גיליון מס' 1143 – יום הזיכרון לשואה ולגבורה

ומלאת 95 שנים להתקפה על פתח-תקווה

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ז בניסן תשע"ו, 5 במאי 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי. // פוצ'ו: בחיי (2), פרק מ' –  ליל הפשפשים הגדול. //  יהודה דרורי: מכתב לאליאס עזיז. // ד"ר ישראל בר-ניר: הבחירות לנשיאות ארה"ב, סקירת מצב, אפריל 2016, חלק שני. [ציטוט]. // עדינה בר-אל: על ההשראה למחזה "בעלת הארמון" מאת לאה גולדברג ועל צירופי מקרים. // משה אביר: מסע עולמי אל מחוזות ילדותי. // אהוד בן עזר: "בית יעקוביאן" מאת הסופר המצרי עלאא אל-אסוואני, מערבית ברוריה הורביץ. טוֹבִּי פְּרֵס. תל-אביב, 2016. 240 עמ'. // ד"ר גיא בכור: השמאל האירופי תמיד היה אנטישמי. [ציטוט]. // מתי דוד: כיצד הצלנו את הגולן מ"התנועה" לשלום עם סוריה? // אהוד בן עזר: הקרב הגדול על פתח-תקווה ביום כ"ז בניסן תרפ"א, ה-5 במאי 1921, לפני 95 שנים! // אורי הייטנר: 1. קצרין בירת הגולן. 2. צרור הערות 4.5.16. // הערת ד"ר עירית אמינוף. // רון וייס: אורי הייטנר אינו מכיר את העובדות. // כלבים הם שדכנים טובים. כאשר נמלה אחת שותה. 2 שירים מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // ישראל זמיר: לכבות את השמש, רומאן, 'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004. פרק ז': ראש העיר נמלט. // ישעיהו ליבוביץ': מאמר ב"ידיעות אחרונות", אפריל 1968, לפני 48 שנים. // אשר תורן: האחים ביילסקי. // אהוד בן עזר: "לא לגיבורים המלחמה". רומאן שנכתב לפני יותר מ-50 שנה! –  פרק ח [חלק ראשון]. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי

"וַיֹּאמֶר יֵשוּעַ: אָבִי, סְלַח לָהֶם כִּי לֹא-יָדְעוּ

מָה הֵם עֹשִׂים"

(הברית החדשה, הבשׂורה על פי לוקס, כ"ג: 34)

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי, כִּי הֵם יָדְעוּ יָפֶה מְאֹד         

מָה הֵם עוֹשִׂים וְיָדְעוּ זֹאת כְּבָר אָז, כְּשֶהָדְפוּ אוֹתוֹ יוֹם אֶת כֻּלָנוּ

בָּאוּמְשְלַגְפְּלָאץ אֶל תּוֹךְ קְרוֹנוֹת-אִכְסוּן-בָּקָר בְּהֹלֶם

קַתּוֹת הַשְּמַיְסֶרִים אֶל הַמַּסָּע לָאַרֻבּוֹת.

שוּם פַאשְלָה, שוּם טָעוּת מִקְרִית, לֹא לֹא, דִיּוּק טֶבְטוֹנִי

עַד רֶגַע שִלּוּחוֹ שֶל הַטְּרַנְסְפּוֹרְט הָאַחֲרוֹן,

הַדֶּרֶךְ אֶל הַתֹּפֶת רְצוּפָה הָיְתָה, כָּל מֶטֶר,

בְּכַוָּנוֹת בְּרוּרוֹת שֶהַשָּטָן לְעֻמָּתָן

הוּא סֵמֶל הַתְּמִימוּת. אוֹתָהּ סִסְמָה מֵעַל לַשַּעַר

שֶל אַוּשְוִיץ נוּמֶר אַינְץ הָיוּ לָהּ כָּל הַקַּבָּלוֹת

שֶל חֶנֶק גַּז הַ"צִּקְלוֹן בֶּ", "אַרְבַּיְט מַאכְט פְרַי" הוֹכִיחָה

כִּי עֲבוֹדַת S.S. בִּבְּלוֹק 11 אָמְנָם

הִצְלִיחָה לְשַחְרֵר (מִן הַחַיִּים) כְּהֶרֶף-אַיִן

אֶת כָּל קָרְבְּנוֹתָיו שֶל מָה שֶכְּבָר הֻכַן מֵרֹאש.

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי, כִּי אָנוּ לֹא סָלַחְנוּ

לֹא רַק לְאוֹתָן חַיּוֹת-הַטֶּרֶף, גַּם לְךָ

שֶרָאִיתָ אֶת הַכֹּל, רָאִיתָ וְשָתַקְתָּ

בְּלִי לִנְקֹף שוּם אֶצְבַּע-אֱלֹהִים. הַהַבְטָחָה

שֶהִבְטַחְתָּ לְאַבְרָם, בֵּין הַבְּתָרִים, מִקֶּדֶם

נִתְאַבְּכָה כָּמוֹנוּ בַּעֲשַן הַמִּשְׂרָפוֹת,

רַק הָעַיִט עָט עַל הַפְּגָרִים בְּעוֹד הַשֶּמֶש

מִתְחַלֶּפֶת לָנוּ בָּאֵימָה הַחֲשֵכָה,

רַק דְּבַרְךָ "כִּסְפֹר הַכּוֹכָבִים יִהְיֶה זַרְעֶךָ,

נִתְחַלֵּף לָנוּ מִסְּפֹר לִסְפֹד (שִשָּה מִילְיוֹן).

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי, כִּי הֵם כֻּלָּם יוֹדְעִים שָם

גַּם כַּיּוֹם מַמָּש אוֹתָהּ אֱמֶת גֵּיהִנּוֹמִית

שֶעָלֶיהָ מְכַסִּים הֵם כְּפִיָתִית בְּטִיחַ

כָּל מַסְווֹת-הַשֶּקֶר שֶל רִשְעוּת הַהַכְחָשָה

שֶגַּם הִיא, כְּמִנְהָגָם, סְדוּרָה וּמְתֻכְנֶנֶת

כְּמוֹ שֶתֻּכְנְנוּ אֶצְלָם זְמַנֵּי הָרַכָּבוֹת.

הַכֹּל, כְּמוֹ אָז, תַּחַת קוֹנְטְרוֹל, הַשֵּד הָאַנְטִישֵמִי

אַף פַּעַם לֹא יָצָא מִן הַבַּקְבּוּק, כִּי מֵעוֹלָם

הוּא לֹא הָיָה כָּלוּא בּוֹ, מָה שֶאֵין כֵּן מְעֻנֵינוּ

בַּלָּאגֶרִים שֶל הַפְּלָנֵטָה הַתָּפְתִּית הַהִיא.

לֹא, הוּא לְרֶגַע לֹא חָדַל כְּבָר אָז מִשּוּט בָּאָרֶץ

כְּמוֹ הַשָּׂטָן בְּפֶרֶק א' שֶל "אִיּוֹב", לָסֹב

חָפְשִי בָּאֲוִירָהּ הַצַּח שֶל נְאוֹרוּת אֵירוֹפִּית

בָּהּ חֹפֶש הַכָּזָב מֵמִיר אֶת חֹפֶש הַבִּטּוּי.

כִּי מָה שֶלֹּא כֻּלָּם תּוֹפְסִים – וְזֹאת כָּל הָאִירוֹנְיָה –

הִיא הָעֻבְדָּה שֶהֵם, גַּם הֵם, אֵינָם סוֹלְחִים לָנוּ,

הֵם לֹא סוֹלְחִים לָנוּ, אָבִי, הֵם מִתְפַּלְּצִים לָדַעַת

שֶעוֹף-הַחוֹל הַיְּהוּדִי הִצְמִיחַ מֵאֶפְרוֹ

אֶת אֹמֶץ הַ"מִּיר זַיְנֶען דֹא" שֶל שִיר הַפַּרְטִיזָנִים,

אֶת סְטָמִינַת הַגֶּנְיוּס הָעִקֵּש, הַלֹּא נִכְחָד

שֶל חַנָּה סֶנֶש, שֶל חֲבִיבָה רַיְק, שֶל פָּאוֶל פְרֶנְקֶל,

שֶל אָנִילֶבִיץ', אַבָּא קוֹבְנֶר, וִיטְקָה קֶמְפְנֶר, שֶל

שׂוּרִיקָה בְּרָוֶרְמַן, שֶל רוּזְ'קָה קוֹרְצָ'ק, וְכַיּוֹם כְּבָר

שֶל נֶכְדָּתוֹ שֶל אַנְטֶק צוּקֶרְמַן, טַיֶּסֶת-קְרָב.

הֵם מוּכָנִים שָם, מַכְּסִימוּם, אוּלַי לַחְמֹל עָלֵינוּ

אַךְ לֹא לִתְפֹּס שֶאֵין לָנוּ עִנְיָן בְּחֶמְלָתָם.

אַל תִּסְלַח לָהֶם כִּי הֵם יוֹדְעִים מַמָּש כָּמוֹנוּ

שֶאֲפִלּוּ שְתִיקָתָם שֶל מוֹלִידֵינוּ, זֹאת

בָּהּ נָקַב הַדִּין כִּכְתַב-אִשּוּם אֶת הַר הָאֵלֶם

שְנוֹת אֵינקוֹל רַבּוֹת, שְתִיקָה שֶרָעֲמָה יוֹתֵר

מִנִּפְצֵי מַטְּחֵי הָאַרְטִילֶרְיוֹת שֶל הַוֶּרְמַאכְט 

דַּוְקָא הִיא חָדְרֶה בָּנוּ אֶל תּוֹךְ הַ-D.N.A

שֶל מוֹרֶשֶת דּוֹר שֵנִי לִבְרַק הַמַּאֲכֶלֶת

שֶל אוֹתָם הַיִּצְחָקִים שֶלֹּא נִמְצָא לָהֶם

לֹא מִפְלָט, לֹא אַיִל מִסְתַּתֵּר בַּסְּבַךְ, לֹא קֶשֶב

בְּבוֹאם כְּאוּד מֻצָּל מֵאֵש אֶל אֶרֶץ זֹאת

שֶקָּלְטָה אוֹתָם אַךְ לֹא אֶת הַנּוֹרָא מִשְּמֹעַ

הַמֻּחְנָק וְהַמֻּדְחָק עָמֹק בֵּין שִׂפְתֵיהֶם

שֶל אוֹתָם שֶבְּחֵיקָם הוּחַמָּה יַלְדוּתֵנוּ

בְּתִקְוָה שֶלֹּא נֵדַע וְלֹא נוּכַל לִזְכֹּר

אֶת שֶהֵם עַצְמָם אַף פַּעַם לֹא יוּכְלוּ לִשְכֹּחַ

וְשֶאָנוּ, יוֹרְשֵיהֶם, נוֹרִיש לְנֶכְדֵיהֶם.

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי, דְּמֵיהֶם שֶל כָּל טְבוּחֵינוּ

צֹעֲקִים אֵלֶינוּ מִן הָאֲדָמָה הַהִיא

שֶרַבִּים, רַבִּים מְאֹד מֵהֶם אַף לֹא זָכוּ בָּהּ

לְצִיּוּן שֶל קֶבֶר חוּץ מִבְּלִבֵּנוּ זֶה

הַזּוֹכְרָם בְּתוֹךְ עוֹלָם שוֹכֵחַ וּמַשְכִּיחַ

שֶכּוֹחוֹת הָרֶשַע וְצִבְאוֹת הַחֲשֵכָה

שוּב זוֹקְפִים בּוֹ יַעַר שֶל רָאשֵי נָחָש בָּרִיחַ,

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי, כִּי אֵין לָהֶם סְלִיחָה.

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק מ' – ליל הפשפשים הגדול

בפרק הקודם נעצרה כתיבתי השוטפת בגלל ביקורת חינוכית שהגיעה אליי מהסופרת גליה עוז,  שבה, בצד התשבחות על ספרי "בחיי", יש לה טענות על ההטרדות המיניות המלוות כמעט את כל הספר (אני מנחש שברגע זה מניחים כמה חברים טובים שלי את המחשב ורצים לקנות את הספר).

המכתב של גליה הגיע אליי בדיוק כשעמדתי לכתוב את הפרק על אותו לילה שבו היתה מיטתי במרחק עשרה סנטימטר ממיטתה של אראלה יפת החזה.  מאחר שאני אוהב את גליה ודעתה מקובלת עליי, נעצרתי ועשיתי חושבים. האם יהיה זה נכון מצידי להמשיך ולכתוב את פרטי כל העובדות שליוו את גיל הנעורים, או להתנער מהן ולהשאיר רק את  הסיפורים שיעברו את מבחנה של מערכת החינוך?

בפרק הקודם פירסמתי שלוש תגובות שקיבלתי. בינתיים הגיעו אלי עוד שתיים, אחת ממורה ומפקחת חינוך לשעבר והשנייה מפסיכולוגית נחשבת, והריהן כלשונן:

מסכימה עם אורה מורג. יש בזה כל כך הרבה תמימות. לא אלימות, לא ניצול מיני ולא הטרדה מינית ומלווה בהומור הפוצ'ואי.

בואו לא נגזים.

רותי גיל

מסכימה עם גליה, ההטרדות המיניות נוסח גנדי ראויות לכל גינוי. יחד עם זאת יהיו מי שיגידו שיש לראות במשלוחי היד כפי שמוצגים אצלך דווקא סוג של התנהגות אחרת, המשקפת יותר תמימות מאשר תוקפנות, אך אף פעם אי אפשר לדעת מה סופן של הטרדות שתחילתן במעשה תמים.

רחל  חנוך 

יצאתי די מתוסכל מכל התגובות, אבל בסופן החלטתי שאת הסיפור על אראלה אני חייב להמשיך ולגמור, כי כבר התחלתי ואני עצמי סקרן לדעת איך אצליח לסיים אותו.

אני גם לא יכול להעניש את הקורא התמים, שכל מה שהוא רוצה זה לדעת מה יכול לקרות לבחור ובחורה שמיטותיהם כמעט נוגעות זו בזו. מה גם שכל זה קורה כאשר מעל ראשם מטייל ירח עטוף כוכבים, שגם הוא והם רוצים לדעת מה יקרה למסכן ההוא שם למטה.

אבל לפני שאספר מה יקרה אני חייב להסביר איך זה קרה. איך קרה שהמיטה שלי נמצאה צמודה לזו של אראלה כששום קיר לא מצליח  להפריד ביניהן.

ובכן, הכול אירע בזכות מכת החרקים הקטנים שנפלה עלינו, אחרי שעברנו לגור בצריפים הישנים שהוקמו מחדש בנקודת הקבע.

יום אחד, לאחר שכל  המשק כבר גר בנקודה החדשה, התחיל כל הקיבוץ להתגרד. הולכים ומתגרדים, אוכלים ומתגרדים, מתקלחים ומתגרדים. חדי השמיעה טענו שכל היום והלילה עולה מן הקיבוץ רעש בלתי פוסק של נגרייה עובדת.

התיישבה ועדת בריאות, התגרדה, והחליטה שאין ברירה, חייבים להביא מירושלים מומחה לגירודים.

המומחה שהגיע התגלה כבחור ספרדי חובש כיפה הנושא את התואר קבלן פשפשים. הוא בא עם זכוכית מגדלת גדולה, פישפש במחסן הבגדים, פישפש במחסן התבואות, פישפש בחדרי המגורים – וקבע שמקור הרעה נובע מצריפי הסוכנות, שקירות העץ שלהם מאכלסים את אותם יצורים קטנים. הפתרון שהציע היה לאטום את כל חדרי הקיבוץ בניירות דבק, לחטא אותם בגז מיוחד שרק לו יש אותו, ולהשאיר את החדרים אטומים במשך 24 שעות.

עד כאן הכל טוב ויפה אבל מה יהיה עם חברי המשק? היכן יישנו אחרי יום עבודה מעייף?

ישבה ועדת השיכון יחד עם ועדת הבריאות  (למזלי בלי ועדת התרבות)  והחליטו שמכיוון שהפשפשים הם פשפשי עץ ולא פשפשי מטות, יוציאו  החברים את מיטותיהם החוצה וישנו תחת כיפת השמיים.

מה יכול להיות יותר נחמד מזה? כך קרה שאני הוצאתי את המיטה שלי לרחבה שלפני הצריף ועד מהרה התנדבתי לעזור לאראלה, שכנתי לצריף, להוציא גם את המיטה שלה, ובאופן טבעי, ללא כוונת מכוון, נמצאו שתי המטות צמודות זו לצד זו.

עד מהרה נמצאה לפני כל צריף רכבת ארוכה של מטות צמודות והכל הצביע על לילה שמח ועליז המחכה לנו אחרי ארוחת הערב. היה זה לילה מלא פטפוטים, בהתחלה דיברו הכל תוך ישיבה על המיטה, אט אט עשתה העייפות את שלה ומדי פעם נמצא מישהו שצנח אחורה ואמר לילה טוב לכוכבים שמעליו.

עם אראלה דיברתי על  העלון המתאחר בגלל שהיא מחכה להשראה שתעזור לה לגמור לאייר אותו אחרי יום עבודה מעייף. הזכרנו גם את כנס הפלמח שהיה בשבוע הקודם בירושלים. בכנס, שהיה בקולנוע אדיסון, הופעתי עם פחפח ומוישלה המרשמידט בפעם האלף במערכון "אליעזר והחבית או החבית ואליעזר" וזכינו למחיאות כפיים יותר חזקות מאלה שניתנו ליגאל אלון.

את הפנייה להצגת המערכון לא אני יזמתי. מישהו ממפיקי הכנס שמע עליי ופנה למזכירות וזו פנתה אליי. מיד הודעתי לפחפח  והוא רץ בכל שבילי המשק כדי למצוא חבית נקייה. פחפח התמנה לאחראי על החבית כבר בהצגה החמישית שלה, ואיש לא היה יכול לקחת ממנו את התואר הזה. חזרות לא היינו צריכים לעשות כי חודשיים קודם באו אלינו חברי קיבוץ צרעה לביקור שכנים, ואחד משלהם ניגן לפנינו במפוחית פה. כקונטרה הצגנו את "אליעזר והחבית" וראינו שאנחנו עוד זוכרים הכל בעל פה.

כשהגענו לאולם הקולנוע בירושלים, הודיעו לי מההפקה שמורידים את המערכון כי הצ'יזבטרון הגיע  והתוכנית עמוסה.

אני כהרגלי הרמתי ידיים ולא ניסיתי להילחם, אבל פחפח לא ויתר. אמר: "עד שמצאתי חבית ועד שניקיתי אותה והבאתי אותה לירושלים, אז אתם אומרים לי שלא צריך?"

אמרו לו: "מי אמר לכם להביא חבית? יש לנו בירושלים חביות כמו זבל."

התחיל ויכוח וכבר עמדנו להפסיד, אלא שכאן צץ פתאום דידי מנוסי, שבא לחפש את נעמי חברתו מימי הפלמח ואמר למפיק: "תנו להם! אתם לא תתחרטו!"

המערכון היה באמת סיפור הצלחה ובמו אוזניי שמעתי את אחת מחברות הצ'יזבטרון אומרת: "איך אנחנו יכולים להופיע אחריהם?"

אבל הם הופיעו. שרו את השירים הישנים והאהובים שלהם, קצרו תשואות, ואני חזרתי לקיבוץ ולשיגרת העבודה, כאילו כלום לא קרה. נדמה לי שהצלחתי לשעמם את אראלה, כי היא אמרה שהעינים שלה נעצמות, אמרתי שגם שלי ושנינו נפלנו אחורה,שמחים שאנו בחוץ ואיש לא נדרש  לקום לכבות את האור.

אראלה אולי נרדמה באמת, אבל אני הייתי ער ודרוך כמו נמר לפני ההסתערות. ההצעה של אימי, שאקח את אראלה לאישה, זימזמה בראשי ואני חשבתי שאם אגע בכתפה והיא תתעורר, אגיד לה שרק ניסיתי לראות אם היא ישנה, כי רציתי לספר לה מה שא,מא שלי הציעה, כלומר לא ברצינות, סתם ככה בתור בדיחה.

אחר כך נזכרתי בשולה בת החזן שישנה לידי על  אותה מיטה כששמרנו על גבולות יפו בימי הגימנסיה ואיך היא ישנה חזק ולא הרגישה שמוסקה המ"מ ששכב בצד השני שלה, שולח אליה יד תוך ניצול מרות, בעוד אני עושה זאת בתור טוראי פשוט ואי אפשר לתבוע אותי.

אם חשבתי שכל המחשבות האלה ירדימו  אותי סימן שלא הכרתי את עצמי. נדמה לי שהשעה היתה כבר שתיים בלילה כשחזרתי ואמרתי לנפשי או עכשיו או בכלל לא. מתוך שורת המיטות בקעו סוגים שונים של נשימות ופה ושם גם קרעי נחירות. אראלה  ישנה במנוחה ללא זיע, פניה מופנות לעבר כוכבי השמיים, שנראו כאילו הם מתרבים מעלינו מרגע לרגע כשכל אחד מהם מנסה למצוא עמדת תצפית טובה יותר.

הפחד העיקרי שלי היה שאולי היא תפרוץ בצעקות וכל החברה יתעוררו ויבינו לבד מה קרה.

מה שקרה הוא שברגע שהתחלתי להוציא אט אט את ידי מתוך השמיכה שמעתי פתאום את קולה של רות מטלון, המחסנאית שלנו כשהיא צועקת בקצה השני של השורה:

"די כבר! נמאסת!!!"

מאחר שהיו שניים ששכבו מצידי המיטה שלה, אני מתאר לי שזה לא היה ציקה בן אריה החתיך, כי עליו היא בטח לא היתה צועקת. אני מניח שזה היה אחד מגרעין איתן שאני לא רוצה לנקוב בשמו, כי הוא עוד חי. המצב שלי היה הרבה יותר קשה, כי מצידה השני של אראלה שכבה אסתר אמרד, ואם אראלה תפרוץ בצעקות, לא יהיה ספק למי הן מכוונות.

השעה היתה שתים וחצי, או אולי שלש בלילה. השקט והשלווה חזרו  לשכון בתוך שורת המיטות הנושמת, כאשר אני הזחלתי את ידי באוויר אל ראשה של יפת הלבב. היד הגיעה בשלום עד מחצית הדרך ואז, עוד בכלל לפני שנגעה במשהו מוצק, אני שומע את קולה של אראלה, הלוחשת לי בטון של מורה בכיתה גימל:

"פוצ'ו, תקח את היד עוד לפני שהיא מתקרבת!"

בין רגע מצאתי את עצמי מסתובב לצד השני, לעברו של פחפח, עוצם את עיניי, ונקלע לתוך שינה עמוקה, שנמשכה ללא הפסקה עד אור הבוקר.

מי שלא ישנה כל אותו לילה היתה כנראה אראלה, שלא האמינה לי והיתה על המשמר עד שהשומר בא להעיר אותה למשמרת בוקר במטבח

המשך  יבוא

אהוד: פוצ'ו, אוי ואבוי לך אם בגלל הביקורת האידיוטית שספגת על "הטרדה מינית" בכתיבתך – אתה צינזרת כאן משהו!

* * *

יהודה דרורי

מכתב לאליאס עזיז

הערה לקורא:  חבר מפלגת לייבור הבריטית, אליאס עזיז, הושעה מתפקידו כחבר מועצת העיר נוטינגהאם, לאחר שפירסם בפייסבוק כי "ייתכן והיה חכם ויתר להקים את מדינת ישראל בתוך אמריקה," וכי ישראל יכולה להיות מועתקת לשם "אפילו עכשיו."

וזה מכתבי אליו:

 אליאס עזיז היקר,

אני באמת לא מבין מה האנטישמים בלייבור רוצים ממך על דבריך הנחמדים לגבי מדינת ישראל והמלצותיך שהיו יכולות לפתור את כל הבעיות שלנו עם הפלסטינים.

המשפט שאמרת בהקשר להקמת ישראל באמריקה נגע לליבם של יהודים רבים בארץ ישראל, שמפנטזים על אפשרות כזו רק כדי לא להיות שכן של מוסלמים קיצונים באמונתם, מלאי שנאה ורצח לכל מי שלא כמותם.

ואתה? חשבת לרגע שאנחנו בחרנו מרצוננו לגור בארץ-ישראל? להיות לידך וליד אחיך שמנסים לפגוע בי?

מה לעשות, אבל לפני יותר מ-3000 שנה, אללה הוביל את משה רבנו לחור הזה, אולי כעונש על היותנו עם קשה עורף המסרב להכנע לכל נוגש ולכל אנטישמי, אולי בעצם כדי להביא את אמריקה למזרח התיכון. אני בהחלט ממתין כיום להצהרה שלך שצריך להביא את כל הפלסטינים ללונדון. אתה לא חושב שזה יהיה חכם יותר?

אני גם מאד מקווה שתמשיך להשמיע הצהרות כאלו, אולי אללה ישמע לך ונקבל אנחנו את אמריקה. ואתם את לונדון... אינשאללה.

שלך בידידות,

יהודה דרורי

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

הבחירות לנשיאות ארה"ב

סקירת מצב, אפריל 2016, חלק שני

1.5.2016

המאמר הנוכחי הוא מאמר המשך לסקירת מערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב 2016. המאמר יתרכז בנעשה בצד הרפובליקני, וכן בניסיון להעריך מה עומד לקרות בנובמבר. החלק השלישי יעסוק בהיבטים הישראליים של מערכת הבחירות.

1. המפלגה הרפובליקנית – טראמפ או...

כמעט כל מועמד לנשיאות מנסה "למכור" לציבור את היותו outsider, מי שהוא "שאיננו חלק מהממסד הפוליטי הוושינגטוני", מי שהוא שאצלו "הדברים יהיו שונים", מי שהוא "שיעשה סדר בוושינגטון". אפילו הילארי קלינטון, בתחילת המרוץ, הצהירה שאם היא תבחר "זאת לא תהיה כהונה שלישית של אובמה, שאצלה זה יהיה שונה." מסיבות השמורות עימה, היא ירדה מהקו הזה. 

הציבור האמריקאי מתייחס בחוסר אמון לפוליטיקאים של וושינגטון – בין אם מדובר בחברי הקונגרס, ובין אם מדובר בממלאי תפקידים שונים ובעסקני המפלגות. לפני אובמה, רק שלושה חברי קונגרס מכהנים נבחרו לנשיאות. למען הדיוק, מועמדים שנבחרו לנשיאות בעבר, לא היו ממש outsiders. מרביתם לא היו חלק מהממסד הוושינגטוני, אבל הם היו חלק מהממסד הפוליטי ברמה של המדינות – מושלים וממלאי משרות ציבוריות אחרות.

 עד להופעתו של דונאלד טראמפ, outsiders אמיתיים שניסו להתמודד בבחירות לנשיאות היו כל מיני תימהונים שמעבר לרמה המקומית אף אחד לא שמע עליהם. היו רק שניים שהצליחו להשיג כותרות ברמה לאומית – מיליונר טקסני בשם רוס פרוט שניסה את כוחו ב-1992 ו-1996, ולוחם למען זכויות הצרכן בשם רלף נאדר שמופיע מדי פעם כמועמד בלתי תלוי.

 במאמר מוסגר, נאדר אחראי לניצחונו של ג'ורג' בוש בבחירות של שנת 2000. הוא קיבל בפלורידה כ-30,000 קולות שהיו כמעט כולם על חשבון המפלגה הדמוקרטית, הרבה מעבר לפער השנוי במחלוקת עליו מדברים עד היום. 

דונאלד טראמפ הוא outsider אמיתי – אין לו רקע או עבר פוליטי. העובדה שלאדם כזה יש סיכוי של ממש להצליח, מפחידה את הממסד הפוליטי המסורתי. את הדמוקרטים לא פחות מאשר את הרפובליקנים, כרגע הבעייה היא של הרפובליקנים, בעוד שהדמוקרטים צופים מן הצד. אבל האפשרות שלבית הלבן יגיע אדם שאיננו תלוי במנגנון, אדם שלא חייב לאף אחד שום דבר, אדם שלא ניתן יהיה לשלוט בו, היא סיוט עבור הממסד הפוליטי המסורתי. התגובות בהתאם. 

מסע "עליהום" חסר תקדים מתנהל על מנת לחסום את דרכו של דונאלד טראמפ לבית הלבן. המסע מתנהל במקביל ע"י הממסד הפוליטי, ע"י התקשורת (כאן יש מיעוט של יוצאים מן הכלל שלא נסחפו בזרם), ע"י האקדמיה וכן ע"י שורה של ארגוני "מתנדבים "ספונטניים" שאינם בוחלים משימוש באלימות. לעומת מה שעובר על טראמפ, מערכת השיסוי וההסתה "רק לא ביבי" שהתנהלה בארץ ערב הבחירות האחרונות נראית כמערכה של מחמאות.

 לטראמפ אין עבר של פעילות פוליטית, כך שלא ניתן למצוא בסיס להתקיף אותו על סמך מעשים או התבטאויות שלו בעבר בתחום הזה. לכן מבקריו מתמקדים בנושאים כמו מראהו, סגנון דיבורו והתנהגותו. בראש ובראשונה בעובדה שהוא מסרב להתנהג לפי כללי התקינות הפוליטית (Political Correctness) שהאליטה בחברה האמריקאית סוגדת לה. 

היעדר בסיס עובדתי לא מפריע למתנגדיו של טראמפ, כי כשאין, ממציאים (טקטיקה מוכרת של השמאל הליבראלי). מסלפים דברים שהוא אמר, מצטטים דברים שהוא לא אמר ומגלגלים עליו את האחריות לגילויי האלימות של מפגינים הבאים במאורגן להפריע לאסיפות שלו. בתקשורת קוראים ושומעים על טראמפ הגזען, הפשיסט, הנאצי, שונא הנשים, מדכא השחורים, האיסלמופוב, רודף ההיספאנים ועוד כהנה וכהנה ממיטב אוצר כנויי הגנאי הממלא את הלכסיקון הליבראלי השמאלני. 

המפלגה הרפובליקנית ניצבת בפני דילמה. שיעור ההשתתפות בבחירות המקדימות למפלגה הרפובליקנית השנה עולה בכ-60% בממוצע על זה של בחירות 2012 או 2008. (אצל הדמוקרטים, במקביל, המצב הוא הפוך – יש ירידה של בין 40% ל-60% בשיעור ההשתתפות). אם המגמה הזאת תחזור על עצמה בבחירות הכלליות, ניצחונם של הרפובליקנים מובטח, כי המשמעות היא שציבור גדול של מצביעים, שבעבר לא טרח להצביע, החליט לצאת הפעם מהבית.

הבעייה של הרפובליקנים היא שסביר מאוד שה"חידוש" שהוציא מהבית את המצביעים החדשים הוא טראמפ, מועמד שמיעוט משמעותי במפלגה הרפובליקנית סולד ממנו. אין כל ביטחון שהמצביעים החדשים האלה יתנו את קולם למועמד רפובליקני אחר בבחירות הכלליות. למנגנון המפלגה לא תהיה ברירה אלא לתמוך בטראמפ אם הם באמת רוצים לנצח בבחירות הכלליות. כרגע הרושם הוא שגוש של מצביעים רפובליקנים מסורתיים יעדיף ניצחון של הילארי קלינטון ובלבד שלא לתמוך בטראמפ. אם הגוש הזה לא ישנה את עמדתו, זה ינטרל את האפקט של המצביעים החדשים שטראמפ הביא.

 מתוך 17 מועמדים שהתחילו במרוץ הרפובליקני על המועמדות לנשיאות, נותרו היום (אפריל 2016) שלושה. בניגוד לצפיות, אף מועמד לא הצליח לפתוח פער שיבטיח סופית את זכייתו במועמדות. טראמפ מוביל בפער גדול, אבל זה פער שעדיין ניתן לסגירה. הסיכוי לכך אינו גדול, אבל זה יכול לקרות. יש מידה מסוימת של היגיון שהמתחרה במקום השני – טד קרוז, איננו פורש מהמרוץ. למקום השלישי אין שום סיכוי. מדוע ג'והן קייסיץ' לא פורש? הוא מקווה שעם המיספר המועט של נציגים שהוא צבר עד עכשיו, יחד עם מה שהוא יצליח ללקט עד לוועידת המפלגה, הוא יוכל למנוע מטראמפ להשיג רוב מוחלט – מנגנון המפלגה תומך בו. הם עדיין מאמינים שעד למועד ועידת המפלגה ביוני, יקרה נס שיאפשר להם להציג מועמד אחר. זה מסלול התאבדות. 

הציבור האמריקאי, שאיננו כל כך מטומטם כפי שמנהיגיו חושבים, שבע מתעתועי ממשל אובמה. אפילו ביל קלינטון, הנוטל חלק פעיל במערכת הבחירות של רעייתו, מדבר על המורשת האיומה של שמונה השנים האחרונות שהגיע הזמן להיחלץ ממנה – הדברים נאמרו באסיפת בחירות במדינת וושינגטון ב-21 במרץ. לדבריו "רק הילארי יכולה לעשות זאת." הוא כנראה שכח שלרעייתו חלק נכבד ביצירת המורשת האיומה הזאת.

הרפובליקנים, במקום לרכז את כל מאמציהם סביב הסיסמא רק לא קלינטון – (Anyone But Clinton  –ABC), ממשיכים להתעסק בקטנות.

 אם הרפובליקנים יחמיצו את ההזדמנות הפעם, תהיינה לזה השלכות ארוכות טווח הרבה מעבר לאלו של תבוסת רומני ב 2012. 

2. והיה אם – מי ינצח בבחירות לנשיאות

בדרך כלל אני נמנע מלנסות לחזות תוצאות של בחירות. מאחר ומיום שחרב בית-המקדש ניתנה נבואה לשוטים, אני לא מתלהב מהרעיון שאתגלה כשוטה. הפעם אשנה ממנהגי. להלן שלושה תרחישים אפשריים למה שעומד לדעתי לקרות בנובמבר. 

בתרחיש הראשון טראמפ אינו זוכה במועמדות, אם בשל חוסר הצלחה לגייס את הרוב הדרוש בין צירי הוועידה, או כתוצאה מ"תרגיל מסריח" של המנגנון. במקרה הזה הילארי מנצחת. ניצחונה הוא ודאי אם הדחת טראמפ תושג באמצעות תרגיל, אבל גם אם הוא יפסיד את המועמדות "ביושר" – כישלון לצבור מספיק תומכים, ספק אם גוש המצביעים שבא להצביע בפעם הראשונה בגלל טראמפ יטרח לעשות זאת עבור מועמד רפובליקני אחר.

 בתרחיש השני טראמפ זוכה במועמדות, אבל הגוש הדוגל ב"רק לא טראמפ" עומד על דעתו ונמנע מהצבעה עבורו או מצביע עבור מועמד אחר. שוב, הילארי מנצחת.

בתרחיש השלישי טראמפ זוכה במועמדות, והמפלגה מתלכדת מאחוריו. במקרה הזה טראמפ מנצח. אני מוכן אפילו להסתכן ולהתנבא שבמקרה הזה ניצחונו של טראמפ יהיה בפער גדול.

לתרחיש הזה יש הכי מעט סיכויים לדעתי.

מיום שהיא התחילה במערכת הבחירות, הילארי נמצאת בחממה. היא לא התנסתה אפילו פעם אחת בהתמודדות של ממש מול קהל שאיננו מורכב מציבור מוחא-כפיים. היא נמנעת באופן שיטתי מראיונות בתקשורת למעט עם כאלה ש"שרופים" עליה, שבהם מובטח לה שלא תוצגנה שאלות מביכות.  

 הבעיה של הילארי היא שבניגוד לטראמפ יש לה עבר. עבר עשיר. היא מעורבת בחיים הפוליטיים כבר למעלה משלושים שנה ובמהלך התקופה הזאת היא הצליחה לצבור קופה מכובדת של שרצים. מאזן ההישגים שלה מתקופות כהונתה בסנאט ובמחלקת המדינה לעומת זאת, הוא דל ביותר. הדבר בא לידי ביטוי בכך שבכל ההופעות שלה היא נמנעת מלדבר על "הישגיה" בעבר. 

להילארי קשה ל"מכור" את עצמה לציבור כ-outsider מאחר שהיא היתה ונשארה חלק אינטגראלי של הממסד הקיים. אם היא תיבחר, למרות הדיבורים הרמים על "שינוי", זה יהיה more of the same. במצב נורמאלי היא היתה מפסידה נגד כל מועמד רפובליקני.

 הבעייה של המפלגה הרפובליקנית היא – שהיא עלולה להגיע לנובמבר 2016 כמפלגה ללא מצביעים – אף אחד מהמועמדים לא יצליח ללכד מאחוריו את כל ציבור המצביעים הפוטנציאלי של המפלגה. לכל אחד מהמועמדים יש "גיבנת" – גוש משמעותי של מצביעים רפובליקנים האומר "עבור זה אני לא מצביע." בלי מצביעים קשה לנצח בבחירות.

התוצאה - הילארי תנצח בבחירות.

ד"ר ישראל בר-ניר,"הבחירות לנשיאות ארה"ב – סקירת מצב, אפריל 2016 חלק שני", מגזין המזרח התיכון, 1 במאי 2016

* * *

עדינה בר-אל

על ההשראה למחזה "בעלת הארמון"

 מאת לאה גולדברג ועל צירופי מקרים

המחזה של לאה גולדברג "בעלת הארמון" (ספריית הפועלים, 1955) הועלה לראשונה בתיאטרון הקאמרי, ומשובץ מזה שנים בתוכנית הלימודים בספרות בבתי הספר. עלילתו מתרחשת בשנת 1947, בארמון ישן בתור יער באירופה, שהולאם ושימש בעת המלחמה כמפקדה נאצית. לאחר מכן הושאר בו רוזן לשעבר בשם זאברודסקי בתפקיד שומר.

שני שליחים מארץ ישראל מגיעים לשם בליל חורף, ואז הם מגלים שזאברדוסקי מחביא בארמון את לנה, צעירה יהודייה, ולא מגלה לה שהמלחמה הסתיימה, כדי שלא תעזוב אותו. שני השליחים מצליחים לאחר מאמצים לשכנעה לעזוב את המקום ולעלות ארצה.

במחזה, שתי הדמויות שהגיעו מהארץ הם: מיכאל זאנד, ספרן, שהגיע כדי למצוא אוצרות תרבות יהודיים ולהעבירם לספרייה הלאומית בירושלים; ודורה רינגל, שליחת "עליית הנוער", שהגיעה למצוא ילדים יהודים שהוסתרו בתקופת המלחמה ולהעלותם לארץ.

בספר נסיעה ונסיעה מדומה: לאה גולדברג בגרמניה 1930-1933 (מרכז זלמן שז"ר, 2014) מתארת החוקרת יפעת וייס את תקופת שהותה של גולדברג בגרמניה לצורך לימודים וסוקרת את היצירות של גולדברג שנכתבו באותה תקופה או מאוחר יותר בהשראת האירועים שחוותה שם והאנשים עימם היתה בקשר, בין שאלו יצירות שהתפרסמו בחייה ובין אלו שנותרו בגנזך. וייס השתמשה במקורות רבים, ספרים ומסמכים, ובעיקר בעיזבונה של גולדברג המצוי ב"גנזים".

מסתבר שבילדותה ובנעוריה של לאה גולדברג בקובנה, היוותה גרמניה משאת נפש עבורה. ברלין נחשבה בעיניה עיר התרבות, בדיוק כפי ששלוש האחיות במחזהו של צ'כוב התייחסו אל מוסקווה. אולם המציאות איכזבה. מה גם שגולדברג שהתה בעת עליית הנאציזם בעיר בון, שם למדה לדוקטורט. אגב, היה לה יתרון על יהודי גרמניה אז, כי היא הגיעה מקובנה, ולכן היתה יכולה להתקבל ללימודים גבוהים בניגוד ליהודים אחרים...

מעניין הפרק בספר בו חושפת וייס את המקורות למחזה "בעלת הארמון", המציאות והדמיון שבו. כידוע, לאחר המלחמה העולמית השנייה הגיעו מהארץ שליחים ממסגרות ומארגונים שונים, כדי לעזור לפליטי השואה לעלות ארצה. כמו כן הם חיפשו ילדים יהודים שהוסתרו במנזרים, בבתי יתומים, בבתי גויים רחמנים, כדי להשיבם ליהדותם. הסוכנות היהודית ערכה מפעל הצלה נרחב של ילדים באמצעות "עליית הנוער". וכן גם, לדוגמא, הבריגאדה היהודית בצבא הבריטי. (אגב, נמצא עכשיו בדפוס ספר על משה זעירי, שהקים כפר ילדים בסלבינו שבאיטליה, הציל מאות ילדים והעלה אותם ארצה. אך נרחיב על כך כאשר הספר יראה אור אי"ה).

נוסף לכך היה גם מפעל הצלה של אוצרות רוח יהודיים. בשנת 1944 הוקמה באוניברסיטה העברית בירושלים "הוועדה בדבר הצלת אוצרות הגולה". מטרתה היתה להעלות מאירופה לארץ את הקניין התרבותי היהודי שנותר ללא יורשים, ולהביאו לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. בין הפעילים שנשלחו היו הוגו ברגמן – המנהל הראשון של בית הספרים הלאומי והרקטור הראשון של האוניברסיטה העברית – ואחיו, ארתור ברגמן. אנשים אלו טיפלו בספריות ובארכיונים היהודיים-הגרמניים שנבזזו על ידי הנאצים והוסתרו בארמונות בצפון בוהמיה בעת התגברות ההפצצות על גרמניה. גם בטרזין ובפראג נמצא חלק מהחומר שנבזז.

[אהוד: פרופ' גרשם שלום עסק אז אף הוא באירופה בהצלת אוצרות התרבות היהודית].

ואיך זה מתקשר ל"בעלת הארמון"? מסתבר שבשנת 1947, בעת ביקור של לאה גולדברג באירופה, היא פגשה את הוגו ברגמן בשטוקהולם, בה שהה בשבתון. ברגמן סיפר לה על מפעל ההצלה, ובין השאר סיפר לה על קורותיו של אחיו ארתור בעת חיפושים אלו. ארתור ברגמן הגיע לטירת הַרטוויג ((Hartwig שבצפון בוהמיה. הרוזן הרטוויג, בעליה של הטירה, התגורר באותה עת בדירת תחזוקה, שהיתה אז בחסות שלטונות צ'כיה ואוסטריה. (וייס, עמ' 101).

בשנת 1962 הוצג המחזה "בעלת הארמון" בתיאטרון בקונסטנץ שבדרום גרמניה בתרגום לגרמנית. בתוך הקהל היתה אישה בשם אילזַבֶּה הוּנְקֶה פוֹן פּוֹדֶוִילס. אילזַבֶּה היתה חברתה של לאה גולדברג כשלושים שנה קודם לכן, כאשר שתיהן למדו יחד באוניברסיטה בברלין. באמצעות התיאטרון היא יצרה קשר עם לאה גולדברג, ומאז חודשה הידידות העמוקה. במרוצת השנים, עד מותה של גולדברג בשנת 1970, הן נפגשו באירופה ארבע פעמים, והתכתבו ביניהן בגרמנית. בשנות השמונים מסרה אילזבה את המכתבים שכתבה לה גולדברג לארכיון כתבי-היד של הספרייה הלאומית, ואילו מכתביה שלה לגולדברג נשמרו בארכיון "גנזים" בתל-אביב, שיסדה אגודת הסופרים.

וכך, בזכות צירוף המקרים של העלאת המחזה בקונסטנץ ונוכחותה של אילזבה בו, נמצא בארץ חומר עשיר, המאיר את יחסה של גולדברג לגרמניה ואת השפעת תקופה זו על יצירתה הספרותית. הדבר חשוב מכיוון שתקופה זו אינה מתועדת בהרחבה ביומניה.

גולדברג עצמה מתארת ביומנה את הפגישה המחודשת עם חברתה בהתרגשות רבה, וניתן ללמוד מדבריה מה דעתה על צירופי מקרים בחיים ובספרות: "יחסי למציאות משתנה עם פגישות שכאלה. העובדה שדבר בחיי לא הלך לאיבוד, לא נסתיים במקום שאני הצגתי את הנקודה, מטרידה אותי. האמת 'הלא ריאליסטית' כביכול, בפגישות המפתיעות שבספרי דוסטוייבסקי, מתקיימת בחיי באורח מוזר ביותר. ומשהו בתופעות מעין אלו מערער בתכלית את תפיסתי הרגילה שלי את המציאות. בני אדם אומרים במקרים כאלה את הפסוק השגור: 'העולם קטן'. אבל העולם איננו קטן והניסוח הוא שקר. יש משהו אחר, נורא ומסתורי יותר בכל הדברים האלה, והמקריות אינה מקרית כלל." (מצוטט אצל וייס, עמ' 105-106).

ואם במקריות עסקינן, אבקש לספר על פגישה שלי עם מישהו מן העבר של משפחתי. ומעשה שהיה כך היה: באוקטובר 2012 נשלחתי על ידי הסוכנות היהודית להרצות בכמה ערים במערב ארצות הברית. העיר האחרונה במסעי היתה טוסון. ביום בו הייתי אמורה לטוס, אירגן השליח המקומי ארוחת בוקר חגיגית, בה נתבקשתי לספר על עצמי כ"דור שני", בת לניצולי שואה. המפגש נקבע לשעה שבע וחצי. הייתי בטוחה שאנשים לא יגיעו, ולמרבה ההפתעה הגיעו גם הגיעו. התחלתי ספר על השורשים שלי, וציינתי שאימי גרה בילדותה ובנעוריה בעיירה סוסנוביץ בפולין, וכי לאביה היה שם בית חרושת לשוקולד וסוכריות.

אחד הנוכחים התפרץ לדבריי ושאל אותי לשם המשפחה של סבי.

"רוטשטיין," עניתי.

והוא, אדם בן 87, נמלא התרגשות ואמר: "גם אני מסוסנוביץ. אני קניתי אצלם סוכריות בילדותי!"

ניתן לשער כמה נדהמתי והתרגשתי למשמע הדברים. בסוף ההרצאה הוא ניגש אלי. המשפט הראשון שהוא אמר לי בהביטו בפניי היה: "יש לך אותו milky skin כמו של בני משפחת רוטשטיין." ואחר-כך סיפר לי עוד פרטים על המשפחה. בין השאר הסתבר, שהוא למד באותה כיתה עם אחד הדודים שלי, שנספה בשואה.

מי היה מאמין שאני, צברית מישראל, אשמע עדות אותנטית על משפחת המוצא שלי בעיירה קטנה בפולין שלפני השואה – דווקא בטוסון שבאמריקה הרחוקה? אולי באמת "המקריות אינה מקרית כלל," כפי שכתבה לאה גולדברג?

* * *

משה אביר

מסע עולמי אל מחוזות ילדותי

רומניה – מסע של שורשים, אנשים, לחשים ריגושים ונשנושים

(קטע מיומן שכנראה לא יתפרסם)

....עיר עתירת תרבות היא יאסי. ארמונות מרשימים, כנסיות עתיקות ומבנים יפהפיים מצויים בה בשפע. היום בו הגענו לעיר הוכרז כיום איכות הסביבה. התחבורה שבתה והמונים יצאו לחוצות מבלים, ונהנים מתזמורת כלי נשיפה וגם מאור היקרות של השמש, מצרך נדיר בארץ הזאת.

חיפשנו שרידים לסמל התרבות היהודית במקום – תיאטרונו של הבמאי, המחזאי התמלילן והמלחין אברהם גולדפאדן, שהלהיטים הגדולים שכתב: השיר "צימוקים ושקדים" (רוז'נקאס מיט מאנדלאך) והמחזות "שני קוני למל" ו"המכשפה",  אינם יורדים מבימות העולם היהודי גם בימים אלה.

דיבור קולני בשפת ארץ הקודש ועלעול בספרים הכתובים מימין לשמאל משכו את תשומת ליבן של שלוש "גרציות". לבושן היה כמעט אחיד. שמלות ארוכות,  "נעלי גולדה", אוחזות היטב בתיק השחור שבידיהן כדרך הקשישים בארץ הזאת. שערן הכסוף צבוע כחול.

לאחר שהתוודענו והתיידדנו כינינו אותן "טנטי" בטי, "טנטי" גיזלה ו"טנטי" רוזה. הן עזרו לנו לזהות את מיקומו של התיאטרון האידי (שנהרס והפך לרחבה שלפני התאטרון המקומי). המשכנו לשוחח ובאוויר ריחפה כל העת השאלה איך ייתכן שבעיר מושלמת כזו נקטלו לפני שישים שנה שלושה עשר אלף מיהודיה.

מאתיים ארבעים שנה נושאות שלושת ה"טנטיס" האלה על גבן. ימים יפים וגם ימים רעים, אך "יום ראשון השחור" בשנת 1941 היה הנורא מכולם. הן מובילות אותנו אל מיבנה נטול הדר, במעלה הגבעה, והמבוגרת מביניהן, אותה כינינו "טנטי רוזה", אומרת:

"לכאן, לבניין הז'נדרמריה, אספו אותנו, יהודי העיר, בתואנת כזב שעומדים לחלק לנו תעודות ביטוח נגד פורענות קרבה."

שני בני משפחתה שאיבדו סבלנות בתור הארוך ובחום הכבד, הסתלקו הביתה ובכך הבטיחו את חייהם. השאר התבקשו להסתדר בשורות ולצעוד לכיוון שער המחנה, שם השיגה אותם מכונת הירייה... הניצולים, ובהם דודי, הובלו לתחנת הרכבת והועלו על קרונות בקר, תשושים, רעבים, צמאים ופצועים מפגיונות הנוגשים.

היכרנו את הסיפור מכל צדדיו מעבודת השורשים של בני המשפחה, אך הביקור הפיזי במקום בו התרחשו הזוועות עוררו בנו תחושות קשות על הקלות הבלתי נסבלת בה בוצעה ההוצאה להורג.

קרבנו לתחנת הרכבת העירונית לשם הועברו יהודי העיר, רעב אחזנו.

בפתח התחנה ראינו מסעדת מקדונלדס. שירות מהיר יעיל ויקר כדרך האמריקאים. לו רק היו כוחות ארצות הברית מפציצים במהירות וביעילות את מסילות הברזל, אז אולי היה נחסך סבל רב מבני משפחתי, אני מהרהר ביני לביני.

תחנה אחרונה בסיורנו בעקבות המלחמה ההיא, היתה בית הקברות היהודי, שם נקברו קורבנות "רכבת המוות" בקבר אחים. התחושה מוזרה, מחד זהו אחד מבתי הקברות היפים שראינו, עצום במימדיו, עתיק יומין, שמור היטב. מאידך המשפחה הנוצרית ששומרת עליו ומתגוררת בין חומותיו, מנהלת חיי שגרה. תולה כבסים על חבלים שנמתחו בין המצבות ומגדלת חזירים המלחכים את העשב שצומח פרא ומאיים לכסות את הקברים.

חוזרים אל העיר. חגיגות יום איכות הסביבה כבר בעיצומן. הנושפים הקשישים המשיכו לנגן להמונים נעימות מתקתקות תוך כדי צעידה בסך לכוון ארמון התרבות. לי הנעימות נשמעו כקולות של מכונות ירייה ושקשוק של המפגש בין גלגלי הרכבת ההיא ומסילת הברזל. תהיתי האם מישהו מהנושפים או מבני משפחתם שיתף פעולה עם הפשע הנורא שהתרחש בסמוך, ומי מבין החוגגים נוהג כאילו לא היו הדברים מעולם....

לא היו בליבי רגשות נקמה...

משה אביר

2001

* * *

אהוד בן עזר

"בית יעקוביאן" מאת הסופר המצרי

 עלאא אל-אסוואני

מערבית ברוריה הורביץ

טוֹבִּי פְּרֵס. תל-אביב, 2016. 240 עמ'.

את החג האחרון של פסח והשבת שלאחריו ביליתי בבליעת הרומאן "בית יעקוביאן" של הסופר המצרי עלאא אל-אסוואני, ספר שעליו שמעתי הרבה אך לא היתה לי אפשרות לקרוא אותו בעברית עד ימים אלה ממש, שבהם גם הגיע הספר לראש מצעד רבי-המכר בכל הרשתות בארץ.

זמן התרחשותו של הרומאן הוא מלחמת המפרץ הראשונה, בשנת 1990, והיא מוזכרת בספר כחלק מההתרסה של "האחים המוסלמים" נגד ממשלת מצרים, שמשתפת פעולה עם ארה"ב במלחמה נגד המוסלמים בעיראק.

לפי הנתונים המובאים סביב הספר במהדורתו העברית, הוא התפרסם לפני 14 שנה, בשנת 2002. מחברו הוא סופר, פובליציסט ורופא שיניים במקצועו. בעקבות הספר הוא זכה להכרה עולמית וספרו הוא הנמכר ביותר בעולם בשפה הערבית.

ואכן כל מי שנכבש בקסמו של הספר יבין זאת על נקלה. בזיכרוני עולים מיד ספריו המקסימים של נגיב מחפוז שתיארו את קהיר, ובעיקר שלושת כרכי "הטרילוגיה הקהירית" שתורגמו לעברית בידי סמי מיכאל, והופיעו בהוצאת ספרית פועלים בשנים 1987-1981 [היה לי חלק כלשהו בעריכת הנוסח העברי שלהם, כאשר עורך מדור הפרוזה בהוצאה באותן שנים היה נתן יונתן].

ואולם העולם הקהירי שמתאר מחפוז, בייחוד השנים של המאבק לעצמאות תחת שלטון הבריטים, נראה כמעט כגן עדן לעומת המציאות חשוכת התקווה שמתגלה ב"בית יעקוביאן" תחת שלטון מובאראכ, שנים לא רבות לפני פרוץ "האביב הערבי" – שלא היה אביב אלא גיהינום שהשקיע את העולם הערבי במרחץ דמים ובמלחמות אזרחים במדינות מתפוררות לרסיסים.

מצרים של א-סיסי כיום היא מעין חזרה למשטרו הצבאי של מובאראכ, לאחר שהצבא הצליח להתגבר על הפארסה הדמוקראטית, שפרצה בעידודו של הסכל אובמה, שהעלה את "האחים המוסלמים" לשלטון לתקופה קצרה.

אני זוכר פגישות שבועיות עם ידידי יצחק אורפז בשנת 2011, כאשר הוא מתרגז לשמע הביקורת הקשה שלי על "האביב הערבי" – ואומר שאילו היה צעיר היה מצטרף אל המוני המפגינים בכיכר תח'ריר!

"בית יעקוביאן" גדוש ומלא דמויות רבות, כולם מעניינות ומאופיינות היטב ומעוררות סקרנות רבה. הרומאן בנוי בצורה נהדרת, כמו טלנובלה ארגנטינית – כאשר הסיפור קופץ כל פעם מסצינה לסצינה, מדמויות לדמויות, וכל קטע מסתיים פתוח ומעורר ציפייה לפגוש את המשכו בעלילה.

ואולם שני גיבורים צעירים עומדים במרכזו של הרומאן חשוך-התקווה הזה – והם טאהא, בנו הצעיר של שוער הבניין, והנערה שהוא אוהב בתחילת הרומאן, בות'יינה היפה.

טאהא הוא בחור משכיל שחולם להיות קצין משטרה ואולם חלומו נקטע בוועדת הקבלה המשטרתית המושחתת בגלל מוצאו, היותו בן של שוער עני. הוא פונה ללמוד באוניברסיטה, מתחבר לצעירים מ"האחים המוסלמים" וסופו שנהרג בפעולת טרור שלהם נגד משטרת קהיר, פעולה נגד הקצין שעינה אותו בתחיבת "חזוק" באחוריו והכריחו לצעוק שהוא אישה – כאשר נאסר ועונה באשמת חתירה נגד השלטון.

בות'יינה היפה מחפשת פרנסה לקיום משפחתה ואולם בכל מקום עבודה, הנוהג שהיא פוגשת הוא שהמעסיק תוקע בה עד מהרה את אבר-מינו אבל חס על בתוליה ולכן רק מרטיב את שמלתה. כשהיא תופסת את חוק החיים הקהירי הזה, שמאפיין לא רק אותה אלא את כל חברותיה, היא נהפכת למעין זונה ממין בתולה, עד שהיא נגאלת, וזה ה"הפי אנד" המזעזע של הרומאן – "מסיבת החתונה של זכי ביי אל-דסוקי עם בות'יינה אל-סייד." (עמ' 238).

זכי ביי הוא נואף רווק מבוגר ועשיר שהיה יכול להיות אביה, ואשר במהלך העלילה הוא גם נשדד על ידי זונה שהזמין למשרדו בבית יעקוביאן, נזרק מביתו בידי אחותו ואפילו נכלא ללילה אחד עם בות'יינה במשטרת קהיר.

"בית יעקוביאן" הוא רומאן של חוסר תקווה מצרית, קהירית. רומאן של שחיתות נוראה ועוני, של חיים ללא תקווה, של היעדר מעמד בינוני כפי שאנחנו מכירים בישראל ובמדינות מערביות. רומאן של דיכוי נשים ונערות. של חיים שבהם אדם לאדם זאב. רומאן שמסביר את הזעם והתסכול שבהתפרצות העתידית של "האביב הערבי" בשנת 2011 בקהיר – אך גם את אובדנו של "האביב" הזה ואת שקיעתה של מצרים, שפעם היתה מדינה בעלת אוריינטציה מערבית, אירופית, כפי שהיא מתוארת אצל מחפוז, או ב"קיץ אלכסנדרוני" של יצחק גורמזאנו – ואל-אסוואני מזכיר את המקומות בקהיר שאיבדו את אופיים האירופאי לאחר שהיהודים והמיעוטים האחרים עזבו את מצרים והיא נותרה עם העוני, הפשע, השחיתות, הבערות והקנאות הדתית של "האחים המוסלמים".

ביד אמן משרטט אל-אסוואני עולם שאין בו מקום לתום ותמימות. לא קשה להבין מדוע, כאדם מצרי בעל כבוד עצמי – אסר במשך שנים רבות על תרגום הספר לעברית. אולי הוא בוש לחשוף את הידוע לכל העולם המצרי והערבי – בפני העולם הישראלי. ולכן הספר יוצא לאור בצורה קצת עוקפת-חרם בהוצאה בשם "טוֹבִּי" שאינה נוהגת להוציא ספרים בעברית.

מומלץ וחשוב מאוד לקרוא! – בעיקר לאלה החוזים את קיצה הקרוב של מדינת ישראל בגלל "השחיתות"! וגם לַעיתונאים מעבירי הביקורת עליה – שהדימיון הוא נר לרגלם הצולעת.

* * *

ד"ר גיא בכור

השמאל האירופי תמיד היה אנטישמי

השמאל האירופי תמיד היה אנטישמי, אך לאחר מלחמת העולם השנייה וזוועות השואה לא היה פוליטיקלי קורקט להיות אנטישמי, אז היסוו את זה כ"פרו-פלסטינים". וכך המציא השמאל האירופי את מאבקם של "הפלסטינים" רק כדי לנגח את ישראל, הרי מה איכפת לו מאותם "פלסטינים" מדומיינים.

כל אחד מבין שהקמת ישות טרור בליבה של ישראל והזרמה לשם של מיליוני סונים מסוריה, עיראק ולבנון – המשמעות היא החרבת ישראל, וזו מטרתה של האנטישמיות החדשה. לעקור את הלב היהודי, היא ישראל. זו הסיבה שאליטות השמאל באירופה הזרימו, ועדיין מזרימות, מאות מליוני דולרים לאירגונים ערביים ולאירגונים בתוך ישראל, כחלק מן האנטישמיות המוסווית שלהן. מאחורי "הנאורות" עמדו שנאה וצביעות.

אז מה קרה שעכשיו זה מותר? איך קרה שלהיות אנטישמי מתחיל להיות קצת פוליטיקלי קורקט?

כאן אירעו כמה תהליכים במקביל.

ראשית, הבלוף "הפלסטיני" מתחיל להתפוגג, שכן הכול רואים שאין שם כלום: לא פוליטיקה, לא כלכלה, לא היתכנות ולא עתיד. רק כמה קשישים תימהוניים, וסביבם אירגוני טרור מסוכנים. קשה גם להמשיך ולמנף את הבלוף הייחודי הזה, כאשר מתברר שבסך הכול מדובר בעוד סונים, בים סוני-שיעי גועש. "נכבה"? ומה קורה עכשיו בסוריה, בעיראק, בלוב ובתימן, עם 700 אלף הרוגים?

האנטישמיות הישירה, אגב, רעה ל"פלסטינים", כי אז כבר לא צריך אותם כהסוואה.

שנית, מיליוני מוסלמים התאזרחו בינתיים באירופה, והביאו איתם את השיח האנטישמי הפרוע, המקובל בארצותיהם לשעבר. וכיוון שהם הופכים להיות כוח אלקטורלי, והשמאל מעוניין בקולות שלהם (ורואים את זה בבירור בשבדיה, למשל), הוא מאמץ בשמחה את תפיסת עולמם המעוותת.

ולבסוף, ביזוי נמשך של מדינת ישראל לאורך כשלושה עשורים, הפך את העלבתה ללגיטימי. האם מישהו בשמאל יעז לדבר כך על נשים, להט"בים או מיעוטים אחרים? אך על ישראל ועכשיו גם היהודים, כמעט הכל מותר.

מה ההבדל בין אמירות אנטישמיות או אנטי-ישראליות לבין "היוזמה הצרפתית" למשל?

זו האחרונה, מטעם ממשלת שמאל שימיה ספורים, מסוכנת יותר, משום שהיא מעשה, לעומת דיבורים. בשני המקרים הכוונה להביא להחרבתה של ישראל. צרפת שוקעת, ויהודייה עולים לישראל, אז עכשיו אותה צרפת מנסה להחריב את ישראל כנקמה?

פריז, אתמול, אנרכיסטים ומוסלמים, וכך זה נמשך כבר מעל לחודש. האם הממשל הצרפתי מבקש להטות את תשומת הלב החוצה מן הצרות, לעבר ישראל והיהודים? זו אנטישמיות, והיא לא תיצלח. שצרפת תתעסק עם הצרות הקיומיות שלה, לפני שתנסה לטפל באלה של ישראל והיהודים.

ואולי באמת הגיע הזמן לוועידה בינלאומית, לטפל בגלי האלימות שמפיצה צרפת בכל המרחב סביבה? הרי הסטטוס קוו אינו יכול להמשיך כך אצלה.

"הולנד רוצח" זועקים כאן האנרכיסטים שמבעירים את פריז. אז היהודים וישראל הם הסחת הדעת המושלמת של אותו הולנד? ואיך התקשורת בצרפת ובגרמניה מכנה עדיין את העניין שלנו? "המזרח התיכון". ממשיכים את מצג השווא לפיו אנחנו סיבת הבעיות במזרח התיכון, כאילו אין סוריה, עיראק, לוב, תימן, הגירה, סונים ושיעים, נשק כימי וזוועות מכל עבר. זו ראייה אנטישמית מרומזת, לפיה היהודים אשמים במה שקורה ב"מזרח התיכון".

יש לכך כמה לקחים: הטענה בישראל שאם רק נוותר וניתן וניכנע, "אירופה" תאהב אותנו, שגויה מיסודה. לא מדובר על "השטחים" או על התהליך המדיני, אלא על אנטישמיות, על עצם קיום לאומיות יהודית, היא הציונות. ברגע שישראל תכניס את האוייב לתוך גופה, השנאה כלפי ישראל רק תגבר, משום שהמצב החדש ייתן לאותם אנטישמים את התחושה שניתן כבר לחסל אותנו.

ולֶקח גם לאותם מאות אלפי יהודים המשלים את עצמם שאירופה היא ביתם: אם חשבתם שהשנאה היא כלפי ישראל, טעיתם. זו אנטישמיות, ולכן במוקדם או במאוחר היא לא תאפשר לכם עוד לחיות ביבשת, הנזכרת בערגה בשנאת היהודים שלה. ושוב צדקה הציונות: היא התעוררה בגלל רדיפת היהודים, והיא רלבנטית כיום בגלל אותה רדיפה: מקומכם במדינת היהודים, מוגנים מן השונאים והצבועים.

[ציטוט מהאינטרנט]

* * *

מתי דוד

כיצד הצלנו את הגולן

מ"התנועה" לשלום עם סוריה?

על רקע העובדה שעתידו של הגולן חזר בימים אלה למוקד השיח הציבורי המקומי והבינלאומי, ראוי להזכיר את "המומחים" שתמכו בזמנו לרדת מהגולן "למען השלום" עם סוריה.

כוונתי לדיפלומט אלון ליאל שהיה מנכ"ל משרד החוץ והיוזם של "התנועה" לשלום עם סוריה. האלוף אורי שגיא שהיה ראש אמ"ן. תא"ל שאול אריאלי, האסטרטג של "יוזמת ג'נבה". וכמובן מפלגת מרצ.

אף אחד מהמומחים האלה, שראו את עצמם כאסטרטגים וכמדינאים הבקיאים בהבנת תמונת המצב הגיאופוליטית, לא מצא את האומץ להודות בכישלונו, לאור המציאות המתחוללת בסוריה המפורקת, על רקע מלחמת האזרחים, העדות והדתות – של כולם נגד כולם.

באיזו מציאות ביטחונית מסוכנת היינו מצויים כיום לו היינו מתפתים לאשליות של "מומחים" אלה ויורדים מהגולן?

בקעת כנרת וצפון הארץ היו עשויים להיות מופגזים על ידי דעאש, ג'באת אנוסרה, הצבא הסורי ושאר הארגונים. מפחידה עצם המחשבה למה שעלול היה לקרות לו היינו יורדים מהגולן תמורת "הסכם שלום" עם שושלת אסד. מפחיד!

להלן כמה ציטטות מדבריהם ההזויים של אותם המומחים:

תרומתה של מרצ ל"תנועה לשלום ישראל סוריה" בראשות אלון ליאל.

תרומתה של מרצ למהלך התבטאה בגיוסם של שלשה מפעיליה. מוסי רז. פרופ' גליה גולן ואלי ספרן, שצורפו להנהלת התנועה לשלום עם סוריה.

מתוך ריאיון עם אלון ליאל בפרסום של מרצ (גליון 48): סוכמו כבר הסדרי הרתעה טכנולוגים חדשים. נושא הפירוז הוסכם כבר ב-1995 ואושר שוב בשנת 2000 ע"י אהוד ברק. גם ראש הממשלה אולמרט רציני בכוונתו להגיע לשלום עם סוריה.

במגעים עם הסורים דיברנו על הפיכת הגולן בתהליך הדרגתי ממושך. העסקים והמפעלים הישראלים יישארו בהסכמת הסורים. במשא ומתן מסתמנת הסכמה סורית. בשליש המערבי של הגולן הישובים הקיימים ייהפכו לכפרי תיירות ונופש. השטח כולו יהפך ל"טוסקנה קטנה". כל זאת למשך חמש שנים בלבד.

אם הסורים לא יסכימו להאריך מעבר לחמש שנים, יהיה על המתיישבים  הישראלים לפנות את הגולן. סוריה תצטרך להתחייב להפסיק באופן מוחלט לסייע לכל הארגונים לפעול נגד ישראל.

מתוך ריאיון עם האלוף אורי שגיא בביטאון ארגון נכי צה"ל.

ישראל וסוריה היו קרובות מאוד להסכם. הוכנה טיוטת הסכם עם פיתרון מוסכם לסוגיית הגבול. הסדרי ביטחון, מים ונורמליזציה. לדבריו, בשאר אסד אמר שלמעלה מ-80 אחוז מהבעיות נפתרו. כשהשיחות הפכו לגלויות הצטרף שר החוץ הסורי פארוק א-שארע. לדעתו השיחות נכשלו בגלל שמנהיגי סוריה וישראל התקשו לשווק אותו.

* * *

אהוד בן עזר

הקרב הגדול על פתח-תקווה

ביום כ"ז בניסן תרפ"א, ה-5 במאי 1921

לפני 95 שנים!

עתה היא השעה המכריעה והקשה ביותר – בין עשר לאחת עשרה בבוקר, שעה שלישית לתחילת הקרבות. הערבים נהנים מעליונות אסטראטגית ומעמדות יותר בטוחות, בהיותם על הגבעה. הם נכנסים להתלהבות עצומה, מגבירים את האש ואת הקריאות ההיסטריות "עליהום! עליהום!" ואלה מהדהדות במושבה.

כדורים שנורים מעל גג בית-האריזה ומראש הגבעה חודרים למרכז המושבה. קליע אחד מגיע לבית יטקובסקי, ברחוב רוטשילד פינת חובבי-ציון. ירקוני לוקח עימו מגינים אחדים והם מתחפרים מאחורי הגדר בכרם השקדים של בכר, הגדושה עצי שיטה קוצניים. לפניהם בחפירה שוכב פצוע נתן רפופורט מכפר-סבא. הם נזהרים שלא לפגוע בו, אך אינם יכולים לחלצו. לפתע מתרומם מולם ראש, ויד מניפה לעברם רימון-יד גרמני, בעל ידית. הם יורים בתוקף והורגים אותו. אפריים גיסין, אחיו הצעיר של אבשלום, נמצא בעמדה ליד שוחתו של רפופורט. כאשר זה נפצע, שומע אפריים את אנחותיו אך אינו מסב את ראשו, כי כולו שקוע בקרב. כשלוש מאות כדורים הוא יורה מרובהו בשעה אחת. רק מאוחר יותר, עם נסיגת הערבים, עתידים המגינים למצוא את רפופורט, פצוע קשה, בשוחתו.

זאב אורלוב נמצא בעמדה שברחוב פינסקר. כאשר מתגברות היריות מכיוון בית-האריזה "פרדס", הוא מחליט להסתכן ולצאת מעמדתו החסויה, חושף עצמו, ומאמצע הרחוב עומד ויורה לעבר בית-האריזה. חבריו לעמדה צועקים אליו: "ופקה! – חזור לעמדה!" אך הוא כבר נפגע ורק שואל: "האם אחיה?" חבריו לוקחים ומסיעים אותו לאחור.

לאחר שהתמוטטה פלוגת הרוכבים, משמש קומץ המגינים, שחלקם שירת לפני כשנתיים כחיילים ב"גדוד העברי" – בתור גרעין ההגנה בקו השני, שהפך לקו הראשי. הם משגיחים על חבריהם. אינם מניחים להם להסתער לחינם ולבזבז כדורים. מלמדים אותם להתחפר ומעודדים ככל האפשר. במהלך הקרב מתחממים הרובים, ואחדים מהמגינים מפסיקים לירות. הערבים מסתערים. לעמדה בקצה רחוב פינסקר מגיעה תגבורת, אנשי מושב הפועלים הקרוב עין-גנים, חמושים היטב ברובים אנגליים, ובאמתחות ההדוקות לגופם יש כדורים רבים. הצטרפותם מחזקת את הידיים, אך המגינים יורים במהירות כל אחד לעצמו ולפי החלטתו לכיוון שבחר, ואינם מצליחים לעצור את ההסתערות.

ברגע המסוכן ביותר מתעשת אליהו איתן [לימים אביו של רפול]. "להפסיק לירות יריות בודדות! לחכות בשקט, לכוון! אלע צוזאמן – שיס סולדאטן! פאייר!" הוא פוקד על בעלי הרובים בעמדה. כלומר, כולם יחד, לירות חיילים, אש!

טראחחח...

 "אלע צוזאמן, שיס סולדאטן! פאייר!"

טראחחח...

 "פאייר!"

טראחחח...

 "פאייר!"

טראחחח...

כך מכוון אותם איתן לירות רק מטח אחד בכל פעם גם כדי לחסוך בתחמושת ובעיקר כדי ליצור אפקט חזק של הרתעה, שמהדהד כקול תותח באוזני הערבים המנסים להתקדם, ונוטע ביטחון במושבה שאולי התגבורת הצבאית הגיעה.

היריות בולמות את הערבים בדיוק בקטע וברגע המסוכנים ביותר בחזית, אך המצב הכללי חמור בגלל מחסור בתחמושת. מימי מלחמת העולם נשאר במושבה אוסף כדורים גדול לרובים תורכיים, אנגליים, גרמניים ואוסטריים, אך התחמושת נמצאת במעורבב, ומאחר שלא דאגו למיין לפני הקרב את הכדורים, קשה להשתמש בהם עכשיו. בחצר בית ועד-המושבה יושבים ילדים בני עשר ויותר ועוסקים במרץ בניקוי כדורים שהובאו מחצרות, ממחסנים וממרתפים, ונעשו עתה מוצר יקר ערך.

פרץ פסקל עובר ברחובות המושבה וממריץ כל מי שהוא פוגש בדרכו לבוא לעזרת הלוחמים העומדים בכוחותיהם האחרונים: "שם נהרגים, ואתה עומד כאן?!"

בעוד הוויכוח בוועד-ההגנה בעיצומו, הוא מתפרץ פנימה, שומע את הדברים, ואחר-כך אומר לאחד העומדים לידו:

 "תביא לי את הסוס שלי! אותי – האנגלים לא יוכלו לסרב לראות."

פסקל, אחד מוותיקי האיכרים, היה עוזרו של אהרון אהרונסון במצרים, בימי הריגול של חבורת ניל"י, למען הבריטים. יש להניח כי לאדם כמוהו תיפתח מיד דלתו של המושל הבריטי.

 "אני לא ארכב בדרך הישירה לתל-אביב, שם בוודאי הניחו הערבים מארבים. אני ארכב בדרך עקיפין בשדות סאקייה וסלמה, כדי שלא להיתקל במתנפלים. ואם כעבור יום לא אשוב למושבה, חפשו את גופתי בשדות האלה!" אומר פסקל ועולה על סוסו, שכבר עייף ממרוצה בלתי-פוסקת בשירות ההגנה על המושבה.

פסקל מריץ בדהרה מאומצת את סוסו. בחצי שעה הוא מגיע לתל-אביב, ובפתח הרחוב הראשי נופל תחתיו הסוס ולא קם. פסקל ממשיך דרכו במכונית ליפו, לבניין הסארייה שבכיכר המרכזית, מול מגדל השעון. עולה במרוצה במדרגות ונכנס ללשכת מושל העיר, קולונל סטירלינג, שם נמצא גם קולונל בירון, שנשלח לפקד על הצבא ביפו לאחר פרוץ המהומות, ועימם המיור גולס.

פסקל מספר על המצב בפתח-תקוה, ועל פלוגות הצבא ההודי החונות באפס מעשה בראס-אל-עין; הוא דורש להורות להן למהר מיד לעזרת המושבה הנתונה בסכנת חיים, וגם לשלוח את המכונית המשוריינת, שהובטח אתמול כי תגיע למושבה. בעודו מוסר פרטים אלה הוא נופל פתאום ומתעלף, אך לנציגי השלטון כבר נודע על הנעשה, ומעתה מוטלת האחריות עליהם. הם פועלים עתה ללא דיחוי. מיור גולס מטלפן לרמלה, מבקש שישלחו אווירון לשמי המושבה, ופוקד על לויטננט ברדשווי לצאת מיד לדרך במכונית משוריינת.

כאשר מתקרבים דוד נוביק ומלווהו למבצר אנטיפטרוס הם פוגשים בפלוגה מגדוד הפרשים ההודי, שבאה מג'נין לראס-אל-עין, ובראשה קפיטן הודסון. לקצין אין הוראות ברורות. עוד לפני הפגישה עם נוביק, שידל אותו מנהל תחנת-הרכבת בראס-אל-עין, שמעון בנדל, לצאת לעזרת פתח-תקוה. בנדל קישר אותו מהתחנה עם מפקד הצבא הבריטי בארץ, והגנרל נתן את הסכמתו לבוא לעזרת פתח-תקוה; אולם בינתיים הגיעה לקפיטן הודסון פקודה לצאת לרמלה, כי שם פוצצה מסילת-הברזל, ולכן אינו ממהר לפתח-תקוה.

 "אנגליש אופיצר?" פונה נוביק לקפיטן.

 "יס?"

הוא אוסף את מעט ידיעותיו באנגלית וצועק בקול היסטרי ובשפה מרוסקת:

 "עראב בומבארד פתח-תקוה קולוני, קום הלפ... אופיצר, קום אין, פלנטי עראברס געקומן אין קולוני, זאגט עליהום! עליהום! – בומבארד בומבומבומ... טויט אלע מענטשן... פיפל... קום הלפ!" כלומר, ערבים יורים על המושבה. בוא עזור. הרבה ערבים באים למושבה. אומרים: עליהם, עליהם. יורים. מתים כל האנשים. בוא עזור!

מהבעת פניו הנרגשת ומתנועות ידיו של הזקן, שבגדיו וכרכרתו מוכתמים בדם שנספג מהעברת הפצועים, משתכנע הודסון מחומרת המאורעות ופוקד לצאת למושבה. רק אז נרגע מעט נוביק, אך חושש שהמגינים יפתחו בטעות באש לעבר הפלוגה המתקרבת, ומורה ללבנברג לרוץ למושבה ולהודיע כי הצבא עומד לבוא.

*

בשעה השלישית לקרבות מצטיירת תמונה עגומה מאוד. ברחוב חובבי-ציון זוחלת ומקימה רעש רב מכונית, שנקנתה מאת הצבא האנגלי אחרי שעזב את פתח-תקוה במלחמה העולמית, והיא נושאת פצועים לחצר של ועד-המושבה. הולכים וגוברים הדי יריות, המתערבבים ברעש המפחיד של מנוע המכונית, והם נשמעים בכל המושבה. יש פצועים גם בחוצותיה. בבית-הכנסת הגדול מתנפלות נשים על ספרי-התורה שבארון הקודש, גועות בבכי מר ומנהלות שיחה נוקבת עם ריבונו-של-עולם, והזקנים מזילים דמעות בשקט, אומרים תהילים בקול רם, מתפללים בלב שבור, ומבקשים נס משמיים, שפתח-תקוה לא תיחרב. נשים צעירות לובשות בגדי גברים כדי לטשטש את זהותן. בחדרי הכיתות בקומה השנייה של בית-הספר פיק"א, ברחוב רוטשילד, מוכנות ערימות אבנים ליד החלונות. על גבי פרימוסים מרתיחים סירים עם מים ועם שמן. אם הערבים ינסו להתקרב, יש לזרוק עליהם אבנים ולשפוך את המים והשמן הרותחים. זקנים יושבים במרכז החדר, על הרצפה, ואומרים תהילים. אלה הנשארים מאחור, זקנים, נשים וילדים, מתכוננים להגן על פנים המושבה, "קודש הקדשים" – בכל הבא ליד, ולהילחם על כל בית, אפילו בציפורניים.

במרכז המושבה שומעים היטב את היריות המתקרבות. המתח גובר. הבנות על משמרתן בבית-המרקחת, חיוורות אך מחזיקות מעמד. לפתע צווחה, צווחת-גבר: "הרגו את אבשלום, יש פצועים!" – ומגיעה אלונקה מכוסה מעיל טבול בדם. אחת הבנות מתעלפת. שנייה מטפלת בה ורצה להקיא. אחת-אחת הן נושרות, כעלים ברוח סערה. נשארות רק שתיים. משכיבים את הפצוע הראשון – חיים-צבי גרינשטיין, יש לו חור בצוואר, והוא שותת דם. ידי הנערה רועדות בהגישה כלים לרופא, אבל האיש גוסס. והנה מביאים עוד אלונקה: נתן רפופורט, אלמן צעיר, שיש לו בת קטנה. הוא מבקש בעיניו מאחת הנערות שתיגש אליו. הוא חיוור ומאבד דם. חובשים אותו, אבל הוא גוסס ומחזיק ביד הנערה כמו בצבת. היא צריכה להמשיך לעזור לרופא, אך הגוסס אינו מרפה ממנה שעה ארוכה, ופתאום כבות עיניו. הנערה רצה אל פצוע אחר – ופקה, זאב אורלוב. הוא פצוע קשה בבטנו, אסור לגעת בו. הרופא אומר שמחר יובילו אותו לבית-החולים ביפו. מדוע לא תיכף? כי המושבה מוקפת. הוא מבקש לשתות, עיניו מתחננות, וחותם-מוות על פניו – אסור לתת לו נוזלים. מעיו נקובים מכדור.

מרחוב פינסקר למרכז המושבה מובילים במכונית פצועים נוספים, ומטפלים בהם ד"ר א. כהן וד"ר י.ל. רוקח. אחד נפגע בצלע. סווטיצקי פצוע בכתף, והקליע יצא. פילברג פצוע בינוני. ועוד פצועים, שלושה-עשר במספר. גברת הופמן מובאת צולעת בידי שני בחורים. היא נפגעה מכדור תועה בחצר בית-המרקחת. המיטות מתמלאות בזו אחר זו, והיריות עדיין מתגברות.

הידיעה שערבים כבר כבשו בתים אחדים מטילה באוכלוסייה הבלתי-לוחמת אווירת חרדה. כרגיל במקרים אלה נפוצות גם שמועות מסמרות-שיער, שאינן נכונות, ומגבירות את הבהלה. פה ושם יש גם מחזות היסטריים. הרוב המכריע, במיוחד אלה שעסוקים בתפקידי חירום, נותרים איתנים. הלוחמים ודאי שאינם מתפנים למחשבות על הערכת המצב. הם שקועים כל-כולם בקרב.

אולם המצב בחזית באמת חמור מאוד. אש האוייב חזקה וצפופה. גלוי לעין שעל הגבעה יש ריכוז גדול של תוקפים, ועימם נשק ותחמושת. החדירה לפרדס שטמפפר מאיימת לפתוח חזית שנייה ולסכן את המגינים על-ידי פריצה ואיגוף ממערב. שלא כמו בהתנגשויות קודמות עם הערבים, שבהן היו חמושים בעיקר באלות ובנשק ברזל קר – הפעם הם מתקיפים בנשק חם; ואילו הרוב המכריע של מגיני המושבה חמוש בנשק קר, מוכן להתייצב פנים-אל-פנים מול התוקפים, אך בינתיים לא הגיע מהלך הקרב לידי כך. כל עול הלחימה מוטל על אותם ארבעים עד חמישים איש, החמושים מלכתחילה ברובים, או שהצטיידו במהלך הקרב בנשקם של ההרוגים והפצועים.

מחצית הרובים מיושנים ולא-יעילים. מול כל מגן עומדים כעשרה ערבים ובידואים חמושים בנשק חם, זאת לבד מאלפים ההולכים במאסף כדי להילחם או לפחות להשתתף בביזה; פלאחים מקלקיליה, ג'לג'וליה, כפר-סבא הערבית וטול-כרם. מחנה כבד, גם נשים. גם עגלות וגמלים להעמיס את השלל. הם נושאים איתם פחי-נפט, כנראה בכוונה לשרוף אחר-כך את המושבה, על-כל-פנים בכל הפרדסים בהם הם עוברים הם מציתים ביללות-שמחה את בתי-המנוע.

כאשר רואים התוקפים שהקרב אינו דומה לטיול-ניצחון, כפי שהובטח להם, הם עושים בעורמה ומתחילים לסגת פה ושם, כדי למשוך את המגינים לצאת מעמדותיהם. אותה שעה אחדים מבני-המושבה, ששיקול-דעתם טושטש בגלל החום הכבד ומהומת היריות סביב, והם מאלה החמושים רק במוטות ברזל מחודדים, בגרזינים, בקלשונים ובחרמשים, רצים מתוך המושבה כאחוזי-טירוף ומבקשים להתפרץ קדימה. אחדים מהלוחמים בעמדות מעודדים אותם:

 "הערבים בורחים! בואו נרדוף אחריהם!"

ואולם מפקדי הקו הראשי עוצרים בעדם: "עצרו! חזרו מיד! חפשו מחסה! אסור לזוז! הם רוצים למשוך אותנו אחריהם! נשארו לנו מעט כדורים. אם נצא, יעקפו הערבים את שלושת העמדות שלנו ויכנסו למושבה מצד מערב!"

וכך המגינים בעמדות, שאינם מתפתים לתחבולה, מוסיפים להחזיק בקו החזית; והערבים חוזרים לתפוס בעמדות מולם, מקווים להתמיד בלחץ עד שיכריע יתרון-כוחם את מגיני המושבה המעטים.

המחסור בנשק ודלדול השורות מעיק מאוד על שורות המגינים. כל הרוג ופצוע יוצרים חלל ריק. אולם המגינים אינם יודעים כי גם אצל הערבים בא רגע המשבר; בשעה שהגיעו לשיא הישגיהם – מתחילה התמוטטותם. ההתמודדות בשלב האחרון קרבה לאותו רגע בקרב שבו שני הצדדים מגיעים לשיא ההתשה ואך כפסע בינם לבין התבוסה – אך שום צד אינו יודע מה קורה אצל האוייב ממול; ומנצח מי שמגלה נשימה ארוכה יותר ומחזיק מעמד, ולו גם שעה קצרה אחת יותר. על פני השטח מוטלים כבר עשרות ערבים הרוגים, וגם פצועים רבים, שותתי-דם, צמאים בחום הכבד, שזועקים:

 "מויֶיה! מוייה! בידי באס בישרב מוייה! וֵיין חילמכ, יא אחי?" מים! אני רוצה רק לשתות מים! היכן רחמיך, אחי?

ואין מים, ואין עזרה ראשונה לפצועים ואין להם מושיע, והם מעוררים מהומה נוראה וקולותיהם נשמעים למרחוק. רוב הנופלים הם אנשי אבו-קישק, שהלכו בראש ולכן סבלו אבידות רבות. למראה ההרוגים מאבדים שאר לוחמי השבט את החשק להתקדם. בעוכרי התוקפים גם כיבוש הבתים של גיסין ופלטניק – כי לאחר שהחלו לעסוק בשוד ולהסתער על הביזה המעטה, ואף לריב עליה, נבלמה במידה רבה תנופת ההתנפלות.

וכל אותה שעה ממשיכה קבוצת המגינים לירות אש חזקה, מרוכזת ומכוונת, אשר מצליחה לחסל צלפים שפועלים מעליית הגג של בית-האריזה "פרדס". כל נסיון מצד הערבים להתקדם – נידון לכשלון. מי שמוציא את הראש – נפגע. אך לכמה זמן יספיקו הכדורים?

עוד רגע, עוד שנייה, ניצחון או תבוסה – הכל על חוט השערה. לפתע נשמע ממזרח קול מכונת-ירייה קורע שמיים אפורים, מלאי אבק, של יום חמסין כבד. הקול חזק, שונה, וברור לשני הצדדים שאינו בא מנשקו של איש מהם.

ברגעי-המשבר המסוכנים והנואשים מתקרבת ממזרח פלוגת ההודים, המונה תשעים פרשים; בראש רוכב קפיטן הודסון, מקטרת קרה בפיו, ולצידו הכרכרה המגואלת בדם שנוהג בה דוד נוביק הזקן. במרחק קילומטר מאיזור הקרבות הם פוגשים בערבים, ואלה פותחים עליהם באש. הקפיטן פוקד על חייליו:

 "!One for eight"

מיד יורדים כולם מן הסוסים, כאשר מכל שמונה רוכבים נשאר אחד מאחור עם הסוסים, לשמור אותם מפגיעה, והיתר הופכים לחיל-רגלים. את היריות המתקרבות שומעים גם הערבים המחזיקים בבית-האריזה "פרדס", והאש שלהם נחלשת. המגינים יוצאים מעמדותיהם והופכים מנתקפים לתוקפים. בשורות הערבים גוברת המהומה ומשתררת אנדרלמוסיה. חלוצי התקפת-הנגד של המושבה שומעים כיצד הערבים מנסים לעצור את הבורחים בקריאות:

 "ביקאפי! אירג'עו!" מספיק כבר, חזרו!

בהגיע ההודים לשדה הקרב העיקרי, בקצה רחוב פינסקר, מול בית-האריזה, מתברר להם שאנשי פתח-תקוה תוקפים, והערבים נסים מן המערכה. החיילים ההודים מורידים מעל הפרדות שתי מכונות-ירייה כבדות, עולים איתן על גבעת בית-האריזה שנעזבה, קובעים אותן על חצובות, ופותחים באש על הבורחים. טורבני החאקי הצבאיים שהם חובשים מתנועעים במהירות כצריחים קטנים באוויר החם, האפור, שהראות בו שטה גלים-גלים. הם יורים כמאתיים עד שלוש מאות כדורים, בהפסקות, פעם בזו פעם בזו, כי הקנים מתלהטים, ומחליפים מחסניות בקצב מוגבר. הערבים בורחים, ואחדים מהם נופלים.

באותו זמן מחליט שפירא לחזור לחזית מביקורו בעורף, שנעשה בעיצומה של שעת המשבר במלחמה, כשהיה עליו לדאוג שתישלח תחמושת נוספת לעמדות. ליד בית-הכנסת הגדול הוא פוגש בנוביק הזקן, שאומר לו:

 "איפה אתה? חיפשתי אותך! אתה המפקד? הבאתי לך צבא מראס-אל-עין!"

והוא מוליך את שפירא אליהם. קפיטן הודסון מבקש ממנו לשמש מורה-דרך לפלוגת הצבא, שעלתה שוב על סוסיה כדי לרדוף אחר הנסוגים. שפירא, על סוס החילופין שקיבל, יוצא עימם כדי להוליכם למקום גבוה, בין הפרדסים, שממנו אפשר לצפות על כל השטח, עד לירקון.

פתאום נשמעת ירייה ואחד מסוסי הצבא קורס מת. החיילים מבחינים בערבי בורח צפונה, המוריד את רובהו משכמו, ושוכב בשקע שחפרו מי הגשמים בחורף. לפקודת הקצין יורים לעברו כשלושים חיילים, עד עשר פעמים כל אחד, וכאשר הם מסיימים את מלאכתם, קם הערבי והולך לו לאיטו, כמטייל בעקבות הצאן. ערבים אחדים נראים נמלטים מבין הפרדסים לעבר הירקון. שלושה נותרים מאחור. קפיטן הודסון פוקד עליהם באנגלית וברמיזת-יד לגשת אליו. הם קרובים מדי לרובי החיילים, ולכן באים עם נשקם, חרב,פגיון ונבוט, ומתמסרים כשבויים.

קפיטן הודסון משאיר את החייל, שסוסו נהרג, לשמור על השבויים. שפירא מוליך לבקשתו את הפלוגה למקום שממנו יש מראה פתוח יותר לצד האוייב. הם רוכבים אל הגבעה שעליה נלחם אבשלום שעות אחדות קודם לכן, וממנה רואים את כל אדמת הביצה. ליד שדרת אקליפטוסים פוקד הקפיטן על החיילים לקשור את סוסיהם לעצים, ובעלותם – האופק הנגלה לעיניהם שחור מרוב אדם. מאות ערבים נסוגים ברגל ועל סוסים. הקפיטן פוקד על חייליו לשכב ולירות לעבר הנסוגים.

שפירא מבחין מאחור בערבי השוכב בדרך, בין הפרדסים. הוא מצביע עליו לקצין, וזה מבקש ממנו להביאו. שפירא מכיר את האיש ללא קושי. זהו הגנב חמד אבן-אחמד אבן-חמד אל-מצרי, נכדו של בעל קרקעות מלאבס, ששוחרר כנראה מהכלא. בראותו את שפירא, הוא מתנפל לרגליו ארצה בתחנונים ובכי:

 "דחילכ, דחילכ, אל תהרוג אותי! ואללהי שיח' איברהים-מיכו, הלא אני כמו בן שלך, ולא הייתי נותן שתיפול שערה משערות ראשך ארצה. ויין חילמכ, יא אבויי?" איפה רחמיך, הוי אבי?

שפירא קורא לקפיטן הודסון, וזה שולח אליו חייל. כאשר רואה חמד את החייל מקרוב, ומבחין לפי הטורבן הגבוה שלו שהוא הודי, מיד הוא משנה את טעמו וקורא אליו:

 "עראב מוסלם – הינד מוסלם! נחנא אחוואן!" הערבים מוסלמים, ההודים מוסלמים! אחים אנחנו!

אלא שהחייל ההודי אינו מוסלמי אלא מבני הסיקים, שאיבת עולם קיימת בינם לבין המוסלמים בארצם. הוא נועץ שלוש פעמים את חניתו בחמד המסכן, השוכב על האדמה שהיתה פעם נחלת אבותיו, וחוזר כל פעם בצריחת-נקם: "עראב מוסלם, הינד מוסלם!" ולבסוף משחרר את חמד מיסוריו בירייה אחת.

אחרית הקרב כבדה אך קצרה. קול היריות הולך ונפסק. בקושי עולה בידי הערבים לסגת אחור ולברוח אל מעבר לירקון, לאוהלי אבו-קישק, בהשאירם עשרות חללים בדרך. כאשר רואה הקפיטן את אחרוני הערבים נסוגים מעבר לירקון צפונה, הוא פוקד לחדול מירי. משתרר שקט מוזר שבו נשמע עדיין רק הצירצור הרפה של הציקדות בפרדסים. הקפיטן חוזר עם פרשיו למקום שעמדו בו קודם לכן. שפירא מבחין כי משלושת השבויים נותרו רק שניים בחיים. אחד מוטל הרוג וראשו על ראש הסוס המת. החיילים לוקחים עימם את השבויים הנותרים, ושפירא לוקח לעצמו מזכרת – חרב ופגיון של הצבא התורכי, נשקם של התוקפים, שלל מלחמה.

החיילים ההודים, שערכו בלילה הקודם פעולת סיור אלים ליד טול-כרם, עייפים מאוד. קפיטן הודסון מעמיד משמרות אחדים, והשאר פונים להיכנס למושבה, לשם מנוחה.

אותה שעה נשמעת שעטת סוסים כבדה. פלוגת הצבא ההודי השנייה, בפיקוד קצין בריטי, לויטננט ויקרס, על סוסיה, רמחיה וכיסויי-הראש הציוריים של פרשיה – נכנסת לרחוב חובבי-ציון. בבואם מקבלים את פניהם באותות שמחה ובתרועות תודה וידידות כל בני-המושבה, וביחוד הנשים, על שבאו סוף-סוף לעזרה. ההודים משוחחים ביניהם בקול רם. שיניהם הלבנות נוצצות בזקנים שחורים, המסודרים בקפידה – הם נקיים כבובות גדולות ומצוחצחות, וניראים בעיני הפתח-תקוואים כפוחלצים אקסוטיים על סוסים שחורים.

ואולם המערכה עדיין לא תמה.

אהוד: פרק מתוך ספרי: "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." בהוצאת עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993. ספר שאינו מוכר, בעיקר לתושבי פתח-תקווה, לפרנסיה ולתלמידיה – כי מה להם ולהיסטוריה של עירם, שבעוד שנתיים תחגוג את יובל ה-140 להיווסדה? – זו המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, שתחילתה בשלהי שנת 1878, תרל"ט, ואשר סבי יהודה ראב בן עזר חרש בה את התלם הראשון. עד היום איש לא הזמין אותי אפילו לספר על כך – למרות שבספריי, במחקריי ובמכתב העיתי – יש יותר היסטוריה כתובה של פתח-תקווה מאשר בפתח-תקווה עצמה, למעט אולי הארכיון על שם עודד ירקוני, המרכז בנאמנות ובמסירות חומר היסטורי חשוב.

והנה עוד קטע מ"ג'דע" הנידח והנשכח:

מדי שנה, בכ"ז בניסן, נהגו לאסוף את תלמידי בתי-הספר ליד המצבה לחללי ההתקפה על המושבה, שנערכה בכ"ז ניסן תרפ"א, 1921, ומשם לצאת בתהלוכה אל זירת הקרב – התל המתנשא מעבר לפסי-הרכבת וצופה לעבר בית-הקברות מזה והביצה מזה. לרגלי התל היה מוטל סרקופג אבן עתיק, שפירא נהג לעלות עליו, ניצב מלוא קומתו, ומספר לנוער על פרשת הקרב:

 "בזה אני מתכבד לפתוח את המסדרון [מסדר] ... וכאשר המצב היה זיפת באה פתאום באוויר איוורון אנגליזי וזרק חביתים עם בומבות [פצצות] ועשה בום-בום והערבים נפלו וברחו. אני נסעתי על השקאפה [סוסה] והעליתי את העיניים שלי למעלה, וראיתי איוורונים. אמרתי לשקאפה שלי: מה לאכ יא שקאפה? תראי למעלה... והלך האיוורונים וירדו עליהם למטה עם המאטריליז [מכונת-ירייה] ואז ירו עליהם, ימכן [אולי] חמישים פאשאכ [כדורים] ירו... ועשו להם כסאח... וקצרו אותם ואז ברחו חזרה ליהודיה... באמצע המלחמה ראיתי איך כדור נכנס בשלאפה [מגבעת] של אבשלום והוא נפל מהסוס... אז צעקתי לבני ובני צעק לסוסתי ורצנו מהר בין הפרדסים..." ובספּרו היה שפירא חי מחדש את העבר, מתרגש, ומסיים דבריו בקול חנוק מבכי: "...ואז, ילדים יקרים, נזלו דמעות מן עיוני [עיני] על הגיבורים שנפלו..."

התלמידים, שהכירוהו מרחוק כדמות של גיבור, פרצו בצחוק כאשר שמעו אותו מדבר אליהם כך. העברית של הנוער בפתח-תקוה רחקה מאוד מהאידיש והערבית הבלולות בעברית המגומגמת-מעט של שפירא. יום-הזיכרון העצוב הפך לבדיחה, ובני-הנוער עמדו והפריעו. על-כך שפירא לא היה מסתיר את כעסו: "אתם נוער אתם? אתם בררה..." – ויש נשבעים ששמעו אותו אומר – "חרה", ולא סתם, אלא חי"ת בשווא ורי"ש בצירה, חְרֵה – והוא המשפט המפורסם ביותר שיוחס לו, וגם הונצח יחד עם עוד סיפורים עליו, ב"ילקוט הכזבים" של דן בן-אמוץ וחיים חפר: "פעם הזמינו את אברהם שפירא לכנס הנוער בפתח-תקוה וביקשו ממנו לשאת נאום. אברהם שפירא עלה לבמה, העביר מבטו על פני הקהל ואמר: 'אתם נוער אתם? אתם חרא.' וירד מהבמה."

כאשר הפיקו דן בן-אמוץ ועמיקם גורביץ את התוכנית "היו זמנים", הזמינו גם את שפירא להצגת הבכורה בהיכל התרבות. כשהביאו לו לביתו את התקליטים של המופע, ניצל בן-אמוץ את ההזדמנות, ובחצי-קריצה שאל:

 "אדון שפירא, אל תכעס עלי מה שאני הולך לשאול אותך. זה שהנוער שלנו חרא, אני יודע, על זה אין ויכוח. אבל מה שאני רוצה לדעת אם זה נכון שאתה הוא שאמרת את זה – 'אתם נוער אתם? אתם חרא!'?"

שפירא נעלב: "מה? שאני אגיד דברים כאלה על הנוער שלנו? אני אוהב את הנוער. אני אמרתי זה נוער פרימו דה-פרימו... אם הנוער הזה היה יכול להילחם ולנצח את מדינות ערב..."

* * *

אורי הייטנר

1. קצרין בירת הגולן

בימים אלה סיימתי כתיבת מחקר, מטעם המכון לחקר הגולן, על החזון האזורי שהביא להקמת קצרין, כיישוב עירוני בלב אזור התיישבות קצרין, ועל מימושו מהקמת קצרין (1977) ועד שנת 2000.

המחקר מתאר את התגבשות הרעיון של הקמת עיר הגולן, את היוזמה של היישובים הכפריים בגולן להקמת עיר ומאבקם להקמתה, את המוטיבציה ליצירת מערכת יחסים שונה לחלוטין מזו שאיפיינה באותן שנים הקשר בין ערי הפיתוח והקיבוצים סביבם. האם ועד כמה החזון ש"אצלנו זה יהיה אחרת" עמד במבחן המציאות?

במחקר התמקדתי בעיקר במיספר שיתופי פעולה בין קצרין והיישובים, ועד יישובי הגולן, העיתון "ארץ הגולן", בית הספר "נופי גולן" והחברה לפיתוח הגולן.

אשמח לשלוח את המחקר למעוניינים בכך. המעוניינים מוזמנים לפנות אליי ישירות בדואל:

uriheitner@gmail.com

2. צרור הערות 4.5.16

* היכונו לפרובוקציה – יום הזיכרון לשואה ולגבורה קרב, ואני סקרן לדעת, האם השנה כבר יתקיים ביום זה טקס "אלטרנטיבי" יהודי-גרמני, לזיכרם של קורבנות השנאה משני הצדדים, בו יקראו המוזמנים מעיזבונו של הסופר הנאצי גינטר גראס בעברית ובגרמנית. הרי ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל כבר למעלה מעשור מתקיימת פרובוקציה כזאת.

* התקן של אלפר לניצולי שואה – הבמאי והשחקן רומן פולנסקי הוא עבריין נמלט שהורשע באונס ילדה בת 13. אולם בעיני רוגל אלפר הוא דמות מופת. לא בשל האונס, חלילה. אין ספק שהאונס מגונה בידי אלפר. אולם הוא רואה בפולנסקי מופת של ניצול שואה שלא הפך לציוני ולא הסיק את הלקח הנתעב בעיני אלפר – קיומה של מדינה יהודית עצמאית.

יש לציין, שזכות קיומה של ישראל אינו נובע מהשואה. לא השואה היא הקושאן שלנו. מגילת העצמאות הגדירה את תוקף הקמת של מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל, בזכותנו הטבעית וההיסטורית. זכותנו הטבעית היא זכותו של כל עם ועם להגדרה עצמית ולריבונות לאומית במולדתו. זכותנו ההיסטורית היא זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. בכל אלה עוסקת מגילת העצמאות בהרחבה. רק הפיסקה השביעית במגילה מוקדשת לשואה, אף שהיא נכתבה רק שלוש שנים אחריה, והיא לא מוזכרת כהצדקה לזכות קיומה של המדינה, אלא כהמחשה והוכחה למשמעות של חיים יהודיים ללא מדינה עצמאית.

אולם ברור שהלקח המרכזי של השואה הוא ההכרח הקיומי במימוש זכותנו הטבעית וההיסטורית למדינה עצמאית בארצנו. אך אלפר, שהשנאה למדינת ישראל מעבירה אותו על דעתו, נלחם במגמה הזאת. הוא שוב ושוב לועג ל"תסביך" השואה שלנו, הוא שוב ושוב נוהג להציג את ישראל כנאצית. והנה, את טורו הפובליציסטי המכונה "ביקורת טלוויזיה" הוא הקדיש לדברי הלל ושבח לאנס רומן פולנסקי, המוכיח שניתן להיות ניצול שואה בלי להפיק את לקחיה.

"פולנסקי הוא ניצול שואה יהודי שאינו שותף בשום צורה לנראטיב השואה הישראלי. השואה לא הפכה אותו לציוני. היא גם לא הפכה אותו ליהודי גאה. הוא לא חשב שמסקנתה המתבקשת היא הקמת ישראל או מגורים בה. הוא חף מכל חשיבה לאומית, או דתית. הוא לא הקדיש את חייו לבניית כוח צבאי שיגן על יהודים. הוא לא מתייחס לילדיו כדור שני לשואה. הוא לא עסוק בלי הרף בהנצחת זיכרון השואה. להיפך, הוא שוכח. הוא לא מתעטף עם ילדיו בדגל ישראל באושוויץ, שם נרצחה אימו במשרפות. הוא מציג מודל של יחס לשואה שמתעלם מישראל. זה מרתק."

תחביבו העיקרי של רוגל אלפר, הוא התעללות במשפחות שכולות וזריית מלח גס על פצעיהם. אולם הוא אוהב מאוד לבוז גם לניצולי שואה. הוא רואה בהם את הסיוט שלו, כיוון שעל פי גישתו, באשמת השואה הזאת שהם חוו, קמה המדינה השנואה עליו. סוף סוף הוא מצא ניצול שואה העומד בתקן שלו. האנס רומן פולנסקי.

* ניצול שואה שאינו עומד בתקן של אלפר – הנה דברים שכתבתי אשתקד, לאחר מאמר השתלחות בוטה של אלפר בניצול שואה שאינו עומד בתקן שלו, חתן פרס נובל אלי ויזל, לאחר שהנ"ל התייצב לצד ישראל במאבק נגד הסכם הגרעין האיראני:

את כל שנאת ישראל שבו, את כל האוטואנטישמיות שמפעפעת בו, את כל אובססיית גימוד השואה שלו, את כל תסביכיו כיהודי-בעל-כורחו, הטיח אלפר, בפרץ חסר-רסן של שנאה, באלי ויזל.

אלי ויזל בן ה-86, סופר דגול, חתן פרס נובל לשלום, הוא אחד מאנשי הרוח הבולטים, המשפיעים והנערצים בארה"ב. אלי ויזל נושא את דגל ההומניזם יותר מכל איש רוח אחר בארה"ב, לאורך למעלה מיובל שנים. אלי ויזל השמיע את הקול המוסרי נגד עוולות בכל העולם, כמו משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, רצח העם ברואנדה, הטיהור האתני בבוסניה, מאבק הכורדים לחירות, מאבק האינדיאנים נגד הדיכוי בניקרגואה ועוד. בנימוקים להענקת פרס נובל לויזל נאמר עליו שהוא "שליח לאנושות, שבמאבקו להשלים עם חווייתו האישית של השפלה מוחלטת בשילוב עם עבודתו המעשית למען השלום, העביר מסר רב עוצמה של שלום, כפרה וכבוד אנושי." לאורך כל השנים, אלי ויזל מזוהה עם המפלגה הדמוקרטית בכלל ועם הנשיא אובמה בפרט. הוא תמך בבחירתו בפומבי ואובמה התהדר, בצדק, בתמיכתו בו. ויזל אף נענה להזמנתו של אובמה להצטרף אליו לביקורו במחנה בוכנוולד, לפני שנים אחדות.

עד כאן הכל בסדר. אלא שכהומניסט וכיהודי הוא נאבק למען פתיחת שערי בריה"מ ליציאת היהודים ונגד רדיפת היהודים בבריה"מ. והוא תמך ותומך נלהב של מדינת ישראל ולאורך שנים הוא משמיע קול צלול ורהוט נגד התגרענות איראן. וזה כבר לא כל כך בסדר. ולכן, לאורך שנים גורמים אנטישמיים ואנטי ישראליים, כולל גורמים אוטו-אנטישמים בתוכנו, סונטים בו וסולדים ממנו. אורי אבנרי, למשל, כבר בשנות ה-80 הדביק לו את התואר "שואן".

 בעקבות תמיכתו בנאום נתניהו והתייצבותו לצדו בנאומו בקונגרס, יצא נגדו רוגל אלפר במאמר נורא ואיום, חצוף ויהיר. הכותרת, שהיא גם שורת הסיום והמחץ של המאמר היא – "אלי ויזל, צא מחיינו!"

כלומר, אלפר היוצא נגד כל קריאה בגנות מעורבות ארגונים אנטישמיים ואנטי ישראליים במימון פעילות פוליטית בישראל, יוצא לפתע חוצץ נגד זכותו של ויזל להתערב בנעשה בישראל, או בזכותו כאזרח ארה"ב להתערב בעמדת ארה"ב כלפי ישראל.

 אלפר לא חסך בסופרלטיבים כדי להשפיל את אלי ויזל. "במודעות עצמית גלויה, טווסית ומתנאה קמעה, כסימן ההיכר של האייקון שטיפחת לעצמך," זו דוגמית אחת.

 לרוגל אלפר יש תסביך בנושא השואה. אין שבוע שבו אין הוא כותב על "דת השואה", "פסטיבל השואה" וכו'. יש משהו כפייתי בעיסוקו בנושא. הוא דומה למכחישי השואה; אלה שהשואה מפריעה לאנטישמיות שלהם ולכן הם מכחישים אותה. השואה מפריעה לאוטו-אנטישמיות של אלפר ולכן הוא מגחיך ומגמד אותה. "כל הג'אז השואתי הזה," הגדיר אלפר את נוכחותו הסמלית של ויזל בנאום. את תשואות חברי הקונגרס לאיש הרוח הנערץ עליהם הוא הגדיר "אוטומטיות," שיש בהן "קלות בלתי נסבלת," כהגדרתו.

וכאן באה התקפת המחץ, המבטאת את השקפת עולמו של אלפר. "מה עשית שם, אלי ויזל? נתניהו הוא ראש הממשלה שלי. אתה לא אזרח ישראלי. אתה לא גר כאן. האיום האיראני לחסל את ישראל לא חל עליך. אתה יהודי שגר באמריקה. לא מדובר בבעיה שלך."

הרי אין דבר המעורר את סלידתו של אלפר כמו היותו בן לעם היהודי. ואם יש סולידריות יהודית, אם יש זיקה של יהודי הגולה למדינת ישראל, אם יש ברית ייעוד או לפחות ברית גורל בין היהודים בארץ ובגולה, הרי שיש עם יהודי, ומדינת ישראל היא מדינת העם היהודי והגרוע מכל – רוגל אלפר הוא חלק מן העם היהודי. אין דבר שהוא מואס בו יותר מאשר עובדת היותו חלק מן העם היהודי, ואין מי שמזכיר לו את העובדה הזאת יותר מאלי ויזל. ולכן, את כל אובססיית השנאה העצמית החולנית שלו, הוא מטיח בחוצפה באלי ויזל, ומגדיר אותו "חוצפן".

 אלפר אינו רואה את עצמו ואת אלי ויזל כחלק מאותו עם. ההשתייכות שלו אחרת. "אני צריך למצוא דרך לחיות כאן, אלי, עם פלסטינים וחרדים." הפלשתינאים, כלומר ערביי ישראל, הם שותפיו הטבעיים. הם "העם" שלו. וכדי להיות קוהרנטי הוא מוכן לסבול גם את החרדים החיים כאן, בפרט שהקיצונים שבהם הנם אנטי ציונים כמותו.

אני סבור שמקומו של כל יהודי הוא בארץ ישראל, במדינת ישראל. לכן, הייתי שמח מאוד אילו ויזל היה בוחר לחיות בישראל. אולם גישתי אינה של "הכל או לא כלום." אני מצפה למקסימום אכפתיות של כל יהודי באשר הוא לקיומו כיהודי, לקהילתו היהודית ולמדינת הלאום של עמו – מדינת ישראל. אלפר כביכול קורא לויזל לעלות לישראל, אך הוא עושה זאת כדי לבוז לו, כדי לסנוט בו, כדי להשפיל אותו, כדי לסתום את פיו. כדי לומר לו שזה בסדר שהוא נאבק נגד עוולות בבוסניה, באפריקה ובדרום אמריקה, אבל עליו לסתום את פיו כאשר מדובר בעוולות נגד יהודים ונגד מדינת היהודים.

לפני חודשים אחדים אלפר כתב על כוונתו "להגר", כלומר לרדת מן הארץ. על פי הדרישה מוויזל – מרגע ירידתו יהיה עליו לסתום את הפה בנוגע לישראל. אז אולי באמת הגיע הזמן שיקיים את הבטחתו, ובכך יקיים גם את הבטחת הנביא: "מהרסיך ומחרביך ממך יצאו." דיבוק – צא!

* יתד באוויר – מראשיתה של המהפכה הציונית, הציב עצמו הזרם החרדי בראש אויביה. החרדים דבקו בגולה ובגלותיות ובהמתנה פאסיבית למשיח צדקנו. התוצאה הישירה של הגולה הפאסיבית היתה השואה. חלק מהרבנים החרדיים חזרו בתשובה במהלך השואה או בעקבותיה, אך רובם נותרו במריים, דבקו בדרכם הרעה והקלוקלת.

אלמלא הציונות והקמת מדינת ישראל, לא היתה לעם היהודי תקומה לאחר השואה. בין הנהנים העיקריים מן התקומה, נמצאים אנשי הזרם החרדי. מעולם, בתולדות העם היהודי, לא היתה כזאת פריחה לעולם הישיבות החרדיות כמו בימינו, במדינת ישראל, בזכות מדינת ישראל. זו פריחה מושחתת, כיוון שהיא נבנית על דמם ודמיהם של יהודים חילונים ודתיים לאומיים, הנושאים על כתפיהם את הזרם החרדי, המאופיין בחיי השתמטות, עריקה, בטלה וניוון.

ניתן היה לצפות להכרת תודה מהחרדים. אך לרוב התגובה היא הפוכה. נכון, בקרב הציבור החרדי, יש תהליך איטי אך עקבי של ישראליזציה, של התקרבות, של פטריוטיות, אך ההנהגה לוחמת נגד התופעה.

מאמר המערכת של "יתד נאמן", עיתונה של "דגל התורה" – הזרם הליטאי ב"יהדות התורה", שהתייחס לגילויי האנטישמיות בבריטניה, קבע שקיומה של מדינת ישראל הוא הגורם לאנטישמיות בעולם. איזה שילוב קטלני של חוצפה, עזות מצח וכפיות טובה.

היהדות שהם מייצגים היא יהדות גלותית, גם כאשר היא במדינת ישראל, בארץ ישראל. גלותיות נטולת שורשים, נטולת קיימות זולת ההתבססות הטפילית על דמם ודמיהם של אחיהם. יתד נאמן? אין כל אחיזה ליתד ללא קרקע, אין כל קיום ליתד הנאחזת באוויר. איזו עליבות.

* הדג האנטישמי מסריח מהראש – 50 פעילי לייבור הושעו (מה פירוש "הושעו"? זה נשמע כמו איזו מראית עין של עונש, לצאת ידי חובה) בשל ביטויים אנטישמיים בוטים. לכאורה, ראוי לשבח את יו"ר המפלגה קורבין, המנהל מאבק נגד נגע האנטישמיות והגזענות במפלגתו. אך אסור לנו לטעות. קורבין עצמו הוא אנטישמי ועצם היבחרותו להנהגת המפלגה היא הלגיטימציה לאנטישמיות. ייתכן שהוא איבד שליטה על גובה הלהבות שהצית, יתכן שהגולם האנטישמי קם על יוצרו. ייתכן שהוא נלחץ מדעת הקהל והאיום האלקטורלי על מפלגתו שיירשם כולו על שמו. ייתכן שהוא מנסה להציג מצג שווא של קו הפרדה בין האנטי-ישראליות ואנטי ציונות שלו – לבין אנטישמיות. חשוב מאוד לקרוא לילד בשמו ולהצביע על הראש שממנו מסריח הדג. רק הדחתו של קורבין מראשות הלייבור תוכל להביא לטיהור המפלגה מהטינופת האנטישמית.

* האנס בדיכי – אני לא קונה את ספין ה"דיכי" של האנס הסדרתי משה קצב, שנועד להפעיל לחץ על בלוטות הרחמים של הנשיא ריבלין. זהו עוד ספין של סוללת עורכי הדין המשומנת של האנס.

ההחלטה החד משמעית והמנומקת לדחות את בקשתו של האנס הסדרתי לקצר שליש מעונשו, הבהירה לפרקליטיו שאין כל סיכוי לערעור, ולכן הם עברו לנתיב הרחמים, החנינה.

בשורת הדין – חקירה, כתב אישום, משפט וועדת קיצור השליש, חייב להיות שיוויון בפני החוק. אולם בשורת הרחמים, יש לההדיר [?] את הדל, להעדיף את מי שנמצא בשולי החברה ובתחתיתה ובמצוקתו הידרדר לפשע, על פני התקיף והחזק שניצל את כוחו כדי לאמלל נשים רבות, שנפלו קורבן ליצריו החייתיים.

אבל אולי באמת מדובר בדיכאון עמוק? בסוגיה זו יש להתחשב בחוות דעת של פסיכיאטר בלתי תלוי של השב"ס. אין לי שמץ של אמון בחוות דעת של פסיכיאטר מטעם האנס וסוללתו. כל עוד לא הוכח אחרת, אני רואה בכך ספין ותו לא.

* ירידה במספר ההרוגים – לפני שבועות אחדים כתבתי על המגמה של ירידה במיספר ההרוגים בתאונות הדרכים לאורך עשרות השנים האחרונות. כמובן, שאין בכך כדי להמעיט בחומרת המצב היום, אולם הפרספקטיבה הזאת מאפשרת לנו לחקור וללמוד מה הגורמים לירידה הזאת, כדי להפיק לקחים ולשפר עוד את המצב.

באותה רשימה, כתבתי שהסטטיסטיקה הישנה ביותר שמצאתי היא משנת 1967. באותה שנה, כאשר מיספר אזרחי ישראל היה כשני מיליון ומיספר הנהגים היה נמוך לאין שיעור ממספר הנהגים והמכוניות היום – מספר ההרוגים היה 406.

לאחרונה מצאתי מאמר משנת 1959 העוסק בסוגייה. באותו מאמר מוצג נתון סטטיסטי שנאסף לאורך מספר שנים, על פיו מספר ההרוגים ביחס לכלל האוכלוסיה בישראל הוא 7.7 ל-100,000 איש (ואף נאמר שזה נתון טוב יחסית לעומת מדינות מערביות אחרות). משמעות הדבר, בהיוון לישראל בימינו, היא מספר מפלצתי של 616 איש, כמעט כפול ממספר ההרוגים היום.

השפל הקשה ביותר היה בשנות ה-90. ב-1993 נהרגו בכבישים 713 (!) איש. בלמעלה משני העשורים שחלפו מאז, חל שיפור ניכר, ויש להמשיך בדרך זו ולצמצם משנה לשנה את מספר הנפגעים.

* האחד במאי ואני – גישתי כלפי האחד במאי אמביוולנטית (אגב, זו טעות בעברית. נכון לומר אחד במאי, ללא ה"א הידיעה, אבל "האחד במאי" כל כך השתרש, והן לא נמחוק את כותרות "דבר" ו"על המשמר" רטרואקטיבית, אז נמשיך לומר את הטעות).

מצד אחד, הרעיונות של האחד במאי הם רעיונות נעלים: חופש, שוויון, צדק חברתי, סולידריות אנושית, שלום, סולידריות של העמלים בכל העולם, סולידריות עם העניים, עם המדוכאים, עם הסובלים. תחת הדגל האדום נלחמו אידיאליסטים אמתיים נגד הדיכוי, נגד העוול, נגד הרשע, נגד הפגיעה בפועלים, נגד הפגיעה בחברה, בעד חברה צודקת.

גם הציונות הסוציאליסטית, זו שבנתה את הארץ והקימה את המדינה, ויצרה כאן את ההישגים הגדולים ביותר של הסוציאליזם הנאור בהיסטוריה: הקיבוץ, המושב, חברת העובדים, קופת חולים, ההסתדרות הכללית, המשביר המרכזי, הוצאת "עם עובד" וכו' וכו', הניפה את הדגל האדום וחגגה את האחד במאי. ואין מי שאני מזדהה עימם יותר מאותם חלוצים.

מצד שני, איני יכול להתעלם מן העובדה, שבשם הדגל האדום והסוציאליזם, נטבחו מיליוני אנשים בבריה"מ, בסין, בקמבודיה ועוד ודוכאו מאות מיליונים תחת משטרי הרשע והטרור הקומוניסטיים. איני יכול להתעלם מן העובדה שאויבי ישראל לאורך עשרות שנים נתמכו בידי אותם משטרים ולעתים הם עצמם הניפו אותו דגל אדום. אני יודע שמדובר בסילוף בוטה של הסוציאליזם, אך איני יכול להתעלם מכך שאותם פשעים נוראים נגד האנושות, נגד העם היהודי ונגד ישראל נעשו בשם הסוציאליזם.

וגם איני מתלהב מהרעיונות הרדיקליים, הממירים את הרעיון הנעלה של סולידריות בין הפועלים בכל העולם, להמרת הלאומיות במעמד, כך שהדגל האדום הוא תחליף לדגל הלאום, האינטרנציונל הוא תחליף להימנון הלאומי. אגב, בדרך כלל יהודים היו הראשונים לקפוץ על העגלות הקוסמופוליטיות הללו והראשונים להירמס תחת גלגלי המהפכה ששימנו בדמם. אני מאמין בלאומיות, ולמיטב הכרתי, רק במסגרת לאומית ניתן לממש את רעיונות הצדק החברתי והשוויון.

איני חוגג את האחד במאי, מעולם לא חגגתי את האחד במאי ובקיבוצי מעולם לא חגגו את האחד במאי ואף לא עלתה מעולם הצעה שנציין בצורה זו או אחרת את האחד במאי. מצד שני, איני מגנה את האחד במאי, איני יוצא נגד האחד במאי ואני אף חש אהדה וסימפטיה רבה כלפי החוגגים ומציינים את היום, במיוחד אם הם עושים זאת ברוח הציונות הסוציאליסטית, כפי שנוהגות תנועות הנוער הכחולות ותנועות הבוגרים שלהן.

* התפכחותו של משה סנה – משה סנה היה מנהיג ציוני חשוב, איש הציונות הכללית, שעבר לשמאל הציוני, והיה הרמ"א – ראש המטה הארצי של "ההגנה". לאחר קום המדינה, מסיבות שונות, חלקן כנראה פסיכולוגיות, הלך והשמאיל, הלך והקצין, הפך עבד נרצע של בריה"מ הסטליניסטית, הפך לתועמלן ולאידיאולוג אנטי ציוני ועמד בראש מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית.

בשנות השישים החל סנה בתהליך הדרגתי של התפכחות – התפכחות מהתמיכה בבריה"מ וחזרה הדרגתית לציונות. הוא פילג את מק"י, והפלג שבראשו החל חוזר אט אט לציונות. המבחן היה במלחמת ששת הימים. בעוד רק"ח (הגלגול הקודם של חד"ש), הפלג בראשות וילנר, תמכה במדינות ערב התוקפניות, בצו בריה"מ בעלת בריתן, הפלג בראשות סנה תמך בישראל והגדיר את המלחמה – מלחמת מגן צודקת.

התהליך נמשך בהדרגה עד יומו האחרון של סנה, ב-1972. סנה ביקר בחריפות את האנטישמיות של בריה"מ וגרורותיה ותמך במאבקה של ישראל. הוא היה לאיש שמאל ציוני.

אני קורא כעת את חלק ב' של האוטוביוגרפיה של אורי אבנרי, "אופטימי". אבנרי מספר על כישלון הניסיונות לרוץ ברשימה משותפת, שתכלול את מק"י בראשות סנה, עם "העולם הזה – כח חדש" של אורי אבנרי וגורמי שמאל נוספים.

הניסיון נכשל, לטענת אבנרי, בעיקר בשל מחלוקות אידיאולוגיות. אבנרי מגדיר בספרו את שיבתו של סנה לציונות, כחתירה לימין הלאומני...

אבנרי סיפר, שבשיחה עם משה סנה, הביע סנה התנגדות לנסיגה מהגולן, וזה היה מבחינתו של אבנרי עדות לתהום הרעיונית ביניהם.

אמנם באופן כללי אבנרי הוא לא ממש מקור אמין, וזו הפעם הראשונה שאני שומע שזאת הייתה עמדתו של סנה. אבל אני מודה ששמחתי לקרוא את הדברים, ואשמח עוד יותר לדעת שהם גם נכונים. אם הם נכונים, אין סמל מובהק מזה לחזרתו של סנה בתשובה אל חיק הציונות, לשיבתו אל הפטריוטיות הישראלי ולהתפכחותו ממארת המק"יזם.

במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

* שיעור בשפת גוף – שפת הגוף של הפוסט ציונים: כשהפה שלהם פתוח, הם משקרים (אין להסיק מכך, כמובן, שכאשר הפה שלהם סגור הם דוברי אמת).

* ביד הלשון: קנה סוף – בכל מבזק חדשות בגל"צ בשביעי של פסח, שודרו עדכונים מן השריפה ליד קיבוץ מעיין צבי, ושוב ושוב נמסר על שריפת קנה סוף.

זו בעייה כי קנה סוף אינו יכול להישרף. הוא אינו יכול להישרף, כי אין חיה כזאת. אין קנה סוף. יש קנה. יש סוף. אין קנה סוף.

הקנה, או ליתר דיוק הקנה המצוי, הוא צמח רב שנתי ששמו הלועזי הוא Phragmites australis. מקור השם העברי – במקרא ("מִשְׁעֶנֶת קָנֶה רָצוּץ" ועוד) ובספרות חז"ל ("רך כקנה" ועוד). סוּף הוא צמח שונה, ששמו המדעי הלועזי הוא Typha. גם מקור השם סוף הוא מקראי.

כיוון שהקנה והסוף הם צמחים הגדלים בסמוך למקווה מים, נוצר כנראה הקישור הלשוני ביניהם. ואולי כיוון שהם מוזכרים זה לצד זה בספר ישעיהו: "קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ" (ישעיהו יט, ו).

אבל אלו שני צמחים שונים בהחלט. אגב, ניתן למצוא את השגיאה הזאת גם בשירים. למשל, ב"בלדה על יואל משה סלומון" של יורם טהרלב: "לאורך הירקון הרוח שר בקני הסוף" וב"האיש ההוא" של נתן יונתן: "מקני הסוף כרת לו עפיפון."

* * *

לאורי הייטנר!

הנאה גדולה היא לקרא את הערותיך. רוחב היריעה של ידיעותיך – מרשים! לענין קן- תפילותי של ביאליק, צדקת: יש לומר קן-תפילותי בפתח ובשום אופן לא בצירה.

הרשה לי להוסיף: הביטוי קן-תפילותי הוא ביטוי רומז לספר תהילים, שבו ק"ן מזמורים. כלומר, אומר ביאליק: ויהי חיקך כספר התהילים שלי, ספר תפילותיי ומזמוריי! שבו, אניח את ראשי, כבתפילה.

חג שמח,

ד"ר עירית אמינוף

עפולה

* * *

רון וייס

אורי הייטנר אינו מכיר את העובדות

סופר נידח שלום, אורי הייטנר כותב במאמרו "בין שתי דרכים" (גיליון 1142) שאהוד ברק עקף מ"שמאל" את "מרצ" והציע נסיגה מלאה מכל השטחים ו"חילופי שטחים".

לדברים אלה אין כל שחר וכל פעם אני מופתע מחדש שאורי הייטנר אינו מכיר את העובדות וממציא דברים שיתאימו לתזות שלו.

מהן העובדות? ביולי 2000 (קמפ דיוויד) תבע אהוד ברק לספח לישראל 11% משטח הגדה ורצועת עזה, שבו גרים 80% מהמתנחלים, ללא חילופי שטחים. ז"א, לא יועבר שטח ריבוני ישראלי לידי הפלסטינים. בנוסף דרש ברק שישראל תשלוט למשך שנים ספורות על כרבע מבקעת הירדן, כדי להבטיח שליטה במעברים בין ירדן לפלסטין.

השלב האחרון של המשא-ומתן התקיים בטאבה החל מ-21 בינואר 2001 באווירה של "הדקה ה-90". המפה הישראלית הראשונה שהוצגה לפלסטינים כללה סיפוח של 8%, כלומר מדינה פלסטינית על 92% משטח הגדה המערבית ורצועת עזה. גם בטאבה סירבה ישראל לתת לפלסטינים פיצוי טריטוריאלי כלשהו.

הפלסטינים היו אמורים להסתפק ב"הטבות" ישראליות כגון שימוש בנמל אשדוד ופתיחת מסדרון לפלסטינים בין עזה לגדה, בריבונות ישראל.

הערה לגבי תוכנית יגאל אלון משנת 1967. תוכנית זו מספחת לישראל שטחים נרחבים מהגדה המערבית ומחלקת את הגדה לשני אזורים לא רציפים, שביניהם חוצץ שטח ישראלי מסופח. אין בנמצא אפילו פלסטיני אחד שהיה מסכים לתוכנית משפילה זו.

רון וייס

רמת-גן

* * *

"תמונה משפחתית" ו"קווים מקבילים"

שלום חברים,

אנחנו שמחים לבשר לכם שהסרטים שלנו "קפצו כיתה" ונבחרו על ידי הערוץ הראשון להקרנה ביום השואה וביום הזיכרון. זאת אכסנייה מכובדת מאוד ואנחנו גאים בהישג זה.

הסרט "תמונה משפחתית" הופק על ידי החוגים לטלוויזיה קהילתית  בנוה מונוסון וברעננה ובתמיכת האגודה הישראלית לטלוויזיה קהילתית. הוא יוקרן ביום חמישי  5.5. בשעה 18.30. אורכו 31 דקות.

הסרט "קווים מקבילים" הופק על ידי חוג הטלוויזיה הקהילתית בנוה מונוסון. מפיקה רינה מזור. הוא יוקרן ביום הזיכרון לחללי צה"ל 11.5. בשעה 16.30  אורכו 20 דקות.

למי שיחמיץ או ירצה לראות שנית - הנה הלינקים ביוטיוב:

http://www.youtube.com/watch?v=mlG9Zgcv_E0

תמונה משפחתית  דרמה. 28 דקות. תסריט רותי ריכטר

https://www.youtube.com/watch?v=SZ0_xFf42Ak

קווים מקבילים. דרמה. 20 דקות.  בהפקת חוג הטלוויזיה הקהילתית של נוה מונוסון, תסריט רותי ריכטר, בימוי יוחנן ולר, הפקה רינה מזור.

צפייה נעימה

רותי ואריה ריכטר

טל. 037314024  0524824436

rrichter@012.net.il

דבוישה: להזכירכם – הקרייתים – רותי ריכטר זוהי רותי יצחקי מרחוב ד', שהיתה בתנועה המאוחדת / קיבוץ אורים / מלכת המטבח בשנות השישים / אגרונומית, מחנכת, סופרת ויוצרת גם היום, ובחודש הבא תגיע ל"גבורות"...

* * *

כלבים הם שדכנים טובים

מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

הכלב החוּם הקטן שלי

ביקש לזיין בשדרות ח"ן

את כלבתךָ הלבנה הגדולה

מרוב תאווה ונישוקים

בשמונה רגליים

הסתבכו הרצועות

וכשהתרנו אותן הסתבכו

הידיים שלנו בנגיעות

והרגשנו שגם אנחנו בני אדם

קשרנו את הכלבים בשני חדרי מדרגות

שונים ועלינו לדירה שלי

אתה קפצת עליי כמו הכלב

החום הקטן שלי

על כלבתך הלבנה הגדולה

רק ששלך גדול יותר

והיה לנו כיף של כלבים

ונשארנו חברים טובים מאחור

ומה-זה התחתנו מלפנים

שברנו יחד שתי כוסות

אימי האלרגית היתה מאושרת

ורק שהכלב החום הקטן שלי

עוד מנסה לטפס מאחור

על כלבתך הלבנה הגדולה

ולא מצליח להגיע לפוסי שלה

שניהם מכשכשים בזנבות

ת"א, 13.6.06

נכתב על ספסל בפנקס בשדרות ח"ן בתל-אביב למראה שמתואר בשורות הראשונות.

פורסם ב"חדשות בן עזר", גיליון 154.

כאשר נמלה אחת שותה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

כאשר נמלה אחת מגלה מקור של מים

היא שותה ממנו

ושותה

ושותה

ומתנפחת

ושותה

ושותה

ומתנפחת

וחוזרת אל החברות שלה

הנמלים

הצמאות

והן שותות אותה

ושותות

ושותות

עד שהיא מתה

פורסם בגיליון 572 מיום 23.8.10

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ישראל זמיר

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

פרק ז': ראש העיר נמלט

ב-16 בפברואר 1948 בילינו לילה בעמדות, ממתינים להיקרא לעזרת ישובים מותקפים. גשם כבד ירד, והדי התפוצצויות, מלווים הבזקי אור – הבהיקו ממזרח. היו ידיעות על תנועה חשודה של כוחות ערביים בעמק בית-שאן. שירות הידיעות של ה"הגנה" דיווח כי "צבא ההצלה", בפיקודו של מנהיג הכנופיות הוותיק פאוזי קאוקג'י, מתכונן לתקוף את טירת-צבי.

מזה שבועיים שרויים קיבוצי העמק במתח נוכח ידיעות חוזרות ונשנות שההתקפה על טירת-צבי אינה אלא הטעייה, והתכנית האמיתית היא לגלוש מהגלבוע לישובי העמק. בלילות שוכבים חברי חפצי-בה ובית-אלפא במארבים לרגלי הגלבוע, בפתחי ואדיות ולרגלי מדרונות מתונים.

הערבים התכוננו היטב להתקפה וערכו סיורים מוקדמים. יום אחד התקשר למזכירות טירת-צבי קצין-המחוז הערבי מבית-שאן וטען שיש לו אורח מכובד מירדן, צייד מדופלם, המבקש לצוד ברווזים באזור בריכות-הדגים. במפקדת האזור הוחלט שלא להסתכסך עם קצין-המחוז, אף שחשדו בטוהר כוונותיו.

למחרת-היום הגיעה פמליה של ציידים ערביים לבריכות-הדגים של הקיבוץ, כשעל כתפיהם רובי-צייד ולצוואריהם משקפות. הם שוטטו סביב הבריכות, אורבים כביכול לברווזים, ואז ביקשו לעלות לסוללה גבוהה, שממנה ניתן להשקיף על המשק – ונאמר להם מפורשות שהדבר אינו אפשרי. שומר עצבני מוצב שם, ולו כלב גדול. הם התעקשו להתקרב, ואז הגיע שומר על סוס, מלווה כלב ענק, שחשף שיניים והבריח אותם. הם צדו ברווזים, אגמיות, וכשהציעו את שללם למלווה מטעם הקיבוץ, נאמר להם בנימוס, כי מטעמי כשרות הוא אינו יכול לקבל את שללם. לאחר שעזבו את המקום, נמצאו העופות מושלכים באחת התעלות. היה ברור כי לא באו לצוד.

והיו עוד סימנים להתקפה הקרבה ובאה: בעבר-הירדן, ממול לקיבוץ – נראו כלי רכב שהורידו סיירים עם משקפות-שדה. בציתות לקווי טלפון נקלטו הודעות חשודות. באחד הימים הודיעו מהתצפית על קבוצת אנשים שחצתה את הירדן והחלה להתקרב לקיבוץ טירת-צבי. אלן חורין, איש "הגנה" ותיק ולימים מפקד גדוד 13, יצא לקראתם עם צוות מרגמה, והבריחם.

ב-16 בפברואר הותקפה טירת-צבי על-ידי גדוד הירמוך הראשון בפיקודו של מוחמד צפא. לילה קודם יצאו, מהכפר הערבי סמריה, יחידות חבלה שפוצצו את הגשרים המוליכים לטירת-צבי, כדי לחסום הגעתה של תגבורת. התקפת הסחה אמנם נערכה, אך לא על יישובי העמק כי אם על שדה-אליהו ועין-הנציב.

בתשע בבוקר בוטל ה"מצב-הכן", לאחר שנודע כי ההתקפה נהדפה.

"קיבינימט, עוד קרב פספסנו," התמרמרנו.

למחרת הגיע חבר טירת-צבי ושמענו מפיו פרטים מלאים על הקרב. לדבריו, האדמה רעדה מכל פגז שנחת. הלילה היה חשוך, קר, ועננים נמוכים כיסו את האזור. חברים ששהו בעמדות ספגו הפגזה כבדה, והפקודה היתה לפתוח באש רק על מטרות ברורות. הראות היתה לקוייה והמגינים לא ראו ממרחק של יותר מעשרים מטר. בשל החשיכה היה חשש שהערבים יגיעו לגדר הפנימית מבלי שייראו.

בארבע בבוקר החלה ההתקפה. הערבים פתחו במכת-אש מכל הכלים שברשותם, כולל מרגמות כבדות. הפגזת-הריכוך נמשכה כשעתיים, וכשהאיר השחר הגיחו מתוך האדמה מאות דמויות כהות ובפיהן שאגות:

"עליהום!"

הערבים רצו לעבר הגדר, והמגינים השיבו אש. בפינות המשק היו עמדות-בטון מבוצרות וביניהן תעלות-קשר. בין אותן עמדות נמתחה גדר נוספת, שהערבים לא ידעו על קיומה, ונעצרו. ההסתערות לוותה באש כבדה מתל-ע'דרה, מדרום לקיבוץ, ואחד החברים נפגע ונפטר.

הערבים ירו כמטורפים ואילו המגינים השיבו אש מבוקרת ומדויקת. בשעה שבע וחצי בבוקר התרחש נס – שבר-ענן שהוריד מבול. תעלות המים הוצפו, קווי טלפון נותקו וכלי הירי נתמלאו בוץ. הבחורות הצילו את המצב. הן הביאו לעמדות סמרטוטים וניגבו את הכלים ואת התחמושת הרטובה. אך גם נשקם של התוקפים נסתם כנראה בשל הבוץ, תחמושתם נרטבה, ובשעה שמונה פתח הגדוד שלהם בנסיגה מבוהלת. רבים התקשו לרוץ בנעליהם, בגלל הבוץ שדבק בסוליותיהם, והם העדיפו לחלוץ נעליים ולברוח יחפים. עד מהרה התמלא השטח בנעליים פזורות.

באותו בוקר טילפן מא"ז (מפקד אזור) טירת-צבי לבריטים והודיע כי טירת-צבי מותקפת. הקצין הבריטי, שהיה בסוד ההתקפה הערבית, לא התרגש והשיב כי לאחר שחייליו יסיימו את ארוחת-הבוקר – הם יחושו לעזרת הקיבוץ. הוא היה בטוח שיצטרך "להציל" את היהודים, ולכן לא אצה לו הדרך.

בשעה תשע השתרר שקט מוזר. החברים הסתכלו סביב-סביב וחייכו. הערבים נפוצו לכל רוח. מיהרו החברים לפשוט על שדה-הקרב, לאסוף נשק, תחמושת וציוד צבאי. למעלה משישים הרוגים נמנו בשטח. הבריטים הגיעו ונדהמו לגלות מי המובס. הנעליים הפזורות, דומה – אמרו הכול. הם אספו את החללים והסתלקו.

*

בצוהרי האחד באפריל הופגז קיבוץ בית-אלפא מן ההר. לשמע הפגזים רץ כל אחד לעמדתו. חלק מתלמידי הכיתות הצעירות השתחלו מתחת למיטותיהם ואחרים מיהרו לתעלות-הקשר. כיתת "אורן" תפסה עמדות – מוכנה להשיב אש. בזמן ההפגזה, הגיעה לקיבוץ תגבורת של כיתת רגמים מה"גוש", שהציבה שתי מרגמות שלושה אינץ' סמוך לכביש ופתחה בהפגזה על מקורות הירי.

חבר הקיבוץ צבי בורנשטיין, ששמר באותו יום ליד שער-הקיבוץ, החליט להישאר על משמרתו ולכוון את עובדי השדה, שהיו בדרכם הביתה, לעמדות. פגז נפל ליד השער והוא נהרג.

המלחמה הגיעה עד שערי הקיבוץ.

*

בתחילת חודש מאי שובצתי לשמירה, בעמדה המזרחית של הקיבוץ, יחד עם מוסה גולדנברג, מוכתאר הקיבוץ ומוותיקי חבריו, שעבד ברכישת קרקעות מטעם הקרן-הקיימת-לישראל.

מוסה הירבה להסתובב בכפרים הערביים והם כינוהו "חוואג'ה מוסה". לדבריו, מאז התבוסה של כנופיית קאוקג'י בטירת-צבי, כפרים ערביים רבים התרוקנו מתושביהם. רובם ברחו לעבר-הירדן ומיעוטם ללבנון ולסוריה. מנהיגי היישוב הערבי עודדו את הבריחה בהבטיחם לנמלטים הרים וגבעות: בקרוב יפלשו צבאות-ערב לארץ-ישראל, ישמידו את כל היהודים, והבורחים ישובו לכפריהם עמוסי שלל רב. וכך רוב הכפרים בעמק-יזרעאל וברמת-כוכבא התרוקנו מתושביהם, ובהם – שטה, מורסס, יובלה, כפרה, כאוכאב-אל-האווא, ג'בול, אל-בירה, עינדור, דנה, ואחרים. נותרו רק טייבה, נעורה ותמרה, שהשתייכו לשבט הזועבים, הידוע בהתנגדותו החריפה לכנופיות ובשאיפתו לשלום. חלק מן הנמלטים הגיע לבית-שאן ואילו הבדואים עקרו לטובאס ולעבר-הירדן.

שאלתי את מוסה איך הוא מסביר את העובדה שבית-שאן, עיר בת שבעת אלפים נפש, מתוגברת בפליטים לרוב, נכנעה בלי קרב והניפה דגלים לבנים?

מוסה ענה כי כאשר ראו ערביי בית-שאן את הבדואים, הקשורים קשר אמיץ לכנופיות – נסים על נפשם, נפל ליבם. הם הבינו ש"היהוד" עומד להרוג אותם, והחלה מנוסה מן העיר. ביום 28 באפריל 1948 קיבלה פלוגת הפרשים של "חיל-הספר", שבסיסה מעל לשדה-נחום (כיום "מחנה-גדעון"), פקודה לעבור לעבר-הירדן לצורך התארגנות, וכשנודע הדבר לאברהם יפה, מג"ד 13, מיהר לתפוס את המחנה, נכנס למשרד, ומתוך סקרנות הרים אפרכסת טלפון. מפקד העיר בית-שאן היה בצידו האחר של הקו. אברהם לא התבלבל והציע לו להיכנע. לדבריו, העיר סגורה ומסוגרת והתגבורת שהוא כה מייחל לה – לא תגיע לעולם. אין לערביי בית-שאן כל סיכוי, וחבל שיישפך לשווא דם נשים וילדים. לדבריו, אם ייכנעו – לא יאונה להם כל רע. אברהם דרש את הסגרתם של כל חיילי "הלגיון הערבי", על נשקם. הוא לחש לאוזנו של מפקד העיר כי לישראל "ארטילריה כבדה מאוד-מאוד," ולחיזוק דבריו פקד על היחידה, שהתמקמה על התל ההיסטורי שמעל לבית-שאן, לשחרר פגז של "דווידק'ה".

הפגז בקושי הגיע עד לרגלי התל, אך הרעש הרעיד וזעזע את העיר. בעיר נפוצה שמועה כי ליהודים יש פצצות אטום. ראוי לזכור כי רק שנים ספורות חלפו מאז הוטלו פצצות האטום על הירושימה ונאגאסקי, והבהלה בבית-שאן היתה גדולה. לחץ אדיר הופעל על מכובדי העיר להיכנע, בטרם תיפולנה עוד "פצצות אטום".

באותו בוקר ישב מוסה גולדנברג כהרגלו בבית-קפה בעיר, ומישהו סיפר, ששמע מפי רועים, שסביב העיר הוצבו "תותחים אטומיים". מוסה התאפק שלא לצחוק. אך בדרכו הביתה גילה צינורות השקאה בני ארבעה ושישה אינטש, כשקצה אחד הורם ולקצה השני הוצמדו גלגלי פלטפורמה ושקי אדמה. אלה היו "התותחים האטומיים"!

למחרת בשמונה בבוקר טילפן מפקד העיר בית-שאן אל אברהם יפה והודיע לו כי הם מקבלים את תנאי הכניעה, וביקש להיפגש עימו בתחנת-המשטרה.

אברהם הזכיר לו כי הוא דורש שכל החיילים הזרים ייכנעו ויימסרו את נשקם.

למחרת-בבוקר פתחה מחלקה של הגדוד במצעד "חגיגי" ובראש מורם, שנועד להרשים את תושבי העיר. יורה ארצי, ממחלקת החבלנים של הגדוד, סיפר כי מעל בתים רבים התנוססו דגלים לבנים. קבוצה של מכובדי העיר הקבילה את פני הכובשים ולשאלתו של אברהם יפה, היכן חיילי הלגיון-הערבי על נשקם, השיב ראש-העיר, כי בלילה נמלטו כולם לעבר-הירדן. בית-שאן נכנעה ללא תנאים.

"מוסה," אמרתי, "הבן שלך, מאיר, סיפר לנו אתמול על איזה אוכף מלא כסף ודינרי זהב."

מוסה חייך. "מה הוא כבר הספיק לספר?"

למחרת הכיבוש ישב מוסה בבניין המשטרה יחד עם לבלרו הערבי, תאופיק נוראללה, והם דנו בסדרים שיונהגו בעיר. לפתע הוכנס לחדרם איש מרופש, בקושי נושם, רועד מפחד, מלווה בשני חיילים ישראליים.

מוסה מיד זיהה את חג' סעיד חַלַבּוּנִי, ראש העיר של בית-שאן מזה שנים רבות.

"מה מעשיך כאן, יא חלבוני?" שאל.

האיש כרע ברך, תפס את ידו של מוסה, נשק לה, והחל לספר. כאשר נערכו הוויכוחים אם להיכנע ליהודים, לפי דרישת הצבא הישראלי – הוא נמנה עם המתנגדים לכניעה ודרש להתארגן להגנה על העיר. אך כשהוחלט, בניגוד לדעתו – חשש שעמדתו תיוודע ליהודים ויהרגוהו. הוא מיהר לרתום שני סוסים ויחד עם חתנו החליט לברוח לטובאס, בדרכם לשכם, שם יש להם משפחה.

אגב מנוסתם עלו על מארב ישראלי. חתנו נהרג והוא נשבה. סוסתו נפגעה מצרור בראש. הוא הרים ידיו לכניעה וסיפר לחיילים כי הוא ראש העיר בית-שאן, ביקש שיביאו אותו העירה והבטיח לשתף פעולה עם השלטונות.

חלבוני שב לנשק את ידו של מוסה והתחנן שיעשה עימו חסד: סוסתו המתה רתומה לאוכף, שבעיניו יש לו "חשיבות רגשית עצומה," והחל לספר את תולדותיו. אם מוסה יעזור לו לקבל חזרה את האוכף, הוא יהיה נכון לשלם ככל שיושת עליו.

היה ברור כי באוכף טמון מטמון. מוסה הושיב אותו על הג'יפ והם נסעו למקום הקרב. הם מצאו את הסוסה המתה רתומה לאוכף, שהיה כבד מאוד, והעמיסוהו על הג'יפ. כל הדרך לא חדל החלבוני להעטיר על מוסה תודות, שבחים ולנשק את ידיו.

חג' סעיד חלבוני שב לבית-שאן, ועד מהרה, חצה את הירדן ונמלט לאירביד.

המשך יבוא

* * *

ישעיהו ליבוביץ'

מאמר ב"ידיעות אחרונות", אפריל 1968

לפני 48 שנים

אנו נידונים להתקיים בארצנו ללא שלום וללא ביטחון, כאשר התקיים העם היהודי בכל אלפי שנות קיומו; ולמען קיום זה נצטרך לקבל על עצמנו מאמצים עליונים וקורבנות גדולים מתמידים. לפיכך מן ההכרח שנברר לעצמנו מה יהיה טיבה של המדינה שלמענה נקבל עלינו ועל בנינו קיום כזה, ולאור בירור זה נקבע עמדה לבעיית "השטחים".

לא הטריטוריה היא הבעייה, אלא האוכלוסייה של כ-1.25 מיליון ערבים היושבים בה ושעליהם נצטרך לכפות את מרותנו. הכללתם של ערבים אלה (נוסף על 300,000 שהם אזרחי המדינה) בתחום שלטוננו פירושה – חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, חורבן העם היהודי כולו, התמוטטות המבנה הסוציאלי שהקימונו במדינה והשחתת האדם היהודי והערבי כאחד.

כל זה יקרה אפילו אם הערבים לא ייהפכו לרוב במדינה (בעקבות ריבויים הטבעי הגבוה) אלא יישארו שליש או 40% של אוכלוסייתה. המדינה לא תהיה עוד מדינה יהודית אלא מדינה "כנענית": בעיותיה וצרכיה ותפקידיה לא יהיו עוד הבעיות והצרכים והתפקידים של העם היהודי שבארץ ובחו"ל, אלא רק ענייני הממשל והמינהל הספציפיים של מדינה זו – ענייני השלטון על יהודים וערבים יחד, בדומה לבעיותיה של מדינת הלבנון, שאינן אלא הדאגה המתמידה לפתרון בעיית היחסים בין מרונים ומוסלמים ודרוזים וכו'.

המדינה תוטרד בבעיותיה הספציפיות האלה, ולא יהיה לה עניין לעם היהודי. תוך זמן קצר יינתקו הקשרים הרוחניים והנפשיים בינה ובין העם היהודי, וכן הקשרים הרוחניים והנפשיים בינה ובין תכניה של ההיסטוריה של עם ישראל ושל היהדות. כל התוכן של המפלצת הקרויה "א"י השלמה" לא יהיה אלא קיום המנגנון השלטוני-מינהלי שלה.

מן הבחינה החברתית: תוך זמן קצר לא יהיה עוד במדינה ההיא לא פועל יהודי ולא חקלאי יהודי. הערבים יהיו העם העובד, והיהודים יהיו מנהלים, מפקחים, פקידים ושוטרים, ובעיקר – שוטרי-חרש. המדינה השלטת על אוכלוסייה עויינת של 2-1.4 מיליון זרים תהיה בהכרח מדינת ש.ב., עם כל מה שמתחייב מזה כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי.

השחיתות האופיינית לכל משטר קולוניאלי תדבק גם במדינת ישראל. המינהל יצטרך לעסוק בדיכוי תנועת מרי ערבית מזה, וברכישת קוויזלינגים ערבים – מזה. יש חשש שגם צה"ל – שהיה עד עכשיו צבא עממי – יתנוון ע"י הפיכתו לצבא-כיבוש, ושמפקדיו, שיהיו למושלים צבאיים, יהיו כעמיתיהם באומות אחרות, וד"ל.

לפיכך אין לנו ברירה – מתוך דאגה לעם היהודי ולמדינתו – אלא להסתלק מן השטחים המיושבים 1.25 מיליון ערבים, וזאת ללא קשר לבעיית השלום. המדובר הוא ביציאה מן השטחים ולא ב"החזרתם", כי אין אנו מוסמכים להכריע לידי מי יש ל"החזירם": לחוסיין? לפת"ח? לנאצר? לתושבים המקומיים? אין זה מענייננו ולא מחובתנו, ואף לא מזכותנו, לקבוע מה יעשו הערבים בשטחים לאחר שנסתלק מהם. עלינו להתבצר במדינתנו היהודית ולהגן עליה. אם לא נסתלק בכבוד – ז. א. מרצוננו החפשי, מתוך הבנה לצרכים האמיתיים של העם היהודי ושל מדינתו – יכפו עלינו האמריקנים והרוסים נסיגה בחרפה.

אשר לטיעונים "הדתיים" לסיפוח השטחים – אין הללו אלא ביטוי לצביעות לא-מודעת (או שמא אף מודעת), ביטוי להפיכת דת ישראל לכיסוי ללאומנות ישראלית. דתיות מזוייפת מזהה את סיפוק האינטרסים הלאומיים עם עבודת ה' ומציגה את המדינה – שלעולם אינה אלא כלי ומכשיר ואמצעי הנדרש לסיפוק צרכים אנושיים – כערך עליון מבחינה דתית. הנימוקים "ההלכתיים" להחזקה בשטחים הם אף מגוחכים נוכח העובדה שמדינת ישראל אינה מכירה כלל בסמכותה של התורה ובחיוב לקיימה, ושרוב בני עמה של מדינה זו דחו ודוחים את התורה ומצוותיה, וצבאה של מדינה זו מכיר בזכותו של אדם, שהוא – מבחינת ההלכה – פושע-ישראל, מפר-ברית ומשומד-להכעיס, לפקד כרב-סרן או סגן-אלוף על חיילים יהודיים.

כיבוש הארץ בידי צבא מדינת ישראל הוא הישג לאומי כביר ומרשים לכל יהודי, כדתי כחילוני, אם הוא בעל תודעה יהודית לאומית. אולם בעובדת הכיבוש כשלעצמה עדיין אין משום משמעות דתית. לא כל "שיבת-ציון" היא בגדר מיבצע דתי: יש גם שיבת-ציון בחינת "ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה." אין גם בהחזרת שלטון ישראלי על הר-הבית כעובדה-לעצמה משום משמעות דתית. יש גם שלטון ישראלי על הר-הבית (ועל הכותל המערבי) שהוא בחינת "ובני פריצי עמך יבואו בו וחיללוהו."

ריבונות יהודית על שטחי א"י כעובדה מדינית-שלטונית גרידא – לא זוהי "מסורת הדורות" שעליה מסתמכים חסידי "א"י השלמה", ולא בכך התבטאה "הזיקה ההיסטורית" של העם לארץ. "א"י השלמה", כפי שהיא מצטיירת בתודעתם של חסידיה "הדתיים" או הפסבדו-דתיים היום, אינה אלא האידיאל של זרם שליט בדור הזה. ואילו "הדורות", שעליהם מצביעים בטיעונים הדתיים-לאומיים, לא נתכוונו לחידוש הריבונות היהודית על א"י אלא בהקשר להחזרת עטרת היהדות התורה לישנה. "זיקה היסטורית" של עם ישראל לא"י לא היתה קיימת אלא בשילוב לזיקה לתורה.

א"י אינה ארץ-הקודש והר-הבית אינו מקום קדוש אלא מבחינת קיום המצוות המיוחדות הקשורות בארץ זו ובמקום זה (ר' משנ' כלים, פ"א, משנה ו'!). לא ניתנו המצוות לארץ ולהר משום שהללו "קדושים", אלא "קדושתם" באה מן המצוות. הרעיון שיש לארץ מסויימת או למקום מסויים "קדושה" מצד-עצמם הוא רעיון אלילי מובהק. צא וראה מה אמר ירמיהו הנביא על "קדושת" בית-המקדש, כאשר מפירי התורה והמצוות קראו לו בשם "היכל ה'".

לאומנות ופטריוטיזם כשלעצמם אינם ערכים דתיים. נביאי ישראל בתקופת בית ראשון וחכמי ישראל בתקופת בית שני – רובם היו "בוגדים" מבחינת מושגי הלאומנות והפטריוטיזם החילוניים. הרבנים הטוענים היום להחזקה בשטחים "מנימוקים דתיים" אינם ממשיכי המסורת של אליהו הנביא אלא של 850 נביאי הבעל והאשרה "אוכלי שולחן איזבל". לא ממשיכי המסורת של מיכיהו בן ימלה אלא של 400 נביאי אחאב.

כולנו מבינים את הזעקה הפורצת מפי רבים: "האם לחינם נפלו יקירי בנינו במלחמת ששת הימים? האם האדמה הרוויה דמם תחולל ע"י החזרתה לידי הגויים?"

אולם לזועקים ייאמר: לגבי רוב המלחמות בהיסטוריה, ואף בהווה, ניתן לומר על הנופלים שיש טעם למותם, ויחד עם זה – שנפלו חינם. יש טעם למותם – אם נפלו בהגנתם על עמם וארצם. הם נפלו חינם – באשר לרוב אין מותם (ואפילו מתו תוך כדי ניצחון) פותר את בעיית העניין שלמענו לחמו ונפלו.

אף אחינו ובנינו שנפלו במלחמת ששת הימים הצילו את המולדת מסכנה שריחפה עליה באותה שעה. אך נצחונם ומותם לא ביטלו, ואף לא החלישו, את הסיכון המתמיד לקיומה של מדינת ישראל, סיכון המוסיף להיות קיים ועומד, ללא קשר עם מה שייעשה או לא ייעשה בשטחים. ויש לחשוש, שאחרי חללי מלחמת ששת הימים עוד רבים עתידים ליפול בהגנה על המולדת.

* * *

אשר תורן

האחים ביילסקי

שלום אהוד,

הממסד הישראלי אחרי השואה תמך בקסטנר ולא באחים ביילסקי והם נאלצו לעזוב את הארץ אחרי שלחמו במלחמת השחרור.

תמיכה בקסטנר הביאה לנו את נכדתו מירב מיכאלי שלא מזמן הסתובבה באמריקה והשמיצה את המדינה לכל מי שדחף לה מיקרופון בפרצוף.

אולי ההגנה והפלמח לא היו מוכנים להתחלק עם האחים ביילסקי על תהילתו של ״היהודי  החזק והלוחם״, לא בטוח.

אישית, שני דודים, דודה אחת ושני בני דודים לפחות (ואולי יותר) מבני משפחת גימפלובסקי של אימי – לחמו עם האחים ביילסקי. אח אימי, לייבל גימפלובסקי, נהרג על ידי משטרה מקומית אחרי הלשנה של משפחת איכרים. את הנקמה האכזרית אפשר לראות בסצנת הפתיחה של הסרט.

בברכה,

אשר תורן

סרט גבורה / "ישראל היום"

http://www.israelhayom.co.il/article/378509

יש אימרה עממית שגורסת שאיפה שלא הולך בכוח – צריך להפעיל יותר כוח. זו, בפשטות בוטה, תפיסת העולם של האחים ביילסקי כפי שהיא מוצגת ב"התנגדות," סרטו של אדוארד זוויק מ-2009. הסרט מבוסס על סיפורם האמיתי של שלושת האחים לבית ביילסקי, טוביה (דניאל קרייג), זוס (ליב שרייבר) ועשהאל (ג'יימי בל). השלושה – יהודים כפריים פשוטים, נטולי יומרות – ברחו ליערות שהכירו היטב, כדי לשרוד, לאחר שהנאצים הגיעו לחלק של פולין (היום בלארוס) שבו התגוררו. באינסטינקט פרימיטיבי, חייתי כמעט, הם נאבקו על חייהם, פשטו על חוות של פולנים כדי לאכול, ובעיקר שרדו. אלא שאט-אט השמועה עשתה לה כנפיים, ועוד ועוד יהודים – גברים, נשים וטף – הצטרפו לחבורת ביילסקי שביער.

ללא שום תכנון מוקדם, רק מכורח המציאות, מצאו עצמם שלושת האחים אחראים לחייהם של 1,200 איש. באופן מאוד לא יהודי אופייני הם התבססו על כוח פיזי בלבד, ניהלו את המחנה שלהם ביד רמה ובהצלחה מסחררת. הם "סחבו" תרנגולות מהלולים מבלי להיות מודעים לפלמ"ח, והצליחו להאכיל את הקבוצה, להסתיר אותה למרות גודלה ולהעניק לאנשיהם תחושה שנשללה כמעט מכל יהודי אחר באירופה: תחושה של חירות ואחריות לגורלם. התנאים היו קשים, הקור עז והגרמנים קרובים. אבל באופן משונה, הם היו אולי היהודים המאושרים ביותר באירופה, בוודאי במזרח אירופה.

כמעט כמתבקש, העבירו את מבצע שרידותם צעד אחד הלאה, והחלו לנהל פעולות פרטיזניות יזומות ולזנב בגרמנים, לפוצץ מסילות ברזל ולנקום בפולנים שהסגירו יהודים. בכוח, ובלי להתנצל. שמעם הגיע גם לאוזני יחידות הפרטיזנים הסובייטיות, ונעשו ניסיונות לפעולות משותפות נגד הגרמנים. שיתוף פעולה זה הרגיז מאוד את הפולנים, שהאשימו אותם בזמנו בהשתתפות בטבח שביצעו הפרטיזנים הסובייטים בפולנים בנליבוקי, והסרט זכה לקריאות בוז כשהוקרן ברחבי פולין. התקשורת הפולנית כינתה את הסרט "שכתוב ההיסטוריה" וציינה ש"היהודים לא בחלו באמצעים כשבאו לקחת אוכל מהפולנים. הם בזזו, אנסו ורצחו."

האחים ביילסקי לא תופסים מקום מרכזי באתוס השואה. בוודאי לא כמו מורדי גטו ורשה, לדוגמה. הסרט הוא גם לא "רשימת שינדלר", מבלי להפחית מגאוניותו של סטיבן שפילברג, אולי זה גם משום שמה שמייצגים הביילסקים והסרט עצמו עומד בסתירה לתפיסת הקורבן חסר הישע, המאפיינת את שיח השואה. מה היה קורה, למשל, אם היו עשר חבורות ביילסקי ברחבי אירופה? או מאה? יכול להיות שהדימוי הכוחני של הביילסקים גרם לאינטליגנציה היהודית לעקם קצת את האף, אבל נדמה לי שהם תרמו מבלי דעת לצמיחתו של "היהודי החדש" בישראל, שכוח פיזי הוא לפחות אחד ממרכיבי דמותו.

דניאל קרייג וליב שרייבר עושים עבודה טובה כשני האחים המתחרים על הנהגת המחנה, והסרט הוא הוליוודי במלוא מובן המילה, כלומר מהוקצע ולוחץ על כל בלוטות הרגש ההכרחיות.

"התנגדות" - ערוץ ההיסטוריה, יום חמישי, 5. 5, בשעה 22:10

* * *

אהוד בן עזר

לא לגיבורים המלחמה

רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"

(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971

לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.

המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.

הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.

לפני יותר מ-50 שנה!

פרק ח

[חלק ראשון]

פניו של אורי בן-עמי הסמיקו בחמת זעם והוא לחש בלשון מורתחת, "פוליק, אתה ממש משוגע!" – כאשר פוליק פתח את הדלת ודחף אותו בתנופה החוצה מדירתו.

מוטב היה לו לבן-עמי אלמלא טרח וביקר ביום ההוא לפנות ערב אצל פוליק, למען ספח אותו לתנועה, ההולכת ומתארגנת, של סטודנטים למען הצלת הדמוקרטיה, – כי ממש באותו יום לפני הצהריים היתה לפוליק פגישה מאלפת עם קצין הקישור ביחידת המילואים שלו.

היה עליו לצאת למילואים באמצע חודש דצמבר. הוא הודיע במכתב שלא ייצא, ואף לא טרחו לענות לו תשובה על כך. הוא הסתובב כסהרורי באוניברסיטה ובחדרו, ולא היה יכול לעשות כלום עד לאותו יום ראשון בשבוע, בו היה עליו לצאת. בעוד חודשים אחדים תימלאנה שש שנים להיותו חייל פשוט בצבא. כשהוא מביט לאחור, הרי מגיל שמונה-עשרה לא היתה לו כמעט שנה אחת של מנוחה, אלא הוא חי בפחד מתמיד, לא כל כך מפני הערבים, כמו מפני איזה מ"כ, מ"מ, רס"ר, ואחר-כך מפני קציני-הקישור של חטיבת המילואים שלו, ומפני מפקדי היחידה שהוא משתייך אליה, כל מיני בחורים מבוגרים ממנו, ובשנים האחרונות צעירים ממנו, בעלי-דרגות, שהיו חושבים להם לצדקה להחזיר לו מדי שנה את תחושת בסיס-הטירונים שלו. בסיס-הטירונים, הגם שעברו מאז כמה שנים, נראה בעיניו עד היום כסיוט. מפקדיו קראו, כנראה, כמה ספרי מלחמה אמריקאיים על מלחמת העולם השנייה, ובמקום להבין כי הסופרים שתיארו את המציאות ההיא ביקשו לזעוק חמס נגדה, התפתו הבחורים הישראליים להעתיק את ה"פאטנטים" השונים והמשונים של התנהגות מבישה כלפי הטירונים. 

כל השנים האחרונות הוא חש עצמו כמצוי בבסיס-טירונים נצחי. כל יום הוא חושש פן ימצא צו-קריאה בתיבת-המכתבים. וזה מוכרח לקרות דווקא באמצע העבודה הסמינריונית על הפילוסופיה היוונית. הוא מחפש זה חודשים ארוכים את העקרון הכולל, את המפתח לתורת האידיאות של אפלטון. העניין החל מתעורר בו כאשר התכונן לבחינה בתולדות הפילוסופיה היוונית בקיץ האחרון יחד עם אורי בן-עמי. ובשנה האחרונה מעסיק אותו דבר נוסף. הוא רוצה לחבר סיפור על חיי הסטודנטים בירושלים, סיפור אשר ישקף את המצב ואת החיים. וכה קשה לתאר את ירושלים. קל יותר לכתוב על עיר ערפילית ובדויה, שאינה כאן וגם לא בשום מקום אחר. הוא עצמו מתקשה להאמין למסופר בניסיונותיו הספרותיים הללו.

מכל העיתונים והרבעונים הספרותיים מחזירים לו את סיפוריו. הלא יכלו... בכל זאת, מתפרסמים דברים יותר גרועים! אבל לא חשוב. הוא יקנה את עולמו במחקר הפילוסופי. אמנם, לעיתים עוברים שבועות ארוכים של שיממון וסבל, עד שנמצא לו הפסוק המקביל, ההסבר המתאים, הרמז, ויש ביכולתו לחזור ולעבוד פעם נוספת על הטבלה שבה הוא עורך את כל "הסוגים הגדולים" של האידיאות בתורת אפלטון, לפי הדיאלוגים שלהם, כמין מעשה תשבץ ענק. (הוא חשב גם להתחיל ללמוד יוונית בשנה הבאה). והוא מאמין שסופו למצוא את העקרון המאחד את כל האידיאות. וכאשר באים סוף-סוף ימים פוריים אחדים, בהם אפשר לקרוא בשקט ולחשוב בלי ערפל בראש ובלי הטיולים הסהרוריים סביב לדירתה של עפרה – טררח! מגיע צו-קריאה, ומיד אוחז בו השיתוק.

במרוצת השנים נעשה יחסו לצבא ולמילואים יחס נוירוטי ממש. מרגע קבלת צו-הקריאה, כחודש ויותר לפני היציאה לשירות, אין הוא מסוגל לחבר מילה למילה בעבודתו. ותקופה ארוכה אחרי החזרה מן השירות הפעיל אין הוא יכול לחזור ללימודיו. הם נראים בעיניו משהו כל-כך לא רציני.

כתוצאה מכך הפסיק את עבודתו על הפילוסופיה היוונית, ועכשיו הוא נמצא במצב טיפשי – המשך העבודה, יותר משהוא תלוי בו, תלוי בתוכניות האימונים ובקריאות הפתע של הצבא. מצב זה הביא אותו קרוב להתמוטטות עצבים, אך האדם היחיד שהוא יכול לפנות אליו הוא רס"ר אליהו, קצין-הקישור של חטיבת המילואים שלו, שלא טרח כלל לענות על מכתביו.

"כבר יצא לי שם של משוגע!" הרהר פוליק, "אבל אין דבר, שיראו!"

בימים האחרונים העסיקה אותו שאלת הנעליים הגבוהות. צריך לתת אותן לתיקון. מצד שני, אם לא יתקן אותן, הריהו מקל על עצמו את ההחלטה שלא לצאת. בשבת האחרונה גם לא נסע לבית אימו בתל-אביב, כדי שלא להתפתות לקחת את שק-השינה שלו. צבי אמר לו שהוא "סתם מחפש צרות," ומוטב לצאת לשבוע אחד ואחר כך לשבת בשקט כל השנה.

אפילו גברת לוי הזקנה לא עודדה אותו במעשיו. "אף אחד לא יתרגז מזה שיאסרו אותך. רק תוציא לך שם רע. גם כך לא נותנים לך עבודה. זה לא יעשה לך שם מצויין בעתיד." חוש הסדר הגרמני שלה נפגע, ממש נעלב, מסירובו לצאת.

ובכל זאת לא יצא. מין התעקשות נכנסה בו. הוא כתב להם שהוא עסוק בעבודה חשובה. יכולים היו, לכל הפחות, לענות לו. לא העבדים עסקו ביוון בפילוסופיה, אלא בני-החורין.

כאשר שכב לישון בלילה האחרון לפני היציאה עדיין היה הספק מנקר בליבו. אולי לקום בבוקר ולצאת? גברת לוי הטובה, שדאגה לו, ביקשה לדבר איתו עוד פעם אחת אחרונה, והוא השתמט. רק כאשר התעורר ביום הראשון בבוקר, שעה ארוכה לאחר המועד שבו היה עליו להיות בתחנת הרכבת, הרגיש עצמו אדם חופשי. "הנה עשיתי זאת," אמר לעצמו. ונדמה היה לו כי כל רגע שעובר עליו כאילו ניתן לו במתנה. כאילו הוא חייל שנמצא בחופשה.

הוא הלך לאוניברסיטה ושמע הרצאות בחשק רב. גם את המשעממות ביותר. השתתף בשאלות בסוף השיעור. קרא מחצית ספרו של קורנפורד על תורת ההכרה של אפלטון בדיאלוג "סופיסטס". התעמק בקשר אשר בין "היש המושלם" לבין אידיאת האידיאות. והתעכב בייחוד על הקטע הבעייתי אשר ב"סופיסטס" e 248, המעלה את השאלה אם קיימת תנועה ב"יש המושלם". שאלה אשר על אודותיה התווכח הרבה עם אורי בן-עמי בקיץ.

  "ובכן מה, חי זאוס, האם נשתכנעת בקלות להאמין, כי התנועה והחיים והמחשבה אינם נוכחים בחיקו של היש המושלם, וכי הוא אינו חי ואינו חושב אלא ניצב בכל הדרו וקדושתו נטול-הכרה, תקוע ללא-תנועה?"

עתה הבין כי במקום הזה בדיאלוג מופיע המושג של "היש המושלם" רק בתום הצגת דעות הפילוסופים, שקדמו לאפלטון, על המיבנה האחרון והכולל של היישות. כלומר בקטע שמובאת בו דעתם של "ידידי האידיאות", ולפני הצגת הדעה האפלטונית המקורית, אשר מופיעה בשלמותה רק בחלק השלישי של הדיון. ומכאן שההסבר הכולל ל"יש המושלם" מופיע רק בסיכומו של הדיון כולו. היש אינו רק תנועה או רק מנוחה או רק סכומן של אלה, אלא הוא סוג של אחדות גבוהה יותר, אשר המתח הקיים בין מנוחה לתנועה הוא לגביה בעל חשיבות משנית בלבד. לפיכך הניסיון להעמיס את דעתו המגובשת של אפלטון בפירוש "היש המושלם" על אותו מקום ב"סופיסטס" בו הוא משתמש במושג זה דווקא במשמעות מצומצמת יותר, אינו מקבל חיזוק מן המיבנה הפנימי של הדיאלוג, ואין להניח שדעתו הסופית של אפלטון על היש כלולה באותו קטע.

הוא הירבה לשהות באוניברסיטה בימים האלה, כי פחד מפני ביקור פתע של שוטרים צבאיים. הוא היה בטוח שיבואו לאסור אותו. התבונן היטב אחר כל חייל שעבר ברחוב, אם אינו נכנס לחדר-המדרגות להביא לו צו כלשהו. כל יום, כשחזר מן הלימודים, היה בוחן בלהיטות סקרנית את הדואר שהתקבל, אולם יום אחר יום חלף ומאום לא הגיע אליו.

בשבוע ההוא פגש את עפרה לפנות-ערב ברחוב קינג-ג'ורג' והיא הרשתה לו להתלוות אליה לקנות נעליים. הם נכנסו לחנות ברחוב בן-יהודה, והוא היה מאושר בהתבוננו בכפות רגליה הנתונות בגרביים שקופים, בצבע חום בהיר, שהעבירו בו חלחלה של עונג אסור. ביקש לצלם בזיכרונו את מראיה בהתהלכה לעיניו על המרבד, מודדת מדי-פעם נעל אחרת, ודמות שניהם, מחייכים, נשקפת אליהם במראה.

לבסוף בחרה בזוג נעליים שלא מצאו חן בעיניו, אך מאחר שקנתה אותן, החל מעריצן בחשאי, ומרגיש שייכות מיוחדת אליהן, מפני שנקנו בנוכחותו.

"הן ראויות בהחלט שאזמין אותך לקולנוע." אמר.

"פעם אחרת, רפי."

"את רוצה שאקח אותך למקום יפה?"

"לאן?"

"לשוק מחנה-יהודה."

"לא, רפי."

אבל הסכימה להיכנס עימו לקפה קטן, "טעמון", מול הכנסת, ולשתות שוקו.

הוא ישב וגבו לרחוב, ואמר לה כי מוטב להם לשבת כך, כדי שהוא יראה רק אותה, ואילו היא תוכל לראות את כל האנשים העוברים ברחוב. היא היתה עצובה והתבוננה בו בעיניים חולמניות. היה נדמה לו שהוא שקוף בפניה והיא יודעת כל מה שמתרחש בתוכו גם מבלי שיאמר לה מילה, ויחד עם זאת היא מתבוננת דרכו אל הרחוב ואל אנשים אחרים, כאילו אינו קיים כלל למולה.

היא אמרה: "מה קורה לבחורה שעושה הפלה ומתברר לה שלא תוכל ללדת יותר?"

והוא נבהל, מפני שלא ידע על אודות מי היא מדברת, עצמה, או מישהי אחרת? והלא בינינו צריך שעוד הכול יהיה בגדר של לפני, של מה שעוד יכול להיות... הזה כמין השבעה, ומחשבותיו: "שלא אַת היא זו, שלא אַת..."

אחר כך סיפר לה שלא יָצא למילואים. היא אמרה שזה "עוד שיגעון אחד שלו."

ומהו השיגעון הראשון" אַת? אַת חושבת שאני אלייך, שיגעון? את טועה, עפרה, שני הדברים הם מציאות, גם אַת וגם הצבא, והם לא שיגעון פרטי שלי, ואני אתגבר עליהם, על כולם, גם עלייך, ואנצח! עוד אזכה לראות במות כולכם! ואת שמי שלי יזכרו שנים רבות לאחר שישכחו את הליצן הזה, אורי בן-עמי! אהיה ידוע לא פחות מכל הגיבורים האלה שכותבים עליהם בשבועון הצבאי ובעיתוני הערב, ומכל אותם קצינים שמעיזים לומר לי מה לעשות ואיך לחיות את חיי.

הוא ליווה אותה לדירתה, והיא נפרדה ממנו ברחוב למטה ולא הניחה לו לעלות. "תתחדשי!" קרא אחריה, "שכחתי להגיד לך!" והיא חייכה לעומתו, "תודה!" וליוותה אותו במבטה שניות אחדות, עד שהתרחק ממנה, והוא הבחין בכך והיה מאושר.

המשך יבוא

ראש הטופס

* * *

אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל

הקרן למורשת נפ"ש ומיכל פוחצ'בסקי (ע"ר)

תעודת הוקרה ע"ש נפ"ש לשנת 2016 תשע"ו

לארנה גולן

לכבוד

ארנה גולן

שמחים להודיעך על כך שהוועדה להענקת תעודת הוקרה על שם ע"ש נחמה פוחצ'בסקי בחרה להעניק לך את תעודת ההוקרה לשנת 2016. נבחרת מבין מועמדים רבים בזכות פעילותך לקידום הספרות והלשון ותרומתך להפצת התרבות העברית בחברה הישראלית על כל רבדיה.

הענקת התעודה היא מיזם משותף לעמותה ע"ש נפ"ש ומיכל פוחצ'בסקי ולאגודת הסופרים העברים במדינת ישראל. הוועדה לשנת 2016 כוללת את ד"ר אורה עשהאל ועצמון יניב מטעם העמותה ע"ש נפ"ש ומיכל פוחצ'בסקי. את ד"ר צדוק אלון יו"ר האירועים באגודת הסופרים ואת ד"ר דורית זילברמן, סגנית יו"ר האגודה. מפיקת האירוע: נירה תובל.

נחמה פוחצ'בסקי זכורה בזכות היותה – סופרת, פמיניסטית, אשת משפחה, איכרה, בעלת חזון המחובר לציונות. היא מוגדרת כאישה פורצת דרך. הקריטריונים למתן התעודות צמודים למורשתה.

הוועדה ניסחה את הקריטריונים לשנת 2016, שנה שבה יצא לאור הבול על שם נפ"ש.

ההוקרה מיועדת לדמויות שתרמו/תורמות לקידום הספרות והלשון העברית, ולקידום הכותבים. מדובר בסופרים, משוררים, חוקרים ומלחינים אשר העשייה שלהם תורמת להבאת הספרות אל קהלים רבים ומגוונים, ולהפצת התרבות העברית בחברה הישראלית על כל רבדיה.

טכס הענקת תעודות ההוקרה יתקיים בבית הסופר ברחוב קפלן 6 בתל אביב ביום שלישי 17/5/2016 אור ליום י' אייר התשע"ו. התכנסות בשעה 19:30.

התעודה תוענק לך במעמד יו"ר אגודת הסופרים העברים, סופרים, משוררים ואורחים, תוך ציון פעילותך הייחודית להפצת התרבות העברית. 

ברגשי הערכה עמוקים,

הוועדה לאות ההוקרה

אהוד: אנחנו מצרפים את ברכותינו. פונקנו הרבה על ידייך במאמרים המצויינים והמקוריים שכתבת על ספרינו.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום אהוד, מיטב הברכות והאיחולים בהגיעך לגבורות. אבן-שושן מגדיר גבורות "זִקנָה מוּפלֶגֶת", אבל כול מי שקורא את עיתונך כול שני וחמישי, מתרשם שהזיקנה היא ממך והלאה, ושכול הנאדות הנפוחים מחשיבה עצמית שיעשו שמיניות באוויר ויאכלו את עצמם.

אגב, גם אני מתקרב ל"זיקנה המופלגת", וגם אני ישבתי בכיתה א' ליד עופרה  –  הילדה החמודה ביותר בכיתה – בעלת עיניים תכולות-ירקרקות, אלא שבעוד שאתה ישבת על יד עופרה בק"ק-פ"ת, אני ישבתי ליד עופרה בק"ק-ת"א.

הרבה בריאות והרבה יצירתיות,

שמעון גרובר

אהוד: עופרה, אשר לידה ישבתי בכיתה אל"ף בבית הספר פיק"א בפתח-תקווה – היתה עופרה צונץ. זו אינה עפרה מ"לא לגיבורים המלחמה".

* בנצי [בן-ציון יהושע] היקר, דבריך ב"חדשות בן עזר" מרגשים ומשמחים. אתה נראה צעיר הרבה מגילך. הלוואי שאני הייתי נראה כמוך. 

אתה איש נעים, בעל אישיות מלבבת, ואתה חתום על מיספר מפעלים ספרותיים ומחקריים אדירים. אני מניח שהמקלדת שלך רק בתחילת פעילותה המבורכת.

 בהערכה גדולה ובהוקרה,

 משה גרנות

* יקירי, ממשה עד משה לא קם כמשה! מדבריך מסתבר שלא העיקר הגיל אלא ה... ריגשת אותי במילותיך החמות. חשתי ליטוף רך ונעים על לוח ליבי.

 שלך כתמיד

 בן-ציון יהושע

* חוזר סודי שהועבר לעורכים בעיתון העברי "אל-ארד" בחתימת העורך שמוס עוקן – "מותר לציין בעיתון יובלות של סופרים עבריים בני 80 רק בתנאי שהם מהללים רוצחים פלסטיניים – ומצד שני מציגים את חיילי צה"ל וכוחות הביטחון של ישראל כרוצחים."

* למר אהוד בן עזר, אני מצדיק את השבתת הלימודים ביום שלישי על-ידי התלמידים בבתי הספר התיכוניים, וייתכן שתימשך אם לא יימצא פתרון בעקבות החלטת ארגון המורים לבטל את הטיולים השנתיים. התלמידים זה הדור הצעיר שאמור להוביל את מדינת ישראל בעתיד! אנשים חושבים כל הזמן איך לחסוך בעלויות, ובשביל מה להוציא תלמידים לטייל? כי זה עולה הרבה  כסף. התלמידים יפגינו וילמדו את ארגון המורים, את משרד החינוך ואת משרד האוצר שיעור בהלכות הדמוקרטיה. בושה! במקום לנהל מגעים עם התלמידים מתייחסים אליהם בזלזול!

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* שלום אהוד, יש לי הערת שוליים קטנה  ל"הערות שוליים (72)" של יהודה גור אריה בעניין משכורות העתק של בכירי הבנקים ("אל תבכו להולך"):

אני מבין קטן מאוד בכלכלה, אבל תובנה שעולה בשכלי הפרימיטיבי אומרת, שככל שהבנקים מרוויחים פחות כסף מכספם של האחרים, כך נשאר יותר כסף לאלה, אשר עושים משהו ממשי מחומרי גלם. 

ולכן – אכן, אל תבכו...

בברכה,

יואל נץ

* בית המשפט המחוזי בירושלים גזר היום (שלישי, 3.5) מאסר עולם ועוד 20 שנות מאסר על יוסף חיים בן דוד, שהורשע בחודש שעבר ברצח הנער מוחמד אבו חדיר ביולי 2014.

ומדוע על החרא הקטן, רוצחו המתועב של רבין – גזרו עונש קל יותר?

* * *

A straight line that runs from the anti-Zionist agitation that is mainstream opinion among European and British left-wing elites to anti-Semitism

https://www.commentarymagazine.com/anti-semitism/uk-shows-where-anti-zionism-leads-labour-anti-semitism/

* * *

חדרים – פרוזה ושירה עברית חופשית

mailto:hadarim4u@gmail.com
סקירה על הערב לכבוד אהוד בן עזר – באתר חדרים

מצ"ב קישור לסקירה על הערב לכבוד אהוד בן עזר

באתר 'חדרים-פרוזה ושירה עברית חופשית'

יש בעמוד הסקירה תמונות מהערב וצילום וידאו מסכם של כל הערב.

לחצו על הקישור באתר:

http://www.hadarim4u.com/#!----/c10vl

בברכה,

יאיר בן חיים

כתב-העת 'המסדרון'

'חדרים-פרוזה ושירה עברית חופשית'

חדרים – הוצאה לאור

אם לוחצים על הצלמית של "יו-טיוב" באתר אפשר למצוא את מהלך כל הערב בווידאו

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,061 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל