גיליון מס' 1136

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ג' בניסן תשע"ו, 11 באפריל 2016

עם צרופת ההזמנה לערב על המכתב העיתי – הערב, יום שני ה-11.4.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שִׂיחַת וְעִידָה בַּחֲדַר הַלֵּדָה. // פוצ'ו: בחיי (2),  פרק ל"ג – המשך הציִד בצפון. // עמוס גלבוע: האם מועמד לנשיאות בארה"ב צריך שיהיה לו ניסיון בתחום הביטחון הלאומי? // מתי דוד: כיצד נזכור את אובמה? // רוֹן גֵּרָא: בָּהֶלֶּת. // אוריה באר: מגדה נותנת. // מרדכי קידר: "יום האדמה" וכישלון החלום הפלסטיני – הם מבכים את היעדר סדר היום המאחד. [ציטוט]. // משה כהן: הנדון: יחסים מסוכנים. // משה גרנות: מבנה דרמטי – נימה הגותית, על ספר שיריו של מנחם פאלק "קולות מן החדר האחר". // דרור אֵידָר: הסמכויות שבית המשפט נוטל לעצמו, פורסם בעיתון 'ישראל היום' (8.4.2016). // תקוה וינשטוק: נעשיתי עיתונאית. // יוסי אחימאיר: הערות מעמוד הפייסבוק שלי. // אורי הייטנר: צרור הערות 10.4.16. // דליס: "ספר הגעגועים" לאהוד בן עזר. // ישראל זמיר: "לכבות את השמש", פרק א. // 1. תפילה אל המֵתות. 2. הוא היה גבר לא רציני. –  מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים. // אהוד בן עזר: "לא לגיבורים המלחמה". רומאן שנכתב לפני יותר מ-50 שנה! – פרק ד. // יהודה דרורי: לאו מוחלט לארדואן! // ממקורות הש"י. // דניה מיכלין עמיחי: שירים לעת מְצוֹץ.

* * *

יוסי גמזו

שִׂיחַת וְעִידָה בַּחֲדַר הַלֵּדָה

שוֹכְבוֹת לָהֶן אַרְבַּע יוֹלְדוֹת בְּבֵית-חוֹלִים יָדוּעַ 

וּמִתְיַסְּרוֹת בְּלַחַץ הִתְנַסּוּת שֶהַגְּבָרִים

לֹא חָשוּ מֵעוֹלָם כְּדֻגְמָתָהּ וְלֹא חָווּהָ

לַמְרוֹת שֶהֵם בְּסִיּוּמָהּ בִּרְכַּת אַבְהוּת אוֹמְרִים.

וְהַיּוֹלְדוֹת –שְתֵּי עַרְבִיּוֹת וּשְתֵּי יְהוּדִיּוֹת הֵן

וּלְאַחַר שֶפְּרִי-בִּטְנָן מֵגִיחַ לָעוֹלָם

וּבְחֵיקָן נָח תִּינוֹקָן שֶכֻּלּוֹ חֵן וָקֹטֶן

דָּנוֹת הֵן בַּפּוֹלִיטִיקָה (סִיאָסָה) כְּמוֹ כֻּלָּם.

אוֹמֶרֶת שָם יוֹלֶדֶת עַרְבִיָּה לִשְתֵּי בְּנוֹת עֵבֶר

 הַמְּחַבְּקוֹת אַחַת-אַחַת אֶת תִּינוֹקָהּ שֶלָּהּ:

 "סִלְחוּ נָא לִי בְּנוֹת הַיָּאהוּד, אֲבָל יַכֵּנִי דֶבֶר

 אִם מְבִינָה אֲנִי אֶת כָּל אוֹתָהּ הַמַּכְשֵלָה

 בָּהּ מַמְלִיצִים כַּמָּה מֵאַנְשֵיכֶם בְּלַהַט רָב שֶל

שִׂנְאַת עַרְבִים עַל מִין אַפַּרְטְהַיְד חַד שֶל הַפְרָדָה

בֵּין בְּנוֹת יִצְחָק וְיִשְמָעֵאל אֲפִלּוּ בֵּין כְּתָלָיו שֶל 

אוֹתוֹ מָקוֹם בְּבֵית-חוֹלִים שֶשְּמוֹ חֲדַר לֵדָה."

עוֹנָה לָהּ בִּינְתּ יָאהוּד: "לַמְרוֹת שֶכָּל טֵרוֹר אִידְיוֹטִי 

שֶל בְּנֵי עַמֵךְ גּוֹרֵם אֶצְלֵנוּ זַעַם לֹא נִבְלָם

עוֹד אֶצְלְכֶם כָּל חֲמוּמֵי הַמּוֹחַ הַפְּסִיכוֹטִי

אֵינָם תּוֹפְסִים שֶכָּךְ הֵם לֹא יַגִּיעוּ לְעוֹלָם

לֹא לִרְוָחָה חָמְרִית וְלֹא לְאֶרֶץ פָלַסְטִינִית

כָּל עוֹד הֲסָתָתָם שֶל מַנְהִיגֵי עַמְכֶם גּוֹאָה."

אוֹמֶרֶת לָהּ הָעַרְבִיָּה: "זוֹ פַאשְלָה לֶבַנְטִינִית

וּכְבָר רַבִּים בֵּינֵינוּ מְבִינִים שֶזּוֹ שְגִיאָה

שֶעוֹד מִיּמֵי הַנַּאקְבָּה עַד יָמֵינוּ לֹא הִנְחִילָה

לִבְנֵי עַמֵּנוּ שוּם הֶשֵּׂג זוּלַת קְבָרִים לָרֹב

וְאִם נַמְשִיךְ לִנְהֹג בָּעִוָּרוֹן הַזֶּה חָלִילָה

יִדּוֹנוּ תִינוֹקִי וְתִינוֹקֵךְ לְסוֹף לֹא טוֹב."

אַךְ אַף כִּי אֵין שוּם מוֹנִיטוֹר מַרְגִּיש בְּכָךְ, חוֹדֶרֶת 

לְתוֹךְ חֲדַר-לֵדָה זֶה כָּאן רוּחוֹ הַמִּקְרָאִית 

שֶל אַבְרָהָם אָבִינוּ בְּעַבָּאיָה מְבֻדֶּרֶת

וְהוּא מַקְשִיב לְשִׂיחַ זֶה בְּרוּחַ אַבָּהִית

וְהוּא אוֹמֵר לְכָל אַרְבַּע הָאִמָּהוֹת הָאֵלֶּה

כִּי כְּמוֹ שֶהוּא חָסַךְ לִבְנוֹ אֶת דַּם הָעֲקֵדָה

כָּךְ שִׂיחַ זֶה שֶל אִמָּהוֹת אוּלַי יִגְרֹם לְפֶלֶא

לֹא בְּחַדְרֵי שָׂרִים כִּי אִם בִּתְחוּם חַדְרֵי לֵדָה.

כִּי רַק מִשִּׂיחַ שֶכָּזֶה תִצְמַח כָּאן יְשוּעָה

כְּשֶשּוֹבִינִיזְם מְטֻמְטָם פּוֹעֵר פֹּה פֶּה וָלֶסֶת

וְגִזְעָנוּת שֶהִיא חֶרְפָּה בְּעַם לְמוּד-שוֹאָה

לוֹקָה בְּהִתְיַשְּׂמוּתְרִיץ' מְבִישָה שֶל חֲבֵר כְּנֶסֶת... 

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

 פרק ל"ג – המשך הציִד בצפון

בבוקר, למחרת הלילה בחדרה של רותי, באתי לחדרו של חיים ומצאתי אותו עוד במיטה. הוא שלח אליי חיוך ממזרי, שמתוכו היה אפשר להבין איזה מחשבות זימה הוא חושב עליי. לא ניסיתי להרגיע אותו ונתתי לו לחשוב מה שהוא רוצה.

בצהריים אכלנו פלאפל בעפולה ויצאנו לכביש הראשי לתפוס טרמפ לעין חרוד. לא רציתי להגיע לקיבוץ  בשעה מוקדמת, כי חשבתי שלא יהיה לי על מה  לדבר עם עליזה כשחיים נמצא עימנו. הצעתי לו שנלך לטייל למעין חרוד והוא הסכים. חיים בכלל הסכים עם כל מה שאמרתי ואף פעם לא היו לו הצעות נגדיות.

לפנות ערב, כשהקשתי על  דלת חדרה של  עליזה, היא  לא התנפלה עלי בחיבוק כמו רותי, היתה מאופקת והסתכלה בחשד על חיים שעמד מאחוריי. מיהרתי להציג אותו  והיא הציעה שנלך לחדר האוכל לפני שלא יישאר לנו כלום. לקראת סוף הארוחה ראיתי אותה קמה וניגשת לאחד החברים, זה מסתכל עלינו ומניד ראשו. אחר כך התברר ששאלה על חדר פנוי וקיבלה תשובה חיובית. אחרי ששתינו בחדרה קפה עם עוגה, הובילה אותנו לאחד הבתים הסמוכים, הוציאה מפתח מתחת עציץ הסמוך לדלת והדליקה את האור בחדר. הסתכלתי לחדר וליבי נפל בקירבי, היו בו שתי מיטות. האם היא חושבת להלין אותי עם חיים, אחרי שהיה לנו כל כך נחמד ביחד, באותו שבוע שבו למדתי כיבוש זיתים בבית השיטה?

מסתבר שפחדי היה לשווא, אחרי שחיים בחר לעצמו את אחת המיטות, היא אמרה לו לילה טוב ולא אמרה שום מילה כשאני הוספתי "לילה טוב" משלי ויצאתי אחריה מהחדר.

אותו לילה היה פיצוי מלא ללילה העגום שחוויתי בגבת. לא דיברנו הרבה והשתוללנו ביחד עם ההפסקות המתבקשות, אם כי לצערי בלי להוכיח שלמדנו משהו חדש מאז הפעם האחרונה.

למחרת בבוקר שוב שלח בי חיים  את אותו מבט ממזרי שלו ואני שוב נתתי לו להבין מה שהוא רוצה.

בקיבוץ גונן הצגתי לאביבה אחותי את חיים והיא הציגה לנו את החבר החדש שלה, בחור חסון רחב כתפיים בן קיבוץ גניגר, שבא להדריך את הקיבוץ החדש, ואימץ בהזדמנות זאת את הטבחית הראשית. אחר כך, כשישבנו לאכול בחדר האוכל, הרגשתי בזוג ידיים הלופתות את עיניי מאחור. הייתה זו ברכה ששמעה שהגעתי לגונן וחיפשה אותי. היא פתחה מולי את החיוך הענקי שלה אני לא יכולתי שלא לקום ולחבקה.  אמרה לי שהיא כבר אכלה והזמינה אותי לבוא אחר כך לחדרה, בלי להזמין גם את חיים למרות שהצגתי אותו לפניה.

לחיים הייתה גם כן עדנה. מישהי שראתה אותו נושא את הבנז'ו הזמינה אותו לבוא לצריף שלה ושם, עם עוד חברים שבאו, הוא הראה את כוחו בנגינה, כשהכיל מצטרפים אליו בשירה.

אני לא נשארתי לשיר, כי העדפתי כמובן ללכת לחדרה של ברכה. שאלתי אותה למה הפסיקה לכתוב לי, האם פגעתי בה במשהו?

היא אמרה שבכלל לא, להפך.

מה להפך?

לא רצתה להגיד והדבר נשאר בגדר תעלומה עד לפני כמה שנים. לפני כמה שנים  כשבאתי לבקרה במושב בית חרות סיפרה ליהודה בעלה, שפעם היינו מתכתבים עד שהפסיקה, וכשהפסיקה שלחתי לה מכתב ובו דף ריק עם מעטפה ובול. גם על מכתב זה לא ענתה לי ומאז חדלנו מלהתכתב, אם כי שמרנו על קשר בזכות אחותי.

יהודה שאל למה הפסיקה לכתוב ואז השפילה את עיניה ואמרה: מתוך תסכול, כי אני כתבתי כל כך יפה, עד שפחדה שאם תכתוב יתגלה כמה שהיא נחשלת לעומתי והתביישה.

היום היא ציירת ואמנית נחשבת שתערוכותיה המקוריות מעוררות עניין בכל הארץ.

אותו ערב בגונן, אחרי שלא ענתה על שאלותיי בקשר למכתבים, שאלתי אותה מה חדש אצלה ואז סיפרה לי על דודיק החבר שלה.

אופס! הבנתי ששוב חוזר הסיפור של רותי מגבת. שאלתי איפה הוא, אמרה בישיבת מזכירות ועוד מעט יבוא.

את דודיק הכרתי טוב. נער חמוד, היה חניך שלי בחג"ם בגימנסיה הרצליה ואפילו המלצתי עליו כמועמד לקורס מ"כים. חיכיתי עד שיחזור ואז פטפטנו קצת, לא זוכר על מה, ואחר כך חזרתי לחדרה של אביבה אחותי. בדרך שמעתי את הנגינה והשירה של חיים עם הבנז'ו, אבל לא נכנסתי להשתתף, כי הייתי עייף מהלילה הקודם ורציתי לישון.

בתום החופשה חיים חזר לנתיב הל"ה ואני נסעתי לתל אביב לבלות עוד יום עם המשפחה. למחרת, כשחזרתי לקיבוץ, קיבלו אותי כולם בחיוך ממזרי. הבנים טפחו על שכמי והבנות השפילו מבט. מסתבר שחיים הספיק לספר על עלילותיי לכל מי שפגש, ועד מהרה עברה השמועה המלבבת  שאני מין אחד כזה שיש לו בחורה אחרת בכל קיבוץ בארץ,  ועם כל אחת מהן אני נכנס למיטה. כמובן שלא ניסיתי להפריך את הסיפור לבל אאבד את יוקרתי,  אבל לעצמי אמרתי: כמה חבל שהאמת כל כך רחוקה מהדמיון של החבר'ה. 

מי שעשה חיִל לעומתי היה דווקא חיים דהאן, שחזר מהחופשה השנתית בלי שום סיפור על עצמו, רק עליי, ועכשיו אני יכול להחזיר לו כגמולו ולספר עליו.

חיים היה חברו הטוב של יוסקה קאשי שגר בכורח הנסיבות עם רבקה (שם בדוי) השמנמונת ונחשב לחבר שלה בלי שהתכוון. גם חיים, כמו מאיר גלוברמן, היה בין הגוערים ביוסקה מתוך טוב לב, ואומרים לו: "איך אתה יכול לצאת" עם המכוערת הזאת.

יוסקה  האשים את ועדת השיכון והבטיח שיימלט  ממנה בהזדמנות ראשונה.

ההזדמנות באה כאשר התבשר שאחותו הקטנה, רחל, שהיתה יפיפייה שחומת עור ומלאה שמחת חיים, מצטרפת יחד עם הגרעין שלה לקיבוץ. הצלה יותר גדולה מזו לא יכולה היתה להיות ליוסקה. הוא לקח את רבקה לשיחה, הסביר לה שאחותו הקטנה באה מבית מסורתי והיא שומרת מצוות. לכן  מי יודע איזה מפח נפש יהיה לה אם תגלה  שהוא גר בחדר משפחה עם בחורה בלי שהתחתן איתה קודם.

דבריו של יוסקה נפלו על אוזניים קשובות, רבקה הודתה שגם הוריה היו מתעלפים אם היו יודעים שהיא גרה עם בחור באותה מיטה בלי להתחתן. בעזרת ועדת שיכון סודרו העניינים. חיים התחלף עם רבקה בחדרים. הוא הלך לגור עם יוסקה, היא עברה לחדרו, ורחל עם עוד חברה שלה מהגרעין עברה לגור עם חיים ואחיה. מה שקרה אחר כך הוא שחיים לקח על עצמו לשים עין על אחותו היפה של יוסקה ולא נתן לאף אחד מזאבי המשק לנסות להוציאה לתרבות רעה. 

לא חלפו כמה חודשים עד שרחל באה ליוסקה אחיה הגדול וסיפרה לו שהיא רוצה להתחתן עם חיים. כששאל אותה מה בוער. הצביעה על בטנה ויוסקה תיכף הבין.

אני לצערי כבר לא הייתי אז בקיבוץ, אבל אני מתאר  לעצמי שהחתונה היתה שמחה מאוד, כי עליזה קאשי מלהקת הנח"ל, אחותם המפורסמת של יוסקה ורחלה, בטח באה לשיר את "שובך יונים", ויש להניח שהחתן ליווה אותה עם הבנז'ו שלו.

בברית המילה לא הייתי נוכח, גם מפני ש – כמו שאמרתי – כבר לא הייתי בקיבוץ, וגם מפני שעד כמה שאני יודע, זאת בכלל היתה בת.  

המשך יבוא

* * *

עמוס גלבוע

האם מועמד לנשיאות בארה"ב צריך שיהיה לו ניסיון בתחום הביטחון הלאומי?

בחינה של 13 נשיאי ארה"ב מאז מלחמת העולם השנייה מביאה למסקנה שאין זה תנאי הכרחי. דווקא שני נשיאים שזכו להישגים מרשימים בתחום הזה (טרומן ורייגן) היו חסרי כל ניסיון. האם זה נכון גם לגבי ראש ממשלה בישראל?

הנשיא אובמה אמר, לפני זמן מה, על דונלד טראמפ הרפובליקאי, שאין לו ידע וניסיון במדיניות חוץ. אותם הדברים הוא יכול היה בשקט להגיד על סונדרס, מהצד הדמוקראטי, בעיקר לאחר  הבוּרות המדהימה שגילה בעניין מניין ההרוגים הפלסטינים במבצע "חומת מגן" – ודברים דומים, בעניין חוסר הידע במדיניות חוץ וביטחון לאומי, אמרה הילארי קלינטון על אובמה במאבק הבחירות ביניהם ב-2008.

ואיזה ניסיון כבר היה להילארי באותו זמן? ועולה השאלה: האם הידע והניסיון בתחום מדיניות חוץ וביטחון לאומי הם תנאי הכרחי  עבור המועמד המתמודד על משרת נשיא ארה"ב?

דנתי בנושא עם ידידי, הפרופסור חובב טלפז הבקיא בנושא. בחנו את כל 13 נשיאי ארה"ב מאז מלחמת העולם השנייה, את הרקע, הידע והניסיון שלהם לפני הנשיאות, והישגיהם וכישלונותיהם במהלך תקופת נשיאותם.

המסקנה שעלתה – אולי מפתיעה במידת מה, והיא היתה כי ההישגים הגדולים ביותר במדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב, בכללן החלטות הרות גורל, שייכים לשני  נשיאים שלא היה להם שום ידע וניסיון בנושאי החוץ והביטחון של ארה"ב. המדובר בנשיאים הרי טרומן (1945-1952) ורונלד רייגן (1981-1989).

הבולט מבין שניהם הוא טרומן. היה לו ניסיון בחקלאות, במכירת בגדי גברים, בעסקנות במפלגה הדמוקרטית, בחקירת בזבוזים בממשל. בהיותו סגן נשיא (של רוזוולט) לא היו לו יד ורגל בנושאי חוץ וביטחון, והמפעל האמריקאי לייצור פצצה גרעינית הוסתר מפניו.

כשרוזוולט מת, וטרומן הפך לנשיא, שררה דאגה רבה בממסד האמריקאי מחמת חוסר הניסיון והידע שלו. והנה "החנווני" הזה ממדינת מיסורי מזדקר לנו כיום כאחד מענקי הנשיאים האמריקאים בתחום הביטחון הלאומי האמריקאי. הוא זה שקיבל את ההחלטה על הטלת הפצצה הגרעינית על יפן (מחד יש הרואים בכך משגה, ומאידך יפן נהפכה לשוחרת שלום סידרתית). הוא זה שכונן את "דוקטרינת טרומן" לבלימת התפשטותה של בריה"מ  הקומוניסטית. הציל את ברלין. הניח את היסודות לשיקום אירופה המערבית ב"תוכנית מרשל". גייס את האו"מ למלחמה בפלישת צפון קוריאה לדרומה. פיטר מצביא נערץ כמק-ארתור כאשר זה ניסה "לנצל הצלחה" לתוך סין. הוא זה שהניח את היסודות לקהילת המודיעין והביטחון בארה"ב. וכן, הוא גם זה שהורה אישית לשגריר ארה"ב באו"מ להצביע בעד הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, חרף התנגדות חריפה של  משרדי החוץ והביטחון האמריקאיים.

לרייגן היה ניסיון של שדר ספורט, שחקן קולנוע, יו"ר האגודה של שחקני הוליבוד, מושל מדינת קליפורניה. והנה, הוא זה ששינה לחלוטין את מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב כלפי ברה"מ: ממדיניות של הפשרת יחסים עם האוייב הקומוניסטי, המבוססת על יכולת השמדה המונית גרעינית הדדית – למדיניות של  הפלת "אימפריית הרשע" הקומוניסטית, ובכלל זה "הפלת חומת ברלין". ושחקן הקולנוע הצליח בכך!

מכאן, לדעתי, שמרכיב הידע והניסיון בנושאי חוץ וביטחון אינו תנאי הכרחי למועמד לנשיאות בארה"ב. יתר על כן, החוקה האמריקאית מאפשרת לנשיא לבחור לעצמו את מכלול יועציו  בכל התחומים, וכמובן הבולטים שבהם הם בתחומי מדיניות החוץ, הביטחון והכלכלה.

ככל שהנשיא חסר ניסיון בתחומים הללו, כך עולה חשיבות היועצים שהוא בוחר לעצמו (אם הוא מתחשב בהם או לא – זאת סוגיה מעניינת). הנשיא קנדי, בלתי מנוסה בנושאי חוץ, הקיף את עצמו ביועצים מהמעלה הראשונה. ניקסון, דווקא מנוסה, דאג להציב לידו את קיסינג'ר הענק. קרטר, בלתי מנוסה, אך בקיא בצוללות ובבוטנים, מינה לתפקיד היועץ לביטחון לאומי קליבר בדמותו של בז'ז'ינסקי.

ואובמה? לא כאן המקום, אך  על מנת לסבר את האוזן  אביא כאן ציטוט מדברים שאמר מזכיר המדינה האמריקאי, קרי,  ערב חתימת הסכם הגרעין עם איראן:

"להסכם יהיו השלכות חיוביות גם על הממשל בצפון קוריאה. מנהיג הצפון... עשוי להתקנא באיראנים על השגשוג שהם חווים בזכות ההסכם והוא יחליט על דעת עצמו להתפרק מנשק גרעיני בדרך לרנסנס כלכלי ומדיני."

זאת לא בדיחה! האם קרי ביטא בזה את הערכתו האישית, או שקול אדוניו הנשיא דיבר מגרונו, ושיקף בכך בעייה של יועצים  חסרי חוט שדרה?

והשאלה המסקרנת היא: האם כל מה שתואר כאן לגבי ארה"ב, מתאים גם לראש ממשלה בישראל?

חומר להשוואה ומחשבה.

* * *

חבריו ואוהביו של אהוד

מזמינים את

קוראי כתב עת זה לאירוע:

המכתב העיתי "חדשות בן עזר" במלאת 80 לעורכו

האירוע יתקיים הערב, יום ב', ג' ניסן תשע"ו, 11.4.2016 בשעה 19.00

בבית הסופר, רח' קפלן 6, תל-אביב

בתוכנית:

הסופר צביקה ניר – ברכת יו"ר אגודת הסופרים העברים

ד"ר עדינה בר-אל – דברי פתיחה

נושאי דברים (בסדר א'-ב'):

פרופ' עוז אלמוג, סוציולוג, חוקר התרבות הישראלית

שמאי גולן, סופר

אליהו הכהן, חוקר הזמר העברי, חתן פרס ישראל

יואל נץ, משורר ומתרגם

פוצ'ו, סופר

דברי סיום: אהוד בן עזר, סופר ועורך

מנחה: ד"ר משה גרנות

* * *

מתי דוד

כיצד נזכור את אובמה?

לקראת סיום כהונתו הקרובה של אובמה כנשיאה של ארה"ב, ניתן כבר לאבחן ולסכם את תקופתו ככישלון של מנהיג המצוי בשקיעה של מעצמה בנסיגה.

הוא החל דרכו כעובד סוציאלי, שהפך לנשיא אמריקאי שהוביל מדיניות פרו-איסלמית. הוא נראה ונשמע כמו מטיף סוציאלי לעולם אידיאלי ולא ריאלי, ולא כמו מנהיג של מעצמה.

אובמה היה אדריכל הכניעה של העולם החופשי והתרבותי בפני האיסלאם הקיצוני. בתקופתו הפגינה ארה"ב עייפות מתפקידה כ"שוטר העולם". תפקיד שהעניק לה במשך שנים רבות מעמד והערכה בינלאומית. אובמה הנהיג מושג פוליטי חדש "הנהגה מאחור", שמשמעותו העברת ההנהגה העולמית למועצת הביטחון. נסיגה אמריקאית מהובלת מהלכים בינלאומיים, במיוחד בכל הנוגע למלחמה בטרור האיסלאמי, תוך שותפות עם אחרים באחריות המתחייבת.

בעידן של אובמה נחלש מעמדה של ארה"ב בתחום הפוליטי והכלכלי, לאור עלייתן הפוליטית והכלכלית של סין, הודו, ואירופה.

סממני החולשה של ארה"ב כמעצמה עולמית, גרמו להתעצמותה של סין באפריקה ובאסיה, של רוסיה במזרח אירופה, בקווקז, ובמזרח התיכון, ושל הודו באסיה.

גל של שינויים ומשברים כלכליים, חברתיים ופוליטיים העוברים על ארה"ב, גרמו לדעיכתה של ההגמוניה העולמית האמריקאית במשמרת של הנשיא אובמה. גל של כישלונות צבאיים ומדיניים של ארה"ב הגיעו לשיאם בתקופת שמונה שנות כהונתו של אובמה, בתוספת תמורות דמוגרפיות ופוליטיות פנימיות.

אובמה ואירופה

בניגוד לנשיאים האמריקאים שהתגייסו בעבר לעזרת אירופה במלחמת העולם הראשונה והשנייה, הנשיא אובמה מפגין סימני בדלנות וחוסר סולידריות כלפי המכאובים בה מצויה אירופה. הוא לא הצטרף לצעדת הסולידריות של מנהיגי העולם לאחר הפיגוע והרצח של העיתונאים הסטיריים בפריס.

אירופה אינה מעוררת בו התרגשות או נוסטלגיה בניגוד לנשיאים אמריקאים מהעבר.

ביום שדאע"ש רצח עשרות חפים מפשע בבריסל 2016, אובמה הגיע כמתוכנן למשחק בייסבול בקובה, בחברת הדיקטטור הקומוניסטי ראול קסטרו, והמשיך לנשף ריקודי טנגו בבואנוס איירס בארגנטינה.

לדעתו של אובמה, ביקורו ההיסטורי בקובה מסמל את "השריד האחרון של המלחמה הקרה." הוא מתעלם לחלוטין מתחילתה המחודשת של המלחמה הקרה באירופה, על רקע התוקפנות הרוסית בפלישה לקרים ובעידוד המלחמה נגד אוקראינה, חידוד היחסים בין פולין וצ'כיה מול פוטין.

אובמה הוא הנשיא הפוסט-אירופי הראשון של ארה"ב, לא רק במובן של צבע עורו ודת אבותיו המוסלמים, אלא קודם כל במובן שלדעתו "המלחמה הקרה" היתה טעות. הוא אינו מתחבר לנוסטלגיה הישנה של "העולם החדש" (ארה"ב) אל "העולם הישן" (אירופה) אובמה מתחבר אל "העולם החדש" של האיסלאם, כפי שביטא זאת בנאומו ההיסטורי באוניברסיטת "אל אזהר" בקהיר ביוני 2009 באומרו: "האיסלאם הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור האמריקאי."

אובמה והאיסלאם

בנאומו ההיסטורי באוניברסיטה המוסלמית החשובה בקהיר, אל אזהר, הפליג בזיכרונות שורשי ילדותו ונעוריו באינדונזיה כבן למשפחה מוסלמית. נתן ביטוי הערצה והערכה לקוראן ולאיסלאם. הוא אמר שהאיסלאם הוא הפתרון ולא הבעיה (זו הסיסמה של האחים המוסלמים). לדעתו האיסלאם הוא חלק מאמריקה, והבטיח לעבוד בשיתוף עם הקהילה הזו. בנאומו בקהיר הבטיח לפתוח פרק היסטורי של הידברות ודיאלוג חדש בין אמריקה לעולם המוסלמי.

 "I am one of them" – הוא אמר: "אני אחד מכם!" – בנאומו בקהיר ביוני 2009 הוא אמר: "האיסלאם הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור האמריקאי."

ולמרות מדיניות הפייסנות והחנופה שלו לאיסלאם, רוב מדינות ערב איבדו אמונן בו, כמי שהפקיר את בנות בריתו (מצרים. סעודיה. המפרציות) לטובת הכניעה למשטר האייתולות השיעיות באיראן הרואה בארה"ב את "השטן הגדול".

החזון המילולי מול הכישלון המעשי של אובמה

הוא החל את נשיאותו במסע הרצאות של נאומי חזון נאיבי בפראג, ברלין וקהיר. נאומים שבהם ניסה לברוא עולם חדש ואידיאלי של שלום וביטחון, סובלנות ופייסנות ופירוק נשק גרעיני. ההמונים שקיבלו אותו בכיכרות בהתלהבות ראו בו משיח חלום השלום, שיביא קץ למלחמות ולשנאות אחרי שתי מלחמות העולם האיומות.

אובמה הפך לנואם המרתק והמשפיע ביותר בעולם, בראשית המאה ה-21. כפי שכתבה בנימוקיה, הוועדה שהעניקה לו את פרס נובל לשלום. הוא אומנם ניצח כנואם מזהיר, אך נכשל כמנהיג בכול מהלכיו והחלטותיו בתחום המדיני בהמשך דרכו. הוא נכשל באפגניסטן, בפקיסטן, במצרים, בעירק, בסוריה, בלוב, באירן, בקוריאה הצפונית ובאוקראינה.

עבור מה קיבל אובמה פרס נובל?

לאחר שהוא קיבל פרס נובל לשלום, הוא כנראה התבלבל בשאלה, האם הוא מנהיג של מעצמה שיש לה אינטרסים, אויבים וידידים – או שהוא מטיף סוציאלי שחולם על עולם אידיאלי, שלצערנו אינו מצוי בעולם הריאלי שהוא ניבחר להנהיגו. גם האקדמיה השוודית שמעניקה את הפרס התבלבלה. היא העניקה לאובמה הפרס בזכות נאומי החזון שלו אך לא עבור אפס הישגיו המעשיים להשגת שלום בסכסוכים האלימים בעולם. אובמה היה שחקן במה כמטיף סוציאלי שנכשל על במת העולם במנהיג שאמור היה להיות ריאלי.

אובמה הפקיר את בני בריתו במזרח התיכון לשליטה של הטרור האיסלאמי של מלחמות השיעים בסונים, כשברקע השתלטות הרוסים והאיראנים. מאות אלפי ההרוגים ומיליוני הפליטים המוסלמים המציפים את טורקיה ואירופה הם על מצפונו ואחריותו של אובמה.

כישלון הדיפלומאניה של אובומאניה

הוא האמין במדיניות שלפיה ניתן להחדיר ולהטמיעה דמוקרטיה מערבית בעולם המוסלמי. הוא ניהל מדיניות נאיבית שלפיה כל סכסוך פרובלמאטי ניתן לפתור באמצעות מהלך דיפלומטי. הוא האמין שבאמצעות מילים ונאומים ניתן לפתור סכסוכים אלימים. ארה"ב בהנהגתו, שילמה בדם ובממון בסכומי עתק עבור מדיניות זו שכשלה בכל מקום שהוא ניסה לממשה, בכל מדינות ערב. אובמה הפך לעב"מ (עצם בלתי מזוהה) בעיני מנהיגי מדינות רבות. ההיסטוריה של הריאליה מלמדת אותנו שהדיפלומטיה לא מנעה מלחמות וסכסוכים אלימים, במאה העשרים ובתחילת המאה ה-21.

מפולת טוטאלית של מדיניות החוץ האמריקנית

כל העקרונות והאמונות שעל פיהן ניהל אובמה את מדיניות החוץ, במהלך שנות כהונתו כנשיא של ארה"ב, כשלו והתרסקו. אמריקה שילמה בדם ובממון רב, בניסיונות לממש מדיניות זו, שכשלה פעם אחר פעם. מדיניות שהתאפיינה בהססנות, בעיוורון, בפייסנות, בחוסר תגובה החלטית בזמן אמיתי על אירועים שחייבו זאת, בהיעדר הבנה של מאפייני המנטאליות, התרבות והכבוד הערבי מוסלמי. מדיניות כושלת שנקבעה גם על ידי צוות היועצים והמומחים שהשפיעו על הנשיא.

אובמה איבד במידה רבה את השפעתו כמנהיג העולם החופשי. הססנותו של אובמה מלפעול באופן החלטי, הובילה לניצחונות תעמולתיים ומוראליים של איראן, סוריה ורוסיה, בעימותים שהיו לו איתן. העוצמה הצבאית והטכנולוגית שיש לארה"ב בוזבזה בגלל הססנותו. העולם הנאור של המערב כשל מוסרית ומעשית בגלל היעדר תגובה להרג ההמוני בסוריה, בעיראק, בגלל חוסר תגובה של אובמה. היעדר מנהיגות המצופה מאובמה, כמנהיג המעצמה החזקה בעולם – גרם לכם שהמערב הדמוקרטי מצוי במסלול של בלבול, והעולם האיסלאמי במסלול של תוקפנות. המערב הפך למשותק מול האיום הסורי (הכימי) האיום האיראני (האטומי), והאיום הרוסי (בסוריה בחצי האי קרים).

מצד אחד הוא מטיף לדמוקרטיה, זכויות אדם וחופש הביטוי, אבל בפועל משתף פעולה עם מנהיגים של המדינות הכי קיצוניות בדיכוי ובהיעדר כל סממן דמוקרטי כמו סעודיה, קטאר, איראן, כווית.

ארה"ב השקיע דם וממון עבור דמוקרטיה איסלאמית וקיבלה כישלון.

התנפצה האשלייה ש"דמוקרטיה" אפשר שתתקיים בעולם המוסלמי וכי היא תוביל למתינות ולסובלנות, על פי אמונתו של אובמה.

התנפצה האשלייה שמהפכת תחריר ו"האביב הערבי" היו מהלך היסטורי שיסחף את כל העולם הערבי אל עבר הדמוקרטיה והמתינות, כפי שהכריז בזמנו אובמה.

התנפצה האשלייה שניתן לפתור כל סכסוך אלים ופרובלמאטי באמצעות מהלך דיפלומטי, כפי שהאמין ופעל אובמה.

התנפצה האשלייה לפיה תמיכתו של אובמה ב"אחים המוסלמים" במצרים, תוביל למתינות ולמהלכים דמוקרטיים. קרה בדיוק ההיפך. נסדק האמון באובמה מצד ישראל, סעודיה, המפרציות ומצרים – עקב הפייסנות והוויתורים כלפי איראן, שהיא סכנה לכולן.

תקציר גאוגרפי של הכישלונות

לוב – במשבר שהתחולל במרד נגד קדאפי, ארה"ב לא השתתפה עם בריטניה וצרפת להפלתו של קדאפי. היא הובילה "מנהיגות מאחורה".

מושג דיפלומטי של בריחה.

אפגניסטן – לאחר שארה"ב השקיעה דם וממון רב כדי לבנות "דמוקרטיה", היא בורחת ומשאירה תוהו ובוהו והטליבאן משתלט.

סוריה – כשפרץ המרד נגד אסד שגרם להרג המוני נגד בני עמו, תוך שימוש גם בנשק כימי, אובמה שלח נושאת מטוסים ואיים על אסד בטילי טומהוק. הוא התקפל לאחר איום של פוטין ונכנע ל"הסכם" שלא פוגעים באסד, בן בריתו של פוטין.

עיראק – לאחר שארה"ב השקיעה דם וממון רב כדי לבנות בעירק "דמוקרטיה", היא בורחת משם ומשאירה מדינה בתוהו ובוהו, במלחמת אזרחים, מדינה מפורקת ללא "דמוקרטיה". ודעא"ש משתלט.

מצרים – אובמה הפקיר את הנשיא מוברק. בן הברית של המדינה הערבית הגדולה ביותר. מהפכת תחריר וניצחונו של מורסי ו"האחים המוסלמים" בבחירות שהתקיימו היו בעיני אובמה ניצחון של הדמוקרטיה.

ואולם כאשר התחוללה מהפכת הנגד והשתלטותו של הגנרל אסיסי על מצרים, אחרי שחיסל את האחים המוסלמים וכלא את פעיליהם בכלא, כולל את הנשיא מורסי – אובמה הגיב בזעם. קיצץ בסיוע הצבאי, נוצרו קרע ומשבר אמון. סיסי נבחר בסוף בבחירות. קיבל סיוע כספי מסעודיה ונשק מרוסיה. אובמה הפסיד.

סעודיה – לאור מדיניות החנפנות וההתקפלות של אובמה בפני איראן, שסעודיה רואה בה סכנה, נוצר משבר אמון עם ארה"ב. גם הנסיכויות במפרץ, פרט לקטאר, חוששות מהמשטר השיעי של איראן ומההתקרבות בין אובמה לאירן שהפקיר אותן.

קטאר – "המדינה" העשירה הזו היא המממנת הראשית של כל הקבוצות האסלאמיות הקיצוניות (האחים המוסלמים) שמסכנות את המשטרים בסעודיה, בירדן, במצרים וכן מסייעת לקבוצות הטרור השונות. ארה"ב שמצהירה שהיא נלחמת נגד הטרור האיסלאמי, מעלימה עין מקטאר. כישלון.

אוקראינה – רוסיה כבשה את חצי האי האוקראיני של קרים ותומכת בהתקוממות של תומכיה במזרח אוקראינה נגד השלטון האוקראיני. כיצד הגיב אובמה על הכיבוש הלא חוקי? כמחאה דיפלומטית חריפה ובסנקציות מגוחכות פוטין ניצח. אובמה התקפל פעם נוספת.

מדוע אובמה מתנגד למדינה כורדית ?

אובמה נאבק בכל כוחו להעניק הגדרה עצמית להקמת פלסטין. שיא הצביעות שלו נחשף בהתנגדות שלו להקמתה של מדינה כורדית. מספרם של הכורדים נאמד ב-35 מיליון נפש, המפוזרים בטורקיה, איראן, סוריה ועיראק. הם עם בעל מסורת היסטורית ארוכה. הם היישות הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון מלבד ישראל, אבל אין להם הזכות להגדרה עצמית. הם מצליחים להגן על עצמם ולהילחם נגד דאע"ש. איראן וטורקיה הם שתי המדינות המוסלמיות המתנגדות לכורדים ותומכות בטרור האיסלאמי. בצפון עיראק קיימת כבר בפועל אוטונומיה כורדית. גם הכורדים בצפון סוריה הכריזו על הקמת אוטונומיה. מדוע לכורדים לא מגיעה מדינה?

* * *

רוֹן גֵּרָא

בָּהֶלֶּת

בִּהְיוֹתִי יֶלֶד כְּבֶן שְׁמוֹנֶה

שָׁנִים.

בִּקַּרְנוּ, אִמִּי וַאֲנִי אֵצֶל דּוֹדָתִי

בְּשַׁבָּת.

לְפֶתַע,

אִמִּי הִתְעַלְּפָה וְנָפְלָה.

בָּרַחְתִּי מִן הַדִּירָה

וְהִתְחַלְתִּי לָרוּץ וְלָרוּץ בְּכָל הַכּוֹחוֹת

וְצָעַקְתִּי: "אִמָּא שֶׁלִּי מֵתָה"

מֵאָז, שָׁנִים עַל שָׁנִים,

שׁוֹמֵר אֱמוּנִים לָרַחַשׁ הַחֲרִישִׁי הַזֶּה

שֶׁל בְּגִידַת הַגּוּף,

חַיַּי הֵם שְׁיָרִים שֶׁל אוֹתָהּ

בָּהֶלֶּת

הַצְּרוּרָה בִּצְרוֹר תּוֹכִי.

נֶאֱחַז בְּצִפָּרְנַי עַצְמִי, בֵּין

עֶרְגָּה לִדְאָגָה,

בֵּין חֲשֵׁכָה לְאוֹרָהּ,

בְּתוֹךְ כָּל הַצָּרוֹת הַצְּרוּרוֹת

בִּי.

* * *

הסגל הגרמני של אושוויץ – מצמרר!

זה היה יכול להיות גורל היישוב העברי בארץ-ישראל

גם אם היה נלחם בכוחותיו הדלים נגד צבאו של רומל

אלמלא עצר מונטגומרי את רומל באל-עלמיין

אבל בברלין המילקי זול יותר!

https://www.facebook.com/sarit.shatz/videos/10154114307494169/

* * *

אוריה באר

מגדה נותנת

הכול החל בבסיס חיל התותחנים הגדול סמוך לסוף שירותי הצבאי. יום אחד פשטה שמועה במחנה שעברה מפה לאוזן: "מגדה נותנת..."

כולם הכירו את מגדה. היא היתה הפקידה של מפקדת הבסיס וביצעה בחריצות תפקידי פקידות שונים. היא היתה בחורה צנועה ונחבאת אל הכלים. היא היתה נאה, אך לא יפה, בעלת חזה קטן וגוף בנוי היטב. תחילה התקשינו להאמין, אך לאחר שהשמועות לא פסקו, החלו רבים לנסות את מזלם אצלה. וכך שבו מאוכזבים ובאו בטענות לחבריהם מפיצי השמועות.

לא נכון. היא לא נותנת ממש. אולי רק לקצינים בכירים. היא נותנת רק נשיקות ומזמוזים קלים. זה הכול ותו לא.

יום אחד, בעוברי ליד מפקדת הבסיס בו שירתנו, ניסיתי לקשור שיחה איתה. שאלתי במתיקות אם נוכל להיפגש באחד הערבים.

"לשם מה לך?" שאלה. "הלא אתה עומד להשתחרר שיחרור מוקדם לצורך לימודים בעוד כחודשיים. קראתי את הבקשה שלך. אז אולי ניפגש בירושלים, באוניברסיטה."

היא השיבה בנועם, אך בנחרצות. לא היה טעם להתווכח איתה. סיכמנו שניפגש בירושלים והיא נתנה לי פתק קטן ועליו רשמה את מיספר הטלפון שלה. תחבתי אותו בחריץ של ארנקי ושכחתי מהעניין.

לאחר שהשתחררתי עליתי לבירה, שם היו לי אלף ואחת מטלות שגזלו את זמני: למצוא חדר בדירת סטודנטים צנועה, למצוא עבודה חלקית, לברר בענייני תחבורה ועוד פרטים מרובים שבהם מתלבט סטודנט מתחיל בעל אמצעים מוגבלים. שכחתי מהפתק שמגדה נתנה לי, שכחתי כמובן ממנה ונפניתי לחיי החדשים.

יום אחד, כשעמדתי ליד תחנת המוניות שבה עבדתי במשרה חלקית, ראיתי אותה חולפת על פניי.

"מגדה," קראתי. "היי חכי, לאן את רצה?"

היא הביטה בי רגע ארוך ומשנזכרה בי, חייכה חיוך רחב ואצה ללחוץ את ידי.

"לומדת באוניברסיטה?" שאלתי.

"כן. בפקולטה למדעי הרוח. בטח לא יעניין אותך. ואתה?"

"משפטים," השבתי.

"אה, מסובך מדי בשבילי." הגיבה בחיוך. "זה בגלל המשפטים שהיו לך בצבא, נכון?"

"בערך." השבתי.

"בכולם יצאת זכאי," קראה.

"כמעט בכולם," השבתי בהשתמטות. "נוכל להיפגש?" שאלתי.

"כן," השיבה. "אני גרה בקטמון. תבוא הערב בשמונה. אם אתה רוצה, כמובן."

רוצה, הרהרתי. בטח. ועוד איך. באתי אליה בערב כפי שקבענו. היא גרה לבדה בדירת קרקע קטנה, בת חדר וחצי, ללא כל תמונה או חפצי חן כלשהם. היו בה ספה, כורסא בודדת ושני כיסאות. התיישבתי מולה והיא הגישה קפה ועוגיות. אחרי שפיטפטנו שעה ארוכה והעלינו זיכרונות משעשעים, נחפזתי לעבור לספה שעליה ישבה וניסיתי להיצמד אליה. התנשקנו והתחבקנו כשאני מלטף בערגה את חמוקיה. אך כשניסיתי להחדיר יד מתחת לשמלתה, דחתה אותה בזעף, כמעט בגסות.

"די. עד כאן," הטיחה בי. "אני לא נותנת. ואם באת בשביל זה, אז קום ולך."

קמתי ממקומי ופניתי לעבר הדלת. היא חשה שהגזימה קמעא ואמרה בקול מתחטא: "לא. שב. אבל תתנהג יפה."

חזרתי לספה וישבתי מולה נזוף היא הרימה ראשה, נעצה בי מבט נוגה ואמרה:

"אני יודעת. חשבת שאני נותנת וזה... כי סיפרו עליי במחנה. אז תדע לך, לא נתתי באמת לאיש. עם כולם היו לי רק נשיקות וחיבוקים. אני בתולה עד היום. כן, איש לא... אתה מבין? ואיש לא ישכב איתי עד החתונה. רק בליל החתונה אני אתן. וזהו..."

"אבל מגדה..."

"כן. אני יודעת," התפרצה לתוך דבריי. "אתה רוצה לשאול מה קרה שם בצבא ולמה... אז תדע לך שאני אוהבת חיבוקים ואוהבת ליטופים. זה מזכיר לי את אבא שלי. זה שהנאצים רצחו באושוויץ. הייתי ילדה. התחבאנו בכפר קטן בפולין שנה שלמה, ושם במחבוא, הוא היה מלטף אותי ומנשק ומרגיע כל הזמן. הייתי ילדה בת חמש. לא יודעת איך נשארתי בחיים. זה לא חשוב כעת. אבל מאז אני אוהבת ש..."

"הבנתי מגדה," השבתי בעגמומיות וקמתי ממקומי.

היא חשה לעברי וליד הדלת אחזה בידי. "אבל אם תאהב אותי ותתחתן איתי..."

"כן, אני מבין," השבתי ויצאתי מביתה.

לא היה לי שום חשק לצאת עם מגדה בכוונה לשאת אותה אחר כך לאישה. היא נראתה לי חכמה ומוכשרת, אך עגמומית וחסרת שמחת חיים. ירושלים של אז היתה מלאת עליצות, חיים ומשובה. מה לי ולבחורה זו שאין בה קורטוב  של שובבות נשית. לא ניסיתי ליצור עימה קשר שכחתי ממנה.

 שנים חלפו. עמדתי לפני סיום לימודיי ולקראת קבלת התואר השני. הייתי צריך לעיין בספרים בתחום מדעי הרוח. הלכתי אפוא לספריית הפקולטה למדעי הרוח. מה רבה היתה הפתעתי כאשר הספרנית שאליה הופניתי היתה מגדה בכבודה ובעצמה. היא בחנה אותי בחיוך עגום ופלטה:

"אה. זה אתה. ניתקת קשר, מה? אני מבינה שאתה עושה את עבודת הגמר או משהו כזה? בסדר, אעזור לך. עכשיו תזמין אותי לארוחה כאן במנזה. נשב ונשוחח."

חיכיתי דקות מספר ואז פנינו לעבר המנזה והתיישבנו בשולחן צדדי.

"היתה לי לאחרונה פרשה לא נעימה," פתחה בהיסוס לאחר שדרשתי בשלומה. היא גחנה אליי ואמרה כמעט בלחש: "דוקטור מכובד, מרצה מהפקולטה לרפואה, ניסה לאנוס אותי. כן, בחדרי הקטן בקטמון. אתה יודע..."

הנהנתי בראשי והיא המשיכה.

"הסברתי לו שרק ידידות וליטופים ונשיקות ולא יותר. אבל היא ניסה יותר. הוא התחיל להתלהט, פצע אותי ברגלי וניסה לאנוס אותי. הלמתי בפניו וכמעט גרמתי שיופנה לבית חולים. לא ויתרתי. רציתי להגיש נגדו תלונה במשטרה, אבל אז התערב הדיקן שלו וממש התחנן שאמנע מכך. הסכמתי בתנאי שיעזוב את הארץ."

היא השתתקה לרגע, פניה הסמיקו והחווירו חליפות ופלטה: "כיום הוא באוסטרליה באוניברסיטה נידחת. הוא לא יחזור לכאן אלא בעוד עשר שנים ולאחר שיבקש סליחה. כך סוכם עם הדיקן שלו."

קירבתי ראשי לראשה ונשקתי קלות על לחיה.

היא לפתה בכוח את ידי ואמרה: "אז תתחתן איתי. אני מבקשת..."

לא יכולתי כמובן להתחתן איתה. הייתי כבר נשוי להדסה. והיא היתה בהריון וציפינו ללידת בתנו הבכורה.

"אני לא יכול, מגדה," נענעתי בראשי. "אני נשוי..."

דמעות עמדו בעיניה. נפרדנו בשתיקה ובהבטחה שלי שאשוב לבקרה. לא קיימתי את הבטחתי.

עברו וחלפו שנים. היתה כבר מלחמת ששת הימים, הימים הקשים שבאו אחריה ובעיות פרנסה, וראשי, למען האמת, לא היה נתון למגדה, אלא למשפחתי הקטנה.

ואז הזדמנתי שוב לירושלים, לפגישה במשרד של עורך דין ידוע. בסיומה הבזיק רעיון במוחי. אקפוץ לספריית הפקולטה למדעי הרוח. לא אצלצל אלא אבוא ואפתיע אותה. אמרתי ועשיתי. עמדתי בפתח כשמגדה ניצבה בסמוך אליי ושוחחה עם אחד הסטודנטים. היא היתה כנראה הספרנית הראשית או משהו מקביל, בראשה כבר היו שזורות שערות שיבה ודומה שלא הייתה תמירה כבעבר.

התגנבתי מאחוריה וטפחתי קלות על כתפה.

"מגדה," לחשתי. "זה אני..."

היא הסתובבה לעברי בהפתעה ובחנה אותי קלות.

"אוריק, לאן נעלמת?" שאלה כשהיא נוזפת בי. "מה קרה לך?"

הרכנתי את ראשי, תליתי את הקולר במלחמה שהיתה, בפציעתי ובבעיות אחרות שהיו או לא היו.

"בוא, נלך למנזה," ביקשה. "חכה דקה ואני איתך."

משהו במבטה בישר רעות. משהו בפניה סיפר שחווייה קשה עברה עליה. התיישבנו ליד שולחן מרוחק, לאחר שנטלנו את מנותינו.

"מגדה, קרה לך משהו," שאלתי. "את לא נראית טוב."

"כן, קרה הרבה," השיבה כאילו מתוך כורח. "אספר לך. רק לך," היא השתהתה רגע ארוך, נעצה בי עיניה הכהות ואמרה חרש: "אני גרושה מזה כשנה. הייתי נשואה כמה חודשים וזה נגמר."

"אבל איך, מגדה?" התפלאתי. "כנראה הוא היה מישהו מיוחד."

"גם אני חשבתי ככה," הפטירה בראש מורכן. "הוא היה גרוש. גבר נאה, פרופסור לספרות בפקולטה כאן. לא אהבתי אותו. לא נמשכתי אליו במיוחד. אבל הוא התמיד בחיזור. הבטיח לי הרים וגבעות. ואני רציתי ילד. כן ילד. אבל חוקי ומנישואין. אז התחתנתי."

היא עשתה אתנחתא ארוכה , ניגבה את אפה הלח והמשיכה נוגות.

"ואז התחתנו בחתונה צנועה. ובלילה שכבתי בפעם הראשונה בחיי ונתתי לו הכול. הוא התפלא שבגילי אני עדיין בתולה ונדהם למראה הדם הרב שפרץ ממני. זה כאב לי נורא ואני סבלתי כל הלילה, כי הוא בא בתוכי בכוח, בלי שמץ של רכות. בלי..." שוב מחתה פיה ועיניה, כמתקשה להיזכר בפרטי הערב הקשה.

"ואחר כך באו לילות נוספים. והתברר לי שהוא אדם גס רוח למרות השכלתו. ובמיטה היה  אדם ללא עכבות, ללא כל התחשבות, ורצה רק את זה. במשך היום לא דיבר איתי כמעט. כנראה שכשלתי אצלו לחלוטין... טוב, זה  נמשך כשלושה חודשים ולאחריהם החלטתי שאני מתגרשת, ולו יהי מה..."

"אז התגרשנו וכיום אני מתאוששת. כי שברו לרסיסים את כל מה שהיה לי."

רכנתי אליה וליטפתי את ידה. דמעות זלגו מעיניה לא ידעתי איך להרגיעה. לפתע אחזה בעווית בשתי ידי וכמעט תקעה את ציפורניה הצבועות  בזרועי. היא גחנה אליי, ראשה נח על כתפי.

"אתה תהיה המאהב שלי," לחשה בתשוקה. "כן, אתה. מהיום אני שלך עשה איתי מה שאתה רוצה. אני... אני אוהבת אותך..."

נתקפתי תדהמה. לא ידעתי איך להגיב. רגע ארוך עבר ולפתע החלה להתייפח בקול.

"תהיה המאהב שלי, טוב? ואני אהיה המאהבת שלך. ואוהב אותך בלי גבול ויהיו לנו לילות אהבה מטורפים..." ציפורניה נתקעו בזרועי ופצעו אותה קלות.

"מגדה, זה שיגעון," מילמלתי. "אני נשוי להדסה ויש לנו שלושה ילדים קטנים. והיא אוהבת אותי מאוד. זה בלתי אפשרי. אני לא יכול."

"לא. זה אפשרי." ניענעה בראשה במעין טירוף. "אני אהיה רק המאהבת. הפילגש שלך. ואנחנו ניפגש פעם בחודש כשתבוא לירושלים."

שבתי ונענעתי בראשי. "מגדה תקשיבי..."

"לא אתה תקשיב," הביטה בי  בתחינה. "אז לא פעם בחודש. אז.. אפילו רק פעם בשלושה חודשים... אצלי בדירה הקטנה. וזה יהיה נפלא. ואתה תלמד אותי הכול על אהבה. אני מבקשת מאוד."

בכייה גבר. הסועדים במנזה הביטו בי בתמיהה. אחד מהם הביט בי ממש בעוינות, כאילו סבר שאני הכיתי את מגדה.

קמתי ממקומי וליטפתי בחיבה את ראשה. קולי נחנק. "מגדה, אני הולך," לחשתי. פסעתי לכיוון היציאה אלא שממש לפני הדלת, נמלכתי בדעתי, חזרתי לשבת לידה וליטפתי את שיער ראשה.

"בסדר מגדה," אמרתי. "אנחנו ניפגש. כל חודש. ממש כפי שאת רוצה. אבל לא בחדרך, אלא כאן. ואנחנו נשב ונדבר. בלי סוף. המון ואת תספרי לי על ילדותך האומללה  שם בגטו במחבוא. עם אבא, וגם איך שניצלת, כשהנאצים פרצו לחדר ולקחו אותו, ואת התחבאת מאחורי הארון. ואיך היה בצבא עם כל אלה שאמרו, 'מגדה נותנת,' ועל  הדוקטור הזה, ובעלך הגרוע. ועל חייך כיום. ואנחנו נאכל ביחד, כמו חברים טובים, ונהיה שעות ביחד. רק חברים..."

היא נענעה בראשה  לאות חיוב. אחר  הרימה עיניה כלפי בתודה אין קץ דמעות של אושר נשרו מעיניה והרטיבו את ידי האוחזות בה.

* * *

מרדכי קידר

"יום האדמה" וכישלון החלום הפלסטיני –

הם מבכים את היעדר סדר היום המאחד

ישראל הצליחה בדיוק במקום שבו נכשלו ה"פלסטינים", וקיומה הוא המראה לכשלונם. לכן הם שונאים אותה, נלחמים בה ומפגינים נגדה. "יום האדמה" מכסה את החלום שטיפחו לאורך השנים להקים "עם פלסטיני" בעל מטרה אחת משותפת, שהגשמתו מתרחקת מיום ליום.

שורות אלה נכתבות בלילה שלפני 30 במארס, "יום האדמה", שמציינים הערבים אזרחי ישראל, ויחד איתם הערבים תושבי יהודה, שומרון ועזה, לזכר שישה מאחיהם שנהרגו בהפגנות אלימות שפרצו באותו תאריך לפני 40 שנה בשל הפקעת אדמות בגליל. יום זה מצוין מדי שנה באירועים ציבוריים שחרגו מעבר לסוגיית הפקעת האדמות וכוללים כיום שורה ארוכה של טענות נגד מדינת ישראל.

אלא שיום זה מבטא בעיקר את הטרגדיה הפלסטינית העיקרית והיא היעדר יעד משותף לכל אלה המתקראים "פלסטינים", ונדון כאן בארבע קבוצות עיקריות:

הערבים המתגוררים ביהודה שומרון ועזה, מה שהם מכנים "השטחים הכבושים". אלה נכשלו בהגדרת היעד הקולקטיבי שלהם, ולכן אין להם שום יכולת להגשים אותו. האם זה לסלק את ישראל מהשטחים ששיחררה מהכיבוש הירדני והמצרי ב-1967 ולהקים בהם מדינה אחת, למרות היעדר רצף טריטוריאלי בין עזה לבין יו"ש? או האם היעד הוא לחסל את מדינת ישראל, "כיבוש 1948", כדי להקים את מדינת פלסטין בכל השטח בין הים התיכון ונהר הירדן?

איך לחבר מחדש את שני הכוחות הפוליטיים העיקריים – אש"ף וחמאס – 9 שנים אחרי שחמאס הקים מדינה ברצועת עזה ואנשיו אינם מוכנים לוותר על הישגיהם המדיניים, למרות שרשמית עזה כפופה לשלטון אש"ף?

היעדר תשובות לשאלות אלו גורם להעדר קולקטיב תודעתי – תחושת "עם" – אצל תושבי האזורים אלה, המשתק כל התקדמות במשא ומתן עם ישראל לקראת שלום.

הערבים תושבי הערים והכפרים בצפון ירדן, הנקראים בפיהם "פלסטינים" רק כי אינם רוצים להיקרא "ירדנים". הם נצמדים לשם "פלסטין" שבריטניה נתנה ב-1921 לאזור שבו הוקמה "אמירות עבר הירדן" ובהמשך – "הממלכה ההאשמית הירדנית", על בסיס קואליציה של שבטים בדווים יחד עם האמיר עבדאללה, בנו של השריף חוסיין ממכה. תושבי הכפרים והערים לא רצו להזדהות עם הבדווים הנתפסים בעיניהם כנחותים תרבותית, ולכן הם מסרבים עד היום להציג את עצמם כ"ירדנים" וממשיכים לכנות את עצמם בכינוי "פלסטינים". הם אזרחי ירדן ואינם שואפים להצטרף לשום מדינה אחרת, אפילו לא למדינת "פלסטין" אם אי פעם תקום כזו.

הערבים אזרחי ישראל, הנקראים "ערביי הפנים" (=החיים בתוך מדינת ישראל), או "ערביי 48'" כדי לא להזכיר את העובדה שהם אזרחי מדינת ישראל. ערבים אלה חיים כאזרחים במדינת ישראל הדמוקרטית והליברלית, בעלי זכויות אישיות זהות לאלו שהאזרחים היהודיים נהנים מהן. הם מפולגים על בסיס דתי, שכן יש בהם מוסלמים, נוצרים, דרוזים, עלווים ואחמדים, ולכן לא התפתחה בקירבם תודעת עם מאוחד ומלוכד. הם מפולגים גם על בסיס שבטי ("חמולות"), שכן ההתנהלות הציבורית ביישובים הערביים בישראל עדיין משקפת את תרבות השבט הנטועה עמוק בתרבות המזרח התיכון. אף על פי שחלקם מציגים את עצמם כ"פלסטינים", אין הם מוותרים על אזרחותם הישראלית, ואין אצלם רצון להצטרף למדינה פלסטינית.

בחמש השנים האחרונות, כשהם חשופים יום ולילה לאסון שנפל על העולם הערבי, זה שבתחילה קראו לו "האביב הערבי", הם מבינים שישראל היא האופציה המועדפת עליהם, לא כיוון שהם אוהבים אותה, הם לא, אלא כיוון שהיא רגועה ושלווה, בניגוד לכל מדינות העולם הערבי, למעט אמירויות המפרץ הפרסי. יש ביניהם לא מעט אנשים שאינם משלימים עם המצב המוזר שבו ישראל עדיפה בעיניהם על מדינות ערב, ואת תסכולם הם מוציאים בצורת השמצות על המדינה כפי שרואים לאחרונה בהתנהגותם ובהתבטאויותיהם של כמה ח"כים ערביים.

הפליטים המתגוררים במחנות הפליטים הנמצאים מאז 1948 בלבנון, בסוריה, בירדן, ביהודה, שומרון ועזה. קבוצה זו מחולקת לקבוצות מישנה לפי המדינות והאזורים שבהם נמצאים המחנות. ערבים אלה הוגדרו כפליטים פלסטינים, כיוון שברחו ב-1947-48 מהקרבות שהתנהלו כאן. מרביתם לא היו תושבים מקוריים בארץ ישראל, אלא מהגרי עבודה שהגיעו מכל רחבי המזרח התיכון במחצית הראשונה של המאה ה-20, וכשנמלטו מהמלחמה, החליטה הליגה הערבית לא לקלוט אותם במדינות שאליהן נמלטו, אלא להחזיקם במחנות פליטים על מנת להחזירם לישראל במטרה לחסל אותה – דמוגרפית ותרבותית.

יש לשים לב שגם בשטח "פלסטין" יש מחנות לפליטים מ"פלסטין", ועולה השאלה איך אדם יכול להיות פליט בארצו. התשובה נעוצה כמובן במטרה הפוליטית שמאחורי הקמתם של מחנות הפליטים, אך האפשרות להשאיר את ה"פליטים" נפרדים מן התושבים הערביים האחרים סביבם נעוצה גם בתרבות השבט, שכן בני האזור חשים שאם אנשים משבט זר ברחו ממקום מושבם מסיבה כלשהי והתיישבו על ידם, הם ייחשבו כ"לא משלנו", גם אם הם "פלסטינים" כמותם. תופעה זו מוכיחה את חולשת התודעה הקולקטיבית בקרב "הפלסטינים".

בסוריה חיו עד תחילת 2011 כ-400 אלף פליטים פלסטיניים בכמה מחנות, שנחרבו במהלך מלחמת האזרחים, והרוב הגדול של יושבי המחנות התפזרו לכל עבר – לירדן, לבנון, אירופה וארצות-הברית. בלבנון אוסר החוק על הפליטים לעבוד בשורה ארוכה של מקצועות, כדי שלא יהפכו לחלק מהמרקם האזרחי של מדינת משבר זו. בירדן הם קיבלו אזרחות, אך נחשבים בה אזרחים סוג ג'.

מכאן שגם קבוצת הפליטים הפלסטיניים אינה בעלת מטרה משותפת, למעט אחת: לשוב למדינת ישראל, לא למדינה פלסטינית אם תקום, אלא למדינה שאינה ערבית, אינה מוסלמית ואינה פלסטינית, כלומר גם לפליטים הפלסטיניים אין "חזון פלסטיני".

מרבית הפלסטינים שעברו לאורך השנים לאירופה, לאמריקה ולאזורים אחרים בעולם השתקעו בארצות אלה, ולאורך השנים איבדו את זהותם הפלסטינית כמו גם את תחושת השייכות למזרח התיכון. בקרב מעטים מהם עדיין מפעם הרצון לשוב לפלסטין, כלומר למדינת ישראל.

מכל אלה עולה המסקנה כי החלום הפלסטיני להקים קולקטיב תודעתי נכשל, והאג'נדות השונות של הקבוצות המתקראות "פלסטינים" משתקות כל אפשרות שאי-פעם תקום עבורם ישות מדינית אחת. ב"יום האדמה" הם מבכים בעיקר את הכישלון הקולקטיבי שלהם להציב תוכנית אחת ומטרה אחת, כזו שניתן לבנות עליה עתיד מוגדר ומשותף שיהיה גם אפשרי להשגה.

הפער הזה בין "החלום הפלסטיני" לבין המציאות המפולגת והמפוררת – מוציא אותם לרחובות, להפגין – בעיקר נגד ההצלחה המדהימה של המפעל הציוני של העם היהודי, שאף על פי שהגיע כפליטים מכל ארצות העולם, למרות שחלקו בא מהמשרפות של אירופה החרבה, למרות ההבדלים בין היהודים ולמרות המלחמות, הצליח העם היהודי להקים מדינה פורחת, דמוקרטיה פעילה וכלכלה משגשגת. ההצלחה זו מציפה אצל מצייני "יום האדמה" כאן, יחד עם אחיהם בעולם הערבי כולו – קנאה גדולה בעם היהודי, וזו מצידה מולידה שנאה.

ישראל הצליחה בדיוק במקום שבו הם נכשלו, וקיומה הוא המראה שבה נשקף כשלונם. לכן הם שונאים אותה, נלחמים בה ומפגינים נגדה, באירופה, באמריקה, בעולם הערבי ואפילו בתוכה, בעיקר ב-30 במארס, "יום האדמה". יום זה מכסה את החלום שטיפחו לאורך השנים להקים "עם פלסטיני" בעל מטרה אחת משותפת, שהגשמתו רק מתרחקת מיום ליום.

http://www.israelnationalnews.com/Articles/Author.aspx/614

ד"ר מרדכי קידר הוא מרצה במחלקה לערבית וחוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן

http://mordechaikedar.com

מתוך מגזין "מראה" 379.

* * *

חסרי הדעת והצבועים באוקספורד

משווים את ישראל לגרמניה הנאצית

https://www.youtube.com/embed/BHGmmKDngtU

* * *

משה כהן

הנדון: יחסים מסוכנים

התבשרנו בתקשורת על נוהג פסול בבתי היולדות שלנו, בהם מפרידים בין יולדות יהודיות לערביות, לא עלינו. לבד מהפגיעה בשוויוניות יש בכך החמצת הזדמנות לרקימת מערכות יחסים בין-עדתיות מופלאות.

כך סיפרה לי אישה יהודייה שזכתה להתאשפז במחלקת יולדות ליד יולדת ערבייה. שחה לה הערבייה: "אני רוצה ללדת הרבה ילדים כדי שיהרגו אתכם, היהודים."

אז אני שואל אתכם, האם לא חבל להחמיץ חוויות מרנינות כאלו במחלקת היולדות?

הנדון: איזה דו קיום?

עדים אנו ללינץ' תקשורתי ופוליטי בח"כ בצלאל סמוטריץ' על שהביע רצון שבמחלקת יולדות תופרד אשתו מיולדות ערביות. בכך פוגע סמוטריץ' בדו קיום הפסטוראלי בין יהודים וערבים בבתי החולים. חסד וכבוד גדולים עושים איתנו הערבים שמואילים בטובם להשתמש במערכת הבריאות החינמית שלנו ובכך לתת לנו לגיטימציה כביכול שאליה אנו כה נכספים. למען הלגיטימציה המדומה הזאת מקבלים אנו לטיפול חינם במוסדות הרפואה שלנו חולים מעזה ומסוריה.

והרי יש דוגמאות מאלפות להשתלבות ולדו קיום של ערבים בישראל. קחו את זוהר בהלול למשל, הוא ממלא תפקיד חשוב בתקשורת הישראלית וגם נבחר לחבר כנסת במפלגה ציונית, אחד מאיתנו, בשר מבשרנו וגם נציג אותנטי של ערביי ישראל מבטן ומלידה. אז מה אם הוא תומך בטרור ומצדיק רצח של חיילים ישראלים מעל במת כנסת ישראל? – אולי הדו-קיום עם הערבים אינו כה אידילי ופסטוראלי כפי שרואים אותו היהודים "הנאורים" שלנו? אולי יש בדבריו של סמוטריץ חומר למחשבה ולהסתכלות מפוכחת במציאות הקשה, במקום השתעשעות באשליות מסוכנות על אידיליה נוסח שוויץ בין יהודים לערבים, המסכימים ברוב טובם לקבל טיפול רפואי מאיתנו, בעוד דמנו נשפך בראש חוצות על ידי אותם ערבים.

הנדון: המוכיח בשער

קוראים אנו את ראיונותיו המאלפים של מאיר דגן ונוכחים לדעת שהאיש מלבד היותו איש ביטחון המייעץ בין השאר לא לתקוף באיראן, שזה תפקידו, היה גם נביא זעם המוכיח בשער על מנהיגים המעדיפים אינטרסים אישיים על פני אינטרסים לאומיים, והמאלפנו מוסר.

רגע, האם הפעלת ארגון ריגול חתרני ברומניה תמורת שכר נאה, תוך פגיעה קשה בשמה הטוב של ישראל ובמעמדה הבינלאומי, איננה העדפת אינטרס אישי? אז מי שׂמו להטיף מוסר למנהיגינו? לו היה מסתפק בייעוץ בטחוני, ניחא, אבל מוכיח בשער מה פתאום? רבותיי הנאורים, היזהרו מנביאי שקר!

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

רון וייס

מהן העובדות הקשורות לירי של החייל

בראשו של פלסטיני פצוע?

העובדות הבסיסיות הן:

1. החייל החובש הוא כהניסט מוצהר, ז"א פאשיסט וגזען.

2. החייל הגיע לזירת האירוע מיספר דקות לאחר שהאירוע הסתיים והפלסטינים הדוקרים נורו ושכבו מנוטרלים על הקרקע.

3. החייל הכהניסט אמר לחייל אחר שצריך להרוג את הפלסטיני מאחר שהוא דקר את חברו.

4. מיד לאחר מכן הוא ירה בראשו של הפלסטיני, הפצוע משלושה כדורים שחדרו לגופו, וזאת בלי לקבל אישור מהמ"פ שעמד בסמוך לו.

5. לאחר שהחייל נפגש עם עורך הדין, הומצאה גירסה חדשה לפיה החייל חשש שהפלסטיני שהזיז את ידו עלול להפעיל חגורת נפץ.

לאור עובדות אלה, נמתין בסבלנות להכרעת הדין של בית המשפט הצבאי.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: זה ברור שהחייל ייצא בעונש קל יחסית כי אנחנו חיים במדינה גזענית ופאשיסטית – כפי שסבורים ללא צל של ספק גם כמה ממכרינו הטובים – העולם מחרים אותנו, אין לנו עתיד, יום אחד זה ייגמר כאן – ולכן טוב שאנשים זהירים כמו רוגל אלפר דואגים לצאצאים שלהם שיהיה להם מקלט בטוח בתור אזרחי ארה"ב.

* * *

משה גרנות

מבנה דרמטי – נימה הגותית

על ספר שיריו של מנחם פאלק

"קולות מן החדר האחר"

עקד 2016, 175 עמ'

ספר השירים החדש של מנחם פאלק בנוי מפרולוג, שישה מצגים ואפילוג, מבנה האופייני לדרמה ("מצג" אמור להציג תמונה בפני צופים), אלא שכל הספר, ממש כולו – עניינו הגיגיו של הכותב על האושר המיוחל, על החולי, על הזיקנה שעומדת בפתח, וכן – גם על השירה: מצג שלם (החמישי) עניינו ארס-פואטיקה.

המצג הראשון "רועה הטון" מתויג כפואמה, ומי שמצפה כי יפגוש סיפור עלילה, כמצופה מפואמה – יפגוש דווקא עולם של הגות, של תחינה ושל תפילה. והרי דוגמה:

"בשער שאל אותי השומר:

מה תרצה?

על מה תוותר?

ואשיב:

ארבעה דברים ארצה:

את הכוח הכובל והמרפא של המילה

את התקווה שמפריח באביב העץ

את האמונה שכתובה בסלע היוקד

ולדעת עוד פעם

אהבה בסתיו.

על מה אוותר?

זאת לא אדע כי טרם הכרתי הכול"

(עמ' 17)

ודוגמה אחרת מהמצג "חדרי הלב":

ליום שבו השכחה תכבוש את מחוזות המודעות

ממתין בקוצר רוח,

עד הרגע בו אוכל שוב לחייך

בתום לבב

גם בלי לדעת למה.

שם נמצא האושר המוחלט?

(עמ' 41)

ליקטתי מתוך הספר מספר היגדים פיגורטיביים שמצאו חן בעיניי: "נול של מלאכים" (עמ' 11), "מדבר העננים" (עמ' 12), "מי ראוי לאחרית / ומי ייענש להישאר כאן / בהווה." (עמ' 14), "צובט עצמו לדעת" (עמ' 40) ועוד.

יש בקובץ מספר שירים הבנויים בתבנית הקונסיט, למשל:

"קח כמה גרמים של שמחה

מהחדר החדש

ובתמורה שלח לי

רבע קילו של תקווה"

("עתיד בתנועה, עמ' 42)

"איך שכחתי

את התמרורים הוותיקים:

על בתים שקולים

משלמים קנס

על חריזה עונש על תנאי

על חזרות מיותרות – נקודות

ועל פיסוק מוטעה

שלילה זמנית"

("זהירות משטרה", עמ' 129)

וברור לקורא שמדובר ב"משטרת השירה" המצויה בליבו של המשורר עצמו. הכותב מתעמק במה שנהוג לכנות בשם "מצבו של האדם": הזיקנה, המוות האורב כל פינה, החלומות:

"מה צריך כדי לזכות

ברגע של שלווה?

יום בהיר

אפילו מעונן

אוטובוס שמגיע בזמן

לוקח אותי למטרה

-------

מה צריך כדי לחלום?

שלווה להירדם

ולוותר על חלומות שטיבם

לא להתגשם"

("מתכון לחלומות", עמ' 83)

יש בספר סידרה של שירים המתארים הווייה בבית חולים (עמ' 48, 52, 54 ועוד), וכאמור, שירים לא מעטים שנושאם הזיקנה. השיר המרטיט ביותר בסדרה הזאת הוא "פורטונה" (עמ' 87), המתאר הווי בבית אבות סיעודי.

בשיר "כתוב אני אומר" (עמ' 110) מרומז מעמדו הרעוע של המשורר בכל העידנים, ובוודאי בעידן שלנו. כאמור, כל המצג החמישי ("פינת המילה") עניינו ארס פואטיקה, ובתוכו בולט במיוחד השיר "מצב אופטימלי" (עמ' 114).

במספר שירים נקל למצוא נימה של אירוניה:

"אחד תימהוני, אסטוני

שידע הונגרית וגם רוסית וצרפתית

(ולכן יכול היה לנדוד בכל העולמות, אך העדיף מדיטציה

עם בקבוק מים)"

("עולמות במבחן", עמ' 117, וגם בהמשך)

לעיתים הכותב גולש גם לסרקזם:

"תמיד כדאי שיהיה בפנקס הכתובות

שם של כירורג מפורסם;

גם מזומנים למקרה שתזדקק

לעזרתו"

("כירורגיה עדינה", עמ' 57)

ויש גם הומור – שיר שעניינו ייסורי הדיאטה ("אבירי התעוזה הקולינרית", עמ' 60). אני מכיר חלק גדול משירתו של מנחם פאלק, ונראה לי שספר זה הוא המשובח שבהם.

* * *

דרור אֵידָר

הסמכויות שבית המשפט נוטל לעצמו

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (8.4.2016)

1

בתחילת העשור הקודם, שוחח אחד משופטי בית המשפט העליון עם מומחה למשפט על האקטיביזם השיפוטי. המומחה תהה, מהיכן לקחו שופטי העליון את הסמכות להחליף בפועל את הממשלה והכנסת ולהתערב בסוגיות שאינן קשורות למשפט אלא למערכת היחסים בין האזרחים לשלוחיהם בכנסת ובממשלה? בית המשפט, אמר אותו מומחה לשופט, מתנהג כאילו היה רשות על מחוקקת ומבצעת גם יחד, ובכך מערער את עקרון הפרדת הרשויות.

השופט הנכבד השיב שהביקורת נכונה אמנם, "אבל תראה מי נבחר (לכנסת)...?" – במילים אחרות, מישהו צריך לנהל את המדינה, ואי אפשר להפקידה בידי הליצנים שההמון בחר.

בל נטעה. ההתנגדות לביקורת על ביהמ"ש העליון, כפי שעולה מההתקפות על שרת המשפטים איילת שקד, אינה נובעת רק מחרדה לשלטון החוק או מרצון לשמור על עצמאות בית המשפט (יש גם קולות כאלה). כמו בסערת התרבות ובסערות התקשורת, גם ביחס לבית המשפט, העילית הוותיקה נלחמת על שליטתה ארוכת השנים במה שהפך, מאז המהפך ההוא ב-1977, למוקד כוח חלופי לממשלה הנבחרת.

פרופ' מני מאוטנר הראה בספריו את שינוי המגמה, שעה שמראשית שנות ה-80, העביר השמאל הישראלי את זירת ההכרעות מהכנסת לבית המשפט. לא "הגנה על הדמוקרטיה" יש פה, אלא הגנה על הסדר הישן.

2

נאומה של שרת המשפטים היה מדוד ומתון, ובעיקר מלומד. בוודאי לא "התקפה". עוד קודם לכן ביקר ראש הממשלה עצמו את פסק הדין של העליון במתווה הגז ובכך העניק רוח גבית ומישנה תוקף לדברי שקד. פסקת היציבות במתווה הגז באה לעולם מכיוון שהממשלה פתחה שוב ושוב את החוזה. כדי להרגיע את חששות המשקיעים, התחייבה הממשלה... לכבד הסכמים, לכל הפחות לעשר השנים הבאות, בתנאי כמובן שהצד השני יעמוד בכל התחייבויותיו. קריאה פשוטה של פסק הדין מעלה שהממשלה אינה יכולה להתחייב בחוזה כלשהו מעבר לזמן כהונתה. זה הגיוני?

מדוע לא שמענו אפוא את קולו של ביהמ"ש ביחס להסכמי אוסלו שכבלו אותנו לעשרות שנים של דם ואש ותימרות עשן? האופוזיציה התנגדה למתווה הגז כולו ולא רק לפסקת היציבות, אבל לשם כך התקיימו בחירות. בית המשפט נקט, לא בפעם הראשונה, עמדה במחלוקת פוליטית וכלכלית ולא בשאלה חוקית.

חקר ביהמ"ש ומצא שלא נעברה עבירה בידי הממשלה והעסקה נחתמה כחוק – מרגע זה, מדוע עליו להתערב בגוף העסקה הכלכלית, הרי לשם כך נבחרה הממשלה? בסיכום דבריו, קבע ראש ההרכב, השופט אליקים רובינשטיין כי "יש לייחס חשיבות למחלוקת שהנושא מעורר בקרב חלקים נרחבים בציבור. אלפים גדשו את הרחובות, על מנת להביע את מחאתם כנגד ההסדר המתגבש" ולכן קבע שיש להעביר את החקיקה לכנסת.

ואני חשבתי שזה כבר נעשה, ולא רק ע"י אלפים אלא ע"י מיליוני אזרחים שגדשו את הרחובות ב-17 במרץ 2015 לקבוע מי יהיו נבחרי הציבור שבאמצעותם יעבור ההסדר המתגבש.

3

השופט נעם סולברג כתב בדעת המיעוט דברים נכוחים: "עד שהוא (רובינשטיין) חושש להסגת גבולה של הכנסת על ידי הממשלה, חושש אני... שמא נסיג אנחנו, השופטים, את גבולו של המרחב הפוליטי. אף אחד לא חנן אותנו לִצְפות בקריסטל ולחזות ולפרש את התרחישים הפוליטיים האפשריים. אמנם איננו תמימים, אך הערכות פוליטיות חורגות מן התחום החוקי והמשפטי שעליו הופקדנו, ולא על סמכן ניתן להשתית מסקנה על כבילת שיקול דעתה של הכנסת."

זו גם רוח הביקורת הפוליטית והציבורית על פסיקת ביהמ"ש. אהרן ברק כינה את "התחומים הפוליטיים שההכרעות בהם מתקבלות בכנסת ובממשלה," שבהם אין הצדקה להתערבות ביהמ"ש – "חור שחור משפטי."

לעומתו, מכנה שרת המשפטים את החורים השחורים הללו "מרחבי משילות" – כלומר, המקום של הכנסת המחוקקת חוקים בשם העם שבחר בה ושל הממשלה המושלת מכוחו של העם.

4

התגובות ההיסטריות בקרב האורתודוכסיה השמאלית לא איחרו לבוא. לא מובן כיצד קבוצה חילונית, שלמראית עין אינה סוגדת לסמכות כלשהי, מתייחסת לגוף אנושי כלשהו ביראת כבוד השמורה לאלים. זה מנוגד בהחלט למסורת התרבותית והמשפטית של עמנו. הדיבר השני, "לא תעשה לך פסל," עשוי להתפרש "אל תעשה את עצמך, את מחשבותיך ותפיסותיך, לפסל שיש לסגוד אליו."

ח"כ שלי יחימוביץ טענה מיד את מאגר התגובות הקבוע שלה, והטיחה בשקד שלא מדובר ב"ביקורת בונה" אלא ב"השתלחות פרועה ודה לגיטימציה לגוף שעלייך לחזק. תארי לעצמך שר ביטחון שהיה משתלח כך במערכת הביטחון." היא גם קראה לפיטוריה. דמוקרטית למופת.

אבל שקד חזרה על דברים שאמר המדריך של מרים נאור נשיאת העליון הנוכחית – השופט משה לנדוי ז"ל, נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר, על השופט אהרן ברק והמהפכה החוקתית שהנהיג: "ברק לא השלים ולא משלים עם המקום הראוי שצריך להיות לבית המשפט בין רשויות המשטר שלנו... (היעד שלו הוא) לא להשליט את המשפט, אלא להשליט ערכים מוסריים מסוימים כפי שהם נראים לו, וזו כעין דיקטטורה שיפוטית שאינה נראית לי כלל." (ראיון לארי שביט ב"הארץ").

לצד לנדוי מתייצבת שורה ארוכה של מומחי משפט וחוקריו, ביניהם אנשי שמאל, שמזהירים זה שנים מפני הכרסום במעמדו של ביהמ"ש העליון בשל הסמכויות העודפות שנטל לעצמו.

יתרה מזו, מערכת הביטחון כפופה לשר הביטחון, וכך באשר לסמכותם של שרים אחרים. לא כך ביחס למערכת המשפט. הרשות השופטת עצמאית לחלוטין ואינה כפופה לשר המשפטים. דווקא בשל הרחבת הסמכויות שנטל ביהמ"ש, חיוני ששרת המשפטים תבקר את בית המשפט ותתערב בדיון הציבורי. 

5

גם ציפי לבני ביקשה להשתיק את הדיון הציבורי החשוב ודימתה את הביקורת ל"חרב פוליטית בבית המשפט העליון." שכחה כנראה את מקורותיה. לפני כ-15 שנה היא פירסמה מאמר מלומד בשם "תנועת החרות ו'מדינה יהודית ודמוקרטית' – מבט היסטורי ואקטואלי." אחד מפרקי המאמר נקרא: "בית המשפט העליון כתחליף לחוקה" וכך כתבה:

 "למרות היעדרה של חוקה למדינת ישראל וההימנעות המכוונת של הנהגותיה לדורותיהן להיזקק לקביעת הערכים באופן מובנה, לא נשאר חלל ביחס לערכיה של ישראל. בית משפט עליון דוגל באקטיביזם שיפוטי נטל על עצמו בשנים האחרונות את המשימה של יצירת מדרג נורמות וערכים בעבור מדינת ישראל... בערבו של יום הובאו סוגיות אלה (יהודית-דמוקרטית) לפתחו של בית המשפט העליון, שנתן ביטוי לתפיסות יסוד של שופטיו."

במאמרה, שייכה לבני את עצמה ל"קבוצה גדולה בציבור היהודי" ש"אינה שומרת מצוות" אך "מעוניינת לשמר את ישראל כמדינה יהודית כאמצעי לשמירת הלאום..." קבוצה זו "חוששת, כי הנפגע כתוצאה מהתנגשות זו בין הערכים או אף מהאופן שבו בג"ץ מאזן אותם, יהיה בסופו של הליך – הלאום היהודי ואופייה היהודי של המדינה."

לפי אמות המידה של לבני היום, ביקורתה שלה לפני פחות משני עשורים בלבד, היתה לא חרב אלא חנית אדירים "כמנור אורגים".

ואחרי הרעש הגדול נותרנו עם פסק דין בעייתי, עם תרבות כלכלית המרתיעה משקיעים ועם חור גדול בכיס הלאומי. לטובת הדמוקרטיה, המצב הזה מוכרח להשתנות.

6

כיוון שניתנה רשות, שוב אינו מבחין

שלושה שבועות חלפו מאז מתה עליי אימי. זיפי זקן האבל משתרגים על פניי, עיקשים וזועפים. מלבינים את צערי. שלושה שבועות שכבה אימא במחלקה פנימית ו' בביה"ח בילינסון, מחוברת למכונת הנשמה ומוחה באוזני כולנו על כלא המכשירים שהושמה בתוכו. עד שפקעו ריאותיה לבלי שוב. שלושה שבועות טיפלו בה במסירות ובגבורה רופאי המחלקה, אחים  ואחיות וכוחות עזר רפואיים שסבבו אותנו כמלאכים. והיה עַבֶּד, איש קלנסווה שבשרון. ניקה ורחץ והחליף ובדק ושוב החליף. במצבים הקשים ביותר, ועודד. בכל עת שחיפשנוהו, נמצא מיד עם חיוך נכון לעזור. ולא רק לנו, גם לחולים האחרים – קהילה קטנה שהתקבצה על נפשה מפני המוות שאינו מבדיל בין אדם לאדם, וכיוון שניתנה רשות למשחית להשחית, שוב אינו מבחין בין צדיק לרשע ובין יהודי למי שאינו יהודי.

מטבע הדברים, כשהורינו מזדקנים, אנחנו פוגשים לעיתים מזומנות יותר את בתי החולים. אימא שמחה לחלוק את חדרה עם ערבים. אהבה את המשפחתיוּת הקולנית – כאלה בדיוק גם אנחנו. אהבה את הצבעים והבגדים – כך התלבשה גם היא. מטפחות הראש דמו לשלה. גם הספונטניות הדתית, עוקפת ממסדים קלריקליים, היתה דומה וחביבה עליה. מיד יצרה קשר, מדובבת את בת או בן חדרה, מתערבת בשיחות המשפחה שסבבה את המיטה מולה. הייתי מתבונן בה בסקרנות, משתאה לטבעיות חסרת התהיות שבה קפצה על פני מה שנראה היה אולי לאחרים "פער", "חשש" ו"איום". והצד השני תמיד נענה לה. לא פעם החליפו מתנות, חיבוקים, נשיקות.

קודם לאישפוזה, כשיכלה, היתה מבקשת לבקר בירידי הכפרים הערביים. מיד כשהגיעה – אל מול צבעי השוק, ססגוניות הדוכנים, צעקות המוכרים – פרחה. כן, הספורט הידוע – עמידה על המקח – היה מקצוע אולימפי שלה. ושלל הקניות היה גאוותה. בצעירותה נהגה לקנות גם כבשים ולהביאם הביתה. אותי מינתה לפטמם בעלים מעץ האבוקדו העקר ששכן בחצרנו ובקליפות אבטיח שנחרצו לריבועים ובמטעמים נוספים.

זה לא מנע ממנה לשפוך את חמתה על מחבלים, מנהיגים או אנשי דת ערביים או פלסטיניים שפגעו או איימו לפגוע בנו. היתה מאחלת להם את כל מנעמי הגיהינום האפשריים, ומנגד מברכת את כוחות הביטחון ומנהיגי ישראל בבריאות איתנה ובהצלחה במשימותיהם.

אולי זה הסיפור: אימי לא נזקקה לכמויות הזבל המילולי והאינטלקטואלי שניתכו עלינו, כדי להבדיל בין טוב לרע, בין אוייב לסתם אדם זר, ולבטח לא הכירה את אמנות ההכללה, שעה שניצב מולה אדם. אה, כמובן שלא חששה מ"ח'אפלות". היא עודדה אותן.

7

אחרי הגינוי הברור והמוחלט של דברי ח"כ בצלאל סמוטריץ' (ושל דברי רעייתו), חשוב לברור את הבר מהתבן, משום שבמרוצתו לטעון טענה עקרונית, הפיל סמוטריץ' את הקערה כולה על ראש כולנו.

הטענה העקרונית – שהבעתי אותה בעבר – היא, שכל עוד מתקיים מצב מלחמה בין ערבים ליהודים, כפי שחווינו במאת השנים האחרונות, אי אפשר להפיל את העוינות ההדדית על צווארי הגזענות בלבד. בוודאי על רקע גל הדקירות האחרון, שכלל מחבלים (ומחבלות) שלא ענו לדיוקן ה"קלאסי" של מחבל.

וכי למה ציפינו, שאזרחים מן השורה יאפסנו בצד את פחדיהם וחששותיהם, וינהגו כרגיל? כואב ככל שיהיה, הפחד והחשש מערבים, אינו מוסבר בהכרח כ"גזענות". בדיוק כשם שחיילים במלחמה "מסתפקים" במנת העוינות הלאומית ולא תמיד (א"כ לעתים כן) נדרשים לתורת הגזע. אגב, דווקא בשל כך, דברי סמוטריץ' חמורים פי כמה, משום שהם הופכים את החשש הטבעי והפשוט מפני טרור אסלאמיסטי או ערבי לעניין גזעני. בא לברך ויצא מקלל.

8

וישנו הצד השני במשוואה הפוליטית הישראלית, חלקים בשמאל הישראלי, שנפלו כמוצאי שלל רב על טיפשות טיעוניו של סמוטריץ' וצבעו כמנהגם את "כל הימין" – ואפילו את "כל הישראלים" – כ"גזענים", "פאשיסטים" וכן, "סכנה לדמוקרטיה".

בוודאי. האם יש משהו בימין שמבחינת השמאל אינו סכנה לדמוקרטיה? הגדיל לעשות ח"כ מיקי רוזנטל, ובעימות עם סמוטריץ' בגל"צ, כינה את האחרון "יודונאצי" ושייך אותו ל"ס"ס יהודי".

מבחינות מסוימות, הדברים הללו עולים בחומרתם על אלו של סמוטריץ'. הם לא מעידים על מוסריות יתרה של רוזנטל אלא על תבהלה מחשבתית ובריחה מהתמודדות רצינית עם הדברים.

רוזנטל השיב לי שהוא התמחה בהיסטוריה של שנות ה-30, ויהודי השם עצמו עליון על פני גזע אחר הוא "יודונאצי".

אוי לחרפה, ואוי ללימודיו של רוזנטל. יש לא מעט שנתות בסרגל שנאת הזרים. הנאציזם הוא השֶׁנֶת (יחידה של שנתות) האחרונה והקיצונית ביותר. כפי שציינתי, מצב של מלחמה וגלי טרור, "מזהם" את ההגדרה ה"טהורה" של גזענות, משום שישנן סיבות נוספות ופשוטות בהרבה לעוינות ולשנאה בין הקבוצות האתניות היריבות. זה באמת עניין בסיסי שצריך להילמד כבר בביה"ס התיכון. אז מילא הניצול הקבוע של כמה מהח"כים הערביים את האירוע להטלת רפש על כלל הציבור היהודי בישראל; אבל מה זה אומר על נבחר ציבור יהודי (מהמחנה הציוני!) המבין פרק או שניים (או שלא?) בתקשורת המונים, אם הדימוי הראשון הקופץ לפיו הוא "נאצי"?

ולא נחה דעתו עד שהוציא מפיו ביטוי טמא נוסף – "ס"ס יהודי"! ומה לנו כי נלין על האנטישמיות העולמית, אם נבחרי ציבור בתוכנו מספקים חומר בערה והצדקה לעלילות שונאינו?

9

והערה אחרונה: מפלגת הבית של הציונות הדתית מתמודדת עם צרות לא פשוטות. חלקן הגדול נובע מתפיסה אידיאולוגית שונה בין חלקיה. עוד במהלך הבחירות האחרונות סברתי, כי ראוי היה להפריד בין "הבית היהודי" (בנט ושקד וכו'), הליברלי יותר מבחינה דתית, לבין "תקומה" (אורי אריאל וסמוטריץ'), החרדית-דתית, ולחבר את האחרונה עם מפלגתו של אלי ישי. כך היו ניצלים מנדטים נוספים בימין, ובעיקר היתה נחסכת המבוכה הנוכחית. חכמים, היזהרו בדבריכם.

* * *

תהבהב לה האש בכירה

אפשר לשמוע בלי סוף פעמים

https://www.youtube.com/watch?v=mTYoaIw96B8&feature=youtu.be

* * *

תקוה וינשטוק

נעשיתי עיתונאית

אני מהאנשים המאושרים שידעו כבר מילדות מה יעשו כשיהיו גדולים. מאז שלמדתי קרוא וכתוב רציתי גם אני להיות סופרת, לנסוע לארצות רחוקות ומופלאות ולספר על תושביהן, לכתוב על חיות פרא חופשיות ובמיוחד על הרגשות והרפתקאות שלי. חלמתי לכתוב על עלובי החיים כמו ויקטור הוגו, לכתוב ספרים מרתקים על יבשות, מה שמעליהן ומה שמתחתן, כמו ז'ול ורן, על הרפתקנים צעירים בדומה לתום סוייר והקלברי פין, על צעירות כאגנס ודורה הגיבורות של צרלס דיקנס, על מוהיקנים כ"פוזמק העור" (כך נקרא התרגום לספרו של פנימור קופר...), על כושים שטרם כונו "שחורים" ובכלל טרם נחשבו לבני אנוש. ידעתי שאת "אוהל הדוד תום" כתבה הרי ביצ'ר סטו – וכי מאחרי השם הגברי מסתתרת סופרת אישה. וכמובן קראתי ספרות שלנו, מ"אגדות לבית דוד" עד למיסטיקה של יוסף דה לה ריינה שמצאתי בבית סבי  ועד "בני היורה" של אליעזר שמואלי וכתבי משה סמילנסקי – אותו הכרתי. הייתי עכברונת ספרים, דקת צמה, ובעיקר בעיקר – רציתי לכתוב כמו גיבורו של "הלב", הספר האהוב עליי ביותר בילדותי.

לצד חיבוריי חובה בבית הספר, בהם הצטיינתי, התחלתי לנהל יומן, כמו גיבור "הלב", ורשמתי בו את חוויותיי בעיותיי והגיגיי. ניסיתי לחבר שירים – שירים פטריוטיים ברוח התקופה. זכור לי שיר שכתבתי בעקבות שיר נודע שהלייט-מוטיב שלו היה "חמישה יצאו מולדת לבנות, חמישה – " על חמישה חלוצים שנהרגו בידי מרצחים ערביים ב"מאורעות" של טרום המדינה.

ואחר כך, במלחמת העולם הגדולה, הייתי מלאה התפעלות מכתבת צבאית נודעת (שמה נשכח ממני לצערי, אך זכור לי שהיתה אמריקאית. אולי ברברה וולטרס) שדיווחה משדות הקרב. איזו כתיבה נהדרת ואיזו אישה אמיצה! התמלאתי גאווה שאישה מוכשרת לכתוב כך וקינאתי בה. חשבתי שאם לא סופרת, אז אהיה עיתונאית. גם כתיבה, גם מקצוע. כבר ידעתי שספרות אינה פרנסה. היכרתי סופרים ידידי המשפחה שבחיי יומיום עסקו בעבודות שונות, כולל פקידות בבית המטבחיים.

אבי המאמץ, שידע על אהבתי לכתיבה – כל מקורביי ידעו – הביא אותי למערכת "הבוקר", העיתון הציוני-כללי שהיה מקובל בפתח-תקווה בה גדלתי. הוא הכיר את העורך יוסף הפטמן.

"הבת שלי יודעת לכתוב ורוצה להיות עתונאית," הציגני בפניו.

הפטמן, אדם מבוגר שסבר פניו נעים, חייך אליי ואמר: "טוב. נקבל אותך לניסיון... לכי לבית המשפט וכתבי מה שאת רואה ושומעת ב-200-300 מילים. למחרת תביאי לי כתבה."

הייתי המאושרת באדם. אני נכנסת לעיתון ברגל ימין! עיתונאים נודעים החלו בקריירה בסיפורים מבית המשפט. בלילה נדדה שנתי, נדדה משמחה ופחד. הנה לובש חלומי עור וגידים! פעם ראשונה אכתוב לעיתון! פעם ראשונה אהיה בבית משפט!

בית משפט השלום בתל אביב שכן במבנה נושן ועגמומי ברחוב יהודה הלוי. יחד עימי נכנס לבניין אסיר אזוק, מלווה בשוטר. הייתי בחברה טובה... השמש ראה אותי תוהה סביבי: "את עדה?" שאל, "באיזה משפט?"

אמרתי שלא באתי למשפט מסוים. "אני עיתונאית. בינתיים לניסיון." הוספתי למען הצדק ההיסטורי.

"תיכנסי לחדר משמאל. המשפט כבר התחיל. תחכי להפסקה."

נכנסתי והתכווצתי בשורה האחרונה. בגיל 23 היתה שמיעתי מצוינת... באולם נוכחו כמה גברים, חלקם במעילי עור, ואישה אחת, ודאי רעיית הנתבע.

"מאיזה צד את?" הסתקרנו.

הבהרתי ש"אני עתונאית בניסיון..."

המשפט עסק בתאונת דרכים. נהג משאית נאשם בגרימת תאונה. באולם התרוצצו שמות של אביזרי נהיגה ולא פעם חזרה המלה "קבינה". "הוא ישב בקבינה," יצא מהר מהקבינה."

מצוידת בבלוק חדש ובזוג עטים רשמתי בדקדקנות את דברי התובע ודברי סנגורו של הנאשם ואת דברי השופט, איש בעל גוף מלא, ושפם שחור בולט, ומיהרתי הביתה לכתוב.

כמעט עד שהפציע השחר ישבתי וכתבתי, כתבתי ומחקתי – בעיקר מחקתי, לבל יחרגו דברי מהשטח שהוקצב לי. תיארתי את טענות  הצדדים וציינתי גם את שם השופט: אליעזר מלחי.

מלחי נחשב לשופט חשוב ונכבד. אולם כעבור שנים, ב-1966, התהפך הגלגל והשופט הפך לנשפט. עורכת דין, יונה סופר, האשימה אותו בלקיחת שוחד של  שלושת אלפים לירות. גם היא השתתפה בעבירה הפלילית, אמרה – ונעשתה עדת מדינה.

מלחי, נשוי ואב לבן, הודה בקיום יחסים עם התובעת, אך כפר באשמת שוחד. "זו עלילה. נקמתה של סופר על שעזבתי אותה!" טען.

הפרטים האינטימיים-פיקנטיים של המשפט – משפט ראשון בישראל בו נחשד שופט בפלילים – הזינו את העיתונות ואת הציבור במשך שנתיים. אחרי 214 ישיבות בית דין זוכה מלחי מכל אשמה, אבל החליט לפשוט את הגלימה ולעבוד כעורך דין. כשהחילותי לבקר בבית המשפט עדיין נקרא "כבוד השופט".

בדרך למערכת עם כתבתי הראשונה חשבתי שמוטב היה לכתוב בצורה ברורה יותר, להשתמש במילים מתאימות יותר... אבל את הנעשה אין להשיב. והרי עשיתי כמיטב יכולתי!

בדחילו ורחימו נכנסתי לחדר העורך. יוסף הפטמן קיבל את פניי בחביבות, קרא את הכתוב עד תומו ושאל: "מה זה קבינה?"

"באמת אינני יודעת, הנחתי שהקוראים יודעים..." השבתי בתום ילדותי די מטומטם. לא קישרתי בין "קבינה" לביו המילה האנגלית "קבין" תא, שידעתי, ולבין "קבינה", תא באונייה.

"אדפיס את הרשימה," אמר העורך. "תביאי לי עוד רשימות. רק אל תכתבי מילים שאינך יודעת ואל תחשבי שהקוראים יודעים!"

כבר למחרת התפרסמה רשימתי בטור מאורך בקצה העמוד הפנימי, תחת השם הכולל "צלליות מבית המשפט" ולימים גם "תמונות מבית המשפט". מרוב שהתגאיתי בה והראיתיה לכל דכפין, אבדה לי לצערי אותה רשימה ראשונית מאוקטובר 1948... את הכתבות הבאות כבר נצרתי באלבומים.

על הרשימות חתמתי "תקוה וינשטוק". נולדתי בפריז, שם השתלם אבי ברפואה, כנדיה כהן. הוריי, ממשפחות ותיקות מאוד בארץ, חזרו אתי ארצה כשהייתי בת שבעה חודשים. "נדיה", שם רוסי, הפך ל"תקוה". ההורים התגרשו, ולימים נישאה אימי לד"ר יהודה וינשטוק, שאימץ אותי לבת. כמחווה ליחסו אליי הפכתי את "כהן" ל"וינשטוק".

כשהגעתי לעיתון עם רשימתי השלישית עצר אותי במסדרון איש מבוגר, כולם  נראו לי אז קשישים – שניכר בו שאינו יליד הארץ.

"אני מהמדור הכלכלי," הציג את עצמו. "התחלת לכתוב בעיתון שלנו?"

"בינתיים אני לניסיון," הודיתי כמנהגי.

"אפשר לראות מה הבאת הפעם?" ביקש.

העברתי לו את הרשימה, מצפה למחמאה. כרגיל זכיתי למחמאות על הרשימות... ולמה לא? הן היו חידוש. עצם התופעה של עיתונאית, אישה צעירה, היה חידוש.

להפתעתי שמעתי הפעם תגובה שונה.

"כמו שחשבתי," פסק. "רשימה של מתחיל, רחוק  מהמקצוע... אני עיתונאי ותיק עוד מפולניה, אבל לא יודע עברית. את יודעת עברית אבל לא יודעת לכתוב בעתון.  יש לי הצעה: בואי אליי למדור הכלכלה. תתרגמי מה שאני כותב לעברית טובה, ואני אלמד אותך להיות עתונאית."

התרגזתי. מה הוא חושב לו? הרי הפטמן בכבודו ובעצמו מדפיס אותי!

אבל ביטחוני העצמי, שהיה ירוד בלאו הכי, צנח לקרקע. אולי באמת אינני מתאימה לעיתון, והעורך מקבל אותי רק בזכות אבות, שלא לפגוע בידיד?... וכאן הזדמנות חדשה...

אמרתי שאשיב לו למחרת.

התחבטתי והתלבטתי. לשמש עוזרת לכתב לא קסם לי כלל. אילו לפחות דובר במדור הספרותי. אבל במדור הכלכלי? מה  לי ולזה?

החלטתי להיוועץ בברוך קרוא, עיתונאי וסופר שעבד ב"הבוקר". הייתי מבאי ביתו ואף נתתי לו לקרוא במחברת שהעלתה מרחשי ליבי ורגשותיי. חלקים מהכתוב נראו בעיניי חושפניים מדי. כיסיתי אותם בנייר וביקשתי שלא לקראם. נניח שבקשתי נענתה ... אחת לשבועיים, בשבת בבוקר, קיים הזוג קרוא בית פתוח. באו אנשי רוח – סופרים, עיתונאים ומוזיקאים, ביניהם הסופרת שושנה שרירא והמשורר יהודה קרני. שמעתיו מסביר את הפסוק בתהילים "עלצה נפשי באדוני." – "באדוני – לא לאדוני, לא את אדוני – באדוני, כמו נעשינו חלק ממנו."

סיפרתי לקרוא על ההצעה שקבלתי ואני זוכרת את מענהו החד והמהיר גם היום,לאחר כשבעים שנה:"למה שתיכנסי דרך החלון כשפותחים לפנייך את הדלת?"

למחרת, ללא שמץ פקפוק, אמרתי לאותו עיתונאי שכמעט קבר את כתיבתי בעודה באיבה, בטרם פרשה כנפיים, כי הצעתו נדחית.

אילו נעניתי לו הייתי שוקעת בענייני כלכלה וספק אם הייתי משתחררת אי פעם לכתיבה עצמאית.

המשכתי לכתוב והעיתון המשיך להדפיס כל מה שהבאתי. עד מהרה פרצתי מכותלי בית המשפט וסיקרתי את המתרחש סביבי באותם ימי בראשית של המדינה, על הבנייה המואצת והעלייה ההמונית לארץ הקודש, על הזמרת עמליה רודריגז ועל הלן קלר העיוורת חרשת שביקרו בארץ, על הצנע ועל הצגה בבית הסוהר – מה שראיתי ושמעתי.

זכורה לי מסיבת העיתונאים הראשונה שהשתתפתי בה, שנערכה לכבוד אחד המוסדות. "גברת ורבותיי," פתח המנחה. לשנייה חיפשתי את הגברת והבנתי שזו אני – האישה היחידה והנפש הצעירה ביותר באולם. כמה עיתונאיות היו לנו אז?

כתבתי ב"הבוקר" עד שד"ר עזריאל קרליבך הזמין אותי להשתתף ב"מעריב" שיסד.

לצד הרשימות בעיתון כתבתי גם שירה בפרוזה, בנוסח גרשון שופמן ופטר אלטנברג, שהיו אז אופנתיים מאוד. כתבתי על רגשי שנאה עזה מהולה באהבה עזה עוד יותר, לאב בלתי מוכר, גם על ניצנים של אהבת נעורים.

עם הרשימות הלכתי לאורי קיסרי. הפיליטונים האירופאים המעודנים שפירסם ב"הארץ" היו מאוד לרוחי. קיסרי יסד וערך את "העולם הזה", שבועון לספרות, אמנות וחברה. חשבתי כי קיסרי, שכתב שנים מפריז לעיתונות הישראלית, הכיר שם את אבי הרופא ד"ר נפתלי כהן יליד צפת, שעבר לצרפת, התחבר לסופריה ונודע כסופר פייר נייראק (היפוך שמו של המחזאי ראסין). כתיבתו של הסופר הצפתי-צרפתי עוררה עניין רב, הן משום היותה סוריאליסטית נוסח מרסל פרוסט והן משום לשונה הצרפתית המעולה.

ואכן קיסרי סיפר לי מיד כי הכיר את אבי וקרא שניים מספריו "האדישות האבודה" ו"מות פרידה" על החיים בפלסטינה במלחמת העולם הראשונה. אמר כי הספרים הופיעו כולם בהוצאת נ.ר.ף. גאלימר היוקרתית, בהמלצתו של אלבר קאמי.

נתתי לקיסרי כמה רשימות, ומחשש להיחשף ביקשתי שאם יפרסמן יהיה זה בשם בדוי. על המקום מצא לי קיסרי שם: "אקרא לך שלגיה קורן. שלגיה כי את מזכירה לי לובן ותום, וקורן על שם שחקנית שהיכרתי בפריז."

ואכן בשבועון הופיעו כמה קטעי שירה  בפרוזה קצרים בחתימת "שלגיה קורן" עד שאורי קיסרי מכר את "העולם הזה" לאורי אבנרי, והעיתון הפך את עורו לחלוטין. בספרו "זיכרונות ליום מחר" מספר קיסרי על הפגישה איתי.

ואני שקעתי בכתיבה בעיתונות, ורק בגמלאות ניסיתי לחזור לספרות. כתבתי ספר קצר לנוער "נמרים בעין גדי" וספר ביוגראפי למחצה "בעקבות האב האבוד", וכן ספר זיכרון לבעלי המשורר ירוחם לוריא ז"ל. אבל ביסודו של דבר הייתי עיתונאית, לא סופרת כפי שחלמתי מילדות.

אין אדם מת וחצי תאוותו בידו.

* * *

יוסי אחימאיר

הערות מעמוד הפייסבוק שלי

9.4.16

הסתה מן הכלא: איך זה שרוצח פלסטיני שנדון לחמישה מאסרי עולם, מפרסם מאמרים מחוץ לכותלי הכלא?

זה יכול לקרות רק בישראל. זוכרים את הטרוריסט מרוואן ברגותי? – זה האיש, שמאסרו אינו מונע ממנו מלהשתעשע בחלום לרשת את אבו-מאזן, ולנהל קמפיין לשם כך. הנה ב-22.3.16, על פי "המכון לתקשורת במזרח התיכון", הוא פירסם מאמר תעמולתי בעיתון ערבי במזרח ירושלים, שבו הוא קורא להפסיק את התיאום הביטחוני עם ישראל, להפעיל אינתיפאדה רחבה נגדה ולשחרר את "שטחי 48".

ואני שואל: האם התא שבו "מבלה" ברגותי זה הוא בית כלא לכל דבר, או מטה להפעלת טרור ולכיבוש כס הנשיאות ברמאללה? אולי גם יש לו בתא מחשב, טלפון ומזכירה?

אצלנו הכל יכול להיות...

8.4.16.

ירושלים – החצי השני: שוב ושוב מראים לנו בטלוויזיה כתבות קשות ממזרח ירושלים ושכונותיה, זו שבתוך חומת ההפרדה וזו שמעבר לה. הערב היה זה ניר ברעם, ששם לנגד עינינו מראה עגומה ומדאיגה. המראות אכן קשים: עוני, אשפה, לכלוך, סירחון, עשן, פשיעה, סמים, מחסומים, תחושת מצור...

שמעתי לא מכבר את השר אלקין ואת ח"כ בני בגין מדברים על הצורך להשקיע יותר בצד המזרחי של בירתנו, שבו שוכנים בתת-תנאים אלפי ערבים. הם ייצרו פחות טרור, רק אם תנאי חייהם יוטבו.

די, הגיע הזמן לעבור מדיבורים למעשים: ירושלים תהיה מאוחדת באמת רק אם יחס הרשויות לכל חלקיה וכל קהילותיה יהיה שיוויוני. אבל ראש העיר עסוק כל כולו במהלך של התפקדות (לליכוד) – וענייני עירו כנראה אינם קודמים אצלו בסדר עדיפויותיו הנוכחי, בוודאי לא אלה של מזרח העיר.

זוהיר בהלול? המחנה הציוני?

מה הוא עושה שם, ה"ציוני" הזה?

5.4.16

ללא קשר לשאלת הריבונות, ללא קשר לשאלת הסיכסוך, ללא קשר לטרור הסכינים והדריסות, צריך להבין ולהפנים: מי שחי בארץ-ישראל הוא חלק גדול או קטן מפסיפס של אוכלוסין – יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, בדואים ועוד. צריך לקוות שהיהודים תמיד יהיו רוב, והרוב היהודי אף יגדל עם הזמן.

אבל כל מי שהוא אזרח במדינה, בין אם הוא נימנה על הרוב ובין אם הוא מיעוט, שווה בזכויות (וחשוב שיהיה גם שווה בחובות) לחלוטין! כל מי שהוא אזרח במדינה, חייב לדעת שזוהי בראש וראשונה מדינת היהודים, ובהכירו בכך הוא נהנה – במיוחד אם אינו יהודי – משיוויון זכויות מלא! במדינה בכלל ובבתי-החולים בפרט.

ח"כ סמוטריץ אולי אינו מבין ואינו יודע, שחלק נכבד מסגל בתי-החולים כיום אלה הם רופאים, אחיות ואחים, רוקחים ועובדי מינהל, שהם ערבים, ועושים עבודה מקצועית מסורה ומצויינת. תמהני: האם אינו מוכן שאשתו היולדת תקבל טיפול מידיהם? אז למה הוא מדליק עוד פעם את השטח ומכתים את כלל אזרחי המדינה? הגיע הזמן שהח"כ הדברן הזה יפנים את המלים החד-משמעיות: "שם ירווה לו משפע, מאושר, בן ערב, בן נצרת ובני!"

גילוי מרתק: ז'בוטינסקי על הומוסקסואליות. "אמות המידה של המוסר החברתי של יחסי מין – עבר זמנן, ובמקומן באים קריטריונים אחרים, חברתיים והגייניים בטיבם."

כך כותב זאב ז'בוטינסקי לפני 109 שנה, במאמר מ-1907 שכותרתו: "על חשדות בהומוסקסואליות". המאמר מתפרסם, לראשונה בתירגומו לעברית, בגיליון החדש של "האומה", מיספר 201, והוא מוסיף עוד נדבך, עוד המחשה, למשנתו הליברלית מרחיקת הלכת, והמקדימה את זמנה של המנהיג הציוני-הרביזיוניסטי.

כותב פרופ' אריה נאור, בדברי ההסבר למאמר: "נאמן להשקפת עולמו, המעמידה את היחיד במרכז ומגינה על זכויותיו ועל פרטיותו, והשוללת דעות קדומות באשר הן, סבר ז'בוטינסקי שאין להתערב בחייהם של הומוסקסואליים ואין לייחס משמעות מוסרית למה שעושים מבוגרים בחדרי חדרים, אלא אם יש בכך ניצול יחסי מרות."

משפחת המחבל מחברון דורשת פיצוי. שמעתם נכון! פיצוי על זה שיצא עם סכין ביד לציד, לרצוח ישראלי, פצע חייל, נבלם, נפצע – ואז (מה שנחקר) נורה למוות.

חקירה כן – אבל שוב ושוב להציג את המחבל-הרוצח כקורבן, ואת משפחתו כצדיקת הדור? השתגענו? עם זה פותחים שוב ושוב את מהדורות החדשות?...

4.4.16

אושרת קוטלר הינחתה בחן רב את אירוע השקת הספר "דיפלומט" של ידידי הטוב, השגריר זלמן שובל, במוזיאון תל-אביב. הקהל התפלא איך היא יודעת בעל-פה את כל דברי הקישור. סובבתי ראשי אחורנית – והסתבר שהקיר בגב האולם נהפך לטלפרומפטר ענק שעליו הוקרנו באותיות ענק כל הטקסטים שהוקראו מהבמה...

בהקדשה לספר כתב לי זלמן: "שותף לדרך וגם לסיפור שבספר."

2.4.16.

אזכרה בבנימינה: שישה לפחות היינו, ילידי 1943, בנים למשפחה הלוחמת: זאב בוים, בני בגין, עוזי לנדאו, זאב מחנאי, ירמי אולמרט ואנוכי. לפני חמש שנים הלך הראשון מבינינו – זאביק בוים, ואתמול עלינו לקברו לאזכרה השנתית.

כבר חמש שנים... כבר חמש פעמים, שכולנו, אוהביו של זאביק, מתכנסים סביב למצבת הבזלת השחורה, שחרותה בתוכה המלה: "בוים". לצידה מימין – עוד חריתה: מפת ארץ-ישראל השלמה.

בסמיכות למצבת בוים – קברו של בית"רי אחר, שלמה גרבץ ז"ל, ולא רחוק משם – חלקת הקבר של אהוד מנור ז"ל, מכוסה אבנים, אדמו"ר הזמר העברי...

האח אלי קורא שיר של נתן יונתן, הבת יערה קוראת דברים שכתבה על אב אהוב. האחות רוחלה עומדת לצד האם חנה, בת 102, שבוהה במצבה בעיניה העמוקות, בוחנת את המתכנסים... אני לוחץ את ידיה. ספק אם חנה מזהה.

אני מזדהה בשמי וחיוך דק עולה על פניה. הן אני בנו של האיש שהיה כה נערץ עליה ועל בעלה יוסל'ה ז"ל, מוותיקי האצ"ל ובית"ר, שהיה שולח למשפחתנו מצרכים מהמשק בנחלת ז'בוטינסקי, בימי הצנע של שנות החמישים.

"נאמן לדרכו" – נכתב על המצבה.

ואכן, זאביק, גם במעברו – שהיה תמוה בזמנו בעיניי – ל"קדימה", בעקבות חבריו אהוד אולמרט (שזו פעם ראשונה שנעדר מהאזכרה) ואריק שרון – נשאר נאמן לרעיון שלמות המולדת והזכות למולדת. באחת משיחותינו האחרונות, חשתי – זאביק לא אמר זאת במפורש – מעין נימת חרטה מצידו על הצעד הפוליטי שעשה.

שיר בית"ר חתם את הטקס: "למות או לכבוש את ההר, יודפת, מסדה, ביתר."

31.3.16.

"אנחנו לא פראיירים..." – "תקבלו בעיטה פוליטית..." – "עוד תצטערו... "

מי הטוקבקיסט שהשמיע איומים אלה?

כל מחנה מגבה את הנחקר שלו. מתי המחנה הציוני יגבה את דרעי ומתי ש"ס תגבה את הרצוג? הכול גיבויים, הכל דיבורים, הכל צבועים.

30.3.16.

כבר מזמן לא שמענו את השם הזה – רן ארז. שמעת "רן ארז" – והבנת מיד: שביתה. עסקן שמתפרנס ומתפרסם משביתות.

יוסי לוי ז"ל, מוסיקאי וגיטריסט מחונן, איננו עוד. צנוע ואהוב על כל חבריו, מוסיקאים ואוהבי זמר. במותו בטרם עת – פקע מיתר... הצלילים שבקעו מהגיטרה שלו – יתנגנו לעד!

28.3.16.

היסטריה בכנסת: דומני כי מעולם לא ראיתי את האופוזיציה במתקפת היסטריה כזו, כפי שהיה הערב, בדיון המרתוני במליאת הכנסת על חוק ההשעייה. מה לא נאמר שם? "רוצחים את הדמוקרטיה," "מגרשים את הערבים," "סותמים פיות," – ועוד שקרים, ביטויים מתלהמים חסרי כל בסיס ואמת.

כדי לנגח את הממשלה, התייצבו כאיש אחד ובתיזמור אחד – ציפי לבני ואיימן עודה, דב חנין ומאיר כהן, ורד סוויד ואחמד טיבי, זוהיר בהלול ויעקב פרי – וכך הלאה, והשתמשו בארסנל המילים המוכר: "פאשיזם," "גזענות..."

והרי בסך-הכל מוצע כאן חוק, שהוא רק בבחינת איתות, נורה אדומה, לאותם ח"כים שמעשיהם גובלים בבגידה במדינה, וסותרים בהתנהגותם את שבועת הנאמנות. חוק שספק אם ימומש אי פעם, בגלל הצורך ב-90 קולות מהקואליציה והאופוזיציה לשם מימושו. אכן, דרוש מעשה בוגדני-קיצוני-ביותר של ח"כ כלשהו, כדי ש-90 מחברי הבית יתאחדו למען הדחתו.

ואולם כמעט נשתכחה העילה להצעת החוק – ההזדהות של חברי בל"ד עם הטרור הפלסטיני, ההליכה לרמאללה לנחם משפחת רוצחי יהודים, ההתעמתות עם חיילי צה"ל על סיפון ה"מרמרה" – שלא להזכיר התבטאויות חמורות בלתי-נסבלות היוצאות מפיהם של זחאלקה, זועבי ורטאס.

שגרירנו לשעבר בארה"ב ח"כ מייקל אורן הזכיר, כי בארה"ב קיים חוק דומה, והקונגרס אף השתמש בו כעשרים פעם. אבל ארה"ב כמובן איננה נחשבת לדמוקרטיה בקרב הקומוניסטים חנין וחבר-מרעיו, יושבי בית-המחוקקים במדינה שאת שלטונה הם מתעבים.

26.3.16.

במותו של תא"ל מוניר עאמר איבד עם ישראל לוחם דגול, קצין מצטיין, מפקד, שכל חייו היו קודש לביטחון המדינה. בהלווייה בג'וליס לא אהיה בגופי, אבל אהיה בנפשי וברוחי. כמוני – אני בטוח – רוב האזרחים באשר הם. זהו יום של עצב למדינה כולה.ליבי עם משפחת עאמר המפוארת, עם אחינו הדרוזים, עם צה"ל – על האובדן המכאיב הזה, על כל מה שהיה מוניר וכל מה שהוא סימל באישיותו האצילית, בתעוזתו, באהבת המולדת והמדינה על דגלה וסמליה.

תא"ל מוניר עאמר ז"ל – זכרך יהיה ברוך!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 10.4.16

* לא יירתע לעמוד איתן – כוונת רובה ממוקדת בפניו של משה יעלון – זו תמצית קמפיין ההסתה הפאשיסטי נגד שר הביטחון. אבל משלה את עצמו כל פאשיסט החושב שהוא יצליח להפחיד את יעלון. מכל המנהיגים הפוליטיים הפועלים היום בישראל, יעלון הוא המוכשר ביותר, האמיץ ביותר, החזק ביותר, הישר ביותר והמתאים מכולם לראשות הממשלה. יותר מכל מנהיג אחר היום בישראל, נאמן יעלון לדרך הציונית השפויה, המרכזית, המוסרית, השקולה, שאינה מתלהמת ואינה נגררת אחרי שיח הזנבות של השמאלימין הפנאטי. יעלון הוא מנהיג שאינו נסחף אחרי פופוליזם דמגוגי זול משיקולי פריימריז. כפי שהוא לא היסס, בשרתו כרמטכ"ל, להתנגד להתנתקות, כשהיטיב לתאר בדייקנות את תוצאותיה, גם במחיר הדחתו על אף הצטיינותו במיגור מתקפת הטרור הקודמת, כך הוא לא יירתע לעמוד היום איתן מול הרוח הרעה המנסה לערער על ערכי החברה הישראלית ועל הנורמות של צה"ל, ולהפוך את צה"ל לכנופיה מזרח תיכונית פרועה, גם במחיר פגיעה בקריירה הפוליטית שלו.

* רוח רעה – רוצים דוגמית לרוח הרעה שיש מי שמנסים להשליט על החברה הישראלית? הנה, דברים שנכתבו בעקבות תמיכתי במשה יעלון:

"הייטנר, תמיד היית שמאלן תבוסתן.

לכן גם לקחו אותך לכתוב ב'ישראל היום' בכדי שתהלל את נתניהו הזגזגן.

אתם השמאלנים הבוגדניים מיעוט נכחד הולך ונעלם.

וטוב שכך!"

* חגיגות בית השוקן נמשכות – השמאל הרדיקלי לא זכה מעולם לעדנה, כמו זו שהעניק לו "החייל היורה" והאספסוף התומך בו. החגיגות ברחוב שוקן בעיצומן. צבי בראל מודה בכך: "השמאל נזקק ל'חייל היורה' שיגרום לו לחזק את חוליותיו הרופפות."

רגע גילוי הלב הנדיר הזה מובלע בתוך פשקוויל הסתה אנטישמי נגד מדינת ישראל, המוקעת כולה ברוח המסר המרכזי של חגיגות שוקן: הצגת המדינה וצה"ל בדמותו של "היורה". "מה שקורה בחברון לא קורה רק בחברון, ואגדת טוהר הנשק היא לא יותר מאגדה... שבויים הרוגים ... נערה עם מספריים מרוססת מטווח אפס. ... שדות הקטל שמעבר לקו הירוק... דברים איומים קורים וכי אלפי בני אדם לא 'מוצאים את מותם' סתם כך ..." וכו' וכו' וכו'.

חלק מן השקר הוא סיפור המצלמה. אלפי מצלמות נמסרות בידי "בצלם" לידי פלשתינאים המצווים לתעד כל מה שזז. במשך שנים, לבטח מיליוני שעות צילום, תרו לשווא אחרי "אקדח מעשן" שיוכיח את עלילת הדם הקולקטיבית על צה"ל, מדינת ישראל והעם היהודי, ברוח "שוברים שתיקה", BDS, גדעון לוי ושות'.

ובסופו של דבר, גם כאשר הצליחו למצוא מה שחיפשו באובססיה מטורפת במשך חמישים שנה, היא לא הורידה ולא העלתה דבר. הרי עוד בטרם צה"ל ידע על קיומו של הסרטון, כבר נערך תחקיר מבצעי לחייל שסרח, תוצאותיו היו העברתו לחקירת מצ"ח ומעצרו. כל זה לא ישנה את הנראטיב השקרי, הן של הימין הרדיקלי והן של השמאל הרדיקלי על אודות מצלמת "בצלם" ותפקידה, כביכול, באירוע.

בראל: "המצלמה של עמאד אבו שמסיה, שנכנסה לכל סלון ישראלי והציגה את הירייה הבודדת שפיצחה את ראשו של א־שריף... מצלמה שהבהירה הבהר היטב, שמה שקורה בחברון לא קורה רק בחברון, ושאגדת טוהר הנשק היא לא יותר מאגדה."

עוד בטרם נרגעו חגיגות בית השוקן מ"היורה", סיפק להם הח"כ הגזען סמוטריץ', בציוצו הדוחה והמגעיל, מתנה נוספת, שי לחג לקראת פסח, המאפשר להם להשתמש גם בו לעלילת דם נגד "היהודים".

כך, למשל, מעליל רוגל אלפר: "רוב הציבור היהודי מצדד בעמדתו. ... ברור לגמרי שרוב היהודים לא רוצים לגור עם ערבים ולא רוצים ללדת איתם. על מה הוויכוח פה בכלל? אין זה אלא שהמגזר המכונה 'המרכז' לא אוהב שהאמת נאמרת. זו בעיניו טעות טקטית. הוא מעדיף שהיא תשכון במחשכים, בשקט."

אבל הרי רוב מוחלט של הציבור הישראלי גינה את סמוטריץ', ואיך מתמודד אלפר עם העובדה הזאת?

"זה רק בגלל שהם צדקנים שמקפידים על תקינות פוליטית מנותקת מהמציאות... סמוטריץ' לא מאתגר את גבולות החברה היהודית בישראל. היהודים מדירים ערבים. דו־קיום זה מיתוס שקרי. סמוטריץ' מאתגר רק את גבולות התקינות הפוליטית כאן. רוב היהודים גזענים. סמוטריץ' במיעוט רק מהבחינה הזו שהוא אומר בגלוי את מה ש'המרכז' עושה בפועל."

לפני חודשים אחדים פירסם אלפר, זה שכתב מאמר תמיכה ואהדה מראש למחבל שידקור אותו וירצח אותו – מאמר הערצה וסגידה לתמונת הראי שלו איתמר בן גביר, ושיבח אותו על היותו "מהפכן אנרכיסט". כאשר מדבר אלפר בבוז וסלידה על "המרכז", כוונתו לכל מה שבתווך בין בן גביר לבינו. "המרכז" הזה הוא צדקן, שקרן, צבוע...

כל המערכת הפוליטית, ובראשה מנהיגי מפלגתו של סמוטריץ' נפתלי בנט, אורי אריאל ואיילת שקד – גינו את סמוטריץ' והוקיעו את דבריו הגזעניים. בנט הזכיר בהודעתו ש"חביב אדם שנברא בצלם" וציין שאחת היא אם הוא יהודי או ערבי. אבל אלפר לא ייתן לבנט לקלקל לו את החגיגה.

"המחלוקת האידיאולוגית בין בנט לסמוטריץ', שממצבת את בנט כ'מרכז', היא תרמית גדולה. בנט ההיי־טקיסט מרעננה לעומת סמוטריץ' המתנחל מקדומים. זה הכל קוסמטיקה, דיכוטומיה מזויפת. ... התפקיד ההיסטורי של סמוטריץ' הוא למרכז את בנט, למרות ששניהם גזענים ופשיסטים. סמוטריץ' לא מאתגר את גבולות החברה היהודית בישראל. היהודים מדירים ערבים. דו־קיום זה מיתוס שקרי. סמוטריץ' מאתגר רק את גבולות התקינות הפוליטית כאן. רוב היהודים גזענים. סמוטריץ' במיעוט רק מהבחינה הזו שהוא אומר בגלוי את מה ש'המרכז' עושה בפועל."

* יצר הרע – אני שומע את כל הדיבורים על כך ש"סמוטריץ' אומר את מה ש'כולם' חושבים". איני בוחן כליות ולב ואיני יודע מה "כולם" חושבים. אגב, איני מכיר את "כולם". אבל אני יודע שלכל אדם יצר רע ומקומות אפלים בנשמתו. מהותם של התרבות האנושית, החינוך, הערכים, המוסר, הנורמות, לתת לנו כלים להתמודד עם אותם יצרים. מלחמה לנו ביצר הרע. סמוטריץ' הגזען הוא יצר הרע הקולקטיבי שלנו. מלחמה לנו ביצר הרע!

* די לגזענות – בעקבות דברי הבלע הגזעניים של סמוטריץ', אני שב ומספר את הסיפור שכבר פרסמתי לפני שלושה  וחצי חודשים: חברי פרופ' יזהר בן שלמה הוא גניקולוג בכיר בבית החולים "פוריה". לפני ימים הגיעה אליו יולדת, ובפיה בקשה חריגה. היא ביקשה שערבים לא יטפלו בה. יזהר נעץ בה מבט חודר והשיב לה: "סבא שלי נרצח בשל היותו יהודי. אני לא אתן יד לגזענות. במחלקה הזאת אין כל אבחנה בין רופא יהודי וערבי. לא טוב לך? את יכולה ללכת לבית חולים אחר."

היולדת לא הלכה לבית חולים אחר. רופא ערבי יילד אותה, במזל טוב. לרך הנולד ולאם שלום.

* תמונת הראי של סמוטריץ' – כאשר זוהיר בהלול הצטרף למפלגת העבודה, בירכתי על הצעד. לפני הבחירות המקדימות, המלצתי לחבריי במפלגת העבודה לתמוך בו. ראיתי בו אנטיתזה להקצנה במגזר הערבי, שביטויה הוא קרטל הלאומנות הערבית, "הרשימה המשותפת". קיוויתי לראות בו מנהיג מתון ושפוי במגזר הערבי, הדוגל בדו-קיום ובהשתלבות במדינת ישראל. לא ציפיתי ממנו להגדיר עצמו כציוני. ציפיתי ממנו לקול של מתינות והשתלבות.

כמה רבה האכזבה, כאשר בהלול משמיע מתוך "המחנה הציוני" את קולה של הרשימה המשותפת.

בהלול הוא תמונת ראי של סמוטריץ' (רק בעברית רהוטה ויפה יותר).

* צביעות – מאמר המערכת של "הארץ" יצא בכותרת "איילת שקד מסוכנת לדמוקרטיה", בו הותקפה שרת המשפטים בחריפות בשל ביקורתה על בית המשפט העליון. אילו מדובר היה בעיתון שבאופן עקבי מגן על בית המשפט העליון ופסיקותיו, יכולתי לכבד את דבריו, אף שאיני מסכים איתם. אולם זו צביעות. "הארץ" תוקף בחריפות רבה את בית המשפט העליון, הן במאמרי המערכת והן במאמרי הדעה של העיתונאים המבטאים את עמדת המערכת. בית המשפט העליון מוקע כמשת"פ של הכיבוש, כמכשיר ההתנחלות. באיזו ברוטליות הותקף בית המשפט העליון כשדחה את העתירות נגד חוק החרם, נגד קניית בתים בשיח' ג'ראח, נגד חוק ועדות הקבלה ועוד. בית המשפט הוקע כגזעני, כמתיישר באופן אוטומטי אחרי מערכת הביטחון ועוד.

"הארץ" הוא העיתון האחרון שיכול להציג עצמו כמגן על בית המשפט העליון ולהטיף מוסר למבקרי בית המשפט.

* לא בכל מחיר – כאשר נתניהו התנצל בפני הטורקים על פיגוע "מרמרה" שהם ביצעו נגדנו, היה זה רגע של חרפה לאומית. בעקבות ההתנצלות, החריפה טורקיה את מדיניותה האנטי ישראלית והרודן הטורקי החריף את מסע ההסתה נגד ישראל. כעת עומדת ישראל, במסגרת הסכם הנורמליזציה עם טורקיה, לשלם פיצויים למשפחות המחבלים שנהרגו בפיגוע. איזה אבסורד!

אני בעד נורמליזציה עם טורקיה. אני בעד יחסים נורמליים עם כל מדינות העולם, בוודאי עם מדינה מזרח תיכונית חזקה, שעד עלייתו לשלטון של ארדואן היתה בעלת ברית קרובה של ישראל. אולם לא בכל מחיר.

תמורת הסכם נורמליזציה, הייתי מוכן לוותר על התנצלות טורקית על פיגוע "מרמרה" ועל תשלום פיצויים לפצועים הישראליים. אבל ההתנצלות הישראלית והפיצויים שנשלם – זה מחיר בלתי נסבל ובלתי מוצדק.

במו"מ עם טורקיה, על ישראל לעמוד על כך שטורקיה תשים קץ לתמיכתה בטרור. אולי העובדה שלאחרונה היא עצמה הפכה להיות יעד טרור, הופכת דרישה זו לאפשרית, אך חשוב לעמוד על כך שזו לא תהיה מראית עין, אלא הפסקה מוחלטת של התמיכה בחמאס.

אסור לישראל לאפשר לטורקיה כל מעורבות בענייני עזה. אני בעד הקלת הסגר הימי על רצועת עזה ככל שהדבר אפשרי מבחינה ביטחונית, אך בשום אופן אין לעשות זאת בהקשר של ההסכם עם טורקיה, ולתת לארדואן פרס על תוקפנותו.

אני בעד יחסים נורמליים עם טורקיה, אך כנראה שאלה אינם אפשריים כל עוד שולט בטורקיה אחמדיניג'אד הטורקי.

* שברו את הכלים – חברי הכנסת נגוסה ואמסלם מהליכוד, קיבלו על עצמם לשלם מחיר כבד – עונש חמור של סתימת פיותיהם לאורך כל מושב הקיץ. הגדרתי זאת "קיבלו על עצמם," כיוון שזו האמת. הם מודעים לכך שקואליציה אינה יכולה לתפקד כאשר חבריה מחרימים את ההצבעות, בוודאי כשזו קואליציה של 61 ח"כים. הם מסכימים עם העונש ומקבלים אותו באהבה. הם פעלו במודע, מסיבות ערכיות וציוניות, כדי לכפות על הממשלה לבצע את החלטתה להעלאת שארית יהדות אתיופיה, ולמנוע את ניסיונה להתחמק מכך בתירוצים תקציביים.

אנו רגילים לח"כים הפועלים למען האינטרס האישי שלהם וכאן אנו רואים ח"כים שפגעו במודע באינטרס שלהם, למען האינטרס הלאומי. ישראל היא מדינה ציונית, שייעודה ומטרת העל שלה היא קיבוץ גלויות, ובפרט, העלאה ארצה של יהודים במצוקה. כאשר המדינה בוגדת בייעודה, ראוי לשבור את הכלים.

אני מצדיע לחברי הכנסת נגוסה ואמסלם ששברו את הכלים.

* מתקרבן – האנס הסדרתי סרבן השיקום לא קיבל הנחת סלב. עכשיו הוא מתקרבן. "מקורבי קצב" שולפים, איך לא? את השד העדתי – מפלטו של הנבל.

* קמפיין הקורבן – קמפיין הקורבן של האנס הסדרתי מנגן על "מה, מענישים אותו על כך שהוא אינו מודה, על מה שהוא טוען שלא עשה"?

לא. הוא נענש לשבע שנות מאסר על המעט שהוכח שעשה ולא חלה עליו התיישנות. לא מדובר על עונש נוסף, אלא על בקשה לקיצור העונש. יש סיבות שבעטיין ראוי ללכת לקראת אסיר ולקצר את עונשו. אם הוא הפנים את חומרת המעשה, אם הוא הביע חרטה, אם הוא התנצל בפני קורבנותיו. האנס הסדרתי בחר לא לעשות כן וזו זכותו המלאה. אבל שלא יבקש את קיצור עונשו. והעיקר – הוא סרבן שיקום. עבריין מין סדרתי המסרב לקבל טיפול שיקומי, הוא אדם מסוכן.

טענה נוספת בקמפיין הקורבנות היא ש"איבדנו את החמלה". במה עדיף האנס הזה על כל אנס אחר? אדרבא, בשם החמלה נפתח את שערי בתי הכלא, ונשחרר את כל הפושעים לחופשי... בעוד במידת הדין חייב להיות שוויון מוחלט, במידת הרחמים והחמלה אין מקום לשוויון. אין להשוות את מידת החמלה שראוי לה אדם משולי החברה, שהמר עליו גורלו והוא חטא, לאדם רב כוח ושררה, האיש החזק במדינה, שניצל את כוחו כדי לאמלל ללא כל חמלה את קורבנותיו.

* על אזרחי – על פי פרסומים, האנס הסדרתי לא יערער, כיוון שאינו רוצה להגיע לבית המשפט לבוש בגדי אסיר. בעניין הזה, אני יכול להבין לליבו. אכן, יש מידה של השפלה בהליכה במקום אזרחי, בין אזרחים, במדי אסיר.

כמובן שיש לנהוג בו בדיוק כמו בכל אסיר. לדעתי, יש לאפשר לכל אסיר, כאשר הוא מגיע לבית המשפט, ללבוש בגדים אזרחיים.

* האנטישמיות הנחותה ביותר – האנטישמיות הבזויה והנחותה ביותר, היא אנטישמיות של יהודים. יש להם אובססיה להוכיח שהם "לא נגועים". כזהו המנוול סנדרס, המעליל לקראת פסח עלילת דם נוראית נגד מדינת היהודים. סנדרס, היוצא נגד זכות ההגנה העצמית של ישראל, מעניק גב לטרור. אם יהיה הנשיא, חלילה, זו תהיה סכנה לאנושות. אוי לה לאמריקה, ששני דמגוגים שלוחי רסן וחסרי אחריות הם מועמדים רציניים לנשיאות ארה"ב.

* אי שפיות זמנית – נקווה מאוד שתבוסתו של טראמפ בוויסקונסין היא תחילת הסוף של פרשת הדמגוג הגזען, שתהפוך לאפיזודה של אי-שפיות זמנית של העם האמריקאי.

* לצחוק – האם לצחוק או לבכות? במקרה הזה, ההמלצה שלי היא לצחוק. קשקוש הזוי שקראתי בפייסבוק: "עזה היא גטו שנשלט בידי קבלן משנה של ממשלת ישראל."

* הבשר המחורבן – מה אנו יכולים ללמוד מפרשת הבשר המחורבן? זו התוצאה של חשיפתנו ליבוא פרוע של מוצרים חקלאיים, וליצירת מצב המחייב את חקלאי ישראל להתחרות עם התוצר הזול של העבודה הזולה וחסרת המודעות האיכותית, הסביבתית והבריאותית של העולם השלישי.

* הפרזנטור – ח"כ לשעבר שמואל פלטו שרון הוא הפרזנטור של "תערוכת ישראל", שתתקיים בחול המועד פסח בגני התערוכה. מהו פרזנטור? ידוען המעורר הזדהות של הצרכנים, ובאמצעות ההזדהות עמו תקודמנה המכירות של המוצר שהוא מייצג. ונשאלת השאלה, מה הופך את פלטו שרון לדמות המעוררת הזדהות? אין הוא אלא פושע, נוכל בינלאומי. ההזדהות היא עם הכסף שלו, מתוך עיוורון לכך שהוא השיג את הכסף בדרכי עבריינות ושחיתות.

* מתי קם הליכוד? – ב"ישראל היום" התפרסם ראיון עם זלמן שובל, לרגל צאת ספר זיכרונותיו "דיפלומט". הראיון מרתק ואני משוכנע שגם הספר, כיוון ששובל עמד בכמה מצמתי ההחלטות הדרמטיות ביותר בתולדות המדינה, בעיקר בשתי הקדנציות שלו כשגריר ישראל בוושינגטון.

אבל בסיפור אחד זיכרונו קצת בגד בו. שובל מספר על הקמת הליכוד, מהתלכדות של כמה מפלגות ימין-מרכז, ובהן "הרשימה הממלכתית" שהוא כיהן מטעמה בכנסת. הפרטים נכונים, אולם שובל כתב שהדבר היה לאחר מלחמת יום הכיפור. זו טעות, הליכוד קם חודשים אחדים לפני המלחמה.

* רועה רבנו – בני ציפר, "הארץ": "...התרבות היהודית שונאת ערבובים בין גבוה לנמוך. בנצרות, דייג מהכנרת יכול להיות שליח אלוהי ונגר יכול להיות אביו של ישו."

 לידיעתו של ציפר – ביהדות רועי צאן יכולים להיות אבותינו, רבנו ומלך ישראל חי חי וקיים, רועה אתונות – ראשון המלכים, בולס שקמים – נביא, סנדלר, קפר ופועלי בניין – חז"לים.

* גאוות הגולן – לקצרין, בירת הגולן, יש הרבה יותר במה להתגאות מאשר בניצחון באיזה ריאליטי מטופש ומפוקפק.

* צל"ש לתלמידים – לפני ימים אחדים התקשרו אליי מביה"ס "ליאו-בק" בחיפה. כיתות י' שלהם יוצאים לטיול שנתי בגולן, וביקשו שארצה בפני תלמידים על ההתיישבות בגולן. כמה זמן? שאלתי, ונעניתי שכיוון שזאת הפעילות האחרונה ביום הזה, אין שעת גג, ולכן אזרום ככל שהשיחה תזרום.

כיוון שיש לי קצת ניסיון ואני יודע מה זה ילדים בני 16 לאחר יום של טיול רגלי, הנחתי שתהיה שיחה של עשרים דקות, וקיוויתי שיהיו גם נערים שאצליח לעניין. להפתעתי, נערך מפגש ממושך, שבו ארבעים הילדים ישבו בקשב רב, סקרנים, שאלו שאלות, זרמו אתי וזרמתי אתם. בתום השיחה הצצתי בשעוני, ונדהמתי לגלות שחלפו שעה ו-40 דקות.

* ביד הלשון: מלחמת השחרור – בתכתובת שקיימתי לאחרונה עם היסטוריון, הוא העיר את תשומת ליבי לכך, שהביטוי "מלחמת השחרור" שבו אני נוהג להשתמש, אינו מקובל היום, ונהוג לומר "מלחמת העצמאות". יש לציין שמדובר בהיסטוריון ציוני לעילא ולעילא, רחוק מאוד מהפוסט היסטוריונים האנטי ציונים.

אני יודע זאת, כמובן. ואכן, עד לאחרונה, במשך שנים נהגתי לומר ולכתוב "מלחמת העצמאות", כמקובל היום. זהו באמת אחד משמותיה של המלחמה והוא מבטא אמת לאמיתה – זו המלחמה שבה מדינת ישראל קיבלה את עצמאותה, עם ישראל היה לעם עצמאי. כמובן שזה שם ראוי לחלוטין.

הבעיה היא, שגם השם הזה כבר אינו לגמרי "פוליטיקלי קורקט". וכמובן לא מלחמת הקוממיות – השם שבן גוריון ניסה להטמיע בשיח הישראלי, לביטוי תקומת ישראל באותה מלחמה וברוח דברי התורה, ספר ויקרא: "וַאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת". גם מלחמת תש"ח יצאה מהאופנה, שהרי תש"ח זה קצת יותר מדי יהודי.

אז איך נהוג לכנות את המלחמה? מלחמת 1948. שם נייטרלי, מהאו"ם, שאין בו אף אמירה שתיחשד כציונית או פטריוטית מדי, רחמנא לצלן. אבל יש מי שהנייטרליות הזאת אינה מספקת אותם, והם מאמצים את המושג "נכבה".

גם אני איני נייטרלי. אני לא מהאו"ם. אני ציוני ופטריוט, ולאחרונה חזרתי להשתמש בשם הרחוק ביותר מהרעל הפוסט ציוני: מלחמת השחרור. המלחמה שבה עם ישראל השתחרר, ומעם נרדף, מושפל, מדוכא וגולה היה לעם חופשי בארצו. המלחמה שבה שוחררה ארץ ישראל משלטון זר והייתה לארצו של עם ישראל, במדינתו הריבונית. כן, אני מכיר את המנטרות השחוקות ש"אפשר לשחרר רק אדם, אי אפשר לשחרר אדמה," אלא שלא שמעתי את בעלי המנטרה הזאת מסתייגים מהארגון ל"שחרור" פלשתין.

אז מי שרוצה – מוזמן לעקם את האף. אני מכנה את "מלחמת 48'" בשם עליו גדלתי בילדותי – מלחמת השחרור. ואני מקווה שכך ינהגו גם אחרים.

אהוד: גם אני מעדיף תמיד לכתוב מלחמת השחרור במקום מלחמת העצמאות או הקוממיות.

* * *

דליס

"ספר הגעגועים" לאהוד בן עזר

רומאן

הוצאת כנרת זב"מ, 2009

"ספר הגעגועים" של אהוד בן עזר הוא גירסה חדשה של ספרו "לשוט בקליפת אבטיח" שיצא בשנת 1987. הספר נכתב, מצד אחד, בצמוד ובנאמנות לפרקי הספר הקודם, ומן הצד השני, בפרץ מחודש של כתיבה ספונטאנית, ובעוד הסופר יושב בחדרו, מול צג המחשב והמקלדת, האסוציאציות והאנקדוטות רצות בראשו ועולות על הכתב.

ישנה נקודת פתיחה עלילתית וקו מנחה של התרחשות לאורך הספר. שלושה חברים, צבי, גיורא ואורי, יוצאים ליום שדה בשטח, בתוך השדות, הפרדסים ומקשת האבטיחים שקרובים לאזור מגוריו בשנות השלושים [הארבעים. – אב"ע], אזור שהוא קורא לו – קלמניה [היום ליד בית ברל].

הספר נפתח כך: "בבוקר השכם דפק גיורא על דלת ביתנו וכאשר אימא פתחה לו הוא שאל אם אני כבר קמתי ומוכן לצאת ליום-השדה אשר נדברנו אתמול לפנות-ערב, יחד עם צבי,  לקיימו היום."

אורי הוא בן דמותו של הסופר. הספר נכתב בגוף ראשון של המספר, אורי. אהוד בן עזר כותב בפרק 42 [עמ' 279] שלפני שנים פנו אליו מעיתון "הארץ"  בבקשה  שיכתוב  על הבית, הרחוב והמקום שהטביע את חותמו בחייו, וכך הוא כתב את הרשימה: "בטעם זיתים מריר", שבה המסופר נכתב בשם אהוד בן עזר – ואילו כאן, ב"ספר הגעגועים", הוא כותב בשם אורי בן עמי, בן דמותו, וצמוד לרוב אירועי חייו.

ישנם דברים שהוא בדה, המציא, וצירף והוסיף לסיפור האמיתי. חייהם של גיבורי הרומאן לעיתים צמודות לאמת האותנטית ולעיתים לא, ואין להסיק מסקנות משונות ולא מדויקות שבאות מן הרצון לעשות חפיפה בין הסיפורים והדמויות הספרותיות לבין האנשים, העובדות והאירועים המקוריים. לסופר ישנה זכות הבידיון ובכך לערער את מעמדו הריאלי בתוך הסיפור. אלה דברים שכותב בן עזר עצמו על הרומאן הנוכחי.

כאמור, הנראטיב מתחיל ביציאה של שלושת הנערים לשטח. זה כסיפור מסגרת. מדי פעם פורצת להתרחשות המתקדמת איזו אפיזודה, איזו סצינה אסוציאטיבית, מעשייה, מתוך המציאות של הנערים בתקופת ימי החניכה וההתבגרות שלהם.

ואהוד בן עזר מתרץ (בתוך הרומאן עצמו) את אופן הכתיבה הזה בכך שהוא יושב מול המחשב וכותב ומדי פעם הוא קם, מפני שהוא רעב,  ואז הוא ניגש ומכין לו פרוסת לחם  שחור-שחור ועליה הוא מורח חמאה צהובה ומעל הוא בוזק זעתר, ואז הוא חוזר ונופלים פירורי זעתר על המקלדת, וכאשר הוא חוזר, קו המחשבה שהיה נתון בו קודם נשכח ואז השראה חדשה באה – ופורצות לרצף העלילתי אנקדוטות מן התקופה, שנשזרות בטבעיות נעימה בין הנראטיב המקובל .

בתוך הכתיבה מנוהל דיאלוג עם הקורא, דיאלוג עכשוו , זאת בעת האתנחתות. כאן מדבר הסופר המבוגר, מסביר ומתרץ את מהלכיו. עוד אתנחתא נעשית לשם הכנת זיתים דפוקים, מיוחדים, ובקו ייצור על שם הסופר, ואז מובא מתכון מדויק ואז ההגיגים מנותבים סביב עצי הזית ותוצרתם [ עמ' 282].

ובעמ' 318 כותב אהוד בן עזר שהוא סיים למלא ארבע צנצנות גדולות של זיתים ירוקים משובחים כדי שיהיה לו גם לחלק למשפחה ולחברים, ובזרימה רעיונית נינוחה הוא גולש ליצירת שיחה עם הקורא אל היומיום העכשווי, הוא מגיע לרובד פוליטי ישראלי ונוגע ברצח רבין, וכמו ברצף תודעתי הוא חוזר אחורה ואומר שהוא מחפש את הפרטים, [עמ' 319]:

"החשוב בעיניי בכל מעשה אמנות הוא הפרטים. הנצח של הספרות טמון בפרטים. הזיכרון מורכב מפרטים, כמו זנבות הסיגריות על החול הזהוב לצד איה חשופת השת שרובצת על בטנה בצריף התחנה הירוק של 'אגד' בהמתנה לדגדוג הזרג של גיורא, וכמו שנחום גוטמן אומר: גם במילים אני מצייר."

ואכן זה המוטו בספר, המשפט של גוטמן. ואהוד בן עזר מצייר פרטים. ה"טורייה" היא פריט נוסטלגי ותוך איזכורה נולדים סיפורי עבודה חקלאית, כלי עבודה נוספים מן התקופה מקבלים גוונים ותתי גוונים במירקמים יצירתיים שנעים בזמן קדימה ואחורה.

הפועלים הערביים שחותמים באצבע, כי לא ידעו לכתוב, הם דמויות ליצירת דרמה וסיפור נוסף, שנע אחורה וקדימה, והוא היותו של הסופר , אופה. העלילה מובילה  לפריז ומשתלבת עם חג הלחם שם, שנים רבות לאחר מכן, והיא מקבלת גוון פרטי מובהק כאשר המציאות הפרטית של  הסופר מודגשת, היותו איש שמן, כאן הקורא הופך  איש סוד ו"סחבק" של המחבר.

הזרימה התודעתית מגיעה למטבח של אימא, לתבשילים, כמו הפטריות שנמצאו בשדה ובושלו בתבשיל פולני בסירי האם [המתכון מפורט]. עוד נזכרת האם שהיתה מכינה סנדוויצ'ים לדרך, עם לחם וביצים קשות חתוכות דק-דק במכונת חיתוך, שהיתה נדירה אז, וגם בקבוק מים לדרך הכינה, כי אמרה שאין קונים בחוץ אוכל מהטעם של שמירת הניקיון וההימנעות מבזבוז מיותר.

הספר מכיל סיפורי חניכה של שלושת הנערים. הם ננזפים על ידי הוריהם, המשפט המדוקלם שהיה מופנה אליהם שוב ושוב הוא: "לא ייצא ממך כלום כשתגדל!" – ומספר הסופר שגיורא הפך לכדורגלן מוערך בנבחרת ישראל וכי הוא עצמו רצה, עוד מילדות וכל חייו, להיות מושך בעט, והוריו כל הזמן דרשו מקצוע ברור ובטוח ולא משהו ערטילאי.

ישנם סיפורי אהבה ראשונה, אהבה של אורי לנלי, ואהבה של צבי לאיה. וישנם סיפורים על תמימות נעורים וחוסר ידע מיני, וסיפור על משחק הנשיקות בחדר העבודה של סבא של נלי באחוזת פלז המכובדת והמפוארת, וסיפורי רכיבה על אופניים, ועישון סיגרייה ראשונה, והתנסות מינית ראשונה, וחשיפת איבר מין גברי בין הנערים ובין הפועלים הערבים (שהתפארו בגבריותם העצומה), וגם משחקים בשדות  וחיפוש צנחנים בריטים – "כלניות", ובניית מטוס ועוד ועוד הרפתקאות שחופפות את קום המדינה.

בתום סיפור החניכה של הנערים מביא בן עזר פרקי הגות והגיגים פוליטיים עכשוויים . מצב המדינה לאחר רצח רבין, פגישה עם רבין, רקוויאם לרבין וויכוח פוליטי בין בן עזר לזוהיר בהלול אחרי מאמר שבן עזר פירסם ב"הארץ", שבו הוא מצהיר על מיפנה במחשבתו השמאלנית, של בן עזר, שהיה בין שורות "מר"צ" ועכשיו, בשל המציאות הנוכחית, אמונתו בערבים התערערה.

הספר נקרא בקלות, הוא קולח, סוחף. מדלג בין פרקי נוסטלגיית נעורים, דרך הגיגים פרטיים  ועד הרובד הפוליטי העכשווי. השפה נינוחה אך נעה בשני מסלולים, לעיתים ספרותית, מכובדת ומדויקת בלשון ובתחביר – ולעיתים נוגעת בסלנג רחוב, קורצת בביטויי סחבקיות של נערים.

הספר מתאים גם לנוער וגם למבוגרים. אפשר בהחלט לשייך אותו למה שאני מכנה – "ספר חבר". הוא מיועד למי שעדיין נוגע בנוסטלגיה של התבגרות בתקופה הנזכרת, ספר שהוא קצת שיחה בין אנשים.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ישראל זמיר

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

"...כִּי רָמַסְנוּ הַמְּדוּרָה וּפְנֵי-הַנַעַר כִּסִּינוּ אֵפֶר.

אֶת מַצְפּוּנֵנו שֶׁנִקְרַע תָפְרָה הָעֵט הָאֲרורָה

מִלִים מִלִים לְתִפְאָרָה,

אֲבָל הַדָּם קוֹרֵע תֵפֵר."

מתוך "להיות עפר" מאת עוזר רבין

פרק א': ילד-חוץ

"רוץ בכל הכוח, זגזֵג בין קליעים, עקוף פגזים מתרסקים, הצל את חייך!"

לא היה כל סיכוי לדעת היכן ייפול הפגז הבא, לפנינו או מאחורינו, ומהיכן יורים עלינו.

ביזיון! טירוף-דעת, שיגעון לשלוח באישון-ליל את גדוד 13 בגשם סוחף ובבוץ טובעני אל תוך מובלעת מצרית בעומק האויב, עם פקודה מפורשת: "מקדו עליכם את כל אש צבא מצרים החונה ברצועת-עזה. עליכם להחזיק מעמד יממה תמימה על גבעה ארורה זו, שגובהה 86 מטר מעל פני הים."

ידענו, אנחנו ההטעיה, הכוח המרכזי יכה במקום אחר.

מי ששלח אותנו במזג-אוויר כה סוער – הקריב אותנו. מדוע לא דחו את הפעולה כאשר התברר כי שיירת הדרג השני, ובה תותחים אנטי-טנקיים, מטולי פיאט, ארגזי תחמושת, תרופות ומזון – לא תגיע?

ידענו, אנחנו אבודים, חיים על זמן שאוּל. במה נבלום טנקים, שריוניות, וחטיבות רגלים שיסתערו עלינו גל אחר גל?

עשרות תותחים ומרגמות כבדות כתשו אותנו ללא רחם. טנקים שעטו, שריוניות ירקו לשונות אש – וחיילים אחוזי להבות, לפידים חיים, רצו כמטורפים, צרחו מבהלה ומכאבי תופת. מנגנוני הירי שבידינו נסתמו בבוץ. פגזי פיאט אזלו, רימונים ובקבוקי-מולוטוב התרוקנו מאשפותינו וכל שנותר היה לרוץ אל מול האש, לנפנף ברובה שאינו יורה ולצרוח בגרון ניחר בתקווה קלושה שהאוייב ייבהל וינוס.

עשרים טנקים מצריים החלו לחמם מנועים בתחתית הגבעה ובעוד רגע ישעטו כלפי מעלה. ומה אז? ובאמצע כל אלה הגיח חייל שלנו מתוך שוחה והחל לצעוד מול השריון המצרי כשהוא מתנדנד, ידיו שמוטות, גבו שחוח וראשו נטוי כלפי מטה. עדיין לא ידענו לכנות תופעה זו בשם "הלם-קרב". עשרות פצועים שיוועו לעזרה-ראשונה, ותיקי החובשים ריקים. ברדת היום תסתיים המשימה, הגדוד ייסוג והנפגעים יפונו. אך כיצד מחזיקים מעמד עד בוא החשכה? הן לסגת לאור יום פירושו להפקיר את חבריך הפצועים ולגזור עליהם מוות.

"אל תשאירו אותי פה," בכה פצוע שרגליו רוסקו. לפתע הניף את ראשו כלפי מעלה וזעק:

"אלוהים, כבה את השמש, שנוכל להתפנות!!" ובהומור, שלא נטשוֹ ברגעים קשים אלה, המשיך: "הלוא כבר עשית משהו דומה בעמק-איילון..."

מפקד חזית-הדרום יגאל אלון התעקש שהגדוד ייצא למשימה בכל מזג-אוויר והבטיח סיוע ארטילרי, הפצצות מן האוויר.

היכן כל אלה!

החייל שנשאתי על גבי בכה, נאנק מכאבים, התחנן שאניח לו למות. ביד אחת נתלה על צווארי ובשנייה הִכה על ראשי. הוא צרח, נשך, שרט. מי שעבר לידנו עצר בתדהמה: חייל נשא חייל ושניהם מגואלים בדם.

"אסור לעצור, אסור לעצור. תראה, עוד נגיע, עוד נינצל," מלמלתי לקצב הריצה. חול סטר על פניי, פגז נפל לרגליי וחדר בנהמת פרא את שכבת החול הרטובה, השמיע פעימת ואקום ואימא אדמה אספה אותו אל חיקה. נתרצה ולא התפוצץ.

שוב קיבלתי את חיי במתנה. מי שעומד למות – חש בבטנו פרפורי מוות וסופד לעצמו בעודו בחיים. כך היה בסנדלה, בשועוט, בחירבת-מעין.

"רוץ, רוץ, אולי בכל-זאת תינצל. מה כבר הספקת לעשות בחייך הקצרים? בקושי זיינת פעם אחת," שיניי נקשו וליבי הלם. רצתי, נפלתי, קמתי, הלכתי והפגזים דלקו אחריי.

הפצוע שעל גבי השתתק. מה קרה, מת? האם נושא אני גווייה? סטרתי על לחיו בגב כף ידי והוא הגיב בכעס.

"העיקר שאתה חי," מלמלתי.

באפיסת כוחות הִגענו למשלט 112.

"חובש!" צעקתי והתעלפתי.

*

הגעתי למוסד החינוכי של בית-אלפא כילד-חוץ לכיתה יו"ד בסוף אוגוסט 1945, לשנת הלימודים התש"ו.

"מדוע החלטת לשלוח את הבן היחיד שלך לקיבוץ?" תמה מאיר וייל, מחנך הכיתה.

אימי סיפרה, שלמדתי בבית-הספר המקצועי "מקס-פיין" בתל-אביב, גרתי אצל סבתי והיא התקשתה להשגיח עליי. בשעות אחר-הצהריים הרביתי להתרוצץ ברחובות העיר. יום אחד אימא ראתה אותי כשראשי עטוף גרב שקופה ואני מדביק על קירות הבתים כרוזי אצ"ל. היה ברור לה שלא ירחק היום והבריטים יכלאו אותי.

"האם הוא חבר אצ"ל?" שאל מאיר בדאגה.

"חס-וחלילה," נדהמה מן השאלה, "הוא חבר 'השומר-הצעיר' שנסחף להרפתקאות."

לאחר הפגישה ביקש מאיר מהמטפלת שתראה לי את מקום מגוריי. קיוויתי שהתלמידים יקדמו את פניי ויסייעו לי להיקלט, אך הללו, כל אימת שנתקלו בי – חמקו וברחו.

בערב נסעה הכיתה לעין-חרוד, להצגת "מירהל'ה אפרת". אחד הבנים רתם לעגלה שתי פרדות והן דהרו כל הדרך. הזעקות הנרגשות של חנה רובינא לא הרשימו אותם, והכיתה החליטה לשוב הביתה בהפסקה. איש לא טרח להודיע לי על כך. ישבתי על חבילת קש שורות אחדות לפניהם והעזתי ליהנות מן המחזה.

בסיום ההצגה מצאתי עצמי מחפש נפש מוכּרת. כשעה המתנתי, בתקווה שהכיתה תרגיש בחסרוני ותשוב לאסוף אותי. לקראת חצות ירדתי לכביש-הראשי. שומר-לילה הצביע על אורות דלוחים של קיבוץ מרוחק, והורה לי להגיע לשם. להערכתו, אין סיכוי לטרמפ. אם אני פוחד ללכת בלילה, אוכל לישון במתבן של עין-חרוד. הוא היה נדיב והביא שמיכה מבקתת-השומר. בבוקר אוכל לתפוס את האוטובוס לבית-אלפא.

לא היה לי כסף לאוטובוס וגם לא רציתי לאחר ללימודים. חשבתי שאולי הכיתה החליטה לבחון אותי. למדתי בשעתו בשפיה, והלילה לא הפחיד אותי. בכיתה ו' עבדתי ברפת ונהגתי להשכים בשלוש לפנות-בוקר. בדרכי לחליבה חציתי חורשת אורנים עבותה וחשוכה-עדיין, שתנים נהגו להסתתר בין עציה ולילל.

עלטה אפפה את העמק. השמיים נגהו בשלל כוכבים. חציתי שדות, עקפתי בריכות-השקייה, קשוב לקולות הלילה. חושך סמיך העלים בּוֹרות, לא אחת כשלתי. תנים יללו, קולו של צבוע מצחקק נשמע מכיוון ההר, שדמה לכתם שחור מאיים. מדי-פעם חלפתי על-פני שיחים עמוסים ציפורי-לילה, שהמריאו בבהלה ובצריחות זעם.

בשלוש לפנות-בוקר הגעתי.

התגוררתי בחדר עם שתי בנות ושלושה בנים. בערב התפשטה אחת מהן לעיניי כאילו הייתי קיר. לראשונה ראיתי חזה חשוף של נערה. שדיה הגדולים והזקופים התריסו. לא נרגעתי עד הבוקר.

בימים הראשונים התקשיתי למצוא את מקלחת-הבנים וכל אימת שנכנסתי לשירותים, ראיתי מעל לדלת-המחיצה הסובבת ראשי בנות. זמן-מה עבר עד שקלטתי, כי המקלחת היא משותפת לשני המינים והעדפתי להתקלח בשעות הערב המאוחרות, שלא להעמיד את יצרי בניסיון.

שיטת הלימודים היתה תמוהה: אין בחינות, אין ציונים, לא נשארים כיתה. שאלתי את עצמי – לשם מה להתאמץ?

כעבור חודשים אחדים קרא לי מחנך-הכיתה לשיחה. לדבריו, חלק מבני-הקיבוץ אינם מתאמצים בלימודים, ולו אין כלים חינוכיים כדי להכריחם ללמוד. אין בשיטתם אמצעי ענישה, והכול מבוסס על אמון ומצפון. הוא אינו יכול לגרשם מבית-הספר, כי המוסד-החינוכי הוא ביתם לטוב ולרע, אך אחדים מהם עוד יצטערו על כך שלא למדו. בּוּרות אינה מתכון לחיי קיבוץ.

"וגם אתה, ישראל, אינך מתאמץ בלימודים," קבע המחנך. "אימא שלך עובדת קשה כדי שתרכוש השכלה, ואתה מבזבז את זמנך על שחמט." לדבריו, בעוד הוא קורא בכיתה פרקי שירה קלאסיים מ"איליאס ואודיסאה", אני פותר בהיחבא חידות שחמט.

"האם לא חבל לך על אימא?"

*

המצב הביטחוני בארץ התדרדר והלך. נשמעו דיבורים על מלחמה קרובה. הוחלט לאמן אותנו במקל קפא"פ (קרב פנים אל פנים), בסכין, בא"ש (אימוני-שדה), ובלילות נדרשנו לשמור על שטח המוסד-החינוכי.

יום אחד מצאתי את שמי רשום לצאת לשמירה יחד עם נעמה, שנחשבה אצלנו ליפה בבנות, וזאת משתיים עד ארבע לפנות-בוקר. ליותר מזה לא יכולתי לצפות. עד כה החלפנו פתקים בשעת השיעורים, אולי הגיעה השעה שסוף-סוף ניפגש ואולי גם אגע בה? ידעתי כי כמה מן הבנים "המפותחים" כבר מתמזמזים עם הבנות, ואילו אני בעיניהן עדיין כ"ילד" שנעים רק לשוחח עימו. לא אחת הצצתי בראי, מחפש נואשות ראשיתה של פלומת זקן על פניי הוורודים. הייתי בהיר-פנים, נמוך-קומה, שמנמן ומנומש. בני כיתתי גבהו, קולם השתבר, שיער צץ בבית-שחיים ובמפשעתם. ואילו אני, כבר מלאו לי שש-עשרה וגופי עדיין לא בגר.

לנעמה היפה היו חיוך מתריס, הליכה זקופה ועיני פחם נוצצות. היא נמנתה על בנות תימן. הוריה שלחו אותה לחברת-נוער בקיבוץ, ומשם הגיעה אל המוסד-החינוכי.

בשתיים פחות רבע הקפיץ אותי השומר ממיטתי. התלבשתי, חיתלתי בזריזות את ה"פַּאטֶס", החותלות, על נעליי, לקחתי מקל קפא"פ ומיהרתי לעבר העמדה המזרחית. בוץ דבק בנעליי וקול מציצה וטפיחה נשמע למרחוק כשהייתי שולף אותן מהבוץ בצעידה. הירח שפך אור כסוף על רעפי הבתים הלחים, שזהרו כארמונות. רוח קרה נשבה, ועצי הקזוארינות רשרשו והתנועעו.

בשתיים ורבע הופיעה נעמה כשהיא עדיין מנומנמת. בין ענפי העצים התעבו צללים כהים שרטטו ברוח. נעמה הסתכלה בהם ונתמלאה פחד טמיר. הם דמו לשדים.

"סבתא היתה מספרת לי המון על שדים שחוטפים ילדים."

"נעמה, אין שדים ואין לך מה לחשוש. יש לי מקל."

לרגע חייכה. גשם החל לתופף על גג הפח של העמדה, ורוח לחה חדרה מבעד לאשנבי הירי.

לאחר כשעה יצאנו להקיף את שטח המוסד-החינוכי, כפי שהורה המא"ז (מפקד האזור). הרגליים בוססו בבוץ והגוף נאבק ברוח. עקפנו שלולית ונעמה החליקה, כמעט מעדה. תפסתי בידה והמשכנו ללכת שלובי אצבעות. "אלי אלי, שלא ייגמר לעולם," התרונן ליבי.

בפאתי המוסד, סמוך לגדר המערבית, עמד בית איזולציה, שבאחד מחדריו התגורר חבר קיבוץ. על פי החלטות הקיבוץ, מבוגר חייב לישון במקום שבו גרים בני נוער. חלפנו מרחק-מה מהחלון. מנורת-שולחן זעירה האירה צללית של זוג חבוק. מדי-פעם התנשקו.

נעמה זיהתה את המטפלת החדשה, והאור כבה.

"אז הרכילות בכל-זאת נכונה," לחשה.

חצינו מגרש כדורסל, סככת טרקטורים, מחסן אופניים, ושבנו לעמדה. גשם החל לרדת. ישבנו בוהים ומנומנמים. נעמה השעינה את ראשה על כתפי ועצמה את עיניה. חבקתי בעדינות את מתניה הצרים ולרגע חשבתי לקדם את אצבעותיי לעבר חזה הגואה, אך חששתי ולא העזתי. הרוח יבבה ונעמה רעדה מקור. מיהרתי לפשוט את מעילי ולכסות את גווה.

"תודה," פלטה ולא פקחה עיניים.

דמדומי שחר הפציעו ורוח מערבית יללה. מעבר לכביש, בשדה, נעו נחשולי קמה כגלים.

"נבֵלָה הביתה!" נשמעה צעקה מכיוון הרפת.

רפתן עצבני גירש פרות מן החצר לרפת, לחליבת-בוקר.

שתי צלליות נראו צועדות בדרכן לעמדה, דן גלילי ודשיק.

"וירד שמשון תמנתה," שמענו את הסיסמה שפלט דן, ונעמה מיהרה להשיב:

"וירא אישה מבנות פלישתים."

צחקתי והצבעתי על נעמה, שדמתה בעיני לבת-פלשת, שהגיחה מן התנ"ך.

המשך יבוא

ישראל זמיר (1929-2014ׁ), חבר קיבוץ בית-אלפא, היה איש עמל, עיתונאי וסופר, בנו-יחידו של הסופר יצחק בשביס-זינגר, חתן פרס נובל לספרות 1978, ותירגם מיצירות אביו לעברית.

היתה לי הזכות לערוך חלק ניכר מספריו האחרונים של האיש הנפלא ישראל זמיר ולסייע בהוצאתם לאור. בשעתו היכרתי גם את אביו שביקר בארץ. ישראל זמיר היה נשוי לבת כיתתי מ"תיכון חדש" בתל אביב, אביבה, והם העמידו משפחה למופת. כל ימיי אזכור אותו בחיבה עמוקה.

כדי לתת את הרקע לרומאן "לכבות את השמש" אני מקדים ומביא כאן את "אחרית הדבר" שבספר.

אהוד בן עזר

אחרית דבר

נער בן שש-עשרה הגיע כילד-חוץ למוסד-החינוכי בקיבוץ בית-אלפא בשנת 1945, והוא משתדל להיקלט בכיתה יו"ד.

נקראנו "קבוצת אורן", כי כך היה מקובל לכנות כיתות לימודיות בקיבוץ. גדלנו בצילה של מלחמה קרבה ונשמנו נעורים, אימונים, ומאבק היישוב בבריטים.

כשהיינו בכיתה י"ב נזעקנו למלחמה, ושובצנו כמחלקת מכונות-ירייה בגדוד 13 בחטיבת "גולני", שאך נוסדה. השתתפנו בקרבות הגלבוע, בבלימת צבאות-ערב שלווו באספסוף כפרי שהתכוון לכבוש את העמק, לשלול שלל, להאביד ולהרוס.

מעטים היינו, ולא היה לאן לסגת. מתחתינו נפרש עמק-יזרעאל מוריק: קיבוצים, מושבים וילדים יחפים המתרוצצים על דשאים מוריקים. קלטנו את הדילמה במלוא חריפותה: יישוב קטן, מעט נשק, ושבעה צבאות-ערב. השורות היו דלילות ורוח הלחימה מילאה את הפרצות. ידענו, אם לא נבלום – נחווה המשך לשואת אירופה.

אחר-כך ירדנו לנגב, למבצעי "אסף" ו"חורב" – למלחמה בצבא מצרים.

הקרב על משלט 86 בנגב המערבי היה מן הקשים שידעה מלחמת-השחרור, ולווה במעשי גבורה עילאיים, אולם קרב זה אינו ידוע בציבור.

בספרו של ההיסטוריון הצבאי ד"ר נתנאל לורך, מקים ענף ההיסטוריה בצה"ל, "קורות מלחמת-העצמאות" – נאמר על אותו קרב משפט בן ארבע מילים בלבד:

"משלט 86 נכבש ופונה." (עמוד 615).

ואילו יגאל אלון, מפקד חזית הדרום, ששלח אותנו לאותו קרב מר, היה מעט יותר "נדיב":

"...המצרים הִפנו התקפת-נגד עד כדי קרב פנים-אל-פנים, כולל שימוש בלהביורים בפעם הראשונה במלחמה זו, והדפו את אנשינו מהמוצב הזה [משלט 86] לאחר קרב קשה, ולאחר עמידה יפה מאוד של אנשינו." ("בתחבולות מלחמה", עמ' 97).

המלל קצרצר. שניהם העדיפו להתרפק בהרחבה על מסע הניצחונות המפואר של הפלמ"ח וכיבושן של עוג'ה-אל-חפיר ואבו-עגילה – הזרוע האחרת של המבצע.

הייתי במשלט 86, וזו טראומת חיים לכל אלה שהיו שם אז ושרדו. לחמתי כאיש צוות של מכונת-ירייה, ועיקר התיאורים בספר הם מתוך השוחה הקרבית, בעיניו של טוראי, וללא יומרות אסטרטגיות.

זהו רומאן שרובו אמת, אך ככל סיפור, יש בו גם דמויות דימיוניות ואירועים בדויים. עם זאת, הצלבתי עובדות, חיטטתי בזיכרוני ובזיכרונות עמיתיי – אך לאחר שנים כה רבות, גם באמת הצרופה עלולים לדבוק עיוותים ושוני גירסאות.

כל מי שהשתתף במלחמה חווה אותה מבעד למשקפיו וממקום הימצאו. אין לי ויכוח עם הללו שראו דברים אחרת, זו זכותם, והאמת הצרופה אינה מונופול שלי בלבד. אין לי גם יומרות לשמש פרשן או היסטוריון-צבאי. כתבתי את שזכרתי, נעזר בספרים, בארכיונים קיבוציים וביומנים אישיים. רוב גיבורי הספר מופיעים בשמם האמיתי, אחרים, מסיבות שונות, שונו.

עבדתי כעיתונאי ב"על-המשמר" ולאחר-מכן ב"מעריב", ושיבצתי בספר קטעים שפירסמתי במרוצת השנים בעיתונים ובמוספים שבשעתו ערכתי: "חותם", "הדף-הירוק" ו"קו-למושב".

תודתי לכל אלה שזכרו וסייעו, ובהם עמיתיי מקבוצת "אורן": נחמה (כיום מרים), הלל נוימן, שאול סלומניצקי, עמוס דיסטנפלד (כיום דגן), דן גלילי, וחברים נוספים: דויד פליק, יונה דוידוביץ', מנחם אגמון, אפרים חנון, רן בר-גיורא, יורה ארצי, שלמה כהן (כיום שגב), בנימין ורדי, תלמה שור, נתן שחם, ארכיונאית בית-אלפא מאירה הכהן, וארכיונאי ניר-דויד, יהושע לוריא.

אני מספר על חבריי מקבוצת "אורן", על המחלקה, ובאמצעותם מנסה לפתוח אשנב לתקופה ולאווירה של יישוב בימי מלחמה, והתחושות שאפפו אותנו אז. ראוי שנזכור, כי אחוז אחד(!) מתושביה היהודים של ארץ זו נפל בקרבות, ובהם חלק מעמיתיי.

ספר זה מוקדש להם.

מלחמת-השיחרור היא חלק ממני, מעמיתיי הלוחמים, ולעולם, ככל הנראה, לא נשתחרר ממנה.

ספר זה הוא בבחינת "אדברה וירווח לי," כדברי המשורר.

לכולם נתונה תודתי.

ישראל זמיר

בית-אלפא 2004

* * *

בית יד לבנים

רחוב המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

בחינה מודרנית של דמויות מקראיות*)

הרצאה מס' 2 בסדרת הרצאות של הסופר

ד"ר משה גרנות

אליהו שוחֵט מאות כוהני בעל, ונחשב לנביא אלוהי; יהוא הוא רוצח המונים, והמקרא משבח אותו על כך; דויד מצטרף לאויב הנורא ביותר של העברים, הפלשתים, משמיד את צאצאי שאול, למרות שנשבע לא לעשות כן – ונחשב למלך הצדיק ביותר שקם לעם ישראל.

בדמויות אלו ואחרות מתרכזת ההרצאה מס' 2 של ד"ר משה גרנות.

ההרצאה מתקיימת ביום א', 17.4.2016 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

הרשמה מראש – טל. 03-5408003

*) ראו חוברת "תרבות פלוס" לחודש אפריל 2016, עמ' 27

* * *

תפילה אל המֵתות

מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים

אתן שלא הגעתן איתי לגיל שמונים

לפעמים מתחשק לי להרים אליכן טלפון

כי אתן חיות איתי עדיין בזיכרונות

כל זיון נדיר שהרשיתן לי

היה לי קדוש כמו אלוהים

בַּכּוּס שלכן קן תפילותיי הנידחות

וניסיתי גם בתחת

שתהיה לי הרגשה שאתן עדיין בתולות

ואני שמה בפעם הראשונה

כאילו כל חייכן חיכיתן לי

אתן שלא הגעתן איתי לגיל שמונים

והייתן לי אהבה לאין קץ

וכל כך מעט זיונים

הו הַכּוּס הקדוש שלכן

שכל חיי חלמתי לנשקו

כמו לפני שער נעול

שגם אם נתראה בעולם הבא

זה כבר לא יעזור

ולא תזוח עליי דעתי

שאני עדיין חי

7.4.16

* * *

הוא היה גבר לא רציני

מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים

הוא היה גבר לא רציני

אבל היום הוא בעלי

ולמה כל כך נדלקתי עליו

בגלל יחסי המרוּת שבינינו

כל פעם שהוא זיין אותי

אפילו לא פשט את מדיו

אני הגעתי לאורגזם לא נורמאלי

בגלל יחסי המרוּת שבינינו

הייתי מגוּרָה בגלל הדרגות

הוא המפקד אני הפקידה

בזכותו כבר מזמן לא בתולה

מאוהבת בו ומשפיכה ממנו

רק בגלל יחסי המרוּת שבינינו

היה מזיין אותי גם בתחת

עשינו יחד כל מה שאסור בצבא

היום אני אשתו השנייה

היום אני המפקדת שלו

מפני שהוא גבר לא רציני

ובלי יחסי המרוּת בינינו

כבר כמעט שלא עומד לו

ויש לנו שני ילדים מוצלחים

9.4.16

* * *

אהוד בן עזר

לא לגיבורים המלחמה

רומאן

פרק ד

היה ערב, ימים אחדים לאחר שהתגלו המאסרים מבין אנשי הארגון המחתרתי. הם באו לבית לקחת את האב. האם הסתגרה בחדר והאב היה חיוור. האם ידע כי לא יחזור לראותם?

פוליק זוכר כל פרט. אלה שבאו, רובם חיים כיום, הוא מרגיש בהם, יכול להריח את עקבותיהם, בכל פינה, בכל חיוך, בכל שיחה, בכל מילה. אל לה להביט בו כך! הרים פניו אליה. היא אינה מבינה. אינה שייכת לו. אינה שלו. היא, נמצאת במחנה האחר, החזק, שלהם...

"אני בן של מלשין, אני!"

"שקט, רפי, בבקשה, אל תצעק." ביקשה עפרה.

הוא רעד. "לא חשוב. הם אמרו שמסר אנשים לאנגלים. אתם, כן אתם. טוב לכם פה. שמח. עושים חיים. דורכים על גופות. נוסעים כל קיץ לאירופה, לשאוף אוויר! גם אני... לצאת מן המחנק של יולי-אוגוסט, החמסינים, הארץ המזיעה, הצעקות, המלחמה, הבצורת, האוטובוסים, הצפיפות, שאף אחד לא ייגע בך כמו מאניאק כשאתה עומד לפניו בתור, ושאתה לא תיגע באיש, אלה כללי המשחק! רק כך אפשר לחיות כאן, עם החופש לברוח מדי שנה, בקיץ, להתאוורר, גם את, את חושבת שאני לא יודע?"

איזו זכות יש לו לדבר? ומה בכלל עשה הוא בשביל המדינה, בטלן! – קפצה ועמדה מולו, ושפתיה הדוקות בכעס. – הוא חושב שתמיד הכול מגיע לו וכי אחרים נהנים על חשבונו. נהנה מי שיודע ליהנות, ואילו הוא... אולי כואב לו גם שהיא גרה בדירה יפה, אולי גם את זה לקחו ממנו?

"אַת!" סינן מבין שיניו.

הוא כבר היה ליד הדלת.

"לא, אל תלך!" מיהרה אחריו. "לא רציתי לפגוע. אני לא יודעת מה קורה לי." הידקה בקצות אצבעותיה את רקותיה, לחצה את מצחה, ואחר חזרה ופקחה את עיניה.

"שבי." ביקש פוליק.

"טוב." שקעה לתוך הספה הרכה.

החדר המחשיך נסגר עליו כאילו אין איש מלבדם בעולם כולו. אביו עמד בפתח והתבונן בו בעיניים בהירות וטובות, ואמר – "יום אחד תהיה בחור גדול," – "כן, אבא," ענה. – "תשתדל להיות חזק, כמו כולם." – אמר האב. האם ניצבה בפתח חדר השינה, כמאובנת, ולא בכתה.

"מדוע לוקחים אותו?" שאל פוליק.

"אבא מתגייס לצבא." אמרה

ולפוליק נדמה שהתעקש לומר לה – "לא נכון, המלחמה נגמרה."

כל שידע על המלחמה היה מתוך השבועון-לילדים ומפי אביו. בשבועון-לילדים הביאו דבר פרשנות על הקרבות ברחבי העולם, בתוספת צילומים ומפות. הדפיסו צלליות שחורות של גופי אוניות, מטוסים וצוללות. והוא כבר ידע לזהות אם האווירון הוא גרמני או של בעלות-הברית, על פי צלליתו.

"אמור שלום לאבא," שני גברים גבוהים, לבושים מכנסי חאקי קצרים וגרבי חאקי ארוכים, עמדו במסדרון וחייכו בעצב.

"כאשר תגדל, תבין," הוסיפה אימו.

"אבא מתגייס?" שאל בשמחת פתאום, "גם אבא?"

היה בכיתה ילד ארוך ועצוב בשם יהושע מזון, ולו עיניים ירוקות שבערו תמיד. אביו היה חייל בצבא הבריטי ושלח לו תמונות, סמלים של כובעי החיילות השונים, אולר איטלקי, וכולם קינאו בו. אחר כך נהרג אביו כאשר שמר על שבויים גרמניים שניסו לברוח. המורה הקדיש לכך שיעור שלם, ודיבר על "הצורר הנאצי", ויהושע מזון בכה, ומאז היה תלמיד גרוע.

ומאז, עליה להבין, עפרל'ה, מאז... הוא זוכר, מצח גבוה, עיניים כחולות וטובות, אשר לעולם לא יראה אותן עוד... 

מדוע היא לא מאמינה לו?

מן הבוקר השכם לא מצאה עפרה מנוחה לנפשה. פתחה מגירות וסגרה. החליטה לגהץ, וכשהתחמם המגהץ, התייאשה. רצתה לרדת לאכול צהריים באחת המסעדות הבודדות שפתוחות בשבת בירושלים, אך לא היה נעים לה לבוא לבד.

אורי בן-עמי צלצל אליה, ולא התחשק לה לראות אותו.

צלצלה לשניים-שלושה ידידים, ואיש מהם לא נמצא בביתו, או בעיר. בעלת-הבית של צבי ענתה לה בקולה הסדוק, שהוא עדיין ישן.

"אפשר להעיר אותו?" שאלה.

"לא." גיחכה הזקנה. "את רוצה למסור לו משהו?"

עפרה אמרה את שמה וסגרה את הטלפון. שיישן לו כל החיים, עצל.

היא החליטה להתלבש ומדדה שתי שמלות לסתיו, שהביאה מביתה בתל-אביב, והן לא מצאו חן בעיניה. היה נידמה לה שהשמינה וכי היא נראית איום. גופה היה רפה משנת לילה טרופה. בחלומה הופיע רפי וביקש ממנה שתלווה לו שלוש לירות. היא סירבה, אחר נעתרה ונתנה לו, ואמר שזו הפעם האחרונה. הוא כינה אותה בשמות גנאי. קרא לה "שקרנית" וזרק בפניה את החולצה שגיהצה לו, היא בכתה. הוא לקח אותה לדירה שדומה לדירה אחרת שהיא מכירה, ולפתע השתנו פניו, אך לא הדירה, והוא היה דב פורטוגל, אשר בפניו התחננה שלא יילך ולא ישאיר אותה לבד, ודב סטר לה על פניה, וזה היה כמו... ואז התעוררה בהרגשת מועקה, כאילו עשתה משהו לא טוב, ורצתה לבכות, והיה נידמה לה שהרטיבה.

היא נירדמה, והפעם חלמה שהיא נמצאת על שפת הים, אך היכן? באשקלון או בתל-אביב? זאת לא הבחינה. לצידה ישבה אישה זקנה, שאצבעות רגליה העקומות התפתלו יחד כנחשים, וקראה עיתון-בוקר. גברים אחדים הסתובבו על החוף כשהם נועצים בה עיניים, ואמרו שהיא "מתוקה", אך איש לא ניגש אליה, בגלל הזקנה שישבה לידה, והם הצטופפו סביב ליפהפייה רזה אחת, שרקדה על החוף והניפה את רגליה השחומות באוויר.

עפרה הרגישה שהרקדנית אוהבת אותה. היא צעקה והרימה יד על הזקנה, וזו נעלמה כאילו נמוגה בחלל השקוף, והכיסא בו ישבה נישאר ריק.

ואז הסירה עפרה את משקפי השמש ורצה על פני החוף בתחושת חופש נפלאה, כאילו היא מציעה עצמה לכל עובר ושב. אבל ככה זה, מילמלה לעצמה, ככה זה, ככה זה. אני טיפשה.

הרקדנית נעלמה. הגברים נמצאו כמו בעולם אחר ולא הרגישו בה. ניראו חסרי גיל וממשות, עורם חלק, בלא שיער, אחדים בעלי כרס, פטמות שקועות וחזה רפוי, כשל אישה בלה. היה נדמה לה שהם שייכים לגזע אחר, ולא ייתכן שגברים הם, וכי יש נשים שאוהבות אותם ומפיקות מהם הנאה. היה נדמה לה שהם כולם חסרי מין. שהם השאירו את זה בבית. לא ידעו טעם תשוקה אמיתית, והם חלולים, בובות מתנועעות שאין להן מאום לבד מאבריהן החיצוניים הגלויים לעין. איש מהם טרם ידע אישה מימיו. טרם חי. טרם אהב. מפני שאין חיים, הכול דימיון.

לעיתים היא מבינה את הלסביות. הן הרבה יותר מבינות. לא כמו גברים. לא הריח הנורא שבא אחרי... ממש להקיא. והפחד, כן הפחד. והצורך להתרחץ מיד. וחוסר-ההתחשבות. אותה הרגשה שאת נמצאת במסלול מכשולים, ועיניים אחרות צופות בך. שופטות אותך. מבחוץ. לחכות שהשני יתחיל להיאנח ולגנוח, ולגמור באחת עימו. להספיק לפנֵי. ולהתייסר בהחמצה הזאת שחוזרת ונשנית, בגלל הציפיות, כן, דווקא בגללן.

והנה היא נמצאת בירושלים, אצל בעלת-המכולת שבפינה, אישה פרועת-שיער ובעלת לשון חריפה, לה היא חייבת מאה עשרים וחמש לירות. היא זכרה בדיוק את הסכום, ועודה מתנשמת ממרוצתה על פני החוף, בחול הטובעני, החלה מספרת לחנוונית סיפור מבולבל על כך שהוריה  "הואילו לחזור לחיות ביחד," ומפני כך היו לה בזמן האחרון הוצאות רבות. המילה המסתורית – הואילו, העירה אותה בהלמות לב משנתה. והלא הוריה לא התגרשו. "עליי לחסוך, עליי לחסוך!" היה נדמה לה שהיא ממלמלת את החלטותיה בקול רם. אך ידעה כי ביום ראשון לפנות ערב, לקראת אור הדמדומים העצוב, עת שההרים סוגרים על ירושלים, לא תוכל להילחם בתשוקה הפראית לרדת לרחוב בן-יהודה ולקנות לה שמלה חדשה.

היא נמנמה עד הבוקר, ובשנתה המשיכה לחלום שהיא מתעוררת ומטפסת על קירות החדר, ואף צעקה פעם ופעמיים מתוך חלומה, ולבסוף שקעה בשינה כבדה בת שעתיים, וכשהתעוררה החלה מודדת את שמלותיה מן השנה שעברה, וביטנה קירקרה, והיא נזכרה שלא אכלה מאום מיום אתמול בצהריים. היא היתה לבדה בדירה. כל היום חשה עצמה שלא בנוח, שלוש פעמים החליפה את לבניה, ולבסוף עמדה וכיבסה כביסה קטנה.

באמצע הכביסה צילצלה אימה מתל-אביב. השיחה עיצבנה אותה, והיא בעטה ברגלה בכוננית ועיוותה פרצופה מול האפרכסת.

"אוף, אַת, גם כן..." השיבה בקוצר רוח על שאלות האם, אשר חקרה לדעת, כרגיל, מה עשתה, אם אכלה, איפה היתה אתמול בערב, ובכלל מדוע לא באה לשבת הביתה. וביקשה ממנה, בפעם המי-יודע-כמה, לגשת אל הדוד יצחק והדודה חוה.

שניים אלה, אח ואחות של אימה, נשארו ברווקותם ובאו לגור בירושלים לאחר שבילו את מרבית שנותיהם באמריקה. עפרה שנאה אותם מפני שהעכירו עליה את כל חגיה בבואם להתאכסן בתל-אביב. וטיב היחסים ביניהם, שהיה אולי פרי דימיונה בלבד, היה גורם לה לחוש עלבון עמוק. הם נמצאו תמיד יחד, עדינים מאוד, מנומסים מדי, כשני צללים, מדברים ביניהם אנגלית שקטה, מחפשים הזדמנויות להתנצל, אבל תמיד הפריעו.

היא לא סיפרה לאימה שעליה ללמוד לבחינה, והתפלאה, כמו בכל פגישה ושיחה ביניהן, אם לא נודע לה כבר לזו טיב יחסיה עם דב פורטוגל.

המשך יבוא

* * *

יהודה דרורי

לאו מוחלט לארדואן!

ראש הממשלה בנימין נתניהו חייב להבין שכל הסכם עם טורקיה הינו בלתי מוסרי בעליל... מו"מ עם טורקיה אינו פעילות שגרתית דפלומטית בנושאי כלכלה או פוליטקה – אלא מגעים עם הרוע בגילומו של ארדואן!

אסור שיהיה לנו כל מגע עם הנבל הזה, מכחיש שואה, דיקטטור פשיסטי-איסלמי-קיצוני הידוע לכול כתומך דאע"ש וחמאס (ורוצח כורדים סידרתי).

כל עוד הוא השליט, אנחנו נהיה מנותקים ממנו... צריך גם קצת כבוד לאומי וגם כבוד בינלאומי בנושא... מה היינו אומרים בשעתו על אלה העושים הסכמים כלכליים ופוליטיים עם היטלר?

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ליוסי גמזו, יישר כוח. מאוד נהניתי [גיליון 1135]. אגב, יש אמרת כנף ביידיש: "אחד שלא יודע לדאוג לעצמו, גם לא יודע לדאוג לאחרים."

נתן מנדל

* בתוכנית "אָבְדָה" הבאה בטלוויזיה תיחשף פרשת הטרדה מינית שלא נשמעה כמותה עד כה. מדובר במייסד מדינת ישראל, דוד בן גוריון, שמתברר כי אשתו פולה לא הניחה לו להסתגר לבד בחדר עם אישה אחרת מחשש שאם זו תתכופף – בן גוריון יתקע לה מאחור. במו אוזנינו שמענו עדות על כך ויש לנו עדה נוספת ששמעה זאת יחד איתנו – וישר-כוח לעורך תוכנית "אבדה" מר אילן זָיין החרוץ – שלא מהסס לחשוף את ההטרדות המיניות שעברו נשים בעלות תחת – תחת ראש הממשלה הראשון של ישראל דוד בן גוריון – שאם לא היה מת אולי היה כלוא כיום עם חבורת האנסים במעשיהו!

* ישנם כמה וכמה מכרים ששואלים מדוע לא רואים אותנו בזמן האחרון. ובכן, אנחנו מאוד עסוקים בסיוע להקמת מחנות ריכוז חדשים בנגב המיועדים לכליאת מתנגדי המישטר, ושם אנחנו גם מרצים לסוהרים על הפאשיזם הישראלי ועל בניטו מוסוליני ופילגשו היהודייה מרגריטה צרפתי.

* אהוד שלום וברכות חמות על שזכית, עפ"י מימרה ידועה (יותר או פחות) – בגיל שישים ואילך אתה קשיש, בגיל שבעים ומעלה אתה כבר ישיש ובגיל שמונים ואילך (עד 120) שנותיך הבאות הן בגדר בקשיש.

אומר זאת מי שכבר מלאו לו שמונים –

אלי ניסן

* לאהוד, ראשית, ברכותיי בהגיעך לגבורות.

להזכירך כי בגיל 80, שעברתי אותו לפני כמה שנים, משה רבנו קיבל את שליחותו להוצאת בני ישראל ממצרים. כך שזה לא נורא.

מאחל לך הצלחה, בריאות ונחת.

קראתי את הריאיון איתך ["פתח תקווה", 1.4], אני מסכים בכל מה שאמרת, לגבי ההתייחסות של עיריית פ"ת. אין מה לצפות מהם. שיפור פני העיר, כנראה שאינו מעניין אותם וכמובן שִיחזור ההיסטוריה שלה, שאין עוד אחד כמוך שמכיר ויודע.

בברכה ובהוקרה

שמאי עציון

* לאהוד הצעיר הנצחי, ברוח, בגוף ובנפש 

מיטב הברכות ליום-הולדתך,

שמונים מתחרז עם אונים

תמשיך ליצור, לבעוט, להשכילנו בישן וגם בחדש,

וגם לאכול (ולספר חוויות), לבלות (ביקורות),

וכמו שחיימקה היה אומר – וליהנות מתשמיש המיטה

שלך,

איילה זמרוני

נ.ב.

את גיליון 1134 – לא יכולתי להפסיק לקרוא... הכול כל-כך מעניין (עכשיו אני צריכה להחזיר לעבודה שעתיים, אבל היה שווה).

* אהוד שלום, זר ברכות ואיחולים חמים בהגיעך לגבורות

ראה בריאות טובה ונחת בעמלך המבורך

לך ולאהוביך!

חג פסח כשר ושמח

אידה ושמעון כהן

* לאהוד בן עזר שלום וברכה, איחולים למזל טוב, לבריאות טובה, ליצירה פורייה. לרגל יום ההולדת המשמעותי במיספרו, אטני שולחת אליך שוב רשימה שפורסמה בעבר על ספרך, חשבתי שאולי לרגל חגיגות העשור תרצה לפרסמה בגליון האינטרנטי.

שוב, בברכה,

דליס

* שלום אהוד היקר, אני שמח לברכך בהגיעך לגבורות. לבד מהאהבה המשותפת לספרות וההסכמה על רבות מהדעות שפירסמת, ישנה אחוות המלבסים, האהבה והגאווה בהשתייכותנו לאם המושבות, כל אחד מכיווניו הוא.

מאחל לך ולרעייתך בריאות איתנה והמשך פעילות פורייה והמון שמחת חיים. יישר כוחך על המכתב העיתי הדו-שבועי [הפעמיים בשבוע] המשובח שאתה עורך ושולח. כה לחי!

מוקירך,

דרור אֵידָר

* אהוד היקר, עכשיו, משהגעת לגבורות, תוכל להתחיל להכות באמת... זאת כמאמר רבותינו: "ככל שהשור מזדקן, כך קרנו הולכת ומתחזקת..."

שתישאר כמו שאתה לעוד הרבה הרבה שנים טובות,

שוקי בן עמי

* * *

דניה מיכלין עמיחי

שירים לעת מְצוֹץ

היה היה סופר ותיק, סופר נידח,

פעמיים בשבוע לעת לילה,

נכנס למטבח

ורקח, ורקח, ורקח,

דברי הגות, דברי ספרות ופוליטיק

על ראש שונאיו ומתנגדיו מצניח תיק.

את מי לא הצלחת, אהוד, להכניס לבין שורותיך,

את פוצ'ו, והייטנר, תקווה והכהן,

בואי כלה

וקומה נא אחא,

אין עליך, אהוד,

אין.

גיאוגרפיה, פורנוגרפיה

המוצלח והביש גדא

כולם חיים בצוותא חדא

והדודה המשוררת,

היחידה ואין אחרת

בין דפיך תחיה לעד

והארץ תרעד.

ולסיום תמיד באה שטוזה

לוטש המילים הלא הוא שפינוזה

התבן עם המוץ

אליה ובה קוץ

שירים לעת מְצוֹץ.

לא תחרוז שור בחמור

ואתה זיל וגמור...

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל