי יצר ההישרדות, ובהתאם להוראות  הפתיחה באש.

תסריט ב': "לנטרל" אותו, היינו, לגרום לו שישכב על הרצפה ללא תנועה, או חשד לתנועה.

 תסריט ג': לוודא הריגה, כי אולי יפעיל איזה מתג, ומכל מקום בן מוות הוא (ר' תסריט א').

תסריט ד': אם הוא מת מוות טבעי או מלאכותי – אללה ירחמו ועליו השלום והתפילה.

אם אינו מת, יחול –

תסריט ה': הפרמדיקים המסורים יעניקו לו טיפול חרום והוא יובל/יוטס לבית החולים הדסה. שם בהתאם למצבו יוכנס מיד לניתוח, ורופאים מומחים ישקדו עליו שעות ויצילו את חייו. שבועות ארוכים הוא יטופל במחלקה הכירורגית, בעוד שני ש"ג שומרים על החדר, עד להחלמתו. האשפוז והמשמר על חשבון המדינה (אנחנו). אז המדינה תממן לו עורך דין, ומישהם (מי?) יחליטו אם הוא כשיר לעמוד לדין. אם לא כשיר הוא – יוחזר אל חיק משפחתו, אשר תדרוש ותקבל קצבת נכות מטעם הביטוח הלאומי. הוא יקבל גם תיק בשב"כ, ומעתה ואילך יהיה חשוד בעיסוק בפעולות איבה. אם האיש כשיר לעמוד לדין וייגזר דינו, אפשר כי ישוחרר היות שלא הוכחה אשמתו ומשום שמכל מקום אין בו סכנה לציבור, ואפשר כי ייגזר עליו מאסר, והוא ישוחרר במסגרת מחווה לרכישת אמון, או להחלפתו תמורת חטוף ישראלי.

רגע, אל תפסיקו לקרוא. יש עוד איש אחד. האיש שירה. מה ייעשה לאיש אשר גרם לכל התסריטים האלה?

תרחיש א': יינתן לו ציון לשבח, על כי פעל במיומנות, בהיגיון, ועל פי הוראות שקיבל והבין, ואולי לא לגמרי הבין (קורה).

תרחיש ב': הוא ייעצר, יסולק מיחידתו, וישוחרר למעצר בית. עד מהרה יוגש נגדו כתב אישום על רצח בכוונה תחילה וללא נסיבות מקילות, והוא ישב במאסר שנים ארוכות. עם הזמן משפחתו תגייס כסף לעורך דין ממולח, אשר ישיג שינוי גזר הדין להריגה בנסיבות מקילות. והאיש יצא לחרות אחרי ששילם את חובו לחברה, אחרי כמה עשרות שנים בלבד.

ועכשיו הצלחתי לבלבל את עצמי ואתכם. בעד מי הרמטכ"ל ובעד מי הלוחם בשטח ובעד מי חאלד משעל וג'ון קרי ונשיא המדינה? לא, אל תנסו להסביר לי, כי אני, כמו אותו לוחם שירה, לא אבין. לא יודע בין ברוך המן וארור מרדכי. ואולי נהפוך הוא. ככה זה כשעושים פיגועים בפורים.

אבל את הטרור נמגר ביד ברזל. ליהודים תהיה אורה ושמחה, ומשלוח מנות לאסירים.

* * *

פרופ' אלן דרשוביץ על ארגון "שוברים שתיקה"

המשרת היטב את שונאי ישראל

https://www.facebook.com/imtirtzu2006/videos/1046194608771505/

* * *

ד"ר מרדכי קידר

הַמְּדבֵּר כאחראי על הביטחון במזרח התיכון

במשך יומיים לפני השידור של "נאום השנה" של חסן נסראללה השבוע, שידר ערוץ "אלמיאדין" קדימון (פרומו) שבו אמר הקריין בקול מרוגש (הערותיי בסוגרים. מ"ק):

"המזכיר הכללי של חיזבאללה, האדון חסן נסראללה בשיחה פוליטית, ביטחונית ואסטרטגית מקיפה, מסר ישיר לישראל והנהגתה, אלו יהיו פעולותינו אל מול כל איום או מתקפה, דיבור ברור על סוריה והנשיא אלאסד, זה המצב וזוהי המציאות, כך חושב הציר (האיראני) כולו, וזוהי האמת על תפקידיהן של איראן ורוסיה ברמה הטקטית והאסטרטגית, דברים נכוחים ואמיתיים על החלטות מועצת שיתוף-הפעולה (של סעודיה והאמירויות) במפרץ, הליגה הערבית ומה שיבוא בעקבותיה. אלו הן הסיבות לכך שהדביקו לנו את הכינוי 'ארגון טרור' וזה המסר שלנו לעמי (העולם). שיחה לעומק, על הערביות, על אלאזהר (המוסד הסוני העליון במצרים), על הסונה ועל השיעה, חסן נסראללה בשיחת השנה."

אחרי כזה פרומו, לא פלא שהרבה אוזניים האזינו בקשב רב לנאום, שכן חיזבאללה הפך בשנים האחרונות מארגון טרור לבנוני לצבא לוחם ברמה הבין-ערבית, המעורב עד צוואר במלחמות בסוריה ובתימן, מייצג מעצמה אזורית מאיימת – איראן, מציב את האיום הקרוב המשמעותי ביותר על ישראל ובעל שלוחות ברחבי העולם המסוגלות להוציא פיגועים במגוון רחב של מתארים והיקפים נגד שורה ארוכה של מטרות אפשריות.

הכותרת שנבחרה באתר של ערוץ "אלמיאדין" לסיקור הנאום היא: "נסראללה: כל מלחמה על לבנון, אנו ניכנס אליה בלי תקרה (השמיים הם הגבול של פעולותינו), בלי גבולות (נתקוף בכל מקום) ובלי קווים אדומים (נשתמש בכל כלי הנשק, מכל הסוגים שיש ברשותנו. הכוונה הראשונית היא נגד ישראל, אך גם סעודיה היא מכותבת לאיום הזה).

בדבריו אמר נסראללה: "...ניסיון העבר מלמד כי מלחמת יולי (2006) היתה על פי דרישת ארצות-הברית שהגיעה מממשל הנשיא האמריקני הקודם ג'ורג' בוש כדי לשנות את המזרח התיכון (תיאוריית הקונספירציה במיטבה) ... ישראל לא מתחילה מלחמה אלא על פי רשותה של ארה"ב. קרוב לוודאי שממשל אובמה לא ייתן לישראל רשות (לצאת למלחמה) כי ממשל זה עומד לפני סיום תפקידו וכל מלחמה ישראלית נגד לבנון היא הימור שתוצאותיו אינן ידועות מראש.

"כמה ערבים עובדים עבור ישראל, חלקם משטרים, חלקם מרגלים. המשטרים ידועים ומוכרים, והישראלי פועל למען עצמו. לכן המלחמה צריך שיהיו לה מטרות ותביא תוצאות. המחיר שישראל משלמת חשוב מאוד בעיניה, באנשים, במוראל ובכלכל ... החיזבאללה, באמצעות מוכנותו, תבונתו, מיקומו ועמדותיו, הביא את הישראלי להבנה שכל מלחמה על לבנון תגבה מישראל מחיר עצום, ועל ההישג להצדיק את המחיר. ישראל חוששת מאוד על חיי המתנחלים (לגישתו, כל ישראל היא התנחלות) וזוהי נקודת לחץ שאנו יכולים להשתמש בה. הישראלים יודעים שלחיזבאללה יש טילים יעילים המסוגלים להגיע לכל נקודה בפלסטין הכבושה (משנת 1948), ואנו מדברים על מלחמה שבה אנו נגן על ארצנו, עמנו ומשפחתנו, כלומר אנו מותקפים. לכן כאשר נהיה במצב זה ונרצה להגן על ארצנו, כשהישראלי אומר שהוא רוצה להכות את התשתית הלבנונית ולהחזיר את לבנון 300 שנים לאחור, אנו מדגישים שאיננו חלשים.

"הבעייה אינה במכלי האמוניה בחיפה בלבד, שכן יש (בישראל) גם מפעלים. נראה שהישראלי או שיש לו בטחונות בינלאומיים וערביים, או שיש לו דעה טובה על המשטרים הערביים (כמו סעודיה ומצרים שיסייעו לו בעת מלחמה, והוא חושב) שלא יותקף בטילים אמיתיים, ולכן הוא בנה מפעלים פטרוכימיים ומפעלים בעלי אופי ביולוגי, כורים אטומיים, מחסנים לחומרים רדיו-אקטיביים, מחסנים לראשי חץ גרעיניים, והמפעלים והכורים הללו נמצאים בתוך הערים או סמוך להן, חלקם צמודים לערים, ואם הישראלי ישמיד את התשתית שלנו אזי זכותנו לתקוף כל מטרה מהמטרות הללו וכך להרתיע את האויב.

"אם נניח שנתקוף את המטרות הללו, לאן תחזור הישות הציונית? וכשהמטרות הללו נמצאות בתוך הערים, זכותנו להפציץ את הערים. הישראלי כאן עושה חשבונות ויש אצלנו רשימה שלמה של מפעלים, מחסנים ומרכזים ומיקומם המדוייק, ויש בידי חיזבאללה כל האפשרויות (לתקוף אותם). שום דבר לא יעזור אז לישראלי, והוא יודע שהמחיר יהיה אדיר ... יש מכונים ביולוגיים המייצרים כל מה שישראל צריכה או מייצאת. וכשאני מסתכל על הישות (הציונית) אני אומר: הם יודעים שלממשלות הערביות יש טילים מדוייקים, איך הם בנו את הכורים והמפעלים בתוך הערים? אין לי שום הסבר לכך, מלבד הביטחונות שכמה משטרים ערביים נתנו להם.

"במלחמות יולי (2006) ועזה (2009-2008, 2012, 2014) אמרו הישראלים שכמה מדינאים בממשלות הערביות דרשו שהמלחמה לא תופסק, והישראלי מכיר את רצונם של כמה משטרים ערביים (הסעודים השואפים לחסל את חמאס וחיזבאללה). לכן זכותו של חיזבאללה להחזיק בנשק כדי לעמוד בפני ההפרות הישראליות. ישראל רואה לעצמה חרות לחדור לשמי לבנון בכל עת שתרצה, כמו גם לפרוץ לאתרי אינטרנט לבנוניים. לבנון לכן היא תחת מתקפה ציונית מתמדת.

"...יש מי שחושב שאנו עסוקים בסוריה (ולכן איננו יכולים להיכנס למלחמה עם ישראל). אך יש אצלנו קבוצה (יחידת הטילים) הפועלת רק בעניין הישראלי ... אין סיבה שנחשוף את (המידע על סוגי) הנשק שברשותנו, אך זכותנו להחזיק בכל נשק שיאפשר לנו להגן על הצבא הלבנוני, העם הלבנוני וצבאות האזור (הסורי, האיראני) כדי להגן על חייהם וריבונותם ... כל מתקפה על לבנון תיענה בתגובה מתאימה ... אף אחד אינו נותן ביטחונות, ואנו לא במצב של החלפת מסרים עם האוייב הישראלי, איננו מעוניינים לתת שום תשובה. לא ניתן ביטחונות ביטחוניים לאוייב, אלא נאמר לו: אל תתקוף."

נסראללה הקדיש בדבריו מקום נרחב לסעודיה, למלחמתה באיראן, לניסיונות הסעודיים למנוע את הסכם הגרעין עם איראן, ושסעודיה עומדת מאחורי "הארגונים התכפיריים" (אלה המכנים את מתנגדיהם ככופרים, ובראשם – השיעים) – "ולכן סעודיה שמה אותנו ברשימת ארגוני הטרור. החלטת הליגה הערבית שחיזבאללה הוא ארגון טרור מוטעית וחסרת בסיס."

לדבריו, "חיזבאללה היה עסוק בלחימה עם ישראל, ובא מי שאינו אוהב אותנו (הסעודים) והכריחו אותנו ללכת לסוריה ולהילחם שם. (סעודיה משרתת את ישראל)."

לדבריו של נסראללה, הסעודים אינם מעוניינים לדבר עם איראן, עם סוריה (אסד) או עם חיזבאללה, ויש לחיזבאללה קשרים טובים עם כל הפלגים הפלסטיניים. אם סוריה תיפול בידי דאע"ש או ג'בהת אלנוסרה, גם לבנון תיפול, ולכן חשוב מאוד שחיזבאללה נלחם בסוריה, למרות הרוגיו ופצועיו הרבים.

לסיכום, ניתן לומר כי נסראללה מדבר כמי שחש האחראי על הביטחון של המזרח התיכון, כמו גם כמי שביכולתו לזעזע את כל האזור אם רק ירצה. עם האיראנים מאחוריו – כשמאות מיליארדי דולרים בידיהם – הוא חש חזק ובטוח לאיים על ישראל ועל סעודיה, להטיף לכל העולם מה ראוי ומה לא ראוי, ולדבר על לבנון כאילו היא שלו.

האמת היא שמעשית הוא אכן שולט כמעט על הכול בלבנון, ולכן עלינו להביא בחשבון את האפשרות שלא ירחק היום שבו תהפוך לבנון רשמית למדינת חיזבאללה.

ד"ר מרדכי קידר הוא מרצה במחלקה לערבית וחוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן.

מתוך מגזין "מראה" 377.

* * *

עמוס גלבוע

על בּוּרות של תקשורת הממציאה עובדות

  איש תקשורת אחד כתב כי קרויף שיחק בנבחרת הולנד בארגנטינה  ב-1978 ולא הצליח להבקיע שער במשחק הגמר נגד ארגנטינה. ברור שהוא לא הצליח, כי הוא לא היה בכלל בנבחרת הולנד באליפות העולם בארגנטינה ב-1978. מדובר לכאורה בזוטא, אך אין טוב ממנה כדי לשמש מודל לתהום הרדידות של השגיאות והבורות אליו התדרדרה מרבית התקשורת שלנו. זאת המציאות הנוכחית. העסק אבוד?

מאמרי אינו עוסק הפעם בנושא מדיני/ביטחוני אקטואלי ורב חשיבות, אלא בנושא של תקשורת. זה שהתקשורת שלנו רווית שגיאות, חלקן מתוך בורות, חלקן מרשלנות, חלקן מעצלות, חלקן מזדון והטייה – אינו דבר חדש. הוא אופייני לאנשי תקשורת ותיקים כצעירים. אותי הבורות מחד והזדון מאידך, הכי מכעיסים. לעצלות ולרשלנות אני מתייחס בפחות חומרה, אולי אפילו במעין סלחנות . למה? כי מדובר בתכונה מאוד אנושית המושפעת מהרבה נסיבות, בכללן הלחץ לפרסם מהר לפני המתחרה. 

הסרט "האמת" המוקרן בארץ בימים אלו, ממחיש יפה איך הטייה פוליטית סמויה, מלווה בלחץ לפרסם מהר, מובילה לרשלנות בבירור העובדות של האמת. בסרט שלפנינו, המבוסס על אירוע אמיתי, האחראים הישירים לרשלנות שילמו על כך בתפקידיהם. זה קרה בארה"ב, לשדרן על ולמפיקה מוערכת. אצלנו? תשכחו מזה!

אז אני רוצה כאן להציג בפניכם שגיאה המתייחסת אומנם לאזובי הקיר, ולא לצמרת, אך לדעתי היא מודל מאפיין לתהום הרדידות זרועת השגיאות, והבורות, שבה מצטיינת התקשורת שלנו, לפחות בחלקה הגדול. עדיין נותרו איים נקיים של תקשורת קפדנית והגונה.

קראו בבקשה את הקטע הבא, הלקוח מעיתון "מעריב", 25 מרץ, עמוד 38. איני מביא את שם הכתב, שאיני מכירו, ולבטח הוא משתדל לעשות מלאכתו נאמנה.  הקטע לקוח מתוך כתבה על ענק הכדורגל ההולנדי שהלך לעולמו, יוהאן קרוייף:

" קרויף גם היה אחד הברגים המרכזיים בטוטאל פוטבול שהוביל את הולנד לגמרים של גביעי העולם  ב-1974 וב-1978. נבחרת האורנג' מעולם לא הפסידה במשחק שבו יוהאן כבש את אחד מ-33 שעריו במדים הלאומים, אך לצערו לא מצא את הרשת בשני המקרים מול מערב גרמניה וארגנטינה."

אז קודם כל גילוי נאות: איתרע מזלי והייתי בהולנד כאשר נערכה אליפות העולם בכדורגל בגרמניה ב-1974 וזכיתי לראות בטלוויזיה את כל המשחקים של נבחרת הולנד. מהדקה הראשונה התאהבתי בה, בצורת המשחק, בשחקנים בהירי השער, בקרויף השחרחר ובגולים הנהדרים שהבקיע לשער נבחרת ארגנטינה, והקרקס שהוא וחבריו עשו מנבחרת ברזיל. 

ב-1978, בשניות האחרונות לפני הסיום החוקי של הגמר מול נבחרת ארגנטינה והקהל המטורף שלה, ראיתי איך רנסנבריך ההולנדי מחמיץ גול בטוח כשהתוצאה 1-1.  במילים אחרות, יש לי גם קצת בקיאות והרבה אהבה לנבחרת הולנד של פעם. 

ועכשיו, לקטע שלפנינו. הכתב מביא לקורא שתי "עובדות" האחת, בראשית הקטע, ולפיה קרויף הוביל גם את נבחרת הולנד לגמר  באליפות העולם בארגנטינה ב-1978; השנייה שבגמר מול ארגנטינה קרויף לא הבקיע שער.

ובכן, מה לא בסדר כאן? הכול לא בסדר! למה? כי קרויף לא שיחק כל וכלל בנבחרת הולנד באליפות העולם בכדורגל בארגנטינה ב-1978! כל מי שקצת בקיא בספורט יודע כי זמן-מה לפני אליפות העולם בארגנטינה, קרויף הכריז על פרישתו מנבחרת הולנד, וכל הניסיונות לשדלו להיות עם הנבחרת בארגנטינה עלו בתוהו. לכן כמובן נבצר ממנו "למצוא את השער" בארגנטינה.

ואני שואל עצמי: איך וכיצד ממציא הכתב  "עובדות" כיד הדמיון הטובה עליו? אנחנו בעידן האינטרנטי. משם לקח הכתב את הנתון שקרויף הבקיע 33 שערים במדי נבחרת הולנד, אז מהיכן לעזאזל הוא יכול היה למצוא  שקרויף שיחק  כביכול בנבחרת הולנד בארגנטינה ב-1978?

אני קובע: מאף מקום! רק מדמיונו. איני בא כמובן בטענות לעורך, כי אני משער שאין לו ידע  בנושא, והוא סמך על הכתב שבדק, ושדבריו אמת הם.

לא דובים ולא יער, ולצערי  זאת מציאות זמננו. העסק אבוד?!

* * *

 אֶת תליון המגן דוד מִזהב שלי

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

בחוף גורדון בתל אביב אֶת

תליון המגן דוד מזהב שלי

אני יכולה לחשוף בין שדיי

הצרפתיים השזופים בביקיני

ואף אחד לא יקרא לי כאן

זונה יהודייה ולא יאשים אותי

במות ילדים פלסטיניים בעזה

בחוף גורדון אני יכולה להפליץ

כאוות נפשי על כל המוסלמים

הצרפתיים ואף אחד לא יקרא

לי זונה יהודייה כי אני עשיתי עלייה

סבא שלי מאלג'יר

לא רצה לבוא לישראל טוב

היה לנו בצרפת עד שהז'נדארמים

הפריסאיים אספו אותנו בדראנסי

כדי לשלוח אותנו לאושווייץ

טוב התבלבלתי קצת כי חם

לי כאן מאוד בווגינה בְּחוף

גורדון בביקיני ועוד נפוח לי

הקליטוריס בגלל ההתרגזות

על הפגנות הרחוב של המוסלמים

בפריס ואני מחכה כאן רטובה

ומשופשפת לפגוש גבר ישראלי צעיר

אפילו עם כיפה לבנה

שיזיין אותי כמו שצריך

אוי כמה שאני צריכה זיון שזוף

שיתקע לי עד העצם

ואני אלד לו הרבה ילדים

שחרחרים במולדת החדשה

שלי ואמשיך לדבר איתם

צרפתית קטנים כי תל אביב היא

עכשיו פריס

חוף גורדון לפני הצהריים, 13.8.14

פורסם בגיליון 969 מיום 14.8.14

* * *

הבתולות שאזיין בשמיים, מונולוג ירושלמי

 מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אני הולך לדקור בסכין

נער יהודי בן גילי

ואני לא חושש למות

כי כבר מלוּ אותי

ואני יודע שבגן העדן

כשאהיה שאהיד

תחכה לי אחת משבעים

הבתולות ואני אוכל

לזיין אותה כאוות נפשי

ברוחְ בדם אפדֶה אותה

גם אתקע לה מאחור

כמו שהבחורים הגדולים

תוקעים לי

כי מי יודע מתי אוּכל

לשאת בתולה וגם לשלם

להוריה את המוהר

מתחיל בדם של נער יהודי

ונגמר בדם של הבתולות

שאזיין בשמיים

[פרסום חוזר מאוקטובר 2015].

* * *

גיא בכור

על "החיים הטובים", ועל היבשת,

שאיבדה את האופטימיות

ממש מול בית האופרה המפורסם, "לה סקאלה" שבמילאנו, נמתחה תמונת ענק של אישה מוסלמית, שפניה העצובים עטורים בצ'אדור שחור, כפי שאישה מוסלמית טובה אמורה להתלבש, בימינו אלה.

כאשר עברתי שם השבוע חשבתי לעצמי: הנה הוא המאבק על אירופה: מול סמל הציביליזציה המערבית והחילון, בית האופרה שבו הציגו לראשונה ורדי הגדול ופוצ'יני את יצירותיהם, מופיע עכשיו האסלאם עם הבגדים השחורים.

כאשר התקרבתי ראיתי שמתחת לתמונה כתוב: "חנינה לסכינֵה, מילאנו נגד עונש המוות."

ובכן, הכוונה לאותה אישה אומללה, סכינה מוחמדי אסתיאני, שנידונה למוות בסקילה באיראן. רק שנבין, המוות בסקילה הוא האכזרי ביותר הקיים. האישה נרגמת למוות בידי המון גברים בעודה בהכרה, באבנים וסלעים על ראשה ועל אבריה. היא הואשמה בניאוף.

 תגידו, הנה אירופה מתקוממת נגד האכזריות האסלאמית, יש עתיד לציביליזציה המערבית, לנאורות, להשכלה, לוורדי.

אבל לא. במודעת הענק אין זכר לאיראן, לא לאסלאם, לא לאכזריות עונשי השריעה, ולא לסקילה באבנים. רק "עונש המוות".

הצביעות האירופית נמשכת.

האיחוד האירופי של שנת 2010 הוא יבשת עייפה, מבולבלת, חסרת אופטימיות, האיש הזקן של העולם – הבוחרת מנהיגים צעירים ומבולבלים כמוה (מיליבנד) כמו זקנה פתטית, הנדבקת לבחור צעיר, אולי יקרין עליה מתום עלומיו. מה קרה ליבשת הזו? לפניכם עשר מטבעות יורו שחוקות, כדי להשליך למזרקת המזל של טרווי.

1. הערכים המערביים לועגים לה – מערב אירופה, שבישרה לעולם את ההשכלה, המרד בדת, הנאורות והליברליות, זו שהתאוששה ממלחמת העולם השנייה והחליטה שלא עוד, עלולה להיכחד בשל ערכיה. אם תצא נגד מיליוני המהגרים המוסלמים והזרים הכובשים את עריה, תאשים את עצמה בבגידה בערכים הנאורים שלה עצמה. אך אם לא תעשה זאת – תיכחד כציביליזציה מערבית. זהו מצב נורא: אם תשמור היבשת על ערכיה המקודשים לה, תיעלם. קיומה מותנה רק בבגידה בערכים הליברליים, ב"חירות, שוויון ואחווה". הישגיה של היבשת לועגים לה. צריך, ובכן, להחליט, האם הערכים נמצאים למען הקיום, או שיש להקריב את הקיום למען הערכים? אבל איש לא מוכן שם להחליט.

2. חרב דמוקלס של הטרור, העלולה ליפול בכל רגע – אירופה ראתה את עצמה תמיד כמצודה נאורה מול עולם של ברברים, נמל המוצא לכיבוש העולם, אבל היום כל יתר העולם היגר אליה, והאסלאם מביא איתו את הטרור, את תחושת חוסר הביטחון והפחד. המצודה נפרצה, מבפנים. לא כל המוסלמים טרוריסטים, אך כל הטרוריסטים הם מוסלמים. פעם שלחה אירופה כתבים לסקר את המדינה הילידית ההיא, ישראל, באיזור הברברים, אי שם במזרח התיכון הקרוב. היום ישראל זה בפאריז, בלונדון ובמילאנו. הטרור הרצחני, שאירופה כבר טעמה ממנו, מעורר אימה, מרחיק תיירים, ומכניס אי ודאות קשה לגבי העתיד. המוסלמים מגיעים לאירופה נחושים בעצמם, צעירים, מלאי ביטחון אלוהי, ומה יש לאירופה הזקנה לענות להם? באזהרת מסע, שרק פוגעת בה עוד יותר?

3. הקמת "האיחוד האירופי" יצרה גוף מסורבל, כבד גוף ועקר. כל החלטה כרוכה באינסוף החלטות, פרלמנטים, מיכרזים, ועדות ומנגנונים, וכך קשה לתפקד. נוצרה סולידריות כפויה של המדינות העשירות, הצפוניות יותר, הפרוטסטנטיות ברובן, לעניות, הקתוליות. ומכיוון שבעניות-יותר לא אוהבים לעבוד, ואין מוסר תשלום מיסים, החלה הקריסה.

נכון, בשנות השישים החל "נס כלכלי" במדינות הקתוליות כמו צרפת, איטליה, ומאוחר יותר באירלנד ובספרד שלאחר פרנקו, אך הנס נגמר. אין מי שיעבוד, ולמהגרים יש מחיר דמוגרפי כבד. כאשר הכלכלות של יוון, אירלנד, ספרד, פורטוגל, איסלנד, ובמעגל שני עוד כתריסר מדינות – שוקעות, אין ודאות בעתיד. מה יהיה על הפנסיות? על המשרות? על האבטלה?

הרבה שאלות, המפחידות באירופה רבים. האם הבנקים יכבדו את החשבונות? אבטלה של 10% (כלומר 16 מליון מובטלים. בספרד השיעור כפול – 20%), ואינפלציה גוברת. כיוון שיש פחות קונים, הכלכלה נאבקת, איגודי עובדים זועמים, הפגנות סוערות במרכזי הבירות, ותחושה של דאגה גוברת.

4. ההגירה הזרה – המיספר המקובל כיום הוא של 17 מיליון מוסלמים במדינות האיחוד האירופי, אך הערכה שיש כבר 23 מיליון. [כיום 35 מיליון. – אב"ע]. הם אתגר, ואי אפשר בלעדיהם, כי אין מי שיעבוד ויממן את הפנסיות הנדיבות שחולקו ביבשת. ראו איך הצרפתים מתקוממים נגד העלאת גיל הפרישה בסך הכול בשנתיים. זוהי פצצת זמן, במיוחד כאשר למנהיגי המוסלמים האלה ברור כי יבשת אירופה צריכה להיות, יום אחד, יבשת מוסלמית.

הזינוק הוא עצום. רק בשנת 1998 היה אחוז הזרים בספרד 3.2. בשנת 2007 הוא עמד על 13.4 אחוזים מן האוכלוסייה, רובם ככולם מוסלמים. בבריסל שבעת השמות הפופולאריים ביותר לבן היו בשנת 2009: מוחמד, אדם, ריאן, איוב, מהדי, אמין, וחמזה.

 בחצי השני של המאה העשרים נוספו ל-27 מדינות האיחוד האירופי באופן כולל חצי מיליון איש כל שנה. אבל מאז שנת 2002 מיספר המצטרפים אל האיחוד מבחוץ זינק ל-1.6 עד 2 מיליון איש בשנה, על פי נתוני נציבות האיחוד. תחזיות דמוגרפיות צופות שבמחצית המאה הזו יהיה רוב מוסלמי בצרפת ואולי בכל מדינות מערב אירופה.

אוסטריה היתה 90% קתולים במאה העשרים, אך האסלאם צפוי להיות בה דת הרוב בשנת 2050, בקרב צעירים פחות מגיל 15. המוסלמים הם כבר מעל רבע מהאוכלוסייה במרסיי וברוטרדם, מעל 20 אחוזים במאלמו שבשבדיה, 15 בבריסל ובברמינגהם, ועשרה אחוזים בלונדון, פריז וקופנהגן, כל אחת.

כיוון שהמיספרים כל כך מאיימים, מעדיפים הפוליטיקאים האירופים פשוט לא לדבר על כך. הנושא היה שולי בבחירות האחרונות בבריטניה, למשל. אבל בתוך תוכו, כל אירופי חושש מאוד.

באחת הסצנות המפורסמות והאהובות בתולדות הקולנוע, סצנת מזרקת טרווי שברומא, מגלמת אניטה אקברג (השבדית) את אירופה, על הנס הכלכלי שאירע לה לאחר מלחמת העולם השנייה.

"מי את?" שואל מרצ'לו מסטרויאני את ההצלחה, את הזוהר, ואת החיים הטובים, כלא-מאמין למראה עיניו.

"לַה דולצ'ה ויטה" ("החיים הטובים", בימוי: פדריקו פליני, 1960).

האם אקברג נכנסת במקרה אל מזרקת המשאלות של טרווי, שעל פי האגדה כל מי שזורק אליה מטבע כשגבו מופנה אליה, זוכה להגשים את משאלתו? אלה היו הימים היפים והאופטימיים. לדהור על הוֶספָה אל העתיד.

5. הילודה האירופית המקורית שלילית. אירופה היא יבשת זקנה, והאירופים המקוריים מפסיקים לעשות ילדים. עיירות שלמות בצפון איטליה נראות כבתי אבות, לאחר שאין ילודה, והצעירים היגרו, מי לעיר, ומי לארצות הברית. חלק מהעיירות הן ממש עיירות רפאים. בעוד שבישראל אישה תלד בממוצע 3 ילדים, במדינות האיחוד השיעור הוא 2.1, בדיוק המספר השומר על הקיים. אך במדינות רבות, השיעורים נמוכים הרבה יותר. יוון עם 1.29 ילד, ספרד עם 1.32, איטליה עם 1.33, גרמניה עם 1.37 ילדים, הולנד עם 1.73, בריטניה עם 1.74, שבדיה עם 1.75. אלו מיספרים מדאיגים מאוד לעתיד. אלא שהמיספרים האלה כוללים גם את הילדים המוסלמים, כאשר מיספר הילדים האירופיים נמוך בהרבה. אך גם ההגירה האירופית המקורית החוצה עולה. כיום זהו (שוב) חלום של צעירים אירופים רבים, בעיקר המוצלחים שבהם, לנטוש, ולהגר לארצות הברית. רבים גם מממשים זאת. למה להישאר בבית האבות?

6. תפיסת "המערב" מתפוגגת. אם אירופה הופכת במהירות למאחז מוסלמי ושל העולם השלישי, תמיד היתה ארצות הברית שתציל את המצב ברגע הנכון. האירופים אוהבים לבוז לאמריקה, אך תמיד ידעו שהקאובוי יבוא להצלתם, מול היטלר, מול ברית המועצות, ואפילו מול עצמם. אבל כיום גם ארצות הברית הולכת ומתפוגגת בים ההגירה והצרות, ואובמה והדמוקרטים שלו עמלים קשות לטשטש את הזהות "המערבית" של ארצות הברית, לקראת הפיכתה לעוד מדינה רב- לאומית, עם זהות לא ברורה. רעיון "המערב", של רציונאליות, חילון והשכלה מתפוגג, וארצות הברית כבר אינה ברירת מחדל עוד. אין לאירופים על מי לסמוך עוד, בשעת צרה.

7. ה"קדושים" נשארו מיותמים. בכניסה לכל עיירה באיטליה תמצאו את הקדוש המקומי, המגן על הכפר, אך הפסלים כבר דהויים, חלקם נמחקים. מדינות האיחוד האירופי פנו אל החילון במאות האחרונות, עם הפרדה מלאה בין הדת לבין המדינה. אלא שעיקור הדת ניתק את הכנסייה כמקור של אנרגיה וחיות חברתית. בדת יש סולידריות, תמיכה ועוצמה. בעוד ש-59% מן האמריקנים אישרו שהדת "חשובה מאוד" בחייהם, רק 11% קבעו זאת בצרפת, 21% בגרמניה, ו-33% מן הבריטים. כך מתרחש תהליך הפוך: בעוד שתושבי אירופה המקוריים מגדירים עצמם כ"אירופים" ולא עוד "נוצרים", המהגרים המגיעים מן המזרח התיכון מפסיקים להגדיר עצמם כ"מצרים", או כ"אלג'יראים", והם מגדירים עצמם כ"מוסלמים".

כיוון שגם מוסד המשפחה והנישואין הפך באירופה למיושן, אין לפרט מקורות של תמיכה מאחוריו. כל אחד לעצמו בעיר הגדולה. לעומת זאת, כאשר האסלאם מגיע, גם עם הדת, גם עם המשפחה וגם עם סולידריות חברתית חזקה, נותרים האירופים המקוריים מבוהלים ומיותמים.

8. המדינה התכווצה. עם תהליכי ההפרטה שלאחר מלחמת העולם השניה, כאשר המדינה הלכה וצעדה אחורה, והסקטור העסקי צעד קדימה, נותר כל אזרח לעצמו. פעם במדינות כמו צרפת, איטליה או ספרד, "המדינה" היתה ההתחלה והיתה הסוף. היא היתה ערך חברתי וכלכלי מקודש. ערך פילוסופי של גאווה. היום אילו חברות פרטיות, ועימן כוחות השוק, כשאת התהליך מובילה שם בריטניה. לפרט היתה פעם אימא, היום הוא לגמרי לבדו, וזה מפחיד, בעיקר בעיתות זיקנה, מחלה וחולשה אנושית.

9. אירופה המציאה את הסחר הימי לאחר שכבשה את העולם כולו, והתעשרה ממנו. כך הפכו ערי הסחר הימי כמו ונציה, לונדון, אמסטרדם ואחרות למעצמות אדירות של עושר ותרבות. אירופה המציאה את הדפוס. היא פיתחה את המהפכה התעשייתית והתעשרה ממנה. אך אירופה פיספסה לגמרי את מהפכת האינפורמציה, שאנחנו חווים כיום, ואשר תהפוך את ישראל לאחת המדינות העשירות בעולם, שכן ישראל היא מבין בוני המהפכה הזו, שהעושר הנצבר בה הוא גדול מכל מה שידע העולם אי פעם.

סטארט-אפ באירופה? פיתוחי אינטרנט? זה בארצות הברית ובישראל.

אירופה נשארה עם המפעלים הכבדים של פוסט העידן התעשייתי. איזור מילאנו מלא במפעלים כאלה, שהרווח מהם הוא נאה, אבל בטור חשבונאי, לא בטור הנדסי כמו ההיי-טק. ולכן אירופה זקוקה מאוד לשיתוף פעולה עם המוח הישראלי. בפעם הראשונה בהיסטוריה המודרנית המוח היהודי עובד עבור עצמו, להעשיר את עצמו, ולא עבור הזרים, להעשיר אותם. את זה עשתה מדינת היהודים.

10. כל אלה הופכים את העתיד במדינות אירופה – לאיום. סין והמזרח, האסלאם, העתיד הטכנולוגי הלא-מובן, אלו שפות שאירופה מתקשה לדבר. אפילו ישראל כבר נתפסת באירופה כמדינה שזינקה, בעוד הם נשארים מאחור, וזה מרגיז, מעורר קינאה.

בשנות החמישים והשישים, רוב מוחץ של הורים אירופאיים היו בטוחים שלילדיהם יהיה עתיד טוב משלהם. היום הרוב, אבוי, סבורים, שלילדיהם יהיה קשה יותר מאשר היה להם, וזה אומר הכול.

עכשיו אני מבין למה המלחין הגאוני נינו רוטה הפסיק את מוזיקת הסרט כאילו באמצע. זו הספקנות. האם "החיים הטובים" האלה באמת אמיתיים? האם לא ייעלמו יום אחד?

החגיגה נגמרה. אקברג עצמה כבר לא צעירה כמו בסרט, והיא בת 79 כיום, וגם פליני עצמו כבר מת. אז מיהי אירופה של היום? אניטה אקברג בשיא הזוהר שלה – או אולי... סכינה המסכנה?

[מאמר לא חדש]

* * *

"האירוניה מציגה את האדם באורח אמביוולנטי"*)

משה גרנות מראיין את הסופר אהרן מגד

תל-אביב, י"ז בתמוז תשס"א (8.7.2001)

אהרן מגד אירח אותי בחדר עבודתו, כשהוא משתדל להנעים לי את השהייה שם: "קפה? עוגיות? רק מים?!" – שאל-תָמַהּ באכזבה. אחר כך הביא לי שרפרף כדי להקל עליי את החזקת מצע הכתיבה על הברך, ויצא שוב להביא מאוורר כדי לצנן את החדר. הוא ישב לאורך הראיון סמוך לשולחן עתיק, בעל מגירות כבדות, שעליו מונח מחשב חדיש ופקס, והביט בי בעיניו הכחולות במה שנראה לי כתהייה – מה הולך איש זה לעולל לי בראיון שלו? עיניו הן בעלות גוון כחול בלתי מצוי, ומהן נשקף הרבה עצב יהודי, צער עולם, וכשהן מחייכות, נשקפת מהן חיוניות צעירה, הגם שעל רקע השיבה העוטרת את ראשו.

הזהרתי את אהרן מגד שהשאלות תהיינה ארוכות, לא מפני שאני אוהב לשמוע את עצמי, אלא משום שאני מבקש להגיש שירות לקורא, ולא להעמיד לפניו חידות: הסופר המרואיין – חזקה עליו שהוא יודע על מה מדובר. אם נהיה אופטימיים, נניח שגם המראיין יודע מה הוא שואל. נותר הקורא, שלמענו כל הטרחה הזאת, וראוי שגם הוא יהיה בעניינים; על כן, תהיינה הבהרות פה ושם, וכמובן, מראי מקום הכרחיים. אהרן מגד הסכים, רק שאל בחיוך אם זה אומר שהוא צריך לקצר את תשובותיו… הבטחתי לאהרן מגד, כמו למרואיינים במדור זה שקדמו לו, כי לא אפרסם דבר לפני שיקבל את הטיוטה לבדיקה ולאישור.

מ'ג': בחודש מאי 2001 פניתי אליך בבקשה לראיין אותך. אתה הסכמת, אבל ביקשת ממני לקרוא את הנובלה "עד הערב". בשל התחייבות קודמת (ראיון עם משה שמיר), נדחתה מעט הקריאה. להודות על האמת, בתחילה לא הבנתי מדוע הדחייה הזאת מצדך – סוף סוף, סופר פורה כמוך שחיבר עשרות ספרי פרוזה ומחזות – מדוע צריך לקרוא דווקא את הנובלה האחרונה כדי לתהות על קנקנו? ועוד, הרי הראיון הזה יתפרסם כעבור חודשים, כאשר הנובלה תהיה כבר "ותיקה על המדף". אני מודה עכשיו שצדקת: "עד הערב" היא אמנם "מגד", אבל "מגד" מיוחד במינו, והראיון הזה היה עושה לך עוול, אילולא כלל אותה. הראיון יתחיל בשאלות על יצירה זאת, וממנה יתנתב אל יצירות אחרות.

הגיבור ב"עד הערב" הוא לא רק "אנטי גיבור", אלא גם שלומיאל ושלימזל – כל ביש מזל וכל תאונה אפשרית נדבקות אליו, והוא גם חסר שם (לסופר יש מספר הזדמנויות לגלות זאת – כמו בפגישה עם זייגר, למשל – אך עד סוף הנובלה הקורא איננו מתוודע אל השם). יחד עם זאת, הנובלה בנויה בתבנית אודיסיאית: גיבור עובר ממקום למקום, כולל "השאול", חווה חוויות, גולש מדמיון למציאות ולהיפך – וכל חייו נפרשים לאורכו של יום אחד – "עד הערב" (כמו ב"יוליסס" של ג'ימס ג'ויס). אתה מוכן לשתף את הקורא במחשבותיך – מדוע בחרת לגיבור כזה – מסגרת אירועים כזאת?

א'מ': אני אינני קובע מראש את התבנית, אני זורם עם הגיבור, יוצא אתו מהבית, הולך איתו. אני יודע שהמסגרת היא יום אחד – "עד הערב", אך לא תכננתי תבנית מיתולוגית, לא חשבתי על קשר לאודיסאוס, או ל"יוליסס" של ג'ויס. זה קרה בדיעבד – זו באמת "אודיסיאה" קצרה, אבל לא ראיתי זאת מראש, לא תכננתי. בכל היצירות שלי אינני קובע מראש את המסגרת, אם כי יש לי תמונה של העלילה, אבל אני רואה כעיקר ללכת עם הגיבור מתוך אמפתיה אליו. אני גם אינני חושב שהגיבור הוא שלומיאל – הוא עבד הרבה שנים, קודם בכפר, אחר כך בעיר. הוא לא נכשל בעצם. מישהו העיר את תשומת לבי ש"עד הערב" הזכיר לו את הספר "תפוס את היום" של סול בלו. רצתי להשיג את הספר, וראיתי שיש משהו דומה, אבל אצלו הגיבור הוא כישלון טוטלי, בכל מה שפעל, הוא נכשל: מפוטר מהעבודה, נכשל בעסקים, נפרד מאשתו, אביו בז לו, יש ביניהם יחסים נוראים. הגיבור שלי הוא אנטי-גיבור, כמו רבים מגיבוריי. הוא חריג, לא משתלב בחברה, מפני שבחברה הישראלית, בה הוא נמצא, יש מידה רבה של תוקפנות, של גסות רוח, של תחרותיות, של חומרנות. הכול רוצים להשיג יותר כסף, להרוויח יותר. הוא שונה, הוא מחוץ לתחרות, הוא עומד בצד, בשולי המגרש, אבל הוא לא שלומיאל. למה הוא חסר שם? זו לא הפעם הראשונה שאני נוהג כך, גם ב"מקרה הכסיל" הגיבור חסר שם…

מ'ג': הכנתי שאלה על "מקרה הכסיל", ברשותך, נדון בה בהמשך.

א'מ': לא שאלתי את עצמי למה אין לו שם, אבל נרתעתי מלהגיד את שמו, מאותה הסיבה שב"מקרה הכסיל" לא ציינתי שם. הגיבור מבטל את עצמו, הוא עצמו מעלים את שמו, אולי זו הסיבה. מה שאני אומר, זה לא מוחלט, אני חושב על זה תוך כדי שאני עונה לך. גיבור כזה מתהלך ברוב היצירות שלי.

מ'ג': הנובלה הזאת מצטרפת לספרים אחרים שלך, בהם מתואר איש "יוצר", בדרך כלל, סופר, או סופר בסתר, שהוא עקר בגלל האימה התוקפת אותו אל מול אנשי מעשה של ממש (אולי בגלל עומס התרבות שרובץ עליו), שאשתו היא המשענת, ולעתים, גם המפרנסת. אזכיר כאן אחדים: יונס מ"החי על המת", אלברט מ"געגועים לאולגה", "אסף הגואל" ב"עוול". האם אתה מסכים עם הטענה הקשה המשתמעת מהמחזה של אלתרמן "פונדק הרוחות", שעולם האמנות עושק את עולם המציאות?

א'מ': לא כל כך מסכים איתך. בכל האנשים האלה יש פאסיביות מסוימת, זה נכון. יש בהם ביטול עצמי, יש להם שאיפות שלא באו לידי הגשמה. יש להם חיים פנימיים עשירים, הם אינטרוברטים, ובתור שכאלה הם מודחים. אין הערכה רבה אצלנו לאינטרוברטים. החברה הישראלית היא מאוד אקסטרוברטית. כך היה גם בתקופה שהייתי צעיר, הפלמ"ח היה מאוד אקסטרוברטי, התבדחו, צעקו. מי שלא השתלב, היה מסכן. ככה זה בצבא עד היום. בכל החברה הישראלית שולט הקו הזה. יש עמים שיש בהם כבוד כלפי האינטרוברטים – כך הם האנגלים עם האנדרסטייטמנט שלהם, אנשים צופנים בתוכם דברים וחצאי דברים. כך זה בצפון אירופה, ואולי גם במזרח הרחוק. לפי דעתי, זו תכונה יהודית, שאני לא אוהב אותה. בבית הכנסת צועקים לאלוהים, כאילו הוא חירש. בכנסיה ובמסגד יש שקט. אצלנו צועקים, וכל אחד רוצה לגבור על רעהו. הגיבורים שלי סולדים מההרגלים האלה ומההווי הזה. אצלי אין דיכוטומיה בין האמנות ובין המציאות. אני חושב שמעשה האמנות משקף את המציאות, או מבטא אותה. לטולסטוי יש מסה גדולה על האמנות, בה הוא מגדיר את מעשה הסופר. הסופר מעביר את הרגשות והחוויות שלו לקורא, מתוך תקווה שהקורא ירגיש כמוהו. מה אני הייתי רוצה מן הקורא? יש לי אמפתיה כלפי האנשים שאני כותב עליהם, ואני מקווה שהקורא גם כן יחוש כלפיהם אמפתיה. אם לא – או שנכשלתי, או שהקורא אטום. אם זה לא מדבר אל הקורא, הרי זה מפני שאין לו אמפתיה אל הגיבור, והוא איננו רוצה להבינו.

מ'ג': הגיבור ב"עד הערב" איננו מרוצה מתולדות חייו. הוא מעריץ את תולדות חייו של אביו האידיאליסט ושל אשתו ניצולת השואה. זה מגיע לידי כך שהוא ממציא לעצמו תולדות חיים של לוחם גטו וניצול שואה. "היתרון" הזה של ניצולי שואה על פני ילידי הארץ מופיע אצלך במיספר מקומות, למשל בסיפור הקצר "יד ושם" ("מבחר סיפורים" ע' 81) – סבא זיסקינד "צודק" כשהוא מבקש לקרוא לנכד שלו "מנדלה", ולא "אהוד". הסבא הוא חצי סנילי, אבל דווקא עובדה זאת גורמת לקורא לצדד בעמדתו. אתה גם כתבת ספר דוקומנטרי "מסע הילדים אל הארץ המובטחת" (פרשת ילדי סלבינו), שם מובעת הערצה ממש אל הילדים והנערים הניצולים, ואל הוריהם הנרצחים (למשל, הסיפור על שש האחיות, שניצלו משום הפקודה שקיבלו מאימן הגוססת להשאירה ולהמשיך לדאוג זו לזו). יואב, בנו ה"יאפי" של המספר ב"עד הערב" מציע לאבא שלו לקרוא ב"פרקי בנים" ולהניח ל"פרקי אבות". הדברים נאמרים שם באירוניה על "הצבר" חסר השורשים. האם משתמע מדבריך ש"הצבר" הוא אכזבה, שתרמילו ריק ביחס לתרמילם של החלוצים וביחס לזה של ניצולי השואה?

א'מ': הדברים אינם נובעים מאכזבה מהצבר, אלא מתוך היחס האטאוויסטי שלי ליהדות הגולה. יש בי "עבָרים" שונים. אני חש שאני חי בעבר שלפני הולדתי. זה עבר שלא חוויתי בפועל, כי אני באתי ארצה בגיל חמש. מעט מדי אני זוכר מאז. איכשהו, מבלי לדעת איך להסביר לעצמי, אני חש שותפות גורל משפחתית חזקה עם יהדות פולין, עם היהודים מפולין. אני הכרתי רק את אלה שעלו לארץ. ההורים שלי לא היו טיפוסים של אנשי העיירה. שניהם היו מורים לעברית, אבי היה המורה הראשון ברעננה. דיברנו בבית עברית. אבא שמר קצת מסורת: הדליקו אצלנו נרות בליל שבת, השתדלו לא לעבוד בשבת, אם כי ראיתי את אימי מבשלת בשבת. אז היתה לי תקופה קצרה של דבקות במסורת ובאמונה. כעסתי על הוריי שנהגו, לפי טעמי, בצביעות. במושבה הקטנה היו יוצאי פולין מתאספים, מתפללים בבית הכנסת, דיברו ביידיש. למדתי מעט יידיש מהשכנים, מחברים בקיבוץ. כשאני נכנס לאיזה כנס של יוצאי עיירות פולין, אני מרגיש שאני שייך להם. אמרתי שאני לא אוהב את בית הכנסת היהודי בגלל הצעקות, ולמרות זאת, אני חש תחושה של סולידריות, הרגשה של חום יהודי, השופע כאילו מתוך הטליתות וממלא את חלל האולם. אני חש רגשי סולידריות עם עַם שנידון למוות בתקופות שונות. גם היום מרחף עלינו צל של קץ, כפי שכתב אלתרמן ב"שמחת עניים" – "חיים על קו הקץ שלמים וחזקים."

"יד ושם" הוא אחד הסיפורים הראשונים שלי – יש בו סימפתיה לסבא הטוען נגד הדור השני והשלישי, המבטלים כל מה שהיה קודם. הרי לא התחלנו כאן. היתה תרבות ביידיש ובערבית ובארמית. אכזבתי מהצבר היא רק מבחינה זאת. הרי קיווינו שייווצר כאן טיפוס שונה מהחנווני והסוחר של הגולה, אך מאכזבת העובדה שהאיש החדש משליך מאחורי גוו את העבר. היום הוא משליך מאחורי גוו גם את העבר של הארץ. האתרים השונים בארץ ספוגים בזיכרונות מהתנ"ך: הנוף, השמות, העתיקות. יש כאלה שגם את זה זורקים. מי שזורק "עבָרים", נשאר ריק ומרוקן, מתקיים על פסולת של תרבות אמריקנית. תרבות לאומית היא סך הכול של כל "העבָרים" של העם.

מ'ג': ובאותו העניין: אתה מרבה לשבץ משפטים ביידיש בנובלה (לדוגמה: ע' 92, 113). כך אתה נוהג גם בספרים אחרים (לדוגמה: ,פויגלמן"), ותמיד ללא תרגום. אתה אינך נוהג כך כשמדובר בשפה אחרת, למשל, כשאתה מביא שיר בגרמנית, אתה טורח לתרגם אותו בהערת שוליים (ראו לדוגמה: "היינץ ובנו והרוח הרעה" ע' 15). האם אתה סבור שהקורא צריך לדעת יידיש?

א'מ': יידיש זו שפה של יהודים. אני יודע שחלק גדול מהקוראים אינם יודעים. שיילכו ויחפשו, שישאלו את סבא שלהם, או את השכנים. אני לא רוצה לחסוך להם את הטירחה. גרמנית, אנגלית, צרפתית לא חייבים לדעת. יידיש צריכה להיות מוכרת, כמו קרובת משפחה. אם אביא תרגום, כאילו העמדתי חיץ – אינני רוצה שייווצר חיץ.

מ'ג': אבל חצי מהעם איננו יכול אפילו ללכת לסבא לשאול על המילים ביידיש…

א'מ': אני מצפה שמספרים שישבצו לדינו לספריהם – לא יתרגמו את המשפטים. הזז הכניס הרבה ערבית אצל גיבוריו התימנים, ועד כמה שזכור לי, הוא לא תרגם. אתה בוודאי זוכר שטולסטוי משבץ צרפתית ברומנים שלו, והוא לא תירגם לרוסית…

מ'ג': אני קראתי את טולסטוי בתרגום עברי, ושם יש תרגום מצרפתית בתחתית הדף.

א'מ': אשר לשאלתך בדבר יחסי לאמנות, אני מבדיל בין יחסי לאמנות המבטאת את רוח היצירה, שהיא חלק ממני, לבין יחסי לאמנים. יש לי יחס אירוני, ואפילו סאטירי, לאנשי "הברנז'ה", "קריית ספר". פה אני רואה תופעות כל כך מגוחכות, אפילו מאוסות, של יחסים בין אנשים – נקמות, קנאות, שנאות. אצלנו יש מושבה ספרותית קטנה – כולם מכירים את כולם אישית. החיכוכים הם הרבה יותר חזקים מאשר, למשל באנגליה, או באמריקה, שם האנשים פחות נפגשים בגלל המרחק. יש דברים גרוטסקיים ממש ביחסים בין הסופרים, וזה מעורר בי את יצר הסאטירה, כמו ב"הגמל המעופף ודבשת הזהב", וזה נמצא, כמובן, גם ב"החי על המת".

מ'ג': בתיאור "המרתף"…

א'מ': כן, ואתה יודע שהשם "סימן קריאה" כשם של כתב-עת לקוח משם? אני מדבר על תופעות לא סימפטיות. אין יחסי אחווה בין סופרים – יש חבורות אינטרסנטים. גם אני הייתי בחבורה של "סופרי הפלמ"ח", ערכתי את "משא", שם פירסמו רוב הסופרים המוכרים היום. אחר כך החבורות מתפוררות – כל אחד הולך לדרכו. היו חבורות כמו "לקראת", שהתחילו יחד יפה מאוד, או לפני כן "כתובים", "טורים", "יחדיו". היו מריבות מרות בין שלונסקי לבין רבים ממתנגדיו, וכך גם עם אלתרמן, רטוש ורבים אחרים. אני יכול להתייחס לזה רק בהומור, זה לא שולל יחס של כבוד ליצירות עצמן.

מ'ג': הרושם הוא שאתה ממש מצליף ב"עולם הספרות": כבר הזכרתי את העקרות של עולם הספרות לעומת עולם המעשה. דוגמה בולטת לכך ב"עד הערב": כל החברים של המספר בכנס המחזור הגיעו לעמדות כוח, רק הוא ספרן מתפוטר, הכותב בגיל 63 למגירה! – אתה מצביע גם על האגוצנטריות והתועלתנות של הסופרים (יורם שניידרמן מתכחש לגיבור "עד הערב" לאחר שאיננו יכול עוד להשתמש בו. גבריאלה גת ב"פרספונה זוכרת" משתמשת באנשים – בעל, בת, מבקרים, משוררים צעירים – ואחר כך מתנכרת להם), אתה מצביע על הקלות שבה דווקא אנשים אלה נופלים בקסמו של השקר הדתי (גבריאלה גת נתפסת לקסם הברסלבים ב"פרספונה זוכרת"). אתה לועג לרצנזיסטים, שכדברי בלזק, לא נחוץ להם לקרוא ספר כדי לדעת את טיבו ("הגמל המעופף ודבשת הזהב"). נדמה לי שיש שני מקומות בספריך שמתארים בצורה בוטה ביותר את עמדתך הספקנית לגבי כוחן של המילים: גבריאלה גת אומרת מפורשות שאין גאולה במילים ("פרספונה זוכרת" ע' 189), והמספר חסר השם ב"עד הערב" נזכר בחלום שבו הוא מתכוון להגיע לאתרוג שמעל לראשו, ולשם כך הוא עולה על 17 הכרכים של בן-יהודה, על ספר הזוהר ועל "הטור השביעי" – ושום דבר איננו מועיל – אל האתרוג הוא איננו מגיע. הארמז הסמלי למיתוס של טנטלוס מצביע על כך שכביכול איש הרוח, איש הספר, נמצא "בעונש". האם אינך שומט את השטיח שעליו אתה עומד?

א'מ': יפה שמצאת משמעות סמלית בעניין הזה עם האתרוג – האמת שלא הייתי מודע לכך. יש דברים שאינם מודעים לסופר. אם תרצה, זה יכול להיות גם סמל פרוידיאני. יפה שעוררת בי את תשומת לבי לחלום הזה. נכון שב"פרספונה זוכרת" מביעה גבריאלה גת ייאוש מיכולת המילים לגאול. אבל הרי אני עוסק במילים, מילים הן כלי העבודה שלי, צינור הנפש של הסופר, ובה בשעה אני יודע שהמילים אינן גואלות את העולם. הניסיון בעבר הרחוק והקרוב מלמד אותנו שאין בכוחן של מילים לגאול את העולם. בגרמניה הייתה ספרות הומניסטית נהדרת – זה לא עצר את הגרמנים מלהיסחף לפסיכוזה הנאצית. גבריאלה גת לא מצאה גאולה לנפשה. לגבי נפש היחיד – יש כוח למילים: התפילה היא מילים, והשירה היא מילים. בתחום היחיד הן "עושות" משהו…

מ'ג': "ייסורי ורתר הצעיר" גרם בזמנו לזעזוע – צעירים התאבדו בעקבות קריאת הספר…

א'מ': אני אוהב מאוד את הסיפור של טולסטוי "מותו של איוואן איליץ'". פעם נתתי אותו לנערה בת ארבע עשרה. היא קראה אותו, ובאה אליי ואמרה: "אחרי שקוראים סיפור כזה – כל החיים משתנים!" – יש לפעמים דברים כאלה, השירה משפיעה, סיפור משפיע.

מ'ג': כיוון שהזכרתי לעיל סמלים, אקדיש שאלה אחת לסמלים ביצירתך. אתה רחוק מהגישה של עגנון בנושא הנ"ל (אצל עגנון, למשל, כל שם של גיבור נושא סמל). יש ביצירתך סמלים מאוד עדינים ומתוחכמים, כמו למשל החלום על האתרוג ב"עד הערב", אך לא חסרים אצלך גם סמלים "מנקרי עיניים", כמו כובע טמבל של שלומי ב"חדוה ואני", כמו המשפט הנצחי בין עו"ד עברת ועו"ד שילה ב"החי על המת", כמו חברת ביטוח בשם "אקרופוליס" ב"החיים קצרים", כמו מיכאל, רפאל וגבריאלה ב"פרספונה זוכרת". נדמה לי שב"פרספונה זוכרת" אתה ממש הלעטת את הקורא בסמלים מפוענחים ובלתי מפוענחים, כמו שם הספר, המצביע על מתח בין חיים למוות, כמו העלמה והאוניקורן בוויטרז'ים ובשטיחים, כמו השמות "הבדויים" איפגניה, נוגה, מושי, הכלב השנאוצר – צרברוס (גם הכלב הרוטווילר ב"עד הערב"). אני כקורא מתייחס תמיד בהסתייגות כלפי סמלים. אלה באים, כביכול, לומר לי שהנה הנה הסופר עומד לגלות לי את כבשונו של עולם – רק אני צריך להתאמץ לפענח את חידת סמליו. זה כמעט מעליב אותי כקורא. מדוע אתה נוקט בדרך הזאת?

א'מ': לפעמים זה מכוון, זה נכון – למשל, "רפאל", "מיכאל" ו"גבריאלה" – ברור שזה מכוון, ויש אפילו הערה על כך בסיפור. זה החלק הסאטירי. בסאטירה מותר לעשות דברים כאלה. יש, כמובן, דברים לא מכוונים, אחר כך באים דרשנים ומוצאים דברים שלא עלו כלל על דעתי, כמו לגבי הגיבור של "החי על המת" – יונס – בעלי מדרש השמות חצו את השם: "יונה נס", שכן יונס בורח מתפקידו. אני סיפרתי כבר את האנקדוטה הזאת, ואחזור עליה עוד פעם: השם יונס כרוך באסוציאציה שהיתה לי בגימנסיה – המורה לאנגלית היתה פותחת כל שיעור במשפט: "יונה'ס קומפוזישן ווס וורי גוד אוף קורס" – זהו מקור ה"יונס". ב"מסע באב" יש גיבורה בשם איה, ואני שומע הרצאה של בעל מדרש, ממנה משתמע שאיה היא ראשי תיבות של "ארץ ישראל היפה"…

מ'ג': מאוד יצירתי!

א'מ': את "יד ושם" לומדים בהרבה בתי ספר, והמורים אינם יכולים להימנע מלדרוש את השמות מנדלה, מנחם, זיסקינד – לא הכול כל כך מכוון. אצל עגנון יש כוונה כזאת: ב"עידו ועינם", למשל, השמות המתחילים בגימל…

מ'ג': קשה להבין איך אדם כל כך כישרוני עשה כאלו שטויות…

א'מ': אינני יודע אם אלה שטויות. הוא מאמין בתכונות המיסטיות של אותיות. גם בי יש אמונה כזאת. אין דומה לשפה העברית מהבחינה הזאת: לאותיות עצמן יש משמעות, שלעיתים היא מיסטית.

מ'ג': הזכרתי קודם את "חדוה ואני" – מי שבודק יצירה זאת בעיניים של ימינו, רואה שעיצבת את חדוה כקריקטורה של אישה מתברגנת. היום זה לא היה עובר לך בקלות. בימים ההם היו בוודאי כבלי "תקינות פוליטית" אחרים. אילו כבלים חברתיים נראים בעיניך יותר קלים לשאת – אלה של היום, או אלה של ימיה הראשונים של המדינה?

א'מ': כמו הגיבור של "עד הערב" – גם אני שואל למה לי מדיח כלים. יש לי מושגים מפגרים ביחס לימינו. חדוה מביאה מהקיבוץ מטאטא. היום היתה חושבת על מקלט טלוויזיה, אלה היו ימים של צנע וצניעות. לא הרגשתי שום כבלים פוליטיים. כשסופר כותב מאמר, אפשר שהוא מתחשב במושגים המקובלים. אבל בסיפורת זה לא משפיע. "חדוה ואני" היה מאוד פופולרי, כי היה אנטי זעיר-בורגנות. חדוה היא זעיר-בורגנית, עיירתית. כולם שמחו שליגלגתי עליה, לא רק בקיבוץ, גם בעיר שמחו. היום חדוה היתה שואפת לדברים יותר רציניים ויקרים. אתה באמת חושב שהיום היו אומרים שהספר הוא אנטי-פמיניסטי?

מ'ג': אני בטוח בזה! תרשה לי עוד שאלה על "חדוה ואני": אני זוכר שבשנות השבעים כשיצאה הסדרה בטלוויזיה, אתה התרעמת מאוד, והתכחשת לקשר בין יצירתך לסדרה. עד היום לא ברור לי מדוע כעסת כל כך? הרי ברור לכל צרכן אמנות שמעבר מכלי לכלי כרוך בשינויים מפליגים: הסרט "מלחמה ושלום" עם אודרי הפבורן איננו טולסטוי, אבל אחרי שאנשים ראו את הסרט, חזרו וקראו את הספר. כך נדמה לי קרה גם ל"חדוה ושלומיק" שהוקרן בטלוויזיה – אני זוכר שצעירים צבאו על הספריות לקרוא את "חדוה ואני". לאחר שנים, איך אתה רואה את התנהגותך אז?

א'מ': קודם כול, כשהקרינו את הסרט, הייתי באנגליה נספח תרבות בשגרירות, כך שלא ראיתי אותו. מה שנתנו לי לבחון – זה היה טקסט התסריט. כשראיתי את זה – חשכו עיניי! לא היה שם אף משפט שלי. רציתי לתבוע אותם למשפט. הם שינו את השם ל"חדוה ושלומיק" בעקבות האיום שלי לתבוע אותם. לא היה לי ניסיון רב בהעברת סיפורת לסרט. יש סרטים שהאיכות שלהם אינה נופלת מאיכות הספר, ויש סרטים שלפחות משתמשים בהרבה מהטקסט המקורי. ב"מלחמה ושלום" יש הרבה מהטקסט של טולסטוי. הרולד פינטר מעבד ספרים לסרטים ברמה איכותית מאוד, ואף מקנה להם ערך מוסף. יש כך ויש אחרת. סופרים, בדרך כלל כועסים על תסריטאים – לא הייתי יוצא מן הכלל.

מ'ג': ב"הגמל המעופף ודבשת הזהב" מוזכר ד"ר קלויזנר, המעריץ את הרומן הריאליסטי של המאה ה-19, ובעיקר את דוסטויבסקי. כתיבתך, רובה ככולה ריאליסטית, להוציא אולי את "מקרה הכסיל", הגובל באבסורד. אני גם כן חושב ששיאו של הרומן הוא הרומן הריאליסטי, אלא שלמגינת הלב, קשה לחדש בו, ואילו בפרוזה האבסורדית, בפרוזה הבדיונית העתידנית, בפרוזה הסימבולית ניתן להגיע ביתר קלות לתבניות מקוריות. האם אתה חש די חופשי בכתיבה הריאליסטית שלך?

א'מ': אין שום הגבלה. הסגנון הריאליסטי איננו מגביל – יש בו אפשרויות אינסוף. כמו שהמציאות היא עניין רחב ורבגוני, כך גם הספרות. אפשר לכתוב בגישה ריאליסטית באינספור דרכים: אתה לא יכול להשוות את הנרי ג'יימס לג'ין אוסטין, או לסול בלו. כולם ריאליסטים, והם שונים זה מזה. גם פרוסט הוא למעשה, ריאליסט, והוא שונה מכולם. ההיפך הוא הנכון: מה שמגביל הוא הניסויים האוואנגרדיים קצרי החיים. אותו הדבר בציור: יש היום ריאליזם, או "היפר-ריאליזם" בסגנונות שונים, ופחות פונים למופשט. קיים אפילו ייאוש מהציור המופשט, ויש חזרה לציור הריאליסטי.. בספרות רווח בצרפת, בשנות החמישים והשישים, "הנובו רומן", והוא נבל מהר מאוד. כבר לא זוכרים אותו. גם הניסיונות האוואנגרדיים באמריקה לא הצליחו, והרוב חוזרים לריאליזם. זה לא נכון שיש הגבלה בזרם הזה.

מ'ג': חלק מהרומנים שלך נחשבים ל"רומני מפתח": הגיבור דוידוב ב"החי על המת" מזוהה עם יצחק שדה; חייה של גבריאלה גת מזכירים את חייה של המשוררת אלזה לסקר-שילר, הגם שלא מדובר באותה התקופה. ב"פרספונה זוכרת" מבלה גבריאלה עם משורר המזכיר את נתן זך ועוד. סופרים נוהגים להכחיש כוונות כאלו. מה יש לך להגיד "להגנתך"?

א'מ': להגנתי, אוכל לומר שכל הגיבורים שלי הם מזיגה של דברים שאני מכיר מהמציאות ודברים מהדמיון. אין אף גיבור שלי שמישהו יכול להצביע בוודאות שמדובר בפלוני שהוא מכיר. אבל יש קווי דמיון בין גיבוריי לדמויות מוכרות. המקרה הבולט ביותר הוא דוידוב, שזוהה עם יצחק שדה, אך הביוגרפיות של השניים ממש שונות. ליד הדמיון יש הרבה אי-דמיון. דוידוב הוא גיבור מורכב, אך לא גיבור של תקופה כמו יצחק שדה. יש תחנות בחיים שהן דומות, אך את זאת אפשר להגיד על הרבה גיבורים. היו אבסורדים לא מעטים בעניין הזה. אנשים "מכירים" את הגיבורים. ב"מחברות אביתר" קוראים רבים חשבו שהם יודעים מי הוא ריכטר הסופר, מי הוא אביתר, ומי היא המשוררת היידית לאה ברלין. אחד הסופרים כתב מכתב לי בזו הלשון: 'אני יודע מי הוא ריכטר – אך מה שכתבת הוא שקר – לא היתה לו פרשת אהבה כזאת עם המשוררת היידית שאתה קורא לה לאה ברלין!'. יש פה ושם דמיון – מה אני יכול לעשות? למשל, אימא של עשהאל דומה לאימא שלי… אתה הרי יודע כמה חיטטו לדעת מי היו "אנה קרנינה" ו"מדאם בובארי". מחפשים מי הוא מי, אבל "פיקשן" זה "פיקשן". הסופר תורם מדמיונו, יוצר עולם חדש שלא היה עד כה. אני לא העתקתי אף דמות מהחיים אל הספר. כל היופי בסיפורת היא בבריאת עולם חדש ואנשים חדשים. היוצר מתחרה באלוהים – בורא עולם במילים.

מ'ג': שמתי לב שאתה מעדיף את התבנית של "מספר עד" (על גירסותיה השונות: יומן, מכתבים, "כתיבה למגירה", וידוי וכד') על פני "מספר כל יודע". הספר "מסע באב" כתוב מתוך נקודת ראות של "מספר כל יודע", לעומת זאת "חדוה ואני", "עשהאל", "דודאים מהארץ הקדושה", "החי על המת", "געגועים לאולגה", "פויגלמן", "יום הולדת של ענת" ועוד – כתובים בתבנית של "מספר עד". לתבנית הזאת יש הרבה מגבלות, והיא מעמידה קשיים רבים בפני הסופר, כמו למשל, תיאורו של המספר עצמו. מדוע אתה דבק בדרך הזאת?

א'מ': אינני מרגיש שום הגבלה. כשאני כותב בגוף ראשון, יותר קל לי להזדהות עם הגיבור. אני נכנס לעורו, כמו ששחקן משחק תפקיד ומזדהה עימו – השחקן חדל להיות הוא עצמו, הופך לדמות, אותה הוא משחק, ובה בשעה הוא משקיע את עצמו בתוך הדמות, כך שיש בה משניהם. הדרך הזאת יותר מבטאה אותי. וכמו שיש מגבלות ב"האני המספר", כך יש מגבלות גם ב"מספר כל יודע". בספר של סול בלו "תפוס את היום", שאותו הזכרתי, יש דמיון לגיבור שלי מ"עד הערב", אך סול בלו כותב מבחוץ, ואני מבפנים – ההבדל איננו בטיב – זו פשוט מהות אחרת.

מ'ג': נחזור אל "עד הערב" – נדמה לי שסוד קסמה של הנובלה טמון בתחושה שבמספר יש משהו מכל אחד מאתנו, שבו אנו מתביישים, ונוח לנו שזה רובץ על שכמו של גיבור בדוי. לדוגמה: שקיק המצרכים שמתפרק לגיבור ולרעייתו בלובי של מלון בקורדובה (ע' 66) – מקרה ביש המועד כמעט לכל תייר ישראלי מצוי, או קריאת השועל שלו כשאיננו יכול להיכנס דרך הפרצה הצרה אל הענבים המתוקים שבכרם – המספר מכנה את טירוף "הסטארט אפ" שתקף את הצעירים המוכשרים בארץ בשם – "מהר שלל סטארט אפ" (ע' 72). הספר מלא בגילויים אנושיים ריאליסטיים כאלה, הגם שרוב הנובלה איננו מתאר מעשים, אלא הרהורים וזיכרונות. נדמה לי שהאירוניה שלך בנובלה זאת היא הרבה יותר רחומה מאשר ביצירותיך הקודמות. האם אני צודק?

א'מ': אתה צודק – האירוניה היא באמת יותר רחומה. האמת היא שגם כשאני כותב דברים עצובים, יש שם גם נופך אירוני. ב"עד הערב" יש אירוניה עצמית של הגיבור. מלווה הומור, כמו באפיזודה שהזכרת – כל ההליכה שלו ממקום למקום, לבית של אבלים, שהוא בכלל איננו מכיר, לבנק, שם הוא מבלבל את המוח לפקידים - כל זה מתוך הומור עצמי. הנימה הזאת קיימת אפילו בספרים הטראגיים שלי, כמו "פויגלמן". גם שם ההסתכלות היא קצת אירונית. אני מתאר שם אסיפה של סופרי יידיש בעלי גינוני התנשאות הנובעת מנחיתות. אפילו ב"עוול", שהוא באמת סיפור על עוול – גם שם יש נימה של אירוניה. זה משהו יסודי בכתביי. אני רואה עצמי כשייך לשושלת של סופרים שכותבים מתוך אירוניה, כמו סרמגו, קבוקי, סול בלו, דובלטוב. את האירוניה לספרות העברית הכניס עגנון. לפניו כתבו רוב הסופרים ברצינות כבדה. ראה ברנר, למשל…

מ'ג': ומה באשר למנדלי?

א'מ': מנדלי זה סאטירה. ביידיש היה הרבה הומור – שלום עליכם, איציק מאנגר…  אבל בעברית היתה רצינות – ברדיצ'בסקי, ברנר, דבורה בארון… הגדולה של ביאליק, שליד שירים עמוקי יגון, כמו "בעיר ההרגה", השירות הגדולות, "צנח לו זלזל" וכו' וכו', היו לו גם יצירות כתובות בהומור נפלא, כמו "אלוף בצלות ואלוף שום", וכך בפזמונים שלו. גם לטשרניחובסקי היה הרבה הומור. בסיפורת התחילה האירוניה עם עגנון. מה זה נותן? האירוניה מציגה את האדם באורח אמביוולנטי. הוא גם כך, וגם אחרת. הוא גם טראגי, כי החיים הם טראגיים, וסופם מוות, אבל החיים הם גם קצת אחרת. האדם הוא גם קצת נלעג אל מול ההוויה הגדולה. אני נוטה לכתיבה כזאת.

מ'ג': ולסיום אני מציע, בדרך כלל, למרואיין, אולי יש שאלה שציפה כי ישאלו אותו, ולא שאלתי. אם יש שאלה כזאת, אנא, שאל וענה.

א'מ': אתה שאלת שאלות יפות. אין לי כרגע שאלה. אתה הבטחת לשלוח לי את הטקסט לפני שאתה מביא לדפוס – אולי אז תעלה שאלה, כמו, למשל: למה אתה כותב בכלל?

מ'ג': מערכת "מאזנים" ואני מודים לך.

*) משה גרנות: הראיון עם אהרן מגד הוכן עבור כתב העת "מאזנים", והוא כלול בספרי "שיחות עם סופרים", הוצאת קווים 2007, עמ' 168-149.

* * *

אהוד בן עזר

כריסטוף אשנבך, ריי צֵ'ן, אנה-אליזבת מוּלר, יוהנס ברהמס וגוסטב מהלר

בקונצרט אדיר במוצ"ש האחרון בפילהרמונית

זה היה מוצ"ש בלתי נשכח. קודם כל, רק שתי יצירות ממיטב הרפרטואר העולמי מבלי הצורך לסבול יצירת יללות חתולים מודרנית של כעשרים דקות בפתיחה.

אחר-כך הניצוח המהפנט, הגאוני, של המנצח הגרמני בן ה-76 – כריסטוף אשנבך. הוא חי בכל גופו את הניצוח כך שאינך יכול להסיר את העיניים ממנו כל זמן הקונצרט. גופו דק והוא נראה צעיר מגילו. ילדותו היתה רוויית סבל. הוא משמר בגופו את קצב היצירה שעליה הוא מנצח ואינו מניח לתזמורת רגע של יציאה מהכישוף שהוא מפעיל עליה, וזו כמובן נענית לו במיטבה, כאילו עורגת למנצחים בעלי שיעור-קומה כשלו.

היצירה הראשונה היתה הקונצ'רטו ברה מג'ור לכינור ולתזמורת אופ' 77 של יוהנס ברהמס (1833-1897) עם הכנר הסולן הסיני בן ה-27, יליד טאיוואן, 1989 – ריי צ'ן. היצירה יפה וסוחפת. מענגת בכל רגע של ביצועה. ריי צ'ן הוא בעל טכניקה מדהימה, זריזות ושילוב מופתי עם התזמורת, וקטעי סולו יפים, אבל משהו בכל זאת חסר בנגינה המושלמת שלו. חסר קצת רגש. חסר קצת חום. ועל כך חיפה במקצת בהדרן בקטע מהקונצרט לכינור מס' 1 של פגניני. מכל מקום, הוא התקבל בתשואות אדירות מצד הקהל, ואף החמיא לו בדברי קישור בעברית לפני ההדרן. בסך הכול אולי אנחנו דורשים ממנו יותר מדי, אולי את הבלתי-אפשרי.

בחלק השני של הקונצרט נוגנה הסימפוניה הרביעית בסול מג'ור של גוסטב מהלר (1860-1911), יצירה מהממת וסוחפת, שאין בה רגע דל וכמעט כולה הפתעות לאוזן השומעת. ניצוחו של אשנבך הדגיש בה כל מומנט מוסיקלי, והשיא היה כמובן הפרק הרביעי, עם הזמרת הגרמנייה הצעירה ודקת הגו אנה-אליזבת מוּלר, ששרה חמישה שירים מתוך "קרן הפלאים של הנער, וממש הדהימה את האולם כאשר מילאה אותו בקולה העמוק, המרגש והנעים להפליא, והכול כמובן ללא שום עזרים טכניים של הגברה – קול אנושי אחד עם תזמורת שלימה, ממש פלא!

קונצרט ברמה עולמית, בינלאומית – שיכול כנראה להתבצע רק במדינה רצחנית של "אקיבוש" שבה אשת ראש הממשלה היא שרה ושרת התרבות היא מירי ומחוץ לגבולותיה מתקיימים מופעים מרהיבים של עריפות ראשים.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 27.3.16

* חגיגות הניצחון – הריגת המחבל בחברון, אחרי שנוטרל, מנוגדת לדרכו של צה"ל; לערכיו המוסריים ולטוהר הנשק. ההתנהגות מנוגדת לערכים עליהם התחנכנו וחינכנו בצה"ל, ועל אחת כמה וכמה הם מנוגדים לדרכו של צה"ל היום. חזקה על צה"ל שיחקור את הפרשה באופן יסודי ואם יעלה בכך צורך, העבריין יעמוד לדין וייענש.

מה שמעורר קבס הן חגיגות הניצחון והאליפות של חוגים מסוימים. יש!!! במשך שנים אנו מחלקים אלפי מצלמות לפלשתינאים המצלמים ללא הרף את פעילות צה"ל וסוף סוף הצליחו למצוא את מה שחיפשו וייחלו לו, את "האקדח המעשן" שיוכיח את צדקת הקמפיינים של "שוברים שתיקה" וחבר מרעיהם ברחבי העולם ואת ההסתה ועלילות הדם נגד צה"ל ומדינת ישראל בשירות ה-BDS. יש!!! עכשיו נוכל להציג מה עושה צה"ל, מיהם חייליו הפושעים, מהי דרכו. זיקוקי די-נור!

לשמחה מה זאת עושה?

לפני שאתם קופצים לבריכת הניצחון בכיכר מלכי העיריה – תרגיעו!

דמותו של צה"ל היא התגובה הנחרצת של הרמטכ"ל, של שר הביטחון ושל ראש הממשלה. אם מה שקרה שם הוא אכן כפי שהוא מצטייר מן הסרטון – אין זו דרכו של צה"ל, אלא היפוכה המוחלט.

ובתמונה הכוללת, אל נשכח שהאירוע בו מדובר הוא פיגוע דקירה של מחבל, כהמשך של מתקפת הטרור שאנו בעיצומה.

* זאב זאב – שמעתי את דובר צה"ל, בראיון רדיו, מסביר שהסרטון של החייל היורה הוא אותנטי, לא ערוך. אני סומך על דובר צה"ל. אבל עד ששמעתי את הדברים מפיו, הערכתי שהסרטון ערוך. זאת תסמונת "זאב זאב". מי שאיבד אמון – קשה לו מאוד לרכוש אותו בחזרה.

* מנטליות פחדנית – לוחם אמתי אינו יורה באויב שאינו מהווה עוד סכנה, כשהוא פצוע ובידינו. אני מניח, שמי שיורה באויב כזה הוא פחדן, שצריך לכסות על כך שלא העז לירות במחבל בקרב. לוחם אמיתי חותר למגע ומסכן את נפשו כדי לנטרל את המחבל בזמן הפיגוע. צ'יקמוק מוג לב מגיע לירות בפצוע אחרי הקרב.

אני זוכר מילואים בתחילת האינתיפאדה בדיר-אל-בלאח. היינו מסתערים על מתפרעים מיידי אבנים ובקבוקי תבערה, עוצרים אותם, אוזקים אותם ומביאים אותם למעצר במימשל. ואז היו מגיעים כל מיני טבחים, מפקדונרים וג'ובניקים למיניהם ומתחילים לתת להם צ'פחות ובעיטות, כשידיהם אזוקות ועיניהם מכוסות בפלנלית.

בלית ברירה, נאלצנו להעמיד שמירה על העצורים עד שיגיעו שב"כניקים לקחת אותם לחקירה, לא כדי שלא יברחו, אלא כדי להגן עליהם מפני ה"גיבורים".

* פורים שמח – בערב פורים התראיין ברדיו הרב של בריסל שדיבר על האבל הכבד בבריסל ועל הפחד בקרב הקהילה היהודית. בתום הראיון הוא בירך: "פורים שמח."

זה מובן מאליו, הרי זה ערב פורים. יהודים נוהגים לאחל "פורים שמח" גם כאשר קשה, גם לנוכח מקרי אסון, אולי ביתר שאת בימים קשים.

כאשר שמעתי את הראיון, לא יכולתי שלא להיזכר בעלילה השפלה שרדפה לאורך שנים את חנן פורת. בעקבות הטבח במערת המכפלה, הביע חנן פורת זעזוע עמוק ואמר שהפשע זיעזע אותו יותר מפיגועי מחבלים ערבים שרצחו יהודים, כיוון שלזעזוע מעצם הרצח מתווספת החרפה שהדבר נעשה בידי יהודי. ובאותו יום הוא צולם מאחל "פורים שמח", ומיד החל מחול שדים שקרי ומכוער, בטענה שהאיחול "פורים שמח" מבטא שמחה על הטבח.

והנה, העלילה הזאת הופיעה שוב ב"ידיעות אחרונות" של ערב שבת, אם כי לצד אמירה מסייגת, שלאורך כל השנים "טען חנן פורת" שהצילום היה קטוע ומגמתי. הדברים הוצגו במסגרת ידיעה על כך שינון מגל צייץ בטוויטר, אחרי פרסום הידיעה על הרג המחבל המנוטרל בחברון: "פורים שמח יהודים," ובעקבותיו היה גל של ציוצים כאלה בימין.

האם מגל קשר את האיחולים לתמונות הקשות? אילו עשה כן, לבטח הדברים היו נאמרים בכתבה. לא, הוא פשוט איחל "פורים שמח."

לא פעם ולא פעמיים היו פיגועי טרור נגד יהודים בישראל ערב פורים. למשל, הטבח בדיזנגוף סנטר בפורים 1996 בו נרצחו 13 ישראלים ו-125 נפצעו, וכעבור שנה הפיגוע בקפה אפרורפו שבו נרצחו שלוש ישראליות ונפצעו 45. וגם אז יהודים איחלו זה לזה, ואף ביתר שאת, "פורים שמח!"

* הטרור הטוב – הטרור הג'יהאדיסטי מכה באירופה כפי שהוא מכה בישראל. דבוקת שוקן נלחצת – הדבר עלול לפגוע בתדמית הטרור הטוב, זה שמכוון נגד אזרחי ישראל. לכן, הנראטיב שלהם בימים האחרונים הוא קמפיין נגד התובנה שיש קשר בין הטרור הטוב והטרור הרע, באמצעות הלעגת הטענה הזאת, הצגתה כ"תעמולה", "התנשאות" ובעיקר "שמחה לאידה של אירופה".

הרי זה ברור, כפי שכתב אורי משגב –"בשני מקומות בעולם נרשמה שביעות רצון עם היוודע דבר הפיגועים הרצחניים בבריסל: במעוזי דאעש והמדינה האיסלמית ובישראל."

מן הסתם, בעוד ימים אחדים נתחיל לקרוא אצל כותבי הדבוקה על חשבון הנפש שאירופה צריכה לעשות עם עברה הקולוניאליסטי ועל אטימותה לסבלם של הערבים בלה בלה בלה – אבל כעת זו שעת חירום, יש להתגייס מיד נגד הסכנה שתדמית הטרור הטוב תפגע. ולכן, קודם כל יש להבחין בין הטרור של הקנאות האיסלאמיסטית הג'יהאדיסטית נגד ישראלים לקנאות האיסלאמיסטית הג'יהאדיסטית נגד אירופאים.

גדעון לוי, תומך הטרור נגד ישראלים, הגדיר אותו: "אמצעי של אין ברירה, מכשיר בידי החלשים למימוש מטרותיהם הצודקות מאין כמותן."

* נגד הצלבנים – האם יש הבדל בין הטרור נגד אזרחי ישראל לטרור נגד אזרחי אירופה? ברור שכל תומכי הטרור נגד אירופה תומכים בטרור נגד ישראל, אך לא כל תומכי הטרור נגד ישראל תומכים בטרור נגד אירופה, וחלקם אף טורחים לצאת נגדו ולגנות אותו. מה ההבדל?

בקרב רוב הערבים, הישות הציונית היא נטע זר במזרח התיכון – פלישה קולוניאליסטית אירופית למזרח הערבי. לכן, יש לגרש את הישות הזאת חזרה לאירופה, כהמשך לגירוש הקולוניאליזם הצרפתי, האיטלקי, הבריטי וכו'. הטרור של דאעש באירופה הוא ניסיון לכבוש את אירופה ולהכות בה בביתה. ה"מינימליסטים" תומכים בטרור שנועד לגרש את "הצלבנים" מהמזה"ת והם חוששים שפגיעה בצלבנים באירופה מסכנת אותם, בחינת "תפסת מרובה לא תפסת". המקסימליסטים תומכים במתקפה נגד "הצלבנים" באירופה.

* כוננות גרעינית – כוננות באירופה מפני טרור גרעיני. האירופאים מתחילים להבין שלקנאי האיסלם הג'יהאידסטים אין עכבות גם מפני שימוש בפועל בנשק גרעיני. אולי זה יעורר מחשבה שניה בעולם החופשי, באשר להסכם הגרעין האיראני. הרי אף אחד אינו מאמין באמת שיש דבר כזה "גרעין לצרכי שלום" במדינה כמו איראן, ולכן כל פתרון לבעיית הגרעין האיראני, המאפשר את המשך המיזם, מסכן את שלום העולם.

* נגד הילארי קלינטון – מאמר המערכת של "הארץ" ערב שבת הוא פשקוויל נאצה נגד הילארי קלינטון, באשמה הנוראה: תמיכה בישראל. לכאורה, הפשקוויל עוסק גם במועמדים הרפובליקאים, אבל הקורא הנבון מבין מי אכזבה את הכותבים ונגד מי הם יוצאים.

הם תקפו אותה על כך שלא החרימה (כפי שעשה סונדרס) את ועידת איפא"ק. איפא"ק הוא השדולה הפרו ישראלית בארה"ב, גוף המבטא את הקונצנזוס האמריקאי של תמיכה בישראל; תמיכה בישראל, לא בצד זה או אחר בוויכוח הפוליטי בישראל. אולם "הארץ" מגדיר את הארגון "ארגון יהודי ימני." ההגדרה הזאת אינה צריכה להפתיע, במאמר בו השמאל הקיצוני הרדיקלי בישראל מכונה "המחנה ה... מתון (!) בישראל." איזו חוסר מודעות...

ובכן, "הארץ" מגנה את הילארי קלינטון על כך שהופיעה בפני השדולה הפרו ישראלית בוושינגטון. היא מואשמת ב"התרפסות בפני ממשלת ישראל." והפשע החמור ביותר שלה, הוא שהיא "אפילו הזכירה את גולדה מאיר... כדוגמה ומופת." והרי על פי רצח האופי השיטתי של גולדה, היא "מהאחראיות המרכזיות להיעדר שלום."

רמת האהדה של "הארץ" למנהיגים הוא ביחס הפוך לרמת תמיכתם בישראל.

* קרן אור באפילה – אני מרבה לבקר את "הארץ", אבל תמיד שמח לכל נקודת אור בעיתון. כך נפתחה ב"הארץ", כן ב"הארץ", ידיעה: "אחרי חמש שנים בהן משטר אסד טובח מאות אלפים מבני עמו, המועצה לזכויות אדם גינתה דווקא את ישראל על התעללות והפרת זכויות האדם של הדרוזים שמתגוררים ברמת הגולן."

יפה. ותיקון – לא משטר אסד טובח בבני עמו, אלא בסוריה מתבצע טבח הדדי, ולא של שני צדדים, אלא במלחמת הכול בכול.

* נפגשים בשביל ישראל – מדי שנה נערך מסע בשביל ישראל (תרתי משמע) לזכר חללי אסון המסוקים, ביוזמה וארגון משפחת אפנר, ששכלה באסון את בנה אבי, ובשיתוף עם המדרשה ב"אורנים", "צו פיוס" וקק"ל. מדובר במסע לאורך השביל, מאילת ועד שאר ישוב. קבוצה של כמה עשרות אנשים משתתפת לאורך כל המסע, ועוד מאות או אולי אלפים משתתפים בקטעים שונים, לכמה ימים או ליום אחד.

המייחד את המסע הוא ההרכב האנושי שיש בו: חילונים, מסורתיים ודתיים, אנשי שמאל וימין, עירונים, קיבוצניקים, מושבניקים ותושבי התנחלויות, צעירים ומבוגרים, גברים ונשים, אנשים מכל רחבי הארץ. הרעיון הוא שילוב של מסע ושיח. בכל יום יש לטיול מדריך ידיעת הארץ ומנחה תוכן. מנחה התוכן עורך סדנה בקבוצות, בעיצומו של היום, סביב נושא מסוים, שעליו מתקיים שיח מכבד, גם אם נוקב.

מדי שנה אני מנחה תוכן של יום או יומיים. איני מסתפק בסדנה, אלא בכל עצירה, לאורך היום, אני מקריא טקסטים הנוגעים לנושא שלי ומעלה שאלה או שתיים, שההולכים יוכלו להתחבט בהן בדרך. יום רביעי היה יום ההנחייה הראשון שלי השנה. ההליכה היתה באזור בית גוברין. הנושא שבחרתי היה "מגילת אסתר – מגילת הגלות." בדף המקורות הצגתי טקסטים מתוך המגילה ולכל טקסט הצמדתי שאלות, המנתחות באמצעות סיפור המגילה את משמעות הגלות. בעצירות לאורך ההליכה, הצגתי טקסטים שאינם קשורים למגילה, אלא עוסקים באופן כללי בסוגיה של גלות מול תודעת מולדת.

* לכאוב אותך ושוב להתאהב – סיימתי את היום בשירו של אהוד מנור "ללכת שבי אחרייך", שכמו בשירים אחרים שלו, "אין לי ארץ אחרת", "יליד הארץ" ועוד, מבטא תודעת מולדת אמתית – דבקות בלתי מותנית בארץ, בטוב וברע.

אהוד מנור אינו מציג את החיים בארץ כפיקניק. את "ללכת שבי אחרייך" הוא כתב בתקופה הקשה ביותר בתולדות המדינה, מלחמת יום הכיפורים ושלוש שנים אחרי נפילת אחיו יהודה במלחמת ההתשה. הוא אינו מסתיר את הכאב: זו לא רק "ארץ זבת חלב ודבש" אלא "ארץ של חלב מרור ודבש". הוא כותב לארץ "לכאוב אותך". הוא מכנה את אדמת הארץ "הנוראה והיפה הזאת". אולם המסר שלו הוא "לכאוב אותך ושוב להתאהב", כי זו ארצנו ו"אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת". כי אנחנו נושאים "חלום מבטן, מדורות", ובחלקנו נפלה הזכות להגשימו.

הקדשתי את השיר לכבוד מלחינתו, נורית הירש, שנבחרה לכלת ישראל לזמר עברי. הפניתי את תשומת לב האנשים, לכך שמנגינת השורה הראשונה בפזמון, "ללכת שבי אחריך" זהה, ולא בכדי, לשורה "עוד לא אבדה תקוותנו", מן ההמנון הלאומי שלנו.

* 2.5 מיליון – בסדנה, כדרכי, עברתי בין קבוצות הדיון, ישבתי לצדן והאזנתי, כמעט בלי להתערב. הדיונים היו מרתקים. באחת הקבוצות, למשל, המשתתפים בחנו את השאלה האם יהדות ארה"ב חיה בגלות? יש הטוענים שגלות היא מצב תודעתי, ומי שאינו חי בתודעה של גלות, שאינו חש בגלות – הוא אינו בגלות. האמנם?

בקבוצה אחרת, סיפר אחד מהולכי השביל, שחגג באותו יום את יום הולדתו השבעים, על ילדותו בפולין בשנות החמישים המוקדמות. הוא טען שלא חש בכל אנטישמיות, ולא היתה לו כל תודעה יהודית וכל משמעות ליהדותו. אולם ב-1956, בתקופת המרד ההונגרי בברית ורשה, שלצידו היתה תסיסה פוליטית גם בפולין, לפתע הם חשו שהקרקע בוערת תחת רגליהם, מעצם עובדת אי היציבות הפוליטית ומיהרו לעלות לישראל. הנה, זו התגלמות הגלות.

באחת הקבוצות, איני יודע איך, הדיון הפליג לדיון הפוליטי השבלוני, עם "אקיבוש" וכל זה. ואחד המשתתפים חזר פעמיים על המנטרה שאיננו יכולים להמשיך לשלוט על 2.5 מיליון פלשתינאים. לא רציתי להתערב בסדנה, בוודאי כאשר היא סטתה מהנושא, אבל חשבתי על המספר. 2.5 מיליון. המיספר הזה כולל את תושבי רצועת עזה. הנה, נסוגונו עד גרגר החול האחרון, עקרנו את כל יישובינו עד הבית האחרון, גירשנו את כל הישראלים עד היהודי האחרון החי והמת ו... לא זו בלבד שקיבלנו בתמורה טילים על אזרחי ישראל, זה עדיין... אקיבוש.

* די לניג'וס – לפני שנים אחדות השתתפתי בכנס בתנועה הקיבוצית, שכותרתו הייתה בתי כנסת בקיבוץ, אך הוא עסק באופן כללי במקומה של היהדות בתרבות ובקהילה הקיבוצית. היה זה יום מעניין וחשוב, שעסק בנושא מהותי לחיינו. במליאת הסיכום, ביקש את רשות הדיבר איזה טמבל שעשה את כל הדרך מעין גדי ליום העיון בתל-אביב, רק כדי לומר שכל מה שדנו כל היום לא חשוב, כי מה שחשוב זה רק להפסיק את הכיבוש. אני מניח שרוב המשתתפים בכנס אינם רחוקים ממנו בדעותיהם, אך הבעת פני הקהל היתה של "די לניג'וס."

בעקבות האירוע, פירסמתי ב"ידיעות הקיבוץ" מאמר תחת הכותרת "אקיבוש", שבו לעגתי לאלה שאימצו מנטרה, סיסמה, שטובה לכל עת ולכל נושא, מסדרת להם את העולם, נותנת להם הסבר לכל בעיה ופתרון לכל קושי. סיסמה המשחררת אותם מחשיבה, מבחינה עצמית, שהרי ברור - כל דבר רע נובע מ"אקיבוש" והפתרון לכל בעיה היא "די לאקיבוש".

אני שמח שהסטרט-אפ הלשוני שהצעתי (בהשפעת "הסמולנים" שהמציא דורון רוזנבלום) קנה שבת בשיח הישראלי.

ביום רביעי התפרסם ב"הארץ" מאמר של עוזי ברעם: "אקיבוש לא ימסמס את הכיבוש" (אגב, גם אורי משגב התייחס במאמרו באותו יום ל"אקיבוש"). במאמר מופיע, בין השאר, המשפט הבא: "המלה אקיבוש נהפכה אולי למעין פולקלור במסדרונות החינמון."

"החינמון". עוזי ברעם, שמיום הקמת העיתון "ישראל היום" ועד לפני כשנתיים כתב בו באופן קבוע, אובססיבי לעיתון בצורה מטורפת, כמי שצריך להיטהר בפני הברנז'ה על חטאו הקדמון. הוא אפילו אינו מזכיר בשמו את העיתון ממנו התפרנס במשך שנים.

כיוון שגם אני בעל טור ב"ישראל היום", אני יכול להעיד, שמיספר פעמים כתבתי במאמריי "אקיבוש", וכשיצא העיתון מצאתי שבאיות המילה נפלו שתי טעויות מצערות, ונכתב "הכיבוש". אבל איך יוכל עוזי ברעם לסיים מאמר בלי לסנוט בעיתון שבו הוא כתב במשך שנים?

* שנאת חינם – בעקבות הקמפיין של צה"ל למבצע החזרת ציוד צבאי, מופצת בפייסבוק פרודיה על החזרת ציוד של הקיבוץ הנמצא בידי החברים. פרודיה מוצלחת ומצחיקה מאוד, שהפכה לוויראלית בקרב הקיבוצניקים.

גם אני העליתי אותה בדף הפייסבוק שלי, ומיד עליתי על מארב של מחרחרי שנאת חינם. "שהקיבוצניקים יחזירו את האדמות שקיבלו..." – "שהקיבוצניקים יחזירו את מאות המיליארדים שקיבלו."

באותו יום, קראתי טיוטת מחקר על עמידת אשדות יעקב ורמת הכובש במלחמת השחרור (וכמובן שהם מייצגים עוד מאות קיבוצים שהיו בקו החזית). המחקר התמקד בעיקר בהמשך ההתנהלות המשקית בעיצומה של המלחמה, בימים שבהם הקיבוץ היה תחת אש, חברות וחברים נהרגו, רמת הכובש היתה כבושה בחלקה בידי האויב. זאת, לצד ההגנה על הקיבוץ, שהיתה בעיקרה בידי חברי הקיבוץ עצמם, שהדפו את התקפות האוייב.

הנה, דוגמה קטנה הנוגעת לרמת הכובש: "ברשימה של מזכיר הקבוץ חיים דן שפורסמה ב'מבפנים' הוא מתאר את ההפגזה הקשה על הקבוץ ב-20 באפריל בה נהרגו ארבעה חברים. בדבריו הוא אינו מתמכר לאבל אלא מדגיש בעיקר את המאמץ לשמירת המשק: 'הלולניות ממשיכות בעקשנות לשמור על בעלי הכנף... הרפתנים בשבילי עקיפין שונים מגיעים אל הרפת הגלויה לעמדות האויב... במאפייה ממשיכים לאפות לחם.' יש בדברים אלה רצון ברור לומר לכולם – חברי רמת הכובש עמדו במבחן. ואכן, כוחה של רמת הכובש מתבטא במאמץ לקיום המשק בכל תנאי ובנכונות של החברים לקבל הנהגה סמכותית השולטת על כל תחומי החיים כולל האישיים ביותר."

כמה רשעות ובורות כרוכים בשנאת החינם כלפי הקיבוץ, פרי באושים של הסתה מתמשכת.

* יומנו של מגלומן – לפני שבועיים פרסם בני ציפר את המאמר האחרון בטור הפרובוקטיבי שלו ב"הארץ" ובו הוא הודיע על החלטתו להפסיק את פרסום הטור. בשבוע שעבר הוא החל לפרסם יומן אישי בעמוד הראשון של מוסף התרבות והספרות, בעריכתו. צריך להיות מגלומן ואקסביציוניסט של ממש, כדי לפרסם בעיתון יומן אישי. אבל אף אחד לא ייפול מן הכיסא לשמע החדשות שבני ציפר הוא מגלומן ואקסביציוניסט. (אבל אני מודה שזה מעניין).

* אזור הרעש – בהיותי נער בכיתה ט', וכבר אז "תולעת ספרים", קראתי בשקיקה את ספרו של אהרון מגד "על עצים ואבנים". החיוך לא מש משפתיי לאורך כל הקריאה. אין זה מן הטובים בספריו של מגד, לטעמי, אך כל כך נהניתי שרצתי לקרוא את "חדוה ואני", "החי על המת", "מחברות אביתר", "היינץ ובנו והרוח הרעה" ומיד כשיצאו מיהרתי לקרוא את "עשהאל", "מסע באב", "הגמל המעופף ודבשת הזהב" וכן הלאה. אהרון מגד הוא אחד הסופרים האהובים עליי ביותר. ברבים מספריו היתה נימה ארס-פואטית, שהכניסה את הקורא לעולמם של הסופרים והספרות, המתואר בהרבה אירוניה, לעתים סרקזם חד ומושחז.

לצד כתיבתו הספרותית, לאורך השנים הוא הרבה להתבטא בענייני המדינה, במאמרים לעיתונים, בראיונות לתקשורת האלקטרונית ובספרים כמו "אזור הרעש". אני חש קרבה לעמדותיו הפוליטיות, המבטאות דבקות בציונות, דרך האמצע המתונה בהגשמתה, פתיחות, סובלנות, מתינות, והתנגדות להקצנה של ה"ימין" וה"שמאל" כאחד. מגד תקף במקביל את מגמות ההתקרנפות ב"ימין" וההתגמלות (מן המילה גמל) ב"שמאל".

במאמר "קבר רחב הזונה" (4.4.80) הוא סיפר על אירוע שמאל רדיקלי בתמיכה בסרבנות, בהשתתפות כ-200 איש, באולם "בני ברית" בת"א, אליו הלך: "אני באתי לשמוע, להבין,"

להלן כמה קטעים מן המאמר: "יש משהו דומה בין עולם-מושגים זה ובין עולמם של אנשי 'גוש אמונים' – למרות היותם אויבים זה לזה, למרות שהראשונים במערב והאחרונים במזרח: עיוורון הצבעים. אצל 'גוש אמונים' הוא נובע מהסתנוורות – בפני איזו 'שמש גדולה' של אש-דת – וכאן, מתוך החלוקה החותכת לשחור-לבן. בשניהם – מחיקה של כל שלל הגוונים והאפשרויות שבאמצע, שבמציאות סבוכה כשלנו אי אפשר כלל לחיות בעדיהם.

"... הוא [ישעיהו ליבוביץ'] אומר, לקול צחוקם ותשואותיהם של הנאספים: 'לעם היהודי אין עניין להניף את דגל ישראל על קבר רחב הזונה!'

"'קבר רחב הזונה'? – אני שומע ואינני צוחק לבדיחה. האין הוא מרגיש שבקריקטורה (זולה, לדעתי) זו, הוא מתקלס לא רק באנשי 'ארץ ישראל השלמה' (שאני רחוק מהם) – אלא גם ביהודה הלוי ('לבי לבית אל ולפניאל מאוד יהמה'), במיכ"ל ובמאנה, בביאליק ובטשרניחובסקי – ועד לצעירי המשוררים כאן, שבשבילם – כאשר אינם עוסקים בהכרזות פוליטיות – יריחו, הירדן, הם חלק מזיכרון היסטורי עשיר באמוציות, לא פחות מתל-אביב ונתניה?

"האומנם רק מאז נעשינו 'כובשים ומדכאים' הכריזו עלינו מלחמה 'עד חורמה' כל העמים הערביים, ממרוקו עד כוויית? האין בזה לפחות שמץ של דמגוגיה?

"אחר כך אני שומע, בדבריו של מתי פלד ... משפט כמו 'ליל הבדולח של חלחול.'

"הו, 'ההבדל הקטן'! מה יכולים אנו לטעון נגד האו"ם, בהחלטות על 'הציונות הגזענית'? מה אנו יכולים לטעון נגד אש"ף, המכריז בעולם שישראל היא 'נאצית'?

"שהרי לולא 'ההבדלים הקטנים' – שבאסיפה זו לא מצאתי זכר להם – כולנו רשעים, כולנו רוצחים, כולנו משמידי עם."

ובמאמר "על השנאה" (4.3.83) הוא דיבר על השנאה היוקדת של הקנאים מימין ומשמאל (למשל, הוא הגיב על מאמר של יצחק לאור בכתב העת לשירה "חדרים"): "כמות השנאה ועוצמתה... נפנוף מסנוור בשקרים. כי אם תבדוק כל פסוק לעצמו, כל צירוף מילים לעצמו – תמצא: שקר, שקר, שקר.

"פניה המכוערים של השנאה: ההגזמה, שתכליתה ללבות את השנאה: בוגדים, זונות, עם מטומטם, מסומם, לינץ', תופת, מפלצות, אויב אחד, רק אחד.

"ההגזמה כשלט-הגיבורים של השנאה: לא די שתאמר ש'שלום עכשיו' טועים ומטעים, כל תפיסתם פסולה – אמור שהם בוגדים; לא די שתאמר שהכיבוש משחית ומדכא – אמור שהוא נאצי; לא די שתאמר על שרון מה שאמרה ועדת-החקירה עליו – אמור גם מה שאמר ה'טיים' עליו ואמור עוד יותר...

"ואם אתה אומר פחות –

"השנאה איננה סובלנית כלפי מה שהוא פחות ממנה. להתנגד – זה מעט מדי. צריך לשנוא."

ולאחר ביקור בקיבוץ נערן שבבקעת הירדן (9.5.80): "אני חושב על כך שאנו שוכחים כמעט, שאחת ההצדקות הגדולות לציונות היתה שהיא באה להפריח שממות מבלי לדחוק רגלי אחרים. זוהי זכות טבעית, או 'זכות אלוהית', שגם המתנגדים לה נאלצו להכיר בה. זוהי זכותם של נערן ויתר יישובי בקעת הירדן, אותה בקעה שהייתה ערבת-מלח לא-נושבת, עד לבואם אליה." (זאת לצד התנגדותו להתיישבות באזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים).

במסגרת מחקר שאני עורך, אני מרבה לקרוא בעיתון "למרחב" – ביטאון תנועת אחדות העבודה והקיבוץ המאוחד, משנות החמישים והשישים. אהרון מגד ערך לאורך שנים רבות את המוסף הספרותי של העיתון, "משא". איזו רמה של מוסף ספרותי! היום אי אפשר לחלום על כזה מוסף, אך גם מוספי שאר עיתוני התקופה אינם מתקרבים לרמתו.

יהי זכרו ברוך!

* י"ד החזקה – בתקופת מלחמת יום הכיפורים ואחריה, הולנד היתה הידידה הקרובה ביותר של ישראל. יותר מכל מדינה אחרת, היא עמדה עמידה איתנה ואמיצה מול חרם הנפט הערבי, במשבר האנרגיה של 1973-1974. היחסים בין העמים והמדינות היו של הערצה הדדית.

ובקיץ 1974 נערך בגרמניה המערבית טורניר גביע העולם בכדורגל. כל הישראלים אהדו בהתלהבות את הולנד והעריצו את כוכבה האגדי יוהן קרויף, שהלך השבוע לעולמו. הולנד עלתה לגמר ושיחקה נגד גרמניה. באותה תקופה, עוד לא היתה קיימת התופעה של ישראלים האוהדים את גרמניה. גרמניה היתה ארצם של המרצחים. האווירה בישראל באותו משחק, היתה כאילו ישראל עלתה לגמר והיא משחקת נגד אויב נורא. רחובות הערים היו שוממים, ומכל המרפסות הציצו מכשירי הטלוויזיה בשחור לבן. וכאשר יוהאן נסקנס הבקיע את שער היתרון, נשמעה צהלת שמחה אדירה מכל הבתים. אנחנו בדרך לניצחון ההיסטורי. אבל מה לעשות? בסוף הפסדנו... בקנבאואר ניצח את קרויף. לא, גרמניה ניצחה את הולנד, אך קרויף היה הגדול מכולם. והוא היה משלנו!!!

על ההזדהות הטוטלית שלנו עם הולנד וקרויף, ירדו יוצרי הספר הסאטירי:

"zoo ארץ zoo?"

"אנציקלופדיה לגדולי היהדות – יוהן אליהו קרויף, בנם של משה ונחמה קרויפמן. בן למשפחת חלוצים ידועה מהעיירה אייאקסל שבפלך ווהלין. סבו מצד דודו, מנחם-פנדל, הוא המכדרר מלובלין 'בעל הדריבל'. ואילו דודו מצד סבו, ששיחק בקבוצה צ'כית, זכה לכינוי 'הגולים מפראג'. אביו של יוהן היה חייט עני וממנו ירש את בעיטת המספריים. משפחת קרויפמן הייתה פעילה מאוד ברחבת ה-16 של העיירה והיו ממארגני הפוגרום הראשון בהפועל קייב.

בגיל שבע נתפס יוהן הקטן בנבדל בין קודש לחול והורחק מביתו. הוא פנה לישיבת 'שערי שוויון' ומשם פרש למקצוענות. יוהן הקטן מעולם לא שכח את זיקתו ליהדות והוא מקפיד ללבוש את חולצה מספר י"ד, סימן ליד החזקה ולזרוע הנטויה המוציאה אאוטים מן הארץ. עליו נאמר 'יותר מששומר יוהן קרויף את השבת, שומר פרנץ בקנבאואר את יוהן קרויף.' יוהן קרויף – עוד תרומה של היהדות לתרבות העולם."

* ביד הלשון: תורכיה או טורקיה? – איך נכון לכתוב, תורכיה או טורקיה? כשעמדתי על דעתי (מאז חלפו כמה ימים) נהוג היה לכתוב תורכיה, ולכך התרגלתי. היום מקובל יותר לכתוב טורקיה. הכיתוב תורכיה הוא תעתיק הכתב הערבי, שהיה נהוג בתורכיה עד המהפכה של אתא טורק. הכיתוב טורקיה הוא תעתיק הכתב הלטיני, הנהוג בטורקיה מאז המהפכה.

עד לאחרונה, מתוך הרגל, נהגתי לכתוב תורכיה. אולם לאחרונה התאמתי את עצמי למקובל והתחלתי לכתוב טורקיה.

(ואין בכך כל רמז לכך שבכוונתי להתאים את עצמי למקובל ולכתוב "פלסטינים" ולא "פלשתינאים", כיוון שכאן זו אינה רק הכרעה לשונית אלא אידיאולוגית. כבר כתבתי על כך בעבר, ולאחרונה שמחתי לגלות שזו גם הכרעת האקדמיה ללשון עברית).

[אהוד: אני נוהג לכתוב תורכיה כאשר היא מוזכרת בתקופה העות'מנית של הסולטנים, גם בארץ ישראל, ולכתוב טורקיה – על טורקיה המודרנית מאז אתא-טורק. ואולם לאור התגברות האסלאם הארדואני ייתכן שכבר צריך לכתוב שוב – תורכיה].

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

מתי דוד

התרחיש הצפוי במדינה הפלסטינית

לאחר שתקום

המדינה הפלסטינית שתקום תהיה מפוצלת גיאוגרפית ופוליטית בין החמאס לפת"ח. הסכסוך לא יסתיים. בעיית הפליטים לא תיפתר.

הם ימשיכו לתבוע את "זכות השיבה". המדינה המפוצלת והמבודדת תתקשה להתקיים כלכלית. התביעות מישראל לסייע יתגברו. היציבות והביטחון הצפוי לא יתממשו. הסכסוך יתפרץ מחדש על רקע פוליטי, דתי וכלכלי. המדינה הפלסטינית תעלה דרישות חדשות. למרות כביכול "הסכם השלום" – ישראל תואשם בכישלון המדינה הפלסטינית שאינה מסוגלת להתקיים.

ברגע שתקום המדינה הפלסטינית, צפוי גל ענק של פליטים פלסטיניים מהמחנות בלבנון ובסוריה – להגיע ל"מולדת" הפלסטינית. חלום זכות השיבה (הזמני) יתממש בשלב הראשון שלו. מאות אלפי הפלסטינים יימלטו מהחורבן, ההרג וההרס, בתקווה למצוא ביטחון וחיים טובים בקרב אחיהם בפלסטין. הרשות הפלסטינית, שתיהפך לממשלה הריבונית של המדינה החדשה, לא תוכל למנוע כניסתם של ההמונים שיציפו ויטביעו אותה.

צפויה התנגשות אלימה בין המוני הפליטים לבין רשויות המדינה הפלסטינית, שלא תהיינה מסוגלות לקלוט אותם, מחוסר תשתיות סבירות של מחסה, מזון ורפואה.

האכזבה והסבל של הפליטים יחוללו הפגנות ענק נגד הרשות-הממשלה הפלסטינית שתואשם בבגידה בזכויות הלגיטימיות.

הפיצוץ שיתחולל ינוצל על-ידי החמאס, שישתלט בכוח על הרשות ברמאללה, בדיוק כפי שהשתלט בעזה. "העולם הנאור" באיחוד האירופי ישתוק ויתעלם מהעובדה שמדינת פלסטין נכבשה בכוח, בניגוד לחוק הבינלאומי. גם החמאס לא יצליח לשלוט ולעשות סדר. אנרכיה ותוהו ובוהו ישתלטו על כולם.

מכאן ואילך, ממשלת החמאס של פלסטין תאחד את כל ארגוני הטרור תחת שליטתה ותקים את צבא פלסטין המאוחד לשחרור המולדת מהכיבוש הציוני. מכאן יחל השלב השני של זכות השיבה.

הזעם והלחץ הפנימי יופנה ע"י החמאס נגד הכיבוש הציוני.

כל אחד מהארגונים יקבל משימה אזורית לתקוף את ישראל.

מרכז הארץ יהיה חשוף לטרור ולרקטות. פיגועים, מסתננים, וטרור בהיקפים ובעוצמה יתפשטו לאורך כל גבולות ישראל. החיים בישראל ייהפכו לבלתי נסבלים. הסבל של יישובי עוטף עזה שהיכרנו בעבר, יהפוך למציאות בכל מרכז הארץ. החמאס יארגן מצעד של מיליון פלסטינים אל עבר גבולות ישראל. לא ירחק הזמן מתגובת צה"ל – שייצא למלחמה כוללת לחיסול המדינה הפלסטינית, בהנהגת ממשלת ישראל. ממשלת התפכחות ואחדות לאומית.

מועצת הביטחון והאיחוד האירופי יגנו את "התוקפנות הישראלית".

משלחת של הקווארטט תגיע לישראל כדי לתבוע ממנה לסגת לעבר "הגבול הבינלאומי".

"שלום עכשיו" ושאר ארגוני "השלום והזכויות" יפגינו נגד הממשלה הימנית קיצונית.

"הניו יורק טיימס" ו"הארץ" יתבעו ליזום ועידת שלום אזורית.

* * *

יוסי אחימאיר

הערות מעמוד הפייסבוק שלי

26.3.16

שוברים שתיקה מול "בצלם": כמו ציידים הם יושבים במארב, מחכים לטרפם – ללוחמי צה"ל, כדי לצוד אותם. נשקם לעיתים מסוכן יותר מן הסכין או הרובה. בעזרתו הם מחכים להזדמנות, לתפוס את האוייב "על חם" ולהכתים את ישראל קבל עולם אנטישמי, הצמא לכל פירור תמונה "מאשימה" שהם מספקים.

הציידים הללו הם כנופיית "בצלם". נשקם הוא מצלמת הווידאו שמתעדת – כמובן באופן מגמתי – כל צעד וכל מהלך צבאי הנעשה בחברון או בערי יו"ש האחרות.

בסוף השבוע שעבר זה הצליח להם. העולם כמעט שכח את בריסל, את איסטנבול, את סוריה ואת עיראק. העולם כולו – וכל יפי-הנפש אשר בתוכנו – עסוקים בחיסול מחבל-רוצח על-ידי חייל ישראלי. והתקשורת שלנו – אף היא מלעיטה אותנו כמעט אך ורק בנושא זה.

איש אינו מדבר על כך שאנו המותקפים. שאנו מצויים תחת מתקפת אינתיפאדה. שלא חוסל עובר-אורח תמים, כי אם צעיר אלים, שתקף חיילים וניסה לרצוח לפחות אחד מהם.

בפשטות – חוסל טרוריסט בטרם ביצע מלוא זממו.

החיסול הזה נתפס בעדשת ה"בצלם" – סניף של "הארץ", והרי לכם חגיגה לשמאלנים, לפוסט-ציונים. הללו לא התעצבו על מות בן-העוולה הפלשתיני – כמו שהם עלצו למראה החייל המובא לחקירה, וההזדמנות לחולל מהומה עולמית אנטי-ישראלית.

בצה"ל – כוחותינו אובדי-עצות מול "בצלם". הגיע הזמן לשבור שתיקה – מול האירגון החתרני הזה, שלא הוא ילמד אותנו מוסר לחימה מהו.

24.3.16.

תזכורת ממעלה-עקרבים!

הייתי בן 11 כשהאסון הזה קרה. מאז ועד היום השם "מעלה עקרבים" מעביר בי צמרמורת. מראה האוטובוס הפגוע, גופות מוטלות לצידו, סיפורי הזוועה בעיתונים שהייתי חשוף להם... התקפת טרור על נוסעי אוטובוס "אגד", שחזר מאילת מחגיגת חמש השנים לשיחרורה.

אז קראו לזה טרור ירדני... מסתננים... אז היתה ישראל בגבולות 67'... לא היו אז "שטחים כבושים", אלא אם כן – כפי שהערבים מאמינים גם כיום – אילת, באר-שבע, תל-אביב, חיפה, הן "כבושות..."

מי בעולם ובעולם הערבי חשב לפני 1967 על "זכויות לפלשתינים"? על "מדינה פלשתינית"? אז – כל השטחים היו בידי ירדן ומצרים, שלא חלמו אפילו להעניק לאלה המכונים "פלשתינים" – עצמאות!

עברו 62 שנה מאז – ועדין אנחנו והעולם החופשי חשופים לאותו טרור רצחני, חסר מעצורים שמקורו באיסלאם הפונדמנטליסטי.

והנה באה ניצולת הטבח ההוא, מירי פירסטנברג, שהיתה ב-1954 בת חמש-וחצי בלבד, איבדה באסון את הוריה ואת אחיה, שהיה כצמח – תוצאת כדורי המרצחים שפילחו ראשו – במשך למעלה מ-30 שנה עד לפטירתו, ובסיפורה, ובספרה החדש שעתה זה יצא לאור – "הילדה ממעלה עקרבים" – העלתה את פרשת חייה, בצל הפרשה הקשה הזאת, לה באופן אישי ולעם ישראל בכלל.

ספר חובה!

מעלה עקרבים הוא תזכורת לימינו, במיוחד לאלה התמימים – ואם תרצו שמאלנים – שבתוכנו. אלה שברוב סכלותם תולים בישראל את אשמת הצרות הניתכות עלינו בצרורות. מקור הטרור הוא לא ב"כיבוש"! מקור הטרור הוא אך ורק בשנאה קמאית ליהודים, לישראלים, בשנאת המערב, ובהתקנאות בקדמתו ובעליונותו התרבותית!

כך היה במעלה עקרבים ב-1954, וכך בעתניאל, ביפו, בבאר-שבע, באיסטנבול ובבריסל, ב-2016. אולי אחרי 62 שנה הגיע הזמן להתפכח ולאחד כוחות להדברת נגע הטרור האיסלאמי?

23.3.16.

אב, אח ובן עומדים זה לצד זה, חבוקים, אומרים יחדיו "קדיש" – על בן, אח ואב, שהלך לעולמו. זה היה המראה המצמרר היום בבית העלמין ביהוד. דרור שמיר, בנם הבכור של אלה ויאיר שמיר, הלך לעולמו לאחר מחלה קשה, רק בן 44. המונים – רובם צעירים – ליווהו בדרכו האחרונה.

לא הכרתיו באופן אישי. אני מכיר היטב את ההורים. הכרתי כמובן את הסבים שאינם עוד – שולמית ויצחק שמיר. שניהם, ראש הממשלה השביעי ורעייתו, הלכו לעולמם לפני חמש וארבע שנים, שבעי שנים. נחסך מהם האסון והאבל על נכד יקר ומוכשר, שהסתלק לעולמים והוא כה צעיר. עמוד-תווך נגדע היום במשפחה המופלאה של אלה ויאיר, ורב היגון.

יהי זכרו של דרור – ברוך.

מה שהיה מאיר דגן ז"ל לביטחון, היה אהרון מגד ז"ל לספרות. הלילה הלך מגד לעולמו – מגדולי הסופרים העבריים, והאדישות התקשורתית, האיפה ואיפה, זועקת לשמיים. אולי משום שהוא, איש השמאל המפוכח, איש הרוח, נלחם בעוז בפוסט-ציונות?

הלו, יש מנהיג לעולם החופשי?

אכן, היסטוריה בקובה: בזמן שאירופה מדממת, אובמה מבלה במשחק בייסבול בהוואנה, בדרך לארגנטינה...

22.3.16.

ממתקפת המערב למתקפת ערב: בתחילת המאה ה-20 רווח במזה"ת המונח: מתקפת המערב. לאמור: ההשפעה הגוברת של הנוכחות המערבית-אימפריאליסטית בארצות האסלאם.

היום, בתחילת המאה ה-21, כבר אפשר לדבר על מתקפת ערב. זוהי מתקפה אכזרית ביותר על אירופה, טרור חסר מעצורים, סמוי מן העין, שגובה חיים רבים ומשבש את מהלך החיים ביבשת הנאורה.

זוהי מתקפה שנמצאת רק בראשיתה. אירופה הביאה אותה על עצמה, ברוב כסילותה. כולנו רואים את המוני הפליטים מסוריה, מעיראק, מאפגניסטן המציפים את היבשת האירופית נדיבת-הלב ומשנים פניה. וכי התוצאות העגומות של פתיחת השערים לזרם של טיפוסים מפוקפקים מארצות האיסלאם הרצחני, לא היו צפויות?

השאלה היא, אפוא, מי כאן המתאבדים?

האם אלה אותם צעירים ג'יהאדיסטים-מוסלמים, חברי תאי טרור המתפשטים כסרטן בשכונות הערים הגדולות במערב, אלה שמכים בלא רחמים בפאריס, בבריסל או באיסטנבול – או שמא אלה הם מנהיגי מדינות אירופה שמפקירים בלא-יודעין את ארצותיהם ואוכלוסיותיהם לטרור?

21.3.16.

טרור לאין קץ: שתי מודעות-אבל בעיתון היום, זו לצד זו: אברהם גולדמן ז"ל, ענבר עטיה ז"ל.

הראשון נרצח בלב איסטנבול לפני שלושה ימים.

השנייה נרצחה בלב תל-אביב לפני עשרים שנה.

הטרור השתולל אז, הטרור משתולל היום.

שנאה רצחנית שאינה תלויה בדבר.

 "ראיון" קלאסי הערב ב"לונדון וקירשנבאום":

השואל – ירון לונדון – מדבר על "השטחים הכבושים",

והמרואיינת – יולי נובק – מדברת על "הכיבוש".

טונים גבוהים לא עלו לשמיים באולפן של ערוץ 10,שבו "שוברים שתיקה" זכו ליחסי ציבור מרקיעי שחקים...

איך אמרה בהזדמנות אחרת ציפי לבני? – נפלא!

ראיון כובש לבבות. עיתונאות במיטבה.

זיכרונות מבוברויסק לשגריר בלארוס: "כולי תקווה לשיתוף פעולה פורה בין המדינות שלנו, ישראל ובלארוס, אשר היתה ערש לידה לאישים פוליטיים ומדיניים רבים של המדינה היהודית; ולאישים בולטים בתחומים רבים".

דברים אלה כתב שגריר בלארוס בישראל, ולדימיר סקבורצוב, בתום ביקורו במכון ז'בוטינסקי בתל-אביב. קיבלנו את פני השגריר – אני המנכ"ל וחבריי אריאל בולשטיין ויוסף קיסטר.

עוד כתב שגריר בלארוס: "בעניין רב למדתי את הפעילות של מכון ז'בוטינסקי. אני מאחל לעובדים של מרכז ארכיוני מחקרי זה הצלחה מרובה בפעילות לשימור המורשת המדינית והתרבותית-ספרותית של זאב ז'בוטינסקי."

ציינתי באוזני האורח את מקומה של בלארוס בהיסטוריה היהודית והציונית, לרבות מורשת אבי ד"ר אב"א אחימאיר שהיה יליד דולהי שליד בוברויסק וכתב סיפורים רבים וזיכרונות מעיר הולדתו. הגשתי לשגריר את ספרו של אבי, "אטלאנטידה או עולם ששקע" (בעברית), ובו רישומים בספר של איליה רודוב, יליד בוברויסק, שבינתיים עלה ארצה.

ספר נוסף שהוענק לאורח הוא הכרך הראשון של כתבי ז'בוטינסקי (ברוסית), שמפיק מכון ז'בוטינסקי (חמישה כרכים כבר הופיעו), ומודפסים ב...מינסק, בירת בלארוס.

משהוזכר בשיחה כי שלושה נשיאים ושלושה ראשי ממשלה של ישראל (אחד מהם – שמעון פרס –  כיהן בשני התפקידים הרמים) – הם ילידי בלארוס, ציין השגריר סקבורצוב כי שני נשיאים, ילידי בלארוס, כיהנו בו זמנית: לוקשנקו ופרס.

מדד האושר העולמי: לא תמצאו את זה ב"הארץ" – אולי תחת הכותרת: "תחת שלטון הליכוד ונתניהו, ישראל משתרכת במקום ה-11..."

* * *

רות ירדני כץ

מסיבת פורים 2016

ראשון הגיע ראש-הממשלה מאושר יחד עם רעייתו. הוא נכנס, העביר מבט על השולחן העמוס, התעכב על בקבוקי האלכוהול והחליט לשרת את עצמו. מילא רבע כוס של ויסקי משובח ולא הוסיף כלום, כלומר לא קרח, לא מים וגם ולא סודה. קירב לפיו ולגם בבת-אחת. הסתכל סביב וראה את אשתו מביטה בו במבט מבהיל.

״מה קרה?״ שאל, והיא, בטון נוזף, השיבה:

״למה לא הצעת לי שמפניה, אגואיסט שכמוך. רק על עצמך אתה חושב, רק על עצמך.״

לתוך דבריה התפרץ ראש האופוזיציה:

״זה לא חדש, גברת ראש הממשלה. הוא רק חושב על עצמו. יש לנו ממשלה שאין כזאת בכל העולם. הוא ממלא את תפקיד ׳כמעט כל השרים׳ והוא מחליט לבד, הוא המפחיד הלאומי, הוא מנתק אותנו מכל העולם וכך נראית המדינה.״

גברת ראש הממשלה הפנתה אליו ראש ובחיוך סרקסטי השיבה לו:

״והוא ראש ממשלה כבר ארבע קדנציות. הוא קיבל בבחירות האחרונות 30 מנדטים, בוז׳י היקר, איפה אתה ואיפה הוא?״

באותה שנייה עמד לידה שר החינוך נפתלי בנט וחיבק אותה בפתאומיות והיא כמעט התעלפה. בחיוך ענק שהתפשט בפניו העגולים שאל: 

״שרה׳לה מה שלומך? תגידי, איך מתנהלים העניינים בלשכה, את עדיין שם וקובעת מי, כמה ואיך?״

״תעוף מהעיניים שלי חתיכת... תעוף אתה שומע?״ ופנתה לבעלה: ״אתה נותן לי שמפניה?״

״בטח שרה׳לה, בטח. מיד יקירתי.״

ליצמן יחד עם גפני  נכנסו בלי נשותיהם ואחריהם אריה דרעי בלוויית רעייתו. שני החרדים הסתובבו בין המחופשים, שתו יין וטעמו מכל הטוב שהיה על השולחן (כשר למהדרין) חייכו, משכו בזקניהם ונראו מאוד מרוצים. 

דרעי לא התאפק ואמר בקול רם: ״תודו שזיינו אתכם מכל כיוון. תודו. מה חשבתם שתנטרלו אותנו? חשבתם שתוכלו לשנות סדרי עולם ואנחנו נתכופף? הרי אתם יודעים שבלעדינו אין אפשרות להקים ממשלה. עובדה! החזרנו כל מה שלפיד לקח וקיבלנו עוד יותר.״

שני החרדים הממלכתיים לא התערבו אבל עשו הכול כדי להחזיר מה שנלקח.

שלי יחימוביץ הגיבה: ״דרעי, עבריין היית ועבריין אתה ועבריין תהיה. מומחה כמוך שיודע לתחמן, לגנוב, להפר אמונים, לבגוד ולהשליך חבר טוב לכלבים – זה אתה, דרעי, ובושה לעם ישראל ולכנסת שאתה שם.״

מירי רגב ראתה שראש הממשלה עומד לבד והיא ניגשה אליו כאשר ידיה במצב של חיבוק. שרה׳לה, בחושיה החדים, ראתה מה הולך לקרות, עצרה אותה וצווחה:

״שלא תעזי לגעת בבעלי, הוא שלי ורק שלי ואף אחת שלא תעז לחבק אותו כולל את.״

רגב הביטה בה במבט זלזלני ופנתה אחורה ואז משום מקום הופיעה גילה אלמגור ואמרה:

״אני בטוחה שגברת נתניהו לא תקבל ממֵך מילגה...״

רגב הגיבה מיד: ״גם את לא, שמאלנית שכמוך. לא את ולא התיאטרון שלך – אם תציגו הצגות שהן נגד המדינה. המלגות שאני מחלקת הן לשחקנים ולתיאטראות שיודעים לחבק ולהתחבק ואני יודעת לחבק רק את אלה שיגידו תודה שחיים בארץ הזאת. שישתחוו לדגל, להימנון, ושלא יעזו לומר מילה אחת נגדנו, כלומר נגד שלטון הליכוד. אנחנו נחליט, כלומר אני, מי זכאי ומי יוחרם.״

גילה אלמגור לא נשארה חייבת: ״תגידי גברת רגב איך הגעת לתפקידים כאלה בכירים, הרי הבורות שלך זועקת לשמיים, איך?״

הרמטכ״ל ניגש אליי ושאל בשקט: ״למה את בוכה?״

״תשמע אייזנקונט,״ בקושי יכולתי לדבר. ״הזמנתי את חבריי הטובים למסיבת פורים במטרה לחגוג את הסיפור הנפלא של אסתר ומרדכי היהודי, לשתות הרבה יין, ולאכול מעדנים שמיכאל הבן שלנו הכין, ושיספרו על ההצלחות של הילדים והנכדים, ובדיחות – ואתה רואה מה קורה פה? אתה רואה ושומע?״

״הי, את צודקת, מה-זה-צודקת אבל אלה הם הפוליטיקאים שלנו, ואלה הם חיינו ואי-אפשר לעבור לסדר היום. מה רצית שנתחפש לסופר-מן או לוונדר-וומן?  ובכל זאת, יש לנו הפתעה קטנה בשבילך.״

ניגבתי את עיניי, הבטתי בו ואז הדלת נפתחה ופוצ׳ו הוביל את בן עזר שלוב זרוע למרכז החדר וכולם פצחו בשיר הכי-מפורסם בעולם:

"יום הולדת שמח אהוד," ומירי רגב צעקה: ״אדאג שתקבל מילגה לכבוד יום הולדתך השמונים!״

אהוד: כתיבתי ה"פורנוגראפית", הגסה והחצופה, סוככת עליי מהסכנה של קבלת פרסים ומילגות מן ה"ימין" ומשרת התרבות.

מפני כל חרד"ל, דתי ולאומן, שמא יעשני לו דגל – אני מתגונן כמו בואש בעזרת פרקי זימה וגועל-נפש שמצויים בספריי ובמכתבי העיתי.

* * *

חבריו ואוהביו של אהוד

מזמינים את

קוראי כתב עת זה לאירוע:

המכתב העיתי "חדשות בן עזר" במלאת 80 לעורכו

האירוע יתקיים ביום ב', ג' ניסן תשע"ו, 11.4.2016 בשעה 19.00

בבית הסופר, רח' קפלן 6, תל-אביב

בתוכנית:

הסופר צביקה ניר – ברכת יו"ר אגודת הסופרים העברים

ד"ר עדינה בר-אל – דברי פתיחה

נושאי דברים (בסדר א'-ב'):

פרופ' עוז אלמוג, סוציולוג, חוקר התרבות הישראלית

שמאי גולן, סופר

אליהו הכהן, חוקר הזמר העברי, חתן פרס ישראל

יואל נץ, משורר ומתרגם

פוצ'ו, סופר

דברי סיום: אהוד בן עזר, סופר ועורך

מנחה: ד"ר משה גרנות

* * *

יוסף דלומי

יממה שהתארכה מאוד

(המטלה: זמן פנימי / זמן קלנדרי)

בני משפחת סומך המתינו בתוך המונית לאב שמעון. הוא עמד לנעול את הבית, הכניס את המפתח לדלת ולפני שסובב אותו, נעצר מעט וחמק פנימה, כביכול לבדוק באם הכול כשורה. בפועל, היה זה בגלל חוסר יכולתו להינתק מביתו כנגד רצונו. הוא עמד בחצר, סובב את ראשו ימינה ושמאלה, נאנח ומחה דמעה. "ה' נתן, ה' לקח. יהי שמו מבורך," אמר לעצמו, יצא, סובב את המפתח והכניסו לכיסו. והנה הוא לא מסוגל להיכנס למונית שכבר הותנעה. הנהג פתח את הדלת לכבוד בעל הבית, אך שמעון פסע לצד הנגדי של הרחוב כדי להקיף במבטו את מלוא חזית ביתו. הוא נותר במקומו זמן מה כחוכך בדעתו, ולאחר מכן הנהן בראשו. ממש  כך נהג שמעון להשיב לשותפו בעת שהלה ביקש את אישורו לעסקה. לאחר מכן הוא נכנס למונית שתסיע את ששת בני המשפחה לנמל התעופה של בגדד. שמעון הביט בשעון, ונוכח שהמתינו לו בקושי שלוש דקות. הוא לא היה יכול להאמין שפרידה מביתו, מבצרו במשך עשרים שנה, נמשכה דקות בודדות. אשתו שאלה אותו האם שכחו לקחת משהו, והוא השיב שנזקק ללכת לשירותים. הכל בסדר גמור.

ברחוב אורפלי, ברובע חדש של העיר,  הקים שמעון סומך את ביתו לפני עשרים שנה. באותו בוקר הוא נראה שומם, שכן רוב יהודי השכונה נטשו את בתיהם שהוחרמו ונסעו לישראל. כאשר התקרבה המכונית לקצה הרחוב, הבחין האב בחבורת צעירים שפסעה לכיוון הבית שזה עתה נעל. הם באו, כמנהגם לאחרונה, "למשש את הסחורה" שעוד משפחה יהודית הותירה מאחוריה. ליבו נחמץ והוא סינן קללה "ייחרב ביתכם!"

שמעון, בן 53, הגיע לבגדד מהעיירה חילה לפני שלושים שנה. הוא הצליח בייבוא ובשיווק כלי אוכל יקרים מן המזרח הרחוק. בתחילה הוא התגורר בעיר העתיקה, ובעקבות הצלחת עסקיו  הוא בנה את הבית רחב המידות שזה עתה נאלץ לנטוש. שמעון היה אדם זהיר וחשדן, שהעדיף את הנתיב הבטוח. הוא אהב את שגרת יומו הנינוחה שנעה בין בית הכנסת, העבודה ובית הקפה. הכול לאט ובשקט. כל בני הבית, אשתו, ילדיו, דודות עריריות ואחיו הרווקים – כיבדו את השקט שאהב. אפילו רדיו לא היה בבית.

 משום כך לא התלהב שמעון מהחלטת ממשלת עיראק בשנת 1950, שאיפשרה ליהודים לעזוב את המדינה ללא שוב. הוא חזר ואמר לצביחה אשתו:

"מה יש לסוחר קטן לחפש במדינה צעירה ודלת אוכלוסין?"

הוא אף הטיל ספק בתיאורי "ארץ זבת חלב ודבש" ששליחים מישראל הפיצו בבתי הכנסת. השכבה המבוססת שאליה השתייך תישאר בעיראק, כך הניח, ורק דלת העם תעזוב.

בחלוף הזמן, התברר שהוא טעה. השכונות היהודיות עמדו להתרוקן, וכך גם בתי הספר ושאר מוסדות הקהילה. לא היתה ברירה לשמעון אלא ללכת עם הזרם שסחף כמאה ושלושים אלף יהודים, ובכך סתם את בגולל על קהילה בת 2500 שנה.

  בשבת אחת, וכרעם ביום בהיר, הלאים השלטון כליל את רכושם של המוני היהודים, למעט הקומץ שבחר להישאר. ביום אחד ירדו נכסי משפחת סומך לטמיון. מנעול בית העסק נחתם בשעווה, חשבון הבנק הוקפא והבית הופקע. שמעון ביכה את מר גורלו ימים כלילות. הוא הוכיח את אשתו על שדחקה בו לצאת מעיראק, ואילו היא עשתה ככל יכולתה לנחמו, היא חששה שבעלה, חס ושלום, יאבד תקווה, ואז מי יודע לאן יוליך הייאוש. לאחר זמן הוא התעשת והתמסר לחילוץ פירורי הרכוש שנותרו בידו.

במושבו שליד נהג המונית הירהר שמעון בתחנות עבָרוֹ, ובפרט באירועים הרי הגורל של השנה האחרונה. מאחור ישבו אשתו וילדיו, ובתא המטען נחו חמש מזוודות. הוא סירב להאמין שכל עמל חייו נדחס בהן. הרי כל משקלן  כמשקל רבע מיכל סחורה שהגיע משנחאי, שכמוהו הוא מכר מאות בכל שנה. מראות הדרך שלא ישובו עוד, לא העסיקו אותו כלל: לא הרחוב הראשי ההומה אדם, ולא נהר החידקל שניבט ממרומי הגשר שחצו. כאבו התמקד באובדן משענתו הכלכלית. לרגע שיעשע עצמו ב"אולי באמת מחכה לנו שם עתיד ורוד? ואולי הקורבן יתברר כראוי?"

מיד גער בעצמו על  האשליה, שכמוה כעבודה זרה.

לפתע נעצרה המכונית. תקר בגלגל. שמעון ניתק מהרהוריו. הנהג קילל את יומו, ורמז שהצרות באות מן היהודים, וטוב שהם נעלמים מן העיניים. לחשושים אלו החזירו את שמעון למציאות העכורה אשר ממנה הוא מציל את ילדיו. תקופת השלטון העותומאני הנוח לא תשוב, וגם לא שנות ייסוד הממלכה בהן לקחו היהודים חלק בשלטון.

עד שהספיק להתנחם, תוקנה התקלה ושוב חזרו הפחדים. מה הוא ידע על המתרחש בישראל? כלום. הבת הגדולה בת חמש עשרה, והבן הצעיר בן חמש. עליו לבנות מחדש מסד כלכלי כדי לקיים אותם. ה"מחדָש" הזה הוציא אותו מדעתו. על מה נענש האיש המאמין שמעון סומך? במה חטא? כך הטיח בבורא עולם, ומיד התחרט על התרסתו. תחושת בדידות תקפה אותו. הוא הפנה את ראשו לאחור בניסיון למצוא באשתו ובצאצאיו צל צילה של תקווה, אך אלו היו רדומים אחרי לילה של התרגשות וסקרנות. אין מנוס, הוא ניצב לבדו בחזית שאת אופייה ומימדיה לא הכיר.

  המכונית הגבירה את מהירותה והתקרבה לאזור נמל התעופה. תחושת מיאוס אחזה בשמעון לקראת הבירוקרטיה הצפויה. למען האמת, הוא לא חשש ממנה יתר על מידה. לכל היותר, ינסה שוטר אנאלפבית להתעמר במשפחה ויקלל אותה, אך כמה מטבעות יפתרו את הבעייה. אלו הכללים המוכרים של המקום מדורי דורות. אבל "שם"? בין יהודים, איך? שוב קדח במוחו הפחד מן הבלתי נודע, מן החריש הראשון בארץ לא זרועה.

המונית נעצרה ליד הכניסה, וסבלים צעקנים התחרו על נשיאת המזוודות לתוך הטרמינל. בדיקת הכבודה וביקורת הגבולות עברו בשלום, בזכות מטבעות אחדים שהחליפו ידיים בסתר.

להפתעתו, הופנו הנוסעים אל מחוץ לבניין הטרמינל. עשרות אוהלים היו פזורים בין מסלולי המטוסים, ובהם המתינו מאות יהודים. משפחת סומך נצרכה להסתופף בתוך אוהל מפני החמה היוקדת של המדבר. בפנים היה צפוף וחם, חם מאוד. בני המשפחה נדהמו לשמוע על נוסעים שממתינים לתורם קרוב ליממה, ואיש לא התעניין בגורלם. מדי פעם הביא שוטר פחית מי שתייה הניח אותה בפתח האוהל וסינן מפיו יריקה. שמעון פנה אליו בקריצת עין כדי להציל מפיו פיסת מידע, אך הלה השיב בגסות, ולא שעה למטבע שהושט לו. הוא חש מושפל מול בני משפחתו שסבלו מצמא.

שעות הצהריים החמות גרמו סבל רב למאות הממתינים. מדי פעם נחת מטוס שעורר תקוות שווא. שמעון לא התנסה מעולם במאמץ פיזי, ועל כן התפעל מכוחו לשאת את סבלות המדבר. באותן שעות הוא דחק את רגש המרירות והזעם ודבק בעמידה נחושה מול הרוע והאכזריות. הוא לא ייתן להם להכניעו ברגע האחרון.

רק לקראת חצות נקראה משפחת סומך לעלות למטוס שחנה הרחק מן המאהל. קבוצת הנוסעים אספה את מטלטליה וצעדה בכוחות מחודשים. ברגע שהניח את כף רגלו על כבש המטוס, תקף את שמעון בלבול שכמותו לא ידע מעולם. לצד אנחת הרווחה, נוספה תחושת עלבון צורב מן הסיום העלוב של עשרות שנות חיים פוריות. כאב עז בשל פרידת עולמים, כמעט תחושה של קץ החיים – תקף אותו. יותר מכל העיק עליו הניתוק מן המתים, מקברי אבותיו, אותם נהג לפקוד בעשרת ימי תשובה, וגם מעת לעת בשעות מצוקה. באותו רגע של נפש קרועה הוא הבטיח לעצמו: יהיה אשר יהיה, הוא לא יַפנה מבטו לאחור, לסיר הבשר שנגזל ממנו. בעוד רגעים אחדים, הוא יינתק לעולמים מאדמת עיראק שהפכה מברכה לקללה. לא שלום ולא להתראות.

אך מתברר שהמסך לא ירד סופית. הנוסעים ישבו חגורים, מוכנים להמראה, אולם דבר לא התרחש. דלת המטוס היתה נעולה ואף דייל לא נכח במטוס. מערכת האיוורור פעלה בקושי ותחושת החנק הלכה וגברה. נוסעים התעלפו מצימאון, אחרים הקיאו והיו שניסו בכוח לפרוץ את דלת המטוס. כך זה נמשך שעה ועוד שעה. חוסר האונים הביא את שמעון המאמין לפנות לאלוהיו בבקשת רחמים. הוא נזכר ביהודים שננעלו והומתו בידי הנאצים והצטמרר. אבל אנחנו שונים מהם, אמר לעצמו: אנו משפחת פליטים שבחרה לקיים מצוותו, מצוות יישוב הארץ. אכן  נאמר שארץ-ישראל נקנית בייסורים, אך האם אלו שעברו עליו עד עתה אינם נמנים? האם הקורבן היה לשווא?

שמעון פתח ב"קריאת שמע" בלחש וביקש דבר אחד ויחיד, להגיע לארץ ישראל כדי לברך "שהחיינו". בין פסוקי תהילים שמלמל, האזין לאנקות ולזעקות קורעות הלב שבקעו מכל עבר. למזלו, ילדיו נרדמו מרוב עייפות, וכך יכלה צביחה לטפל בצעירה בחודש השמיני להריונה.

הסיוט נמשך שש שעות, ורק בשעה 7.00 בבוקר נפתחה הדלת, ושני דיילים הופיעו עם מזון ובקבוקי מים. מנועי המטוס הופעלו ולאחר ארבע שעות הוא נחת בישראל. 

דריכת כף רגלו על אדמת ארץ-ישראל לא ריגשה את שמעון כפי שציפה. כל שרצה באותו רגע היה להשיג מים עבור בנו בן החמש שלא חדל להתלונן. הנוסעים הופנו לאולם קטן והתבקשו להמתין. שמעון הבחין בדוכן, שמאחוריו ניצבה אישה, ויחד עם בנו התייצב מולה. הוא גייס את העברית התורנית שידע ואמר לאישה: "אנא עשי חסד עמדי, והשקי את הנער."

המילים נאמרו בהיגוי עיראקי גרוני, אך האישה הבינה והגישה לו קומקום מלא מים ואמרה בחיוך: "בבקשה, לכל המשפחה."

הוא בירך על המים ששתה והמשיך ב"שהחיינו."

פניו של שמעון אורו. בני המשפחה הירוו מעט מצימאונם והאב החזיר את הקומקום לדוכן תוך קידה לאות תודה. בינתיים, הבחינו שאר הנוסעים במעשהו ומיד הצטופפו ונאבקו כדי להתקרב לדוכן ולזכות בקומקום מים. 

  שמעון חש סיפוק ומעט גאווה בשל בהצלחת מעשהו הראשון במולדתו החדשה. עם מעט עברית והרבה העזה, הוא הקדים את חבריו וזכה. יממה וחצי לאחר שסגר את שערי ביתו, ובטרם ידע לאן מועדות פניו, הוא חווה מעט קורת רוח. 

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

לא לגיבורים המלחמה

רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"

(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971

לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.

המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.

הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.

לפני יותר מ-50 שנה!

פרק ב

פוליק נבהל.

עוד בטרם ניגש לדלת, היא נפתחה, ונכנסה בעלת-הבית, גברת לוי. אישה צנומה, פניה כעומדת לפרוץ בבכי, ורק עיניה חכמות וצעירות.

"היא חרשת," התנצל פוליק. "דופקת, ומיד נכנסת. כי בין כה וכה היא לא שומעת אם עונים לה."

"גם שלי," אמר צבי, "זה קורה כנראה לכל הזקנות. נעשות חרשות."

"רפאל, אולי יש לך סימן-אוויר?" נמצאה כבר גברת לוי באמצע החדר, וקולה מנסר בהברה ייקית מלעילית. "אוה, סליחה," הבחינה בצבי ונסוגה צעד.

"אני?" פוליק היה קצר-רוח, כי הפריעה אותו באמצע דבריו. סימן-אוויר? היה נבוך. אולי פלט מישהו מהם נפיחה, ועכר את האוויר בחדר.

"אחת כזה לוּפטפּוֹסט ציישן, בשביל לשלוח מכתב."

"בשביל דואר-אוויר?"

"כן, כן. אַלזוֹ, רפאל, תודה רבה," אמרה כאשר הוציא למענה פתקית כחולה ממגירתו. ושם, במגירה, מונח גם נייר-מכתבים דק שצבעו אפור בהיר, ומעטפות שקנה במיוחד למכתביו אל עפרה.

"שלום." אמרה ויצאה.

ובכן, במה הפסיק? השתהה פוליק רגע, שקוע במחשבותיו. מיד חזרה גברת לוי ופתחה את הדלת.

"אולי אתה יודע איך קוראים לזה בעברית?"

"אין לזה שם, אני חושב." התעצבן פוליק.

"אולי תווית?" אמר צבי.

"אלזו, תווית, תודה רבה, סליחה, שלום." אמרה, ושוב יצאה.

פוליק מיהר לסגור אחריה את הדלת.

כן, בעונש, חזר וישב על מיטתו, וקינח את משקפיו שההבילו. מי חייב לשאת בעונש? אנחנו? הצפויים כל לילה לצו-קריאה, למתיחות חדשה בגבולות, למלחמה נוספת? ומי יתקע כף לידו, שהמלחמה הבאה לא תהא פרי הכישלונות של המנהיגים שלנו לפתור את השאלה הערבית? ההסתבכויות שלהם, עסקי-הביש, נשק לנגח אחד את השני ולדרוך אחד על גופו של השני, לבוא ולתבוע מאיתנו את החשבון – שסופו להיות משולם בדם – דמנו!

אנחנו נלחמים למען הקיום. אבל הקיום מהו? בידור? צבא? פנחס לבון? עיתונים? דרייפוס? ספרטה או סוקרטס? כאן השאלה האמיתית – ספרטה או סוקרטס? וסוקרטס הוא רק התחלה. צעד ראשון, פעוט, של תינוקות, לקראת משהו נצחי, עולם האידאות, לקראת משמעותם האמיתית של החיים, של הקיום האנושי. לקראת אלוהים, אבל לא אלוהים של הרבנות הצבאית. כן, הוא אינו מפחד לומר אלוהים, למרות...

צבי רצה לענות. לא, אל ידבר, שיסעו פוליק. כל זמן שהשקר פעל, כל זמן שלא הבנת עד מה רימו אותך, יכולת להיות מאושר ושלם עם עצמך. יכולת להבדיל בין טוב לרע, בין צדק שלנו לבין התגרויות של האוייב. האמנת במה שסיפרו לך. אבל הם, הם שכחו, כאשר עולים על דרך... כמו בפרשת לבון... צריך להמשיך בה עד הסוף, כדי לשמור על הנאיביות של הציבור, לטפח אותה! כי אם לא מצליחים בדרך הזו, ובאיזושהי נקודה בני-אדם מתחילים להתפכח, מיד מתנפצים המיתוסים שהכול האמינו בהם, והאלילים של אתמול נראים בערוותם, כמו גלדיאטורים עירומים בקרקס! והם לומדים עד מהרה את מידת הרווח הפוליטי אשר בניפוץ זולתם ועצמם גם יחד, והרי הם עושים כל אשר בכוחם כדי לעלות זה על זה במלאכת ההרס, לספק את תאוות ההמון, זו התאווה הקדומה לדם, דם שנשפך מכותרות העיתונים. גם לאחר שרימו אותנו הם ממשיכים, בלי בושה, להתפרנס מחישוף הרמאויות, מן ההכאה אחד על חטאו של השני, כאילו יש בהן, בריהאביליטאציה וב"עשיית-צדק" זו, כדי להרגיע אותנו ולבטח את המדינה מפני פשעים נוספים...

"לא, אל תדבר כך, פוליק. תִראה," אמר צבי, "לא משקרים. אסור לנו לקרוא להם פושעים. זאת המציאות. זאת האמת. אנשים נהרגים בגבול."

"נהרגים? כן. נכון. אך גם מותם אינו משחרר אותנו מן הצביעות... כלומר, מן הנאיביות... מן המציאות... והמציאות שלך, צבי... היא שתגאל אותנו? הלא כל מי שעיניים בראשו יבחין על נקלה, כי ניפוץ האשליות אינו משנה במאום את המצב הטראגי בו אנו תקועים, חומות השנאה שסוגרות עלינו מכל צד. גטו של ייאוש.

"עכשיו תגיד לי – מה טעם להשקיע את כוחנו ברדיפת צדק, ובתיקון זיופים ועוולות ומשגים שנעשו בעבר, מה טעם בכלל להיות טובים יותר? – אם אין בכך כדי לשנות מיסודו את המצב הארור בו אנו נתונים? מצב אשר לבטח עלול לחזור ולהביא עלינו פורענויות נוספות? נכון, אנשים נהרגים בגבול, אז מה ההבדל אם אנחנו טהורים בנפשנו או רשעים, כל זמן שאין שלום?

"ואיך אלך להילחם על הצדק שלי בבית, כאשר אני עומד יום-יום בסכנה שיהרגוני מבחוץ? הצרה אינה נעוצה רק בכך שחדלנו להיות צודקים בעיני עצמנו – אלא שהתגלינו פתאום עלובים כל-כך. הקשר בין מעשינו לבין תוצאותיהם אינו כזה שעליו חונכנו וחלמנו כל השנים, גם אם נהיה טובים, הערבים לא יאהבו אותנו. הם רוצים שנהיה רעים, כדי שיוכלו לשנוא אותנו, תמיד.

"ומאין יימצא לנו מיתוס חדש? להשתלב במרחב המזרח-תיכוני לא השתלבנו, מפני שסמכנו יותר מדי על הייחוד הלאומי, על האידאה הציונית, כן, בדיוק – כל מי שמשרת בצה"ל הוא ציוני, גם אם אינו רוצה להיות ציוני. ומי שלא משרת, הוא עוד יותר ציוני, מפני רגש האשמה על שאינו חייל. ומה הלאה? אנחנו מחזיקים בעמדה של כוח, של קשיחות, גם נפשית, כלומר, עמדה צינית מאוד. ואל העמדה הזאת כבר לא נילווים הפאתוס התמים, והאמונה הפנימית.

"משנה לשנה גדל מישקלם של הפליטים הערביים, והולך ונשכח מותם של מיליוני היהודים באירופה. כמה זמן אפשר עוד למשוך את הפאטנט של היותנו צאצאי הנירדפים? אל תגיד לי שאין לתעמולה הערבית השפעה על דעת הקהל שלנו. אני מושפע ממנה! ולא צריך לשמוע דווקא את רדיו קהיר בשביל זה! אני לא מבין... זאת אומרת, לא יכול להבין, מדוע שונאים אותנו כל-כך? מדוע לא השתנה דבר מימי היטלר? צריך לחשוב בהיגיון. מדוע? אבל לא, חדל!" הפסיק את צבי שרצה לענות לו, אבל צבי התעקש.

"אבל פוליק, אתה סותר את עצמך! אם לא השתנה דבר מימי היטלר, יוצא שאנחנו עדיין צאצאי הנירדפים?! אז אם אתה רוצה לשמוע, לפי דעתי, כל זמן שאנחנו לא נלחמים, לא לוקחים את הגורל שלנו בידיים – אנחנו סתם יהודונים. ואילו להיות ישראלי זה להילחם, להחליט! להיות אקטיבי. לעשות לאחרים, ולא לתת שיעשו לנו.

"כל זמן שאנחנו לא נלחמים אנחנו עדיין כמו בגלות. סוחבים את הגלות איתנו יחד לכאן. מסתגרים. גם אני לא בעד ההסתמכות על כך שאנחנו צאצאי הנירדפים, וכל הירושות האלה. הצביעות הזאת מחליאה אותי. חטיבה אחת של צה"ל, כמה מטוסים טובים, היתה עוזרת להיסטוריה יהודית יותר מכל התנ"ך, וקידוש-השם, והשטריימלים האלה במאה-שערים עם התפילות שלהם. אני בכלל לא מבין מה זה קידוש-השם? מדוע לא התארגנו? מדוע לא יכלו להילחם קצת? או נגיד, מדוע לא יכלו להסתדר עם הגויים, בשביל להמשיך להתקיים. אתה יכול להגיד שאני... בקיצור, אני מבין שנותנים את החיים בעד ארץ, שנלחמים על חלקת אדמה, אבל בשביל כמה מילים! בשביל זה כדאי למות? להישרף? והערבים..."

"זאת התשובה שלך, צבי? להיות 'גבר'! אקטיביסט! אבל מה הבסיס? בשביל מה?  אנשים אינם חיים בחלל ריק. רק תשמע על מה הם מדברים: מה אנחנו בכלל עושים פה, איזו זכות יש לנו על הארץ? ומי מדבר? לא הזקנים. אנחנו, בני הדור השני והשלישי בארץ. וככל שרבה הסכנה מבחוץ, כן גדלה הציניות אשר מבית. אנשים שחיים תחת איום מתמיד, רוצים ליהנות מחייהם, ואינם חושבים על המחר, מפני שאולי לא יהיה מחר.

"הנה כך, אוזלת היד של כל המנהיגות היהודית עד כה לשבור את הקיפאון הנצחי הזה אשר ביחסינו עם הערבים... וכאשר אין כבר מיתוס, ואין דרך חדשה, או אידיאה מסעירה ובעלת תנופה, כדי להציב מול חומת השנאה, מה נותר? רק הקיום הפיסי כערך יחיד. ומה שאתה אומר – ארץ, אדמה. אבל מי שמשלים עם המצב הגרוע, גורם לו להיות גרוע עוד יותר. נורמליזאציה? במחצית הדרך. כן, תמיד... קודם, קשיחות, חד-צדדיות, לא מתחשבים באף אחד, כמו שאתה אומר: יהודונים. אבל אנחנו לא כאלה. יחי אנחנו! יחי הפאתוס הציוני, ניצחנו! אבל גם עיוורים מלראות את המציאות. עכשיו עם הפאתוס, גמרנו. ומה נשאר? במקומו? מי? הכוח, הנשק – הם? נורמליזאציה? והשלום – של כוח, של כיבוש? ואנחנו, מה המחיר? מדינה ששולטים בה גנראלים. ופתרון אחר? מיתוס חדש! עם ה'פרשה' ו... 'עסק הביש' ו... כל הלכלוך הזה? לרשת את הציניות ואת האכזריות, הנילוות בהכרח לכל תנועה אידיאליסטית, מבלי להיות מסוגלים לרשת גם את הפתאוס, ואת הצידוק הפנימי, שהיו חוט השידרה של התקופה ההירואית?"

"פוליק, מה איתך? רק מפני שקוראים לך ללכת למילואים, אז אנחנו כבר בעיניך מדינה ששולטים בה גנראלים?"

בעלותו מן הים, בתל-אביב, בחוף גורדון, התמלט רחמים על עצמו. אם יישאר בודד שנים רבות, סופו לגמור בבית-משוגעים. אם יתחתן, ימצא עצמו כלוא בבית-סוהר של הזולת. הוא לא סבל שמישהו יאמר לו מה לעשות. מפני כך עזב את עין-גדי. הוא נזכר כיצד בקיץ שעבר ניגש לבחינות הסטיפנדיה לתלמידי השנה הראשונה באוניברסיטה, ואחר כך חיכה יום-יום שיודיעו בראש מהדורת החדשות ברדיו, כי רפאל שומרון, מתל-אביב, זכה בהישג מדהים, במקום ראשון, בבחינות הפרס לקראת שנת הלימודים תש"ך, 1960. לבסוף זכה בפרס לא גדול, של מאתיים לירות, ועפרה אמרה, כשסיפר לה, – "מה פתאום מגיע לך? אני לא הייתי נותנת לך." והוא התנצל בחיוך, ולא התווכח.

כאשר עבר על פני קפה "ורד" בפינת הרחובות דיזנגוף ושדרות קרן קיימת, הבחין בעפרה היושבת למעלה במרפסת, בקומה השנייה. כאשר עלה במדרגות הפנימיות זימזם שמה בליבו כמין תפילה: עפרה, עפרל'ה שלי. וגרונו נעשה חם, וגרונו פירפר, כאילו עלתה בגורלו זכייה גדולה.

האם יוכל להצטרף אליה? – שאל, נבוך במכנסיו הקצרים. כיצד אני משפיע עליה, באורח גברי? – הרהר, – כך, בבית-הקפה, עם רגליי החשופות? הירבה לצחוק, וישב מולה, מתנצל במחשבתו, כמובן לקום ולברוח לרמז אחד מצידה. אני לא צריך טובות. השנים שחלפו הותירו על פניה אותות מרירים של בדידות, ואולם בעיניו היא היתה החלק היותר יפה של חייו.

הוא סיפר לה על סיוט האור הממית, העולה בחלום בחלון ביתו העתיק. היא צחקה את צחוקה הצלול כקול פעמונים זך, קול שמזכיר את חדוות נעוריה, קול שהוא בלבד מרעיד נימים חבויות בנפשו, עד שמעורר בו חפץ לכרוע לרגליה ולכסותה בנשיקות.

הנאתה מסיפור סיוטיו מילאה אותו אושר פתאומי. "לא ידעתי שיש לך חוש הומור!" אמרה. והוא שמח על דבריה, אם כי הם מכירים כבר שנים רבות.

הבוקר, המשיך וסיפר, בטרם פגש בה, צלל בברכה, במשקפי-שחייה, ולקראתו באה במים נערה חטובת-גוף, ורק מקרוב הבחין, כי יצורי גווה הענוגים, והצחים כחלב, חמקו מבעד לבגד-הים, ושתי פטמות כהות השתלחו לעברו במים הצלולים, קרוב-קרוב למגע ידו. והוא לא ידע אם הבחינה בעירומה ונהנתה להתחכך בו כבדרך-אגב, או אם זכה מן ההפקר. אך לא נגע בה.

"יש נשים!" היא אומרת, ומצב רוחה טוב עליה. "אתה איש מצחיק." זה הצחיק אותה, הוא מאושר, זה הצחיק אותה.

"אני רואה שאתה עושה חיים, רפי."

"כן." ענה. לפני שבועות אחדים חזר מאימוני הקיץ של חטיבת המילואים שלו.

מתי תפסיק כבר לכנותו בשם רפי? האנשים שהכירו אותו קראו לו בשם פוליק, רפאל או רפי. אך מכל שמותיו אהב את הכינוי פוליק. האנשים שאהבו אותו קראו לו פוליק. אהבו? מתי? מי? אבל כשאמרו פוליק, זה היה כאילו הם בדרך לאהוב אותו. מתוך חיבה. בבית-הספר ובצבא נקרא רפאל. טוראי שומרון רפאל. ובאוניברסיטה – מר שומרון. וכאשר ליבו של מי מהמורים היה טוב עליו, קרא לו רפאל. ותמיד היה נדמה לו שמכריזים שם זר. אימו, חבריו מילדות, ובקיבוץ, קראו לו פוליק. אבל עפרה – רפי, ולפעמים – רפאל. ורק אף פעם לא – פוליק. פעם ניסתה, והפ"א נתקעה לה בפיה – פוּ... רפי, כך סיימה. ובכלל, לעיתים רחוקות  ונדירות קראה לו בשמו, ובשיחה ניסתה תמיד לעקוף את הצורך לפנות אליו בשם. כאילו אינו נחשב בעיניה.

עפרל'ה...

היא צריכה ללכת, אמרה. והם השתתקו. השתיקה הכבידה עליו. לשווא ניסה להסתיר את מבוכתו, ואת החום העולה בגרונו. זגוגיות משקפיו העלו אד חם, והוא הסיר את משקפיו, ולא מצא במה לנגבם אלא בכנף חולצתו. היא קוראת בו כבספר פתוח. הוא מיותר? כן, הוא מיותר. במכנסיו הקצרים, – התנצל, – הרי בא מן הים. ואם כך זה יימשך, יהא עליו ללכת. מילים, מילים, אמר לה, הוא לא יכול להאמין אפילו באלוהים, כל זמן שהיא, עפרה...

"מה יש?"

מצחיק. מצחיק אותה, נכון? ואילו הוא, הוא לא מבין איך אפשר למשל להיות דתי, לפני שמשתחררים כליל... עליה לדעת...

מה מציק לו?

הוא עבר ליד חלון ביתה, אתמול בערב, ושרק.

היא אינה חייבת למסור לו דין-וחשבון.

אין צורך לריב מיד.

היא רצתה לקום וללכת, אך בהתרוממה מכיסאה חשה סחרחורת. אומץ-ליבה עזב אותה, והיא נותרה לשבת וביקשה ממנו סיגריה. הוא שלף מכיסו חפיסת סיגריות זולות, והיא מיאנה לעשן את שלו. הבוקר התל-אביבי היה עדיין בראשיתו, קריר, לח ובלא-רוח.

יפהפייה, כפי שנראתה אותו בוקר בעיניו של פוליק, ודאי שלא היתה. אולי היתה גם לגמרי לא יפה. וכאשר חזר והירהר בה בבדידותו, צפה ועלתה דמותה כמין ליזה אחת, ליזבטה ניקולייבנה, צנומה וענוגה, מ"שדים", הספר האהוב עליו. ממוצעת קומה וגמישה, ואך משהיו מתבוננים בה זמן רב, היה משהו נוקשה מאוד מתבלט בכל תנועותיה, וכאילו עוצר בעדה. מפליאה בקווים הבלתי ישרים של פניה. עיניה מלוכסנות מעט, ודקות, דקות כשפתיה, שלרוב הן קפוצות, מתוך איזושהי שאפה שאינה יודעת שובעה. פניה היו חיוורות ומשופּות עצם, מנומשות קמעה ורזות, אך היה בפנים הללו משהו מושך ומכניע. תשוקה עמוקה, שהיתה מכרסמת את שורש ליבה, נשקפה מבעד למבט החמדני אשר לעיניה השחורות. גאה היתה, נקייה, נקייה מדי, ועיתים גם עזת-פנים. מעודה לא התחשבה בסובבים אותה, ועשתה כל שליבה חפץ, אלא שלא היתה יודעת מהו הדבר שהיא חפצה בו, ומפני כך היתה מייסרת את עצמה ורואה עצמה כמין קדוש-מעונה, ומלקה עצמה משום שמכאיבה לאחרים, אך לא ידעה לבוא ולנחם, ולהיות רכה כפשוטה, וענוגה כילדה, כפי שאהבה לראות את דמותה בחלומה.

מעודה לא עלה בידה להיות טובה, אלא שמאוד-מאוד היתה רוצה בזה, והיתה מתענה מתוך רצון להכריח עצמה להיות טובה במקצת. היו בנפשה הרבה שאיפות נאות, ומאוויים כנים וישרים, אך כמין חמדנות יבשה, שמסתמנת בזוויות פיה ומתרוצצת באישוניה, היתה פורצת תמיד מתוכה ומתגבהת כחומה במגעה עם בני-אדם. גורמת לאלה שאהבוה – לרצות לשלוט בה ולהכניעה, או להתרפס לרגליה בהערצה. ולאחרים – להסתייג ממנה, ולענות לה באותה מטבע של ציניות וחכמנות אדישה.

הכול היה אצלה במצב של תוהו-ובוהו. ואף שהיתה רואה עצמה כמפסידה בכל מאווייה החשובים, ובכל חלומותיה, נהגה מין חשבונאות קרה וקטנונית בהליכות יום-יום שלה, עד כי מעטים בלבד אהבוה, ופרשות ידידות שלה היו קצרות באורח מביך. היתה שתלטנית וגם עצלה. עצלות של שאר-רוח, אמרו אוהביה המעטים. אולי היא באה בתביעות חמורות ביותר אל עצמה, אך היא לא מצאה לעולם בנפשה את הכוח למילוי התביעות הללו. עיתים, בדברה, היו משפטיה נותרים קטועים ותלויים באוויר, כלכודים בסבך נפשה. נעימת קולה, הצרוד קימעה, היתה אז מתלטפת בניגון פינוקים, כמתחנחן אל הזולת, אך בנסות מי להתקרב אליה היה מוצא כמין קשיחות אכזרית בתוך נפשה, ונרתע מפני בדידותה הרבה, כאילו התבוננה בו ממרחק אלפי שנות אור.

הוא ממשיך ללמוד באותם חוגים בשנה הבאה?

הוא שאף לקירבו את הריח הטרי, שמעורבבים בו הקיץ והבוקר ושערה. ריאותיו התרחבו בתחושת שמחה, וגרונו הומה בהתרגשות, והוא התפלא על שאינה שומעת את הלמות התופים שבריאותיו. לעיתים היה אומר לעצמו שהוא אוהב אותה מפני שהיא רעה והוא צריך לתקן אותה.

"רפי!"

לא טוב לו, התנצל. היא, אל לה לחשוב שהוא... אפילו כסף לא הרוויח מספיק בקיץ הזה, כי קראו לו לצבא. רק לה הוא יכול לספר, בפניה. כי שום דבר אינו שלם. כמו שאומרת רחל: "יד איתנים זידונה ובוטחת, יד  מתבדחת שמה לאל."

אינו יחיד. אמרה. גם היא, מרגישה...

הוא התבונן בה, בולע את פניה, בולש בהן, מבקש למצוא סימני צער וחרטה, ומקווה בסתר ליבו להיבנות מייסוריה. אוזניה היו דקיקות וּורודות, והיא הסתירה אותן בשערה הכבד והחום כשתי קונכיות שאוהבות חשיכה.

היא חיה לבד בעולם משלה, אמרה. אפילו כאן, בתל-אביב, ובעוד כמה שבועות תתחיל שנת הלימודים, והיא תעבור לירושלים. מה משונה לחיות כך. כלום לא הרגיש גם הוא? אנשים נעשים זרים ומעיקים עליך, ובכל זאת מפתים לפעמים, כאילו יש בכוחם להעניק משהו שאינך יכול להשיג בכוחות עצמך. האם הוא מאמין לה? דרך-אגב, היא עשתה טיול נפלא ביערות הכרמל.

"כן." השיב. נפגע על שאינה בוטחת בו. אלוהים, לעזאזל, חשב, אנשים אחרים נוגעים בה, חיים איתה.

רואים משם את הים ואת המבצר הצלבני בעתלית. מה היה שמו? שַׁטוֹ פֶּלֶרִין. שם מתוק ולבן כזה, נחמד, כמו פֶּלרינה, שכמייה שמתנפנפת על הכתפיים. שכמייה אוורירית, שמרשרשת בשלג, צחורה כנוצה, מדוע נוצות? אולי שהיא כמו פֶּרֶנֶה, שמיכת פוך, או פרלינים, שוקולדים. ובצרפתית זה, בסך הכול, מבצר הצלבנים. לא – הצליינים. ומן הכרמל למעלה רואים את חצי-האי, האם ראה פעם? מוקף כאי מים, מפני אגמי המלח בעורף המבצר. בריכות לבנות שמבהיקות בשמש. כאשר טיילה ביער, מין סחרחורת נעימה, רחש מחטי האורן שדורכים עליהן, ריח השרף, היה שם פרפר, לא חשוב... הסיטה שערה ממצחה. וצחקה, כנזכרת. אמרו לה... היא נסעה עם צבי. לא משהו מיוחד. הם סתם ידידים טובים. הוא בחור נחמד אבל לא כל-כך חכם. לקח אותה במכונית, בשבת, והם אכלו ארוחת-צהריים בחיפה אצל איסקנדר. צבי אמר לה ששם, ליד החוף, היתה שוכבת שרה אהרנסון ומצפה בלילות לאניות של האנגלים. מדוע הוא אף פעם לא מחייך? שום דבר לא מעניין אותו.

הוא שתק.

אל לו להאשים אותה. היא כל-כך מבינה אותו. כה חפצה שיהיה גם לה משהו יפה להאמין בו, לאהוב, ושלא תחשוש תמיד מגורל רע, העומד על דרכה ומפריע לה. אולי היא חולמת. האם אין גם הוא מרגיש כך לפעמים? שעה שרוצים לומר מילים אחרות, שתהיינה טובות ומחייבות, ואי-אפשר, והלא לכל אחד מגיע שיהיה לו טוב, ושלם. ולא להישאר כה בודדים מול כל העולם, באותו צורך איום להתגונן ולעמוד תמיד על המישמר, כל אחד מפני עצמו ומפני האחרים.

לעיתים היא תופסת את עצמה הוזה, שעה שהיא הולכת ברחוב, כי כל האנשים הבאים מולה שייכים לעולם אחר, אבל היא אינה יכולה להימלט מהם. הם כאילו חונקים אותה בזרות שלהם. והיא צימצמה את שמורות עיניה הדקות, בחיוך לאה ומתפנק, מצליחה לשאת חן בעיני פוליק בלא מאמץ רב, ובלי שיבחין כי עייפה נפשה. נעים לדעת שאינך לבד. לאמיתו של דבר, כל אחד מבינינו רוצה להרגיש כך, רוצה שיאהבו אותו ויגרמו לו הנאה. וקשה להינתק מן התחושות הללו. אחרים מוצאים איש איש את פינתו, ונפתחים זה לזה, ובוראים את חייהם. בוראים חה, חה! מתוך הֶרגל! ולפעמים נסגרים. זהו זה. זה אותו הדבר. אולי גם לה יקרה כך באחד הימים. שוב צחקה. היא אינה יודעת. הצטרדה. היא מעשנת יותר מדי, השתעלה.

אבל אין הדבר סתם כך, מתוך הרגל, קם פוליק ועמד מולה. עליה להבין. רק לא זה. שהרי לא ייתבן, כי כל מה שהיה ביניהם עד כה, היה לחינם, ויום אחד יתפורר ויישכח...

לא. לא. עליו לשבת, הפצירה בו. אנשים הסתכלו. ואולי הם טועים? וכל אשר עבר עליהם עד כה, לא היה אלא שהתעקשו על טירופים של כלום. ומבטה המתחטא, העייף, אמר כי ישנם דברים אשר לעולם אין מוכנים להסבירם במפורש, מפני הרצון שלא לפגוע בזולת.

היא מעכה את בדל הסיגריה בתוך המאפרה, ובראותה שפוליק נועץ בה עיניים, הסבה פניה ממנו במבט אלכסוני ומתחמק, ועיניה נצצו. היא הסתכלה החוצה, לעבר עצי השדרה, ורחוב דיזינגוף ההומה.

אם כך מרגישים, המשיך בחיפזון, פוקק אצבעותיו אחת אחר השנייה, ומשמיע, שלא בטובתו, קול רעש.

"רפי, תפסיק!" ביקשה.

"טוב," פרש ידיו והרחיקן, ואמר שצריך להמשיך, לנסות, ואסור ללתת לדברים שיתבזבזו. עליה לבוא אליו לירושלים, הפציר. לראות את החדר בו הוא גר. ואולי, היסס, תיתן לו גם את כתובתה שם?

אולי. ענתה. איננה מבטיחה. כלומר, עוד אינה יודעת...

הוא יחכה לה כבר בשבוע הבא. יהיה כל ערב בבית.

היא שתקה, וטמנה פניה בכף-ידה, כמסתירה עווית מציקה.

מה קרה? האם אינה מרגישה טוב?

לא כלום. היא אינה יודעת מה קורה איתה. תמיד כאשר נדמה לה כי דבר-מה מתחיל להיווצר, שהנה גם לה יקרה הנס – לפתע אינה יכולה להמשיך הלאה בדרכה, והכול נעצר באופן טיפשי. לפעמים היא מרגישה כי אם תתעקש לרצות משהו בכל כוחה, יאחז בה השיתוק.

מדוע היא מפחדת לחיות? אינה צודקת.

מה חשוב מי צודק? התכעסה. מה זה משנה, שעה שנשארים לבד, ויודעים שכל החיים כבר מאחוריך, ואי-אפשר להתכחש למה שהיה, ובכל זאת רוצים עדיין להשיג את הכול, ולא מוכנים לוותר, וזה מציק ומכאיב, מפני שקשה להינתק מכל אותם פרטים טפלים, חובות כלפי אנשים הנמצאים סביבך ודורשים המון תשומת-לב וקירבה. אל לו לצחוק.

לפעמים יש לה חלום משונה, בו נדמה לה שמבקשים לכסות אותה בעפר בעודנה בחיים. ושם, רחוקה ומסוגרת, בחושך האיום, אחרי שהדבר קרב ובא אליה, והיא אינה יכולה לראות מאום, ובכל זאת היא רואה הכול... מדוע אנו נותנים לפחדים להתגבר עלינו? והרי כל זה שטויות, נכון? רק שטויות עלובות ומצחיקות. מדוע עליה לחשוש תמיד? לפחד? מדוע לא יוכלו גם הם ליהנות מן הרגעים היפים של הקירבה, מבלי אשר ירדפו אחריהם הדמיונות המטורפים, שרק הם לבדם יצרו אותם בדמיונם.

והיא משתדלת בכל כוחה להתעלם מן ההרהורים המציקים הללו, ולהתנהג ככל אדם אחר, אבל יודעת כי לא תצליח בכך לעולם. פשוט מאוחר. ואולי הם אוהבים את הצרות שלהם? כך, בעומק ליבם? האמת היא כי כל אחד מביניהם דואג רק לעצמו. היא לא טובה ממנו, והוא כמוה. כולם משקרים. היא מבולבלת. היא זקוקה לאיש מבוגר.

מוטב שתשתה את המיץ שלה, אמר.

"טוב." צייתה. אולי יש להם עוגה? היא אוהבת, ממש משוגעת אחרי אננס, כי לפלחים שלו, המתפוצצים בפה, יש טעם של נשיקות. ועוד אמרה כי כשהיא שותה מרק חם, מיד היא מקבלת נזלת, אפילו מכוס טה, צחקה, לכן לא נעים לה לשתות בחברה. ועוד אמרה כי כשהיא אוכלת שמנת או גבינה לבנה רכה, נהיה לה חם בפנים, והיא ממש מסמיקה, לכן גם שמנת אינה אוכלת בחברה, ועוד אמרה...

"עפרה!"

"כן." צחקה.

"עפרל'ה..."

בסדר, אם אינו מבין, אז מוטב שיידע, אהבה היא דבר אכזרי מאוד, ומוטב כי לא יוסיפו להיפגש.

שום דבר לא ישתנה. הוא נזכר, כיצד פעם, בחלומו, עשה דרך מתועבת ביותר לחיפה. במקום כביש התמשך משעול צר בתוך קנה וסוף גבוהים וירוקים מאוד, בטיט טבעני, בשמש השורפת, לא רחוק משפת הים, כמו בג'ונגל וייטנאמי. והמון זבובונים זעירים זימזמו באוזניו. כמו ברחש מציק. איסקנדר. עם צבי היא אוכלת אצל איסקנדר. ומה עוד?

היא חיה את חייה כפי שהיא מבינה. לכל אחד יש מקומות בהם אוהבים אותו ומחכים לו. אפילו אם לא... צריך לדעת לשכוח את עצמך לזמן-מה, לחיות, ובינתיים עוברת עוד תקופה.

כדי שיישאר רק הטעם התפל? לאבד את התמימות... כלומר, פחות אשליות. כל פעם, פחות. וכל פעם, להתקפד, יותר. הוא שונא אנשים חדשים.

בכל זאת נהנים. קולה התחספס, והיה מפונק, כאילו חלמה ברגע ההוא שדיגדגוה. למה להעמיד פנים? צריך ליהנות. אולי גם בכך יש צדק, ישנם חיים, אשר איש מהם, בכוחות עצמו, אינו מסוגל להכיר.

הוא לא רוצה... אמר דבר-מה, והפסיק. הוא לא רוצה.

היא האזינה לדיבורו המגומגם. לא היה קשה להבחין שאינו חש בזמן שחולף ובאנשים אשר סביבם, ומוכן לשבת כך מולה עד שעת הצהריים, ועיניו בוהות. והרי אינו טיפש! מה הוא חושב לעצמו? הבעת צער, אך בלי רחמים, כמעט מתוך שאט-נפש, הסתמנה על פניה.

"עפרל'ה!" ריכך קולו. הוא אהב את הנמשים שלה, ליטפם במבטו.

"כן." ענתה בקול עייף וצרוד. רוגזת. מבקשת לשריין עצמה מאחורי מעטה של זרות וחוסר איכפתיות. לא להתחייב על שום דבר.

"עפרל'ה..." חרד.

היא התכוננה לקום. פעם אחרת, באמת, רפי. אין לה מה לומר לו. היא... פשוט מבולבלת. 

כמו החנווני שטועה תמיד רק לרעת הלקוח, כך היא מבולבלת תמיד, לטובתה.

שיגיד את החוכמות שלו באוניברסיטה. השיבה ביובש.

אבל, טוב, הוא מצטער. מה לא בסדר? זאת לא שיטה, להתחמק תמיד במקום להחליט.

אין לה מה לומר!

אין דבר, הוא יסתדר לבד, אינו צריך טובות. בשביל לשמוע מילים כאלה לא היה צריך לבזבז את כל שעות הבוקר!

הוא מצטער?

לא. אבל...

היא מתכוונת לטובתו. היא מבקשת שהוא יבין בדיוק מה ברצונה לומר. קשה להסביר מה מרגישים, וכאשר מדברים, זה תמיד יוצא אחרת ממה שמתכוונים מלכתחילה. וזה בלבד יכול לשגע.

האם תבוא לבקר אותו בירושלים? הוא יחכה לה.

 היא לא מבטיחה. היא... אינה יכולה להבטיח שום דבר. ועכשיו ילכו. די. בסדר?

אולי שיכין כרטיסים לסרט, כאן, בתל-אביב, ויבוא לקחת אותה?

בפעם אחרת. אולי. לא עכשיו. באמת...

ואולי תבוא לשמוע את הסוויטה השנייה של באך. הוא רכש תקליט חדש. ויוואלדי. ארבע העונות. הוא יודע שהיא אוהבת. ואולי לבריכה בבוקר? נחמד שם.

 פעם אחרת, רפי. היא לא יכולה. נראה.

חבל. הוא ידע שכך יהיה.

כאשר קמה הרכיבה משקפי שמש כהים, וכמו מסך ירד בבת-אחת על פניה, ומאום לא נותר מהבעתן. בעמדה מולו נראתה תמירה בסנדליה גבוהי העקבים, וזרה. אצבעות רגליה היו תפוחות קמעה, ושופעות חמדנות מגרה, כיודעות תפנוקים, והן שזופות מעט, ונקיות תמיד. והוא אהב אותן, והמחשבה עליהן היתה מעבירה בו חלחלה של עונג, וקוראת דרור למחשבות בדמיונו הפרוע. היא יודעת לדרוס, היא חמדת גברים, ואסונם.

הוא ישלם, אמר והשאיר אותה עומדת ליד השולחן. מבין שטרות הכסף שהוציא נפל קטע של ברנר, הפותח במילים: "החיים רעים, אבל תמיד סודיים... המוות רע. העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים..." את הקטע העתיק בכתב-ידו והחזיק תמיד בארנקו כמין קמיע או סגולה. סגולה חילונית. למרות שברנר היה איש תנועת-העבודה, ואילו הוא בן-איכרים.

כאשר חזר מאצל המלצרית, מצא את עופרה יושבת, והיא ביקשה ממנו סליחה על כך שאינה נילווית אליו.

"אולי..." אמר.

היא חייכה לעומתו. "אז שלום – " אמרה בהיסוס.

הוא הפטיר אמירת שלום רפה ונחפז לרדת במדרגות. כאשר הביט לעברה, ראה כי פניה מוסבות ממנו והלאה. הוא הירהר בצער כי אחרי מי שאוהבים מביטים בשעת הפרידה. יצא לרחוב והסתכל למרפסת למעלה, וכבר לא היתה. חזר וחלף על פני קומת הקרקע, והבחין בה עומדת ומטלפנת במין צייתנות, אשר מעולם לא מצא בה ביחסה אליו.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד יקירי, כה לחי בהגיעך לשמונים, עשית רבות ותרמת רבות ואתה עדיין תורם ועובד והמגזין שלך נהדר. כל הכבוד, עד מאה ועשרים. 

שלך בידידות, 

אלי עמיר 

* לאהוד, החרוץ ונמרץ. יישר כוחך בבריאות טובה, להמשך פעילותך הברוכה, עד מאה כעשרים! והנה הברכה כבר מסתמנת בעושר החומר שפירסמת היום בחב"ע 1131, שהעיון הממוקד בו יימשך ימים טובים.

והעיקר עבורך היא הברכה בהגיעך לגבורות שנשלחת אליך מכל הכיוונים, מבלי שמרבית המברכים מודעים למשמעות הברכה. 

ובכן קרוב משפחה יקר, שהיה שופט נודע בישראל, הגיע לגיל 80, ובמסיבת יום ההולדת שנערכה לו בפומבי, עלו בכירי היישוב וברכו אותו 'בהגיעו לגבורות'.

האיש, תלמיד חכם, עלה להשיב להם בתודה אך בתמיהה על 'הגבורה' המיוחסת לו לעת זקנה. אבל בהרהוריו ראה את 'האור' והסביר:

"במקורותינו נאמר: 'איזהו גיבור, הכובש את יצרו,' ובכן," אמר  למברכים, "גם אתם, כאשר תגיעו לגיל שמונים, תצליחו לכבוש את יצריכם!"

אבל אנחנו נאחזים ומברכים: "עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו."

ברוך תירוש

הקטן בשבטי ישראל

רק בן 87

אהוד: באשר לכיבוש היצרים, לצערי אתה צודק. אכן נגמלתי במקצת ממצוקות גיל ההתבגרות אלא שהזיכרון עודנו עובד.

* אהוד רעי. מזל טוב גדול להגיעך לגבורות. האמן לי – זה הרבה יותר טוב מן החלופות למיניהן. ותזכה למצוות מדי שבוע בשבועו. אמן.

איתמר פרת

* התקשורת חוגגת על החייל הישראלי בחברון שביצע, על פי הוראות צה"ל – וידוא הריגה במחבל פלסטיני. מזל שהמחבל הפצוע לא נשא עליו חגורת נפץ והיה לוקח איתו למוות את כל החיילים שעמדו סביבו.

איזו צביעות! איזה ליקוק תחת לצילום הפלסטיני ולאויבי ישראל שבתוכה ושמחוצה לה. עכשיו לא הטרור הערבי אשם במצב – אלא החייל הישראלי!

תגידו, אתם השתגעתם? החייל הישראלי מגן עליכם. הוא היה יכול להיות בן או נכד שלכם. תגידו, אתם השתגעתם?

שלא לדבר על כך שאם חברון היתה תחת שלטון הכיבוש של החמאס או של דאע"ש – המצב המוסרי שם היה הרבה יותר טוב כי שום צילום שכזה לא היה יוצא לאוויר הגדה!

* "שאלת פלסטין היתה הגורם המכריע ששיכנע את בני אניס, בן 18, לעזוב את בלגיה כדי ללחום בשורות דאע"ש בשדות הקרב של סוריה," אומרת ג'רלדין, אימו של טרוריסט ממולנבק. הקשר שלנו עם ג'רלדין נוצר בווטסאפ. היא בעצמה בחרה בתמונה של ילד הנושא דגל פלסטיני כתמונת הזיהוי שלה. כארים, המנהל אגודה עצמאית שמטרתה להיאבק בהקצנת הצעירים באזור, מאשר כי אין דבר המכעיס צעירים באזורי מצוקה בבריסל ובמקומות אחרים בבלגיה כמו תמונות מחסומי הביקורת הישראליים. "על רקע הנוכחות המשטרתית המרובה באזור, צעירים משווים לעיתים קרובות את הביקורות שעורכים שוטרים לחיים תחת כיבוש בפלסטין," מאשר אל-חאנוס." ["הארץ", 25.3.16].

עליהם ועל דומיהם כתב ברנר כבר לפני 105 שנים: "גם מאלה המזוהמים צריך לסבול!"

* את גילוי והסגרת היהודים, שלא נבדלו מסביבתם – ביצעו בבלגיה, בהולנד ובצרפת, התושבים – עבור הכובש הנאצי. את העברתם לידי הנאצים להשמדה באושוויץ, ביצעו המשטרות המקומיות באותן ארצות. רבע מיהודי צרפת, מחצית מיהודי בלגיה ו80% מיהודי צרפת, הושמדו. אני לא שוכח. ואתם?

היהודים נרצחים בטרור ערבי מאז 1929 ועד היום.

למי באירופה איכפת מאיתנו? מי כואב עימנו? עוזר לנו? תומך בנו?

באיסטנבול פוצצו ורצחו יהודים. לאף אחד באירופה ובתקשורת העולמית לא היה איכפת והמשיכו בספורט ו"לאכול שוקולד" – אבל עכשיו, כשזה פוגע בהם ומופנם סוף כל סוף, אירופה משתוללת מכאב, תדהמה וכעס (!) – שבישראל "שמחים" לאידם.

ולא כך: אכן שמחים, אך לא לאידם – אלא שהפעם יבינו מה קורה ליהודים בישראל.

תקוות שווא.

מרדכי בן חורין

* הביקורת החריפה שמושמעת בישראל ובארה"ב על ההטיה החריפה של המועצה לזכויות אדם של האו"ם בז'נבה זכתה היום (חמישי, 31.3) לחיזוק על רקע אחת ההחלטות שקיבלה המועצה הבוקר. אחרי כמה שנים בהן משטר אסד טובח מאות אלפים מבני עמו, המועצה לזכויות אדם גינתה דווקא את ישראל על התעללות והפרת זכויות האדם של הדרוזים שמתגוררים ברמת הגולן.

לפי ההחלטה, המועצה לזכויות אדם "מביעה דאגה עמוקה מהסבל שנגרם לתושבים הסוריים של רמת הגולן לאור ההפרה המתמשכת והשיטתית של זכויות האדם הבסיסיות שלהם מצד ישראל מאז הכיבוש בשנת 1967." עוד נכתב בהחלטה שסיפוח רמת הגולן לישראל בשנת 1981 אינו חוקי וכי על ישראל להפסיק את הבנייה של ההתנחלויות ברמת הגולן.

בהחלטה קוראת המועצה לישראל לחדול מניסיונותיה "לכפות על תושבי רמת הגולן הסורים" קבלת אזרחות ישראלית או קבלת תעודות זהות ישראליות ולאפשר לתושבי רמת הגולן לבקר את בני משפחותיהם בסוריה." ההחלטה גם קוראת למדינות העולם שלא להכיר בסיפוח של רמת הגולן לישראל. ["הארץ" באינטרנט, 31.3.16].

וזה מה שמדאיג את המנוולים האלה – לנוכח המתרחש בסוריה ובבריסל! מה פלא שהטרור המוסלמי טובח בהם בארצותיהם באין מפריע!

* המועצה לזכויות אדם של האו"ם אימצה הערב (חמישי, 31.3) את הצעת ההחלטה שקידמו הרשות הפלסטינית ומדינות ערב, לפיה הנציב לזכויות אדם של האו"ם יגבש רשימה של כל החברות הישראליות והבינלאומיות שפעילות באופן ישיר או עקיף בהתנחלויות בגדה המערבית, מזרח ירושלים ורמת הגולן. 32 מדינות הצביעו בעד, ו-15 מדינות נמנעו. אף מדינה לא הצביעה נגד." ["הארץ" באינטרנט, 31.3.16].

וזה מה שמדאיג את המנוולים האלה – לנוכח המתרחש בסוריה ובבריסל! מה פלא שהטרור המוסלמי טובח בהם בארצותיהם באין מפריע!

* אהוד היקר, נעמן כהן הידען מוקיע את מנחם בגין על התנהגותו בזמן השואה, וכמעט משווה אותה להתנהגות של האדמו"רים שהצילו את עצמם, והשאירו את צאן מרעיתם להיהרג על יד הנאצים. אני מודה שלא קראתי את המקורות אותם הוא מזכיר, ועבורי זאת היתה חדשה מרעישה.

הוא גם מזכיר את הכיבוש המרוקני, והכיבוש האיראני, ולזה אפשר להוסיף את הכיבוש הסיני בטיבט, הרוסי באוקראינה, הספרדי בקטלניה, האנגלי בסקוטלנד, הרומני בטרנסילבניה וכו'.

יש רק כיבוש אחד בלבד שמגרד את מצפון העולם – ואת מצפונו של דויד גרוסמן.

 שלך,

 משה גרנות

* נעמן כהן: בעברית שר"י – ר"ת של "שם רשעים ירקב".

* אהוד: חרף פיקפוקים רבים שהיו לנו לגבי נתניהו, ובייחוד התפקיד שמילא בהדחת אולמרט בעזרת שלדון אדלסון, אנחנו עדיין תומכים בנתניהו ולא מואסים בו ולא מייחלים לסיום כהונתו, כפי שמייחלת מרבית התקשורת ומייחלים מרבית מכרינו.

במצב הנתון אין לנו ראש ממשלה מתאים ממנו, שגם צדק ברוב הערכותיו המדיניות והאסטרטגיות, וגם בצעדיו המעשיים – ומצליח לשמור על ישראל מפני התוהו-ובוהו המתרחש סביבה ומפני השינאה שרוחשים כלפיה רבים בעולם, בייחוד המטומטמים באירופה.

מה לעשות? לעומת אובמה נתניהו הוא מנהיג הרבה יותר מוכשר ורציני. ראו למשל את מאמרו המצויין של גדי טאוב "נזקי אובמה" ב"הארץ" מיום 17.3.16.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,060 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,688 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל