הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 1139 – ערב פסח תשע"ו

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ג בניסן תשע"ו, 21 באפריל 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: קְרִיעַת יַם סוּף שֶל אָדִיסוֹ מָאהָארִי. // פוצ'ו: בחיי (2), פרק ל"ו – אמריקנית מפוארת במרחבי עמק האלה. // דבורה קוֹזְוִינֶר: לחג הפסח – תשע"ו, להרמת כוסית במועדון בית היקב, ראש פינה. // שני שירי פסח לא חדשים: 1. פלחי שמוטי מתוקים אחרונים. 2. זיכרונות של מושבניק גרוש. מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // משה כהן: דגל לאומי יש לכבד. // יואל רפל: 'סדר' נשים לפסח, על רצונן ומאבקן של נשים ליטול חלק פעיל בליל הסדר של פסח. // עוז אלמוג: 1. קצת פחות רעש בבקשה. 2. כישלון חינוכי מהדהד. // אורי הייטנר: 1. הגולן שלנו לעד. 2. צרור הערות 20.4.16. // תקוה וינשטוק: צמח חודש ניסן: הטוב שבמר (מרור) לפי ד"ר שרה'לה אורן וד"ר חן שרמן. // אברהם כץ עוז: דעתו של מפ"איניק ותיק ערב חג החרות. // עמוס גורן: שעת הנקה. סיפור. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [71], הגיגים קלים על נושאים כבדים, סל מוזל. // יוסף אורן: "שמשון" – לדור של שמשונים. // ואני כמוסוליני הייתי לך, מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים. // מרדכי קידר: כן, לנצח נאכל חרב. המדריך לשורד במזרח התיכון. [ציטוט]. // אלי מייזליש: מנהרה עלייך ישראל. // ממקורות הש"י.

 

 ברכת חג שמח לנמענינו ולעם ישראל בישראל – גם אלה שעדיין בגולה ובקרוב יעלו ואלה בישראל שבקרוב יהגרו

 

* * *

יוסי גמזו

קְרִיעַת יַם סוּף שֶל אָדִיסוֹ מָאהָארִי

סיפור לחג הפּסח

 

"בכל דור ודור זוכה אדם מישׂראל לקריעת ים סוּף שלו,

אך רק אחת לאלפי שנים זוכה לכך שבט שלם."

(קֵיס פסיל בן סאהאלו מאהארי)

 

בלילות הקיץ השרוּבים של גוֹנְדֶר (שבהם, מה מוזר, מהבּיל האוויר בה-בעת שנוחתים שלגי כִּסלֵו בירושלים) היתה אוכלוסִיַּת הכפר כולו, מִסָּב עד נכד, סוגרת מעגל צפוף סְביב מדוּרת ה"קֵיס". סבא, ה"קֵיס", הוא רבּו של הכפר, מיסב היה בפתח ביקתתו המגוּבֶּלֶת מִטיט וקש בְּלוּלִים יחדיו כשאר בִקתות השבט, בעוד קולו המאגי מעלה דברים בּאוֹב.

 "מי אנחנו?" היה סח, "מאין באנו? מה טיבֵנוּ? להיכן זורמים חיינו בין טרשי אדמת בני חם?"

"אנחנו," משיב היה, "דם מִדמם של אותם אבות קדומים מִיַּקִּירֵי ירושלים, שבאו מארצם עם מֶנִילֶכּ, נסיך-הכתר, בנם של שלֹמֹה המלך וגבירתנו מלכת-שבא. הלא שָם, בגווילי הספרים הקדושים השמורים בין גנזינו מִקֶּדֶם, נזכרת פגישה גורלית זו שבין מולידו, החכם באדם, ובין הורתו שנשׂאה לשלֹמֹה אבני-חן וזהב על גְּמָלֶיהָ: זו שניסתה בחידות את האיש שפּתר לה כמעט את כולן."

"למה 'כמעט'?" היה מישהו לא מזוּהֶה מִזדעק מן החושך. חושך עמום קצת, על גבול חוּג-האור, כמו הגבול בין חלום וּפִשרוֹ.

"כי גם הוא, הוא עצמו, חֵרֶף כל חוכמתו," היה סבא קורץ ועונה לו, "לא פִּעֲנֵחַ, ממש כמו כולנו, את שְלוֹש החידות הגדולות."

"אלו חידות?" שואלים היו כל בני הכפר פֶּה אחד, מכל עֵבֶר, אף שכולם כבר ידעו בעל-פּה מה יאמר כְּבוד ה"קֵיס", וכיצד. טיבן של אגדות ממוּחזרות, ממש כיין, אינו בחידושן כי אם להיפך, ביושנן. סבא, שׂחקן מנוסה האמוּן על פרטי תפקידו הרטורי, שב וקולט היה כל שאלה ככדור זה בטניס-שולחן. כמי שלא חיכה אלא לזאת, ובו-ברגע, מחטיף היה כמו במחבּט נסתר את תשובתו: "שלושה וארבעה, אַחַי, הם נפלאו ממנו. שלושה וארבעה שֶאַף שלֹמֹה לא יְדָעָם: דרך הנשר בשמיים, הדוֹאֶה מבלי ליפול; דרך נחש מתפתל עֲלֵי צוּר, הזוחל על גחון, בלי גפּיים; דרך מַשַּט אוניה בלב-ים, הנִּשֵׂאת על גלים בלי לטבוע; וּמה שאולי הוא חידת-החידות: דרך גבר, אַחַי, בעלמה."

עיני זִקנֵי הכפר ממצמצות היו נוסטאלגית, כמו גחלים לזֵכֶר דלֵקותיו של העָבָר. מה שאין כן עיני בּחוּריו ובנותיו שהיו לוחכות כאש-יער, הן את החושך והן זה את זו, כמו הוּצַת בהן דֶּלֶק-הדם.

סבא מוסיף היה פרט על פני פרט כִּזרדים על האש העוממת: מַמְלֶכֶת הפאלאשים שצמחה מול אגם טַאנָה על אף הִתנכּלוּיות כל יריביה הנוצרים; אותה מלכּה הֵרוֹאִית, יהודית שְמָהּ, שמָּשְלָה בה, זו שמרדה בראשם של שבטי האַגַאוּ במלך אַקְסוּם; אקסום, לשעבר עיר-בירתם של צוררינו, אף שהיתה נוצרית נותר בה נופך יהודי. ראייה לדבר: כנסיה הקרויה בה על שמה של ציון עיר הקודש, שכּל הנכנס בה ימצא את ארון ברית השֵּם ולוחות העֵדוּת. את אלה, אם לשפוט על פי זִכְרוֹן זִקנֵי השבט, גנב מֶנִילֶכּ בשובו לארצו, מגִנזֵי מִקדשו של שלֹמֹה. "זו הסיבה," מבאר היה סבא, "מדוע כּוּסוּ שם בְסוֹמֶק, סומק מביך של בּוּשה לא נמחקת, פניו של אחד הלוחות."

"איזה לוח?" ישאל השואל התמים שספק אם קלט את הרמז.

"זה שבּו חקוקות אותיות הדִּבֵּר השמיני," יענה לו ה"קֵיס".

"למה דווקא בזה השמיני?" לא יֵרֵד אותו תם לעומקו של העוקץ.

"כי בזה, השמיני," יחייך אליו סבא, "כּתוּבות המילים 'לא תגנוב'..."

"ואז, כִּכלות מאות שנים שלא שמעו עלינו אחֵינוּ בקצווי תבל," מוסיף היה הסב, "רק אז, בשלהי המאה התשיעית, כמין רעם-פתאום בִּשְמֵי-תכלת, בא לכפרנו יחפן תמהוני ותרמיל-נדודים על גבו.

'מי אתה?' שאלו אבותינו שטרם ראו בן-אנוש שכמוהו: לא שׂיער מקורזל, לא שׂפתיים בולטות, ותמוּהַ מִכֹּל: לא שחור.

'יהודי,' נענה הנוכרי המוזר, 'יהודי בן דת מוּסָה, כָּמוֹכֶם.'

'מה שֵם כּבודו?' שאלו אבותינו.

'אֶלְדָּד שמי, אֶלְדָּד הַדָּנִי.'

'מה עושׂה יהודי בעולם?' נִשתאוּ האבות לדברי האורח.

'נע ונד,' אמר זה, 'מחפּשׂ את עֲשֶׂרֶת שבטי בני-עמו שאבדו.'

'אז אנחנו אחד מהם!' לא הִתאפקו.

'מסתבר כך,' אמר אותו הֵלֶךְ, 'בּנֵי נפתלי, גד או דן או אָשֵר שהִרחיקו לארץ בְּנֵי כּוּש'..."

ההֶלֶם הראשון היה כפול, כאֶגרוֹפַיִם: לא רק זהוּת הנוכרי, גם זהוּת מארחיו בעיניו של הזר. אדם במבטו של זולתו נראה אחרת: לא במידה שמודד את עצמו אלא כמו מהוּפּך, בְּמַרְאָה. פתע-פתאום נתחלפה בדידותו של מיעוט שְכוּחַ-אל וּלְמוּד-סֵבֶל (זה הנרדף בעטיו של דיבוק אטוויסטי: לִשְׂרוד, לא לחדול) באותה גאוות-יחידה של תחושת שייכוּת מתרוננת, היסטורית: לא זמורת-זר אלא בד מִבּדיו של אילן מסועף ועתיק. כמה שהה שם אותו תמהוני, אותו זר נע ונד, בכפרנו? זאת אין סִפרֵי קורותיו של השבט  טורחים משום-מה לגַלּוֹת. אבל מה שידוע נמסר מאבות לבניהם ומסבא לנכד: כל מִנהגינו למד האורח, כַּשְרוּת, טהרה, פּוּלחנות. גם אם שב יום אחד, כציפור לִמעוּפהּ, אל דרכי נדודיו שלא תָמוּ, למצוא את נהר סמבטיון המופלא ועשֶׂרֶת השבטים האבודים, לוּטֵי-הסוד – זה הנהר הפולט בימי חול אבנים רותחות ואילו בּשבּת הוא נח מִזַּעַף, ואלה השבטים אשר בְּמוֹת שלֹמֹה המלך ניתקו מִממלכתו ולא נודע מקום שִבתם – לא בלי תודה נפרדו האבות מאותו הרפתקן סְעוּר-רוח, מִבּעל-חלומות זה שחיבּרם כעץ גדוּע אל שורש קדמוּתם, אל המוצא והמקור. הוא היה לדידם שַגרירהּ הנודד של מלכוּת יהודית לא נודעת, זו שאינה מִשׂתרעת על שטח כי אם על גדותיו של הזמן. זמן שמובטח בו כי מה שהיה שוב ישוב עוד בִּרצות אלוהינו. זה, אלוהינו הטוב שֶלְּבוֹא משיחו התפללנו יום-יום. חלומות, כזכוּר, הם החומר ממנו נִטווים השירה והמיתוס, אך קורֶה כי אף הם, השירה והמיתוס, זוכים למַמֵּש את עצמם...

"אלף שנים," היה סבא אומר בנימה שֶקינה עתיקה בה. קינת הנידחים והשכוּחים מִלב ועין, קינת המחכים בלי קץ אך מחכים עד בוש. "אלף שנים נתפרחו ונידפו כאבק הנישׂא עם הרוח. שום אושפיזים לא פקדו את כפרנו מלבד שִׂנאת שכנינו, והעוני, והשְכוֹל. אבל בוקר אחד, אם היטלנו ספק בגילגול נשמות בחיינו, בסוד מצמרר זה בו רוח המת מִתנחלת בַּחַי, כּדיבּוּק – בא גילגולו של אלדד הדני ונחת כחַיְזָר על סִפֵּנוּ, כאותו מטאור הפולח שנות-אור בדרכו מִכּוכב נעלם. זה היה בעונת הקציר וזולת קצת זקֵנים וסיעת עקרות-בית, שהִמתינו בַּכפר לשוּבֵנוּ מִשׂדות החִילָף החַבָּשִי (ה'טֶּף'), לא היה איש בַּכּיכּר הריקה המוּקפת בְּקָתוֹת צרוּבות-שמש; אך הזר המוזר לא נִראָה כממתין לעם רב שיַקבּיל את פניו.

"הוא הסיר מראשו המוּקרח שהזכיר אגוז קוקוס בָּשֵל, שְחוּם-פּדחת, כובע לבן, קולוניאלי, של שַעַם, כמו זה שחובשים האינגליז. באמהרית צחה, שהדהימה את כל הצופה בו (ומי לא צפה בו?) סח לכולנו כי שמו הוא יוסף הלוי, יהודי מִפּאריס. לילה ויום הִתחקה בלי לֵאוּת על טיבם של גווילי קדמונינו: מִצווֹת השבּת ('תֶאֶזַזָה סַנְבָּת') או דיניו של אליהו ('סֵפֶר אבּא אֵלִיאַס'), תפילות חַזָּנֵינוּ (הם-הם ה'דֶּבְתֶּרִים'), דיני מילה, כַּשרוּת וצום, כל חג וכל מועד. כּפרופסור נכבד בַּ'סוֹרְבּוֹן' של פּאריס ומומחה לִלשונותיה הרבות של אַבּיסיניה וכִשליחהּ של 'כִּי"חַ' ('אָליאַנס' המהוּללת) הביא הוא לכפרנו גם תרומות וגם מזון. מאוחר מִזה צץ תלמידו הנלהב, גילגולם המופלא של השניים: הן של אלדד הדני עז-הרוח והן של יוסף הלוי. זה, השלישי, יעקב פַיְטְלוֹבִיץ', שגם הוא נִתמחה בִּשׂפתנו, נפגש אף עם הוד מלכותו הקיסר הקרוי מֶנִילֶכּ השני. הוא ידע כי ה'נֶגוּס', מושלה התקיף של בּירת-הממלכה החדשה, אַדִיס-אַבֶּבָּה – אף שאינו מִזרעו רם-היַּחַשׂ של בן מלכת-שבא ושלֹמֹה – לא לחינם מִתנאֶה הוא בַּשֵּם 'מֶנִילֶכּ' האפוף הילת-קודש,  אלא משום שעַמו מְקַדֵּש את סיפור אגדת בית שלֹמֹה. וכי הוא, אף אם אין הוא נִמנֶה על שושלת שלֹמֹה אלא זו של עַם שוֹאַ, אחד מעֲמָמֶיהָ הרבים של ארץ כּוּש זו, וּשמו של מֶנִילֶכּ הנָּ"ל גנוּב הוא בידו – כלל לא הִפסיד, ואפילו הִרוויח, מִשמו של נסיך קדמוני זה (זה שאף הוא לא בּחל בִגנֵבה, של אותו ארון-קודש עברי...)

"בא אפוא פַיְטְלוֹבִיץ' אל ארמונו של אותו מֶנִילֶכּ והגיש לו זוג פּמוטות יד שנייה מן ה'פּלעצל', הוא שוּק-הפּישפּשים היהודי שבפּאריס. בְּסיסוֹ של כל פּמוט חשׂף, נקי מִכּל פָּטִינָה, תבליט מרהיב-עיניים של ארי שואג בעוז. כתובת עברית, 'גוּר אריה יהוּדה' (בראשית מ"ט, ט) נחקקה בו; כמו להטעים את מקור ייחוּסהּ (הגנוּב) של יוּקרת הקיסר. 'הוד מלכותךָ,' קד אורחו של קיסר ארץ כּוּש ותירגם לאמהרית את נוסח ברכת יעקב, יעקב פַיְטְלוֹבִיץ', באוזני מארחו, 'אנא, קַבֵּל את מִנחת עבדךָ שחותַם אבותיך יצוּק בו: זה, הארי, שהוא מלך ממלֶכֶת החי וסִמלוֹ של שלֹמֹה.'

'של שלֹמֹה ושל בנו, מֶנִילֶכּ הראשון,' נענה הקיסר, כולו נחת. ונטל מידיו של אורחו את השַּי הנדיר והוסיף, מבוּדח: 'לא רק אביו, החכם באדם, ואימו, מלכת-שבא הנודעת, דָשוּ, מִיסְיֶה, בחידות עמוקות מני ים, גם אנחנו נוּכל.'

'אנחנו?' תהה האורח ושב ובחן את פניו של ה'נֶּגוּס'.

'כן, ידידי,' נצטחק הקיסר, 'אנא, חוּד לי חידה, למה לא?' 

'הוד מלכותך,' סח לו פַיְטְלוֹבִיץ' זה ושאל בנימה מִתַּמֶּמֶת, 'מי עוד כמוך ישׂכּיל לגַלּוֹת את פִּתְרון חידתי הדלה?'

'אדרבּא, נִשְמָעֶנָה,' אמר הקיסר מסוּקרן מדברי האורח. זה, האורח, כורע אפּיים, פצה את שׂפתיו ושאל:

 

 'מַהוּ אוֹצָר שֶאוֹרוֹ הַנִּבְצָר מֵהֶשֵּׂג קְלִיטָתָן שֶל עֵינֵינוּ

    חָבוּי וְשָבוּי בְּצִינוֹק אַפְלוּלִי הַמַּסְתִּיר אֶת יִפְעַת זָהֳרוֹ?

    וּמַהוּ נוֹצֵץ שֶבְּרָקוֹ הַחוֹצֵץ בֵּין אוֹרוֹ הַשָאוּל וּבֵינֵינוּ

    אֵין רוֹאוֹתֵינוּ קִצְרוֹת-הָרְאוּת מַבְחִינוֹת בֵּין אוֹרוֹ לִמְקוֹרוֹ?'

 

עיניו של הקיסר נצטמצמו כמין סְדָקַיִם, כמלך-החיות מול להט שמש מַשוונית. שֶקֶט מקפּיא נִשׂתרר בַּטרקלין הגדוש באנשי הפּמליה: שׂרים, טפסרים, חצרנים, גנראלים, חוזי-עתידות, אנשי-דת. בחיוך ערמומי, שכמעט לא ניכר בין שׂפמו לזקנו שהִרטיטוּ, עט הקיסר כארי על טרפּו על חידת אוּשפּיזוֹ המוזר.

"שני פתרונות לַחידה,' נזדרז ואמר, 'לא אחד אלא שניים!'

'שניים?' זקר האורח את שתי גבּותיו הסבוכות בתמיהה.

'כן,' נצטחק הקיסר ופירש: 'הראשון הוא גַרְמֵי השמיים. השמש בלילה מַסְוָה מעינינו אורהּ בצינוק אפלולי. אך מה שנִּרְאֶה כניצנוץ הירח הוא רק אחיזת העיניים: אין זה אורו, זה אורהּ של השמש, אורהּ הקנוי במשיכה...'

'הוד מלכותו לא החטיא והיכּה אל החֹמֶש,' קרא האורח, 'איך אמרה מלכת-שבא לשלֹמֹה רב-הדעת: "אַשְרֵי הַשֹּמְעִים חָכְמַתְךָ." אבל מהו אם כך הפִּתְרון השני? הן הנֶּגוּס טוען כי יש שניים' (כאן נתלקחו אישוני הקיסר בְּבָרָק ממזרי ושחוּז).

'הפִּתְרון השני,' נתחייך ושִקְלֵל בידיו את מתְּנות האורח, זוג פמוטות הזהב נטוּלֵי הפּטינה, עם דמוּת הארי, 'הוא זה שעיתים שְׂכִיּוֹת-חן אפוּפות דוק של יֹשֶן שוות שבעתיים מֵעֵרֶך תחליף מזוייף שלהן המבהיק כמחבת של מִטבּח...'

פַיְטְלוֹביץ' חש איך אותה עקיצה על חשבון תִחמוּנוֹ הצולע (זוג פּמוטות יד שניה מן ה'פּלעצל' המוּצגים כמין אנטיקה מתקופת שלֹמֹה) נוקבת אותו כמו הדין את ההר, כמו סיכּה את בָּלוֹן הפּרֶטֶנזיה, אך אף-על-פי-כן לא נפל ברוחו אלא קַד עמוּקות ושאל:

'מה מִשתמע מכך, הקיסר?'

'משתמע מכך שעֵינֵינוּ,' סח מֶנִילֶכּ באירוניה דקה, 'לא תמיד משׂכּילות להבחין – בין אמת לכזב, בין מקור לחיקוי, בין ממש לתרמית-העיניים, בין וַדַּאי לְבַדַּאי, בין מחיר ובין עֵרֶךְ ובין החכם והכסיל...'

'ואין פִּתְרון שלישי, נוסף?' הִבליע האורח (כמו לעצמו, כמו בדרך-אגב) ומיד התחרט על דבריו. אך אוזני הקיסר שדָּבָר לא נסתר מהן עָטוּ, חיש-קל, על הרֶמֶז.

'מה?' נזדעק, 'יש שלישי? האומנם?' וציווה עליו תיכף 'דַּבֵּר!'

עכשיו היה הוא, האוּשפּיז הנִבעת, כארנב שנתפּס במלכודת. אוי לו אם לא יפרש את דבריו ואבוי לו אם כן יפרשם.

'הוד מלכותך,' אזר עוז והִשמיע לו, 'לא אכחד מפניך: זה, הפִּתְרון השלישי שהזכרתי, עלול לקַפֵּד את חיי... זה נכון שישנם לְחידה עמוקה זו שלושה פתרונות ולא שניים –  אולם מי שנִּפֵּק לנו ראש בין כתפינו ניפּק ראש אחד, לא שלושה. מה יעשׂה איפוא זה, אוֹרְחֲךָ, שקפץ כאן בָּראש לפניך, זה שראשו שלו אין לו תחליף, אם דבריו יעלו לו בְּראש?'

'כלום לא יקרה לו,' הִרגיע הנֶּגוּס, 'דַּבֵּר ויאירו דבריך.'

'אם כך, הבטחה אימפּריאלית, כְּבודו?'

'בהחלט. אימפריאלית מאוד.'

'אם שושלת כבודו רק אימצה לעצמה, כמין אות של פאר ורוּם-יַחַשׂ, מה שמוּכּר כיוּקרת העִברים הקדומים, בני עמו של שלֹמֹה – מה כבר מִכְּבוד הקיסר יהלוך אם יזכור כי בִּתחוּם ממלכתו-הוא (שָם, בהרי סֶמִיאָן ועל גדות אגם טַאנָה, בִּצְפון-מערב) חי לו מאז מֶנִילֶכּ הראשון שבט "בית ישׂראל' הידוע; והשבט הזה הוא מקור, לא תחליף מאוּמץ, מֵעַמּוֹ של שלֹמֹה? אך השבט הזה כבר דורות על דורות מעוּנֶה ונרדף על לא עוול, חוץ מן העוול שאין אוּמתו של כּבודו מסוּגלת למחול.'

'מהו העוול?' שאל הקיסר.

'שתורת אבותיו יְקָרָה לו.'

'מִמתַי זהו עוול?'

'מִיום שנצרוּת ואיסלאם מִתנכּלים לעַמִּי...'

כְּבוֹד הקיסר, מֶנִילֶכּ השני, העמיק מבטו באורח. שֶקֶט מתוח, כמו זה שלפני סוּפה טרופּית, הושלך בטרקלין. שֶקֶט שבּוֹ נשמעה כִּביכול חריקת גלגלי-השיניים, זעירים וסמויים מן העין ככל שהיו, של מוחו הנִלבּט. לוא נִקלע לשם זבוב היה רחש כנפיו מהדהד באוזני הפמליה. אבל לא רק זבובים אסורים בארמון, גם תלונות על עוולות המימשל. אף-על-פי-כן היה משהו לא מְחוּוָר בדברי האורח, בקולו המרטיט, בעיניו היוקדות, שריכּך את קשיחוּת הקיסר.

'מה בקשתך אפוא, מִיסְיֶה?' שאל בנועם. איש מן הפמליה, ואולי אף הוא עצמו, טרם מצא אותו נוח לִרצוֹת כמו בָּרגע ההוא, הפטאלי. אם נִשמע שָם צליל-רחש זה לא היה זבוב אלא לחש תמיהת כל שומעיו.

'לא בקשה. בקשות, רוּם הוֹדךָ. לא פחות מִשָּלוֹש אם יוּרשֶה לי. כמו שהיו לַחידה שפּיצחנוּ שלושה פתרונות, לא אחד...'

הגבול בין האומץ ובין החוצפה הוא קו דק, קו שביר, קו מפתיע. כל הֲפָרָה של שיווּי-המשקל גורלית בו, לכאן או לכאן. אבל כך, כך ממש, היה קו שִׂפתותיו מַבליעות-החיוּך של הנֶּגוּס. 'הבה נשמע אותן,' סח לאורחו. הממזר שיעשְעוֹ לא מעט.

'אלף תודות,' נזדרז האורח לסחוט מאותם רגעי-חסד, כמו הפַלָּח הסוחט את שַמְנָם של זרעי הפּישתה, כל טיפה. הוא שלף מכיסו, כעושׂה-להטים, זוג נרות ומַצִּית והודיע: 'רק לִשניה נכַבֶּה את האור' וקָרַב אל כיסא-המלכוּת. בּו ברגע כָּבוּ האורות בַּטרקלין אבל לא בעיני האורח. הוא ניגש ונטל מידו של הנֶּגוּס את שני פמוטות-הזהב. חֶרֶש נעץ בהם נר אחר נר, הִדליקם וּקבעם על הארץ. מה שהוּאַר בו-בָּרגע היה רק הֲדוֹם-הכיסא, לא יותר.

'כְּבוד הקיסר,' נתעשת ואמר, 'אִם בִּתחוּם ממלכתוֹ בה מושל הוא (כּך, שכּיסאוֹ כה איתן שמוּתר לו לנהוג רוחב-לב בִּנתיניו) אין לנִינֵי קדמונֵי בית שלֹמֹה לא מִפלט ולא פּדוּת מִשלוּחיךָ, הנושׂאים ברמה את השֵּם 'בית שלֹמֹה' אך רודפים זה שנים את יורשיו – איזה מין אור כבר ניתָּן לקוות כי תקרין שלהבתם המושפּלת: לא רק על כס-מלכותך הנישׂא אלא אף על רגלי הֲדוֹמוֹ? מה שאין כן אם כְּבוד הקיסר יִתרַצֶּה וירים את קרנם מעלה-מעלה (כאן הניף האורח את שני הנרות עד גובהן של עיני הקיסר): לא רק אורם של ניני מלכת-שבא וּשלֹמֹה יזדהר ויַגִּיהַּ, כמו המאור הקטן המחזיר את קרינת המאור הגדול – אלא עצם גדוּלת הקיסר ותפארת חסדו תתגלה ותפציע (ואכן, בּו-בָּרגע נָגְהוּ הנרות על כּתרו של שליט ארץ כּוּש...)

מיד הוּדלקוּ האורות בַּטרקלין אבל גם בעיניו של הנֶּגוּס. 'אמרתָּ שלוש בקשות ואחת כבר קיבלתָּ: כיבוי האורות. מה הן אם כך השנייה ועִמָּהּ השלישית?' נִסתקרן והִפגיע.

שוב נשמע רחש ושוב לא היה זה של זבוב אלא רק של פליאה.

'הוד מלכותך,' נענה האורח, 'קטונתי מכל חסדיך. כמו שכּתוּב בסִפרו של המלך שלֹמֹה החכם באדם. 'כִּי תֵשֵב,' כך כותב הוא, 'לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵל בִּין תָּבִין אֶת אֲשֶר לְפָנֶיךָ.' ואני, שאינני יושב אלא קָד לפניך, כיצד לא אבין? אין שלהבת הנר מאירה בַּסגריר באין יד מסוככת מֵרוּחַ, אין הנר היחיד מתרושש מאורו בפורסו פרוסות-אור לְרַבִּים. מִשאלתי השנייה היא: תָסֹךְ יד כבודו על נינֵי בית שלֹמֹה מִכּל רוח. מִשאלתי השלישית היא: יוּתַּר לִזְקֵנֵינוּ לפרוס אור-אבות לטַפָּם.'

"כך, באחת," היה סבא ממשיך סיפורו באוזני בני השבט, "באו דברי האושפיז חד-המוח בלב הקיסר הנאור. הוא הִתִּיר לו לפתוח בתי-אולפנא ניידים בִּמקומות מוֹשָבֵנוּ, כמין אוהל מועֵד מתקפּל של סככה ושל לוח, של גיר ושל סְפוֹג. חרף טינת קנאֵי המיסיון שניסו לְנַצְּרֵנוּ בכוח, כוח החרב וכוח השוחד וכוח עורמת הפיתוי, שַבנוּ ללמוד את פסוקי ה'אוֹרִית' (התורה בשׂפת גֶּעְז) כמִקֶּדֶם. ועִמם – את פירוש המילות באמהרית ואת מסכתות התלמוד. זה, התלמוד, היה ארץ זרה, לא נודעת לַ'קֵּיְסִים' שלנו. ואין תֵּמַהּ בכך: הן גָלינו מארץ-הקודש לפני היווצרוֹ. וכך גם סִפרֵי נביאים וכתובים ופסוקי הגדת חג הפּסח, כל שהֶחסרנו ולא נִתבּשֹרנו אודות קיומו, זה שנים. סבא, סקרן כמין ילד קטן לשִפעת חידוּשֵי האורח, בלע כל מילה משִׂפתי אוּשפּיזוֹ והִנחיל זאת לצאן מרעיתו.

אולם עוד אותו פַיְטְלוֹבִיץ' אץ בדבֵקוּת לאַחוֹת אותו פּער היסטורי, להוּט לפַצּוֹת את כולנו בַּמֶּה שהִפסדנו דורות על דורות – באו ימי הרעה רדוּפֵי התלאות של פלישת מוסוליני ומה שנזכר בַּתלמוד כהיסטוריה קָרַם פתאום עור עדכּני. אם למדנו כּדין, במסכת שבּת, על קסדא ועל זוג מגפיים, באו קסדות הפולש והלמוּת מגפיו והמיטו אסון. לילה ויום ריחֲפוּ בְּשָמֵינוּ אין-ספוֹר מפציצים מאיטליה שהטילו עלינו, כמין עופות-טרף, ביצים מתפצחות של כְּלָיָה. הן היו מתנפצות על ערים וכפרים ושׂורפות כאן פּרוור ושם רובע. לא רק בִּקתות-החימר, גם אלפי בתי-אבן קרסו כקלפים. גם מלכּהּ החדש של הארץ, האיש שכּינה עצמו הַיְלָה סֶלָאסִי, זה שנִקרא 'גוּר אריה יהודה', לא עצר יותר כוח – ונָס. אמרו כי נמלט הארי להרי יהודה שבארץ-הקודש. שם, בציון, בבניין החַבָּשִים, מצא לו מיסתור ומיקלט. כך סגר אלוהי העִברים מעגל שרק הוא, יתברך, מסוגל לו: מי שנינֵי בית שלֹמֹה נתיניו הם חזר לעירו של שלֹמֹה. מיד, כמין אש הפושטת ביער ואין מעצור ומחסום לה, פּשׂתה בכפרינו כמיהה עתיקה זו לשוב אל אדמת האבות. לא רק שלא דעכה השלהבת כי אם אף גדלה וגברה לה. גץ משיחי בו הופכות אגדות לעוּבדות נִתלַבָּה לִדלֵקה. לילה בְּלילה היו הכפרים נִטָּשִים מִסיעות פליטי-חרב, אם לכיווּן צְפון-מזרח, למאסאווה, ואם לגבולה של סודאן. אך איש לא הגיע משם לציון אלא רק אל ארצו של המוות. זו נִשׂתרעה תחת עול קלגסיו של ה'דוּצֶ'ה' מִגבול ועד גבול. גם מִקץ כחמש השנים הבאות, עם פלישת גדודיהם של הבריטים, מי שהחזירו את הַיְלָה סֶלָאסִי כמלך מוּשב על כַּנּוֹ, לא נִתרצה החוזר מִציון לקולות תחינתם של ה'קֵּיְסִים'.

'אם אֹמַר לכם 'כן' מה אֹמַר לגולי אריתריאה, סומאלי ועוד? אלה הרי להוטים לא פחות אף מִכֶּם, נתינַי הפאלאשים, לערוק מתחומי ממלכתי אל ארצות-מוצאם שמֵעֵבֶר לגבול.'

"נותר אפוא חלום שדוּד, פצוע, קְצוּץ-כנפיים. מי שקרא בין דפי ספר 'שמות' את הכתובת 'שַלַּח אֶת עַמִּי" שב וגילה איך נִשְנֶה העָבָר המצמית בַּהוֹוֶה הקשוח ומי שהִכבִּיד את לִבּו של פּרעֹה שוב עשׂה זאת, הפעם בְּכוּש.

"אך אז נִקשר קשר אפל בראשוּת קְצִין צבאוֹ של המלך, מֶנְגִּיסְטוּ. הוא הדיח את הַיְלָה סֶלָאסִי, כְּלָאוֹ בצינוק ודאג לחסלו. מה באמת היה סוד אחריתו המרה של אותו קיסר טראגי: כלום נרצח בתאו מִפִּגיון סוהריו או בגד בו לִבּו השבוּר? אם נכון הוא שטֶּרֶם מותו שב אדם ורואה את חייו כמו בסרט, כלום נזכר באותו יורש-עצר צעיר ותחמן מראשית המאה? זה, הצעיר, רָאס תָּפָארִי מַכּוֹנֶן, מוּנה כעוזרהּ של זַוְדִּיתוּ (בת הקיסר מֶנִילֶכּ השני שהאל לא זיכהוּ בּבן). אך העֵזֶר כְּנֶגֶד הפך לִנסיכה זו מעֵזֶר לכוח של נֶגֶד,  סילק את זַוְדִּיתוּ, גזל את כִּתרהּ והִמליך את עצמו במקומה. תיכף הכריז על עצמו כקיסר וּמָלַךְ שם כּ'הַיְלָה סֶלָאסִי' עד שגם הוא, 'גוּר אריה יהודה', היה טרף לַגוּר החדש. עקובּות וסתומות הן דרכי הגורל וצחוקן השׂטני בּוּמֶרַאנְגִּי. חץ שבֶּן-מַעַל יורה  באויביו שב אליו בּריבּית דריבּית...

"חד וחלק הוא פגיון הקושרים," היה סבא אומר באירוניה. הוא הוסיף בלי לֵאוּת סיפּורים לשומעיו וּזרדים לַמדורה השִבטית. "אבל חד לא פחות אף כי כלל לא חלק היה סְבַךְ יחסיו של מֶנְגִּיסְטוּ, פרא נטוּל-עכּבות וּצמֵא-דם, עִם אחֵינו אשר בציון."

מסתבר כי אחד מִשָּׂרֵי ישׂראל נִשתטה והִדליף בפרהסיה: "יש לנו deal עִם ממשלת מֶנְגִּיסְטוּ: פאלאשים תמורת נשק קל."

"פיו של אדם," נהג סבא לומר, "גם נִפתח גם נִסגר, כידוע. אך מה שמבין כל שרברב לא מובן לכל שַׂר: הוא שוכח לסגור..."

כך נעשׂה מִשטרוֹ של מֶנְגִּיסְטוּ עוין לתקווֹת אנשינו: איש לא הוּרשה לעזוב את הארץ, בפרט לא לעֵבֶר ציון. פעם אחת, ביום-שוּק מקומי, התנכלו חוּליגאנים לסבא. לא זיקנתו ולא תואר ה"קֵּיְס" שלו לא הִרתיעוּם מִלִּתקוף. כיוָן שנשֹאתי למרות היותי עוּל-ימים אקדח 'קוֹלְט' לא לגאלי, יריתי מיד אל ראשון התוקפים שצנח, שותת-דם, על החול. תיכף שלפו שם רֵעיו הנוצרים מחביון כיסיהם שְלַל כּלֵי נשק –  נשק שֶדַּי בו כדי לצייד כתריסר מאנשי הרודן. הם הרגו חמישה מאיתנו אך אנו ירינו עד בוא המיליציה. זו, כמובן, נִזדרזה ופרקה את נִשקֵנוּ אך לא את נִשקם. אותנו מיד הם אִזְּקוּ ותוך רבע שעה כבר הושלכנו לכּלא. אני, שהִצלחתי לברוח ממנו, נֶחבֵּאתי ביער סמוך. שם, בין עצי אותו יער ותחת גִזעוֹ של אילן שסימנתי, טמנתי מִזמן קופסת-פּח וּבה נשק רזרבי, עמוק בעפר. זה היה אקדח לִשעת-חירוּם, תוצרת 'סמית אֶנד וֶּסוֹן', קוטר שלושים וּשמונָה מילימטר, ושתי חפיסות כדורים.

לילה אחד, בעודי מתגנב מסִבכֵי מחבּואי שבַּיער לעֵבֶר כפרֵנוּ אפוף התנומה בחסוּת אותו חושך נדיב, צדו עינַי מִכּיווּן דְרום-מזרח, לא הרחק מחופי אגם טַאנָה, אש-אדירים שנָּסְקָה לגובהי השמיים כגֵיזֶר של אור.

ההירהור הראשון היה: שוב מתנכלים הנוצרים לאחד מכפרינו. לא היה זה כְּפָרִי אבל תיכף שברתי כּיווּן לעֶברהּ של האש. רצתי על פני מטעים חשוּכים של בננות, של יָאם, של פּרי-לחם. עד שהִגעתי היה כבר עיגול הבְּקתות השׂרופות גל פּחם. בין שׂרידי האוּדים וציווחות ניצולי הדלֵקה נסתבר לי הקטע:  מי שהִצית נתכוון לִשבּות שֶבי ולא רק לשׂרוף את הכפר. ראייה לַדבר: כל דרכי-המילוּט נחסמו בשוּרה של כלֵי-רכב. מי שנתפס הועמס על הרכב, חבוּט בקתות-הרובים. מִסִמלֵי צְבא מֶנְגִּיסְטוּ שֶעל ארגזי-המיטען נִתחוור לי לבטח: אין זו פשיטת-הצתה רגילה אלא אקט של טרַנספֵר מכוּוָן. מחנות-מעצר ל'גורמים לא לויאליים' קמו אז בוקר וערב בפקודת הרודן ה'מרקסיסטי' שלנו, תלמיד מסייעיו הרוּסים. עִם אותה קטגוריה נימנו בַּדְלָנֵי מחוזות אריתריאה וטִיגְרֶה וכנ"ל בני שבטי האָפָאר, האוּרוּמוּ, כל מי שתבע עצמאות. אף שאנחנו, בני 'בית ישׂראל', לא נלחמנו על שום אוטונומיה, נחשבנו גם אנו 'יסוד חתרני' שעָרַג, או עָרַק, לציון.

ניצלתי את בְּלִיל מהומת הצווחות והדוחַק לסרוק את השטח. היו שם מִטֶּנְדֶר מעוּך של 'טויוטה' ועד משׂאיות של 'אינטרנשיונל' ו'פורד'. כֵּיוָן שהייתי חמוּש באקדח ועוטה על גופי בגדי ח'אקי, נראֵיתי לאור פּנסי כּלֵי-הרכב כרֶפּליקה סטנדארטית של חייל מן המִּניין. מִמָּה שפּלט שם נהג לשכֵנו באמהרית מתוּבּלת בניבים מִשְּׂפת הָרָארִי, הבנתי שרִכבּם מוּעד לַגבול עם אריתריאה שֶבּסמוּך לו קמו מחנות-המעצר. אך לא הרחק משם, באסמרה,  גם זאת ידעתי, היה לי בן-דוד שהִבריח לארץ-הקודש פּליטים יהוּדים.

עד שאני מרחרח סביב נצטרפה שם בין אש ובין פּיח שרשרת כּלֵי-רכב שכּל מנועֶיהָ מוּפנים לכיווּן צְפון-מזרח. ידעתי שאין בכוחו של יחיד למַלֵט מִגלוּת גדוּרת תַּיִל לא ניצולים למכבּיר ואולי אף לא קומץ ממי ששׂרדוּ. יש באותן מיכלאות ארורות של מִשטר-האימים של מֶנְגִּיסְטוּ כל שימנע כל מילוּט מן הכּלא: סִירֶנות, מִגדלי-תצפית, גדרות מחוּשמלות. אך אילו ניתַּן לי לגנוב משׂאית יחידה, או אפילו רק טנדר, בטרם יובילו אותם לַמלכּודת רִכבֵּי השיירה הזאת שעוד מעט תזוז –  אילו ניתַּן לי, ככל שנִראָה הדבר מטורף ופנטאסטי, לגרור אותם חֶרֶש לַבּית באסמרה, בו מסתתר בן-הדוד...

תוך שאני מפַנטז לי כך צצה, ממש למול עינַי, המשׂאית המאספת; זו שהִמתינה בִּקְצֵה שיירה זו לאוֹת-התזוזה הראשון. שמעתי רב-סמל אחד, ב'וָאן' דחוּס, קצת הלאה, צועק אל נהגהּ של זו שֶנָּח מאחוריו: "טְגַבּוּ, לפני שתתניע תבדוק שהשטח נקי מִכּל כַּאפֶר."

"כַּאפֶר" (כּוֹפֵר) נִתכּוון אל אחֵינו, למרות שכּשֵם-גנאי נועד בעצם לִבנֵי חם. הוא שגור זה מאות בשנים בפי כּל יושבי אפריקה, זו שחָצוּהָ אלפי שיירות סוחרי-עבדים מוּסלמים שפּלשוּ מֵעֲרָב. הם היו מתנפלים בפשיטות צֵיד-אדם על כּפרֵי השחורים הפּאגאנים, רוכבים על גמלים ומוכרים את צֵידם לִלבָנֵי העולם החדש.

עכשיו היו אַחַי כּבוּלים אף הם, כצאן לטבח, צפויים לאותו מחנה-מעצר שגָּדרוּ קלגסי הרודן.

"טְגַבּוּ," צעקתי מתוך מחבּואי הסמוּך, בסִתרו של החושך, "יש כאן אחד שחמק מידיך, אז בוא ותיקח אותו כבר!"

מֵאַחַר שאותו רב-סמל נסתלק אך נהג המשׂאית המאספת לא ראה זאת, דימה אותו תם כי הוא שב וקורא לו ויש בקולו נזיפה. הוא יצא מִתָּאוֹ, צייתני ונפחד, וצעד אל עוּמקוֹ של החושך. הִמתנתי בשקט, שומע איך קול צעדיו מתקרב וגובר. רק בעומדו מִתנשם מול פּנַי נִשתלחה בו ידי המוּנפת. קת האקדח נִחֲתָה כפטיש על קרחת ראשו ההמוּם. הוא צנח באחת, כמו אותן בּובּות-עץ גולמיות של מִשׂחק הכַּדֹּרֶת. רגע הִבזיק בי הדחף לגמור אותו, שמא יקום ויַכֶּה... אך לא היה זמן, כבר שמעתי ברור את חירחוּר מנועֵי טור-הרכב. בלי שהיות נִזדרזתי לפשוט מעליו את פּריטי רכושו: נִשקו, מדיו, מימייתו, צרור מפתחות הרכב, רְשיון-הנהיגה, תעודותיו האישיות. בגד הח'אקי שלי לא בוּזבּז, הוא נקשר סְביב גפּיו כמין חבל: זוג מִכנסַי סְביב רגליו וחולצה סְביב ידיו הכּפותות לאחור. למישנה ביטחון אף תחבתי מִטפּחת גדולה, יְזוּעה, בתוך פּיהו. עד שֶיַּתִּיר את עצמו ויזעק לעזרה נִמָּצֵא כבר הרחק.

מיד נדלק מַתְנֵעַ כּלִי-רכבּי, שותף לַקשר. עברתי להילוך מהיר, לדבוק בַּשיירה. היא הִספיקה לִרחוק מעליי כיברת-דרך אך לא נעלמה מן העין. רֶצֶף קריצות פּנסי כְלֵי-רִכבּהּ כבר קִוְקֵו על הכביש נְחַש-אור. פֶּתע שמעתי דפיקות שחזרו והִרעידו את גג הקַבִּינָה. משהו רע מתחולל שם, הבנתי, בּדֹחַק ארגז-המיטען. תיכף עצרתי, נמרץ ודרוּך, את הרֶכֶב אך קֹדֶם חבשתי חיש על ראשי את כּוּמתת-הנהג ששכח הנהג הקודם. הוא השאיר אותה שם כשיצא למִשְמַע קריאתי מִסִּתרוֹ של החושך, חושך שבּו כבר הִמתינו לו חֶרֶש ההֶלֶם וקת-האקדח.

עכשיו נִשתפּלה כומתתו על פּנַי שהחווירו מִפַּחַד ה"שֶמָּא"; שמא יצליחו רֵעיו-למדים לגַלות שאני זה לא הוא... לעצמו של דבר, מאחר שברור שאני זה לא הוא, אף לרגע, לא נשתייר בלִבִּי לוא גם שמץ של "שמא"', רק פּחד מקפּיא. מישהו צץ לי פתאום בחלון, אך אני הִסתוֵיתי בַּחושך, כך שגם בלי הכומתה השמוטה לא ניתַּן לזהות את פּנַי. הוא היה במדים ומיד גם ראיתי, מעל לכתפו הבולטת, צל של קאלאצ'ניקוב, רֶמֶז לכך שאני משַׂחק כאן באש. מה יקרה אם דלתו של התא תִפָּתַח והאור יִדָּלֵק בַּקבּינה? הלא אין גם סיכוי של אחד למיליון שיּחשוב שאני חברו...

"טְגַבּוּ," אמר, 'הִתעלפה שם אחת. אם תמוּת זה יהיה על ראשנו. תיכף ישכיבו אותה אצלך. תן לה מים וסע בלי קפיצות."

הינהנתי בלי הגה, מניד את ראשי, למרבה מזלי זה הִספּיק לו. תיכף חברוּ אליו שניים נושׂאים איזה צרור אנושי מדוּלדל. עכשיו, שמִּיָּד יצַפּוּ שאֶפתח את דלתהּ של אותה הקבּינה, מה כבר נותר לי מלבד להודות שנגמר, שגַבִּי אל הקיר? כבר אמרתי בעצם לשלוף את ה'סמית' ולירות לחיים או למוות, רק שהלא-יאוּמן לפעמים משכפּל את עצמו, גם הנֵּס: כמו בחלום מטורף שקורים בו דברים שמֵעֵבֶר לַטבע, כמו בתפילה שאף זה שאומר אותה אין בו אֵמוּן כי תוּגשם, אמנם נדלקה הנוּרה בתאי בִּשניַת פתיחתהּ של הדלת, אך לא נִדלקה שום נוּרה במוחם: הם פשוט לא זיהו אותי כלל. מרוב הטירדה ומרוב החופזה לנָעֵר את חוצנם מן הנטל, זה שיִרְבַּץ מעתה על ראשי, הם פרקו את הצרור וחמקו...

שבתי אם כך להדהיר את הרכב, מודה לַמזל ששִּׂחֵק לי ואץ להדביק את אותה שיירה שכעת רָחֲקָה מעליי. רק לאחר שצימצמתי דַיּוֹ את מִרוַח המרחק שבינינו הִדלקתי את אור הקבּינה, חולץ את הפּקק מאותה מימיה. 'תן לה מים,' זכרתי את מה שאמר לי ההוא שקרא לי שָם טְגַבּוּ, כך שהיצצתי להרף של עין בזו השׂרוּעה לצִדִּי. מה שניגלה לי הִדהים והִכמיר: אוּמללוּת מעורבת ביופי. כמו איזה פּרח נדיר, מחוּלָּל, המוּשלך, שְבוּר-גבעול, בָּאשפּה. תוך סיבּוב אקרובּטי של קְצֵה מרפּקה של ידי הפּנויה מן ההגה, זו שֶלָּפְתָה את אותה מימיה משקשקת, אמרתי לה:

"שְתִּי!"

היא פקחה זוג עיניים שחורות כּהָבְנֶה, לא תופסת היכן היא, ולמה. 'שְתִּי,' השתדלתי מאוד לא לרעוד והשקיתי אותה, כמו תינוק.

חדוּת המַּעֲבָר בין עלפונהּ הקר, הסטאטי, ובין אותה שקיקה בה נִלפּתה לַמימיה – הִפתיעה אותי, לִשנייה אף הִפחידה: מין און חייתי, כוח פּרא. היא חטפה מִיָּדִי את מיכל הנוזלים וטרפה, לא גמעה, את תוכנו. רק לאחר שריוותה את צְמָאָה היא הֵחֵלָה ללחוש, מִתנשמת, כמו איזה מֶדיוּם שרוח-עיוועים נכנסה בו, כמו מַאנְטְרָה פּרוּעה. "אַבֶּתוּ, סְרָאִיגִ'יג בְּזוּ נַאוּ," מילמלו שִׂפְתותיה אֶקסטאטית. ושוב, כמין צֹפֶן "אָדָרַגָא" של צְקוּן-תפילה מאגי "הוּלוּן בִּטְאִיבַּבּ..."

רק מקץ תהייה ארוּכּה,  מבוּלבּלת,  הוּברר לי פִּשרם של דבריה. אילו פּלטה את מילֶיהָ ברור יותר תיכף, הייתי מבין. זה היה פסוק נודע מתהילים, פרק ק"ד, שלמדו אבות השבט מן הפַיְטְלוֹבִיץ ההוא. "מָה רַבּוּ  מַעֲשֶׂיךָ,  ה',  כֻּלָּם  בְּחָכְמָה  עָשִׂיתָ..."

 עד  אותה  עת הם ידעו רק את מה שכּתוּב בחוּמְשֵי התורה.

"איפה אני? איך הגעתי לכאן?" שאלה ותלתה בי עיניה.

"היית על הארגז והתעלפת," אמרתי חֶרֶש. "ההם, החיילים, חשבו שכאן יהיה לָךְ טוב."

"טוב לא יהיה לי אף פעם," אמרה, "לא כעת, שהכפר כולו אֵפֶר. מזל שאבּא-אִמא מתו קֹדֶם, מִצַּהֶבֶת. למות ולא לראות את זה זה חסד, לא אסון."

 רגע אחד עוד המשכתי לנהוג בשתיקה אבל תיכף נשברתי.

"אַתְּ לבדֵך?" לא עצרתי בי כוח לבלום בּי בּבקבּוּק-הטַאקט את שֵד-הסקרנוּת.

"כן," התייפּחה, "יש לי אח אבל אֵין. זה נשמע משוּנה אבל כך זה. ברח, ברח בַּלילה שהגיעה הבולשת. אתם כבר איזה חודש מחפּשׂים אותו לשווא."

"מי זה 'אתם'?"

"השוטרים שלכם, המיליציות, החוק של מֶנְגִּיסְטוּ. חוק שמוּתר בו לתלות ולשׂרוף רק אסוּר בו להיות יהודי."

"מִנַּיִן לָך כאן ש'אתם' זה אני? שאני זה החוק של מֶנְגִּיסְטוּ?"

"כולכם אותו דבר, אין שום הבדל בין נֵץ לעַיִט. טורפים, תמיד טורפים. חיות רעות, צמאות לדם."

"אני זה לא 'אתם'," אזרתי אומץ, "זה אנחנו..." וכמו מבלי משׂים, כמו מפזם לי לתוּמי, הִשלמתי מיד, כחֶציָהּ השני של סיסמה מחתרתית סתוּמת-צֹפֶן, את סוף תרגומו האמהרי של נוסח אותו הפּסוּק בו פּתחה. "מֶדֶרֶם כָּפִיטֶרָט," יצקתי לַחַש לאוזניה. והוספתי כאקורד סופי, דרמאטי,"תָמוֹלָץ'." זה היה שִבחו של אֵל: "מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶיךָ." אף כי רק קִניין אחד ביקשתי אז, את אֱמוּנָהּ.

"אתה," חיפּשׂה מילים בַּסבַך שבין אֵמוּן לחֶשֶד, "מִבֵּיתָא ישׂראל, מן הפאלאשא, יהודי?"

"למה?" שאלתי, משאיר את זה ככה, לא כן ולא לא, במין חושך. חושך כמו זה שהציץ בי מִבֵּין חלונות הקבּינה, אטוּם.

"כי שמעתי שֶיֵּש, לא הרבה אבל יש, חטוּפים לַצבא, מִשלנו... חֲבָל," הוסיפה תיכף, "כי פתאום היה נִדמֶה לי..."

"נִדמֶה שֶמָּה?" לחצתי.

"שבִּמקום לחטוף, תציל..."

עכשיו סמר בינינו אותו רגע של ריחרוּח שבּו אומדות חיות-הבּר זו את כוחה של זו. שנינו חששנו מאוד זה מזה. ונִמשכנו מאוד, בּו-בַּכּוֹחַ. אך לשנינו היה, לא פחות מהרבה להרוויח, הרבה להפסיד. הפַּחַד שאני עובד עליה בָּעיניים היה תאוֹם זֵהֶה של חֶרדתי מפני מילכּוּד. מה אִם היא כלל וכלל לא התעלפה והִכניסו אותה לַקבּינה רק על מנת לגַלות מי אני: איש מֶנְגִּיסְטוּ או סתם מִתחַזֶּה?

כמה שתקנו אינני זוכר. אבל כמה זמן נסעה השיירה זוכר כהוגן. נְחַש-האור של יֶתֶר כּלֵי-רִכבּהּ נבלע קדימה, בַּחושך שֶבּוֹ אט-לאט קרבנו אל הגבול. נהגתי כמו שֵד, בזלילת מרחקים, בטריפת כוחות-סוס ומלאי-דלק. לא מרצון להדביק את נוסעיה כי אם מהיפּוכו של זה: לחמוק מהם, לנוּס. לצורך זה נדרש לי הן מקום-מיקלט בטוח והן מיפלט מִכּוח צְבָא מֶנְגִּיסְטוּ וּקליעיו. איך ממַמשים את ה"הן" הראשון לא היה לי ספק אף לרגע: הבית באסמרה, זה שנחבא בסִתרוֹ בן-דודי שנִמלט. אבל איך מִתגבּרים על ה"הן" השני, על ניטרוּל החיילים שֶעַל ארגז-מיטען דחוּס זה, שֶבּוֹ מוּבָלים בני עמי, מוּכֵּי פּחד, כעדר כבשׂים לשחיטה? מה גם שכלל לא הייתי בטוח שחוּץ מאֵלֶּה שתקעו לי נערה לַתא אין על ארגז-המיטען ההוא עוד מלווים השומרים על העדר שאין לי מוּלם אף לא שמץ סיכוי בּו יביס היחיד את הרוב.

פּתע שמעתי קולות יריה וקצת אחֲריהן דפיקות על עורף הקבּינה. רוגמות, ממש כּקֹדֶם, את תאִי הטס קדימה, ומצַווֹת עליי, גם בלי כל הגה, לעצור.

שוב, אינסטינקטיבית, ניעור בי הפַּחַד של מי שנפל למלכּודת. איך יֵחָלֵץ היחיד הבודד מִיִּתְרון מִספּרו של הרוב? עצרתי אם כן. בחלון לצִדִּי ניגלו שלושה פַנְטוֹמִים, בלי מדים, בלי כּוּמתות ח'אקי, אך בלי ספק היו להם בַּיד קאלאצ'ניקובים ורֶצַח בָּעיניים וצִוְחַת-פקודה בַּפֶּה.

"צֵא!" צעקו והורו לי למטה, לַכּביש, "הידיים למעלה!"

היה לי ברור שאינם חיילים אך בּטוּחים שאני דווקא כן.

"ברצון," התאמצתי מאוד לחייך וטמנתי בכיסי מיד את מפתחות הרכב. בכך אמנם לא חשו אך אותו ניצנוץ פרוע של חשדנוּת עוינת לא נטש את מבטם.

יצאתי אפוא (לא לפני שתחבתי בין גב למִכנסיים, מחוּפֶּה בִּקְצֵה כותונת – אותו, את ה"סמית" שידעתי שאם יגַלו אותו אין לי שום צַ'אנס). והרמתי ידַי אבל גם את קולי וקראתי: "זו טעות, אני אחד מִכֶּם, פאלאשי."

"סַפֵּר את זה למי שיאמין לְךָ," זרקו לי. ניכּר היה שאין בהם אחד שהוא כזה.

"אני מאמינה לו, הוא צודק!" שמעתי פתע, לגמרי לא צפויה, את הטרמפיסטית, מאחור. היא ירדה אל הכביש, בלי שחשתי בה כלל, מן הצד השני בַּקבּינה. "כן," היא אמרה, "הוא אחד מִשלנו. תגיד תהילים, שֶיִּרְאוּ..."

ארבַּעַת או חמֶשֶת הגברים שהקיפוני, שלושה מהם עם נשק ויִתרָם דרוּכֵי אגרוף, הִקפּיצו מבטים שנתבּזקו כריקוֹשֶטים של אי-אמוּן גמור בין הדוברת וביני.

"פְּשוֹט מִכנסֶיךָ!" שאג האחד.

הבנתי שרק אות לברית-מילה יסיר לפתע עוינוּת מִמבּטם ואת האצבע מן ההדק של כל אחד משלושת השולפים מוּלי קָנֶה.

"בִּתנאי שהגברת תִפנֶה לאחור," התעקשתי, חושש שיִּדחוּ זאת. אך היא, דווקא היא, בנימוס למופת, מיהרה להפנות לנו גב.

"עכשיו אתם רואים?" אמרה מִקץ שניות של מֶתַח בּהן הִספּיקו הם להיווכח עד מה טעוּ.

הודיתי לה בלי קול. רק בּלִבּי. בָּעומק פּנימה. העומק שמילאוּ אותו יופיהּ ויוֹשרתהּ.

"אז למה אתה כאן בִּמְקום נהג מִצְבָא מֶנְגִּיסְטוּ?" שאל אותי ההוא, זה שציווה להתפשט. שוב לא שמעתי עוינוּת בקולו אך עדיין, מֵעֵבֶר לַהלם, רשפוּ בעיניו גחלים של חֲשָד ונִשקוֹ היה חם ודרוּך.

סיפרתי בשקט את כל האמת: איך גררתי את האיש שאת מְקום-שִבתוֹ תפסתי, בכַחַש, בעורמה קרה, אל חושך כָּפוּל שניים: ניתוּק מֵאוֹר-הרכב וּמֵאוֹר-ההכּרה.

"איך זה בכלל הִזדמנתָּ לשָם?"

"ראיתי את האש תוך התגנבוּת לַכפר," אמרתי.

"מִנַּיִן התגנבתָּ?"

"מִמחבּוא עמוק בַּיער."

"מחבּוא ממי?"

"ממי שהם אויבֶיךָ ואויבַי."

מרגע זה הִפשיר כמו במטה-קסמים הקרח. גם יֶתֶר חבריו נִראָה כי הִתרשמוּ מאוד.

"עלוּ על הארגז," פקד מיד והם עשׂוּ זאת אך הוא והטרמפּיסטית הצטרפו אלי לַתא. כך, תוך דקה, כבר הִתנעתי שנית. נְחַש אורות השיירה כבר לא ניכּר בָּאופק. אך דווקא זה ודאי שלא הִדאיג אותי, להיפך. ככל שאתרחק מהם, ידעתי, כך ייטב. הבנתי שהיעד, בירתה של אריתריאה. איננו כבר רחוק כל-כך, אך כך גם אור-היום. זה עודד והִמריץ אך הִפחיד לא פחות: עודד – כי שם, באסמרה, הִמתין מיקלט-הסֵּתֶר. אך גם הִפחיד כי מה יכולתי לעשׂות בעצם, אם כל השיירה ההיא תמתין לי שָם אף היא?

שיתפתי את שני היושבים לצידי בִּסבַך חששותַי אך כאן קטע אותי הגבר.

יש, כך אמר, כביש עוקף, די זָנִיחַ, אל פרוורי העיר שביניהם גר בן-דודי. גילוי זה הֵקֵל את משׂא ספקותַי. מעט-מעט הרפּיתי מִפּחדַי, לא מן ההגה. כֵּיוָן שהשׂיחה קלחה כמו בין אחים לשבט שאלתי איך סוּלקוּ שומרי ראשם מן הארגז.

 "לא רק מן הארגז," אמר, חושק שיניו בזעם, "אלא מִשֶּטַח שיפּוּטו של העולם הזה..."

זה גרם לי צמרמורת עזה בגבּי אך נזהרתי שלא לפלוט הגה, שמא יחשוב שאינני קשוח כשם שדימה עד עכשיו. הוא אמר כי שומרֵי השבויים בארגז נרדמו לאורכה של הדרך. שַׂר-השינה לא מבדיל בין פאלאשי לגוֹי, בין אזרח לחייל. סמוּך היה אל שניים מִתוכם אך כְּפוּת-ידיים, ואם לא די בכך הוּפנוּ ידיו לאחוריו. כּשמישש לתוּמוֹ, ללא שְביב של תקווה, את דופן הארגז עליו נשען נתקל בבורג. בורג ארוך, כשלושה סנטימטרים, שֶשב ונִנעץ בגבּו. בִמקום לְהִתַּסְכֵּל מן העינוי שאין לו סוף, החליט להִתחכם ולנצל אותו בשׂכל. רק כשבקעו נַחֲרות הזקיפים נזדקף ומתחת את גבּו. כעת היה הבורג בדיוק בין שתי ידיו וחֶבֶל-הכּפיתה צמוד להברגת הבורג. "כל הברגה שכזאת," כך אמר, "היא משׂור זערער בפּוטנציה. יש בה חריץ לוּלייני לאורכּהּ ושיניים קטנות בין שקעיו. אלה אמנם זעירות אך חדות ואם יש סבלנות וקור-רוח הן מנסרות את סיביו של החֶבֶל עד שְלַב חיתוּכוֹ הסופי."

כשניתַּק אותו חבל שיחרר את ידיו ועיסה אותן עד שהוּקל לו. זֶרֶם הדם שזמן רב נעצר שוב חוּדש והפיח בו עוז. הוא חטף את הקאלאצ'ניקוב מיד שומר ראשון, ירה בו צרור וכך בעוד שני קלגסי מֶנְגִּיסְטוּ. אלה גם הם נרדמו על נִשקם אבל הוא הִרדימם לשנת-נֵצַח, בּפרץ פרוע של יצר-קיוּם בּו הוּחרש הדִּבֵּר "לא תרצח". אחד מהם חָגַר סכין-קומאנדו למותניו ובו, סיפּר האיש, שיחרר עוד שני שבויים כמוהו. כעת היו שלושתם מצוּיידים סוף-סוף בנשק ומשליכים מִחוץ לַמשׂאית את הגוויות. הוא, שסכין-הקומאנדו היתה לפוּתה בידו המוּשטת, בִּתֵּר בּשִׂים-לב לא לפצוע שוּם יד את כּבלי כל יושבי הארגז.

"תיכף נגיע," אמר לי מיד, "אל הכביש העוקף שהִזכּרתי."

"רק שעליו לא ימתין לנו אַמְבּוּש," אמרתי, מוּדאג, בּלִבִּי.

 ואכן, כמו חֲשָש המגשים את עצמו נסתמן שם מוּלֵנוּ בַּחושך גוש מצוּפּף של דמויות מאיימות שחסם את רוחבּו של הכביש. מה שהִגבּיר בי את רף-התִּסְכּוּל ותחושת היאוש והפּחד היתה העובדה שהיה זה סמוּך עד אימה למחבּוא בן-דודי. כל אותה דרך רבת קילומטרים של מֶתַח, של תקוות מפרפּרות בין לב לבֶטֶן, בין אותו כפר שׂרוּף ליד שְׂפתו של אגם טַאנָה – לאסמרה שנִצטיירה כּחוף של מִבטחים, עמדה כעת לרדת לטמיון אפל וקר של כישלון חרוץ, של חזרה לִסְגוֹר השֶבִי, אולי אפילו מוות אם יִירוּ בּנוּ הללוּ מִכְּלֵי-נִשקם שבלי ספק שלוּפים מוּלֵנוּ כבר. האומנם נתגלתה, אין לדעת כיצד, לַבּולשת של מֶנְגִּיסְטוּ זהוּתו של יעדֵנוּ ובלי שיתאמצו לרדוף אותנו כל הדרך הכינו לנו כאן מין קבּלת-פָּנים חמה?

אך מה שביטל באותה מהירוּת בּהּ נולדה בי האימה הזאת את עצם מניעֶיהָ, היה אור פּנסיה הדלוּקים של משׂאית זו שבּהּ דבקוּ ידַי לַהגה מִזיעה קרה. בקרן האור שנָּקַב הפּנס הקדמי השׂמאלי את החושך נִגלוּ לי פתאום, בִּפתיעה מוּכּת-הלם, פּניו של אותו בן-הדוד.

"נְגוּסֶה!" בקעה מִגרוני צעקה, והוא אץ ונִתַּק מן היתר ותיכף נִתלה על אותה מדרגה שעולים בה אל תא-הנהג.

"טוב שהִגעתָּ לכאן בשלום," הִתנשף ושירבּב ראשו פנימה עד שהִנחית על כְּתֵפִי הסמוּכה לו טפיחה שסילקה את פּחדַי.

"איך ידעתָּ," שאלתי המוּם מִפּליאה, "שאגיע אליךָ הלילה?"

"בראדיו דיוְחוּ על מצוד מִשטרתי על גברים שגילם גיל-גיוּס. כּשהִזכּיר הקריין את כפרֵי הפאלאשים סמוּך לחופֵי אגם טַאנָה, תיכף חשבתי עליך ועל הסיכּוּי שתִברח ויהי מה."

"יש לי כעת על ארגז-המיטען עוד בּורחים שכּאלה," אמרתי, "יש לךָ די מקומות להחבּיא אותם עד שיוּשטוּ בים סוּף?"

 "יש," הוא השיב לי, "מרתף ענקי בתחתית הבניין בו שוּכּנתי. רק שצריך להכניס אותם שם עוד לפני שיזרח אור-היום."

אך כאן נתמלטה צעקה מִן ההיא שישבה לצִדִּי בַּקבּינה. – "טָדֶסָה!" קראה לצעיר שאף הוא נתגלה שם בּקרן-האור.

  "סֶנֶדוּ!" זיהה הצעיר את קולה ומיהר ונצמד אל הרכב, אך זאת מעֶברוֹ האחֵר, בּו ישבה מתמוגגת כולה בִּדמעות.

"תכירו," אמרה בקול דק ושָנוּק ונשקה לו, כּוּלה מתייפּחת. רגע נורא אחד לא הסירותי עינַי משניהם, בקינאה. מסתבר שעל אף הכל אין לי מזל: היא שלו, של אחֵר, היא תפוסה כבר. עוז חיבּוקם לא הִצריך הסברים יתֵרים, הבינותי הכול.

"בוא ותכּיר," נִפנתה אליי זאת שכּל-כּך התאמצתי לשכּוח.

"טָדֶסָה," הושיט לי הזר את ידו והוסיף, ידידותי עד להביך, "נעים מאוד."

מה כבר יכולתי אם כך לעשׂות? אז שִׂיחקתי אותה, אלגאנטית. שָׂם את ידי בידו כמין רובּוט: "אָדִיסוֹ,"' נתגמגמתי. בלי נעים ובלי מאוד.

רגע אחד לחֲשה לו דבר-מה על אוזנו, כּיוצקת סם-פּלא. הוא נשק על מִצחה ונעץ בי, כגבר מול גבר, עיניים חודרות.

"תודה, תודה," אמר, לוחץ ידי בכף רוטטת.

"על מה?"

"על שסעדתָ, חבר, את אחותי."

מה שעשׂתה לי מילה אחרונה זו ניחת על ראשי כמין רעם, רעם נכסף ההופך שמֵי בּצורת לפֶרֶץ משחרר של איזה גשם-נדבות. כנידון המופתע לקבל חנינה כּשהִנֵּה כבר כָּרוּךְ עליו חבל, כקורבן-הצתה הלכוּד בבניין שסוף-סוף מְחישים לו סולם – חשתי פתאום איך צומחות לי כנפיים: סֶנֶדוּ, סֶנֶדוּ, סֶנֶדוּ. אִם קיים בָּעולם מין מצב ששמו אושר היה זה הרגע ההוא. היא נתנה בי מבט שהבין את הכול, שקרא אותי כמו דף שיר-השירים בכתב אמהרי. יש רגעים שמבּט יחידי מְיַתֵּר כל שימוש במילים. כאן כבר פּוּנוּ כל יושביו של ארגז-מיטענו של הרכב למעלה אל תוך מרתפו של הבית שבּו יסתתרוּ עד הלילה הבא.

 כל אותו יום לא יצאנו משם אבל קצת אַחַר רדת החושך חזרו הפּליטים אל אותה משׂאית והִסעתי אותם אל החוף. צפונית-מזרחית מִמאסאווה, סמוּך לכפרֵי דייגים אריתרֵאִים, חיכה לנו איש ה"מוסד" ודאג שכולנו נקפוץ לַסירות. הן היו סירות "זוֹדְיָאק" צרות ופחוּסות עם מנוע "מֶרְקוּרִי" ועם צוותים מן השַּיֶּטֶת. צריכות היו לשׂאת אותנו, בִּזריזוּת מוגבּרת, עד סיפּוּנו המוּצק של היעד, ספינת חיל-הים "בת גלים". אלא שרוח צפונית קירזלה בִּפראוּת את פּניהם של המים, עד כדי כך שרוּבֵּנוּ היקֵאנוּ, מוּכֵּי טלטֵלה ועווית. רק כּשהִרחקנו יותר מן החוף בין צליפות איבחות רוח וקצף ורחש תפילות נלחשות באמהרית, נזכרתי שמחר לעזאזל חג החֵרוּת. "פַאסִיקָה," מילמלתי (שזה "פֶּסַח" בִּשׂפתֵנוּ), כאילו לעצמי בלבד, אך היא שמעה זאת גם. רק ברגע ההוא שחזרה על אותה המילה הטעוּנה כּל-כּך כּמיהה עזה לחופש, מילה שזה אלפי שנים, כּאיזה קוֹד גֶנֶטִי, נִמהלת במחזור דמו של עַם לְמוּד עבדוּת, זיהיתי שהיא כאן, ליד גוּפי שכֹּה ערג לה בלי שמץ של סיכּוּי כי יתממשוּ ערגונותיו.

"זה נכון," התייפּחה לה (ורֶסֶס הים, אותן טיפּות מי-מלח, כמו ענה לדִמעותיה), 'מחר ערב חג ואנחנו בַּמים, בלי חג, בלי מצות, רק מרור."

"סֶנֶדוּ," אמרתי, "שטוּיות, אַתְּ טועָה. מחר תִראי מצות, וּצְחוֹר מפּה פּרוּשׂה, ויין. ומה שחשוב, ילדה, מה שקובע: מחר תִראי בּית, סופית."

היא שברה בה מחסום מתמוטט של בּוּשה, של זרוּת, של היסוּס, של קוֹנבֶנציוֹת – ונִלחֶצֶת אלַי, כמו ילדה אל אביה, אמרה: "איזה ים זה? תגיד."

"זה שנקרע לרגלי אבותינו כבר אז, כשיצאו ממצרַיִם."

"באמת?" נדהמה.

"באמת," נתחייכתי. "אין שום אמת גדולה מֵאַגָּדָה, מֵהַגָּדָה..."

 

 

 

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק ל"ו – אמריקנית מפוארת במרחבי עמק האלה

עם תום החורף, כשהאביב מילא את הגבעות המקיפות את עמק האלה במרבדים של חרציות צהובות וקחוונים לבנים, חזרתי מהחופשה השנתית שלי בצפון הארץ, והתייצבתי לפני מיכאל סדרן העבודה, שייתן לי שלושה חברים לעשב את הכרם הצעיר שנטעתי. 

מיכאל לא התרשם מדרישתי התקיפה ואמר שקודם עליי לצאת לשבוע של שמירה.

ניסיתי להתווכח איתו, אבל הוא שיכנע אותי שהכרם יכול לחכות עוד שבוע, וכך זכיתי לחווייה חד-פעמית שמשמשת אותי עד היום במפגשי סיפורים  עם תלמידי בתי הספר.

אזור השמירה שלי היה בין צריפי המגורים, כל שהייתי צריך לעשות זה להסתובב במשך הלילה בין הצריפים ולפקוח עיניים ואוזניים, בארבע להעיר את הרפתנים ובשש לצלצל בפעמון, לראות שהחבר'ה יקומו לעבודה, וללכת לישון.

בהגיע השעה לקחתי את הרובה ואת חגורת הכדורים ויצאתי לשוטט בין הצריפים. כשהגעתי לצריף האחרון, ראיתי את עזה, הכלבה של סימה, שוכבת על שק זרוק, מכשכשת אליי בזנבה ועיניה מביעות עצבות של כלב שנמאסו עליו החיים.

ברגע זה נזכרתי בשיחה ששמעתי בארוחת הערב בין סימה  לנצחיה שכנתה לחדר, והבנתי את מקור העצבות. נצחיה החסונה וגבוהת הקומה טענה שהיא לא יכולה לסבול את הכלבה בחדר, אמרה שהיא מסריחה, מתגרדת כל הזמן מדברת מתוך שינה ולא נותנת לישון.

"אז איפה היא תישן?" שאלה סימה.

"שתישן במרפסת." אמרה נצחיה. "כלבים לא ישנים עם אנשים."

"אבל היא לא רגילה לישון בחוץ. היא תיילל לנו כל הלילה."

"אז לילה אחד היא תיילל, ואחר כך תתרגל!"

כך חתמה נצחיה את השיחה ואני הבנתי שהיא ניצחה. ליטפתי את ראשה של הכלבה המיוסרת ואמרתי לעצמי שאני לא יכול לעבור בשקט על  חוסר הרחמים של הבנות. אני חייב לנקום בהן נקמה כזאת, שהן תזכורנה אותי כל החיים.

חשבתי וחשבתי, האנדרלין הזורם בדמי הכפיל את תפוקתו, ופתאום בא לי רעיון. רעיון אינטליגנטי שלא יכול להתפספס. 

כאן אני צריך לעשות הפסקה קצרה, כי שכחתי לספר על אירוע אחר שאירע גם הוא באותו ערב. אירוע שגם עליו אי אפשר לעבור בשתיקה.

אותו ערב קייצי, כשהשמש שלחה את קרניה האחרונות לעבר תל עזקה וחברי המשק פסעו בניחותא מי מהמקלחת לחדר ומי מהחדר לחדר האוכל, נצפתה פתאום מכונית אמריקנית שחורה המתקרבת לשערי הקיבוץ. היה זה רכב מסוג הנרי ג'י, שיוצר בארצות הברית והורכב בחלקו בארץ. רק אנשים עשירים או פקידי ממשלה בכירים זכו לנסוע ברכב כזה, וכולנו הסתקרנו לראות מי הוא הבא.

כשהרכב הגיע לרחבה שלפני חדר האוכל, יצא ממנו גבר מהודר עם פנים חמורות מבע שלא אמרו לנו כלום. מי שהיה נרגש למראה האיש, היה עזריאל, מזכיר החוץ שלנו, שרץ לקראתו ואמר:

"מר קיסילוב! איזה אורח!  כמה יפה שבאת אלינו! "

את השם קיסילוב שמענו מדי פעם באסיפות, כשמזכיר המשק היה מתלונן על התקציב המתמהמה בגלל שלמר קיסילוב אין זמן לחתום. מר קיסילוב – כך ידענו – הוא אחד הפקידים הבכירים בממשלה, מאלה הממונים על תקציבים, מאלה שאינם יוצאים מהמשרד ומי שרוצה אותם צריך לחכות כמה חודשים עד שמצליח להתקבל. והנה הוא כאן אצלנו בכבודו ובעצמו, ועזריאל לא יכול שלא להתרגש ולהזמין אותו לראות את המשק לפני שהחשיכה תרד.

אבל קיסילוב לא רוצה כלל לראות את המשק, לא בשביל זה הוא בא אלינו.

אז בשביל מה?

כאן מסתבר שכל הביקור מקורו בטעות. אותו יום בצהרים קיבל את המכונית החדשה ומתוך שנמאס לו לשבת ימים ולילות במשרדו, החליט לצאת קצת להתאוורר ובהזדמנות זאת ללמוד ולהכיר את הרכב. יצא מירושלים, ירד בשער הגיא בואכה הרטוב ושם כנראה התבלבל ומישהו כיוון אותו לעמק האלה. עכשיו כל מה שהוא מבקש זה שנסביר לו בדיוק איך חוזרים לירושלים.

עזריאל, הנרגש מהביקור החשוב, לא מוכן  לוותר על הזדמנות שניתנה לו לסגור כמה עניינים ומציע לאורח שלפחות יתכבד לאכול אתנו ארוחת ערב.

כנראה האיש היה רעב, כי הוא לא התנגד זמן רב. יצא מהאוטו, בדק כל דלת אם היא נעולה כיאות ופנה לחדר האוכל.

הביקור הבלתי צפוי אירע בתקופה הראשונה שבה הגיע אלינו גרעין הנח"ל מדפנה, וחבריו, שהתענינו מאוד בכל סוגי הרכב, החליטו שהם לא יכולים לתת לאוטו כזה לחזור לירושלים לפני שיסעו עליו ויבדקו את כל השעונים שלו. לפיכך פנו לאילון המא"ז שיגיד לאורח שמטעמי ביטחון אסור לנסוע כאן בלילה.

את אילון לא היה צריך לבקש הרבה, וכאשר קיסלוב יצא מחדר האוכל והתקרב לַהנרי ג'י – הוא ניגש אליו, מלווה בחברי הנח"ל, והציע לו שלא ייסע בשעה כזאת, כי מסתננים ערבים מסתובבים באזור ואם ירד מהכביש הוא גם יכול לעלות על מוקש שנשאר ממלחמת העצמאות.

קיסילוב הבין את הסיכון שבדרך, אבל טען שהוא חייב להיות מחר בירושלים מוקדם.

כאן אני מצאתי צורך להתערב ואמרתי שאני שומר בלילה ויכול להעיר אותו בבוקר מתי שירצה.

קיסילוב השתכנע ושאל איפה יישן.

 נדמה לי שהיה זה אהרון גרבוז שאמר שאם פוצ'ו שומר, אז הוא יכול לישון במיטה שלו. לא יכולתי להתנגד, אבל ביקשתי שיתנו לו שני סדינים חדשים, כי אני לא אחראי למצבם של הסדינים שלי.

הדבר סודר וקיסילוב אסיר התודה הלך לישון במיטתי.

בשעה עשר בלילה הודיע פחפח, שישן באותם ימים איתי בחדר, שהאיש כבר נוחר ומישהו (אני יודע מי, אבל אני לא רוצה להלשין)  נכנס על קצה אצבעות לחדר והוציא את מפתחות הרכב מכיס המכנסיים, שהיו מקופלים בצורה מוקפדת על הכיסא שליד מיטתי. 

כמעט כל הקיבוץ נכנס לתוך ההנרי ג'י, מי שלא מצא מקום בפנים עלה על הגג, או נתלה על החלון. אחרים פתחו את תא המטען, שהיה לו ריח של אוטו חדש, ונכנסו לתוכו על תקן של מזוודות.

אורי מוזיקנט, שידע לנהוג כבר מגיל עשר, היה הנהג הראשון. הוא ביקש מהיושבים על  קידמת הגג להרים את הרגלים, כדי שלא יסתירו לו את הדרך, הניע את הרכב בנגיעה אחת וירד בנסיעה איטית וזהירה במורד לעבר הכביש.

אני לא השתתפתי בנסיעה מטעמי פחד, אבל נימקתי זאת  בכך שאני שומר והאחריות על היישוב מוטלת על כתפיי.

את ההנרי ג'י היה לי קשה לראות, כי הוא היה מוסתר על ידי הנוסעים. מה שראיתי היתה פקעת של אנשים הנאחזים זה בזה וסבוכים אחד בתוך השני. הכביש באותה תקופה היה עדיין עשוי מאבני דבש עגלגלות, וכשהרכב הגיע אליהם הוא התחיל לקפצץ בהתאם. כנראה שהנסיעה לא היתה בבחינת תענוג והיושבים על הגג ביקשו לרדת לפני שיִשְׁרו באופן טבעי. הקטע היחיד שבו היה הכביש  עשוי מבטון  מוצק, היה בגשר האירי שנבנה  מול  ביר ספספא, אותו מבוא המשמש היום ככניסה אל גבעת האירוסים, היא תל-שכה התנ"כית.

על הקטע הסלול היה תענוג לנסוע  וההנרי ג'י טייל עליו הלוך וחזור כשכל אחד בתורו מבקש לקחת את ההגה ולנהוג. כשעה עקבתי מהגבעה אחרי אורות הרכב הנוסעים הלוך וחזור על הגשר האירי וכל הזמן פחדתי ושאלתי את עצמי מה אעשה אם קיסילוב יקום להשתין מאחורי הצריף וישאל אותי מה הם האורות הנוסעים על הכביש אנה ואנה.

למזלי הוא לא קם, ואחרי כשעה שמחתי לראות את פקעת האנשים עולה אט אט במעלה הגבעה. דאגתי שיחזירו את המכונית בדיוק למקום שבו עמדה ואפילו הבאתי סמרטוט מהמטבח כדי לנגב טוב טוב את האוטו  בפנים ובחוץ ולנקות אותו מכל חשד.

כשמצב הרכב הניח את דעתי, הרשיתי לכולם ללכת לישון והתנדבתי להחזיר את המפתחות לכיס המכנסיים של קיסילוב, בדיוק לאותו כיס שממנו הוצאתי אותם.

הסתכלתי בשעון ושמחתי לראות שחצי לילה של שמירה כבר מאחוריי. נשארו לי עוד כחמש שעות של שמירה כאשר הגעתי לצריף האחרון, שבו ראיתי במרפסת שלו את עזה המכשכשת אליי בזנבה, מעל שק זרוק, ליד דלת החדר של סימה ונצחיה.

 

המשך יבוא

 

 

* * *

דבורה קוֹזְוִינֶר

לחג הפסח – תשע"ו

להרמת כוסית במועדון בית היקב, ראש פינה

 

ושוב חלפה לה עוד שנה ושוב זה ערב חג

והאביב אוֹכֵף עליי לשמוח עד הגג,

ארים ראשי למעלה – להקות של עגורים

ובחצר, כל נשימה – פריחת ההדרים...

אז שוב הגיע ערב חג וזמן טוב לברך

ולהעיף בהגדה מבט שמחייך.

וכל אשר עברנו שם עודו תקף מאז

ושום סעיף מן הדברים, מאז עוד לא קוזז.

 

"מצה זו" אשר נאכל – הקמח לא תפח.

"חרוסת" – חומר ולבנים – "כורך" טעים כל כך.

מזל שלא כרך הלל מצה ומסמרים

כי אז היינו כל שנה – את כל הפה שוברים.

"מרור" – נו, זה  ב-די.אן.אי. שלנו, מדורי דורות

הן בעולם – רק ישראל, מקור כל הצרות!

 

אבל הַראוּ לי, רבותיי, פסוק ולוּ אחד

שֶכְּשֶמשֶה עם כל העם, שם במדבר צעד –

סחב הוא דלי וגם סמרטוט ועוד חמרי ניקוי,

ועד היום העול הזה – עלינו הוא תלוי?!

וחברתי החרדית אומרת בחיוך

שהיא חיפשה וחיטטה בכל "שולחן ערוך"

ולא מצאה אפילו פסיק,  שהאבק – חמץ,

אז תרגיעו, היא אמרה, ודי להתרוצץ!

 

וכל שנה אבי חזר-אמר לאימא , לה:

"למה את נלחצת כך ומה הבהלה?

הלא בין כך או כך, בין כך לכך, לכל יש עת וזמן –

כולנו לשולחן נסב  בי"ד בניסן!

נאכל את סעודת החג, נשתה ארבע כוסות,

וכן נפתור או לא נפתור את כל הקושיות."

 

אז מה נותר – רק  לברך , נותר רק לאחל

חג שמח וקיץ טוב, עלינו ועל כל ישראל.

 

דבורה קוזוינר

ראש פינה

ניסן תשע"ו, אפריל 2016

 

 

* * *

שני שירי פסח לא חדשים

פלחי שמוטי מתוקים אחרונים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

 

פלחי שמוטי מתוקים אחרונים

מתפוחי-זהב רכים

אחרי הפסח

שארית העונה

מפרדסים בשרון

מפנקי חֵיך ולשון

ואצבעות בריח קילוף

עם עסיס זהוב

אין בעולם

טעימים מכם

מה יהיה

מה יהיה

לא נורא

מחר מתחילה עונת האבטיחים

אִסְטַוַה אִל בַּטִיח

מַפִישׁ טַבִּיח!

כל קיץ

האבטיח מבשיל

אין צורך בתבשיל

 

פורסם בגיליון 437

מיום 20.4.09

 

 

זיכרונות של מושבניק גרוש

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

 

כל כך נכספתי לַפּוֹתה

שלה

עכשיו היא סמרטוטה

וגם החרוז צולע לי

כמו הזין

כל כך אהבתי את המָנוּש שלה

ממש תלתן טרי

עכשיו הוא לא שווה חצי גרוש

ואני בסך הכול רפתן גרוש

שמחסל את הרפת

עם ריח הזבל ניחוח חציר

ואת מכונת החליבה

מכרתי לתנובה אימפורט

אוי מי יחיה משׂוּמוֹ אל

וביצים מיד פולנים

וחלב מפרות

שלא אוכלות חמץ בפסח

אין לי כבר מה לעשות במושב

רק זיכרונות

על העטינים השופעים של החולבות

וקוּס התלתן הטרי של גרושתי

 

פורסם בגיליון 757 מיום 5.7.12

 

 

* * *

משה כהן

דגל לאומי יש לכבד

ניפחתי חזה והתמלאתי גאווה לאומית, איזו מדינה נאורה ושומרת חוק אנחנו. היום, 14 באפריל, שודר בתקשורת שחיילי צה"ל שרפו דגל פלסטין, לא עלינו, ונענשו מיד בחומרה. כך נאה וכך יאה למען יראו וייראו וילמדו דמוקרטיה מהי.

אז מה אם רואים אנו בטלוויזיה השכם והערב שריפת דגל  ישראל – ועולם כמנהגו נוהג ואיש אינו מתרגש ואיש אינו נענש. ברור לי שדגל ישראל אינו מגיע לרמת הקדושה של דגל פלסטין ובכל זאת, איפה הכבוד הלאומי שלנו?

ובכלל, מה מסמל דגל פלסטין, לא ארגון טרור?

 

הנדון: זהירות גזענות

המסע הציבורי במקומותינו למיגור הגזענות נגד ערבים מתנהל במלוא הקצב, וטוב שכך.

ובכול זאת תמה אני למה המסע הזה הוא סלקטיבי ולמה המושג "גזענות" מוגדר הגדרה מצמצמת. ואני אסביר, אם מותח מישהו ביקורת על ערבים מיד קמים נגדו בקריאות "גזענות, גזענות!" והוא מוקע על עמוד הקלון ומושתק.

תאמרו, ערבים אינם נוהגים בגזענות, וזו תופעה יהודית בלבד. האומנם?

הסתה בספרי הלימוד של תלמידי בית ספר מגיל צעיר, בנוסח "היהודים דומים לקופים ולחזירים" אינה גזענות?

האם קריאות למנוע עליית יהודים להר הבית משום שלדברי היו"ר של הפלסטינים, אבו מאזן, "היהודים מזהמים ברגליהם המטונפות את הר הבית" אינן  גזענות?

אולי זה לא תקין פוליטית, אבל למען ההגינות צריך לגנות גם את הגזענות הערבית כלפי יהודים. יש אצלנו הנאה חולנית של הלקאה עצמית, אך לצייר תמונה כאילו גזענות היא נחלתם של יהודים בלבד זה סילוף ועיוות המציאות.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 

* * *

יואל רפל

'סדר' נשים לפסח

על רצונן ומאבקן של נשים ליטול חלק פעיל בליל הסדר של פסח

חסידים מספרים: רבי לוי יצחק מברדיצ'ב ביקר פעם קודם הפסח במאפיית מצות בעירו. בראותו את הנשים שעבדו שם בפרך מהבוקר עד שעת לילה מאוחרת, לאחר שטרחו בניקיון ביתן, זעק מנהמת ליבו:

"שונאי ישראל מעלילים עלינו עלילה, שאנחנו אופים חס ושלום את המצות בדם ילדים נוצרים. העלילה הזאת היא שקר נתעב. לא בדם ילדים נוצרים אנו אופים את המצות אלא בדם נשים יהודיות צדקניות אנו אופים את המצות."

נזכרתי בסיפור על רבי לוי יצחק, סניגורם של ישראל, כאשר קראתי את שירה של טליה גלזר "והיא שעמדה" בהגדת נשים של קבוצת 'ניגון נשים' מהמדרשה ליהדות באורנים.

 

והיא שעמדה

וניקתה ושטפה

וצחצחה והכשירה

והגעילה וליבנה

וכוותה את עורה בסודה קאוסטית

והרסה בגדיה עם אקונומיקה

ובישלה וצלתה ואפתה

והכינה שש צלחות סדר

וערכה שולחן לשלושים איש

וכיבסה וגיהצה בגדי חג

והיא שעמדה והגישה ופינתה את הסעודה

והיא שעמדה ב"שפוך חמתך"

לא הספיקה לשיר "הלל" ו"חד גדיא"

כשהניחה לרגע את הראש

ונרדמה...

ובחלומה נגלתה אליה מרים הנביאה

שבאה ללגום מכוסה

ואמרה לה – בתי

טרם הגיעה זמן חירותך?

בידייך הדבר!

הרי את מנהלת הבית,

ומנהלת טובה לא עושה הכול בעצמה –

היא מאצילה סמכויות:

חלקי מטלות לבני ביתך,

כל אחד לפי גילו ויכולתו,

כן, זה כולל גם את בעלך...

היי מוכנה לכך

שלא הכל ייצא מושלם –

זה חלק מהחירות שלך!

הפעילי גם את האורחים

כך שתוכלי לקיים את "כולנו מסובים"

אם תשכילי לנהל כך את ביתך

יהיה פסח גם זמן חירותך,

ואולי, בפסח הבא –

תישארי ערה עד "חד גדיא"

 

שנים רבות אני עוקב אחר ההתערות והמעורבות הברוכה של הנשים בתוכן ליל הסדר ולא רק בהכנות הבלתי נגמרות של ניקוי, קירצוף ובישול בלתי-נגמר לקראת חג הפסח. המהפכה הפמיניסטית בכל הקשור לסדר ליל פסח יש לה שורשים שכבר הצמיחו עצים עבי גזעים ורחבי ענפים. במאמר שפרסמה ד"ר יעל לוין לפני מיספר שנים היא מספרת על הסופרת והמשכילה חוה שפירא (1878-1943), שבכתביה מחתה נגד הדרת נשים מקיומם של מנהגים שונים שעשייתם היתה שמורה לגברים בלבד. ברשימתה 'לילי פסחים', שפורסמה בכתב-העת 'העולם' בשנת 1925 בהיותה בת 47 – מספרת חוה שפירא על חוויית 'הסדר' בבית הוריה כאשר היתה ילדה:

"אך הנה בא הערב עצמו – ליל של פסח! יודעת גם אני את 'הקושיות' בעל פה, אבל אין איש שם אליי לב. העיקר הוא אחי. ליבי בקירבי מתרעם. אני הייתי מיטיבה לשאול ממנו. אבל אותי שולחים לשולחן הנשים. רק האם רואה בצערי ומפייסת אותי בלטיפות עיניה הנפלאות."

חווית ההדרה המכאיבה שעוברת על חוה שפירא, אין לה, כפי שכותבת בצדק ד"ר לוין – שום יסוד הלכתי, ורישומו של אותו 'סדר' בימי ילדותה מטביע את חותמו לעוד שנים רבות של כאב אצור שלא מתכהה גם בחלוף זמנים ותכני חיים.

ההגדה של פסח היא הספר היהודי שזכה למהדורות והדפסות רבות יותר מכל ספר יהודי אחר, כולל התנ"ך. ליל הסדר עצמו הוא האירוע המשפחתי היהודי בה"א הידיעה במשך השנה כולה, והשאלה 'איפה אתם בסדר?' עולה מיד לאחר פורים בכל שיחה בין בני המשפחה והחברים.

ברוב המקרים אין בהכנת הסדר ובקיומו מעורבות של כוחות חיצוניים – חזן או רב, וביצועו מסור בידי בני המשפחה, המצומצמת או המורחבת. בשונה משאר החגים, שבהם האווירה, בדרך כלל רצינית וקפואה, הרי שקיומו של הסדר בצוותא במסגרת המשפחתית מאפשר גיבושן של מסורות ומנהגים ייחודיים לעדה, לקהילה או למשפחה, מעבר או בנוסף לאותם שכבר התקבעו או אף כאלה שקיבלו עיגון הלכתי.

השוני בין העדות הוא רב ועל כן זכו המנהגים השונים לתיעוד נרחב בהגדות, הן באיורים והן בטקסט הנלווה לזה המסורתי והמשותף לכל הקהילות והזרמים ביהדות. אלא שנשים רבות חשות שהמסורת היהודית מותירה אותן אילמות וחסרות נוכחות סביב שולחן הסדר. זהו הרקע להתגבשותם של מנהגים חדשים שבאמצעותם ניתן ביטוי למקומה של האישה הן בסדר המשפחתי והן בטקסט ההגדה המייצג את נרטיב הלאומי העובר מדור לדור.

 

כוס מרים

השל"ה הקדוש, הרב ישעיהו הורביץ (1560-1630), מזהה את ארבע הכוסות שבסדר פסח  עם ארבע אימהות האומה. "שרה בכוס ראשון, 'אשר בחר בנו מכל העמים' – כי אברהם גייר הגברים ושרה גיירה את הנשים, רבקה כוס אגדה, רחל כוס ברכת המזון ולאה ברכת השיר."

לארבע הכוסות נוהגים רבים להוסיף את כוס מרים הנביאה (אחות משה רבנו ואהרון), הניצבת ליד כוס אליהו הנביא והיא מלאה מים. יש המוזגים אותה מיד בתחילת הסדר ויש שמעבירות אותה בין אישה לרעותה וכל אחת מוזגת מכוסה לכוס הכללית. יש המוזגים את כוס מרים לאחר אמירת עשרת המכות ויש המוזגים בסיום הסדר. יש המוזגים את כוס מרים כתחליף לכוס אליהו הנביא, שהיא הכוס החמישית.

ייסודה של כוס מרים במסורת על 'בארה של מרים' שליוותה את בני ישראל בארבעים שנות נדודיהם במדבר ואשר שקעה בארץ-ישראל – בים כינרת או בים התיכון. לפי המסורת באר מרים צפה ועולה מדי פעם ומרפאת את הטובלים בה (מדרש ויקרא רבה). וכך מצאנו במדרש: רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלושה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה, ואהרן, ומרים. ושלוש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר, וענן, ומן. באר –  בזכות מרים, עמוד ענן – בזכות אהרן, מן – בזכות משה. מתה מרים – נסתלק הבאר. שנאמר: "וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם" (במדבר כ, א), וכתוב אחר כך: "וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה" (שם, ב), וחזרה בזכות שניהן (תענית ט, ע"א).

מסביר רש"י: '"בארה   של   מרים' – סלע, וזָבִין ממנו מים, והיה מתגלגל והולך עם ישראל, והוא הסלע שבו היכה משה, שלא היה רוצה להזיל מימיו בשבילו, לפי שמתה מרים."

ד"ר עליזה לביא, בספרה מנהגי נשים, מביאה את הטקסט הנאמר בעת מילוי כוס מרים:

"זאת כוס מרים, כוס מים חיים, זכר ליציאת מצרים. אלו הם המים החיים, מתנת האל למרים, אשר נתנו חיים חדשים לישראל בימי מריבה במדבר."

טליה מרים גולן בהגדת 'והגדת לבתך' המבקשת להשיב את הנשים אל תוכן ההגדה הנקראת בליל הסדר, מביאה טקסט שונה לברכה על כוס מרים:

"זו כוס מרים הנביאה. יהי רצון שנזכה לשתות ממימי באר מרים לרפואה ולגאולה. יהי רצון שנלמד ממרים ומכל הנשים לצאת בתופים ובמחולות אל מול הניסים של חיי היום-יום ולשיר לה' בכל רגע."

 

סמלים חדשים וטקסטים משתנים

מנהג חדש הוא להניח תפוז על צלחת הסדר. הרבה פרופ' דליה מרקס, העוסקת רבות בסדרי תפילה ובמנהגים, כותבת כי מנהג זה יודע יותר מהסבר אחד. במאמר המפרט את היסודות ההלכתיים והרעיוניים למעורבות הנשים, ואכן יש יסודות הלכתיים שמקורם כבר בתלמוד בדמות חיוב האישה בשתיית ארבע כוסות יין או הוויכוח בשאלה, האם האישה חייבת גם כן לשבת בהסבה בעת הסדר.

על שאלה אחרונה זו מביא פרופ' אברהם גרוסמן, בספרו 'חסידות ומורדות', את תשובת התלמוד הבבלי שבו נפסק כי נשים פטורות מהסבה חוץ מ'אישה חשובה' החייבת בהסבה (בבלי, פסחים קח,ע"א).

על מנהג התפוז כותבת פרופ' מרקס כי "אחד ההסברים מספר על אישה שפנתה בשאלה לרב ידוע: מדוע אישה אינה יכולה לשמש כרבה? הרב, שנתקל בשאלה בפעם הראשונה, השיב בחביבות: 'מקומה של אישה כרבה כמקומו של תפוז על צלחת סדר פסח.' מאז נוהגות משפחות רבות להניח תפוז על שולחן הסדר.

טקסטים חלופיים נמצאים לרוב. כך למשל, במקום 'כנגד ארבעה בנים דיברה תורה' מביאים 'כנגד ארבע בנות דיברה תורה – אחת חכמה, אחת כועסת, אחת תמה ואחת שאינה יודעת לשאול.'

ובגירסה נוספת: 'אחת חכמה, אחת רשעה, אחת תמה ואחת שאינה יודעת לשאול.'

בכל אחת מהגרסאות השאלה ששואלת הבת שונה לחלוטין מהשאלה המקבילה ששואל הבן בטקסט המסורתי של ההגדה.

ב'הגדת מהמרות' שמתאר ד"ר אליעזר פאפו בספרו "והיתלת לבנך ביום ההוא – פרודיות ספרדיות-יהודיות על ההגדה של פסח' – ארבע הבנות הן ארבע מהמרות: "אחת עשירה, אחת ענייה, אחת עצבנית ואחת שאינה יודעת איך משחקים."

מסורת משפחתית למדנו מאבי ז"ל, שערך סדר פסח קיבוצי או משפחתי במשך יותר משישים שנה, תמיד בהשתתפות שלושים איש ויותר. בערב הסדר הוא ביקש לבטא את הערכתו הרבה לטרחתן של הנשים בהכנות לפסח.

בשעות אחר הצהרים, בטרם כניסת החג, היה נוהג להיכנס לבדו לאולם או לחדר שבו נערך ליל הסדר, ועל צלחתה של כל אישה שהשתתפה הניח מתנה אישית ממנו, עורך הסדר, הוקרה על 'עבודת הפרך' שטרחה ועמלה בה. מנהג מכבד ומכובד.

חג שמח.

 

* * *

עוז אלמוג

1. קצת פחות רעש בבקשה

לפני מיספר שבועות אושפזתי למיספר ימים בבית חולים. לידי שכבו שני חולים: צעיר ערבי שנפל מפיגום ושבר את גבו וקיבוצניק בגיל העמידה עם פריצת דיסק.

סביב הצעיר התקבצו משפחה וחברים שלא משו ממיטתו לרגע. הם פתחו שולחן ושקיות במבה, שוחחו בקולי קולות והחליפו סיפורים ובדיחות. בן משפחתם הדואב נעטף באהבה ובתמיכה, אבל בשבילי זה היה גיהינום.

לקיבוצניק לא היה ביקור-חולים בסגנון החפלה המזרחית אבל מיטתו היתה לא פחות רועשת. אשתו הגיעה עם מחשב נייד והוא הכתיב לה בקול רועם את השיפוצים הנדרשים בבתי חברי המשק (כנראה איש תחזוקה). כשהיא הגיעה לתקרה הדולפת אצל ינק'ל – חשבתי שאני עומד לירות בשניהם.

באותו רגע רציתי להעיף לכל הרוחות את כל הערבים ואת כל הקיבוצניקים. וגם את בית החולים שמאפשר את חגיגת הצעקות הזו במקום שבו אדם מבקש טיפת מרגוע.

ברגעי מצוקה, חרדה וזעם – אדם נוהג להכליל. הדחף הזה הוא מנגנון הישרדותי שקשה להילחם בו. לפעמים ההכללה מופרכת ולפעמים יש בה עוגן של אמת. כעסים והכללות (גם לא מחמיאות) אינם דבר פסול מראש (כל המדע מבוסס על הכללות אמפיריות) אבל חשוב לראות אותם בהקשר הנכון.

הבעייה שהיא שהיום כל פליטת פה בְּעִדָּנָא דְרִתְחָא – הופכת לכותרת בעיתון וכל התבטאות מוקלטת של כעס, איבה או שנאה רגעית – הופכת לסימן מעיד של גזענות, אנטישמיות, שמאלנות, פאשיזם, אנטי ציונות וכדומה.

בחייאת, תרגיעו, הפסיקו ללבות, לשסות ולנפח. תנו לשנוא בשקט. זה כמעט תמיד נרגע ועובר.

 

2. כישלון חינוכי מהדהד

העיתון "ישראל היום" פירסם אתמול סקר שבדק עמדות בני נוער (תלמידי י"א-י"ב) בנושאי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כולם יוצאים מהסקר הזה רע: העיתון, מכון הסקרים, ההורים, המורים – וכמובן הצעירים.

לא אכנס לכל הפגמים המתודולוגיים הטיפוסיים של הסקר הזה – למשל, הכנסת הדתיים והחילונים לאותה קערה סטטיסטית – אבל חשוב לי להתייחס לנתון אחד מבהיל שחוזר על עצמו בסקרים שנעשים בקרב בני נוער בשנים האחרונות: שיעור עצום (48% בסקר הזה) מחזיקים בעמדה שיש לשלול את זכות ההצבעה מערביי ישראל.

"ישראל היום" תלה את התופעה בסערות האחרונות סביב "מעשים והתבטאויות של הח"כים הערבים." אכן, בהכרותי את האופן שבו צעירים משיבים לסקרים אני יכול להעיד שרבים מהם רואים בתשובה לשאלה על הערבים הזדמנות לנקמה ולפריקת זעם (מעין סטטוס מתריס). הם אינם מבינים את מלוא המשמעות של עמדתם החשוכה.

אבל הסיבה הזאת לא מספקת את מלוא ההסבר, שטמון בראש ובראשונה בכישלון מהדהד של החינוך בארץ. חינוך ללא גבולות ורסנים מייצר דור שלוח רסן. מי שגדל ללא ערכים של איפוק, הבלגה, משמעת עצמאית ואחריות אישית – נעשה מתלהם ואכזר. מי שלא נענש ואפילו לא ננזף בילדותו על טעויות וחטאים, נעשה נרקיסיסט וחסר רגישות.

הכישלון הזה הוא של כולנו – ובעיקר של ההורים והמורים. וזה לא רק כישלון ערכי אלא גם אינטלקטואלי. כיוון שהצעירים היום פחות בוגרים ופחות מעמיקים, הם פחות מבינים מורכבות (ובכלל זה מורכבות תרבותית ופוליטית) ונוטים למסקנות פשטניות וילדותיות. יותר משהעמדה שלהם בסקר משקפת גזענות, היא משקפת בורות מדהימה.

 

אהוד: יש להביא בחשבון שהסכינאות הפלסטינית של החודשים האחרונים – היא אחד המרכיבים העיקריים בתשובות הזועמות של בני הנוער נגד נוכחות ערבים בכנסת ישראל, כמו גם הבאתו למשפט של החייל אלאור אזריה שהרג מחבל פלסטיני פצוע – וחגיגת הצביעות סביב המעשה שהפכה את המחבל, האוייב שיצא לרצוח בסכין יהודים – לקורבן ישראלי קדוש.

על רקע הצביעות הזו אפשר להבין את תגובת הצעירים שלא מוכנים שיזבלו להם את השכל, ואפשר להבין את ההפגנה בכיכר רבין שלשום בערב נגד האשמת החייל בהריגה, הפגנה שאותה ניסתה התקשורת לגמד ולגחך ולסתום את הפה לתומכיה כדי שלא לקלקל את הסיפור הטוב על החייל הרע. נוכחנו בכך אותו לילה בביזיון שבסתימת פה קשקשנית שמאלנית בחדשות ערוץ 22. וכן – בכך שלפי קול ישראל היו בהפגנה בין אלף לאלף חמש מאות מפגינים בלבד... לפי "הארץ" – "כמה אלפים" – אבל לפי "ידיעות אחרונות" 7,500!

החייל הישראלי הפך בעיני התקשורת השמאלנית לסמל של הימין הקיצוני הישראלי, התומך בחייל, ועכשיו ברור שהחייל אשם באינתיפאדת הסכינים, ולא הערבי שיצא לרצוח יהודים! 

 

* * *

אורי הייטנר

1. הגולן שלנו לעד

קשה להפריז בהערכת חשיבותה של ישיבת הממשלה ההיסטורית, שנערכה בגולן והצהרתו של ראש הממשלה על סופיות הדיון על הגולן.

בראש ובראשונה, הישיבה הזאת מבטאת הכרה ממלכתית יפה, משמעותית ומכובדת, במפעל הנפלא שיצרנו ביובל שנות ההתיישבות הישראלית בגולן. ההתיישבות בגולן היא אחד ממפעלי המופת של הציונות ושל מדינת ישראל מכל בחינה אפשרית: מבחינת האיכות הקהילתית, החינוכית, התרבותית, החקלאית, התיירותית של הגולן. מבחינת מערכת היחסים יוצאת הדופן בין חילונים ודתיים, בין קיבוצים ועיר והסולידריות בין שלל המגזרים ההתיישבותיים המיוצגים בגולן. 49 שנים לאחר תחילת ההתיישבות בגולן ו-35 שנים לאחר סיפוח הגולן לריבונות ישראל, מדינת ישראל הצדיעה למפעל הזה.

חשיבות נוספת לישיבה, היא הצהרתו החד משמעית של ראש הממשלה על כך שהגולן יהיה שלנו לעד. זוהי הצהרה חשובה מאוד. לאורך שנים, גם אחרי שהגולן סופח לריבונות ישראל, ממשלות ישראליות המשיכו לנהל מו"מ על נסיגה מהגולן ועקירת יישוביו. היום ברור לכל בר דעת, זולת קומץ סרבני התפכחות, שאילו בוצעה נסיגה כזאת, היה זה אסון לאומי. אילו ישראל נסוגה מהגולן, חלילה, השאלה היום היתה האם דאעש או חיזבאללה יישבו על חופה הצפוני מזרחי של הכנרת. כל צפונה של הארץ היה בן ערובה של דאעש. לכאורה, לשם מה יש צורך לעורר דובים מרבצם, שעה שהכל מבינים שרעיון העוועים של נסיגה מהגולן כבר מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה? הדבר חשוב, כיוון שיש לבצע וידוא הריגה לאיום הנסיגה. לעתים, חשוב לומר גם את המובן מאליו.

קריאתו של רוה"מ לעולם להכיר בריבונות ישראל על הגולן היא צעד מדיני חיוני ביותר. יש להעמיד את הדרישה הזאת בראש כל יוזמה מדינית של ישראל. מאז החלת הריבונות על הגולן ועד היום, לא היה טעם להעלות את הנושא על סדר היום המדיני, כי הוא היה חסר סיכוי לחלוטין. היום, כאשר סוריה כבר אינה קיימת, ורק פירוקה לגורמיה האתניים עשויה לעצור את ההרג ההמוני, הגיעה השעה להעלות את הנושא ולדרוש את הכרת העולם במציאות. אחרי הפגיעה האמריקאית בביטחון ישראל, בהסכם הגרעין עם איראן, מן הראוי שהיא תפצה את ישראל בחיזוק מרכיבי הביטחון הקונבנציונליים שלה, ובראשם גבולות בני הגנה. הכרה בריבונות ישראל על הגולן היא צעד חשוב בכיוון זה.

ביקורה של הממשלה בגולן מגובה בצעדים מעשיים והחלטות מעשיות, לפיתוח הפריפריה הצפון מזרחית של המדינה – הגליל המזרחי ובתוכו הגולן. מדובר בצעדים היסטוריים, שחשיבותם לחברה הישראלית, לכלכלה הישראלית וליעד החשוב של יישוב הארץ – רבה. בין השאר מדובר בהשקעה של מאות מיליוני שקלים בכפרים הדרוזיים בגולן. אני מציין זאת, כיוון שהחלטות כאלו לרוב מוצנעות בכלי התקשורת. אולם בכל הקשור לצעדים המעשיים, אסייג את דבריי בכך, שרק תקציב המדינה יוכיח אם אכן מדובר בצעדים מעשיים ולא רק בהבטחות.

ראש הממשלה והממשלה ראויים לשבח ולברכה על קיום הישיבה בגולן, ועל המסר הנחרץ לאזרחי ישראל ולעולם. רעיון הנסיגה מהגולן נקבר סופית, קבורת חמור. ישיבת הממשלה התקיימה במושב מעלה גמלא, הקרוי על שמה של העיר היהודית גמלא, שנפלה במרד הגדול ברומאים. במעלה גמלא, ישראל הבהירה סופית: שנית גמלא לא תיפול!

 

2. צרור הערות 20.4.16

* מחלוקת טקטית – לרגל קיומה של ישיבת הממשלה ההיסטורית בגולן והצהרתו של ראש הממשלה שהגולן ישאר ישראלי לעד, נערך דיון בגל"צ בין אלוף (מיל') גרשון הכהן ואלוף (מיל') גיורא איילנד (גילוי נאות – גרשון הוא חבר שלי וגיורא היה מג"ד נערץ שלי).

גרשון בירך על קריאת רוה"מ לעולם להכיר בריבונות ישראל על הגולן, ודיבר על החשיבות של האמירה הפומבית – "אנחנו כאן!" – בעידן שבו העולם עומד לדון בעתידה של סוריה. גיורא, לעומתו, טען שההצהרה מיותרת ומזיקה. הוא טען שיש לקדם את הכרת העולם בריבונות ישראל על הגולן בפוליטיקה דיסקרטית, והצהרות פומביות אינן מועילות לכך.

המחלוקת הייתה טקטית, אולם במהות היתה תמימות דעים בין השניים. שניהם אמרו בצורה נחרצת, שהגולן הכרחי למדינת ישראל, לביטחונה ולא רק לביטחונה (אף שכאנשי צבא הם התמקדו בצד הביטחוני). שניהם דיברו על הצורך ביוזמה מדינית ישראלית לקידום הכרת העולם בריבונות ישראל על הגולן. המחלוקת ביניהם היתה רק בשאלה הטקטית, מה הדרך הנכונה לקדם את היעד המוסכם.

אופי הדיון מצביע על השינוי שחל בתודעה הציבורית בישראל באשר לעתיד הגולן הישראלי. קשה מאוד למצוא היום עוד תמהונים סרבני התפכחות, שאין מסוגלים להעלות על דל שפתם את המילה "טעיתי", שידקלמו את הטיעונים השחוקים והנדושים בעד נסיגה. כמה אפשר עוד לשמוע את אורי שגיא?

במחלוקת הטקטית, אני מצדד בקו שגרשון הציג. כמובן שהעשיה הדיסקרטית היא החשובה ביותר, אך ראוי לגבות אותה גם בפוליטיקה פומבית. כמובן שהסתפקות בהצהרות ללא עשייה דיפלומטית לא תקדם את הנושא, אך חזקה על ראש הממשלה שהוא מקדם את ההכרה העולמית גם בדרכי דיפלומטיה דיסקרטית.

 

* כותרת משעשעת – כותרת משעשעת שקראתי לאחרונה: "סוריה על דברי נתניהו ברמת הגולן: 'הרמה היא שטח סורי כבוש' ." המשעשע בכותרת הזאת, זו המילה הראשונה.

 

* כש"הארץ" היה עיתון ציוני – "הארץ" יצא במאמר מערכת בעד נסיגה מהגולן, ואף השווה את ישיבתנו בגולן ל...קולוניאליזם.

הייתי נעלב אם "הארץ" לא היה מביע עמדה כזאת. הרי למה ניתן לצפות מעיתון התומך בהתלהבות במתקפת טרור נגד אזרחי ישראל? למה ניתן לצפות מעיתון שבכל עימות בין ישראל לאויביה – תומך באויביה?

הרי כבר הנביא ישעיהו הביע את דעתו על "הארץ": "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר."

לא תמיד "הארץ" היה עיתון אנטי ישראלי. הוא נהיה כזה רק תחת ידי המו"ל הנוכחי, חומץ בן יין – עמוס שוקן. בימי אביו, גרשום שוקן ז"ל, המו"ל והעורך המיתולוגי של העיתון, "הארץ" היה עיתון בעל השקפה יונית, אבל ציוני ופטריוטי למהדרין.

וכך נכתב במאמר המערכת, מן הסתם בידי גרשום שוקן, ב-8 ביוני 1967, יום לפני שצה"ל עלה לשחרר את הגולן:

"קשה להיזכר בימים סוערים אלה, שהכול נפתח ובא מסוריה. הייתה זו סוריה שביקשה לנהל נגדנו 'מלחמה עממית', שהפגיזה יישובינו, שאימנה ושלחה מרצחים אל תוך גבולותינו. הגיעה השעה שהחשבון עם מדינה זו יסוכם ויסולק.

"מאז יום ג' תוקפים הסורים את יישובי הספר הצפוניים; עוד לפני כן הרעישו מטוסים סוריים מטרות אזרחיות בחיפה, מגידו ועוד. סוריה היא המבקשת את ההתמודדות אתנו, אגב ניצול העובדה שצה"ל מרותק לגזרות אחרות בחזית המשולשת שאירגנה מצרים נגדנו. הבה ניתן להם את מבוקשם.

"יהיו שיטענו כי אל לנו ליישב את החשבון עם סוריה, כיוון שהיא במיוחד, עוד יותר ממצרים, אומצה וטופחה על ידי ברית המועצות; ואל לנו להרגיז את המעצמה הסובייטית האדירה. אך אלה הטוענים כך מן הראוי שייזכרו, כי הסובייטים הם שנתנו ידם ותמיכתם לתוקפנות הערבית; ואין כקברניטי המדיניות הסובייטית ריאליסטים להבין כי המפסיד משחק, חייב לשלם. ... יש לומר למדינות העולם, כי האזורים המפורזים, והמצב הבלתי ברור לאורך חופי הכנרת ושפך הירדן, הם מוקדי תבערה המסכנים את השלום בכל העת. שינוי קו התיחום בינינו ובין הכוחות המזויינים של סוריה יש בו אפוא כדי לבצר את השקט והרגיעה בחלק זה של העולם; ואם, כפי שאנו משערים, מעוניינת ברית המועצות בשלום במזרח התיכון, אין היא צריכה להתנגד להרחקת הסורים מהמקומות שמהם הם יכולים לסכן אותו לאורך ימים.

"האמצעים להשלמת המלאכה נתונים בידי צה"ל. יש להפעילם כדי ליצור עובדות גיאוגרפיות ואסטרטגיות, המאפשרות לנו לאורך ימים הגנה יעילה על חייהם ורכושם של אזרחי ישראל. המלאכה שהתחיל בה צה"ל בסיני ובגבול המזרחי עוד אינה שלמה; הבה נשלים אותה בהבסת הצבא הסורי ובעיצוב גבולות ההולמים את צרכינו ואת יחסי הכוחות שיצר הניצחון הישראלי."

 

* ממה אני מתרגש – איני מתרגש יתר על המידה מכך שהתברר שחמאס חפרו מנהרת תופת לתוך ישראל. אני מתרגש מכך שישראל איתרה את המנהרה. אני מתרגש מכך, כיוון שהדבר מצטרף לחמש מנהרות שבאורח פלא, לגמרי במקרה, קרסו על המחבלים (אני מתנצל בפני ח"כ בהלול על הביטוי) שפעלו בתוכן, בשבועות האחרונים.

הרצון של אויבינו לפגוע בנו, להרוג בנו, לערער את אחיזתנו בארץ ואת ביטחוננו, להלך עלינו אימים, אינו חדש. ימיו כימי המפעל הציוני. מה שקרה בשנתיים האחרונות בגבול רצועת עזה, הוא שאחרי 14 שנים של ירי רקטות בלתי פוסק על אזרחי ישראל, מזה קרוב לשנתיים חלה ירידה דרסטית בירי, שנפסק כמעט כליל. כעת, הולך ומתברר שאנו הולכים וקרבים למענה הולם לאיום המנהרות.

מה שאני מתרגש ממנו באמת, הוא הצמיחה הדמוגרפית המשמעותית בקיבוצים ובמושבים בקו התפר, לאורך הגבול עם רצועת עזה. זו מהות הציונות, זאת מהות חיינו, זה ייעודה של מדינת ישראל.

 

* המגרש הלא נכון – ההשתמטות החרדית מהשתתפות בהגנה על קיומה של מדינת ישראל ועל שלומם וביטחונם של אזרחיה, היא רעה חולה. ההשתמטות הזאת מנוגדת לערכי היהדות, למצוות התורה, לערך החשוב כל כך של "כל ישראל ערבים זה בזה"; היא פוגעת בחברה הישראלית ובביטחון המדינה.

כל פתרון שאינו גיוס חובה מלא של כל אזרחי ישראל היהודים, הוא פתרון רע. אולם מתוך הבנה שהפתרון הראוי אינו ריאלי כ"זבנג וגמרנו", יש מקום לפתרונות פשרה, שיקדמו בהדרגה את החברה הישראלית ליעד.

"חוק השוויון בנטל" (איני אוהב את הביטוי, כי אני רואה בשירות בצה"ל זכות גדולה) לא היה חוק טוב, כיוון הוא איפשר את המשך ההשתמטות, אך תמכתי בו כי הוא טוב הרבה יותר מהמצב שקדם לו. איני איש של "הכול או לא כלום" ואני תומך בכל צעד בכיוון הנכון. החוק בוטל בשל הכניעה המחפירה של נתניהו לסחטנות החרדית.

למרות שזאת דעתי, אני נגד העתירות לבג"ץ בנושא ונגד התערבות בית המשפט. זה לא עניינו של בית המשפט. בדיוק כפי שאזרח שאינו מרוצה מהכרעת בית המשפט בעניינו לא יעתור לכנסת כדי שתבטל את ההחלטה, כך אין להעביר סוגיות חברתיות ופוליטיות לפתחו של בית המשפט. את המאבק הציבורי יש לנהל במגרש הציבורי ואין להפוך את בית המשפט למסלול עוקף דמוקרטיה.

 

* הוא לא ידע – יצחק הרצוג יעשה כל מאמץ לשכנע את חוקריו, ואם יוגש נגדו כתב אישום – את שופטיו, שבדומה לרחמים, גם "הוא לא ידע". ואם לא תהיינה ראיות שהוא ידע, הוא יהיה זכאי מבחינה משפטית.

אולם מבחינה ציבורית, מנהיג אינו יכול לחמוק מאחריותו לדברים הנעשים במטה הבחירות שלו, בטענת "לא ידעתי". האם אריק שרון ידע על המעשים שבעטיים נשלח בנו, עמרי, לכלא? יתכן שלא. אין זה מן הנמנע, שבניו רמזו לו ש"יותר בריא שלא תדע" והוא סמך עליהם שאכן כך הדבר. האם זה פוטר אותו מאחריות ציבורית? לא כל מה שאינו פלילי, הוא תקין מבחינה ציבורית. הנורמה הציבורית אינה יכולה לשחרר מנהיג מאחריות לעבריינות פוליטית של אנשיו בבחירות, בטענת אי ידיעה. 

כאשר הרצוג היה המועמד ואחרים עשו בעבורו את העבודה המלוכלכת, "הוא לא ידע." כאשר הוא עשה את העבודה המלוכלכת בעבור המועמד אהוד ברק, הוא שתק בחקירות.

 

* בעד ונגד צה"ל – "אתה בעד ה'עצרת'?" – לא. אני בעד צה"ל.

 

* מיהו אמן? – מי שקרא את הדברים הרבים שכתבתי בנושא "החייל היורה" מבין שאני מתנגד בכל תוקף לעצרת התמיכה בו, לעצם קיומה ולמסריה.

אך התקוממתי למקרא דברים שכתב יריב אופנהיימר, על פיהם האמנים המשתתפים בעצרת (שבינתיים ביטלו את השתתפותם) אינם ראויים להגדרה אמנים.

איזו חוצפה, יהירות והתנשאות. אני מבין שאמנים הם רק מי שתוחבים את דגל הלאום לתחת, מי שמחרבנים על הדגל, מי שמביעים תמיכה במחבלים, מי שמציגים את חיילי צה"ל כנאצים.

 

* כולם מרזל – יאיר לפיד העז לבקר את "הארץ" על מאבקיו נגד מדינת ישראל. עכשיו הוא כבר מתויג. גדעון לוי הגדיר אותו "לפיד מרזל". אפילו בלי מקף מחבר. כיוון שבעיניו, כל מי שאינם אנטי ישראלים פנאטים כמותו, "כולם אותו דבר". כולם מרזל.

 

* הכופרת בעיקר – לפני שבועות אחדים כתב רוגל אלפר על הישראלים "החברתיים לאומיים" והזכיר שזה ... תרגום של נאציונל סוציאליסטים. למי הוא התכוון?

כך הוא הגדיר השבוע את שלי יחימוביץ': "מנהיגה חברתית-לאומנית". וכל זאת למה? כי היא אמרה את המשפט הבא: "הם לא חיילים בצבא כיבוש אלא בצבא הגנה לישראל." למה עוד? כיוון שהיא תומכת בפתרון של שתי מדינות לשני עמים, שבעיני אלפר הוא כולל מדינה אחת מיותרת, של עם שאינו קיים: 'היא בעד פתרון שתי המדינות, הבלתי רלוונטי בעליל, אך ורק כדי לשמר את ישראל כמדינה 'יהודית ודמוקרטית'." פשע נורא.

אבל הפשע הגדול ביותר של שלי יחימוביץ', המנהיגה הנאציונל-סוציאליסטית, הוא שהיא אינה תומכת בטרור הפלשתינאי: "היא חושבת שפלסטיני הדוקר חייל בחברון איננו עוסק בהתנגדות לגיטימית של עם נכבש."

אמנם שלי יחימוביץ' תומכת במדינה פלשתינאית, שזה כמובן חיובי, אך היא תומכת גם במדינה יהודית, וזו כבר כפירה בעיקר: "זה הצדק לפי יחימוביץ'. שמור ליהודים בלבד. הצדק שלה הוא 'ציוני', לדבריה. המוסר שלה איננו אוניברסלי. לקרוא לה סוציאל-דמוקרטית זה בושה לסוציאל-דמוקרטיה. ליחסה הנקלה לפלסטינים אין דבר וחצי דבר עם המסורת הסוציאלית או עם המסורת הדמוקרטית."

במאמר שפרסם למחרת, הוא הגדיר את ישראל "מדינה ביזארית, קטנה, מיוזעת, צעקנית, היסטרית, וולגרית."

מה הפלא שבעיניו אין לה זכות קיום?

 

* למה הם תומכים בסנדרס – עד לאחרונה, עקבתי באהדה אחרי הקמפיין של ברני סנדרס. ראיתי יופי רב בכך שאדם המציג תפיסה סוציאל-דמוקרטית מציב אלטרנטיבה חברתית ראויה לג'ונגל האמריקאי. אולם כיוון שאיני מזן היהודים שקפצו ראשונים לעגלת המהפכנים בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, אלא אני בראש ובראשונה ציוני וישראלי פטריוט, ציפיתי לשמוע מה עמדתו כלפי ישראל, אותה נזהר מלבטא זמן רב, בטרם אגבש דעה על אודותיו.

כעת, לאחר שהתבטא, ומתברר שהוא תערובת של בורות מביכה עם דקלום מסרי ה-BDS ותעשיית השקרים של קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל, והוא יוצא נגד תמיכת ארה"ב בישראל (בעיניו, אובמה (!) מתייצב אוטומטית בעד נתניהו והוא צריך להזכיר לו שנתניהו לא תמיד צודק) והביע תמיכה בפלשתינאים, ישראלים רבים שאהדו אותו – מבינים עתה שמדובר בשרלטן מסוכן ביותר.

אבל ב"הארץ" נולד גיבור חדש. כל עוד הוא לא ביטא את עמדתו האנטי-ישראלית, הוא לא עניין את העיתון. כעת, הוא גיבור, הוא התקווה. חמי שלו, יחסית מן המתונים בעיתון, מתאר אותו כילד שאמר "המלך עירום". "דבריו אמיצים..." "אם ינצח... יפתח פרק חדש בהיסטוריה." ועוד.

יש לזכור שחמי שלו היה הפרשן המדיני של "ישראל היום" ובבוקר בהיר אחד היה לכתב ופרשן של "הארץ". באותו בוקר בהיר, עמדותיו השתנו מן הקצה אל הקצה. היום הוא מזדהה עם מועמד אנטי-ישראלי לנשיאות ארה"ב, רק בשל היותו אנטי-ישראלי.

...ואילו גדעון לוי כותב שדונלד טראמפ הוא מורו ורבו של יאיר לפיד.

 

* ידיד ישראל – סנדרס הוא ידיד ישראל. נכון, הוא העליל עליה שהרגה 10,000 חפים מפשע ב"צוק איתן". אבל הוא יכול היה להעליל עליה שהרגה 100,000, שהרגה מיליון, שהרגה עשרה מיליון. והוא לא עשה זאת. למה? כי הוא ידיד גדול של ישראל.

 

* רונית אלקבץ – שמעתי בצער את הידיעה העצובה על מותה של רונית אלקבץ. כל כך צעירה! איזה בזבוז.

כך כתבתי על סרטה "גט": כבר הרבה זמן לא ראיתי סרט כה מטלטל, כה חודר חדרי בטן, כמו סרטם של רונית ושלומי אלקבץ "גט, המשפט של ויויאן אמסלם". מבחינה אמנותית זהו סרט יוצא דופן באיכותו, תסריט נפלא ומשחק מעולה של כל אחד ואחד משחקניו, ללא יוצא מן הכלל. וכך, סרט המוגבל כולו לדל"ת אמות של בית המשפט מצליח לרתק את הצופה. אין זה סרט מתאים למי שרוצה לצאת בערב ליהנות, לערב של פאן. זהו כתב אישום חברתי המחייב חשבון נפש של החברה הישראלית.

הסרט מציג את סיפורה של ויויאן אמסלם, שהתחתנה בגיל 15 וכבר שנים רבות מנסה להשתחרר מכבלי נישואיה האומללים, המאמללים את חייה, ואינה זוכה לחופש הבחירה האלמנטרי הזה, בשל שיתוף פעולה בין ממסד רבני אטום ומסורת ותרבות פטריאכלית בחברה של יהדות מרוקו, הבאה לידי ביטוי בסירובו של בעלה הקנאי לתת לה גט.

דרך סיפורה הפרטי של ויויאן, אנו נחשפים לבעייתן הקשה של מסורבות הגט, אך במעגל השני – במצבן הנחות של נשים התלויות בממסד הרבני בענייני נישואין וגירושין בתוקף חוק המדינה. הסרט הוא קריאה לתיקון חברתי ודתי. לתיקון המונופול הדתי האורתודוכסי על נושא האישות, לתיקון הממסד הדתי הנשלט בידי קיצוני החרדים ולתיקון הדת מחילול השם של פגמיה.

 

* ביד הלשון:  מחלף מסובים – "מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶׁהָיוּ מְסֻבּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית."

בני ברק העתיקה לא היתה במקום בו נמצאת היום בני ברק אלא קילומטרים ספורים מדרום לה. המקום המדויק הוא בסמוך למחלף מסובים, בפארק אריאל שרון, לשעבר מזבלת חיריה.

הרצון להנציח את מקומה של בני ברק העתיקה בשמו של מקום חדש – ראוי ויפה. ראוי אף להנציח זאת באמצעות הסיפור המפורסם ביותר מבני ברק העתיקה, והוא סיפור ליל הסדר המכונן של רבי עקיבא וחבריו, שבו עוצבה דמותו של ליל הסדר, אחרי חורבן הבית, כלילה שתוכנו הוא "לספר ביציאת מצרים."

אולם יש משהו מוזר בכך שהשם הוא "מסובים". הרי מה זה מסובים? יושבים בהסבה. כאילו, אם ירצו להנציח מקום שבו חתמו שני מנהיגים על הסכם שלום היסטורי, לא יקראו לו, למשל, דרך השלום, אלא "דרך היושבים" כי השנים ישבו שעה שחתמו.

אולם זה היופי בטקסט קאנוני לאומי. המילה "מסובין", אפילו כאשר היא מעוברתת ל"מסובים", מצויה כל כך עמוק במחזור הדם התרבותי שלנו, כך שהיא מעוררת אוטומטית עולם של אסוציאציות לטקסטים של ליל הסדר, לטעמים ולריחות של סדר הפסח.

 

* * *

תקוה וינשטוק

צמח חודש ניסן: הטוב שבמר (מרור)

לפי ד"ר שרה'לה אורן וד"ר חן שרמן, יועצת בוטנית

   המרור, צמח לא מרשים למראה, זכה להיכלל בין שלושה המאכלים המיוחדים לפסח – פסח מצה ומרור. "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו." שמות י"ב.

המישנה מונה חמישה מיני צמחים העונים להגדרת "מרור": "ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחזרת ובעלשין ובתמכא ובחרחבינה ובמרור."

את המרורים יש לאכול חי או יבש: "יוצאים בה בין לחים ובין יבשים אבל לא כבושין ולא שלוקים ולא מבשילין"משנה, פסחים ב,ו.

הגמרא מציינת את פרטי כל אחד מהמועמדים ל"מרור" (אמנם היום לא ברור מי הם אותם תמכא וחרחבינא) ונותנת גם סימנים משותפים לכולם: "אחרים אומרים: (כל) ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין." אף זה במסכת המוקדשת לפסח.

המרור הפסחי מזוהה עם הצמח "מרור הגנות": יש לו שרף חלבי לבן, גוון עליו ירוק כחלחל ומכסיף וטעמו מר. בערבית מכנים אותו "מרר/מורייר", והתימנים והשומרונים מקפידים ליטול ממנו ענף, כמרור לסדר פסח. זה עשב חד שנתי, בעל גבעול זקוף (עד מילימטר) ועלים צהובים. בתחילת הנביטה בולטת שושנת עלים, השונים מפרט אחד למשנהו וחובקים את הגבעול. פרחי המרור צהובים, מסודרים בתפרחות צפופות כיאה למשפחת המורכבים, והם פורחים כמעט כל השנה, בעיקר באביב. הצמח נפוץ בצידי דרכים ומעזבות (מקומות עזובים) העשירות בחומרים חנקניים. מוצאו כנראה ים תיכוני אך תפוצתו נרחבת באסיה, אירופה, צפון אפריקה. בעולם מוכרים חמישים מינים של מרור הגינות. מהם צומחים בארץ חמשה.

בצעירותו המרור אכיל וטעמו דומה לחסה. בעיקרו הינו צמח רפואי. המרור ניחן בחומרים מטהרי גוף. כשחלקיו הגלויים של הצמח מורתחים, הם טובים להמרצת העיכול ולכבד. ניתן להרתיח גם את שורשיו ולהפיק מהם משקה בעל איכות גבוהה, אמנם מר.

כמה סיבות לצירוף מרורים לאכילת הבשר בסדר פסח:

סיבה רפואית – עם הצלי נכון ובריא לאכול ירק המעניק לגוף חומרים נוגדי חימצון ומקטין היווצרות של חומרים מזיקים.

וכמובן, המרור משמש סמל המתאר את תהפוכות בני ישראל במצרים. מקבלת פנים מלכותית למציאות מרה ועבדות. חז"ל אמרו: "למה נמשלו מצרים כמרור?... מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה, אף מצרים תחילתן רכה וסופן קשה." פסחים ל"ט ע"א.

ובהגדה שקוראים בערב החג נאמר: "מרור זה שאנחנו אוכלים על שום מה? על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים." ועוד נאמר: "וימררו את חייהם בעבודה קשה."

חז"ל מתירים לגדל את כל סוגי המרורים ללא חשש כלאיים: "ירקות שאמרו חכמים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח – כולן נזרעים בערוגה אחת דלית בהן משום כלאיים." תלמוד בבלי.

"היתר המעיד על שוויון," מציינת ד"ר שרה'לה אורן. למרות היותם של המרורים צמחים שונים אין איסור לגדלם בערוגה משותפת." כדרכה, מסכמת ד"ר אורן את מאמרה ב"תובנה  שניתן להוציא מן הצמחים גם עבור בני האדם – לאמור כי על אף השוני בין אדם לאדם, כאשר מטרתה של קבוצת אנשים משותפת – השוני ביניהם קטן ואף מתבטל והכל מתגייסים למימוש המטרה. זה מאפשר לאנשים לחיות בכפיפה אחת. ניתן  ללמוד ערך מתוק מהמרור של פסח."

אודה ולא אבוש: בליל ה"סדר" שלנו ובהרבה סדרים אחרים מוותרים על הטיפול בעשב המר והמוזר ויוצאים ידי חובה בחסה ערבית. 

 

המרק של ה"סדר" מנה אחרונה

המרק עם הקניידלאך הוא אחד הלהיטים הגסטרונומים של ליל הסדר. הוא מוגש עם קריאת ההגדה, אחרי שכבר אכלנו מקערת שלושת המינים – הזרוע, המצה והמרור, כילינו את  הסלק ותפוח האדמה והגזר (למה גזר? כי באידיש שדיברו בה הסבים והסבתות, גזר – "מערן" – פירושו גם "להתרבות"), והביצים במי המלח והחזרת, והחרוסת המתוקה שרוצים ממנה עוד, וכמובן כבר טעמנו מהמצות ומארבע הכוסות ומילאנו את מצוות יתר הסמלים.

ואז מגיעה הסעודה של ממש – שהיא לרבים, עיקר ליל הסדר. מופיעים הדגים הממולאים או מבושלים בקדרה ולעיתים גם כך וגם כך,להשביע את רצונו ובטנו של כל סועד, ואחריהם מופיע המרק בכל תפארתו מנוקד בקניידלאך. אחת הדודות מגיעה עם סיר של מאה קניידלאך, מלאכת כפיה להתפאר – אף קניידל לא נותר לפליטה, ולאחר מכן המנה העיקרית: בשר עוף ובשר בקר והתוספות למיניהן, כיד בעלת הבית והמוזמנים/מוזמנות הטובה עליהם, ולבסוף – הקינוח המתוק, לרוב מרק פירות יבשים. ואם לא די בכך – יש עוד תה, עוגות ועוגיות פסחיות עד שהראש כבר מכביד על הכתפיים מרוב אכילה.

כך, פחות או יותר, מראה השולחנות של אחינו בני ישראל בליל הסדר. וגם  למי שידו אינה משגת יש דואג שיסב כמלך.

אולם מסתבר שלא כולם חוגגים את ארוחת "הסדר" בסדר הזה. מאיה, ילידת בוכרה, מספרת לי שהשנה הגיע תורה לאירוח המשפחה – משפחה גדולה ברוך השם. את הכול היא מכינה בעצמה בעזרת הבנות ("אני הזמנתי – אז אף אחד לא מביא שום מנה!") והשולחן מלא מצות ויינות ומאכלי מסורת, והמנה הראשונה הינה ירקות – במיה, ארטישוק, פול – שאומרים עליהם "שהחיינו", ודגים – הפעם אמנון – ולאחר מכך מופיעה המנה העיקרית.

"אבל איפה המרק?" אינני מבינה. המרק עם התוכן שהכול מצפים לו בכיליון עיניים!

"המרק – כעת," משיבה מאיה בנחת. "זו המנה האחרונה. אחריה באים הקינוחים. כך למדתי מחמותי."

  וגם את המרק המאוחר הזה, הנושק למגשי הממתקים, לוגמים בהנאה עצומה. על טעם וריח אין להתווכח. העיקר שליל הסדר יהיה כהלכתו, נעים וטעים! 

 

האם על המשורר לקרוא ברבים את שיריו?

    ב"בית הסופר" נערך ערב ל"שבילים", כתב עת לשירה ופרוזה המופיע בלוד. הכותבים בו וכן משוררים אחרים קראו  משיריהם.

היו"ר החדש של אגודת הסופרים, המשורר צביקה ניר, בירך את כתב העת המצליח להתקיים כבר חמש שנים אך סרב לקרוא שיר שכתב. לדבריו, משוררים אינם צריכים לקרוא את שיריהם.

נשמע לי קצת מוזר, במיוחד במפגש שבו קראו כל המשוררים עצמם מיצירותיהם. ניר לא התכוון ששיריו לא ייקראו בפומבי אלא שמישהו אחר, לא הוא, יקריאם. מי? סתם לא פרש.אולי אחד מקוראי השיר וקרוב לוודאי קריין שמקצועו בכך.

נכון שלא תמיד מצליח משורר בקריאת שיריו ברבים, וקורה שדוקא הקורא, הקריין, חושפים בקריאתם בשיר פנים נוספות, אפילו חדשות, שהמשורר כלל לא הבחין בהן. אבל כל עוד אין המשורר ערל שפתיים או גמגמן – וצבי'קה ניר בנאומו לא נשמע כזה – נראה לי שעדיף שהמשורר עצמו יקרא את שיריו. כך יקבל השומע דמות שלמה יותר של המחבר ויטיב להכירו.

 

 

* * *

אברהם כץ עוז

דעתו של מפ"איניק ותיק

ערב חג החרות 18/4/2016

כן, רמת הגולן צריכה להישאר שטח ישראלי ריבוני. כן, עכשיו  הזמן להציג את הנושא גם לעולם  כולו. עד 1967 היה הגולן שטח סורי צבאי ממנו הותקפנו  שלוש ארבע פעמים בשנה. באזור הצפוני במלחמה על המים ובתל מוטילה, ובאזור הדרומי בהפגזות קבע על יישובינו – תל קציר, האון ועין  גב.

במלחמת ששת הימים, שהוכרזה על ידי מצרים ונאצר בראשה, הצטרפה סוריה למלחמה. סוריה הפסידה, וישראל כבשה את הגולן, מאל חמה והירמוק, עד לחרמון וקוניטרה.

ב-1968 התקיימה  ועידה של  איחוד  הקבוצות והקיבוצים בקבוצת כנרת. האורח והנואם  המרכזי היה דוד בן גוריון. השאלה  היתה "האם  להקים נישובים  בגולן?"

התשובה  שניתנה  על ידי בן גוריון  היתה: "מהגולן לא יורדים, ואת ירושלים לא  עוזבים."

שני  גרעינים עלו מיד על  הקרקע, חבורת אל חמה שהקימה את קיבוץ מבוא חמה, וחבורת קוניטרה שהקימה את  קיבוץ מרום  גולן. יישובים רבים הוקמו לאחר מכן.

ב-1973 שוב תקפה  סוריה, בעקבות מצרים, ושוב  הפסידה. התחיל מאבק ציבורי למען הגולן, יגאל  אלון עמד בראשו .שמעון שבס ואני ניהלנו את קמפיין ההחתמה "הגולן חלק ממדינת ישראל". ב-1981 הגשנו לראש הממשלה, מנחם בגין, את חתימותיהם של מיליון תושבי ישראל. באותה שנה הביא בגין את החלת הריבונות על הגולן לאישור הכנסת. מפלגת העבודה בראשותו של פרס התנגדה והצביעה נגד, שבעה חברי העבודה הצביעו בעד ההצעה ובהם: שלמה הלל, ארבלי-אלמוזנינו, כץ עוז, צור, ועוד שלושה. נענשנו על ידי הסיעה.

ארה"ב המשיכה כל הזמן בלחצים על ישראל לפנות את הגולן. רבין וברק וגם ביבי בשעתו נכנעו ללחץ האמריקני והדבר ירשם לגנותם בתולדות עם ישראל.

הוויכוח עם הסורים היה על קו המים. לולא עקשנותו של אסד, שלא הסכים להצעת ישראל, היום היה הגולן עלול להיות בידי סוריה. איזה  מזל.

ביבי צודק בהציגו עכשיו את הנושא בפומבי (וכל הקשקשת הפוליטית מפלגתית לא חשובה). בסוף מלחמת האזרחים בסוריה ישתנו הגבולות, יהיה מו"מ בין לאומי על גבולות חדשים. לקראת  המו'מ הבין-לאומי, שאולי כבר התחיל בחשאי, חייבת ישראל להציג את עמדתה הנחרצת: הגולן ישאר ישראלי.  זו היתה עמדתי בעבר וזו דעתי גם כיום.

כל טוב וחג  חרות  שמח לכל עם ישראל

אברהם כץ עוז

מפ"איניק ותיק

 

* * *

עמוס גורן

שעת הנקה

סיפור

 

אסף בנטל נכנס  לעבוד במלת"ד (המרכז לתרגום דחוף) בתקופה הכי טובה של המוסד הזה, כשעדיין עבדו בו מתרגמים גדולים, אנשים שידעו לא רק שפות אלא גם את התרבויות הקשורות בהן.  כאלה היו, למשל, ואלטר וליאו, שני הבכירים שאל חדרם הוכנס אסף, יחד עם שולחן קטן וכיסא עץ פשוט, בגלל חוסר מקום אחר בבניין. במשך כל היום שמע אותם אומרים בגרמנית "תודה ואלטר," "בבקשה ליאו," "תודה ליאו," "בבקשה ואלטר" – על כל העברת דף נייר או מהדק שהושיטו זה לזה.  נימוסים מוקפדים, סבלנות, סדר בניירות וארגון השולחן – אלה היו הדברים הראשונים שאסף למד מהם עוד לפני טכניקות תרגום ושימוש יעיל במילונים.

המלת"ד היה ממוקם, כפי שירושלמים ותיקים ודאי זוכרים, בבית שיינמן, בדיוק מול הסוכנות היהודית ברחוב המלך ג'ורג'.  זה היה בית אבן גבוה שרק בית המעלות הסמוך היה גבוה ממנו, והמלת"ד תפס בו את הקומה הרביעית.

המרכז לתרגום דחוף  נולד שנים רבות לפני כן כהברקה במחשבתו של פקיד בסוכנות, תנחום שמו, שהחליט  לרכז במקום אחד את כל עבודות התרגום של כל מחלקות הסוכנות, קרן היסוד, הקרן הקיימת לישראל, מקורות, סולל בונה, המשביר, תנובה, התנועה הקיבוצית, תנועת המושבים, ועוד גופים ומוסדות ציבוריים מכל הארץ, וכך לחתוך כפילויות ולחסוך כסף וזמן.

הזמן נחסך בעיקר בגלל העובדה שבמלת"ד עבדו בשלוש משמרות והיה אפשר לקבל תרגום בכל שעה משעות היממה. במשך הזמן השתמשו בשירותיו גם משרדי הממשלה וכל מיני חברות ממשלתיות וציבוריות והוא מכר שירותי תרגום גם לגופים פרטיים. בהדרגה הפך המקום למעין משרד ממשלתי לא רשמי בפני עצמו, אך בגלל הנסיבות ההיסטוריות של הקמתו היה גם לסוכנות, מכוח האינרציה, מה לומר בו. זה היה מוסד כפול ראש, ממשלתי-סוכנותי, ומעולם לא הוברר עד הסוף מי הוא האחראי העליון. את הכבוד רצה כל צד לעצמו אך את העבודה השחורה של ניהול בפועל הניח כל צד לצד האחר, כך  שלמעלה, בהנהלה הבכירה, היה תמיד ואקום. 

הזמן חלף. ירושלים גדלה. משרדי הממשלה התרבו ומיספר המיניסטריונים התקרב לשלושים. גם המלת"ד גדל. מתרגמים באו והלכו, אנשים נכנסו כסטודנטים צעירים ויצאו כפנסיונרים כפופים ההולכים על כפות רגליים קשויות ודואבות. דורות של מנהלים בכל הדרגים, ממנכ"ל ועד סגן מנהל מדור, התחלפו. במקום ענקים באו בינונים, שנכנסו, כפי שידעו כולם, מכוח איזו פרוטקציה, ובקרב העובדים היו געגועים אל הדור של ולטר וליאו.

אחר כך הלכו גם הבינונים ובמקומם באו מנהלים ירודים ממש, בורים ועמי ארצות שרק הפריעו לעבוד, ואז היו בבניין געגועים אל הבינונים. על זה אמרו כמה ציניקנים במזנון שגם אל החדשים האלה, הירודים, עוד יתגעגעו. מוזר שכל העסק בכלל עבד, אבל המלת"ד המשיך לפעול.

זאת היתה מערכת שהפיקה את עצמה. אנשים באו לעבודה כי הם היו רגילים לעבוד במשמרות, הם אהבו לתרגם והם אהבו את מקום העבודה שלהם. המשמרות המתחלפות והעבודה בשעות שונות בימים שונים הפכו את חייהם ללא שגרתיים. היו בקרים שבהם היו חופשיים לגמרי כי התחילו לעבוד בצהריים או בערב, היו ימים שסיימו בהם את עבודתם עוד לפני ארוחת הצהריים, והיו משמרות לילה שאותן בילו בתחושה של אחיזה ביום אתמול כשכל העיר כבר היתה מכוונת אל המחר. משטר המשמרות המתחלפות הרס את הרגלי השינה של  אנשי המלת"ד והכניס אותם למין שיכרון קל שרק הם חוו אותו.

על פי מה שקבע תנחום בשעתו פעל המקום בכל ימות השנה, חגים ושבתות, זאת כדי ששבוע העבודה הרגיל של כל המוסדות לא יתעכב בגלל ציפייה לתרגומים. שלוש המשמרות במלת"ד התחלפו כמו מכונה בדיוק בזמן – בארבע בבוקר, באחת עשרה לפני הצהריים ובשש בערב. כל משמרת נמשכה שבע שעות בדיוק. אפילו בשעות מתות יחסית שאחרי המשמרת השלישית, מאחת בלילה עד ארבע בבוקר, היה במקום צוות כוננות של מתרגם וכתבנית כדי שתהיה איזו התאמת שעות עם יבשת אמריקה. האורות בחלונות של קומה ארבע בבית שיינמן דלקו בכל לילה כל הלילה. הם מעולם לא כבו.

המרכז יצר הרבה ניירת ושמר לעצמו, על פי הכללים שקבע עוד תנחום בזמנו, העתק מכל דבר שעשה, תרגום ומקור. התפוקה השבועית שנארזה בארגזי קרטון גדולים, נקשרה בחוט שפגאט חזק, נחתמה בחותמת, והוחזקה בסמוך לאולמות העבודה במשך חודש, ולאחר מכן הועברה לשטח אחסון בירכתי הקומה. כשהשטח הזה התמלא בחבילות נייר, שכר המלת"ד שטחים במרתפי הבניין ובעליות הגג הדולפות שלו, וכשהחומר המסודר והקשור סתם גם אותם – נשכר מחסן גדול בבית שמש, לשם הועברה התפוקה אחת לשבוע בידי שמשון, השליח הוותיק שהיה גם הנהג של הוואן הלבן והחבוט של המרכז.

עם התפתחותה של בית שמש ועליית מחירי הנדל"ן בה, נסגר גם המתקן הזה ואת החומר התחילו להעביר למתקן גניזה גדול שהוקם במה שהיה מקודם בית אריזה לאבטיחים ליד התיאטרון הרומי בבית גוברין.

שמשון היה נזקק ליום עבודה שלם, עם נסיעות ואש"ל, כדי לחלץ משם איזה נייר מתורגם ישן שמישהו הזדקק לו בדחיפות באיזה משרד. שמשון אהב את ימי "הפעילות החוץ משרדית" שלו מפני שבהם היתה לו הזדמנות לנסוע לראשון לציון ולאכול על חשבון המלת"ד מרק זנב שור במסעדה שגם זוהר ארגוב ביקר בה לפני שנים. כולם אמרו שצריך להעלות את כל החומר על דיסקים, אך מחלקת הכספים של המרכז מצאה שמיחשוב כמות כזאת של חומר יעלה יותר מכל תקציב המלת"ד במשך חמש שנים, כך שכל הדיבורים על מיחשוב לאחור נשארו בגדר דיבורים באוויר.

על אף שעם הזמן איבד המרכז הרבה מיוקרתו, בעיקר בגלל שערוריות של הזנחה וחוסר ניהול, העבודה עצמה נמשכה במרץ. המקום נשאר הלב הפעלתן של מרכז ירושלים. בכל עונה, בכל מצב, בכל מזג אוויר. היה לו אפילו קול של לב.  נקישות מכונות הכתיבה, ובשנים שלאחר מכן הרחש העדין של מקלדות המחשבים, יצרו כל העת רקע קולי שאסף בנטל כל כך התרגל אליו עד שבלעדיו כבר לא היה יכול  להתרכז  בתרגום.

אסף עבד במחלקה העברית, המחלקה הגדולה ביותר של המלת"ד, שהיתה פרוסה באולם הגדול של קומה 4. שם ישב ליד שולחן קטן כשבידו מסמך כתוב  באנגלית, צרפתית או גרמנית, קרא אותו ובו בזמן הכתיב את נוסחו בעברית, משפט אחרי משפט, לכתבנית שישבה מולו. את הלשונות האירופיות הללו למד כבר בתיכון "אהל שם" ברמת גן, שבו נחשב עילוי בכל הקשור לזיכרון מילולי, והשתלט עליהן, עם העמקה תיאורטית גדולה, אצל פרופסור פולוצקי בחוג לבלשנות באוניברסיטה העברית שבה למד ישירות לתואר שני.

הכתבניות היו ברובן נשים ירושלמיות צעירות חסרות ייחוד שלא התעניינו בתוכן שאותו הדפיסו או הקלידו. הן היו מסוגלות לשמוע את מה שהכתיבו להן וללחוץ על  הקלידים  ובה בעת, בחלק אחר של המוח – לחשוב על קניות, על ענייני הבית ועל הילדים. ברגעי המנוחה שבין מסמך למסמך היו מטלפנות מיד לחברות או לבני משפחה וממשיכות שיחה שהתחילה בין שני מסמכים קודמים.

שיטת העבודה הזאת גרמה לריבוי של שגיאות הקלדה ולעומס יתר על מחלקת ההגהה שעובדיה, ברובם אנשים קשישים שאינם מתוגמלים כראוי, נחשבו למדוכאים ולחלשים שבעובדים. גם הם וגם המתרגמים, שאליהם הגיעו המגיהים עם שאלות קשות, התלוננו בחלונות הגבוהים על השגיאות הללו, שהיו יכולות להימנע לו שאלו הכתבניות את המתרגמים כשלא הבינו משהו בשעת ההכתבה, אך התלונות נשארו תלויות באוויר והכתבניות המשיכו  להתעלם מדברים לא מובנים להן ולכתוב הכול על בערך וכך להגיע מהר יותר להפסקה שבין המסמכים ולהושטת היד לטלפון.

רק כתבנית אחת, יונינה קראוס שמה, היתה שונה. היא היתה אישה אינטיליגנטית בשנות השלושים שלה, לא יפה במיוחד אך גם לא מכוערת – בין הכתבניות היתה מחלוקת האם להגדיר אותה "יפה מכוערת" או "מכוערת יפה" –  בעלת מבנה גוף מוצק שמזכיר קצת סוסה, אך לא סוסת מירוץ אלא סוסת משא קטנה, ושערה קלוע תמיד בצמה עבה ולא מסודרת. היא היתה היחידה ששאלה שאלות תוך כדי הכתבה, הכירה מונחים אירופיים ולפעמים גם העירה הערות על ניסוח עברי.

יונינה לא היתה ירושלמית במקור. היא היתה תל אביבית שנתקעה בירושלים בגלל לימודים – מוסיקולוגיה ותיאטרון – ונישואים לנגן קרן, שפוטר מן התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור בגלל פליטת צלילים מביכים ביותר מן הכלי שלו דווקא בקונצרט יום העצמאות.

הבעל, אשר קראוס, בחור אמריקני במוצאו, התקשה להתאושש מן המכה הזאת. לעיתים היה בא אל אשתו לעבודה ונראה תמיד כאילו גורש מן התזמורת זה עתה, לא מגולח, מרופט וגורר רגליים בלי חשק בתוך זוג נעליים שהיו מתאימות לחסרי הבית מכיכר ציון. הוא ניסה להתפרנס ממתן שיעורים פרטיים בקרן אך הביקוש לא היה גדול. כל העול המשפחתי נפל על יונינה והיא עבדה שעות נוספות, כולל אותם חצאי משמרות שוחקות בלילה, שנקראו בסידור העבודה "לילה עמוק" – מאחת עד ארבע בבוקר. רוב העובדים לא היו מעוניינים במשמרות הללו בגלל מניעת השינה האכזרית, אך אלה היו שעות נוספות שהגמול עליהן היה 150% וגם אסף, שהיה נשוי טרי עם אישה בהריון, היה מעוניין בהן, כמו יונינה, מסיבות כספיות.

יצא שאסף ויונינה נמצאו מדי פעם יחד באישון לילה, יושבים זה מול זה בחדר הגדול המוצף אור פלורסנט חשוף, כשמסביבם רק שולחנות ריקים וסלי ניירות מלאים המחכים לניקיון של הבוקר, כשלרשותם דבר נדיר במלת"ד: זמן פנוי לשיחה. כך היה במיוחד בימים של סוף שבוע או של חגים באמריקה, כאשר זרימת החומר מעבר לים היתה חלשה. הם דיברו על הנושא הרגיל בבניין: ירידתו הבלתי פוסקת של המלת"ד, אטימותה של ההנהלה, המחדלים המתמשכים, הרמה הנמוכה שהמקום הידרדר אליה והחששות מפני צמצומים או אפילו סגירה עתידית ואובדן הפנסיה.

אחרי שדשו  בנושא הבלתי נמנע הזה התחילו לדבר על עצמם. הם גילו שגדלו בסמיכות מקום, הוא בשיכון עובדי עלית ברמת גן והיא ממול, מעבר לנחל איילון, ברחוב יהודה המכבי פינת דרך נמיר. הם גם שחו באותן שנים בברכת גלי גיל. מעגלי חייהם היו דומים, כמעט שווים, אך הם מעולם לא נפגשו, מן הסתם מפני שהיא היתה מבוגרת ממנו בארבע וחצי שנים. הם דיברו על בתי קולנוע תל אביביים, במיוחד על קולנוע תמר, על סרטים שראו בנעוריהם, על בתי ספר ומורים, על הגלידה של ויטמן בכיכר מגן דוד ועל חופי פרישמן וגורדון. עניין אותו לדעת איך יונינה נראתה כילדה ובלילה הבא שבו עבדו יחד הביאה צילומים. גם  כילדה היה שערה קלוע, אך לא בצמה אחת אלא בשתיים. הם ישבו כשראשיהם סמוכים, הסתכלו בצילומים ודיברו ודיברו. בשתיים וחצי לפנות  בוקר אמרה לו:

"תביא בירה מלמטה."

הוא ירד והלך בגשם לקפה טעמון, המקום היחיד שהיה פתוח בירושלים בשעה כזאת,  חוץ, כמובן, מן השיפודיה של  אבו שאול במחנה יהודה, וחזר רטוב לגמרי עם שני בקבוקי נשר גדולים. בהיעדר פותחן תקעה יונינה את פיית הבקבוק למגרעת שבמשקוף הדלת מול הידית ובתנועה בטוחה אחת של פרק ידה חלצה את הפקק, שנפל על רצפת האבן המשופשפת והחלקלקה, שתתה שליש בקבוק כשראשה מוטה חזק לאחור, העבירה אותו לאסף שגם הוא גירגר באותה צורה בעוד היא מתחילה לפתוח את כפתורי חולצתו הרטובה לגמרי ולקלף אותה מגופו.

בתנועות חסרות סבלנות ובקול רעש גדול גררו שולחנות כתיבה וצירפו אותם באמצע האולם למשטח בגודל מיטה כפולה. היא פשטה מעליה את הסוודר והחולצה, חשפה צוואר וכתפיים שמנמנים, לבנים וחלקים ושדיים גדולים בתוך חזייה בצבע בז' – "חזייה של פולנייה" חלפה מחשבה במוחו – והתפרקדה על גבי השולחנות.

הוא  נאבק בפראות עם המכנסיים הרטובים שדבקו לירכיו, נפטר מהם והטיל אותם הצידה וטיפס ונשכב עליה כשרק התחתונים עליו. בתנועות קצובות הרים את עצמו והטיח את גופו אליה ושוב הרים את עצמו ושוב הטיח את גופו אליה כשאברו קשוי וקפיצי כאלת משטרה מגומי בתוך התחתונים, ומוחו טרוד במחשבה שהיה זה מחדל שלא לפתוח לה את החזייה לפני  שהשתרעה על גבה.

באותו רגע התפרץ מתחתיה קול אדיר של  נאד. תנועתו של אסף נפסקה. שניהם דממו כאילו התפוצצה בחדר פצצה ועכשיו מקשיבים לשמוע אם לא תתפוצץ עוד אחת.

ממרחק של סנטימטרים בודדים הסתכל בעיניה האדומות משתייה ומחוסר שינה, והן  נראו לו פתאום קצת בהמיות, כמו עיניים של פרה שמבינה שמשהו מאוד לא טוב קורה אך אינה יודעת מה. היא היתה סמוקה מאוד ונראתה מבוישת ואבודה. הוא הפנה את ראשו הצידה, התחיל לצחוק בלי יכולת להתאפק, על אף שידע שהוא פוגע בה, וירד ממנה ומן השולחנות. שניהם היו מסכנים. לשניהם היה זה  רגע של אי כבוד. 

 

במשמרת שלאחר מכן ובהמשכו של אותו חורף לא דיברו על מה שקרה.  בכלל, הם לא דיברו עוד על עניינים אישיים. במשמרות המשותפות שלהם נעשתה העבודה עם יונינה קראוס קשה יותר ויותר. היא הפסיקה לשאול שאלות הבהרה, כתבה גם  כשלא הבינה, או אולי לא רצתה להבין, מה שהכתיב – וסירבה לענות לטלפון בטענה שהיא כתבנית ולא טלפנית.

בכל משמרת משותפת היה הוא, האיש האחראי, צריך לענות בעצמו לכל קריאת טלפון וזה האט את קצב התרגום. הבעייה לא היתה רק מהירות התפוקה. גם הביטחון העצמי הלשוני שלו נפגם. הוא היה דרוך כל הזמן לקראת הקשיים שיונינה תעשה לו במהלך המשמרת, חשב על מקומות בתרגום שבהם היא עלולה לטעות בכוונה ולטעון אחר כך שדיבר לא ברור, והתחיל להרגיש שלא תמיד הוא מוצא תוך כדי הכתבה את המקבילה העברית המדוייקת למונח או לניב הלועזי שראה על הדף שממנו תירגם.

זה עוד לא קרה לאסף מעולם. ביטחונו העצמי נסדק. את החוש שלו לבחירת המילים נהגו להשוות לחוש הניווט המולד של סייר מיתולוגי בצבא, ועכשיו הוא הועם. לא כולם הצטערו על כך. מתחריו של אסף במחלקה העברית נהנו לומר שאולי איננו עילוי כזה גדול כפי שחשבו כל העת.

אסף פנה אל מנהל המחלקה, שמעון שלומוב, וביקש שלא לשבץ אותו למשמרות עם יונינה קראוס. שלומוב קרא לו לשיחה.

"תשמע, אסף," אמר  שלומוב, "בוא תיקח את הבקשה הזאת בחזרה.  קשה מאוד לעשות סידור עבודה מוגבל כזה. גם ככה אין מספיק כתבניות שיכולות לעבוד במשמרות הקשות, אתה תפסיד משמרות, היקף המשרה שלך יהיה מצומצם, כוח אדם יעלו עליך והם יצמצמו את התקן שלך, אולי לשלושת-רבעי משרה. לא יהיה לך כדאי."

אסף הסביר שהמצב הקיים פוגע ברמה המקצועית של התרגום, שהתוצר שמפיקים בתנאים האלה לא מתאים למסורת המפוארת של המלת"ד, אבל שלומוב, שהשים עצמו שומע בסבלנות,  לא רצה באמת לשמוע.

אסף ידע שלבוכרי הערמומי הזה יש גם אינטרסים משלו בעניין: הוא לא רצה שידברו בבניין על בעיות משמעת בתוך המחלקה, על נורמות עבודה רשלניות ועל הרמה היורדת של התוצר. הוא גם חשש שהסירוב של יונינה קראוס להרים את שפופרת הטלפון יהפוך לעניין של דיני עבודה וזכויות נשים. הרמה היורדת של התרגום לא באמת הדאיגה אותו. הוא ידע שהמשתמשים בשירותי המלת"ד ימשיכו לפנות אליו מפני שלא היה להם כסף לשלם למתרגמים פרטיים.  שלומוב רצה, בעצם, רק דבר אחד: שיניחו לו לנפשו.

בסיום השיחה אמר לאסף בנימה של סגירת עניין:

"לערבים יש ביטוי נכון: 'חליה שקטה', תשאיר אותה שקטה."

"יש גם 'חליה מסתורה', תשאיר אותה חסויה," תרם לו אסף משלו. הם היו שניהם אנשי מילים, אך הבעיה המעשית נשארה בלא פתרון. בחדר המחלקה נמשך מצב לא טוב. יונינה התנהגה כלפי  אסף כמו אישה ערב גירושיה שגרה עדיין באותה דירה עם בעל שנעשה מתועב בעיניה. היא לא דיברה איתו, הקלידה בחוסר אכפתיות את הטקסטים שהכתיב, לא ענתה לטלפונים, וברגעי ההרפיה המעטים במשמרת השמיעה לעצמה מוסיקה קלסית מן הנייד שלה בלי לוודא אם זה מפריע לו או לא. 

החורף המקפיא של ההרים התחלף באביב. הירוק המרענן על המדרונות שבקצווי העיר הצהיב במהירות במהלך ימי האובך החמים הראשונים שבין פורים לפסח ועד מהרה התחיל מסך של אד חם לעלות בכל יום אחר הצהריים מים המלח אל שמי המזרח, וצבעי השקיעה שהתחילה מתאחרת עוד קצת בכל יום נאחזו בו אחיזה ממושכת. 

אשתו של אסף, אורית, ילדה את בנם הבכור מתן, והלילות נטולי השינה גרמו לו עייפות קשה שהיתוספה לעייפות של המשמרות המתחלפות בעבודה. אך גם עם עומס הטיפול בתינוק החדש בבית, הרגע הקשה של השבוע היה הרגע שבו החזיק בידו את סידור העבודה השבועי  החדש וראה את שמו כתוב מול שמה של יונינה בשתיים או שלוש משמרות. הוא ידע שמצפה לו עינוי משום שבדיוק באותה תקופה התחילה יונינה לקום לקראת סוף המשמרת המשותפת, לאחר חמש או ארבע וחצי שעות עבודה במקום שבע, וללכת הביתה בטענה שיש לה בחילה.  זה קרה תמיד בחלק האחרון של המשמרת, כשכבר לא היה טעם להזעיק כתבנית מחליפה, ואסף נתקע בלי שום עזרה והיה צריך לתרגם, לענות לטלפונים ולהקליד בעצמו.

הוא פנה אל שלומוב אך זה אמר לו שאין מה לעשות – יונינה בהריון, חוקי העבודה וועד העובדים המינהליים לצידה ובנוסף היא מחזיקה בידה אישור רפואי על בחילות קשות במיוחד שנמשכות כל תקופת ההיריון  כולה.

"אבל את הבחילות האלה היא מקבלת רק במשמרות שלי," אמר אסף.

על כך הגיב שלומוב בדרכו הרגילה – התחכמות גסה שמטרתה לסכור את פיו של הפונה ולשלח אותו לדרכו בידיים ריקות:

"אתה יכול להביא לי תצהיר של רופא בכיר  שהבחילה שלה היא ממך ולא בגלל מה שיש לה בבטן?"

אסף הבין סופית שמשלומוב לא יקבל שום עזרה ושהוא לא יהיה חופשי ממשמרות עם יונינה עד שתלד, אך באופן מוזר היה בכך גם משהו לא לגמרי בלתי רצוי.  בחודשי ההריון שלה נראתה יונינה טוב, בניגוד גמור למסמכים שהגישה לשלומוב. היא הקרינה תחושת גוף בריאה, חסונה, ולא נראו בה שום סימנים של בחילה. שדיה המתמלאים והולכים, אותם שדיים שהיתה לו הזדמנות מוחמצת לראות אותם בלילה ההוא של הבירה, נחו להם בשלווה בתוך שמלתה והפעילו את דמיונו. לא פעם במשמרת, בעודו מחזיק באיזה מסמך בצרפתית ששלח השוק האירופי ומכתיב אותו בעברית ליונינה, התגנבו למוחו מחשבות טורדניות על תחושת כובדם  של חצאי המלונים האלה כעת, בתקופת ההריון, לו היה מחזיק אותם עכשיו בידיו ושוקל אותם ומרים אותם ומקפיץ אותם קצת על כפותיו.

מחשבתו נדדה מן המונחים המשפטיים של המסמך אל פטמותיה והוא תהה, בלי שרצה בכך, על גודלן, על צבען ועל העטרה שסביבן, אם רחבה היא או צרה. לפי הצחות הלבנה של צווארה והחלק העליון של חזה היה יכול להניח שהן ורודות, ובכל אופן לא כהות מאוד. היא לא היתה חזקה מאוד בתחום הפיגמנטים ודווקא הלבנוניות הזאת של עורה סייעה לה למשוך תשומות לב אל הגוף הקצת כבד ולא מאוד מחוטב שלה. הוא שאל את עצמו אם אשר בעלה שוכב איתה בתקופת ההריון וניסה לנחש  באיזה סוג מין מדובר אצלם, רגיל  או ספיישל.

 

צירי הלידה של יונינה הופיעו, כמובן, במשמרת של אסף, ויציאתה למחלקת היולדות התרחשה, ולפי איזו מחשבה לא הגיונית שחלפה בו אף הוכוונה ברשעות – אל החלק האחרון של המשמרת, כאשר  כבר לא היה טעם להזעיק כתבנית מחליפה, כך  שגם את המשמרת הזאת הצליחה יונינה לשבש ולעשות אותה לבלתי פרודוקטיבית.

עכשיו, כך קיווה,  תהיה לו מנוחה ממנה במשך  עשרים ושישה שבועות, כפי שקובע החוק.

תקוותו נכזבה. חופשת הלידה שלקחה לה היתה קצרה הרבה יותר. היא העבירה חלק ניכר מזכויות החופשה שלה לאשר בעלה, שחזר לעבוד בתזמורת, הפעם לא כנגן אלא כסגן הספרן  בספריית התווים. היא השתמשה בתיקון החדש (תיקון 28) לחוק עבודת נשים המאפשר לבעלה של  יולדת לחלוק עימה את חופשתה על פי יחס שיקבעו בני הזוג על פי בחירתם.

יונינה חזרה לעבודה במלת"ד שלושה-ארבעה שבועות בלבד לאחר הלידה כשעל חזה, נתון בתוך מתלה מבד, נמצא בנה התינוק אורי.

אסף זעם. מכל הלידה הזאת שלה הוא לא הרוויח כמעט כלום. החודש הקצר שבו נעדרה מהמחלקה נפל בדיוק על פסח, עונת חופשות ממילא, כך שהיעדרותה של יונינה כמעט לא הורגשה והוא שוב מצא את עצמו איתה במשמרות משובשות, מעצבנות וחסרות תועלת והפעם בגיבוי של  חוק עבודת נשים שסעיף 3 (ג) (3) בו מאפשר ליולדת לקבל שעת הנקה בכל יום עבודה שלה, כלומר לעבוד שעה פחות.

מה שקרה בפועל היה הרבה יותר גרוע מאובדן של שעה אחת בכל משמרת. יונינה הביאה את התינוק לכל משמרת שלה עם אסף, הניקה אותו באריכות בתחילת המשמרת או באמצעה ובכך מנעה מאסף כל אפשרות להכתיב לה. היא הניקה את אורי  כשהיא פונה מאסף הצידה  בחצי פרופיל ראשה מוטה קצת כלפי מטה והצידה ומבטה קבוע על פרי בטנה.

פיו של התינוק והפיטמה שממנה ינק היו מכוסים בכנף חולצתה של יונינה, שאותה הניחה עליהם בתנועה קטנה ועדינה, אך מאפו ומעלה היו פניו גלויים. אורי קראוס הקטן היה בלונדי וכחול עיניים. תוך כדי אכילה הביט אל אסף  במבט שקט ומרצין.

אסף חייך אליו חיוך קטן. אסף חשב שאורי מסייע לו להבין לעומקו את הביטוי קשר עין. הוא היה עדיין קטן אך המבט שלו היה מבין ושקט לא פחות מן המבט של  הגבר שלידו. היתה ביניהם הבנה שקטה, עמוקה, בלי שום קשר לסכסוך עם יונינה. לאסף נעם ריחו המתוק של הפעוט וחלפה בו מחשבה שאולי גם לאורי נעים ריחו שלו.

בסוף המשמרת, על אף שהתינוק כבר קיבל את מנתו קודם לכן, קמה יונינה ויצאה שעה לפני הזמן המוקצב, כשכבר לא היה, כמובן, שום טעם להזעיק כתבנית אחרת. נשארה ריקנות. בלי אורי ואימו נראה החדר עירום וחסר טעם.

העבודה סבלה, והתפוקה הירודה של אסף נעשתה שיחת היום במלת"ד כולו. אסף הלך אל שלומוב לדרוש בירור עם יונינה, הלם באגרופו על שולחנו עד שהניירות עפו ומזכירתו הוותיקה בתיה נכנסה מבוהלת לחדר לראות מה קרה. עכשיו, לאחר כמעט שנתיים של סכסוך, כבר לא היה שלומוב יכול להתחמק וזימן אליו את הצדדים הניצים ואת נציגיהם: יושב ראש ועד המתרגמים,  יושב ראש ועד העובדים המינהליים וגם את היועצת המשפטית של המלת"ד, עו"ד רינה מיוחס-סרגוסי, שממנה ביקש לבוא עם סיכום משפטי מנומק של הסוגיה.

עורכת הדין קבעה, על סמך תקדימים של בתי דין אזוריים לעבודה וגם של בית הדין הארצי בשבתו כערכאת ערעור, שבמשרדי הממשלה הפכה שעת ההנקה כבר מזמן לשעה אחת של פטור מעבודה ליולדת בתקופה שלאחר חזרתה לעבודה מחופשת הלידה, גם בלי שהרך הנולד  שותה את חלבה בפועל, ולכן מותר לה לקצץ שעה מסוף המשמרת כל עוד היא על תקן של מניקה כחוק. 

כאן קפץ יושב ראש ועד המתרגמים, צבי לורך הוותיק, ואמר שהמלת"ד אינו משרד ממשלתי במובן הצר של המילה מאחר שהסוכנות היא שותף-מקים בו.

על כך השיב לו נציג המנהליים, איש האחזקה איציק חתוקה, שהסוכנות שייכת להיסטוריה, שהמלת"ד הפך למעשה לשירות משותף לכל משרדי הממשלה, ושהפרקטיקה היא הקובעת ולא מה שכתוב באיזה שהם מסמכי יסוד שמעלים אבק על איזה מדף בארכיון של שמשון בבית גוברין.

רק לקראת סוף הישיבה נתבקש אסף להציג את קובלנתו. היה לו קשה לדבר. הוא הגיע לישיבה לאחר לילה לבן שתחילתו במשמרת ערב עד אחת בלילה והמשכו בבית, שם בכה במשך שלוש שעות לפנות בוקר מתן הפעוט. הוא הגיש את מתן פעמים אחדות לאורית ובשאר הזמן הסיע אותו בעגלתו קדימה ואחורה ביד אחת והחזיק ספל קפה באחרת בעודו יושב על כיסא  מטבח. בישיבה נראה אסף דהוי, אפור פנים, דיבר בקול חלש ואמר בפשטות:

"אני מתרגם, וכל מה שאני רוצה הוא שיתנו לי לתרגם. קחו את הגברת הזאת ממני."

יונינה לא נשארה חייבת והגיבה בקשיחות: "מתרגם או לא מתרגם,  לי יש זכויות של עובד ואף  אחד לא יכול למנוע ממני להאכיל את אורי מתי שאני רוצה, איפה שאני רוצה וכמה שאני רוצה."

שלומוב ניגש לסכם. כדרכו כאשר לא היתה לו יכולת לחתוך עניין הוא בחר בנימה אישית מאוד, רגשנית, ושיתף את הנוכחים בצרות שלו כמנהל כדי שהם ייאלצו לבלוע את צרותיהם הקטנות:

"אני עובד פה עוד מהתקופה של תנחום," אמר, "ולמדתי ממנו משהו חשוב: סכסוכים בין עובדים צריך לגמור בתוך הבית. אם זה יימשך ככה נגיע בסופו של  דבר לבית משפט. אני חושב שכולנו צריכים לעשות הכול כדי שהעניין לא יגיע לבית דין לעבודה, כי שם יש תקשורת ויציגו אותנו כמשהו שהסתאב. המצב של המלת"ד רעוע במילא. באוצר ובנציבות שירות המדינה מדברים שאם יסגרו את המלת"ד, המשרדים יסתדרו כבר עם כוח אדם שיש להם  בבית ולא יצטרכו לתקצב תשלומים לנו." 

כאן קם שלומוב מכסאו ושם  יד אחת על כתפו של אסף ויד אחת על  כתפה של יונינה:

"מהלב שלי אני פונה אל שניכם. הרי שניכם אנשים מבוגרים, אינטיליגנטים, ועכשיו גם יש לכם  משפחות. תתעשתו על עצמכם!גם לטובתכם, גם לטובת הילדים שלכם וגם לטובת המרכז."

כאן נאנח שלומוב מעומק ליבו וסיים במילים כאילו מאוזנות: "תתמודדו עם זה – פשוט אין ברירה."

 

שלומוב הכאילו אובייקטיבי העדיף בעליל את יונינה.  בלילה שאחרי הישיבה התייעץ אסף עם אורית אם לעזוב את המלת"ד ולחפש עבודה בחוץ. זאת היתה שעה נדירה שבה מתן לא בכה והיה אפשר לדבר. הם שכבו בחושך במיטתם והתלחשו. אורית חשבה שצריך להתנתק מה"קרציה" כפי שכינתה את יונינה, בעיקר בגלל מריטת העצבים שהיא גורמת, ולחפש עבודה בחוץ.

"אתה המתרגם הטוב ביותר של המלת"ד," אמרה אורית. "ברור שתמצא עבודה בחברה פרטית."

ואולם בבדיקת השוק  שעשו בימים שלאחר מכן התברר לבני הזוג שהעניין אינו כה פשוט.  החברות הפרטיות לא חיפשו מתרגמים טובים אלא מתרגמים זולים. הן התאימו את עצמן  לרמה היורדת והולכת של העברית האקדמית וחששו שאם יעסיקו מתרגם רהוט ודייקן כמו אסף בנטל – הדבר יעמיד באור קצת עלוב את עבודתם של האחרים וזה יגרום בעיות, כפי שאמר לאסף אחד המנהלים בחברת "טרדוקסיון" מהרצליה:

"הם לא יהיו מרוצים כי הם ירגישו שהם בליגה נמוכה ואתה לא תהיה מרוצה כי תרגיש שמשלמים לך פחות ממה שאתה שווה."

תמיד היה ידוע שמקצוע התרגום הוא מן הפחות מתוגמלים בארץ, אך עכשיו גילו הבנטלים שבשנים שבהן אסף עבד במלת"ד הורידו החברות הפרטיות את התעריפים עד עפר וגם הפסיקו להתעניין בדקויות לשוניות.

המקום האחרון בארץ שעדיין הקפיד על עברית רהוטה היה המלת"ד, וחוץ מזה זהו מקום עם זכויות סוציאליות ופנסיה. לפיכך החליטו בני הזוג שמאחר שמתן הקטן מעסיק אותם בבית יותר ממה ששיערו  אין זה הזמן להרפתקאות בתחום התעסוקה.

 

עם השנים השתנה מזג האוויר בירושלים והחורפים נראו פחות מקפיאים  ממה שאסף זכר.  אווירה של העיר כבר לא  היה זך ומשכר כמו פעם. המלת"ד המשיך להתקיים ובניגוד לכל החרדות של מנהליו ועובדיו, גם תפח ותפס לא רק את כל קומות הבניין שבו יסד אותו פעם תנחום בשני חדרים קטנים, אלא התפשט גם לבניינים סמוכים ובהם אפילו בית פרומין שבו ישבה פעם הכנסת.

משרדי הממשלה שמסביב התרבו, התפצלו, התאחדו, נעלמו וצצו מחדש – ואילו המלת"ד נשאר חי. שרי אוצר דיברו בכל שנת תקציב על חיסכון שיושג עם סגירת המלת"ד, אך בגלל הפוליטיקה התזזיתית בישראל איבדו בעצמם את התיק שלהם בטרם הצליחו לעשות משהו.

שלומוב עשה מאמצים להפריד ככל האפשר את המשמרות של אסף ויונינה אך סידור העבודה לא איפשר הפרדה מוחלטת והם המשיכו להיפגש בחדר המחלקה לפחות פעם או פעמיים בשבוע. היא לא השתנתה הרבה. תמיד היתה קצת רחבה ועכשיו נעשתה גם מלאה יותר, אך זה היה השינוי היחיד. פניה נותרו חלקים. אסף שיער שהיא תהיה אחת מן הנשים שנראות חסרות גיל.

יונינה המשיכה להניק בעבודה את אורי בנה, שנעשה בינתיים ילד גדול. הוא היה מגיע איתה, הולך לצידה ומחזיק בשמלתה, או, לפעמים, במשמרות הצהריים, היה מגיע מן הגן במכונית הישנה של אביו, רנו קליאו עם פח לא נקי שמזכירה קצת קישוא על גלגלים, יורד מן הרכב בכניסה לבניין, עולה במעלית לבדו לחדר המחלקה העברית, מניח הצידה את הילקוט שלו, מפשיל בעצמו את החולצה של אמו, שהקפידה להסתיר את הפיטמה מעינו הצופייה של אסף, ושותה בשקיקה. 

זה נמשך אפילו בגן חובה. אז כבר ינק אורי במקביל לסנדוויץ' שלו, וזה לא נפסק אפילו בכיתה א'. הילד היה בא מיוזע ומאובק אחרי משחק כדורגל עם חברים, צמא ורעב, ועומד לינוק. הוא אכל גם סנדוויצ'ים ופירות אך על חלב אימו לא ויתר.  בינו לבין אסף היתה ידידות.  העברית הטובה של אסף, שאותה שמע הילד תוך כדי הכתבה, השפיעה עליו והוא השתמש בדיבורו בכמה ניבים וצירופים נאים שקלט.

במלת"ד דיברו על זה ואורי קראוס הפך לדמות ידועה לכול. היו גם איזכורים בתקשורת, כולל דיבורים על פנייה לספר השיאים  של גינס: ילד שעולה לכיתה א' מגיע אל אימו ויונק ממנה במקום עבודתה. עיתונאים פנו אל שלומוב כדי לשאול אותו אם זהו מצב תקין.

לשלומוב, שהפנסיה שלו התקרבה, לא היה עניין להופיע בתקשורת והוא הפנה את הפונים  ישירות לעו"ד מיוחס-סרגוסי.

זו אמרה שאם יש בידה של יונינה אישור מרופא ילדים שהילד צריך לינוק על אף גילו המתקדם, המשרד חייב לאפשר זאת בהתאם לתיקון 32 (ד) (6) שנתפרש פירוש מרחיב  בבית הדין הארצי לעבודה בפס"ד ליאורה יזורסקי נ. מדינת ישראל ואח'.

בפס"ד יזורסקי היה מדובר, אמנם, בילד בגן טרום חובה ולא בתלמיד בית ספר, אמרה מיוחס-סרגוסי, אך היא לא רואה הבדל עקרוני.

 בהתיעצויות פנימיות אמרה הפרקליטה שהיא עצמה עסוקה בתקופה זאת בעניינים חשובים שקשורים במאבקו של המלת"ד להישרד, אינה פנויה לעסוק בליטיגציה שולית, ופרקליטות המחוז בוודאי תסרב להעמיד לרשות המלת"ד תובע משלה לעניין כה רגיש הכרוך בהצרת צעדיה של אם מניקה.

"אני חושבת," אמרה מיוחס-סרגוסי בסגנונו של הבוס שלה, שלומוב, "שכדאי לעזוב את זה ככה."

 

עם הזמן התחיל המתח שבין אסף ליונינה להתפוגג. לאסף היה קשר טוב עם אורי. כשיונינה הלכה לשירותים היו הוא ואורי מדברים קצת וצוחקים ויונינה, בדרכה בחזרה אל המקלדת, קלטה זאת והיתה מצטרפת לעיתים בחיוך קטן משלה גם בלי שידעה בדיוק על מה דיברו. עצם העובדה שהבר פלוגתא הוותיק שלה העריך את בנה וחיבב אותו, העמידה אותו באור יותר חיובי. לעיתים, כשהיה מסתכל  בטלפון שלו בצילומים של מתן ראה שהיא פוזלת בסקרנות מן הצד. 

"רוצה לראות?" אמר לה במשמרת ערב אחת, כשהיו לבדם,  והסיט את הטלפון אליה על גבי השולחן.

אלו  היו המילים הראשונות שאסף ויונינה החליפו ביניהם ישירות לאחר שש שנים וחצי של סכסוך. לאחר מכן כבר דיברו יותר ויותר בחופשיות ובמשמרות הלילה העמוק שלהם אפילו בפתיחות.

היא התלוננה על בעלה, שאפילו כסגן הספרן של ספריית התווים אינו מצליח, וחששה שדמותו המסכנה תפריע לאורי להתקדם בחיים.

אסף דיבר על העייפות הגדולה שלו, עייפות פיזית קשה שדבקה בו  בשנים חסרות השינה של ילדו מתן. אורית לא היתה מוכנה להתחשב בכך שהוא עובד במשמרות ודרשה ממנו להתחלק בטיפול הלילי בפעוט. המשמרות במלת"ד היו בשביל שניהם הרפייה מן העומס ומן המתחים בבית.

במשמרות לילה עמוק התחילו אסף ויונינה לדבר שוב על ילדותם באזור תל אביב.

לילה אחד, בערב יום העצמאות כשהיו לגמרי לבדם בבניין, שאל אותה מתי חשה בפעם הראשונה גירוי מיני.

היא סיפרה לו שזה היה כשהיתה ילדה בצופים של צפון תל אביב וראתה במקרה את שערות בית השחי של המדריך שלה.

"את יודעת," אמר לה כשהוא שומע את עצמו מדבר כמו בחלום, "את מניקה כל כך הרבה זמן  כשאני איתך בחדר ואף פעם לא ראיתי את החזה שלך."

"בוא," אמרה יונינה. "בוא תראה."

הוא התכופף אליה מעבר לשולחן. ביד אחת הרימה את חולצתה והראתה לו שד צחור, רך ומלא ופיטמה גדולה וורודה, גמישה וזקופה, וביד שנייה קירבה את ראשו אליה.

 "בוא תשתה," אמרה.

שפתיו של אסף נסגרו על פיטמתה של יונינה. הוא מצץ פעם ופעמיים ואל פיו בא טעם כבד ומתוק, לא בלתי דומה לטעמו העשיר של חלב משומר שווייצי שהיו מוסיפים פעם לנס קפה  מתוך שפופרות קטנות. נקטר, חשב, משקה האלים. כל גופו, גם לשד עצמותיו, הרגיש את הטעם. ראשה היה רכון אליו ברוך והיא העבירה את אצבעותיה פעם ופעמיים בשער ראשו  מתוך אינטימיות עצומה בעוד מבטה האוהב לכוד במבטו המופנה אליה כלפי מעלה. באותו רגע עלה בתודעתו מראה המשתתפים בערב שירה בציבור שהוא ואורית היו בו יומיים קודם לכן – יציאתם הראשונה זה זמן רב – כשהם שרים בדבקות עצומה ובפנים מורמות אל על: "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם..."

 

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [71]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

סל מוזל

באחד מימי השבוע שעבר חזרתי הביתה מן העבודה – מותש כרגיל –  וכבר בכניסה פגשה אותי רעייתי שתחיה ובידיה צרור דפים עם רשימות ומיספרים וכתובות.

"מה זה?" שאלתי.

"זו רשימת הקניות שלנו לפסח הבא עלינו לטובה, בעוד עשרה ימים. אתה תצא מחר למסע קניות לפי הרשימות שהכנתי לך בקפדנות, על-פי המחירים הזולים ביותר בחנויות המזון ובסופרים ברחבי הארץ. יש לנו כידוע אושפיזין [רעייתי יוכי נוהגת להשתמש בביטויים דתיים-מסורתיים מבית הוריה] לליל הסדר: ההורים שלי ושלך, חלק מהאחים והאחיות עם ילדיהם, לא כולם, בהרכב של 19 איש, כן ירבו."

"כן ירבו. ביום שישי, מחרתיים, אקדיש את היום כולו, עד כניסת השבת, למסע הקניות הזה."

"לא, פייסי [שם חיבה לשמי: פסח, שהרי נולדתי בפסח, במאה שעברה]. יום שישי זה כבר מאוחר. עליך לצאת לקניות כבר מחר, שנספיק להכין את כל צורכי הפסח."

"אבל, יוכי, מחר יש לי יום עמוס במשרד: שתי ישיבות, שלוש פגישות, סידורים מינהליים שונים. אני לא יכול לבטל את כל אלה, מהיום למחר, בעצם, מהערב."

"לא פייסי יקירי [כשהיא מכנה אותי "יקירי", זה סימן-קוד להצעה שאי-אפשר לסרב לה], אתה הרי מנהל די בכיר בחברה, אתה יכול לבטל פגישות וישיבות צ'יק-צַ'ק, בלי בעיות."

וכי היתה לי ברירה? כאשר רעייתי מבקשת [מצַווה] ממני דבר, הרי זו פקודה, ואני ממלא אותה בהכנעה.

למחרת בבוקר הקדמתי לבוא למשרד וביקשתי מהמזכירה לבטל את כל הפעילות שלי במשרד באותו יום, ולהודיע על כך לכל הנוגעים בדבר.

ויצאתי למשימה:

ראשית דבר נסעתי לראשון לציון וקניתי מצות. משם המשכתי לקניית מרור [חזרת] במאה שערים בירושלים. חרוסת בבני-ברק. יינות – בברקן ברמת הגולן. תפוחי-אדמה – בשער הנגב. קרפיונים – במעגן מיכאל. ביצים – באביבים בגליל. עגבניות – במושב ארגמן בצפון ים המלח. גזר – בקיבוץ גזר. פלפלים – בעין יהב. תפוחים במג'דל שאמס. חלב [כשר לפסח למהדרין] –בקיבוץ סעד. גבינות – בתל-יוסף. בשר עוף – בשוק מחנה יהודה. בשר בקר – בשוק הכרמל. וכך עוד ועוד, מעיר לעיר, מיישוב ליישוב, מחנות לסופר, מאיטליז לדוכן מכירה בשוק, לפי הרשימה המדוייקת שהכינה לי רעייתי יוכי, וכל אלה בהנחה ניכרת, בחצי המחיר, בזיל-הזול.

לבסוף הגעתי לבאר-שבע, שם קניתי געפילטע פיש וכופתאות [קניידאלעך] בסגנון עדות אשכנז, ולמעשה השלמתי את כל הקניות. נשאר לי עוד לקפוץ לאילת, לקנות עיתון ללא מע"מ...

אך כאן שמעתי פתאום קול ריטון, בקשה, תחינה ממעמקי המנוע:

"די כבר, פייסי, די! לא יותר! כבר אין לי כוח. אני עמוס מעל לראש,  מעל לגג. אין כבר מקום בתוך האוטו. אני הרי לא משאית. אז אנא, פייסי, בוא ניסע הביתה!"

לשמע הפצרה נוגעת ללב כזאת מפי מכוניתי הנאמנה, מי יכול לעמוד? שמתי פעמיי, כלומר גלגלי האוטו לכיוון תל-אביב, כשתקווה בליבי שהוא יצליח לסחוב עד הביתה ולא ייתקע בדרך, וכן גם אני, שלא ארדם על ההגה.

בקיצור, נסחבנו בדי-עמל בדרך הארוכה והגענו הביתה בשלום, אני והאוטו, שנינו מותשים עד מוות. האישה ושני הילדים התנפלו על תכולת האוטו והחלו לפרוק ממנו עשרות-עשרות שקיות-קופסאות-בקבוקים-תיבות פלסטיק.

לגמתי כוס קפה שחור, וישר נפלתי על המיטה, בבגדים, ונרדמתי מיד כמו בול עץ.

למחרת בבוקר קיבלה אותי רעייתי עם כוס קפה במטבח, שלא ניכר בו כלל כי באו אל קירבו כל המצרכים, שיספיקו לגדוד.

בידה השנייה החזיקה דף נייר עם כמה רישומים בלבד.

"מה זה?" נבהלתי.

"עשיתי חשבון סטטיסטי קטן [יוכי חובבת סטטיסטיקה] של הוצאות הקנייה אתמול, והנה התוצאות – לא סופי: מספר המצרכים: 371. מחירם: 9241.90 שקל. חיסכון-הנחות: 602.40 שקל. חיסכון ניכר. סל מוזל. ובהמשך – הוצאות הנסיעה כדלקמן: שני מכלי דלק: 426.30 שקל, קילומטרז' 896 ק"מ, בלאי צמיגים [?], בלאי מנוע [?], עלוּת יום עבודה שביטלת: 725 שקל. ועוד נותרו כמה השלמות, שאני כבר אעשה אותן היום. אז שיהיה לנו פסח כשר ושמח."

 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

 

* * *

יוסף אורן

"שמשון" – לדור של שמשונים

    הרומאן "שמשון" משקף באופן נאמן את טעמו הספרותי של מחברו – זאב ז'בוטינסקי, שלא התהדר בהגדרות המודרניסטיות, שהסעירו את הספרות העולמית במחצית הראשונה של המאה העשרים, אלא החזיק בדעה משלו על הסיפורת, דעה שביטא בפשטות וביושר ב"אוטוביוגרפיה" שלו: "אינני נוטה להתעמקות בתהומות הנפש – לבי חושק בעלילה."

טעמו זה בספרות התגבש אצלו עוד בהיותו קורא צעיר לימים: "חביבֵי ילדותי היו סופרי 'התעוזה' המפורסמים בדורי - - - מיין ריד ובארט-הארט, וולטר סקוט ודומא-האב וכל סיעתם. המבחר הזה, בנאלי ונורמאלי, הצילני מבגרות-הרוח המוקדמת, מחלת הנוער שקם אחרי זמני אני. גם כשלא נותר לי, באוצר אותה הספרייה, מה לקרוא עוד מהסוג הזה, והוכרחתי לעבור לספרות 'הרצינית', ביכרתי את סופרי חוץ-לארץ, כדיקנס וזולא, שפילהגן וג'ורג' אליוט, על גאוני הרומאן הרוסי – מתוך יראת הפסיכולוגיה." (עמ' 21 במהדורת ערי ז'בוטינסקי, 1958).

ז'בוטינסקי החזיק בדעתו זו, שהעלילה המספרת על מעשיו של הגיבור חשובה יותר בסיפור מהחיטוט בנפשו – גם בשנת פירסום פרקיו של הרומאן שלו "שמשון", ב-1926, בשבועון הציוני בשפה הרוסית "רזסווט" ("השחר"), שהופיע בפריז, אף שהספרות באירופה השתעשעה אז בצעצוע הפסיכולוגי, וסופריה עסקו בהתלהבות בפירוק נפשם של הגיבורים הספרותיים ופירסמו רומאנים שהתחרו זה בזה בהסברת האדם, יצריו, חטאיו והסתירות במעשיו, באמצעות פסיכולוגיית המעמקים המודרנית והנחותיה: הלא-מודע, הליבידו, ההדחקה, מעשי-הכשל וכדומה.

הרומאנים האלה, שהציגו את האדם כיצור הנשלט על-ידי הכוחות הפסיכולוגיים וכופפו את זקיפות קומתו, הם שהולידו את האדם הרצוץ והכנוע כפי שהספרות גילמה אותו בדמות האדם המודרני – דמות האנטי-גיבור, דמות שסתרה את הישגיה של האנושות במדע, בטכנולוגיה ובאמנות. ואילו ז'בוטינסקי כתב את "שמשון" כשיר הלל לאדם החושב והפועל, כפי שגם אצ"ג תיאר אותו באחד משירי "אנקריאון על קוטב העיצבון" – "שַׁלִיט הוּא בַּיָם וּבַיַּבֶּשֶׁת. / נִזְעֶקֶת לוֹ בְּלַפִּיד-אֵשׁ הָעֶשֶׁת. / וּמְפַלֵּס הוּא בְּרַעְיוֹן חַד כַּחֶרֶב / קַוַּיו לַכּוֹכָבִים."

ז'בוטינסקי לא היה הסופר הראשון שבחר לחזור ולעסוק בדמותו של שמשון. הפרקים בספר שופטים המספרים על שמשון הם דרמטיים ומופלאים במידה כזו, שאין לתמוה, שיוצרים רבים במוזיקה ובציור ובכל הסוגות של הספרות (בשיר, בסיפור, במחזה ובמסה) ניסו להתמודד עם חידת דמותו ועם הביוגרפיה הסוערת של חייו. ואף על פי כן יגלה הקורא העברי ללא קושי שז'בוטינסקי לא הסתפק במטרה המוגבלת שבה הסתפקו רבים מקודמיו בספרות: שהתחרו ביניהם בהמחזה מרהיבה וחושנית של סצינות מחיי שמשון המסופרות בספר שופטים בצמצום ובחסכנות. אמנם כאחרים לא פסח גם הוא על שום פרט ושום אירוע בביוגרפיה של שמשון, אך בה-בעת הרחיב את מוטות כנפיו של הסיפור שבמקרא.

ההרחבה הבולטת מכולן ב"שמשון" של ז'בוטינסקי מתבטאת בהוספת דמויות שאינן מוזכרות כלל במקור הקדום: זקני שבטו של שמשון וראשי השבטים האחרים, לוחמים נאמנים שחברו אליו, פלישתים שעימם התרועע ובהם גם נלחם ונשים שאהבו אותו וגם בגדו בו. אך לא למען הרחבה זו וגם לא למען הרחבות אחרות, כגון: תמונות מהווי החיים של התקופה ותמונות מנופי הארץ שבהם פעל גיבורו, התיישב ז'בוטינסקי בתקופה שבה היה בשיא פעילותו בתנועה הציונית לכתוב רומאן היסטורי על דמותו של שמשון.

 

שמשון – דגם מנהיגותי לדורות

אבחנה בסיסית בתיאוריה של הסיפורת ממיינת את העלילות לשלושה סוגים: לעלילה של דמות, לעלילה של מקום ולעלילה של זמן.

מאליו מובן, שרומאן הנושא את שם הגיבור ומלווה את קורות חייו מבחרותו ועד יום מותו, כמו במקרה של "שמשון", מפתה להגדיר את עלילתו בראש ובראשונה כעלילת דמות. הגדרה זו, שהינה נכונה לספריהם של סופרים אחרים שכתבו על שמשון, איננה ממצה את עלילת "שמשון" של ז'בוטינסקי. אמנם גם הוא גילה עניין רב במורכבות דמותו של שמשון כאדם, אך לא רק כדי לספר על מורכבותו כאדם כתב את הרומאן.

אף שכקורא ספרים לא חיבב ז'בוטינסקי את החיטוט הפסיכולוגי בנפש הגיבורים של הספרים שקרא, לא היה יכול להתחמק לחלוטין ב"שמשון" שלו מהשימוש באבחנות שהציעה הפסיכולוגיה של המעמקים לסופרים בזמנו, ואף על פי כן ניכר שלא התיר למספר היודע-כל, שבידיו הפקיד את פיתוח עלילת הרומאן, להסתייע רק בהסברים פסיכולוגיים כדי לפענח סתירות במעשיו של שמשון, אלא כיוון אותו לתאר את שמשון בעיקר כמנהיג שהנסיבות של התקופה אילצו אותו לפעול כפי שפעל. ולפיכך – מאחר שעיקר התעניינותו של ז'בוטינסקי לא היתה בדמות הססגונית של שמשון, כי אם בתקופה שבה פעל, נכון יותר להגדיר את עלילת הרומאן "שמשון" כעלילת זמן, ולא כעלילת דמות.

באמצעות רומאן היסטורי, הנסוג לתקופה הדומה ברבים מגילויה לתקופה שבה פעל כמנהיג ציוני, ביקש ז'בוטינסקי לשכנע את בני דורו בצדקת דרכו. תקופת פעילותו של שמשון מובלטת בעלילת הרומאן כתקופה של חולשה, משום שכל שבט פעל רק לטובת עצמו ואפילו כל כפר פתר את קשייו עם הכובש הפלישתי לפי ראות עיניו. לכן מציג ז'בוטינסקי את שמשון כדגם אידיאלי של מנהיג, הדוחק בתוקף, ולפעמים גם בחוזק-יד, בעמו המפורד והמסוכסך מבפנים, להיפרד מהשבטיות ולהתלכד מול האויב המשותף. כלומר: העניין העיקרי שגילה ז'בוטינסקי בכתיבת הרומאן "שמשון", לא היה בפיענוח החריגות של השופט שמשון מבין שופטי ישראל האחרים, אלא בזמן ובתנאים שבהם פעל, כי מצא באלה הקבלה כמעט מדויקת ליעוד שקבע לחייו שלו.

על-ידי בחירתו בשמשון לגיבור הרומאן ביקש ז'בוטינסקי לגלֵף דמות מנהיג מסוגו, מנהיג שאיתו ועם חזונו יוכל הנוער היהודי להזדהות. ואכן מתאר ז'בוטינסקי את שמשון כמנהיג של תקופה אנלוגית לתקופה שבה פעל הוא עצמו, מנהיג המסור כל-כולו להגשמת מטרה אחת: לגבש עם מלוכד וחזק מהשבטים הכנועים והמסוכסכים, עם המסוגל להבטיח את קיומו בגבולות המולדת שהובטחה לו. ברומאן זה ביטא ז'בוטינסקי את אמונתו, שרק מנהיג ציוני המסור באופן טוטאלי לרעיון התחייה הלאומית יצליח לאחד את העם היהודי ולסחוף אותו לפעול לחידוש חייו הריבוניים במולדת, בציון.  

 

שני מספרים

ברוח המטרה המוגדרת שהציב לשמשון שלו, ניגש ז'בוטינסקי לפרקי ספר שופטים המספרים על חיי שמשון כאל חומר גלם, העטוף בשכבה אגדית ואֶמוּנית, של מְספר יחיד או של מְספרים רבים בני הזמן הקדום. שלא כמו יוצרים אחרים, שדבקו ברובד עממי ורק הוסיפו עליו מדמיונם, נטל ז'בוטינסקי מפרקי התנ"ך רק את העובדות הביוגרפיות הבסיסיות על חיי שמשון, אך העניק להן הסבר סיבתי ריאליסטי וחילוני.

יתר על כן: הוא הקדים והשיב לביקורת, שהניח כי תופנה נגד הרומאן בשל כך, בהקדמה הקצרה שהציב בפתח הספר: "הרומאן הזה נוצר מתוך חירות מלאה הן ממסגרתה של המסורת המקראית, והן מממצאי הארכיאולוגיה או מניחושיה."

וגם בהערה זו לא הסתפק, אלא המשיך להדגיש את ההבדל בין הגירסה הרציונלית שלו לגירסה האגדית של התנ"ך על-ידי שילוב דמות של סופר מדורו של שמשון, המודה באחריותו לגירסה האגדית-אמונית על חיי שמשון כפי שהיא מסופרת בספר שופטים.

כדי למנוע טעות חשוב להבהיר את ההבדל בין דמות המספר, שבידיו הפקיד ז'בוטינסקי את פעולת הסיפור, לבין דמות הסופר המשולב בעלילת הסיפור. מספר עלילת חייו של שמשון ברומאן הוא מסוג המספר האובייקטיבי, הכל-יודע, והוא בן תקופתנו. הערות אחדות שלו בטקסט חושפות עובדה זו. בתארו את צללפוני, אימו של שמשון, הוא מוסיף את ההבהרה הבאה: "הגברת צללפוני היתה גבירה גדולת גוף כבת שלושים וחמש, שהיטיבה למדי לשמר את עצמה, אלא שעל-פי קנה-המידה של היום נראתה כבת חמישים."

ולפירוט אוסף הצלמים שלה, בהמשך אותו עמוד, הוסיף גם את ההערה הבאה: "ארכיאולוג בן זמננו היה נותן מחצית חייו תמורת חצי שעה בבית מקדש כזה." (עמ' 35). ובספרו במקום אחר בטקסט על המערה שבה נפגש שמשון עם שלושה נכבדים משבט בנימין, חשף את היותו בן זמננו בעוד הערה: "קוראים לה (למערה) עד עצם היום הזה מערת שמשון." (עמ' 170).

אם מספר יודע-כל ובן זמננו אחראי לגירסה הריאליסטית-חילונית על חיי שמשון המסופרת בעלילת הרומאן, מי, אם כן, כתב את הגירסה הדמיונית-אמונית המוכרת לנו מפרקי ספר שופטים?

ז'בוטינסקי מייחס אותה לסופר בן זמנו של שמשון. את דמות הסופר הזה, מכבנאי הלוי, הוסיף ז'בוטינסקי, כמובן, מדמיונו, כי אין לה זכר בתנ"ך. צללפוני שכרה את מכבנאי לכהן במשכן הצְלמים שלה בצורעה, אך הוסיפה משימה נוספת לתפקידו זה: לכתוב על עורות עיזים את קורות חייו של שמשון, כדי שייחרת כשופט בזיכרון הדורות. (עמ' 37).

השנים הרבות שבהן החזיק מכבנאי הסופר במשרתו אצל צללפוני מעידות שכתיבתו השביעה את רצונה באופן מלא. מפיה שמע את הגירסה על לידתו הניסית של שמשון, והוא האחראי להישרדותה של גירסה אגדית זו בספר שופטים. לימים יבהיר מכבנאי לשמשון את ההבדל בין הגירסה הדמיונית שהעניק למאורעות לבין העובדות כפי שאירעו בפועל: עבור הדורות הבאים "יחיו רק דברים אשר שימרתי בתפילה ורשמתי על פיסת עור. להם יקראו בני האדם 'אמת'. כל השאר – יִכְלֶה כעשן."

על קביעתו זו של הסופר הקדום מכבנאי הלוי חוזר גם המספר הכל-יודע של הרומאן, שהוא בן-זמננו: "וכך סיפורו של מכבנאי – ולא מה שקרה באמת – הוא שנותר חקוק לעד בזיכרונם של בני-האדם." (עמ' 256).

    באופן זה הסיר ז'בוטינסקי מדרכו של הרומאן את התרעומת שציפה לה מצד אוהבי הגירסה האגדית-ניסית שבמקרא. ויפה עשה גם המתרגם של הרומאן מהשפה הרוסית, פטר קריקסונוב, שנמנע בתרגומו היפה והקולח מ"לשון לימודים", מהעברית המהודרת והמליצית של חכמי המשנה, שבה תירגם ברוך קרופניק את הרומאן בשנת 1929, אלא העניק לטקסט לבוש של השפה העברית בת הזמן, עשירה ובה-בעת מובנת, ההולמת סופר בן-זמננו המספר את סיפור-חייו של שמשון בלי הסברים ניסיים ואגדיים.

    

האגדה על לידת שמשון

ז'בוטינסקי לא הסתפק בזיהוי מכבנאי כאחראי לגירסה שבספר שופטים על חיי שמשון, אלא גם טרח לחשוף את המנגנון שבעזרתו נעטף האירוע הריאליסטי בלבוש אגדי בספר שופטים. מכבנאי שמע מפי צללפוני גירסה על לידת שמשון שהדמיון והממשות היו מעורבים בה: זר הגיח מתוך סבך-השיחים כשירדה בלילה אל הבאר, "קומתו ענקית ומראהו כמראה שליחו של האל." למראהו התעלפה, אך בהכרתה נחרתו דברי הנבואה שהזר לחש לה כאשר היתה שרויה בעלפונה: "בנה יהיה משרת גדול של אלוהים."

עד כאן החלק הדמיוני, ומכאן החלק המציאותי: מנוח לא אימץ את הגירסה של אשתו כפשוטה, ומשום שהטיל ספק בדבריה גם פרץ ריב ביניהם. מנוח המעשי והמציאותי הזעיק את עבדו החיווי ושניהם הזדרזו לדלוק אחרי הזר כדי ללכוד אותו, לברר את האמת ולהענישו. אחרי שעות שב מנוח מהמִרדף אחרי הזר בלי העבד, בבגדים קרועים ועם פצע במצחו. לאשתו סיפר שלחם בשודדים שהתנפלו עליו בדרך. (עמ' 38-29).

מכבנאי החליט להסיר את הסתירה בין הרישא והסיפא בגירסה ששמע מפי צללפוני, ולכן הוסיף סיפא דמיוני לרישא האגדי: אחרי שצללפוני שמעה את הבשורה מפי המלאך, מיהרה הביתה וסיפרה את קורותיה למנוח. ומנוח שהאמין לסיפורה, "קם והלך אל האיש ההוא ולקח גדי ומנחת סולת והקריב אותם כעולה לה.' ואילו מלאך ה' עלה השמימה באש." (עמ' 41) והגירסה האגדית של מכבנאי היא זו שנותרה לדורות בפרק י"ג בספר שופטים.

המספר היודע-כל מגלה, שהיחיד שאימץ את הסיפור האגדי של מכבנאי היה שמשון. לקרני, נערה מִצורעה שאהב, אשר ביקשה ממנו הסבר לחריגותו ולמעשיו, תרץ שמשון את מעשיו הסותרים בתמנתה הפלישתית ובצורעה הישראלית בעזרת סיפור לידתו כפי שנהגה אימו לספר לו: "אני נזיר. בשנת רעש האדמה בא אל אימי שליחו של ה' והטיל עליי את תפקידי אשר למענו ניתן לי הכוח שבכתפי וגם הכוח להנהיג אנשים. חיי השבט שלנו קשים ללא מגן ונוקם. זהו הגורל שנקבע בשבילי, ואי-אפשר לשנות אותו." (עמ' 61).

בעלילת הרומאן מובלט, שבני הדור לא אימצו את הרובד האגדי שבו עטפו צללפוני ומכבנאי את סיפור לידתו של שמשון. במהלך המיפגש הטעון בין שלושת נכבדי יהודה ובין שמשון ונכבדי שבט דן, מיפגש שבו דנו בהסגרת שמשון לפלישתים, נימק נכבד קשיש מיהודה את נכונות שבטו להסגיר את שמשון, ובלבד שתימנע המלחמה שבה איימו הפלישתים על שבטי ישראל, באומרו:

"כמה שנים תניחו למעשייה חסרת השחר לטמטם את מוחכם? או שבאמת לא הבנתם עד עצם היום הזה מאין ומזרעו של מי בא אליכם השופט הזה, הזר הזה שראשו עטור ברעמת נזיר? - - - אתם יודעים בעצמכם כי אין מנהגו מנהגכם ונפשו היא נפש זרה, זאת מפני שגם דמו – לא משלכם. מי מן האנשים החכמים מאמין בסיפורים על המלאך שהופיע לפני אישה בליל אביב אחד ובישר באוזניה על הבן שעתיד להיוולד לה? - - - הצדק עם הפלישתים, ולא לשווא הם אהבו אותו: הוא בשר מבשרו של כפתור, והמלאך ההוא ליד הבאר, המאהב של אימו, היה נווד פלישתי." (עמ' 233-232).

רק קרוב לסיום חייו מתפענח לשמשון סוד לידתו מפי אנקור, העבד החיווי של אביו, שבליל הרדיפה אחרי האלמוני, שאנס את צללפוני ליד הבאר, לא שב עם מנוח מהתגרה. מנוח אמנם נפצע במצחו בתיגרה עם הזר גבה-הקומה, אך אנקור הוא שהרג את הזר, וכאשר הטמינו את גופתו, זיהו שניהם שהוא נימול כמנהג בני ישראל (עמ' 295-294).

שמשון ידע סוף-סוף את האמת: אימו, שלא הצליחה להרות ממנוח ונחשבה לעקרה, הרתה מגבר מבני ישראל שאנס אותה ליד הבאר, והיא הוסיפה את הרובד הפלאי לסיפור לידתו של בנה היחיד כדי להעלים מבעלה את הסיפור על אינוסה. מנוח אימץ את הילד שהרתה, אך את מידות-גופו ירש שמשון מאותו זר שעיבר את אימו. והיתה זו אימו שטיפחה בשמשון מילדות את ההרגשה שנועד להנהיג את שבט דן ולהיות שופט בישראל.

   

לוחם חרות

ואכן, שמשון עבר שינוי מהותי ברומאן של ז'בוטינסקי – מהדמות שהצטיירה ממנו בסיפור המקראי. בספר שופטים מובלט שמשון כאדם הולל ומופקר המסתבך שוב ושוב עם הפלישתים ונחלץ מידיהם רק בזכות הכוחות הפיזיים המיוחדים שלו. החוקר החשוב של הספרות המקראית, יחזקאל קויפמן, סיכם היטב את הגירסא הזו על ייחודו של שמשון במקרא בפירושו לספר שופטים:

"שמשון הוא דמות מיוחדת במינה בין השופטים. הוא אינו יוצא למלחמה על אוייב כשופטים-המושיעים האחרים. הוא אינו נלחם בראש שבטו או עמו בפולש או במשעבד. הוא גיבור יחיד הנלחם תמיד לבדו. - - - תגרותיו עם הפלישתים נובעות תמיד מתוך סכסוכים אישיים, הסיפורים על תגרותיו (פרקים י"ד-ט"ז) הם ביסודם סיפורים על שלוש נשים פלישתיות, שבעטיין הוא בא במגע עם הפלישתים: התימנית, העזתית ודלילה מנחל שורק. הסיפורים פותחים במשתה ומסיימים בשואה טראגית ובמות גיבורים. שמשון הוא איש היצרים. הוא אוהב רק נשים פלישתיות. כל שכן שאין הוא בונה בית בישראל, ואין הוא דומה לאותם השופטים, שנשתבחו בריבוי בנים ובני בנים."

   הסיכום של יחזקאל קויפמן, הנאמן למסופר בספר שופטים, מבליט את שמשון בדמות גיבור שאין סתירות במעשיו. לא כך מתואר שמשון ברומאן של ז'בוטינסקי.

כבר בפרק הראשון של הרומאן, המתאר את שמשון מתרועע בתמנתה כהולל עם בחורים בני גילו מקרב הפלישתים, חושד מכבנאי, שדרך עיניו נמסר התיאור, שהיתה זו תחבולה מושלמת של שמשון. בפרקים הבאים אין זה עוד חשד בלבד. שמשון מתואר כמי שמתנהג באופן שונה לחלוטין בשתי הזירות של חייו. בתמנתה ובערי החוף האחרות של הפלישתים, הוא מופיע כ"תיש" וכ"ליצן" קל-דעת. בחברת הפלישתים הוא שותה לשוכרה, חד-חידות, יוזם תחרויות והתערבויות ורוכש לעצמו מוניטין של רודף נשים מצליח.

דמות שונה לגמרי מצטיירת ממנו בצורעה ובכפרים של עמו. וכך מתארת צללפוני אימו את התנהגותו בצורעה: "בנה הוא צעיר שתקן שתנועותיו איטיות. אין הוא מחייך לעולם. - - - הוא מתרחק מן הצעירים והצעירות שגרים בשכנות. מבלה את כל זמנו בבדידות, בשוכבו על החול בעמק, ליד הבאר, או ביושבו ליד שער העיר, מטה אוזן לשיחת הזקנים. - - - הוא מרבה לאכול, אבל אינו שותה דבר, כמובן, לבד ממים ומחלב. הוא צעיר טוב לב, עניו וירא שמיים." (עמ' 37).

הסתירה הזו בהתנהגותו של שמשון מקרבת אל הדעת רק הסבר אחד, שאליו חתר ז'בוטינסקי: שתוך ניצול היתרונות שהטבע העניק לו, מידות גוף מרשימות, כוחות פיזיים חריגים ויכולת משחק והתחפשות לריקא ולרודף תענוגות, בנה לעצמו שמשון סיפור-כיסוי מושלם למשימות הריגול שביצע אצל הפלישתים. בדמות "תיש" ו"ליצן" האזין לשותפיו לשתייה, לתחרויות ולהתערבויות. כך אסף מידע על הפלישתים, פיענח את כוונותיהם, למד את חולשותיהם ופיצח את סודות עוצמתם. הם מלוכדים, מאורגנים ומקפידים שסוד הנשק מברזל, המקנה להם יתרון על שבטי ישראל, לא ייפול לידי העמים שהכניעו.

עבודת הריגול הזו תבעה משמשון קורבן אישי כבד, להתנהג כהולל בתמנתה ולהיחשד כריקא בצורעה. אך מפעילותו בשתי הזירות הסותרות הפיק תועלת רבה, בראש ובראשונה אסף מידע בתמנתה על הפלישתים ועל מקורות כוחם לשלוט בבני עמו, ובצד זאת גם זיהה את הסיבות לחולשת שבטו ושאר שבטי ישראל הגובלים לערי החוף של הפלישתים: הפירוד, אי-הסדר, הנטייה להשיג שקט זמני על-ידי כניעה לכובש.

 

מורשתו של שמשון

ז'בוטינסקי הבחין, כמובן, בהימצאות המגרעות האלה בעם היהודי בדורו. עליהן כתב ועליהן נאם, וכדי להתמודד איתן יסד זרם שונה בתנועת התחייה הלאומית והשקיע מזמנו ומכוחו גם בתנועת הנוער שהצמיח לזרם הרוויזיוניסטי הזה. מפעל חייו היה לעקור מבני דורו את העבדות והכניעות, את ההתרפסות לפני עמים, שבכולם מושרשת אנטישמיות.

באוטוביוגרפיה סיפר ז'בוטינסקי על הרושם הקשה שעשו עליו היהודים שפגש בבחרותו בשנת 1898, בנסיעתו הראשונה מרוסיה למערב אירופה. וכך תיאר את מה שהתברר לו ברכבת מאודסה לברן בשוויץ:

"נסעתי דרך פודוליה וגליציה, במחלקה השלישית, כמובן, וברכבת זוחלת לאט-לאט ועומדת בכל העיירות. בכל תחנה ותחנה, יומם ולילה נכנסו יהודים לקרון. בין ראזדילנה לווינה שמעתי יותר יידיש מאשר בכל ימי חיי הקודמים. לא הכל הבינותי, אבל הרושם היה חזק ומעציב. שם ברכבת זכיתי למגע הראשון עם הגֶטוֹ, בעיני ראיתי את בלותו ואת ירידתו, שמעתי את ההומור העבדוּתי, המסתפק ב'ביטול' השונא התקיף במקום מרידה... עתה, בזקנתי, יודע אני לגלות, תחת מסווה התחינה והלעג האלה, גם את הדי הגאות והאומץ. אז לא ידעתי, אז הרכנתי את ראשי, ודומם שאלתי את עצמי: הזהו עמנו?" (עמ' 25).

עדותו זו של ז'בוטינסקי מסבירה אף היא את הבחירה בשמשון לגיבור הרומאן ההיסטורי שהחליט לכתוב. הסיפור המקראי אמנם הבליט את גיחותיו הקבועות של שמשון לערי הפלישתים, אך הסביר אותן בחיבתו לנשים הפלישתיות. גם הנזקים שהסב לפלישתים מוסברים שם כמעשי נקמה אישיים של שמשון בשל העוולות שגרמו לו. ז'בוטינסקי פדה את שמשון מהדחפים האישיים האלה שיוחסו לו בספר שופטים כאדם קל-דעת הנחלץ שוב ושוב מההסתבכויות הפרטיות שלו עם הפלישתים בזכות הכוחות המיוחדים שהיו לו. מגעיו של שמשון עם הפלישתים מתוארים ברומאן "שמשון" כמתוכננים על-ידי מנהיג שמניעיו הם לאומיים: בתחפושת הליצן התרועע עם הפלישתים בעריהם כדי ללמוד את יתרונותיהם ואת חולשותיהם. הריגול בשטח האוייב הפלישתי עזר לו לגבש את השקפתו המדינית: המטרה – חירות לאומית, האמצעים – רכישת הנשק מברזל, שבירת הפירוד השבטי הנושן המחליש את עמו וגיוס הנוער והכשרתו למלחמת החירות בכובש הפלישתי.

לימים התברר לשמשון, שהוא הקדים את זמנו ושלא בימיו יראה כיצד תורתו הצבאית-מדינית משיגה את התוצאות שייחל להן. לכן דאג להוריש את עיקרי תורתו לדורות הבאים. בקטע היותר מפורסם של הרומאן, מבקש שמשון מאחד מלוחמיו למסור לממשיכי דרכו שעליהם להתמקד בשתי מטרות:

"מסור להם ממני שני דברים. הדבר הראשון: ברזל. יקבצו ברזל. ייתנו בברזל כל אשר להם: כסף וחיטה, שמן ויין ועדרים, את נשותיהם ובנותיהם. הכל תמורת ברזל. אין יקר מברזל. - - - הדבר השני הוא: מלך, אמור נא זאת לדן, לבנימין, ליהודה ולאפרים: מלך. האחד ייתן להם אות, ואלפים ירימו יד בבת אחת. כך הדבר אצל הפלישתים, ולכן הפלישתים הם אדוניה של כנען."

ורק אחרי הרהור נוסף תיקן שמשון את המינשר ללוחמים: "שיניתי את דעתי, מסור להם בשמי לא שניים אלא שלושה דברים: לקבוץ ברזל, לשים עליהם מלך וללמוד לצחוק." (עמ' 302-301).

כך סיכם ז'בוטינסקי את תורתו בפי הגיבור הספרותי שלו.

                             

נוכחות הנשים בעלילת "שמשון"

   כפי שהצליח להוסיף לשמשון קווי-אישיות שהעשירו את דמותו בהשוואה לאותן שהוענקו לו באוסף הסיפורים האגדיים-עממיים שבמקרא, כך הצליח ז'בוטינסקי להעשיר דמויות נוספות שמופיעות בספר שופטים בזיקה לשמשון. כך העמיק את הדמויות של הורי שמשון.

מנוח כמס בחובו את סוד הלילה שבו נאבק בזר שאנס את אשתו. ובדומה לבעלה גם צללפוני הסתירה מאחרים את סוד הלידה של בנה היחיד, אחרי שנים שבהן נודעה בצורעה כעקרה. שניהם שוקדים לטפח אצל שמשון את ההרגשה שנועד למלא תפקיד חשוב בחיי עמו הנאנק תחת עול הכובש הפלישתי. בתשומת-לב דומה הקפיד ז'בוטינסקי לגלף בעלילת הרומאן דמויות נשים נוספות בעלות נוכחות חזקה בחיי שמשון. כל הנשים, הן את אלה המוזכרות בסיפורי שמשון בתנ"ך והן את אלה שהוסיף מדמיונו לעלילת חייו של גיבורו, שירטט כנשים חושניות ומרשימות.

מבין נשות שבט דן, שז'בוטינסקי הוסיף מדמיונו לעלילת הרומאן, מתבלטת קרני, בת אחת המשפחות המכובדות בצורעה וגם היפה מבין בנותיה. היא מאוהבת בשמשון וגם הוא איננו אדיש כלפיה. את הצעתו להינשא לה היא בוחנת בזהירות, ולכן הציבה בפניו שאלות קשות: "מי אתה? אנחנו מכירים ולא מכירים אותך. מתהלכות עליך שמועות מוזרות. על אדמותיהם של דן, בנימין ויבוס אתה משוטט עם השועלים שלך, אבל אל תמנתה ואל עקרון אתה יוצא תמיד לבדך. כלומר, ידידיך באמת נמצאים שם? - - - שמועות מוזרות מתהלכות עליך. אומרים שאתה יודע לשיר, לרקוד, להתלוצץ ולצחוק – אבל לא בצורעה. האם זו האמת?" (עמ' 61).

מאחר שאיננה יכולה לבטוח בהכרזתו, שאם תינשא לו יפסיק מגיחותיו לתמנתה, וגם יודעת שלא ייטוש את לוחמיו ואת מלחמתו בפלישתים, היא דוחה את ידו.

בו-בערב החליט שמשון לשאת את סמדר, הפלישתית מתמנתה. וכדי למנוע מקרני ומעצמו את מבוכת המיפגש בצורעה, שילב את קרני ואת בעלה בין המתנחלים בנחלה של שבט דן בצפון. אך את אהבתה לשמשון ביטאה קרני כשהעניקה לאחד מבניה את שמו. ואחרי שנים, כשהתאלמנה ושמעה שהפלישתים עיוורו את עיניו, שלחה אל  שמשון את המשרתת הנאמנה שלה והציעה לו לא רק לחסות בביתה, אלא גם להינשא לה (עמ' 299-298). אף שהפעם דחה הוא את הצעתה, הצליח ז'בוטינסקי באמצעות הדמות של קרני להבליט קו אופי נחרץ בשמשון. הוא מנהיג שייעוד חייו קודם בשיקוליו לאושרו האישי. ולכן גם בהיותו בשיא חולשתו, הוא מוותר על קרני והחיים שיכלו להיות לו בחברתה בפרק האחרון של חייו, כי מלחמת החרות שלו בפלישתים טרם הסתיימה, וגם כעיוור טרם השלים את מלחמתו בהם.

בחיוניות דומה גילף ז'בוטינסקי גם את שלוש הנשים הפלישתיות המוזכרות בסיפור המקראי. בפרקי שמשון בספר שופטים כמעט שאי-אפשר לייחד אותן, כי הן מוצבות שם בתפקיד זהה. אין להן רצון משל עצמו, אלא הן מנוצלות על-ידי הסרנים של עמן כדי להפיל את שמשון בפח על מנת ללכוד אותו. לא כך מתוארות הפלישתיות ברומאן של ז'בוטינסקי. הוא גילף גם אותן כדמויות מלאות יותר מכפי שהן מוכרות לנו בספר שופטים.

מבין הדמויות הנשיות בעלילת הרומאן זכתה לעיבוד שקדני ומיוחד אלינוער, האחות הצעירה של סמדר, אשת שמשון מתמנתה. בספר שופטים מוזכרת סמדר רק בחצי פסוק: בהיעדרו של שמשון מתמנתה, השיא אביה אותה לגבר פלישתי, וכאשר התייצב שמשון ותבע ממנו את אשתו, הציע לו האב את אחותה הקטנה בנימוק שהאחות הצעירה "טובה ממנה, תהי-נא לך תחתיה." (שופטים ט"ו-2).

כאן הרחיב ז'בוטינסקי מדמיונו את התפתחות הדברים אחר-כך: מקנאה באהבת שמשון לסמדר סיכסכה אלינוער בין זוג האוהבים והביאה להחרבת בית אביה ולהרס משפחתה.

בהמשך וכעבור שנים הוחזרה אלינוער לעלילה, קרוב לסיומה, אך הפעם בדמות אישה בשלה ומפתה, בדמות דלילה. על-ידי חידוש זה הצליח להסביר את מניעיה של דלילה לבגוד באופן כה מרושע בשמשון ולגרום לסבלו ולמותו. גם אחרי שנים טרם מיצתה אלינוער-דלילה את נקמתה בשמשון, שעלב בנשיותה בהיותה נערה, כשדחה את אהבתה והעדיף על פניה את סמדר, אחותה-למחצה. ההבדל בין דלילה ברומאן לדלילה בסיפורי ספר שופטים מעיד על הכישרון הספרותי שהצטיין בו ז'בוטינסקי כמו גם על הקפדתו לספר סיפור עלילה עסיסי המנמק היטב את מעשי הגיבורים.

 

רומאן היסטורי וגם אקטואלי

לכן, טעות היא לדעתי להגדיר את עלילת הרומאן "שמשון" כעלילה אלגורית, כפי שקבע המתרגם ב"דבר המתרגם" שהוסיף לתרגומו החדש של הרומאן וכפי שטענו גם אחדים ממבקרי הספר אחרי הופעתו.

ז'בוטינסקי הצליח לפתח ב"שמשון" עלילה סוחפת הממחיזה את הגיבורים מהמקרא ואת התקופה באופן כה חיוני, שהקורא אינו מרגיש בהקבלה בין תקופת השופטים לימיו של המחבר, זאב ז'בוטינסקי, בדור התחייה הלאומית. ולמעשה מרגיש הקורא בהקבלה בין הזמנים, רק בהגיעו לפרק הכולל את צוואתו של שמשון. ורק שם קולט הקורא את האנלוגיה בין הפירוד הלאומי, שהחליש את העם היהודי ואת התנועה הציונית במחצית הראשונה של המאה העשרים, למצב המקביל ששרר בימי השופטים.

ובכל מקרה, אין לזהות אלגוריה עם אנלוגיה, אף ששתיהן הינן תחבולות אינטלקטואליות לגיטימיות בשימושו של כותב סיפורת, כי בניגוד לאלגוריה שמובנית בתוך עלילת הסיפור, נבראת האנלוגיה במוחו של הקורא, כאשר הוא מבצע אקטואליזציה של משמעות הסיפור שקרא. מאחר שהאנלוגיה היא תחבולה ספרותית העולה בכמה דרגות על התחבולה האלגורית, מוטב לדייק ולקבוע, שהרומאן "שמשון" הוא רומאן עלילתי-אידיאי, שמצליח להציף אצל הקורא מסקנות אקטואליות ברמה הלאומית, והחשובה שבהן היא המחשבה הבאה:

גם בדור הנוכחי נחוץ להיחלץ בהקדם מהכיתתיות המחלישה את עמנו בעזרת מאמץ עקבי של כל הזרמים בציונות להתלכד סביב המטרה המשותפת – התחייה הלאומית.

ואכן, בזכות הפרק הכולל את הצוואה של שמשון ללוחמיו ולממשיכי דרכו, הבינו בני דורו של ז'בוטינסקי ש"שמשון" הוא לא רק רומאן היסטורי אלא גם רומאן ציוני – רומאן היסטורי  כסוגה על-פי התוכן, ורומאן ציוני כסוגה על-פי המשמעות. יתר על כן: קוראי דורו של ז'בוטינסקי לא הפרידו את הרומאן מפעילותו כמנהיג ציוני. ודומה שנכון יעשה הקורא אם יאמץ גם כיום את הראייה האינטגרטיבית הזו, אשר ממקמת את  הרומאן "שמשון" בכלל הישגיו של ז'בוטינסקי בתחומים השונים של פעילותו.

ובעוד מסקנה חשובה ראוי לקדם את הופעת הרומאן בתרגום חדש ובמהדורה מאירת עיניים בעיתוי הזה: הזירה הלאומית מופקרת מזה שנים לאלה המשמיעים לנוער רעיונות פוסט-ציוניים ואף אנטי-ציוניים, רעיונות רעילים הכופרים בהכרחיות הציונות, בצדקתה המוסרית ובסיכויי הצלחתה. ועקב כך כה חשוב ששקדו להדפיס את הרומאן "שמשון" מחדש ובמהדורה זו, כי יש בכוחו – אף שלכאורה הוא רק "ספרות יפה" – להקים לנו דור ציוני נאמן, שיתעקש על קיומה של המדינה כמדינת העם היהודי בלי ספקות ובלי היסוסים – דור של שמשונים.

 

* זאב ז'בוטינסקי: "שמשון", תרגום מרוסית: פטר קריקסונוב, הוצאת כתר ומכון ז'בוטינסקי 2007, 321 עמ'.

 

** נוסח חדש ומורחב של מסה שנדפסה לראשונה במרץ 2008 בחוברת מס' 171 של כתב-העת "האומה".

* * *

ואני כמוסוליני הייתי לך

מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים

 

היה לָך ריח של סוכר חום מהתחת

יצירות ספרות היית כל כך יפה מנתחת

סלחתי לך אפילו שהיית כבר כמעט קירחת

את אהובתי הבלתי נשכחת

שׂחית ביורה השמאלנית הרותחת

הצלת את המצפון מרדת פי שחת

ואני כמוסוליני הייתי לך בַּמָּנוּשׁ

לפני כל הפגנה שֶׁלָךְ נגד אַקִיבּוּשׁ

 

 

* * *

מרדכי קידר

כן, לנצח נאכל חרב

המדריך לשורד במזרח התיכון

19/04/2016

זה לא הכיבוש, לא האבטלה ולא הייאוש הקיומי: הפיגוע שהתרחש בירושלים, כמו כל פעולת טרור, איבה ומלחמה בתולדות המדינה, הוא חולייה נוספת ברצף מלחמת הג'יהאד, שמתקיימת כבר מאה שנים.

אחיי ורעיי, היהודים הגרים בארץ ישראל ובתפוצות. צר לי לספר לכם שהפיגועים שאנחנו סובלים מהם היום, אתמול, לפני שבוע, חודש, שנה, עשר ומאה שנים, הם אותה מלחמה, אותו מאבק, אותו ג'יהאד, ששכנינו מנהלים נגדנו כבר יותר ממאה שנים. פעם זו מלחמה עם אש גדולה באמצעות טנקים, מטוסים ואוניות, ופעם זו מלחמה על אש קטנה. "טרור" קוראים לה, עם פיצוצים, דקירות ויריות. לכל המלחמה הזו קוראים בערבית ג'יהאד, והיא מכוונת נגד היהודים באשר הם יהודים.

צר לי להזכיר לכם שהמלחמה הזו החלה הרבה לפני הכרזת העצמאות של מדינת ישראל בשנת 1948. פרעות 1920, 1921, 1929, ו-1939-1936 לא נגרמו בשל הקמת המדינה, או כיבוש 1948, כפי שמכנים זאת אויבינו. בוודאי שהיא לא מתחוללת בגלל "הכיבוש" של 1967. טבח יהודי חברון בוצע ביהודים שלא היו חלק מהתנועה הציונית. "התנועה לשחרור פלסטין" (הפת"ח) נוסדה – להזכירכם – בשנת 1959, ו"הארגון לשחרור פלסטין" (אש"ף) נוסד בשנת 1964, שנים לפני "כיבוש" 1967.

צר לי לציין בפניכם שהקריאות ששמענו בעיקר במלחמת העצמאות היו "איד'בח אל-יהוד" – "שחט את היהודים" – לא את "הישראלים" או את "הציונים". כי הבעייה שלהם היא עם היהודים המסרבים לחיות תחת חסדי האסלאם כ"אהל ד'ימה", "בני חסות", כפי שהאסלאם מחייב אותם, כמו גם את הנוצרים.

עד היום שרים ילדים בעולם הערבי: "פלסטין בלאדנא ואל-יהוד כלאבנא" – "פלסטין היא ארצנו והיהודים הם כלבינו." הכלב, על-פי המסורת האסלאמית, הוא חיה טמאה, ועל-פי השריעה אם מוסלם מתפלל ומלפניו עובר כלב, חזיר, חמור, אישה, יהודי או נוצרי, תפילתו נפסלה והוא חייב להתחיל את תפילתו מההתחלה.

לא נעים לספר לכם, אבל סיסמה שגורה בפי אויביה של ישראל היא "ח'יבר, ח'יבר יא יהוד, ג'יש מחמד סיעוד" – ח'יבר הוא נווה מדבר בחצי האי ערב, שבו חיו יהודים ומוחמד שחט אותם בשנת 626 לסה"נ. הסיסמה מזכירה את האירוע ההוא ואומרת: "ח'יבר, ח'יבר הו יהודים, צבא מחמד עוד ישוב," כדי לעשות בכם את מה שעשה אז. היהודים, על-פי הקוראן, סורה 5 פסוק 82, הם "האויבים העויינים ביותר את המוסלמים," ובפסוק 60 מצוין שקללת אללה וחרון אפו רובצים עליהם והוא הפך אותם לקופים וחזירים. אז מי נתן להם זכות למדינה? ממתי יש להם זכות לריבונות?

 

שפת הכוח

למרות מה שאתם חושבים, השלום עם מצרים בא רק אחרי שסאדאת הבין שלמרות מאמצי הערבים לחסל את ישראל במלחמת העצמאות 1948, במבצע סיני 1956, במלחמת ששת הימים 1967, במלחמת ההתשה 1970, ואפילו במלחמת יום כיפור 1973 שהחלה בהפתעה עצומה, ישראל שרדה והצליחה להדוף את צבאות ערב והעבירה את המלחמה לשטחן – לכן סאדאת הבין שישראל היא בלתי מנוצחת ואין ברירה אלא לעשות איתה שלום, גם אם יהיה זמני ומבוסס על תקדים "שלום חודיבייה" משנת 628 לסה"נ, שבו נתן מחמד שלום זמני לכמעט 10 שנים לכופרים של מכה, אבל הפר אותו אחרי שנתיים כשהם נרדמו בשמירה.

גם הסכמי אוסלו עם ערפאת לא נבעו מאמונתו בשלום, אלא כהונאה, סוס טרויאני, שערפאת עצמו כינה כ"שלום חודיבייה". כל מטרת הסכמי אוסלו היתה להקים יישות פלסטינית עם צבא וכלי נשק, שתחסל את ישראל בהגיע השעה. הוא אמר זאת השכם והערב ומקבלי ההחלטות שלנו אמרו שזה לתצרוכת פנימית, וכאשר התפוצצו ברחובותינו המחבלים המתאבדים הם קראו להם "קורבנות השלום". ממתי לשלום יש קרבנות? ומתי יופנו אלינו הרובים שאנחנו איפשרנו להם לקבל?

מעציב אותי לספר לכם שכל מאמצי ישראל להפיס את דעתם של אנשי חמאס בעזה עלו בתוהו, וחמאס הפך מארגון טרור למדינת טרור. טילי מוות, מנהרות תקיפה, מחבלים מתאבדים – כל אלו הם כלים לגיטימיים בעיני ממשלת הג'יהאד המושלת בעזה, ולעזאזל חיי האנשים, הנשים והילדים ברצועה, ולכל הרוחות רווחתם, בריאותם, שלומם ורכושם. תושבי עזה הם כלי משחק בידיהם של אנשי חמאס, הג'יהאד והסלפים, שמינו את עצמם לקציני הקישור בין תושבי עזה לגן עדן, אחרי שאירגנו להם בעולם הזה את הגיהנום.

מכאיב לי לספר לכל עייפי הנפש, רודפי השלום, בישראל ובעולם, שהמלט והברזל שכפיתם עלינו לספק לג'יהאדיסטים של עזה כדי לבנות מחדש את ההריסות והחרבות, שימשו לבניית מנהרות מוות, מוות לבני עזה ומוות לבני ישראל. במקום לבנות בתי חולים, בתי ספר ותשתיות, בנו אנשי הג'יהאד תשתית למוות, לסבל ולאסון.

שוב טעיתם כשביססתם את המדיניות על חלומות, הזיות ותקוות, במקום על עובדות ונתונים. אבל גם הפרשנים (שאני ביניהם) לא נקיים מעוון: הללו אמרו בהרמוניה מפליאה שכאשר חמאס יהיו אחראים על האוכל, החשמל והרווחה של האוכלוסייה בעזה, הם יתמתנו ויהפכו לריאליסטים ופרגמטיים. ובכן, טעינו: תנועת חמאס, למרות שהיא הפכה מארגון אופוזיציה לתנועת שלטון, לא הסירה את הג'יהאד נגד ישראל מראש רשימת העדיפויות שלה, ולא מיתנה את היחס השלילי המוחלט שלה נגד "הישות הציונית".

 

חזון השלום המעוור

לא נעים לי לקלקל לכם את מסיבת "שתי מדינות לשני עמים", כי מה שקורה היום בעזה, בדיוק מוחלט, יקרה גם במדינה הפלסטינית השנייה שאתם מנסים להקים ביהודה ושומרון. חמאס יזכו בבחירות למועצה המחוקקת כמו שזכו בינואר 2006, ויזכו גם בבחירות לנשיאות, ואם לא – הם ישתלטו על כל יהודה ושומרון במהפכה אלימה כפי שעשו בעזה ביוני 2007. וכשזה יקרה מה תגידו? "אופס... לא ידענו... לא שיערנו...?" אז עכשיו אתם יודעים, ולא צריכים לשער. זו צריכה להיות הנחת העבודה שלכם. ואם חמאס עזה חופרים היום מנהרות מוות אל שטחנו בחול, המנהרות מיהודה ושומרון תהיינה חפורות בסלע, ונראה אתכם מוצאים אותן ומפוצצים אותן.

ולכל מי שזיכרונו קצר אזכיר: ביולי 2014 חמאס הצליחו לסגור את נתב"ג למשך יום באמצעות טילים ששיגרו מעזה. אם וכאשר הם ישלטו ביהודה ושומרון הם יוכלו לסגור את נתב"ג עם רוגטקה, שכן הם ישקיפו על המסלולים מרמת בית אריה, ומי שלא מאמין לי שייקח את רכבו ויעלה לגבעות שממזרח לנתב"ג, הנמצאות ב"שטחים הכבושים" (ממי בדיוק?)

בגלל משטר הרוחות בארץ, רוב המטוסים הנוחתים בנתב"ג ניגשים לנחיתה מצד מזרח, כלומר מעל הגבעות הללו בדיוק. האם מדינת חמאס תאפשר למטוסים המגיעים לישראל לחוג ולגשת לנחיתה מעל השטח שלה? ומה המחיר שישראל תצטרך לשלם אחרי שמטוס אחד של אל-על יופל חס וחלילה באמצעות מקלע או אר פי ג'י? ניתן להם את ירושלים כדי להרגיע אותם?

ואם אנחנו מדברים על ירושלים, מה תעשו כאשר מדינת חמאס תציב בפניכם אולטימטום: ירושלים או מלחמה? הר הבית או שנסגור את נתב"ג? וכאשר העולם יתמוך בדרישה שלהם לקבל את ירושלים כדי להרגיע את האסלאם הקיצוני באמצעות תשלום ישראלי, מה תגידו?

וכאשר ישובו הצלפים לירות בעוברים ושבים ברחובות ירושלים מעל חומות העיר העתיקה כמו שעשו אחיהם הירדנים עד 1967, איפה תתחבאו? מאחורי קירות בטון? גדר ביטחון? או שמא תעבירו את בירת ישראל לתל אביב?

צר לי לאכזב אתכם אבל הדבר הגרוע ביותר שקרה לתקווה לשלום בישראל הוא תנועות השלום, אלו הקוראות לישראל להקים מדינת טרור ביהודה ושומרון ולוותר עבורה על מזרח ירושלים. במזרח התיכון מי שמבקש שלום, מי שמזמר על תשוקתו לשלום ומי מציע את ארצו ואדמתו כשוחד עבור נייר שכתובה עליו המילה "שלום" – נתפס כמי שהובס במלחמה והוא מבקש על נפשו. תנועות השלום יצרו לישראל תדמית תבוסתנית, חלשה ורכה, שבמזרח התיכון הדבר האחרון שהיא תקבל הוא שלום. באזור האלים והקיצוני שבו ישראל מנסה לשרוד, מי שנתפס כחלש מקבל בעיטה, אתם יודעים איפה, והוא מסולק לעזאזל במקרה הטוב, או נשחט ומאבד את ראשו במקרה הרגיל. במזרח התיכון "שלום" פירושו שאויביך עוזבים אותך במנוחה רק כי אתה חזק מדי, מאיים מדי ומסוכן מדי להתעסק איתך. במזרח התיכון, שלום מקבל רק מי שאיננו מנוצח.

מי שאינו מקבל את העובדה הזו, מי שלא מוכן ל"דם יזע ודמעות", מי שקצרה רוחו לקבל "שלום עכשיו", המזרח התיכון איננו מקום בשבילו. המזרח התיכון הוא מקום רק לחזקים, לאמיצים, לנחושים ולאלו המאמינים בצדקת דרכם.

מי שאיננו כזה, אולי יתאימו לו מקומות אחרים, שלווים ושקטים, פורחים ומשגשגים, כמו פריז, בריסל, מדריד, בוסטון או סן ברנרדינו.

 

ציטוט מתוך הניוזלטר "מידה".

 

 

* * *

אלי מייזליש

מנהרה עלייך ישראל

בספר שופטים אומרת דלילה לשמשון: "פלישתים עליך...." – מתברר, שהיא בילפה אותו ולו רק כדי לבדוק אם אמר לה את האמת.

עכשיו, אנחנו משחקים לידי הפלישתים המגויירים בעזה הנקראים חמאס, והם חופרים וצועקים לנו דרך החלון מרפיח: "דיר בלקום – מנהרה עלייך יא יאהוד!" – ופירוש רש"י בעניין הוא הכתב הצבאי של ידיעות ככה: "עשרות לוחמים [של חמאס] יכולים לצוץ מפתח המנהרה בשטח ישראל..."

כמה? תשובה: עשרות. ואני בדקתי כי לצה"ל יש עכשיו וברגע זה כ-200 אלף לוחמים בכוננות. אמנם בחלקם נמצאים כרגע באיו"ש, אבל כמה צריך כדי לחסל "כמה עשרות..." הרי מסוק אפאצ'י אחד. ואולי עוד גדוד אחד של גולני. גדוד וזהו.

אז כל העמוד הראשון מגוייס בשל חשיפת המנהרה.

כל מפקד זוטר מדרגת מ"כ או סמל מחלקה יודע, כי עמדת מקלע אחת מנטרלת כל פתח של מנהרה.

פתח מנהרה אינו קו מג'ינו ולא תעלת למנש. הענין הוא שמא יתפלחו הערבים מבלי שייתגלו ולך לחפש אותם בשדמות רפיח.

לא צריך להיות רמטכ"ל כדי להביא לפתח כמה מכליות עם מי ג'ורה במקום לפוצץ אותה – שיסריח להם קצת, אולי זה יטריד אותם יותר מלאבד חוליית לוחמים.

שמתי לב לאותה סקירה מהשטח בגבול עזה, שהיו שם כמה אלופים ועד כמה קצינים אחרים מוטרדים כמו חציית התעלה ביום כיפור.

מה קרה? כולה מנהרה. הרי מכל מחנה שבויים או העצורים היהודיים באריטריאה וקניה חפרו מנהרות וברחו, יצחק שמיר למשל, שברח עד ג'יבוטי ומשם אספה אותו משחתת צרפתית עד צרפת דרך תעלת סואץ – והבריטים? רק עמדו בשפת התעלה וחרקו שיניים.

אני מציע לרמטכ"ל להצניע מהציבור את כל הטאראראם הזה, מפני שהוא מגוחך. מצאתם מנהרה? נו אז מה? כאילו זה לא התפקיד שלך אייזנקוט. מכלית מי ג'ורה כבר אמרתי? אז הנה עוד פעם. 

 

כמה מפגינים היו בעצרת למען החייל?

הנה כמה כותרות:

"אלפים בודדים" – מעריב

כנ"ל הארץ – "אלפים בודדים"

"כמה אלפים – כשבעת אלפים" – ידיעות אחרונות.

האם הכמות היא קנה מידה? זוכרים את העצרת "ההיא" של מלחמת לבנון: "הפגנת ה-400 אלף"?

ואז למחרת אמר מומחה למ"ר כי בלתי אפשרי להכניס לכיכר יותר מ-100 אלף, ואפילו ימלאו את רחוב אבן-גבירול עד הסוף. וגם "ההפגנה הגדולה ביותר" של דפני ליף "מחאה חברתית" אמרו הכותרות: "חצי מיליון" והיא בכלל התכוונה למיליון.

אז זהו – אם היו ביום שני "רק" שבעת אלפים או "כמה אלפים", זה כישלון. ככה לפחות התרשמתי מהסיפור העיתונאי. ואני לתומי חשבתי כי אם יגיעו רק 200 זה גם מספיק.

הכי אשמים הם הפרקליטים הצבאיים שהתלהבו מה"קייס" שיש להם ויאללה "רצח". נבהלו מהרצח והחליפו מהר ל"אשמת הריגה". ואז שוב נבהלו מעצמם ונתנו לו להתהלך חופשי.

הציבור אינו טיפש, הוא רואה איך התבלבלה דעתם תוך חצי שעה ממערב עד למזרח.

ואני שואל, לא רק את הפרקליטים אלא גם כל אלה המלווים את הסיפור צמוד-צמוד: תקשורת, מדינאים, קשקשנים וכל היתר בחצר האחורית של מטולה: אין כבר מה לעשות במדינה? זה העניין? ערבי אחד מת? לא נהרגו בחצי השנה האחרונה מאות ערבים אחרים – רק הפצוע הזה המדמם למוות בין כה וכה? מי אנחנו בכלל, מדינת הזהב עם המדלייה של הכי-הכי טובים בעולם? הכי-הכי צודקים? הכי-הכי תרבותיים? יותר מהצרפתים והבלגים שהרגו מאות אלפים באלג'יר ובקונגו ולא בארצם אלא ביבשות אחרות הרחק אלפי ק"מ ממולדתם? מה אתם מחפשים? צדק פלסטיני?

מחר או מחרתיים הסיפור הזה יעלה עובש בבוידם. או בארכיון החמאס.

 

 

מעשה בשתי שמנות בהירות שיער

יש לנו בטלוויזה [ערוץ 2 ו-10] שתי שמנות בהירות שיער שהן תחקירניות או חוקרות את מחיר בתי המלון בבודפשט לעומת תל-אביב. והנה מתברר להן כי "כדאי" לנסוע עד לדנובה ו"לעשות" שם את החג כי "שם יותר בזול". ככה: זול.

גברת, מי אמר לך בכלל שישראלי שטס לבלות בחג מעוניין במלון זול או ארוחת חג בחו"ל במחיר זול? אם יש לו כסף לבלות בחג אז זה סימן שיש לו כסף – והרבה. וזה הרוב. מי שאין לו כסף לא רוצה לטוס בכלל, ואפילו בזול. 

 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* למר אהוד בן עזר, ברצוני לשבח את משטרת מחוז תל-אביב, עיריית תל-אביב-יפו והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים על כך שמהתאריך 1 במאי 2016 יינתנו קנסות בסכומים שבין 100  ל-1,000 ש"ח לרוכבי האופניים: נסיעה ברמזור אדום, נסיעה נגד כיוון התנועה, שימוש בטלפון נייד בעת רכיבה והפרעה להולכי רגל במעבר חצייה. יהיו גם עונשים של הוצאת אוויר מגלגלי האופניים והחרמת סוללה באופניים לילדים מתחת לגיל 16 שרוכבים על אופניים חשמליים בניגוד לחוק. כולי תקווה שהאכיפה הזאת תצמצם את הפגיעה בהולכי הרגל על-ידי רוכבי האופניים. 

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

 

* אהוד בן עזר: עצם העובדה שהרשעתו של החייל אלאור אזריה בן ה-20 מבוססת בין השאר על צילום שעשה מנוול פלסטיני שכיר המכונה "תחקירן", מטעם ארגון "בצלם" – ארגון הממומן על ידי אויבי ישראל, ופועל בדיוק למען מטרה זו של הרשעת חיילי צה"ל – יש בה כדי לזכות את החייל כליל, וכך הוא אכן בעינינו: זכאי! – הרשעתו בהריגה היא טמטום בהתגלמותו, טירוף מערכות ושיא של צביעות ישראלית.

נדמה לנו שאנחנו הסופר היחיד התומך בעמדה זו. אחרים, ובהם "האידיוטים המוסריים" הרגילים (המקשטים את מודעות הקרן לישראל חדשה בעיתון "הארץ") – קולם טרם נשמע.

 

* לא מפרסמים את שמות הנפגעות מתקיפות מיניות של רחבעם זאבי, (למעט רבקה מיכאלי שלדבריה נלחצה על ידו אל הקיר), פן חס ושלום הן תינזקנה – אבל כן מפרסמים את שמו של החייל שירה למוות במחבל הפלסטיני בחברון והואשם בהריגתו: סמל אלאור אזריה, בן 20 מרמלה – כדי שכל פלסטיני וכל ערבי ישראלי שירצה לנקום באלאור ובמשפחתו יוכל לעשות זאת בנקל –עכשיו ובארבעים השנים הבאות. רק לברר את הכתובת. וכי חסרות רציחות ברמלוד?

 

* אהוד היקר, קראתי בעניין רב את גיליון 1138, ולא רק מפני הסטנוגרמה המושקעת על הערב שהוקדש לך ולכתב העת, אלא גם בגלל הכתבות המרתקות של עמוס גלבוע ונעמן כהן. עמוס גלבוע מביא מחקר גרמני על ספרי הלימוד שברשות הפלסטינית שנועדו להנציח את השנאה של התלמידים ליהודים בכלל ולישראלים בפרט. הדברים ידועים גם בלי המחקר הגרמני, אבל אולי מחקר כזה יפקח סוף סוף את עיניהם של האירופים. 

נעמן כהן מתאר את "תור הזהב" בארצות האיסלאם שהיה כולו השפלות, רציחות ופוגרומים. אחת הדוגמאות שהוא מביא: הנשים התימניות שהיו אנאלפביתייות בכפייה, ונישאו כקטינות לגברים זקנים, וילדו כבר בגיל 13-14. אני קראתי את זיכרונותיה של שושנה בסין (נדף מהבית), שלמדה לקרוא ולכתוב בסתר, ואביה קרע עליה קריעה כשנישאה ל"מוסקוביט", קלמן בסין מכפר יחזקאל. היא היתה נודדת בין מושבים וקיבוצים, אוספת כל פעם 100 לירות (סכום עתק באותם ימים!) כדי לתת לבעל זקן שיסכים לתת גט לילדה שהוא נשא לאישה, כדי שהילדה הזאת תוכל ללכת לבית הספר. זאת דוגמה של "תור הזהב" של היהודים בארצות האיסלאם! 

שלך, 

משה גרנות

 

* אהוד יקירי, קראתי בעיון את סטנוגרמת הערב שנערך לרגל יום הולדתך ה-80 ואני מצטרף למאחלים לך עוד שנים רבות של יצירה.

שלך

יוסי גמזו

 

* איילה זמרוני:  מעניין, מכובד ובעיקר מרגש. אף שלא הייתי נוכחת, נראה לי שזה ערב שייחרת בזיכרון לאורך שנים.

 

* מסיבות שונות לא עיינתי בעיתון העיתי בעת האחרונה. לפיכך, רק הבוקר ראיתי וקראתי את כל מה שנאמר עליך ביובלך ה-80. אצטרף למברכים בברכת בריאות טובה ואריכות ימים והמשך עשיה יצירתית, פורה ואינטלקטואלית וגם נחת בחיק המשפחה.

אריק כץ

עפולה

 

* הבהרת קטע בדבריו של עוז אלמוג בגיליון הקודם, צ"ל: גם כשנשאלתי כיצד אני מכנה את ההרצאה על אהוד, אמרתי שהכותרת של ההרצאה שלי היא האמירה הצרפתית בסוף המאה ה-19, "אֶפָּטֶה לֶה בּוֹרְג'וּאָה" –

[Épater la bourgeoisie or épater le (or les) bourgeois]

להדהים את הבורגנים. זה אהוד. בורגני ציוני ותיק שכל-כולו אנטי-בורגנות אבל האנטי-בורגנות שלו, השובבות, המרדנות, הספקנות הזו – הן חלק מהדנ"א, הדנ"א הוא גם אנשים שנמצאים בשולי המחנה ומגדירים את המחנה.

 

* אגב, באולם בבית הסופר נוכחו אותו ערב כמאה ועשרה אנשים.

 

* הוראות למחבלים מוסלמים מתאבדים בעתיד: מיד כשיורים עליכם – תשׂימו עצמכם כהרוגים או כפצועים אנושות. שיכבו על הארץ. אל דאגה – מפחד הפרקליטות הצבאית של היהודים המטומטמים – אף חייל לא יעז לירות בכם, ואז, בהתקרב החייל – קומו להרוג אותו או התפוצצו יחד איתו ותגיעו אל הבתולות הנצחיות שבגן עדן אחרי שלא הצלחתם לזיין אפילו בחורה אחת בפלסטין הכבושה. רק אחוריים של נערים צעירים – כמורשתו של הראיס ערפאת אללה ירחמו.

 

* סופרים ומשוררים עבריים, גברים וגם נשים – אם אתם רוצים כתבות משבחות עליכם בעיתון "הארץ", רדו מהארץ! – ואם אפשר גם אימרו עליה רעות משם, וספרו כמה טוב לכם בגולה.

 

* ואם זקנתם ומלאו לכם 80, ובמקרה גם הייתם שנים רבות מהסופרים שהשתתפו באופן קבוע ב"הארץ" – לא יזכירו אתכם בעיתון אפילו במילה אחת אלא אם תוכיחו שגם אתם מחרבנים על הציונות.

 

* גונב לאוזנינו כי חגיגות החג המלאכותי "מימונה", שיסודו פאגאני ומוסלמי, ושהומצא מחדש כנראה על ידי עסקני הסתדרות מיוצאי עדות המזרח – חגיגות אלה תעמודנה השנה כולן בסימן ההזדהות מקיר אל קיר ומעדה אל עדה – בהבעת תודה ענקית ליישוב הוותיק, שרובו "אשכנזים", ולמדינת ישראל קולטת העליות ההמוניות – על שהצילו בעוד מועד את היהודים המזרחיים מהגיהינום וממרחץ הדמים של העולם הערבי והמוסלמי.

יהיו גם טקסי נישוק רגליים של "אשכנזים" – שיעוגנו מעתה, יחד עם המופלטצ'ינקה מ"המושבה שלי" – בחגיגות ה"מימונה" בשנים הבאות.

נמסר גם כי רבים מערביי ישראל היו רוצים להשתתף בטקסי ההודייה הללו – אבל הם מפחדים.

 

* הח"כית המנוולת ממשיכה: "(ח"כ חנין זועבי) 'הרשימה המשותפת', דחתה הזמנה להשתתף בטקס לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה בקיבוץ יד מרדכי בעוד שבועיים. זאת, בשל מה שהגדירה כדמיון בין התנהלות גרמניה הנאצית למדיניות ישראל כיום בגדה המערבית." ["הארץ" באינטרנט, 20.4] – ויש שם עוד דברי בלע מפיה.

האישה הזאת כנראה מטורפת, כי אינה רואה מה קורה סביבה במזרח התיכון. אילו הייתי ערבי ישראלי, הייתי מתבייש בה.

 

* ד"ר גיא בכור: "במשך שנים החזיק המימשל האמריקני באובססיה שאנחנו הבעייה, תוך שהזניח את יתר הנושאים. ועכשיו זה כבר מאוחר מדי. לאובמה נישארו כ-250 ימים עד שיעזוב את הבית הלבן. אין רצון, אין יכולת ואין עניין. כה כושל הנשיא הזה, עד שהחריב את המזרח התיכון כולו. ועדיין הוא ומימשלו מחזיקים באובססיה המטורפת שאנחנו הבעייה. על פי תפיסת המימשל הזה, אנחנו היינו אמורים לקרוס, והמזרח התיכון לשגשג. עד היום הם לא מבינים איך ההפך קרה, וכועסים עלינו. סליחה באמת – שלא הפכנו לסוריה, לעיראק או ללוב." [19.4.16].

למאמר המרתק בשלמותו:

http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=3486

 

* אנחנו מקווים כי על ישי שליסל, שהורשע ברצח שירה בנקי בת ה-16 הי"ד – יוטלו כמה וכמה מאסרי עולם כך שלעולם הוא לא ייצא מבית הסוהר, ושמה תימקנה עצמותיו בתוככי הווייתו הרקובה, המסריחה והמתועבת – המעלה צחנת בושה ליהדות שממנה צמח.

 

* כנס הילדים התימנים החטופים יתקיים בחול המועד פסח על גבי חסקה אחת מול חוף גורדון בתל אביב.

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל