גיליון מס' 1133

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"א באדר ב' תשע"ו, 31 במרס 2016

עם צרופת ההזמנה לערב על המכתב העיתי ב-11 באפריל בבית הסופר בתל אביב

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לַבֶּלְגִים שֶל הַיּוֹם יֵש זִכָּרוֹן בְּרִיסֶלֶקְטִיבִי. // פוצ'ו: בחיי (2), פרק ל"א – פצצה על הספסל. // משה גרנות: על ספרו של שייקה גביש "סדין אדום". // אוריה באר: חודש מרץ 1948 – החודש המדמם. // יואב אהרוני: רצח הוא רצח הוא רצח. // יהודה דרורי: מספיק לעמוד מהצד צריך להיכנס בהם! // אלוני זמורה: על דמוקרטיה ועל איבוד עשתונות. // דרור אידר: 1. 5 הערות על פרשת החייל בחברון. [ציטוט]. 2. קרקור מקפיא דם. [ציטוט]. // אשר מעוז: על דמעות ועל צביעות. [ציטוט]. // יעקב שרייבמן: בִּיקוּר. // אלי מייזליש: סימה קדמון על מזון לתינוקות. // מתי דוד: גמלאים ונהנים. // משה כהן: הנדון: שׂישו ושמחו. // מנחם רהט: "דֵזָ'ה ווּ". // אורי הייטנר: צרור הערות 30.3.16. // יואל נץ: חידת הקיום. // תקוה וינשטוק: המרכז הגדול לאידיש בתל אביב. // שני שירים מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים:  1. בעיות גינון בתל-אביב. 2. בכף נעליים. // נעמן כהן: משה קצב – מהו העונש הראוי לו? // יפה ברלוביץ: הקדשות מאהוד בן עזר 2014-1963. // יהודה כסיף: מִי לוֹקֵחַ אֶת דָּרְיָ-ה לַגַּן? // אהוד בן עזר: "לא לגיבורים המלחמה". רומאן שנכתב לפני יותר מ-50 שנה! – פרק ג, חלק ראשון. // ממקורות הש"י.

הגיליון הבא 1134 יהיה גיליון מיוחד ולא יופיעו בו המדורים הרגילים

* * *

יוסי גמזו

לַבֶּלְגִים שֶל הַיּוֹם יֵש זִכָּרוֹן בְּרִיסֶלֶקְטִיבִי

בִּבְּרִיסֶל, בַּכִּכָּר אֲשֶר שְמָהּ הוּא "גְרָן פְּלָס", 

יֵש מִזְרֶקֶת שֶל מַיִם וּבָהּ, עַל מִפְלָס  

קְצָת מֻגְבָּהּ מֻצָּב פֶּסֶל שֶשְּמוֹ כָּל יָמָיו 

"הַבַּרְנָש הַקָּטָן הַמַּטִּיל אֶת מֵימָיו."

הוּא הַ"מָּנֶקֶן פִּיס" שֶצָּרִיךְ לְהוֹדוֹת  

שֶקְּשוּרוֹת בּוֹ מֵאוֹת בַּשָּנִים אַגָּדוֹת

כְּמוֹ דוּכָּס שֶל עִיר בֶּלְגִּית אַחַת, שֶבְּשֶל

מוֹת אָבִיו כְּבָר הֻכְתַּר כְּתִינוֹק לְמוֹשֵל

אוֹתָהּ עִיר כְּשֶהָיוּ לוֹ אוֹיְבָיו לְרוֹעֵץ 

וּצְבָאוֹ אֶת הַ"מָּנֶקֶן פִּיס" שָׂם עַל עֵץ 

וּמֵעַל אוֹתוֹ עֵץ, עַל אוֹיְבוֹ וְאֵימָיו,

כְּשֶבִּ"שְפֹךְ חֲמַתְךָ" שָם הִטִּיל אֶת מֵימָיו

אוֹתוֹ פֶּסֶל, אֶת אֹמֶץ אוֹיְבָיו זֶה הִפְחִית

עַד שֶנָּסוּ מִפַּחַד אוֹתָהּ שַלְפּוּחִית...

וְיֵש עוֹד אַגָּדָה: כְּשֶעָלָה עַל בְּרִיסֶל

חֵיל פּוֹלְשִים שֶזָּמַם אֶת הָעִיר לְחַסֵּל

וּמִטְעַן חֹמֶר-נֶפֶץ סְבִיבָהּ הוּא הִטִּיל

אָז כְּמוֹ "מָנֶקֶן פִּיס" שָם הִרְטִיב אֶת  הַפְּתִיל

הַבּוֹעֵר שֶהִדְלִיק הַפּוֹלֵש בְּעָרְמָה  

דַוְקָא יֶלֶד בְּרִיסֶלִי שֶחִיש, עַד חָרְמָה

הוּא הִטִּיל בּוֹ מֵימָיו וּבְ"פִּיש-פִּיש" מָהִיר 

הוּא כִּבָּה אֶת הָאֵש וְהִצִּיל אֶת הָעִיר.

אַךְ מֵאָז שֶלִּפְנֵי כִּשְבוּעַיִם יָמִים

נִתְרַחֵש בִּבְּרִיסֶל זֹאת פִּגּוּעַ-דָמִים  

בּוֹ הִכָּה טֵרוֹר דָאעֶש מַכַָּה אֲנוּשָה  

כְּבָר בְּבֶּלְגִיָה יֵש אַגָּדָה חֲדָשָה  

וְאוֹתָהּ אַגָּדָה (שֶעוֹד אִיש לֹא הִדְפִּיס

 בְּשוּם סֵפֶר) אוֹמֶרֶת שֶ"מָנֶקֶן פִּיס"

 מְקַבֵּל בְּכָל לַיְלָה בִּקּוּר פִּתְאֹמִי

 שֶל מַר טִיל אוּלֶנְשְפִּיגֶל, גִּבּוֹר עֲמָמִי

 שֶל אַרְצוֹת הַשְּפֵלָה שֶנִלְחַם וּמָרַד

 בַּנַּצְרוּת הַפָנָאטִית שֶל מֶלֶךְ סְפָרַד

 וְהַ"ּמִּי שֶבֵּרַךְ" שֶכָּל לַיְלָה מַטִּיל

עַל הַ"מָּנֶקֶן פִּיס" הַסַּרְקַאזְם שֶל טִיל

מְהַדְהֵד בִּבְּרִיסֶל הַנֶּחְרֶדֶת כְּמוֹ קוֹפִּי

שֶל קִטְרוּג עַל טִמְטוּם הָאִחוּד הָאֵירוֹפִּי

וְכָל מִי שֶנֵּעוֹר מִשְּנָתוֹ וּפָקַח

אֶת עֵינָיו כְּבָר שָמַע אֵיךְ הוּא סָח לָהֶם כָּךְ:

"רַבּוֹתַי יוֹשְבֵי בֶּלְגִיָה, כָּל הַשָּנִים

שֶבְּאֶרֶץ-הַקֹּדֶש בְּלִי הֶרֶף פּוֹעֵל

הַטֵּרוֹר הָאִיסְלָמִי, אַתֶּם מְגַנִּים

אֶת יוֹשְבֵי אוֹתָהּ אָרֶץ שֶשְּמָהּ יִשְׂרָאֵל

עַל שֶהִיא מִתְגּוֹנֶנֶת בְּיָד חֲזָקָה  

וְעַל כָּל הִתְנַכְּלוּת מְשִיבָה בְּמַכָּה

שֶאַתֶּם מַגְדִּירִים כְּ'בִלְתִּי מִדָּתִית'

מֵאַחַר שֶזּוֹ לֹא צָרַתְכֶם הַפְּרָטִית.

אָז כֵּיצַד זֶה תַסְבִּירוּ עַכְשָיו, חֲבֵרִים,

שֶלַּמְרוֹת שֶכּוֹחוֹת-בִּטְחוֹנְכֶם מֱפַגְּרִים

בִּיעִילוּת מוֹדִיעִין וְרָמָה מִבְצָעִית

אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל בַּזִּירָה הַצְּבָאִית

כָּאן אַתֶּם, בְּלִי שוּם סְיָג וּמַמָּש בְּלִי רַחֵם,

כְּשֶטֵּרוֹר רַצְחָנִי זֶה פּוֹגֵעַ  בָּכֶם

מְגִיבִים בִּנְחִישוּת וְחֻמְרָה מִשְטַרְתִּית

וְאַגְרֶסְיָה מְאֹד-מְאֹד לֹא מִדָּתִית

כָּךְ שֶיֵּש לָכֶם מוּל כָּל גִּנּוּי שֶנִּשְכַּח

זִכָּרוֹן שֶהוּא בְּרִיסֶלֶקְטִיבִי כָּל-כָּךְ  

כִּי כְּשֶאִיש  מוּל הָרוּחַ מַשְפְּרִיץ אֶת צוּפוֹ  

זֶה כְּמוֹ בּוּמֶרַנְג שָב לו­ֹ אֶל תּוֹךְ פַּרְצוּפוֹ...

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק ל"א – פצצה על הספסל   

החברות שלי עם לאה הקטנה לא יכלה להימשך זמן רב כשאני בקיבוץ והיא גרה בבית הוריה ברמת גן. במכתב הראשון ששלחה לנתיב הל"ה  מאז עזיבתה, התנצלה שעזבה פתאום בלי להודיע. היא לא התכוננה לעזוב, אבל אהרל'ה גרבוז צעק על הבנות שרוח החלוציות רחקה מהן ואמר שאם הן לא יודעות מה זו אהבת מולדת הן יכולות לעזוב כבר עכשיו.

ציפקה  ושולה, החליטו שאפשר לאהוב את המולדת גם בתל אביב ושיכנעו אותה לבוא איתן. לא זוכר מה כתבתי לה כתשובה, אך אני מניח שזה לא היה מכתב מצחיק, כמו המכתבים ששלחתי לה מקורס הכלבנים. התגעגעתי אליה עד כאב לב. ממש הרגשתי לחץ פיזי בחזה ורציתי כבר באותו יום לנסוע לתל אביב. בסופו של דבר התאפקתי. לא היה  נעים לצאת מהקיבוץ אחרי שנעדרתי ממנו שלושה שבועות. השקעתי את מרצי, שעלה על גדותיו, בפטנט האומגה שלא צלח, ובקטיף שרידי הפירות שעוד נותרו בבוסתנים.

בסוף לא יכולתי יותר, ניצלתי שבת שהגיעה לי, והגעתי לביתה ברחוב המתמיד ברמת גן. שבוע קודם לכן כתבתי לה שאני מתכונן להגיע והיא ענתה שהיא בבית כל יום משבע בערב אחרי העבודה. 

הקשתי על דלת ביתה. היא פתחה מיד ובמשך הדקה שעמדנו והתחבקנו, לא הרגשתי שהיא נמסה בזרועותיי. ברגע שלקחתי פסק זמן לצורך נשימה, מיהרה לנתק אותי מהכניסה והובילה אותי לחדר דחוס רהיטים, ששימש  כנראה כסלון וחדר שינה. לסלון היתה דלת הזזה עשוייה זכוכית אטומה ממוסגרת. היא סגרה אותה והתיישבה לצידי על הספה. רציתי לחזור ולחבק אותה, אבל אז הבחנתי בצללית של אישה הרוכנת להציץ דרך חור המנעול, בלי להיות מודעת לכך שדמותה מטילה צל  על הזכוכית.

שאלתי את לאה  אם יש מישהו בבית  והיא אמרה שאימא שלה, אבל היא לא יוצאת מהמטבח. לא מצאתי לנכון  להגיד לה שהיא כבר יצאה, ובלמתי את נטייתי הטבעית להחזיר לעצמנו את חיבוקי השבועות האבודים.

היא לא הבינה את הקרירות שנפלה עליי פתאום, אבל לא ניסתה לחזור ולקרב אותי אליה. עם ערב יצאנו לראות סרט די משעמם ואחריו מצאנו ספסל פנוי בגן, לא רחוק מביתה, ועליו חגגנו את הקירבה המיוחלת. קירבה שהיתה קצת מעורערת כי כל הזמן היא היתה אחוזת פחדים פן יעבור מי משכניה, ואני חששתי מילדים פרחחים, שיבואו ויעשו לנו מה שאני הייתי עושה לזוגות מתעלסים בגן הנשיקות.

החודשים הבאים בקיבוץ היו עצובים, והזמן הפנוי התמלא בעיקר בכתיבת מכתבים מצחיקים לשלוש  החברות שהיו לי במרחקים. שתיים לשעבר ואחת עכשווית, אבל לא בהישג יד. 

עליזה מעין חרוד כתבה לי מכתבים נוגים על זה שחבריה וחברותיה מתחתנים בזה אחר זה והיא לא מוצאת לעצמה ייעוד שימלא את חייה.

רותי משכונת בורוכוב הודיעה לי, כחודש לאחר תחילת הלימודים, שרבה עם הוריה והחליטה לעזוב את הבית ולהצטרף לחברה שלה שגרה בקיבוץ גבת.

נשארה לי רק לאה, שעימה היו לי פגישות קצרות כשהייתי מגיע העירה אחת לשבועיים-שלושה.

פגישה אחת, בערב חורפי גשום, זכורה  לי במיוחד. היינו בבית הוריי בתל אביב, ניצלנו את ההזדמנות שהם יצאו לסרט ונכנסנו למיטתם. לאה היתה במצב רוח מצוין, סיפרה לי על העבודה החדשה שקיבלה במשטרה, במחלקה לזיהוי פלילי, ופרצה פתאום בשיר חדש שלמדה, שירו של חיים חפר: "יצאנו אט, חיוור היה הליל..." 

 התאפקתי שלא לצחוק, כי די שיעשע אותי המצב שבו אני מחבק אותה והיא שרה במיטה. מתוך שהיינו שקועים בעיצומו של ערב השירה, לא שמענו את המפתח המרשרש  בדלת, ולא הרגשנו שהוריי חזרו הביתה.

אני לא יודע מי נבהל יותר, אימי שנכנסה לחדר, או לאה שמיהרה  להסתתר מתחת לשמיכה. אימי היתה מאד טקטית ומשכה את אבי לפינת הסלון, כדי שלא ייתקלו בנו ויביכו אותנו. אני חושב שמעולם לא מיהרנו כל כך להתלבש כמו באותה פעם. לאה כבר הכירה את הוריי באחד מביקוריה הקודמים, אבל לא התפתחה ביניהם שיחה מלב ללב, כי אימי הבינה תיכף שהבחורה מפחדת משום מה.

למחרת בבוקר, לפני שיצאתי כדי לחזור לקיבוץ, שאלה אותי אימי מה שם משפחתה של החברה שלי.

כשאמרתי "מיוחס" – נפלה עליה שתיקה ופניה כוסו באבל כבד. כניסת מישהו עם דם ספרדי למשפחה הפולנית שלנו, היתה בבחינת אסון לאומי, ואימי לא ידעה איך תישא את החרפה.

נזכרתי שבאחת השיחות, כשישבתי בחדר האוכל לצידו של מאיר גלוברמן ודיברנו על לאה שעזבה את הקיבוץ, הוא פלט שאם אימו היתה יודעת שהוא יוצא עם חברה פרענקית, היתה זורקת אותו מהבית ומתאבדת.

אני לא יודע אם אמר זאת כדי להרתיע אותי, אבל זה בדיוק מה שידעתי שאימי תרצה לעשות, אולי בלי לזרוק אותי מהבית.

הפרידה מלאה היתה כחודשיים לאחר אותה שבת. הגעתי לתל אביב בתום שבוע של תורנות שמירה. שרקתי לה מהרחוב והיא סימנה לי מהחלון שהיא כבר יורדת. כרבע שעה הסתובבתי הלוך וחזור וכשהגיעה, ראיתי שפניה אינן כתמול שלשום. שאלתי אם קרה משהו, אמרה שלא, אבל אנחנו צריכים לדבר.

הלכנו לעבר הספסל הסודי שלנו בגן ואני שאלתי את עצמי מה כבר עשיתי שעליו אנחנו צריכים לדבר? נכון שחודש קודם לכן עשיתי טעות נוראה כשהכנסתי לשתיים משלוש מעטפות המכתבים שלי את הדף הלא נכון, אבל הבלבול היה בין המעטפה של עליזה לזאת של רותי – ולשתיהן לא הגזמתי במילות אהבה, אז על מה היא רוצה לדבר איתי?

ידעתי  גם שלפני שבוע  היא חזרה מחופשה בראש הנקרה, חופשה שאליה יצאה  עם כל המחלקה שלה במשטרה, אבל מה כבר יכול היה לקרות שם? היא כתבה לי משם מכתב אחד, דווקא נחמד, סיפרה שנסעה  עם האקורדיון וכל ערב הם שרים ורוקדים, אז אם הכול טוב, למה היא כזאת רצינית ועטופת סוד?

הלכנו שותקים עד הספסל שלנו ושם, עוד לפני שהספקתי למתוח את ידיי לצדדים, אמרה בלי הרבה הקדמות שהגיע הזמן שנפסיק את החברות שלנו. 

איך? מה? למה? כמה? – הייתי המום. ככה סתם פתאום? כשעליזה בשעתו הודיעה לי על תום הקשר, הקדימה  הקדמה ארוכה ובה תיארה לי איך חשבה על זה כל הלילה ולא ישנה ולא עצמה עין,  וזאת, סתם ככה – פצצה! פתאום! בלי שום גמגומי הכנה.

ניסיתי לברר מה קרה ואיפה טעיתי, אבל לא היה לה מה להגיד, היא החליטה לגמור וזהו. ביקשתי שלפחות נחגוג את הלילה האחרון שלנו ביחד כמו שאנחנו יודעים, גם לזאת לא היתה מוכנה. אמרה שהיא צריכה לחזור הביתה. הרשתה לי ללוות אותה חזרה לביתה, אבל בלי יד ביד, כי השכנים יכולים לראות.

הפגישה הבאה שלנו היתה אחרי כשנתיים, כשהייתי סטודנט בירושלים והיא הגיעה לשם לביקור משפחתי. באותה תקופה היא עוד עבדה במשטרה, אבל הרגישה שמיצתה את עצמה וחשבה שאולי תלך ללמוד. ייתכן שהקשר בינינו היה חוזר ומתחדש, אבל הייתי אז מאוהב בשמיניסטית אחת מתיכון עירוני א' והראש שלי לא היה פנוי לסיפורים שכבר קראתי פעם.

בסוף אותה שנה קיבלתי מכתב במעטפה ורודה ובו משפחת מיוחס ומשפחת גלוברמן שמחים להזמין אותי במזל טוב לחתונת בניהם לאה עם מאיר.  כמובן שבאתי ואפילו רקדתי עם הכלה.

סיפורם של מאיר ולאה הוא סיפור הצלחה יפה. השניים עברו לגור באילת, הוא הפך להיות החשמלאי הראשי של העיר המתפתחת והיא ארגנה ערבי שירה וריקודים.

בין לבין הביאו לעולם שלושה ילדים מוצלחים ופתחו במרכז העיר חנות גדולה למכשירי חשמל. במשך השנים, כשדרכו צלחה, קנה מאיר  מטוס קטן, (יאכטה כבר היתה לו) והיה עושה את דרכו לצפון וחזרה בטיסה.

לפני כעשרים שנה ראיתי בטלוויזיה תוכנית על ותיקי אילת, ובה הוא מספר על פטנט שהמציא לחיסכון במים. במקום לפתוח ולסגור את הברז בידיים, העסוקות ברחיצת כלים או בהסתבנות, הוא התקין דוושת רגל המפסיקה את בזבוז המים בין פעולה לפעולה.

לאחר שנים, כשהייתי נוסע עם ילדיי לאילת, הוזמנתי תמיד לביתם ושם היינו יושבים ומעלים זיכרונות.

לפני כחמש שנים, כשלאה נפטרה מסרטן, באתי לניחום אבלים ומאירקה לא שכח להזכיר לי – איך לא –  את אותו לילה כשירדתי עם לאה מבוסתן השמיכה והוא כמעט ירה והרג אותי.

המשך יבוא

* * *

משה גרנות

בלי מקורבים

על ספרו של שייקה גביש "סדין אדום – סיפור חיי מהפלמ"ח ועד בית הפלמ"ח"

כנרת-זמורה-ביתן 2016, 287 עמ'

בחרתי בשם הזה לרשימה על ספרו של אלוף (מיל.) שייקה גביש, כיוון שהישגיו המדהימים בצבא ובאזרחות הושגו למרות נקודת הפתיחה הלא מבטיחה שלו (אביו היה עגלון בתחילת דרכו בארץ), ולמרות שהביע תמיד את דעתו, שנגדה לא אחת את דעתם של הממונים עליו, אלה שבידם המפתח לקידום צבאי ואזרחי.

הוא לא ביקר את ישראל גלילי בבית החולים, ולא היה חבר של חיים בר-לב, כמו דוד אלעזר – שני כשלים בתחום הפרוטקציה שיכלו לקדם אותו למשרת סגן הרמטכ"ל, ומשם לרמטכ"לות. אימא שלו לא היתה חברה של דויד בן גוריון, כמו אימו של אסף שמחוני,  הוא לא היה יקירו של משה דיין כמו אריק שרון, והוא לא הקיף עצמו  בעיתונאים וסופרים כמו ישראל טל ואריק שרון ואורי בר-און – מה שהשיג בחייו, הוא השיג ביושר, בחריצות ובתבונה צבאית נדירה. אדרבה, כשהיה צורך הוא החציף פנים לשרים ולמפקדים שמעליו.

גילוי נאות: אני מעריץ את שייקה גביש, שהוא בן יקר של האומה הזאת, מי ששימש, כמו אלפי חבריו לפלמ"ח ולהגנה, מגש כסף שעליו ניתנה לעמנו המדינה, אותה מצאתי מן המוכן כשעליתי ארצה בפברואר 1951. רבים רבים תרמו לנס הזה שנקרא מדינת ישראל, אבל יש כאלה שתרמו יותר – ושייקה גביש הוא היקר והמיוחד שבהם.

ועוד גילוי נאות: אני השתתפתי גם במלחמת ששת הימים וגם במלחמת יום הכיפורים, והתיאורים המופיעים בספר לשני אירועים היסטוריים כבירים אלה – היו מוכרים לי, כמו שאומרים "מידע אישי". כל מה שמתאר שייקה מהקרבות בנח'ל וביר חסאנה, ואדי סודאר, קנטרה ועוד.

הוא מתאר את עלילותיו בפלמ"ח, אליו התגייס ב-1943, שנתיים אחרי יסודו: האימונים התאפשרו רק במסגרת של קיבוצים,  בהם התאמנו המתנדבים, ועבדו כדי לכסות את הוצאות פרנסתם. מסתבר שחברי הקיבוצים התייחסו אליהם כמו שמתייחסים החקלאים היום לתאילנדים – כל העבודות השחורות הוטלו עליהם – הדוגמה הבולטת – משה כרמל (לימים – אלוף, ח"כ ושר), שלא הוריד את ישבנו ממושב הטרקטור, כשפלמ"חניקים עובדים בפרך.

שייקה השתתף בלחימה נגד כוח קאוקג'י בטירת צבי ובמשמר העמק, בקרב עקוב מדם במלכיה הוא נפצע קשה, ומודה ביושר שהפציעה גרמה לו להקלה נפשית לנוכח האבידות הקשות (22 הרוגים וכמאה פצועים), כקמב"ץ גדוד 3 הוא שוב בשדה הקרב, הפעם בלוד, שם הוא צופה במראה הקשה של 30,000 ערבים שמתפנים מהעיר. שייקה מקונן על כך שבגלל השיחה של גולדה מאירסון עם המלך עבדאללה – נמנע כיבוש הגדה, ובגלל התנגדותו של בן-גוריון – לא נכבש גוש עציון.

הפלמ"ח הרי פורק על ידי בן גוריון, לא מטעמים ממלכתיים (צבא אחד בלי מיליציות), אלא מטעמם פוליטיים: הפלמ"ח היה מזוהה עם אחדות העבודה, ולא עם מפא"י. שייקה מפר פקודה ומשתתף במצעד המחאה של הפלמ"ח – מפקדי החטיבות הודחו משום כך, אבל שייקה רק קיבל נזיפה. שייקה היה סמח"ט חטיבה 7, הוא העז פנים מול אלוף הפיקוד השמיני, משה צדוק.

שייקה איננו מתעלם מהכישלונות של אריק שרון (קיביה, קלקיליה, הסיור האלים במתלה בניגוד לפקודות, שגרם לנפילתם של 35 צנחנים ופציעתם של 140), אבל הוא מביע הערכה רבה לרוח הקרב שלו ולאומץ ליבו.

אתנחתא בחיים הסוערים של שייקה מזדמנת לו כאשר הוא נשלח ללמוד בבית הספר הגבוה למלחמה בפאריס, וכשהוא חוזר, מזדמן לו לקבל פרוטקציה שהוא לא ביקש: בן גוריון רצה להעניק לרב גורן דרגת אלוף – וצבי צור, הרמטכ"ל, התעקש שגם שייקה, בן ה- 38, יקבל דרגה זו, וב-1965 הוא מתמנה לאלוף פיקוד הדרום. בתפקידו זה הוא עֵד למסכת שלימה של אי הבנת המצב מצד הממונים עליו בצבא ובדרג המדיני: אהרן יריב, ראש אמ"ן, לא האמין שתפרוץ מלחמה מצד מצרים השקועה בבוץ התימני, האלופים דדו ונרקיס מתנגדים לגיוס מילואים לנוכח זרימת הצבא המצרי לסיני, יצחק רבין, הרמטכ"ל, מציע הצעת נפל לכבוש את עזה כקלף מיקוח לפתיחת מיצרי טיראן. הוא גם קורס ברגעים הקריטיים (24-26.5.1967), ואינו משמש מופת למנהיגות.

 בן-גוריון נוזף בשייקה ובשאר האלופים, הששים לצאת לקרב מול הצבא המצרי האדיר, וכל זאת ללא גיבוי של מעצמה זרה (כמו שהיה המצב במבצע סיני). אשכול מוכיח בורות בסדרי גודל של הצבאות ובמהלכי מלחמה. עזר וייצמן, קצין אג"ם, מוכיח פזיזות מסוכנת, ושייקה מציע לרמטכ"ל למנות מעליו את האלוף בר-לב (המוערך מאוד על ידי שייקה גביש) לסגן הרמטכ"ל. דיין הפסימי (בינתיים ללא תפקיד) מנבא שיהיו 20,000 אבידות בקרבות, ויהושפט הרכבי דיבר על לפחות 40,000 הרוגים.

רוב אלופי צה"ל משוכנעים שיש סיכוי טוב להתגבר על צבא מצרים ולמגר אותו, וככל שההמתנה נמשכת, כך נראה להם שהסיכון במהלך ההכרחי הולך וגדל – וכל זאת לנוכח ההססנות של שרי הממשלה.

מעודד על ידי צמרת צה"ל, המנבאה מיגור הצבא המצרי, דיין מבקש לקבל את פיקוד הדרום (עם התהילה ההיסטורית שעשויה להתלוות לכך), ורבין נאלץ להסכים. לנוכח התפנית הזאת, שייקה גביש מחליט להתפטר, אלא שמוקמת ממשלת האחדות – דיין מונה לשר הביטחון, ומנחם בגין מונה לשר בלי תיק, ואילו שייקה גביש נשאר  בתפקידו כאלוף פיקוד הדרום.

הנבואות השחורות של דיין והרכבי לא התממשו: נהרגו בקרבות 338 חיילים וקצינים, נפגעו 62 טנקים. לאוייב היו 15,000 הרוגים 4,331 שבויים, 700 טנקים פגועים, 200 טנקים נשבו שלמים, וכן 750 תותחים ו2,500 נגמ"שים. המלחמה נמשכה 4 ימים, וכל סיני עד שארם א-שיח ועד התעלה, שטח גדול פי שלושה משטח מדינת ישראל – נכבש על ידי צה"ל. אבל זה היה רחוק מלדמות ל"טיול" – שייקה גביש חלש על המערכה הגדולה ביותר, והמורכבת ביותר שהיתה לצה"ל מעודו. הוא היה מפקדם של שלושה אלופים (בעלי אותה הדרגה כמו שלו!): ישראל טל, אריק שרון ואברהם יפה – כל אחד מהם פיקד על אוגדה, כל אחד מהם בעל רקורד צבאי מרשים, ובעקבות כך גם בעל אגו לא מבוטל. לפקד עליהם מבלי שתהיינה חריקות (למעט התנגשות זניחה אחת עם אריק שרון) – זאת הצלחה אדירה שיש לזקוף לזכות אישיותו, ניסיונו ויכולותיו של שייקה גביש.

לתמרן בתוך מכלול אדיר כזה של כוח צבאי (3 אוגדות, 30,000 חיילים וקצינים, 500 טנקים – כשלמצרים 7 דיוויזיות, 120,000 חיילים, 1,000 טנקים ואלפי לועות תותחים), צריך להיות – לא רק גאון אסטרטגי – אלא גם בעל אישיות המקרינה סמכות. שייקה גביש מתאר בפרוטרוט את מהלכי הקרבות ואת מעורבותו האישית בכל מהלך (החפ"ק שלו היה מוטס במסוקים, וביקר בכל פינות הלחימה).

אינני מתכוון לתמצת את תיאור הקרבות, מה עוד שעל כך באמת נכתב לא מעט (וגם לי היתה הזכות לכתוב ביוגרפיות-לנוער על רפאל איתן ועל  אריק שרון, מהמפקדים הבולטים בקרבות אלה). הוא מציין בנימה של אירוניה כי משה דיין, יצחק רבין ועזר וייצמן לא ביקרו בשדה הקרב. מי שכן ביקר היה חיים בר-לב, סגן הרמטכ"ל, שכזכור, זכה בספר זה להערכה רבה. אריק שרון, שבהמתנה גילה עצמאות שנגדה פקודות, ושעל כך נקרא לסדר על ידי הרמטכ"ל, זוכה לשבחים על הקרב החכם והנועז במתחם אום-כתף-אבו-עגילה, מתחם שנחשב לבלתי חדיר, ועל השמדת היחידות המצריות בנח'ל.

גם שמואל גורודיש, שאיתרע מזלו להיות מפקד פיקוד דרום במלחמת יום הכיפורים, מתגלה במלחמת ששת הימים כמפקד חטיבה אמיץ ומוכשר, ושייקה מזכיר גם כיצד זה הציל את חייו מפני שני חיילים סודנים שעמדו לירות בו באחת מגיחותיו אצל הגייסות.

לעומת זאת, שייקה גביש מצביע על טעויותיו של האלוף ישראל טל, ובעיקר המחדל שלו בעניין "התמסחים" שרכש שייקה מצרפת, ואשר נועדו לשמש מעבירי טנקים בתעלה במלחמת יום הכיפורים, כשטל עצמו זלזל בהם, והעדיף על פניהם את גשר הגלגילים שהכזיב (עמ' 214). מפקד חטיבה 520, אלחנן סלע, שנעדר ונאלם בעצם המערכה, הודח על ידי שייקה גביש. כשהתכוון יותר מאוחר, בימי מלחמת ההתשה, להדיח את אורי בר-און, מח"ט 401, אשר "יזם" התגרות במצרים שגרמה למותם של 15 חיילים – הסתבר לו שמי שמקורב למשה דיין – חסין מהדחות.

ואגב, דיין ,שאיננו זוכה לשבחים על תיפקודו (את תוכנית המערכה במבצע סיני הוא רשם על קופסת סיגריות...) – מסתבר כהפכפך בהחלטותיו: הוא הרי דרש לא להגיע אל התעלה, אבל לאחר מעשה, הוא קבע שחצי התעלה היא שלנו, ושלח לוחמים לשוט  בסירה על התעלה עם דגל ישראל. שייקה הזהיר את דיין שזו משימת התאבדות, ובאמת נפתחה עליהם אש תופת שגרמה לנפגעים ולשני שבויים.

שייקה איננו חס גם על עצמו, ומתאר את טעויותיו: אי כיבוש פורט פואד שייתכן והיה חוסך חלק גדול מאבידות מלחמת ההתשה. הוא טעה לחשוב שאחרי המפלה הגדולה של המצרים הם לא יעזו לפתוח שוב במלחמה נגד ישראל.

בימיו כאלוף פיקוד דרום הוקם קו המעוזים שעמדו בגבורה בהפגזות המאסיביות של המצרים. הוא עצמו היה מבקר במעוזים המופגזים שלוש פעמים בשבוע. וכאן הוא שוב אירוני כלפי אריק שרון וישראל  טל – הם הרי תמכו בתוכנית המעוזים (מה  שכונה בשם "קו בר-לב"), וכאשר הקו הזה קרס במלחמת יום הכיפורים (בעיקר משום ששרון, כאלוף פיקוד הדרום, דילל אותו ל-16 מעוזים מוחלשים במקום 32) – הם טענו שהתנגדו לכך, והעדיפו הגנה ניידת.

ב-1970 השתחרר שייקה גביש מצה"ל, הוא איננו מעלה על הדעת לפנות לפוליטיקה, אלא נענה לפנייתו של מאיר עמית לתרום את יכולותיו ל"כור" (18 שנים) ואחר כך לבית הפלמ"ח שהיה בין מייסדיו, ובהמשך ליו"ר עמותת  דור הפלמ"ח, מוסד אשר מנציח 1,168 אנשי פלמ"ח  ו-1250 אנשי גח"ל וניצולי שואה שנהרגו בקרבות. במלחמת יום הכיפורים הוא נקרא לדגל, ובתור קצין מילואים הוטל עליו לפקד על גזרת שארם א-שיח.

ממרום גילו (באוגוסט 2015 מלאו לו 90) יכול שייקה גביש להביט אחורה בסיפוק  אדיר על התרומה האדירה שתרם למדינה, המדינה שבזכות אנשים כמוהו קלטה פליטים ממלחמת העולם הנוראה (ביניהם – אותי), ונידחי ישראל מארצות האיסלאם.

* * *

אוריה באר

חודש מרץ 1948 – החודש המדמם

כן, כבר כתבתי על שיירת המזון והאספקה לירושלים הנצורה בסוף מרץ 1948. סיפרתי על המשוריינים הרבים שעלו באש, על המשוריין של אבא וחברו אברהם, על המאמץ העצום של היישוב – לא לתת לירושלים ליפול. היישוב דאז מנה כשש מאות אלף יהודים בלבד. הוא סבל באותם ימים, כמעט נשכחים בעיני רבים – מאות הרוגים ופצועים בכל רחבי הארץ.

ב-27 במרץ היו שני מאורעות קשים. שיירת נבי דניאל נקלעה למארב של אנשי כנופיות  כאשר עשתה דרכה חזרה מגוש עציון הנצור. חמישה-עשר לוחמים נפלו בקרב. הרחק משם, בצפון, מותקפת "שיירת יחיעם" בדרכה מנהריה, על ידי אנשי כנופיות אחרים. 46 לוחמים נופלים בקרב הארוך והקשה. המצב באותם ימים קודרים היה כה מכאיב, עד שרבים שאלו עצמם בספקנות אם היישוב הקטן יוכל להתאושש ולעמוד על נפשו נוכח המכות הנוראות שנחתו עליו מידי יום ביומו. היו  גם כאלה שהבריחו את בניהם לחו"ל כדי שלא יגוייסו.

 למעוניינים, מוצע לקרוא את הסיפור פרי עטי, "אל מלך נצור", הנמצא בקובץ הסיפורים "שש מאות החלונות" והוא על חצוצרן צעיר, מלא כישרון, שאביו, נגן מפורסם, מבריח אותו לפאריז באותם ימים, ועל רגשות הנוחם של אותו צעיר לאחר שנים.

הייתי אז ילד קטן, רך בשנים. אך עד היום, אני זוכר את פניה הנפולות של אימא, המהלכת כסהרורית בין  החדרים, מלאת חרדה לגורל בעלה ושני אחיי, בניה הצעירים, שגויסו למלחמה הקשה. – האמור לעיל מהווה מעין תזכורת נוספת ל"חברינו" – ששכחו חלק מההיסטוריה הקשה של היישוב ושל המדינה שבדרך. אז עשו טובה: הזכירו להם...

* * *

יואב אהרוני

רצח הוא רצח הוא רצח

על העובדות אין מחלוקת: חייל, חובש בתפקידו, שהגיע אל זירת פיגוע דקות ארוכות לאחר שהמפגעים נוטרלו ואירוע הפיגוע הסתיים למעשה, ניגש אל מפגע פצוע קשה ורצח אותו בירייה מקרוב בראשו.

 המחלוקת היא על הפרשנות: האם הרצח הזה היה מוצדק, או אפילו ראוי לצל"ש או שהוא פשוט רצח, נקודה. האם חטא החייל או שחטא אותו צלם שהנציח את האירוע הנפשע בדרך שאינה מותירה מקום לפרשנות?

אני מברך את הצלם הזה. למזלנו הוא היה במקום הנכון ובזמן הנכון, מצוייד במצלמה. בזכותו יכול צה"ל לנקות את שורותיו מפושעים המכתימים את שמו.

ולמשה כהן, יהודה דרורי, איתמר פרת, אהוד בן עזר וכל יתר מצדיקי הרצח אומר בלשונו של ראש ממשלתנו: תגידו, התחלקתם על השכל?

אהוד: לדעתי היה צריך להרוג את הצלם הפלסטיני של "בצלם" ולשבור לרסיסים את מצלמתו. כי לא נשמע כדבר הזה, בשום צבא שבעולם – שיניח לצלמים-מרגלים של האוייב לעקוב אחר כל צעד שלו כדי להשיג צילומים המפלילים אותו בעיני דורשי רעתו מבית ומחוץ.

* * *

יהודה דרורי

1. מספיק לעמוד מהצד צריך להיכנס בהם!

מאז הפיגוע של דאע"ש בטורקיה, בו נרצחו 3 ישראלים, עדיין מנסים להאמין אצלנו שזו הייתה פגיעה מיקרית – בעוד ששלטונות הביטחון בטורקיה מאמינים כיום שהמחבל ידע בדיוק ליד מי לבצע את זממו.

עכשיו גילו הטורקים מזימה חדשה של דאע"ש – לפגוע בטורקיה בעיקר בילדים יהודיים, במוסדות חינוך יהודיים...

כוחות דאע"ש אינם רחוקים מגבולותינו הצפוניים והדרומיים, ועל פי משנתם גם אנחנו, הכופרים, חייבים להיות מושמדים – ושיתוף הפעולה שלהם עם החמאס עוד יביא עלינו לא מעט צרות.

אינני מציע חלילה שנפתח במערכה צבאית גלויה כנגד דאע"ש, אלא שיש לדעתי לפעול בצורה סלקטיבית בטילים או במטוסים, אם המודיעין הטוב שלנו מגלה בצפוננו ריכוז דאע"שי חשוב.  מכות קשות מידי פעם מצידנו עליהם רק יעזרו לנו לנטרל סיכונים מצידם בעתיד.

2. הערת קצין (מיל.) לרמטכ"ל

נזכרתי שבתרגולת בחיל השיריון, במה שקרוי "חוליית בזוקה" – כאשר נתקלים בחולייה מקרוב, יורים בה ואחר כך עוברים על האוייב עם שרשראות הטנק לוודא את השמדת החולייה.

זה מוסרי בעיניך?

* * *

אלוני זמורה

על דמוקרטיה ועל איבוד עשתונות

התלבטתי רבות עם עצמי אם אני צריך להביע את דעתי בפרשת החייל. כל אדם בארץ מביע את דעתו, אם הוא לא משתלח, צריך בכובד ראש לקרוא את דבריו וגם להגיב עליהם.

אני מבקש להקדים ולציין שאני יליד הארץ הזאת, בן למשפחה שחיה בצפת ובירושלים קרוב ל-600 שנים. למדתי מהוריי את אהבת האדם באשר הוא אדם. אבי דיבר שבע שפות על בוריין, כולל את השפה הערבית.

עד למלחמת השחרור, היו ידידים רבים, ערבים, אנשי כמורה, יהודים – שפקדו את ביתנו.

במסגרת תפקידי כמפקח במשרד החינוך קיימתי בבית רוטנברג סדנאות משותפות למחנכים יהודים וערבים על מנת שילמדו אלו את מנהגיהם ודעותיהם של אלו וילמדו לחיות יחדיו.

במלחמת השחרור נאלצנו לנטוש את ביתנו שבשכונת "ימין משה" בירושלים, שהפכה לשדה קרב, ולחיות בפרוזדור אפל של בית כנסת שב"בתי סיידוף" במשך שמונת ימי המצור על ירושלים.

לא הנצחנו את היותנו פליטים ואבי שיקם את משפחתו ואת חמשת ילדיו הקטנים.

כשבגרתי התגייסתי כמו כל חבריי לצבא, ובטירונות דברו אתנו על "טוהר הנשק". בזמן שירותי הצבאי היינו מאויימים כל העת על ידי כל מדינות ערב. פרצה "מלחמת סיני" והרחבנו את גבולנו עד לתעלת סואץ.

בשנת 1967, כשהיינו מאויימים במלחמת שמד מול מצרים, סוריה וירדן, כולל הצבא העיראקי – שוב ניצחנו במלחמה וזכינו לקבל את ירושלים העתיקה, שהיתה מנותקת כל השנים ללא הרשאה להגיע לכותל המערבי.

גבולותינו הגיעו לנהר הירדן ולרמת הגולן, משם הפגיזו הסורים את כל יישובי הגליל העליון. הייתי אז חייל מילואים צעיר שלחם בטנקי שרמן מיושנים מול טנקי פטון חדישים של הצבא הירדני. 

מדינות ערב לא שקטו ובשנת 1973 פתחו בהתקפת פתע על מדינת ישראל. מלחמה ארורה ואכזרית שכמעט הכחידה אותנו. לחמתי אז בחיל השריון ברמת הגולן על מנת להגן על הבית. חיילים רבים לא חזרו לבתיהם ולמשפחותיהם. אלו שחזרו נותרו פצועים בגופם וגם בנפשם. "הלם קרב" לא ניתן לריפוי והצלקות נשארות לעולם.

קראו בספרי "ימים של אשמורת 1973": כל אלו למרות שבמלחמת השחרור נאלצנו לנטוש את ביתנו שבשכונת "ימין משה" בירושלים, ולחיות בפרוזדור אפל של בית כנסת שב"בתי סיידוף" במשך שמונת ימי המצור על ירושלים. לא המצחנו את היותנו פליטים ואבי שיקם את משפחתו וחמשת ילדיו הקטנים. כשבגרתי התגייסתי כמו כל חבריי לצבא ובטירונות דברו אתנו על "טוהר הנשק". בזמן שרותי הצבאי היינו מאויימים כל העת על ידי כל מדינות ערב. פרצה "מלחמת סיני" והרחבנו את גבובלנו עד לתעלת סואץ. בשנת 1967, כשהיינו מאויימים במלחמת שמד מול מצרים סוריה וירדן וכולל הצבא העיראקי שוב נצחנו במלחה וזכינו לקבל את ירושלים העתיקה, שהייתה מנותקת כל השנים ללא הרשאה להגיע לכותל המערבי. גבולתנו הגיעו לנהר הירדן ורמת הגולן משם הפגיזו הסורים את כל ישובי הגליל העליון. הייתי אז חייל מילואים צעיר שלחם בטנקי שרמן מיושנים מול טנקי פטון חדישים של הצבא הירדני. . מדינות ערב לא שקטו ובשנת 1973התקיפו בהתקפת פתע את מדינת ישראל. מלחמה ארורה ואכזרית שכמעט הכחידה את מדינת ישראל. לחמתי בחיל השריון ברמת הגולן על מנת להגן על הבית. חיילים

למעוניינים לקרוא את כל ספרִי, "ימים של אשמורת 1973", יש להקליק בכותרת הגיליון על "אנשי החימוש" ושם להקליק על שמי "אלוני זמורה". כל פרקי הספר יופיעו בצד ימין.

http://www.himush.co.il/?section=579

כל אלו למרות שבמלחמת השחרור נאלצנו לנטוש את ביתנו שבשכונת "ימין משה" בירושלים, ולחיות בפרוזדור אפל של בית כנסת שב"בתי סיידוף" במשך שמונת ימי המצור על ירושלים. לא המצחנו את היותנו פליטים ואבי שיקם את משפחתו וחמשת ילדיו הקטנים. כשבגרתי התגייסתי כמו כל חבריי לצבא ובטירונות דברו אתנו על "טוהר הנשק". בזמן שרותי הצבאי היינו מאויימים כל העת על ידי כל מדינות ערב. פרצה "מלחמת סיני" והרחבנו את גבובלנו עד לתעלת סואץ. בשנת 1967, כשהיינו מאויימים במלחמת שמד מול מצרים סוריה וירדן וכולל הצבא העיראקי שוב נצחנו במלחה וזכינו לקבל את ירושלים העתיקה, שהייתה מנותקת כל השנים ללא הרשאה להגיע לכותל המערבי. גבולתנו הגיעו לנהר הירדן ורמת הגולן משם הפגיזו הסורים את כל ישובי הגליל העליון. הייתי אז חייל מילואים צעיר שלחם בטנקי שרמן מיושנים מול טנקי פטון חדישים של הצבא הירדני. . מדינות ערב לא שקטו ובשנת 1973התקיפו בהתקפת פתע את מדינת ישראל. מלחמה ארורה ואכזרית שכמעט הכחידה את מדינת ישראל. לחמתי בחיל השריון ברמת הגולן על מנת להגן על הבית. חיילים
וב"ידיעות אחרונות":

http://article.yedioth.co.il/default.aspx?articleid=7570

כל ההקדמה שבדבריי באה לנסות ולהסביר את הרקע של 60 שנים של מאבק, של מלחמות ושל אינתיפאדות במדינה קטנה ודמוקרטית שנאבקת על קיומה בתוך עולם עוין המקיף אותנו.

תארו לעצמכם מה היה קורה לנו היום במדינת ישראל אילו החזרנו את המרחבים המצומצמים לשמירה על הישובים והערים, שבטווח הטילים של מדינות ערב. אינני רוצה אפילו לתאר לכם את הדברים.

היום אנו נתונים לאינתיפאדה של רצח ושל סכינאות שאין יודעים כיצד לעצור בעדה. כל סימן של חולשה מתורגם על ידי אויבינו לאובדן של כוח ולעידוד של פעולות טרור. ההכרזות המידיות של הרמטכ"ל ושל שר הביטחון, לפני בדיקה וחקירה, להוקיע את החייל כפושע, מתורגמת על ידי אויבינו כאובדן של דרך. גם פרסום תמונתו כבול באזיקים, מבלבלת את החיילים שעומדים בחזית ההגנה על חייהם של האזרחים.

היו יכולים להכריז שהדבר נתון לחקירה ולבדיקה, וגם להקפיד או לשנות את הוראות הפתיחה באש של "נטרול" הרוצחים שבאים על מנת לרצוח. ראינו בעבר מקרים של רוצחים שעטו חגורות נפץ שגבו קורבנות בשל היסוס פתיחה באש.

לסיום, מותר וצריך לכתוב ולהשמיע דעות שונות ומגוונות של אזרחים, שאינם מתלהמים, במדינה השרויה במאבק אלים, שלא רואים ממנו מוצא.

אך אין להפקיר או להקריב חייל בודד בשל רווחים פוליטיים שגויים. אנו מדינה דמוקרטית על כל המשתמע מכך וגם המנהיגים אותנו כעת צריכים לגלות אורך רוח, חוכמה ותבונה ללא איבוד של עשתונות.

* * *

דרור אידר

1. חמש הערות על פרשת החייל בחברון

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (27.3.2016)

1. החייל החשוד בירי אינו רוצח, ובוודאי אינו גיבור. מדובר במחבלים שפלים בני מוות, אבל איננו יורים באדם פצוע ללא צורך, גם אם הוא מחבל. צה"ל שומר על ערכיו ועל מילוי פקודות. עם זאת, אסור לשכוח שאנחנו במלחמה, וליסוד הסובייקטיבי – התרשמות החייל מסכנה מיידית – יש חשיבות עליונה. חיילים טועים לא פעם, במיוחד במצבים מסובכים. אם יתברר שעשה מה שעשה על דעת עצמו, יש להענישו בחומרה. אבל, כפי שאמר עוזי דיין, סגן הרמטכ"ל לשעבר, הבירור צריך להיעשות בדרך של תחקיר צבאי בלא שעדויות המשתתפים בו תשמשנה אח"כ חומר משפטי. בוודאי שאסור להפעיל את מצ"ח – לא מדובר בעברה של גניבה, ביזה או הטרדה מינית אלא בפעילות בשדה קרב. רק כך אפשר להפיק לקחים שעשויים לעזור לנו בפעם הבאה.

2. צה"ל – חייל החשוד בעבירה על פקודות הצבא צריך להיעצר. לשם מה ההודעות וההתנצלויות בטרם בדיקה? שכחנו את שקר מוחמד א-דורה? "צה"ל בודק את נסיבות האירוע. נגיב לאחר שתתברר התמונה המלאה." זהו. ממתי רוקדים לחלילם של ארגוני זכויות השמאל? ממתי "בצלם" הוא מקור שאין להרהר אחריו? תגובות כאלה משחקות לידי אויבינו ואינן מעידות על מוסריות יתרה. המוסר דורש מתינות בטרם חריצת הדין ומתן הזדמנות למשפט הוגן לחייל ששלחנו להגן עלינו. צה"ל יודע שהמצלמות בשטח הן נשק המופנה נגדנו במקרים רבים, וכך יש להתייחס אל הסרטונים: מקור אחד מיני רבים לבדיקת האירוע, ותו לא. בוודאי שאסור להתייחס אליהם כעדות ברורה וחלוטה לפני שהתמונה התבהרה במלואה.

3. "בצלם" – לא מהיום אני סבור (כמו רבים בציבור) שארגוני זכויות השמאל שכחו את מטרותיהם הראשוניות, וכיום אינם מעוניינים בטוהר הנשק ולא בשמירה על האתוס הצה"לי, אלא במעידתו של צה"ל, בסירוסו ובהשנאת ההתיישבות היהודית בחבלי המולדת בשומרון וביהודה. זאת אינה הפעם הראשונה שבה אירוע בודד משמש כלי לניגוח מעטפת ההגנה שלנו ולהשחרת הכלל. לא מפיהם אנו חיים. ראו מי מצטרף אליהם ביללות מוסר צדקניות: הרשות הפלסטינית מהללת השאהידים רוצחי הילדים. בבליל מקהלת הצדקנים שמענו גם ח"כים ערביים, אותם שלא מזמן גינו את הכרזתן של מדינות ערביות על חיזבאללה כארגון טרור. אלה ילמדו אותנו מוסר? – לא מוסר מנחה אותם, אלא פוליטיזציה במסווה כאילו מוסרי. דווקא ייחודו של האירוע הוא יוצא מן הכלל המלמד על הכלל: אין בשום צבא בעולם סטנדרטים מוסריים כמו בצה"ל. חובה לא להיכנע לטרור המחשבות התקשורתי ולא לאילוף האוטומטי של גינוי פומבי, "כי כך מקובל". זה לא מקובל יותר. נמתין למסקנות החקירה.

4. האבסורד – למחבל שביקש לרצוח יש גיבוי והגנה של מצלמות "בצלם" המגובות בתורן בכספי האיחוד האירופי והקרן לישראל חדשה, ואילו לוחם צה"ל זקוק לעו"ד ולרחמי התקשורת.

5. התקשורת – שוב מתגלה מי בעד היהודים ומי נגדם.

2. קרקור מקפיא דם

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (29.3.2016)

לא עובר יום שבו איננו שומעים על "התבהמות" החברה הישראלית. למקרה שלא ידעתם, קוראים יקרים, אתם "בהמות". לטעמי, ההתקוממות הציבורית נגד הרשעתו המוקדמת – בטרם משפט – של החייל היורה בחברון, היא אות כבוד לחברה ולא סיבה לדאגה. פירוש הדבר שההיגיון הציבורי לא דוכא בידי משטר השפה והתודעה. למרות הכתישה המאסיבית של השמאל התקשורתי והאקדמי, אנשים יודעים להבדיל בין טוב לרע ואינם נזקקים למזדעזעים המקצועיים שיאלפו אותם בינה. החייל היורה – אם יתברר שטעה, ייענש – הוא בשר מבשרנו, בעוד שהמחבל הוא אויב שהגיע כדי לרצוח.

שיח התקינות הפוליטית הולך ונפרם לשמחתנו באמצעות קול המון כקול שדי. זה מחריד את שומרי הסף שהתרגלו עד לא מכבר לשמוע בעיקר את עצמם. מדוע ביקורת – אפילו חריפה – נגד הרמטכ"ל, היא "קץ הדמוקרטיה"? במה זה שונה מהביקורת הארסית הנמתחת משמאל חדשים לבקרים על שר הביטחון או ראש הממשלה? כך באשר לבית המשפט העליון שהתערב בהחלטה כלכלית של הממשלה, ולדעתי פגע בכלכלה הישראלית. מהיכן נשאבו ערימות השטויות שפורסמו אמש על הביקורת שנמתחה מימין נוכח החלטת העליון ביחס למתווה הגז? שמעתי בגל"צ את רינו – אני המשיח – צרור, מגדיל ומכנה זאת "התנפלות משוגעת" המבקשת לפגוע ב"ריבונות" וב"עצמאות" שלנו. לא פחות. אכן, שיגעון.

השבוע ביקרתי בארכיון העיתונות באוניברסיטת בר אילן, במקרה עברתי על עיתונים מיולי 1988. הימים היו ימי הבחירות המקדימות בליכוד, וכותבי השמאל (רוב מוחלט אז בעיתונים) חבטו בקיצוני הליכוד שלדבריהם עתידים היו להביא לקצה של המדינה. דבר לא השתנה. שימו לב במי חבטו.

הנה למשל, זיווה יריב, בעיתון שפעם היתה לו מדינה: "...בביצת הליכוד משריצים נסיכים. שם בין התולעים וקני הסוף, מנתרים להם, מקפצים ומקרקרים, ראשני צמרת מעומלנים, מסורקים, מגוהצים, דוברי אנגלית רהוטה ושפויים למראה. ביבי, בני (בגין), דני (מרידור), קוקי ומוקי. כולם נסיכים אמיתיים. עובדה, כשהם פותחים את הפה, שומעים קווא-קווא-קווא מקפיא דם."

משעשע, לא? אישי הימין נותרו פאשיסטים מקפיאי דם ונשותיו "בהמות" והדמוקרטיה "בסכנה" גם היום. כמובן. הקיבעון הזה חופף גם את המחשבה המדינית העבשה שנותרה תקועה בשנות ה-80, כמו לא עברנו את הניסיונות הגדולים של אוסלו, מלחמת ראש השנה וההתנתקות.

בניגוד לדעה, שהתקבעה בעידן החדש בתולדות עמנו, המסורת התרבותית שלנו דווקא מקדמת ערעור על הסמכות – יהיה זה מלך או נביא או כהן גדול. אפילו אלוהים בכבודו מופיע כמושא ביקורת: לפני שהנביא ירמיה תוהה, מדוע דרך רשעים צָלֵחָה, הוא מקדים: "צדיק אתה ה' כי אריב אליך, אך (בכל זאת) משפטים אדבר אותך."

כל מי שפתח דף תלמוד יודע, שאין דעה שאינה מותקפת, וכל תשובה היא בסיס להתקפה הבאה.

בנושאים רבים השמאל מערער על הסמכות – מסורות עתיקות יומין, הלכה, דת, מנהגים שקנו אחיזה בעם ועוד. הערעור הזה מכעיס שומרי אמונים, אבל הוא פעולה חשובה מאין כמותה לריענון המחשבה ולבחינת הפרקטיקה הדתית והעממית, לנקותה מסיגים שדבקו בה באבק הזמן וגם שלא תהיה מצוות אנשים מלומדה. 

עד שמגיעים למוסדות או ארגונים שחשובים לו, כלומר, חשובים לשימור ההגמוניה הישנה, לחיזוק דעתו ולכפייתה על הרוב. אז מתגלה שחלקים בשמאל נוהגים מנהג נטורי קרתא ומתגלים כאורתודוקסים השומרים על הדוקסה (הדעה הנכונה).

אהוד יערי כינה את דנה וייס "יאכנע" והתקשורת סערה. לסתותיי נשמטו. לא שמענו מחאות דומות כששמעון שיפר כינה את ח"כ ד"ר ענת ברקו "בהמה" בשידור חי, ורבים מאלה שהתרעמו על אהוד יערי, שמחו לבזות את שרה נתניהו ונשות ימין אחרות. הפגיעה בנשות הימין נועדה לייצר דה-לגיטימציה לכלל המחנה השמרני. חשוב ללמוד מזה ולחולל סערות דומות בזמן אמת. 

* * *

עזרת ישראל וצה"ל למדינות נזקקות בעולם בימים של אסונות

https://player.vimeo.com/video/154464174

* * *

אשר מעוז

על דמעות ועל צביעות

כרבים אחרים צפיתי בדמעות שפרצו מעיניה של הממונה על יחסי החוץ של האיחוד האירופי, פרדריקה מוגריני, במהלך מסיבת העיתונאים בעמאן. כרובנו חשתי אמפטיה לתגובתה לגל הפיגועים בבריסל בירת האיחוד האירופי. גם רוגל אלפר הזדהה, במאמרו ב"הארץ", עם "רגע של אנושיות נדירה" ועם "התגובה הרגשית הכי טבעית ובריאה." היה לי ברור, עם זאת, שאלפר אינו משחית מחמאותיו לריק וכי זהו שטר ששוברו בצדו. ואכן, לאחר המחמאות לאישה עדינה ואנושית זו, באה המתקפה על "מצ'ואיסט צעיר בדסק החוץ של חדשות 10," שלדברי רוגל "הפגין בוז ישראלי גס רוח כלפיה." ולא על המצ'ואיסט הצעיר בלבד יצאה חמתו של איש המוסר אלא גם על בנימין נתניהו,  שבנאומו בוועידת אייפ"ק, זמן קצר לאחר מתקפות הטרור בבריסל, ההין ברוב חוצפתו לטעון שהטרור בבלגיה ובישראל "זה אותו הטרור."

אינני פוסק להתפעל מהמוסר הנוצרי שמשתפך לו מעל דפי "הארץ".

אני בטוח שגם אורי משגב, המתכנה בפי עצמו "משגב לעם", מזדהה עם דמעותיה של מוגריני ומתאבל על קורבנות הטרור בבריסל. רגש אנושי זה לא גרם לו לחוש כאב על הירצחם של יעקב נפתלי פרנקל, גיל-עד מיכאל שער ואיל יפרח – בעת שהמתינו לטרמפ בצומת אלון שבות, בדרכם לבתיהם. ולא זו בלבד שלא התאבל עליהם הוא אף לעג למשפחותיהם שביקשו להתפלל לשלומם. עד כדי כך הגיעה שנאתו עד שמיד עם מציאת גופותיהם ובטרם הספקנו לעכל את הרוע מיהר לחגוג את העובדה ש"התפילות לא עזרו."

גם גדעון לוי מיצר, ללא ספק, על קורבנות בריסל. אותו לוי נעץ סכין בליבותיהן של אימהות הנערים שיצאו לז'נבה לשטוח תחינתן בפני מועצת זכויות האדם של האו"ם כי תיחלץ להצלת בניהן. "צריך מידה מסוימת של עזות מצח," הטיח לוי באימהות האומללות, "כדי לתבוע מהעולם התעניינות בגורלם של שלושה חטופים ישראלים, ומידה של חוצפה כדי להתאכזב מכך שהוא שותק." בציניות אכזרית הוא הוסיף וזרה מלח על פצעיהן: "לַעולם אין שום סיבה להתעניין בגורלם של נפתלי פרנקל, אייל יפרח וגיל־עד שער... אין לו סיבה להתרגש יותר מדבריה המצמררים של רחל פרנקל, שסיפרה שנפתלי שלה ילד טוב שאוהב לנגן בגיטרה ולשחק כדורסל." לוי, איש המוסר, אף הוסיף ולעג למי שההינו לכנות את הנערים בני ה-16 וה-19 ילדים. "למה לא תינוקות?!" שאל באכזריות.

אך מה לנו להרחיק למשגב וללוי? במאמר, תחת הכותרת "התנצלות בפני רוצחיי" שפרסם לא מכבר, הותיר אלפר צוואה שיש למסרה אם "מחבל או מחבלת ידרסו או ידקרו אותי."

"אם אירצח בפיגוע," כותב אלפר, "אני מבקש כי ייאמר בשמי לרוצחיי, אם ייוותרו בחיים, כי אני מתנצל. אני מפויס עימם אחרי מותי. ואם רוצחיי ימותו, אזי אני מתנצל בפניהם כעת, מראש.*"

קשה אמנם לדעת האם דבר זה יקרה לפני או אחרי שיעזוב את הארץ כפי שהבטיח/איים לעשות לפני שנה וחצי. את  ההבטחה סיים אלפר באמרת-הכנף "דין תל אביב כדין עוטף עזה."

ובכל זאת, ולמרות צדקנותו של אלפר, לא ניתן שלא להזדהות עם כאבה של שרת החוץ האירופית. ברם יחד עם הכאב יש להזכיר לה ולקהילה האירופית כולה – ערב הפיגועים בבריסל הופיע בנו של פעיל השלום ריצ'רד לייקין, שנרצח בפיגוע בשכונת ארמון הנציב – בפני מועצת זכויות האדם של האו"ם.

הוא פנה לחברי המועצה, למזכ"ל האו"ם ול"שליח מיוחד מטעם האו"ם לענייני זכויות האדם בשטחים הכבושים מאז 1967" – "לא גיניתם פומבית את הטרוריסטים הפלסטינים או את ההסתה של הרשות הפלסטינית, שמזינה את האלימות הקטלנית."

תגובת המועצה היתה שורה של החלטות המגנות את ישראל, אפס גינוי לטרור הפלסטיני ובחירת מחליף ל"שליח המיוחד מטעם האו"ם לענייני זכויות האדם בשטחים הכבושים מאז 1967" – וזאת מבין שני מועמדים שמתחרים ביניהם בשנאת ישראל, כשהאחת הביעה תמיהה על שארה"ב ובריטניה עדיין לא הפציצו את ישראל, והאחר השתתף בוועידה שקראה לחיסולה של מדינת ישראל.

נציג האיחוד האירופי הביע אכן ביקורת על החד-צדדיות של הדו"ח של השליח היוצא, והתעסקותו רק בהפרות מצידה של ישראל ולא מצידם של גורמים אחרים. יחד עם זאת, הוא מתח ביקורת על ישראל על שלא שיתפה פעולה עם מחבר הדו"ח ולא איפשרה לו לקבל מידע ראשוני על המצב בשטחים

עם מי היה על ישראל לשתף פעולה, לדעתו של האיחוד האירופי – עם מי שקורא לחיסולה של מדינת ישראל או עם מי שמסתפקת בהפצצתה?

עם כל הצער על קורבנות השווא בבריסל – יש לקוות כי הפיגועים יהיו קריאת השכמה לאירופה. ההנחה שניתן לכלוא את הטרור בגבולות ישראל או אף המזרח-התיכון – התבדתה.

צודק אלפר – דין תל אביב כדין עוטף עזה ודין שניהם כדין בריסל, איסטנבול ופריז.

* "במקרה של מותי בפיגוע בגל הטרור הנוכחי, אני מבקש להודיע מראש, כי מילותיי האחרונות הן: אני מופתע שזה לא קרה קודם. ברצינות, מה לקח לכם כל כך הרבה זמן? אינספור פעמים, בחולפי על פני אתר בנייה באחד מרחובות העיר בשעת בוקר מוקדמת ושקטה, תמהתי מדוע לא תופס אחד הפועלים הפלסטינים מקדח, את חפירה, מסור או פטיש –  ורוצח אותי. מבחינתי, דין תל אביב כדין עוטף עזה: אי אפשר לחיות פה חיים טובים. אפשר למות פה. אפשר לתפוס מחסה. ואפשר, פשוט, ללכת. אם אירצח בפיגוע, אני מבקש כי ייאמר בשמי לרוצחיי, אם ייוותרו בחיים, כי אני מתנצל. אני מפויס עמם אחרי מותי. ואם רוצחיי ימותו, אזיי אני מתנצל בפניהם כעת, מראש." [18/10/15].

פרופ' אשר מעוז הוא דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס. המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

* * *

יעקב שרייבמן

בִּיקוּר

הַעֶרֶב

שָבוּ אִמָא וְאַבָּא לְבִיקוּר

בְּרֵיחַ פְּרִיחַת הַתָּפּוּז

וְהַקְלֶמָנְטִינָה

הַעוֹלֶה מֵהֶחָצֵר.

בְּלִי מִזְוָודוֹת. בְּלִי כָּל סִימָן מֵרֹאש.

כָּךְ.

פִּתְאוֹם.

הֵם כָּאן שוּב,

כְּמוֹ לִפְנֵי שָנָה, בְּעֶרֶב אָבִיבִי כָּזֶה.

כְּמוֹ הָיוּ תָּמִיד.

הִנֵה אֲנִי שוֹמֵעַ אֶת פְּסִיעוֹתֶּיהָ שָל אִמָא

בַּמִטְבַּח

וְקִשְקוּשַן שֶל הַכַּפּוֹת הַבּוֹחֲשוֹת בַּסִירִים וּבַמַחֲבָת;

אֲנִי יוֹדֵעַ –

תֵּיכֶף אֶשְמַע אוֹתָּה קוֹרֵאת לִי לְהִיכָּנֵס

לַאָרוּחַת הַעֶרֶב, 

וְאַחַר כָּך, כִּבְכָל עֶרֶב, תִּתְעַנְיֵין בְּשִיעוּרֵי הַבַּיִת

וְאִם אֵלֵךְ לַפְּעוּלָה בַּנוֹעַר הַעוֹבֵד.

וְאַבָּא –

הִנֵה הוֹפִיע בְּבֶגֶד חָאקִי מְרוּבָּב כִּתְמֵי זֵיעָה

וּשְׂרִיטוֹת מְדָמְמוֹת מִפְּגִּיעַת 

עַנְפֵי שָמוּטִי, וְעוֹד יוֹתֵּר – הַאֶשְכּוֹלִיוֹת

יְדִידוֹתָּיו

בְּזְרוֹעוֹתָּיו.

תָּמִיד נֶחֱפָּז מִדָּי.

לֹא נִזְהַר.

שָב בַּחוֹשֶךְ מִלִסְגוֹר אֶת הַשִיבֶּר הַרָאשִי

שֶל הַמַמְטֵרוֹת;

הֲרֵי אֵין טַעַם לְהַשְקוֹת עַכְשַיו

כְּשֶכָּל הַמַיִּם מִתְאָדִים אֶל הַחוֹם הַאָבִיבִי הַזֶה

שֶעוֹד יַפִּיל חָלִילָה אֶת פְּרִיחַתָּהּ שֶל

כָּל תְּנוּבַת הַסְתָּיו.

הַיֵש כָּאן מִי שֶיַעֲצוֹר בַּעָבוּרִי הַלַיְלָה אֶת הַשֶמֶש מִלִזְרוֹחַ

לִפְנֵי שֶתִּקְמוֹל

פְּרִיחַת הַלִימוֹן

וְתָּשוּב

גַּם הִיא

אֶל הַאָדָמָה.

כפר סבא  מרץ 2016

* * *

אלי מייזליש

סימה קדמון על מזון לתינוקות

סימה קדמון (59) היא עיתונאית בכירה ב'ידיעות אחרונות'. תמיד – ב"מוסף לשבת" היא משובצת השנייה אחרי נחום ברנע. כשברנע ח"ו עצל ועייף, היא הראשונה במוסף. היא גם הבת של בומה שביט [ז"ל].

חוץ מלכתוב בעיתונים ולראיין אישים פוליטיים לטלוויזיה, היא לא עסקה בעניינים אחרים, למשל לגדל תפוזים. מכאן אני למד, כי מגדל תפוזים שאינו עוסק בלראיין אנשים יודע לפחות לגדל תפוזים. יש גם למשל מגדלי לימונים ואתרוגים.

אבל, אלה עיסוקים שאינם מעניינים איש, ולראיין אישים או לכתוב הגיגים, בעיקר פוליטיים, רק מתי מספר יודעים והם גם  מקבלים כסף עבור זה.

אז הנה בסוף השבוע שעבר במוסף הנ"ל ובעיתון הנ"ל, היא כתבה מאמר [אחרי ברנע כמובן] המשתרע על 2 עמודים והוא בן 4 סעיפים: בריסל-חרם-אנחנו-קצב.

מה זה מלמד? שהיא מתיימרת לדעת הכול בכל נושא – ועל כל נושא כ-400 מילים יחד 1600 מילים. לו אני אנסה לפתות את העורך הראשי בשוחד של מאה-אלף דולר לפרסם מאמר בן 1600 מילים – הוא יסרב ויזרוק אותי ממשרדו. כלומר: המאמר הזה שווה למערכת יותר מחצי מיליון שקלים. לי? כל העיתון עלה 10 שקלים [בהנחה בתחנת דלק].

בדרך כלל אני נוהג לשכוח מאמרים כאלה כמו של סימה קדמון על פורמולה לתינוקות, אבל לפעמים אני מתרגז משקרים ובעיקר מבדיות. מילא שקר אפשר תמיד להוכיח לשקרן עם עובדות, אבל בדייה? לך תוכיח. והנה, באותו עיתון ממש היא כותבת שהנה או-טו-טו אירופה מחרימה את מזון הפורמולה לתינוקות.

אם הבדאי או הבדאית ממציאה, זו בדייה. זו גם לא נבואה וגם לא בדיחה. זה חרא של בן אדם. חרם על מזון לתינוקות? כה בפשטות מזוכיזם? הרי אם נחרים ייצוא מזון לערביי הרצועה, נחרים גם מזון לפעוטות? מי יהיה הנבל הזה? אז איך נקלע אדם לעסק ביש כזה?

פשוט מאוד: האיש [אישה] הזה רע. רע ובדאי וכל מילות הגנאי מהמילון לא יספיקו. אז למה הבן-אדם הזה עושה זאת לקוראים? פשוט מאוד: ככה, ובדרך-אגב זה יוצא, שהממשלה רעה ושראש הממשלה ואשתו גם.

2. על "לעשות שלום עם הפלסטינים"

הסדר הוא הפוך: בעיתון המצוטט לעיל בטור של הנ"ל, הקטע הזה הוא הראשון. ולמה העתקתי בסדר הפוך? הסיבה פשוטה. הברדק כאן ראוי יותר לקטע סיום כגרוטסקה. כי איך אפשר להמשיך לקרוא בעיתון אם ככה כותבים, ולהן הציטוט המלא מילה במילה:

"... שמעתם פעם מנהיג, שאחרי אירוע טרור הגיע לאולפן ואמר: זה בדיוק הזמן לחדש את המשא ומתן המדיני, לעשות שלום עם הפלסטינים, לסגת מהשטחים ולהציב את גבולות מדינת ישראל?" 

נא לעיין בכובד ראש ולראות כי השלום לו מייחלת סימה קדמון בא לפני להציב את הגבולות. זה מלמד על פיזור נפש, על היעדר ידע בסיסי לגבי מו"מ מדיני עם אויב בן 100 שנים. הרי מו"מ על גבולות אינו מדיני כלל. זו פרקטיקה בשטח עם מודדים מוסמכים, ועם גנרלים קציני מטה ולא מצביאים, והמדינאים מותירים להם רק הנחיות כלליות לגבי עקרונות. השלום  מגיע הרבה שנים מאוחר יותר כשמתברר שהגבולות יציבים.

אני יכול להבטיח לך גברת קדמון שלא תראי שלום עם הפלסטינים כפי שאבי לא ראה וסבי לא ראה. רק ירי. לכי לבית של סבא שלי ותראי שעדיין תקועים שם בקירות החיצוניים מאות כדורי רובים.

והנה, עוד לפני תחילת המו"מ, ליידי-גנרל סימה קדמון כבר 'עשתה' שלום. ככה בהנפת קולמוס. וככה נראה וככה ייראה השלום שלה.

3. החייל שירה בפצוע ערבי

לא קראתי אף מילה בעיתונים. איני יודע את שמו, דרגתו או תפקידו. זה כלל לא חשוב לאף אחד. חייל הוא חייל וזהו.

אני רק מתאר לעצמי מה אני הייתי עושה לו העיתונים היו כותבים ככה עליי. הייתי נכנס למערכות העיתונים עם נבוט ושובר להם את השולחנות אחד אחד.   

* * *

מתי דוד

גמלאים ונהנים

תעשיית תרבות הפנאי

העולם גדול ונצחי, האדם קטן וזמני. לכן המרוץ התמידי, לראות מירב האפשרי, כך אומר כל גמלאי...

העלאת תוחלת החיים, איכות החיים ורמת החיים של כלל התושבים ובפרט של רוב הגמלאים, בארצות התעשייתיות, בעולם וגם בישראל – איפשרו את קיומו של עידן הפנאי, שמשמעותו היא היווצרות פנאי ותעשיות פנאי חדשות ומתפתחות.

בניגוד לעבר, בו הפנאי והנאותיו היו בלעדיים לקבוצות חברתיות סגורות ומצומצמות של השליטים, העשירים והמשכילים, הפנאי בימינו הוא נחלת ההמונים. חלק גדול מקרב קבוצות חברתיות רבות, ובכללן של גמלאים בישראל, מושפעות ונהנות מהיתרונות של עידן הפנאי ותעשיות הפנאי.

התוצאה של התפתחות זו הפכה את הגמלאים לכוח מוביל, אולי החשוב ביותר, בקרב צרכני תעשיית הפנאי ותרבות הפנאי. הגמלאים מהווים קהל יעד חשוב ביותר אצל תעשיות וארגוני התיירות, התקשורת, התרבות, התרופות, ההתנדבות וההשתלמות.

תיירות, תקשורת ותרבות אלה – הן מוקדי העניין והעיסוק של רוב הגמלאים. זאת כמובן בנוסף לעיסוקים המשפחתיים עם הילדים והנכדים, ולטיפולים הרפואיים והתרופתיים ההכרחיים בנסיבות הגיל והזמן.

מצד אחד, עידן הפנאי, מאפשר לרבים מקרב הגמלאים לעסוק ביצירה אישית ובפעילויות תרבותיות, חברתיות, רוחניות וקהילתיות רצויות. ואולם מצד שני, לחלקים אחרים מקרב הגמלאים, הפנאי הרב גורם לתופעות אנושיות ופסיכולוגיות קשות של בדידות וריקנות נפשית ורוחנית כאחד.

הטיולים לרחבי העולם מוציאים את הגמלאים אל חוויות מרתקות, להכרת תרבויות וארצות, לאחר עשרות שנות עבודה, חיסכון וגידול ילדים. הטיולים אל מעבר לים מוציאים את הגמלאים משגרת חיים שוחקת לעֶבר הגשמת החלום. כפי שנאמר בפתיח המאמר הזה.

מניסיוני רב השנים, בהדרכת מטיילים ישראלים ברחבי העולם, למדתי להכיר מקרוב גם מאות רבות של גמלאים, שהטיול המאורגן העניק להם חוויות, הנאות והתרגשויות רבות, במסעות ובבלויים. למדתי שהגמלאים, בדרך כלל, הם החלק החברתי הרציני, הנוח והנעים ביותר להדריך אותו – בפסיפס החברתי הרב גווני בכל קבוצה.

המטיילים, ובתוכם הגמלאים, באים לטיול עם ציפיות ודרישות רבות. המדריך צריך לעשות כל מאמץ, אישי ומקצועי, להקדיש כל תשומת הלב האנושית והאישית לכל אחד, כדי למלא את הציפיות ולספק את החוויות וההנאות, שעבורן הגמלאים עמלו וחסכו והתכוננו.

טלוויזיה היא הכלי התקשורתי החשוב שהופך את ביתו של הגמלאי לאולפן הקלטות עולמי, המביא לו ולזוגתו את כל ההוויות, ההתרחשויות והתרבויות. כלי המספק מגוון עצום של מידע ובידור מקצה עולם עד קצה עולם.

חלק ארי של זמנו הפנוי של הגמלאי, מוקדש לצפייה במסך הטלוויזיוני המעשיר אותו בהיצע מגוון מאוד של תוכניות אקטואליה, מידע, תרבות, דוקומנטריה, ספורט ועוד ועוד. הבית האישי הופך למקדש תרבות, מידע ותרבות, בזכות מהפכת התקשורת.

התחום השלישי של פעילות הגמלאים הוא לימודי העשרה, בקורסים, בחוגים, בהרצאות ובהשתלמויות בקשת רחבה ומגוונת של לימודים לא פורמאליים, שתעשיית הפנאי מציעה.

טיול מאורגן הוא פסיפס אנושי ותשבץ לוגיסטי מסובך. המדריך הוא האיש שתפקידו לגשר בין אנשים בעלי רקע ונתונים שונים: בגיל, במקצוע, בהשכלה, בתחביבים, במנטאליות, ברצונות, בסקרנות ובשיגעונות. חובתו לאזן בין הנחמדים לבין הבעייתיים בקבוצה. בין המתנשאים והסנובים לבין הבודדים, בין הצעירים למבוגרים, בין המשכילים יותר למשכילים פחות, בין עולים לוותיקים. המדריך הוא החבר והמפקד, המורה והפסיכולוג, הבדרן, המרצה להיסטוריה ולגיאוגרפיה, יועץ תרבות ומומחה לפולקלור, לכספים, למנהגים, לקניות וגם אדם.

מתי דוד

מדריך תיירים ותיק ומנוסה

אהוד: בדרך כלל אנחנו מעדיפים לטייל לבד או עם עוד זוג חברים, אבל ליעדים כמו סין או סקנדינביה או רוסיה היה צורך לקחת טיולים מאורגנים. לעיתים רחוקות מאוד נפלנו לטיול עם מדריך ישראלי לא הכי מוצלח – אבל רוב המדריכים עימם יצא לנו לטייל היו נשים וגברים יוצאים מן הכלל, מסורים, ידענים, מארגנים טובים, מאלתרים, נוסכי ביטחון, ורוח טיול תנועת נוער של קשישים. ממש גזע של מקצוענים ישראליים שורשיים וחבר'מנים הראויים לכל שבח והם בעלי הכשרה מקצועית טובה מאוד.    

* * *

משה כהן

הנדון: שׂישו ושמחו

קול צהלה נשמע בארצנו. שישו ושמחו איך תקענו את מתווה הגז והכשלנו את נתניהו (בעצם את מדינת ישראל).

מה פתאום סעיף יציבות המחייב ממשלות עתידיות. רגע, כאשר חותמת ממשלה על הסכם עם מדינה אחרת האין הוא מחייב ממשלות עתידיות?

אז מה אם המדינה מפסידה מיליארדים, אז מה אם הברחנו מאיתנו משקיעים בעתיד. המטרה לפגוע בנתניהו מקדשת את כל האמצעים ובכל מחיר.

הנדון: שנאה תהומית

לא להאמין לאיזה שפל עלול לרדת איש משכיל "ונאור" כמו יגאל סרנה – מפאת שנאה תהומית לנתניהו. חלחלה אוחזת בי למקרא דברי השטנה שלו בעיתונות. והוא איש הנמנה על החבורה הטוענת (במקרה של "בצלם" "ושוברים שתיקה") שבמדינה חופשית זכאי כל אחד לדבוק ולהביע את השקפת עולמו. ושרבין נרצח בגלל דעותיו.

דבריו של סרנה הם הסתה פרועה לכל דבר.

מחריד!

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

מנחם רהט

"דֵזָ'ה ווּ"

התנהלות בכירי הליכוד בפרשת החייל בחברון, מחזירה אותנו לימי בוגדנות הליכוד בבוחריו ב-2006 והתרסקותו הקולוסאלית

וכמה מילים על מוסר יהודי שאינו פוליטקלי קורקט

לפני 10 שנים בדיוק, ב-28 במארס 2006, פקדה את הליכוד רעידת אדמה שלא היה לה אח ורֵע: בבחירות לכנסת ה-17, התרסק לחלוטין. אבדו לו שני-שלישים מכוחו והוא התייצב על שפל של 12 מנדטים, לעומת 38 המנדטים שהיו לו בכנסת הקודמת.

במוצאי יום הבחירות התכנסו מעטים מן הגרעין הקשה של פעילי הליכוד, אבלים וחפויי ראש, בגני התערוכה. בחצות הגיע בנימין נתניהו לשאת את נאום התבוסה. עייף, מאוכזב, מבואס ומיואש, הוא הלך בדרכו של בגין למוד הכישלונות, והבטיח שהליכוד ישרת את העם מהאופוזיציה. רק כעבור 3 שנים, במאי 2009, חזר נתניהו לראשות הממשלה, ומאז הוא מכהן בתפקיד הבכיר, כמעט שבע שנים ברציפות.

השבוע, יותר מאי פעם, נקלעו ישראלים רבים, לתחושת 'דֵזָ'ה ווּ' – ולהערכה שהליכוד שוב אמור לאבד, כמו ב-2006, שבעים אחוז מכוחו בכנסת הנוכחית, 30 מנדטים. יותר ויותר נשמעות מפי מצביעי ימין אמירות ייאוש: "הכול אותו דבר," ו"ממילא כולם שקרנים," ובעצם אין שום הבדל מהותי בין נתניהו לבוז'י הרצוג. זה שמאל וזה שמאל. רק התווית שונה. אז למה להצביע דווקא נתניהו – ולא בוז'י?

הבעיטה שספג הליכוד בדיוק לפני עשור, נולדה על רקע תחושת בוחריו, שהליכוד בגד בהם: מנהיגו אריאל שרון ביצע את פשע ההתנתקות, לאחר שגנב את קולות הימין בסיסמה השיקרית ש'דין נצרים כדין תל אביב.' ושר האוצר בנימין נתניהו הוביל מדיניות של קפיטליזם חזירי (בישראל המצב הפוך מאשר בעולם: דווקא בערוגות השמאל פורח הקפיטליזם החזירי, בעוד שבימין מסתופף הפרולטריון). מצביעי הימין הרך התרחקו מבועתים מן המפלגה שהפכה עורה וחדלה לייצג אותם. "כולם אותו דבר," טענו אז. רווחה התחושה, שגם מי שמצביע ימין מקבל לבסוף את שלטון השמאל. "כולם שקרנים." והתוצאה: הציבור המבולבל העדיף שתי מפלגות אופנה: קדימה (29 מנדטים) והגימלאים (7 מנדטים), וגם את מפלגת ישראל ביתנו של ליברמן, שנתפסה כליכוד אמיתי וזינקה מ-8 ל-11 מנדטים. נמחקו אז 69% מכוחו של הליכוד, וכל מפלגת 'שינוי' של טומי לפיד – ש-15 המנדטים שלה נמוגו ברוח.

כיום, עשר שנים בדיוק אחרי 'מארס השחור' של הליכוד, מרחפת באוויר תחושה זהה. הציבור שהצביע ימין, וציפה למשחק דמוקרטי הוגן, מקבל – תודות להפכפכנותו של נתניהו, שטרם החליט אם הוא ימין או שמאל מוסווה – מציאות שהיא שמאל נטו.

הציבור הימני לא מצליח להבין כיצד ייתכן שחייל צה"ל, "הילד של כולם", שפעל בשליחות בני אור, כשחיסל מחבל שהוא התגלמות הרשע המוחלט, ואין לו שמץ זכות לחיים, נהפך פתאום ל'רוצח' בפי מדליפי הפרקליטות הצבאית, ומובל לביה"ד אזוק, כאחרון העבריינים. הציבור פשוט יוצא מדעתו לנוכח העוול, שנתניהו שותף לו, מטעמי התיפייפות ו/או רייטינג.

הציבור לא מצליח להבין כיצד ראש ממשלתו וראש הליכוד, שאמור להגן על חיילי צה"ל, הצטרף לעדר המתבהמים בראשות סר הביטחון בוגי יעלון, שהזדרז לפרסם כבר ביום ה', רגעים אחדים לאחר הסרטון המפוקפק של ארגון הבוגדים בצלם, בטרם נעשתה בדיקה ראשונית של האירוע – הודעת גינוי חריפה שהפכה את היוצרות: הקורבן, כלומר החייל, הילד של כולנו, שכמו כל חבריו היה על הכוונת של בן העוולה, היה לאיש הרע בסרט הזה, ואילו הרוצח הנאלח, בן מוות על פי כל הגדרה (כולל אמנת ז'נווה), הפך לקורבן תמים, שמשפחתו עוד מֵעזה ברוב חוצפה, לדרוש מצה"ל הסברים והתנצלות, ואולי מחר ידרשו גם פיצויים.

נפלת על השכל, מר נתניהו? – נתניהו הבין אמנם, באיחור, כי שגה כשהתייצב חזיתית כנגד החייל, וניסה למזער נזקים, בהודעה חדשה, שהגינוי נמחק מתוכה. אבל סר הביטחון שלו, בוגי יעלון, המשיך לרדוף את החייל ולהכפישו, לפני השלמת החקירה, וטען שמדובר ב"חייל שסרח." הציבור לא קונה את העוולה הזו. דווקא נתניהו, שהסקרים הם החמצן שלו, ואמור להבין דבר או שניים בסקרי דעת קהל, צריך היה להפנים, שהציבור מתעב את המוסר הכפול של מר יעלון, של עיתון "הארץ" ושל אירגוני השיטנה משמאל.

אבל יעלון לא באמת אשם. הוא עושה מה שהוא יודע ומה שאינו יודע, למשל הדברת אינתיפאדת השחיטה הערבית. ואל תגידו שבאמת אין מה לעשות. ע"ע חומת מגן. אחראי למחדלים הוא מי שעומד בראש המערכת. בהתנתקות של 2005 שיחק שרון תפקיד של מפיק-על של תיאטרון האבסורד. הפעם מפיק-העל הוא נתניהו. והציבור מאבד אמון, מתייאש מול טירוף המערכות הזה, ויחפש אלטרנטיבות אמינות יותר.

שיא האבסורד בסאגה הזו היא פסיקתו של סר הביטחון – האיש שלמרות הכול, רשם לזכותו הצלחה מרשימה – בחילוץ ענף תודעה יהודית ממלתעות הרבנות הצבאית, – ולפיה פעל החייל בניגוד למוסר היהודי. לנוכח מורשת פעולות התגמול והענישה של צה"ל לדורותיו, הוא פשוט מתבלבל: מוסר יהודי אינו מוסר נוצרי צבוע של הושטת הלחי השנייה. מוסר יהודי אינו מוסר גלותי שבו מושק'ה מרקד 'מה יפית' לעיני הפריץ. מוסר יהודי דוגל דווקא בעיקרון הפוך: 'הקם להורגך השכם להורגו.'

מוסר יהודי איננו פוליטיקלי קורקט ואינו זה שעוצב באירגוני הבוגדים, אלא בבית מדרשו של נעים זמירות ישראל: "אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם, וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם. וָאֲכַלֵּם וָאֶמְחָצֵם וְלֹא יְקוּמוּן; וַיִּפְּלוּ, תַּחַת רַגְלָי" (שמואל ב', כ"ב, ל"ח-ל"ט). ובסיפור חיסולו של גוליית הרשע באיבחת חרב, לאחר שכבר נוטרל על הקרקע: "וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי, וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע, וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי... וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה... וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ, וַיִּכְרָת בָּהּ אֶת רֹאשׁוֹ." (שמואל א', י"ז, מ"ט-נ"א). אפילו באירופה מתחילים להבין את זה.

גורלו של הליכוד-בשירות-השמאל, אם לא יידע להיחלץ ממלכודת יעלון, נחרץ לשבט. בדיוק כמו ב-2006. ראו הוזהרתם.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 30.3.16

* נגד דרכו של צה"ל – התגובה המיידית והנחרצת של צה"ל והדברים הברורים והחד-משמעיים של הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה, לנוכח הירי במחבל הפצוע, הם הביטוי לערכיו של צה"ל ולחריגותו הקיצונית של המעשה. כיוון שכל פעילות צה"לית מחייבת תחקיר יסודי, אין ספק שהפעולה הנחרצת של צה"ל הייתה נעשית באותה מידה גם ללא הסרטון. ואכן, שר הביטחון סיפר שהתחקיר קדם לשידור הפרסום הסרטון, שרק אושש את מסקנותיו החמורות.

אבל להקת הצבועים, עוכרי צה"ל חייליו ומפקדיו, שוללי זכות ההגנה העצמית של ישראל ותומכי הדה-לגיטימציה שלה, חוגגים מאז יום חמישי את "ניצחונם". אותו חייל נתן להם את המתנה הטובה ביותר שיכלו לחלום עליה, ואיזו שמחה! רחוב שוקן צהל ושמח ולשוברים היתה אורה ושמחה וכבוד ויקר. וגדעון לוי מרייר בעונג: "הרצח הזה הוא השגרה... הוצאות יומיומיות להורג... זהו הקוד האתי של צה"ל... אלו ערכי צה"ל."

תוצאות החקירה והמשפט שבעקבותיה יקבעו את גורלו של החייל. אבל דבר אחד איש לא יוכל לקחת ממנו: הוא גיבורם ההיסטורי של הגדעון לוי'ם למיניהם. עשרות שנים הם חיכו לרגע הזה.

* כותרת שקרית – הכותרת הראשית של "הארץ" ביום ראשון טענה שנתניהו ריכך את תגובתו על הריגת המחבל בחברון. לטענת העיתון, הודעתו של נתניהו במוצ"ש שונה ומרוככת מתגובתו ביום ה'. האמנם?

ביום ה' אמר נתניהו: "מה שהתרחש בחברון אינו מייצג את ערכי צה"ל. צה"ל מצפה מחייליו לנהוג בקור רוח ובהתאם להוראות הפתיחה באש."

ובמוצ"ש: "ההתקפות על צה"ל כצבא לא מוסרי כפי שבאו לידי ביטוי בסוף השבוע האחרון הן מקוממות והפוכות מן האמת. צה"ל הוא צבא מוסרי שלא מוציא איש להורג. חיילי צה"ל בולמים בגופם התקפות טרור רצחניות על אזרחי ישראל והם ראויים לכל גיבוי. אני סומך על צה"ל שיקיים בדיקה יסודית, אחראית והוגנת כפי שהוא נוהג תמיד."

כל מי שקורא בהגינות את שתי ההודעות, יודע שכותרת "הארץ" מגמתית ושקרית. האם בניגוד להודעתו ביום ה', אמר נתניהו כעבור יומיים שמה שהתרחש בחברון מייצג את ערכי צה"ל? שאינו מצפה מחיילי צה"ל לנהוג בקור רוח ובהתאם להוראות הפתיחה באש"? ודאי שלא. דבריו במוצ"ש רק מחזקים את דבריו ביום ה'. הוא שב ואמר שצה"ל צבא מוסרי שאינו מוציא איש להורג, כלומר המעשה של יום ה' אינו מייצג את ערכי צה"ל. ולכן, ההתקפות על צה"ל מקוממות והפוכות מן האמת. וכנגד מי שמפקפקים בבדיקה של צה"ל, נתניהו אמר שהוא סומך על צה"ל שיקיים את הבדיקה היסודית, האחראית וההוגנת כפי שהוא אכן נוהג תמיד.

ונשאלת השאלה – מדוע הכותרת של "הארץ" סילפה את דברי רוה"מ? בעצם, השאלה הזו כבר אינה צריכה להישאל...

* יהודה גליק מבטא את דעתי – יהודה גליק, מנהיג המאבק על הר הבית, רחוק מדעותיי הפוליטיות. אני מתנגד למאבק שלו הוא מקדיש את חייו. אני חושש שהמאבק הזה מסוכן. אבל גליק הוא אדם הגון ומתון. כן, אדם בעל אידיאולוגיה קיצונית יכול להיות מתון, כפי שאדם בעל אידיאולוגיה מתונה יכול להיות קיצוני.

בדברים שכתב בעקבות הריגת המחבל הפצוע, הוא היטיב לבטא את עמדותיי: "מבחילים ומגעילים ריקודי השמחה לאיד על הדם כנגד צה"ל בעקבות התנהלות החייל. מבחילים לא פחות, אלו שמרוממים את מעשהו ואולי להפוך אותו לגיבור... אסור לירות למוות באדם ששוכב מנוטרל גם אם הוא ערבי מחבל."

* הריגה או רצח?  – הריגה היא פשע חמור מאוד שהעונש עליו כבד מאוד. אבל הריגה אינה רצח והעונש עליה אינו העונש על רצח. חומרת הריגתו של המחבל הפצוע היא העובדה שהדבר נעשה שש דקות לאחר הפיגוע. זה הרבה זמן. הוא ראוי לעונש כבד. התמיכה בו היא ביזיון – בושה לתומכים בו ובושה לחברה הישראלית. ועדיין, מדובר במעשה שנעשה בזירת הפיגוע, דקות אחדות אחרי הפיגוע, במחבל שניסה לרצוח יהודים לפני דקות אחדות. רצח הוא מעשה מתוכנן בדם קר. אף בית משפט בעולם לא ירשיע את החייל ברצח, במקרה כזה. אלה המגדירים את המעשה כרצח יודעים זאת, אך הם משתמשים בביטוי כדי שיוכלו להאשים את בית המשפט ב"טיוח".

* מנהיג אמת – מנהיגות אמת היא היפוכו של הפופוליזם הזול. בכל צומת בין מנהיגות אמת לפופוליזם זול, יעלון בוחר במנהיגות אמת.

* לראשות הממשלה – הרמטכ"ל בוגי יעלון התנגד להתנתקות וצפה בדייקנות רבה את תוצאותיה. הוא עמד על דעתו והדבר עלה לו בהדחה, למרות הצטיינותו בניצחון על מתקפת הטרור הידועה בשם החיבה "האינתיפאדה השנייה".

גם היום יעלון מתנגד לפתרונות קסם של "זבנג וגמרנו" ולרפואות אליל – נוסח ההתנתקות ונוסח "ניכנס באמ-אמ-אמא שלהם." גם היום הוא עומד על דעתו, מתוך אמונה בצורך לשמור על ערכי צה"ל, ערכי היהדות והציונות, ערכי הדמוקרטיה, גם במאבק בטרור. המאבק המתמשך על הארץ, או בלשונו: "מלחמת השחרור טרם הסתיימה." וגם היום הוא משלם מחיר – מחיר של הסתה פופוליסטית של פוליטיקאים דמגוגים מאותגרי טוקבקים.

מבין הגלריה הפוליטית בישראל, יעלון הוא המתאים ביותר, בעיניי, לראשות הממשלה.

* דיג במים עכורים – המוקיון הדמגוג אורן חזן יודע להריח טוקבקיזם אספסופי וממהר לדוג במים עכורים. הוא נודד בין ההפגנות למען החייל היורה, כאיזה טריבון עממי, והתקשורת הצהובה, שוחרת הסקנדלים, ולכן בונה מוקיונים כמותו, דוחפת לפיו מיקרופונים כדי להדהד את דברי ההבל שלו, כאילו אמר משהו ראוי לשידור.

על הליכוד לבחור האם להיות בדמותו של יעלון או של אורן חזן.

* המשתמט – ידו של צה"ל אינה תקיפה דיה, הפטיר המשתמט מצה"ל יצחק יוסף (הרב הראשי ובנו של). כאשר בני גילו חרפו נפשם על הגנת המדינה במלחמת יום הכיפורים, וכ-2,222 מהם נפלו ועוד למעלה משבעת אלפים נפצעו, הוא המית עצמו באוהלה של השתמטות. מי הוא שיטיף לנו מוסר?

* אלפר נוזף באירופה – בערב שבת מאמר המערכת של "הארץ" נזף בהילרי קלינטון על שהעזה לתמוך בישראל והביע ייאוש מהסיכוי שארה"ב "תציל את ישראל" מאקיבוש.

ביום ראשון חזר על כך רוגל אלפר, והפעם נזף גם באירופה. האירופאים, מאשים אלפר, "לא יכפו את סיום הכיבוש [שגיאת הכתיב – במקור. א.ה.]. – [איפה כאן השגיאה? – אב"ע]. הציבור האירופי מתנגד לכיבוש. ולכן המשטרים זורקים לו פירורים: חרם קטן על מוצרים מההתנחלויות, איום קטן במהלך במועצת הביטחון."

כנראה שהדבר היחיד שיספק אותו, הוא הקמת קואליציה בינלאומית למלחמה לישראל, שמטרתה לשים קץ לתופעה השנואה עליו כל כך. התופעה השנואה עליו אינה אקיבוש אלא מדינת ישראל. איך השקרן מגדיר את מדינת ישראל? "דמוקרטיה ליהודים בלבד." ומהו בהגדרתו של מכחיש השואה הזה צדק ישראלי? "מה שכבר מכונה בריש גלי 'חברתי־לאומי', עם האסוציאציה הנציונל־סוציאליסטית של ההגדרה הזאת."

* חוק פופוליסטי מזיק – לעולם לא ימצאו 90 ח"כים שיתמכו בהדחת ח"כ. גם נתניהו, שלא הצליח לגייס אפילו 61 ח"כים שיתמכו בחוק, ומעניין כמה מן ה-59 שהצביעו בעדו באמת תומכים בו, יודע זאת. לשם מה, אם כן, הוא דחף את החוק המיותר הזה, שאינו שווה את הנייר עליו הודפס? סתם, כדי להפגין שרירים בחקיקה פופוליסטית. ומה תהיה התוצאה? הוספת שמן למדורת השסעים בחברה הישראלית, נזק תדמיתי לישראל וחוק שאינו מפאר את ספר החוקים של ישראל, בלשון המעטה.

* הטייה תקשורתית – כותרת ב"הארץ": יו"ר המזכירות הפדגוגית החדש – איש חינוך מוביל בזרם הממלכתי דתי. ובמשפט הראשון של הכתבה מופיע המשפט "תושב ההתנחלות אלון שבות."

ואני רק שאלה. האם תיתכן כותרת כמו: יו"ר המזכירות הפדגוגית החדש – איש חינוך מוביל בזרם הממלכתי, ובמשפט הראשון של הכתבה יופיע המשפט "תושב ההתנחלות אלון הגליל"?

* פגיעה בהפרדת הרשויות – התנגדתי ואני מתנגד למתווה הגז ואני מסכים עם חלק ניכר מן הביקורת נגדו (בלי הנימה האפוקליפטית המוגזמת שנלוותה אליה). אך התנגדתי לעתירות לבג"ץ בנושא ואני שולל את התערבות בג"ץ – לא בשל תוכן הפסיקה, אלא על אף תוכן הפסיקה. אני רואה באקטיביזם השיפוטי, שבא לידי ביטוי בפסיקה זו, פגיעה בהפרדת הרשויות ובדמוקרטיה, וביכולת של הממשלה למשול. משילות אינה היכולת של הממשלה לפעול על פי דעתי, אלא היכולת שלה לממש את מדיניותה. הדמוקרטיה מאפשרת לאזרחים דרכי מאבק רבות נגד מדיניות הממשלה – מאבק פרלמנטרי בכנסת, השמעת קול באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות, הפגנות, עצומות. בית המשפט אינו צריך לעסוק בסוגיות הללו.

החלטות בג"ץ בנושא הפרטת בתי הסוהר וחוק המסתננים עסקו בסוגיות של זכויות האדם. כאשר מדובר בפגיעה בזכויות האדם, תפקידו של בית המשפט לבחון את הפגיעה ולהתערב. אפשר לחלוק על פסיקת בג"ץ בסוגיות אלו, אך עצם התערבותו בהן, היא מהות תפקידו כרשות השופטת. המקרה של מתווה הגז שונה – זוהי סוגיה של מדיניות כלכלית, וסוגיות כאלו אינן עניינו של בית המשפט.

על אף התנגדותי לעצם ההתערבות המשפטית, אני מקווה שמעז ייצא מתוק, והמתווה יתוקן.

* מיזוגנות בתקשורת – אני מעריך מאוד את אהוד יערי, ורואה בו את הטוב בפרשנים לענייני המזה"ת בתקשורת הישראלית. המעבר שלי מצפיה בחדשות בערוץ 1 לערוץ 2 היתה ביום שבו הוא עבר מהערוץ הממלכתי למסחרי. במחלוקת בינו לבין דנה וייס, שאף היא עיתונאית מצוינת, מהטובות בארץ ואני מעריך אותה מאוד, ב"אולפן שישי", אני מצדד בגישתו של יערי, על המלחמה של האסלאם בעולם המערבי.

אבל התנהגותו של יערי כלפי דנה וייס בתוכנית, היתה בלתי נסבלת. יערי נהג באדנות, בשחצנות וביהירות – בביטויי הזלזול בה ובידיעותיה. הוא לא היה מדבר כך אל אמנון אברמוביץ', שאף הוא יושב שנים רבות בפאנל כמומחה להכול אף שאין הוא מומחה לשום נושא, למרות שהם חלוקים בדעותיהם לעיתים קרובות. התנהגותו היתה פשוט סקסיסטית, התנשאות על דנה וייס בתור אישה, שככזאת אין לה מילה בענייני ביטחון. התואר "יאכנע" שהדביק לה, חסר כל הקשר שאינו מגדרי גרידא.

יערי אינו יחיד בין בכירי התקשורת הישראלית. שמעון שיפר, בחוצפתו, כינה את ח"כ ברקו "בהמה", ובמקרה זה דווקא מדובר במומחית ממדרגה ראשונה בתחומה. וזכורות לרע התבטאויותיו הסקסיסטיות של חתן פרס ישראל נחום ברנע כלפי שלי יחימוביץ'.

ריבוי המקרים, מעיד על תרבות הרווחת כנראה בצמרת התקשורת, ומן הראוי שהחברה הישראלית תוקיע אותה.

* כפי שדווח אצלנו לראשונה – דיווח של עמית סגל בחדשות ערוץ 2: אישיות פוליטית בכירה מעורבת בפרשיית שחיתות. מיהו אותו אישיות בכירה? ראש הממשלה? נשיא המדינה? יו"ר הכנסת? שר בכיר? איזה מידע משמעותי קיבלנו מהידיעה הזאת, שאינה אומרת דבר? לא קיבלנו כל מידע, ורק כל הפוליטיקאים בישראל הפכו לאלתר לחשודים בכוח, בימים שעד הסרת צו איסור הפרסום. איזו תועלת יש לפרסום, מלבד היכולת של הערוץ, לאחר שהפרשה תצא לאור, להוסיף את המשפט "כפי שדווח אצלנו לראשונה."

* התנקשות בשלטון החוק – רבות מדובר על שלטון החוק, על ערעור שלטון החוק, על האמון בשלטון החוק. אין שלטון חוק במקום שאין אמון במערכות האכיפה והמשפט. הקמפיין התקשורתי המתוזמר היטב והממושך, שנועד לקעקע את אמון הציבור בהרשעות של רומן זדורוב בידי כל הערכאות ששפטו אותו על פי ראיות ודיני הראיות, והמשך הפצת שמועות, ו"עדויות מפתיעות" שכבר נחקרו והופרכו לחלוטין, הוא התנקשות בשלטון החוק בישראל, למען מולך הרייטינג.

* דובוני לא-לא – אנרגיית רוח היא התגלמות האנרגיה הנקייה והידידותית לסביבה. "הירוקים" הקיצונים נאבקים נגדה, בטענה שלהבי הטורבינות עלולים לפגוע בעופות. אותם קיצונים הם דובוני לא-לא פנאטים, המתנגדים לכל דבר. כמו בכל אידיאולוגיה, הפנאטים מקלקלים את השורה ומזיקים לעניין עצמו.

* אנשי השחור לבן – התוכנית "המזנון" ברשת ב' – תוכניתו של יואב קרקובסקי, הקדישה אייטם לביוגרפיה החדשה של יגאל אלון ואירחה את הביוגרף ד"ר אודי מנור. משום מה, על חשבון זמן ההעמקה ברעיונותיו המורכבים של אלון, הועלו לשידור דניאלה וייס וצלי רשף, כאילו חסרים לנו קרבות רחוב של הפלקטים הללו, הם ויורשיהם. אבל היה דבר מה חשוב באירוחם – הרדידות של סיסמאות השחור-לבן שהם מייצגים, רק מבליטה את גדולתו של אלון וכמה חסרה היום דרכו העמוקה, הרצינית, המורכבת.

* הקושאן שלנו – היה היתה פעם מדינה שענתה לשם סוריה. ופעם פעם, סוריה גם שלטה בגולן. כשסוריה שלטה בגולן, הגולן היה בסיס לתוקפנות רצחנית יומיומית נגד ישראל, נגד תושבי הצפון.

ב-30 בינואר 1959 התכנסה מועצת הביטחון לדיון על תלונת ישראל נגד קע"ם (הקהילה הערבית המאוחדת – האיחוד בין מצרים וסוריה באותן שנים) בגין התוקפנות הרצחנית מסוריה נגד תושבי הצפון. יש לציין, שהיה ידוע שלא תהיינה תוצאות מעשיות לתלונה, כיוון שבאותה תקופה ארה"ב ובריה"מ התחרו ביניהן על לב הערבים, וישראל באמת היתה מדינה מבודדת. אולם חשוב היה להעלות בפני העולם ולהביא לידיעת דעת הקהל העולמית את האמת על הקורה לאורך הגבול עם סוריה.

בנאומו, מחה נציג קע"ם עומר לוטפי על השימוש שעשה שגריר ישראל אבא אבן במונח "ים כינרת". כדרכם של הערבים עד היום להכחיש את הקשר שלנו לארץ ישראל, הוא טען שאין שם כזה. זו המצאה ציונית. "מה זה הכינרת? ישראל הופכת הכול לישראלי!" הוא רטן.

אבא אבן לא התנצל ולא מצמץ וביקש שוב את רשות הדיבור. הוא עלה לדוכן, וקרא פסוקים מן התנ"ך, מ"במדבר" ומ"יהושע" בהם מוזכר ים כינרת. "אם מקור זה אינו מספיק," אמר אבן, "איני יודע מה זה 'מקור'."

וכבר אמר דוד בן גוריון בעדותו בפני ועדת פיל, כאשר נשאל מה הקושאן שלנו על א"י: "התנ"ך הוא הקושאן שלנו."

* המילה הנפוצה – פייסבוק מחשבת למשתמשיה את המילה הנפוצה ביותר בפוסטים שלהם. המילה הנפוצה ביותר בפוסטים שלי היא: ישראל. מפתיע? אותי לא.

* ביד הלשון שלט הגיבורים: – בדברי ההספד שכתבתי בשבוע שעבר על הסופר אהרון מגד, ציטטתי מספרו "אזור הרעש" את הפסקה הבאה:

"ההגזמה כשלט-הגיבורים של השנאה: לא די שתאמר ש'שלום עכשיו' טועים ומטעים, כל תפיסתם פסולה – אמור שהם בוגדים; לא די שתאמר שהכיבוש משחית ומדכא – אמור שהוא נאצי; לא די שתאמר על שרון מה שאמרה ועדת-החקירה עליו – אמור גם מה שאמר ה'טיים' עליו ואמור עוד יותר...

ואם אתה אומר פחות –

השנאה איננה סובלנית כלפי מה שהוא פחות ממנה. להתנגד – זה מעט מדי. צריך לשנוא."

מה פירוש שלט הגיבורים? האם המדובר בשלט-רחק המפעיל אותם מרחוק? האם מדובר בשלט חוצות, המלווה אותם בכתובת מאירת עיניים: זהירות גיבור לפניך?

שלט בַּהקשר התנ"כי פירושו – מגן.

הפסוק בשיר השירים (ד', ד') מבהיר זאת בדרך התִּקבולת:

כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת

אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו

כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים.

הביטוי הנאה מופיע גם בשירו של אורלנד "עץ הרימון":

לָךְ הַתְּרוּעוֹת, לָךְ הַזֵּרִים,

לָךְ כָּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים,

מַה לִּי חֵיל אֶלֶף וּמָה רְבָבָה?

לְבָבִי מֵת מֵאַהֲבָה.

פַּרְמַשְׁתָּק – לזכרו של אהרון מגד, אני מביא בשנית את הרשימה הזאת מתוך פינתי "ביד הלשון":

באחת הפינות האחרונות כתבתי על כפל המשמעות של המילה זיון – חימוש ויחסי מין.

כתב לי קורא: "בתקופה שלאחר מלה"ע השנייה, בעיצומו של הדיון על האוריינטציה לבריה"מ או לארה"ב, התבטאה חברה ותיקה באספה בעין חרוד: 'הזין הסובייטי הוא חזק ואדום'."

האמת היא שזו לא הייתה סתם חברה, אלא חבֵיירה.

כתבה בתגובה המשוררת חוה פנחס כהן: "ובכל זאת חסר באוצר המילים העברי ביטוי פחות עממי ומגוחך ויותר טבעי ורומנטי לאיבר חביב של גבר עברי."

דווקא יש מילה כזאת, תלמודית – פַּרְמַשְׁתָּק.

את המצוקה שביטאה חוה פנחס כהן, ביטא אהרון מגד בספרו "הגמל המעופף ודבשת הזהב", בתארו את מצוקת המתרגם הנדרש לתת שם עברי לאיבר זה: "ואיך אמצא שם עברי נוסף לאבר עצמו, הדרוש כאן כל כך – לאחר שכבר כיניתי אותו זוקפן, זוקרן, חדרן, קדחן, פוקקן, נקניקון, חוטר, ציץ, ניצן, ואפילו מגדל-עוז, מקל-שקד ועציון-גבר? והלא ראבּלה יש לו לא פחות מ-38 שמות חיבה לאותו אבר רעבתן שיש לו לאדם!"

והמשפט האחרון מחזיר אותנו לתלמוד, ברמזו לדבריו של ר' יוחנן במסכת סוכה: "אבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו – שבע, משביעו – רעב".

* * *

יואל נץ

חידת הקיום

"הסיכוי שקיים גורם כלשהו שברא את העולם וקבע את חוקי הטבע ששולטים בו קטן יותר מהסיכוי שהוריקן החולף על פני מגרש גרוטאות יצליח להרכיב מטוס בואינג 747," כתב הטרובדור האדוק של האתיאיזם במקומותינו, צבי ינאי, עליו השלום,  ב"ידיעות אחרונות" מן ה-22/09/2011.

מה הטעם וההיגיון לנסות ולאשש פּיִרכה אחת באמצעות הפרכתה של פירכה אחרת? אפשר להסכים עם צ. ינאי ז"ל באשר למופרכותו של רעיון הבריאה, אם בששת ימי הבריאה, ואם בקביעת מסמרות, כי "חוקי הטבע אינם אלא הדרך של אלוהים לכוון את התהליך ה'אקראי' הזה, ולוודא שהוא יגיע ליעדו," כפי שמלמד ד"ר מיכאל אברהם בספרו "יש אלוהים?"

אבל, הגם שהאתיאיזם נסמך על אושיות המדע, ובפרט על תורת האבולוציה של צ'רלס דרווין – האם אדם הכופר בסיפור הבריאה אמור בהכרח לסגוד ולהאמין באדיקות בדת האתיאיזם? או ברוח עידן המחשב: האם  שומה עליו לדבוק בה כמו היתה "ברירת מחדל"?

תמיהות

תורתו של דרווין קובעת אקסיומה סטטיסטית, כי כדי שהסיכוי שמשהו השואף לאפס יקרה בכל זאת, דרוש זמן תצפיות ממושך עד מאוד, או כפי שתיאר זאת ריצ'רד דוקינס: אם תושיב קוף ליד מכונת כתיבה (הגותו של דוקינס קדמה לעידן המחשב והמקלדת) מספיק זמן, הרי שבחלוף כך וכך מיליוני שנים ידפיס הקוף בהכרח את "מלחמה ושלום".

והפשט ע"פ תורת דרווין: הנח לו לכדור הארץ הלוהט שיתקרר עד אשר תגיע הטמפרטורה על פניו למידה, בה יבשילו התנאים להיווצרותן של חומצות אמינו הראשונות מן היסודות הרוחשים ב"מרק הקדום" שבסירי האוקיינוסים הקדומים, בעקבות מיספר רב עד לאין שיעור של תגובות כימיות אקראיות נדירות מאוד שבין היסודות, ואת האנרגיה החשמלית מספקים להן הברקים, ואז, כל השאר – היווצרותם והתפתחותם של החיים על פני כדור הארץ במשך כארבעה מיליארדי שנים – הוא היסטוריה, מסבירים הדרוויניסטים, והם אף יודעים לתאר בפירוט רב כיצד התהליך הזה התנהל.

אפשר וגם מותר להטיל ספק בממשות השפעתם הפיסיקלית של מיספרים "אסטרונומיים" או פרקי זמן שהתמשכותם היא עד בלי די... אך נניח נא לו, לקוף הווירטואלי האמיץ, שיתמיד בניסיונותיו לתקתק את "מלחמה ושלום", ונפנה נא את המבט אל אירועים אשר נצפו בפועל, ואשר מוסיפים ומתרחשים גם כיום לנגד עינינו על פני כדור הארץ:

אנו מוצאים על פניו כמות עצומה של אבנים בגדלים שונים ובתצורות שונות ומשונות והאבנים מוסיפות לפשוט וללבוש צורה בהשפעת השחיקה, הקורוזיה, הרוחות, זרמי המים, שינויי הטמפרטורה ועוד, וזאת – במשך זמן העולה בהרבה על ארבעה מיליארדי השנים שדרושות היו, לשיטת הדרוויניסטים, להיווצרות החיים על פניו. והנה, כאשר בתוך שלל האבנים האדיר הזה תתגלה אבן צור קטנה מחודדת בקצה וקווי שחיקתה הם בכיוון החוד – יטענו אנשי המדע בוודאות גמורה, כי לפנינו ראש חץ שיצר האדם הקדמון. הם לא יעלו כלל על דעתם סיכוי לאפשרות, כי בתוך שלל הצורות האפשריות מיני מועד התמצקותו של כדור הארץ ועד היום – תיווצר אולי על פניו באורח טבעי גם אבן בעלת צורה פשוטה שכזאת!

או כאשר הם יגלו צירוף אבנים שיוצר זוויות של תשעים מעלות – יחפרו שם המדענים, ויגלו מבנה אשר נוצר בידי אדם בתקופה קדומה. והלוא הסיכוי הסטטיסטי להיווצרות ספונטנית של זווית בת תשעים מעלות מתוך שלוש מאות ושישים האפשריות איננו מי-יודע-מה בטלה בשישים!

אז מה – היווצרותה של אבן משולשת קטנטנה במהלך אינספור תגובות לאורך מיליארדי שנים ארוכות – לא תיתכן, אבל היווצרותם של גרעיני DNA, בזמן קצר מזה – תיתכן גם תיתכן?! סליחה, אבל אני הקטן – אפיקורוס, כופר בעיקר...

אבל ניחא: מן "המרק הקדום" נוצרו באורח ספונטני חיים פרימיטיביים שהלכו והשתכללו בעקבות מוטאציות אקראיות, שהמעטות "המוצלחות" בהן הנחילו את תהליך האבולוציה. היצורים החדשים צימחו שוטונים, צימחו את האברים האחרים. נטשו את המים ויצאו אל היבשה, צימחו רגליים, צימחו כנפיים. המוטציות האקראיות הובילו להופעת מיני בעלי חיים חדשים... לא כל התופעות המופלאות הללו זכו לאישוש של ממצאים, בלשון המעטה... עם זאת, אין עוררין באשר לתקפותו של עיקרון הברירה הטבעית בתורתו של דרווין: בטבע שורדים אכן רק היצורים החזקים יותר, אלה שמצליחים להסתגל לסביבתם המשתנה, כדוגמת החיידקים, אשר לומדים בהדרגה לשרוד מול תרופות האנטיביוטיקה, ולהסתגל אליהן (נכון, שבחברה האנושית שורדים לאו דווקא החזקים, אלא הערמומיים והמנוולים – אבל זאת כבר אופרה אחרת...)

חוכמת הצמחים

בעלי החיים שאינם ניזונים מבעלי חיים אחרים, ניזונים מן הצמחים. מה לך ייצור פרימיטיבי יותר מן הצמח, שכבר מאז המאה ה-19 היה כחומר ביד היוצר בידיו של גרגור מנדל, ועד לנפלאות ימינו, בהם מהנדסי הגֶנים, יודעים לחולל שינויים במבנה ובתכונותיהם של הצמחים במהירות הבזק, בהשוואה למשכי זמן האבולוציה. הנה, הם מהנדסים לך תפוח בטעם בננה, והנה, את צבע האבטיח שלך אתה יכול להזמין מהם ככל שתחשק נפשך.

הכול מסכימים שאין לו לצמח לא חושים, לא מוח ולא רצון משל עצמו. ההשתאות, על כן, לאורחות הדו-קיום המופלאים של הצמחים עם סביבתם היא גדולה מאוד: הצמחים מפיקים פרחים נושאי צוף מתוק. עלעליהם הססגוניים וריחותיהם המשכרים מזמינים את החרקים לפקוד אותם, להתכבד ולינוק מן הצוף, ואגב אורחא נדבקת לגופם אבקת הזרע שתאבק בהמשך שיטוטם של החרקים את הפרחים האחרים... תואיל נא להסביר תיאוריית המוטציות את היווצרות חילופי המידע האינטליגנטיים בין הצמחים לבין החרקים! התבוננו נא בפרח הדבורנית שהוא מדמה דבורה בצורתו, מפריש פרומונים מושכי זכרים שמוזמנים להזדווג איתו-איתה, כביכול... הלוא מי שזומם עורמה שכזאת, זקוק לא רק למידע אינטליגנטי – דרושה לו לשם כך גם מידה הגונה של חוש הומור, לא?

בעל כורחי חייב אני להניח את קיומו של גורם שמחוץ לצמחים והחרקים, אשר מתאם ומסדיר את יחסי הגומלין ביניהם. כי מה האלטרנטיבה – מוטציות?

אבל שוב, ניחא. הפרחים אובקו וכעת מתפתחים חלקם לִכדי פירות בשרניים גדולים שמקיפים את זירעוני הצמח הקטנים, ובעלי החיים הגדולים מוזמנים להתכבד ולאכול מהם. הצמח משקיע משאבים אדירים כדי לייצר את הפרי ולהאביס בו את החיות. למה? הוא – שחסר חושים, מוח ורצון משל עצמו – "מכיר" את חושי הטעם של בעלי החיים, "מכיר" את מערכת העיכול שלהם, ולכן, את הזרעונים הקטנים שהוא מחביא בפירותיו הוא עוטף במעטה נוקשה עמיד כנגד החומצות החריפות ומיצי העיכול של הקיבה, והוא גם "יודע", כי בסופו של תהליך העיכול ייפלטו הזירעונים אל הקרקע כשהם שרויים במעטה עשיר של זבל אורגני. מוטציות, אה?.

ובכן, אז מה כן?

אבולוציה אלטרנטיבית

פרופ' ארנסט מוּלְדַשֶב בספרו בלשון הרוסית "המוצא שלנו מהו?" –

(От кого мы произошли? – Э. Р. Мулдышев)

 שראה אור בשנת 2009, מציג את וַלֶרִי לוּבַּקוֹב, פיסיקאי רוסי חשוב, מומחה לפיסיקה של שדה, המשמש סגנו לצוות מסע המחקר המרתק שהם ערכו להודו ולנפאל. לובקוב, מציע תיאוריה דלהלן (אני מתרגם-מצטט ומתמצת):

בראשית היה חלל העשוי חומר ואנטי-חומר, ואלה היו מנטרלים זה את זה בלא הרף. עם הזמן הופר תהליך הנטרול ההדדי ונוצרו חומר ואנטי-חומר יציבים. הופיע העולם הפיסי אשר כולל את כל חומר היקום ולצדו מתקיים עולם טמיר שאורך תדרי הגלים שלו קצר כל-כך עד כי תדרים אלה אינם נקלטים במכשירים מעשה ידי אדם – הלוא היא האנרגיה הפסיכית, הביו-אנרגיה וכיו"ב שמות.

לובקוב מסביר שההתעבויות בעולם הטמיר הובילו ליצירתן של נשמות. נוותר נא על המונח "נשמות" לטובת האוזן האנטי-קלריקאלית, ונסתפק בתיאור ההתעבויות האלה, כישויות אשר הולכות וצוברות מידע אנרגטי שבא לידי ביטוי ביצירת מחשבות הקובעות את כיוון פיתוליהן בחלל: מחשבות טובות גורמות לפיתולים בכיוון אחד ומחשבות רעות גורמות לפיתולים בכיוון הנגדי. לובקוב אומר, כי במהלך ההתעבות, לבשו "הנשמות" גוף מוחשי דליל, אשר יכול היה בצורתו הראשונית לעבור בעד חומר מוצק. הגופים הלכו והתמצקו, צברו ידע ובאמצעות האנרגיה הפסיכית האדירה חוללו שינויים בעולם החומר – הניפו אבנים במשקל טונות ובנו פירמידות, בנו מכונות טיס והתעופפו בהן במרחבי היקום, יצרו בעלי חיים, צמחים...

והרי לכם, אם תרצו, אבולוציה אלטרנטיבית, ותודו, כי היא מעוררת פחות תמיהות...

מכאן ממשיך מולדשב, ראש המשלחת ומחבר הספר, לגולל את סיפורם של יודעי סוד שבהודו ובנפאל. הוא מספר מפיהם, בין השאר, כי את כדור הארץ איכלסו בעבר 22 ציוויליזציות, אשר נכחדו בזו אחר זו, כל אימת שמשקל הרוע והשנאה עלה על משקל הטוב והאהבה, אבל הותירו את רישומן המצטבר על פני כדור הארץ בדמות בעלי חיים, צמחים, פירמידות. התבונה העליונה ניתקה את הקשר עם הציוויליזציה של גזע האדם הנוכחי, ורק מתי מעט יחידי סגולה מורשים לקיים איתה קשר – לשון חכמי הודו ונפאל.

סיפור זה נשמע באוזניי הזוי ומופרך באותה מידה כמו סיפור הבריאה וכמו סיפור הופעתו של האדם ועולם החי כתוצרים של סדרת מוטציות ספונטניות ארוכה. יש למישהו נרטיב טוב מאלה? אדרבא, הבה ונשמע!

חידת העולם הטמיר

שבמסלול הקפתו של כדור הארץ את השמש

בדברֵי ההספד שנשאתי על קברה של אימי ז"ל אמרתי, שהנה, השלמנו בכאב עם העובדה, שהפעם לא נביא את אימא, כמנהגנו מדי שנה, אל קברו של אבא, לציון יום היאר-צייט שלו, בשל מצב בריאותה הקשה. "אלא שאָת חשבת אחרת," אמרתי, "ובעל כורחנו הבאנו אותך לכאן, בדיוק במועד זה, על מנת להיקבר לצידו של אבא ולא להיפרד עוד ממנו לעולם..."

לימים, כאשר קהה מעט כאב האובדן, שבתי והרהרתי בדבר: תשע עשרה שנה בדיוק נמרץ הפרידו בין המועדים של מות הוריי. והלוא תשע עשרה שנה הוא מחזור קלנדארי, בו מצטלבים הלוח העברי והלוח הגרגוריאני. כדור הארץ הקיף את השמש תשע עשרה פעמים, והגיע בדיוק נמרץ אל המקום, כביכול, בו פגשה כביכול רוחו של אבא את רוחה של אימא...

אפשר כמובן להתנער בתנועת יד של ביטול באשר לצירופי מקרים מופלאים שכאלה, אבל כאשר נצרף לכך, שיום ההולדת שלי חל בהפרש של יום-יומיים מימי ההולדת של כל אחת משתיים מבנותיי ושל שתיים מנכדותיי, ושיום ההולדת של בתי האחרת חל בדיוק ביום הולדתו של אחי, ושאך יומיים מפרידים בין יום הולדתו של בני לבין יום הולדתו של אבי ז"ל – עולה בלי משים המחשבה, כי קיים אולי דבר-מה טמיר וקבוע באתרים השונים בחלל אשר פוקד אותם כדור הארץ במהלך הקפותיו סביב השמש...

ציירתי בדמיוני דיאגראמה, בה מציין ציר ה-X תאריכים ביחידות של 365 ימים, וציר ה-Y מציין פרק זמן נבחר ביחידות של כך וכך שנים. סימנתי בעיני רוחי את האירועים שציינתי לעיל כנקודות בגוף הדיאגראמה הזו והנה, הנקודות מתחברות זו אל זו בקווים אנכיים...

אני ממליץ לקוראים כי יערכו נא תרגיל פשוט שכזה לגבי התאריכים הנוגעים לקורותיהם, או לסביבתם, או לאירועים שונים אחרים על פני עשרות, מאות או אלפי שנים. לא מן הנמנע, כי מריבוים של תרגילים מן הסוג הזה יתגלה דבר או שניים, שיסביר אולי, למשל, מה יש בו "בתאריך המכושף" שבדיוק בו מתחולל כמעט מדי שנה הוריקן בארה"ב...

ואם הניבויים והניתוחים האסטרולוגיים תואמים לעיתים את המציאות, הרי שזה לאו בגלל הממבו-ג'מבו של מערך הכוכבים כביכול, אלא, אולי, מפני שמציאות זו מתרחשת לעת הופעתו של מערך כוכבים זה לעיני האסטרולוגים מפני כדור הארץ, בשעה שהוא חולף באזורים השונים שבחלל מסלולו סביב השמש? אולי גם הדברים שרשמתי כאן אינם אלא ממבו-ג'מבו, והאמת תישאר חסומה בפנינו לעולם ועד... אבל לתמוה מותר, לא ככה?

אהוד: לא השתכנעתי. נשארתי רציונאליסט פרימיטיבי.

* * *

תקוה וינשטוק

המרכז הגדול לאידיש בתל אביב

 ידוע שיש בתל אביב קהל של אוהדי אידיש, גם צעירים, גם ראש העירייה הקודם צ'יץ. יש בעיר מרכזי יידיש נודעים – בית שלום עליכם, בית ליוויק. יש שיעורי אידיש באוניברסיטה, במכללת "השחר" ובהרבה קבוצות למיניהן. אך הספרייה הציבורית הגדולה של האידיש בעיר היא... בתחנה המרכזית החדשה.

דווקא במקום הזה ההומה מזרים ויוצאי ארצות – שהאידיש רחוקה מהם! ובעצם למה לא? התחנה החדשה, הנראית כבר כאנטיקה מאוד ישנה – היא עולם ומלואו ויש בה מכל וכל. לצד חנויות קטנות ובתי מסחר גדולים המציעים כל טוב, ממזון עד ביגוד, מכילה התחנה מוסדות שונים – גן לילדי זרים, מרפאה לזרים, מכוני ריקוד וספורט, שני תיאטרונים קטנים וחדרי סטודיו שהעירייה מעניקה לאמנים. כל זאת ב"פיל לבן" ענק, קשה להתמצאות, ממש מפחיד בלילה. לא בכדי התקיימה בתחנה ועידה של מהנדסים וארכיטקטים – שילמדו איך לא לבנות...

את מרכז היידיש הגדול מסוגו בעיר, המכונה "יונג יידיש" – "יידיש הצעירה" – יזם והקים מנדי (מנחם מנדל) כהן, כבן 52, שכל עצמותיו תאמרנה יידיש. הוא נולד באנטוורפן, לאב יליד רומניה שהיגר בתום המלחמה לאנטוורפן והחל, כרוב יהודי העיר, בסחר יהלומים. בבית  דיברו יידיש ומנחם מנדל למד בבית ספר יידישי. למד תנ"ך, משנה וגמרא וכל שאר המקצועות –  ביידיש, "וגם שיחקנו כדורגל באידיש," הוא מחייך. מילדות אהב לקרוא ספרים – באידיש, בצרפתית, באנגלית, גם בגרמנית וכמובן בפלמית, השפה המדוברת באנטוורפן.

בגיל 18, כשסיים את לימודיו, עלה לארץ ללמוד בישיבה, אבל עד מהרה נרשם לאוניברסיטה העברית. למד ספרות, פילוסופיה עברית וצרפתית. ההורים תמכו והוא עבד מפעם לפעם להנאתו כשחקן ב"גשר" (ב"הדיבוק" למשל), הופיע בסרטים, שידר ב"קול ציון לגולה", נתן הרצאות ביידיש ואף חיבר באידיש ספר בסגנון תלמודי המפתח נרטיב פוסט מודרני.

ואז החליט הסטודנט הנצחי – כיום בעל לאשה ואב לילד קטן – ללמוד באוניברסיטה יידיש על בוריה ויסודותיה ולהעמיד את ה"מאמע לושן" במרכז חייו.

"יש ליידיש תובנה ספרותית של אלף שנה," אומר כהן. "השואה כמעט מחקה את זיכרון היידיש והציבור אפילו אינו יודע מה הפסיד. יש עדיין ספרות באידיש אך כמעט וכבר אינה שפה חיה. אבי היה בשואה במחנות עבודה (בהונגריה ובגרמניה). הוא שרד. ישנה מדינת ישראל. אנחנו ניצחנו! אבל את האידיש הפסדנו. אין בארץ שום ספרייה גדולה ונגישה ביידיש ולא חנות או בית מסחר גדול שיגלה את העושר של השפה היידית."

את דבריו ב"קול ישראל" היה מסיים בבקשה שכל מי שברשותו ספרי אידיש ואין לו צורך בהם – שיודיע לו והוא יבוא לקחתם. לעזרתו אירגן חבורת סטודנטים אוהבי אידיש ובשנת 1993 פתח בביתו בירושלים חנות קטנה להשאלה ולמכירה של ספרות יידיש. למכור לא אהב... באו אנשים ונתקבלו ספרים ו"יונג יידיש" גדל ועבר למרתף ברחוב ירמיהו. לצד הספרים קיימה הספרייה ערבי תרבות יידיש, הרצאות של מומחים לאידיש, הופעות של סופרים ואמנים וכליזמרים. קונצרטים עממיים ואמנותיים ביידיש. ה"יונג יידיש" בבירה קיים ומשגשג עד היום, למעלה מעשרים שנה.

ב-2006 עובר כהן, רעייתו ובנו הקטן, לתל אביב, עם אוצר בלום של כ-40 אלף ספרים ביידיש. הוא מתמקם לבסוף באולם בן 400 מטר בקומה החמישית, האחרונה, בתחנה המרכזית "החדשה", מעל לתיאטרון "קרוב" של ניקו ניתאי.

אם מצליחים לאתר את המקום – עדיף בעזרת מדריך – מוצאים בו ספרי אידיש על כל גוניהם – ספרות יפה, קלאסיקה של רומנים ודברי שירה – שלום עליכם, מנדלי מו"ס, שלום אש, ולצידם סופרים ומשוררים בני זמננו, סוצקובר למשל; מחזות וספרי מדע – מהיסטוריה וזואולוגיה עד גיאומטריה וחקר החלל; תרגומים משפות שונות לאידיש, ספרי הומור וספרי לימוד מכמה דורות – הספר העתיק ביותר הוא משנת 1886. כתבי יידיש מאירופה, מצפון אמריקה ודרומה, מדרום אפריקה, מאסיה, וכמובן מישראל. בארץ יוצאים  מדי שנה כ-300-400 ספרים ביידיש, בעיקר במגזר הדתי. רובם ספרי לימוד וספרי ילדים.

בספרייה גם מחלקה גדולה של עיתונים, ירחונים כתבי עת וחוברות ביידיש, מסודרים לפי ארצות העולם, כולל  ה"היינט" הניו יורקי, שזכה בשעתו למיליון מנויים וכיום אינו אלא שבועון עם כמה אלפי קוראים, וכן "סווטיש היימלנד", מעיתוני האידיש מרוסיה הסובייטית, הכתובים באידיש רחוקה  מהמקור העברי – "אמת" היא בהם "עמעס". וכמובן עיתונים וחוברות באידיש מארץ ישראל, גם מלפני קום המדינה.

בתל אביב, כבירושלים, מגייס מנדי כהן צעירים חובבי אידיש המתנדבים לעשות תורנות בספרייה ומנחים את המבקרים לאוצרותיה. לא בהכרח כולם יודעי אידיש, אך כולם מכירים ומוקירים את תרבותה.

קהל המבקרים מגוון, ותיקים ועולים חדשים, אמנים, אנשי מחקר ו"עמך", יוצאי אירופה, ארצות הברית וגם צפון אפריקה. זו ללא ספק מספריות היידיש הגדולות במדינה. ספריית האידיש הגדולה ביותר במדינה מצויה באוניברסיטה העברית, ברם, כמעט שאינה נגישה לציבור.

מפעם לפעם מקיים המקום ערבי חברה ותרבות והרצאות, גם הפקות – כגון קברט של שירי איציק מנגר. נערכים ערבי אידיש ביום העצמאות, יום השואה, ימי הזיכרון וכדומה. ישנן גם הופעות מוזיקליות – באולם במה ופסנתר – קונצרטים אמנותיים ועממיים, כליזמרים. מדליקים נרות חנוכה ומקיימים פורים שפיל – משחק פורים מסורתי, עם מסכות ותחפושות, ובראש החוגגים – מנדי כהן  בתחפושת.

גם בימים רגילים תלבושתו ייחודית: מכנסיים שחורים, כתונת לבנה ועליה חזיית גברים שחורה – זכר ללבושם של אנשי רוח בדורות עברו. גם השנה אמור "יונג יידיש" לקיים פורים שפיל מסורתי. בעתיד הקרוב יערוך תערוכה של ספרים שתורגמו מאידיש לשפות שונות.

"יונג יידיש" הוא מלכ"ר, עמותה שלא למטרות רווח – שמטרתה כפולה: לשמר ולהנחיל את תרבות היידיש המסורתית, ולעודד יצירה מקורית ופעילות תרבותית יידית עכשווית. העמותה מתמקדת באיסוף ספרי יידיש מתורמים פרטיים ולאומיים. מקיימת קורס ליידיש, לוקחת חלק בהפקות קיץ לשפת ותרבות יידיש באוניברסיטת תל אביב, ערכה תצוגה של ספרי יידיש, הקימה ספריית יידיש בספרייה של עיריית דימונה ואף יסדה ספריית יידיש באוניברסיטת קובנה שבליטה.

ל"יונג יידיש" קבוצה תומכת הכוללת את פרופסור מיכל גוברין, פרופסור דב נוי, מרדכי צאנין, יו"ר ארגון הסופרים ביידיש ואנשי רוח אחרים. היא מקיימת קשר עם "יד ושם", "יד בן צבי", בית התפוצות, הרשות הלאומית ליידיש, בית שלום עליכם, אוניברסיטת תל אביב, בתי אבות, מועדוני קשישים ועוד. אפילו עם הקרן למוסדות ופרויקטים יהודיים של ממשלת נורבגיה.

עיריית תל אביב, לעומת זאת, אינה פוטרת אותה משכר דירה וממיסי ארנונה, שלא כאמנים המקבלים מהעירייה חדרי סטודיו חינם בתחנה החדשה.

"אנחנו רואים ביידיש שפה חיה," דברי מייסד "יונג יידיש", מנדי כהן. "שפה בה אפשר לעסוק לא רק מתוך התבוננות לעבר – אלא גם תוך מבט לפנים, אל תרבות ישראלית חדשה, שתעודד מורשות יהודיות שונות כחלק הכרחי מחיי הרוח בישראל."

    אבל הקהל החפץ לקחת חלק בפרויקט הזה מגלה שקשה מאוד, בלתי אפשרי כמעט, להגיע ל"יונג יידיש". לעמותה בתל אביב יש כמובן טלפון: 03-6874433, פקס:03-6875523. 

E-mail: yung@yiddish.co.il

אולם מודיעין 144 לא שמע כנראה על "יונג אידיש" ואינו יודע את מיספר הטלפון שלו, וגם כשכבר משיגים מפה לאוזן את אחד המספרים ומחייגים אליו, לא זוכים לשום מענה, אף לא לתקליט המודיע על הימים והשעות שהמקום פעיל. כל מידע אינו בנמצא.

מסתבר שקומץ מתנדבים בלבד, אפילו מתנדבים נאמנים, אינו עומד בנטל תחזוקה מסודרת של המקום. גם אוהדי אידיש מושבעים אינם מוכנים לכתת רגליים, לתעות במבוך של התחנה המרכזית, להגיע סוף סוף ל"יונג אידיש" –ולמצוא דלת נעולה.

אשתקד בקרו בספרייה 14,000 נפש, יחידים וקבוצות. הרבה מאוד לגבי מוסד החורג מכל אמצעי תקשורת וידוע מעט מאוד לקהל חובבי האידיש בעיר העברית. אילו היו לו מועדי פעילות קבועים וברורים היה "יונג יידיש" מגיע לידיעת הציבור וזוכה למיספר מבקרים גדול לאין ערוך.

באוסף הספרים בתל אביב הגיע העמותה להישגים מרשימים. באשר לנגישות הקהל – לפניה  עוד דרך ארוכה.

* * *

בעיות גינון בתל-אביב

מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים

נורא מגרד לי בין השדיים

מאז שתקעת לי שם

את הזין שלךָ

תגיד אולי יש לךָ

חידקונית הדקל

על הצ'ופצ'יק שלךָ

כל אישה

היא גם אימא בעתיד

24.3.16 לפנה"צ בקפה הלינקה רחוב ארלוזורוב ת"א

* * *

בכף נעליים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים

איש זקן

מכניס לאשתו

בכף נעליים

את הַפִּישִׁיק שלו

והם נזכרים פתאום

בשעשועים יום יום

שאכלו פּוֹנְצְ'קֶס

עם שרוכים

לפני מחלת האלדסהיימר

28.3.16

* * *

נעמן כהן

משה קצב – מהו העונש הראוי לו?

בעת הדיון על חומרת עונשו של משה קצב והדיון על קיצור עונשו יש לקחת היבט נוסף. מעבר לנזק שגרם משה קצב לנשים-קורבנותיו, אותן אנס, כולנו בני העם היהודי הננו קורבנותיו של משה קצב.

בעת שביקרתי בקייב חזיתי במחזה המזעזע המבייש כל יהודי באשר הוא.

בכניסה לאתר גיא ההריגה "באבי יאר" בפאתי קייב שבו רצחו הגרמנים הנאצים ועוזריהם האוקראיניים בין 100,000 ל-150,000 בני אדם, מתוכם 50,000 יהודים, יש אנדרטת זיכרון גדולה בדמות המנורה-סמל מדינת ישראל ועליה אבן עם הכתובת:

"ומכאובי נגדי תמיד"

(תהילים ל"ח י"ח)

משה קצב נשיא מדינת ישראל

י"ז בטבת תשס"א 22.1.2001

כל אחד מאיתנו בני העם היהודי נפגע עמוקות. זכר הקורבנות מוכתם בשמו של האנס משה קצב.

לאן נוליך את החרפה?

מי יפצה אותנו על הנזק?

יענטע-קלאפטע-יאכנע

במהלך דיון על הפיגועים הרצחניים של מסע הג'יהאד בבריסל ובטרור של "המדינה האיסלאמית" באירופה, התערבה דנה ויס בדיווח וטענה (בצדקנות) כי לדעתה החלוקה בעולם אינה בין מוסלמים פראיים ורצחניים לבין מערב נאור, אלא בין מתונים לקיצונים. (כלומר לדעתה ישנם גם קיצונים באירופה החברים בארגוני טרור נוצריים או יהודיים, העושים מסע טרור דתי בבירות ארצות האיסלאם).

כמו כן טענה וייס (שמסתבר מדבריה שמעולם לא קראה את מצע החמאס או שמעה את דברי המופתי של אש"פ) שהטרור הפלישתינאי אינו דתי ואינו קשור באיסלם ובטרור של המדינה האיסלמית.

אהוד יערי: (הגיב לדבריה) "אני מעריץ את המומחיות שלך בכל נושא..."

דנה ויס: "אני ממש מתנצלת שהעזתי לדבר בתחום הזה. אדבר רק על נושאים נשיים."

אהוד יערי: "יאכנע."

נשמע קצת גס אבל אם נבחן את דבריה אז ככה. דנה וייס בפירוש איננה יענטע (הינטע היא אישה קצת מוזנחת, מרושלת ובלבוסטה, שאין בה חן") כי יש לווייס חן נשי.

דנה וייס גם אינה קלאפטע (כלבתא-כלבה מרושעת) שכן היא שופעת אהבה למוסלמים.

אבל לאור פטפוטיה חסרי השחר ניתן לומר שדנה וייס היא בהחלט יאכנע (רכלנית וקשקשנית).

חסינות בגִין השם (1) ענק בארץ ליליפוט

"אמר רבי אלעזר א"ר חנינא כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי." (מגילה טז ע"א)

אז עברנו את פורים ונביא גאולה לעולם כשנביא דבר בשם אומרו – דוד ניאו בוחבוט הכותב את הדברים הבאים:

"'אני מכבד את אלה שכותבים על השואה,' אמר (ארז) ביטון בראיון ב'מעריב' לפני שבוע. "'אני בז לאלה שמחקו את העבר וכביכול יצרו זהות נקייה ודורשים גם מאיתנו זהות נקייה... לדעתי (רועי) חסן משורר מצוין,' הוסיף חתן פרס ישראל. 'אנשים שופטים אותו מתוך פחד... אבל אני רגיש לקולות של רועי ואחרים, שצועקים מצוקה וכותבים שירים יוצאים מגדר הרגיל. חסן אמר, "לא התאבלתי על קניוק, שרפתי את הספרים של נתן זך."

"'אמרתי לו, "אתה מבטא משהו שנדם בי שנים רבות, כי גם אני רציתי להגיד שימות יורם קניוק, כי הוא לעג לי ולשירתי ב"מעריב". הוא היה דמות מרכזית בתרבות העברית, אז לא יכולתי לפתוח את הפה. מישהו אמר לי שבגלל זה משוררים עורכים פסטיבל שירה בתל אביב על טהרת האשכנזיות ומקללים את רועי חסן. מה אתם מתלוננים עליו? הוא מתריס נגד מצוקה קיימת.'

"על שירתו של ביטון כבר הבעתי את דעתי ב'הארץ' (18.9), ונדמה שהוא לא שכח ולא סלח. הוא משורר ייחודי ומוכשר, אף על פי שיכולותיו הספרותיות נופחו מסיבות בלתי ספרותיות בעליל, מעל ומעבר לכל פרופורציה. ביטון הוא אייקון מזרחי ממוסחר, בעל ערך מיתי כמעט בעולם משוטח של פוליטיקת זהויות. ביטון הוא ענק הרוח בארץ הליליפוטים של חסן ועדי קיסר, אף על פי שגובהו אינו עולה על הממוצע. נכון, לא תשמעו זאת מרבים. פרה קדושה שוחטים רק אם היא מתוצרת גרמניה. ובכל זאת, חשוב להצביע על תהליך ההתקרנפות של ביטון כדמות ציבורית.

"מילא הצביעות המכוערת בהתנהלות של אדם המצהיר פעם אחר פעם שהוא מונע על ידי רצון אמיתי לאחד ולקרב לבבות, אך למעשה מונחה בעיקר על ידי האמוציות האינפנטיליות והמיליטנטיות של חסן בייחולו למות קניוק ז"ל. ביטון מציין שלא יכול היה 'לפתוח עליו פה' בזמנו, 'כי היה דמות מרכזית בתרבות.'

"זה עצוב, כי כוחו האמיתי של האמן לקרוא תיגר על הסדר הקיים ולשלם מחירים עומד למבחן בדיוק במציאות שבה התנאים והנסיבות לא משחקים לידיו. זאת לא חוכמה להמתין עשרות שנים להיפוך היוצרות, ו'לפתוח את הפה' רק כאשר כוח ציבורי מגבה אותך ומושא התקיפה שלך קבור כבר שלוש שנים באדמה.

"ומילא שכציוני ומתון מוצהר, איש מפלגת העבודה, היה עליו להתנער מכל זיהוי שלו עם הגל המזרחי הפוסט־מודרניסטי והפוסט־ציוני, שדוחה את עצם הרעיון הציוני לטובת שנאה גזעית מפלגה בסגנון דונלד טראמפ. ומילא שהוא מאמין שמדובר ב'שירים יוצאים מגדר הרגיל'. זה לא מעיד עליו טובות, בין שזה מבטא את טעמו או היעדר עמוד שדרה; אבל מותר לו לחשוב כך.

"ביטון התמכר לאש הלוהטת סביב הנושא המזרחי. אבל איזה עוול עושה האש הזאת לתרבות המזרחית המפוארת במיטבה, כשהיא מנחיתה את ה'מזרחיות' ומרסקת אותה לכדי איזה מלל גרפומני חבוט וממוחזר, הכתוב ברמה של סדנת כתיבה בתיכון וחסר כל הישגים בשדה השירי הממשי. בשביל ביטון התבערה הגזענית, שמאיימת לכלות את החברה הישראלית, היא דווקא נעימה ומחממת. ככל שהשיח המזרחי בוער ומבעיר את הכותרות, הרלוונטיות של מעמדו הציבורי גוברת. עד כדי כך, שדווקא הוא יושב במטבח של נפתלי בנט (ועדת ביטון) ומבשל אתו ביחד דייסה פופוליסטית, שתרחיק את הדיון התרבותי האמיתי והחשוב (בין עמוק ורדוד, איכותי וירוד, גבוה ונמוך) מן העיקר, ותהפוך את האוצר הספרותי היהודי לדורותיו לכלי שרת סקטוריאלי בידי בנט, כדי למשוך מצביעים מזרחים מהליכוד לבית היהודי (אחרי שהטריק עם אלי אוחנה נכשל)."

[הכותב הוא מורה, משורר ומבקר שירה שיזכה לחסינות. אותו לא יחרף ד"ר אברהם עילם אמזלג: "אתה ואבותיך המזויינים, ח׳רבנתם עלינו כל השנים!"  הסיבה פשוטה הנ"ל יזכה לחסינות בגין שמו המרוקאי "בוחבוט":]

(דוד ניאו בוחבוט  "ענק בארץ ליליפוט 'הארץ'" 25.3.16.)

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2893166

חסינות בגִין השם (2) פלקטים

"על ערס פואטיקה אני לא יכול לקרא לזה שירה. זו לא שירה זה פלקטים, אין לזה שום ערך מוסף. בני ציפר פרסם אותם בהפוך על הפוך קטע ציני לחלוטין. החבורה הזו אפילו לסדנת שירה לא היו מתקבלים אצלי."

(שמעון בוזגלו משורר ומתרגם, "הוליווד של העת העתיקה", ראיון עם נטע הלפרין, "ישראל היום" 21.11.14)

הכותב הוא משורר ומתרגם שיזכה לחסינות. הסיבה פשוטה – הנ"ל יזכה לחסינות בגין שמו המרוקאי "בוזגלו".

היהודים אשמים

ביום הפיגוע בבריסל 22.3.16, בחדשות 20:00 של הערוץ השני, הסביר הכתב לענייני ערבים אהוד יערי שדעא"ש אומרים שהבעייה הפלסטינית לא חשובה לכן הם לא תוקפים את ישראל. החשוב הוא מיגור השלטון של המדינות הערביות הכופרות.

נכנס לדבריו כתב החוץ של הערוץ ערד ניר ואמר כי באירופה מאשימים את היהודים באחריות לפיגוע עקב יחסם למוסלמים הפלישתינאים.

כשנשאל על סמך מה אמר זאת? ואם יש לו אסמכתות לכך – אמר כי שרת החוץ של שבדיה חושבת כך.

"יש לך עדויות נוספות?" הוא נשאל.

הוא לא השיב.

לא ברור אם הוא אמר זאת בעקבות תחקיר מעמיק שעשה, או כי זו דעתו האישית לסיבות לטרור העולמי של הג'יהאד המוסלמי בעקבות המזרחנית והמומחית לאיסלם "הגאונית מווילנה" (העולה מוילנה) גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון) – שטענה בעבר שהפתרון לדעא"ש הוא פתרון הבעייה הפלשתינאית, אבל אין ספק שהוא צודק בקביעתו. בדומה להיטלר שהאשים את היהודים באחריות למלחמה, גם היום רבים האנטישמים באירופה המאשימים את היהודים בכל, ובפרט באחריות לטרור המוסלמי. זו הרי אשמה אנטישמית ישנה נושנה היהודים אחראים לכל המלחמות בעולם.

היטלר מאשים את היהודים במלחמה:

https://www.youtube.com/watch?v=93eHO2z_GnM

יהודים תומכי טרור

כמו תמיד האנטישמים נשענים על יהודים, ואכן לא חסרים יהודים המאשימים את היהודים בטרור.

המזרחנית והמומחית לטרור איסלמי, ציפורה-בז'וזוביץ-לבני-שפיצר, קבעה בהקשר הפיגוע בבריסל כי "הטרור של 'המדינה האיסלמית' באירופה הוא מלחמת דת, ולעומת זאת טרור הסכינאים אצלנו נובע משאיפות לאומיות." 

ח"כ ציפורה-בז'וזוביץ-לבני-שפיצר, המתארחת במפלגת העבודה,אמרה את הדברים בראיון לגלי צה"ל, שבו תקפה את ראש הממשלה נתניהו: "העולם לא מקבל את התיאוריה של ראש הממשלה, לפיה אין הבדל בין הטרור שמכה באירופה לבין הטרור בישראל," אמרה. "במקום לעשות הפרדה בין הדברים, הוא למעשה מחבר בין הערבים פה שתופסים סכין ומבקשים להרוג יהודים, לבין ארגונים איסלאמיים קיצוניים כמו דאעש. למעשה, מביא ראש הממשלה לכך שתהיה פה מלחמת דת, וזאת כי הוא לא עושה את ההבחנה בין הקיצוניים שם לבין הטרור שקורה פה."

הבנתם? אליבא דציפורה-בז'וזוביץ-לבני-שפיצר, היהודים הם-הם שהמציאו את העיקרון המוסלמי "דין מוחמד בסיף!" – ומי היהודי האחראי למלחמת הדת? כמובן נתניהו! (אופס מחדל גדול. היא שכחה את תפקידה הגדול של שרה בעידוד הטרור המוסלמי...)

האימרה הצרפתית אומרת: 'Tout comprendre, c'est tout pardonner' – כלומר להבין פירושו לסלוח. אז ככה אם ציפורה-בז'וזוביץ-לבני-שפיצר "מבינה" את הטרור – היא מצדיקה אותו.

אז גברת בז'וזוביץ-לבני-שפיצר – לפני שאת הופכת למעודדת טרור רצוי שתביטי לפחות פעם אחת במסיבת יום ההולדת של הפת"ח שאיתו "ישבת בחדר..." ראי מה הם אומרים. הם לא מאשימים את היהודים ואת נתניהו בדברי מוחמד נביאם. הם מאמינים בו הרבה לפני נתניהו ושרה...

הפת"ח: היהודים קופים וחזירים שיש להשמידם:

http://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

האידיאולוגיה הדתית של "המדינה האיסלמית"

איברהים עואד, הידוע יותר בכינויו אבו בכר אל בגדדי, המתנאה בתואר חליף (המחליף של מוחמד), פירסם לאחרונה את תורתו לפיה ג'יהאד בפלסטין איננו קודם לג'יהאד במקומות אחרים, ויש לתקוף את היהודים בכל מקום.

ארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש), בביטאונו הרשמי 'אל-נבא' פרסם מאמר מכונן תחת הכותרת "בית אל-מקדס ("בית המקדש" כינוי לארץ ישראל) – עניין הלכתי בראש ובראשונה" – המפרט את יחסו של הארגון לעניין פלסטין ואת עמדתו לגבי המלחמה בישראל ברמה העקרונית והמעשית.

המאמר קובע כי אין עדיפות למלחמה בישראל על-פני ג'יהאד בכופרים במקומות אחרים, ויתרה מכך – לחימה בכופרים הפנימיים, כמו שליטי מדינות ערב, חשובה וקודמת לה. בעיני דאעש, הצבת המלחמה בישראל בראש סדר העדיפויות של המוסלמים היא סטייה מעקרונות האסלאם, שכן מטרת הג'יהאד חייבת להיות כינון הדת והשלטת חוקי השריעה. העולם כולו, למעט האזורים שבשליטת הארגון, נשלט בידי הכופרים. לכן תוהה המאמר מדוע ניתנה עדיפות למלחמה ביהודים על-פני המלחמה בכל סוגי הכופרים האחרים.

מעבר לכך נכתב כי צמצום יעד הג'יהאד למלחמה ביהודים בלבד פירושו שינוי אסור של חוקי אללה. על-פי המאמר, אם בכלל ישנה עדיפות לג'יהאד בחבל ארץ כלשהוא, אזי העדיפות היא לשחרור המקומות הקדושים לאסלאם מכה ומדינה מידי משפחת המלוכה הסעודית. 

לנוכח זאת, הדגיש המאמר, יש לשים את בעיית פלסטין במסגרת ההלכתית הנכונה וקרא "לנתץ את האליל" של התפיסה כי בעיית פלסטין היא הבעייה הראשונה במעלה העומדת בפני המוסלמים, ולהבין, שעיקרון המונותאיזם על-פי האסלאם – ייחוד אללה, (התוחיד) – הוא העניין הראשון במעלה העומד בפניהם. לכן, ביסוס האסלאם הוא המטרה היחידה למענה יש להילחם, ואילו לחימה למען החלפת שלטון היהודים בשלטון חמאס או הרשות הפלסטינית היא "ג'יהאד בטל" מעיקרו.

להלן קטעים מן המאמר:

דאעש: "הפיכת העניין הפלסטיני  לעניין הראשון במעלה של המוסלמים – הגזמה אסורה בדת. "במשך עשרות שנים שלט עניין פלסטין וכיבושה בידי היהודים על כל חיי המוסלמים בכל רחבי העולם. המגזימים הפריזו במעלתו והסוחרים סחרו בו, עד כדי כך שאצל רוב האנשים פשטה האמונה שעניין פלסטין הוא העניין הראשון במעלה עבור המוסלמים. זאת לאחר שהלאומנים הכריזו עליה כעל העניין הראשון במעלה של הערבים, וטענו כי אין להעלות שום עניין אחר כל עוד פלסטין לא שוחררה, כדי לא לפצל את המאמצים ולבזבז את היכולות. יתרה מזאת, בעיני רבים אין מקום לג'יהאד כלשהו מלבד בפלסטין. מטיפי הפתנה וחכמי הדת של השליטים בכל מקום מגנים את המג'אהדין בכל הזירות, ומוליכים שולל את הבורים בשאלה:

מדוע הג'יהאדיסטים אינם לוחמים ג'יהאד בפלסטין?

עבור הסוטים מן הדרך הללו... אין אויב לאומה המוסלמית מלבד היהודים הכובשים את פלסטין. אפילו מי שרוצה להרחיב את מעגל הג'יהאד כך שיכלול את הצלבנים הנוצרים סוטה מן השריעה בהכריזו כי הסיבה היחידה לשנאתו כלפיהם היא תמיכתם ביהודים. 

מהעבר השני, כל מי שמגלה איבה למדינה היהודית נחשב כגיבור אהוב שמרימים את דגליו ותולים את תמונתו, מבלי להתחשב בדתו ובאמונתו. כך, למשך זמן מה, נמשכו האנשים לקומוניסטים מסוגם של החזית הדמוקרטית והחזית העממית לשחרור פלסטין ולבני בריתם מן התנועות המרקסיסטיות העולמיות... למרות שהם כופרים אתיאיסטים... די היה בכך שהם דאגו לעניין הראשון במעלה של הערבים ושהם נלחמים ביהודים בפלסטין.

לאחר מכן הם נמשכו לשיעים הטמאים דוגמת חזב אל-לאת ותנועת אמל, משום שהם נלחמו ביהודים בדרום לבנון בשנים עברו. עד כדי כך הגיעו הדברים שבמהלך מלחמת 2006, מלחמת יולי, אנשים הניפו את דגלי הראפדה (כינוי גנאי לשיעים), ותמונת הכופר חסן נצר אל-לאת (חסן נסראללה) נתלתה בבתיהם של מיליוני אנשים.

מעבר לכל זה, עשרות מיליוני אנשים נמשכו לרשעים הערבים מסוגם של גמאל עבד אל-נאצר, חאפז אל-אסד, מעמר אל-קדאפי וסדאם חוסיין, משום שהם סחרו בעניין פלסטין ומכרו אשליות לאלו שנהו אחריהם באמצעות נאומים נלהבים על השלכת היהודים לים או שריפת מדינתם בטילים.

עניין המסחר בפלסטין חורג מהלאומנים, השמאליים והראפדה, שכן הוא נכנס מזה זמן ללב המצע של המפלגות, הקבוצות והארגונים המשתייכים באופן שקרי לאסלאם, בראותם בו אמצעי לגיוס האנשים ואיחוד השורות, שכן הם אינם מוצאים לפניהם בזירה מטרה שהאנשים מסכימים עליה מלבד עניין פלסטין, שכולם ללא יוצא מן הכלל סוחרים בו. הם סברו שייקל עליהם לבנות את מצעם על יסוד 'בעיית פלסטין'... משום שהם מצאו שהאנשים רחוקים מן הדת. לכן הם התפתו לכנס את האנשים סביבם על היסוד הקלוקל הזה, בחושבם שכך יוכלו להתקדם לעבר השגת המטרות המוצהרות של ארגוניהם ובכלל [זה] ביסוס הדת ויישום השריעה...

אחרי כמעט שבעה עשורים של סיסמאות ריקות, פלסטין עודנה תחת שלטון היהודים, השיעים ובני בריתם במפלגות התועות סוחרים בעניין הפלסטיני, הצבת עניין פלסטין במסגרת ההלכתית הנכונה וניתוץ אליל 'העניין הראשון במעלה של המוסלמים' אשר אנשים סוגדים לו מזה עשורים – הנם יסוד הכרחי לבניית כל פעולה אמיתית למען חבל הארץ המבורך הזה.

העניין הראשון במעלה של המוסלמים הוא הג'יהאד – כדי לטהר את כל הארץ מן הפוליתאיזם. בכך חל על בית אל-מקדס (ארץ ישראל) וסביבותיו מה שחל על שאר כדור הארץ. יתרה מכך, הג'יהאד להצלת בית אל-מקדס מידי היהודים אינו מותר אלא אם הוא נעשה למען הסרת שלטון הטאר'ות ממנו וייסוד הדת בו באופן מלא. גי'האד למען החלפת שלטון היהודים בשלטון השליטים העריצים מסוגם של אלו ששולטים כעת בעזה ובגדה המערבית –  (אש"פ והחמאס) הוא ג'יהאד בטל, שכן זו לחימה למען השליט העריץ, לא ג'יהאד למען אללה.

מה נתן ליהודים עדיפות מבין כל סוגי הכופרים?

אם נביט אל המציאות בעולם היום, נמצא שכולו נשלט על-ידי הפוליתאיזם וחוקיו, למעט חבלי ארץ בהם אללה אפשר לדאעש להקים את הדת. חובה על המוסלמים לעשות ג'יהאד כדי לסלק את הכופרים מארצות המוסלמים הגזולות ובכללן בית אל-מקדס וסביבותיו – (ארץ ישראל), ארץ שני המקומות הקדושים (חצי האי ערב), ויתר ארצות המוסלמים. לפיכך, דין הג'יהאד בפלסטין שווה לאחרים ללא הבחנה. אם מעלת הארץ מקנה עדיפות לאופציה של הג'יהאד בה, אזי הג'יהאד להצלת מכה ומדינה מידי משפחת סעוד קודם ללא ספק ליתר הארצות.

שכנותיה של ישראל – "קו הגנתה הראשון", לסלק את מנהיגיהן. המלחמה ביהודים מוטלת רק על תושבי המקום. נוסף לכך, אללה ציווה על המאמינים לפנות בג'יהאד שלהם אל הכופרים הקרובים אליהם ביותר, במסגרת הלחימה בכל הפוליתאיסטים, באמרו בקוראן: 'הוי המאמינים, הילחמו בכופרים הקרובים אל גבולכם' [9, 123].

לפיכך, על המוסלמים בכל מקום להילחם בכופרים הקרובים אליהם ביותר. יתחילו המוסלמים הנמצאים תחת שלטון היהודים להילחם בהם, יתחילו אנשי סוריה להילחם בשליט-העריץ הנוציירי (עלאווי) ובסוגי הכופרים האחרים כגון -PKK. יתחילו המוסלמים בעיראק להילחם בכופרי השיעים, הפשמרגה והצחואת, המוסלמים במצרים וסיני יילחמו בשליט-העריץ השולט במצרים ובכל ארצות האסלאם, עד שהמוסלמים בכל ארץ יסיימו להילחם בכופרים הנמצאים בסמוך להם ויכניעו את ארצם לשלטון אללה ואז יעברו ללחום בכופרים הנמצאים בסמוך להם, וכך עד שהארץ תטוהר מפוליתאיזם וכפירה.

אמת זו מתבררת בוודאות אם ניקח בחשבון שהשליטים העריצים השולטים במדינות בשכנות לבית אל-מקדס (ארץ ישראל) מהווים את קו ההגנה הראשון למדינת יהודים. לפיכך, לא ניתן להגיע למלחמה ביהודים אלא בהיפטרות מהשליטים העריצים הללו, סילוק שלטונם, והחרבת צבאותיהם, ולאחר מכן הגעה לגבולות מדינת היהודים והתעמתות ישירה עם צבאם.

על המוסלמים ברחבי העולם לסייע לפלסטינים באמצעות פגיעה ביהודים ובבעלי בריתם בעולם.

הג'יהאד להצלת בית אל-מקדס (א"י) וסביבותיו מידי היהודים. זוהי חובה הלכתית. על כל המוסלמים לפעול למענו, משום שפלסטין היא אחת מארצות המוסלמים שהכופרים היהודים השתלטו עליה, הפכו אותה ל'דאר חרב', (עולם המלחמה של הכופרים באיסלם) מנעו בה את טקסי הפולחן של המוסלמים, הרגו את המוסלמים, גזלו את רכושם וגירשום מאדמתם. המלחמה ביהודים הללו היא חובה המוטלת על כל מוסלמי – אולם חובה זו חלה ביתר שאת על אנשי בית אל-מקדס (א"י) משום שהם הקרובים ביותר אליהם. זאת בתנאי שמטרת המלחמה היא ביסוס דת אללה ולא השבת האדמה והרכוש בלבד, או נקמה ביהודים על פשעיהם לאורך העשורים הקודמים בלבד.

חובה על כל המוסלמים בעולם לסייע למוסלמים בפלסטין במלחמתם בכך שישגרו להם את האנשים והכסף שהם מסוגלים להעביר אליהם. בנוסף לכך עליהם להקל עליהם ולפגוע באויבם בדרך של תקיפת היהודים ובני בריתם היכן שימצאו אותם, הריגתם, הרס רכושם ופגיעה באינטרסים שלהם בכל דרך שיוכלו."

דאעש באזהרה לפלסטינים: "הג'יהאד למען פלסטין אינו מצדיק הצטרפות לארגונים אחרים."

מחברי המאמר חותמים בהערה שמופנית לפלסטינים, ומזהירים אותם מפני הצטרפות לארגונים מלבד דאעש: "הג'יהאד להצלת בית אל-מקדס מידי היהודים אינו מצדיק את ההצטרפות לפלגים ולמפלגות הכופרות כמו חזב אל-לאת השיעי, תנועת הג'יהאד האסלאמי הקשורה אליה, או לתנועות חילוניות וקומוניסטיות כמו תנועת פת"ח והחזית הדמוקרטית והעממית, או לתנועות המשתייכות לאסלאם בשם אך נמנעות מביצוע חוקי אללה כשלטון, ומיישמות את הפוליתאיזם של הדמוקרטיה בפועל כמו תנועת חמאס הכופרת.

מלחמה בכופרים תחת דגל של כפירה אינו מותר בשום מקרה, על המוסלמי ללחום ג'יהאד תחת דגל קבוצת המוסלמים בלבד. אם אינו מסוגל להצטרף לח'ליפות, הרי ששבועת האמונים (ביעה) שלו ל"מדינה האיסלמית" (דאע"ש) ולחימת ג'יהאד לבדו נחשבים אצל אללה למעשה טוב יותר מאשר זה שהוא יאבד את נפשו למען סילוק שלטון היהודים וקיבוע שלטון המפלגות והפלגים  הכופרים."

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/sal/sal.pl?lang=he&ID=875141_memri&act=show&dbid=articles&dataid=4103

האם אחמד טיבי מוסלמי?

אחמד טיבי, ח"כ הערבי-מוסלמי המייצג את "התנועה האיסלמית" ברשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), המזדהה עם דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש להשמיד את היהודים, קבע ש"דאע''ש אינו ארגון מוסלמי אף שאנשיו רשומים כמוסלמים."

הואיל וח"כ טיבי מסרב לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס (והמופתי של אש"פ) לפיהם יש לרצוח את היהודים גזענות ולא מופת מוסרי:

http://www.youtube.com/watch?v=tF8G-kl143E

 והואיל ו"המדינה האיסלמית" (דעא"ש) טוענת שהיא הולכת בעקבות תורת מוחמד ומעשיו כדי להשליט על העולם את תורתו. כולל טרור המוני נגד הכופרים, כולל רציחת הגברים הכופרים, ומכירת הנשים והילדים לעבדות (כפי שעשה מוחמד עם היהודים) וכו' וכו'.

נשאלת השאלה: אם תורתו ומעשיו של מוחמד אינם מוסלמים הרי גם מוחמד אינו מוסלמי, ואם מוחמד אינו מוסלמי הרי אחמד טיבי אינו מוסלמי. אז מיהו אחמד טיבי מלבד גזענותו?

איך אומרים "מה יפית" בערבית?

כ-60 יהודים-ערבים אזרחי ישראל  הגיעו ב-28.3.16 לרמאללה כאורחיו של אבא של מאזן, כדי ללמדו כי "יש ישראלים שרוצים שלום," כלשונם.

היו שם השר לשעבר פרופ' שמעון שטרית, השגריר לשעבר פרופ' יהודה לנקרי, פרופ' שמואל מורה, ועוד רבים אחרים.

אבא של מאזן, שכתיאולוג מוסלמי קבע שהיהודים טמאים ומטמאים ושאין עם יהודי לכן לעולם לא יכיר במדינת היהודים, אמר להם שהיהודים-הערבים לדידו הם בני "האומה הערבית". (הרי לדידו אין אומה יהודית).

"יש הרבה במשותף לנו וליהודים הערבים," הוא אמר, "משפה, דרך תרבות, היסטוריה, אמנות ומוזיקה. כל יום אני שומע את הפייטן יליד חלב, משה אליהו."

ציון אלגריסי מתל אביב אמר שאבא של מאזן אומר תמיד את האמת והוא מגנה את הסכינאים. "איפה ההסתה?"

הפסל שמואל בן עמי יצר פסל עם דמותו של אבא של מאזן, והעניק לו אותו במתנה ברוב טקס.

הרב אברהם גולן מקריית גת הניח את ידו על ראש הראיס ואמר דברי ברכה. "שיצליח ושיהיה לו אריכות ימים, ושבורא עולם יעניק לו חוכמה ובינה, כדי שימצא פתרון בעזרת השם לנו ולהם." (הפתרון של אבא של מאזן הוא כדברי המופתי שמינה אישית: חיסול מדינת היהודים ורצח היהודים הקופים וחזירים).

לאחר שירת ה"מה יפית" התפנו כולם לסעוד ארוחה שמנה (וכשרה) במרכז רמאללה.

בראש המשלחת עמד סם בן שטרית, ואת התיאום עם לשכת אבא של מאזן ביצע היועץ המיוחד שלו, ח"כ לשעבר טאלב א-סאנע.

בגידה כגבורה הירואית

עיתון "הארץ", המתנאה במרגלים ובוגדים בישראל, מביא ראיון עם יאן ברסה, נכדו של המרגל מרקוס קלינגברג, המוגדר ב"הארץ" כ"בוגד" במרכאות. ("הארץ", 20.3.16)

נכד הבוגד, יאן ברוסה, מסביר את בגידת הסבא בספר חדש שהוא מפרסם על סבו, "המרגל והילד", שהופיע בימים אלה בצרפת בהוצאת Flammarion – "רציתי לספר את הגרסה שלי על סבא, שבשבילי היה ונשאר גיבור," הוא אומר.

הנכד משמש כסגן ראשת עיריית פריז, מטעם המפלגה הקומוניסטית.

פרופסור מרקוס קלינגברג, מומחה לרפואה מונעת וחוקר בתחום הבקטריולוגיה, ברח עם כיבוש פולין בידי הנאצים לברית־המועצות והצטרף שם לצבא האדום.

הוא סיים במינסק את לימודי הרפואה שהחל בוורשה, לחם כרופא בשורות הצבא הסובייטי ושב לפולין בסיום המלחמה. "הוא היה קומוניסט, תמך בכל ליבו באידיאל הסובייטי."

בשובו לוורשה גילה קלינגברג שכל משפחתו נרצחה בטרבלינקה.

קליינברג עזב עם אשתו ונדה יסינסקה (אייסמן במקור), שהיתה אף היא מומחית לביולוגיה וניצולת שואה, את גן העדן הקומוניסטי-סובייטי, והתיישבו בשוודיה, שם נולדה בתם היחידה סילביה (אמו של יאן, שהיתה בעבר אשתו של המרגל והבוגד לטובת הפאשיזם הסורי – אודי אדיב), ובשנת 1948 עלו לישראל.

קלינגברג, שהתמחה ברפואה מונעת, התגייס לצה"ל כרופא והגיע לדרגת אלוף־משנה. בהמשך התמנה לסגן יו"ר המכון הביולוגי בנס ציונה.

הרוסים יצרו קשר עם קלינגברג כבר בשנות ה-50 המוקדמות וקליינברג בגד במדינתו והפך למרגל סובייטי. אשתו לקחה חלק פעיל בפעולות הריגול.

ב-1983 נעצר אחרי מעקב ממושך, הואשם בריגול והועמד לדין במשפט שנערך בדלתיים סגורות. מתוך 20 שנות המאסר שנגזרו עליו העביר עשר תחת השם אברהם גרינברג בכלא שיקמה באשקלון. רק בשנת 2003 השתחרר והצטרף לבתו ולנכדו בפריז, שם חי בעושר מגימלת העתק ששולמה לו מישראל. הוא מת בסתיו האחרון.

העבר הקומוניסטי של המשפחה הביא את הנכד בן ה-36 להצטרף גם הוא למפלגה הקומוניסטית. בעבר עבד כמורה לספרות.

לפני כמה שנים נישא לבן-זוגו בריס בחתונה שערך ראש עיריית פריז לשעבר, ברנאר דלנואה, (מעשה שהיה אסור בגן העדן הקומוניסטי-סובייטי).

"סבתי ונדה היתה קרובה לי מאוד ואהבתי אותה אהבה גדולה," מספר יאן. "היא כעסה על סבי ומעולם לא סלחה לו, לא על מעשה הריגול – הרי היא בעצמה הבריחה מסמכים – אלא על כך שנשבר בחקירה. היא עצמה נעצרה ונחקרה אך מעולם לא נשברה ועל כן גם לא הואשמה."

כשנשאל בעבר מה דעתו על מעשה הבגידה של סבו בעמו ובארצו ענה: "אני מצפצף – אני צרפתי!" (לא יהודי צרפתי ולא פולני צרפתי)

כשהוא נשאל מדוע הוא שם את המילה "בגידה" במרכאות. הוא עונה: "לאורך כל חייו קליינברג הרגיש שהוא חב את חייו כיהודי, את הקריירה המדעית שלו ואת עיצובו כאדם – לבריה"מ. היתה בו אמונה כנה שזאת חובתו כלפי הרוסים אך הוא הרגיש יהודי והיה קשור לישראל."

 ואכן למרות נאמנותו לבריה"מ, הוא ואשתו בחרו לא לחיות בברית המועצות. לדברי הנכד, עקב האנטישמיות של הרוסים. מה שלא מנע ממנו לספק להם מידע איך להכין חיידקים שיוכלו להשמיד אותם. בספר כותב הנכד כי המאסר היה "מעשה של רוע טהור ושל נקמה בקשיש חולה וחסר ישע." נו באמת, הרי אם היה קליינברג בוגד בארץ שלמענה בגד (בריה"מ) – הוא היה מוצא מיידית להורג עם אשתו.

השכם להורגך או רצח? צל"ש או טר"ש?

כשייגמר התחקיר על הריגת הטרוריסט הערבי-מוסלמי בחברון נוכל רק אז לקבוע עמדה מוסרית על המעשה, ובינתיים קשה שלא להתפעל מהמוסריות של צה"ל ושל החברה הישראלית. בכל שטחי הכיבוש הערבי-מוסלמי, כ-13 מיליון קמ"ר, (ובכלל, בכל 57 המדינות המוסלמיות) – מעולם לא נערך דיון מוסרי צבאי או אזרחי האם הכלל: "דין מוחמד בסיף" הוא מוסרי או לא? ומעולם לא נערך דיון מוסרי האם דברי מוחמד לפיהם יש לרצוח את כל היהודים בני הקופים והחזירים הם מוסריים או סותרים את החוק הבינלאומי. לפי האו"ם אלו דברים מוסריים. בינתיים כדאי לראות את הסרטון:

http://rotter.net/forum/scoops1/300936.shtml

* * *

יפה ברלוביץ

הקדשות מאהוד בן עזר

2014-1963

בימים אלה מלאו לסופר אהוד בן עזר – שמונים שנה. בן עזר פירסם למעלה מארבעים ספרים, ביניהם: רומנים, ספרי שירה, ספרי ילדים ונוער, ראיונות, ביוגרפיות וספרי מחקר.

היכרותי עם בן עזר היא מספרו הראשון המחצבה (1963), כך שמדפי הספרים שלי נושאים את יצירותיו מאז ועד הנה (והארץ תרעד, 2014). כל ספר שניתן – פתח בהקדשה, ונראה כי התצרף של שפע ההקדשות האלה, יש בהן כדי לספר – אותו, אותי, את ידידותנו?

להלן מספר הקדשות, עם ברכות חמות לגבורותיו.

ליפה הטובה, ספר לא כל כך רע, בתקווה שתקרא, שלך בידידות, אודי

(על "אנשי סדום", רומן, עם עובד, 1968)

ליפה ואמנון היקרים, להמציא פתח תקווה, להמציא אסתר ראב, זו תמצית הימים, זו מציאות הלענה, הדבש, המקום והמילים, שלכם אהוד

(על "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", עם עובד 1998).

ליפה היקרה, קצת בזכותך, נדבך פוסט פמיניסטי על שרידי המושבה שלנו, שלך אודי

(על "המושבה שלי", רומן, אסטרולוג, 2000) 

ליפה ואמנון היקרים, כשנות עבוֹד בני ישראל במדבר, חלפו מ-ימי כותבי את הספר הזה, שלכם בידידות, אהוד

(על "המחצבה – הספר השלם", רומן, עם עובד, 1963, מהדורת אסטרולוג, 2001)

ליפה ואמנון היקרים, אתם שליוויתם אותי בהרבה ייסורים שמהם נולדו השירים, שלכם כתמיד, אהוד

(על "יעזרה אלוהים לפנות בוקר, שירים, אסטרולוג, 2005)

ליפה ואמנון היקרים, כותב שורות אלה, יחד עם דודתו וסבו – מכסים איזה 130 שנה של היסטוריה ארצישראלית, גם מהצד הספרותי, ועל כך הם גאים בצניעות, שלכם אהוד בן עזר

(על "ספר הגעגועים", רומן, כנרת זמורה ביתן, 2009).

ליפה ואמנון היקרים, סאגה מאת סופר נידח, כתיבתה נמשכה 40 שנה, ואולי יקראו בה גם עוד שנים רבות, שלכם אהוד

(על "והארץ תרעד", ספרי מקור, 2014)

* * *

יהודה כסיף

מִי לוֹקֵחַ אֶת דָּרְיָ-ה לַגַּן?

מִי לוֹקֵחַ בַּבֹּקֶר

אֶת דָּרְיָ-ה לַגַּן?

גָּמָל, סוּס, אוֹ

חִלָּזוֹן קָטָן?

וְאוּלַי עֲגָלָה עַל

אַרְבָּעָה גַּלְגַּלִּים?

אַתֶּם לֹא יוֹדְעִים,

נָכוֹן יְלָדִים?

הַסּוּס לֹא בָּא

כִּי הָיָה קְצָת עָסוּק,

וְהַגָּמָל לֹא יָכוֹל כִּי

הוֹלֵךְ הוּא לַשּׁוּק,

גַּם תַּרְנְגֹלֶת שְׁמַנְמֹנֶת

פּוֹחֶדֶת לְהַצִּיעַ

כִּי שַׁבָּת מִתְקָרֶבֶת

וְלֹא תִּרְצֶה לְהַזִּיעַ.

אָז מִי לוֹקֵחַ

אֶת דָּרְיָ-ה לַגַּן?

לֹא תֵּדְעוּ יְלָדִים,

לֹא תֵּדְעוּ כַּמּוּבָן.

הָרַכֶּבֶת לֹא עוֹצֶרֶת

כִּי אֵין תַּחֲנָה,

הָאוֹטוֹבּוּס לֹא

נוֹסֵעַ כִּי הִתְקַלְקְלָה הַמְּכוֹנָה,

עַל אוֹפַנַּיִם אִי אֶפְשָׁר

כִּי הִיא עוֹד קְטַנָּה

וְאֶת עֶגְלַת-הַתִּינוֹק

כְּבָר נָתְנוּ לַשְּׁכֵנָה.

אָז מִי יִקַּח יַלְדֹּנֶת

שֶׁלֹּא תְּאַחֵר?

מִי יַשְׁכִּים, יִתְרַחֵץ

וִיבִיאֶנָּה מַהֵר?

הַפַּרְפַּר לֹא יָכוֹל

כִּי דָּרְיָ-ה כְּבֵדָה,

הָעַכָּבִישׁ סוֹרֵג

וְרִשְׁתּוֹ דַּקִּיקָה,

הַשְּׂמָמִית בָּרְחָה

וְרַק זְנָבָהּ כָּאן נוֹתָר,

הַגַּחְלִילִית כִּבְּתָה

אֶת פָּנָסָהּ הַמּוּאָר.

הַשָּׁעוֹן מְתַקְתֵּק

וְנַעֲשָׂה מְאֻחָר!

מִי יִקַּח אֶת דָּרְיָ-ה

גַּם הַיּוֹם גַּם מָחָר?

אוּלַי הָאַרְנֶבֶת

וְאוּלַי הָאַרְנָב,

אוּלַי חֲסִידָה

שֶׁעוֹבֶרֶת עַכְשָׁו,

אוּלַי דְּבוֹרָה

שֶׁזִּמְזְמָה בְּרִפְרוּף

כֻּלָּהּ עָמוּסָה ְ

אַבְקָה וצוּף?

מִי יַעֲקֹף פְּקָק

בִּדְרָכִים עֲמוּסוֹת,

וְדֶרֶךְ חֲדָשָׁה

לֹא יִפְחַד לְנַסּוֹת?

בָּא הַחֲמוֹר

וְנָעַר: "שָׁלוֹם!

מָחָר קְצָת קָשֶׁה,

אוּכַל רַק הַיּוֹם.

אָמְנָם אֹזֶן אֲרֻכָּה

לִי וְאֹזֶן קְצָרָה

אַךְ זֶה לֹא מַפְרִיעַ

לִדְהֹר בַּשְּׂדֵרָה!

וּכְשֶׁגַּנֶּנֶת תִּרְאֶה

שֶׁהִגַּעְתִּי לַגַּן

תַּזְמִין בְּוַדַּאי:

"הִכָּנֵס נָא לְכָאן,

שֵׁב וְצַיֵּר אוֹ

שַׂחֵק בְּכַדּוּר

אַךְ לִבְעֹט בַּיְּלָדִים

אָסוּר וְאָסוּר!"

בֹּא וְהִזְדָּרֵז

חֲמוֹר חָבִיב

הַיּוֹם נִסַּע דֶּרֶךְ

הָעִיר תֵּל אָבִיב

וּמָחָר נְבַקֵּשׁ

מִסַּבָּא אֶחָד

אוּלַי תָּבוֹא

וְתִהְיֶה קְצָת

נֶחְמָד ?

אָז מִי לוֹקֵחַ

אֶת דָּרְיָ-ה לַגַּן?

אוֹי, מַסְפִּיק

לְנַדְנֵד, הֲרֵי

אֵין לָנוּ זְמַן...

אור יהודה, 27.3.2016

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

לא לגיבורים המלחמה

רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"

(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971

לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.

המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.

הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.

לפני יותר מ-50 שנה!

פרק ג

חלק ראשון

כאשר הגיע צבי לדירה של יהודית היתה השעה כבר לאחר חצות, וחושך בחלונות, אשר בקומה השלישית. אולי שכבה לישון, חשב, ולא היסס לעלות ולהעיר אותה. צילצל בדלת ולא ענו. היא גרה לבד בדירה. לא היה לו חשק לחכות לה והוא חזר וירד לרחוב. "גם כן אחת שמרשה לעצמה, מרימה את האף!"

יהודית למדה באוניברסיטה ספרות עברית והיסטוריה כללית, והכינה עצמה להיות מורה בבית-ספר תיכון. בינתיים לימדה אנגלית בתור ממלאת-מקום בבית-ספר יסודי. היה לה חזה נחמד, אשר צבי נתן עליו את דעתו עוד בהיותה מורה בדימונה, שם פגש אותה בתקופת שירותו בצבא. כאשר ראה אותה לפני שנה בקאפאטריה, שם לב כי בגרה, עיניה, שאותן זכר עמוקות ויפות ומבטן לח, ניראו עתה קטנות, ומשהו עכברי מתרוצץ בהן בחוסר מנוחה.

ליל שישי אחד בדימונה נשארה לבד בדירה, שתי חברותיה לחדר, מורות צעירות אף הן, עלו לחופשה. צבי לא תיאר לעצמו שהוא יהיה הגבר הראשון בחייה. הוא זכר נרות דולקים ומיטת סוכנות חורקת, מעשה רקמה של תלמידות וסאלאט אבוקדו, וריח תבשילי משפחת השכנים המרוקאית מעבר לקיר הדק, והרבה הרבה דיבורים על אודות אביה, ועל מישהו שרצתה בו תמיד ולא יכלה להשיגו.

בלילה עמדו ערומים והשקיפו מבעד לחלון החשוך. בסימטה הצרה, מרחק צעדים אחדים בלבד, חלפה על פניהם משפחת אַלוּש, ושתיים מתלמידותיה ביניהם, ועוד מאחרים בנשף. מרחוק נשמעו צלילי תזמורת הריקודים בבית-הקפה החדש של משפחת אוֹחַיוֹן. לפנות בוקר, עקוץ ומתגרד, ראה כתמי דם של פשפשים מעוכים בקיר, וחזר בג'יפ לסדום. אחר כך כתבה לו כמה מכתבים, עליהם ענה רק פעם אחת, ושוב לא שמע ממנה.

בהיפגשם מחדש סיפרה שעשתה מסע סביב העולם. היתה באמריקה ומשם חזרה דרך יפאן, בורמה, הודו ונפאל. אחרי חצי שנה נסעה לאירופה והגיעה למחוזותיה הצפוניים ביותר של נורבגיה. צילמה שקופיות רבות, והזמינה את צבי לראותן.

הוא בא אליה באחד מימי הקור הראשונים של דצמבר 1959. היא השקתה אותו תה ירוק מציילון והאפילה את החדר. בין בתי-מקדש הודיים לגני-מקדשים ביפאן, חש בדדיה הכבדים מונחים על גבו ובהל פיה החם על עורפו. מאז נהג לבוא אליה לעיתים קרובות, מבלי להודיע קודם. לפעמים יצא עימה לסרט. היא שאפה לשוות "קביעות" ליחסים שביניהם, ואמרה שהיא חשה כלפיו "ידידות עמוקה". ופעם, בהסתירה נימה נואשת שמתגנבת ועולה מתוך דבריה, לחשה לו שהיא "נורא מחבבת" אותו, אבל "מי מדבר בכלל על אהבה?"

היא רצתה שייקח אותה אל ידידיו ומשפחתו, זאת לא עשה. באוניברסיטה היתה אורבת לו, נפגשת עימו, ידעה את לוח השעות שלו, והכול היו סבורים שהם "חברים". מדי פעם היה עוזב אותה, "מטעמי היגיינה נפשית," כפי שהתלוצץ בפני חבריו לדירה. יוצא עם אחרות, נאות ממנה. אך בין התקופות מואיל תמיד לחזור אליה. רק נזהר מאוד שלא לכתוב לה מכתבים ולא להביא שום דבר.

יהודית לא מצאה שלווה לנפשה. בכל מקום בו ישבה, בדירתה, בקאפאטריה, באולם-ההרצאות, לא הרגישה בנוח. רגליה זחלו כמו מעצמן על פני הרצפה בתסיסה עצבנית. מדי פעם היתה קמה ומשנה את מעמד כיסאה, או מחליפה מקום. היא מרגישה שהיא מפריעה, היתה אומרת, גם בהימצאה בדירתה. פעם ראה אותה צבי קמה, ושרוך הווילון נשרך מאחוריה עד לאמצע החדר, שם גלש החרוז שבקצהו מעבר לכתפה, והיא אף לא הרגישה בכך. כשהיתה פוגשת באנשים היה חוסר השקט שלה מידבק בחפצים: מאפרות, אגרטלים, צלחות וכוסות. היתה נתקלת בקצה השולחן. הכול עמד אצלה בסימן נפילה מתמדת. והרבה כוונות טובות.

אף רגע לא יכלה להיות לבד. היתה משעממת את עצמה. מפני כך קיבצה אוסף של רווקים ושל בחורות רווקות-למחצה ובתולות-למחצה. אחדים סטודנטים זרים, יהודים ולא-יהודים, אחד תום, אחד דיק או ג'רי. מהם בעלי קרחות, מהם צעירים מזוקנים. האחד במשקפיים דקים חסרי מסגרת, השני במשקפיים אמריקאיים עבים. להם עיניים בוהות, סקרניות, מאשימות, מלטפות, מתנצלות. משוחחים עימך בלב פתוח על ישראל, ולאחר ימים אחדים מטיחים בך, כמאשימים, כל אשר שמעו לראשונה מפיך.

אחד מהם, ליאונרד וינטר, הודיע באוזני צבי, לאחר שביקר במשך מחצית היום בקיבוץ, לראשונה בחייו, כי צורת חיים זו הריהי בעיניו – "An organized dream, not far from a nightmare!" – צבי ענה לו כי אילו שאלו אותו מהו ירוק מבחוץ ואדום מבפנים, היה יודע – אבטיח. אך לא היה עולה בדעתו כי קיבוץ הוא: "חלום מאורגן שאינו רחוק ביותר מסיוט-לילה."

אישיות אנרגית מאין כמוה היה ליאונרד וינטר. סופר יהודי-אמריקאי צעיר, אשר שמו לא נודע כלל בארץ טרם בואו, ואף לאחר ששהה כאן פרק זמן לא הותיר רושם ניכר. דבר ראשון שעשה בהיותו בירושלים – רץ לספרייה הלאומית, ומצא שאין בה אף לא אחד מעשרת קובצי סיפוריו, שיריו, הרומאנים וספרי-המסעות שפירסם עד כה. מכך חזה על בשרו, כך אמר, אות מבשר רע להצטמצמות הרוחנית של הישראלים, הגם שמעודו לא התעניין במיוחד בארץ, וגם הזדמן לכאן עתה, כך הודה, רק לאחר שעיתון מקומי גדול בלוס-אנג'לס עירו מימן את נסיעתו למען ישגר כתבות על האווירה בישראל לקראת משפט אייכמן.

בביקור בקיבוץ הראו לו את בית-התינוקות. השורה הארוכה של המיטות, אשר בכל אחת מהן מכרכר תינוק, הזכירה לו את "1984" של ג'ורג' אורוול. ביקורו האחד והחטוף הספיק לו כדי לדעת, ששיטת גידול ילדים זו היא כמו כסרט-נע, מדכאה את החיוּת בנפש הפעוטות המסכנים, והם נעשים כמין ילדי-מבחנה, שניטלת מהם פראותם הטבעית. 

ערב אחד, במסיבת רעים אצל יהודית, נודע לליאונרד, או כפי שקראו לו – לני, כי אין אפשרות לנישואים אזרחיים בישראל. היה שם הסופר הצעיר אורי בן-עמי שהסביר כי ה"צבר" עומד בסכנת צמצום אופקים: "Narrow horizons" – בלשונו, משום שאיבד את תחושת הזרות היהודית, "Jewish outsiderness" – את הניכור, התלישות, הרגישות, הבשורה, עמדת המיעוט והסיסמוגראף. כלומר  "Being a seismograph of the western world" – והם סימני ההיכר אשר מאפיינים ביום את האכסיסטנציה של האינטלקטואל היהודי בעולם המערבי. הוא כינה את התהליך המעניין הזה בשם "מחיר הציונות", והסביר כי טבעי שכך יבוא לו, לתהליך הנורמאליזאציה (המופרזת) של הגניוס היהודי בישראל, אשר עד כה ניזון מן הקירבה והתלות ההדדית בתרבויות המערב הגדולות והעשירות.

בעיניו, אמר אורי בן-עמי, אין הנורמאליזאציה אלא חלק מתהליך התבהמותו של הגזע היהודי, המאבד את רגישותו. מצד שני, אנחנו, הלוחמים, ציין בצער, אין לנו ברירה אחרת, וגורלנו לחיות עוד שנים רבות על החרב. מאחר שהיה צנום וממושקף, ופחדן מטבעו, אהב התבטאויות מלחמתיות ופאראדוכסאליות ממין אלו. והשתמש בהן גם במאמריו, אשר זכו להערכה רבה, כגילוי של עמדה מוסרית אמיצה בקרב דור הסופרים הצעיר.

שבוע לאחר מכן, לאחר ששתה כמנהגו למעלה מן המידה, לני וינטר, מרוגז בגלל בחורה בשם ארנה שלא נענתה לחיזוריו העקשניים, חזר והוכיח בפני קהל באי-ביתה של יהודית, כי מחיר הציונות הוא הנורמאליזאציה, וסכנתה – איבוד הזהות היהודית. עוד הוסיף ואמר כי לא ייתכן שההסתדרות תייצג פועלים ומעסיקים כאחד, אין כדבר הזה בעולם כולו. והוא, מצידו, אינו יכול לסלוח למדינת ישראל את יחסה לפליטים הערביים, ואת ההפלייה הנעוצה בחוק השבות, אשר מעניק זכויות-יתר ליהודים בלבד.

"אתם הישראלים אינכם יודעים כלל מה אתם מפסידים!" וכמו היה בעל-הבית, התנפל בחריפות על צרות-האופק הישראלית. מדוע אין עולים על הבאריקאדות נגד הכפייה הדתית? למה לא פותחים את שערי המדינה לבני כל העמים והדתות?

לאחר שבועות אחדים נדפס בעיתונו אשר בלוס-אנגלס המאמר אשר כתב ליאונרד וינטר על הסופר הצעיר אורי בן-עמי (שמסר לו לשם כך את תמונתו במדים מימי מבצע סיני של שנת 1956). בספריו, שזכו בתפוצה בלתי-רגילה, – אומר בן-עמי במאמר, – הוא מנסה לספר על דמותו של הישראלי העייף מן המלחמות, אשר מחפש לעצמו זהות חדשה, שתהיה הומאנית, דתית וכלל-אנושית. הוא משלים עתה רומאן גדול, דוקומנטארי בחלקו, על מבצע סיני, שייכתב, כמובן, מתוך נקודת ראות אנטי-מלחמתית.

בעלותו בסימטת האורנים החשוכה ברחביה חשב צבי על פוליק. מה קרוב השיגעון לפאציפיזם. אם אתה מתמיד באמונתך ומסרב להילחם, הרי שאתה נעשה שוטה תמים, נוכל, או שבאמת דעתך השתבשה עליך, וסופך שאתה מצדיק את הדיעה הכללית על אודותיך. אבל פוליק? הוא אומר שהוא פאטאליסט אקטיבי. רק מפני המילואים? ואולי נובע הכול בגלל העניין ההוא עם אביו?

מתתיהו שיינברג-שומרון, אביו של פוליק, שקע במרה שחורה ב-1942, בימי אל-עלמיין, כאשר רומל עמד בשערי מצרים. פחד חולני תקף אותו, שהנה עומדים הגרמנים לפלוש לארץ-ישראל, יאנסו את הנשים, וישמידו את כל היהודים. היה יד בדבר לאשתו חיה, כך סיפרו, ובגללה התהלך קודר ושקוע בשרעפיו. בהזדמנויות אחרות שמעו אותו אומר, שמוטב להתאבד בטרם יגיעו הגרמנים לארץ.

באחד הימים הקודרים ההם בא אל אביו של צבי וביקש ממנו בחזרה את ה"גִ'יפְט", רובה-הציד שלו. צבי הקטן אסף למשחקיו את תרמילי הכדורים העבים, העשויים כרכובי נחושת ושפופרות קרטון, ועליהן ציורי ראשים של חיות-בר וציפורים בצבעי צהוב, שחור ואדום. מתתיהו היה גבר גבוה ובהיר שיער, ועיניו כחולות. ובידו החזיק את פוליק. לפנות ערב עמדו שניהם ברחוב למטה, ליד מדרגות החצר, באותה פינה ממש בה עמד מתתיהו שלוש שנים לפני כן ובישר על פרוץ מלחמת העולם השנייה.

אביו של צבי עבד ביום ההוא, בראשון בחודש ספטמבר 1939, בחלקת תפוחי-אדמה הסמוכה לביתם. הוא לבש בגד אפור, עדר בטורייה שורה אחר שורה, ולפרקים התרומם וקינח את הזיעה ממצחו השחום. חלקת-השדה היתה גבוהה מן הרחוב. מתתיהו שמע את החדשה ברחובה הראשי של המושבה, משם בא, וקרא מן הכביש למטה –

"שלמה, שמעת, זה התחיל!"

"פרצה המלחמה?"

"כן."

"מילא," נאנח שלמה, אביו של צבי, והפסיק לעבוד. צבי היה כבן ארבע והוא זוכר כבחלום את המעמד ההוא.

"מה יהיה?" שאל מתתיהו.

"צריך שוב להכין אגירה." נאנח שלמה. הוא זכר את שנות ילדותו במלחמת העולם הראשונה, תחת שלטון התורכים. הרעב, המחלות והגלות מפתח-תקווה. לקח את המריצה וירד לרחוב חובבי-ציון, קנה שני שקי קמח לבן ואחד של קמח שחור, חרוטי סוכר לבנים, פח שמן זית. גם אגר כמות גדולה של זרעי ירקות: עגבניות, חצילים, מלפפונים ופלפל. כי אמר – מי יודע אם בתקופת המלחמה ימשיכו להגיע לכאן זרעים משובחים מחוץ-לארץ. הוא הביא שק מלא גרגירי חיטה זהובים, ועיסה, הפועל הערבי של סבא יהודה, הכין "בּוּרְגוּל". הרטיב את החיטה במים, וכאשר נבטה, שיטח את גרגיריה כדי שיתייבשו בשמש, על פני שקים פרושים בחצר.

והנה לילה, והם יושבים במקלט החפור בחצר, ושומעים מרחוק את רעמי הפצצות אשר משליכים מטוסים איטלקיים על תל-אביב. החפירה הצרה היתה באדמת חמרה כבדה, שצבעה ירוק-צהבהב עם עורקים בצבע חום-אדמדם. אדמה לחה מגשמי החורף, ואפשר לכייר ממנה דמויות של חיילים, חיות ומכוניות. קורות של עץ, ופחים, תמכו בחפירה, ועל הגג כיסתה סוללת עפר, כגבעה קטנה, ובאביב היתה מדשיאה ושימשה מקום למשחק. סבא יהודה הישיש היה מגיע תמיד במאוחר, כי נהג ללכת לבית-השימוש לפני רדתו למקלט. הוא היה מתלוצץ ואומר כי בגילו, אחרי כל מה שעבר עליו, אין לו מה לפחד כבר מן האווירונים.

צבי עבר על פני ביתו של בן-גוריון, והמשיך לעלות ברחוב אוסישקין. שוטר עטוף במעיל כחול עמד בצריפון העץ הקטן והמואר אשר בשער ביתו של בן-גוריון, ושמע בשקט מוסיקה ערבית מטרנזיסטור.

גם את היום בו נכנעה איטליה זכר צבי, ואת הכותרת עם שמו של המארשאל בודוליו לרוחב העמוד הראשון בעיתון. אביו עבד אותה תקופה בצבא הבריטי, יחד עם סרג'נט אנגלי בשם הוֹל, ומייג'ור בּוּרִי ענק מדרום-אפריקה בשם נוֹרְדִי. האפריקנר שנא את הסרג'נט האנגלי והתעלל הוא בגלל תרעומת לאומית נושנה שמקורה נעו., בלי ספק, עוד בימי מלחמת הבּוּרים.

צבי נסע עם אביו יום אחד לעבודה במשאית של הצבא הבריטי. אמרו לו להתכופף בארגז המכונית למעלה כאשר נכנסו לשער המחנה, למען לא יראוהו. הם היו בשדה התעופה הצבאי בכפר-סירקין, או אולי בלוד? – שם ראה שדה גדול מלא עשרות מטוסי "ספיטפייר" צמודים כנף אל כנף כעדר אפור. הם הגיעו למחנה אוהלים קטן, האוהל נמצא על גבול שדות מצהיבים של שיבולת-שועל ושעורה, שהתמשכו עד למרגלות ההרים. וסמוך לשדות עמדו מחסני צבא עצומים ורחבי-מידות, אשר מהם, כך שמע צבי בבית, יהודים גונבים דלק, סחורות וצמיגים. גנבים אחדים התעשרו בזמן המלחמה ואחרים יושבים בבית-הסוהר. עבודתם של מייג'ור נורדי, סרג'נט הול ושל אביו היתה להשגיח על גידול מספוא לסוסי הצבא הבריטי.

מייג'ור נורדי גר באוהל. היו לו מיטת שדה, קלחת שדה עשוייה בד אברזין, ניצבת על חצובת-קנים ומלאה מים לרחצה, שולחן-עץ מתקפל ששימש לסעודה ולצורכי משרד גם יחד, ומעליו, באמצע האוהל, מנורה קשורה במוט.

אביו של צבי יצא לשדות. מייג'ור נורדי ציווה על שמשו, שבוי איטלקי שמנמנן ושחור-שיער, להרכיב את צבי על סוסו ולערוך עימו טיול. צבי ראה מרחוק את אביו משגיח על קבוצת פועלים ערביים. כאשר חזר מן הטיול ישב מייג'ור נורדי ליד השולחן ואכל. הוא פרס לאיטו, באצבעותיו הגדולות שמחזיקות אולר צבאי כבד, פרוסות מכיכר לחם לבנה. הכיכר הדיפה ריח מאפה טרי, ונראתה בעיני צבי עצומה במידתה. מיום פרוץ המלחמה לא ראה בעיניו, גם לא זכר, מראה לחם לבן, לבד משתי חלות קטנות שהיתה אימו אופה לקראת השבת מקמח האגירה, ובאגד נוצות מורחת על גבן הקלוע חלמון ביצה, עד שמשחימות הן בתנור וריחן ממלא את כל הבית.

מייג'ור נורדי ישב על הכיסא המתקפל, העשוי מבד אברזין צבאי בצבע חאקי, ורגליו הארוכות פרושות מתחת לשולחן ויוצאות מעברו השני. ענק היה גם ביושבו. בראש זרקה שיבה. היו לו אישה נחמדה ובנים בוגרים, ואחוזת-אבות ובה עצים עבותים ובית-עמודים לבן ומשרתים שחורים, שאותם היה מראה בתמונות שהוא נושא בארנקו. אולי מפני כך אהב מאוד את סבא יהודה ואת כל מה שיש בו מריח השדה.

ממרום טוב ליבו, הגם שהיה קצת פראי בהתנהגותו, וקולני עד למאוד, – השגיח בצבי, וגרגיר קטן של תשומת-לב התגלגל ונפל כרעם על הילד הקטן, המשתדל שלא להתבונן בעיניים  כלות בלחם הלבן. הלחם היה רך כספוג, ומפתה בחורים עגולים ובקורי בצק דק ופריך וחלומי. תוך כדי ישיבה משכוֹ נורדי אליו. שלח לעומתו יד ארוכה בעלת אצבעות גרומות, שעל אחת מהן טבעת זהב עבה המחזיקה אבן פטדה ירקרקת. חיבק אותו בגעגועים, כמו היה בנו, ופרס לו פרוסה עבה. אך מה חבל! – במקום לתיתה כמו שהיא, הוסיף וחתך משהו שמנני ומלוח, ושם חתיכות-חתיכות ממנו על הפרוסה.

"יס סֵיר, תודה." מילמל צבי, ונגס בזהירות את קצה הפרוסה, כדי שלא להעליב. אך בליבו התקומם. ובו ברגע ידע: חתיכות שמנות וצהבהבות ושקופות אלו הן שומן-חזיר. מימיו לא ראה חזיר, לא את בשרו ואת שומנו. אך אינסטינקט קדמון של שבט, אמר לו מיד שהלה – גוי, ומאכלו, חזיר.

ובאמת גם לא אהב מימיו את השומן שבבשר. זה תמיד נראה לו כמעורר בחילה ותיעוב.

 עם הנגיסה השנייה בקרום הלחם, אש נתקע בגרונו, השתחרר מחיבוקו של הקצין הבורי, חיבוק שהדיף ריח של טבק, בד-אוהלים ועור מצוחצח, ויצא אל מחוץ לאוהל. כאשר נותר לבד ניער מיד אל בין הקוצים את חתיכות השומן הטמא. שם נחו בעפר הקיץ החם ובאבק האפור. הוא המשיך לאכול את הלחם, אך בלי הנאה, כי כתמי שומן צהבהב נשארו על הפרוסה הלבנה, ולהם ריח זר, צבאי ואסור במגע. ריח לחם הצבא הבריטי דבק בו, והיתה לו הרגשה כי בתור יהודי הוא חוטא, ולאביו לא סיפר כלום.

השבוי האיטלקי גם ליווה את מייג'ור נורדי בבואו, רכוב על סוס, לבקר אותם במושבה. גם הרכיב את צבי הלוך וחזור במעלה הכביש, למרבה קינאתם של ילדי הרחוב.

אלה הדברים קרו השנה האחרונה למלחמה, ואילו ביום ההוא, בשנת ארבעים ושתיים, מתתיהו שיינברג-שומרון החזיק בידו את פוליק הקטן וביקש מאביו של צבי את רובה-הציד שלו, אשר נתן לו בהשאלה. צבי ופוליק היו אז ילדים כבני שבע. מתתיהו, גבוה ובהיר-שיער ועיניו כחולות, עמד ברחוב ולא רצה לעלות. אביו של צבי, שישב על המרפסת, קם והלך אל בית סבא יהודה, הסמוך לביתם, והביא משם את הרובה למתתיהו.

ריח פריחת עצי השקמים בסתיו, ברחוב קינג ג'ורג', מול גן-העצמאות, פעל על צבי רושם מושך ודוחה, כריח משכב-דודים. עודו רעב קיווה כי ימצא פתוח את מזנון "פינתי" במרכז העיר, כדי שלא יצטרך להיכנס לחללה הדחוס עשן של מסעדת "אוריינט". הוא לא אהב את התבשילים המטוגנים והחרוכים מדי של המסעדה הזאת.

אולי לגשת אל עפרה? לא. היא – אוכל בוודאי שלא תיתן. תמיד אין לה. גאוותנית. איתה צריך לקבוע מראש. ובכלל, אחרי פוליק. וללכת אל ארנה? היא גרה רחוק, ברחוב החבשים. ואת מי אפשר למצוא ב"בכחוס"? אולי את יהודית. גם כן מציאה.

המשך יבוא

* * *

חבריו ואוהביו של אהוד

מזמינים את

קוראי כתב עת זה לאירוע:

המכתב העיתי "חדשות בן עזר" במלאת 80 לעורכו

האירוע יתקיים ביום ב', ג' ניסן תשע"ו, 11.4.2016 בשעה 19.00

בבית הסופר, רח' קפלן 6, תל-אביב

בתוכנית:

הסופר צביקה ניר – ברכת יו"ר אגודת הסופרים העברים

ד"ר עדינה בר-אל – דברי פתיחה

נושאי דברים (בסדר א'-ב'):

פרופ' עוז אלמוג, סוציולוג, חוקר התרבות הישראלית

שמאי גולן, סופר

אליהו הכהן, חוקר הזמר העברי, חתן פרס ישראל

יואל נץ, משורר ומתרגם

פוצ'ו, סופר

דברי סיום: אהוד בן עזר, סופר ועורך

מנחה: ד"ר משה גרנות

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ציבור הרפתנים בארץ מתבקש לציית להוראות הרבנות לפיהן אסור לו להאביס את הפרות המניבות חלב – במזון שיש בו מרכיב חמץ, עד אחרי הפסח. יש גם לדאוג שבמים שבהם שוטפים את מכונות-החליבה לא יהיה שמץ של חמץ – גם לא על הזין של הרפתנים, ואת השדות וגני הירקות אסור לזבל בחרא של הפרות עד אחרי הפסח מחשש שמתקיימת בו תסיסה של חמץ, ר"ל.

ואל תשכחו גם שלא לשלוח חבילות לחיילי צה"ל עד אחרי הפסח כי בפקודת הרבנות הצבאית הם לא יקבלו אותן מחשש חמץ.

מִסֶפֶר השיאים של גינס, המתמחה גם בשיאים של טמטום – כבר התקשרו להכניס את הסיפורים הישראליים האלה.

גם עולם הפשע המאורגן מתעניין – כי בעניין החלב בפסח, הפושעים מריחים צורה סמוייה של גביית דמי חסות.

* נודע לנו כי בניו-יורק התקיימה פגישה חגיגית של יהודים שונאי-ישראל התורמים לבידודה ולהחרמתה בעולם, ושם הועלה על נס מעשה גבורתו של הצלם-המרגל הפלסטיני של "בצלם" בחברון, אשר חשף את פרצופו הרצחני של צה"ל והצליח להסב לו נזק כבד ולגרום לקיטוב דעות ולמהומות בעם הישראלי.

לאות הערכה הוחלט להכפיל מעתה את משכורתו של הצלם-המרגל הפלסטיני, המשולמת לו מהארגון הנתמך בידי יהודים שונאי-ישראל אלה, וכמו כן כל אחד מילדיו יקבל מילגה של שכר לימוד ומגורים חינם באוניברסיטת הארווארד – בחוגים לצילום ולפרוטוקולים של זקני ציון.

* גם אנחנו צחקנו על החוק החדש המחייב תשלום של 10 אגורות על כל שקית ניילון בסוּפֵּר. כנראה שהלובי של יצרני השקיות הפלסטיות חזק מאוד. כי הפתרון נמצא בכיוון אחר לגמרי. כל השקיות בתוך הסופֵּר תהיינה, חינם – מנייר חום ממוחזר ומתכלה, למעט שקיות פלסטיות שקופות למוצרים רטובים. ורק אחרי התשלום בקופה יהיה אפשר להשתמש בשקיות הפלסטיות הגדולות של הסופּר, עם ידיות, לנשיאת מוצרים – שניתנות חינם גם לפי החוק החדש.

בחלק מחנויות-המכולת, שמנו לב – אין יותר גלילים של שקיות פלסטיק נתלשות אלא שקיות פלסטיק מוקטנות, עם ידיות, לאיסוף מצרכים מהמדפים, והן כנראה, בגלל הידיות, פטורות מהחוק החדש, שממילא אינו חל עדיין על חנויות-המכולת הקטנות.

* ועוד מפרי המוחות המעוותים של עיתונאי "הארץ". עופרי אילני: "גם אם פיגועים ימשיכו להתרחש באירופה, לא מן ההכרח שהאירופאים יאמצו את המדיניות הישראלית של הפיכת החברה למכלאה מוקפת בגדרות וגלאי מתכות. מלחמת הקיום הביולוגית היא לא המשחק היחיד בעיר." ["הארץ באינטרנט, 30.3.16].

* נמצא הפתרון נגד הסכינאות: יש להגיש ברציפות תביעות נגד חיילים שפגעו בעבר בסכינאים גם אחרי שנוטרלו – ואז, המהומה בין היהודים תוציא את החשק לפלסטינים לפעול, לדקור ולרצוח יהודים, כי כל פעולה שלהם תפסיק את העיסוק במלחמות היהודים ויחזרו לסכינאות היום-יומית וחבל יהיה להם.

היהודים שלא נפגעו מהטרור, ירוויחו בגדול. כולם [חוץ מהחיילים] יהיו מאושרים.

מוטי בן-חורין

* שלום אהוד, מרדכי בן חורין כתב ש-80% מיהודי צרפת נרצחו בשואה. זה לא נכון. נרצחו 25% (78,000 מתוך 350,000). גם זה המון, אבל פחות מהאחוז המושמד כמעט בכל ארצות אירופה האחרות. למשל, בהולנד נרצחו 107,000 מתוך 140,000 יהודים.

נעמי כרמל

* לאודי, ברכות ליומולדת! מזל שאנחנו לא צריכים להרים אותך 81 פעמים. יש נחת לראותך גדל ומתבגר ומתגבר כארי לעבודת היוצר. שתזכה – ולא חשוב במה. ותודה על כתב עתך שבעתו ושלא בעתו ואני מעיין בו, גם כשיש בו דעות שמעבירות אותי על דעתי.

אכן, מפעל חיים שמעבר להם.

תודה וברכות,

אורי בית אור

קשישישא

* אהוד ידידי, אין מה לעשות. גם אני חוגג יום הולדת. כמוך.

התחל כבר לכתוב כיד העבר הטובה עליך.

שלך –

דני יערי

אהוד: מה משותף לשנינו בנעורינו במושבה? החברות ב"צופים" של שבט "הדר", לכל אחד מאיתנו היתה עז לבנה בחצר, ושנינו אהבנו את ורדה גלס היפה.

* כולם משתתפים בחגיגה בהגיעך לגבורות. אבל ישנם כאלה שלא יגיעו לאולם מסיבה פשוטה. אני בצד השני של האוקיינוס ויכול רק לאחל לך שתמשיך. אני נהנה מכתב העת. אני נהנה מהיכולת שלך.

לכן אני אומר תודה.

נתן מנדל

* בוקר טוב אהוד, וברכות ליום ההולדת של סופר – לא נידח! – הוגה הרעיון להוציא עיתון אינטרנטי ולהתמיד בהוצאתו במשך שנים, הוא לבד, ללא עזרה, בלי ליאות, בלי הלוואות ובלי שביתות. עיתון המגיע כסדרו וכמתנת חינם אין כסף לאלפי קוראים נאמנים, פינת חמד לכותבים... תבורך!

 בברכות נאמנות לבן פתח תקווה מבת פתח תקווה,

תקוה וינשטוק

* אהוד יקירי, מיטב הברכות והאיחולים בהגיעך ל-80.

אף אנו התפעלנו מן הקונצרט הנפלא. שלנו היה נהדר ביום ו' בשתיים בצהריים.

כל טוב,

אביב עקרוני

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ועד האסירים של בית הסוהר מעשיהו

מברך את האסיר המשוחרר השר אריה דרעי

לקראת שובו לתקופת מאסר נוספת

אשר לאחר שישלם בגינה פעם נוספת

את חובו לחברה יוכל לשוב

פעם נוספת למשרת שר הפנים

ולקחת פעם נוספת שוחד

וחוזר חלילה

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל