גיליון מס' 1138

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י' בניסן תשע"ו, 18 באפריל 2016

עם ההזמנה לערב השקת ספרו של פוצ'ו "בחיי" בבית הפלמ"ח ביום ראשון – 1.5.16  

וצרופת דברֵי הערב למכתב העיתי בבית הסופר ב-11.4.2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: פוצ'ו: בחיי (2), פרק ל"ה – מנפלאותיה של הכרובית. // עמוס גלבוע: מחקר של מכון גרמני על ספרי הלימוד ברשות הפלסטינית. // מתי דוד: מצעד החיים: חייבים להמשיך לצעוד. // אורי הייטנר: צרור הערות 17.4.16. // נעמן כהן: על הגזענות – בין סמוטריץ' לאבא של מאזן. // המכתב העיתי "חדשות בן עזר",  במלאת 80 לעורכו. האירוע התקיים ב"בית הסופר",  תל-אביב, ביום שני, ג' ניסן תשע"ו, 11 באפריל 2016, ומובאים כאן דבריהם של צביקה ניר, עדינה בר-אל, עוז אלמוג, שמאי גולן, אליהו הכהן, יואל נץ, פוצ'ו, ואהוד בן עזר. // אלי מייזליש: 1. תסמונת הבן האבוד.  2. עובדה, זה שם של שדה-תעופה בערבה. // ישראל זמיר: לכבות את השמש. רומאן. 'אסטרולוג', 2004. פרק ג: ההשבעה ל"הגנה". // אהוד בן עזר: ביקור אצל "אהרוני" בשרונה מארקט. // אהוד בן עזר: "לא לגיבורים המלחמה". רומאן שנכתב לפני יותר מ-50 שנה! – פרק ה. // ממקורות הש"י.

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק ל"ה – מנפלאותיה של הכרובית

[לאהוד – הסקרנות שלך לדעת על סופו של הפוּק, נוגעת לליבי, אבל אין ברירה, מוכרחים להכניס לסיפור שכזה גם רוח של שירה. קצת סבלנות ותאוותך תבוא על סיפוקה. ליתר ביטחון תקום כבר עכשיו  לפתוח את החלון].

בצהרי אותו יום שבערבו ישבתי עם מרים קפלן בחדר ובלמתי את מאווי בטני, נתנו בארוחה כרובית מטוגנת. אהבתי מאוד כרובית ולא סירבתי לקבל תוספת. יש להניח שאם הייתי יודע מה שנודע לי כעבור עשרים שנה על סגולות הכרובית, הייתי נזהר, אבל לא ידעתי והתוצאה היתה הרת אסון. בעיקר הרת.

הדבר נודע לי כשעבדתי לצרכי פרנסה עם שי לביא במושב שבי ציון הנמצא ליד הים, דרומית לנהריה. שי לביא היה מומחה לביום מחזות-זמר לישובים הרוצים  לחגוג חג יובל במופע רב משתתפים. הוא היה מביים את המופע ואני הייתי כותב אותו. לצורך הכתיבה הייתי נפגש עם ותיקי הישוב, שומע את סיפוריהם והופך אותם לשירים עם מערכונים.

בשבי ציון סיפרו לי סיפור מופלא שנשמע מופרך ובלתי אמין. לפני כחמש שנים הופיעה ידיעה מרעישה בעתון ואני הבנתי שבכל זאת היה בסיפור גרעין של אמת.

וזה הסיפור שסופר לי: בשנתו הראשונה של המושב השיתופי שבי ציון,  שתלו  מייסדיו גן ירק של עשרים דונם ובו כל סוגי הירקות. בסוף השנה, כשהגזבר ערך את המאזן, גילה שחצי הדונם שבו היתה כרובית, הכניס פי שייים מאשר הכניסו כל הדונמים האחרים. חברי המושב, שהיו ייקים היודעים חשבון, החליטו מיד שבשנה הבאה הם שותלים בכל 20 הדונמים רק כרובית 

וכך עשו. שתלו רק כרובית, זיבלו ודישנו אותה, עקרו את כל עשבי הבר, והכרובית לא הכזיבה. התפתחה  יפה, והמושבניקים השמחים שברו את ראשם: מה יעשו בכל הכסף הרב שיקבלו.

סוף סוף  הגיע היום  בו יצאה לחיפה משאית ראשונה עמוסת תיבות מלאות כרובית. בשעות הצהריים, כשהמשאית  חזרה למושב, נדהמו הכול לראות שהיא עדיין עמוסה בארגזי הירק. מסתבר ששבי ציון לא היה המושב החכם היחיד. באותה שנה כל היישובים החקלאיים  בארץ שתלו בעיקר כרובית, ותנובה לא ידעה איך להיפטר ממנה. הנהג סיפר שהתשלום שתנובה היתה מוכנה לשלם עבור הסחורה, לא היה מכסה את הוצאות הפריקה, ולכן החליט להחזיר את הכול הביתה.

מיד נערכה ביישוב אספה דחופה ובה הוחלט שאוכל לא זורקים. אם אין קונה לתוצרת, הם יאכלו אותה בעצמם עד שיחסלו את כל 20 הדונמים. וכשייקים מחליטים, החלטה זו החלטה. בבוקר עשו חביתה מכרובית עם סלט כרובית. בצהרים כרובית מטוגנת עם מרק כרובית ובערב פשטידת כרובית עם המרק שנשאר מהצהרים. 

אותו ותיק סיפר לי שמהר מאוד היישוב הסתגל למאכלי הכרובית ומה שהפריע להם בתחילה היה רק הניחוח שהחל  אט-אט להיספג באטמוספירה. היה זה סוג חדש של אוויר שהחל לקנות אחיזה בכל מקום, ושבי ציון נראתה כטבולה בתוך מיצבור של גז הדומה לענן  אפרפר, אולי אותו  סוג ענן שליווה את בני ישראל בסיני אחרי שאכלו מן המן. 

כמובן שאחרי הסיפור הזה לא יכולתי שלא לכתוב את שיר הכרובית של שבי ציון, שיר שנראה כשיר אהבה לטבע ולחקלאות. לא אתפלא אם ילמדו אותו בבתי הספר וירוממו את רוח התלמידים, בלי לדעת שבתוך השיר חבוי נושא הקרוב לליבם של אוהבי הרוח החברותית.

שִׁיר הַכְּרוּבִית (שֶׁל שֶׁבִּי צִיּוֹן)

עוֹלֶה הַשַּׁחַר, עֲרָפֶל עוֹד נָח עַל הַשָּׂדוֹת

בְּגַן הַיֶּרֶק מִישֶׁהוּ כְּבָר מְחַלֵּק פְּקּוּדּוֹת

רָאשִׁי כְּרוּבִית לבנבנים עִם טַל נוֹצֵץ רָטוֹב

וּבַאֲוִיר רֵיחוֹת שֶׁל חֹרֶף מְבַשְּׂרוֹת כִּי טוֹב.

            בְּבֹקֶר – פתיתי כְּרוּבִית בְּתוֹר סָלָט יָרַק

            בְּצָהֳרַיִם – תַּבְשִׁיל כְּרוּבִית, קְצִיצוֹת, לְפֶתֶן, מָרָק

            בְּעֶרֶב יֵשׁ – כְּרוּבִית עַל אֵשׁ, אוֹ מְטֻגֶּנֶת עַל מַחֲבַת

            וְכַמּוּבָן עוּגַת כְּרוּבִית – אַךְ זֶה רַק לְשַׁבָּת.

כְּשֶׁשָּׁתַלְנוּ כָּאן כְּרוּבִית הָיְתָה שִׂמְחָה גְּדוֹלָה

כִּי הַגִּזְבָּר אָמַר שֶׁזֶּה חָשׁוּב לַכַּלְכָּלָה

וְהַכְּרוּבִית סְפוּגַת עָמַל גְּדֵלָה מְאֹד ותיף

וְיֵשׁ רֵיחוֹת טוֹבִים בַּכְּפָר כִּי בָּא מוֹעֵד קָטִיף.

            בְּבֹקֶר – פתיתי כְּרוּבִית...

פּוֹרַחַת הַכְּרוּבִית בְּלִי קֵץ בָּעֵמֶק וּבַכַּר

וְהַמּוֹשָׁב אָכַל אוֹתָהּ כִּי זֶה גּוֹרָל אִיכָּר

בְּכָל צַלַּחַת וּקְדֵרָה פִּלְחֵי כְּרוּבִית סָבִיב

וְכָל הַכְּפָר תּוֹסֵס וְחַי, מַדִּיף רֵיחוֹת אָבִיב...

            בְּבֹקֶר – פתיתי כְּרוּבִית...  

אם הייתי מכיר את סיפור הכרובית בעוד מועד, יתכן שהייתי נזהר ולא הייתי מגיע לאותו מצב נוראי, כשאני יושב בחדר עם מרים הסורגת סוודר בשלווה ולא מודעת לשכנה הנאור, היושב מולה סובל' ומחכה לנס שיבוא להצילו. ואכן הנס בא...

הוא בא בזכותו של אהרון ביאלוסטוק, שכננו השלישי לחדר שהתפרץ במפתיע לצריף, כשראשו מכוסה בשק להגנה מהגשם. כשראיתי אותו ירדה לי אבן מהלב. אמרתי לעצמי: איזה מזל! עכשיו כשאנחנו שלושה בחדר, אף אחד לא יוכל לדעת מי האשם ובי בטח לא יחשדו, הרי אני בוועדת תרבות.

בכל זאת לא קפצתי מיד על ההזדמנות. החזקתי מעמד עוד קצת, עד שאלוהים החליט לבוא לעזרתי והאיר את החדר באורו של ברק מפחיד ואחריו ברעם אדיר.

מיד לקחתי טרמפ על הרעם והרגשתי איך אבן כבדה נופלת מבטני.

אחר כך היתה דממה בחדר, וכל אחד הסתכל בחשד על האחר.

מי ששבר את הדממה היה אהרון הפלח, שאף פעם לא הצטיין בעדינות יתר. ללא בושה  פתח את פיו הגדול  ואמר:

"פיכס! מי תקע את הנאד המגעיל הזה?"

ממש כך במילים אלה.

לרגע ירדה עליי החשיכה אך ברגע הבא התעשתי, נזכרתי שבפלמח לימדו אותנו לא להיכנע, ולהחזיר תמיד את המלחמה לשטחו של האוייב. לפיכך זקפתי ראש, הפניתי מבט מופתע אל עיניה הצרות של מרים, ואמרתי  בקול שכולו פליאה:

"מרים, מה עשית לנו?"

וכאן נפלה ההפתעה, במקום להכחיש את האשמה הנוראה בחירוף נפש – הפכה היושבת מולי לסמוקה ולירוקה, גומות החן שלה היו כלא היו ובקול מגמגם הודתה:

"אני לא יודעת איך זה קרה לי. אף פעם לא היה לי דבר כזה חזק. הייתי בטוחה שזה יהיה פוק קטן קטן... באמת אל תספרו לחבר'ה."

 לזכותי אני יכול להגיד שכיבדתי את רצונה ועד היום לא סיפרתי את הדבר לאיש. מי שסיפר היה כנראה אהרון הפלח, כי השמועה עברה במשק כאש בשדה קוצים והגיעה עד אליי עוד באותו ערב, בתום הארוחה, שהיתה מלווה – איך לא? –  בעודפי כרובית שנשארו מהצהריים.

בימים הבאים, לא פעם, כשמרים היתה עוברת בין החבר'ה, היה ברק קונדסי ניצת בעיני רבים, וכשהיתה מתרחקת, היה תמיד מישהו שלוחש: "פוק קטן קטן..." – וכך זכיתי להכניס לנתיב הל"ה רוח חיים  ועליזות שובבה באותו חורף צונן ועגום, של ראשית קום המדינה.

ובמחלקת התרבות  סירבו להכניס את הסיפור החינוכי  הזה ל"מקראות ישראל". הייתם מאמינים?

קשה לי שלא להוסיף ולספר שלפעמים, כשאני מוזמן לספר ציזבאטים מסביב למדורה, אני מוסיף מדמיוני לסיפור ומגלה איך בשבי ציון, שלושה ימים אחרי שגמרו  לחסל ולאכול  את כל  עשרים הדונמים של הכרובית, עדיין ריחף מעל הישוב מצבור הגז העצום.

ביום השלישי שלאחר הסעודה האחרונה, באה רוח מזרחית חזקה, הדפה את כל הגז לעבר הים ושם הוא שקע אט-אט לתוך המצולה. כהוכחה לאמיתות הסיפור, אפשר לדפדף בעיתוני התקופה ולגלות איך הגיאולוג יוסי לנגוצקי גילה את  מצבור הגז העצום במעמקי הים, מערבית לשבי-ציון. מי יודע אם לא נהפוך בקרוב למעצמת הגז הכי גדולה באזור בזכות חריצותם  של חלוצי שבי ציון שדגלו באמונה החשובה שאוכל לא זורקים.

המשך יבוא

* * *

עמוס גלבוע

מחקר של מכון גרמני

על ספרי הלימוד ברשות הפלסטינית

מציג תמונה מדכאת ומצמררת: מהכיתות הראשונות יונק התלמיד הפלסטיני "חלב שחור" על היהודי; ישראל והעם היהודי וכל ההיסטוריה שלו נמחקים;  ה"כיבוש" הוא של כל פלסטין, והשיבה הביתה היא בבחינת ציווי עליון. אין דבר כזה "שתי מדינות" – ומושג השלום עם היהודים אינו קיים. בלי קשר לשאלה המעיקה "מה עושים?" מול זה – חובה להכיר בתמונת מציאות זאת.

פול צלאן, יהודי שעבר את השואה, אחד מגדולי המשוררים המודרניים בשפה הגרמנית, כתב את הפואמה המצמררת "פוגת המוות", הידועה יותר בשם "חלב שחור". השורות הפותחות את הפואמה, וכל בית שבה, אומרות: "חלב שחור של שחר אנחנו שותים אותו בערב, אנחנו שותים אותו בצהריים ובוקר, שותים אותו בלילה, אנחנו שותים ושותים." (על פי תרגום נתן זך ).

הפואמה מספרת על דמותו של האדם הגרמני המגלם בניגודיו התהומיים את החלב השחור: פסגת האיכות התרבותית, המוסיקה העילאית, מול תעשיית המוות ובור התחתיות של הרשע והרוע של מעשיו. החיבור האולטימטיבי של הניגודים.

ראיתי לפניי את מילות הפתיחה המקפיאות שעה שקראתי  דו"ח מחקר גרמני על החינוך בבתי הספר של הרשות הפלסטינית. מדובר בדו"ח של "המכון המזרח תיכוני לשלום, ברלין", מ-12 במרץ 2016, והנושא שלו הוא "ניתוח הצגת ישראל והיהודים בספרי הלימוד הפלסטיניים".

הניתוח כולל 15 ספרי לימוד בנושאי היסטוריה וחינוך לאומי החל מהכיתה הראשונה ועד הכיתה התשיעית: טקסטים, מפות, מרשמים, צילומים. הוא בוחן מה יש בהם ומה אין בהם.  הספרים הוכנסו לתוכניות הלימוד של הפלסטינים בין 2000 ל-2005 , והודפסו מחדש בין 2011 ל-2014 . כולם מצויים בשימוש (נכון לתחילת 2016) בבתי הספר של הרשות הפלסטינית, וכן בבתי הספר של סוכנות הסעד לפליטים של האו"מ בטריטוריות הפלסטינאיות בגדה המערבית וברצועת עזה. כל התוכן של הספרים נקבע ואושר ע"י הרשות הפלסטינית. ניתוח הספרים הללו נעשה על פי העקרונות וקווי ההנחייה של "אסטרטגית החינוך, 2014-2020" של אונסקו.

מחברי המחקר בחרו בניתוח ספרי הלימוד, מכיוון שהם רואים בהם את הסימן המשמעותי ביותר לערכיה של חברה ורצונה להעביר לילדיה את האידיאלים שלה ואת אוצר הידע של תרבותה ותרבות האחרים. ספרי הלימוד הם אלו המורים את הדרך לילדים לכל מערכות היחסים החברתיים והתרבותיים. הפרט יכול כמובן לרכוש גישה לכלי ידע והכוונה אחרים, אך חשיבותם היתרה של ספרי הלימוד הממלכתיים, לדעת מחברי המחקר, היא בכך שהם אמורים להציג לתלמיד בצורה מוסמכת ואובייקטיבית את המציאות, לצמצם דעות קדומות, אי סובלנות  ותפיסות מוטות.

אז מה העלה המחקר לגבי ספרי הלימוד הפלסטיניים?

שספרי הלימוד הפלסטיניים נוהגים בדיוק בצורה הפוכה לחלוטין. מדינת ישראל והעם היהודי נמחקים לגמרי, אינם קיימים, בצורה טוטאלית, בטקסטים, במפות, במרשמים. אפילו בבול מתקופת המנדט הבריטי נמחקה הכיתובית "פלסטינה א"י (ארץ ישראל), והושארה רק הכתובית "פלסטינה".

התלמיד הפלסטיני אינו לומד דבר וחצי דבר על העם היהודי, על השואה, על החלטת החלוקה מ-1947 על הקמת מדינה יהודית וערבית. הוא כן לומד על   היהודים בהיסטוריה בשתי פעמים: בפעם הראשונה כאויבים לנביא מוחמד, ובפעם השנייה ככובשים ציוניים  קולוניאליסטים בסוף המאה ה-19. הם התגלמות הרשע והרוע, אלימים ואכזריים. מכיתה ב' מלמדים את הילד שצריך לשנוא אותם ויש לפעול נגדם באלימות. השיבה של הפליטים לבתיהם, מהם גורשו כתוצאה ממזימה ציונית-אימפריאליסטית, היא בבחינת ציווי עליון. לא רק לצאצאי הפליטים, אלא לכל ילד פלסטיני. היהודי שחור, הפלסטיני צח ולבן כחלב. 

אצלנו עומדים במוקד השיח הציבורי הלוהט שלושה מושגים מרכזיים: הכיבוש כשורש הבעייה, השלום המיוחל, פתרון שתי המדינות כדרך המועדפת ליישוב הסכסוך.

ובכן, אין מושג כזה של שלום הצריך להיות עם היהודים, אין חינוך לשלום, לחתירה לשלום. אין דבר כזה! ואין דבר כזה של פתרון שתי מדינות, בוודאי לא של שני עמים, בוודאי לא עם העם היהודי. יש ויש כיבוש, אך זה בשום אופן לא ה"כיבוש" של הגדה המערבית ורצועת עזה – שאליו מתייחסים אצלנו. זהו הכיבוש (ובספרי הלימוד משתמשים גם במונח של כיבוש במובן של אונס) של כל פלסטין, כפי שהיא מופיעה במפות. מהים ועד לירדן.

אכן, חלב שחור. זה מצמרר, זה מדכא, אך זאת התמונה – למי שיש לו עיניים הרוצות לראות ומוח המבין את שרואות עיניו. נוסיף לזה את  טיפות החלב השחור שהילד הפלסטיני מקבל בבית, ברחוב, בלימודי השלמה במסגד, בהסתה בתקשורת,  בחיכוך עם חיילי צה"ל – ונקבל את התמונה האמיתית של הדור הפלסטיני הצעיר.

האם צריך להתייאש, האם צריך בשל כך לוותר על החתירה לשלום כציווי עליון שלנו?

לא רבתי, אך צריך להבין יותר טוב בפני איזה חומת ברזל פלסטינית, חברתית ותרבותית, אנו עומדים.

* * *

מתי דוד

מצעד החיים: חייבים להמשיך לצעוד

"מצעד החיים" הוא מפעל חינוכי, יהודי ולאומי (לא ממשלתי), מרשים ומצליח בתוכנו, בהיקפו ובתוצאותיו. באמצעותו מבקרים אלפים רבים של בני נוער יהודי במחנות ההשמדה בפולין, במסגרת מסעות להכרת השואה.

דור השואה הולך ונעלם. אלפי הצעירים האלה, שביקרו במחנות ההשמדה במסגרת שניתן לכנותה "חינוך בהלם", יהיו אלה שיעבירו את מסר השואה לדור הבא וייאבקו נגד מכחישי השואה מבחוץ ומגמדי השואה מבית.

זה מפעל של תיעוד היסטורי, באמצעות הלב והרגש. רואים את המחנות והמשרפות, נוסף על המחברות והבחינות. ביקורים אלה מחלחלים לעורקים ולנימים.

רובם המכריע של הצעירים היהודיים המשתתפים במצעד החיים ובביקורים אחרים בפולין, חוזרים לארצותיהם שונים – יהודים וציונים בעלי הכרה והזדהות חזקות יותר. הם סופגים – רגשית ושכלית – את המשמעויות האמיתיות של חייהם ועתידם בישראל, בכל הקשור לערכים של מולדת, ציונות, דגל וגורל יהודי. הם נהפכים לבוגרים יותר ולציניים פחות. תחושות ותוצאות אלה זהות, ברוב המקרים, אצל רוב הנערים והנערות מכל החוגים והגוונים החינוכיים, המסיירים בפולין.

לאחר הביקור במחנות ההשמדה מבינים הנערים היטב את המשמעות של ערכים כמו "עם אחד – גורל אחד." הם חשים היטב כי עתידם בישראל תלוי באחדות פנימית, בעוצמה צבאית ובתבונה מדינית. הם רואים בטרבלינקה את הפסוק החרוט באבן "לעולם לא עוד" – ומסקנתם אחת ויחידה – לשרת בצה"ל מתוך מעורבות, הזדהות ומסירות. הם יודעים כי השואה השמידה את יהדות אשכנז במזרח אירופה, אך מופתעים לשמוע לראשונה את העובדה כי אילולא ניצח הצבא הבריטי את הצבא הגרמני בצפון אפריקה, היה גורלה של יהדות צפון אפריקה כגורל יהדות מזרח אירופה – השמדה.

הם מופתעים לדעת כי את השואה שחלפה יש לזכור, ואילו את העצמאות שנבנתה יש לשמור.

כל הניסיונות להקטין או לבטל את מסעות הנוער לפולין, בנימוקים כביכול חינוכיים ואנושיים, נובעים מן העובדה כי למסעות אלה יש הצלחה אדירה בעיצוב דעתם של הצעירים. אני ניצול שואה, שגדלתי בארץ מגיל צעיר ולחמתי ברוב המלחמות. הייתי בצוות שאירגן את "מצעד החיים" הראשון, הדרכתי עשרות קבוצות של נוער לפולין. הרציתי ב-78 בתי ספר ובצה"ל בנושא עדות אישית משואה לתקומה.

מפעל חינוכי זה ראוי שיימשך ויתרחב וימצא את ביטויו בשילוב עם הצדעה לישראל, תוך תקווה ואמונה במדינה ובעתידה. כשם שאסור לערב את צה"ל במחלוקות הפוליטיות, כך אסור לערב מפעל זה של מצעד החיים ביריבויות המפלגתיות השגרתיות.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 17.4.16

* החובה לשדר – צפיתי בתכנית "עובדה" על רחבעם זאבי – גנדי. המידע המזעזע שפורסם בתחקיר גרם לי לשנות את דעתי באשר לשידורה. חומרת הדברים מצד אחד, ומצד שני – רום מעמדו של גנדי והפיכתו למיתוס ממלכתי, מצדיקים את השידור.

כפי שנכון היה לחשוף את מעלליו של דן בן אמוץ אחרי מותו, כך נכון לחשוף את מעלליו של גנדי. אין כאן כל עניין פוליטי ומן הראוי שהדיון בעניין לא יהיה בהקשר הנדוש וחסר המשמעות של "שמאל" ו"ימין".

שיפוט של התנהגות מינית לפני חמישים שנה על פי הנורמות של היום הוא אנכרוניסטי ואינו מוצדק. אולם מה שנחשף בתוכנית, ולא רק בהקשר המיני, מנוגד לנורמות מוסריות בסיסיות, שאינן קשורות לרוח התקופה.

* מעוררות סלידה – מי שמעוררים סלידה יותר מהמתייצבים להגנת גנדי כיוון שהוא משתייך למחנה הפוליטי שלהם, הן המתייצבות להגנת גנדי מאותה סיבה.

* הלוחם בשחיתות – בתחקיר "עובדה" על מעלליו המזעזעים של גנדי, היתה גם אתנחתא קומית: הח"כ הצעיר אהוד אולמרט הלוחם ב... שחיתות.

* הנצחה במחלוקת – מאז ומתמיד התנגדתי לקביעת יום זיכרון ממלכתי לגנדי. אולם הסיבה לכך לא היתה כלל קשורה לדמותו של האיש. זו היתה עמדתי גם אילו היה מדובר באחד מל"ו צדיקים. חשבתי ואני חושב גם היום, שיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא היום המציין את התייחדות עם ישראל עם כל חללי המלחמה על הארץ, ואין מקום להבדל בין אלוף וטוראי, בין שר ותינוק שנספה בפיגוע. לאורך השנים כתבתי על כך מספר מאמרים.

ואם רואים לנכון לקבוע יום כזה, אמרתי, עליו להתמקד בסיבה לקביעתו – רצח שר בישראל בידי מחבלים, ולא ב"מורשת גנדי", ולוּ כיוון שזו מורשת פוליטית ולא ממלכתית, ובעיקר כיוון שמרכיב מרכזי בה הוא תועבת הטרנספר.

אולם היום, כאשר יש קולות הקוראים לבטל את החוק בשל הגילויים המזעזעים בתחקיר "עובדה", איני מסכים איתם. יש חשיבות ציבורית רבה לפרסום העדויות ולדיון הציבורי על כך, אולם אי אפשר לבטל חוק על סמך תחקיר עיתונאי, ואילו הכרעה משפטית אינה אפשרית. הסיבות שבעטיין נקבע החוק – רצח שר בידי מחבלים, נותרו בעינן לאחר החשיפה כפי שהיו לפניה.

ברור שאופיו של יום הזיכרון יהיה שונה מכפי שהיה עד כה, בתכניו ובממדיו. הוא יצטמצם למינימום המתחייב מפרוטוקול החוק.

* לא מעניינו של בית המשפט – שופטי בית המשפט קיבלו את ההחלטה הנכונה, כאשר החליטו לא להתערב בריבוי התיקים בידי ראש הממשלה. אין זה מעניינו של בית המשפט להתערב באופן שבו ראש הממשלה מממש את הסמכויות שהחוק מקנה לו. השופט מלצר, בדעת המיעוט, קבע שריבוי התיקים פוגע במשילות. אני מסכים איתו. זו דעתו כאזרח וזו גם דעתי כאזרח. אבל בית המשפט אינו מקום שבו שופטים אמורים להביע את דעותיהם הפוליטיות, אלא לפסוק על פי חוק. חברי הכנסת, העיתונאים, הציבור – אלה הגורמים שצריכים להיאבק נגד החלטות ממשלה שהם מתנגדים להן ונגד התנהלות הממשלה כשאינה לרוחם. בית המשפט אינו צד בעניין. ליאיר לפיד יש סיעה בכנסת, מפלגה הפועלת בקרב הציבור, יש לו נגישות מלאה לתקשורת, ואין זה ראוי שהוא ינסה לקדם את עמדותיו באמצעות בית המשפט העליון. חבל שבית המשפט לא דחה את העתירה על הסף, מלכתחילה.

ככל שבית המשפט יחזור להתמקד בתפקידיו המשפטיים וימנע מעיסוק בסוגיות פוליטיות, כך הוא יבצר מחדש את מעמדו בציבור, את אמון הציבור במערכת המשפט ואת שלטון החוק בישראל.

* ככל העולה על רוחם – נשיאת בית המשפט מרים נאור אמרה שהממשלה אינה יכולה לעשות ככל העולה על רוחה. היא צודקת. אבל גם בית המשפט העליון אינו יכול לעשות ככל העולה על רוחו. ואם אסור יהיה לבקר אותו, הוא באמת יעשה ככל העולה על רוחו, כמו כל גוף החסין מפני ביקורת.

* מייחל שתוכח חפותם – ישראל זינגר, ראש עיריית רמת גן, היה מורה שלי למתמטיקה ופיזיקה בבית הספר "בליך". הוא היה מורה מצוין. אח"כ היה במשך שנים רבות מנהל בית הספר, ונחשב למנהל מצוין. כראש האופוזיציה במועצת העיר, הוא לחם בשחיתות ואף זכה בעיטור מטעם התנועה לאיכות השלטון. כל כך כל כך חבל שאף הוא נקשר למעשי שחיתות. יש צורך למצות את החקירה עד תום, ואני רוצה לקוות שתוכח חפותו.

אני מכיר גם את שמעון סויסה, ראש המועצה המקומית חצור הגלילית, שגם נגדו המשטרה ממליצה להגיש כתב אישום. שמעון היה מנהל מתנ"ס חצור הגלילית במקביל לשירותי כמנהל מתנ"ס הגולן. גם במקרה הזה אני מייחל לכך שתוכח חפותו.

מצער להיווכח איך כל כך הרבה דמויות מרכזיות בשלטון המקומי מעורבות בשחיתות. על החברה הישראלית לנהל מלחמת חורמה בשחיתות.

* האיש הרע הזה – לפני חודשים אחדים, פרסם רוגל אלפר ביקורת טלוויזיה על ראיון עם איתמר בן גביר. הוא לא ידע את נפשו מהערצת אין קץ לאיש, אותו הגדיר כמהפכן ואנרכיסט. אנשים כבן גביר, שהנם תמונת הראי של אלפר, הם הפרטנרים שלו.

אולם דתיים, ימניים, מתנחלים, שהם גם אנשים מתונים, אוהבי אדם, ממלכתיים – שנואים עליו באופן מיוחד. כזה הוא נתן מאיר, שאשתו דפנה נרצחה במתקפת הטרור. בביקורת טלוויזיה על הסרט "בדרכה שלה", המתעד את התמודדותו של מאיר עם האסון הכבד שנחת עליו, ועם המטלה הכבדה של גידול שישה ילדים לבדו, השתלח אלפר בנתן מאיר, בפרץ נורא של שנאה, תיעוב ובוז. אגב, אין זו הפעם הראשונה שבה אלפר מיקד את שנאתו דווקא במשפחות שכולות. הוא עשה זאת יותר מפעם במאמרי נאצה נגד מרים פרץ, ששכלה את שני בניה. כנראה שהוא פשוט נהנה לפגוע בפגיעים ביותר, במשפחות השכולות, ודרכם בחברה הישראלית השנואה עליו, שהשכול הוא עצב רגיש כל כך בהווייתה. וכמו במקרה של מרים פרץ, בנוסף לביטויי השנאה, הוא גם גער בטלוויזיה על עצם פתחון הפה שנתנה לו.

נתן מאיר מסרב להפוך לשונא ערבים, מסרב להפוך לדורש נקם ובכך הוא הורס לאלפר את התיאוריה. נתן מאיר מוציא את בן הבליעל הזה מן הכלים. הנה לקט של ציטוטים מן הפשקוויל של אלפר:

"השקפת עולמם המזעזעת, האבסורדית, המופרכת וההרסנית... גזען... נתן מאיר איננו פרטנר... הוא לא אח שלי... הוא לא יכול להיות פרטנר שלי לכלום..."

בדמוקרטיה הליברלית של החלאה, אסור היה לשדר את הסרט. בוודאי לא בפריימטיים. ואם כן – עם הדרכה צמודה, להסביר לקהל השוטים עד כמה נוראים הדברים שהם רואים. "אסור לצפות בסרט כזה צפייה אמפטית וסנטימנטלית... האמירה הזאת מתקבלת בלב הפריים־טיים של ערוץ 10 כלגיטימית ומובנת מאליה..." וכן הלאה וכן הלאה.

נתן מאיר אינו הפרטנר של רוגל אלפר. הפרטנר שלו הוא תמונת הראי שלו, איתמר בן גביר. נתן מאיר אינו האח שלו. האח שלו הוא כנראה המחבל עם הסכין שירצח אותו, והרי הוא כבר פירסם מאמר שבו הוא הביע תמיכה ברציחתו, תמיהה על כך שטרם נרצח וביקש מרוצחו סליחה מראש על הכיבוש.

רוגל אלפר. האיש הרע הזה.  

* אמנות – למה נענשו החיילים שהציתו את הדגל הפלשתינאי? כי הם שכחו להגדיר את ההצתה כ"אמנות".

* דמגוגיה ביטחונית – אני חושב שהבנתי סוף סוף את החלטתו התמוהה של ליברמן להישאר באופוזיציה. הוא פשוט נהנה מזה. הוא נהנה להיות חף מאחריות על כתפיו, כך שיוכל לשמש כדמגוג ביטחוני פופוליסטי.

מצד שני... כך הוא נהג גם כחבר ממשלה וקבינט במלחמת "צוק איתן". לא, אז זה לא הסבר טוב.

* עימות בין אמת לשקר – בעימות בין הילארי קלינטון לברני סנדרס, תקף סנדרס את ארה"ב על תמיכתה בישראל. אחרי 7 שנים של עימותים בלתי פוסקים בין אובמה לנתניהו, מה שהיה לו לומר הוא ש"אי אפשר להתנהג כאילו נתניהו תמיד צודק" והאשים את הילארי קלינטון בחד צדדיות ובהתעלמות מהפלשתינאים. בקיצור – שקרן ובור.

לעומתו, הילארי קלינטון אמרה את האמת: "אם יאסר ערפאת היה מסכים להצעה של אהוד ברק, כשבעלי ניסה להביא להסדר, היום היתה מדינה פלסטינית קיימת כבר הרבה שנים."

קלינטון נתנה נאום חוצב להבות על זכותה של ישראל להגן על עצמה. "ישראל לא הזמינה את מתקפת הטילים עליה," היא אמרה, "ישראל עזבה את עזה ונתנה את המפתחות לפלסטינים ועכשיו הם הפכו את השטח לאזור שממנו משלחים טילים שמגיעים אליהם מאיראן ועושים מארבים לחיילים ישראלים. החמאס – במקום לשקם את הכלכלה, החינוך והבריאות בעזה אחרי שישראל עזבה – הפך את המקום לאזור של טרור."

* המאור הקטן – הילארי קלינטון אינה המאור הגדול, אולם מבין המועמדים לנשיאות ארה"ב היא הטובה ביותר.

* כמה זה "המונים"? – סימון צימרמן היא יועצת המועמד לנשיאות ברני סנדרס לענייני... יהודים. ואותה יועצת, שאמורה ליצור יחסי אמון בין המועמד ליהודי ארה"ב, מכנה בחוצפתה ובבורותה את ראש ממשלת ישראל – "רוצח המונים".

כמה המונים? כנראה 10,000 חפים מפשע, כפי שהעליל על ישראל סנדרס, לצד האשמותיו נגד צה"ל שהפציץ בתי חולים במבצע "צוק איתן".

יש לקוות שיהודי ארה"ב יתייצבו בהמוניהם נגד האוטו-אנטישמי השקרן ועלוב הנפש הזה.

* תסמונת הש"ג – בעקבות הביקורת הציבורית על סנדרס, על שמינה ליועצתו לענייני יהודים את סימון צימרמן, שהגדירה בחוצפתה את ראש ממשלת ישראל "רוצח המונים", הוא הִשעה אותה מתפקידה. האם הוא ישעה גם את עצמו, לאחר שהעליל על מדינת ישראל שהרגה 10,000 חפים מפשע והפציצה בתי חולים ברצועת עזה?

* מיהו מחבל? – יש הבדל מוסרי בין פעולה נגד חיילים לפעולה נגד אזרחים. אולם אני שמעתי את הראיון המקורי עם זוהיר בהלול בגל"צ, ולא זה מה שהוא אמר. הוא כינה את המחבלים הפלשתינאים "לוחמי חופש" והצדיק את מאבקם נגד ישראל. הוא השווה בינם לבין דאעש וג'בהת אל נוסרה, שאף הם פוגעים הן באזרחים והן בצבא, ופגיעתם בצבא היא מלחמה בשדה הקרב ולא דקירת חייל. האבחנה שלו היתה בין ארגונים אלה שהם מחבלים, בלי קשר לאופי פעולה זה או אחר שלהם, לבין לוחמי החופש הפלשתינאים.

המראיינים הפעילו ממש לחץ כבד עד שהצליחו לחלץ ממנו אמירה מהוססת מאוד שרוצחי משפחת פוגל הם מחבלים. רק לאחר הביקורת שספג, דבריו הוצגו רק כאבחנה בין פגיעה באזרחים לפגיעה בחיילים.

דקירה של חייל אינה פעולת גרילה כמו תקיפת מחנה צבאי, או התנגשות של ממש בין כוח גרילה ליחידה צבאית. יש לזכור מהו אופייה של מתקפת הטרור הפלשתינאית. מדובר במתקפת טרור של רצח יהודים, שבהם הנרצח הוא היהודי המזדמן לידי המחבל – אזרח או חייל, גבר או אישה, מבוגר או ילד. כך שהאבחנה שעשה בהלול לא נועדה, אלא לטהר את שרץ הטרור.

* חגיגה של דמוקרטיה – איני יכול ללכת לישון, כי אני ממש במתח – מי ינצחו בבחירות הדמוקרטיות בסוריה, שכנתנו. כנראה שלא נדע את התשובה עד שיגיעו קולות הימאים.

... שלא לדבר על קולות הנרצחים.

* עם הפנים למחר – בוועידת אצבע הגליל נערך מושב תחת הכותרת "של מי הקרקע הזאת?" שיוחד למחלוקות בין קריית שמונה לבין מטולה וכפר גלעדי בנוגע להפשרת קרקעות חקלאיות לצורך בנייה למגורים בעיר. האמת היא שהבעייה נפתרה בפשרה שהשיגו הצדדים לאחרונה, אך עובדה זו לא הפריעה להוציא את כל הדם הרע, ההדדי, את כל התסכולים הישנים בין קריית שמונה להתיישבות הכפרית.

במושב שקדם לו, נערך פאנל בהשתתפות ראשי רשויות מקומיות באזור, ממובילי "אשכול הגליל המזרחי" – אשכול משותף של ראשי 18 רשויות מקומיות, כפריות ועירוניות, יהודיות וערביות, שהחליטו לקחת יחד אחריות אמיתית לקידום האזור, ולהסיט את האנרגיות שבמשך עשרות שנים בוזבזו לשווא על מלחמות פנימיות מיותרות – לפעולה משותפת לקידום האזור.

לסוגיית הקרקעות ניתנה תשובה ברורה – בכל מקום שיש צורך בבנייה למען התפתחותו של יישוב עירוני, יהודי או ערבי, המועצה האזורית תקצה לו את הקרקע הנחוצה. היה הבדל משמעותי בין שיח המנהיגים עם הפנים למחר, לשיח העסקנים עם הפנים לאתמול. אני בטוח שהרוח החדשה תחלחל כלפי מטה, גם לציבור הרחב (למרות שתמיד יהיו מי שיעדיפו לחרחר שנאה ולדוג במים עכורים).

אני גאה בכך שמי שמנהיג את המהלך האזורי ומשמש כיו"ר אשכול הגליל המזרחי, הוא ראש המועצה האזורית גולן אלי מלכה. בכך הוא מנחיל את רוח הגולן לאזור כולו.

* אצלנו זה יהיה אחרת – ועידת אצבע הגליל השנייה היתה חלק מכנס מחקרים חדשים של הגליל וסביבותיו, של המכללה האקדמית תל-חי. גם אני הרציתי בכנס הזה, על מחקר שערכתי, מטעם המכון לחקר הגולן, על הנושא "קצרין – בירת הגולן". במחקר אני מתאר את החזון האזורי שהניע את היישובים הכפריים בגולן ליזום ולדחוף את הקמת קצרין כעיר המחוז האזורית, בשילוב אזורי מופתי, המנוגד בתכלית למערכות היחסים בין עיירות הפיתוח והקיבוצים, שבאותן שנים היו בנקודת רתיחה. "אצלנו זה יהיה אחרת," הייתה תובנה מרכזית בקרב הנהגת הגולן ומייסדי קצרין.

במחקר בחנתי את מימושו של החזון מהקמת קצרין (1977) עד שנת 2000, וכן הצגתי תובנות אקטואליות על התקופה שלאחר מסגרת המחקר. האופן בו נמסרו ברוח טובה ובהסכמה מלאה אדמות המועצה האזורית, כולל אדמות חקלאיות של יישובים, לקצרין (ובשנים האחרונות גם לכפרים הדרוזים), מבטא את השוני המהותי בין הגולן לאזורים אחרים. עם זאת, לא הכול ורוד. אמנם המצב בגולן טוב מאשר באזורים אחרים, אך קיים פער לא מבוטל בין החזון ליישום בפועל.  

* מחקרי הגליל – יומיים וחצי נערך כנס מחקרי הגליל במכללת תל-חי. בהתאם לנטיית ליבי, הלכתי למושבים שעסקו בהיסטוריה, ארכיאולוגיה, סוציולוגיה וחינוך. שמעתי הרצאות רבות על מחקרים מרתקים. מכולן אציין לטובה את הרצאתו של חוקר המערות ד"ר ינון שבטיאל, על מערכת מסתור שנתגלתה בגליל התחתון, מתקופת המרד הגדול ומה שמפתיע יותר – מתקופת מרד בר כוכבא. עד כה לא היה ידוע על השתתפות הגליל במרד בר כוכבא. הממצאים החדשים פורצי דרך – הם מעידים, שתושבי הגליל השתתפו במרד, או לכל הפחות בהיערכות למרד. המערכת התת קרקעית לשעת חירום תוחזקה עוד כמאה שנה לאחר המרד.

ומה הכעיס אותי בכנס? ד"ר גיורא גודמן, מן המכללה האקדמית כנרת, הרצה על פעולות הכתר והחיפוש של הצבא הבריטי בכפר גלעדי ובתל-חי באוקטובר 1945 וביוני 1946. אף שאני מכיר את הפרשה, היה מעניין לשמוע את הדברים בפירוט הזה. ובתום ההרצאה, במשפט האחרון, הפטיר המרצה משהו על ... הדמיון בין אירועי כפר גלעדי להתנהגות צה"ל ב"הפגנות" בבלעין.

איני מכיר את גודמן, מעולם לא שמעתי עליו עד הכנס, ובדבריו עד אותו משפט, לא היה משהו שירמוז על הדברים שיאמר בסוף. אך איני יודע איך – כנראה למדתי לזהות את הטיפוסים האלה. בשלב מוקדם מאוד של ההרצאה הבנתי לאן הוא חותר. כמובן שלא הצטרפתי למחיאות הכפיים למרצה.

* אבי ההתיישבות בגולן – לפני כעשרים שנה, גיליון יום העצמאות של העיתון "נקודה" הוקדש לבחירת פרס ישראל אלטרנטיבי. העיתון פנה לשורה של כותבים, וביקש מהם לכתוב מי ראוי בעיניהם לפרס ישראל על מפעל חיים.

אני כתבתי על יהודה הראל, חבר קיבוץ מרום גולן, אבי ההתיישבות בגולן, מי שהנהיג לאורך שנים רבות את ההתיישבות בגולן בלי לשאת בתואר רשמי כלשהו. עד היום, בגיל 81, השפעתו רבה מאוד, תרומתו גדולה ומוחו הפורה והיצירתי אינו מפסיק להגות רעיונות לטובת החברה הישראלית בכלל וההתיישבות בגולן בפרט. יהודה הקים את תנועת "הדרך השלישית" וכיהן מטעמה בכנסת.

השבוע התבשרנו שיהודה הראל הוא חתן פרס מוסקוביץ' לציונות. ברכות חמות ליהודה, הראוי כל כך לפרס.

* טעם המערכה – ב-15 באפריל, מלאו 80 שנה לפרוץ מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939). אופס. עשיתי עכשיו עבירה חמורה. מעשה שלא יעשה. עברתי על חוקי הפוליטיקלי קורקט. אסור לכתוב "מאורעות" אלא רק "המרד הערבי הגדול". נכון, היה זה גם מרד בשלטון הבריטי, אך גם מאורעות דמים נגד היהודים. מה רלוונטי יותר לנו כיהודים? למה עלינו לאמץ את הסיפר הערבי, את הטרמינולוגיה הערבית?

היתה זו המלחמה הרביעית – אירועי הדמים הרביעיים של הערבים נגד... אקיבוש? ה"נכבה"? נגד נוכחות יהודית בארץ ישראל. קדמו להם מאורעות תר"פ (1920), תרפ"א (1921) ותרפ"ט (1929). במאורעות הללו התנפלו ערביי ישראל על היישוב היהודי, מתוך רצון לעקרו ולהשמידו. 600 יהודים נרצחו במאורעות.

תגובת היהודים היתה בעיקרה העמקת האחיזה היהודית בא"י, העמקת ההתיישבות ובעיקר חומה ומגדל, בידול המשק היהודי ופיתוח משק מודרני לתפארת שהותיר הרבה מאחור את המשק הערבי המפגר, הקמת נמל ת"א העצמאי, שאינו תלוי ברצונם הרע של הערבים, חיזוק מוסדות המדינה שבדרך, כולל כוח המגן העברי. לעומת זאת, החברה הערבית התפוררה, התרסקה, נסוגה עשרות שנים אחור ולמעלה מ-5,000 ערבים נהרגו, רובם בחיסולי חשבונות ומלחמות כנופיות פנימיות.

זמן קצר לאחר פרוץ המאורעות, פירסם ב"דבר" משה בילינסון, שאז היה רופא ופובליציסט, ממנהיגי הסתדרות העובדים ותנועת העבודה, והיום הוא בית חולים על שם רבין, את מאמרו "טעם המערכה".

"... היסטוֹריית-העמים איננה אידיליה. היא היאָבקוּת בּלתי פּוֹסקת. ושבעתיים אנוּס להיאָבק העם אשר אָבדה לוֹ עצמאוּתו, ועליו לכבּוֹש מחדש את מקוֹמוֹ, והכּוֹחוֹת  הקיימים עוֹמדים לוֹ מנגד. כּל עם העוֹלה על הבּימה ההיסטוֹרית, השוֹאף לעצמאוּת, הרוֹצה להיוֹת נוֹשׂא היסטוֹרי ואדוֹן לגוֹרלוֹ, אין לוֹ אלא לקבּל על עצמוֹ את גזירת ההיאָבקוּת הזאת. וישׂראל – פּי שבעים ושבעה.

הציוֹנוּת, משמעה: עצמאוּת ישׂראל. שיבת ישׂראל לארצוֹ אין לה דמוּת אחרת מאשר דמוּת הציוֹנוּת. מכּאן: הכרת ההיאָבקוּת. לא חיים שלווים, לא חיים שקטים אלא עמידה בּשער. בּמידה שהציוֹנוּת חדלה להיוֹת חלוֹם וחזוֹן רחוֹק, בּמידה שהציוֹנוּת לוֹבשת צוּרה מוּחשית של מפעל כּבּיר, בּמידה שהציוֹנוּת מגלה לעיני כּל את הכּוֹחוֹת הצפוּנים בּה ואת הכרח-החיים המניע אוֹתה – בּה בּמידה הוֹלכת וגוֹברת ההתנגשוּת עם כּוֹחוֹת אחרים, בּה בּמידה הוֹלכת וּמתאכזרת ההתקפה עלינו. בּעוֹצם ההתקפה – עדוּת לעוֹצם הציוֹנוּת. בּעקשנוּת ההתקפה – עדוּת לכוֹחוֹ של היישוּב העברי, עדוּת לתפקיד המכריע אשר לוֹ בּגוֹרל הארץ.

אם חשב מישהוּ, כּי תהליך היסטוֹרי כּבּיר זה יכוֹל להיבּצע תוֹך עבוֹדה שקטה, תוֹך יצירה שלֵוה, תוֹך היאבקוּת עם הטבע בלבד – הרי שלא העריך את שיבת ישׂראל לארצוֹ בּכל גַדלה וערכּה מתוֹך מסכת הכּוֹחוֹת הפּוֹליטיים המעוּניינים בּארץ-ישׂראל, ועליו לעמוֹד עתה על טעוּתוֹ...

... עד מתי? כּך שוֹאלים. עד מתי? עד שכּוחוֹ של ישׂראל בּארצו ידוּן למפרע לתבוּסה כּל התקפת האוֹיב, בּאשר הוא שם; עד שהנלהב ביוֹתר והנוֹעז בּיוֹתר בּכל מחנוֹת האוֹיבים בּאשר הם שם, ידע: אין אמצעי לשבּוֹר את כּוֹח ישׂראל בּארצוֹ, כּי הכרח-החיים אתוֹ ואמת-החיים אתוֹ, ואין דרך בּלתי אם להשלים אתוֹ. זהוּ טעם המערכה."

* גיבורת מגילת רות – בזכות יוזמה של אזרחית, שונה הכיתוב על השילוט ברחוב רות המואביה בירושלים מ"אשתו של בועז, סבתא של דוד המלך," ל"גיבורת מגילת רות, אם סבו של דוד המלך". וטוב שכך.

ומעניין שהעיוות הזה היה דווקא בשמה של גיבורת מגילת רות, או אחת משתי גיבורות המגילה, שהרי דווקא במגילה זו, באופן חריג בתנ"ך, מוגדר אבימלך כ"איש נעמי" ולא, כמקובל, להיפך ("בת יפתח", "אשת נבל הכרמלי" וכו').

* ריח הזבל, ניחוח חציר – במשך שנים רבות בניתי רשימת תפוצה של מאות חברים, המקבלים את מאמריי, ומדובר בלמעלה ממאמר ביום. בשל מגבלות הרשת, הן מחולקות לקבוצות משנה. החל ביום ג' האחרון – הרוב המוחלט של המיילים חוזרים אליי.

בדקתי, ומסתבר שאדון גוגל החליט להגדיר אותי כ"דואר זבל". בלי שום התרעה, הודעה, בדיקה – פשוט הגדיר וזהו.

כתבתי לו ונראה מה תהיינה התוצאות. בינתיים חבריי המודאגים החלו לחפש את שמי במודעות האבל בעיתונים. לא, זה לא אבל, זה זבל.

* ביד הלשון: חוקוק – אני ממשיך בהצגת יישובים ואתרים בארץ שמקובל לשבש את שמם. קיבוץ חוקוק מכונה, לרוב, גם בפי חבריו, חוּקוּק, כלומר, שני שורוקים. ההגייה הנכונה היא חוּקוֹק, כלומר אחרי הקו"ף מופיע חולם (במקרא – חולם חסר, אך בכתיב מלא נאיית בחולם מלא).

חוּקוֹק, בצפון מערב הכנרת, היא עיר עתיקה, עוד מימי המקרא – תקופת ההתנחלות ועד אחרי תקופת המשנה והתלמוד. היא מופיעה בתנ"ך בספרים יהושע ודברי הימים. הציטוט מיהושע: "לִבְנֵי נַפְתָּלִי יָצָא הַגּוֹרָל הַשִּׁשִּׁי, לִבְנֵי נַפְתָּלִי לְמִשְׁפְּחֹתָם. וַיְהִי גְבוּלָם מֵחֵלֶף מֵאֵלוֹן בְּצַעֲנַנִּים וַאֲדָמִי הַנֶּקֶב וְיַבְנְאֵל עַד לַקּוּם, וַיְהִי תֹצְאֹתָיו הַיַּרְדֵּן. וְשָׁב הַגְּבוּל יָמָּה, אַזְנוֹת תָּבוֹר, וְיָצָא מִשָּׁם חוּקֹקָה, וּפָגַע בִּזְבֻלוּן מִנֶּגֶב, וּבְאָשֵׁר פָּגַע מִיָּם, וּבִיהוּדָה הַיַּרְדֵּן מִזְרַח הַשָּׁמֶשׁ."

שמה של חוקוק השתמר בשם הכפר הערבי הסמוך יאקוק. לצד תל חוקוק העתיקה, הוקם ב-1945 הקיבוץ של הפלמ"חניקים חוקוק.

בכנס מחקרי הגליל הזכיר ד"ר ינון שבטיאל את בית הכנסת העתיק בחוקוק, והיטיב לבטא את השם. זה לא הפתיע אותי, כיוון ששבטיאל מקפיד על קלה כחמורה בהגיית העברית. אולם הוא בהחלט חריג. מושב שלם בכנס הוקדש למיזמי שיקום ושחזור ביסוד המעלה, ובכל המושב, אף מרצה אחד לא אמר פעם אחת יסוּד. כולם אמרו, תמיד, יסוֹד. לעומתם, קרן נויבך עסקה בימים האחרונים, בתוכניתה "המילה האחרונה", בסוגייה של סגירת בית ספר של חב"ד במושבה, ודווקא הקפידה לבטא נכון את השם. את השגיאות היא השאירה לתוכן דבריה.

* * *

נעמן כהן

על הגזענות (1) – בין סמוטריץ' לאבא של מאזן

ח"כ בצלאל סמוטריץ' ממשיך בדרכו הגזענית. לאחר שקרא ללהטב"ים "בהמות" הוא ואשתו תובעים הפרדה גזענית ממיילדים-ות ערבים לבל יטמאו במגעם ילד יהודי שנולד.

בדבריו החשוכים הללו מזדהה סמוטריץ' עם הגזענות של אבא של מאזן שהגדיר את היהודים "טמאים ומטמאים". לגבי שני הגזענים הללו עצם המגע מטמא.

סמוטריץ' זכה ובצדק לביקורת חריפה, אבל כאן התבלטה תופעה קשה. כל האקטיביסטים הפרו-איסלמים התקיפו רק את הגזענות של סמוטריץ', והתעלמו לחלוטין מהגזענות של אבא של מאזן.

על הלוחם בגזענות הישר לצאת נגד כל גילוי גזעני, כי גזענות היא גזענות.

יש לומר ברורות. הלה"טבים אינם בהמות כפי שטען סמוטריץ', והיהודים (והנוצרים) אינם חזירים וקופים שיש להרגם כפי שטען נביא הערבים מוחמד.

אין להילחם בגזענות של סמוטריץ' בלי להילחם בגזענות של אבא של מאזן. אין להילחם בגזענות היהודית בלי להילחם בגזענות הערבית-מוסלמית. כל העושה זאת רק מפגין את גזענותו.

על הגזענות (2) – בין בהלול לאבא של מאזן

שדר הספורט הערבי-מוסלמי-סוני-פלישתינאי-אזרח ישראל בכפייה – זוהיר בהלול, קבע שהמחבל שנורה בחברון אינו מחבל.

בהלול קובע ובצדק, שטרור הוא מלחמה נגד אזרחים ולא נגד חיילים. הבעייה היא איך להגדיר אדם שרוצה להרוג אזרחים ונורה ע"י חייל המגן על אזרחים? אם הערבי-המוסלמי היה מצליח להרוג אזרח יהודי היה בהלול מגדירו "טרוריסט"? היות שלא הצליח כי חייל יהודי עצר בעדו הוא מגדיר אותו "לוחם חופש"?

לאמיתו של דבר כל הוויכוח אינו לעניין. בהלול הערבי-המוסלמי הגזען המסרב, לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס (ובדברי המופתי של אש"פ) לפיהם יש לחסל את ישראל ולרצוח את כל היהודים – גזענות, אלא רואה בהם מופת מוסרי, בדומה לאבא של מאזן, בהלול אינו מכיר בקיומו של העם היהודי ובזכותו למדינה, ולכן הוא נאבק לחיסול מדינת היהודים ולהקמת מדינה ערבית-מוסלמית במקומה, ולכן גם לדידו כל ערבי-מוסלמי הנלחם בחייל או שוטר נציג מדינת היהודים המגן על אזרחים יהודים, הוא לגביו "לוחם חירות".

ולחשוב שח"כ בהלול המייצג את הגזענות הערבית-מוסלמית מייצג בכנסת את מפלגתם של בן גוריון, יגאל אלון, ויצחק רבין.

על הגזענות (3) – הגזענות בבתי החולים היהודיים

 ואבא של מאזן

למרות הגזענות של היהודים בבתי החולים של היהודים. בחר אבו לואיי, אחיו של אבא של מאזן, להתאשפז באסותא.

גם ב-2014 בתקופת החיפושים אחרי שלושת הנערים היהודים שנחטפו ונרצחו בחרה גברת אבא של מאזן להתאשפז בישראל.

על הגזענות (4) – בין ניאו-נאציזם לאיסלמו-נאציזם

היינץ-כריסטיאן שטראכה, היורש של הניאו-נאצי יורג היידר הגיע לביקור בארץ. שטראכה, מנהיג מפלגת החופש הימנית-לאומנית, "חזר בתשובה". הוא יצא בגלוי נגד האנטישמיות, פיטר פוליטיקאים ממפלגתו בשל ביטויים אנטישמיים, הניח זר ב"יד ושם" לזכר קורבנות השואה, ובנוסף הצהיר שהוא נגד חרם על ישראל, ונגד סימון מוצרים של יהודים ביהודה ושומרון. המעשה האחרון עורר נגדו מיד את כל ה"הומניסטים" הפרו-איסלמים.

במקום לעודד ניאו-נאצים שחזרו בתשובה ועברו לתמוך בישראל, החרים שמעון פרסקי-פרס את הביקור של שטראכה, שהרי פרסקי-פרס מוכן להיפגש עם כל איסלמו-נאצי האומר שהיהודים טמאים ומטמאים ומעולם לא יכירו בקיומו של העם היהודי ובזכותו למדינה, אבל  הוא לא ייפגש עם מתנגד לאיסלמו-נאציזם גם אם הוא מתנגד לאנטישמיות.

על הגזענות (5) – בית"ר – בין ערבים לערבים

בית"ר ירושלים מחזיקה במדיניות גזענית של הדרת ערבים, והנה בתגובה להאשמתה בגזענות אומר דובר בית"ר ירושלים אושרי דודאי: "אם נדבר עובדות, בבית"ר ירושלים לא רק ששיחק שחקן ערבי, גם יש בעלים ערבי. ערבי הינו מוצא גיאוגרפי ולא עדתי. אין פה עניין של דת. יש ערבים נוצרים, ערבים מוסלמים וערבים יהודים. בעל הבית שלנו ממוצא תימני. תימן, עד כמה שאני זוכר, נמצאת בתחתית חצי האי ערב. הוא ערבי לכל דבר ועניין."

הנה לכאורה אישור לאידיאולוגיה הגזענית המוצגת ב"אמנה הפלשתינאית" המפורסמת לפיה אין עם יהודי אלא רק דת יהודית. ודוק: אפילו רבני תורת אנשי "הקשת המזרחית", סמי שלום שטרית, יהודה שהרבני-שנהב, ודומיהם, טוענים שיהודים שמוצאם מארצות ערב הם "יהודים ערבים" ולא "ערבים יהודים".

השאלה שנשאלת היא למי אם כן מריעים אנשי בית"ר במשחקים: "מוות לערבים!"

התשובה לערבים-המוסלמים כמובן. לא לעצמם. לכן יאמר ברורות האוחז בגזענות – הגזענות יוצאת נגדו. על בית"ר להעסיק גם ערבים-מוסלמים (בתנאי שאינם גזענים כמובן) ולומר: "חיים לכולם!"

על הגזענות (6) – "תור הזהב" בין ערביות

לגזענות אנטי-אשכנזית

אופיר טובול, (טובול בערבית – מייצר ומוכר תופים) יסד תנועה חדשה בשם "תור הזהב".

ומה מאפיין את התנועה החדשה? האם היא ימין או שמאל? סוציאליסטית או קפיטליסטית, דתית או חילונית?

מר טובול מתופף בתוף גדול: "תשאלו את סבא וסבתא (המרוקאיים שלכם) שלכם אם הם דתיים או חילונים, ימין או שמאל, והם לא יידעו לענות." (אם אשכנזי היה אומר זאת היה מן הסתם מואשם מניה וביה בגזענות).

טובול מסביר: "כל ההגדרות המלאכותיות האלה נוצרו פה והפרידו אותנו. אנחנו פוגשים אנשים שכולם חוסים תחת הטייטל של 'מזרחים' וכמות הקונפליקטים שנוצרו ביניהם היא עצומה. המטרה של 'תור הזהב' היא להפוך את כור ההיתוך, להפוך את ההפרד ומשול שיצרו פה. מה שאנחנו עושים כאן הוא היסטורי, ברמת שינוי השיח הפוליטי. אם נמשיך לתת לזהבה גלאון לריב עם ליצמן, לבוז'י מצהלה וציפי מצהלה לריב עם ביבי מרחביה או עם יאיר מרמת אביב, אתם יודעים לאן אנחנו נגיע."

כלומר לדידו של טובול, המאפיין את התנועה החדשה הוא רק מצע גזעני אנטי-אשכנזי, ומטרתו היא רק עשיית קריירה פוליטית באמצעות הסתת שיסוי נגד האשכנזים. (מזכיר לכם מישהו?)

לא ברור אגב למה מתכוון טובול במילה "תור הזהב" שהוא רוצה לחזור אליו? האם לתור הזהב של הג'האליה (הבערות) המרוקאית? האם ימחק את ההשכלה שקיבלו בארץ בני הדור השני והשלישי של עולי מרוקו?

הסוציולוג פרופ' סמי סמוכה קבע שהעדה העיראקית היתה המשכילה ביותר בקרב עדות יהודי ארצות ערב, וגם בה היו יותר מארבעים אחוז אנאלפאבתים. אז איזה "תור זהב" תיצור כאן בדיוק התנועה החדשה של מר טובול?

על הגזענות (7) – תור הזהב היסטוריה כתעמולה פוליטית

בניסיון להאשים את עולי ארצות ערב באי השתתפות במה שהוא קורא "תנועת השלום" שהוא תוצאה מבורותם, קובע הלמוט אויסטרמן (אורי אבנרי) בשמץ התנשאות גזענית:

"תור הזהב" היה תקופה של שותפות מוסלמית-יהודית בספרד תחת הכיבוש הערבי..." ו"בעולם הערבי לא היו כמעט פוגרומים, לא אינקוויזיציה, ובוודאי לא שואה." (תור הזהב, "הארץ", 15.4.16)

אז ככה, הכינוי "תור הזהב" אינו מכוון לתקופה של "שותפות יהודית-ערבית" אלא ל"תור זהב" של יצירה יהודית. דוגמאות מספר: לאחר מותו של שמואל הנגיד רצחו המוסלמים את כל ארבעת אלפי יהודי גרנדה.

בקורדובה השתלטה כת האלמווחידין המוסלמית, ואנשיה רצחו את כל יהודי העיר. הרמב"ם הצליח להימלט מהעיר ולהינצל ממוות, ולעולם לא ישוב עוד לעיר הולדתו.

יהודה הלוי קונן בשירו המפורסם: "הם (המוסלמים והנוצרים) כי ילחמו במלחמתם, אנחנו נופלים במפלתם."

הפוגרום במֶקְנֶס: ב-17 באפריל 1912, התנפל המון ערבי זועם על היהודים במקנס וערך בהם טבח. כ-150 יהודים נרצחו ורבים נפצעו. מספר הנספים בטבח במקנס היה גדול פי שלושה ממיספר הנספים בקישינב – שם נספו 49 יהודים, אבל למקנס לא היה משורר שיכניס את הפוגרום לתודעת הציבור.

ואם נחזור קצת קודם בהיסטוריה. מוחמד הכריז "לא תהיינה שתי דתות בארץ הערבים" וחיסל את היישוב היהודי בערב. (עד היום ערב הינה הארץ היחידה בעולם האוסרת ע"פ חוק ישיבת יהודים. יהודים יכולים לבקר באושוויץ, באבי יאר, וכו' אבל לא בגיא ההריגה  של אל-מדינה).

"שואת יהודי ערב" משמשת עד היום כמודל מוסרי. כאשר אמנת החמאס (סעיף 7) קובעת: "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה."

כיום בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים (כ-13 מיליון קמ"ר) יהודים (וגם נוצרים) אינם יכולים לחיות, ולא בגלל "הכיבוש" היהודי.

לסיכום. הצגת ההיסטוריה של אבנרי אינה היסטוריה אלא תעמולה, כשם שהטלת האשם על יהודי ערב שהם המתנגדים ל"תנועת השלום" אינה נכונה. 

על הגזענות (8) –  הגזענות האנטי אשכנזית –

 דמם עלינו ועל בנינו

על האקטיביסט האנטי-אשכנזי שהפך לאנטישמי אנטי-ציוני, שלומי חתוכה, ועל שירו "שתחרב ירושלים" כבר כתבתי:

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/00918001.pdf

והנה אותו חתוכה  עוסק בהקמת הארכיון, של מה שהוא קורא "חטופים מזרחיים" שעדיין מחפשים את בני משפחותיהם. (למותר לציין שאין בכוונתו לחפש את החטופים האשכנזיים שנעלמו).

בכך, הוא אומר, הוא ממשיך את פעולתו של הרב משולם, שנעצר במאי 1994 וישב שש שנים וחצי בכלא. (כמובן תוך השמטת שמו האמיתי אזולאי, כדי להציגו כתימני ולא כמרוקאי).

האקטיביסטית האנטי-אשכנזית אינס אליאס המביאה את הדבר כותבת כך: "ב-1994 הגיש משולם (כזכור שמו האמיתי אזולאי) תלונה נגד מדינת ישראל לבית הדין הבינלאומי בהאג באשמת פשעים נגד האנושות, אך ללא תוצאות. עד כה שום משפחה לא תבעה את המדינה או את מוסדותיה על חטיפת הילדים, או אף על קבורתם בחשאי. כיום יש משפחות השוקלות תביעות משפטיות בישראל. באחרונה פנתה עמותת עמר"ם, יחד עם עמותת רופאים לזכויות אדם (רל"א), ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לפתוח את הארכיונים והפרוטוקולים הקשורים בפרשה. אם דרישתם תידחה, הם מתכוונים לעתור לבג"ץ.

"בחינת תגובתו של הממסד לארכיון תהיה מעניינת, שכן הארכיון, המציג עדויות לחטיפת ילדים שיטתית, הוא כתב אשמה חמור נגד המדינה. במדינות אחרות שבהן התרחשו פשעים של חטיפת ילדים ותינוקות, כמו למשל ארגנטינה, המדינה הכירה לבסוף בעוול שנעשה וקיבלה אחריות עליו רק בזכות מאבק אזרחי ממושך ולחץ ציבורי עצום.

"אם מדינת ישראל תכיר בפרשה של חטיפת ילדים מזרחים על ידי ממסד אשכנזי, תהיה כאן קבלה של נרטיב מזרחי שאי אפשר להתעלם ממנו או להכחיש אותו. פשע שהתבסס על גזענות מובהקת. והסיפור הזה ישנה לחלוטין את יחסי הכוחות." (הארץ 8.4.2016):

מה פירוש "הסיפור הזה ישנה את מאזן הכוחות"? מה יקרה אז?

אז ככה. עד היום לא הוכחה אף חטיפה. אכן נעלמו תינוקות ביניהם גם תינוקות אשכנזיים. למשל אחותה של סוכנת המוסד אורנה סנדלר קליין, או של האחות האבודה  של משפחת פישר שנעלמו ב-1951, ועוד.

יתכן בהחלט שאכן שנעשו מעשים פליליים בחוסר הסדר ששרר אז בארץ קולטת עלייה המונית. אבל הפעולה של חתוכה אינה למצוא את האבודים, אלא לעשות קריירה עליהם.

אי אפשר שלא להיזכר בתקדים ההיסטורי. מאחר והיהודים אמרו לפילטוס: "דמו (של ישו) עלינו ועל בננו," הטילה הכנסייה הקתולית את אשמת צליבת ישו על כל היהודים בכל הדורות. הגזענות הנוצרית תמיד השתמשה בזה כדי להטיל את האשם על כל העם היהודי, כלומר על כל יהודי באשר הוא.

ב-1965 חל שינוי בכנסייה במסמך "נוסטרה אטאטה" הסירה הכנסייה את האשמה מ"בנינו", כלומר מהיהודים של היום. האשמה נותרה רק על היהודים מזמנו של ישו.

והנה כאן בניגוד לכנסייה הקתולית מוטלת אשמה כוללת על כל האשכנזים, בכל הדורות ("דמם עליהם ועל בניהם"). אין מחילה לאף אחד.

אז האם בהתאם לעלילת הדם החדשה יערכו האקטיביסטים האנטי-אשכנזים פוגרומים באשכנזים על החטא שחטאו סבותיהם וסביהם?

נ.ב. אחת הבעיות הקשות שהביאו לטרגדיה היתה העובדה שבנות העדה התימנית שעלו בעלייה ההמונית היו רובן ככולן אנאלפבתיות, בהתאם למסורת בתימן הן אולצו בכפייה להתחתן כילדות לעתים עם גברים מבוגרים מהם בהרבה, ובגיל צעיר, שלוש עשרה, ארבע עשרה, כבר היו אמהות. לא היו בנמצא אז רופאים תימנים, אחיות תימניות, מורים ומורות תימנים שיתמכו בהם.

אולי מבין "הפושעים האשכנזים" בכל זאת יימצאו כמה רופאים, אחיות מורים שטיפלו בעולים מתימן ומגיעה להם תודה?

כתנא דמסייע ראו למשל כמה "השתאכנזו" התימנים: האם בצנעה היתה יכולה מרגלית מצנעה (צנעני) לחיות כאישה ליברטיאנית חופשייה כפי שהיא חיה כאן בארץ?

האם יכול היה התימני אסי עזר להתחתן בתימן עם ספרדי? ודוק: לא סתם "ספרדי" אלא ספרדי ספרדי,  גוי ערל.

האשכנזים – "דמם עליהם ועל בניהם!"

על הגזענות (9) – ראובן ריבלין – אין עם יהודי

על ראובן ריבלין, נשיא חצי העם, המסרב מטעמים פוליטיים כיתתיים להנציח את חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל בפרשת אלטלנה – כבר כתבתי.

והנה ראובן ריבלין מציג חזון מדיני: קונפדרציה אחת לשני עמים. הגבולות יהיו פתוחים, יהודים יוכלו להמשיך להתגורר בשטחים ולא יהיה צורך לפנות התנחלויות.

בראיון לערוץ 20 לכבוד פסח אמר ריבלין: "להערכתי, לפי המצב הדמוגרפי היום, נוכל להגיע למצב שבו נוכל לחיות בקונפדרציה... מדובר על דמוקרטיה. האזרחות צריכה לבוא לידי ביטוי בדמוקרטיה מלאה. כאשר יש לך שתי ישויות מדיניות, הישות הפלסטינית והישות הציונית העברית, ייתכן מאוד שנצטרך לחיות בקונפדרציה, כאשר כל אחד מנהל את חייו הפרטיים בצורה כזאת או אחרת, ויש עניינים גלובליים שמתנהלים על ידי המערכת כולה."

חרף המעורפלות, בולטים העקרונות שעליהם לא מוכן ריבלין לוותר: כל אזרח בשטחי ארץ ישראל, יהודי או פלסטיני, יהנה מזכויות דמוקרטיות מלאות; ולפלסטינים תהיה ישות מדינית, בדיוק כמו לציונים העבריים.

שימו לב. ריבלין מכנה את מדינת ישראל "הישות הציונית העברית". נשמע לכם מוכר? האם ריבלין בדומה לאבא של מאזן אינו מכיר בקיומו של העם היהודי ובזכותו למדינה? או שהוא סתם מכביר מילים ללא משמעות?

על הגזענות (10) – האם אין כיבוש ערבי?

מזכ"ל האו"ם באי קימון נאלץ להתנצל לאחר שעשה שימוש במילה "כיבוש" כדי לתאר את הסיפוח של סהרה הספרדית על ידי מרוקו.

דובר האו"ם הוציא הודעת הבהרה ובה התנצל על "חוסר ההבנה" שבעקבותיה גירשה מרוקו עשרות אנשי או"ם משטחה, כאשר השתמש במילה כיבוש ביחס לסיפוח סהרה הספרדית ב- 1975.

"השימוש במילה לא היה מתוכנן ולא מכוון," אמר הדובר סטפן דוצ'ריץ' לעיתונאים, "אנו מצרים על חוסר ההבנה."

מסתבר שהמילה "כיבוש" היא גמישה. אם היהודים כובשים זה פשע מגונה על פי האו"ם, ולעומת זאת אם הערבים כובשים זה כשר ומותר ע"י האו"ם.

אם זו לא גזענות מהי כן?

* * *

המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

 במלאת 80 לעורכו

האירוע התקיים ב"בית הסופר", רח' קפלן 6, תל-אביב

ביום שני, ג' ניסן תשע"ו, 11 באפריל 2016 בשעה 19.00

משה גרנות, המנחה: לפני שאתחיל בהנחייה אני מבקש להודות ליהודית ולנורית על הכנת הכיבוד, לעדינה בר-אל על פנייתה לדוברים שיופיעו הערב, לשחר על ארגון האולם, לרונית כהן, הממונה על האירועים באגודת הסופרים. אני מקדים להודות, כי אם מודים בסוף הערב, הקהל ממהר לצאת מהאולם.

על אהוד בן עזר ירעיפו הערב הרבה שבחים, לכן הרשו לי לציין רק פן אחד מתוך הרבים: האיש הוא חבר אמיתי, מפרגן גדול – וזה נדיר במילייה הספרותי.

מ"צ סגל, חוקר התנ"ך הנודע, הגיע לגיל 80 והתלונן: כשאני הייתי צעיר, איש בן חמישים היה איש מכובד, עכשיו כל צוציק הוא בן חמישים.

נראה לי שאותו הדבר אפשר להגיד היום על בני השמונים. אהוד, אתה צוציק!

אני מתכבד להזמין לברך את יו"ר אגודת הסופרים צביקה ניר, סופר, משורר, עורך דין. בין השאר, היה חבר כנסת, חבר מועצת עיריית רמת גן, פרסם ספר שירים ורומנים.

צביקה ניר

ברכת יו"ר אגודת הסופרים

ערב טוב. לפני מיספר שבועות הסתיים אירוע לכבודו של פרופסור ידוע בן שמונים, ואז עלה חיים גורי לברך ואמר לו: "צוציק שכמוך!" – חיים גורי בן תשעים ושתיים. אז אני לא יכול להגיד לאהוד "צוציק שכמוך" אבל אני יכול לספר כי כאשר סיפרתי היום שאני מוזמן לברך, או לפתוח את הערב הזה לכבודך, אהוד, אמרו לי: "צביקה, אתה שם נפשך בכפך כי מה שתגיד – תשכח משהו משפע הפעילויות והדברים" שאתה, אהוד, היית מעורב בהם ועשית ואתה ממשיך לעשות אותם.

אז אני שם נפשי בכפי, מה לעשות, אני כבר פה.

מספרים על בוריס פסטרנק, לאחר שקיבל את פרס נובל והיה כבר חולה, ובאו חברים וראו שהוא מדוכא. חשבו שהדיכאון בא בגלל מחלה, בגלל לחץ פוליטי שעבר באותה תקופה, אבל הוא אמר:

"לא, אני מדוכא כי לא יזכרו אותי בגלל מה שעשיתי כל חיי – אלא יזכרו אותי רק בגלל 'דוקטור ז'יוואגו'". והוא כתב הרבה שירים וגם עוד רומאנים, ואני חושב שמה שאמר – זה נכון. כי אמנם אתה זוכר יוצרים ואמנים בגלל יצירה אחת, ספציפית. תגיד מאיר מרגלית ויזכרו את "החייל האמיץ שוויק", לא יזכרו את כל ההצגות האחרות שבהן שיחק. אפילו ליאונרדו דה וינצ'י – יגידו: "מונה ליזה" ולא יזכירו את כל התמונות האחרות שצייר.

בחברה מכובדת זו, אהוד, אני אזכור אותך בגלל "המחצבה". בשבילי אהוד בן עזר זה "המחצבה". אני זוכר את עצמי תלמיד תיכון, ואני לא צריך לספר לכם מה לומדים באותה תקופה בתיכון. הנה פרופ' זיוה שמיר [כאן] למדה איתי באותו מחזור. ופתאום מופיע הספר הזה, "המחצבה", שהיה שונה לחלוטין ממה שהיכרנו וממה שלמדנו. ישראל אחרת, דמויות אחרות, כתיבה אחרת. זה היה דומה בפרוזה למה שהיו באותה תקופה בשירה עמיחי ונתן זך. זה הזכיר לנו את הסרטים האיטלקיים של שנות החמישים, הניאו-ריאליסטיים, העממיות, הטבע האנושי האמיתי, לא המזוייף – שאנחנו חיינו באותה תקופה.

אחריי ודאי יגידו את כל ההיסטוריה שלך. נכנסתי לוויקיפדיה ולגוגול וניסיתי להוציא. זה עשרות דפים, נכון להיום. ואני מקווה שניפגש פה בעוד עשר שנים ואני אגיע לגיל שמונים ואתה תוכל להגיד לי "צוציק שכמוך!"

משה גרנות, המנחה: דברי פתיחה נשמע מפיה של ד"ר עדינה בר-אל, סופרת ילדים ונוער, חוקרת ספרות ילדים. הדוקטורט שלה הוא בספרות יידיש. חיברה עשרות ספרים, והיא עטורת פרסים. ספר נפלא שלה שקראתי: "בין העצים הירקרקים" (על עיתוני ילדים בין שתי מלחמות העולם).

ד"ר עדינה בר-אל

דברי פתיחה

שמונים שנה מלאו לנער, ופנים רבות לו: סופר למבוגרים, סופר לילדים, ביוגרף, משורר לוטש מילים, עורך ספרים, פובליציסט, מראשי אגודת "סומליון" – סופרים ומשוררים לילדים ולנוער בישראל, מכנס ומנציח את מורשתה של אסתר ראב, ולא שוכח ולא נותן לאחרים לשכוח את פועלם החשוב של החלוצים שהתיישבו בפתח-תקווה.

מזה שתים-עשרה שנה הוא שוקד במשך ימים ולילות על עריכת עיתון ופירסומו פעמיים בשבוע – "חדשות בן עזר". החלטנו להקדיש את הערב לפועלו זה, והזמנו כמה ממנויי העיתון, קוראים וכותבים נאמנים ומתמידים, להשמיע דבריהם.

כמי שעוסקת בספרות ילדים, וכיוון שהנושא קרוב לליבו של אהוד, ברצוני להזכיר את עבודתם של שניים בתחום עריכת עיתון.

הראשון הוא לוין קיפניס, הידוע כמחדש ספרות הילדים העברית בארץ. אבל הוא התחיל את דרכו כעורך עיתון. ומעשה שהיה כך היה:

בגיל בר-מצווה, עדיין באוקראינה, החליט הנער להכין בעצמו עיתון. הוא יצר עיתון בשם "פרחי לוי", עליו העיד לאחר שנים ביידיש, שהיתה שפת אימו: "איך דער רעדאַקטער, איך דער מחבר, איך דער וואָס שרייבט, איך דער וואָס צייכנט" [אני העורך, אני המחבר, אני הכותב, אני המאייר].

והנה אהוד יכול להעיד על עצמו בדיוק כך: אני העורך, אני המחבר, אני הכותב, ובמקום אני המאייר – אני המצרף צרופות של תמונות ומסמכים. ויתרונו של אהוד, שהוא נותן במה לאנשים רבים להשמיע דעותיהם ולהעלות את כל רעיונותיהם והגיגיהם בפני הקוראים.

גם יאנוש קורצ'אק, המחנך הדגול, ערך עיתונים שונים ונתן במה לקוראיו הצעירים להתבטא.

את העיתון הארצי "מאַלי פּשֶגְלוֹנְד" [סקירה קטנה], החל להוציא לאור בוורשה בשנת 1926. היה זה מוסף שבועי ליומון היהודי בשפה הפולנית –Nasz  Przeglad  [סקירה שלנו].

קורצ'אק הכריז שהעיתון לילדים יהיה לא פוליטי ולא מפלגתי, וכי מטרת העיתון היא לעודד את בני הנוער לספר על צורכיהם, העוולות כלפיהם, צרותיהם ודאגותיהם. קורצ'אק משלב גם דמיון, בתארו את בניין המערכת כמרווח, בן שתי קומות, שיש בו אולם המתנה, אולם ישיבות, וחדרים נפרדים לעורכי המדורים; בעוד שלמעשה נדחסה המערכת בשני חדרים קטנים בבניין הנאש פשגלונד ברח' נובוליפקי 7.

אז אצל קורצ'אק זה היה פרי דמיון כאמור. והנה אצל אהוד בן עזר המערכת היא אידיאלית ממש: דירה מוארת ויפה במרומי אחד הבניינים ברחוב גורדון בתל-אביב. זאת ועוד, ליד העורך נמצאת במערכת לצורך השראה "המסתורית".

עוד דבר הבטיח קורצ'אק לקוראיו הצעירים, שבמערכת לא יהיה בכלל פח אשפה. כלומר: הוא יפרסם הכול. ועכשיו השאלה היא: האם אצל אהוד יש פח אשפה? או שהוא מפרסם כל מה שמגיע אליו?  אולי אהוד יענה לנו על שאלה זו. אבל דבר אחד ברור, כאשר משהו מן הדברים שנשלחו אליו אינו מוצא חן בעיניו, הוא יפרסם אותו, אבל יצרף הערה המבטאת ללא כחל ושרק את דעתו של אהוד על הכותב ועל הנושא.

"העיתון דומה לזֵר שמרכיבים אותו מפרחים שונים. אין ספק שהזר יפה יותר אם נוכל לבחור את פרחיו ממאגר גדול יותר." כך אמר קורצ'אק.

ובכן הערב אנו מגישים לאהוד בן עזר זר פרחים וירטואלי, כאות תודה והוקרה על הזר המגוון שהוא מכין לנו פעמיים בכל שבוע, מזה תריסר שנים.

משה גרנות, המנחה: אני מזמין את חתן פרס ישראל, אליהו הכהן, החוקר של הזמר העברי, יוצר המופע הבלתי נשכח "שרתי לך ארצי" (עם דן אלמגור). ומה שפחות ידוע – הוא "אבא" של הכספומטים בארץ.

אליהו הכהן

המכתב העתי 'חדשות בן עזר' במלאת 80 לעורכו

דבריי בבית הסופר, 11.4.2016

אי אפשר לטעות: אהוד בן עזר הוא סופר ילידי, אבן מאבני המקום. הוא גדל בין רגבים ותלמים תחת שמיה התכולים של הארץ הזאת, וחווה בה 80 שנות חמסין.

שורשיו העמוקים בארץ טבועים בכל מה שכתב: בפרוזה, בשירה ובפובליציסטיקה. גם כשכתב על עין גדי בשנות החמישים, או על צפת בימי השליט איברהים פשה, תמיד מהדהדים בכתיבתו מבין השיטין רישומם החזק של ימים ראשונים: זיכרונותיו ודמותו של סבו יהודה ראב, חורש התלם הראשון בפתח תקווה, וחוויות הנעורים שעברו עליו בצל פרדסי בחריה וקלמניה.

לא בכדי הוא נלחם כל חייו על עמדתו שהעלייה הראשונה לא החלה בשנת 1882 עם הקמת ראשון לציון, כפי שמקובל על היסטוריונים ואנשי קתדרה, אלא ארבע שנים לפני כן, בתרל"ח, [1878] עם ייסודה של אם המושבות. ובצדק.

אהוד הוא איש עקרונות עקשן. הוא נאבק, בנחישות שאינה יודעת רוגע, במגמות אופנתיות של היסטוריונים חדשים, המציעים נרטיבים חלופיים לסיפור ההתיישבות היהודית בארץ. לזכותו ייאמר כי בכל כתיבתו רבת השנים, ובתהפוכות השתייכותו המפלגתית, הוא נשאר נאמן בעקביות לצדקת מפעל התקומה הציוני.

גם כשהוא מביע את דעתו בענייני אקטואליה העומדים על הפרק, והוא מרבה לעשות זאת בפולמוסנות החביבה עליו, תמיד ניכרים בדבריו עקבות המורשת הלאומית שהותירו אחריהם חלוצי הדורות הראשונים.

רשימת פירסומיו מונה עד כה לא פחות מ-44 ספרים ומאות מאמרים בענייני חברה, ביקורת הספרות וקורות היישוב, וביניהם רשימות חשובות לתולדות פתח תקווה, המושבה שבה נולד.

ספרו האחרון עד כה, "והארץ תרעד", הוא אמנם יצירה ספרותית אך משולבים בה פרשיות היסטוריות ההופכות אותה גם למסמך תיעודי על האירועים שהתרחשו בארץ במאה ה-19, לפני העלייה הראשונה. בכך הלך אהוד בעקבות יהודה בורלא, שלפני 70 שנה תיאר את אותה תקופה בטרילוגיה שלו 'כיסופים' ו'מאבק', שלא זכה להשלימה.

על הרומנים שלו ייטיבו ממני לדבר מבקרי ספרות. עם זאת, אני מבקש להזכיר שלושה מספריו, שהם בעיניי ספרי חובה הראויים לשכון בכל מדף ספרים.

האחד הוא הספר 'בין חולות וכחול שמיים', שבו הצליח אהוד לדובב את נחום גוטמן על סיפור חייו. זהו בעיניי ספר הזיכרונות החשוב ביותר בספרות הממוארית הארץ ישראלית. אהוד נחלץ כאן למפעל הצלה ראשון במעלה של פרשיות מרתקות בתולדות התרבות, האמנות וההווי של תקופת היישוב, שרק בזכותו של אהוד הם נגאלו מן השכחה.

אין זה מפעל הצלה יחיד. כך עשה אהוד גם בספר עב הכרס 'ימים של לענה ודבש', שבו פרשׂ את סיפור חייה של דודתו אסתר ראב, המשוררת שההכרה בראשוניותה התמהמהה לבוא. הוא כינס את שיריה וסיפוריה, ובמשך שנים נאבק בעקשנות על כינון מעמדה כמשוררת הצברית הראשונה.

ספר חשוב שלישי, שלדעתי צריך להיות בכל בית, הוא הספר 'אין שאננים בציון', ספר מרחיב דעת, שבו חשף אהוד, בסדרת ראיונות נוקבים, את עמדתם של יוצרים ואנשי שם על מחיר הציונות. זהו מצבור של פרקי הגות ומחשבה מקוריים בענייני הפרט והלאום.

משום מה התאהב אהוד בתואר 'סופר נידח', אך אני משוכנע שההיסטוריוגרפיה של הספרות העברית לא תטפח את נידחותו ותדע להעריך את מפעלו הספרותי מאז 'המחצבה' ו'אנשי סדום' ועד 'ספר הגעגועים'.

עד היום אני מצר על כך שאהוד הפסיק לפני שנים לכתוב את מדורו 'ספרי דורות קודמים' בעיתון 'הארץ'. במדור זה הוא היפנה את הזרקור אל יצירות ספרותיות נשכחות, ואל סופרים שבאמת הפכו לנידחים עוד לפני שכיבד הוא את עצמו בתואר זה.

ועכשיו כמה מילים על מפעל היחיד שלו, המכתב העתי חדשות בן עזר, היוצא לאור בעריכתו.

פעמיים בשבוע שולח אהוד למנוייו, את כתב העת הדיגיטלי שלו, שאותו הוא יזם בשנת 2005. מאז, במשך אחת עשרה שנים, הוא ממשיך לערוך ולהפיץ אותו ללא הפסקה, חיזיון שאיננו נפרץ במחוזותינו.

כל מי שמכיר את ההיסטוריה של מפעלי היחיד בפריודיקה העברית מאז ראשית היישוב, יודע שהיא מלאה בדוגמאות של כתבי עת שלא הוציאו את שנתם. עורכיהם היו אמנם יזמים נועזים, שפעלו ללא מחשב או אינטרנט, אך הם סבלו מקוצר נשימה. עיתוניהם החלו לצאת בקול תרועה, וכעבור זמן גוועו בקול ענות חלושה.  הנה לקט קצר:

עוד בימי העלייה הראשונה ערך הביל"ויי מנשה מאירוביץ שבועון בשם 'האיכר היהודי'. לאחר עשרות אחדות של גיליונות, הפסיק כתב עת חלוצי זה את הופעתו.

בימי העלייה השנייה החל הסופר אז"ר להוציא ביפו כתב עת ספרותי בשם 'אשכולות', הוציא 4 גיליונות בשנת 1907 - והתייאש.

בשנת 1912 הכריז בהתלהבות הביל"ויי ישראל בלקינד על הוצאת כתב עת חדש בשם 'המאיר' בעריכתו. הוא הוציא שש חוברות – ונאלם בקול דממה דקה.

בשנת 1917, החל אליעזר יפה לערוך כתב עת בשם 'גן ירק' שבו השתתף גם ברל כצנלסון. הוציא חמישה גיליונות – ונדם.

בשנת 1920 ערך הסופר קדיש יהודה סילמן שבועון בשם 'אספקלריה'. כעבור פחות משנה, משך את ידו מכך.

בשנת 1922 החל הסופר פסח גינזבורג לערוך שבועון בשם 'החיים'. בתום שנה חדל להופיע.

באותה שנה ערך הסופר א.ז. בן ישי שבועון בשם 'על המשמר'. הוציא 40 גיליונות – והתעייף.

בשנת 1922 החל אביגדור המאירי להוציא כתב עת בשם 'לב חדש'. הוציא 8 גיליונות – וחדל. כעבור 5 שנים החל להוציא ביטאון בשם 'המחר'. הוציא 14 חוברות – ולא המשיך.

בשנת 1935, ערך דב קמחי דו-שבועון ספרותי וחברתי יפהפה ומהודר בשם 'שולמית'. ארבעה חודשים בלבד הצליח כתב עת זה לשרוד.

באותה שנה החל לצאת בתל אביב שבועון מצויר בשם 'החיים הללו', בעריכת בן זאב ליבר. הוא שיקף את הנעשה בעולם הספרות, האמנות, המוסיקה וההווי בארץ. תוך פחות משנה חדל להופיע.

בשנת 1932 החל לצאת בארץ כתב עת בשם 'הטבע והארץ', בעריכת המורה אוריה פלדמן. היה זה מפעל יחיד חשוב וממושך. פלדמן עשה הכול בעשר אצבעותיו. היה עורך, כותב, מגיה, מוציא לאור, מפיץ, מנהל החשבונות וגובה. אני נזכר שבביקורי אצלו בביתו, ברחוב מנדלי 4, מצאתי אותו רכון על ערימת חוברות, כשהוא מדביק עליהן בולי משלוח ונאנח על כך שאין לו כוח להמשיך. כמאה חוברות הספיק להוציא, עד שהרים ידיים.

בין כל מפעלי היחיד האלה, ראוי להעניק לאהוד בן עזר את התואר 'המתמיד'. ברציפות שאין דומה לה, הוא הוציא עד כה 1136 גיליונות של המכתב העתי, ובהם פרקי שירה, פרוזה, פובליציסטיקה, ידיעת הארץ, פרקי זיכרונות, פולקלור, זמר, (וגם נושא שלדעת אהוד הצניעות אינה יפה לו), וקשת מגוונת של התדיינויות בענייני חברה ומדיניות. מפעל יחיד כזה לא היה לו תקדים בארץ.

מסתבר שהאימרה השחוקה 'כל ההתחלות קשות' טעונה שינוי. ההתחלות הן לעתים קלות מאוד, ואילו הקושי מתגלה בהמשך. כמו בדיאטה...

אהוד, בתור חברך הנאמן המבוגר ממך, הרשה לי לברך אותך בהגיעך לגבורות. אני מאחל לך ולנו, שתמשיך בפעילותך במרץ וברעננות המאפיינים אותך,  ותגשים את הכתוב:  'עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו'.

משה גרנות, המנחה: יואל נץ ידוע כמשורר וכמתרגם הנפלא של פושקין ("יבגני אונגין", "רוסלן ולודמילה"). מה שפחות ידוע: הוא צלם מקצועי, יוצר וממציא.

יואל נץ

לאהוד בן עזר

אֵהוּד סוֹפֵר אָמָּן הוּא,

חָכָם וּמְמֻלָּח.

אַךְ בְּמִילְיֶה שֶׁלָּנוּ – 

אֲבוֹי, סוֹפֵר נִדָּח.

הָאִישׁ מֻכְשָׁר לְאַלְלָה!

אַף שֶׁרָאוּי כַּדִּין – 

מִמֶּנּוּ הֵם וָהָלְאָה,

פְּרָסִים וְכִיבּוּדִים.

יַדְעָנוּתוֹ מַגַּעַת

עַד לֵב מֶרְחָב וּזְמַן,

אַךְ הוּא נִבְעַר מִדַּעַת

בְּלִיקוּקֵי יַשְׁבָן.

כַּבְּדֵהוּ וְחָשְׁדֵהוּ...

וּכְמוֹ אֵיבָר זַכְרוּת,

כָּךְ מְדִירִים אֶת אֵהוּד

מִמְּדוֹרֵי סִפְרוּת. 

אַךְ לְאֵהוּד – לֹא פֶּתִי! – 

בּוֹעֵר בָּעֲצָמוֹת:

פּוֹתֵחַ אִינְטֶרְנֶטִי

עִתּוֹן מִשֶּׁל עַצְמוֹ.

כָּתַב (וְעַל הַמַּאפְיוֹת

צִפְצֵף וְהִתְעַלֵּם) 

רוֹמָנִים, בִּיוֹגְרַפיוֹת

הוּא לְעָשׂרוֹתֵיהֶם.

הוּא לֹא חָדֵל מֵרֶצֶף

עִלּוּס, גַּם אַהֲבָה,

בְּלִי פֶּסֶק זְמַן, אוֹ קֶצֶב,

מֵאָז "הַמַּחְצָבָה".

כְּמִיהָה עוֹד לֹא נָגוֹזָה,

לִיבִּידוֹ לֹא כָּמַשׁ – 

אִם חַיִּימְ'קֶה שְׁפִּינוֹזָה

אוֹמֵר זֹאת בִּמְפֹרָשׁ.

מִינֵי זִמָּה לְפֶלֶא,

אִינְסְטִינְקְט לֹא בָּר כִּבּוּשׁ

(כַּיּוֹם, עַל שֶׁכָּאֵלֶה –

כּוֹלְאִים בַּקַּלַבּוּשׁ).

הָעֵת לֹא נָחָה; נָעָה

כְּאִילּוּ בְּמֵזִיד!..

שְׁמוֹנִים מָלְאוּ לַנַּעַר – 

נָרִימָה לוֹ כּוֹסִית!

משה גרנות, המנחה: שמאי גולן, סופר עטור פרסים ("באשמורת אחרונה", "אשמים", "מותו של אורי פלד", "ואם אתה מוכרח לאהוב"). שמאי היה ארבע פעמים יו"ר אגודת הסופרים, והיה בשליחויות במקסיקו, ארגנטינה ומוסקבה.

שמאי גולן

"חדשות בן עזר" – במלאת 80 לעורכו

חברי נשיאות נכבדים,  קהל יקר,

האיש שבאנו הערב לדבר בו נכבדות כעורך עיתון וכותב בו, אהוד בן עזר, הוא בראש וראשונה סופר חשוב, שכתב ופירסם ספרים רבים, ביניהם הרומנים "המחצבה" כבר  לפני 53 שנים,  בשנת  1963, שגם זכה למהדורה חדשה  בימים אלה, ואף להסרטה. "אנשי סדום", "לא לגיבורים המלחמה", "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות", המושבה שלי", "והארץ תרעד", ועוד. וגם ספרים לבני הנעורים כתב, כגון ביוגרפיות על אישים: משה דיין, אברהם שפירא שומר המושבה, ואחרים. ס"ה כ-50 ספרים. [44 ספרים מודפסים – אב"ע].

אף חקר וכתב את הביוגרפיה של המשוררת הצברית הראשונה, הלא היא אסתר ראב דודתו. הוא גם שערך את הספר "כל הפרוזה" של המשוררת, וכן ערך  את  הספר "כל השירים של אסתר ראב." וכן ערך את אלבום "נחום גוטמן", ואף פירסם  את ספר שיריו  היפים שלו-עצמו –    "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" (2005).

על כן היה  בן עזר כבר סופר מוכר ועורך מיטיב כשניגש לערוך את עיתונו כפי שהוא מכנה אותו: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי-לילי חינם מאת סופר נידח." כמובן שאנו יודעים מיהו בן-עזר ומה פועלו הספרותי, מעולם לא ראו אותו "נידח". 

"חדשות בן עזר" רואה אור שתי פעמים בשבוע, וכבר אנחנו עומדים בגיליון 1135 ולמעלה מזה במשך כ-12  שנות קיומו. ודווקא  ההשתתפות הרבה של  הכותבים והקוראים הן בכתיבה  והן בקריאה נותנת "חיים" חדשים לאותיות ולרעיונות הבאים לביטוי בעיתון.

וכך הוא מוסיף ומקיים כמעט שתים-עשרה שנה את המפעל האינטרנטי, שכולו מפעל של איש אחד. למרות שהעורך רומז על קיומה של איזו מועצת מערכת בידיונית, שבין חבריה, כביכול, גם הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, ואיזה פרופסור מאוניברסיטת בת שלמה שאינה קיימת, ועוד מזכירת מערכת ד"ר שפיפונה פויזן גוּרְלְךָ, ועוד מגיש "הצ'אי" אבן-סעד.

אבל כבר כעבור כשלוש שנים של הופעת העיתון הצנוע, וללא פרסומת, כותבים עליו עיתונאים רציניים, כגון בן כספית:

"אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר מכתב עיתי-לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד בן עזר, בן 73, (לפני 7 שנים...), מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף פעיל בעיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה עברית צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." (מעריב, 25.12.2009).

ואמנון דנקנר כותב: "למחרת הגיע  אליי בדוא"ל העיתון המקוון של  אהוד בן עזר, 'מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח', כך הוא מכנה את עצמו ואת יצירתו. פרסום משובב נפש, המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופשבוע" 28.12.2012). 

במקומון "ידיעות תל-אביב" נכלל אהוד בן עזר ברשימת מאה האנשים המשפיעים, שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מן החמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר  לכנות את ה'ניוז לטר הספרותי' שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך הוא הקדים את זמנו." (27.3.2009).

ואילו בוויקיפדיה כתוב, בין השאר: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט. הוא יסד עיתון אישי המופץ למינויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

יחד עם זאת מן הראוי לזכור שהעורך מדגיש את הקו האידיאולוגי המדריך אותו: "למדינה פלסטינית מפורזת לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזוינת (הייתי אומר "חמושה") לא תסכים ישראל!"

וזאת כותב אדם שהיה ממייסדי מפלגת "שינוי". [לא מהמייסדים. – אב"ע].

הדיעות בעתון פסימיות אך לצערנו גם ריאליות. מתוך הסתמכות על הנסיגות של צה"ל מרצועת עזה  שהחמאס השתלט עליה, והניסיון המר עם פינוי גוש קטיף.  אכן, כדבריו – האמת כואבת, ורק השקר מרגיע. ובכל זאת הוא משוכנע, שבעוד דורות ישובו ויקראו וילמדו את הנכתב בעיתון זה של "הסופר הנידח", כביכול.

ובמקום אחר מזכיר לנו העורך, בעקבות  דברי בן-גוריון: "המסד לתקומת ישראל הוא קומץ האיכרים הראשונים בפתח-תקווה, ובראשם סבו יהודה ראב, שחרש את התלם הראשון במושבה הראשונה, לאחר שהאדמה נרכשה בכסף מלא מידי הערבים."

העורך מלכד סביבו כותבים בעלי רמה מחקרית, אינטלקטואלית ופובליציסטית, סופרים ומבקרי ספרות, וכן כותבים "חד-פעמיים" שמבקשים להביע דיעותיהם גם אם הן מנוגדות לקו האידיאולוגי של העיתון.

בן עזר נוהג בעיתון כהבנתו, מפרסם גם מיצירותיו וממחקריו, גם אם הם ישנים ובלבד שיש להם זיקה למציאות של ימינו.

דוגמא מצויינת  אפשר למצוא בפרקי ספרו [האינטרנטי. – אב"ע] "צל הפרדסים והר הגעש" – שיחות של בן עזר "על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו".

עיינו למשל בפרקים על היחס הרומנטי אל הערבי בסוף המאה הי"ט, בספרו של יעקב רבינוביץ "עמשי השומר", וכן על רציחתו של  הסופר העברי יוסף חיים ברנר במאורעות תרפ"א, בחודש מאי 1921, כלומר בראשית שנות ה-20 במאה הקודמת. וזהו אותו ברנר שבן עזר מצטט את דבריו הקשים ביחס לערבים: "התחושה שכאן נמשכת הגלות, ועימה השנאה, ואין אהבה בין שני העמים, ואין שלום."

ובכל זאת ממשיך בן עזר  ומצביע  על היחס האמביוולנטי בתיאור דמותו של  הערבי בספרותנו, כגון אצל אהרון מגד (ז"ל), בנימין תמוז, ואילו אצל א"ב יהושע, בסיפורו "מול היערות", דמותו של שומר היערות הערבי היא דמות סיוטית.

בן עזר אף משיב לכל אלה המשווים אותנו כאן לכובשים הצלבנים שבסוף נסוגו לארצותיהם. והתשובה היא, בעקבות הרצאותיו של פרופ' יהושע פראוור – אנו כלל איננו דומים לצלבנים, כי אנו עם אחד וזו ארצנו מימים ימימה, ואין לנו ארץ אחרת.

בן עזר גם  מביא דוגמה מעמוס עוז, למשל בספרו "מקום אחר" משנת 1966: "הקיום  הישראלי מלא חיות פרא מפחידות, כאילו הקיום שלנו רופס, ועומד בכל רגע בסימן של סכנת קיום.  ודומה התחושה גם  ב'מיכאל שלי'."

בן עזר אף מביא דוגמאות מספרים נוספים שנכתבו לפני מלחמת ששת הימים, כלומר, לפני שנוצרו גבולות 1967, והסופרים העבריים מתארים אותה תחושה של אימה, כגון אצל אורפז, יריב בן-אהרון, משה שמיר , שמאי גולן (עבדכם), ואחרים.

ואף-על-פי-כן  ממשיכים  ומתווספים אל  העיתון "חדשות בן עזר" מנויים  חדשים  וביחד מונים כבר כ-3000 מנויים, שוודאי נקראים בצימאון גם בקרב בני-המשפחות שאליהן מגיע העיתון.

לפיכך מן הראוי לנסות ולהבין מה מושך את הקורא הישראלי אל העיתון הזה? אולי המרדנות הניכרת בכל גיליון, האומץ האינטלקטואלי, הנאמנות הפנימית, והבעתה ללא מורא – גם במחקרים שהוא בוחר לפרסם, וגם  בהבעת דיעות מנוגדות לדרך חשיבתו.  

לפיכך אפשר למצוא בין המשתתפים חוקרים ומומחים למזרח התיכון, בעלי דיעות שונות,  ודווקא הופעת דיעות אלה, ושל בן עזר, שהן לעיתים סותרות את התקוות של "השמאל", של סופרים לא-מעטים, דווקא המרדנות של בן עזר, האומץ האינטלקטואלי והתחושה הפנימית  שהדרך הנכונה היא זו שהוא הגיע אליה, מבחינה פוליטית, דרך המחקר – מבלי להתחשב  במחיר האישי שהעורך משלם.

מן הראוי לציין שאף דרכו בספרות העברית מגוונת. הוא כותב, למשל, רומנים ריאליסטיים וגם רומנים היסטוריים, אך גם  ביוגרפיות של אישים ואמנים. בכתיבתו הוא אף משלב קטעי ארוטיקה נועזים.

כאמור, בן עזר עשה אף דרך  פוליטית ארוכה, מעמדות פוליטיות יוניות, לעמדות פוליטיות  שאינן מותירות אשליות רבות. והמקוריות הזו נובעת ודאי גם מתוך נאמנות לשורשיו המשפחתיים, שנאחזו ויסדו את המושבה הראשונה בארץ-ישראל, בה נולד  בן עזר וגדל. ומכאן גם המחוייבות להיסטוריה ולתרבות של אותם זמנים ואותו מקום ליד הירקון. ולא במקרה  מפרסם בן עזר ברצון רב מחקרים היסטוריים על  ראשית תולדות המושבות, וכאן גם מתחברים מחקריו הנודעים של אליהו הכהן, חוקר הזמר העברי, ומומחה לעיתונות העברית של אותם ימים וחתן פרס ישראל שהופיע כאן הערב.

כול אלה מתחברים גם להשכלתו הפילוסופית, ההיסטורית, הפוליטית, המוסיקלית ואפילו  הקולינרית של בן עזר, ובאים לביטוי בעתונו האינטרנטי הייחודי.

ולא נותר לנו אלא לברך  את אהוד בן עזר ליובלו המכובד, בהגיעו ל"גבורות", ולאחל לו שימשיך וייצור את יצירותיו הספרותיות ואת "חדשות בן עזר", כל  אלה לצידה של  "המסתורית" שלו, הייחודית, הלא היא  יהודית, ובנם. ברכותינו, שלי ושל ד"ר ארנה רעייתי, המאחלים  לשניכם  עוד שנים רבות של עשייה.

משה גרנות, המנחה: פרופ' עוז אלמוג, סוציולוג והיסטוריון מעורב מאוד בהווייה הישראלית. כתב מאמרים וספרים על ה"צבר", על שינוי הערכים בחברה המבוססת, על גלי צה"ל ועוד. אינני יודע אם מותר לי, אבל אסתכן ואומר שהוא בנו של  האלוף זאב אלמוג, מי שהיה מפקד חיל הים. פרופ' עוז אלמוג היקר, אל תצטער שאתה רק בן 55. מתוך ניסיון אני יכול להבטיח לך שבכל יום הולדת תזדקן בשנה.

עוז אלמוג

להדהים את הבורגנים

אני שמח שאמרת שההרצאה שלי היא סוציולוגית, כי בשבט שלך אדם ניכר קודם כל לפי האבא והאימא שלו. אפילו הטעות שלך בשם [גרנות אמר ישראל כהן במקום אליהו הכהן. – אב"ע] שהביאה לכך שכל הקהל תיקן אותך בהנאה רבה, משהו שדומה לבית הכנסת שמתקנים את החזן ועושים את זה בשמחה רבה מאוד, שמחה לאיד. וכמו שהדור שלך המציא את המילה לקטֵר – שזה להתלונן וליהנות מהתלונה.

אני פה קודם כל באמת צוציק באולם הזה. אני רק בן חמישים וחמש.

כל כך הרבה שנים יש פה מסביב, אבל זה העניין. העניין הוא שיש פה כמות אדירה של אינטליגנציה והשכלה. אולם קטן עם נפח אדיר של אנשים משכילים. אני רוצה לדבר על זה כי זה מה שאני רוצה לדבר, ופחות על אהוד.

קודם כל אני רוצה להגיד לך מזל טוב. ואני רוצה להגיד שהיתה לי זכות – במשך קרוב לשבע שנים אירחת אותי בבמה שלך. אני חושב שהמכתב העיתי, לא פחות מאשר הוא מראָה של אדם בלתי רגיל, איש מחונן שכבר סופּר כאן על איכויות הכתיבה הקלה שלו, שנון, כותב ברור – הוא אינטלקטואל, אינטלקטואל כלבבי ואינטלקטואל אמיתי –

אבל יותר משהבמה הזו היא שיקוף של הבן-אדם, שאילו היית בחברה החרדית היית כבר גדול בתורה, היו נותנים לך ישיבות, היית יושב בשורה הראשונה של ה"גדוילים" – רק מהכמות שכתבת –

אבל הסיפור של המכתב העיתי הוא לא רק הסיפור של האדם אלא הסיפור של מה שהוא מייצג. זהו הסיפור של שבט שהולך ומצטמק, והוא לא מצטמק רק משום שאנשיו מזקינים.

אגב, אנשים מזקינים אבל נשארים מאוד צעירים, זה ההיכר שלהם לאורך שנים עד מאה ועשרים.

אלא הוא מצטמק גם מבחינה תרבותית, כיוון שהדנ"א שלו מתחיל להידלדל בחברה הישראלית. זה הסיפור. זה אחד הסיפורים. אני חושב שלימים, כאשר מישהו ינתח את במת בן עזר, הוא יבין בצורה מאוד מעניינת וחשובה מה התרחש פה במהלך שני העשורים האחרונים.

מדוע?

מכיוון שבעצם קבוצה, שאני מכנה אותה הבורגנות הציונית הוותיקה – היא שיכבה שמפנה ופינתה את הבמה, ואני אסביר בהמשך.

גם כשנשאלתי כיצד אני מכנה את ההרצאה על אהוד, אמרתי שהכותרת של ההרצאה שלי היא האמירה הצרפתית בסוף המאה ה-19, "אֶפָּטֶה לָה בּוֹרְג'וּאָה", להדהים את הבורגנים. זה אהוד. בורגני ציוני ותיק שכל-כולו אנטי-בורגנות אבל האנטי-בורגנות שלו, השובבות, המרדנות, הספקנות הזו – הן חלק מהדנ"א, הדנ"א הוא גם אנשים שנמצאים בשולי המחנה ומגדירים את המחנה.

ולכן המכתב העיתי מוגדר לא רק על ידי מי שכותב ועורך אותו באדיקות של איש תנועות הנוער, אלא גם של אלה שכותבים בו ואלה שקוראים אותו.

המיגזר החילוני, בעצם... קודם כל, לפני שאני אומר המיגזר החילוני, תִראו – בדרך-כלל, כשמדברים בישראל על החברה הישראלית, מחלקים אותה לשבטים. שבטים של מיגזרים. מיגזר זה פחות או יותר קבוצה של אנשים בעלי מכנה משותף שהם בעלי נוכחות תרבותית, רואים את ההשפעה של הנוכחות הזו, בדרך כלל מדובר אצלנו בערך במאה אלף איש.

זו קשת הצבעים של הפָּלֶטָה הישראלית שיוצרת את ההווייה הישראלית. המיגזרים בישראל הם –

המיגזר החרדי, שיש בו גם תתי-מיגזרים – ליטאים, חסידים, ש"ס ועוד. אנחנו מדברים על סדר גודל של כשמונה מאות וחמישים אלף נפש.

המיגזר של הכיפות הסרוגות, שהוא בערך, עם שוליים רחבים, שבע מאות אלף, מתוכם מאתיים אלף הם לא בדיוק דתיים.

ויש את המיגזר של דוברי הרוסית שהגיעו בעשרות השנים האחרונות, והם כמיליון נפש.

ויש את המיגזר הערבי, שמתחלק כמובן לנוצרים, למוסלמים, לבידואים והם מיליון וארבע מאות אלף.

יש את המיגזר האתיופי, בערך מאה ושלושים אלף נפש, והמיגזר הדרוזי, כנ"ל. מאה ושלושים אלף.

אלה הם בעצם צבעי היסוד של הַפָּלֶטָה הישראלית.

בתוכם יש עוד מיגזר, שעד היום לא התייחסו אליו כמיגזר – המיגזר החילוני. חילוני-מסורתי אם תרצו. החילוני הוותיק, היהודי החילוני הוותיק. מדובר על סדר גודל של כשלושה וחצי מיליון. שימו לב, אנחנו שמונה מיליון וכבר דמוגרפית המיגזר שלנו, השבט שלנו, הוא הגדול ביותר.

העניין הוא שהמיגזר שלנו, השבט שלנו, כשאתה בודק ועושה את הסוציולוגיה הפנים-מיגזרית, אתה מגלה קבוצות בפנים, שלפעמים ההבדלים ביניהן גדולים יותר מאשר ההבדלים בין המיגזר החילוני לבין מיגזרים אחרים.

גם בתוך המיגזר החילוני יש בעצם שלושה פילוחים:

הפילוח הראשון זה הפילוח של הבורגנות הציונית הוותיקה. אנחנו קוראים להם גם – צאצאי תנועות הנוער.

הפלח השני הוא הפלח של מעמד הפריפריה. אלה שנמצאים בשוליים החברתיים – היותר עניים, הפחות משכילים.

אגב, הבורגנות הציונית הוותיקה היא ברובה אשכנזית אבל יש שילוב מסויים גם של עדות המזרח.

ויש קבוצה של ה"ניו מידל קלאס", מעמד הביניים החדש, שהוא בעצם בשנים האחרונות המעמד שמכתיב את הטון וכולם קדים לו כי הוא המעמד הצרכני, הוא מכתיב את התו התרבותי, אגב לא רק בארץ הוא מכתיב את התו התרבותי, גם בחו"ל.

חלק מתהליך הדמוקרטיזציה אצלנו, אתה יכול לראות את זה בעיקר, אך לא רק – האוכלוסייה המזרחית שנכנסת למקומות שהיו בעבר בהגמוניה אשכנזית.

העניין הוא שגם בתוך התת-מיגזר הבורגני הוותיק יש קבוצות-מישנה והוא מחולק בעצם לשלושה חלקים:

הבורגנות הוותיקה, הדור שלכם.

הדור שלי שהוא הדור היאפי. דור ה"איקס", ילידי סוף שנות ה-50, ה-60 ועד ה-70.

והדור החדש, עכשיו הוצאתי ספר עליו, דור ה-Y, הנכדים שלכם.

בורגנות היא מושג שהומצא בעצם בעיקר במאתיים השנים האחרונות, ומה זה בעצם בורגנות?

בורגני מבחינה סוציולוגית הוא בעל אמצעי ייצור. זו קבוצה שצמחה בעקבות המהפכה הצרפתית. הדמוקרטיזציה. הם מחזיקים בעול. הם לא פרולטריון כמו שמרקס דרש. זה ה"מידל קלאס" שבעצם יצר את המערכות הדמוקרטיות, הלאומיות, את מערכת המשפט, השלטונית, הפוליטית, המדע, וכן הלאה. זאת אומרת שזה לא רק מעמד כלכלי. מדובר על תפיסת עולם וסגנון חיים.

ומהו? זו תפיסת עולם של האדם המודרני, הנאור, שמחזיק בעצם בסגנון שאנחנו מכירים, של רציונליזם, חשיבה רציונלית, לא מיסטית, של מחשבה לעֶבר העתיד – אני יש לי כל הזמן את המשימה להרחיב, לשפר את המציאות, אני לא קופא על השמרים, אני לא רק משמר את המסורת, אני בן-אדם שיש בו איפוק. איפוק של רגשות. יש בו איפוק של חסכנות. ובעצם הוא הקטר של הציוויליזציה, מה שנקרא היום, לפעמים אומרים זאת אפילו בבוז –  הציביליזציה הלבנה.

אבל זה הקטר שהביא את העולם המערבי למה שהוא. לקוד הדמוקרטי הרציונלי שבא לידי ביטוי בכל המערכות המתקדמות במדע, במשפט, בהשכלה, בספרות, ועוד ועוד.

אני קורא לבורגנות גם – שיוט על אוטומט. אתה כבר יודע מה אתה תעשה ואתה גם לא נמשך לקצוות. אתה סולידי. אתה מאופק. זה מתבטא בדברים קטנים.

בקבוצה שלכם, הבורגנות, יוצאי תנועות הנוער, אתם לא תעשו אובדראפט. אנחנו בדקנו את זה. ה"ניו מידל קלאס" יעשה אובדראפט. אתם לא תוציאו את מה שאין לכם. לכם יש חסכונות, גם להבטחת הילדים שלכם. אתם אומרים לעצמכם – יש לי חובה לחסוך.

אתם לא מצביעים לקטבים. לא שמאל קיצוני ולא ימין קיצוני. זו הצבעה סולידית. וזה מתבטא אפילו בצבעים של הבגדים של האנשים כאן. הסתכלו, חלק גדול מהגברים בחר בצבע סולידי לחולצה, צבע שהוא לא יותר מדי נשי, אם אתה גבר. צבע שלא מבליט את עצמו.

אם אתה הרפתקן, נניח, כמו אהוד, אתה הולך עם שחור, וזה נמצא במכתב העיתי של בן עזר, אצלו יש מינונים גבוהים יותר, ופה הנקודה המעניינת, משום שבתוך הבורגנות הציונית הוותיקה חל תהליך של כירסום, שבעצם יצר מצב שבו לא מעט אנשים מהשבט, ואני מאותו שבט – בדיוק השבט ה"צברי" – אנשים כבר לא מוצאים את עצמם.

כשאני שואל את עצמי למה אני פירסמתי בבמת בן עזר, מה משך אותי למקום כזה? בדרך כלל פירסמתי גם במקומות אחרים.

כיוון ש"הארץ" זה כבר לא במה שלי מסיבות שכולנו יודעים. הם הלכו לכיוון שאנחנו לא רואים בו מקום של אנשים משלנו, אנשים שלא שייכים לקסטה שלהם.

מכיוון ש"ידיעות אחרונות" ושותפיו הולכים למקום הפופוליסטי, הוולגרי יותר, ואני כבר מרגיש לא נעים, ובכל מקרה מדורי הפובליציסטיקה שלהם הולכים ומצטמקים, גם ביקורת הספרות, וכן הלאה.

ומשום ש"ישראל היום" אולי הוא יותר קרוב להשקפת עולם [שלי?] בתחום הפוליטי, אבל הוא עדיין סוג של מקומון, ביביתון.

שלא לדבר על עיתונים של מיגזרים אחרים, "מקור ראשון", שיכול להיות עיתון מעניין וטוב אבל עדיין אנחנו לא דתיים.

לכן אנחנו מוצאים את עצמנו במקום של אנשים שאומרים – אני רוצה במה של קוראים וכותבים שהם דבקים בראיית האמת – וזה אהוד בן עזר. אהוד בן עזר הוא איש של אמת. הוא לא ימני והוא לא שמאלי. הוא בדיוק הבורגני השובב שזה הכיול הנכון שאותו אנחנו רוצים. מידה של יישוב הדעת עם רמה של הרפתקנות, מידה של סולידיות אבל הוא לא פוריטן.

מה שקרה בשנים האחרונות זה שכתוצאה מהפלורליזם הדמוקרטי של הקבוצה הזו, שהיא שלטה והגדירה את כל עמדות המפתח בחברה הישראלית, בצבא, בביטחון, בתקשורת, במשפט, במדע וכך הלאה – בגלל הפתיחות הדמוקרטית שלה, בגלל רצון הפלורליזם שלה, גם בגלל הצניעות, בגלל העבודה הקשה – היא החלה להתכרסם. להתכרסם בכל העולם, ובארץ, יותר מתמיד.

היא כורסמה כבר כשהופיעו ילדי הפרחים, כשהגיעו היאפים והביאו את ההי-טק – ההרפתקן הזה נכנס לעולם הדיגיטלי, זו ההרפתקנות המעולה שלו, הוא הבין את האי-מייל אבל הבורגנות שלו עיצבה אותו במקום הזה משום שהעיתון שלו זה עיתון פייסבוקיסטי שהקדים את הפייסבוק. היום אתה לא מתאר לעצמך כמה אנשים היו מתים לקרוא, צעירים אני מתכוון, אבל זה סגור לקבוצה הזו.

ואחר-כך כמובן ה"ניו מידל קלאס" שאנחנו קוראים המיצובושים, הקבוצה שבעצם היא נכנסה לעמדות המפתח ואחריהם עוד קבוצות נוספות, הרוסים והאתיופים והחרדים, החל תהליך של דמוקרטיזציה והבלנדר הזה שיש בו יופי בלתי רגיל יוצר חברה דמוקרטית תוססת, יותר מְתַקְשרת.

המרק הזה הוא לא מרק של קניידאלאך. אתם ידעתם רק לכבס אוכל. הם כבר יודעים לשים ארומה. בתוך המרק הזה יש גם חריפות, יש אלמנטים אנטי-בורגניים שמציקים לכם. יש כבר שיבושי האמת, האמת של הוותיקים.

זה הסיפור של במת בן עזר. מה שמעניין הוא, ובזה אני רוצה לסיים – קודם כל, אני רואה בבמה הזאת, כמו הזקנים מהחבובות שיושבים ביציע ומחייכים על ההצגה. אהוד הוא שחקן כזה. הוא נהנה מההצגה אבל הוא לא מתפלץ במובן הרע של המילה. טוב, אני יודע, אבל אני אעז לומר את האמת גם אם היא לא מחמיאה לכם.

והבמה הזאת היא במה שנותנת את ההד לקבוצה קטנה שדבקה באמת, בקו האמת.

מה שאנחנו יכולים לראות, כל אלה שנכנסו פנימה לעמדות המפתח, וטוב שכך. הם יישרו קו עם הבורגנות. אחד הדברים שהבורגנות, זה החיסרון הגדול שלה – שהיא חיה בתוך הבועה של עצמה. היא לא יוצאת. היא לא מכירה את בני ברק. היא לא מכירה את העולם הערבי מבפנים, באמת מה קורה בעולם החמולות. היא לא מכירה את המתנ"סים עם הרוסים והאתיופים היא חיה כמו שאנחנו חיים בחיפה. חיפה זו עיר מתה. זו עיר שאתה הולך ברחוב ואין נפש חיה. זה כמו פרבר אחד גדול. הם לא יודעים מה קורה. הם לא יודעים שלמטה העיר הזאת גוססת. שאין בה צעירים – כי הם חיים בתוך הבועה הזאת של עצמם.

החרדים, זה לא רק מאבק חיצוני. זה מאבק פנימי אדיר של חרדים מודרניים שרוצים השכלה ורוצים לימודי ליבה.

הדתיים זה לא רק הסמוטריצ'ים האלה שמזהמים במילים – אם כי כמובן הגזימו בתגובות, אבל זה גם שלושים אחוז של אלה שיוצאים בשאלה.

וזה פמיניזם שמגדיר את הדתיות אחרת.

הרוסים, שהם עצמם הכי קרובים לנו מבחינת הבורגנות, ולאט-לאט הדור השני שלהם מקבל על עצמו גם את מוטיב ה"צברים".

זה אפילו הערבים הנוצרים והלא-נוצרים, שלוקחים על עצמם יותר ויותר השכלה ומתחילים להשתנות מבפנים, למרות התנועה האסלאמית – יש דחף מבפנים לעבר המודרנה. תהליכים דינאמיים.

היחידים שדווקא מתרחקים מהכיול הבורגני – הם הנכדים שלכם. זה דור ה-Y. הם כבר גדלו בעולם גלובאלי, הם גדלו בעולם דיגיטאלי. אין להם אהוד בן עזר. יהיו להם דברים אחרים. זה דור שאין בו את החוסן ואין בו את החריצות. דור שמתבגר לאט. אתם מוזמנים להיווכח, בעקבות הספר שלי ושל תמר אשתי, זה דור שפחות מוכוון לקיומה של מדינת ישראל, למרות שהם מאוד פטריוטים. אבל זה דור גלובאלי. הוא רואה את עצמו פחות ישראלי כי הוא חוֹוֶה גירויים אחרים והוא מוביל את ישראל לתקופה חדשה שהיא פוסט-לאומית לא במובן הפוליטי אלא במובן התרבותי.

בינתיים תהיה לנו תקופת מעבר ארוכה מאוד, תקופת מעבר של חיכוכים, מה שקוראים משבר חיכוכי. בתקופה הזאת אנחנו צריכים אותך, אהוד, אתה יש לך לפחות עוד ארבעים שנה למכתב העיתי, אתה צריך – בזמן שהם נאבקים, שמור אתה על הגחלת ושיהיה לך בהצלחה!

[דבר העורך: הטקסט הוא פיענוח ההקלטה של ההרצאה שכולו על אחריותי. – אב"ע]

משה גרנות, המנחה: פוצ'ו (ישראל ויסלר), סופר, משורר, תסריטאי, מחזאי. פירסם עשרות ספרים לילדים ולמבוגרים, ביניהם "חבורה שכזאת", "אני פחדן אני", "איה הג'ינג'ית", "אהבה בליל פשפשים", ספרים על המורה שמילקיהו (נודע לנו מי הוא על פי ספרו האחרון "בחיי"). אקו"ם כיבד אותו השנה בפרס על מפעל חיים.

עדינה: אהוד הגדיר את פוצ'ו כ"סטנדאפיסט מיספר אחת בארץ", ובעת תיכנון הערב, כאשר פניתי אל פוצ'ו להזמינו לשאת דברים, ציינתי בפניו שהוא יהיה "הצימוק שבעוגה".

ואז הוא, פוצ'ו, ענה לי במילים אלו:

"עדינה שלי,

העוגה אצל אהוד מלאה  בדובדבנים כל כך נחשבים, עד שההגדרה הצימוקית שלי מוצאת חן בעיניי. מגיע לו לאהוד שנעלה אותו על נס, ומי אני צימוק כמוני שאסרב."

ואז הזמנתי את הצימוק היחיד במינו לדבר אחרי כל הדובדבנים.

פוצ'ו

נאום השנה: אהוד בן עזר חוגג 80 בבית הסופר

למען הגילוי הנאות אני חייב להודות שאם תשמעו ממני רק דברים טובים על אהוד, זה מפני שבעוד שבועיים, באחד במאי, אהוד  מוזמן לבית הפלמ"ח לעלות לבמה ולדבר עליי. אז חסר לי  שאגיד עליו מילה רעה, כי הבחור הזה הוא מהנקמנים. לא! זאת כבר מילה רעה... מה שרציתי להגיד זה שאין עוד סופר כל כך ייחודי כמו אהוד ואני אוהב אותו דווקא בגלל שהוא מה שהוא... איך זה?...

טוב, זה היה סתם ועכשיו למבוא.

את אהוד הכרתי בראשית שנות השישים כשערכתי את הסרט "אולי תרדו שם". במאי הסרט אמציה חיוני אמר לי שיצא ספר "המחצבה" של אחד בלתי ידוע, אבל זה ספר שכדאי לעשות ממנו סרט. כמובן שקראתי מיד את הספר, הסכמתי עם אמציה והחלטתי שאחרי שאעשה סרטים על כל הספרים שלי, אעשה גם על "המחצבה". הבעיה היא שהסרט "אולי תרדו שם" ירד יותר מדי מהר ונשאר ממנו רק השיר.

עברו כארבעים שנה עד שיכולתי לחשוב על סרט חדש ובינתיים רוני ניניו תפס לי את "המחצבה" ועשה עליה סרט, אבל אצלו זה לא יצא כל כך מצחיק, בייחוד אחרי שבדקו את מצב ההכנסות בקופה.

את אהוד ראיתי, פעם ראשונה בחיי, בשבת תרבות במוזיאון תל אביב, כאשר ירון לונדון, המראיין הכי נחשב אז, ראיין אותו בעקבות "המחצבה". הסתכלתי על אהוד וראיתי בחור רזה, כלומר, הכול יחסי, בלתי מוכר, שמוכיח לירון  שגם הוא יודע לדבר. התנהלה שם שיחה ברצינות תהומית, כשהשנים עושים תחרות מי ידבר יותר. על מה דיברו – אני לא זוכר כלום, אני רק זוכר שהם לא אמרו אפילו מילה אחת על "חבורה שכזאת", אבל לא עשיתי מזה עניין, אם הם לא רוצים להרים את הַנִיבו של השיחה, אז שיגידו מה שהם רוצים.

מכל הספרים של אהוד אני רוצה לציין שניים. (לעומת השלושה שאליהו הכהן הזכיר). אחד ספר נורא ואיום, "הנאהבים והנעימים", שבמרכזו נערה נימפומנית, נושא כבר מעניין –  שמתחילה את הקריירה שלה בסקס על אחד השולחנות של בניין הכנסת (תראו איך אהוד ידע כבר אז לנבא את העתיד). לכל אורך הספר היא קופצת  מגבר לגבר, כשמדי פעם קורים לה דברים מצחיקים  עד שלא יכולתי שלא לבכות.

אחד המקרים הזכורים לי קרה כשהגיעה לבית המרגוע של קיבוץ לביא, מתוך כוונה להיגמל סופית מנטייתה השכבנית. אחד מעובדי הניקיון היה צעיר ערבי עם פרצוף מעוטר בחשקונים. הבחור הזה היה משכיל וידע שהדרך היחידה להבריא אותו מהתוספת הזאת על הפנים, היא על ידי קיום יחסי מין עם  המבריאות. וכך, כל לילה, אחרי שהיה גומר את עבודתו במלון, היה נכנס למיטתה של... (אני לא נוקב בשמה של הגיבורה מפני שאהוד ממילא לא רשם את שמה האמיתי מחשש להוצאת דיבה). ענייני הגמילה יכלו להסתיים בבכי טוב  אם חדווה לא היתה... אויש! אמרתי את השם שלה? – יש כאן מישהי ששמה חדווה? [הקטע האחרון נשמט ממני בזמן הנאום מרוב התרגשות. חבל] ... בקיצור  הגיבורה מקבלת טלגרמה מאביה הכותב באריכות שעוד מעט הוא הולך למות. היא כמובן  עוזבת במפתיע את הקיבוץ ונוסעת לקבל את הירושה. את מיטתה הפנויה מקבל רב חשוב מבני ברק שהולך מוקדם לישון. אתם כבר מתארים לעצמכם מה קרה בלילה, כשהצעיר הערבי התגנב לחדר  על קצה אצבעות, התפשט בלי לרשרש, נכנס בזהירות למיטה ואחר כך לא הבין מתי  חד... סליחה, מתי אהובתו הספיקה לגדל זקן.

הספר השני שאני רוצה לדבר עליו, [אם יש עוד זמן ] ...  [כאן משה גרנות, המנחה המצחיק, אותת לי שאין, אבל אני התעלמתי] – אז הספר השני הוא בעיניי לא רק הספר הכי טוב של אהוד, אלא גם נמנה על הספרים הכי טובים שנכתבו בארץ ועל הארץ, "המושבה שלי".

הספר מלמד על ההיסטוריה של אם המושבות תוך סיפור עלילות מייסדיה שרובם  אנשים בעלי ייחודי ואופי יוצא דופן, דבר העושה את הספר מהנה ומרתק כאחד. אחד הטיפוסים ששבו את לבי הוא  יענקלה קקר [יוסקה דרעק. – אב"ע], הקשור לסיפור אהבה שכמותו לא ראיתי בשום ספר אחר. סיפור אהבה בינו ובין אחת הצעירות היפיפיות של  המושבה. יענקלה קקר נחשב דווקא לשידוך רצוי, כי הוא בחור חרוץ ואיש עבודה שיש לו מקצוע נדיר. באותם שנים ראשונות של פתח תקווה, בתי השימוש הם תאים הבנויים בחצר. בכל תא כזה יש מושב עם חור שמתחתיו מוצב פח. ליענקלה קקר יש סוס ועגלה שעליה מיכל מתכת. יענקלה, עובר בחצרות המושבה ומעביר מהן את תכולת בתי השימוש של פתח תקווה.

פעם אחת יענקלה נכנס לחצר ביתה של אותה יפיפייה אשר נשמתו יוצאת אליה. הוא מגיע לחצר בדיוק כשהיא יוצאת מתא הישיבה, וליבו מחסיר פעימה. ברגע האחרון הוא מספיק להסיר את כובעו ולקוד קידה. היא עושה עצמה כלא רואה וממשיכה ללכת. אחר כך,  כשיענקלה נושא את הפח המלא לעבר העגלה שלו, הוא מדמיין איזה אוצר יקר יש בתוכו, ולא יכול שלא לחבק את הפח ולאמצו לליבו עד כדי סיכון החולצה.

אני חושב שבכל הספרות העולמית לא מצאתי תיאור אהבה גדולה מזו?

אני יודע שחיבוק הפח הזה יעורר סלידה אצל רבים, אבל זה  כוחו של אהוד, שהוא לא נרתע ממעקמי האף לדורותיהם. כששאלתי אותו פעם איך הוא לא מפחד מההזדעזעות של כל עדיני הנפש. אמר לי: "מה יש לפחד, זה לא אני כותב, זה חיימקה שפינוזה. שהוא יפחד."

חיימקה שפינוזה לוטש מלים – הוא אחת ההמצאות הגדולות  של אהוד. לוטש מלים – איזו עברית יפה, אבל מצד שני איזה מילים הוא לוטש:

"איש זקן / מכניס לאשתו / עם כף נעליים / את הפישיק שלו..." –  וזה עוד אחד השירים העדינים שלו. 

אהוד הוא אמן השמות. אחד מהם הוא פרופסור פלוץ בן שחר. [שמאי, אני מקווה שאתה לא קורא עכשיו את הקטע הזה בקול רם ליד אשתך]. לאחרונה פורסם עליו במכתב העיתי סיפור מעניין:

"מחקר חדש נערך בחוג לספרות באוניברסיטת בת שלמה, בחסותו של פרופסור פלוץ בן שחר, במחקר הוכיח פרופסור פלוץ כי ככל שהסופר אהוד בן עזר מזדקן, כן נעשית כתיבתו יותר ארוטית ושובבה, אפילו יותר ממה שהרשה לעצמו לכתוב כשהיה סופר צעיר ועז יצרים."

טוב, אז זה באמת מחקר מעניין, ואולי אילנה דיין תעשה גם עליו כתבה שתביא את אהוד סוף-סוף לטלוויזיה, אבל אני רוצה להתייחס דווקא לשם של הרקטור. שם זה מורכב משני ניגודים: מצד אחד שם של איש האצולה הספרותית: בן שחר, ומצד שני  שם פרטי שממנו ניתן ללמוד שכל מה שאותו פרופסור נחשב יכול לתרום וליצור, זה משהו בלתי נראה, משהו שעושה אמנם הרבה רעש, אבל הערך הסגולי שלו, שווה לתחת.

נדמה לי שכדאי שאפסיק כאן, כי אני מתחיל לדבר כמו חיימקה שפינוזה בלי שיהיה לי האומץ של אהוד.

לסיום אגלה לכם שהתכוננתי לתת לאהוד מתנה יפה שחיפשתי בכל  בתי המרקחת ולא מצאתי. קופסה עטופה בנייר כסף ובה שתי כפות נעליים.

למה שתיים? אחת בשבילו ואחת בשבילי. מה, אני לא בן אדם?...

משה גרנות, המנחה: לפני שאני מזמין את חתן השמחה לדוכן הנואמים, אני מבקש לציין שאת עוגת ה-80 אפתה רעייתי היקרה, נורית (אני רק נתתי את ההוראה). רק העוגה שלךָ, אהוד, ואילו העציץ מוקדש ל"מסתורית", ליהודית שטרחה עם הכיבוד.

ובכן, אני מזמין את חתן השמחה:

אהוד בן עזר

דברי סיום בערב בבית הסופר

בטרם אחל את ברכותיי אני רוצה להזכיר ספר מקסים של שני סופרים רוסיים, בלייך ופאנטאלייב, בשם "רפובליקת שקיד", שמספר על מוסד לנערים נטושים ברוסיה בשנים הראשונות שלאחר המהפכה. אחד הפרקים בספר מוקדש כולו להוצאת עיתונים. שיגעון תקף את כל הנערים, וכל אחד החל מוציא עיתון משל עצמו. פרק מקסים, כמו הספר כולו, שנטע בי מנעוריי את התשוקה להוציא עיתון.

ראשית כל תודה מיוחדת לבני בן ולאשתי יהודית. לולא הידע במחשבים של בן, ולולא המסירות והחופש להם זכיתי מצד יהודית – המכתב העיתי לא היה נוצר.

[ותודה מיוחדת גם לאחותי לאה, שעזרה לי בהקלדת חלקים חשובים מהחומר שפורסם במרוצת השנים במכתב העיתי, כמו חלק מן הראיונות בספרי "אין שאננים בציון", ומקלידה עכשיו את כרך כל שיריה של דודתנו אסתר ראב].

תודה מיוחדת לקהל שבא הערב, ובו רבים הקוראים וגם הכותבים, שלולא הם המכתב העיתי על אלפי קוראיו לא היה נוצר ולא היה ממשיך להתקיים כבר אחת עשרה שנים. נדמה לי שאין כאן בקהל אפילו אחד שאינני מכיר אותו או שאינו מכיר אותי, חלקם אמנם רק דרך המכתב העיתי. ואינני מזכיר אותם בשמותיהם כי הם רבים מאוד, גם הכותבים הקבועים, ואם אשכח מישהו – הוא ייעלב.

תודה מיוחמת לחיימקה שפינוזה, שמעשיר את הגיליונות של המכתב העיתי בשיריו הארוטיים. כשאני קורא אותו אני מרגיש שאמנם מלאו לי שמונים – אבל טרם התבגרתי.

תודה לפרופ' יוסי גלרון-גולדשלגר באוניברסיטת אוהיו, ששקד להעלות לאתר של האוניברסיטה את כל גיליונות המכתב העיתי, והוא ממשיך לעשות כך פעמיים בשבוע.

תודה למשתתף המבוגר ביותר במכתב העיתי, ליטמן מור, שבימים אלה מלאו לו 99 שנים. ליטמן מור הוא יליד העיירה דויד-הורודוק שאליה נמלטו לפרק זמן הוריה של יהודית בעודה תינוקת, בדרכם מזרחה אל הרוסים. הוא האחרון שזוכר את חיי העיירה, ופירסמתי במכתב העיתי את זיכרונותיו על חיי היום-יום בדויד הורודוק.

ברכות לחבריי מגרעין "שדמות", חלקם כבר עשרות שנים בקיבוץ עין גדי בן השישים, וכולנו הננו השנה בני שמונים. כמה מחבריי בעין גדי קוראים מדי שבוע את העלון "אפיק" – שהייתי מייסדו ועורכו הראשון לפני שישים שנה, וקוראים גם פעמיים בשבוע את המכתב העיתי.

ובסיום שפע דברי תודה למארגני הערב, לעדינה, למשה, לכל המשתתפים שדיברו – צביקה ניר, עדינה בר-אל, עוז אלמוג, שמאי גולן, אליהו הכהן, יואל נץ, פוצ'ו, וכמובן למנחֶה: משה גרנות.

תודה לאגודת הסופרים שהעמידה לרשותנו את האולם וכל הנלווה אליו.

אחת הכותבות במכתב העיתי, הדסה מור, התנצלה שלא יכלה לבוא הערב כי שברה את רגלה, אבל הבטיחה לבוא לערב שיוקדש ליובל התשעים. 

לבד מברכות להחלמתה – הבה נקווה שהיא צודקת ונזכה כולנו לחיות לפחות עוד עשר שנים כדי להתראות כאן ולחגוג עשרים ואחת שנים למכתב העיתי!

תודה רבה.

* * *

אלי מייזליש

1. תסמונת הבן האבוד

הנצרות קיימת בזכותו של הבן האובד [תחת כנפי הנצרות]. גם סיפורי המקרא מתחילים עם הבן [קין] המאבד את דרכו בדרכים כנע-ונד. ועוד המון-המון סיפורים, מסיפורי שמעון-ולוי [אחים], יוסף במצרים ועוד...

כאן ושם, ואצלנו בימינו ממש, תסמונת הבן האובד חותכת בבשרם של משפחות רבות. לפתע הוא נעלם אי-שם בהודו או בדרמסלה למרגלות הרי נאפל, או ביערות האמזנוס, או סתם כ-10 ק"מ לבני-ברק לאחת מאלפי הישיבות ולך תחפש אותו; נבלע בים של אלפי מגבעות שחורות תואמות סיאם או ככנופיית עורבים שחורים מעופפת בצל העצים.

אני מכיר הרבה הורים [כמוני] שבנם אבד בתהומות נשייה אלה. אפילו שיישותו הפיזית קיימת אן שהוא, אבל אין נוכחות. לא כמו פעם. וכנראה – לעולם לא.

הרבה הורים חוו את החזרה בתשובה שלו, או ההיפך: יציאה ל"תרבות רעה" מהווייה החרדית.

אנו, ההורים, לא נוכל להם. וכך קצה נפשי בהתעסקות הזו: כן תבוא לשבת לא יבוא בשבת, כן תבוא בחג לא תבוא. כן תבוא לחתונה של הדוד לא תבוא. אז הוא לא בא, לא לפה ולא לשם, לשום מקום.

התהייה הפסיכולוגית הזו קיימת יובלות; ויש המשלימים עם העובדות [בלחישה – 'שיישק לי בתחת'] ויש היושבים "שבעה" ויש שהם בעצמם בורחים לצימר או ללונדון או לקנדה – לשלג הלבן והאין סופי.

אף פעם לא עניין אותי לפשפש בפחי האשפה של החרדים בשכונות שלהם בירושלים לבדוק מי מאיתם חזר בשאלה ומיד נוסע לתל-אביב כשהתפילין מושלכים החוצה דרך חלון האוטובוס.

לא כך החרדים. הם אינם יגעים מלנבור בפחי האשפה שלנו ל"הציל" את עצמם מחרפה זו. הבן אבד דרכו ר"ל זרק נעבאך את התפילין – שומו שמיים ואבן מקיר תזעק.

וכך, כשכל פלג בעניינו, כשאנחנו ממשיכים לחיות את חיינו, הם  – הבנים האבודים, אינם נחים. יכתבו בפייסבוק, יפתחו אתרי אינטרנט עד כמה אנחנו חרא של הורים, עד לאן עפנו לשמיים בכישלון חינוך הילדים; עד כמה!

ועוד – שהם אומללים, הן בעיני עצמם והן בעיני כול.

על כן, הוא פשוט לא מעניין אותי, וככה גם לא מעניין אותי לאן הוא נסע או הלך או הקים "קבוצת תמיכה" באיזו חורשה ליד באר-שבע עם 17 לובשי גלביות אַשְרַם לבַנות מהודו וחולמים.

ולבסוף כשהוא בא העירה ועושה טובה לשתות איתי כוס קפה, כל מילה שנייה תהיה: "אבל אתה לא מבין..."

לא מבין!? הא? רק אתם?

כמות ההבלים שאנשים אלה פולטים מהפה בעשר שניות, היא פי כמה מכל אדם בתוחלת חייו. אז מה זה ולמה זה? הרי גם אנו היינו ילדים, גם אנו התבגרנו, לחמנו ולא נסענו להודו. פשוט: זו מדינה מסריחה מצואת הבהמות ההולכות חופשי-חופשי ברחוב ואין לי צורך ללמוד מהם מאומה וגם לא מילדנו שנסע לשם וחזר מלאי התפעלות. וסבתא שלי היתה אומרת [ביידיש]: ציגינע היספאיילעס... [ מבט התפעלות בסימן שאלה של תיש כשהוא מתבונן בעינו האחת על בני אדם].

קורה ולפעמים, קרובי משפחה מנסים להתערב ו"לעזור", כששמים עצמם מתווכים, אבל גם הם זוכים למנת הקיתונות הנ"ל.

אז אין לנו ברירה זולת להגדיר את המשפחה מחדש עם תסמונת הבן האובד אי שם לא רחוק – אולי 30 ק"מ. 

2. עובדה, זה שם של שדה-תעופה בערבה

ואם חשבתם במקרה, כי זה שם גם של "תחקיר" מעשה ידיה של הקולונלית [פְרַאוּ דוקטור] אילנה דיין, אז טעיתם.

יכולה פראו דוקטור אילנה דיין להגדיר כל בת-קול שלה ממעמקי כורסתה בסלון ביתה שזה "תחקיר עיתונאי" ועדיין אין זה תחקיר זולת רכילות – וכל הסימוכין והעדויות וצילומים הם סיפורי בדים ואיזכור של רוצח אכזרי ועבריין מורשע שישב בכלא.

האם כל זה היה כדאי ולו לקבל 'פידבק' רעוע של 22%? הרי 78% חושבים שזו כתבה מפגרת ואין לה שורשים עיתונאיים.

זו תוצאה מבישה לכתבה שהושקעו בה עשרות אלפי שקלים וחודשים של ניסיונות למצוא "סיפור" ולבסוף מביאים תמונה של חתולה, יעני נמרה בכלוב, "להפחיד" אורחים בפיקוד מרכז.

כמה מגוחך. כמה איבוד הטעם הטוב של המילה הכתובה. "הוא רץ אחריי עירום מסביב לשולחן..." – ולך תוכיח שלא, הרי הוא כבר בקבר 15 שנה. אבל עירום? הרי בסרטים הכי מגונים ואפלוליים לא רואים סצינה כזו. גנרל עירום רץ אחרי פקידה. מי את? מרילין מונרו? כמה שהנייר יכול לספוג. ואם יקום מן דהו ויאמר "כן. כן." ככה זה היה. אז אכן ככה זה נשמע. כאחד שלא היה בחדר. ככה העיתונות מתבזה בדברי רכיל. 

אם אכן יש יושרה בכתבה זו, היא נמצאת בשורות האותיות במקלדת – וחוץ מזה הכול מפוברק. כי מה מפוברק? לוקחים איש צבא בכיר ומחפשים בכיסים שלו פירורים מעוגה שטחב לכיסו בבר מצווה... פירור וכל השאר עורבא פרח.

הקריינית הזקנה: "גנדי הצמיד אותי לקיר וניסה לנשק אותי."

ואחרת: 'גנדי אנס אותי במשרד.'

והנה בא חמיצר הטייס ומספר שהטיס אותו עם שלוש גופות מחבלים קשורות לכנפיים מעל שלושה כפרים פלסטינים. נו? הוא עבר על החוק בהתעללות בגופות, או שהנבלות האלה רצחו קודם יהודים. ושכל אחד יחשוב מה שהוא רוצה – אבל. האם הגב' דיין חקרה כמה יהודים רצחו אותם מחבלים? האם סופר בכלל שהיו בבקעה מחבלים שהרגו אז את אל"מ אריק רגב וגדי מנלה ובעוד תקרית בו נהרג רס"ן חנן סמסון ועוד עשרות צנחנים? מדוע לא סופר על המחבלים שהושיבו בפתח מערה זקנה כדי לטשטש מוחין של הצנחנים ושאלה נקטלו בידי שלושת המחבלים.

הייתי שם בג'יפטליק, ואני זוכר את בוקרו של אותו יום שרבי – יולי 1968, אל"מ אריק רגב וסגן גדי מנלה נכנסים לעמדת התותח שהיתה תחת צל של עץ עבות, והיה שם קשור בקבוק ענק נוסח מי-עדן עם מים מלאים בגושי קרח. אריק רגב עם סרבל אפור של טייסים ובידו רובה-קרבין אמריקני קצר וגדי עם עוזי נהנו מהמים. הסוללה שעמדה בהיכון מול חדירה אפשרית של מחבלים מירדן, יוּדְעָה מפיו, כי זה עתה חצתה את הירדן חוליית מחבלים והוא מתחיל במרדף – והם נעלמו בשעטה. כעבור כמה שעות הגיעה הבשורה; אריק וגדי נהרגו. אני שמעתי ואחרים מספרים שהיה זה רס"ן חנן סמסון, על זקנה שעמדה בפתח המערה שהסתירה את המחבלים, ואלה ירו לפתע והקצינים נהרגו.

מישהו בעובדה סיפר שהמצב היה תחת רישומו המאכזב של מבצע כרמה שהותיר רישומו במלחמת ההתשה אותה שנת 1968 ועדיין לפני המינוי של גנדי לאלוף הפיקוד?

אני יכול להעיד אישית, כי נפגשתי כעיתונאי עם גנדי פנים-אל-פנים יותר מפעם אחת, ומעולם לא היה קמצוץ של קמצוץ סקסיסטי בפגישות אלה. וגם לא הייתי אז כזבוב על הקיר באותו חדר שהוא כביכול רץ עירום לאנוס את החיילת ההיא, אבל יש בכל זאת איזה שהוא קוד שלא נמחק על פנים של אנס.

ואם זה כל הסיפור של אילנה דיין וחמיצר, זה סימן שהם לא למדו באף בית-ספר טוב – ולוּ שיהיה לה תואר דוקטור למשפטים ולחמיצר מאסטר בידיעת הארץ. לבריאות שיהיה להם. אבל לוּ היו שניהם שולחים קו"ח להתקבל אצלי לעבודה – הייתי קודם שולח אותם למבחן סודי בחדר סגור 24 שעות בלי זבובים על הקיר.  

אני כבר עכשיו לנחש ממבט פניהם, שהיו רואים את הדלת.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ישראל זמיר

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

פרק ג': ההשבעה ל"הגנה"

כיתה י"א. יצאנו לאימוני נשק כל שבת. ידענו לירות ברובה, לפרק ולהרכיב תת-מקלע סְטֶן, לדקור בסכין, להשליך רימון, להכות במקל על ראשו של אוייב ולנוע בחשאי בלילות אפלים. היינו בטוחים כי איננו נופלים במאומה מהפלמ"חניקים שבקיבוץ. בעיתונות הופיעו ידיעות על אוניות מעפילים שהסתננו ארצה, ולא אחת שאלנו את בִּינִי, מדוע אין מצרפים אותנו לפעולות שנועדו לסייע לעולים להגיע לחופים ולחמוק מהבריטים. מדי-פעם ראינו את טנדר-הגפירים מגיע לקיבוץ ואוסף פלמ"חניקים מה"רזרבה", וידענו כי אחת מן השתיים: אוניית מעפילים בדרכה ארצה או פיצוץ כלשהו עומד לקרות.

יום אחד הועבר מסר סודי: בשעת חצות עלינו להיות מוכנים ליציאה, כשהנשק מבריק ומצוחצח.

"סוף-סוף נזכרו בנו," אמרנו זה לזה נרגשים. מישהו סיפר כי ראה את טנדר-הגפירים באותו יום עם אנשי ה"רזרבה". נאספנו בכיתה. הפקודה היתה לא להדליק אור, כדי שלא ייוודע כי נשק בידינו. אפלולית הכיתה הוארה בשני נרות גוססים. ישבנו דרוכים וצנופים, ממתינים לבִּיני. נחמה הביאה כרך של שירי נתן אלתרמן, ולאור נר דלוח קראה ברגש את שירו "לחיי הספינות שבדרך". לאחר שסיימה החלה לזמזם את "בחשאי ספינה גוששת" וכולנו הצטרפנו לזמזמת כאשר רצינות תהומית על פנינו. גשם היכה בחלונות, והרוח יללה נואשות.

בשעת חצות הגיע ביני, כשאקדח 'תוּפִּי' תחוב בחגורת מכנסיו הארוכים, ששוליהם מחותלים ב"פַּאטֶס". לגופו מעיל בריטי קצרצר ועל ראשו כובע-גרב. נמוך קומה היה, רזה, שיער שחור מקורזל, עיניים שחורות וגבות עבותות.

מִפקד יציאה נערך בכיתה. לרובנו היו רובים אוסטריים ארוכי-קנה שיצאו מפס-הייצור בימי מלחמת העולם הראשונה, רובים צרפתיים קצרי-קנה וגם כמה רובים קנדיים. בִּיני פקד למרוח בוץ על הפנים כדי שלא נבלוט בחשכה. אחדות מן הבנות רטנו. הוא עבר מחניך לחניך ואילץ אותנו לנתר על המקום ולוודא שהציוד הדוק היטב לגוף ואינו משמיע רחשים. לאחר הבדיקות הסביר שהבריטים עצבניים מאוד בימים אלה, לאחר שהפלמ"ח פוצץ להם שתי תחנות מכ"ם, בגבעת-אולגה ובסטלה-מאריס, שבלשו אחר ספינות מעפילים. ניידות בריטיות מפטרלות באזור משך כל שעות היממה, ועלינו להיות זהירים. אם הבריטים ירגישו בנו – לא יהיה מנוס מלפתוח באש.

"כאשר תשמעו 'פֶּסְסְ' אחד – עוצרים, כורעים ברך וצופים. 'פסס' כפול – היכון לפתיחה באש. יש להכניס כדור לקנה ולנצור את הכלי. פותחים באש רק בפקודה."

היינו מתוחים עד אימה, חשים את משק כנפי ההיסטוריה.

בִּיני הזחיל אותנו מתחת לגדר המערבית של המוסד-החינוכי, כך שאיש לא יראה בצאתנו. גשם כבד ירד, ומן הרגע הראשון דבק הבוץ לבגדים. חצינו את מגרש הכדורגל של חפצי-בה, הקיבוץ השכן, וכאשר קרבנו לכביש הראשי, שתי אלומות אור ניצנצו מרחוק. ג'יפ צבאי, עם שתי אנטנות לפנים, הזכיר משושיו של מקק. בִּיני השמיע "פסס" כפול וצנחנו על המגרש. מי גשמים שנאגרו על דשא המגרש נספגו במהירות בבגדינו, ורעדנו מקור.

"בעוד רגע יהיה פה קרב," לחש לאזני מֶמִיק [האם גם הוא פליט מפולין??? להוסיף מילים אחדות כדי שיהיה ברור יותר בהמשך], "ואני מקווה מאוד, שהרובה האוסטרי לא יכזיב."

"אם הוא שירת בהצלחה את הקיסרות ההבסבורגית אין סיבה שלא יישרת אותנו במלחמתנו הצודקת באימפריאליזם הבריטי," השבתי.

ברק הבריק, ורעם הרעיד את העמק. הג'יפ חלף. חצינו בריצה את הכביש ועצרנו. רוח עזה טפחה על עורנו כסדינים לחים. חשנו צמרמורת ורעדה בלתי נשלטת בכל הגוף.

משאית צבאית עצרה וחיילים בריטים ירדו. הם דילגו מעל לתעלה והתקדמו לעברנו.

"הייתכן שהיתה הלשנה?"

"פסס" כפול והשתטחנו על האדמה הבוצית. הכנסנו כדור לבית-הבליעה ונצרנו, ממתינים לפקודה "אש". האדמה פלטה צינה והקור שיתק את הגוף הרטוב. החיילים דילגו מעל לתעלה הצמודה לכביש, עצרו, פרמו את כפתורי מכנסיהם, פסקו רגליים והחלו להשתין. אד עלה מן האדמה.

"הייתי מקצץ לכל אחד מהבריטים את הזין הערל," מִלמל ממיק.

המילה "זין" החזירה אותי פתאום לעידן אחר של חיי, לכיתה גימ"ל.

כאשר הגעתי ארצה נשלחתי ללמוד בגימנסיה הדתית "מוריה" בתל-אביב. לא ידעתי עברית, ואחד הילדים "מתח" אותי, הצביע על ראשו, אמר: "זה זין" וחזר על כך פעמים אחדות כדי שאקלוט ולא אשכח.

באחד הימים נתבקשתי לקרוא מהסידור. המורה, יוצא הונגריה, העיר בכיתה שאני קורא את התפילה "כמו גוי פולני!" – והכיתה גיחכה.

לא נשארתי חייב, ומיהרתי להשיב:

"ולך יש זין הונגרי!"

הכיתה התפוצצה מצחוק. המורה הסמיק, הכניס אותי למחסן מכשירי-הכתיבה ופיצץ את גופי באגרופים.

התקדמנו מערבה. ריח הדרים חריף הלם בנחירינו. מבעד לסבכי הענפים נִגלו פיסות רקיע משובצות כוכבים, שעננים עטו עליהן. דשדשנו בבוץ, נכנסנו לשלוליות ונעלינו מלאו מים. תנים יללו, בעיניים זוהרות צפו בנו בתמיהה, כיצד זה חדרנו לתחומם? דורבן מבוהל, שנקרה על דרכנו, זקר קוצים נכון אלי קרב. בימים כתיקנם היינו יורים בו וצולים אחר-כך את בשרו. בקיבוץ אכלנו בשר רק כאשר מתו תרנגולות בלול, או כבשה בדיר ופרה ברפת נפחו את נשמתן.

נעמה שאלה בדאגה, היכן הרכב שנועד להסיע אותנו אל חוף-הים. הן אוניית המעפילים עלולה להשליך עוגן במקום שלא יהיה בו מי שיסייע לעולים לרדת לחוף.

"ייתכן שבגלל מזג-האוויר דחתה האונייה את בואה ולא נכנסה למים הטריטוריאליים," השיב לה דן גלילי.

ממיק טען כי האונייה חייבת לפרוק את העולים עוד הלילה, מכיוון שמטוסים בריטיים עלולים לגלותה עם שחר, ו"אולי אתם יכולים להסביר לי, איך אשא על גבי מעפילה צעירה כשאני גליד קרח?" הביע דאגה אמיתית.

"אל תדאג, היא תחבק אותך חזק-חזק ומייד תתחמם," הבטיח לו וָוִי.

ווי, או בשמו המלא, אפרים וינטרוב – נער רזה, קומה בינונית, פנים חיוורים, עיניים כחולות ושיער בהיר, הִרבה לחייך ולהפריח דברי הומור. רזונו הסגיר את עברו: פליט מן המחנות. חרף הדיאטות שזכה להן במוסד-החינוכי – גופו לא העלה בשר. כספורטאי היה מסוגל להיתלות על מתח ביד אחת ולהרים את גופו עד לסנטר. נמנה עם "ילדי-טהראן" שבאו ארצה בדרך עקלקלות ארוכה. בראשית 1943 הגיע לקיבוץ והתעקש להשיג את חומר הלימוד שהחסיר. שעות רבות שהה בכיתה לאחר שעות הלימודים.

זעקה קרעה את הלילה והדם קפא בעורקנו. "עצור, סיסמה!"

"פסס, פסס," השמיע ביני, והשתטחנו בליבה של שלולית.

"מהיום אתם יכולים לקרוא לי ג'מוס," מלמל דָשִׁיק, ויכולת לנחש את חיוכו בחושך.

"טוב למות בעד ארצנו," השמיע ביני סיסמה חבוטה. דמות הגיחה מן העלטה והסתודדה עימו ארוכות.

כשחזר, פקד לפרוק את הנשק.

"אני מרגישה כמו בחדר-קירור," סיננה נאווה, ילדת-חוץ מתל-אביב. שמנמונת, בהירת-פנים ובעלת אברים מעוגלים –בעודה משפשפת בידיה את גופה הקפוא.

הגחנו מן הפרדס אל שדה פתוח, ורוח רעה התנפלה עלינו ביללות ובנהימות. העור נתברווז והשיניים נקשו.

הסתדרנו בשלשות וצעדנו בסך אל מגרש-המסדרים, שהואר באור לפידים. חי"שניקים מהנפה דאגו למלא פחיות בקרעי שקים ונפט. במרכז המגרש ניצב תורן, ובקצהו ספל-פח הפוך, שבאוזנו הושחל חבל ולתחתיתו הוצמד דגל מקופל. ליד התורן ניצב שולחן-מתקפל וסביבו צבאו מפקדים עצבניים, אקדחים דבוקים למתניהם ומקלות קפא"פ מתחת לבתי-שחיים. הגשם הפך לברד.

ממעבה הפרדסים הגיחו מחלקות של נערים ונערות, רטובים ומבוצבצים, בדרכם למגרש המסדרים.

ממיק אמר שהוא נזכר בפליטי ורשה, שכאשר הגרמנים הפציצו את העיר, חצו בבהלה את גשר פראגה בדרכם לשטחי פולין שעברו לשליטת ברית-המועצות.

המחלקות נעצרו, התיישרו, התפקדו, והמפקדים דיווחו על מיספר הנוכחים. אחר-כך עלה הדגל לראש התורן, וניתנה פקודה לשיר את "התקווה". קור הקפיא את מיתרי הקול. זייפנו בלי בושה. היו שהשתעלו והיו שרק דיקלמו את המילים. במקרה הטוב היתה זו מקהלה מדברת, שהאמינה שאם ניתנה פקודה לשיר, משמע יש לכך חשיבות לאומית. המפקדים ניסו להציל את המעמד ושרו במלוא גרונם. גם ביני שר, אך לא היה ברור אם את "התקווה" או שיר אחר.

לפתע הושלך הס. המפקד שעמד ליד התורן הודיע חגיגית שהלילה אנו נשבעים ל"הגנה", והרמ"א, ראש המטה הארצי, משה סנה – עומד לכבד אותם בנוכחותו, ויש להמתין לו בסבלנות. "הוא יאחר, כי יש לו עניינים חשובים, שהשתיקה להם יפה."

"ביני, אז בגלל שבועה מטומטמת סחבתם אותנו לכאן בבוץ ובגשם? חשבנו שאנחנו יוצאים ללחום בבריטים, להביא עולים לחוף ולא להשתתף באיזהמשחק-צופי!" התמרמרתי בקול-רם.

ביני התעלם.

למחרת נודע לנו ששבר-ענן הוריד על עמק-יזרעאל עשרות מילימטרים גשם, ואילו עתה, מפקדים מן הנפה הסתובבו בין השורות ושמרו שהסדר לא יופר. שעה ארוכה עמדנו קפואים וסחוטים ממתינים להוד-רוממותו הרמ"א.

מקץ שעה התברר כי לרמ"א יש דברים חשובים יותר, שהשתיקה יפה להם, ולכן לא יגיע. מי המטורף שיֵצא מביתו בליל סופה ויסע כל הדרך למעיין-חרוד כדי להשׁביע חבורה של בני שש-עשרה ל"הגנה"?

בהתייעצות מפקדים הוחלט לערוך את הטקס בלעדיו. מפקד הנפה צעד אל מרכז המגרש, כאשר מאחוריו מזדנב זוג מתופפים שנעמד בין התורן לשולחן ההשבעה. המפקד הרים את קולו כדי לגבור על הרוח ההומה, והודיע חגיגית שהלילה אנו נשבעים ל"הגנה", ואם יהיה צורך נקריב את חיינו למען האומה...

והוא הלם באגרופו על לוח השולחן, האקדח והתנ"ך החליקו לבוץ ואחד המפקדים מיהר להרימם ולנגבם בחולצתו.

המפקד הבהיר כי כל אחד, בהיקרא שמו, יכתיף נשקו, ולקול הלמות התופים יצעד "באון ובגאון" לעבר השולחן, יניח ימינו על התנ"ך והאקדח, ויצהיר בקול-רם:

"הנני נכון למלא את חובתי!"

היינו כמאה חניכים ממשקי הסביבה והטקס התארך.

"מדוע אי-אפשר שכולנו נאמר במקהלה, שאנחנו נכונים למלא את חובתנו, ונגמור עסק?" שאל ממיק את ביני, וזה השיב בכעס:

"ממיק, אם תמשיך להתחצף – אדאג שלא תהיה חבר-הגנה!"

"חתיכת שמוק אחד!" סינן ממיק בקול חלוש.

"שמעתי אותך. עוד תצטער..."

ממיק, אפרים מילר, קטן-קומה, גמיש כשד ובעל גוף של אקרובט. ידיו השריריות סייעו לו להלך עליהן כנער-קרקסים. בשיעורי התעמלות שימש מדגים מקצועי, בבחינת: כזה ראה וחקה. ביצע "סלטות" לפנים ולאחור, והיה הטוב שבין ספורטאי הכיתה.

אולם עובדה זו לא סיפקה אותו. הוא ביקש להצטיין גם במקצועות ההומאניים, והתעניין בהיסטוריה, בפילוסופיה, בכלכלה, ביסודות המרכסיזם, והיה מן הבודדים שהתווכח עם המורים. מרדן בלתי נלאה, שלא היה מוכן לקבל הנחות מרכסיסטיות בבחינת: כזה ראה וקדש. כל תזה שהמחנך השמיע, ביקש ממיק להבין את מקורה והגיונה. הוא, שהגיע עם "ילדי-טהראן", נחשב למנהיגם.

וכך, חניך אחר חניך, צעדנו לקול הלמות התופים אל קו-התרועה, הניחנו ימיננו על התנ"ך והאקדח, ונשבענו ל"הגנה". רוח קרה ומטחי גשם סטרו על הפנים. רעדנו מקור ומעייפות, השיניים נקשו כמו להקת נקרים פרועה שהתנפלה על עמוד חשמל.

בטקס השתתפה גם חֶברת-נוער משדה-נחום, שלאחרונה עלו חבריה ארצה מתורכיה, והעברית עדיין לא היתה שגורה בפיהם. משהוקרא שמו של אחד הבחורים, הוא הכתיף את נשקו, הבליט בגאווה את חזהו וצעד בגאון אל שולחן ההשבעה לקול הלמות התופים, הניח ימינו על התנ"ך ועל האקדח והצהיר בצעקה גדולה:

"הנני נכון לחבק את קרובתי!" – במקום: "למלא את חובתי!" – ככל הנראה לא קלט את הנוסח המדוייק, או אולי זה מה שחלם באותו רגע, והמתח נפרק בבת-אחת בפרץ של צחוק היסטרי בלתי ניתן לשליטה. מעמד הר-סיני שהתנפץ והתרסק לרסיסים. המדריכים קיבלו פקודה להחזיר את הסדר על כנו, הניפו מקלות, הפליאו מכות – ואנחנו צחקנו כמטורפים ובכינו מכאב. היו שנשכבו על הארץ מרוב צחוק ובכי ולא היו מסוגלים לקום.

הדרך בחזרה התנהלה בלי "פסס"' ובלי "פסס פסס". בִּיני היה הרוס. ארגון ה"הגנה" הובס, ועל-ידי מי? על-ידי נער עברי מחברת-נוער תורכית.

אגב הליכה התקרבתי אל נעמה ולחשתי לאוזנה:

"נעמה, הנני נכון לחבק את קרובתי!' – והנחתי יד קפואה על כתפה.

היא לרגע חייכה. "ממתי אני קרובתך? אתה הלא 'פּוֹילִישֶׁע דְרִיפְּקֵע' ואני תימנייה? אז בבקשה, סלק את הידיים, מישהו עלול לראות אותנו..."

כך סיננה בחצי חיוך, וחמקה ממני.

רטובים ומבוצבצים הגענו עם עלות השחר. בִּיני נפרד מאיתנו בכניסה לקיבוץ וּוִיתר על מפקד הסיום. נכנסנו למוסד-החינוכי דרך השער הראשי. אחד הילדים שמע רעש חשוד של צעדים, יצא מחדרו בפיג'מה וצפה המום בשיירה המוזרה:

"הו, הו, אני יודע איפה הייתם! השתתפתם בהורדת מעפילים לחוף, נכון?" שאל בקול צפצפני.

"איך ידעת?" השיב לו ממיק בחיקוי קול מלווה בפליאה.

המשך יבוא

* * *

ר. סירקיס וידיעות ספרים

אנו שמחים להודיע על יציאתו לאור של ספר חדש

של רות סירקיס לכבוד הפסח:

ארוחות פסח

ליל הסדר, חול המועד, מימונה

הספר מציע שפע מתכונים טעימים ומעניינים לארוחת ליל הסדר, לכל ימי חול המועד, למבחר עוגות ועוגיות ולסיום מתוק בערב המימונה. ניתן למצוא בו הצעות לתפריטים, טיפים להתארגנות לקראת הכנת הסדר ורעיונות לאירוח קל במהלך החג.

הספר מציע מהאוצרות הקולינריים של מטעמי פסח מסורתיים שמאפיינים את מטבחיהן של קבוצות שונות בישראל. זה מאפשר שילוב מתכוני פסח חדשים ותורם לרבגוניות של מאכלי החג. בין המנות העיקריות לארוחת החג: זרוע טלה בתנור, אוסו-בוקו טלה, עוף בטנזייה, עגל בגרמולטה, סלמון בקראסט אגוזים ועוד. בין המנות המשביעות לחול המועד: לזניה, פיצה, בורקס, פנקייקס, לחמניות ובייגלס – כולם כשרים לפסח. בין המתוקים:  עוגת "נמסיס" המיתולוגית, עוגות פבלובה אישיות, כתר מרנג ממולא מוס שוקולד, פחזניות, רולדת שקדים ואפילו ממתקי פסח לילדים. מי שחוגג מימונה ישמח לקבל מתכון טוב למופלטות, לריבת ז'אבן הלבנה, ולמבחר ממתקים צבעוניים עם פירות יבשים ומרציפן.

בספר מקבלים המאכלים המסורתיים גיעות עדכניות כדי להקל את הבישול ואת ההתארגנות. המתכונים מאפשרים שימוש במצרכים מוקפאים ובמכשירי מטבח יעילים כמו מעבד מזון, מיקסר מוט, מיקרוגל ומקפיא. ניתנים בספר שפע של טיפים והוראות להכנה מראש ולהגשה קלה.

בספר נעשה שימוש רב בירקות ובפירות, בעיקר במתכוני ארוחות החג ובמתכוני חול המועד. בין אם מכינים מנות ראשונות, מנות עיקריות, פשטידות, תבשילים או סלטים – כולם מכילים ירקות, פירות ועשבי תיבול ריחניים.

הספר בכריכה רכה ומחירו 29.9 שקל, כולל מע"מ

[דבר המפרסם]

* * *

אהוד בן עזר

ביקור אצל "אהרוני" בשרונה מארקט

סוף-סוף הגענו גם אנחנו ל"שרונה מארקט" ביום אביבי קריר ונעים בשעה של טרם דוחק לפני הצהריים. אין שם עברי לשוק – רק באותיות לטיניות. אולי כדי שצאצאי הטמפלרים שיָשבו במקום יצליחו למצוא את דרכם.

עברנו על פני הרבה חנויות ומסעדות מרתקות. אווירה מאוד עממית. הרבה חיילות וחיילים מהקרייה. חלקן יפות כמו הישראליות היפות, וחלקן נראות כמו קיטבגים בחאקי כהה. אולי הכי יפות נשלחות למחנות מרוחקים יותר.

קנינו כמה דברים ולבסוף התיישבנו בדוכן של אהרוני, הקרוי "הִירוֹ פְרִיסְטַייל רָאמֵן בַּאר" [הכול באותיות לטיניות]. היתה אווירה של אוכל רחוב של המזרח הרחוק, שאותו אהרוני מתאר בחיוניות, בהומור ובבקיאות רבה – בתוכניות המצויינות שלו עם גידי גוב, שהן מן היחידות שאנחנו צופים בהן בטלוויזיה, לבד מ"קמינו אַל אמוֹר" הארגנטינאית עם קרינה זמפיני הנפלאה (סידרה שאמנם תפורה בחוטים קצת מופרכים – אבל השחקניות והשחקנים נהדרים, והאהבה מושלת בכיפה, וכולם נוגעים זה בזה כל הזמן ומתחבקים, יופי של טמפרמנט], ו"סיינפלד" עם ג'ורג' קונסטנזה, אחד הפילוסופים-הגברים האותנטיים ביותר של תקופתנו, כאשר את ההומור שלו כותבים שני יהודים – ג'רי סיינפלד ולארי דייוויד.

הזמנו שתי קערות מרק רָאמֵן: ספיישל עוף ב-54 שקל וספיישל ברוסט ב-62 שקל. לקחנו גם שתי כוסות תה קר עם ג'ינג'יר ב-10 שקלים הכוס, קצת מר אבל טעים – ובעוברנו בבית על החשבון – ראינו ששכחו לחייב אותנו בהן, או שהן כלולות במנה.

מרק הראמן הוא תעשייה שלמה של אוכל רחוב. דוד ענק של אטריות מתבשלות, אך לא זמן רב מדי, ואז הן ניתנות בכמויות גדולות בקערות גדולות ושמים עליהן את התוספות, נתחי עוף או בשר, פטריות, חצאי ביצה קשה, תרמיל דק של אפונה ירוקה טרייה, ועוד כמה הפתעות. לאכילה משתמשים במקלות ובכף מתכת קטנה בסגנון המזרח הרחוק. את האטריות והתוספות שולים במקלות-האכילה, ואת המרק שואבים בכף. זו עבודה לא קלה. ראינו סינים זקנים בפקין בצהריים עושים זאת במיומנות פי כמה משלנו, ואפילו בלי כף, רק עם מקלות – אבל להם היו רק אטריות במרק הבהיר. ואילו למרק שלנו היה טעם עשיר ומרוכז מאוד שמזכיר במקצת את מרק המיסו. אי אפשר להישאר רעב לאחר שמחסלים מנה ענקית כזו. המוני, רחובי אבל מומלץ.

בקיצור, שוק מאוד עליז ורב-גוני. בהחלט מפתה לחזור ולבקר בו בשעות שאין בו דוחק רב כי כשיצאנו, כבר בשעת צהריים, הוא החל להתמלא מאוד וזרמו אליו מכל עבר צעירים וצעירות רעבים, חלקם במדים, שאבא ואימא ודאי תומכים כספית בתזונתם מחוץ לבית.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

אהוד בן עזר

לא לגיבורים המלחמה

רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"

(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971

לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.

המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.

הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.

לפני יותר מ-50 שנה!

פרק ה

"מה איתך, טיפשונת?"

היא נמשכה אליו כסהרורית וטיפסה עליו וחיבקה אותו. "אי-מא..." גימגמה כטובעת ופיה התמלא רוק. "זאת לא אני, צבי, זאת לא אני. ואתה, זה לא מספיק... אתה..."

קפיצי המיטה חרקו, ובשפתיו עמד הטעם היבש של לילה ירושלמי שמבשר בוקר של חמסין. הוא הזיע. לא תיאר לעצמו שכבר ימצא את עצמו במיטתה של עפרה. היא באמת יפהפייה כשהיא ערומה. מבטו היה נעוץ בפניה בחשיכה. מי את? ליטף את פניה ולחש לה מילים של חיבה.

"כאן, כאן," תפסה בידו והוליכה אותה, עד שנגע בשיפולי ביטנה. אצבעותיו ליטפו וחמקו כשהן מרחפות ונוגעות כמו באקראי בירכיה. ירכיה שהתרחבו למגעו, נושמות חיים עם כל גופה, מתחננות ונמלטות. וכשנגע בבית-סתריה היה כפוגע בליבה המפרפר.

"אי-מא!" הידקה את ידו אל גופה, השליכה את ידו ממנה, והתנפלה עליו, מצחה היכה בפניו. וכאשר השכיב אותה אפרקדן מתחתיו, נעצה את שיניה בכתפו, "בוא כבר, בוא כבר, בוא!" ואך הרגישה שהוא מבקש לחדור אל תוכה, דחפה אותו בבת אחת בשתי ידיה. אך במקום להדוף אותו נפלה היא מן המיטה, וישבה על הרצפה כסהרורית, גופה מתפתל ומתעוות, ובאגרופיה הקטנים היכתה בשטיח.

"עפרל'ה," גהר עליה, וכתפו כאבה, והוא ליטף את רגליה הלבנות והיפות. "אף פעם לא ידעתי שאַת, נו, תפסיקי כבר, מה קרה לך?"

"מנוול, מנוול אחד!"

"מה איתך? עפרה?"

קמה ורצה יחפה, וניתרה במהירות על קצות אצבעותיה היחפות לעבר החלון, והכתם הבהיר של אחוריה הקטנים היטשטש לנגד עיניו בחשיכה. שם עמדה וגבה אליו.

"משוגעת!" רץ אחריה, ובפסיעות מעטות כבר היה אצלה, ולחיו שהתחככה באוזנה היתה מלאה זיפי זקן זעירים, כמברשת, ודקרה אותה עד שהתחשק לה לסטור על פניו.

"עכשיו הוקל לך, עפרל'ה?" לחש, "אולי שאביא לך משהו לשתות?"

"תודה. אתה לא צריך להביא לי שום דבר."

מבטיה היו נעוצים ברחוב למטה. כאשר נלחצה אליו, היה יכול לחוש בבליטות הקטנות של תאומי אחוריה, שהתמרדו מול שיפולי ביטנו, ואותו כוח סמוי שבקירבו גאה בו וסיחרר עליו את ראשו מפני הקירבה מוזרה של גופה, כמשהו בתולי ושרירי, שאינו שבע לעולם, אך גם לא שייך לה, כאישה.

היא נבהלה ושמטה עצמה ממנו אל פינת החלון. הוא הסתובב בחדר, מתנשם בכבדות. וכאשר נרגע ניגש לחלון ועמד נשען לצידה. הרחוה התמשך לעומתם למטה, חלקו הקרוב אליהם היה כגוש אפל, והמשכו נבלע בחשיכה.

זוג שאיחר לחזור עבר, והנערה  ציחקקה: "לבון זה עוד לא הכול!"

"אל תהיי טיפשה," אמר הבחור, "בן-גוריון יודע מה שהוא עושה."

מכונית שטפה רגע באלומותיה את הבית והציפה אותם באור צהוב.

"ירושלים יבשה כל-כך."

"אני אשמה. אני יודעת."

"אל תכניסי לעצמך רעיונות לראש."

"חבק אותי," הצטרדה בצחוק קל של מבוכה.

*

כאשר צילצלו בדלת חלף בה רעד. פוליק, משוגע! – ואולי בכל זאת, דב? – והיא מיהרה והציצה בעד הנקב שבדלת. היתה שעת חצות, מאוחר מכדי לבוא בלי הזמנה.

"מי זה?" שאלה.

היה קשה לראות את הנעשה בחדר-המדריגות.

"אני, צבי."

"עכשיו באים?"

"יש לך עיניים נהדרות היום, עפרל'ה, כמו חיה קטנה, מבריקות!" ליטף אותה על לחייה.

"אל תתחנף, חמור! מה פתאום התחלת לתת לי מחמאות?"

"מפני שאת יפהפייה."

"כאילו שזה עוזר."

"תכניסי את החתולה הזאת למסדרון, היא מעצבנת אותי."

"מה כולכם רוצים מקיקי?"

"מי זה כולכם?"

"לא חשוב."

"באתי לקחת אותך, מותק. אבנה לך ארמון של מלח!"

"איפה?"

"בסדום..."

אחר כך החליקו שפתיו על צווארה ופירפרו על פני חלקת עורה וחיספסו בה גבשושיות זעירות וחמימות של דיגדוג מענג.

"צבי," נאנחה והיטתה את פניו לעבר ביטנה ולחצה אותו אליה, "תהיה טוב אליי, צבי? חבק אותי חזק, אני, אני..."

הם שכבו במיטתה, ועיניה נעוצות בנקודה נעלמה למעלה, באפלת החדר, ונשיקותיו נוסכות בה חולשה נעימה. "אלוהים שלי, המתוק," התחננה, "אוי לי, אוי לי..."

*

הרחוב השתתק. "השקט הזה עושה אותי שיכורה," אמרה, ואותה יבבה חרישית ויבשה מנסרת בקולה, "צבי," התחננה, וקולה מגמגם דבר-מה, "אתה..." נשקה לו בחזהו, והתרוממה וישבה על אדן החלון, והיא נאחזת בכתפיו. הוא טמן את פניו בחיקה, ואצבעותיה השתרגו בשערו, מלטפות ומושכות אותו, עד שהתרומם ופגש בשפתיה הפעורות לקראתו בתחינה. פניה היו חיוורות ומיוסרות ועיניה קרועות לרווחה, מבריקות לעומתו בחשיכה. הלשון הלחה שלה פירפרה בתוך פיו, והוא נרתע.

"אני יודעת, עישנתי הרבה היום," התנצלה, ושוקיה השתרגו סביב למותניו, נלחצת ומושכת אותו אליה, ידיה מהדקות את כתפיו, וציפורניה חורטות זעקה בבשרו, "אתה, אתה..."

הוא ניסה להרגיע אותה. "מותק," הפציר בה בהחזיקו את פיו מעל פיה כדי לשאוף אוויר, אך היא לא הניחה לו לדבר, ושבה לינוק את שפתיו העבות, ועיניה עצומות.

"עכשיו," התחננה, וידה האחת חמקה לעבר חלציו ותפסה בו ומשכה אותו אליה, וכאשר חשה בו פלטה צעקה קלה של כאב. ירכיה חונקות את מותניו וכפות רגליה מבעטות באוויר כאילו התהפכה.

"מדוע זה קורה לי כאילו אני עומדת מבחוץ," רצתה לומר, "עשה אותי שאהיה עיוורת, שאהיה אחרת, שלא אהיה אחרת, שלא אדע שאני יודעת," ואותו כאב, אותו פחד, היו פולחים ומחלחלים בקירבה, וכמו מזדמרים בנשיכת שפתיו הקשות, בקריאות החמדה, כהמיית ציפורים שמדגדגת את גרונה ומזמזמת בבשריה הלחים.

"אני אהרוג אותך אם לא תהיה טוב אליי," שנאה אותו, כיוון שהוא רואה אותה בחולשתה, חש בכוח שלטונו עליה, אפס שכמוהו, זכר מיוחם. ואצבעותיה סגרו על עיניו לבל יסתכל בה. אפילו בחשיכה פחדה ממבטו. אל יחקור אותה. אל יִראה את החמדה שאינה שייכת לו. בל תילכד ארשת פניה במבטו המלגלג והחצוף, בל ייחרת אותו רגע שלה בזיכרונו. ושפתיו העבות, שתיעבה אותן, קשות. "הלוואי שתמות," רצתה לצרוח באוזניו. "כמו חיה," התייפחה, "הלוואי שלא הייתי יודעת, כמו חיה."  והירהרה שאחר-כך, מחר, תחשוב, ורק עכשיו לא, ושנאה עצמה על שהיא כן חושבת, ומקלקלת הכול.

"דבר אליי," התחננה, והוא שתק. "תגיד משהו, לא חשוב, רק שתגיד," תפסה בצווארו, שאם לא כן אתפוצץ, וצבטה את שכמו.

"עפרל'ה," לחש לה בכבדות, והיא העדיפה כי יסטור לה באותו רגע על פניה, מאשר לשמוע את קולו המאולץ, התאוותני וחסר האהבה. "אפילו לשדי-אימך החנפת לפני שינקת לראשונה, חמור," קיללה אותו בליבה.

"טוב לך?" שאל, "עפרל'ה," שמעה את קולו ממרחקים. "את נהנית?" – "אתה מדבר אליי?" רצתה לענות, "או אולי כל אחד משנינו מדבר אל עצמו בלבד. שהרי אחרת לא היית שואל על אודות השקר שזועק לשמיים!!!" – והיא סתמה בכף ידה את פיו, מוטב כך, יבוא עליה בשתיקה, ולא תצטרך לשאת את הליגלוג אשר בשביעות רצונו ובמזגו החלקלק. אפילו שהוא טיפש מכדי להבין עד כמה הוא לועג לה.

"היה לך פעם כל כך טוב?" התפאר, מרוצה מעצמו ומכוחו להתאפק. אלטרואיסט שכמוהו! והרי שנאה אותו מרגע שנכנס לדירה, ורק מפני כך היא נותנת לו את עצמה. היא מוכרחה להשמיד אותו. לנקום בו על ההנאה שהוא גורם לה. גאוותו המטופשת על זכרותו הגואה. החיוך שיתקע בה מדי היפגשם במקרה ברחוב, מפני ששכבה עימו.

"מלכת הדבורים משמידה את זכריהָ ואני פושעת," ריחמה על עצמה, ותפסה בעורפו, ושיכלה אצבעותיה, ומשכה עצמה לאחור, ופתע היה כל כובד גופה מצוי מעבר מזה של החלון, והיא המשיכה ללפות את צווארו וכפפה אותו אליה החוצה, למטה, ורגליה, שחובקות את מותניו, קירטעו, והן מפושקות מאחורי גבו ומתנפנפות. דומה היה לה שאותה תהום פעורה מתחתיה נפרשת גם מעליה כחופה שחורה הנמשכת עד לרקיעי אין-סוף.

רגע החליקו אצבעותיה אל שיפולי גבו באחיזה רפה, ומיד חמקו ועלו, ננעצות בכתפיו, והיא חשה כי כל החמימות שידעה מעודה לא תִשווה לאותה הרגשת נדנדה מופלאה הסוחפת אותה אל התהום האפלה והלילית שפעורה תחתיהם, ופניה חוזות בה במהופך.

"הוא לא יראה אותי," חילחלה בה תקווה פראית שהפעם, הפעם יקרה הדבר כאילו היא עם עצמה בלבד, בחלומה.

צבי נעץ את ברכיו בקיר הנמוך, שתחת לאדן החלון, וכאב חד עברו­ֹ, כי שריריו התכווצו במאמץ להחזיק בה לבל תיפול, כאשר הירפתה מאחיזתה בעורפו, וזרקה עצמה בבת אחת לאחור, כמעט הצליחה למוטט את שיווי-מישקלם ולהפילו יחד עימה. אך הוא תפס בשוקיה הלבנות, ונשען עליהן בכל כובדו, וזקף את גווה פנימה חזרה אל אדן החלון. ושעה שכל גופו מזיע, והוא מחזיק בה בחירוק שיניים וכולו רועד עדיין מן המאמץ, ומחניק בקירבו גערה – פקחה עיניה מולו ופיה פעור בתחינה אילמת ושערה גולש על פניה הבהירות, חזה הערום עולה ויורד מולו בנשימה קשה וחבוטה, ופטמות שדיה זקורות נגדו, חגות בטירוף, עבות כאצבע, חומות, בשלות, וכמו מאשימות מישהו בלתי נראה, הממעך בהן עד להכאיב, ומסעירן. והיא החזיקה על ליבה, בין שתי אצבעות חיוורות, את קצה הפיטמה הכהה, הסדוק, וקולה חירחר: "עכשיו טוב לךָ? טוב לךָ!"

הרגיש שהוא שיכור והכול מתרחש בהזייה מטורפת. ידה הנשלחת אליו בחיפזון תובעני כמבקשת לעקור את אברו, והבכי המטרטר בגרונה כאילו פקעת של כאב חונקת אותה ללא מוצא ואינה מצליחה להתפרץ החוצה. ביקש להימלט אל פנים החדר ולחזור למיטה יחד עימה, אך היא חזרה ותפסה בפראות בשערו ומשכה אותו אליה, חובקת את מותניו ונוגעת בו בירכיה שהיו לחות וערומות. ריח גופה סיחרר אותו. והיא ירדה אליו על בהונותיה, מבקשת לקרב ככל שניתן את גופה אליו, למען ייקל עליו לחדור על תוכה. ועמדה עימו יחד, ופניה החיוורות נטויות כלפי מעלה, נראית גבוהה מכפי קומתה, וסהרורית, ומגרונה התגמגם מלמול חרישי ומייסר, "אני אהרוג אותךָ, אהרוג אותךָ," נשבעה בעקשנות.

צבי ניסה להתעלם מן השטויות שלה, ונשק לפלומה רכה של שיער שבפיאותיה.

"ששש... עכשיו תהיי טובה, ילדונת פעוטונת," פינק את עורה הלבן והחלק כמשי, וחש שגופה אכן נענה לו, ולא הבין מפני אינה פוסקת ממלמוליה, "אני שונאת אותךָ, מפני שאתה, אתה," וקולה מתלעלע וכמו מתפוגג בדמעות.

"מה קורה לך, עפרל'ה?"

"אני," התפזרו מילותיה, והוא נגע בשיניו בגרונה והרגיש איך שנרעדים בו בגרון מיתרי קולה בהתאמצה להביע דבר-מה. וכאשר החל מתנשם בכבדות וכמו דוהר לקראתה ומחזיק בירכיה באצבעות קמוצות, פלטה צעקה קלה של תדהמה, ושבה והעלתה עצמה עימו אל החלון מתוך אותה כוונה סהרורית ועיקשת. ומפני שנחלש לרגע, הניח לה לסחפו עימה, "הפסיקי!" הלכה ואזלה מתוכו אותה מתיקות ענוגה שאצורה בבשרו, קרובה לצאת, בחמימות הנמסכת בכל אבריו.

"אני אהרוג אותך, מנוול... למה באת אליי? אני לא אוהבת אותך! שתמות, הלוואי שתמות!" צעקה כאחוזת דיבוק, והתנשמה בבכייה היבש, וצבטה את צווארו ונעצה ציפורניה בכתפיו, ולפתע הירפתה ממנו והשליכה עצמה לאחור, כלפי מטה, אל הרחוב, והוא דימה לשמוע מפיה שטף של מילים מזוהמות, בערבית, על אבריו, מעשיו, אבריה, תהום אפלה של כיעור, מילים שאינן נאמרות בין אישה לגבר, כאילו התיזו על פניו קילוח של רפש.

"תפסיקי כבר, מושחתת שכמוך!"

היא לא הבחינה בו ולא שמעה את קריאתו, כנמצאת בעולם אחר המשיכה לייבב וגווה הערום מפרפר על אדן החלון, כחפץ להימלט אל החשיכה ולהיעלם בה.

צבי החזיק בה, למרות ששוב לא היה איכפת לו אם תישמט ממנו ויתרסקו עצמותיה על מרצפת האבן, שם למטה ברחוב. זיעה שטפה את כל גופו, וריאותיו התנפחו כסבּל המתאמץ להרים משא כבד. ירכיה פירכסו לעומתו, עוטפות את חלציו בלקלוק לח, לשונות חמות וזעירות, משתלחות לקראתו מקרב חביון חמדתה, לוחכות אותו.

"לא נכון, אני לא... לא נכון."

ואותה מילה שפלט קודם ניסרה בה כל אותה שעה, ועתה כאילו הגיעה אליה מתוך הערפל, והיא הזדקרה מולו ועיניה נפערו במבט תמה, כנופלת לזרועותיו בבין-רגע מגבהי כוכב אחר ומרוחק.

"צבי!" נעצה ציפורניה בלחיו ושרטה כבפגיונות זעירים ומושחזים, "שתדע לך, אני..."

ושוב היתה מחבקת אותו, שבוייה בתשוקתה, כורכת ירכיה על עגבותיו, גופו נוגע בחמוקיה ומושך אותה עימו ומתפורר מול פירכוס קורי אהבתה, והיא סוגרת עליו בחמדת בשרים גואה. והיא מתנשמת עימו, ונענית לו, ומפרפרת בסתר רקמותיה שמשתרגות ככנפי עטלף, רכות בעיוורונן.

ואז היכה אותה בחמת זעם על לחייה, עד שידו כאבה, והכאב הצטלצל גם באוזניו כאילו פגע באבן. ושמע צעקה ארוכה ומתמשכת, כשל חיה פצועה, וסחף אותה עימו מטה אל תוך החדר, ועדיין היא דבוקה אליו, נואשת, במתיקות האיומה של רפיונה.

הוא השכיב אותה על הרצפה, ושמע נקישה עמומה של קדקודה, וחדר לתוכה שוב ושוב בתאוות נקם עד שנדמה היה לו שהוא קורע את רקמות בשרה העדינות. דמו נגע בפניה ולחיו להטה כמכוות אש, אך בליבו כססה אכזבה, כאילו טייל בלוע הר געש כבוי.

"אני רציתי את זה," יבבה, חסרת היגיון, "שום דבר ממה שהיה איתי... עזוב אותי. מגיע לי. כואב לי. כאילו חתכו בסכינים."

"לא עכשיו, עפרל'ה," עודו נאנח לחש לה, וניסה ללטף את כפה, אלא שהיא מיד משכה עצמה ממנו כאילו טימא אותה במגעו, ורחמיו הטריפו עליה את דעתה.

"מדוע אתה מכה אותי!" צעקה, "באיזו רשות, מי צריך את הרחמים שלך, מגעיל אחד! אתה לא אבא שלי שתעניש אותו!"

צבי רצה לומר משהו.

"אל תתאמץ לדבר. אני שמחה שקילקלתי לך הכול."

"לא קילקלת, אידיוטית."

אז מה, לךָ, כן?"

השתתקה ונותרה שוכבת לצידו על הרצפה הקרה. השרטת בערה בלחיו. הוא הלך לחדר-האמבטיה ושטף את פניו וניגבן במגבת שהתלכלכה בדמו. וכאשר חזר לחדר עדיין שכבה עפרה על הרצפה וכאשר נגע בה לא נעה מולו ולא השיבה לו דבר, כמו עשוייה היתה מאבן.

הוא הרים אותה והניחה על המיטה.

ואז צילצל הטלפון.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ברצוננו לאחל חג פסח שמח ובקרוב חופשי – לראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, שלדעתנו יושב בכלא על לא עוול בכפו וסופג סידרה של השפלות קטנוניות בשם הצביעות של הצדק – כמו האיסור על כתיבת זיכרונותיו במחשב.

ראש ממשלה לשעבר יש לו זכויות יותר מכל אסיר רגיל – וזו ממש חרפה שמתנהגים אליו כך. אתם יצאתם מדעתכם?

* מוהנדס גנדי ההיסטורי שנא את היישוב העברי ואת מדינת ישראל ותמך באויבינו, בליגה הערבית, אבל בעיני התקשורת הדמגוגית חסרת הידע שלנו – הוא קדוש.

רחבעם זאבי "גנדי" לא היה גרוע, בתחומים מסויימים – ממשה דיין, ומעולם לא היינו מחסידיו, בייחוד לא אחרי פרשת "בר בקר". לכן אנחנו מציעים לא רק לבטל את יום הזיכרון הלאומי ל"גנדי" אלא גם להסב אותו ליום זיכרון ישראלי לחמשת רוצחיו של "גנדי" – שכידוע עשו זאת כעונש על מעשי האונס – ובכך הקדימו את עבודתה החרוצה של אילנה דיין –

יש לרצוח נואפים מתים ולמחוק את מורשתם – גם אם מרבית חייהם היו מוקדשים לביטחון מדינת ישראל.

ואלה הם הרוצחים הפלסטינים שיונצחו מעתה ביום הזיכרון הלאומי הישראלי ל"רצח גנדי":

עאהד אבו גהולמה – האדם שתיכנן את ההתנקשות בחייו של רחבעם זאבי.

מג'די רחימה רימאווי – ראש החולייה אשר שימש בתור נהג המילוט במהלך המבצע.

חמדי קורען – האדם אשר ירה בפועל ברחבעם זאבי.

באסל אל-אסמר – שימש כמשקיף במהלך המבצע.

בנוסף למעצר ארבעת המתנקשים, נלכד לימים בפשיטה של צה"ל על בית הכלא ביריחו גם אחמד סעדאת, אשר הורה לבצע את רצח זאבי.

תהא נשמתם של חמשת הרוצחים הפלסטיניים, החיים עדיין, צרורה בצרור הקדושים של תוכנית "עובדה" –

יזכור עם ישראל את רוצחי "גנדי" – אשר קידשו שם אללה הרחמן והרחום בקיימם מצווה של הריגת יהודי!

וביום השנה להירצחו רחבעם זאבי יש לקיים טקס פומבי של יריקות על קברו מפי המוני בית ישראל, שבעוברם והם יורקים – ייטהרו מכל עוונותיהם.

* "הקשת המזרחית ושותפיה: התנועה הקיבוצית אינה מייצגת את הקיבוצניקים. גורם בכיר בתנועה: הארגון הקם לחסל את התנועה הקיבוצית, מחליט ללא כל בושה ומעצורים לדבר בשם החברים שאת ביתם ומפעל חייהם הוא מבקש לחסל. זו חוצפה שאין כדוגמתה וחרפה כמוה לא ראינו עד כה." [מתוך: "השבוע בתנועה הקיבוצית"].

* אהוד, כליאת ילדים יהודיים מגרמניה באנגליה היתה אירוע מביך, ולכן הושתק. אך תוכל לאמת אותו עם היסטוריונים מובהקים, וזה מרתק לדעתי. היו ילדים שהוגלו לאוסטרליה ונכלאו שם. 

ברכות

משה כהן

* אהוד שלום וברכות ליום שחלף ולשנים שיבואו. כפי שתבין דחיתי מלברך כדי לא להיתקע בפקק  הרבים ששלחו לך את ברכותיהם במועד.

והעיקר המשך לדווש על אופני הדימיון כי ללא לחיצה מתמדת על הפדלים קשה ובעצם אי אפשר לשמור על שיווי המשקל והרוכב נופל חלילה והכידון מתעקם – אז המשך ולחץ חזק ולשנים רבות כי זה כל הדם.

משה בר-יוסף

* שלום אהוד בן עזר, זכיתי להצטרף למנויי המכתב העיתי די מזמן – הגיליון המוקדם ביותר השמור עימי הוא מ-15.8.05 – וציפיתי בהנאה לקבלת כל גיליון חדש. כך יצא שגם קראתי כמה מספריך, רבים ממאמריך ומשיריך, טוריך, מדוריך, דיווחיך, הערותיך והמלצותיך, ומתוך שכך הלכנו והתקרבנו.

אינני מן המגיבים שבין קוראיך או מן התורמים מפרי עטם, ואיננו מכירים אישית, אם כי נפגשנו פה ושם. חשתי צורך, מין מחוייבות, לאחר שהשפעת עליי מטובך במשך כל כך הרבה שנים, להתייצב אישית ולהיות נוכח ביום חגך בבית הסופר ביום שני. נשארתי עד לאחר שלב התודות, אך חייב הייתי לחוש ולעזוב מייד אחר כך לפגישה אחרת.

מאוד שמחתי לראותך בשמחתך, ואני מבקש להצטרף לכל האיחולים שהרעיפו עליך כל הדוברים החכמים והנעימים.

פשוט תודה רבה,

חירם אמיר

אהוד: ריגשת אותי מאוד כי גם קול אביך אהרן הוא כמדבר מתוך גרונך, ובעיניי הוא סמל לעריכה ספרותית מעולה במשך שנים ארוכות מאוד, וכולנו הסופרים הערצנו אותו על כך. הוא היה הקורא המקצועי הראשון של כתב-היד של ספרי "המחצבה" בשנת 1961, ושלח אותי מיד לעורכי "הספריה לעם" של "עם עובד" וצדק בכך במאה אחוז.

* לאהוד שלום רב ושבת שלום, נהנינו מן הערב שנערך לכבודך בבית הסופר לפני ימים מיספר. היה ממש מרתק ואף קצר. ישבתי ליד אישה חמודה ועדינה שאמרה שהיא אחותו של חתן השמחה.

לשם שינוי הנואמים לא דיברו שטויות והיו מעניינים מאוד. המנחה היה מקסים, חוץ מזה שלא ידע לקטוע היכן שביקש, ואתה נראית יפה מאוד וחתיך, כך שמעתי אומרות כמה נשים כשהן עונות לשאלתי. הערב היה מאורגן היטב וסולידי. תודות, ועד מאה ועשרים.

בברכה,

י"ז

* מוקדם יותר אמרה רעיה שטראוס בראיון לאילנה דיין בגל"צ: "אולי זה אכזרי לומר, אבל אם משהו יקר – שיאכלו משהו אחר. הארץ שלנו משופעת בירקות ובפירות, לא חייבים להיצמד לעגבניה."

שטראוס, שמכרה את אחזקותיה בשטראוס ב-2007 תמורת כ-160 מיליון דולר, הוסיפה: "אנחנו מדינה קטנה, מוקפים, אין לנו משאית שנוסעת באירופה מיוון לרוסיה ומוכרת למיליונים – לנו אין את זה... יש משמעות להיות אזרח ישראלי, שכחנו להגיד תודה. איפה יש עוד מדינה ששולחת מטוסים לקחת את האנשים הביתה, כמו ששלחנו לטורקיה? שכחנו שיש לנו בית. רק אתמול היתה שואה, אנחנו מדברים על עגבניות? הם בכלל רעבו ללחם. הם מתו מרעב, כל העשירים שהיו בשואה." ["הארץ" באינטרנט, 14.4.16].

אהוד: רעיה שטראוס צודקת במאה אחוז. אין גבול לפינוק ולקוטרַיי של הציבור הישראלי, של התקשורת ושל פוליטיקאים המעודדים אותו לכך! עד לפני כארבעים-חמישים שנה לא ראינו, כל עונת החורף – לא עגבנייה ולא מלפפון. נפרדנו מהם בסתיו ופגשנו אותם שוב בשמחה באביב. בשנים האחרונות, בזכות החממות של החקלאות הישראלית, שהיא מן המתקדמות בעולם – יש עגבניות ומלפפונים כל השנה, ובשפע.

 אבל הפינוק והקוטריי האוויליים נמשכים.

אם העגבניות יקרות, תאכלו כרוב! זה בריא, זה זול – זה ירק של עונת החורף!

ומאחר שאין לי 160 מיליון דולר, אולי תשמעו לעצה שבאה ממני ולא מרעיה שטראוס המיליונרית – שכידוע כל מה שמיליונרית אומרת אלה הם דברי שקר תועבה ורשעות גם אם היא מצטטת את הקב"ה – כי כידוע בקריית מטומטמים זה חטא מהתורה להיות עשירה.

* ההחלטה הבאה של יונסק"ו: ישו היה בכלל בחור פלסטיני...  לכן כנסיית הקבר בירושלים היא אתר מוסלמי קדוש – אין כניסה לנוצרים! (כלל לא פנטזיה...)

יהודה דרורי

* נכון להיום, שום עיתון או כתב-עת ישראלי, למעט המקומון "ידיעות פתח תקווה" של "ידיעות אחרונות" עם המראיין אורי קידר [1.4.16] – לא ציין מלאת 80 לאהוד בן עזר ולא הזכיר במילה אחת את המכתב העיתי שהוא עורך, גם לא את הערב לכבודו בבית הסופר. כן. החרם התקשורתי על הסופר הנידח נמשך – ואין חשש שהתואר יישלל ממנו.

* אזהרה: במשך ימי חול המועד אל תיכנסו לקניות ברשתות המרכולים הגדולים. את המדפים של מוצרי מזון ה"חמץ" הם מכסים בגיליונות נייר לבן, ולכאורה אתם יכולים למשוך משם מוצרי "חמץ", אבל כשתגיעו לקופה תיווכחו לדעת כי הברונים השודדים של תעודות הכשרות התחכמו לכם והכריחו את הרשתות להוציא מרשימות המוצרים במחשבים שלהן את כל דברי ה"חמץ" – וכך לא תוכלו לקנותם! ראו הוזהרתם! לכו לקנות רק ברשת "טיב טעם" הלא-כשרה ובחנויות המכולת הקטנות – שמצפצפות על ה"מאפייה" הישראלית הפאראזיטית שמנפיקה את היתרי הכשרות!

* לאחרונה אנחנו מקבלים שפע ספרים חדשים שאיננו מצליחים להתייחס אליהם במכתב העיתי. אם יש מבין הנמענים מי שרוצים לכתוב, חינם כמובן – על ספרים חדשים, הם יכולים להתקשר אלינו במייל ונודיע להם אלו ספרים פנויים לביקורת – דרכנו או בפנייה ישירה למחבר או להוצאת הספרים.

* מתי כבר תיחשף פרשת הנאפופים של דוד בן גוריון, ויימחק שמו מרשימת המייסדים של המדינה?

* האם הרצל הלך לזונות?

לא בטוח שאשתו נענתה ברצון לכל מאווייו.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל