גיליון מס' 1144 לקראת יום העצמאות תשע"ו

הגיליון הבא 1145 יופיע רק ביום שני, 23 במאי 2016

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, א' באייר תשע"ו, 9 במאי 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַקָּרְבָּן שֶל קוֹרְבִּין. // פוצ'ו: בחיי (2), פרק מ"א – פורים עצוב. // יהודה דרורי: 1. אנחנו גרמניה של פעם?... 2. מה לפרופ' צ'חנובר בצפון קוריאה? // אורי הייטנר: 1. כמו רקפות בין הסלעים. 2. תחמושת לתעשיית השנאה. 3. צרור הערות 8.5.16. 4. ללכת שבי אחרייך. // עמוס גורן: כישרון לארץ ישראל, "והארץ תרעד" מאת אהוד בן עזר. [ציטוט]. // עמוס גלבוע: סגן הרמטכ"ל רק הוסיף בדבריו לרדידות ולהתבהמות השיח הציבורי. // עדינה בר-אל: שני שירים לזכר רב-סרן משה וקס, טכסי, שנהרג במלחמת יום הכיפורים. // מנחם רהט: עשרת ימי תשועה. // עופר רגב: "הנהרות ימלאו דם ופלסטין תהיה נקייה מיהודים", 95 שנה למאורעות תרפ"א. [ציטוט]. // ד"ר מרדכי קידר: המסקנות העגומות מהמלחמה בסוריה. [ציטוט]. // עזרא דלומי: זה לא רק גודל השטח. תגובה לרון וייס. // נעמן כהן: אקסודוס יוון הֶלָס. // יוסי אחימאיר: הערות מעמוד הפייסבוק שלי. // יש לי אימא מקועקעת, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // משה כהן: הנדון: הבו אור לגויים. // מערכת "מידה": ביזוי השואה והגבורה. [ציטוט]. // עמוס אריכא: בושה תכסה פנים. // ברוך תירוש: כולנו שוחרי שלום. // תפילת שחרית מול אנדרטת הצנחנים שמול תל-נוף. // ישראל זמיר: לכבות את השמש, רומאן, 'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004. פרק ח': תותחים עם ריח בצל. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַקָּרְבָּן שֶל קוֹרְבִּין

הַקָּרְבָּן שֶל קוֹרְבִּין יוֹשֵב רֹאש הַ"לֵּיבּוֹר"

(שֶאוֹתוֹ הִכְרִיחַ לְהַדִּיחַ עַל כָּרְחוֹ

חֶבֶר אֱוִילִים מִמִּפְלַגְתּוֹ בְּהִמָּלֵא בּוֹר-

הַשּוֹפְכִין הַבְּרִיטִי בְּסִרְחוֹן רֵיחוֹ

שֶל אוֹתוֹ צֵרוּף שֶבֵּין אִידְיוֹט לְאַנְטִישֵמִי

בִּתְקוּפָה שֶבָּהּ בְּעֶרֶב הַבְּחִירוֹת נִגְלֶה

"לֵיבּוֹר" זֶה כְּגוּף גַּם מְנֻוָּן וְגַם אֲנֶמִי

וְנוֹסָף לַכֹּל תּוֹמֵךְ "חָמָאס" בְּרֵיש גְּלֵי)

אֵין בּוֹ שוּם חִדּוּש, גַּם אֶרְנֶסְט בֵּוִין אִיש הָרֶשַע

שֶסָּגַר בִּימֵי גְּזֵרוֹת "הַסֵּפֶר הַלָּבָן"

אֶת גְּבוּלוֹת אַרְצֵנוּ לַפְּלִיטִים חַסְרֵי-הַיֶּשַע

שֶעָבְרוּ שוֹאָה, הָיָה אִיש "לֵיבּוֹר", כַּמּוּבָן.

וּכְשֶהוּא, כְּשַׂר-חוּץ,

אָז פִּרְסֵם הוֹדָעָה בַּשְּלוֹשָה-עָשָׂר יוֹם בְּנוֹבֶמְבֶּר

שֶל שְנַת אַרְבָּעִים וַחֲמֵש שֶאַַרְצֵנוּ אֵינָהּ יְכוֹלָה כְּלָל לִפְתֹּר

אֶת סֵבֶל פְּלִיטֵי הַשּוֹאָה הִתְבָּרֵר

כִּי אִיש "לֵיבּוֹר" גַּם הוּא סוֹף-סוֹף member 

בְּבַּאנְדַּת שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל הָאַנְגְּלִים שֶמִּזְּמַן צָעֲקוּ אָז בְּתוֹר

בַּפַּרְלָמֶנְט עַל אִיש כְּבִנְיָמִין דֶּה יִזְרְעֶאלִי:

"הֵי bloody jew, חֲזֹר לַאֲבוֹתֶיךָ הַכּוֹפְרִים!"

וְעָנָה דֶה יִזְרְעֶאלִי לַמַּשְמִיץ הַשְּלוּמִיאֵלִי:

"כְּשֶהָיוּ אֲבוֹתֶיךָ עֲדַיִן רוֹעִים בְּבִצּוֹת יוֹרְקְשָיֶר חֲזִירִים

וְלֹא יָדְעוּ קְרוֹא וְלֹא כְּתוֹב וְהָיוּ

פְּרִימִיטִיבִים כָּמוֹךָ נִדְמֶה לִי,

חִבְּרוּ כְּבָר אֲבוֹתַי שֶלִּי אֶת סֵפֶר הַסְּפָרִים."

וּכְשֶאָמַר מַר בֵּוִין כִּי פְּלִיטֵי שוֹאָה צְרִיכִים שָם

בִּמְקוֹם בְּפָּלֶסְטִינָה מְקוֹמוֹת-מִקְלָט לִמְצֹא

אֵי שָמָּה בְּאֵירוֹפָּה בָּהּ דְּמֵיהֶם נוֹתְרוּ שְפוּכִים שָם

וְשֶלְּשָם הִגְלָה אוֹתָם צִי מַשְחֲתוֹת אַרְצוֹ

הוּא לֹא שִעֵר כִּי לְאַחַר עֶשְׂרוֹת שָנִים יַצִּיעוּ

יוֹרְשָיו בַּ"לֵּיבּוֹר" הַכְּמֵהִים אוֹתָנוּ לְהַכְרִית

כִּי הַיִּשְׂרְאֵלִים לְפֶתַע אֶת עַצְמָם יוֹצִיאוּ

מִנַּחֲלַת אֲבוֹתֵיהֶם לִתְחוּם אַרְצוֹת הַבְּרִית.

לָכֵן אֲנִי מַצִּיעַ כִּי אוֹתָם מוֹרוֹנִים בְּרִיטִים 

לִפְנֵי כֵן יַעֲרְכוּ טְרַנְסְפֶר שֶל כָּל יוֹשְבֵי אַרְצָם 

לְאִיֵּי פוֹקְלֶנְד שֶאוֹתָם הֵם בִּפְּסִיכוֹזָה קְרִיטִית

רָאוּ כְּטֶרִיטוֹרְיָה בְּרִיטִית כְּשֶבְּרֹב מִרְצָם 

פָּלְשוּ אֵלֶיהָ לֹא מִזְּמַן וְאִם יִהְיֶה צָפוּף שָם

לִכְלַל כָּל אֶזְרְחֵי בְּרִיטַנְיָה מְשַלְּמֵי הַמַּס

שֶבְּיָזְמַת הַ"לֵּיבּוֹר" יְכַוְּצוּ הֵם גּוּף אֶל גּוּף שָם 

בְּמִנְהָרוֹת כְּמוֹ שֶל יְדִידֵיהֶם שֶבַּ"חָמָאס"...

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק מ"א – פורים עצוב

באחד הימים כשהגעתי לתל אביב לאחר ליל שמירה בקיבוץ, ישבתי לארוחת צהריים עם  הוריי, ואבי חזר ואמר שחלום חייו הוא שאחזור הביתה ואעבוד יחד איתו. היתה זאת שיחת קבע שחזרה על עצמה כמעט בכל פעם כשבאתי הביתה. התשובה שלי תמיד היתה שלילית ואילו הפעם, אני לא יודע למה ואני לא מבין איך זה קרה לי, אבל ללא כל תכנון מוקדם מצאתי את עצמי אומר:

"בסדר, אני אעזוב את הקיבוץ אבל בשני תנאים."

אימי, שבדיוק באה מהמטבח עם שתי  צלחות "מרק של אימא של פוצ'ו" נתקעה במקומה כדי להיות בטוחה שהיא קולטת נכון את מה שהיא שומעת.

באותו שבוע של שמירה שעבר עליי, לא חשבתי בכלל על מה שאגיד להוריי כשיחזרו על בקשתם הקבועה, והייתי מופתע כאשר  שמעתי את עצמי פולט את שני התנאים שלי. היתה דממה. אימי הצליחה להתגבר על הקיפאון הרגעי והניחה בשלום את שתי הצלחות על השולחן. יש לציין לטובה את הוריי שלא  לא  האיצו בי לדבר. ישבו וחיכו בסבלנות למוצא פי. גם אני חיכיתי, אבל לא היתה לי הסבלנות שלהם ואחרי דקה ארוכה שבה היינו  ששלושתנו בשיא המתח, מצאתי את עצמי אומר:

"התנאים הם שנעבור לגור בכפר ושאני אקבל את האופנוע הישן שנמצא בנגריה."

מה פתאום אופנוע? כמה פעמים בכלל רכבתי על אופנוע? בקושי פעם אחת. זה היה בתקופת ה"הגנה", כשאחד המפקדים שלנו, אחיה השילוני, הרכיב אותי על האופנוע הכבד שלו ואני רעדתי מפחד, אבל מאז מתי ראיתי בכלל אופנוע?

אבי הסתכל על אימי והיא  לא היססה לרגע ואמרה: "אם זה מה שהילד רוצה, זה מה שהוא יקבל."

"ואת תעברי לכפר?"

"אם אין ברירה נעבור לכפר."

הייתי די מופתע. אימי אף פעם לא חלמה על בית וגינה. היא אהבה אנשים ואהבה לגור במקומות הומי אדם. לאבי לא היתה התנגדות לגור בכפר, למרות שעבד בעיר ובנה בתל אביב בתים בזה אחר זה. את הנגרייה, שהפכה לבית חרושת לתריסים, מסר לניהולו של גיסי, שבכלל חלם ללמוד רפואה, ולי הועיד את הבנייה.

באוטובוס שהחזיר אותי לקיבוץ ישבתי המום, כי ידעתי שהוריי יקיימו את מה שהבטיחו  ועכשיו עלי לקיים גם את הבטחתי. ואיך אוכל לעשות זאת? ומי יטפל במטע  ובכרם שטיפחתי? ומי  ימלא את מקומי בוועדת התרבות ובעריכת העלון? ובכלל איך אודיע לקיבוץ שאני עוזב? נשארנו רק שישה מגרעין הפלמח המקורי, שכלל למעלה ממאה חברים, וכל אלה שנשארו נחשבו כמי שקשרו את גורלם עם עמק האלה. הגרעין המוצק שסביבו חגים כל הפרפרים למיניהם.

הבעייה האחרונה הטרידה אותי יותר מכול, כי אני מאלה שלא מסוגלים לבשר בשורות רעות. את כל שלושת החברות שהיו לי  לא אני עזבתי, הן היו אלה שהודיעו לי על עזיבה. גם לחברות שהיו לי בשנים הבאות לא הייתי מסוגל להגיד שאני נוטש אותן, תמיד חיכיתי בסבלנות עד ש"הבשורה" באה מהן, ולמעט מקרה אחד או שניים, תמיד קיבלתי אותה ברווחה מסוימת. לרוב כל אלה שעזבוני ניסו אחר כך להחזיר אותי אליהן, אך כאן עמדתי על רגליי האחוריות ולא נשברתי.

ועכשיו, איך יהיה לי אומץ להודיע לעשרות החברים, שאת כולם אהבתי והערכתי, שאני נוטש אותם?

החלטתי שהכי קל יהיה לי אם אעשה זאת דרך העלון האחרון שאכתוב, ואכן עשיתי זאת. כשהגעתי לחדרי ישבתי וכתבתי פיליטון תמים שכותרתו התמימה היתה: "איך לעזוב?"

בפיליטון כתבתי על כל מיני חברים שעזבו. האחד ברח כגנב בחשכת הלילה, האחר חיכה עד שיחלקו את הסוודרים המובטחים ורק אז עזב, אחר שעמד עם המזוודה בכביש וחיכה שעתיים לטרמפ וכשזה התמהמה, עלה לקיבוץ לאכול צהריים ונשאר כבר עד היום. 

הרשימה כללה כעשרה עוזבים עם שמותיהם האמיתיים. רק  בשמו של העוזב האחרון לא נקבתי. כתבתי, עד כמה שאני זוכר משהו כזה:

"...ולאחרונה התגלתה שיטת עזיבה מקורית והיא לעשות זאת דרך 'נטפים'. כלומר העוזב כותב לעלון  פיליטון על עוזבי הקיבוץ ובסופו מספר על העוזב האחרון שלא יודע איך להודיע  לחבריו על סיום פרק הקיבוץ בחייו והוא מחליט לעשות זאת על ידי כתיבת  פיליטון  שבו מתוארות  שיטות עזיבה שונות ולתת לקוראים לנחש לבד מה שמו של זה האחרון."

כתבתי את  הרשימה  עוד באותו שבוע, אך לא מיהרתי להדפיסה בעלון, כי  החלטתי לסיים את גיזום הכרם והכנת משתלת עצי הפרי שטיפחתי, ורק אז לעזוב. בעצם גם לא אז, כי  חג פורים עמד בפתח, וועדת התרבות החליטה שהנושא הפעם יהיה גן עדן, החבר'ה יתחפשו לדמויות שונות המגיעות למעלה ועוברות מבחני קבלה לפני אלוהים. חרף התנגדותי החליטו הכול שאני אהיה אלוהים ולא עזרו לי כל הטעונים שהעליתי. כי כמובן לא העזתי לגלות שבעוד שבועיים  אני עוזב ולכן לא ראוי לשמש בתפקיד כל כך רם ונישא.  שום דבר לא עזר לי ואני נאלצתי לקבל עלי את מרות הקיבוץ.

בעלון נטפים מס. 36 הנושא את המועד י"ד אדר תשי"ג , אני מוצא במאמר המערכת שנכתב על ידי אראלה את התיאור הבא:

"משנכנס אדר – מרבין בשמחה, ואנחנו שהשמחה במעוננו כל ימות השנה – בפורים על אחת כמה וכמה.

אנו שרויים כרגע ברקיע השביעי, צופים בזיו השכינה התלויה על ארגז מתנדנד מהתקרה, הלוא הוא כסא כבודו של פוצ'ו אלוהינו.

מימיננו גן עדן על כל תענוגותיו המובטחים, וצדיקים שבנו עתידים לישב שם ועטרות בראשיהם ונתח פילה – מבשר הלוויתן בפיהם ושישליק משור הבר בגרונם. 

ומשמאלנו – הגיהינום, ומדורי האימים שבו מרחשת מלובנת, עליה יקלו כל החטאים בעוונותיהם המרובים, גלגלי עינויים למיניהם,  חביות זוהמה ובהן שקועים הנדונים עד לפיהם, וביתני – תופת.

והקהל – ססגוני ומרהיב עין. מלכת שבא האפלה והשטנית מטיילת שלובת זרוע עם דון קישוט, ששריון הפחים שלו מצטלצל איומות עם כל חיבוק יתר. קליאופטרה עדוית הנחשים מנהלת ויכוח חם עם תייר אמריקני מבוהל ונפחד, ומוחמד הנביא מנסה לשווא לפתות את כיפה אדומה להיכנס עימה לאוהלו. קווזימודו עוגב על ריטה היוורט, ובפינה מסחררת כרמן שלושה אינדיאני-צבעונין, שעה שהרביעי כרוך לה כבר על אצבעה..."

את כל זאת כתבה אראלה עוד לפני החגיגה, כי העלון היה אמור לצאת בפורים עצמו וכל החוזרים  באותו יום מהמקלחת שאחרי העבודה, עתידים היו למצוא אותו מונח על מיטתם.

המסיבה עצמה, עד כמה שאני זוכר, לא היתה משגעת כמו שאראלה תיארה. אני הייתי אלוהים עצוב עם  זקן צמר גפן לבן שכיסה כמעט את כל פניי, ועם פה  שלא הפיק מרגליות. איש לא חש בתוגה המסתתרת מתחת ללובן הסדין העוטף אותי, והחבר'ה מתוך הרגל צחקו מחידודיי שהיו יותר מעוררי רחמים מאשר צחוקים.

בשבוע שלאחר המסיבה זכיתי להפתעה שלא הייתי רגיל לה. ניגשה אליי עדה הגבוהה (בניגוד לעדה האחרת שנקראה עדה השמנה) ואמרה לי שהיא רוצה לדבר איתי.

עדה הגבוהה היתה נקראת כך גם אם לא היתה לנו עדה אחרת, כי באמת היתה תמירה ויפת גוף. לא היתה מרבה לדבר וניכר היה שהיא, כמרביתנו, סובלת מחוסר ביטחון עצמי.

הפעם היתה נחרצת, דפקה על דלת חדרי וביקשה שאצא כי יש לה משהו להגיד לי וזה דחוף.  

מובן שתיכף יצאתי. זכרתי שבשמירות המועטות שיצא לי לשמור אתה, היתה די מנומסת, וההתחמקויות שלה מקירבת היתר שלי, לא תמיד היו מיידיות. הייתי סקרן לשמוע מה תגיד,  והיא, אחרי שהפנתה ראש לכל עבר לראות שאף אחד לא רואה, ואחרי שהשביעה אותי לא לספר לאף אחד מה שהיא עומדת לספר לי – אמרה לי בגילוי לב שתרצה (שם בדוי)  מוכנה להיות חברה שלי, והיא רוצה  לדעת אם אני מסכים עוד היום – כי יחזקאל (שם בדוי) מציע לה חברות והיא הבטיחה לתת לו תשובה עוד הערב.

אחרי שהתאוששתי מההפתעה שנחתה עליי, אמרתי לה שתגיד לתרצה שאני מאוד מעריך את הפנייה שלה ואני מחבב אותה מאוד, אבל יחזקאל הוא בחור הרבה יותר טוב ושווה ממני וכדאי לה לתפוס אותו מהר לפני שיתחרט.

השניים אכן התחתנו אחרי חודשיים, ולמרות שכבר לא הייתי בקיבוץ, שלחו לי הזמנה לחתונה. ספק אם הילדים  החמודים שנולדו להם, יודעים שאני הייתי יכול להיות אבא שלהם אם לא הייתי חושב שיחזקאל באמת הרבה יותר שווה ממני. 

המשך יבוא

* * *

יהודה דרורי

1. אנחנו גרמניה של פעם?...

כה אמר סגן הרמטכ"ל  (לקרוא כל מילה) בטקס אתמול [4.5] במכון משואה: "אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז – לפני  70, 80 ו-90 שנה – ומציאת עדות להם כאן בקירבנו, היום, ב-2016."

מסתבר שמה עושים פה כיום, במדינת ישראל, זה פרעות ביהודים, הורגים צוענים, שורפים עיירות וערים, משחזרים את ליל הבדולח, בונים מחנות ריכוז, שולחים טרנספורטים למחנות השמדה, שורפים ספרים בפרהסיה ועושים טקסים פאשיסטים המוניים וצועקים "הייל היטלר" – ובדרך גם משליטים דיקטטורה מוחלטת על כל המדינה בכלל והתקשורת בפרט. בנוסף, שליטי המדינה מתכננים לכבוש את הארצות השכנות ולהפוך את תושביהם לעבדים.

אז אנחנו מזכירים את גרמניה הנאצית? – כי הרי אלה הם המאפיינים הנאציים שהקצין הבכיר שלנו, עם פה גדול ואגו אינטלקטואלי מנופח, מוצא כיום אצלנו... ברור שיש פה חנופה ליפיפיות הנפש של סר-הביטחון, וקריצה לשמאל (כשיעזוב את צה"ל אולי ייכנס לרשימת מר"צ) – והסברי דובר צה"ל לדברים ממש מגוחכים, ואילו תמיכת הרמטכ"ל מזכירה לי צבאות של אז, שהקצונה הבכירה שומרת שם על התחת אחד לשני.

משהו מתחיל להסריח אצלנו במערכת הביטחון. מחזירים גופות מחבלים לאוייב כנגד החלטת ממשלה ולא דואגים להחזיר גופות חיילינו. ויש עוד מאפיינים שמזכירים לי ימים אחרים.

2. מה לפרופ' צ'חנובר בצפון קוריאה?

צפון קוריאה הינה מדינה המוקצה מחמת מיאוס ע"י מרבית מדינות העולם מהיותה מדינה דיקטטורית רצחנית הפועלת בהפחדה על אוכלוסייתה המסכנה והרעבה ללחם. זוהי רשות פאשיסטית טוטאליטרית בכסות קומוניסטית, רשות שוחרת מלחמה הבונה כוחות להילחם בדרום קוריאה ובעולם החופשי כולו – בעיקר מפתחת טילים בליסטיים ולוויינים שיוכלו לשגר נשק גרעיני לכל נקודה בעולם. זוהי מדינת טרור עולמי שסייעה בין השאר לסוריה לפתח את הכור הגרעיני הסורי שהשמדנו. זו מדינה שיש לסלקה לפני שתפגע קשות במדינות אחרות. העולם כולו בסנקציות על צפון קוריאה – ומי בא לתת להם סעד פירסומי חיובי, פרופ' צ'חנובר שלנו, בעל פרס נובל.

שלא יספר לנו הפרופסור הנכבד על מדע וחינוך בצפון קוריאה כי זו מדינת השטן, וביקורו בה רק נותן להם כוח תעמולתי. מעניין מי האידיוט אצלנו שיזם את הביקור הזה?

* * *

אורי הייטנר

1. כמו רקפות בין הסלעים

המאמר מוקדש לכבודו של הרב אלי סדן

אבי המכינות הקדם צבאיות וממייסדי מושב קשת שבגולן

חתן פרס ישראל על מפעל חיים תשע"ו

"מי מכיר? מי יודע? מי ראה, מי שמע? לאן, בעצם, נעלם מגש הכסף?

– יש הנאנחים בלאט: הלך לאיבוד המגש – שוב לא ימצא לעולם. חייבים נהיה להסתפק באחד זול יותר – עשוי פח.

– תמצא כאלה שיאמרו לך בחיוך ערמומי: נתיישן מגש הכסף, השתפשף מרוב שימוש, גם חלודה אכלה בו קצת. עשר שנים, חביבי, זה זמן!

זו האמורטיזציה [פחת] המקובלת של אידיאלים!

– פה ושם שמעתי מלחשים, כי אמנם ראו את המגש, מוטל בזווית איזו עליית-גג מאובקת, אלא שאיש אינו יודע כיצד להורידו משם. וציניקאי אחד סיפר לי השבוע במין הנאה ארורה, כי במסיבת קוקטייל אחת, הבחין כיצד מגישים כוסיות קונייאק צרפתי על מגש הכסף שלנו.

... מוטב לא לנסות ולדבר עם צעיר ישראלי ממוצע... על חול וחגור, על יום פרך ונזירות ממרגוע, על התנדבות ופקודה, התמסרות וויתורים, על אינטרס המדינה שהוא קודם להנאות הפרט ועל כל שאר דברים טובים ואמיצים, אשר מילאו אי פעם את לבנו על גדותיו.

... מה מתרחש כאן? מדוע צוחקים לך בפרצוף כאשר אתה מהין להעלות על דל שפתיך חלוציות? איזה פער מבעית משתרר בין הדור הצעיר לאידיאלים? היכן ראשית נביטת הציניות, הלא-אכפתיות, הריקנות? על איזה דשן משגשגים ברקני הקרייריזם לסוגיו? מה הפיג את טעמם של הערכים והפכם פוחלצים נלעגים בעיני הדור הצעיר?

האם נמצאים 'טללי נעורים עבריים' בתהליך של ייבוש?"

הציטוטים הללו, אינם עוסקים ב"דור ה-y". לא הבאתי אותם ממחקרם של עוז ותמר אלמוג על דור זה. הציטוטים הם ממחקר שהתפרסם שנה טרם הולדתו של עוז אלמוג. בפסח תשי"ט (1959) החלה להתפרסם ב"מעריב" סדרה בת שמונה מאמרים רחבי יריעה, שהוגדרו כ"מחקרו הגדול של רפאל בשן על הנוער הישראלי," ולסיכום – מסה מסכמת של הפובליציסט שמואל שניצר (לימים עורך העיתון). רפאל בשן היה אז מבכירי העיתונאים והמראיינים בישראל. לא היה זה מחקר אקדמי, אלא מחקר עיתונאי, שכלל שיחות עם בני נוער ועל בני הנוער. דמותו של הנוער, כפי שבאה לידי ביטוי במאמר, עגומה ומייאשת. איזה עתיד יש למדינה, לחברה, עם נוער כזה?

שנה קודם לכן, התפרסם ספרו של יוסי גמזו הצעיר "אתם נוער אתם?!" – שם הספר לקוח מאמרת הכנף המיוחסת ל"זקן השומרים" אברהם שפירא (1870-1965): "אתם נוער אתם? אתם חרא!" גמזו שמר על שפה נקייה, ועידן את האמירה ל"אתם בררה", והיא מופיעה הן בספר והן בשירו "סימן שאתה צעיר".

שנה לאחר פרסום מחקרו של בשן, הופיע הסופר ס. יזהר, אז ח"כ, בישיבה של סיעת מפא"י, והדביק לנוער של התקופה את הכינוי "דור האספרסו". בכינוי זה הגדיר והאשים יזהר את צעירי המדינה ברדיפה אחרי בידור ושעשועים וקריירה. זה היה ההיפך הגמור מדור הפלמ"ח הנערץ, שקדם להם ושישב "מסביב למדורה".

מה אפשר להציע לצעירים "המבקשים להם חוויית-מעט ובלבד שתהיה חריפה, מהירה וזולה," תהה יזהר. הוא גילה תהייה על בילויי בתי הקפה של צעירי ישראל, שזה עתה יצאה מתקופת הצנע של שנות ה-50 הקשות, ועל החיבה שלהם לנהנתנות ועל האגואיזם והחומרנות שדבקו בהם. לרבים הפריעה אז הנהייה של הצעירים אחרי כוכבי הרוקנ'רול מחו"ל.

כותרת סדרת מאמריו של רפאל בשן היתה: "הבט קדימה בזעם!" – הציטוטים שהבאתי, הם מהפרק השני, שכותרתו: "לאן נעלם מגש הכסף?". הוא הצביע על הפער בין "הנוער של היום" לנוער שקדם לו בעשר שנים, דור תש"ח. "מגש הכסף" הוא הנוער של תש"ח, על פי שירו המפורסם של אלתרמן, מתוך "הטור השביעי", אותו פירסם ב"דבר" ב-19 בדצמבר 1947. רבים ממטבעות הלשון בהן השתמש בשן, לקוחות מן השיר: "חול וחגור", "יום פרך", "נזירים ממרגוע", "טללי נעורים עבריים".

"מסביב למדורה" שהזכיר יזהר, הוא שם של שיר אחר של אלתרמן, אף הוא מ"הטור השביעי", שפורסם כעבור פחות מחמישה חודשים, ב-7 במאי 1948, שבוע טרם הכרזת העצמאות, לציון שבע שנים להקמת הפלמ"ח. בשן ויזהר, המביטים קדימה בזעם, מביטים אחורה בגעגוע, לדור תש"ח.

באותם ימים שבהם התפרסם "מגש הכסף" – הימים שבין החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר להקמת המדינה, נערך דיון במועצת ההסתדרות הכללית על המצב. הדוברים עלו בזה אחר זה וביטאו פחד מפני הצפוי. רבים מהם הטיחו האשמות קשות ב"נוער של היום", ואיך הוא יעמוד באתגר הגדול? איזה פער קיים בין הנוער הזה לנוער של העלייה השנייה והשלישית!

כאשר עלה בן גוריון להשיב לנואמים, הוא הביע אמון מוחלט בנוער העברי, במסירותו, בנכונות ההקרבה שלו ובכך שיוכל לעמוד באתגרי המלחמה. והוא סיפר סיפור קטן. כאשר חבריי ואני, חלוצי העלייה השנייה, עלינו לארץ, ותיקי היישוב הביטו בנו, "היחפנים האלה," בעין שלילית וקיטרו אף הם על "הנוער של היום," השונה כל כך מהנוער שהקים את המושבות...

וכבר נאמר – סדנא דארעא חד הוא...

אין בכוונתי לזלזל כהוא זה במחקרם של בני הזוג אלמוג על דור ה-y. אני מעריך ומוקיר מאוד את אלמוג, מטובי הסוציולוגים בארץ, ובטוח שיש הרבה מאוד אמת בממצאי מחקרו, כמו גם במחקרו של בשן, כמו גם באמירות של חברי ההסתדרות בתש"ח וכמו האמירות כלפי יחפני העלייה השנייה. אלא שאני מאמין שזו אינה התמונה השלמה. התמונה השלמה כוללת מציאות נוספת, סמויה – בעיקר מהרדאר התקשורתי, של נוער חלוצי, ערכי, מתנדב, שאולי אינו רוב הדור הצעיר, אך הוא זה שנותן וייתן את הטון וינהיג את החברה הישראלית בעתיד הלא רחוק.

רפאל בשן סייג את דבריו. "איך שלא יהיה, המגש יימצא ביום מן הימים... אפשר שהנוער הטוב, החושב, ההוגה, המגשים, מסתתר אי שם ואת הטון בחוצות ובשווקים נותן דווקא קומץ צרכנים 'שוויצרים' ריקניים?"

8 שנים לאחר מכן, אותו נוער ריקני, אותו דור אספרסו, הנחיל למדינת ישראל את הגדול בניצחונותיה, שחרר את כל א"י המערבית ואת הגולן, גילה מסירות אין קץ והקרבה ללא מיצרים בהגנה על מדינת ישראל.

41 שנים אחרי מלחמת ששת הימים, במבצע "עופרת יצוקה" כתב אריאל הורביץ את שירו "כמו רקפות בין הסלעים".

כמו אימו, נעמי שמר, שממש שיפשפה את עיניה, כאשר פתאום מצאה בפינה "את ארץ ישראל הישנה, האבודה, והיפהפיה והנשכחת, והיא כמו הושיטה את ידה, כדי לתת ולא כדי לקחת," כך גם הוא הופתע פתאום לגלות איך "כמו רקפות בין הסלעים, הפנים היפים של הארץ מתגלים."

אריאל הורביץ אינו אמן של "לחיי העם הזה שכמה טוב שהוא כזה." נהפוך הוא, הוא אמן ביקורתי מאוד, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעיקר בתקליטו "אלבום 5", שהוא אלבום מחאה חזק ובוטה. בד"כ הנטייה שלו היא להצביע על הצדדים השליליים בחברה הישראלית, נגדם הוא יוצא. אחד משיריו הראשונים והמצליחים ביותר, סיגל נחמיאס, מתוך האלבום "יאללה ביי", אף עוסק בסוגיית המילואים באופן ביקורתי מאוד, המתאר את תחושות התסכול של המילואימניק.

גם בשיר הזה, אריאל הורביץ אינו מתכחש לצדדים המכוערים בחברה הישראלית – הנהיגה הפרועה, הלכלוך ברחובות, הפשע, הטלוויזיה השטחית, דרי הרחוב והאלימות הרצחנית, הקרע בין ימין ושמאל, הפערים הסוציואקנומיים, כשלי קליטת העלייה, היחס לעובדים הזרים. אך מרוב שהוא מרבה לעסוק בסוגיות הללו, נסתרו מעיניו הפנים היפים של הארץ. ולפתע, במבצע "עופרת יצוקה" כאשר הוא רץ בהתנדבות להופעות במקלטים ובפני החיילים, הוא גילה את הפנים הללו, המסתתרים כרקפות בין הסלעים. וכשהארץ צריכה שמישהו ישכב בחול בתוך שוחה, הם לפתע יוצאים ונגלים לנגד עיניו. גם הורביץ ממש משפשף את עיניו, כשהוא פגש בא"י היפה.

האם רק במלחמה באים לידי ביטוי הפנים היפים של הדור הצעיר בישראל? רק בתש"ח, במלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים, במלחמת לבנון השנייה, ב"עופרת יצוקה" וב"צוק איתן"?

במלחמה אנו מנסים להסיר מנגד עינינו את מעטה הציניות, ולכן אנו רואים את הדברים, אך הם קיימים בכל השנה. הורביץ הופיע, לפני חודשים אחדים, באירוע "לימוד גולן", במכללת "אוהלו" בקצרין. הוא סיפר שהוא הגיע אחרי לילה בלי שינה, כיוון שאת הלילה הקודם הוא בילה כמתנדב בארגון "השומר החדש". הוא בילה את הלילה עם חבריו המתנדבים, הצעירים ממנו בעשרים שנה.

"השומר החדש" הוא ארגון אחד מתוך ארגונים רבים מאוד, של צעירים ובני נוער נפלאים, המתנדבים כל השנה בחינוך, ברווחה, בקליטת עליה, בביטחון – חלקם במסלולי הגשמה כדרך חיים, חלקם בהתנדבות כחלק בלתי נפרד מאורח חייהם. הם משלבים עשייה ולימוד. הארץ, לאורכה ולרוחבה, זרועה בארגונים כאלה, כאשר על כל מקום בתוכם מתחרים מועמדים רבים; תנועות הנוער, שלפני שנות דור כבר הספידו אותם והנה היתה להם עדנה רבתי, מכינות קדם צבאיות, התנדבות חסרת תקדים לשנות שירות לפני הצבא, התנדבות רבה לשירות קרבי ומשמעותי בצה"ל, תנועות הבוגרים, הקומונות העירוניות, הקבוצות השיתופיות, תוכנית המשך לבוגרי צבא במכינות הקד"צ, תכניות בוגרים המשלבות חקלאות ולימוד, הגרעינים התורניים בערי הפיתוח, ארגונים של אקטיביזם חברתי, בתי מדרש רבים ומגוונים, תנועות וארגונים של התחדשות יהודית וציונית ועוד ועוד. הנה, רק אצלנו בגולן – מדרשת השילוב, שלוש מכינות קדם צבאיות, תכנית "נטעים", "קטיף ישראלי", התנדבות רבה של בני נוער לשנות שירות ועוד.

לפני 37 שנים, השתתפתי כנער בקורס רשג"דים של תנועת הצופים; חוויה משמעותית מאוד, שהשפיעה עליי יותר מכל קורס פיקודי וניהולי בצה"ל ובחיים האזרחיים עד היום. באותו קורס, דיברנו על היותנו "300 הגדעונים"; כמו 300 לוחמיו של גדעון המקראי – אוונגרד קטן מאוד מבחינה מספרית, שיכול להנהיג ולהוביל ולחולל שינוי. היום מדובר על הרבה יותר מ-300, מ-3,000 וגם מ-30,000 גדעונים. ולכן, איני שותף לאווירת הייאוש ולנהי.

"הבט קדימה בזעם" כתב רפאל בשן, מיואש מ"הנוער של היום", ארבע שנים לפני שנולדתי. אך כשאני רואה את הנוער של היום, אני מביט קדימה בתקווה ובאמונה.

2. תחמושת לתעשיית השנאה

הרבה אמת היתה בדבריו של סגן הרמטכ"ל בנאומו בטקס הזיכרון לשואה ולגבורה. אכן, כפי שהוא אמר, צה"ל הוא צבא מוסרי. אכן, כפי שהוא אמר, טוהר הנשק הוא ממאפייניו של צה"ל לאורך כל השנים. אכן, היו וישנם חריגים, שנהגו ונוהגים בניגוד לערך טוהר הנשק, ובכך הם פועלים בניגוד לדרכו של צה"ל. אכן, צה"ל הקפיד ומקפיד על תחקיר אמת של אותם אירועים, באומץ, ללא משוא פנים.

ודווקא כיוון שהדברים הללו נכונים – האמירה של סגן הרמטכ"ל: "זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז לפני 70, 80 ו-90 שנה, ומציאת עדות להם כאן בקרבנו, היום, ב-2016" – שקרית ומקוממת.

ההשוואה הזאת חמורה, קודם כל כיוון שהיא שקר. סגן רמטכ"ל שמשקר – זהו כבר כשל ערכי. וכאשר סגן הרמטכ"ל משקר דווקא בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הדבר חמור שבעתיים. אך עיקר החומרה בדבריו, הוא העיתוי וההקשר. ישראל נמצאת תחת מתקפה קשה של דה-לגיטימציה. הביטוי הבוטה, המכוער והציני ביותר של המתקפה הזאת, הוא ההשוואה הנואלת של ישראל לנאצים ושל פעולות צה"ל להגנה על אזרחי ישראל, כפשעים נאציים. לאיזו תהום מוסרית, מפלצתית, יכולים לרדת אנשים, כדי ליצור את משוואת השקר הצינית הזאת? איזו ציניות מרושעת, מקפיאת דם באכזריותה, יכולה לגרום לאנשים לומר את דברי הבלע הללו?

למרבה הצער, חוד החנית של התופעה הזאת, שהיא חמורה לאין ערוך יותר מהכחשת השואה במובן הפשטני של המושג, הם יהודים, ישראלים.

סגן הרמטכ"ל בשום אופן לא ערך את ההשוואה הזאת. הוא לא השווה את צה"ל ומעשיו למעשי הנאצים. אבל היה עליו להבין שבדברים שאמר הוא מעניק תחמושת לתעשיית השקר והשנאה הזאת.

נושא הדגל הישראלי של תעשיית השקר וההשוואה של ישראל לנאצים הוא עיתון "הארץ". כך מציין "הארץ" את יום השואה. "מציין"?! – כך חוגג "הארץ" את יום השואה.

עמירה הס כותבת על "השואה הקפיטליסטית לאפרו-אמריקאים" ומסבירה מדוע היא חמורה יותר מהשואה שביצעו הגרמנים ובעלי בריתם (וכמובן אינה מציינת מיהם קורבנות אותה שואה) ואז יוצרת זהות בין קורבנות שואת הקפיטליזם לבין הפלשתינאים.

יוסי קליין מציג דיאלוג דמיוני בינו לבין חבר, המסביר שהוא שותק לנוכח הדברים הנוראים הקורים במדינה, כי הם אינם פוגעים בו אישית, והוא מכניס לפיו של החבר את המשפט: "אז מה אתה מציע, פשוט לקום ולברוח, כמו ב-1933?"

צבי בראל מאשים את מדינת ישראל שהיא מסכנת את יהדות העולם: "היא מונהגת על ידי תמהונים וידעונים שהזריקו לעורקיה סמי הזייה. זו ציונות שמסכנת עכשיו לא רק את אזרחי ישראל, אלא גם את יהדות העולם."

דניאל בלטמן כותב: "החיבור לשואה הוא מרכיב כבד משקל בזהות הלאומית של היהודים במדינה. זה משרת את הימין המכתיב שיח קורבני וגזעני פרוטו־פאשיסטי, שנועד להלבין את הפשע המתמשך נגד הפלסטינים ולהציב את העולם הנוצרי בעמדת התנצלות נצחית."

רוגל אלפר: "הנצחת השואה משמשת נדבך מרכזי בהרס נשמת הנוער הישראלי, שחירותו ניטלת ממנו על ידי מנגנון אינדוקטרינציה משומן, עוד בטרם יספיק לעמוד על דעתו. נוער ישראלי אינו בן חורין."

וכו' וכו' וכו'.

והנה, אותו עיתון פירסם במלואו את נאומו של סגן הרמטכ"ל. העיתון המרבה להשמיץ יום אחר יום את צה"ל ומפקדיו, להציג את צה"ל כצבא כיבוש ודיכוי המבצע פשעי מלחמה נוראים, הלועג למוסריותו של צה"ל – אותה העלה סגן הרמטכ"ל על נס, הבז למושג "טוהר הנשק" – אותו קידש סגן הרמטכ"ל, דווקא אותו עיתון הביא בשלמותו את נאומו של האלוף גולן.

אין לי ספק שכך יעשו גם גורמי BDS בחו"ל, שישתמשו בדבריו של גולן, שלבטח יסלפו ויעוותו אותם, כדרכם, כבליסטראות ליידוי על מדינת ישראל השנואה עליהם. בשעה שמפלגת הלייבור בבריטניה משעה את חבריה המשווים את ישראל לנאצים, הם יוכלו עכשיו להישען על דברי סגן הרמטכ"ל הישראלי.

שעות אחדות לאחר נאומו, הוציא דובר צה"ל הודעת הבהרה של סגן הרמטכ"ל. לפי הודעת דובר צה"ל, גולן "לא התכוון להשוות בין צה"ל ומדינת ישראל לתהליכים שהתרחשו בגרמניה לפני 70 שנה. ההשוואה אבסורדית ומשוללת כל יסוד. צה"ל הוא צבא מוסרי השומר על טוהר הנשק וכבוד האדם, לא היתה שום כוונה ליצור הקבלה כזאת."

ודאי שצה"ל הוא צבא מוסרי השומר על טוהר הנשק וכבוד האדם. אך אם לא היתה שום כוונה ליצור הקבלה כזאת, למה סגן הרמטכ"ל אמר מה שאמר, בזמן ובמקום שאמר? ואם לא היתה כוונה ליצור הקבלה כזאת, למה הוא יצר השוואה "אבסורדית ומשוללת כל יסוד" כזאת, בניגוד לכוונתו? ואם זו לא הייתה כוונתו – למה כן היתה כוונתו?

חשוב היה שסגן הרמטכ"ל יבהיר את הדברים, וראוי היה שיעשה זאת בקולו, כפי שנאם בקולו. אך הבהרה מן הסוג של "לא היתה כוונה" היא עלבון לאינטליגנציה. הדברים נאמרו. ומי שאמר אותם, הוא שצריך לתקן אותם.

בעקבות דבריו של סגן הרמטכ"ל, היו שאמרו עליו שהוא "קצין אמיץ". אמיץ? אדרבא. שיהיה לו האומץ לומר מילה אחת קטנה: "טעיתי" – ולהתנצל. מודה ועוזב ירוחם, ובמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

ואם אין לו האומץ והיושרה להודות בטעותו ולהתנצל, מן הראוי שיתפטר.

[אהוד: לדעתי סגן הרמטכ"ל קורא כנראה יותר מדי את עיתון "הארץ", ומאחר שאולי אינו חכם ביותר – הוא אכן מושפע משטיפת המוחות שנערכת שם יום-יום, כאשר בין היתר העיתון משווה אותנו לשנות ה-30 הנאציות בגרמניה – וגולן חשב לתומו שזה 'בון טון' ישראלי  משכיל לדבר כך!]

3. צרור הערות 8.5.16

* קורבנות השנאה – נשאת מלחם לקח רובה, ריסס אזרחים ישראליים ברחוב דיזנגוף, רצח את אלון בקל ושימי רואימי ופצע עוד שבעה אנשים. הוא חטף מונית ורצח את נהגה אמין שעבען. לאחר מצוד בן שבוע, נהרג המחבל הרוצח בקרב יריות עם לוחמי הימ"ם.

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, נתייחד עם זכרם של אלון בקל, שימי רואימי ואמין שעבען, יחד עם כל חללי צה"ל והרוגי פעולות האיבה והטרור – ללא הבדל דת גזע ומין. כולם הרוגי המאבק על זכותנו לקיים את מדינת ישראל.

בעיצומו של יום הזיכרון, דווקא ביום הזיכרון, תתקיים גם השנה פרובוקציה פרברטית, של התייחדות עם הנרצח אלון בקל, הרוצח נשאת מלחם, הנרצח שימי רואימי והנרצח אמין שעבען, שכולם כביכול עיסה אחת של "קורבנות השנאה". פרובוקציה מכוערת, חולנית, צינית, שנועדה לזרות מלח גס על הפצעים הפתוחים והכואבים ביותר שלנו.

הפרובוקציה הזו ראויה לבוז ולהוקעה של כל בן תרבות, של כל אדם בעל מצפון.

* הרציונל החולני של הפרובוקציה – הפעילה האנטי ישראלית הרדיקאלית פרופ' נורית פלד אלחנן ניסחה כך את הרציונל של הפרובוקציה הפרברסית: "משפחת השכול, כוללת כל משפחה שכולה, בין אם בנה הרג חפים מפשע בעזה או בג'נין בכלי נשק משוכללים ומתוחכמים ובין אם דקר אדם ברחוב בסכין מטבח."

ניתן להגדיר את פלד אלחנן כאדם נטול מוסר.

* נגד החלוקה – בראיון ליום העצמאות ה-11 של ישראל (1959) הפתיע נשיא ארה"ב בעת הקמת המדינה, הארי טרומן, את המראיין, סופר "מעריב" בארה"ב ה. יוסטוס. יוסטוס בירך אותו על תמיכתו בתוכנית החלוקה, והוא מיהר להסות אותו ואמר: "אני התנגדתי לחלוקה. דעתי היתה כי צריך לתת ליהודים את ארץ ישראל בגבולותיה הרחבים ביותר ואת הערבים אפשר היה לפצות... אבל האחרים לא רצו ללכת איתנו... אנגליה. ולא רק אנגליה. גם צרפת."

* מדינת כל אזרחיה – מדינת ישראל היא מדינת כל אזרחיה. היא מדינת אזרחיה בדיוק כמו כל מדינה דמוקרטית, וזה מובן מאליו. אין צורך לציין זאת, כפי שלא מצוין שצרפת היא מדינת כל אזרחיה.

המותג "מדינת כל אזרחיה" הוא מותג שקרי, שהמנוולים האנטי ציונים המציאו כדי לקעקע את צביונה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הם המציאו מושג שלא קיים ואין לו אח ורע בעולם, כדי להציג את השקר הנתעב כאילו יש סתירה בין מדינת לאום, לבין שוויון אזרחי לבני מיעוטים – סתירה הקיימת, כביכול, אך ורק במדינת הלאום היהודית.

יש להבחין בין המציאות, המובנת מאליה, שישראל היתה, הינה ותהיה מדינת כל אזרחיה, לבין אותו מותג שקרי של אלה המנסים להחריב את מדינת ישראל, כלומר את מדינת הלאום היהודית, ולהפוך אותה לעיסה קוסמופוליטית חסרת טעם, ריח וצבע, אותה הם מכנים "מדינת כל אזרחיה".

מגילת העצמאות הגדירה מהי מדינת ישראל: "אנו מכריזים בזאת על מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."

כל המגילה היא ההסבר מה משמעות "זכותנו הטבעית וההיסטורית," שהיא התוקף להקמת המדינה היהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.

ובאותה מגילה, נאמר שמדינת ישראל, כלומר המדינה היהודית בארץ ישראל, תעניק זכויות שוות לכל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין. לא זו בלבד שישראל עושה זאת – היא עושה זאת למרות מצב המלחמה בינינו לבין עמו של המיעוט היושב בתוכנו, הלוחם עד היום נגד קיום המדינה. לא היה בהיסטוריה האנושית אח ורע לכך, ובמקום להיות גאים בדמוקרטיה הליברלית הישראלית, כל הזמן מתבכיינים אצלנו על כך ש... שמה? שכלום. קשקושים.

מי שטוען שיש להפוך את מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה, כמוהו כמי שטוען שיש להפוך את אורי הייטנר לאורי הייטנר, באמצעות ניתוח לשינוי מין וכפיית התאסלמות, ואולי עוד כמה שיפוצים כמו גדיעת יד ורגל. אבל לא צריך להפוך אותי לאורי הייטנר. אני כבר אורי הייטנר. הוא הדין במדינת ישראל. היא מדינת כל אזרחיה. מי שטוען שיש להפוך אותה ל"מדינת כל אזרחיה" בסך הכל המציא כותרת פוליטיקלי קורקט לבטא את שאיפתו להחריבה.

* הלקח הלאומי והלקח האוניברסלי – אל סדרת השקרים, על פיהם קיימת סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית, בין מדינת לאום יהודית למדינת כל אזרחיה, השאלה המתחכמת "מה אתה קודם אדם או יהודי" וכד', נוסף בשנים האחרונות שקר נוסף, על פיו קיימת סתירה בין הלקח הלאומי והלקח האוניברסלי מן השואה. סליחה, לא לקח לאומי, לקח "לאומני".

הדיבור על הלקח הלאומני לעומת הלקח האוניברסלי הוא שקרי וציני. המסר המרכזי שבו הוא שלילת הציונות – הלאומיות היהודית, והצגתה כ"לאומנות". לאומיות ולאומנות הן שתי תופעות שונות בתכלית. בעוד הלאומנות, המבוססת על אגואיזם לאומי ושנאת האחר היא רגש שלילי ביותר, הלאומיות, המבוססת על רגש פטריוטי, על אהבת העם והארץ, על הזדהות עם בני העם, עם ההיסטוריה שלו ועם התרבות שלו, היא רגש חיובי ביותר. טיפוח הלאומיות הוא הדרך הנכונה למאבק בלאומנות. 

יש להפיק מן השואה לקחים אוניברסליים ולאומיים. הלקח הלאומי, הוא הציונות – נטילת אחריות אקטיבית של העם היהודי על גורלו ולא תלות פאסיבית ברצונם הטוב והרע של אחרים. קיומה של מדינת לאום יהודית, ריבונית, עצמאית, חזקה בא"י. מקומם של היהודים אינו בגולה אלא במולדתם, כאזרחי מדינת הלאום שלהם. הצורך בצבא חזק, בגבולות בני הגנה, בהרתעה בלתי קונבנציונלית ובסיכול הצטיידות של אויבי ישראל בנשק השמדה המונית, כדי להבטיח בכל מקרה את ביטחונו של העם היהודי, ביטחונה של מדינת ישראל, שלומם של אזרחיה.

הלקח האוניברסלי הוא ההומניזם – מאבק נחרץ בגזענות על כל סוגיה, באנטישמיות, בשנאת הזר, בשנאת האחר. הצורך להיות טובים יותר, לקיים חברה צודקת, להיאבק ברוע. ביסוס החברה על ערכים דמוקרטיים ומאבק ברודנות ובדיקטטורה למיניה. אי השלמה עם משטרים דיקטטוריים, אי אמון במשטרים כאלה ובפיסות נייר עליהם חותמים רודנים.

 אין כל סתירה, אף לא שמץ של סתירה, בין הלקח הלאומי והלקח האוניברסלי. אין הם סותרים זה את זה אלא משלימים זה את זה. הפקת הלקח האחד ללא הלקח האחר, אינו הפקת לקחים מן השואה. הצגת לקח אחד כלא רלוונטי, היא התחמקות מהפקת לקחי השואה. מצג השווא של סתירה, כביכול, בין הלקח הלאומי והלקח האוניברסלי, הוא התחכמות צינית, פוסט ציונית, שנועדה לשלול מן הנוער את החינוך הציוני. הסתירה, כביכול, בין שני סוגי הלקחים, היא תעמולה פוליטית צינית. יש לדחות את הצגת הסתירה הזאת בשאט נפש.

* הרבה יותר בזוי מהכחשת השואה – בעבר נהגתי להגדיר את תעשיית הזוועה והשקר, המציגה את ישראל בדמות הנאצים, כסוג של הכחשת שואה. ולא אחת נעניתי באמירה המיתממת: "אבל הם לא טוענים שלא היתה שואה." ולכן, איני חוזר עוד על ההגדרה הזאת. נכון, ההשוואה הנואלת הזאת אינה הכחשת שואה במובן הפשטני של המושג. זו תופעה הרבה הרבה יותר חמורה מהכחשת השואה.

במאמר ערב יום השואה ב"הארץ", עמירה הס לא כתבה הפעם ישירות שישראל נאצית העושה שואה לפלשתינאים. היא כתבה זאת בצורה מתוחכמת. היא כתבה על "השואה שהמיט הקפיטליזם (האירופי, האמריקאי המתהווה והמתבגר) על חברות באפריקה, ואחר כך על המיליונים שהובלו כבקר ליבשת החדשה ועל צאצאיהם," והציגה זהות בין השואה הזאת, לבין מה שאנו מעוללים לפלשתינאים.

כדי שלא תהיינה אי הבנות, ושיהיה ברור שההשוואה העקיפה שלנו היא לנאצים, הס משווה את "השואה של הקפיטליזם," לשואה שעשו הגרמנים, אך היא חמורה יותר כי היא עוד נמשכת. "כדרכה של כל שואה, גם רישומה של זו שחולל הקפיטליזם נגד האפריקאים והאפרו־אמריקאים אינו נמחק. שלא כמו שואה אחרת (שהמיטו גרמניה הנאצית ובעלות בריתה), זו האמריקאית ממשיכה לצמח שלוחות של דיכוי מוסדי וניצול, אפליה וגזענות, השפלה וזלזול נגד צאצאי השורדים."

וכאן באה ההשוואה הבלתי נמנעת בין "קורבנות השואה הקפיטליסטית" לבין הפלשתינאים: "אין פלא, אם כן, שבדיוק בתקופה זו – שבה חיילים, שוטרים ומאבטחים פרטיים ישראלים ממשיכים להוציא להורג פלסטינים חשודים בסכינאות, בלי לנסות להשתלט עליהם בעודם בחיים – מתהדקים הקשרים בין נציגים של התנועה השחורה האמריקאית לבין פעילים פלסטינים. בשני הצדדים עושים הקשרים וחיבורים ומדברים על הזלזול של ההגמון, השליט, בערך חייהם, ובעצם חייהם, של השחורים והפלסטינים... אין אפרו-אמריקאי שמדינתו הרשמית היום ואזרחיה הלבנים לא גרמו למשפחתו ולו אסון נורא בעבר הקרוב או הפחות קרוב, ולרבים מאוד גם בהווה. אין פלסטיני (אזרח, תושב, פליט בגלות או נתין), שישראל ואזרחיה היהודים לא גרמו וגורמים לו ולמשפחתו אסון נורא בעבר הקרוב ובהווה: מגירוש מהמולדת, הרג יקירים וקרובים, גזל אדמה ובית ופרנסה, קטיעת שורשים ושכתוב היסטורי, ניסיון למחיקת זהויות, הפרדת משפחות..." וכו' וכו'.

הוא שאמרנו, הרבה יותר חמור, הרבה יותר בזוי, מהכחשת השואה.

אגב, כאשר היא מדברת על השואה שחוללו הגרמנים ובעלות בריתם, היא לא מזכירה את היהודים. היא "שוכחת" לציין מי היו הקורבנות. אז אולי היא בכל זאת מכחישת שואה?

* חכמים, היזהרו בדבריכם – והרי הודעה שנתקבלה זה עתה. השגתי את תגובתו של התנא אבטליון, אב בית הדין, על דבריו של סגן הרמטכ"ל: "חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם, שֶׁמָּא תָחוֹבוּ חוֹבַת גָּלוּת וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים, וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל."

* מילה קטנה אבל גדולה – כאזרח, איני מכיר את קציני צה"ל ואין לי די כלים להעריך אותם באופן מעמיק, כמו למשל פוליטיקאים, אמנים או עיתונאים. אולם מהמעט שאני יודע על סגן הרמטכ"ל יאיר גולן, אני יודע שהוא פייטר אמתי, קצין אמיץ ונועז, חותר למגע, נחוש, חותר לניצחון – רחוק מרחק רב מעולמם של מי שבימים האחרונים מצטטים אותו כמוצאי שלל רב.

אין לי ספק שכוונותיו בנאומו היו טובות וראויות. כקצין ערכי, הדבק בערכי המוסר וטוהר הנשק בצה"ל, הוא רצה להעביר מסר ערכי ולצאת נגד תופעות ואמירות שליליות ביותר הקיימות בחברה הישראלית, וקיימות תופעות כאלו, של שנאת זרים, גזענות וכהניזם.

אלמלא הנפילה שלו, ההשוואה האומללה, האיומה והנוראה, לגרמניה לפני 70 שנה, המסר שלו עשוי היה ליפול על אוזניים קשובות. זהו מסר ראוי ונכון. אולם אי אפשר להעביר מסרים ערכיים בדברי שקר, וכל השוואה כזאת היא שקר וכזב. ההשוואה הזאת, שהיא זאת שעוררה את הזעם והעלבון הציבורי, היא זילות השואה. השמעת ההשוואה הזאת בימים שבהם ישראל נמצאת תחת מתקפת דה-לגיטימציה שליבתה היא הניסיון הנואל להשוות את ישראל לנאצים, היא חוסר אחריות משווע.

אין לי ספק, שיאיר גולן, קצין המקדיש את כל חייו לביטחון מדינת ישראל, הוא פטריוט לעילא ולעילא, לא פחות מאף אחד ממבקריו, לא פחות ממני. אין בי צל של ספק באשר למחויבותו הלאומית. אולם דבריו האומללים היו טעות חמורה, וגרמו לנזק כבד.

לא יגרע דבר מכבודו של גולן, אם יואיל לחזור בו, להודות בטעותו ולהתנצל. אני משוכנע שהוא היה נותן כל הון שבעולם כדי לחזור 48 שעות אחורה, לקחת טיפקס ולמחוק את פסקת הבלע, עם ההשוואה שהוא עצמו הגדיר אותה למחרת כאבסורדית. ניתן לצפות ממי שגילה אומץ בשדה הקרב, לגלות גם אומץ אזרחי, ולומר בגלוי, בפיו, מילה אחת, קטנה אבל גדולה: טעיתי.

* שקרן ומסית – דבריו של סגן הרמטכ"ל שגויים וחמורים, אולם אני מוקיע את מסע ההסתה והשקרים נגדו. למשל, קראתי ש"סגן הרמטכ"ל השווה את חיילי צה"ל לקציני אס.אס." – שקר וכזב. סגן הרמטכ"ל אמר שצה"ל הוא צבא מוסרי, השומר על טוהר הנשק ועורך תחקירי אמת לחריגים הפועלים בניגוד לערכים אלה. מי שמעליל על סגן הרמטכ"ל שהוא השווה את צה"ל לאס.אס. הוא שקרן ומסית.

* שבחים מעוכר ישראל – כאשר קצין בכיר בצה"ל קוצר שבחים משונא ישראל הפנאט רוגל אלפר, אות הוא שדבריו היו אומללים. כיוון שרוגל אלפר אינו מסוגל באמת לשבח קצין בכיר בצבא הכיבוש ופשעי המלחמה, שבעבורו הוא צבא אוייב, הוא תוקף את סגן הרמטכ"ל על "התנצלותו". האמת היא שהאלוף גולן לא ראוי לביקורת הזאת, כיוון שלא התנצל, אפילו לא חזר בו, אפילו לא הודה בטעותו, בסך הכל הבהיר ש"לא התכוון". אבל די בכך כדי שאלפר ייצא נגדו.

* מותר להשוות – יש להוקיע את תופעות הגזענות ושנאת הזרים בתוכנו, את קריאות "מוות לערבים" שאין כל הבדל בינן לבין הקריאות "מוות ליהודים", את התופעות נוסח ארגון להב"ה – קו קלוקס קלאן הישראלי, "לה-פמיליה" וכו'.

אולם כדי להוקיע את הרע, אין כל סיבה להעליל עלילות שקר על החברה הישראלית. אם רוצים להשוות, ההשוואה היא בשום פנים ואופן לא לגרמניה לפני 70 שנה. כדי להשוות בין תופעות, הן צריכות להיות על מישור אחד, וזה לא המקרה, כמובן. ההשוואה הנכונה, היא בין ישראל לדמוקרטיות המערביות היום. גם בהן יש תופעות של גזענות ושנאת זרים. ושם מפלגות ימין רדיקליות הן מפלגות מרכזיות ביותר, וזאת בלי שהן נמצאות במלחמת קיום עם עמו של המיעוט החי בתוכם. אצלנו החיה הכהניסטית אינה מצליחה להיכנס לכנסת גם כאשר היא רצה בבריתות עם מפלגות כמו זו של אלי ישי. צריך להוקיע את התופעות, כיוון שיש להילחם ברע באשר הוא. אך אין לעשות זאת בדרכי שקר, עלילה והכפשת החברה הישראלית בכללה.

* שיח אוטומטי – יש משהו מאוד מתסכל, לפחות מבחינתי האישית, בדיון על דברי האלוף גולן.

הצדדים במחלוקת על דבריו, כמעט זהים לצדדים במחלוקת על הירי בחברון.

אני מוצא את עצמי מול האנשים שהייתי עימם באותו צד של המתרס בפולמוס "החייל", ובאותו צד עם אלה שהתעמתתי אתם.

ונראה לי שבמידה רבה זו התייצבות אוטומטית של אנשים, ב"צד" שבו הם כבר מלוהקים, יותר מאשר התייחסות עניינית לכל מקרה לגופו.

הבעייה בדבריו של סגן הרמטכ"ל היא ההשוואה האומללה לגרמניה של שנות השלושים והארבעים. אני סבור שגם אנשים, שכמוני – סבורים שאוראל אזריה הוא חייל שסרח, שנהג בפחדנות, שעשה מעשה שלא יעשה, שתגובת צה"ל היתה נכונה, ששר הביטחון והרמטכ"ל אמרו את הדברים הנכונים וראוי היה שיאמרו אותם, שהתמיכה באזריה ובמעשהו והצגתו כ"גיבור" היא מבישה, שההפגנה בעדו הייתה הפגנה נגד צה"ל – גם הם צריכים לגנות את דברי סגן הרמטכ"ל. באמירתו זו הוא חצה קו אדום, מבחינה ערכית ומוסרית.

יש לי תחושה חזקה מאוד, שרבים מן המתייצבים להגנתו של סגן הרמטכ"ל לא באמת חשבו עד הסוף על משמעות דבריו ועל הנזק שהם גרמו. הם פשוט קפצו כאוטומטים. וחבל.

אני יודע טיפה היסטוריה, ויודע מה היה בגרמניה לפני 70 ו-80 שנה. אני יודע מה עשו הגרמנים להוריי לפני 75 שנה. אני יודע מה הם עשו לבני עמנו. איך אדם נורמטיבי מסוגל להעלות על דל שפתיו השוואה אומללה כזאת? איך סגן הרמטכ"ל של צה"ל יכול לומר דברים כאלה? ואיך אפשר לתמוך בו ולגבות אותו?

יש להיאבק על המוסריות בצה"ל ובחברה הישראלית, יש להיאבק על ערכים כמו טוהר הנשק. הדרך לכך היא הצבת רף מוסרי גבוה וחינוך לאורו. הדרך לכך אינה יכולה להיות באמצעות השוואה חסרת שחר עם נקודת השפל של ההיסטוריה האנושית.

ובוודאי שאסור לעשות זאת, בתקופה שבה הגרועים בשונאינו מטפחים את ההשוואה הנואלת והשקרית הזאת כדי לעשות לנו דה-לגיטימציה.

* לא להתקרנפות – אני מסרב להשתתף במשחק המנסה לכפות עליי בחירה בין תמיכה בגזענות נוסח סמוטריץ', לבין תמיכה בהשוואת ישראל לגרמניה הנאצית. וכאשר אני רואה את החברה הישראלית מידרדרת למציאות של שני עדרים המתייצבים אוטומטית לקול תופי הטם-טם, אני מסרב להיות חלק מכל אחד מהעדרים האלה. אני מחפש שותפים לקול ציוני דמוקרטי שפוי, העומד מול נחשול א' ומול נחשול ב'. אני מחפש אנשים בעלי חוט שדרה, המסוגלים לעמוד בפרץ, ולומר לא להקצנה.

* חלאה גזענית – אילו ח"כ סמוטריץ' היה אומר על מעשהו של אוראל אזריה שאינו מעשה גזעני אלא נקמה, ניתן היה לקבל את הדברים. אני סולד מן המעשה ומן השקר כאילו היורה פחד שהמחבל הפצוע עלול להפעיל חגורת נפץ. היה זה מעשה נקם. הוא ירה במחבל כנקמה על כך שדקר חייל. הוא לא ירה סתם בערבי, אלא נקם. אבל סמוטריץ' אמר את הדברים על הצתת משפחה, על הצתה למוות של תינוק. מה עשה התינוק שהוצת? כל פשעו הוא היותו ערבי. זהו פשע גזעני, וגם דבריו של סמוטריץ' הם פשע גזעני. בצלאל סמוטריץ' = חלאה גזענית.

* בדרכו של הלייבור – אם "הארץ" ישעה את העיתונאים שלו, המתבטאים ברוח הדברים שעליהם הלייבור השעה כמה מחבריו, בקושי יישארו בו כותבים.

* מפגינים נגד – האם המפגינים נגד גדר הביטחון, יפגינו גם נגד חשיפת המנהרות?

* ירון לונדון מתפכח – ירון לונדון פירסם מאמר ב"ידיעות אחרונות" והודה בכך שטעה לאורך עשרות שנים בתמיכתו בנסיגה מהגולן, ואימץ את עמדת יריביו. בעובדה שהתפכח, כאשר המציאות ברורה כשמש, אין שום דבר מיוחד. מה שמיוחד, הוא האומץ להודות בגלוי בטעות. על כך הוא ראוי לשבח. על כל מתפכח המודה בטעותו, יש עוד מאה שאין בהם האומץ והיושרה לעשות כן.

* חי בסרט – בכל פעם שאני קורא את תיאורי המציאות המדומיינת של רון וייס, אני מאחל לו שלא יתדרדר למצב המנטלי החמור, שבו הוא עצמו יתחיל להאמין במה שהוא כותב.

קול באישה – ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה של יישובי צפון הגולן, היה חזק, עמוק ומשמעותי ביותר. הוא עסק בנושא הארצי הכללי – המאבק של היהודים בשואה על השמירה צלם האדם, צלם היהודי, על היותם בני תרבות ואנשי תרבות. ניתן בערב גם מקום לסיפורים של חברים בקהילה על הוריהם וסביהם. והייתה בו שירה; שירה הבוקעת מהלב ופותחת שערי שמיים. הזמרים והזמרות ששרו היו שליחי ציבור במלוא מובן המילה.

לאחר הטקס, הופתעתי לפגוש במקום את אחד מרבני היישובים הדתיים בדרום הגולן. מסתבר שהוא הולך עם אשתו ותינוקם שבעריסה, לאורך שביל הגולן, והם הגיעו למרום גולן, מהלך שלושה ימים, ברגל, ובאו לנכוח בטקס.

המילים הנרגשות נעתקו מפיו. הוא נדהם מן העוצמה הרוחנית והיהודית, שלא נתקל בשכמותה באף טקס ביישוב דתי. "אני מבין שאתה כתבת את הטקס," הוא אמר לי, והשבתי שאני הייתי בסך הכל קריין של שני קטעים, ולא היתה לי כל מעורבות מעבר לכך.

"ייקח לי עוד זמן להפנים את עומק החוויה, את עומק המשמעות של הערב שחוויתי כאן," הוא אמר לי. ניכרים דברי אמת.

זה לא היה המקום והזמן לדברים שעלולים לעורר פולמוס, ולכן התאפקתי מלשאול אותו, אם גם הוא מבין עד כמה שירת הנשים היתה חלק מהותי ברוחניות של החוויה שחווה. קול באישה – קדוּשה.

* ביד הלשון:  אחרי מות קדושים אמור – אנו מצויים בשבוע שבין שבת פרשת "קדושים" לשבת פרשת "אמור". הפרשה של השבוע שעבר הייתה "אחרי מות".

החיבור של רצף הפרשות הזה, יצר את הפתגם העממי המתאר את המנהג לדבר טובות על הנפטר, אחרי מותו: אחרי מות, קדושים אמור. ניתן להעניק לביטוי שתי פרשנויות שונות. האחת – כפשוטה: הפתגם מתאר את הדבר הראוי, הנאה, לומר על המת דברים טובים, להאיר את צדדיו החיוביים, להצניע את צדדיו השליליים. וניתן לפרש את הפתגם על דרך האירוניה – כל אחד, אחרי שמת נהיה פתאום קדוש... והוא בכלל לא ידע שהוא כזה. אירוניה על ההגזמות בתיאור מעלותיו של אדם והצגתו באופן בלתי אמין.

4. ללכת שבי אחרייך

הבה נעשה תרגיל קטן.

אני משוכנע שהרוב המוחלט של הקוראים, מכיר את שירם של אהוד מנור ונורית הירש, אותו שרה אילנית, "ללכת שבי אחרייך."

ובכן, זה התרגיל:

זמזמו בקול רם את המנגינה הפותחת את הפזמון, מנגינת השורה "ללכת שבי אחרייך."

איזו אסוציאציה עולה לכם?

איזו שורה משמעותית מאוד בתרבותנו, היא באותה מנגינה?

"עוד לא אבדה תקוותנו." אותה מנגינה. ולא במקרה.

אין מילים המתמצות בצורה מופתית יותר מ"עוד לא אבדה תקוותנו", את המסר של השיר "ללכת שבי אחריך."

ההתאמה הזאת, המשתלבת בטבעיות כזאת במנגינת השיר כולו, היא מלאכת מחשבת של מלחינה גדולה, היורדת עד שורש מהותו של הטקסט שהיא מלחינה, ויוצקת במילים עוצמה שאי אפשר לבטא במילים.

את "ללכת שבי אחרייך", כתב אהוד מנור אחרי מלחמת יום הכיפורים, בעיצומו של המשבר הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל, אחרי מלחמה שבה רבים מחבריו ומבני דורו נפלו, שנים אחדות אחרי שאחיו הצעיר יהודה נפל במלחמת ההתשה.

אהוד מנור אינו מייפה את המציאות, אינו אומר "החיים שלנו תותים" ולא "חייך, הכל לטובה." אדרבא, הוא הולך עם הקושי, עם האבל. אולם הוא נותן לו פשר ומשמעות, הוא נותן לו תכלית. הוא כותב על ארץ ישראל כ"ארץ של חלב מרור ודבש". ארץ ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש, אך היא גם ארץ של מרור. לא "הכל דבש". אבל גם לא הכל מרור. הוא כותב על "האדמה הנוראה והיפה הזאת."

ואחרי אותה ארץ של חלב מרור ודבש, הוא הולך שבי. הוא נולד בכל בוקר מחדש. מאין הכוחות? יש לנו מחויבות. "לשאת חלום מבטן, מדורות." אנו הדור שזכה להגשים את חלום הדורות של העם היהודי. הקשיים והסבל שלנו, מחיר הגאולה הלאומית, הם כאין וכאפס לעומת הסבל בגולה הדוויה. מה שהחזיק את קודמינו בקושי ובסבל הוא אותו חלום, לשוב לארץ ישראל. האם אנו, שזכינו להגשים את החלום, יכולים להרשות לעצמנו להישבר בשל מחיר הגשמת החלום?

השיר מסתיים בתפילה לשלום. תפילה המתכתבת הן עם "ופרוש עלינו סוכת שלומך", והן עם תפילת יום הכיפורים:

יַעֲלֶה תַחֲנוּנֵנוּ מֵעֶרֶב

וְיָבוֹא שַׁוְעָתֵנוּ מִבֹּקֶר

וְיֵרָאֶה רִנּוּנֵנוּ עַד עָרֶב.

יַעֲלֶה קוֹלֵנוּ מֵעֶרֶב

וְיָבוֹא צִדְקָתֵנוּ מִבֹּקֶר

וְיֵרָאֶה פִדְיוֹנֵנוּ עַד עָרֶב.

כתב אהוד מנור ונורית הירש הלחינה:

עם ערב הד קולנו יעלה,

מבוקר יום אלינו הוא יבוא

ופדיוננו יראה עד בוא ערבו,

מתי סוכת שלומך עלינו תיגלה.

החיבור של נורית הירש לתפילה ולבית הכנסת הוא מילדות, מבית אבא. בשירים רבים, התכתבה נורית הירש בלחניה עם התפילה, במשפט פה או שורה שם, כאשר הדבר התאים למסר של הטקסט.

על זיקתה לתפילה ולבית הכנסת, סיפרה נורית הירש: "סבא וסבתא שלי היו מחצרו של הרבי מלעלוב ובימי הצנע, כשהיה קשה לרכוש דירה, גרנו אצלם," היא מספרת. "בשבתות ובחגים הייתי לובשת את חצאית הפליסה שלי והולכת עם סבא לבית הכנסת. בהשפעתו אהבתי לשמוע חזנות. הקרעכץ, אותן האנחות מפרקי החזנות, נכנסו לי לדם וחדרו לעשרות משירי, אפילו 'בפרדס ליד השוקת'."

גולת הכותרת של השיח של נורית הירש עם התפילה, הוא בלחנה לתפילת השלום, הפסוק מתוך הקדיש, "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל ישראל, ואמרו: אמן."

כמה אנשים יודעים שנורית הירש כתבה את הלחן המוכר? כמה בכלל חושבים על הלחן הזה, ככזה שמוסיקאי כתב אותו? הרי ברור לנו שהלחן הזה הוא מקדמת דנא; שימיו כימי מילותיו העתיקות.

כשנורית הירש נשאלה על כך, היא אמרה שכלל אינה מתוסכלת, נהפוך הוא. היא רואה כהישג אדיר, את העובדה שהיא הצליחה לכתוב מנגינת עם.

ביום העצמאות תקבל נורית הירש פרס ישראל לתרבות עממית וזמר עברי.

נורית הירש בת ה-74 היא יוצרת פוריה מאוד, הניצבת כבר 50 שנה בשורה הראשונה של הזמר העברי. היא כתבה למעלה מ-1,600 שירים, בסגנונות רבים והחותם העמוק שהטביעה הוא רב תחומי. אין כמעט תחום במוסיקה הישראלית, שלא נמצא בו את טביעות אצבעותיה.

את המוסיקה החסידית והתפילות כבר הזכרנו.

שירי ילדים? הילדים שלי גדלו על הקלטות המקסימות שלה "דיג-דיג-דוג", אך גם אני כילד גדלתי על "מקהלה עליזה". לאורך כל השנים היא יצרה לילדים, לפסטיבלי הילדים ולפסטיגלים.

מוסיקה לקולנוע? "בלדה לשוטר" שהלחינה למילותיו של אהוד מנור לסרט "השוטר אזולאי" נבחר לפני שנים אחדות לשיר האהוב ביותר על הקהל בתולדות הקולנוע הישראלי, ואי אפשר לשכוח את "תני לי יד" של בועז שרעבי מן הסרט "מאחורי הסורגים".

 תיאטרון? "אח יא ראב" מן המחזמר "סלאח שבתי" אף הוא נכס צאן ברזל, בליבת הקלסיקה הישראלית.

אירוויזיונים? השיר הראשון שייצג את ישראל באירוויזיון, בשנת 1973, כאשר עוד לא התביישנו בשפה ובתרבות שלנו וטרם שיגרנו חקיינות לועזית פרובינציאלית, היה "אי שם", שנורית הירש הלחינה למילותיו של אהוד מנור בביצוע אילנית. נורית הירש שניצחה על התזמורת בשיר הזה, היתה האישה הראשונה שניצחה על התזמורת בתולדות תחרויות האירוויזיון. הצמד אהוד מנור ונורית הירש, שהירבה מאוד ליצור יחד, כתב גם את השיר הישראלי הראשון שניצח באירוויזיון, "אבאניבי", בביצוע יזהר כהן.

אולם אהבתה הגדולה, הגרסא דינקותא של נורית הירש, היא המוסיקה הקלאסית. אביה של נורית הירש היה זמר אופרה בווינה וניגן על כינור. כבר בהיותה ילדה קטנה נהג אביה לקחת אותה לצפות באופרות. היא התאהבה במוסיקה, באופרות, במלחינים הקלאסיים ובראשם מוצרט. מגיל שבע היא מנגנת על פסנתר. כבר כילדה היא הצטיינה כפסנתרנית מחוננת. בהיותה בת עשר זכתה בפרס מוצרט על נגינת אחת הסונטות של המלחין האהוב עליה. כנערה צעירה כבר החלה להתפרנס מליווי זמרים מהאופרה הישראלית, שבאו להתאמן עימה בביתה. כבר כנערה היא למדה באקדמיה למוזיקה; לימודים אותם מימנה ממתן שיעורי פסנתר ואקורדיון לילדים, נגינה בסטודיו לבלט וליווי רביעיית מועדון התיאטרון. במקביל היא החלה ללמוד ג'אז.

עם גיוסה לצה"ל שירתה נורית הירש כפסנתרנית בלהקת גייסות השריון. היא החלה להלחין להנאתה. נעמי שמר ששמעה מנגינה שהיא כתבה, אמרה לה שהיא מוכרחה להתאים למנגינה הזאת מילים. אורי אסף כתב את המילים, והיה זה שירה הראשון – "פרח הלילך". הראשונים ששרו אותו היו שלישיית שריד, אך מי שפרסמה אותו היתה חוה אלברשטיין, שכנערה הופיעה בתיאטרון החמאם, שבו עבדה נורית הירש כפסנתרנית, לאחר שחרורה מצה"ל.

נורית הירש הלחינה לטובי הפזמונאים והמשוררים. הפרטנר העיקרי שלה היה אהוד מנור, עימו כתבה עשרות שירים. היא הלחינה פזמונים של יורם טהרלב, דן אלמגור, עמוס אטינגר, יוסי גמזו, דודו ברק, רחל שפירא, שמרית אור ועוד רבים וטובים.

שיר שכתבה עם יורם טהרלב, ימחיש את הצד האנושי של נורית הירש.

בעת חופשה בניו יורק, ב-1985, נענתה נורית הירש לבקשה של חברה אצלה התארחה, לבוא למועדון לילה של ישראלים, שם מופיעה פעמיים בשבוע זמרת מישראל, שמשבוע לשבוע רואים כיצד היא הולכת ומידרדרת. הירש הופתעה לפגוש את רבקה זוהר, לה כבר כתבה עם אהוד מנור מספר שירים, כמו "הבית ליד המסילה" ו"בן יפה נולד". רבקה זוהר היתה שקועה עמוק בסמים. נורית הירש החליטה לסייע לה. היא הגישה לה קלטת ועליה מנגינה שכתבה. היא אמרה שהשיר נכתב בעבורה, כדי שתבוא לשיר אותו בפסטיגל.

בקושי רב היא שיכנעה אותה לקבל את ההצעה. נורית יצרה קשר עם יורם טהרלב, סיפרה לו את הסיפור. יורם טהרלב כתב על המנגינה את השיר "בדרך אל הכפר". השיר נכתב על סיפורה של רבקה זוהר, בת משפחת זינאתי מפקיעין, המשפחה שמעולם לא עזבה את ארץ ישראל. בשיר, היא מבטאת את הפליאה:

איני יודעת מה קרה.

אי אבדה הדרך הברוכה,

אי אבדה הדרך אל הכפר,

הדרך בה רציתי לשוב בחזרה.

השיר מסתיים בהבטחה אופטימית של קימה מעפר ושיבה לארץ, אל הכפר:

בלילות הארוכים הלבנים,

עת הנפש לא תמצא מנוחתה,

אני קמה מעפר, אני שבה אל הכפר

כמו ילדה שחוזרת אל ביתה.

השיר הזה הציל את חייה של רבקה זוהר, הקים אותה מעפר, הרים אותה מאשפתות, והחזיר אותה לארץ ישראל.

כעבור שנה, שבה רבקה זוהר והופיעה בפסטיגל, עם שיר נוסף של יורם טהרלב ונורית הירש, מעין שיר המשך – "חלקת אלוהים".

חלקת אלוהים ופיסת שמיים.

דבר לא אבקש – רק אבן קטנה,

ראשי להניח בצל הזית,

ולשקוט ארבעים שנה.

למעלה מ-1,600 שירים שנורית הירש הלחינה זורמים במחזור הדם של התרבות הישראלית, עד שקשה לדמיין את התרבות הישראלית בלעדיה. על מפעל חייה הוענק לנורית הירש פרס ישראל. הפרס לנורית הירש הוא מתנת חג העצמאות לכל אוהבי הזמר העברי.

* * *

ללכת שבי אחרייך

אילנית

מילים: אהוד מנור

לחן: נורית הירש

להיוולד כל בוקר מחדש,

עם כל מילת פרידה למות מעט,

ולהביא אל העולם עוד בן ובת

בארץ של חלב, מרור ודבש.

ללכת שבי אחרייך,

לנשום את השמש הצורב,

לחלום אותך מול שמייך,

לכאוב אותך ושוב להתאהב.

לשאת חלום מבטן, מדורות,

לשאול באביבייך נחמה,

לחיות על פני ובתוכי האדמה

הנוראה והיפה הזאת.

ללכת שבי אחרייך...

עם ערב הד קולנו יעלה,

מבוקר יום אלינו הוא יבוא

ופדיוננו יראה עד בוא ערבו,

מתי סוכת שלומך עלינו תיגלה.

ללכת שבי אחרייך...

* * *

עמוס גורן

כישרון לארץ ישראל

"והארץ תרעד" מאת אהוד בן עזר

החוויה של הקורא הבודד

מגלוּת בארץ ישראל לתחילתה של ההבראה הגדולה

סומרסט מוהם סיפר פעם שאחרי פרסום אחד הרומנים שלו, קיבל 200 מאמרי ביקורת ותגובות מלומדות מאוניברסיטאות וכתבי עת באמריקה, אך איש לא ציין שהרומן פשוט מרתק. מוהם עבד מתוך הנחה שתפקידו של הרומן הוא, קודם כל, לרתק אליו את הקורא הבודד המחזיק בו בשעת לילה מאוחרת כשבחוץ יורד גשם כבד, קורא בו בחשק ואינו יכול להניחו מידו.

הספר הזה, "והארץ תרעד" – סאגה ארצישראלית בשנים 1878-1834 (ספרי מקור 2014), מביא את הקורא למצב המשכר הזה. מקריאת המילים הראשונות, נעשית צפת של לב המאה ה-19 קרובה לו יותר מעירו שלו. קו המיתאר של הר הג'רמק הגדול כפול הפסגות (היום הר מירון) הנשקף ממערב נהיר לו יותר מקווי הבתים הנראים ממרפסת ביתו שלו, ודמותה של אפרת לוין, אותה נערה יפה ומיוחדת הבולטת ושונה כל כך מכל האחרות בתוך העיר הגבוהה והמכונסת בתוכה ששמה צפת, נעשית לו מקורבת ואינטימית יותר מדמויות נשיות שהוא רואה בחיי היומיום שלו בישראל של 2016. כבר המשפטים הראשונים של הספר מעמידים את הקורא בנעליו של צפתי שרואה אותה בסמטאות האבן התלולות, אינו מעז ללטוש מבטים, אך מזווית העין רואה אותה היטב:

"צבעים אלה (צבעי שמלתה החומים-אפורים לבנים עם קצת ירוק) שלטו גם בשאר בגדיה ואילו במקומות הגלויים כפניה וככפות ידיה הבהיק עורה בלובן צח וענוג, כמעט שקוף, שרק לעיתים רחוקות נגע בו אור-יום. כאשר הסירה את מטפחת המשי מעל ראשה השתפך על כתפיה גל שערות אדמדמות ומסולסלות שהיתה מברישה שעות ארוכות והיה עולה מהן ריח עמום של יסמין צפתי, כריח העומד באפלולית שוקי-הבשמים של דמשק" (ע' 9).

מיד לאחר מכן, אחרי תיאור נישואיהם הטרגיים של יתום ויתומה שאנשי צפת חיתנו זה עם זה כדי לעצור את מגפת הדבר, מציץ הקורא שוב אל אפרת, הפעם קצת יותר בעיון, ומוצא שהיא יותר מסתם יפה:

"כבת ארבע-עשרה היתה אפרת הצפתית, ויפהפייה – שיער ג'ינג'י חום עמוק, פנים עגולות בצורת לב, ושפתיים נאות שמשלימות את מתווה הפנים הבהירות, עור צח, גוף נהדר, חזה קטן וזקוף כבר, ועיניים כהות בעלות מבט סקרני וחודר, אם כי מצטעף בצניעות, כאילו אסור עדיין לחשוף את היצרים הבלומים" (ע' 11).

לילדה יש מחשבות של גדולה. בעקבות מסעו של נפוליון בארץ ישראל, 35 שנה לפני העת שבה מתחיל הסיפור, יש לה דמיונות על פגישה עם נפוליון והכתרתה למלכה לצידו. ריגושים מיניים מתערבים בהזיות המלכות שלה, אך היא יודעת שאלו הן מחשבות חטא. לחברותיה היא מוזרה, והן לועגות לה בשפה היהודית הצפתית המושפעת מן הערבית הגלילית. לשונו של המספר שוטפת ורהוטה, ולשון הדיבור המופיעה בדיאלוגים שורשית וקשורה לאדמת המקום ויחד מייצרים שני משלבי לשון אלה אווירה חזקה וכובשת. מרגע שהיכרת את אפרת אין אתה חופשי להיפטר מן המחשבה מה יהיה גורלה של עדינה זאת בעולם הקשוח שסביבה. אתה חרד לילדה. על אף שהיא בת לעדה האשכנזית שיש לה קשרים עם קהילות במזרח אירופה, העולם הפיזי שבו היא וכל הצפתיים חיים הוא העולם המזרחי המסולע והקשה של צפון ארץ ישראל ודרום סוריה, בתקופה של שלטון טורקי רופף והשתלטות של תקיף חיצוני שבא ממצרים, איברהים פאשה, אחרי שהטיל מצור עקוב מדם על עכו.

הערבים מתמרדים, מנסים להתנער משלטונו של איברהים, פוגעים בנוצרים וביהודים ועושים בהם שפטים. הנוצרים מתחבאים בכנסיות והיהודים – בבתי הכנסת, אך זה לא מועיל להם. ההתעללות הגופנית, המינית, הכלכלית והנפשית ביהודים נחשפת בספר במלוא עוצמתה ואכזריותה, והקורא תופס את מלוא עלבונה ופגיעתה הרעה של גלות יהודית בארץ ישראל. זוהי גלות שמורכבת מימים שקטים יותר ושקטים פחות, אך היהודי הארץ ישראלי – חסר הבעלות על אדמה וחסר היכולת להגן על אדמתו בנשק – הולך תמיד על קרח דק. המרד הערבי נגד איברהים פאשה פורץ לראשונה בצפת. בתיאור ריאליסטי, חסר רחמים, מתאר המחבר את האופן המשפיל, ההמוני מאוד, שבו ערביי צפת והכפרים שמסביב לה פוצעים, טובחים, אונסים ומשפילים את יהודי העיר, גברים, נשים וילדים. נוצות ודם של פרעות, כמו בקישינב, אך בסגנון ערבי שבו כל דבר הוא מטרה לפגיעה מינית ולחילול מיני. המיניות הבוטה היא הצהרה של עליונותו, אדנותו ושלטונו הבועל והמחלל של הערבי על הקורבן. שום דבר לא השתנה מצפת שלפני 182 שנה ועד דרום סודן ואפריקה של תת-סהרה של ימינו.

במאמר שקול ומעמיק "מהי באמת משמעותו של המין ב'והארץ תרעד' מאת אהוד בן עזר'" ("חדשות בן עזר" 913, 30.1.2014) כותבת ד"ר ארנה גולן כי המין האלים והבוטה ב"והארץ תרעד" הוא "בראש וראשונה אינדיקציה, כעין סמן מרכזי, למצבו הקיומי של האדם. לא במובן האקזיסטנציאליסטי בשל עצם היות אדם, אלא כנתון ברגע ההיסטורי המתואר (ולא רק של האדם היהודי). ובנוסף – במימד הקונקרטי והעלילתי, המין נובע מהמצב הקיומי והחברתי, הדתי והשלטוני, המקולקל לרוב, של העולם המשווע לתיקונו."

במאמר ביקורת משלו (ב"חדשות בן עזר" 905, ב-2.1.2014) מתאר ד"ר משה גרנות את רוחב היריעה והנשימה הארוכה של הספר. העלילה עוברת מצפת, הנחרבת ברעש הגדול של 1837, אסון שבו מוצאת את מותה הטרגי גם אפרת לוין הצעירה, אל קרוב משפחתה בן-ציון לוין העולה מווילנה לארץ, לא לפני שהוא מסתבך בהרפתקאות באיסטנבול החוטאת ובביירות המושחתת. הקורא משוטט לו ברחבי המזרח התיכון ורואה, חש ומריח את איסטנבול, ביירות, דמשק, צפת, מירון, עכו, יפו, וירושלים העתיקה, ולבסוף, בחלק השלישי של הספר – את פתח תקווה הנולדת.

בחלק שלישי זה מתוארת עלייתם של בני משפחת ראב מהונגריה הכפרית ליפו ולירושלים. הווי הישוב הישן והחיים במשטר החלוקה הם הרקע להחלטתם של לאזאר ראב ובנו יהודה, עם שאר בשרם יהושע שטמפפר, דמות של איש רב תושייה וחוכמת מעשה, להתיישב על הקרקע בפתח תקווה ולהיות עובדי אדמה בארץ ישראל. זוהי תחילתו של התיקון, של המעבר מן הקיום היהודי הרופף, הנתון למחזורים של קירבה ושכנות עם הערבים ושל ימי פרעות והרס, אל חיים מאומצים של בריאות הגוף והנפש בארץ ישראל. מעמד החריש של התלם הראשון בפתח תקווה, בחנוכה של שנת תרל"ט, דצמבר 1878, הוא הרגע בהיסטוריה המודרנית של העם היהודי שבו מתחילה ההבראה הגדולה.

השורשים העמוקים של אהוד בן עזר, נכדו של יהודה ראב, באדמת הארץ – הם חלק מהותי מן ה"כישרון לארץ ישראל" שלו, כישרון שבא לידי ביטוי רחב טווח ועמוק נשימה ב"והארץ תרעד". הביטחון הפנימי הנפשי בקיום העברי הפיזי של ראשוני פתח תקווה הופך אצל בן עזר לביטחון אמנותי וספרותי המשחרר אל הקורא את מלוא יכולת הריגוש, הריתוק, החמלה, ההומור והעיצוב הלשוני של הסופר. המבט הספרותי הבוטח מישיר קדימה, אל התלם ההולך ונפתח.

עמוס גורן הוא עיתונאי וסופר ירושלמי ובעבר מנהל מחלקת החדשות לחו"ל ולעולים ב"קול ישראל".

המאמר פורסם לראשונה במגזין "מראה" 382.

אהוד: מאז הופעתו ב-2014 ועד היום – לא היתה ביקורת על הספר "והארץ תרעד" באף אחד מהעיתונים היומיים בישראל...

* * *

עמוס גלבוע

סגן הרמטכ"ל רק הוסיף בדבריו

לרדידות ולהתבהמות השיח הציבורי

אם יש משהו אבסורדי בכל הפרשה, הרי אלו דברי דובר צה"ל כי זה אבסורד להגיד שסגן הרמטכ"ל עשה השוואה בין תהליכים בגרמניה לפני 70 שנה לבין תהליכים עכשוויים בישראל. סגן הרמטכ"ל עשה גם עשה השוואה, חד וחלק!

אבל, למה בכלל איש צבא בכיר מתבטא אצלנו פומבית בענייני מדינה ותחלואי החברה? 

במשך כשבועיים ימים עקבתי מהגלות אחר הנעשה בארץ. כמעט כלום. קצת על רוצח סדרתי שהתברכנו בו, קצת על "עיתונאית" ששפכה שמן רותח על אימה, עוד פעם על נכלולי הגברת ענבל, ושום הכרזה אופיינית להרצוג, או "קיבינימט" מחברו/יריבו  מרגלית .

והנה אני קורא את דברי סגן הרמטכ"ל בערב יום הזיכרון לשואה, את דברי ההגנה עליו של שר הביטחון, את ההתקפות של הפוליטיקאים עליו מימין, את ההגנה משמאל, את הפרשנים  המדגישים את עוז רוחו הקרבי, את אומץ ליבו, את היותו כזה "שלא עושה חשבון" לאף אחד. הסערה התורנית פרצה סוף סוף. את כולם, תוקפים כמגינים, אני יכול להבין. איני יכול להבין גורם אחד והוא דובר צה"ל, המסמל בעיניי את צה"ל. וכך אומרת הודעת הדובר:

"סגן הרמטכ"ל מבקש להבהיר שלא היתה לו שום כוונה להשוות בין צה"ל ומדינת ישראל לתהליכים שהתרחשו בגרמניה לפני 70 שנים. ההשוואה אבסורדית ומשוללת כל יסוד..."

ואני שואל את צה"ל: אז מה היתה כוונת סגן הרמטכ"ל כאשר אמר את הדברים הבאים: "כי אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז, לפני 70, 80 ו-90 שנה, ומציאת עדות להם כאן בקירבנו בשנת 2016. הרי אין יותר קל ופשוט מלשנוא את הזר, אין קל יותר ופשוט מלעורר חרדות ומלהלך אימים, אין יותר קל ופשוט מהתבהמות, התקרנפות והתחסדות."

 הבנת הנקרא שלי, ההיגיון, אולי הפשטני שלי, השכל הישר שלי, ממש זועקים: סגן הרמטכ"ל של צה"ל, אלוף בדרגתו, אכן עושה השוואה: הוא מוצא בארצנו עדויות לתהליכים שכמותם היו באירופה, ובעיקר בגרמניה, מראשית עליית הנאציזם ועד לסוף מלחמת העולם השנייה. אין כאן מקום לפרשנות או לאי הבנה. לכן, הודעת דובר צה"ל פשוט מפחידה באבסורדיות שלה, בחוסר היושר שלה, ובזלזול בשכל הישר של הציבור.

ובואו נחזור לקטע האחרון של דברי סגן הרמטכ"ל המתחיל במילים: "הרי אין יותר קל ופשוט." כאן כבר הדברים ניתנים לפרשנות כיד הדמיון הטובה על כל אחד. פרשנות אחת תבוא ותגיד: הוא, הסגן, דיבר על תהליכים שהיו באירופה ובגרמניה, וכמותם מוצאים אצלנו, ולכן הוא בא ומפרט אותם: התקרנפות, התחסדות, הפחדות, התבהמות, שנאת הזר. הבעייה היא שזה לא מתאים כל כך לתהליכים באירופה ובגרמניה, למעט אולי הפחדת היחיד של צ'רצ'יל מפני הנאצים. 

פרשנות שנייה תבוא ותגיד שהוא התכוון בכלל לדברים המתרחשים בארצנו, בלי קשר למה שהיה בזמנו בגרמניה. ואז, כל אחד יכול לפרש את הדברים כפי אמונתו.

יש לי שתי הערות יסודיות  על דברי סגן הרמטכ"ל (מעבר לנזק הבינלאומי שכבר דובר בו רבות):

האחת, למה בכלל קצין בכיר בצה"ל צריך לדבר קבל עם ועדה על ענייני חברה ומדינה?  באיזו מדינה בעולם הדמוקראטי יימצא קצין בכיר שיישא דברים פומביים  בנושאים אלו?

מישהו יכול לדמיין לעצמו את  ראש המטות המשולבים האמריקאיים, או אחד מעוזריו, או כל גנרל אחר, מדבר פומבית על החברה האמריקאית ותחלואיה? אם היה כזה, באותו יום הוא היה מתבקש להחזיר את מדיו. אכן, כמו שיעלון כתב, הקצין צריך להתוות לחייליו "דרך וערכים בעזרת מצפן ומצפון," בדיוק כמו שעשה הרמטכ"ל אייזנקוט בדבריו על המצפון והמצפן בירי של חיל מול מחבל/מחבלת. אבל, סגן הרמטכ"ל לא דיבר אל חיילים ולא על חיילים, אלא על החברה הישראלית כפי שהוא מבין אותה, וכפי שהוא מבין את ההיסטוריה של אירופה וגרמניה.

השנייה, בדברים הללו של סגן הרמטכ"ל, שבאופן הכי טבעי עוררו מרבצם את הפוליטיקאים שלנו, מימין ומשמאל, הוא רק תרם לרדידות השיח הציבורי שלנו, ההולך ומתבהם.  רק חסר לנו ש"מחר" מח"ט כלשהו יחווה דעתו ברשות הרבים בעד ונגד "התנחלויות וכיוצא באלו.

 לדעתי חייב הרמטכ"ל לעשות כל שהוא יכול בסמכותו על מנת להרחיק את קציני צה"ל, בכל הדרגות, מכל מעורבות פומבית, וחצי פומבית, בנושאים שאינם בתחומי העיסוק והאחריות של צה"ל. 

* * *

עדינה בר-אל

שני שירים לזכר רב-סרן משה וקס, טכסי,

שנהרג במלחמת יום הכיפורים

לֹא יוֹדַעַת מַה קּוֹרֶה עִם הַנְּשָמָה,

לֹא מַאֲמִינָה בָּעוֹלָם הַבָּא.

אַל תִּשְאֲלוּ אוֹתִי בְּהִגָּיוֹן בַּנִּדּוֹן.

אוּלַי פַּעַם אֲשַנֶּה אֶת הַדֵּעָה.

וְאִמָּא שֶלְּךָ אוֹמֶרֶת לִי בַּטֶּלֶפוֹן:

"כָּל לַיְלָה אֲנִי חוֹלֶמֶת עָלָיו

כָּל לַיְלָה הוּא בָּא

וַאֲנִי מְסַפֶּרֶת לוֹ עָלַיִךְ,

מֹתֶק שֶלִי."

וַאֲנִי מֱחַיֶּכֶת לְעַצְמִי בְּסַפְקָנוּת

(בַּטֶּלֶפוֹן לֹא רוֹאִים חִיּוּכִים).

וּלְפֶתַע, בְּלֵיְלִי, בַּחֲלוֹמִי

אַתָּה בָּא אֵלַי כְּמוֹ אָז

עִם הַחִיּוּךְ הַמְפֻרְסָם

שֶלְךָ

שֶכָּל הַחֶבְרֶ'ה דִבְּרוּ עָלָיו

וְכָל הַבָּנוֹת הִשְתַּגְּעוּ אַחֲרָיו

אַךְ הוּא הָיָה

מְכֻוָּן רַק אֵלַי,

שֶלִּי.

אַבֲל, זֶהוּ!

הוּא הָיָה.

וְכַךְ גַּם אַתָּה.

*

הִשְתַּתַּפְנוּ בְּכָל הַטְּקָסִים

שַרְנוּ סוֹלוֹ

וְקָרָאנוּ קְטָעִים

וְזָכַרְנוּ אֶת גִּבּוֹרֵי הָעָם הָרְחוֹקִים

וּמָחִינוּ דִמְעָה

כִּי הַשִּירִים וְהַקְטָעִים

הָיוּ עֲצוּבִים.

הַיּוֹם,

בָּנֵינוּ מִשְתַּתְּפִים בַּטְּקָסִים

שָרִים סוֹלוֹ

וְקוֹרְאִים קְטָעִים עֲצוּבִים

וַאֲנַחְנוּ,

כְּמוֹ יְלָדִים,

בּוֹכִים

לֹא עַל גִּבּוֹרֵי עַמֵּנוּ הָרְחוֹקִים

אֶלָּא עַל הַחֲבֵרִים

הֲכִי קְרוֹבִים.

* * *

מנחם רהט

עשרת ימי תשועה

הירהורים לימי הגשר שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה – ליום העצמאות

רק עיוורים כפייתיים וקטני אמונה, בישראל ובעמים גם יחד, עדיין מתעקשים שלא להכיר בנס ההצלה המופלא, שפקד את עם ישראל לפני 68 שנה, ברגע בו נולדה המדינה היהודית, 1,881 שנה אחר אובדן המדינה היהודית הקודמת. הצד השווה בְּשוֹטְמֵי המדינה שבישראל ובעמים, שאלה גם אלה אוטמים עצמם מול המציאות, ומתבצרים מעבר למיתרסי אידיאולגיית האנטי.

בישראל מצויים יהודים, שהאמירה "כל דברי נביאים אמת," היא לדידם רק המלצה. הם מסרבים לראות "עין בעין... – בשוב ה' ציון." נדמה להם, שהם מנהלים את חשבונותיו ומהלכיו של הקב"ה. ואם הבורא מוביל את המציאות אחרת מכפי שציפו, יתכחשו למציאות. לא מעניינת אותם העובדה, שעצם קיומה ושיגשוגה של המדינה, הם בבחינת קידוש שם שמיים אדיר, מתמשך: "וְחֶרְפַּת עַמּוֹ  יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ" (ישעיהו כ"ה).

גם בקרב אומות העולם רבים מתקשים לעכל את קיומה של מדינת ישראל, שהיא במובנים רבים היצירה היהודית הגדולה ביותר ב-1,881 השנים האחרונות. המדינה הזו מרסקת את התיאולוגיה הכוזבת שהמציאו ראשוני הנוצרים, כאילו בורא עולם בחר אמנם בעם ישראל, אך מאס בו (עפ"ל), בעקבות דחייתו את משיח השקר הנוצרי, ומאז עבר (חלילה) כתר הנבחרוּת לנצרות. 

במרוצת הגלות היתה להם, לכוהני דת הכזב, ראייה ניצחת: העובדה שלאורך אלפיים שנה, היה העם הנבחר לסמל של בוז ולעג, כצאן לטבח יובל. הרי לא ייתכן שהעם הנבחר, שמברך "אשר בחר בנו מכל העמים," יהיה נתון למשיסה ולרמיסה, מושפל עד דכא, שצדיקיו נוֹרים ככלבים על פתחי בורות מוות, נשותיו ובנותיו נאנסות באכזריות בידי הקלגסים ואחר כך מוצאות להורג, וגברים אחרים ניתלים כבהמות על אנקולי בשר שבבתי המטבחיים הפולניים, ותקצר היריעה מלתאר את שאר המיתות המשונות והאכזריות שבחר להם השטן הנאצי, אם לא משמים נגזר על הענשתם בשל 'בגידתם'.

המציאות הקטסטרוטפלית, לא חדלה אפילו ליום אחד. כל יהודי שמתפלל שחרית מאשר את קיומה בתפילותיו: "היינו לעג וקלס בגויים, נחשבנו כצאן לטבח יובל, להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה." מצמרר! מה לא עבר עלינו באותן אלפים שנה של שפך דם ישראל כמים, בצל הצלבים והסהר, באכזריות שלא ברא השטן: מסעי צלב ואינקוויזיציות, פרעות ועלילות דם, גירושים ופוגרומים, שואות ופולחני אוֹ‏טוֹ‏ דַ‏ה פֶ‏ה.

רק לפני 80-70 שנה, נטבחו באכזריות מפלצתית שישה מיליון יהודים, כפי שהזכרנו לעצמנו אתמול, יום הזיכרון לשואה ולגבורה. והעולם עמד מנגד, תוהה: איה א-לוהי העם המתיימר להיקרא נבחר?

סיפור השואות והפוגרומים ושאר מרעין בישין, נתהפך על פניו בחסדי שמים ביום אחד – ה' באייר תש"ח, שלגביו הסכים אפילו המנהיג האנטי ציוני החזון אי"ש, כי היה בו סוג של "חיוך משמיים." ביום זו החלו להיענות תחנוניהם ודמעותיהם של המוני בית ישראל, שנשפכו במרוצת הדורות: "הראנו אות לטובה וקבץ נפוצותינו מארבע כנפות הארץ, [למען] יכירו ויידעו כל הגויים כי אתה ה' אלוקינו... למה יאמרו בעמים אַיֵה א-לוהיהם" (מתוך שחרית של ימי שני וחמישי).  

באותו יום נפתחו שערי הארץ לרווחה, והחזון החל לקרום עור וגידים: "וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים, וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה, וְרָבוּ וּפָרוּ, וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם, וְהֵיטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם... וְחֶרְפַּת עַמִּים לֹא תִשְׂאִי עוֹד... וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה'... בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם." (יחזקאל ל"ו); "...וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם, וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ." (עמוס ט').

התגשמות חזון שיבת ציון השלישית, לאחר אלפיים שנות סועה וסער, מפעימה עד עצם היום הזה את באי עולם. שהרי מעולם לא היתה כזאת, בתולדות העמים: עם עתיק, שגורש באלימות איומה ממשפחת העמים, ואל מחוץ לגבולות ההיסטוריה, שב אחרי אלפיים למולדתו, הפך "מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה'" (ישעיהו נ"א), זינק לכדי כמעט 7 מיליון, הביס בחסדי שמיים את צריו, וכנגד כל הסיכויים הגיע להישגים דרמטיים בכלכלה, מדע, תורה, צבא וביטחון, טכנולוגיה, ומה לא?

האם לא לכך התכוון הנביא, שהבטיח כי "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה', וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה, וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם." (ירמיהו ט"ז) – דברים שתורגמו לאמירה נועזת, שאלמלא יסודה בחז"ל, היתה מוכרזת הירהור כפירה: "גדול קיבוץ גלויות, כיום שנבראו בו שמים וארץ!" (פסחים פ"ח, א'). עד כדי כך.

חידוש ריבונות האומה על המולדת העתיקה, קיבוץ גלויות מ-103 מדינות ומ-82 לשונות, החייאת שפת המקרא והנביאים, בנייתה של ירושלים הבירה הקדומה, הישגים רוחניים וטכנולוגיים, בניית כלכלה משגשגת, איתנות ביטחונית של הווילה בג'ונגל – כל אלה מייצרים יום-יום מצב של קידוש ה' ענקי: "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים, וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'." (יחזקאל ל"ח). וכבר אמר על כך הרצי"ה קוק: "אנו כבר באמצע הגאולה, לא באתחלתא. ההתחלה היתה לפני מאות שנים. אנו כבר בטרקלין ולא בפרוזדור."

אבל יש עדיין בישראל ובעמים כאלה המתעקשים לא לראות את גודל הנס. עיניהם עצומות לרווחה. סרבני אמונה.

אמנם נכון: יש גם צללים וקשיים, סיבוכים ויסורים. עוד רבה הדרך לפיסגת גאולתנו, אבל אנחנו ללא ספק מתקדמים במעלה הדרך הנכונה. אנו כבר עמוק בתהליך גאולי של "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים... אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם: הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה!"

דווקא בימי עשרת ימי תשועה אלה, נקל להבין עד כמה "הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ," ומה גדולה חובת ההודייה כלפי שמיא: "הָיִינוּ שְׂמֵחִים."

יום עצמאות שמח.

* * *

עופר רגב

"הנהרות ימלאו דם ופלסטין תהיה נקייה מיהודים"

95 שנה למאורעות תרפ"א, מאי 1921

בתחילת מאי 1921 הסתערו ערביי יפו על יהודי העיר. הם ביצעו בהם לינץ' אכזרי במוטות ברזל ובאבנים, אנסו את הנשים ובזזו את הרכוש. בין הקורבנות היה גם הסופר יוסף חיים ברנר.

 באחד במאי 1921, לפני 95 שנה, השתוללו ברחובות יפו מאות ערבים ובידיהם אלות, סכינים, מוטות ברזל ואקדחים. בחדוות רצח חסרת מעצורים דקרו הפורעים למוות יהודים חסרי מגן, היכו באכזריות זקנים ותינוקות, אנסו נשים ונערות, שרפו ובזזו מכל הבא ליד. 43 יהודים מצאו את מותם במאורעות, רבים אחרים נפגעו ואף מתו מאוחר יותר מפצעיהם לאחר ייסורים קשים. המשטרה הבריטית גילתה אוזלת יד וחוסר אונים מביך מול הרוצחים.

בראשית המאה העשרים היתה יפו המוקד החשוב ביותר של העשייה הציונית בארץ ישראל. בעיר הנמל חיו כעשרת אלפים יהודים שהיוו את הקהילה הגדולה ביותר במקום. הם היו מעורים בחיי התרבות, החברה והמסחר בעיר הסואנת, וחלקם בתשלום המיסים לעירייה היה גדול משל שאר הקהילות, אף שלא היו מיוצגים במועצת העיר. ביפו פעל המשרד הארצישראלי של התנועה הציונית והסניף הראשי של הבנק הציוני (אפ"ק). העיר היתה מרכז חברתי וכלכלי לבני המושבות העבריות והתקיימה בה יצירה עברית תוססת.

בקיץ 1914 פרצה מלחמת העולם ובאו ארבע שנים איומות שבמהלכן פקדו את תושבי יפו רדיפות, גירוש, רעב ומוות. בשלהי המלחמה נכבשה ארץ ישראל בידי הצבא הבריטי בפיקודו של הגנרל אדמונד אלנבי, ובכך תמו ארבע מאות שנות שלטון עות'מני בארץ ישראל. הכיבוש הבריטי הפיח בקרב היהודים תקוות גדולות. הם שבו לבתיהם לאחר חודשים ארוכים של גירוש שבמהלכו מתו מאות מיהודי העיר. הסופר הצעיר צבי ש"ץ כתב ברוח נבואית ואפופת התרגשות: "הנה מפציע השחר הלאומי שלנו."

בראשית שנת 1919, עוד בטרם התחדשה העלייה ארצה, קמה ביפו 'אגודה מוסלמית נוצרית' ששמה לה למטרה ללכד את הערבים כנגד הצהרת בלפור. בראש האגודה ניצב עומר אל ביטאר, ראש עיריית יפו. האגודה פירסמה, באופן רשמי וגלוי, דברי הסתה קשים כנגד היהודים, ובאופן חשאי צברה נשק וערכה אימונים למתנדבים.

ביום 27 בפברואר 1920 נערכו ברחבי ארץ ישראל הפגנות אנטי ציוניות. הממשלה, האמונה על כללי חופש הביטוי והדמוקרטיה, התירה את קיום ההפגנות. היתר זה נתפס כסוג של הסכמה ממשלתית גם לתוכן ההפגנה. המפגינים קראו בקול ניחר בפעם הראשונה את הסיסמה "אל דאולה מענא" (הממשלה עימנו).

בראשית 1921 שב ליפו עיסא אל-עיסא. אל-עיסא, טרם יצא לשנים ארוכות בדמשק,  ערך עד שנת 1914 את העיתון 'פלסטין' בעיר. תחת ידו פירסם העיתון דברי הסתה כה חריפים נגד היהודים, עד כי אפילו השלטונות העות'מניים אסרו את הופעת העיתון. לאחר שובו מדמשק בשנת 21', ניתנה לו רשות מטעם הבריטים לחדש את פרסום 'פלסטין'.

עבדאללה דג'אני, ממנהיגי הערבים ביפו, נחרד מן הסכנה הגלומה במתן ההיתר הרשמי להפצת דברי ההסתה של עיסא. עם ידידו האגרונום שמואל טולקובסקי ניסה דג'אני לפעול לביטול ההחלטה אך ללא הועיל. הבריטים דבקו בחופש העיתונות. גם כאן, פירשו תושבי יפו צעד זה כתמיכה ממשלתית בתכניו האנטישמיים של העיתון.

בחזרה לאחד במאי 1921. לרגל יום הפועלים הבינלאומי שחל בתאריך זה, התקיימה בתל-אביב הפגנה של פעילי אחדות העבודה. בהפגנה זו לא השתתפו חברי 'מפלגת הפועלים הסוציאליסטית' (מפ"ס), אשר תמכו בסוציליזם הבולשביקי והתנגדו בחריפות לציונות. חברי מפ"ס הקפידו לשוחח ביניהם יידיש, השתדלו להתקרב ללאומיות הערבית, והטיפו לסולידריות בינלאומית של הפרולטריון היהודי והערבי. גם הם קיימו תהלוכה משלהם לציון היום, ובשלב כלשהו (לאחר עימות עם אנשי אחדות העבודה), הם התקדמו לכיוון שכונת מנשיה שבצפון יפו בה התגוררו ערבים ויהודים. אולם, בדרכם למקום הם נתקלו בתהלוכה של בני העדה הנוצרית-אורתודוקסית אשר ציינו את חג הפסחא. במקום פרצה קטטה המונית.

בעוד הקומוניסטים נמלטים בעור שיניהם, יצאו ההמונים הערביים לכיכר השעון ביפו. בדרכם הם תקפו יהודים שנפלו לידיהם, והיכו בזעם את התעשיין והיזם האמיד דב (בוריס) גולדברג, שירד לנמל לרגל עסקיו. הפורעים התקוטטו ביניהם על ביזת משקפי הזהב שנחטפו מפניו, ועזבו אותו לנפשו פצוע ומדמם. הוא לא החלים מפציעתו ונפטר כעבור שנתיים.

האירוע הקשה ביותר באותו יום מר, התחולל בבית העולים שפעל במעלה שריע אל עג'מי (כיום יפת 34). הבית, שבמרכזו חצר פנימית גדולה, נשכר על-ידי ועד הצירים הציוני כבית לקליטת עולם חדשים בימיהם הראשונים בארץ, עם רדתם מהאנייה בנמל יפו. בית העולים נוהל על-ידי חיים פיינברג ובתחומו התגוררו עם שלושת ילדיהם בני הזוג צ'רקסקי, שהיו אחראים על התחזוקה השוטפת בבניין. יום קודם לכן פנתה השכנה הערבייה לדובה צ'רקסקי והפצירה בה לצאת מהמקום עם בני משפחתה בטרם תחל ההתנפלות "הספונטנית". דובה החליטה להישאר בביתה עם בעלה, אך את שלושת ילדיה שלחה למקום מוגן יותר.

בשעה אחת בצהריים החלו המון ערבי לידות אבנים לעבר הבית בו שהו באותה עת כמאה עולים. פיינברג הורה לסגור את שערי החצר ולהיערך להתגוננות. החלוצים פירקו מוטות ברזל מגדרות החצר, ונעמדו בקבוצות של עשרה ליד כל אחד מן השערים. שלושת האחים איצקוביץ שעלו לארץ ללא הוריהם הצליחו להימלט מהשער האחורי. יד נעלמה חטפה את שני האחים הצעירים ומילטה אותם לאחד החצרות בסמטה (כיום רחוב הצורפים). מעבר לגדר שמעו את קולו של אחיהם הגדול זועק מכאב בלינץ' שנערך בו, עד שנדם.

החלוצים נאבקו בגבורה נגד התוקפים שצבאו על הבית. "ברד האבנים הפך סמיך יותר ונזרקו גם לבנים," העיד מאוחר יותר פיינברג. "ההמון ניסה לפרוץ את השער."

לפתע הופיע כוח משטרתי חמוש (כנראה ברובים עם מחסניות ריקות) בפיקודו של חנא ברדקוש. אך השוטרים כלל לא ניסו לפנות את הפורעים אלא היפוכו של דבר. הם זרקו פצצה לתוך חצר בית העולים. אחד החלוצים נהרג. השוטרים פרצו את השער באמצעות קתות רוביהם וצעקו לעבר שאר הפורעים: "למה אתם עומדים, שחטו את כולם."

מרגע שנפרץ השער הפכה החצר הקטנה למערבולת מדממת של רצח וביזה מכל הבא ליד. העולים הוכו באמצעות מוטות ברזל ונדקרו עד צאת נשמתם. ניסל רוזנברג, פקיד משרד העלייה, פנה פעם אחר פעם למפקד משטרת הנמל, מייג'ור ג'ון, וביקש ליווי לבית החלוץ. הוא העיד שבדרך נתקלו בגופות ובפצועים יהודים. כשהגיעו לבניין שלף מייג'ור ג'ון את אקדחו וירה באוויר ירייה בודדת. המתקפה פסקה באחת.

על המראה שנשקף לעיניו העיד ניסל רוזנברג:

בקומה הראשונה היו חפצי העולים מפוזרים ובחוץ עמדו ערבים וערביות ובניהם והתחלקו בשלל. החצר נראתה כמקום שנחרב ושכבו בה פצועים רבים. על יד הדלת שכבה גופת הגברת צ'רקסקי וניכר שהרוצחים אנסו אותה. מצאנו אחד עשר הרוגים ומספר גדול של פצועים.

שלושת ילדיהם של בני הזוג צ'רקסקי שהו באותה שעה בבית קרוביהם. הם גדלו כיתומים מאם ומאב.

בין הרוגי הקרב היה גם החלוץ יצחק הילר. אחיינו, האדריכל שמואל גילר, עוסק מזה שנים רבות בחקר מאורעות הדמים בבית העולים. גילר מדגיש שחשיבותם ההיסטורית של אירועי הבית אינה זוכה למקום הראוי לה בזיכרון הציוני. "בניגוד לפרשת חצר תל חי, שהפכה לסמל, סיפורה של החצר ביפו מוזכר כאפיזודת דמים נוספת בינינו לבין הערבים. החלוצים הצעירים, שרק ירדו מהאניות, נאלצו להתגונן במוטות ברזל מול המון זועם חמוש בסכינים ובלוקים, והם עשו זאת בגבורה במשך כארבעים דקות. לקחתי לי משימה להחזיר לחצר ביפו את כבודה האבוד."

מסע הרצח לא נעצר בבית העולים. הסופר צבי שץ היה נשוי לרבקה, בת למשפחת יצקר. בני המשפחה התגוררו בבית חוה גדול בשכונת אבו-כביר שבפאתי יפו. הוא שהה בתל-אביב בעת פרוץ המאורעות והצליח להשיג מכונית בה דהר לבית יצקר כדי לחלץ משם את אביו, גיסו ושלושת הדיירים ובהם הסופר הנודע יוסף חיים ברנר. מטעמים שונים לא חולצו בני הבית באותו לילה והמכונית חזרה לתל-אביב. עם בוקר יצאו דרי הבית מהחצר וחצו את בית הקברות המוסלמי הסמוך. באותה עת הגיע מולם מסע הלוויה של הילד דאוד זינאתי שנהרג יום קודם לכן בחילופי האש ביפו. ששת הגברים הוכו במעדרים ונדקרו למוות. לאחרונה אגב, נפטרה רחל סבוראי אשר סבה, יהודה יצקר, ושני דודיה, אברהם יצקר וצבי ש"ץ, נרצחו לצד ברנר. בהמשך הותקפו פתח תקוה וחדרה.

בעקבות האירועים חשו אלפי היהודים שחיו יפו איום ממשי ומתמיד על שלומם וביטחונם. תוך חודשים אחדים הפכה העיר לנקייה מיהודים. רבים מהם עברו לתל-אביב והתיישבו בעיקר בשכונות הדרומיות. הם הותירו מאחוריהם בתים ועסקים, פרדסים ובתי מלאכה, רקמת חיים ושורשים עמוקים. בשפה הערבית מתוארת מציאות זו במילה ייחודית. "נכבה".

הנציב הבריטי העליון הרברט סמואל ביקש למתן את הרושם וקרא לפוגרום המחריד בשם המפויס משהו "מאורעות" –(EVENTS)

היישוב היהודי אימץ את המונח, ועשה בו שימוש גם בתיאור ההתפרעויות שהתחוללו בשנים הבאות. זאת, ככל הנראה, בשל הרתיעה מן השימוש במונח הגלותי "פוגרום".

סמואל מינה וועדת החקירה בראשות זקן השופטים הייקראפט, אשר זימנה 291 עדים ורשמה בדייקנות את כל התיאורים שהובאו בפניה, מופלגים, מוגזמים ומוזרים ככל שיהיו. בתום חודשיים של דיונים פרסמה הוועדה דו"ח שמגולל על היהודים את האשמה ברציחתם: "הערבים פתחו במאורעות, אולם ההתפרצות נבעה מחששם האמיתי לפגיעה בפרנסתם מצד היהודים בגין השתלטות היהודים על אדמותיהם."

הממשלה הבריטית אימצה את מסקנות ועדת החקירה, ופירסמה את הספר הלבן הראשון שצימצם את הזכויות שהיו מוקנות עד אז ליהודים.

מסקנות ועדת החקירה שנכתבו בידי המזכיר הארי לוק (ששמו המקורי היה אגב חיים לוקאץ'), אינן קול בודד. משך השנים ניסו חוקרים ותועמלנים שונים להציע סיבות אשר יש בהן כדי להכשיר את האלימות ואף להצדיקה. היו שטענו כי היה זה מאבק לאומי נגד הציונות, כתגובת נגד להצהרת בלפור. יש שטענו שהאלימות נבעה מהתנהגותם המתירנית מדי של העולים, שנהגו חופשיות יתירה ברשות הרבים ביחסים שבינו ובינה. עדים אחדים הזכירו באיזה אופן התהלכו צעירים וצעירות אלה, לבושים בגדים קלים וחופשיים כשהם הולכים זה עם זה שלובי זרוע, שרים שירים, עוצרים את התנועה ובדרך כלל מתנהגים באופן שונה ממנהגי הצניעות וההנהגה של הערבים.

קביעות אלה אינן עולות בקנה אחד עם העובדות. הנפגעים הראשונים היו חברי המפלגה הקומוניסטית כאמור, שהתנגדו בחריפות לציונות ואף שיתפו פעולה במאבקם זה עם הרדיקלים הערביים. במהלך ימי הבלהה נרצחו אנשי עסקים אמידים ופועלים אביונים, חילונים גמורים ודתיים אדוקים, עולים חדשים ותושבים ותיקים. היו בהם בני כל העדות והם אחזו בכל קשת השקפות העולם הפוליטיות והכלכליות. בין הרוגי הטבח ניתן למצוא רק מכנה משותף אחד: כולם היו יהודים.

במרץ 2016 טייל לפי תומו מול חוף יפו טיילור פורס, קצין אמריקני בן 29. הוא נרצח בדקירות סכין כאשר פסע ממש במקום בו התלקחו אירועי טבח 1921. פורס לא השתייך לשום מגזר או סטריאוטיפ שעלול היה לפגוע ברגשותיו הלאומיים של הרוצח. הוא לא היה חייל צה"ל, לא "מתנחל" ואפילו לא היה אזרח מדינת ישראל. הסיבה שבעטיה נרצח טיילור היתה פשוטה עד כאב, פרימיטיבית וחשופה – הוא נדמה היה כיהודי.

ציטוט מתוך האתר "מידה".

עופר רגב הוא חוקר ארץ-ישראל, מדריך טיולים ומחברם של ספרים על תולדות היישוב העברי בארץ-ישראל. 

* * *

ד"ר מרדכי קידר

המסקנות העגומות מהמלחמה בסוריה

על התנהגות מדינות המערב, וארה"ב בראשן, נוכח הרג ההמונים במזה"ת – להדליק אצלנו לא נורה אדומה אלא פרוג'קטור רב-עוצמה שיפקח את עיני הישראלים וידידיהם ברחבי העולם.

מלחמת הכול בכול מתנהלת על מה שלפני למעלה מ-5 שנים היה מדינת סוריה. כחצי מיליון הרוגים, כ-2 מיליון פצועים, כ-10 מיליון, כמחצית מתושבי המדינה, עקורים, בתוך סוריה ומחוצה לה, ועדיין אין אור בקצה המנהרה. הפסקת האש קורסת, ורצח ההמונים נמשך, כאילו שסוריה נמצאת על פלנטה אחרת, ואף אחד לא רואה ולא שומע את מה שקורה בה.

כל זה לא "חדשות". החדשות הן ידיעה שהביא עמוס הראל בעיתון "הארץ" בכותרתו הראשית ב-2.5.16: "ההסלמה בסוריה: אסד חזר להשתמש בנשק כימי." כותרת המישנה: "צבא סוריה עשה שימוש בנשק כימי תיקני – ככל הנראה הגז הקטלני סארין – נגד לוחמי דאע"ש שתקפו נכסים של המשטר ליד דמשק."

נשק כימי? סארין? האם לא נחתם בספטמבר 2013 – לפני פחות משלוש שנים – הסכם בין ארצות-הברית ורוסיה על סילוק והשמדת כל הנשק הכימי שברשות אסד בעקבות הרג 1400 מאזרחיו בנשק זה באוגוסט 2013?

בזכות ההסכם והשמדת החומרים הרעילים, הצליח הממשל האמריקני להתחמק מהתחייבותו לפעול נגד אסד אם זה יחצה את הקווים האדומים שאמריקה הציבה וישתמש בנשק כימי נגד אזרחיו. האמריקנים אפילו הִקצו ספינה מיוחדת שייעודה להוציא את הגזים והנוזלים הרעילים ולהשמידם בלב ים. אך למרות ההסכם, מתברר עכשיו שאסד השאיר בידיו כמויות של נשק כימי המאפשרות לו לנהל מלחמה כימית נגד אויביו. ייתכן אף שאסד השאיר בידיו גם אמצעים לייצור נשק כימי.

[אהוד: ככה זה כשמאמינים לערבים, כמו שהאמין ומאמין להם אובמה הסכל. דודי המנוח ה"גזען" ברוך בן עזר ראב מפתח-תקווה, שידע ערבית על בורייה והכיר את שכני המושבה, היה אומר: "ערבי פותח את הפה בבוקר ומתחיל לדבר – מתחיל לשקר!"]

חמורה לא פחות היא העובדה שהעולם לא קם על רגליו בעקבות מה שהתברר כי ההסכם אינו אלא פיסת נייר חסרת ערך, וזאת למרות שההסכם קובע שמועצת הביטחון של האו"ם תכפה אותו אם אסד יפר אותו. למרבה הצער, הסכם זה מצטרף לעוד מסמכים שמדינות מערביות חשובות חתומות עליהם, אך לא עומדות על ביצועם. דוגמה חשובה היא מזכר בודפסט מדצמבר 1994 – שבו התחייבו מעצמות המערב לערוב לשלמות שטחה של אוקראינה אם זו תוותר על הנשק הגרעיני שהיה ברשותה לאחר התפרקות ברית-המועצות. מה עשו המדינות החתומות על המזכר נגד פלישת רוסיה לאוקראינה ונגד סיפוח חצי האי קרים – חלק מאוקראינה – לרוסיה ב-2014?

לא כלום.

העניין חמור יותר כשמדובר בחייהם של אוכלוסיות העולם השלישי בכלל ומדינות ערב בפרט. מדינות המערב אינן עושות דבר כדי לעצור את רצח ההמונים בסוריה, בדיוק כפי שלא עשו דבר לעצור את רצח ההמונים בשנים האחרונות בעיראק, לוב ותימן. באשר לתימן, עמדה נחושה כלפי איראן התומכת במורדים וכלפי סעודיה התומכת בנשיא – היתה מזמן מביאה מלחמה זו לקיצה, אלא שהעולם – והעולם המערבי בפרט – נקעה נפשו מצרות העולם הערבי, והרושם המתקבל הוא שרבים במערב ינשמו לרווחה אם העולם הערבי, ואולי אף האיסלאמי, יְכָלה את עצמו לחלוטין במלחמת השמדה המונית.

המלחמה בסוריה הולידה את "מדינת האיסלאם", זו שבעבר קראו לה דאע"ש. כל העולם ידע שאלפי מתנדבים מוסלמים רדיקלים, ששים אלי קרב, מגיעים דרך טורקיה אל שדות הג'יהאד בסוריה ובעיראק. כל ארגון מודיעין ידע שארדואן סייע להם להסתנן לסוריה כדי שיילחמו נגד בשאר אסד, שנוא נפשו.

מה עשה העולם כדי לשכנע או להכריח את טורקיה לחדול מכך? לא כלום. אך לא רק טורקיה אשמה בהתפתחותה המהירה של "מדינת האיסלאם", אלא קבוצה שלמה של מדינות מערביות שידעו היטב על התפקיד שמילאה טורקיה בהברחת הג'יהאדיסטים לסוריה, שידעו שהיא רוכשת נפט מ"מדינת האיסלאם" כי חלקן בעצמן קנו את הנפט הזה, וידעו על הברחת ציוד הלחימה דרך טורקיה אל "מדינת האיסלאם" ולא עשו דבר נגד טורקיה והתנהגותה.

אבל החמורה ביותר היא התנהלות העולם מול האחראי השני לאסון בסוריה – איראן. מדינה זו תומכת באסד רוצח ההמונים בכל דרך אפשרית: אלפי לוחמים איראניים ואחרים שהגיעו מאיראן משתתפים באופן פעיל ביותר בלחימה נגד המורדים. כסף מזומן בכמויות אדירות מגיע מזה שנים מאיראן לסוריה כדי לאפשר לאסד לקנות תומכים במדינה שבה אין הרבה מה לעשות עם כסף. איראן גם הטילה למערכה את הזרוע הלבנונית שלה, חיזבאללה, שהקריבה אלפי לוחמים. מדוע העולם שותק מול הסיוע האיראני לרצח ההמונים? מדוע העולם רץ לחתום עם איראן על הסכם הגרעין ולהסיר מעליה את הסנקציות הכלכליות? כדי שמאות מיליארדי הדולרים שתקבל יוסיפו שמן על מדורת הטרור שהיא מלבה בסוריה, תימן, עיראק ובכל מקום שבו היא יכולה לרכוש ידידים ותומכים?

התנהגות מדינות המערב, וארה"ב בראשן, נוכח הרג ההמונים המתרחש במזרח התיכון, חייבת להדליק אצלנו לא נורה אדומה אלא פרוג'קטור רב-עוצמה שיפקח את עיני הישראלים וידידיהם ברחבי העולם. המסקנה החשובה ביותר היא שאנו, היהודים והישראלים, איננו יכולים לסמוך על שום הסכם או התחייבות, בכתב או בעל-פה, בענייני הביטחון שלנו. כי ברגע האמת עלולים "החברים" להתנהג כלפינו בדיוק כפי שעשו לפני 70 שנה, כשידעו על השמדת מיליוני היהודים ולא עשו דבר כדי לעצור את מכונת ההשמדה הנאצית.

פוליטיקאים, אנשי אקדמיה, אמנים ואישי ציבור רבים במערב אינם מחמיצים שום הזדמנות לתקוף את ישראל על מה שהיא נאלצת לעשות נגד הטרור, אך פיהם מלא מים כשמדובר בפשעים נגד האנושות המתבצעים במקומות אחרים במזרח התיכון. האיפה ואיפה שבה הם מתייחסים לישראל חייבת להיות בבסיס ההתנהלות הביטחונית והמדינית של ישראל, בעיקר כשמדובר ב"הסכמי שלום" הנחתמים במזרח התיכון, שרק באירופה ובארה"ב יש מי שמתייחס אליהם ברצינות – עד לחתימתם ולא רגע אחר כך.

רק ישראל יודעת ותדע להגן על עצמה. אסור לישראל לסמוך על שום חבר, ידיד או רע, כי הציניות והצביעות מאפיינות את הפוליטיקה הבינלאומית, ובהגיע הרגע להפעיל הסכמים, רק הכוח – כמו זה שמפעילה רוסיה בסוריה ובאוקראינה – הוא בעל משמעות. הסכמים והתחייבויות הם ניירות בלבד, המתעופפים לכל הרוחות בכל עת שנזקקים להם, אם קיומם לא משתלב עם האינטרס המיידי של מי שחתום עליהם.

בעולמנו רק החזק שורד, ולא בזכות ההסכמים שהוא ואחרים חתמו, אלא בזכות המחיר שהוא יכול לגבות ממי שאינו מקיים את התחייבותו.

 במזרח התיכון, האזור האומלל ביותר בכל העולם, ישראל יכולה לשרוד לא רק בכוח הזכות אלא גם בזכות הכוח: הזכות המוקנית לעם ישראל על ארצו, כשזו מגובה בכוח שעליו להפעיל כדי לממשה.

המלחמה בסוריה חייבת ללמד את הישראלים שיעור חשוב בפוליטיקה בינלאומית, והם חייבים להפיק מהאסון הנורא בסוריה את המסקנות המחויבות, למען ביטחונם.

המאמר התפרסם באתר "מידה" ובאתר "מראה" 382.

 ד"ר מרדכי קידר הוא מרצה במחלקה לערבית וחוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן.

http://mordechaikedar.com

* * *

עזרא דלומי

זה לא רק גודל השטח

תגובה לרון וייס

לרבים, כמו לרון וייס (4.5.16), יש נטייה להאשים את ישראל בכך שאין שלום, כשהם נאחזים בטענה שאף פעם לא נתנו מספיק. לווייס לא תעזור העובדה שביל קלינטון הצהיר בשנת 2000 כי מי שתקע את המו"מ בקמפ-דייוויד ומי שלא קיבל את המתווה שהציע – היה ערפאת ולא ברק. גם לא תשכנע אותו העובדה שאולמרט הציע ב-2008 את מלוא השטח, וגם שיבה של כמה אלפי פליטים, ונדחה. תמיד תימצא העילה להאשים את ישראל. במקרה של אולמרט, זה בגלל שהוא היה "ברווז צולע" ועמד לסיים את תפקידו.

אלא שלא זה מה שהפלסטינים אומרים. בראיון עימו, מודה סאיב עריקאת, ראש צוות המו"מ הפלסטיני, שאולמרט הציע את מלוא השטח, אך זה לא סיפק את הפלסטינים. עריקאת לא מדבר – כמו הישראלים – על ברווז צולע, הוא פשוט אומר שההצעות הללו – חרף נתינתן את כל השטח – אינן מספקות ולפלסטינים משתלם לחכות, כי בכל פעם הם מקבלים יותר.

ונניח שווייס צודק ולא נתנו הכול-הכול, למה שהפלסטינים לא ינהגו כמו היהודים, שהיו מוכנים ב-1947 לקבל תוכנית לא-שלמה ובלבד שתקום להם מדינה?

אומר לווייס למה: משום שלב ליבה של הבעייה, בעיני הפלסטינים, היא שיבת  הפליטים, לא גודל הנדל"ן. אנחנו, בשביל לשכנע את עצמנו שאנחנו הרשעים, אומרים "זה הנדל"ן". למה? כי הראש שלנו חושב רק במונחי חומר מדידים. איננו  אומרים "פליטים", כדי להשלות את עצמנו שרק אם ניתן "עוד קצת" הכול יסתדר.

הנה הריאיון עם עריקאת. זה לא אנחנו שאומרים, זה הוא שאומר: "זכות שיבה מלאה של הפליטים, כולל פיצויים."

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/sal/sal.pl?lang=he&ID=875141_memri&act=show&dbid=articles&dataid=2060

וזאת ההצעה הפלסטינית בנושא הפליטים במו"מ בטאבה, כשביילין סיפר שחסרו שבועיים כדי לסכם את המו"מ ולהגיע להסדר.

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/sal/sal.pl?lang=he&ID=875141_memri&act=show&dbid=articles&dataid=499

לימים סיפר שלמה בן עמי שהדברים נאמרו לצרכי תעמולת הבחירות שהיו אז בישראל. הנה דבריו ("הארץ", 3.5.2002), כפי שהופיעו במדורו של  עוזי בנזימן:

על חולשת דעת וצביעות

לשלמה בן עמי היה רגע של גילוי לב בשבוע שעבר. הוא נשא הרצאה במועדון ממר"י (המכון לחקר התקשורת המזרח-תיכונית) בירושלים, שבה שיחזר את המו"מ בטאבה שהתנהל לאחר כישלון ועידת קמפ דייוויד. בן עמי סיפר כי המשלחת הישראלית באה לטאבה עם הנחייה מפורשת מראש הממשלה, אהוד ברק, לדון אך ורק על יישום מתווה קלינטון ובשום פנים לא לפתוח אותו מחדש למו"מ. בפועל, סטתה המשלחת מהמנדט שניתן לה ונסחפה למו"מ על תוכנית השלום של הנשיא האמריקאי. בן עמי אמר למאזיניו בירושלים כי לדעתו לא היה אפשר להגיע להסכם בטאבה גם לו היו עומדים לרשות הצדדים שבועיים נוספים (בניגוד להערכות שהשמיעו בדיעבד יוסי ביילין וסאיב עריקאת).

לאחר ההרצאה הוקף בן עמי באחדים מהמשתתפים ששאלו אותו: כיצד מתיישבים דבריו עם הגירסה שמסר לאחר ועידת טאבה. והרי באותם ימים טען גם הוא שארכה נוספת היתה מאפשרת לשתי המשלחות להגיע להסכם.

בן עמי נאנח ואמר: "בתנאי הימים ההם, על רקע הבחירות הקרבות לראשות הממשלה..." ולא יסף.

אני מניח שווייס כבר ימצא עילה אחרת כלשהי, כדי לומר שזה לא הפלסטינים, זה אנחנו.  

אהוד: שלמה בן-עמי פסול בעיניי לכל עדות, זאת אני אומר בלשון המעטה – ולא רק בגלל ההתפתלות שלו על טאבה – אלא על כך שבתור השר לביטחון פנים ניער חוצנו מהשוטרים שהגנו בגופם על אזרחי ישראל בימי האינתיפאדה השנייה.

ויקיפדיה: "עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, בזמן כהונתו [של בן-עמי] כשר ביטחון הפנים, התרחשו אירועי אוקטובר 2000, שבמהלכם נהרגו 13 אזרחים ערבים-ישראלים בעקבות עימותים עם משטרת ישראל. הוא חווה ביקורת ציבורית קשה על תפקודו כשר ביטחון הפנים במהלך אירועים אלה, במיוחד מן המגזר הערבי במדינת ישראל. בן עמי היה בין הגורמים שהחליטו על הקמת ועדת אור לבדיקת ההרג. הוועדה קבעה במסקנותיה כי הוא השקיע מאמץ ממשי לשיפור היחסים עם ערביי ישראל, אך מתחה ביקורת על תיפקודו בעת האירועים ובאי הכנת המשטרה לקראתם. הוועדה המליצה למנוע ממנו לשמש שנית בתפקיד השר לביטחון-פנים."

אהוד: כאמור, תיפקודו (הפחדני) היה – ההתכחשות לפקודיו בפני ועדת החקירה כדי להציל את עורו! הפרופסור בן-עמי התנהג כמוג לב – ועדיין הוא מרצה על ישראל ברחבי העולם!

ובאשר לרון וייס: הוא היחיד כמעט מבין הפובליציסטים של ה"שמאל" שאין זה למטה מכבודו להביע את דעתו במכתב העיתי. השאר כנראה נרתעים מהמכתב העיתי – אולי כדי שלא תתגלה ערוות טיעוניהם בוויכוח עם כותבים רציניים כמרדכי קידר, עמוס גלבוע, גיא בכור, נעמן כהן, יוסי אחימאיר, יוסי גמזו, אורי הייטנר, יהודה דרורי, מתי דוד, ורבים אחרים שכותבים או מצוטטים אצלנו.

לנו יש גם מכרים שאינם קוראים את המכתב העיתי כי הוא בעיניהם עיתון ימני פאשיסטי, שהכתוב בו מפריע להם להאשים את עצמנו בכול וליהנות משפיכת חרא מילולי על הנהגת המדינה.

מדי פעם אנחנו שולחים להם דרישת שלום ממוסוליני.

* * *

נעמן כהן

אקסודוס יוון הֶלָס

פסח 2016. כלפי חוץ לא ניכרים ביוון סימני משבר כלכלי. האוטלט החדש הענקי והמפואר באתונה מלא קונים. (מחירים זולים מבארץ), כולם לבושים יפה ונוסעים במכוניות חדשות ומבלים בטברנות. למרות שהם מעשנים המון, היוונים (בניגוד לברברים הישראלים) מקפידים לזרוק את בדלי הסיגריות לפח האשפה.

היוונים פטריוטים לארצם בכניסה לאקרופוליס מברך נער יווני את העולים: "ברוכים הבאים ליוון הארץ היפה ביותר בעולם!"

מעל האקרופוליס נראית אתונה משתרעת אל קצות האופק. הייתי כאן לפני שנים והעיר נראתה קטנה הרבה יותר. כעת כשליש מהיוונים חיים בה, אבל בניגוד לתל אביב יש בה גם רכבת קלה וגם רכבת תחתית.

בטברנה משמיעים שירים יווניים.

הזמרת החשובה ביותר של סגנון ה"רמבטיקו" - מוזיקה שהתפתחה בשכונות העוני של ערי הנמל ביוון, היתה יהודייה בשם רוזה אשכנזי, ילידת איסטנבול, שעברה לתסלוניקי ומשם לאתונה. היא הקליטה יותר מ-500 שירים.

http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/220/409.html

בטברנה מתחילים המנגנים והזמרים עם שירי רמבטיקו העצובים, ואחר עוברים לשירים שמחים מסוג זורבה, ואריס סאן.

אני מעדיף את הראשונים.

האורקל – הפיתיה במקדש אפולו בדלפי

מקדש אפולו בדלפי נמצא בעמק בין הרים, מקום המעורר הרגשת קדושה. ניתן להבין את הרגשת הקסם של היוונים העתיקים כאשר עמדו לפני האורקל ותהו מה יהיה גורלם.

לאחרונה גם נפתרה התעלומה כיצד היתה הפיתיה – הכוהנת, מגיעה לטרנס היפנוטי ואומרת את הגורל. מעיין מים היה נובע מתחת לבקע בסלע ויוצר תרכובת כימית של גזים פחמימניים קלים כמו  כגון אתילן שהיה גורם למצבי טרנס ולשינוי נפשי.

הכהנת הפיתיה, תמיד בתולה מעל גיל חמישים, היתה יושבת על כיסא בעל שלוש רגליים מעל הסדק בקרקע, על פתח מוצא האדים, מתמסטלת, ונכנסת לטרנס.

אצלנו במקדש בירושלים טכניקת שאילת הגורל, כלומר מנגנון הייעוץ עם אלוהים – היה מתוחכם יותר. לכהן הגדול היה אפוד עם שנים עשר אבני החושן בצבעים שונים שהיו מחוברים למעין סוללה מעוררת זרם, שהיתה גורמת לאבנים לנצנץ ובעזרת הארת האבנים היה הכהן הגדול אומר את הגורל.

גם פה גם שם זה לא ניתן בחינם.

בדלפי לפי היוונים נמצאה אבן האומפאלוס, שהיא האבן המציינת את מרכז כדור הארץ והיקום. (אצלנו אבן השתייה בירושלים).

מקורו של השם דלפוי הוא במילה היוונית דלפוס שמשמעותה רחם.

בהסטיה (סוג של קמין או תנור) הפנימית של מקדש אפולו בערה אש נצחית. (אצלנו במנורה).

מעל המקדש נכתב: "דע את עצמך" – Gnothi Seauton, ו"אף לא דבר אחד בהגזמה" (mēdén ágan). (אצלנו יודעים תמיד את הכול על כולם, והכול בהגזמה).

במוזיאון האתר, אחד היפים והמרהיבים שראיתי, עומד פסל של ספינקס הדומה להפליא לפסל הכרובים שהיה בבית המקדש בירושלים. אבותינו היו נועזים לא פחות מהיוונים העתיקים.

סוד הקסם של בית המקדש בירושלים שמשך את המוני בית ישראל לשם היה המחזה המופלא של תמונת הפורנו שהתגלתה לעולי הרגל של אותה תקופה, החסרה עדיין אינטרנט:

"אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן : ראו חובתכם לפני המקום כחובת זכר ונקבה."

"המכניס ראש העטרה בלבד הוא הנקרא מערה מלשון את מקורה הערה, והמכניס כל האבר הוא הנקרא גומר." (רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק א הלכה י)

רעיון מבריק לשמירה על הטבע

קניון ויקוס בחבל זגוריה נרשם בספר גינס כקניון הצר העמוק ביותר בעולם. אמנם הגרנד קניון עמוק ממנו אך קניון ויקוס צר ממנו. נוף נפלא.

והנה בתחילת מסלול הסיור רעיון מבריק. לסלע מחוברת קופסת אלומיניום גדולה עם דפנות מזכוכית ובה אבנים רבות קטנות. כל מטייל יכול לרשום את שמו על אבן במקום לחרות אותה על הסלע ולקלקל את הנוף הטבעי. רעיון יפה ליישום גם בארץ.

וריה – מפיליפוס השני לשאול התרסי-פאולוס

וריה עיר במקדוניה שביוון, כ-60 ק"מ מערבית לסלוניקי. ידועה בעיקר בזכות הקבר המפואר של פיליפוס השני מלך מוקדון, הנמצא ברובע ורגינה, שנתגלה לא מכבר.

במוזיאון של אחוזת הקבר ממצאים מדהימים מקברו של פיליפוס שני שנרצח ע"י מאהבו.

כתר הזהב המרהיב שלו שנמצא בקברו עם פיתוחי הפרחים הוא ממש מעשה מחשבת.

לידו נמצא גם קברו של אלכסנדר הרביעי, בנו של אלכסנדר הגדול מרוקסנה הבקטרית שנרצח במאבק הירושה לאחר מותו של אביו.

כשקמה מדינת מוקדוניה לאחר חלוקת יוגוסלביה הטילה עליה יוון חרם, שהרי רק הם לדעתם זכאים לשמור את השם מוקדון. מן הסתם היוונים שכחו שבעצם המקדונים ניצחו אותם וכבשו את ארצם.

הקהילה היהודית בעיר של יהודים רומנויטים (כלומר לא מגולי ספרד) קיימת מהזמן העתיק.

עדות כתובה ראשונה על קיום קהילה יהודית מופיעה בברית החדשה‏ ‏(מעשי השליחים, פרק 17‏): שם מסופר על ביקורו של פאולוס בבית הכנסת בווריה, ביקור שהתקיים בעשור השישי של המאה הראשונה.

לאחר גירוש ספרד הגיעו אליה יהודים רבים.

במלחמת העולם השנייה היתה וריה בחלק של יוון שהיה בכיבוש גרמני ישיר. במאי 1943 נשלחו רוב יהודי העיר למחנות ההשמדה, מיעוטם ברחו להרים או הוסתרו על ידי תושבי העיר חסידי אומות העולם‏. מתוך 950 יהודי העיירה שרדו 111‏.

בית הכנסת בעיר, הבנוי ליד הנהר על שרידי בית הכנסת העתיק, שופץ לאחרונה. צעירה נאה וסימפטית, לא יהודייה תושבת העיר, לקחה לעצמה את המשימה לשמור על מורשת היהודים בעיר.

בבית הכנסת, היא אומרת, נאסרו יהודי העיר עם הילדים שהובלו להשמדה, ולכן היא רואה בשימורו מצווה גדולה.

היא פותחת לנו את ארון הקודש הריק מספרי תורה.

לדבריה בארון הקודש נמצאו בעבר כתבים המוכיחים את הביקור של שאול התרסי במקום ואת הדרשות שנשא ליהודים שם. הגרמנים, היא מספרת, לקחו את הכתבים והם נעלמו. הצעתי לה לחפש אם יש במקום אולי גניזה.

לבית הכנסת נכנס יווני לא צעיר ומראה לנו את ידיעותיו. הוא מדקלם לנו לפי הסדר את כל מלכי ישראל ויהודה, ואחר כך אומר בעברית את כל פרק קל"ז מתהילים מ"על נהרות בבל" ועד הסוף המצמרר שנמנע בדרך כלל מטעמים דידקטיים מתלמידי ישראל.

אנחנו מוחאים לו כפיים.

מיוחנן המטביל לבית הכנסת

יואנינה  (בעברית יוחנינה ע"ש יוחנן המטביל) היא העיר הראשית במחוז אפירוס על גדותיו של אגם פאמבוטיס. במרכזו של האגם שוכן האי "ניסאקי" (ביוונית; "אי קטן").

העיר נוסדה במאה השישית לספירה על ידי הקיסר הביזנטי יוסטינוס השני. לאחר מסע הצלב הרביעי ב-1204.

בשנת 1430 נפלה העיר לידי העות'מאנים.

בשנת 1789 קיבל עלי פאשה את השלטון ביואנינה. בשנת 1820 שלח עלי פאשה שליחים שרצחו מתנגד פוליטי שלו בקונסטנטינופול. דבר זה העלה את חמת הסולטאן שדרש מעלי פאשה להתפטר, וכשזה סירב שלח הסולטאן צבא שצר על יואנינה במשך 15 חודשים. עלי פשה הסתגר במנזר על האי ניסאקי. לבסוף שלחו הטורקים סוכני חרש שהצליחו להסתנן למעונו ולרצוח אותו.

אנו שטים בסירה לאי ניסאקי שם נמצא המנזר בו נרצח עלי פאשה, מנזר המשמש כיום כמוזיאון המתאר את תקופת שלטונו של העריץ.

התיישבות היהודים ביואנינה החלה כבר לאחר חורבן בית המקדש השני. הם דברו בניב רומניוטי המכונה יווניטיקה והיה להם נוסח תפילה משלהם.

עם גירוש ספרד הצטרפו לקהילה אך מעט דוברי לדינו, והקהילה, בניגוד לקהילות אחרות ביוון, שמרה על הנוסח הקדום שנהגו בו יהודי ביזנטיון. בניגוד לנוסח התפילה בשאר קהילות יוון, שנבלע בנוסח הספרדי בימים שלאחר גירוש ספרד, נוסח יואנינה נותר רומניוטי ייחודי והיה היחיד ששימר את הנוסח הקדום.

בתחילת המאה ה-20 היגרו חלק מהיהודים לארצות הברית, ואחרים הגיעו לארץ ישראל ופתחו בשנת 1925 בשכונת אהל משה בירושלים את בית הכנסת "בית אברהם ואהל שרה של קהילת יהודי יאנינא".

ערב מלחמת העולם השנייה, מנו היהודים בעיר למעלה מ-2,000 איש.

ב-1941 נמצאה יואנינה בשטח הכיבוש האיטלקי.

ב-25 במרץ 1944 (יום העצמאות היווני) נצטוו כל יהודי יואנינה להתרכז ליד חוף האגם. נאמר להם שהם מובלים ל"התיישבות מחדש". הם הועלו על משאיות והוסעו לעיר לאריסה ששם היתה תחנת רכבת. בלריסה שהו היהודים כשבוע ואז הועלו על רכבת עם קרונות בקר והוסעו משך ימים רבים למרחק עד שב-11 באפריל 1944 הם הגיעו לאושוויץ-בירקנאו. עוד באותו יום הוכנסו רובם לתאי הגזים. לאחר המלחמה שרדו כ-150 יהודים.

ליד מצבת הזיכרון ליהודי יואנינה שנשלחו למותם, פונה אלינו אישה הדוברת עברית לא רעה, ומזמינה אותנו לבקר בבית הכנסת.

בית הכנסת שמור יפה ובנוי לפי הסגנון הרומנויטי.

"יש כאן כוהן?" היא שואלת.

אני מאשר.

האישה מבקשת ממני לפתוח את ארון הקודש, ולברך. בארון נמצאים כמה ספרי תורה. מישהו מבקש ממני לומר גם קדיש.

לפי מנהג שסיגלתי לי לאחר אמירת קדיש (אותה אני מתקשה לומר אחרי טבח יהודים), אני מברך: "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ. כִּי אָכַל אֶת  יַעֲקֹב וְאֶת  נָוֵהוּ הֵשַׁמוּ. שְׁפֹךְ  עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִׂיגֵם. תִּרְדֹף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי יי." הנוכחים אומרים אמן.

ובשעה שהניצחון על הנאצים הגיע רק לאחר השמדת היהודים, אי אפשר שלא להיזכר ביואנינה בירת אפירוס באמרה הנודעת של פירוס מלך אפירוס.

בשנת 280 לפנה"ס, פלש פירוס מלך אפירוס לאיטליה, בעקבות בקשת העזרה שנשלחה לו מהעיר היוונית טאראנטו שהייתה נתונה במאבק עם הרפובליקה הרומית.

לאחר הקרב באסוקולום, שבו ניצח פירוס אך במחיר כמעט כל צבאו, אמר לפי עדות פלוטארכוס את משפטו המפורסם: "עוד ניצחון כזה ואבדנו," אשר הפך למטבע לשון וכונה על שמו בשם "ניצחון פירוס".

תֶסָלוֹנִיקִי – יוונים-תורכים-גרמנים

תֶסָלוניקי נוסדה בשנת 316 לפנה"ס על ידי קסאנדרוס מלך מוקדון, שקבע בה את בירת הממלכה. העיר נקראה על שם תסלוניקה, אשתו של קסאנדרוס, אחותו של אלכסנדר הגדול.

תסלוניקה קיבלה את שמה מאביה, פיליפוס השני, שחזר מניצחון על תסליה, לכן קרא לה בשם המורכב מהמילה תסליה והמילה "ניקה" (ניצחון).

היהודים קראו לה סלוניקי כשם התורכי של העיר ושמה נכתב בעברית שאלוניקי או שלוניקא.

עדות ראשונה על קהילה יהודית בסלוניקי מופיעה בברית החדשה‏: שם מסופר על ביקורו של שאול התרסי-פאולוס בעיר (הברית החדשה‏ ‏מעשי השליחים, פרק 17‏), והוא אף כתב שתי איגרות אל התסלוניקאים.

ב-1430 נכבשה העיר ע"י העותומנים ששלטו בה קרוב ל-500 שנה, עד 1912.

העות'מנים הזמינו את גולי ספרד שהתיישבו בעיר, ולאחר גזרות ת"ח ות"ט בפולניה היגרו גם ממנה יהודים לסלוניקי.

בסוף המאה ה-18 הייתה קהילת סלוניקי בין הגדולות שבקהילות היהודיות בעולם. במחצית השנייה של המאה ה-19 היוו היהודים למעלה ממחצית מתושבי העיר שכונתה "ירושלים דבלקן". הנוכחות היהודית בעיר היתה כה ניכרת עד כי עסקי המסחר בה, לרבות הנמל, הושבתו ממלאכה בשבתות ומועדי ישראל.

שפת הלאדינו שהביאו עמם יהודי ספרד פרחה בעיר זו מבחינה שירית ותרבותית. היהודים לא דיברו יוונית.

כשלוש מאות משפחות יהודיות מחסידי שבתאי צבי בסלוניקי התאסלמו בשנת 1683 והקימו קהילה נפרדת שכונתה כת הדונמה. הם גרו בשכונה נפרדת בעיר, והיה להם מסגד מיוחד.

בני כת הדונמה אסרה על בניה את הנישואים הן עם המוסלמים והן עם היהודים. הדונמה קוראים לעצמם "מאמינים – mamina – לוס מאמינימס – חברים.

בכ"ב באדר הם חגגו את חג הכבש. עיקרו של חג זה הוא סעודת ערב חגיגית של שתי משפחות, שבסיומה כיבוי אורות וקיום חילופי זוגות. הנולדים מיחסי מין אלה נחשבים בדונמה למקודשים.

מוסטפא כמאל אטאטורק – "אבי הטורקים", 1881-1938) מייסדה של הרפובליקה של טורקיה ונשיאה הראשון. שנחשב לאבי האומה הטורקית – היה צאצא של משפחה מהדונמה מסלוניקי.  בבית הולדתו בסלוניקי נמצאת כיום הקונסוליה הטורקית, והוא משמש כמוזיאון.

בזיכרונותיו, מספר איתמר בן אב"י על מסיבת שיכורים בה השתתף ב-1911 בבית מלון בירושלים עם קצין טורקי בשם מוסטפא כמאל. כטוב לבו ב'ראקֶה' הטורקי, התוודה הקצין בפני בן אב"י על מוצאו היהודי, והשמיע באוזניו, בעברית צֶחה, את 'שמע ישראל'.

בספר "משיחי השקר ומתנגדיהם" מביא איתמר בן אב"י עדות על קשריו של אתאטורק ליהודים ולדונמה.

לאחר הגירוש מיוון התיישבו מרבית בני הדונמה באיסטנבול, באיזמיר, באנקרה, בבורסה ובקוניה. המסגד שלהם בסלוניקי נותר ריק, ושימש בעבר  כמוזיאון ארכיאולוגי, עד שהמוזיאון עבר למשכנו החדש.

השלטון העות'מאני בסלוניקי הסתיים בסוף 1912.

בשנת 1917 החריבה שריפה גדולה חלקים גדולים מהעיר. לאחר מלחמת יוון-טורקיה, בוצע חילופי אוכלוסין בין המדינות. הטורקים המוסלמים בסלוניקי עזבו ובמקומם באו פליטים יוונים רבים שהעיקו על כלכלת העיר. במלחמת העולם השנייה חוסלה קהילת יהודי סלוניקי. כ- חמישים אלף יהודים נשלחו ע"י הגרמנים להשמדה.

העיר שהיתה מחולקת לנוצרים, מוסלמים ויהודים הפכה לעיר של נוצרים בלבד.

העיר מזכירה קצת את חיפה אבל יפה ומטופחת ממנה. מהמצודה במעלה ההר נוף נפלא לים.

אנחנו מבקרים באנדרטה שנבנתה על שרידי בית הקברות היהודי בעיר. בית קברות ענק שהיו בו כ-300 אלף קברים. על בית הקברות עומדים עתה הבניינים של האוניברסיטה האריסטוטלית של סלוניקי.

אנדרטה בצורת מנורה שחוחה מציינת את מקום בית הקברות היהודי.

לפני מלחמת העולם השניה בחרה הקהילה היהודית הספרדית בעיר ברב ראשי אשכנזי, ד"ר צבי קורץ. דמות שנויה במחלוקת בזמן השואה.

במוזיאון היהודי אני רואה אבן שעליה כתוב: לזכר עולם. האבן הזו הוקמה ע"י הקהילה לכבוד האדון המנוח יעקב משה אברבניל נ"ע. והסכימו לעשות היארצייט בכל שנה בקהילה. נפטר ביום י טבת 5699

מסתבר שלא רק הלדינו התקיימה בעיר אלא גם שפת היידיש.

מקרב תרמופילאי לקרב עמק האלה

קרב תרמופילאי הוא קרב שנערך במיצר היבשתי תרמופילאי בשנת 480 לפנה"ס, בין צבא בן שבעת אלפים לוחמים מן הברית ההלנית בראשות לאונידס מלך ספרטה, לבין צבא האימפריה הפרסית שמנה בין 250 ל-360 אלף לוחמים, שפלש ליוון.

היוונים הצליחו להדוף במשך שבעה ימים את התקפות הפרסים במעבר הצר, עד אשר אחד מן היוונים בני המקום גילה לצבא הפרסים דרך בהרים שאיפשרה לאגף את הצבא היווני ולהביסו.

לאונידס ו-300 לוחמים ספרטנים נשארו ללחום בפרסים עד המוות. הקרב, ועמידתם של הלוחמים הספרטנים מול כוח רב מהם, הפכו למופת של אומץ לב שמלווה מאז את תרבות המערב.

לאחר הדיפת הפרסים מיוון, הוצבה במקום הקרב אנדרטה המנציחה את זכר הלוחמים שנפלו בקרב. על האנדרטה נחרטו המילים: "הו עובר אורח, הודע נא ללקדימונים כי כאן אנו שוכבים, נאמנים לחוקיהם.".

על המצבה של היום כתוב משהו ביוונית בלבד. לא ברור אם זה הטקסט.

ליד המצבה עומד יווני צעיר ואומר: "זה קרב הגבורה הגדול ביותר בהיסטוריה!"

כשאנחנו מפקפקים בכך הוא שואל: "מניין אתם? מישראל? אההה טוב..."

אני חושב על שני דברים.

האחד מתי יקימו למשל בישראל מצבה בעמק האלה לזכר הקרב בין דוד לגולית, ולוּ רק למשוך תיירים.

והשני, מתי יגיע היום שישראלי יאמר לתייר – זהו הקרב ההרואי ביותר של ישראל נגד הפלישתים, והוא לא יזדהה עם הפלישתים...

האנטישמיות הביזנטית

הביזנטים, קרי היוונים האורתודוכסים היו מאז ומעולם אנטישמיים. לא בכדי שגשגה אז יהדות בבל (אימפריה הפרסית הסאסנית) שבה חיו היהודים היחידים שהיו מחוץ לשלטונה.

יוון המודרנית (היוונים בחרו בשם הֶלָס מכיוון שלא הצליחו לשחרר את בירתם קונסיטינופול-ביזנטיון) היתה המדינה האירופאית היחידה שהצביעה נגד הקמת מדינת היהודים.

המלחין הנודע מיקיס תיאודורקיס הכריז לאחרונה שהוא גאה להיות אנטישמי ואנטי ציוני כי היהודים הם שורש הרע. הם אחראים לכל המלחמות בעולם, וגם למשבר הבנקים ביוון.

לא ברור כיצד פרנסי העיר ראשון לציון, חולי הנפש חדורי השנאה העצמית, עורכים לאנטישמי הזה ערב מחווה בפסטיבל האביב בראשון לציון ב-22.5.16.

[אהוד: מה הפלא? הלא פרנסי העיר ראשון וכותבי תולדותיה, בסיוע מוחות מעוותים מהאקדמיה – גם חושבים שהם המושבה הראשונה של העלייה הראשונה!]

בשנה האחרונה, עקב שילוב אינטרסים נגד הגזענות המוסלמית חל שינוי, ולראשונה בהיסטוריה יש מעין ברית פוליטית בין ישראל ליוון.

הֶלָס ביזנטיון – ויכוח על זהות

בדומה לנו גם היוונים בעלי מורשת עתיקה ובעיות זהות. היוונים של היום הם בעצם ביזנטים, כלומר יוונים שקיבלו את הנצרות האורתודוכסית והקימו את הקיסרות הביזנטית. לאחר מאות שנים של כיבוש תורכי הם הצליחו לשחרר רק חלק ממדינתם ולא הצליחו לשחרר את בירתם ביזנטיון-קונסטנטינופול, ולכן בדלית ברירה הם חזרו לעבר וקראו למדינתם הלס וקבעו את אתונה, שלא היתה מעולם בירת יוון – לבירתם.

לאחר הביקור בדלפי אני שואל את המדריכה. "האם היוונים של ימינו מזדהים עם ההלנים, הֶלָס. העתיקה – או עם הביזנטים?"

"כמובן, עם הלס העתיקה," היא משיבה.

לאחר הביקור במטאורה, אתר ביזנטי של כנסיות הבנויות על סלעים אני שואל את המדריכה את אותה שאלה: "האם היוונים של ימינו מזדהים עם ההלנים, הֶלָס העתיקה, או עם הביזנטים?"

"כמובן, עם הביזנטים, כי הם הרי נוצרים אורתודוכסים," היא משיבה.

מסתבר שהזהות היוונית (כמו היהודית) תלויה במקום, באדם, ובהקשר.

מהאודיסיאה ליוון ולציון

ממקדש פוסידון שעל כֵּף סוּנְיוֹ לשון יבשה בקצה הדרומי של חצי האי אטיקה ביוון, מרחק 69 קילומטרים דרומית-מזרחית לאתונה, נראה נוף מדהים. (כניסה למקדש 8 יורו).

מהמקום הזה לפי הסיפור קפץ אייגאוס מלך אתונה אל מותו כשראה את ספינת בנו תזאוס שהרג את המינוטאורוס מתקרבת לחוף אטיקה מניפה מפרש שחור, והים האגאי קרוי לפיכך על שמו.‏

כף סוניון נזכר לראשונה באודיסיאה, בתיאור תלאותיהם של מֶנֶּלָּאוֹס מלך ספרטה ואנשיו בשובם ממלחמת טרויה. הומרוס מספר, כי כשהקיפו האוניות את כף סוניון, קטל פוֹיבּוֹס-אַפּוֹלוֹן בְּחִצָיו את פְרוֹנְטִיס, קברניט ספינתו של מנלאוס, וכאן קברוהו חבריו:

"אַךְ כְּשֶׁהִגַּעְנוּ עַד סוּנְיוֹס הַנִשָּׂא אֲשֶׁר בְּאַתּוּנָה,

הִכָּה פֶבּוֹס-אַפּוֹלוֹן בְּאַפּוֹ בְּחִצָיו הָרָכִּים

תּוֹפֵש-הַהֶגֶה הַנַּעֲלֶה בַּסְפִינָה בְּצִי מֶּנֶּלָאוֹס,

וְהֶגֶה הַסְּפִינָה הַמְהִירָה עוֹדֶנוּ בֱּכַּפָּיו שֶׁל פְרוֹנְטִיס,

[...]

נֶעֱצַר שָׁם מֶנֶּלָּאוֹס, וְאִם גַּם נֶחְפַּז לְדַרְכּוֹ,

לִקְבֹּר אֶת רֵעוֹ מִלְּפָנָיו וְלַעֲרֹך אֶת מִשְׁתֵּה־הַקְּבָרוֹת."‏

מקדש פוסידון, ששרידיו המונומנטליים מתנשאים בראש הכף סמוך לשפת המים, נבנה בסביבות 440 לפנה"ס על חורבותיו של מקדש קדום יותר.

יפי המקום מעל שפת הצוק השאיר רושם עמוק על רבים ובהם המשורר האנגלי הרומנטי לורד ביירון (1824-1788), שהנציח אותו בשירתו וגם חקק את שמו על אחד מעמודיו, כנראה במהלך ביקורו הראשון ביוון, ב"גרנד טור" (Grand Tour) שערך באירופה, עוד לפני שהתפרסם. את הכתובת עצמה לא ניתן לראות כי ניתן להשקיף על המקדש רק מרחוק.

ביירון שהה חודשים אחדים ב-1810-11 באתונה, והגיע לשני ביקורים לסוניון והוא מזכיר את המקום בשיר "איי יוון" (Isles of Greece):

Place me on Sunium's marbled steep,

Where nothing, save the waves and I,

May hear our mutual murmurs sweep...‏

היוונים מעריצים את ביירון כאחד הרומנטיקנים שתרמו לתחיית יוון המודרנית, ובהקשר זה ראוי לציין שהלורד ביירון היה גם בעל דעות רומנטיות "ציוניות" והביע תמיכה בתחיית העם היהודי.

בספר השירים שכתב "מנגינות עבריות" (Hebrew Melodies) יצירה משותפת של המשורר הבריטי לורד ביירון ושל המלחין הבריטי היהודי יצחק נתן, אשר פורסמה בשנת 1815. הוא כתב כך:

בְּכוּ בָכוֹ להֹלֵךְ (תרגום מאנדלקרן)

לַבֹּכִים עַל-נַהֲרוֹת בָּבֶל עוֹרֲרוּ תַאֲנִיָּה

כְּבוֹדָם גָּז חִישׁ כַּחֲלוֹם, אַרְצָם שַׁמָּה וּנְשִׁיָּה,

עַל-כִּנּוֹר צִיּוֹן כִּי נִשְׁבַּר דֶּמַע אַל-תַּחְשׂכוּ

הָהּ! בְּמִשְׁכְּנוֹת אֲבִיר יעֲקֹב מַרְגִּיזֵי-אֵל יִדְרֹכוּ!

מָתַי יִרְחַץ יִשְׂרָאֵל רַגְלָיו מִדָּם וָרֶפֶשׁ?

שִׁירֵי צִיּוֹן הַנְּעִימִים מָתַי יַרְנִינוּ כָל-נֶפֶשׁ?

נְגִינוֹת בְּנֵי יְהוּדָה הַאִם כְּקֶדֶם תְּצִלֶּינָה

וּלְבַב כָּל-שֹׁמְעֵיהֶן עוֹד כְּמִלְּפָנִים תְּשִׁיבֶנָה?

שִׁבְטֵי-יָהּ נֹדֲדִים בַּגּוֹיִם, עֲיֵפִים וִיגֵעֵי-כֹחַ

מָתַי יִשְׁלְמוּ יְמֵי נוּדְכֶם אַף-תִּמְצְאוּ מָנוֹחַ?

גַּם-יוֹנָה מָצְאָה קֵן לָהּ, שׁוּעָל מְחִלוֹת הָרִים

כָּל-אִישׁ אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ – וִיהוּדָה אַךְ קְבָרִים!

אפילוג

בכל תחנת דלק וחנות למתנות באנגלית Gifts, ביוונית דורון, ושלט יציאה באנגלית –Exit – ביוונית אקסודוס.

סגן הרמטכ"ל אלוף יאיר גולן – בין הכחשת שואה לעיוורון

סגן הרמטכ"ל אלוף יאיר גולן נאם בטקס יום השואה בתל יצחק והשווה בין השואה לבין מה שהוא קרא:

"תהליכים מעוררי חלחלה בקירבנו הדומים לאלו שהתרחשו בגרמניה לפני 80-70 שנה".

אז נכון שבהמשך הוא פירסם הבהרה תמוהה שלא היתה לו כוונה להשוות בין צה"ל וישראל לתהליכים שעברה גרמניה הנאצית, אבל הוא בכל זאת השווה, ובכל זאת בכל העולם משווים בגינו את הישראלים לנאצים.

הדבר המדאיג הוא אינו רק בכך שעצם ההשוואה היא בגדר הכחשת שואה או לכל הפחות הקטנתה, או זילותה, אלא שאלוף יאיר גולן התעלם לחלוטין מהשוואה אחרת חשובה יותר:

בעוד שהנאצים שמרו בסתר על תוכנית השמדת היהודים, הערבים-המוסלמים מצהירים בריש גלי שמטרתם היא ללכת לפי דברי נביאם מוחמד, ולהשמיד את כל היהודים בעולם.

זו ההשוואה אותה היה צריך לערוך סגן הרמטכ"ל. העובדה שאינו מודע לכך היא מקור לדאגה גדולה.

הנה אפילו ראש ממשלת בריטניה דוד קמרון מודע לכך שהחמאס והחיזבאללה (הוא התעלם מהמופתי של אש"פ) מטרתם השמדת היהודים בכל העולם:

https://www.youtube.com/watch?v=tyq2AkG5sc0

על זה נאמר: "חכמים היזהרו בדבריכם" – קל וחומר טיפשים.

תזכורת

בעוד שבגרמניה היו גרמנים שהתנגדו לאידיאולוגיה הנאצית, למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען. טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו רואה בדברי מוחמד המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ, לפיהם יש לרצוח את כל היהודים בעולם, גזענות שהוא מגנה ולא מופת מוסרי.

אם אתם מכירים ערבי-מוסלמי כזה אנא הודיעונו.

יהודים ואנטישמיות בלייבור

לאור גילויי האנטישמיות הנרחבת במפלגת הלייבור הבריטית קשה שלא להרהר על התפקיד החשוב שמלאו יהודים במפלגה זו. ונזכיר למשל רק את עמנואל ברון לוינסקי-שינוול, שהיה בן למשפחה יהודית פולנית ובפעילותו הפוליטית שימש כאחד מעמודי התווך של המפלגה, ובשנת 1942 מונה אף ליו"ר הלייבור.

בקריירה הארוכה שלו הגיע לוינסקי-שינוול לתפקיד שר הכלכלה, שר המכרות, שר האנרגיה והדלק, ושר המלחמה (בעת מלחמת השחרור ב-1948, הוא חימש את הלגיון הערבי)

מסתבר שהאנטישמיות אינה חדשה בפרלמנט הבריטי. תקרית אנטישמית חמורה התרחשה בפרלמט ב-1938, (אבל הפעם מצידו של חבר פרלמנט שמרני) כאשר חבר הפרלמנט לוטננט קומנדר רוברט ט. [?] התקיף את לוינסקי-שינוול על "אי-נאמנותו" לאנגליה, וקרא לו: "חזור לפולין!"

שינוול קם ממושבו וסטר לו בפרצופו. שינוול הדגיש כי באואר [?] עלב בו בשל מוצאו, וכי הוא עצמו נולד בבריטניה. בהמרצת יושב ראש הבית התנצלו שני חברי הפרלמנט זה בפני זה.‏

בהשוואה, קורביין ראש הלייבור הנוכחי אינו מוכן להתנצל על "חברותו" עם הארגונים האיסלמו-נאציים.

יום הולדת תשעים למלכה

סממני אנטישמיות אינם נמצאים רק בקרב מפלגת הלייבור באנגליה. אליזבת אלכסנדרה מרי וינזור, מלכת הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, ג'מייקה, ברבדוס, איי בהמה, גרנדה, פפואה גיניאה החדשה, איי שלמה, טובאלו, סנט לוצ'יה, סנט וינסנט, אנטיגואה, בליז, סנט קיטס ונוויס, וראשת הכנסייה האנגליקנית – בקיצור המלכה אליזבת השנייה, חגגה יובל תשעים. הכהונה הארוכה ביותר של מונרך אנגלי.

לאורך כל תקופת כהונתה הארוכה מחרימה המלכה האנטישמית את מדינת היהודים ומסרבת להכיר בקיומה ע"י עריכת ביקור רשמי בה.

בינינו, זו בעצם לא הפתעה שהרי אם בוחנים את מוצאה של המלכה, מה כבר ניתן לצפות ממלכה גרמנית הצאצאית של ולאד צפש-דרקולה?

היורד מהארץ בגלל תאוות בצע אינו יכול לשמש גיבור לאומי

אשר תורן מאשים את הממסד הישראלי שתמך בקסטנר. לכן לדבריו "נאלצו האחים ביילסקי לרדת מהארץ לאחר שלחמו במלחמת השחרור." ("חדשות בן עזר" גיליון 1143).

זו כמובן שטות מוחלטת. אף אחד לא אילץ את האחים ביילסקי לרדת מהארץ. הם יכלו להישאר בארץ ולהצליח גם כאן כנהגי משאיות.

האחים ביילסקי, שיצאו מהיערות עם דגל כחול לבן ובשירת התקווה, בגדו ברעיון הציוני בגלל תאוות בצע בתקווה להתעשר באמריקה.

אלמלא ירדו מהארץ יכלו לשמש סמל גבורה לדורות, אבל היורד מהארץ בגלל תאוות בצע אינו יכול לשמש גיבור לאומי.

סביר להניח שנכדיהם של הביילסקים באמריקה יגשימו את חלומו של היטלר. הם לא יהיו יותר יהודים.

* * *

יוסי אחימאיר

הערות מעמוד הפייסבוק שלי

7.5.16.

מה אומרת הידיעה הבאה על מדינת ישראל ("המתפוררת"), על כלכלת ישראל ("הקורסת"), על מצבם של אזרחי ישראל (ברובם):

"בדרך לעוד שנת שיא – 113 אלף כלי רכב נמסרו ב-2016, רבע מכלי הרכב שנמסרו הם ג'יפונים, כ-23 אלף מכוניות חדשות עלו על כבישי ישראל בחודש שעבר...

כותרת ב"דה מארקר", השבוע.

6.5.16.

הבעייה עם דברי האלוף יאיר גולן – אינה כל כך תוכנם (החמור כשלעצמו) כמו עצם העובדה שסגן הרמטכ"ל מרשה לעצמו לבקר דרג מדיני ולדבר פוליטיקה.

פתאום השמאל כולו (ו"הארץ" כמובן) – עם הגולן.

5.5.16.

בעקבות "עובדה": מהכתבה הערב ב"עובדה" על מאיר דגן ז"ל, מהראיון האחרון עימו, מצטייר גבר קשוח שנתן הכול למען ביטחון ישראל, ללא מעצורים. מין אריק שרון כזה – ואכן גם חברו הקרוב. על הדרך ביצע מעשים, שהיום היו נחקרים ואולי גם עומדים עליהם לדין.

למשל: היה מוכן לחסל את ערפאת, ובאותה הזדמנות לפוצץ אנשים רבים חפים-מפשע שסובבו את ה"ראיס".

למשל: הורה כמסתערב בעזה בראשית שנות השבעים לחסל מיד מי שהתקרב אליו ואל חבריו בנשק שלוף.

למשל: מסתובב מישהו בלילה (ברצועה) – הפקודה מטעם ראש סיירת "רימון": מיד יורים בו.

מכמה דוגמאות אלה אפשר להסיק כמה סודות עלומים לקח עימו דגן לקבר בראש-פינה, שאילו היו נחשפים בזמן אמת, אולי היתה קמה כאן זעקה גדולה ותביעה לבדיקה ולחקירה של "מעשים שלא ייעשו", של "פגיעה בטוהר הנשק..."

ואולי לא? – אכן כנראה שלא, בוודאי לא בימינו – שהרי דגן התייצב באחרית ימיו למאבק מסוג אחר. כשהמחלה כבר מקננת בגופו, הוא התמסר כל כולו להפלת ממשלת נתניהו. כי מה לעשות, ראש הממשלה לא תמיד קיבל את עמדותיו של דגן.

ראש המוסד הנוטר והזועם, שהאשים את ביבי כי עשה רק מה ששירת אותו פוליטית – היה בעצמו כזה, מיום אשר בו מאיש סוד מובהק נהפך לאיש שמאל מוחצן.

מאיר דגן, פוליטית, שם לו למטרה, לשים קץ לשלטון ביבי והליכוד, זה השלטון שאותו ידע לשרת היטב תחת אריק שרון, שאף מינהו לראש מטה הבחירות של המפלגה.

"נתניהו הפך את ארה"ב לאוייב" – טען דגן בראיון האחרון, והאיש שאיננו כבר עימנו, אפילו לא יכול להינזף בפניו על דבר השטות הזאת, שהשמיע ממניע אחד ויחיד: עויינותו העזה למר נתניהו.

כפי שאמר אחד ממרואייני "עובדה": האיש (דגן) הלך עד הקצה. ואנחנו נוסיף בצער רב, כי כמו הבוס שלו, אריק שרון, גם הוא עבר מהקצה אל הקצה, וכך זכה לתהילה שחרגה מכל פרופורציה – במיוחד לאחר מותו – ונוקה מכל כתם שאולי היה לו בעברו הצבאי.

הזמר הצרפתי ממוצא ארמני שארל אזנאבור אומר בראיון לרגל צאת ספרו החדש, כי רצח העם הארמני שימש מודל עבור הנאצים. צודק מאוד.

כבר ב-1947, במאמר גדול "טבח הארמנים" שפירסם "המשקיף", קבע אבי-מורי ד"ר אב"א אחימאיר, כי שתיקת העולם בזמן אמת בעת שנערך רצח העם הארמני, שימשה להיטלר תמריץ לבצע את השואה נגד העם היהודי. הפיהרר ידע, כי העולם יחריש ולא ימנע ממנו לבצע את זממו, הפשע הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית.

ואחימאיר, כידוע, לא היה ממוצא ארמני...

4.5.16.

ביקור שגרירת פינלנד בישראל לינה-קייסה מיקולה במכון ז'בוטינסקי החזיר את האורחת ומארחיה 110 שנה אחורנית, כאשר בבירת פינלנד, הלא היא הלסינגפורס (הלסינקי), התכנסה ועידת הקהילות היהודיות הציוניות מרחבי רוסיה ובה העלה זאב ז'בוטינסקי, בן ה-26, את הרעיון להענקת אוטונומיה למיעוטים ברוסיה.

פינלנד היתה אז חלק מרוסיה, כאוטונומיה חלקית, ובוועידה ההיא הוחלט על מאבק לחיים יהודיים ולהתארגנות לאומית בגולה. זאת יחד עם הצורך בפעולה התיישבותית מעשית בארץ-ישראל, כעומדת מעל לפעילות המדינית של התנועה הציונית העולמית.

השגרירה שמעה ברוב קשב את סיפור ועידת הלסינגפורס ורעיון האוטונומיה, שנולד בארצה, כאשר ציינתי באוזניה, כי מז'בוטינסקי ורעיון האוטונומיה החברתית-תרבות שלו, שאבו בגין ושמיר את תכנית האוטונומיה שהוצעה על ידם לפלשתיניים.

3.6.16.

שואה שלי: אוטבוצק, עיירה קטנה בפולין, סמוכה לוורשה. לכאן הגיעו סבתא וסבא שלי מדנציג שלחוף הים הבלטי, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

1942: סבתא מנוחה אסטרחן, רתוקה לכסא גלגלים, נרצחה בבית, בירי בידי קלגס נאצי.

סבא יהודה-לייב אסטרחן נלקח אל הרכבת שמובילה אל טרבלינקה. כעבור שעות ספורות היה בין הטבוחים.

2011: אני מגיע לאוטבוצק, ניצב ליד אבן שחורה בלב העיירה, מצבה שמאזכרת את טבח יהודי אוטבוצק. השטח המיוער הסמוך – אומרים לי – ספוג דם יהודי וזרוע עצמות. חושב רבות על סבתא וסבא, שמעולם לא הכרתי אלא רק מתמונות, ומתגעגע.

2016: בקרוב אהיה בבוברויסק שבבלארוס, שם בנובמבר 1941 נרצחו סבתא שרה וסבא יצחק-אייזיק גייסינוביץ, יחד עם כעשרת-אלפים יהודי העיר. גם אותם לא הכרתי אלא רק מצילומים.

ואני מתגעגע...

מפעם לפעם מפתיעות מנהלת הארכיון של מכון ז'בוטינסקי אמירה שטרן, והארכיונאית אולגה גכמן את מנכ"ל המכון, כלומר אותי, כשהן מוצאות בארכיון מסמך או צילום הקשור באבי, ד"ר אב"א אחימאיר ז"ל.

אתמול הן הציגו לי עיתון מצהיב בסטנסיל, משנת 1932, של חוגי הנוער הלאומי בארץ, ובו עמוד עם ברכות ל"מנהיג הנוער הנערץ" ומייסד אירגון המחתרת האנטי-בריטי הראשון, "ברית הבריונים".

"טיפשים הם שאלה שאינם מבינים אותך" – כותבים לו "תלמידיו הנאמנים", ואומרים: "דום הננו עומדים לפניך..."

2.5.16

רקורד נאה של אנטישמיות ושנאת ישראל יש למפלגת הלייבור בבריטניה, ומי שיודע קצת היסטוריה אינו יכול להתרגש לנוכח המגפה המתרחשת בתוככי מפלגת השמאל הבריטית כיום. מי אינו זוכר את ארנסט בווין, שר החוץ של הלייבור, שעשה צרות אין-ספור ליישוב היהודי, ושם מקלות בגלגלי העגלה הציונית, כדי לפגוע באפשרות התגשמותה של הצהרת בלפור.

למשל, קריקטורה משנת 1946 של יוסף רוס, שעלתה באתר האינטרנט של מכון ז'בוטינסקי, מציגה את "האיש הרע" בווין מחליף זהות – עם מי? עם לא אחר מאשר... המופתי הירושלמי! כמה סימבולי!

כנראה הלייבור בהנהגת-מה-שמו – יישאר באופוזיציה לעוד הרבה שנים...

1.5.16.

לידיעת מי שלא קוראים את "הארץ", הנה שני נימוקים להצדקתם, ממנת הרעל של עוד יום בחיי העיתון:

בעמוד אחד – מאמר המשבח את תנועת החרם נגד ישראל, שתביא – כך לתקוות הכותב – לקריסת כלכלת ישראל.

בעמוד אחר – מאמר על מעשי "הטבח והתועבה" של האצ"ל בשנות השלושים, בלי להסביר בכלל כי היו אלה פעולות גמול שנועדו לשבירת ההבלגה מול הטרור והרצחנות הערבית, שאחרת היו נמשכים עוד ועוד.

מחזה סוריאליסטי בחוצות תל-אביב: 1 במאי – חג השמאל בעולם הקומוניסטי, שכבר דועך והולך. חגא אדום ש"נחוג" בעבר גם רחובותינו – כמו בתמונה תל-אביבית מ-1945 – בטרם נודעו ברבים פשעי סטלין וכנופייתו.

נכון, יגידו האומרים, רוסיה בלמה את היטלר והנאציזם, הצבא האדום שיחרר את מחנה אושוויץ, ועל כל כך העולם אכן חייב לה הרבה.

אבל מה לעשות ולאחר הדיקטטורה הרצחנית הנאצית, קמה הדיקטטורה הרצחנית הקומוניסטית, שגבתה חיי אדם במספרים מבחילים. 1 במאי האדום סימל את שפיכות הדמים הנוראה תחת המשטר הסובייטי, את העוני המנוול שהוא נחלת מיליונים מאזרחי רוסיה וחבר העמים – עד היום.

עדיין היו אצלנו שאטמו אוזניהם משמוע ועיניהם מראות, ושרו שירי הלל לרודן סטלין, "שמש העמים" בפיהם. ואולם כיום, ב"ה, הציבור הישראלי ברובו המכריע מפוכח, לא עוד הולך שולל אחר סיסמאות-כזב על "שיוויון" ו"שלום" מדומות, ואחרי תעמולת השקר הקומוניסטית.

30.4.16

קפצתי למימונה בבית-אלעזרי וזכיתי לחיבוק עז מידידי, יעקב בן סעדון, שאירח כיד המלך. רציתי להמשיך משם לעוד חבר, ביבנה, אבל הוזהרתי: אל תעז להתקרב, הכל חסום ליד ביתו. ראש הממשלה מתארח שם...

27.4.16.

חכמים, פרשנים, מבקרים – היזהרו בהתבטאויותיכם המזלזלות והמבקרות על הילרי קלינטון או דונלד טראמפ. אחד-ת מהם יהיה הנשיא-ה הבא של ארה״ב.

פסח תשכ"ח (1968) – בחצר מלון "פארק" בחברון: יחד עם חברי יוסי קיסטר, באנו להזדהות עם גרעין ההתיישבות בעיר האבות, בליל הסדר הראשון לאחר מלחמת ששת הימים. הידידות עם יוסי קיסטר נשמרת עד היום – בעבודתנו המשותפת למשמר ולהפצת מורשת זאב ז'בוטינסקי והזכות ההיסטורית לארצנו.

חלפו מאז 48 שנה, וכל נבואות הזעם נתבדו. היהודים התבססו בקריית-ארבע, בחלקים מחברון, ומה חבל שהדו-קיום אינו נשמר, בגלל מסיתים משלנו ומשלהם.

26.4.16.

עוד ערב של 0-0 בכדורגל, הפעם בין מנצ'סטר סיטי וריאל מדריד, אבל משום-מה שתי הקבוצות לא "פיצו" אותנו בסוף המשחק בסצנה של אלימות, אגרופים וקללות. מתי האירופאים ילמדו פעם משהו מן הכדורגל הישראלי המפואר?

שתי מודעות-אבל זו לצד זו – רחל סבוראי לוחמת הפלמ"ח, דוד הלפרט לוחם האצ"ל. דור הלוחמים להקמת המדינה ולחרות ישראל הולך ונעלם. שני לוחמים, שתי מחתרות, מטרה אחת. שניהם תרמו גם לעיצוב פני המדינה: היא בהתיישבות החלוצית, הוא בתעשיית היהלומים.

זכרם ברוך.

24.4.16.

עשרות סורים נהרגו-נרצחו אתמול – עם חידוש ההרג ההדדי בסוריה. מישהו קרא ידיעה כלשהי על כך באחד מעיתוני הבוקר שלנו?

אה, כן, נכון – זה כבר לא חדשות...

* * *

יש לי אימא מקועקעת

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

מוקדש לאימהות הצעירות המקועקעות שעברו על פניי

ביום שישי האחרון לפני הצהריים כששתיתי קפה

בגן העיר בתל אביב

יש לי אימא מקועקעת

גם אבא שלי מקועקע

נחש כחול על הבטן שלה גדל

אני לא יודע

הולך להיות לי אח

או סתם משמינה עם פרח על התחת

פרפר על הציצי

שמרשָה לי ללטף

וכשאני רוצה קקה אומרים לי

אתה עוד קטן!

אבל אני לא אומר קעקוע

אני אומר יש לי קקה

אבל שומעים קעקוע כל הזמן

הם מקועקעים גם בראש

וככה גם כשאני רוצה קקאו או

קרטושקע ממדורה בחצר

אבא יודע לעשות שרירים

אישה ערומה ובמקום רגליים

זנב של דג

היא נוגעת באיש עטלף

ולאימא יש עוד קעקוע

שאסור להגיד איפה

הילדים מקנאים בי

שיש לי הורים מקועקעים

אבל אני הייתי מסתפק בקקאו וקרטושקעס

וקקה כשצריך

ואני גם חושב שההורים שלי קצת קוּקוּאים

ושצריך לדאוג להם שלא יישבו על

המדרכה ויבקשו נדבות

2006-2013

* * *

משה כהן

הנדון: הבו אור לגויים

אנשים נאורים מקירבנו, כגון סגן הרמטכ"ל, דורשים מאיתנו לתקן את דרכינו הנלוזות ביחסנו לערבים התמימים ולהיות "אור לגויים".

יפה מאוד, אך לא מובן לי כיצד ייהנו הגויים מאורנו כאשר אינם מקבלים אותנו כלל כחלק ממשפחת העמים, ואינם מכירים בזכות קיומנו.

אולי לא נרתום את העגלה לפני הסוסים ונציב לפנינו מטרות צנועות יותר, כגון להגיע למעלת מיקרונזיה או איי סיישל – ולקבל לגיטימציה ככול העמים ולהפוך לחבר מן המניין במשפחת העמים, וזו משימה לא קלה בימים אלה של אנטישמיות גואה מבית ומחוץ.

הנדון: מה לנו כי נלין

מה לנו כי נלין על אנטישמיות באנגליה, אם סגן הרמטכ"ל שלנו משווה את מדינת ישראל לגרמניה הנאצית? פשוט מזעזע. אגב, מעניין לדעת איפה תאי הגזים בישראל, אני עוד לא ראיתי אותם?

הנדון: צדיק באמונתו יחיה

רבנים חרדים טוענים לא בניית כוח צבאי הוא המענה לשואה אלא "הליכה בדרכי השם." הא ראייה, לדברי הרבנים, צבאו הנאצי של רומל נבלם בדרכו לארץ באל-עלמיין בעקבות צום היהודים בארץ. אין לכוח צבאי שום ערך. 

תמיהני, האם שישה מיליון נרצחי השואה לא חשבו על צום?

ועל כך  נאמר "צדיק באמונתו יחיה." מבחינתי לא יזיק שיהיה לנו גם צבא חזק בנוסף לצום.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

ערב לכבוד השקת ספרו החדש של פוצ'ו

"בחיי"

קורות חייו של צבר מצוי

בהשתתפות: יהודה אטלס, יורם טהרלב

תכנית אמנותית: להקת הערפדים

המפגש יתקיים באודיטוריום שיין

בבית יד לבנים רח' פנקס 63, תל אביב

ביום ראשון 22/5/16

התכנסות ב-19:30 תחילת האירוע ב-20:00

הכניסה חופשית, מיספר המקומות מוגבל ומותנה בהזמנה מראש

להזמנת מקומות נא להתקשר לספרייה: 03-6041762

בימים א,ב,ג,ה, בשעות 14:00-18:45 וביום ד' בשעות 9:00-13:45

* * *

מערכת "מידה"

ביזוי השואה והגבורה

הגיבוי שמעניק שר הביטחון יעלון לדבריו של האלוף גולן, חושף כי נאום ההכפשה של סגן הרמטכ"ל הוא רוח המפקד במערכת. יש לשקם בדחיפות את אמון הציבור בצבא, בטרם יהיה מאוחר מדי.

אפשר לבקר את ישראל על הרבה דברים, וביקורת היא דבר חשוב. אבל להשוות את ישראל לגרמניה שלפני ובזמן השואה זו לא מחשבה ביקורתית ומוסרית, אלא להפך, זו דוגמטיות רעה. אדם ביקורתי הוא אדם חושב ולומד, ואנו אומרים באחריות: מי שחקר את גרמניה ואת השואה, מי שנחשף לממדי הרשע, מי שצלל לעומק הזוועה, מי שעבר על הפרטים והתיאורים והמספרים, מי שמכיר משהו מטומאתה של אותה פלנטה אחרת – לא יעז להעלות על דל שפתיו ולו רמז להשוואה שכזו. לא יעז, דווקא משום שהוא אדם חושב, ביקורתי ומוסרי.

אין דבר מעליב יותר לאינטליגנציה מאשר הטענה שהלקח מהשואה הוא שעלינו להיות "חברת מופת", כפי שטען גולן בנאומו. החברות היהודיות שהיו בפולין, גרמניה, צ'כיה, הונגריה, רומניה, אוסטריה, צרפת, ועוד ועוד – היו טובות וראויות. הן לא הזיקו, לא איימו, היו הרבה פחות אלימות ועברייניות מסביבתן. חברות פייסניות וטובות לב. גורלן היה השמדה. מופתיותן, מסתבר, לא עמדה להן מול הגז הנאצי. הלקח המוסרי שמור, אם כבר, אך ורק למחוללי השואה, לא לקורבנותיה. כל טענה אחרת היא ביזויה המוחלט של השואה, המתקרבת להכחשתה.

העובדה שיש בישראל מחנה פוליטי שלם הסבור כי ביום זה ראוי לגנות את החברה הישראלית ולחפש נקודות דמיון מופרכות בינה ובין גרמניה הנאצית – מבטאת אובדן עשתונות ערכי ומוסרי חסר תקדים בתולדות המדינה. קשה לדמיין את השמאל הציוני והפטריוטי של בן-גוריון מעז לחלל את זכר השואה וקורבנותיה באופן כה בוטה, ולהמעיט מייחודו של הפשע הנאצי.

חמורה מכך היא העובדה שאנשי צבא חשים שיש להם תפקיד ב"חינוך" הציבור. צריך להיות ברור: כל קצין שהיה נוהג כפי שעשה יאיר גולן בכל מדינה מתוקנת – היה מודח מיד מתפקידו. הצבא כפוף לממשלה, והממשלה מייצגת את העם. זוהי ההיררכיה הדמוקרטית. זוהי היררכיה מעשית, פיקודית, פוליטית. כללים ברורים של סמכות שנועדו להבטיח את יציבות הדמוקרטיה, לא המלצה מקרית. איש צבא לא מביע עמדות פוליטיות, לא מבקר את הממשלה ולא מבקר את העם. זה לא תפקידו ולא בסמכותו.

בוגי יעלון מועל בתפקידו כשר ביטחון. ברור לכל בר דעת מה היה קורה אילו יעלון היה מגבה סגן רמטכ"ל שאמר כי רוחות הפייסנות והשלום בישראל מדאיגות אותו ומזכירות לו את אנגליה של צ'מברליין שעזרה להיטלר להתחזק. שהוא מוטרד מתהליכי הניתוק מהמציאות שעוברים על חלק מהחברה הישראלית בכל הנוגע לסכנה של האסלאם הקיצוני. שמדאיגה אותו העובדה שיש מי שמבקש להרשיע את החייל היורה לפני משפט וזהו מדרון חלקלק של פוליטיזציה של המשפט כמו שהיה בגרמניה של שנות ה-30. ושחלק מהחברה הישראלית עובר תהליך של היתממות, היטמטמות וניתוק מהמציאות. שר ביטחון שהיה מגבה אמירות כאלו מפי איש צבא היה הרי מותקף בעוצמה בתקשורת, בפוליטיקה ואולי אף בחו"ל.

מה היה צריך יעלון לעשות? לנזוף בסגן הרמטכ"ל על הדברים. לדרוש ממנו התנצלות אישית וחד-משמעית. ואם הוא מעוניין להגן עליו, לומר: מודה ועוזב ירוחם. במקום זאת בחר יעלון לעשות את ההפך, ותקף את הציבור, בטענה שמי שנפגע הוציא את הדברים מהקשרם, שהטפתו הנוראית של סגן הרמטכ"ל ראויה, ושהיא חלק מתפקידו. למעשה יעלון משתף פעולה עם מי שחותרים להפיל את ממשלת ישראל, שמכוחה הוא פועל. אלו הם דברים חמורים ביותר.

בארצות-הברית, גנרל הודח מתפקידו לאחר שהתבטאויות ביקורתיות של אנשי הסגל שלו כלפי בכירי הבית הלבן דלפו לתקשורת. ואילו כאן, הקצין השני בשרשרת הפיקוד מנצל מעמד ממלכתי כדי למתוח בגלוי ביקורת מפורשת כלפי ההנהגה הפוליטית והציבור ששלחו אותו.

צה"ל נמצא בחודשים האחרונים במשבר אמון עמוק מול הציבור, והרוח הרעה מגיעה מראש המערכת, שר הביטחון יעלון, שהתבטאויותיו הולכות ומסלימות: התבהמות, ראשי כנופיות, דאע"ש, ועכשיו, כצפוי, גרמניה הנאצית, התבטאות שעליה הוא מגונן עד לרגע זה ממש.

לא ניתן להמשיך בדרך זו. יש צורך בוער לשקם את האמון בצבא, להשיב את הקצונה הבכירה לפסים ממלכתיים ולהחזיר את היחסים בין הדרג הצבאי והמדיני למקומם הראוי. טוב עשה ראש הממשלה שעל פי חלק מהפרסומים העמיד את יעלון במקום והוביל לפרסום ההבהרה הבוקר, אך זוהי רק ההתחלה: נתניהו צריך להתוות לקצונה הבכירה ולשר הביטחון דרך להשיב את אמון הציבור ולשקם את מעמדם.

על קציני צה"ל להסיר את ידיהם מעיסוק בפוליטיקה ומהטפות מוסר ציבוריות. את עולמם הערכי עליהם לצמצם לנעשה בצבא, ולא לחרוג אל הנעשה בחברה ובמערכות הממשל. שר הביטחון צריך לחזור ולשמור על ארשת ממלכתית והגונה, לאחות את הקרעים בינו לבין הציבור ולהימנע מהתערבות בהליכים פליליים המתנהלים במערכת שתחתיו. כך נוהגת הנהגה אחראית וממלכתית, כך נוהגים ראשי צבא עם במדינה דמוקרטית. זהו צו השעה.

[ציטוט]

אהוד: נראה לנו כי מקור הדברים המעוותים של סגן הרמטכ"ל הוא מצד אחד – טיפשותו, ומצד שני קבלה תמימה או מטומטמת של הפובליציסטיקה הרעילה השלטת בעיתון "הארץ" והנחשבת עדיין ל'בון טון' בחוגים מסויימים של משכילים-למחצה שמשפיעים אולי על אורח מחשבתו – להיות "בסדר" ופוליטיקלי קורקט.

 אנחנו מכנים תופעה זו בשם – אידיוטיזם מוסרי.

* * *

עמוס אריכא

בושה תכסה פנים

עצרת הזיכרון לשואה היא עוד צורה צורמת להפקרת עצרת הזדהות לאומית עם בני עמנו שנטבחו – לידי האורתודוכסיה. זר לו נקלע ליום הזיכרון לעצרת היה סבור שכל היהודים שנרצחו על-ידי הגרמנים בשואה משתייכים לזרם האורתודוכסי הקיצוני. יותר מדי רגעי השפלת זכר המתים התקיימו בעצרת הזאת. אלה היו רגעי טירוף מוחלט בכל פעם שהזכירו שם ברטט, מתפעל בחנפנות מסתלסלת את "אב הרחמים".

זהו האל שאותו המציאו ראשוני היהדות מטעמים ברורים שלהם. ניתן לומר עליו הכול, פרט להיותו אב הרחמים. עד היום לא מצאנו עדות אחת התומכת בעלילת יציאת מצרים. לעומת זה מלאה ההיסטוריה של העם העברי במכות מוכחות העולות פי שבעים ושבעה על מכות מצרים. זוועות מחרידות, פרקי ייסורים שבהם לא הוכה אף לא עם אחר. וכל אלה תמיד זוכים בברכות המאמינים הקיצוניים הסומים, שלשונם מקשקשת בכל אזכור מצמרר של "אבינו שבשמים", "אב הרחמים" שאין מפלצתי ממנו.

ההולכים למוות, בני משפחותינו, לא הלכו אל קיצם הנורא כשהם מברכים את האל השטני שלנו.

יום הזיכרון הזה אמור להיות שייך לכולם, ואילו המדינה מרחיקה ממנו מיליוני יהודים שאינם כנועים לאמונת הכת הקיצונית העובדת אל-דמים שלא קיים מחריד ממנו.

* * *

ברוך תירוש

כולנו שוחרי שלום

שלום לידידים בגוש שלום, ובראשם אורי אבנרי היקר!

אני נרגש ממודעתכם – לשנה הבאה בירושלים של שלום, בירת שתי המדינות! והשאלה מנסרת, האם שמעתם מערבי אחד שהוא משלים עם קיום מדינת ישראל בגבולות כלשהם, כולל בירת ישראל בירושלים המערבית?

כולנו שוחרי שלום לא פחות מכם, ואישית אני בקשר וגם מתכתב עם ערבים רבים, ואיש מהם עדיין לא משלים עם קיום ישראל. בשעתו נסענו קבוצה גדולה לביתו של ח"כ דראושה ממפא"י, בכדי לאתר פשרות לפחות לעמעום הסכסוך. לאחר שעות הוא סיכם בחיוך גדול:

"אתם תמימים ולא מבינים שהעולם הערבי יאלץ אתכם לחזור לאזור קטן מגבולות 1947, ולתוכם תאלצו לקלוט את מיליוני הפליטים הערבים, ולאחר בניית ישוביהם מחדש, נמצא דרך לניהול מו"מ לגבי עתיד היהודים בארץ."

והיום אתם מתגדרים ב'מתינותו' של מחמוד עבאס, אך זכורה לי הצהרתו שלא יכיר במדינת הלאום של העם היהודי, ובנו הצהיר בשידור ברמאללה, כי "נחזור לצפת ולטבריה, לחיפה ויפו וירושלים, והמדינה הערבית תשתרע מהירדן ועד הים."

לכן אם תקרא ב'הארץ' את  מאמרי עודה בשאראת, זוהיר אנדראוס וסייד קשוע, ועשרות אחרים, לא תמצא נכונות להכרה ולהשלמה עם קיום המדינה היהודית, ולא תמצא מילה אחת בקשר להרג מיליוני ערבים, גם באלג'יר ובעיראק-אירן, הרס ישוביהםך כמו העיר חאלב.

אופייני שגם אתם לא שמתם לב ולא הגבתם לעובדה שאף ערבי לא אמר מילה אחת על הרג מאות האלפים בעת הזאת, תוך הרס נוראי של ישוביהם והגליית שרידיהם במיליונים, ולטביעה באלפיהם בים התיכון. מסעירה אותם, וכנראה אתכם, רק התגוננותנו נגד הטרור, בניית בתים בהתנחלויות, ורצח שני ערבים ע"י מטורפים יהודים, המגונה לחומרה כאן בארץ.

וכך, בכנס בנושא הסכסוך הערבי במרכז הבינתחומי בהרצליה, סיכם עמיתכם פרופ' שאול משעל את הדיון בפני אולם מלא בוותיקים ובאנשי צה"ל, ואמר: 

"הסיבה לאלימות הערבים נובעת מאי הבנתנו את התכונה הערבית הבסיסית למתינות ולשלום!"

לקול מחאות מהאולם, הוא אישר והוסיף: "העולם הערבי לא ישלים עם קיומנו בארץ, אם לא נפנים ונשתלב בתכונותיהם, ואם לא נעניק להם פתרונות התואמים את שאיפותיהם."

באולם התעוררה מהומה, ואני הקטן שאלתי בקול: "אם כך, מה היה הפתרון הנאות שהוצע ושיכנע את העולם הערבי להסתלק מספרד אחרי ששלטו בה מאות שנים? ומעל לכך, מה היה הפתרון הנאות ששיכנע את עמי יפן וגרמניה המרושעים להפסיק את הלחימה ולהפוך לטובים מבין שוחרי השלום בתבל?

ולא אציין כמובן מה נאמר בצעקות מהקהל.

* * *

תפילת שחרית מול אנדרטת הצנחנים שמול תל-נוף

מזה כשני עשורים קבוצת חברים ששירתו בצנחנים ובנח"ל המוצנח וחברים אחרים בקהילה וממקומות שונים בארץ מקיימים  ביום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל את תפילת השחרית ליד אנדרטת הצנחנים שמול תל-נוף.

לאחר התפילה עוברים לרחבת האנדרטה ומזכירים את סיפורם של חברים שנותרו כשמות על הקיר.

לפני שנה דיברו ד"ר אלי פאליק על דודו יואב שחם ז"ל וד"ר גדעון לדיזינסקי על אביו שהקים את האנדרטה ועל אחיו עובד ז"ל.

התפילה השנה ביום רביעי  הקרוב, 11 במאי  ש.ז. – מתחילה ב-7 בבוקר, מי שהתפלל קודם ומי שלא יתפלל מוזמנים להגיע כחצי שעה מאוחר יותר.

משה בר-יוסף

קישורים לדברי אלי פליק וגדעון לדז'ינסקי באנדרטה:

https://www.youtube.com/watch?v=bRhSjWWl1Og

https://www.youtube.com/watch?v=a2Da_gsKong

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ישראל זמיר

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

פרק ח': תותחים עם ריח בצל

באמצע חודש מאי נשמעה דפיקה על דלת הכיתה, ובפתח ניצב אברהם יפה, שגופו החסון מילא את החלל. הוא נכנס פנימה, הציץ בלוח, נטל מהשולחן חוברת "המניפסט הקומוניסטי" לאנגלס, והפטיר בהפתעה:

"עדיין לומדים מרכסיזם?"

לפתע הרצינו פניו.

"אני יכול לומר משהו?" שאל, ואברה'מיק המחנך משך בכתפיו והתיישב. "חברים, באתי לגייס אתכם לצבא ההגנה לישראל. הוטל עליי להקים את גדוד 13, ואני עובר בין היישובים ומגייס אנשים. בשעה 13.00 עליכם להיות מוכנים. אוטו ייקח אתכם לכאוכאב-אל-האווה."

יצאנו מהכלים מרוב שמחה. קפצנו ממקומותינו, מחאנו כפיים וצרחנו כמטורפים.

"סוף-סוף נפרדים מאבות הסוציאליזם," הכריז ממיק, והשליך את הכרך העבה של "הקפיטל" ישר אל כוננית הספרים.

מזכיר-הקיבוץ, שהיה בסוד העניין, נכנס ביחד עם אברהם לכיתה והזמין אותנו לארוחת-צהריים של פרידה.

מיהרנו לחדרים, חיתלנו את נעלינו, ארזנו תרמילים וקדימה לחדר-האוכל. הקיבוץ כבר המתין לנו, וכשהגענו פרצו מחיאות-כפיים.

"על מה מחיאות-הכפיים?" שאל ווי את בוניק, אביו המאמץ, כשחלף לידו.

"על שסוף-סוף הופעתם. המרק כבר קר לגמרי..."

סמוך לקיר הדרומי הוקמה במה ועליה הועמדו שולחנות ערוכים. אחד התורנים כיוון אותנו לשם. מזכיר-הקיבוץ קם לברך ולהיפרד מקבוצת הבנים הראשונה היוצאת למלחמה. בסיום דבריו אמר:

"צאתכם לשלום ושובכם לשלום!"

כמה מן האימהות הזילו דמעות. היו בכיתה גם בנים יחידים. אברהם יפה, שנכח במעמד הפרידה, הכיר היטב את החברים והבטיח לעשות ככל יכולתו להחזירנו הביתה בשלום.

*

 כאוכאב-אל-האווה, כפר ערבי נטוש על פסגתה של רמת יששכר, ומתחתיו פרושים כעל כף היד: עמק-יזרעאל המזרחי, עמק בית-שאן וחלק מעמק-הירדן. נוף מדהים וצחנה מחרידה.

האדם הראשון שפגש אותנו היה ביני, מפקד המקום, שלראשו כובע-גרב, ועל פניו זיפי זקן נוקשים ושחורים. לאחר סקירה קצרה וסיור עמדות, פקד עלינו לסלק לוואדי שלושים גוויות של חיילים עיראקיים הפזורות בכפר.

הפגרים היו נפוחים בשל החום הכבד ששרר. גופם הרקיב, עורם הוריק, וענני זבובים צבאו על עיניהם הפקוחות. ריחות של ריקבון, זיעה, שתן וצואה הצחינו את המקום. לרגע קרבנו אל הפגרים, ומיהרנו להימלט כשאנו מקיאים את נשמותינו. לא היינו מסוגלים להעמיסם על אלונקות ולהובילם אל הוואדי. בנות אחדות פרצו בבכי.

לאחר לבטים גילה דשיק תושייה – הוא קשר חבל ארוך לרגלה של גווייה, חיבר לאחוריו של ג'יפ, וגרר אותה לוואדי בירה. וכך גווייה אחר גווייה.

תרנגולות מכל הצבעים התרוצצו להנאתן בין בקתות הכפר וליקטו זרעונים. חיילים שנקבעו תורנים מלקו ראשים, מרטו נוצות, סילקו קרביים וצלו את הבשר על אש. נקראנו לארוחת-הערב, אך לאחר גרירת הפגרים לא היינו מסוגלים להכניס לפה אפילו כזית, לבד מדשיק שאכל פולקעס של עוף בתיאבון רב.

מדי פעם פרעו את השלווה פגזי תותחים. רובם חלפו מעל לכפר ונפלו בשטחי הבוסתנים. רבצנו בתוך דיר-עיזים תת-קרקעי, שריח גלליו חנק אותנו.

ב-16 במאי נכבשה כאוכאב על-ידי צה"ל, ומפסגתה נצפו כלי-רכב וטנקים שגלשו ממורדות עבר-הירדן ומרמת-הגולן, בדרכם לעמק-הירדן. הסורים תקפו את הקיבוצים שער-הגולן ומסדה; והעיראקים, בשיתוף הליגיון הערבי – את משטרת גשר וקיבוץ גשר. לאחר שתפסו הסורים את משטרת צמח, פנו הטנקים לכיוון הדגניות, במגמה לכובשן.

באלחוט נשמעו דיווחים על חמישה טנקים סוריים מסוג "רנו" שנעו לעבר דגניה א', אחריהם שיירת משוריינים, ובמאסף יחידות-צבא וכפריים לרוב. הסורים הסתייעו באווירונים, בתותחים ובמרגמות. לפי הדיווחים של ביני, טנקים סוריים פרצו לדגניה א', רמסו את הגדר החיצונית והתקדמו לעבר הגדר הפנימית. טנק אחד פרץ את הגדר הפנימית, הגיע לתעלה, ואחד המגינים השליך עליו "בקבוק מולוטוב". הטנק התלקח, והוא ניצב שם עד עצם היום הזה.

הסורים פנו לדגניה ב', אך שם המתינה להם הפתעה: שני תותחי "נפוליונצ'יקים", שהוצבו על רכס פורייה, פתחו עליהם בהרעשה, גרמו להם אבידות כבדות והם נאלצו לסגת.

כיצד הגיעו ה"נפוליוצ'יקים" לקרב על דגניה ב'?

על כך סיפר, כעבור שנים, ברוך רבינוב, גזבר משרד הביטחון, לפי ששמע מיגאל ידין, קצין המבצעים וסגן הרמטכ"ל באותה עת.

ביום ראשון, ה-16.5.48, התייצבה אצל בן-גוריון משלחת של ותיקי עמק-הירדן, שתיארה בצבעים קודרים את הסכנה המרחפת על עמק-הירדן מן הפלישה הסורית. לטענתם, טנקים סוריים גולשים מרמת-הגולן ואין במה לבלום אותם. ידיהם ריקות. הם דרשו סיוע דחוף של נשק אנטי-טנקי.

בן-גוריון האזין להם בעצב רב, כשהוא מלא הערכה לחלוצי העמק, אנשי העלייה השנייה והשלישית, ולבסוף ספק כפיים והשיב:

"חברים, אין לי. לכו אל ידין. אולי אצלו יש משהו."

מייסדי התנועה הקיבוצית, שראו לנגד עיניהם את מפעל חייהם הולך להיחרב, הגיעו ליגאל ידין בעיניים דומעות. אפילו פגזים למטולי "פיאט" לא היו באמתחתם.

ידין הציע שיילחמו בעזרת "בקבוקי מולוטוב". הוא ידע לספר כי היו מקרים בהיסטוריה, בקרבות סטאלינגראד, ש"בקבוקי מולוטוב" הכריעו קרבות.

הם יצאו מלשכתו מיואשים ומדוכאים.

באותם ימים חשש בן-גוריון מאוד לגורלה של ירושלים, ועשה ככל יכולתו לתגברה בנשק ובכוח-אדם. שלושה ימים קודם לכן, ב-13 במאי, יום לפני הכרזת המדינה, הגיעה לחיפה הספינה "בוריאה" כשבבטנה חמישה תותחי-הרים, המכונים בסלנג הצבאי "נפוליונצ'יקים". המטמון הוחבא בתחתית הספינה, ומעליו חצי טון בצל בתפזורת, למקרה שהבריטים יערכו חיפוש.

בן-גוריון החליט להעביר את התותחים לירושלים, ויגאל ידין נזכר בחרדתם הגדולה של ותיקי עמק-הירדן, ואמר לבן-גוריון כי להערכתו, מצבה של ירושלים פחות חמור ממצב יישובי עמק-הירדן, והציע לשלוח לשם את התותחים.

ויכוח מר התנהל ביניהם, והפשרה שנתקבלה – תחילה יישלחו התותחים לעמק-הירדן, ואחר-כך לירושלים.

שני "נפליוניצ'יקים" הוסעו בדחיפות לרכס פורייה וסייעו בהבסת הצבא הסורי שצר על דגניה ב', ועוד שניים נשלחו לכאוכאב.

כחמישה קילומטר מזרחה לנהר-הירדן שכן בסיס-דלק ירדני ובו מכלי-דלק ענקיים. לפני המלחמה נאגר בתוכם נפט מכירכוך שבעיראק, בדרכו למפרץ חיפה. הצינור חצה את נהר-הירדן, והמשיך לוואדי בירה שלרגלי כאוכאב, בדרכו ארצה.

עם פרוץ הקרבות שימשו מכלי הדלק לתדלוק טנקים, שיריון ורכבים סוריים ועיראקיים, שתקפו יישובים עבריים.

טייס פייפר ישראלי קיבל פקודה להצית את המכלים. חמוש בשמונה רימונים, זה מה שהיה אז – ריחף מעל הבסיס, ספג אש אנטי-אווירית והשליך רימונים, שלא גרמו כל נזק. הטייס המיואש, שנותר עם רימון אחרון, החליט להסתכן, להנמיך טוס ולהשליך את הרימון ישר לתוך המכל הגדול.

הוא פנה דרומה לכיוון הגלבוע, הסתובב ועבר לטיסה נמוכה, שהזכירה טיסות-ריסוס של ימינו, ובדרכו למכל הגדול פתח חלון והשליך את הרימון.

מכל הדלק ניצת, התפוצץ, הדליק קוצים ואת יתר המכלים, שהחלו להתפוצץ גם הם. המראה שנתגלה לא במהרה יישכח. צפינו במתרחש מפסגת הכפר, כאילו ישבנו ביציע של תיאטרון וחזינו במפגן מרהיב של אש. וכשעלו הלהבות אל-על, מחאנו כפיים, צרחנו משמחה ושרנו בהתלהבות: "להבה, עלי להבה, עלי להבה!"

ימים רבים היתמר עשן, שהשחיר את האיזור כולו.

*

לקראת חצות הגיעה פקודה: שני תותחים בדרך לכאוכאב, שיש לאבטחם. מישהו שאל בתדהמה:

"מה, יש לנו תותחים?!"

קרוב לשעה אחת אחר חצות נשמעו קולות רכב ממערב, ויחידת תותחנים הגיעה כשהיא גוררת שני תותחים על גלגלי-עץ.

ממיק ניגש אל אחד התותחים וליטף בידו את הפלדה.

אחד החיילים פלט ברוסית "פשול וון," שפירושו: "הסתלק מכאן."

ממיק לא נשאר חייב, ובהיותו "ילד-טהרן" שלט היטב בשפה הרוסית, והחל לשוחח עימו.

לדברי סמיון, הוא אחד התותחנים, אברהם יפה פנה לרמטכ"ל והסביר לו כי כאוכאב-אל-האווה הוא מקום אידיאלי להצבת תותחים, שיסלקו את צבאות-ערב מן העמקים.

"נפוליונצ'יק" הוא כינוי לתותח צרפתי בן 65 מ"מ, יליד המאה ה-19. סמיון ידע לספר כי התותחים הגיעו מפורקים בבטן ספינה כשהם מכוסים במטען של בצל יבש, והסירחון דבק בפלדה.

ממיק קירב את אפו, ושניהם פרצו בצחוק.

למרבה הצער, הציוד שהובא לא כלל מתקני-כיוון וכיול, והיה צורך לאלתר כוונות. צוות התותחנים כלל שתי כיתות, אחת יוצאת חיל-התותחנים הבריטי, והשנייה יוצאת חיל-התותחנים של הצבא האדום. על הכוח פיקד אברהם יפה, לשעבר קצין-תותחנים בצבא הבריטי. כל חולייה תירגלה באופן עצמאי את כיוון התותחים, כשהיא מציבה מוטות ועורכת תרגילי ירי. פקודות ברוסית ובאנגלית נשמעו היטב באותו לילה. כארבע שעות נמשכו התמרונים, עד שהתותחים כוונו כהלכה, והוחלט לפתוח באש.

עם קרני בוקר ראשונות נורה סוף-סוף פגז ראשון, שלתדהמת הנוכחים נחת בלב מושב בית-יוסף, והכול בלעו את לשונם. פגז שני פגע בריכוז רכבים עיראקיים, שחנה מאחורי משטרת גשר. מכונית דלק התפוצצה והציתה משאית עם ארגזי פגזים. התותחים עשו בהם שמות.

העיראקים הפגיזו את הכפר במשך כל הלילה. הוצבנו בעמדות-ירי, כשביני מדלג בין העמדות. הוא הגיע לעמדה שבה הוצבנו, ווי ואני. לאחר דיווח קצר, הוא הצביע לכיוון צפון-מזרח והפטיר בלחש:

"תסתכלו איך שער-הגולן ומסדה עולים בלהבות. הסורים כבשו את שני הקיבוצים."

אש ענקית לחכה הכול. זמן רב לא היינו מסוגלים להתיק את עינינו מן המראה. והשאלות צפו כמאליהן – מה קרה לחברים? לילדים? לבעלי-החיים?

שאלתי את ביני אם ילדי שער-הגולן, הלומדים במוסד-החינוכי שלנו, יודעים על האסון. הוא לא היה בטוח, וביקש שלא נאמר דבר. מוטב שישמעו על כך לאחר שהקיבוץ ישוחרר.

"אסון, אסון נוראי, אם הגענו לכך שקיבוצים נשרפים חיים. זה כמו.. זה... זה נורא!" מלמל ווי. הוא נזכר בעיירה שבה נולד, בפולין – טרנוגרוד-קייל, שהגרמנים שרפו שם את כל בתי היהודים. אחד מבני העיירה, שנמלט לרוסיה, שב לשם לאחר המלחמה בבקשו אחר בני-משפחתו, ומצא אפר ועיי חורבות.

ווי נתקף בהתרגשות.

"זה יכול להיות סוף הציונות... לא יהיה לאן ללכת..." יבב, וסיפר כי בזמן המלחמה נשלחה משפחתו לשרשרת הרי אלטיי שבמונגוליה, מקום שבו שורר קור של שלושים מעלות מתחת לאפס. אך הם לא פסקו מדבר על ארץ-ישראל – מקום שעודד את רוחם וחימם את ליבם...

תחושות שואה הלמו בו, וביני ניסה לעודדו וכרך זרועו סביב מותניו הצרים, אך גם מפיו נעתקו המילים.

*

התוודעתי לאיתות-ראייה כשהייתי חניך בכפר הילדים מאיר-שפיה. במסגרת המלחמה בבריטים שימשנו צופים-אתתים. בזמן שקורסים של ה"הגנה" התאמנו בנשק בלתי-לגאלי בחורשת-שפיה, צפינו מגג "בניין הבוגרים" לעבר הכביש הראשי. וכאשר מכונית חשודה פנתה לעבר הכפר, מיהרנו להניף דגלים ולהתריע כי הבריטים באים.

נתבקשתי ללמד איתות-ראייה את קבוצת "איילה" – אחת מכיתות המוסד-החינוכי בבית-אלפא, ששימשה בתפקידי קישור. כאשר עלינו לכאוכאב, לקחתי עימי הליוגראף – מכשיר-איתות, הממקד קרני-שמש ומשלח אותם ליעדם.

למחרת, בשעת הצהריים, ראיתי מכיוון הקיבוץ נצנוצי אור וידעתי כי אורי צמח, מילדי שער-הגולן, מנסה ליצור עימי קשר.

מיהרתי להציב את המכשיר. אורי אותת, כי הקשר הטלפוני עם קיבוצם נותק. האם אנו יודעים מה קורה שם?

עניתי בשלילה, כפי שהורה לי ביני. אחד המפקדים ביקש שאפסיק לאותת, כי קרני אור ממוקדות הופכות אותנו למטרה נוחה לתותחי האוייב.

*

על כובשי כאוכאב נמנה מאיר אלוני מבית-אלפא. כאשר נשאל כיצד נכבש הכפר, סיפר ששתי מחלקות מהנפה בצירוף כיתת מרגמות ומכונת-ירייה "ויקרס" הועמסו על שני אוטובוסים משוריינים, טנדר וג'יפ. הם עלו ממערב, הגיעו עד צינור הנפט ונעו לאורכו עד למבואות הכפר. עשר דקות של ריכוך מרגמות שיכנעו את הערבים המעטים שנותרו בכפר לנוסח על נפשם.

כשהסתבר לצבא עיראק שצה"ל כבש את הכפר, הם פתחו בהרעשה כבדה, מלווה הפצצות מאווירונים. הם הבינו היטב את חשיבותו האסטראטגית של כפר החולש על שלושה עמקים, ואגב חיפוי תותחים ומרגמות שלחו שתי פלוגות כדי לכבוש את הכפר מחדש.

כוח ישראלי, בפיקודם של יוסף שטדלר ועוזי ציזלינג מעין-חרוד, עמד באותו לילה לבצע פשיטה על חניון רכב של האוייב, מאחורי משטרת גשר. כאשר יצאו הסיירים לתצפית, הם הבחינו בשתי פלוגות עיראקיות מטפסות לכאוכאב, ומיהרו לדווח על כך. המג"ב אברהם יפה ביטל את תוכנית הפשיטה, ופקד להקפיץ את הכוח לכאוכאב.

העיראקים, לאחר טיפוס מתיש ומייגע, שנמשך כל שעות הלילה, הגיעו אל כרם זיתים לרגלי הכפר, הציבו מכונת-ירייה "ויקרס" והמתינו לפקודת אש. עם אור ראשון של יום, הם פתחו באש. כל ניסיונותיהם להסתער – נהדפו.

החיילים היו תשושים לאחר הטיפוס המייגע במשך כל שעות הלילה על מדרונותיו התלולים של הרכס, שבראשו ניצב הכפר. מפקד הכוח העיראקי הבין שאין טעם לתקוף אוייב כשחייליו-שלו סחוטים ורעבים, והכריז על ארוחת-בוקר. הוא לא חשש מכישלון. לפי ידיעות המודיעין העיראקי, הכוח הישראלי המצוי בכפר אינו עולה על מחלקה. נוסף על כך, לרשות העיראקים כוח ריכוך של חיל-אוויר, תותחים ומרגמות כבדות.

שתי הפלוגות התרווחו בין עצי הזית, פרקו את הציוד הכבד שנשאו על שכמיהן, והיו שחלצו נעליים ופשטו חולצות. הרובים רוכזו והוצבו בצורת קונוסים עומדים. הטבחים חיממו אוכל מוכן שכלל אורז מתובל במיץ בשר, ומוגש בקערות נחושת גדולות, בתוספת פיתות וקפה. בצעו החיילים נתחי פיתה, ניגבו את התבליל וזללו בתיאבון רב.

עם בוקר החלה יחידתו של עוזי ציזלינג לסרוק את השטחים שלרגלי הכפר. הם דילגו מעל גדרות-אבן, עקפו שיחי-צבר, וכאשר הגיעו לכרם הזיתים גילו לתדהמתם, ממרחק אפס, כוח עיראקי ספון סביב קערות אורז.

בלית-ברירה הסתערו, ירו, השליכו רימונים ושאגו בכל כוחם, כדי להעצים את מספרם.

העיראקים קפאו על מקומותיהם בבהלה, הרימו ידיים, והיו שגילו התנגדות ונערכו קרבות פנים-אל-פנים.

באגף אחר נעה כיתתו של משה שטורמן, מעין-חורד, שחסמה מן החיילים המבוהלים דרכי מילוט. ההסתערות הפתאומית, הצעקות, ירי הרובים והתפוצצויות הרימונים – הבהילו את העיראקים עד מוות, ונחנקים, בפיות מלאי אוכל, פתחו במנוסת בהלה לכיוון הירדן, מתגלגלים במדרונותיו התלולים של ההר.

מאיר אלוני השתלט על מכונת-הירייה "ויקרס", שהותירו העיראקים אחריהם, וזינב בנמלטים.

ללא נשימה הגיעו שרידי הפלוגות לנהר הירדן. שלושים הרוגים נותרו בכפר, ורבים נפגעו בשעת המנוסה.

*

לילה אפל ללא כוכבים. הוחלט למקש את ואדי בירה, כדי להבטיח את האגף הצפוני מפני התקפות אפשריות. החבלנים יצאו למשימתם, מאובטחים על-ידינו. הירידה לוואדי הכבידה. ניגפו הרגליים בזיזי סלעים, במהמורות, והעיניים תרו אחרי אוייב. תנים יללו. צבועים ציחקקו. וצחנת הגוויות כמעט חנקה אותנו.

חצינו בוסתני-פרי שגודרו בגדרות אבן ובשיחי צבר, ומדי פעם התעכבנו והמתנו לחבלנים, שיסיימו לזרוע מוקשים במעברים.

לפתע אירעה התפוצצות אדירה, והשתטחנו מלוא אפיים ארצה.

רשרוש שיחים, ריסוק ענפים, געיית פרות, פעיית כבשים, נעירות חמורים, צניפות סוסים – כאשר כל אלה נשמעים בבת-אחת, אינך מסוגל להבין מה קרה. האם נותרו חיילים עיראקיים בשטחי הבוסתנים של הכפר, או שמא כוח חדש עלה?

מאוחר יותר התברר כי ערביי כאוכאב, לפני שנמלטו מהכפר, שיחררו את כל הבהמות אל שטחי הבוסתנים בתקווה שכאשר ישובו, כפי שהביטחו להם מפקדי "צבא ההצלה" – ימצאו את הבהמות שלימות ובריאות.

נאקות ויללות קרעו את הלילה. כמה מן הבהמות דרכו על מוקשים שאך זה עתה נזרעו, והתייסרו מכאבים.

רק למחרת בבוקר התגלתה הזוועה במלואה. הבהמות הפצועות נורו, והבריאות הועברו לכפר-יחזקאל.

צאצאיהן חיים שם עד עצם היום הזה...

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד בן עזר: לאלי רוה – ברכות לצאת הרומאן החדש והיפה שלך "שני עגילים"! – עולם שלם הצלחת להעלות בו.

* לא יאומן – הטורקים, שסוחרים עם דעא"ש בנפט פיראטי שמוברח אליהם משטחי עיראק הכבושה, ואשר שלחו את ספינת הטרור "מאווי מרמרה", עם הח"כית מחרחרת הריב והשנאה חנין זועבי על סיפונה – הם החברים בברית נאט"ו שמנעו עד כה בכוח הווטו שלהם את פתיחת המשרד הישראלי ליד מטה נאט"ו בבריסל! – אכן עולם מטורף, מטומטמם ובעיקר – מושחת!

* לסיכום יום הזיכרון לשואה ולגבורה – תזכורת נוספת לכך שאין אלוהים אחרי אושוויץ.

* איילה זמרוני: תודה גדולה על עוד גיליון מרתק [1143].

* רציתי להעביר את הגיליון [1143] לנכדיי הנמצאים בחו"ל, אבל הכתבה על הכלבים המזדיינים מנעה זאת ממני, לצערי, כי יש בו דברים שהייתי רוצה שיקראו.

מ.

אהוד: אני שמח שהשיר על הכלבים המזדווגים מנע ממך להעביר הלאה את גיליון המכתב העיתי, כי המכתב העיתי, כל גיליונותיו –  נועד בעיקר לאלה שאינם מזדעזעים מהשירים של חיימקה שפינוזה.

* אהוד היקר, גיליון 1143 מעניין במיוחד. הרשה לי לציין רק קצת מטובו: קודם כול השיר המדהים של יוסי גמזו "אל תסלח להם אבי." יוסי גמזו תמיד נפלא, אבל השיר הזה באמת מרעיד את מיתרי הנפש.

עדינה בר-אל, חברתנו, כתבה רשימה מעניינת על "בעלת הארמון" ועל חוויה אישית שלה בטוסון הרחוקה.

בעקבות המלצתך – אקרא בוודאי את "בית יעקוביאן", אבל חידה היא בעיניי מדוע גם סופר מצרי זה הוא אנטי ישראלי, כאילו מעולם לא נכרת חוזה שלום.

צפיתי שוב בסרטה של רות ריכטר, חברתנו, "תמונה משפחתית" (המוזכר בגיליון), והתרגשתי כמו בפעם הראשונה.

אני מניח שישעיהו ליבוביץ' צודק בטענה שאין קדושה לארץ ולא להר הבית (מאמרו מ-1968 המצוטט אצלך), אבל הטענה שהעיקר הוא קיום המצוות הקשורות בארץ ובהר הבית – היא אחת הטענות המופרכות שלו. וכן, העובדה שהוא היה הראשון שהאשים אותנו בנאציזם – ראויה להיזכר לדיראון עולם. על זה ועל עוד פירכות בכתביו פירסמתי את ספרי "אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעהיו ליבוביץ" (מודן 2003).

אני מצטרף לברכות החמות לארנה גולן היקרה שמוענקת לה תעודת הוקרה מטעם נפ"ש. יש עוד, אבל אסתפק בזה.

 שלך,

 משה גרנות

* לפרופ' יוסי גמזו, יישר כוחך בבריאות ובהערכה רבה! –  הוקרה רבה שלוחה לך על הטור המרתק והמכונן "אל תסלח להם אבי", בחב"ע 1143, ובמיוחד עבור ההתרסה: "אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי, כִּי אָנוּ לֹא סָלַחְנוּ לֹא רַק לְאוֹתָן חַיּוֹת- הַטֶּרֶף, גַּם לְךָ שֶרָאִיתָ אֶת הַכֹּל, רָאִיתָ וְשָתַקְתָּ בְּלִי לִנְקֹף שוּם אֶצְבַּע-אֱלֹהִים. הַהַבְטָחָה שֶהִבְטַחְתָּ לְאַבְרָם, בֵּין הַבְּתָרִים, מִקֶּדֶם נִתְאַבְּכָה כָּמוֹנוּ בַּעֲשַן הַמִּשְׂרָפוֹת, רַק הָעַיִט עָט עַל הַפְּגָרִים בְּעוֹד הַשֶּמֶש מִתְחַלֶּפֶת לָנוּ בָּאֵימָה הַחֲשֵכָה, רַק דְּבַרְךָ "כִּסְפֹר הַכּוֹכָבִים יִהְיֶה זַרְעֶךָ, נִתְחַלֵּף לָנוּ מִסְּפֹר לִסְפֹד (שִשָּה מִילְיוֹן)." 

כך גם אני, כאיש פלי"ם שעסק בהעפלה, חש ומתנה את תלאות העם היהודי בידי הנאצים, עוזריהם ושוחריהם. הנה, על מכוניות ברחבי הארץ מודבקת פיתקית הקוראת באותיות גדולות –  "ישראל בטח בה'" – ואני הקטן טורח ומוסיף עליהן: "כמו באושוויץ ומאידנק!"

ברוך תירוש

בוטרוס בפלי"ם

* מאז יצאה החוברת האחרונה של "מאזניים", פברואר 2016, בעריכתו של ד"ר משה גרנות, לא הגיעה לידינו חוברת חדשה. אלמלא הדיחו את העורך – היתה החוברת הבאה של "מאזניים" אמורה לצאת כבר ב-1 באפריל.

האם  פסקה הופעת הדו-ירחון של אגודת הסופרים?

* מכתב לאלוף בן, עורך "הארץ": מנהיג הלייבור הבריטי הישעָה 50 פעילי ונבחרי המפלגה בגין התבטאויות אנטישמיות נגד ציונים ויהודים. בעיתונך ישנם מיספר עיתונאים מוכרים לך ולציבור הקוראים – שכותבים טקסטים וביטויים דומים למוּשְעֵי הלייבור. ראוי הדבר לדעתי שתשקול להשעות עיתונאים אלה, כפי שעשה מנהיג הלייבור.

מה דעתך?

מתי דוד

* כמה נחמד שמדי יום מבצע אסד ג'נוסייד בעשרות ובמאות מבני עמו בסוריה – ואף ח"כ ערבי ישראלי – אף אחד מעלובי-הנפש האלה היודעים רק להשוות אותנו לנאצים – אינו מרים קולו ואינו מוחה על הזוועה של רצח ה"עם" הסורי המוסלמי!

* ברכות לסאדיק חאן עם היבחרך לראש עיריית לונדון בקולות המוסלמים המתרבים בעירך, שכנראה הולכת ונעשית מאוד מוסלמית, וגם יפה שאתה משתדל לרצות את יהודי עירך.

עם זאת רצינו לספר לך כי נתניה ואשדוד כבר מלאות ביהודים צרפתיים – אבל בפתח-תקווה ובמודיעין עדיין נותרו מספיק מקומות ליהודי לונדון, אם מצבם יחמיר בגלל אנטישמיות מוסלמית.

והאם ידעת כי הנין של המלכה אליזבט, שהוא יורש של היורש של היורש של הכתר, הוא ספק-יהודי על פי דתנו מצד אימו ואם-אימו? – וזה יהיה מאוד נחמד בבוא היום אם מלך ספק-יהודי ימלוך בלונדון שלךָ בעלת הרוב המוסלמי!

* כמה טוב שהתועבה הלשונית "חבל על הזמן" כמעט שנעלמה מהשפה הישראלית. מעולם לא השתמשנו בה, וכל פעם ששמענו אותה היינו קרובים לחוש בחילה בגלל צרימתה.

* הי אודי, שאלה קרדינלית, שאני לא רואה התייחסות אליה (גם לא בעיתון שלך): האם מישהו יכול להסביר לי באופן הגיוני למה לא הורסים את ביתו של הרוצח יוסף חיים בן דוד, רוצחו של הנער הערבי? למה יש הבדל בין רוצח ערבי ליהודי? רוצח הוא רוצח הוא רוצח! ההתנהלות היא כאילו: "איש לא ראה ואיש לא שמע..."

בתקשורת יש דממה בנושא הזה... ברור שזה לא "פוליטיקלי קורקט!"

בנדלה

אהוד: אני לחלוטין בדעתך שיש להרוס את ביתו של בן דוד – אם רק זה אפשרי מבחינת החוק הישראלי, כי נדמה לי שהריסת בתים אינה אפשרית אפילו במקרה של מחבלים ערבים רוצחים אם  הם בעלי אזרחות ישראלית, וזה אפשרי רק אם הם מהשטחים.

* שלום אהוד, כבר אמרתי לך ש״והארץ תרעד״ ספר מצוין [נכתב עם משלוח מאמרו של עמוס גורן לאהוד], עכשיו, אשמח אם תשלח לי את ״מסעותיי עם נשים״ עם הקטע של העוזרת הרומנייה בחיפה שלדעתי חייב להישלח לסקנדינביה לעודד שם קצת הורמונים ויצרים להגברת הילודה לסתומים שם. ואחר כך שיתנו לך את הפרס שלהם עם צ׳ק גדול.

בברכה,

אשר תורן   

* מה יותר גרוע, הנשיא אובמה ממוצא שחור-למחצה ולא חכם במיוחד או הנשיא צהוב-השיער טראמפ ממוצא גרמני – וגס רוח?

* בתגובה לדבריו של סגן הרמט"כל – לך לראות משחק של ביתר ירושלים וקרא את הסימנים הקטנים ותיווכח לאן פני המדינה בה אנו חיים.

בכבוד

עמיקם שוב

* איזה מזל שבלונדון לא נבחר ראש עיר יהודי (זאק גולדסמית)! רק זה היה חסר לנו!

* שלום לך אהוד, תודה שפירסמת את ההודעה שלי על הקרנת הסרט שלי "תמונה משפחתית" ביום השואה בערוץ הראשון, בצירוף ההערה המחמיאה של ידידתנו המשותפת דבוישה.

ביום הזיכרון לחללי צה"ל, יום ד' הקרוב,  11.5 – בשעה 16.30, יוקרן שוב סרט שלי בערוץ הראשון, והפעם הסרט הקצר "קווים מקבילים". (20 דקות)   

הסיפור שלפיו נעשה הסרט כבר פורסם בכתב העת הלילי שלך.

רותי ריכטר

* אהוד: כשהגעתי לגיל 30 וטרם התחתנתי, מילאתי הבטחה שקבעתי לעצמי – קניתי מקטרת בחנות טבק במורד רחוב בן-יהודה בירושלים, והתחלתי לעשן. תחילה לא הצלחתי בכך, אך בזכות חברי שרגא, שכבר היה מעשן מקטרת מנוסה, ולימד אותי כיצד לדחוס את הטבק במקטרת, התחלתי לעשן בה, ולא נגעתי מאז בסיגריות וירג'יניה החריפות "נובלס" באריזה הירוקה.

מאז עזבתי את ירושלים, השתקעתי בתל-אביב, התחתנתי פעמיים, עברו 50 שנה, הוצאתי יותר מ-40 ספרים, הגעתי לגיל 80, ועדיין אני מעשן מקטרת אחת ביום, לא יותר, לעיתים מדלג על יום או יומיים – תוך כדי כתיבה בחדר פתוח כלפי חוץ וסגור כלפי שאר הדירה, כדי שהריח לא יתפשט.

אדון פַס, אבא של המסאית והמשוררת פנינה נווה, שהיתה לו חנות טבק בכיכר מגן דוד בתל-אביב, לימד אותי לערבב שליש "פליינג דאטשמן", שליש "ארינמור" ושליש "אמפורה" בשקית האדמדמה-החומה. לימים נעלם מהחנויות ה"פליינג דאטשמן" בקופסאות הכחולות, והמשכתי רק בשני האחרונים, ולאחרונה עברתי ל"ארינמור מיקסטשר" בלבד, בקופסה הצהובה העגולה.

אומרים שבשר מעושן מחזיק מעמד הרבה זמן. הקש בעץ.

גם גבינה קשה מלוחה מאוד של קדוש מצפת מחזיקה מעמד הרבה זמן, ואין כמוה לאכול עם אבטיח בקיץ.

אברהם שפירא, שיח' איברהים-מיכו ["מעולם לא הרגתי ולא נהרגתי"], ראש השומרים של פתח-תקווה, מעשן מקטרת מובהק שהלך לעולמו בשנת 1965 בגיל 95! – היה נוהג לשתות כל בוקר כוסית קוניאק. יקב פרידמן המקומי הוציא בשעתו מהדורה מיוחדת של "ברנדי הפטרון" עם הטבעת תמונתו של אברהם שפירא על התווית. אצל קרוב-משפחה שלי בפתח-תקווה נשמר עד היום בקבוק חתום מאותה מהדורה.

כאשר כתבתי את "ג'דע" ריאיינתי את נכדו אמנון פנחסוביץ, שירש את אוסף המקטרות של סבו. עד היום אני מצטער שלא ביקשתי אז אחת מהן למזכרת. מה עלה בגורלן אינני יודע.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,061 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל