גיליון מס' 1140

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ז בניסן תשע"ו, 25 באפריל 2016

עם צרופת חוברת המתכונים המעודכנת של בן בן-עזר

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אֵיךְ פָּגַשְתִּי בֶּאֱמֶת אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא. // פוצ'ו: בחיי (2), פרק ל"ז – יללות קורעות לב באמצע הלילה. // אהוד בן עזר: פסח ראשון בפתח תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בשנת תרל"ט, 1879, לפני 137 שנים. מתוך "פרשים על הירקון". // הגדה שכתב בן גוריון בשנת 1958. // משה גרנות: מבט אל הטופוגרפיה של הספרות העברית, על ספרה של רוחמה אלבג, "אל המקום – בדרכים בעקבות סופרים".  // יהודה דרורי: 1. הערה לסדר: מה זה מגיע לו... אין שמחה יותר גדולה משמחה לאיד. 2. להגדיר מחדש "גזענות". 3. ההספד המיוחד שלי לחברי אריה אבנרי ז"ל. // בן ציון יהושע: חלום שחלמתי באשמורת האחרונה. // מנחם רהט: ממשלת ימין עם שתי ידיים שמאליות. שנה לשלטונה של הממשלה הכי ימנית, שמעוררת געגועים למפא"י. // יוסי אחימאיר: הערות מעמוד הפייסבוק שלי. // הדסה מור: לא מוצא חן בעיניי. // אורי הייטנר: צרור הערות 24.4.16. // זלמן שז"ר: כל גיל לגילהו. // ד"ר יוחאי סלע: מגמות רדיקליות במחשבה המדינית הגרמנית. [ציטוט]. // משה כהן: הנדון: זהירות, גזענות. // נ.א. נקראסוב: חלקה לא קצורה. תרגום: יואל נץ. // ישראל זמיר: לכבות את השמש, רומאן, 'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004. פרק ד': "ליבי לעם". // אלף זרגים לשלמה המלך, מאת חיימקה שפינוזה לוטש מילים. // אהוד בן עזר: "לא לגיבורים המלחמה". רומאן שנכתב לפני יותר מ-50 שנה! –  פרק ו [חלק ראשון]. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

אֵיךְ פָּגַשְתִּי בֶּאֱמֶת אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא

"עד שיבוא אליהו"

(סדר מועד, מסכת שקלים ב ה)

מֵאָחָר שֶלִּפְנֵי רַק כִּשְלֹשֶת יָמִים

אֶת הַ"סֵּדֶר" חָגַגְנוּ כֻּלָּנוּ

טוֹב לִבְחֹן אֵיךְ הִתְווּ בָּנוּ רֹשֶם תָּמִים

אַגָּדוֹת אֵלִיָּהוּ שֶלָּנוּ

וְלִרְאוֹת אֵיךְ קִסְמָן בְּּלִבֵּנוּ חוֹרֵש

תֶּלֶם עַז, בְּלִי סְטִיָּה וּבְלִי הֶסַּח

כְּמִנְהָג שֶמֵּאוֹת בַּשָּנִים נִשְתָרֵש

בְּבֵית כָּל יְהוּדִי בִּימֵי פֶּסַח.

בָּעוֹלָם הַנּוֹצְרִי מְקֻבָּל זֶה מִכְּבָר

לֹֹא פָּחוֹת מִפֻּלְחַן מִיקִי מַאוּז

(שֶמִּזְמַן כְּבָר הָפַךְ נַחֲלַת הֶעָבָר)

אוֹתוֹ מִיתוֹס אוֹדוֹת סַנְטָה קְלַאוּס.

וְיַלְדֵי אוֹתוֹ חֶלֶד כָּל כְּרִיסְמֶס תּוֹלִים

אֶת עֵינָם בְּחַלּוֹן עֲטוּר שֶלֶג

בִּכְמִיהָה לְמִזְחֶלֶת גְּרוּרַת אַיָּלִים

וְשִפְעַת עִנְבָּלִים מְצַלְצֶלֶת.

אַךְ אֶצְלֵנוּ, כָּל פֶּסַח, אָמוּר לְבַקֵּר

אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב, פֶּתַע

בְּכָל בַּיִת וּבַיִת שֶבּוֹ הוּא סוֹקֵר

אֶת שֻלְחַן לֵיל הַ"סֵּדֶר" בְּלִי רֶתַע

וְלוֹגֵם מִכּוֹסוֹ הַשְּמוּרָה לוֹ בִּלְבַד

וְחוֹלֵק בִּרְכָתוֹ, לָהּ צָמֵאנוּ,

לְיוֹשְבֵי אוֹתוֹ בַּיִת, וְכָךְ, בַּד בְּבַד,

גַּם לִשְאַר מִשְפְּחוֹת בְּנֵי עַמֵּנוּ.

סוֹפְסוֹף כָּךְ מְסַפְּרִים הַגְּדוֹלִים לַקְּטַנִּים

אֲבָל גַּם אִם אָמְנָם חֲוָיָה הוּא

מִין מִפְגָּש שֶכָּזֶה בּוֹ הַטַּף מַמְתִּינִים

לָאוֹרֵחַ שֶשְּמוֹ אֵלִיָּהוּ –

מִסְתַּבֵּר כִּי שוּם יֶלֶד עוֹד כְּלָל לֹא רָאָה

אֵיךְ קוֹרֶה אוֹתוֹ date אֶנִיגְמָטִי

בְּמַמָּש וּבְפֹעַל, כִּי בָּהּ בַּשָּעָה

בָּהּ צָפוּי הַבִּקּוּר הַדְּרָמָטִי

לְהַפְעִים אֶת לִבּוֹ כָּל שָנָה וְשָנָה

לְאַחַר שֶמֻּשְמָע בְּמַפְגִּיעַ

קוֹל הַטַּף הַשּוֹאֵל אֶת הַ"מַּה נִּשְתַּנָּה?"

וְלִפְנֵי שֶאֻשְפִּיז זֶה מַגִּיעַ –

כְּבָר עוֹשָׂה כּוֹס שְנִיָּה אוֹ שְלִישִית אֶת שֶלָּהּ

וְכָל צוּצִיק נִרְדָּם (לֹא פְּלִיאָה הוּא

חִזָּיוֹן מְתַסְכֵּל זֶה) וּמִי שֶהִשְלָה

אֶת עַצְמוֹ כִּי בְּבוֹא אֵלִיָּהוּ

יֶחֱזוּ בּוֹ יַלְדֵי מִשְפַּחְתּוֹ הַקְּטַנִּים

כַּמֻבְטָח מִפִּי אַבָּא וְאִמָּא

יֵאָלֵץ לְהוֹדוֹת כִּי הֵפִיר אֱמוּנִים

לַתְּמִימוּת שֶבְּדָיָה זוֹ הִפְעִימָה.

כָּךְ הָיָה (וַעֲדַיִן הוֹוֶה) בְּכָל בֵּית-

יִשְֹרָאֵל בִּמְרוּצַת כָּל לֵיל "סֵדֶר"

חוּץ מִבַּיִת אֶחָד, בּוֹ רַבּוֹת הִתְחַבֵּט

יֶלֶד קָט בְּקֻשְיָה זוֹ – וְנֶדֶר

עַקְשָנִי וְנֶחְרָץ הוּא נָדַר: כִּי בְּחַג-

הַמַּצּוֹת הַקָּרוֹב שוּם גְּמִיעָה הוּא

לֹא יִגְמַע מִשּוּם כּוֹס וּשְנָתוֹ לֹא תִמְחַק

מֵעֵינָיו אֶת גִּלּוּי אֵלִיָּהוּ.

זֶה הָיָה בֵּין חוֹלוֹת תֵּל-אָבִיב הַקְּטַנָּה

בּוֹ בַּלַּיְלָה שֶל "הָא לַחְמָא עַנְיָא"

בְּפִנַּת הָרְחוֹבוֹת (שֶעֲדַיִן יֶשְנָהּ)

בֵּין יִצְחָק אֶלְחָנָן וּרְחוֹב דְּגָנִיָּה.

וְהַיֶּלֶד, שֶלֹּא כְּכָל שְאַר דּוֹדָנָיו

לֹא לָגַם אַף טִפּוֹנֶת שֶל יַיִן

רַק קֵרֵב אֶל שְׂפָתָיו אֶת גְּבִיעוֹ שֶהוּנַף

בְּמֵיטַב אֲחִיזַת-הָעֵינַיִם

וְתִצְפֵּת בְּעֵינָיו כְּזָקִיף עַל חוֹמָה

עַל מִפְתַּן כְּנִיסָתוֹ שֶל בֵּית סַבָּא

וְכָרָה אֶת אָזְנָיו שֶיֵּיטִיב וְיִשְמַע

כְּשֶסּוֹפְסוֹף אֵלִיָּהוּ יִפְסַע בָּהּ.

וְהִנֵּה, לִמְצוּלוֹת הַתְּנוּמָה נֶאֱסַף

כָּל פָּעוֹט (חוּץ מִמֶּנּוּ) בַּחֶדֶר

וְשָלוֹש נְקִישוֹת נִשְמְעוּ מִן הַסַּף

וּבֵין כָּל מְסֻבָּיו שֶל הַ"סֵּדֶר"

קָם אָבִיו שֶל הַיֶּלֶד לִפְתֹּחַ לָזֶה

הַמַּקִּיש שָם, בַּחוּץ, עַל הַדֶּלֶת

וְטִפָּה נִשְתָּהָה שָם –  וּמִין מַחֲזֶה

נִתְגַּלָּה לְעֵינָיו שֶל הַיֶּלֶד

שֶאוֹתוֹ לֹא יִשְכַּח לְעוֹלָם, כִּי פִּתְאֹם

אֶל הַחֶדֶר נִכְנָס הָאוֹרֵחַ

הַלָּבוּש בְּאַדֶּרֶת-נָבִיא וּבִתְהוֹם

שְתֵּי עֵינָיו הַיּוֹקְדוֹת אוֹר זוֹרֵחַ

וּזְקָנוֹ הַלָּבָן מִשְתַּלְשֵל עַד מָתְנָיו

וּשְׂפָתָיו כְּבָר גּוֹמְעוֹת מִן הַיַּיִן

בְּכוֹסוֹ הַשְּמוּרָה לוֹ, וְכָל מַמְתִּינָיו

מַחֲרִים אַחֲרָיו בְּ"לְחַיִּים!"

וְהִנֵּה הוּא אוֹמֵר בְּהִגּוּי תָּנָ"כִי

כְּמוֹ שֶל שְלֹמֹה בֶּרְטוֹנוֹב בָּרַאדְיוֹ:

"רַבּוֹתַי, שֶאָבִינוּ מַלְכֵּנוּ יַרְחִיק

מִכֻּלְּכֶם אֶת קִצּוֹ שֶל חַד גַּדְיָא

וְשֶרַק תֵּדְעוּ נַחַת וְרַק תִּנְהֲגוּ

עִם כֻּלָּם בְּטוּב-לֵב וּמְאוֹר-עַיִן

וּבִפְרָט הַפַסְפוּס שֶעֵינָיו פֹּה עָרְגוּ

לִרְאוֹתֵנִי וְלֹא שָתָה יַיִן

כִּי גֻנַּב לְאָזְנַי שֶבְּגַן-הַיְּלָדִים

בִּרְחוֹב פְרוּג שֶבְּבֵית הַגַּנֶּנֶת

הַקְּרוּיָה דוֹדָה חַנָּה, פִּרְחָח זֶה מַקְדִּים

אֶת כֻּלָּם בִּפְרָאוּת מְבֻלְגֶּנֶת:

הוּא מוֹשֵךְ בַּצַּמּוֹת לְיַלְדוֹת הַשְּכוּנָה,

הוּא מַבְעִיר בְּקַפְּצוֹנִים מִינֵי גֵץ,

הוּא מַטְמִין קַרְפָּדוֹת בִּמְגֵרַת שֻלְחָנָהּ

שֶל אוֹתָהּ דוֹדָה חַנָּה, הוּא שֵיגֶץ..."

וְהַיֶּלֶד שוֹמֵעַ, מַסְמִיק לֹא פָּחוֹת

מִצִּבְעָהּ שֶל הַ"כְרֵיין" (הַחֲזֶרֶת)

וְאֵינֶנּוּ תוֹפֵס: אֵיךְ לְכָל הָרוּחוֹת

זֶה נוֹדַע לוֹ בְּדֶרֶךְ מוּזֶרֶת

לַנָּבִיא אֵלִיָּהוּ שֶכָּל רְשִימַת

חֲטָאָיו שֶל הַיֶּלֶד גְּלוּיָה לוֹ  ׁ

לִפְרָטֶיהָ וְזֶה – רַק מַגְבִּיר אֶת כְּלִמַּת

אוֹתוֹ שֵיגֶץ, שֶפֶּתַע – אוֹיָה לוֹ! –

כְּבָר דִּמְעוֹת חֲרָטָה נִגָּרוֹת מֵעֵינָיו),

אַךְ פִּתְאֹם מְגַלֶּה בִּפְלִיאָה הוּא

כִּי זְקָנוֹ שֶל הָאִיש הַנִּצָּב לְפָנָיו

הַיְנוּ: זֶה, הַתִּשְבִּי, אֵלִיָּהוּ,

זָז קִמְעָה מֵחֶלְקַת סַנְטֵרוֹ –  וְלָכֵן

כְּבָר הַשֵּיגֶץ, כְּמִין גַּבְרָא רַבָּא,

מִסְתַּעֵר וּמוֹרֵט בּוֹ -  וְ... לֹא יִתָּכֵן,

זֶה אֵינוֹ אֵלִיָּהוּ, זֶה אַבָּא...

וְשוֹאֵל אָז הַסָּב: "מֵהֵיכָן לְךָ, בְּנִי,

הַתַּחְפֹּשֶֹת הַזֹּאת שֶהִדְהִימָה?"

וּמֵשִיב לוֹ אָז אַבָּא בִּצְחוֹק גַּמְזָנִי:

"מִמַּחְסַן-תִּלְבּוֹשוֹת שֶל 'הַבִּימָה'..."

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק ל"ז – יללות קורעות לב באמצע הלילה

עזה לא נראתה כסובלת באופן מיוחד מהשכיבה על שק במרפסת, בכל זאת החלטתי שאי אפשר שלא ללמד את הבנות לקח על הגירוש המשפיל מהחדר. מה גם שהדבר יכול לקצר לי את שעות השמירה ולהפחית את הסיכוי שתיפול עלי תרדמה. אני חושב שמה  שעשיתי היה דבר שכל בר דעת  היה עושה במקומי ואין לי מה להתבייש. סימה הרי אמרה שעזה תיילל כל הלילה אם תישן בחוץ, אז מה פשוט יותר מאשר להגיד לעזה לילל ולקיים את מה שסימה ניבאה? 

הצרה היא, שעזה היתה כלבה כנענית חסרת השכלה ולא זו בלבד שלא ידעה קרוא וכתוב גם השפה העברית, ואפילו האנגלית, היו זרות לה. כיוון שכך, עשיתי את הדבר המובן מאליו. רכנתי לגובה המתאים, קרבתי את שפתי  למיסדק הדלת והשמעתי יללה ממושכת ונוגה.

עזה הסתכלה עלי בתימהון של כלבים  המנסים להבין בני אדם, אבל לא אמרה כלום.

אזרתי עוז והשמעתי עוד כמה יללות קורעות  לב של כלב מפוחד. 

לא חלפו יותר מארבע חמש יללות וסימה  ניעורה משנתה העמוקה וביקשה בקול מנומנם מתחנן: "עזה שקט!"

למרות שהקריאה לא היתה מכוונת אליי, התחשבתי בסימה שהלכה לישון מאוחר בגלל הטיול הלילי ולקחתי פסק זמן.

אחרי כמה רגעים, כשהבחנתי שעזה מתחילה להשתעמם וחשבתי שסימה כבר ישנה מספיק, חזרתי והשמעתי שוב יללת כלב עצוב המחליף מבטים עם הירח.

שלוש פעמים חזר הסיפור על עצמו, ובפעם הרביעית, כשסימה הרימה קול וצעקה: "עזה! תשתקי כבר! נו!"  – התעוררה נצחיה עבת הגוף ופקדה:

"סימה תפסיקי להעיר אותי!  צאי החוצה! תתני לה כמה פליקים ותראי שיותר לא תיילל!"

סימה הממושמעת קמה מהמיטה,  והחלה לצעוד לעבר הדלת. כשרק שמעתי את חריקות המיטה, מיהרתי להסתתר מאחורי הדלת שנפתחה, ומשם הצצתי וראיתי איך סימה רוכנת בפיג'מה לעבר הכלבה הצדקת ונוזפת בה קשות:

"עזה !!! נוּ! נוּ! נוּ! תתביישי לך! שתישני בשקט! ?! את כבר לא תינוקת! כלבים ישנים בחוץ ולא בבית! ברור?"

מאחורי הדלת לא יכולתי להבחין אם עזה מניעה את ראשה, אבל ניחשתי שכן, כי סימה חזרה לחדר והצלחתי לשמוע איך היא אומרת:

"זהו נתתי לה מנה הגונה. עכשיו יהיה לנו שקט."

יכול להיות שאם לא היתה אומרת  שעכשיו יהיה לנו שקט, הייתי אומר לעצמי: זהו, התנקמתי בבנות, עכשיו תדענה לא להתעלל בכלבים, אבל זה שהיא אמרה בביטחון שעכשיו יהיה שקט, זה עיצבן אותי משום מה, ואני אמרתי לעצמי: "נראה אם יהיה שקט."

יחד עם זאת, אני הרי לא אדם רע מטבעי, אז החלטתי לתת קודם לבנות להירדם, והלכתי לעשות סיבוב של שמירה מסביב לצריפים.

כשחזרתי, עזה כבר חיכתה לי על השק הזרוק וחזרה לכשכש בזנבה. לא חיכיתי הרבה והתחלתי בסידרת יללות מחודשת.

הפעם נצחיה התעוררה ראשונה וצעקה על שכנתה:

"סימה! אמרתי לך שה-נוּ-נוּ-נוּ שלך רק הצחיק אותה. לכי ותני לה כמה סטירות הגונות, לפני שהיא תתחיל ליילל לנו כל הלילה!"

"תרביצי לה אַת," אמרה סימה, "אני לא מסוגלת להכאיב לה."

כששמעתי את חריקות המיטה של נצחיה, זינקתי אחורה והספקתי להסתתר מאחורי הדלת. משם שמעתי את קול הסטירות ואת היללות של עזה, שהיו פחות מוצלחות מאלה שלי.

ייתכן שלא הייתי ממשיך במשחק, אלמלא שמעתי את נצחיה אומרת לסימה:

"זהו. עכשיו יהיה לנו שקט. אחרי הסטירות שלי היא לא תעז לילל יותר."

מובן שאחרי הצהרה שכזאת לא יכולתי שלא להוכיח לנצחיה מי כאן השולט ביללות, אבל מאחר שלטוב הלב שלי היה גם כן מה להגיד,  נתתי קודם לבנות להירדם, ואז חזרתי למקומי והשמעתי צרור יללות תוקפני במיוחד.  הצרור שבר את נצחיה סופית והיא הכריזה:

"אני לא יכולה יותר! תכניסי אותה לחדר שיהיה כבר שקט ודי!"

מסימה לא היה צריך לבקש פעמיים. היא קפצה מהמיטה, פתחה את הדלת ועזה נכנסה לחדר כמו מלכה מנצחת.

יכול להיות שהסיפור היה נגמר כאן, ואז לא הייתי כותב אותו, כי זה סתם סיפור על שומר משועמם, שחיפש איך להעביר את הזמן, וכאלה יש הרבה. אבל היה לסיפור המשך מפתיע, שבזכותו הוא זכה בחיי עולם.

ההמשך היה בחמש בבוקר, כאשר בוהק ורדרד החל לשלוח קרניים חיוורות לעבר הרי חברון הרחוקים, ואני הגעתי אל צריף הבנות בסיבוב אחרון של שמירה.  למראה השק המיותם ליד הדלת, עלו בי זיכרונות הלילה ואני אמרתי לעצמי: "כמה חבל שעזה כבר איננה ואני לא יכול לילל ולשגע את הבנות."

במחשבה  שנייה אמרתי לעצמי: "רגע, מי אומר שאני לא יכול, הרי אני יללתי ולא עזה, אז מי מפריע לי לחזור על התרגיל?"

הייתי אז צעיר ונמהר, גיל שבו עוד לא חמושים בניסיון החיים של היום, ולכן עשיתי מה שעשיתי. מה עשיתי? נעמדתי על ארבע על השק הפרוש  והשמעתי יללת תנים נוגה וממושכת, שכמותה נשמעו רק בימי העלייה השנייה.

עוד לא גמרתי את היללה וכבר שמעתי את סימה הצווחת בקול ספוג שינה:

"עזה אם את לא שותקת את מקבלת פליק כזה שתזכרי אותו לכל החיים!"

כאן נצחיה התעוררה ואמרה: "מה את צורחת עליה. הרי היא כאן בחדר  שותקת כמו דג..."

"הייתי בטוחה שאני שומעת את היללות שוב," אמרה סימה, "כנראה חלמתי."

כאן עשיתי שגיאת חיים נוספת. לא יכולתי להתאפק, פלטתי עוד יללת נכאים  וברחתי  לעבר חדר האוכל.

 השתיים שהסתערו על הדלת הספיקו לראות אותי ולרדוף אחרי בפיג'מות. עד מהרה התעייפו, נעצרו נושפות בכבדות, ונצחיה, שכעסה עליי נוראות, נפנפה בידה וצעקה עם מבט של רצח בעיניים:

"פוצ'ו חתיכת נבלה! ידעתי שזה אתה! אל תחשוב שזה יעבור לך בשקט! אנחנו נתנקם בך ככה, שלא תשכח  אותנו כל החיים!"

לא פחדתי. הייתי במרחק בטוח , חשתי כגיבור היום ואמרתי  לבנות בצהלה מדושנת עונג:

"בוקר טוב בנות! מה שלומכן? איך ישנתן? קוקוריקו!"

"קוקוריקו?" קירקרה נצחיה, "אנחנו נראה לך מה זה קוקוריקו."

לא יכולתי להמשיך בדו-שיח, כי הייתי צריך לצלצל בפעמון הבוקר, וכאדם אחראי הלכתי למלא את חובתי.

בינתיים שתי הבנות הממורמרות חזרו לחדרן כשהן מעלות בדעתן כל מיני תוכניות נקמה.  כשהגיעו אל מרפסת החדר וראו את הדלי המיועד לשטיפת הרצפה, נולדה הנקמה. הן יחכו  עד שאני אלך לישון, וכשאירדם, ישפכו עליי דלי מלא מים ואזכור אותן לנצח, בייחוד את נצחיה.

הלכו לחדר, לבשו בגדי עבודה, מילאו את הדלי במים קרים מהברז ונתנו לי את כל הזמן הדרוש כדי ליפול על המיטה ולהירדם.

אבל אני עוד לא נפלתי על המיטה. הייתי מלא אדרנלין מעלילות הלילה, והייתי מוכרח לרוץ לספר לחבר'ה. החבר'ה שהגיעו לחדר האוכל ללגום תה של שחרית, התמוגגו מהסיפור וחיכו שיגיעו עוד חברים כדי שאחזור על  מקרה הלילה שוב ושוב.

בינתיים שתי הבנות החדורות רוח מלחמה, עשו חשבון שבטח נרדמתי, התקרבו אל צריפי עם דלי מלא מים ושמחו לשמוע את הנחירות שלי. פתחו אט אט את הדלת וראו אותי מכוסה סדין מכף רגל ועד ראש.

לחשה נצחיה ואמרה: "אני עומדת ליד הראש, את עם הדלי ליד הרגליים, אני סופרת אחת שתים שלוש, וכשאני מרימה את הסדין את שופכת עליו את כל הדלי."

וכך היה.

נצחיה ספרה בלחש עד שלוש והרימה בבת אחת את הסדין. אדון קיסילוב התעורר עוד בשלב הספירה, התיישב על המצע וסימה הזריזה, לפני שהספיקה לראות מיהו המתרומם מולה, הרימה את הדלי בתנופה אחת  וטרח! שפכה את כל המים על ראשו.

את מה שקרה אחר כך לא אמרו לי, אבל אני תיארתי לעצמי. מר קיסילוב המבוהל, פקח את עיניו וזעק: "מה זה? איפה אני? אה! אני בקיבוץ. נכון. ביקשתי שיעירו אותי. אבל למה עם מים? אצלכם מעירים תמיד עם מים?"

שתי הבנות ההמומות, שכמעט התעלפו. מלמלו: "כן כן. ככה זה אצלנו." ונמלטו מהחדר.

זאת הסיבה שמאז אותו בוקר ועד יום מותו, סירב מר קיסילוב (שמאוחר יותר החליף את שמו ל"אב רזי")  להישאר ללון בקיבוצים, בייחוד אם היו אלה קיבוצים שנוסדו על ידי צעירי הפלמח, שברגע הראשון דווקא היו עושים רושם טוב של יפי בלורית ותואר.

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

פסח ראשון בפתח תקווה

המושבה הראשונה של העלייה הראשונה

בשנת תרל"ט, 1879

מתוך "פרשים על הירקון"

זו היתה עדיין שנת תרל"ט, 1879. החורף הגיע לקיצו. במחציתו השנייה ירדו גשמים רבים ושדות פתח-תקווה בלטו בקומתם הירוקה לעומת שדות השכנים הערבים שלא נזרעו מחשש הבצורת והארבה. ההצלחה הִרבתה, כמובן, את חמדנותם של השכנים לרכוּש ולפרי העמל של המתיישבים החדשים.

הגיע מועד זריעת תבואות הקיץ: דורה, שומשומין, וכן מקשת אבטיחים. לשם כך נחרשו חלקות נוספות מנחלת קסאר. הפעם לא היתה לרגנר ברירה אלא להורות על חריש במחרשת ה"מסמר" הערבית. המחרשות האירופיות, אשר ללהבן כנף – מעמיקות חרוש ומהפכות את הקרקע ובכך מייבשות אותה. הן טובות לקיץ ההונגרי, שבו יורדים גשמים רבים, אך לא לאקלימה היבש והצחיח של ארץ-ישראל בחודשים אלה. ה"מסמר", זו המחרשה הערבית, הפרימיטיבית, תיחחה את פני האדמה מבלי להפכה ולייבשה.

נוסף לכך, לשם החריש ב"מסמר" היה נחוץ רק שליש מן הכוח שהצריכה גרירתן של המחרשות הכבדות, שהובאו על ידי רגנר מהונגריה; גם השוורים הדמשקאיים רבי-הכוח, שקנה מיכל בסוריה למטרת החריש בפתח-תקווה, לא הסתגלו לאקלים של שפלת החוף, רובם חלו ומתו.

*

את חג הפסח הראשון החליטו המתיישבים לחגוג במושבה החדשה, שטרם מלאה חצי שנה להיווסדה. הנשים ועימן בני-משפחה נוספים, וכן יהודים אחדים מיפו שהוזמנו כדי להשלים את המניין, באו כיומיים לפני החג, רכובים על סוסים. ר' דוד מאיר גוטמן ועימו שאר הפתח-תקוואים יצאו לקבל את פניהם בכניסה למושבה, וליוו את השיירה עד למרכז, ליד הבאר. [שבאותה תקופה עדיין זכרו מי חפר אותה].

ר' דוד, שהיה אדם רציני וקפדן, ולעיתים גם קשה, ואשר השקיע את כל הונו בפתח-תקווה ובזכותו קמה המושבה – היה נרגש לקבל את פני הבאים. הוא ניצב ליד הסוסים, הצדיע בנוסח שהיה זכור לו משירותו בצבא ההונגרי, בצעירותו, ואמר:

"ברוך השם, ברוך השם וברוכות הבאות! עכשיו אנחנו יודעים כבר שיתחיל להיות משהו ממשי בפתח-תקווה!"

אחר ניגש אל אשתו ואל הצעירות, דייכע, אשת יהושע, ואל לאה, עזר להן לרדת מעל סוסיהן ועל פניו חיוך אבירי ומאושר, כבעל-אחוזה הונגרי הגאה לארחן בצל קורתו.

הנשים ובני-המשפחות הביאו עימם מיפו, על גבי הסוסים – בצרורות ובקדרות, מצות ומצרכים לתבשילי החג, צלחות ומפות לעריכת השולחן. הגברים ביערו את החמץ והגעילו את הסירים וכלי האוכל. לאזאר הוסיף ובנה, לכבוד החג, שלושה תנורי-חימר חדשים, לבשל בהם את דגי הבּוּרי שנדוגו בים יפו, ואת המרק והבשר.

הגברת גוטמן, שלא היתה רגילה בתנורים הפשוטים שבחצר, אמרה שדרושות מניפות כדי ללבות בהן את האש. שמע זאת דאוד אבו-יוסף ומיד דהר אל הביצה של פתח-תקווה, על גדת הירקון הדרומית, שבה חנו להקות של חסידות, בדרכן חזרה, אל הקיץ, לאירופה. הוא התקרב אליהן בחשאי עד כדי מרחק של כמה עשרות צעדים, ובידו רק מקל. אז דירבן בבת-אחת את סוסתו והתנפל על החסידות. אלה, דרכן לנתר צעדים אחדים לפני שהן אוספות כוח תאוצה להמראה, אך בטרם הספיקו להגביה כשני מטרים מעל הקרקע, וכבר הצליח אבו-יוסף להוריד שלוש מהן בעודן באוויר, בחבטות של מקלו. בו-במקום תלש את נוצותיהן, אגד אותן לשלוש מניפות גדולות, והגיש אותן שי למבשלות, שהיו מלאות התפעלות מאבירות הפרש היהודי, שניראה כבידואי-מלידה.

אף שהחוגגים, גברים ונשים, מנו פחות משני מניינים, לא היה עדיין מקום לכולם אלא באוהל המשותף, שהקימו המתיישבים ליד הבאר בראשית בואם למקום. וכך ישבה בליל הסדר כל החבורה הקטנה באוהל, לאור מנורות שמן ונרות. רק דאוד אבו-יוסף, עטוף בכאפיה ולראשו העקאל, נכנס מדי פעם, כמין אליהו הנביא, ושב ויצא כדי לערוך סיבוב על סוסתו בשדות המושבה, לבל ינצלו השכנים הערבים את החג לשם פגיעה ברכוש וביבול. הסוסה פסעה כהרגלה, ללא עייפות, אף שהיתה בסוף הריונה. יהודה לא שמר אותו ערב. ניתן לו להיות כחפצו כל החג עם לאה, שבקרוב תימלאנה לה שבע-עשרה שנה.

ר' דוד מאיר גוטמן ישב בראש השולחן. עם תחילת הסדר, כאשר הגיעו בקריאת ההגדה ל"ברוך אתה יי, אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה," הקדים ר' דוד ואמר:

"הלילה הזה הוא ליל זיכרון לישראל על הניסים ועל הנפלאות שעשה אלוהינו לאבותינו בצאתם ממצרים, מעבדות לחירות, משיעבוד לגאולה, גאולת הרוח וגאולת הגוף. אבל הלילה הזה, ובמקום הזה – עלינו לברך ברכת 'שהחיינו' בכוונה כפולה:

"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה שאנו מכוננים מושבה חקלאית ראשונה בארצנו וסוללים מסילה לבאים אחרינו!"

וכולם ענו אחריו: "אמן!"

"אנחנו הננו כיום הציפורים הראשונות המבשרות את אור השחר, וה' הוא המשפיע לנו אור תקווה וסולל לפנינו דרך לגאולתנו ולגאולת העולם!"

"אמן!"

ויהושע שטמפפר, הצעיר ממנו, לא התאפק אף הוא, קם ואמר:

"בכוונה כפולה אנו אומרים ברכת שהחיינו בלילה זה. לחג הפסח קוראים גם חג האביב. אימרו לי: איזה אביב הרגשנו בשנה שעברה, כאשר ישבנו מסובים בתוך חומות ירושלים? איזה פרח ואיזה סימן של אביב ראינו שם? ואיזו חירות היתה לנו בין החומות, בחסד הערבים, ותחת שלטון השוטרים התורכים?

"רק פה, במקום הזה, אנחנו מרגישים, תודות לה' אלוהינו, את החירות ואת האביב במלואם, וזאת מפני שאנו יושבים על אדמתנו ואיננו תלויים בחסדי זרים, כמו שחיינו בירושלים.

"לא מעט סכסוכים ומריבות היו לנו במשך החורף הראשון הזה עם שכנינו הערבים, ואולם הם למדו לכבד אותנו ואנו למדנו את דרכיהם, ועתה אין איש מעז להסיג את גבולנו ולפגוע בנו. ואני אומר לכם, תושבי פתח-תקווה ואורחיה – בליל סדר ראשון זה שאנו יושבים בו ורגלינו דורכות ממש על אדמתה – כי החירות והאביב הם הסימן לתקוות העתיד שלנו!"

יהודה ראב [סבו של אהוד], צעיר הגברים באותו לילה, שאל את הקושיות אבל סירב בתקוף לגנוב את האפיקומן שהוחבא מתחת לכיסאו, המרופד כרים, של ר' דוד. כל ההפצרות לא הועילו.

"במשפחתנו," הסביר, ולאזאר אביו אישר דבריו, "לא נהגו ואין נוהגים לגנוב – אפילו את האפיקומן!"

וללאה, המשתוממת על תמימותו, לחש: "וכך אנהג גם כאשר תהיה לנו משפחה גדולה, בנים ונכדים, איזה מנהג מגונה – ללמד את הילדים לגנוב, ודווקא בליל הסדר!"

* * *

הגדה שכתב בן גוריון בשנת 1958

מה נשתנה העשור הזה מכל השנים שלאחר חורבן בית שני?

שבכל השנים היינו גולים בניכר ומשועבדים לזרים, בעשור הזה אנחנו מתכנסים בארצנו ועומדים ברשות עצמנו.

שבכל השנים היו צוררים מתעללים ופורעים בנו, בעשור הזה עשינו שפטים באויבינו.

שבכל השנים היינו נוטרים כרמי זיתים [?], בעשור הזה העלינו כמאה ריבוא בוני ארצנו ותרבותנו.

שבכל השנים היינו מחוסרי אונים ושבעי מרורות, בעשור הזה גברנו חיילים ושבענו ניצחונות.

משועבדים היינו עשרות שנים לתוגר ולבריטי בארץ ישראל, עד שהכרזנו על עצמאותנו וקם צבא הגנה לישראל ושיחרר אותנו ביד חזקה ובזרוע נטוייה ובאותות ובמופתים – במלחמת הקוממיות ובמבצעי עזה וניצנה, בצפון כנרת ובגבולות ירדן, ועוד הגדילו לעשות במערכת סיני. וגבורה זו היא שעמדה לנו בעשור הראשון ותעמוד לנו בימים הבאים.

אך לא זו בלבד: אלמלא נוסדה פתח-תקווה לפני שמונים שנה [1878], ואלמלא באו אנשי ביל"ו לפני יובל וחצי [1883], ואלמלא הנחילה העלייה השנייה ניצחון לעבודה עברית ולהגנה עצמית, ואלמלא המשיכו הבאים אחריהם המפעל החלוצי – לא היינו נגאלים.

וכך היו כורכים בוני היישוב ומייסדי המדינה התיישבות והתגוננות: ביד אחת עשו במלאכה ובאחת החזיקו השלח.

כל שלא עשה שלושה דברים בישראל לא יצא ידי חובתו, ואלו הם: ביטחון המדינה, קליטת עולים והפרחת השממה.

ביטחון המדינה על שום מה? על שום שיישובי הספר יֵשבו לבטח, והולכים בדרכים לא ייפגעו, ומזימות אויביינו יופרו, וברית שלום תקום בינינו ובין שכנינו.

 קליטת עולים על שום מה? על שום שיגדל כוחנו וירבה מיספרנו ותפוצות ישראל יתכנסו במולדת ונהיה לעם אחד ללא מחיצות עדתיות וללא ניגודים מעמדיים.

הפרחת השממה על שום מה? על שום שניטע הנשמה, ונאכלס הנגב, נגדל צאן ובקר וסוסים, נפתֵח מחצבים ומכרות, נתקין סכרים ונסלול כבישים, ניתן במידבר מים ותגל הערבה. ונרד באוניות מאילת לכל קצווי תבל.

כל אחד מאיתנו חייב לראות את עצמו כאילו הוא קובע גורל ישראל, ביטחונו וקיומו. ועל כל אחד מאיתנו להיחלץ לעזרת העולים ולהתיישבות בנגב ולהאדרת צה"ל. כמו שנאמר: אם אין אני לי, מי לי, ואם לא עכשיו – אימתי.

ולפיכך אנחנו חייבים לשרת ולעבוד, לעזור ולעודד, להתאמץ ולהתמיד, להיחלץ ולהתגבר עד שנוציא כל עמנו מעבדות לחירות, משיעבוד לגאולה – וכן יהי רצון.

* * *

משה גרנות

מבט אל הטופוגרפיה של הספרות העברית

על ספרה של רוחמה אלבג

"אל המקום – בדרכים בעקבות סופרים"

מכון מופת-כליל, 2015, 310 עמ'

ד"ר רוחמה אלבג, מומחית גדולה ואוהבת גדולה של הספרות העברית, מתארת בספר "אל המקום" את נדודיה בין העיירות במזרח אירופה, בהן נולדו וחיו, ואליהן התגעגעו, היוצרים הגדולים של ספרות התחייה.

על יצירת עגנון היא כתבה את עבודת הדוקטור שלה, והיא מתחילה את ספרה בסופר זה ובעיר הולדתו בוצ'אץ', המתוארת ברבות יצירותיו ("והיה העקוב למישור", "בדמי ימיה", "סיפור פשוט", "אורח נטה ללון", "עיר ומלואה" ועוד). המחברת משתדלת לבקר בכל שכיות החמדה של העיר הזו, ושל ערים רבות אחרות, ולמרבה הצער, רק שרידים נותרו, ולעיתים הם מאכזבים ואף מכאיבים: בתי ספר וגימנסיות של יהודים נעלמים, בתי קברות נהרסים, ואף נעלמים. בנייני בתי כנסת משמשים כמפעל לייצור וודקה (בעיירה זבארז', עיר הולדתה של אידה פינק), משמשים ככנסייה (בשקלוב, עירו של זלמן שניאור), כמנסרה (בצ'רנוביץ, עירם של איציק מאנגר, פול צלאן, אהרן אפלפלד), כאולם התעמלות (בעיר רובנו, בה נולדה אימו של עמוס עוז).

המסעות של רוחמה אלבג מתפרשים על מיספר ביקורים בשנים שונות. היא מזכירה את קורות הערים, ואת קורות הקהילות היהודיות שהתגוררו בהן, לעיתים במשך מאות שנים, ועל כולן בא הכורת: פרעות חמלניצקי, "סופות בנגב", פרעות פטליורה ודניקין, ולבסוף מוראות השואה שלא פסחה על אף אחת מהערים.

המחברת מתארת איך הפכו בזו אחר זו הערים "נקיות" מיהודים. חלק מהסופרים היו עדים לזוועות שביצעו הגויים ביהודים: אביו ואחיו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי נרצחו בפוגרום; יעקב אורלנד היה עד לרציחתם של סבו ושל דודותיו. על עורפו של אביו הנחיתו גרזן, ואילו הוא ואימו ניצלו בשל רחמיו של נזיר. בקולומיה שרפו קלויז על המתפללים, ואלה רק רמזים לשבר הענק שפקד את יהדות מזרח אירופה מסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20.

אזכיר חלק מהערים והעיירות הנידונות בספר, מלבד בוצ'אץ', שהוזכרה לעיל: מיכאילובקה, הכפר של שאול טשרניחובסקי, שמתאר ב"מעין אבטוביוגרפיה" ובאידיליות שלו ("ברית מילה", כחום היום", "חתונתה של אלקה") את ההווי בו, ובכפרים שסבבו אותו. טשרניחובסקי מזכיר ביצירתו ("האדם אינו אלא") את הערבה הענקית והפסלים העתיקים, והמחברת מוצאת את חלקם אסופים בתוך מוזיאון. מעניין שבימי הפוגרומים יהודי הכפרים מצאו מקלט דווקא בכפר של מהגרים גרמנים, שהובאו למקום על ידי הצארינה יקטרינה הגדולה.

עיירה אחרת היא ביאליקמין, עירו של אורי צבי גרינברג, שבשיריו הוא מדמיין נקמה בגויים שרצחו את בני משפחתו.

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי נולד במז'יבוז' (שם שוחזר בית המדרש של הבעש"ט), ממנה עבר לדובובה, עליה כתב ב"מעירי הקטנה" וביצירות נוספות.

זבארֶז' היא עירה של אידה פינק, אשר יחד עם אחותה אלזה הצליחה לשרוד את מוראות מלחמת העולם השנייה בזכותן של תעודות מזויפות, ולעלות לישראל (1951).

לבית הרב, אביה של דבורה בארון, בעיירה אוזדה, בית מידות שעדיין קיים, לא מרשים למחברת להיכנס. דבורה בארון עברה למינסק ולקובנה, וב-1910 עלתה ארצה, וגורשה למצרים – גורלה של יהודייה נודדת.

את המוראות שעברו על יעקב אורלנד הזכרתי בקיצור לעיל. הוא נולד בעיירה טטייב, ומשם עבר לקייב, על שתי הערים הוא כתב פואמות, והמחברת הסתמכה על התיאורים שם ופסעה ברחובות שתי הערים. ברוב המקומות בהם עברה המחברת אין כמעט זכר לעבר היהודי ולרציחות ההמוניות שהתרחשו בהם.

בעמק באבי יאר יש אנדרטה לזכרם של 150,000 יהודים שנרצחו שם. השלטון הסובייטי התכחש לאירוע הזוועתי הזה, סופרים בעלי מצפון כמו איליה ארנבורג ויבגני יבטושנקו לא היו מוכנים להסכין עם ההתעלמות הפושעת, אבל מסתבר שרק ב-1991 הוקמה האנדרטה המוזכרת לעיל.

שמשון מלצר כתב פואמה על חיסול יהודי עירו טלוסט, שהפכה להיות "נקייה" מיהודים ב-1943. על העיר ברודי כתבו שלום עליכם (ב"מוטל בן פייסי חזן"), דב סדן ("ממחוז הילדות"), עגנון ("הכנסת כלה", "תמול שלשום"). גם ש' אנ-סקי ויוסף אהרונוביץ' קשורים בעיר הזאת.

רובנו היא עירה של פניה, אימו של עמוס עוז ("סיפור על אהבה וחושך"). בעיר הזאת היו ונהרסו 30 בתי כנסת, והאחד שנוסד ב-1874, ושרד – וכאמור לעיל – משמש כאולם התעמלות.

פטליורה, שהיה אחראי לרצח של עשרות אלפי יהודים – נחשב לגיבור באוקראינה, כמוהו כמו בוגדן חמלניצקי, הצורר מאמצע המאה ה-17, שהעיר קייב מכבדת את זכרו באנדרטה מפוארת.

בעיר רובנו היתה גימנסיה עברית מפוארת שזכתה לביקורם של ביאליק, טשרניחובסקי, איתמר בן אב"י, ובין הלומדים בגימנסיה זאת נמנה גם משה תהיליםזאגער, הלא הוא דן בן אמוץ. המחברת מזכירה את יער סוסנקו, שם נרצחו 21,000 יהודי העיר.

איציק מאנגער, ששלט בלשונות רבות, בחר ליצור ביידיש, והמחברת עוקבת אחרי נדודיו הרבים כטרובדור יהודי: קולומיאה, סטופצ'ט, צ'רנוביץ, יאשי, ורשה, פאריז, לונדון, ניו-יורק, תל-אביב. צ'רנוביץ היא גם עירם של פול צלאן, שזכה בעיר זאת לאנדרטה, וכן, יש בעיר גם מוזיאון לתולדות יהודי העיר. אהרן אפלפלד נולד בכפר ליד צ'רנוביץ, ופרופ' דב נוי נולד בקולומיאה ("של איציק מאנגער") וכתב עליה ספר זיכרון.

אבות ישורון, הלא הוא יחיאל פרלמוטר, התייסר מרה על כך שהפנה עורף לבני משפחתו "הגלותיים", שדרשו בשלומו באין-ספור מכתבים. הוא ראה עצמו חלוץ בארץ-ישראל שצריך להתנתק מחרצובות הגלות. החורבן הנורא של עיר הולדתו "קראסניסטאוו (יהודיהָ, וביניהם בני משפחתו' נרצחו בבלז'ץ ובטראווניקי) – גרם להתפכחותו המאוחרת (מאוד!).

שקלוב היא עירו של זלמן שניאור, שכתב עליה את היצירות "אנשי שקלוב" ו"פנדרי הגיבור". זלמן שניאור, שהתבלט כמשורר כבר בנערותו, ניסה את מזלו גם באודסה (שם נפגש עם מנדלי מוכר ספרים, ביאליק, רבניצקי, דובנוב). בגלל חסרון כיס ורעב ממש – נאלץ לחזור לעירו, ולנדוד אחר כך לווארשה.

המחברת מזכירה את אורשה, העיר בה נולד ג' שופמן, ואת בוברויסק, עירם של ברל כצנלסון, דוד שמעוני, אב"א אחימאיר, קדיש לוז, רחל כצנלסון-שז"ר  ויצחק טבנקין.

בעיר דרוהוביץ נולדו הסופרים ברונו שולץ וש' שלום, הציירים מאוריצי גוטליב ואברהם-משה ליליאן, ומי שלימים יהיה הנגיד הראשון של בנק ישראל – דוד הורביץ. ברונו שולץ, מחברם של "חנויות הקינמון", "בית המרפא בסימן שעון החול" – נורה ב-1942, במקום האירוע מוצב שלט, וביתו הפך לאתר עלייה לרגל.

מאוריצי גוטליב, הצייר המחונן, מנציח בציורו "יהודים מתפללים ביום כיפור" את בית הכנסת הקוראלי, שמתקיימות בו, בחלק מהמבנה, תפילות על ידי חב"ד.

בספרו של דוד גרוסמן "עיין ערך אהבה" הוא מתאר את ברונו שולץ כדג סלמון (מעולם לא הבנתי את גדולתה של "ההברקה" הזאת!) – ואמיר גוטפרוינד "מעלה" אותו לארץ ישראל בספרו "אחוזות החוף".

הבאתי כאן רק טעימות מהספר המלא והגדוש הזה בידע ובאמפתיה גדולה אל הסופרים, הערים בהן נולדו והתגוררו, היצירות שכתבו והנציחו בהן את העבר שהיה פעם, ואיננו. הספר שלפנינו מאמת את הפסוק הנפלא של שאול טשרניחובסקי: "האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה / האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו."

לסיום – שתי הערות:

א. כדי ליהנות מהספר ולהפיק ממנו תועלת – צריך בקיאות לא מבוטלת במכמני הספרות העברית.

ב. הייתי מעדיף שהפרקים השונים יהיו מסודרים בסדר הכרונולוגי של הולדת היוצרים השונים.

* * *

יהודה דרורי

1. הערה לסדר: מה זה מגיע לו...

אין שמחה יותר גדולה משמחה לאיד

מבוכה גדולה לנשיא ארה"ב בפסגה בריאד: מלך סעודיה קיבל את פני כל מנהיגי המפרץ, אבל בשביל אובמה לא טרח לבוא לנמל התעופה, והטלוויזיה הסעודית כלל לא שידרה את הגעתו. התחליף: לחיצת יד ממושל מחוז ריאד. ברקע: הכוונות בארה"ב לתבוע את סעודיה על 11/9 ויחסי אובמה-איראן

נשיא ארה"ב ברק אובמה נפגש היום (ה', 21.4) בצהריים בריאד עם מנהיגי מדינות המפרץ, בעיצומו של הביקור, שיהיה כנראה האחרון שלו בממלכה במסגרת כהונתו כנשיא. אבל לצערו, מה שייזכר מהביקור הזה הוא לא מה שתניב פגישת הפסגה שנערכת היום (21.4) אלא קבלת הפנים המשפילה שציפתה לנשיא האמריקני אתמול עם הגעתו לסעודיה. 

אף שמלך סעודיה הקשיש סלמאן בן עבד אל-עזיז נכח אתמול בקבלת הפנים הרשמית למנהיגי מדינות המפרץ שהגיעו לפסגה והפגין חמימות כלפיהם, את פניו של אובמה קיבל עם נחיתתו בבירת סעודיה רק מושל מחוז ריאד, הנסיך פייסל בן בנדר בן עבד אל-עזיז – אישיות מדרג נמוך מאוד בהשוואה למעמדים כאלה. המלך כלל לא טרח להגיע.

2. להגדיר מחדש "גזענות"

לכאורה, המונח "גזענות" מתייחס לאיבה ולאפלייה בין גזעים שונים של בני אדם, בין שזה הגזע הלבן, השחור, הצהוב או האדום... "הגזענות הצבעונית" הזו כמעט שאינה קיימת יותר. המונח גלש מעבר לכל פרופורציה – ומשתמשים בו כיום באורח חופשי כנגד כל קבוצת אוכלוסייה בעלת סימני היכר משותפים.                                                        

היהודים מעולם לא נחשבו גזע, וגם לא המוסלמים, אבל כאמור, קיימת היום בעולם הרחב ובארצנו נטייה אינפלציונית להשתמש במונח: "גזענות" כנגד כל מצב בו גוף מסויים סולד או פועל כנגד גוף אחר – הטורקים נגד הכורדים למשל, או הסונים נגד השיעים או המוסלמים כלפי היהודים (והנוצרים), או הפלסטינים נגד המתנחלים וכיו"ב.

הגזענות מתורגמת גם לפן האישי, כאשר משום מה מכנים "גזענות" אם עארסים במשחק כדורגל של בית"ר ירושלים קוראים בוז לשחקן כדורגל ערבי בקבוצות ישראלית אחרת. אבל באותה מידה אומרים גם: "גזענות"  אם אוהדים אנגלים קוראים קריאות נאצה נגד כדורגלנים מאיטליה, או מצרפת או מגרמניה.

פירושם של דברים כיום הוא שהמושג "גזענות" שינה את משמעותו והוא נוגע בעיקר להרגשה הסובייקטיבית של האדם, דהיינו – מה שהאדם מרגיש בצורה שלילית כלפי אדם אחר או קבוצת אנשים  מכל סיבה שהיא! – לפיכך ה"גזענות" מצטרפת להרגשות שליליות אחרות של בני אדם כמו: שנאה, קינאה, רוגז או כעס.

מי לפיכך אלו שיעיזו לשלול מבני המין האנושי את אחד ממרכיבי הרגשות הפועמים בתוכו?  מי יבוא לקבוע לאדם אם מותר או אסור לו להיות  "גזען" או לכעוס? (ולא חשובה הסיבה). לכן, אם אתה מכונה גזען בגין התייחסות שלילית לאדם אחר או קבוצה מסויימת, אתה נמצא בגבולות המוסריים האישיים שלך, כמו ה"כעס" או "הקינאה" או ה"שינאה" ואין זה מחייב אותך להרגיש אשם...

השימוש הבלתי מוגבל במונח שלילי זה שעושים נגדנו שונאינו בעולם ובארץ, אנשים כמו אחמד טיבי וחנין זועבי הנובחים כלפינו את המילה "גזענים" בכל הזדמנות, הם-הם למעשה הגזענים הכי גדולים, וזאת, אם נבחן את אמות המידה שלהם לאמונתם רוויית השנאה, הקינאה או כעס – המצטברים אצלם לגזענות כלפי יהודים בכלל וישראלים בפרט ו... כלפי כל מי שאינו מאמין באמונתם.

יכול כל אחד מאיתנו שלא להרגיש רגשי אשמה אם הוא שולל אדם או קבוצת אנשים משום שהוא חושב שהם מאיזו סיבה שהיא לא בסדר ואומרים לו שהוא "גזען"... – מגוון הרגשות הממלאים אותנו כבני אדם הם אלו המשפיעים על מחשבתנו והתנהגותנו, והעיקר, מה שעלינו לדעת הוא, כיצד להתמודד עם אוסף רגשות אלו בפרופורציות מתאימות ובשכל רב.

3. ההספד המיוחד שלי לחברי אריה אבנרי ז"ל

אני מניח שהיום [20.4], על-יד הקבר הטרי של אריה אבנרי ז"ל, ינשאו נאומים והספדים ויאמרו על הנפטר דברים רבים. על היותו איש משפחה, חבר יקר ונאמן, אדם נבון וחכם, אנציקלופדיה מהלכת, לוחם כארי על מימצאיו ודעותיו, תחקירן מעולה, עיתונאי מצויין, אדם שלא הרכין ראש בפני שליטים וטייקונים, שפעל ביושר וללא פחד, ועוד ועוד... כל המחמאות הינן נכונות, וההספדים שנאמרים אמיתיים ונוגעים ללב כל.

ההספד שאני הייתי נושא, לו ניתן לי, היה מתייחס לאובדן הקשה ביותר – למי שנפגע הכי חזק ממותו של אריה – זו מדינת ישראל שאיבדה לוחם עקשן למענה, לוחם שניסה לבער את הרוע מתוכה, את השקר, המירמה והשוחד, לוחם אמיץ, שיותר מ-50 שנה נלחם בכל נפשו ומאודו נגד אלו שהשלטון השחית אותם.

אנו יודעים במדינה להוקיר את אלו שנלחמים למען ביטחונה. העם מאמץ לליבו את חיילינו ומפקדינו, אבל העם לא למד עדיין להעריך  את אלו שנלחמים למען פני המדינה ואופייה! נגד כל הרוע הפנימי שאחראים לו – לא אוייבים מבחוץ אלא יהודים החיים בקירבנו ואשר כל מטרתם היא לנצל את הקופה הציבורית או את כספו של כל אחד מאיתנו.

אפשר לומר שאריה נפל בקרב כנגד הרוע, וכנגד כל הכיעור שבחיינו, כאשר רק קומץ חברים מסייע בידו, כאשר אפילו גם בתי המשפט מכשילים אותו, וכאשר ראשי השלטון מתרחקים ממנו שמא יבולע להם על-ידי איזה תורם מושחת.

לפיכך, היום על קברו, אני מצפה מכל חבריו ואוהדיו להישבע לעצמם להמשיך במלאכת הקודש בה היה מעורב, לא לתת לנבלים לחגוג על קברו, ולהמשיך להדביר את הרוע בכל מקום בו הוא מופיע בחיינו.

* * *

בן ציון יהושע

חלום שחלמתי באשמורת האחרונה

 לפנות בוקר חלמתי חלום שבו אני נמצא בשוק באוזבקיסטן לבדי ולפתע אני פוגש יהודי בגלימה אתנית ססגונית ובידו לחם בוכרי גדול שנקרא 'טונוק' [לחם דק גדול שנאפה בתנור חומר. שוברים ואוכלים].

אני מבקש לקנות את הלחם אבל אין בכיסי כסף מקומי. הוצאתי שטר של דולר והצעתי ליהודי בגלימה. אני מבחין לפתע בשני שוטרים מקומיים שמביטים בנו מהצד. היהודי המפוחד אומר בקול: "אני לא מוכן למכור לך את הלחם."

כשהשוטרים הסתלקו הוא רץ אחריי ואמר: "פחדתי מהשוטרים. הנה הלחם. תן אחד דולר."

איזו אישה מביטה מהצד ואומרת: "איזה סופר אתה? מה תכתוב עלינו?"

ואני אומר לה בחלום (!): 'את הסצנה הזאת של הלחם, היהודי בגלימה והשוטרים אשלב באחד הסיפורים.'

חג שמח לך ולבני ביתך. מי ייתן וברכת האביב תשכון במעונך. שגשוג, בריאות והרבה נחת.

 כתמיד

בן-ציון יהושע

הנה תגובתו של המשורר יוסף עוזר, שכתב לי:

הלחם הוא היצירה.

היצירה היא יותר מצה מאשר לחם, היא תחומה בזמן, מלאה חורים לנשימה...

היא עצמאית, אינה אוהבת שליטים, למעשה היא מורדת בכל שעבוד.

תמיד יש שוטרים שמאיימים עליה: מבקר ספרותי  ומאויים מהשלטון.

והאישה היא המוזה: היא אונסת את היוצר ללדת לה. והיא תובעת שיכריז על אבהותו... 

* * *

מנחם רהט

ממשלת ימין עם שתי ידיים שמאליות

שנה לשלטונה של הממשלה הכי ימנית

שמעוררת געגועים למפא"י

שנה תמימה חלפה למן השבעתה של הממשלה הכי ימנית בתולדות המדינה, ומתברר מאז שוב ושוב, שזוהי בעצם ממשלת שמאל-נטולת-שמאל, ששוקדת על יישום אידיאולוגיית השמאל. תחשבו לרגע: זוהי באמת ממשלת הימין אשר לה ייחלו 2,036,434 מצביעיה?

קשה להאמין, אבל עובדה: ממשלת הימין מעוררת געגועים לממשלות השמאל של מפא"י. ממשלות ב"ג, אשכול, גולדה ורבין – היו הרבה יותר לאומיות. על פי מבחן התוצאה, ממוקמת ממשלת הימין הזו, שמאלה מהן. ע"ע מערכות המשפט והאקדמיה, התקשורת והתרבות, הביטחון החינוך – ומה לא בעצם? כולם נדדו שמאלה בעשרת שנות נתניהו בראשות הממשלה, בוודאי בשנתה הראשונה של הממשלה הכי ימנית.

ממשלת הימין התבלבלה. הכל הפוך. נשף מסכות: ערב הבחירות הם דיברו ימין. הבטיחו בנייה ללא הגבלה, ריסון מערכות המשפט והאקדמיה, הזהירו ש"ערבים נוהרים לקלפיות". אבל לאחר תום תרגיל ההונאה, שברו את ההגה חזק שמאלה. אין להם אלוקים.

התחושה שהממשלה הזו משרתת את אידיאולוגיית השמאל הקיצוני, צצה כמעט על כל צעד ושעל. למשל, הקפאת הבנייה היהודית בגושי ההתיישבות ואפילו בירושלים, לצד עיניים עצומות לרווחה וחוסר המעש מול שטף בנייה בלתי חוקית ערבית משני עברי הקו הירוק, בחסות ובמימון קואליציית אוייבי ישראל: אש"ף, חמאס והאיחוד האירופי.

רק בירושלים נבנו באחרונה 58 מסגדים בלתי חוקיים, אבל נתניהו ויעלון מעדיפים להרוס בתי כנסת. בית של מחבל שנועד להריסה, ניצל בזכות הטענה הנואלת, שזה לא הזמן להתסיס את השטח. דרעי, שותפם הבכיר, הולך להלבין עשרות אלפי בתים בלתי חוקיים בגליל. אילו נהג כך השמאל, נתניהו ובנט, הם היו משמיעים זעקה גדולה ומרה, ובצדק.

אבל למה ללכת רחוק? תראו מה התרחש במקומותינו בשבוע האחרון בלבד: החייל אלאור אזריה, שירה במחבל שדקר חייל והעניק לו כדור בראש, כמו שצריך – הופקר למלתעות מערכת דורסנית ומקורנפת, נאזק באזיקים על תקן רוצח, ועכשיו נאשם בהריגה. הכול כמובן בשם המוסר. איזה מין מוסר יש בהקרבת חייל מרמלה, ובעשייתו שעיר לעזאזל על מזבח זכויות אדם מזוייפות, ייפיפות נפש אמריקאית ושיחוד האוייב הפלשתיני?

ומנגד, האשימה אותה מערכת בדיוק את נהג המשאית הפלשתיני, שרצח בדם קר ודרס למוות את אברהם חסנו מחברון – רק בהריגה (ורק בלחץ משפחת חסנו הואילה בטובה, באיחור רב, לשנות את סעיף האישום לרצח). מבחינתה הדריסה לא נחשבה בתחילה רצח, אבל הירי של אזריה במחבל בן מוות, הוגדר בפיה, בתחילה, רצח.

איזה אבסורד: את שניהם הציבה הפרקליטות הצבאית על רף מוסרי זהה.

איזה שפל מוסרי. 

עוד דוגמה טרייה של זה לעומת זה: מפקד זוטר בצה"ל, ששרף דגל שמאחוריו אידיאולוגיה של הכחדת ישראל, נשלח לכלא. כדי לרצות את שונאי ישראל.

אבל בפלשתינים שמעלים באש יום-יום את דגל ישראל, נתניהו ויעלון לא יעזו לגעת.

ועוד: קטינים יהודים שריססו גרפיטי בחוצות, נעצרו ונכלאו במרתפי השב"כ, תחת עינויים כמו חוסר שינה, איזוק הידיים מאחורי הגב, הכאות והשפלות, כולל השמעת מוסיקה קולנית בעיצומה של השבת, וללא אפשרות להיפגש עם עורך דין. כשנזקק מי מהם לטיפול רפואי, מנע השב"כ מהוריו להיפגש עימו, עד כי השופטת אליאנא דניאלי מצאה לנכון למתוח ביקורת חריפה על הנוהל המרושע: "למותר לציין את הדאגה שאוחזת הורים כשאינם יודעים מה מצבו הרפואי של בנם, לאחר שנמסר להם כי הוא סובל ממצוקה רפואית."

בו בזמן החליטה ממשלת הימין השמאלנית, לשחרר ממעצר מחבלת בת 12, שנתפסה עם סכינים בכיסים, בתום 4 חודשים בלבד.

הבילבול העמיק, בימי ממשל(ו)ת נתניהו, גם במערכות המשפט, שעושות את זה ממרומי המקפצה: עריצות מחליאה אנטי דמוקרטית. התייחסות לחוק ולשיוויון כאל חומר ביד היוצר. טענות מופרכות שתחקירים שמזקקים אמת עובדתית מהווים סכנה לדמוקרטיה. פסיקות תמוהות שהסתה לאינתיפדה אינה אלימות, ועוד.

היועהמ"ש מנדלבליט כופה על שרת התרבות רגב להחזיר תקציבי מיליונים לתיאטרון החיפאי אל מידאן, שהעלה מחזה הסתה שכתב רוצחו הפלשתיני של החייל משה תמאם, בטענה שההקפאה לא תעבור בבג"ץ. עכשיו ממשיכים שם להסית, בחסות היועהמ"ש של הממשלה הכי ימנית, שגם מתאמצת לקנות שקט מערביי ישראל תמורת הבטחות לתקציבי עתק של 15 מיליארד לרשויות הערביות שמצפצפות על החוק בענייני רישויי ביניה, מיסים וכדומה.

הלאה: משטרת ישראל. המשטרה מכבדת בהכנעה את 'זכות' המחבלים לשהות על הר הבית, אך מפעילה על פי בקשת עבדאללה, מלך אביון בעמאן, סלקציה נפשעת שנועדה למיין עולי רגל דתיים ולמרר את חייהם (הארץ, 10.4.16), ולרמוס את זכויותיהם כיהודים וכישראלים. אילו העוול הזה היה מתרחש בכל מדינה אחרת, היתה ממשלת נתניהו נזעקת, ובצדק: אנטישמיות נתעבת. אבל כשהאנטישמיות הזו מתוצרת הממשלה הכי ימנית, אין מי שיצייץ.

ומה קורה במשרד החינוך, ש'בידיים של המיגזר'? פעיל השמאל הקיצוני מ'תעאיוש' – פרופ' שולמן, יקבל את פרס ישראל מידי שר החינוך בנט, הממונה על חלוקת פרסי ישראל. ואגף אחר במשרד שיגר למורי האזרחות 'מוּשָֹגוֹן', שבו שתולה אינדוקטרינציה חזקה שמאלה, לרבות חיוב התלמידים לשנן עמדות אנטי דתיות ואנטי לאומיות, עד כדי טישטוש עובדת היותנו מדינה יהודית!

ממשלת ישראל משרתת את השמאל גם במחדלים, לא רק במעשים. אין שום הליכה ליישום דו"ח אדמונד לוי, ועדיין שולט בכיפה דו"ח טליה ששון, אשת השמאל הקיצוני. המאבק בטרור הסכינאים מתנהל עם שתי ידיים קשורות מאחור, בניצוחם של סר הביטחון והפרקליטות הצבאית (שלעיתים נדמה ששכחה עבור מי היא עובדת). והבטחות חגיגיות של שרת המשפטים איילת שקד – לפיצול תפקיד היועהמ"ש, לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, ולחקיקת 'פיסקת ההגבלה' לריסון הבג"ץ – נשארו תלויות באוויר.

2,036,434 מצביעיה של הממשלה הכי ימנית תוהים אם זו הממשלה לה ייחלו. אבל 1,770,027 מצביעי השמאל, חשים עצמם צדיקים גמורים. מלאכתם נעשית בידי הממשלה הכי ימנית. 

* * *

יוסי אחימאיר

הערות מעמוד הפייסבוק שלי

23.4.16.

לא להאמין, אבל אלה דברים אמיצים שאומר בני ציפר, איש "הארץ", בראיון ל"ישראל היום": "אני מרגיש שבשמאל מרמים אותנו עם הסיסמאות שמפריחים. למשל, הפסקת הכיבוש. זה לא ריאלי, אלה קשקושים...

"הדו־קיום הוא בעל כורחו של כל הכיבוש־שמיבוש הזה. החיים חזקים יותר מכל הסיסמאות. המצב הקיים עובד. הפלשתינים היו מאוד שמחים שתהיה מדינה מודרנית כמו ישראל ובה הם יקבלו את כל הזכויות הסוציאליות והדברים הטובים שמעניקה מדינת רווחה, וגם יתנו להם לחיות את חייהם הדתיים והתרבותיים. הם רוצים משהו בלתי אפשרי. להיות ריבונים ומצד שני שיהיו להם כל הפריבילגיות של מדינת רווחה. אבל ברגע שזה יקרה תהיה פה מדינת פח. יהיה פה כאוס.

"הפלשתינים לא מסוגלים לנהל מדינה. השחיתות שם היא איומה, וגם ארגוני השמאל יודעים זאת היטב. הכיבוש כמו שהוא עכשיו יכול להמשיך לנצח, והוא טוב יותר מכל אלטרנטיבה אחרת...

"הרצון להפריד בין שני העמים הוא מזעזע מבחינה אנושית. איך אפשר לחשוב שאנשים שיש להם קצת אפשרות לנשום תחת הכיבוש הישראלי יהיו יום אחד תחת שלטון של מדינה פלשתינית מדכאת, פרימיטיבית ומושחתת, שעלולה להפוך למדינת דאעש? הפלשתינים כמובן לא יגידו לישראלים בגלוי שזאת ההעדפה שלהם. יש פיקוח חברתי. אבל אתה רואה את הדברים בעיניים. דווקא הכיבוש המערבי נותן להם תקווה...

"מי שמסית את הכפריים להפגנות הם הישראלים השמאלנים. הם מלבים ומעודדים את הפלשתינים להתנגד באופן שבו הם מתנגדים... אני אומר בפירוש, שלולא השמאל הם יחיו את חייהם בשקט."

עכשיו יש לקוות שלא יזיזו את ציפר גם מעריכת "תרבות וספרות" המופלא.

[אהוד: ב"'תרבות וספרות' המופלא" אנחנו מוחרמים עוד מהתקופה שציפר היה הסנדק של השמאלנים וכיום – של הגרפומנים ה"מזרחיים". כך למשל, שום איזכור ב"הארץ" לא היה ליובל ה-80 שלנו, ולא במקרה.

ופתאום ציפר ראה את האור והבחין במציאות האמיתית של המזרח התיכון שבו אנחנו חיים, ואשר הוא מצידו, כעורך צייתן בממלכת ההטייה הפרו-פלסטינית של עיתון "הארץ" – החרים כותבים, גם כותבים כמונו, בעלי ראיית העולם מפוכחת עוד מהתקופה שבה היה מחרבן בחיתוליו – ועכשיו מתפעלים ממנו כמו מעגל שהחל לגעות. האין גבול לטיפשות?]

21.4.16.

מי אלה האידיוטים ביד מרדכי, שהזמינו לעצרת יום הזכרון לשואה ולגבורה, את – לא אחרת מאשר הגברת חנין זועבי, וקיבלו ממנה "מתנה", בדמות הכרזה על "הדמיון המבהיל בין מה שמתרחש סביבנו לבין מה שהתרחש בגרמניה בשנות ה-30?"

פוליטיקה ישראלית: ליברמן תוקף מימין, בנט תוקף מבפנים –

ככה המחנה הלאומי מתכוון להמשיך לשלוט?

מרגלית תוקף משמאל, הרצוג מאויים מבפנים –

ככה מחנה השמאל מתכוון לחזור לשלטון?

19.4.16.

על אריה אבנרי לילגלו, כי כתב יותר ספרים מאשר קרא. ליגלו על החיספוס שלו, על ה"דון קישוטיות" שלו, אבל הוא, באומץ, הרים נושא שעימו ייזכר לתמיד – המאבק בשחיתות השלטונית, בלי לעשות הנחות לאף מושחת או חשוד בשחיתות. ומי שחושב שהמושחתים ינשמו עכשיו לרווחה – טועה. רוחו הלוחמנית של אבנרי תשרה על המשך המאבק.

אין מקום להפגנה היום. נקודה.

18.4.16.

"גנדי הזריק את רעיון העיוועים הרעיל של הטרנספר," כותב היום אמנון אברמוביץ ב"ידיעות אחרונות". הוא רק שכח דבר אחד – לא גנדי הוא ממציאו של הטרנפר. ברעיון זה השתעשעו, כל אחד בזמנו, אנשים כמו דוד בן גוריון, מנחם אוסישקין, משה שרת, ארתור רופין, פנחס רוטנברג, יוסף וייץ – כולם אנשי תנועת העבודה והשמאל. הללו אפילו לא הוסיפו את המלה "מרצון..."!

המתנגד הגדול לרעיון הטרנספר היה לא אחר מאשר זאב ז'בוטינסקי. וגנדי כידוע לא היה רביזיוניסט...

17.4.16.

קצת ציונות... "בבית הזה התאסף לקול קריאתו של בנימין זאב תאודור הרצל, תר"ך- תרס"ד, הקונגרס הציוני הראשון, א-ג אלול תרנ"ז, ויסד את ההסתדרות הציונית העולמית, מפלסת הדרך למדינת ישראל."

כך נחקק על השלט, בעברית וגם בגרמנית, התלוי על קיר אולם הקונצרטים ההיסטורי של בזל.

השנה היא 1897 – וכעבור 119 שנה אני מבקר באולם הזה, ניצב בתוכו לבדי, מביט נפעם סביב סביב, מנסה לשחזר בלב את גודל המעמד שהתרחש כאן, כשצירי הקונגרס הציוני הראשון עם הרצל בראשם גדשו אותו ודיברו ציונות, והשאר – היסטוריה...

15.4.16.

פעם, כשנסעת לחו״ל, ידעת שאתה מתנתק. היום, עם הטלפונים החכמים – כבר לא.

עצוב לראות ממרחקים איזו שנאה יוקדת מצד אחד ואהבה לוהטת מצד שני לגנדי. הכול אצלנו בקיצוניות ובהתלהמות.

13.4.16.

תמונה שוויצרית: מה יש לך לעשות בציריך, לא משעמם שם? – שאלו אותי בטרם נסיעתי לשם, בדרכי לבזל.

אז היומיים שביליתי בעיר הנפלאה הזאת היו אינטסיביים מאוד ומעשירים. מומלץ שכל ישראלי יקפוץ לשוויץ בכלל ולציריך בפרט, ללמוד איך הכול יכול להיות מדוייק, מסודר, נקי ומתוקתק – ״כמו שעון שוויצרי". נכון, אין להם שמץ מן הדאגות שיש לנו, ויש חסרון בולט – יוקר החיים, אבל אפשר לתמרן ולהסתדר.

היום, במוזיאון לאמנות – מן העשירים באוצרות ציור באירופה – ראיתי על קיר אחד חמישה ואן-גוכים מקוריים ומוכרים. ממש מרגש! – אבל לא כל כך את קבוצת הצעירים שישבו לצד התמונות במין אדישות וניסו להשיב על שאלות המורה. מזל שוואן-גוך על הקיר, עם התחבושת על אוזנו החתוכה, לא שמע...

10.4.16.

פרס הנשיא וראש הממשלה ל"כסלע איתן": היום, באיחור של שנתיים, זה הגיע – טקס הענקת פרס ראש הממשלה ונשיא המדינה להנצחתו של ראש הממשלה יצחק שמיר.

הספר שערכתי ב-2008, ואשר הוכתר כבר ב-2014, קיבל סוף-סוף את ההוקרה מידי הממלכה, כאשר הנשיא ראובן ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו כיבדו אותי ואת רעייתי בלוח זה בבית הנשיא בירושלים, והודו לי על ההנצחה.

אמרתי לנשיא ולראש הממשלה: "היתה לי הזכות לשרת שמונה שנים לצד יצחק שמיר, וכיום אני מקדיש עצמי להנצחת והנגשת המורשת הלאומית ויצחק שמיר בתוכה."

האירוע המפואר היה במסגרת טקס האזכרה הממלכתי, המשותף, לנשיאי המדינה ולראשי הממשלה, שהלכו לעולמם. השנה הוקדש הטקס להנצחת זכרם של הנשיא הראשון חיים ויצמן וראש הממשלה אריאל שרון. משום מה, בניו של שרון לא הגיעו לטקס.

הספר שיזמתי וערכתי עוד בחייו של שמיר, הוא כמובן "יצחק שמיר כסלע איתן", אשר יצא לאור במשותף על-ידי מכון ז'בוטינסקי וידיעות-ספרים. צאתו לאור לא היתה מתאפשרת ללא תמיכת משפחת שמיר, וחזותו המרהיבה היא מעשה ידי המעצב המופלא אילן הגרי. התודה להם! – היום זהו ספר יסוד, המשמש כל חוקר ומתעניין ביצחק שמיר, ועליו גאוותי.

עמוד אחד ב"הארץ" היום: מתייצב במאמר המערכת לימין אבו-מאזן ונגד נתניהו. מעליל דבר שקר בקריקטורה עלובה על מרכז הליכוד. מחזק את ידי זוהיר בהלול (במאמר לא מפתיע של מר לוי. תוקף את הקונסול לניו-יורק דני דיין (במאמר לא מפתיע של מר אלפר. כאמור – רק עמוד אחד, ביום אחד.

9.4.16.

מי חכם יותר מבוגי יעלון כדי להבין, כי התמיכה הקוניונקטורלית בו, שצצה לפתע פתאום, מתוך "המחנה הציוני" ו"יש עתיד", איננה כל כך מאהבת משה, כמו מהרצון לתקוע טריז בתוך הליכוד. פוליטיקה זולה במירעה.

בוגי נטוע עמוק בשדה הליכוד, זוכה לאהדה עצומה בכל כנס ליכודי שהוא משתתף בו, כאשר אכן ישנם גם לא מעטים בליכוד שמבקרים אותו, וזה בסדר. מה שלא בסדר זוהי ההסתה המילולית המקצינה, פוסטים חסרי אחריות, ציור הכוונת של אחד הזוי, ועוד. אלה הם מעשים חמורים כשלעצמם, מצד גורמים מתלהמים-שוליים.

לא זו היא דרך הליכוד והרוב בו.

* * *

הדסה מור

לא מוצא חן בעיניי

אתמול היא אמרה לו, זה לא מוצא חן בעיניי

אז הוא אמר לה, אם לא מוצא חן בעינייך

את יכולה ללכת מכאן עם כל חפצייך.

אז היא אמרה לו בסדר. אם זאת תשובתך, אני אלך.

ונשארה.

אז הוא אמר לה, אם אינך רוצה ללכת, את לא חייבת.

אז היא אמרה לו, בסדר, אבל מה עם זה שלא מוצא חן?

אז הוא אמר לה אם לא מוצא חן את יכולה להתנפנף.

אז היא נטלה את זוג כנפיה והתנפנפה לה לדרכה.

מאז חלפו נצח נצחים של יום-יומיים והוא חי לו לבד,

ושום דבר כבר לא מצא חן בעיניו.

אז הוא קרא לה שתחזור בחזרה מיד,

ושאם היא לא תרצה לבוא, הוא ייתן לה סטירה.

והיא, שכל ימי הנצח הללו של היום יומיים

ציפתה ולא ידעה בדיוק למה היא מצפה,

אולי לפחד הגואל שייתן לה סטירה,

אם לא  תחזור בה מלכתה;

נטלה את חפציה וחזרה אליו בחזרה.

מאז הם מנהלים יחד את חייהם,

כשכל דבר כבר מוצא חן

בעיני שניהם.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 24.4.16

* בן חורין – במה אני בן חורין? בכך שאני חופשי מכבלי המחנות "שמאל" ו"ימין". בכך שאיני שייך לאף "מחנה", איני מחויב לאף מחנה ולכן איני נדרש לחשוב כאוטומט, על פי תכתיב המחנה. ובעיקר, איני מרגיש צורך לגונן על הקיצונים במחנה, וכתוצאה מכך להיגרר אחריהם.

כיוון שאיני שייך לאף מחנה, איני "שמאל", איני "ימין" ואיני "מרכז", אני חופשי לעצב את עמדותיי בנושאים השונים, על פי מחשבתי החופשית. החופש האינטלקטואלי הזה, הוא אחד הדברים החשובים והיקרים לי ביותר.

* ההגדה שלי – ההגדה של פסח האהובה עליי, ושעימה אני מנחה את סדרי הפסח זה למעלה מעשור, היא "הלילה הזה – הגדה ישראלית" בעריכת מישאל ציון ונועם ציון. קודם צאתה, במשך כחמש שנים, ההגדה שלי היתה "הצעה לסדר: הגדה של פסח – מסורת וחידוש", שנערכה בידי צוות מאנשי המדרשה ב"אורנים".

אולם ההגדה של ילדותי, של נעוריי ואף כמבוגר, עד לפני כ-15 שנים, הייתה "הגדה של פסח ארכיאולוגית היסטורית", בעריכת הארכיאולוג והצלם ד"ר בנו רותנברג עם מבוא מאת ההיסטוריון, הגיאוגרף, חוקר תולדות האמנות והארכיאולוג הדגול פרופ' מיכאל אבי-יונה, מי שערך גם את אטלס כרטא לתקופת בית שני המשנה והתלמוד, את האנציקלופדיה של העולם הקלסי, תולדות האמנות הקלסית ועוד ספרים רבים.

ההגדה הזאת יצאה לאחר מלחמת סיני, שנים אחדות טרם הולדתי. הטקסט של ההגדה הוא הטקסט המסורתי, ללא כל שינוי. הייחוד שלה הוא ההסברים ובעיקר התמונות המרהיבות המלוות אותה, שהסעירו את דימיוני בילדותי, וגם היום הן מלהיבות אותי, ולא רק בגין הנוסטלגיה לעצם היותה הגדת ילדותי.

התמה המרכזית של ההגדה הזאת, מתבטאת בעיטוריה ובצורתהּ הגרפית. יסודותיה הם הנוף והעתיקות של ארץ ישראל ושכנותיה. כתב אבי-יונה במבוא: "ההצדקה למעשה נועז זה יש לראות במהפכה הגדולה אשר התחוללה בחיי האומה בדורנו, ואשר עיקרה בחזרה למקורות: מקורות האדמה והמקורות הצפונים בה."

על הכריכה מופיע צילום של ציור החרוט על דפנות ארונו של תות-אנך-אמון (שכאן הוא נקרא תות-ענק-אמון), שבהגדה עצמה הוא מלווה את הפסוק "בכל דוד ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים." זהו ציור מרהיב המיטיב לתאר את עוצמת הצבא המצרי. לידו הכיתוב "כל סוס רכב פרעה ופרשיו חילו" (שמות יד, ט). ומעליו מופיעה תמונה של חיילי צה"ל על טנק, על רקע הזריחה מים סוף במבצע "קדש", עם הכיתוב "וישיגו אותם חונים על הים." (שמות יד, ט). לא בכדי תמונת חיל פרעה המרהיבה מצויה גם על הכריכה. וכשפותחים את הספר, מופיעה על כפולת שני עמודים מפה ישנה – לוח המסעות במדבר של בני ישראל.

ההגדה בת ה-59 מדיפה את הריח האהוב עליי, ריחם של ספרים ישנים, ויש בה כתמי יין ויושן. גם היום היא נמצאת על שולחן הסדר שלנו, ותמיד מישהו מילדיי או ממשתתפי הסדר קורא בה.

הסדרים שבהם אני משתתף מתחלקים בין הסדר של המשפחה שלי, הסדר של המשפחה של אשתי והסדרים הקיבוציים של קיבוץ אורטל. בכולם אני מנחה את הסדר. באורטל – על פי ההגדה הקיבוצית. במשפחתיות – על פי ההגדה המסורתית, אך אני משלב גם מן ההגדה הקיבוצית.

* ונאכל פסחים – בברכה לכוס השניה בארבע כוסות הסדר, אנו מאחלים: "הגיענו למועדים ולרגלים אחרים, הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבניין עירך וששים בעבודתך, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים." ברכה זו מתקיימת במנגל של יום העצמאות.

* לגאולת העם והאדם – על כרזות רבות של תנועת הפועלים הציונית, לצד ציורי עמלים ברוח הריאליזם הסוציאליסטי, הופיעו סיסמאות ברוח הססמה: "לגאולת העם והאדם". כך לפני קום המדינה, וביתר שאת אחרי קום המדינה, בשל הקירבה בין יום העצמאות לבין האחד במאי. הססמה הזאת מבטאת את הפרימט הציוני של תנועת העבודה, כולל החלקים השמאליים ביותר שבה – קודם כל גאולת העם, כי בלי גאולת העם, לא תהיה גאולת האדם. אין כל סתירה בין לאומיות לאוניברסליזם.

האויבים הגדולים ביותר של תנועת הפועלים הציונית, היו היהודים שהפנו עורף לעמם ובמקום לבחור בציונות בחרו בתנועות המהפכניות בארצותיהם, שבסופו של דבר המיטו אסונות הן על עמיהם והן על העם היהודי. היהודים שהעדיפו את המהפכנות הקוסמופוליטית, היו אידיוטים שימושיים, שמן על גלגלי המהפכה ואח"כ קורבנותיה הראשוניים, שנטחנו בידיה עד דק. הם מזכירים לי את היהודים והישראלים התומכים היום בברני סנדרס לנשיאות ארה"ב, בשל עמדותיו הסוציאליסטיות, ומתעלמים מהיותו אנטי ישראלי ותועמלן של תעשיית השקרים והדה-לגיטימציה לישראל.

* גידף והתרסק – המועמד לנשיאות ברני סנדרס היה בשיא תנופתו. הוא ניצח ב-8 מ-9 ההתמודדויות האחרונות. הוא ניצח במדינה, ועוד מדינה ועוד מדינה – שבעה ניצחונות רצופים. הוא היה בנסיקה. הוא היה על הגל. דומה היה שמעתה הוא בעליה מתמדת.

ואז, בתחושת הביטחון המופרז, הוא הסיר את המסכה מעל פניו, התגלה בכל כיעורו האנטי ישראלי בהשמיעו דברי בלע ועלילות דם על מדינת ישראל. ואז הוא התרסק בבחירות החשובות באמת, בניו יורק.

האם באמת הסיבה למפלתו המוחצת היא העמדות האנטי ישראליות שביטא? איני יודע. אבל אני אוהב את הרעיון הזה. ובעיקר, אני מקווה שכך יפרשו זאת הפוליטיקאים האמריקאיים.

* מועמדת נורמטיבית – חשיבות ניצחונה של הילארי קלינטון בניו יורק גוברת לנוכח ניצחונו של טראמפ, והמגמה ההולכת ומסתמנת שהוא יהיה, חלילה, מועמד המפלגה הרפובליקאית לנשיאות. טראמפ שונא את המפלגה הרפובליקאית, את ערכיה, את ההיסטוריה שלה ואת מסורתה. המפלגה הרפובליקאית מתעבת אותו. אבל האספסוף מעלה אותו. וכך, אם המפלגה הרפובליקאית לא תצליח לבלום אותו בוועידתה, אותו ביריון, אותו דמגוג גזען ומיזוגן, יהיה מועמדהּ לנשיאות.

אם הוא היה פוגש מולו את סנדרס, והברירה של הציבור האמריקאי היתה בין נבלה לטריפה, היתה זו סכנה של ממש לשלום העולם.

הילארי קלינטון אינה המאור הגדול, אין היא מנהיגה דגולה, אבל היא לפחות נורמטיבית. וחשוב שמול סכנת טראמפ, תוצג לאזרחי ארה"ב מועמדת שפויה, נורמטיבית.

* מהפכה גלילית – האם אנו רוצים בפריפריה נחשלת, עם פערים עמוקים בינה לבין המרכז; פריפריה חלשה ומוחלשת, שבניה בורחים ממנה? או שמא אנו רוצים אזור סְפָר חלוצי, חזק, גאה, בוטח בעצמו, המחזק את החברה הישראלית, את כלכלת ישראל ואת ביטחון ישראל?

היעדרה, לאורך שנים, של מדיניות ממשלתית יזומה לחיזוק הגליל והנגב, באמצעות שינוי אסטרטגי שיהפוך אזורים אלה לאבן שואבת לאוכלוסיה צעירה, משכילה, מתקדמת, מישראל ומתפוצות הגולה, חיזק את מגמת ההחלשה וההיחלשות. המדינה שפכה הון תועפות על הפריפריה, אולם כל ההון הזה נמוג, באין כיוון.

ההנהגה האזורית של הגליל והנגב, מצד שני, שידרה כל השנים מִסְכֵּנוּת, רק תבעה מהממשלה עוד ועוד תקציבים, אך לרוב לא נטלה אחריות של ממש. בכך יצרה לעצמה דימוי שלילי, הרחיקה את בניה, שנדדו למרכז, ולא משכה אוכלוסיה חזקה. והיא גם הרחיקה את הרצון של הממשלות להעניק, כיוון שכאשר מדובר בהענקה ולא בהשקעה, ואין השקעה ללא מנהיגות מקומית היודעת כיצד למנף אותה, הכסף יורד לטִמיון.

ירוחם היא מופת של עיר נחשלת שלקחה את עצמה בידיים, בהנהגתו מעוררת ההשראה של מיכאל ביטון (שאני מייחל שיתקדם להנהגה לאומית), והפכה לפנינה.

ההצלחה של הגולן, בעשור וחצי שלאחר סיכול תוכניות הנסיגה, היא הוכחה לכך שגם בפריפריה הצפונית מזרחית, גם בגליל המזרחי, ניתן להצליח, להתקדם ולמשוך אוכלוסייה איכותית. לשם כך יש צורך, בראש ובראשונה, בהנהגה ראויה, אמיצה, מחויבת, בעלת חזון ומעוף. כזאת היא הנהגת הגולן בראשותו של אלי מלכה, ראש המועצה האזורית גולן. מה שהאט ובלם את ההתפתחות של הגולן ולא אִפְשׁר פריצה רבתי, זו העובדה שפריצה אמיתית אינה יכולה להיות באזור שהוא אי המנותק מן הסביבה. אם הסביבה תישאר מאחור, הגולן יוכל להתקדם כברת דרך, אך לא לבצע את קפיצת המדרגה הממשית. שינוי אמתית, מהפכני, יכול להיעשות רק ברמה אזורית, בראייה אזורית ובשותפות אזורית, של כל הגליל המזרחי.

בשנים האחרונות, הגליל המזרחי עובר תהליך מעורר השראה של גולניזציה. כלומר של אימוץ דפוסי ההנהגה של הגולן והנורמות התרבותיות של הגולן. הוקם אשכול הגליל המזרחי, שבו התאחדו 18 רשויות מקומיות: ערים, מועצות מקומיות ומועצות אזוריות, יישובים יהודיים, דרוזיים וערבים, לנטילת אחריות אמתית על קידום האזור. תוכנית אסטרטגית רצינית ביותר, הגדירה את החקלאות כיתרון היחסי של האזור. גם ההנהגה העירונית, ראשי הערים בגליל המזרחי, מכירים בכך. ומכאן נבנתה התוכנית, שעיקרה – הפיכת הגליל המזרחי למרכז לאומי ועולמי של חקלאות מתקדמת, עתירת ידע. מנוע הצמיחה של מהלך אסטרטגי אדיר כזה, הוא בתחום האקדמיה והמחקר, ומעל הכל בהקמת האוניברסיטה בגליל המזרחי.

היוזמה האזורית נתקלה בתגובה חיובית ואוהדת ביותר מצד הממשלה, שהבינה שהפעם אין המדובר בשפיכת משאבים, אלא בהשקעת משאבים למהפכה פריפריאלית בגליל. והממשלה נענית ומקדמת את הנושא.

היוזמה, שאני מקווה מאוד שתבשיל בקרוב להחלטה, להעלות לגליל את מכון וולקני, היא אבן יסוד במהלך הזה. צעד זה יביא לגליל את טובי החוקרים, המדענים, האגרונומים בישראל. החיבור של מכון וולקני עם מכוני המחקר הגליליים המצוינים, שישודרגו בקפיצת מדרגה, כמו מיגל, מו"פ צפון והמכון לחקר הגולן, והחיבור שלהם עם האוניברסיטה שתקום בגליל ועם מוסדות החינוך באזור, יחוללו את המהפכה הגלילית. זו מהפכה ציונית אדירה, זה יהיה הישג גדול לחברה הישראלית ולכלכלת ישראל. חבל, שיש המנסים לחבל במהלך, בשל אינטרסים צרים וקטנוניים, בהתעלמות מהאינטרס הלאומי, תוך שהם ממשיכים לדקלם ש"צריך לחזק את הגליל." איך לחזק? בדיבורים?

[אהוד: נראה לי שהעברת מכון וולקני ממרכז הארץ לגליל – היא טיפשות מסוכנת וגם דמגוגיה, וכבר כתבו לך על כך אצלנו במכתב העיתי].

* להעמיד דברים על דיוקם – אברהם כץ עוז ראוי לשבח על הדברים הנחרצים והברורים שכתב ל"חדשות בן עזר" בזכות ריבונות ישראל על הגולן כמציאות של קבע. ברצוני להעמיד על דיוקם כמה שגיאות היסטוריות במאמרו.

הגרעין שהקים את קיבוץ מרום גולן קדם בחצי שנה לגרעין שהקים את מבוא חמה. הראשון עלה לגולן כבר ב-14 ביולי 1967, חמישה שבועות לאחר שוך הקרבות. אגב, הוא לא עלה לקונייטרה אלא לעלייקה, ועבר לקונייטרה באוקטובר. השני עלה לתחנת הרכבת בחמת גדר ב-22 בינואר 1968.

אכן, אברהם כץ עוז היה יו"ר שדולת הגולן בכנסת והוביל את המאבק הפרלמנטרי למען סיפוח הגולן לריבונות ישראל. באשר להצבעת מפלגתו, המערך, על חוק הגולן, הוא לא דייק. לטענתו, הסיעה בראשות פרס הצביעה נגד, ואילו הוא ועוד 7 חברים תמכו. זה לא מדויק.

סיעת העבודה החליטה להיעדר מן ההצבעה. התירוץ הדחוק להיעדרות, היה מחאה על כך שהנושא מגיע לכנסת להצבעת בזק – שלוש קריאות בו ביום על החלטה שקיבלה במפתיע הממשלה רק באותו בוקר. הסיבה לנוהל הבזק, היתה רצונו של בגין להימנע מחשיפה ללחץ אמריקאי ובינלאומי כבד למנוע את קבלת ההחלטה. מה שבאמת עמד מאחורי החלטת סיעת המערך, היה הרצון למנוע מעצמה מבוכה, מכך שצפוי פיצול קולות בהצבעה בין תומכים ומתנגדים. יש לציין שפרס ורבין היו באותו יום בחו"ל, ומי שהוביל את המהלך העסקני היה יו"ר הסיעה משה שחל. התוצאה היתה מביכה ומבישה – סיעת המערך התפצלה לשלוש. הרוב כיבדו את ההחלטה ונעדרו. שמונה ח"כים, ובהם כץ עוז וכל נציגי התנועה הקיבוצית במפלגת העבודה, הפרו את המשמעת והצביעו בעד החוק, ונענשו על כך. ואילו כל חברי מפ"ם (שאז היו שותפים למפלגת העבודה במערך, ושלוש שנים אח"כ פירקו את המערך ומאוחר יותר היו בין מרכיבי מרצ) ויוסי שריד – הפרו אף הם את ההחלטה והצביעו נגד.

מה שכץ עוז שכח לציין הוא העובדה שהוא היה חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה בתקופת ממשלת רבין, שניהלה מו"מ על נסיגה מהגולן, והוא גיבה את ראש הממשלה ולא פצה פה וצפצף. היום הוא כותב, בצדק, שזאת היתה טעות חמורה, אך כאשר היה בעמדת השפעה הוא השתפן. אני זוכר את השיחות הקשות שניהלנו עם השר יעקב צור והח"כים כץ עוז, גולדשמידט וחגי מרום, נציגי התק"ם בכנסת – ללא הועיל. אבל טוב שהיום הוא מודה שהיתה זו טעות. במקום שבעלי תשובה עומדים וגו'.

כץ עוז צדק כאשר הזכיר את תפקידו החשוב של יגאל אלון בחוק הגולן. הוא היה הראשון, שהציע כבר ב-1967 לספח את הגולן. ב-1968 הוא הציע זאת באופן רשמי במכתב לאשכול. הוא היה הח"כ הראשון שחתם על עצומת ועד יישובי הגולן לסיפוח הגולן ב-1979, בפתח המהלך שהוביל לחוק הגולן כעבור שנתיים וחצי. הוא עצמו לא זכה לראות בהתגשמות חלומו. הוא נפטר שנה וחצי לפני שהכנסת מימשה את יוזמתו, באיחור של 14 שנים.

כן אציין את שלמה הלל, שאף הוא הפר את המשמעת הסיעתית והצביע בעד החוק. לאחר קבלת החוק התפרקה שדולת הגולן. היא הוקמה שנית ב-1991, לקראת ועידת מדריד. אז עמד בראשה יו"ר הכנסת לשעבר שלמה הלל. הלל, איש רב פעלים ורב זכויות, שמילא תפקידים רבים וחשובים במדינת ישראל ועוד טרם הקמתה, חגג בשבוע שעבר את יום הולדתו ה-93. נאחל לו אריכות ימים ובריאות טובה!

* פופוליסט – בנט מתחרה עם ליברמן על תואר הפופוליסט הביטחוני. אך אם את התנהגותו של ליברמן אפשר להבין כחלק מכללי המשחק של ראש סיעה אופוזיציונית, לא כן כאשר מדובר בבנט, שהנו חבר בקבינט המדיני-ביטחוני.

* שיקול דעת – בנט התפאר שהשיג את מה שרצה, כיוון שנמסר שלא תהיה הגבלה על פעילות צה"ל לסיכול טרור משטח A. אלא שמי שהחליטו על כך היו נתניהו ויעלון, בהתאם להמלצת הרמטכ"ל, השב"כ והמשטרה. כמו בנושא המנהרות, בנט לוקח קרדיט לא לו ומתרברב.

האינטרס הישראלי הוא לצמצם למינימום את החיכוך עם האוכלוסיה הפלשתינאית ואת הנוכחות של צה"ל בשטחי A, ובלבד שהדבר לא יפגע בביטחון. לכן, טוב שהתקיים מו"מ עם הפלשתינאים בנושא, חבל שהוא לא הניב פירות וטוב שהממשלה נהגה בשיקול דעת ובאחריות והחליטה, במצב הקיים, להמשיך לפעול במתכונת הקיימת. אני מקווה שגם בעתיד ייעשו ניסיונות להגיע עם הפלשתינאים להבנות והסדרים, ומקווה שהתוצאה תהיה מוצלחת יותר.

* אוי אקיבוש – כתבה של אליאור לוי ב-ynet מציגה את מפת מנגנוני הביטחון של הרשות הפלשתינאית. המנגנונים מתורגמים למקביליהם בישראל. המודיעין הכללי – המוסד. הביטחון המסכל – שב"כ. הביטחון הלאומי – צה"ל. המשטרה הפלשתינאית – המשטרה. המודיעין הצבאי – המלמ"ב. ההגנה האזרחית – כיבוי והצלה.

יש גם מנגנון שאין לו מקבילה בישראל – המשמר הנשיאותי. אבל יש לו מקבילה בדיקטטורות ברחבי העולם.

כך גם בכל הקשור למנגנונים האזרחיים. יש לפלשתינאים נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, משרדי ממשלה, פרלמנט, בית משפט עליון, בתי כלא, שלטון מקומי. שגרירויות ברוב מדינות העולם. אבל אין שם בחירות. למה? כי אבו מאזן החליט שלא תהיינה בחירות, אז אין בחירות.

בשל המשטר הדיקטטורי ברש"פ, נתיני הרשות הינם משוללי זכויות אזרח. אך לא בגלל אקיבוש. הרשות הפלשתינאית הרבה יותר קרובה למדינה עצמאית מאשר לאוטונומיה. היא כמעט מדינה. למה כמעט? כיוון שהאחריות הביטחונית העליונה היא על צה"ל, שפועל בה לסיכול טרור. אולם בשנותיה הראשונות של הרשות, צה"ל לא פעל בה. במשך 7 שנים, הפלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. 1,500 ישראלים שנרצחו בפעולות טרור מהרש"פ, חייבו את ישראל לממש כך את אחריותה לשלום אזרחיה.

אבל כל אלה הינן עובדות, וממתי עובדות רלוונטיות למפיצי נראטיב אקיבוש? הרי בעיניהם גם רצועת עזה, שממנה ישראל יצאה לחלוטין ועקרה את כל יישוביה ואזרחיה וצה"ל אינו פועל בתוכה – מוגדרת כאקיבוש.

* ביטוי אומלל – לפני שנים אחדות, הנחיתי פאנל שבו השתתף אורי אליצור ז"ל, ממנהיגי המתנחלים ביש"ע ומי שערך את "נקודה" ו"מקור ראשון". אליצור סיפר על כינוי הגנאי שאנשי הימין הקיצוני נוהגים להטיח בו: "אוהב ערבים." ועל כך הוא הגיב: "זה נכון. אני באמת ובתמים אוהב ערבים ואני גאה בכך."

נזכרתי בכך לשמע דבריו של הרצוג, על כך שמפלגת העבודה מצטיירת יותר מדי כמפלגה של "אוהבי ערבים". ברור לי שהכוונה שלו היתה שהמפלגה מצטיירת כמתייצבת לצד הפלשתינאים בעימות עם ישראל, ושעליה להציג קו יותר פטריוטי, המבטא ביתר שאת את האמונה שאנחנו הצד הצודק בסכסוך, ובכך הוא צודק לחלוטין. אולם האופן בו אמר את הדברים, היה קלוקל. הביטוי "אוהבי ערבים" הוא ביטוי אומלל.

* התבהמות – אם אראל מרגלית מתבהם, זה אומר שהוא בהמה?

* בין מרגלית לטראמפ – דני רשף כתב מאמר שהציג את סרטו המתבהם של אראל מרגלית כחיקוי של תופעת דונאלד טראמפ. הוא צודק, אבל יש הבדל קטן בין השניים. התבהמותו של טראמפ העלתה אותו למעמד של אחד המועמדים המובילים לבית הלבן. התבהמותו של מרגלית, היא תחילת הקץ של הקריירה הפוליטית שלו.

* נגד צה"ל – עצרת המנסה להפוך את צה"ל למיליציה מזרח תיכונית, וקוראת לקבור את ערכי צה"ל, את מוסר הלחימה של צה"ל ואת המשמעת הצבאית ומסיתה נגד הפיקוד העליון, היא עצרת נגד צה"ל.

* הקומץ – מה שבלט בהפגנה נגד צה"ל, היה דלילות המשתתפים בה. כבוגר הפגנות רבות בכיכר, אני יודע מה זו הפגנת ענק. ב"אם כל ההפגנות" נגד הנסיגה מהגולן, למשל, בכל הרחובות מסביב לכיכר ההומה אדם, הצטופפו רבבות אזרחים לאורך קילומטרים, מעבר לכך שהכיכר עצמה גלשה זמן רב טרם התחלת ההפגנה.

כבעל ניסיון אני צופה בהפגנות בטלוויזיה ויודע להשוות. יש הפגנות שלכאורה ממלאות את הכיכר, אך במבט-על הן נראות בערך כמו הפדחת של אבי בניהו – יותר קרחות ממפגינים. ההפגנה נגד צה"ל לא היתה אפילו כזאת. הפגנה דלילה ומביכה, בוודאי לאור יחסי הציבור שהיו לה – שלושה ימים שהתקשורת לא חדלה לדבר עליה. בסופו של דבר, מי בא להפגין נגד צה"ל? הקומץ.

* התקפה מרושעת על מערכת המשפט – החלטת הפרקליטות הצבאית להאשים את אוראל אזריה בפשע חמור של הריגה מעוררת מחלוקת. הרי מדובר בחייל שהרג מחבל שדקות ספורות קודם ניסה לרצוח את חבריו. סביר להניח שבכל צבא אחר, אירוע כזה לא היה מגיע לדין פלילי, ובטח לא באשמה חמורה של הריגה.

ולמרות זאת, אני תומך באישום החמור הזה. צה"ל חייב להגן על ערכיו, על מוסר הלחימה שלו, על טוהר הנשק שלו, על המשמעת המבצעית. כבר למחרת האירוע, הגדרתי את המקרה כהריגה, וטענתי שזה הסעיף שבו יש להאשים את אזריה.

כמובן שההדלפה על כך שאולי יואשם אזריה בסעיף של רצח, שכנראה נועדה לצרכים של לחץ בחקירה, היתה מראשיתה משוללת יסוד. הרי ברור שאין בית משפט בעולם שבמקרה כזה ירשיע אותו ברצח. דבוקת שוקן, שאינה חדלה לחגוג ולרייר מאז נתן לה אזריה את המתנה לה היא כה מחכה עשרות שנים, הקפידה לכנות את המעשה "רצח", ולגנות כל אישום שהוא פחות מזה. וכבר הסברתי פעמים אחדות מה עומד מאחורי הטענה המופרכת הזאת – הרצון להכשיר את הקרקע מראש, למתקפה מרושעת על בית המשפט אחרי פסק הדין והצגתו כמשפט מוטה ומבוים.

הנה, כך כתב התועמלן האנטי ישראלי הקיצוני גדעון לוי: "צריך לפסול את כל מערכת המשפט הצבאית, קצינים בצבא הכיבוש, חלקם מתנחלים, שדנים בגורל בני אדם החיים תחת מגפיו... המשחק מכור... בית הדין הצבאי הוא חלק מהצבא שמגבה את חייליו... זו מערכת משפט, שספר החוקים שלה גזעני."

גדעון לוי נגוע בשנאת ישראל חולנית. וכל כך אופייני שהוא בן בריתם של הכהניסטים ותמונת הראי של הימין הגזעני, בהסתה ובשנאה נגד כל המערכות הישראליות – צה"ל, מערכת המשפט ועוד.

* חוק הרדיקלים השלובים – בפרשת "החייל היורה" בולטת מאוד התופעה של שיח הקצוות. הקיצונים משני הצדדים המשתלטים על השיח הישראלי ומשרתים אלה את אלה. דווקא במקרים כאלה, הדבר החשוב הוא שהגורמים הנורמטיביים, השפויים, ישמיעו קול ולא יגררו אחרי קצות המחנות שלהם.

במקרה הזה, הדוגמה הבולטת ביותר למנהיגות שפויה היא יעלון, מנהיג אמת. כאשר שיח הזנבות משתלט, בוגי יעלון הוא פתאום "שמאל". ה"ימננים" התומכים בירי בראשו של מחבל פצוע ומנוטרל, ומציגים את החייל הסורר שביצע את המעשה הפחדני הזה כ"גיבור", רק מספקים תחמושת לבני דמותם "השמאלנים", היוצרים דה-לגיטימציה לישראל, פועלים להשחרתה, מציגים את צה"ל כפי ש"שוברים שתיקה" מציגים אותו, ומתארים את ישראל כפי ש"הארץ" מתאר אותה.

מי שבאמת מייצגים את דמותו וערכיו של צה"ל, את דמותה וערכיה של ישראל, הם שר הביטחון, הרמטכ"ל וכל שדרת הפיקוד של צה"ל שפעלה נחרצות נגד המקרה החריג. במקרה הזה יש שני מחנות – המחנה הציוני הדמוקרטי השפוי, שבמקרה זה יעלון הוא המייצג אותו ומולו – המחנה היוצא נגדו, הכולל את גדעון לוי ו"בצלם" יחד עם אנשי הימין המפגינים נגד צה"ל ותומכים בהריגת שבויים. 

האם באמת כל מי שמתייצבים לצד החייל הם נגד צה"ל ובעד הריגת שבויים? לא. רובם פשוט נסחפו לדמגוגיה של "גיבוי לחיילים של כולנו", בלי להבין שהם אידיוטים שימושיים של מחנה השמאלימין הרדיקלי. המחנה הזה הרסני למדינת ישראל, ובמקרה הזה הוא הצליח להכות בה מכה קשה ביותר.

* היאורה תשליכוהו – בצלאל סמוטריץ' הצדיק את תביעתו הגזענית להפרדה בין יהודים לערבים בבתי החולים, בטענה שאינו רוצה שבנו ייוולד ליד מי שאולי יקום בעוד עשרים שנה לרצוח את הבן שלו. הוא צודק, אבל מה זאת הרכרוכיות הזאת שקפצה עליו? מה תעזור הפרדה? יש צורך במשהו מעשי, מועיל. במופת של פרעה: "כל בן היילוד, היאורה תשליכוהו."

* שונא את השמאל – פסח הוא חג המבטא מסר של אחדות. כולנו היינו עבדים במצרים. כולנו יצאנו ממצרים. כולנו נכנסנו לארץ ישראל. יש בינינו מחלוקות, אך מותר לנו בחג כפסח להאיר בזרקור דווקא את המשותף.

בגיליון ערב פסח של "ישראל היום", הופיעה כתבה תחת הכותרת: "אני שונא את השמאל." זה כל כך מכוער, כל כך לא מתאים לרוח החג.

הכותרת היא לראיון עם בני ציפר, עורך מדור התרבות, ספרות ואמנות של "הארץ" מזה 30 שנה, עם צאת ספרו החדש "לגן עדן עם החמורים". ציפר היה במשך שנים איש ה"שמאל" הרדיקלי. עכשיו הוא שונא את השמאל. וכפי שכבר כתבתי בעבר, אני רואה בו בעיקר ניהיליסט, ופרובוקטור לשם הפרובוקציה, הנהנה מעצם הפרובוקציה. האוהב להיות ובעיקר להיראות בעד הנגד ונגד הבעד. לא בכדי הוא מגלה בראיון אהדה לאורן חזן. "אורן חזן מתוחכם במובן הזה, שהבין שכדי לצבור אהדה ותמיכה אתה לא צריך להיות הגון, נחמד וטוב אלא להיות מעצבן ולעשות דברים לא תקינים. את זה גם אני הבנתי על עצמי. ככה אנשים יתעניינו בך. הסימפטיה הולכת לאנשים שהם לאו דווקא מושלמים בכל המעלות". לאחרונה גם אראל מרגלית מנסה להיות אורן חזן...

"שונא את השמאל." האמת שזה מתאים לעיתון שבו הוא כותב. הרי אפשר לתמצת את כל מאמריו של אורי משגב בשנים האחרונות במשפט "אני שונא את הימין." המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי שונא את החרדים. רוגל אלפר, האיש הרע הזה, שונא את המשפחות השכולות וגדעון לוי שונא את הישראלים.

* אבדה למלחמה בשחיתות – מותו של אריה אבנרי הוא אבדה למאבק נגד השחיתות השלטונית ולמען טוהר המידות וניקיון הכפים בישראל. אבנרי היה הסיוט של הדרעים והאולמרטים למיניהם.

אבנרי גם פרסם ספרים רבים, ובהם הביוגרפיות של דוד לוי, פנחס ספיר ואברהם שפירא, "המפולת" – על המהפך הפוליטי ו"פעולות התגמול".

יהי זכרו ברוך!

* תערוכה במגדל המים – ב"גלריה מגדל המים", במגדל המים הישן של קיבוץ שפיים, מוצגת כעת תערוכת ציורים וצילומים יפה ומרגשת של איציק פרג'ון (חבר הקיבוץ), עידית חי ותמר ברז"ל. המשותף לשלושתם, מלבד הכישרון, חדוות היצירה ואהבת האמנות, הוא היותם חברים באותו גרעין נח"ל, גרעין "שיטל" לקיבוץ אורטל, הגרעין שלי.

לפני קרוב לשנתיים, נערך לראשונה לאחר שלושים שנה מפגש של הגרעין באורטל. מאז, הגרעין קם לתחייה, ומתקיימת פעילות חברתית ענפה, בערך אחת לחודש. כיוון שחוץ ממני ומחבר נוסף החי באורטל, כולם גרים רחוק מאוד (אי שם במרכז הארץ), אני לא משתתף ברוב המפגשים, אך מפעם לפעם אני מצטרף.

תחיית הגרעין הניבה את התערוכה הזאת. לאירוע זה דווקא הגעתי, ולו כיוון שפרג'ון הוא חברי הקרוב, עוד מתקופת נעורינו בר"ג. ושוב, היתה זו חוויה לפגוש מחדש את חברי הגרעין, לאחר שלושה עשורים של נתק.

* ביד הלשון: צומת כח – כאשר אנו כותבים ללא ניקוד, אנו נוהגים לכתוב בכתיב מלא. וכך, את צומת כֹּחַ, שעל כביש 90, בין יסוּד המעלה לקריית שמונָה, נאיית "צומת כוח". אולם איות כזה יחמיץ את מהות שמו של הצומת.

צומת כח קרוי כך על שם מצודת כח, ששם נוסף שלה הוא מצודת ישע. המצודה נקראת כך, כדי להנציח את 28 חללי שלושת הקרבות לשחרור המצודה במלחמת השחרור. כח = 28 בגימטריה. כמובן שהבחירה בשם הזה, נועדה גם לשדר כוח.

מצודת כח היא מצודת טגארט בריטית, שהוקמה בשנות השלושים של המאה שעברה, כדי לבלום הסתננויות מלבנון, כחלק מרשת מצודות לאורך הגבול. זו מצודה בעלת יתרון טופוגרפי משמעותי, השולטת על כל סביבתה. המצודה סמוכה לכפר הערבי נבי יושע שהיה במקום עד תש"ח, ומכאן השם מצודת ישע – לציון הישע לגליל בכיבושה, תוך שמירת זיקה לשם הכפר הערבי.

ב-15 באפריל 1948, חודש לפני סיום המנדט, כאשר הגבול נפרץ וכנופיות "צבא ההצלה הערבי" של קאוקג'י הסתננו ופלשו מלבנון ותקפו שיירות ליישובים הנצורים-למחצה מנרה ורמות נפתלי, הבריטים מסרו את הנקודה האסטרטגית הקריטית הזאת לערבים. שליטת הערבים במצודה, סיכנה את אצבע הגליל כולו, ועלולה היתה להביא לנפילת הגליל העליון.

כבר בלילה הראשון לאחר מסירת המצודה לערבים, ניסה כוח של הפלמ"ח לכבוש אותה, אך הניסיון כשל. ב-20 באפריל, השבוע לפני 68 שנים, עשה הפלמ"ח את הניסיון השני, שאף הוא לא צלח, והכוח ספג אבדות רבות. רק בניסיון השלישי, במסגרת מבצע "יפתח", יומיים לאחר הקמת המדינה, הצליח הפלמ"ח לכבוש את המצודה. בשלושת הקרבות נפלו 28 לוחמי פלמ"ח.

המצודה עצמה משמשת היום כבסיס מג"ב. לצידה – אתר ההנצחה ל-28 החללים, כולל קבר אחים של 19 מן הנופלים, ועליו אנדרטה מכובדת, משדרת עוצמה. במקום קם בשנים האחרונות מוזיאון הרֵעות, ואני ממליץ מאוד לבקר בו, כיוון שהוא מיטיב להנחיל את האתוס הציוני, את סיפור הפלמ"ח, את סיפור מלחמת השחרור והדגש שלו הוא על ערך הרעות ואחוות הלוחמים.

צומת כח עצמו הוא היום מרכז מסחרי שוקק חיים, ולצדו מוסדות המועצה האזורית מבואות חרמון.

* * *

זלמן שז"ר

כל גיל לגילהו

אֵין לְךְ גִּיל

שֶאֵין לוֹ גִּיל

מִשֶּלוֹ.

וְאַשְרֵי הַמַּשְכִּיל

הַמַּבְחִין חִין כָּל גִּיל

בְּגִילוֹ.

וְאוֹי לָאֱוִיל

הַמְּבַלְבֵּל גִּילֵי גִיל

הַמְּגַלְגֵּל אֶת הַגִּיל

מִגִּילוֹ

לְגִיל לֹא לוֹ.

גְּלַל כֵּן

הוּא יְגַלְגֵּל

גַּם גִּיל הַגִּילִים

לִכְלַל לֹא גִיל

וּלְלֹא חֵן

כִּי חֵן כֹּל גִּיל

עַל גִּילוֹ הוּא.

נכתב בחול המועד פסח 1973

* * *

ד"ר יוחאי סלע

מגמות רדיקליות במחשבה המדינית הגרמנית

14.04.2016

מאז סדרת הפיגועים בבריסל ב-22 במרס 2016, שבעקבותיה נהרגו 32 בני-אדם בידי 3 טרוריסטים מוסלמים, השיח-הפוליטי-ההומאני נדחק לחלוטין לשולי השיח המתנהל בגרמניה ובמדינות נוספות באירופה המערבית והמזרחית. אם עד לפני כשנה לערך, הדיונים התנהלו סביב מצבם של "הפליטים שרויים בטראומה קשה לנוכח מה שמתרחש במדינותיהם," הדיון הציבורי התחלף בחודשים האחרונים לרמה של עיסוק בסכנה אסלאמית באירופה. על פעילותם של גורמי ג'יהאד רדיקליים בגרמניה. על הצטרפותם של מאות אזרחים גרמנים לארגון "המדינה האסלאמית". ועל הפער התרבותי העמוק השורר בין החברה האירופאית לבין החברה המוסלמית – המתבטא ביחסים בין אדם למדינתו, ביחסים בין אדם לחברו, בקשר בין בעל לאשתו וביחסים הטעונים בין מוסלמים לכופרים. 

 העניין ההומניטארי כבר לא מעניין אף אחד – כך במילים האלה נכתב בעיתון היומי "פרנקפורטר אלגמיינה צייטנג". מצוקתם של הפליטים, שהיתה בראש מהדורות החדשות בגרמניה לאורך חודשים ארוכים עד לאירועי ליל הסילבסטר של ה-31 בדצמבר 2015, הפכה מאז לשיח-ביטחוני המתייחס לביטויים כמו "סכנה", "פחד", "חשש", "טרור" – ועל השתלטותם של גורמים עוינים על החברה הגרמנית ועל אירופה כולה. חשוב לציין, שהתקשורת הגרמנית אוהבת להשתמש בביטוים כמו "פטריוט אירופאי" אבל לא בביטוי "פטריוט גרמני" בהתייחסויות שונות ומגוונות הנוגעות גם לבעיית-הפליטים המוסלמים של אירופה. 

 כדי לא להפוך את המוסלמים ל"סכנה גרמנית", בדרך-כלל התקשורת הגרמנית מדברת על "סכנה אסלאמית על הבית האירופאי." כמובן שכולם מבינים את הקשר בין קליטתם של הפליטים המוסלמים לבין עלייתם של כוחות אסלאמיים רדיקליים בגרמניה, המתנהלת בעוצמות גדולות כבר למעלה מ-20 שנה ברוב הערים הגדולות במדינה.  

על-מנת להבין את עוצמתו של השינוי בשיח-התקשורתי בנוגע ל"פליטים המוסלמים", בכל פעם שמתרחש אירוע חריג בגרמניה כמו חיסולים-הדדיים של עבריינים או פיצוץ של בלון גז, התקשורת הגרמנית ממהרת להרגיע את הציבור שהמקרים הללו אינם קשורים לפעילות אסלאמית טרוריסטית. ביטויים והתייחסויות דומות אפשר למצוא למכביר גם בתקשורת הצרפתית, הבלגית הספרדית והאיטלקית.  

בסקר שנערך בקרב סורים המתגוררים בגרמניה, (החל משנה אחת ועד ל-20 שנה), עולה חשש כבד בקרב 48 אחוזים מהמשיבים שקיימת סכנה שבין הפליטים הסורים המגיעים לגרמניה יש גם טרוריסטים מוסלמים העלולים לבצע פיגועים קטלניים בדומה למה שהתרחש בבריסל ובצרפת.

רוב המשיבים טענו שגל הפליטים המוסלמים המציף את גרמניה עלול לפגוע במעמדם החברתי והכלכלי במדינה. לפחות על-פי הסקר הזה שנערך לאורך תקופה ארוכה עד לחודש מרס 2016, מראה בעליל על חפיפה בין החששות של הקהילה הסורית בגרמניה לבין החששות של כלל החברה הגרמנית.

על הבסיס הזה, למעשה, מתגבשים בהתמדה תהליכים של  רדיקליזציה של המחשבה המדינית הגרמנית, הנעשים גם בעזרת מכוני מחקר גרמניים שיש להם זהות פוליטית מוגדרת להפליא. והם גם לא מסתירים את האידיאולוגיה הזו שיש לה ניסוחים היכולים להיתפס בעיני הציבור כהגיוניים וכמשכנעים. 

על-מנת להכניס את הדיון לקונטקסט הנכון, בעיות אחדות שעלו לאחרונה לסדר-היום הגרמני, יעניקו דגש נוסף לשינויים האידיאולוגיים המתרחשים בגרמניה בעיקר בשנתיים האחרונות, אך יש לכך רקע עמוק הקשור גם למה שהתחולל בגרמניה בעשור האחרון.

האירוע הראשון קשור ליחסי גרמניה-טורקיה שעלו על שרטון לאחרונה בשל קטע סאטירי נוסף ששודר בטלוויזיה הממלכתית של גרמנית, בתחילת אפריל 2016, ששם ללעג את דמותו של ארדואן שהואשם כרוצח מיעוטים וכפדופיל. הזעם הטורקי הלך והתעצם עד שאחד מהפוליטיקאים הבכירים בטורקיה טען שהקטע הסטירי הוא "פשע נגד האנושות," וכי על ממשלת גרמניה להעמיד לדין את השדרן האחראי לכך.

בשל היותה של ממשלת מרקל שבוייה בידי גחמותיו של ארדואן על רקע משבר הפליטים המוסלמיים, נמסר שנשקלת הכוונה להעמיד לדין את השדרן על רקע הדרישה הטורקית המפורשת. עוד נמסר, כי בשל איומים על חייו של השדרן, שנשלחו מאזרחים טורקיים המתגוררים בגרמניה, הוחלט להציב שמירה משטרתית בשל החשש האמיתי מפגיעה פיזית קטלנית בשדרן הגרמני.

לציבור הגרמני, לתקשורת הגרמנית ולפוליטיקאים רבים בגרמניה, ברור לחלוטין כי למעשה מרקל הצליחה להפוך את גרמניה לשבוייה של ארדואן בשל משבר הפליטים, עד כדי כך שמרקל אינה מצליחה אפילו להגן על חופש הביטוי בגרמניה. הרושם הכללי בציבור הגרמני לאור המקרה הנוכחי הוא, שארדואן "מאיים" וגרמניה "נכנעת" כמו תמיד – כפי שהיה לאורך כל השנה האחרונה.

 האירוע השני או למעשה המקרה השני – קשור לדרישה שעלתה בקרב אחדים מהפוליטיקאים הגרמניים לעגן באופן ברור בחוקה גרמנית את היותה של השפה הגרמנית כ"שפה הלאומית". דרישה כזו לא היתה עולה על הדעת לפני שני עשורים, משום שאז היה ברור שהשפה הגרמנית היא אכן "השפה הלאומית" של גרמניה. אולם לאור ההתפתחויות החברתיות שהתחוללו בגרמניה בעשורים האחרונים, בשל שקליטתם של מיליוני טורקים וערבים, רבים מהגרמנים רואים בעיניים-כלות איך השפה הטורקית והשפה הערבית משתלטות על המרחב הציבורי עד כדי כך שלעיתים עולה הדרישה להעניק להן מעמד שווה בדומה לשפה הגרמנית. בעיני רבים בגרמניה, האימפריאליזם המוסלמי נעשה גם דרך השפה המשתלטת על המרחב הציבורי כולו בשם "זכויות צודקות" לכאורה.

 האירוע השלישי קשור לסקר שנערך לאחרונה בגרמניה שעסק בשאלה, האם פיגועי הטרור שהתבצעו לאחרונה ברחבי אירופה קשורים או לא קשורים לאסלאם.

 התברר, שכ-65 אחוזים מהמשיבים טענו שפיגועי הטרור קשורים באופן ישיר לאסלאם, ולא כפי שמרקל טענה פעמים רבות בעבר, שלפיגועי הטרור הללו אין כל קשר ישיר לאסלאם. רק כ-25 אחוז מהמשיבים טענו שאין קשר.

במילים אחרונות, אם אפשר להסתמך על הסקר הזה, הרי מתברר שמרבית הציבור הגרמני לא השתכנע מהתזה של אנגלה מרקל – הן בנוגע לטרור האסלאמי והן בנוגע לקשר הגיוני בין בעיית הפליטים המוסלמיים לבין הטרור האסלאמי ולרדיקליות האסלאמית המתפשטת ברחבי אירופה המערבית. כמעט בכל יום מתפרסם בגרמניה מיספרם של אלה המוגדרים כ"מוסלמים רדיקליים באופן בולט" (סלפיסטים), העומד כיום על כ-9,000 מוסלמים הפועלים בגרמניה באורח-חופשי וללא כל פיקוח הולם מצד שלטונות הביטחון במדינה.

 האירוע האחרון, קשור לבעייה חברתית-כלכלית המשותפת למרבית הגרמנים המבוגרים על רקע הבזבוז המשווע של ממשלת גרמניה המושקע כולו בפתרונה של בעיית הפליטים המוסלמים – שהיא, לדעתם, נוצרה כולה בידי מרקל במו ידיה.

הבעייה קשורה למשבר הפנסיות של האזרחים הוותיקים בגרמניה, משום שאם תימשך השחיקה העמוקה של תשלומי הפנסיות, בתוך שנים ספורות בלבד, כ-50 אחוזים מהפנסיונרים בגרמניה יחיו מתחת לקו-העוני. הבעייה היא עמוקה יותר, משום שלפנסיונרים בגרמניה אין עוגן אמיתי המתבטא בצבירת נכסים (דירה) כפי שהמצב, למשל, שורר בישראל ובמדינות נוספות ברחבי-העולם. אין תימה איפה שפנסיונרים גרמניים רבים מעדיפים לנדוד למדינות באסיה, באפריקה ובדרום-אמריקה, שם הם יכולים לחיות ברווחה גדולה יותר מכספי הפנסיה הגרמנית.

בעיני פוליטיקאים בכירים בגרמניה ובעיני ציבור הולך וגדל של גרמנים, זו בגידה של המדינה הגרמנית כלפי האזרחים הגרמניים, שהשקיעו עשרות שנים מחייהם בעבודה מאומצת כדי להביא את גרמניה למה שהיא כיום מבחינה כלכלית.

במרבית המדינות הדמוקרטיות, כולל בישראל, עולה הרעיון להגביל את השימוש ב"כסף מזומן" במטרה להגביל את היקפיה של "הכלכלה השחורה" ולהעמיק את היקפי גביית המיסים מהאזרחים. ועם זאת, לאחרונה הועלתה טענה באחד מהעיתונים המובילים בגרמניה, שאם הצעירים של היום – בני ה-35 – רוצים לחיות ברווחה כלכלית לאחר צאתם לפנסיה, עליהם לחסוך מתחת למזרון כסף רב במזומן משום ש"מזומן תמיד יהיה מצרך מבוקש למרות הדיגיטציה של הכלכלה המודרנית."

במילים אחרונות, המדינה לא תדאג לכם, לפיכך עליכם לדאוג לעצמכם כבר מעכשיו.

הרעיון הזה, למעשה, מבטא את קריסתה של מדינת-הרווחה בשל הפקרות פיננסית של הממשלה הגרמנית שהעדיפה להשקיע את הכסף בעניינים "יוקרתיים" לכאורה. פוליטיקאים רבים בגרמניה טענו בחודש האחרון, שמשבר הפנסיות בגרמניה יהיה הנושא השני בחשיבותו לקראת הבחירות שיתקיימו בגרמניה בשנת 2017. בבחירות הקודמות של שנת 2013, הנושא הזה הועלה לדיון רציני בתקשורת הגרמנית, אך הנושא הושתק מיד לאחר מכן בשל השאיפות הגלובליות של מרקל עם הקמתה של הממשלה המורחבת.

 בעיני הזרם השמרני בגרמניה, המקרים הללו, למעשה, מוכחים שהמדינה הגרמנית המודרנית והממשלה הגרמנית הנוכחית אינן מתפקדות כפי שמצופה מהן. על רקע זה, החלו להתפתח מגמות רדיקליות במחשבה המדינית הגרמנית באחדים ממכוני המחקר בגרמניה העוסקים במחקרים רב-תחומיים הנוגעים לגרמניה המודרנית.

אחד ממכוני המחקר האלה נקרא "המכון למחקרי מדיניות ממשלתית" שנוסד בינואר 2002 בעיר לייפציג במזרח-גרמניה. למכון יש שלוחה בברלין, שם המכון עורך הרצאות וסדנאות העוסקות בהיסטוריה גרמנית. כמו כן, המכון מפרסם כתב-עת היוצא-לאור 6 פעמים בשנה. עד לתחילת שנת 2016, יצאו כ-70 כרכים העוסקים במגוון רחב מאוד של נושאים המעסיקים את הציבור הגרמני – החל מכישלונה של האינטגרציה בגרמניה ועד לכישלונה של מערכת-החינוך הגרמנית בעשורים האחרונים. 

 כמובן שלמכון יש אג'נדה מחקרית-פוליטית, המובהרת בשפה ברורה שיש בה כיוונים מודגשים לאן המכון חותר בביקורתו כלפי המדיניות הממשלתית של גרמניה המודרנית. לצורך הענקת משנה-תוקף לטענותיו של המכון כלפי המושג "מדינה" ומה היא מכילה, המכון גייס את משנתו של הפילוסוף הגרמני קרל שמיט (1985-1888) שהיה משפטן ותיאורטיקן של רפובליקת-ויימאר ושל המשטר הנאצי בשנותיו הראשונות. הנאצים ראו בו כלי היכול להעניק לגיטימציה משפטית-אינטלקטואלית לאידיאולוגיה של המשטר ולהכנתה של התשתית רעיונית לחיסולם המוחלט של יהודי אירופה. אין תימה איפה, שקרל שמיט טען כבר בשנות ה-30 של המאה הקודמת ש"יש לטהר את מערכת המשפט הגרמנית מהרוח היהודית" משום שהיא מחלישה את עוצמתה של המדינה הגרמנית בהתמודדות שלה עם אתגרים פנימיים וחיצוניים אקוטיים. לפיכך, לדעתו, מדינה הרואה את עצמה רק כ"מדינת חוק", מאפשרת לגורמים עוינים להביא לידי חיסולה באמצעות "החוק".

כתוצאה מכך, המשטר המועדף על קרל שמיט – כמשפטן – היה דיקטטורה שבה המערכת המשפטית, החברתית, הכלכלית והצבאית משועבדת באופן מוחלט ל"מדינה".

הרעיונות של קרל שמיט לא נעלמו עם קריסתו של המשטר הנאצי בשנת 1945. בשל המורכבות הרעיונית של משנתו המשפטית-אידיאולוגית, אנשי שמאל ואנשי ימין בעולם-המערבי (גם בישראל) רתמו את רעיונותיו כדי להצדיק טענות אחדות הנוגעות לשאלות הקשורות ליחסים המורכבים בין אזרח למדינתו, או סוגיות הקשורות להכרזת מצב-חירום ולשאלה "מיהו בעצם הריבון". החלק הנאצי בעברו טושטש בידי "מוקירי זיכרו" – לא רק בגרמניה אלה גם במדינות נוספות. רק על-פי איזכור שמו של קרל שמיט, אנחנו יכולים לשער על הכיוון אלו חותר המכון בחשיבה האינטלקטואלית העוסקת בהגדרתו של מושג "המדינה גרמנית המודרנית".

 בהתאם לרעיונות האידיאולוגיים המנחים את האג'נדה הפוליטית של המכון, גובשו 5 תחומים עיקריים בהם עוסק המכון בביקורתו כלפי המדיניות הממשלתית של גרמניה בעשורים האחרונים. הגדרות "אזורי העבודה מחקריים" מצריכות גם את הגדרת הבעייה המחקרית. לפיכך, מעצם העלאתן של הסוגיות הללו, הן מאפשרות גם הצצה לאורח-החשיבה המוביל של המכון וגם לאפשרות הגלומה ביכולתו של המכון לשכנע ציבור רחב של גרמנים – משום שמרבית הטענות המועלות לדיון הן הגיוניות לחלוטין אם מנתקים אותן מהקשר הגרמני ומהקשר לפילוסוף קרל שמיט.

אלה העקרונות המנחים של המכון במשפטים קצרים;

מדינה וחברה: המדינה תמשיך להתקיים גם לאורך כל המאה ה-21, משום שהיא הערובה היחידה לחוק ולסדר. אין מקום ליחס מועדף של מיעוטים על חשבון הכלל משום שבסופו של דבר הדרך הזו מובילה לסדר-יום ליבראלי שנועד להחליש את המדינה – ומכאן היא לא יכולה לשמש ערובה לחוק ולסדר כפי שמתבקש בעצם קיומה של המדינה.

 זהות לאומית: ללא זהות לאומית לא יהיה עתיד עבור גרמניה. רעיון הרב-תרבותיות, של השמאל הגרמני, הוא למעשה התעללות פוליטית בגרמניהבשל העבר של גרמניה בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת.  

הגירה וקליטה: מרבית המהגרים המגיעים לגרמניה מגיעים מרקע תרבותי ומנטאלי שונה לחלוטין. רבים מהם מגיעים עם חוסר-הערכה לקיומה של "המדינה". למהגרים יש סטנדרטים אתיים שונים בהשוואה לסטנדרטים של האזרחים הגרמנים. לפיכך, יש לאכוף את המערכת התרבותית הגרמנית על המהגרים המגיעים אליה.

 חינוך: החינוך לאוטופיה חברתית בגרמניה נכשל לחלוטין. הדבר אינו נובע רק בשל רעיונות כושלים, אלא גם מניהול כושל שדירדר את מערכת החינוך הגרמנית למה שהיא כיום. לפיכך, דרושה בחירה קפדנית של התכנים הנלמדים וכן דרושה בחירה קפדנית של אלה הראויים ללמד בבתי-הספר ובאוניברסיטאות. 

 מלחמה ומשבר: המכון מתכנן לעסוק במחקרים הקשורים ל"מלחמה וסכסוכים", משום ש"לפציפיזם הכפוי של הממשלה" יש השלכות על הנפש הגרמנית כפי שיש השלכות על הנפש הגרמנית בשל מעורבותה הצבאית של גרמניה במשימות צבאיות בחו"ל.

במילים אחרות, לדעת המכון, האופי של המלחמות והסכסוכים משתנה. לפיכך, מה הטעם לעסוק במשימות צבאיות בחו"ל, בשעה שלדעת המכון קיימת סכנה ממשית בבית פנימה. 

הרעיונות האלה אינם בגדר חידוש במישנה האידיאולוגית הגרמנית של השנים האחרונות. למעשה, הרעיונות הללו צוברים תאוצה במדינות מערביות נוספות כמו ארה"ב, בריטניה, שבדיה, פולין, צרפת, ספרד, יוון, איטליה, דנמרק ובמדינות נוספות. התהליך האידיאולוגי הזה נוצר בשל התחושה השוררת בקרב קהלים רחבים ש"המדינה הדמוקרטית המערבית" נמצאת במשבר מתמשך לנוכח שינויי העיתים, ומכאן דרוש שינוי מערכתי כולל על-מנת להתמודד עם האתגרים הפוליטיים החדשים של המאה הנוכחית.

אלא, שהניסיון האירופאי למצוא מענה הולם למשטר הנראה לכאורה כושל, אינו מבשר טובות לנוכח העבר ההיסטורי של אירופה כולה.

ד"ר יוחאי סלע, "מגמות רדיקליות במחשבה המדינית הגרמנית", מגזין המזרח התיכון, 14 באפריל 2016.

* * *

משה כהן

הנדון: זהירות, גזענות

מכובדי,

שומעים אצלנו השכם והערב גינויים לגזענות נגד ערבים. האם זהו סוג הגזענות היחיד במקומותינו?

משדרים כעת בערוץ 1 סדרה יוקרתית "היהודים באים", שבה בין כול התכונות השליליות של היהודים יש פרק שבו היהודים מופיעים במדים נאציים של SS. אם זו לא גזענות איני יודע גזענות מהי. והדבר המדהים הוא שזו גזענות עצמית, וכול האנשים הנאורים המוכיחים בשער "גזענות, גזענות" – מקבלים את זה בטבעיות מבלי לצייץ. נפלא ממני למה נהנים כול כך היהודים להכפיש את עצמם. למי פתרונים?

הנדון: מעשה קונדס

דווח בתקשורת שבכביש ראשי במרכז הארץ, בואך רמלה, הושלך סלע כבד על אמבולנס ושמשתו נופצה. ותגובת המשטרה מהי – תרגיעו, זה מעשה קונדס.

קונדס שכזה, הכול יחסי, לעומת חגורת נפץ יידוי סלע על אמבולנס הוא מעשה קונדס. זו תורת היחסות.

הנדון: בידוד בינלאומי

דוברי האופוזיציה מרבים להאשים את ראש הממשלה בבידוד בינלאומי של מדינת ישראל. אז מה אם בנימין נתניהו נפגש לעיתים מזומנות עם נשיא רוסיה פוטין, מתקבל בחום ומנהל תיאום ביטחוני עם צבא רוסיה? אז מה אם ראש הממשלה משכיל לשמור על השקט בגבול הצפון הבוער שלנו?

יחסים דיפלומטיים עם הודו, יוון וקפריסין ומדינות מזרח אירופה – אמרנו? את מי זה מעניין? – ביבי אינו תקין מבחינה פוליטית ויש לקטרג עליו בכול דרך אפשרית ובלתי אפשרית.

הנדון: קולנוע ישראלי

מוצג כעת על האקרנים סרט של הבמאי הישראלי המוכשר אודי אלוני, העוסק בתלאותיו של זמר ערבי בישראל (גזענות, גזענות) – לשביעות רצונם של האנטישמים בעולם המוחאים לו כף.

אם לא די בכך, דואג הבמאי להכריז קבל עם ועדה – שישראל היא מדינה פשיסטית ואסור לסייע לה, כפי שגרמניה עושה במשלוח צוללות לישראל.

אכן מביאה היצירה הקולנועית כבוד רב למדינת ישראל, כמדינה פשיסטית וגזענית, ויש להזרים סכומים גדלים והולכים ליוצרים שלנו כדרישתם. אין מטרה ראויה מזו להוצאת כספי הציבור. האומנם?

הנדון: אל תפגעו בחפים מפשע

מה פתאום הורסים בתים של מחבלים? מה חטאו בני ביתו החפים מפשע? הם צחים כשלג ואינם מודעים למעללי המחבל. אז מה אם אחרי פיגוע עקוב מדם, כגון פיגוע האוטובוס בירושלים, נערכת אצלם הילולה המונית, מחולקות סוכריות לאות שמחה ומעלים את מחבל על נס כשTהיד, אות ומופת לדור הצעיר.

אין זה אומר שעודדו את המחבל לבצע את זממו וחפותם אינה מוטלת בספק. האומנם? אולי ההיפך.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים 

* * *

נ.א. נקראסוב

חלקה לא קצורה

תרגום: יואל נץ

הַסְּתָיו בְּתָקְפּוֹ. הָעוֹרְבִים נֶעֱלָמוּ, 

הַיַּעַר עֵירֹם, הַשָּׂדוֹת נִתְיַתָּמוּ.

חֶלְקָה בּוֹדֵדָה לֹא קְצוּרָה, עֲזוּבָה... 

מַעֲלָה בְּלִי מֵשִׂים מַחֲשָׁבָה עֲצוּבָה.

שִׁבֹּלֶת, דּוֹמֶה, אֶל אָחוֹת מְלַחֶשֶׁת: 

"עָיַפְנוּ עַד כְּלוֹת מִנְּשׁוֹב רוּחַ גּוֹעֶשֶׁת,

בָּחַלְנוּ אַפַּיִם לָקֹד קִדּוֹת-סְרָק,

מִטְעַן גַּרְעִינֵינוּ לִטְבּוֹל בַּאֲבָק!

צִפּוֹר נוֹדְדָה הַחוֹלֶפֶת בַּלַּיִל

מֵיטַב הַדָּגָן בּוֹזְזָה, מְכַלָּה הִיא.

הָאַרְנֶבֶת דּוֹרֶסֶת, הַסַּעַר מַכֶּה...

הֵיכָן הוּא יוֹגְבֵנוּ? לְמַה יְחַכֶּה?

אִם לֹא כִּדְבָעֵי פֹּה נָבַטְנוּ, גָּדַלְנוּ?

אִם לֹא בְּחַבְרוּתָא פָּרַחְנוּ, הִבְשַׁלְנוּ?

אֵין אָנוּ שׁוֹנוֹת, אֵין סִבָּה כִּי נָלִין!

זֶה זְמַן הִתְמַצֵּק וְהִבְשִׁיל הַגַּרְעִין.

עֵת חָרַשׁ וְזָרַע הַיּוֹגֵב – הֲכִוֵּן הוּא

שֶהָרוּחַ תִּזְרֶה לְחִנָּם גַּרְעִינֵינוּ?.."

הָרוּחַ נוֹשֶׁבֶת תְּשׁוּבָה עֲצוּבָה:

"הַיּוֹגֵב שֶׁלָּכֶם, מְיֻסָּר דְּאָבָה.

כִּי שִׁנֵּס אֶת מָתְנָיו לַחֲרֹשׁ וְלִזְרוֹעַ,

עַד אֲבוֹי, לְבַסּוֹף לֹא עָמַד לוֹ עוֹד כֹּחַ.

רַע וָמָר לָאֻמְלָל – לֹא שׁוֹתֶה, לֹא אוֹכֵל, 

וְתוֹלָע בְּלִבּוֹ הַחוֹלֶה הִתְנַחֵל,

וּלְעֵת הַקָּצִיר לֹא צוֹלְחוֹת הַיָּדַיִם –    

כָּחֲשׁוּ... לֶעָמָל הֵן כְּאֶפֶס וָאַיִן.

הָעֵינַיִם דָּהוּ, גַּם קוֹלוֹ לֹא יָשׁוּב 

לְזַמְזֵם כִּבְעָבָר שִׁיר נוּגֶה וְעָצוּב, 

בְּהִמְהוּם חֲרִישִׁי מְהֻרְהָר, לִבְלִי דַּעַת,

עֵת בַּתֶּלֶם הַיָּד מַחֲרַשְׁתּוֹ מְשַׁקַּעַת." 

ניקולאי אלקסייביץ' נקרסוב (1821-1877) נמנה על הקלסיקונים של השירה הרוסית, היה עורך ומו"ל של העיתון "סוברמניק" ועורך העיתון (בתרגום לעברית) "רשימות מולדת". מיצירותיו החשובות ביותר: "למי טוב לחיות ברוסיה". תיאר את סבלו של העם הרוסי ובפרט את חייהם הקשים של האיכרים. כלל ביצירותיו את שפת הדיבור העממית. הוא חידש בהן את צירופן יחדיו של הסטירה, הליריקה והאלגיה. אין ערוך לתרומתו בהתפתחותה של הספרות הרוסית ובשירתה בפרט.

י.נ.

* * *

ישראל זמיר

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

פרק ד': "ליבי לעם"

האמנתי כי נקלטתי היטב במוסד-החינוכי. שיחקתי בנבחרת הכדורסל המקומית, הייתי חבר מערכת העיתון, זכיתי ב"אות-הספורט", ניגנתי בתזמורת המנדולינות, לימדתי איתות-ראייה באחת הכיתות, השתתפתי באימוני הגדנ"ע שכללו שימוש בנשק, ריצות למרחקים ארוכים, הקפה של מעקה חדר-האוכל בהליכת שווי-משקל, וגלישות באומגה ממורדות הגלבוע. עבדתי ברפת, השכמתי לחליבות-בוקר וראיתי עצמי חבר בצוות הרפתנים.

היו הצעות בשיחת-הקיבוץ להפסיק לנו את הלימודים בשל המצב הביטחוני הרעוע. חברים, שבשעתו למדו במוסד החינוכי משמר-העמק, הדגישו כי הם למדו אחת-עשרה שנים בלבד, והדבר לא הזיק להם. כאשר יש צורך להקיף את הקיבוץ בתעלות-הגנה, לצקת מקלטים לבתי-ילדים, ויתר עבודות הביטחון – זכותו של קיבוץ להפסיק לבניו את הלימודים.

"בעולם הגדול נוהגים איכרים ב'עונות-הבוערות' להפסיק לילדיהם את הלימודים, והכול מתייחסים לכך בהבנה," אמרו חברים בשיחת-הקיבוץ.

גזבר המוסד-החינוכי התנגד. לדבריו, למעלה ממחצית חברי הכיתה הם ילדי-חוץ ו"איננו יכולים גם לגבות שכר-לימוד מהוריהם וגם לא ללמד," כך טען בשיחת-קיבוץ. לדבריו, שכר-הלימוד של ילדי-החוץ מכסה את עלות בני-הקיבוץ, ויש חודשים שאף משאיר עודף מסויים.

שמעתי על אותה שיחת-קיבוץ מפי יָשָׁה קמבר השחמטאי, ומיהרתי לספר על כך לבני-הקיבוץ מכיתתי: שאוליק, עמוס והלל, אך הם סירבו לשנות את עמדתם הנחרצת: הקיבוץ מפסיד על ילדי-חוץ.

*

שנת 1947 היתה עמוסה בפעילות ארגוני הפורשים ומנגד – הבלגת היישוב המאורגן. באפריל הוחלט על הוצאה להורג של ארבעה אנשי אצ"ל, וכעבור ימים אחדים התאבדו שניים מהם בתא-הגרדום. כעבור שבועיים פרצו יחידות אצ"ל את חומות כלא עכו ושיחררו ארבעים ואחד אסירים. חשתי קינאה: בני גילי נלחמים בבריטים ואני שקוע בשקספיר...

מחנך חדש בא לכיתה, שכנא נשקס. בוגר קן "השומר-הצעיר" סלונים בפולין, אנרכיסט, משורר, רועה צאן ומומחה לעברית ולערבית. שכנא האמין כי הבנה בין העמים תקרום עור וגידים רק כששני העמים ידברו זה את שפתו של זה. נמוך קומה, חיוור-פנים, שיער כסוף ורגליים לבנות ודקיקות שנעו בתנועות חפוזות. קולו דק, חרקני-משהו, ולא אחת לקה בדלקת מיתרי הקול. הוא לימד ערבית ותנ"ך.

הכיתה שקעה בספר איוב – איש תם וישר וסר מרע, שהוכה בשחין מכף רגלו ועד קודקודו, איבד את משפחתו, את נכסיו, ישב בתוך ערימת אפר ליד ביתו השרוף, והתגרד בכלי חרס. איוב קרא תיגר על גורלו המר ועל כי צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. חבריו התווכחו עימו על קטנות האדם מול גדולת הבריאה.

לדברי המחנך, איוב הוא מרדן, נון-קונפורמיסט, שאינו משלים עם הממסד האלוהי. הוא ציטט את אחת התפילות: "טוב אדוניי לכול ורחמיו על כל מעשיו," ובשמו של איוב זעק:

"חברים, זהו שקר גס! ממתי טוב אדוניי לכול ורחמיו על כל מאמיניו?! ומה על אותם יהודים אדוקים, חסידים, צדיקים, שומרי תורה, שעשו רק את הטוב בעיני אדוניי ונשלחו בהמוניהם לכבשני אושוויץ'?!" פניו בערו, עיניו נצצו וקולו רעם. קרן אור בקעה מבעד לעננים ונימרה את פניו בכתמים, "איוב לא פחד, אף אם יעלה לו הדבר בחייו. כמוהו אותם שני אנשי אצ"ל, שחיבקו רימון בבית-הכלא והלכו אל מותם בקומה זקופה!"

ככל הנראה לא האזינה הכיתה לדבריו. עובדה, אף-אחד לא הגיב. הופתעתי מאומץ-ליבו להלל אנשי מחתרת, שבעיני התנועה נחשבו לפאשיסטים, למוקצים מחמת מיאוס. קשה לומר, שהכיתה גילתה עניין במצוקותיו של איוב. רוב התלמידים נמנם או קרא עיתונים בהיחבא.

"גם אם חמישה אחוז מן החומר ייקלט – דיינו," ניחם שכנא את עצמו ביודעו שהלימודים הם על זמן שאול: שמרנו בלילות, למדנו בבקרים, עבדנו אחר-הצהריים, התאמנו בסופי-שבוע, בקושי עמדנו על רגלינו.

מדי פעם נוצר מחסור בכוח-אדם מיומן, ורכז-הפלחה הִרבה להיכנס לכיתה באמצע השיעורים ולשלוף את עמוס והלל לעבודות השדה. איש לא ערער על כך.

*

באחד הערבים לא שבו ילדי-הקיבוץ מביקור אצל הוריהם בשעה הקבועה, והדבר נראה חשוד. סרקתי את בתי המוסד-החינוכי ואפילו סרתי אל אגף "מיכאל דוחן" – לוח-זיכרון שהוקדש לחייל יהודי מדרום-אפריקה שנפל במלחמת-העולם השנייה, והוריו החליטו להנציחו במוסד-החינוכי – המקום שימש משתנה קבוצתית ולא מצאתי שם משתין בקיר. "מוזר ביותר," סיננתי לעצמי.

לאחר חצות הם הגיעו כשסוד כמוס על פניהם. לאחר שידולים התברר ששהו בעלייה של רפת גימ"ל וניקו כדורי רובה חלודים. אפילו הסיסמה דלפה: "ליבי לעם!"

"ולמה רק אתם?" שאלתי את אחת מבנות-הכיתה.

היא סיפרה שאכן הם שאלו את ה"סליקר" לפשר ההפרדה, והוא הסביר כי אין לסמוך על ילדי-החוץ או על ילדי-הגולה. הוריהם מתגוררים בעיר, ואין ביטחון שאינם קשורים לבריטים או לאירגוני ה"פורשים". ולהוכחה – בכיתת "אורן" יש שלושה "ילדי-טהרן" וביניהם אלכסנדר, שאביו משרת בצבא אנדרס הפולני, שהוא תחת פיקוד בריטי...  

הדברים הדהימו. הסקנו כי נאמנותנו ל"הגנה" היא בערבון מוגבל. למחרת עלינו לאוהלו של בִּיני: איציק חבצלת, ממיק ואני.

בדרך ממיק הביע סברה שילדי-הקיבוץ היו חייבים להתייצב על רגליהם האחוריות ולהודיע לאותו "סליקר": "או כולם מנקים או אף אחד!" – אך סולידריות חברתית הם מכירים רק מספרים, לא מהחיים.

לאחר שגוללנו לפני בִּיני את העוול שנגרם לנו, אמר ממיק:

"בִּיני, אם איננו מוסמכים לנקות כדורי רובה חלודים – איך זה, שאתם מפקידים בידינו נשק בלתי-לגאלי מה'סליקים'? וכי אינכם חוששים שנסגיר אתכם לבריטים?!"

ביני הליט פניו מבושה ועוד באותו ערב דפק על דלתות חברי ועדת-הביטחון של הקיבוץ וכינס אותם לישיבה דחופה. אמר שהוא מגבש יחידה צבאית, מאמן אותנו בנשק בלתי-ליגאלי, ברובים, בסטנים וברימונים, דואג שנהיה חברי "הגנה", מכין את חיילי-המחר של המדינה-בדרך – ופתאום בא לו איזה "סליקר" חשדן והורס את כל העבודה! – "האם הפסילה היא על דעת ועדת-הביטחון?!" שאל.

ה'סליקר' ננזף קשות. איציק שמע על כך מאחיו הבוגר, שנמנה עם חברי הקיבוץ.

איציק הגיע לקיבוץ בעקבות אחיו זאב. אהבתו לטבע לא ידעה גבולות והוא הִרבה לטייל על הגלבוע והכיר בו כל זחל, שיח ופרח. הוא גידל בחדרו עכברים לבנים, ומתחת למיטתו עמד ארגז "תנובה" ובתוכו נחש-טבעות. מדי-פעם היה אפשר לפגוש בחדרו לטאות, חומטים, זיקיות, גמלי-שלמה ושאר זוחלים שלכד. הוא אהב מאוד לפחלץ ציפורים והביא אותן לחדר-הטבע. איציק לא הסתפק באהבה לטבע, הוא הִרבה לקרוא שירה, ודיקלם להנאתו קטעים שלמים מ"יבגני-אונייגין" לאלכסנדר פושקין.

*

בחודש מאי 1947 התכנסה עצרת האו"ם לדיון בהצעת בריטניה לשלוח ועדת חקירה שתחקור את בעיית ארץ-ישראל ותמליץ בפני המליאה על פיתרון מדיני. איש לא חלם על מדינה עברית. יוסק'ה, מדריך הקבוצה שלנו, הביא ל"פעולה" את חוברתו של מרדכי בנטוב על כינונה של מדינה דו-לאומית בארץ-ישראל, ופרש לפנינו את עקרונותיה: השלטון בארץ-ישראל יתחלק באופן שווה בין שני העמים, ללא הבדל בין רוב למיעוט. הכוונה לסלק את החשש שערבים ישתלטו על יהודים או יהודים על ערבים. התכנית הציעה "פדרליזם אזורי" – מדינה בת שני אזורים – יהודי וערבי, וכל אזור ישלח מספר שווה של נציגים לפרלמנט משותף. לכל אזור תישמר אוטונומיה בעניינים פנימיים, בעוד שעל ניהול ענייני המדינה המשותפת תופקד ממשלה פריטטית, שיושב-הראש שלה ייכהן ברוטאציה: שנה יהודי ושנה ערבי.

מדינה דו-לאומית היא הסיכוי היחיד לסולידריות מעמדית בין שני העמים. מדינה כזו תתפתח, עם השנים, לבעלת רוב סוציאליסטי, כיוון שמספר העובדים גובר על מספר המנצלים.

אפשרות אחרת, "פדרליזם עדתי" – השתייכות לעדות לאומיות ללא בסיס טריטוריאלי. השוויון בשלטון יובטח בדומה לחלוקה אזורית, כאשר האוטונומיה לא תתבסס על שטח, כי אם על המבנה העדתי. להערכתו, במרוצת-השנים יתפתח מצב שבו פרולטריון יהודי-ערבי מנוצל יתייצב מול קפיטליזם יהודי-ערבי מנצל, "כיוון שניצול הוא ניצול בין אם הוא יהודי או ערבי."

כעבור שבוע הזמין יוסק'ה את מרדכי בנטוב ממשמר-העמק, מחבר התוכנית, לפגישה עם הכיתה. בנטוב סיפר כי תוכניתו הוגשה לוועדה האנגלו-אמריקנית בניו-יורק ועוררה עניין רב בקרב חברי הוועדה. הוא הפליג בסיכוייה של מדינה דו-לאומית אם וכאשר תקום. קולו הבוטח, התלהבותו, רעמתו הכסופה שנעה ברוח המאוורר – הזכירו דיוקנו של נביא.

ממיק פקפק. היש בכלל סיכוי שפלח ערבי מאום-אל-פחם יראה בפלח ממשמר-העמק שותף יותר נאמן לו מאשר בן-דודו הקפיטליסט מנצרת? האם פרולטריון יהודי-ערבי מצידו האחד של המתרס וקפיטליזם ערבי-יהודי מצידו האחר – אפשרי בתנאי שנאה היוקדת בין שני העמים?

"כל עוד התוכנית לא נוסתה – אין לפסול אותה על הסף," השיב לו בנטוב.

*

באחת משיחות-הקיבוץ סיפר ברוך רבינוב, שכיהן כגזבר ה"הגנה", כי נתן פלד, שליח התנועה בניו-יורק, מקיים שיחות רציניות מאוד עם איש השגרירות הסובייטית אלכסנדר קראסילניקוב, ובאמצעותו נפגש עם שר-החוץ הסובייטי אנדריי גרומיקו, שרמז לו כי עליהם לצפות לשינוי בעמדת ארצו כלפי ארץ-ישראל, והציע להנהגת התנועה להיערך לכך.

איש לא האמין. קובּעת האכזבות ממדיניותה האנטי-ציונית של ברית-המועצות עלתה על גדותיה.

ב-15 למאי הגיע תורי להביא את חבילת העיתונים מהאוטובוס, וכשהגיעה, פתחתי אותה בדרכי לכיתה, וכותרת גדולה שבתה את ליבי:

הצהרה פרו-ציונית של ססס"ר

"לא ייאמן!" פלטתי בתדהמה, אבל בכותרת-המשנה נכתב:

"גרומיקו: עתידו של חלק חשוב של העם היהודי קשור בעתידה של ארץ-ישראל. הבעייה תיפתר רק על-ידי הקמת מדינה דו-לאומית, תוך שוויון-זכויות לשני העמים. אין להתעלם מסבלותיהם של היהודים.

"השיטה המנדטורית פשטה את הרגל. תגובת הסוכנות: מפנה גדול!"

רעד עבר בגופי. האומנם חל מפנה בעמדה הסובייטית המסורתית כלפי הציונות? הייתכן שברית-המועצות הכירה בארץ-ישראל כפיתרון לבעייה היהודית?

רצתי בכל כוחי לכיתה, וללא אומר פרשתי את העיתון על שולחן המורה והתיישבתי במקומי. שכנא הציץ בכותרת, מצמץ בעיניו, נענע בראשו כלא מאמין, זקף זוג גבות דלילות והעיר באירוניה:

"היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו?"

*

בערב הגיע יוסק'ה המדריך. הוא ויתר על מיפקד, על שירה, על משחקי-חדר – ומיד פתח בנאום. לדבריו, נפל דבר בארץ-ישראל! ידידתנו ברית-המועצות הכירה בקיומו של העם היהודי, והקרע עימה סוף-סוף התאחה.

"אילו הייתי יהודי דתי הייתי קם ומברך: 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!'"

שקט השתרר בכיתה.

לדבריו, שר-החוץ הסובייטי, אנדרי גרומיקו הכריז בנאומו כי השיטה המנדטורית פשטה את הרגל וכי עתידו של חלק חשוב של העם היהודי קשור בעתידה של ארץ-ישראל. האומות-המאוחדות אינן יכולות עוד להתעלם מסבלות היהודים באירופה, לאחר ששישה מיליון מהם נרצחו באכזריות על-ידי הנאצים. האידיאל הרצוי הוא הקמת מדינה דו-לאומית, שבה יינתנו זכויות שוות לשני העמים, אולם לדאבון-לב הדבר אינו ניתן להגשמה, בגלל היחסים הרעים השוררים בין היהודים לערבים. לכן הפיתרון המוצע הוא חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות עצמאיות.

הפיתרון הפיסי נגע פחות לליבו של יוסק'ה. את ההישג הגדול ראה בעצם הכרתה של ברית-המועצות בארץ-ישראל כפיתרון טריטוריאלי לאנומליה היהודית, ובהודאה כי הציונות היא תנועת שחרור לאומית וכי זכותם של היהודים להגדרה עצמית. יוסק'ה ביקש שנזכור את ה-14 במאי 1947 כיום שבו חל המפנה ההיסטורי הגדול – גמול לתנועה, שצדקתה הוכחה קבל עם ועולם.

ממיק שאל אם אפשר להספיד את הפיתרון הדו-לאומי של בנטוב, ויוסק'ה השיב שמוקדם לערוך לוויות. ברית-המועצות היא מעצמה ריאלית, המבינה שבתנאי עוינות בין שני העמים – פיתרון דו-לאומי אינו בא בחשבון עכשיו, אך בסיטואציה פוליטית אחרת, התוכנית עשוייה לעלות שוב על סדר-היום.

"קדחת!" הגיב ממיק בבוטות, "היכן תמצא בעולם שתי מדינות כה שונות באוכלוסייתן, החיות על טריטוריה אחת בהרמוניה?"

"ומה לגבי ברית-המועצות שבה מאה ושבעים קבוצות אתניות חיות בחמש-עשרה רפובליקות – באחווה ובהרמוניה מלאה?" השיב לו יוסק'ה.

"היית שם? אני הייתי בכמה מהן, והשנאה שם למוסקבה ממש תהומית. אין לי ספק שיום אחד הפצע המוגלתי הזה יפרוץ כלבה רותחת!"

ווי הנהן בראשו, אך שתק.

"איך אתה מדבר?! רוסיה הכירה בנו סוף-סוף, ובמקום לחגוג אתה משמיץ," קפצו עליו חברי הכיתה, אשר בדרכם הפשטנית האמינו כי רוסיה הצטרפה ל... תנועה הציונית.

הצצתי בנעמה. שדיה מילאו את הבד הגס של חולצתה ופערו פרצות בין הכפתורים. ניסיתי לצוד את עיניה, אך לשווא. היא תלתה עיניים מעריצות ביוסק'ה ובלעה את דבריו.

הפעולה הסתיימה בצרור שירים רוסיים. נחמה פתחה ב"ליבלבו אגס וגם תפוח", עברה לפרשי הקוזקים שעל גדות הדנייפר, נדדה לשפת הדון, פגשה את נטשה, את "קטיושק'ה שיצא לשוח" ויתר גיבורי הצבא האדום. שעה ארוכה התרפקנו על אמא רוסיה, שסוף-סוף אספה אותנו אל חיקה.

*

כעבור ימים אחדים הופיעה בעיתון, ב"הטור השביעי", תגובתו של המשורר נתן אלתרמן, ומישהו תלה אותו על לוח-המודעות של הקיבוץ. עוד אזכור  כמה מן הבתים:

 ...לגרומיקו אנדרי.

התעוררנו בבוקר. פתחנו עיתון...

ליק-סכסס. קריית או"ם. ונשארנו תקועים

תודה. ותוהים: מה פתאום?

 וישנה פה כמין הרגשה מיוחדת.

ואשר לאנשי השומר-הצעיר...

ואיך לומר זאת? לוּ ראית!

כמו הרגשת יום הולדת. כמו חתנים הם בעיר!

*

באחד הימים נכנס לכיתה אברהם הכהן, מבני המשק הבכירים, סיפר על קורס דאייה העומד להיערך בכפר-ילדים, לרגלי גבעת-המורה, והמליץ להצטרף. "ייתכן כי מי שילמד דאייה היום – מחר יהיה טייס."

"אנחנו נגד פרנסות אוויר," השיב לו דשיק.

דשיק, נער יפה-תואר, גבה-קומה, עיניים אפורות וגוף אתלטי. תלמיד מבריק במתמטיקה ובמקצועות הריאליים. כל תרגיל שנכתב על הלוח, פתר ראשון, והכריז באדישות לְמה שווה ה-x. בהיותו בן שלוש-עשרה נסעה חברת-הילדים לסחנה לבילוי, ופגשה שם כיתת ילדים מירושלים. לפתע נשמעו צעקות בהולות:

"משיח טובע! משיח טובע!"

דשיק, שלא האמין במשיח, משך בכתפיו ושאל:

"ולמה שמשיח יטבע?"

אך עד מהרה קלט שמשיח הוא שם של נער, קפץ למים, צלל בין העשבייה הסבוכה, שלה מתוכה את משיח והעלהו על היבשה. ואז שמע שעוד נער טבע, ושוב צלל והציל גם אותו. העיתונות גמרה עליו את ההלל. שיבחו את אומץ-ליבו ואת תושייתו הרבה. דשיק הצטיין בקור-רוח, ביכולת עמידה במצבי-לחץ, בכושר אילתור ובחוש-הומור שנון.

נעניתי להצעתו של אברהם הכהן והתנדבתי לקורס. החלטתי לטעום טעמה של רחיפה באוויר – לאחר שזנחתי את השחמט.

"אני מאחל לך הצלחה בקורס. אתם עוד תקנאו בו," אמר והלך.

וכך, במשך עשרה ימים, גלשתי מפסגת גבעת-המורה אל שדות עמק-יזרעאל בגלשון מסוג "ורונה", וסיימתי את הקורס בהצלחה. עם שובי התחלתי לחלום על טיִס.

*

ערב קיץ לוהט. רוח חמסינית נשפה ממזרח והירח השקיף מלמעלה. החבר'ה רתמו זוג פרדות לפלטפורמה, ודהרנו לסחנה. ללא אומר פשטנו בגדים וקפצנו ערומים למים. ניסיתי להתקרב אל נעמה, אך זו היטיבה לשחות וחמקה. דשיק ואחת הבנות נראו שוחים לעבר המערה ונעלמו בתוכה. לפתע הגיחה נעמה מאחור, תפסה בראשי והטביעה אותי במים, כשצחוק קולני על שפתיה. אחר-כך יצאנו מן המים, ישבנו על סלע וזללנו אבטיח.

עם שובנו למוסד אזרתי עוז ולחשתי לאוזנה: "נעמה, הירח ינזוף בנו אם לא נצא לטיול-לילה."

קולי רעד.

"שאלת אותו?" ענתה בקול מתחנחן.

"שמעתי אותו ממלמל."

בחורשת הקזוארינות, למרגלותיו של עץ עבות גזע, ישבנו ודיברנו. היא סיפרה שנולדה בירושלים, בשכונת נחלת-אחים. אביה פועל-ניקיון ואימה עקרת-בית. המצב הכלכלי בבית היה חמור והיא נשלחה לחברת-נוער בקיבוץ. לאחר כשנתיים התפוררה החברה והיא נשארה בקיבוץ בלי מסגרת. מישהו דאג לצרפה למוסד-החינוכי. אף אחד לא יודע שהוריה אינם משלמים בעדה. כשסיפרה לי, דמעות עמדו בעיניה. הנחתי יד רועדת על כתפיה והיא חייכה, משכה בכתפה וקירבה את לחיָה לגב ידי. ליטפתי את שערה ולבסוף אזרתי עוז והצמדתי נשיקה ללחייה. לתדהמתי, נטלה את ידי והניחה על חזה הגואה.

"אני יודעת שאתה אוהב אותי ומתייסר בגללי," אמרה, הסירה את חולצתה והתירה את כפתורי חזייתה. לא ידעתי נפשי מהתרגשות. סוף-סוף היא שלי, גוף ונפש. ליטפתי את שדיה בעדינות. גיליתי את הילת העור הכהה ומוללתי את פטמותיה. נעמה נאנחה ונשקה לי. אברי נגח את תחתוניי, כמעט קרע אותם.

לפני שנפרדנו אמרה: "בוא נשמור הכול בסוד. תמשיך לשלוח לי פתקים גם אם לא אענה. לפעמים תוקף אותי מין מצב-רוח כזה..." היא ליטפה את לחיי ונשקה לשפתיי.

המראתי לעננים. "סוף סוף נבקעה החומה הסינית..." מלמלתי בדרכי הביתה.

העורבים שעל העצים המשיכו להתקוטט ולצרוח בזעם.

*

החופש הגדול. נשארתי בקיבוץ ועבדתי בגן-הירק. הכיתה החלה להתכונן לטיול הארצי של התנועה מבן-שמן לוואדי-קלט בואך עין-פשחה. ילדי-החוץ קיבלו מכתבים, מהנהלת המוסד-החינוכי, שעליהם להביא מזון לטיול. הרשימה כללה: חמש כפות גדולות של קפה, שש כפות סוכר, ארבע כפות אורז, קופסת סרדינים, שני לימונים, כיכר לחם ועוד כהנה וכהנה.

פניתי לרכזת-המטבח של המוסד-החינוכי בבקשה שתצרף לפרודוקטים של בני-הקיבוץ את חלקי, ותחייב את אימי על הסכום. לרגע חשבתי לומר לה, כי בשבועיים של עבודה מפרכת בגן-הירק, מבוקר עד ערב, הרווחתי ביושר אותם פרודוקטים, אך לא אמרתי מילה.

מחסנאית-המטבח התייעצה בשתי מחסנאיות-הבגדים, שהזהירו אותה לבל תסכים, כי ההורים של ילדי-החוץ אף-פעם אינם משלמים.

כעסתי. מה ההיגיון לשלוח אותי כל הדרך לירושלים, כדי להביא חמש כפות קפה ושש כפות סוכר?

שבתי לירושלים כדי למלא את תרמילי במצרכי מזון כנדרש, ולצערי טעיתי במועד יציאת הטיול והחלטתי להשיגו למחרת-היום בחנייה ללינת-לילה שערכו במעלה-החמישה.

הגעתי לקיבוץ, שאלתי היכן חונה הטיול, ואיש לא ידע. מישהו הציע שאצא ליער והצביע על הכיוון. לאחר הליכה מייגעת הגעתי להצטלבות-דרכים ולא ידעתי לאן לפנות. כאיש שמאל פניתי שמאלה, ולאחר הליכה של כעשרים דקות שמעתי שאגות "ג'ימָאלָייה" וידעתי שאני בדרך הנכונה. הגעתי כשתחת בית-שחיי כיכר לחם, והקבוצה התפקעה מצחוק.

בעין-גדי נערך מפקד-התייחדות מול מצבת-הזיכרון שהוקמה לזכרם של שמונה חברי "השומר-הצעיר", שנספו בטיול התנועה באפריל 1942. הטיול זכור בשל האסון הכבד שאירע. לטיול צורפו מספר פלמ"חניקים כמאבטחים. לפנות-בוקר עמד הטיול לצאת מעין-גדי לעין-פשחה, ובשל הקור העז הודלקו מדורות. אספו הפלמ"חניקים קוצים וזרדים לערימה וגלגלו לעבר המדורה. ככל הנראה רימון שורבב לאותה מדורה. ולפתע, מהומת אלוהים: פצועים, הרוגים. כיצד מזעיקים עזרה?

חנוך רוזנברג, ממארגני הטיול וחבר השלמת בית-אלפא, ועימו שלושה מתנדבים, החליטו לרוץ כל הדרך לקליה, כ-45 ק"מ, כדי להזעיק עזרה.

עם שחר יצאו ספינות עמוסות אשלג בדרכן לקליה. שמעו הספנים שאגות-עזרה, ראו נפנופי-ידיים, הבזקי מראות, עשן מדורות – והבינו שקוראים להם לעזרה.

חנוך וחבורתו לא ידעו על כך והמשיכו לרוץ. במהלך הריצה, נשרו שלושה וחנוך רץ את מרתון חייו – שמונה-עשרה שעות רצופות! בניגוד לפדיפידס האתונאי, שנת 490 לפני הספירה, שרץ מהכפר מרתון לאתונה לבשר ניצחון – רץ חנוך מעין-גדי לקליה לבשר אסון. פדיפידס הגיע, בישר ומת. חנוך הגיע, בישר והתעלף.

בסוף החופש הגדול הגיע מכתב מנעמה. אביה נפטר, ולדאבון ליבה היא עוזבת. עליה לסייע בפרנסת המשפחה.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אלף זרגים לשלמה המלך

מאת חיימקה שפינוזה לוטש מילים

ובחלומי

מדי לילה

אני מפטם את הכּוּס שלה

באלף זרגים

של שלמה המלך

לנשותיו

ואני מזיע

כמו הוד מלכותו

שעבד קשה

כמו משה

שהוציא מים

מן הסלע

ואני חושב

לשלמה המלך

היה אולי זין של פיל

שהביאה מלכת שבא

לירושלים

וטדי קולק טמן אותו

במרתפים של

מוזיאון ישראל

יחד עם הדגים

מעין גב

לפעמים אני

משוחח עם המתים

הם יותר מעניינים לי

מן החיים

שואל אותם

על התלם הראשון

בדצמבר 1878

וריח שריפת החמץ

אצל סבא בחצר

ברחוב ביל"ו

* * *

אהוד בן עזר

לא לגיבורים המלחמה

רומאן

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971

לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.

המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.

הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.

לפני יותר מ-50 שנה!

פרק ו

[חלק ראשון]

אשלח לךְ זר פרחים ואכתוב: "הפרחים שלא נתתְ לי אינם נובלים לעולם." אלוהים קטנים היא האישה, שאפשר למששו בידיים. "מדוע גירשת אותי, עפרה?" שמע את עצמו מדבר בקול רם, והביט לצדדים במבוכה והחל שורק כדי לפזר את חשד דיבורו אל עצמו. משוגע. לעזאזל. אפילו קיקי החתולה יותר חשובה לך.

האם היה צריך לבוא אליה בסיפורו הישן? בשנים הראשונות לאחר מות אביו היה כואב יום-יום את השינוי ואת העקירה מן המושבה. עברו שנים והפצע לא רק נרפא אלא גם הגליד. הצלקת שנותרה היא בגדר אותם דברים עליהם אומר אריסטו כי "לעבר יש תכונה כזאת, שאפילו האלים אינם יכולים לשנותו." אך כמו היסטוריון, כך גם כל אחד מאיתנו כותב מחדש את תולדות העבר על פי תחושותיו בהווה. ולכן, דווקא הערב... הוא נזכר, צהרי יום קיץ, מוצפים שמש, והוא ילד בן תשע, רץ ומקפץ יחף מגבול החצר אל שדה שלף המשתרע עד לכפר הערבי, מדלג ורומס בעקביו את גבעולי הקש הקטומים, אשר דקירותיהם מדגדגות בכפות רגליו. והוא שר את החלק האחרון של הסימפוניה מן העולם החדש – טַה, טַה, טַה, טַטַטַם, טַה, טַה, טַה... עדיין אינו יודע אפילו את שמה, רק זוכר לה כל שנותיו הבאות את חסד היותה היצירה הראשונה שאהב. הוא היה רוצה לזכור יותר פרטים על אודות אביו, אבל מחסום בלתי-נראה עומד בינו לבין גן-העדן ההוא. ונדמה היה לו כי הדרך אל ילדותו נחסמה. והוא אמר לעצמו כי אולי כאשר יזקין יחזרו ויעלו בפניו שנותיו היפות, אשר בטרם האסון.

הוא ברח ממרכז העיר, היכן שאנשים רבים מילאו את הרחובות ואת המדרכות וחלפו על פני חלונות-ראווה מוארים בדרכם לבתי-הקולנוע. הוא פחד לפגוש מי ממכריו שיראה אותו מסתובב לבדו במוצאי-שבת בלי חברה.

העסיקה אותו המחשבה כיצד נראה כל אחד מן העוברים והשבים בשעת מישגלו. הגברים לא עניינו אותו. מתנשפים כחיות. הוא עקב אחר זוג צעירים והתבונן אל הנערה, בוחן את אותה ארשת רצינות, איפוק ומעשיות ששיוו גאווה לפניה. אולי היא סטודנטית. הליכתה הנשית והמתנודדת, חצופה וגם חלומית, העקבים מרימים את ירכיה, והן מתנועעות לנגד עיניו בהתנשאות קלילה וזהירה, שאינה מרמזת כלל על אותו הגוף עצמו, שעה שהוא שרוע באנקת ייחומו ומתפתל, והפנים נעשות פראיות ומתכערות, והרגליים נפערות לרווחה ומפרכסות באוויר בלי בושה.

ועפרל'ה? עפרה הקדושה שלו.

הוא השתרך אחרי הזוג עד שהבחור הרגיש במבטיו.

ברחוב קינג-ג'ורג' פסע בצעדים רחבים ומהירים וירד לעבר תחנת הרכבת, שם נכנס לשדה טרשים, בין צלליות כהות של עצי זיתים, מול הר ציון. ישב על אבן גדולה ומולו חומת העיר העתיקה והגוש האפל של חורשת העצים והכנסייה אשר על ההר. עכשיו נגמר היומן ומתחילה ההצגה השנייה, אמר לעצמו, – יכולנו להספיק ללכת לסרט, יכולתי עוד להישאר אצלה. מה היא עושה הערב? כדאי לצלצל אליה? יכולתי להציע לה לצאת לרקוד בבאר. אפשר ללכת ל"טאבו", ל"May Bar" או ל"בכחוס" של הסטודנטים. אבל פוליק אינו יודע לרקוד ולא היה מעודו במקומות האלה שהם יקרים מאוד, גם אינו לבוש כהלכה, אפילו ז'קט ועניבה אין לו.

ירושלים יפה? מה זה עוזר לו בלי עפרה, לכן הלך וצלצל אליה וההעזה שלו השפיעה עליה והם נפגשו, וברחוב שינה את התוכנית והציע לטייל בעיר והיא הסכימה, והם יורדים ברחוב קינג-ג'ורג' ובעברם מול הר ציון היא שואלת, "לאן אתה לוקח אותי?" והוא אומר, "בואי נשב כאן מקום יפה," ולקח אותה בדיוק לאותו סלע שעליו ישב לפני שעה קלה ועדיין עקבות פסיעותיו ורגבים שחפר ושיחים שמולל בקרקע, אבל אינו מספר לה שום דבר ואומר כאילו גילה את המקום לראשונה, "תראי כמה הנוף יפה כאן, ולמטה גיא בן הינום, והשכונה הזאת, מה שמה, אבו-טור, היית שם פעם?" והיא אומרת, "לפעמים נדמה לי שבנו את הר ציון ואת החומה במיוחד בשבילי, רק הירח לא אומר לי אף פעם שום דבר."

"כן עפרה, ירושלים יפה רק למענך, והחומה וההר ניבנו כדי לקשט את הלילה שאת מסתכלת בהם, גם אני חושב כי לירח אין שום משמעות, לא אהבתי אותו מעודי. ישבתי על האבן הזאת לפני שצילצלתי אלייך והייתי עצוב אבל עכשיו את איתי ואני אוהב אותך, את האדם היחידי בעולם כולו שאיכפת לי ממנו, ואני מאמין שאת עודך בתולה ומחכה לי שאהיה הראשון אצלך."            

לא, לא כך, אלא – כשאני איתך יש לי חשק להגיד את המילים שהשטן ציפה שפאוסט יאמר לרגע החולף: "התמהמה נא, יפית כל כך." ואם תתעייפי נלך לחדרי שקרוב לכאן יותר מדירתך, אפשר לעלות דרך שכונת טלביה ולהגיע לרחביה. מרטין בובר גר שם. הוא אומר שאנחנו קיימים רק כאשר מולנו יש מישהו שאפשר ליצור עימו קשר אמיתי, לכן אני לא מוכן לוותר עלייך. בבסיס-הטירונים היה רב-סמל ושמו מחלוף, שצעק בחדר-האוכל על אחד הטירונים ואמר כי ישלח אותו בלילה אל ראש גבעת המחצבה להדליק נר על הקטן. הוא מחלוף אשר בלילה הראשון לבואם אל הבסיס, בתום המסע המזורז להכרת החגור, נשא נאום בזו הלשון:

"עכשיו הצבא דואג לכם שתלכו לישון היטב כדי שתוכלו לקום מחר בבוקר בריאים ורעננים כאילו זה עתה יצאם מכּוּס-אימכם!"

מה מצאת באורי בן-עמי שראיתי אתכם הולכים יחד ברחוב בן-יהודה? הוא טיפש אבל נמצא במקרה קרוב למגפונים ולכן קולו נשמע. ליכוד העם הוא שחיקת היחיד. החופש הוא סירוב למלא פקודה והוא אנרכיה ופרשת לבון ואבא שלי. הערבים מעמידים בפנינו ברירה – להתלכד בעקבות הפחד או להתפורר מתוך חולשה. לכן אני לא חי את החיים שאני רוצה אלא את הללו שנאצר רוצה בשבילי ולבון רוצה ובן-גוריון מחליט ומחלוף צועק והש"ב עוקב וגם הם לא פועלים מרצונם החופשי אלא מתוך הכרח ותלויים אחד בשני כתיאטרון בובות שמושכות בחוטים של עצמן.

ואם תתנגד יגידו לך אין ברירה אחרת, זאת המדינה שלנו ואם לא פרשת לבון אז אושוויץ. בסיס-הטירונים עדיף על מחנות-הריכוז כי טוב הישראלי החי מן היהודי המת. שם על החומה יושב ליגיונר ירדני והוא יכול לפתור את כל הבעייה האכסיסטנציאלית שלי בירייה אחת.

יוחנן בן-זכאי, שאולי פסע כאן ממש בשדה הטרשים בחשכת הליל ונמלט ליבנה, היה בוגד. אלפיים שנה הזריעו היהודים הבוגדים את נשותיהם בגלות, ובמסתרים עבר דם המכבים ואחרוני מצדה מדור לדור עד שקמתם הדור האחרון בריאים ורעננים כאילו זה עתה יצאתם לאוויר העולם מכּוּס-אימכם בבסיס-הטירונים של מדינת ישראל ומי שלא מחזיק מעמד שיאבד את עצמו לדעת. "אם קשה לפרקים קצת הדרך / מעיקים התרמיל והחום / אם דברים מסתדרים רק בערך / והבית רחוק כחלום..."

ומכתבייך הנדירים במעטפות תכלכלות מתוצרת חוץ שהדיפו ריח בושם נייר ענוג, בערב בחזרה מן האימונים המפרכים, בצריף החלוד והמסוייד לבן, לאור מנורת חשמל חשופה, על מיטה שמכוסה שמיכה אפורה ועליה מונח הציוד ב"סידור מיטה" צבאי, הקו ישר כסרגל יחד עם המיטות האחרות. בבוקר היינו מיישרים את התרמילים בחוט הנמתח מקצה הצריף ועד סופו. ואם אתה זקוק למיסדר חולים עליך למצוא שני חברים שיוותרו על ארוחת הבוקר ויעזרו לך לסחוב את המיטה עם כל הציוד אל מחסן הפלוגה, ורק אחר כך קיבלת רשות לגשת אל הרופא. וכאשר גם זה לא עזר הצטוו המבקשים מיסדר חולים להביא את המיטה עם הציוד אל מול המירפאה בקצה המחנה.

וטעם עונשו של חגור צמוד, ללכת כל היום, גם לארוחות ובמנוחה, עם חגור מסע צמוד לגב. אחדים נשלחו לבית-סוהר. מן הגרעין של פוליק, תודה לאל, יצאו לכל היותר בעונשי חגור צמוד ומיסדרים נוספים, שלא לדבר על 'רונדלים' וחפירת בורות (צדוק המ"כ קבע מידתם למהדרין: "מטר על מטר על מטר על מטר") כדי לקבור נאד או בדל-סיגריה, אבל איש לא נאסר, לא נשלח לבית-המשוגעים, לא התאבד, ורק אחד ערק מן הצבא.

למכתבים היה טעם של בית ושל חלום נכסף ושל געגועים שצובטים בליבך עד לבכי בתוך הערבוביה בה אף לרגע אחד אינך לבד ואינך חופשי ותמיד רעב ונירגן ודואג לניקיון הנשק ועייף ואינך מסתדר עם לוח הזמנים הדחוס. לישון בלי סדינים תחת שמיכות צבאיות שמגרדות אותך, ובחלומך אתה מטייל יחף עם מריצה ברחוב חובבי-ציון אל החנות של איכילוב כדי להביא תערובת מספוא לעופות ולעז, ולהתעורר מגורה לפנות בוקר באמצע חלום על אסתר מונשיין שהיתה הבחורה הכי מכוערת בכיתה ושמה נשכח ממך כבר שנים והיא מתפשטת למענך בבית בודד על שפת הים בתל-אביב, תל-אביב שרֵיקה לגמרי מבתים ומאדם וכולה גבעות חול כשטחי האימונים. אסתר מונשיין ששדיה תופחים למגע שפתיך, ושפתיך נוגעות בבשרה האדמדם. היא ולא עפרה הטהורה והנכספת שעומדת ומביטה לעברך באותו רגע חלומי, ואתה יודע שהיא רואה שאתה בוגד בה ואינך יכול להתגבר על התשוקה הנוראה שאוחזת בך להחזיק באסתר מונשיין, עד שמקיצות אותך צעקות ההשכמה וזריקת השמיכות מעליך בידי המדריך, ובגדיך לחים ומדיפים ריח זרע טרי, ואתה יוצא אל בוקר חורף חשוך וקר בנעליך הגבוהות ובמכנסיים קצרים ובגופייה לריצת בוקר של כך וכך קילומטרים, שבוי במסורת המפוארת, לרוץ או לשיר: "לא נורא, נתגבר, עוד נגיע לחוף הזוהר!" אף לא רגע אחד של מנוחה או הליכה. כך טוב לרוץ עד שמתקצרת עליך נשימתך ורגליך כואבות ושריריך מתכווצים ונדמה לך כי לעולם לא תוכל לעשות בריצה את הדרך חזרה למחנה, אבל אתה כבר לא קופא מקור אלא מזיע ומטומטם.

אתה רגליים ושלוש דקות לגילוח ורובה שדורש ניקוי קפדני (מיסדר נוסף בצהריים!) ונעליים שחייבות בצחצוח ואת-חפירה וכלי אוכל (מחלוף ימרח את השמן השחור על פרצופך!) ורצפת הצריף שצריך לשטוף ומיטה שיש לסדר ובארוחת-הבוקר לצעוד בשלשות אל חדר האוכל ולעמוד שעה ארוכה עמידת דום זקופה עם ה'מסטינגים' תחת לבית-השחי ולהיכנס שורה-שורה לפי פקודה, קפה תפל וביצה פולנית קטנה ועגבנייה רקובה, ולהילחם על כמה פרוסות לחם שטומנים בכיס כדי שיהיה מה לכרסם במשך היום כשהמעיים מציקים ברעב.

ועל מה אתה חולם בסך הכול? להמליח מלפפון טרי של ראשית הקיץ ולאכול אותו על קליפתו הירוקה, ללכת בתרגיל של התגנבות יחידים שעה ארוכה לבד במשעולי הפרדסים ולקנות רבע קילו גבינה לבנה ורכה וחצי כיכר לחם טרי או לחמניות בצרכנייה של מושב נידח, ולזלול.

והיום בו הבנת שיש הוראה להעניש אותך במיסדרים נוספים ביום ובלילה ובשבת ואפילו אתה וכל חבריך למחלקה ניקיתם את גרגיר האבק האחרון בצריף כשאתם רובצים על הרצפה ומברשות נעליים בידיכם – רק כדי לשבור אתכם.

והייאוש שמכרסם אותך מפני שאין שכר ועונש, רק עונש ושאגות ונאומים אין-סופיים של המ"כים וסמלי-המחלקות בשעות המאוחרות של הלילה על חשבון שעות השינה המעטות שלך, נאומים שמתכוונים לטמטמך ולהשפילך. המאמץ שלכם להיות בסדר ולעשות את המוטל עליכם 'בקבלנות' וללכת לישון – הוא סימן של חופש ושל יוזמה וזה גובל במרד, רק האבסורד שבעונש לפי שמתחשק לנו המפקדים הוא שירעץ אתכם כליל ויעשה מכם חיילים טובים וצייתנים שאינם שואלים שאלות. אל תחפשו היגיון בצבא. אם תתחילו לשאול אחר ההיגיון של כל פקודה אז בשעה שיהיה צורך להסתער מול הערבים סופכם שתתפוררו לכל עבר, עכשיו אתם טירונים עלובים ומושתנים, ועד שתקבלו את סמל חיל-הרגלים עם הרקע האדום – אנחנו נדאג לקרוע לכם את התחת ולהוציא לכם את המיץ כדי שלא תביישו את הסמֶל. הלוחם הטוב הוא צייתן כמו רובוט, ומאולף כמו חיה (אבל חיה רעה!) – ולעזאזל, אני רוצה לעבוד את אלוהים ולא לחשוב כל היום על בסיס-הטירונים ועל הערבים.

ובבואך הביתה לחופש הראשון, אימא שלך אומרת: "אתה צריך להיות גאה שאתה חייל בצבא הישראלי. אבא שלך לא זכה לכך."

ויום אחד בסידרה קורא לך צדוק המ"כ, שלא סיים את בית-הספר התיכון, שתסביר לו מה היא ה-P במפה הטופוגראפית, ואתה אומר לו, מכרה זרחן, וה-P מסמנת פוספור. טוב, הוא אומר, אז מפני שאתה כזה אינטליגנט תרוץ סביב המחלקה. ואתה רץ ומזיע סביב המחלקה הצועדת ומקלל את הרגע בו נפתית להראות את ידיעותיך בכימיה.

הפעמונים החלו לצלצל בעיר העתיקה, מעבר לחומה, ופוליק עזב מאחוריו את הכנפיים השבורות, שמזדקרות כאצבעות גידמות ושחורות אל תוך הלילה, של טחנת הרוח שהקים מונטיפיורי בימין-משה, ועבר על פני מלון המלך דוד ומגדל ימק"א והגיע לקפה אלסקה אך לא נכנס. היה נדמה לו שאם יטלפן משם ישמעו בכל הקפה את תחנוניו. נזכר בטלפון הציבורי שבבית-הדואר המרכזי ברחוב יפו וחזר על עקבותיו וצילצל.

"עפרה, את יודעת שרציתי להזמין אותך לסרט הערב, טוב... אז חשבתי... 'שלושה בסירה אחת' עם... לא חשוב, אז אולי לבַּאר? אומרים ששמח. רוקדים שם. לא? חבל. אבל אַת בטח לא עסוקה הערב? לומדת? טוב אז... טוב, אַת יודעת שכל הערב נורא זיפת לי אני הולך ברחובות ורע לי ואני לא מוצא מקום לעצמי. חשבתי, אולי היית רוצה לטייל, אולי, מול הר ציון, מקום יפה. אה, נכון, אַת לומדת. אני באמת מצטער, לא הייתי צריך לדבר מה שאמרתי אצלך. טוב. אז לילה טוב. ו...עפרה, אפשר לצלצל בשבוע הבא? טוב, טוב, אז נראה. לילה טוב, יקירתי..." אוּף, לכי לעזאזל...! – אני את שלי עשיתי.

הוא ירד בסימטאות נחלת-שבעה וקיצר את הדרך ועלה לרחוב קינג-ג'ורג' מול הכנסת והרחיב את צעדיו, ואת חלקה האחרון של הדרך עשה כמעט בריצה ברחובות הצרים של רחביה, שעצים כבדי מידות סוככים עליהם ומטילים צל כבד-ראש של ברלין ושל פרופיסורים מן האוניברסיטה העברית, ונכנס לחדרו והטיל עצמו על המיטה, נשך את המזרון ומעך אצבעותיו בכר והתאמץ להתייפח. אך למרבית הכעס בגדו בו הדמעות ורק טעם תפל של קש עמד בפיו. הוא ירק את הגבעול שנתלש מן המזרון, לקח מגבת ויצא לרחוץ את פניו.

המים הקרירים קלחו בנעימות, והוא חזר לחדר כשהוא שורק את הפתיחה מתוך "ארבע העונות" של וִיוואלדי, פתח בשיניו את בקבוק החלב שנמצא על הכוננית וגמע אותו בבת-אחת. אחר הדליק לעצמו סיגריה, אבל טעמה היה גרוע כטעם הקש והוא כיבה אותה.

פתאום צחק. "דמעות שבוכים לבד הן דמעות מבוזבזות. איש אינו יודע עליהן."

והסתובב הנה והנה בחדר. חש עצמו קל כנפיים.

"עפרל'ה, אנשים חזקים הם אלה שאין להם בפני מי לבכות."

עשי אותי חזק.

לכי לעזאזל.

והוא הרגיש שעכשיו, בהחלט, אינו יכול ללכת לישון, שהוא מוכרח לעשות משהו, להסביר, ובינתיים המשיך לשרוק את הפתיחה מתוך הנאה עצומה כאילו כל אקורד חדש המתווסף לקודמו מגלה לו דבר מה חדש אודות מצבו, וצר היה לו על שאין עפרה שותפה להרגשותיו, ומה מאוד היה ברור לו כי רק במכתב יוכל להסביר את עצמו בשלימות.

פינה בשולחנו מקום לכתוב, בין דפי העבודה שלו על האידאות הגדולות בדיאלוגים המאוחרים של אפלטון.

"כאשר יגיע אלייך מכתבי," כתב וקימט את הדף הלבן וזרק אותו לסל הניירות. הוציא דף חדש ונעץ את קצה העט בפיו, מחכה ותוהה כיצד יתחיל, שהרי אפשר לברוא גשר של היגיון אשר ההכרח שבו יאגד אותו ואת עפרה והיו לבשר אחד.

"עפרל'ה יקירה, מוזר לכתוב אלייך, צער השתיקה עומד דומם," האם אני צריך להתנצל שאני מתנצל? לשחד אותה בהודאה בכישלוני, שזה המצב האובייקטיבי, וממנו לטוות את קורי הרשת של ההכרח ההגיוני שהיא תילכד בו אם רק תאמין להנחות הראשונות? ואולי מוטב להעמיד פנים? אבל גם בכך נמצאת התנצלות סמויה, חדשה.

"אנשים שותקים הם אנשים חזקים. לא רציתי לכתוב. רציתי ששתיקותיי יעיקו עלייך יותר מכל פטפוטי הנייר והרהורי החולשה ופורקני חוסר הברירה. כוח באדם הוא מגנט שאליו נמשכים. ואני, אני אחכה לך בתוכי, חזק ובלתי נשבר, סגור ומבלי להרבות מילים – למען תחפצי לפענחני. ואולם עתה אני מיואש ואוכל את זנב העט. צחקי, צחקי, ראשוני סימניה של השתיקה נולדים ממך.

"ואת, האם תביני? בשעה שחושבים היטב את המילים עד לסופן, מוציאים מתוך אלפי אפשרויות של צירוף כמה חוטים סמויים, שאם רק יודעים לטוותם ולערכם כראוי – ניתן לשנות בכוחם גורלות כמו בכלי מלחמה. צריך לחבר מילים שתקשורנה אותך. למצוא הוכחה בלתי ניתנת לערעור. וכך – המילים בתוספת התקווה – תמיד-תמיד תמצינה את כל האפשרויות הפרושות בפנינו, ואת בתוכן.

"שטות, חזקה מכול השתיקה. שהרי לא ייתכן לטייח במילים מה שנחתך ונעקר כאבר מבשר החי. שתיקה, ומגנטים, צחקי, חה, חה! – את הרחוקה עכשיו, עד שגם שתיקתי אינה מגעת אלייך. הנה, אשוב ואשנן: מילים הן נשק, ועליי לחצבן ולהקציען עד שיכו כסטירות לחי על פנייך השאננות, יהלמו בך כמדקרות חרב וימחצו אותך, למען תישאי לעולם בתוך תוכך את תחושת הוויתור וטעם המנוסה, כאָשָׁם – אלה חייך. מילים של אהבה – דיו של מרעילי בארות. הה, ואת כאלוהים היית לי. ומי יתן בך רגע של ספק. למען תתחילי להביט לאחור. שם מחכים לך, כעכביש בקוריו, שתתפגרי.

"אם אהיה רע אלייך, את תענישי אותי ותתמלאי בליבך בוז אליי. גם ברחוב לא תעצרי לומר לי שלום בחיוכך שכמו מבטיח תמיד שיהיה המשך. אבל מילים אינן רעל. מילים צריכות לדעת ללטף כמו ידיים רחוקות שאינן מגיעות, להתחנף אלייך ולהרדימך בלחש-נחש קסם, כחליל היוגי בפני הנחש, לתפסך, לעטפך – – –

"שוב שטות. מוטב שאשתוק. את ידעת שהלב הגאה עומד בדד. הבכי מבריח את רואהו, והחוזר על עצמו נותר בלי שומע. כוח באדם אינו צריך שיהיה מגנט. מספיק שיהיה חתול קטנה, ולו רק תהא קיימת לצידך תמיד. לא! בלי הוכחות. אני יודע, אסורה המילה הוכחה. תחושות החיים צומחות מאליהן. רק אנו משברים אותן במילים וחונטים מגעים שאינם קיימים, במילים שמתבררות כממשיות עוד פחות, ונמוגות. ראי, המכתב ששלחתי לך מאשר את כל הכתוב בו. אם אקרעהו לגזרים תהא זו ההתנצלות הקשה ביותר.

פוליק שלך."

והוא הרגיש שאם ישלח עכשיו את המכתב, הכול אבוד, הוא מסגיר את עצמו. אבל, אמר לעצמו, למילים יש השפעה, ויצא החוצה לזרוק את המכתב לתיבה. מה היא עושה עכשיו? אולי מישהו אחר צילצל אליה ולקח אותה?

צריך לעשות סיור ב"בכחוס", ב"טאבו", ב"May Bar", אבל, אם היא שם, מה יעשה? צריך לעבור תחת חלונה. אם אור, סימן שהיא באמת לומדת. סימן? ואם חושך? זה אומר? יצאה או נשארה? לבד? או לא? לא. צריך לצלצל.

והוא עלה שוב למרכז העיר, בקפה "פינתי" ניצב הטלפון קורץ לו מעל הדלפק אך שני אנשים ישבו סמוך למכשיר, לכן המשיך ועלה עד לדואר המרכזי שברחוב יפו והסתובב שעה ארוכה ליד מכשיר הטלפון הציבורי, עד אשר פקיד הלילה הציץ בו בחשד מעבר למחיצה המזוגגת ושאל:

"אדון, אין לך איפה לישון?"

"לא, זה בסדר." אמר וחייג.

"הלו, הלו?"

הוא שמע את קולה וכוח לא היה בו לענות לה.

"לא שומעים, מי שם? דֹב... הלו... הלו?"

טריקה.

כלבה ארורה אחת.

כאשר הגיע חזרה לביתו כבר החל השחר עולה, ומגדלי הכנסיות מעל חומת העיר העתיקה כמו שחה קומתם באפרורית הבוקר. מה שמרגיז אותי ביותר הוא שאינני משתנה אף פעם. לא מתפתח. למה לא נולדתי באירופה? קודם כל הייתי רואה את חוץ-לארץ, יודע שפות וספוג תרבות קלאסית. אבל אושוויץ? נכון, אז טוב שאני פה. אבל יש לך מורשת, התנ"ך? נכון. התנ"ך טוב לחידונים של ראש-הממשלה ולמליצות של הספרות העברית מאברהם מאפו ועד אורי בן-עמי, שאילו היה ישר היה צריך להודות: "בשפת אימי אינני יכול לכתוב משפט אחד בלי להזיע, להיות מצחיק ולא מלאכותי, עצוב אך לא דוחה, קל ולא שטחי, אנין ולא משעמם, וכשאני צוחק על עצמי, אני מעורר רחמים."

הוא הגיף את התריסים והטיל עצמו על המיטה ונרדם בבגדיו, ונדמה היה לו שהוא חולם שהוא בוכה, וחמימות נעימה זחלה מגבו ונמסכה בכל אבריו, "לו יכולתי לעלות על מטוס ולהגיע לפאריס, ושיהיה לי הרבה כסף, ונשים כל כמה שארצה. שם אין בושה לקנות אהבה."

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* כשהופיע "לא לגיבורים המלחמה" בשנת 1971 הוא התקבל בעוינות גמורה מצד הביקורת, ובעיקר בהתעלמות – וזאת לאחר שנפסל מלצאת לאור ב"ספריה לעם" של "עם עובד" (אחרי "המחצבה", 1963, ו"אנשי סדום", 1968) – ולבסוף יצא הספר לאור בהוצאת א. לוין-אפשטיין, 1971 – בזכות העורך, יגאל עילם.

באותה תקופה גם לא התייחסו לתיאורֵי בסיס הטירונים הצה"לי ברומאן – שהיה אולי הראשון להביאם בספרות העברית, וגם לא למצוקתו של הגיבור, פוליק, בשירותו הקשה במילואים – שמביא עליו את סופו הטראגי. אבל סוף טראגי בספר של בן עזר לא נחשב.

* כידוע עץ הזית הפלסטיני מופיע כבר בתנ"ך, כמו בפסוק "כּוּל זָלָמֶה תַחְת זֵיתוּנוֹ." אבא של מאזן כבר ציטט אותו בנאומו באו"ם, להוכיח את קדמוניות הפלסטינים על פני השבטים הנודדים העבריים.

* מאחר שכל מגעינו האינטימיים עם הנמענות והנמענים מתקיימים רק במרשתת [באינטרנט] – נבצר מאיתנו לגעת בהן/בהם באופן גופני-ממש – ואנחנו מתנצלים על כך.

יידמה להם, בייחוד להן – שאנחנו לפעמים, מתוך המחשב, דוחפים להן יד לתחת או ממשמשים להן בשיפולי הבטן – כדי להגביר את העירנות בקריאת המכתב העיתי – ושיבינו טוב יותר את השירים של חיימקה שפינוזה.

* לרשימה של עוז אלמוג בגיליון 1139 – כול כך הזדהיתי... גם אני הייתי מאושפז לאחרונה תקופה ממושכת. סבלתי ולא הבלגתי. שכניי היו כנראה פרימיטיביים ובין השאר עשו צרכיהם על הקרש וסביבתו, ובהתמדה אף לא הפעילו את שטיפת האסלה.

כל כניסה לשירותים מבחינתי היתה גועל נפש וסכנה בריאותית.

ובלילה, חלקי משפחה שמרו על יקירם (שלא היה זקוק לשום סיוע כי היה נייד ועצמאי)  ותרמו בנדיבות לטינופת בשירותים ולרעש דיבורים בחדר.

אז דרשתי להוציאם או להוציאני מהחדר. אז תקראו לי גזעני.

חג שמח,

אבניאל לטר

* בקשר למאבק הציבורי והממשלתי נגד השמנה, רצינו להזכיר כי יותר ממחצית האנושות סובלת מרעב ועוני, והמצב רק מחמיר והולך – עם הכנסה ממוצעת של 2 דולר לנפש ליום. המסכנים האלה היו שמחים מאוד אילו יכלו לאכול לפחות המבורגר אחד ביום או בשבוע – ולשתות פחית קוקה קולה או פחיות אחדות של מים לא מזוהמים כל יום.

יש באפריקה אזורים מוכי בצורת שבהם אנשים נראים כמו שלדים מהלכים. שלא לדבר על אותם פליטים אמיתיים, חסרי-כול, הנמלטים מהעולם הערבי והמוסלמי – לא, לא מדובר ב"פליטים" הפאראזיטיים הקרויים "פלסטינים" – להם יש חיים טובים על חשבון ארה"ב והאו"ם עד קץ כל הדורות!

אז לפני שבוכים כאן על השמנה ועל צריכת-יתר של "וופלים"! – ["83 מיליון שקל בשנה על וופלים," אוי ואבוי! – מתי ראיתם לאחרונה מישהו אוכל ואפלה, חוץ מאשר במערכון של הגשש?] – כדאי גם לזכור שהיו כאן שנים של צנע וקיצוב מזון, ושל אי יכולת לייצר בארץ  מספיק מזון – וכל אחד אכל רק את המנה שהוקצבה לו, ולא היו תוספות וצריכה חופשית של המנה העיקרית והתוספות ליד השולחן כמו בימינו!

כי כדי לרזות אין שום צורך לפסול מאכלים טעימים ולַענות ולהרעיב את הילדים בבתי-הספר, שממילא לא יאכלו מה שלא טעים להם – אלא רק לברך על השפע הים-תיכוני שבו אנו מצויים, עם חקלאות פורחת וחיטה מארה"ב, וצריך רק לא לאכול הרבה. זה הכול. לא לזלול. למשל, שתי כפיות גבינת שמנת 25% טעימות יותר מחצי גביע קוטג' 5% – ודומה שהתוצאה הקולינרית דומה. או – מיץ תפוזים סחוט טרי ובריא גורם לנו צרבת, וקוקה קולה – לא. אז מה?

כבר אמר אריסטו: "הכול במידה" – ואם איננו טועים כך טען גם פילוסוף יווני שקדם לו.

* אהוד בן עזר שלום רב וחג שמח. אינני  מסכים להפיכתו של החייל  אלאור עזריה לגיבור, קדוש או אפילו קורבן. לא היתה כל הצדקה  מבצעית לירות בראשו של המחבל הפצוע ולהרוג אותו 6 או 10 דקות אחרי שכבר נוטרל.

יש הבדל  עצום בין ירי בלהט הקרב או כאשר המחבל מתנפל  עליך והשאלה מי ישרוד אתה או הוא, ואז הירי מוצדק  ורצוי שאתה תיפגע בקם עליך להורגך. הירי הטיפשי והמיותר הזה נעשה כאקט של נקמה. לדבר זה אין הצדקה בצבא מסודר.

לכן אני מצדיק את שר הביטחון. חייבים לשמור על סדר, משמעת ומקצועיות בצה"ל!

בכבוד רב,

ד"ר חנן טאובר

אהוד: רצוי ש"המקצועיות" של צה"ל תכלול מעתה גם עו"ד צמוד לכל חייל כבר בשעת הפעילות המבצעית עצמה – וכך יידע החייל בדיוק מתי מותר להרוג רוצחים ומתי לא, ואולי צריך לחסל קודם את צלמי "בצלם" השכירים הפלסטיניים, המרגלים אחר חיילינו באין מפריע – והם חלק מן הטרור המופעל נגדנו במימון מדינות ואירגונים זרים ואנטי ישראליים, בעיקר בארה"ב ובגרמניה.

לפחות לשבור להם את המצלמות.

אגב, יש לנו לא מעט מכרים שמאשימים את החייל, גם בגלל דיעותיו הפוליטיות!

* לאהוד בן עזר שלום רב, אני רוצה להצטרף לברכות ליום הולדתך השמונים. מפעל הענק שלך – ספריך והמכתב העיתי – הם בשבילי מקור בלתי-נדלה של הנאת קריאה שאין דומה לה.

מי יתן ותמשיך בכך עוד שנים רבות! 

מזל טוב וחג שמח,

 דורון גולדברג

* לאהוד היקר שלום רב ושנה טובה, לשיר "ואני כמוסוליני..." – הנה הוכחת לכולם שאתה משורר אמיתי שהוא לא חייב לאמת ולא כלום... קראתי את השיר, חייכתי וצחקתי וגם הלכתי למחסן שלנו, שם סוכר חום שוכן לו זה זמן רב בצנצנת לשימוש לעת מצוא, ולא מצאתי בו ריח מיוחד... אז נזכרתי ש"מיטב השיר כזבו" – ומה שתיארת שהרחת שם אצלה היה בדמיונך הפורה.

כל הכבוד,

י"ז

אהוד: מאחר שאתה גיניקולוג, עדותך מקובלת עליי. סתם השמצתי את הסוכר החום.

* בכל דמוקרטיה יש מידה מסויימת של שחיתות בגלל יחסים של תן וקח בין נבחרים לתומכיהם, אבל זה מחיר הדמוקרטיה – והוא עדיף על דיקטטורה או אנארכיה.

* משיח השקר הערבי היורד, הכותב עברית בגלות ארה"ב – סייד קשוע, בטורו ב"הארץ" של ערב חג הפסח [22.4] – מאשים את ה"מישטר" בישראל [בעיניו אין לנו "ממשלה", רק "מישטר"] – באחריות לרציחות הערבים אלה את אלה בכפר הולדתו טירה, שכידוע היה גן עדן בימי ילדותו של קשוע, ולא היו שם שום רציחות – אבל קשוע שוכח באותה הזדמנות לברך לחג הפסח את קוראיו העבריים, שהם הרוב ואולי גם כל קוראיו. האם עמוס שוקן אוסר עליו לברך יהודים?

והאם בטירה לא אוהבים מצות של יהודים? הלא ערביי ישראל הם בני-המזל היחידים במזרח התיכון – היכולים לקנות וליהנות כל פסח ממצות של יהודים, והם אפילו אוגרים מהן כי הן כל כך טעימות להם.

לפי ויקיפדיה, דרוויש קשוע, אביו של סייד, היה חבר ב"מצפן", נעצר במרץ 1969 בירושלים בעקבות פיגוע בקפטריה של האוניברסיטה העברית שבו נפצעו 28 אנשים. הוא נחשד בכך שידע על כוונת המחבלים אך לא מנע את הפיגוע. הוא לא הועמד לדין, אך ישב שנתיים במעצר מנהלי.

בנו סייד קשוע, המעריץ אותו, נולד בשנת 1975.

* אין כמעט יום שאנחנו לא מקבלים במייל הודעה על צאת ספר חדש בהוצאת "רסלינג". זוהי כנראה הוצאת הספרים הגדולה בישראל.

* נותרו במלאי! במרכולים ובבתי הבושת – בקבוקי אוויר כשר לפסח בהשגחת הבד"צ הראשי לישראל.

מהרו וקנו כי תאריך התפוגה קצר ובקרוב יתסוס האוויר הכשר והיה לחמץ!

יש עדיין במלאי כמות קטנה של בקבוקי אוויר כשר בטעם תות, ולצרכני חלב נוכרי – בקבוקי אוויר דחוס מתא שירותים של תחנת חלל רוסית בטעם פלוץ של וודקה.

* חברים ומשפחה יקרים, את חג הפסח הבא עלינו לטובה אבלה בעיקר בשמי אירופה. מקווה שתיהנו מארוחת החג ואולי אפילו תספיקו לבשל משהו מחוברת המתכונים שלי.

חג שמח לכולכם,

בן

* נמענים יקרים, בתאריך 10 במאי יחל מבצע ניקוי צינורות המרשתת [האינטרנט] של המכתב העיתי, הוא יימשך כתשעה ימים, וכבר הוזמנו הפועלים הסיניים הגמדיים הנכנסים לצינורות עם פנסים לכובעיהם, ובידיהם הקטנות מברשות. לכן הגיליון האחרון, 1144, ייצא לאור – אור ליום שני, 9 במאי – והבא אחריו, 1145, אור ליום שני 23 במאי.

תוכלו בינתיים לקרוא את הגיליונות הקודמים, שלא הספקתם. אין אצלנו חומר משעמם, גם אם נכתב, או התרחש – לפני עשרות שנים.

* אבו מאזן מאשים את ההתנחלויות היהודיות בהרס הסביבה – שהצליחו המוסלמים, מאז הכיבוש במאה השביעית ועד ההתיישבות היהודית – להפוך אותה מארץ זבת חלב ודבש –לשממה ולביצות.

מרדכי בן חורין

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל