גיליון מס' 1145

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ו באייר תשע"ו, 23 במאי 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

האם נמעני חדשות בן עזר גם קוראים את חדשות בן עזר? חזרנו והודענו פעם אחר פעם ובאותיות קידוש לבנה – כי הגיליון הבא ייצא לאור רק היום, יום שני, 23 במאי, ובכל זאת – בשובנו מהחופשה בפריס, חיכו לנו עשרות מיילים של קוראים מודאגים לבריאותנו ושואלים מדוע חדלנו לשלוח להם את המכתב העיתי!

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שִבְעִים וַחֲמֵש שָנִים לְתַעֲלוּמַת כ"ג יוֹרְדֵי הַסִּירָה. // פוצ'ו: בחיי (2), פרק מ"ב – מודה ועוזב – ירוחם – או לא... // מרדכי קידר: א-סיסי לא עובד אצל עבאס. [ציטוט]. // עמוס גלבוע: 1. החלפת בוגי – מעשה נבלה מצד ראש הממשלה. 2. דבריו של בוגי יעלון הם ה"אני מאמין" שלו, כשם שהם שלי! // יהודה דרורי: מי מפחד מליברמן? // אורי הייטנר: 1. בשורה רעה לישראל. 2. צרור הערות 22.5.16. // עוז אלמוג: 1. החברה הישראלית מתפוררת. 2. כורה לעצמו בור. 3. יורדים מזן חדש. // אלוני זמורה: בזכות השפיות. // אוריה באר: חכמים, היזהרו בדבריכם. // מנחם רהט: מדינת פּוּטְש. // משה כהן: הנדון: חובה להסתכל במראה. // ד"ר יובל ברדנשטטר: "תהליך השלום" הוא הבעייה, לא הפתרון. [ציטוט]. // עמוס אריכא: הרצוג כאחרון הנמושות. // יוסי אחימאיר: הערות מעמוד הפייסבוק שלי. // תקוה וינשטוק: שוקם "בית צילה" במעלה החמישה. // ישראל זמיר: לכבות את השמש, רומאן. פרק ט': פקועה. // אהוד בן עזר: "לא לגיבורים המלחמה". רומאן שנכתב לפני יותר מ-50 שנה! – פרק ח [חלק שני ואחרון]. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

שִבְעִים וַחֲמֵש שָנִים לְתַעֲלוּמַת כ"ג יוֹרְדֵי הַסִּירָה

לפני ימים ספורים, ב-18 במאי, מלאו בדיוק 75 שנה לאחת הפרשיות הנעלמות הטראגיות בתולדות הישוב היהודי בארץ ישראל. כבר בתחילת אפריל של אותה שנה הגיע הקורפוס האפריקאי של רומל לגבול מצרים, מה שגרם לשלטונות המנדט הבריטי להיענות ללחצי היישוב היהודי בארץ ישראל והם ניאותו לגייס  3,000 מתנדבים ארצישראליים לְמָה שהיה תחילתה של הבריגדה היהודית. אותה עת נספחו כוחות הצבא הצרפתיים בלבנון לממשלתם הפרו-נאצית, ממשלת וישי, ולכן פנו הבריטים לאירגון ה"הגנה" בבקשה להכשיר כוח יהודי מיוחד לפעולות חבלה במִתקנים חיוניים לצבא וישי בארצות הערביות,  וזאת – מאחר שהבריטים היו מנוּעים לעשות זאת בעצמם כי הם היו עדיין רישמית בברית עם צרפת. לצורך זה הם היקצו סירה ממשטרת-החופים שלהם, סירה שעליה הועלו 23 ימאים עבריים ומייג'ור בריטי אחד. מפקד הפעולה היה צבי ספקטור ומפקד הסירה היה כתריאל יפה. מאחר שרבים כיום בישראל ולא רק הדור הצעיר אינם יודעים דבר על פרשיה זו, מבקש שיר צנוע זה לתקן במקצת את החסר.

שִבְעִים וַחֲמֵש שְנוֹת שוֹאָה וִישוּעָה

שֶמֵאָז אוֹתוֹ לַיְלָה

שֶסּוֹד מִסְתּוֹרֵי הַטְּרָגֶדְיָה שֶלּוֹ לֹא נִפְתַּר עַד הַיּוֹם

חָלְפוּ עַל אֻמַּת הַכ"ג הַזֹּאת שֶאַף פַּעַם לֹא דַי לָהּ

בִּמְחִיר עֹז-הַלֵּב הַגּוֹבֶה מִנּוֹשְׂאָיו מַס כָּבֵד וְאָיֹם.

זֶה הָיָה מַאי שֶל שְנַת אַרְבָּעִים וְאַחַת

בַּמֵּאָה הַקּוֹדֶמֶת

וְסִירַת הַ-sea lion הַבְּרִיטִית שֶבָּה נֶהֱדְפו שוּב וְשוּב

נִצּוֹלֵי מַחֲנוֹת-הָרִכּוּז בְּאֵירוֹפָּה שְׂרוּפָה וּמְדַמֶּמֶת  

בְּדַרְכָּם לַמּוֹלֶדֶת עָבְרָה בְּמַפְתִּיעַ

לִידֵי בָּחוּרֵי הַיִּשּוּב

שֶיָּצְאוּ לְפוֹצֵץ אֶת בָּתֵּי-הַזִּקּוּק

בִּמְדִינָה מוּסְלְמִית וְעוֹיֶנֶת

שֶהַבְּרִיטִים חָמְקוּ מֵחוֹבַת חִסּוּלָם

בְּתַרְגִּיל-הִשְתַּמְּטוּת חֲרִישִי

וְהִטִּילוּ אֶת כָּל סַכָּנוֹת הַמִּבְצָע

עַל קְבוּצַת יְהוּדִים מְיֻמֶּנֶת

מֵחֲשָש לְעַרְעֵר אֶת בְּרִיתָם הַזְּמָנִּית בַּלֶּבַנְט

עִם צָרְפַת שֶל וִישִי.

בֵּין הַחוֹף הַסָּמוּךְ וּבָתֵּי-הַזִּקּוּק

חָצְצוּ, כָּךְ יָדְעוּ בָּחוּרֵינוּ,

מְסִלַּת-רַכָּבוֹת וְעֶמְדּוֹת סֶנֶגָלִים

דְּרוּכֵי כּוֹח-אֵש מְהַמֵּם

וְחָנְתָה פְּלוּגַת חִי"ר צָרְפָתִית

שֶחָבְרָה אֶל הַנָּאצִים שׂוֹנְאֵינוּ

וְעַל כָּל הַגְּבָעוֹת מִסָּבִיב סוֹלְלוֹת תּוֹתָחִים שֶל נ"מ.

כָּךְ אֵרַע שֶמַּמָּש אוֹתוֹ יוֹם, בְּשָעָה שֶלִּפְנֵי צָהֳרַיִם

נִפְרְדָה הַסִּירָה מִמֵּימֵי מַעֲגָן

שֶל חֶבְרַת הַחַשְמַל בְּחֵיפָה

וְעָשְׂתָה אֶת דַּרְכָּהּ לַצָּפוֹן

בְּתוֹךְ יָם שֶשּוֹרְצִים בּוֹ בַּמַּיִם

מוֹקְשֵי-יָם לְמֵאוֹת

וּסְפִינוֹת שֶל כּוֹחוֹת הָאוֹיֵב הַמּוּכָן לִתְקִיפָה.

אַךְ לִפְנֵי הַפְלָגָה זוֹ שִנָּה הַמַּטֶּה הָאַנְגְּלִי

דַעְתּוֹ וְהֶחְמִיץ שָם

כָּל סִכּוּי לִשְמִירַת אֶלֶמֶנְט-הַפְתָּעָה

וּמִבְּלִי לְיַדֵּעַ שוּם אִיש

מִיּוֹרְדֵי הַסִּירָה הֻזְנְקוּ מְטוֹסֵי R.A.F

וְצֻּוּוּ לְהַפְצִיץ שָם

אֶת הָעִיר טְרִיפּוֹלִי וּנְמֵלָהּ הַשּוֹקֵק

וְעוֹבְדֵי-הַזִּקּוּק אָצוּ חִיש

לְתַגְבֵּר אֶת שוּרוֹת שוֹמְרֵיהֶם

וְעוֹד טֶרֶם הִגִּיעָה הַחוֹפָה

נִבְלְעָה הַסִּירָה כְּמִין אֶבֶן שֶפֶּתַע

הֻטְּלָה לַמְּצוּלָה וְנָשְרָה

וְכ"ג נוֹסְעֶיהָ כֻּלָּם נֶעֶלְמוּ בְּאִבְחַת קָטַסְטְרוֹפָה

שֶשִּבְעִים וַחֲמֵש שְנוֹת סִקּוּר וְתִּחְקוּר

לֹא יָרְדוּ עוֹד לְחֵקֶר פִּשְרָה.

כְּלוּם עָלְתָה הַסִּירָה בְּדַרְכָּהּ אֶל הַחוֹף

עַל מִלְכּוּד מוֹקֵש-יָם אַדִּיר-נֶפֶץ

אוֹ נָפְלָה בְּטִוּוּחַ שָגוּי וּפָטָלִי

קָּרְבָּן לִמְטוֹסֵי הָאַנְגְּלִים?

וְאוּלַי בְּבוֹאָם עַד בָּתֵּי-הַזִּקּוּק

כְּבָר הָיָה צִוְתָּהּ כְּלִי אֵין בּוֹ חֵפֶץ

כִּי נוֹרָה בְּאֵש אַמְבּוּש דָּמוּם וְזָמוּם

אוֹ נִקְצַר בִּקְרַב-לַיְלָה אָלִים?

יֶשְנָה בָּלָדָה מָסָרְתִּית שֶלֵּב רַבִּים הוֹמֶה לָהּ

עַל בַּר-יוֹחַאי וּבְבָּתֶּיהָ שֶל אוֹתָהּ שִירָה

אוֹמֵר מִשְפָּט אֶחָד "תַּעֲלוּמָה וְאֵין קוֹרֵא לָהּ"

מָה שֶהוֹלֵם גַּם אֶת יוֹרְדֶיהָ שֶל אוֹתָהּ סִירָה.

שֶכֵּן לַמְרוֹת מָה שֶנֶּחְקַק מֵאָז בְּאֹרַח קְרִיטִי

בְּזִכְרוֹנֵנוּ הַהִיסְטוֹרִי עַל הֵעָלְמוּתָם

שֶל הַכ"ג וְאִתָּם גַּם מְלַוָּם הַבְּרִיטִי

עוֹד עַד הַיּוֹם לֹא נִפְתְּרָה תַעֲלוּמַת מוֹתָם.

אוּלָם כְּדַאי מְאֹד לִזְכֹּר שֶרַק יוֹמַיִם טֶרֶם

הַהַפְלָגָה הַהִיא שֶסִּיּוּמָהּ הָיָה אָיֹם

נוֹסְדוּ פְּלוּגוֹת הַמַּחַץ (הַפַּלְמָ"ח) וְהַשַּרְשֶרֶת

שֶל מְגִנֵּינוּ לֹא נֻתְּקָה מֵאָז וְעַד הַיּוֹׁם.

וּמֵאַחַר שֶרַק מְתֵי מְעַט זוֹכְרִים אֶצְלֵנוּ

אֶת הַכ"ג (וְהַנֹּעַר כְּלָל אֵינוֹ מַכִּיר)

אֲנַחְנוּ מְבִיאִים אוֹתָהּ כָּאן לִידִיעַת קוֹרְאֵינוּ

כִּי מַצְפּוּנֵנוּ מְצַוֶּה לִזְכֹּר וּלְהַזְכִּיר.

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק מ"ב – מודה ועוזב – ירוחם – או לא...

בשבוע האחרון שלי בקיבוץ, השתדלתי לגמור את כל הזנבות שנשארו לי בחלקות אלוהים הקטנות שהיו לי במשק. חלקות המטעים כמובן. בעלון נטפים שיצא לפני פורים אני מוצא כתוב:

"זה עידן ועדנים לא זכתה הפחית בסידור עבודה הנושאת עליה את התואר "מטעים" למנות תחתיה 8 שמות של בנות אדם. היום הגדול הזה בחיי המטעים אירע הודות לשתילי השזיפים שהתכוננו לתקוע יתד באדמתנו. שמחת הבנות לצאת מהמטבח ולעבוד בשמש הועבה כנראה למראה העבים. (הן עוד לא ידעו על ההסכם בין אנשי המטע ואלוהים בדבר מטר גשם מיד אחרי הנטיעה) – ואכן, עם שתילת השתיל האחרון החלו לדלוף טיפות וכשמוישלה המרשמידט בא דוהר על הפרמל כדי להושיענו, מצא את כולם  מכווצים ומצוצמים תחת יריעה בגודל מטר על מטר..."

בהמשך הדוח, אני מפרט את זני השזיפים ומגלה  שבפאתי המטע נטענו גם חצי דונם חלקת ניסיון של אפרסקים, משמש ושקדים, אך מטעמי ביטחון, המיקום המדויק שלהם שמור בסוד. המטע החדש מונה 32 דונם, ועם גמר גיזום השזיפים, נשים פנינו לסיום נטיעת המילואים בכרם ולזמירתו.

אני זוכר שביום שישי האחרון שלי במשק עסקתי עד מאוחר בזמירת הכרם הצעיר. בסוף היום נשאר לי עוד דונם אחד שלא הספקתי לטפל בו. למחרת בשבת השכמתי קום וסיימתי את זמירת  הדונם האחרון, כי קבעתי עם אבי שיבוא ביום ראשון בבוקר בתשע עם הפיאט שלו ואני ארד אליו עם המזוודה.

בשבת לפנות ערב החלטתי שאני לא אברח כמו גנב. לא פשעתי כלפי אף אחד ולא  התחייבתי לחיות כאן לנצח. יכול להיות שאם היו שולחים אותי לקורס במאים כאשר הבטיחו, או אם הוצאת הקיבוץ המאוחד, היתה מוציאה לאור את ספרי "חבורה שכזאת"  – המצפון לא היה נותן לי לעזוב, אבל אחרי ארבע שנים שבהם רק נתתי בלי לקבל, להוציא קורס נוטעים של שבועיים, חשתי שאני יכול לעזוב בלב שקט.

התחלתי בצריף הקיצוני שבו דרו נצחיה וסימה עם אורי מוזיקנט. הם חשבו שאני מתלוצץ, אבל כשהבינו שהפעם אני מדבר ברצינות, ירדה עליהם השתיקה ורק סימה אמרה:

"אז מי יכתוב שירים למקהלת מיאו פיצי פיצי בחתונה שלי?"

אמרתי לה שנעמי ואראלה ואסתר מורי כותבות יותר יפה ממני, והבטחתי לבוא לחתונה, אם  היא תזמין אותי.

היא הזמינה ואני אכן באתי.

בחדרים הבאים הפרידה היתה יותר קלה. איש לא ניסה לעכב בעדי או לשאול למה. פה ושם אפילו איחלו לי הצלחה בדרכי החדשה. כששאלו מה אני מתכונן לעשות, אמרתי שאעבוד עם אבי ולא העזתי לגלות, שאני בעצם חושב לנסות את כוחי בכתיבת מחזה לתיאטרון המטאטא ואולי גם לנסות להתקבל לאחד התיאטרונות.

בחדרם של תרצה ויחזקאל, שבאותו שבוע עברו לגור בחדר משפחה, היתה הפרידה חמה במיוחד, ויחזקאל, שהיתה בינינו חיבה הדדית, הזמין אותי גם הוא לחתונתו.

מה שהפתיע אותי הוא שחוץ מאשר בחדר הראשון והשני, איש לא הופתע מהודעת העזיבה שלי ואף אחד לא הביע את תימהונו על צעדי זה. רק יותר מאוחר נודע לי שאנשי החדר הראשון מיהרו לספר את החדשות לחבריהם בצריף השכן  ועד מהרה  נודע הדבר בכל הקיבוץ, עוד לפני שהפליטון האחרון שלי התפרסם.

בעלון "נטפים" מיספר 38, שיצא באיחור, מצאתי שתי רשימות שנכתבו עליי ועל עזיבתי. האחת של אלון שרמן המא"ז, מראשוני המתיישבים, והשני מאדם דרוקס, משורר הקיבוץ, שהיה חובש קרבי בפלמח. עם אדם היה לי קשר מיוחד מאז שיחד רעדנו מפחד כשמשכנו את לייזר צוורן הפצוע מעמדתו בחירבת מחאז, וגררנו אותו תחת הפגזה כבדה אל הבקתה הקרובה. בבקתה זו נפצע אדם בראשו, כשפגז התנפץ על גגה. עקב הפציעה קבעו לו הרופאים טלאי של פלטינה על קרקפתו ונאסר עליו לעבוד בעבודה פיזית קשה. מאחר שאדם לא הסכים לעבוד בעבודות קלות של בנות, הוא נשלח על דעתו ועל דעת המזכירות ללמוד באוניברסיטה  בפקולטה לחקלאות, בבחינת השקעה לזמן ארוך. שנת הלימודים הראשונה גרמה למהפך בשיריו. שירי האהבה שלו, אשר בהם הציף את העלונים הראשונים, ואשר לא עזרו לו לכבוש את לבה של הניה, הומרו בשירי טבע שבהחלט היו ראויים לבמה יותר מכובדת מזו של עלון מקומי בקיבוץ, המופץ בשבעים העתקים.

הרועה ועדרו

דומם עוד ליל אב

מוחקו אט אט אד בוקר סב

עולם של אור ניצת ובשולי העב

שוזר כבר שמש פתיל מזהב.

  השכמתי וכבר היה השחר רן

  הציץ מבעד לנוף אילן

  מִסמס קצהו של ענן

  ניגן בענבלים – דין דן.          

   הייתי שמח אם אדם היה מלווה את עזיבתי בשיר ולא במאמר, אך הוא העדיף להתפלסף בפרוזה' וכתב עליי מאמר הנושא את השם המוכיח: "לקח פוצ'ו". לא אביא את חלקו הראשון, שבו כתב פרקי ציונות שנשגבו מבינתי. אצטט רק את חלקו הסופי של הלקח השולל לחלוטין את היותי קיבוצניק.

לקח פוצ'ו

"...לא אהיה גם האחרון אשר יפסיק לאהוד את בית נטיף על נופה, ימיה אנשיה, הזיכרונות הקשורים בה, היפים גם עגומים. לא אהיה אחרון כי תמיד אוהב אותם. פשוט. איני מפסיק לאהוב. רק אדם בלתי נורמאלי מסוגל לנתק את קשריו הנפשיים הקודמים לאלה החדשים. אבל על כך אינו נבנה הקיבוץ, כי בקיבוץ לא תמיד רומנטי הוא חוסר המים במקלחת, או השמירה או דיור צפוף של ארבעה בחדר, או הבדידות.

לי עצמי – ההכרח להיעקר ולהחזיק בציפורניים בקרקע מבלי לעמוד עליה, תוך רפרוף של ארבע שנים. לפעמים נעים יותר להיות שוב ילד בן 17 , בלי אות קין של המלחמה תחת כנפיהם המגינות של אבא-אמא.

אם אין עומדת כנגד העיניים המשוואה, כמזוזה בדלת, אם אין היא שקועה בתוך הכרתך – אם לא ברור לך שאין אלטרנטיבה אחרת להיות לפועל חקלאי-עצמאי, אינך איש קיבוץ. איכר – אתה תהיה. נוטע, כורם  – תהיה, אולי לבד ואולי קולאק – אבל לא איש קיבוץ. תהיה בצד השני של המשואה.

פוצ'ו היה חברי במשק שנים הרבה. הוא היה חלק מן החברה שלנו, איש משק שלנו, בנה איתנו, נטע, אבל איש קיבוץ – לא היה. הוא לא התבונן בפני הדברים. וגם אנחנו לא. הוא הלך בסטיכיה – ואנחנו נתנו לו ללכת בה. היא ירקה בו, והוא ירק בנו, ובאשמתנו. לא נשאר אלא להוציא את הממחטה מן הכיס... "

 אדם ד.

אדם  דרוקס המשיך להיות חבר הקיבוץ כל זמן שלמד באוניברסיטה, גם כשעבר מלימודי החקלאות ללמוד ארכיאולוגיה עדיין המשיך לבוא בשבתות לחדרו בקיבוץ. אינני יודע באיזה זמן הודיע על עזיבתו, או אולי לא הודיע כלל ורשמית היה יכול להיחשב לחבר משק, אלמלא נפטר. הוא נפטר לפני כמה שנים  מסרטן  שהתפתח בראשו, כנראה עקב הפציעה.

בהלווייה  שהיתה בכפר ורדים, לשם עבר עם רעייתו רותי מכפר יהושע, הייתי הנציג היחיד מהפלמח. אחר כך, בביתו, סיפרתי לילדיו איך חרף את נפשו כשרץ להציל את לייזר שנפצע בחירבת מחאז, ואיך התעקש לחדור לבדו לתוך מערה שבה התחבאו שני מסתננים ובידו אקדח פגום שאינו יורה.

הם הכירו את הסיפורים, אבל שמחו לשמוע אותם שוב. לא סיפרתי על  המאמר שכתב על עזיבתי, אבל ציינתי את שיריו היפים בתקוה שהם, ילדיו, יום אחד יקבצו אותם לספר.

המשך יבוא

* * *

מרדכי קידר

א-סיסי לא עובד אצל עבאס

נשיא רמאללה מנסה להציל

את שלטון החונטה שלו

מאז שעלה עבד אלפתאח א-סיסי לשלטון, ביקר מחמוד עבאס במצרים כ-10 פעמים, האחרונה בתחילת השבוע הנוכחי [הקודם[. על פי אמצעי התקשורת המצריים והפלסטיניים, התמקד ביקור זה בשתי סוגיות:

האחת, הרצון של עבאס לכנס ועידה בינלאומית שתחליט על הדרכים לכפות על ישראל הקמת מדינה פלסטינית נוספת, הפעם תחת שלטון אש"ף ביהודה ושומרון.

השנייה, לגייס את סיועה של מצרים לפתרון הסכסוך בין אש"ף וחמאס ולקץ הפילוג בין שתי המגמות הקיימות בקרב הערבים תושבי יהודה ושומרון.

אלא שהאמת מצויה מאחורי הסיפור. עניין הוועידה הבינלאומית לדחיפת עגלת השלום בין ישראל ושכניה הערבים לובש צורה ופושט צורה מאז ועידת מדריד באוקטובר 1991, ותוצאותיו הלא מרשימות הביאו להוצאת המשא ומתן בין ישראל והפלסטינים אל מסלול מקביל. בעבר זה היה אוסלו, ומאז היו עוד ערוצים עוקפים, חשאיים ופומביים, שניסו להביא את הצדדים להסכם.

ועידה בינלאומית היא סביבה ידידותית לכל מי שרוצה ללחוץ על ישראל בעזרת הרוב האוטומטי שיש לצד הערבי באירוע כזה. הקירבה לראשי מדינות אחרים מלחיצה מנהיגים ישראליים סטנדרטיים, ודוחפת אותו לעמדת מגננה, שכדי להיחלץ ממנה הוא מרגיש חייב לשלם לפלסטינים מס בצורת ויתורים טריטוריאליים, מדיניים, פוליטיים ו/או כלכליים.

ועידה בינלאומית מאפשרת לדוברים הפלסטיניים להציב רף גבוה של ציפיות מישראל, ואם היא לא תשביע את תיאבונם הם יכריזו באוזני כל העולם כי ישראל אשמה בכך שאין הסכם שלום בינה ובין שכנותיה.

כלל ידוע במסדרונות הפוליטיקה הבינלאומית קובע שוועידה בינלאומית מתכנסת רק אחרי שהמדינות המובילות אותה כבר ניסחו את החלטותיה, וכל הוועידה, המתכנסים, הישיבות, המסמכים, הנאומים, המפגשים והקוקטלים, הם רק תפאורה שנועדה לשכנע את צרכני אמצעי-התקשורת שבוועידה קרה משהו מהותי.

זה בדיוק מה שעבאס רוצה: שא-סיסי יסייע לו לכנס ועידה בינלאומית שהפלסטינים יגיעו אליה רק אחרי שהם ישתכנעו שהמסמכים שיוצגו בה יתנו להם את כל מה שישראל מסרבת לתת להם במו"מ ישיר. עבאס רוצה לנצל את האינטימיות ביחסי ישראל-מצרים שהתהדקה בעקבות המאבק המשותף של שתי המדינות בטרור הגובר בחצי האי-סיני, כדי שא-סיסי ייקח על עצמו את תפקיד האחראי על "המשא ומתן", כלומר על כפיית הפתרון על ישראל תוך איום עליה שאם לא תיכנע לתכתיבים שלו, כלומר של עבאס, היא תסכן את שיתוף הפעולה שלה עם מצרים, ואז יגבר הטרור בסיני שעלול לאיים על ישראל.

השאלה הפתוחה היא האם א-סיסי אכן מוכן להירתם לכינוס ועידה בינלאומית לעניין הפלסטיני, האם יש לו הזמן והסבלנות הדרושים כדי להביא ועידה כזו לידי הצלחה, כשחצרו האחורית – מצרים על כל בעיותיה ההולכות ומתגברות – משוועת לפתרון אמיתי. תחושתי היא שא-סיסי אינו שש אלי ועידה, הן כיוון שאין לו הזמן והסבלנות להכין אותה כראוי, והן כיוון שאינו סומך על הפלסטינים, ואולי גם על הישראלים, שיתנהגו כראוי בוועידה כזאת, שישתפו פעולה עם המתכנסים ושיבצעו את ההחלטות של הוועידה אחרי שזו תתפזר. א-סיסי חושש שוועידה כזו תיכנס לספרי ההיסטוריה כמו רבות מקודמותיה, מבלי להשאיר חותם על המציאות.

א-סיסי גם אינו יכול להיות בטוח שהעולם יתעניין בוועידה שנועדה לקדם שלום בין ישראל והפלסטינים, כי העולם היום מבין שגם אם ייחתם שלום אמיתי בין ישראל ואש"ף, לא תיפתר שום בעיה בסוריה, עיראק, לוב, תימן ובשאר מוקדי הסכסוכים והמחלוקות הקורעים את העולם הערבי לגזרים. א-סיסי יודע שרמת ההתעניינות בבעיה הפלסטינית היום בקרב העמים הערביים שואפת לאפס, ולכן אין לו מוטיבציה גדולה לכנס את הוועידה שעבאס רואה בה מוצא יחיד מהשוליים שאליהם נדחק העניין הפלסטיני עם פרוץ "האביב הערבי" בשלהי 2010.

א-סיסי יודע שגם התלהבותו של הנשיא האמריקני להטיל את כובד משקלו על ישראל כדי שזו תיכנע לציפיות הפלסטינים דעכה, ואובמה התייאש ממציאת פתרון, ולתחושתו אין בישראל ואצל הפלסטינים רבים המעוניינים באמת בפתרון הסכסוך בדרך המוצעת בוועידה מסוג זה. א-סיסי יודע שהנשיא האמריקני, אם רק ירצה, יוכל למלא תפקיד קונסטרוקטיבי בוועידה כזו, אך אין הוא  מזהה בארה"ב רצון כזה, בעיקר בשל אי-רצונו של אובמה לצבור כישלון נוסף בדרך אל הבחירות לנשיאות בארה"ב בנובמבר הקרוב.

לכן הסיכוי שיצליחו מאמצי עבאס לגייס את א-סיסי לקידום רעיון הוועידה הבינלאומית אינו גבוה.

העניין השני – איחוי הקרע בין אש"ף וחמאס – שלשמו הלך עבאס לא-סיסי, אינו פחות חשוב בעיני עבאס. הנשיא הפלסטיני רואה איך חמאס מתכנן את חגיגות יום-השנה ה-9 להולדת מדינתו בעזה, בעוד שסיכוייו של עבאס להקים מדינה פלסטינית נוספת ביהודה ושומרון בהנהגת אש"ף הולכים ומתמעטים. הוא מנסה לגייס את מצרים למאמץ אחרון לאיחוי הקרע במערכת הפוליטית הפלסטינית, קרע המוכיח שאין אג'נדה מאוחדת שעליה יכולים להסכים כל הפלגים הטוענים לקיומו של עם פלסטיני.

הקרע הפוליטי בין אש"ף וחמאס הוא רק ביטוי ארגוני להבדלים התרבותיים המשמעותיים בין הערבים תושבי יו"ש, הקשורים קשרי משפחה ותרבות עם האוכלוסייה של ירדן, ובין הערבים תושבי רצועת עזה הקשורים בקשר דם ותרבות לבדואים של סיני והנגב הישראלי. אפילו הלשון הערבית המדוברת בעזה שונה מזו שבפיהם של ערביי יו"ש.

אין כיום שום איום על שלטון חמאס בעזה, ואפילו ישראל ומצרים, המחזיקות את מפתחות השערים של עזה אל העולם, לא הצליחו להכניע את חמאס לרצונותיהן ולאינטרסים שלהן. למעשה אין לא-סיסי שום דרך אמיתית לכפות משהו על אנשי חמאס. יתר על כן, א-סיסי חושש שאם יכביד את אגרופו על אנשי חמאס בעזה, הם יגבירו את הסיוע שהם מגישים לג'יהאדיסטים של סיני, ויְיַצאו את הטרור ברמה גבוהה יותר אל תוך מצרים. לכן, גם כאן עתיד עבאס לנחול אכזבה, שכן א-סיסי לא יסכן את מצרים בלחץ על חמאס רק כדי שאנשי תנועת טרור זו יואילו להיכנס אל תחת מנהיגותו של "נשיא המוקאטעה של רמאללה", כפי שהם מכנים אותו.

ניתן אפוא להעריך שגם ביקורו האחרון של עבאס במצרים לא יביא לו את הפירות המקווים, והוא מסתובב בעולם בהתאם לפתגם הערבי: "אלחרכה ברכה", "התנועה היא ברכה", כלומר לא חשוב מה משיגים, לא חשוב מה עושים, העיקר שנמצאים בתנועה, מרימים אבק ויוצרים רושם של פעילות. עבאס פעיל מאוד בתעשיית האשליות, במקום לעשות את המעשה היחיד שיביא תוצאות: לשבת עם בנימין נתניהו עד שייצא עשן לבן.

זוהי דרכו הפוליטית של מחמוד עבאס כלפי חוץ. יש לזכור שכסגנו ויד ימינו של יאסר ערפאת, עבאס היה מי שמימן את ארגוני הטרור של אש"ף, והוא אחראי למותם של לא מעט מנפגעי הטרור שאת זכרם אנו מעלים בימים אלה.

המאמר פורסם באתר מידה ובמגזין "מראה" 384.

ד"ר מרדכי קידר הוא מרצה במחלקה לערבית וחוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן.

* * *

הכומר ויקטור סטירסקי בדברים מרגשים ומצמררים לעם היהודי – לא להחמיץ"

https://youtu.be/AaJ9Si9-ESs

* * *

עמוס גלבוע

1. החלפת בוגי – מעשה נבלה

מצד ראש הממשלה

עם הסתלקותו של בוגי מהממשלה, לא נמצא יותר סביב שולחנה איש ערכי, איש ביטחון בקיא ומנוסו, שקול וזהיר.

כאשר כתבתי את מאמרי האחרון על דברי בוגי בפני הפיקוד הבכיר של צה"ל בשלהי יום העצמאות לא ידעתי, לא דמיינתי כי גורלו כבר נחרץ בידי נתניהו. אבל, כאשר כיניתי את דבריו בשם "האני מאמין שלו", החופפים ל"אני מאמין" שלי, במעמקי ליבי גם כיוונתי לכך שזה לא "האני מאמין" של ראש הממשלה "מקורביו" ורוב שרי הממשלה. ומה אגיד עכשיו על "האני מאמין" של מחליפו, ליברמן? את בוגי הכרתי אישית, את ליברמן איני מכיר אישית, אך כל מה שאני יודע עליו מסתכם בכך שלפי הבנתי ה"אני מאמין" מסתכם בהיעדר מצפן ערכי, באופורטוניזם משתולל.

והרי 6 הערות:

הדילמה בהחלטה של נתניהו היתה פשוטה ולא מורכבת: מה עדיף: להמשיך בקואליציה של 61 חברים, שלא קל בה, אך התברר במהלך השנה שחלפה שהיא עמידה, או להרוויח קואליציה של 67 איש הנותנת לו יציבות פוליטית, אך יש בה כדי לסכן את ביטחון ישראל ואזרחיה ע"י מינוי שר ביטחון כליברמן? הוא העדיף את האפשרות השנייה. עד כה ההחלטות של נתניהו לא הדירו שינה מעיניי. גם אם לא מצאו חן בעיניי. הפעם כן!

מאוד רציתי לראות מה כותבים ב"עיתון של נתניהו" (שאני מאוד מעריך את המרכיב החדשותי שבו) על הפרשה. וכך מצאתי: הפרשן שהוא לדעתי הכי אובייקטיבי ומנוסה בעיתון כינה את ההחלטה: "תקלה". מונח רדוד וממעיט כאילו מדובר בתקלה טכנית מסוימת. פרשני הדגל הלאומי שלו מצאו את ההחלטה לבלתי ראויה, ואילו הכתב שלו לענייני מפלגות ראה בה החלטה נורמטיבית של חילופי תפקידים. אני רואה בהחלטה משום מעשה נבלה של ראש ממשלה.

ישנם כאלו שבאים וקובעים שליברמן יהיה ממלכתי ושקול. אולי, איני יכול לצפות. אבל, לפי דעתי, נמר אינו הופך חברבורותיו, וכמוהו ליברמן לא יוכל לשנות את אופיו ומידותיו ודעותיו, גם אם אולי יחפוץ בכך. אז כמובן שאין לצפות שלפתע יגרור אותנו למלחמה, ויאיים על חיי ראשי החמאס, וישא דברים נגד רפיון הקצונה של צה"ל. הוא מספיק ערמומי וחכם  ואינו בן חורין בממשלה. הוא גם ירגיש את כובד האחריות, אבל  משרד הביטחון אינו משרד חוץ. שם הוא כמעט ולא עשה דבר. במשרד הביטחון הוא יצטרך לקבל אין ספור החלטות "קטנות ויום יומיות" בענייני חיים ומוות, בענייני הצטיידות מורכבים, בענייני השטחים, המתנחלים ומה שלא תרצו. אני מתקשה לסמוך עליו. ראיתי הרבה טוקבקיסטים שעולצים כי "נגמרה הקייטנה" של רצועת עזה מתקופתו של בוגי. כנראה שהם סומכים עליו ומשתוקקים לראות דם.  אלוהים ישמור! ואיני מדבר כבר על כך שבתור חבר ממשלה הוא ייתן ידו לחוקים שליליים.

מעכשיו, ליד שולחן הממשלה לא יישב אף שר שבקיא ומנוסה בביטחון ישראל, נושא את דגל ערכיה, והזהירות ושיקול הדעת מנחים אותו. אני מביט בכלל הליכוד, ולא מוצא  אחד כזה.   על משקל דברים שנאמרו בתנ"ך, הייתי אומר: עבה קוטנו של בוגי ממותני כל  שרי הליכוד.

ואי אפשר בלי הרצוג. ליבי  ליבי עליו. להתמודד מול צפעוני מפלגתו ושפת הביבים שלהם, וגם מול תחמוני נתניהו–  זה לא קל. אבל, איני יכול שלא  להתעכב כאן על  "נאום" סיסי, נשיא מצרים, באסיוט. כאשר שמעתי את דבריו הם נראו לי לא טבעיים, מנותקים, לא במקום ולא בזמן. מתברר שהייתה כאן "קנוניה" בין הרצוג לטוני בלייר, מי שהיה בזמנו ראש ממשלת אנגליה ועד לא מכבר שליח מיוחד לנושאי כלכלה לסכסוך הישראלי-פלסטיני.  בלייר, המיודד עם הרצוג, הוא ששיכנע את סיסי לקרוא למפלגות בישראל להתאחד, על מנת לסלול את הדרך בפני הרצוג להיכנס לממשלה ולהתגבר על מתנגדיו. אם זה כך, ולא ראיתי עד עכשיו שום הכחשה, הרי שזאת התערבות חיצונית גסה מאין כמותה בענייניה הפנימיים של המדינה, דומני חסרת תקדים. התוצאה, סיסי בויש, כבודו נפגע, הוא הוצג ככלי ריק. נזק מדיני מהמעלה הראשונה! והכל למה? בשביל כיסא!

בואו לא נהיה תמימים. בסוף כל הפוליטיקה מסתכמת בכיסאות, כי בשביל זה היא קיימת!

ואחרון ולא חביב. אני שומע וקורא על כאלו שקצה נפשם במדינה, ועל כאלו שהמדינה מזכירה להם משטרים אפלים. איני עימם. העובדה הפשוטה שכל מי שמקונן בקול רם על משטר אפל, יכול לעשות זאת, וכל פושק שפתיים יכול לקלל את המדינה כחפצו, ולזכות במחיאות כפיים – מפריכה מיידית את דברי ההבל שלהם.

2. דבריו של בוגי יעלון הם ה"אני מאמין" שלו, כשם שהם שלי!

גם בעבר אמר בוגי דברים נכוחים, והותקף בגסות  משמאל, וע"י חלק מהתקשורת. פגם אחד אני מוצא בדבריו. אין בהם ולו מילה אחת של הסתייגות  מוחלטת מההשוואה המופרכת שעשה סגן הרמטכ"ל בין גרמניה הנאצית לבין ישראל

נושא המאמר הוא דבריו של בוגי יעלון בפני הקצונה הבכירה של צה"ל בשלהי יום העצמאות (הדברים נכתבו לפני שנודע על הרעיון המחריד למנות את ליברמן לשר הביטחון, אך כוחם יפה גם עתה).

ותחילה סיפור קצר מנבכי הזיכרון  העמומים. באביב 1975 נערכו בירושלים שיחות עם שר החוץ האמריקאי, קיסינג'ר, על הסכם ההפרדה השני עם מצרים.  אותו זמן נהרגו כמה אזרחים  ע"י אחד מהארגונים הפלסטינים. מיד נבחרו כמה יעדים של אותו ארגון להפצצה מהאוויר.  הרמטכ"ל, מוטה גור, אישר, ודומני שגם שר הביטחון, פרס. היה צריך אישור של ראש הממשלה, רבין. ואז נשלחו לירושלים שני קצינים לא בכירים להשיג את האישור: אני כנציג המודיעין וקצין טיס ממבצעים חיל האוויר. הדעה במטכ"ל היתה שרבין לא יאשר בגלל נוכחות קיסינג'ר בירושלים. באנו ללשכת ראש הממשלה, רבין יצא מהישיבה ונכנסנו עימו לחדרו. פרסנו בפניו את הצילומים וכל המידע. הוא נעץ בנו מבט והפטיר משהו כמו:

"הדם עלה לכם שם במטכ"ל?"

וקם ללכת.

קצת בהיסוס העזתי ואמרתי לו בערך כך: "אולי, אבל דם של יהודים נשפך. אז אם לא עכשיו, אז לפחות אחרי שקיסינג'ר יעזוב?"

למה אני מספר זאת? כי אני, מאז קורס מכ"ים, דרך כל דרכי בצבא, חונכתי ע"י הפיקוד שמעליי, להגיד בדיונים סגורים את מה שאני חושב, ללא מורא מלכות. ומוטה גור, הרמטכ"ל דאז, עודד והמריץ את הקצונה להגיד את אשר על ליבה.

לכן, כאשר קראתי את דבריו המלאים של בוגי (להבדיל מהכותרות המטעות באמצעי התקשורת) על הערכים, על החשיבות העליונה לחופש החשיבה והביטוי בדיונים השונים, הזדהיתי עם כל מילה שלו. זה היה ה"אני מאמין " שלו, וזה "האני מאמין" שלאורו צה"ל מחנך את קציניו מאז הקמתו. קראתי כל מיני פרשנויות על דבריו, על תכליתם הפוליטית כביכול.ולי.  עבורי אלו היו הדברים הכי טבעיים, הכי יסודיים, הכי פשוטים.

ושתי נקודות שאני רוצה להעלות:

האחת, קשורה לעבר המתחבר להווה. בינואר 2014 ובאפריל 2014 היה בוגי נתון להתקפה פרועה, חסרת כל רסן. הוא אמר בשיחה לא לייחוס כי קרי, שר החוץ האמריקאי, הוא "אובססיבי ומשיחי," ובכנס סגור באוניברסיטת תל-אביב הוא אמר כי ארה"ב מקרינה חולשה לעולם, ונימק.

דבריו, לפי כל קנה מידה אובייקטיבי, שיקפו את המציאות כהוויתה, ללא כחל וסרק. דבריו הודלפו ומכל עבר הוטחו כנגדו חרפות וגידופים. העיתון ל"אנשים חושבים" הגדיר אותו "כאסון למדינה", לא פחות ולא יותר. פרשנית ה"עיתון של המדינה" כינתה אותו "טיפש" ונזעקה בידענות להסביר כיצד דבריו יפגעו לבטח בכל היחסים הביטחוניים עם ארה"ב.

המציאות, כידוע, הפוכה לחלוטין. איש לא טרח לבקש מבוגי סליחה, או להודות בטעות. אלו לא ערכים של חלק מהתקשורת שלנו. ולכן, בל נופתע אם בעתיד אותו חלק בתקשורת יתנפל שנית על בוגי.

השנייה, קשורה להשוואה שעשה סגן הרמטכ"ל בין גרמניה הנאצית לישראל. זהו, לדעתי, כתם בל יימחה. חייב היה בוגי, תוך שהוא מגן על גולן בגופו ממש, לעשות הפרדה מוחלטת בין דברי גולן על ערכים – לבין ההשוואה, ולהבהיר כי אין לה שחר.

זה הושאר לדובר צה"ל. אבל – קולו של בוגי וקולו של הרמטכ"ל היו צריכים להישמע כאן.

קולותיהם לא נשמעו! 

* * *

יהודה דרורי

1. מי מפחד מליברמן?

השמאל הישראלי מנסה להציג לציבור את אביגדור ליברמן כמו איזה בריון, בור וחסר השכלה ונסיון שבא "לשבור את הכלים", להרוג את השלום ולהרוג ערבים (זה אגב אותו שמאל שמינה את עמיר פרץ להיות שר ביטחון...)

לפיכך, אני מציע לכל מי שלידו מחשב, לעיין בערך: "אביגדור ליברמן" בוויקיפדיה, וללמוד משם איזה נסיון עשיר (ניהולי, כלכלי ושילטוני) יש לאדם הזה, ומהכיוון השני, להבין גם שלנוכח הכשלים האחרונים של בוגי יעלון (החזרת גופות בניגוד להחלטת הממשלה, חריצת דין מראש לחייל שירה במחבל בחברון, ותמיכה בדברים המכפישים של סגן הרמטכ"ל), אולי מוטב להביא לתפקיד מישהו הנושא רוח אחרת, וחשוב מכול, מישהו שבעצם אישיותו מהווה הרתעה על אויבינו.

שר הביטחון כפוף לקבינט הביטחוני ולממשלה – אז אל לנו לפחד – האוייב חייב לפחד...  (וגם כל שמאלן שמפחד שליברמן יצליח בתפקידו...)

2. "ניצני הפאשיזם" של אהוד ברק

מי שחזה במהדורת החדשות בערוץ 1 בערב שישי האחרון, ראה מופע אימים של אהוד ברק שניתח מניו-יורק את מה שקורה אצלנו – באיימו עלינו, כי מה שמתרחש בארצנו זה: "ניצני פאשיזם". פירושו של דבר – שאנחנו בדרך להיהפך לפאשיסטים בגלל השינויים האחרונים בממשלה, ובגלל תוכניות לבקרה על עמותות השמאל הניזונות מחו"ל, ו-ויסות כוחו של בית המשפט. (שימו לב שסגן הרמטכ"ל גולן רמז גם הוא לפאשיזם-נאציזם). אנחנו רואים שככל שהשמאל הישראלי הופך בעיני הציבור למוקצה מחמת מיאוס, הוא מתקיף בחמת זעם את הימין-מרכז (מרבית הציבור) ומאשימו בנטיות נאציות ופאשיסטיות.

"תראו מי שמדבר" אהוד ברק הוא אחד משליטינו בעבר, שהפוליטיקה הקיאה אותו מהיותו כוחני ושתלטני מדי, ומאי-נהירת הציבור אחרי מנהיגותו החד-ממדית. הדיקטטור הקטן הזה מזהיר אותנו מפאשיזם, ומדוע? כי האג'נדה השמאלנית בה נולד, צמח ופעל – שינתה כיוון במדינה באופן דמוקרטי (מרכז ו-ימינה). כאמור, בעיני ברק ודומיו בשמאל, תפישות הימין, פירושן: פאשיזם, כמו שבעיני אנשי ימין רבים, השמאל  עדיין מסמל את הדיקטטורה הרצחנית הבולשביקית, שהיתה  כזכור אידאולוגית רצחנית (בעיקר בסין ובבריה"מ) – יותר מכל פאשיזם שהוא.

במונח "ניצני פאשיזם" – (יעני "פאשיסטים קטנטנים...") ברק מרמז לעבר אנשי הליכוד, הבית-היהודי וגורמים נוספים בממשלת ישראל הנבחרת והלגיטימית. הנפל הפוליטי הזה, המוכר במחוזותינו  גם כ"אהוד ברח", מציג לנו תמונה איימים מעוותת של מדינת ישראל (כמו שהוא רואה מ-וול סטריט...)

אני מניח שרבים מאזרחי ישראל – שרובם נוטים למרכז-ימין דווקא (ע"פ כל הסקרים!) לא מיהרו למיקלטים, ולא רצו להדביק יריעות פלסטיק על חלונותיהם. הם יודעים שמעולם מצבה של מדינת ישראל, מבחינה ביטחונית וכלכלית, לא היה טוב יותר (אם כי ברור לכל שיש עוד הרבה לתקן...).

ברק מתכחש ביודעין להישגי ממשלות נתניהו, הישגים, שהוא לא הצליח להגיע אליהם!

הישגי ה"ימין" – מהבחינה הבינלאומית אנחנו כיום שמחים לאיד האנטישמים האירופאיים, שסובלים מההגירה האיסלמית. הצלחנו להתגבר על עוינותו של אובמה. פתחנו שווקים גדולים ביותר להודו, לסין, ליפן ולכל המזרח הרחוק. יותר מ-150 מדינות מקיימות קשרים איתנו ורובן מבקשות מאיתנו סיוע מדעי וטכנולוגי. ולאחרונה, מכון חשוב בארה"ב דירג את עוצמתה של מדינת ישראל במקום 7 בעולם! (ב-15 קריטריונים עיקריים).

אף אחד בשמאל לא יכול לקחת הצלחה זו מממשלות נתניהו, רק לכעוס, לחרוק שיניים ולהשמיץ... אהוד ברק צריך להבין ש"ניצני הפאשיזם הצומחים אצלנו," הם אלה העושים בארץ עבודה טובה, ולא משנה מה יקשקש לנו מהגלות האהובה עליו.

בוגי יעלון לשלטון? – מה שברק מפספס זה להבין כי ארועי הרחבת הקואליציה נתנו ליעלון תירוץ טוב לעזוב את הממשלה! לא רק שהיה לו ספק אם יצליח בפריימריז הבאים בליכוד (בגלל סיכסוכיו עם נתניהו) – הוא הבין גם שדרוש לו פסק זמן, להכין עצמו לתפקיד ראש הממשלה הבא – בעודו מנסה לגשר בין 3 מפלגות (כחלון, לפיד והרצוג) כדי להקים גוף אלטרנטיבי לליכוד – מפלגת מרכז אחת וחזקה שבראשה הוא יעמוד. התקשורת, אשר ברובה נוטה לשמאל, תתגייס לעזרתו בסיסמה: רק בוגי ולא ביבי... ו...אהוד ברק יצטרך להמשיך ולנאץ מניו-יורק ולראות כיצד השפעתו שווה לאפס.

3. ה"נכבה" היא הפוך על הפוך...

ערביי ארץ-ישראל מנסים לגנב לנו חלק מחגיגת יום העצמאות שלנו ע"י עצרות הנכבה משלהם... אז על מה גאוותם בהעלאת זיכרון זה? הלא הנכבה מסמלת את התבוסה הצבאית והמדינית המבישה ביותר במאה ה-20 – זוכרים? ישוב יהודי קטן (650,000) עם נשק דל, הותקף ע"י המוני ערבים, יושבי ארץ-ישראל  (שלא קראו אז לעצמם פלסטינים...) – שמיספרם היה פי 3 ויותר, והם נעזרו  מאוד בצבאות של 5 מדינות ערביות שכנות ובסיוע בריטי גלוי.

הם הוכו שוק על ירך... התבוסה הזו הינה אות קלון נצחי ליהירות המוסלמית ולתאוות הרצח שלהם כלפי יהודים. בעצם עלינו לחגוג זאת במפורש – את המהלומה שהנחתנו עליהם...

ואני שואל פה – היכן הכבוד העצמי שלהם? ביו"ש עליהם להתבייש ולהשתדל לשכוח זאת, ולחפש פתרונות של כבוד למצבם העלוב – ולגבי אלו שהם כיום אזרחי ישראל – הם אלה שצריכים לחגוג (!) – כי לא הם לא ברחו ולא הפכו פליטים – הם צריכים לחגוג על כי הם זכו לגור במדינה מתקדמת, עם דמי אבטלה, ביטוח בריאות וקיצבת זיקנה...

הנכבה בעצם היא הפוך על הפוך...

4. הרצוג נגד יחימוביץ': "לא קוראים למנהיג כלב!"

יו"ר המחנה הציוני ממשיך לתקוף את יריבתו מבית, שאמרה השבוע שנתניהו זרק לו עצם מרוטה: "אי אפשר להטיח במנהיג שהוא כלב על ארבע. לא התבזיתי ולא אתפטר. לא אתן לה את התענוג הזה."YNET – 21/5/2016.

אם שניהם שוכנים באותה מלונה, והיא חושבת שהוא כלב, אז מותר לקרוא לה: כלבה (bitch).

* * *

אורי הייטנר

1. בשורה רעה לישראל

את ניתוח המהלך הפוליטי הדרמטי של הצטרפות ליברמן ו"ישראל ביתנו" לקואליציה, אפתח בצדדים החיוביים שבו. ההישג העיקרי הוא עצם הרחבת הממשלה – לא עוד ממשלה צרה התלויה בקולו של כל ח"כ סורר, כולל מוקיון הזוי כאורן חזן וגזען פנאט כסמוטריץ'.

ההישג מתעצם דווקא בשל האופי הדיקטטורי של "ישראל ביתנו" – ברור לראש הממשלה שכל סיעתו של ליברמן תצביע כאיש אחד עם הממשלה, כל עוד ליברמן רוצה בקיומה. זאת להבדיל מהמחנ"צ, שגם אילו יושב הראש שלה היה מגיע להסכם עם נתניהו – ספק אם הוא היה מעביר אותו במפלגתו, ואף אם ועידת מפלגתו היתה מחליטה על כך, ספק אם כל הח"כים היו מכבדים את ההחלטה ומצביעים עם הקואליציה.

הצטרפות "ישראל ביתנו" לקואליציה היא צעד נכון גם מבחינת מימוש רצון הבוחרים – בוחרי סיעה זאת בחרו בה על מנת שתשב בממשלת נתניהו ולא באופוזיציה לו, והצטרפותה מבטאת את רצון הבוחר.

אך למרות כל זאת, המהלך הפוליטי הזה הוא בשורה רעה למדינת ישראל.

הוא בשורה רעה בעיקר בשל החמצת המהלך החלופי, שהיה הצעד הנחוץ ביותר היום לחברה הישראלית – הקמת ממשלת אחדות לאומית. ממשלות אחדות הוקמו בשעות חירום – בימי ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים, במשבר הכלכלי הקשה וההיפר-אינפלציה המטורפת של שנות ה-80 ובמתקפת הטרור הרצחנית של שנת 2001.

היום אנו נמצאים בשעת חירום לאומית מסוג אחר – משבר חברתי של קרע הולך וגובר בחברה הישראלית. החלוקה השבטית למחנות, וההסתגרות של כל מחנה בתוכו ללא כל התחשבות בכלל החברה, גרמה להקצנה הולכת וגוברת והתייצבות עדרית אוטומטית של כל מחנה אחרי ביטויים ומעשים הזויים בקיצוניותם.

ראינו זאת רק לאחרונה בעדריות האוטומטית של התייצבות לצד "החייל היורה" מצד אחד ומצד שני – העדריות האוטומטית של התייצבות לצד דברי הבלע של סגן הרמטכ"ל שהשווה את ישראל לגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה.

בשני המקרים, מדובר בהקצנה שרק לפני שנה שנתיים אי אפשר היה לדמיין אותה. השוואות מהסוג הזה ניתן היה למצוא בטוקבקים או בפוטומונטז'ים של מנהיגי יריב לבושים במדי SS, ולפתע כל העדר מתייצב לצד אמירה קיצונית מתלהמת כזאת. אין משימה לאומית חשובה יותר מעצירת ההידרדרות הזאת. זו שעת חירום המחייבת הקמת ממשלת פיוס לאומית רחבה, עם המחנ"צ (ורצוי שגם "יש עתיד"), שתעלה את איחוי הקרעים על ראש שמחתה, כמשימת על. ממשלה שזו היתה מטרתה ותכליתה, היתה מוצאת את הנוסחאות והפתרונות בכל הסוגיות שבמחלוקת – מדיניות, חקיקתיות, התיישבותיות וכלכליות. כל שהיה נדרש ממנה הוא רצון טוב.

במקום ממשלת פיוס לאומית, נקבל כעת ממשלה קיצונית, שרק תקצין ותחמיר את המצב, שתעמיק את הקרע, שתגביר את השנאה.

החלפת משה יעלון באביגדור ליברמן כשר הביטחון היא התגלמות ההקצנה. יעלון הוא מנהיג לאומי ממדרגה ראשונה – איש אמת, נחוש, ערכי, שהוביל את צה"ל לניצחונות והישגים משמעותיים בקריירה הצבאית והפוליטית שלו. יעלון מיטיב למצוא את שביל הזהב בין נחישות בלוחמה בטרור ובהגנה על המדינה, לבין שיקול דעת וקור רוח והכרת מגבלות הכוח. יעלון עמד בנחישות מעוררת השתאות מול ההסתה נגדו בפרשת "החייל היורה", תוך שמירה קפדנית על ערכי צה"ל, מוסר הלחימה וטוהר הנשק. לצערי, הוא כשל בגיבוי שנתן לסגן הרמטכ"ל על נאומו האומלל. אני מעריך שהתנהגותו נבעה מכך שזיהה את הביקורת על האלוף גולן כהמשך ישיר למתקפות המרושעות עליו ועל הרמטכ"ל בפרשת החייל. היתה זו טעות. אך למרות הטעות, אין בגלריה הפוליטית אף אדם ראוי כמותו, לבטח לא ראוי ממנו, לתפקיד הזה.

ובמקומו ימונה לתפקיד אביגדור ליברמן, פופוליסט ביטחוני, נעדר שיקול דעת, הנושא מסר של הרפתקנות מדינית ביטחונית וכוחניות כסאחיסטית. ייתכן שכובד האחריות ירסן אותו, אך כל עוד לא הוכח אחרת, רעיונותיו והצעותיו בענייני ביטחון הם סכנה חמורה לביטחון המדינה. אם ינסה לממש אותם, סביר להניח שיעלה על מסלול התנגשות עם נתניהו, שלאורך כל תקופות כהונתו הצטיין בשיקול דעת ומתינות ביטחונית.

מינויו של ליברמן לתפקיד שר הביטחון הוא צעד שיפגע בתדמית ישראל בחוץ, ומה שחמור יותר – הוא יסלים את המתח הפנימי בתוך החברה הישראלית.

מי הנושאים באחריות לתוצאה הזאת?

בראש ובראשונה ראש הממשלה. אני מאמין שהוא העדיף ממשלת אחדות. אילו הוא היה נחוש, הסיכוי להצלחת המהלך היה גדול. אך הוא העדיף מניפולציות של מו"מ כפול, במקביל. בשום אופן אסור היה לו להחליף את יעלון ולהפקיד את משרד הביטחון בידי ליברמן, גם במחיר המשך כהונתה של ממשלה צרה, המתבססת על קואליציה בת 61 ח"כים.

גם מתנגדי האחדות במפלגת העבודה נושאים באחריות, ובראשם שלי יחימוביץ'. אני מעריך את שלי, וכאשר היא עמדה בראש מפלגת העבודה הצבעתי בעדה, אך במקרה הזה היא נהגה בחוסר אחריות לאומית. הסכסמה "לא להציל את ביבי" מבטאת גישה אומללה, כאילו הממשלה היא עסק פרטי של ראש הממשלה, ותפקיד היריב היא להכשיל אותו. לא תמיד נכון להקים ממשלת אחדות, אך בשעת החירום החברתית הנוכחית, זהו הכרח. כאשר יצחק רבין דחף את מפלגתו לממשלות האחדות בשנות ה-80 הוא נהג לומר ש"אין לנו מדינה ספייר". הגישה האחראית הזאת היא היפוכה של גישת "לא להציל את ביבי."

אחריותו של הרצוג לתוצאה אינה נובעת ממעשיו אלא מחולשתו. ניסיונו להקים עם נתניהו ממשלת אחדות היה צעד רביני מובהק, אך הוא חסר את האוטוריטה הרבינית. כוונותיו היו רצויות, אך מפלגתו לא היתה מאחוריו. הוא ניסה לגלות מנהיגות, אך... אין לו את זה.

בימים הקרובים נשמע את חנן קריסטל, ברדוגו, עמית סגל, קרקובסקי וכל הפרשנים הפוליטיים עורכים טבלאות של מי הרוויח ומי הפסיד.

דבר אחד בטוח – מדינת ישראל הפסידה.

2. צרור הערות 22.5.16

* הראוי מכול להנהגה הלאומית – הודעתו של יעלון שיתמודד על הנהגת המדינה היא משב רוח מרענן. לנוכח משבר המנהיגות הממושך של ישראל – סוף סוף יש סיכוי שמנהיג אמת יוביל את המדינה. לא תמיד אני מסכים איתו, אך אין במערכת הפוליטית אדם שאני חש אליו קירבה רעיונית כאל יעלון, לצד הערכתי האישית לאישיותו ולמנהיגותו.

* משכמו ומעלה – משה יעלון הוא מנהיג אמת, משכמו ומעלה. הוא נמצא בדרגה אחת מעל לכל מנהיג אחר במערכת הפוליטית היום. לאחר שנודע על הצטרפות "ישראל ביתנו" לממשלה, קיוויתי שיעלון יישאר בממשלה כשר החוץ, ובלבד שיהיה שר חוץ אמיתי, עם החזרת כל סמכויות המשרד, כדי שיישאר בעמדת השפעה ובעמדת זינוק לתפקיד הראוי לו – ראש ממשלת ישראל. אולם אני שמח שלא נהג כך ובחר ללכת בדרך חדשה, ולהתמודד על הנהגת המדינה כאשר הוא מציג דרך ציונית דמוקרטית ערכית, ישרה ונקייה. אני איתו. כשיקים מפלגה חדשה שתקדם את הדרך שהוא מוביל – אצטרף אליה ואתמוך בה.

יעלון הוא מנהיג ערכי בעל חוט שידרה אמיתי. הוא הוכיח זאת היטב בפרשת "החייל היורה". הוא טעה בגיבוי שנתן לסגן הרמטכ"ל לאחר השוואה הנואלת שערך בנאומו בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה (אף שלא הביע תמיכה בהשוואה עצמה). ולמרות שגיאה זו, יש לי הערכה עצומה ליעלון.

* בּוֹק – בצבא נהגו לכנות את בוגי, בחיבה והערכה, בתואר "בוֹק". הכוונה היתה לכך שאי אפשר לגנוב איתו סוסים, הוא לא מעגל פינות, הוא ישר כסרגל. לעיתים הישירות הזאת גם גרמה לו לעשות טעויות, כמו ההתבטאות המפורסמת על קרי, שהיתה נכונה, אך אסור היה לו לומר אותה. אם יש במערכת הפוליטית הישראלית אדם אחד שהוא היפוכו המוחלט של יעלון מן הבחינה הזאת (אחרי שנפטרנו מעונשו של אולמרט), זהו מחליפו – אביגדור ליברמן.

* מי יצטרף למי? – ח"כ מנואל טרכטנברג קרא ליעלון להצטרף למפלגת העבודה. אני קורא למפלגת העבודה לאמץ את תפיסותיו המדיניות וההתיישבותיות של יעלון.

* אלקין מטיף מוסר – השר אלקין הגיב בעזות מצח על התפטרות יעלון, והציג אותו כמי שמתייחס לתפקיד שר הביטחון כאילו הוא רשום על שמו בטאבו, ודבק בו על חשבון האינטרס הלאומי של יציבות שלטונית. הוא נתן כדוגמה את עצמו, שמקבל את הדין וייפרד מתיק הקליטה למען אותה הצטרפות. זאב אלקין מטיף מוסר לבוגי יעלון בענייני יושרה פוליטית. אלקין נבחר לכנסת מטעם סיעת "קדימה" אליה הצטרף עם הקמתה, לאחר עקירת יישובי גוש קטיף. הוא נבחר תחת מנהיגותו של אהוד אולמרט שהתחייב לבצע "התכנסות" – עקירה נוספת ביהודה ושומרון. "קדימה" היתה זקוקה למתנחל שייתן לה לגיטימציה וארומה של מפלגת "מרכז", כביכול, והוא שש לעמדה הזאת, ככרטיס הכניסה לכנסת. לאחר מכן ערק לליכוד, ומיצב את עצמו בקצהו הימני.

ההתנתקות היתה גם קו פרשת המים של יעלון. יעלון התנגד לה בתוקף, ולא היסס להביע את דעתו הנחרצת, בניגוד לעמדת ראש הממשלה – האיש החזק והכוחני ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית, שאסור לחלוק עליו. על אף היותו רמטכ"ל מעולה, שהוביל את צה"ל לניצחון על מתקפת טרור המתאבדים, שכל ה"מומחים" הסבירו שאי אפשר לנצח אותה, הוא נאלץ לשלם בתפקידו, בשל התנגדותו להתנתקות. מיותר לציין, שהוא דייק בתיאור תוצאות ההתנתקות.

... זאב אלקין מטיף מוסר לבוגי יעלון בענייני יושרה פוליטית.

* יריב אידיאולוגי – אחד מאנשי הימין היחידים שעמדו בפרץ והתייצבו באופן נחרץ נגד נחשול התמיכה בחייל היורה, וגינה את המעשה, את העושה ובעיקר את התמיכה בו, היה יהודה גליק, שיחליף את יעלון בסיעת הליכוד בכנסת. בתגובה על כך, הוא הופצץ בפשקווילי נאצה והסתה נוראיים מצד פעילי הימין הרדיקלי, קללות וגידופים קשים, שאת חלקם חשף בתקשורת חנוך דאום. זה לא הפתיע אותי. גליק הוא ליברל ואוהב אדם, מתנגד חריף לכל דיבורים ומעשים של שנאת ערבים, שנאת זרים, שנאת שמאלנים. אדם נעים הליכות ומתון בהתבטאויותיו ובדרכו. אני מתנגד בתוקף לדרכו האידיאולוגית של גליק. אני דוגל בדבקות מוחלטת בסטטוס-קוו בהר הבית (אף שהוא סטטוס קוו גרוע מבחינתנו כיהודים) ורואה בהפרתו משחק באש סמוך לחבית אבק שריפה. זוהי סכנה חמורה לשלום המדינה ולביטחונה. מבחינת גליק המאבק על הר הבית הוא עיקר חייו, עיקר אמונתו, עיקר עשייתו הציבורית ומעתה – עיקר פעילותו הפרלמנטרית.

בניגוד לפעילי הימין החותרים לסילוק המסגדים והמוסלמים מן ההר, גליק נאבק למען חופש הפולחן ליהודים, ורוצה לראות בהר הבית מופת לדו-קיום אמתי בשלום בין הדתות השונות. אני רואה ברעיון הזה חזון נפלא לאחרית הימים, אך בפוליטיקה המעשית, כאן ועכשיו על פני האדמה, זו סכנה לאומית. באופן אישי, אני מכבד ומעריך את יהודה גליק, אך רואה בו יריב אידיאולוגי.

* אופוזיציה אחראית – אני מצר על המהלך הפוליטי של צירוף ליברמן לממשלה ומתנגד לו. אך יש בו גם צד חיובי – ראש קרטל הלאומנות הערבית לא יהיה בתפקיד הממלכתי של ראש האופוזיציה. מן הראוי שבתפקיד זה יהיה אדם שהינו אופוזיציה לממשלה, לא אופוזיציה למדינה.

* מילה היא לא מילה – נקודת תקווה להיאחז בה, בעקבות מינויו של ליברמן, היא חוסר האמינות שלו – שהתייחסותו לסיסמאות הביטחוניות שלו תהיה כמו לסיסמאות הפוליטיות שלו, כלומר: אצל ליברמן מילה היא לא מילה.

* מילה טובה על אביגדור ליברמן – אני רוצה לומר מילה טובה על אביגדור ליברמן. הוא עשה לפחות דבר חיובי אחד בקריירה הפוליטית שלו – הכניס לכנסת את אורלי לוי.

* אם יחול עונש מוות – אני מתנגד בתוקף לרעיון העיוועים של עונש מוות, אולם אם יוחל עונש מוות, ברור שהוא צריך לכלול גם את מבצעי הטבח בדומא.

* ועדת קישוט – בהתייחסותו למגעים להקמת ממשלת אחדות בהשתתפות המחנ"צ, כתב הרצוג בדף הפייסבוק שלו, ש"לא יהיה ועדת קישוט" של ממשלת נתניהו, כלומר לא יצטרף אם לא יחוש השפעה משמעותית על דרכה של הממשלה.

ואני ממש נעלבתי. אמנם מעולם לא הייתי בוועדת קישוט, לא בבית הספר ולא בתנועה, בשל היעדר כישרון, אבל תמיד קינאתי בבעלי הכישרון הזה. ולוועדת הקישוט דווקא היתה השפעה משמעותית מאוד.

* יעלון צודק וטועה – קראתי את דברי שר הביטחון היוצא, בוגי יעלון, בטקס יום העצמאות של הפיקוד הבכיר בצה"ל ואני מסכים עם כל מילה. אבל אין בהם דבר המצדיק כהוא זה את ההשוואה הנואלת שעשה סגן הרמטכ"ל בין ישראל לגרמניה הנאצית. אילו שר הביטחון נזף בסגן הרמטכ"ל על דבריו, כפי שראוי היה שיעשה, הוא יכול היה לשאת את נאומו בלב שלם הרבה יותר, ודבריו היו נופלים על אוזניים קשובות לאין ערוך.

* צבועים – כל אלה שתקעו סכין בגבו של מח"ט גבעתי בעיצומה של מלחמה, שעה שהוביל את חייליו לקרבות קשים בעזה, אל יציגו עצמם פתאום כמגינים על קציני צה"ל.

* אש זרה – דברי השיטנה והנאצה נגד סגן הרמטכ"ל האלוף גולן מזעזעים. באיזו עזות מצח וחוצפה אנשים מעזים לכנות "בוגד" אדם שכל חייו קודש למדינת ישראל וביטחונה, שעשרות שנים עושה לילותיו כימים, שבתותיו – חול, בעשייה למען ביטחון ישראל. אדם שכל חייו הבוגרים מסכן את חייו למען ביטחון ישראל ומוליך חיילים אל הקרב, בהגנה על המדינה. ההסתה הזו היא ביטוי להידרדרות השיח הציבורי בחברה הישראלית.

אולם דבריו של גולן בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה, עומדים אף הם באותה קטגוריה כמו דברי הנאצה נגדו. זו אותה תופעה של חוסר אחריות למילים היוצאות מן הפה או תחת המקלדת. אותה תופעה של הקצנה, התלהמות, התבהמות ודירדור השיח. אותה תופעה של העלאה מתמדת של מינון הביטויים הקיצוניים, כאילו אם לא תאמר "בוגד" או "נאצי" לא ישמעו אותך. זהו טוקבקיזם של החברה הישראלית.

מי שהצית את האש הזרה הזאת, הוא האיש שיכול לכבותה. דבר לא יגרע מכבודו של סגן הרמטכ"ל, אם יהיה הבוגר האחראי, יחזור בו מדבריו ויודה בטעותו. יהיה זה ביטוי למנהיגות ואחריות לאומית.

* על השינאה – במאמרו "על השינאה" כתב חתן פרס ישראל, הסופר הדגול אהרון מגד, שהלך לפני חודשים אחדים לעולמו: "כמות השינאה ועוצמתה... נפנוף מסנוור בשקרים. כי אם תבדוק כל פסוק לעצמו, כל צירוף מילים לעצמו – תמצא: שקר, שקר, שקר.

פניה המכוערים של השינאה: ההגזמה, שתכליתה ללבות את השנאה: בוגדים, זונות, עם מטומטם, מסומם, לינץ', תופת, מפלצות, אוייב אחד, רק אחד.

ההגזמה כשלט-הגיבורים של השינאה: לא די שתאמר ש'שלום עכשיו' טועים ומטעים, כל תפיסתם פסולה – אמור שהם בוגדים; לא די שתאמר שהכיבוש משחית ומדכא – אמור שהוא נאצי... ואמור עוד יותר...

ואם אתה אומר פחות – השינאה איננה סובלנית כלפי מה שהוא פחות ממנה. להתנגד – זה מעט מדי. צריך לשנוא."

מגד כתב את הדברים הללו לפני 33 שנים. אז השנאה וההגזמה היו בשוליים. היום הם מאיימים לכבוש את המיינסטרים. דבריו של מגד מכוונים הן נגד ההשוואה הנואלת של סגן הרמטכ"ל לגרמניה של שנות השלושים והארבעים והן למסע הנאצה נגדו.

יש לעצור את הסחף!

* השתלטות הטוקבקיזם – לפני שנים ספורות, השוואה בין ישראל לגרמניה הנאצית, היתה מנת חלקם של הטוקבקיסטים המתלהמים ביותר. אין ביטוי בוטה וקיצוני יותר להידרדרות השיח הציבורי בישראל, מן העובדה שטוקבקיזם השתלט על המיינסטרים, עד שסגן הרמטכ"ל (!) בטקס ממלכתי מתבטא כך, וזוכה לתמיכה רבתי מצד רבים כל כך. יצאנו מדעתנו? חייבים להציל את השיח הציבורי, ולהפסיק להיגרר אחרי ההתלהמות וההקצנה של השמאלימין הרדיקלי.

* חבריו החדשים – אלה שמכנים את מפקדי צה"ל "פושעי מלחמה" ומסיתים לסרבנות ועריקה – מוחאים היום כפיים לסגן הרמטכ"ל, אבל גם הוא יודע, שביום פקודה, כשהוא יקרא "אחריי", לא אותם הוא ימצא שם.

הבהרה: רבים ממוחאי הכפיים לסגן הרמטכ"ל אינם מן הזן הזה, והערה זו אינה מתייחסת אליהם.

* אסור להשוות – יוסי ביילין פירסם מאמר ב"ישראל היום" תחת הכותרת "יש דברים שאינם בני השוואה." יוסי ביילין ניחן מאז ומתמיד באומץ אינטלקטואלי ונכונות ללכת נגד הזרם ולעמוד על שלו באופן מנומק. לכן, תמיד הערכתי אותו, אף שעמדותיו היו ונותרו רחוקות מעמדותיי ת"ק פרסה.

עצם העובדה שביילין כותב באופן קבוע ב"ישראל היום" מעידה על עצמאותו. מצד אחד, יש בו האומץ לעמוד מול "השבט" ולתת "לגיטימציה" (כאילו שבדמוקרטיה עיתון זקוק ללגיטימציה ממישהו) למה שהשבט מסרב להכיר כעיתון. מצד שני, יש בו האומץ לכתוב בעיתון דעות מנוגדות בתכלית לקו של העיתון, ושל מרבית קוראיו.

כשראיתי את הכותרת, ציפיתי שיהיה בה גינוי להצהרתו של סגן הרמטכ"ל ולהתייצבות העדרית של השבט לצדו. מי אם לא ביילין יהיה אמיץ כדי לצאת נגד העדר בשיא השתוללותו?

התאכזבתי. נכון, הוא יצא נגד ההשוואה לנאציזם, הסביר את הסכנה הכרוכה בה; הוא הסביר שההשוואה הזאת, בין כל מיני תופעות שאיננו אוהבים לבין היטלר, "עלולה להפוך את דמותו ואת מעשיו לאנושיים בעיני יותר ויותר אנשים צעירים," וסיים באמירה ש"צריכה לקום תנועה עולמית שתדרוש מפוליטיקאים שלא להשוות להיטלר שום דבר."

אולם הוא לא הזכיר ולו ברמז את דברי האלוף גולן ואת הפסיכוזה של ההתייצבות לצידו. הוא כתב את המאמר בעקבות השוואה שיצר חבר פרלמנט בריטי בין האיחוד האירופי לבין גרמניה הנאצית ודיבר על האופנה העולמית של ההשוואות הללו.

ברור שכתיבת מאמר כזה, בעיתוי כזה, כשהשוואה כזו היא ליבה של סערה ציבורית רבתי הפוקדת את הארץ, מבטאת עמדה. אך הלהט המשיחי של העדר "להוכיח", ולהגן על דברי הבלע הם נחשול כל כך חזק, שאפילו ביילין לא העז לאחוז בשור בקרניו, והעדיף להרחיק עדותו אל מעבר לים.

* ממרקי המצפון – בערך יומיים זה החזיק מעמד. "הארץ", שבאופן יומיומי כותביו המרכזיים מסיתים נגד צה"ל – קציניו וחייליו, גיבה את סגן הרמטכ"ל, בשל אותה פיסקה אומללה בנאומו בטקס יום השואה, שנתנה תחמושת לשונאי ישראל מן "הארץ" ומחו"ל. מאמר המערכת אפילו "הצדיע" לו.

אך כבר למחרת רוגל אלפר תקף את גולן על "התנצלותו" (וכה חבל שגולן לא הצדיק את הביקורת הזאת בהתנצלות אמיתית). השבת חלפה, והשבוע נפתח במאמר הסתה קשה של גדעון לוי נגד גולן, אייזנקוט ויעלון: "הם לא יותר מממרקי המצפון החלולים... הם עומדים בראש צה"ל, שהוא אחד מסוכני ההשחתה הגדולים של החברה הישראלית והם מפקדים על צבא, שמרבית פעילותו מורכבת מתחזוקת הכיבוש באמצעות כוח ברוטלי. ומי שעומד בראש צבא כיבוש, מי שפיקד על כמה ממבצעיו הנפשעים ביותר, נעדר את התוקף המוסרי הדרוש כדי להטיף בשער..." וכו' וכו'.

בכל זאת, צריך לדעת להבדיל בין עמית לטורף. צה"ל הוא אוייב. אז אם מספר 2 בצה"ל מעד ואמר משפט שאפשר לחגוג עליו – אל דאגה. עוד שנים יחגגו עליו. אולם צריך לחזור ולזכור מי האוייב, לחזור ולהסית נגדו, להשמיץ אותו ולהעליל עליו.

* עם אחד – כבכל שנה, גם השנה לא צפיתי בטקס הדלקת המשואות, כי אני מעדיף תמיד את חגיגת העצמאות הקהילתית בקיבוץ אורטל. כשחזרתי הביתה לפנות בוקר, נגלה לנגד עיניי ברשתות החברתיות הסקנדל המלאכותי התורן. סיסמה תמימה (ולטעמי, קצת מגושמת ולא הכי חכמה) שהוצגה בטקס: "מדינה אחת, עם אחד," שנועדה להראות שעל אף כל המחלוקות והשסעים אנו עם אחד, הפכה בסיס להסתה נגד המדינה, השמצת החברה הישראלית, השוואה נואלת לסיסמאות נאציות, תזכורת למי ששכחו מיהו הפיהרר דהיום וכמובן שהסיסמה הזכירה לאנשים את גרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה.

איזה אנשים קטנים, אכולי שנאה עצמית. אני מרחם עליהם.

* תחביבו של רוגל אלפר – לרוגל אלפר יש תחביב. הוא אוהב להתעלל במשפחות השכולות ובזיכרם של חללי צה"ל. זו הנאתו בחיים. לכל אחד יש תחביבים – אחד משחק שח, שני אוסף בולים, שלישי מטייל בארץ ובחו"ל – ואלפר מתעלל ביתומים, באלמנות ובעיקר בהורים שאיבדו את בניהם. האם אנו, כמדינה דמוקרטית, נמנע מאדם לממש את תחביביו? האין זה ראוי שעיתון מכובד יקצה לו טור כדי שיוכל ליהנות מתחביבו לזרות מלח גס ולהשתין על פצעי השכולים?

ואם לאורך כל השנה אלפר מתעלל במשפחות השכולות, מה הוא יעשה ביום הזיכרון לחללי צה"ל? מה שהוא עושה בכל השנה. יתעלל במשפחה שכולה.

הפעם זו משפחת גלמן. רס"ן אליאב גלמן נהרג בקרב עם מחבל בצומת גוש עציון לפני חודשים אחדים. אלפר, בעשרות מאמרים השנה, הביע תמיכה בלתי מסויגת במתקפת הטרור הפלשתינאית ובפיגועים הרצחניים נגד ישראלים, ביו"ש ובכל הארץ. הוא אף כתב מאמר התנצלות מראש למחבל שבצדק ידקור אותו, הביע פליאה על כך שהוא טרם עשה זאת, והפקיד מכתב שבו הוא מתנצל על כך שכשישראלי הוא שותף לכיבוש.

איך יכול אלפר לסייע למחבלים? לקחת בעצמו סכין ולרצוח ישראלים? לא, במקרה כזה הוא עלול לשבת בכלא ואולי להיהרג. הוא מעדיף להמשיך ולסובב את הסכין מעל דפי עיתונו, להשפיל את כבוד ההרוגים ולהעצים את הכאב של בני משפחותיהם, חבריהם ועם ישראל השנוא עליו כל כך.

את מאמרו ליום הזיכרון הקדיש האיש הרע הזה להשתלחות בזיכרו של רס"ן גלמן. "אינני מוכן להתפייס עם משפחת גלמן, שאורח חייה לא מוסרי בעיניי ואף מחרב את ישראל כמדינה דמוקרטית... האם יש לי שותפות גורל עימו? לא. האם ייצג אותי בצומת ונלחם למעני שם? לא." ועל כך שהאיש שלף אקדח והסתער על המחבל הוא כתב: "האם הוא גיבור? לא."

יש דבר אחד בזוי יותר מכתיבת פשקווילי הנאצה נגד חללי צה"ל והמשפחות השכולות – פרסומם בעיתון.

...ולמרות התופעה החולנית הזאת, הייתי מגנה את סגן הרמטכ"ל, אילו הוא היה אומר בטקס יום הזיכרון ש"הארץ" מזכיר לו את "דר שטירמר".

* מידרון חלקלק – כמה מהזוכים בפרס ישראל היו גברים עם שפם, וזה הזכיר לי תהליכים מגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה.

* גרוע ממכחיש שואה – האב היה יו"ר מועצת "יד ושם". הבן גרוע ממכחיש שואה. הבן הוא אברהם בורג. מזה שנים אחדות הוא נגוע באובססיה של גימוד השואה וזילותה. הפרק החדש – פשקוויל משותף ב"הארץ" עם ג'אינה ריגאווי זועבי, מנכ"לית מרכז אינג'אז. וכך הם כותבים: "לאיש מאתנו אין מונופול על הכאב והטראומה. היתה שואה והיתה נכבה ואנחנו לא מתחרים בינינו מי סבל יותר. לכל אחד מאתנו יש מרחבי הסבל והזיכרונות שלו."

המסר ברור – היו שני אסונות שווים בערכם, השואה והנכבה. קורבנות השואה היו היהודים. קורבנות הנכבה היו הפלשתינאים. הפושעים בשואה היו הנאצים. הפושעים בנכבה היו היהודים. הזהות ברורה – הערבים במלחמת השחרור הם היהודים בשואה. היהודים במלחמת השחרור הם הנאצים. איזה מנוול! איזה חומץ בן יין.

בדרך כלל אני נמנע מלהיכנס למלכודת של הוכחה עד כמה נתעבת ההשוואה הזאת ומופרכת, כי עצם ההעמדה של הדברים על מישור של השוואה, נותנת לה איזו לגיטימציה. באופן חד פעמי אחרוג ממנהגי, ואציין: השואה היא אירוע של השמדת עם מתוכננת ושיטתית; השמדת עם שלא היה עימו כל סכסוך על שום נושא ולא היווה כל איום על העם המשמיד.

מלחמת השחרור, או בלשונם "הנכבה", היא אירוע שבו הערבים התנפלו על שארית הפליטה שלוש שנים אחרי השואה כדי להשמידה. בשלב הראשון היו אלה ערביי א"י ובשלב שני המזרח התיכון כולו, שפלש למדינת ישראל בת יומה כדי להטביעה בדם. הפושעים הערביים נושאים במלוא האחריות על אסונם, אף שבמקום להתמודד עם עברם ולבנות את עתידם, הם מעדיפים כבר 70 שנה להתבכיין ולהתקרבן.

* גם וגם – נאומו של שר החינוך בנט בטקס הענקת פרס ישראל היה יפה ומכובד. מול השקר הפוסט-ציוני של "או-או": "או מדינה יהודית או מדינה דמוקרטית," "או לאומיות או אוניברסליות," "או אהבת האדם או אהבת הארץ," – הוא הציג את האמת הציונית של "גם וגם": מדינה יהודית דמוקרטית, לאומיות ואוניברסליות, אהבת האדם והארץ. מחויבות יהודית לתיקון עולם וחזון של מדינה יהודית התורמת לעולם כולו.

* פרס ישמעאל – מי שמעניק פרס ישראל לפעיל תעאיוש (שולמן), אל יתפלא שכספי פרס ישראל יגיעו למלחמה נגד מדינת ישראל. אולי הסכום הזה יממן איזו "גזנגה" טובה.

* מורשת רבין – ב-1993, כאשר הוחלט על הענקת פרס ישראל על מפעל חיים לפרופ' ישעיהו ליבוביץ', הודיע ראש הממשלה יצחק רבין על החרמת הטקס, כי הוא מסרב ללחוץ את ידיו של מי שמסית לסרבנות ומשווה את צה"ל לנאצים. בתגובה, ליבוביץ' ויתר על הפרס.

 לפרופ' תעאיוש יש עוד הרבה מה ללמוד כדי להגיע לקרסוליו של ליבוביץ', ודיבוריו הקיצוניים עד טירוף ומעשיו השליליים של ליבוביץ' מתגמדים לעומת הפעילות בארגון העוין תעאיוש.

* למען כבוד המעמד – למען כבוד המעמד הממלכתי של הענקת פרסי ישראל, ראוי היה שהקהל ישרוק בוז וירעיש ברעשנים, כשהוענק פרס ישראל לפרופסור תעאיוש.

* על מפעל חייה ותרומתה הגדולה – כתב הערוץ הראשון, שסיקר את טקס הענקת פרס ישראל, הזכיר בראשית השידור כמה מן הזוכים הבולטים בפרס בעבר. ביניהם הוא מנה את גולדה מאיר, והעיר ש"קיבלה את הפרס לפני מלחמת יום הכיפורים."

גולדה קיבלה את הפרס ב-1975, שנה לאחר פרישתה מהחיים הפוליטיים, שנה וחצי לאחר מלחמת יום הכיפורים. היא קיבלה את הפרס בצדק רב, בזכות תרומתה הרבה לאורך שנים לציונות, ליישוב היהודי טרם הקמת המדינה, כשרת העבודה וכשרת החוץ בממשלות ישראל וכראש הממשלה. קובעי הטון באקדמיה ובתקשורת בעשורים האחרונים עושים הכל כדי לפגוע בזכרה ובדמותה, אולם האמת ההיסטורית חזקה יותר, והיא תחזור ותזכה להכרה הציבורית שהיא ראויה לו.

* רעיון גרוע – ראש הממשלה מציע לחזור ולהנהיג מצעדים צבאיים בישראל, כפי שהיו ב-25 השנים הראשונות לקיומה. בעיניי, זהו רעיון גרוע מהסיבות הבאות:

א. זהו בזבוז משווע של תקציבי ציבור, למען מטרה ראוותנית, רהבתנית ולא חשובה. מדי שנה אנו קרועים בין צרכי הביטחון וצרכי החברה, הרווחה והחינוך בתקציב המדינה, וחבל לבזבז מתקציב הביטחון על מצעדי ראווה. אם יש עודף תקציב במערכת הביטחון, יש צרכים רבים לחברה הישראלית שבהם ראוי להשקיע את הכסף הזה.

ב. בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה, עצם קיומו של צבא עברי חופשי היה בגדר פלא טבע. ולכן, המצעד, שבו חיילים עבריים צועדים בגאווה בעיר משוחררת וחופשיה, זקף את גו האומה ועורר גאווה לאומית רבתי. היום, כאשר כל בן 90 ומטה שירת בצה"ל והחיילים של היום הם נינים לחיילים, דור רביעי לחיילים בצה"ל – אין בכך צורך. זה פאתטי.

ד. יום העצמאות צריך להיות יום המצעד להישגי המדינה. צה"ל וביטחון המדינה הם הישג לאומי חשוב, אולם הם אינם המטרה. הם רע הכרחי כדי לאפשר לנו לממש את מטרותינו הלאומיות – עליה, התיישבות, חינוך, תרבות, יצירה, חקלאות, תעשיה, מדע, רפואה, אקדמיה וכו' וכו'. התמקדות ביום העצמאות במצעד צבאי, מתאימה למדינות מיליטריסטיות, לא למדינת ישראל. 

ה. ליבי ליבי לחיילים האומללים, שבמשך שבועות יסבלו באימוני ת"ס תס"ח מגוחכים וטיפשיים.

* הקדוּשה שבדגל – חמישה ימים לאחר חג העצמאות, הסרתי את דגלי ישראל מעל ביתי. קיפלתי אותם והנחתי אותם בין תשמישי הקדושה.

כן, אני רואה קדוּשה בדגל. אין הוא סמרטוט על מוט, כפי שכינה אותו בוולגריות ישעיהו ליבוביץ'. זהו סמל, המסמל ערכים מקודשים.

וכשאני מסיר את הדגל, אני חש שאני מכבד אותו לא פחות מכפי שאני מכבד אותו כאשר אני מניף אותו. כי זו משמעות הקדוּשה – משהו נבדל מן היום יום, נעלה על  החולין. אילו אכלנו מצות כל השנה, חג הפסח היה מאבד מערכו. אילו ישבנו כל השנה בסוכה, לא היה כל ייחוד בחג הסוכות. הוא הדין בדגל. ראוי הדגל שננהג בו בכבוד של קדושה – נתלה אותו בחג העצמאות, באירועים חגיגיים ולאומיים, על מוסדות ממלכתיים. שלא נוזיל אותו בשימוש יומיומי, אינפלציוני. דווקא כך, כשהוא משמעותי ומכובד, הערכים שהוא מגלם ישפיעו על חיינו כל ימות השנה.

* דרישה אבסורדית – פרשת האב נדאף מדיפה ריח רע, רע מאוד. רוב אזרחי ישראל נעו בחוסר נוחות על כסאותיהם, כאשר נדאף הדליק משואה בערב יום העצמאות. אולם הדרישה של ח"כ זנדברג למנוע את השתתפותו בטקס אבסורדית. ישראל היא מדינת חוק דמוקרטית, ואי אפשר למנוע הדלקת משואה מאדם שזכה לכבוד בזכות עשייתו החיובית הענפה, על סמך כתבת תחקיר טלוויזיונית, ששודרה שלושה ימים לפני הטקס. זאת, במיוחד כאשר ידוע שהאב נדאף נרדף בשל היותו פטריוט ישראלי, ואין לשלול את האפשרות ששונאיו תופרים לו תיק.

המשטרה תבדוק את הטענות נגד האב נדאף, ואם יתברר שיש בהן ממש הוא יישא בעונש. אולם נכון לעכשיו אפילו חזקת החפות אינה עומדת לו, שכן הוא אפילו עוד לא חשוד.

* ניצחון הציונות – ההישג הלאומי החשוב ביותר, שבו אני גאה ביום העצמאות ה-68 של ישראל, הוא הצמיחה הדמוגרפית חסרת התקדים ביישובי עוטף עזה, בשנתיים שחלפו מאז מלחמת "צוק איתן". נהירה רבתי של ישראלים להתיישב סמוך לגבול שדימם בין הסכם אוסלו למבצע "צוק איתן", על אף הסכנה, כאמירה לאויב העזתי – לא זו בלבד שלא תזיזו אותנו באמצעות טרור וטילים, ההיפך הוא הנכון; אנו נחזק את ההתיישבות לאורך הגבול. למי שחיפשו תמונת ניצחון ל"צוק איתן" – זו תמונת הניצחון: ניצחון הציונות, ניצחון ההתיישבות, ניצחון הביטחון, ניצחון פיזור האוכלוסיה, ניצחון הסְפָר, ניצחון הקיבוץ, המושב והיישוב הקהילתי. ניצחונה של ארץ ישראל היפה, על הכותרות המלנכוליות בתקשורת המחפשת בעיקר את השלילי, מתוך חדוות הלקאה עצמית.

* אובססיית החקירה – יש משהו אובססיבי בריטואל האוטומטי – לדרוש ועדת חקירה ממלכתית משפטית למבצע "צוק איתן".

ועדות חקירה ממלכתיות ומשפטיות אינן גורם מתאים להפקת לקחים ממלחמה. שאלות כמו: האם צריך היה לכבוש את עזה, לכבוש את ציר פילדלפי, למגר את שלטון חמאס, להימנע בכלל מתגובה על ירי הטילים, לנסות לפתור את המשבר באמצעים דיפלומטיים, להסיר את הסגר, להדק את הסגר וכו', אינן שאלות משפטיות.

גם שאלות כמו: האם נכון היה להבליג ולהבליג ("שקט ייענה בשקט") ולצאת למלחמה רק כאשר היינו עם הגב אל הקיר, או האם נכון היה להשהות את הפעולה הקרקעית זמן רב כל כך, או האם נכון היה להיענות שוב ושוב ליוזמות הפסקת האש, למרות שתמיד הן היו חד צדדיות, אף הן אינן שאלות משפטיות. בדיוק כפי שאין כל מקום לוועדת חקירה על ההתנתקות או על הסכמי אוסלו ואחריותם למצב הביטחוני שיצר את הצורך במבצע, כיוון שגם הן אינן שאלות משפטיות.

סוגיות אלו הן מדיניות וביטחוניות, לא משפטיות. יש לבצע תחקיר צבאי מעמיק על תיפקודו של צה"ל, ואני יודע ממקור ראשון שתחקיר כזה אכן נעשה. תחקירים אלה רציניים, עמוקים ואפקטיביים לאין ערוך יותר מוועדות חקירה. לתחקיר מבצעי מגיע כל קצין עם רצון להיות שותף להפקת לקחים אמיתית, למציאת כשלים ובעיות תפקודיות, כדי להיות טובים יותר במלחמה הבאה. לוועדת חקירה משפטית מגיע כל קצין כשהוא מלווה בסוללת עורכי דין, כשמטרתו היא לצאת "נקי" ולהפיל את האחריות על הכשלים כלפי מעלה, מטה או והצדדים.

הדרג המדיני עומד למשפט הציבור – בפני הכנסת וועדותיה, בפני הדיון הציבורי והתקשורתי ובעיקר ביום הבחירות. המשפט של הממשלה בדמוקרטיה, הוא בקלפי.

כל הריטואל של דרישה להקים ועדות חקירה, נובע מציד ראשים, מתקווה להדחת ההנהגה. לכן, תמיד האופוזיציה, לא חשוב מאיזה צד, תדרוש ועדת חקירה. אולם ועדה כזאת מנוגדת לאינטרס הציבורי האמיתי.

גורם נוסף הוא מבקר המדינה. תפקידו לבדוק עניינים תיפקודיים ולהצביע על כשלים תיפקודיים בתהליך קבלת ההחלטות ובאופן יישומן. יש להתייחס בכבוד להערותיו, ללמוד וליישם אותן, אולם אין הן נוגעות למהותן של ההחלטות, שהן העיקר במלחמה.

באשר למימצאי הדו"ח, כמובן שאיני יכול לומר דבר, כי מדובר בהדלפה שערורייתית מדו"ח חלקי ובלתי מבושל. עם זאת, דברי רוה"מ בגנות המבקר והצגתו כלא רציני, מבישים, במיוחד נוכח העובדה שהוא דחף את מינויו. מעניין מה יאמרו אלה שהציגו את המבקר כ"מבקר מטעם", אם אכן הדו"ח הסופי יהיה חמור.

באופן כללי, מלחמה נבחנת על פי תוצאותיה. עדיין מוקדם לסכם אותה. אולם כמי שתקף בחריפות את הממשלה וצה"ל על ניהול מלחמת לבנון השנייה, ואין ספק שהיו כשלים מהותיים בניהול המלחמה הזאת, אני מודה בדיעבד שטעיתי – המלחמה הזו הביאה שקט לגליל, הנמשך כבר עשר שנים, אחרי 40 שנה של גבול מדמם (וזה לא רק בשל מלחמת האזרחים בסוריה, שהחלה רק לפני 5 שנים). מוקדם עדיין להעריך את תוצאות "צוק איתן", אך יש לזכור שהשנתיים שחלפו מאז המלחמה שקטות לאין ערוך, גם אם השקט אינו מוחלט, מ-14 השנים שקדמו לה, ובמיוחד מתשע השנים שבין ההתנתקות למלחמה.

* אף מוסד אינו מעל לביקורת – גיליון החג של "ידיעות אחרונות" הפגיש לראיון משותף את ארבעת נשיאי בית המשפט העליון בדימוס שעוד חיים עימנו, השופטים שמגר, ברק, בייניש וגרוניס. היה זה ראיון חגיגי עם ארבעה שופטים רבי זכויות, פטריוטים, גאים במדינתם, שהמסר שלהם שונה בתכלית מאופנת הנהי והבכי וקמפיין הגעוואלד על מדינת ישראל, למרות שהם גם השמיעו ביקורת על המדינה, כפי שלכל אחד מאיתנו יש ביקורת.

אני רוצה לעמוד על כמה נקודות שבהן איני מסכים איתם. הם תקפו את שרת המשפטים על כך שביקרה את בית המשפט העליון ואמרו שתפקידו של שר המשפטים להגן על בית המשפט. איני מסכים שזה תפקידו – בשום הגדרת תפקיד לא תִּימָצֵא משימה כזאת. בדמוקרטיה אין מוסד שחסין מביקורת, ואם שרת המשפטים חושבת שבית המשפט טועה בדרכו ובפסיקותיו, זו זכותה וחובתה לומר זאת. אפשר להסכים איתה או לחלוק עליה, אולם הניסיון ליצור דה-לגיטימציה לביקורת שלה, מנוגד לעקרונות הדמוקרטיה וחופש הביטוי.

יש לצאת נגד התלהמות כלפי בית המשפט ("לעלות על בית המשפט ב'די ניין'," וכו'), אך בוודאי שיש מקום לביקורת עניינית, מכובדת ומקצועית, כמו הביקורת שמתחה בנימוס רב שרת המשפטים.

הטענה כלפי שרת המשפטים בעייתית בעיקר בעידן שבו בית המשפט מרבה להתערב בסוגיות פוליטיות. בסיטואציה כזאת, הוא מעמיד את עצמו לביקורת פוליטית. קצת מוזר, שמי שהובילו את תהליך הפוליטיזציה של בית המשפט (בעיקר ברק ובייניש) שוללים את זכות הביקורת על בית המשפט.

השופטים הביעו חשש שהביקורת על בית המשפט מחלישה את מעמדו הציבורי. מה שמחליש את מעמדו של בית המשפט הוא התערבותו בפוליטיקה. ברגע שבית המשפט הופך מבחירה להיות חלק מהמשחק הפוליטי, הוא אינו יכול לצפות לחסינות מפני ביקורת פוליטית.

השופט ברק מחה על ביקורתה של שרת המשפטים על פסיקת בית המשפט העליון בנושא מתווה הגז, ונתן כדוגמה את ממשלת שרון שמילאה את החלטת בית המשפט בנושא תוואי גדר הביטחון, למרות עלותה של ההחלטה, כיוון שזו היתה הפסיקה ואת הפסיקה צריך לכבד.

אולם לא שמעתי מצד איש מהממשלה, לא נתניהו, לא שטייניץ ולא שקד, ערעור על כך שיש לקיים את פסיקת בית המשפט. הם ביקרו את ההחלטה, וברור שיבצעו אותה. האם כבוד השופטים סבורים שראש הממשלה ושרי ממשלה צריכים לא רק לבצע את ההחלטות שהם מתנגדים להן, אלא גם לשבח אותן?

אף מוסד שלטוני בדמוקרטיה אינו עומד מעל הביקורת. גם לא בית המשפט העליון. והביקורת על בית המשפט, אינה מבטאת רצון לפגוע בו, אלא דווקא לחזק אותו.

* לא עניין לבית המשפט – כאשר נודע על הכוונה להחזיר את העבריין המשוחרר אריה דרעי למקום הפשע – משרד הפנים, יצאתי בחריפות נגד המינוי. אולם ברגע שהוגשה עתירה לבג"ץ, הבעתי את התנגדותי לעתירה. כיוון שהמינוי אינו מנוגד לחוק, אין לבית המשפט כל אמירה בנושא. מן הראוי היה שהעתירה תידחה על הסף, ולא שיתקיימו דיון והכרעה ברוב קולות.

המינוי הזה מנוגד לאינטרס הציבורי, הוא בלתי מוסרי ומנוגד לערכי החברה הישראלית. אולם בדמוקרטיה, הדיון הציבורי נעשה במערכת הציבורית, הפוליטית והתקשורתית, לא בבתי המשפט. בדמוקרטיה, מבחינה משפטית, מה שאינו אסור – מותר. אין זה מתפקידו של בית המשפט לפסול מינוי חוקי של שר, וגם לא לאשר מינוי חוקי של שר. עצם התערבות בית המשפט, מנוגדת לדמוקרטיה.

* אכזבה מהמפכ"ל – במצב נורמלי, מן הראוי שבראש ארגון מורכב ומקצועי כמו משטרת ישראל, יעמוד קצין משטרה מקצועי, שגדל במשטרה ובקיא במקצוע. הצורך במינוי מפכ"ל חיצוני, נבע מהידרדרות האמון הציבורי במשטרה, עקב מצעד החקירות, ההדחות וההתפטרויות של בכירי המשטרה, בגין עבירות שחיתות ועבירות מין. המצעד הזה הצביע על תרבות ארגונית קלוקלת שאפשרה זאת, וכדי לחולל טלטלה במשטרה, הובא אדם מבחוץ, שאינו חלק מאותה תרבות. למרבה הצער, דווקא בנושא הזה, שהוא סיבת מינויו כמפכ"ל חיצוני, אלשייך מאכזב. במקום לחולל את הטלטלה הראויה, הוא דווקא מקל ראש ומעגל פינות.

* לשחרר – עשור לאחר שישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד גרגר החול האחרון, עקרה את כל יישוביה עד הלבנה האחרונה של הבית האחרון, גירשה את כל אזרחיה עד היהודי האחרון – החי והמת, ובתגובה נענתה בפשע מלחמה מתמשך, בדמות ירי טילים מכוון לעבר אוכלוסייה אזרחית ישראלית – כותרת מאמר המערכת של "הארץ" הוא "לשחרר את עזה." ברוח הימים המטורפים האלה, "הארץ" מכנה את רצועת עזה – "גטו". אגב, למה "גטו"? אושוויץ. יותר טוב, לא?

* אהבת חינם – פרופ' יגאל עילם פירסם ב"הארץ" מאמר תחת הכותרת "שנאת השמאל והאליטות" אותה הגדיר כ"שנאת חינם". הוא, לעומת זאת, משמש במאמר מופת לאמפתיה ליריב, כבוד לעמדותיו והרבה אהבת חינם. כמה אהבת חינם שופעת מתיאוריו את יריבו הפוליטי: "אדם זה שונא קודם כל את מצבו, את מגבלותיו, את מיקומו, את בורותו, את עילגותו, את עליבותו, את נחיתותו. בתת-מודע הוא שונא את עצמו... משמעות לקיום העלוב ביותר: עצם ההשתייכות למחנה גדול של חסרי פנים מעניקה משמעות לקיומך... ביבים של הימין... הימין הפוליטי במדינת ישראל משמש כתובת כמעט טבעית לכל האספסוף העכשווי... הדיבור על 'אליטות חדשות' הוא דיבור ריק: אין אליטות כאלה, והמועמדות לכאורה לתואר זה אינן עומדות במבחנים הבסיסיים הנדרשים. אפשר אמנם להכתיר אליטות בהבל פה, אך לא ניתן ליצור אותן באופן מלאכותי..."

* אינדוקטרינציה פוסט ציונית – הגימנסיה הרצליה, הגימנסיה העברית הציונית הראשונה, הקרויה על שמו של חוזה מדינת היהודים, שבעברה היתה חממה לטיפוח אקטיבה ציונית, אליטה ציונית משרתת, שרבים מבוני המדינה, ממנהיגי המדינה שבדרך ומראשי "ההגנה" צמחו בה – נשלטת היום בידי פוסט ציוני, ד"ר זאב דגני, המשליט בה אינדוקטרינציה פוסט ציונית, נכבאיסטית. דגני מגיף את שערי בית הספר בפני קציני צה"ל אך מזמין את נציגי "שוברים שתיקה" לשיעורי הסתה בכיתות. לא בכדי הוא מרואיין חדשות לבקרים ב"הארץ", כמו בגיליון השבוע שעבר של המוסף.

פראיירים ההורים ששולחים את ילדיהם לבית הספר הזה.

* הצד הנאור של המפה – מאוד לא רציתי שסאדיק קאן יבחר לראשות עיריית לונדון, ולא כיוון שהוא מוסלמי, אלא כיוון שרציתי שהלייבור החדש יחטוף מכה קשה וכואבת (כפי שאכן חטף במקומות רבים). אולם התנהגותו של קאן היא מאוד לרוחי. החלטתו לפתוח את תפקידו בהשתתפות בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה של הקהילה היהודית בעירו, היא החלטה חשובה מאוד, המציבה אותו בצד הנאור, מול האנטישמים במפלגתו. התנגדותו ל-BDS, יציאתו החריפה נגד הרמת הראש של האנטישמיות במפלגת הלייבור וביקורתו בנדון על מנהיג המפלגה קורבין – כל אלה נותנים תקווה להאמין, שקאן רוצה להציג את הפנים היפות והמתונות של האסלאם; שיש אסלאם שאינו ברוח ארדואן, דעאש, חמאס, חיזבאללה ואיראן.

* מי חיסל את באדר א-דין – העולם בלי הארכיטרוריסט מוסטפא בדר א-דין הוא מקום שטוב יותר לנשום את האוויר שבו. מי חיסל את רב המרצחים? אין לי מושג, וטוב שכך. אך טוב יהיה אם ארגוני הטרור יחשבו שזאת ישראל.

* התאכזרות לשמה – לא הייתה כל סיבה למנוע מהעבריין ריקו שירזי להשתתף בהלוויית בנו. על מעשיו הוא מרצה את עונש המאסר, ובדין. אך ראוי להתייחס באנושיות לאסיר, גם לפושע. מניעת השתתפותו בהלוויה הייתה נקמנות והתאכזרות לשמה.

* עונת הרחצה – ביום שני 9 במאי, נפתחה רשמית עונת הרחצה בחופי הים. מיותר לציין עד כמה התיאור הזה מגוחך. הרי בפסח החופים המו בהמוני אדם. אלא שכיוון שעונת הרחצה לא נפתחה באופן רשמי, הנופשים והמתרחצים לא נהנו משירותי הצלה. זו סכנת נפשות וחוסר אחריות מצד משרד הפנים.

על פי החוק, עונת הרחצה נפתחת בא' באייר. החוק הזה אבסורדי. יש לפתוח את עונת הרחצה בא' בניסן, לקראת צאת הילדים לחופשת הפסח.

* זהו צה"ל – מה זה צה"ל? הנה, דוגמה. ביום שישי התפרסמה  ב"ידיעות אחרונות" כתבה על סיירת "גולני". אין יחידה המבטאת יותר מסיירת "גולני" את ערכי החתירה למגע, החתירה לניצחון, הלוחמה וההסתערות.

מתוך הכתבה, ציטוט של צ'יקו תמיר: "'היינו בעזה', הוא מפרט. 'הביא אותי דורון אלמוג ואמר, 'יש פה איזה חבורה בעומק סג'עיה, שמייצרת ועושה את כל הקסאמים. משפחה שלמה. 12 מחבלים.' רפי מילוא היה אז מפקד הסיירת. אנחנו מוציאים שיירה של ג'יפים, נוסעים בלילה, חשוך, צמוד-צמוד. לא שמנו לב שכיסו את הדרך בעפר. אני עוקב אחרי הכוח במזל"ט ופתאום אני רואה את הג'יפ הראשון נתקל בערימת העפר ואחריו כל הג'יפים, אחד אחרי השני. זה עף ימינה, זה שמאלה, מתגלגלים על הכביש. תוך ארבע דקות יש לי כבר שבעה פצועים. ואני רואה פתאום שמתוך הג'יפים מתחילים לפתוח דלת צדדית, עוד דלת, לוחמים הולכים, קצת מטושטשים, מתחילים לדבר בקשר, כולם עם סימנים כחולים. ראיתי אותם למחרת באור יום עם ידיים נפוחות מהתאונה. וכל הסיירת מסודרת בטור. היה להם עוד איזה קילומטר לרוץ עד היעד. הם היו צריכים לטהר את הבניין וזה רחוב שיורים בו, מכל הכיוונים. רצה כל הסיירת בטור. מגיעים עד המבנה. מוציא להם המחבל ילדה החוצה. העין שלה חצי שפוכה. אומר, 'זאת הבת שלי, פה יהיה ג'יהאד. כל הילדים ימותו.' ואנחנו מקבלים ידיעה שכל הילדים והנשים בקומה הראשונה. ולמעלה המבוקשים מתארגנים ללחימה. הגעתי למבנה ואני מתכונן לאפשרות לירות עליו נ"ט. אומר לי מפקד הסיירת, ואומרים לי מפקדי הצוותים ומפקד הגדס"ר, 'אנחנו לא מוכנים. יש ילדים בבית. אף אחד לא יירה פה לא פגזים של טנק ולא כלום. אנחנו נפרוץ סלקטיבית.' אמרתי להם, 'תשמעו, זאת החלטה קשה. זה סיכון אדיר של הכוח. אם ככה, בסדר, אני אהיה בכוח הפורץ, אבל אני מבקש שתדברו עם הלוחמים. וכל מי שלא רוצה לעשות את זה, הוא לא חייב.' בסופו של דבר הכוח פרץ לבניין בירי סלקטיבי. 'הלוחמים הוציאו החוצה את כל הנשים והילדים,' ממשיך תמיר, 'כדי שלא יפגעו במהלך הטיהור היו לנו ארבעה או חמישה פצועים בסיירת."

אין צה"ל אחר. זאת התשובה הן למי שרוצה שצה"ל יהיה משהו אחר, והן למי שמשקר וטוען שצה"ל הוא משהו אחר.

והדבר גם מבהיר מי האויב שלנו.

* מה לא ישראלי בעיניי – חליפת השרד של קציני צה"ל כל כך לא ישראלית. כל כך זרה, מנותקת ומנוכרת לישראליות.

* ביד הלשון: "הוא מתחתן ב-1918" – "היסטוריה בתכלת אדום – אירועים בתולדות תנועת העבודה העברית," הוא דף פייסבוק יפה וחשוב, המספק מידע תמציתי על אירועים ואישים במתכונת של "היום לפני ... שנים."

אני אוהב את הדף, אולם דבר אחד מפריע לי בו – הוא עוסק בהיסטוריה, אך אין בו לשון עבר. הכל כתוב בהווה. אני מכיר את התופעה הזאת משפת מדריכות בתי ספר שדה, וגם שם זה מפריע לי, אבל בכתב זה צורם הרבה יותר, וממש עילג, בעיניי. בפוסט על יצחק בן צבי, ביום השנה למותו, מוזכר ש"הוא מתחתן ב-1918." איך זה יכול להיות שהוא ממשיך להתחתן כבר כמעט מאה שנה ויותר מחמישים שנה אחרי שנפטר?

אני מכיר את ההסברים על יצירת אפקט על הקורא כאילו הוא חווה את ההתרחשות, אך איני מקבל אותם. שפה שאינה מדויקת, היא שפה עילגת.

במאמרו "כללי הכתיבה הנאה," רוביק רוזנטל הציע 35 כללים, אותם ניסח כך, שכל כלל מדגים את הצורה שנגדה הוא יוצא. כלל מיספר 8: "הימנעו מכתיבה בלשון הווה כשאתם מתארים אירועים המתרחשים בעבר."

* * *

עוז אלמוג

1. החברה הישראלית מתפוררת

האם אנחנו עדיין חברה? פורמלית כולנו ישראלים. מחזיקים בתעודת זהות כחולה, מתקשרים באותה שפה וחווים חוויות מאחדות. גם הסקרים מאותתים לכאורה על תחושה של שותפות גורל ועל קשר רגשי איתן למדינה. בסקרים עולמיים של שביעות רצון הישראלים עדיין מדורגים מאוד גבוה, והזהות הלאומית נמצאת אצל רובנו במרום סולם הזהויות.

אפילו ערביי ישראל, שבאופן מסורתי חשים מנוכרים לביחדנס הישראלי, פיתחו זהות פלסטינית מובחנת (עם מקף ישראלי) וסוג של נינוחות אזרחית (בחיי היומיום) במרחבי הקו הירוק, שמאפילה על תחושות הקיפוח. גם החרדים, שחיו במשך שנים בגטו מבודד משלהם, חשים היום יותר מחוברים להוויה הישראלית.

אבל מעל לפסטורליית-האחדות מרחפת עננה שחורה: המכנה המשותף הערכי והרגשי הולך ונחלש והציונות התמימה דוהה עם הזמן והופכת לציניות.

מאזן ההגירה (עולים לעומת יורדים) אמנם משתפר בשנים האחרונות וישראל עדיין אטרקטיבית ליהודים (בעיקר לנוכח גלי האנטישמיות), אבל "ההגירה הפנימית" (הנפשית) מתחזקת והמשמעות היא התפוררות הקולקטיב הרחב.

רשת האינטרנט, שמהדהדת השקפות ודעות של כל הקבוצות, חושפת (וכנראה גם מחזקת) את עוצמת המחלוקות, המתחים והפערים בין הישראלים. המשבר באמת עמוק.

באופן פרדוכסלי גם מגזרים שאצלם רמת הזיקה האידיאולוגית לארץ ישראל ולמדינת ישראל גבוהה במיוחד – הולכים ומתכנסים לתוך עצמם. לפני מיספר שבועות פירסם השבועון "מקור ראשון" סקר עם נתון מדהים: למעלה מ-30% מהציבור הדתי-לאומי מעדיפים את ערוץ 20 הנישתי על פני הערוצים 2 ו-10 הפופולריים. המשמעות המעשית היא ירידה באמפטיה שלהם (הזדהות רגשית) לחלקים נרחבים בחברה הישראלית והסתגרות בבועה.

הם לא היחידים. מדינת ישראל נעשית יותר פדרציה של תרבויות-מישנה ופחות חברה עם אחדות מטרה ודרך. אמנם במקביל גדלה הדיפוזיה בין הקבוצות והיא מקהה לכאורה את המתח וההבדלים התרבותיים (אנשים רבים מחזיקים היום בזהויות וזיקות מגוונות). אבל יותר מש"הערבובים" הללו מייצרים כור היתוך חדש, הם מפוררים את המגזרים הגדולים לרסיסים ומגדילים את הפיצול.

קריסת הזרם המרכזי קשורה גם לתהליכי אינדיווידואליזציה וגלובליזציה, ולצידם איבה וחוסר אמון גוברים למוסדות השלטון. תחשבו רק כמה ישראלים מתעבים היום את ראש ממשלתם או את ראשי האופוזיציה וכמה משוכנעים שבארצם לא נעשה צדק בסיסי. כלפי חוץ (גם בסקרים) הישראלים מתים על מדינתם וגאים בה, אבל בפועל המשפחה הישראלית-המורחבת מתרסקת.

עם שוך רעמי הזיקוקים והשירה בציבור של יום העצמאות, תנחת עלינו שוב האמת המרה: ישראל הופכת למדינה עם המון פסאודו-פטריוטים שאוהבים בעיקר את עצמם ואת קבוצתם... ושונאים את כל השאר.

2. כורה לעצמו בור

ישראלים רבים מ"המחנה הלאומי" שמחים לאידו של בוגי יעלון. הוא נענש לכאורה על עמדותיו והתנהגותו בעניין החייל היורה וסגן הרמטכ"ל וצריך לבוא בטענות בעיקר אל עצמו. אבל רבים אחרים, ואני בתוכם, שהסתייגו מהתנהלותו של יעלון בפרשות הללו, עדיין חושבים שפיטוריו והחלפתו בליברמן (ובתוך כך גם השפלתו הנבזית של הרצוג) מזעזעים. כשעריפת ראשים הופכת למדיניות, כששיקולים פוליטיים גוברים על שיקולים ממלכתיים, זה מעורר בחילה.

מה שדוחה בהתנהגותו של נתניהו הוא לא רק עריפת הראשים הסדרתית של בני בריתו, אלא העובדה שהוא כה מלא מעצמו שאינו קולט עד כמה התנהגותו מקוממת חלקים נרחבים בציבור הישראלי (גם כאלה שמזדהים עם מדיניותו). רבים אומרים לעצמם ולחבריהם – "המדינה שלי" נכבשת על ידי אזרחים סוציומטיים וחסרי רגישות, שעליהם "מולך" סוציומט חסר רגישות.

נתניהו ישלם על כך ביוקר. הוא כבר שילם בעבר על זחיחותו וביטחונו המופרז. ההיסטוריה מלמדת שמי שמאמץ גינונים של קיסר, מכין לעצמו סוף שייקספירי.

3. יורדים מזן חדש

בשבוע שעבר, בטיסת אל על להונגריה, בשורות הסמוכות למושבי, ישבה חבורה של עשרה צעירים מלוכדים וצוהלים. הם נראו סטודנטים שיצאו לחופשה משותפת. עוד לפני שהמראנו הם שלפו מהתיק בקבוק אלכוהול ופצחו בכפיים. אחד מהם פתח סלולרי עם מוסיקה רעשנית שהידהדה בחלל המטוס, כאילו העולם רשום על שמו בטאבו. ראיתי כבר הרבה דברים מכוערים בחיי, אבל הפעם ממש הוכיתי בהלם. ניגשתי לדיילת הראשית וביקשתי שתפסיק את המסיבה. היא היתה מאד אדיבה ופעלה באופן דיסקרטי ויעיל, שהשיב את הסדר על כנו ותיקן במעט את ההכללה הספונטנית על הישראלי המכוער.

האירוע הביזארי הזה טען את הנסיעה שלי במשמעות סמלית ואייר את ההרצאה שהכנתי ליום המחרת. הוזמנתי לתת סקירה על החברה הישראלית בכנס מעניין וחשוב שהתקיים בבודפשט תחת הכותרת "מנהיגות ישראלית בתפוצות". בקהל היו כ-80 נציגים מ-14 מדינות ברחבי העולם, כולם מהגרים ישראליים שפועלים ומעורבים בארגון פעילויות הקשורות בישראל במדינות מושבם: מנהלי בתי ספר של יום א', מפיקי מופעים ופסטיבלים ישראליים, חברי מועדוני עסקים, עורכי עיתונים ואתרי אינטרנט בעברית וכיוצא באלה.

מדוע השנה נערך הכנס בבודפשט? כי בעיר המתעוררת ורבת הקסם הזאת פועל מרכז תרבות ישראלי יחיד מסוגו. הסוכנות היהודית פתחה אותו לפני שש שנים, בסיוע תרומות של אנשי עסקים ישראליים. המקום מציע מגוון רחב של פעילויות: שיעורי עברית, תוכניות העשרה, הרצאות, תערוכות, מופעים, פסטיבלים – רובם בדגש ישראלי.

הנה כי כן, בשנים האחרונות צומחת תופעה מרתקת, שמשקפת ויוצרת את רוח הזמן. לא רק שהמילה "יורד" נעלמה מהלקסיקון הישראלי (ובצדק) – אלא שמדינת ישראל הרשמית משנה גישה ורואה במהגרים הישראלים נכס לאומי חשוב (נשיא המדינה וסגן שר החוץ שלחו ברכה לבאי הכנס בבודפשט, והשגריר הישראלי בירך בפתיחה).

הישראלים לשעבר, שקשורים בנימי נפשם למולדתם, אכן חשובים ותורמים לבניית קשרי מחקר, מסחר, תיירות, אמנות ועוד – בין ישראל למדינות העולם. רבים מהם מהווים ביוזמתם שגרירי הסברה אפקטיביים ומסייעים להאדיר את שם מדינתנו ולהילחם במוציאי דיבתה, שהולכים ומתרבים בכל מקום (גם בישראל).

העובדה שמהגרים דוברי עברית מתלכדים ויוצרים קהילות מבוססות בחו"ל (לרוב עם קשר רופף עם יהודי המקום) – אינה תופעה חדשה לגמרי. קהילות כאלה התפתחו בלוס אנג'לס ובניו יורק כבר בשנות השבעים של המאה העשרים. אבל בשנים האחרונות התופעה הולכת ומתרחבת, בין השאר משום שהמהגרים הישראלים כבר לא חשים צורך להתנצל. בעידן ה-low-cost והתקשורת הדיגיטלית, העולם מתכווץ ותנועת האוכלוסין משנה את הנוף הדמוגרפי והתרבותי הישן. עצם המושג "מהגר" (במובן של עקירה) נעשה פחות ופחות רלוונטי. היו שכבר הציעו לאפשר לישראלים שחיים בחו"ל להצביע לכנסת.

הקהילות הישראליות בחו"ל מהוות תופעה יהודית מסוג חדש ומרתק, שאפשר לראות בה שתי פנים סוציולוגיות: מצד אחד היא משקפת את הנורמליזציה והדמוקרטיזציה של החברה הישראלית, כמו גם את השתלבותה במגמה הגלובלית. מצד שני התרחבות והתבססות הקהילות הללו סוללת את הדרך לגלי הגירה חדשים של ישראלים החוצה (רובם מהשכבה החילונית, המשכילה והמבוססת).

הזיקה הרגשית לארץ, הקושי לעקור לתרבות זרה והאנטישמיות הגוברת באירופה ובארה"ב – מרתיעים עדיין ישראלים רבים מלהגר. אבל ככל שיגבר המשבר הפנימי (הפוליטי והחברתי) בתוכנו, ככל שישראל תלך ותתקלקל מבחינת מרקם היחסים והקוד המוסרי, וככל שהמגורים בחו"ל יעשו קלים ונגישים יותר (ובכלל זה הוצאת דרכון זר) – כך יותר ויותר צעירים ינטשו אותנו.

אפשר שכבר עכשיו הולכים וצומחים בשקט ניצנים של "New Israel/s" – איים של עבריות פוסט-ציונית מחוץ לגבולות ישראל, שיהוו אלטרנטיבה קוסמת לחברתנו המשוסעת, הוולגרית והאלימה. אלה איי תרבות שיאפשרו חיים ישראלים "סטריליים יותר" ושירככו את משבר ההתאקלמות לאלה שיעזבו.

זה לא אומר שאנחנו לא צריכים להדק את קשרינו עם אחינו מעבר לים – ברוח הכנס בבודפשט. זה כן אומר שאנחנו צריכים להפוך לחברה טובה ואטרקטיבית יותר כדי שאנשים לא ירצו לעזוב, וכדי שאלה שעזבו ירצו לחזור.

* * *

אלוני זמורה

בזכות השפיות

אני יודע שהדברים שאני עומד לכתוב לא יתגשמו, כי כנראה זה טבעו של האדם שהפוליטיקה היא עיסוקו. טובת המדינה רחוקה ממנו כמרחק האופק לספינה שמיטלטלת בין גלים סוערים. למרות זאת ברצוני לומר את דבריי, שראוי כי הם ייאמרו, כי הם קול העם.

יצחק הרצוג יו"ר ויורשה של מפלגת העבודה, ניסה בתמימותו להצטרף לממשלה הקיימת. אם היה מצליח הייתי מברך על כך, על מנת להאיר בנר דולק מידה מסוימת של ערכים הומניסטיים וחברתיים, שהממשלה הנוכחית מתכחשת אליהם. אבל סיכוייו לא צלחו, בעיקר בשל "טורפים" שעטו עליו כעל טרף קל ודל שומן. שלי יחימוביץ, טל שפיר ואחרים השתמשו בלשון בוטה ולא ראויה.

עצתי עכשיו למפלגתו, שישקמו את עצמם ללא דיחוי וללא פילוגים. שילחצו מחדש ידיים וימשיכו להיות אופוזיציה לוחמת עד לבחירות הבאות. כל פילוג במפלגה יפורר אותה סופית, ויובילה לאבדון. הם יהיו טרף קל לשמאל הקיצוני שיתעורר מתרדמתו וישמח לראות את המפלגה שהייתה פעם בשלטון.

הלוואי ואתבדה.

ראש הממשלה רכש היום מפלגה ימנית שאם ראשה יהיה שר הביטחון, אין לשער לאלו תוצאות מרות הוא יוביל את העם בישראל. בוגי יעלון הוא שר ביטחון מעולה. מקצוען אמיתי ואיש מוסר. איש צבא, רמטכ"ל לשעבר ואיש בעל ערכים מוסריים.

מינויו של  אביגדור ליברמן לשר ביטחון יגרום לאי נחת לצבא ולתוצאות מרות. אם לא מאוחר צריך למנות אותו לשר החוץ, שם הנזק יהיה יותר קטן. עצתי לראש הממשלה להשאיר את יעלון בתפקידו ולמנות את אביגדור ליברמן לשר החוץ.

אבל כאמור, מי אני שאתן עצות לראש הממשלה. הוא צריך לקרוא רק את הכותרת שתתי למאמר.

* * *

אוריה באר

חכמים, היזהרו בדבריכם

מבול של מאמרי בקורת בעד ונגד, ראיונות, ובעצם מה לא, נכתבו והושמעו בפרשת ההשוואה חסרת השחר שעשה סגן הרמט"כל יאיר גולן. אך מרבית הכותבים והדוברים, לא קלעו כלל למטרה.

החומרה שבדברי הקצין הבכיר, נובעת, לדעתי, לא מכך שהביע דעה, שאיש צבא מוטב שלא יביע כלל, אלא מכך שעשה השוואה מופרכת, חסרת שחר ורחוקה מן האמת ההיסטורית כרחוק  מזרח ממערב. שכן, בהיסטוריה כולה, גם אם נתאמץ למצוא, אין תקדים למעשים כה מזוויעים שעשה המשטר הנאצי, שעשו קלגסי האס. אס, שעשו מאות אלפי חיילי הוורמאכט. גם אם יתאמצו מאוד, בריונים מסוימים מקרבנו, נאלחים ככל שיהיו, לעשות מעשים  שלא  ייעשו, הרי כל אלה יחווירו לנוכח  מעשי הנאצים האיומים.

משנת 1933, שנת עלות הנאצים לשלטון, נהפכו  סדרי עולם. הרוע היה שורשי והאכזריות חסרת הגבולות נהפכה לנורמה מקובלת. המשטר  המטורף פגע בעשרות מיליוני אנשים, ללא הבדל כמעט, והכלל היה להישאר בשלטון בכל מחיר.

תחילה חיסלו הנאצים את מתנגדיהם בצורה שיטתית. מאות אלפי גרמנים, בעלי השקפה  שונה, הועברו למחנות ריכוז, ושם נרצחו. בד בבד החלה ההתנכלות ליהודים. שלילת זכויותיהם, ליל הבדולח, רציחת רבים מהם ושלילת רכושם. גם על זקנים וחולים מקירבם, לא ריחמו הנאצים. כמאה אלף בעלי מום וחולים, ואולי אף יותר, נרצחו בזריקות מוות על ידי רופאים חסרי צלם אנוש. מאות ואלפי נערים ונערות, שהתבדחו על היטלר ונושאי כליו, הועברו למחנות ריכוז. משם כבר לא חזרו.

אחר כך באה ההתגרות בעולם כולו: כיבוש אוסטריה, כיבוש צ"כיה, הפלישה לפולין וכיבושה, כיבוש צרפת ומחצית אירופה. ואחר כך, בביטחון עצמי מטורף לחלוטין, התקפה על ברית המועצות והכרזת מלחמה על ארצות הברית.

הכל כמובן על ידי גרימת מוות המונית. מיליוני שבויים רוסיים הורעבו למוות, או סתם נורו למוות באדישות תהומית. אלפי אזרחים נהרגו בהפצצות שיטתיות וללא הבחנה על ערים גדולות כמו לונדון, קובנטרי, ורשה, רוטרדם, ואפילו תל אביב הקטנה.

פרט שנשכח: כדי להפחיד בכל מחיר, צוידו המפציצים הגרמניים בסירנות מחרישות  אזנייים ומעוררות פחד. כך גם מטוסי השטוקה.הכול כדי לעורר אימה ותדהמה על-אנושיים.

לאחר מכן בא הרצח ההמוני והשיטתי של שישה מיליוני היהודים, חצי מיליון הצוענים, שלושה מיליון הפולנים, של שבויים רוסיים, אמריקאיים אנגליים, ובעצם מי לא?

האכזריות הבלתי נתפשת לא פסחה גם על ילדים, עוללים ותינוקות רכים. גם לא יהודיים. לאחרונה, בערוץ ההיסטוריה, חזיתי בסרט תיעודי מזעזע על רצח ילדים ופעוטות פולניים, בעת המרד הפולני הגדול באוקטובר 1944. פלוגות של רוצחי אס.אס. שהורכבו מפושעים נאציים מתועבים, שאפילו בוורמאכט הסתייגו מהם, רצחו בבתי החולים הפולניים, אליהם פרצו, כל מי                 שעמד בפניהם. כך גם עשו בגני ילדים פולניים. התוצאה: שלוש מאות אלף אזרחים פולניים, כולל ילדים תמימים חסרי ישע, שהושמדו ללא טיפה של רחמים.

לכן סגן הרמט"כל הנכבד, לפני שאתה נואם גבוהה-גבוהה, ומנסה להשוות, כדאי שתדע שאין צל צילה של אפשרות לעשות השוואה בין התקופה הנאצית ומוראותיה לבין מה שעשו או לא עשו קומץ בריונים בשטחים, עליהם רמזת.

רצוי שתקרא קצת על ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה. ואולי גם, בהקשר זה, זכור מה אמרו חכמינו ז"ל:"חכמים היזהרו בדבריכם."

לא, הם לא אסרו על הדיבור, ואף עודדו מחלוקת לשמה. אך ביקשו לעשות זאת בזהירות ובשיקול דעת.

* * *

מנחם רהט

מדינת פּוּטְש

האם ההתנהגות הלעומתית, הפוטשית, של מערכת הביטחון, נועדה לאתרג את יעלון לקראת ה'זובור' שמכין לו מבקר המדינה בפרשת כִּשלֵי צוק איתן?

הואיל והאלוף יאיר גולן, שהעז ברוב כסל להשוות בין שני מצבים שאינם בני השוואה: התנהלות העם היהודי כאן ועכשיו, מול "תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו בגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה," לא פירט למה כיוון המשורר, לא נותר לנו אלא לברר מה באמת התרחש בשנים 1946, 1936 ו-1926?

לא צריך להיות מוסמך להיסטוריה כדי להבין שהשנים הללו, כוללות בחובן את השנים האפלות של עלייתה (1933) ונפילתה (1945) של ממלכת השטן הנאצי. אבל מה בדיוק אירע ב-1946 ("לפני 70 שנה") שמעורר בו חלחלה? הרי אז כבר היתה האנושות משוחררת ממלתעות החיה הנאצית – לא נדע.  

ומה בעצם אירע בשנת 1926, שאליה הרחיק גולן באמירתו האומללה? ב-1926 כבר היתה גרמניה נתונה תחת השפעת סרטן הנאציזם, והכל בעטיו של אירוע משמעותי שקרה 3 שנים לפני כן: פוטש כושל שניסה לחולל היטלר ימ"ש, ממרתף הבירה במינכן.

תזכורת: בשנת 1923 כיהנה בגרמניה ממשלה חלשה, רדופת תסביכי מה יאמרו. היטלר עדיין היה קוריוז פוליטי שהנהיג אז מפלגה קטנה, שגם היא נחשבה קוריוז פוליטי.

בשעת ערב של ה-8 בנובמבר 1923, הוא התפרץ עם פלוגת סער מאנשיו לחללו של מרתף בירה אפל, ברחוב רוזנהיים 15, מינכן, כדי להתחיל משם את הפוטש המזוהם. הוא שלף אקדח וירה לתיקרה, עלה לבמה בצריחות: כאן מתחיל המרד נגד הממשלה הרכרוכית! 

הפוטש נכשל. היטלר נאסר והובא לדין, אך הפך את משפטו ומאסרו לזירת תעמולה, שהפכה את העבריין ממרתף הבירה, לדמות מרכזית בגרמניה. מכאן קצרה היתה הדרך לכיבוש השלטון ב-1933 – וכל השאר רשום בדמם של 65 המיליונים שניספו במלחמה שחולל המטורף ממרתף הבירה.

להבדיל מיליוני הבדלות בין הטמא לבין הטהור, צפה מאליה השאלה: האם בדבריו רמז גולן לכך, שהגיעה העת לבצע גם כאן פּוּטְש, הפיכה צבאית, כנגד הדמוקרטיה, שתעביר את השלטון בכוח הזרוע מידי 'ההמון הנבער' לידי הביטחוניסטים?  

תשובה: הפוטש כבר החל. דוגמאות: ההפרה הגסה של מערכת הביטחון את הנחיית ראש הממשלה, שלא להעביר גופות מחבלים לרש"פ. הציפצוף החצוף של יעלון על התחייבות כתובה של ראש הממשלה להעניק לסגן השר הרב אלי בן דהן, את הסמכויות לניהול הממשל האזרחי.הזמירות החדשות בפי הרמטכ"ל, שהאמירה היהודית, ההגיונית מאין כמוה: הבא להורגך וכו', אינה אלא סיסמה ריקה, והנחייתו שאין לרוקן מחסנית על מחבלת בת 12. – אלה מבטאים פוטש של המפקד העליון נגד חובתו הבסיסית של צה"ל, לחסל ולהרתיע כל מְפגע. החלטת צה"ל להתיר ייבוא בשר פיגולים מיו"ש לערי ישראל, ללא אישורים וטרינריים ובניגוד להנחיות משרדי הבריאות והחקלאות. הוונדטה האישית כנגד החייל אלאור אזריה, כולל חשיפה פומבית בלתי חוקית של פרטי התחקיר הצה"לי, ע"י שר ביטחון, שכבר חרץ דינו ללא משפט, בניגוד לכללי הצדק הטבעי. 

גזירת גילוח הזקנים בצה"ל. הסגרת ענף תודעה יהודית לידי גופים מסוג 'בינה', שמחנכים ל"ראיית סבלו של הצד השני" לפני שסוחטים את ההדק, ולעוד הבלים מסוג זה, שמקומם לא יכירם במלחמה, שתמיד מטרתה אחת – ניצחון. ושלא תהיה טעות: שום קצין לא מקבל כיום קידום לדרגת הרס"ן, אם לא יעבור קורסים לשטיפת המוח אצל הפדגוגים של 'בינה' וגורמי שמאל נוספים, שאמורים לחנך אותו להתנהל מול אוייב לא 'עם רצח בעיניים' אלא ברוח "ערכי מוסר אוניברסליים המבוססים על ערך האדם וכבודו" (ציטוט מתוך מיסמך שהכין 'בינה' עבור צה"ל).

ובתחום האזרחי: יעלון ממשיך לשלול ברוב יהירות וגסות רוח את זכותם הקניינית של מתיישבים לאכלס את בית המכפלה שרכשו בחברון כדין. הפעם זהו פוטש נפסד של אגואיזם צרוף, נטול הצדקה משפטית וחוקית. רק אני ואפסי עוד: אני אנווט ואני אצפצף על כולם. אני, אני, אני. 

מצד שני, אין סיבה להתלונן. יש למערכת הביטחון ממי ללמוד. מערכת המשפט מבצעת כבר שנים, ברוב יהירות והתנשאות, פוטש מתמשך כנגד הדמוקרטיה, הכנסת, המדינה, הציבור ועיקרון הפרדת הרשויות. וצמרת המשטרה ביצעה פוטש מרושע לסיכול ממוקד של מינוי גל הירש למפכ"ל. בקיצור, מדינת פוטשים.

האיוולת הזו מתנהלת גם בלשכת שר הביטחון: עוזרו המופקר משה בן זקן, העלה בפייסבוק כתב שיטנה מרושע כלפי גיבור ישראל רועי קליין הי"ד; והיועץ בלשכה, איציק אשכנזי, פקיד מדינה שמתפרנס ממסי האזרחים, צייץ – His master voice – ברבים כנגד הממשלה וראשה: "נוכחות הבית היהודי בממשלה מזיקה לביטחון המדינה, לשלטון החוק, לפיתוחה ולשיגשוגה של ההתיישבות."

הפוטש חוגג. אבל הדג מסריח מהראש. הרי הבוס שלהם, אבי אבות סתימת הפיות בצה"ל, קרא לקציניו, במין סוג של פוטש, שלא לחשוש מלומר דעתם. האמנם לא לחשוש?

 תזכורת: יעלון, שעתיד לזכות בתואר הפשלן מס' 1 בצוק איתן (ע"ע הדו"ח הסופי של מבקר המדינה, לכשיפורסם), סָתַם פיות קציני צה"ל במהלך המבצע, כשאסר על הרמטכ"ל גנץ, סגנו אייזנקוט ואלוף פיקוד דרום תורג'מן, להשמיע דעתם בפורום הקבינט, באשר לחומרת איום המינהרות, לאחר שהוא עצמו ביטל בהבל פה את חומרתן. לבסוף אילץ אותם נתניהו, על פי דרישת בנט, להשמיע דעתם, והם, למורת רוחו של יעלון, המליצו על פעולה נרחבת כנגד המינהרות. יעלון ספג פאדיחה מבזה.

עכשיו יעלון מבין היטב, שחֶרב הדו"ח הצפוי, כבר מתהפכת מעל לראשו. עוד חודש-חודשיים הוא יוצג בדו"ח במלוא מערומיו, ולא רק בסוגיית המינהרות. התדהמה וההלם יזעזעו את אמות הסיפים. הזהו 'מר ביטחון'? 

לא יהיה זה מופרך להעריך, שתרגילי הפוטש האחרונים, נועדו להשיג איתרוג משמאל, נוסח שרון, של סר הביטחון, בדרכו לקריירה חדשה: ראשות מפלגת העבודה והתמודדות מטעמה על ראשות הממשלה.

* * *

משה כהן

הנדון: חובה להסתכל במראה

מכובדי,

כפי שסגן הרמטכ"ל זיהה עוברים עלינו תהליכים מסוכנים של התבהמות והתקרנפות.

לפיכך החליטה הממשלה לחלק מראות לכל האזרחים לצורך בדיקה עצמית יומיומית.

כל אזרח נדרש לבדוק תחילה את אפו ולפנות לטיפול רפואי דחוף במקרה של התחלה של צמיחת קרן באף. לאחר מכן יש לבדוק את כפות הרגליים לזיהוי התפתחות של פרסות ולבסוף יש להסתכל בשיפולי הגב לגילוי התפתחות של זנב.

ראו הוזהרתם, גילוי מוקדם עשוי למנוע התפתחות בלתי הפיכה של התבהמות והתקרנפות.

אני כשלעצמי נתון בלחץ נפשי מאז שמיששתי בליטה קלה באפי, אולי צומחת שם קרן, לא עלינו?

הצילו!

הנדון: משוואה חסרה

דוברי השמאל מתריעים השכם והערב על ההתלהמות בשיח הציבורי שלנו, ניצני פאשיזם לדברי אהוד ברק, ומה הסיבה לדעתם? התגברות הימין הקיצוני.

רק רגע, האם לא חסר איבר במשוואה הזו? מה בדבר הטרור הערבי, האין הוא משפיע על השיח הציבורי? כנראה שמעשי הרצח של הערבים נהנים מחסינות אצל דוברי השמאל ונוח יותר להטיל את כל האשמה על הימין.

דוברי השמאל באים בטענות לנתניהו על שאינו יוזם תהליך שלום עם מדינות ערב המתונות, הווי אומר מצרים, סעודיה, ירדן, מפרציות, מרוקו.

גם במשוואה הזו חסר איבר. מדינות ערב תומכות תמיכה מלאה בפלסטינים ושוללות כל שיתוף פעולה עם ישראל ללא פתרון הסכסוך. במדינות ערב המתונות האנטישמיות עולה כפורחת, וכאשר נפגש חבר פרלמנט מצרי עם דיפלומט ישראלי, הוא הודח מהפרלמנט בבושת פנים.

רבותיי דוברי השמאל, בבואכם לטעון טענות נגד הממשלה, תואילו לתת תמונה שלמה של המציאות. תודה.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

ד"ר יובל ברדנשטטר

"תהליך השלום" הוא הבעייה, לא הפתרון

מיכאל מנדלבאום הוא מעמודי התווך של האקדמיה של מדיניות החוץ האמריקנית, כחבר ב"מועצה ליחסי חוץ" אחד המוסדות החושבים בעיצוב מדיניות החוץ. לעתים רחוקות קם מי מהם נגד המחשבה המקובלת של המערכת, וכמעט אף פעם אין זה אחד מן הוותיקים והמוכרים. מייקל מנדלבאום עושה זאת הפעם בגדול.

במאמר בכתב העת "קומנטרי" יוצא מנדלבאום נגד מה שקרוי תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים, במיוחד נגד הקיבעון של כל הממשלים המעמידים סכסוך זה במרכז ההוויה של מדיניות החוץ. ניתן לסכם את המסר במשפט אחד: העיסוק בתהליך השלום מרחיק את השלום.

את טיעונו מבסס מנדלבאום על עיקרון אחד: חוסר המתאם היסודי בין הראייה האמריקנית את הסכסוך לבין מהותו. על פי הגישה האמריקנית, הסכסוך דומה למשא ומתן של ארגון עובדים עם המעסיקים – ובסכסוך מסוג זה חייבת להיות נקודה על המנעד שבה דרישות הצדדים ייפגשו, ותפקיד המתווך הוא להביא אותם לנקודה הזו.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני שונה מיסודו. בעוד שהצד הישראלי מחפש שלום, הצד הפלסטיני מחפש רק את הרס ישראל, ושום דבר לא פחות מזה. דומה הדבר לשיחות עם ועד עובדים שכל מטרתו היא לחסל את המעסיק.

הפיל במרכז החדר הוא הסירוב הפלסטיני העקרוני לקבל כל ישות ישראלית במזרח התיכון, ההתעקשות לראות ביהודים גורם פולש שיש להכחידו ולעולם לא לחיות איתו. ההתמקדות של המתווך האמריקני בכניסה הישראלית לשטחים שהיו בשלטון ירדני עד לפני 50 שנה כמוקד הסכסוך היא שקרית מיסודה. השלילה הערבית של הצהרת בלפור מ-1917 עומדת מעל כל השינויים במזרח התיכון. סיום סכסוך הוא מצב סופי שאינו מקובל עליהם, והנצחת רוצחי-יהודים כגיבורי העם שוללת כל אפשרות להכרה כלשהי וסיום הסכסוך.

כתוצאה מאופיו של הסכסוך, מרבית הישראלים מבינים כי האחיזה בשטח יוצרת עלות גבוהה, אך שמיטת השליטה בו תביא עלות גבוהה בהרבה. הדוגמה היא רצועת עזה, שבה קמה ישות שכל הוויתה היא רצח יהודים וחיסול המדינה היהודית.

מנדלבאום אינו מזכיר כלל את האיסלאם, שתורותיו ויחסו ליהודים ואחרים עומדים בבסיס הגישה הערבית בכלל והפלסטינית בפרט לסכסוך וכלפי הלא-מוסלמים במרחב. בנקודה זו חוטא מנדלבאום לאמת. בחינוך המוסלמי אין איזכור לנצרות כישות מקומית לגיטימית, אלא כפולשת זרה למרחב המוסלמי. הקופטים במצרים אינם מוזכרים כמצרים הקדמונים שהתנצרו והיו תמיד במצרים. בתוכנית הלימודים המצרית יש חור שחור של אלף שנה שבין הפרעונים לבין ה"שחרור" המוסלמי של המאה השביעית. השמדת כל סמלי העדות הנוצריות בסוריה ועיראק היא תהליך מתקדם, והצגת הנוצרים המקומיים כקולוניאלים של המערב במערכת החינוך של עיראק סוריה ואפילו ירדן, היא הכלל.

 על פי קו זה, שוללת תוכנית הלימודים המוסלמית בכל מדינות האיסלאם, ובמיוחד זו הפלסטינית, את קיום העם היהודי בכלל ובארץ ישראל בפרט, והיהודים מוצגים כפולשים זרים למרחב המוסלמי.

האיסלאם הקיצוני הוא האוייב

הגם שנואשו – בשיחות שלא לציטוט – מהשגת שלום, כותב מנדלבאום, מצדיק הממסד האמריקני את המשך "תהליך השלום" באינטרס האמריקני שבשמירת היחסים הטובים עם מדינות ערב. מתברר שאין למחשבה זו שום בסיס. המטרה העליונה של משטר ערבי היא לשרוד, וישראל אינה מאיימת על שרידותו של שום ממשל. עם התפרקות המשטרים ועלייתה של איראן כהגמון איזורי, עמדתה של אמריקה בסכסוך הישראלי-פלסטיני אינה משנה כהוא זה לאותם משטרים. יתר על כן, לא ברור איזה צורך יש לאמריקה ביחסים מתוקנים עם העולם הערבי. התלות של אמריקה בנפט מזרח תיכוני כבר אינה קיימת, ואין שום אינטרס אחר שיוצר תלות של אמריקה בערב ובאיסלאם.

תהליך השלום כמאמץ דיפלומטי וכעמוד תווך במדיניות החוץ הוא מיותר לחלוטין ואינו תורם דבר, קובע מנדלבאום נחרצות. למעשה, התהליך מזיק בכך שהוא מתחזק את התקווה הפלסטינית שאמריקה תדכא את ישראל בשבילם. הוא מבזבז את זמנם היקר של נציגי הממשל. הוא מסיט את תשומת הלב ממהות הסכסוך: הסירוב הפלסטיני להכיר במדינה היהודית ובמקומה הבלתי מעורער במזרח התיכון.

על הממשל הבא להכיר בכך שנצחיות הסכסוך נעוצה בעמדה הפלסטינית.

יש להכיר בכך שאסטרטגיית המלחמה הפלסטינית היא עתה בתמורתה השלישית.

הניסיון הראשון כלל התקפה צבאית ישירה של כל צבאות ערב במטרה לכבוש ולהכחיד. גישה זו קרסה עם התבוסה הערבית של 1967.

התמורה השנייה הייתה של טרור בניסיון לערער את הביטחון ולגרום לעזיבה המונית – וגם זו נכשלה.

עכשיו אנו עדים לתמורה השלישית: חיסול הלגיטימיות של מדינת היהודים: הפיכתה למדינה מצורעת בקהילה הבינלאומית, ובכך להחלישה עד לחיסולה. האמצעים משתנים, אך המטרה נותרת ללא שינוי. "תהליך השלום" נותן גושפנקא לאסטרטגיית הצרעת. ממשל אובמה שיתף פעולה עם אסטרטגיה זו בכך שהאשים את ישראל בכשלון "תהליך השלום".

מנדלבאום מייעץ לממשל האמריקני הבא לוותר על תהליך השלום לחלוטין. ואם לאו, אם יתעקש להמשיך בו, עליו לדבר אמת: להטיל את האשמה לכישלונו עד עתה על הפלסטינים; לדרוש מן הפלסטינים הכרה במדינת הלאום של העם היהודי ובזכותה לקבוע את הרכב אזרחיה, כלומר עריכת שינוי יסודי בעמדה הפלסטינית, וויתור גורף על מה שקרוי זכות השיבה לפני כל חידוש של תהליך השלום. זכות זו אינה קיימת, לא חוקית ולא עניינית. תביעה זו היא ביטול הריבונות של ישראל, וככזו היא פסולה על הסף.

בתהליך השלום הוגדרה בעיית הפליטים כנושא לדיון לשלב סופי, אחרי גבולות, אחרי ירושלים. ולא היא. זוהי הסוגייה הראשונה שיש לדרוש מהפלסטינים לוותר עליה לפני כל דיון. שכן הדיון בסוגייה זו הוא למעשה דיון בלגיטימיות של ישראל, דיון שהוא מעיקרו פסול. ללא סילוק מכשול זה, תהליך השלום פסול מעיקרו ואין לעסוק בו.

את העצה הזו יכול כיום מנדלבאום להפנות גם לאירופה המוצאת את עצמה תחת פלישה של האיסלאם ומול התביעה הבלתי מתפשרת מצד האיסלאם שמדינות היבשת יוותרו על ההגנה על הרכב אוכלוסייתן.

עוד לא יבשה הדיו האלקטרונית על המסמך דלעיל, והמתמודד לנשיאות ארצות-הברית דונלד טראמפ הוציא את נייר העמדה שלו בנושאי מדיניות חוץ. חלק לא קטן ממנו הוקדש למזרח התיכון, שבו השקיעה אמריקה לשווא הרבה דם ודמים.

ראשית, דורש טראמפ ניעור יסודי של מדיניות החוץ. מה שהיה לאורך תקופות כהונתם של שבעה או יותר ממשלים, לא יהיה.

שנית, הוא קובע כי אמת המידה היחידה לכל נדבך במדיניות החוץ היא התרומה לביטחונה ולשגשוגה של אמריקה. הדאגה לביטחון גבולותיה של ארה"ב קודם לביטחון גבולות של מדינות בניכר.

שלישית, שלילת המשימה של הפצת הדמוקרטיה למקומות, מדינות ועמים שאינם חפצים בכך בעצמם.

רביעית, חיזוק בעלות-בריתה של ארה"ב והפסקת החנופה לאויבים. ישראל – בעלת הברית היחידה שמזכיר טראמפ – מגדולות ידידותינו, מגדל של צדק ושלום, נזנחה והושפלה כאילו היא האחראית לחוסר התקדמות ב"תהליך השלום", בעוד שאיראן זוכה לכל החנופה. זה המצב הנוכחי והוא ישתנה בתכלית.

חמישית, ארה"ב מצוייה במלחמה נגד האיסלאם הקיצוני. האוייב הנאצי נוצח. הקומוניסטי למעשה נכנע. עכשיו האוייב בעין הוא האיסלאם הקיצוני. למלחמה נכנסים כדי לנצח, לא כדי לבנות אומה. שיתוף הפעולה נגד האיסלאם הקיצוני חובק עולם, כולל יריבות כמו רוסיה וסין.

שישית, משא ומתן אינו מטרה אלא אמצעי. אם האמצעי אינו משרת את המטרה, יש לקום וללכת (או במילותיו של בנימין נתניהו: עדיף בלי עסקה מעסקה רעה).

שביעית, טראמפ יקדם את ערכי המערב, ולא ערכים אוניברסליים שאינם באמת אוניברסליים.

ראוי לשים לב כי בסדר היום של טראמפ אין כלל עיסוק ב"תהליך השלום". למעשה הוא שולל את ה"תהליך" מעיקרו, אם כאמצעי שקידם חוסר צדק כלפי ישראל, ואם כמטרה בפני עצמה.

יש מתאם טוב מאוד בין האקדמיה של מיכאל מנדלבאום לבין המדיניות המוצהרת של ממשל טראמפ, אם יקום. ואילו החלופה לממשל טראמפ היא גרועה ביותר: עוד מאותו דבר.

הייתכן שהשכל הישר ישוב להיות אמת המידה של מדיניות החוץ האמריקנית במקום "ערכים אוניברסליים" ותמיכה אוטומטית בשקר המוסלמי?

ששת החדשים הבאים יגידו.

ד"ר יובל ברנדשטטר הוא רופא ילדים, תושב הנגב, פובליציסט.

פורסם במגזין "מראה" 382

* * *

עמוס אריכא

הרצוג כאחרון הנמושות

אין מילים ראויות לבטא את הסלידה שיו"ר "המחנה הציוני", יצחק הרצוג, עורר בימים אלה. האיש שאמור היה לבנות מחנה אמיץ הנלחם לסלק מחיינו את בנימין נתניהו, נחשף כרכיכה מצחינה וסרת-טעם. האיש שהתחייב לעמוד בראש אופוזיציה לוחמת להציל שארית תבונה, גרם נזק אדיר למחנה השלום בעצם המשא ומתן הטראגי שניהל במחשכים עם נתניהו, שסובב אותו בכחש על אצבעו הקטנה, כדרכו מאז ומעולם.

בעוד הרצוג לוחש לחישות מפתות כשהוא מתנה אהבים חרופים עם נתניהו במחשכים, הוא המשיך להישבע בכל הקדוש לו כי מעולם לא יצטרף לממשלה בעלת הגוון הפאשיסטי, לאור הלקח ממעשה הבגידה השפלה של חברו לדרך, אהוד ברק. איש לא העלה בדעתו כי הרצוג יתגלה כאמן הפיתולים בעודו מלטש ומשחיז את המסמר האחרון לארון הקבורה של מפלגתו, זו שרבים-רבים מחבריה שוב נחשפו תמימים חסרי-תקנה באמון שנתנו פעם נוספת בהנהגה מזוייפת ובוגדנית בימים כה קשים – ימי מבחן לעצם קיומנו כאומה דמוקרטית שוחרת שלום.

לאמיתו של דבר אם כן הצטרף או לא הצטרף הרצוג לכשכש בזנבנו למרגלות כיסא הודו של נתניהו הקוסם שכבש אותו בקסמיו, כבר נגרם נזק שאין לו שיעור למחנה הציוני – נזק שלא ניתן יהיה לגבור עליו במשך שנים, אם בכלל. באיזו קלילות התנער בוז'י מנסיונו להעמיד פני מנהיג, מסכה שהצליח פרק זמן לעורר בעזרתה אמון כי הוא איננו ברק, כי הוא עשוי למרות הכול מחומרים אחרים הראויים לשושלת בית הרצוג.

"מעשה ברק" הוא הלפיד הבוגדני לאורו מתנהל הרצוג. מעשה ברק לא נשכח ורק מתעורר שוב במלוא חרפתו המעליבה.

מתקיעת חרבו הקטלנית של הרצוג בגב מפלגתו לא יימצא מי שיושיע את שברי המחנה הציוני. תקווה לא תצמח כבר שם בצמרת. בממתינים האורבים לתפקיד היו"ר גם בעזרת זכוכית מגדלת לא ניתן יהיה לאתר דמות אחרת. עליבותם של "המועמדים" מעיקה מעל כולם כחשרת עננים קודרים. ואילו הרצוג החמיץ את שעתו לבנות מחנה שפוי להציל אותנו מאימתו המנוונת של האיש נתניהו. הרצוג ניפץ בלי נקיפת מצפון תקווה שתלו בו רבים. הוא נחשף כעסקן חסר שדרה ולא כמדינאי בעל חזון, כפי שהתיימר. הרצוג נתן-יד למורשת שרומסת את חזון אבותינו, ומאבדת את כולנו לדעת.

* * *

יוסי אחימאיר

הערות מעמוד הפייסבוק שלי

20.5.16.

לכל אלה שמאיימים לרדת מן הארץ, או ממליצים לילדיהם לעשות כן, ובראשם רוני דניאל הכעוס – שמתיישר עם פאנל השמאל הדורסני של ערוצו – נאמר: ביקורת כן, היסטריה לא. הפוליטיקה, מימין ומשמאל, אולי הגיעה לשיא מיאוסה, אבל כמה היא מנוגדת לדברים יפים אחרים שראינו ביומני החדשות: פריחתה של העיר באר-שבע (שמחר גם תהיה אלופת המדינה בכדורגל), מג"ד ומשפחתו שמקדישים את כל כולם לצה"ל ולביטחון ישראל, שלא לשכוח את נאום האלוף (מיל.) דורון אלמוג ביום העצמאות, שאני עוד מקווה כי יאיר את עיני המנהיגים והמיואשים בתוכנו, ועוד.

ובכלל, כמי שחזר זה עתה ממדינה אירופאית מדכאת, תרתי משמע, אני רק יכול לומר במלוא הבנאליות: יש לנו מדינה שאפשר להתגאות בה. מדינה שאין רבות כמוה על פני תבל. הבה נתעשת, הבה נזכור שמעבר לכותרות היומיות-השליליות, שמייצרים הפוליטיקאים עם האגו הנפוח שלהם – רק לא להתייאש! נא להרגע, קחו אוויר, צאו לטייל במרחבי ישראל!

השבוע היתה לי חוויה בלתי רגילה – פקדתי, יחד עם אחותי זאבה ואחי יעקב, את אתרי לידתו, ילדותו ובחרותו של אבינו ד"ר אב"א אחימאיר ז"ל בבלארוס, בעיר בוברויסק ובכפר דולגייה, ה"אטלאנטידה" שלו. אז לכולכם דרישת שלום מנופי תחילת המאה העשרים, ושבת שלום.

למחרת יום ההולדת: ראשית, תודה לכל המברכים – בפרחים, בכתב, בטלפון, וכמובן בפייסבוק. השתדלתי לענות לכל אחת ואחד באופן אישי. מקווה שלא דילגתי על איש. זו היתה מלאכה קשה – אך מהנה. קשה להאמין, אבל אילו הייתי היום ח"כ, הייתי זקן חברי הכנסת! ב"תפקיד" זה משמש כיום בני בגין, בן גילי.

שנית, אחרי ההתרגשות האישית אתמול, עצוב מאוד לשמוע את חדשות היום. פרישתו של בוגי יעלון היא מכה לליכוד, לחיים הפוליטיים והציבוריים בישראל. יעלון – איש כלבבי. ועכשיו, גם לי, שמכיר מניסיון מה זו פוליטיקה ותרגילים פוליטיים, מתחיל להימאס ממה שקורה. מבאס ומבחיל. עד כאן!!!

18.5.16.

שחיתי הרבה שנים במדמנת הפוליטיקה, אני יודע מניסיון מה זו פוליטיקה, מה זה עור פיל של פוליטיקאי, אני יודע שהעובדה שפוליטיקאי אחד מגדף את השני בחריפות – איננה פוסלת למחרת שיתוף פעולה הדוק ביניהם. אני גם רוצה בהצטרפות "ישראל ביתנו" וליברמן לממשלת נתניהו. אבל האם התנאי לכך, תנאי בל יעבור, זה שליברמן יהיה שר ביטחון? למה ומדוע? אני יודע שכל ההתבטאויות הקיצוניות של ליברמן, מספסלי האופוזיציה, יתנדפו כלא היו – אם יהיה שר הביטחון – בבחינת "דברים שרואים משם לא רואים מכאן," אבל דחילק ביבי: מדוע איווט עדיף על בוגי במשרד הביטחון, ועוד בעיתוי הזה?

הטעות של יעלון, לדעתי, בהתבטאותו בנושא החייל העומד לדין, אינה עילה להדחתו מהתפקיד. לא הכול פוליטיקה. לא הכול יכול להיות כל-כך אישי. מן הראוי להציע לליברמן תיק אחר, ולהשאיר את הביטחון בידי הרמטכ"ל לשעבר. זוהי שעה של מבחן לנתניהו כמו גם לליברמן. תתעשתו ותתאחדו!

בנימין נתניהו מברבר את מפלגת העבודה, המתכתשת בתוכה עד כדי אפשרות פילוג – ומצליח כמעט לפתות את היריב הגדול איווט ליברמן לחבור אליו.

אשף הפוליטיקה כבר אמרנו?

נעדרתי כמה ימים מן הקיר הזה, עקב המסע שלי לעבר הרחוק, אל מחוזות הילדות והנערות של אבי ד"ר אב"א אחימאיר, בכנס "לימוד", שנערך בבלארוס – במינסק ובבוברויסק. הכנס הוקדש לשני אישים ילידי העיר בוברויסק: ד"ר אב"א אחימאיר וברל כצנלסון. חברים ויריבים פוליטיים. נסענו שלושה: האחים זאבה, יעקב ואנוכי, ונלוותה אלינו כלתה של זאבה, מריאנה. במלון "בלארוס" נפתח גם תערוכת צילומים של שני האישים, והיום אולי מדברים יותר על ברל ואבא, מכירים אותם יותר, בבלארוס – מאשר בישראל... עוד יסופר ויסופר על המסע הנוסטאלגי הזה, והנה טעימה ראשונה: יעקב אחימאיר מראיין את אחותו זאבה זבידוב, כשאחיהם הצעיר מצלמם. וזאת – על רקע כמה מלוחות התערוכה על אביהם במינסק, בירת בלארוס.

11.5.16.

שישים שנה יימלאו באוקטובר למלחמת "קדש".שישים שנה בלי סגן חיים מצליח, השכן שלי, שהיה לאגדה. הוא נפל בקרב המיתלה בטיהור עמדות, ולאחר מותו קיבל את עיטור העוז. אילמלא נפל, היה היום בן 81. הלב עם תמי האחות, שנושאת ביגון ובעוז את השכול על אח אהוב. אני זוכר מהשיכון שלנו, שיכון הוותיקים, עוד ארבעה חללי מערכות ישראל:

*  גיבור ישראל סימן-טוב גנה.

* הטייס חיים הולצמן (שנפל עם מטוסו הבוער והציל את רחובות).

* צביקה ליאור (שנהרג באמון מכדור תועה).

* אביה ופינסקי.

... וגם סגן דוד תמיר הטייס...

אין מילים...

9.5.16

העיתונאי עקיבא צימרמן איננו. מערכת "האומה" מודיעה בצער רב על פטירתו של העיתונאי והחוקר הפורה, ר' עקיבא צימרמן, כבן 80, מהמשתתפים הקבועים ברבעוננו. עקיבא צימרמן היה יהודי שומר מצוות, חוקר החזנות ועיתונאי פורה, מוותיקי התקשורת. הוא הירבה לפרסם ב"האומה" מאמרי ביקורת על ספרים חדשים והקפיד על דיוק בפרטים ועל לשון מדוייקת. בגיליון ה-200 פירסם מאמר מרתק על הצייר ארתור שיק, מאמר שלכתיבתו הקדים מחקר מעמיק בתיק שיק בארכיון של מכון ז'בוטינסקי. מאמרו האחרון אמור להתפרסם בגיליון הבא של "האומה". כדרכו בקודש, הוא העביר את המאמר למערכת בכתב-יד, והוא הוקלד בסוף השבוע. עניינו – הכרכים החדשים-ישנים של חיים גורי, שיצאו באחרונה לאור.

יהיה זכרו ברוך.

* * *

ליוסי אחימאיר היקר

ברכות ליום הולדתך

הַמְשֵׁך בעבודתך הציונית התרבותית החשובה

גם בימינו העתיד שייך למי שזוכר ומזכיר את העבר

* * *

תקוה וינשטוק

שוקם "בית צילה" במעלה החמישה

"חמישה יצאו מולדת לבנות. חמישה / בבית השאירו אם ואחות, תינוק ואשה..."

שורה זו פותחת שיר פטריוטי שהיה ידוע ואהוב ביותר בארץ בשנות הארבעים – "חמישה יצאו מולדת לבנות." את השיר חיבר המשורר ש.שלום והלחין מרדכי זעירא. השיר היה להיט בארץ בשנות הארבעים והלאה מכן. למדו אותו בבתי הספר, בקורסים, בשירונים, והוא הושר בקנים של כל תנועות הנוער.

השיר נכתב והולחן לזכר חמישה חברי קיבוץ שסללו כביש ונהרגו בהתקפת ירי של פורעים ערביים. זה אירע בתשיעי בנובמבר 1937, בימי מאורעות 1936-1939, בהם נהרגו 630 יהודים.

החמישה היו חברי גרעין "במעלה" של תנועת "גורדוניה" שהיה בהכשרה בקריית ענבים ועמד אז לעלות להתיישבות במסגרת "חומה ומגדל". הקיבוץ החדש הוקם על אחת הפסגות הגבוהות (810 מטר) בהרי ירושלים, מעל קריית ענבים. הוא הוקם בנובמבר 1937 בשם "מעלה החמשה" – לזכר אותם חמשת הקורבנות.

ב-1945 הונחה אבן פינה לבית התרבות של מעלה החמישה, "בית צילה", על שם צילה כהן רוטבליט, שנהרגה מאש כנופיות כשליוותה מטיילים למצדה. אבן הפינה לבית הונחה ביום השלושים להירצחה. צילה היתה ממייסדי מעלה החמשה והקדישה את מלוא מרצה לחיים ולתרבות בקיבוץ. היא הונצחה גם בספר "נפש אחת", שהופיע בהוצאת הסתדרות העובדים הכללית.

"הבית אינו רק לזכר העבר אלא גם לדור העתיד" – אמר אברהם הרצפלד, שהניח את אבן הפינה לבית התרבות.

"בית צילה", אותו תיכנן האדריכל אוריאל שילר, היה מרכז תוסס לחיי התרבות והחברה בקיבוץ. בשנת 1953 צייר האמן היהודי האמריקאי שלדון שונברג (1926-2012) – פרסקו גדול  בגובה של שניים וחצי מטר במבוא לבית התרבות ועל שלושה מכתליו. פרסקו הינו ציור קיר המועלה על הסיד בעודו לח וטרי. הציור מתייבש יחד עם הסיד הופך חלק מהקיר והוא עמיד שנים רבות כל עוד הסיד מחזיק מעמד. בטכניקה זו צייר האמן האיטלקי המופלא של הרנסנס  מיכאל אנג'לו את הקפלה הסיסטינית בוותיקן, עבודה שנמשכה ארבע שנים.

לאחרונה הופיע ספרו של חוקר האמנות רון ברטוש על חייו ויצירתו של שונברג בישראל. שונברג למד אמנות בארצות הברית והתמחה בציורי פרסקו באיטליה ובמקסיקו. זמן קצר לפני מלחמת העצמאות בא לישראל, ובשנים 1948-1956, עם הפסקות, חי ופעל בארץ. הוא הכיר בחשיבות ההיסטורית של השעה ואת משמעות התחייה המדינית-לאומית של ישראל. בארץ קיים תערוכות, יצר ציורי קיר ואף לימד את אמנות יצירות הקיר וטיפח קשרים עם אנשי האמנות והתרבות בישראל. ציור שלו נרכש לאוסף הכנסת (ונעלם...) – אלה היו  שנות ההתגבשות של שונברג כצייר והן הצטלבו עם נתיבו של העם היהודי בשעתו הגדולה.

שונברג צייר את הפרסקו במעלה החמשה בצורה ריאליסטית בעלת משמעות סמלית. לפני שצייר את הפרסקו העלה את תבניתו על הנייר וצייר סקיצות של חברי הקיבוץ, והן שימשו לו מודלים לדמויות בפרסקו. את רישומי החברים שעשה מסר לקיבוץ.

את הפרסקו עשה בדרך המקובלת באיטליה – על קיר לבן מהול במים עם קמצוץ ורוד. גובהו שניים וחצי מטר. הוא מתאר את תולדות הקיבוץ, את מציאות היומיום כשהחברים עוסקים במלאכת כפיים בחריש, בסיקול, בנטיעות. את חיי הפשטות שהיו נהוגים אז, בראשית שנות החמישים בקיבוץ ובארץ כולה. את צילה שנרצחה, שעל שמה בית התרבות, ואת החמישה שעליהם נקרא הקיבוץ. את הקיר הצפוני הקדיש לציור גוויותיהם של החללים. כאן לא השתמש בצבע חלק אלא בגבשושיות צבע. גם את דור העתיד צייר – שני בנים ובת במכנסיים הקצרים עם הגומי לצד המטפלת שלהם. את כל העבודה הגדולה הספיק לסיים ביום אחד.

במשך שנים שימש "בית צילה", המעוטר בפרסקו, מרכז תרבותי תוסס בקיבוץ, עד שהטלוויזיה חדרה לבתי החברים. הקרנת הסרטים לילדים ולמבוגרים באולם התרבות הלכה והצטמצמה. "המועדון לחבר" עקר למקום גדול יותר, מופעי התרבות עברו לחדר האוכל. לאט לאט ננטש "בית צילה". הוא המשיך לעמוד במרכז הקיבוץ, שומם, ואיש לא פקד אותו. פגעי הזמן נתנו בו אותותיהם. הגשמים דלפו לתוכו, הקירות נסדקו והפרסקו המפואר הלך ודהה, הלך ונעלם.

לפני 15 שנה קיבלו עליהם כמה מחברי הקיבוץ את המשימה להדליק מחדש את האור בבית התרבות. הפרסקו עבר שיקום-רסטורציה בשנות השמונים בידי הצייר אברהם אופק, ובשנת  2008 עבר שיקום נוסף של עדי לוי ופטר מלץ. השיפוצים לא נעשו בטכניקת הפרסקו המקורית ולא הועילו לציור – אולי להפך.

לאחרונה החליט הקיבוץ, ביזמת החברה נורית גנני, לעשות שיפוץ רציני מקיף ביצירת המופת של שונברג. המועצה לשימור אתרי מורשת בשיתוף עם אגף המורשת במשרד ראש הממשלה ויד בן צבי – נתנו תקציב לביצוע עבודת שימור ציורי הקיר בבית צילה.

 במכרז לעבודת השימור זכה צוות משמרים וציירים "סטודיו תכלת" מיסודו ובראשותו של שי פרקש, הנחשב למוביל בתחום תיעוד ושימור ציורי קיר במבנים היסטוריים בארץ. בצוות המשמרים היו אלי שאלתיאל, צייר ומשמר ציורי קיר שלמד באיטליה, וקמילה אוזבייב, משמרת ציורי קיר שלמדה שימור באוניברסיטת פוטסדאם בגרמניה.

הם מצאו מיספר נקודות בשטח הפרסקו בהם הצטברו גבישי מלח עקב חדירת מי הגשמים מהגג. בנוסף נמצאו סדקים בקירות, בקיעים לאורכן ולרוחבן של הדמויות, קילופים, שריטות ואף סימני עפרון.

הפעם זכה הפרסקו בן ה-65 לשיקום יסודי, מקצועי, בדרך המקובלת באיטליה. הציור צולם ותועד. כל שטחו נוקה מאבק ומזוהמה. בעבודה עדינה הוסרו גבישי המלח, הלקונות מולאו בהזרקה של חומרי טיח  מתאימים, תוקנו חלקים מתפוררים  וסדקים, ורוטשו קטעים דהויים.     עבודת השיקום של הציור בן ה-63 נמשכה שבועיים והסתיימה בפברואר השנה. הפרסקו הנדיר, אולי אקזמפלר יחיד במינו בארץ, חזר לימי זוהרו ומוכן עתה לביקורים.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ישראל זמיר

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

פרק ט': פקועה

מאיר אלוני שירת במלחמת-העולם השנייה ב"בריגדה היהודית הלוחמת" (החי"ל – חטיבה יהודית לוחמת) ושימש בה מדריך למכונות-ירייה. המג"ד ידע על כך וביקש שיילמד את חיילי כיתת "אורן" את השימוש במכונת-הירייה הבריטית "ויקרס". כך נקבע תפקידנו בצה"ל כמחלקת מכונות-ירייה ב"פלוגה המסייעת".

בשל המחסור בבסיסים צבאיים מסודרים, שבנו להתגורר במוסד-החינוכי וללמוד כאן את השימוש ב"ויקרס". כחניך האסכולה הבריטית שקד מאיר להנחיל לנו את רזי המכונה, שיש לה שבע משפחות של מעצורים, ולפי מקום היעצרו של המינעל – ידעת לאיזו משפחה לשייך את המעצור, ולפעול בהתאם.

יום אחד הודיעו לנו, מהנהגת השומר-הצעיר, כי מקדימים לנו את מועד הענקת סמלי-הבוגרים של התנועה, זאת כיוון שגוייסנו לצבא, ואין ביטחון שבתאריך המקובל, ל"ג-בעומר, נהיה בקיבוץ.

המִיפקד נערך על מגרש הכדורסל בהשתתפות כל חניכי המוסד-החינוכי, כשברקע בוערת כתובת-אש: "חזק-ואמץ".

הִגענו למִיפקד בחולצות לבנות, עניבות שחורות, כשבידנו רובים ולראשנו כובעי-גרב. חיים שפיר (ריפ), רכז התנועה, הגיע במיוחד והתרגש מאוד מן המעמד המיוחד. בברכתו הִשווה אותנו ללוחמי הגטאות, ששילבו הגנה על עמנו עם ערכי תנועה.

*

בראשית שנות התשעים שימש חיים שפיר יושב-ראש מועצת המנהלים של "על-המשמר", ואני – עורך-מִשנה של העיתון. באחד הימים, בדרכנו הביתה, הזכרתי לו את אותו מִיפקד בתש"ח. הוא קפץ ממושבו מרוב הפתעה, ועיניו נצצו.

"היית אחד מהם?"

"נכון."

"את המִיפקד ההוא לא אשכח לעולם," אמר, וסיפר כיצד הסתכל בחניכים המגוייסים, שבידיהם רובים, והלב אמר לו כי לא כולם ישובו חיים מן המלחמה. הוא ראה בנו ממשיכיו של מרדכי אנילביץ', מפקד גטו-ורשה, והתרגש כילד.

"אין לך מושג איזה רושם עז השאיר עליי אותו מיפקד," אמר, "אני זוכר שסיימתי את ברכת התנועה בתקווה שכולכם תשובו מהמלחמה בשלום. האם כולם שבו?"

"לא."

"היתה לי תחושה כזו. כששרנו בסוף המפקד את 'התקווה' – הסתכלתי בכם וחשתי מחנק בגרון."

*

בשלושים במאי כבש הגדוד את הכפר הערבי מזאר שעל פסגת הגלבוע, ובתחילת חודש יוני השתלטו חטיבות "גולני" ו"כרמלי" על הכפרים במורדות הגלבוע ובעמק גנ'ין, וכבשו את פקועה, סנדלה, מוקיבלה וערבונה, והגיעו עד ג'נין. רוב הכפרים התרוקנו מתושביהם.

בתשעה ליוני, הוטל עלינו להשתתף בהריסת בתי הכפר הערבי פקועה שעל פסגת הגלבוע, זאת עוד לפני כניסת ההפוגה הראשונה, שנקבעה ל-11 ביוני, לתוקפה. לפקועה היתה היסטוריה ארוכה ביחסיה עם היישובים העבריים. בכפר התגוררו משפחות שעיסוקן הרשמי היה "גניבות מיהודים". משנשאל הפקועני לעיסוקו השיב בגאווה: "גנב!" – והתקבל כבעל-מקצוע מכובד. אותם גנבים נהגו לגלוש בלילות לעמק, לחמוס ולשדוד ככל שהחמורים יכלו לשאת, ולשוב עם השלל לפנות-בוקר. הקיבוצים התלוננו, אך לשווא.

גדוד 13 סבל ממחסור חמור בנשק, וקיבלנו פקודה לצאת לפקועה עם מקל ורימון בלבד, בהנחה שהכפר נטוש ועזוב. וָוִי שאל בדאגה מה יקרה אם יפתחו עלינו באש, ומנשק'ה הראל, מ"כ המחלקה ממעוז-חיים, (ולימים פרופסור וחתן פרס ישראל), השיב בדרכו ההומוריסטית:

"במקרה כזה אומרים 'שמע-ישראל', אבל 'שמוצניקים' כמוכם למדו להתפלל מתוך סידורם של האדמו"רים מרכס ואנגלס – ותפילת 'שמע ישראל' אינה מופיעה שם!"

כעבור רגע הרצין, והסביר כי לפי ידיעות מודיעיניות הכפר ריק מאדם.

בראש השיירה נסע ג'יפ ובו סגן מפקד הגדוד, דודיק יזהר מתל-יוסף, ומכונת-ירייה "הוצ'קס". אחריו התנהלו משוריין, ג'יפ עם מכונת-ירייה "ויקרס", טנדר עם חומרי-נפץ וטנדר עם חיילי "אורן".

הדרך עברה בין שדות מעובדים, בשטח נמוך, כאשר מצידי הדרך גבעות. כשעברנו מול הכפר הערבי ערבונה, ציפתה לנו הפתעה – נתקלנו במארב של צלפים. אנשי כנופיות ותושבי הכפרים ירו עלינו מדרום, ממדרון מסולע, ולא היה אפשר לראות את היורים, שהסתתרו בין הסלעים. נלכדנו בשטח מישורי חשוף, ושאוליק מלמל בדאגה ש"אנו ניצודים כמו ברווזים."

הרכבים המשיכו לנוע, בהנחה ש"השבאב" המקומי מנסה להפחידנו. ה"ויקרס" פלט צרורות בתוליים ארוכים, שנשמעו כמו תיפוף כדורי ברד על גג של פח.

עלי צבר כרותים התעופפו באוויר לכל עבר.

שכבתי מאחורי סלע וכססתי ציפורניים. קרב ראשון – ואיזה חרבון. ערבים יורים ולי אין במה להשיב אש. נתזי סלעים שרקו והפחידו. "מנשק'ה הוא ידען גדול," הרהרתי. "אמרו לו שהכפר ריק והוא כפתי האמין. אסור היה לצאת לקרב בלי רובים! מנשק'ה היה צריך להתייצב בפני דודיק, מפקד הפעולה, ולהודיע לו שהוא אינו מוציא אנשים לקרב בלי נשק."

חיילים סביבי השיבו אש, וחשתי קנאה. לפתע מצאתי עצמי מייחל שאחד מהם ייפצע ויהיה לי רובה. "רגע, רגע, אתה באמת מקווה שמישהו ייפצע?" – לפתע קלטתי לאן אני נסחף בהרהוריי, ובאחת הדחקתי הכול. מן הקריאות "חובש!" הסקתי שיש פצועים. הצצתי מזרחה, לכיוון הכפר, וכל שראיתי היו עצי זית, שיחי אלון וסלעים.

התוכנית המקורית היתה ללמד את גנבי פקועה לקח ולפוצץ את בתיהם, שמקומם מוכר היטב למפקדי הפעולה, שנמנו עם פעילי ביטחון בישוביהם. לא אחת ביקרו בפקועה יחד עם שוטרים בריטיים, זיהו חפצים גנובים והשיבו גזילה לבעליה.

בשיירת הרכב היה טנדר עמוס חומרי-נפץ, ובין חבלניו אפרים חנון ויוּרָה ארצי. עקבתי אחר הטנדר, ולפתע הבחנתי בסליל עשן שהסתנן מבעד לבד-ההסוואה שכיסה את הארגזים, והבנתי שכדור הדליק את חומר-הנפץ.

צעקתי, ואחד המפקדים פקד על החבלנים לנטוש את הרכב, ועל מכס הנהג להסיטו דרומה רחוק ככל האפשר מן החיילים.

יורה ארצי והנהג קפצו, והטנדר החל להידרדר לעבר צוקים רחוקים. אפריים חנון נשאר והתעקש לכבות את האש. מוקשים ובקבוקי-מולוטוב נחשבו לחומרים יקרי ערך. צרחנו כמטורפים – שבכל רגע הטנדר עלול להתפוצץ, ואפריים התעקש. העשן התעבה והלך, וכשאפריים הגיע למסקנה שלא יצליח להציל את הציוד, קפץ בלב דואב מן הרכב.

הוא הספיק להתרחק כעשרים מטר, ופיצוץ אדיר קרע את ההר. הרכב על מטענו התפוצץ ואחד מגלגליו התנתק מצירו והתרומם לגובה של 50 מטר.

ההד נשמע בכל העמק.

יורה ארצי הצליח לעלות על משוריין, שהמשיך לנסוע, הבחין בשני ערבים שירו על השיירה, והשיב אש. לדבריו הצליח לפגוע באחד היורים.

הסמג"ד דודיק נוכח לדעת כי ליחידה פצועים, ועצר את השיירה. מישהו נפצע בחזהו ואיבד דם רב. נחמה שלנו, מ"אורן", החלה לטפל בו. היא התרוצצה בינינו ואספה תחבושות-אישיות כדי לחסום את הדימום. עד מהרה איבד הפצוע את הכרתו, ונחמה דרשה להבהילו לבית-חולים. ג'יפ הגיע, והיא הושיבה את הפצוע על ברכיה במושב האחורי כשהיא מחבקת אותו בשתי ידיה כדי לחסום את הדימום.

כך הגיעו לבית-חולים "העמק" בעפולה. משראו הרופאים את חולצתה מגואלת בדם, ביקשו תחילה לטפל בה.

"אני בסדר, זה הדם שלו. תטפלו בו."

"היא בהלם," קבע אחד הרופאים וניסה לקרוע מעליה את חולצתה. היא נאבקה עימו, וברגע מסויים נכנסה אחות ונטלה אותה עימה אל מאחורי הפרגוד. פשטה נחמה את חולצתה והאחות שוכנעה שהיא לא נפגעה.

שבנו למחנה גדעון. המג"ד שמע על טיפולה המסור של נחמה באותו פצוע והודיע לה שהיא יוצאת לקורס חובשים. נחמה סירבה. עד כה היתה מיספר שתיים של צוות ה"ויקרס", וסחבה על גבה את החצובה.

"גמרת עם זה."

לאחר ויכוח הסכימה בשני תנאים: היא נשארת בצוות ה"ויקרס", ותצא לקורס-חובשים רק אחרי הקרבות.

בקושי מלאו לה שבע-עשרה.

למחרת בלילה, ה-11 ביוני, עלתה פלוגתו של ברשי לפקועה ומצאה את הכפר ריק. נשלחנו לפקועה כחיל-מצב. גדודי ברחשים ופרעושים הקבילו את פנינו בצהלה. שמעון זינתי, מם-כף פלוגה ג', קבע שהדרך היחידה להילחם בהם הוא לשרוף את הכפר על בתיו. שמעון, רועה צאן מבית-אלפא, דובר ערבית על בורייה, הכיר היטב את חטאי הכפר ובכל רגע פנוי הבעיר בתים, כאילו אין מצווה גדולה ממנה.

הדבר לא היה לרוחי ושאלתי אותו אם לשרוף כפר תואם התנהגות של אדם, המאמין באחוות-עמים? שריפת כפר שבו חיו נשים, ילדים וזקנים – נראתה לי צעד בלתי מוסרי.

לתדהמתי איש מחבריי לכיתה, הללו שבכל דיון תנועתי יצגו את "המצפון וההומניזם הנאור" – לא פצה פה לתמוך בעמדתי. על הרועה הזקן, בדרך לגוש-עציון – כל-כך חסו, אך לשרוף כפר שלם בגלל שתים-שלוש משפחות של גנבים – זה בסדר גמור.

שאלתי את מאירק'ה אם מבחינה מוסרית זו פקודה נכונה, ומאיר הצביע כלפי מעלה: "הוראות מגבוה."

אמירה זו, שתצדיק מעשי עוול, אשמע עוד פעמים רבות, במהלך המלחמה.

בערב דרש מאירק'ה שנישן חגורים לגופנו באשפת רימונים, כשהנשק צמוד לגוף. לדבריו, אי אפשר לדעת אם לא נותקף לפתע. החבר'ה רטנו. קשה לישון כשאשפת רימונים הדוקה למותניך, אך מאירק'ה התעקש. התווכחנו עימו ותבענו הצבעה, ומאירק'ה פרץ בצחוק:

"הבה נניח שהרוב יצביע נגד – אז מה? לא תמלאו אחר הפקודה?"

"במקרה כזה – עליך להיכנע לרוב," הסברנו לו.

"חבר'ה, אנחנו צבא, לא בשיחת-קיבוץ!"

"ריח של דיקטטורה עולה באפי," הפטיר ווי.

הוויכוח גלש מן ההר אל הקיבוץ, ולחבריו נודע, שמאירק'ה "מתעלל" בנו והם שוחחו עימו.

מאיר נפגע וביקש העברה מהגדוד.

המג"ד ניסה להרגיעו. "הם עדיין ילדים שנשלפו מהלימודים, ולא היה להם יום אחד של טירונות. שעה לאחר שגויסו כבר גררו גוויות נפוחות של חיילים עיראקים."

לדבריו, אנחנו זקוקים לזמן כדי לעכל את המעבר מחינוך קיבוצי-דמוקראטי למסגרת צבאית-הירארכית. "הם יתבגרו יותר מהר מכפי שאתה מתאר לעצמך."

מאירק'ה סיפר למג"ד, ששמע טענות על שריפת הכפר בגלל גנבים אחדים, ואברהם הסביר לו שיש לישובי העמק חשבון מר מאוד עם הפקוענים.

וכך, עם תחילת הפלישה העיראקית, פקועה נעזבה – גבעה שחורה וחרוכה.

*

בסוף שנות השמונים הכנתי כתבה הנוגעת לרצח הסמל משה רוזנפלד על הגלבוע בשנות השלושים. הגעתי לפקועה, לראיון עם אבו-עבדאללה. לאחר הראיון ביקשתי לסייר בכפר. אף בקתת חומר לא נותרה בו. הכפר התגנדר בבתי עמודים מודרניים, צלחות טלוויזיה, עצי מטע, ומסגד מפואר.

שאלתי את אבו-עבדאללה מה קרה לכפר לאחר שהיהודים נטשו אותו ב-1948.

"וַאללה, הם שרפו הכול. אפילו על המסגד לא חסו. כשחזרנו היינו צריכים לבנות הכול מהתחלה.

"כועס?"

"בטח כועס. למה צריך לשרוף כפר?"

"סיפרו שבכפר היו משפחות שהתפרנסו מגניבות, וכל ערב ירדו לעמק, חמסו ושדדו."

"בין גפנים תמיד תמצא עשבים שוטים , אז תעקור בגללם את הכרם? במלחמה קרו הרבה דברים לא יפים, אבל סלחנו ליהודים. פקועה כיום הוא כפר הרבה יותר יפה."

*

מחנה גדעון. בערב נקרא הגדוד לאסיפה. קצין-התרבות הגדודי עמוס דגני הודיע כי הוחלט לצרף לגדוד שתי מחלקות מ"הפורשים" – אנשי אצ"ל ולח"י, שהגיעו זה עתה ממחנה העצורים הבריטי באריתריאה.

ממיק שאל אם אפשר לשלוח אותם לגדוד אחר, כי יקשה עלינו, חניכי הסוציאליזם הישראלי, ללחום שכם אלי שכם עם רוויזיוניסטים מוצהרים.

עמוס דגני השיב כי זו "הוראה מגבוה" ולא ניתן לערער עליה.

התכנסה כיתת הקיבוץ לשיחה והחליטה:

א. יש לדחות בשלב זה את המאבק המעמדי ברוויזיוניזם ולשתף עימו פעולה עד שימוגר האוייב הלאומי.

ב. בבוא המהפכה הסוציאליסטית נילחם ברוויזיוניזם כאילו מעולם לא שיתפנו עימו פעולה.

מפקד הפלוגה המסייעת, איצקו בן-משה, מקיבוץ מסילות, שהאזין לדיון, התאפק בכל כוחו שלא לצחוק. בשלב מסויים ניסה להסביר לנו כי כללי המשחק השתנו, וגישתנו לוקה בדוגמאטיות.

נעלבנו, וממיק, לחיזוק טענותיו, ציטט מובאה משל לנין.

עם הזמן היו "הפורשים" עמיתנו לנשק וידידינו הטובים.

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

לא לגיבורים המלחמה

רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"

(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971

לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.

המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.

הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.

לפני יותר מ-50 שנה!

פרק ח

[חלק שני ואחרון]

למחרת בצהריים, יום שישי, קיבל צו-קריאה ליום ראשון הקרוב, למטרת בירור, על שלא התייצב למילואים כנדרש. ועוד נאמר שם: "התייצבותך חובה! עליך לדייק! במידה ולא תופיע תועמד למשפט!"

המצב אינו נורא כל כך, אמר לעצמו, אם במקום לאסור אותי הם בסך-הכול מזמינים אותי לבירור. אם יראו שאני מתעקש ומוכן אפילו להיאסר ובלבד שלא ללכת למילואים, יסכימו סוף-סוף להניח לי לנפשי. יותר טוב שיחשבו שאני משוגע, ויגידו לעצמם: למה לנו צרות איתו? ואם ירגיזו אותי אצעק כך שהקירות ירעדו!

הבוקר היה גשום ורטוב, וכאשר ירד מירושלים (בסיס החטיבה נמצא באחד ממחנות הצבא שבשפלה) נראו שתי מכוניות הפוכות באחד מעיקוליה החלקלקים של דרך שער-הגיא, אות מבשר רעות להמשכו של יום. הוא היה לבוש חם מאוד, לפי מידות יום חורף ירושלמי, וכאשר הגיע האוטובוס לסביבות רמלה, החל מזיע, וחש עצמו מסורבל בבגדים מיותרים, כמין דב ישנוני שנקלע לאיזור הטרופי.

רס"ר אליהו קיבל אותו בחיוך, ובפני שתי הפקידות, חיילות צעירות שישבו במשרד, אמר לו: "רפאל! איזה צרות את עושה לנו? אתה לא יכול לצאת למילואים כמו כולם?"

 פוליק שתק.

"יוצאים אנשים עם ארבעה ילדים, ואין להם אפילו מקום עבודה מסודר, ולא מתאוננים. רק אתה, מתפנק."

פוליק אמר שלא מתחשבים בו. יש לו קשיים נפשיים, והוא אינו יכול ללמוד. הוא כותב עכשיו עבודה חשובה על תולדות הפילוסופיה היוונית.

"אם היוונים יכלו לחכות אלף שנים עד שאתה תכתוב עליהם, הם יכולים לחכות עוד שבוע אחד. ממילא השיניים של אף אחד מהם כבר לא כואבות."

פוליק אמר שעברו כבר קרוב לאלפיים וחמש מאות שנים מאז.

"מה אמרתי לך? אז בטח שאין מה למהר!"

פוליק הזיע ותקע מבטו בעקשנות ברצפת הבטון הסדוקה. הוא הוריד את המעיל הכבד שלו. הוא נראה, במעיל האפור ובסוודר הירושלמי העבה והכתום, כמי שבא מעולם אחר. יוצא דופן לעומת העסקנות הצבאית שבצריף המשרד, סוכת הש"ג החמוש בשער המחנה. כל אותם בעלי מדים ודרגות שמסתובבים בחוץ. ועצי האיקליפטוס, והמכוניות הצבאיות והזחל"מים שהיו חורצים מדי פעם את הכביש ברעש מחריש אוזניים.

"אז מה יהיה?" שאל הרס"ר, שהיה לערך בגילו של פוליק.

"אני לא יודע."

"תשמע רפאל, למה אתה עושה צרות? תצא, תיפטר מזה, ואחר כך יהיו לך לפחות שלושה חודשים של חופש. תוכל לכתוב כמה פילוסופיה שאתה רוצה, ולהיות יותר מפורסם אפילו משפינוזה."

פוליק חייך במרירות. שפינוזה!

"הוועדה שליד קצין העיר לא פטרה אותך מן השירות." המשיך ואמר הרס"ר. "שם יושבים אזרחים, לא אנשי צבא. ואם הם החליטו שזה לא יפגע בלימודים שלך, אז הם יודעים מה שהם עושים, לא? אולי יש לך טענות גם אליהם?"

"לא." אמר פוליק. "הם לא יכולים להתנהג אחרת."

"אתה רואה?"

פוליק שתק.

"אז מה יהיה?"

"אני לא יודע. תעשו בי מה שאתם רוצים."

"תראה," אמר הרס"ר, "אני רוצה להיות 'פייר' איתך. למה לך לעשת עניינים? בהתחלת חודש ינואר מתקיים מחזור נוסף של אותו אימון. אתן לך צו-קריאה חדש למועד ההוא, ונגמור בינינו את העניין כאילו שום דבר לא קרה. 'פייר' או לא? תגיד? זאת האפשרות האחת."

"ומה השנייה?"

"שנלך עכשיו לשליש החטיבתי."

"הוא מוכן לדבר איתי?"

"לא. הוא אומר שכבר נפגשת איתו פעם והסברת לו את מצבך. הוא גם קרא את המכתבים היפים שלך, ששלחת לנו. אם אנחנו הולכים אליו זאת אומרת שאתה תעמוד למשפט בפניו. וזה הסיכון שלך. אי-אפשר לדעת מה יהיה. אתה יכול להיכנס משם ישר לשלושים וחמישה יום בבית-סוהר צבאי. זה לא צחוק. רק לפני שבוע הוא הכניס לכלא אב לשלושה ילדים שלא התייצב לשירות המילואים. בלי שום חוכמות."

"אני..."

פוליק חש כמין חמימות של העזה ופחד שעולה ופושטת בכל גופו. זהו זה. בא האות! ברצון היה פושט גם את הסוודר הכתום שלו, אולם היה עליו לעשות זאת מעל ראשו, כי הסוודר היה ללא כפתורים, ואגב כך ייפרע שערו, ומראהו יהא מגוחך אז, בהתפשטו.

במעומעם זכר שעכשיו, כמו בשעות בהן היה נמצא עם עפרה ומתבונן בכפות רגליה הערומות, הוא מתרגש ומשקפיו מהבילות. כמעט בכה. הוא הבחין בקושי במבטיהן של שתי הפקידות, החיילות הצעירות, אך מרוב התרגשות היטשטשו פניהן בעיניו, ולא היה מכיר אותן אילו פגש בהן מיד לאחר צאתו מן המשרד. אף לא היה לו מושג כלשהו במה עסקו שתיהן כל אותה שעה.

"אז מה החלטת?"

"אני לא יודע." ענה פוליק בעקשנות. מצד אחד הוא יודע שסופו להיאסר, במוקדם או במאוחר. הם לא יניחו לו לחיות בשלווה. את המאבק הזה יהיה עליו להיאבק פעם אחת ויסודית עד שירוצצו אותו. הוא לא יימלט מן המאבק הסופי. לולא התבייש היה מכריז על עצמו זה מכבר בתור סרבן-מלחמה. אולם הוא סלד מן הפרסומת שתתלווה לכך. ומה יגידו בני-משפחתו? ואיך יתייחס הציבור ברצינות לתגליתו הגדולה על הקשר הסמוי, והניתן להוכחה, אשר קיים בין האידיאות הגדולות שב"סופיסטס","פיליבוס", "פרמנידס" ו"טימאיוס" – אם ידעו שהוא סרבן-מלחמה?

וחוץ מזה, במה יועיל אם יילך עכשיו למאסר? לפתע פתאום ייעלם, וגם אם ידאג לו מישהו, לא יוכלו לעזור לו בכלום. להיפך, עוד יגידו שמגיע לו. הצבא הוא מכונה חזקה, אם אתה נכנס בה שוב לא תצא אלא אם כן יטחנו אותך קודם כל לפי מה שהם רוצים. והם רוצים "להראות לו" מי חזק יותר. ומה יוסיפו לו שלושים וחמשת הימים במאסר, ההשפלות, תנאי הכלא הגרועים והעונשים הנוספים? ממילא לא ישנה במאום את מצבו. האדם בימינו רגיל לציית.

"אז מה החלטת?" אמר הרס"ר. "שבוע אחד או שלושים וחמישה יום? מה יותר טוב לך?"

מה יותר טוב?

פוליק הסתובב הנה והנה בחדר הצריף הצר, והרהר. משקפיו העלו דוק של ערפל והוא ניגש לחלון וניקה אותם שוב ושוב. בינתיים הופיעו אנשים נוספים לבירור, אף הם לא יצאו לשירות במועד שנקבע להם. כולם היו מבוגרים מפוליק. האחד גחן אל הרס"ר ודמעות עמדו בעיניו, וסיפר (בנוכחות שתי הפקידות הצעירות, שכמעט יכלו להיות בנותיו), כי רב עם אשתו והיא ברחה ממנו והשאירה אותו לבד עם שלושה ילדים. נקבע לו מועד לבירור העניין בבית-הדין של הרבנות בתל-אביב, והנה גם ההזמנה, אישור לדבריו. הסברו הניח את דעת הרס"ר, והוא פטר אותו בלא כלום. האיש שאשתו ברחה ממנו נשבע והבטיח כי לא תהיינה שום בעיות נוספת בעתיד, והודה לרס"ר בהתרפסות נרגשת, שהביאה במבוכה את הרס"ר.

האזרח השני הביא מכתב של קבע מרופא צבאי האוסר עליו לצאת לאימוני-שדה מפני שנפצע ברגלו.

"מדוע לא הודעת לנו את זה מקודם?" שאל הרס"ר.

"חשבתי שאתם יודעים. תמיד קוראים לי בטעות, ואני לא צריך בכלל לצאת."

אף הוא נפטר בלא כלום.

השלישי סיפר שאשתו חלתה לפתע והוא אפילו לא היה יכול לצאת לעבודה, אלא נשאר בבית עם ילד בן שבעה חודשים וילדה בת שלוש.

"לא יכולת להביא מישהו מהמשפחה?"

"מה אני יכול לעשות? אין לי את מי להביא." ענה האיש בקול שאינו משכנע ביותר.

"מה אתה, מינקת?"

"לא, נותנים עכשיו חלב מהבקבוק," ומיד הגיש את הפתק של הרופא, המאשר את מחלת האישה.

"טוב," אמר הרס"ר, "יש לנו אותו אימון בדיוק בעוד שבועיים. אז זה יהיה נוח לך לצאת?"

"כן." אמר הלה מחוסר ברירה, ולא נראה מאושר ביותר.

"בסדר," רשם לו הרס"ר צו-קריאה חדש ושלח אותו בברכת החלמה מהירה לאשתו.

"ובכן, רפאל, מה החלטת?" שאל את פוליק כאשר גמר עם היתר.

פוליק שתק. האיש שהשתופף על הרס"ר, ודמעות בעיניו, מול שתי הבחורות הצעירות, כמעט שגרם לפוליק לבכות עימו יחד. מצד שני, מאושר כמוהו, נפטר בלי עונש בזכות המריבה עם אשתו.

"נו באמת, למה לך להיות שונה מכולם? הלא ראית עם איזה בעיות באים אנשים לכאן. תגיד את האמת, זה לא 'פייר' מה שאני מציע לך?"

"כן."

"אז למה אתה מחכה?"

פוליק הוציא את לוח-הכיס שלו. היתה לו בחינה בלשון האנגלית בשבוע ההוא. אולי זה יציל אותו?

"יש לי בחינה באנגלית." אמר בקול מהסס.

"שמע, טוב, אי-אפשר בלי. כל אחד מוכרח להיות גם קצת דפוק במשהו. מה אתה רוצה, שהכול יילך חלק, בלי להפסיד שום דבר? זה אי-אפשר. אם היית יוצא בשבוע שעבר לא היית מפסיד כלום."

פוליק הרהר במרירות, כן, שום דבר, חוץ מאשר לקנות נעליים עם עפרה, ולשבת איתה בקפה "טעמון" ולקרוא חצי קורנפורד ולמצוא את העניין הזה עם מקומו של "היש המושלם" ב"סופיסטס" e 248.

"אז אני כותב לך צו-קריאה חדש, בסדר? וגם שובר-נסיעה ברכבת מירושלים."

"לא צריך," אמר פוליק, "יש לי עוד את השובר הקודם."

 "תקרע אותו. התאריך כבר עבר."

והוא רשם במהירות, במילוי דק של עט כדורי, צו-קריאה, ואמר לפקידה להכין לפוליק את שובר-הנסיעה ברכבת.

""תראה," אמר לו פוליק, "אני באמת לא יודע מה לעשות אתכם כל פעם. כבר חשבתי להכריז על עצמי כסרבן-מלחמה או ללכת לפסיכיאטר. אני לא יודע מה יהיה הסוף. אתם לא רוצים להבין אותי בכלל. נמאס לי. אני לא יכול להיות כל השנים מין כזה סתם מישהו, חייל פשוט שכולם דופקים אותו."

"תפסיק שטויות!" אמר הרס"ר, "מה פתאום? יש לך כאן תפקיד בחטיבה. אתה חובש! בהחלט לא סתם מישהו. ואני גם רואה שאתה מספיק לגמרי לא רע, ללמוד באוניברסיטה, להיות סטודנט. לבוש טוב. אתה נראה, בלי עין הרע, אינטיליגנַט, כמו איזה צ'כוב אחד. אין לך שום סיבה מוצדקת להתלונן. המצב שלך טוב בהשוואה לאחרים. תגיד, לא כתבת כבר מספיק עבודות בפילוסופיה שלך?"

"רק אחת," אמר פוליק , "ואתם לא נותנים לי לגמור אותה."

"לא צריך להגזים."

"בכל זאת, הייתי רוצה להגיש בקשת העברה מן החטיבה. אפשר?" שאל פוליק, כחושש פן יעליב את הרס"ר.

המצב שלי טוב בהשוואה לאחרים? מי הם האחרים? איכפת להם בכלל מהפילוסופיה? ואתה איכפת לך שאין לי בכלל ממה לחיות השנה? שבשבת האחרונה התקיימתי רק על לחם ואבוקדו? ובקיץ אתם לא נתתם לי לעבוד? נכון שאני לא אוהב לעבוד, אבל כשאני יודע שצפויים לי שבועות ארוכים של אימונים בחום הקיץ, עובר לי לגמרי החשק לעשות משהו, מחוץ לישיבת הבטלה, והציפייה המעצבנת של חודש תמים, עד ליום היציאה למילואים.

היום הראשון הוא הנורא ביותר. חלוקת הציוד. החוֹם. הלכלוך. שמן-הרובים. המזון הקלוקל. צעקות המפקדים. החלפת הבגדים האזרחיים במדי עבודה צבאיים, קרועים ומטולאים וחסרי כפתורים, שהם מקומטים ואף פעם אינם לפי מידתך, או תלויים כשק או צרים מדי, ואתה נראה בהם כמו אסיר.

הרס"ר הוציא ממגירת שולחנו טפסים אחדים.

"בהעברה," אמר, "הכול 'מן אללה'. אתה לא יכול לדעת אף פעם לאן תתגלגל. כאן לפחות כבר מכירים אותך."

"בכל זאת תן לי." אמר פוליק.

"בבקשה. אבל זה לא פוטר אותך מן האימון שבעוד שבועיים."

"אני יודע."

והוא יצא מן המשרד באמירת שלום רפה. גזעי האיקליפטוסים בחוץ היו מסוידים לבן. הוא הלך ברגל לצד הכביש, עד לתחנת האוטובוסים הקרובה, ועבר על פני מגרש ובו מכוניות צבא מצריות ישנות מדגם סובייטי, שאריות השלל ממלחמת ביני ב-1956. זיעתו יבשה עליו, אך השמש החורפית של השפלה גרמה לו להזיע שוב בסוודר הכתום, במהרו ללכת. הוא השתוקק לחזור לירושלים מהר ככל האפשר, ומבלי להתעכב אפילו בבית-אימו בתל-אביב. שם בעיר המרוחקת, הגבוהה וההררית, בה השלג יורד, מצא כמין אשלייה של מקלט מפני הצבאיות של האימונים השנתיים כל קיץ, בנגב ובגליל.

למה התכוון הרס"ר שעה שאמר לו שמצבו "טוב בהשוואה לאחים?" – אולי לכך ששום אדם אחר בחטיבה לא כתב עד כה מאומה על אודות אפלטון, גם לא הלך לקנות נעליים עם עפרה? באיזשהו מקום חותרים הדיבורים הללו בתוך נפשו והופכים אותו למטורף שקט. העולם החדש שביצר לעצמו בירושלים מכוּון לאפשר לו ניתוק מן המציאות שסובבת אותו, למען יוכל לחיות במציאות אחרת, שלמה יותר, – אמנם בדוייה, – של ההגות הפילוסופית ושל לימודיו. בדרך הזאת אין פשרות. רק כך אפשר להגיע למשהו. מפני כך לא השתוקק מעולם שיהיה לו מכשיר רדיו בחדרו, וחדל לשמוע חדשות ברדיו הישן של גברת לוי הזקנה. אם תהיה מלחמה כבר יודיעו לו, אמר. גם עיתונים ניסה לחדול לקרוא, אך פרשת לבון כמו רדפה אחריו ולא הניחה לו, והוא חפר בעיתונים ונבר בהם בלהיטות, תאב לדעת יותר ויותר מה מסתתר מאחורי הכינויים המרמזים שהותירה הצנזורה לפרסם, מה מסתירים אותם כתמים לבנים בעיתון, המראים על קטעים שהוצאו מן הדפוס מפני שאינם מותרים בפירסום.

 אך הסתגרותו אינה מועילה לו. צו-הקריאה מגיע כסדר, והורס לו את כל בנייני רוחו, מזכיר לו שכל עבודתו הפילוסופית ולימודיו, המוקדשים לתכלית האחת של חיי חופש ומחקר, אינם אלא משחק אינפנטילי. בעצם הוא חייל ולא סטודנט, ועליו לשבת בביתו ולחכות להוראות המפקדים שלו ולציית להן באופן עיוור. ומתוך פרספקטיבה זו של הרס"ר הממונה על גורלו, עליו לראות את כל חייו בשנים הקרובות, שהן שנות הלימודים והמחשבה הטובות ביותר.

גם הוא חלם פעם להשתקע בנושאים מיטאפיזיים, פילוסופיים, דתיים, להבין את חידת האדם כשהוא לעצמו. הלא לכן בא ללמוד. גם הוא רצה להוסיף משהו לתרבות המערב, משהו השווה בערכו ובתהודתו לתרומת אחד מאנשי הרוח, החוקרים והסופרים היהודיים החיים כיום בארצות המערב, אך הדבר נבצר מיכולתו. המצב בו הוא נתון, המחנק הזה, הידיעה המתמדת שהשלווה והחופש, שהן תנאי ראשון לכל יצירה רוחנית, אינן בהישג ידו, כל הגורמים האלה מתנים את חייו וקובעים את הנושאים המעסיקים את מחשבתו, ויוצא שהבעייה העיקרית של חייו הרוחניים היא המציאות המחניקה בה הוא כפרט נשחק והולך.

ומדוע, למשל, צריכה פרשת לבון, או פרשת הצרות שלו עם המילואים – לעניין מישהו בעולם? מה זה קשור לאפלטון? השירות בצבאט, הערבים, הגבול, פשיטות התגמול הנועזות, ואפילו המלחמה, רחוקים מלהיות נושאים מיטאפיזיים. הם טובים רק כדי לעורר הד גדול בעיתונות שיכורת הפטריוטיות, אשר מלבה את רגשות הפחד והניצחון, ואין לה ולא כלום עם חירותו של האדם.

שפינוזה. ההרצאות בתורת המידות והמדינה. האולם בבניין לאוטרמן למטה, עם העמודים בתוכו. עפרה, שלפעמים מתגנבת לשמוע הרצאה בפילוסופיה, למרות שמתחילה כבר להתייאש מלימודיה ומדברת על כך שבסוף השנה תעזוב את ירושלים. כל לילה הוא חולם שמריצים אותו על פני גבעות, מאמנים אותו, מלבישים אותו מדי-עבודה של חייל-מילואים, נותנים בידו רובה ו'מסטינג', צועקים עליו, מענישים אותו, מוליכים אותו במסע מפרך בנוף הרים זר הדומה להרי ירושלים אך ירוק מהם, מטיפים לו מוסר כאילו הוא ילד מפגר, או עבד, והוא מתעורר שטוף זיעה קרה, וכעבור זמן לא רב קורה לו כל זה במציאות, מאחר שהוא חייל פשוט כל השנים, חובש מחלקתי.

"הללו, שמנהיגים או שמחזיקים בידם את הממשלה, משתדלים לחפות תמיד חיפוי של חוקיות על כל מעשה רע שהם עושים, ולהוכיח לו לעם שהמעשה נעשה בהגינות. מה שעולה אמנם בידם על נקלה, כשכל פירושם של הדינים תלוי בהם בלבד." לא, זה רק על הערבים, כל מה שאומר שפינוזה שם, בפרק "על מדינת העברים".

בעת שיצאו העברים ממצרים הם מסרו את זכותם הטבעית להנהגתו של משה, ובכך יצרו תיאוקרטיה בה לא התבונה מושלת בכיפה, אלא מצוות הדת ותועלתם של אלה הנושאים את דבר האל. לכן אין שלטונו של משה השלטון הטוב ביותר, והחברה העברית העתיקה לא היתה כלל וכלל אידאלית, כפי שחושבים הרמב"ם ובן-גוריון, אלא להיפך – העם, בגלל בערותו ובורותו, האמין יותר במזל מאשר בחוקיות, ושיעבד עצמו ביד המנהיגות החריזמתית של משה, אשר ראה עצמו שלוחו של האל, ואשר כך גם באו אלינו תיאוריו על פי סיפורי העם.

על רקע זה מצטיירת דמותו של משה ושל מדינת העברים העתיקה כתיאוקרטיה, אשר השתמשה בתורה כאמצעי כדי לשלוט בעם באמצעות הפחד והתקווה, כלומר בדרך של ליבוי ההיפעלויות הרגשיות והיצרים, ולא באמצעות החופש והתבונה. אז משה זה נאצר? או בן-גוריון? בן-גוריון יצא לחופשה ארוכה לאחר שהממשלה אישרה את מסקנות ועדת שבעת השרים, שהן לטובת לבון. העיתונים כותבים שהמדינה תתפורר אם בן-גוריון יתפטר ויילך. מי יגן עלינו? מי ילכד אותנו? נאצר?

בשירותו האחרון, בקיץ, היה עליו לתרגל בערב, עם כל המחלקה, אחר יום אימונים קשה ומפרך של סופות חול בנגב, משך שעה ארוכה, הלוך וחזור, תרגיל של יציאה מן המאהל למיסדר תוך חמש-עשרה שניות, מאחר שהמחלקה (שהיו בה חיילים מבוגרים ממנו בעשר שנים כמעט) לא היתה די זריזה, לדעת הסמל.

מה עליו לעשות?

האדם, אומר שפינוזה, הוא אופן סופי של הטבע. הוא חופשי רק כאשר הוא נקבע על פי הטבע, ורק אז אין סתירה בין שמירתו על קיומו העצמי, חופשו ואושרו – לבין הבנתו הרציונאלית את הטבע ואת מעמדו בו. המעבר מן המצב הטבעי לאמנה החברתית צריך לקום בצורת השלטון הדמוקרטי, ויש לקוות כי שלטון זה ינוהל עלפי התבונה.

לעומת זאת, בעת שהפחד והתקווה, כהיפעלויות הנפש, או רוח העריצות, או התעמולה האידיאולוגית – הם שקובעים את דרכה של החברה, באה שעתן של התיאוקרטיה ושל המונרכיה מן הסוג הגרוע. כן, ושל העמדת הפנים ושל הזיוף. מה היה עושה שפינוזה אם היה עליו להשתפשף בבסיס-טירונים במקום ללטש זכוכיות אופטיות באמסטרדם? האם היה יכול לכתוב "מאמר תיאולוגי-מדיני" בתור חייל-מילואים, בצל קריאות-פתע והשפלות מצד טיפשים ופחותים ממנו במעלה? מזלה של הדימוקרטיה ושל התרבות הישראלית שנחלצים להגנתה בחורים דגולים כאורי בן-עמי, להם אין, כנראה, בעיות עם הצבא.

מה עליו לעשות?

עומדות בפניו כמה ברירות, שהאחת גרועה מן האחרת.

הוא יכול לסרב לצאת למילואים ולהכריז על עצמו כעל סרבן-מלחמה. ואז יישפט ויישלח מיד לבית-סוהר צבאי, וייעשה למנודה בעיני חבריו ומוריו, ששופטים אותו לא רק על פי בקיאותו בשפינוזה ותגליותיו בפילוסופיה היוונית, אלא גם על פי מידת הפטריוטיות שלו. מן התועלת היא לחרוק שיניים בשקט ולהידום, להיות "בחור טוב", כך עושים כולם. אחרת, שום עיתון לא ידפיס את מאמריו ואת סיפוריו, ושום הוצאה ישראלית לא תוציא את הספר שהוא מתכוון לכתוב על הפילוסופיה היוונית, אלא אם כן יהיו לו קשרים כמו שיש לאורי בן-עמי, אשר גם בהיותו מתנגד כביכול למשטר, יודע לומר מילה טובה היכן שצריך, להיות "יריב הוגן", כלומר, יריב שמגדיל את המוניטין של מתנגדיו בהתפלמסו עימם. מתכבד בפירסומו המוסרי הגדל והולך בתור נון-קונפורמיסט, והופכו לעמדה של כוח שיש עימה טובות הנאה רבות על חשבון הציבור. הוא הפיץ שמועה כי כדי ל"נטרל" אותו באמצע מאבקו להצלת הדימוקרטיה, הציעו לו משרת שליח לענייני תרבות והסברה באחת מבירות אירופה, הצעה שהוא כמובן דחה בשאט-נפש. לא איש כמוהו יעמוד למכירה. דחה! בעוד שנתיים, מי אם לא הוא, יקבל! והלא כבר נסע פעם.

עם ישראל, אומר בן-גוריון, הוא העם הנבחר ומטרתו להיות "לאור גויים". אור? איזה אור? בגידת אנשי-הרוח?

 שפינוזה, בפרק "על בחירת העברים", אומר: "העם העברי לא נבחר על-ידי אלוהים מיתר העמים מבחינת השכל, ולא מבחינת שלוות-הנפש, כי אם מבחינת החברה והמזל שעל-ידו השיג את ממלכתו והחזיק בה במשך שנים כה רבות. ודבר זה ברור בתכלית מן המקרא עצמו: שכן אם יחזור אדם על המקרא אפילו ברפרוף, יראה בבירור כי העברים לא הצטיינו על פני שאר העמים אלא במה שהצליחו במעשיהם השייכים לביטחון החיים והתגברו על סכנות גדולות, וזאת בייחוד רק בעזרתו החיצונית של אלוהים. ואילו בשאר הדברים היו שווים ליתר העמים, ואלוהים נטה חסד לכולם במידה שווה."

מה לעשות?

להמשיך במצב כמו שהוא, ואז – מה יהיה בסופו? יגיע לבית-משוגעים, או שיחליט ללמוד יוונית ולהיות בן-חורין לעסוק בפילוסופיה רק לאחר שיבוא השלום עם הערבים? ובינתיים אולי בכלל מוטב לו שיתגייס לצבא, כי אז, לפחות, אחרי עשרים שנה, יוכל לקבל פנסיה, בעוד אשר בתור פילוסוף-מתחיל (הוא אכן ראה עצמו כמי שעתיד לקשור את גורלו בפילוסופיה) לא יגיע לעולם אפילו לידי כך.

עכשיו? לצבא? לתמיד? כשהשבוע האחד ממרר לו את חייו? ומה יהיה על הלימודים, ועפרה, ועל המדינה ופרשת לבון? והלא הטבעת מתהדקת סביבו, כל הזמן היא מתהדקת. אין חוכמות. כל זמן שאני לא חופשי, אני עבד. הצבא והמילואים הם הצלב הפרטי אשר כל אחד מאיתנו נושא על גבו: נידון, כפוף לפקודות, ושותק, ואחדים יוצאים מדעתם.

"אך במדינה ובממשלה, שבה שלום כל העם כולו, ולא שלום השליט, הוא החוק העליון, הרי כל מי שמציית בכול לרשות העליונה לא ייקרא עבד שאינו מועיל לעצמו, כי אם נתין. על כן החופשית שבמדינות היא זו שחוקיה הושתתו על התבונה הבריאה, כי שם עשוי כל אחד, לכשירצה, להיות חופשי, כלומר לחיות בלב שלם על פי הנהגת התבונה."

יעזור לי הרבה – אם גם בתור נתין אני משתגע, בין אם יש בכך מן ההנהגה על פי התבונה הבריאה, בין אם לא, אני לא יכול יותר.

הוא ירד מן האוטובוס בתחנת השוק של מחנה-יהודה. אני צריך לפצות את עצמי במשהו על כל הצרות של היום, אמר אל נפשו. האוויר הירושלמי החורפי והקר היה לו כמשיב נפש, שמש צוננת האירה שמיים כחולים וצלולים, נקיים מענן, רחובות העיר היו רחוצים בגשם אשר ירד בבוקר. והוא השתרך לאיטו בסימטאות השוק ההומות והלך לאכול ארוחת-צהריים אצל מנטלו.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* כאשר התקיים בבית הסופר בתל אביב ערב למכתב העיתי ולעורכו בן ה-80 – לא ניתנה על כך שום מודעה ב"גלריה" של "הארץ" – כי לדברי הממונים על הפרסומים באגודת הסופרים – כבר לא היה להם תקציב למודעות. ואולם האולם באותו ערב, גם ללא מודעה – היה מלא עד אפס מקום.

כאשר התקיים ערב במתכונת דומה בבית הסופר – לסופרת החשובה אורלי קסטל-בלום בהשתתפות הסופר החשוב יצחק ליבני – היתה ב"גלריה" מיום 9.5.16 מודעה גדולה מאירת עיניים שעלתה הרבה מאוד כסף. מי שילם עבורה?

האם לליקוק תחת ל"חשובים" יש כסף – ואילו על סופר נידח ובני-שיחו, שהיו ממדרגה ראשונה – לא מבזבזים כסף למודעה?

* המלצה חשובה מאין כמותה לנמענינו: אחת התערובות החשובות ביותר שראינו אי-פעם, שכמוה זוכים לראות אולי רק פעם בחיים, היא תערוכת הצייר אנרי רוסו במוזיאון ד'אורסיי בפריז. היא נפתחה ב-22 במרס השנה ותסתיים ב-17 ביולי השנה! –כך שאם טרם תיכננתם את חופשת הקיץ באירופה, ובמיוחד בפריז, השתדלו להגיע אליה לפני תאריך הסגירה של התערוכה, בעוד 55 יום בלבד!

זוהי תערוכת חובה לכל מי שאוהב את ציוריו המופלאים של רוסו! בערבים בפריז תצומו ואל תלכו למסעדות, אבל את התערוכה הזאת אל תפסידו!!!

פריז נהדרת, כמו תמיד, אל תתרשמו מהכתבות בטלוויזיה. בכלל, למי שחפץ להאריך ימים – מומלץ בין השאר, בציטוט מפי יצחק נוי ב"שבת עולמית": לא לצפות בחדשות בטלוויזיה, לחיות על פי תפריט ים-תיכוני ולא לעבוד קשה.

* המערכת: לידיעת כל הכותבים לפרסום אצלנו, בדרך-כלל אנחנו עורכים די מהר כל חומר שראוי לפרסום – אבל אין לנו אפשרות, בגלל עומס העבודה – לערוך פעם נוספת נוסח חדש שנשלח אלינו, למעט תיקונים קלים והכרחיים מבחינת הדיוק, שאותם אנחנו מבקשים לסמן באדום בתוך החומר הנשלח אלינו בשנית.

* פוצ'ו: לפני כמה שנים יזם יאיר גולן, שהיה אז אלוף פיקוד הצפון, מבצע שקרא לו "אחים לנשק". המבצע חיֵיב את כל הקצינים הגבוהים של פיקוד הצפון להיפגש עם לוחמי תש"ח ולהחליף איתם זכרונות. כך זכיתי לביקורו של סמח"ט חטיבה 7 בביתי, והיה לנו ערב מעניין שבו אני (טוראי במיל.) נתתי לסמח"ט פרק במלחמת העצמאות. אחרי הביקור קיבלתי תעודת הוקרה ממוסגרת בחתימת האלוף.

לאור דברי הבלע המוטחים לאחרונה באלוף, בלי לרדת לעומק דבריו,  הלכתי והוצאתי את תעודת ההוקרה שהיתה חבויה אי שם בבוידם ותליתי אותה על הקיר בסלון. אני חושב שלא לנו ללמד לקח את מי שדואג בעוד מועד שחייליו-מפקדיו ילמדו את ההיסטוריה ממי שעשו אותה.  

* אהוד היקר, קראתי את הרשימה של עופר רגב "95 שנה למאורעות תרפ"א", [גיליון 1144] ואני נאלץ לציין שיש בה אי-דיוקים:

עופר רגב כותב שדובה צ'רקסקי נשארה בבית העולים, אבל שלחה את ילדיה למקום מוגן. לא היו דברים מעולם! דובה לא היתה מוכנה לנטוש את העולים החדשים ולהציל את משפחתה, והיא נשארה במקום עם יהודה, בעלה ועם שלושת ילדיה. כשההמון פרץ פנימה, היא יצאה מחדרה עם סכין גדולה ונאבקה בפורעים. כשראתה את בעלה שרוע על הקרקע, הרוג, היא התנפלה עליו להחיותו, ואז התנפלו עליה והרגו אותה.

משה, הבן הבכור (13), הסתתר בין ההרוגים בחדר התרבות, וכך ניצל; חיה (9), הבת האמצעית, היתה מאושפזת באותו הזמן בבית החולים, ואילו ראובן (6), ברח עם אחת העובדות דרך החלון, וגם הוא ניצל.

קרוב במשפחה היחיד, לקח אפוטרופסות על הילדים, אבל התאכזר אליהם ועשק אותם. משה נשלח לפנימייה במקווה ישראל, ואילו חיה וראובן נשלחו לבית יתומים בירושלים.

בבית העולים נמנו 13 הרוגים (לא 11, כפי שנכתב ברשימה), ועוד 2 נפטרו כעבור זמן מפצעיהם. בין ההרוגים – דובה ויהודה צ'רקסקי, שהיו בתפקידי ניהול בבית העולים.

דברים אלה הגיעו אליי ממקור ראשון משה וראובן בן-יהודה (צ'רקסקי), אותם, ועוד רבים אחרים ראיינתי, וכתבתי על המאורע הנורא הזה את ספרי "הנדר" (תמוז 1986). שני הקברים הראשונים בקבר האחים של מאורעות תרפ"א בבית הקברות טרומפלדור הם של דובה ויהודה צ'רקסקי ז"ל.

אודה לך אם תביא תיקון זה לידיעת קוראי "חדשות בן עזר".

שלך,

משה גרנות

* שלום אהוד, עפר רגב כותב על מאורעות 1 במאי 1921 כי "כוח משטרתי חמוש (כנראה ברובים עם מחסניות ריקות) בפיקודו של חנא ברדקוש..."

שנתיים אחר כך יזמה מניה שוחט התנקשות שבה מצא את מותו מפקח משטרה ערבי, תופיק ביי א-סעיד, שנחשד באחריות לטבח היהודים ביפו.

לימים התברר כי בראש הפורעים עמד כנראה עבדין ביי חוסייני, סגן מפקד משטרת יפו, שהיה בבית החלוץ בשעת הטבח. (כך ויקיפדיה).

ואם כן, מי היה חנא ברדקוש?

אשמח אם עפר רגב יבהיר את התמונה.

תודה,

יחיעם פדן

* סופר נידח שלום, עזרא דלומי טוען במאמרו "זה לא רק גודל השטח" (חדשות בן עזר 1144), בתגובה למאמרי בגיליון קודם, כי הבעייה בעיני הפלסטינים היא שיבת הפליטים ולא גודל הנדל"ן. אני מודה שאף פעם לא הבנתי את הטיעון הזה. אם אכן זה המצב, מדוע שישראל לא תציע לפלסטינים לחתום על הסכם שלום התואם את "יוזמת זנבה", שעליה חתמו מקורביו של אבו מאזן. אם הפלסטינים יסרבו לחתום על הסכם שלום מעין זה, אזיי הם יהיו אשמים בכישלון וכל העולם לרבות השמאל בישראל יתמוך בממשלה הישראלית שתציע הצעת שלום נדיבה. הפלסטינים הם שיואשמו בכישלון.

בנוסף, אני מציע לעזרא דלומי לדייק בעובדות. אולמרט לא הציע ב-2008 ב"אנאפוליס" את מלוא שטח הגדה לפלסטינים. הוא דרש לספח לישראל 6.5% מהגדה (גוש עציון, מעלה אדומים ואת נקניק ההתנחלויות המתחיל אחרי כפר קאסם ונגמר אחרי "אריאל") – ומתן תמורה בשטח ישראלי – 5.8% + מסדרון, פיצוי לפלסטינים.

רון וייס

רמת-גן

* אם דונאלד טראמפ ייבחר לנשיא הבא של ארה"ב, מה שאפשרי מאוד נוכח אישיותה החיוורת של הילארי קלינטון, הוא עשוי להיות חבר טוב של שר הביטחון איווט ליברמן, שיוכל מצידו לשמש מתווך מצויין בינו לבין ולדימיר פוטין.

אכן, שלושה גְרוֹבָּנִים ראויים מאוד זה לזה.

* ברכות לשרה מירי רגב שהביאה להחלטת הממשלה בדבר ביטולו של "חוק הספרים". אנחנו התנגדנו לחוק מראשיתו, והבענו את דעתנו בכל דרך אפשרית. החוק מיטיב רק עם כמה סופרים רבי-מכר שספריהם יכולים להחזיק מעמד 18 חודשים על המדפים, עד שיהיה מותר למכור אותם בהנחה ובמבצעים.

לעומת זאת החוק דופק את כל שאר הסופרים, שספריהם מחזיקים מעמד על המדפים בקושי שלושה-ארבעה חודשים, אם בכלל – ורוב הסופרים גם מממן מכיסו את הפקתם, אחרת הוצאות הספרים לא יסתכנו להוציא לאור את ספריהם.

מאחר שהחוק גם קבע שיעור תמלוגים גבוה יחסית, שאינו מתחשב בחוזים שבין הסופרים למו"ל – יוצא שרוב הסופרים צריכים לשלם למו"לים יותר עבור הוצאת ספריהם כדי שיהיה אפשר "לשלם" להם את התמלוגים הגבוהים יותר!

בקיצור, חוק שהיטיב עם החזקים שאינם זקוקים לו ודפק את החלשים המוכנים שספריהם יימכרו בכל מחיר-הנחה כבר מההתחלה – ובלבד שיופצו!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,061 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל