גיליון מס' 1146

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ח באייר תשע"ו, 26 במאי 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שֶמֶש בְּצִבְעוֹן דֹּם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק יַעֲלוֹן. // פוצ'ו: בחיי (2), פרק מ"ג – אני והשורשים שלא היו לי. // עמוס גלבוע: הרמטכ"ל הצהיר השבוע כי "בלמנו את גל הטרור." // נעמן כהן: להיות אזרחים בישראל – ספר האזרחות החדש. // משה גרנות: 1. "עצות טובות" בקריצת עין. על "החיים ומה שלבשתי" מאת שלי גרוס. 2. חידות ללא פתרון, על ספרו של אמיר גוטפרוינד "הר האושר". //  ד"ר יובל ברנדשטטר: הנקמה באלביון הבוגדנית, האימפריה הערבית-מוסלמית שבריטניה עמלה להקים במזה"ת על חשבון היהודים, תוקעת יתד דווקא בלונדון. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. ה"גם וגם" התובעני, אודי מנור, "יגאל אלון ביוגרפיה פוליטית 1980-1949". [ציטוט]. 2. צרור הערות 25.5.16. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [73] – הגיגים קלים על נושאים כבדים. // "ברמת-גן יש מי שזוכר," דברים שנשא יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי ועורך "האומה", בערב השקת הכרך ה-י"ט של כתבי אצ"ג שנערך בבית קריניצי, רמת גן,  22.5.2016. // תקוה וינשטוק: צמח חודש אייר: בוצין מפורץ. // מחקר מכנסיים בפאריס, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // ישראל זמיר: לכבות את השמש, רומאן. פרק י': אלטלנה. // אהוד בן עזר: "לא לגיבורים המלחמה". רומאן שנכתב לפני יותר מ-50 שנה! – פרק ט.  // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

שֶמֶש בְּצִבְעוֹן דֹּם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק יַעֲלוֹן

בִּמְדִינַת צִבְעוֹן בָּהּ הַצְּבִיעוּת נִקְרֵאת מִשְׂחָק פּוֹלִיטִי

וְכָל שַׂר מַצְהִיר כִּי כָּל מַעְיָנָיו טוֹבַת הָעָם

כְּשֶהָעָם הֵיטֵב יוֹדֵעַ כִּי תָמִיד, בְּרֶגַע קְרִיטִי

כִּסְאוֹלוֹגְיָה מַחְלִיפָה אִידֵיאוֹלוֹגְיָה – וְטִבְעָם 

שֶל הַסְּפִּינִים, הָאִינְטְרִיגוֹת וְהַקְּרָב עַל כָּל מַלְקוֹחַ

שֶהוּא קְרַב-אִגְרוּף catch as you can בּוֹ בְּמָצוֹר צָרִים

כָּל אָחָ"מ בְּכָל כּוֹחָם עַל כָּל תִּיק-שַׂר וְעֶמְדַּת-כּוֹחַ

וְלַמְרוֹת סִיסְמוֹתֵיהֶם זֶה מַאֲבָק שֶל יְצָרִים, –

בִּמְדִינַת צִבְעוֹן שֶהַצְּבִיעוּת שְרוּיָה בָּהּ דֶרֶךְ-קֶבַע 

(וּבְשֵם אַחְדוּת הָעָם טוֹרְפִים בְּכִירֶיהָ כְּמוֹ חַיּוֹת

זֶה אֶת זֶה) אוֹמְרִים כִּי בַּחֶבְרָה לַהֲגָנַת הַטֶּבַע 

מִתְגַּלֶּה כִּי הַחַיּוֹת הַרְבֵּה יוֹתֵר אֱנוֹשִיּוֹת

וּנְבוֹנוֹת יוֹתֵר מִכָּל מִשְׂחַק-כִּסְאוֹת שֶל מֶמְשַלְתֵּנוּ

שֶבּוֹ קְנַאקֶר מֵעִיף סַאקֶר מִכִּסְּאוֹ וּבַד-בְּבַד

מְתָרֵץ זֹאת כְּ"טוֹבַת הָעָם" שָעָה שֶלְּבָשְתֵּנוּ

מִתְבָּרֵר שֶזּוּבּוּר זֶה הוּא לְטוֹבַת עַצְמוֹ בִּלְבַד...

כִּי חֶרְפַּת הַהַדָּחָה הַזֹּאת הִגִּיעָה פֶּלַח-פֶּלַח 

אַף עַל פִּי שֶיְּעֵלִים אֵינָם יוֹדְעִים עִתּוֹן לִקְרֹא

לִידִיעַת הַיְּעֵלִים בִּסְבִיבָתוֹ שֶל יַם הַמֶּלַח

וְאוֹמְרִים שֶיְּעֵלוֹן צָעִיר שָאַל אֶת רֹאש עֶדְרוֹ

אִם לְמַעַן הַרְחָבַת הָעֵדֶר וְיַצִּיבוּתוֹ

מִשְתַּלֵּם הָיָה לִגְרֹם לְהַגְדָּלַת סְלִידַת הַנֶּפֶש 

שֶל צִבּוּר הַיְּעֵלִים מִתִּחְמוּנֵי מַנְהִיגוּתוֹ

בְּמִקְרֶה שֶהִיא תַקְרִיב מִשִּקּוּלֵי סִכְלוּת וָטֶפֶש

עַל מִזְבַּח הַיַּצִּיבוּת הַזֹּאת אֶת כֹּשֶר גְּדוֹל מֻמְחֶיהָ

לְבִטְחוֹן עֶדְרוֹ כְּשֶשּוֹט שֶל פִּטּוּרִין עָלָיו יוּנַף

וְעָנָה לוֹ רֹאש-עֶדְרוֹ: "כְּשֶיְּעֵלוֹן מַכִּיר דְּרָכֶיהָ

שֶל גִּזְרַת הַבִּטָּחוֹן, כָּל צוּק וְשִׂיחַ וְעָנָף

וְיוֹדֵעַ לְנַוֵּט בִּמְיֻמָּנוּת בֵּין כָּל סְבָכֶיהָ

בֵּין נִקְרוֹת-צוּרִים הַמַּצְרִיכוֹת זְרִיזוּת שֶל עוֹף-כָּנָף

וּגְמִישוּת שֶל יְעֵלִים בֵּין כָּל רֹאש-הַר וְסֶרְפֶּנְטִינָה,

(לֹא פִּצּוּץ שֶל סֶכֶר אָסוּאָן בְּ"בְּלִיץ-קְרִיג" מְטֹרָף

וְלֹא כַּאסַח מְגֻשָּם שֶל פִּיל בְּתוֹךְ חֲנוּת חַרְסִינָה)

לֹא זוֹרְקִים שוּם יַעֲלוֹן וּבִמְקוֹמוֹ שָׂמִים קַרְנַף..."

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק מ"ג – אני והשורשים שלא היו לי

את המאמר השני הקשור לעזיבתי אהבתי יותר מאשר את זה של אדם. ראשית, מפני שכתב אותו אילון שרמן, אחד מבכירי הקיבוץ, שעד אז, חרף הפצרותיי, לא כתב כלום לעלון – והנה התגלה שגם הוא לא קוטל קנים.

ושנית, כי הסכמתי עם כל מה שכתב, בעיקר כאשר פה ושם  שידרג את דמותי. אני זוכר שהוא ודבורקה  אשתו היו בין האחרונים שמהם באתי להיפרד. הם לא הזילו דמעות, וגם לא ניסו להפציר בי להישאר. אילון אפילו הפתיע אותי כשאמר שאם אלך לשחק בתיאטרון, הוא יוכל להבין אותי. אמר ולא ידע עד כמה קלע למטרה. בניגוד למאמר של אדם, אני מביא את דברי אילון במלואם.

על נושא ישן שהוא חדש בכל זמן...

הדבר קרה במוצאי שבת. נשמעה דפיקה בדלת ונכנס פוצ'ו. לא היתה הפתעה בכך. ידעתי למפרע מה העניין. (בכלל קשה לו לאדם להפתיע מישהו אצלנו – תמיד יודעים החבר'ה הכול – לפניו), ממילא התכוננתי לדבר עימו משנודע לי לפני יומיים על עזיבתו, והנה הופיע בעל הדבר בכבודו ובעצמו.

"נו, נו, ספר מה העניינים?" – אמרתי שאלתי.

"לא, לא כדאי להיכנס לזה עכשיו. באתי  להגיד שלום, וזה הכול."

הוא חזר והסביר לי כי אין כבר מה לשנות, וכי כל הדיבורים מיותרים. בשום פנים ואופן לא יכולתי לתפשו בלשונו ולגררו לעומקה של שיחה. התפלאתי. לא הבנתי כיצד חבר כפוצ'ו יגיד שלום בלי שיטרח כלל להסביר מה גרם לצעד זה? להצעתי להישאר עוד יום יומיים להמשכת הבירור השיב בשלילה מוחלטת. (עדין לא ידעתי אז שלמחרת הוזמן טכסי מיוחד).

עכשיו אנחנו אחרי הכול. תמה אותה אישיות משופמת וליצנית ששמה פוצ'ו, וכיום אנו עומדים ועדיין איננו מרגישים בכל המר והמעציב שבעזיבה זו.

זכורני כיצד פגשתי את פוצ'ו לראשונה. היה זה במלחמה. ירדנו אז מהגליל והתארגנו בסרפנד-רבתי, לעלות על משלטי לטרון. התקופה – זמן קצר אחרי איחודנו עם הכשרת "עין חרוד" , תוך כדי הקרבות – ועדיין לא הספקנו להכיר את הבנים והבנות שהצטרפו אלינו.

אותו יום אני רואה אחד משופם מסתובב בין החבריא (מסתבר שעוד דג הצטרף).  לא הכרנוהו עד למסיבה הראשונה, שעה שקם להקריא משהו. החבריא, שחיכו לקטע רציני, התפוצצו מצחוק.

מאז הפך פוצ'ו  לדמות חיה וחיונית בנוף חיינו. היו אלה ימים קשים וסוערים, ימי הקרבות והמשלטים, ופוצ'ו הוא שהעניק להם בכישרונו הרב את לוואי הצחוק והעליזות. מכל פרט אפרורי ומזוהם של חיינו ידע להעלות את המגוחך וההיתולי. ומהמשלטים והפלמ"ח – לקראת השחרור, התחילו לנשור חברים, מי סתם לעיר ומי ללימודים. מצב הרוח בהכשרה יורד ויורד ופוצ'ו כמיטב המסורת שלו – הופך כל מאורע 'טרגי' לצחוק וסטירה  בראי העקום שלו. מה נאמר? פוצ'ו היה הראשון במרימי המוראל שלנו...  – בית נטיף, כל חג ומסיבה, עלון וכל מאורע, ינקו גם ממנו ומכוחו ושובבו נפשות בהומור הטוב שנבע מהם.

והנה עינינו רואות כיצד עץ רב ענפים ופירות נעקר מאיתנו. משאתה חש אליו בדאגה, ובבחנך אותו – מדוע נעקר בסערה, והנה גילית ששורשים אין לו.

ושורשים לא היו לו, ולא – שהיו ובאה מחלה וניוונה אותם. זר היה פוצ'ו לקיבוץ. מנעוריו רחוק מתנועת הפועלים, ואותו עולם אידיאי, שלרבים מחבריו ההולכים עימו יחד, היא ה-אל"ף של תורת החיים – היה חתום בפניו לגמרי. פוצ'ו היה רסיס מאותו גל ציוני שהתרומם והתנפץ עם מלחמת השחרור, ובמקרה נקלע להכשרת בית השיטה בפלמ"ח ולאחריה – לנתיב הל"ה.

 גם כיום חבריא, אנו מלגלגים לשמע המלים "ציונות" ו"סוציאליזם", ומתבטאים  בזלזול: "אל תספר לי ציונות!" – וזאת טעות חמורה. וכאן עליי לספר על מקורו של משפט זה. הפלמ"ח היה צבא הכרתי, שלא ככל צבא שהחוק עומד לצידו והמשמעת בגוף המישטר. בתור שכזה  התקיים  ולטש את זינו המוסרי והמקצועי-צבאי, עד שהפך לסמל עם. לחיזוק הכרתו של החבר, הקדיש הפלמ"ח הרבה, עד שהחבריא התרגלו לאמור: "אל תדפוק לי ציונות! תן לנשק לדבר!"

פוצ'ו הגיע בתוך המלחמה. כבר לא היה זמן "לדפוק" ציונות. המקלעים דפקו והאנשים הפכו לאוטומטים. אך המלחמה תמה ושוב ניצבו לעינינו חיי הקיבוץ, שהם חיי התנועה בעם ובמעמד. ושוב – אי אפשר לשבת כאן בלי הבסיס ההכרתי, בלי האידיאולוגיה הקיבוצית על כל צדדיה. ואם מישהו פקפק בכך, או עדיין לא שוכנע באמיתות דברי, יבוא פוצ'ו ויעיד.

פוצ'ו לא היה מקוטלי הקנים אצלנו. היה איתנו מיום עלייתנו על הקרקע. אדם מרכזי ומושרש בתוכנו ואהוב על כולנו. אחד הענפים רבי הסיכויים ביותר נמסר לידיו – המטעים, והוא התקדם בעצמו, קידם ופיתח וגילה יוזמה רבה. (גם לחץ אישי לא היה, כי בנות היו בעה"ש מפעם לפעם...) – והנה בכל זאת – בא המשבר. וברגע רע – יש לדעת: מחד: קשיים אישיים, רגע חמור ומעיק, אך מאידך – ניצבים  תמיד חיי הקיבוץ כמסגרת אנושית, בתנועה, כאידיאל. זה המנחה אותנו ברגעים קשים ומצעיד קדימה. כשזה איננו – אן תכריע הכף. אין לטפס על בריקדות ולחולל מהפכות, אם אין יודעים מדוע צריך לעשות זאת, בעצם.

והיום אנו שרויים בלי עומר ובעליו... בטוחני שרבים כמוני עדיין מחפשים אותו ליד המלונה שלו, מעל דפי העלון ובמסיבה. וצריך לומר לעצמנו: "אנו אשמים!" – אנו אשמים בכך שלא עשינו את אשר יכולנו, להקנות לחברינו בסיס אידיאולוגי, כי איננו חיים כאן במקרה. אנו פרי תנועה עניפה, וחלק בלתי נפרד ממנה. שותפי גורל עם כל מעמד הפועלים. אנו צמאים לשינוי ערכים כלכלי, חברתי, ומוסרי.

אנו מקיימים בגופנו יום יום ושעה שעה את המהפכה. ביצרנו תא קומוניסטי על הרקע של בית נטיף העתיקה, הפיאודלית. ובמשטר החיים הקפיטליסטי של ימינו – אנו קבוצת מניחי יסודות. זוהי עובדה שעלינו לדעת ולהיות גאים עליה. מחובתנו לדעת אידיאולוגית את אשר אנו מקיימים מעשית.

אל יהיו בינינו עצים חסרי שורשים!

אילון

   לזכותו של אילון יש להגיד שהוא כנראה שוכנע מהדברים שכתב, כי הוא ודבורקה רעייתו זהובת השיער, הם היחידים מכל ההכשרה שנשארו עד היום חברים במשק. עברו את כל התקופות הקשות, את כל המשברים, העזיבות, וההפרטה ונותרו  אחרוני הראשונים. השאלה היא רק למה – אם הם ידעו לגדל את שלושת ילדיהם עם שורשים אידיאולוגים כנדרש, למה הם, הילדים, נעקרו מהקיבוץ והתפזרו איש לדרכו והשאירו את הוריהם לבד בקיבוץ?

אני מודה שלא גדלתי בבית של מפא"יניקים חדורי חלוציות.

להיפך, אבי שנא את  ההסתדרות וכל הקשורים אליה. תמיד דיבר על זה שבתקופת הצנע, כשלא ניתן היה להשיג עצים  לנגרייה, הוא נאלץ לקנות  במחיר מופקע עצים שפה ושם גילה עליהם את חותמת "סולל בונה" ההסתדרותית.

אני זוכר גם, איך  בתקופה שהייתי בשומר הצעיר, הוא נדהם כשראה אותי צועד באחד במאי בהפגנה עם חולצה כחולה ושר בעוז ובהתלהבות את "קום התנערה עם חלכה..."

הוא לא היסס לרגע, פרץ בין השורות ושלף אותי מתוכן, לבושתי הרבה.

אז נכון ששורשים אידיאולוגיים לא היו לי, אבל  איך בכל זאת החזקתי מעמד חמש שנים בהכשרה ובקיבוץ?

לא אנסה עכשיו  לרדת לשורשי הסיבות לעזיבתי. אני זוכר שירדתי עם המזוודה הכבדה, שהיו בה מעט בגדים אבל הרבה מחברות וספרים. בין הספרים היתה חבילה אחת עטופה בנייר עיתון ובה אוצר יקר מפז – 37 עלוני "נטפים"  אשר ערכתי, ובעזרתם הצלחתי לעדכן עכשיו את פיסות הזיכרון של אחת התקופות הקשות, אך גם היפות, בחיי. בחיי.

כחודש אחרי שעזבתי הגיעה אליי בדואר מעטפה גדולה חומה, שמאחוריה היה כתוב: "אראלה, נתיב הל"ה." במעטפה  היה עלון הנושא את מיספר 38 ובו  שני מאמרים על עזיבתי, מאדם ומאילון. במאמר של אילון, במרכזו, בתוך מסגרת עיטורית – היו כמה שורות קצרות האומרות:

פוצ'ו בחר  להודיע  על עזיבתו על ידי

מאמר בנטפים ששמו – "כיצד עוזבים"

ובסוגרים: או "שירתו של הברבור..."

      אף פעם לא שאלתי את אראלה למה לא הדפיסו את הרשימה במלואה, האם מחשש שמא היא תיתן  רעיונות גם לאחרים לעזוב, או פשוט מפני שהנבו שלה היה נמוך?

המשך יבוא

* * *

עמוס גלבוע

הרמטכ"ל הצהיר השבוע כי

"בלמנו את גל הטרור"

דבריו לא זכו, משום מה, לכל הד. סקירה מיוחדת של "מרכז המידע למודיעין וטרור"  מביאה שורת נתונים המצביעה על כך כי גל הטרור שהתחיל בספטמבר 2015, הגיע לסיומו, ואנו חוזרים לרמת הטרור העממי (ה"התנגדות העממית" ) כפי שהיתה בשנים שלפני כן, בראש ובראשונה ביהודה, שומרון וירושלים. לא לשכוח, בשנים  2013-2015 (עד ספטמבר) היו לנו 24 הרוגים מטרור עממי זה הנתמך ע"י הרשות הפלסטינית.

בתחילת השבוע, ב-23 מאי, הכריז הרמטכ"ל, כי "בלמנו את גל הטרור". הוא לא פירט. דבריו לא זכו לכותרות ראשיות, ואם איני טועה הם אפילו לא הופיעו בכמה כלי תקשורת. הדעת נותנת שזאת כותרת מרעישה, חדשותית. בואו ונזכור שפחות משבוע ימים לפני כן זעק הרצוג שמטרתו העליונה היא למנוע לוויות (הוא בוודאי לא התכוון ללוויות של נרצחי העולם התחתון הישראלי) – וכי נוצרה עכשיו הזדמנות נדירה לכך בוועידה אזורית, וכיוצא באלו הצהרות.

ובכן, מונחת לפניי סקירה מיוחדת של "מרכז המידע למודיעין וטרור" של המרכז למורשת המודיעין, מ-24 מאי. שם אני קורא כי גל  הטרור העממי במאפייניו מאז 14 ספטמבר 2015, "הגיע להערכתנו לסיומו בסביבות חודש אפריל." המסמך, המלווה בשפעת גרפים, ממחיש זאת בנתונים הבאים:

ראשית, חלה ירידה משמעותית בהיקף הפיגועים המשמעותיים (בעיקר דקירות, דריסות וירי). השיא היה באוקטובר 2015. מאז, מדי חודש בחודשו, מיספר הפיגועים הללו הלך וירד, ובאפריל-מאי 2016 הוא עומד על 5-7. זהו המיספר הממוצע של הפיגועים שהיה במהלך השנים 2013, 2014 ו-2015 (עד ספטמבר) מדי חודש בחודשו.

שנית, חל שינוי בזירת הפיגועים. ישנה ירידה משמעותית של מספר הפיגועים בעומק ישראל.

שלישית, חלה ירידה ברמת הקטלניות של הפיגועים. מאז נהרג האזרח האמריקאי בפיגוע הדקירה ביפו, ב-8 מרץ 2016, לא נהרג אף אדם.

רביעית, חלה ירידה בהיקף המשתתפים בהפרות סדר אלימות ביהודה, שומרון ורצועת עזה. גם במהלך אירועים "המועדים לפורענות" כמו "יום הנכבה" או חג הפסח, שבו ביקרו ישראלים רבים בירושלים. מעניין יהיה לראות אם כך יהיה גם בחג הרמדאן (יוני) ובחג השבועות החל בזמן חודש הרמדאן.

האם הטרור ייפסק? בודאי שלא! גם מה שנקרא "הסתה". אבל, הגל הנוכחי ככל הנראה מגיע לסיומו, ונחזור כנראה לטרור העממי שהיינו עדים לו מאז הוועידה של ארגון פתח (בראשות אבו מאזן) באוגוסט 2009, בה הוכרז על "התנגדות עממית" שפירושה דקירות סכין, דריסות, זריקות אבנים, זריקת בקבוקי תבערה.

היו לנו 29 הרוגים מהפיגועים בשנים 2013-2015 (עד ספטמבר). הבעייה היא שהתקשורת שלנו התעלמה  מהפיגועים, אולי משום שרובם ככולם התרחשו ביהודה ובשומרון.

מה הן הסיבות לירידה התלולה בגל הטרור הנוכחי, ואולי אף לסיומו?

אני מוצא  4 סיבות מרכזיות:

האחת, המדיניות השקולה והזהירה של כל  מערכת הביטחון, והתארגנותה ההגנתית. זאת, מול פוליטיקאים מתלהמים, מול תקשורת מייללת, מול קריאות "גוואלד" – חיינו הפקר. מול הצעות הזויות לפעילות דרסטית נגד האוכלוסייה הפלסטינית. מול רעיונות הזויים  שרק "ועידה אזורית" תביא סוף לגל הטרור. ברוך השם, צה"ל והמשטרה לא זרקו דלק למדורת גל הטרור הנוכחי.

השנייה, העמידה של הציבור שלנו, שלאחר ההלם הראשוני, הסתגל למצב החדש. כמובן שהיו בתוכנו כאלו שדיברו על "אינתיפאדה שלישית", ואולי אף ייחלו לה. אני מתאר שאם הרמטכ"ל היה מצהיר "שאינו רואה כיצד נוכל לבלום את הטרור" – הם היו פוצחים ברינה, והיו מכסים את כותרות חלק מהתקשורת שלנו. שיבושם להם!

השלישית, מדובר היה בהתעוררות ספונטאנית פלסטינאית של קומץ קטן, חסר הנהגה והכוונה, שאליו לא הצטרפו ארגוני הטרור. לא רק זאת, הרחוב הפלסטיני לא נטל חלק בהתעוררות הזאת. הוא עייף ומבין את המחיר האיום ששלם באינתיפאדה השנייה.

והרביעית, הרשות הפלסטינית חששה שהתרחבות הגל רק תשרת את החמאס ותפגע בה עצמה.

האם היה לפלסטינים רווח מדיני כלשהו מגל הטרור מאז ספטמבר 2015 ועד אפריל השנה?

לא!

העולם היה ועודנו עסוק  באלימות המבהילה במזרח התיכון. כל ההרוגים הפלסטיניים בכל ימי גל הטרור אינם מגיעים לכדי שעה אחת של הרוגים בשדות הקטל בסוריה, עיראק, תימן, ולוב.

זה לא אומר כמובן שאנו צריכים לשבת עכשיו על זרי דפנה. הטרור העממי יימשך, בתמיכת הרשות הפלסטינית. המוטיבציות הלאומיות הפלסטיניות יימשכו, התסכול של הצעירים יימשך, ויימשכו כל הלחצים הבינלאומיים עלינו.

האתגר הוא לנסות למנוע ככל הניתן את גל הטרור הבא, ולגלות חדשנות ברעיונות מדיניים. העיקר לא לקפוא על השמרים.

* * *

נעמן כהן

להיות אזרחים בישראל – ספר האזרחות החדש

לאחר עיכובים רבים ומסע הסתה בלתי פוסק נגד הוצאתו לאור מצד גורמים רבים ובייחוד מצד שוקן ושכירי העט שלו, יצא סוף סוף לאור ספר האזרחות החדש והוא פתוח לקריאה לציבור כולו.

הנה הקישור לספר:

http://meyda.education.gov.il/files/katalog_hinuchi/books/Being_Citizens_in_Israel.pdf

כשהתפרסמה הטיוטה שלו כתבתי את הדברים הבאים: ("חדשות בן עזר" 1116)

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01116.php

ספר האזרחות החדש מה יש בו ולא צריך להיות בו

(השוואת אלטלנה לרצח רבין),

ומה אין בו וצריך להיות בו (הנרטיב הערבי)

הטיוטה של ספר האזרחות החדש שפורסמה (אני מקווה שאינה נכונה) לפיה נכתב בו כי הטבעת אלטלנה ורצח רבין היו "פשעים אידיאולוגיים" – הינה שערורייה.

למרבה הצער הנאראטיב השקרי הזה נפוץ בציבור כאשר נשיא חצי המדינה ראובן ריבלין, מסרב מטעמים אידיאולוגיים להנציח את חללי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל בפרשת הפוטש של אלטלנה נגד המדינה. וכאשר רבים וביניהם למשל יוסי אחימאיר, בהשפעת "מצבי הרוח הפשיסטיים" שירש מבית אבא, טפל עלילת דם בזויה על יצחק רבין כאשר האשימו ב"רצח" אנשי אלטלנה: לדידו של אחימאיר, "מורשת רבין במלואה היא: רצח אנשי 'אלטלנה'." ("מה לרבין ול'דג נחש'?" – גיליון

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00491.php

עלילת השקר הבזויה הזו שטפל אחימאיר על רבין, נפוצה זה כבר בחוגי הימין הסהרורי-קיצוני. 

למרבה הצער בספר האזרחות החדש גם לא מוצג הנרטיב הערבי, שגם המפמ"ר הקודם למקצוע האזרחות אדר כהן, סירב להכניסו לתוכנית הלימודים.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00764.php

לא יעלה על הדעת שתלמיד יהודי בבית ספר של מערכת החינוך של מדינת היהודים יישאר בור, ולא יכיר באופן מלא את הנרטיב הערבי.

קיימת חובה ללמד בשעורי אזרחות את ארבעת המרכיבים המהותיים של הנרטיב הערבי:

 1. תורת מוחמד: היהודים הם קופים וחזירים שיש לרודפם להשפילם, לענותם, ולהשמידם (קוראן, סורה 5 פסוק 60,  סורה 7 פסוק 163, סורה 9 פסוק 29. חדית' אל-בח'ארי ומסלם).

 2. האמנה הפלשתינאית (1964): בהתבסס על דברי מוחמד שעל היהודים להיות מושפלים תחת שלטון כיבוש ערבי-מוסלמי ולשלם ג'יזיה (מס גולגולת). (קוראן סורה 9 פסוק 29). קובעת האמנה הפלישתינאית שהיהודים הם רק דת ולא עם ולכן הם אינם זכאים לריבונות. לכן יש לבצע טרנספר של כל היהודים בישראל (למעט אלו שהיו בארץ לפני 1917) לארצות מוצאם.

  3. אמנת החמאס (1988): אמנת החמאס (סעיף 7) קובעת שע"פ האיסלם, יש לחסל את מדינת ישראל ולהשמיד את היהודים. "בשם אללה הרחמן והרחום, ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה," שהרי מחמד אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ואז יאמרו האבנים והעצים: 'הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא מאחוריי, בוא והרגהו.'" (חדית' אל-בח'ארי ומסלם).

  4. חזון ערביי ישראל (2006): ערביי ישראל מגדירים עצמם: "אנו הערבים הפלסטינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה, חלק מהעם הפלסטיני והאומה הערבית ומן המרחב התרבותי הערבי, האסלאמי." ערביי ישראל אינם מכירים בזכות העם היהודי למדינה: "הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית שנעשה בדמוקרטיה לשירות יהדותה מציב אותנו בעימות עם טבעה ומהותה של המדינה." ומטרתם: חיסול המדינה היהודית.

  נקווה שבספר שיצא לאור יתוקנו כל הליקויים.

אז הנה בשנה ה-68 למדינת ישראל הספר יצא לאור.

ספר האזרחות החדש הוא עב כרס 513 עמודים, (הייתי מקצרו בחצי) וניכר שהושקעה עבודה רבה בכתיבתו. הספר מקיף את כל הנושאים הקשורים לתחום המדינה והחברה, ולמרות הביקורת דומה שנעשה בו מאמץ רב להיות מאוזן ולשקף את מגוון הדעות.

אני, אנסה לבדוק את הספר החדש שיצא לאור. מה יש בו, ולא צריך להיות בו, ומה אין בו, וצריך להיות בו. נתחיל בפירוט החסר. מה אין בו, וצריך להיות:

הנאראטיב הערבי-מוסלמי החסר

פרופ' אסעד גאנם, הגזען הערבי-מוסלמי-סוני (מסרב לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס ובדברי המופתי של הפת"ח, לפיהם יש לחסל את ישראל ולרצוח את כל היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי), העובד כמרצה למדע המדינה באוניברסיטת חיפה, עומד בראש המאבק נגד הספר החדש בנימוק שהוא אינו משקף את הנרטיב הערבי-מוסלמי, והוא מרכז בתמיכת ועדת המעקב של ערביי ישראל צוות של כ-30 אנשי חינוך להכנת חוברת ייחודית אותה הוא מתכוון לפרסם לקראת פתיחת שנת הלימודים הבאה במגזר הערבי. ("הארץ" 12.5.16)

פרופ' גאנם צודק. יש אמנם בספר התקדמות רבה בהצגת הנאראטיב הערבי לעומת ספר האזרחות הקודם, אבל עדיין רובו פשוט חסר.

מבין ארבעת עמודי הנאראטיב הערבי, שלושת הראשונים 1. תורת מוחמד. 2. האמנה הפלישתינאית. 3. אמנת החמאס. (ראו פירוט למעלה) חסרים בספר לחלוטין.

העמוד הרביעי, "חזון ערביי ישראל" מוצג בספר, אבל לא במלואו.

 בטקסט העוסק ב"מסמכי החזון של ערביי ישראל" נאמר שמטרתם הפיכת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה". והמושג הזה "מדינת כל אזרחיה" מוסבר בספר כתביעה להקמת מדינה דו-לאומית, ולא היא.

המושג "מדינת כל אזרחיה" בתביעה הערבית אינו מוצג נכון. כי השם "מדינת ישראל" מראה את השייכות ל"עם ישראל".

מבחינתם אם המדינה נקראת "ישראל" היא אינה שייכת גם לערבים, לפלישתים או ליבוסים. לכן הפירוש הנכון מבחינתם למונח "הפיכת המדינה למדינת כל אזרחיה" היא הפיכתה  ל"מדינה ערבית-מוסלמית", ואת ההבחנה הזאת יש להוסיף בצורה ברורה לספר.

בהקשר לכך, בפרק העוסק בזהות הערבית חסר דיון במהות ההגדרה "אומה ערבית", לעומת "אומה מוסלמית", ומאבק הדמים הניטש כיום בעולם הערבי-מוסלמי בין שתי האידיאולוגיות הללו.

אם נסכם, כפי שתבענו לפני שנים בפני אדר כהן, יש להוסיף לספר החדש את שלושת עמודי הנאראטיב החסרים, ולעדכן את העמוד הרביעי.

יש להעריך את כותבי הספר על כך שלמקורות הסכסוך הערבי-ישראלי הכניסו גם את המימד הדתי, סיבה שנעדרה לחלוטין מהספר הקודם, אבל כאמור קודם רק השלמת ארבעת העמודים בספר תסביר ותנהיר יותר את המימד הדתי לסכסוך.

לא יעלה על הדעת שתלמיד יהודי בבית ספר של מערכת החינוך של מדינת היהודים יישאר בור, ולא יכיר באופן מלא את הנרטיב הערבי על ארבעת העמודים שלו.

קיימת חובה ללמד בשיעורי אזרחות את ארבעת המרכיבים המהותיים של הנרטיב הערבי.

פרשת אלטלנה יוק

אולי בגלל הביקורת שנמתחה על טיוטת הספר שבה נכתב כי הטבעת אלטלנה ורצח רבין היו "פשעים אידיאולוגיים", נעלמה מהספר כליל פרשת אלטלנה. מן הראוי היה להוסיפה כדוגמה לסכנה לדמוקרטיה כאשר מתקיים פוטש מזוין נגד ממשלה חוקית בעיצומה של מלחמה.

מן הראוי היה להזכיר גם את שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל שחלקם ערקו מצה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור, שאפילו נשיא חצי המדינה ראובן ריבלין מסרב לפעול להנצחתם.

פלשתינה – השם, ההתנגדות לו, וקבלתו

יש להעריך את כותבי הספר על הכנסת התוספת שלא היתה בספר הקודם, והיא הכנסת סקירה היסטורית של המונח "פלשתינה". מי המציא את המושג (הרודוטוס), ומי השתמש בו (הדריינוס קיסר), אבל חסרה סקירה על יחס הערבים למושג הזה, יחס שהשתנה מהתנגדותם הראשונית לקבלת השם "פלישתינאים", כאשר מנהיג ערביי ירושלים עארף אל עארף שטבע את הסיסמה "בשם הערבים נלך ובשם הערבים נמות" התנגד להיקרא "פלישתינאי" כינוי שלטענתו שייך ליהודים, ולכן הוא תבע להיקרא "סורי דרומי", וביחד עם המופתי של ירושלים מוחמד אל חוסייני הקים את הארגון המייצג של ערביי א"י וקרא לו: "הועד הערבי העליון", ולא הועד הפלישתינאי, עד לאימוצו של השם "פלשתינה" מאוחר יותר מטעמים פוליטיים.

את הסקירה הזו יש להוסיף לספר.

מלחמת השחרור

 חבל שהספר משתמש בשם "מלחמת העצמאות", ולא בשם "מלחמת השחרור". השם מלחמת השחרור מתאים יותר, ומן הראוי היה להשתמש בו.

"מלחמת השחרור" הביאה לשחרור העם היהודי משלטון עם זר, ושחרור חלק מארץ ישראל מכיבוש ערבי.

בהקשר למלחמת השחרור ותוצאותיה כאשר מדובר על הפליטים הערבים, מן הראוי היה להזכיר כי כל שטחי א"י שנכבשו ע"י הערבים (העבר-ירדנים והמצרים) נותרו נקיים מיהודים.

העמים החסרים בספר

בטקסט העוסק במיעוטים במדינת ישראל נכתב כך: "במדינת ישראל חיים יהודים, ערבים, מוסלמים ונוצרים (שחלקם מגדירים עצמם ארמים), דרוזים, וצ'רקסים."

משום מה נשכחו העמים הבאים החיים במדינת ישראל:

1. רוסים פרובוסלבים (דתיים וחילונים) למעלה מ- 300 אלף.

2. טטרים-מוסלמים. כ- 15 אלף (מספר הגדול בהרבה מאשר מספר הצ'רקסים 5000).

3. ארמנים, כ- 7000 ארמנים.

3. העם השומרוני כ-750 נפש.

במו כן לא מוזכרת כלל בספר הדת האחמדית, דתו של ראש הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) אימן עודה, דת שמהיותה מוגדרת באיסלם כדת כפירה אינה יכולה להתקיים בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים, (כ-13 מיליון קמ"ר, 23 מדינות) ויכולה להתקיים רק תחת השלטון היהודי-ציוני.

את כל אלו מן הראוי להוסיף לספר.

עבר הירדן הדוגמה החסרה למדינה דו-לאומית

בספר מובאת בלגיה (המחולקת לפלמים ולוולונים) כדוגמה למדינה דו-לאומית. חסרה הדוגמה של מדינת עבר הירדן המחולקת לעם הערבי-מוסלמי העבר ירדני, ולעם הערבי-מוסלמי פלישתינאי. כדוגמא למדינה בה המיעוט, העם הערבי-העבר-ירדני, שולט ברוב, העם הערבי-פלישתינאי.

על הדת הדרוזית

בפרק פרק ט, העוסק בערבים, בדרוזים, ובצ'רקסים, כתוב על הדרוזים שהנביא יתרו הוא נביאם. משום מה לא מוזכר כי זו עובדה השנויה במחלוקת. ח"כ לשעבר, הדרוזי סעיד נאפע (הנמצא כעת בכלא) הצהיר תמיד כי הזיהוי של נבי שועייב עם הנביא יתרו הוא רק המצאה יהודית-ציונית.

בנוסף לא מוזכר כלל בספר העיקרון הדתי המרכזי שקבע את גורל העדה הדרוזית להיות נרדפת וחיה רק בשולי החברה במקומות מבודדים בהרים – והוא האמונה באלוהותו של אל חכים באמר אללה, אמונה המנוגדת להגדרת האל באיסלם, שכתוצאה מכך נהפכה הדת הדרוזית לדת נרדפת שאינה זכאית אפילו לחיות תחת חוקי ההשפלה של "בני החסות" כשאר "עמי הספר".

החסר בפרק על השסעים במדינה:

בסעיף על השסע הלאומי נאמר כי התחיל במאה ה-19 ולא היא. השסע התחיל עקב ראיית המוסלמים את היהודים כחייבים להיות בני חסות מושפלים של האיסלם. בסקירת הסכסוך הישראלי ערבי נעדר לחלוטין האלמנט של הגזענות המוסלמית כלפי היהודים.

בסקירה על חוזה אוסלו לא לא מוזכרים דברי עראפאת ש"חוזה אוסלו" עבורו דומה ל"חוזה חודיביה" – ההודנה – שביתת הנשק לעשר שנים שחתם מוחמד עם אבו סופיאן מנהיג הכופרים אנשי מכה, עד שיתחזק.

וכמובן לא מוזכר כלל שהאמנה הפלישתינאית מ-,1964 שאמורה היתה להתבטל עם הסכם אוסלו, לא בוטלה למרות ההבטחות.

בסעיף על השסע דתיים חילוניים נאמרת אמירה תמוהה מפי פרופ' אליאב שוחטמן ״ההלכה היהודית עצמה שוללת אכיפת קיום מצוות בכוח.״ אמירה טיפשית שמן הראוי למחקה, ולעומת זאת יש להוסיף את תיאור "ארבע מיתות בית דין" על פי ההלכה.

בהמשך הפרק על השסע דתיים חילונים נכתב בספר על "אלימות על רקע השסע הדתי כגון יידוי אבנים על מכוניות הנוסעות בשבת ורצח שירה בנקי במצעד הגאווה ב-2015, אבל חסר דיון נרחב יותר על יחס הדת לאפליית הלהט"בים, ומן הראוי היה להוסיפו.

בסעיף על ה"שסע העדתי" יש לשרש ראשית את המונח "מזרחיים" ולקבוע במקומו את המונח "יהודי ערב והאיסלם", שהרי רוב יהודי ערב הם "מערבייים" (מוגרבים).

דבר נוסף, בתיאור הסיבות לפער העדתי, הכתוב מדבר רק על "חוסר בהשכלה פורמלית" של יהודי ערב, ולא מוזכר כלל אחוז האנאלפבתיות הגדול של העולים מארצות ערב למעלה מחמישים אחוז.

למותר לציין שלא מוזכרת כלל הגזענות האנטי-אשכנזית העולה כפורחת והופכת לגזענות אנטי-שמית ואנטי-ציונית. את כל אלו יש להוסיף.

מה יש בו ולא צריך להיות בו

מה להוריד

בתחילת הספר יש פרק העוסק בהצדקות לקיום מדינה יהודית. זהו פרק מיותר לחלוטין. בשום מדינה בעולם לא לומדים מה ההצדקה לקיומה, ושום עם אינו נדרש להצדיק את קיומו.

העם היהודי ומדינתו אינם צריכים הצדקה. עצם הדיון הוא טעות דידקטית-חינוכית גדולה מפני שעצם השאלה מעלה תהייה אולי יש צדק בקרב התובעים את חיסולה.

את המאבק בגזענות הערבית-מוסלמית ובגזענות חוגי הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני השוללים את קיום העם היהודי והלוחמים לחיסול מדינת היהודים יש לעשות בהתקפה נגד הגזענות ולא באפולוגטיקה.

הפסוקים מהמקורות הדתיים

כנראה בגלל עליית אחוז היהודים הדתיים, והערבים המוסלמים והנוצרים – רצו מחברי הספר להביא בכל נושא מיבחר פסוקים מן המקורות היהודיים, הנוצריים, והמוסלמיים. לעיתים זה מיותר לחלוטין, ולעיתים אף מביך, ועדיף שלא היו מביאים אותם כלל.

בפרק על שיטת הבחירות היחסיות מובאים למשל דברי הרב קוק בזכות השיטה. מן הראוי היה לציין שהרב קוק התנגד באופן מוחלט להשתתפות נשים בבחירות.

טוב עשו עורכי הספר שהורידו את המובאה מהאיסלם שהיתה בספר הקודם באזרחות על הצדקת הפלורליזם. בייחוד את המסקנה שלה: "קיומם של זרמים אלו מבטא את חופש הדעה והביטוי באיסלם," אבל עדיין נותרה בספר החדש המובאה האמורה להראות על "כבוד האדם" באיסלם. אמירה שמן הראוי היה לא להביאה שכן במונח "כבוד האדם" אין מדובר על כבוד "האדם היהודי" שהוא בחינת קוף וחזיר שיש להרגו. באותה מידה המובאה על "שוויון בני האדם באיסלם," הוא פשוט שקרית ומגוחכת, ומוטב היה שלא להביאה.

אפילוג

הספר כל כך גדוש ומלא שנשאלת השאלה מתי בכלל יספיקו התלמידים ללמוד אותו?

מרכז רבין – יום הזיכרון 2016

ביום הזיכרון השנה החלטתי לנצל את ההזדמנות של ביקור חינם ולראות לראשונה את מרכז רבין.

http://www.rabincenter.org.il/Web/He/Default.aspx

לפני הכניסה לבניין יש גן יפהפה ומעוצב של עצי זית הגזומים באחידות. הגן מוקדש לזכרו של המלך חוסיין הראשון, מלך עבר הירדן.

בניין המרכז עצמו הוא ענקי, יש אומרים מגלומני, והוא חולש על כל הסביבה. מרגיש חו"ל.

הכניסה המוזרה לבניין היא מגרם מדרגות תלול וגבוה. אל דאגה יש גם מעלית בה עולים ומגיעים לקומת הכניסה.

מקומת הכניסה יצאתי למרפסת הענקית הצופה על נוף מדהים. למלא רוחב העין נשקפות תל אביב ורמת גן הנראים מצפון מזרח. המראה ממש מנהטן.

והנה באה הצפירה בשעה 11:00. מלמעלה רואים שיש מכוניות שממשיכות לנוע בלי לעצור.

הכניסה למוזיאון עצמו משונה. עליה במעלה מדרגות תלול, ומשם ממשיכים לאורך המסלול כאשר כל צופה מצויד במכשיר עם אוזניות המסבירות את המוצגים.

התצוגה מראה את כל ההיסטוריה הפרטית של יצחק רבין כאשר בתחילה יש פריטים אישיים שלו מן הילדות. שמתי לב לפרט מעניין. על אלבום הבולים כתוב: שייך לרחל ויצחק רבין-כהן. הילדים צרפו לשמם את שמות המשפחה של האב רבין, ושל האם רוזה כהן.

במקביל להיסטוריה הפרטית מוצגת ההיסטוריה הציונית. כן, ומוזכר גם סיפור אלטלנה, וכן, גם מוזכרים שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל בפרשה.

התצוגה במוזיאון מאוזנת ולדעתי יש בה תרומה חשובה לכל תלמיד או תייר הרוצה להכיר את ההיסטוריה הציונית.

בסוף המסלול חדר זיכרון מוחשך עם אורות מנצנצים, ועל הארץ הכתובת: "אני, מספר אישי 30743, רב־אלוף במילואים, יצחק רבין, חייל בצבא ההגנה לישראל ובצבא השלום."

אני אישית אינני מבין את המילים "צבא השלום" או "קורבנות השלום".

למרות שביום הזיכרון הכניסה היתה חינם (כרטיס עולה 50 שקל) המוזיאון היה כמעט ריק. מעניין כיצד ימשיכו למממן את הפעילות בו.

נ.ב. בכל המוזיאון לא מוזכר שם המשפחה המקורי – רוביצוב.

מרים סיבוני-רגב – ההָגמוניה המערבית (מוגרבית) ניצחה

פולחן האלילה הבֶּרְבֶּרִית מימוּנה במקום האחד במאי

שרת התרבות מרים סיבוני-רגב המתנאה בבורותה ("איני קוראת את צ'כוב") התנאתה בניצחון תרבותה המערבית (מוגרבית) באמרה: ההָגמוניה השתנתה (כך ההָגמוניה). ואכן השנה ניצחה התרבות המערבית (מוגרבית) בגדול, כאשר הפולחן הבֶּרְבֶּרִי לכבודה של האלילה הבֶּרְבֶּרִית מימוּנָה, נהפך לדבריה של שרת התרבות לחג לאומי בישראל. לא ברור רק של איזה לאום.

הפולחן הבֶּרְבֶּרִי לכבודה של האלילה הבֶּרְבֶּרִית מימוּנָה, דחק השנה כמעט לחלוטין את חג האחד במאי.

השרה הבטיחה לנו גם לראשונה מוזיקה מערבית (מוגרבית) בעת טקסי יום העצמאות, הבטחה שהגשימה בחלקה.

פולחן, המנון, ולאום תלויים הרי ברוח הזמן.

האינטרנציונל – התרגום המוטה של אברהם שלונסקי

אפלטון ב"פוליטיאה" – ספר המדינה, מסלק ממדינתו הטוטליטארית-אוטופית את המשוררים. המשוררים, טען אפלטון, פועלים על הרגש. הרגש מסכן את השכל ואת שיקול הדעת. השירה היחידה שיש להשאיר במדינה היא ההימנונים: "אין להכניס למדינתנו שום שירה חוץ מהימנונים לאלים ושירי תהילה לאנשי שם."

הימנון אמור תמיד לשקף את האידיאולוגיה של מי ששר אותו, ולאור זאת שינוי האידיאולוגיה יביא מיידית לשינוי ההימנון. גם תרגום מילות ההמנון הוא פועל יוצא של האידיאולוגיה של המתרגם.

הנה המקור הצרפתי (הבית הראשון והפזמון):

L'Internationale

Debout, les damnés de la terre

Debout, les forçats de la faim

La raison tonne en son cratère

C'est l'éruption de la fin

Du passe faisons table rase

Foules, esclaves, debout, debout

Le monde va changer de base

Nous ne sommes rien, soyons tout

C'est la lutte finale

Groupons-nous, et demain (bis)

L'Internationale

Sera le genre humain

שלונסקי תירגם את האינטרנציונל תרגום יפה, מלבד הפזמון. האידיאולוגיה הציונית-סוציאליסטית של שלונסקי, חייבה אותו ל"עבֵּד" ולשנות את הרעיון האידיאי המובע בפזמון.

ניתן כמובן להתווכח על טיב התרגום במילה שבחר שלונסקי – "נחרימה", שכן במקור הצרפתי לא נאמר נחריבה, ולא נחרימה, אלא, שמהעבר נעשה "שולחן נקי" (טאבולה רזה).

הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל

קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה,

עַם עֲבָדִים וּמְזֵה רָעָב;

אֵשׁ הַנְּקָמוֹת הַלֵּב לִחֵכָה,

לִקְרַאת אוֹיֵב הִכּוֹן לַקְרָב!

עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְסוֹד נַחְרִימָה,

מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעוֹל!

אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה:

לֹא כְּלוּם – מִתְּמוֹל. מָחָר – הַכֹּל!

          זֶה יְהִי קְרָב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם

          עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנַל יֵעוֹר, יִשְׂגַב אָדָם.

הנה התרגום מילולי של הפזמון:

C'est la lutte finale

Groupons-nous, et demain (bis)

L'Internationale

Sera le genre humain

זה יהיה מאבק אחרון,

נתלכד ומחר

האינטרנציונל (הבין לאומיות)

יהיה המין האנושי כולו.

רעיון איחוד המין האנושי וביטול הייחוד הלאומי לא יכול היה להתקבל על-ידי נושאי דגל הציונות-הסוציאליסטית, שנלחמו מלחמה קשה באידיאולוגיה הקומוניסטית והבונדיסטית ששללה את הציונות. הציונים רצו להקים סוציאליזם במדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל ולא להקים סוציאליזם אינטרנציונליסטי שבו ייעלם העם היהודי. לכן שלונסקי חייב היה לשנות את המקור ובתרגומו מופיעות מילים סתמיות על היחיד במקום הרעיון הקולקטיבי:

זֶה יִהְיֶה קְרַב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם

עִם הָאִינְטֶרְנָצְיוֹנַל יַעוֹר, יִשְגָב אָדָם.

אידיאולוגיה דומה, של הדגשת הייחוד של "העם הסובייטי" היא, היא שהביאה את סטלין לבטל את ה"אינטרנציונל" כהימנון בריה"מ ב-1944, תוך כדי המלחמה בנאצים (שהרי גם הנאצים קראו לעצמם "סוציאליסטים" – "נציונל-סוציאליזם").

ציפורה מסריחה

לציפורה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר לא עזרו כל ריקודי ה"מה יפית" שלה בפני הערבים-המוסלמים. בעת הופעתה בהרצאה בארה"ב הותקפה כמסריחה.

ידוע הרי לכל האנטישמים שהיהודים הם מסריחים. שום בושם או ריקוד "מה יפית" לא ישנה את דעתם.

http://rotter.net/forum/scoops1/306947.shtml

עוזיאל הלפרין – עוזי אורנן – הבלשן הגזען – עכשיו גם היסטוריון

כבר כתבתי כאן על הבלשן עוזיאל הלפרין הידוע יותר בשמו עוזי אורנן (בחר לקרא לעצמו ע"ש ארוונה היבוסי-הכנעני), שבדומה לבלשנים הגרמנים שקדמו לו, שהפכו תורה בלשנית המבדילה בין שפות אריות לשמיות לתורה גזענית המבדילה בין הגזע הארי לגזע השמי, הפך את תורתו הבלשנית בעברית לתורה גזענית אנטישמית שלפיה אין בנמצא עם יהודי, ולכן יש להביא לסופה של מדינת היהודים.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01049.php

והנה, בדיוק כקודמיו הבלשנים הגרמנים, האידיאולוגיה האנטישמית שלו מביאה אותו עכשיו להיהפך גם להיסטוריון.

הסיפור על יציאת מצרים הוא מיתוס, כותב הלפרין-אורנן. ("מיתוס שנותן תקווה", "הארץ", תרבות וספרות 6.5.16), בדרך כלל עמים יוצרים מיתוסים של גיבורים ולא של עבדים, לכן, הוא מסביר, המיתוס הזה לא נוצר בימי בית ראשון, אלא בזמן שהחברה היהודית היתה במצב של עבדות, והמיתוס נכתב בתקווה שאלוהים יבוא ויציל אותם מעבדות, אם רק ידעו לציית לו כראוי ולשמור את מצוותיו.

בעולם העתיק, מסביר הלפרין-אורנן, היה מקובל שכל ארץ והעם שלה יש להם זכות לקיים את ארצם ובו עמם. "תפישת 'עם וארץ' כמקשה אחת מקובלת לכל אורך ההיסטוריה, (ואפשר לקרוא לה תפישת מולדת')".

מובן ש"ההיסטוריון" מתעלם לחלוטין (בגלל האידיאולוגיה שלו) מההיסטוריה הממשית, ומעלים את דוגמת הכיבוש הערבי-מוסלמי וההתנחלויות הערביות שמחו את העמים הקודמים שישבו בהם. (היום השטחים הכבושים ע"י הערבים הם רק 13 מיליון קמ"ר. בעבר היו הרבה יותר, כאשר הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, האיטלקים, המלטזים, היוונים, הגיאורגים, הארמנים, ולאחרונה הדרום סודנים והכורדים – הצליחו לסלק את הכיבוש הערבי-מוסלמי ולבטל את ההתנחלויות הערביות).

"גם לפי עקרונות האו"ם," מוסיף הלפרין-אורנן, "כל מדינה מתקבלת כמות שהיא כולל העם היושב בה, גם אם המקור למצב זה אינו לפי האמונות הדתיות, אלא לפי התפישה שלכל אדם (ולכל עם בעקבות זאת) יש זכויות שוות, והשוויון בין בני האדם הוא העיקרון הראשון במעלה."

"המיתוס של יציאת מצרים וההתנחלות בארץ," מדגיש הלפרין-אורנן, "הורס את הסדר הקיים בעולם, שלפיו, עקרונית, ארץ ועם הם יחידה אחת שאין לפרקה."

"על ידי שחרור העבדים והעברתם לארץ אחרת," הוא מדגיש, נוצר מצב ש"עם" ו"ארץ" אינם יחידה שלמה אחת, אלא אלה הם שני דברים נפרדים ואלוהים הכל יכול הוא היחיד שיכול לקחת "עם" ולשתול אותו ב"ארץ" שבחר".

הבנתם? הציונות הורסת את הסדר הקיים בעולם, שהרי לדידו של הבלשן-ההיסטוריון אין בכלל עם יהודי, והמיתוס השקרי הזה של יציאת עם ישראל ממצרים הביא לכך ש"העם היהודי" (שאינו קיים) שתל את עצמו בארץ הערבית-מוסלמית שבחר לו.

מיתוס יציאת מצרים הזה, קובע "ההיסטוריון", הוא הרסני לעולם, ולכן צריך ללחום נגדו, עד לביטולה של מדינת היהודים.

ביקור בטריזנשטט

"הביקור עלה יפה מאוד," סיפר המבקר: "המצב הרבה יותר טוב ממה שחשבתי. יש אצלם דגש על חינוך ועל בריאות והם שמים דגש על הפרט."

"לא ראינו עוני. מה שראינו זו האמת. חלק היה הצגה אבל אי אפשר הכול להציג."

אופס, טעות! החליפו את טריזנשטט בצפון קוריאה.

המתרשם לאחר הביקור בה, הוא פרופ' אהרון צ'חנובר.

מוסינזון – "חבורת סוד מוחלט בהחלט" והיציאה מן הארון

לאחר מותו של יגאל מוסינזון, כתבה שפרה האפרתי ספר בשם "לא תשווה" שהציג את גיבורי הספר חסמב"ה ככישלונות מזדקנים החיים על תהילת עברם.

בשער האחורי של הספר נכתב: "שנים עברו מאז פעלה חבורת חסמבה בין נופי הארץ הנאבקת, ניצחה אויבים מסוכנים וסיכלה פעולות חבלה. שרידי החבורה, קשישים נטושים, זועמים ופגועים, מנסים להתאחד עכשיו להרפתקה אחרונה בהחלט."

התיאור הפארודי של החבורה משמש ניגוד לתיאור ההרואי בסדרת הספרים המקורית. הדמות הבולטת בעיבוד החדש היא דמות המפקד האגדי ירון זהבי המתואר עתה כגבר הומוסקסואל מזדקן המכור לאלכוהול.

אלמנתו של מוסינזון, חנה מוסינזון, נזעקה וניהלה מאבק משפטי ארוך למנוע את הפצת הספר. בייחוד חרה לה השחתת דמותו של ירון זהבי והצגתו כהומוסקסואל.

בשנת 2003 דחה השופט יהודה זפט מבית המשפט המחוזי בתל אביב את תביעתה ואישר את הפצת הספר, בנימוק כי אין פגיעה בזכות היוצרים, כי אפרתי עיצבה דמויות משלה העומדות בניגוד לדמויות חסמבה.

והנה גילי מוסינזון, בנם של יגאל וחנה מוסינזון, יצא מהארון וגילה את הסוד המוחלט ביותר – שהוא עצמו דומה לירון זהבי בספרה של אפרתי.

אהוד: ואני לתומי חשבתי כי מקצוע "האזרחות" כולל, כפי שהיה בראשיתו, בעיקר את ההסברים על המיבנה החוקתי והדמוקרטי של מדינת ישראל, אכן מקצוע משעמם למדי, אבל בשום אופן הוא לא בא להחליף את מקצוע ההיסטוריה של מדינת ישראל ועם ישראל – מקצוע שאין לו שום שייכות ל"אזרחות" אלא הוא חלק מלימוד ההיסטוריה הכללית והיהודית-ישראלית.

האם כבר לא מלמדים היסטוריה בבתי הספר שלנו ולכן נזקקים לשעטנז מוזר מסוג ספר האזרחות המוזר הזה?

* * *

ביום שישי ה-27.5 אני עורכת אזכרה לשנה לאבא שלמה בבית הקברות בגבעת השלושה בשעה 12.30

איה שבא

* * *

משה גרנות

1. "עצות טובות" בקריצת עין

על "החיים ומה שלבשתי" מאת שלי גרוס, כתר 2015, 209 עמ'

סיפור המעשה ב"החיים ומה שלבשתי" ניתן לתמצות בפיסקה לא גדולה מדיי: ליבי  גרנות-בנאי (שום קשר לכותב רשימה זאת!), כתבת אופנה בכתב העת "היא", נמצאת במשבר כפול: היא על סף גיל ארבעים (הנחשב לגיל משברי), ומשרת העורכת הראשית של כתב העת, שהובטחה לה, וכבר היו לה תכניות מרחיקות לכת לגביה – הוענקה לטלי רביץ נבות (בראשי תיבות: טר"ן), אויבתה עוד מבית הספר התיכון. טלי רוצה להיפטר ממנה, ועושה כל שביכולתה להמאיס על ליבי את עבודתה. בין השאר, היא נוסעת עם האסיסטנטית שלה, צללית, לשבוע האופנה בפאריז, נסיעה שהיתה הפררוגטיבה של ליבי בתוקף תפקידה בכתב העת "היא". ולא רק זאת, לטלי (שבן זוגה נטש), יש תוכנית שטנית – לפלרטט עם יונתן, בעלה של ליבי, בתירוץ של ריאיון ל"גברים נחשקים" עבור כתב העת. הסוף הוא "טוב": נטע, חברתה הטובה של ליבי (לליבי 3 חברות נפש כמו ב"סקס והעיר הגדולה"...) מוצאת לה תפקיד נחשק אחר, והיא מתפטרת ממערכת "היא". כל הגיבורים נפגשים בחתונתה של צללית שחזרה לשמה המקורי – נועה, ושם טלי מתנשקת ומתחבקת עם ליבי ועם יונתן.

זהו פחות או יותר, אבל זה, כמובן, לא העיקר – העיקר הוא בפרטים "הלא חשובים": בספר 13 פרקים, וכל פרק  מתחיל בפריט לבוש, בושם, תיק וכד'. הרי דוגמה: "פרק ראשון – חולצת כפתורים לבנה, או: להספיק עד גיל ארבעים." בתוך הפרק חייבת להיות מוזכרת החולצה הלבנה בתוך גודש של פריטי לבוש שנועדו לגודש של אירועים – מה לבשה הגיבורה, ומה לבשו חברותיה ויריבותיה לאירועים השונים, וברור שהתיאור מלווה בביקורת על טעמן של אלו, וכן כלאחר יד מתוארים בתי האופנה המפורסמים בעולם על מרכולתם בשנים השונות. ברור שטלי מזלזלת בטעמה של ליבי בלבוש וגם בכתיבתה בתחום התמחותה, למרות שליבי אמורה להיות המומחית לאופנה בכתב העת. כמעט בכל פרק יש רשימות של "עצות טובות" בקריצת עין, וכן בשאלונים: לאישה בת ארבעים, לנערה בת שבע-עשרה, למי שמתכוננת להגיע לחתונה, פירוט סדר הפעולות למי שנכנס למלון וכו' וכו'.

הקורא ימצא גם רשימה מלאה של המשקל של ליבי מהלידה ועד גיל ארבעים. רשימה של משקאות שחברותיה אוהבות לשתות, סוגי תסרוקות, שמות בשמים, ואיזה בושם מתגבר על האחרים, פירוט מה ליבי לוקחת במזוודה לפני הטיסה, פירוט דרכי האיפור, ואופן האיפור של גיבורות הספר.

ליבי, ושאר גיבורות הספר הן גרופיות של סדרות טלוויזיה וסרטים. תמר, אחת משלוש החברות של ליבי, פסיכולוגית במקצועה, משבצת בעצותיה למטופליה ציטוטים מדוייקים מסרטים. כולן כמהות להסתופף ליד סלבס, ואלה חלק נכבד מהשיח שלהן – הן כמהו ל... ראו את... דיברו עם... ראיינו את... – אנג'ליה ג'ולי, ברוק שילדס, ג'וליה רוברטס, סטיבן ספילברג, ג'ק ניקולסון, אודרי הפבורן, ג'ון קנדי ג'וניור, קוקו שאנל, פנלופה קרוז – רשימה חלקית. המחברת מצהירה באמצעות גיבורתה, ליבי, שהיא רואה כהוריה הרוחניים את קורט וונגוט (אולי בגלל ההומור השחור שבספריו?) ואת נורה אפרון ("האימא" של "כשהארי פגש את סאלי" ו"נדודי שינה בסיאטל").

כפיצוי על כך שנמנעה מליבי הנסיעה לשבוע האופנה, שולחת אותה טלי לפאריז עם "כוהנת היופי", דורין שריקי, וכל המועמדות לתחרות הדוגמניות, כשהמטרה היא ראיונות וצילומים. ליבי מתארת את הריקנות האינטלקטואלית של הדוגמניות בנות התשע-עשרה, אשר נדמה להן שיש להן מה להגיד על כל נושא – ומייחלות שרק יראיינו אותן. לשבחה של שלי גרוס צריך לומר שהיא גם לועגת לעצמה (כלומר, לגיבורתה – ליבי).

אני מודה שנשארתי המום משפע תהלוכות האופנה, אינספור השמלות, התספורות והתסרוקות, הבשמים, המניקור והפדיקור והערצת הסלבס – שהם תמצית חייה ותכלית חייה של גיבורת הספר, ויחד עם זאת, יש להודות שהכתיבה הקלילה וההומוריסטית מושכת מאוד ומהנה.

ועוד דבר: מזמן לא קראתי ספר של סופרת שבו הגברים אינם מתוארים כמפלצות, או למצער – כקריקטורות (עמליה כהנא כרמון "במעלה המונטיפר", דורית רביניאן "החתונות שלנו", ענת גוב "עקר בית", יוכי ברנדס "וידוי" – רשימה חלקית). יונתן, בעלה של ליבי, הוא מהנדס השוקד על סטארט-אפ עם חברים, ובינתיים, עד שהמיזם יניב פירות – הוא ושני ילדיהם מתקיימים ממשכורתה של ליבי. הוא איננו חש מושפל על כך כגבר, ורק מנסה  להחזיק מעמד לנוכח הכורח של רעייתו לעמוד בקצב המסחרר של קניית מותגים, תספורות וכו', כמפורט לעיל. הוא מתואר כאיש נאה, שקול, ועיקר העיקרים: הוא מודה שאשתו צדקה כשניסתה להניא אותו מלהתראיין אצל אויבתה – טלי, "השטן שלא לובשת פראדה," והוא באמת "מבריז" לטלי, ואינו מתראיין, וכמובן – נחת רוח לליבי.

גם שאר הגברים בספר אינם מעוצבים בקווים דימוניים – ורווח לי.

2. חידות ללא פתרון

על ספרו של אמיר גוטפרוינד "הר האושר",

זמורה-ביתן, 2016, 197 עמ'

"הר האושר" ראה אור לאחר פטירתו ללא עת של אמיר גוטפרוינד, ונקל להתרשם שמדובר במקלדת המבורכת והמיוחדת שלו בכתיבת פרוזה. בסיפור המעשה ימצא הקורא הפתעות דרמטיות, ליד קטעי הומור מרניני לב. הגיבור הראשי הוא הפרופסור השוודי בן החמישים, סמואל ניטר, שנושאי מחקריו הם עגות שונות של בני אדם בהווי פוליטי חברתי קיצוני. הוא שולט בשפות רבות, ביניהן – עברית (היה מתנדב בקיבוץ בשנות העשרים של חייו). למען מחקר שהתרכז בעגה הניאו-נאצית, הוא התחפש לניאו-נאצי בעצמו (כולל מעשי בריונות שבעטיים נעצר), חדר לתוך המאורות שלהם, ונודה משום כך על ידי כל האינטליגנציה, ופוטר מהאוניברסיטה. כשהמחקר "קולות אמיתיים במרחב הנאצי" ראה אור – הוא קיבל לא רק ריהביליטציה, אלא גם קידום ופרסום עולמי, ויחד עם זאת, גם שאיפת נקם מצד אלה שחשבו כי הם חבריו לסוד.

הספר מתחיל באירוע מביך: הוא מוזמן להרצות בבית כנסת בסטוקהולם על ליל הבדולח, ובשל אי תשומת לב, הוא פוגע בקיר זכוכית שעוצב על ידי אמן בשם יעקב טורדה, פגיעה שאין לה תקנה, כי האמן נפטר – שבירת חלון בבית הכנסת – דווקא לפני הרצאה על ליל הבדולח...

סמואל ניטר הוא רווק מזדקן, שמתרועע עם צעירה ליטאית בשם נטליה. הוא מוזמן על ידי פרופסור ישראלי בשם ארנון תג, להשתתף בכנס מדעי באוניברסיטת חיפה. גם האוניברסיטה וגם המזמין אינם ראויים בעיניו, אבל מאחר שארנון תג הוא אחיו של הרב טאגבאום (המכהן בבית הכנסת בו סמואל ניטר הרס את קיר הזכוכית האמנותי) – הוא מסכים להגיע.

כאן מתרחשת קומדיה של טעויות: שירי, העובדת במשרד של דורין ("דורין – שיאי תקשורת") אמורה לראיין מישהו שמתחזה לאמן הבינלאומי מוג'יהי, ראיון שעשוי להביא לעסקה יחצ"נית מכניסה. היא טועה לחשוב שהשוודי המבוגר (סמואל ניטר), הנמצא באותו בית קפה, עזב את המקום, ושכח את נוסח הרצאתו על השולחן. היא נוטשת את האמן המתחזה, ורודפת ללא סיכוי אחרי השוודי, שבינתיים חזר לשולחן מהשירותים, ומצא שמישהו סילק לו את הניירות, להם הוא זקוק עבור ההרצאה בכנס. שירי רוצה לרצות את דורין ואת השוודי, אך כל מאמציה מסבכים עוד יותר את המצב, ובסוף מתוך ייאוש, היא נכנסת למספרה לשפר את התסרוקת שלה, ואחר כך לעשות פדיקור... הקטעים האלה מלאי הומור, בעיקר מצחיק האופן שבו שירי מתנתקת מכל חובותיה, כשנדמה לה שמישהו אינו מעריך את יופייה ונשיותה: היא מבקשת להגיע לחדרו של סמואל ניטר במלון כדי להסביר לו כי היא שמה את הקלסר עם הניירות בתיבת הדואר של הקונסוליה השוודית, וצילום של הדפים (צילום שעלה לה הון, כי ההרצאה השתרעה על עשרות עמודים) – הפקידה בבית הקפה שבו התרחשה התסבוכת הנ"ל. בטעות היא מקישה על דלת בחדר 608, שם מחכה גבר לנערת ליווי. הוא נדהם לראות שהגיעה אליו אישה לא מוכרת, ונועל בפניה את הדלת. כששירי רואה את נערת הליווי הצבועה והמפורכסת, שכן מתקבלת בברכה לחדרו של אותו גבר, היא זועמת נורא, וכי היא פחות מושכת מהמפורכסת? כדי ללמדו לקח היא עורכת לגבר הזה סדרה של הצקות – ממש תענוג!

הספר עושה מיספר נסיגות בזמן, ומתאר את מוצאו של סמואל ניטר – מסתבר שאביו, שהיה יתום, נוכלים הועידו אותו לשמש טרף לפדופיל. הוא מצליח להימלט מהמלכודת, ועובר אודיסיאה שלימה של אירועים ביבשות שונות, השתתף במלחמת צ'אקו בין פרגוואי לבוליביה שהפילה עשרות אלפי חללים, מלחמה חסרת הגיון (ייתכן שכוונת הסופר לערוך אנאלוגיה למלחמות המתחוללות באזורנו); השתתף במלחמת האזרחים בספרד, ובסוף הוא גונב את תעודותיו ופרטיו של מתנדב שוודי שנהרג בקרבות עם חייליו של פרנקו, ומהגר לשוודיה, שם הוא נושא אישה ומוליד את סמואל ואת ארון אחיו.

 נסיגה אחרת בספר עניינה – מוצאה של שירי – מסתבר שהסבתא שלה, בעקבות האירועים הקשים שעברה במלחמת העולם השנייה – נטרפה עליה דעתה ושמה קץ לחייה, ואילו סבא שלה היה מידידי אטלנטיס (אותו אי אגדי שאפלטון מזכיר בכתביו), ושירי עצמה נדרשה לטפל בכנס של ידידי אטלנטיס, שמארגן עורך דין ערבי מנצרת. אבא שלה, דויד, הוא מדען הלוקח חלק בחקר מאיץ החלקיקים בסרן שבשווייץ. סמואל ניטר מתחקה במחקריו אחרי שיחם הנלוז של הגזענים, ואילו לדויד, אביה של שירי, יש תיאוריה שהגזענות היא בעצם מנגנון הגנה, ואשר על כן, אין סיכוי שהיא תחלוף מהעולם, ולא משנה עד כמה היא אינה הולמת את התקינות הפוליטית. זאת אף זאת, דויד חושד בסמואל שאם הוא הצליח כל כך להתערות בין הניאו-נאצים – כנראה שהוא לא רחוק מהם בתוך תוכו. סמואל עצמו מודה שבהיותו בחבורת הניאו-נאצים – לא חש כלל בדיכאון, ממנו סבל לאחר שנטש אותם.

הספר מתאר התעלסויות לוהטות בין סמואל המבוגר ובין שירי הצעירה – בארץ ובסטוקהולם, ובעקבות שיחה ארוכה בינו ובין הרב טאגבאום, הוא מחליט לבוא ארצה כדי לחיות עם שירי.

דמות מעוצבת לעילא היא דמותה של דורין: פיה מלא גסויות וגידופים, אישה חשקנית, שהיו לה שני בעלים "קקה", אבל ילדה את בתה אספה (שתמיד יש לה "קקי" ברגע הכי פחות מתאים!) מתרומת זרע. היא שונאת את שירי ואוהבת אותה חליפות, ואינה יכולה לחיות בלעדיה. איכשהו מצליח הסופר לגרום לכך שדמות המונית זאת תשובב את נפש הקורא.

גם סמואל ניטר וגם הרב טאגבאום מצטטים בהערצה את שיריו של המשורר השוודי, חתן פרס נובל, תומס טראנסטרומר (שב"הווה" של העלילה – 2013 – הוא היה עדיין בחיים), בעיקר מודגשות שורותיו המצביעות על כך שאין שלימות, וטוב שכך.

על גב הספר מציינת עורכת הספר, הילה בלום, כי היו לה מיספר שאלות אל הסופר, אלא שהאיש נפטר, והשאלות נותרו ללא מענה. אינני יודע בדיוק למה העורכת התכוונה, אבל גם לי יש מיספר שאלות:

מדוע בחר אמיר גוטפרוינד להביא מוטו מדרשת האושר של ישו (מתי ה' 10-3), ובהמשך לשים בפיו של סמואל כי את ההשראה למחקריו על השיח האנושי קיבל כשביקר בכנסיית האושר שבצפון ים כנרת. הספר מסתיים בכך ששירי, הקודחת מחום, חולמת על הר האושר (מכאן גם שם הספר). אני מודה שזה התמיה אותי, כיוון שהברית החדשה היא הרי ספר הבסיס לשנאת ישראל הנוצרית.

תמיהה אחרת היא בעובדה שהסופר סטה מהאחדות המצופה בכל אמנות: רוב הספר כתוב בגוף שלישי, ופתאום, ללא כל אזהרה – הוא עובר לגוף ראשון – כך מדבר דויד, וכך מדברת בתו שירי, ויש אשר הוא עובר מתבנית של סיפור לתבנית של מחזה. המעברים האלה הם בעיניי חידה, וזו תישאר, כנראה, ללא פתרון.

* * *

ד"ר יובל ברנדשטטר

הנקמה באלביון הבוגדנית

האימפריה הערבית-מוסלמית שבריטניה

עמלה להקים במזה"ת על חשבון היהודים

תוקעת יתד דווקא בלונדון

עד שייבחר ראש ממשלה מוסלמי, האישיות המינהלית הבכירה ביותר בבריטניה היא ראש עיריית לונדון שהוא מוסלמי שכל חייו הפוליטיים נבנו על האיסלאם. ואין איסלאם בבריטניה ללא שנאת ישראל

החדשות הטובות ביותר של החודש האחרון הן שלונדון היתה רשמית ללונדוניסטן. 1.3 מיליון בוחרים, שהם בערך מיספר המוסלמים המתגוררים בלונדון, בחרו במוסלמי ממוצא פקיסטני להיות ראש העיר. עוד לא יבשה הדיו על כתב המינוי, וראש העיר החדש סאדיק חאן החל במסע להכנעת העיר לסדר היום האיסלאמי וקבע כי דונלד טראמפ, המתמודד על נשיאות ארצות-הברית, הוא אישיות בלתי רצוייה בעיר הכתר של אלביון הבוגדנית.

בוגדנית כיוון שאלביון, היא בריטניה, החתומה על מסמך המחייב אותה לסייע להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, בגדה בו תוך זמן קצר. גם לאחר שהתבררו מימדי השואה, הגבירה אלביון את עוצמת בגידתה, לטובת שיקולים של שימור האימפריה שתש כוחה, גם אם יביא הדבר לרצח שארית-הפליטה של היהודים שהגיעו לארץ-ישראל מאגן הים התיכון. את מלחמתה ביהודים שסייעו לה לנצח שתי מלחמות, ניהלה אלביון בשני מישורים, המישור הדיפלומטי הגלוי שבו התנגדה נמרצות לסיום המנדט שבו בגדה, ובמישור הביון החשאי שבו פעלו שליחיה כדי לחסל פיזית את שארית הפליטה תוך שימוש בערבים כיד מבצעת.

הבריגדיר (תת-אלוף) אילטיד קלייטון היה ציר עיקרי בפעולותיה החשאיות של בריטניה לחסל את הבית הלאומי היהודי. במאמר של העיתון הלבנוני "היום" מפברואר 1948, שהסתמך על גילויים של שירות הביון הצרפתי, סופר שקלייטון, הנציג הבכיר של הביון הבריטי בקהיר, פועל למען חלוקה אחרת מזו של האו"ם, המבוססת על פלישה של לבנון מצפון שתיקח את הגליל המערבי, סוריה שתיקח את הגליל המזרחי, מצרים תיקח את הדרום, וכל השאר ייבלע אצל המלך עבדאללה מעבר הירדן. זאת, כחלק מברית הגנה בראשות בריטניה על כל האזור מעיראק ומערבה. המוטיב העיקרי לשיתוף פעולה של כל הגורמים הוא "פלסטיין", או יותר נכון הבית היהודי הקורם שם עור וגידים תוך כדי הנסיגה הבריטית. זרוע הביצוע של מדיניות זו היא הליגה הערבית שהיא למעשה יציר כפיו להתפאר של אותו בריגדיר קלייטון.

קלייטון, אחיו הצעיר של ראש מערך הביון של הגנרל אלנבי, עומד במרכזה של רשת מסועפת של ביון בריטי ששמה לה למטרה לפרק את הסכמי סייקס-פיקו שנתנו לצרפת דריסת רגל במזרח התיכון, ולבטל את התחייבותה של בריטניה שהתבטאה בהצהרת בלפור לסייע לבניין הבית הלאומי היהודי. הם קיוו שתוצאות המלחמה העולמית השנייה ישקפו את מטרותיהם. כדי להשיג את המטרות, לא בחלו בדיווחים מגמתיים שהטעו את ההנהגה הבריטית הנבחרת, שאיבדה עניין בקולוניאליזם בשל התרוששותה של אלביון במלחמה.

קלייטון היה חבר באגודה האנגלית-ערבית, וראה במלחמתו בציונות את ייעודו העיקרי. הגיבוי של הרשת בבריטניה היו בכירי ממשל קולוניאלי בארצות ערב, ראשי כמורה אנגליקנית, חברי פרלמנט ואקדמיה עילית. 11 ארגונים התומכים הערבים ומתנגדים לציונות פעלו רק בלונדון בין 1945 ל-1948. "המועצה למען העניין הערבי" כללה למעשה את כל הבכירים לענייני המזרח התיכון במשרד החוץ, באקדמיה והתקשורת הבריטיים. בראש ה"מרכז למידע מפלשתינה" עמד מיודענו המופתי אמין אלחוסייני. ג'ורג' מנסור, סייען של המופתי שעבר להתגורר בלונדון, היה כה נחרץ באחד המפגשים, שאחד משומעיו אמר כי "יש ללמוד מן השיטות של הערבים להשמיד את היהודים ולאמץ אותן גם בבריטניה."

מתיו לונגהרסט קיווה ב-1946 כי "היהודים שלא יגיעו לפלשתינה לא יגיעו גם ללונדון, בשל החשש בפגיעה בטוהר הגזע האנגלי." גם ההשוואות מצד העילית האנגלית של הציונות לנאצים (תחום מחייה, אדמת מולדת) החלו עוד באמצע המלחמה, והתגברו מאוד לאחריה. "מבטי השנאה, שירי מולדת, הגאווה והביטחון העצמי זהים לאלו של גרמניה של היטלר," קטרג הלורד רובין מוהם.

כשהוא זוכה לגיבוי מבירת האימפריה, כשהוא מוכר ככוח המניע העיקרי שלה במזרח התיכון, סיכם קלייטון עם ראש ממשלת לבנון אלסולח שבריטניה הנסוגה ממישור החוף הצפוני תמסור אותו לידי כוחותיו של פאוזי אלקאוקג'י, על אף ואולי מפני שקאוקג'י היה קצין נאצי לכל דבר ועניין. 20 אלף לוחמים ל"צבא ההצלה" של קאוקג'י גויסו בסוריה בתמיכה ובעידוד של הבריטים. קלייטון השתמש בקשריו הטובים בקרב הערבים ובקרב ה"ערביסטים" של משרד החוץ הבריטי כדי לשכנע את ארצות-הברית לסגת מתמיכתה בתוכנית החלוקה. הוא ראה במזרח התיכון איזור איחוד שבו היהודים הם גורם שאי-אפשר לסמוך עליו וקשה עוד יותר לתמרן אותו.

עבדאללה שיחק דו-צדדי כשמצד אחד ניהל משא ומתן עם מנהיגות היישוב, ומצד שני – עם הבריגדיר קלייטון. דוד בן-גוריון היה מודאג ביותר מפעילותו התזזיתית של קלייטון והורה לערוך מעקב אחריו שכלל תפיסת מסמכים שהוזזו מביירות לחיפה לצורך השבתם לבריטניה. קלייטון תיפעל את עבד אלרחמאן אלעזאם, נשיא הליגה הערבית, שהיה למעשה סוכן בריטי, כדי לקדם את מיזם המדינה ההאשמית הגדולה שתכלול את סוריה, לבנון, עבר הירדן וכמובן פלסטיין תחת כנפיה של האימפריה הבריטית, מול האיום הסובייטי. הפעילות נמשכה למרות רצונו העז של הנציב העליון קנינגהאם לסיים את המנדט. אפילו שארל דה-גול ידע על כוונות הביון הבריטי ופעל ביחד עם המוסדות הציוניים לסכלה.

מלחמת אזרחים – החלופה האופטימית

הפעולות לסיכול המדינה היהודית התגבשו למנגנון של הליגה הערבית שהוקמה בחסות הביון הבריטי ב-1945 בהנהגתו של קלייטון, שמונה ב-1946 לנציג בריטניה בליגה. כדי לאחד את מוקדי הכוח הערביים ולמתן את מוקדי החיכוך עם הסלפיים ו"האחים המוסלמים", קידמו קלייטון ואלעזאם את נושא הפלסטיני כעמוד התווך של הסכמה.

למעשה, הסכסוך היהודי-ערבי הועצם כדי להשיג מטרות אימפריאליות, כפי שעשו הנאצים שהציגו את שנאת היהודים כגורם המאחד ביניהם ובין המוסלמים. וכך איים אלעזאם, הסוכן הבריטי לכל דבר ועניין, בעיתון הקהירי "אח'באר אליום" באוקטובר 1947: "הקמת מדינה יהודית תביא למלחמת השמדה וטבח המונים שעוד ידובר בהם כמו הטבח המונגולי והצלבני."

שבעים שנה לאחר מכן, והעורבים חוזרים הביתה לנקר סופית את גופתה המחוררת של האימפריה. בבריטניה יש בין 3 ל-5 מיליון מוסלמים המגדילים בכל יום את תחומם, דאר-אלאיסלאם, על חשבון האנגלים. מי שחשש מדילול הגזע האנגלי בהמון יהודי, מקבל עכשיו את ההמון המוסלמי. חייל אנגלי נרצח בלב הבירה הבריטית וראשו נערף, ואין פוצה פה ומצפצף. עשרות אלפי (מאיפה המיספר הזה?) נערות אנגליות נאנסות והופכות לשפחות מין בשירות כנופיות מוסלמיות – בשיתוף פעולה עם הממסד החושש מתווית האיסלאמופוביה. קבוצות פאר בכדורגל אינן מסוגלות להתקיים ללא הכסף המוסלמי, וקוראות לאיצטדיונים שלהם על שם האמירויות הערביות. רק אחד משלושה מוסלמים בבריטניה יודיע למשטרה על קשר לביצוע מעשה טרור. חלקם הגדול תומך בהכפפת בריטניה להלכה המוסלמית. עד ליום שבו ייבחר ראש ממשלה מוסלמי, האישיות המנהלית הבכירה ביותר בבריטניה היא ראש עיריית לונדון שהוא מוסלמי. ולא סתם מוסלמי, כי אם מוסלמי פוליטי שכל חייו הפוליטיים נבנו על האיסלאם. ואין איסלאם בבריטניה ללא שנאת ישראל.

הבסיס האלקטורלי של סאדיק חאן הוא במחוז טוטינג, שם משמש בקודש האימאם סולימאן גאני. גאני הקשור לארגון המוסלמי חזבּ-א-תחריר, המקדם את המדינה האיסלאמית באלביון, פעל לטובת רוצחים איסלאמים מורשעים, ונגד כל ניסיון של הממסד לזהות מוקדי טרור בקרב המוסלמים. סאדיק וגאני היו על אותה במה תשע פעמים. חאן עצמו היה עורך דינו של לואיס פרחאן – שונא היהודים משיקגו שכינה את היהודים "מוצצי-דם" – כשהלה ניסה להשיג ויזה לביקור בבריטניה. סאדיק היה היועץ המשפטי של נציגות "האחים המוסלמים" בבריטניה והגן על האימאם יוסוף אלקרדאווי, האב הרוחני של חמאס. ב-2008 נשא חאן דברים בפני ה"כינוס לשלום ואחדות עולמית" – עוד כיסוי ל"אחים המוסלמים", שבו הונף הדגל השחור של האיסלאם. את המוסלמים המתונים כינה "הדוד טום" – כינוי גנאי לשחורים המשתחווים ללבנים. וכמובן הוא תומך נלהב בחרם המוצרים נגד ישראל. הוא תמך בברונית ווארסי שהתפטרה ממשלת קאמרון על רקע העדר ביקורת על ישראל בנוגע למלחמה בעזה.

פול ווסטון, אחד מן המתריעים בשער מפני הפלישה האיסלאמית, כבר אינו מופתע. לדבריו, הבריטים הם מיעוט דמוגרפי הולך ומתכווץ בלונדון, בעוד שמוסלמים מפקיסטן ובנגלה-דש הם אוכלוסייה גדלה במהירות. בעוד שני עשורים תזכה בריטניה בראש הממשלה המוסלמי הראשון שלה וניתן להניח שהוא יבוא מאותו גזע רעיוני כמו סאדיק חאן. לא ניתן להתווכח עם הדמוגרפיה ולכן העתיד האמיתי של בריטניה הוא מוסלמי.

אלביון הבוגדנית, שבחרה לאמץ אל ליבה את האיסלאם ולדחות את היהודים ואף לסייע בחיסולם – באה על עונשה. כי החלופה היחידה לעתיד של פול ווסטון היא מלחמת אזרחים עקובה מדם בסגנון סוריה-לבנון-עיראק – חלומו האימפריאליסטי של אילטיד קלייטון.

ד"ר יובל ברנדשטטר הוא רופא ילדים, תושב הנגב, ופובליציסט. המאמר פורסם במגזין "מראה" 384.

* * *

אורי הייטנר

1. ה"גם וגם" התובעני

אודי מנור, "יגאל אלון ביוגרפיה פוליטית 1980-1949", הוצאת דביר תשע"ו 2016, 471 עמ'

ב-2004 התפרסמה סוף סוף הביוגרפיה המיוחלת של יגאל אלון, מגדולי המנהיגים של ישראל. "אביב חלדו", פרי עטה של פרופ' אניטה שפירא היא ביוגרפיה מרתקת, המציגה את עלייתו המזהירה של האיש, מפקד הפלמ"ח, המנהיג הבולט והחשוב ביותר של דור תש"ח, המצביא החשוב ביותר של מלחמת השחרור. אלא שמשום מה הסופרת החליטה להרוג את הגיבור ב-1949. לטענתה, במלחמת העצמאות הוא הגיע לשיאו, ומאז הוא היה אכזבה, הוא לא מעניין, וכמעט השתבחה בהמתת החסד שהשאירה אותו צעיר, יפה והבטחה גדולה. ומכאן, שפשוט אין צורך בספר המשך.

במאמר ביקורת על ספרה, שיבחתי את חצי הביוגרפיה ותקפתי את בחירתה השערורייתית לקפד את פתיל חיי הגיבור בעודו באיבו. סיימתי את מאמר הביקורת בהבעת חשש, שלא יהיה מי שיעז להיכנס לנעליה הגדולות של שפירא ולכתוב ביוגרפיית המשך.

לשמחתי הרבה התבדיתי. יש גואל ליגאל. בימים אלה יצאה לאור ביוגרפיה פוליטית של יגאל אלון, פרי עטו של ההיסטוריון ד"ר אודי מנור, המתחילה בנקודה שבה מסתיים ספרה של אניטה שפירא: מ-1949 עד מותו של אלון ב-1980. וכיוון שהמעז מנצח, מנור אף הרחיב את נפח הנעליים, בביוגרפיה מרתקת, כתובה היטב, מיטיבה לנתח את ההיבטים האידיאולוגיים והפוליטיים של אלון והשקפת עולמו. סיפור המחצית השנייה של חיי יגאל אלון, כפי שבאים לידי ביטוי בספר, מפריכים את גישתה של אניטה שפירא ואת אובדן העניין באלון הפוליטיקאי והמדינאי.

בחירתה של שפירא שגויה מבחינה עקרונית. כל סיפור חיים הוא סיפור מעניין וכל סיפור חיים הוא מקיף ושלם. כאשר מציגים את סיפור חייו של אדם, ראוי שהוא יוצג בשלמותו.

היא שגויה גם בשל ראיית הפוליטיקה כתוכנית ריאליטי או כתחרות ספורט על המקום בפסגה. בספורט אף אחד אינו זוכר את הזוכה במקום השני, וכיוון שאלון לא זכה במקום הראשון, הוא חשוב כמת. זו גישה אבסורדית ובעייתית מאוד מבחינה ערכית. סיפור חייו של אלון, כפי שבא לידי ביטוי בספרו של מנור, מפריך את התפיסה הזאת, בהשפעתו הגדולה של אלון על דרכה של ישראל ועל דרכה של תנועת העבודה, שלא נפלה מהשפעתם של ראשי ממשלות. אם המשותף לספריהם של שפירא ומנור הוא כתיבה מרתקת על דמות מרתקת, הרי שהמפריד ביניהם, הוא הנטיה של שפירא לתיאור החיים הציבוריים כתוכנית ריאליטי לעומת הנטייה של מנור לתיאורם כהתמודדות בין דעות והשקפות עולם. וכך, בעוד הסיפור המרכזי בספרה של שפירא הוא התחרות האישית בין דיין לאלון, שני אבירי דור תש"ח, שני גיבורי תמונת החניכה כשהם חבוקים בזרועות יצחק שדה בעלייץה לחניתה, שהתמודדו על הבכורה – התמודדות שלאחר מלחמת השחרור זכה בה דיין והפסיד בה אלון; הסיפור המרכזי בספרו של מנור הוא על התמודדות אידיאולוגית פוליטית בין דרך שאותה ייצג אלון לדרך שאותה ייצג דיין (ואחריו פרס). ולמרות, שכפי שאציין בהמשך, אני חולק על חלק מתובנותיו של מנור, דומני שניתוח פוליטי כשלו הרבה יותר מעניין; הוא אולי פחות רומנטי ופחות צהוב, אך בעל ערך רב יותר.

"יגאל אלון, ביוגרפיה פוליטית 1980-1949" היא ביוגרפיה מרתקת על אחד המנהיגים החשובים ביותר בתולדות הציונות ומדינת ישראל – מנהיג, אסטרטג, מדינאי, מצביא והוגה דעות מדיני וחברתי ראשון במעלה.

בשנות ה-90 המוקדמות הייתי שותף להקמתה של תנועת "הדרך השלישית" שלימים היתה למפלגה פרלמנטרית. בראשית הדרך, כשהתלבטנו בשם התנועה, שקלנו לכנות אותה "תנועת אלון". יהודה הראל אף השתעשע בציור לוגו בדמות עץ אלון. בסופו של דבר, אימצנו את השם שהציע חיים גורי. גורי, חברו ותומכו של אלון, עמד בראש חבורה שהתייצבה לתמיכה במאבק נגד הנסיגה מהגולן והיתה מעין מועצת חכמי "הדרך השלישית" – "הפלמ"חניקים" כפי שכינינו אותם: גורי, עמוס חורב, יצחק חופי וצביקה זמיר. הארבעה פרשו מן התנועה עם הפיכתה למפלגה.

לא בכדי, תנועה שהתלבטה אם להיקרא על שמו של אלון, קראה לעצמה "הדרך השלישית". לא זו בלבד שתוכניתה המדינית היתה מבוססת על עקרונות תוכנית אלון בהתאמה למציאות שנות ה-90, אלא שהיא ביטאה את תפיסת העולם המורכבת, שאינה נעה לקצוות האוטומטיים, לחלוקה האוטומטית של "ימין" ו"שמאל", "ניצים" ו"יונים", אלא יוצאת מחוץ לקופסה ומחפשת פתרונות מורכבים יותר, המנסים לענות על מגוון של אתגרים ובעיות, להבדיל מן הפתרונות הפשטניים של "הכל או לא כלום".

כזו היתה דרכו של אלון. וכהגדרתו של מנור: "את דרכו של אלון הנחה עקרון ה'גם וגם' התובעני, ולא גישת ה'או-או' השטחית."

יש המתלהבים מהרומנטיקה שבהחלטיות ה"או-או" ונדים למורכבות האפורה של ה"גם וגם" שלכאורה היא "בלתי קוהרנטית", ואינה מסעירה את הדמיון. אולם בעיניי, דווקא גישת ה"גם וגם" מרתקת לאין ערוך, כיוון שהיא מקורית יותר, שבלונית פחות, מחייבת יתר מחשבה ויצירתיות ומייצרת פתרונות אמת.

תימה נוספת בספר, היא גישת ה"כלים שלובים" של אלון. המאמר של אלון "כלים שלובים" היה המצע הרעיוני של התמודדותו על ראשות מפלגת העבודה, מול שמעון פרס, שבעיצומה – הוא נפטר מהתקף לב. המאמר היה הבסיס לקובץ "כלים שלובים", שיצא אחרי מותו. הספר היה המתנה שקיבלתי מחברתי ליום הולדתי ה-18, והוא השפיע עליי עמוקות, לאורך שנים. "כלים שלובים" היא התפיסה הרחבה, הכוללת, של השקפת עולם ציונית סוציאליסטית חובקת כול, שיש בה חוץ וביטחון, חברה וכלכלה, חינוך ותרבות, עלייה לארץ וזיקה ליהדות התפוצות, דת ומדינה והכל כמכלול אחד. הא בהא תליא. זו גישה נכונה לחיים, בוודאי שזו גישה נכונה למנהיג.

עם זאת, אחת המגרעות בספר היא ההתייחסות של המחבר לכלים השלובים כאל מקשה אחת, שיש לקבל או לדחות אותה כמות שהיא, וכיוון שהוא מקבל אותה, נעדר הספר את מידת הביקורתיות והספקנות הראויה לביוגרפיה.

הספר מתאר את תרומתו הגדולה ופורצת הדרך של אלון לתחומים המיניסטריאליים שהיו באחריותו – שר העבודה, שר הקליטה, שר החינוך והתרבות, שר החוץ וכסגן ראש הממשלה הוא היה הראשון שעסק בתחום איכות הסביבה. בכל התחומים הללו באה לידי ביטוי השקפת העולם הכוללת, ברוח הכלים השלובים.

אך עם כל החשיבות הרבה מאוד של אותם תחומים, הנושא המדיני ביטחוני עמד במרכז עולמו של אלון ובמרכז ספרו של מנור. הספר החשוב ביותר של אלון, לטעמו של מנור (ולטעמי), הוא "מסך של חול" – תפיסתו האסטרטגית, המדינית ביטחונית, שאותה עיצב, ניסח ופירסם ב-1959. אלון פרסם את הספר בשנית, עם אפילוג עדכני, לאחר מלחמת ששת הימים. עובדה זו מעניינת, לנוכח המהפך שחל בעמדותיו, מתומך מובהק ברעיון ארץ ישראל השלמה, למוביל רעיון הפשרה הטריטוריאלית. עובדה זו מעידה על כך שאלון לא ראה בשינוי הזה מהפך אידיאולוגי, אלא התאמת החזון למציאות המשתנה. אלון דבק כל ימיו בשלמות הארץ כרעיון מכונן. הוא מעולם לא דיבר על שטחי א"י שהוא הציע לסגת מהם במונחי "כיבוש". נהפוך הוא, כאשר הוא דיבר על "שטחים כבושים", כוונתו לשליטה הירדנית ביהודה ושומרון והמצרית ברצועת עזה (ע' 88).

נקודת המוצא של תוכנית אלון, כפי שהוצגה בכל הזדמנות, בכתב ובעל פה, היא "היסוד המוסרי" כהגדרתו של אלון, כלומר זכותנו על א"י והעובדה שלא כבשנו שטחים לא לנו, אלא שיחררנו חבלי מולדת, שזכותנו עליהם אינה נופלת מזכותנו על גינוסר ועל ת"א. על כך נוספת זכותנו להגנה עצמית והעובדה שהשטחים שוחררו במלחמה צודקת שנכפתה עלינו, ולכן אין כל הצדקה לדרישה מאיתנו לסגת. תפיסה מרכזית בעיצוב דרכו היא ההכרה בחשיבות העומק האסטרטגי ובגבולות בני הגנה, ומכאן הגישה המחייבת ריבונות ישראלית על בקעת הירדן והגולן.

מה שהביא לשינוי בגישתו של אלון היה הנושא הדמוגרפי. במלחמת השחרור נטשו הערבים את האזורים ששוחררו בידי צה"ל וכשאלון תבע את שחרור יהודה, שומרון ורצועת עזה, היה זה בהנחה שגם אותם הם יעזבו. לכן הוא ביכה כל השנים את ההחלטה להימנע משחרורם והתנגד להסכמי שביתת הנשק. הוא העריך, שגם במלחמה עתידית התוצאה תהיה זהה: "בריחת חלק מהאוכלוסייה הערבית מזרחה חייבת להיות חלק מהתכנון הצבאי."

משהמציאות היתה שונה, הוא עיצב את תוכנית אלון עוד בעיצומה של מלחמת ששת הימים. הדבר כמעט בלתי נתפס – אדם שכל ימיו הטיף לרעיון מסוים, גיבש תוך כדי מלחמה תוכנית אחרת, המתייחסת למציאות שהשתנתה, ומציעה פשרה טריטוריאלית על בסיס דמוגרפי – ויתור על האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, וריבונות והתיישבות רבתי באזורים חיוניים לביטחון ודלילים יחסים באוכלוסיה פלשתינאית.

תוכנית אלון היא בעיניי תרומתו הגדולה ביותר של אלון להיסטוריה הפוליטית של ישראל, והפרק על תוכנית אלון הוא החשוב בספר. אף שהתוכנית מעולם לא התקבלה רשמית, עליה התבססה תוכנית ההתיישבות של ממשלות ישראל בין מלחמת ששת הימים לעליית הליכוד לשלטון. תוכנית אלון היתה דרכו של רבין גם כשחתם על הסכם אוסלו (אף שקבלת אש"ף כפרטנר מנוגדת לעקרונות אלון ולדרכו של רבין עד ההסכם) כפי שהציגם בנאומו האחרון בכנסת. זו היתה דרכה של מפלגת העבודה עד ימי ברק בשנת 2000.

לדעתי, המצב האסטרטגי והבינלאומי של ישראל היה היום טוב לאין ערוך, אילו אימצה את התוכנית ופעלה על פיה, כמצע מדיני, ביטחוני והתיישבותי. אני סבור שגם היום, חרף תמורות הזמן, תוכנית אלון, בהתאמות לשינויים שחלו, היא הדרך הנכונה שבה על ישראל ללכת.

אלון האמין שתוכניתו, שכללה מאמץ מדיני בלתי פוסק לשלום עם גורמים מתונים בעולם הערבי ובקרב הפלשתינאים, תביא לשלום. גם מנור סבור כך. אני שולל את ההערכה הזאת. הערבים שדחו על הסף את הצעות ברק ואולמרט – קל וחומר שהיו דוחים את תוכנית אלון. הערבים טרם השלימו עם קיומנו. זו הסיבה להיעדר שלום, ולא מדיניות ישראל. למרבה הצער, מציאות זו אינו עומדת להשתנות בעתיד הנראה לעין.

אלון לא קיבל את ההערכה הזאת ואודי מנור אינו מקבל אותה. בעיניו זוהי גישה דייניסטית-פרסיסטית, המבוססת על "התחפרות" והתבססות על העוצמה הגרעינית של ישראל. כך הוא מפרש את גישתם של דיין ופרס כשהם מתנגדים לכל נסיגה ושהם תומכים בנסיגה עמוקה. ובעוד הוא מיטיב לנתח את דרכו של אלון, עקב אכילס של ספרו, הוא האופן שבו הוא מנתח את דרכם: ניתוח מעניין, אך לוקה באונס פרשני של עמדותיהם המשתנות, והצגתן על פי דוֹגמה שאימץ.

ניכרת בספרו של מנור השפעת אסכולת "תורת המחנות" של "חוג אורנים" ופרופ' יגאל וגנר. בין ספרה של שפירא לספרו של מנור, יצא הספר "לקראת הימים הבאים" – קובץ מאמרים על אלון, ברוח וגנריסטית מובהקת, המציבה את אלון ב"מחנה הנכון" בהרכב כוחות חובק עולם, שתקצר היריעה לתארו כאן. מנור רחוק מאוד מדוגמטיות וגנריסטית. הוא מתאר בספר, למשל, את הערכתו הרבה של אלון לבן גוריון וקירבתו אליו חרף המחלוקות הפוליטיות והאישיות, ואת העדפתו האידיאולוגית והאישית על לבון, הגם שהוא תמך פרגמטית בלבון בפולמוס "הפרשה".

מנור מבהיר בפירוש את תמיכתם של אלון וגלילי בפרויקט הגרעין, ואת הוויכוח בינם לבין דיין ופרס כמחלוקת על שאלת העמימות. הוא קצת מעמם, לדעתי, את העובדה שב"ג עצמו היה בוויכוח הזה לצידם של אלון וגלילי. לטעמי, הוא מפריז בחשיבות המחלוקת על הגרעין, כבסיס למחלוקת האידיאולוגית בין מחנה "ההתחפרות" והססטוס-קוו למחנה "היוזמה" האסטרטגית (במלחמה ובשלום). החלוקה הזו, והאופן שבה מנור מפרש על פיה את המציאות, מושפעת מתורת וגנר. קריאת הספר לא שיכנעה אותי בצדקתה. אני גם סבור, שבהצגת המחלוקות בין אלון ליריביו אך ורק כביטוי למחנות פוליטיים אידיאולוגיים – מוגזם. הגם שאיני רואה בפוליטיקה תחרות ריאליטי, אי אפשר להתעלם מכך שיש בה גם מימד של תחרות אישית, בדיוק כפי שהיא קיימת באקדמיה, בצבא ובכל מערכת אנושית. לא "הכול אישי", אך התחרות האישית אינה "פולקלור" בלבד, כטענתו של מנור. הרי גם אלון לא כפר בקיומה של "פוליטיקניות".

מה שעוד חסר בספר, לטעמי, הוא הצגת הדינמיקה המרתקת בין טבנקין לאלון. אלון עשוי היה להיות "נסיך הכתר" ואף לזכות בביוגרפיה מלאה מאניטה שפירא (!), אלמלא דבק  בפרשת הדרכים של 1949 בטבנקין האיש, בדרכו של הקיבוץ המאוחד ובחבריו לתנועה. טבנקין ראה באלון את בן טיפוחו ותלמידו המובהק. אולם אלון גילה עצמאות לאורך כל הדרך ופרץ דרכים פוליטיות חדשות. הוא הבין לפני חבריו את חוסר התוחלת בברית המוזרה עם "השומר הצעיר" במפ"ם "הגדולה" – ודחף להיפרדות הבלתי נמנעת. הוא היה הראשון בין חבריו לאמץ אוריינטציה מערבית. יחד עם גלילי הוא הוביל להקמת המערך, בניגוד לדרכו של טבנקין, והוא מרד בו בנכונותו לפשרה טריטוריאלית. הדרמה הזאת לא מצאה ביטוי הולם בספר.

לקראת סוף הספר מצטט מנור את אהרון ידלין, שהתקומם על עיתונאי שהגדיר את אלון "האיש שלא היה" – לא היה רמטכ"ל, שר ביטחון או ראש ממשלה: "לא נכון הדבר... יגאל הוא האיש שהיה. האיש היה גדול מצביאי מלחמת השחרור; האיש שהיה מהוגי הדעות המדיניים הפוריים ביותר אחרי מלחמת ששת הימים. האיש שהיה מחדיר שאר רוח ואופקים רחבים ותעוזה וחדשנות בכל תפקיד ממלכתי. האיש היה המאחד הגדול של תנועה קיבוצית. היה יחיד סגולה בקרב המנהיגות הישראלית בתחושתו ובהכרתו כי החברה הישראלית היא פלורליסטית מובהקת."

אכן, אלון לא היה בשום פנים ואופן החמצה, אולם העובדה שלא מונה לרמטכ"ל אחרי מלחמת השחרור, לשר הביטחון ערב מלחמת ששת הימים, ולא הגיע לראשות הממשלה, היא בהחלט החמצה. לא החמצה שלו, אלא של מדינת ישראל.

אני ממליץ בחום על הספר המצוין. נפלו בספר מיספר טעויות, שראוי לנכשן לקראת המהדורות הבאות:

אלון לא "השתתף בוועדות כנסת שונות" אלא בוועדות שרים (ע' 30).

הוא היה מועמד ברשימת מפ"ם ולא ברשימת מפא"י (49).

מועמדי מפ"ם אחרי טבנקין, שעמד בראש, הם יערי וחזן ולא חזן ויערי (50).

כפר דרום אינו בפתחת רפיח אלא ברצועת עזה (262).

שמואל תמיר לא היה איש גח"ל שבקואליציה אלא איש "המרכז החופשי" שבאופוזיציה. ולכן, ביקורתו על "תוכנית אלון" לא היתה "ביקורת גם משותפיו לקואליציה הרחבה" (266).

ראש לשכת הרמטכ"ל במלחמת יום הכיפורים היה אבנר שלו ולא אריה שלו, שהיה עוזר ראש אמ"ן למחקר (312).

בעמ' 315 מוצגת הפרשה שבה ערב הטבח במעלות (15 במאי 1974) דיין ופרס הודיעו על התפטרות, גולדה עמדה למנות את רבין לשר הביטחון וברגע האחרון השניים חזרו בהם בטענה של מתיחות בגבול עם סוריה. הפרשה הזאת אכן קרתה, אך במרץ 1974, בעת המו"מ על הרכבת ממשלת גולדה, שאחרי הבחירות לכנסת השמינית (לאחר מלחמת יום הכיפורים). הטבח במעלות היה למעלה מחודש לאחר התפטרות גולדה בעקבות פרסום דו"ח הביניים של ו' אגרנט, הממשלה הייתה ממשלת מעבר (שאי אפשר להתפטר ממנה), רבין היה בשלבים מתקדמים של מו"מ על הרכבת ממשלתו, שמלכתחילה לא אמורה היתה לכלול את דיין.

ב-31 במאי 1974 נחתם הסכם הפרדת הכוחות עם סוריה ולא עם מצרים. ההסכם עם מצרים נחתם ב-18 בינואר 1974 (328). "על המחיר שישראל עמדה לשלם [תמורת שלום עם מצרים, לאחר ביקור סאדאת] נודע לכל המאוחר בינואר 1978.

בין השאר נאמר: "פינוי היישובים הישראליים." זו טעות. בינואר 1978 פורסמה תוכנית השלום של בגין, שכללה את האוטונומיה ביש"ע ואת הנסיגה הישראלית מכל סיני. אך על פי התוכנית, היישובים היו אמורים להישאר תחת ריבונות מצרית, עם כוח שיטור ישראלי חזק. רק בקמפ-דיוויד, כעבור 8 חודשים, ישראל הסכימה לעקור את היישובים (391).

הטעויות הללו תתוקנה, ואין הן מעיבות על איכותו של הספר.

גילוי נאות – שמי המופיע ברשימת התודות מעיד על כך שקראתי חלק מן הטיוטות והערתי עליהן. מחקרי "הקיבוץ המאוחד בשאלת שלמות הארץ 1973-1967" הוא מקור שצוטט פעמים אחדות בספר.

המאמר פורסם לראשונה בכתב-העת המצויין "כיוונים חדשים" 34, מאי 2016.

2. צרור הערות 25.5.16

* אין צורך להכין את המקלטים – איני שותף לנבואות הזעם על ליברמן, שכשר הביטחון יחרחר מלחמה. ליברמן לא ינהג על פי "עצותיו" באופוזיציה, וכאופוזיציה בתוך הקבינט בממשלה הקודמת, כיוון שהוא רוצה להצליח, בשל כובד האחריות שתוטל על כתפיו וכיוון שנתניהו הוא ראש ממשלה זהיר מאוד, לעתים אפילו זהיר מדי, בהפעלת הכוח.

הערכתי זו רק מחזקת את סלידתי מהדמגוגיה הביטחונית שבה נקט עד כה, כדי לשלהב יצרים ולהיבנות באופן אישי ממשברים ביטחוניים. די בכך כדי להבין שהוא אינו ראוי לתפקיד.

הוא אינו ראוי לתפקיד גם בשל התנהלותו המושחתת, במקרה הטוב על סף הפלילי, לאורך השנים. העובדה שלא נמצאו די ראיות לאישומים, וגם שאלה זו שנויה במחלוקת מקצועית, משמעותית מבחינה משפטית ופלילית, אך מבחינת ההיגיינה הציבורית, הוא לא ראוי להיות שר, ולבטח לא שר הביטחון.

העמדה שנקט בפרשת "החייל היורה" – היותו הפוליטיקאי הראשון והמרכזי שהתייצב נגד ערכי צה"ל, הופכת אותו לבלתי ראוי להיות האדם המופקד על צה"ל. מינויו, דווקא בעת הזאת, דווקא במקום יעלון, היא מסר חמור לציבור הישראלי, לחיילי צה"ל ולנוער.

בוודאי שליברמן אינו ראוי לכך ששר ביטחון מצוין כיעלון יודח כדי לפנות לו את המקום.

* כדורי הטניס של ליברמן – התנגדותי למינויו של ליברמן לתפקיד שר הביטחון נובעת מאישיותו של ליברמן ומתמיכתי ביעלון, אך היא ממש אינה התנגדות עקרונית למינוי של שר ביטחון "אזרחי". שר הביטחון אינו חייב להיות גנרל. אגב, גם לא בהכרח להיות גבר. הוא צריך להיות מנהיג ואסטרטג.

ההקשר הבעייתי של המינוי לעובדה שליברמן לא היה איש צבא, הוא שמי שמינה אותו לתפקיד לעג לו לפני שבועות ספורים על כך שהכדורים היחידים שחלפו ליד אוזנו היו כדורי טניס.

* מילה טובה על אביגדור ליברמן – אני רוצה לומר מילה טובה על אביגדור ליברמן. הוא עשה לפחות דבר חיובי אחד בקריירה הפוליטית שלו – הכניס לכנסת את אורלי לוי אבוקסיס.

* רווח לי – חששתי מאוד שיעלון יסבול מחיבוק דב מעיק של דבוקת שוקן. זיעה קרה צמררה אותי כשרק חשבתי על מחמאות שיורעפו עליו בידי החבורה הזאת. היה זה חשש שווא. רוגל אלפר: "בוגי אינו שפוי. להיות שר הביטחון של נתניהו זה לא שפוי. הוקעת 'שוברים שתיקה' כבוגדים אינה שפויה. הוא דמוקרט קטן מאוד. לחזונו לעתיד ישראל אין שום קשר עם דמוקרטיה ושלטון החוק, גם לא עם שפיות. בשטחים אין דמוקרטיה ושלטון חוק, גם לא שפיות. ... דווקא מכיוון שבוגי מבחין בין טוב לרע, הוא הבעיה ולא הפתרון. אין לו מחילה."

רווח לי.

* מחאת המילקי של רוני דניאל – מופע הרחמים העצמיים המתבכיין של רוני דניאל היה פאתטי ואגוצנטרי. אני ואני ואני, עשיתי עשיתי ועשיתי ו"אני לא יודע אם אני רוצה שהילדים שלי יחיו כאן." פינוק עצל נוסח מחאת המילקי.

אין לי ארץ אחרת. ומה שלא יהיה – אני מחנך את ילדיי לחיות כאן ורק כאן, בכל מצב. בטוב וברע.

* מצפן – לפני שבועות אחדים, בשיאה של פרשת "החייל היורה", פירסמתי מאמר בנדון שנקרא "פסיכוזה לאומית". את המאמר סיימתי בפסקה הבאה:

"ראוי להעלות על נס את שר הביטחון בוגי יעלון, שכדרכו נהג כמנהיג אמת – לא הכפיף ראש בפני האספסוף הפופוליסטי ודבק בערכיו, שהם ערכי מדינת ישראל. יעלון, שכרמטכ"ל לא חשש להביע את התנגדותו להתנתקות והיטיב לתאר במדויק את תוצאותיה, גם במחיר הדחתו מצה"ל חרף הצטיינותו בהובלת צה"ל לניצחון במתקפת הטרור, לא פחד עכשיו מהמחיר הפוליטי שהוא עלול לשלם על דבקותו בדרך הישר. והוא ישלם מחיר, אין בכך ספק, אך לשם מה יש לאדם מצפון, אם בשעת מבחן הוא יכפיף אותו לשיקולי פריימריז?"

* שבשבת – תגובתו הראשונה של ראש הממשלה לאחר אירוע "החייל היורה", הייתה זהה לזו של יעלון ואייזנקוט. הוא אמר בדיוק את מה שצריך לומר מנהיג לאומי. אבל נתניהו אינו מצפן. הוא שבשבת. וכאשר הבין לאן נושבת הרוח, הוא התמסר לזרם העכור, במפגן "מנהיגות" של חסר חוליות.

* צה"ל חוטף ילדים? – קראתי דבר סניגוריה מעניין על אוראל אזריה, "החייל היורה". "הוא ילד בן 18 שפעל תחת לחץ..."

ככל הידוע לי, צה"ל אינו חוטף ילדים, אלא מגייס גברים. הוא מפקיד ביניהם נשק, כלי הרג. זו אחריות אדירה. ולכן על צה"ל להבטיח שהשימוש בנשק יהיה ראוי, למטרות ראויות, בהתאם לערכי צה"ל ולפקודותיו. אחרת צה"ל יהפוך לכנופייה.

* כשל חינוכי – בדברי ביקורת שכתבתי על התבטאותו האומללה של רוני דניאל, שאינו בטוח שהוא ממליץ לילדים שלו לחיות כאן, כתבתי את המובן מאליו – שאיני ישראלי על תנאי. בתגובה, מישהו כתב שהדברים שלי מזכירים לו את היהודים, שהתעקשו להישאר בגרמניה אחרי עליית היטלר לשלטון.

ועוד בימים האחרונים – מישהו אחר כתב שהעובדה ש"הרשימה המשותפת" – קרטל הלאומנות הערבית, אינה שותפה בקואליציה, מזכירה לו תהליכים...

מעבר לרשעות ולציניות, יש כאן תופעה של בורות.

משהו יסודי לקוי בחינוך, בלימודי ההיסטוריה. חובה ליצור תשתית ידע והבנה מהו הנאציזם, מה היתה השואה. כי יש אנשים שכאשר יש להם נזלת, הם משוכנעים שהם חווים את חוויית תאי הגזים.

* פרופורציות – קצת פרופורציות, לסבר את האוזן, בתוך רעשי שיח השקר. מתוך מאמר של שר החינוך לשעבר פרופ' אמנון רובינשטיין בכתב העת "כיוונים חדשים":

"במהלך השנים אכן הפכה ישראל, מבחינות רבות, לליברלית יותר. הכוונה היא לנורמות מקובלות בציבור, שהשתנו במהלך השנים בהשפעת הלכי רוח במערב וגם בשל חילופי הדורות. הדור הצעיר הפך ליברלי יותר: שינוי היחס להומוסקסואלים, צמיחתה של תנועה פמיניסטית מרשימה, אכיפת החוק גם על צמרת השלטון, לצד הדאגה מגל השחיתות שנחשף לציבור – אלה הם חלק מהתופעות שציינו מגמה זו.

"על המפקפק באמירות אלה לשאול עצמו את השאלות הבאות: האם רצח החפים מפשע בכפר קאסם בשנת 1956, והעונשים הקלים שנגזרו על הבכירים האחראים לטבח, היו אפשריים בזמננו? האם חנינת הרוצחים זמן קצר לאחר הרשעתם הייתה מתקבלת היום? האם סילוקו של קצין בכיר מתפקידו בצה"ל בשל נטייתו המינית, כפי שאירע לח"כ לשעבר עוזי אבן, היה מתרחש היום? האם מגוון הדעות בתקשורת הישראלית התקיים בשנותיה הראשונות של המדינה? האם שר הביטחון יכול היה היום לשדוד עתיקות בעלות ערך בסיוע ציוד צבאי, בלי שמישהו במשטרה או בפרקליטות יניד עפעף?"

* החירותניקים האחרונים – בשנות ה-50 וה-60, תנועת החירות בראשות מנחם בגין, נאבקה לביטול המימשל הצבאי שבו היו נתונים ערביי ישראל, שכם אחד עם מפלגות שמאל כמפ"ם ו"אחדות העבודה" (אגב, תנועת החירות הייתה המפלגה הציונית הראשונה שפתחה את שעריה לחברים ערביים, כבר בהקמתה ב-1948).

האם ייתכן דבר כזה היום?

מה דעתכם?

התשובה שלי על שאלה זו מורכבת.

מצד אחד, אי אפשר לדמיין בישראל היום בדל אפשרות של מימשל צבאי. כן, ישראל אינה מזכירה היום כלל תהליכים בישראל לפני 50 ו-60 שנה. ישראל כל הזמן נעשית יותר דמוקרטית ויותר ליברלית.

אולם מצד שני, אין מצב שהליכוד ומפלגות הימין היום לא תתייצבנה באופן אוטומטי, בנושא כלשהו, בצד שאינו מצטייר כימני. כלומר, עצם העובדה שיש מתרס כלשהו, מחייבת את הליכוד באופן אוטומטי להיות מימין לו. ולכן, אילו מפלגת העבודה היתה היום בשלטון והיתה נעשית פעולה לא ראויה, לא הגונה, לא דמוקרטית כלפי ערביי ישראל, כלפי הפלשתינאים ביו"ש או כלפי מבקשי מקלט, אין מצב שהליכוד היה נאבק למענם.

חבל.

אפשר לומר שריבלין ובני בגין הם החירותניקים האחרונים בליכוד.

* התנאי של בנט – מידע ששמעתי מכלכלן שהדבר האחרון שניתן לומר עליו, הוא שהוא בדעותיו או בסביבה הפוליטית של בנט. לפני כשנתיים הוגשו לבנט, אז שר הכלכלה, ראשי הפרקים ל"תוכנית הצפון" – תוכנית לאומית חסרת תקדים לפיתוח הגליל. הדבר הראשון והעיקרי שעניין את בנט והתנאי שלו לתת אור ירוק לעריכת התוכנית, היה שמקום מרכזי בתוכה יוקדש לפיתוח המגזר הערבי. זה לא כל כך מתיישב עם התדמית הציבורית שלו, אך זו עובדה.

אגב, זה מזכיר לי תהליכים...

* אופוזיציה למדינה – תמכתי מאוד בהקמת ממשלת אחדות, כלומר בכך שיו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג יהיה שר החוץ של ישראל. זה לא הסתייע הן בשל ההתנגדות במפלגתו והן בשל המניפולציה של נתניהו, וחוששני שהדבר אינו עומד להשתנות. אבל אני שמח על דבר אחד – בראש האופוזיציה עומד אדם שהוא אופוזיציה לממשלה, אך לא אופוזיציה למדינה. אילו המחנ"צ היה מצטרף לממשלה, ראש האופוזיציה היה איימן עודה.

ואז, פתיחת מושב הקיץ של הכנסת שהוקדשה לציון יום הרצל, היתה נפתחת בנאום ראש הממשלה ואחריו נאום ראש האופוזיציה, שהיה משודר בשידור חי בכל כלי התקשורת ומסוקר בעולם כולו. ונאומו הממלכתי של ראש האופוזיציה היה נאום הסתה משתלח בהרצל ובציונות.

* מודעות עצמית – תמצית נאומו של יו"ר האופוזיציה בדיון בכנסת לציון "יום הרצל": הרצל הוא אני.

* שר חוץ מלא מלא – ישראל נמצאת במערכה מדינית קשה, שיש בה איומים והזדמנויות לרוב. בעת הזאת, יש צורך בשר חוץ רציני, עם כל הסמכויות והתפקידים שפוזרו כפרורים לשרים וסגני שרים שונים.

לא היתה כל הצדקה לכך שנתניהו לא מינה שר חוץ בהקמת הממשלה. התירוץ לפיו הוא שומר את התפקיד להרצוג, אינו רציני. היה עליו למנות שר, ולהבהיר מראש, בהודעה משותפת עם השר, שאם המחנ"צ יצטרף, הוא יוחלף. עובדה, אף ללא הודעה כזאת, לא היתה לנתניהו בעייה להחליף את שר הביטחון המצוין בראש סיעה בת 5 ח"כים, שאינו מתאים לתפקיד.

אחרי שעשה כן, ודאי שהתירוץ של "שמירת התיק" הוא תירוץ נבוב, בעיקר כשהסיכוי להצטרפות המחנ"צ או "יש עתיד" בעתיד הנראה לעין אפסי.

מדוע, אם כן, נתניהו אינו ממנה שר חוץ? כנראה שהסיבה לכך, היא שהוא הבטיח את התפקיד ליותר משר אחד, והוא פוחד מתגובת השר שייפגע מהפרת ההבטחה. ואולי הוא פשוט רוצה את שרי הליכוד מוחלשים, בלי שמישהו ינסוק, כפי שאנו למדים משיטת "קפד ראשו" החביבה על נתניהו, שהקורבן התורן שלה הוא יעלון.

* צ'ק פתוח – לקראת אחת ממערכות הבחירות, הופיעה בעמוד הראשון של "הארץ" מודעת תמיכה של אנשי רוח במרצ. בין החותמים היה המשורר נתן זך. בעמוד השני של אותו העיתון הופיעה מודעת תמיכה של אנשי רוח בחד"ש. גם מבין החותמים על מודעה זו, לא נפקד מקומו של ... המשורר נתן זך. ותמהתי – האם נתן זך זכה בפריבילגיה: הזכות להטיל שני פתקים בקלפי?

אני קורא כעת את חלקה השני של האוטוביוגרפיה של אורי אבנרי "אופטימי", ונדמה לי שהתעלומה נפתרה. אבנרי סיפר שעמוס קינן ונתן זך נתנו לו רשות להוסיף את שמם על כל עצומה וגילוי דעת שהוא יוזם, בלי לשאול אותם ובלי להראות להם את התוכן. האמת, היא שזה לא ממש מפתיע אותי. הן מזמן הצטיירה בעיניי דבוקת אנשי ה"שמאל", המדלגת מעצומה לעצומה, כעדר של אוטומטים.

כנראה שנתן זך נתן לכמה וכמה אנשים את ייפוי הכוח שהעניק לאבנרי, וזו התוצאה.

* חצי יובל למבצע שלמה – 24-25.5.91. בתוך 34 שעות, חילצו 30 מטוסי חיל האוויר וחברת "אל על" 14,400 יהודי אתיופיה, ב"מבצע שלמה", והעלו אותם לישראל. "מבצע שלמה" היה מבצע מורכב מאוד, שבמשך שנים נארג בידי סוכני המוסד ואנשי הסוכנות היהודית.

 מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, קיימת בראש ובראשונה כדי לאפשר ליהודי העולם לעלות באופן חופשי לא"י וכדי ליישב את א"י ביהודים. "מבצע שלמה", להעלאת יהודי אתיופיה, הוא אחד המזהירים שבמבצעים שעשתה אי פעם מדינת ישראל כדי להגשים את ייעודה. "מבצע שלמה" הוא ביטוי עילאי של אקטיביזם ציוני של המדינה.

את ההחלטה על המבצע קיבל ראש הממשלה יצחק שמיר. הוא דחף לביצועה, הוא עקב מקרוב אחרי ההכנות והביצוע. הוא אחראי להצלחה. אם בכל שבע שנות כהונתו של שמיר לא היה אלא אירוע זה, די היה בכך כדי שיכנס לפנתיאון הלאומי כאחד החשובים והטובים בראשי הממשלה בישראל.

* ביד הלשון: "נגע בקיר" – בני החייל השלים את מחצית הפז"ם שלו. בזמני, בעידן תקליטי הוויניל, כינינו את היום הזה "להפוך את התקליט" (כלומר סיימנו את צד א' ואנו עוברים לצד ב'). בצה"לית העכשווית, כך למדתי, אומרים "נגע בקיר". מקור הביטוי הוא תרגיל שבו החיילים (בעיקר טירונים) נדרשים לרוץ עם הציוד עד הקיר, לגעת בו ולחזור.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [73]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

עבודה [בעיניים]

 המשא-ומתן העקר בין בנימין נתניהו לבין יצחק הרצוג על כניסת המחנה הציוני לקואליציה, לא היה אלא "עבודה בעיניים" ומאחורי הגב של הרצוג. אותה עת נראֶה שכבר היתה הסכמה עקרונית עם אביגדור ליברמן על כניסתו לממשלה בתפקיד שר הביטחון. למה הדבר דומה? לגבר המנהל שתי פרשיות אהבים בו-זמנית, עם שתי נשים במקביל, מבלי שאחת תדע על השנייה. בנוסף ליתר הכישורים של ראש ממשלתנו, מנהיג הליכוד, נתניהו יכול להתהדר גם בכישרון העבודה ["בעיניים"] שלו, והוא יכול לתפוס מקום של כבוד במפלגת "העבודה".

ביטחון

אמנם נכון שכניסתו של אביגדור ליברמן לממשלה נעשית בצורה דמוקרטית, אך רבים מאלה ששמחים על כך, מסתייגים מהדמוקרטיה השוררת אצלנו ומערערים עליה. דוגמאות לא חסרות. ומי שמתריע על כך, כגון קציני המטה הכללי, בגיבויו של שר הביטחון היוצא, "חוטף על הראש." תמיכתו של משה בוגי יעלון בקצינים הבכירים שהתריעו על סכנה זו לדמוקרטיה וגילוי ניצנים של פאשיזם בארצנו, וכן התבטותו של יעלון עצמו ברוח זו, הביאו כנראה למעשה המכוער שבו ביבי "העיף" אותו מתפקידו, שאותו הוא מילא בהצלחה רבה, בידע, ברגישות ובמסירות לעם ישראל, כפי שנהג במשך עשרות שנים, כלוחם עז נפש, כמפקד מוערך, ולבסוף, כמנהיג צבאי, בתור רמטכ"ל.

ובאשר לאישיותו של שר הביטחון הנכנס, אפשר לומר – על-פי הפתגם הרומאי העתיק: הרוצה בליברמן ייכון למלחמה.

דור הולך ודור בא

פעם היתה כאן מפלגה בשם מפא"י [מפלגת פועלי ארץ-ישראל] ובראשה עמדו אישים כמו בן-גוריון, אשכול, ספיר, גולדה, מֶשֶל, ואחרים. אנשים אלה היו בעצם עולים-ותיקים, שבאו ממזרח אירופה [פרט לגולדה] בני עיירות קטנות, חלקם חסרי השכלה פורמלית, מדברים בעברית נמלצת, מעורבת ביידיש, במבטא אידישאי מעורר גיחוך. והנה, אנשים פשוטים אלה, בראשה של מפלגת מפא"י, הקימו מדינה, צבא, כלכלה [יש מאין], חקלאות ותעשייה, תוך שהם קולטים מיליון עולים, שבאין "פתרונות דיור" בשביל כולם, הם שוכנו זמנית במעברות, באוהלים, בפחונים, עד שירווח. רוב העולים עסקו ב"עבודות דחק" כמו ייעור, סיקול אבנים, וכד'. העולים מארצות ערב טענו לאפלייה ולפגיעה בכבודם, בתרבותם ובאורח-חייהם. נכדיהם וניניהם מקללים את המפלגה הזאת עד היום. ותוך-כדי כך הצליחו האישים האלה להנהיג את המדינה ולהוציאה למרחב בכל התחומים, חרף כל הקשיים. הזקנים המצחיקים הללו עמדו בראשה של מפלגה גדולה, תוססת, נאבקת על אידיאולוגיה, ערכים חברתיים, ציונות מגשימה, דמוקרטיה. ובבחירות הם זכו ב-46 מנדטים בכנסת.

בינתיים חלף הזמן והנהגת המדינה [והמפלגה] עברה לידיים צעירות יותר, הדור השני אחריהם. ולמרות שמנהיגים אלה היו כבר "צברים", ילידי הארץ, משכילים, בוגרי אוניברסיטה, הללו לא השכילו לנהל את המפלגה בהצלחה כמו קודמיהם, והתדרדרותה של מפלגה זו החלה, ונמשכת עד ימינו אלה.

אחריהם באו מנהיגים בני הדור השלישי והרביעי, ואלה הצעירים, לא מצליחים לעצור את התדרדרותה של המפלגה, ההולכת מדחי אל דחי. הם מתקוטטים זה עם זה בזעם, מאשימים, משמיצים, זורקים בוץ זה בפרצופו של זה. האם כך יצילו את המפלגה המסכנה הזאת, ההולכת ופוחתת מיום ליום, מבחירות לבחירות? על מה הם רבים? על-פי הנאמר בספר משלי: דור הולך ודור בא – ומפא"י ["העבודה"] לעולם יורדת.

רווחה

מה רוצים משר הרווחה, חיים כץ, שמאשימים אותו ב"הרצת מניות" עקב מידע פנימי על מיזוג עתידי קרוב של חברת "נצבא" עם חברת "איירפורט סיטי", ובעקבות כך הוא רכש מניות בזול – ומכר אותן ביוקר? בסך-הכל הוא דאג לרווחתה של משפחה בישראל. 

אל מלא רחמים

כל אימת שיוצא לי, להוותי, להיות נוכח בלווייה לא עלינו, או באזכרה לנפטר, ואני שומע את תפילות הקדיש ואל מלא רחמים, אני חש תחושה של אי-נוחות בלשון המעטה, ובעיקר אי-הסכמה לדברי הקילוסין והפיאור וצידוק הדין – "יתגדל ויתקדש... ויתברך וישתבח, ויתרומם ויתנשא ויתעלה ויתהלל" וכו' כלפי מי ששלח את מלאך המוות ליטול את נשמתו של האיש.

אך במיוחד מרתיחה אותי התפילה אל מלא רחמים הנאמרת בטקסי יום הזיכרון לנרצחי השואה: "אל מלא רחמים... המצא מנוחה נכונה... לששת המיליונים בני עמנו,  שנרצחו..."

אני נתקף זעם על הסתירה הזועקת לשמיים שבין "המצֵא מנוחה..." לבין אחריותו של ה"אל מלא רחמים" להשמדתם של אותם ששת המיליונים. שהרי מי שמתבקש להמציא מנוחה נכונה, הוא שהמציא שישה מיליון מיתות משונות לבני עמו – עם ישראל.

כַּרוֹבֶה היורה בידו של הרוצח הגרמני, כך הגרמני בידו של אלוהים, והוא מבצע את דברו. שהרי – "הכול נהיה בדברו."

אל מלא רחמים?

* * *

"ברמת-גן יש מי שזוכר"

דברים שנשא יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי ועורך "האומה", בערב השקת הכרך ה-י"ט של כתבי אצ"ג שנערך בבית קריניצי, רמת גן,  22.5.2016

יום חג הוא היום לעירנו רמת-גן, יום חג הוא לספרות העברית בארץ-ישראל, כאשר בתקופה כה סוערת למדינה, אנו משיקים כאן, במוזיאון לתולדות רמת-גן, את הופעת הכרך התשעה-עשר של כתבי אורי צבי גרינברג, שכל כולו רשימות ומאמרים שפורסמו בשנים 1959-1963 בביטאון העיריה – "ידיעות רמת-גן".

אבי העיר וראש העיריה הראשון שלה, אברהם קריניצי עליו השלום, הוא האחראי לכך שאחד מגדולי משוררי ישראל בכל הדורות, התגורר מראשית שנות החמישים ועד לשנת מותו ב-1981, בעירנו, בבית הקבע הראשון והיחיד שלו בארץ ישראל.

"עלי לגור בירושלים," כותב המשורר – "אבל בעיריית ירושלים אין זוכר את שמי בקשר עם בית, וברמת-גן – כנראה, שכן יש מי שזוכר."

וכך, נהפך אצ"ג גם למשתתף קבוע בביטאון העיריה, עיתון שעיקר עיסוקו כמובן – פיתוח העיר, גינון, פארקים, תחבורה, ביוב, פוליטיקה עירונית, ושאר עניינים מוניצפאליים, כאשר לצידם – הפלא ופלא – על פני עמודים שלמים, יוצאי דופן לחלוטין, באותיות צפופות, בשפה שגיבה – מזדהרים מאמרי המשורר-הפרוזאיקן, שמהם עולה זעקתו-כאבו על ענייני השעה של המדינה והאומה.

הייתי אומר – כאז, כן עתה...

והעורך, זאב אלתגר המנוח, אף מציין-מתפאר בכל גיליון – "בהשתתפותו הקבועה של אורי צבי גרינברג."

אלה היו ימים שבהם עדיין כתבי ענק הרוח הלאומי הזה לא היו בהישג יד, ומאמריו-מסותיו ב"ידיעות רמת-גן" משכו תשומת לב, היכו הדים, מעבר לגבולות עיר הגנים שלנו.

היתה לי הזכות להכיר באופן אישי-אינטימי את המשורר, כשכנו בשיכון הוותיקים. שיחות רבות ניהלתי עימו, בעת שבאתי לבקרו בביתו ברחוב המרגנית. לעולם לא אשכח את חוויות המפגשים איתו.

שיחות? – למעשה מונולוגים מתארכים, בקול רם, נרגש ומתלהם, בפי המשורר-הסופר, אשר דיבר כמו היה ניצב לפני עם רב, ולא באוזני צעיר-מעריץ-בודד שבא לבקרו, מונולוג המבכה את המתרחש במדינה, את אובדן הדרך והאמונה, שאלמלא הרעייה עליזה, תבל"א, שעצרה בעדו, שעמדה על משמר בריאותו, היה מתמשך לבלי די...

זה היה אורי צבי שבעל-פה, כהר געש מתפרץ, אורי צבי הספונטני...

אבל הדברים שהשאיר אחריו בכתובים, בין בשירה ובין בפרוזה, בין בעיתוני התנועה שעליה נימנה – תנועת ז'בוטינסקי – ובין בביטאון מוניציפלי, מקומון כפי שאומרים היום, בין במדורי ספרות שונים, ובין בכתבי עת שיסד או שהיה בהם אורח, הם מנכסי צאן וברזל של השירה וההגות החשובים ביותר של עמנו, דברי זעם ונבואה, דברי קיטרוג ואמונה, המהדהדים ויוסיפו להדהד לעדי עד.

הנה כמה שורות מאחד המאמרים שנכללו בכרך החדש, ממאמרו שכותרתו "חוכמה מדינית פשוטה", משנת 1959:

"אנו זקוקים להתרחשות הנס של הארת מוחין בחוכמה מדינית פשוטה. אז נישא בעול מלכות ישראל גדולה ורחבה, עול שהוא קשה מעול שיעבוד מלכויות, אבל עול חירות שנושא כל עם. ונדאג לקיום המדינה וכל מה שלטובתה, עד גאולת כל המחוזות השייכים לנו לעד. וחיינו יהיו כחיי כל עם עצמאי, שהעיקר אצלו: לא שיכון ובידור בלבד – אלא אדנות האומה ורווחתה – ובאותו ריח ניחוח של ארץ ישראל, שהיינו מרגישים בו בכל הדורות, לפני שזכינו להיות בגופים משוחררים על אדמתה הנכספת ולברך עליה ממש, באוכלנו את פירותיה לבטח –

הנה נתכבדתי לעלות לתורה כ'חתן תורה' בשמחת תורה בבית-כנסת ברמת-גן, וקראו לפני את הפרק:

'מעונה אלהי קדם ומתחת זרועות עולם, ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד. וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב אל-ארץ דגן ותירוש, אף שמיו יערפו טל. אשריך ישראל, מי כמוך עם נושע ב-ה', מגן עזרך, ואשר חרב גאוותך, וייכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך'..."

ואומר המשורר, על הפסוקים שציטט משירת "האזינו": "וחם בלבי בשומעי שורות אלה – הנה תפיסת האדנות העברית בתמציתה. הנה התודעה שצריכה להיות אצל כל נפש בישראל – והיא חוכמה מדינית פשוטה. בתעודת כל יהודי במדינה צריך לקבוע שורות אלה מן התורה – ותמו נבוכים קהלנו."

ביום העצמאות לפני 35 שנה הלך המשורר לעולמו ונטמן בראש הר הזיתים בירושלים, אל מול הר הבית. וקראנו את דברי הרעיה והבן במאמרם המשותף לפני כמה ימים במוסף הספרות של "הארץ", על "דממת ההתכחשות". מאמר שיש בו גם כדי לרמז על תופעת דילדול-בכלל של חיי הרוח בחברתנו הגועשת.

הגם שיש צדק רב וכאב רב בדבריהם היוצאים מן הלב של עליזה גרינברג ודוד גרינברג, הנה מנגד נשלם והולך פרוייקט הוצאת כל השירים וכל הפרוזה של יקירם-יקירנו אורי צבי גרינברג, תשעה-עשר כרכים במספר עד כה, על-ידי הוצאה כה מכובדת כמוסד ביאליק.

ודומני שאין זה מלמד על הכחשה דווקא, כי אם על מפעל ספרותי חסר תקדים בהיקפו, באיכותו, שלא ייתן לשכוח ולהשכיח את הגותו הלאומית-יהודית של ענק הרוח וגדול האומה הזה, המקטרג והמאמין הגדול, תושב רמת-גן, הלא הוא אורי צבי גרינברג ז"ל.

"השליחות הקדושה המוטלת בתקופתנו על כל איש בעיר ובכפר, במושב ובקיבוץ בישראל, היא: לעשות למען הפחת נשמה, נשמת היהדות בה ובמוסדותיה" – כך כתב אורי צבי גרינברג, כאשר פירסם ב-1959 ב"ידיעות רמת גן" ברכה לשכנו, הרב הראשי של רמת גן, הרב לנדס.

דומני שרמת-גן מפיחה נשמה יהודית ותרבותית בעורקיה בערב זה, שבו ניתן כבוד לגדול אנשי הרוח שפעלו אי פעם בתוכה, המשורר והמסאי  אורי צבי גרינברג. בכתביו ינון שמו לעדי עד.

* * *

תקוה וינשטוק

צמח חודש אייר: בוצין מפורץ

לפי ד"ר שרה'לה אורן  וד"ר חן שרמן, יועצת בוטנית

  "הבוצין" הנו צמח בר המזכיר בתבניתו נר. שמו אינו קשור לבוץ כפי שניתן לחשוב. המילה ארמית. התלמוד הבבלי מספר כי שכשבא רבי אבהו לבית הקיסר קדמו שפחותיו את פניו במילים: "רבא דעמיה ומדברנא דאומתיה, בוצינא דנהורא" – "גדול עמו ומנהיג אומתו נר המאיר."

גם בדיון אודות האישור להותיר נר דולק ליד מיטת חולה בשבת, מכונה הנר "בוצינא דנורא" (בבלי שבת ל.א). מכאן שב"בוצינא" – נוסף לשם הארמי של הנר, "שרגא".

בארץ מצויים 25 מיני בוצין. נפוץ מכולם הבוצין המפורץ, הגדל מהגליל עד לנגב בבתה, בצידי דרכים, במעזבות. הוא בולט בגובהו – עד 1.5 מטר, ועוטה באביב ובקיץ פרחים צהובים בקוטר של כ-2.5 ס"מ בעלי חמישה עלי כותרת, הדומים לשלהבות נר – ומכאן שמו. בגרמנית מכונה הבוצין "אור הקיסר", ובצרפתית "המנורה הגדולה".

הצמח דו שנתי. בשנתו הראשונה הוא מצמיח שושנת עלים גדולים, מפורצים, כמעט נעדרי פטוטרת, ובשנייה יוצא ממרכז הצמח גבעול ההולך ומגביה, ממנו יוצאים עלים קטנים ופרחים צהובים. הפרחים חיים כיממה. מרבית החרקים המפרים את הבוצין הם דבורים חובבות אבקה – שכן הפרח חסר צוף, ואחרי ההפרייה הפרח נושר. מנגנון מיוחד של התכווצות מאפשר לפרח לנשור מהצמח, כמו אחרי הפרייה. העלים והגבעול מכוסים שערות העלולות לגרום גרד בעיניים עד לעיוורון.

הבוטנאים אפרים חנה הראובני סברו שהבוצין נקרא בפי חז"ל גם "עירא". לדעתם שני אמוראים נקראו "רב עוירא" ו"רב סמא", שמות המציינים עיוורון. בני ישראל היו קרובים לטבע וקראו לילדיהם בשמות צמחים – צלף, קוץ, קורח וגם עוירא-בוצין: "דאמרו לעיל רב עוירא" (בבלי, בבא בתרא).

הצמח מרשים בגובהו וביופיו וראוי לשמש שם של ילד. אולם מאחר שנגיעה בעליו השעירים עלולה לצרוב עד לעיוורון, מכאן שמו בערבית עורור או עוועארוואר (עיוור).

בעבר יובשו עלי הבוצין השעירים לייצור פתילות לנרות. בפרק "במה מדליקין" במסכת שבת פסלו את השימוש בצמח לפתילות נר השבת, משום הסיכון הקיים בעליו. בני הזוג הראובני הצביעו על מין מידברי של הבוצין, בוצין סיני, כ"פתילת המדבר" המופיעה באותו פרק "אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן..." – על שום פרחיו הצהובים  מכונה הבוצין  גם "נר" או "מנורה".

יש סבורים כי הבוצין מזכיר בתבניתו וכן בפרחיו הזורחים את מנורת המקדש שעוצבה בנדודים בסיני. אולם העובדה כי מהגבעול המרכזי יוצאים ענפים לצדדים לסירוגין ולא אחד מול השני – סותרת כנראה את התיאור הסימטרי המוזכר בספר שמות "שלושה קני מנורה מצידה האחד ושלושה קני מנורה מצידה השני."

לצד גרימת עיוורון יש לבוצין, כמו להרבה צמחי בר, תכונות מרפאות. הוא מכיל חומר מרכך לצרכי כיוח וניקוי מערכת הנשימה. בצפון אמריקה נוהגים לטפל בבעיות נשימה על ידי עישון של עלי בוצין מיובשים במקטרת או בסיגריה. חומרים בצמח מסייעים לטיפול בבעיות במערכת השתן וברקמות יבשות. מהפרחים ניתן להפיק גם שמן לטיפול בבעיות עור.

חודש אייר – ירח זיו בלשון המקרא – דומה במובנו ל'אירו", "אור" באכדית. הוא אכן חודש של אור, מסיימת  ד"ר שרהל"ה אורן את מאמרה באופטימיות לאומית אופיינית לה. יש אור של קרני שמש, העלים שליבלבו טרם כוסו בשכבות אבק המעמעם את הירוק הרענן, והם מחזירים אורה וזיו לסביבה.השיבולים מבשילות בזהב. המדינה חוגגת שנה נוספת לעצמאותה והבוצין בשדות מזכיר את השילוב בין אור נרות זיכרון לאור התקומה.

* * *

מחקר מכנסיים בפאריס

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

צירפוני למערכת המכתב העיתי

במשלחת לבדוק אם פאריס

עדיין עומדת על תִלהּ

והוטל עליי לחקור את

מצב המכנסיים בעיר

ובכן תשעים וחמישה

אחוזים מהנשים גם

זקנות גם שמנות לובשות

מכנסיים אין שמלות

בקושי רואים פה ושם חצאית

וגם אז מקרוב מתברר שזו

מכנסיים קצרים שנראים כמו

חצאית במטרו עמדה

בחורה צהובת שיער ורזה עם

החבר שלה והחצאית הקצרצרה

שלה נראתה כמו מכנסיים

עשרה סנטימטר מהמותן

וכשבקרון היתה תזוזה חזקה

תחב החבר את כף-ידו

לכיס בחצאית הג'ינס שלה

מאחור ונשען עליה עד

הסדק ואם הסיבוב היה חזק יותר

היה מפשיט אותה או רק

גולש מלמטה לרקטום ולקוס

זה מצב החצאיות בפריס

פלוס שלוש שלבשו גברים

אחד אשכנזי שמן קרח בשמלת נזיר

בודהיסטי כתומה וצמה ואחד סקוטי

צעיר בחצאית צבעונית מבד משבצות

סקוטי ואחד חג' מוסלמי גדול במטרו

בשמלה חומה בהירה עם שרוולים וכיפה

גדולה סרוגה לבנה לראשו אפשר

לשער שעשרה אחוז מלובשי

החצאיות בפאריס הם

גברים וכך גם אחוז היפהפיות השחורות

כפחם שאי אפשר לחלום אותן ערומות

כי הן חושך נשארים רק הבגדים

שלהן והייתי יכול להמשיך במחקר

אבל עיניי כבר עששות מלהביט

בחורות יפות יש בפאריס

בחורות עוד יותר יפות יש

בתל אביב ועכשיו אני

צריך להשתין

קר ויקר בפאריס

בקושי עמד לי המטרו

פאריס, 27.10.08

פורסם לראשונה בגיליון 389 מיום 3.11.08

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ישראל זמיר

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

פרק י': אלטלנה

יום אחד הגיעה למחנה-גדעון שיירת משאיות עמוסות ארגזים, ואיצקו המ"פ, עם ברק בעיניים, נכנס למגורי "המסייעת" וביקש שנגיע בהקדם למחסן-הנשק, הפתעה ממתינה לנו.

בבוקר נשלחה משאית אל מחסני-הבגדים בקיבוצים, להבאת סמרטוטים. נשק חדש הגיע מצ'כוסלובקיה: רובים, מקלעי "שפנדאו" ומכונות-ירייה "בזה". הנָשקים מילאו גיגיות נפט, הביאו גלילי פלנלית, ערמו סמרטוטים, ולימדו אותנו איך מפרקים את הנשק החדש ומסירים את שכבות הגריז.

היינו בשמיים. לא היה לנו ספק כי הנשק הצ'כי נשלח בהוראתו המפורשת של החבר סטאלין – הוכחה ניצחת שברית-המועצות לא רק הכירה בזכויות ההיסטוריות של היהודים בארץ-ישראל אלא גם מסייעת לה בפועל להביס את אויביה.

ממיק לא הסתיר את שמחתו, ושילח דברי ביקורת בארה"ב, שאמנם הכירה בנו דה-פאקטו, אך נקטה במדיניות של "אמברגו" – איסור על שליחת נשק למדינות המעורבות במלחמה בארץ-ישראל. בריטניה וצרפת מיהרו להצטרף אליה. לדבריו, האימפריאליזם המערבי חשף את פרצופו המכוער, ולשמחתנו צ'כיה, בהוראת ברית-המועצות, התייצבה לימיננו ושלחה לנו נשק!

מניותיה של ברית-המועצות הרקיעו שחקים. ווי ראה קשר ישיר בין הצהרת גרומיקו להכרת ברית-המועצות במדינת-ישראל.

שלמה באום מכפר-יחזקאל, שכעבור שנים היה לסגנו של אריאל שרון, מפקדה של יחידת 101, חשד ברוסים שיש להם כוונות לכבוש את המזרח-התיכון ולהשתלט על הנפט. להערכתו, אימפריאליזם רוסי מתכוון להחליף את האימפריאליזם הבריטי.

הבעתי את דעתי כי ברית-המועצות ממשיכה את מלחמתה באימפריאליזם הבריטי, ורואה בישראל פוטנציאל לכינונה של "דמוקרטיה עממית" במזרח-התיכון, בראשותן של מפלגות הפועלים.

ניקינו נשק, התווכחנו ולא אחת מצאנו עצמנו פוצחים בשירים רוסיים, כשיתר החיילים מצטרפים ברצון. היתה זו שעתה היפה של ברית-המועצות, אפילו אוייביה המושבעים הודו לה מעומק ליבם.

לפתע קם אחד האצ"לניקים-לשעבר, ומרוב התרגשות פצח בשירי מחתרת: "היום שרה הקטנה / ניפגש בצאתי למלחמה / את המדינה נכונן / על שתי גדות הירדן..." ואנחנו, שיכורי שמחה, הצטרפנו במחיאות-כפיים.

איצקו חייך בסיפוק. סוף-סוף בגרנו, התגברנו על "החינוך הפנאטי", והוא הביא בקבוק יין. השקנו כוסות, וווי, ברגע-של-התרגשות, הצמיד לשפתיו רובה צ'כי ונשק לקת. המתרסים הפוליטיים קרסו, ואילולא זירזו אותנו הנשקים, בטענה שהמשלטים ממתינים לנשק – היינו פורצים ב"הורה" סוערת.

לראשונה חשנו אחוות-לוחמים אמיתית.

*

באפריל 1994 צורפתי כחבר "ועדת-העורכים של עיתוני ישראל" למשלחתו של ראש-הממשלה יצחק רבין, שיצאה למוסקבה. באחד הימים המתנו במסדרון של משרד-החוץ, בקרמלין, עד שראשי הממשלות יסיימו את פגישתם. בין היושבים היה פקיד סובייטי ששיבה זרקה בשערותיו, נראה כבן שישים, ואולי יותר.

שיחה נרקמה בינינו, ושאלתי אותו כיצד קרה הדבר שברית-המועצות שינתה בבת-אחת את מדיניותה כלפי ישראל: הצהרת גרומיקו ב-14 במאי 1947, הכרה במדינת-ישראל באו"ם ב-29 בנובמבר 1947, ומשלוחי נשק צ'כי בתחילת יוני 1948.

האיש חייך. "נו כן," – הוא מכיר את הנושא היטב. לדבריו, "יהודי ארץ-ישראל לא קלטו כל השנים כי ברית-המועצות מעולם לא היתה אוייבתם. מאז מלחמת-העולם השנייה היו לשני העמים אוייבים משותפים: גרמניה הנאצית מזה, והאימפריאליזם הבריטי מזה. עובדה, כאשר ברית-המועצות ראתה מה עומד לקרות ליהודים במלחמת העולם השנייה, היא פתחה לרווחה את גבולותיה, בעוד אמריקה התעלמה. כל השנים חשו הרוסים צורך לפתור את שאלת העקורים. בשנת 1943 ביקר בישראל איוואן מאיסקי, קומיסר לענייני-חוץ, נפגש עם ראשי היישוב, וביקש לדעת אם בבוא היום תהיה ארץ-ישראל מסוגלת לקלוט את עקורי אירופה. משנת 1944 ואילך דאגנו שיתפרסמו בעיתונים שונים מאמרים התומכים בפיתרון ציוני לשאלת ארץ-ישראל. בפברואר 1945 הצביע ראש המשלחת הסובייטית, בוועידת היסוד של האיגודים המקצועיים, על כך שיש לאפשר לעם היהודי להמשיך ולבנות את ארץ-ישראל כביתו הלאומי.

"אני מקווה כי ברור לך שמאמרים אלה לא יכלו להופיע בלי אישור הפוליטביורו, בראשותו של החבר סטאלין. ברית-המועצות עקבה בזעם אחר התחמקויותיה של אנגליה מלהחזיר את המנדט על ארץ-ישראל לידי האו"ם, ולאחר לחצים דיפלומטיים עלה הנושא במאי 1947, בנאומו של שר-החוץ אנדריי גרומיקו. ברית-המועצות שאפה להפוך את ארץ-ישראל לגורם מדיני שיתסיס את המשטרים הערביים הריאקציוניים במזרח-התיכון ויחליש את מעמדה של בריטניה. הקו שנקטנו היה ברור ועקבי: הצבעה באו"ם לחלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות, הכרה בה, ומשלוחי נשק צ'כי, שנועד להביס את הערבים."

שאלתי היכן היתה בסיפור הזה יהדות ברית-המועצות, והוא הודה שהם שגו בהערכתם כי יהדות זו נטמעה בין עממי ברית-המועצות לאחר שבעים שנות קומוניזם. לאחר שעמדה על טעותה, הלכה ברית-המועצות לקראת ישראל ופתחה לרווחה את שעריה. ברית-המועצות היתה מאז ומעולם ידידת העם היהודי ובבוא המבחן – הוכיחה זאת.

"אודה לך אם שיחה זו תישאר חסוייה ולא תנקוב בשמי. לא, אינני יהודי, אך קורא אני אידיש  היטב."

*

ישבנו כחיל-מצב על גבעה צחיחה מצפון לג'נין. העיר אמנם נכבשה על ידי חטיבות "כרמלי" ו"גולני", אך לא היה אפשר להתבסס בה בלי לכבוש את ההרים החולשים מדרום. ההפוגה עמדה לחול ביום שישי, ה-11 ביוני, והוחלט לכבוש את משטרת ג'נין וליצור קו הגנה יותר נוח.

החבלן אפרים חנון סיפר כי בלילה שקדם לאותה התקפה יצאה חוליית חבלנים למקש גשר על כביש ג'נין-עפולה, ולמנוע עזרה מג'נין. למחרת בלילה יצא כוח ישראלי לכבוש את המשטרה, כשעל הפעולה פיקד מפקד פלוגה ג' – עמנואל ברשי.

חצות. כוח ברשי יצא מג'נין לכיוון תחנת-המשטרה. בדרכם חלפו ליד וילות הדורות, וברשי הורה לפוצצן. לדעת אפרים זו היתה שגיאה חמורה, כי כך נודע במשטרה שכוח צה"ל בדרכו אליהם. כשהגיע הכוח כמאה מטר מהמשטרה, התברר שגדרות תיל דוקרניים מקיפים אותה סביב-סביב. החבלנים השחילו שלושה צינורות "בּוּנְגָלוֹר" בין הקונצרטינות, פוצצו את הגדר, והדרך לחצר נפתחה.

ברשי וכוחותיו פרצו קדימה, וכשהתקרבו לבניין גילו סבך נוסף של חוטי תיל דוקרניים, שלא איפשרו להגיע אל דלתות הבניין. הפעם הונחו שקיות חומר-נפץ בפינה צפון-מזרחית של המשטרה, ונפער חור בקיר. עוד שגיאה, להניח חומר-נפץ בפינה, שהיא הבסיס המוצק ביותר של הבניין. ניסיון להשחיל חייל דרך החור, כדי שיפתח את השער מבפנים, נכשל. העיראקים ירו כמטורפים והשליכו רימונים מגג הבניין. שער הברזל נותר נעול. כיצד פורצים אותו?

זבון שדמי, מפקד מחלקה מניר-דוד, איש גדל ממדים ורב תושייה, הציב מרגמת "טו-אינץ" בכינון ישיר אל מול שער הברזל, כשהוא מכסה את בסיסה באבנים כבדות, וליתר ביטחון נשכב עליה. מעולם לא נורה פגז מרגמה בכינון ישיר. השער לא נפרץ, וזבון הועף מן ההדף. משטרת ג'נין לא נכבשה.

*

הפוגה ראשונה. צה"ל ניצל את השקט כדי לחייל אותנו, וערך טכס השבעה. המחלקה עברה לדום, ורס"פ פלוגה ג', אליעזר סקלרץ, קרא בפאתוס ובעגה יקית את הנוסח, שרק לאחרונה חובר:

"הנני נשבע ומתחייב בהן צדקי לשמור אמונים למדינת-ישראל, לחוקתה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צה"ל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על-ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחרות ישראל."

לאחר הקריאה ענינו במקהלה שלוש פעמים: "הנני נשבע."

הטכס עורר גיחוכים. נזכרנו בטכס ההשבעה ל"הגנה", שנערך במעין-חרוד.

בתום המסדר קיבלנו משכורת ראשונה: שתי לירות ו... משחת-שיניים.

"למה משחת שיניים?" שאל דשיק.

"זה מה שצה"ל מנפק," השיב סקלרץ ברצינות גדולה.

חצות. אני מפטרל עם כדור בקנה. מרחוק מבליחים אורות ג'נין. צרור נותב חוצה את השמיים, וזיקוק לבן צונח על צריח של מסגד. אני הרוג מעייפות ועיניי בקושי פקוחות. מדי-פעם אני עוצר, פותח מימייה ושופך על ראשי מים. עליי לשמור עד שלוש לפנות-בוקר. איך אחזיק מעמד? רגליי סורקות, עיניי בולשות ומוחי מפנטז: אני מנשק את נעמה ולש את שדיה. היא גועה מהנאה, מסירה את חזייתה ואת תחתוניה. דימיוני משלים מה שלא קרה: אני גוהר עליה, פורץ מחסום, חודר פנימה והיא גונחת מכאב ומהנאה. אלוהים, איזה חום, איזה עונג! אברי מתפוצץ ותחתוניי מלאים...

בשעה שלוש הערתי את אחד החיילים והלכתי לישון. אותו חייל, ככל הנראה, נרדם בשעה שרכס את שרוכי נעליו, ובשלוש ושלושים התעורר אושמן, האפסנאי של המחלקה – לחרדתו גילה שאיש אינו שומר, ופתח בצרחות אימה:

"הדיוטים, משוגעים, כולרות! פלוגה עיראקית יושבת מול האף?! הם יכלו לשחוט את כולנו ואיש לא היה מתעורר!"

הוא סיפר כיצד הגרמנים שחטו כפר רוסי שלם, גברים, נשים וטף, ששומריו שתו לשוכרה ונרדמו. תיאורי השחיטה צימררו, התכסיתי זיעה קרה, וזמן רב לא שכחתי את הפחד שתקף אותי באותו לילה.

*

עשרים וארבעה ביוני. משאית אספקה הגיעה למשלט ועימה מפקדנו מאיר אלוני. הוא סיפר שהחבר'ה מ"המחלקה המיוחדת", האצ"לניקים – ערקו שלשום מהגדוד. בבוקר לא נמצאו במיטות. למחרת הודיעו ברדיו על ספינת-נשק בשם "אלטלנה", שהגיעה מאירופה ועל סיפונה נשק רב. מאיר אלוני סיפר על הסכם שנחתם בין מנחם בגין ראש האצ"ל – לבין ישראל גלילי, נציג צה"ל, שבו נאמר, כי חברי אצ"ל יתגייסו לצה"ל, יישבעו שבועת אמונים, וכי הנשק והציוד שבידם יימסרו לצה"ל. אצ"ל ומפקדתו חדלים להתקיים כחטיבה צבאית במדינת ישראל.

ממיק שאל אם בואה של אוניית נשק באמצע ההפוגה אינה מהווה הפרה של הסכמי האו"ם, ומאיר השיב כי שמע מפי גדליה, מפקד "המיוחדת", כי מנחם בגין ביקש רשות לפרוק את הנשק רחוק מעיני הבריטים, על חוף כפר-ויתקין.

"אז מה קרה שהאונייה הגיעה לתל-אביב?"

לדבריו, מפקדי האצ"ל שעל האונייה דרשו שחמישית מהנשק יוקצה לאצ"ל, שיחידותיו הנפרדות לחמו בירושלים. "אלטלנה" עגנה בחוף כפר ויתקין והחלה פריקה חשאית של הנשק. באמצע הפריקה בא אולטימטום של בן-גוריון: "כל הנשק למחסני צה"ל!" – נוצר מתח והיו חילופי אש. מנחם בגין הוזעק מתל-אביב, עלה על סיפון האונייה כדי להרגיע את הרוחות, וכאשר הסתבר כי בן-גוריון מתעקש – הוחלט להפליג לתל-אביב, שבה יש לאצ"ל תמיכה רחבה. האצ"לניקים מכל גדודי צה"ל קיבלו פקודה חשאית לערוק מיחידותיהם ולהתכנס על חוף ימה של תל-אביב, מול האונייה, וליצור חומת אדם. הם יפרקו את הנשק ויעבירוהו ליחידותיהם בירושלים.

הממשלה התכנסה לדיון חרום. בן-גוריון טען כי לפנינו ניסיון גס לדרוס את הצבא ולרצוח את המדינה. המתח גבר והסוף ידוע. הספינה טובעה.

שלמה באום רתח מכעס. בקרב על פקועה לא היו לגדוד די רובים, וחלק מהכוח יצא עם מקלות ורימונים, ופה מפוצצים אונייה מלאה נשק. במדינה מתוקנת היו מעמידים את בן-גוריון למשפט צבאי!

ממיק הביע סברה כי לנשק שהובא היתה מטרה לא חוקית: למנוע את החלטת האו"ם על חלוקת ארץ-ישראל, ולכבוש את עבר-הירדן. כך קיוו הבית"רים להגשים את חלום "שתי גדות לירדן", ושלמה באום זעם:

"פיצוץ 'אלטלנה' זהו הדף הכי שחור שאני מכיר בתולדותיה הקצרים של מדינת-ישראל!"

"מרד חייבים לדכא!" ענה לו ממיק. "אתה לא מבין שכל הקיום הדמוקרטי של המדינה עמד בסכנה?"

"קומוניסט מחורבן!"

"פאשיסט מטומטם!"

שלמה קפץ ממקומו כנשוך נחש. פניו סמקו ועיניו רשפו. החבר'ה מיהרו להפריד.

שאלתי את מאיר מה הניע את אצ"ל להפר את ההסכם שנחתם בין גלילי לבין בגין. גדליה, מפקד האצ"לניקים, הסביר לו כי ארבע יממות של שיט בים-התיכון, וקשר אלחוטי ישיר עם מפקדת האצ"ל בירושלים, שיכנעו את מנהיגי האונייה להתעלם מהסכם בגין-גלילי ולהחליט כי רק אצ"ל יפרוק את הנשק, והוא שיחליט איזה חלק ממנו יוקצה לצה"ל. הם האמינו שאם חוף תל-אביב יתמלא באנשי אצ"ל – יהודים לא יעזו להרים יד על יהודים.

מאיר סיפר שגדליה טען בפניו כי הוא בכלל אינו תופס את שורשי המתח השוררים בין בית"ר לבין "השומר-הצעיר". לטענתו זאב ז'בוטינסקי היה סוציאליסט שדגל ב"אחוות-עמים", ואף רשם לו על פיסת נייר שורות אחדות שכתב ז'בוטינסקי על עתידה הוורוד של ארץ-ישראל:

"... בו ירווה לו משפע ואושר / בן-ערב, בן-נצרת ובני / כי דגל טוהר ויושר / ייטהר שתי גדות ירדני."

"'שתי גדות ירדני' אינה הפרוגרמה שלנו," הערתי ביובש.

האצ"לניקים שבו לגדוד נרגשים ומזועזעים. הם ראו במו עיניהם כיצד בחורי הפלמ"ח העלו את ספינתם באש.

המג"ד אברהם יפה החליט לעבור על עריקתם מצה"ל לסדר-היום. כאיש חינוך לשעבר קלט את הדילמה: באחד ביוני חתם מנחם בגין, בשם האצ"ל, על הצטרפותם לצה"ל, ומפקדי אצ"ל שעל "אלטלנה" הפרו את פקודתו. אברהם כינס את קציניו והסביר כי אנשי "המיוחדת" זקוקים לזמן נפשי כדי לעכל עובדות שהולידו מציאות חדשה: הבריטים עזבו את הארץ. אין עוד מחתרות. מפקדות האצ"ל והלח"י פורקו. קיימת מרות צבאית אחת בלבד – מפקדת-צה"ל.

אברהם החליט לעבור על העריקה לסדר-היום אך סגנו, עמנואל ברשי, דרש להעמידם למשפט צבאי. "עליהם ללמוד שיש לצה"ל בעל-בית אחד!" צעק. וכשנוכח לדעת כי דעתו אינה מתקבלת, עזב את הישיבה בטריקת דלת.

אברהם לא התרגש, שניהם מאותו הכפר.

קצינים ביקשו לדעת מיהו אותו קצין "חמום-מוח", ואברהם ניאות לספר:

עמנואל ברשי הוא בחור רב-ניגודים. מוכשר כשד ומפקד מעולה. מקורו מבית מסורתי ספוג ספרות, ששימש בשעתו בית-ועד לאנשי רוח. אביו היה רופא. וכשהגיע עמנואל למצוות, הגיש לו המשורר חיים נחמן ביאליק, מבאי ביתם, ספר תנ"ך ובהקדשה כתב: "לבר-שי, שי ליום הבר-מצווה."

לאחר שסיים את לימודיו העממיים ב"תחכמוני", נרשם ללימודי חקלאות במקווה-ישראל ועד מהרה הסיר את הכובע, זנח את תיק התפילין והצטרף ל"השומר-הצעיר". ברבות השנים השלים גרעין בוגרי מקווה-ישראל את קיבוץ תל-עמל. בתקופת המאורעות שימש עמנואל נוטר ושומר-שדות מטעם הקרן-הקיימת. בראשית שנת 1941 נגנב רכוש מאחד היישובים, וברשי, בראש קבוצת נוטרים, יצא בעקבות הגנבים לכיוון פקועה. כשטיפסו על מדרונות ההר, הבחינו מרחוק בערבי נמלט – והחל מרדף. כאשר ראה הערבי שהנוטרים קרבים והולכים, שם נפשו בכפו וקפץ מצוק גבוה הישר לתוך ואדי עמוק. ברשי לא היסס וזינק אחריו. הערבי הגיע לכפרו חבול ופגוע, ולאחר ימים אחדים מת. ברשי והנוטרים נאסרו ונכלאו בכלא עכו.

המשפט נמשך חודשים ארוכים. הקיבוצים, בשיתוף ארגון ה"הגנה", שכרו את שירותיו של עורך-הדין ברנרד ג'וזף (לימים ח"כ דב יוסף, שר האספקה והקיצוב בממשלת בן-גוריון).

פסק-הדין שנגזר היה חמור מאין כמוהו. עונש מוות לעמנואל ברשיף ומאסר-עולם לנוטרים. התדהמה ביישוב העברי היתה גדולה. משלחות מכל שדרות-היישוב פנו אל הנציב-העליון בבקשות חנינה, שנדחו. ברנרד ג'וזף ערער על חומרת העונש, וטען כי אין זה מתקבל על הדעת שערבי בריא יקבל כמה "מכות יבשות" – ולפתע ימות. לטענתו הערבי היה חולה, והמוות בא בגין מחלתו. להוכחת טענותיו דרש להוציא את הגופה מקברה לבדיקה פתולוגית, אך השופט סירב בתוקף. הופעלו לחצים, וכנראה גם שולמו "דמי לא יחרץ", ובסופו-של-דבר הוצאה הגופה, פתולוג מ"אנשי שלומנו" בדק אותה, וקבע כי הערבי סבל מקדחת וכי הטחול שבגופו היה מוגדל. קפיצתו לוואדי גרמה לפיצוץ הטחול, ולפטירתו.

מיהר השופט הבריטי לאשר את ממצאי הבדיקה, נערך משפט-חוזר וברשי והנוטרים זוכו מכל אשמה.

אך האווירה בגדוד נעכרה. חברי "המיוחדת", שלא מזמן שבו מאריתריאה, חזו במו-עיניהם במלחמת-אחים על חוף ימה של תל-אביב.

הפצע שנפער, זמן רב סירב להגליד.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

אהוד בן עזר

לא לגיבורים המלחמה

רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"

(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971

לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.

המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.

הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.

לפני יותר מ-50 שנה!

פרק ט

ההליכה בסימטאות השוק, המקורֶה שקי בד של יוטה, שובבה את נפשו. שם זרמו החיים האמיתיים. שם זרמו החיים האמיתיים. שעות ארוכות אהב לשוטט מדוכן לדוכן, והצטער על שאין לו משפחה כדי לקנות למענה. לעמוד על המקח ולשוחח עם המוכרים הרעשניים, אשר מפיהם אפשר לשמוע פניני-לשון שמורכבות עברית וערבית, ולחזור עם סלים גדושי כל טוב.

בחנותו של מוכר החמוצים נמצאו בחביונות ובפחיות שלל זיתים וירקות כבושים. זיתים שחורים קטנים וזיתים שחורים גדולים ורכים הקרויים "מסלינס" בנוסח יוון וטורקיה. זיתים עבים וקשים שצבעם בין שחור לחום. זיתים נפוחי מידות בצבע חאקי, והם עשויים בשום ובחומץ ובמלח, בשמיר בחומץ ובמלח, בטעם "אשכנזי" אשר פוליק לא אהב. זיתים ירוקים בגודל בינוני, עשויים במלח ובפרוסות-לימון ובפלפל-חריף, בטעם ערבי ארץ-ישראלי, והם דפוקים וטריים, צבעם ירוק בהיר, נוצצים בשמן, תאווה לעיניים וריחם מגרה. זיתים ירוקים קטנים עשויים ברוטב אדמדם של פלפל חריף, טחון בשום ובמלח. בחבית-עץ רחבה צפו בתוך מי-המלח פלחים של עגבניות חמוצות שצבען ירוק-חיוור, מטבעות של מלפפונים, נתחי פלפל ירוק, מטריות זעירות של ראשי כרובית לבנבנים וגבשושיים, פלחים משוננים של דלעת כתומה, גזר צהבהב ופלחי גמבה אדומים כדם.

בעל חנות לצמר כבשים ישב ומרט פרוות כבשים שצבען חום וצהוב. מחוץ לחנותו, על פני המדרכה, היו פרושים על גבי שקים קווצות של צמר מרוט ולח, לייבשן בשמש לאחר שטיפתן. בחשכת חנותו נראו ערימות של פרוות, שקים מלאים באניצי צמר, ויריעות עבות ומגוללות של צמר לבן וגס.

באמצע הסימטה, תחת לתקרת יריעות השקים, יש גמד גיבן על גבי ארגז עץ, הניצב על צידו הצר, ואשר רופד בכר של סמרטוטים. לפניו היה שולחן מתקפל, ועליו פרושות איגרות של מפעל הפיס, כריבועי שחמט. בקושי הגיע ראשו אל שפת השולחן. גופו הזעיר נחבא למטה. רגליו הקטנות השתלשלו באוויר. פניו היו חיוורות ושקופות, כפני שועל חולה, וכתם שמש בודד מטייל עליהן. חבש כומתה כחולה וידיו הדקות טיילו על פני השולחן כנאחזות בו.

"הי גמדיקו! יא אבּוּ-בַּארֵט!" צעקו אליו שני בחורים, ועברו הלאה משם, ולראש האחד מהם רשת חבלים ממולאה בפיתות עגולות, רחבות מאוד ודקות, שהיו סדורות זו על גבי זו, גבוהות כמגדל, וצנופות על קדקודו ככובע.

השוק היה מלא ערימות של תפוזים, אשכוליות, לימונים, פירות אבוקדו, תפוחי-עץ, עגבניות, עלי חסה, ראשי כרוב וכרובית, גזר, קולרבי, צנונים וצנוניות אדומים שנרחצו מבעוד בוקר, פירות מיובשים, בגדים זולים, כלי מטבח ועוגיות, בשר, דגים, עופות, וזמירות התגרנים בקולי-קולות.

"תפסיק יא מכונת-קקה שכמוך," שמע פוליק מישהו צועק מעבר לאחד הדוכנים. "מה אתה עושה כל היום? אוכל, מחרבן וישן!"

ומה אני עושה כל היום? אמר אל נפשו. כל יום? האם אני בסדר שאינני מוכן לצאת למילואים מפני שאני מרגיש שם כמו עבד? –  "מי שנמשך אחר תאוותו עד שאין בידו לראות ולעשות שום דבר שמועיל לו, הוא בייחוד עבד," אומר שפינוזה, "ובן-חורין אינו אלא מי שחי בלב שלם לפי הנהגת התבונה בלבד. אמנם פעולה לפי פקודה, כלומר ציות, מבטלת במידת-מה את החופש, אך לא היא עושה מיניה-וביה עבד, אלא טעם הפעולה. אם תכלית הפעולה אינה תועלתו של הפועל גופו, כי אם תועלתו של המצוֶוה, הרי הפועל הוא עבד, ואינו מועיל לעצמו."

תכלית הפעולה אשר לשמה קוראים לי כל פעם היא טובת המדינה כולה, ובתוכה גם טובתי שלי כאזרח, אך מה לעשות אם בינתיים אני עצמי הולך ומשתגע גם בתור אדם פרטי וגם בתור חלק של המדינה?

שני פקחים מן העירייה התנפלו על רוכל ירקות מפני שצעק והכריז בקול רם על סחורתו.

"כל היום לא צעקתי!" צעק, "אם לא אצעק – מי יבוא לקנות? הנה, משם צועקים!" הצביע אל פינת הסימטה, "לכו תצעקו עליהם!" הוא היה מבוהל וחיוור, וכמעט פרץ בבכי, והללו משם צעקו והחזירו לו: "יא חתיכת חרא אחד! שתוק! יא מלשין בן מלשין בן כּוּס-אימו המלשינה!"

אבל רק הסתלקו הפקחים, וכבר חייך המסכן כאילו כלום לא קרה, וצבע פניו העליז שב אליו, "כּוּסָה! אוי כוסה כוסה כוסה..." שר והכריז על קישואי חורף נדירים.

במדרכה אשר ממול, ליד קיר בית בעברו השני של רחוב אגריפס, עמד יהודי אשכנזי זקן עם קופסת עץ קטנה, מלאה כרטיסי קרטון אפורים, שהיו שחוקים מרוב שימוש. סביבו התקבצה ובאה עדת ילדים ארוכי פיאות וחבושי כובעים שחורים, פרחי ה"חדר" או הישיבה הסמוכה, ועסקו בהגרלות. כל הגרלה עלתה עשר אגורות, המגריל היה משלשל מטבע לידי היהודי הזקן, ומוציא כרטיס ממוספר מקופסתו. על אצטבת עץ עתיקה, סמוכה לקיר, ניצבו סדורים במדפים וממוספרים כל פרסי ההגרלה: חפיסות שוקולד גרוע "נוּגַט" בעטיפות לא להן, כמה חפיסות שוקולד משובח (שהעלו אבק ובהן לא זכה איש) וחפצים של כלום: צפצפות, עפרונות, מחקים וסוכריות. הזוכים בפיס העלו בחלקם רק את חפיסות ה"נוגט", והם החזירו, כרגילים בדבר, את עטיפותיהן השאולות לידי הזקן, והתחלקו ביניהם בשוקולדה הגרועה, שנזלה על אצבעותיהם.

לולא המילואים, אמר פוליק אל נפשו, היה העולם כל-כך יפה, מדוע עליו להיזכר מדי פעם בצו-הקריאה החדש המונח בארנקו? המעמד המשפיל, בבוקר, בצריף המשרד של קצין-הקישור החטיבתי, מילא אותו כעס אין-אונים, שהצטבר בחזהו ובגרונו כמין מחנק נפשי. כמה חבל שאי-אפשר להביא את עפרה לכאן ולטייל איתה. מראות יפים היו מרככים את ליבה, ואם היתה רואה שאפשר למצוא בו, בפוליק, עניין וחוויות חדשות, היתה רוצה לשהות יותר בקירבתו לאהוב אותו.

במורד רחוב אגריפס, ליד סימטה המובילה למסעדתו של מנטלו, עמד פועל, כנראה לפני הפסקת הצהריים שלו, ו"רחץ" את עצמו בברז האוויר של הקומפרסור, בו עבד. הוא היטה את הזרם לעבר עורפו, שערותיו, שף ידיו בזו אחר זו, הגב, החולצה, רגליו ונעליו, וכאשר ניקה עצמו היטב מן האבק, עלה כחוגג למסעדה. פוליק עקב בקינאה אחר גבו הרחב, ונכנס מיד אחריו.

ממול, בסימטה, תלוי הנשים שורות של כבסים צבעוניים, שנשארו תלויים לרוחב הרחוב על גבי חבלים בין המרפסות הגבוהות, מבית אל בית, כמין קרנבל עליז של עניים.

אצל השולחן העמוס צלחות ריקות ושיירי פיתות ישב לאכול זקן חרומף, ולו שיער שיבה דליל המזדקר לאחור. כתפותיו החזיקו במכנסיים חומים, תלויים בריפיון, וחולצת חאקי נקייה ומהוהה מאוד, כאילו גיהצוה פעמים אין-ספור, הסתתרה מתחת למקטורן אפור וישן. פניו היו חרושות קמטים ושחומות. על אצבעו טבעת כסף רחבה, ועליה מוטבעות אותיות בולטות: "אני לדודי ודודי לי." לצידו הניח קופסת פלאסטיק מלבנית בעלת מיכסה ירוק, וכאשר ניגש אליו הבחור המגיש, ביקש "פלייש מיט קארטופלאך", הוא התכוון כנראה לקחתם עימו בקופסה.

הבחור לא הבין את דבריו, ואחר כך הסביר לו כי אפשר לקבל כאן רק חומוס, מרק שעועית, אורז, קציצות ברוטב ופול.

הזקן קם מבלי לאכול, רטן והלך.

הבחורים הצעירים שעבדו בהגשה היו חגורים מגבות מיטבח כחלחלות, שהתנוססו כסינורים על מותניהם. מכנסיהם שחורים היו וצרים. הם רצו משולחן לשולחן, ואל חלון המיטבח הקרוע בקיר, וחזרו בקול רם על שמות המנות שהתבקשו להביא.

הרדיו ניגן מוסיקה מזרחית.

 אל השולחן הצטרף עתה אדם מבוגר ושמן, שתום עין וחבוש כיפה שחורה. מצחו גבוה וחלק, וקווצת שיער אפורה, כמעט לבנה, ונוצצת, סדורה על רום מצחו במאוזן, ולמעלה ממנה מתגבעת קרחת בהירה אשר דמתה כשייכת למצח יותר משהיא קרובה במהותה לקדקוד, כמין מצח בן קומותיים. אפו היה גדול ובולבוסי. פניו מחוטטים ולהם כתמים חומים אדומים של זיקנה. הוא ביקש מרק שעועית, וטבל את הפיתה בצלחתו. לא התחיל לאכול וכבר הזעיק את המלצר, כשהוא מנופף בידו את הפיתה. בינתיים תלש והוציא את חלקה האמצעי, והפרוסה שנבצעה היתה טבולה ומזדקרת כתורן במרק האדום שבצלחתו.

פוליק הזמין מנה חומוס עם "יותר שמן" אצל בחור זריז וקצר-רוח שניגש אל שולחנם. הוא אהב את שמן הזית הערבי הירוק, שטעמו מריר במקצת.

[באותן שנים שמן הזית הירוק היה נדיר, וטרם נפוץ בכל חנות בארץ. ירושלים המתוארת כאן היא מלפני יוני 1967. עיר מוקפת גבול ירדני מצפון, ממזרח ומדרום].

"מה יש, פּוּאֵנְטוֹ?" שאל הבחור המגיש, חגור במגבת.

שתום-העין שמתקרא פואנטו מילמל דבר-מה, והשאר צחקו לו. צחקו בקול רם. מסעדתו של מנטלו לא איכלסה קהל של בטלנים, עונבי עניבות ובעלי צווארון לבן, אלא קצבים שכפות ידיהם ורודות ובחריציהן עקבות דם שאינם נמחים אפילו לאחר רחצה. מוכרי עופות שבגדי עבודתם מכוסים נוצות דביקות. נגרים אשר כתמי דבק נקרש על סינורם ומעבה את ציפורני אצבעותיהם. משחיז סכינים שמבטו פיקח. סמרטוטרים, סבלים כבדי מבט, תגרנים, שוליות, ילדים שברחו מבית-הספר, ונערות מספרה צחקניות, בחלוקים בהירים, שיותר משנהנו מן האוכל השתעשעו בדוחק ובצביטות בעכוזיהן.

"לא יכול, קשה!" מילמל פואנטו.

"הוא אמר שלא יכול!" הרים קולו מעל להמולה הכללית אותו בחור דק גזרה וחגור מגבת, וצעק לעבר אדון מנטלו, שניצב מאחורי דלפק הסודה, ממלא בדייקנות מפחידה, בזו אחר זו, כוסות משקה של פטל ולימון, מבלי לסגור את הברז אף כהוא-זה, ומבלי להסתכל על הקילוח שאינו פוסק.

"מדוע לא יאכל?" הרים גם האדון מנטלו את קולו.

"לא יכול!"

"אה! אז למה לא תדבר ברור?" סגר אדון מנטלו את ברז מי-הסודה ויצא אל פואנטו. "מה יש יַא חבּיבּי, יַא סידני, יַא עֵיני, יַא חוּבּי, יַא עַיוּני!" חיבק אותו, "למה לא תאכל, מחמל-נפשי?"

פואנטו נופף בפיתה אשר בידו, כאילו נחנק, והדיבור ניטל מפיו. אדון מנטלו לקח מידו את הפיתה, בחן ושקל את טיבה בכובד-ראש, כשהוא מעביר אותה בין אצבעותיו וממשמש בה, והחזיר אותה ברוגז.

"תחליפו לו!" אמר. "אין אצלי לחם לא טרי."

הביאו פיתה חדשה.

"כּוּל פיתה זיפת!" ציפצף פואנטו, "כמו קרש במרק!" ולא נרגע.

"קירש?!" הצטווח אדון מנטלו, "קירש עליך, יַא קירש!" וחטף מידו את הפיתה החדשה, קרע ופורר אותה אל תוך צלחת המרק, קורע ותוקע, קורע ותוקע בפואנטו מבט מזרה אימים. נגמרה הפיתה הלבנה בין אצבעותיו העבות, ותפח המרק בצלחת כפליים ממידתו, ומראהו כגבעת כופתאות. השיקוי האדמדם נספג במטליות הבצק החיוורת. השעועיות הפשילו את לבנונית קליפתן השקופה, ונותרו ערומות וחסרו לחלוחית בינות לבצקיות הפיתה שנעשו ורדרדות.

בכל המהומה שמסביב לשולחן נותר לשבת בשקט רק שכנו הארוך של פואנטו, שישב ליד החלון. עיניו תקועות בצלחתו, גביניו מכווצים בתשומת-לב של תיאבון אדיר. והוא מושך פילפל חריף אחד אחרי השני מצלחת הפח אשר באמצע השולחן, סוחט את מי החמוצים בין אצבע לאגודל, נותנו בפיו, ויורק את עוקצו מעבר לחלון, כקליפות זרעוני החמנית.

פואנטו המשיך לקרוא חמס בלשונו האילמת, וכמו קירקר למול מעשה האונס שעשה אדון מנטלו במנת אוכלו, אשר עבורה יהא עליו לשלם במיטב כספו. הקולות בקעו מפיו מקוטעים וחנוקים. מטלית פיתה, טבולה ברוטב המרק, שהעז לשלות מצלחתו ולשים אותה בתוך פיו – חזר ופלט מיד בבהלה. 

"שמע, יא קירש!" דחף לעומתו אדון מנטלו את הצלחת, לקח כיסא פנוי והתיישב בראש השולחן, הכף בידו, והחל מאכילו בכוח. "תיזהר, אדון פואנטו, תיזהר! שלא תצא להגיד שהיית רעב אצלי. שמעת?"

פואנטו הניע בראשו.

"הוא בוכה!" אמר מישהו מן הקהל שסבב אותם במעגל.

פוליק תקע עיניו בצלחתו, משתדל לצמצם עצמו ולהתעלם מן המתרחש ממש בסמוך לו. אנשים דחפו אותו בגבו.

"תאכל עזריה! תאכל, בתיאבון!" אמר מישהו מן הסקרנים שעמדו מאחורי פוליק – ואותו בחור ארוך המתקרא עזריה, הרים לפתע את עיניו וביקש מנה נוספת של פלפלים חריפים.

"אל תפריע!" אמר לו אדון מנטלו, אך הוא לא נבהל והשיב בכובד ראש: "פילפל אֵין אַחְסַן מִינוֹ, מפני שנותן לך כוח, בביצים!"

פואנטו העלוב התבונן בכף המאכילה אותו.

"מה יש?" התרעם עליו אדון מנטלו. "העלבתי אותך? תגיד? מה עשיתי לך? אתה כמו אורח שלי, אתה כמו מלך פה, אתה, אתה כמו אח שלי, הנה," התכופף לעברו ונשקו על גולת מצחו הכפול, לעיני כולם, נשיקה קולנית במיצמוץ שפתיים. "מה יש פה, סינימה? סינימה בלש?" גער במתקהלים סביבם, "יאללה, לעבוד!"

כאשר התכופף לעברו, לחש לו פואנטו העלוב, שאין לו שיניים. שכח אותן בבית.

"לא צריך לצחוק מבן-אדם!" אמר אדון מנטלו. "הוא אומר שאין לו שיניים. שכח אותן בבית. בוא, יַא מסכן שלי, תקבל יותר מרק בצלחת." לקח את הצלחת ונתן אותה ביד הבחור חגור המגבת, שניצב עליהם, "פעם יותר מרק בשביל השיניים של פואנטו! – על חשבוני," הוסיף ואמר לפואנטו.

פואנטו חייך לעומתו, מקרב עינו האחת, בהכרת תודה, כזוכה מן ההפקר. לראשונה עבר חיוך על פניו מלאות הכתמים, משעה שישב לאכול. אבל – "הרווחת, מה?" טפח לו אדון מנטלו, בקומו, על גבו עד שהתפוקקו עצמותיו. "אין דבר, סחתיין, שיהיה לך לבריאות!"

פניו של פואנטו שבו ונעצבו. שום דבר בחיים אין מקבלים בחינם. המכה בערה בעצמותיו. עזריה הארוך קיבל בינתיים את פילפליו והמשיך לפצחם בשיניו ולזרוק את עוקציהם מבעד לחלון החוצה. דומה היה כי כל ארוחתו, האורז ברוטב השעועית, הסאלאט, הקציצות במיץ הבשר – אינם משמשים לו אלא כתבלין לפילפליו החריפים.

בינתיים, לאט-לאט ובזהירות, למען לא יישפך תוכנה. הביאו מחלון המיטבח צלחת גדושה עד לשוליה בשיקוי מרק שעועית, שהיה חם ואדום וסמיך. שם צפו בצקי הפיתה שנתלשו בפרהסיה, ועתה התפנקו ותפחו כספוג מלא כל טוב, אדמדם ורך, שוחים בשמנונית המרק הטוב. גם השעועיות, שחרב עליהן מקודם מקום חיותן, חזרו והתמסמסו עתה בשיקוי המהביל והטעים, התרככו ומחדש התבשלו, כמו היתה להן עדנה אחר התייבשן.

"תפאדל, תפאדל!" עמד עליו אדון מנטלו וזירזו כמארח, "לֵישׁ מַא בּתאכּוּל? למה לא תאכל?"

"אִל חַמְד-לִילָה!" שיבח פואנטו את מיטיבו בנשאו אליו את עינו האחת.

והנה, לאחר שהסתלק אדון מנטלו, והתפזרה החבורה שסביב לשולחן, ראה פוליק את פואנטו מוציא משהו מכיס מקטורנו בזהירות ובהסתר, מכסה עליו בכף ידו ומחליקו במהירות כלפי מעלה, עד שנתנו בתוך פיו. אלה היו השיניים התותבות שהוציאן מכיסו, ועתה התקין עצמו לסעודת המרק.

אז קינח עזריה הארוך את ארוחתו בשאריות הגזוז האדום שבכוסו. הדליק לעצמו בניחותא סיגריה, פתח את פיו, גיהק, שיהק, ואמר לפואנטו:

"בוא אספר לך סיפור. כאשר האנגלים היו שולטים בבגדאד, שולטים מאוד, הלך אחד קצין גבוה, אנגלי, הלך בבוקר אל המשרד שלו. הולך והולך וכשהוא בא על-יד התיעול, זאת אומרת, הביב, נופלת מהכיס שלו דרכמה שלמה אל תוך הביב. שמעת מה זה ביב?"

"זה הג'ורה." אמר פואנטו בפה מלא.

"יותר טוב תגיד – הג'ורה העירונית. ואתה יודע כמה שווה דרכמה? חמישים פילס. כמה זה בכסף של ישראל? אולי בסך הכול איזה שילינג אחד. אצלנו. העיקר, הולך הקצין וקורא לערבי אחד ושואל אותו:

"'כמה אתה לוקח בשביל יום עבודה לנקות את הביב?' – זאת אומרת, את הבור ההוא?

"אמר: 'איזה חמש דרכמות.'

"'בסדר,' אומר לו הקצין. 'עכשיו תלך בבקשה תנקה את הבור, תוציא ממנו את כל החרא, ותעשה ככה טוב במסננת את כל החרא ההיא, עד שתיראֶה את הדרכמה ההיא, שהלכה אצלי לאיבוד.'

"'נעם, יא-סידי,' אמר הערבי, ובלב שלו חשב, 'אנגלי מג'נון רוצה לשלם לי חמש דרכמות בשביל שאני יוציא לו דרכמה אחת, ההיא, מתוך החרא, ההוא!? – מה איכפת לי?' – ולאנגלי אמר: 'אבל צריך לקנות כזאת מסננת גדולה, בשביל ההסתננות.'

"שאל אותו הקצין האנגלי הגבוה: 'בכמה יעלה זה הפילטר?'

"אמר לו הערבי: 'שתי דרכמות.'

"אמר לו הקצין: 'בבקשה!' ונתן ולו.

"לא יכול היה הנהג של הקצין האנגלי ההוא הגבוה לשתוק על זה ואמר: 'אדוני הקצין, אני לא מצליח להבין את ההיגיון שלך. למה הולך אתה, בן-אדם רציני, ומפסיד שבע דרכמות טובות בשביל לחפש אחת מסריחה, אֶת ההיא?'

"אמר לו הקצין: 'אני יסביר לך. כל בוקר שאני הולך לעבודה, אני צריך לעבור אצל הביב הזה. כל בוקר אני צריך לזכור שאני איבדתי בתוך הביב הזה דרכמה אחת שלמה, ולהתרגז על זה. כל בוקר להתרגז על זה. כל בוקר להתרגז על זה מחדש? זה כדאי? לא יותר כדאי לשלם שבע דרכמות בשביל לחיות בשקט?' – בשביל השקט? עכשיו אתה מבין, פואנטו?"

ושניהם קמו לשלם, ויצאו את המסעדה. פוליק האריך במנת החומוס שלו, ואכל לאט את האורז עם הקציצה, כדי לשמוע היטב את סופו של הסיפור, וכאשר התרוקן השולחן, קם ויצא אף הוא. קנה שקית ניילון שקופה ממולאה בכעכי 'סומסום' מלוחים, שטעמם חם בפה ומרשרש בשיניים, ומיהר בפסיעות גסות לאורך רחוב אוסישקין לכיוון רחביה.

ליד בית-העם החדש עבדו פועלים וגידרו את המקום לקראת משפטו של אדולף אייכמן. הוא עבר על פני שכונת "נחלת אחים", השמש הירושלמית היתה כמקסם-שווא ולא חיממה. והוא חש בטוב בהיותו מכורבל במעילו. למזלו היו מים חמים במקלחת.

גברת לוי הנהיגה בדירה חוק בל יעבור: מים חמים רק פעמיים בשובע. וכאשר ניסה תקופה קצרה, בראשית החורף, להדליק את ה"בוילר" פעם נוספת, בחשאי, האשימה אותו הזקנה, לאחר שהצטננה וחלתה בשפעת קשה, כי בגללו חלתה – מאז שהתחיל לרחוץ במים חמים פעם נוספת בשבוע, צריכה היא לעשות במים קרים את רחיצתה השבועית השנייה, ומפני כך הצטננה וחלתה! אך הבוקר, השבח-לאל! נסעה לבקר את אחותה בחיפה, ולקראת הנסיעה חיממה את המים, מחוץ לתור, והתרחצה.

ומי הגיש לה כוס טה בשעה שהיתה חולה? פוליק. היא היתה קמצנית, אבל גם אהבה אותו. רצתה שילמד אותה עברית. לא היתה לו סבלנות. היא ביקשה כי יתקן לפחות את שגיאותיה בדיבור. הסכים בחצי-פה, והתעצל להעיר לה כשטעתה. היה משתמט ממנה.

בבוקר, כשהוא מתגלח ומדליק את החשמל בחדר-האמבטיה החשוך, היתה תופסת אותו, לשם שיפור העברית שלה, ביודעה שעם קצף הסבון על פניו לא יוכל להימלט ממנה. היתה מכבה את האור ואומרת בתמימות:

"עיניים מקלקלים מחשמל."

ומחכה.

ופוליק שותק וממשיך להתגלח.

"אה! תפסתי אותך!" היא אומרת, "אומרים על עיניים מקלקלות, לא מקלקלים! אתה לא אומר לי השגיאה שלי!"

 ופוליק מתפתל ועונה, כי השגיאות הקטנות שלה הן כל-כך זעירות עד שלא צריך לתקן אותן, ואילו השגיאות הגדולות כל-כך נדירות עד ש... הקיצור, כל אימת שהוא משתמש במנורת השולחן באמצע היום, עוברת הזקנה ואומרת:

"לא חשוב החשמל, רפאל, אבל העיניים מקלקלים!"

הוא התרחץ היטב והלך לישון. כאשר התעורר כבר היה חושך בחוץ. הוא היה רעב וראשו כאב. לא הספיק לשטוף את פניו וכבר צילצלו בדלת. אורי בן-עמי.

המשך יבוא

* * *

באבל על מותו של העיתונאי הוותיק

יאיר קוטלר

ליאיר ולאחיו הצעיר עודד יבדל"ח היה פרדס, ירושת אביהם, במערב פתח-תקווה, ועל עיבודו היה מופקד משה דגן-גרינברג, שהיה בעלה השני של אימי דורה, ובשעתו מפקד בהגנה במושבה.

את יאיר הייתי פוגש לפעמים בבקרים בבריכת גורדון הישנה, והוא סיפר לי כיצד בילדותו היה בא בקיץ לפתח-תקווה ורוכב מאחורי משה על החמור, מהמושבה עד לפרדס, שהיה על גבול גבעת שמואל כיום, דומני באדמות חורזרזור, לא רחוק מפרדס רייספלד הידוע.

אהוד

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד, בעקבות תגובתו של משה גרנות על רשימה של עופר רגב אודות מאורעות תרפ"א, נשאלה שאלה לגבי מי היה אחראי לטבח בבית העולים.

במאמר על פרשת חיסול הקצין תאופיק בק, שפורסם ב"עלה זית וחרב", כרך י"ד (המכון לחקר כוח המגן), מתוארת הפרשה במלואה. סגן מפקד המשטרה לא הואשם במקרה זה. חנא ברדקוש היה סגן מפקד בית הסוהר. נבל גדול!

אגב, השוטרים שפרצו למקום היו מצויידים במחסניות עם כדורים, ואף השתמשו בהם.

https://www.academia.edu/14693898/%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%90%D7%9C_%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%A8_-_%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%A8%D7%A6%D7%97_%D7%94%D7%A7%D7%A6%D7%99%D7%9F_%D7%AA%D7%90%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%A7_%D7%91%D7%A7

 שמואל גילר

* למר אהוד בן עזר, אני מתנגד בחריפות לנסיונות לפגוע בסימון מחירים על גבי המוצרים. לפי דעתי ביטול חובת הסימון על גבי המוצרים ימנע מהצרכנים להשוות את המחיר למחיר מוצר דומה, וכאשר הצרכן יגיע לקופה עם המוצר, לא תהיה לו אפשרות להשוות בין המחיר לבין המחיר שמופיע בעת עריכת החשבון בקופה.

אני שואל בתמיהה – האם המטרה של רשתות השיווק שאנו הצרכנים לא נדע את מחירי המוצרים ולא נוכל להשוות ביניהם?

בשיטת הצג האלקטרוני תהיה אפשרות להעלות מחיר בלחיצת כפתור וכך יוקל עליהם להעלות מחירים, ומנהלי הרשתות יוכלו להעלות את מחירי המוצרים בשעות העומס, או בשעה שלפני סגירת החנות. בשיטה הנוכחית, שבה כל מוצר מסומן במדבקת מחיר – הדבר אינו אפשרי!

כולי תקווה שהגורמים הרלבנטיים במשק ובוועדת הכלכלה בכנסת לא יאפשרו זאת!

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* האם הדימיון המדהים שבין ההאשמות נגד נתניהו – לבין ההאשמות שבגינן יושב אהוד אולמרט בכלא, יביא לידי לכך שבקרוב יתווסף לכלא מעשיהו עוד מעון אסירים מיוחס, שיְיוּעד גם הוא לראש ממשלה לשעבר?

* אריק פינטו נולד בדצמבר 1961 במרוקו למשפחה מרובת ילדים (11). בהיותו בן כשנה, חלה בפוליו. ב-1964 עלה עם משפחתו לישראל. הוא התייתם מאימו בגיל חמש ומאביו בגיל 12, ובעקבות כך התחנך בכפר הנוער בפנימיית בן שמן, שם למד בתיכון במגמת ביולוגיה. הוא ביקש להתנדב לצה"ל, אך בשל נכותו באותה העת לא נמצא לו תפקיד מתאים. הוא בוגר תואר ראשון במינהל עסקים מטעם ניו אינגלנד קולג', מוסמך במינהל ציבורי מטעם אוניברסיטת קלארק שבבוסטון, וכן בוגר לימודי תעודה בתפקידי הדירקטור של המרכז הישראלי לניהול וללימודי תעודה בניהול כללי מאוניברסיטת בר אילן. מחוץ לעבודתו בבנק הפועלים, פינטו הוא מאמן מוסמך בכדורסל מטעם מכון וינגייט. הוא אימן במשך 5 שנים את נבחרת ישראל בכדורסל בכיסאות גלגלים, והוביל אותה בפעם היחידה בשלושת העשורים האחרונים לאולימפיאדת בייג'ין ב-2008 – שם סיימה הנבחרת במקום השישי בעולם. בעקבות התוצאה הגבוהה זכה פינטו לתואר מאמן העשור מטעם שר הספורט במסגרת חגיגות יום העצמאות ה-60. ["הארץ"].

אריק פינטו, העתיד להחליף בקרוב את ציון קינן בתפקיד מנכ"ל בנק הפועלים – הוא דוגמה מצויינת לגזענות, לאפלייה ולעוול הנורא שעשתה ישראל הוותיקה לעלייה מארצות המגרב בתהליך כור ההיתוך של העליות ההמוניות – שעליו מקוננים בצורה גרפומנית-למופת משוררי-הקיפוח של "ערס-פואטיקה".

כמה טוב היה יכול להיות מצבו של אריק פינטו אילו נשאר וגדל במרוקו. ושם, ללא צל של ספק, רחוק מהאפלייה של ההגמוניה האשכנזית בארץ – היה מתמנה למנכ"ל הבנק המרכזי של מרוקו, הידוע בערבית בשם "בנק אל-מע'רב" ומטהו הראשי בעיר הבירה רבאט – שהיא גם כן, כמו תל אביב ובנק הפועלים, שוכנת לחופי הים התיכון.

* במרכול בפריס, גבינת בורסיין טעימה בקופסה של 150 גרם עולה כ-2 יורו, שהם כ-9 שקלים. בארץ מחירה, עם חותמת "כשר" – כ-24 שקלים. מה שמראה כמה טוב יהיה אם נצמצם את משק החלב בארץ, נדפוק את הרפתנים ואת יצרניות הקוטג' ב-5.90 שקל לגביע בן 250 גרם – ונסתמך על "ייבוא מתחרה".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,061 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל