גיליון מס' 1135

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ח באדר ב' תשע"ו, 7 באפריל 2016

עם צרופת תמונתו של אהוד בן עזר בגיל 80 בשנת 2016 על רקע תמונת סבו יהודה בן עזר ראב בגיל 75 בשנת 1933 – מעשה ידי הצייר מרדכי עובדיהו. הצלמת: ריאן. מתוך הכתבה של אורי קידר במקומון "פתח תקוה" של "ידיעות אחרונות" ביום שישי, 1.4.16.

וכן, ההזמנה לערב על המכתב העיתי ביום שני ה-11.4.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שִיר הַמְּעִילוֹת. // פוצ'ו: בחיי (2), פרק ל"ב – יציאה לציד בצפון. // עמוס גלבוע: על המשותף והמבדיל בין טרור דאע"ש לטרור הפלסטיני. // יואל נץ: האם מקרה הוא? // מתי דוד: מדוע הימין עולה בעולם ובישראל? // אילן בושם: 9 שירים ל'חדשות בן עזר', אפריל 2016. // נעמן כהן: גיבור או רוצח – על עובדות פרשנות ומוסר. // יהודה דרורי: 1. שיח של חרשים. 2. כאשר הרמטכ״ל היה לוחם אמיתי. 3. אנחנו עִם הכורדים – לא עִם ארדואן. 4. לאיזה כנופייה משתייך יעלון? // מנחם רהט: בילבול ופאניקה. // אורי הייטנר: צרור הערות 6.4.16. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [69], הגיגים קלים על נושאים כבדים. // עוז אלמוג: תהום בין-דורית. // אורי קידר: סופר נידח – הסופר אהוד בן עזר בראיון חסר מעצורים: "בשמאל הקיצוני רואים בי פאשיסט." // משה גרנות: חמישים גוונים של עצבות, על הנובלה "העצובים" של שושנה ויג. // חבר של חיימקה:  שירה של מוניקה. // אני מחליפה גברים כמו גרביים, מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים. // אהוד בן עזר: "לא לגיבורים המלחמה". רומאן שנכתב לפני יותר מ-50 שנה! – פרק ג, חלק שני ואחרון. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

שִיר הַמְּעִילוֹת

אִגּוּד  הַגַּנָּבִים  הַמִּתְקָרְאִים "מִקְצוֹעִיִּים" * פּוֹנֶה בַּזֹּאת בְּקוֹל קוֹרֵא נֶחְרָץ וּפְּרִינְצִיפְּיוֹנִי * לְכָל הַקּוֹנְקוּרֶנְטִים בִּתְחוּמִים בִּצּוּעִיִּים * כְּגוֹן גְּנֵבַת כַּסְפֵּי צִבּוּר אוֹ מְעִילַת מִילְיוֹנִים * אִם "אִישִיּוּת בְּכִירָה" וְעוֹד "חָשוּד הַמְּקֹרָב לָהּ" * שֶשְּמוֹתֵיהֶם זְמַן-מָה עוֹד נֶאֱסְרוּ  כָּאן לְפִרְסוּם * וִאִם פֶּרְסוֹנָה שֶמִּטְעַן שְרָצִים גָּדוֹל וְרָב לָהּ * אָךְ כָּל עוֹד לֹא סֻיְּמָה חֲקִירָתָהּ זֶה "סְקוּפ" חָסוּם, * כָּל הָעוֹשִֹים כָּאן עֲבוֹדָה פַּרְטַאצִ'ית בְּצַמֶּרֶת * הַ-v.i.p שֶלָּנוּ וְנוֹתְנִים לָעָם דֻּגְמָה * מָה זֶה "אִישִים בְּכִירִים" (בְּכִירִים בְּמַעַל זֹאת אוֹמֶרֶת) * שֶמִּסְתַּבְּכִים בְּכָל מִינֵי פָדִיחוֹת עַד כְּלִמָּה * שֶשּוּם גַּנָּב כָּמוֹנוּ, עִם בְּקִיאוּת פְּרוֹפֶסְיוֹנָלִית * אַף פַּעַם לֹא חִרְפֵן וְלֹא נִתְפַּס בָּהֶם עַל חַם * (מַה שֶּקָּשֶה לוֹמַר עַל פַּרְשִיּוֹת וְעַל סְקַנְדָּאלִים * שֶל גַּנָּבִים חוֹבְבָנִים כְּמוֹ אֵלֶּה מֵאָחָ"מ) * אִלְחַסְלוּ, כָּאן, בַּזֹּאת וּבַצּוּרָה הֲכִי מֻצְהֶרֶת * אֲנַחְנוּ, נְצִיגָיו שֶל הַגַּנָּב הַמִּקְצוֹעִי, * פּוֹנִים גְּלוּיוֹת אֶל כָּל הַגַּנָּבִים שֶבַּצַּמֶּרֶת * שֶאֵין לָהֶם שוּם פְּרַקְטִיקָה אוֹ כֹּשֶר מִבְצָעִי * וּמוֹדִיעִים בְּרוּרוֹת שֶלֹּא נִסְבֹּל שוּם אִינְטֶרְבֶנְצְיָה * מִצַּד חוֹבְבָנִים הַמְּסַכְּנִים אֶת יֻקְרָתוֹ * שֶל אִגּוּדֵנוּ זֶה, שֶלֹּא יַרְשֶה כָּאן קוֹנְקוּרֶנְצְיָה * לְרָמָתוֹ הַמִּקְצוֹעִית וְטֹהַר שְמוֹ הַטּוֹב * מִידֵי שַרְלָטָנִים, חוֹבְבָנִים וְדִילֶטַנְטִים * שֶלֹּא לָמְדוּ פְּרוֹפֶסְיוֹנָלִית אֵיךְ עוֹרְכִים גְּנֵבוֹת * וּכְלָל לֹא יִפָּלֵא אִם הֵם יוֹשְבִים כְּבָר עַל הַקַּאנְטִים * (וְעוֹד יֵשְבוּ בַּקָּלַבּוּש כַּמָּה שָנִים טוֹבוֹת). * וּמֵאַחַר שֶרַק אֲנַחְנוּ בִּגְנֵבוֹת בְּקִיאִים * מֻזְהָר כָּאן הַצִּבּוּר: * הִזָּהֲרוּ מֵחִקּוּיִים!!! * וְזֶה אֵינוֹ אִיּוּם, זוֹ הִתְחַיְּבוּת עִם הַמְחָאָה * נוּ, וְכָעֵת נִפְתַּח אֶת אֲסֵפַת-הַמְּחָאָה:

עֶרֶב טוֹב, רַבּוֹתַי, כָּאן זֶה בֶּרָ'לֶה מַאיֶר,

רַב-גַּנָּב מְדֻפְּלָם וּמַזְכִּיר-הָאִרְגּוּן,

יְהוּדִי מַה שֶּיֵּש לוֹ מֻשָֹּג מַה זֶּה פְּלַאיֶר

וְסֻלְיוֹת-עֲבוֹדָה עִם קְרֶפּ-גֻּמִּי שֶל טַאיֶר,

סְפֶּצְיָלִיסְט שֶשּוּם נַחְס לֹא יֹאמַר עָלָיו פְרַאיֶר,

בְּקִצּוּר, עֲרֻבָּה לְבִצּוּעַ הָגוּן...

לִימִינִי מוֹישֶה גַנֶּב וּמֶנְדְל גַּזְלַנְצִ'יק

מִמַּחְלֶקֶת יַחְסֵי (וְנִכְסֵי) הַצִּבּוּר

וּמִשְֹּמֹאל – יַאשְקָה שְוִינְדְלֶר, שְמִיל ז'וּלִיק וּצְוַאנְצִיק

וְ...אֶגְנֹב בִּרְשוּתְכֶם אֶת רְשוּת-הַדִּבּוּר:

הִתְכַּנַּסְנוּ כָּאן יַחַד, עָמִית וְקוֹלֶגָה,

לְהַתְרִיעַ עַל כָּךְ שֶכְּבוֹדֵנוּ הוּמַךְ           

וְכַיּוֹם הַשְּחִיתוּת בְּאַרְצֵנוּ הִיא נֶגַע

הַגּוֹרֵם אַבְטָלָה לַגַּנָּב הַמֻּסְמָךְ.

כִּי עֻבְדָּה: בַּעֲנַף הַפְּלִילִים וְהַמַּעַל

הַגַּנָּב הַוָּתִיק, הַמְּיֻבָּל, הַמְּגֻיָּד

כְּבָר פּוֹשֵט אֶת הָרֶגֶל, פּוֹשֵט אֶת הַנַּעַל

וְאוּלַי בְּקָרוֹב גַּם יִפְשֹט אֶת הַיָּד.

מַה לּוֹמַר? מִקְצוֹעֵנוּ הָפַךְ לְמִין נֶכֶס

צִבּוּרִי, שֶכְּבָר כָּל אִיש-צִבּוּר, אִם קָשִיש

אוֹ צָעִיר כָּאן גּוֹנֵב אוֹ מַבְרִיחַ בַּמֶּכֶס

אוֹ מוֹכֵר מִכְרָזִים וְלוֹקֵחַ בַּקְשִיש.

אוֹ אוֹתָהּ גְנֵבַת-דַּעַת שֶל בְּלוֹף פְּרִינְצִיפְּיוֹנִי

שֶל שָׂרֵי "מַה יָּפִית" וּנְצִיגֵי הַמִּמְסָד

שֶבּוֹ שְלִיש מִילָדֵינוּ בְּצֵל קַו-הָעֹנִי

גַּם כַּיּוֹם וְשוּם טִיחַ קוֹסְמֶטִי נִפְסָד

לֹא יוֹעִיל לְטַיֵּחַ שוּם פְיַאסְקוֹ, חָבֵר,

כִּי לָעָם יֵש עֵינַיִם וְאֵין הוּא עִוֵּר.

אוֹ שְקָרִים שֶאוֹתָם מְשַוְּקִים לְכֻלָּם

הָאִחוּד הָאֵרוֹפִּי, עוֹלַם הָאִיסְלָם

וּנְשִֹיא רוּסְיָה (רַאס-פּוּטִין), זֶה סֵמֶל-הַתֹּם

הַמַּגְשִים לְאִירָן אֶת חֲלוֹם הָאָטוֹם –

בְּקִצּוּר: טְרִיק יָשָן מִיַּלְקוּט-הַכְּזָבִים

וְאוֹתָהּ חַארְטָה-בַּארְטָה שֶל לוֹקְשִים עַרְבִים

עוֹד מִימֵי חַאג' אַמִין הַמְּאֹד לֹא-אָמִין

שֶנִּסָּה בְּאוֹתוֹת וּמוּפְתִים מִכָּל מִין

לְהָפִיץ אֶת הַצִּ'יזֶבּ כִּי בֵּין הַיָּאהוּד

חִלּוּלָהּ שֶל אֶל-אַקְסָה הוּא תְנַאי וְיִעוּד

(כְּהָפִיץ אַנְטִישֵמִים נוֹצְרִים בַּתְּפוּצוֹת

אֶת הַלּוֹקְש שֶהָיִינוּ אוֹפִים שָם מַצּוֹת

מִדַּם יֶלֶד עָרֵל), כָּךְ שֶיֵּש, בְּמֶחְטָף,

לְחָמָס וּלְפַתְח מְכַנֶּה מְשֻתָּף              

שֶל נֻסְחַת-הַקְּסָמִים שֶעָלֶיהָ פִּתְאֹם

הֵם כֻּלָּם מַסְכִּימִים (אַף כִּי יֵש בֵּינָם תְּהוֹם)

וְשָֹשֹוֹן וְשִֹמְחָה סְבִיב הַבְּלוֹף הַצָּרוּף

בּוֹ אֲנַחְנוּ, תָמִיד זֶה כָּךְ, שַֹק-הָאִגְרוּף

כִּי אֵין דֶּבֶק-מַגָּע מְלַכֵּד וְגוֹאֵל

בַּהִיסְטוֹרְיָה כֻּלָּהּ, כְּשִֹנְאַת-יִשְֹרָאֵל.

לֹא, אֵינִי מִתְכַּוֵּן, עֲמִיתַי לַמִּקְצוֹעַ,

לְסוּג-הַגְּנֵבוֹת הַסְּפֶּצִיפִי הַזֶּה

אֶלָּא רַק לַסִּכּוּן הֶעָלוּל עוֹד לִפְצֹעַ

אֶת כְּבוֹד הָאִגּוּד כְּסַכִּין בֶּחָזֶה

בְּשָעָה שֶיּוֹם-יוֹם עַל דִּגְלֵנוּ חָרוּט

שֶאָסוּר לְהָנִיחַ לְשוּם תַּחֲרוּת

שֶל שְָרִים וְשֶל חַ"כִּים בִּכְסוּת כָּל עִלָּה

לְאַיֵּם בְּפָלְשָם לַעֲנַף הַמְּעִילָה

עַל סֶלַע קִיּוּמוֹ

שֶל הַגַּנָּב הַמְּאֻרְגָּן

שֶקִּיּוּמוֹ אַף פַּעַם לֹא טֻפַּח וְלֹא פֻרְגַּן

וְזוֹהִי הַסִּבָּה שֶעִם צִמְצוּם הַכְנָסָתֵנוּ

מוֹחִים אָנוּ בְּתֹקֶף עַל גְּנֵבַת פַּרְנָסָתֵנוּ.

לָכֵן, מִבְּעוֹד יוֹם, טֶרֶם חַס וְשָלוֹם

נֵאָלֵץ פִּתּוֹת-עֹנִי לִבְצֹעַ,

תֻשְמַע הַקְּרִיאָה: קוֹנְקוּרֶנְצְיָה לִבְלֹם

וְיָשוּב כָּל אֶזְרָח לַמִּקְצוֹע

שֶבּוֹ הוּא בָּקִי וּמֻכְשָר בִּמְיֻחָד,

אַךְ לְמַעַן אָשֵם –

רַק מִקְצוֹעַ אֶחָד...

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק ל"ב – יציאה לציִד בצפון

אני לא חושב שמישהו בקיבוץ חש או ידע על המועקה הכבדה ששכנה בקירבי באותם ימים ארוכים. הכול קרה הפוך מהמצופה. חלומותיי הספרותיים התנפצו לחלוטין. הספר שעליו טרחתי כשנה לא נמצא ראוי לדפוס, וההצגה – המיוזיקל הישראלי הראשון בעולם – התגלה כבעל נֶבוֹ נמוך. על פרס נובל' שהיה אמור להביא כבוד לאומה, כבר לא היה מה לדבר.

אם לא די בכל אלה, הנה נטשה אותי לאנחות הנערה אשר אהבתי ואפילו לא אמרה מתוך נימוס, שנישאר ידידים. 

חזרתי מתל אביב, חייכתי, אמרתי שלום לכל מי שפגש אותי בדרך לצריפי, וכל התנהגותי אמרה שהעניינים כרגיל. המשכתי לטפח את כרם הענבים הצעיר שנטעתי, המשכתי לערוך עם אראלה את עלון נטפים, והמשכתי לכתוב פיליטונים מצחיקים שעברו  מבחני קריאה במסיבות ליל שבת. נחמה פורתא מצאתי בידיעה שעדיין יש לי שתי נערות השוכנות בעמק יזרעאל וקירבתן הגיאוגרפית זו לזו מאפשרת לי לצוד שתי צפרים במכה אחת.

את הציד המתוכנן במחוז הצפוני התכוננתי לבצע כאשר התבשרתי שמגיעה לי חופשה שנתית. החלטתי שזו ההזדמנות לנסוע לבקר את רותי בגבת ולרענן ביחד את אברינו המחלידים.

רותי עדיין נחשבה לחברתי באופן רשמי, למרות שקצב ההתכתבות פחת מחודש לחודש.  הסתרתי ממנה את קיום המתחרה שלה מהנח"ל, לבל אצער אותה, ולכן לא יכולתי לשמח אותה בבשורה שנוטשתי. ההתכתבות נסבה בעיקר על עניינים שבשיגרה, על העבודה בכרם וביער ועל ספרים שאני קורא.

מרותי, למחרת הלילה עם רותי, התכוונתי להמשיך ולבקר את עליזה בעין חרוד. כתבתי לעליזה שתצפה לבואי ואפילו הספקתי לקבל תשובה שהיא מחכה לי. נכון שהחברות עם עליזה נותקה  באופן רשמי, אבל מה רע בפגישה של ידידות טהורה שלא מחייבת החלפת מתנות, בעוד כל השאר פתוח לבדיקה?

מעליזה תיכננתי לנסוע בטרמפים לקיבוץ גונן כדי לבקר את אחותי אביבה, שהיתה ממייסדי הקיבוץ וגם הטבחית הראשית שלו. לאביבה היתה בקיבוץ חברה טובה, ברכה פלג.  צחקנית חמודה למראה, ששמתי עליה עין כשהיתה באה לפעמים לבקר את אחותי בביתנו. בכל ביקור כזה היתה לי הרגשה שאנחנו על סיפה של מערכת יחסים, אך תמיד היה משהו  שדחה את ההתקדמות לפעם הבאה. חשבתי שלא יזיק לאיש אם באותה נסיעת ציד בצפון, אבקר גם את אחותי בגונן ואשאל לשלומה של ברכה.

בערבו של יום לפני היציאה, בא לחדרי חיים דהאן, אחד מבכירי גרעין  הנח"ל. אמר שגם הוא יוצא לחופשה ושאל אם הוא יכול להצטרף אליי, כי לו אין שום תוכנית.

מאז ומתמיד הייתי מאלה שלא מסוגלים לסרב, ולמרות שהייתי צריך אותו כמו קוץ ברגל, הסכמתי לצרף אותו אליי, בתנאי שיידע שבערבים אנחנו נהיה חופשיים איש לנפשו. 

חיים  דהאן הגיע אלינו עם גרעין דפנה, גרעין של נח"לאים שובבים  משכונות תל אביב וגבעתיים.  הוא היה נער שרירי ממוצע קומה ונאה למראה. במסיבות היה פורט על  בנז'ו  לצידה של לאה האקורדיוניסטית. היה גם בין הבודדים שידעו  לרקד בריקודי זוגות, וכשהחלו המחולות האלה, היו הבנות  עומדות  אצלו בתור. יחד עם זאת היה ביישן, חסר ביטחון עצמי וחולם, כמרבית החבר'ה, על מציאת חברה קרובה לליבו.

חיים שאל אותי אם כדאי שייקח עמו את הבנז'ו. אמרתי, למה לא? בתנאי שלא אתבקש לסחוב אותו. הבטיח לי שכך יהיה, ושלושתנו יצאנו לדרך.

כשהגענו לקיבוץ גבת ורותי ראתה אותי, רצה לקראתי, חיבקה אותי בשמחה ולא פחדה  מחברי המשק שנעצרו להתבונן בנו. היא זכרה את חיים בזכות הבנז'ו שנשא, ולחצה את ידו. אחרי ארוחת הערב סידרה לחיים מיטה באחד מחדרי הנוער, יחד עם עוד שני ילדי קיבוץ, ואותי לקחה לישון בחדר קטן  שבו היו שתי מיטות שמרחק של מטר הפריד ביניהן.

בדימיוני הפרוע חלפה בי מחשבה נבזית, שאולי איזה חלאת אדם הצליח לפתות אותה ושלא במתכוון פילס לי דרך לאיבוד הבתולים שלי. כשישבנו יחד על אחת המיטות ואני תפסתי את ידה, העזתי לשאול אם במשך התקופה שלא התראינו, קרו לה דברים חדשים.

היא הודתה  שהכירה בקיבוץ בחור נחמד, ששאל אם יש לה חבר והיא סיפרה עליי.

הרגשתי איך הדם מתחיל להרחיב את עורקיי והיד האוחזת בידה משנה כיוון ועוברת ממגע רופף לחיבוק אמיץ, היא נרתעה והתרחקה. הריחוק הזה לא היה מובן לי ואני אמרתי ש"אני מבין שאחרי הגילוי הזה, הוא הניח לך."

"לא," אמרה, "להיפך, כששמע שהיה לי חבר, דווקא רצה אותי יותר."

 "איך זה?  הוא לא הבין שאת תפוסה?" 

"לא. כי אמרתי לו שאני לא מתכוננת לעבור לנתיב הל"ה."

לא ידעתי ולא הבנתי בדיוק איפה אני נמצא ומהו מעמדי העכשווי. ההיגיון שלי אמר שאם היא היתה איתו, כשאנחנו עוד היינו כאילו חברים, אז גם לי מותר להיות איתה. לא כך? הביטחון שלי גבר כשסיפרה לי שהוא עובד כנהג ומגיע לגבת בדרך כלל רק לימי סוף השבוע. ליתר ביטחון שאלתי אותה אם אני יכול להבין שהחברות בינינו מתקרבת לסופה. אמרה בהחלט. אמרתי לה שאני לא רוצה לקלקל לה תוכניות  עתידיות, אבל אם כבר טרחתי והגעתי עד לגבת, "אז בואי נדחה את הפרידה למחר בבוקר."

אמרה: "לא בא בחשבון, אני לא מאלה הרוקדות על שתי חתונות."

ניסיתי לשכנע  שלא מדובר על חתונה. סך הכול אני רוצה  שנישן  באותה מיטה כדי שלא נקמט את הסדינים של המיטה האחרת.

משום מה הדברים ההגיוניים שלי לא שיכנעו אותה ואני נכנסתי אבל וחפוי ראש למיטה השנייה, כשהמטר השלם נשאר להפריד בינינו. לזכותי אציין שהתנהגתי יפה כל אותו לילה, ואפילו בבוקר לא ניסיתי לחזור ולשכנע אותה. היום, כשכל מיני נשים נזכרות ומעלות תביעה על הטרדה מינית שחוו לפני חמישים שנה, אני משבח את עצמי, שחלף הצטברות ההורמונים שפיעמו בי אז, יכולתי לו ליצרי ואין לי שום סיבה לחשוש שתאשים אותי באותו סוג של הטרדה מטרידה. 

מאז לא נפגשנו, לא דיברנו טלפונית ולא התכתבנו. אין לי מושג איפה היא גרה ומה קורה לה. אני מניח שבוודאי יש לה היום להקה של עשרה נכדים לפחות,  ואם הם  במקרה קוראים את הספר הזה, הם בטח לא מתארים לעצמם שהאיש שכתב אותו – היה יכול להיות סבא שלהם, אם המיטות באותו חדר בקיבוץ לא היו במרחק של מטר שלם.

המשך יבוא

* * *

עמוס גלבוע

על המשותף והמבדיל בין טרור דאע"ש

לטרור הפלסטיני

שניהם רוצחים אזרחים חפים מפשע, בכוונה, בלי הבחנה. מטרת דאע"ש היא אידיאולוגית ודתית, וזירת פעילותו היא כל העולם. מטרת הטרור הפלסטיני היא לאומית ותחומה ל"פלסטין". אבל הטרור החמאסי מודרך גם משיקולים דתיים, בהיותו שלוחה של ה"אחים המוסלמים", ואילו הטרור של פת"ח (החילוני בהגדרתו) רווי ברטוריקה וסממנים דתיים.

וישנו מבדיל בולט: במערב בוכים על האירופאים קורבנות דאע"ש, אך לא מזילים דמעה על קורבנות הטרור הפלסטיני היהודים.

בעקבות הפיגוע בבריסל פרץ אצלנו, כרגיל, ויכוח פוליטי – האם הטרור שהיה בבריסל זהה לטרור הפלסטיני המופעל נגדנו, שעכשיו הוא מתבטא בעיקר בסכינים.

ראש הממשלה יצג עמדת קצה אחת ולפיה אין כלל הבדל בין השניים. לעומתו הוצגה עמדת קצה נגדית הטוענת שיש הבדל מהותי בין השניים: בעוד שהפיגוע בבריסל של דאע"ש הוא דתי במהותו, הרי שהטרור הפלסטיני הוא לאומי במהותו ולא דתי.

וכמו תמיד, אין רק שחור ולבן, והנושא מורכב ורב גוונים.

נתחיל מהדבר הברור ביותר והוא המשותף בין הטרור של אל קאעידה, דאע"ש וארגוני הג'יהאד העולמי האחרים – לבין הטרור של הפלסטינים, כלומר של החמאס, ארגון פת"ח וארגונים אחרים: זה טרור וזה טרור במובן המקובל של רצח אזרחים חפים מפשע בכוונה, במזיד, ללא הבחנה בין נשים, ילדים וזקנים, בין אם זה בנשק חם, בחומרי נפץ, בסכינים, ברקטות.

אבל במשותף המהותי הזה יש גוונים של הבדל. ארגוני הג'יהאד אינם זקוקים לתירוצים או  הצדקות מדוע הם רוצחים אזרחים חפים מפשע. הם לא נזקקים לשום "לגיטימיות" לביצוע מעשי הזוועה שלהם.

הפלסטינים, לעומת זאת (בעיקר ארגון אש"פ, שבמרכזו תנועת פת"ח) – ניסו תמיד למצוא "לגיטימיות" למעשי הזוועה שלהם, והיא זאת: אנחנו נתונים במאבק "לשחרור לאומי", אנחנו נאבקים ב"כובש", אנחנו מגלמים את ה"התנגדות" לכוח כובש קולוניאלי. 

מרכיב משותף נוסף לטרור הג'יהאדיסטי ולטרור הפלסטיני הוא ששניהם נזקקים לארגון / מדינה התומכת בהם מבסיס קרקעי. גם לארגון אלקאעידה וגם לדאע"ש יש בסיסים קרקעיים התומכים בטרור המבוצע על ידי החוליות שלהם ברחבי העולם. החמאס הקים לעצמו  "מדינה", בסיס קרקעי, ברצועת עזה, ויעדו הוא שגם יהודה ושומרון ייהפכו בעתיד לבסיס הקרקעי המוצק שלו. ארגון פתח, והתנזים ככלי הטרור שלו – מצאו לעצמם בסיס אחרי הסכמי אוסלו. וטרור הסכינים הנוכחי מקבל את תמיכתו ועידודו והשראתו מהרשות הפלסטינית וכל מנגנוניה. הוא לא פועל בחלל הריק

ועכשיו לשלושה מרכיבים המבדילים בין הטרור הג'יהאדיסטי לזה הפלסטיני.

הראשון שבהם הוא במטרה: בעוד שאצל הראשונים המטרה היא אידיאולוגית ודתית ומכוונת נגד תרבות המערב והדת הנוצרית, וחזונה הוא להקים חליפות איסלאמית עולמית – הרי שמטרת הטרור הפלסטיני היא לאומית, ומתוחמת ל"אדמת פלסטין" בלבד ונגד היהודים שמחזיקים בה.

אבל, גם כאן צריך לשים לב לגוונים שונים. אצל החמאס, בצד המרכיב הלאומי, יש גם מרכיב דתי חזק מאוד. זאת משום שהחמאס, על פי הגדרתו ונוהגו, הוא שלוחה פלסטינית של התנועה העולמית של "האחים המוסלמים" והוא נאמן לאידיאולוגיה שלה, הרואה משום מצווה דתית להביא בסופו של דבר להשמדת ישראל ולהשבת אדמת פלסטין לאומה המוסלמית.

לא רק זאת, גם הלאומיות של ארגון פתח (בראשו עמד עראפאת ועכשיו אבו מאזן)  אפופה בגוון דתי חזק: בטרמינולוגיה, ברטוריקה ובכלים דתיים. למשל, ה"שאהיד", הגמול המחכה לו בגן עדן, ההטפה במסגדים, הקריאה הדתית "אללה אכבר", מסגד אל אקצה, וכיוצא באלו.

והמבדיל השני נובע מהראשון. זירת הפעולה של הטרור הג'יהאדיסטי היא כל העולם.

זירת הפעולה של הטרור הפלסטיני היא כאן, משני צידי הקו הירוק, אצלנו (למעט שנות ה- 70 וה-80 של המאה שעברה, בהן הוא פעל גם באירופה ובמקומות אחרים בחו"ל).

וזה מביא אותנו להבדל השלישי. כיוון שכך – הרי שלמרבית מדינות העולם, בוודאי לאירופאיות, לא איכפת כל כך מהטרור הפלסטיני. הוא לא בביתן, הוא לא בעיה שלהן. ובכלל, האם אי פעם נראה את שרת החוץ האירופאית מזילה דמעה על יהודים חפים מפשע שנרצחו בטרור חסר הבחנה?

זבש"ם של היהודים!

* * *

יואל נץ

האם מקרה הוא?

אני הולך ומתחזק בדעתי, כי מה שקרוי "אינתיפאדת הסכינים" איננו ספונטני כלל ועיקר, אלא הוא מאורגן ומוכוון היטב: מאז הירייה בראשו של המחבל, אשר תועדה במצלמתו של איש "בצלם" – לא אירע, עד למועד כתיבתם של דברים אלה – שום מעשה דקירה, וזאת, להערכתי, משום שמעשה כזה היה פוגע במיצוי היתרונות התעמולתיים שקוצרים עדיין שונאינו מאותה ירייה אומללה.

והאם מקרה הוא ששלושה או ארבעה "מפגעים בודדים" החליטו על דעת עצמם לבצע את זממם בעת ובעונה אחת דווקא ביום ביקורו בארץ של סגן הנשיא ביידן, שעה שאחד מהם "ידע" אפילו על ביקורו של האיש ב"מרכז פרס לשלום" – והוא ערך מסע רצח במרחק של יריקה משם?

אז נכון שיש גם חקיינים בדמות נערים וילדות עם מספריים, אבל הללו רק מעידים על הכלל.

אני בכלל סבור שפציעתם-בלבד של הדוקרים עשוייה להיות יעילה יותר בהרתעת האחרים, שהם מתקנאים ב"שהידים" מתים, אשר בועלים כבר את הבתולות בגן עדן. הם יהיו פחות להוטים לדקור, נוכח הסיכוי להתייסר בפציעה, ואחר כך להיות נבעלים משך שנים רבות בידי האסירים הוותיקים...

* * *

מתי דוד

מדוע הימין עולה בעולם ובישראל?

בשאלה זו מתמודדים מיטב הסוציולוגים, ההיסטוריונים, הפרשנים, העיתונאים, וכל שאר האינטלקטואלים.

מגוון התשובות, המנסות לנמק, לתאר ולשרטט תופעה פוליטית חברתית זו, מקיפות תחומים ונושאים רבים. אינני מתיימר להשיב לשאלה זו בניתוח אקדמי מעמיק. אסתפק בכותרות המוסכמות בתוכנן על רובנו.

הימין עולה כתוצאה מהסיבות הבאות:

משבר כלכלי. אבטלה גבוהה בעיקר של צעירים. הטרור המוסלמי.

הג'יהאד הרצחני. גל הפליטים המוסלמים. עבודה זולה של הפליטים המתחרים בעובדים המקומיים. פגיעה בגאווה הלאומית. פגיעה בזהות התרבותית והחברתית המקומית בגלל הזרים.

אובדן האמון בממסד הפוליטי שאינו מתפקד ואינו פותר בעיות.

התגברות פרשיות שחיתות שלטונית. הלעג של חלקים בשמאל כלפי לאומיות ופטריוטיזם.

"השמאל" הליברלי המערבי שהטיף לשלום, למוסריות, לסובלנות, לשוויון, לריסון הכוח והתוקפנות, הרחיק לכת והפך עיוור. התקינות הפוליטית התנתקה מהמציאות. כל אלה שהמשיכו להאמין בתקינות הפוליטית התיאורטית והנאיבית הפכו לסרבני התפכחות.

"השמאל" הליברלי הפך למתנשא על כל סביבתו. כל מי שלא נכלל בין מאמיניו הפך ל"קיצוני", ל"פאשיסט", ל"בריון", ל"מסוכן".

הרשע הפך לצדיק. האמת קיבלה הנחות והוסתרה בגלל התקינות הפוליטית.

אין ספור שקרים וחצאי אמיתות בנושאים הביטחוניים והכלכליים מתפרסמים מדי יום בתקשורת המערבית והישראלית.

מי שרוצה המחשה לעיוות המוסרי של "השמאל" הליברלי היהיר והמתנשא – שיתבונן באופן שבו מסקרת התקשורת המערבית (וחלקה הישראלית) את הסכסוך הישראלי פלסטיני.

כאשר מחבלים שיצאו לרצוח יהודים ישראלים, מתוארים כפלסטינים מיואשים שנטבחו בדם קר (שרת החוץ השוודית).

לאנשים הרציונאליים זה פשוט נמאס. האידיאולוגיה השמאלנית הליברלית עברה מוטציה. נקעה נפשם של רבים מלהשלים עם היעדר ההבדלים בין התוקפן לקורבן. בין האמת לשקר. בין הסיבה לתוצאה. עליית הימין קשורה בצביעותו ובחולשתו המוסרית של השמאל. מושגי הלאומיות והפטריוטיזם, סמלי המדינה ההמנון והדגל, מצטיירים כלעג בעיני "השמאל" הליברלי וכביכול נאור.

ככל ש"השמאל" הישראלי ימשיך לתמוך ולהבין את הפלסטינים, ולהזדהות עם ארגוני "השלום והזכויות", בשם "חופש הביטוי", כך יגדל מספר התומכים במה שקרוי הימין.

ככל ש"השמאל" הליברלי האירופאי לא יפנים את ההלם, כתוצאה מגלי הטרור האיסלמי (בפריס. בבריסל. בלונדון. במדריד) כך יתעצמו מפלגות הימין בכל אירופה.

* * *

אילן בושם

9 שירים ל'חדשות בן עזר'

אפריל 2016

*

אָמַר חֲתוּלִי (בִּילָלָה):

עִם כָּל הַכָּבוֹד

לָכֶם הַמְּשׁוֹרְרִים

אֲנִי נִמְשָׁךְ יוֹתֵר

לְשִׁירַת הַצִּפֳּרִים.

הַזְּקֵנָה

הַסִּיגַרְיָה רָעֲדָה בְּיָדֶיהָ

אַךְ עֹנֶג הִתְפַּשֵּׁט עַל פָּנֶיהָ.

דִּיאָלוֹג

– אֵיךְ הוֹלֵךְ לָךְ?

שָׁאֲלָה חֲבֵרָה אֶת רְעוּתָהּ.

– לִפְעָמִים אֲנִי מוֹלִיכָה אוֹתָם שׁוֹלָל

וְלִפְעָמִים נוֹפֶלֶת לָהֶם לְשָׁלָל.

*

הִיא סִפְּרָה לַחֲבֶרְתָּהּ:

"בַּמִּטָּה הוּא עוֹשֶׂה

מִמֶּנִּי חֲבִיתָה מְקֻשְׁקֶשֶׁת,

אֲנִי נִטְרֶפֶת

וְדַעְתִּי עָלַי נִטְרֶפֶת..."

עַל אֲנָשִׁים וּנְחָשִׁים

א. תצוגה של הלבשה תחתונה

אֲנִי לֹא חוֹזֵר בִּי,

אֲנִי חוֹזֵר וְאוֹמֵר בָּזֶה

שֶׁכַּאֲשֶׁר הִיא נִפְתֶּלֶת וּמִתְפַּתֶּלֶת

הַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי שֶׁלִּי רוֹצֶה לְהַכִּישׁ...

הוּא מַה זֶּה רוֹצֶה,

הוּא מַמָּשׁ לֹא יָכוֹל לַעֲמֹד בָּזֶה

(וְשֶׁלֹּא יַקִּישׁוּ מִזֶּה שֶׁאֲנִי לֹא מַה זֶּה רוֹצֶה)

וְהוּא עוֹמֵד עַד שֶׁהוּא מַזֶּה.

ב.

צְמִידִים וְאֶצְעָדוֹת עַל יָדֶיהָ וְרַגְלֶיהָ

נְחָשִׁים זוֹחֲלִים עַל גּוּפָהּ

נֶזֶם בְּאַפָּהּ וְנֶזֶם בְּפוֹתָהּ

עַד שֶׁיָּבוֹא הַנָּחָשׁ

שֶׁיִּגְאַל אוֹתָהּ מִיִּסּוּרֶיהָ.

מֵת

כָּל יָמָיו הוּא מֵת

לָצֵאת מִן הָאָרוֹן

אַךְ לֹא הִסְפִּיק

עַד שֶׁנִּטְמַן בְּתוֹךְ אָרוֹן.

מוחל טובות

שֶׁלֹּא יַעֲלוּ לְקִבְרִי

לֹא בָּרֶגֶל וְלֹא בָּרֶכֶב

וַאֲנִי גַּם מְוַתֵּר

עַל לִהְיוֹת יַקִּיר הָעִיר

וְעַל הַמּוֹדָעָה

שֶׁתּוֹפִיעַ עַל הַקִּיר.

אוֹדָה לְעֵץ תּוּת

תִּרְאֶה אֶת עֵץ הַתּוּת

רַב הַפֹּארוֹת וְהַשָּׁנִים

וְעַד כַּמָּה בְּקַלּוּת

אָדָם יָכוֹל לָמוּת:

אִישׁ שֶׁמֵּת לִטְעֹם מֵעֵץ הַתּוּת

רַב-הַפֹּארוֹת וְהַשָּׁנִים

טִפֵּס לִקְטֹף לוֹ תּוּת,

הִתְמוֹטֵט וּמֵת...

הִרְהוּרָיו שֶׁל זָקֵן

הַבַּאר-מֶן הִתְעַטֵּשׁ

לַמְרוֹת שֶׁהִתְעַקֵּשׁ

לַעֲצֹר אֶת הָעִטּוּשׁ

וְהַזָּקֵן הַיּוֹשֵׁב מוּלוֹ נִרְתָּע:

"הוּא מְצֻנָּן

וּבִשְׁבִילִי זֶה מְסֻכָּן!"

הִרְהֵר בְּלִבּוֹ וְנִזְכַּר

בַּיָּמִים שֶׁיָּשַׁב צָעִיר עַל הַבַּאר

(הַמִּין הָיָה אָז דֵּי זָמִין – )

"אֲבָל זֶה הָיָה מִזְּמַן.

וְאִלּוּ עַכְשָׁו עוֹמֵד מוּלִי כָּאן

בַּאר-מֶן מְזֻיָּן שֶׁהוּא גַּם מְצֻנָּן – – –!

כָּל בַּקָּשָׁתִי מִמְּךָ, אֵלִי הַטּוֹב, תֵּן לִי

לְחַרְבֵּן יוֹם-יוֹם טוֹב-טוֹב!"

* * *

נעמן כהן

גיבור או רוצח – על עובדות פרשנות ומוסר

בהיסטוריה, כידוע, יש עובדות ופרשנות. ההיסטוריון האנגלי המפורסם אדוארד הלט קאר כותב בספרו "מהי היסטוריה?" שעצם בחירת העובדות היא כבר פרשנות.

והנה יואב אהרוני כותב כך על פרשת החייל בחברון: "על העובדות אין מחלוקת: חייל, חובש בתפקידו, שהגיע אל זירת פיגוע דקות ארוכות לאחר שהמפגעים נוטרלו ואירוע הפיגוע הסתיים למעשה, ניגש אל מפגע פצוע קשה ורצח אותו בירייה מקרוב בראשו. – – – המחלוקת היא על הפרשנות." והוא עוד מוסיף לאלו החולקים על דעתו גערה בנוסח בולשביקי: "תגידו, התחלקתם על השכל?" (חדשות בן עזר גיליון 1133)

כלומר אהרוני קובע כעובדה את הפרשנות שלו, שהפסקת חיי המחבל היא רצח. זו טעות חשיבה. (התחלקות על השכל בלשונו).

יש לשים לב: הפסקת חיים היא עובדה. המושג "רצח" הוא פרשנות.

"הפסקת חיים" של אדם הינה אינדיפרנטית מבחינה ערכית. השיפוט המוסרי נקבע על פי הכוונה או המגמה של מפסיק החיים. כאשר כל הערכים הם סובייקטיביים ויחסיים, בעיני האחד הפסקת חיים היא רצח ובעיני השני היא גבורה.

למשל. מחבל "המפסיק חיים" של יהודים הינו גיבור בשביל הערבים-המוסלמים ורוצח עבור היהודים (לא בעיני כל היהודים). חייל ההורג מחבל הוא "רוצח" בשביל הערבים המוסלמים, ו"גיבור" בעיני היהודים (לא בעיני כל היהודים).

למשל, הימלר טען בנאום המפורסם בפני סגל ההשמדה בפוזנן שאין דבר מוסרי יותר מרצח יהודים. (ואין פשע גדול יותר מלגנוב את כספם) ואילו היהודים טוענים שזה רצח.

למשל, החמאס והמופתי של אש"פ טוענים שלפי דברי מוחמד נביאם אין דבר מוסרי יותר מרצח כל היהודים כתנאי לגאולה. ואילו בעיני היהודים זה לא מוסרי.

מה הקשר בין חוק לצדק? התשובה: החוק משקף רק את הצדק של מי שקבע אותו.

למשל מה צודק – חוקי נירנברג, או משפטי נירנברג? חוק השבות או חוק השיבה?

רק כשייגמר התחקיר על "הפסקת החיים" של הטרוריסט הערבי-מוסלמי בחברון נוכל לקבוע עמדה מוסרית על המעשה. ייתכן שהירי היה מוצדק כי החייל חש שהוא בסכנת חיים. ייתכן אפילו שהטרוריסט היה כבר מת בעת הירי, ולכן אין כאן בכלל אפילו "הפסקת חיים". וכמובן יתכן שהחייל יואשם בהריגה.

בכל מקרה, לפי כל כלל מוסרי ומשפטי, לא ייתכן כאן "רצח" כעובדה כפי שקבע אהרוני.

חכמים היזהרו בדבריכם!

ראו שנית את הסרטון הבא לפני קביעת עובדה:

http://rotter.net/forum/scoops1/300936.shtml

הפאשיזם ע"פ בריזון מיכאל

כבר כתבתי על כתב "הארץ" מיכאל בריזון (ב. מיכאל) יליד ,1947 שקרא לבנא"ם את ירושלים ("הארץ" 15.5.15), כלומר לחזור לתוכנית החלוקה מ-1947 שלפיה ירושלים תהיה בינלאומית תחת שלטון האו"ם. כי האו"ם לדידו הרי ידוע במלחמתו האמיצה והמוצלחת נגד חיזבאללה, החמאס ודעא"ש.

בינאום ירושלים, קבע בריזון, לא רק שיביא לשלום הנצחי לפיו "לא ישא גוי אל גוי חרב," אלא יביא אפילו לחנויות פטורות ממכס בשערי העיר.

כזכור אותו בריזון גם ביקר בחריפות את תגובתה של ישראל, שהשיבה במטח פגזים לעבר מקורות הירי ברצועת עזה – בטענה שגם בירושלים היו פיגועים, ונהרגו הרבה אנשים, ומטחי הקסאמים לעבר שדרות, רק "מחוררים" את אדמת הנגב... 

והנה כמו הטרנד האחרון של היהודים המצטרפים לארגון ה-B.D.SM – זה מה שפירסם בריזון בעיתון ״הארץ״ באנגלית, שנקרא בקביעות על ידי בכירים ומובילי דעת קהל בעולם (במטרה להכפיש את ישראל והיהודים, בחינת הֶכשר לחיסול מדינתם):

״בתודעה הניאו-פאשיסטית הישראלית, פלשתינים הם כמו ג'וקים. גם כאשר הם מוטלים חסרי ישע על הרצפה, יש למעוך את ראשם בנעל בית.״

http://www.haaretz.com/opinion/.premium-1.711887

זכות השתיקה ואיום ההשתקה – יצחק הרצוג העכבר ששאג

בשנת ,2000 בעת שהיה מזכיר הממשלה של אהוד ברק, נחקר הרצוג תחת אזהרה במסגרת מה שכונתה "פרשת העמותות". הוא נחשד בעבירות על חוק מימון המפלגות, בכך שגייס כסף למסע הבחירות של מפלגת "ישראל אחת" (שתחתיה רצה אז מפלגת העבודה) – ב-1999 באמצעות עמותות.

הרצוג, למרות היותו איש ציבור, שמר על "זכות השתיקה". המשטרה המליצה להגיש נגדו כתב אישום, אולם היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, סגר את התיק בנימוק של חוסר בראיות מספיקות.

והנה עתה, לאחר הפרסום על בדיקה משטרתית שמתנהלת נגד יצחק הרצוג בנוגע למימון הפריימריז ב-2013 – ויתר יצחק הרצוג על "זכות השתיקה" ופתח באיומים: "אנחנו לא פראיירים ומבינים היטב מדוע זה קורה ומי שעשה זאת יקבל בעיטה פוליטית שתלמד אותו לקח," אמר הרצוג בנאום בכנס במכון למחקרי ביטחון לאומי בתל אביב – ורמז כי גורמים בתוך המפלגה הם שעומדים מאחורי הבדיקה הנוכחית.

"נגיב בעוצמה לכל ניסיון להפוך את המשטרה לחלק מקמפיין בחירות מכל סוג. ואנחנו נדאג לכך שמי שפועל בשיטות האלו ייחשף ויצטער על הרגע שבחר בדרך הזו. – – – לאורך השנים הוכחתי לכולם, במפלגה שלנו ובציבור, שאני לא פראייר ויודע לבעוט כשצריך. – – –בבחירות הכלליות הבאתי מיספר מנדטים שאף אחד לא חלם שאביא. אני מציע לא לטעות בחיוך שלי. מי שינסה לפגוע בי, מי שינסה לפגוע בנו, יחטוף מכה שלא ישכח."

אימאל'ה, ממש מפחיד.

דומה שמעבר לדיון במעשה עצמו הרצוג חוטא כאן באיומים על עדי תביעה בהדחת עדים ובשיבוש הליכי משפט.

אולי מוטב להרצוג גם עתה לשמור על זכות השתיקה?

נסיגה מהשטחים כדי להשליט את הדת

או נסיגה מהדת כדי לסגת מהשטחים

פרופסור ישעיהו ליבוביץ לחם תמיד למען נסיגה מהשטחים שנכבשו ב-1967. הוא ניבא (נבואה שלא התקיימה) כי ישראל תהפוך למדינת ש.ב. אם נשאר שם.

היתפסותו של השמאל הישראלי בהגותו של פרופסור ליבוביץ כתנא דמסייע במאבק נגד "הכיבוש", מקורה באי-הבנה. ישעיהו ליבוביץ חזר והדגיש פעמים רבות כי הוא איננו הומאניסט, והיהדות איננה הומאניסטית (ליבוביץ, "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל", עמ' 303). את סמל היהדות ראה ליבוביץ במעמד אברהם אבינו בהר המוריה, כשכל ערכי האדם מבוטלים למען יראת האל ואהבתו. (שם, עמ' 23).

במאבק למען התורה העלה ליבוביץ על נס את מלחמת החשמונאים, שרק לה יש משמעות
דתית, בגלל היותה מלחמה למען התורה ("אמונה, היסטוריה וערכים", עמ' 175).

ישעיהו ליבוביץ תמך בהפרדת הדת מהמדינה, כי רק היא תביא לעימות בין היהדות לחילוניות לכיבוש העם ("יהדות עם יהודי ומדינת ישראל", עמ' 164). כל זמן שהרבנות היא מטעם המדינה, ומקבלת משכורת ממנה – לא ייתכן המאבק.

מאבקו של ישעיהו ליבוביץ למען נסיגה מהשטחים היה נעוץ בכך שלתפישתו, כל זמן שהחברה הישראלית נמצאת בהתעסקות מתמדת עם הערבים בשטחים, אין באפשרותה להתפנות למלחמה הפנימית האמיתית – מלחמת אזרחים, שמטרתה השלטת התורה, בדיוק כפי שעשו החשמונאים.

בנו של פרופסור ישעיהו ליבוביץ, פרופסור אליה (אל אלוהים) ליבוביץ הולך בכיוון ההפוך. הפרופסור לאסטרו-פיסיקה מנסה להראות בספרו החדש "לקרוא מחדש את התנ"ך" שהמסר של התנ"ך הוא בכלל אתאיזם. "המעבר מאלילות לאמונה באל אחד (הוא לדידו) לא צעד קדימה אלא צעד אחורה." ("האב הבן ורוח אלוהים", ראיון עם אליה ליבוביץ, "הארץ", 1.4.16)

את כל המאמץ האינטלקטואלי שעושה אליה כדי להראות שאלוהים הוא רק "ביטוי להתחבטות הנפש, לדיסוננס קוגניטיבי קדום או מאבק בין אגו, איד ואלטר אגו בנפשו של הגיבור," – הוא עושה כדי לשכנע אותנו להסכים לכיבוש ערבי של יהודה ושומרון שלדידו נמנע בגלל השפעת הדת היהודית המבוססת על התנ"ך.

אז אם ליבוביץ האב היה בעד לסגת מהשטחים כדי להשליט את הדת היהודית על כלל החברה, בנו בעד היעלמות הדת היהודית שרק היא תביא לנסיגה מהשטחים.

אז הנה דומה שהפעם זו באמת התורה של מה שנקרא בארץ – "השמאל" הקלאסי.

אתאיזם ונסיגה, שכן ברור מאליו הוא שחברה ישראלית שבה חוקי התורה מיושמים, ובה כל נואף ומחלל שבת חייב שריפה וסקילה – אינה משאת נפשו של השמאל הישראלי.

הלאה האב ורוח הקודש. יחי הבן!

* * *

חברים יקרים,

חברי מאיר פלבסקי מעביר הרצאות מעניינות מאוד על חייו כחוקר פרטי, ועל הקשר שלו עם יצחק רבין ואחרים.

אני שמעתי כבר שתי הרצאות ואני ממליץ מאד לכולכם להגיע ולשמוע אותו.

המפגש הבא  יתקיים ביום ראשון, 10.4.2016 בשעה 8 בערב, בפאב "פרנדס אנדרגראונד" שנמצא בקומת המרתף של בניין "לונדון מיניסטור", רח' אבן גבירול 30.

להרשמה – הטלפון של מאיר הוא 054-5555501

שלכם,

דני קרמן

* * *

יהודה דרורי

1. שיח של חרשים

ישנה נטייה לאחרונה ברשתות הטלןויזיה שלנו להעלות לשידור חברות כנסת הרבה יותר מחברי כנסת. יש להניח, וייתכן – שרובן של הח"כיות המרואיינות עברו קורס מזורז באסרטיביות, כי כמעט כולן מדברות מהר מדי ובקול רם מדי מכדי שדבריהן יובנו, ויש פה בנוסף גם  הנטיה ה"טבעית" לתפוס מה שיותר חשיפה וזמן שידור..                                       

רצון המרואיינות לדחוס מה שיותר דברים או "עובדות" לדבריהן גורמות להן להיכנס לדברי המראיין או המראיינת, ולנסות ולדבר במקביל למרואיין אחר אפילו שהשאלה לא הופנתה אליהן – מאותו רגע  הדיבור ה"בו זמני" גורם לכך שלא מבינים בכלל מה נאמר או עשוי להיאמר באותה תכנית.                                                                                    

מלבד חוסר הנימוס האלמנטרי שקיים במקרים כאלה, הרי שהצעקנות הזו,  והכניסה לדברי האחר – פוגעות קשה בנושא הוויכוח עצמו, ומכאן שלא קשה להבחין כיצד המראיין (או המראיינת) לפעמים פשוט נכנעים לצעקנות הזו בחוסר אונים ברור.                           

חוסר תרבות השיחה והוויכוח הינו מחלה ישראלית ידועה, והיא גרועה שבעתיים כאשר נציגי ציבור מראים דוגמא רעה לציבור, בייחוד לצעירים, שאנו מקוים שלא יידבקו במחלת "הצעקנות הוויכוחית" אשר מלווה אותנו מאז שאני זוכר  זאת.

בהחלט ניתן להפסיק את הקקפוניה הזו, גם אם ראשי מערכות הטלויזיה יתנו הוראה למראיינים מטעמם להפסיק מיד ראיון שהופך לבושה ויכוחית, בעוד שרצוי לא פחות שהמראיינים עצמם ילמדו לשלוט במצבים בהם הם נתקלים ב"מרואיינים דומיננטיים" ולטפל בדבר לאו דווקא ב"כפפות של משי."           

אי אפשר להשלים מאמר קצר זה מבלי לגנות מכספר מראיינות ידועות בטלויזיה, שנוטות לשאול שאלות ו... אינן נותנות למרואיין זמן לענות, אלא הן הן אלו שמדברות רוב הזמן... והן גם בין הגורמים המשבשים את השיח.

אנא, תרגעו ותרגיעו...  

2. כאשר הרמטכ״ל היה לוחם אמיתי

לפני שלושים וכמה שנים, הרמטכ"ל היה רפול. נתקבלה הודעה על חדירת חוליית מחבלים לרמת הגולן. החולייה חוסלה והרמטכ"ל הגיע לשיחה.

קם אחד הקצינים והשטינקר התלונן ששני מחבלים חוסלו לאחר שהרימו ידיים.

הרמטכ"ל פנה למ״פ בכעס ואמר: "איך נתתם להם זמן להרים ידיים...?"

3. אנחנו עִם הכורדים – לא עִם ארדואן

בימים האחרונים שואלים פרשנים פוליטיים מכובדים בארץ ובעולם, לאן תפנה ישראל אם וכאשר תושג הפסקת אש בסוריה ודאע"ש יובס. האם נשלים עם טורקיה של ארדואן ונחזור ליחסים מלאים ונורמליים, או שנמשיך לקשור ולחזק את יחסינו עם האומה הכורדית – שהם האויב המר של ארדואן – כי לא ניתן להיות בקשר נורמלי גם עם זה וגם וגם זה...

לדעתי הבחירה חייבת להיות: כורדיסטן! כי סוף סוף נוצרו באזור תנאים להקמת מדינה כורדית, כאשר חלק מצפון עיראק וממזרח סוריה, המאכלס יותר מ-35 מיליון כורדים, ייהפך למדינה – שבמוקדם או במאוחר – לאחר מאבק דמים – גם טורקיה תהיה חייבת לוותר לכורדים על שטח נרחב במזרח טורקיה המאוכלס רובו ככולו בכורדים.

ניתן לומר שכורדיסטן רבתי כמדינה תהיה הגדולה במדינות הסוניות באזור, והיא תהיה הגורם הדומיננטי בין איראן לעולם הערבי.

אף שמרבית הכורדים הינם סונים, הרי שלפחות שליש מהם שיעי או יזדי או ארמי או עלאואי. "רב תרבותיות" זו לימדה את הכורדים כיצד לחיות בשלום בינם לבין שכניהם והם לכן נחשבים מתונים מבחינת האיסלם וביחסם ללא מוסלמים. יהודי כורדיסטן תמיד נהנו מחופש בין שכניהם הכורדים וביחסים מצויינים איתם, ואלו גלשו אלינו עם העלייה הכורדית למדינת ישראל, ואין זה סוד שמנהיגם בראזני קורא לישראל "ביתו השני" ומופיע בארצנו תכופות –ואילו אנחנו מצידנו מסייעם לכורדים כבר שנים רבות מבחינה כלכלית וצבאית.

כפי שהוסבר, קשה יהיה לבנות יחסים חמים וחזקים עם המדינה הכורדית ובו זמנית לנהל מערכת יחסים פוזיטיבית ומלאה עם טורקיה. לכן מצד שני – טוענים תומכי חידוש היחסים המלאים עם טורקיה כי ללא ספק יחסי הכלכלה והמסחר עם הטורקים הינם משהו חשוב ביותר עבור מדינת ישראל (שכורדיסטן לא תוכל להוות תחליף לכך), ושטורקיה קרובה יותר אלינו עם השפעה באגן הים התיכון. ובנוסף שהטורקים מהווים (ויהוו) איום מתמיד על מדינתו העלאואית העתידית של אסאד בדרומם.

כל חסידי הנורמליזציה עם טורקיה חושבים רק על כסף ושוכחים את הבעייה העיקרית – ארדואן, שהוא השליט האוטוקרטי המוסלמי-קיצוני, בן למשפחה שתמכה בנאצים בעוד הוא עצמו מכחיש שואה ידוע. דרישותיו מאיתנו להסרת המצור על עזה הינן אבסורדיות ובאות לגבות את בריתו עם החמאס להם הוא נותן חסות בטורקיה זה שנים. ארדואן הינו כמעט דיקטטור בארצו ואין זה סוד שזמן רב שימש בסתר כסייען לדאע"ש, עזר להם לוגיסטית הן בהשגת כספים ולוחמים, והן בהפצצת כוחות כורדים שלחמו בדאע"ש... מבחינת אירופה הוא בעצם מוקצה מחמת מיאוס. ומאיתנו הוא דורש בחוצפה מיליונים כפיצויים על הטרוריסטים שלו שחיסלנו על המרמרה. הוא מסוכסך קשות עם ידידתנו רוסיה ונמצא ביחסים מאד מתוחים עם מצרים וסעודיה המתקרבות יותר אלינו.

אז – האם יש למישהו ספק לאיזה כיוון חייבת ממשלת ישראל לפנות?

4. לאיזה כנופייה משתייך יעלון?

סר-הבטחון, בוגי יעלון, נאם השבוע בהרצליה וכינה את מותחי הביקורת עליו ועל הרמטכ"ל (בהקשר להתבטאותיהם על פעולת החייל בחברון), כביקורת מצד "ראשי כנופיות..." – ואכן פיו של יעלון מפיק לנו מרגליות מצחינות בימים אלו – כאשר טרם נגמרה חקירת מקרה וידוא ההריגה, הוא (והרמטכ"ל שלו) גינו את פעולת הירי של  החייל ובכך שיכנעו את מצ"ח וגם את הפרקליטות הצבאית לאיזה כיוון עליהם לפעול כדי להרשיע את החייל.

הביקורת של חברי כנסת וראשי רשויות נגדו ונגד הרמטכ"ל על שהזדרזו להרשיע את החייל, מוצדקת לחלוטין – והם לא ראשי כנופיות, לפחות לו כמו שהוא ורמטכ"לו שהם ראשי הכנופייה הכי גדולה – הביטחונית...

* * *

חבריו ואוהביו של אהוד

מזמינים את

קוראי כתב עת זה לאירוע:

המכתב העיתי "חדשות בן עזר" במלאת 80 לעורכו

האירוע יתקיים ביום ב', ג' ניסן תשע"ו, 11.4.2016 בשעה 19.00

בבית הסופר, רח' קפלן 6, תל-אביב

בתוכנית:

הסופר צביקה ניר – ברכת יו"ר אגודת הסופרים העברים

ד"ר עדינה בר-אל – דברי פתיחה

נושאי דברים (בסדר א'-ב'):

פרופ' עוז אלמוג, סוציולוג, חוקר התרבות הישראלית

שמאי גולן, סופר

אליהו הכהן, חוקר הזמר העברי, חתן פרס ישראל

יואל נץ, משורר ומתרגם

פוצ'ו, סופר

דברי סיום: אהוד בן עזר, סופר ועורך

מנחה: ד"ר משה גרנות

* * *

משה כהן

הנדון: זהירות, חיידק אלים

מכובדי,

טבעו של חיידק אלים להתפשט לסביבה ולגרום לזיהום חריף. האנטישמיות מתנהגת כמו חיידק אלים. הנה רואים אנו איך היא מתפשטת ממשכן האו"ם בניו יורק אל גבעת הקפיטול, משכן בית הנבחרים האמריקני בוושינגטון.

בקושי התרגלנו לקטרוגים החוזרים ונשנים באו"ם, והנה התבשרנו שקבוצה של חברים בבית הנבחרים האמריקני מאשימה את ישראל בהוצאה להורג ללא משפט של ערבים ודורשת להפסיק את הסיוע למדינת  ישראל.

זו בעליל אנטישמיות צרופה, שהרי את מי שיש להאשים זה הטרור הערבי המתודלק על ידי הסתה ארסית של הרשויות, ולא את צה"ל המגן בפני רוצחים.

נראה שהגיע הזמן שיפתחו תרופה אנטיביוטית נגד החיידק האלים של האנטישמיות.

* * *

לכל אוהבי הזֶּמֶר העברי מבין קוראי "חדשות בן עזר"

הנכם מוזמנים בחמימוּת, ביום חמישי, כ"ח באדר ב' התשע"ו, 7.4.16

לאולם ה"גלריה" בעפולה,  רחוב חטיבה 9, מס' 15, בשעה 8 בערב

למופע הלהיטים וההומור המצליח

"גם זו אהבה..."

עֶרֶב  שִירָה עִבְרִית (גַּם מִשְתַּפֶּכֶת, גַּם קְצוּבָה) * שֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָאֲהוּבָה וְהַטּוֹבָה * וְסִפּוּרֵי-הוּמוֹר מִסְּלִיק-צִ'יזְבָּטִים דֵּי עָשִיר * עַל הַסּוֹדוֹת מֵאֲחוֹרֵי לֵדַת כָּל שִיר וָשִיר * מִבְחַר לְהִיטֵי הַמְּשוֹרֵר וְהַפִּזְמוֹנַאי פְּרוֹפֶסוֹר יוֹסִי גַמְזוּ –

שיוענק לו בקרוב פס אריק איינשטיין על תרומתו לַזֶּמֶר הישראלי

מעט מאוד מתוך הרבה מאוד תגובות נלהבות על המופע:

"ליוסי גמזו: מאז הטור השביעי של אלתרמן לא קם בישׂראל מישהו באותו שיעור קומה." (נחצ'ה היימן, חתן פרס ישראל לַזֶמֶר העברי).

"שׂמחתי מאוד להכיר אותך פנים אל פנים ותודה רבה על הערב הנעים מאוד אמש, בזכותך". (עמליה כהנא-כרמון, כלת פרס ישׂראל בספרות).

"הדיבור החם שלך והשירים הנהדרים ריגשו רבים מיושבי האולם! הִצעתי לערוך לך ערב מחווה משיריך כי בהחלט מגיע לך!" (יורם רותם, מנהל מחלקת המוסיקה בגלי צה"ל).

"תודה, פרופסור גמזו, על ערב שאיננו שוכחים כפנינה נדירה ויפהפייה. איפה עוד מוצאים היום שירת-זֶמֶר שכזאת?" (רפי, אוהב שירי ארץ ישׂראל הטובה והיפה, תל-אביב).

"הרשני להביע את הערכתי ותודתי לערב הנפלא שהיגשת לנו". (ראובן אדיבי, כפר סבא).

"ישבתי מרוּתקת ומחוּייכת ואהבתי מאוד את אשר שמעתי. אתה מקסים, פרופסור גמזו – בכל מובן אפשרי." (מיכל, תל-אביב).

יוסי גמזו – משורר, פזמונאי, מתרגם, פרופסור לספרות עברית. לימד בארצות הברית, אוסטרליה, דרום-אפריקה ובמוסדות אקדמיים בארץ. פירסם עד כה למעלה מ-30 ספרים וזכה ב-14 פרסים ספרותיים, עיתונאיים ומחקריים בארץ, בארה"ב ובאוסטרליה. לאחרונה הוענק לו אות-ההוקרה מטעם מובילי השירה בציבור בישראל, אחריו – פרס אקו"ם למפעל-חיים על תרומתו לַזֶּמֶר הישראלי, וממש בימים אלה פרס משרד התרבות ע"ש אריק אינשטיין על אותה תרומה.

להיטיו הוּלחנוּ על ידי טובי המלחינים וּבוּצעוּ על ידי מיטב זַמָּרֵי ישׂראל, בהם:  "הכותל", "איפה הן הבחורות ההן?", "סימן שאתה צעיר!", "זוהי יפו, ילדה", "סתם יום של חול", "לי-לך", "מה הוא עושה לה?" ועוד, ועוד, ועוד...

טל. נייד של פרופסור יוסי גמזו: 052-6512618 

טל. נייד של עופר גביש: 052-5012662

* * *

אלי מייזליש

חברון: העיתונות ממחזרת

זבל ממוחזר חימי לזבל טרי

הנה כתבתי כותרת מבלי להזכיר "החייל שירה" או "חייל [רצח] הרג פלסטיני בחברון" ועוד שכאלה. ואני לא מבין מה מעניין בסיפור שאינו סיפור בכלל.

אבל כל מוספי סוף השבוע מיחזרו כמו גמל מעלה גירה: 'מעשה בכדור רובה שפגע במחבל גוסס בככר העיר.'

זה סיפור עיתונאי? 

הרי לא עסקו בַּמֶּה אלא בֶּמִּי – ש..."החייל חובש..." ואת מי זה מעניין אם הוא חובש, וממחזרים את הסצינה בה הוא מובל באזיקים עוד פעם ועוד פעם עשרות פעמים אותו דבר. חייל מטושטש פנים – אבל אזיקים לא מטושטשים. גועל נפש.

ההיסטוריה של האנושות, כוללת זו של עם ישראל, מלאה מעשים שאינם נשכחים וממש חמורים – של פגיעת מוות באדם, וספר התורה הרי מתחיל עם רצח אח בידי אחיו ולא במחבל מת.

לו אני הייתי עורך של עיתונים אלה, הייתי [אם בכלל] מפרסם זאת בתחתית עמ' 5 ליד הידיעה שהכלב של ביבי נשך את החתול של ציפי בזנבו.

ומתנשא כמו פוץ, זה עיתון אחד שמפרסם תמונה דהויה ונשכחת: שורה של עשר גופות חיילים מצרים על חול, ושמשווה את הירי בחברון לירי בשבויים בסיני [במהלך או]  בתום ששת הימים. סיפור מלא חורים מלפני 48 שנים. מה זה בכלל רלוונטי? טמבל.

אף אחד אינו מזכיר את מיספר היהודים שנרצחו בידי ערבים רק בגל זה של טרור-הסכינים, בחצי השנה האחרונה. למי יש כוח לספור? הרי ההרוגים כבר קבורים בבתי עלמין, ומאות פצועים, כמה מהם פצועים קשה, עדיין בבתי חולים. וזה לא סיפור. רק חובש חובש חובש.

ואם כבר דנה התקשורת בנושא, השאלה היותר קשה ולא תהיה עליה תשובה לעולמים: מאימתי יש לצעירים אלה של חוקרי מצ"ח [בעזות מצח] הניסיון, היכולות, ובעיקר הידע – לדון ברצח? מתי הם גרמו אפילו למחבל הרשעה ברצח?

הפצ"ר, שהוא המבוגר האחראי ששמע שטות זו, מיהר מיידית להחליף את האשמה ב... שחרורו. יעני מעצר במחנה צבאי. לא אזיקים. לא תא עצורים. לא מאחורי כותל אפל. באוויר החי ויכול לשחק כדורגל מהבוקר ועד חצות. רק תראו איזה שוני תוך חצי שעה. נבהלו המצ"חים הללו. זה חוקרים זה?

בכל אלפי הרציחות המתועבות שגרמו לנו הערבים, רק מאז אחרי ששת הימים – רק מקרה אחד נדון הסעיף ברצח ונידון למוות שלא בוצע. והיו אז בכירי הבכירים של המשפטנים שדנו והרשיעו את המחבל ברצח – אז באים עכשיו "חוקרי" מצ"ח אלה לתת עכשיו משוואה הלכתית, כאשר חייל יורה כדור בראש של גוויה שעל הקרקע? 

והאם חובש זה צלף? ממתי פוגע בראש סתם חייל בירי אקראי בלי כוונת ממש? תנסו לשחזר ירי זה ונראה אם החובש הזה מסוגל עוד פעם אחת לירות ולפגוע בכדור אחד.

לא שאני בספק. אני בטוח כי לא יצליח. אז ירי זה הוא אקראי. וממתי ירי אקראי זה רצח אפילו אם העד הוא ערבי או איש 'בצלם' עם המצלמה שלו. רצח יא טמבל, זה שחמוש בנשק מגיע רק כדי לרצוח ויש לו כוונה ברורה לחסל יריב. חייל צה"ל על משמרתו לעולם ומעולם אין לו כוונת רצח ולא תהיה – אלא רק הגנה על אזרחי ישראל.   

אניני הנפש שיצאו מיד בריש גלי וגינו עם שפת פיגולים נפש יהודית שירתה כדור בערבי, זאת התבהמות? זאת מלחמה אדוני, זאת מלחמה! מאז 1948, בכל רגע נתון, יש ערבי עם נשק ומנסה לרצוח יהודים, ולולי אלפי החיילים המונעים זאת בעדם [לא ספרתי את מיספר המחבלים/ות שנהרגו מאז ספטמבר 2015, אבל נדמה לי מאות רבות] – כבר היו לנו מאות הרוגים. ומי שיקרא לי מתבהם, אחזיר לו מה שהוא: אידיוט. אני כחייל יהודי, לפחות לא כורת אזניים של הרוג ערבי כפי שהם עשו לנו, והיו הרבה דברים מעולם.

אז הנה לך אדוני המבהם בני אדם, הרי כבר הרגנו עכשיו, רק בגל זה, 300 או 400 מחבלים שנפנפו עם סכין או אקדח ביד. זאת לא התבהמות? ורק החייל שירה באותו ערבי שהיה במקרה או לא במקרה חובב יהודים? או שהתכוונת לקהל שבא לעודד אותו. אלה בהמות? הרי הם צדיקים לפי דברי אבו-מאזן – היות  שאותו מרצח כבר ממתין כמו צדיק בשערי גן עדן לראות כבר 70 בתולות לפני שיבעלן. אז מי הבהמה כאן? המון יהודי או מחבל ערבי?   

נחזור לכותרת ואומר כי כל השבוע מזבלים לנו את המוח על "חייל שירה כדור" ואין שום חדשות בארץ או בעולם. ממש אין, אז לפיהם, אין. למה? כי החדשות עדיין הן שחובש שירה וכך אפילו היום ביום א' בבוקר [3.4]. ממש אין? הרי כל הרשתות הזרות לא הזכירו מזווית העין עלילת זדון זו. אבל אצלנו הם כבר שיכנעו את המתונים להזיל דמעה על הערבי הזה שנרצח בידי יהודי. ככה. 

את המילה "רצח מתועב" שמעתי רק אצלנו מפי הרבה יהודים. יהודים מכובדים. אבל הבלתי מכובדים, אלה שצועקים ליד הגדר ובשערי בית הדין הצבאי – יודעים את האמת טוב יותר. הערבי ממילא היה 99% מת. ולא הכדור של החובש 'רצח' אותו. הערבי היה שרוע ומדמם למוות. אף צלב אדום או סהר אדום לא היה מושיע אותו וגם לא הנביא מוחמד עצמו עם סוס לבן או שחור.

כל המאמר הזה נכתב בכעס מפני שיש כאן יהודים רבים, רבים מדי, שבימי קיץ עוטים על כתפם אדרת שיער מצמר דובים לאחר שרק אתמול הרגו את הדוב. כי לו היה מרשים לי לפשפש באמתחותיהם של אלה המדברים על רצח, הייתי מוצא אצלם בכספת או במוחם כל מה שאסור. אבל לדבר? חופשי-חופשי.

וכמה מילים לאנשי 'בצלם' עלובי הנפש.

אתם, שבאים לאתרי חיכוך בין חיילים לערביי חברון, שברובם עויינים אותנו ומהם יצאו גדולי ורבי מרצחים ושעדיין צל פרעות תרפ"ט על שכמם ובניהם ונכדיהם – אתם יודעים היטב כי מחבל היוצא שם מביתו מגיע לרחבה הנ"ל שלא על-מנת להתחבק עם ידידים אלא לנסות לרצוח. עובדה היא כי המחבל שנורה היה במצב שנורה ונוטרל כבר קודם על ידי החיילים אותם ניסה להרוג. חלא כך? אז מה רצית לצלם? מה? מחבל רוצח יהודים? למה באתם אם-כן? למה?

הרי באתם מלכתחילה "לתפוס" חייל בקלקלתו ולשלוח את התמונה מיד לרשתות זרות בחו"ל בליווי כתובית: "חיילי צה"ל רוצחים ערבים בחברון."

למה לא שלחתם תמונות שמחבלים מנסים לרצוח חיילים?

לו אני הייתי רמטכ"ל או שר ביטחון הייתי מוציא אתכם אל מחוץ לתחום. את כל אנשי וצלמי "בצלם" מהגדה המערבית כולה. שיצלמו מעט את הטרמינל בבריסל.

ולכל התקשורת: דעו לכם כי חטאי סדום עבורכם הם עלבון עדין יחסי. וזה אתם: אנשי סדום ועמורה. ואם לפי ספר פרשת 'וירא', אין בסדום אפילו צדיק אחד וכך נהרסה, כך גם אתם. העונש יגיע. כנאמר בספר קדוש אחר בשפה הערבית: "כּוּל כַּאלְבּ בִּיג'י יוּמוֹ."

אילנה דיין מלקקת לאבו מאזן

העיתונאית אילנה דיין היא כבר ילדה גדולה [50] ועטורה בתואר ד"ר למשפטים. על-כן היא ילדה גדולה. אין לה עניין בסתם להיות עיתונאית – למשל, להביא כתבה על איכות הלוקסוס של בניית הדירות למגורים כיום בארץ. תחקיר למשל של מהלך הבנייה בארץ, מהתיכנון האדריכלי והסביבתי [פארקים, בתי ספר וגני ילדים, פארקי שעשועים, פינות סגורות לבעלי כלבים], מתן הרישיון, חפירת היסודות עם מחפרי-ענק ויציקת היסודות והכנת החנייה התת-קרקעית, הוספת קומה אחר קומה, הזמנות כל התוצרת לַגְמַר. חרסינות ואמבטיות ועוד המון פריטים. ככה יוכל כל קונה פוטנציאלי לדעת בבירור מי ואיך ומה עושים כדי שהוא יקנה את הדירה ויגור בה לרווחתו.

וזאת מעולם לא עשתה אילנה דיין ולא אף אחד אחר בטלוויזיה.

מה כן? שנה אחר שנה עשו חורבן לקבלן ששתי מרפסות אצלו קרסו לאחר שבנה בארץ 100 אלף דירות. שומו שמיים: שתי מרפסות! כאילו שגשר מסובים לא קרס והרג בני אדם ומעך מכוניות, רק 2 מרפסות של גינדי. כאילו ששני גגות באולמות חתונה לא קרסו ולא הרגו בני אדם. כאילו שבאותו לילה לא באו עשרות גנבים ערביים וגנבו פירות וירקות מחקלאים יהודים בשווי של מאות אלפים.

ומה כן? שהעגבניה עולה 8 שקלים ובבלגיה 7 וחצי. ומראיינים שוב את עמיר פרץ שפרץ כל מחסום פוליטי ועבר ממפלגה דהויה למפלגה חשוכה וממנה חזרה לאפלה פוליטית. מה ערכו כיום או לפני שנה או שנתיים – מה?

אז למה מביאים אותו יומם וליל לאולפן לדברר תחת שפמו ססמאות קלושות סתאם. ואיש אינו מבין. לא מספיק היה לו החיקויים של יצפאן?

ככה גם אילנה דיין מראיינת בלתי נדלית – אבל לא אצל הראיס מרמאללה. אצלו תמיד המוקטעה פתוחה בפניה ורק בתנאי שתתחיל ככה:     

"מיסטר פרזידנט," – נשיא דמיקולו. נשיא של מה? הרי אם גם אסאד הוא נשיא אז למה לא ארכי-מחבל זה? לא? אבל נשיא של מה? של הרג מאות בני אדם ביום? וכי אבו מאזן אינו רואה את אנשיו נהרגים בפניו וממשיך להיות נשיאם עד שערי גן עדן לקראת קריעת 70 בתולות – לא כך?

אז בראיון הזה עם אילנה שארך כמעט שעה, ולא פעם אחת עם הפתיח הנ"ל: מיסטר פרזידנט רק להאדיר את נוכחתו, והערבי הזה לא זזה שערה אחת בראשו ולא מיצמץ בעיניו. הרי אילנה דיין מכתירה אותו פרזידנט. נראה ערבי אחד קורא לו פרזידנט. לא קל יותר לומר יא ראיס בערבית? לא ככה גב' דוקטור דיין? לא?  מה זה הפרזידנט הזה? הוא אובמה? הוא מסייה הולנד או גנרל דה-גול? הוא כלום. אפס.

אז מה יש לך להתרפס אצל הערבי הזה? מה הוא סיפר לך שלא ידענו? כלום. הרי כל מה שרצית דוקטור דיין זה רק להציג שאלות באנגלית הכביכול המשובחת שלך. זהו. לא יותר. הרי מעולם הוא לא ענה לך עניינית – ורק בלבל לך את המוח. והשאלה הפשוטה: מה רצית ממנו? מה? [תגידי את האמת: מה רצית ממנו שנשמע סניורה-מאדאם דוטור?] 

הערה: במקום אנגלית יכולת לשאול אותו בעברית. בין כה וכה ענה לך בערבית, ועברית הוא יודע טוב יותר מהאנגלית המשובשת שלו, ואולי הוא אפילו לא הבין את השאלות. לא?

בסופו של יום קיבל הארכי מחבל במה בטלוויזיה שלנו – ראיון מגוחך, בזוי ועלוב שעלה למשלם המיסים עשרות אלפי שקלים לחינם. ואם עוד פעם תראיינו ערבי מהשטחים תחטפו ממני ויהיה שמו אפילו מוחמד או מחמוד או אחמד עם 'אבו' או בלי.

ועוד באותו עניין:

אפילו שהשמיים יתהפכו על הערבים – לא נהיה כמו הנאצים

ומי זאת ליידי כוזייבא?

נניח לרגע שהמצב יחמיר עד כדי כך כמו לפני 'חומת מגן', כאשר הערבים פוצצו מסעדות ובתי מלון.

אז באותו רגע מתכנסים ראשי הצבא וראש הממשלה ושר הביטחון ודנים להנחית מכה קשה – נניח חומת מגן מס' 2 וחמורה ממנה פי 3 או 4. שמבצע זה יהיה הרסני מ'חומת מגן' ויפוצצו לערבים פי 10 או פי 100 מכל הבא ליד.

מה יקרה אז? או, ניחשתם: כל העולם יגנה אותנו שאנו כמו הנאצים. ככה: נאצים. אספנו 6 מיליון ערבים ושרפנו אותם. וכאילו שהיהודים בגרמניה פוצצו 50 בתי מלון בברלין רק אז עשו לנו אושוויץ. וגם עוד ככה סתם עם 'משין גיווער' שפנדאו לתוך באבי יאר – 30 או 40 אלף ערבים בג'נין שתהפוך לאושוויץ. ככה הגוים כיום. כל ערבי שמת אנחנו נאצים.

אז שידברו. שיכתבו בעיתונים שלהם וישדרו בטלוויזיות שלהם כמה שהם רוצים. ואפילו שהשמיים יתהפכו כאן ועשן ימלא את כל הערים הערביות ויפוצצו להם לא רק את השכל אלא את כל המשרדים שבהם מתכננים לנו פרעות, את כל בנייני הציבור כביכול שהם אתרי "תרבות" של הסתה נגד יהודים לא נהיה רבע נאצי.

ותהיה זו שעת מבחן לנצח: הלנו אתה או לצרינו כמאמר יהושע. וסוף סוף נדע את האמת ללא צביעות לאחר 71 שנה של אותה מלחמה.

אני [ואני חושב שעוד מיליונים בארץ ככה] חייבים להעמיד פעם ולתמיד את יפי הנפש באירופה כמאמר יהושע. אין כאן נייטרליות. יש כאן מדינה לגיטימית ויש מולה רשות ארסית פושעת מלאה אלפי מחבלים בפוטנציה שמחכים רק לפיפס קטן מאותה אירופה לעשות כמו בשנות ה-30 וה-40 עליהום... ואטבח איל יאהוד. כל מי שמסתובב כיום באירופה רואה ניצני אנטישמיות אלה של הרס ישראל והיהדות.

עכשיו תשאלו למה? הרי אירופה למדה את הלקח של המלחמה ההיא – לא?

אז לא. ממש לא. כי בואו נרשום לאט לאט את כל המלחמות באירופה זו לאחר סיום המלחמה עם גרמניה במאי 1945. לא מו"מ אלים בין ס.ס.ס.ר. לבין המערב על קביעת הגבולות ומחיקת המדינות הבלטיות, אלא מלחמות דמים ממש עם נשק והרג מאות אלפים.    

עוד לא הסתיימה המלחמה ב-45 וכבר מלחמת אזרחים ביוון 3 שנים.

עוד לא הסתיימה המלחמה ו-ס.ס.ס.ר. כבר סיפחה לעצמה את: הבלטיות, פרוסיה, מחצית פולין המזרחית. פיסה מרומניה. והשפעה פוליטית עד מוות בצ'כוסולבקיה [המנהיג הצ'כי סלנסקי שנתלה], רומניה, בולגריה ו'מכות' עם טיטו.

הודו [גנדי] נגד בריטניה וכל מלחמות המחתרות נגד הצרפתים [אפריקה עם מנדלה ומאו ומאו, הודו-סין עם הו-צו'-מין וכו'], והבריטים וההולנדים ברחבי האימפריות שלהם וגם כאן המחתרות נגד הבריטים. ים של דם ודמעות ועשרות אלפי קברים בכל היבשות כולל סין מאו צה טונג, פוקלאנד, פנמה, טימור, סרי-לנקה, בוסניה ואין ספור כמו הערבים נגד ישראל, אפגניסטן והיכן לא?

אז כל זה לא היה. אין לזה זכר – רק ההתנחלויות מוציאות אותם מן הדעת וכמה בקבוקי יין מהגולן. רק אמש, אותה נציגת ארה"ב ואובמה באו"ם, אלילת הדמוקרטיה השחורה, גינתה שם את ... ההתנחלויות. זה מה שבראש שלך ולא הרג ורצח של אלפים בעולם? האם גברת נציגה באו"ם – בניית בית באלקנה רוצחת נערים כושיים בידי שוטרים במדינה שלך? או שאת ליידי כוזייבא. והנה סוכרייה אחת מדברי הליידי בעבר: "יש להנחית כוחות צבא גדולים בשטחים ולנקות אותם מישראלים..."

גברת כוזייבא: המצב כיום ביו"ש הוא 110 התנחלויות וחצי מיליון תושבים יהודיים. 

נ.ב.

יש עדיין כמה ישראלים שטוענים כי ארה"ב היא הידידה הכי טובה שלנו. אז אני מזהיר שוב ושוב את היהודים שם – מחר תגייס אתכם ליידי כוזייבא ללחום בנו.

* * *

מנחם רהט

בילבול ופאניקה

בפרשת החייל בחברון משדר שר הביטחון בילבול ופאניקה, שעלולים להפוך את צה"ל, לצבא הגנה לישמעאל

מדהים להיווכח כיצד הפך הצבא האדיר ביותר במזרח התיכון ומן החזקים בעולם, לעלה נידף ברוח ובהבל פיהם של כמה לבלרי "בצלם", והכל כדי להצטלם יפה במצלמות של "בצלם".

סיפורו של החייל מחברון, ללא כל קשר להחלטות המשפטיות בעניינו, מעיד על פאניקה עצמית, פחדנות ושפיפות קומה גלותית, שאחזו בראש הממשלה וברמטכ"ל. שניהם, מסתבר, 'שפוטים' של שר ביטחון מפוחד מפני 'מה יאמרו', שהתנהלותו מעקרת את חיילי צה"ל, מטילה עליהם בעל כורחם חובת התייעצות בעורך דין לפני כל ירייה, והופכת אותם לחיילי צבא הגנה לישמעאל. 

פרשת החייל היורה, הוכיחה סופית מה שהוכח כבר בפרשת סא"ל שלום אייזנר, סמח"ט הבקעה, שנענש ב-2013, חצי שנה אחר כניסת יעלון ללשכת שר הביטחון, על שהעז להרים ידו על פלשתינים ופעילי שלום עכשיו אירופיים: שתדמית צה"ל חשובה בעיני השר יותר מכול. התנהלותו מאז 2013 מחייבת עידכון התחייבותו בת האלמוות של שר הביטחון הראשון דוד בן גוריון, לאם העברייה. מעתה ייאמר בצה"ל: "תדע כל אם עברייה, שהיא מוסרת את גורל בניה לידי מפקדים, שתדמיתו של צה"ל חשובה בעיניהם יותר מכל..."

הבילבול והפאניקה שאחזו בצה"ל, בהנחיית השר, מחלחלים אל החיילים. מאז איזוקו של החייל מחברון והאשמתו ברצח, מהססים יותר ויותר לוחמים לפתוח בירי חיוני כלפי טרוריסטים פלשתינים בני מוות. 

בבת אחת נשכחו כל תורות הלחימה שהנחילו רפול, מאיר הר-ציון, דווידי, דני מט ואחרים, ללוחמים שיצאו למגר טרור אכזרי, שנועד לשחוט יהודים ללא אבחנה, ממש כבימי הנאצים. באיבחת צלמי "בצלם", נשכחו אמירות של ראשי ממשלה ובכירים אחרים ש"מחבל צריך לחסל, לא לנטרל." ונמחקו דברים שהשמיעו שרים בממשלה הנוכחית: "יידע כל מחבל שהוא לא ישוב לעולם הביתה." כך גם התאדו לקחים שהפיקו, בצדק, חיילים מאירועים דומים, שהסתיימו בצל"ש: למשל, קצין משטרה, שנזעק לאירוע טרור בראשל"צ לאחר שהמחבל נוטרל ושכב פצוע, וביצע ליתר בטחון נוהל וידוא הריגה (האירוע מתועד בסירטון באינטרנט).

בבת אחת חזרנו לאמירות שיקריות בנוסח טוהר הנשק, שגם אם יש להן מקום בלחימה נגד אוייב, שמוכן לקבל על עצמו מיגבלות שנקבעו באמנות ז'נווה והאג, הרי ברור שאין להן תוקף כשהצד השני מצפצף על כל האמנות הבינלאומיות. אין שום אמנה בינלאומית שמעניקה זכות הישרדות לטרוריסטים, שבזים להן באכזריות (כפי שמוכיחים מחבלי דאע"ש, החמאס ואפילו הפתח).

הבילבול והפאניקה השכיחו, שהעיקרון הוא, שהמתעלם מערכים אנושיים בסיסיים, אינו זכאי להגנתם. שתוקפן שדורס את חוקי המלחמה, אינו זכאי לצפות שהצד השני יכבדם. ששום חוק בינלאומי אינו מחייב מלחמה בטרור בידיים קשורות לאחור. שהמרחם על אכזרים מתאכזר לרחמנים. רק יפייפות נפש  מזוייפת, שלום-עכשוו'ניקית, מבית הקרן להכחדת ישראל ו"בצלם", דורשת שלא לרוצץ מוחו של חלאת המין האנושי.

דוגמה לפאניקה, למבוכה ולבילבול, שחילחלו לשורות צה"ל, מתפרסמת כאן לראשונה.

מדוּבר בפנייה אל דוֹבר צה"ל, תא"ל מוטי אלמוז, בשבוע שעבר, לקבלת תגובת צה"ל לאירוע משנת 2013. בשבוע שעבר עילעלתי ב'חוברת למפקד' שפירסם חיל החינוך בחטמ"ר עציון, ונחרדתי לגלות בה אמירות מופרכות להחריד, הממליצות לחיילי צה"ל למסור את נפשם – לא להאמין! – על מזבח בטחונם של אזרחים פלשתיניים ערטילאיים (כלומר, שאינם בשטח), שעלולים להגיע לזירת אירוע ולהיפגע.

פרטי הדברים שאותם חייבת לדעת כל אם עברייה, הם בתמצית: קצין צה"ל הבחין, בהיותו בתפקיד בבית לחם, ברכב פלשתיני חשוד. הוא הורה לו לעצור אך נהגו נתן גז ונמלט, והתפתח מירדף אחריו. במהלך המירדף נטש הנהג את הרכב ונמלט. חבלנים שהוזעקו למקום חששו שהרכב ממולכד ופוצצו אותו. מחמת הפיצוץ נוצרה דליקה והרכב החל לבעור. בשלב זב דיווח הקצין למג"ד על האירוע וקיבל הוראה להתקפל. אך הקצין סירב לנטוש, וטען כי הוא נשאר להבטיח שלרכב הבוער לא יתקרבו סקרנים פלשתינים, העלולים להיפגע במקרה שמיטעני הנפץ שהוטמנו מן הסתם ברכב יתפוצצו בפני הסקרנים.

הקצין נשאר בשטח, אך לא לזמן רב. צלף פלשתיני התקרב אליו וירה בו למוות מטווח של 30 מטר.

החוברת מתארת את האירוע, ולאחר מכן משבחת את 'מעשה הגבורה', לכאורה (ובפועל – מעשה טיפשות אומלל), שביצע הקצין, כשסירב להוראות המג"ד, ונשאר בשטח.

"יש להדגיש כי סרן שחר שמול ז"ל מהווה דוגמה ומופת מבחינה ערכית, מוסרית והומנית. הוא דאג שאזרחים [פלשתינים] חפים מפשע לא ייפגעו, ושילם על כך בחייו. אם היו נפגעים אזרחים [פלשתינים] מהתלקחות הרכב, צה"ל היה נתפס כצבא לא אחראי ולא מוסרי. שחר שמר על תדמיתו של צה"ל כצבא אחראי, מוסרי והומני, ודאג לביטחונם של האזרחים הפלשתינים ששהו באזור. למרות שדאג לביטוחנם, לא דאג לביטחונו האישי."

הבנתם את גודל הזוועה? סיפור תפלצתי, בלתי אנושי וגם בלתי יהודי, הופך להיות מישנה סדורה, מופת ודוגמה, לקצינים ולחיילים: מיסרו נפשכם על מזבח הצלת חיי פלשתינים, שעלולים אולי לקפד חייהם ממיטען חבלה פלשתיני. תמותו – העיקר שפלשתינים יינצלו ממיטעני הנפץ שהסיע המחבל הפלשתיני.

כמקובל, פנינו לדו"צ לקבלת תגובתו. זה אמיתי? תהינו. אלה הערכחים שעליהם מחנך צה"ל את חייליו – למות כדי להציל פלשתינים ממוות? זה המוסר ההוטנטוטי שחיילי צה"ל מתבקשים לאמץ?

שאלות אלה העלינו בפני דו"צ, שנזקק ליום שלם כדי לבחון את התייחסותו לסיפור הלא יאומן הזה, ולבסוף הנפיק לנו תגובה שלחלוטין אינה ממין הענין: הוא דיבר על ערכים ועל תחקירים ושאר בלה-בלה שאין בהם שום תגובה לשאלות שהצגנו בפניו בשאלת ההמלצה ההזויה לחיילי צה"ל למות למען הצלת פלשתינים ממוות. התגובה כללה גם התייחסות לפרשת החייל שירה בחברון: "גם באירוע בחברון בדקנו ועדיין בודקים וחוקרים."

הסברנו לדו"צ כי תגובתו אינה לעניין. לא עסקנו בחייל בחברון, אלא באירוע מזוויע מ-2013. מה הקשר? מה הקשר בין קישואים למרק פירות? הייתכן שבכיר שתפקידו לשווק את צה"ל, ינהג באופן כה מופרך ברוח של 'טענוֹ חיטים והודה לו בשעורים'? 

אבל פאניקת החייל מחברון בילבלה את צה"ל, בכל רבדיו. זו היתה התגובה, ואין בילתה. רק לאחר יומיים, במענה לעיתון אחר, שפנה עם אותו סיפור, התעשת דו"צ והנפיק תגובה עניינית, שהשורה החשובה בה: "הפיסקה המדוברת תשונה."

אגב, במענה הלא-ענייני לפנייתנו, ביקש דו"צ להשמיט את שם הקצין, "כדי לא לפגוע במשפחה." מדהים היה להיווכח, שבתגובה שהנפיק כעבור יומיים, נקב הדובר עצמו בשמו ובדרגתו. אז למה נתבקשנו להשמיטם? עוד בילבול.

ככה זה כשהכל מתבלבל, וכשהכי חשוב זה מה יאמרו הגויים. מתי נתחיל להבין שהגויים ממילא גינו/מגנים/יגנו אותנו, כדרכם מאז שהאשימו אותנו באפיית מצות לפסח בדמם של ילדים נוצריים ועד עצם היום הזה?

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 6.4.16

* גאה להיות ישראלי – אני גאה להיות אזרח במדינה שיש לה צבא עם נורמות מוסריות וערכיות כשל צה"ל, כפי שבאו לידי ביטוי באיגרת הרמטכ"ל. אני גאה בצה"ל שבראשו עומד מפקד ערכי ומוסרי, שכתב את האיגרת הזאת. אני גאה בעליונות המוסרית שלנו על אויבינו, שהיא מכפיל כוח בניצחוננו על האויב, ומרכיב משמעותי ביכולת קיומנו בתוך ים של עוינות ושנאה. אני גאה בשר הביטחון וברמטכ"ל שעומדים כחומה בצורה מול הדמגוגים הפופוליסטיים המנסים להפוך את צה"ל למיליציה שתאמץ את נורמות המזה"ת.

* גיבור ישראל – אביגדור קהלני, שחירף את נפשו ועמד בראש כוח מצומצם מאוד, שאיבד רבים מחייליו ומפקדיו, ונלחם בגבורה עילאית בקרב פנים אל פנים עם אויב בסדר כוח גדול לאין ערוך ובלם אותו – הוא גיבור ישראל.

רועי קליין, שזינק על רימון שהושלך לעברו וחירף את נפשו כדי להציל את חיי חייליו הוא גיבור ישראל.

ופתאום, בשבוע האחרון, אני שומע על גיבור ישראל חדש... מי שירה בראשו של אוייב פצוע, שרוע על האדמה, שכבר לא יכול להזיק, דקות ארוכות אחרי שנוטרל. באמת... גבורה עילאית. אומץ למופת. איזו זילות של המושג גבורה. איזו עליבות. צבא שזה יהיה אתוס הגבורה שלו, לא ינצח באף מלחמה. כזהו אתוס גבורה של צבא מובס.

* עוד ססמולני – בניגוד להתהדרות ה"שמאל" הקיצוני והתלהמות ה"ימין" הקיצוני, חקירת מצ"ח של החייל היורה לא החלה בעקבות סרטון "בצלם", אלא בעקבות תחקיר צה"לי, שערכו מפקדיו של החייל. המג"ד, שהעיד בבית הדין שאינו מאמין לחייל, הוא סא"ל דוד שפירא. שפירא, חובש כיפה סרוגה גדולה, בוגר ישיבת מרכז הרב, הוא האיש שכאשר שמע על הטבח בישיבת מרכז הרב, רץ למקום והסתער לבדו, בנשקו האישי, על המחבל וחיסל אותו. כלומר, בניגוד ל"גיבור ישראל" שירה בניחותא בראשו של מחבל גוסס ששכב על הכביש מתבוסס בדמו, מדובר בגיבור אמיתי, שחתר למגע תחת אש וחירף את נפשו בקרב עם מחבל חי, בעת פיגוע.

זה לא יעזור לו. מבחינת תומכיו של "גיבור ישראל" מוג הלב, שפירא מתויג עכשיו לצד משה יעלון, יהודה גליק וחנוך דאום כ"יא-מחבל מניאק ססמולני לך תאכל בתחת בעזה."

* אש זרה - פרשת "שמיני": נדב ואביהוא מתו כיוון שחרגו מהוראות פתיחה באש.

* השתולים של "שוברים שתיקה" – חשוב שהדיון על פרשת החייל היורה יתמקד בראש ובראשונה בפן המוסרי, הערכי, אך גם בעניין ההסברתי אין לזלזל. הרי אותו חייל גרם נזק נורא למדינת ישראל. הוא כאילו אושש את עלילות הדם על ישראל של גולדסטון, "שוברים שתיקה", גדעון לוי ומועצת זכויות האדם. ההתייצבות הברורה של צמרת המדינה וצה"ל, שהציבה תהום ברורה בין צה"ל וערכיו לבין המעשה, היתה חשובה מאוד, קודם כל בצד הערכי-מוסרי, אך גם בצד המדיני-הסברתי. הפופוליזם הדמגוגי של בנט, ליברמן ושות', היה משת"פיוּת עם BDS ו"שוברים שתיקה". הם יודעים זאת, אך השיקול הפופוליסטי והרווח האישי חשוב יותר מטובת המדינה.

* שמחת בית השוקן – מי שלא קרא השבוע את "הארץ" לא ראה שמחה מימיו. החייל שירה במחבל הפצוע, העניק ל"שמאל" הרדיקלי את המתנה הגדולה לה ייחל 50 שנה – "אקדח מעשן", לכאורה, לאופן שבו "שוברים שתיקה", "הארץ" ושות' מציגים את צה"ל והמדינה.

לא חשוב שמדובר בחריג שבחריגים, שפעל בניגוד לערכי צה"ל, לדרכו של צה"ל, למוסר הלחימה של צה"ל, לפקודותיו של צה"ל. לא חשוב שכל שרשרת הפיקוד מהרמטכ"ל ומטה יצאו נגד המעשה. לא חשוב שהצמרת המדינית – ראש הממשלה ושר הביטחון, יצאו נגד המעשה. לא חשוב שהיורה מצוי בחקירה ועל פי תוצאותיה יעמוד לדין ועל פי תוצאות המשפט ייענש. לא חשוב, שבניגוד לטענת הכזב, התחקיר שהוביל למעצרו קדם להפצת הסרטון ולא קשור אליו כלל. לא חשוב, שאפילו אלה שגיבו אותו, לא הצדיקו את המעשה, אלא ניסו לטייח אותו בטענה שהוא חשש, כיכול, שהמחבל נושא חגורת נפץ. אמנם זהו שקר, אבל הוא מעיד על כך שגם להם ברור שירי במחבל פצוע מנוגד לדרכה של המדינה.

אבל כל אלה זוטות. העיקר שיש במה להיאחז בהסתה נגד מדינת ישראל, נגד צה"ל, נגד מפקדי צה"ל ולוחמיו, נגד זכותה של ישראל להגן על עצמה.

וכך, לאורך כל השבוע, חוגג "הארץ" מדי יום בארבעה חמישה מאמרים לפחות, של עיתונאים מאושרים המריירים את תיעובם למדינת ישראל, ומנפנפים בחייל היורה כדגל להתהדר בו.

הנה, דוגמית קטנה מצבי בראל: "הצבא שלו [של אייזנקוט. א.ה.] ושל קודמיו הצמיח את הרוצח בחברון, ואת 'דוד הנחלאווי'. הוא הרג והורג ילדים, מרוקן מחסניות על ילדה חמושה במספריים והופך אלפי פלסטינים לחסרי בית. את כל אלה הוא עושה בנוחות בשם 'ערכיה של המדינה'. ... לישראל יש ממילא צבא צייתן שערכיו אינם באמת מתחרים בערכיה המעוותים של המדינה."

בכל המאמרים הללו החייל הוא כמובן "רוצח". הם יודעים שאין בית משפט בעולם שבסיטואציה כזו היה מרשיע ברצח, אבל בהשתמשם בביטוי הזה, הם מכינים את עצמם להשתלחות במערכת המשפט והצגת תוצאות המשפט כ"טיוח", שכן הם כבר פסקו וגזרו את דינו, וכעת על בית המשפט להתיישר עם גזר דין האספסוף.

עוזי ברעם הבהיר את הדברים היטב: "אין שום דבר סתום באירוע שבו הרג חייל צה"ל מחבל פצוע. מה יש כאן לחקור? החייל עשה את מה שעשה ללא פרובוקציה וכנראה ללא חשד כלשהו. הוא פשוט חשב שהערבי הוא בן מוות. כנוע, קשור, עם סכין או בלעדיה – אחת דתו למות."

 ואם אין צורך לחקור, ברור שגם אין צורך בראיות במשפט ולכן אין צורך גם לשפוט. האספסוף של רחוב שוקן כבר פסק וגזר. ועל פי ניתוחו המלומד של ברעם, הוא לא הרג מחבל אלא "ערבי". סתם, ערבי כנוע.

וב. מיכאל, לאורך מאמרו, השתמש שוב ושוב, ואי אפשר היה שלא לחוש את האושר המפעפע מכל הקשה על מקלדתו – בביטוי "החייל הרוצח", כאילו שהוא היה זקוק לאירוע כדי שחיילי צה"ל יוצגו בידיו כרוצחים. ובסוגריים הוא מסביר מדוע הוא חרץ את הדין: "אני יודע: הוא עדיין לא הועמד לדין. אין זה ראוי לכנותו כבר עתה 'רוצח'. אבל אני רק מיישם עליו את אשר למדתי מצדיקי הימין. הם הרי מעניקים לפלסטינים תוארי 'רוצח', 'מחבל'."

כלומר, ה"ימין" הוא כל מי שמגדיר את לוחמי החופש – מחבלים.

מזמן לא באה לידי ביטוי כה מובהק הברית הבלתי כתובה בין קיצוני השמאל לקיצוני הימין – איך הם מסייעים אלה לאלה, מפרנסים אלה את אלה, מעצימים אלה את אלה. חוק הפנאטים השלובים.

* אקיבוש משכיט – ביום שישי התפרסמה ב"הארץ" כתבה ובה ציטוטים מפרוטוקולים של ישיבות ממשלה, שבהן בן גוריון, שרת, גולדה ושרים אחרים הביעו זעזוע כבד ממעשי רצח ואונס של חיילים כלפי ערבים, עד כדי כך שב"ג שקל מהסיבה הזאת לא לבטל את עונש המוות.

בראשית שנות המדינה נעשו פשעי מלחמה נגד הערבים, שהיום אי אפשר להעלות על הדעת שאפס קצהם היה קורה. צה"ל היה צבא מוסרי בהחלט ב-1948, הרבה יותר מוסרי ב-1967, אבל היום הוא מוסרי לאין ערוך וללא השוואה. היום, מה שאריק שרון ומאיר דגן עשו ברצועת עזה, לא יעלה על הדעת. גם לא פרומיל ממה שנעשה אז. איך ניתן להסביר את זה? פשוט, הכיבוש משחית.

* הוא זכאי? – כמו לכל אזרח, גם לאריה דרעי קיימת חזקת החפות. עם זאת, כדאי לזכור שגם כאשר הוכחה אשמתו, דרעי עדיין היה "הוא זכאי".

כאשר דרעי קורא "לשים גז" בחקירה, איני יכול שלא להיזכר בסיבוב הקודם, שבו במשך שנים הוא שיבש את החקירה, שתק בחדרי החקירות, לא בחל בכל סחבת, ואח"כ התבכיין על עינוי הדין המתמשך...

בלי קשר לחשדות החדשים, שאין לי מושג מה הם, אני שב ומביע את התנגדותי למינויו של דרעי כשר בממשלה בכלל, ובמקום הפשע, משרד הפנים, בפרט. הטענה שהוא החזיר את חובו לחברה נכונה – ולכן הוא אינו יושב עוד בכלא, אלא הינו אדם חופשי. אולם אין בכך כדי להפוך אותו ראוי להיות מנהיג ציבור במדינת ישראל. בדיוק כפי ששופט שלקח שוחד יהיה אזרח חופשי אחרי שיחזיר את חובו לחברה, אך לא יוכל לחזור להיות שופט, כך הדבר כאשר מדובר במנהיגות ציבורית.

בוודאי שכך הדבר, כאשר אין המדובר במי שמעד באופן חד פעמי, אלא באנשים כמו דרעי ואולמרט, שבמשך עשרות שנים השחיתות והפשע היו אורח חייהם.

ואף על פי כן, אני מתנגד לעתירות לבג"ץ נגד מינויו של דרעי. אין כל בעיה חוקית במינוי, ובית המשפט אינו צריך להתערב במה שנעשה על פי חוק. בית המשפט אינו בייביסיטר של הציבור הישראלי, ואינו תחליף לדיון ציבורי, פוליטי, תקשורתי.

* קשר שתיקה - מה משותף לדרעי והרצוג? זכות השתיקה.

* מוסר של גנבים – בתגובתו על הפרסום על הבדיקה (חקירה?) המתנהלת בעניינו, האשים הרצוג את הליכוד ופעילים מתוסכלים בהכפשתו. תלונות – אמת או שווא, בנושאי בחירות פנימיות במפלגה, אף פעם אינן מגיעות ממפלגה יריבה. האמירה על הליכוד, נועדה לנסות ללכד מאחוריו את השבט, ומעידה בעיקר על הלחץ שבו הוא נמצא. כוונתו האמתית היתה ל"פעילים המתוסכלים", כלומר ליריביו במפלגה.

למי הוא מתכוון? את השיימינג הוא עשה באמצעות בן כספית, שהצביע, בשם "מקורבי הרצוג" על משה קלוגהפט, יועצו האסטרטגי של ח"כ אראל מרגלית, המאותת על כוונתו להתמודד נגד הרצוג. כעת ברור על מי איים הרצוג ב"בעיטה".

בתוכנית "הכול דיבורים" כבר עמד מרגלית בחקירה צולבת של קרן נויבך ויואב קרקובסקי, האם הוא עומד מאחורי העברת המידע למשטרה?

בראש סולם הערכים של עולם הפשע, עומדת הנאמנות. לא הנאמנות לחוק, למדינה, לטובת הציבור, לערכים, לדרך – אלא ל"ארגון". בתחתית סולם הערכים של עולם הפשע ניצב ה"שטינקר", המלשן. בנורמות של העולם התחתון, שולה זקן היתה דמות מופת כל עוד שכבה על הגדר למען הסנדק. ברקע שהפלילה אותו היא שטינקרית בזויה.

בחברה מתוקנת, חושף שחיתות ראוי לשבח.

הבה לא נתבלבל. השאלה החשובה והמעניינת אינה מי דיווח למשטרה וגרם לפתיחת הבדיקה/חקירה – אלא האם יש אמת בחשדות. אם הם נכונים, כלל אין זה משנה מי עשה את השירות החשוב לציבור ודיווח למשטרה.

אם יתברר שהרצוג נקי, ושמישהו תפר לו תיק כדי לפגוע בו פוליטית, או אז השאלה החשובה תהיה מי העבריין שעשה כן.

כל עוד אנו בשלב הבדיקה/החקירה, זה ממש לא מעניין. הדבר היחיד שמעניין, הוא האם הרצוג פעל בניגוד לחוק ובצורה מושחתת.

* חדשות הבידוד המדיני – משלחת פרלמנטרית של אינדונזיה ביקרה בשבוע שעבר בישראל, כחלק מתהליך מואץ, בחודשים האחרונים, של התחממות היחסים בין המדינות, בדרך לכינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל למדינה המוסלמית המאוכלסת ביותר בעולם.

נשיא יוון ערך ביקור ממלכתי בישראל ומכריז על ברית אסטרטגית בין המדינות. יש לזכור שכאשר השמאל הרדיקלי עלה לשלטון ביוון, רבים מאיתנו, ואני בתוכם, העריכו שהתוצאות שמו קץ לברית הנרקמת בין המדינות. בפועל הברית אך התהדקה, ומאז נערך ביקור של ראש ממשלת יוון, ביקור נוסף של ראש הממשלה עם מרבית שרי ממשלתו ועכשיו ביקור הנשיא.

ישראל וסין מתקדמות בדיונים על כינון אזור סחר חופשי.

בקיצור, לאלון ליאל, שהצליח לסכל את מינוי שגריר ישראל בברזיל, יש הרבה עבודה.

* יום היסטורי – פסיקת בג"ץ, המחייבת להכיר בגיורים אלטרנטיביים לרבנות, היא חג גדול למדינת ישראל, לעם היהודי, לציונות, ליהדות, לדמוקרטיה. החלטה זו מחזקת את ישראל כמדינה דמוקרטית, אך בראש ובראשונה היא מחזקת אותה כמדינה יהודית ציונית, המחוברת לעם היהודי בגולה, הנלחמת בהתבוללות, פתוחה למי שמעוניינים להצטרף לעם היהודי, ומשחררת את היהדות מלפיתת המיעוט החרדי הקנאי שהשתלט על הרבנות ומתנכל לרוב הגדול המקיים באופן שונה את יהדותו.

הדבר המגוחך ביותר הוא האמירות המוזרות של החרדים, שהפּסיקה "מפלגת את העם". איזו חוסר מודעות. בעיניהם, אחדות העם, פירושה שכל העם ייכנע באופן אחיד לתכתיביהם.

כעת יש לפעול לביטול החרפה, שבה מאות אלפי יהודים שעלו לישראל מחבר העמים אינם מוגדרים כיהודים.

* הפרטת הגיור – קצת סדר בבלגן. פסיקת בג"ץ בעניין הגיור לא עסקה דווקא ברפורמים או בקונסרבטיבים, אלא בעתירה של שני בתי דין חרדיים, מחמירים אפילו יותר מהרבנות החרדית הראשית, שהרבנות לא אישרה גיורים שלהם, בשל המונופול. לעתירה הצטרף ארגון "עתים" – ארגון אורתודוכסי, דתי לאומי, הפועל לגיור על פי ההלכה, לא על פי תכתיבי המונופול החרדי. פסיקת בג"ץ היתה שקהילה יהודית מוכרת רשאית לגייר.

כמובן שכך הדבר כאשר מדובר בזרמים גדולים וותיקים ביהדות, כמו התנועה ליהדות מתקדמת (הזרם הרפורמי) והתנועה ליהדות מסורתית (הזרם הקונסרבטיבי). למעשה, החלטת בג"ץ היא הפרטת הגיור הממלכתי.

איני חסיד גדול של ההפרטה ואני דווקא מאמין בממלכתיות. אולם הממלכתיות ראויה כאשר היא פועלת על פי ייעוד הממלכה. כאשר הרבנות הראשית נשלטת בידי חרדים שאינם ציונים וחותרת תחת חוק השבות, החוק שהוא ליבת מהותה של ישראל – טוב עשה בג"ץ שהגן על חוקת המדינה מפני מי שחותרים תחתיה, ופועלים נגדה בתוקף השתלטותם העוינת על הרבנות הראשית.

יש לפתוח את שערי העם היהודי למי שבחרו באמת ובתמים לקשור את גורלם עם העם היהודי ותרבותו. בשום אופן לא אוכל להסכים שמי שרוצה להיות יהודי כמוני, לא יוכל להתקבל לעם היהודי ולמדינת ישראל, כי יהודים אחרים, שחלק מיהדותם היא השתמטות מהגנה על קיומה של מדינת היהודים, סגרו בפניו את השער. זהו אבסורד אנטי ציוני. כל יהודי לאומי, כל ציוני, חייב להתקומם נגד האנומליה הזאת ולשבח את בית המשפט העליון שהגן על הציונות מפני מתנגדיה.

* אין חסינות מפני ביקורת – אין כל הצדקה למתקפה על שרת המשפטים בעקבות ביקורתה על פסיקות בג"ץ. בדמוקרטיה אין גוף חסין מפני ביקורת, כפי שאין גוף שהוא מעל החוק, כולל בית המשפט העליון. מותר למתוח עליו ביקורת ובוודאי שמותר לשרת המשפטים למתוח עליו ביקורת. מי שאינו מסכים עם ביקורתה של שקד, שיתווכח עימה, לא עם חופש הביטוי שלה.

שקד השמיעה ביקורת עניינית, מנומסת, לא מתלהמת. הייתי תומך בזכותה לבקר את בית המשפט גם אילו חלקתי על דעתה, אך אני מסכים אתה.

* רק חול וכולירע – "ימין ושמאל רק חול וכולירע". הפסוק האלמותי הזה מ"גבעת חלפון אינה עונה" היה הכותרת ליום ההנחייה שלי במיזם "נפגשים בשביל ישראל", עימו צעדתי ביום שני מזיכרון יעקב, דרך יער עופר לפארק עופר.

הנושא היה שמאל וימין והמטרה שלי היתה לפחות לסדוק במקצת את החלוקה המחנאית הזאת. בסדנה, הוצאתי את מעגלי השיח לניווט בשדה הרעיוני פוליטי, כשהם חמושים ב"מפה אילמת". ציידתי אותם בדף מקורות ובו ארבעה טקסטים, בלי לציין את זהותם של הכותבים. על המשתתפים היה לציין על כל טקסט האם הוא טקסט ימני או שמאלני, האם כתב אותו איש שמאל או איש ימין ולנסות להגדיר על פי הבנתם את הטקסט, מה זה שמאל ומה זה ימין.

בתום הסדנה הופתעו משתתפיה לשמוע, שארבעת הכותבים הם שני כותבים, שכל אחד כתב שני טקסטים. אלא שכל אחד כתב טקסט אחד שהם הגדירו כ"ימני" ואחר שהם הגדירו כ"שמאלני". הכותבים הם יצחק טבנקין – ממורי הדרך של תנועת העבודה, מייסד ומנהיג תנועת הקיבוץ המאוחד, שהיה סוציאליסט אדוק מהאגף השמאלי של תנועת העבודה ואיש ארץ ישראל השלמה – לא רק מן הים הירדן אלא מן הים על המדבר, ועל דרך זו חינך את הקיבוץ המאוחד, שהאמין ודגל בה לאורך עשרות שנים.

השני הוא העיתונאי נחמיה שטרסלר, ליברטיאן וקפיטליסט קיצוני ובעל דעות יוניות קיצוניות, שהבוז והשנאה שהפגין בטקסט אחד כלפי המתנחלים והציונות הדתית מתחרה עם הבוז והשנאה שהפגין בטקסט האחר כלפי ה"חברתיים", כהגדרתו. אז מה זה שמאל? ומה זה ימין?

חלק מן המשתתפים לקחו זאת לתובנה, הנכונה כשלעצמה, שאין קשר בין ימין ושמאל מדיני וחברתי. אדם יכול להיות איש ימין חברתי ושמאל מדיני ולהיפך. אולם אני חותר למקום אחר. לתובנה שמדובר בהגדרות שאבד עליהן כלח, ומחנות שאינם רלוונטיים עוד. המציאות המורכבת שבה אנו חיים מחייבת פתרונות מורכבים, ואלה אינם נמצאים בקצוות הקיצוניים, הפשטניים, הסיסמאתיים משמאל ומימין. עצם החלוקה המחנאית הזאת גורמת להקצנה, ולשיח קצוות שבו פנאטים משני הצדדים נותנים את הטון. השיח הזה הרסני ומפלג, כפי שנוכחנו ב"דיון" על פרשת החייל היורה, בשבועיים האחרונים, שהינו התגלמות ההקצנה ואובדן השפיות.

את היום הקדשתי לזכרו של אהרון מגד, שהלך לפני שבוע וחצי לעולמו. לבד מהיותו סופר דגול, הוא גם גילם בעיניי את איש הרוח האמיתי, המשוחרר מן הכבלים של "שמאל" ו"ימין" ולכן אינו מדקלם את סיסמאותיהם אלא מבטא גישות עצמיות, ברוח שביל הזהב הציוני. איש שסלד מהקיצוניות בשני הצדדים ויצא נגדה בעקביות.

* העונש לסוטה מן העדר – חוקרת הספרות נורית גוברין, הביוגרפית של אהרון מגד, פירסמה במוסף הספרות והתרבות של "הארץ" מאמר מרתק על מגד, שבו היטיבה לתאר בקצרה קריירה של שמונים שנות כתיבה ולפענח את סודם.

במאמר היא התייחסה גם לעמדותיו הפוליטיות, וגם אותן היטיבה לתאר: "אהרון מגד היה אדם אמיץ, שלא נרתע מהשמעת דעות שאינן מקובלות. על כך לקה לא פעם מ'ימין' ומ'שמאל'. הוא היה אדם מעורב וציוני גאה. במאמריו ובמסותיו בעיתונות, שכונסו בארבעה ספרים, השמיע בגלוי ובמפורש את קולה של ישראל השפויה."

מדויק. אגב, גוברין היא שהכניסה את המילים "ימין" ו"שמאל" למירכאות, כפי שאף אני נוהג, ואני בטוח שבכך היא ביטאה גם את דרכו של מגד, שסלד מהאוטומטיות המחשבתית המאפיינת את מי שמסגרו עצמם במחנות הללו.

מגד היה איש המיינסטרים הציוני ברוח תנועת העבודה הציונית, וסירב להיכנע לתכתיבי המיליֶה הספרותי, שמשנות השבעים החל לפתח סלידה כלפי הערכים הללו. על כך הוא נאלץ לשלם מחיר: הברנז'ה "הענישה" אותו. שני מאמרים באותו עמוד מיטיבים לתאר זאת.

בני ציפר כתב: "...על כך שמגד הלך כביכול קצת ימינה, הוא נענש. למשל, כשפרס אמ"ת היוקרתי נשלל ממנו בתרגיל מכוער," והוסיף בגילוי לב: "אני מודה: באותן שנים הייתי בעצמי חלק מהעדר הצדקני שרדף את הסוטים מדרך הישר של השמאל."

רות אלמוג כתבה הספד מרגש ויפהפה על מגד הסופר והאדם. היא תיארה את הידידות ביניהם: "היה נעים להיות במחיצתו. הוא היה איש שיחה מרתק ותמיד למדתי ממנו משהו חדש. הוא קנה שביתה בלבי..."

יפה מאוד. אבל... המשך המשפט הוא "...עד שהפוליטיקה התערבה והרחיקה אותי ממנו. לא עוד הבנתי אותו והחיים לקחו אותנו למקומות אחרים."

מי זו אותה גברת "פוליטיקה" שהתערבה? הרי בכל זאת, אין המדובר בפוליטיקאי, מדובר בסופר, שהיה ונשאר אותו אדם ש"היה נעים להיות במחיצתו," אותו "איש שיחה מרתק." מן הסתם, גם רות אלמוג "הענישה" את מגד, על כך שלא נכנע לתכתיבי הפוליטיקה "הנכונה" בברנז'ה.

הסיפור על פרס א.מ.ת. אותו הזכיר ציפר, הוא משנת 2002. הוועדה המקצועית של פרס א.מ.ת. היוקרתי, המליצה להעניק את הפרס בקטגוריית הספרות לס. יזהר ואהרון מגד. אריאל הירשפלד, חבר הוועדה שהיה בדעת מיעוט, והציע לצרף ליזהר את דליה רביקוביץ', פעל לסיכול החלטת הוועדה והפעיל גורמים פוליטיים המעורבים בפרס, והם ביטלו את בחירתו של מגד. הטענה המוזרה היתה שמגד נבחר מסיבות פוליטיות (!) כדי לאזן את בחירתו של ס. יזהר.

כעבור שנה זכה מגד בפרס ישראל לספרות עברית.

* הקונפורמיזם של העדר – מיד כשסיימתי לכתוב את ההערה הקודמת, הדלקתי את הרדיו, והאזנתי לראיון של יצחק לבני עם מגד לפני כ-15 שנה, בתוכנית "בין שישי לשבת". בראיון העיד מגד על חבריו מ"השמאל", שציננו את היחסים עימו כיוון שלא הלך בתלם הקונפורמיסטי שלהם, ובעיקר כיוון שאינו מבטא שנאה כלפי אנשי הימין, המתנחלים והציונות הדתית, ואף הביע סימפטיה כלפיהם, למרות שהוא חלוק על האידיאולוגיה שלהם. הוא סיפר, שכאשר הוא אומר דבר חיובי על איש ימין או על מתנחל, מיד משתרר סביבו שקט של מבוכה, או שמתנפלים עליו.

נדמה לי, שאין כמו העדות הזאת, כדי להסביר מדוע רוב מוחלט בקרב האמנים מרוכזים באותה דבוקה אידיאולוגית צרה. פשוט, מחיר הסטייה הוא הלעגה והקנטה. למגד היה האומץ לא להיסחף בזרם. הוא אמר בראיון, שאינטלקטואל צריך להטיל ספקות, לפקפק. הוא צודק, אך למרבה הצער הספקות שרבים מן האינטלקטואלים מתהדרים בהצגתם, אינם אלא דיקלום קונפורמיסטי של דעת העדר.

* ביד הלשון: יסוד המעלה – הפתעה לטובה היתה לי כשצפיתי ביומן בערוץ הראשון, בערב שבת. בכתבה יפה על האביב בצפון, היטיב הכתב (שאת שמו שכחתי) לבטא את שם המושבה יסוד המעלה: יְסוּד המעלה – ולא בשגיאה השגורה יְסוֹד. שמה של המושבה בת ה-133 לקוח מפסוק מספר עזרא: "כִּי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא יְסֻד הַמַּעֲלָה מִבָּבֶל" (עזרא, ז',ט'), כלומר תחילת העלייה מבבל. חלוצי העלייה הראשונה שהקימו את המושבה, ראו עצמם כשבי ציון בתום גלות בבל.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [69]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

"הצלבנים" במיגננה

לא סתם מכנים המוסלמים הקיצונים [דאע"ש] את האירופים-הנוצרים בכינוי "צלבנים". מתוך תחושה היסטורית עמוקה הם מתפללים לאללה [בערבית]: חדש ימינו כקדם, כאשר אנו, המוסלמים היינו כוח עולה בעולם והבסנו את ה"צלבנים" בקרב חיטין בשנת 1187 [למניין הנוצרים] בפיקודו של הגיבור ללא חת, אביר האיסלאם סלאח א-דין, ובכך שמנו קץ ל"מלכות ירושלים" של הצלבנים, שהתקיימה כמאה שנה בחבל הארץ שהיהודים קוראים לו ארץ-ישראל, הנוצרים [ובימינו – הפלשתינים] – פלסטינה-פלסטין, ואילו בפינו, המוסלמים, זה נקרא דרום-סוריה, כחלק מן "הסהר הפורה" במזרח התיכון.

בימינו, סהר זה פורה רוש ולענה ותושביו מאיימים לכבוש את העולם. ואכן, תנועת "הח'ליפות המוסלמית" [דאע"ש] ועימה רבים מהערבים המוסלמים הקיצונים נושאים בליבם את החזון הזה של כיבוש אירופה כולה, ולהשליט בה את דת האיסלאם ואת מערכת החוק של השריעה, על-פי הקוראן, ובשטח כבוש זה יהיו רק שני מעמדות: המוסלמים השולטים והנוצרים הנשלטים, עבדיהם של הכובשים.

חזון אימים.

למראה מה שמתרחש כעת באירופה, אין בנו כמובן שמחה לאיד. כואב הלב על כל אדם חף מפשע שנרצח. צאו וראו איך שניים-שלושה טרוריסטים [מוסלמים] מפוצצים את שדה התעופה והרכבת התחתית בבריסל ומשביתים את בלגיה כולה, ובעצם, את כל מדינות אירופה.

מומחים רבים וטובים דנו בכך וחיפשו [האם מצאו?] פתרונות להתגבר על הטרור המוסלמי העולמי הזה. האמנם יש לכך בכלל פתרונות, שאפשר ליישם מיד ולהדביר את הטרור הזה? כנראה שמנהיגי מדינות אירופה ייאלצו [בניגוד להשקפתם הליברלית] לגרש את רוב הפליטים המוסלמים מארצותיהם, והנשארים – האזרחים הוותיקים, המעורים כבר בתרבות האירופית, יהיו נתונים לפיקוח הדוק, ואילו הצעירים שבהם ייחשבו אפריורי  לחשודים וייחקרו שוב ושוב על-ידי שלטונות הביטחון שם.

הקלישאה הידועה: לא כל המוסלמים הם טרוריסטים, אך כל הטרוריסטים הם מוסלמים – היא אמנם נדושה, אך אינה מאבדת את נכונותה ותקֵפותה והאקטואליות שלה בימים אלה.

במבט כולל, אולי זו מלחמת העולם השלישית, מלחמת דת, תרבות, ערכי מוסר ונאוֹרוּת. מלחמת גוג ומגוג בין מוחמד לכריסטיאנו, בין בני אור תאבי חיים, לבני חושך הסוגדים למוות.

מלחמה זו מתנהלת לא בשדות הקרב המקובלים, לא בקרבות שריון בשריון או חייל רגלי מסתער מול חייל מתגונן. מלחמה זו מתנהלת בחוצות הערים באירופה [ולא רק בה] בשדות-תעופה, ברכבות, בכבישים, בכנסיות, בבתי-כנסת, מסעדות ומועדונים הומי אדם. אין ספק מי ינצח בה, אך מי יודע כמה דם עוד יישפך עד אז.

ואילו ישראל הקטנה ניצבת כאן כאילו בצד, אך בעצם עומדת בחזית המלחמה בטרור [הערבי-המוסלמי-הפלשתיני], שמכה בה מאז הקמתה, בעצם מאז ראשית ההתיישבות בארץ, בעלייה הראשונה, ואם איננו מצליחים להדביר את הטרור נגדנו כליל, עולה בידנו להקטין את הלהבות שלו. והחזון התנ"כי האידילי של איש תחת גפנו ותחת תאנתו... ואין מחריד – מאיתנו והלאה.

יש מי שמאמין שזה הקב"ה עצמו שמגן עלינו, ואילו אחרים משוכנעים שזו היד החזקה והזרוע הנטויה של צה"ל ושלטונות הבטחון, וכן גם – הראש היהודי ש"ממציא לנו פטנטים"...

שוקולד מר

"העצה החכמה" שיעץ שר התחבורה שלנו, ישראל כץ לבלגים האבלים והמזועזעים – שיפסיקו לאכול שוקולד ויתחילו לדאוג לבטחונם היתה אמירה חסרת טעם, גסת-רוח, מעליבה, ובעיקר – אמירה מטופשת.

האמירה "והמשכיל בעת ההיא ידום" לא מתייחסת לאיש המדובר. כנראה שאינו "משכיל" – במובן של "חכם".

ידוע הפתגם העממי: טיפש אחד זורק אבן לבאר, ועשרה חכמים לא יוציאו אותה. זה מתאים בדיוק למה שאירע כאן. אלא שהטיפש שלנו זרק הפעם חפיסת שוקולד. שוקולד מר.

הלוך וחזור

איראן שיגרה לאחרונה לחלל שני טילים בליסטיים, ועליהם הכיתוב  בעברית: "ישראל חייבת להימחק". בינתיים זה רק שיגור-ניסוי ולפי מה שהמנהיגים והגנרלים שם מכריזים, טיל כזה יכול לעבור 1400 ק"מ ולפגוע במטרות שונות בישראל.

בצפון, חסן נסראללה מנהיג חיזבאללה בלבנון, מחרה-מחזיק אחרי איראן, ומתרברב גם הוא, שהטילים שלו מכסים את כל שטחה של ישראל, והם יכולים לפגוע במטרות אסטרטגיות חיוניות, כמו הכור בדימונה, מְכַל האמוניה במפרץ חיפה, המכון הביולוגי בנס-ציוונה, ועוד כהנה וכהנה.

אכן, איומים רציניים. אך דומה שאויבים מתרברבים אלה שוכחים או מתעלמים מן העובדה הגיאומטרית הפשוטה, שהמרחק בין טהרן לתל-אביב הוא בדיוק כמרחק בין תל-אביב לטהרן; המרחק בין דרום לבנון [או מרכזה] לירושלים הוא בדיוק כמרחק מירושלים ללבנון; שלא לדבר על רצועת עזה שבשליטת החמאס.

במלחמת תעמולה והפחדוֹת זו, איש לא מתייחס למצב הגיאוגרפי-אסטרטגי של "הלוך וחזור", לא מצידם ולא מצידנו [מתוך שיקול נכון].

אך ברור לכולם שישראל אינה עומדת חשופה וחסרת אונים ומסתגרת כמו צב בשריונו. אפשר להשוות אותה אולי לקיפוד בעל קוצים חדים, המגינים עליו, והוא גם יודע להשיב מלחמה שערה מול מי שתוקף אותו. הם יודעים ואנחנו יודעים [לפי פירסומים זרים] שיש בידי ישראל "קוצים" מעופפים כאלה או אחרים, לטווחים קצרים וארוכים, והם יודעים להתביית על מטרותיהם ברמת דיוק גבוהה ביותר, ואין צורך להרחיב בזה.

אז אולי רק נדמה שהם מתעלמים מכך, אולי הם דווקא עֵרים לכך ולא נוקטים באיומים מעשיים נגדנו. מעין "מאזן-אימה" – מוּטֶה לטובתנו.

הקטר המקטר

הוי רכבת שלי, קו רכבת שלי! היא מהימנה, היא נאמנה, היא קפדנית, היא מדוייקת. אמנם היא לא הבטיחה דבר, אבל היא מקיימת, אפילו שלא התחייבה על כך מראש, לפי נוהל קבוע: כל יומיים עצירה, כל שבועיים תקלה, כל חודש שריפה, כל חודשיים התנגשות... וכי כיצד אפשר אחרת, כאשר נהג הקטר – אפשר לקרוא לו "קוֹטֵר", על משקל "שוטר" – יושב לו בניחותא בתא הקטר הדוהר ומקטר לו בכיף סיגריית חשיש, ויחד עימו מנהל המשמרת והאחראי על הבטיחות [!].

כאשר הופיעו הרכבות הראשונות ברוסיה ובפולין, באמצע המאה ה-19, שרו היהודים שיר התפעלות מהקטר רב-הכוח: "הו, איזה צפצפן הוא / ולו כוח של ברזל / מלמטה קיטור בוקע / מלמעלה עשן מסתלסל". [תירגום חופשי מיידיש].

אז הנה, גם אצלנו, במאה ה-21 עולה עשן מקטר הדיזל-חשמל, אלא שעשן זה לא בא משריפת פחם.

אך מה נלין על עובדי הרכבת הזוטרים, אם כך מנהלים בכירי הרכבת את מערך הרכבות [המעטות] של ישראל והם מוכיחים כושר ניהול מעולה, תכנון רב-דמיון וביצוע למופת.

ובכל-זאת, מן הראוי היה שמנהלי הרכבת הללו ייצאו לקורס השתלמות [מה השתלמות? קורס מבוא]  אצל רשויות הרכבות באירופה, באמריקה, בסין, ביפן. ובשובם, וכרֵסָם מלאה בתורת ניהול הרכבת, הם יתמנו ל... נהגי שיירות גמלים – בין נהריה לבאר-שבע, בין ניצנה – ב"דרך הבשמים" העתיקה – לעין יהב, ואולי אפילו במדבר סהרה, בין דקר לנג'ימֶנה, דרומה מימת צ'אד.

ובינתיים, רעיון מקורי ויעיל הגו מנהלי הרכבת שלנו, כיצד לפעול בעת תקלה [תדירה] כלשהי: ברגע שהרכבת העמוסה נוסעים נתקעת על הפסים, אי-שם באמצע השדות, ההנהלה מזעיקה אוטובוסים למקום, ואלה מפנים את הנוסעים הנרגזים אל התחנה הסופית, שם אמורים היו לרדת בתום הנסיעה.

רעיון יפה, פתרון יעיל. אבל כאן מתבקש שיפור ושידרוג נוסף: הנוסעים יקנו כרטיסים בקופת תחנת הרכבת, ועם צאתם לרציפים, ימתינו להם שם אוטובוסים, שיקחו אותם אל מחוז חפצם במהירות ובבטיחות, הפעם ללא חשש וללא כעס.

אפילו כאן, בארצנו הנידחת, הילכה רכבת העמק בשלווה ובנחת, לאט אבל בטוח בשדות עמק יזרעאל. היא יצאה מחיפה בזמן והגיעה לצמח בזמן, באיחור קל של שעה-שעתיים. ואילו הרכבת מיפו לירושלים הזדחלה בדי-עמל במעלה הרי ירושלים, אך בסופו של דבר היא הגיעה ליעדה בשלום.

ובימינו – אלפי רכבות שועטות במהירויות של 180–340 ק"מ, בדיוק של שעון שווייצרי ובבטיחות מירבית. מנהליהן יכולים ללמד אותנו פרק בניהול מערך רכבות, בשלושת התחומים הרלוונטיים:

 תוכנה – תכנון לוח הסעים מדוייק ואמין.

חומרה – אחזקת הקטרים והקרונות וכל הציוד הנלווה.

ואחרון-חביב: ניהול כוח-האדם וכל הכרוך בזה.

"בין הרים ובין סלעים / טסה הרכבת," שרנו בילדותנו. בימינו אלה מתבקש שינוי קל במילות השיר: "בין שדות ובין סלעים / עומדת הרכבת..."

הו, רכבת שלי!

* * *

עוז אלמוג

תהום בין-דורית

התהום הפוליטית בין מובילי הדעה בתקשורת החילונית לבין רוב הצעירים בישראל הולכת ומעמיקה ומתבטאת בפרשנות קוטבית של המציאות החדשותית ובעוינות הדדית.

רבים מהצעירים, שהביעו תמיכה בחייל היורה מחברון עוד לפני שהתבררו כל העובדות לאשורן, מביעים למעשה בעקיפין זעם על התקשורת. ספק אם הם מצדיקים ירי ללא הבחנה והרשאה, אבל בוודאי שאינם רואים בחברם רוצח (הוא נתפס כ"אח"), וכועסים על האופן שבו הפרשה סוקרה ונשפטה בתקשורת.

בעוד שאנשי החדשות, שבדרך כלל מייצגים את השמאל הפוליטי, מתייחסים לירי כאל סימן נוסף לכרסום הנמשך בדמוקרטיה הישראלית (במקרה הזה שחיקת טוהר הנשק), הצעירים רואים באירוע התקשורתי דווקא סימן לצביעות הממסדית ולכרסום הנמשך בכושר העמידה הלאומי. הם הרי אלה שצריכים בסופו של דבר להילחם בחזית ורבים חשים שמדברים אליהם ועליהם בשפה כפולה.

הצעירים הללו נולדו לתוך האינתיפאדות, ההסתה המוסלמית, הטילים ופיגועי ההתאבדות, ועם התבגרותם המצב רק הלך והתדרדר. זה דור שגדל אחרי מות האידיאולוגיות הגדולות והוא בוחן את המציאות במונחים של ריאליטי (טובים מול רעים). עד כה הפלסטינים האכילו אותו אסונות בלבד ולא הראו שום סימנים שהם מתכוונים להצטרף למסיבת הגלובליזציה. לכן הצעירים נוטים להאמין להצהרות החמאס והפת"ח על רצונם להעיף את היהודים לגיהינום וסבורים שהטריטוריה היא לא הבעייה האמיתית בקונפליקט הזה.

למעשה, יותר משיש כאן פער ערכים בין-דורי – יש כאן פער בפרשנות: כל צד תופש את דרגת החומרה של האיום הביטחוני ברמה אחרת, ובהתאם את כוונות האוייב. התקשורת (שעדיין נשלטת על ידי הדור המבוגר) משוכנעת שמצבנו היום אינו שונה באופן מהותי ממצבנו בעבר, למעט שלטונו "הדיקטטורי" של ביבי. אנחנו פשוט חווים גל חדש של טרור שמצריך התמודדות באותם כלים צבאיים ומדיניים (לחפש שוב פרטנר מתחת לפנס) ועם אותם כלים ערכיים (הבא להורגך עשה מאמץ להתפייס איתו).

הצעירים לעומתם משוכנעים שהגיעה סכין עד נפש ושהבלגן המחמיר במזרח התיכון ובאירופה מחייב התאמות – כלומר מלחמת מגן נטולת כפפות והתייפפויות. הם הדור הראשון שביקר במחנות ההשמדה בפולין וחזה באופן מוחשי בתוצאות הרוע האנושי, ורבים מהם עושים את ההקבלה בין אז לעכשיו (אפילו באופן תת הכרתי). האסלאם הרצחני שמשתולל ברחבי המזרח התיכון ואירופה, והאנטישמיות הגואה, רק מאשררים להם את תמונת המציאות הזאת. לכן, בעיניהם – לעשות דרמה לאומית סביב חייל בן דמותם (הוא הרי התגייס ליחידה קרבית וסיכן את חייו), שאולי חרג מפקודות הירי, זה בחזקת לוקסוס פיינשמקרי, גול עצמי ואולי אפילו בגידה. מבחינתם, על רוצח פלשתיני, שבא לקטול ללא הבחנה, לא צריך לרחם – כשם שעל נאצי לא היה צריך לחוס. בעיניהם הצלם שתיעד את האירוע לא ביקש לחשוף ולתקן עוול נקודתי, אלא להשחיר את פני צה"ל ואת החברה הישראלית כולה ולאושש לשונאינו את התזה שאנחנו כאן הקלגסים. צעירים רבים סבורים שאנו במלחמת קיום, ובמלחמה בדרג הזה אין זמן ומקום למירוק עוונות ולטקסי היטהרות צפונבוניים.

הצעירים כועסים על התקשורת לא רק משום שהם חושבים שהיא מנפחת מקרי קצה (משיקולי רייטינג ופוליטיקה), אלא גם משום שלהערכתם היא אינה מגלה אמפטיה לכעסם הספונטני כלפי הרצחנות המוסלמית והצביעות המערבית, ומפרשת אותו כהתנהגות פרימיטיבית, חסרת שליטה, סהרורית, גזענית ומוסתת.

למעשה נוצר כאן מעין דפוס של שרשרת תגובות ספירלית:

א. קנאי מוסלמי רוצח חפים מפשע.

ב. התקשורת מביעה תדהמה וזעזוע מידיים.

ג. כוחות הביטחון פועלים בנחישות ובתמיכה תקשורתית רחבה (כדי לייצר הרתעה וניראות), אבל לזמן קצר ובכוח מוגבל.

ד. הצעירים מגיבים בזעם ברשת החברתית ומקללים את האמ-אמא של הרשעים.

ה. התקשורת, שנרעשת מעוצמת התגובה ברשת, מסיטה את ביקורתה מהטרור אל הטוקבקיסטים הרותחים. כך נוצר מצב מוזר שבו גינוי התגובה לרצח מקבל נפח תקשורתי יותר גדול מהרצח עצמו.

ו. הסטת המוקד החדשותי מוסיפה שמן לג'ננת הצעירים ונעשית מעין ציפייה תקשורתית שמגשימה את עצמה.

אינני יודע מה יהיו תוצאות משפטו של החייל היורה, אבל דבר אחד אני יכול להעריך כסוציולוג: אם הוא יורשע בהריגה ואם יוטל עליו עונש כבד – האירוע הנקודתי הזה יהפוך לאירוע מכונן בתולדות המוטיבציה לשרת בצה"ל, בתולדות המתח הבין-דורי ובתולדות היחסים בין התקשורת לבין הציבור הישראלי. צה"ל נמצא עכשיו בפינה לא פשוטה ומי שדחק אותו לשם הוא לא רק החייל היורה ומפקדיו – אלא גם התקשורת הממוסדת שליבתה את האש והדליקה את הצעירים.

* * *

אורי קידר

סופר נידח

הסופר אהוד בן עזר בראיון חסר מעצורים: "בשמאל הקיצוני רואים בי פאשיסט"

מתוך מקומון "פתח תקווה" של "ידיעות אחרונות" מיום שישי, 1.4.16

[ההערות בסוגריים מרובעים הן תוספת של אהוד בן עזר לגיליון המכתב העיתי]

בן עזר חוגג 80 ומספר איך גדל במשפחת אצולה בפתח תקווה, ולמה היה ונותר עוף מוזר מבחינה פוליטית. "אני מוחרם משני הצדדים – בשמאל הקיצוני רואים בי פאשיסט, ואין חשש שאהיה דגל לימין כי אני כותב פורנוגרפיה. זה מציל אותי."

את סיפור חייו ויצירתו של אהוד בן עזר הסופר, המשורר, הפובליציסט, העורך, איש משפחת מייסדי פתח־תקווה ומספר סיפורה של העיר – אין כנראה דרך לספר שלא כרצף כרונולוגי. אבל אל חשש. אתם לא עומדים לקרוא ערך בוויקיפידה. סמכו על מוחו החד של האיש שמגיע השבוע לגבורות, על סיפוריו הזורמים בזרם המזכיר את נחל הירקון בימיו היפים, ולשונו השנונה ולעיתים העוקצנית, שתהפוך את המסע שערכנו למרתק במיוחד.

בן עזר ("יש להגות את השם 'EZER' – מי שחושב שאני ממוצא עיראקי, מכנה את שמי בפתח") נולד בדיוק השבוע לפני 80 שנה בפתח תקווה, כבנם הבכור של בנימין ודבורה. אולם כמו כמעט בכל עובדה שעלתה בראיון שערכתי עימו, הוא מיהר להציע תיקון וחידוד.

האמת ההיסטורית, הוא אומר, חשובה לו במיוחד, בעיקר בזמננו, כשסופרים רבים נוטלים לעצמם את החירות לכתוב את ההיסטוריה כרצונם. "האמת היא שנולדתי ברמת גן," מפתיע הנצר למייסדי העיר. "הדור של ההורים שלי נולד עוד בבית, כפי שנהגו אז. בדור שלי, באו רופאים ייקים לפתח תקווה, [בהם ד"ר בכרך, שהיה רופאו של סבי יהודה ראב בן עזר], שלא היו מרוצים מרמת ההיגיינה בבתי העיר, והחליטו לייסד בית חולים [מודרני] ברמת גן בשם 'רפאל', ושם נולדתי."

בילדותו ובנערותו התגורר בן עזר עם משפחתו ברחוב פיק"א, מהוותיקים שברחובות העיר, למעט שלוש שנים בהן התגוררה המשפחה בחוות [באחוזת] 'קלמניה', אותה ניהל אביו ונמצאת כיום בסמוך למושב צופית.

את שנות לימודיו העביר בבית הספר "פיק"א" ובהמשך ב[גימנסיה] "אחד העם" שבעיר. חבריו לכיתה היו הסופר יהושע קנז ("התגנבות יחידים") [יהושע קנז צעיר בשנה מאהוד ולא היה עימו בכיתה], הקולנוען יהודה ג'אד נאמן ו'ראש הזהב' – נחום סטלמך ז"ל, גדול כדורגלני העיר.

"נחום לא אהב ללמוד והיה בורח מבית הספר כדי לשחק כדורגל," משחזר בן עזר. "אימא שלו תמיד אמרה לו: 'נחום, מה ייצא ממך, למה אתה לא יכול להיות כמו אהוד?' – כשגדלנו והוא הפך להיות כוכב גדול וקפטן נבחרת ישראל, אימא שלי, שהיתה חרדה לעתידי הכלכלי, שאלה אותי 'למה הלכת ללמוד פילוסופיה, למה אתה לא יכול להיות כמו נחום?'"

כשהיה בכיתה י"א [כיתה י', כלומר שישית] סולק מ"אחד העם", אחרי שהתקוטט עם כמה ממוריו. "באחד השיעורים, המורה לפיזיקה סטר לי, כי הוא החליט שהפרעתי," הוא נזכר. "כעסתי מאוד והודעתי להוריי שלא אחזור לבית הספר. אבא שיכנע אותי לחזור, אבל הודעתי שאם המקרה יישנה – אחזיר למורה. אחרי זמן מה, הייתי תורן, והחברים הפכו את השולחנות בכיתה. אחד המורים התעצבן והתנפל עליי, והפעם לא ישבתי בחיבוק ידיים והגבתי. סילקו אותי מבית הספר ורצו לכתוב לי בתעודה 'בלתי מספיק' בהתנהגות. איכשהו, כשהמנהל [כשהמזכיר, מר גרוס. המנהל היה המשורר ק.א. ברתיני] כתב את התעודה, הוא שכח [בכוונה] לכתוב ציון בהתנהגות, וכשמנהלת תיכון "חדש" בתל אביב, [טוני הָלֶה], אליו עברתי, שאלה מה עם הציון בהתנהגות, אמרתי: 'לא התנהגתי," – וקיבלו אותי. זה היה מזל גדול, כי התיכון היה מדהים. ב'תיכון חדש' נטעו בי [יעקב בהט וטוני הלה] את האהבה לספרות. לא הלכתי ל[למוד] ספרות באוניברסיטה, כי הרגשתי שלמדתי מספיק בתיכון."

את שירותו הצבאי העביר בחטיבת הנח"ל [ליתר דיוק, בחל"ת ובשל"ת], והיה בגרעין שהקים את קיבוץ עין גדי. אחר כך למד פילוסופיה וקבלה באוניברסיטה העברית. באמצע שנות ה-60' עבר להתגורר עם רעייתו בתל אביב [ליתר דיוק, ב-1966, לאחר מות אביו, עבר בגפו מירושלים לתל אביב, שם נישא לענת פיינברג ולימים התגרשו, ובשנת 1974 נישא ליהודית תומר], ומאז [שהתגייס לצבא] לא שב להתגורר בעיר הולדתו.

"בנפשי, אני בן פתח תקווה ואני פטריוט מאוד גדול של העיר," הוא אומר, "כתבתי עליה ועל גיבוריה. אבל זו פרובינציה ותמיד היתה. כל חיי התרבות [בארץ] התרכזו בתל אביב או בירושלים."

האחיין של המשוררת

ספריו הרבים של בן עזר, ביניהם: 'המחצבה', 'אנשי סדום', 'הנאהבים והנעימים' – היו פופולריים מאוד בארץ בשנות ה-70 וה-80, לא מעט בגלל העלילות הקולחות, שבהן שובצו סצנות ארוטיות להנאת הקוראים. בזמנו הוא נחשב לסופר שערורייתי.

בן עזר מתקשה לומר במדויק מתי החלה אהבתו למילה הכתובה. מהוריו זה כנראה לא הגיע. "ההורים שלי חששו שלא אהיה מעשי בחיים, ובסוף כיתה ו' [בסוף כיתה חי"ת] שלחו אותי ללמוד בתיכון [בבית הספר] המקצועי 'שבח'," הוא מספר. "הם רצו כנראה שאהיה מוסכניק. קיבלו אותי לשם רק אחרי פרוטקציה. הגעתי ביום הראשון [ללימודים] וראיתי ילדים בני גילי עומדים במוסך ענק ומשייפים מתכת. 'זה העתיד שלי?' שאלתי את עצמי, 'אין סיכוי.' חזרתי הביתה ואמרתי להורים שאני לא חוזר לשם. אז הם רשמו אותי ל[כיתה ט', חמישית, בגימנסיה] 'אחד העם', שהיה בית ספר פרטי והיה זקוק לתלמידים." את ההמשך אתם כבר יודעים.

ובכל זאת, הוא מצליח לשים אצבע על הנקודה בה החל לכתוב. "כשהתחלתי להתאהב בבנות חשבתי בתמימותי שאם אכתוב להן שירים יפים ומכתבי אהבה, אז הן יחזירו לי אהבה," הוא משחזר בחיוך. "אלה תמיד היו מלכות הכיתה, שלא היו חסרים להן מחזרים, ולא רוויתי הצלחה גדולה. בזכות העובדה שלא החזירו לי אהבה, נעשיתי סופר ומשורר – רציתי להוכיח. דווקא לרעייתי יהודית לא הספקתי לכתוב הרבה שירים. 45 [42] שנים אנחנו יחד, 42 [41] שנות נישואין ובן אחד – בן, על שם אבי בנימין."

עם זאת, ברור שגם לגֵנים הספרותיים במשפחה יש השפעה – דודתו [אחות אביו] היתה אסתר ראב, שנחשבת למשוררת הצברית הראשונה. "כל השנים ידעתי שדודתי משוררת והיכרתי את שיריה, אבל כמו רוב בני דורי הייתי מוקסם אז מאלתרמן," הוא אומר. "רק מאוחר יותר נכנסתי לעומק שיריה והוצאתי לאור את כל שיריה, הפרוזה והביוגרפיה שלה ("ימים של לענה ודבש"). בנערותי, הייתי מביא לה את השירים הראשונים שלי והיא היתה פוסלת אותם, ובצדק. אז לא הבנתי למה, כי כתבתי על לב שבור ואהבה נכזבת, אבל אלה לא היו עדיין שירים של ממש. היא חששה שאהיה סופר ומשורר, כי לא רצתה שיהיו לי חיים קשים כמו שלה היו. גם בעתיד היא פסלה חומרים שלי, אבל היא גם ידעה שאני אהיה זה שידאג לעיזבונה. לדואליות הזאת שותפה כל משפחתי – רצו שאהיה נהג אוטובוס או מוסכניק, אבל גם רצו שאהיה זה שאפרסם את כתבי כל המשפחה. כך עשיתי."

"כשפירסמתי את שירי הראשון בעיתון 'הארץ' [ב-1955] חתמתי, כמו אבי, בן עזר (ראב). כשהעיתון יצא מחקו לי את הסוגריים. העורך [ד"ר יעקב הורוביץ] אמר לי "ראב זה של דודתך, אתה בן עזר."

מתי ידעת שהספרות תהפוך לעיסוקך העיקרי?

"ידעתי שזו הדרך הכי קלה לחיות. שמרתי כמעט כל דבר שאי פעם כתבתי. חלק אעביר לארכיון בפתח תקווה [וחלק ל"גנזים"]. אבא שלי היה חקלאי, בלי אדמה משלו, והיה תלוי במזג האוויר, במחלות [הצמחים] ועוד. חקלאות לא נראתה מקצוע, במיוחד שלא השאירו לי [בירושה] פרדס. לא הייתי צריך לדאוג לשום נכס גשמי. למרות שהאגודה הראשונה אליה השתייכתי היתה 'עזיזה', שישבה ברחוב ברון הירש בעיר. זו היתה אגודת מגדלי עזים לבנות. היתה לנו אחת בחצר והייתי אחראי לגידולה. מחקלאות אי אפשר היה להתפרנס."

ב-1963 בן עזר פירסם את הרומן הראשון שלו, "המחצבה", שבהמשך עובד גם לתסכית רדיו, מחזה וסדרת טלוויזיה מצליחה [לא סדרת טלוויזיה אלא סרט קולנוע בשנת 1990]. מאז פירסם קרוב ל-30 [יותר מ-40] ספרים, ערך רבים נוספים ואף שימש כ''סופר צללים'. בין השאר, כתב את הביוגרפיות של דודתו המשוררת אסתר ראב, אברהם שפירא שהיה השומר הראשון [לא הראשון אלא המפורסם ביותר] של פתח תקווה, האמן נחום גוטמן והסופר פנחס שדה, עימו היתה לו ידידות קרובה.

"יש היום נטייה מושחתת לכתוב ביוגרפיות בדויות – לוקחים דמות היסטורית ומוסיפים לה כיד הדמיון," הוא אומר בכעס. "אין לזה שום ערך. זה קשקוש אחד גדול, כמו עוד כמה תופעות בספרות העברית. אני מבדיל לגמרי בין כתיבה דוקומנטארית לכתיבה בידיונית. [אמנם] יש הרבה חומר דוקומנטארי בכתיבה הבידיונית [שלי], אבל בדוקו' [בכתיבתי הדוקומנטארית, בביוגראפיות] אין שום דבר שלא קרה ולא מבוסס. כל החוכמה [בביוגראפיה] היא לכתוב כרומאן מרתק את הסיפורים האמיתיים, כמו בספריה המעולים של דבורה עומר ז"ל, שערכתי במשך שנים. היא לא בדתה דבר, ערכה תחקיר מקיף ומזה בנתה רומאן.

"כל הדברים האמיתיים שכתבתי, כולם משוכנעים שזו בדייה. ואילו כל הבדיות שכתבתי – משוכנעים ש[כך] קרה לי. כך אני יודע שהצלחתי. הרומנים הם שילוב של בדייה ומציאות. למשל, הייתי אופה בעין גדי. באחד הקטעים האירוטיים שכתבתי, אני מתאר אותי עם בחורה בתוך מלוש (מכשיר ללישת בצק), והקמח עוטף אותנו. זה בלתי אפשרי – אי אפשר להיכנס למלוש וזה לא קרה מעולם."

שכחו את ההונגרים

סופרים רבים השפיעו על כתיבתו של בן עזר, אבל הוא בוחר בסופר אחד במיוחד שמהווה עבורו מודל לחיקוי – י.ח. ברנר, עליו כתב את הספר "ברנר והערבים".

"אני רואה עצמי קשור אליו, למרות שאני לא חולק את הראייה הפסימית שלו את העולם," אומר בן עזר. "ספרו 'מכאן ומכאן' הוא ראשית הריאליזם בספרות העברית. אני חש את התקופה שלו דרכו, למרות שהוא היה נגד אבות אבותיי האיכרים. הראייה המרירה שלו את המציאות נשמרת עד היום בכל הקשור ליחסינו עם שכנינו הערבים."

בן עזר, כאמור, הוא נצר לאחת ממשפחות מייסדי העיר. סבו היה יהודה ראב, מראשוני המושבה והראשון לחרוש בה תלם.

"סבא שלי, שהיה בן דוד של יהושע שטמפפר, היה צעיר המייסדים, כיוון שעלה עם אביו אלעזר, וכיום צאצאיהם מונים מאות אנשים. אני ואחותי [לאה], אגב, הנכדים האחרונים של יהודה שנותרו בחיים," הוא מספר. "כשהם עלו על השטח, רוב המייסדים כבר היו מבוגרים יחסית, וסבי היה רק בן 20 ויוצא כפר ולכן נפלה בזכותו חרישת התלם הראשון של המושבה. הוא היחיד מבין המייסדים שזכה לראות את חלומם מתגשם – קום מדינת ישראל. שבועיים אחר כך הוא נפטר." [בל"ג בעומר תש"ח, 1948]. את סיפורם של סבו והקמת המושבה פרש בן עזר בספרו "פרשים על הירקון."

למרות שבן עזר ורעייתו אינם מתגוררים בעיר, הוא ממשיך לעסוק בקורותיה של משפחתו ובתולדות עיר הולדתו לאורך כל שנות יצירתו. "פתח תקווה היא עיר שאנשיה לא יודעים את תולדותיה," הוא אומר. "מורים מלמדים על ראשית המושבה דרך השיר 'בוקר לח בשנת תרל"ח'. זה שיר, לא מראה מקום היסטורי, וככזה אי אפשר להיתלות בו. מה שמתואר בשיר, לא בהכרח מייצג את ההיסטוריה." [כלל לא קרה כך במציאות, בקיץ תרל"ח, 1878].

בין השאר הוא נוהג להפריך מיתוסים שנתקבעו בתודעה ההיסטורית מבלי שיש להם אחיזה של ממש במציאות, כהגדרתו. למשל? העובדה שפתח תקווה הוקמה [כביכול] בידי אנשי ירושלים אשר יצאו מחומותיה והגיעו לגדות הירקון.

"את פתח תקווה יסדו עולים מהונגריה שהגיעו לארץ כדי לייסד [בה] מושבה," הוא קובע. "העובדה שהם שהו שנתיים בירושלים קודם לכן, לא הופכת אותם לירושלמים. הם לא אנשי היישוב הישן, להיפך – אנשי היישוב [הישן] נלחמו בהם, וכשהם נכשלו בפעם הראשונה, צחקו עליהם."

עוד הוא מספר על הפסלים שנבנו בכיכר המייסדים בעיר, [ביובלה ה-130] כהוקרה לראשוניה – "הם הלכו לפי השיר [של יורם טהר-לב] והיו צריכים חמישה רוכבים, אבל לא יכלו לשים פסל של ד"ר מַזַרִיקִי, שהיה ערבי נוצרי [יווני], אז שמו פסל של סבא שלי, מה שמהווה סילוף מוחלט של ההיסטוריה." [סבו יהודה הגיע למקום שעתיד היה להיות ראשיתה של המושבה, כיכר המייסדים כיום, רק אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, וחפר שם את הבאר הראשונה].

בכאב מסוים הוא מספר על כך שלאורך כל השנים, קברניטי העיר לא ידעו לשמר את חשיבותה וזהותה ההיסטורית, ולא כיבדו את מי שעסק בעניין.

"בעיניי פתח תקווה עדיין קיימת, אבל פתח תקווה ההיסטורית. אני מגיע היום לעיר ומרגיש שהלכתי לאיבוד – הפרדסים הפכו לשיכונים, הגיעו מאות אלפי תושבים, ואין שום תודעה היסטורית. על אף שכתבתי כל כך הרבה על העיר, לא טרחו להזמין אותי לספר עליה במהלך חגיגות 130 שנה לעיר. למרות זאת, אני קשור מאוד לעבר של פתח תקווה, וזה מה שמחבר אותי לעיר כיום. אשתי ואני קנינו חלקות קבר על אותה גבעה בבית העלמין בעיר ["סגולה"] בה קבורים אבי, סבי ודודתי. לשם אני שייך ושם ננוח מנוחת עולמים."

בלי ימין ושמאל

למרות שנות יצירתו הארוכות, הוא אינו נמנה על החוג הספרותי המקובל בארץ, הנוטה בבירור לצידה השמאלי של המפה הפוליטית. בעבר היה במשך שנים ארוכות חבר מזכירות מרכז מפלגת "שינוי", בגלגולה הראשון, [ליתר דיוק, רק לימים היה חבר נשיאות מר"צ] וכשנטמעה במר"צ הצטרף אליה אף הוא, עד שיוסי ביילין עמד בראשה.

"תמיד הייתי הצד הפסימי של המפלגה," הוא אומר. "תמיד היה לי את ברנר לידי, כדי להזכיר שאין פיתרונות קלים. מר"צ והשמאל לא קוראים את המציאות האמיתית. דעותיי לא השתנו, המציאות השתנתה. הפסימיזם מוכיח את עצמו."

למרות זאת, הוא אומר, לא מקבלים אותו לא בשמאל ולא בימין. "הימין חשב שבכוחנו להתגבר על המזרח התיכון, והשמאל חשב שבאשמתנו שונא אותנו כל המזרח התיכון," הוא אומר. "לעולם לא יהיה שלום עם הערבים. תראה מה הולך סביבנו. איזה מזל שהוצאנו את היהודים מארצות ערב ויש לנו מקום שפוי בלב עולם רצחני. עכשיו הם [הערבים, המוסלמים] מייצאים את המגפה הרצחנית הזאת לאירופה. לנצח נחיה על חרבנו, כמו שאמר משה דיין [בהספדו על רועי רוטברג]. אני לא אדם ניצי, אני פשוט מתבונן במציאות נכוחה."

רוב חבריך לעולם הספרותי ועולם הרוח ודאי חולקים עליך.

"רבים מחבריי טוענים כי אנחנו כיום במקום של גרמניה בשנות ה-30'. דעתם נשתבשה עליהם. אני מוחרם משני הצדדים – השמאל הקיצוני והמכרים רואים בי פאשיסט, ואין חשש שאהיה דגל לימין, כי אני כותב פורנוגרפיה. זה מציל אותי. אני לא איש ימין, אני ריאליסט."

מה עמדתך ב'מלחמת התרבות' שפרצה בין שרת התרבות מירי רגב ורבים מעולם התרבות בארץ?

"שני הצדדים מפוקפקים בעיניי. מחד, יש לך את האמן שתקע דגל בישבנו וחבריו, וממול יש את השרה עם הזיות על תרבות וספרות אחרות. אני לא משתתף בקרקס הזה. מדינה צריכה לתמוך בתרבות וביוצרים, אין ספק – אבל לא בכאלה שמשתינים עליה. יש גבול. המדינה לא צריכה לתמוך בסופרים שיוצאים לגרמניה ומספרים שישראל ירשה מגרמניה את האכזריות שלה, וכולם שם שמחים לשמוע את זה. אנשים עושים קריירה על הוצאת דיבת ישראל בעולם. זה מותר כי אנחנו דמוקרטיה, אבל אנחנו לא צריכים לממן את זה. גם אלה שירדו לברלין ומשתינים עלינו משם רוצים שנתמוך בהם, אז כתבתי שצריך לבקש מעיריית ברלין שתתמוך בהם כדי שיישארו שם."

בניגוד לפסימיות שהוא מביע לגבי יחסינו עם שכנינו, בן עזר אופטימי לגבי עתיד החברה הישראלית והיחסים שבין הקבוצות בתוכה. "יש פה כבר שמונה מיליון תושבים והיו מעשי אלימות נוראיים גם כשהיינו 600 אלף," הוא אומר. "אנחנו לא נעשים גרועים יותר. להיפך. המצב רק הולך ומשתפר. למרות הכפייה הדתית – החילוניות פורחת. אני מאוד אופטימי לגבי החברה שלנו, על אף שהסכנות האמיתיות שסובבות אותנו לא תיפתרנה לעולם."

מה דעתך לגבי "חוק הספרים" שעומד להתבטל בקרוב?

התנגדתי ל'חוק הספרים', שעוזר רק לכמה סופרים שכותבים רבי מכר, שבמקרה גם איני מסכים לדעתם הפוליטית. שום סופר אחר, ותיק או חדש, לא יכול להחזיק 18 חודשים על המדפים. כשיצא "ספר הגעגועים" שלי בהוצאת זמורה ביתן, מצאתי אותו אחרי שבוע במבצע של 3 [של 4] ב-100. כעסתי תחילה, אבל אז המו"ל [ערן זמורה] הסביר לי שאם ספר [קריאה, רומאן, חדש] עולה 80 שקל, אף אחד לא יקנה אותו – כשהוא יכול לקנות שלושה [ארבעה] במאה. זה [המבצע] עזר להביא את הספר ללקוח [לקוראים] וזה הכי חשוב.

"כל סופר ישמח שגם בחינם יקחו את הספרים שלו ורק שתהיה הפצה. אף אחד לא מתפרנס מספרות. כתבתי עשרות ספרים, אבל את הפרנסה שלי מצאתי בהרצאות, עריכה ושיכתובים לאנשים פרטיים שכתבו בעצמם. אני לא חסיד של מירי רגב, אבל ביטול חוק הספרים הוא צעד מצוין.

"כיום אי אפשר להגיע למיספרים כמו אלה שהגיע ספרי [הראשון] 'המחצבה' [1963]. אז היו ל'ספריה לעם' של הוצאת 'עם עובד' עשרות אלפי מנויים שקיבלו את הספר. כשיצא הספר שלי 'המחצבה', [בשנה לפני שכתבתי את 'המחצבה'] בן גוריון אמר שמזמן לא יצא [שטרם נכתב] רומן עברי [שמשקף את העליות החדשות. זו היתה גם שנה שבה כמעט לא יצא רומאן עברי חדש]. אז כתבו בעט, או במכונת כתיבה בכמה עותקים. זאת היתה דרך ייסורים. כיום כל מי שיש לו קצת כסף [ומקלדת ומחשב] מוציא ספר. אין שום סינון."

למרות ביטול החוק, לא נזכה, כנראה, לספר נוסף פרי עטו של בן עזר. "אני לא צריך ספר חדש, אם אנשים יקראו את ספריי הישנים, זה מספיק לי," הוא אומר.

בשנים האחרונות עיקר יצירתו היא העיתון האלקטרוני שיצר לפני 11 שנים – 'המכתב העיתי', אותו הוא מפיץ בדואר האלקטרוני לאלפי מנויים פעמיים בשבוע.

"בשלב מסוים, היה חסר לי מגע ישיר עם הקוראים. אם אתה לא כוכב-על בספרות, בקושי יודעים עליך," הוא מסביר. "כיום אין כמעט מוספי ספרות. בעבר היו סופי שבוע שבהם מאמרים שלי התפרסמו בכמה עיתונים במקביל. אז [לימים] גיליתי, בעזרת הבן שלי, את הכוח של האינטרנט. יסדתי את 'המכתב העיתי', שכל הזמן גדל ומתפתח. יש לי דו-שיח עם המון כותבים וקוראים. אני מקבל חומרים ללא הפסקה, וכל רעיון שעולה בראשי, מיד נשלח לקוראים. זו הרגשה מאוד משחררת. אני לא תלוי בחנויות או במו"לים. הרבה סופרים מקנאים בי על כך. הוא [המכתב העיתי] שומר אותי רענן ועוזר לי לפרוק תסכולים."

ב-11 באפריל ייערך לכבוד בן עזר ערב מיוחד ב'בבית הסופר' בתל אביב, בו יחגגו לו יום הולדת 80.

"שני חברים מעולם הספרות, ד"ר משה גרנות וד"ר עדינה בראל פנו אליי בבקשה לעשות ערב על ספריי," הוא מספר, "אבל לא מזמן היה שם [בבית הסופר] ערב על שני הספרים האחרונים שלי ["מסעותיי עם נשים", "והארץ תרעד"]. חשבתי שמתאים יותר לעשות ערב על 'המכתב העיתי'."

הערב לכבודך הוא סיכום או סיכום ביניים?

"אחד הכותבים בעיתון [במכתב העיתי], ליטמן מור, חוגג השבוע 99. אז יש לי לפחות עוד 19 שנים. העיסוק בכתיבה ובעריכה עוזר לי להישאר חד. אני יושב שעות ליד המחשב. הוא אפילו לא מולי [אלא לצידי באלכסון] כי אני כותב בכתיבה עיוורת ולכן גם העיניים נשמרות. אני מקווה שזה ישמור לי על העירנות והשכל עוד זמן רב. לצערי, אני נפרד לאט לאט מהרבה חברים סביבי."

ובאמת, השנים לא ניכרות בבן עזר, ודאי שלא בחדות המחשבה והזיכרון. "אשתי שומרת עליי," הוא מספר בחיוך.

אתה מרגיש שזכית להכרה לה אתה ראוי?

"אני קורא לעצמי סופר נידח. לא תמצא את השם שלי בצמרת הספרות הישראלית. אני לא צריך את כל התהילה הזאת ושיעריצו אותי על ספרים שאף אחד לא יכול לקרוא. יש לי את העיתון (המכתב העיתי) והפידבקים החיוביים מקוראים, וזה מספיק לי."

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

משה גרנות

חמישים גוונים של עצבות

על הנובלה "העצובים" של שושנה ויג

 פיוטית 2016, 133 עמ'

על פי העמודים הראשונים בספר הייתי בטוח שלפניי ספר מתח: הדוברת נמצאת בחדר קטן, שתכולתו מתוארת בפרוטרוט. החדר נמצא בבית דיור מוגן בניו-יורק, והוא שייך למישהו ששמו אוונס תומפסון, הנמצא במקסיקו, והיא מעולם לא פגשה בו – ממש התחלה טובה לספר מתח, אבל מסתבר שהיא הגיעה למקום זה על מנת להתמסר לכתיבה, כי בארץ לא מסתייע לה. היא שולחת את הבעל ארצה, וגם הבן, המתגורר כנראה באמריקה, אינו פוקד אותה, כי המקום נועד למבוגרים בלבד.

מסתבר שרוב הספר עניינו חוויות של הדוברת בסדנת טיפול שמארגן משרד הביטחון עבור אחים שכולים (שמונה-עשרה שנים קודם היא יזמה בעצמה פגישות עם מטפל). בביקור הראשון היא מטיחה בפני המטפלים שהשתתפות בשיחות בהן כל אחד מהנוכחים מְתַנֶה את רגשותיו באשר לשכול – איננה מקילה על "החטוטרת" שכל אחד נושא על גבו, אדרבה, היא עוד יותר מעצימה את העצב. בתחילה התת-מודע שלה מתנגד לזכור את שמות המטפלים ושמות חברי הקבוצה, אבל בהמשך היא לא מחמיצה אף פגישה, ופעם היא אפילו מיהרה לסדנה משדה התעופה, כשחזרה מנופש ברודוס. חלק מחברי הסדנה הופכים לחברים שלה (אבי וקנין, מגי, אילנה), ואף מייעצים לה בכתיבת רשמיה מהמפגשים.

המפגשים האלה מנתבים את מחשבותיה אל קורותיה וקורות משפחתה מצד הוריה ומצד משפחת בעלה. מסתבר שאחיה טוביה נהרג בתאונת אימונים ב-1974, ומאז התהפך העולם על כל המשפחה: האם מאשימה את הבת שהביאה הביתה אסון בכך שהתאהבה בבחור שהוא אח שכול. היא מפסיקה לתפקד כאם, מפסיקה מהאובססיה שלה לניקיון הבית, ועוברת לאובססיה אחרת של ניקיון אבן המצבה. היא דועכת, ונפטרת מסרטן עשרים שנה אחרי מות הבן. האב מכה על חטא שלא ירד לקנדה, מה שיכול היה למנוע את האסון שנפל עליו; אבל הוא מתאושש די מהר, והופך את העוזרת של אשתו לבת זוגו. הבת חושבת שהאב שקרן כלפי המשפחה וכלפי משרד הביטחון, הוא "שותה" את הכספים כאב שכול וגם פיצויים מגרמניה, מחליף מטפלות, ואף מבלה עימן במקומות שונים.

למשפחה הזאת יש עוד סיבות לשקוע בדיכאון: אביה של הדוברת, ושני הוריו של משה, הבעל, הם ניצולי שואה, וכאן מפרטת הדוברת את קורותיהם, בתוך התופת, והדרך שלהם לארץ ישראל. מסתבר שאביה הכיר את אימה בבית יתומים בדרום צרפת, לשם היא הגיעה מטוניס. ים של עצב שורה על דור ההורים, והוא מועבר לדור ילדיהם: משה, הבעל, נמצא בדיכאון קשה כבר מיד אחרי חתונתם, ומביע תשוקתו למות.

הדוברת מוצאת מפלט בבריחות, כמו זו לניו-יורק, המוזכרת בעמודים הראשונים של הספר – היא נוסעת לצפון הארץ ולדרומה, מנסה להיפגש עם מושא אהבתה הישנה, ועם מחזרים פוטנציאליים מן האינטרנט. בשלב די מוקדם של הספר היא מתוודה שכשהיא שוכבת עם בן זוגה, היא חשה, כאילו מעליו גוחן האהוב הראשון, עמו התעלסה לילה שלם בבסיס צבאי (עמ' 30-31). הספר מצליח בהחלט להפוך את הקורא לאמפתי לסבל של הדוברת, ללבטים שלה ולתחושת אין המוצא אליו היא נקלעה. הספר אמין מאוד, בעיקר משום שאין כאן שמות בדויים ועלילות בדויות, כי הנושא באמת לא היה סובל תחבולה ספרותית כזאת.

יחד עם זאת, הרי קורא מבקש מספרות לא רק כנות, אלא גם נחמה, ולו נחמה פורתא. קראתי לאחרונה את ספרו של פוצ'ו "בחיי", שם מסופר לא רק על השכול והאלמון של פוצ'ו עצמו (הלא הוא ישראל ויסלר, ששכל את בנו המוכשר, והתאלמן מאשתו) – אלא גם על אובדן חבריו לנגד עיניו (!) בקרבות הקשים במלחמת השחרור, ובכל זאת, ליד תיאורים קשים מאוד, הוא גם מביא אתנחתות קומיות שמנחמות את הקורא. אני מייחל שיבוא יום שגם שושנה ויג תכתוב כך.

* * *

שירה של מוניקה

אודי שלום,

לכבוד ביקורה של מוניקה בארץ, קבל את 'שירה של מוניקה'.

השיר נקרא 'אוטוביוגרפיה' ושם המחבר 'חבר של חיימקה'.

כורעת בתנועת זחילה

הכלי נתון בפי

והשמלה הכחלחלה

עודנה לגופי.

אך כמנהג כל בתולה

אני אינני רגילה

עסוֹק במצבֵי זחילה

גם בשתייה ואכילה.

בליעה גורמת לי בחילה – 

וזה הכתם בשמלה.

בב"ח

גרימי

 

* * *

בית יד לבנים

רחוב המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

בחינה מודרנית של דמויות מקראיות*)

הרצאה מס' 2 בסדרת הרצאות של הסופר

ד"ר משה גרנות

אליהו שוחֵט מאות כוהני בעל, ונחשב לנביא אלוהי; יהוא הוא רוצח המונים, והמקרא משבח אותו על כך; דויד מצטרף לאויב הנורא ביותר של העברים, הפלשתים, משמיד את צאצאי שאול, למרות שנשבע לא לעשות כן – ונחשב למלך הצדיק ביותר שקם לעם ישראל.

בדמויות אלו ואחרות מתרכזת ההרצאה מס' 2 של ד"ר משה גרנות.

ההרצאה מתקיימת ביום א', 17.4.2016 בשעה 17.30

בבית יד לבנים. הכניסה חופשית.

הרשמה מראש – טל. 03-5408003

*) ראו חוברת "תרבות פלוס" לחודש אפריל 2016, עמ' 27

* * *

אני מחליפה גברים כמו גרביים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים

אני מחליפה גברים כמו גרביים

אני מחליפה גרביים כמו גברים

אלה ואלה אחרי השימוש

קצת מסריחים

אבל כזה תענוג

כשאני פותחת את הרגליים

והוא פושט לי אט אט את הגרביים

אפילו התחת שלי נעשה כולו מים

אבל הכול עובר בכביסה

העיקר שאני אהיה נקייה

5.4.16

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

אהוד בן עזר

לא לגיבורים המלחמה

רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"

(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971

לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.

המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.

הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.

לפני יותר מ-50 שנה!

פרק ג

חלק שני ואחרון

ביום המחרת לפנות ערב, ישב צבי אצל סבא יהודה על מרפסת העץ המוקפת שיחי גרניום, בצל עץ המגנוליה. הוא אהב את הסבא, ושעות ארוכות בילו יחד. שני הבתים עמדו בחצר אחת. שדרת תוּיוֹת עדינות ונמוכות נמשכה עד לרחוב, ומתוכן הלבינו מצודות רשתותיהם ונקיקי קוריהם של עכבישי פרא.

למטה, במורד הגבעה לצד מערב, הלבין כרם זיתים, וכאשר נשבה הרוח התנועעו העלים על ענפיהם ונצצו בצבע כסף לבן. ועוד היו שם שני ברושים עתירי קומה, שהשירו את אצטרובליהם בקול נקישה יבשה. חורשת עצי אקליפטוס ברחוב ממול. עץ חרוב גבוה, שקיבלו הדוד ראובן מתנה מאהרון אהרונסון ושתל אותו בחצר, והוא רקום פרחים אדומים של בוגונוויליה שמטפסת עליו. ובגינה, לצד שדרת התוּיוֹת, נטועים עצי דובדבן יפאני, אשר פירותיהם חמצמצים כעגבניות זעירות. וגם 'פַּלְמוֹת' מרשרשות וגבוהות קומה, אשר בסבך כפותיהן היבשות, שהצטברו במרוצת השנים, מקננים ציפורים למיניהן, עטלפים ויוני-בר. ושני עצי אשכוליות. שדרת אקציות סמיכה סגרה על הכניסה והסתירה את הבית מעין רואה. ולעצי האקציה פרחי בושם צהבהבים ככדורי מוך, וקוצים חדים ולבנים כסיד.

בחצר מאחור הסתיר את הבית עץ תות ענף ועבות, ומתחתיו ספסלים ושולחן, כנהוג בהרבה חצרות במושבה. שם היה גם מקום האורווה, הרפת והמחסנים. ואצל השכן, ממזרח, צמח עץ פיקוס ענק עם עליו הגדולים והשמנים, ושדרת ברושים.

הדוד ראובן עלה ובא מן הרחוב, גבוה וקודר בחליפתו החומה ובמכנסי הרכיבה, וסיפר שמצאו את מתתיהו ירוי בבית הבאר, בפרדס. הוא חלץ את נעלו, ובבוהן הרגל לחץ על ההדק ולוע הקנה בפיו. פניו שוסעו ומוחו ניתז אל הקירות.

סבא יהודה הוציא מפיו את המקטרת, דמויית ראש-אדם ולה מכסה-פח, ואמר: "הוא היה שלנו. אסור היה לתת לו ללכת לבד."

ואילו הדוד ראובן אמר: "במושבה מספרים..."

ועוד שנים רבות לאחר מכן לא סלח לעצמו אביו של צבי אל שהחזיר למתתיהו את הרובה. "הייתי צריך להרגיש באיזה מצב-רוח הוא היה נתון." אמר. "הוא היה חבר טוב שלי. יחד צמחנו. יחד הלכנו לבית-הספר כל השנים."

צבי זכר כיצד היה אביו יושב לילות ארוכים ליד הרדיו, עד שעה מאוחרת בלילה, ומנסה לתפוש תחנות רחוקות. לא לחינם העריץ האב בכל ליבו את מונטגומרי. אותו אנגלי עקשן וחבוש כומתה סימל את כל מה שעמד בינם לבין גורל יהודי אירופה, בשנה הקודרת ההיא: אלף תשע מאות ארבעים ושתיים.

"אני מבקש ממך, צבי," אמר אביו, "שתהיה חבר טוב של פוליק. עשה זאת למעני."

אבל לא כך יצא. הילדים בכיתה לא אהבו את פוליק. לא עבר זמן רב ופוליק עזב את המושבה. ורק לקראת היציאה לצבא שבו ונפגשו באותו גרעין הכשרה של הנח"ל.

ב"פינתי" ישב אורי בן-עמי על כיסא גבוה, ליד הדלפק, ובלע ברעבתנות מנה ספאגטי ברוטב בשר. משקפיו תקועים בצלחתו והמזלג מסתובב בלהיטות. עד שלא התחמק צבי ממבטו, כבר הבחין בו.

"בוא, בוא! טוב שפגשתי אותך. מה נשמע אצל יהודית? על מי אתה רוכב עכשיו?"

"אני!"

"שמע, אתה הלא ידוע בתור עגלון רציני. תגיד, ראית את לני? שמע, זה נורא עם העיתונאים האלה. מה פתאום דווקא עליי? חסר כבר סופרים צעירים בארץ? שיכתבו גם על אחרים. למה רק עליי? וראית את המאמר, מה שעשה לי? לא? מה, מאיפה השיג בכלל תמונה שלי? מה, לא? לא ראית? שטויות, לא חשוב. אפילו לא הודיע לי שהוא מתכוון לכתוב עליי. העיקר..." ביקש להביא לו פתיתי גבינה יבשה ורוטב עגבניות. וכאשר נעלם המלצר הנמוך בפתח המטבח, הצטחק אורי אל צבי, "אומרים שהוא עובד בשביל הש"ב! צריך להיות בסדר איתו. חה, חה!" – טבל את הלחמנית שלו ברוטב, "שלחתי ללני מכתב ונתתי לו באבי-אביו על מה שעשה. העיקר, מה אתה אומר על ה'פרשה'?" בזק את פתיתי הגבינה היבשים על צלחתו, וסיפר פרטים כמוסים ממה שאמר לבון בעדותו בת שלוש השעות בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, בתל-אביב. והוסיף והפליג לנבכי העבר הקרוב.

האם שמע צבי על משפטי הריגול של מרזוק ועזאר? לפני שש שנים, בדצמבר 1954, התנהל בפני בית-הדין הצבאי העליון בקאהיר משפטם של אחד-עשר יהודים, אשר נאשמו בהשתייכות ל"חבורה ציונית של ריגול וחבלה." הוזכרו עוד שני נאשמים, "ג'ון דארלינג", שתואר במשפט כקצין ישראלי שאירגן את הקבוצה, ופאול פרנק, אשר לדברי התביעה המצרית התחזה במצרים כסוחר גרמני, והדריך את פעולות הריגול והחבלה. שניהם הצליחו להימלט בעוד מועד, ומשפטם נערך שלא בפניהם. אחד הנאשמים, מקס בנט, התאבד בתאו בבית-הסוהר בקאהיר.

המצרים טענו כי אנשים אלה הניחו בחודש יולי 1954 פצצות תבערה במשרד הדואר ובמשרדי שירות ההסברה האמריקאי באלכסנדריה ובקאהיר, וכן בבתי-קולנוע, כדי לפגוע ביחסים שבין מצרים לבין ארה"ב ואנגליה. באותה תקופה התנהל המשא-ומתן בין אנגליה למצרים על פינוי הכוחות הבריטיים מתעלת סואץ.

אחת הנאשמות, ויקטורין ניניו, טענה במשפט כי נסחטו ממנה הודאות באיומים. חלק מן הנאשמים הודו באשמת חבלה, אך לא בריגול. בינואר 1955 דן בית-הדין הצבאי המצרי העליון למוות את ד"ר מרזוק ואת שמואל עזאר, והיתר נידונו לתקופות מאסר שונות, עד מאסר עולם. בסוף אותו חודש הועלו מרזוק ועזאר לגרדום. לא הועילו ההפגנות והתפילות שנערכו בבתי-הכנסת בארץ ומחוצה לה, וכל הפניות של ארגונים ואישים רבים בעולם לנאצר לתת חנינה.

צבי לקח  אף הוא מנה ספאגטי. ואורי בן-עמי, ששתה קפה תורכי, המשיך ודיבר. הוא דיבר לא במעט גאווה, כמקורב לגדולי המדינה. סיפר על אודות "עסק-הביש" אשר האחריות עליו, כלומר – מי נתן את ההוראה לבצעו – גרמה לסכסוך בין לבון, שהיה שר-הביטחון ב-1954, לבין הקצין הבכיר, וכאן לחש בסוד את שמו המפורש של הקצין, אשר נאסר לפירסום בעיתונות, והוסיף ואמר לצבי: "אתה בטח מכיר את המשפחה [מהמושבה שלך]!"

הקצין, שעמד בראש מוסד צבאי סודי, גרם בעקיפין להתפטרותו של לבון מתפקידו כשר-הביטחון. ההתפטרות באה כחודש לאחר תלייתם של מרזוק ועזאר. עכשיו מתברר שהיתה עלילת דברים על לבון, וכי התגלו זיופים ועדויות-שקר באותו מוסד צבאי סודי. והם ששימשו בזמנו בתור הוכחות נגד לבון, והחישו את התפטרותו.

מאין הוא יודע הכול? הוא חוזר עתה מפגישה מצומצמת של חוג "נאמני הדימוקרטיה". הזמינו אותו, הצטנע, אין הוא יודע מדוע. אמנם ספרו הראשון זכה להצלחה. הוא מקבל הרבה מכתבים מבחורות ואף הזמין אחדות אל חדרו. גם המסה שלו על "מחיר הציונות" עוררה פולמוס ציבורי. אך הוא לא תיאר לעצמו שיקראו אותו למסיבה כה מצומצמת. שם היו מורים מן האוניברסיטה, עיתונאים ואנשי-רוח.

  אחרי שגמר לדבר, ובאמת, אמר לצבי – הוא דיבר בפשטות, רק מה שהיה לו בליבו, ניגשו אליו ואמרו לו שאילו ברנר היה חי היום, היה מדבר כמוהו.

הוא אמר דברים פשוטים: נשקפת סכנה לדימוקרטיה אם לא ייפסק מחול-השדים של ה"פרשה". צריך לעמוד על המישמר, ואולי גם להתארגן ולעורר את הסטודנטים לפעולה, ולפרסם גילוי-דעת בעיתונות. נכנסים עכשיו אולי לתקופה של מחתרת. נאמני החופש מול הכוחות האנטי-דימוקרטיים. ייתכן שישליכו אנשים לבית-סוהר. ייתכן שהציבור ישנא את נאמני החופש, ויאשים אותם בחוסר פאטריוטיזם ובנזק לשמה של המדינה. אך גם אם ייוודע הדבר בכל העולם – הם, הנאמנים, לא יקריבו את הצדק ואת האמת למען מה שנראה כתועלת לטווח קצר. הדורות הבאים ישפטו אותם. השאלה אינה רק של פנחס לבון, אלא מה שעלול לקרות מחר לכל אחד מאיתנו כאן.

"שמע, אל תגזים," אמר צבי, "מספיק היה לי כבר הערב אצל פוליק. נידמה לי שאתם נותנים לעיתונים האלה לטמטם אתכם. לפי דעתי, הדג הזה מסריח משני קצותיו."

"וזה לא איכפת לך?"

"ואם איכפת לי אז מה? שאתאבד? בינינו, אורי, מה יש לנו להתאונן? מה רע לך ומה רע לי כאן? אתה ואני נצוף איכשהו תמיד למעלה. אתה לא מרגיש איך אנחנו עולים כל הזמן בדרגה, גם אם לא נעשה שום דבר, פשוט מפני שאנחנו בני הארץ הזאת? השַׁמֶנֶת!"

"חדל עם הציניזם הזה!" התקומם אורי בן-עמי, נעלב. ואחר כך התלונן, רק בטעות חושבים אותו לסופר חברתי. אותו מעניין בראש ובראשונה המימד המיטאפיסי שבחיים. כלומר, הוא מעצב בסיפוריו את הנצחי שבאנושי. אבל אי-אפשר להתחבא כמו בת-יענה ולטמון את הראש בחול. צרך להתבונן במציאות בעיניים פקוחות. גם בחיי יום-יום.

"וצריך גם לדעת מאיזה צד מרוח הלחם שלך בחמאה."

"מה אתה מתכוון?" בחן את צבי. חושש אפילו להיעלב.

"שום דבר. סתם אמרתי. אני עייף. שלום."

 וירד ל"בכחוס", אולי יפגוש שם את יהודית.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* המצפון של הישראלים ה"מוסריים" מתודלק כנראה על ידי פרובוקטורים פלסטיניים חמושים במצלמות, ומן הסתם גם מתוגמלים היטב בכספים של אויבי ישראל.

תופעה ישראלית זו היא "אידיוטיזם מוסרי".

* ברני סנדרס: "ישראל הרגה יותר מ-10,000 פלסטינים חפים מפשע בעזה ב-2014."

 "הטעות של סנדרס תמוהה בעיקר בגלל שבימים האחרונים, הקמפיין של סנדרס מתהדר בתמיכה של אחת הפעילות הפלסטיניות אמריקאיות המוכרות במדינה. שלשום, בעצרת שהתקיימה בוויסקונסין לקראת ניצחונו החשוב בפריימריז במדינה זו, את סנדרס הציגה לינדה סרסור, פעילה בולטת למען זכויות מוסלמים ופלסטינים בניו יורק." ["הארץ" באינטרנט. 6.4].

רק זה חסר לנו, שה'קוויזלינג' היהודי המבולבל הזה ייבחר לנשיא ארה"ב! הרי הוא נשמע ממש אידיוט או סתם בור ועם-הארץ.

* שלום רב לך אהוד היקר, באשר לברברת המרגיזה (מאוד) בעניין החייל שחיסל מחבל שבא להרוג ולהשמיד, קשה למצוא מילים לתאר את המברברים שמצטערים על שלא היתה להם ההזדמנות ללכת למשפחת החייל המרוטש לניחום אבלים – ובמקום זה מוצאים לנחוץ לנעור כאתונו של בלעם.

חברי שיודע גרמנית ציטט לי מפי גטה:

Gegen  dumheit selda  gotter  onmachtig  kamfen

"גם האלים אינם יכולים להיאבק בטיפשות"

בברכה

י"ז

* משה גרנות: אני מתפעל כל פעם מחדש מהידע הרחב של נעמן כהן, ואני מסכים עם כל מה שכתב על יהודֵי "מה יפית", "היהודים הערבים", "היחידים שרוצים שלום", ומתחנפים לאבו מאזן שרוצה נעבעך רק להשמיד את כל היהודים [גיליון 1133]. ברור שאני מסכים עימו בעניין "ערס פואטיקה", חבורה של מתיימרים להיות משוררים בכתיבת פלקטים אנטי אשכנזיים ואנטי ציוניים. נעמן כהן – יישר כוח!

אתה מתאר לעצמך, אהוד, שאת רוב הדברים שאתה מביא בגיליון החגיגי [1134] אני מכיר, ובכל זאת ריעננתי את זיכרוני, וקראתי דברים שקצת שכחתי. את "אחות קטנה" אפילו פירסמתי בגיליון "מאזניים" שהוקדש לספרות ילדים ונוער. 

ובעניינו של גרשון שקד אספר לך סיפור: עמית שלי לעבודה החליט ללמוד לתואר שני, וגרשון שקד היה המנחה שלו. הנושא היה משהו מעגנון, והוא ציטט מהספר שלי "עגנון ללא מסווה". גרשון שקד קרא לו, והזהיר אותו שאם לא ימחק את הציטוט – הוא יכשיל אותו.

אני בחברה טובה.

* התפלאנו שלא מצאנו ב"הארץ" הארסי של יום שישי האחרון, 1.4, מודעת גינוי ענקית בעמוד הראשון –  מחד, לחייל הישראלי שהרג רוצח פלסטיני, ומאידך – הבעת הזדהות עם הרוצח הפלסטיני שנהרג, מודעה שעליה חתומים כרגיל מיטב סופרינו, משוררינו, מחזאינו, שחקנינו, אמנינו ואינטלקטואלינו שרובם כמובן "חשובים" ומתוקשרים היטב, וכמובן יש גם מי שדואג לשלם עבור המודעות שלהם.

במחשבה שנייה עלה בדעתנו כי מאחר שמודעות אלה ממומנות בדרך-כלל על ידי ארגון אמריקאי של יהודים שונאי ישראל, הרי שלאור פעולתם המוצלחת של הצלמים הפלסטיניים בהשחרת דמותו של צה"ל – החליט הארגון האמריקאי להשקיע יותר כסף במשכורות ובמצלמות למרגלים פלסטיניים אלה, ולנוספים עליהם – מאשר במודעות התמיכה שמפרסמת עדת ה"פלסטינים" היהודיים בעיתון "הארץ".

מה עוד שהתרומות מערב הסעודית וממדינות המפרץ – לארגונים העוסקים בהשחרת פני ישראל, הולכות ומצטמצמות עם ירידת מחירי הנפט.

* האם הסופר העברי הגולה שירד לארה"ב, הערבי סייד קשוע, מצטרף להצדקת חרם על ישראל, כמו הישראלי גרוסמן? הנה:

"דווקא השבוע, יותר מאי־פעם רציתי, ללכת הביתה. אולי זה היה בגלל הרצאה של הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי שנכחתי בה, ואולי זה בגלל רגשות האשמה ששטפו אותי כשח'ורי דיבר על כך שגלות מרצון אינה אופציה, שגלות מוכרחה להיות מעשה כפייה, בעיקר בארץ מדממת. 'זה הזבל שלך, אסור להשאיר אותו בידיים של אחרים.'

"הוא צודק, ח'ורי, אין לי מה לחפש בארץ רחוקה. אני מוכרח לחזור הביתה, לשנס מותניים ולהפשיל שרוולים ולהצטרף ליהודים ולערבים שעדיין נלחמים על עתיד המקום היחיד האפשרי. בדברי ח'ורי מצאתי תקווה, כמו גם בראיון שהעניק דוד גרוסמן לעיתונאית זרה." ["הארץ", 1,4,16].

כנראה שבעיניו של קשוע יהודים כמוני, אינם נלחמים כמוהו – "על עתיד המקום היחיד האפשרי." רק לו ליורד זה קשוע – סליחה, זה חשוב.

זאת ועוד, האם אפשר להניח שגם בגלות ארה"ב קשוע מקפיד, כמו שממליץ מאוד הסופר גרוסמן בראיון, להחרים ולא לקנות מוצרים ישראליים המיוצרים בגדה, למרות שחלקם הגדול הוא פרי העבודה היצרנית המפרנסת אותם, שעושים אחיו הערבים של קשוע במפעלים שלנו?

* משה בן עטר: "לפי נתוני הבנק העולמי לשנים 2009-2013, תקציב המחקר והפיתוח של האיחוד האירופי היה 3.1% מהתל"ג ושל ישראל 4.4% מהתל"ג, ואילו במדינות ערב הוא פחות מ-0.1%. התרומה, שהיא אחד מעיקרי האיסלאם, מופנית ברובה לארוחות לנזקקים, לרכישת נשק למשטרים אפלים ולחיזוק תנועות הטרור והג'יהאד העולמי." ["הארץ"].

* לפני שבועות אחדים התפעלנו מהנאום הפרו-ישראלי של דונאלד טראמפ בוועידת אייפא"ק וכתבנו כי אם אנחנו היינו כותבים נאום כזה הוא לא היה מתקבל לפרסום בעיתון "הארץ" כי אין בו די שנאת ישראל וליקוק תחת לרוצחים פלסטיניים, כמו במרבית המאמרים הארסיים המתפרסמים בעיתון הזה.

ואולם התבטאויותיו של טראמפ מאז – לא בנושא הישראלי וכנראה גם לא מטקסטים הגיוניים הכתובים לו מראש בטלפרומטר –  מעוררות בנו רושם שהאיש משוגע, וכי יש לקוות שלעולם לא יהיה נשיא ארה"ב.

אגב, מתברר שמוצאו ממשפחת מהגרים גרמנית, כמובן לא-יהודית. אולי זה מסביר חלק מהגזענות ומהטמטום הדמגוגיים שלו.

* מוטי הרכבי: להלן ציטוט של אהוד בן עזר למאמר שפירסם במקבץ מאמרים שהוא מפרסם פעמיים בשבוע בשם "חדשות בן עזר, מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח".

״אהוד: לדעתי היה צריך להרוג את הצלם הפלסטיני של 'בצלם' ולשבור לרסיסים את מצלמתו. כי לא נשמע כדבר הזה, בשום צבא שבעולם – שיניח לצלמים-מרגלים של האוייב לעקוב אחר כל צעד שלו כדי להשיג צילומים המפלילים אותו בעיני דורשי רעתו מבית ומחוץ.״

מוטי: צריך הרבה אומץ ומוכנות לקבל ביקורת כדי להעיז ולכתוב משהו כל כך נכון. מדוע לכל הרוחות אנו מאפשרים למרגלים לעקוב אחרי פעילות של צה"ל. מדוע בכלל אנו מרשים לגופים של בוגדים-בשכר שמקבלים אתנן מהאירופאים ומהפלסטינים – להמשיך ולפעול נגד מדינת ישראל מתוך מדינת ישראל, אני מתכוון ל"בצלם", "שוברים שתיקה" ושאר נבלות.

* מוטי בן חורין: ג'ורג' אורוול (מחבר "1984"): "הנזקים שגרמו האינטלקטואלים הבריטיים לבריטניה בזמן המלחמה, היו עצומים, אבל אם היו מצליחים גם בתעמולה שלהם, בריטניה היתה נכנעת להיטלר כבר ב-1940!"

למה זה כך?

למה האינטלקטואלים בחברות הדמוקרטיות הם לרוב שחצנים, מתנשאים, אטומים ליצר החיים הטבעי/"החייתי" של האדם, ולכן, לנוכח רשע פרימיטיבי או קיצוני או חולני (לרוב הכול ביחד) הם עלולים להיות, לעיתים קרובות מדי, הרסניים מאוד! רבים מהם בוחרים להיות "שייכים" לעדר ה"פוליטקלי קורקט" – הומאניים, "סוציאליסטים" – קרי – "שמאלנים" בהשקפתם ובהתבטאותם, לאו דווקא בהתנהגותם הפרטית.

* למקוננים על דלותו ועל רדידותו של הדור הצעיר בישראל, רצינו להזכיר כי לפני מלחמת יוני 67' – מלחמה שבה הקריבו נפשם מאות צעירים ישראליים, ואשר הדור שלהם הוכיח בה תעוזה, תושייה וגבורה יוצאות מן הכלל – יצא הסופר ס. יזהר בקינה גדולה על "דור האספרסו" שכבר אינו שווה כמעט שום דבר – והרבה טיפשים לקחו את דבריו ברצינות והתעצבו אל ליבם.

במקרה, לגמרי במקרה – בעשרות השנים שעברו מאז – ישראל גם נעשתה מעצמת היי-טק בזכות אותם צעירים שותי אספרסו וסוגי קפה אחרים ממכונות-השתייה במשרדיהם המרווחים.

ס. יזהר כתב ואמר בימי חייו הרבה שטויות גם בנושאים אחרים. הוא ממש התפרנס ממעמד של מוכיח בשער – כמו ר' גרונם יקום-פורקן של עגנון ב"תמול שלשום". אבל מאחר שהיה סופר חשוב, איש לא העז לחלוק עליו למרות שהעובדות טפחו על פניו שוב ושוב.

הוא לא היה איש חכם.

* לאודי, הרבה דברים מתרחשים בתקופה של 80 שנים.

במשך חייך כתבת הרבה ספרים וסיפורים,

אבל טרם סיימת וידך וקולמוסך עוד נטויים.

תיהנה מיום מיום הולדתך ה-80 וכתוב את הפרק הבא בחייך.

מגיסך

* לאהוד הצעיר הנצחי, ברוח, בגוף ובנפש 

מיטב הברכות ליום-הולדתך,

שמונים מתחרז עם אונים

תמשיך ליצור, לבעוט, להשכילנו בישן וגם בחדש,

וגם לאכול (ולספר חוויות), לבלות (ביקורות),

וכמו שחיימקה היה אומר – וליהנות מתשמיש המיטה

שלך,

איילה חצרוני

נ.ב.

את גיליון 1134 – לא יכולתי להפסיק לקרוא... הכול כל-כך מעניין (עכשיו אני צריכה להחזיר לעבודה שעתיים, אבל היה שווה).

* למר אהוד בן עזר היקר ברכתי החמה מהלב ליום הולדתך... וגם אושר ושמחה אין סופי לצד אהובים מכול .... עד מאה כעשרים ... שהשנים רק יוסיפו לך אור ואהבה בריאות והנאה....

ממני

לאה ספיר

סופרת

* לאהוד בן עזר היקר, ברכות ואיחולי כל טוב – בריאות והמשך מפעלך האינטרנטי המבורך "חדשות בן עזר" בהגיעך ל'גבורות'.

בחרת לעצמך זמן מתאים להיוולד לעולמנו ולפתח תקווה מושבתנו עם תחילת ה'מאורעות' של המרד הערבי בארץ ישראל באפריל 1936.

ומאז ועד עצם היום הזה לא היה לך ולכולנו אף רגע דל, אנחנו עדיין נלחמים על זכותנו לחיות בארץ הזו. בתקופה בה נולדת הוכפלה האוכלוסייה היהודית בארץ עם עלייתם של יהודים מגרמניה ואירופה ב'עלייה החמישית', אלה שהיו ברי מזל והצליחו להימלט בעוד מועד מהשלטון הנאצי טרם שואה. הכלכלה היהודית התעצמה וההתיישבות התרחבה, וכל זה הטיל אימה וחשש בלב הערבים, הם חששו שהתפתחות זו תביא להקמתה של המדינה היהודית, ולא ירחק היום שבו היהודים יהוו את הרוב וישתלטו על כל הארץ בעזרת כוחם. מטרת המרד הערבי היתה לעצור את ההתפתחות הזו בארץ ישראל.

ואכן, המרד הערבי נכשל, ועל אפם וחמתם מדינת ישראל קמה ומתפתחת ואנחנו רוב בארץ ומקווים לטוב.

בברכות,

שושנה צוריאל

* אהוד היקר, מברך אותך ליום הולדתך. מי ייתן לכולנו צלילות המחשבה, עוז המילה ועומק הזיכרון כמו שיש לך בגיל זה (ובוודאי לא יפחת גם בימי ההולדת הבעל"ט).

מאחל לך בריאות וכוח להמשיך בכל מפעלותיך שאין כמותן בכל השפע התרבותי הכביר שמסביבנו.

דודו שליטא

* אהוד בן עזר, בהגיעך לגבורות, המשך בגבורה את מפעלך. בברכת הרבה בריאות ונחת.

נעמן כהן

* ברכות לאהוד להמשך פורה ובריא, לשנים רבות נעימות וטובות, וטובות מהן...

גייזי צפריר

* שלום רב לך אהוד היקר, אתה בן שמונים? אל תצחיק אותי. כל עוד ראשך מלא בדגדגנים בשדיים שזופים בכפות רגליים יפות בירכיים מגרים בזיונים בתחת בשפשופים ובכל מעשי הזימה האחרים, וכל עוד אתה ממשיך להרגיז את הנשים האלה בין קוראיך אשר יחפצו לראות בעיתונך מעין עיתון "דבר" שקם לתחייה, או  לחילופין "דבר הפועלת" של ארגון אמהות עובדות...

אתה אפילו לא בן עשרים... כוחות הנפש והאון שלך עולים על הכול ומשאירים אותך צעיר לנצח. זכור שאיינשטיין אמר שהדמיון חשוב יותר מן הידע... והוא אשר משאירך צעיר ותוסס.

כה לחי, תמשיך במעשיך עוד שנים רבות בבריאות טובה ובהזיות שופעות.

בברכה,

י"ז

רמת גן, עיר הפיז'אמות

* לאהוד השלום והברכה, כאחד המבוגר ממך (כ' שבט, תרצ"ו), מרגיש גם אני את התקדמות הזמן בצורה הולכת ומהירה. בגיל זה מבט העין קדימה ואחורה. קדימה – לתוכניות הרבות שעדיין לא הצלחתי להגשים. ואחורה – לתת דין וחשבון לשגיאות העבר ולניסיון לתקן כמה שרק אפשרי... האם כך גם אתה מרגיש?

מאחל אני לך ולשלך ומברך (ברכת כהן) אותך במזל טוב, בריאות ואושר עד מאה ועשרים.

מוקירך,

יצחק רפאל הכהן דויטש

עדיין בגלות טורונטו

סבא וסבתא רבה, ניומן והוהנברג, ילידי קומרון וקרובים למשפחת ראאב.

* לאהוד בן עזר, אודי, שלום, אני רוצה להצטרף אל המוני מברכיך בהגיעך לגבורות. לדאבוני, בגלל שהותי בחו"ל, לא אוכל להשתתף במסיבת מעריציך לכבודך בשבוע הבא.

אי אז בעבר, בוודאי תזכור אהוד, התכתשנו בינינו בנושא "סיקריקים" ופרס ראש הממשלה לסופרים. על כך אני מצר. בכל זאת, העזתי יום אחד ושלחתי אליך משהו משלי, וראה זה פלא – פירסמת! לא נקמת, לא נטרת.

מאז דברים משלי מתפרסמים דרך קבע בעיתון המקוון שלך, שיצא לו כבר שם דבר בעולם האינטלקטואלי והוא מגיע לאלפי קוראים משתוקקים וקוראות משתוקקות באמצעות הפלא הזה, שנקרא, מחשב ודוא"ל. אין ספק, שחוללת מהפכה מסויימת, כלומר מקוונת, בתחום הפצת ספרות והגות, כשאתה מקפיד ומתמיד, זה כבר 1134 גיליונות, להוציא את חב"ע שלך לאור ולשגרו בלחיצת כפתור אל המעוניינים בכך, פעמיים בשבוע. זהו הישג גדול שרשום כל כולו על שמך!

אנחנו הכותבים – רק יושבים על הענפים שמשרגים מהגזע הווירטואלי הזה ששמו חב"ע. המוצר היוצא מתחת ידך כעורך – הוא מופלא, מרתק, מעניין, מאוזן, חושפני, נועז – וכל כולו פרי יוזמה והתמדה שלך.

מי יודע כמה אוצרות רוח היו יורדים לטימיון, לא היו נודעים, אולי לא היו נוצרים, אלמלא היה לנו את חב"ע. נתת ואתה נותן בימה לא רק לכתביך שלך, אלא להרבה כותבים נידחים אחרים, וזוהי זכותך הגדולה.

אז ביום הולדתך העגול אין לי אלא לאחל, שנזכה לראות עוד אלפי גיליונות של חב"ע, בעריכתך השנונה, הצעירה והאיכותית, ותמשיך להיות נוקב וגלוי, כפי שהינך.

מזל טוב, והרבה חיב"ע (סליחה – חיבה).

יוסי אחימאיר – חב"עי

* לאהוד היקר, מזל טוב ומיטב האיחולים להגיעך לגבורות. רוצה להודות לך על על קריאה מהנה פעמיים בשבוע ב"חדשות בן עזר". נתקלתי במכתב העיתי שלך במקרה באחד הגליונות הראשונים, כלומר משהו בסביבות גליונות המאה הראשונה. הפרסום הראשון שלי ב"חדשות" היה בגליון 201, השיר "עץ הזית העתיק", ומאז פורסמו שירים רבים לאורך השנים, שרובם כונסו, עם שירים נוספים, בספר שיריי האחרון "בארץ ההר הלבנה"שיצא לאור ב-2014.

אני רואה את עצמי כחלק ממשפחת "ח.ב.ע." הרחבה, שלא לדבר על כך שאני אוהבת להיתגר איתך על ראשוניותה של גיא אוני-ראש פנה לעומת פתח תקווה.

מאחלת לנו שנמשיך כך להתווכח עוד שנים טובות ובריאות. כל טוב וברכות לך וליהודית.

דבורה קוֹזְוִינֶר

ראש פינה

* מחקר חדש, שנערך בחוג לספרות באוניברסיטת בת שלמה רבתי, בחסותו של הרקטור פרופ' פלוץ בן שחר – הוכיח כי ככל שהסופר אהוד בן עזר הולך ומזדקן, כן נעשית כתיבתו יותר אירוטית ושובבה – אפילו הרבה יותר ממה שהירשה לעצמו לכתוב כשהיה סופר צעיר ועז יצרים.

* אתם חושבים שתמצאו משהו בעיתון "הארץ" על אהוד בן עזר ליובלו ה-80? – אז לא. הוא מוחרם בעיתון שפעם היה משתתף קבוע בו במדורו השבועי "ספרי דורות קודמים", ואשר בשנת 1955 פירסם בו את שירו הראשון "האביב הגדול". זה היה רק לפני 61 שנים, כאשר העיתון טרם נכבש בידי כנופייה של חולי-רוח תומכים בטרור הפלסטיני.

גם לא תהיה מודעה על הערב בבית הסופר בתל אביב ביום שני, 11.4.

* לאהוד היקר השלום והברכה, שמחתי לשמוע שהגעת לגבורות ואתה ממשיך לשתף אותנו בטובך – הן מן העבר והן מן ההווה. מאחל לך עוד הרבה שנים של יצירה, רגעים של שיתוף, והזדמנויות לפרצי צחוק.

אז מה נשאר ממשפחת בן עזר? אכן, חלק חשוב הוא "אהוד בן עזר של מילים."

ראה רק טוב,

צרור חיוכים,

גדי בן עזר

* אודי, ברכות ליומהולדת. יופי של גיליון [1134]. נכון שאם אין אני לי מי לי?  אבל דע שאני לך ועוד רבים אחרים.

להתראות בבית הסופר ב-11.4.

שלך,

פוצ'ו 

* אהוד יקר, לצערנו לא נוכל להשתתף באירוע ה-80 עקב נסיעה לחו"ל. שולחים לך ברכות מקרב לב, בריאות טובה והמשך יצירה!

רות ויהודה דנון

* לאחי היקר,

מזל טוב בהגיעך לגבורות – בכרטיס ברכה זה, המסמל את האביב... כותבת לך מילות ברכה, במלאת לך 80 אביבים! נעם לי להיות אחותך הקטנה כל אותו חורפים (נובמבר...) שגדלתי ובגרתי, ונהניתי מכל רגע מהקשר היפה שיש בינינו לאורך כל השנים.

עדיין זכור לי טעם הקפה השחור שהיית מכין לשנינו בספלים הקטנים, לאחר כל ארוחת שבת כשבאת לביקור בפ"ת. למרות טעמו המר, היו אלה רגעים מאושרים בחיי, לשהות בחברתך לבד, ולשוחח עם אחי המבוגר ממני בשמונה וחצי שנים. חושבת שאכן זו גבורה להגיע לגיל 80 עם כוח יצירה ומרץ כשלך.

מאחלת לך עוד שנים רבות, באותו קצב, בבריאות טובה, לצד אשתך היקרה.

יישר כוח. גאה בך!

אוהבת תמיד

לאל'ה

מצטרפים לברכות יאיר ובני משפחתי.

2.4.16

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל