גיליון מס' 1137

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ו' בניסן תשע"ו, 14 באפריל 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: נִיסָן. // פוצ'ו: בחיי (2), פרק ל"ד – מלחץ מעיים אל סיפורי שואה. // אלי מייזליש: השמיים גלויים לעיני כול, אבל מתחת לכל ענן קטן מסתתר סיפור גדול. // ראובן אדיבי: בשולי המאמר של מתי דויד, 'על הסיבות לעליית הימין בישראל ובעולם המערבי'. // משה כהן: הנדון: מה רוצים מזוהיר בהלול? // אורי הייטנר: צרור הערות 13.4.16. // מנחם רהט: עולם השקר, הח"כים והציבור מתבלבלים לפעמים בין אוייב לאוהב. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [70], הגיגים קלים על נושאים כבדים. // יואל נץ: סופרות צמרת. // לודמילה אוליצקאיה: אפולוגיה. תרגום מרוסית: יואל נץ. // יצחק באשוויס-זינגר: יידיש – שפה עשירה לקבצנים. מאנגלית: זיוה שמיר. [ציטוט]. // איליה בר זאב:  שְׁמוֹנֶה סוֹנֵטוֹת מִלָּה (בְּעִקְבוֹת חוֹטֵא אֶחָד וְגַּעֲגוּעַ). // ישראל זמיר: "לכבות את השמש", פרק ב': ההתמכרות לשחמט. // אהוד בן עזר: "לא לגיבורים המלחמה". רומאן שנכתב לפני יותר מ-50 שנה! – פרק ד. המשך וסיום. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

נִיסָן

אֵין חֲטוּבוֹת כִּשְעוֹת הַשֶּקֶט הָרָפוּי,

גָּזִית גְּבוּשָה וּמְסֻתָּתָה בִּינוֹת וָרֹגַע.

נִיסָן בָּשֵל, נִיסָן נִנּוֹחַ וְשָפוּי

מֵנֵץ בָּךְ שוּב אֶת כּוֹכָבַיִךְ, נֹגַה-נֹגַה.

כְּמֵאֵלָיו, כְּמֵאֵלָיו נוֹגֵן שִקְטוֹ

וּשְרַב לֵילוֹ כִּכְפִיר אֻלַּף וְלֹא יָרֵעַ.

וְנַהֲמוֹת הַיָּם שַכּוֹת וְכָל שִקְתוֹת-

הַדּוּמִיָּה מָלְאוּ נִיחוֹחַ וְיָרֵחַ.

אַתְּ הֲלוּמָה אֵלָיו לֵאמוֹר: נִיסָן, נִיסָן,

כָּבְדוּ, כָּבְדוּ עַל צַוְּארוֹתֵינוּ חֵילוֹתֶיךָ.

אִם לֹא יוּהַס מְעַט הַשֶּקֶט וִירֻסַן

עוֹד יַטְרִיפוּנוּ הַשְּפוּיִים בְּלֵילוֹתֶיךָ...

בחינמון "ישראל היום", ביום שישי הקרוב (15.4.16), מחר – יופיע במוסף התרבות והבידור ראיון מקיף עם יוסי גמזו.

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק ל"ד – מלחץ מעיים אל סיפורי שואה

הגיע הזמן  שנשלב בסיפור חיי גם מעשה חינוכי לבל יגידו המלעיזים שראשי נתון רק במה  שכל הנערים בגילי ראשם נוטה. הסיפור החינוכי הוא  על מעשה נדוש שקרה בקיבוץ. נדוש אבל עם  מסר לאומי שממנו ניתן ללמוד  שאם נקלעים למצב מסוכן ובלתי אפשרי,  אסור להתייאש.  תמיד צריך להחזיר מלחמה שערה ולא להשפיל מבט עד בוא הניצחון. רציתי להציע את הסיפור למקראות ישראל, למען יגדל לנו דור  החי  על ערכי גבורת הפלמח, אבל  יודעי דבר אמרו לי שבמשרד החינוך לא מבינים מה הוא חינוך לערכים, ואין סיכוי שהסיפור יתקבל ולו רק בגלל ששמו הוא "פוק בצריף". כיוון שכך, אין לי ברירה אלא לשלב אותו כאן ב"בחיי (2)" ולספר את הדברים כפי שקרו באמת, או כפי ששלום עליכם היה אומר, דבר דבור על אופניו.

הדבר היה בעיצומו של החורף הראשון בנתיב הל"ה. גרתי בצריף הקיצוני של הקיבוץ יחד עם שלושה צעירים מגרעין "איתן", הוא הגרעין של חברת הנוער הפולני שהצטרפה לקיבוץ שלנו. ישבתי בחדר על מיטת הסוכנות שלי והרגשתי איך הבטן שלי מתנפחת מרגע לרגע. אם לא היתה סערת גשם בחוץ, הייתי יוצא שנייה לאוויר החופשי וחוזר בשלום, אבל מה פתאום אצא כשהמטר דופק על גג הפח ולא מפסיק להזכיר לנו שבחוץ יש מבול? הרי כל בר דעת היה תיכף חושד בי  שאני לא יוצא סתם, ולאן אשא את פניי כשישאלו אותי למה יצאתי?

משלושה הצעירים שגרו איתי באותו חדר היתה באותה שעה רק אחת, מרים קפלן. נערה חסונה למראה, נושאת שדיים עצומים ועיניים צרות, המשוות לה מראה של אישה מונגולית. כשהיתה צוחקת היו מתגלות בלחייה שתי גומות חן ומעניקות לה מראה חינני.

שני האחרים היו אהרון ביאלוסטוק, העובד בענף הפלחה המכובד, ואסתר ורטמן, שבאותה שעה היתה בתורנות בחדר האוכל לקראת ארוחת הערב המתקרבת. מודה ומתוודה שאין לי מושג על קורותיהם  של שלושת שכניי ומעולם לא שאלתי אותם איך עברו את  השואה ואיך הצליחו לשרוד. הם לא דיברו על כך, גם ביניהם, ואני לא שאלתי. רק עכשיו עם כתיבת "בחיי", נעורה בליבי הסקרנות  והרמתי טלפון לאסתר.

מיספר הטלפון  שלה נשמר אצלי, כי לפני שנים אחדות כתב בעלה, צבי כץ, ספר בשם "סובבוני להט אש בוערת", שם המעיד על כך שגם  מחברו היה ניצול שואה. צבי הגיע לנתיב הל"ה יחד עם הקבוצה הרוסית שהצטרפה אלינו עוד כשהיינו בפלמח, במחנה מנסורה. אנשי הקבוצה מצאו עניין רב בבנות הגרעין הפולני ורבים מהם קשרו את חייהם עם בנותיו.

צבי נמנה על אותם טיפוסים המחפשים צדק בעולם. היה מאלה המרימים קולם באספות נגד הריגת מסתננים הבאים לקטוף את פירות בוסתניהם. גם איתי הגיע לעימות. זה היה כאשר ביקשתי לצאת לעזרת הורים והוא קם וצעקאיך אני, שלאבי יש מכונית פרטית, מעז לבקש  לצאת לעזרת הורים. בכל זאת נשמרו בינינו יחסים טובים. לא יכולתי שלא להצדיקו בליבי. כשעמד להוציא את ספרו ופנה אליי לקבלת עצות, שמחתי לעזור לו.

עכשיו צלצלתי לטלפון שלהם ואסתר ענתה. כששמעה שאני הוא המדבר, מיד הזמינה אותי לבוא לביתם, סירבתי בנימוס ואמרתי שאני בעניין אחר. גיליתי לה שאני כותב כעת ספר  על התקופה שלי בקיבוץ ויש לי סיפור קטן הקשור במרים קפלן שגרה איתנו בחדר, אבל אין לי מושג מה איתה, איפה היא ומה עבר עליה בשואה.

אסתר אמרה לי שמרים כבר אינה בחיים וגם בעלה יוסקה ברון, מהגרעין הרוסי, כבר לא מתקשר ואין לה מושג איך שניהם שרדו את השואה.

כיוון שכך שאלתי אותה אם היא זוכרת מה עבר עליה.

 "עליי? בטח שזוכרת," אמרה לי, "אבל אין לי מה לספר, כי לעומת האחרים עברתי את כל השואה בקלות, ולא סבלתי בכלל."

בכל זאת ביקשתי שתספר לי, והיא סיפרה:

"גרנו בגטו ליד לובלין וכשהמצב התחיל להיות קשה, אימי החליטה להעביר אותי למשפחה פולנית שגרה בכפר. הייתי כבר ילדה גדולה, בת עשר, ויכולתי לעזור בעבודה. בעיקר הייתי יוצאת למרעה עם האווזים. בינתיים נודע לשכנים שאני יהודייה, וסביצקה האיכרה אמרה לי לחזור הביתה. יצאתי בבוקר, וכשהתקרבתי בצהריים לעיר, שמעתי משם יריות ואחר כך ראיתי אנשים בורחים שאמרו לי לברוח כי הורגים את כל היהודים. חזרתי לסביצקה והיא אמרה לי לחכות לבוקר, ובבוקר תחפש למי לתת אותי.

"בבוקר הגיעה אימי עם שתי אחיותיי הקטנות. סיפרה לאיכרה בפולנית, ואני הבנתי, שהגרמנים הרגו את אבי ואחי, והיא הספיקה לברוח עם שתי אחיותיי הקטנות. בינתיים האיכר הפולני, שפחד מהשכנים, התחיל לצעוק על אשתו, והיא לקחה אותנו ליער עם קצת אוכל ובקבוק חלב לאחותי. השאירה אותנו שם ואמרה לנו לחפש את הפרטיזנים.

"אחרי יומיים או שלושה, אימא אמרה שהיא הולכת לכפר להביא אוכל. הלכה ולא חזרה. נשארתי לילה שלם עם הילדות שהתחילו לבכות והחלטתי ללכת לחפש את אימי. כשהגעתי לכפר, תפסו אותנו והכניסו את כולנו למרתף שבו היתה גם אימי. במרתף היה אשנב קטן שאני יכולתי לעבור דרכו. אימא הכריחה אותי לצאת ממנו בלילה, וכשלא רציתי, אמרה שצריך להחזיר לסביצקה את השמיכה שלה.

"לקחתי את השמיכה והגעתי אל הפולנייה בבוקר. היא החביאה אותי בשדה, כי פחדה מבעלה, ובצהריים באה ואמרה לי ללכת לכפר הסמוך, כי בכפר הזה כולם יודעים שאני יהודייה. אמרו לי לספר שם שאני גוייה, ושהגרמנים לקחו את הוריי לעבודה בגרמניה. אני לא זוכרת איך הגעתי לרופא שיניים ועבדתי אצלו כמה שבועות, עד שאנשים התחילו לשאול שאלות והוא נתן אותי לאוקראינית אחת שבאה אליו מרחוק לתקן את השיניים. לאוקראינית הזו היתה חברה עשירה שהיתה לה פרה והיא העבירה אותי אליה, כי  היא חיפשה מישהו שיעזור לה לטפל בפרה, יוציא אותה למרעה ויחלוב אותה.

"יום אחד העשירה, שקראתי לה דודה, תפסה אותי כשאני קוראת ספר שלקחתי מארון הספרים שלה. במקום לכעוס עליי, התפעלה מזה שאני יודעת לקרוא והחליטה לשלוח אותי לבית הספר ללמוד. לה לא היו ילדים ובעלה היה כנראה במלחמה. בבית הספר ראו  שאני יודעת גם חשבון והכניסו אותי לכיתה ד'. אני זוכרת שיום אחד באו לבית הספר גרמנים מהגסטפו. הם היו נחמדים מאוד, דיברו איתנו ואפילו נתנו לי שוקולד שאת הטעם שלו אני זוכרת עד היום. המשכתי ללכת לבית הספר עד אחרי המלחמה ואפילו נרשמתי לתיכון. כל אותו זמן הדודה לא ידעה שאני יהודייה, אבל אני לא שכחתי.

יום אחד האוקראינית הגיעה אלינו, סיפרה ל"דודה" שאני יהודייה ושמכל משפחתי שרד רק בן דוד אחד, ושהיא הבטיחה לו שתחזיר אותי למשפחה. זהו. זה כל הסיפור שלי, אני לא חושבת שסבלתי  באופן מיוחד בכל התקופה הזאת, אתה צריך לדבר עם מרים בוט. היא נשארה לבד עם אחותה הקטנה והסתובבה ביערות , כשהיא נושאת את אחותה על כתפיה..."

יכול להיות שהייתי ממשיך לדבר עם אסתר אבל בעלה צבי כץ הגיע הביתה ושמח לקחת לידיו את הטלפון. מה הוא עבר במלחמה לא הייתי צריך לשאול כי קראתי את ספרו המרתק, אבל שאלתי אם הוא מכיר את סיפורם של האחרים שהיו איתנו בקיבוץ. גם הוא הודה שהם כמעט לא דיברו על זה ביניהם וכל רצונם היה לשכוח את מה שעבר עליהם ולהידמות לצברים הגיבורים שהקימו את המדינה.

יותר מאוחר צילצל אליי, כי נזכר בסיפורו של יצחק בראון, מהגרעין של אסתר. יצחק סיפר לו איך הגרמנים הוציאו את כל היהודים מהגטו והוליכו אותם ליער. שם הבחין בבור גדול וראה שהגרמנים לוקחים כל  פעם קבוצה של יהודים, אומרים להם לעמוד על קרש  ארוך המונח על שפת הבור. הוא עמד  ליד הוריו, שעמדו צפופים עם כולם. 

מהצד, וברווח שבין האנשים, הצליח לשים לב שכל פעם כשהוא שומע "בום!" – כל האנשים שעל הקרש קופצים לתוך הבור. את כל זאת הוא זכר, ואחר כך – כשנשלח לעמוד עם הוריו על הקרש, מיד כששמע את ה"בום" קפץ לתוך הבור ושם איבד את הוריו. אחר כך, כשהיה שקט, הצליח לזחול ולצאת מהבור ישר לבין רגליו של  חייל גרמני, שנשאר לשמור בשטח. זה אמר לו שיש לו יותר מזל משכל וצעק עליו שיסתלק מיד לפני שהוא יהרוג אותו. יצחק ברח מהמקום ואחרי מסכת נדודים התחבר כילד לצבא האדום ועימו סיים את המלחמה.

עכשיו כשאני שומע את שני הסיפורים האלה אני אומר לעצמי איזה טמבל הייתי אז בקיבוץ. איך בכל לילות השמירה הארוכים, כששמרתי כל פעם עם נערה אחרת מהגרעין הפולני, לא עלה על דעתי  לשאול ולשמוע את הסיפור שלה. מי יודע כמה ספרים הייתי יכול לכתוב, אם הראש שלי לא היה נתון כל הזמן לחלומות על דברים אחרים שאפשר לעשות בשמירה.

אבל נחזור למרים קפלן ולמה שקרה לי איתה בעקבות הלחץ הגובר בבטני המתנפחת.

מרים היתה בריאת גוף, וחרף הופעתה השרירית, נערה עדינה מאוד ונדמה לי שנבחרה אפילו לוועדת קישוט. חשבתי שאם הגשם ייחלש, אציע לה להקדים ללכת לארוחת הערב ובדרך – חשבתי – כבר אפתור את הבעייה טיפין-טיפין. הצרה היתה שהמטר לא נחלש, המשיך להכות על גג הפח ואפילו החל לשלוח לתוך החשכה ברקים ורעמים.

המשכנו לשבת שנינו בחדר, היא סורגת סוודר ליוסקה העתיד להיות בעלה ואני קורא ספר, כיאות לחבר ועדת תרבות. קורא, אבל לא מצליח להתרכז בגלל מה שקורה לי בבטן. היום אני יודע שמי שהיתה  אשמה בזאת היא הכרובית שאכלתי בצהריים, אבל אז לא ידעתי שלאותו ירק לבן וצח יש תופעת לוואי העולה ביכולתה על זו של השעועית.

השעועית ידועה אמנם ביכולתה להפיק צלילי תזמורת של כלי נשיפה, אבל מבחינה איכותית היא נופלת בהרבה מזו של הכרובית, המתפרקת בקול דממה דקה ומצטיינת בנפח דחוס שלא ממהר להתפוגג. על נפלאותיה של הכרובית שמעתי במושב שבי ציון, סיפור הזוי לגמרי. הייתי בטוח שהסיפור הוא פרי דמיונם של ותיקי הישוב, עד שקראתי לפני כשש שנים ידיעה מרעישה בעיתון והבנתי שיש בסיפור גרעין של אמת.

המשך יבוא

אהוד: פוצ'ו, אתה לא בסדר. אני כבר מת מסקרנות לדעת מה קרה לפוק.

* * *

אלי מייזליש

1. השמיים גלויים לעיני כול,

אבל מתחת לכל ענן קטן מסתתר סיפור גדול

אין ולו אשה אחת בעולם שאין לה סוד כמוס שלעולם לא תגלה. למשל: מי זה השכן או הדוד ש'עשה' לה כשהייתה בת 6 או 8.

גם כל סיפורי העוולה הגלויים בתנ"ך, כמו רצח הבל בידי קין סתם, הן אפס לעומת למשל מה מסתתר מאחורי רצח ראדה או רוז הפעוטה מהמזוודה.

בעיני המתבונן בסיפורי הזוועה התנ"כיים למשל: פילגש בגבעה או רצח אנשי שכם בידי שמעון ולוי, מתגמד כאן הסיפור של ילד מחבל עם סכין או אישה בוגרת עם 2 סכינים. זו לא הפרעה נפשית בכלל. זו ידיעה שתולה עמוק בבטן הערבית כמו כל איבר בגוף האדם כי יש לרצוח יהודים בכל תנאי מאז ימי איטבח איל יאהוד. שום דבר לא השתנה 100 שנה או 110.

כבר כתבתי כאן לפני זמן רב כי ערב מלחמת יום כיפור הלך הרמטכ"ל המצרי גנרל שאזלי לאורך התעלה ממחלקה למחלקה ואמר להם [ציווה] שאין לו עניין לכבוש את סיני או אפילו מילימטר ממנו אלא רק בטבח חיילים יהודים וכמה שיותר, והסביר: "ליהודים הכי איכפת החללים שלהם ולא אדמת מצרים – תהרגו בהם."

מה שמעניין כאן שלא כל ילד ערבי או בוגר יודע או מבין, שיש כבר יותר מדי יהודים בארץ –  ואחרי 6 מיליון שרופים בשואה עוד 20 או 30 בשנה זה לא עניין. הם גם לא עושים עניין גדול שכמעט כל המחבלים נהרגים וכבר נהרגו להם מאות.

אלא מאי? כפי שהמלצתי כאן, וכבר שמעתי זאת באחרונה מפי עוד עיתונאים ו'אחרים', כי באמת טוב יותר רק לפצוע אותם – כך תלווה העדות הזו בכפרים יום-יום. למשל: אם יורידו למחבל רגל אחת ובכל בוקר למכולת ידדה על קביים, יהיה זה יותר מרתיע מתמונה  צבעונית של השאהיד על הקירות בכפר. אז החייל בחברון עשה טעות שפגע למחבל בראש ולא ברגליים או בין הרגליים.

כל האמור לעיל בא לסתור את המילה 'רצח' שמנסים כיום להדביק לחייל מחברון. רצח הבל בידי קין בא להתריע לכל ילודי תבל עד לסוף הנצח כי לא כדאי לרצוח על שטויות. אפילו הרצח המזעזע היותר ידוע לשמצה [בבר בקר – אושרי ושות'] שקרה לפני כמעט 40 שנה, ממזער את אווירת הנון-סנס עם הסחרור סביב מעצרו של החייל.

אמר הפתלוג הפלסטיני כי "[...] לא היה בעת הירי..." –  מה זה אמור להביע, שאם החייל היה נוצר את נשקו היה הפצוע מחלים מפצעיו הקטלניים? או שמישהו יודע יותר ממני. יתירה מזו, אפילו סביב פציעתו בעין של משה דיין יודעים פחות, או מי היה אחד משלושת רוצחיו של סאדאת שדווקא כדור שלו פגע פגיעת מוות בנשיא המצרי.

הסיפור הגדול כאן מחברון, המסתתר עדיין [עד לפסק הדין] תחת מעטה של עב קטן, לא יוציא את ההרוג הפלסטיני מקברו, והתקווה של הרוצים שהחייל יירקב במאסר עולם, לא תשנה את העובדה כי חיילים אחרים שירו בו קודם, הם-הם הסיפור הגדול. הם הם שמנעו עם הירי הראשון את הפיגוע שניסו שני ההרוגים הפלסטינים לבצע עם סכינים נגד החיילים.

אם העונש של מחבלים בפוטנציה הוא רק ירי שלא על מנת להרוג, אלא רק לנטרל בירי זהיר כדי שהפלסטיני יחלים בבית חולים הדסה, אין זה כתוב באף ספר חוקים או כללי התנהגות חיילים בשטח כיבוש לא היום ולא מחר ולא היה כדבר הזה מעולם – אפילו שהרמטכ"ל אייזנקוט אמר כמה מילים בעניין.

החכמים של בדיעבד, כדאי שילמדו עוד אימרה תלמודית שכנראה שני הפלסטינים ההרוגים לא למדו אותה  במסכת בבא מציעא: "מלכתחילה מאי קסבר?" כלומר: מה חשבו שני הפלסטינים קודם ההגעה לכיכר בחברון? מה? שיקבלו סוכריות? או כדורים קליבר 5.56 מ"מ?

העולם מלא בחכמים בדיעבד, כך בבורסה, כך בנישואין, כך גם בצבא. יאמר לך כל קצין זוטר או בכיר שתקף וסבל אבידות כבדות: "לו הייתי יודע קודם לא הייתי תוקף כאן אלא שם..." בגל הזה של הפיגועים הנמשך חצי שנה נהרגו מאות מחבלים ואיש אינו יודע מי הרג אותם. רק כאן בחברון יש רוצח עם שם מלא.

יש רומאן מאוד מפורסם שמתחיל כך: עננים כבדים ואפורים מילאו את השמיים.

על חברון יש ענַנַן עלוב-צֶבַע וקטנטן. לא משהו.

2. מה זה סנדרס?

אני בספק אם 500 ישראלים מכירים את הסנטור הזה. למעשה, גם אני לא שמעתי עליו עד שהכריז שהוא מתמודד נגד הילארי קלינטון למרוץ לנשיאות הבאה.

אז מי זה האיש בן ה-75, בן למהגרים יהודיים מפולין קשיי יום בברוקלין שרוצה להיות נשיא המעצמה האדירה בתבל? את מה ואת מי איש זה מסמל? את החקלאי בטקסס? או שמעולם לא ביקר בה יליד ברקולין זה? איך הגיח הדבר הרקוב הזה מהפרוורים להיות האוטוסיידר של הפוליטיקה האמריקאית שרואָה בכל-יוצא דופן קומוניסט או פשיסט?

אז עכשיו – לאחר כמה חודשי מירוץ נגד הגברת, הוא המציא סיפור עלינו: "רצחתם בעזה עשרים אלף או עשרת אלפים אזרחים פלסטינים בצוק איתן..."

אז זה "אנחנו" מכאן, מישראל הרחוקה, שמחזירים לערבים מנה אפיים ומחסלים אלפי חמאסניקים, הוא ניסה אפילו להחמיר שלא היו אלה 'מעורבים', אלא אמר "לא מעורבים" או "לא לוחמים" או "סתם אזרחים", כאילו יש דבר כזה שם – סתם.

לבסוף, לאחר שהמנחה מעיר לו שאין לו מושג על מה הוא מדבר, ענה: "אני לא בקי במספרים..."

אז ככה מיסטר סנטור: אתה אינך בקי במיספרים. אז במה אתה כן בקיא? למשל: כמה בוסנים רחצו הסרבים? או כמה חיילים אמריקנים נקטלו באפגניסטאן? או כמה סורים רצח הנשיא אסאד בסוריה?

את זה אתה כן יודע או שגם זה לא. או שבכלל אין דבר כזה עזה. הם לא יורים רקיטות ופצמ"רים על ישראל.

אבל נניח, למשל, לו המכסיקנים היו יורים טיל על סן דייגו והיו הורגים 67 אמריקנים, גם אז היית מתבלבל וטוען שאתה לא יודע היכן זו מכסיקו? הרי לוּ היית באמת בעניינים, היית יודע. הרי כל ילד בעזה, מגיל אפס, מלבישים אותו בבגדי הסוואה עם קלצ'ניקוב-צעצוע ומלמדים אותו לזחול מתחת לגדרי-תיל כמו הקומנדו שחיסל את בן-לאדן.

אני פשוט מתבייש שיש אידיוטים יהודיים כאלה, והרי אנחנו הכי חכמים, אז למה רק הוא האידיוט?

האמת שזו צרה של הרבה יהודים באמריקה המוכנים להתבולל ולנסות [ללא שום הצלחה]  – כי בכל מקום הגויים מזכירים לו שהוא יהודי.

או-קיי. גם דונאלד טראמפ מלגלג על טד קרוז הרפובליקני "שהוא נולד בקנדה..."

הייתי שמח לוּ התקשורת בארה"ב  היתה "מאשימה" את הסנדרס שלנו שהוא נולד בקנדה. כך הייתי יותר שקט. אבל הוא הרי נולד כיהודי וימשיך להיות יהודי עד קץ ימיו! כבר היכרנו כמה כאלה ולא קיבלנו מהם פרחים או עוגה ליום הולדת אלא בקבוקון קטן עם רעל פלסטיני:  תחזרו ל-67' ואז נעשה שלום.

אז לא פחות ולא יותר אמר ככה הסנדרס: תחזרו לגבולות 67'. ואני אומר לו – תחזור לחור בברוקלין, ממילא הגברת [קלינטון] תאכל אותך כמו סטייק.

3. השדרן הערבי מעכו

יש לנו בכנסת ערבי מעכו שבעברו היה שדרן כדורגל. הנ"ל בחר דווקא להצטרף למחנה הציוני. למה לא? הרי יש לפחות 66 ערבים בעכו שהם ציונים, עובדה: הם מוכרים חומוס בשוק להרבה ציונים. אז יש חומוס ציוני בעכו, וחוץ מזה יש גם שדרן כדורגל ציוני למראית עין בלבד.

למה?

מפני שפתאום סיפר לכל-מן-דבעי על מחבל שהוא לא מחבל. וכה אמר: "האם הלח"י, האצ"ל וההגנה לא הרגו בריטים? אז למה פלסטיני שלוחם נגד הכיבוש הישראלי לא... אותו דבר... לא ככה?"

אז לא ככה, מר כדורגל.

יש לי קבלות על הכישרון שלך כבר מאז שנבחרת ישראל ניצחה את נבחרת קפריסין לפני 50 שנה בקפריסין 10:0 – וככה שידרת מהמגרש בניקוסיה:

"הנבחרת כבר משחקת עשר דקות חמש-אפס, השמיים כחולים, עצי יער מלבלבים עם רוח קלילה, הציפורים מרחפים בשיר מעל האיצטדיון וכל הקהל אומר שירה. הפלגנו רחוק מעבר להרי ניקוסיה המסולעים ושפני הסלע מתגנבים מחור לחור ו... שכחתי לספר לכם כי כבר שמונה-אפס..."

שמע יא איבן עכו איבן פליט. דבר איתנו ערבית. תתאר משחק כדורגל מי עכשיו בועט ומי מוסר ומי הבקיע גול. כלום? רק איך אומרים בערבית לוחמי חרות ישראל?

עכשיו נזכרתי, שמו זוהיר בהלול.

4. קרן מרציאנו

הנ"ל, הכתבת והתחקירנית בנושא כלכלה והשוואת מחירים [בעיקר] – לקחה צוות טלוויזיה לפולין כדי לצלם בבית חרושת לגבינה צהובה.

אז מה ראינו? שהגברת מטיילת בפולין ואומרת: "כאן כל המחירים הרבה יותר זולים מאשר בישראל. כאן במרכול, קילו גבינה צהובה עולה 48 ש"ח ובישראל 50."

גברת – מי קונה קילו גבינה צהובה? 

אני מחכה שתעשה השוואה לבצל, ככה: בארץ בצל יבש עולה 2 שקלים – כאן בפולין שקל ו-99 אגורות.

אני אומר לך מנהל ערוץ 2 ככה: או שאתה טמבל או שהיא טימטמה אותך.

* * *

ראובן אדיבי

בשולי המאמר של מתי דויד,

'על הסיבות לעליית הימין בישראל ובעולם המערבי'

[חב"ע, 1135, אפריל 2016]

פירוט הגורמים לעליית הימין אכן שטחי ביותר כפי שציין המחבר בפתח המאמר. בקטע המרכזי משמשים כמה גורמים בערבוביה מבלבלת וגם מטעה:

גורמים כלכליים. במפוזר ובמנותק מוזכרים שלושה גורמים כאלה: משבר כלכלי, אבטלה גבוהה, עבודה זולה של פליטים.

ובכן: בישראל אין אבטלה גבוהה כבר עשרות שנים, מאז המיתון של שנות 1965-67! האבטלה בעשור האחרון בישראל נושקת לכ-6% שזו אבטלה 'חיכוכית' בלבד.  רוב הישראלים המוגדרים 'מובטלים' בישראל – אינם רוצים לעבוד בעבודות 'קשות' ומלוכלכות שזמינות להם, או שנמצאים במעבר בין עבודות. 

למי שמנסה להשיג עובדים לבנייה או לעזרה בבית או לטיפול בקשישים ונכים – אין ברירה אלא להעסיק סינים ורומנים בבניין, פיליפינים והודים בטיפול, סודאנים בגינון ובניקיון הרחובות, ותאילנדים בחקלאות.

אם נסתכל על אירופה: דווקא ספרד ויוון סובלות מאבטלה גבוהה ושם דווקא השמאל עולה לשלטון! ואם על ארצות הברית נדבר – המשבר הכלכלי הגדול של 2008 העלה לשלטון דווקא את אובאמה ה'שמאלן', שגם הוביל את אמריקה והעולם ליציאה מהמשבר הכלכלי, וכנראה גם מבטיח את המשך השלטון הדמוקרטי בדמות הילארי קלינטון...

ואם נסתכל על אפריקה – שרובה במשבר כלכלי ותרבותי – שם דווקא הדיקטטורה משתלטת, ואיך יגדיר מתי דויד את הדיקטטורה?  ימין?  שמאל?

ג'יהאד וטרור – כגורם שני לעליית הימין אצלנו ובעולם המערבי מציג מתי דוד את הג'יהאד הרצחני ואת הטרור המוסלמי. להערכתי שני גורמים חשובים אלה נובעים מזרמי מעמקים חברתיים ודתיים שאין להם שום קשר לימין או לשמאל – ואני רואה בכיבוש הישראלי וביתרון האיכותי של התרבות המערבית שניים מהמניעים העיקרים להתפתחותם.

גורמים נפשיים: מ"ד מזכיר שני גורמים כאלה כמתגברי הנטייה לימין: פגיעה בגאווה הלאומית. פגיעה בזהות התרבותית והחברתית המקומית בגלל הזרים.

פגיעה בגאווה הלאומית? נהפוך הוא. העובדה כי ישראל הפכה ל'עיר מקלט' לשכנינו בגין רמת החיים הגבוהה כאן צריכה לנפח את חזותינו מגאווה. ואיזו פגיעה בזהות התרבותית שלנו אפשר לייחס ל-60,000 פליטים ומהגרי עבודה בתוך אומה של 8 מיליון נפש? וכי קליטה של כמה עשרות אלפי סודאנים בשנות ה-20 [זוכרים מי ייבש לנו את ביצות חדרה ועמק חפר?] ומי עבד בפרך בשדות האיכרים של ראשון, בנימינה וגדרה? ומה רעה יוצאת לנו מהשכנים של קיסריה בג'יסר זרקא?!  לפיכך גם בגורמים הנפשיים אין ממש כסיבה לעליית הימין.

"בממסד הפוליטי שאינו מתפקד ואינו פותר בעיות.  התגברות פרשיות שחיתות שלטונית" –  אכן מוסכם שהממסד הפוליטי שלנו לא מתפקד, והשלטון מושחת.. אבל האם זו סיבה ממשית לנטיית הציבור ימינה? מי בשלטון כאן מאז 1995? האם לא הימין? אולי בעצם העם כאן מושחת מן היסוד ולכן בהפוך על הפך מנציח את הימין בשלטון ב'זכות'  השחיתות?

הלעג של חלקים בשמאל כלפי לאומיות ופטריוטיזם. לא מקובל עליי שהשמאל בישראל לועג ללאומיות ולפטריוטיזם. מי אם לא השמאל הוביל לאורך המאה העשרים להקמת המדינה? מי מבני הנוער שם את צווארו על סדן המלחמות אם לא בני הקיבוצים והמושבים וחברי תנועות הנוער, מיטב השמאל?

מי מדרדר אותנו לשפל המדרגה האנושית אם לא הדור הצעיר והלאומני שהתחנך על ברכי הימין הלאומני והדתי. זה שהצמיח לנו 'עשבים שוטים' כמו החיילים רוצחי הפצועים,  והשורפים של משפחת דוואבשה ואחרים לאורך הדרך?

צר לי עליך מתי דויד.  אכן הימין עולה. וזה אסונה ואולי סוף דרכה של היצירה הציונית.

אהוד: השמאל של תנועת העבודה ומפא"י, שהביא להקמת המדינה, אינו דומה כלל וכלל לשמאל המבולבל, שחלקו אנטי-ציוני – וחלקו נמצא ב"מחנה הציוני" כיום, שעליו אתה מדבר כאן.

ומי ש"מדרדר" אותנו כיום "אולי לסוף דרכה של היצירה הציונית" כדבריך הנמלצים – הם דווקא אלה הנמצאים במחנה השמאלני הנתמך בידי קרנות זרות, חלקן גרמניות ואמריקאיות, שהמשותף לכולן הוא שנאת ישראל, פגיעה בלגיטימיות שלה, ומתן פרנסה מכובדת לאלה העוסקים בכך, בישראל ומחוצה לה.

* * *

משה כהן

מה רוצים מזוהיר בהלול?

כבר ארבעים שנה, מאז נחתם חוזה שלום עם מצרים. אין לנו כיבוש ולא סכסוך מדיני עם העם המצרי. גם "חיכוך" אין, כי כל היהודים גורשו ממצרים. ובכל זאת, לא רק שאין שוררת אהבת נפש בין ישראלים לבין מצרים – אלא אפילו "נורמליזאציה" מינימאלית אין. ישראלים נחשבים עד היום לאויבים בנפש, ההסתה בתקשורת המצרית נמשכת ביתר שאת, וחבר פרלמנט במצרים הנפגש עם דיפלומט ישראלי מוקע כבוגד.

אז מה רוצים מזוהיר בהלול, ערבי ישראלי המגדיר עצמו כפלסטיני, רואה עצמו תחת כיבוש ומרגיש צורך להילחם בנו בכל האמצעים? אז מה אם מפלגה הקוראת לעצמה ציונית מחבקת אותו ושולחת אותו לכנסת? זו "ציונות" נוסח פרופ' יוסי יונה.

אולי נחפזנו קצת לחלום על דו-קיום נוסח שווייץ, לגימת קפה מהביל באום אל פחם, ניגוב חומוס בדמשק והאזנה לשירי אום כולתום בביירות. בואו ניפגש בעוד ארבעים שנה, כאשר נפסיק את הכיבוש ונכרות ברית שלום עם הפלסטינים. רק אז אולי נוכל להתחיל לפנטז להתחבק עם זוהיר בהלול אם בכלל.

פראיירים לא מתים

מאז ומתמיד נלחמו היהודים בחזית המאבקים לזכויות מיעוטים ומקופחים. כך היה במהפכה הקומוניסטית וכך היה במאבקם של השחורים בארה"ב, כאשר צעדו היהודים בראש מצעדיו של מנהיג השחורים מרטין לותר קינג.

ומה היה בהמשך מאבקים אלה? תנועות השחרור שנתמכו על ידי היהודים עשו חיל וירקו בפניהם של היהודים ואף רדפו אותם עד צוואר. כך היה עם המפלגות הקומוניסטיות וכך עכשיו עם השחורים בארה"ב. ביום 12 אפריל בשעה 17 בערוץ 10 שודרה כתבה על תנועת החרם על ישראל בארה"ב. תנועה זאת צוברת תאוצה למגינת ליבה של מדינת ישראל, ומי מוביל אותה? כן, ניחשתם, השחורים. זה לא מונע מיהודים רבים להתייצב לצד אויביה של מדינת ישראל.

נראה שלא נלמד לקח לעולם ונוסיף להיות הפראיירים של כולם, תמיד נדאג לאחרים כדי להיות נחמדים ונזנח את טובת העם היהודי. תמיד נסתכל ימינה ושמאלה ונשאל מה יגידו. עגום. 

אסטרטג גדול היה האיש

בעקבות מותו של מוטי קירשנבאום שודרו בטלוויזיה לזיכרו כמה מהישגיו הבולטים יותר. כך למשל ראינו ראיון טלוויזיוני מלפני כמה שנים עם סילבן שלום. מאחר שסילבן שלום טען שלא צריך להחזיר את רמת הגולן לסוריה, נתקפו קירשנבאום ולונדון בחמת זעם והתנפלו בהתלהמות קשה על סילבן שלום, בטענה שיש להחזיר את רמת הגולן לסוריה.

מלחמת האזרחים הנוכחית בסוריה מוכיחה איזה אסטרטג גיאופוליטי דגול היה קירשנבאום. תארו לכם כמה טוב היה מצבנו כעת לו היינו מחזירים את רמת הגולן לסורים, כדרישתו של מוטי. אומרים שארגון הטרור 'ג'בהאת אל נוסרה' זקוק לבסיסים צבאיים, ורמת הגולן יכלה לשמש להם בסיס לא רע, וגם חולש על ישראל.

אכן יצאו למוטי מוניטין כבעל חוש הומור מצוין וזה מקובל עליי.

בלי קשר לפוליטיקה

ממרום גילי המופלג יכולני להבטיחכם שבמאה הקודמת היו נורמות אחרות והטרדה מינית לא היתה בראש סדר העדיפויות. תשאלו על כך את סבא ואת סבתא שלכם. כל אבן שתהפכו, לרבות רמטכ"ל מפורסם, תמצאו מה שמוגדר כיום הטרדה מינית.

אז נשאלת השאלה, מה ראה ערוץ 2 בתוכניתו "עובדה" לפרסם תחקיר מפליל על רחבעם זאבי דווקא. אומרים לנו שזה משום שיש על שמו מפעלי הנצחה. זה נימוק תמוה לטעמי, שהרי מפעלי הנצחה מוקמים בשל מעשי מופת שעשה האיש. ויש קונסנסוס שרחבעם זאבי היה גיבור ישראל, מצביא דגול, אוהב ארץ ישראל וחוקר שלה. האם זו סיבה לקטרג עליו?

רק אל תגידו לי שזה בגין דעותיו הפוליטיות הבלתי תקינות, המפריעות לתהליך השלום עם הערבים. מה עניין שמיטה להר סיני?

שאלת תם

בכל פעם שיש הצעת החלטה במועצת הביטחון לגינוי ישראל נשאלת השאלה אם תטיל ארה"ב וטו.

אבל רגע, ארה"ב איננה המדינה היחידה בעלת זכות וטו. למה שצרפת או אנגליה לא יטילו וטו מדי פעם. מה יש להן נגדנו?

מגלגלים עיניים

במלחמת העולם השנייה ברחו ילדים יהודיים מגרמניה הנאצית לאנגליה. באנגליה הם הוגדרו אוייב בגין מוצאם הגרמני ונכלאו במחנות סגורים. [מעולם לא שמעתי שכך קרה. – אב"ע].

בזמן אותה מלחמה היתה בארה"ב אוכלוסייה של אזרחים ממוצא יפני. אזרחים אלה הוגדרו מלכתחילה אוייב ונכלאו במחנות סגורים.

למה אני מספר לכם את זה, ללמדכם שמטבע הדברים בשעת מלחמה נרדפת אוכלוסיית האויב בצורה זו או אחרת. נכון, ההגדרות השתנו מאד מאותם ימים, ובכל זאת...

אנחנו נמצאים במלחמה "בעצימות נמוכה" עם הערבים. רבבות יהודים נהרגו על ידי ערבים, לרבות ערבים אזרחי ישראל.

ערביי השטחים וערביי ישראל ומנהיגיהם שוללים את זכות קיומה של מדינת ישראל, מסיתים נגדה, ורוצחים יהודים בראש חוצות.

כמצופה, מעוררת המלחמה הרצחנית רגשות שליליים כלפי האוייב. כולם מקבלים בהבנה את ההסתה הערבית. אך כאשר מעז יהודי להביע הסתייגות מערבים קמים הערבים ומרעישים עולמות בקריאות "גזענות, גזענות," והציבור היהודי קופץ לדום ומכה על חטא.

רבותיי, זה מעוות ולא טבעי. די לגלגל עיניים, לצקצק בלשון ולהאשים עצמנו בגזענות. האם קשה להבין שמלחמה עקובה מדם מעוררת טינה בין הצדדים? די לצביעות של "הגזענות" כביכול.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 13.4.16

* אנחנו נעבור – באיגרת ששיגר ללוחמי חטיבה 9, שהוקראה בפי הרמטכ"ל משה דיין במסדר סיום מלחמת סיני (6.11.56), כתב ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון: "אילת שוב תהיה הנמל העברי הראשי בדרום, ויוטבת, המכונה טיראן, תשוב להיות חלק ממלכות ישראל השלישית."

מיצרי טיראן, נתיב השיט העובר בין האי טיראן וחופי סיני, מדרום למפרץ אילת, הם הקשר בין ישראל לבין ים סוף. איי טיראן וסנפיר מצויים בין חצי האי סיני וחצי האי ערב, והם מעבר ימי הכרחי מישראל לאפריקה ולמזרח הרחוק.

יוטבת, המכונה טיראן, לא חזרה, כידוע, להיות חלק ממלכות ישראל השלישית. לחץ ברוטאלי משולב של ארה"ב ובריה"מ, כולל איום מפורש של בריה"מ לפעול בכוח נגד ישראל, אילץ את ב"ג להחלטה על נסיגה מסיני.

אחד הגורמים המרכזיים לפרוץ המלחמה, היה הפגיעה בחופש השיט של ישראל. הערבים, ובראשם רודן מצרים נאצר, לא בחלו בכל דרך לפגוע בישראל, כולל פגיעה כלכלית ומדינית, ומנעו מעבר כלי שיט ישראליים במפרץ אילת. הבטחת חופש השיט של ישראל היתה אחת המטרות המרכזיות של המלחמה. ההישג הגדול של המלחמה, היה הבטחת חופש השיט של ישראל בהחלטת או"ם.

ההישג הזה החזיק מעמד עשר שנים, עד קריסתו ערב מלחמת ששת הימים. בין צעדי התוקפנות המצריים שדירדרו את המזה"ת למלחמה, החמור והמשמעותי ביותר היה חסימת מצרי טיראן. לא היה זה הקאזוס בלי (עילה למלחמה) היחיד שמצרים חצתה במודע, אך הוא היה הבוטה מכול.

יחיאל מוהר כתב, בעיצומה של תקופת ההמתנה שקדמה למלחמה, את השיר "אנחנו נעבור", שצמד "הדודאים" שר ללחנו של משה וילנסקי. השיר מבטא היטב את הנחישות של ישראל להגן על קיומה ועל חופש השיט שלה:

לכל המְצָרים יכולנו וגברנו

מכל המצרים יצאנו עם איתן.

עברנו את תש"ח, גם את סיני עברנו,

אנחנו נעבור במצרי טיראן.

אנחנו נעבור בחושך ובאור

בדגל כחול לבן במצרי טיראן.

את כל המצרים אשר סגרו עלינו

אנחנו נפרצם כי בא, כי בא הזמן.

באגרופי ענק, בהולם לבבנו

אנחנו נעבור במצרי טיראן.

אנחנו נעבור...

כי כל העם דרוך, כי כל העם משמרת,

וכך השיר עולה מחוף אילת עד דן.

אנחנו נעבור כי דרך אין אחרת

אנחנו נעבור במצרי טיראן.

בהסכם השלום עם מצרים, ישראל נסוגה מסיני, כולל מצרי טיראן וסנפיר. מצרים מצידה התחייבה להבטיח את חופש השיט של ישראל. יש לציין, שבעוד מצרים, מיום עלייתו של מובארק לשלטון, הפרה ברגל גסה כמעט את כל התחייבויותיה בהסכם השלום – היא קיימה בקפדנות את הנספח הצבאי של ההסכם, כולל פירוז סיני, ואת הבטחת חופש השיט של ישראל.

השבוע, בהסכם בין מצרים לסעודיה, החזירה מצרים את איי טיראן וסנפיר לשליטה סעודית. האיים הללו שייכים במקורם לסעודיה, והם הוחכרו למצרים ב-1950.

ישראל היתה בסוד העניינים ונתנה את הסכמתה ואף את חתימתה למהלך, תמורת ערבויות לחופש השיט שלה. יש לציין שמערכת היחסים בין ישראל לסעודיה ולמצרים בתקופה האחרונה, לנוכח האירועים בארצות ערב ובעקבות איום הגרעין האיראני, המסכן את ישראל וסעודיה, בעיקר כתוצאה מהסכם הגרעין האיראני, היא מערכת טובה של שיתוף אינטרסים.

עם זאת, המשמעות המדינית של המהלך היא העברת השליטה על מצרי טיראן ועל המעבר הימי מישראל לאסיה ואפריקה – מידי מדינה שחתומה עם ישראל על חוזה שלום, למדינה הנמצאת במצב של מלחמה עם ישראל. 

ראוי היה שישראל תתנה את הסכמתה למהלך – אם לא בחוזה שלום בינה לבין סעודיה, לפחות בצעדים בוני אמון, כמו הכרה רשמית של סעודיה בישראל או פגישה גלויה משולשת של מנהיגי ישראל, מצרים וסעודיה. למרבה הצער, זה לא קרה, וספק אם ממשלת ישראל עשתה מאמץ בכיוון זה.

יש לציין, שסעודיה, המצויה בשכנות עם ישראל, היא מדינת אוייב, שפלשה לישראל ביום הקמתה, ולא חתמה עימה בסיום המלחמה על הסכם שביתת נשק. סעודיה מימנה לאורך שנים את ארגוני הטרור. סעודיה הנהיגה את חרם הנפט על מדינות המערב שתמכו בישראל, בעקבות מלחמת יום הכיפורים. סעודיה ניתקה את יחסיה עם מצרים במחאה על הסכם השלום עם ישראל. סעודיה שותפה פעילה בכל פעולה בינלאומית נגד ישראל.

מן הראוי היה לנצל את הסיטואציה המדינית שבה נדרשה הסכמת ישראל למימוש אינטרס הדדי של סעודיה ומצרים, להישגים מדיניים משמעותיים. יש לקוות שלפחות במישור החשאי, השיגה ישראל הישגים בתמורה להסכמתה.

* אין בו דעת – ברני סנדרס נשאל בראיון האם לדעתו על ישראל לסגת לקווי 4.6.67. הוא השיב שאין לו דעה בנושא. אין לו דעה בענייני המזה"ת כיוון שאין לו שמץ של מושג ירוק בענייני המזה"ת (ואולי גם בנושאים אחרים). אבל הבורות המחפירה של מי שרוצה להיות מנהיג העולם החופשי אינה מפריעה לו לקבוע, שב"צוק איתן" התגובה הישראלית היתה "בלתי פרופורציונלית", ולספר שישראל הפציצה בתי חולים והרגה 10,000 חפים מפשע. אוי לעולם שאפס כזה מתמודד על התפקיד הבכיר והרם ביותר שיש בו. אין לו דעה? אין בו דעת.

* אידיוטים שימושיים – אני מודה, שעד לאחרונה חשתי אהדה רבה לסנדרס ולמסריו הסוציאל דמוקרטיים. אך אני מסרב להיות אידיוט שימושי של ה-BDS ומי שמפיצים את תעשיית השקרים שלהם. אסור לנו, כיהודים, להתייחס בסלחנות לאדם כזה. יהודי התומך בו, כמוהו כאותם יהודים שמרוב להט יהודי אותנטי להביא צדק לאנושות, הפנו עורף לציונות, כלומר לעמם, ובחרו להיות חלק מתנועות המהפכה, שבסופו של דבר המיטו רק אסונות על האנושות ועל עמיהם.

אם יכרע ברך ויתנצל בפני מדינת ישראל והעם היהודי על דברי הבלע ועלילת הדם הנוראה שהשמיע בשבוע שעבר – שערי תשובה אינם ננעלים. בינתיים הוא רק אומר, להגנתו, שיש לו משפחה בישראל. אז מה? גם לגדעון לוי יש משפחה בישראל.

* בהלול השתדרג – עד לפני ימים אחדים, היה זוהיר בהלול יעד ללעג ולקלס בפיו הגס, המתנשא, הגזעני-קולוניאליסטי בדרכו, של גדעון לוי. הוא היה "ערבי טוב" כביטוי לערבי מתרפס, עלוב נפש, המרכין ראש בפני האדון הציוני. בן דמותה של לוסי אהריש, השנואה כל כך על הגדעון לויים למיניהן.

בהלול רק הביע תמיכה ("הבנה") במחבלים (בעצם אין דבר כזה) והפך באחת ליקיר רח' שוקן. הוא אמר את "המובן מאליו", כהגדרת לוי.

* בין בהלול לסמוטריץ' – בצרור הקודם הגדרתי את בהלול "תמונת ראי של סמוטריץ'." למה, בעצם? האם בהלול הביע התנגדות לכך שאשתו תשכב בחדר לידה לצד יהודיות? לא. אבל בהלול אמר על מחבלים פלשתינאים הבאים לרצוח יהודים שאינם מחבלים, כפי שסמוטריץ' טען שמבצעי הטבח בכפר דומא אינם טרוריסטים.

* משגב מודה לסמוטריץ' – דבריו הגזעניים של סמוטריץ' גונו מקיר אל קיר, כולל השרים מטעם סיעתו – בנט, שקד ואורי אריאל. אבל ברחוב שוקן הבעירו זיקוקים – כל אמירה כזאת היא שמן למדורה שהם מבעירים, והיא לכאורה הוכחה לאופן שבו הם מציירים את מדינת ישראל, במסגרת תעשיית השקרים שהם אמונים עליה. תימצת זאת אורי משגב, שסיים את מאמרו במשפט הבא:

"תודה לך סמוטריץ' על שחשפת את הצביעות של החברה הישראלית."

אין כל ציניות ב"תודה לך סמוטריץ'." זה חוק הרדיקלים השלובים, המזינים אלה את אלה ומפרנסים אלה את אלה, שנאמר: "חרא נדבק לחרא."

וקובי ניב אינו רואה הבדל בין ההפרדה בחדרי היולדות שמציע סמוטריץ' להפרדה בינינו לפלשתינאים שמציע הרצוג. שניהם גזענים, בעיניו. כל מי שאינו מציע חיסול המדינה היהודית גזען בעיניו.

* לא פחות ממהפכה – כנס "הלכה והכלה", בהובלת רבני "בית הלל", ובעקבותיו המסמך של עשרות מרבני הציונות הדתית הקורא לקבל ולהכיל בקהילה הדתית את הלהט"בים, הוא לא פחות ממהפכה.

הציונות הדתית נמצאת, מבחינת קבלת ההומואים, במקום מתקדם יותר מכפי שהיה הציבור החילוני לפני עשור.

אנו מרבים לשמוע על "ההקצנה הדתית", אבל אותה הקצנה היא ריאקציה של מיעוט קנאי, כנגד הזרם המרכזי ההולך ונעשה יותר פתוח, יותר ליברלי, יותר מתקדם. לא רק בתחום הזה, אלא גם במעמד האישה, ביחס לזרמים הלא אורתודוכסיים ועוד.

* חווייה תרבותית – לקראת פסח נערך מפגש כותבים במיזם 929, מיזם לימוד התנ"ך. במרכזו היה שיעור על ספר ישעיהו בהנחיית דב אלבוים. אלבוים מצוין, אבל העיקר היה ההרכב – פשוט תענוג להתחדד על להביהם של חכמים כמו הרב בני לאו והרב יואל בן נון, ועוד כותבות וכותבים, חילונים ודתיים, רבה רפורמית לצד רבנים אורתודוכסים, צעירים ומבוגרים, לא רק בכבוד הדדי ובקשב, אלא בחוכמה ובמצוינות. חוויה רוחנית ותרבותית יוצאת דופן.

* פעיל זכויות האדם – אחד המשתתפים במפגש היה יהודה גליק, אחד הפעילים המרכזיים בתנועת הר הבית וסמל המאבק. בסבב ההיכרות הוא הציג עצמו "יהודה, פעיל זכויות אדם."

כפי שכבר כתבתי פעמים רבות, אני מתנגד למאבק של תנועות הר הבית לשינוי הסטטוס קוו במקום. אין כל עניין לישראל להוסיף קיסם למדורות מלחמת הדת ולהצית אש זרה. אבל גליק עצמו הוא אדם מתון, אוהב אדם, חף לחלוטין משמץ של שנאה לערבים (גם אחרי שערבי ניסה להתנקש בחייו ופצע אותו קשה), רחוק מהקנאים הקוראים לסילוק המוסלמים ומסגדיהם מהר הבית, ואין כל ציניות בהגדרה שהגדיר את עצמו, כיוון ההוא באמת ובתמים רואה את מאבקו בעיקר כמאבק על חופש הפולחן ליהודים.

* איש עקרונות – כל הח"כים של המחנ"צ השיבו לשאלת "ידיעות אחרונות" שהם מתנגדים להצטרפות סיעתם לממשלה. הגדיל לעשות עמיר פרץ, שאמר שגם אם המחנ"צ יצטרף לממשלה, הוא לא יצטרף לממשלה הזאת. הרי הוא איש עקרונות. מה שמזכיר לי, שבבחירות 2013 פרש פרץ מסיעת מפלגת העבודה, כיוון ששלי יחימוביץ' סירבה להכריז מראש שלא תשב בממשלה בראשות נתניהו. הוא ערק ל"התנועה". שלי יחימוביץ' ומפלגת העבודה בחרה באופוזיציה. "התנועה" הצטרפה לממשלה ופרץ כיהן כשר.

* הקטל בדרכים בפרספקטיבה היסטורית – עברנו שבוע קשה מאוד של קטל בדרכים. אך אני רוצה להצביע על פרספקטיבה אופטימית בעניין זה. הסטטיסטיקה הישנה ביותר, שמצאתי על מיספרי תאונות דרכים, היא משנת 1967. בשנה זו נהרגו 406 ישראלים בתאונות דרכים. היו אז בסך הכל 2 מיליון נפש בישראל, ומספר המכוניות פר-קפיטה היה נמוך לאין ערוך מן הקיים היום. בהשוואה לימינו מדובר בכ-1,600 הרוגים מבחינת גודל האוכלוסייה, ובאלפים רבים מבחינת מספר המכוניות. הדבר מעיד על כך שהכיוון שבו אנו הולכים בנושא זה, הוא חיובי.

1967 לא היתה שנה חריגה. אלה היו המספרים באותן שנים, והם ירדו באופן משמעותי. ב-2015, שהיתה שנה חריגה לרעה, שהיתה בה עלייה גדולה במספר ההרוגים, נהרגו 357 איש. בשנה שלפניה נהרגו 319 איש.

כל הרוג הוא עולם ומלואו. הסטטיסטיקה לא תעזור לאף משפחה שכולה. ויש לנו עוד הרבה מה לעשות ולשפר. אך בהיבט הרחב חשוב להכיר בדרך הארוכה שעשינו, בעיקר כדי לנסות להבין מה גרם לשינוי, לצורך לימוד ושיפור.

גורם אחד הוא תשתיות הכבישים – ובנושא הזה אנו נמצאים בתנופה בלתי רגילה של בניית תשתיות חדשות וחדישות בטוחות לאין ערוך. הדבר נכון הן במיזמי התשתיות הגדולים אך גם בסובות (כיכרות) כמעט בכל רחוב וכביש, עירוניים ובין עירוניים. זה חידוש המציל חיי בני אדם רבים.

גם כלי הרכב היום בטוחים לאין ערוך יותר מבעבר.

החקיקה קידמה מאוד את הנושא. בעבר לא היו חגורות בטיחות, אופנוענים לא חבשו קסדות. היה זה תהליך שארך שנים, של חובת חגורת בטיחות מלפנים, לאחר מכן מאחור – מחוץ לעיר, לאחר מכן מאחור גם בתוך העיר, לאחר מכן כסאות בטיחות לילדים וכן הלאה.

בילדותי, נהגתי לשבת על הספסל האחורי, לא חגור, עם הפנים לאחור, קפצתי ו"עשיתי פרצופים" לנהג שמאחורינו. הילדים שלי כבר ישבו כל שנות ילדותם חגורים בכיסאות בטיחות ולאחר מכן בבוסטרים, בהתאם לגילם וגודלם הפיסי. זו אינה רק חקיקה, אלא גם מודעות וחינוך.

יש להעמיק את העשייה בכל התחומים האלה. יש עוד הרבה להשתפר. אך תמיד כדאי להכיר בכברת הדרך שעשינו, כי בלי הפרספקטיבה הזאת, אנו עלולים להתייאש, ללא כל הצדקה.

אגב, אנו אוהבים מאוד להלקות את עצמנו, אך השיפור אינו רק בתחום הזה, אלא בתחומים רבים בחיינו.

* שיפוט אנכרוניסטי – אין הצדקה עניינית להוצאת רחבעם זאבי – גנדי מקברו, כדי לדון במעלליו המיניים בלי לאפשר לו את זכות התגובה. שיפוט התנהגותו המינית בנורמות של ימינו – אנכרוניסטי. ראוי לשבח את החברה הישראלית על כברת הדרך שעברה מן הימים שבהם מה שנתפס היום כהתנהגות אסורה, נתפס אז כמצ'ואיזם, בצבא ומחוצה לו. אך אין כל טעם בשיפוט אנכרוניסטי. כלומר, אין בכך טעם ענייני.

* וזהו סוף הזיכרון – בהגיע השוטרים לקחת לחקירה את ענבל אור, לאחר שזו חמקה ולא הגיעה לחקירתה, היא מיהרה להתקשר למד"א בטענה שאינה חשה בטוב. עכשיו היא תוכל  לומר, כמו בנימין בן אליעזר, שהיא חשה שלא בטוב ונמחקו לה כמה שנים וכמה מיליוני שקלים מן הזיכרון.

* דאבל פארקינג – חוויה מעצבנת שחוויתי השבוע. חניתי באחד החניונים של אוניברסיטת ת"א והפעלתי את יישומון "פנגו" לתשלום על החנייה. בצאתי מהחנייה, העברתי את הכרטיס, השער לא נפתח ונשלחתי לעמדת התשלום. התקשרתי באינטרקום למוקד והם "הודיעו" לי שלא שילמתי. מה לעשות? השעה 19:15. יש לי עוד שעתיים וחצי נסיעה הביתה. השער נעול. שילמתי שוב על החנייה שכבר שילמתי עליה.

* מפסידים משהו – ביליתי יום שלם במוסך. המכונית בחדר ניתוח ואני בחדר ההמתנה. אני עם הלפטופ שלי – עובד, כותב, קורא. ואיתי עוד שלושה אנשים, כל אחד עם המסך שלו. אין בינינו כל תקשורת. פעם, במקרה כזה היתה מתפתחת בינינו שיחה. אין ספק שיש הרבה יתרונות למה שהטכנולוגיה והתקשורת העכשוויים מאפשרים לנו. חיסכון אדיר בזמן. יעילות רבה. אבל... אנחנו לא מפסידים משהו?

* ביד הלשון: שאר ישוב – באחת הפינות הקודמות כתבתי על המושבה יסוד המעלה, שנהוג להגות באופן שגוי את שמה – "יסוֹד" במקום "יסוּד". יש יישובים ואתרים נוספים ברחבי הארץ שנהוג לשבש את שמם, ובתקופה הקרובה אקדיש לכך חלק מן הפינות.

מקובל להגות את שמו של מושב שאר ישוב – שְׁאָר יִשּׁוּב, מן המילה יישוב, מקום מיושב בידי אנשים. אך שם היישוב הוא שְׁאָר יָשׁוּב, על שם בנו של הנביא ישעיהו.

* * *

מנחם רהט

עולם השקר

הח"כים והציבור מתבלבלים לפעמים

בין אוייב לאוהב

מי אמר שחברי הכנסת הם מְבַלי עולם, שחיים טוב על חשבוננו עם 40 אלף לחודש פרט לתוספות, וחופשות של חודשיים בשנה, ורק שלושה ימי עבודה בשבוע?

אז נכון שהכנסת שקועה בפגרה שנמשכת, למה לא, עד אחרי יום העצמאות. אבל הח"כים עצמם ממשיכים לעבוד קשה. השבוע, למשל, הנפיקו זוהיר בהלול ובצלאל סמוטריץ, אמירות שמעידות כי הם ממשיכים לעבוד עבורנו פוּל טיים, 24/7.

אין כל קשר, לכאורה, בין הדברים. האחד התייחס ב'הבנה' לתאוות הרצח הפלשתינית, והשני דיבר על נשים שמסרבות להתאשפז באותו חדר עם נשים שמגיעות ממקום שהכריז עלינו מלחמת השמד. אז איפה הקשר? לכאורה אין.

אבל מתברר שקיים קשר גורדי בין שני הקצוות הפוליטיים. שניהם עסקו בסלע קיומנו כאן, במרחב שבין הים לירדן. בעתידה של מדינת ישראל, בעצם קיומה, בשרידותה לדורי דורות. הראשון, למרות הצליל הציוני שדבק בשם מפלגתו, מייחל, כמו כל הפלשתינים, להשמדתה ולמחיקתה מעל המפה, ותעלה כמה שתעלה מכירת החיסול הזו (שבלשון מכובסת מתקראת 'זכות השיבה'). והשני, נעבעך, מסרב להתיישר על פי כללי הפוליטיקלי קורקט, וקורא לילד בשמו: לא רוצה לראות בסביבה רוצחים פוטנציאליים.

אבל למרות שברור כבר מההתחלה מי כאן לנו ומי לצרינו, העדיפו הנאורים הצבועים לחבק את הראשון, להבין אותו, לסנגר על זכותו להזדהות עם בני עמו העשוקים. את השני גינו הנאורים. גזענות, הגדירו הנאורים את עמדתו. למרות שהדברים שהשמיע התייחסו אך ורק לשכנינו הסובלים, לא עלינו, מנכות נפשית מחרידה, שבעטייה הם תקועים ויישארו תקועים בעמקי חשכת ימי הביניים, עם חלומות שווא על טבח 'בני הקופים והחזירים', ועל 72 הבתולות המצפות לרוצחי יהודים, ועל זכות השיבה, ומחיקת המדינה היהודית, ו'טיהור' כל המרחב שבין הים לירדן, לא פחות מיודנריין. אבל הוא, איך לומר זאת בעדינות, פלשתיני נאור. ועמיתו סמוטריץ הוא לדידם גזען חשוך.

ההתייחסות 'המבינה' לבהלול הנאור, והגדרת סמוטריץ כגזען אפל, מוכיחה שוב שעודנו חיים בעולם השקר, בעלמא דשיקרא: הגזען האמיתי, בהלול, שמצדיק רצח חפים מפשע רק בשל יהדותם, ומגדיר סכינאים בתואר לוחמי חירות, ו'מבין' את תאוות הרצח שלהם (בהלול: "אני מבין את המאבק לחירות ועצמאות שלהם"), הופך לחביב האומה, מחובק מכל עבר, עם הרבה חיבה והבנה.

ומי שמעז לומר בדיוק את מה שלפחות 80% מהישראלים חושבים, כלפי סחופי תאוות המוות והרצח, הוא בוודאי גזען שמסרב לראות את האור. למרות שקשה להגדיר גזען את מי שאפילו יגיב בשמחה, אם רעייתו תתאשפז לצד יולדת דרוזית מהכרמל, או סתם יולדת נוצרייה מאירופה. אבל מי באמת שם לב לפרטים? לא חשוב מה באמת אתה אומר. חשוב מי אומר.

הכול החל בראיון בתחנת רדיו דרום. בהלול, שמצד שיוכו המפלגתי אמור להיחשב למתון שבקרב 14 הח"כים הערבים, (סיעתו אפילו נושאת את שם הציונות), נחשב, עד שפתח את פיו, למין איש כלבבנו, שצמח מתוך לב הקונצנזוס: עם עברית משובחת עמוסת דימויים צבעוניים וקלישאות, שאפילו זכה לחיקוי דמותו, כאחד הסלבים, במערכון של הגשש. עד שנפלטה לו האמת: שהוא מסרב להגדיר מחבל– את הסכינאי הערבי בחברון.

לשיטת הח"כ מן 'המחנה הציוני' (שנכנס לכנסת, ללא ספק, בקולותיהם של ישראלים תמימים, שמעולם לא הרימו את העין לראות מעבר לקצה הנעל), הרוצחים הפלשתינים אינם באמת כאלה. הם בסך הכל שוחרי חירות ועצמאות. לכן מותר היה להם לרצוח מתפללים בבית הכנסת בהר נוף, ולשסף את דפנה מאיר בפתח ביתה לעיני ילדיה, ולרצוח באכזריות את בני הזוג הנקין ואת משפחת פוגל, ועוד 1,800 ישראלים שקיפחו חייהם מחמת הרצחנות הפלשתינית. גם הערבי הישראלי נשאת מלחם, מכפר ערה, שרצח שלושה ישראלים ונהג מונית ערבי, אינו מחבל. 

מחבלים? רוצחים? הצחקתם את בהלול, איש מחנה השלום. אל תעשו דמוניזציה לסתם ילדים-טובים-רמאללה, שיצאו לרחוב עם סכין לקטוף חובייזה וזעתר לסלט של הבוקר, ובמקרה פגשו יהודי ושיספו אותו במהלך משובת נעורים, בשם החירות והעצמאות (שלעולם לא ישיגו, מר בהלול, מפני שברגע שזה יקרה, אתה וחבריך תהיו קרבנותיהם הראשונים).

ומאידך, מה אמרו בסך הכל סמוטריץ ורעייתו רויטל? שהם מתייחסים בכובד ראש רציני למזימות הרצח, המוות וההשמדה, של גיבוריו של בהלול, שעליהן הם מצהירים בקולם מעל כל גבעה גבוהה. ולכן מסרבת רויטל סמוטריץ להתאשפז בחדר אחד עם מאושפזת ערבייה. היא לא התייחסה ליולדות אחרות, גם אם אינן מבני עמה. אבל יש לה בעייה, מה לעשות, להתאשפז עם נשים שבאות ממקום שזומם להשמיד את היישות היהודית בארץ ישראל. 

ולמרות הבהירות שבעמדה זו, עטו עליה פוליטיקאים טהרנים ומוסרנים ומתחסדים מכל עבר. אז מה אם גם נשים מהשמאל, מסרבות להתאשפז בחדר אחד עם ערבייה, כפי שמעידות עשרות ומאות נשים מנאמנותיה של ח"כ זנדברג, בדף הפייסבוק שלה, הטוענות שהפעם הן מזדהות עם רויטל סמוטריץ? אז מה אם בתחקיר של קול ישראל שהציף את הנושא, הודו נשים ערביות, שהן מעדיפות שלא להתאשפז עם יהודיות?

אבל כל זה לא באמת מעניין את כל הצבועים שקמו להטיח האשמות בזוג סמוטריץ. מבקשי השכר כפינחס, למרות השתייכותם למחנה זימרי, הזדרזו להעלות את הסמוטריצים על המוקד. המיתממים באו מכל קצווי הקשת, שהזדרזו לתפוס טרמפ חינם על גבה של רויטל סמוטריץ: בוז'י הרצוג, זהבה גלאון, יאיר לפיד, יעל גרמן, מיקי רוזנטל, שלי יחימוביץ', סתיו שפיר, יוסי יונה, מיכל רוזין, תמר זנדברג, אלעזר שטרן, בני בגין, נפתלי בנט, איילת שקד, ויש עוד.

מעטים מאוד מהם מצאו חובה לעצמם להוקיע את הח"כ שהזדהה בעקיפין עם הסכינאים "שאינם מחבלים", כמשתמע מדבריו.

ללמדך, שלא חשוב באמת מה אתה אומר, אלא מי אתה האומר. צביעות במֵרַעָה. עלמא דשיקרא.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [70]

 הגיגים קלים על נושאים כבדים

קללת בלעם

אינני רוצה להביע כאן את דעתי על עצם המעשה של החייל שירה במחבל הפצוע, לאחר "ניטרולו". אינני יודע פרטים מהתחקיר שנעשה לו על-ידי מפקדיו, מיד לאחר האירוע, ולא מהחקירה במשטרה הצבאית ותוצאותיה. וכך גם רוב העם בישראל. לכשיתבררו כל הפרטים ויפורסמו תוצאות החקירה של המשטרה הצבאית והחלטת הפרקליטות הצבאית, אז נוכל להביע דעה מבוססת.

שר הביטחון, ועימו הרמטכ"ל, דובר צה"ל ואחרים – הזדרזו לגנות את מעשהו של החייל – וזאת מתוך הצורך להגן על צה"ל מפני תוקפים ומלעיזים. יש להניח שהם ידעו פרטים מן התחקיר הראשוני שנערך לחייל  על-ידי מפקדיו, המ"פ, המג"ד והמח"ט.

ומצד שני – הפגנות התמיכה בחייל היורה: הוא זכאי! הוא גיבור! [איזו גבורה היא לירות במחבל פצוע, השוכב על הקרקע?] – והשתלחו בפראוּת ובשצף-קצף בשר הביטחון, שהביע דעתו, שאינה תואמת את דעתם – וגינה את מעשהו של החייל, תוך הגנה על הערכים של צה"ל. ועל כך תקפו אותו בנבזות. מעשה מחפיר של המתלהמים.

אולי מוטב היה אילו שני הצדדים היו נוצרים את "האש" וסוכרים את פיהם, עד שהמשטרה הצבאית תחקור ותוציא ממצאים בדוקים ומדוייקים לציבור, ואז אפשר יהיה לדעת לאשורו, אם החייל פעל נכון או לא נכון  באותה סיטואציה.

באשר למחבל עצמו – בן-מוות הוא כמובן. כאשר יצא לרצוח יהודים, חיילים או אזרחים, הוא ודאי תיאר לעצמו שלא ייצא חי מזה. "למזלו" – או לרוע מזלו, כמה קליעים פגעו בגופו, הוא נפל פצוע, אך לא נפח את נשמתו כליל. ובעודו שוכב על הקרקע, חטף כדור בראש מרובהו של אותו חייל. זה הגיע לו. אך לא החייל הספציפי הזה אמור היה לבצע זאת.

אך מלבד עצם ההתייחסות לנושא זה, אני רוצה להצביע על שני הבטים הקשורים לפרשה זו, שהאנשים לא מודעים לכך:

העובדה ששונאי ישראל, אויבים מבית ומחוץ, הערבים הפלשתינים ועימם תומכיהם היהודים בעמותות ובאגודות השונות, הפועלים להשחרת פניה של ישראל בכלל ושל צה"ל בפרט בכל הזדמנות – לא שמים לב שהם מבליטים פה דווקא, במקרה זה, עד כמה צה"ל מוסרי ובעל ערכים, כאשר חייל בודד [ועוד כמה מקרים של התנהגות לא ראויה], עושה מעשה חריג כזה – הדבר מבליט דווקא את התנהגותם הנאותה של אלפי חיילי צה"ל, הפועלים לפי הוראות מפורשות ולפי פקודות ברורות של פתיחה באש ושומרים על "טוהר הנשק" [עד כמה שביטוי זה בעייתי]. יש לנו כאן מקרה מובהק של בלעם הבא לקלל את מערכות ישראל, והקללות שבפיו נהפכות לברכות, מבלי שהתכוון לכך.

והיבט שני על הפרשה הזו: בשיסוי מצד הערבים על מעשהו של החייל, הם אומרים בעצם: איך זה שחייל ישראלי-יהודי-ציוני קם ונוהג פתאום בברבריות – כמונו? רק לנו מותר להרוג יהודים – בסכין, בדריסה, בירי, בפצצה. רק לנו [בדאעש] מותר לרצוח אנשים כפותים, לשרוף טייס שבוי בעודו בחיים, לערוף ראשים וכיו"ב. רק לנו מותר לזרוק אנשים מגגות בתים בעזה, לתלות חשודים על עמודי חשמל, לסחוב "בוגדים" קשורים בחבל אל רכב דוהר בחוצות העיר. רק לנו מותר לטבול ידיים בדמם של שני חיילי מילואים של צה"ל שנקלעו בטעות לרמאללה, והתושבים המקומיים ביצעו בהם לינץ' אכזרי. וכמובן – רצח של נשים-בנות-אחיות על רקע כבוד המשפחה – כי כאלה אנחנו, לא כמוכם היהודים. אתם לא נוהגים כמונו. והיוצא מן הכלל מוכיח על הכלל.

דין תורה

רחב ליבי וצהלה נפשי למקרא הידיעה המשמחת על פסק-בוררות על-פי דין תורה, שפסק דיין בעניין ירושה של 20 מיליון שקל לבניו של סוחר אמיד, חרדי, אב לעשרה ילדים, שני בנים זכרים ושמונה בנות נקבות.

בפְסַק המנומק היטב פָּסַק הבורר: כל סכום הירושה – לשני הבנים, ואילו לשמונה הבנות, נקבות לא נחשבות – "א פיַיג", כלומר: אצבע משולשת, כלומר: כלום!

ומתוך 20 המיליונים יקבל הבכור 2/3 מן הסכום, והצעיר יסתפק  בשליש בלבד.

אכן, פסק נכון, צודק, יהודי מאין כמוהו. חשתי עצמי צעיר ב-3000 שנה, עבד משוחרר עם בני-ישראל יוצאי מצרים, מקבל את עשרת הדיברות בהר  סיני ובהמשך, בלב המדבר, את כל המצוות והחוקים והמשפטים והאיסורים והחרמות מפי משה רבנו עצמו, ומפי נשיאי שבטים אשר עימו:

המחלל שבת – ונכרתה הנפש ההיא מישראל.

המבעיר אש [או מעשן סיגריה] בשבת – יישרף על המוקד.

הנואף – ייסקל, יחד עם בת-זוגו הנואפת; כך גם השוכב משכב זכר.

המהלך בגילוי-ראש, ללא כיפה או שטריימל – ייערף ראשו [בסגנון דאעש].

המצייר או מפסל דמות אדם או חיה או דג או ציפור – תשכח ימינו, כלומר תיגדע ידו הימנית.

האוכל חזיר – תדבק לשונו לחיכו.

וכן דיני עין תחת עין, שן תחת שן, חיים תחת חיים.

ומצד שני– זכויות הפרט: עדיפות מוחלטת לזכר על-פני נקבה. הזכר יחבוש את ספסל בית-המדרש, ואלו הנקבה ספונה בתוככי אוהלה, צופיה הליכות ביתה.

הנפטר מן העולם ומשאיר אחריו הון ו/או נכסים, יזכו בירושה בניו הזכרים בלבד, כאשר לבכור מגיעה מחצית הירושה, היתר לבניו האחרים, ואילו לבנות היתומות – כלום!

אמנם ישנה הפרשה של  בנות צלופחד, שמשה רבנו ציווה, לפי הוראה מפורשת מפי אלוהים עצמו, לתת להן נחלות בעת ההתנחלות בארץ המובטחת, אבל כאן מדובר בבנות בלבד, שלא היה להן [למזלן] אח-זכר.

אם כן, זוהי היהדות בראשיתה, בטהרתה, כעולה מן המקווה, עדיין ללא כל התוספות והפירושים של חז"ל וההרחבות והסייגים והחומרות למיניהם. זוהי היהדות שאני אוהב וגאה להיות חלק ממנה. ומי שאינו חש וחושב כמוני – הרי הוא גוי. ובימינו, אשרינו שזכינו ויש לנו רבנים ודיינים חכמים ונבונים, יודעי תורה, והם פוסקים על-פיה בלבד. יש דיינים בירושלים.

וזה מביא אותנו למחשבה שיש צורך לבטל את בג"ץ הממשלתי-חילוני, הפוסק לפי דיני הגויים, ובהרכבו – שומו שמיים! – שלוש שופטות-נקבות, ביניהן אחת המכהנת כנשיאת בית המשפט הזה, ולצידה גם שופט גוי[!], וכן שופטים חילונים, גלויי ראש [מלבד אחד או  שניים חובשי כיפות]. מעולם לא כיהנו בעם ישראל נשים-נקבות כשופטות. אפילו דבורה הנביאה לא היתה שופטת, לצידו של עמיתה, השופט ברק בן אבינועם.

ולא זאת אף זאת. שינוי זה האמור לעיל מתייחס כמובן גם לבתי-דין דלמטה, ולכל מערכת המשפט המעוותת בארצנו הקדושה. יש להחליף שופטים חילונים מכהנים אלה בדייני בד"ץ, יראי שמיים, יודעי תורה ומשפט, שכרֵסם מלאה בש"ס ופוסקים, שולחן ערוך ויורה דעה, יורה יורה – ידין ידין. יש דיינים בירושלים.

ובכלל, הגיע הזמן להפוך את ארץ ישראל ממדינה יהודית-דמוקרטית למדינת הלכה בלבד. כנאמר: חדש ימינו כקדם... והשיבה שופטינו כבראשונה.

הטרדה מינית מלכותית

התחקיר הבא של אילנה דיין בתוכניתה "עובדה" בטלוויזיה יעסוק בפרשת ההטרדה המינית החמורה – אונס – של תמר בת דוד המלך על-ידי אחיה אמנון. עֵדֵי ראיה או נפגעות נוספות שהוטרדו על-ידי הנסיך-החרמן, מתבקשים לפנות לאילנה דיין.

* * *

יואל נץ

סופרות צמרת

לודמילה אוליצקאיה ודינה רובין הן סופרות יהודיות בלשון הרוסית אשר נמנות על צמרת הסופרים הרוסיים בני זמננו. את רובם של הספרים שלהן קראתי בנשימה עצורה. יצירותיהן מתורגמות לעשרות שפות, ובהן גם לעברית. שלא כדינה רובין היושבת עמנו, אוליצקאיה מעדיפה להתגורר וליצור ברוסיה. סיפור נפלא מאת דינה רובין "אני ואתה מתחת לענני האפרסק" ראה אור בתרגום שלי בחב"ע, בגיליון מס' 1016.

לודמילה אוליצקאיה, אשר נולדה בשנת 1943, חשה עוד מאז ימי נעוריה דחייה עזה כלפי אנשי המשטר הסובייטי, שמעלים היו על נס את הסגידה ל"קולקטיב". יום אחד, שעה שהיא נקלעה באקראי אל חברתם של אנשי דת (בחשאי) פרבוסלאביים – הלך ליבה שבי אחריהם ואחר יחסם החם כלפי אדם באשר הוא אדם, והיא גמרה אומר להסתפח אליהם, הגם שהיא לא ייחסה חשיבות לדת, לא לנוצרית, וגם לא ליהודית.

לא יכול הייתי שלא לתרגם לעברית את המסה דלהלן.

* * *

לודמילה אוליצקאיה

אפולוגיה

יושב לו ישיש קטן מידות בעל אף גדול ליד האח ומספר את הרפתקאותיו... כך נפתח ספר ההרפתקאות המפורסם של הירונימוס קארל פרידריך פון מינכהאוזן, כפי שהוא נרשם הלכה למעשה מפיו על ידי האדון רַסְפֶּה. בהזכירנו את האיש האגדי הזה, אשר היה לגיבור ספרותי, הגם שהיה חי וקיים במציאות, נפתח את שיחתנו הקטנה על שקר...

אם נבקש להיות ישרי לב בשעה שבשקר עסקינן, אין מנוס אלא להודות שאנו שבויים במושגים של שקרים, ואחת היא המקור ממנו שאבנו אותם: מן התנ"ך, מן "הקפיטל" של מרקס, מתורותיהם של אפלטון, אריסטו, דארווין או של אלברט איינשטיין בכבודו ובעצמו. מה שאתמול היה מקובל עלינו כאמת, הופך להיפוכו היום. מסתבר שהאמת והשקר היו לגמישים וחדורים זו בזה. צמד זה, ששורשיהם משורגים בצפיפות אהדדי אינו אלא אנטונים שקרי, מאחר שהיפוכו של השקר איננו האמת, לא כל שכן אין הוא צורתה העליונה – האמתוּת. האנטיפוד של שקריות הנו במידה רבה יותר יושר, שהוא אינו שולל לא טעויות ולא שגיאות.

טוב היה לו נוהגים היינו על פי המרשם האוונגלי: "...לו תהי מילתכם 'הן-הן', 'לאו-לאו'; מה שמעבר לכך, הוא מן השטן."

ומה אם בין ה'הן' וה'לאו' מצויים מדרגות רבות וחצאי-טונים? באזור בלתי מוגדר זה ממש משתרע המעניין ביותר לדידו של בן האדם: ההכרה העצמית, הכרת העולם, זרימת המחשבה, היצירה המדעית והאמנותית.

השקרי בעולם מרובה כמה וכמה מונים מן האמיתי. בנוסף לכך, מזה לא המילניום הראשון שמתנהלים ויכוחים בעניין הקריטריונים של האמיתוּת (האמת). הרבה יותר פשוט להתחקות אחר השקר מאשר אחר האמת. השקר הוא מגוון יותר, עשיר יותר בניואנסים, מצוי בו מקור שעשועי מצודד. אין זאת כי אף לא יצירה ספרותית חשובה אחת בעולם היתה שורדת, אילו עקרו מתוכה את השקר, אם ביודעין ואם שלא ביודעין. הספרים הנעלים שבעולם – "הקומדיה האלוהית" של דנטה אליגרי, "המלך ליר", "המלט", "אותלו" של שקספיר, "פאוסט" של גתה – חבים את קיומם אך ורק לשקר, לרעיונות השקריים או המפוקפקים, לגיבורים הידועים מראש כשקריים. אבל איזה עושר נחשף בפני הקוראים! איזו עוצמה מתגלה במאבק הזה אשר נידון מראש לכישלון שבין האמת לשקר, בין הטוב לרע, בין החיים למוות! מעניין לדעת, אם היו מי שבחנו אי פעם את השקר בתור תמריץ לידע? והאם ניסו הבוחנים להביט אל עיני השקר, תוך שהם מסלקים הצידה מוסריות והתחסדות?

אין זאת כי הידע הוא מסוכן: שהרי לא לחינם ציווה אודיסאוס לקשור את עצמו בחבלי עור אל התורן, כדי להאזין לשירת הסירנות המפתה מבלי להיספות.

המיתולוגיה הקדומה איננה מגנה את השקר. אודיסאוס הפיקח, הרמאי והשקרן, הוא אחד הגיבורים שאין עליו עוררין, והמבְצע הידוע בשם "הסוס הטרויאני", שאבהותו מיוחסת לאודיסאוס, נחשב עד היום כיצירת מופת של אמנות המלחמה. היוונים הקדמונים ביססו את הנחותיהם המוסריות והאתיות מאבני בניין שונות מאלה שעשו זאת הדורות הבאים.

ההיסטוריה של הציוויליזציה היהודו-נוצרית בת זמננו, של האנתרופולוגיה במובנה הרחב ביותר, תחילתה בשקר שהתרחש בגן העדן. השקר או שלילתו הינם אבן הפינה של המיבנה העתידי.

אחרי שקראנו בעיון את הטקסט שמרבים לקרוא בו בספר בראשית (פרק 3), שם מדובר לראשונה על השקר, נוכחים אנו לדעת, שכל ארבעת המשתתפים באירוע המתואר נהגו הרחק למדי מהתנהגות שאין בה דופי:

האל סטה מעט מן האמיתוּת, בשעה שהודיע לזוג הצעיר, שאסור לאכול פירות מן העץ ביש-המזל "פֶּן-תְּמֻתוּן." נכון אמנם, שהודעה זו באה מפיה של חוה, ולא ישירות מפי הבורא*. יחד עם זאת מתבקשת ההנחה, שהבורא לא ממש הזהיר אותם מפני מלוא התוצאות. אדרבא, הוא איים במוות, בעוד שהאיום לא טמן בחובו, כפי שלמדנו מן הטקסט שבהמשך, אלא גירוש מגן העדן. דהיינו, הבורא במחילה הקל מעט ראש.

השטן, מצידו, אף שהוכרז כאבי השקר, השמיע דבר שהוא קרוב יותר אל האמת: "לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן.ה. כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע."

אף כי גם קביעה זו – אינה אלא דמיון של אמת. עד עצם ימינו אלה לא למדה האנושות להבחין בין שתי אבני היסוד הללו.

אחר כך מתחוללת השערורייה הרגילה בנוגע לשקר: האל משתכנע שהאיסור הופר, אדם מגלגל את האשמה על חוה, חוה – על הנחש. תוצאות האירוע ידועות לכול. אנחנו ממשיכים לחיות בעולם שקשור בטבורו אל השקר הקדמון של הנפשות הפועלות. וגם העולם עצמו – אם אין הוא תולדתו, הרי שהוא תוצאתו של השקר. כדי לרכך ביטוי חריף זה, ניישם נא תחת המילה "שקר" מילה אחרת – "טעות".

כל ההיסטוריה המסובכת הזאת, המכונה "החטא הקדמון" מספרת על הפרתו של האיסור (אבטיפוס של חוק) והעונש שהושת בעקבות ההפרה. כאן בדיוק נמרץ מתקבע הנושא הגדול של החופש, בייחוד החופש להפר איסור. היום לא נעסוק בנושא כה מרגש זה, נניח לו עד לפעם הבאה.

נתמקד בשקר. השקר מתחיל בדיוק נמרץ מן האדם. היכולת לשקר היא תכונה אנושית טהורה, וכאן עוברת עוד פרשת מים אחת בין האדם לבהמה.

אם טובה בעינינו תורת האבולוציה של דארווין ואם היא מעוררת בנו סלידה, אין לכך משמעות: במאבק הקיום בטבע שורד החזק יותר. זהו חוק האבולוציה של הביולוגיה. בחברה האנושית שורד הערמומי יותר. לפעמים – השפל יותר.

אין הטבע מכיר בקריטריונים מוסריים: את היתוש אוכלת צפרדע, את הצפרדע – נחש, את הנחש – עוף. את העוף – בן אדם. רק טיפ-טיפה בילפתי. אבל בדרך כלל זה נכון. אם אתם מבקשים דיוק רב יותר, הרי שבן האדם ניזון לעיתים תכופות מאוד מתרנגולות, שהוא מאכיל אותן קמח דגים. כך או אחרת, כל שרשראות המזון הארוכות הללו מורכבות מצמדים רבים של אוכלים ונאכלים, וחייה של הפלנטה שלנו אינם דומים לאידיליה.

אבל אם אנו מדברים על עולם החי, בו משמעות הקיום ויעודו הוא העמדת צאצאים, הרי שבני האדם, שהם, בלא ספק, בעלי חיים במובן הביולוגי, מצהירים אך לעתים רחוקות מאוד שהמשמעות לקיומם היא העמדת צאצאים. אנו, בני האנוש, תרים מזה אלפי שנים אחר משמעות החיים ואחר ייעודם בתחום הרוחני ואין אנו מתביישים כהוא זה להצהיר על כך. נהפוך הוא, היה ותצהיר שאתה חי "למען הילדים" – אתה מסתכן להיחשב כזעיר-בורגני צר-מצח. זה שונה, כאשר מצהיר אדם, שהוא חי למען העתיד המזהיר. במָקום זה מצוי בית קברות שלם של אוטופיות למיניהן – אחדות מהן בלתי מזיקות, כל זמן שאין הן עקובות מדם, ולמען האחרות, המסוכנות, נערכו במהלך ההיסטוריה הֶקַטוֹמְבּוֹת**. ולא של מאה פרים, אלא של מיליוני בני אדם. השקר של האידיאולוגיות הוא טוטלי, נטול פנים, והוא נתפס רק באמצעותו של מאמץ מחשבתי.

האידיאליסטים, במובן מסוים, מסוכנים יותר לאוכלוסייה האנושית מן הזעיר-בורגנים צרי המצח, מן הבורגנים ההמוניים, מן האגואיסטים לסוגיהם, מן ההדוניסטים ומן הריאליסטים האחרים, שלדידם הרווח הנקי חשוב מן הרוח הטהורה. משקרים, מכל מקום, אלה גם אלה. ואילו בעלי החיים אינם משקרים. בשעה שהם הורגים לצורך סיפוק מזונם והמשך קיום מינם, אין הם מסתירים את כוונותיהם, אלא אם כן, עוצם אולי החתול את עיניו, כדי להטעות את האנקור. זה איננו שקר, כי אם נטייה טבעית של צייד.

את המשלים על השועל הערמומי, הזאב הטיפש והעורב הלהוט אחר החנופה המציאו בני אדם. הם גם הולידו, בזמנם הפנוי ממאבקם לקיום, אוקיאנוס שלם של מיתולוגיות, המשתפך על גדותיו מיבשת אל יבשת, עם אלים מרובי פנים, גיבורים נודדים ובעיות אוניברסליות של חיים ומוות, טוב ורע, אמת ושקר. וכל האופוזיציות הבינריות, כפי שהן מכונות, לא נבטו כלל וכלל בשדות גידולם של הדגן, הצנונית והמלפפונים, אלא בשדות ההכרה, התרבות, הדמיון.

ומהו דמיון? פנטזיה, עשן, שקר! אבל הוא גם חומר הסיכה, שבלעדיו אין פועלת מכונת הקדמה הטכנולוגית ולא התהליך היצירתי. ואצטט כעת עסקן פוליטי אחד, איש המעשה האוטופי ואיש המעשה הנפשע, אשר הזכרַת שמו ברוסיה שלאחר הפרסטרויקה כמעט שראויה לגנאי: "לחינם יש הסוברים כי הפנטזיה נחוצה רק למשורר. אין זו אלא דעה קדומה אווילית. היא נחוצה אפילו במתמטיקה, אפילו גילויו של החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי היה בלתי אפשרי בלעדי הפנטזיה. הפנטזיה הינה איכות בעלת ערך רב מאוד."

מחבר ציטטה זו הוא וולדימיר לנין. שקרן ורמאי, משולל לחלוטין כל כישרון אמנותי.

ידיו של השקרן והרמאי, שבו פתחנו את השיחה אינן מגואלות בפשעים. הברון מינכהאוזן מוצב היה לשירות צבאי אצל בית האימפרטור הרוסי, הוא שימש בו אפילו זמן מה כראש משמר הכבוד. היה בנו של איש צבא, אציל, אריסטוקרט מחד, ושקרן, שחקן וליצן מאידך. הרוטמיסטר*** הנפלא והבלתי נשכח של האימפריה הרוסית, פון מינכהאוזן, סיים את חייו בסוף המאה ה-18 במולדתו, בעיר ווֹדֵנְוֶרְדֶר.

סיסמתו היתה Mendace veritas – "האמתוּת מצויה בשקר". והקביעה הזאת איננה טובה ואיננה גרועה מרבות אחרות. שלושת הברווזים המתעופפים על פני הסמֶל הם אבות אבותיהם של כל הברווזים העיתונאיים, כל השקרים הרדודים נטולי עניין אנוכי, כל הרכילות.

ידידיו ושכניו של הרוטמיסטר בדימוס מתאספים היו בביתן שבגינתו, אשר כונה "פאביליון השקר" או בפאב גטינגני שבקרבת מקום, כדי להאזין לסיפוריו.

ואנו, המאושרים, שעושים אוזנינו כאפרכסת, זוכרים את סיפורי הצייד ואת סיפוריו האחרים – על הצבי עם עץ הדובדבנים שבמצחו, על שבע החוגלות המשופדות על חוטר אחד של ניקוי נשק, על מעיל פרווה שנטרפה עליו דעתו...

קרוב למותו היה הברון מינכהאוזן מרושש וחולה, ולו משרתת יחידה אשר טיפלה בו.

"כיצד אבדו לך שתי אצבעות ברגל?" שאלה האישה.

"דב לבן נגס אותן בעת ציד," השיב הברון.

היתה זו הלצתו האחרונה.

הלצות בצד, רבותיי! אנו פותחים סוף סוף בשיחה רצינית. אני מציגה בפניכם פילוסוף דתי נפלא, שאותו קראנו עוד בנעורינו הסובייטיים, בסודי סודות ובלילות. ניקולאי ברדאייב הוגלה מרוסיה בנובמבר 1922 בצוותא עם פעילי תרבות אחרים אשר מנו 500 איש, ספריו נאסרו. הוא הפליג מרוסיה ב"אניית הפילוסופים" המפורסמת. היה זה אחד הרעיונות הגדולים והבלתי מוסברים של לנין: הפילוסופים והסופרים, אשר לא תמכו במהפכה הסוציאליסטית, הוגלו מן הארץ, תחת להיות מושמדים, וחלק מן התרבות הרוסית ניצל. להלן ציטטות אחדות מתוך מאמרו של ברדאייב "פרדוקס השקר" אשר נכתב בשנת 1939:

"העולם נחנק מן השקר. מעט מדי תשומת לב הקדישו הפילוסופים לבעיית השקר...

"לא רק בני אדם שהם שקרנים מטבעם משקרים, משקרים גם דוברי אמת. משקרים לא רק ביודעין, כי אם גם שלא ביודעין.

"בני אדם חיים בפחד והשקר הוא אמצעי הגנה להם...

"צורתו של מבנה ההכרה משתנה בהתערבותו של השקר, אשר נולד בפחד...

"קיימים מיספר טיפוסים של שקר. אבל המשמעות הגדולה ביותר של השקר מצויה בשקר החברתי, אשר מוצהר כחובה. הוא זה שממלא את חיי המדינות והקהילות, הוא זה שתומך בקיומה של הציוויליזציה, זה הוא, נזר גאוותנו, שהוא ניצב מעלינו כשומר בפני ההתפרקות והאנרכיה...

"למיתוסים בני זמננו אופייני שקר שהוא מאורגן ביודעין. אין בהם מן התמימות...

"...השקר אשר זכה להכרה כבמועיל מבחינה חברתית, משיג כעת ממדי ענק והוא מעוות את ההכרה במידה רבה כל-כך, עד כי עולה התהייה שמא מן הראוי לאמץ שינוי יחס רדיקלי כלפי האמת והשקר; התהייה באשר להיעלמותו של קריטריון האמת גופא מכל וכל.

"...משרישים את השקר כחובה קדושה, חובה ביחס לגזע הנבחר, ביחס לעוצמתה של הממלכה, ביחס למעמד הנבחר. זה אפילו לא נחשב כשקר.

"השקר עשוי אפילו להיראות כאמיתוּת האחת והיחידה..."

אני חייבת להודות שאני שונאת שקר – גם את הגדול, הממלכתי, וגם את הקטן, השוכן בחיינו הפרטיים. כל אימת שאני עונה בטלפון: "סליחה, אני לא יכולה לבוא ביום שלישי, כי בדיוק ביום זה אני עסוקה: יום הולדת לחברה, אני נוסעת בתפקיד, אני הולכת לקונצרט או שומרת על הנכדים," במקום לומר ביושר, שאינני רוצה לשבת באסיפה שלכם, שהבעיות שלכם אינן מעניינות אותי ורוחי אינה פנויה לבזבז עליהן מזמני... אני כועסת על עצמי. לומר אמת תמיד קשה יותר מאשר לשקר.

מעניין אותי טבעו של השקר, בייחוד שקר שאין בו משום רווח, אשר קיים, כמו הפרפר או כמו הנמלה, נטול הכרה ונטול מטרה, אולי רק כדי לייפות את עצמי, השקרן, להקנות לעצמי יתר חשיבות, להפתיע ידידים או לא-ידידים בהישגיי ובניצחונותיי. וזה לגמרי לא פשוט לכתוב ביושר על שקר.

* המחברת מסתייגת כאן שלא לצורך; ב"בראשית", מופיע  "ישירות מפי הבורא" בפרק א':  "טז  וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר:  מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל.  יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ:  כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת."  (המתרגם)

** הקטומבה – קרבן מסורתי שנערך ביוון העתיקה על שם מאה פרים (המתרגם).

*** רוטמיסטר – דרגת קצונה בחיל הפרשים (המתרגם).

תרגום מרוסית: יואל נץ

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

יצחק באשוויס-זינגר

יידיש – שפה עשירה לקבצנים

מאנגלית: זיוה שמיר

נשאלתי לא אחת מדוע אני כותב את ספריי דווקא ביידיש. על שאלה זו ברצוני להשיב בדרך יהודית מובהקת, דהיינו, בשאלה תחת שאלה: וכי למה לא אכתוב ביידיש? כלום איטיב להתבטא דווקא בתורכית? בפינית? בבורמזית? אולי מישהו יעשה עמי חסד, וילמדני כיצד אומרים "אל תקשקש בקומקום" בבורמזית?

*

ביידיש נוהגים לומר על אדם רך כקנה שהוא "רך כיהלום", והרי בכל הלשונות היהלום הוא סמל הקשיות, ורק ביידיש הופך היהלום, כבאורח פלא, להתגלמות הרוך. איך מתרגמים ביטוי כזה לשפה אחרת? "רך כיהלום יהודי?". סתירות כאלה ואחרות הופכות את לשון יידיש לשפה קשת תרגום. מלאכתו של המתרגם בכלל, ושל המתרגם מיידיש בפרט, היא מלאכה מייגעת וכפוית טובה מאין כמוה.

יש הטוענים שהאנגלית היא השפה העשירה בעולם. ואכן, מילון ובסטר הולך ותופח משנה לשנה, וכבר מכיל רבבות ערכים. אך אני, כשלעצמי, משוכנע בכל מאודי שיידיש היא העשירה בלשונות.

ניקח, למשל, את המושג "עני". כמה מילים נרדפות יש ל"עני" באנגלית? ניתן למנות מיספר מוגבל של מילים, שבכולן חסרה העסיסיות המייחדת את הביטויים ביידיש, שבהם, ורק בהם, נספגה לחלוחית מהווי חייהם המיוחד של הקבצנים. וכי יש באיזו שפה שהיא שווי ערך הולמים למושגים כמו "שלומיאל", "שלימזל", "שנורר פי שמונה", "שלעפער בחסד עליון", "משולח מארץ הקודש", "שליח ישיבה", "עושה נפלאות ללא קהל", "נוהג מנהג יום כיפור כל ימות השנה", ועוד כהנה וכהנה.

אם פלוני אומר על אלמוני ביידיש שהוא "רוטשילד מיספר שניים", או "רוקפלר מיספר שניים", ואת האמירה הוא מלַווה בקריצת עין, ברור לכול שלאותו "מולטי מיליונר" אין פרוטה שחוקה בכיסו.

 זכורני שאת קלוב הסופרים בוורשה נהג לפקוד משורר יחפן, שהיה "היפי" חמישים שנה לפני הולדת ה"היפי" הראשון. כאשר אותו עני מרוד רצה לתאר חבר אחר, שהיה אף הוא נתון במצוקה כספית גדולה, הוא נהג לומר עליו: "הלוואי שלי ולך ביחד היה סכום הכסף שחסר לאותו ברנש, כדי שיהיו לו בכיסו חמישה זהובים."

כמה חכמת חיים עממית ועסיסית גלומה באמירה זו! ומה ערכה באנגלית, או בכל שפה אחרת.

*

ועכשיו, ברצינות. אני נמנה עם הסופרים המעטים, העובדים מתוך שיתוף פעולה עם מתרגמיהם, וגיבשתי לעצמי דעות אחדות על תרגום ועל מתרגמים:

ראשית, אין "מתרגם טוב". המוכשרים שבהם עושים את הטעויות הגרועות ביותר שניתן להעלות על הדעת. בעבר, נהגתי להיאבק קשות במתרגמיי, ותליתי בהם את כל הפגמים שמצאו המבקרים ביצירותיי. ואולם, מרגע שהתחלתי ליטול חלק פעיל בתרגום יצירותיי ולסייע ביד המתרגמים, פיתחתי כלפיהם רגש חמלה, תחת הכעס שכעסתי עליהם בעבר. ולמרות האהדה הרבה שאני רוחש להם, אני יודע היטב שעליי לפקח על עבודתם במלוא החומרה והביקורת.

שנית, תרגום טוב, כמו אישה טובה, יכול להיות תכלית הנאמנות, ועם זאת – כעור ועלוב. לא כל דבר שיש לו תוקף בלשון המקור תקף גם בלשון התרגום. לשון יידיש, למשל, מתירה כל מיני הגזמות, הפרזות, קללות נוראות, ברכות מקניטות וכולי. את האנגלית ואת הצרפתית מציינות בדרך-כלל תכונות שונות לחלוטין: דיוק, היגיון, חיסכון במבע. על כן, מה שעשוי להישמע כבדיחה מוצלחת בשפה אחת, עלול להישמע כסכלות ותפלות מאין כמותן בשפה אחרת. מה שנתפס ברוסית כדרמטי, ייחשב בשוודית כמלודרמטי. שירה והומור הם שני דברים שאינם ניתנים לתרגום, לדעתי. המתרגם חייב להיות, בעת ובעונה אחת, עורך בחסד עליון, פסיכולוג מחונן, שופט אנין בענייני טעמים ועוד. אם לאו – תרגומו אינו תרגום, כי אם חלום בלהות.

אך, בינינו, אם אדם ניחן בכל התכונות הנעלות הללו, מדוע זה יסכים להסתפק במעמד של מתרגם? מוטב לו שיהיה סופר בזכות עצמו, או שישלח ידו בכל פרנסה אחרת, שבה דרושה אינטליגנציה גבוהה, ויש גם שכר טוב בצִדה. מתרגם טוב צריך, אם כן, להיות גם חכם ומלומד וגם טיפש גדול. היכן מוצאים צירוף נדיר כזה? על המתרגמים להתאחד ולצאת למרד על קיפוחם – מרד שבו יישפך דיו, ולא דם, אך יתוקן בו מעמדו של המתרגם שהיום הוא בבחינת עבד נרצע. עליו לשאת את כל קיתונות הבוז של המבקרים, ורק לעתים רחוקות הוא זוכה במילה טובה.

 שלישית, רק שיתוף פעולה והבנה ביני לבין המתרגמים מסייע לי בעריכת המקור ובהערכתו. מתרגמיי הם מבקריי הטובים ביותר. אני כבר יודע להבחין על פי הבעת פניהם אימתי הסיפור, או קטע ממנו, מוצא חן בעיניהם. התרגום מערטל את היצירה הספרותית ומציג אותה במערומיה. סופר יכול להשתטות בשפתו שלו ולעשות בה ככל העולה על רוחו, אך כל חסרונותיו יתגלו בתרגום. התרגום משיל מסכות.

גדולתו של התנ"ך ניכרת בטיב תרגומיו הרבים. אפילו הגרוע שבמתרגמים לא יעלה בידו להטיל צל על גדולתו של ספר הספרים.

יש סופרים שמערפלים את דרכי המבע שלהם בכוונה תחילה, מעמעמים את כוונותיהם וחורשים מזימות שונות להפיכת כתיבתם למסתורית. אלה אינם ראויים לדעתי לתרגום.

*

חבריי הסופרים, אני מזהיר אתכם בכל לשון של אזהרה: הימנעו מיצירות סבוכות ובלתי מובנות! ברחו מפניהן כמפני האש! משחק מילים הוא עניין משעשע, גם אם איננו אוניברסלי; אך אם חלילה תצמידו אלה לאלה אלפי משחקי מילים, תקבלו יצירה משעממת להחריד. לחרפתנו, העת החדשה הולידה סופרים לרוב שכל יצירותיהם אינן אלא מסכת אחת סבוכה וארוכה של משחקי מילים וחידות. הצרה היא שכמה מבקרים ופרשנים רואים ביצירות כאלה ספרות עמוקה מיני חקר, כי סוג כתיבה כזה נותן להם הזדמנות לכתוב דברי פרשנות ארוכים ומלומדים.

אגב, הרבה מלומדים תהו מדוע אין בתנ"ך בדיחות וחידודי לשון. על בעייה זו נכתבו כבר מאמרים ומחקרים רבים, ואחד החוקרים טען אפילו שיש בידיו עדות על מעין-בדיחה שהסתננה אל כתבי הקודש, אבל אין הוא בטוח שזוהי אכן בדיחה.

האומנם לא היה לאלוהים או לנביאים אפילו שמץ של הומור?

לי יש הסבר משלי לתופעה: אלוהים רצה, מן הסתם, שהתנ"ך יובן בכל הלשונות, והרי ההומור אינו ניתן לתרגום. זוהי גם הסיבה שאת גוגול, פושקין ושלום עליכם אי אפשר לתרגם כראוי. זוהי גם הסיבה שקשה לתרגם מיידיש. יידיש היא שפה הבנויה מרכיבי הומור, ובזה אין שפה שתשווה לה.

*

פעם חלמתי על הרמון מלא נשים. היום – חלום חיי הוא הרמון מלא מתרגמים, רצוי נשים. אם יתגשם חלומי, הרי זכיתי בגן עדן עלי אדמות.

קטעים מהרצאה שנשא יצחק באשוויס-זינגר על קשיי התרגום מיידיש.

נספח ב' מספרה החדש של זיוה שמיר "המוזה בארץ המראות" בהוצאת "חושן", 2015.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

איליה בר זאב

שְׁמוֹנֶה סוֹנֵטוֹת מִלָּה

(בְּעִקְבוֹת חוֹטֵא אֶחָד וְגַּעֲגוּעַ)

1.

אוֹת

הַסְפּוֹרְט

לַרוֹחֵף

בָּתְּלָמִים.

יַחְפָן

שׁוֹעֵט

בִּשְׂדוֹת

גַּעְגּוּעָיו –

שָׁט

בִּקְלִיפּוֹת

אֲבַטִּיחִים

נוֹסֵק

וְנִדָּח

בַּשְּׁחָקִים.

2.

אַרְבָּעָה

נִכְנְסוּ

בְּפַרְדֵּס –

אוּרִי

צְבִי

גִּיּוֹרָא,

וְהַרְבֵּה

מִנֶּלִי

הַקְּדוֹשָׁה.

בְּגַּן

הָעֲדָנִים –

מְגֹרָשִׁים

זֶה

לָזֶה.

3.

מְרַגְּלִים

עָלֶיךָ

בְּעִקְבוֹת

הַ"שְּׁמוֹנָה..."

מְרַגְּלִים

עָלַי

(אֶחָד

מֵהַ"שְּׁמוֹנָה...")

כָּל

מִשְׁמַנֵּי

הָאָרֶץ –

גַּעֲגוּעַ

כְּשֶׂה

אֹבֵד.

4.

אִם

"אָלֶף"

זֶה

לֹא

"בֵּית"

וְ"גִּימֶל"

זֶה

לֹא

"דָּלֶת"

אָז

"זַיִן"

זֶה

לֹא

חֵטְא.

5.

אַיֵּךְ

אַיָּה?

עֵז

וְדַּדֶּיהָ

צוֹעֲקִים

מוּל

הַשָּׂעִיר

(לַעֲזָאזֵל) –

יֵשׁ

לָנוּ

תַּיִשׁ

בְּאֶרֶץ

יִזְרַע

אֵל.

6.

כָּל

הַבָּנוֹת

בְּנֶלִי.

לַשָּׁוְא

חִיפַּשְׂתִּיךְ

בְּגַּן

עֶרְגַּת

הַנְּשִׁיקוֹת.

נִיחוֹחַ

עֶרְוָתֵךְ

בְּפִי –

טַעַם

זֵיתִים

מָרִיר.

7.

אַרְקָדִי

דוּכִין

שָׁר:

"הַיַּרְקוֹן

זוֹרֵם

וְנִשְׁפַּךְ

לַיָּם

הַזּוֹנוֹת

גַּם"

וְכָל

מִבְחָר

צַחֲנַת

גּוּשׁ

דָּן.

8. (סיום אופטימי)

עַכְשָׁיו,

בִּ"בְרֵכַת

הַנּוּפָרִים",

נִצּוֹדִים

דָּגִים.

פְּרִיחוֹת

צְהֻבּוֹת

מִזְדַּקְרוֹת,

פּוֹרְשׂוֹת

בַּיַּרְקוֹן

שָׁטִיחַ

יָרוֹק

בַּדֶּרֶךְ

לַטַּחֲנוֹת.

נכתב בעקבות "ספר הגעגועים"

ראש הטופס

* * *

ישראל זמיר

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

פרק ב': ההתמכרות לשחמט

התוודעתי לשחמט עוד לפני שהִגעתי לקיבוץ, כאשר התגוררתי עם אימי בירושלים בשכונת כרם-אברהם. אימא היתה יוצאת מדי בוקר לעבודה כמנהלת-חשבונות ב"המשביר-המרכזי" ואני שבתי מבית-הספר, הכנתי שיעורים, קראתי ספרים והצצתי בעיתונים.

יום אחד התגלגל ליָדִי עיתון "משמר", שאימא הביאה מהמשרד, ובו שתי חידות שחמט: "מט בשני מסעים".

ניסיתי לפתור אותן אך התברר שהעניין אינו קל. לכאורה המצב פשוט, המלך השחור נתון בפט: אינו יכול לזוז מריבועו בשל איומי הכלים הלבנים, אך גם מוגן היטב מפני מט אפשרי. שעות רבות עמלתי, עד שהחידה נפתרה. מאותו יום התחלתי לפתור חידות שחמט ומצאתי בהן עולם ומלואו. אימי היתה מרוצה שאיני מתרוצץ ברחובות כיתר בני גילי, ומבלה בבית את רוב שעות אחר-הצהריים.

*

ערב אחד נשארתי בכיתה אחר חצות, מנסה לפצח חידת שחמט. לפתע נכנס איש נמוך-קומה, חובש משקפיים עבות-עדשה לעיניו, מגפי גומי לרגליו ועטוף במעיל צבאי מרוח בסרחי זבל-פרות. על שכמו תלוי ברישול רובה. שומר-לילה. הציץ בחידה מעל לראשי ובאחת הוליך את הפרש ופתר את החידה. נדהמתי.

ישה קָמבֶּר סיפר, שמגיל ארבע וחצי הוא משחק שחמט. בשנת 1914 נערך בפטרבורג, עיר מולדתו, טורניר בינלאומי לשחמט, ובביתם התארח אלוף העולם בשחמט, עמנואל לסקר. הייתכן שחבר-קיבוץ יתחכך באלוף עולם? – שאלתי את עצמי.

למחרת, אחרי ארוחת-הערב, הזמין אותי ישה לחדר-האוכל כדי להכיר את עמיתיו לשחמט. בכותל הדרומי של חדר-האוכל ניצב רדיו גדול עשוי עץ, וחברים הסתודדו סביבו והאזינו לקונצרט. מרחק-מה מהם, מאחורי מסך עשן סיגריות, ישבו השחמטאים כשמעליהם גוהרים ה"עיצה גיבר'ס" (משיאי העצות). ישה הצביע בפניי על לונק, פילק, ולה ומושקו. הם התווכחו באידיש  ובצעקות – אם מותר להשיב מהלך לאחור לאחר שהשחקן נגע בכלי.

במסגרת החוגים במוסד-החינוכי, אירגנתי חוג לשחמט והזמנתי את ישה למשחק סימולטני נגד עשרים חניכים, כאשר לוח אחד ערוך ל"משחק-עיוור": ישה אינו רואה את הלוח והכלים, ומוסרים לו לאן הוסט הכלי והוא משיב באותה דרך, כשהקרב ערוך בראשו. כל החניכים הפסידו.

*

מדי יום חמישי הופיע בעיתון "משמר" מדור שחמט. מבעוד בוקר הייתי מתוח למדי: האם האחראי על מדור השחמט במערכת ימצא את החידה ששלחתי לו ראוייה לפרסום? באותו יום חמישי התנדבתי לשמש "תורן-עיתונים" והמתנתי לאוטובוס "אגד" שיגיע מתל-אביב. האוטובוס התאחר, אך כשעצר השליך הנהג את חבילת העיתונים מבעד לדלת הקדמית. הדרך לכיתה התארכה. שלפתי עיתון מן החבילה, פתחתי בעמוד שלוש ועיניי אורו: שמי התנוסס בעברית ובאנגלית מעל חידתי המקורית. היתה זו תחושת מתיקות בלתי מוכרת, עונג הפירסום. דקות ארוכות לא הצלחתי להסיט את עיניי משמי. לכיתה הגעתי שיכור-משהו. המחנך קרא בהתרגשות קטעים מתוך "הסוחר מוונציה" לשקספיר, התעכב על נימות אנטישמיות שעלו מן היצירה, ואילו אני שלפתי מתחת לשולחן-הכתיבה לוח-שחמט מתקפל, בדקתי אם הכלים הוצבו במקומם וברגע-של-התרגשות העברתי לנעמה פתק צמוד לעיתון וציפיתי להתפעלותה. שמי כבר מתפרסם בעיתון!

נעמה הציצה באדישות ולא הגיבה.

*

בשבת בבוקר יצאנו לריצה. ביני, המדריך שלנו מטעם ה"הגנה", ניגן במפוחית-פה ואנחנו רצנו לקצב המנגינה לתל-עמל, מרחק כשלושה קילומטר.

אגב ריצה גיליתי שמוחי עדיין טרוד בחידת השחמט שהתחלתי לחבר אמש, ובודק אפשרויות כיצד למנוע פתרונות-צדדיים. הִסעתי חיילים, רצים, פרשים – כשרגליי רצות כמו מאליהן. חלפנו על-פני הכניסה לסחנה-הגדולה, חצינו את חורשת הסחנה, שבה נהגנו להקים מחנות-צופיים, עברנו מתחת לעץ הדום העבות והִגענו הביתה.

מיהרתי ללוח השחמט, הצבתי כלים שמקומם נקבע בשעת הריצה – והחידה היתה מושלמת. חשתי גאווה: מי היה מאמין שאפשר אגב ריצה לחבר חידת שחמט? הלא רצתי כאשר בעיני-רוחי לוח עמוס כלים! הסעתי אותם מערוגה לערוגה, זכרתי היכן הִצבתי כל כלי וכלי. הישג אישי, שהוא לעצמו מדהים, אך גם מפחיד – נורמה חריגה, שנגדה את רוח הקיבוץ. הדגש בחינוך היה על היחד. הִרבנו לדבר בגוף ראשון רבים: "לא מסכימים להפסיד סרט בקיבוץ," – "רוצים שיעור חופשי אחרי המסיבה," והשיר האופייני היה: "לא רוצים לישון, רוצים להשתגע!" – הישגי הפרט הוסתרו והישגי הכלל הובלטו: "הקיבוץ החליט," – "התנועה מתנגדת," – "הקבוצה מציעה סדר-חדרים חדש."

נאבקתי בנטיותיי האישיות והשתדלתי להיטמע במערכת: שיחקתי כדורסל, כדורגל, הייתי חבר מערכת-העיתון, אך למרות כל מאמציי, נותרתי אינדיבידואליסט, "ילד-חוץ", ובני-הקיבוץ דאגו להזכיר לי כי חרף התשלומים שאימי משלמת עבורי – הקיבוץ מפסיד עלי...

*

באחד משיעורי ההומניסטיקה הגיש לי מאיר וייל, מחנך הכיתה, ספר דק ובו הסיפור "משחק המלכים" מאת הסופר היהודי סטפן צווייג. לדבריו אני עשוי למצוא בו עניין רב, וביקש שאספר לכיתה את תוכנו ואת רשמיי.

הסיפור תיאר עורך-דין מאחת המשפחות המכובדות באוסטריה, ד"ר ב', שיעץ לכנסייה ולמשפחת הקיסר בנושאים הכרוכים בנכסי-דלא-ניידי. היטלר סיפח את אוסטריה לגרמניה ופתח בהפקעות רכוש. משרדו של ד"ר ב' ניסה להציל את רכוש הכנסייה מפני הנאצים, שהתאמצו לגלות עבירות רכוש. משלא הצליחו, כלאו את ד"ר ב' בחדר במלון "מטרופול", ששימש מטה הגסטפו. החדר היה נעול הרמטית והחלונות מסורגים ואטומים. ד"ר ב' שהה בו ללא ספר, ללא עיתון או עיפרון. שומר הביא לו אוכל שלוש פעמים ביום, ונאסר עליו להחליף עימו מילה. לעיתים זומן לחקירה, אך ללא תוצאות, ומרוב שיעמום, החל לחוש שדעתו נטרפת עליו.

באחת החקירות הצליח ד"ר ב' לגנוב מכיס מעילו של אחד החוקרים ספר ובו 150 קרבות נבחרים בשחמט ולמד אותם בעל-פה. כעבור חודשים אחדים, ובהיעדר ספרים או כלי עיסוק אחרים, החל לשחק עם עצמו שחמט כשהוא מייצג הן את הכלים הלבנים והן את הכלים השחורים. לא אחת התעוררו ויכוחים סוערים בין הצדדים, וד"ר ב' נאלץ למלא תפקיד של משכין שלום. כך או כך, הוא התמכר לשחמט והיה קרוב לשיגעון.

שאלתי את המחנך אם סיפורו של ד"ר ב' אמיתי, והמחנך אישר שהמקרה מוכר היטב באירופה. תהיתי: האמנם התמכרות לשחמט עלולה לגרום לשיגעון?

בערב עליתי לקיבוץ, אל ישה, וסיפרתי לו בדאגה ובחשש כי התמכרתי לשחמט – והוא צחק. לדבריו, התמכרות אינה אופיינית דווקא לשחמטאים. כולנו מכורים לתחביבינו – מתמטיקאים, ספורטאים, פוליטיקאים, אוספי בולים. הוא סיפר על שכנו, אספן בולים מושבע, שבכל רגע פנוי שולף מכיסו פינצטה וזכוכית-מגדלת ובודק קשקשיהם של בולים. מולו התגורר טבעוני שכל חייו קודש להבראת האנושות. לדבריו הוא מצא את אבן-החכמים, והטיף לחדול ממאכלי בשר, חלב, ביצים, דגים וגבינות. הוא חש עצמו בקיבוץ כאדם החי בין "טורפי נבלות", ולא אחת עצר חבר בדרכו, חטף מפיו סיגריה בוערת, השליכה ארצה ובטשה בנעלו – משוכנע שהציל נפש בישראל.

ישה הבהיר, כי עיסוק בשחמט מפרה את המוח, מחדד את החושים ומעמיק את יכולת ההפשטה. השאלה, כמובן, היא שמירה על פרופורציות. אם כל שעות היום והלילה אעסוק בשחמט – ייתכן שאתמכר ואפילו אשתגע.

"אולי במקרה קראת את 'משחק המלכים' לסטפן צוויג?" שאלתי, וישה חייך.

"נו בוודאי שקראתי. כל אירופה מכירה את הסיפור."

לדבריו, העובדה שד"ר ב' ישב במלון-כלא ושיחק עם עצמו שחמט במשך חודשים רבים הכניסה אותו למצב פסיכוטי סבוך: ה'אני' השחור שיחק נגד ה'אני' הלבן ושניהם נתפסו לשאפתנות ולקוצר-רוח, כי רצו לזכות במשחק. לפנינו סכיזופרניה במיטבה. עונג המשחק הפך למצב פתולוגי, לגירוי-יתר של תאי המוח. מרוב חשיבה התיש האיש את מוחו עד שאושפז.

סיפרתי לישה שבמסגרת אימוני ה'הגנה' רצנו אתמול לתל-עמל ובחזרה, ואגב ריצה חיברתי בראשי חידת שחמט. ישה טפח על גבי בהשתאות. כשהגענו הביתה מיהרתי להציב את הכלים על הלוח, והחידה היתה מוכנה לפרסום.

"אולי גם אני מורעל, כמו ד"ר ב'?" שאלתי.

ישה הציץ בי משועשע, מבעד למשקפיו, ופרץ בצחוק. הוא טען, שאנשים יצירתיים הם מעצם טבעם "מורעלים". כאשר ד"ר ב' נגמל, לאחר שאושפז – אסרו עליו הרופאים להתקרב אל לוח-השחמט כשם שאוסרים על אלכוהוליסט לשוב אל הטיפה המרה, ולנגמל מסם – אל הסם הממכר.

זמן-מה טיילנו בשתיקה, ובינתיים קרבנו לאזור הרפתות. ישה הציץ בפרה שלא פסקה מלגהור על חברותיה, והפטיר, "היא דורשת."

"דורשת מה?"

"לא חשוב."

קרקורים נרגשים של תרנגולות עלו מכיוון הלולים, וישה נדרך והביע חשש שנמייה חדרה לאחד הלולים. פתחנו בריצה. הגענו לאזור הלולים ומצאנו עופות שלווים ורגועים. גשם החל לרדת ועצרנו מתחת לסככת-התערובות. טיפות שקופות זהרו מול פנס דולק ונראו כיהלומים שירדו משמיים. המיית יונים וגרגור תורים השתלבו בדרך מוזרה בתיפוף טיפות הגשם על גג הפח. לפתע פרץ ישה בצחוק. השיחה בינינו הזכירה לו חלום שחלם בנעוריו ולא שכח אותו עד עצם היום הזה:

הוא היה אז בן ארבע-עשרה, ואולי פחות, בילה שעות רבות בספרייה העירונית ובלע ספרי שחמט לרוב. בבית-ספר, בשיעורי היסטוריה, הם למדו על המלכה יקטרינה הגדולה, והמורה הצעיר לא חסך תיאורים על יופייה וחמוקי גופה. לילה אחד ישה חלם שהתעלס עימה בארמון, וחייל מ"משמר-המלך", איש סודה הנאמן, ניצב למשמרת על צריח ופקח עליהם עין. לפתע, הבחין החייל במרכבת המלך, ששב באופן בלתי צפוי, והעריך מה עלול להתחולל. הוא שלח רץ להזהירם, וברגע האחרון ישה קפץ מהחלון ישר על גבו של סוס, ודהר לאחו.

היה זה חלום מוזר למדי. למחרת היום סיפר על כך לאביו, וזה, באירוע חברתי כלשהו, סיפר לידידו הפסיכיאטר. הרופא העיר את תשומת ליבו כי כל כלי השחמט משתתפים ב'עלילה'. האב סיפר לו בגאווה, שבנו מיטיב לשחק שחמט, ובהיותו בן ארבע וחצי שיחק נגד אלוף העולם עמנואל לסקר שהתארח בביתם. אותו פסיכיאטר הבהיר לאביו, כי בחלום מצויים סימפטומים למחלת שחמטת – על משקל: נזלת, צהבת, חזרת – הגורמת לבלבול בין מציאות ודמיון. היו לו לקוחות אחדים שסבלו מסימפטומים דומים, והוא המליץ בפני האב שישפיע על בנו לחדול מהעיסוק בשחמט. האב דיבר עימו, אך ישה דחה בבוז את אבחנותיו.

אולם המציאות, בדרכה, ניתקה אותו ממשחק-המלכים. ישה יצא להכשרה, עלה ארצה, שקע בבנייה, בבעיות הרפת, והוא גם פעיל בוועדות-הקיבוץ. הוא עדיין מרבה לעיין במדורי השחמט בעיתונים בחדר-הקריאה. בזמנו הפנוי מביים הצגות. אבל רק לאחרונה שב להתרועע עם חבריו השחמטאים בחדר-האוכל, וגם לנהל קרבות שחמט באמצעות הדואר.

הגשם פסק. מרחוק נשמעו צלצוליו של פעמון הקיבוץ שקרא לארוחת-ערב. לפני שנפרדנו הניח ישה יד כבדה על כתפי ולחש:

"אתה יודע, יש דברים בחיים שהם יותר חשובים משחמט. אם אתה כל-כך מוטרד – נסה להפסיק לזמן-מה. אולי נגיף השחמטת אכן חדר לוורידיך..."

כל הלילה הרהרתי בדבריו, ולפנות-בוקר נפלה ההכרעה. קמתי מהמיטה, שלפתי מהשידה את כלי-השחמט, יצאתי למרפסת והשלכתי הכול לפח-אשפה:

"שחמת לשחמט!"

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

לא לגיבורים המלחמה

רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"

(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971

לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.

המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.

הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.

לפני יותר מ-50 שנה!

פרק ד

המשך וסיום

לפנות ערב בא פוליק.

"איך ידעת שאני גרה כאן?" פתחה לו את הדלת, חייכה, והכניסה אותו לחדר הגדול. ומיד נעלמה למטבח מבלי להציע לו לשבת.

"אכלת ארוחת-ערב?"

החלון שפנה לצד מערב דעך באדמומית אחרונה של שעת שקיעה. החתולה האפורה הסתכלה בו ביהירות.

"מה דעתך על קיקי שלי?" נכנסה לועסת דבר-מה, "אוף, ישנתי!"

"את רוצה סיגריה?" הוציא חפיסת סיגריות אמריקאיות.

"השתנית, רפי, אתה עושה חיים."

הוא הצית סיגריות לשניהם, ושיחק באצבעותיו בגפרור הכבוי. על דעת עצמו ישב, התחיל להזיע, ואד חם עלה והציף את פניו.

"יש כאן מאפרה?"

"בטח. למה לא אמרת תיכף?"

"הנה אמרתי. קיקי שלך נראית כמו פילוסוף."

"אל תשאל. היא של בעלי-הבית שנסעו לחוץ-לארץ. לפני כמה ימים הציקו לה כל-כך החתולים מן הרחוב, והיא הסתובבה כאן בדירה כמו משוגעת – עד שלא היתה לי ברירה, נתתי לה חצי כדור-שינה ושלחתי אותה החוצה."

"החתולים בטח הודו לך מאוד."

"מה פתאום?"

"אף פעם לא טעמו חתולה כך-כך רכה וחלומית."

"תפסיק!"

"עכשיו סתיו."

ישבה מולו על הספה ופתחה את הרדיו.

"אתה לא רוצה לשמוע מוסיקה?"

השערות הלבקניות שצימחו גבותיו פרא עיצבנו אותה. נתקפה תשוקה עזה לקחת מצבט ולתלוש אותן אחת-אחת, בייחוד את הללו שבשורש אפו. מדוע אינו עושה זאת לבד?

"לא. זאת אומרת, לא את הכול."

"אולי גם חתולים אתה לא אוהב?"

"כן." העלה את החתולה וניסה ללטף אותה, אך היא שרטה אותו וברחה ממנו.

"מה קרה לך, רפי?"

"שום דבר."

"אני מצטערת שאין לי מה לכבד אותך. רק במקרה נשארתי כאן השבת."

"תודה, לא צריך. אני לא רעב."

"אתה ממהר לאיזה מקום?"

"לא. אבל אולי את צריכה לצאת, או מה? אני לא יודע. מפני שהיום מוצאי-שבת. אולי אני מפריע, פשוט תגידי."

"לא. בינתיים תישאר."

"אז מה אנחנו עושים?"

"מדברים, לא? תראה," לקחה שבועון מצוייר, "איזה חתיכות!"

"כן."

"לא מעניין אותך? אתם, הגברים, עם מצחיק."

"ואתן – מולדת מצחיקה לא פחות."

כל-כך רצה להזמין אותה לסרט, וקרא בעיתון וחזר ושינן את שמות הסרטים שמציגים הערב. בקולנוע "אדיסון" את "הבט אחורה בזעם" עם קלייר בלום. ב"סמדר" – "שלושה בסירה אחת עם לורנס הארווי. "העכברים" עם קורט יורגנס ומריה שֶׁל ב"ציון". "העכבר ששאג" בקולנוע "רון", וב"חן" – "סיפור הבולשת, תולדות ה-אף.בי.אי." עם ג'יימס סטיואט. ערך תוכניות בדימיונו כיצד יציע, כלאחר-יד, את ההליכה לסרט מיד עם כניסתו. גם חשב לטלפן אליה אבל היסס, אולי יתברר שהיא עסוקה הערב ולא יוכל אפילו לראותה.

הוא האמין שאם ייצא איתה במוצאי-שבת לסרט תיקבענה "עובדות" חדשות אשר תשנינה את כל מהות היחסים שביניהם. הבילוי במוצאי-שבת ניראה לו כמין ניצחון במאבק, הישג שהוא גורלי לא פחות מן ההחלטה על נישואין. ואילו עכשיו, הפחד פן תסרב לו שיתק את לשונו. מדי פעם היה מקציב לעצמו זמן: תוך חמש הדקות הבאות, או כשהשמש תשקע לגמרי, או כשייגמר השיר המטופש ברדיו, או כאשר תדליק את האור, או כשתחזור מהמטבח. ותחילתו של המשפט "אולי את..." עמדה על קצה לשונו, והוא היסס, ושוב היסס, כי פחד פן משפתיו יתמלט – "הרי את..."

בעצם, כמה שנים הוא כבר לומד? פשוט שכחה.

היא חושבת שבא לירושלים רק בשביל ללמוד?

על מה הוא מדבר? החליקה שערותיה לאחור, וזרועותיה גילו פיאות שיער כהה בבית-השחי. הניחוח החריף, שמעורבבים בו תמרוקיה וריח עורה החשוף וסבון הרחצה, עקץ בנחיריו והפסיק את מהלך הרהוריו.

עפרה התמתחה ותלתה עיניה בנקודה מרוחקת בתקרת החדר, והוא נלחם בתשוקה לכרוע ברך לרגליה ולגעת בשפתיו בירכיה הלבנות.

עפרה, הוא... יש עוד דברים שרצה לומר... והוא קם, – לא, – ביקשה ממנו שיישב. והוא הסתובב, ידיו תלויות באוויר, ובחן אותה במבט ממושך, כמציע את עצמו, ומשלא הבינה חזר וישב.

עליה להבין, לא הכול סובב אודותיה, למרות... מוכן היה להיעלם בו במקום ובלבד שלא יצטרך לומר את המילים שכה נכסף לאומרן, שביקש לצעוק אותן, לקום ולתפוס בה ולגלגל אותה על הרצפה. לפשק את רגליה ולהוכיח לה. רק לא להיעצר באמצע. נשים לא אוהבות חולשה. צריך רק כוח רצון. הן מריחות את הכוח. אם אתה זקוק להסכמה שלהן, אתה אבוד.

לא בו עצמו מדובר. יש משהו חשוב יותר... שליחות שעליו למלא. הוא מוכרח. והיא, אינה מבינה דבר. יש ירושות שהכובד שלהן... והיא, מוטב שלא תשלֶה את עצמה. גם אילו רצתה לא היתה יכולה לשנות מאומה. היא חושבת שהכול תלוי בה. שטויות. זה פשוט מדי. הגיוני. אבל כשהוא חושב על כך כי לעולם לא תיוודע האמת, וכי אלה שצריכים לדעת ואשר לקחו חלק בהסתרתה חיים עדיין, ואחד מהם... עכשיו, הארץ מלאה אותם, מסתובבים חופשיים ובלי פחד. הם השליטים שאומרים מה לעשות. והוא, יש פתגם בידואי: "בַּעַד אַרְבַּעִין שַׂנַה אַחַד אִל בַּדַוִי תַאַרוּהָ וַקַאַל: אִיסְתַעַ'גַ'אַלְת!" – "אחרי ארבעים שנה לקח הערבי נקמתו ואמר: נחפזתי מדי!"

לא, לא מאחרים בנקמה. הם שכחו. אבל הוא בן-הארץ, למד מן הערבים, והוא זוכר, ואם ימצא את האדם ההוא, ינהג כבידואי הבא עם נשקו בחשכת הלילה. מה שמתרחש עכשיו זו תוצאה הגיונית של כל מה שהיה קודם. רק עיוור לא יראה. והוא, לא איכפת לו למות מחר, אם יידע כי בכך יגרוף אחריו את כל היתר. זה המחיר. חייו תמורת חייהם. אושרו תמורת אושרם. רצח בעד רצח. בגידה לעומת בגידה. יש תקופות בהן הבוגד נעשה למצפון העם! כל יום נוסף שעובר אינו אלא מהדורה חדשה וברורה יותר, מאורגנת וסופית יותר, של אותה צוואה, אותה ירושה!

איזו צוואה? נבהלה. מדוע הוא מדבר מיני דברים שכאלה?

הוא קם וניגש אליה.

"רפי, לֵך! לך! עזוב אותי, רפי, עשה לי טובה ולך. אני לא יכולה יותר."

כאשר ריחפו אצבעותיו על פני שערותיה נמלטה לפינת הספה.

"רפי! מה קרה לך?"

"עפרל'ה..."

"לא. אל תעשה כך," התחננה.

הוא כרע על הרצפה לעומתה.

"לך, לך..."

הוא עמד על ברכיו וחיבק אותה ופניו מתחבאים בחיקה.

"רפי, אני לא יכולה."

הוא בכה. אך היא לא ראתה. עכשיו תלטף אותי, חשב. הנה עכשיו זה יקרה. הנס. אך גבו היה קר וריק, כמו עירום היה.

עליו לקום, הפצירה. הוא טועה, מילמלה, – רפי, היא אינה יכולה להיות לו כאלוהים. – מי ביקש ממך? מי צריך את זה? – היא אינה יכולה להילחם עבורו, נגדו. מדוע הוא מתעקש להיות מגוחך. מוטב שיחייך קצת, כדי שיוכלו להישאר ידידים. הרגשנות שלו מפחידה אותה. – מפחידה? טינופת, זאת האמת, וליבך כמו אבן. פיקות הברך הקשות שלה הכאיבו ללחיו, החצאית היתה הדוקה וטעם האריג יבש וזר. "סליחה," הרים פניו מעם רגליה הרזות וחזר לשבת. בשרך אינו סופג דמעות? מכות? גברים? זונה. גבר אסור לו שיהיה רך. היא התבוננה בו, רכון ומכונס כולו לתוך עצמו, אותו תלתל-פרא סרבני שנופל על מצחו, מבטו שתקוע עקשני ברצפה, מעניש אותה בכך שאינו מסתכל לעברה. ילד, חייכה לעצמה, לוּ היית קצת אחר, ואני? עד מתי?

פוליק ניגש וחיבק את אביו. "אתה תהיה חייל? אבא?"

והאב הסתכל בו מקצה המסדרון החשוך. היו אלה שנות ההאפלה. "כן, חייל, תלוי רק באיזו מלחמה."

כעבור שנים דימה פוליק לזכור במעורפל שהאב אמר שצריך להיות חזק, ומשהו בקשר למלחמתו הפרטית שלכל אחד, ושלא יבעטו בו. הזיכרונות עוברים בירושה. הכול עובר בירושה, גם איך שגומרים ומדוע. הם לקחו אותו, לא נשארה אפילו אגדה של קדושה או גבורה, ולוּ אפילו סתם... מקריות. כמו בתאונת-דרכים, שזה עדיף. רק לא הטעם, חוסר-הטעם, שהותיר בלכתו. יש אנשים המתים כך שלעולם אי-אפשר לרצוח את זיכרם. כאות קין.

עפרה אמרה כי הפחד מפני כישלונות חדשים הוא הכישלון הגרוע ביותר. אסור לו להיתקע במקום אחד.

מה היא מציעה לעשות?

והתשובה היתה תלויה באוויר, בשתיקתה.

הם חקרו אותו משך שני לילות ויום, עד ששילחו אותו. לאן היה יכול לברוח? לאן לחזור? כולם הכירו אותו. המושבה קטנה. הארץ לא גדולה ממנה. היום קורים דברים בצורה אחת, יש משפט ופסק-דין. הם רצחו אותו, כי לא הותירו לו ברירה. הם הכתימו אותו בעלילה, וידעו שלא יוכל לעמוד בפני החרפּה. ובמקום לברר דברים עד תומם ולהצילו מן הדיבה, שהלשין על יהודים, הם חשבו: אם הוא אשם, הרי שצדקו, ואם לא, אז: כשמקציעים את העץ ניתזים שבבים.

הם שיחררו אותו לפנות-בוקר. לא נגעו בו לרעה. הוא ישב כמה ימים בבית ושתק. יום אחד לפנות-ערב הלך לפרדס, נכנס לבית-הבאר וירה בעצמו. אמרו שזאת היתה תאונה, שרצה לנקות את הנשק ונפלט כדור. אחר כך סיפרו שהוא חולה במרה שחורה. מה זה לחלות במרה שחורה? כל חייו של פוליק הם ניסיון עיקש להבין מה קרה. הכול קיים עדיין: הפרדס, בית-הבאר, המנוע, האנשים שבאו לקחתו בלילה ההוא. ביתם, שנמכר לזרים. אימו התחתנה בשנית ועברה לגור בתל-אביב.

השנים חלפו. הילדים שמעו קטעי דברים בבית וחזרו עליהם בבית-הספר. מילים שהרעילו את שנות ילדותו.

"המורֶה מפלה אותו לטובה," אמרו. למורֶה "אסור להתערב," דרשו באותה אכזריות צודקת של חברה סגורה, המוקיעה את יוצאי-הדופן, את הקוראים לעזרה מן החוץ, את הבוגדים! – אסור לפנות לעזרת המורֶה. המורה זה כמו או"ם.

אבל הוא בכלל לא פנה. רק רצה שיעזבו אותו לנפשו. וכבר לא ידע מה מן הציונים מגיע לו בדין ומה מתוך רחמי המורים עליו. בהפסקות היה עומד לבד בחצר ומתבונן אל הפרצופים המשולהבים של חבריו המשחקים בכדורגל. משהו עצר בעדו תמיד מלגשת ולבקש אותם שישתפו אותו במשחק. גם לא אהב את המשחק, הריצה, ההתפלשות בחול, הזיעה והדחיפות. לא רצה להתלכלך. אפילו צבי, שהיה חברו מילדות, התעלם ממנו. המורים דאגו והזמינו את אימא שלו לשיחות.

הטלפון צלצל במסדרון והיא שאפה עמוק את עשן הסיגריה, ומיהרה לשם וסגרה את הדלת מאחוריה, ורק החתולה נשארה בחדר ומיתחה את גבה באדישות. הכאיב לו קול צחוקה הצלול שבקע ועלה מן המסדרון. הדקות התמשכו כאילו שכחה על אודות קיומו. אם אני הייתי מצלצל אליה, חשב.

בינתיים ירד הערב, והוא ישב לבדו בחדר המחשיך וחיכה, אוזניו קשובות לדעת עם מי היא משוחחת בטלפון. הנה תיכנס ותאמר, "נמאס לי הכול, פוליק, בוא ונתחתן" (פוליק, היא תגיד) – "ולא היה לך אף אחד אחר?" הוא ישאל. "לא. אתה הראשון אצלי. תישאר איתי." – "טוב שאמרת," יגיד, "כי לא הייתי מעז לשאול. זאת אומרת שהכול עדיין לפנינו כמו דף חלק, וכדאי היה לחכות ולא הפסדנו שום דבר. ואת?" – "מה?" היא תשאל. – "אינך מבינה?" היא תשתוק. "לא חשוב," יאמר, "העיקר שאני אוהב אותך. יש בי מספיק אהבה לשנינו, עפרה, רק תני את עצמך בידי ותשמעי לי. לא תתחרטי. לא חשוב. אני מוכן שנגור בדירה שכורה. העיקר שנתחיל כבר, שנהיה יחד," סוף-סוף שמע אותה מניחה את האפרכסת והוקל לו. "נשכח את העבר, אפילו מה שהיה לפני רגע. היא עדיין לא שייכת לאף אחד אחר."

"אוף, יש אנשים," צחקה בהיכנסה. "נו, מה אתה יושב בחושך?" הדליקה אור. "על מה חשבת?"

"עלייך. כשנמצאים יחד אפשר להזיז את העולם."

"לא צריך להגזים. מי שחזק חזק תמיד, גם כשהוא לבד. ומי שחושב שכל הכוח שלו נובע מן השני, טועה, ואף פעם לא יצליח להזיז משהו."

שטויות, אמר, עוד אגדה, הכוח? אדם חזק הוא רק מי שאין לו אצל מי לבכות? אבל, כשקיים מולך מישהו, ואפשר לאהוב, הלא אז, הכוח הוא אחר, ופירושו – שלא לפחד, שאפשר לגעת באדמה כאשר נחלשים, כמו הענק ההוא מן האגדה היוונית. אבל עכשיו, סחרחורת של ציפייה לדבר-מה, כמו רגע לפני התפוצצות, כאילו, אם לא יבוא שום דבר טוב, הוא עשוי להתפרץ פתאום ולצעוק באמצע הרחוב כל מה שעולה על דעתו, מה שבוודאי יקרה לו אם לא... הלוואי שלא יגיע לידי כך...

אסור לו לחשוב על מין מפלט שכזה.

ניסה לתפוס בידה. לפעמים יש לו רצון לצאת לרחוב ולצעוק שהארץ מלאה בוגדים. בוגדים בנפשם. שהמצב הוא כזה שכולם עוקבים אחרי כולם ומרגלים את כולם, מפני שיש דעת קהל, ואף אחד כאן לא מעז להיות באמת מה שהוא עצמו רוצה להיות. אחר כך הוא אומר לעצמו, שבשום מקום אחר בעולם אין המצב טוב יותר. אין בכלל מקום אחר, אידאלי, יותר שלם. אז מה היא אומרת? אם נגדיר את המצב שהכול אחיזת עיניים, אז מה היא חושבת לעשות בקשר למצב? 

"לא רפי. אל תתקרב. יותר טוב שניפרד כך, באמת."

הוא התרגש והזיע, מפני שנמצא לפתע מחזיק בידה, והעזתו היתה כצולל במים אדירים, והכול היטשטש מול פניו, "מעתה אני לא אחראי למעשיי," הכריז בפני עצמו, וקיווה שהדחף אשר בקירבו יכניע אותה, ובערפל רגשותיו חיפש מילים, "את לא חושבת שכדאי להתארגן?"

"כן, בטח," נבהלה, "אבל עכשיו תלך," מיהרה למסדרון ולקחה עימה את החתולה בזרועותיה, "החוצה, קיקי!"

הוא חייך לעומתה, וכבר נותר חיוכו כבוי, מחזיק בכתפה, ומשתרך אחריה כבהמה.

"אמרתי לך, רפי, לא!"

"מוכרחים לפחות," עצר בה.

היא שמטה עצמה ממנו וחזרה מהמסדרון לחדר, אשר ריח כבד ומחניק של עשן סיגריות עמד בו. פוליק התקרב אליה צעד אחד, ומיד חזר ועמד בזהירות על מקומו. טינופת, הירהר, טינופת, את לא רואה שאני לא רוצה לעשות לך כלום? – התקרב אליה וידיו שלובות על חזהו, והיא נסוגה לאחור ופניה אליה, וכך סובבו במעגל בתוך החדר, עיניהם כמו נשחזות זו בזו, היא פוסעת לאחור, והוא אחריה, עד שחזרו מתנשמים למקומם.

"עפרה," חינן קולו.

"מה יש?"

החדר היה מוצף באור חשמל בהיר ומכאיב. היא פתחה את החלון וכיבתה את האור הגדול והדליקה מנורת שולחן, ורוח ירושלמית קרה וטרייה חדרה פנימה וטיהרה את החדר מריח עשן הסיגריות. קולה היה יבש וצרוד. היא עמד לצידו ורצתה שיסתלק כבר, שנאה אותו, וידעה שאינו צודקת, שהרי מה מסכן שכמוהו אשם שדב צלצל עכשיו, לאחר שחיכתה לו על השבת ולא יכלה לצלצל לביתו מפני אשתו. ורק בסוף השיחה, בעוד היא בטוחה שתוך שעה ייקח את מכוניתו ויקפוץ לירושלים ויחד ילכו לאכול אצל כהן, ליד קולנוע "אדיסון" – הוא מודיע לה שעוד הערב הוא טס לאן-שהוא, ונתן לה להבין שהנסיעה קשורה בהתפתחויות הפוליטיות האחרונות.

ומה שהרגיז אותה ביותר היה שהציג עצמו בשיחות הטלפוניות בשם חיים, ליתר זהירות, והיה עליה להיפרד ממנו בשמו הבדוי. היא כעסה על הזיוף. והלא היתה רוצה להיאחז בליטופיו, להיכנע לו, לחוש בכובדו הסוחט את האוויר מריאותיה, לצעוק, להשתולל, להכות אותו ולחוש את זרועותיו הטובות שתופסות בה ומרגיעות אותה. להרגיש שהיא כלום, שהיא אפס תחת גופו.

"לך, לך כבר," התחננו עיניה אל פוליק, והיא משכה ידיה לאחור, והסתירה אותן, נפחדת.

"את," לחש בראש מורכן, כמו תפילה. רגע נדמה היה לו שהחליטה לבוא לקראתו, אף פסעה פסיעה זעירה ומרומזת, אשר מילאה אותו בתחושת חום מתוק וציפייה והלמות-לב. אלא שסטתה מעליו ומיהרה אל השולחן הנמוך, כשהיא מרימה את המאפרה המלאה וחומקת עימה אל המטבח.

והנה, באותו שבריר רגע שכאילו פסעה לקראתו, התפכח פתאום לדעת שהוא מוכרח לשכב איתה פעם אחת כדי להראות לה ולהכניע אותה. להעריץ אותה אפשר רק מרחוק, בסירובה. אבר המין שלה רטוב כמו אצל כל האחרות, ואין לו שום שייכות לפנים האהובות, שצורתן אינה משה מנגד עיניו. ובכל זאת היתה המחשבה על אותו מקום ועל גברים אחרים שבעלו אותה מעבירה בו חלחלה של סלידה ועונג.

פוליק ניגש לחלון, הרוח הקרירה שנשבה מולו הביאה עימה ריח הרים וסלעים ומחטי אורנים, חלפה על פניו בדיגדוג מרענן ומהנה, אשר צינן מעט את לחייו הלוהטות. צריך לאסוף אומץ, אמר לעצמו. מה עם הליכה לסרט הערב? זה עוד לא אבוד. והוא קיווה שאולי דווקא עכשיו, מכל הפעמים, כשתחזור, ואז – לפתע, עד כמה שהדבר ניראה טיפשי ובלתי מתקבל על הדעת, אפשר יהיה לדלג על המילים ולהגיע לידי אותה קירבה נכספת, אפילו אין בה שום תשובה של ממש, אלא רק הרפתקה. שהרי גם היא בודדת, וזקוקה, כמו כל אישה, ואולי בכל זאת, גם יותר מזה?

"אז אתה הולך?" שאלה בהיכנסה לחדר.

"תראי," אמר, "חשבתי על קולנוע, הערב, זאת אומרת, 'הבט אחורה בזעם', או... לא, תראי, אם את רוצה לצחוק, יש 'שלושה בסירה אחת' עם לורנס הארווי..."

"היית צריך להגיד תיכף," אמרה, "עכשיו... תצלצל בשבוע הבא, טוב?"

"טוב." השיב בכעס. "שלום." והסתלק.

הוא ידע היטב לאן עליו ללכת עכשיו.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* למר אהוד בן עזר, "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל" – תלמוד בבלי, ראש השנה  י"א, א'. "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – מיכה ז', ט"ו.

חג הפסח– חג החרות בפתח. ליל הסדר מבטא במהותו שני מוטיבים מנוגדים. מצד אחד – יש בו מרור וחרוסת, שמסמלים את השעבוד הקשה והמר במצרים, ומצד שני – כוסות יין, סעודה מפוארת והסבה, שמסמלים כולם את החירות ורווחת הגאולה. הסיבה היא – שעלינו לזכור הן את הזמנים הקשים שלפני הגאולה והן את הזמנים הטובים שבאו בעקבותיה.

שורש החירות ברמה האישית הוא פשטותם של ה"צרכים" האישיים. לכן הלחם (שהוא בסיס החיים) ושל פסח – המצה, הוא פשוט מכל. הוא מכיל רק מים וקמח. ללמדנו שכשבסיס הקיום של האדם הוא פשוט ככל האפשר, החירות שלו גדולה יותר.

בברכת חג פסח כשר ושמח לקוראים/ות ולכל בית ישראל,

צביקה שטרוסברג

בני ברק

* ביום שני בערב, ה-11.4, התקיים כמתוכנן בבית הסופר בתל אביב הערב למכתב העיתי ולעורכו. באו כמאה ועשרה איש ואישה למרות שבשם עיתון לא התפרסמה ידיעה או מודעה על האירוע. מלכות יופי לא הגיעו, אך גם לא באו סתם פלצנים. היה קהל רציני ונהדר. ד"ר משה גרנות הינחה במקצועיות את המפגש. המסתורית ונורית, אשתו של משה, הכינו כיבוד מצויין. הסופר צביקה ניר, יו"ר אגודת הסופרים, בירך בשם האגודה. ד"ר עדינה בר-אל, שיחד עם משה גרנות יזמה את המפגש, נשאה דברי פתיחה. אחריה דיברו פרופ' עוז אלמוג, הסופר שמאי גולן, חוקר הזמר העברי אליהו הכהן, המשורר והמתרגם יואל נץ, והסופר המצחיק והמזוקן פוצ'ו. דברי סיום ותודה קצרים אמר אהוד בן עזר. לא היתה שום מוסיקה כי לכך נוצר היכל התרבות. כל מהלך הערב הוקלט ויש סיכוי שדברי המשתתפים יתפרסמו בקרוב במרוכז במכתב העיתי, חלקם נמסרו ישירות וחלקם לאחר פיענוח ועריכה.

* אהוד שלום, רק אמש נודע לי על המפגש לכבודך בבית הסופר במלאת לך שמונים שנה. רעייתי בתיה ואני מצטרפים לברכות, שמן הסתם הרעיפו עליך. איחולי בריאות טובה, נחת במשפחה ועוד שנים של עשייה בתחום הספרות בסיפוק ובהנאה מהחיים.

בידידות,

נתן וולוך

* מאחל לך עוד שנים רבות של יצירה ושל בריאות. חג שמח.

יעקב אחימאיר

* לאהוד הנחוש והמיומן, ברכות הערכה וידידות לרגל ההתכנסות החגיגית הערב לכבודך!

טעות נפוצה היא הקביעה שמונטגומרי עצר את רומל באל-עלמיין. האמת היא, ומבלי לחזור על הכפשת מונטגומרי, שרומל קיבל בשלב הגורלי הוראה לנטוש את צפון אפריקה, ולחזור ולתפוש עם גייסותיו  את גבולות איטליה, במקום אלה שהועברו כתגבורת לחזית הרוסית. בהמשך גם רומל וגייסותיו עברו לחזית הרוסית, ומונטגומרי וגייסותיו, בהם אלפי מתגייסים מארץ ישראל, שעטו מערבה מאל עלמיין וטוברוק, ונפגשו עם שרידי יהדות לוב.

בהערכה,

ברוך תירוש

אהוד: אני מפקפק מאוד בנכונות הגירסה שלך לגבי גימוד חלקו של מונטגומרי ומחנהו בעצירת הצבא הגרמני שהיה בדרכו לכבוש את מצרים ואת ארץ-ישראל.

 * אהוד שלום. לצערנו, נבצר מאיתנו להגיע אתמול לאירוע. אנו מאחלים לך כל טוב, בריאות והמשך יצירה פוריה מהסוג המיוחד והמקורי שאף אחד לא יכול "לקחת" לך (המהווה – כשלעצמו – סיבה טובה לקנאת סופרים).

שולה ואורי רותם

* מכובדי בן עזר, ברכות ליובל ה-80. הולך מתון-מתון אחריך. ומקווה ג"כ להגיע...

ובינתיים – ד"ש חמה – נהנה בכל רגע מחיימקה שפינוזה שבחרוזיו מעורר אצלי נשכחות על דברים שהיו וכאלה שיכולים היו להיות ולא קרו, על הצלחות והחמצות, על זיכרונות אמיתים ומדומים.

היו זמנים.  נעים להיזכר.

 ברכות,

 ג"ר

* אודי ויהודית שלום,  תודה על ערב תרבותי מאין כמוהו. אין ספק שזכית, אודי, ליומולדת ברמה גבוהה. הדוברים נשמעו אמיתיים, דוברי עברית רהוטה (שמתי לב לשתי טעויות בלבד...) וניראה שפירגנו לך, אודי, במלים כנות, וללא שמאלצ... הערב הזה היה בבחינת הדלקת משואה ביום העצמאות או "מיני פרס ישראל". להבדיל – זה היה פרס נקי וטהור ללא נגיעות של פלצנות, קנאה ורשעות.

דבוישה

* אהוד היקר שלום! ברכותנו לכבוד יום הולדתך, שתמשיך לנהל ביד רמה את עיתונך, לכתוב, לבקר, ליהנות ממסעדות טובות ומקונצרטים נהדרים ומרגשים.

זוכרת תמיד איך קראת את "יצירותי" הראשונות והצעת לי לשלוח אותן לעיתוני הילדים של אז.

הבוקר נולד לנו נכד ואני מגויסת לטפל באחיו לכן לא אהיה הערב באירוע לכבודך,

כל טוב ומזל טוב!

וד"ש חם ליהודית

יעל וגילי בן ברוך

* אהוד: מאז הערב למכתב העיתי אני נהנה לציין שגם אני מכיר את אהוד בן עזר.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל