גיליון מס' 1141

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ' בניסן תשע"ו, 28 באפריל 2016

עם הזמנה לערב השקת ספרו של אלי רוה "זוג עגילים" ביום שני 9.5.16

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שָלֹש מִנְהָרוֹת. // פוצ'ו: בחיי (2), פרק ל"ח – הילד של קיסילוב. // יובל ברנדשטטר: לאן מתקדמת היהדות המתקדמת? נציגי "האחים המוסלמים" המרגישים בבית (הלבן) של אובמה הם תומכיו הנלהבים של המועמד היהודי לנשיאות ארה"ב. [ציטוט]. // ד"ר ישראל בר-ניר: הבחירות לנשיאות ארה"ב – סקירת מצב, אפריל 2016. חלק ראשון. [ציטוט]. // תקוה וינשטוק: עברית על בולים מאוסטרליה. // אהוד בן עזר: רוב מהומה על לא מאומה של אומברטו אקו. // אורי הייטנר: 1. להכיר ברצח העם הארמני. 2. האובססיה של בן כספית. 3. אויבי השלווה העולמית. 4. צרור הערות 27.4.16. // אבנר הרוסי: תגובה להייטנר. // ד"ר גיא בכור: מי חטף ואנס את אירופה? [ציטוט]. // ישי פרידמן: מזימת הענק של השמאל הקיצוני נחשפת. [ציטוט]. //  רחל סבוראי: מרום גולן מושיטה יד לשלום לדמשק. // יונתן גורל: למחזירים ולחוזרים בתשובה בשאלה. // יהודה דרורי: אובמה: "זו התקופה השלווה ביותר בהיסטוריה, מעולם לא היה טוב יותר." – אידיוטיזם מושלם. // יום החמלניצקיה, המימונה של האשכנזים. מתוך "המושבה שלי". // ישראל זמיר: לכבות את השמש, רומאן, 'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004. פרק ה': מדינה יהודית.  // אהוד בן עזר: "לא לגיבורים המלחמה". רומאן שנכתב לפני יותר מ-50 שנה! –  פרק ו [חלק שני ואחרון]. // קומפוט לפסח ו"אוֹף-גֵפְרִישְׁטֵע מָצֶה". // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

שָלֹש מִנְהָרוֹת

בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן  נִתְקַלְנוּ, לֹא עָלֵינוּ,

לַמְרוֹת שְלַל תִּזְכּוֹרוֹת וְהַתְרָאוֹת וְאַזְהָרוֹת

בְּסַכָּנוֹת-חַיִּים הַנִּשְקָפוֹת אֵלֶינוּ

כָּל רֶגַע מֵעֻמְקָן הַמְּאַיֵּם שֶל מִנְהָרוֹת.

הַמִּנְהָרָה הָרִאשוֹנָה הָיְתָה בְּעוֹטֵף-עַזָּה

וְרַק בִּזְכוּת הַהַיְטֶק שֶל מֻמְחִים בְּיִשְׂרְאֵל

חֻסְּלָה לְפִי שָעָה הַסַּכָּנָה הַזֹּאת וְגָזָה 

וְרֶשַע מְזִמּוֹת חָמָאס סֻכַּל תּוֹדָה לָאֵל.

הַקָּטַסְטְרוֹפָה הַשְּנִיָּה, פְּרִי רַשְלָנוּת פּוֹשַעַת,

אֵרְעָה שָם בְּעֻמְקֵי מִנְהָרוֹתָיו שֶל הַכַּרְמֶל

כְּשֶאוֹטוֹבּוּס נִתְקָל בְּקִיר בִּסְפִּיד מוּאָץ וְשַעַט

וּמַחַץ כְּלִי-הַרֶכֶב עַל נוֹסְעָיו אֵינוֹ חוֹמֵל.

אַךְ חוּץ מִשְּתֵּי הַמִּנְהָרוֹת הַשּוֹחֲרוֹת לַטֶּרֶף

יֵש מִנְהָרָה שְלִישִית הַמְּאַיֶּמֶת לֹא פָּחוֹת

עַל עֶצֶם קִיּוּמֵנוּ וְחוֹפְרִים אוֹתָהּ בְּלִי הֶרֶף

כָּל אֵלֶּה הָעוֹיְנִים מִן הַמָּסָד עַד הַטְּפָחוֹת

אֶת הַמּוּסָר הַיְּהוּדִי שֶל "לֹא תִרְצַח" וּמוּם הַ-

צְּבִיעוּת הֲכִי שְפָלָה בָּהּ מִתְעַטֶּפֶת כָּל עֲדַת 

רוֹצְחֵי מוּחַמַד חַאדֶר וְשׂוֹרְפֵי עַרְבִים בְּדוּמָא

הוּא שֶקֶר הַטֵּרוֹר הַיְּהוּדִי בְּשֵם הַדָּת.

וְלֹא פָּחוֹת מַסְִלִיד כָּאן בְּאוֹתָהּ מִנְהֶרֶת-הֶרֶס

אַקְט עֲשִׂיַּת צְרָכִים עַל דֶּגֶל יִשְׂרָאֵל בְּבוּז

בְּשֵם הַפְּסֶבְדּוֹ-שְׂמֹאל הַחוֹלָנִי נוֹטֵף הָאֶרֶס

כְּאוֹת וּכְבִטּוּי שֶל אָמָּנוּת מֵאָה עַכּוּז.

הַשְּׂמֹאל הָאֲמִתִּי בְּאֶרֶץ זוֹ לֹא בֵּן חוֹרֵג בָּהּ,

הוּא צִיּוֹנוּת יִצְחָק שָׂדֶה וַאֲבִידָן שִמְעוֹן 

וְאַבָּא קוֹבְנֶר וּגְבוּרַת-מוֹפֵת לוֹחֲמֵי נֶגְבָּה

וְלֹא שׂוֹנְאֵי עַמָּם וּמַשְמִיצָיו לְדֵרָאוֹן.

וּבֵין פְּשָעָיו שֶל הַטֵּרוֹר הַיְּהוּדִי פָשִיסְטִי

לַפְּסֶבְדּוֹ-שְׂמֹאל הַחוֹלָנִי הַזֶּה נֶחְפֶּרֶת כָּאן

מִין מִנְהָרָה שְלִישִית שֶצִּבְיוֹנָהּ דֶסְטְרוּקְטִיבִיסְטִי

וְשֶלַּמְרוֹת שֶהִיא שוּלִית אָפְיָהּ הוּא מְסֻכָּן

וְיֵש לְהוֹקִיעָהּ כִּי כָּל אַפַּאתְיָה בַּלַבּוּסְטִית

וְכָל שַאֲנָנוּת שֶלֹּא נוֹטָה סְדָקִים לִבְחֹן  

סוֹפָהּ לְהַפְתִּיעֵנוּ כְּאוֹתָהּ תִקְרָה אָקוּסְטִית

אֲשֶר קָרְסָה בְּפֶסַח בְּמִשְׂרַד הַבִּטָּחוֹן.

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק ל"ח – הילד של קיסילוב 

כאשר הסופר משה גרנות שאל את שייקה גביש הסמג"ד שלי, אם כל מה שאני מספר על הפלמח קרה באמת, הוא לא התבייש להגיד שאני קצת מבלפף וקצת מוסיף.

אז נכון,  אולי לעיתים  אני  מעטר את המעשה לצורך השלמת הסיפור, כי בחיים לא תמיד העלילות נגמרות בפואנטה. לכן אם אעמוד למשפט חברים אודה שפה ושם אני משלים את הסיפור אך אף פעם לא בקטעים העלולים לשנות את ההיסטוריה, ובייחוד לא בקטעים היכולים  להטעות את הציבור או להלל אותי. כאן  אני משתדל לדייק לגמרי ואם יש לי צל של ספק בכוח זיכרוני, אני מציין זאת בגלוי.

סיפור הביקור של מר קיסילוב, למשל, נשמע אולי קצת דמיוני, אבל אני מוכן להשבע בנקיטת חפץ, שכמעט כל הדברים  המסופרים בו קרו באמת. זה שהוא הגיע אלינו במכוניתו החדשה בגלל שתעה בדרך, קרה גם קרה. זה שהוא נשאר לישון אצלנו בקיבוץ – זה בטוח. זה שבארוחת הערב נצחיה דרשה שעזה הכלבה לא תישן יותר בחדר –  את זאת שמעתי במו אוזניי. ולא רק שמעתי אלא גם הייתי זה שילל ככלב וטילטל את הבנות.

לעומת זאת אני מודה שהוספתי  מדמיוני, איך שהשתים שפכו על ראשו של קיסילוב דלי מים. לזה הן לא הגיעו, אבל  הייתי בטוח  שיצר הנקמה לא ירפה מהן ולילה אחד הן תתגנבנה לחדרי כשדלי מלא בידיהן. אם פחפח הצדיק היה עוד חי, הוא היה יכול להעיד שיום אחד ביקשתי ממנו שנתחלף במיטות, לא הסברתי לו למה, אבל הוא הסכים. הסכים בלי בעיות, כי היה חייב לי טובה ולא היה אכפת לו ליד איזה קיר מיטתו תעמוד.

מה היתה הטובה שעשיתי לו? עזרתי לו לנסות לכבוש את ליבה של הניה היפה. הניה היתה משאת ליבו של אדם דרוקס, ואחרי שהיא נתנה לו להבין שהוא אינו חלום חייה, היתה דרכו של פחפח פנויה למצעד הכיבוש.

הדרך פנויה, אבל איך יצליח במקום שבו נכשל המשורר? חשב חשב עד שבא לו רעיון גאוני, להזמין אותה לטיול לאילת ושם לאור הירח להציע לה את ליבו לנצח.

עברו כמה שבועות עד שמצא אותה הולכת מהמקלחת לבדה. עצר אותה לרגע והציע לה לטייל איתו לאילת. היא לא סירבה תכף, אבל ביקשה שיתן לה זמן לחשוב. הוא נתן, והיא  עוד באותו ערב סיפרה זאת למרים בוט חברתה.

אמרה לה מרים הנבונה, שהנסיעה לאילת יכולה להיות כייפית, אבל אם תיסע לבדה עם פחפח, זה יחייב אותה ומוטב שתיקח איתה עוד איזו חברה.

שאלה הניה: "מי תסכים להצטרף אליי?"

אמרה מרים: "אני!"

כך קרה שערב אחד פחפח סיפר לי שהוא הציע להניה לנסוע לאילת, היא הסכימה בתנאי שגם מרים תבוא איתם וזה קצת מפריע לו, אז אולי אני מוכן להצטרף אליהם, כדי שבשעת הצורך אקח את מרים הצידה.

את אילת  הנכספת רציתי לראות כמו שכולם רצו, אבל זה לא היה פשוט, כי אוטובוסים לא הגיעו לשם, והנסיעה היתה אפשרית רק בטרמפים  עם משאיות שנסיעתן נמשכה יומיים. פחפח בנחישותו לא חסך עמל. חקר, בלש  ונידנד עד שמצא את חברות ההובלה המגיעות לאילת. לא התלהבתי להיות בן זוג של מרים,  לא שהיא לא היתה נערה מושכת. להפך, היתה חיננית עם  לב שמבטיח רבות, אבל לא מקיים. איך אני יודע? כי יצא לי לשמור איתה שבוע שלם, אפילו ישבתי אתה יחד על אותה חבילת חציר, אבל כבר בלילה הראשון תפסתי שהיא לא מבינה מה הידיים שלי מחפשות אצלה בלב ואני לא התעקשתי להסביר. קיוויתי שהעייפות תעשה את שלה והיא תירדם, אבל היא לא עצמה עין לרגע ומי שנרדם הייתי אני. נרדמתי כמו דוב בחורף והיא, לצערי, לא ניצלה זאת. היה זה שבוע שלם של שמירה מבוזבזת ואני ידעתי  שמבחינה זאת הנסיעה לאילת תהיה נסיעה לבטלה ואכן כך היה ולא רק לי.

גם פחפח המיוסר לא השיג את מטרתו. הניה החמודה היתה כפויית טובה. לא רק שלא  גמלה לו  באמירת "כן" על הצעתו הדרמטית, אלא עוד באה בטענות על שמכל המשאיות שירדו לאילת, מצא לנו אחת העמוסה בגלילי תיל דוקרני. עד היום אני לא יודע איך הצלחנו לשרוד יומיים תמימים כשאנו נעזרים בילקוטי הגב ובשקי השינה שיפרידו בינינו לבין הקוצים. מה שנשאר לנו מאותו טיול הן שפע סריטות וכמה תמונות דהויות של נוף מדברי שנגמר בחוף ים בתולי עם מים כחולים וקרים באופן מפתיע.

החלפת מיקום המיטות עם פחפח התגלתה כמיותרת, כי נצחיה וסימה רק דיברו על נקמה, אך לא עשו דבר. הרווח היחיד שיצא לי מאותם חילופי מקומות היה שהמיטה שלי התקרבה עד למרחק של עשרה סנטימטרים ממיטתה של אראלה, ששכנה איתנו באותו צריף והודות לכך זכיתי  בעוד חווייה, שכמותה יכולה לחול רק בין צעירים מחפשי הרפתקאות. אל אראלה אחזור לספר באחד הפרקים הבאים, כי נשאר לי עוד זנב קצרצר הקשור לאורח רם המעלה שהגיע לקיבוץ שלנו בגלל שטעה בדרך.

את מר קיסילוב יצא לי לראות פעמיים לאחר אותו ליל יללות מופלא.

הפעם הראשונה היתה כבר למחרת בבוקר, כאשר גמרתי לספר לאחרון המגיעים לחדר האוכל, איך שיגעתי את סימה ונצחיה. צעדתי באותו בוקר לחדרי בנפש מרוממת וראיתי אותו עומד ליד ההנרי ג'י שלו, וקצת מופתע למצוא שהרכב נקי ומצוחצח למרות כל הדרך המאובקת שעבר. לצידו עמדו עוד ארבעה חברים שרצו לנסוע לירושלים ולא יכלו לחלום על טרמפ יותר מוצלח. מר קיסילוב היה חביב מאוד, אך אמר שלצערו הרכב נמצא בשלבי הרצה ובמוסך אמרו לו שבחמש מאות הקילומטרים הראשונים אסור לו לקחת יותר מנוסע אחד.

עמדתי לידו כשנכנס לרכב ולא יכולתי להתאפק מלהגיד לו שימסור דש לרזי. רזי היה בנו היחיד שלמד בגימנסיה הרצליה שנתיים אחריי. היה ילד בהיר שיער, יפה למראה ונעים הליכות. הוא שאל מאיפה אני מכיר את הילד. סיפרתי  שהייתי  המפקד שלו בחג"ם, חיבבתי אותו מאוד ואפילו המלצתי עליו כמועמד לקורס מ"כים. קיסילוב התרגש מדבריי, סיפר לי בגאווה  שהילד המוכשר  הזה מביא לו רק כבוד ואין אחד שלא אוהב אותו. הוא התקבל לקורס קצינים ובקרוב הוא ייסע לשם  לטכס סיום הקורס והענקת סיכת המ"מ. ביקשתי שימסור לו ד"ש והוספתי שלא אתפלא אם יזכה להיות חניך מצטיין. הוא הודה שגם הוא לא יתפלא ואפילו לחץ את ידי לפני שהתניע את הרכב.

אברום-גן-ירק שנסע איתו לירושלים סיפר לנו אחר כך שבדרך נכנסו לתחנת הדלק של שער הגיא וקיסילוב כמעט מרט את שערותיו כשראה כמה בנזין המכונית הזאת אוכלת בנסיעה אחת מירושלים לנתיב הל"ה.  

הפעם השנייה שפגשתי את קיסילוב היתה כחצי שנה לאחר מכן. הוא הגיע לדבר עם מרכז המשק כדי למצוא מקום מתאים להקמת מצבה לבנו רזיאל. מסתבר שבשבוע האחרון של קורס הקצינים, נערך תרגיל באש חיה בסביבות הקיבוץ שלנו, מישהו פלט כדור שפגע בראשו של רזי והוא נהרג במקום. קיסילוב, שמאז שינה את שמו לאב-רזי,  דרש מהמוסדות להקים מצבה לבנו ולא היה מי שיעז לסרב לאב שכול שאיבד את בנו היחיד. קיסילוב ישב בחדר האוכל יחד עם אילון, אראלה ויוסקה ברון ודנו על מיקום האנדרטה. אותי הוא לא ראה, או שלא זכר, ואני נמנעתי מלהתקרב אליהם. מרחוק ראיתי איך יוסקה  מיישר אליו מבט  (אני לא יודע מאיפה היה לו אומץ) ואומר: "אבל למה להקים אנדרטה, הרי הוא בסך הכל נהרג בתאונת אימונים?"

כאן אב-רזי היכה באגרוף על השלחן ואמר: "אל תבדיל בין דם לדם!"

לאירוע הזה היה המשך כעבור כשלוש שנים, כאשר עזבתי את הקיבוץ ולמדתי בפקולטה לחקלאות. כיאות לסטודנט מצוי  חיפשתי פרנסה צדדית ואהרון (גרבוז) הראל, שהיה אז ראש מועצת הרי יהודה, הציע לי ולצביקה בן ארי, שלמד איתי,  לעדור ולעקור את העשביה  בחורש קטן שניטע מזרחית לנתיב הל"ה ליד הכביש. היה זה חורש אורנים שהקיף מצבה שעליה כתוב:

"רזיאל קיסילוב – בגבעות מנגד נפל."

לקראת כתיבת הפרק הזה נסעתי במיוחד לנתיב הל"ה לראות אם האנדרטה עוד קיימת ואכן קיימת גם קיימת. נמצאת  בדרך העולה מכיוון חוות הלוויינים וצלחותיה לעבר מבואות ביתר. רבים  מהאורנים שהקיפו אותה לא השתמרו, אך עץ זית ענף ניטע לידה ועתה הוא סוכך עליה. אל המצבה מובילה מהכביש  מערכת מדרגות, שלא היו לפני חמישים שנה, כאשר אני וציקה ניכשנו את השטח. לפי העזובה השוררת מסביב, נראה שלא רבים הם המגיעים לכאן. הארץ שלנו מלאה מצבות זיכרון שכאלה, אך ספק אם יש רבים המכירים את סיפורה של זו המשקיפה אל הגבעות שמנגד וצופה גם אל הגבעה אשר בין סלעיה-שלה נלחמו ונפלו 35 ילדים שחשו לעזרת גוש עציון בה' בשבט תש"ח.

* * *

יובל ברנדשטטר

לאן מתקדמת היהדות המתקדמת?

נציגי "האחים המוסלמים" המרגישים בבית (הלבן) של אובמה הם תומכיו הנלהבים של המועמד היהודי לנשיאות ארה"ב

הסתה לאלימות ורצח, במיוחד המופנית נגד יהודים, אבל גם נגד כל סמל ממשל, היא חופש הביטוי המוגן על פי החוקה האמריקנית, ואילו התנגדות להסתה לאלימות ורצח היא איסלאמופוביה. זוהי תורתו של ברני סנדרס, כמו זו של כל יהודי או נוצרי שקיבל עליו את עליונות האיסלאם.

לינדה צרצור היא אחת הדוברות המוכרות של האנטישמיות האיסלאמית בארצות-הברית. היא כמובן אינה אנטישמית אלא רק אנטי-ישאלית ואנטי-ציונית, ורק במקרה הישראלים הציונים הם גם ברובם המכריע יהודים. כשבאה צרצור לבחור את מועמדה לראשות המפלגה הדמוקרטית ולנשיאות ארה"ב, אין לה ספק מי האיש שלו תעניק הקהילה הערבית-אמריקנית את קולה: ברני סנדרס, היהודי מברוקלין, הסנטור מוורמונט. במירוץ שבין הילרי קלינטון, ידידתה של סוהא ערפאת, לבין ברני סנדרס, אין לצרצור ספק מי הראוי לתמיכה.

דירבורן מישיגן, הישוב הצפוף ביותר של ערבים מוסלמיים בצפון אמריקה, יצאה במלוא עוצמתה לטובת ברני סנדרס, מצהירה לינדה צרצור בגאווה. יש לנו כוחות באילינוי, יש לנו כוחות בפלורידה, ראשי המפלגה הדמוקרטית מתחילים לשים אלינו לב, ובראשם ברני סנדרס.

מוסיפה לסיפור רמאז עבד אלגדיר, מוסלמית אמריקנית השואפת לשנות את העולם דרך מערכת המשפט הבינלאומי. באחת מאסיפות הבחירות של סנדרס, החלה עבד אלגדיר לתשאל את סנדרס בנושא האיסלאמופוביה. סנדרס הזמין אותה אל הבמה, חיבק אותה ומסר לה את רשות הדיבור. וכך ענה סנדרס על נושא האיסלאמופוביה: "אני יהודי. משפחתי נרצחה במחנות הריכוז וההשמדה, אעשה כל שביכולתי להסיר את כתם הגזענות הקיימת זמן ממושך בארץ הזו." ברני מבטיח וברני מקיים. הוא הוציא פרסומות בערבית, דיבר על הדברים שרצו לשמוע, לא על הכלכלה ותעשיית המכוניות, אלא בנושאים החשובים להם: איסלאמופוביה. והוא צדק: הערבים-המוסלמיים התגיייסו למענו בהמוניהם, נהרו לקלפיות ונתנו לו את קולם עד כדי ניצחון על יריבתו הילרי במדינת מישיגן.

וכך שבר סנדרס את המחשבה המקובלת שערבים מוסלמיים לעולם לא יתמכו ביהודי. ואכן סנדרס מקבל את תמיכתה של הקהילה הערבית-מוסלמית בכל רחבי ארה"ב, אומרת צרצור. הוא מסר את רשות הדיבור למוסלמים בטאמפה, הוא אומר שהערבים-המוסלמיים הם חלק מן הקהילה ורצונו לשמוע את קולם.

מישהו מדמיין את דונלד טראמפ מוסר את רשות הדיבור למתפרץ מן הקהל?

מוחמד אלביארי מגדיר את עצמו כרפובליקני מאוכזב. בימיו של הנשיא בוש הקהילה הערבית אמריקנית תמכה בו והוא תמך בה, ויצא חוצץ נגד כל איסלאמופוביה בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר. עכשיו אלביארי אינו מוצא את עצמו במפלגה הרפובליקנית שכבר אינה נשלטת בידי משפחת בוש.

מי הם הנציגים הללו של הכוח העולה, הערבי מוסלמי, בשתי המפלגות?

לינדה צרצור שייכת לאגף הקיצוני שמאלי ביותר של המפלגה הדמוקרטית, ועיקר כוחה בא נובע מפעילות ארגונית הקשורה לשנאת אמריקה וישראל. ביתה האידיאולוגי הוא "האגודה האיסלאמית של צפון אמריקה", שהיא סניף מוכר של "האחים המוסלמים". לטענתה, אמריקה מוציאה להורג צעירים מוסלמים ברחובות. היא פועלת כדי לסכל את המעקב המתחייב אחרי באי מסגדים קיצוניים בעקבות פעולות טרור איסלאמי. היא תומכת נלהבת של הג'יהאד הפלסטיני נגד ישראל. מלחמתה בישראל היא בעיקר ברשתות החברתיות, כגון אותה תמונה בטוויטר שבה הציגה צעירים ערבים עם מקלעות אבנים מול החיילים הישראלים כ"מהות האומץ". את האיש שענה ואמר כי זוהי "מהות האלימות הברברית" כינתה "מפלץ ציוני". היא זכתה לשבעה ביקורים לפחות בבית הלבן של אובמה, כסמל של שינוי ותקווה. ועל כל אלה זכה הארגון שהקימה, "האגודה הערבית-אמריקנית של ניו-יורק", לתמיכה של 10 מיליון דולר לחמש שנים כדי לקדם את המאבק באיסלאמופוביה. ולא בכדי. לינדה צרצור היא מגייסת-קולות רבת פעלים בשירותו של ראש העיר ניו-יורק הנוכחי, די-בלאזיו, שגם הוא מן האגף הקיצוני של הדמוקרטים, ושמבחינה איסלאמית נתפס כמשלם דמי חסות לקהילה המוסלמית כדי להמשיך את חייו הפוליטיים.

מוחמד אלביארי הגיע בשיא הקריירה שלו לכהונת יועץ במשרד להגנת המולדת בממשל אובמה. הוא נאלץ לרדת למדרון אחורי כשצייץ אודות שיבתה הבלתי נמנעת של הח'ליפות האיסלאמית. תמיכתו ב"אחים המוסלמים" היא בלתי מסוייגת, וכנציג רשמי של ארה"ב, תמך בהתקרבות לכל הארגונים האיסלאמיסטים. כחבר רשום במפלגה הרפובליקנית של טקסס, הקים אלביארי ארגון בשם "המוסד לחופש וצדק". את התמיכה הכספית להקמת הארגון קיבל דרך חברותו במוסד למנהיגות איסלאמית אמריקנית שאחד מתומכיו הוא הנסיך הסעודי אלווליד בן טלאל, שגם הוא בסופו של דבר חלק מן הממסד של "האחים המוסלמים". הוא נוהג לבקר את הפעילות של מערכת הביטחון האמריקנית נגד ארגונים תומכי חמאס, שמוגדר רשמית כארגון טרור. הוא חבר במועצת המנהלים של המסגד הראשי של טקסס שממנו התנהלה פעילות עניפה של תמיכה כספית בחמאס. בדף המרשתת של המוסד לחופש וצדק מציין אלביארי כי לפני שהיה ללוחם צדק, עסק בבנקאות ובטכנולוגיית מידע. אלא שבמציאות יש לו תעודה רק מאוניברסיטה איסלאמית כלשהי בנושאי ממשל וחוק איסלאמי. על כל הישגיו אלנ זכה מוחמד אלביארי להיות ליועץ בכיר של הנשיא אובמה לענייני ביטחון לאומי.

יהודים הפועלים למען ישראל מוצאים עצמם תחת הזכוכית המגדלת של חשד הנאמנות הכפולה ונאלצים לכלכל את מעשיהם ודבריהם בזהירות רבה. לערבים מוסלמיים פעילי "האחים המוסלמים" אין בעייה כזו. מובן מאליו שאין סתירה אפשרית כלשהי בין פעילות קולנית ונמרצת נגד מערכת הביטחון האמריקנית, נגד השותפות הבטחונית הישראלית-אמריקנית, נגד כל ביטוי של ציונות, לבין טובתה של ארה"ב. אין קשר בין פעילות פרו-ג'יהאדיסטית נמרצת בחלק גדול משלושת אלפי המסגדים בארה"ב לבין פעולות הג'יהאד של מוסלמים אמריקניים כגון רוצחי סאן-ברנרדינו. הסתה לאלימות ורצח, במיוחד המופנים נגד יהודים, אבל גם נגד כל סמל ממשל כגון שוטרים, היא חופש הביטוי המוגן על פי החוקה האמריקנית, ואילו התנגדות להסתה לאלימות ורצח היא איסלאמופוביה. זה תורתו של ברני סנדרס, כמו זו של כל יהודי או נוצרי שקיבל עליו את עליונות האיסלאם.

יהדות החסות של צפון-אפריקה, תימן וכל ארצות הרוב האיסלאמי – פרקה מעליה את עול החסות והיתה לריבונית בארץ ישראל. ואילו בני החסות החדשים הם יהודי ארה"ב שנכנעים לג'יהאד של "האחים המוסלמים" בצפון אמריקה, וכדי למצוא חן בעיני אדוניהם החדשים, הם שופכים את מרירתם על יהודים שפרקו מעליהם את העול. בושה וחרפה, אבל זוהי המציאות. עם כל הכבוד לתפיסת העולם של היהדות המתבוללת, החסותית, הרי שאובדנה הדמוגרפי-תרבותי הולך ונעשה הבעייה שלה, ולא של ישראל או של ארה"ב.

ד"ר יובל ברנדשטטר הוא רופא ילדים, תושב הנגב ופובליציסט.

המאמר התפרסם במגזין "מראה" 381.

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

הבחירות לנשיאות ארה"ב – סקירת מצב

אפריל 2016

חלק ראשון

המערכה לקביעת המועמדים לנשיאות ארה"ב נכנסה להילוך גבוה, והתמונה מתחילה להתבהר. בניגוד לתחזיות, עדיין לא הושגה הכרעה סופית לגבי המועמדים, לפחות לא בצד הרפובליקני. המאמר הנוכחי יעסוק בעיקר בצד הדמוקרטי וכן בכמה היבטים כלליים של הבחירות המקדימות.  מאמר המשך יתאר את הצד הרפובליקני, וכן ידון בהשפעתה של "מורשת אובאמה" על הבחירות.

1. מבוא – בחירות וכסף

במערכת הבחירות הנוכחית נשברו כמה מוסכמות שייתכן שיביאו לשינוי מהותי בהליך הדמוקרטי בארה"ב. ניהול מערכת בחירות הוא עסק יקר. מי שאין לו אמצעים מספיקים לא יגיע רחוק – בהשאלה מהמחזמר "כנר על הגג": זאת לא בושה להיות עני, אבל זה גם לא כבוד גדול.

עם זאת, בניגוד לנאמר במקרא (קוהלת י', י"ט), הכסף לא יענה את הכול.  ג'ב בוש, "מועמד הבית" של המפלגה הרפובליקנית בתחילת המערכה, הוציא בתקופה שבין ה-1 בפברואר וה-22 בפברואר 2016 (היום בו הוא הודיע על פרישתו מהמרוץ) – 155,600,000$ (!) על תעמולת בחירות. רק הילארי קלינטון עברה אותו (היא הוציאה באותה תקופה 163,500,000$). אלה סכומי עתק, מעבר לכל דמיון. בודדים בלבד מסוגלים לעמוד בהוצאות כאלו בכוחות עצמם.

כישלונו של בוש מפריך את ההנחה המקובלת, שכסף זה כל מה שצריך כדי לנצח בבחירות.   

בוש הצליח לזכות בתמיכתם של ארבעה נציגים לוועידת המפלגה, כלומר, כל נציג "עלה" לו כ-38 מיליון דולר. בוש ייכנס להיסטוריה כמועמד הכי כושל שהיה אי פעם במערכות הבחירות של ארה"ב.

לעומת הסכום הזה (וכן הסכומים שהוציאו הדמוקרטים כפי שנראה להלן), הוצאותיו של טראמפ היו הרבה יותר צנועות – כ-50 מיליון דולר מיום שהחל המרוץ בשנה שעברה ועד היום.  מאחר שהוא כל הזמן בכותרות בגלל התנהגותו השערורייתית והצהרותיו הבוטות – הוא לא זקוק לפרסומת. השווי הכספי של הכיסוי התקשורתי שטראמפ זוכה לו, אם הוא היה צריך להשיג אותו באמצעות מודעות ושידורי פרסומת, מוערך בקרוב לשני מיליארד דולר (!) – זה בסדר גודל יותר ממה שהוצא אי פעם במערכת בחירות. טראמפ מאמין בכלל "לא חשוב מה כותבים עליך, כל עוד מאייתים את שמך נכון."

שני המתחרים הדמוקרטים הוציאו במהלך פברואר 2016, קצת יותר מרבע מיליארד דולר, סכום מכובד לכל הדעות. מקור הכספים של הילארי הן תרומות של עתירי ממון מוולסטריט ואילי הון אחרים פחות ידועים. סונדרס נעזר בפאטנט של אובאמה ממערכת הבחירות של 2008. הוא גייס כספים באמצעות האינטרנט ממיספר גדול של תורמים "קטנים". 

המועמדים הדמוקרטיים תוקפים באופן עקבי את "השפעת ההון על הפוליטיקה", ונשבעים ל"שים קץ לתופעה" ("קשרי הון שילטון"). הם לא מפרטים איך בדיוק הם מתכוונים לבצע את זה. מעניין לדעת אם הנושא הזה עלה במהלכן של ההרצאות שהילארי נתנה לתורמים בוול סטריט תמורת תשלום של חצי מיליון דולר לשעה. מיותר לציין ש"הביקורת" של הדמוקרטים בנושא השפעת ההון מכוונת כל כולה אל תורמי המפלגה הרפובליקנית.

2. המפלגה הדמוקרטית – האם אפשר כבר להכתיר את הילארי?

הילארי קלינטון ביססה את מעמדה כמובילה במרוץ למועמדות. הפער בינה לבין המתחרה היחיד שלה הוא גדול ואינו מותיר סיכוי משמעותי לסגירתו ע"י סנדרס. למעט אירוע בלתי צפוי, זכייתה במועמדות המפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות היא בחזקת וודאות. 

בדרך כלל זה טירוף להתנבא על תוצאות של בחירות שעומדות להתקיים בעוד שמונה חודשים. הפעם זה קצת שונה. נכון לעכשיו, זכייתה של הילארי בבחירות הכלליות מובטחת.  ניצחונה מובטח לא מפני שהיא מוצלחת, או מפני שיש בפיה בשורה מיוחדת לציבור, או מפני שהיא יודעת לנהל מערכת בחירות. בכל אחד מהנושאים האלה הילארי זכאית במקרה הטוב לציון E for Effort. ניצחונה יבוא מפני שהרפובליקנים יגישו לה את הנשיאות על מגש של כסף.

למרות כישלונותיו ב-2008 וב-2012, המימסד הרפובליקני המסורתי עדיין לא הפנים שסדר הפעולות הנכון הוא קודם לנצח בבחירות ואח"כ ליישם את העקרונות. בבחירות לא מנצחים עם עקרונות. על מנת לנצח בבחירות דרושים קולות. על מנת להשיג את הקולות, יותר מתמיד צריך להתגמש ולהתפשר על העקרונות. על המפסיד בבחירות חל הכלל שהיה מקובל ברומא בעת העתיקה – אבוי למנוצחים. הפסד בבחירות, גם אם הוא נובע מהעקרונות הנעלים ביותר, הוא עדיין הפסד.

ללא שינוי מהותי בגישתם של הרפובליקנים יחזור המצב שהיה בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת – רצף של חמש תקופות כהונה של המפלגה הדמוקרטית בבית הלבן.  בהתחשב בשינויים הדמוגרפיים שחלו מאז, הפעם הרצף יהיה קרוב לוודאי יותר ארוך.

במאה הקודמת הרצף הדמוקרטי בבית הלבן נקטע בזכותו של אייזנהאואר שנישא אל הנשיאות ב-1952 על גלי התהילה של הניצחון במלחמת העולם השנייה. 

אייזנהאואר חדש לא מחכה מעבר לפינה.

3. הבחירות המקדימות, האם זה רציני?

לכאורה הבחירות המקדימות נועדו לאפשר לכל חברי המפלגה לקחת חלק בקביעת המועמדים שייצגו אותה במוסדות השילטון. זה נשמע הגיוני ועונה על ההגדרה שבדמוקרטיה השילטון הוא בידי "העם". המציאות היא קצת שונה. המימסד הפוליטי רואה במסירת ההכרעה לציבור הבוחרים (זה יכול להיות כלל האוכלוסיה, כלל חברי המפלגה, כלל התושבים במדינה מסויימת או במחוז בחירה כל שהוא וכו') – סיכון. הציבור הרחב לא יודע מה טוב לו, ואין כל ביטחון שהוא יבחר את המועמד "הנכון".

השקפת העולם הזאת היא נחלתן של האליטות האינטלקטואליות בכל המשטרים הדמוקרטיים בימינו (על משטרים טוטליטאריים אין צורך להרחיב את הדיבור, שם זה נובע מעצם ההגדרה). סימוכין לכך שאלה הם פני הדברים אפשר למצוא דווקא במדינת ישראל.  הגאון המשפטי (יש המעדיפים לכנותו אותו מגלומן משפטי), נשיא בית המשפט העליון לשעבר – אהרון ברק, טען ש"רק אנשים שבאו ממדינות שאינן בעלות מסורת דמוקרטית, כמו יוצאי עדות המזרח או העולים מרוסיה, מאמינים שדמוקרטיה פרושה 'שילטון הרוב', אבל הם טועים." מומחה אחר לדמוקרטיה, יוסי ביילין, בתקופה שכיהן כשר המשפטים בממשלתו הכושלת של אהוד ברק, טען ש"בחירה ישירה של ראש הממשלה על ידי הציבור זה מעשה אנטי דמוקרטי." כל כך למה? כי "לציבור הרחב אין שיקול דעת."

בישראל הדברים נאמרו במפורש, אבל דפוסי החשיבה האלה מאפיינים את מערכות השילטון בכל מדינות העולם החופשי.            

ובחזרה לארה"ב. הדבר האחרון שהמימסד הפוליטי כאן מוכן לבלוע זה שציבור הבוחרים יכתיב לו את מי לבחור. זה נכון בשתי המפלגות. בבחירות הכלליות הכללים נקבעו בחוקה וכן בחוקים ברמה הפדרלית וברמה של המדינות השונות. שם קצת קשה לעוות את רצון הבוחר אם כי לא חסרים ניסיונות לעשות זאת. הבחירות המקדימות, לעומת זאת, הן שטח הפקר. אין שום חוק, לא ברמה הפדרלית, ולא ברמה של המדינות, שקובע את "כללי המשחק". מבחינה משפטית מפלגה היא אירגון פרטי, והיא קובעת את הכללים שאותם היא יכולה לשנות בכל עת בהתאם לנסיבות. מי שזה לא מוצא חן בעיניו, יכול לצעוק חי וקיים מכאן ועד להודעה חדשה.  זה יעזור לו כמו כוסות רוח למת.

הבחירות המקדימות משופעות בטריקים ושטיקים שנועדו להבטיח שהמועמד "הנכון" ייבחר. לכל אחת מהמפלגות יש שיטות משלה להבטיח את ניצחונו של "מועמד הבית", אם כי לא תמיד זה מצליח – ראה מקרה ג'ב בוש שהוזכר למעלה.

הבחירות המקדימות מותירות אחריהן תחושת תיסכול אצל אלה שנכשלו. משקעים שנותרו מהתעמולה השלילית באמצעותה המתחרים ניסו לשפר את סיכוייהם – לא נשכחים. בתחום הזה יש לדמוקרטים יתרון משמעותי. המפלגה הדמוקרטית היא מפלגה עם ייצר שילטוני בריא ולכן אחרי ועידת המפלגה, סונדרס ותומכיו, למעט מיעוט קטן של עקשנים להכעיס, יבלעו את האגו שלהם ויתלכדו מאחורי הילארי בבחירות הכלליות.

ספק רב אם התופעה הזאת תהיה גם אצל הרפובליקנים, מי שלא יזכה במועמדות.

ציטוט מתוך מגזין המזרח-התיכון

המשך יבוא

* * *

תקוה וינשטוק

עברית על בולים מאוסטרליה

בילדותי ובנעוריי היה איסוף בולים תחביב מפותח ומקובל. מבוגרים וילדים מילאו אלבומים בבולים מסודרים לפי היבשות והארצות, וגם לפי אין סוף נושאים – אישים, אירועים, ימי זיכרון, נופים, חי וצומח למינהו. פרחו מועדונים לאספנים בהם החליפו בולים וחוויות בולאיות. נפתחו חנויות למכירות, קניות וחילופין של פיסות הנייר הזעירות, המכילות עולם ומלואו. בולים היו סחורה עוברת לסוחר. רכוש. לא פעם רכוש גדול.

בהפסקות בבתי הספר ניהלו משוגעים לדבר בורסה להחלפות (במלעיל) עם לוח מחירים: "כך וכך בולים 'פושטים' פשוטים עבור משולש אחד." ילדים הזמינו לביתם חברים בזכות האלבומים שלהם והעבירו בולים מיד אל יד, ומה גדול היה האושר כשהצליחו סוף סוף להגשים חלום ולהשיג את הבול הנעדר מהסידרה, אותו חיפשו ימים רבים! לא פעם השקיעו בבולים את כל דמי הכיס שלהם. אנו הבאנו לבננו סדרת בולים מכל ארץ שביקרנו בה.

בדרך כלל עודדו ההורים את התחביב הזה. בולים מעשירים את הדעת, מלמדים גיאוגרפיה והיסטוריה, ארכיאולוגיה, מדע, אמנות... וגם תשומת לב, סדר ודיוק. הם  נקיים מענייני מין, ואם מופיע בול עם תמונת עירום – זה ציור או פסל אמנותי נודע.

בולאות היוותה עיסוק רציני התובע סבלנות – לתלוש או לקרוע את הבול ממעטפת המכתב או הגלויה, להשרותו בצלוחית מים לשלוף אותו בפינצטה, להניחו לייבוש, לבדוק בזכוכית מגדלת אם קשקשיו שלמים ולהתאבל-ממש! – על כל קשקש שנפגע. והיה סתם תענוג להתבונן שעה ארוכה באלבום הגדל ותופח, לא פעם לרוגזם של ההורים. הבולים כבודם במקומם מונח אך במקום להכין שעורים שקועים הבת והבן – בעיקר הבן – בבולים.

לילדים בארץ שיחק המזל בבולאות. בני ישראל נפוצו ברחבי עלם – לא יאומן באיזה ארצות נידחות ואיים אקזוטיים התנחלו. רבים קיימו קשר מכתבים עם קרובים וידידים בארץ, והבולים שלהם היו מתנות חינם לאספנים. הילדים לא ידעו מי השולח הרחוק – מה שיותר רחוק הרי זה משובח – אבל ידעו יפה באיזו ארץ הוא מתגורר. ואגב אורחא קלטו אותיות לטיניות, קיריליות,  ערביות... אלינו הגיעו מכתבים רבים מפולניה, מהם התוודעתי לראש הממשלה פילסודסקי ולמשורר מיצקביץ, וראיתי את דמותו של הנריק סינקביץ, שאת ספריו "בישימון ובערבה" אהבתי לקרוא.

   כל זה היה כמובן משכבר הימים. כיום ירד העיסוק בבולים מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. מי ראה ומי מכיר ילד/נער המגלה עניין בבולאות? קשישים בעלי אלבומים ישנים הפכו למוהיקנים האחרונים של התחביב. חלקם ממשיך באיסוף בכח ההרגל והאינרציה, נפגשים במועדים קצובים ומאמינים שהגלגל עוד יסתובב והבולים יחזרו לזוהרם.. מכר שלי, אדם מבוגר ואספן ותיק, קרא ברשת חברתית שמוצעים למכירה חמישה קילו(!) בולים  ב-250 שקל, לפי משקל, כמו בצל יבש.... ורכש את המציאה.

 באוסף נתגלה פריט מעניין: בול גדול, 3על 5 ס"מ מאוסטרליה ועליו כתובת עברית: "הקרב על באר שבע 1917." בחזיתו שני פרשים בכובעי ספארי רחבי שוליים רוכבים על סוסים אבירים ולעומתם, רוכב פרש בתרבוש. הבול עטור  בדמויות פרשים מרוחקים. הכתובת העברית בולטת בחלקו העליון של הבול. בתחתיתו רשום באנגלית "אוסטרליה", ובאותיות פטיט באנגלית:  "לזכר הפרשים האוסטרלים בקרב על באר שבע 1917."

התגלה בשק הבולים בול אוסטרלי נוסף בגודל דומה. פרש יורד או צונח מסוס ומאחריו שורת פרשים. בתחתית הבול רשום "אוסטרליה" באנגלית ובאותיות זעירות באנגלית "הפרשים האוסטרלים באר שבע 1917." וליד אותה שורה, בצבע תכלת בעברית: "הפרשים האוסטרלים 1917."

מסתבר שבעת ובעונה אחת עם שני הבולים הללו הונפקו בולים זהים בישראל, באנגלית ובעברית. הפקה משותפת של דואר אוסטרליה ודואר ישראל.

ארבעת הבולים יצאו לזכר ניצחונו של חיל הפרשי הקלים האוסטרלים והניו זילנדים ("אנז"ק"), שכבש את באר שבע במלחמת העולם הראשונה. צבא הממלכה הבריטית יצא אז לקרב על השליטה בתעלת סואץ – היתה זו המלחמה הראשונה על התעלה [לא מדוייק. – אב"ע] – ומשם המשיך לכיבוש סיני וארץ-ישראל מידי האימפריה העות'מאנית. בין היתר היה זה מעין מסע צלב – להציל את ירושלים ואת ארץ הקודש מהשלטון המוסלמי של "האדם החולה של אירופה", כפי שכונתה הממלכה העותומאנית.

הצבא הבריטי נתקל בהתנגדות קשה בעזה מצד צבאות הברית תורכיה-גרמניה. זמן רב לא הצליח לכבוש את העיר, עד שחיל הפרשים הקלים האוסטרלי עקף את עזה מממזרח וכבש את באר שבע. את עזה מצאו ריקה מאדם. עתה נפתחה הדרך בפני הגנרל הבריטי אלנבי לכיבוש ירושלים – כיבוש ללא קרב – ולכיבוש הארץ כולה. יומיים אחרי כיבוש באר שבע התפרסמה הצהרת בלפור.

הניצחון בבאר שבע שינה את המצב במזרח התיכון. הוא זכה למוניטין רבים, בעיקר באוסטרליה. זה היה בעצם הניצחון הגדול – והיחיד – של חיל הפרשים הקלים האוסטרלים. כל ילד אוסטרלי לומד עליו בבית הספר. בערים אוסטרליות הוקמו אנדרטאות לזכר הניצחון.

הבולים המשותפים הושקו בתערוכת הבולים הבינלאומית השנייה שהתקיימה בקנברה בירת אוסטרליה בשנת 2013, כשמלאו תשעים שנה לניצחון על באר שבע. הטכס התקיים במעמד קהל מוזמנים רב באולם המלכותי לתצוגות. נציג הדואר האוסטרלי העלה על נס את היחסים הטובים השוררים בין אוסטרליה לישראל, כולל היחסים הדיפלומטיים, וראש חברת הדואר בישראל, יוסף  אלמוזלינו, בירך על ההנפקה המשותפת וציין כי הניצחון בבאר שבע מסמל את ראשית היחסים בין אוסטרליה לישראל.

בארץ אין הכיבוש הזה של באר שבע נודע במיוחד – נודע הרבה פחות מאשר הכיבוש הישראלי של העיר. אבל מתקיים טכס שנתי לזכר אותו ניצחון היסטורי. ב-2013, שנת התשעים לניצחון, נערך בבאר שבע טכס חגיגי אותו אירגנו עיריית באר שבע, חבורת הפרשים הקלים באוסטרליה והאגודה הישראלית למורשת מלחמת העולם הראשונה. בטכס נוכחו שגרירי ישראל, בריטניה, אוסטרליה ותורכיה. לקול תשואות הקהל, שמנה גם אורחים שהגיעו במיוחד מאוסטרליה, התקיים מצעד של פרשים קלים אוסטרליים, חלקם צאצאי הלוחמים במלחמת העולם הראשונה. הם שיחזרו את הדרך שעשו הפרשים הקלים של 1917.לבושים מדי חאקי מצמר, כפי שלבשו החיילים הבריטיים במלחמת העולם הראשונה, בכובעי חאקי רחבים – רכבו הפרשים ברחובות הרובע הישן של באר שבע עד לאנדרטה שהוקמה בשנת 2002 לזכר החיילים העות'מנים שנפלו בקרב ועד לאנדרטה לחיילים הבריטים ולבית העלמין הצבאי הבריטי. שם נערך טכס הזיכרון – והסתיים מסע רכיבה משוחזר בן ארבעת ימים שעשו הפרשים האוסטרלים הקלים  של ימינו – מסיני עד באר שבע.

חיילים אוסטרליים הופיעו בארץ גם במלחמת העולם השנייה, עדויים בסימן ההיכר שלהם –  כובע החאקי רחב השוליים עם הקמט, היו החיילים הללו נכונים תמיד לשחק ולהשתעשע ואף לבצע תעלולים. הם היו פתוחים וידידותיים, לא מכופתרים ומתבדלים כחיילים האחרים. ברחובותיה הראשיים של תל אביב, בעיקר באלנבי, היה משתרך אחריהם שובל של ילדים ובני נעורים. האוסטרלים שיחקו עם הילדים כאילו הם עצמם ילדים גדולים, חילקו מסטיקים וממתקים וגם מטבעות ליד הבארים לגלידה, ב"ויטמן" שמול חנות הנעליים "פיל" ז"ל, וליד "הבאר האמריקני" ו"ברוקלין באר" בתחילת אלנבי היה אפשר לראות חיילים אוסטרליים מרקדים וילדים מריעים להם בעודם מלקקים גביע סנדי-מנדיי בננה שקיבלו מהחיילים, ומתחרים מי מביניהם מיטיב לדבר אנגלית. אף שנהגו להשתכר ולהתפרע, היו האוסטרלים החיילים האהובים ביותר בישראל במלחמת העולם השנייה.

אהוד: תקופת מלחמת העולם הראשונה במזרח התיכון ובארץ-ישראל [פַּלֵשְׂתַיְן או פָּלֶשְׂתִינָה, כשמה ההיסטורי – לא "פַלַסְטִין"! – ה"פלסטינים" מנצלים לטובת השקרים שלהם את בלבול השמות הזה כאילו פַּלֵשְׂתַיין היתה "פלסטין" ארצם מדורי דורות, למרות שחלק ניכר מאבותיהם ואבות-אבותיהם היגרו לארץ במאתיים השנים האחרונות] – תקופה זו מונצחת היטב בסידרת גלויות היסטוריות בנות-זמנן ומרתקות – המוכרות לאספנים המתעניינים בתחומים אלה. לא אתפלא אם גם לעיצוב הבולים השתמשו בהן.

* * *

אהוד בן עזר

רוב מהומה על לא מאומה של אומברטו אקו

"מיספר אפס" מאת אומברטו אקו. מאיטלקית אריה אוריאל.

כנרת, זמורה-ביתן – מוציאים לאור, 2016, 187 עמ'

את ספרו המפורסם ביותר של אומברטו אקו, "שם הוורד", לא קראתי אבל ראיתי בשעתו את הסרט בכיכובו של שון קונורי המבוגר, המבריק. סרט מצויין וחכם.

קיבלתי לחג את ספרו "מיספר אפס" וקראתי אותו בסקרנות בין מטלות רבות אחרות שהיו לי, מקניות ועד הוצאת גיליונות המכתב העיתי. מה אומר? התרגום נראה לי עשוי היטב, מוקפד, עם הערות רבות – כי אומברטו אקו הוא "נֵיים דְרוֹּפֶּר" בלתי רגיל. מזכיר במקצת סופר שלנו שהלך לעולמו, דן צלקה, שספריו שפעו שמות ובקיאות מדהימה בספרות הקלאסית העולמית –שלא פעם פגמו ביכולת הקורא לעקוב אחר המתרחש בהם וגם גרמו לו לחוש רגש נחיתות על מיעוט השכלתו בפרובינציה של העברית.

במשך כל הקריאה הרגשתי כמי שהוזמן לסעודה מפוארת במסעדה יקרה במיוחד, איטלקית, שהמאכלים המוגשים בה הם ברמה גבוהה מדי לטעמו הפלבאי, אבל לא נעים לו להעליב את המארחים, שכולם משכילים ממנו, ובמקרה הזה גם בקיאים ממנו במכמני ההיסטוריה והפוליטיקה האיטלקית במאה השנים האחרונות.

עיקר העלילה נסב על התעקשותו של עיתונאי פאראנואיד לחקור את הריגת מוסוליני ב-1945 – ולהוכיח כי בעצם הרגו כפיל שלו וכי מוסוליני עצמו נמלט לוותיקן, או לארגנטינה, וחי שם עוד שנים רבות בתקווה לחזור לאיטליה, אך מת מזיקנה ואולי גם מעגבת – על סף הגשמת חלומו.

מה אומר ומה אדבר, אתה מרגיש במשך כל הקריאה שהסופר ממציא לך סיפורים, די נקרופיליים לעיתים, פעם היו מכנים סיפורים כאלה בשם "צ'יזבאטים", כמו שחברנו פוצ'ו מיטיב לרקום, אבל של אקו פחות משעשעים מסיפוריו של פוצ'ו. מתח אמנם ישנו, וגם סוף בלתי-צפוי, וגם סוג של הפי אנד, המסתיים בכך שאיטליה כבר מספיק מושחתת – שאפשר לחיות בה חיי פשע בגלוי ואין צורך לברוח לשם כך למדינות מושחתות מסויימות באמריקה הלטינית.

אבל מה? אם הייתי עורך בהוצאת ספרים מוכּרת ומוֹכרת, והייתי מקבל לקריאה כתב-יד של רומאן כזה מאת סופר בלתי ידוע, ששמו אינו הולך לפניו כמחברם של רבי-מכר, ולכן מבטיח תפוצה טובה, ספק אם הייתי ממליץ על הדפסתו – כי הייתי חושש שקריאתו תעייף את הקוראים, שכפי שהספר עצמו טוען, הקוראים אינם משכילים, ובעצם רובם גם די מטומטמים כי דרגת השכלתם ובקיאותם אינה מגיע לזו של הסופר הידען הממציא כול. 

אבל באיטלקית לאיטלקים זה כנראה זורם טוב יותר, כמו "אלוף בצלות ואלוף שום" שלנו – בזכות השפע הלשוני המבריק של השמות והמילים.

הספר מומלץ לשם השוואה של שחיתות – לכל אותם קוראים פתאים, בהם לא מעט ממכרינו – המושפעים מאוד מהתעמולה הדמגוגית של התקשורת שלנו הטוענת לשחיתות נוראה הפושה בישראל, כאילו כאן אחד המקומות הגרועים ביותר בעולם.

על משפחתו של מוסוליני, מתוך ויקיפדיה: מוסוליני היה נשוי לרקלה מוסוליני לבית גאודי, שהיתה אחותו החורגת. אימה של רקלה הייתה אשתו השנייה של אביו של מוסוליני (או פילגשו בלבד, תלוי במקור). בתם הבכורה אדה נולדה מחוץ לנישואין בשנת 1910. הזוג התחתן בשנת 1915 לאחר מכן נולדו להם שלושה בנים ובת זקונים. ויטוריו (1916), ברונו (1918) שנהרג במהלך מלחמת העולם השנייה כטייס, רומנו (1927) ואנה מריה (1929).

בשנת 1914, שנה לפני נישואיו לרקלה, נישא מוסוליני לקוסמטיקאית רפואית בשם אידה דאלסר במילאנו, ואף היה לו ממנה בן, בניטו אלבינו מוסוליני, בו סירב להכיר. כאשר עלה לשלטון, רדף את אידה דאלסר ואת בנם המשותף, והביא לאשפוזם בכפייה במוסדות פסיכיאטריים, ואף למותה של אידה ב-1937 ורציחתו של בניטו אלבינו ב-26 באוגוסט 1942.‏ את העיתון "איל פופולו ד'איטליה" הקים מוסוליני בכספה של אידה.

במהלך נישואיו ידע מוסוליני פרשיות אהבה שונות. היהודייה מרגריטה צרפתי היתה מאהבת שלו במשך שנים רבות, עד שקבלת חוקי הגזע מנעה את המשך היחסים [גם פרשה זו אינה מוזכרת כלל אצל אומברטו אקו].

מ-1932 ניהל מערכת יחסים עם אישה נשואה בשם קלארה פטצ'י, שהפכה לגלויה לקראת סיום שלטונו. פטצ'י היתה עימו בנסיעתו האחרונה, במהלכה נורו שניהם על ידי פרטיזנים איטלקים, וגופותיהם הושחתו.

* * *

אורי הייטנר

1. להכיר ברצח העם הארמני

בריצתו לתקופת הכהונה הראשונה שלו כנשיא ארה"ב, התחייב ברק אובמה להכיר ברצח העם הארמני בידי טורקיה. השבוע מציין העם הארמני את יום הזיכרון ל"פשע הגדול", כפי שהרצח ההמוני מכונה בארמנית, בפעם האחרונה בקדנציה של אובמה. וגם השנה אובמה הפר את הבטחתו ואיכזב שוב את העם הארמני שציפה ממנו. מסתבר שפחדו המשתק של אובמה מתגובת ארדואן חזק יותר ממחויבותו המוסרית.

אני חש מעט מבוכה, כשאני מותח ביקורת על הנשיא אובמה בנושא זה. מה לנו כי נלין עליו, כאשר מדינת ישראל טרם הכירה בפשע הזה כרצח עם? נכון, ישראל אינה מעצמת על כארצות הברית, אולם כמדינה יהודית, עליה לגלות רגישות יתר בנושא זה.

מדינת ישראל, כמדינה יהודית, הרואה כתפקידה להיאבק באנטישמיות, נלחמת נגד תופעת הכחשת השואה. אין שום שיקול פוליטי או מדיני שיכול להצדיק את הכחשת השואה, טוענת ישראל, בצדק.

האם במאבקנו זה ידינו נקיות? למרבה הבושה, בכך שישראל, מדינת העם היהודי, אינה מכירה רשמית ברצח העם הארמני, היא שותפה, במשתמע, למעשה הנואל של הכחשת הפשע הנורא. יש, אמנם, הבדלים רבים בין שואת היהודים לרצח העם הארמני. השואה ייחודית הן בתכנון ובתיעוש של הניסיון להשמיד את העם היהודי מתוך כוונה להכחידו, והן במיספר הנספים בשואה. אולם רצח מכוון של למעלה ממיליון אזרחים ארמנים בידי התורכים, הוא פשע נגד האנושות, אחד הפשעים החמורים ביותר בהיסטוריה. טורקיה מתכחשת לעובדות ההיסטוריות ומשתמשת בכל הכלים הדיפלומטיים שלה נגד ההכרה בפשע ובאחריותה לו.

 למדינת ישראל, כמדינה יהודית, אסור לתת יד להכחשת רצח העם הזה. לא אחת, כאשר הבעתי עמדה זו בעבר, נתקלתי בתגובות המלעיגות על הנאיביות שלי ועל חוסר הבנתי את הריאל פוליטיק. הזכירו לי את היחסים המיוחדים בין ישראל ובעלת בריתה טורקיה, ועל האינטרס המובהק של ישראל בברית אסטרטגית עם מעצמה מזרח תיכונית. אך אותם אנשי ריאל פוליטיק דבקו בעמדתם גם כאשר ארודאן עלה לשלטון והנהיג מדיניות אנטי ישראלית עוינת וקיצונית, בטענה שהכרה ברצח העם תחריף את העימות. עכשיו הם לבטח יזהירו מפני חבלה בהסכם הנורמליזציה הנרקם בין המדינות. מסתבר שאף פעם העיתוי אינו מתאים לפוליטיקה מוסרית.

איני מזלזל באינטרסים המדיניים הכרוכים ביחסים עם טורקיה ואני מודע לנזק לאותם יחסים, הכרוך בהכרה ברצח העם. אולם כפי שכיהודים איננו מוכנים לקבל שיש אינטרס שיצדיק מתן יד להכחשת השואה, כך אין אינטרס שיצדיק שותפות שלנו, כיהודים, בהכחשת הטבח בארמנים.

כאן המקום לציין לשבח את יוסי שריד, שהלך השנה לעולמו – הפוליטיקאי הבכיר היחיד בישראל, שלא נתן ידו להכחשה הזאת, ובהיותו שר החינוך בממשלת ישראל דבק באמת, גם במחיר פגיעה ביחסי ישראל טורקיה. בדרך –  הוא נהג כצדיק אחד בסדום.

 הגיעה השעה שישראל תכיר ברצח העם הארמני ובאחריותה של טורקיה למעשה. עם כל החשיבות של הריאל פוליטיק, על מדינת ישראל לדבוק במוסר פוליטיק.

2. האובססיה של בן כספית

בתקופת המאבק על הגולן, היינו מפונקים, מבחינות מסוימות, לעומת אזורים אחרים שנאבקו על קיומם. בניגוד ליש"ע, לא נתקלנו כמעט בשיטנה, בשינאה. גם המרים ביריבינו, התייחסו באמפתיה רבה לגולן, להתיישבות בגולן ולמאבק על הגולן. הם הסבירו ש"אין ברירה", ש"אין מנוס", ו"למרבה הצער" וכד'. לא היתה כמעט חדוות נסיגה. לא היו כמעט מי שציפו בכיליון עיניים למראה המלבב של בולדוזרים המחריבים את מפעל חיינו, לריח הדלק של המשאיות שיבואו לעקור אותנו לגרשנו מבתינו, מנחלתנו. כמעט.

הם אמנם היו מעטים, קומץ, אך היו כמה עוכרי גולן. אנשים בעלי אובססיה לנסיגה מהגולן. הבולט שבהם היה אורי שגיא. בהיותו ראש אמ"ן, בתחילת שנות ה-90, הוא הוציא הערכה מודיעינית על פיה חל שינוי אסטרטגי במשטרו של חאפז אל-אסד והוא מעוניין בשלום עם ישראל. לשם כך על ישראל לסגת מהגולן, והמחיר הזה הוא הכרחי, ראוי וחובה לשלמו.

שגיא נאחז עד היום בהערכתו כבחפירות חייו, והפך את הנסיגה כמעט למפעל חיים. כאשר אהוד ברק חתר בכל כוחו לנסיגה מהגולן, הוא לא היסס למנות דווקא את שגיא, אויבו הוותיק, למנהל המו"מ – שלא היה משא ומתן אלא מסר ומתן, כדי להצליח במזימה. מיותר לציין שעד היום שגיא מאשים את... ברק בהחמצת ההזדמנות. עדין, חלום חייו הוא נסיגה מהגולן...

עוכר גולן אובססיבי נוסף הוא אלון ליאל, שבשנים האחרונות המיר את אפיק האובססיה שלו למאבק בישראל בשירות BDS.

באקדמיה, האובססיבי לנסיגה היה המזרחן משה מעוז, שכתב ביוגרפיה על חאפז אסד, התאהב במושא ספרו ושימש מעין דוברו בעברית.

והיה ההמבורגראי עמרי פדן, שהיה ונשאר עוכר הגולן.

גם בתקשורת היו כמה אובססיביים כאלה, כדוגמת עקיבא אלדר ואמיר אורן. אך לא היה עיתונאי בישראל, שהתקרב לרמת האובססיה של בן כספית. במשך למעלה מעשרים שנה, הוא לא הירפה והטיף באובססיה מטורפת לנסיגה מהגולן, איים על קוראיו בסיפורי בלהה על מלחמה נוראה אם לא ניסוג – ובחלומות שלום ורדרדים אם רק ניסוג. כספית, כדרכו, שילב בכתיבתו מידע עם פנטזיות ומשאלות לב, וכך תיאר בערגה את פרטי האו-טו-טו הסכם, עניין של שבועות.

פעם אחת הוא הנחה עימות בפני צעירי מפלגת העבודה שביקרו בגולן, ביני לבין נציג "שלום עכשיו", נדמה לי שהיה זה יריב אופנהיימר, אך איני סגור על זה. בדיון, איש "שלום עכשיו" היה בערך איש האמצע ביני לבין המנחה... גם אחרי שאסד סירב לכל ההצעות, הוא לא הרפה. כאשר המתנגד העיקרי בממשל של שרון לחידוש המו"מ עם סוריה היה מאיר דגן, ראש המוסד, הוא "דיווח" על חוסר שביעות רצונו של שרון מדגן, ועל כך שימיו בתפקיד ספורים... בקיצור, אובססיבי.

בטורו השבת ב"מעריב" יצא כספית נגד קיומה של ישיבת הממשלה בגולן ונגד הצהרתו של נתניהו שהגולן יהיה לעד בריבונות ישראל. זה לא צריך להפתיע. אבל מה שבאמת הפתיע הוא הנימוקים שלו. הוא טען שבדבריו סיכן נתניהו את הגולן, במקום להמשיך לפעול בשקט, כאשר אנחנו יכולים לעשות בגולן מה שאנחנו רוצים. הלו, זה בן כספית?

את תמיכתי בצעדו של נתניהו ובדבריו הבעתי במאמר שכתבתי באותו יום. אך גם בקרב חבריי בגולן חלוקות הדעות על התבונה בהצהרתו של נתניהו. גם בקרבנו יש הסבורים שהוא העיר דובים מרבצם, ואף שאיני מסכים עמם, אי אפשר להתייחס לעמדה זו בביטול.

אבל... לשמוע ביקורת כזאת מבן כספית, האובססיבי לנסיגה מהגולן? מוזר.

לא להאמין. את המשפט הזה כתב בן כספית: "עניינית, ברור שנתניהו צודק. אין היום למי להחזיר את הגולן, לא צריך להחזיר את הגולן, אסור לרדת מהגולן. נוצר מצב חדש, וישראל אינה יכולה להרשות לעצמה שמלחמת הכל בכל, שבה מעורבים אל־קאעידה, דאעש ושאר ירקות, תתחולל על שפת הכנרת."

זה בערך כאילו אבשלום קור יכתוב בזכות הביטוי "חמש שקל", אלעד שרגא יציע לבחור בדרעי לראשות הממשלה ובאולמרט לנשיא המדינה ויהודה גליק יטיף למנוע ביקור יהודים על הר הבית.

אז קודם כל, שאפו לבן כספית שאינו סרבן התפכחות כאורי שגיא, על התובנה המאוחרת. נותר רק לצפות האם הוא יודה בטעותו והטעייתו רבת השנים? האם הוא יכה על חטא? אולי יתנצל?

הוא התייחס לכך בדבריו, אך בטרם אציג את הדברים – תזכורת.

מכל ראשי הממשלה שניהלו מו"מ על נסיגה מהגולן, המסוכן ביותר היה אהוד ברק. ברק היה נחוש לסגת מהגולן וממוקד מטרה כטיל מונחה מכוון. אולם מלכתחילה היה לו קו אדום אחד. בשיחה עם ראשי ועד יישובי הגולן, ביום השבעתו, הוא הודיע לנו חגיגית שאינו רוצה להשלות אותנו, ושהוא יהפוך כל אבן כדי להגיע לשלום עם סוריה, כי אם לא ינהג כך, החיילים לא יעלו על הטנקים ביום פקודה. לא יאומן, אך כך אמר ראש ממשלה ושר ביטחון בישראל. אך כששאלנו אותו על הקווים האדומים שלו, הוא השיב שיש לו קו אדום אחד: "רגלים סוריות לא תשתכשכנה במי הכינרת."

יש היגיון רב בתביעה זו. על פי הגבול הבינלאומי, שעל פיו נקבעו קווי שביתת הנשק ב-1949, הכינרת כולה היתה בשטח ישראל. בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה, השתלטו הסורים באלימות על חופה הצפוני מזרחי של הכינרת, ושלטו בפועל על כרבע מהכינרת. לא היה כל קייס לתביעתם לנסיגה מחוף הכינרת.

אולם היו שטחים נוספים שהסורים השתלטו עליהם באותה צורה, ובהם חמת גדר ורמת בניאס. אף על פי כן, אהוד ברק הציע לסורים גם אותם. אפילו רביב דרוקר, בספרו "חרקירי", תיאר את הצעתו של ברק לחאפז אל-אסד כנסיגה מ-110% מהגולן.

ב-26.3.00, כאשר הנשיא קלינטון נפגש בז'נבה עם אסד, הוא הציע לו את הצעתו המופקרת של ברק – נסיגה מכל הגולן מלבד חוף הכינרת. תשובתו של אסד היתה חד משמעית – אין על מה לדבר. בכך הקיץ הקץ על 9 שנות מו"מ.

במאמרו ביום שישי, תיאר את הסיפור בן כספית בשתי מילים: "ברק השתפן."

אם ברק היה באמת גבר-גבר, הוא היה מוסר לציר הרשע של אסד, איראן וחיזבאללה גם את הכינרת. אבל הוא השתפן...

אילו, חלילה, ברק היה נוהג על פי עצתו של בן כספית, הוא היה ממיט אסון לאומי על מדינת ישראל. השאלה היום היתה אם הכינרת תהיה בידי דאעש או חיזבאללה.

אבל בן כספית מצייר תסריט אחר: "אם אכן היה נחתם שלום בין ישראל לסוריה, זה היה מוביל לשינוי עמוק בדמותה של סוריה. היא היתה נפתחת למערב, היו מתחוללים בה שינויים מפליגים, וכל זה היה מייצר מצב אחר לגמרי מזה ששרר במדינה ערב פרוץ מלחמת האזרחים."

כמובן, אילו רק קיבל אסד את הגולן, הוא היה הופך את סוריה לדמוקרטיה ליברלית, והעם הסורי, שאותו דיכא בכידוניו עשרות שנים, היה שב ובוחר בו ובבנו, ובין ישראל לסוריה היו שוררים יחסי שלום הדומים ליחסים שבין ארה"ב לקנדה.

דומני שחבל לשחוק את מקשי המקלדת כדי להסביר עד כמה התיאוריה הזאת ילדותית ומופרכת. אגב, זכות היוצרים על התאוריה הזאת אף היא שייכת לאורי שגיא.

אבל גם בן כספית מבין שזאת שטות. ולכן הוא מציג חלופה, הפעם ריאלית: "נניח שירדנו מהגולן, חתמנו על שלום ואז פרצה מלחמת האזרחים בסוריה. אין ממשלה אחראית שהיתה מניחה למטורללי הג'יהאד להתקוטט על הכנרת. במקרה כזה, כל ממשלה ישראלית היתה משתלטת מחדש על הגולן."

ואללה, פיקניק. צה"ל היה עולה לשחרר מחדש את הגולן, אחרי שהחריב את המפעל הציוני הנפלא שישראל הקימה על הגולן. וכמה חיילים היו נהרגים במלחמה המיותרת הזאת? מאות? אלפים? וכמה היו נפצעים? וכמה טילים היו נורים על כל שטח ישראל?

יש לבן כספית מחסנים של חלקי חילוף לחיילי צה"ל? יש לנו עודף חיילים למלחמות מיותרות?

כל כך קשה לבן כספית להוציא מבדל שפתיו את המילים "טעיתי" ו"הטעיתי"?

3. אויבי השלווה העולמית

התמה המרכזית בספרו של יובל נח הררי "קיצור תולדות האנושות", היא – שהאנושות מתקדמת והעולם הופך למקום שיותר ויותר טוב וראוי לחיות בו. זאת, לא רק בשל הישגי הטכנולוגיה, אלא גם כיוון שהנורמות נעשות אנושיות יותר.

לדוגמה, אם בעבר הרחוק הילדים היו רכוש הוריהם, שיכלו לעשות בהם כרצונם כולל להרוג אותם, לאנוס אותם ולמכור אותם לעבדים, ובעבר הקרוב, אך לפני דור או שניים, הכאת ילדים נתפסה כעונש חינוכי ראוי, היום הילד הוא אדם בעל זכויות, וענישה פיסית היא מחוץ לתחום. ניתן להשליך את הדוגמה הזאת לשאר תחומי החיים, ולראות שבסך הכל האנושות מתקדמת כל העת.

אולם ההתקדמות האנושית מעוררת ריאקציה בדמות גורמים העוינים אותה ולוחמים בה. וכיוון שהקידמה הטכנולוגית משרתת גם אותם, הם רותמים אותה למלחמתם באנושות, והישגיהם אינם מבוטלים.

המאה העשרים היתה אף היא חלק מאותה התקדמות גדולה של האנושות, אך באותה מאה היו גם שתי מלחמות העולם ופשעים נוראים נגד האנושות בידי מישטרי דיכוי אימתניים, מצוידים במיטב טכנולוגיית ההרס וההרג. ובראש ובראשונה – החיה הנאצית, שחוללה את הזוועות הקשות ביותר בתולדות האנושות וכמובן בתולדות עמנו.

המאה ה-20 הצטיינה בהתקדמות גדולה בכל התחומים, אך גם באסונות הכבדים. התעלמות מן ההתקדמות או מן האסונות, מעוותת את התמונה ואת השיפוט.

ההתקדמות האנושית נמשכת גם במאה ה-21, וגם מולה ניצבת מפלצת, המאיימת עליה ועל הישגיה – הקנאות האיסלמית הג'יהאדיסטית. הקנאות האיסלמית חותרת בכל כוחה להשיג נשק השמדה המונית. האשלייה שאיראן תהסס להשתמש בנשק גרעיני, אם יהיה בידיה, כמוה כאשלייה שקנאים איסלמיסטיים חמושים בסכינים יהססו לרסק מטוסים אזרחיים אל המגדלים התאומים בניו יורק, או שהיטלר יהסס להשתמש בתאי גזים לרצח המוני מתועש של יהודים.

על האנושות הנאורה להתגונן מפני האיום. עליה להתייצב מולו במלוא התקיפות, ולא לנסות להשפיע עליו באשליות פייסניות. צ'מברליין תיעב את הנאציזם בדיוק כמו צ'רצ'יל, וצ'רצ'יל רצה בשלום בדיוק כמו צ'מברליין. אבל צ'מברליין בחר בפייסנות ובכך היה לאידיוט השימושי של היטלר, בעוד צ'רצ'יל הוביל את האנושות החופשית לעמידה איתנה מול האיום ולהשבת מלחמה שערה, שהביאה לניצחון האנושות על אויביה.

נשיא ארה"ב ברק אובמה הוא מנהיג העולם החופשי. בחירתו אם להיות צ'מברליין או צ'רצ'יל של המאה ה-21, היא שתשפיע יותר מכל על השאלה האם האנושות הנאורה תתקדם, תפרח ותשגשג או שמא ידם של אויביה, הקמים עליה, תהיה על העליונה.

אובמה מייצג ומבטא את הישגי הנאורות – הן היותו האדם השחור הראשון שנבחר לתפקיד החשוב והמשפיע בעולם והן במסרים ההומניסטיים והנאורים נושא. אולם מול האיום האיסלמיסטי, בחר אובמה בקו פייסני נוסח צ'מברליין, ובכך העניק לקנאות הג'יהאדיסטית ניצחונות גדולים המסכנים את שלום העולם.

כאשר אובמה מתבונן בעולם במשקפיים ורודות ורואה את העידן שלנו כ"תקופה השלווה בהיסטוריה," הוא נוהג כצ'מברליין, שהצהיר חגיגית שהוא הביא "שלום בדורנו." כפי שפייסנותו של צ'מברליין שירתה את גדול האויבים של שלום העולם, כך פייסנותו של אובמה משרתת את גדולי האויבים של השלווה העולמית.

4. צרור הערות 27.4.16

* שידוד מערכות – מעבר לכיעור בדבריו של הרצוג על "אוהבי ערבים" והפגיעה בערביי ישראל, הביטוי הזה גם הסיט את הדיון מהמסר החשוב שהרצוג התכוון להציג, והוא הצורך בשידוד מערכות רעיוני, לנוכח התרחקות מפלגת העבודה מדרכה המסורתית – הפטריוטית, האקטיביסטית, הביטחונית, ההתיישבותית והיגררותה אחרי מרצ, הנגררת אחרי חד"ש, הנגררת אחרי זועבי, חד גדיא חד גדיא.

אי אפשר להסתפק בהצגת הבעייה, בלי להציג פתרון. הפתרון הוא חזרה לדרך המלך, דרך הישר. למשל, שמפלגת העבודה תאמץ כבסיס מצעה הרעיוני את מורשת רבין, כפי שביטא בנאומו האחרון טרם הרצח:

"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון" (נאומו האחרון בכנסת כראש הממשלה, בעת הצגת הסכם אוסלו ב', 5 אוקטובר 95', חודש לפני הרצח).

מן הראוי שמפלגת העבודה תחזור לדרך הפשרה הטריטוריאלית בניגוד לדרך הנסיגה המלאה.

מן הראוי שמפלגת העבודה תחזור לבטא נכונות לוויתור כואב על חלקים בא"י כדי להבטיח רוב יהודי משמעותי במדינה יהודית דמוקרטית, ותפסיק לדבר על אקיבוש, כאילו אנו קולוניאליסטים בארץ לא לנו.

מן הראוי שמפלגת העבודה תנער חוצנה מגורמים רדיקליים המזיקים למדינת ישראל כמו "שוברים שתיקה" ודומיהם.

מן הראוי שמפלגת העבודה תניף את דגל ההתיישבות, ולא תיגרר אחרי גורמים המתעבים את ההתיישבות באשר היא, ובעיקר בגליל ובנגב, כפי שעשתה כשהצביעה נגד חוק ועדות הקבלה.

אלו רק דוגמאות למה שעל מפלגת העבודה לעשות כדי לחזור לעצמה.

* האובססיה של אלפר לביזוי השכול – רוגל אלפר, האיש הרע הזה, אוהב במיוחד לבוז למשפחות שכולות. בעיניו, אותן משפחות היו צריכות להפוך לשונאות המדינה, שהרגה את בנם, כביכול, ואם אינן כאלו, הרי שהן מקדשות את המוות.

לאחרונה, כנראה לקראת יום הזיכרון הממשמש ובא, פירסם אלפר שורה של מאמרי נאצה גסים נגד משפחות שכולות, ובז להן על גאוותן בבן שנפל או באישה שנרצחה, לעג להן על שהן מאמינות בערכים שעליהם נלחם הבן. ובהנאה מרושעת זרה שתן על פצעיהן.

בעקבות תגובות חריפות שקיבל, הסביר רוגל אלפר את גישתו. הפעם הוא לא התחרע ספציפית במשפחה מסוימת, אבל הדברים שכתב מעידים בעד עצמם, ומסבירים באיזה עולם אפל חי האיש הרע הזה. רוב המאמר הוא ציטוטים של היטלר וגרינג, המסבירים את הצורך בהערצת המוות של החיילים, שהיא כמובן זהה, בעיני האיש הרע הזה, לתרבות השכול הישראלית. "זו תעמולה פשיסטית טהורה... ויש לחנך ילדים שטוב למות כך בעד ארצנו – כי אחרת הם לא יילחמו למען ארצם. כלומר, כפי שגרס היטלר, הילד היהודי בישראל 'חייב להבין שלאגו אין שום חשיבות בהשוואה לקיום האומה.' הפרט מממש את עצמו על ידי הקרבת עצמו בקרב, 'למען ארצו,' עם חיוך על הפנים... ומובן שהאדרת המוות מייצרת השתוקקות אל המוות – הסוף הנאצל. מתברר ששאהיד בעברית זה פטריוט."

אגב, רוגל אלפר דווקא מעריץ את ה"שאהידים" הפלשתינאים רוצחי היהודים, תומך בהם בהתלהבות, ואף כתב מכתב התנצלות למחבל שירצח אותו, שבו השתומם על כך שלקח לו זמן כה רב עד שרצח אותו בצדק, כמי ששייך לעם אקובש.

בדבריו הנוראים של אלפר, היתה גם אתנחתא קומית. האיש הגס ומשולח הרסן הזה כתב: "אין ימניות בלי וולגריות. הזלזול וגסות הרוח הם חלק אינטגרלי מהשקפת העולם הזאת." ו"ימניות", אליבא דאלפר, היא גם גישתה של שלי יחימוביץ', למשל, שהיא בעיניו "נאציונל-סוציאליסטית" כיוון שאינה תומכת בפיגועי הטרור של המחבלים, שהנם לוחמי חירות.

* מהגרועים במכחישי השואה – אלפר יכול, כמובן, לקחת אינספור ציטוטים מצ'רצ'יל, למשל, שהעלה על נס את ההקרבה של הלוחמים בהיטלר; אותם לוחמים שקיימו את הבטחתו לעמו – דם, יזע ודמעות, אך בזכותם המפלצת הנאצית הובסה.

אבל אלפר בוחר לצטט את היטלר, כי האובססיה שלו היא להציג את ישראל כנאצית, כמקובל על הגרועים במכחישי השואה.

* כפיות טובה – האיחוד האירופי מממן את ארגוני ה"שמאל" הרדיקלי. ומה יש לגדעון לוי לומר על האיחוד האירופי? "האיחוד האירופי, למשל, העלוב לא פחות, מוצא צידוקים לחוסר המעש שלו."

מהו חוסר המעש? "ישראל ממשיכה בשלה כי היא יכולה להמשיך. ... את ישראל איש לא עוצר."

איך האיחוד האירופי צריך לעצור את ישראל? את אחד ממאמרי ההשתלחות שלו באובמה, על שהוא עבד נרצע של ישראל ושל ההון היהודי בארה"ב, למשל, הוא הכתיר בכותרת "אנא, בכוח." כלומר, הוא התחנן בפני אובמה שיפעיל כוח נגד ישראל.

*בין אלפר לוויינינגר – מה ההבדל בין רוגל אלפר וגדעון לוי לאוטו ויינינגר? שבניגוד אליו, אין בהם היושרה והאומץ ללכת עד הסוף בדרך שלהם, ולממש אותה.

* בליסטראות על בית המשפט – נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת אברהם אברהם קיבל את עתירתם של תושבים מעפולה נגד רשות מקרקעי ישראל, ופסל מכרז קרקעות לבניית בתי מגורים בעפולה הצעירה, בשל שחיתויות ואי סדרים שהיו כרוכים בו – פגמים מהותיים בהליכי המכרז, ניסוח עמום ומטעה של תנאיו והחמור מכל – תיאום מחירים פסול בין מציעים.

כל הזוכים במגרשים היו ערבים ישראלים. עם פרסום ההחלטה של בית המשפט, הסתערו ח"כים מן הרשימה המשותפת על בית המשפט והחלו מיידים בו בליסטראות מילוליות.

בדמוקרטיה, אין מוסד החסין בפני ביקורת, כולל בית המשפט (והזוכים במכרז הודיעו שיערערו על ההחלטה בעליון, וזו כמובן זכותם שאינה ניתנת לערעור). אולם יש הבדל בין ביקורת עניינית ומכובדת, לבין התנפלות שלוחת רסן של פוליטיקאים, המאשימים את בית המשפט בגזענות. לדידם, על שלטון החוק ומערכת המשפט להגן על שחיתות, אם זו שחיתות של ערבים או הנהנים ממנה הם ערבים. אם שלטון החוק נאבק בשחיתות כזאת, זו גזענות.

הנה כמה ציטוטים של הח"כים הערבים: "החלטה מבישה ברוח ההפרדה של סמוטריץ'... להתיישר לפי שאגות השנאה של המפגינים שלא רצו ערבים בעפולה... מערכת המשפט מפלה בין יהודים לערבים... השופט החליט לעצור את 'נהירת הערבים' לעפולה... מביש... מניעים גזעניים ותו לא... הפרדה גזעית..." וכן הלאה. השתלחות פרועה.

מי שהיטיב להסביר את מה שעומד מאחורי ההשתלחות, היה ח"כ באסל גטאס, בתגובתו: "אנו בני הארץ הזו, בעלי המולדת ובעלי המקום."

במילים אחרות, הוא אינו מכיר בבית המשפט של מדינת ישראל, כיוון שאין הוא מכיר במדינת ישראל. הוא רואה בערבים את בעליה של הארץ, ולכן אין בה מקום למדינה היהודית,ומוסדותיה אינם לגיטימיים בעיניו. כל שאר נימוקי הביקורת ריקים. טיעונו של גטאס, הוא העומד מאחורי המתקפה כולה.

* אבו מאזן ראוי לשבח – נכון שבנאומו באו"ם אבו מאזן העליל על ישראל שהיא הורסת לפלשתינאים את האקלים, אבל מצד שני הוא לא ציין שישראל משתמשת בדם של ילדים פלשתינאים לאפיית מצות לפסח.

* המסכה של טראמפ – חבר המתגורר בארה"ב העיר לי, שדמותו של דונאלד טראמפ, כפי שאני מצייר אותה בכתיבתי, אינו דמותו האמיתית, אלא הדמות שהוא מגלם לצרכים אלקטורליים בלבד.

ייתכן שהוא צודק, איני יודע. אני יודע מה שרואות עיניי. עיניי רואות ביריון, דמגוג, גזען ומיזוגן. האם זו מסכה? אולי. אך אם כן, זו המסכה שהוא בחר לעטות על פניו, וגם זה מעיד על משהו.

* שטריימל למען השלום – עזר ויצמן היה חסיד של הברית בין מפלגת העבודה לחרדים. הוא טען, שבראש סדר העדיפויות יש להעמיד את הנושא המדיני – השגת השלום, ולשם כך יש לגייס את החרדים לתמיכה במהלכים המדיניים, במחיר קבלת רבות מדרישותיהם בנושאי דת ומדינה. בלשונו הציורית הוא אמר: "אני מוכן לחבוש שטריימל למען השלום."

המחלוקת שלו היתה בעיקר עם אנשי מרצ ובראשם שולמית אלוני, שהציבה בראש סדר היום אג'נדה אנטי דתית, וסירבה להפריד בין אג'נדה זו, בשם זכויות האדם והאזרח, לבין האג'נדה המדינית.

חלפו למעלה מעשרים שנה, וציפי לבני חזרה על אותו משפט, באותו הקשר.

בתגובה לדברים שכתבתי השבוע בפייסבוק, ייחס אחד מחבריי את הביטוי לשולמית אלוני. כשהעמדתי אותו על טעותו, חבר אחר שלח לי קישור למאמר באתר "מידה" שבו הביטוי מיוחס לאלוני. בדקתי ב"גוגל" ומסתבר שהשגיאה הזאת השתרשה, וחזרה פעמים רבות.

ובכן, זו טעות. שולמית אלוני מעולם לא אמרה זאת, מעולם לא חשבה כך, כל חייה נאבקה נגד הגישה הזאת, ובמידה רבה הביטוי הזה נועד לנגח אותה ואת גישתה. מי שאמר זאת הוא עזר ויצמן.

* הפלמ"חניקית – בקיבוץ רביבים שבנגב, הלכה לעולמה בגיל 90 רחל סבוראי, בת קיבוץ עין חרוד, לוחמת הפלמ"ח, ידידתו הקרובה של מאיר הר ציון, הצעיר ממנה בשבע שנים שהלכה עמו לטיול לפטרה; אוהבת ארץ ישראל, אוהבת התנ"ך, אוהבת הקיבוץ וקנאית לערכיו ולעקרונותיו, סיירת ואשת עט.

רחל היתה כל חייה נאמנה למורשת הקיבוץ המאוחד ולדרכו של טבנקין. היא היתה מנאמנות הגולן בתנועה הקיבוצית, ובתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90, לא הרפתה מראשֵי התנועה ומראשי מפלגת העבודה ותבעה מהם מחויבות להתיישבות בגולן. היא כתבה על כך מאמרים ומכתבים למערכות העיתונות הקיבוצית והיתה פעילה במועצה הציבורית למען הגולן ובקעת הירדן.

יהי זכרה ברוך!

* מתלמידיו של אהרון – יחד עם מאות אנשים, ליוויתי היום את מורדי שטיין לדרכו האחרונה, בקיבוץ הדתי מעלה גלבוע.

מורדי היה, בעיניי, התגלמות המושג פלורליזם. הוא לא היה "סובלן", במובן שהוא היה "מוכן לסבול" קיומם של זרמים שונים וגישות שונות ביהדות. הוא לא היה "פתוח" במובן שהוא היה מוכן לקבל אותם. הוא היה פלורליסט במובן זה, שהוא ראה ברכה בריבוי הגישות, הדעות והזרמים ביהדות; ברכה לעם היהודי, ברכה לתרבות היהודית, ברכה ליהדות. ברכה של ריבוי ומגוון המשפיע רֹב שפע תרבותי ויצירתי, ומבטיח בכך את המשך צמיחתה של היהדות.

לא בכדי הוא מצא את מקומו דווקא בארגון התחדשות "חילוני", קיבוצי – מכון "שיטים", מכון החגים הקיבוצי. בקרב חברי המכון הוא חש בית והם ראו בו בן בית. עיקר פועלו היה בקרב הציבור החילוני, אך לא כמיסיונר, ולא כמי שבא אל עגלה ריקה כדי למלא אותה, אלא כשותפי אמת ליצירת ההמשכיות היהודית.

מורדי היה איש רוח ואיש חינוך ממדרגה ראשונה – העמיד דורות של תלמידים, הפליא להעשיר מהידע הרב תחומי, רחב היריעה והעמוק בכל תחומי היהדות וההיסטוריה. הוא הפליא לרתק כמורה, כמנחה וכמרצה, והכל במזג טוב ועדין, ברוח טובה, בהומור משובח ובחיוך.

כהיסטוריון, שהתמחה בעיקר בתקופת בית שני, מורדי ידע שהיהדות מעולם לא היתה מונוליטית, אלא תמיד היו בה זרמים ופלגים רבים. ומצד שני, הוא ידע שכאשר הריבוי היה למוקד של מלחמה וקנאות, הוא היה הרסני. התודעה הזאת שמשה נר לרגליו בכל עשייתו החינוכית והציבורית, במכון "שיטים", באגף לחינוך התיישבותי ובקיבוצו.

הכרתי את מורדי במסגרת פעולתי בתחום ההתחדשות היהודית, היו בינינו שיתופי פעולה בתחום, הערכתי והוקרתי אותו.

שלוש שנים נלחם מורדי במחלת הסרטן, ובחול המועד הוא נפטר, בגיל 62. הניח אישה, חמישה ילדים ועשרה נכדים. הוא הובא למנוחות בבית העלמין של קיבוצו, על פסגת הגלבוע, לנוכח הנוף המרהיב של עמק המעיינות ועמק יזרעאל, סמוך לחוות טורבינות הרוח שעל הגלבוע.

מורדי היה מתלמידיו של אהרון – אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה.

יהי זכרו ברוך!

* תמונות נוף הגולן – במהלך הפסח (ושמא גם אחריו?) מוצגת בפארק הוולקני אביטל, ממזרח להר אביטל בצפון הגולן, תערוכת מרהיבה של צילומי נוף הגולן, שצילמו צלמי הגולן. התערוכה היא לזכרו של רונן גלבוע, חבר עין זיוון, דמות מרכזית בקהילת הגולן ובעיקר בענף התיירות בגולן ובעצמו צלם חובב, שנפטר במפתיע לפני כשנתיים. התמונות מציגות את טבע הגולן בעין העדשה של הצלמים תושבי הגולן, כולל בני נוער – תמונות מקסימות של הנוף הגולני עוצר הנשימה.

הפארק הוולקני, הנמצא בתוך מחצבה סורית ישנה, מציג וממחיש את התופעות הוולקניות של הגולן, שהנו אזור געשי. מומלץ במיוחד לבקר בו בשעות הערב (בתיאום) ולצפות בחיזיון האור-קולי.

* ביד הלשון: קן תפילותיי הנידחות – מזה חודשים אחדים, מרכיב מרכזי בעונג שבת שלי, והשבוע זה היה עונג השבת והחג, הוא האזנה לתוכניתו של יואב קוטנר בשבת ב-13:00 בגל"צ על אריק איינשטיין. התוכנית היא ביוגרפיה מפורטת של אריק איינשטיין, הכוללת את כל החומר המוקלט שלו לאורך השנים.

יש לו זמן, לקוטנר. הוא מתקדם לאט לאט, משמיע הכול, את כל הגרסאות של כל השירים. הוא מסביר ומשמיע הקלטות וראיונות עם איינשטיין. לאחר חודשים של שידור הוא הגיע השבוע רק ל-1980, לתקליט "חמוש במשקפיים".

בעיניי, תקליט זה הוא אחת מפסגות יצירתו של אריק ופסגת יצירתו של שותפו לתקליט מיקי גבריאלוב. התקליט הוא שילוב של שירי משוררים עם שירים מקוריים של אריק. בין שירי המשוררים, שלושה שירים של ביאליק: "היא יושבה לחלון", "תאמר אהיה רב" ו"הכניסיני". וכל ההקדמה הזאת נועדה לשיר "הכניסיני". בגרסתו של אריק איינשטיין, ללחנו של מיקי גבריאלוב, הוא שר:

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,

וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,

וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,

קֵן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

קֵן, עם קו"ף בצֵירה. אולם זו טעות. יש לשיר: קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת. קַן, עם קו"ף בפַתח. בדרך כלל אריק איינשטיין הקפיד על עברית יפה והגייה מדויקת של המילים. פה ושם היו לו שגיאות. לעיתים מכוונות, כמו בפרודיה "אבישג", בה הוא שר "אני מוכרח להיות איתֵך", וכדי להעצים את הפרודיה, הוא הגזים ושר "איתֵייך".

אולם השגיאה הזו צורמת במיוחד, כיוון שזה שיר של ביאליק. אחד היפים בשיריו של ביאליק. והרי לא היה פרפקציוניסט כביאליק שהקפיד על כל תו ותו.

קַן היא צורת הסמיכות של קֵן. כמו זְקַן לזָקֵן. אנו אומרים זָקֵן, אך בסמיכות זְקַן-השבט. זְקַן-השבט הוא הזָקֵן של השבט. אנו אומרים קֵן, אך בסמיכות קַן-תְּפִלּוֹתַי. קַן-תְּפִלּוֹתַי הוא הקֵן של תפילותיי.

שגיאה כזו אינה הולמת את אריק איינשטיין.

מסתבר, שבראיון לגל"צ סמוך ליציאת התקליט, אריק איינשטיין דיבר על כך. הוא אמר שהטעות היתה מכוונת, מתוך חשש שהמאזינים לא יבינו את המילה קַן. הוא אמר שזו טעות שהוא מתחרט עליה, ובשל הטעות הזאת אינו שלם עם התוצאה.

* * *

תיקון טעות

לאורי הייטנר, צרור הערות 24.4.16, ביד הלשון: צומת כח

חב"ע גיליון מס' 1140

האנגלים פינו את משטרת ישע ב-15 באפריל 1948 ומסרו אותה לידי הערבים.

בלילה הראשון ניסה כוח של ההגנה, שהיה מורכב משתי כיתות של נוטרים, מ"ן (משמר נע) כפר גלעדי ומ"ן איילת השחר וחי"ש מחיפה, ביניהם כיתת חבלנים, לפרוץ ולכבוש את המשטרה.

הכוח רוכז בחולתא, על חוף אגם החולה (ז"ל). הנשק נוסה בירי לעבר האגם. היה גם לוחם שהיה אמור לקרא במגפון לערבים להיכנע.

הכוח יצא לדרך במיספר אוטובוסים משוריינים כשבראשם משוריין עם החבלנים.

מיד עם פניית המשוריין הראשון לכיוון המשטרה נורתה אש חזקה, אחד הכדורים חדר דרך החלון, פגע בנהג והרגו. המשוריין התהפך, החבלנים נפצעו והפעולה נכשלה. היו לנו ארבעה הרוגים. בקושי חזרנו למקום הריכוז.

בעיתונות דאז, האירוע הוזכר כשיירה שעלתה לרמות נפתלי תעתה בדרך ופנתה לכיוון תחנת המשטרה ובקושי הצליחה לסגת לאחר שנהרגו 4 אנשים.

 אבנר הרוסי

לשעבר נוטר במשטרת הישובים העבריים במ"ן כפר גלעדי, במחזור האחרון של הנוטרים 1947-1948.

.

* * *

ד"ר גיא בכור

מי חטף ואנס את אירופה?

אירופה נחטפת 1: בליל האירופי האפל של 1 בינואר 2016, מעל 600 מקרים של מעשים מגונים ואונס נרשמו בגרמניה בלבד, כאילו היבשת מצויה שוב בחשכת ימי הביניים. המקרים התגלו בעיר קלן, אך מעשים אכזריים וכפייתיים כאלה בוצעו באותו לילה גם בברלין, ובנוסף גם בפינלנד, אוסטריה, שבדיה (סטוקהולם, קלמר), שוויץ, וכל יום מביא עימו גילויים חדשים. המעשים נעשו בידי צעירים מוסלמים ללא שום הפרעה. קבוצה של צעירים כאלה מקיפה צעירה בלונדינית מקומית, הם נצמדים אליה וכולם שולחים ידיים בו זמנית, לכל חלקי גופה. זה נעשה כמעט באופן שיטתי, ואלה בנות המזל שלא נאנסו.

בחסות פיתויי חגיגות סילבסטר, זיקוקים ושמחה, דברים אפלים מאוד התרחשו. בתחנה הרכבת המרכזית של הלסינקי, כאלף מבקשי מקלט צעירים מעיראק התגודדו, וביצעו בדיוק באותו הזמן את אותם מעשים כמו בקלן. כך גם בציריך ובערים בשבדיה.

אירופה נחטפת 2: המשטרה המקומית פעלה בכל אירופה בדיוק באותה צורה: לא התערבה ולא הפריעה לפשעים הסיטונאיים. למרות שצעירות שנאנסו או הושפלו בפומבי הגיעו בתחינה אל השוטרים, אלה לא עשו הרבה, אולי הסתובבו עם הניידות במרכזי הערים. לא מעצרים, לא קבלת תלונות, לא מניעה ולא ענישה. במשך כשבוע המשטרה הגרמנית דממה, ועיתונים גרמניים ציטטו שוטרים שהודו שהם פעלו תחת פקודות "לא לדווח על פשעים שבהם מעורבים פליטים."

התקינות הפוליטית בגרמניה מציגה את סיפור הפליטות הזה, משני קצותיו, כעניין נאצל, ולכן לא יכול להיות שהוא כרוך במעשים אפלים. ומהסיבה הזו – מתעלמים. כאשר משטרת קלן החציפה פנים אל מול ציוויי הפוליטיקלי קורקט, והודיעה שמדובר בצעירים "ממוצא צפון אפריקאי או מזרח תיכוני" – מיהרו פוליטיקאים ופקידים גרמנים לציין שזה לא קשור לפליטים ולהגירה החדשה. אך אחרי שבוע התברר שבין העצורים יש גם מבקשי מקלט. המשטרה המקומית ידעה כבר באותו ערב שמדובר גם במבקשי מקלט שזה עתה הגיעו, שכן הם הראו לשוטרים את התעודות שסיפקה להם גרמניה. אחד מהם תועד אומר: "אני סורי. אתם צריכים להתנהג אליי יפה, גברת מרקל הזמינה אותי."

זו הסיבה מדוע היהודים בצרפת איבדו אמון במשטרה המקומית: כאשר מדובר בתוקפנות של מוסלמים, המשטרה מטייחת ומתעלמת. זה צריך להיות פיגוע עצום, כדי שבכלל יתייחסו. מפחיד לגור במקום המושתת על שקר והונאה. מה שנשאר זה רק לברוח משם, למי שיש לאן.

אירופה נחטפת 3: ה"תקשורת" הגרמנית והאירופית הסתירה במקצועיות רבה את האירועים. כיום מתבררת האמת: הדיווחים הגיעו אל מערכות כלי התקשורת בגרמניה, אך הפוליטיקלי קורקט קובע שאין תקיפות של מוסלמים ובוודאי לא של פליטים – ולכן בחרו במודע שלא לדווח על כל העניין. הוא לא היה. ידוע על ישיבות במערכות עיתונים, שם עלתה השאלה, וכולם כאיש אחד, כמו עדר, החליטו לשכוח מדיווח. התקשורת הממסדית במערב היא לא עוד תקשורת בין הצרכן למציאות, היא תקשורת בין הצרכן להזיית הפוליטיקלי קורקט, ולכן אי אפשר עוד להאמין למילה הכתובה שם. זו כיום תקשורת שאומנותה להסתיר, לא לגלות.

למשל, רשות השידור הגרמנית ZDF לא הזכירה ולו במילה, את מה שקרה בקלן או במקום אחר במשך ארבעה ימים שלמים. והמערכת ידעה היטב מה קרה. הם בחרו להסתיר, כלומר לשקר.

מרוב העיתונים בסקנדינביה אין מה לצפות, אלה ביטאוני כת הפוליטיקלי קורקט, בדיוק כמו שהם מתייחסים אלינו. אנחנו מבחינתם מדינה שאינה פוליטיקלי קורקט, ולכן מותר להעליל עלינו, לשקר ולצטט בחדווה את העמותות השתולות כאן ואת העיתון ששמו מתחיל בה"א, שבאנגלית מהותו המרכזית היא להעליל על ישראל. ולכן "הפלסטינים" הם תמיד טובים, בעוד שלישראל שמור תפקיד הרע. המתח הזה בלט ב"צוק איתן", כאשר הם ראו את הפלסטינים משגרים לעבר ישראל, אך הדיווחים היו כמעט תמיד ארסיים לישראל. יש טוב ויש רע בכת הזו, מה מותר לפרסם ומה אסור, על מה מותר לחשוב, ועל מה אסור.

אירופה נחטפת 4: השלטונות מפנימים את הקודים המוסריים החדשים לגבי נשים. ראש עיריית קלן, הנרייט רקר, הדהימה לאחר התקיפה את גרמניה, כאשר פירסמה "קוד התנהגות לנשים", כדי שלא ייפגעו בתקיפות מיניות בעתיד. ומה קובע הקוד שלה? על נשים ללכת ברחובות בתוך קבוצה של מכרים שאפשר לסמוך עליהם; כאשר יש תקיפה לבקש עזרה מאחרים; ולדווח למשטרה; והעיקר: "להימצא במרחק של זרוע מזרים."

במילים אחרות, נשים בגרמניה חוזרות עכשיו כמאתים שנים אחורנית, ועליהן להיות מלוות בגברים, כאשר הן צועדות ברחוב. ראש העיר הזו שייכת לכת מברכי הפליטים, ויש לה היסטוריה בעניין. לפני שנבחרה לאחרונה, שימשה מאז 2010 ראש משרד האינטגרציה של פליטים בקלן, ובאוקטובר התמודדה לראשות העיר, וגם זכתה. אלא שבמהלך מערכת הבחירות, היא נדקרה בצווארה בחודש אוקטובר בידי פעיל, שכך ביקש למחות על הדלת הפתוחה לרווחה לפליטים מוסלמים.

אם היה מדובר בישראל, חלילה, כבר היו חברי הכת, מבפנים ומבחוץ, מזעיקים את העולם כולו בביקורת עלינו, אך גרמניה לא נזעקה מן המעשה, שכבר אינו כל כך ייחודי שם. לא רק זאת, מפקד משטרת וינה, גרהרד פורסטי, הבהיר לאחר ליל הבלהות: "נשים בכלל לא צריכות ללכת לבד ברחובות וינה." כלומר, הנשים הן הבעיה, לא המהגרים המציפים את הרחובות. הקורבן אשם בחטיפתו ובאינוסו. פינלנד ושבדיה קראו אף הן לנשים להיזהר ברחובות, מחשש להתנפלות מינית עליהן. זו בעצם הבעייה שלהן.

אירופה נחטפת 5: מיליוני מהגרים מוסלמים מציפים את אירופה ובמיוחד את גרמניה, עד לאחרונה בקצב של 10,000 איש ביום, וכרגע כחצי מכך, בשל גובה הגלים בים של יופיטר. תארו לעצמכם מה יילך שם בעוד כמה חודשים. הם באים מכל רחבי עולם האסלאם, לכאורה פליטי מלחמה אומללים, שכולם כבר באים ממדינות שלישיות, שבהן אין מלחמה.

זרם המסתננים המוסלמים לא נעצר ולו לשנייה. גרמניה פרסמה שהיא "קלטה" (כלומר נכנסו ולא ייצאו עוד לעולם) 1.1 מיליון מהגרים מוסלמים בשנת 2015, אם כי דו"ח ממשלתי שהודלף, קבע שהמספר הנכון הוא 1.5 מיליון, וגם בנתונים אלה משקרים. בשנה החדשה שלפנינו המספר יכול להיות כפול, משום שכבר עכשיו, בחורף, גרמניה קולטת כ- 4,000-5,000 מהגרים ביום, ובקיץ המיספרים יכולים להיות גבוהים פי שלושה. כלומר מאז ליל הבלהות כבר נכנסו לגרמניה כ-50,000 איש. אין אפשרות לעצור את הזרם הזה, משום שאם ינסו לסכור אותו, ערי גרמניה עלולות לעלות באש המהגרים שכבר הגיעו, בסוג של "ימי זעם".

הסכם שנגן לגבולות פתוחים של מפלצת "האיחוד האירופי" הופך להיסטוריה, כאשר שבדיה מפעילה בקרת גבול עם דנמרק, דנמרק מפקחת על הגבול שלה עם גרמניה, אוסטריה מתגברת את הגבולות, איטליה שוקלת להציב ביקורת גבול עם סלובניה, הונגריה עוזרת למקדוניה להקים גדר, ועוד ועוד. מתק השפתיים של הנאורות הולך ונמס.

דנמרק הנאורה בכלל מתכוונת להחרים רכוש של פליטים, כדי לממן את שהייתם. ומה יחרימו להם? טלפונים ניידים? גרביים? יושב בארץ שגריר של "האיחוד האירופי" שרק רוכב עלינו כל הזמן. הוא דני. מעכשיו צריך לשאול אותו מה מתרחש אצלו במדינה.

אירופה נחטפת 6: הקנצלרית אנגלה מרקל לא מוכנה לשמוע גם עכשיו על הגבלת ההגירה לגרמניה. בנוקשות טהרנית היא מתעקשת להטביע את ארצה בצרות, מהן לא תשתחרר לעולם. נכון, בעקבות ליל האימה היא הצהירה ש"תחושת חוסר האונים המוחלט של נשים היא בלתי נסבלת, גם לי אישית," ובכך רק העצימה את הפחד, אך בפועל לא עשתה כמעט דבר. היא הודיעה שפליטים שיבצעו תקיפות מיניות יוחזרו לארצותיהם, אך איך אפשר להחזיר לסוריה, לעיראק, ללוב, לתימן ולאפגניסטן? יש לאלה חסינות מוחלטת מצד הכת, ולכן מותר להם, בעצם, הכל. מי שייגע בהם הוא גזען או פשיסט. מרקר הולכת ומצטיירת שם כאכזבה קשה, במיוחד שהכלכלה הגרמנית מתחילה לזייף, ולרדת. אצל רבים התקווה הגדולה היא גם האכזבה הגדולה.

אירופה נחטפת 7: למה אותם מוסלמים מבצעים זאת? האם זה נכון שהם בודדים, דחויים, ולכן מבצעים את מעשי האימה האלה? כמובן שלא, זו תעמולה של הכת, שתמיד תאשים את עצמה. המוסלמים הזורמים לאירופה מגיעים עם תחושת יהירות ואדנות. הם, בעצם, אדוני הארץ. בעיניהם אירופה היא חטא אחד גדול, ולכן הכול מותר בתהליך הדהומניזציה כלפי "הכופרים". הכוונה שלהם היא לכונן את המערכת הדתית-תרבותית הנבדלת שלהם, ובסופו של דבר לכונן אותה בכל אירופה. תחושת אדנות כזו אפשר לראות גם בחוגי משכילים ערביים בישראל. אירופה וישראל חולפות, לפי תפיסתם – הם העתיד, וככל שייכנסו עוד ועוד מיליונים לאירופה, כך התחושה הזו רק תתממש.

בדיוק כמו הפרהסיה בעולם הערבי: אין פה מקום לנשים. לאחר "האביב הערבי" הנשים נודו מן המרחב הציבורי, וכך יש המצפים שיקרה גם באירופה. השיטה היא הטרדות, עד שהנשים מסתתרות בבתים. זה אות מבשר רעות, משום שאחרי היהודים והנשים, יתחילו לטפל שם בחברה בכלל. זה גם קשור למועדים נוצריים: כפי שאין נכונות לקבל את הנצרות במזרח התיכון, כך אין נכונות מצד המגיעים לקבל את הנצרות באירופה. באוקטובר-פסט האחרון בגרמניה, שם שותים בירה באופן המוני, היו לא מעט תקריות של הטרדות ואלימות, כשכמעט אף אחת מהן לא הגיעה, כמובן, לתקשורת. רק עכשיו יש נזכרים במה שקרה. ולכן, סילבסטר הוא ציון דתי, שאין נכונות לקבלו. לאט לאט נודדים חוקי המזרח התיכון לאירופה, שהופכת לשלוחה המערבית שלו. משולטת לנשלטת. מאונסת לנאנסת.

אירופה נחטפת 8: כתבנו מאמר שלם על כת הפוליטיקלי קורקט, שהולכת ונפוצה גם בארצות הברית, על מה מותר להגיד, ומה אסור. זו כת, שנועדה לתקן את המציאות, ואם אי אפשר לתקנה, אז להתעלם ממנה, כאילו לא היתה. אך המציאות כבר מתנפצת על דלתות הכת הזו. היא התנפצה במזרח התיכון כולו, שהיה אמור ללבלב ב"אביב ערבי", כפי שאותה כת כינתה את המהומות והמהפכות. ועכשיו, גם אצלה בבית.

למה הכת הזו מצליחה אצל רבים? משום שהיא פועלת בשיטת הסוגסטיה, כפי שהגה בזמנו זיגמונד פרויד: במקרה של סוגסטיה מעוררים במוחו של אדם אחר רעיון שמתקבל על ידו כאילו הוא נולד באופן עצמאי במוחו של אותו אדם. הכת מבטיחה אושר עילאי, תוך שהיא יודעת שאין לה שום אפשרות לממש את זה, ובשם הכמיהה לאושר, הכול מותר.

אך מי שמנסה לחסל את המציאות, המציאות בסופו של דבר תחסל אותו, וזה כבר קורה, קודם כל אצל החלשים.

אירופה נחטפת 9: בין גאולה לחורבן – זה מה שהם ניסו לעשות לנו כל כך הרבה שנים, עד שהמציאות דפקה על דלתם: להציג את ישראל כבעייה, ואת המרחבים הערביים כפיתרון. אנחנו – לכאורה, החולי העולמי, שריפויו יביא גאולה לא רק למזרח התיכון כולו, אלא גם לאירופים, בריפוי הבעייה שלנו. הפוליטיקלי קורקט יתמזג סוף סוף עם המציאות, וזו הגאולה.

אך במקום איחוד חל עכשיו פירוד גמור, משום שאנחנו המציאות, ואותם אירופים הם ההזייה. ומי שמתעלם מן המציאות, סופו שהיא תתעלם ממנו, ובמקום גאולה אחריתו חורבן. "תהליך אוסלו"? הוא חוזר עכשיו הביתה, למקור.

אירופה נחטפת 10: עכשיו אנחנו מבינים: אותם מיליוני מסתננים רק מחלצים מהאליטות השולטות באירופה את דמותן האמיתית: הם ראי מול פרצופן הדשן של אליטות אלה: הצביעות, השקרים, ההונאה והאלימות. הכול לא נגמר, הוא רק מתחיל: השמאל הקיצוני, הימין הקיצוני, האלימות, והחורבן הצפוי. לסמן אתכם? הם מסמנים את עצמם. אז מי חטף את אירופה? שום יופיטר חיצוני לא היה בסיפור הזה. אירופה פיתתה, חטפה ואנסה את עצמה.

[ציטוט חלקי ממאמר של ד"ר גיא בכור הנפוץ במרשתת]

* * *

ישי פרידמן

מזימת הענק של השמאל הקיצוני נחשפת

פורסם בניוזלטר "מידה" מיום 4.4.16

מסמכים חדשים חושפים: פרוייקט שאפתני של השמאל הקיצוני, בהובלת עיתונאים, אנשי אקדמיה ועמותות, מגבש תוכנית בינלאומית להבכת ישראל והשחרת פניה בחגיגות ה-50 לשחרור ירושלים.

זו אמורה להיות הפקת ענק, קמפיין שיא שיביך את ממשלת הימין וייתן רוח גבית ל"מתנגדי הכיבוש". בימים אלה שוקדים אישים בכירים המזוהים עם השמאל, ביניהם אנשי אקדמיה ועיתונאים, על מחאה ענקית נגד המשך היאחזות ישראל ביהודה ושומרון. אירוע השיא מתוכנן ליום ה-5 ביוני 2017, היום בו החלה מלחמת ששת הימים לפני 50 שנה, ומאז שונו ועוצבו גבולות ישראל מחדש. מי שעומד מאחורי הפקת הענק הזו הוא גרעין של פעילי שמאל קיצוני, שהקימו ארגון תחת הכותרת: "הצילו את ישראל – עצרו את הכיבוש:

SISO, Save Israel – Stop the Occupation.

הקבוצה מעוניינת לייצר הפגנות רחוב ענקיות בארץ וברחבי העולם. לטובת העניין יגויסו ידוענים, יהודים וישראלים, שיצהירו אמונים לקו הירוק, לאמירות ש"הכיבוש חייב להיפסק" וכיוצא בזה. הקמפיין ילווה בפרסומים בתקשורת זרה בערוצי הטלוויזיה ובעיתונים המובילים. כך, בזמן שהישראלים יחגגו את שנת החמישים לשחרור ירושלים, ינהלו פעילי שמאל ברחבי העולם קמפיין להשחרת פניה של ישראל.

קואליציה כלל עולמית

אחד מיוזמי הקמפיין הוא עיתונאי "הארץ" לשעבר ו"אל-מוניטור" בהווה, עקיבא אלדר. בשיחה שהגיעה לידינו, אותה פירסמתי לראשונה בעיתון "שביעי", סיפר אלדר על המיזם לפעילי שמאל בארה"ב המתעתדים להתגייס לקמפיין. בדבריו השווה אלדר בין דונלד טראמפ לימין הישראלי, והסביר שליהודים בישראל ובארה"ב יש מטרה משותפת: להיאבק בפאשיזם. "גם לנו יש את הטראמפ שלנו, שמו ביבי נתניהו, וזה עושה אותנו ככאלו שיש בינינו מכנה משותף. ויש לנו אוייב משותף שהוא הפאשיזם, הגזענות והקנאות. עכשיו אתם יכולים לטעום ממה שאנחנו שותים ואוכלים כאן מדי יום."

לצידו של אלדר עומדים מאחורי היוזמה פרופ' דניאל בר-טל מאוניברסיטת תל אביב, מנכ"ל משרד החוץ לשעבר אלון ליאל, הדיפלומט ואיש 'מרצ' אילן ברוך, זוכה פרס נובל הפרופ' דניאל כהנמן, ושורה ארוכה של אנשי אקדמיה ופעילי שמאל הפועלים בארגונים ועמותות.

במסמכים שהגיעו לידינו שורטטה התוכנית להשגת המטרה. התוכנית מפורטת, ולכל משימה הוצבו אנשים שאחראים להשלמתה, והתקציב שמיועד לביצועה. כך חילק בר-טל את "תוכנית העל" ל-13 מטרות שצריך להשיג על-מנת לממש את הפקת-העל נגד ממשלת נתניהו בצורה הטובה ביותר: מיצירת תשתית הארגון, דרך גיוס ארגוני זכויות אדם בארץ ובעולם עד גיוס הידוענים בארץ ובחו"ל. עלות הקמפיין הכוללת מגיעה לכדי 7 מיליון דולר.

SISO לא אמור להיות עוד ארגון שמאל אחד מיני רבים, אלא ארגון-על, שיתווה את הדרך לעשרות ארגונים ופעילים בשנת ה-50 לשחרור ירושלים.

"אין ברצוננו להקים ארגון נוסף, אלא לכונן מטריית-על שתאפשר ליצור קול שלא נשמע בחוזקה מאז הירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין," כותב בר-טל במסמכים, "באמצעות הקמתה ופעילותה של קואליציה כלל-עולמית של ארגונים ופעילים יהודיים, התנועה תייצר תהודה חסרת תקדים של מסריה. אלה יועברו בתחומים מגוונים ויופצו בדרכים שונות, יושרשו בקנה מידה רחב בתודעה הציבורית הישראלית, ובסופו של דבר ייאלצו את הדרג הפוליטי לצאת מקיפאון הסטטוס קוו," הוא מסביר.

"מטרות העל", על-פי המסמכים – הן להגיע אל "הישראלים המתונים" כולל הימין המתון, וליצור אצלם "שינוי תודעתי וניודו לעבר נקיטת עמדה פעילה."

המטרה השנייה היא המנהיגות הישראלית: "ליצור תפיסה בקרב הנהגה והחברה הישראלית, יהודים בעולם והקהילה הבינלאומית שיש ציבור משמעותי בקרב יהודי ישראל והעולם המתנגד למצב הקיים."

כדי להשיג את המטרות הללו, קובע בר-טל, יש לממש ארבעה יעדים: גיוס ארגוני שמאל בישראל ובעולם היהודי; גיוס ציבורים יהודיים בישראל ובעולם; גיוס "ציבור משמעותי" הכוונה לידוענים ומובילי דעת קהל; וגיוס תקשורת "בעלת עוצמה ונוכחות במרחב הציבורי הישראלי והבינלאומי."

להגשמת החזון חולקו משימות לפעילי שמאל ידועים שהצטרפו למיזם. על גיוס ההון אחראים אלון ליאל ועקיבא אלדר; על חיבור ארגוני השלום ליוזמה אחראים פרופ' יצחק שנל מאוניברסיטת תל-אביב, פרופ' דן יעקובסון, רחלי מרחב מארגון 'יש דין', פרופ' נחי אלון, נורה רש מארגון 'מחסום ווטש' ודובי שוורץ. פעילים אחרים אחראים על הפקת יוזמות ענק בחו"ל, חיבור ארגוני שלום בעולם, קמפיין תקשורתי והסברתי וגיוס מובילי דעת קהל יהודיים בחו"ל. עקיבא אלדר הסביר לפעילים שהם מחפשים שמות מפוצצים כמו ג'רי סיינפלד ווודי אלן והוא מקווה שיהודי אמריקה יספקו את הסחורה. כל משימה תוקצבה במדויק, ונקבע לה לוח זמנים.

כך למשל, על המשימה להפיק ולהוציא לפועל "מסכת אירועי שיא ברוח התנועה" מינה בר-טל את חמי סל, מי שהיה מארגן העצרות לזכרו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. המסמכים מפרטים את העלויות עד לרמת הדפסת הסטיקרים, הפלאיירים והכובעים. מערך תקשורתי נלווה ומקדים לכל אירועי השיא – 50,000 דולר. פרסום בכל הערוצים והמדיומים האפשריים – 200,000 דולר. מבצע תליית שלטי חוצות ארצי – 250,000 דולר. 5 אירועי ענק ארציים, ואירוע השיא הבינלאומי ב-5 ליוני 2017 – 4.5 מיליון דולר. "סך הכל," מסכם בר-טל את משימת העצרות, "5 מיליון דולר."

עוד משימה היא לגייס דמויות מובילות "שאינן משתייכות למחנה השלום המוכר, אך מזדהות עם מטרות התנועה, גיוסם לנקיטת עמדה ופעולה במסגרת הפרויקט."

מדובר אם כן בהפקה גרנדיוזית שאמורה להסב נזק תדמיתי רב לממשלת ישראל ולהכפיף אותה ללחץ בינלאומי. בשיחה של אלדר עם פעילי השמאל בארה"ב הוא שם דגש רב על יצירת מבוכה לראש הממשלה נתניהו ולאנשי מפלגת "יש עתיד".

במסמכים מציין בר-טל כי ארגונים רבים כבר נרתמו ליוזמה. בין היתר נזכר ארגון 'ג'יי סטריט' וארגונים יהודיים פרוגרסיביים בארה"ב. גם עקיבא אלדר בשיחה עם פעילי השמאל בארה"ב ציין כי 'ג'יי סטריט' ו'הקרן החדשה לישראל' כבר התגייסו לפרויקט והם מייעצים להם ברמה האסטרטגית: "יש לנו כבר את הקרן החדשה לישראל ואת ג'יי סטריט שכבר נמצאים על המגרש ועובדים איתנו על אסטרטגיה." הוא אומר.

עם זאת, בשיחה שערכנו עימם בימים האחרונים טוענים בר-טל ואלדר כי שום דבר לא סגור: 'ג'יי סטריט' והקרן החדשה "רק הביעו עניין ושום צ'ק עוד לא נחתם."

בתגובה לפנייתנו, 'ג'יי סטריט' עצמם בקשו להבהיר שאין להם דבר עם יוזמת SISO ולא עם 'הקרן החדשה לישראל'. "אין לנו שום קשר לפעילות עם הקרן החדשה," נמסר מ'ג'יי סטריט', "יש פעילות שאנחנו מכבדים ויש פעילויות אחרות שאנחנו ממש לא מזוהים איתן."

גורם ב'ג'יי סטריט' הציע כי אלדר אולי התהדר שג'יי סטריט תומכים ביוזמה כדי להרשים את פעילי השמאל בארה"ב.

גם פרופ' בר-טל טוען שהיוזמה עדיין בחיתוליה. "כרגע מי שעומד מאחורי הדברים זה דני בר-טל עם המון אנשים שמתעבים את שלטון הימין. בסדר? נשמע לך טוב?" – השיב לנו בר-טל, "אני מקווה שג'יי סטריט יבואו וכל כוחות השפיות, הדמוקרטיה והמוסר יעמדו כנגד מה שקורה היום כאשר ממשלת ישראל מובילה את ישראל לאבדון. אני מקווה שיעמדו. זה לא פשוט, לקרן החדשה יש את השיקולים שלהם."

כשנשאל בר-טל מדוע במסמכים שפירסם נכתב כי ארגון 'ג'יי סטריט' כבר התגייס ליוזמה אמר כי הוא "לא יודע. אין דבר כזה. אנחנו מדברים עם יהדות ברזיל, מקסיקו, איטליה ובריטניה. כרגע ג'יי סטריט והקרן החדשה לא תומכים בנו."

אלדר מוסיף כי הדברים נאמרו כ"פרשנות עתידית" – לו הקרן החדשה תחליט לשתף פעולה עם SISO.

נכון לעת פרסום הכתבה, הקרן החדשה לישראל בחרה שלא להגיב לטענות.

בשיחה עם פעילי השמאל האמריקניים אמר אלדר כי פוליטיקאים ממפלגת 'המחנה הציוני' לא רצו לשתף פעולה עם SISO בגלל החיבור שלהם לארגונים כמו ג'יי סטריט והקרן החדשה לישראל.

"הפוליטיקאים יודעים עלינו אבל לצערי הרב הם שומרים מרחק מכל מה שמריח שמאל," הסביר אלדר, "אם אנחנו רוצים את ג'יי סטריט והקרן החדשה לישראל שיצטרפו ויתמכו בנו זה אומר ש'יש עתיד' ואפילו הרצוג ייקחו צעד אחד לאחור. מעבר לזה, אני בטוח ש'יש עתיד' ומפלגת 'העבודה' יחגגו את יום אחדות ירושלים עם ביבי נתניהו. הם יעמדו בתור להיות מוזמנים לכל הטקסים ולמסיבות לחגוג את יום החמישים למה שהם קוראים 'השחרור' או 'הניצחון הגדול'. ובינינו," הוסיף אלדר, "מפלגת העבודה היא זו שהתחילה עם קמפיין ההתנחלות. הם משלו ב-67'. יש להם בעייה. יש תמונות של שמעון פרס ויצחק רבין בכל מקום (בהתנחלויות י"פ). שותלים עצים בעפרה או בהתנחלויות אחרות."

אלדר סבור כי הסיבה שקשה להגיע לדור הצעיר ולשכנע אותו לפעול נגד הכיבוש היא בגלל השירות הצבאי ש"מרעיל" אותם ומסית אותם נגד הפלסטינים. "זה מטריד מאוד שהפעם היחידה בה ראינו חצי מיליון ישראלים, שרבים מהם היו צעירים, שיצאו לרחובות זה היה נגד מחיר גבינת הקוטג'," הוא התלונן, ומתח ביקורת נוספת על מפלגת העבודה: "שניים מהם נעשו חברי כנסת במפלגת העבודה והם לא מתעניינים בכלל בקונפליקט, בכיבוש ובההתנחלויות. הם מתחו קו אדום בין הנושאים הפוליטיים הללו לבין יוקר המחייה מחירי הדיור."

וכשנשאל אלדר איך הוא אומר את הדברים הללו על ח"כ סתיו שפיר, שהגיעה בשנה שעברה לכנס 'ג'יי סטריט', השיב אלדר בציניות: "כן, זה בגלל שהיא קבלה כרטיס בחינם."

גם בר-טל סבור כי מפלגות השמאל יעדיפו לשמור מרחק מהקרן החדשה. "מה שאני רואה לנגד עיניי זה שמכיוון שאחת ההצלחות של הימין היא לעשות דה-לגיטימציה לשמאל. אנשים מאוד מפחדים להיות בצד בלתי לגיטימי בשיח ציבורי ישראלי. אתה רואה איך מפלגת 'העבודה' מנסה לברוח מתווית של שמאל ואתה רואה מנהיגים לא מעטים שעושים הכול כדי לא להזדהות עם השמאל כמושג שמבטא עמדות לגמרי לגיטימיות בתוך השיח הציבורי. כך קרה גם במדינות חשוכות אחרות שאנשים ליברלים נרדפו ואנשים פחדו להזדהות איתם. [ארגון] 'אם תרצו', במידה מסוימת, הצליחו לעשות דמוניזציה לקרן החדשה וג'יי סטריט," מוסיף אלדר, "מטבע הדברים אנשים פוליטיים קוראים סקרים וזורמים איתם לצערי. הבעייה של המנהיגים שלנו היא שהם הולכים אחרי הרוח ולא כמו שפעם המפקדים היו אומרים: אחריי."

פרופ' בר-טל מבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב הוא אחד מקולות השמאל הבולטים באקדמיה הישראלית. לדעתו החברה הישראלית עוברת שטיפת מוח, שמתחילה עוד מהגן. בשיחה שערך בעבר עם פעילי "לוחמים לשלום" תיאר כמה אימהות ישראליות שונות מאימהות אירופאיות.

"כשאני הולך לים," סיפר פרופ' בר-טל באותה שיחה, "ואני רואה במו עיניי קבוצה של שלושים ארבעים נערים לובשים בגדי ים, על הגב תרמילים והם רצים ואחד רץ לפניהם. יודעים מי אלה? הם מתאמנים להתקבל לסיירת מטכ"ל וצנחנים. האימא שלהם משלמת כסף לקורס הזה. זה נורמלי נכון? הרי האימא תתגאה ותספר בגאווה ביום שישי בערב. זה איום ונורא. אימא דנית, לצורך העניין, שתראה אותה תגיד היא 'קוקו – לא נורמלית.' אבל לנו זה נראה נורמלי. איבדנו את השיפוט. מה שנראה לנו נורמלי, אצל אנשים מחו"ל זה לא נורמלי."

בראיון שהעניק לאתר "אל-מוניטור" קבע פרופ' בר-טל כי לחברה הישראלית יש "תסמינים של חברה חולה." בשיחה עם 'לוחמים לשלום' הסביר כי למרות שהימין הוא רוב העם, השמאל, ובעיקר השמאל הרדיקלי – עדיין שולט במוקדים האליטיסטיים: "למיעוט יש איים מסויימים, למשל אקדמיה. אם תרצו לבדוק את התזות, הדוקטורנטים, הספרים, אני לא ספרתי אבל אני יכול להעריך ש-90% מביעים את הערכים של הצד הזה של הרוביקון. גם אם תסתכלו על תרבות ואומנות, מי יוצר את הסרטים היום? סרטים דוקומנטריים? סופרים, ציירים, האמנות הפלסטית, גם הם שם. אבל אם אתם מסתכלים איפה העם – העם בצד שני של הרוביקון."

התוכנית לשנת ה-50 לשחרור ירושלים היא אפוא מיצוי מלא של רעיונותיו לגבי המאבק הפוליטי בישראל. המיעוט הקיצוני מתכוון לכפות על הרוב הדמוקרטי את ערכיו והשקפתו באמצעות שימוש בלחץ בינלאומי וגרימת נזק מדיני, והכול במימון זר.

נאורות שכזו.

* * *

רחל סבוראי

מרום גולן מושיטה יד לשלום לדמשק

מאמר שכתבה רחל סבוראי, לוחמת הפלמ"ח, שהלכה השבוע לעולמה,

בעיתון "שישי בגולן", לפני שמונה שנים.

אני חברת קיבוץ רביבים שבנגב. בכל פעם שהפוליטיקה העכשווית מעלה את בעיית הגולן, אני נתקפת בחרדות. להפתעתי, אתם בגולן התרגלתם, ויושבים בטח ביישוביכם.

מה שמכאיב לי, הוא שישנם אלפי ישראלים, מן הטובים והמגשימים – "שלום עכשיו" וחברי הקיבוץ הארצי, המוכנים "להחזיר" את הגולן לסורים. לכאורה, בשם הצדק המוחלט והדבקות בשלום. ארצות אירופה הנאורות מטיפות לישראל, כאילו אנחנו אימפריאליסטים. אך כל הגבולות בארצותיהם השתנו ונקבעו בעקבות המלחמות בעבר הקרוב. רק לנו אסור?

כולנו מכירים את ההיסטוריה של הגולן, אך מן הראוי לחזור ולשנן. הידע שלנו על הקשר של הגולן בתקופת שבטי ישראל – מועט ועל גבול האגדה. הקשר הממשי לגולן החל בתקופת הבית השני, המשנה והתלמוד. ידועה לנו גמלא, אבל כל האזור היה מיושב ביהודים. הפריחה הגדולה הגיעה לשיאה אחרי מלחמת בר כוכבא, כאשר המרכז של העם עבר מיהודה לגליל.

כל אלה שקעו בתודעה הלאומית, וכאשר החלה העלייה לארץ, בראשית המאה שעברה, לא נשכח הגולן. יהודים התיישבו בגולן. הברון רוטשילד קנה שטחי אדמה נרחבים. כל אלה נפסקו בעקבות קביעת גבולות הארץ ע"י המעצמות, אחרי מלחמת העולם הראשונה. הבריטים השיגו למנדט הבריטי על א"י את הכינרת ומקורות הירדן. עבר הירדן ניתנה להאשמים והגולן – למנדט הצרפתי על סוריה.

המנדט הצרפתי על סוריה קיבל לידיו את הגולן בשנת 1923, וסוריה קיבלה את עצמאותה בשנת 1946. במלחמת השחרור פלשה סוריה לישראל וגם נגסה שטחים שהפכו ל"אזור מפורז". הסכסוך התמיד והחמיר עם ייבוש החולה. עם הקמת המוביל הארצי – שונה המסלול, בגלל התערבות הסורים, ובמקום שיתחיל בירדן ההררי – התחיל בכינרת. במשך שנים ארוכות השקיעה סוריה את "משאביה" כלפי אצבע הגליל, בניסיון להטיית מקורות הירדן והטלת טרור על החיים ביישובים.

מה היסטוריה זו שייכת לעניינו?

חודש ימים בלבד אחרי מלחמת ששת הימים, התיישבה קבוצת חברים בקונייטרה. הם התלקטו מיישובי הגליל ולאחר מכן הקימו את מרום גולן. ההתיישבות בגולן כוללת היום 33 יישובים מכל גווני ההתיישבות בארץ. היחלצות זו של המתיישבים, היא בעיקר תוצאה של מה שעשתה לנו "הרמה הסורית", אך היא גם תוצאת הקשר ההיסטורי אל החבל הזה. הממצאים הארכיאולוגיים של בתי הכנסת והמקוואות – הזינו והיפרו את ההתיישבות בחבל הגולן.

עכשיו, כפרס על תוקפנותה, מעלה ממשלת ישראל מחדש את הרעיון של "החזרת" הגולן לסוריה, וזאת כאשר היא תומכת בחיזבאללה ובאיראן. מה אומר לנו היום בשאר אסד? הוא תובע לקבל את הגולן כולו עד מימי הכינרת. בתמורה, הוא אפילו אינו מבטיח ביטול התמיכה בטרור.

הגולן הפך להיות חבל ארץ ישראלי, בזכות מתיישביו. אנו, הישראלים, מכירים את הגאיות בו ואת הרי הבזלת, את ההישגים הנאים בפירותיו היפים וביין המופק שם. מה יקרה לאחר נסיגה מן הגולן? בשאר אסד יהפוך את כל "אצבע הגליל" לעוטף עזה. האם לא למדנו שום לקח? האם מוכנה ישראל להפוך במו ידיה את קריית שמונה להיות כשדרות?

נושיט את ידינו לשלום. הגולן הישראלי מושיט את ידו לשלום – אל בקעת דמשק. שלום תמורת שלום. "ולא ילמדו עוד מלחמה".

* * *

יונתן גורל

למחזירים ולחוזרים בתשובה בשאלה

היזהרו מן הצבועים המִתממים

להחזיק בשובל מעילו של אלוהים

מתיימרים להיות שליחי דברו

ומביאים משיח וחמורו

גם לאבן הקודרת בשמש

יש הארה

בדרכה להיות מקדש מעט

אבל היא לא תישא תפילת שווא

ולא תכרע לצלם

הֱיוּ אנשים העושים במלאכת יומם

לבנות מסד וקומה

לאדם הפשוט

שפיו וליבו שווים

בלי חינחונים

* * *

יהודה דרורי

1. אובמה: "זו התקופה השלווה ביותר בהיסטוריה, מעולם לא היה טוב יותר"

פורסם YNET:  25.04.16

נשיא ארצות הברית ברק אובמה אמר בביקורו בהאנובר שבגרמניה כי התקופה הנוכחית היא השלווה ביותר בהיסטוריה, וכי "מעולם לא היה זמן טוב יותר בעולם. אם מישהו היה צריך לבחור תקופה להיוולד בה, הוא היה בוחר את התקופה הזו."

בסוריה, בעיראק, בכורדיסטן, בתימן  בלוב ובלב אפריקה – נרצחים מדי שבוע מאות בני אדם. מיליוני פליטים מסתערים על אירופה מכיוון סוריה ומכיוון אפריקה, פוטין שולט ברמה  (וכובש..). רבע עולם רעב.. משבר כלכלי קשה פוקד כיום את מרבית המדינות בעולם, הטרור מאיים ומתפשט לכל עבר – ו"זו התקופה השלווה ביותר בהיסטוריה, מעולם לא היה טוב יותר..."

אידיוטיזם מושלם.

2. במדינת חלם

 במדינת חלם חייל הופך גיבור על נפילה בשבי מבלי שירה כדור. וחייל שירה במחבל הופך עציר.

אהוד: ושוטרת מג"ב שהרגה בזה אחר זה שני מחבלים – תדליק משואה בערב יום העצמאות. ואגב, כל הכבוד לה, למרות שטרם הושלם תהליך גיורה – היא עולה חדשה צעירה מצרפת. אביה יהודי ואימה נוצריה. אם המחבלים היו שוחטים אותה, כהמלצת חלק מהתקשורת הישראלית, כגון רוגל אלפר ב"הארץ" – היא היתה נקברת בבית-קברות ללא-יהודים.

3. הגולן ו"הליגה הערבית"

המוסד הערבי הכי אימפוטנטי בעולם נקרא: הליגה הערבית. ארגון זה הוא כיום פארסה בינלאומית גרועה יותר מהאו"מ. כמה מהמדינות החברות בו נלחמות זו בזו, ויש התארגנויות עוינות ונתק מוחלט בין גושי מדינות. אנו רואים שההסתה והשנאה ההדדית שם מתרוממות לגבהים שרק מוסלמים יכולים להגיע אליהם. הליגה הזו נוסדה ע"י בריטניה בסוף מלחמת העולם השנייה – ואף שכווּנה נגד היטלר, מדינות ערב סירבו להתארגן בה עד שהיה ברור שהיטלר הפסיד במלחמה. ברור לכולנו מדוע סירבו.

היום אין נושא שהן מסכימות עליו, למעט נושא אחד שהוא דתי-קיצוני-מוסלמי במהותו: פגיעה במדינת ישראל. נתניהו איחד אותם לשעה כשהכריז שהגולן ישאר ישראלי בכל הסכם על עתיד סוריה. הם לא מסכימים וזה מאוד לא איכפת לנו.

הסתכלו עליהן ותבינו למה. הרי רצח 350,000 סורים לא מזיז להן. וגם הטבח שדאע"ש עושה בארצותיהן לא נוגע להן.

4. למה הוא אמר זאת..

שמעתי ברדיו ובטלוויזיה את הפרשנים השונים התוהים והמנסים להבין, מה גרם לכך שראש הממשלה נתניהו הזכיר לאחרונה שהגולן יישאר לעד בידי ישראל – מה שהקפיץ את העולם המוסלמי, והגיע עד לדיון במועצת הביטחון של האו"מ.

אני עדיין מתפלא על חוסר הבנתם של "קובעי דעת הקהל" במחוזותינו בכלל, ובטלוויזיה בפרט, על שאינם מבינים שהגולן יימצא על הפרק בכל הסדר ושיחות על עתיד סוריה, שיוזמות בימים אלו ארה"ב ורוסיה. ראש ממשלת ישראל היה חייב לומר להם ברורות: תשכחו מהגולן – הוא שלנו... וטוב עשה!

* * *

יום החמלניצקיה

המימונה של האשכנזים

מתוך "המושבה שלי"

אבל החג החשוב ביותר במושבה היה יום החמלניצקיה.

הוא חל באסרו-חג של פסח. האיכרים הביאו אותו ממסורת העיירות במזרח-אירופה, ונוסף לו גוון מקומי בזכות השכנים הערבים.

עם שחר היו האיכרים יוצאים עם נשותיהם וילדיהם לשדרת הדקלים, הוואשינגטוניות כפי שנקראו אז, הנמשכת בין הפרדסים הירוקים עד לירקון, ומעמידים לכל אורכה שולחנות זה ליד זה עד שנבלעו הרחק מחוץ למושבה, בשורת האקליפטוסים הריחנית שעל גדת הנחל, שהילת אור ראשון הזהיבה את קצות צמרותיהם.

הרי אפריים, ולרגליהם מיבצר אנטיפטרוס שעל מעיינות הירקון, הבריקו אף הם באור הזריחה וניראו כמתבוננים באיכרים ובבני משפחותיהם המתרוצצים מן המושבה לנחל וחזרה כטור נמלים עמלניות. הגברים בכובעי קש ותרבושים אדומים-כהים והנשים במגבעות רחבות-תיתורה ובשמשיות לבנות שנועדו להגן על עור פניהן הצח, שלא תיראינה כנשות הפלחים והבידואים.

על השולחנות היו פרושות מפות צבעוניות ועליהן מטל-השמיים ומשמני-הארץ, שפע מעדנים ובהם מאפי-חמץ רבים שהביאו השכנים הערבים. פרוסות מלבניות של חלבה עשוייה מיץ-ענבים מבושל עם סולת וצנוברים, שלל סוכריות ושקדים חבויים במעטה-סוכר עבה בגונים שונים, רחת-לוקום בשפע סוגים. בקלוואה, עוגות בצק-דק ממולא שקדים, אגוזים ושומשום. תפוחי-עץ מרוחים בסוכר מזוגג שצבעו ורוד ומאיר עיניים, והם תקועים על מקלות קטנים. והמון מיני תרגימה וקינוח שנפרשים על פני השולחנות: קדאמות, גרגירי-חימצה קלוייה, צהובים ולבנים, ומסוכרים בצבעי אדום, לבן או תכלת. תורמוס קלוי, לאחר שהפיגו ממנו את המרירות על-ידי שרייה במים. קמרדין, ריבת-מישמש מיובשת ומרודדת עד דק כמו עור, אשר תוך ייבושה נחנטו בה זבובים קטנים. גרוגרות של תאנים, פוסטוק-שאמי ושקדים קלויים במלח, וכעכים אפויים במלח ושומשום, וביצים-קשות שנתבשלו עד שהשחימה קליפתן. מתחת לשולחנות קלחי חסות טריות ורחוצות, תאווה לחיך, וגיגיות מלאות מי-קרח, וכדי-נחושת המכילים משקה-קר, שרבט – שיקוי מי-ורדים מתוק-חמצמץ שציננוהו בגושי-קרח.

משעות-הבוקר המוקדמות הם יצאו משפחות-משפחות לשדרה שמחוץ למושבה, בין הפרדסים, מתחת לעצים, אונטער די ביימער, וברשות כל אחת מהן סל גדול מלא דברי-מאכל לכל היום.

כל משפחה תפסה מקום מתחת לאחד העצים בשדרה, עד שנמלאו הפרדסים מסביב קהל חוגג, יהודים וערבים כאחד. שמיכות נפרשו על הארץ, חבלים נמשכו מעץ אל עץ, אם לערסל אם לנדנדה, ורבה התכונה וגדולה השמחה. כל המושבה, גם המשפחות הספרדיות, גם הרב וגם הסנדלר, מזקן ועד נער, ועימם השכנים הערבים מכפרי הסביבה – כולם יצאו אל חיק-הטבע ליהנות מזיוו ויפעת גווניו, מן הבוקר ועד לשקיעת החמה.

מוכרי התמר-הינדי הקישו במצילתיים עשויות שתי צלחות נחושת-דקה הקשורות לאצבעות ידם האחת, להגדיל רעש ולהאדירו, בהכריזם על סחורתם. מוכרי-השקדים סילסלו בגרונם. ועל כולם גבר קולו של מוכר שער-אל-בנאת, הוא "שער-הבנות" העשוי חוטי סוכר אוורירי ורוד, שנקלטים במקלון מתוך גיגית מחוממת, העומדת על פרימוס שראשו, הבוער בלהבה רבת צבעים, מרעיש למרחוק.

עשרות ילדים התרוצצו מן הפרדס אל השולחנות הערוכים בשדרת הדקלים, וחזרה. המולת-החוגגים התפשטה סביב, ובמשעולים חימרו ערבים שאיחרו לבוא אחר חמוריהם וקראו קריאות זירוז חדגוניות.

באחת הפינות המוצלות של השדרה התמקמה "תזמורת הירקון" וניגנה פזמונות ושירי-עם להנאת החוגגים. בייחוד אהבו את השיר שכתב נפתלי הרץ אימבר למושבה שלנו ושהיה מושר בנעימת "התקווה" ונפתח במילים: "עוד טרם רוח-הלאום / צרר עמי בכנפיו..."

וכשהתקרבה שעת-הצהריים שלפה כל איכרה את מעדניה הטובים מתוך הסל, דגים ממולאים ועליהם פרוסות גזר צהבהב וציר רוטט, ורגל קרושה שבה טבועים פלחי ביצים קשות, וחזרת, ופרוסות סלק, וכבד קצוץ. והיו שהספיקו מבעוד ערב לבשל ולאפות מאכלי חמץ כפשטידת אטריות וקוגל וכיסונים ממולאים בשר וחלה טריה. וגם להכין את הקינוח המסורתי לחג החמלניצקיה, זו המופלטצ'ינקה המופלאה, שבזכותה נתפרסמה מושבתנו ממטולה עד גדרה ולימים סיפרו עליה בטלוויזיה אליהו הכהן ודן אלמגור בתוכניתם "שרתי לך ארצי" וגלי עטרי אף שרה את שיר המופלטצ'ינקה, בהברה אשכנזית, כמובן:

 "פי פו פו

אין אבא פה

אנה הלך?

למקום ניכר

ומה יביא?

חבית שיכר

היכן תעמוד?

בפונדקו

ומי ילגום?

ולדקו, דנקו,

ולדקו, דנקו,

דנקו, טינקה –

במה יקנחו?

במופלטצ'ינקה!"

והאיכרה היתה פורשת מפה על השמיכה וקוראת לארוחה את בני-ביתה ואת שכניה מקרב הערבים, וכך נהגו כל המשפחות שיצאו לשדה.

נסתיימה הארוחה, בירכו ברכת-המזון, המבוגרים נשענו אל העצים ונחו, מפטמים מקטרת ושותים קפה ריחני שקלוהו, כתשוהו ובישלוהו, בקומקומי-נחושת בעלי זרבובית דקה, והכל על גבי גחלים לוחשות, ובני-הנעורים חוזרים לתעלוליהם ולמשחקיהם.

הסופר אלימלך שפירא, בספרו השני "הירקון שבלב" (שלמרות נדירותו הוא נחשב בחוגי האקדמיה לאבי-אבות "הנאראטיב הציוני" בספרות הארצישראלית) שימר לדורות את ההסבר למסורת יום החמלניצקיה שנחוג בשנותיה הראשונות של המושבה.

שם בגולה, במזרח-אירופה, כינו היהודים בשם הזה את החג העממי שחל באסרו-חג של פסח וזאת מפני שהשכנים הגויים נהגו להעניק במהלכו ממתקים ורובלים לילדים ולילדות היהודיים שהיו בעלי עיניים כחולות במיוחד, ומימיות, ושיער צהוב במיוחד, כמעט כקש, ופנים גדולות ומלוכסנות במיוחד, בדומה לילדי המוז'יקים והקוזאקים, ילדים וילדות יפהפיים, שהיו נולדים אחר הפרעות או סתם בין הזמנים, כאשר גוי היה אונס יהודייה, נערה בתולה או גם אישה נשואה שילדיה הקודמים בעלי שיער שחרחר ועיניים חומות-ירקרקות בעלות ברק שמי.

ואילו במהלך יום החמלניצקיה במושבה היו האיכרים מתאספים בבייקה הגדולה, בית האריזה של פרדס בחריה, וצובטים בלחיים ומעניקים בישליקים וממתקים לילדים ולילדות כחולי העיניים וצהובי השיער שנולדו בכפרי הערבים שסביב למושבה, ילדים שאימותיהם הפלחיות עבדו כפועלות בפרדסים או כמשרתות ומיניקות בבתי האיכרים, והניחו לאבות ולבנים המתבגרים לקפוץ עליהן ולהרביען בגומות הפרדסים ובבייקות ובאורוות וברפתים ובמתבנים.

ולא פעם היו ילדי פלחים ובידואים אלה, היחפים והמלוכלכים – יפים יותר מאחיהם העבריים שנולדו לאיכרות הכבודות והנקיות שבמושבה.

אם התרשלו האיכרים בפינוק ובפיצוי יוצאי-חלציהם הממזריים – היו השקוצים הרעבים מתאספים בשלהי חג החמלניצקיה על גבול הפרדס ושרים יחדיו בלגלוג: "אל יאהודי ביך, ביך, / חוט אל ראסו פי אל-טאביח!" – הראש של היהודי שקוע כל הזמן בבישול ובאכילה!

עם ערוב היום נשמע בשדרת הדקלים בין הפרדסים הקול: "מינחה!" – ואז היה משתתק קהל האיכרים ובני משפחותיהם, ומניינים-מניינים היו הגברים מתקבצים מסביב לעצים, והאוויר מלא תפילתם.

תמה התפילה, קיפלו מיטלטליהם, אספו את ילדיהם וחזרו לחצרותיהם ולבתיהם במושבה.

דודי ההולל אלכס היה אומר: "חג החמלניצקיה הוא תמצית הציונות. שם בגולה היו הגויים מזיינים אותנו וכאן אנחנו מזיינים אותם. ואילו לא באה כל החיבת-ציון אלא לשם כך – דיינו! והרי לכם דוגמא, יינע קוס-אוחתו!"

* * *

אל תחמיצו את רובי ריבלין המשעשע!

https://www.facebook.com/photo.php?v=10152038476411901&set=vb.189615266900&type=2&theater

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ישראל זמיר

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

פרק ה': מדינה יהודית

האחד בספטמבר 1947, כיתה י"ב. המצב הביטחוני החמיר. הוגברו האימונים, ושני חברי הכיתה, ממיק, והלל נוימן – נשלחו לקורס מ"כים. הלימודים אמנם נמשכו, אך הראש היה במקום אחר. הבתים במוסד-החינוכי מוגנו בעזרת קירות בעלי דפנות פח, שהוקמו לאורך המרפסות, וכל כיתה מילאה את החללים באבני חצץ. המוסד הוקף בתעלות-מגן, ובמקרה של הפגזה הכול אומנו לקפוץ לתוכן.

מחנך חדש הגיע אלינו, אברהמ'ק ליפסקר, אדם פוליטי, שמילא תפקידים בתנועה, במפלגה והיה מועמד לצנוח באירופה ביחד עם חנה סנש וחבריה. נמוך קומה, מבנה מוצק ופנים מיוסרים-משהו. הוטל עליו להכין אותנו, אידיאית ופוליטית, לקראת מלחמה קרבה. עליו האחריות שנזדהה עם הסוציאליזם ו"עולם-המחר". עלינו להיות מוכנים להתייצב באומץ מול חומת האיבה הקפיטליסטית ולהגן בחירוף-נפש על אושיות הקיבוץ. קראנו את "המניפסט הקומוניסטי" ופרקים נבחרים מכתבי מרכס, אנגלס, סטאלין, לנין ובורוכוב.

קשה לומר שהחומר ריתק. אברהמ'ק דיבר על ארבעה סימני היכר, לפי סטאלין, ההופכים קבוצת אנשים ל"אומה": "שותפות יציבה של בני-אדם שנתהוותה באורח היסטורי וקמה על בסיס של שותפות הלשון, הטריטוריה, החיים הכלכליים, והאופי הפסיכי המתגלה בשותפות תרבותית."

הגדרתו הוציאה מכלל אומות, הזכאיות לעצמאות, את החטיבות הלאומיות החסרות אחד מארבעת סימני ההיכר, וביניהן את העם היהודי, שאין לו טריטוריה אחת משותפת, לשון אחת וחיים כלכליים.

ההגדרה קוממה את ממיק, ששאל: "אברהמ'ק, האם לאור מה שקרה בשואה אין מקום לבחון מחדש אם הגדרתו של סטאלין תופסת? וכי העובדה שאין ליהודים לשון אחת, טריטוריה אחת או חיים כלכליים נפרדים – מנעה מהנאצים לזהות אותם כיהודים ולטבוח בהם?"

המחנך נלחץ והודה, כי הגדרתו של סטאלין אכן לא עמדה במבחן הזמן. שותפות הגורל היהודי הוכחה כממשות חיה מכוחה של מציאות טראגית: גירושים, רדיפות, השפלות ואפליות. במחנות-ריכוז הפכו יהודי פולין, גרמניה, יוון, צרפת ויתר ארצות אירופה, שגדלו בטריטוריות נפרדות ושדיברו בלשונות שונות – לאומה אחת בעלת גורל משותף.

הודאתו גרמה לנו קמצוץ של נחת. שמיעת ביקורת על סטאלין מפי מחנכנו שימחה אותנו מאוד, והרעש היה רב.

"חברים, תנו לעבוד," התחנן המחנך. לדידו, חינוכם של מרכסיסטים צעירים היא עבודת-פרך. הוא הִרבה לנאום אגב פסיעות חפוזות מקיר אל קיר, כשגוו כפוף לפנים וידיו שלובות מאחור. מי שרצה לעקוב אחר דבריו נאלץ להסיט את ראשו כל הזמן ימינה ושמאלה, כאילו צפה במשחק טניס.

*

במוצאי-שבת, ה-28 בנובמבר 1947, נערכה שיחת-קיבוץ שדנה בקשיים המשקיים לאור ההתדרדרות הבטחונית והצורך לגייס חברים לחפירת מקלטים. השיחה הסתיימה בשעה אחת-עשרה, וכמה "משוגעים", וביניהם ישה קמבר השחמטאי, נשארו בחדר-האוכל, ליד הרדיו, כדי להאזין להצבעה, שעמדה להיערך בישיבת עצרת האו"ם בליק-סאקסס. הם צבאו על הרדיו ורשמו את קולות התומכים, השוללים והנמנעים. התוצאה הסופית: שלושים ושלושה בעד תכנית החלוקה, שלושה-עשר נגד ועשרה נמנעים.

וכשהסתבר שמליאת ארגון עצרת האומות המאוחדות החליטה לאשר את הקמתה של מדינה עברית בחלק מארץ-ישראל, רץ ישה הנלהב אל פעמון הקיבוץ והחל לצלצל כמטורף. חברים חשבו שפרצה שריפה או ערבים הסתננו למשק ומיהרו אל מחסן-הנשק. בדרך התבשרו כי קמה מדינה יהודית!

לאחר חצות הגיע שומר-הלילה למוסד-החינוכי, פתח דלת של אחד החדרים, הדליק את האור וקרא לנו לקום.

"מה קרה?" שאלנו בבהלה.

"תעלו מהר לחדר-האוכל."

"לקחת נשק?"

"יש מדינה יהודית!"

"אז מה אתה עושה גלים?" הגיב דשיק והסתובב לצד השני.

מעטים עלו לקיבוץ, ביניהם ממיק, נאווה ואני. חדר-האוכל המה חברים שדיברו בהתרגשות, לחצו ידיים, התחבקו ואיחלו זה לזה מזל-טוב. אקונומית הוציאה ממחסן-הפרודוקטים בקבוקי יין, ביסקוויטים, פירות, ועד מהרה השתלבו הידיים:

"הגלילה, הגלילה, הגלילה הגליל, אל יבנה הגלילה אל יבנה הגליל!"

רקעו החברים בנעליהם ובמגפיהם ושרו בגרונות ניחרים, נשאבים אל עולם שהזכיר חסידים ב"שמחת-תורה". איש לא ידע עדיין מהי המשמעות המעשית של אותה החלטה. האם פירושו של דבר שיהיה צורך לפנות את ישובי הגליל-העליון והגליל-המערבי, או אלה ימשיכו את חייהם בתוככי מדינה ערבית?

ממיק לחש לי כי מעתה ישראל היא אומה ככל אומה, עם סטאלין ובלעדיו.

*

בתגובה להחלטת האו"ם נפגש "המופתי", חאג' אמין אל-חוסייני שהיה מנהיגם של ערביי הארץ, עם מנהיגי המדינות הערביות. הם החליטו פה אחד להתעלם מהחלטת האו"ם ולצאת להשמדתה של "הסכנה הציונית".

למחרת ההצבעה הותקף אוטובוס ישראלי בדרכו מנתניה לירושלים. ארבעה נוסעים נהרגו. הערבים הבינו כי נקודת התורפה של היישוב העברי הם עורקי התחבורה, ותקפו בכבישים. בשניים בדצמבר פרץ המון ערבי למרכז המסחרי בירושלים, ליד שער יפו, בזז ושרף חנויות. אנשי "הגנה" ניסו לעצור בעד הפורעים אך המשטרה הבריטית מנעה כל ניסיון להגיש עזרה. חמישה יהודים נרצחו, והיתר גורשו משכונות הספר. הבריטים סייעו לערבים בגלוי. בחסותם שב הלגיון הערבי מעבר-הירדן ארצה, וליד מחנה בית-נבאללה נפלו ארבעה-עשר אנשי הגנה כאשר ליוו שיירה לבן-שמן. העיתונים מלאו במודעות-אבל.

לא היה אפשר לעבור על כך לסדר-היום. הזמנתי את עצמי לוועדת-קבוצה והצעתי שנפסיק מיד את הלימודים ונתגייס לפלמ"ח. הגיעה שעתנו לקום ולהגן על המדינה העומדת לקום. אי-אפשר לשבת בנחת על התחת, כשהארץ רותחת.

חברי ועדת-קבוצה ניסו להרגיע אותי באומרם כי לא ייתכן שכל אחד ייעשה דין לעצמו, ויש לערב בדבר את מוסדות הקיבוץ. היו שהעריכו כי הערבים לא יממשו את איומיהם וכי "העולם הנאור", יחד עם האו"ם, יתערבו בסכסוך, יפרידו בין הניצים ויממשו בכוח את החלטת החלוקה.

אחרים סברו כי יהיה זה ממש אידיוטי לרוץ לפלמ"ח – ובעוד חודש, כשיסתיים הכול, לחזור הביתה עם הזנב בין הרגליים. הם הציעו להמתין ולראות איך יתפתחו העניינים.

קפצתי מכיסאי וטענתי כי אין מה להמתין. יהודים נהרגים, ומי שחושב כי תוך חודש ימים יחזור השקט על כנו – אינו יודע מה הוא שח!

הדיון התלקח, הכול צעקו, כעסו עליי, ועד מהרה הבנתי שהכיתה אינה בנויה להחלטות נועזות. החינוך לאחריות, למשמעת-קיבוצית ולמרות תנועתית הם מאושיות הקיבוץ.

ווי שאל מי לדעתי יחלוב במקומי את הפרות ברפת כאשר פתאום אקום ואסתלק לפלמ"ח, ותהה אם אי-פעם שמעתי את המושג: "אחריות קיבוצית".

*

נעמה חזק!

לפני זמן-מה, אחר חצות, הגיע שומר-לילה והעיר אותנו.

"קומו ורוצו לחדר-האוכל, יש מדינה עברית!"

מה את יודעת, חדר-האוכל המה חברים ששרו ורקדו כמו מטורפים. המחסנאית הוציאה מהמחסן בקבוקי יין, ביסקוויטים ופירות.

היה בוועדת-קבוצה ויכוח נוקב. הצעתי שנפסיק את הלימודים ונתגייס מיד לפלמ"ח, וחטפתי כהוגן על הראש. לטענת המזכירות, בקרוב יוטלו מכסות גיוס על הקיבוצים וכולנו נתגייס. אך מה יקרה אם לא ניכלל במכסה? לרוב החבר'ה עדיין לא מלאו שמונה-עשרה ויש בקבוצה לא מעט בנים יחידים.

בכל-מקרה, אני עומד להסתלק מהמוסד ולהתגייס לפלמ"ח. חלק מהחברים שלמדתי איתם בעיר, כבר שם. אם אהיה באזור ירושלים, אשתדל לקפוץ. כתבתי לאימא שלי שתפסיק לשלם בעדי, כי אני מתגייס. כעבור ימים אחדים הלכתי לגזבר המוסד, כדי להודיע לו על עזיבה. הוא הוציא מהמגרה מברק שאימא שלי שלחה לו, ובו היא מבקשת שלא ייתן לי להתגייס כי אני בן יחיד. קיבינימט, אז מה אם אני בן יחיד?! – כתבתי לה: "שלא תתערב בחיים שלי."

הייתי רוצה לסיים את המכתב באקורד חיובי, אך אני חושש שמלחמה נוראה פרצה. שמרי על עצמך!

כעבור שבוע הגיע מכתב מנעמה.

אל תשאל מה שהלך בירושלים. בחצות ה-29 בנובמבר, אנשים יצאו מהבתים ורקדו ברחובות כמו מטורפים. ברחוב יפו ובקינג-ג'ורג' נפתחו קיוסקים וחילקו משקאות בחינם. אנשים התחבקו, התנשקו ואפילו גררו שוטרים בריטיים למעגלי ה"הורה". חסידים עם ספרי תורה רקדו ושרו בהתלהבות: "ופרצת ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". צעירים יצאו ממועדון "מנורה" עם לפידים ושרו את "פה בארץ חמדת אבות". פתאום נסחפנו ל"הורה", והיה ממש כיף. הזכיר את המסיבות בקיבוץ.

אני עובדת במפעל לחבלים ומסייעת בפרנסה. חסר לי פה הכול: ריח הקיבוץ, החברים בכיתה ואפילו הכלבויניק בחדר-האוכל. שום דבר פה לא מעניין. המצב בירושלים מתוח. יש יריות, ערבים מתנפלים על עוברי אורח, ויש דיבורים על מלחמה. אני ממש רועדת מפחד. כל לילה אנחנו נועלים את הדלתות וסוגרים את כל החלונות. אין לך מושג כמה שאני מיואשת.

חזק ואמץ!

נעמה

*

בשנים 1955-1957 שהיתי בניו-יורק כשליח תנועת "השומר-הצעיר". על חניכיי נמנה מאיר, בנו הבכור של ד"ר נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי. לא אחת נהגתי לבקר בביתם, בשדרת סנטראל-פארק-וסט 336.

יום אחד, כטוב לב האב ביין, סיפר לי על חלקו באותה החלטה ההיסטורית בעצרת האו"ם על תוכנית החלוקה. לדבריו הם חישבו את הקולות הצפויים בהצבעה, והתמקדו בפעילות דיפלומטית באותן מדינות שיש סיכוי לשנות את עמדתן הפוליטית.

"אתה יודע כי לנשיא של מדינת טהיטי היה יועץ יהודי בשם ברל?" שאל אותי גולדמן, ואני משכתי בכתפיי.

"טילפנתי אליו ושאלתי אותו: 'ברל, אתה רוצה שליהודים תהיה מדינה יהודית?'

"ברל התבלבל לרגע והשיב: 'נו, כן, אני רוצה מאוד!'

"אז למה אתה לא עושה משהו למענה?"

"'ומה אתה רוצה שאעשה?'

"'ברל, המדינה היא בידך."

"בידי? מה ברל הקטן יכול לעשות?"

"לך אל נשיא טהיטי ואמור לו, שיורה לנציגו באו"ם להצביע בעד החלוקה! – הוא הלך, וטהיטי הצביעה בעד."

ועוד הוסיף וסיפר כי בעל מפעל הענק לצמיגים "פיירסטון" הוא יהודי, שקונה את הגומי הגולמי בליבריה במיליוני דולרים. אמר לו גולדמן:

"אתה יודע שיש לך כוח להשפיע שתקום ליהודים מדינה, ואתה לא מנצל כוח זה?!"

 בעל המפעל נרמז, דיבר עם נשיא ליבריה "בשפת עסקים" וזה הורה למשלחתו להצביע בעד.

גולדמן הוסיף, שהיתה פעם בעולם מדינה שקראו לה סיאם, והשלטון בה התחלף ואילו המשלחת באו"ם נשארה נאמנה לשליט הקודם, ששלל את הצעת החלוקה. הם הפעילו לחצים שהמשלחת תוחלף, וסיאם הצביעה בעד.

הבן מאיר לא אהב את סיפורי אביו וכינה את הפוליטיקאים "מאפיונרים".

נחום חייך, משך בכתפיו והפטיר שלפעמים אין מנוס מלהשתמש בנימוקים ש"אולי לא-כל-כך יפים, אך מועילים. כפסע היה, שבהצבעה כה חשובה לא נשיג רוב של שני-שליש. והיו גם מדינות שהתנגדו לתכנית החלוקה, והצוות הדיפלומטי שיכנע את נציגיהן להימנע מהצבעה."

*

יוסק'ה המדריך כינס אותנו ל"פעולה" בחורשת הקזוארינות.

"למה בחוץ? מה, הוא לא יודע שקר בינואר?" שאלה אחת הבנות, והכול משכו כתפיים.

יוסק'ה ביקש מווי שידליק מדורה. התיישבנו סביב לאש, מכורבלים במעילים, ורוח מערבית נשבה ונשפה. גיצים התנפצו ועלו השמימה.

"האם לפתוח בשירה?" שאלה נאווה, האחראית על השירה מטעם ועדת-קבוצה, והיא שלפה רשימת שירים שהכינה.

יוסק'ה נענע בראשו לשלילה. הוא היה גבה קומה, דק גזרה ובעל מצח מחורץ. לבש מכנסיים קצרים, חולצת-חאקי, ולרגליו נעליים גבוהות. כובע הגרב שחבש הזכיר פלמ"חניקים בחופשה. ישב ברגליים משוכלות ועצב על פניו. הוא הביא ל"פעולה" לוח דיקט ועליו מפה צבאית מחוברת בנעצים. בצד עמד פנס-שדה דלוק והפיץ אור דלוח. השיחה, לדבריו, תוקדש לנפילת הל"ה. הכול קראו על כך בעיתונים.

יוסק'ה סיפר כי למחרת ההכרזה על חלוקת הארץ מצאו עצמם ארבעת ישובי גוש-עציון כלואים בטבעת של כפרים ערביים גדולים, כשהכביש היחיד לירושלים עובר בלב אזור אל-חאדר ובית-לחם, הנתון לשליטה ערבית. יוסק'ה שלף זרד מן המדורה וסימן על המפה את הכביש לכל אורכו, כשבידו השנייה פנס-רוח. מול אלפי ערבים מאורגנים בכנופיות וחמושים בנשק, עמד קומץ מגינים – אנשי גוש-עציון, כשעליהם להגן על חיי נשים וילדים. שלוש פעמים ניסו הערבים לכבוש את הגוש ונכשלו. בינתיים פונו הנשים והילדים. ההתקפה הקשה ביותר נערכה ב-14 בינואר, כאשר פורעים ניסו לבתר את הגוש והונסו תוך אבידות כבדות.

"למה לא גייסו חבר'ה כמונו לעזרת הגוש?" שאלתי.

יוסק'ה חייך, אך לא השיב.

עם ערב מצאו עצמם המגינים במצב חמור: התחמושת כמעט אזלה. חסרו להם בקבוקי פלאסמה לפצועים. מכשירי-הקשר חדלו לפעול בשל מחסור בסוללות.

לאור המצב החליט הפיקוד-העליון בירושלים לתגבר את ישובי הגוש ולשלוח אליהם מחלקה מוגברת: שתי כיתות פלמ"ח ושתי כיתות חי"ש - חבר'ה שהם קצת יותר מבוגרים, יותר מנוסים ומאומנים היטב.

"יוסק'ה, זו התשובה שלך לשאלה ששאלתי," תהיתי.

"נכון."

ארבעים לוחמים התייצבו בסמינר-למורים בבית-הכרם, כשמגמת פניהם גוש-עציון. יוסק'ה סימן לעינינו את מסלול ההליכה, ובידו השנייה קירב שוב את הפנס למפה. המרחק היה כעשרים קילומטר. יוסק'ה הכיר היטב את האזור. בשעתו ניהל את המחלקה-הצופית של התנועה ואירגן טיולים תנועתיים. בשל יציאה מאוחרת הוחלט לקצר את מסלול ההליכה, ולמרבה הצער הם תעו בדרך ובזבזו זמן יקר. נותרו כשעתיים עד עלות השחר, ולפניהם כארבע שעות הליכה בשטח אוייב. הערכת-המצב אמרה שאין סיכוי להגיע לגוש בלי להיחשף לאוייב. לאחר לבטים הוחלט לשוב.

לפי עקרונות הפלמ"ח אין יחידה עוברת אותה דרך פעמיים, והוחלט על מסלול שונה ועל נקודת יציאה חדשה. המחלקה הוסעה למושבה הרטוב, והמסלול שנקבע היה יותר ארוך, כעשרים-וחמישה קילומטר בשטח סלעי, מבותר ומלא בוסתנים. ההכנות נמשכו זמן רב ועד שהכל הסתיים היתה השעה אחת-עשרה בלילה.

"למה יצאו כל כך מאוחר, האם לא היתה סכנה ששוב ימצאו עצמם, עם עלות השחר, בשטח ערבי?" שאל איציק חבצלת.

לדברי יוסק'ה הם העריכו שהשחר ימצא אותם כחמישה קילומטר מגוש-עציון והערבים לא יספיקו לעכבם. חדירה של עשרים וחמישה קילומטר לאזור ערבי אינה משימה בלתי-אפשרית, כשמדובר בפלמ"חניקים וחי"שניקים מנוסים.

כעבור שעתיים של הליכה חש אחד החבר'ה סחרחורת ורגלו נקעה. הוחלט להחזירו להרטוב ושני חברים נילוו אליו. הם היחידים ששרדו. הל"ה הספיקו להתקדם עד אותה עת כשבעה קילומטרים, ונותרו כארבע שעות הליכה עד לזריחה.

בדרכם נתקלו בערבי זקן שעיבד את כרמו, ולא נגעו בו לרעה.

יוסק'ה הפסיק את סיפור המעשה, כיוון שהסוף כבר ידוע. הוא שאל כיצד לדעתנו היה צריך לנהוג באותו ערבי? אם יעזבוהו לנפשו, הוא עלול להזעיק את הכפריים בסביבה, כפי שאכן קרה. להרוג אותו? הלא הוא חף מפשע! וכי אסור למגדל גפנים להשכים קום ולעבד את גפניו בארץ-ישראל?

"ייתכן שגם אתם, בעתיד, כשתהיו מגוייסים, בדרככם למשימות צבאיות, תפגשו ערבי זקן כזה. כיצד איפה תנהגו?"

שקט השתרר. האש ליחכה שברי ענפים שהתיזו ניצוצות לכל עבר.

הבעתי את דעתי, שהיו חייבים לכבול אותו לעץ ולסתום את פיו בפלנלית, בהנחה שמישהו ימצא אותו בבוקר וישחררו. וכי אילו מחלקה ערבית, בדרכה לפעולה צבאית, היתה פוגשת יהודי זקן המעבד את שדהו – היא לא היתה מהססת רגע, וחונקת אותו. למעשה, לא היתה למחלקת הל"ה ברירה אלא לקשור אותו לעץ, ובמקרה הגרוע: להרוג אותו, אף-על-פי שהוא חף מפשע. כי בתנאי מלחמה, כל ערבי הוא אוייב.

"אז מה, ככה, על לא עוול בכפו, היית קם והורג ערבי זקן?!" צעקו עלי כמה מן הבנות.

"ואיפה הערכים ההומאניים שעליהם אנחנו מתחנכים?" שאל אחד הבנים.

התעקשתי וטענתי כי אותו זקן הזעיק את ה"שבאב" מהסביבה ואלה חיסלו את המחלקה. בצבאות אחרים שאלה כזו לא היתה עולה כלל. קל מאוד להיות מוסרי, אוהב ערבים, אך אילו הל"ה היו קצת פחות הומאניים, יתכן מאוד, שהיו מגיעים בשלום לגוש עציון. עוד בתנ"ך נאמר: "הבא להרגך השכם להורגו."

"אבל הערבי הזה בכלל לא בא להרוג!"

"ישירות לא, אך בעקיפין הוא אחראי להריגתה של מחלקה שלימה! אילו אותו ערבי המשיך בעבודתו החקלאית ולא הזעיק את ערביי הסביבה – הכול היה מסתיים אחרת."

"אתה מדבר כמו פאשיסט, כמו אצ"לניק מחורבן! פלא שהִצעת לקשור אותו לעץ ולא לתלות אותו על עץ! אני בכלל לא מבינה מה אחד כמוך עושה בתנועה שלנו?!" צעקה עליי נאווה.

החבר'ה ניצלו את ההזדמנות ופתחו ב"עליהום" רבתי לגופו של עניין ולגופו של המביע דעה אחרת. מישהי רמזה שלא התחלקתי בחבילה שהגיעה אליי באמריקה.

"עד היום, מעולם, ואני שוב אומר מעולם, לא הגיעה אלי חבילה!"

יוסק'ה החליט שלא להתערב. לא יקרה אסון אם אחטוף מנה על דעותיי החריגות. העלבונות והצעקות הרקיעו שחקים. לבסוף ביקש יוסק'ה לסכם את הדיון. לדבריו, הל"ה סימלו בהתנהגותם הומאניזם נאור, טוהר נשק ומוסר נעלה. ספק אם הל"ה התלבטו מה לעשות באותו ערבי זקן. ייתכן אף שברכו אותו לשלום, כיאה לאנשי ארץ-ישראל העובדת, ואילו הוא הרע להם והזעיק את הכפריים.

ומי היו אותם לוחמים? מחציתם סטודנטים למדעי-הטבע ומחציתם סטודנטים למדעי-הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים: טיילים, סיירים ותיקים, אנשים המעורים היטב בנופי הארץ. גישתם אל הארץ ואל שכניה הערביים היתה כשל שותפים. הם ראו בערבים חלק מהנוף, מההווייה של הארץ. הם לא היו מסוגלים להרוג ערבי חף מפשע, ושילמו על כך בחייהם. השאלה אם צדקו כאשר העדיפו להשאירו בחיים לא היתה עולה כלל על דעתו של צעיר עברי, חניך תנועות-הנוער של ארץ-ישראל העובדת.

"יוסק'ה, למה פסלת את הצעתי לקשור את הערבי לעץ ולסתום את פיו?" חזרתי על הצעתי.

"מאותה סיבה. הם לא היו מסוגלים להרע לחקלאי המעבד את אדמתו. נפילת הל"ה היא אבדה נוראה לישוב," המשיך יוסק'ה וספד להם בקול רווי צער, "נכבד את זיכרם בקימה!"

קמנו, עברנו לעמידת דום, ויוסק'ה הצדיע הצדעה תנועתית. נאלמנו לדקת דומייה. לשונות האש דעכו ונותרו גחלים לוחשות.

לאחר שהתיישבנו הביע דשיק את דעתו. לדבריו, זה שכולם התנפלו עליי, מבחינתו זה בסדר גמור. לא צריך לפגוע בערבי זקן, "אבל איך בכלל יודעים שסיפור הרועה הוא אמיתי? הלא איש מהל"ה לא נותר בחיים?"

לרגע השתררו מבוכה ואי-נוחות, אך יוסק'ה התעלם מן השאלה. הוא סיפר כי בימים אלה מוקמת חטיבה חדשה מאנשי העמקים, "גולני" שמה, ולהערכתו, בקרוב מאוד ניקרא לדגל. יהיו בגדוד אנשים בעלי השקפות שונות ומגוונות: משל מאיר יערי ועד לשל זאב ז'בוטינסקי. "כל שאני מבקש: שימרו על זקיפות קומה מוסרית, הומאנית, כיאה לאנשי השומר-הצעיר."

בקריאה "חזק ואמץ" הסתיימה ה"פעולה", והבנות התבקשו לעזוב את החורשה, כדי לאפשר לבנים להשתין על המדורה ולכבותה.

חשתי עצמי פגוע. החבר'ה השתלחו בי בגסות ובפראות, ויוסק'ה שתק כדג. האין זה תפקידו של מדריך להגן על הללו שמביעים דעות שונות מן המקובל? סתימת פיות נוגדת את החינוך שלנו לדמוקרטיה. מצחי היה לח מזיעה, ריח עשן דבק לבגדיי. מקלחת חמה עשוייה לרענן את הגוף.

בחצות הגעתי למקלחת ומיהרתי להתפשט. בהיותי מתחת לשושנת המים החמים שמעתי את דלת המחיצה-הסובבת נפתחת, וסיגל מכיתה ח' נכנסה והתיישבה על הספסל. לרגע הציצה בי בתימהון ושאלה:

"הו, גם אתה מתקלח בשעה זו?"

"הכי נוח. אפשר לעמוד מתחת למים כמה שרוצים."

"גם אני אוהבת להתקלח בשעה מאוחרת," אמרה והסירה את בגדיה. למרות גילה הצעיר היה לה גוף בשל של אישה. היא קיפלה את בגדיה בנחת, והתעלמה ממני לחלוטין. מרוב תדהמה, אברי קפא ולא יצא מגדרו. סיגל התכופפה, נעלה זוג כפכפים, נכנסה למים, והחלה להשמיע אנחות הנאה. היינו קרובים מאוד זה אל זה. אדים פשטו, הראות נעכרה, ולחרדתי חשתי כי אברי החל להפשיר. סובבתי את גבי והמשכנו בשיחה, כשאני שוטף מעל גופי את הסבון.

"היתה לכם 'פעולה' עד עכשיו?"

"כן, יוסק'ה סיפר על נפילת הל"ה."

"כן, גם לנו סיפרו. ממש נורא."

ניצלתי את האדים וזינקתי לחדר-ההלבשה כשידי האחת אוחזת בשלח והשנייה גוששת דרכה. ובעודי רטוב לבשתי בזריזות את תחתוניי. סיגל עקבה אחריי, לא אמרה דבר. יתכן שזו דרכם של בנים, חשבה. קודם לובשים תחתונים, אחר-כך מתנגבים.

מיהרתי להסתלק.

*

בשנת 1973 עבדתי כעיתונאי ב"על-המשמר", ובמלאות עשרים וחמש שנה לנפילת הל"ה ערכתי תחקיר, שפורסם במוסף "חותם", ב-19 בינואר. לא שכחתי את הוויכוח שהתנהל בחורשת הקזוארינות, ואת שאלתו של דשיק על נכונות הסיפור, כאשר איש מהל"ה לא נותר בחיים.

לאחר מלחמת ששת-הימים חקרו אנשי "בית-ספר שדה כפר-עציון" רבים מערביי הסביבה על נכונות סיפור הערבי הזקן, ולא העלו דבר. אף אחד מהם לא שמע על ערבי שהזעיק כפריים מישובי הסביבה. לטענתם, שמועה פשטה שהיהודים באזור, וה"שבאב" התארגן.

נפגשתי עם אביבה הזז, אלמנתו-לשעבר של טוביה קושניר, מנופלי הל"ה (לימים נישאה לסופר חיים הזז, שבנו היחיד זוריק, שהיה משותף לו ולמשוררת יוכבד בת-מרים – נהרג אף הוא במלחמת העצמאות), ולדבריה, סיפור "הרועה הזקן" היה מוכר לה עוד מימי הסיורים של הפלמ"ח באזור מעלה-החמישה.

"החבר'ה סיפרו, כי באחד הסיורים, בהיותם מזויינים, נתקלו ברועה ועדרו. היה מישהו שהציע לחסלו, אך תגובתם היתה, שאין לגעת בו. הם ראו בו חלק-חי מנוף הארץ הזאת ולא היו מסוגלים לירות ברועה הרועה את צאנו," סיכמה אביבה את הראיון באומרה: "לא ברור כיצד סיפור הרועה 'הולבש' על הל"ה, אך גם אם הדבר לא אירע, התגובה היא אופיינית לרוח הל"ה, ומבחינה זו העניין אינו משנה כלל."

לאחר שנים עלעלתי בספר של ההיסטוריון הצבאי נתנאל לורך, "קורות מלחמת העצמאות", ושם נכתב: "למחרת נפילת הל"ה סוכמו הדיונים [על-ידי פיקוד ההגנה] בהנחיות לאמור: לא עוד תיתכן הבחנה אינדיבידואלית, כי הפעם מלחמה היא, ובה לא יינקה גם החף מפשע." (עמ' 19).

*

חלום על מדינה יהודית ניקר בי עוד מימים-ימימה, כשהייתי תלמיד בכפר-הנוער שפיָה, בראשית שנות הארבעים. במקלחת נהגו הפלמ"חניקים להתווכח מה יקרה לאחר תום המנדט, כשהבריטים יעזבו את הארץ ותקום בארץ-ישראל מדינה יהודית. גדלנו עם הדיבורים שמדינה יהודית היא בדרך.

יום אחד החלטנו, גבי ברשי ואני, תלמידי כיתה ו' בשפיה, לערוך טיול לזכרון-יעקב. חלפנו ליד הברוש המתנשא אל על, כרמי הענבים, ובעלייה לזכרון עלו באפינו ניחוחי היקב.

זכרון-יעקב, מושבה עברית קטנה עם בקתות רעועות וגגות-קש. עדר הבקר, שהתנהל ברחוב הראשי, פלט צואה בקולות מהדהדים, ואיכרים במגפי גומי ובסרבלים התהלכו כשעל כתפיהם חרמשים, קלשונים וטוריות.

הגענו לקיוסק. גבי, העשיר בינינו, שתה כוס גזוז תמורת שלושה מיל, ואני כוס סודה במיל. רוב ילדי שפיה היו יתומים, או בנים להורים גרושים, שנשאו על גבם מטענים נפשיים כבדים ורגישים. גבי סיפר שיש לו דוד בשם עמנואל ברשי בקיבוץ תל-עמל (לימים סמג"ד 13), וייתכן שהוא, גבי, ייצא להגשים בקיבוצו.

לי לא היה אז מושג לאן יוליכוני רגליי.

ליד אחת הגדרות ראיתי שלט: "מגידת-עתידות", והערתי את תשומת-ליבו של גבי.

"מה דעתך שנשמע מה צופן לנו העתיד," הציע גבי, ואני התרשמתי מהמילה "צופן", שנראתה לי ספרותית מאוד. התברר כי מחיר הנבואה יקר. גרוש וחצי. גבי היה מוכן להלוות לי את הסכום הנדרש, ונכנסנו.

חדר חשוך, שביבי אור בודדים חדרו מבעד לחרכי תריסים מוגפים, ואישה בשמלה שחורה ישבה על הרצפה ברגליים משוכלות, כשגופה נשען על כר צבעוני. לפניה צלחת נחושת עטורה ערבסקות, קלפים ועליהם ציורי שדים, מלאכים ומכשפות. בצלחת אחרת היו אבנים שקופות. פינג'אן ניצב על פתיליה בוערת בפינת החדר, וריח קפה מהביל התערבב בריחות מוזרים. על הקירות התנוססו ערבסקות ודיוקני פאקירים הודיים. שני נרות שעווה צהובה האירו את פניה המחורצות.

התמלאתי פחד. נזכרתי בבלדה של שאול טשרניחובסקי "בעין-דור". לאחרונה למדנו בעל-פה את הקטע ששאול המלך עולה לביתה של בעלת-האוב. לפתע החלו שפתיי לדקלם אחד מבתי השיר:

"את בעלת-האוב," – "כן, אדוני, הנני,"

– "נא קסמי באוב, צל הרואה הראיני!"

– עלטה... אש זוועות... בפינה קלחת,

ושמות כל השדים ובְלִילָה רותחת..."

ילדה יחפה בשמלה ארוכה הגישה ספלי קפה שחור. היא ביקשה כי לאחר שנסיים לשתות, נהפוך את הספלים. הקפה היה מר וביקשנו סוכר. משכה הילדה את ראשה לאחור וצקצקה בלשונה: "מפיש," אין.

בעלת-האוב החלה לטרוף קלפים על מחצלת שחורה, וביקשה שנבחר קלף. עיניה בערו, גופה התנועע בתנועות מוזרות, ופיה לא פסק לפלוט הברות סתומות. הייתכן שהתקשרה עם רוחות רפאים? האם היא צוענייה? ערבייה? ואולי תורכייה?

גבי בחר בשטן עם זנב, וחרב בידו. אני – בשֵד עם לשון ארוכה, ונוצה בידו.

זמן רב חלף עד ששרידי הקפה יבשו, וערוצים עקלקלים ופתלתלים חרצו את דפנות הספלים. הידעונית לחשה לחשושים – שפתיה נעות, עיניה נעצמות ונפקחות. לבסוף נטלה את ספלו של גבי, קירבה אותו אל קרן אור שחדרה מבעד לווילון הכהה, נענעה מצד לצד בקצות אצבעותיה ושוב טרפה קלפים. לפתע התרוממה, הצביעה על גבי, ושיחררה קביעה נחרצת:

"תהיה ראש צבא."

"איזה צבא ואיפה? מתי?" שאל, והיא התעלמה. הנבואה נפלטה ויצאה משליטתה.

זמן רב עוד המשיכה לטרוף קלפים, ואני רעדתי מקור. גורלי עמד להיחרץ. לפתע קפצה ממקומה, הצביעה עלי וצרחה בזעם רב:

"אתה אתון ואביך נבול שש-עשרה!"

נותרתי המום. לא ידעתי מה לשאול.

הילדה קמה, פרשה ידיה והודיעה, "חלס."

"את בעצמך אתון ואביך נבלה שלושים ושתיים!" זרקתי לעברה, ומיהרנו להסתלק.

בדרך הביתה ניסינו לפרש את נבואותיה. על איזה צבא דיברה? היינו בני שתים-עשרה. לצבא הבריטי היינו צעירים מדי. צבא אחר לא נראה באופק. באותה שנה, 1941, אך הוקם הפלמ"ח, נוכח סכנת השתלטות נאצית על המזרח-התיכון.

"אתה חושב שאי-פעם תקום מדינה עברית ואני אהיה ראש צבא?" תהה גבי, ואני משכתי בכתפיי. מה אני יודע? סיפרתי לו שפעם שמעתי במקלחת ויכוח בין שני פלמ"חניקים על צביונה של מדינה עברית שתקום ולה פרלמנט, צבא וכל היתר.

בדרך לשפיה חצינו גשר על נחל הדיפלה, וגבי הביע סברה, שאבי הנבול גוסס.

"אבל למה שש-עשרה?"

גבי קרא שבניו-יורק יש לרחובות שמות של מִספרים, ושאל באיזה רחוב אבי גר. לא היה לי מושג. אחר-כך שאל: "אולי הוא גר בגורד-שחקים, בקומה שש-עשרה?"

שוב לא ידעתי מה להשיב.

הוא הביע את צערו על גסיסת אבי.

*

שנים רבות מאוד חלפו מאז. גבי ברשי התגייס לפלמ"ח, היה חבר קיבוץ צרעה, לחם במלחמות ישראל וסיים את שירותו הצבאי כקצין בכיר.

משנודע לי כי אבי זכה בפרס נובל לספרות, בשנת 1978, נפל האסימון: "נבול" הוא "נובל" – אך מהו מִספר 16?

בשעת טקס ההענקה של פרס "נובל" בשטוקהולם, הגיש את הפרס לאבי מלך שוודיה, קארל גוסטב ה-16 – וחידתו נפתרה.

אך מה לגבי ה"אתון"? – אולי התכוונה ל"עיתון", שאהיה עיתונאי? היא ודאי לא למדה ניקוד עברי ולא הבדילה בין אל"ף לעי"ן.

האם מתקבל על הדעת שאותה ידעונית ידעה שלושים ושבע שנים מראש שאבי יזכה בפרס נובל? ואם כן – מדוע קפצה לפתע ממקומה כמטורפת וצרחה עליי כמשוגעת?!

המשך יבוא

ראש הטופס

* * *

אהוד בן עזר

לא לגיבורים המלחמה

רומאן

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971

לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.

המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.

הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.

לפני יותר מ-50 שנה!

פרק ו

[המשך וסיום]

צבי התבונן בשרטוטי כף ידה. "מה אתה רוצה?" שאלה.

הוא קם מהמיטה והחל מתלבש.

"מה יש?"

"שום דבר."

"אין לי מזל." התחייכה בעצב, והחתולה נכנסה בחשאי לחדר ויללה. "כך זה תמיד. אני, אתה לא הראשון שמגלה. אתה... מה יש, קיקי?" 

"לא. לא התכוונתי לשום דבר." ואחר שתיקה. "אני צריך לגשת בבוקר לאוניברסיטה [בגבעת רם, מדובר בתקופה שלפני 1967. – אב"ע]. קחי ממני את החתולה הזאת, אני לא סובל אותה."

"לא. אני מוכרחה שיהיה איתי מישהו. תישאר עוד קצת. נשתה קפה." מבטה היה נעוץ בו בעקשנות, כמבקשת לפענח דבר-מה.

"עוד לא בוקר."

"כבר אור בחוץ. נדמה לי שלא אהבתי אף אחד מעולם. זה נשמע לך מוזר?"

"את יודעת מה, אישה שלימה זה יותר מדי בשבילי."

"אבל איך יכולת כך, בלי אהבה? לאנוס אותי. זה מחפיר, מה שקרה לנו. אני מתביישת."

דבריה הצחיקו אותו. "ברצינות?"

היא שתקה.

"באמת, אל תתחילי עוד פעם. כאילו שלא ראית אף פעם..."

היא קמה והתקרבה אליו בעיניים קרועות לרווחה.

"מה? מה ראיתי?"

"שום דבר."

"אתה מוכרח לשמוע אותי. זה אף פעם לא קרה לי, אני לא כזאת..."

"כבר אמרתי לך, שום דבר!"

"אפשר לסמוך עליך?"

"אגיד שנשרטתי מענף של עץ."

"אתה בז לי, לא? אתה חושב שאני משוגעת?"

"אבל אני לא אמרתי כך!"

"חשבת!"

הוא שתק.

"וזה אותו דבר."

"כן. אבל עכשיו אז אני, אני לא מגנה אותךְ על מה שהיה. היית קצת עצבנית, וזהו. עכשיו תני לי ללכת, טוב?"

"צבי, אתה... חשבת כשזה קרה, מה באמת חשבת עליי?"

"לכל הרוחות, עפרל'ה, אני, אני לא פסיכולוג! ואני היית שמח שאַת, שאני יכול לעזור לך, שזה עושה אותי, נו איך להסביר, הרבה יותר טוב ממה שאני באמת." והוא פנה לקחת את נעליו.

"צבי!" צרחה, "אתה... ריחמת עליי?" מיהרה אחריו. "זה הכול? נדבה? כל מה שאני..."

ולפתע כרעה והחלה מתייפחת ומנשקת את כפות רגליו שצבען שחום ובהיר, ומגען קר כשיש. בושה מילאה אותו. אצבעותיו. "אל תלך, צבי, אל תלך. הישאר איתי. אין לי אף אדם אחד בכל העולם."

"עפרל'ה, בחייך, טיפשה... מה את עושה? הפסיקי! את  לא צריכה להשפיל את עצמך. אם זה מה שאת מתכוונת."

"שלא תחשוב שאני..."

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

רות סירקיס

"ארוחות פסח" – זה עתה הופיע

הספר "ארוחות פסח" מציע שפע מתכונים טעימים ומעניינים לארוחות ליל הסדר, לכל ימי חול המועד, למבחר עוגות ועוגיות ולסיום מתוק בערב המימונה. תמצאו בו הצעות לתפריטים, טיפים להתארגנות לקראת הכנת הסדר ורעיונו לאירוח קל במהלך החג.

הספר מציע לא מעט מהאוצרות הקולינריים של מטעמי פסח מסורתיים שמאפיינים את מטבחיהן של קבוצות שונות בישראל. זה מאפשר שילוב של מתכוני פסח חדשים, שאינם חלק מהמסורת המשפחתית שלנו, ותורם לרבגוניות של מאכלי החג.

ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ וידיעות אחרונות, ספרי חמד

המחיר 29.90 שקל

[דבר המפרסם]

* * *

אהוד: תוספת שני מרשמים משפחתיים לפסח

 שאינם מופיעים בספר של רות סירקיס

קוֹמְפּוֹט (מרק פירות יבשים)

[המתכון של דודתנו רבקה בן עזר ראב לבית שלאנק מירושלים]

פירות יבשים: שזיפים, תפוחי עץ, משמש וצימוקים. הכמויות לפי הצורך, שזיפים קצת יותר.

להשרות כל פרי בנפרד במים פושרים. לרחוץ היטב.

להרתיח בסיר גדול מים בתוספת עד 1 כוס סוכר לחצי עד שלושה רבעי קילו פירות יבשים.

לזרוק לסיר כל סוג פרי יבש לחוד תוך כדי הרתחה, כלומר, להוציא ולהחליף בבישול את הפרי הקודם בפרי הבא בתוך אותם מים רותחים. (אפשר גם לבשל הכול יחד מלכתחילה אבל אז נשמר פחות הטעם המיוחד לכל פרי ופרי).

לקראת סוף הבישול – לאחד הכול, להוסיף מיץ לימון מסונן, קליפת לימון וקצת קינמון [ויש שמוסיפים גם ציפורן]. לבשל על אש קטנה אך לא יותר מדי זמן, כדי שהפירות לא יתפוררו, ולקרר. למרק יהיה טעם מתוק-ייני. אפשר לשנות ולשפר את הקומפוט לפי הטעם.

אוֹף-גֵפְרִישְׁטֵע מָצֶה

[המתכון של אימא דורה]

 אוף-גפרישטע, הכוונה, לתת למצה טריות מחודשת.

לוקחים כארבע-חמש מצות, בוצעים לשניים לאורכן, מניחים מחצית על מחצית ושוטפים תחת קילוח מים מהברז. במקביל מחממים מחבת בגודל ההולם מצה, עם מכסה מתאים, ורצוי גם שבכת-מתכת עגולה על קרקעית המחבת, למניעת התדבקות המצות לתחתית.

כאשר החום במחבת חזק דיו, פורשים כמניפה את חצאי המצות זה מעל זה, מוסיפים קצת מים עליהם ולתחתית במחבת, ומכסים היטב במכסה.

לאחר דקות אחדות מתאדים רוב המים במחבת ואפשר לקלף ולהוריד חצאי המצות בזה אחר זה, אך לא בבת אחת, והם כמו פיתות חמות טריות. מכינים מראש פלחי ביצה קשה, גבינה צהובה, חמאה, מיונז לביצה, ומה שעוד מתחשק. מורחים ומניחים בקצה המצה, מגלגלים לצורת צינור, כמו שטרודל, ואוכלים לתיאבון.

בדרך זו אפשר לחסל חמש-שש מצות טריות לארוחת הבוקר.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מעולם לא היינו מחסידיו של רחבעם זאבי גנדי, ולאחר פרשת "בר בקר" [חבריו של גנדי, רחמים "גומדי"-אהרוני וטוביה אושרי הועמדו לדין באשמת רצח עמוס אוריון ועזר כהן, ונידונו למאסר עולם] – נראה לנו כי התואר "אונטרוועלטניק" לא היה רחוק ממנו. אבל אולי נסיבות הירצחו מכפרות במידת-מה על הכתמים בחייו וגם עוזרות להמשך הנצחת זיכרו.

מצד שני, אם יבטלו את יום הזיכרון, אזיי רק הגיוני שיקדישו את היום לגבורתם של רוצחיו, שעשו עימו דין צדק על כל עוולותיו, כמתברר מתוכניתה של אילנה דיין. ובאמת לא ברור לנו מדוע לא שיתפה דיין את הרוצחים בתוכנית שהכינה על גנדי? הלא הם כמו מטה זעמו של אלוהים בתנ"ך, כמו אשור ובבל – הלא הרבה ישראלים, ובעיקר ישראליות, הדומות במידת-מה לנשים הצרפתיות שהיו מתקהלות וסורגות מול הגיליוטינה בפריס בימי ההוצאה להורג – היו כל-כך נהנות ממראה ה"סנחריבים" האלה, הרוצחים של גנדי, שהם מטה זעמם של אלוהים ושל התקשורת – שהרי היום הגיליוטינה קיימת בעיקר בתקשורת, וזה מחיר הדמוקרטיה וחופש הדיבור.

* שלום לכול, לאחרונה התחלתי לנהל מחקר העוסק בעיצוב זהות של ילדים במשפחות בהן אחד/ת ההורים יהודי/ה והשני/ה ערבי/ה. לצורך המחקר אני רוצה לראיין את ההורים (אחד לפחות). האם מישהו מכיר? האם מישהי יכולה לסייע לי ביצירת קשר עם הורים במשפחות מעורבות?

יועד אליעז

yoadeliaz@gmail.com

* אהוד שלום, אשריך שגדולים ונישאים שרו לך שיר הלל ושבח באותו מפגש לכבודך בהגיעך לגבורות. באמת התרגשתי!

הרשה נא לי לאחל לך את כל שאתה מאחל לעצמך ואהוביך בבריאות טובה, ביצירה מלאת חופניים, ובפועל שופע.

לרעייתך לך ולכל משפחתכם – זר ברכות חמות לחג פסח כשר ושמח,

שמעון כהן

* לאהוד היקר שלום רב. שולח את מיטב הברכות להגעתך לגבורות. עד 120. אני, כמובן, בעקבותיך.

בהזדמנות זו ברצוני להודות מקרב לב ליוסי גמזו על הסיפור הנפלא והמרגש של הבריחה מאתיופיה. ממש נוגע ללב.

אריק ברהום

אהוד: למדנו באותה כיתה בבית הספר פיק"א בפתח-תקווה אצל המחנך משה נאמן.

* יש לנו חבר, שכל פסח אשתו רוצה להתגרש ממנו בגלל פירורי המצות שהוא מותיר על השולחן, והם גם מושכים נמלים. יש לה שיגעון לפירורים והיא לא מפסיקה לנקות. לפעמים, כשיש לו פירור על הפה, היא שולחת כף-יד ומורידה לו, ולפעמים באותה הזדמנות היא גם סותמת לו את הפה כי נמאס לה לשמוע את הסיפורים החוזרים שלו בפני האורחים.

היתה לנו דודה שלא הפסיקה לנקות כל הימים ואמרו במושבה שבבית שלה אין איפה לירוק אלא עליה.

* לתומכים הנלהבים בחיסול מכון וולקני בבית דגן על גבול ראשון והעברתו לגליל – כדאי לחשוב לרגע שמא חלק משמעותי בתמיכה שיזכו לה – נובע מיזמי נדל"ן הלוטשים עיניים לבניית עוד אלפי דירות במרכז הארץ, ממש עיר חדשה בין ראשון לבית דגן – דירות שאליהן יוכלו לעבור עוד ועוד נוטשים מן הגליל.

לא שמענו למשל על יוזמה להעביר את בית החולים איכילוב לגליל – אולי משום שאינו ניצב על שטחי נדל"ן מספיק נרחבים כדי לעודד יוזמה נדל"נית מטורפת, פסולה ואנטי ציונית –  כמו חיסול מכון וולקני ובנייתו מחדש בגליל.

* לאור ההתנגדות במקומות ציבוריים לנערות ולבחורות בביקיני, החליטה התנועה ליהדות מתפשטת לערוך תחרות "חיק הטבע" של צעירות ישראליות לא מגולחות העטופות רק בביקיני, שבמהלכה ייראו היטב קצוות השערות המתולתלות של הערווה, משני הצדדים.

שם התחרות יהיה: "השפם של סטלין בתחתונים." לשופטים יהיה מותר למולל את הקצוות ביד אחת ולשפשף את הזין בשנייה.

* מדי פעם אנחנו נזכרים בסרט "אפס ביחסי אנוש" ובשחקניות הנהדרות שלו, וחושבים שזהו אחד הסרטים הישראליים הטובים ביותר שנעשו כאן אי-פעם, ויקנה את מקומו לתמיד לצד סרטים כ"גבעת חלפון", "מציצים" ודומיהם.

* אנחנו לא מבינים: מצות אופים מקמח, אז מדוע הן כשרות לפסח ואילו הקמח – חמץ?

אתם לא מבינים? מצות מכינים מקמח מצות.

* המצאה מבריקה של פדופיל ישראלי: "לפני כשבועיים הגיעו לשוטרי מרחב איילון תלונה של שלוש קטינות שסיפרו כי גבר שנראה מבוגר תקף אותן מינית בחולון. כל הילדות, בנות 10-11, מסרו גירסה זהה לדרך הפעולה של התוקף: הן טענו שהוא ניגש אליהן כשהוא מצויד בבגד ים של ילדות והציג עצמו כמאמן שחייה שמקים קבוצה מקצוענית. הגבר היה מבקש מהן ללבוש את בגד הים בטענה שהוא חייב לבדוק שזה מתאים להן ולקבוצה. לאחר שהילדות לבשו את בגד הים, הוא היה לוקח אותן לחדר מדרגות או למקום צדדי ושם מבצע מולן מעשים מגונים." ["הארץ" באינטרנט, 26.4].

אנחנו מציעים אותו לספר השיאים של גינס.

* אהוד: אחת הסיבות לכך שאנחנו יכולים להתבונן היטב במציאות ולהבין אותה וגם לחסוך הרבה זמן – היא שאנחנו לא מסתכלים במהדורות החדשות בטלוויזיה. רק שומעים חדשות ברדיו וקוראים אותן באתר של העיתון.

* * *

סיפורו של גשר הגלילים במלחמת יום כיפור ושל ממציאו דוד לסקוב. שווה צפייה!

https://vimeo.com/162244770/7b693b35c4

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל