גיליון מס' 1142

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ד בניסן תשע"ו, 2 במאי 2016

עם צרופת מכתבו של רועי רוטברג מיום 28 באפריל 1954, כשנתיים לפני הירצחו.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אָבִיב בַּגּוֹלָן. // פוצ'ו: בחיי (2), פרק ל"ט – אורחת חשובה באה אליי. // אהוד בן עזר כמיילד הספר במכתב העיתי –  ערב לפוצ'ו בבית הפלמ"ח. // יהודה דרורי: 1. איזה דגל מרגיז... // ד"ר ארנה גולן: מתבונן בזמן ובוחר להשתגע באמצע היום, על ספר שיריו של יאיר בן-חיים "להשתגע באמצע היום". // ערן הילדסהיים: אֶת המחאה החברתית שעוברת צרפת לא תראו בחדשות. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. בין שתי דרכים. 2. צרור הערות 1.5.16. // עקיבא נוף: בירח מאי. // משה כהן: הנדון: תשובה ל-א. ב. יהושע. // הספדו של משה דיין על רועי רוטברג, לפני 60 שנה, ב-30 באפריל 1956. // אברהם כץ עוז: נאומו של דיין היה נאום פוליטי מובהק. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [72], הגיגים קלים על נושאים כבדים, הרב המתחזה. // אילן בושם: 11 שירים ל'חדשות בן עזר'. // עדי אמסטרדם: תגובה למאמרו של אהוד בן עזר "רוב מהומה על לא מאומה של אומברטו אקו" (גיליון 1141). // בן ציון יהושע: הרהורים אל מול השעון הביולוגי. // תקוה וינשטוק: לפקוד קברות בקריית שאול. //  ישראל זמיר: לכבות את השמש, רומאן, 'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004. פרק ו': אצ"לניק מחורבן. // אהוד בן עזר: "לא לגיבורים המלחמה". רומאן שנכתב לפני יותר מ-50 שנה! –  פרק ז. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אָבִיב בַּגּוֹלָן

בְּנַחַל יְהוּדִיָּה, 

מִמְּרוֹמֵי מַפַּל-הָרֶכֶס 

הָעָט מֵרֹאש פַּרְעוֹת נִזְרוֹ קְצוּפֵי הַתַּלְתַּלִּים

צַח וְעִזּוּז וְרוֹשֵף נִתְזֵי אוֹר מִגָּבְהֵי הָאֵימָה וְהַיֹּפִי

כְּמוֹ מִתְאַבֵּד הַזּ‏וֹנֵק אֶל מוֹתוֹ אוֹ אָדוֹנִיס הַקָּם לִתְחִיָּה

בְּכָל חַרְמָנוּתוֹ הַשִּמְשוֹנִית שֶל אֶשֶד פֶּרֶא  

שוֹקֵק אוֹנִים וָשֶצֶף וְצֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ

מֵרוֹם אֶל תְּהוֹם, מִשִּפְעָה לְיִפְעָה, מֵאַדְנוּת לַמַּפָּץ הַצּוֹנֵחַ

עַד נִקְבִיּוּת נִקְבָּתוֹ שֶל הַצּוּק הַנִּפְעֶרֶת תַּחְתָּיו יָחוּמָה  

כְּתַאֲוַת דְּלִילָה אֶל נַהֲמַת זִרְמַת הַמַּיִם

הַבּוֹעֲרִים בְּאֵש קָרָה שֶל רַהַט וְרִוְיוֹן –

כָּאן, בַּבַּרְדַּק הַפּוֹרֵחַ הַזֶּה, בֵּין כְּלוּלוֹת הָעִירִית וְהָאִירוּס

וּסְגוֹל בְּלוֹרִיּוֹת הַבַּרְקָן שֶכָּל נֶשֶב סוֹרְקָן בְּמַסְרֵק-שוּלַמִּית,

צוֹלִים שְמֵי הַבֹּקֶר אֶת תְּכֵלֶת בְּתוּלֵי הָאָבִיב הַמִּשְיִי, הַבְּרוֹקָאדִי

עַל מַאנְגַל קְשִיחוּת בַּזִּלְתּוֹ שֶל הָהָר הַמּוּמֶסֶת בְּשֶמֶש נִיסָן.

שֶקֶט קְרִיסְטָלִי, כָּבוּש וְגָבוּש,

שֶרַק פְּרִיטַת הָרוּחַ עַל מֵיתְרֵי רִיסֵי הָעֵשֶׂב

הָעֲנוּדִים כַּחֲרוּזֵי זְכוּכִית חֶבְרוֹן שֶל תְּכֵלֶת

בְּמַאסְבָּחוֹת קְלוּעוֹת אֶגְלֵי בְּדָלְחוֹ שֶל טַל מַשְכִּים

אוֹזֶרֶת אֵיזֶה עֹז חָצוּף וּמִתְחַטֵּא שֶל יֶלֶד

לְהָפִירוֹ בַּטְּרֶמוֹלוֹ הַדַּק, הָעִנְבָּלִי

שֶצִּלְצוּלוֹ נִשְמַע רַק לְאָזְנֵי שְפַנֵּי הַסֶּלַע

אוֹ לַכּוּכִים בָּהֶם אוֹרֵב הַהֵד לְמוֹלִידָיו

אוֹ לִתְנוּכֵי הַרַקָּפוֹת סְמוּקוֹת הַקּוֹמְפְּלִימֶנְטִים

שֶל צְבָא הַחַרְצִיּוֹת וְלִגְיוֹנוֹת חַרְדַּל-הַבָּר –

שֶקֶט כָּזֶה מִתְעַלֵּף כָּאן, בָּשׂוּם, בְּחַגְוֵי הַטְּחָבִים וְהַחֹשֶךְ,

בִּשְׂעַר עֶרְוָתוֹ הַדְּשוּאָה שֶל הַוַּאדִי,

בִּסְבַךְ בָּתֵּי שֶחְיָן שֶל מְעָרוֹת סוּגוֹת בִּפְטָל,

בְּאֹדֶם מַחְשְשוֹת שִכְרוֹן הָאוֹפְּיוּם שֶל הַפֶּרֶג,

בַּפַּרְפוּמֶרְיָה הַנַּרְקוֹטִית שֶל הַזַּעְתָּר,

שֶקֶט עָבוֹת, מִתְבּוֹסֵס בִּצְלָלָיו, מִתְרוֹסֵס בִּטְלָלָיו, הֲלוּם אֵלֶם,

אֵלֶם רְחוּש נְמָלִים טְעוּנוֹת גַּרְגְּרִים כִּפְסוּקִים שֶל מִשְלֵי.

אֲבָל

בִּגְלֹש הָאוֹר מִזְּהַב גְּבוּרוֹת הַצָּהֳרַיִם

כְּעֵדֶר הָעִזִּים מִגַּמְלָא אוֹ מִדִּיר עָזִיז,

בְּהִתְחוֹלֵל לְפֶתַע, בְּשָלֹש, שָלֹש וָחֵצִי

אַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם, בְּלִי שוּם פְּרֶלְיוּד, בְּלִי הַתְרָאָה,

הַטַּיְמִינְג הַמֻּפְלָא בּוֹ הַצָּפוּי תָּמִיד מַפְתִּיעַ,

אוֹתוֹ בְּלַיְנְד-דֵיט נִפְעָם בֵּין הַיִּפְעָה וְהַדִּיּוּק,

אָז, דַּוְקָא אָז, תַּחַת שְמֵי הַכַּחְלִיל הַצְּלוּלִים כְּמוֹ קַצְוֵי כְּלוֹת הַנֶּפֶש,

כִּתְכוֹל אַקְוָרֶל הַכִּנֶּרֶת בִּגְאוֹת בָּהּ, שְקוּי גֶּשֶם, מִפְלַס-הַתִּקְוָה,

בְּאֶמְצַע הַפְלִירְט בֵּין הַרְדּוּף לְמַבָּט, בֵּין עֲלֵי נַעְנָע לִנְחִירַיִם,

בְּלֵב הַדְּמָמָה הַנּוֹגֶנֶת הַזֹּאת, מְעֻרְסֶלֶת הֶמְיַת הַטַּיּוּן, –

פֶּתַע פִּתְאֹם,

בְּמַפַּץ-אַדִּירִים

שֶל חֶדְוָה שֶהֻתְּזָה לִרְסִיסֶיהָ,

בְּמֶגָה ווֹלְטַז' שֶל דְּלֵקַת קַרְנֵי שֶמֶש נִחֶתֶת מִשְּמֵי אֲלַכְסוֹן,

מֻצֶּתֶת צִנַּת הַמַּפָּל בְּחִנְגַת-סַנְוֵרִים כָּזֹאת, אוֹקְסִימוֹרוֹנִית:

בְּאֵש מְפַכָּה, בִּזְרִימָה מִתְלַקַּחַת, בְּעֹנֶג צוֹרֵב עַד מַכְאוֹב

וּפְאַת הַמָּצוּק הַשּוֹתֶתֶת שְטוּפָה-לְטוּפָה בִּגְלִיסַנְדוֹ שֶל מַיִם

מֻרְתַּחַת בִּזְהַב הַקָּלָל הַנִּשְבָּר עַל חָזֶהָ מִדְּרוֹם-מַעֲרָב   

וְצִפֳּרֵ‏י-הַשִּיר, קוֹלוֹרָטוּרוֹת-הַסּוֹפְּרָנוֹ

שֶל הַלָּה-סְקָאלָה דֶה גוֹלָנוֹ, לֹא מִילָנוֹ, כָּל

הַצֶּטְיוֹת, הַדְּרוֹרִים, הַקָּנִיּוֹת, הַתּוֹר, הַבֻּלְבּוּל,

שֶלֹּא צְרִיכוֹת שוּם צִינְגָּלֶה בִּכְדֵי לִפְרֹחַ high

פּוֹצְחוֹת בְּקַנְטָטָה כָּזֹאת שֶאֲפִלּוּ לֵב אֶבֶן כְּלֵב הַבַּזֶּלֶת

כְּבָר חָש, עַ'ס בִּן עַאנוֹ, בְּפוֹרְטֶה, בִּפְּיָאנוֹ,

אֵיךְ אוֹטוֹטוֹ נִכְנָס הָרוּחַ 

בַּאֲבִי-אָבִיב.

הָא, אֵיךְ צוֹחֶקֶת הַרְמוֹנְיָה זוֹ עַל

קָקוֹפוֹנְיַת הַפָּאבִּים שֶלָּנוּ,

עַל כָּל חַקְיָנֶיהָ שֶל וּדְסְטוֹק בְּשֵינְקִין

וְשֶל A. Lוּפְרִיסְקוֹ בְּעִמְקֵי הָאַלְכּוֹהוֹל,  

אֵיךְ הֵן מְצַפְצְפוֹת עָלֵינוּ חֲבוּרוֹת-הַזֶּמֶר

הַמַּגְנִיבוֹת הָאֵלֶּה, הַשְּכוּרוֹת יַסְמִין וָטַל

צִפְצוּף אָרֹךְ שֶל מֶלוֹס מְקוֹמִי, אוֹתֶנְטִי, אַסְלִי

שֶכָּל כֻּלּוֹ יִשְׂרְאֵלִי, יָשָר מִן הַמַּקּוֹר, 

וְאֵיךְ הֵן מִתְבַּדְּחוֹת, הַמַּמְזֵרוֹת, עַל חֶשְבּוֹנָם שֶל

אַלְפֵי תַּרְמִילָאֵינוּ מְבַקְּשֵי הַשַּנְגְרִי-לָה

אֵי שָם, בַּלֹּא-נוֹדָע, בְּיַרְכְּתֵי הָרֵי הַחֹשֶךְ

שֶל אוֹרְגִיוֹת הָאֶסִיד מִלָּה-פַּאז עַד קַטְמַנְדוּ

בְּעוֹד הַנִירְוָאנָה הֲכִי מְנֻרְוֶנֶת, הַחַאפְלָה הֲכִי מְשַגַּעַת

פָּשוּט מַמְתִּינָה לָהֶם, בִּינְגוֹ, מִתַּחַת לָאַף, בְּמֶרְחַק פְּשִיטַת-יָד

בַּסְּטוּץ בּוֹ שִיבַת הַתַּמּוּז מְדַגְמֶנֶת קוֹלֶקְצְיוֹת שֶל דֶמִי-סֶזוֹן כָּאן

עִם כָּל הַיַּפְיוּף וְהַחַדְפַּעֲמִי שֶהוּא כָּאן וְעַכְשָיו וְחִנָּם

כְּמוֹ אַדְמוֹנִית-הַחֹרֶש הַפּוֹרַחַת רַק אֵלֵינוּ,

רַק בִּשְמוּרַת-מֵרוֹן

וְרַק שְבוּעַיִם בְּשָנָה

בְּאֶרֶץ-יִשְׁרָאֵל יָפָה שֶל מִזְמוּזֵי כְּנָפַיִם,

אוֹתָהּ צִפּוֹרְנוֹגְרַפְיָה שֶל זִווּג וְשֶל קִנּוּן,

שֶל פַּרְפָּרִים מְסֻמָּמִים מִצּוּף, לֹא מִוִּיאַגְרָה,

שֶל סְחַרְחוֹרוֹת פְּרִיחָה וּפְּסִיכוֹדֶלְיוֹת שָׂשׂ-גּוֹנִים,

בְּכָל שֶלֹּא נִשְחַת עוֹד, לֹא מֻסְחַר, לֹא נִתְאַלֵּחַ

בִּסְחִי שְפָכִים וְזִבּוּלֵי הָרֵיטִינְג, בְּכָל מָה

שֶעוֹד מֻתָּר לִקְרֹא לוֹ בְּמִלָּה גַסָּה: מוֹלֶדֶת

בִּמְקוֹם מִלִּים גַּסוֹת יוֹתֵר

כְּמוֹ בֶּצַע

וְנַדְלָ"ן.

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק ל"ט – אורחת חשובה באה אליי

בשנה השלישית להקמת קיבוץ נתיב הל"ה הגיעה אליי במפתיע אורחת בלתי צפויה. היתה זו אישה בגיל העמידה, שמנמנה במקצת, אך עם זאת זריזת תנועות ומלאת מרץ – אימא שלי. 

באה עם מזוודה שלתוכה דחסה  כלי רחצה, בגדים רזרביים ועוגיות הנקראות "רוגלך", שהיו עטופות במגבת מטבח, כדי לשמר את חומן. אמרה שבאה לכמה ימים ללמד את הבנות לבשל. אני לא  חושב שעשתה זאת כאידיאליסטית הרוצה לתרום את חלקה  לבניין הארץ, לא. היא פשוט רצתה שהילד הקטן שלה יזכה באוכל יותר טעים ומזין, ולשם כך היתה מוכנה ללמד את כל הקיבוץ איך לבשל. 

עשרות שנים אחרי הביקור שלה, עדיין השתמר במשק סוג מיוחד של מרק ירקות הנקרא עד היום  "המרק של אימא של פוצ'ו". 

אחרי שלושה ימים נזכרה שיש לה גם בעל שזקוק לאוכל מזין וארזה את כל הדברים שלה. בערב שלפני הנסיעה, ניצלה את ההזדמנות שפחפח , שכני לחדר,  הלך להתקלח והתיישבה מולי לשיחה.

לימים סיפרה לי שבערב הראשון שלה בקיבוץ, נשארה בחדר עם פחפח כשאני עוד הייתי במקלחת, אחרי שגמרה לשאול מאיפה הוא ומה עושים הוריו וכמה אחים יש לו ואם לי יש חברה  בקיבוץ, הבינה שיש לה עסק עם אחד השתקנים שלנו ולא הוסיפה לשאול.

אחרי כמה רגעים של שתיקה, אמר לה פחפח: "זקס!"

היא לא הבינה מה הוא רוצה ושאלה: "מה?"

אמר לה שוב: "זקס!"

הסתכלה בשעונה ואמרה: "אצלי כבר שבע."

אמר לה: "לא שאלתי מה השעה, אמרתי 'זקס'."

אמרה: "אני יודעת מה זה זקס, אבל מה אתה רוצה?"

אמר לה: "אני רוצה שתסתובבי, ראיתי שיש לי כתם על המכנסים ואני רוצה להחליף אותם." 

מאיפה אימי היתה צריכה לדעת ש"זקס" היא מלת קוד בין בנים ובנות הגרים באותו חדר ורוצים להתפשט בלי שהשני יסתכל. אחרי שפחפח הסביר לה  מה הוא רוצה  היא  מהרה להסתובב ושמחה שלבן שלה יש שכן ששומר כל כך על הניקיון. 

ביום השלישי, באותו ערב אחרון שבו היינו רק שנינו בחדר, הרצינה את מבטה אליי ואמרה לי שאבא כבר לא צעיר, שקשה לו לעבוד לבד. הוא חושב שאחרי שנתתי כבר חמש שנים לטובת המדינה, הגיע הזמן שאתן גם לו כמה שנים ומה דעתי לחזור הביתה ולעבוד יחד איתו בבניית העיר תל אביב.

היה לי קשה לסרב לה, אבל גם לא יכולתי לקום ולעזוב את הקיבוץ, אחרי שרק לפני שנה קיבלתי חופשה של חודש לצאת לעזרת הורים. לא אמרתי לה זאת, אבל אמרתי שטוב לי כאן ויש לי כרם צעיר שצריך לטפל בו וגם יער שאני אחראי עליו.

אימי נאנחה אנחה עמוקה ואמרה: "אם טוב לך פה, אני לא רוצה לקחת אותך , אבל לא יכול להיות לך טוב, אם אין לך חברה. למה שלא תהיה לך חברה?"

כאן התלוצצתי ואמרתי: "מה את חושבת שאני לא רוצה, אבל מי תסכים להיות חברה שלי?"

אימי, שההומור לא היה הצד החזק שלה (זה היה הצד של אבי),  לא היססה לרגע ואמרה לי: "גם על זה חשבתי. בדקתי את כל הבחורות של הקיבוץ ואני חושבת שהכי מתאימה לך זאת אראלה. גם בחורה טובה, גם  חכמה, גם יפה וגם יודעת לבשל."

כמעט נפלתי מהמיטה. אהבתי את אראלה כמו אחות. היו בינינו המון דברים משותפים, היכרנו זה את זה מאז שהיינו יחד בפלמח בוועדת התרבות. למדתי ממנה איך להתנסח ולכתוב, ואני בטוח שבלי משים אימצתי את סגנון הכתיבה שלה, אבל אף פעם לא היה בינינו משהו יותר קרוב מלחיצת יד.

פעם אחת, כשהזמנתי אותה לצרקסיה כפולה, נעתרה אמנם, אך היתה כל כך מרוחקת, עד שיותר לא ניסיתי להזמין אותה. ראיתי גם שכשהיתה רוקדת עם אחרים קרקוביאק, היתה רוקדת  עם המון אוויר בינה לבין בן-זוגה. יחד עם זאת אני יודע שהיו כמה בנים,  בייחוד צעירים מגרעין הנח"ל, שממש נמשכו אליה, ואחד מהם, צביקה בן ארי, החתיך של הקיבוץ, סיפר לי, כשלמדנו יחד בפקולטה לחקלאות, שהציע לה חברות והיה מאוהב בה בכל נשמתו.

אמרתי לאימי שאחשוב על מה שהיא אומרת ואם יקרה משהו אודיע לה.

ברגע זה פחפח חזר לחדר ושלושתנו הלכנו יחד לארוחת ערב.

החוויה הכי קרובה שהיתה לי עם אראלה, אירעה  כמה חודשים אחרי ביקורה של אומי, זה קרה בזכות ליל הפשפשים, או אולי בזכות קבוצת הקודחים שהגיעה לקיבוץ.

היתה זו קבוצה של חמישה צעירים שהגיעה עם קודח מים ותיק, שלמה. הם באו עם מגדל קידוח ועם משאית עמוסה צינורות  והתחילו  לקדוח בשיפולי הגבעה, בסמוך לוואדי סמט. הקודחים הצעירים עבדו במשמרות יום ולילה, ובמשך הזמן הרגישו את עצמם שייכים לנו בכל דבר. נדמה לי ששלמה הקודח הוותיק אפילו השתתף בכתיבה לעלון.

אחד הקודחים הצעירים שעימו התיידדתי, איתן שיינהויז, גילה לי בסוד, שהם בתור קודחים, קדחו מתוך הרגל גם בפח המחיצה המפריד בין  מקלחת הבנים והבנות. להגנתו אמר שרובם סטודנטים למחקר, ורצו לחקור ולבדוק למי מבנות הקיבוץ יש חזה הכי יפה. להפתעתי, הוא סיפר שמכל הצעירות של הנח"ל ומכל הצעירות של גרעין איתן – החזה הכי יפה הוא של אראלה. אגסי כזה, כמו בסרטים.

אותה תקופה גרתי עם אראלה באותו צריף ונדמה לי שכתבתי כבר שהמרחק בין המיטה שלה לשלי היה בסך הכול עשרה סנטימטרים. אני רק לא זוכר אם כתבתי גם שבאותם עשרת הסנטימטרים עמדה מחיצת עץ שהפרידה בין החדר שלה לשלי.  היה זה די מדכא לחשוב שבגלל כמה לוחות דיקט אני לא יכול לבדוק ולאמת את מה שחבורת הקודחים חקרה ומצאה. ומי יודע איך היה נגמר הסיפור, אלמלא אלוהים הטוב,  שהיה כנראה היחיד שראה והבין את התסכול המלווה את כל בני גילי, ומתוך התחשבות הביא לקיבוץ את ליל הפשפשים הגדול.

עכשיו אני בבעייה.  לא מכבר יצא חלקו הראשון של הספר "בחיי" ובין שאר התגובות  עליו, קיבלתי מכתב כנה מחברתי הטובה גליה עוז ובו היא כותבת בין השאר:

...יש לי קושי עם ההטרדות המיניות לאורך כל הספר. זה קשה, וזה גם חוזר על עצמו. אתה עושה עוול לכל דמויות הנשים שאתה מתאר, מלבד אראלה. עפרה גלברט אבני היתה צריכה להיות קשוחה ולחתוך את הדברים האלה החוצה. מקומם לא יכירם בתוך ספר מצוין כזה. אל תכעס שאני כותבת בכנות! בשביל זה יש חברים.

בידידות, בהוקרת תודה, בחיבה עמוקה!

גליה  עוז

אחרי הביקורת הנוקבת הזאת מצאתי צורך להעביר את המכתב לעפרה גלברט, שערכה את החלק הראשון של "בחיי", לשמוע מה תגיד. וזה מה שענתה:

...מה אני אגיד לך, גליה צודקת, אז מה, היה צריך לצנזר את זה?

זה הצחיק אותי מפני שידעתי שאתה לא מזיק. אתה לא אלים, אתה לא נצלן מיני, אתה סתם אינפנטיל, ובזה אתה כנראה לא אשם... עובדה, זה לא עבר לך.

אם תמצא את עצמך בתא אחד עם שאר שולחי הידיים אביא לך סנדוויצ'ים...

עופרה גלברט 

הנכונות של עפרה להביא  סנדוויצ'ים לתא המאסר שלי  נגעה לליבי. הבנתי שלעונש שאקבל יהיו גם צדדים חיובים  לכן מצאתי לנכון להגיד לה:

עופרה, מה אגיד לך? הוויכוח על משלוח היד של הבנים, ראוי לעלות על הבמה באחת ההשקות של הספר. האם את תהיי מוכנה לעמוד לצד הבנים בנושא הזה ולהגן על הנטייה הטבעית שהטבע חנן דווקא אותם?  הוי, כמה הייתי רוצה להיוולד בעולם שבו התפקיד של הבנות הוא להיות בצד המתקיף.

פוצ'ו.  

ברגע האחרון קיבלתי עוד שתי תגובות:

...אני קוראת וזה נשמע לי תמים, וחברי, והיתולי, ומתאר גם את ההווי הפלמ"חי שכנראה היה  אפלטוני משהו בעניינים אלו. אך היות שהספר לא מיועד לי בלבד צריך גם לשמוע דעות נוספות, ואחר כך להמשיך ולהתדיין.

אורה מורג 

...ואל תחשוב שזה תענוג גדול להיות בת ולצפות שמישהו יתחיל איתך סוף סוף.

נגה מרון

(פלמחניקית לשעבר).

מצאתי לנכון לשתף את קוראיי בלבטים שהתחילו לכרסם בכתיבת זיכרונותיי, כי בימים אלה הארץ מלאה בדיבורים על ההטרדות המיניות שבה נוטלים חלק בעיקר אנשי שררה וכל הארץ מעקמת אף ומביעה זעזוע והסתייגות מאותם אנשים ומעשים, והנה אני הולך ומכניס את עצמי לתוך הקלחת בלי שאני מוכרח.

כמה טוב שהעיתון של בן עזר יוצא רק פעמיים בשבוע, ויש לי שלושה ימים לחשוב אם לספר בפרק הבא מה שקרה לי עם אראלה בליל הפשפשים, או לדלג על זה ולספר ישר על החבית שפחפח הביא לכנס הפלמח בירושלים להצגת המערכון: "אליעזר והחבית או החבית ואליעזר". מה יותר נחמד, תמים ולא מעורר מדנים מזה?

המשך יבוא

אהוד: פוצ'ו, אני לא אחראי לעריכת הספר שֶׁלְךָ – אלא רק לעריכת פרקיו כפי שהופיעו בהמשכים פעמיים בשבוע במכתב העיתי שלי, ובעידודי, ולדעתי היית אפילו צנוע מדי בתיאור עלילותיך, והשתדלתי לעודד אותך להיות נועז יותר – כי אני לא חסיד של ספרות משעממת – ואילו לךָ אין במה שובבה בעברית כמו זו שנפתחה לפניך במכתב העיתי.

אני חושש שאילו מישהי כמו גליה עוז היתה עורכת בהוצאת ספרים שמוציאה לאור את הספר שכתבת – היא היתה מסרסת אותך, כלומר – את הספר, בגלל "ההטרדות המיניות" – איזו חוצפה מצידה, ובעיקר טיפשות – להגיב כך על ספרך! איזו אטימות כלפי ספרות טובה שמהנה את הקורא!

לאחר שיצא הרומאן "המושבה שלי" אמרה לי ידידתי המנוחה ש. שפרה כי אם הייתי נותן לה את כתב-היד לפני הפרסום היתה מוחקת לי את כל הגסויות ואז זה היה רומאן נהדר.

גברים ונשים נעדרי חוש הומור, בעלי טעם שמרן וחסוד, גם אם "מודרני" – יושבים שנים רבות במערכות של הוצאות הספרים, במדורי הביקורת בעיתונים, ובאקדמיה – ומסרסים את הספרות העברית ומוציאים ממנה את הלחלוחית בהטילם צנזורה, גם צנזורה עצמית – על הסופרים והסופרות בכל הקשור לַ"מילים הגסות" ולַזֶקס. כל פרודיה ארוטית, ובייחוד אם יש בה מילים "גסות" – היא בעיניהם פורנוגרפיה ולכן פסולה לפרסום. ויש הרבה צדקניות כאלה גם בין הקוראות.

הקוראים הגברים נהנים בדרך כלל בחשאי מהקטעים הפיקנטיים.

ואגב, מה רע בפורנוגרפיה? לא מזמן מיליוני קוראים בכל העולם, גם בישראל, בעיקר קוראות – ליקקו את השפתיים מרב-מכר פורנוגרפי מטומטם בשם "50 גוונים של אפור"!

לא שמעתי שמאשימים ב"הטרדה מינית" סופרות "נועזות" ממין אישה – כי המצב כיום הוא כך – להן מותר לכתוב הכול ואפילו להגעיל אותנו – אבל אם גבר יכתוב כך – הן תוקענה אותו כ"מֵל שוביניסט"!

* * *

אהוד בן עזר כמיילד הספר במכתב העיתי

דברים שנאמרו בערב השקת הספר "בחיי", קורות חייו של צבר מצוי מאת פוצ'ו (ישראל ויסלר) בבית הפלמ"ח בתל אביב ביום ראשון, 1 במאי 2016

פוצ'ו הוא אחד האנשים המצחיקים ביותר שפגשתי בחיי, ומבין הסופרים – הוא אולי הסופר המצחיק ביותר. פוצ'ו יש לו כישרון גדול להציג את עצמו כנעבעך, כשלומיאל, כשלימזל, כמי שנמצא בעמדת נחיתות לעומת כל היפים והמקובלים, בעיקר לעומת הבנות, בעיקר לעומת הבנות היפות שלדבריו לא כל כך חושקות בו.

לכן לפעמים דמותו של פוצ'ו, בפרקיו האוטוביוגראפיים, מזכירה את הדמות המופלאה של ג'ורג' קונסטנזה, הוא השחקן השמנמן והקירח ג'ייסון אלכסנדר, בסידרה "סיינפלד", שאותה כתבו שני יהודים, לארי דייוויד וג'רי סיינפלד, שגם משחק בה. חוכמת חייו של ג'ורג' קונסטנזה היא חוכמת חייו של המסכן, של הדחוי, של הלוזר – היודע להצחיק דווקא בהיותו מפסידן-לכאורה אך בעל חוכמת חיים עמוקה שנוגעת בחולשות של כל אחד מאיתנו.

אגב, זו גם אחת התחבולות הספרותיות המובהקות ביותר של יצחק בשביס-זינגר, כמו בסיפורו הקלאסי "גימפל תם".

ככה פוצ'ו מושך אותנו אחריו בצ'יזבאטים שלו, שהאמת והדימיון משמשים בהם בערבוביה עד כדי כך שהצליח לתת ברצף של סיפורים מרתקים ומלאי סצינות משעשעות – את מלחמת השחרור, שהיתה מלחמה נוראה, והוא אינו מסתיר זאת, אך גם לא משמיץ, כפי שעשה בשעתו יורם קניוק. פוצ'ו מאמין במקריות ובגורל ולא מאשים איש.

יש לי לפעמים הרגשה שקוראים שלא הצליחו להתגבר על "ימי צקלג" ואפילו לא על "חירבת חיזעה" – ייהנו יותר מסיפור "חרבת מאחז" בספרו של פוצו "בחיי" – שהוא ספר על אותה תקופה, אבל הרבה יותר קריא מיזהר, וכתוב בעברית של בני-אדם. ואולי יום יבוא ו"קריא" כבר לא יהיה מילת גנאי בספרות העברית, שיש בה הרבה סופרים חשובים, אבל משעממים.

החלק שלי כמיילד הספר הזה הוא שבשובנו באוטובוס של ארגון הסופרים לילדים ולנוער הקרוי סומליו"ן, מאחד מביקורינו בנגב, שאלה מישהי את פוצ'ו מה הוא עושה עכשיו, והוא השיב – בחיוכו הכאילו מתנצל תמיד על אפסות מעשיו, שהוא מנסה לכתוב את הביוגראפיה שלו.

כאן קמתי אני ואמרתי שכל פרק חדש שיכתוב יפורסם מיד במכתב העיתי, וכך היה. כך נוצר הספר שלכבודו התכנסנו, "חיי" חלק אל"ף, על ילדותו של פוצ'ו בתל-אביב ועל תקופתו בפלמ"ח ובמלחמת השחרור, וכך הולך ונוצר בהמשכים בימים אלה הספר "בחיי" חלק בי"ת, שפרקיו המדהימים מתפרסמים גם הם פעמיים בשבוע בגיליונות המכתב העיתי, תחילתם בחייו של פוצ'ו כקיבוצניק צעיר בנתיב הל"ה, ואחריתם מי ישורנו – כי הספר עדיין הולך ונכתב.

ההיזון החוזר המיידי שיש לפוצ'ו כמעט מכל פרק שהוא מפרסם אצלי, וקוראים אותו מיד אלפי קוראים – הוא אחד הפיתויים החזקים ביותר לחשק שלו להמשיך לכתוב, כפי שתיווכחו מיד משני קטעים קצרים של התכתבות בינינו בעקבות אחד מפרקיו ששלח לי לאחרונה על עלילותיו בקיבוץ הצעיר נתיב הל"ה:

אני כותב לו: מדהים. לא הפסקתי לצחוק. אני חושב שאפסיק לקרוא את עמוס עוז על הקיבוץ.

שלך וחג שמח,

אהוד

פוצ'ו בתשובה: שתהיה לי בריא. המחמאות שלך הן השכר-סופרים הכי גבוה שאני יכול לקבל. חג שמח לך וליהודית.

שלכם

פוצ'ו

תודה רבה לכם שנתתם לי אפשרות להלל את פוצ'ו, אולי זה ישנה קצת את פני הספרות העברית הרצינית מדי.

* * *

יהודה דרורי

1. איזה דגל מרגיז...

לפני מיספר ימים, בתוכנית הטלוויזיה "ערב חדש", נקראו נציגי מכבי ת"א וקבוצת סכנין לדיון על ההתפרעויות בתום המשחק.

אמר שם נציג מכבי, שאוהדי סכנין היו אלו שהלהיטו את היצרים בהניפם דגלי פלסטין...

ענה לעומתו  נציג סכנין: "וגם אוהדי מכבי הכעיסו את הקהל בהניפם דגלי ישראל..."

המנחה לא התערב, הוא לא שאל את נציג סכנין מדוע דגל מדינת ישראל מרגיז אזרחים במדינת ישראל?... הוא קיבל זאת כדבר מובן מאליו...

טימטום תקשורתי כבר אמרנו? או אולי טימטום שלנו על הזכאות כביכול לשיויון זכויות מלא לערביי ישראל?

2. מי רוצה להתחיל במלחמה?

"במפלגת הגמדים, רעש מהומה, הצבא לבוש מדים, יוצא למלחמה, ובראש הגדוד צועד –בוז'י הרצוג המפקד – הוא קורא – (לא מהוסס), להדביר את החמאס!"

כאשר שמעתי את בוז'י הרצוג מתחרה עם אביגדור ליברמן על "להתחיל במלחמה עם החמאס" חשבתי על חוסר הניסיון הקרבי שלו, על א-הבנתו באסטרטגיה מודרנית – ועל נחישותו בפוליטיקה שלא מתיישבת עם זו של שדה הקרב. ברור לכל, כי כל עימות עתידי עם החמאס יעלה לנו ביוקר רב, כי הפעם נהיה חייבים לכבוש את כל רצועת עזה, כי זו האפשרות היחידה לסתום את כל המנהרות, לפרז את ה"רצועה" מטילים וממרגמות, ולעקור מתוכה את הטרוריסטים החמאסים.                      

ברור שמלחמה כזו תעלה לנו במאות קורבנות מקרב צעירינו ובמכה קשה לכלכלת ישראל, ומה עוד שבסופו של דבר נאלץ לשלוט על עוד מיליון וחצי פלשתינאים – שונאינו בלב ובנפש, להחזיק צבא רב ברצועה ולדאוג לאוכל, מים וחשמל לאוכלוסייה הכבושה הזו.

ונשאל פה, האם זהו החלום של חרצוג ושל ליברמן? לשמחתנו, הקבינט הביטחוני כיום מבין שבכל מלחמה נפסיד... האוייב יפסיד אמנם הרבה יותר אבל ההפסדים שלנו יהיו משמעותיים בהחלט (והרי להם אין הרבה מה להפסיד).

לעניות דעתי, עם כל הביקורת שיש לי על הניהול הכלכלי-הפנימי במדינה של נתניהו וממשלתו, אני מבחין שהוא עושה מאמצים רבים למנוע מלחמה, הוא מבין מה המחיר שנשלם, ולכן כל ההשקעות הללו באמצעי מיגון מגוונים הניבנים והמומצאים כיום – תפקידם למנוע מלחמה.

במלחמה אין "מרוויחים", ישנם מפסידים בלבד. יש שמפסידים יותר ויש שמפסידים פחות, מצד שני על כל אחד מאיתנו לזכור שמבלי-ברירה, אם נותקף, לבטח נצא למלחמת חורמה בחמאס.

השאלה היא איזה אינטרס יש לחמאס לצאת מחוריהם ולפגוע בנו, כאשר ברור להם שיושמדו אם יעשו כך? אנחנו לא מפחדים מהם, ולנו אין לנו כל אינטרס מדיני או כלכלי להיכנס למלחמה, ולכן ייטיבו בוז'י הרצוג ואביגדור ליברמן לתקןף את הקואליציה על כשלים אמיתיים ורלבנטים של הממשלה – וכאלה יש בשפע – וישכחו ממלחמות יזומות על ידינו.

* * *

לסופרת שושנה רבינוביץ

מחברת הספר המופלא "אם ובתה"

תנחומים במות בעלך דוד

בחייכם גברתם על החיה הנאצית

והקמתם משפחה לתפארת

* * *

ד"ר ארנה גולן

מתבונן בזמן ובוחר להשתגע באמצע היום

על ספר שיריו של יאיר בן-חיים

"להשתגע באמצע היום" (חדרים, 2015)

כשאתה מעלעל בספר השירים השני של יאיר בן-חיים, שראה אור לא מכבר, השאלה הראשונה שעולה היא: וכי למה ועל שום מה להשתגע, ועוד באמצע היום, כפי שמציעה הכותרת? האם השיגעון הוא בעצם כתיבת השירה, ואולי סיבה אחרת לו?

ואכן, כבר בקריאה ראשונה מתגלה כמיהה לשיחרור מן המודעות המכבידה והמגבילה, 'לצאת' מן הדעת החותרת להגדיר את העולם הפנימי, הרגשי והרוחני, או בוחנת את יחסיו עם העולם החיצוני ואת גבולותיו. אלא שלכמיהה הזאת, יתברר, יש מחיר. והוא לא קל. ואמנם, בשיר "ההבדל" (עמ' 35), למשל, שבו גם מופיעה כותרת הספר כטור שירי, סוף התהליך המובע בשיר הוא בזניחת הדעת לאנחות ו"בשיגעון". אבל כאן גם מתברר המחיר הנגזר ממנה - השאיפה "להיות מישהו אחר", לאמץ זהות אחרת.

להעניש  / יאיר בן-חיים

לוּ יָכֹלְתִּי            לְהַעֲנִישׁ   אֶת הַחַיִּים שֶׁלִּי

הָיִיתִי מַעֲלֶה אוֹתָם עַל  בָּמָה בְּכִכַּר דִּיזֶנְגּו‍ֹף

שֶׁיַּצִּיגוּ אֶת עַצְמָם   בְּפַרְהֶסְיָה             שֶׁיִּתְמוֹדְדוּ עִם נְעִיצוֹ‍ת הַמַּבָּטִים

שֶׁיִּתְמוֹדְדוּ עִם   הָאוֹר הֶחָשׁוּךְ    הַפּוֹלֵשׁ בֵּין זִרְמֵי הַמַּיִם בְּמִזְרֶקֶת אֲגַם

הָיִיתִי מַכְרִיחַ אוֹתָם לְהַקְשִׁיב

הָיִיתִי מְלַמֵּד        אוֹתָם לְדַבֵּר

הָיִיתִי מַמְלִיץ לָהֶם לִרְקֹד לִרְקֹד בְּמִקְצָב אָחִיד שֶׁיִּשְׁמֹר לָהֶם עַל הַדֹּפֶק.

לוּ יָכֹלְתִּי לְהַעֲנִישׁ אֶת הַחַיִּים שֶׁלִּי

הָיִיתִי מְשַׁלְּחָם לְחֻפְשָׁה בְּלָאס וֵגָאס

שֶׁיִּמְצְאוּ לָהֶם שָׁם אֶת מַטְבְּעוֹת הַלָּשׁוֹן    הַמְּשַׁוְּעו‍ֹת     לַאֲמִירָה נוֹקֶבֶת.

שֶׁיִּפְתְּחוּ לְעַצְמָם  דַּף  בַּפֵיסְבּוּק                             וְיַכִּירוּ חַיִּים נוֹסָפִים.

הכמיהה "להשתגע" כרוכה, איפוא, ברצון להשתחרר מן הזהות האישית. ולמה? לרוב, משום שקיומו כרוך, כפי שחש המשורר, בקיום הגיוני, שקול, מודע. חמור מזה, אפילו הבריחה ממנו אינה מספקת ומובילה לתיסכול אחר (כמו מעצם היות משורר בחברה מתנכרת). שאלת הזהות האישית ובחינתה האירונית מצויה, אפוא, בבסיסם של שירים לא מעטים.

בשיר "כל-כך הרבה אניאים", למשל, נבחנת שאלת הזהות מבחינת מחיר הוויתור עליה לשם התהילה וההתקבלות כמשורר – נושא שמעסיק אותו בלא מעט שירים (למשל, באופן שונה ב"הבל שח"). ההתרוצצות הפנימית נמסרת בשיר עד שלבסוף הדובר מחליט כנראה להישאר בזהותו שלו, מתוך הכרה ספק אירונית ספק רצינית, כביכול אז יהיה "מושלם."

להתרוצצות הפנימית בשירים מאפיין חשוב נוסף: מרביתם כוללים סתירות פנימיות או אמירות פרדוקסאליות, והן נבנות מתחושות וממשמעויות אמביוולנטיות של המשורר עצמו הנקלע לטלטלת התחבטות רגשית. כך, הקורא מתקשה לקבוע באיזה 'צד' מצויה המשמעות. הדברים בהחלט לא חד-משמעיים, ומה שאולי אמור להיות אירוני נראה רציני, ולהיפך. האם עמדתו של הדובר שמחה או כואבת, מגנה או משבחת, מוסרית או חוטאת?

על הבנת משמעותם של השירים מקשה דבר נוסף: אין בהם עוגנים קונקרטיים, התרחשויות קונקרטיות, אירועים בהווה או בעבר – מציאותיים או מדומיינים – שיוכלו לספק הנמקה סיבתית למובע בשיר. הכיוון הוא  יותר של הכללה, מסקנה, הבנה שלאחר, או מתן תהליך טעון רגש שמתרחש תוך סיכום של מצב קיומי או נפשי, והוא מובע בלשון מטאפורית ייחודית.  לשון זו אף  מפתיעה  בצירוף תחומים מקורי ובהאנשה של מצבים, אביזרים או איכויות מופשטות. על כן, התנגשות התחומים, המביעה את התהליך  הפנימי, יוצרת היענות רגשית של הקורא.

למשל, בשיר שהזכרנו תחילה מבקש הדובר את "ההבדל", ותוך כך נוצרת טלטלה בין רצונות מנוגדים ואופני קיום שונים. הוסף לכך את ההבנייה הטיפוגרפית המפתיעה של רוב השירים, על פיה כמעט כל טור נקטע באמצעו על-ידי ריווח, ולעיתים אפילו לשלושה חלקים, או גם מפורק למילים, ודומה שבבסיס השירה אכן קיים הרצון לפרוץ את הסדר הקיומי המודע. עם זאת, יש לציין כי בשירים פועם  ריתמוס פנימי, ולעיתים משחק ריתמי בחריזות לא צפויות.

ייחודם של השירים הוא במודעות רוויית הקונפליקטים שבבסיסם. אין כאן השתפכויות ליריות במונחי רגש. לכן, אולי,  גם אין כלל שירי אהבה או שירים שבינו לבינה, וזו תופעה לא צפויה בשירה לירית. אבל כן יש כאן יותר הגדרות של מצבים וכיוונים בקיומו שלו. ולכן, שעה שהמודעות מתנסחת במטאפורות מפתיעות, היוצרות ומביעות בעקיפין סבך של עמדות ורגשות, או-אז נוצרים שירים יפים ובעלי עומק של מבע.

אבל למה בעצם הוא רוצה להיות מישהו אחר? ניקח, למשל, את "חושך מלווה", שיר בן שש שורות ממנו משתמע שחושך מלווה את הכותב בתוך הקיים וכובש את כל מרחביו, ובכל זאת נרמז כי יש תקווה, איזה אור וזוך מרמזים  כי "בְּחֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי יִתְאַפְּסוּ כָּל חֲטָאַי." וכי במה חטא ולמה החושך בחייו?

ובשיר הסמוך הנוסף, "אללי" המלא סתירות פנימיות, הוא נקלע בין שביעות רצון מחייו ומן המודעות ומכוחה של המילה, לבין ייאוש מיכולתו לעלות שלב, ו"אללי" שאינו יכול להירגע, עד שלבסוף דווקא נפלא ומותר לא להירגע. "אַלְלַי, זֶה יְסֻפַּר וְלֹא יֵאָמֵן / זֶה מַדְהִים אֲנִי כְּמוֹ מְשֻׁגָּע / אַלְלַי זֶה נִפְלָא וְאֹמַר אָמֵן / וּמֻתָּר לִי לֹא לְהֵרָגַע."

אך מדוע? ומדוע טוב לו להיות "אני חדש"? לחיות את האני שהיה חבוי בו? ("טבעי", 40) ובשיר המצוין, הכלול בפרק המרכזי והטוב של הספר, "להעניש" (27), הוא אומר: "לוּ יָכֹלְתִּי            לְהַעֲנִישׁ אֶת הַחַיִּים שֶׁלִּי," היה מעלה אותם על במה בדיזנגוף, מול מזרקת אגם, ומלמד אותם להקשיב ולדבר, ממליץ להם לרקוד, לאלף אותם כאילו היו בעל-חיים או ילד קטן. מה זה? ועל מה ולמה להענישם, ועוד בציבור? ובסוף, כאילו בסתירה פנימית, מתברר שלוּ היה יכול היה שולח אותם בכלל ללאס וגאס למצוא שם את "מטבעות הלשון" (לא של הכסף!) ואפילו לפתוח דף פייסבוק. נראה כי עד עתה לא היה מודע למהותו האמיתית וליופיו החיצוני, אך כאשר "שָׁלַפְתִּי מִגַּרְדּוֹם הַתַּדְמִית – אֶת הָאֱמֶת הַחֲבוּיָה בְּתוֹכִי" הוא חושף ומגלה לפתע בתוכו "יופי טבעי" וזה דווקא מוחש לו "טבעי" ומשמח (ׁ40 ).

כך גם מתברר, שהחשיפה, הגילוי, קטנים מן הכיסוי, מן ההעלמה שבשירים, ולכן הסיבות הקונקרטיות שבחיים הממשיים אינן נחשפות. ובכלל, בשירים לא מעטים מוצהרת הכמיהה לזכות את עצמו ואת האחרים בסליחה, ובכך  להיות מישהו אחר "אַחַר כָּךְ אֶהְיֶה אֲדוֹן סְלִיחוֹת בְּאֹהֶל מוֹעֵד," למשל (43).

כמו כן נמצא חרטה על התנהגות חברתית, הפעם כנראה בממלכת השירה שבה המליך והשליך וגם רצה לפצות (44). גם כשהוא רוצה למרוד בדעת הכלל, "יכולתי, ובכל זאת שתקתי"  (49).

ומאחר שקשה למקם ולהבין את הגורמים לתחושת האשם, עולה השאלה, ריבונו של עולם, למה? אכן, ריבונו של עולם ממלא מקום משמעותי בכמה משירי הספר, במיוחד בחלק "מנפלאות היקום". אך לא ייאמן: לא ניתן להכריע אם אמונה מלאה כאן או אירוניה, העמדת פנים או שאיפה לתיקון מידות והודיה וזיקה לקודש, כי כפי שנאמר, "וְכָל שֶׁנּוֹצַר בִּי וּמִמֶּנִּי / זֹאת בְּרָכָה שֶׁבֹּרַכְתִּי וּבִזְכוּתְךָ / יֵשׁ אוֹר בְּעֵינַי" ("התקיימות", 60). כי הרי מאחר ש"כָּל יוֹם גּוֹנְבִים לִי אֶת אֱלֹהִים מֵחָדָשׁ," גוברים הגעגועים אליו, "אֱלֹהִים מְדַבֵּר עִבְרִית חֲדָשָׁה" ("כל יום", 59).

ויותר מזה, גם כאן מופיעה תחושת החטא. וכך נאמר בשיר "סליחות", שבו לאחר "סליחות אין ספור" שכשלו, "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל  הַר  הָרַחֲמִים / אֶדְמַע דְּמֵי דַּעְתִּי / וְאֶתְמַלֵּא בְּחֶמְלָתְךָ."

ומהי השירה בעיניו, זו שלמענה, אולי, הוא רוצה להשתגע? לכך מוקדש הפרק שבפתח הספר (המקשר לספר שיריו הראשון "דּוֹרֵשִׁירָה", 2013, שעסק בשאלות ארס-פואטיות).  במדור זה הוא מאמץ לעצמו כמעט עמדה של "נביא", בחלקו מרומם את השירה ובחלקו מלעיג באירוניה או מביע ייאוש ממעמדה כיום. כל זאת ברצף מהיר, בשפע ובצפיפות של מטאפורות מפתיעות, רבות מהן מאנישות או לקוחות מתחומי משמעות רחוקים זה מזה, כשבלהט הוא חותר  להגדיר ולתאר את השירה בעצם מהותה או  בזמננו, ומהי משמעותה לגביו הוא, וזאת בשעה שיחסו אליה מורכב וכולל ניגודים.

אין תימא, שלעיתים המשמעות שאליה חותר השיר אינה ניתנת לניסוח ברור, אף ש"מלאכת" השיר יפה ומפתיעה. למשל בשיר, "הַשִּׁירָה שֶׁלִּי לֹא מְחַכָּה" (16), נעשית השירה כאישה שלא מצפה שידפקו בדלתה, אבל לאחר מכן נזכרים ברצף הברון רוטשילד, מבצעי הספרים של ארבעה במאה, תיאורי לבוש, עירום, חיזור, נביא.

בשיריו הארס-פואטיים, הוא אף מגחיך את הרודפים אחרי ההכרה וההתקבלות,  ומקדישים לכך את מיטב אונם ומרצם. עם זאת הוא מודע לכאב שקיים לעיתים ביחס המתהווה בין ה'אני' היוצר לבין ה'אתם', אותן "בָּעֵינַיִם הַזָּרוֹת הַכּוֹזְבוֹת" הקובעות את ההכרה ביוצר. יותר מזה, הוא מודע לכך שעליו לפעול על מנת שיידעו על קיומו, לשם כך עליו להסתופף בהיכלות השירה השונים. הדבר מחליא אותו, כי "נִמְאַס לִי לְגָרֵד אֶת הַבֹּהֶן שֶׁל הַתְּהִלָּה" (19).

עם זאת, בולטת הכמיהה לקשר ועימה החשש מחשיפה ("כל עוד לא תבקשו ממני להתפשט," 16), וזאת על רקע התחושה כי "השירה אינה מצרך מבוקש," "הַמִּלִּים שֶׁבְּתוֹכְךָ         לֹא יֵדְעוּ חַיִּים / מֵעֵבֶר לַנְּיָר עָלָיו הֵן כְּתוּבוֹת, / לְאָזְנַיִם עֲרֵלוֹת".

לעיתים קשה לדעת אם אירוניה בדברים אם לאו. למשל, השירה "נשכבת מול הנצח", נאמר, אבל  היא גם "נִשְׁכֶּבֶת עֵירֻמָּה מוּל הָאוֹר / מִתְמַסֶּרֶת." האם ההיבט המיני 'הזול' משמיע כאן חיוב או שלילה?  התשובה אינה חד משמעית ובכך ייחודם של השירים.

בשורה התחתונה: להשתגע באמצע היום הוא ספר שירה רב-עניין ומקורי, הראוי לתשומת לב בשל כפל המשמעויות המאפיין אותו.

והנה שירים אחדים לטעימה:

הבל שח

אֲנִי  אוֹמֵר לְךָ      אָמֶרִיקָה   לֹא  מְחַכָּה             לָאֶחָד

לֹא תָּקוּם הַכִּכָּר שֶׁתִּבְלֹם    שֶׁתִּסֹּב לְאָחוֹר  בְּשֶׁל הַפַּחַד

לֹא יִשָּׁמַע קוֹל        בִּרְחוֹב בֶּן־יְהוּדָה      לֹא יִשָּׁמַע קוֹל

וּבְחוּצוֹת הַשָּׁעָה     לֹא תִּמְלֹךְ הַמְּנוּחָה   רַק חֹל וָחוֹל.

וַאֲנִי    קֵן אֲרָעִי     לִגְחָמו‍ֹת נִדָּחוֹת          וְכֶתֶר בָּן אֵין

לֹא בְּכָל דּוֹר וָדוֹר             חַיָּב אָדָם לְכַלּוֹת אֶת עַצְמוֹ

כְּאִלּוּ הוּא            יָצָא    מִבֵּית בְּיַאלִיק.

 וּבַזְּמַן הַזֶּה   לֹא נֶהְדֹּף     אֶת נֵצַח הַפְּאֵר

צֵל הַלְּאֻמִּי יְרַחֵף שָׁעוֹת נוֹסָפוֹת  שָׂפָה לְטַהֵר.

אַל  תְּשַׂחֵק כִּי בַּחֲלוֹמוֹת הֶבֶל שָׂח      וְסֵתֶר בָּם אֵין.

כל כך הרבה אניאים

צַר בִּי      כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה אֲנִיאִים     כָּאן בַּסְּבִיבָה

אֲנִי עַל כָּל לָשׁוֹן,     אֲנִי  עִם דַּחַף              לִנְשֹׁם

אֲנִי בְּכָל בַּיִת      אֲנִי בְּכָל רְחוֹב      אֲנִי וְעוֹד אֲנִי    עוֹלִים לִגְדֻלָּה.

אִם אַתָּה לֹא כְּמוֹ   אַתָּה לֹא אִתָּם    אֵין בְּךָ דָּם

אַתָּה תָּמוּת אַתָּה   וְלֹא תִּהְיֶה לְךָ נַחֲלָה בְּקִרְבָּם.   וְאַתָּה לְעוֹלָה.

גָּר בִּי        קוֹל        חַיַּי לִי יַנְעִים      בְּדַעְתִּי גָּבַהּ

אֲנִי    עַל הַקָּצֶה     וּמִשְׁמַעַת עַצְמִית      בִּי  תָּבַע     

אֲנִי בְּכָל יוֹם     אֲנִי בְּכָל שָׁעָה         אֲנִי וְעוֹד אֲנִי   מַמָּשׁ הִלּוּלָה

אִם אֲנִי לֹא כְּמוֹ     אֲנִי לֹא אִתִּי          אֵין בִּי עַם   

אֲנִי אָמוּת אֲנִי        וְתִהְיֶה לִי הַחַלָּה        לְעוֹלָם   וְאָמוּת מֻשְׁלָם.

ההבדל  ‏

בִּקַּשְׁתִּי אֶת                          הַהֶבְדֵּל.

זֹאת אֶפְשָׁרוּת זְמִינָה      לְכָל בַּר־דַּעַת.

לִהְיוֹת            מִישֶׁהוּ                אַחֵר.

עַכְשָׁו             יוֹתֵר קַל וְנוֹחַ לִי לִבְחֹר

לְהִשְׁתַּגֵּע          בְּאֶמְצַע            הַיּוֹם

וְלִזְנֹחַ          אֶת הַדַּעַת         לַאֲנָחוֹת.

השירה שלי לא מחכה

הַשִּׁירָה שֶׁלִּי לֹא מְחַכָּה         שֶׁיִּדְפְּקוּ אֶצְלָהּ עַל הַדֶּלֶת         

אֵינָהּ מְחַכָּה                    לַבָּרוֹן דֶּה רוֹטְשִׁילְד  שֶׁיַּכְרִיז

עַל תְּחִיַּת הַמֵּתִים.

הִיא לֹא תֵּאוֹת

לְהִשְׁתַּתֵּף בְּמִבְצָע                            שֶׁל אַרְבַּע בְּמֵאָה

הִיא תִּפְתַּח חַלּוֹן                                        וְתִתְאַוְרֵר

לֹא תְּעַוֵּר                                              עֵינֵי מְבַקֵּר זָר                                       

לֹא תִּתְהַדֵּר                                לִכְבוֹד...   וְלֹא תְּחַזֵּר

לְפִתְחָם                               שֶׁל שְׁלַל נְבִיאֵי דּוֹר הַשִּׁיר          

חַיָּה                                    בְּשָׁלוֹם עִם עַצְמָהּ

יוֹדַעַת                                שֶׁכְּבוֹדָהּ מֻנָּע לְנָתִיב חָפְשִׁי

נִשְׁכֶּבֶת עֵירֻמָּה                   מוּל הָאוֹר        מִתְמַסֶּרֶת

כל יום

כָּל יוֹם                    גּוֹנְבִים לִי

                              אֶת אֱלֹהִים

                              מֵחָדָשׁ

סוֹקְלִים הָאֱמוּנָה   בְּנוֹנְשָׁלַנְטִיּוּת

הַהִיסְטוֹרְיָה

                   מִתְקַלֶּפֶת  מִתּוֹדַעֲתִי

מִתְפַּזֶּרֶת בְּקַלּוּת בְּמֶרְחֲבֵי הַחֹפֶשׁ.

כָּל יוֹם                   גּוֹבְרִים בִּי

                              גַּעֲגוּעִים

                              וַחֲשָׁשׁ

מְעַרְבְּבִים בְּנָקֵל     רוּחַ וָאֵשׁ

אֱלֹהִים    מְדַבֵּר     עִבְרִית חֲדָשָׁה

וּבִי לֹא מִתְעַרְעֶרֶת

                             הַזִּקָּה לְקֹדֶשׁ.

כָּל יוֹם 

כָּל יוֹם 

מתבונן בזמן

מִתְבּוֹנֵן     בַּזְּמַן          שֶׁאֵינוֹ עוֹצֵר לְרֶגַע

אֵינוֹ חָשׁ     בַּחַיִּים       הַמֻּנְצָחִים  בְּתוֹכוֹ

אֵין בּוֹ מִטְעָן  רְגָשׁוֹת    אֵין לוֹ חוּשׁ טַעַם

דֵּעָה אוֹ שָׂפָה מִשֶּׁלּוֹ           הוּא מוֹנוֹטוֹנִי   לְהַחְרִיד.

מִתְבּוֹנֵן     בַּזְּמַן         שֶׁאֵינוֹ  מוּדָע לַיֶּגַע

אֵינוֹ תַּשׁ   בְּחֶבֶל             הַשְּׁגָגָה וְהַיִּרְאָה

אֵין לוֹ מֻשָּׂג             מָה זֹאת אַהֲבָה עַזָּה

שִׂנְאַת  חִנָּם                שָׁלוֹם אוֹ מִלְחָמָה    זֶה מַטְרִיד.

מִתְבּוֹנֵן בַּזְּמַן             שֶׁאֵינוֹ בּוֹלֵם הַפֶּגַע

אֵינוֹ מָשׁ        מִמַּסְלוּל       תְּנוּעָה וְקֶצֶב

אֵין לוֹ עִנְיָן           חֲסַר דְּאָגוֹת  טוֹטָאלִי 

חֵרֵשׁ אִלֵּם עִוֵּר              צַר לִי  עָלֶיךָ זְמַן    יָקָר

טבעי 

נִצּוֹל פְּחָדִים וּרְדִיפוֹת שָׁוְא.

שָׁלַפְתִּי מִגַּרְדּוֹם הַתַּדְמִית – אֶת הָאֱמֶת הַחֲבוּיָה בְּתוֹכִי.

הִנֵּה אֲנִי, כְּפִי שֶׁנָּכוֹן לִי לְהֵרָאוֹת בְּעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת.

יוֹצֵא לְמַסַּע תִּקּוּן מִדּוֹתַי.

מַצִּיב לִפְנֵי הַכְּלָל אֶת הַפָּנִים הַנֶּעֱדָרוֹת.

מֵסִיר מֵעָלַי מַעֲטֶפֶת וּמְגַלֶּה אֶת הַיֹּפִי הָאֲמִתִּי

שֶׁהָיָה חָבוּי – שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי עַל קִיּוּמוֹ,

יֹפִי שֶׁחַי אֶצְלִי בְּגָלוּת.

לֹא יָדַע דֶּרֶךְ אֶרֶץ, לֹא יָדַע דֶּרֶךְ אֵם וְאָב

לֹא יָדַע דֶּרֶךְ אָח וְאָחוֹת.

יֹפִי לְלֹא חַיִּים.

עַכְשָׁו אֲנִי יוֹתֵר.

אֲנִי חָדָשׁ

וְטוֹב לִי וְטוֹב לִי וְטוֹב עַד מְאוֹד

כִּי כָּכָה בָּחַרְתִּי לִהְיוֹת

הַכֹּל מֻתְאָם לִדְרִישׁוֹתַי וְזֶה כָּל כָּךְ טִבְעִי.

* * *

ערן הילדסהיים

את המחאה החברתית שעוברת צרפת

 לא תראו בחדשות

למחאה החברתית שפרצה בפאריס אין מנהיג. זה לא מנע ממנה להתפשט לעשרות ערים נוספות בצרפת ולכמה מדינות שכנות באירופה. בממשלה הצרפתית עומדים מולה חסרי אונים.

אחת מפעולות המחאה האלימות המתרחשות בצרפת נגד המשטר ואליטות הכלכליות. אם תשאלו את אלפי הצעירים בצרפת – העולם התחיל מחדש בערב 31 במרס 2016. באותו יום נערכה הפגנות ענק של מאות אלפים נגד חוקי העבודה החדשים שמנסה הממשלה הצרפתית להעביר, אבל היא ממש לא הסתיימה באותו הלילה ולא נגמרה רק בחוקי העבודה. כמה מאות מפגינים המשיכו להתכנס בכיכר הרפובליקה מאז בכל ערב. מיספרם הלך וגדל והמחאה התפשטה במהירות.

הפעם זו לא עוד מחאה חברתית של קבוצת אינטרסים צרה. "אנחנו לא יודעים לאן זה הולך – כי זה כל העניין. אין לנו תוכניות. אין לנו דרישות. אין לנו מנהיגים. אנחנו לא מסכימים על הרבה דברים, אבל אנחנו יודעים שדברים צריכים להשתנות. לא היינו צריכים את ההדלפות ממקלטי המס בפנמה כדי שנבין איך העולם עובד," מספר גאל, סטודנט בשנות העשרים המוקדמות לחייו.

ההתארגנות מכונה 'נואי דבו', ובתרגום חופשי לאנגלית – 'התקוממות בלילה'. הפעילים השתלטו למעשה על הכיכרות והפכו אותן למקומות של פעילות שיתופית מכל סוג מסדנאות דרך דיונים פוליטים ועד הקרנות סרטים ומופעי מוזיקה בסגנונות שונים. המשתתפים מקיימים גם אספות כלליות ודיונים נוקבים עם הצבעות, שבסופן מכריעים לגבי סוגיות הנוגעות להמשך המאבק והדרכים להתמודדות עם העוולות החברתיות של השיטה. המטרה המאחדת את המפגינים היא להפסיק את הקפיטליזם בצורתו הנוכחית והחזירית, כפי שהוא מופיע היום. שאיפה נוספת של המפגינים היא הנהגת משטר פוליטי דמוקרטי יותר, שבו הפוליטיקאים ישרתו את האזרח במקום להיות חלק מאליטת ההון.

אחד המובילים את המחאה הוא הכלכלן הצרפתי פרדריק לורדון בן ה-54. מדובר בכלכלן שמוביל קבוצה בשם "כלכלנים מזועזעים".  לורדון מסרב לדבר עם התקשורת. "אין לי שום רצון להיראות כמו משהו שאני לא – מנהיג תנועה אשר אין לה מנהיג," הוא השיב ללה-מונד לאחר שהתבקש להעניק להם ראיון.

במאמר ארוך שלו הוא כותב אולי את מה שכל המחאה הזו מייצגת. "תבינו, אנחנו לא דורשים כלום," הוא כתב. "תבינו, לאחר עשרות שנים שנאלצנו לראותכם (המעמדות השליטים) מפגינים את הכישרון שלכם ואת היהירות שלכם, הרעיון של משא ומתן איתכם נראה בהחלט חסר טעם מבחינתנו."

לורדון הוא לא הכלכלן היחיד שתומך במחאה, גם וארופקיס היווני, מי שהיה שר האוצר אולי הכי מהפכן שקם באירופה בעשרות השנים האחרונות, הגיע לכיכר לשאת דברי תמיכה.

למעשה הצורה הזו שלבשה המחאה מביכה מאד את הממשל הצרפתי שמוצא עצמו מול תנועה שאין לה מנהיג איתו היא יכולה לנהל מו"מ או סתם "לשחד" בהצעה מפתה כדי להביא את גל המחאות לסיומו. הטקטיקה בה בחר ראש הממשלה הצרפתי, מנואל ואלס, להתמודד מול ההפגנות ודאי מוכרת לכל אזרח ישראלי – הוא ממקד את רוב נאומיו בניסיון לאחד את העם הצרפתי נגד האיסלם הקיצוני. אצל המוחים הספין הזה לא תופס נכון לרגע זה.

המחאה הזו בניגוד לאחרות מנסה באופן יצירתי לשבור את הכללים שמכתיבה לנו החברה. כך למשל בתחילת ההתקוממות המשתתפים ויתרו על שמותיהם הפרטיים. כולם קראו לעצמם "קמיל", שם מתאים לגברים ונשים כאחד בצרפתית. משתתפי הנואי-דבו אף אימצו לוח שנה חדש ומהפכני, כפי שעשו אבותיהם לאחר המהפכה הצרפתית. כך למשל היום השני לכיבושי הכיכרות, שהוא היום הראשון בחודש אפריל, הפך אצל המפגינים ל-32 למרץ. השני באפריל שונה ל-33 למרץ, והלאה. ביום העשירי למחאה, "ה-40 למרץ", התפשטו העצרות לעשרות כיכרות נוספות ברחבי צרפת. המחאה לא הסתיימה רק בגבולות צרפת והתפשטה גם לכיכרות נוספות בבלגיה, גרמניה, פורטוגל וספרד.

בעוד הכיכרות התמלאו בפעולות "ידידותיות", הרחובות הפנימיים יותר התמלאו בפעולות מחאה מיליטנטיות שכללו ניפוץ חלונות של בנקים, חברות ביטוח חסימות כבישים, פריצה למוסדות ציבור וכן עימות חריף ואלים מול שוטרים. פעולות אלה מגיעות בחלק מהמקרים כתגובה למעצר או עיכוב של אחד מחברי המחאה על ידי המשטרה. המיספרים של המוחים נגד מעצר חבריהם הולך וגדל מפעם לפעם והגיע באחת הפעמים כבר לכאלף מפגינים. המשטרה מצידה נאלצה לירות גז מדמיע כדי לפזר הפגנות במיוחד אם אלה נעשו ליד בתיהם של בכירים, כשהידוע ביותר מבינהם הוא ראש הממשלה המכהן.

עדיין לא ברור כמה זמן ה"נואי דבו" תמשך, וכמה רחוק היא תתפשט, מה שבטוח מדובר באחד הארועים המעניינים שהתרחשו באירופה השנה ולמרות זאת לא שמעתם עליה מילה בחדשות המיינסטרים. אולי כי בניגוד לסיקורים הנרחבים על אירועים לאומניים באירופה, שמפצלים את הציבור אחד נגד השני, במקרה זה מדובר באירוע שבו כולם מתאחדים נגד האליטה הכלכלית, וכולנו יודעים מי בסופו של דבר הוא בעל הדעה באותם גופי התקשורת הגדולים.

[ציטוט מאתר "הכלכלה האמיתית", 29.4.16].

* * *

אורי הייטנר

1. בין שתי דרכים

ב-49 השנים מאז מלחמת ששת הימים, מנהיגי תנועת העבודה יצרו שתי דרכים אסטרטגיות.

היו, כמובן, תוכניות ורעיונות רבים. טבנקין דגל בשלמות הארץ, בן גוריון קרא לנסיגה מהירה מכל השטחים זולת הגולן וירושלים ולאחר מכן הוסיף גם את גוש עציון וחברון, מפ"ם קראו לסגת מהשטחים חוץ מירושלים ורצועת עזה, משה דיין הטיף לפשרה פונקציונלית, "השמינייה" דיברו על מו"מ עם אש"ף ונסיגה מרוב השטחים, שמעון פרס פינטז על מזרח תיכון חדש ועוד ועוד.

אולם רק שתי דרכים הפכו לנדבכי מדיניות אמיתיים, שהשפיעו לאורך שנים על המציאות ועיצבו את תפיסתה של תנועת העבודה. רק שני מנהיגים, ביובל השנים הללו, יכולים להיחשב באמת כאסטרטגים ומעצבי דרך.

האחד הוא יגאל אלון. הוא לא היה ראש הממשלה, לא שר הביטחון ובמלחמת ששת הימים גם לא סגן ראש הממשלה או שר החוץ. אולם הוא היה שר רב השפעה ובעיקר אדם חכם ומנוסה, שהקשיבו למוצא פיו. כבר במהלך המלחמה, הוא עיצב את תוכנית הפשרה הטריטוריאלית הקרויה על שמו, תוכנית אלון. תוכנית זו היתה הפתעה גדולה, כיוון שאלון דגל כל חייו בשלמות הארץ, חינך על שלמות הארץ, ביקר בחריפות את בן גוריון על כך שלא הורה לשחרר את יהודה ושומרון במלחמת העצמאות ושהסכים לשביתת נשק בקווים שנקבעו. ודווקא הוא היה הראשון שהציע תוכנית לפשרה טריטוריאלית.

תוכניתו לא עלתה מעולם לדיון בממשלה ולא זכתה לאישור רשמי משום גורם מדיני. אולם למעשה, היא זו שעיצבה את מדיניות החוץ, הביטחון וההתיישבות של ממשלות אשכול, גולדה ורבין עד המהפך, את דרכה של מפלגת העבודה באופוזיציה – אפילו בהנהגתו של שמעון פרס, שהיה יריב אישי, פוליטי ואידיאולוגי מר של אלון, וגם בממשלת רבין השנייה ועד החזרה לשלטון בימי ברק.

תוכניתו של אלון התבססה על הפרדה בין אזורים הצפופים באוכלוסייה פלשתינאית מהם הציע אלון לסגת, לבין אזורים שאינם צפופים באוכלוסיה פלשתינאית והם חיוניים לביטחון ומבטיחים גבולות בני הגנה, כמו בקעת הירדן, צפון ים המלח, גוש עציון, דרום הר חברון ומסיבות לאומיות גם ירושלים השלמה וסביבותיה, שבהם הוא ראה אזורי ריבונות והתיישבות ישראליים, שיעצבו את גבולות הקבע של ישראל, בכל הסדר שלום עתידי.

האסטרטג השני הוא אהוד ברק. ברק, כראש הממשלה, על דעת עצמו, ללא דיון בקבינט, בממשלה או במפלגתו, השליך לפח האשפה את תוכנית אלון, את מצע מפלגת העבודה ואת דרכה ההיסטורית, עקף מ"שמאל" את מרצ והציע נסיגה מלאה מכל השטחים.

מרגע שתוכניתו הוצעה, היא הפכה להיות "התוכנית היחידה ואין בלתה," כדברי ברק, והיא היתה לקונצנזוס במפלגת העבודה ובכל מה שקרוי "מרכז שמאל". שונאי ברק במפלגת העבודה נוהגים לכנות את תוכניתו "מתווה קלינטון", כדי שיהיה להם קל יותר לעכל את תמיכתם בה. אהוד אולמרט וציפי לבני, בממשלת "קדימה", הלכו בדרכו של ברק והציעו הצעות דומות (אפילו מרחיקות לכת יותר). ואפילו נתניהו, במו"מ עם קרי, הציע הצעות קרובות יותר לדרך ברק מאשר לדרך אלון.

דרכו של ברק היא היפוכה הגמור של דרך אלון. נקודת המוצא של אלון היתה זכותנו על ארץ ישראל כולה. כל אימת שהוא הציג, בכתב ובע"פ, את תוכניתו, הוא פתח בהצגת היסוד המוסרי שלה – זכותנו על ארץ ישראל. לכן, ועקב העובדה שאותם שטחים שוחררו במלחמת מגן צודקת, שבה ישראל התגוננה מפני התוקפנות הערבית – הרעיון המרכזי של התוכנית היה זכותנו להחזיק בשטחים. מכאן הוא הציע הצעה נדיבה, לוותר על חלקים מארץ ישראל משיקולים דמוגרפיים – הבטחת צביונה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית ושימוש באותם שטחים כקלף מיקוח לשלום.

נקודת המוצא של ברק היתה הפוכה – נסיגה מכל השטחים. עד כדי כך, שכיוון שעל אחוזים מעטים מן השטח יושבים גושי התיישבות יהודית צפופים ועתירי אוכלוסייה, שאין אפשרות מעשית לעקרם, הוא הציע תמורתם נסיגה משטחים ריבוניים של ישראל בתוך "הקו הירוק", או בלשונו "חילופי שטחים". כל ה"לאווים" של אלון, שבהם דבק רבין עד יומו האחרון וחזר עליהם בנאומו האחרון בכנסת, בו הציגם כקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע, הפכו ל"הנים" של ברק – בקעת הירדן, חלוקת ירושלים וכו'.

מכל בחינה שהיא, תוכנית אלון טובה מתוכנית ברק, כיוון שהיא מבטיחה את האינטרסים הלאומיים והביטחוניים של ישראל. אולם ברק הציג יתרון בולט לתוכניתו – אין פרטנר לתוכנית אלון, ורק בדרכו ניתן להגיע לשלום. אולם המציאות הוכיחה, שגם לתוכניתו אין פרטנר. היא נדחתה על הסף כשהוצעה בידיו ובידי אולמרט. ואפשר לומר שהתמזל מזלה של ישראל שהתוכנית נדחתה.

דרך ברק לא קידמה כהוא זה את השלום ואף המיטה עלינו מתקפת טרור עקובה מדם. היא ריסקה את הקונצנזוס הלאומי, העמיקה את הקרע בעם ובמובן המפלגתי, דחקה את מפלגת העבודה לשוליים. שום דבר טוב לא יצא מהדרך הזאת – לא שלום, לא ביטחון; שום הישג לחברה הישראלית ושום תועלת למפלגת העבודה.

הגיעה השעה לשידוד מערכות אמיתי במפלגת העבודה. לא הצהרות חמורות על "אוהבי ערבים", אלא חזרה לדרך אלון, דרך הריאליזם המדיני ביטחוני, שאיפיינה תמיד את תנועת העבודה.

2. צרור הערות 1.5.16

* עורך "הארץ" נגד BDS – עורך הארץ אלוף בן פרסם בגיליון שביעי של פסח מאמר מנומק נגד תנועת החרם על ישראל. יפה.

הכרתי את אלוף בן כששירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, בשנות ה-90. באותם ימים "הארץ" היה רחוק מדמותו היום. הוא לא היה עיתון אנטי ציוני ואנטי ישראלי קיצוני כפי שהוא, אלא עיתון ציוני, שדגל בעמדות הצד ה"יוני" ("שמאל" מדיני) של המפה. ובתוכו, אלוף בן היה יחסית פחות יונה, קרוב יותר למרכז.

מתוך היכרות זאת, אני מאוכזב מכך שדווקא בתקופתו כעורך, הואצה הידרדרותו של העיתון לשפל שבו הוא נמצא. ותמהתי, האם האיש המיר את דתו, או שמא הוא כאסקופה הנדרסת בידי שוקן, המשלם את משכורתו.

שמחתי לקרוא את מאמרו של בן נגד החרם, אך... מה הוא בעצם כתב ולמי? כותרת המאמר היתה "אל תתלהבו מהחרם." כלומר, המאמר הוא נגד מי שמתלהבים מהחרם, כלומר חבריו לעיתון, אנשי דבוקת שוקן ההולכת ומתרחבת. ומה היה המסר שלו? הוא לא שלל את הזוועה האנטישמית של החרם האנטי מוסרי, אלא הסביר למה טקטית החרם שגוי, כי הוא עלול להביא לתוצאות הפוכות מהמקוות.

המאמרים שלצידו, באותו עמוד, הם של מטיפים לחרם על ישראל – גדעון לוי וקרולינה לנדסמן.

* גרוע מהכחשת השואה – יום השואה קרב, ועמו הפרברסיה הדוחה של השוואת ישראל לנאצים, שהיא גרועה יותר מהכחשת השואה במובנה המילולי. נתנה את הטון, השנה, ח"כ זועבי, המשיך שגריר הרש"פ באו"ם, וב"הארץ" פתחה את העונה קרולינה לנדסמן. היא האשימה את העולם המערבי על כך שהוא מעניק סיוע כלכלי וצבאי לישראל ואינו נוקט כלפיה "סנקציות כלכליות ממשיות, חרמות או נידוי מאורגן."

ואיך היא מסבירה זאת? הקוד הוא "העולם שתק". ישראל היא נאצית, והעולם ששתק לנוכח מעשי הנאצים, שותק כעת לנוכח מעשי ישראל, וכך הוא ממרק את מצפונו כלפי העם היהודי. "המוטיבציה היחידה של העולם המערבי היא להשתחרר מהאשמה שעוברת מדור לדור... זה יכול לבוא על סיפוקו מהתבוננות בישראל מידרדרת לאלימות קולקטיבית. אולי התת מודע של העולם משווע לראות את היהודים לבושים במדי נאצים."

צפו גל של מאמרים ברוח זו בגיליונות הבאים של "הארץ" בהמשך השבוע, כבשנים שעברו.

* הפרוטוקולים של זקני וושינגטון – גדעון לוי כתב פשקוויל נאצה נגד חברי הסנאט האמריקאי שקראו להגדיל את הסיוע הביטחוני לישראל, אותה הגדיר "מדינה חצופה". והוא הסביר מה עומד מאחורי המכתב: הסנטורים הם "כספומט לכל גחמה של הלובי היהודי." זו השתלחות בסגנון שלא יבייש אף ביריון אנטישמי וניאו-נאצי.

* בלט בהעדרו – רוב מוחלט של חברי הסנאט, רפובליקאים ודמוקרטים כאחד, חתומים על מכתב לנשיא אובמה בתביעה להגדיל באופן משמעותי את הסיוע הביטחוני לישראל. צעד זה הוא אות לידידות האמיצה בין העמים והמדינות, החוצה את המפלגות.

בקומץ שלא חתמו על המכתב, בלט הסנאטור היהודי ברני סנדרס. אני בז לפוליטיקאים יהודים הקופצים בראש להפגין את עוינותם למדינה היהודית.

* המדמנה – מפלגת הלייבור תחת הנהגתו של קורבין הפכה למדמנה נאלחת של אנטישמיות והכחשת שואה. כל אדם נאור, דמוקרט וסוציאל-דמוקרט בעולם החופשי, חייב להוקיע את התופעה.

* אתנחתא קומית – מנהיג מפלגת הלייבור קורבין הודיע על השקת תוכנית למאבק באנטישמיות ובגזענות בתוך מפלגתו. זאת בדיחה. תנאי ראשון למלחמה באנטישמיות בלייבור היא הדחתו של קורבין, המנהיג האנטישמי.

* שוני מהותי – השופט מאיר שמגר, לשעבר נשיא בית המשפט העליון, כתב בספרו האוטוביוגרפי שיצא לאחרונה, "תם ולא נשלם, פרקי חיים":

"לא אחת אני נשאל כיצד אני, שהייתי חבר בתנועת מחתרת שפעלה נגד שלטון זר, מתייחס  אל פלשתינאים המתנגדים לכיבוש הישראלי. ברמת הפרט אני יכול להבין אדם שאינו רוצה לראות טנקים של צבא אחר מול ביתו, אך ברמה הלאומית אני רואה שוני מהותי.

"הבריטים היו כאן שלטון זר. סברתי שהם מעלו בהתחייבות שלהם, בהצהרה שנתן הלורד בלפור, ומדינת ישראל קמה כדין, מכוח זכותו ההיסטורית של עם ישראל בארצו ועל פי כללי המשפט הבינלאומי. ב-1967 לא ביקשנו שמדינות ערב יתקפו אותנו, ולא הזמנו את הירדנים להפגיז את ירושלים. להיפך, הזהרנו והתרינו, ומכאן שאשמת המלחמה, שבמהלכה כבשנו שטחים, מוטלת עליהם."

ללמדך שגם כשמדובר במשפטן דגול כשמגר, אין טיעון טוב יותר מהשכל הישר.

* הישראלי המכוער – הנערים שהפריעו לשידור הראיון עם הפקח בכינרת, הזכירו לי את אראל מרגלית.

* הרווחנו – אני שמח על הפארסה המביכה של צו ההריסה לשחזור הצריף ההיסטורי של אום ג'וני. הרי ברור שהצריף לא ייהרס. הבעיות הבירוקרטיות תוסדרנה. אבל הרווחנו חשיפה תקשורתית חסרת תקדים לסיפור אום ג'וני.

* ביד הלשון: עדי היסוד נחרימה – לכבוד האחד במאי אקדיש את הפינה להמנון מעמד הפועלים הבינלאומי "האינטרנציונל", או ליתר דיוק, לתרגומו לעברית.

התרגום לעברית הוא של המשורר אברהם שלונסקי. האמת היא ששלונסקי תרגם מתרגום – השיר נכתב צרפתית במקור, בשנות ה-80 של המאה ה-19, ואילו שלונסקי תרגם אותו מן התרגום לרוסית.

התרגום הוא נפלא, מעיד על כשרון השפה יוצא הדופן של שלונסקי.

קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה

עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב

אֵשׁ הַנְּקָמוֹת הַלֵּב לִחֵכָה

לִקְרַאת אוֹיֵב הִכּוֹן לַקְּרָב.

עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה

מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל.

אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה

לֹא כְלוּם אֶתְמוֹל,

מָחָר – הַכֹּל.

זֶה יִהְיֶה קְרָב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם

עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל יֵעוֹר, יִשְׂגַּב אָדָם!

ויש לשיר בתים נוספים. בשנות ה-80 ועידת ההסתדרות אימצה את תרגומו העדכני של חיים חפר. על המילים להן אייחד את הפינה: עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה, שמר חפר בגרסתו.

רבים שרים בטעות "עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִיבָה". אולם שלונסקי שר נַחְרִימָה.

מה פירוש נַחְרִימָה? נטיל עליו חרם? נחרים אותו כפי שמחרימים סחורה? להחרים, בלשון התנ"ך, פירושו להשמיד, להחריב.

חרם פירושו – חורבן, השמדה. בני ישראל נדרשו להשמיד את עמי כנען. כך מוגדר הציווי: "הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם."

ולמה בחר שלונסקי בביטוי "נחרימה" ולא "נחריבה"? כי "נחריבה" אינו מתחרז עם "נקימה".

לא בכדי, תומכי החרם על ישראל (BDS) ותומכיהם בתוכנו, עושים זאת מתוך כמיהה לחורבנה.

* * *

עקיבא נוף

בירח מאי

ביֶרח מאי, ביֶרח מאי,

אל השדה שָׂם פְעֲמַי –

לחוג את מראות הכָּרים העוטפים,

לחוש יד אוהבת- פָּנַי מלטפים,                    

להיות מנוּתָק מצִינַת חורף קר,

בטרם בוא קיץ לוהֵט, מנוּכָּר,

לשמוע שירת חרציות צהובות,                        

חופשי מחובות, מעולף אהבות.

לגמוע שובב וחופשי מחובות.

אפסע עלֵי גשר של בין הזמנים,

אוֹצֵר ִבִּבְשָׂרי נגיעות עָדָנים.

שיכור מסוחרר מיינות האביב,

עטוף בתשוקה אל האור והזיו,

פורץ גבוּלוֹתַי, כמו רקדן מִתְעַלֶה

נוגע בשָׁחָק, רוֹטֵט כעלֶה.

יַנֵּצוּ סביבִי פָּקוּעוֹת הפרחים,

קיפוד ואיילת יהיו לי אחים,

ציוץ ציפורים יִמָלֵא המרחב,

חדוות הבריאה, העולם הוא כוכב. 

הו, בואה נא יֶרָח נושא אהבים,

אליך, אליך – ימַי נישְׁאָבים.              

* * *

משה כהן

הנדון: תשובה ל-א. ב. יהושע

מכובדי,

היום 30 באפריל בשעה 8 בבוקר בגלי צה"ל התראיין הסופר א.ב. יהושע בין השאר בענייני הסכסוך עם הערבים.

שואל המרואיין לתומו למה לנו לתפוס שטחים ולהתערבב בעם זר, רק צרות נגרמות מכך.

מר יהושע הנכבד, הנאיביות שלך מפתיעה אותי. כפי שציטטת את ניר ברעם שסייר בשטחים, הערבים אינם משלימים עד היום עם גבולות 48'. וזו הסיבה שנאלצנו לשחרר את יהודה ושומרון. שואל אתה למה להתערבב בעם זר, אבל תמיד היינו מעורבבים, תמיד היתה בגבולות 48' אוכלוסייה ערבית עוינת גדולה שלא השלימה עם מדינה יהודית ועסקה בטרור. האם לפני 67' לא היה סכסוך ולא היה טרור? ועוד איך היה. לא היו מלחמות? ועוד איך היו. האם לא כינה אבא אבן הנאור את גבולות 67' "גבולות אושוויץ"?

 הווה אומר, נאלצנו להציב גבולות ביטחון. אז מה ההיתממות הזאת לומר "למה לנו להתערבב בעם זר?"

התשובה לכך היא פשוטה מאוד, זה הכרח בל יגונה, מלחמת אין ברירה.

תמוה שמיטב אנשי הרוח שלנו שואלים שאלות תם ילדותיות ושוגים באשליות חסרות שחר.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אהוד: מה אתה מתפלא? אותך ואותי לא מראיינים בגלי צה"ל כי דברינו אינם תואמים לתמונה השקרית והמזוייפת שמצטיירת בחלק ניכר מהתקשורת הישראלית, שמחזרת אחר דברי הסופרים ה"חשובים" גם כשהם שוגים, כדבריך, ב"אשליות חסרות שחר", וככל שהם שוגים יותר, ולעיתים פשוט פולטים שטויות – כן רב בהם יותר עניינה של התקשורת.

* * *

אהוד בן עזר

הספדו של משה דיין על רועי רוטברג

לפני 60 שנה, ב-30 באפריל 1956

מתוך הספר "אומץ, סיפורו של משה דיין"

ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 1977

בחודשים הראשונים של שנת 1956 נהרגים שוב ושוב אזרחים וחיילים ישראלים, אלה בידי מסתננים ערבים, ואלה בפעולות תגמול נועזות של צה"ל נגד מחנות ותחנות משטרה ברצועת עזה, הנתונה לשלטון מצרי, ובירדן, שבשטחה נכללת הגדה המערבית. ואולם הרצח שנקשר יותר מכל גם בתולדות משה עצמו הוא זה של רועי רוטברג, מא"ז קיבוץ נחל-עוז שעל גבול הרצועה.

ב-29 באפריל 1956 יוצא משה להשתתף בחתונה של ארבעה זוגות צעירים בנחל-עוז. החתונה נועדה לשעות אחר-הצהריים המוקדמות, זאת בשל התקפות של מסתננים פלסטינים מרצועת עזה על דרכי התחבורה בלילות. בהגיעו למקום מתברר, כי בעוד חברי המשק משלימים את ההכנות לחגיגה, יצא המא"ז רועי רוטברג בן העשרים ואחת, נשוי ואב לתינוקת, רכוב על סוס, כמנהגו, לגרש חבורה של ערבים מרצועת עזה, שנראתה קוצרת בשדות המשק ליד הגבול. סוסתו שבה לבדה. חברים יצאו לשדה ומצאו כתמי דם ומשקפיים. מאוחר יותר התברר, כי כאשר הגיע רועי למקום רצחו אותו חיילים מצרים שארבו לו מאחורי תעלת הגבול, גררו את גופתו לשטחם והתעללו בה, ורק מאוחר יותר החזירו אותה משקיפי האו"ם לקבורה בישראל. חגיגות החתונות מתבטלות. רק החופות עצמן נערכות אותו ערב במושב שכן, באווירה של בכי ואבל.

ליבו של משה כבד עליו. הידרדרות היחסים בגבול עם מצרים מביאה את מזכיר האו"ם, דאג האמרשלד, להתערב. ישראל מואשמת אף היא בהחמרת המצב. המצרים מפגיזים את היישובים לאורך הרצועה, וצה"ל עונה בהפגזות לעבר מטרות צבאיות ברצועת עזה.

למחרת, 30 באפריל, נושא משה על קברו של רועי הספד, המשודר ברדיו, נדפס בעיתונים ובספרים, ונכנס להיסטוריה. ברי"ש הגרונית המתגלגלת שלו, בעברית הנשמעת תמיד טרייה ורעננה, הוא נושא הספד שמלמד עליו-עצמו לא פחות משהוא מצייר את דמותו של רועי רוטברג.

 "אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סינוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על רוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה עלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנחנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.

 "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל-עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, בכדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת?

 "הן אנו יודעים, כי על-מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי קובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר-תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלים [הכוונה להאמרשלד ומשקיפי האו"ם], הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו, כי דמנו לא יוגר לשווא, ואתמול שוב נפתינו, האזנו [לאותם שגרירים] והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו. זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.

 "רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל-אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור שבליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו, ויכלו לו."

* * *

אברהם כץ עוז

נאומו של דיין היה נאום פוליטי מובהק

ליצחק נוי שלום  רב, חברים אמרו לי שביום אתמול [שבת, 30.4] שמעו את דבריך על  רועי רוטברג  שנרצח  ב1956  על קו  הגבול.

כמי שהיה עם רועי בתנועה המאוחדת ובנחל ובנחל עוז,  כדאי  לזכור  שרועי  היה  מין אישיות כריזמטית משפיעה  ומכוונת, בחור  בלונדיני גבוה שקט, איש עבודה חרוץ, למד  נגרות בבית  ספר  מקצועי. הקים את הנגריה של  נחל עוז והיה  הנגר, יחד עם  היותו  המא"ז  של היישוב.

בעת ההיא הארגון  הביטחוני היה  שונה, אזורים  כמו  הנגב  המערבי  היו  במסגרת  "הגנה מרחבית".

 לנו היו שני מוצבים לאייש על גדר הקיבוץ, שהם היו  היעד שלנו  בתקופה  של  בעיות. כל אחד היה בעל תפקיד בהגנת הישוב, אחד רגם, אחד מקלען, רובאים,  רצים  וכו'.

 הקריאה לעלות למוצבים  נעשתה על ידי צלצול  בפעמון  שליד חדר  האוכל של  הקיבוץ, למשמע  הצלצול גברים  ונשים ידעו כל אחד את תפקידו. המא"ז היה המפקד של כל ההתרחשות, וכאלה היו לנו לפחות פעמיים בחודש. ההתחלה  היתה תמיד בהפגזות של  מרגמות 81 מ"מ, שנורו  מהמשלט הערבי ממול הקיבוץ. (הוא עלי מונטר, וזו אותה גבעה שהצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה ניסה לכבוש ופעמיים לא הצליח, ונסוג, וחזר רק אחרי כיבוש באר שבע. הבריטים, והאנז"קים [חיילי אוסטרליה וניו-זילנד] – איבדו לפי המקורות שלהם (סיפרו של  גנרל וויול) כ-20 אלף איש בקרבות שנכשלו). מיום  הגיענו כמתיישבים למקום, ביולי 1953, היינו פעילים בלילות. בדרך כלל יחד  עם  היחידה  הדרוזית שבאזור. תפקידנו  היה לעצור  את  ההסתננות שהיתה קיימת בין חברון לעזה – בלילות, שיירות של  חמורים ומסתננים, נושאי  כל מיני  מוצרים  מחברון  לעזה. סוף  דרכם  היה  הוואדיות שסביב נחל עוז, אל  הגבול,  ושם  בלילות  תפסנו  אותם  וכמו  שאומרים  היום "ניטרלנו" את כולם. לבוקר היו מסתובבים בחצר הקיבוץ עשרות חמורים. את החפצים בד"כ הדרוזים  לקחו  ל"בדיקה". אירועים  של  גנבת צינורות  השקאה,  גנבת  ברזים  בשדות, גנבת יבולי סורגום  בקיץ וחיטה  בחורף – היו  מעשה  יום  ביומו.

כל  תקופה  ותלאותיה. (מסתננים, גנבים, שריפת שדות, פדאינים, מוקשים, התקפות, מלחמות, הפגזות, טילים, מנהרות וכו'. והיו  אפילו  20  שנה  שחיינו עם עזה בכמו בשלום). והיו תקופות שבקיץ, בשדות שעל הגבול ממש, והגבול  כולו היה בס"ה תלם בעפר ותו לא – היו  נכנסות נשים  עם שקים  וקוצרות את ראשי  הסורגום,  מכניסות לשקים, ממלאות, ובורחות,   ואין  רואים  דבר.

בתקופת ההיאחזות שלפני  הקיבוץ היו מעשי תגמול פרטיים של יחידת הנח"ל שישבה  במקום. אנחנו  באנו  על מנת  לממש את  ריבונות ישראל  באזור. גם אנו היינו שותפים למעשי תגמול אלה ואחרים. הנה  מצורפת בצרופה עדות מיוחדת מארכיון נחל עוז על פעולה  שלא אושרה. אך היו  אחרות. המכתב הוא  של  רועי  המא"ז משנת 1954. כחמישה חודשים לפני כן נהרג החלל הראשון שלנו,  טומי בן ארי, בדיוק  באותו  מקום שבשנת 1956 נרצח  רועי  המא"ז,  שקיבל  באותו  שבוע  הוראה  מגוש מגן – המפקדה  שלנו,  שלא  לצאת לשדה  עם  נשק , אלא  עם  מקלות  בלבד.

  עד  היום  ההוראה  ההיא  בלתי ברורה.

ואשר לנאומו של משה דיין על קברו של רועי – כן, חשבתי ואני עדיין חושב,  שזה  היה  נאום  פוליטי  מובהק, ולא  של  מפקד  צבא – שהאשים אותנו ש"כבדו שערי  עזה  מכתפינו ולא  ראינו את  ברק  המאכלת."

טיפש גאוותן  שכמוהו,  שנים ישבו ויושבים חברי נחל עוז  במקום ושערי עזה על כתפיהם ממש, וכל יום הם ושכניהם  בעוטף עזה רואים את  ברק  המאכלת. רק שמתל אביב דיין לא ראה  אותה. אני  יודע  שהאיש  היה  נערץ, אבל לא על ידינו.

סיפורו האמיתי והמלא של עוטף עזה עוד לא  סופר.

כל טוב  וחג עצמאות שמח,

אברהם כץ עוז 

ממייסדי נחל עוז ביולי  1953

* * *

סרט דוקומנטארי על ארץ-ישראל בשנת 1935

https://www.youtube.com/watch?v=QDoD6W2z01s

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [72]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

הרב המתחזה

קראנו לאחרונה בעיתון סיפור פיקנטי, על פולני שהתחזה לרב וישב על כיסא הרבנות בפוזנן, פולין. ומעשה שהיה, כך היה: באחד הימים הופיע במשרדי הקהילה היהודית בפוזנן אדם חרדי, עם זקן ופיאות ולבוש שחור של חרדים, והוא הציג את עצמו כרב יעקב בן ניסטל מחיפה. הוא סיפר – בפולנית שוטפת – שהוא מחפש משרה של רב באחת הקהילות בפולין. ראשי הקהילה הזדרזו ומינו אותו כרב הראשי של פוזנן. בתואר זה חָבַר האיש למנהיגי הקהילה, השתתף בארועים חברתיים, לא רק במסגרת הקהילה, אלא גם במוסדות השלטון העירוני. באשר לתפקידו הספציפי כרב, הוא לא היה פעיל במיוחד, לא פסק לפי ההלכה, ולא הוכיח ידע ביהדות בכלל ובאורח-החיים הדתי בפרט. הוא דיבר רק פולנית, ואיש לא שמע אותו מתבטא בעברית, כיאה לרב, תלמיד חכם.

עד שנתגלתה תרמיתו: אחד מתושבי העיר צ'חאנוב ראה את "הרב" בטלוויזיה וזיהה אותו כשכנו, פולני-קתולי גמור, ללא כל ידע ביהדות ובדת היהודית. הרפתקה "נאה" של הרב המתחזה. ראשי הקהילה הנבוכים התנצלו, באומרם ש"לא בדקו בציציותיו" של הרב הזה ולא דרשו ממנו תעודות המוכיחות שהוא אכן רב. הם הסתפקו בהופעתו החיצונית של האיש, הלבוש בגדי חרדים. ואל ייחשב להם הדבר לגנאי. מתוך תמימות של אנשים הגונים ואמונה באדם הם האמינו לו וקיבלו אותו כרב בעירם.

פרשה זו מזכירה באופן מדהים את עלילת הספר "הקריירה של ניקודם דיזמה" מאת הסופר הפולני תדיאוש דולנגי-מוסטוביץ', שם מסופר על צעיר לא יוצלח, עלוב-חיים בווארשה, המתגלגל ממשרה זוטרה אחת לשנייה, חסר כל סיכוי להתקדם בחיים, הן מבחינה כלכלית, הן מבחינה חברתית. והנה, בדרך מקרה נופלת לידיו הזמנה לאירוע חברתי בביתו של אחד מחשובי העיר. במסיבה המשמימה מעורר הצעיר האלמוני עניין ואהדה, ואחד המשתתפים ממַנֶה אותו בו-במקום למזכירו. מכאן מתחילה עלייה מטֶאורית של דיזמה, בתפקידים מינהליים-פקידותיים, עד שהוא מגיע לדרגת פקיד בכיר באחד ממשרדי הממשלה.

ואז מישהו מגלה את תרמיתו ודיזמה מושלך מכל המדרגות, למקומו העלוב הקודם, בתחתית הסולם החברתי והמעמדי שממנו בא.

מדהים עד כמה דומות שתי העלילות, זו הבדויה וזו המציאותית. ומתברר, כדברי האימרה הנדושה: "המציאות עולה על כל דמיון," שאכן הדבר נכון מאין כמוהו. המציאות הממשית של הרב המתחזה עולה על דמיונו הספרותי-היצירתי של הסופר הפולני.

ואגב, בכתבה האמורה בעיתון מתפרסמת תמונתו של "הרב המתחזה", והיא דומה להפליא לדמותו של רב אחר, אמיתי הפעם: הרב יאשיהו פינטו.

ומה עוד משותף לשניים אלה? זה רב נכלים, וזה רב-מעללים.

[אהוד: יש לי תחושה שיש בארץ לא מעט "רבנים" שחולקים תכונות דומות עם שני הרבנים האחרונים שהזכרת – בנכלים וגם בבוּרוּת].

אל תבכו להולך

קראתי [לא בצער רב] על התפטרותו של המשנה למנכ"לית בנק לאומי, פרופ' דני צידון, זאת על רקע החוק להגבלת שכר הבכירים. פרופ' צידון עבד בבל"ל 12 שנים בתפקידים בכירים בהנהלת הבנק, תוך הוכחת הבנה עסקית, כושר ניהול, יוזמות ורעיונות מקוריים, שתרמוּ  תרומה רבה לשגשוגו של בל"ל. כל זה לזכותו. לא ידוע לנו מה היה גובה שכרו של הבכיר הזה, הוא ודאי לא זקוק ל"השלמת הכנסה" מהביטוח הלאומי. אך נשאלת השאלה: האם כל אותה תרומה להֶשׂגיו של הבנק ושל פרופ' צידון עצמו היו נפגעים, עם היה משתכר קצת פחות? האם התפקיד הבכיר, האתגרים, הניהול המוצלח, כל אלה לא מספקים את האיש, אף ללא משכורת עתק?

אל תבכו להולך. כידוע אין אדם שאין לו תחליף. אני מניח שיימצאו ודאי עשרות, ואולי מאות מועמדים ראויים ומוכשרים, שישמחו לקבל את התפקיד המתפנה הזה, אף תמורת מחצית ממשכורתו של הפרופ' המתפטר, בשל עצם האתגר שבתפקיד הזה. ואם בכל-זאת לא יימצאו קופצים על המשרה הזאת, אפשר לפנות אל הח"מ, והוא יסתפק ברבע בלבד ממשכורתו של ההולך.

אל תבכו להולך.

[אהוד: למוצרט למשל אין תחליף אלא אם יש אנשים שמסתפקים בגאונות של גיל שוחט].

טבילת חג

מה ההגדרה של נופֵש בחוף הכינרת בחג הפסח הזה?

טובל ומנגל בידו.

* * *

אילן בושם – 11 שירים

ל'חדשות בן עזר'

אדם יכול לִפּוֹל

עַל אֶבֶן

מִדְּחִיפָה

מֵעֲצִירַת פִּתְאוֹם

[אָדָם יָכוֹל לִפֹּל]

עַל מִדְרָכָה

מִגָּדֵר

עַל אָדָם אַחֵר

מִסֻּלָּם

כָּכָה סְתָם

אָדָם יָכוֹל לִפֹּל וְלֹא לָקוּם

כְּמוֹ כְּלוּם.

*

"פֹּה עָמְדוּ הַמּוּרִים הָעַתִּיקִים

וְהִבִּיטוּ לְעֵבֶר הַיָּם

וְאָמְרוּ: זֶה לֹא יִקַּח יָמִים רַבִּים,

עוֹד מְעַט וּזְמַנֵּנוּ תָּם.

וּבָזֶה הַמּוּרִים צָדְקוּ וְעוֹד אֵיךְ,

כִּי תָּם זְמַנָּם וְאֵינָם

בַּמָּקוֹם שֶׁעָמְדוּ עוֹמֵד עַכְשָׁו בְּרֶכְט

וּמַבִּיט לְעֵבֶר הַיָּם."

[שִׁירוֹ שֶׁל בֶּרְתּוֹלְד בְּרֶכְט,

עִבְרִית: בִּנְיָמִין הָרוֹשׁוֹבְסְקִי]

וְגַם הוּא, בְּרֶכְט,

שֶׁצָּפָה עַל הַיָּם

וְהִרְהֵר בַּמּוּרִים

כְּבָר אֵינֶנּוּ מִזְּמַן.

הולכים

יֵשׁ וְאָדָם בֶּן 51 הוֹלֵךְ (פַייפְן)

וְאָדָם בֶּן 81 עֲדַיִן מְהַלֵּךְ.

*

לְפַרְפַּר הַלַּיְלָה הָיָה מַזָּל בִּישׁ

שֶׁעָשָׂה שְׁטוּת וְעָף בְּטָעוּת בַּיּוֹם

וְחָתוּל טָרַף אוֹתוֹ חִישׁ.

*

בְּיוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה (צְפַנְיָה א' 15)

בְּבֹקֶר לֹא עָבוֹת אֶחָד (בֹּקֶר בָּהִיר; שְׁמוּאֵל ב' כ"ג 4)

שָׁכַב בְּבֵית אָבוֹת אֶחָד

אִישׁ יָקָר

קַר

עַל הַכַּר.

*

הַמַּחְמָאָה

"הִיא נִרְאֵית טוֹב לְגִילָהּ"

אֵינָהּ נִשְׁמַעַת טוֹב.

בבית קפה

זוּגָתוֹ הוֹלֶכֶת לְהַשְׁתִּין.

מְשֻׁעְמָם הוּא מֵצִיץ בַּנַּיָּד וּמַמְתִּין.

בֵּינְתַיִם שׁוֹזֵף מַבָּטוֹ אֶת מִגְוַן יְפֵהפִיּוֹת הֶחָזֶה

הַחוֹלְפוֹת עַל פָּנָיו

וְחוֹשֵׁב עַד כַּמָּה הוּא לְבַד,

וְכָל שֶׁנִּשְׁאַר לוֹ זֶה

לַעֲשׂוֹת בַּיָּד.

על חרבו

הוּא חִטֵּט וְחִטֵּט

לָהּ בַּשֵּׁת הָרוֹטֵט

עַד שֶׁנָּפַל מִתְמוֹטֵט.

*

תְּשׁוּקָתוֹ הֶעֱבִירָה אוֹתוֹ

עַל דַּעְתּוֹ

וְהוֹצִיאָה מִדַּעְתָּהּ

אֶת אִשְׁתּוֹ.

*

מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב

מָצָא אִשָּׁה וְהַמַּצָּע רָטֹב.

הֶחָתוּל

לֹא מְעַנְיֵן אוֹתוֹ דָּבָר – הוּא חוֹצֶה!

מְכוֹנִיּוֹת לֹא קַיָּמוֹת בִּשְׁבִילוֹ;

הוּא פּוֹסֵעַ בְּאַדְנוּת

כִּי כָּכָה הוּא רוֹצֶה;

כְּבִישִׁים חוֹרְצִים אֶת הַטֶּרִיטוֹרְיָה שֶׁלּוֹ

וְהוּא לֹא מְרֻצֶּה;

גַּם פַּח הַזֶּבֶל שֶׁמִּמּוּל קוֹרֵץ לוֹ טִפָּה

וְיֵשׁ לוֹ חֶשְׁבּוֹן עִם הֶחָתוּל הַזָּר

שֶׁקָּרָא עָלָיו תִּגָּר

וַחֲתוּלָה מְיֻחֶמֶת מְצַפָּה.

* * *

עדי אמסטרדם

תגובה למאמרו של אהוד בן עזר

"רוב מהומה על לא מאומה של אומברטו אקו" (גיליון 1141)

אהוד בן עזר מביע אכזבה מספרו האחרון של אקו "מיספר אפס". ואולם, אני סבור שגישתו של בן עזר לספר זה היתה שגויה מיסודה.

אני מסכים כי ספריו של אקו אינם מן הספרים הקלים לקריאה. אקו, אשר נהג לשקוד שנים רבות על כתיבת ספריו, ערך מחקר מעמיק לגבי כל נושא שעליו כתב. במהלך מחקריו אלה הוא הגיע למסמכים נדירים ועתיקים, ואת תוכנם הוא הטמיע בספר, כשהעלילה מתפתלת ונסובה סביב כל המידע שאסף. לאקואיסטים אציע להיזכר במסמכים שכתב יאקופו בֵּלְבּוֹ במחשבו, כפי שהם מובאים בספר המופתי "המטוטלת של פוקו" (יצא לאור בשנת 1988). בֵּלְבּוֹ ו-אקו חולקים הרבה מן המשותף, ומסמכיו של בֵּלְבּוֹ דומים במידה רבה ליצירותיו של אקו: עלילה בידיונית המסתמכת על אוסף של עובדות נכונות או אמיתות נכונות לשעתן (כלומר, קביעות שנחשבו כאמת כאשר יצאו לאור).

בן עזר הכריז בתחילת הביקורת כי לא קרא את ספרו הידוע ביותר של אקו, "שם הוורד", ואני משער שלא קרא גם את יתר ספריו של אקו. בהמשך משווה בן עזר את אקו לדן צלקה ומבין השורות משתמעת הביקורת הידועה כלפי אקו, לפיה אקו מתרברב בידיעותיו בפני קוראיו.

אך אקו אינו דן צלקה, כשם שעגנון אינו קפקא. קוראיו של אקו מבקשים לקרוא את אקו, באותו האופן שבו קוראיו של בן עזר מבקשים לקרוא את בן עזר ולא את עמוס עוז או את א.ב. יהושע. מכיוון שכך, קורא המבקש להיחשף לעולמו של אקו מוכרח להבין את הרקע של אומברטו אקו, ואת אופן השפעתו על יצירתו.

אומברטו אקו היה היסטוריון ובלשן שעסק רבות בחקר פרשנות הטקסט. כל ספריו העלילתיים קשורים לפרשנות טקסטואלית ולהשלכותיה על הדמויות. ספריו של אקו הם ספרים מרובי רבדים, שניתן ואף רצוי לחזור ולקרוא בהם שוב ושוב: בתחילה כדי להבין את העלילה ולהכיר את הדמויות, ובהמשך כדי להיחשף אל העולם שעליו הם מושתתים, עולם מיוחד במינו, משום שכל יסודותיו מתבססים על מסמכים היסטוריים ועל ספרים מתקופות שונות.

ברומן המצוין "בית העלמין של פראג", למשל, הדמות הבדיונית היחידה היא הדמות הראשית, קפיטן סימוניני, ואילו יתר הדמויות וכל המעשים והציטוטים המיוחסים להן היו אמת עובדתית ומוחלטת.

הקריאות החוזרות בספריו של אקו נועדו לחובבי הידע שבינינו, וכאן אני מבקש להציע חלופה לקביעתו של בן עזר כאילו האזכורים ההיסטוריים מעוררים רגשי נחיתות: אקו אינו מעוניין שקוראיו יישארו מאחור בעוד הוא ממשיך לספר את הסיפור. לפיכך הוא מצטט, דן, מתווכח או מסביר את הפרטים, ומשכיל להביא מידע יקר זה בצורה בהירה כחלק מן העלילה, ולא כהרצאה או כפרק מתוך ספר היסטוריה (טכניקה ששיכלל רבות מאז "שם הוורד").

הספר האחרון שכתב אקו, "מיספר אפס" הובא לידיעתי באחת הכתבות שהתפרסמו לאחר פטירתו של אקו. מיד מצאתי עותק באנגלית (התרגום העברי יצא בתחילת אפריל, ואילו אקו נפטר בפברואר) וגמעתיו בהנאה.

צר לי, אהוד, אך הספר אינו "ממציא לך סיפורים", אלא מביא בפני הקורא תיאוריות קונספירציה שונות ומשונות שרווחו בשנים שלאחר נפילת משטרו של מוסוליני (ואם פיסת מידע המופיעה בוויקיפדיה אינה נזכרת בספר, הרי זה משום שאקו סבור שאינה חשובה לעלילה). הרי מן הידועים שהסתלקות בלתי צפויה של מנהיג מלווה בתיאוריות מסוג זה, החל מהתאבדותו של היטלר, לכאורה או שלא לכאורה, עבור ברצח קנדי, מותו של סטאלין וכלה ברצח רבין.

הספר "מספר אפס" בוחן את אופן היווצרותן של התיאוריות הללו, שכולן נוצרו באופן טבעי כפרשנות לעובדות, והרי למדנו שעובדות אינן ניתנות לערעור, אך הפרשנות עשויה להיות שנויה במחלוקת. אקו אינו מורה לקורא כיצד לחשוב, אלא מציין את העובדות ומעלה את הפרשנויות החלופיות שניתנו להן. כך במקרה דו"ח נתיחת גופתו של מוסוליני, אשר נעדרו ממנו התייחסויות למצבו הבריאותי הרעוע של הרודן. ניתן להניח כי הפתולוגים, אשר ניגשו לנתח את הרודן המת, עשו זאת בדוחק זמנים, בשל המצב המדיני החריג ומכאן רשלנותם בכתיבת הדו"ח, או אולי ביקשו לייפות את המציאות, ולהציג מצג שווא לפיו מוסוליני יכול היה לחיות שנים רבות בבריאות טובה אלמלא היה נרצח. אפשרויות אלה סבירות לא פחות מאשר הרעיון לפיו כפילו של מוסוליני היה זה שנרצח.

אקו מלמד אותנו כיצד ההיסטוריה עשויה היתה להיראות אילו גלגליה היו נעים בכיוון שונה, ולכך ניתן למצוא גם הקבלה בסיפור המסגרת שבספר. חשוב מכך, אקו מוכיח לנו חזור והוכח כי גישת הנרטיבים עשויה להיות הרסנית, ורבים מבין קוראי המכתב העיתי יסכימו עם כך.

לכל המתלבטים – לכו וקראו את ספריו של אקו, אך זיכרו כי הקריאה בהם אינה קריאה רגילה. יצירתו הספרותית של אקו היא טעם נרכש, אשר סכנת התמכרות טמונה בצידו.

* * *

בן ציון יהושע

הרהורים אל מול השעון הביולוגי

יקיריי,

ביום 26 במאי, או ה' בסיון, שהוא ערב חג השבועות, ימלאו לי 80 שנה. הימים חולפים במרוץ מטורף ומה לעשות – הגדיים נעשים תיישים ואני זקנתי, בלי זקן, אף יותר מאבי ומאימי.

65 שנה אני יוצר ודבריי מתפרסמים מבלי שנכנסתי לתודעה. 80 אביבים בימינו אינו סיפור גבורות ויעבור כנראה בקול ענות חלושה. 

ביובל ה-70 חשבתי שהנה הגעתי לקצה המסלול ונערך אירוע בבית אב"א בירושלים. מאז חלף עוד עשור...

אולי ביובל ה-90 תהיה תהודה ולא אבין מאומה על מה ולמה כל המהומה. 

מהי תקוותו של יוצר כמוני? – שבעוד 100-50 שנה יגשו נערה ונער ומגש הכסף בידם ויזמינו בספרייה את אחד הספרים שבהם אני מושקע ולא יבינו באיזו שפה נכתבו הדברים.

בעל ספר תהילים מסכם את  הגבורות [במובן של סוף הדרך] בשני פסוקי מחץ מופלאים:

1. אַל תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי (תהילים נא, יג) וכוונתו ליכולת המנטלית, ליכולת החשיבה, למעיין היצירה ולתקשורת עם הסביבה שבלעדיהם אנחנו לא יותר מגוש בשר.

2.  אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי, לְעֵת זִקְנָה; כִּכְלוֹת כֹּחִי, אַל-תַּעַזְבֵנִי. (תהילים עא, ט) וכוונתו למצב הפיזי, הכולל בריאות, סיעוד, פת לחם וקורת גג. 

השבח לאל זיכני אלוהים לעת הזאת בסעיפים 1 ו-2 ומשפחה מופלאה ואני צועד על רגליי בריא אולם [ראו מילון אבן שושן]. 

סלחו לי על הרהורים מול השעון הביולוגי שנפלו עליי וממני עליכם בעת הזאת.

 אתם שלום וביתכם שלום.

 שלכם כתמיד

 בן-ציון יהושע

אהוד: אתה סופר נהדר ומופלא. אתה בעל רגישות בלתי רגילה לחיי אנוש, יכולת לתאר יריעה צבעונית והיסטורית רחבה, רוויית סבל וגם הומור – שרובה ארצישראלית וירושלמית. יש לך פינה משלך בספרות העברית, שחותם חזק של תולדות חייך טבוע בה.

אם תתחיל לכתוב מאמרים בזכות הפלסטינים ובגנות ישראל, אולי יחגגו לך 80 בעיתון "הארץ" ובאקדמיה. אם לא, שזה גם המקרה שלי, כי שנינו אנשים ישרים – עליך להסתפק בידיעה שמה שכתבת ושאתה עדיין כותב ייזכר ויישאר בעל ערך – גם אחרי שהרבה כותבות וכותבים חסרי-ערך של ימינו יישכחו כליל, אפילו שהתמחו בשנאת ישראל ובליקוק התחת לאויביה, וכן בכתיבה משעממת להחריד.

* * *

תקוה וינשטוק

לפקוד קברות בקריית שאול

זה עשרות שנים שאנו פוקדים את קברות יקירינו בבית העלמין בקריית שאול. קבוצה קטנה מהדור השני, דודנים מענפי המשפחה השונים. כולם יוצאי בתים מסורתיים אך מלבד אחד, לא ממש דתיים. עולים לקברים לאו דוקא משום מצווה, אלא מרצון להפסיק לשעה קלה את מרוץ השגרה ולהתייחד עם האנשים שאנו אוהבים. להתייחד לא רק במחשבות אלא גם לעשות מאמץ לכבודם. לא העלינו בדעתנו כמה זה קשה.

הקברים "שלנו" נחלקים לשתי קבוצות: באחת הדודים והדודות, בשנייה – אימי, אבי המאמץ ואחיו. בעלי קבור בחולון.

הקפדנו להיוועדבדיוק ביום השנה. ה"יורצייט", של כל קרוב. יחד עם הנשים שאינן נחשבות  כידוע – היינו פחות ממניין, אבל התנהלנו לפי כללי הטכס: "קדיש" וקריאת אותיות השם של כל מנוח. כך מיספר פעמים בשנה.

עד מהרה לא נמצאו ימים המתאימים לכולם והרשינו לעצמנו לעלות לקברים גם לא ביום הזיכרון אלא בסמוך לו.

אף זה הפך מטרד. החיים תובעים את שלהם. כל אחד וענייניו. תיאום הביקורים בקריית שאול דרש סבבים על גבי סבבים של טלפונים. החלטנו לפקוד את כל יקירנו ביום אחד – א' באדר א', יום השנה לאבי המאמץ.

מצוידים במברשת לניקוי המצבות מחול וענפים, התחלנו במחלקת הדודים והדודות – חלקה חדשה יחסית, מסודרת  למדי. התפללנו לזכר נשמותיהם והמשכנו לקרובים לנו ביותר.

הקרובים ביותר נחים בחלקה רחוקה – בקצה מסתמן בית העלמין הצבאי – וותיקה. את הקבר הראשון בה כרינו לפני יותר מיובל. גוש 17, אזור 8, שורה 2 קבר 6. תמרור מציין מה מיספר הגוש אבל איה האזור? התמרורים רחוקים זה מזה. משוטטים הלוך וחזור – האזור נעלם. נכנסים לחפש בין השורות, מבוך של מצבות מהוהות, אותיותיהן משוועות לתיקון. פה ושם מצבה חדשה, כנראה בעל או אישה שקנו חלקת קבר ליד בן הזוג והאריכו ימים. ניילונים, בקבוקים, זרים קמלים, פסולת לסוגיה. גם לפני פסח לא זוכים הקברים ל"ביעור חמץ" וניקיון ושיפוץ יסודיים. הנהלת בית העלמין שכחה מהם כנראה. בין שורה לשורה כמעט ואין מקום למדרך כף רגל. פוסעים בזהירות בזה אחר זה, עקב  בצד אגודל, מתחככים בין המצבות, דורכים על גזעי עצים, שברי אבנים ושלוליות. לעיתים השורה סתומה ולהמשך החיפוש דורכים על מצבות. ימחלו לנו המתים.

סוף סוף יוצאים מהצפיפות לרחבה קטנה שבה תמרור. הולכים אחר חיציו אבל היעד אינו נראה. מתפצלים לכיוונים שונים ומחפשים ומחפשים. אלמלא הטלפונים הסלולרים היינו מאבדים לא רק את הקברים גם את חברי קבוצתנו. לשאול מבקרים מזדמנים אין טעם. הם נואשים כמונו. וכך אנו תועים בלבירינט הפרוע עד בוא הגואל – עד שטרקטור נושא עגלת גזם או גנן החוזר מעבודה בחזית בית העלמין מלווים אותנו ליעד.

הביקורים  מתארכים לעייפה. אנו חדלים לפקוד את קברי הדודים ועולים על קברי ההורים בלבד.

לכאורה, אחרי עשרות ביקורים, צריכים היינו למצוא את הקברים הללו בעיניים עצומות: למעשה משנה לשנה איתורם נעשה קשה יותר, מכל צד, נוספים קברים חדשים והסביבה משתנה לאין הכר. החברה קדישא מוכרת כל סנטימטר אדמה שעוד נותר לפליטה בבית כל חי הזה. זו הקרקע היקרה בעיר. עתירי סנטימנטים וממון נכונים לשלם עליה הון תועפות. קברים ניכרים גם במקומות הכי בלתי אפשריים. לא מצליחים למצוא מקום לקבר בשורה עורפית רגילה – החברה קדישא מאפשרת להציב קבר גם לרוחב הדרך – ומקצצים את הדרכים למעבר. דרושים קברים נוספים? מקצצים גם בשבילים הפנימיים הקטנים – ומתפנה קומץ עפר לקבר. הכול כשר. המבקרים סובלים? שיסבלו.

היינו נותנים בהם סימנים: שורת הקברים 'שלנו", נפתחת בקבר של אחד גרינברג. אבל קברים חדשים דחקו את גרינברג המנוח ממקומו. קברו נעלם אי שם בנבכי השורה ופסק לשמש תמרור. עשינו סימן נוסף: עץ סיגלון הפורח ליד הקברים. העץ קרס, ניתץ מצבה – ונגדע. והקברים ממשיכים לשחק איתנו מחבואים.

קברות האנשים היקרים לליבנו הלכו והתרבו – השמות המוכרים על המצבות כבר מרובים משמות האנשים שאני מכירה היום – ואילו מיספר בני חבורתנו התמזער. נותרנו שלושה בלבד – שתי נשים וגבר, בני דודים. היתר הלכו לעולם שכולו טוב או ששוב לא נותר בהם כוח ללכת. ביקשתי שנתעייף פחות ונגיע לקברים במכונית.

במכונית נהג בן הדוד, גם הוא כבר לא נער. מבעוד מועד בירר בחברה קדישא מה מסלול הנסיעה ושירטט אותה בפרוטרוט על דף. הגענו בשלום לנקודה המסומנת כקרובה לקברים, עצרנו – והחלה פרשת חיפושים חדשה.

נקלענו לסביבה שמימינו לא היינו בה, לבירינט חדש. אין זכר לתמרור, לפנות ימינה? שמאלה? בחיפושים הרגליים ידענו לפחות לאיזה צד לפנות. הנהג-הדודן יצא "לרגע" לחפש את השביל הנכון ונעלם לשעה. בת הדוד חיפשה אותו לשווא. היום היה לוהט והוא שב תשוש ומזיע. אין ברירה אלא לחזור לחברה קדישא. הפעם קיבל הסבר מדויק ומפורט. נכנסנו לשביל הנכון, הגענו לקברים, אמרנו קדיש על כל נפטר וקראנו את אותיות שמו, ניקינו את המצבות ואף רשמנו את שם הקבר שממנו עלינו להתחיל ללכת  לקברים – אולי להבא השם יעזור...

כמו אחרי עבודת פרך חוזרים למכונית. נכנסנו לבית העלמין בשתיים בצהריים ויצאנו קרוב לחמש בערב. הטכס עצמו נמשך כחצי שעה. שאר הזמן – חיפושים.

כל הסיוט הזה היה נמנע אלו השקיעה החברה קדישא חלק מההכנסות ממימכר פיסות הקרקע – בתחזוקה ובשיפוץ של החלקות הפנימית הנושנות ולא בחזית בית העלמין בלבד. תחזוקה שהיתה מאפשרת לצעוד גם בשבילים הקטנים שכיום אין בהם מדרך לכף רגל. אילו לפחות הירבו בתמרורים והציבו אותם במרחק הליכה סביר זה מזה! רבים מפוקדי בית העלמין הם קשישים שכבר החיפושים אחרי התמרורים – שלא לדבר הקברים – מכלים את כוחם. הגיעה העת לטפח ולכבד גם את הקברים הישנים במעבה בית הקברות, שהחברה קדישא עצמה תעשה חסד של אמת עם שוכני העפר.

לא מדובר בבית קברות הדור נוסח הוליבוד אלא בבית עלמין שאינו מצריך קילומטרים של חיפוש מתיש, שבסופו קברים מוזנחים. אין שום חובה קדושה שבית חיים אורתודוקסי יכיל חלקות קברים בלתי נגישות. אפשר למשל להציב גשרוני עץ מעל לקברים המצופפים ולאפשר מעבר בלי פגע, ללא בקשות עזרה. גם בארץ קיימים בתי עלמין שמרניים ותיקים מסודרים ומסומנים כהלכה, בעלי שבילים נרחבים ותמרורים ברורים המשתדלים להקל על קהל המבקרים בהם. הולכים בביטחה ומגיעים בזמן סביר ליקירים. בבית הקברות האזרחי בכניסה לחיפה, למשל, לא נוטלים את הידיים ביציאה בהרגשת ברוך שפטרנו.

וחשבתי על פרשת הייסורים שיעבור הדור הבא אחרינו, בנים, נכדים ונינים, כשיבקרו את הקברות הנידחים בקרית שאול. הרי המבוך והמבוכה שם רק מתעצמים משנה לשנה! זאת כמובן בהנחה שאכן יעלו על אותם קברים... ושאנו איננו המוהיקנים האחרונים לפוקדם. 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ישראל זמיר

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

פרק ו': אצ"לניק מחורבן

הייתי נסער מן העלבונות שספגתי אמש. האם לכולם חייבת להיות אותה דעה? מה אנחנו, חבילות חציר? אטריות בסיר מרק? אסור שמישהו יחשוב אחרת מן המקובל בתנועה? קיבינימט, אני מסתלק לפלמ"ח. הם ימשיכו לדקלם ואני אלחם.

לרגע ראיתי עצמי על הרי ירושלים, יורה באנשי כנופיות וחובש חבר פצוע.

אך אם אלך לפלמ"ח בניגוד לדעת הכיתה – הדרך לקיבוץ תיחסם בפניי, ואני הלא רוצה להיות חבר קיבוץ! ככלות-הכול, זו החברה הכי צודקת והכי שִוויונית בעולם.

נכנסתי לכיתה. המחנך הסביר את עקרונות "הפירמידה-ההפוכה" של בורוכוב. האזנתי וחשתי צער על יהודי הגולה, שאינם יכולים להשתלב בענפי יצור ראשוניים: מכרות, תעשייה כבדה, חקלאות – שליטה על אמצעי-יצור התפוסים על-ידי הבורגנות המקומית. לא נותרה ליהודים ברירה אלא לעסוק ב... פרנסות אוויר: מסחר, הוראה, תיווך, עורכות-דין, עיתונות – מקצועות שנפגעים ראשונים בשעת משבר כלכלי. המחנך הביא נתונים ממיבנה תעסוקתם של יהודי ברלין בשנת 1935, וטען כי בארץ-ישראל, יהודים שיעלו ארצה – יוכלו להשתלב בהצלחה במקצועות הפרודוקטיביים. כך ניתן לבנות פירמידה יהודית נורמלית, שבבסיסה ענפי יסוד ראשוניים.

*

נעמה חזק!

אמש התקיימה "פעולה". יוסק'ה העלה בה לדיון את נפילת הל"ה. ישבנו סביב מדורה בחורשת הקזוארינות והתווכחנו אם צריך היה לפגוע באותו ערבי זקן, שהל"ה פגשו בדרכם, והוא שהזעיק את ערביי הסביבה.

יוסק'ה הפריח סיסמאות על "טוהר הנשק", "הומאניות נאורה" ו"מוסריות נעלה". לדבריו, חניכי תנועות-הנוער של ארץ-ישראל העובדת אינם מסוגלים, בגלל חינוכם ההומאני, לפגוע בערבים חפים מפשע, והמחיר ידוע.

זה נכון כשיש שלום, אך בימי מלחמה? הוויכוח התחמם וכמה חבר'ה כינו אותי "פאשיסט! אצ"לניק מחורבן!" ומיני ביטויים נבזיים. הם גיבורים בפה, מעולם לא סיכנו את חייהם. ילדותם עברה על מי מנוחות של מטפלות, שגוננו עליהם בקנאות רבה מבית-התינוקות ועד היום הזה. ילדי-תנובה למופת.

אספר לך משהו מאוד-מאוד סודי, שבחיים לא סיפרתי, וכחברה שלי, אני בטוח שתנצרי הכול בליבך. לפני שבאתי לקיבוץ למדתי בתל-אביב, בבית-הספר המקצועי "מקס פיין", ואחדים מתלמידי הכיתה השתייכו לאצ"ל. הייתי חבר "השומר-הצעיר" ושללתי בחריפות את דרכם. עם זאת, הערכתי את אומץ-ליבם לסכן את חייהם למען אמונתם.

יום אחד חסרו להם אנשים להדבקת כרוזים, והם פנו אלי שאעזור להם. הרפתקה מסוכנת לנער בן חמש-עשרה, כאשר הבריטים מסתובבים במדים ובלא מדים ברחובות תל-אביב. לא ברור איך הסכמתי. מכל-מקום, הם הלבישו על ראשי גרב שקופה של אישה, כדי שלא יזהו אותי, והתרוצצתי ברחוב אלנבי עם דלי דבק ומברשת. היינו זוג: אני מרחתי דבק על קירות הבתים והשני הדביק כרוזים. מעבר לכביש שמר עלינו אצ"לניק חמוש באקדח. ההוראות שקיבלנו היו: במקרה שנשמע קול משרוקית – יש לעזוב הכול ולברוח.

לקראת סיום המשימה, נשמעה שריקה. מרחוב שיינקין הגיחה ניידת בריטית, והחל מרדף. מה אגיד לך, אילו מדדו בסטופר את מהירות הריצה שלי – הייתי קובע שיא עולמי. דהרתי ברחובות, חציתי כבישים, נכנסתי לחצרות בתים, דילגתי מעל גדרות והם – אחריי. ברחוב מזא"ה, מול ביתו של אדון ויטמן, בעל הקיוסק המפורסם – נכנסתי לחצר, חלפתי מעל גדר, חציתי את רחוב בלפור ומצאתי עצמי בחצר של מסעדה ברחוב אלנבי, כשמאחוריי גדר של שדרת ברושים ועץ אורן בודד. טיפסתי כקוף על אורן מדולל עלווה, וכטרזן זינקתי אל הברוש. חיבקתי את גזעו בשתי ידיי, השחלתי עצמי אל בין ענפיו הצפופים וקפאתי על מקומי.

מה אגיד לך, תוך כמה דקות הגיעו שוטרים עם אקדחים שלופים וחיפשו בכל פינות החצר. אפילו הרימו מכסים של פחי-אשפה, אולי אני מסתתר באחד מהם. הייתי תלוי על עץ ממש מעליהם, כשהלב שלי דופק כמו מכונת-ירייה. השוטרים צרחו ושרקו במשרוקיות, שהזכירו לי תקופה אחרת מחיי.

אינני יודע אם סיפרתי לך שגירשו את אימא ואותי מרוסיה בשנת 1936. הייתי אז ילד קטן, והתגוררנו ליד ה"כיכר האדומה". באחד הימים נאסף בה קהל רב, ושוטרים שמרו על הסדר. אמרו כי הסופר הידוע מקסים גורקי נפטר, ותהיה לוויה.

לפתע השתררה דממה והכול הסירו את כובעיהם, למרות הכפור העז. תנוכי אוזניי קפאו, והתחננתי לאימא שתרשה לי לחבוש את כובעי. אימא הציצה באנשים שסביבי ואמרה בקול-רם: "תן כבוד לסופר הדגול, לקומוניסט המהולל."

עגלה רתומה לשישה צמדי סוסים שחורים נשאה ארון עטוף שחורים. מאחוריה פסע אדם אחד בלבד. מן התמונות התלויות בגן-הילדים זיהיתי את יוסף סטאלין.

הוא צעד מתונות וארשת קודרת על פניו. הצצתי בתדהמה באיש בעל השפם, בסגין חיילים ירוק ובכובע מצחייה שהחזיק בידו, וקראתי בקול:

"אמא, ראי כמה קטן הוא סטאלין הגדול!"

נוצרה מהומה. אנשים צעקו עליי ומישהו לא התאפק וחבט בעכוזי בכוח. נבהלתי ופרצתי בבכי. שוטרים שעמדו לפנינו כנראה לא שמעו או בחרו להתעלם מהערותיו של ילד קטן. מישהו לחש לאוזנה של אמא שתמהר להסתלק, וליתר ביטחון תארוז שתי מזוודות עם בגדי-חורף. "בסיביר קר מאוד עכשיו..."

ייתכן שבגלל ההערה שלי על סטאלין או מסיבה אחרת, גורשנו מרוסיה לתורכיה. הותר לנו לשהות באיסטנבול ארבעים ושמונה שעות בלבד. שכרנו חדר בעליית-גג במלון זול, ליד הנמל, בהנחה שתוך ימים אחדים נפליג לפלסטינה. עד מהרה למדנו לדעת כי שלוש קומות של המלון היו בית-בושת, וכל לילה עלו משם פקודות של שוטרים שרדפו אחר מהגרים לא-חוקיים.

כאשר שמעתי את פקודות השוטרים הבריטיים באותה חצר, כשאני תלוי על ברוש – נזכרתי באיסטנבול. כל-כך פחדנו שיתפסו אותנו. חיינו שם בלא היתר תשעה חודשים.

למען האמת, הדבקת כרוזים היתה הרפתקה די מסוכנת. אולי לא תאמיני, אך הרגשתי גיבור. תעתעתי באימפריה הבריטית! למחרת עברתי ברחוב אלנבי, ועל הקירות התנוססו הכרוזים שהדבקנו. אנשים עצרו וקראו. לרגע התחשק לי לומר להם: "רבותיי, אני הוא שהדבקתי אותם!"

עוד פעם אחת הדבקתי כרוזים, והפעם באזור התחנה המרכזית.

ולפתע ראיתי את אימי יורדת מאוטובוס שהגיע מירושלים. היא מיד זיהתה אותי, והיו צעקות ואפילו כמה סטירות-לחי.

כך הִגעתי לקיבוץ.

המצב פה מסובך. מזכיר-הקיבוץ שמע על תוכניתנו לברוח לפלמ"ח, אסף אותנו והודיע שאנו במכסת המתגייסים. אני חושש שעד לגיוסנו יסתיים הכול ולא נספיק להילחם. כל יום מגיע לקיבוץ עיתון ובו המדור "חללינו". חבר'ה שלמדו איתי בעיר, שמותיהם כבר מופיעים במסגרת שחורה. ממש נורא!

וכשישבנו בחורשה, והקבוצה השמיצה אותי בגסות ובבוטות, אמרתי בליבי: "חבר'ה, אתם יכולים להשמיץ אותי מהיום עד מחר, אבל פה, מתחת לעץ הזה בילינו נעמה ואני את בילוי חיינו. הו, כמה אני מתגעגע!"

המשך יבוא

*

ישראל זמיר מספר על ברל, מזכירו של נשיא טהיטי, שנחום גולדמן שיכנעו להצביע עבור החלוקה באו"ם בנובמבר 1947. טהיטי היא טריטוריה צרפתית, שאינה עצמאית ובהחלט אין לה נשיא וגם אין לה ברל'ה. האם התכוון זמיר להאיטי? השם דומה מאוד, ומכשיל רבים וטובים,

גדי יערי

אהוד: אני מניח שאתה צודק אבל ישראל זמיר היקר הלך לעולמו בנובמבר 2014 ואינו יכול לענות לך.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

אהוד בן עזר

לא לגיבורים המלחמה

רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"

(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971

לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.

המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.

הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.

לפני יותר מ-50 שנה!

פרק ז

באחד מימי נובמבר נמאסה על פוליק ירושלים הקרה שהחורף עומד בשעריה והוא ברח כבר ביום חמישי בערב לתל-אביב.

ביום שישי בבוקר היו שמיים כחולים להפליא, ורוח חמה, להקות ציפורי-נוד עשו דרכן דרומה, והוא הלך לים. הוא עשה חשבון שהכסף אשר חסך מעבודתו בחריש בנגב לפני שנה כמעט נגמר, ועבודה בירושלים טרם מצא. בבית אימו בתל-אביב ציפתה לו הודעה על התייצבות תלת-חודשית ("צו זה אינו מבטל כל צו-קריאה אחר שברשותך"), ובה נאמר שעליו להביא לבדיקה את נעליו הצבאיות. הפתק שקיבל בדואר, ככל צו-קריאה, היה מחריד את ליבו וידיו רועדות, כמין מצב של עילפון ושל ציפייה למה שמחכה לו, עד שפתח אותו ונוכח לדעת לרווחתו כי אין מדובר הפעם ביציאה לאימונים (מה הם רוצים ממנו? לא מספיק להם השבוע שדורשים ממנו לצאת בדצמבר להשתלמות חובשים?). הוא נזכר באימוני הקיץ המפרכים אשר בוודאי ימנעו בעדו לעבוד בקיץ הבא כדי להשיג כסף להמשך לימודיו.

מדוע ברח לתל-אביב? קרוב לשנתיים הוא חי בירושלים וטרם התרגל לשעת יגון הדימדומים שלה. גברת לוי הזקנה היתה יושבת לפנות ערב במרפסת עם כוסית קוניאק בידה הרועדת, ומתבוננת בעיניים נכאות בשקיעה. "אַלְזוֹ רפאל, לא להיות כזה עצוב. אתה להדביק אותי בדפרסיות שלך." היא היתה אלמנה.

כאילו תמיד שכן העצב בליבו. אבל רק בירושלים... כי אף פעם לא היה לו חדר לבד, ורק עתה, משהיה לו חדר... קודם היו הבית ותנועת-הנוער ובית-הספר והצבא והקיבוץ. אין דפרסיה בעין-גדי, כי תמיד אפשר לשכב על הדשא בערב ולשיר עם כולם, "שחקי שחקי על חלומות..." ו"בוא ואשק לך..." – עד שהיו לו כולם לזרא, כמו אחים ואחיות, וכבר לא היה שום גירוי חדש. שם, בחוף ים-המלח, חיפש את השקט ולא מצא. בוואדי סודייר, הוא נחל דוד, התנפלו עליך זבובים סגולים בעקיצות מכאיבות, אפילו ספר לא יכולת לקרא בשלווה. ואת החדר בצריף הצטרכת לחלוק עם שניים אחרים, אפילו לגעת באבר שלך נבצר ממך ביחידות. כמו בצבא. רק בחדרון הקטן והחשוך אצל גברת לוי ידע לראשונה את טעמם המתוק-מכאיב של שקט ובדידות ושעת יגון הדמדומים. בירושלים, רק בירושלים, בין-ערביים, יש בה באותה שעה אחד משישים מטעמו של מוות.

מה מציק לו? – חקרה אותו גברת לוי הזקנה כאשר הבחינה שאינו יוצא עם בחורות, אלא מסתובב שעות ארוכות חסר מנוחה ומחכה לדואר. רק לאחר כמה חודשים סיפר לה על עפרה. "שְׁרֵקְלִישׁ," אמרה, "נורא. בחורות כאלה לא להתחתן אף פעם. אַלְזוֹ רפאל, בֶּסֶר אַיין אֶנְדֶה מִיט שְׁרֵקֶן, אַלְס שְׁרֶקֶן אוּנֶה אֶנְדֶה. יותר טוב קליינע צרות שאתה מוציא עפרה מהראש מאשר עושָׂה לך צרות בלי סוף."

ועוד למד ממנה על דפרסיית האביב, שקשה מכולן, כבר מאמצע החורף היא חוששת מפניה. ויש דפרסיה יום-יומית קטנה ("לאנשים לבד עצוב מאוד לפנות-ערב"), שאפשר לעבור אותה עם כוסית קוניאק קטנה, ולפעמים עוד כוסית אחת קטנטנה, ועוד לגימונת.

בוקר אחד קם בשעה מוקדמת מן הרגיל ופתח לתומו את דלת חדר הרחצה וראה את הזקנה עומדת ערומה באמבטיה ומתרחצת. היא התכופפה לקראתו בבהלה וכיסתה מהר בידה על שדיה הנופלים ובהתה מולו בעיני קצרות הרואי, בלי משקפיה.

מיד אמר סליחה וסגר את הדלת. ובזיכרונו נחרת עור הקלף האפור שלה וגופה הכסוף שנוטף טיפות מים באפלולית החדר. חש עצמו אשם בפניה, כי היה נוהג בדרך כלל לקום מאוחר בבוקר, ומפני כך לא טרחה לנעול את הדלת. כאשר היתה רואה אותו יוצא מחדרו לפני השעה תשע בבוקר, היתה שואלת אותו אם אינו חולה.

 הים היה חלק כראי ושקט כבריכה. אנשים אחדים התחממו בשמש על החוף. סוכת המציל נעלמה, וכן הקיוסקים עם דודי התירס המהבילים ומחנות הפעוטות ואימותיהם. במים, שהיו צלולים להפליא, באה לקראתו סירת-דיג קטנה ובה שני דייגים. האחד, בסרבל-עבודה שחור, כיבה את המנוע שבאחורי הסירה (המשמש גם כהגה), והרימוֹ באלכסון עד שניצב כמין זרבובית. השני, שחשב כומתה כחולה, תפס במשוטים. בעל הסרבל השחור זרק את קצה הרשת למים, ומצוף עשוי ג'ריקן אטום סימן את מקומה. ואילו חברו ישב בקדמת הסירה וגבו כלפי חרטומה, וחתר במשוטים, מטה את הסירה במעגל רחב.

בעל-הסרבל, שעמד באחורי הסירה, משך והעלה את הרשת, הצנופה על קרקעית הסירה, והשליך אותה למים בשחררו אותה אמה אחר אמה. שוליה העליונים היתוו בים קו של מצופי-שעם קטנטנים. בהגיע פוליק בשחייה עד סמוך לסירה, כבר נשלם כמעט סיבוב הטלת הרשת. כאשר צלל במים הבחין, מבעד למשקפי-השחייה, במהומת דגים שמתרוצצים, כמנחשים את הסכנה, מול קוריה הלבנים של הרשת. מבעד לקורים השתקפו במים בבואות אור השמש.

מעל לפני המים היה מצב הדברים כך: דגים אחדים, נועזים במיוחד, אשר נסגרו ברשת, הבחינו כי מצבם נואש והם שלפו עצמם בתנופה מתוך המים וקפצו לעומת עברה השני של הרשת. רגע של ריחוף קצר, כשגופם מרפרף ומבהיק בשמש – היה כל אשר עמד בינם לבין החופש.

למחרת השבת בה ביקר אצל עפרה, קם בצהריים תקוף רעב פתאומי והלך לאכול בקפה "חרמון", מול משרד ראש-הממשלה ברחביה. יש ארוחות זולות יותר במנזה של הסטודנטים בקצה רחוב ממילא. לעזאזל הכסף. ישב בגינה הקטנה. עברה אישה זקנה וכפופה, מרכיבה משקפיים ולראשה כובע גרב. לולא הכובע היתה דומה לגברת לוי.

"סליחה אדון?" שאלה, "אתה גומר את המיץ?"

"מה?" נבהל.

"חשבתי, אם לא גומרים, אולי אפשר לקבל טיפה?"

פוליק: "לא, לא, זה אני!"

הזקנה הסתלקה לשולחן הסמוך, שם פשטה יד לנדבה. פוליק התבונן אל המיץ ואל הצלי שבצלחתו, הם כאילו נטמאו והזדהמו מפני לטישת עיניה של הקבצנית. היא רצתה לשתות בכוס שלי! – קם ושילם וברח מן המקום כשהוא משאיר את מחצית ארוחתו על השולחן.

לעיתים הוא עומד במטבח הקטן והחשוך של גברת לוי, מול החלון המסורג, ומכין לעצמו סאלאט. הסכין החד בידו, והזקנה מסתובבת הנה והנה בין הכיור לארונות, ולרוב כבר כוסית הקוניאק בכפה, ואותה שעה מתחיל לפרכס בזרועו שריר אחד, ואותה מהות ראסקולניקובית מקפצת ובאה מולו (החלון מיטשטש כאוויר שרוטט ביום שרב, כמראה עיוועים – כאותו רגע מסנוור בצהרי-יום, טרם פתח את צו-הקריאה) – לשחוט, לתקוע את הסכין בצווארה... והוא נבהל מפני עצמו ומרגיע עצמו במחשבה שכך יצריהם הכמוסים של כל בני האדם, וכל זמן שהוא מצליח לבלום את עצמו, הריהו... עדיין ככל האדם. ואמר אל נפשו, אילו רק ידעה באיזו סכנה היא נמצאת, לא היתה מתאוננת על הדפרסיות והמיגרנות שלה.

 הדייגים היו אדישים למראה הדגים שהתחמקו. סרבל-העבודה של מטיל הרשת היה עשוי גומי שחור ומבריק, ולראשו כובע מצחייה אפור ומהוה. בעל הכומתה הכחולה המשיך לחתור, משוטיו פיכפכו בדממת הים, וחולצתו התרוממה והתגלו שולי גופייתו הלבנים. הסירה היתה צבועה באדום עד לקו המים, מעליהם באפור, ושוליה ירקרקים.

השניים השלימו כמחצית הקפה נוספת על הראשונה, בהשתדלם להיטיב את מלכודת הרשת. אז עצרו והחלו לחזור. בעל-הכומתה היכה במשוטים בתנועות מדודות כשקוע במחשבות עמוקות, וחברו משך והעלה באיטיות מתוך המים את הרשת הלבנה, אשר בקוריה הסמיכים ביצבץ, מדי פעם, דג מפרפר שגופו מבריק בשמש בצבע הכסף. דגה רבה לא העלו ברשתם. כאשר סיימו לקח לעצמו בעל-הסרבל שעה קלה של מנוחה, ועמד בסירה מאחור ועישן סיגריה. בעוד השני, שהירפה מן המשוטים, כרע ותלש את הדגים המפרפרים מבין לולאות הרשת והשליכם על רצפת הסירה.

כעבור שעה קלה היה הכול מוכן להטלה נוספת של הרשת. בעל-הכומתה הוריד אל תוך הים את זרבוביתו של המדחף שבמנוע הסירה מאחור, התניע את המנוע, והם הפליגו צפונה אל מעבר לבריכת תל-אביב, מותירים שובל ארוך של קצף לבן במים הירקרקים-כחולים, ומצולה רוגשת בועות של גלים, כראש חץ שהלך והתרחב מאחוריהם.

מדי בוקר בירושלים הוא מתעורר בתקווה לפגוש את עפרה באוניברסיטה. לפני שבוע פגש בה בחנות הספרים, ומתוך רצון לעשות עליה רושם קנה את "תיאיטיטוס" בהוצאת מאגנס, למרות שהיה לו בחדרו הכרך השלישי של כתבי אפלטון בהוצאה ובתרגום אחרים, שהכיל גם את הדיאלוג הזה. בחציפות עמד וטען לעומתה כי התרגום שבידיו עדיף על פני ההוצאה האחרת (למרות שמימיו לא הישווה ביניהם), וכה תקיף היה בדעתו עד שכפה גם עליה לקנות עותק אחד (היא למדה ספרות עברית ופילוסופיה), בהודיעו לה עובדה, שהיא שקר גמור (השד יודע מאין לקח אומץ לכך) – כי הספר נדיר וכמעט אזל. אלה עותקיו האחרונים.

ובאותו אומץ לב סהרורי הצטרף אליה בדרכה חזרה לביתה, עד שמצאה בתור לקו 16 חברה טובה שלה ונמלטה ממנו אליה וישבה עימה יחד ואפילו לא עשתה לו הכרה עימה. כשעמד לצידן באוטובוס, כמעט שלא שמה לב אליו, למרות שהביע דעות אחדות על השירה העברית הצעירה, וגם לעג לספרו החדש של אורי בן-עמי שהוא "מלאכותי", הערה שעליה עברו שתיהן בשתיקה.

במרכז העיר ירדו השתיים והוא העמיד פנים שעליו לרדת בתחנה הבאה, אלא שנמלך בדעתו והחליט להישאר באוטובוס, שעושה סיבוב בעיר וחוזר לאוניברסיטה. הוא הפסיד שיעור אחד כדי להתלוות אליה. ברדתו התבייש מפני הנהג, שיחשוב אותו לאידיוט גמור מפני שנסע סתם כך ללא סיבה לאורך כל הקו וחזר לתחנת היציאה.

נכנס לחנות הספרים, כאילו מתוך תקווה להיזכר, בינות לאיצטבאות הספרים, במשפטים הספורים שהחליף עם עפרה. ולפתע הרגיש שלא יוכל יותר ללמוד היום, וחזר שוב לתחנת האוטובוסים, מקווה בליבו שלא יגיע עתה תור אותו נהג שרק לפני רגעים אחדים ירד ממכוניתו. בתחנה היה ראשון בתור ועמד ליד אוטובוס ריק שדלתו פתוחה. שתי נשים מבוגרות, כנראה תיירות, הגיעו והוציאו את ארנקיהן והושיטו לו מטבעות אחדות. 

"אני מצטער," חייך, "הנהג עוד לא בא."

"סליחה!"" אמרו, "חשבנו שזה אתה."

אם אני נראה כמו נהג אוטובוס, אמר פוליק לעצמו, סימן שמצבי עוד לא נואש. עדיין אני נראה בריא. זה דם האיכרים שבי.

הוא חש עצמו בריא. בריא מדי. ולעיתים היה גואה בו כמין כוח שלא בא על פורקנו, ואז היה מכה באגרופיו בקיר. מחוץ להתקפי צרבת נוראה, שהיתה חותכת במעיו, וכאבי-הראש, –  היתה הבריאות המוגזמת והמגושמת שלו מרגיזה אותו, מפני שנדמה היה לו כי למצבי-נפשו מתאים היה לו להיות בעל גוף צנום וחלני, אולי גם היו משחררים אותו אז מן הצבא.

בפעם אחרת ראה אותה בצהריים אוכלת במסעדה שבבניין המינהלה באוניברסיטה, כמעט וניגש אליה עם מגש האוכל בידיו, אך המקומות לצידה היו תפוסים, והוא בא בחברת מיספר ידידים וידידות שלו, וכמין טירוף אחז בו שלא להראות לה כלל שהשגיח בה (אמנם גם היא תקעה עיניה בצלחתה והתעלמה ממנו), ולהרבות בקולות צחוק ורעש עם הבחורות שבאו עימו. הוא ישב במרחק שני שולחנות ממנה, ולמרות שגבו היה מופנה אליה, חש כל אותה שעה את תשומת-ליבה שכאילו ננעצת בו מאחור, ועורפו להט מפני אותו מאבק חשאי שמתרחש ביניהם. הוא אף ידע בדיוק מתי היא קמה ויוצאת, וליווה את צאתה בהטיית ראש מבויישת. והנה אך יצאה וכמו התרוקנה לפתע המסעדה מכל חשיבותה, ושוב לא מצא עניין בשיחת הסטודנטים העֵרה שליד השולחן. הוא השתדל להסתיר את הקדרות הפתאומית שירדה עליו, וקיווה כי איש מהם לא הרגיש בדרמה הקצרה שזה עתה עברה עליו והותירה אותו ריק ומרוקן מכול.

ולמחרת ראה אותה מבעד לחלון חדר ההרצאות בעת שהלכה מבניין מייזר לבניין לאוטרמן, לבושה בשמלה צהובה, והקדים מועד צאתו לפי תום השיעור, ועד שיצא כבר נעלמו עקבותיה ולחינם סבב הלוך ושוב על פני מבואות הבניינים, ואף בדק אחריה בחנות הספרים ובמסעדה.

מפרשית קלה חלפה על פניו במהירות וכאשר עלה לחוף עוד זכר את מראה הנערה בבגד הים הפרחוני שניצבה ליד המפרש הצחור, והנה ירדו מאחת ה"חסקות" שני בחורים צעירים ועימם זקן אחד שמן עד למאוד, וראשו עטוף במטפחת לבנה כמין מצנפת של שודדים. על הסירה נמצאו רובה-צלצל, סנפירי גומי שחורים, מסכות צלילה, ובאמצעיתה ארגז עץ חום. הם פרקו על החוף את ציודם וצידם – כעשרה דגים גדולים ושמנים, שעדיין בטניהם המכסיפות מפרפרות, והם מטלטלים מצד אל צד את זנבותיהם הכהים, ולשווא מניעים את סנפיריהם האפורים ואת זימיהם שנפערים יחד עם לועותיהם האדמדמים. שלושת השותפים להרפתקת הדיג היו כאילו מסוכסכים על אופן חלוקת השלל. אחד הצעירים הרים שני אשכולות דגים, מושחלים בחוט בפיותיהם, וברח עימם כשהם מפרפרים בידיו במין התעמלות נואשת של גוססים.

ואילו השמן גחן בלהיטות על החוף, תפס בשלושת הדגים הנותרים, חיבקם בשתי ידיו והידקם, בעודם מפרפרים, אל ביטנו העצומה והחשופה, וכך דידה על פני החוף, ורדף אחרי הצעיר כשהוא סוחב רגל אחת, צולעת ויבשה, שהיתה צנומה מרגלו הבריאה. מראהו אז, עם המטפחת הלבנה ההדוקה לראשו בתור מצנפת, היה כדג אמנון ענק השוחה באוויר עם צאצאיו הקטנים, ופוליק נזכר בלימודיו בביולוגיה, בשיעורי הרבייה, על אודות אמנון הכינרת המטיל ביציו ואחר חוזר ובולע אותן כדי להגן עליהן. בתקופת הדגירה אין הוא אוכל מאום ממזונותיו, ולאחר ההתבקעות שוחים הדגיגים הזעירים בנחיל הומה ורוגש, אשר צמוד לסביבות ראשו הגדול, ובשעת סכנה הם חוזרים ונבלעים כולם אל תוך חלל פיו הפעור.

והוא?

הוא החליט שלא יילך למילואים. הוא סטודנט ואסור להם להפריע לו. אי-אפשר ללמוד פילוסופיה ולהיות עבד. הוועדה שליד קצין העיר לא התחשבה בו. הם לא מעריכים אותו. הוא כתב להם מכתב והסביר שכבר שירת בקיץ והוא עסוק עתה בעבודה חשובה על סוקרטס במסגרת לימודיו בתולדות הפילוסופיה היוונית. והם השיבו לו כי לימודיו יכולים לסבול הפסקה של שבוע. קל להם לומר. עתה, כשעליו להכין עבודה סמינריונית על תורת האידאות של אפלטון. לא, הוא לא ייתן להם להוציאו כל פעם מתוך עולמו הרוחני. הוא יודע מדוע הם קוראים לו: הם מקנאים בו. כואב להם שהוא עתיד לגלות את אחד מסודותיה הכמוסים ביותר של הפילוסופיה היוונית: המפתח הנעלם להבנת החוקיות האחת הנמצאת בכל תורת האידאות של אפלטון, עד לדיאלוגים המאוחרים, "סופיסטס", "פרמנידס", ו"טימאיוס", בהסתמך על רמזים מדבריו של סוקרטס, שידע את הנאמר בדיאלוגים עוד בטרם נכתבו על-ידי אפלטון, לפי שלמד מן הפיתגוראים, ולקח עימו את סודו אל בור קבר.

אילו היה סובל משיגעון הרדיפה, אמר פוליק אל עצמו, היה בוודאי חושב כי בכוונה מתנכלים לו. קוראים לו לצבא. מפריעים לו להשיג עבודה. פוחדים מן התגליות שלו בפילוסופיה. ומונעים ממנו לדעת את האמת על מות אביו. האם ייתכן שכל זה בא מפני שהוא בן-איכרים? שטות. אך גם אם אין קשר מתוכנן בין כל הקשיים שמעמידים על דרכו, הנה באווירה הכללית לבדה כבר יש כדי להסביר את הכול. אם כך נוהגים בפנחס לבון, מה יכול להתאונן סטודנט אלמוני?

 השאלה החשובה היא באיזה צד נמצאת עפרה? ללא ספק יש לה מכירים מן הש"ב ורק עיוור לא ירגיש בכך. דֹב! מיהו דב? זה סוד? והלא הסודות אינם אלא דברים שהיטב אנו יודעים אותם ורק לא רוצים להודות בקיומם. כל אחד מאיתנו יודע באופן ברור ומובחן כל מה שנסתר ממנו, חסר רק האומץ. לא, הוא למילואים הפעם לא יילך. אדרבה ואדרבה, שיפרסמו בעיתונים, סטודנט הושלך לכלא צבאי. סרבן מלחמה. כך גורלו, לאחר שהיה חייל שנתיים וחצי, ללכת לכלא בתור סטודנט צבאי. יורידו לו את השרוכים מן הנעליים ואת החגורה כדי שלא יברח ולא יתאבד.

מוטב שהייתי תלוש, כמו יהודי, ולא שייך כל כך. כי השורשים כובלים את רגליי, מכשילים אותי. מצד שני, הלא טבעי כי רק מי שלומד לציית, ומושפל – עתיד להיעשות בבוא היום עריץ, ויידע למשול בכפופים לו, ולהוציא לפועל את הוראות הממונים עליו. ואילו הגדל חופשי ופרא וחסר-שורשים – הוא לא יידע עול וגם אין בו תאווה לשלוט ולהכניע אחרים לפקודותיו, וכמוהו אני רוצה להיות.

אהוד: בעקבות "לא לגיבורים המלחמה", עוד בהיות בכתב-יד ללא מו"ל – כתבתי בשעתו את מחקרי "פורצים ונצורים", על תחושת המלחמה והמצור בספרות העברית הצעירה, שהתפרסם ברבעון "קשת" בשנת 1968, ולימים הושלם במחקר "צל הפרדסים והר הגעש" (במהדורת אינטרנט בלבד), וכן בספרי "ברנר והערבים", 2001, ובהקדמה לאנתולוגיה שערכתי "במולדת הגעגועים המנוגדים" על דמות הערבי בספרות העברית, 1992, שהופיעה גם באנגלית, 1999.

מצד שני – השאלות והלבטים של פוליק שימשו לי יסוד לסדרת הראיונות "מחיר הציונות" שהחלה בסדרת ראיונות ב"מאזניים" בשנת 1966 ולימים הושלמה לספר "אין שאננים בציון", 1986, שהופיע קודם לכן באנגלית בשנת 1974.

כשהופיע סוף-סוף "לא לגיבורים המלחמה" בשנת 1971 הוא התקבל בעוינות גמורה מצד הביקורת, ובעיקר בהתעלמות – וזאת לאחר שנפסל מלצאת לאור ב"ספריה לעם" של "עם עובד" (אחרי "המחצבה", 1963, ו"אנשי סדום", 1968) – ולבסוף יצא הספר לאור בהוצאת א. לוין-אפשטיין, 1971 – בזכות העורך, יגאל עילם.

באותה תקופה גם לא התייחסו לתיאורֵי בסיס הטירונים הצה"לי ברומאן – שהיה אולי הראשון להביאם בספרות העברית, וגם לא למצוקתו של הגיבור, פוליק, בשירותו הקשה במילואים – שמביא עליו את סופו הטראגי. אבל סוף טראגי בספר של בן עזר לא נחשב.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* חג שמח! רק היום התפניתי לקרוא את הסטנוגרמה של ערב הגבורות. עכשיו, אחרי שקראתי ואני יודע מה הפסדתי, אני מצטער עוד יותר מקודם על כך שהפסדתי. שוב מזל טוב! ואת האירוע ליום ההולדת ה-90 תפרסם במרווח זמן גדול יותר, כדי שאוכל להתארגן.

בהוקרה!

אורי היטנר

* אהוד היקר, אני מצרף להלן מכתב ששלחתי לקיבוץ רביבים:

 למזכירות רביבים, שלום רב!

אני מבקש לספר לכם על היכרותי עם רחל סבוראי ז"ל: במשך שנים השתדלתי אצל עיריית תל-אביב ומשרד הביטחון (הנצחת החייל) כי ישימו שלט ברחוב יפת 34, שם נרצחו במאורעות תרפ"א (1921) 15 מדיירי בית העולים ("בית החלוץ"), וביניהם דובה ויהודה צ'רקסקי, שהיו מנהלי הבית (הם סבא וסבתא של רעייתי נורית).

כן פניתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע כדי לשפץ את קבר האחים בבית העלמין טרומפלדור (שם קבורים ברנר וחבריו, וכן הזוג צ'רקסקי הנ"ל). שלט אמנם נקבע ברחוב יפת, אבל הקבר לא שופץ, עד שהגיעה רחל סבוראי, והיא במרץ הבלתי נדלה שלה, הצליחה להניע את משרד הביטחון לשפץ את הקבר, ושנינו חיפשנו מידע על הנופלים והוספנו כיתובים על הקברים.

רחל סבוראי היתה מגיעה כל שנה גם לבית הנוער העובד (הבנוי במקום שהיה המקור – בית יצקר), ומספרת לצעירים את סיפורו של ברנר ושל חבריו שנרצחו ב-2.5.1921. למדתי מרחל ז"ל המון, והערצתי את היכולת שלה להזיז דברים, ולהתגבר על האטימות הביורוקרטית. יהי זכרה ברוך.

ועוד דבר (שלא הזכרתי במכתב לרביבים): על האירוע הקשה ההוא בבית העולים ב-1.5.1921, בו נהרגו, כאמור, 15 מגרי בית החלוץ, כולל דובה ויהודה צ'רקסקי (סבא וסבתא של נורית רעייתי) כתבתי את ספרי "הנדר", שנלמד במשך שנים בחטיבות הביניים.

בברכה,

שלך,

משה גרנות

* סופר נידח שלום, מאמרו של ד"ר גיא בכור: "מי חטף ואנס את אירופה?" (גיליון מס' 1141) הוא תמוה ומנותק מן המציאות האמיתית. למשל המשפט: "המוסלמים הזורמים לאירופה מגיעים עם תחושת יהירות ואדנות. הם, בעצם, אדוני הארץ. בעיניהם אירופה היא חטא אחד גדול, ולכן הכול מותר בתהליך הדהומניזציה כלפי 'הכופרים'."

כולנו ראינו את תמונות הפליטים המסכנים שנמלטים מסוריה לאירופה. מדובר בעילית הסורית: מהנדסים, אנשי מחשבים, סוחרים וכו'. אנשים חסרי עצה ונתיבה הכמהים להשתלב ביבשת השקטה ולחיות חיים נורמליים. בדרכם הם לא התפללו 5 פעמים ביום, ואף לא פעם אחת ביום. הם לא דתיים וחלקם אף התנצרו בגרמניה וכל רצונם הוא להשתלב ולחיות חיים נורמליים. היכן כאן תחושת היהירות והאדנות של הפליטים? לד"ר גיא בכור הפתרונים.

רון וייס

רמת-גן

* מעולם לא היינו מחסידיו של משה קצב ולדעתנו לא התאים לתפקידו הרם לא בגלל התנהגותו כלפי נשים אלא בעיקר כלפי רבנים רפורמים וקונסרבטיביים, שהחרים אותם כי לא היו בעיניו יהודים מספיק טובים כדי שיזכו ללחוץ את ידו.

עם זאת אנחנו סבורים שהטיפש הזה סבל מספיק וראוי שהנשיא ריבלין יחון אותו. לא נשקפת מקצב שום סכנה לציבור וביחוד לא לנשים! – מספיק קשה יהיה לו עם אשתו.

* באתר וואלה מתפרסמת הערב [1.5] דעתו של פרופסור צימרמן מהאוניברסיטה העברית בקשר לדבריו של לווינגסטון, האנטישמי הבריטי מהלייבור, שהודח.

פרופ' צימרמן: "המטרות של הציונות והמטרות של הנאצים והיטלר היו דומות!" – לדעתו לווינגסטון צדק בדבריו (היטלר היה ציוני) אבל לא ניסח אותן נכון. 

זו לא פעם ראשונה שפרופסור צימרמן משמיע הגיגים של כביכול פרשנות "מקצועית", המעוררים תגובות וביקורת צודקת נגד האיש התמהוני הזה בכסות אקדמית.

מתי דוד

* * *

קבלו רמטכ"ל שנותן את מלוא הגיבוי לחייליו!

https://www.facebook.com/sirtoner/videos/1137622306257180/?pnref=story

* * *

חדרים – פרוזה ושירה עברית חופשית

mailto:hadarim4u@gmail.com
סקירה על הערב לכבוד אהוד בן עזר – באתר חדרים

מצ"ב קישור לסקירה על הערב לכבוד אהוד בן עזר

באתר 'חדרים-פרוזה ושירה עברית חופשית'

יש בעמוד הסקירה תמונות מהערב וצילום וידאו מסכם של כל הערב.

לחצו על הקישור באתר:

http://www.hadarim4u.com/#!----/c10vl

בברכה,

יאיר בן חיים

כתב-העת 'המסדרון'

'חדרים-פרוזה ושירה עברית חופשית'

חדרים – הוצאה לאור

אם לוחצים על הצלמית של "יו-טיוב" באתר אפשר למצוא את מהלך כל הערב בווידאו

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,061 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל