גיליון מס' 1147

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ב באייר תשע"ו, 30 במאי 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: פוצ'ו: בחיי (2), פרק מ"ד – בודד בעיר הגדולה. // יהודה דרורי [יאיר אלטמן]: 1. מאחורֵי חרם אקדמי בארה"ב: 20 ישראלים! 2. דרורי: "תהיות" המועלות לאוויר. // ד"ר יובל ברדנשטטר: סוכנים שלא מדעת. [ציטוט]. // ד"ר יובל ברנדשטטר: וכיתתו עטיהם לחרבות – יהודים בחזית קידום ההסכם לאיראן גרעינית ועשירה. // מוטי הרכבי: 1. עוד שבוע של דיסאינפורמציה ב-Ynet. 2. האם במציאות של 2016 צריך מפכ״ל המשטרה רוני אלשייך להסתיר את הכיפה? // ד"ר ישראל בר-ניר: הבחירות לנשיאות ארה"ב – סקירת מצב, מאי 2016 – חלק שלישי. [ציטוט]. // ד"ר מרדכי קידר: זעקת הערבים הנגזלים. [ציטוט]. // פעם היכרתי נערה בלונדית, מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים. // נעמן כהן:  נימולים וערלים. // בן-ציון יהושע: מה פלא שטשרניחובסקי נערץ עליי. // אורי הייטנר: 1. התנ"ך שלנו [ותגובת אהוד בן עזר]. 2. צרור הערות 29.5.16. // מנחם רהט: מה קורה לזקני הליכוד? // נפתלי רז: הממשלה המטורפת בעולם. [ציטוט]. // משה כהן: הנדון: איזה פתרון מדיני? // מרדכי בן חורין: שתי הערות. //  ישראל זמיר: לכבות את השמש, רומאן. פרק י"א: סנדלה. // ממקורות הש"י.

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק מ"ד – בודד בעיר הגדולה

לא היה לי אף חבר קרוב כשהגעתי לתל אביב. יענקלה חי למד בטכניון בחיפה, נורקה (אבנר הרוסי) גם הוא היה בטכניון. פנינה בר סלע למדה בפקולטה לחקלאות ברחובות, ואת זאב כץ, שעימו חלקתי את תקופת הילדות בהצצה למרחצאות הנשים, לא ראיתי מאז שעברנו מרחוב המגיד לרחוב שמריהו לוין.

אותו זאב הפך באותם ימים לקרוב משפחתי כאשר אחיו שלמה כץ התחתן עם בת דודתי רות ויסלר וגידל יחד עימה שלושה בנים מוצלחים. שלמה נפטר לפני כעשרים שנה ממחלה קשה,  ומאשתו היפה רות נפרדתי בדיוק היום 10.5.16, בבית הקברות בכפר סבא. היא נפטרה בגיל 91 והספקתי לראותה לפני כשנה כשאחיה מרדכי (מקס) בא מאמריקה לבקרה.

לבל אשקע בתהום הבדידות נרשמתי לשלושה חוגים. ריקודי עם, קורס איגרוף, וחוג לתולדות התיאטרון בהנהלת חיים גמזו. בין חוג לחוג, בבית, ישבתי והדפסתי לנקי במכונת הכתיבה הישנה של אבי "אימפריאל" – מחזה שהועדתי לתיאטרון "המטאטא". המחזה מספר על משפחה תל-אביבית הנמצאת בהכנות לקראת בר המצווה של הבן היחיד. שיא המחזה הוא כשהנער עולה על הכיסא ונושא את הדרשה לבר המצווה שהרבי כתב לו.

בחרתי לכתוב על כך בזכות אחד המחזרים של אחותי אביגיל. שמו היה מרדכי, בחור נוקשה כזה וחסר נחמדות, שאת שם משפחתו שכחתי, למזלו. אחותי אמרה עליו שהוא התלמיד הכי מחונן בכיתה ומנבאים לו עתיד מזהיר. הוא תפש אותי יום אחד לשיחה והודה שאתמול, כשחיכה שאחותי תגמור להחליט איזו שמלה ללבוש, ראה מחברת על השולחן וקרא בה את הפיליטונים שלי. הוא חייב להגיד לי את האמת, שכל הפיליטונים הם של ילד בכיתה גימ"ל (הוא לא ידע שאת חלקם הגדול כתבתי באמת עוד כשהייתי בכיתה גימ"ל או דל"ת), והפיליטון היחיד שבאמת הצחיק אותו, היה זה שכתבתי על דרשת בר המצווה שלי.

הדברים נחרטו במוחי, וכשחשבתי איזו הצגה לכתוב ל"המטאטא", בחרתי  להתבסס על הפיליטון הזה. לזכותו של מרדכי ייאמר שהוא היה הראשון שקרא את יצירותיי הספרותיות והגיב עליהן.

מאז שהתחלתי למלא מחברות, לא היה לי למי להראותן. הוריי בקושי קראו עברית ואת אחיותיי בכלל לא  עניין כל מה שאני כותב. בייחוד כעסתי על אחותי אביגיל, שכתבה יומן חיים ואני הצצתי בו בלי להחסיר אף דף, בעוד שהיא אפילו לא פתחה את המחברות שלי, למרות שהייתי משאיר אותן על השולחן שלה.

לימים, כשהתחלתי לכתוב סיפורים ב"מעריב לנוער", השתמשתי בכמה מעלילותיה וניקיתי את מצפוני על ידי זה שייחסתי את חלקם לבתה איה הג'ינג'ית.

לזכותה של אימי ייאמר, שלמרות שלא קראה אפילו מילה אחת ממה שכתבתי, הרי עצם העובדה שראתה אותי יושב וממלא מחברות, היה די בה בשבילה כדי שתכריז: "תראו שמהילד הזה עוד ייצא משהו"! – אבל לא ידעה  בדיוק מה ייצא.

ואילו מרדכי, המבקר הספרותי הראשון שלי, הגיע למסקנה שכדאי לו  לקשור את עתידו עם המשפחה שלנו והציע לאחותי נישואים. היא התייעצה עם הוריי, כי לא ידעה אם היא אוהבת אותו או  את הציונים שלו. הוריי נפגשו עם הוריו, שנתנו  להם להבין, איזו אושר ייפול בחלקה של אחותי אם תתחתן עם הגאון שלהם. כתמורה לזכות הזו הם רצו מהוריי  נדוניה שתעזור להם להגשים את חלום חייהם, דהיינו, לרכוש קיוסק שעמד למכירה בשוק הכרמל.

הוריי, שלא התלהבו יותר מדי מ"החתן" בעל העתיד המזהיר, אמרו שהבת היפיפייה שלהם יכולה למצוא חתן גם בלי נדוניה.

הוריו של הגאון נעלבו עד עמקי נשמתם, אמרו להוריי שהם פרימיטיבים ושבגללם אחותי  תצטער ותבכה כל החיים. אחר קמו ממקומם ויצאו מביתנו בראש מורם כשהגאון שלהם הולך אחריהם, מעיף מבט מוכה לעבר אחותי ומחכה שתקרא לו לחזור.

מסתבר שאחותי לא הצטערה לרגע על הניתוק, אפילו  הודתה להוריי על חוכמתם, והתחתנה כעבור כמה חודשים  עם אחיינו הג'ינג'י של יוסף ויתקין. היה זה אותו קורפוראל אמיץ שאימי זרקה מהבית בליל חורף אחד.

יוסף הג'ינג'י, שהיה מאוהב באחותי עד לשורשי שערותיו האדומות, לא רצה נדוניה ושמח שקיבל עבודה בנגרייה של אבי. אני לא יודע עם מי המבקר הספרותי הראשון שלי התחתן בסוף. לפי סיפורה של אחותי הוא הפך לדמות מגושמת שמנמנה, היה לעורך דין בינוני ונפטר לפני כמה שנים, לפני שהספקתי לברר אם הוריו הצליחו לרכוש את חלום חייהם בשוק הכרמל.

תהיה דעתי עליו אשר תהיה, אבל המחמאה שנתן ל"דרשה של בר המצווה" היא שהטילה על כפות המאזנים את ההחלטה לכתוב מחזה מצחיק על משפחה תל אביבית, הנמצאת בעיצומן של הכנות לקראת בר-המצווה של ילד הפלא שלהם. ידעתי שתיאטרון "המטאטא", שליוויתי כמעט כל הצגה שלו בזכות המשורר עמנואל הרוסי, שהרגיל את הוריי ללכת לתיאטרון. הרגל זה נוצר, כאשר המשורר שכר חדר בדירת הוריי ברחוב שלום עליכם ושילם חלק משכר הדירה בכרטיסים להצגה.

לא זוכר איך שלחתי את המחזה לתיאטרון, זוכר רק שהעזתי לבוא לקבל תשובה, בבית העם, מקום משכנו של התיאטרון. מי שקיבל את פני היה יעקב טימן, כוכב "המטאטא", שהסביר לי שהמחזה אמנם טוב, אבל לא מתאים להם, כי הם מעלים רק מחזות מצחיקים.

הייתי די נרגש מזה שיעקב טימן בכבודו ובעצמו מצא זמן כדי להסביר לי איזה סוגי מחזות הם מחפשים. הודיתי לו בשפה נרגשת וחזרתי הביתה בהקלה מסוימת, על כי לא סיפרתי לאיש על יומרתי הבימתית ואין איש שינוד לי.

עברו כעשר שנים ואני הפקתי סרט בשם "אולי תרדו שם". הייתי זקוק לשחקן שיגלם דמות של  ספן סלוניקאי. תפקיד קטן ולא משמעותי. פניתי ליעקב טימן. הוא כמובן נענה ברצון ולי לא היה נעים, שאני נותן לכוכב העבר תפקיד הכולל יום צילומים אחד. כדי להניח את דעתו, אמרתי לו שבסרט יהיה  גם שיר ואני רוצה שהוא ישיר אותו.

הוא לא הגיב, אבל כשהסרט היה בשלבי הפקתו האחרונים, פנה אליי  בהיסוס ושאל מה עם השיר.

כאן רציתי כמעט לקבור את עצמי, כי כשאמרתי למפיקי הסרט שהזמר שלי יהיה יעקב טימן, אמרו לי: "השתגעת? מי יכניס היום לרדיו שיר עם טימן?"

לא היתה לי ברירה, התנצלתי לפני האיש בקול מגומגם ואמרתי שהמלחין אמר שזה שיר למקהלת ילדים והוא מתאים לזמר שיש לו קול כמו לבני אמדורסקי.  

טימן הסתכל עלי במבט מלא השתתפות בצערי, ואני שאלתי את עצמי אם הוא זוכר שרק לפני כמה שנים, עמדתי אני לפניו בפיק ברכיים, וחיכיתי  לפסק דין שיכול היה  לשנות לי את החיים.

בינתיים המשכתי ללכת לשלושת החוגים שאליהם נרשמתי, בחוג לריקודי עם מצאתי בת זוג שנידבה לי חיוך רפה כשהזמנתי אותה ל"מגרד לי פה מגרד לי שם". היא היתה נעימה למראה, אך לא משהו מסעיר. שנינו היינו חסרי בטחון  המקרינים עגמומיות משותפת. כשהשיעור היה נגמר, הייתי נפרד ממנה באמירת שלום מנומסת ואף פעם לא  העזתי ללוותה.

את שיעורי הבוקס הפסקתי אחרי השיעור השלישי. אמנם, כשלמדתי איגרוף בקורס מפקדי כיתות, נחשבתי לאחד הבוקסרים הטובים, אך כאן הרגשתי את עצמי לא שייך, והחבטות על שק האיגרוף לא שיחררו ממני שום כעס עצור. 

החוג של חיים גמזו שנערך בערב פעם בשבוע, היה מעניין, אך רוב באיו היו נשים זקנות בנות ארבעים, ואני הייתי השומע הכי צעיר.

בייאושי אזרתי אומץ והחלטתי לנסות להתקבל לתיאטרון הקאמרי, כשחקן בעל ניסיון בימתי, שנרכש במסיבות הקיבוץ. לא היה לי מושג איך מתקבלים לתיאטרון ולא היה מי שיראה לי את הדרך. מישהו סיפר לי שהתיאטרון הקאמרי פתח בית ספר לצעירים בהנהלת ימימה מילוא. איתרתי את הבית ברחוב נצח ישראל בתל אביב, וחלפתי על פניו פעמיים  ביום.

אחרי שבוע של הליכות  מבוזבזת, הבנתי שאף פעם לא יהיה לי אומץ להיכנס לבניין, אלא אם יהיה לי משהו ביד להביא להם. הדבר הכי פשוט בשבילי היה לכתוב מערכון ולהביא אותו למזכירות בית הספר. שלפתי מתיק המערכונים שלי מערכון בשם "צהרי פלחים", שכתבתי בקיבוץ לאחד מחגינו החקלאים, ויחד איתו  קיוויתי לכבוש את הקאמרי. העתקתי את המחזה לדפים נקיים, כרכתי אותם בעטיפת קרטון דק ובצעדים נמרצים פניתי לבית הספר, שהיה לא רחוק מביתי.

הפעם לא נעצרתי לפני הבניין אלא נכנסתי היישר לתוכו כשהמערכון בידי. עליתי לקומה השנייה כמעט בריצה, כשפסיעותיי הנמרצות מתהססות ממדרגה למדרגה. על סף הקומה השנייה עמדה חבורת נערים בני גילי שחדלו מלדבר והיפנו אלי מבט סקרני. אילו יכולתי לברוח, הייתי מפנה עורף ונס כל עוד רוחי בי, אך גם לכך היה צריך אומץ.

מי שחש בפחדי היה בחור רחב גרם בעל גולגולת כדורית ושיער צהבהב שכולו תלתלים פרועים. הוא חשף לעברי  חיוך של שיניים מרווחות, הרים לעברי אצבע ואמר לי בטון מזרה אימה: "כמו שאתה הולך, אני מציע לך לעשות אחורה פנה ולהסתלק מכאן. אם תשמע בקולי תודה לי אחר כך כל החיים!"

  הבחור הזה היה אחד השחקנים הצעירים של התיאטרון, שלימים הכרתיו בשם המבטיח "אריק לביא". עצרתי לרגע מתוך נימוס, אך מיד המשכתי ללכת, מתעלם מקולות הגיחוך שעלו מקבוצת השחקנים.

במסדרון שממולי הבחנתי בדלת  פתוחה  ואליה כיוונתי את צעדי. ליד השולחן ישבה  אישה דקת גיזרה  ואני הבנתי שהיא  הכתובת שאני מחפש. ביד רועדת הושטתי  את  המערכון  שעל כריכתו כתבתי באותיות דפוס "צהרי פלחים",  ובדף הפנימי היה רשום שמי המלא וכתובת הוריי. הצלחתי לפלוט משהו כמו "הבאתי לך מערכון שכתבתי!" 

היא היתה די המומה מהתפרצותי הפתאומית, ולפני שהצליחה להוציא מילה, כבר שמתי את צעדיי החוצה ואיש לא עצרני.

כשהתקרבתי לחבורה הצוהלת, הגברתי את קצב ההליכה לבל אתן לצהוב-השיער לצחוק עליי שוב, ויצאתי בהקלה מהבנין.

עד היום אני לא תופש מה בדיוק חשבתי שיקרה אחרי התפרצותי הנועזת. כנראה הייתי משוכנע שהיא תקרא את המחזה ותרוץ לחפש אותי, כדי להתחנן שאסכים להיות מחזאי הבית של הקאמרי. אחרת אני לא מבין  מה היתה כל החוכמה שלי, שאותה תיכננתי ימים ולילות.

ושוב חזרתי לימים הטובים של ראשית קיבוץ נתיב הל"ה. אותם ימים שבהם במשך חצי שנה רצתי למכונית הדואר כדי לקבל את המכתב המזמין אותי להוצאת "הקיבוץ המאוחד" וממנו  לשוודיה לקבלת פרס נובל.

הפעם הסתפקתי בחודש אחד של המתנה לבוא הדוור. אחרי חודש הבנתי שכנראה הקדמתי את זמני, ואין לי ברירה אלא להתחיל לחפש מה לעשות עם עצמי, ובינתיים  לעזור לאבי לבנות את  הבית הכפרי שבנה עבורי בצפונה של תל אביב, בשכונה שמייסדיה  בחרו לתת לה את השם החלוצי "שיכון דן".

המשך יבוא

* * *

יהודה דרורי

1. מאחורֵי חרם אקדמי בארה"ב: 20 ישראלים!

בעוד כמה ימים צפויה אגודת האנתרופולוגים האמריקנית, הגוף האקדמי הגדול בעולם, להחליט אם להחרים את ישראל

20 אקדמאים ישראלים שיגרו מכתב תמיכה: "מעודדים מחאה"

ציטוט מאמר של יאיר אלטמן:

בסוף החודש צפויה אגודת האנתרופולוגים האמריקנית להחליט אם להחרים כל קשר עם ישראל. מדובר בצעד דרמטי, שכן האגודה הגדולה והחשובה בעולם, שלה יותר מ־10,000 חברים, צפויה להיות הגוף האקדמי הגדול ביותר שקיבל החלטה ברוח זו. אלא שדו"ח מחקר של תנועת "אם תרצו", שאותו חיבר ד"ר שחר גולן, חושף כי 20 אקדמאים ישראלים עודדו את החרם.

האקדמאים הישראליים הם מרצים באוניברסיטאות וחברי סגל, שחלקם מקבלים את משכורתם ממשלם המיסים הישראלי, ובמעשיהם פועלים להחרים גם את עצמם. משמעות החרם היא הפסקה של שיתופי פעולה עם חוקרים ישראלים, צעד שעלול לגרום נזק חמור למחקר הישראלי, הנסמך במידה רבה על שיתופי פעולה בינ"ל. תופעה זו עלולה אף להוביל להשלכות חמורות על הכלכלה ועל התעשייה הישראלית ולפגוע במעמדה של מדינת ישראל בעולם.

בניסיון לבטל את המהלך שלחה אגודת האנתרופולוגים הישראלית מכתב למקבילתה האמריקנית. אלא ששבועיים לאחר מכן יצאו 20 המרצים הישראלים, החברים בארגוני שמאל שונים, בקריאה לתמוך בקידום החרם, ובמכתב שחיברה נכתב בין השאר:

"אנו מעודדים דיון פתוח וציבורי ב-BDS ובצעדי מחאה אחרים."

בין החותמים: ד"ר חאלד פוראני (אונ' ת"א), ד"ר יעלה רענן (מכללת ספיר), ד"ר דפנה הירש (האונ' הפתוחה), ד"ר דלית שמחאי (המכללה האקדמית תל חי), חן חקלאי (אונ' ת"א), ד"ר חנה אבירם, נעה שיינדלינגר (אונ' טורונטו), פרופ' דניאל מונטרסקו (האונ' המרכז אירופית), מתן קמינר (אונ' מישיגן), עדי מורנו (אונ' מנצ'סטר), מיכל רן־רובין (אונ' שיקגו), אילת מעוז (אונ' שיקגו).

כמו כן, חתומים על המכתב חוקרים ישראלים שככל הנראה אינם מתגוררים בארץ, ובהם פרופ' אורי דיוויס, שהתאסלם ונשוי כיום לפלשתינית מרמאללה. נאור בן יהוידע, אלירן בר-אל, הדס וייס, ברק קליר, הילה דיין, אראלה גראסיאני וניצן שושן.

מכתב נוסף המעודד את החרם פורסם כמה ימים לפני שהחלה הצבעה על כך באגודה האמריקנית, ובו נרשמו 22 אנתרופולוגים ישראלים אנונימיים שתמכו בצעד...

יהודה דרורי: הערה שלי: בעצם יש פה 7 "יורדים"+ מתאסלם + ערבי.

2. "תהיות" המועלות לאוויר

ביומיים האחרונים הועלתה בתקשורת העולמית הכותרת דלהלן:

"מחלקת המדינה האמריקנית: 'צירוף ליברמן מעלה תהיות על מדיניות ישראל.'"

כמי שמכיר את קובעי ההחלטות במחלקת המדינה האמריקאית, גם לי תהיות משלי, למשל, האם המדיניות האנטישמית הידועה זה מכבר – של אנשי מחלקת המדינה האמריקאית, אכן תשתנה בגלל צירוף אביגדור ליברמן לממשלה, ולאיזה כיוון הם כבר מסוגלים ללכת ביחסם לישראל, לאחר שמדיניות אובמה (בהשראתם) הובילה את מדיניות החוץ של ארה"ב ברוב חלקי העולם לקריסה מוחלטת ולשפל המדרגה.

תמהני אם נשיא כדונלד טראמפ יעשה שם סוף סוף סדר?

* * *

נאום טראמפ בפני איפא"ק

https://www.facebook.com/296163713885867/videos/575917412577161/

* * *

ד"ר יובל ברדנשטטר

סוכנים שלא מדעת

ממשלת ישראל נאלצת להתעמת עם קצונה בכירה בצה"ל שהשקפותיה עוצבו על ידי סדרות חינוך בארה"ב ולוחמה פסיכולוגית, תקשורתית, תרבותית ומשפטית במימון מדינות אירופה.

מה שרואים מכאן, מבסיס הפירמידה, הוא שהג'יהאד הולך ומתקרב להשגת הפתרון הסופי. מה שרואים משם, ממרומי המטכ"ל, התקשורת, האקדמיה והמשפט, הוא אספסוף של נאצים, אם בכוח ואם בפועל, שיש לדכא.

 אחת מן המימרות המפורסמות של אריאל שרון היתה "מה שרואים מכאן לא רואים משם." בני הפלוגתה שלו מימין מצאו פגם במימרה זו, כדרך לתרץ את המהפך המחשבתי שהוביל מ"דין נצרים כדין תל-אביב" ל"פינוי בנחישות וברגישות."

ולא היא. מי שנמצא ממש, אבל ממש בשפיץ, באמת רואה את מה שנסתר מעיני אלה שאינם בפסגה. אחד הדברים הללו הוא המאמץ הבלתי נלאה של הממשל האמריקני והאיחוד האירופי, במיוחד בשבע השנים האחרונות, לבקע של חומת המגן של המדינה היהודית.

מאמץ ההבקעה מתחלק בין הממשלים, כל אחד על פי כוחו. בצד האמריקני מתבצע המאמץ דרך שיתוף הפעולה הבטחוני הישראלי-אמריקני, היוצר מגע בלתי אמצעי בין המעגל העליון של הממסד הבטחוני הישראלי לזה האמריקני. ולא כשווים חס וחלילה, אלא על תקן של בני חסות, נתמכים, לקוחות. כל קצין ישראלי המיועד לקידום "נשלח ללימודים", דהיינו נחשף להשפעה האמריקנית בקורסים של פיקוד ומטה, באימונים משותפים, בביקורים של קצינים רמי דרג, בהטמעה של מערכות נשק. למעשה, כמו ביקורו של כל ראש ממשלה ישראלי בבית הלבן כמעט מיד לאחר שנכנס לתפקיד, היציאה ללימודים של איש ביטחון ישראלי היא אבן הדרך החשובה בדרכו המקצועית-פוליטית.

התהליך הוא דו-צדדי, שבו הממשל האמריקני בוחן מיהם הקצינים הישראליים הנוחים לו, דיעותיהם של מי מהם משתלבות עם הגישה האמריקנית, ובהתאם לכך יקבלו את ההשקעה הראויה לבני חסות ראויים. קשה מאוד להתעלם מן החיבוק האמריקני הנדיב המגיע מממסד שגודלו פי-100 מזה הישראלי. קשה מאוד להתעלם מן העוצמה, השפע, הטקסיות והמסורת הביטחונית של אמריקה, כשמגיעים למגע בלתי אמצעי איתה. הבוגר הישראלי המאושר של קורס פיקוד אמריקני חש מחוייב כלפי מארחיו הנדיבים, המהוקצעים, המסודרים בקפידה, המגובים בתקציב שהוא לכאורה בלתי מוגבל, ושב לארץ לא אחת כמעט כסוכן אמריקני בצבא הגנה לישראל. אפילו מדי הייצוג נעשו אמריקניים. הקצינים שמתקדמים בישראל לדרגות הגבוהות, לפיקוד ומטה, מרמת האוגדה ומעלה, הם מטבע הדברים אלה שזכו לציונים ולהערכה הגבוהים ביותר מצד המארחים, ולא עולה על דעתם שחלק מן ההערכה היא פוליטית, ולאו דווקא אובייקטיבית.

יש להוסיף לכך סיוע אמריקני המהווה 20 אחוז מן התקציב של מערכת הביטחון, והרי לך מטכ"ל שרובו, אם לא כולו, בני חסות.

יש שני עמודי תווך קבועים במדיניות האמריקנית בכל הממשלים, דמוקרטיים כרפובליקניים, בנוגע לישראל. האחד הוא סלידה מכל אחיזה בשטח שמעבר לגבולות החלוקה 1947 עד למלחמת ששת הימים, וגבולות 1967 בשנים שלאחריה, והשני הוא התנגדות גורפת לכל שימוש ישראלי בכוח צבאי שלא ברשות ובסמכות אמריקניות.

שני העקרונות הללו מוסברים ומוטבעים היטב בכל קצין ישראלי המגיע לסדרת חינוך אמריקנית, והודגמו היטב בעמדתו של הנשיא ג'ורג' בוש, שנחשב ידיד ישראל מובהק, כלפי מבצע חומת מגן. זכור לנו הנשיא האמריקני דווייט אייזנהאואר, שתבע מאיתנו למסור את הנגב לידי מצרים וירדן למרות פעולות הפדאיון, גם אחרי טבח מעלה העקרבים. זה היה לפני ה"כיבוש" של יהודה, ירושלים והשומרון.

מאמץ ההבקעה האירופי שונה לחלוטין ומתחשב בחשדנות הטבעית של היהודים והישראלים כלפי היבשת שרצחה שישה מיליון יהודים. המאמץ מופנה לכיוון האזרחי, דרך הקצאת מאות מיליוני ארו-דולרים-פאונדים-קרונות – לארגונים המפעילים לוחמה פסיכולוגית, תקשורתית, תרבותית ומשפטית נגד מדינת היהודים. הריבוי הבלתי ייאמן של עמותות העסוקות בהשטנת ישראל, בחיזוק המלחמה המוסלמית בישראל, בתפעול מערכות החוק והצדק בישראל לטובת מלחמת המוסלמים – יכול להיות מוסבר אך ורק בכוונת מכוון לחתור תחת קיומה של המדינה היהודית. מימון הבנייה הבלתי חוקית של בדואים, שמעולם לא היו תושבי קבע מצד אחד, ותפעול כל מערכות החוק נגד התיישבות יהודית בכל מקום בארץ. התמיכה הבלתי מסוייגת בחמאס המפגיז את עוטף עזה מקרוב עד רחוק – כולם מעידים על כוונה ממוסדת לחסל את המדינה היהודית כיישות שאין לה זכות קיום. קן ליווינגסטון, ראש עיריית לונדון לשעבר, רק אמר את המובן מאליו.

יתר על כן, האיחוד האירופי משמר את האיום על ישראל על ידי אילוצה לתחזק את האסירים הביטחוניים שהחזקתם היא בתנאים של בית מלון, עם זכויות אסיר כמו של ראש ממשלה לשעבר. לכאורה, מדינת ישראל יכולה לפתור בקלות את בעיית תחזוקת-האסירים הבטחוניים: גירוש לעזה, גירוש לסוריה. אבל מדינת ישראל אינה נוקטת צעדים אלה.

שני מאמצי ההבקעה הללו נפגשים בדמות הקצונה הבכירה של מדינת היהודים שמגיעה לכדי עימות מובנֶה בין הצרכים הביטחוניים של מדינה יהודית המצוייה בלב אוכלוסייה עויינת, לבין הפטרונים שלהם בממשל האמריקני המגובים בפעילי השטח של האנטישמיות האירופית.

כשממשלת ישראל הנבחרת מתכננת לצאת לפעולה שהיא לצנינים בעיני הממשל האמריקני, היא מוצאת עצמה בעימות עם הקצונה הבכירה שאימצה לעצמה את העקרונות שקיבלה על עצמה בעת סדרות החינוך באמריקה. וזה מה שרואים מכאן, מן השפיץ של ראש הממשלה, ולא רואים משם, מן הכיוון של בסיס הפירמידה.

אי-שם בבסיס הפירמידה, האזרחים והחיילים בדרגות הנמוכות רואים את המציאות היומיומית המעיקה שבה לג'יהאד ניתנת לכאורה כל ההזדמנות לבצע את זממו. בסיס הפירמידה מתבונן למעלה אל הפוליטיקאים שבחר כדי לשפר את המציאות המעיקה, ואינו מבין כיצד הללו אינם מסוגלים לבצע את המדיניות שאליה התחייבו בבחירות.

עכשיו זה מובן

עכשיו, שכן רק בעת האחרונה התברר שקצין בכיר, גיבור ישראל, שהיה לראש המוסד, שימש למעשה סוכן ביצוע של סיכול המדיניות של ממשלת ישראל הנבחרת, לא בסיכול הריסת בית בלתי חוקי במחנה בלאטה, אלא בנושא אסטרטגי – תוכנית הגרעין של איראן.

בעימות שנערך בין מאיר דגן לבין העיתונאית קרולין גליק, האשימה אותו העיתונאית בגילוי של תוכניות הממשלה לממשל האמריקני כדי לסכל התקפה ישראלית על מתקני הגרעין.

דגן לא רק שלא הכחיש, אלא קבע כי הפקודה היתה בלתי חוקית. שר ההגנה האמריקני מספר לנו שתפקידו העיקרי מול ישראל בממשל אובמה היה לסכל את ההתקפה הישראלית הצפויה, והמוצדקת, תוך הצגת מצג-שווא של מחויבות אמריקנית למניעת נשק גרעיני מאיראן – מצג שקרי, שכן טיוטת ההסכם הנוכחי המבטיח לאיראן נשק גרעיני היתה נדבך-יסוד של מדיניות אובמה מלכתחילה.

עכשיו, מזה זמן מה, שאנו יודעים מהן העמדות הערכיות של ראשי השב"כ והמוסד לדורותיהם. הם מתיישרים לחלוטין עם עמדות הממשל האמריקני שעימו עמדו בקשר הדוק: ישראל היא מדינה כובשת, וככזאת, זכות הקיום שלה מותנה ברצונה הטוב של המעצמה.

עכשיו, כיוון שסגן הרמטכ"ל שיקף את הדעות המקובלות בסביבתו באומרו כי בישראל קיימות מגמות נאציות, ובעוד שראש הממשלה ובכירי הנבחרים אומרים כי הקצין המוערך שגה בגדול, וגם זאת בלשון המעטה, התבצרו בכירי הצבא ומערכת הביטחון בהגנה על הקצין ועל קו האידיאולוגי שביטא: יש במדינה היהודית נאצים, ואנו, הבכירים, שעברנו סדרת חינוך נעלה יותר, יודעים שהפקודות שאנו מקבלים והאידיאולוגיה של המנהיגות הנבחרת באופן דמוקרטי הן בלתי חוקיות, כי הן לטובת הנאצים שבתוכנו.

עכשיו, כיוון שהביטאון הרשמי של שנאת היהודים במדינת ישראל, המשמר משום מה את השם "הארץ", קורא בגלוי להפיכה צבאית של הצבא השפוי נגד הממשלה הנבחרת והעם שבשמו היא פועלת.

עכשיו, ומזה זמן מה, שאנו רואים כי חלק עצום מבכירי מערכת הביטחון בדימוס מתייצבים כאיש אחד מאחורי כל דרישה של הממשל האמריקני לגימוד ישראל, ולא משנה עד כמה אבסורדית.

מה שרואים מכאן, מבסיס הפירמידה, הוא שהג'יהאד הולך ומתקרב להשגת הפתרון הסופי. מה שרואים משם, ממרומי המטכ"ל, התקשורת, האקדמיה והמשפט, הוא אספסוף של נאצים, אם בכוח ואם בפועל, שיש לדכא, ואולי אף למגר, בכל האמצעים – גירוש גוש-קטיף, גירוש עמונה, וזו רק ההתחלה.

מה שרואים משם – שם, מפסגת הפירמידה, זה שמערכת הביטחון, שעליה נשענת המדינה היא, אובייקטיבית, סוכנות של מעצמה זרה, מעצמה שהוכיחה בשבע השנים האחרונות שכל רצונה הוא לחזק את הג'יהאד ותומכיו.

מה שרואים משם – שם מפסגת הפירמידה, שמערכת המשפט-תקשורת-אקדמיה שעליה נשענת מדינה דמוקרטית הייתה לסוכנת של האיחוד האירופי התומך בחיסול המדינה היהודית.

עד כאן היבבות. ומעכשיו אפשר להציע תוכנית פעולה.

פעולה ראשונה היא ויתור על הסיוע הצבאי האמריקני. מה שצריך – קונים בכסף מלא, ומה שאפשר לייצר כאן – מייצרים בארץ.

פעולה שנייה היא סיום המשלוח של קצינים ישראלים לאמריקה לשם חינוך פיקוד ומטה. צבא זה לא רפואה ולא מדע ולא הנדסה. אין קשר בין ההווייה הביטחונית האמריקנית לזו הישראלית. צבא ארה"ב נכשל בהשגת ניצחון בכל העימותים מאז מלחמת קוריאה 1953. הצבא האמריקני נכשל, הובס ונסוג מכל עימות ישיר עם הטרור האיסלאמו-נאצי. תרגילים טכניים משותפים – כן. סדרת חינוך – לא.

פעולה שלישית היא העמדת תנאי-בסיס לקידום צבאי לרמות הגבוהות: שלילה של ריבונות זרה כלשהי בארץ-ישראל. ישאל עצמו כל קצין ישראלי, התעלה על דעתו של מקבילו האמריקני הרחבת הריבונות המקסיקנית לטקסס או ניו-מקסיקו? בשום אופן לא. באותה מידה אין להעלות על הדעת ריבונות של הג'יהאד לגווניו בארץ ישראל.

פעולה רביעית היא סילוקם של כל פעילי האיחוד האירופי וכל שלוחיו מכל מקום שהוא בשליטת אלוף-פיקוד, באחריות לביצוע של אלוף-פיקוד, והשבתם לבתיהם. שיילחמו לטובת הג'יהאד במינכן. אלוף-פיקוד שלא יבצע את הסילוק, יוחלף באיש ביצוע. לחילופין, אפשר להחיל את החוק הישראלי האזרחי על אותם מקומות.

אם נעשה את ארבע אלו, ייתכן שנצליח להתגבר על התחושה הנוקבת של חוסר אמון בבכירי מערכת-הביטחון.

ד"ר יובל ברנדשטטר הוא רופא ילדים, תושב הנגב ופובליציסט. המאמר פורסם במגזין "מראה" 382.

* * *

ד"ר יובל ברנדשטטר

וכיתתו עטיהם לחרבות – יהודים בחזית קידום ההסכם לאיראן גרעינית ועשירה

ארגונים יהודיים המנהלים תעמולה חריפה נגד ישראל עבדו לקידום תוכניתו של אובמה לאשר את הסכם הגרעין עם איראן

בן רודס, יועצו הקרוב של אובמה, סיפר בגילוי לב על הצלחתו בהשתלטות רעיונית על השיח בנושא הגרעין האיראני. "יצרנו מרחב תהודה," השתחץ היועץ, "שבו כולם הגבירו את המסר שנתנו להם," בלי קשר כמובן לעובדות העומדות מאחורי המאמץ לפתוח לאיראן את הדרך לנשק גרעיני ברשותה ובסמכותה של ארצות-הברית.

עם ניקוב הבלון התקשורתי (שאין בו צורך, לאחר שהחוזה עם איראן כבר נחתם בטבעת המלך אובמה), מתברר גודל המאמץ שהשקיעו גורמים, בעיקר שונאי ישראל, להכשיר את דרכה של איראן לפצצה, ומי לא יעשה זאת טוב יותר מארגון שלכאורה מטרתו לפרק את העולם מנשק גרעיני.

ארגון "Ploughshares" האתים" – שלקח את שמו מחזון אחרית הימים של ישעיהו "כתתו חרבותם לאתים," משתמש בכספי התרומות שאסף על תקן של ארגון צדקה, כדי לפעול למען עולם ללא נשק גרעיני. הארגון תרם 100 אלף דולר לרדיו הציבורי האמריקני כדי לקדם את הסכם הגרעין הנוכחי, וזאת כחלק מן המאמץ של הבית הלבן ליצור אווירה תקשורתית אוהדת לעניין. דוברת הארגון ג'ניפר אברהמסון מסרה שמקובל לממן גופי תקשורת על מנת להשיג כיסוי לנושאים שאינם זוכים לכיסוי הולם, וכי המימון "אינו משפיע על החלטות המערכת בשום אופן, וגם לא היינו רוצים שיעשה זאת." דבר והיפוכו, הנאמר ללא ניד עפעף.

אברהמסון הוא שם שנשמע כשייך לשבט. על פי הדף הרשמי של ארגון ה"אתים", יש לה עבר יחצני עשיר הכולל את ארגון "אוקספאם". אוקספאם הוא ארגון הצדקה שדרש מן השחקנית ג'והנסן להחרים את סודה-סטרים וניהל תעמולה חריפה של שנאת ישראל במהלך העימותים עם חמאס בעזה. עבודת ה"צדקה" של הארגון מתמקדת בעזה, ערביי יהודה ושומרון והבדואים בנגב, בעיקר בחיזוק ההתנגדות לממשל הישראלי. אברהמסון מסרה כי אוקספאם פשוט אינו מובן כהלכה. את הסגר שהוטל על עזה לאחר שחמאס השתלט על הרצועה (והחל להפגיז את שדרות וסביבותיה ללא שום התייחסות מאוקספאם) – כינתה הדוברת "ביטול הכלכלה של עזה," והאשימה בכך רק את ישראל.

כדי לשפר את תדמיתה בקרב היהודים, פנתה אוקספאם ליהדות הרפורמית בבריטניה, והללו לא התקשו לתת לה גיבוי בביקורת נוקבת וחד-צדדית על ישראל, כמקובל בתנועה הרפורמית העולמית.

אבל 100 אלף הדולרים לרדיו הציבורי האמריקני (NPR) הם פיסטוקים לעומת למעלה מחצי מיליון דולר שקיבל ארגון "ג'יי סטריט" רק ב-2015 כדי לקדם את ההסכם עם איראן, שהפשיר עבור איראן 100 מיליארד דולר לצורך פעילות טרור וקידום הפצצה.

"ג'יי סטריט" משקיע את מירב מאמציו בשמונה השנים האחרונות בקידום סדר היום הפלסטיני והאיראני. הוא השקיע 100 אלף דולר בשתדלנות בקונגרס ליצירת יחסים קרובים עם המשלחת הפלסטינית בארה"ב, ובפעילות נגד איפא"ק. "ג'יי סטריט" שיתף פעולה במרץ עם "הוועד האיראני-אמריקני" למען הקלת העיצומים על איראן.

מייק אמיתי ויואל רובין, שניהם מ"ג'יי סטריט", הם צירים ותיקים ב"מסע למען מדיניות אמריקנית חדשה מול איראן" שקידם ה"ועד". אותו יואל רובין כתב מאמר בג'ואיש כרוניקל, מחשובי העיתונים היהודיים בשפה האנגלית, שבו התגאה בכך שהצמרת הבטחונית של ישראל מתנגדת נמרצות לכוונות הממשלה לשים קץ להתגרענות האיראנית, ויצרה אף היא תיבת תהודה של דיעות להתעלמות מכוונותיה המוצהרות של איראן, דיעות התואמות את אלו של מטה הכוחות המשולבים של ארה"ב.

ג'רמי בן עמי כתב מכתב למערכת ביחד עם ראש ה"ועד" טריטה פארסי, שבו קידם את היחסים הטובים שבין איראן לארה"ב. וכמובן, ה"ועד", שאחד מפעיליו קיבל הוראות היישר ממשרדו של אחמדיניג'אד, זוכה לכספים ישירות מארגון ה"אתים" לקידום מאמצי-השתדלנות למען איראן המתגרענת.

הדו"ח השנתי של ה"אתים" הוא שיר תהילה להצלחה הגדולה שבהעברת ההסכם הביזיוני עם איראן, למרות הקשיים שהערים עליהם ראש ממשלת ישראל. לו הייתי אנטישמי, לא הייתי יכול לצייר תמונה מתועבת יותר של הקשר היהודי החולש על העולם.

ברברה סלווין מן "המועצה האטלנטית" ו"היוזמה למען עתיד איראן" משבחת את ארגון ה"אתים" על מגוון הדעות שהציג לגבי איראן. כראש תחום המזרח התיכון במועצה האטלנטית (המקבלת גם היא מימון נרחב מן ה"אתים") שאינה יודעת לקרוא שום שפה חוץ מאנגלית, היא קובלת על כך שאיראן כבר מילאה את כל חובותיה על פי ההסכם (בלי להזכיר שיגורי טילים בליסטיים עם טווח המתאים בדיוק לפגוע בישראל), אך לא חשה בהטבה במצבה הכלכלי (אולי כיוון שכל הכסף מוקדש לפיתוח אמצעי שילוח נשק גרעיני?). כשליחה של ארגון החדשות "אלמוניטור" (שמבחינתו, המזרח התיכון כולל את סוריה, מצרים, פלסטין ואיראן אבל לא את ישראל) – היא מספרת שנציגי ממשל של ארה"ב מסתובבים בעולם כדי לשכנע בנקים שטוב לעשות עסקים עם איראן.

אלן לייפזון ראש מכון "סטימסון" (יהודייה הדוברת עברית, ערבית וצרפתית) מהללת את צוות ה"אתים" על החריצות המאחדת מלאת האנרגיה שבה השיגו את הישגם הנפלא.

גם מכון "סטימסון" מקדם את ענייני איראן בקרב היהדות הרפורמית בארה"ב. הארגון הנפיק 800 מאמרי מערכת ו-350 מכתבים למערכת, מלבד פעילותו הנרחבת ברשתות ובלוגים, כדי לשכנע את הציבור בנכונות ההסכם המעניק לאיראן את המסלול אל הנשק הגרעיני.

וכאמור, על כל זאת מנצחת, לפחות מבחינת יחסי ציבור, אחת מן השבט: ג'ניפר אברהמסון – דוברת ארגון "האתים". בהכוונתו של ברק אובמה, משמש ארגון זה הכתובת המרכזית לחיזוקה של איראן, לדיכוי כל התנגדות להתגרענותה, ליצירת השקר הגדול בכל האמור בכוונותיה המוצהרות של איראן, והכל תוך שימוש ב"שיחדש" – שפה שקרית שתוארה בספרו של ג'ורג' אורוול "1984": שלום הוא מלחמה, ריבוי דיעות הוא דעה אחת, דאגה לזולת הוא סיכון הזולת – והזולת במקרה זה הוא ישראל.

היהדות השמאלנית המתקדמת הבינלאומית של אמריקה משמשת יד שמאלו של אובמה (הוא חותם בשמאל).

אבל יש תקווה. בימים אלה העביר בית המשפט העליון בישראל למדינה דרישה שזו תנמק בתוך חדשיים מדוע לא יוכר הגיור הקונסרבטיבי והרפורמי הנעשה בישראל לצורך חוק השבות.

קשה לי לחשוב על נימוק טוב שמדינת ישראל תוכל להמציא כדי להדיר את היהדות הקונסרבטיבית והרפורמית, במיוחד אם הגיורים נעשים בארץ. כשיוכרו גיורים אלה, ייפתחו השערים לאלה מן היהדות האמריקנית הרואים את עצמם יהודים – להצטרף אלינו.

הניסיון עם 300 אלף העולים מברית-המועצות לשעבר שאינם יהודים על פי ההלכה והם כאן, הוא ברור: בשאלה "הלנו אתה או לצרינו?" – הרוב המכריע של היהודים שלא על פי ההלכה הם לנו. הם אוהבי הארץ, הם מגיניה, אין הם אוכלי-חינם, והם רוצים להיות יהודים. יהודים מן התפוצות שיגיעו לכאן כדי להתגייר, מצהירים בכך שהם חלק מאיתנו. אלה שלא יגיעו, יתבוללו ויעלמו ולא יוכלו עוד להשתמש במסווה של יהדותם כדי להכפיש ולהשטין. אז הם יהיו סתם אנטישמים, כמו הרבה אחרים.

ד"ר יובל ברנדשטטר הוא רופא ילדים, תושב הנגב ופובליציסט. המאמר פורסם במגזין "מראה" 384.

* * *

http://www.baba-mail.co.il/content.aspx?emailid=37072

תיעוד נדיר ממלחמת העצמאות

* * *

מוטי הרכבי

1. עוד שבוע של דיסאינפורמציה ב-Ynet

כישראלי שיושב בחו״ל, אני נוהג להיכנס לאתרי אינטרנט ישראליים מיספר פעמים ביום. מתרחק מ-Ynet וכמובן לא נכנס לאתר העיתון נגד ישראל ״הארץ״. מכיר אנשים שנכנסים להארץ רק בגלל שכתוב שם שזה ״עיתון לאנשים חושבים״. מאחר שזוהי ההוכחה היחדיה שיש להם שהם עדיין שייכים לגזע של ״האדם החושב״, ניחא.

השבוע בכל זאת נכנסתי מספר פעמים ל-Ynet והנה פחות או יותר הכותרות שמצאתי:

״לינץ של המשטרה״ נגד בדואי מסכן באבן גבירול. בהמשך פורסם בוואלה הסרטון המלא של מה שקרה ולא סרטון ערוך ומעוות של Ynet. בסרטון המלא רואים בפירוש כיצד הערבי וחבריו משתוללים, והמשטרה והשוטרים באיפוק ובנחישות, משתלטים על הפורעים. אז מה אם Ynet היה זה שבעצם עשה לינץ במשטרה ובמפכ״ל? Ynet לא מתנצל, פשוט עוברים לניסיון השמצה אחר. אגב המסע של Ynet לטובת המתפרע הערבי עשה את שלו. אנשים טובים תרמו כסף רב לממן לפורע לימודים. בעתיד יוכל להתפרע באוניברסיטה. הוא גם למד שהתעמתות עם שוטרים משתלמת. תודה !Ynet

 כותרת אחרת – ״המפכל רקד עם ספר תורה באושוויץ.״ מוכרח להודות שאפילו אני החילוני והלא מאמין, לא הצלחתי להבין את הפשע הנורא. להיפך כבן ליוצאי יהודים ממזרח אירופה, שמחתי והתמלאתי גאווה שיהודים, ובעיקר שוטרים במדים רוקדים, עם ספר תורה באושוויץ. ממש כפי ששמחתי והתמלאתי גאווה כשהיה מטס של חיל האויר באושוויץ.

כותרות של מיספר ימים בנושא ביביטורס. ביבי כבר הולך לכלא, איזה פשע נורא, איך אפשר לתת לביבי להנהיג את ישראל. עד כמה יכול Ynet לעוות ולהשמיץ. למי ששכח – ידיעות ו-Ynet היו נושאי הדגל של אולמרט. כשפרשת הנסיעות של אולמרט התפוצצה, Ynet הגן עליו בחירוף נפש. גם במהלך המשפט על הנושאים הכבדים, קבלת שוחד ומעילה באמוןYnet וידיעות אחרונות נלחמו בשיניים לטובת אולמרט, פתאום עכשיו נושא הנסיעות הפך לפשע ברמה של רצח עם.

ואז יצא דו״ח המבקר, ולאכזבת Ynet אין כל איזכור של פלילים וההר הוליד עכבר. לא נורא Ynet לא מתנצל, ממשיכים לחפש השמצה אחרת.

אבל במהלך השבוע כן התרחש פשע לאומני שפל שלא זכור לי שפל שכזה. אונס שביצעו 3 פלשתינאים בצעירה ישראלית, לוקה בשכלה. האנסים לא הסתפקו רק באונס ולא רוצה להמשיך לפרט.

ואיך הגיב Ynet לחדשה זו? לא קרה, לא היה, לא ציוץ, לא כלום. רק דמיינו מה היה קורה לו היו יהודים אונסים ערבייה ועוד בנסיבות דומות. אני מתאר לי את הכותרות הקושרות ישירות את ראש הממשלה לאירוע. מילים כמו – בבונים, ניאדרטלים ומי יודע איזה מילים נוספות היו עורכי Ynet שולפים כדי לתאר את הזוועה. אבל אונס קשה של מפגרת יהודייה, זה לא חדשות בשביל Ynet, אין מי שיזדעזע בעיתון. הפעם לא נמצאו אנשים טובים שהיו מוכנים לתרום כסף לצעירה הלוקה בשכלה, כדי לממן למשל טיפול פיסכולוגי בטראומה שעברה!

2. האם במציאות של 2016 צריך מפכ״ל המשטרה רוני אלשייך להסתיר את הכיפה?

כדי שלא יבוצע בו ובמשטרה לינץ ע״י בריוני התקשורת?

לאחר הלינץ התקשורתי שבוצע במשטרה בעקבות התקרית של הבדואי, תקרית בה בדואי תוקף שוטרים, והשוטרים פועלים נכון ובאיפוק, (ברור לחלוטין בסרטון המלא), והלינץ התקשורתי הנוסף במפכ״ל המשטרה רוני אלשייך, שהעז לרקוד עם ספר תורה באושוויץ, נשאלת השאלה האם המפכ״ל צריך להסתיר את הכיפה?

ואולי כדאי שהמשטרה תאמץ את השיטה של אלופי צה"ל ותשלח גם היא את נשות הניצבים למחסומי ווטש. ייתכן אפילו שביום השואה הבא, יצהיר סגן המפכ״ל שהשואה מעולם לא היתה, או אולי אפילו יגיד במפורש שיהודים הם אלה שהרגו נאצים. הרי צריך משהו חדש, יותר אלים ויותר מקומם – כדי לזכות באהדה מהתקשורת ומהשמאל.  אני מניח שהאשמת היהודים בהרג נאצים לא תזכה לכל כך הרבה גינויים כמו העובדה שהמפכ״ל רקד עם ספר תורה באושוויץ.

האמת שלאלופי צה"ל זה עוזר, לא רק שהם זוכים לחסינות תקשורתית, אפילו "בצלם" ו"שוברים שתיקה" לא מאשימים גנרלים – רק חיילים מהשורה!

ובאשר לריקוד עם ספר התורה. ראשית אתחיל ואומר שאני חילוני גמור, לא מאמין כלל. אבל מכבד דתיים וחושב שמותר להם לחשוב אחרת ממני. רק ״נאורים ותרבותיים״ יודעים מה נכון ומה לא, ולכן הם חושבים שאסור להאמין, סליחה – מותר להאמין בישו, במוחמד בבודהה, רק לא באמונה היהודית.

כבן להורים יוצאי פולין-ורשה, בילדותי, הסבה היחידה שהיכרתי היתה הסבה מכיפה אדומה. סבא, דודים ודודות – היו דמויות לקוחות מספרי אגדות. לא הייתי לבד. רוב חבריי היו בעלי רקע דומה. אינני יודע אם משפחות אימי ואבי נרצחו באושוויץ או בתאי גזים במקומות אחרים, אך זה לא ממש משנה. לכן ללא קשר לדת, שמחתי והתמלאתי גאווה, לראות את מפכ"ל המשטרה ושוטרי ישראל במדים רוקדים עם ספר תורה באושוויץ, ממש כמו ששמחתי כשראיתי את מטס חיל האויר באושוויץ.

ההסתה הפרועה נגד יהדות וישראליות שמתרחשת בימים אלה עוברת כל גבול, הגזענות והפאשיזם שמופץ ע״י התקשורת נגד יהדות וישראליות עבר כבר מזמן את הסף המותר. הגזענים והפאשיסטים לכל אורך ההיסטוריה נהגו להתהדר באיצטלה של אנשי רוח ותרבות, וזה לא שונה אצלנו כאן. לְמה שמתרחש בתקשורת ובשמאל יש שם אחד, קוראים לזה – גזענות!

* * *

Street action in Tel Aviv

HTTPS://www.youtube.com/v/g2Syy5Lw27o&autoplay=1

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

הבחירות לנשיאות ארה"ב – סקירת מצב,

מאי 2016 – חלק שלישי

זהו המאמר השלישי בסקירת מערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב 2016. המאמר יעסוק בעיקר בהיבטים הישראליים של מערכת הבחירות.

1. מבוא – עידן אובמה, דמדומי שקיעה

פחות משנה נותרה לשהייתו של אובמה בבית הלבן. במבט לאחור אפשר לומר שאת הבטחתו המרכזית במערכת הבחירות של 2008 – שינוי, אובמה קיים. הבעייה היא שהשינוי היה בכיוון הפוך ממה שבוחרי אובמה ציפו.

 מהשוואה בין מצבה של ארה"ב היום למצבה בסוף שנת 2008, כאשר אובמה נבחר, מתקבלת תמונה עגומה. מאחר שהמאמר עוסק בהיבטים הישראליים של מערכת הבחירות המתנהלת כעת, אתרכז כאן רק במעמדה הבינלאומי של ארה"ב.

בפוליטיקה האמריקאית מקובל לכנות נשיא בתקופת כהונתו השנייה "ברווז צולע". הכינוי הזה מיטיב לתאר את מעמדה הבינלאומי של ארה"ב בשלהי כהונתו של אובמה. בזירה הפנימית אובמה התאמץ, ובמידה לא מעטה אף הצליח, לא להתנהג כברווז צולע ולהזיז דברים. אבל בזירה הבינלאומית זה לא הלך לו. 

טליירנד, מי שהיה שר-החוץ של נפוליאון, נהג לומר – אני מפחד יותר מצבא של מאה כבשים המונהגות בידי אריה, מאשר מצבא של מאה אריות המונהגים בידי כבשה. 

צבא של אריות המונהג בידי כבשה – קשה למצוא תאור מוצלח יותר לארה"ב של אובמה בשנת 2016 (במאמר מוסגר – לעיתים קרובות אני תוהה אם הדימוי הזה איננו הולם גם את מדינת ישראל ומלחמתה בטרור הפלשתינאי, אבל זה נושא לדיון אחר).

 מנקודת מבט ישראלית זו התפתחות חמורה ביותר. אם ארה"ב תהיה חלשה, אם לא יפחדו מארה"ב, אם בעולם יזלזלו בארה"ב – מדינת ישראל תיוותר ללא בעל ברית של ממש. האפשרות שאת אובמה יחליף מי שהוא/מי שהיא – שימשיך בקו של אובמה איננה מעודדת.

2. יחסי ישראל ארה"ב – מורשת אובמה

בתקופתו של אובמה יחסי ישראל ארה"ב התדרדרו לשפל חסר תקדים. את המצב היטיב לתאר סגנו של אובמה, ג'ו ביידן, כאשר לא מכבר, בהופעתו בפני השדולה היהודית האנטי ישראלית, J-Street, דבר על תחושה של תסכול משווע מממשלת ישראל – השוררת בממשל אובמה. 

דיונים מרתוניים מתנהלים בתקשורת הממסדית בישראל, דיונים בהם פוליטיקאים, מומחים, פרשנים, עיתונאים, ושורה ארוכה של "לשעברים" ו"מייבינים" אחרים מנתחים את המצב ומנסים למצוא לו הסבר. לכולם יש תשובה חד משמעית אחת – הכול באשמתו של נתניהו. זו תשובה שמקורה בהרגלי חשיבה שהתפתחו בקהילות היהודיות בגלות, בהן היהודים חיו אלפיים שנה תחת איום מתמיד של סכנה קיומית. לדפוס החשיבה הזה מצטרפת השנאה הפתולוגית לנתניהו, שהתפתחה בקרב האליטות "הנאורות" בישראל – ביביפוביה. אנשים הלוקים בביביפוביה אינם מסוגלים להתעלות מעל לביצת ההשמצות וההכפשות ולראות את המצב מפרספקטיבה קצת יותר רחבה. כתוצאה מכך אין להם יכולת להבחין עד כמה גישתם היא שילוב של הונאה עצמית והתעלמות מן המציאות. 

נתניהו בהחלט נושא באחריות לתחושת התסכול השוררת בבית הלבן, אבל לא מהסיבות עליהן מצביעים יריביו מבית. אדרבא, מקריאה נכונה של המצב הכללי צריך היה להבין שלפחות בתחום מעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל, נתניהו צריך היה לקבל צל"ש.

 אינני טוען לרגע שהמצב הוא אידיאלי, או אפילו שהוא טוב במיוחד. אבל בהתחשב בלחצים שהופעלו עליו במהלך שמונה שנות אובמה, וכן בחתירה המתמדת מבית תחת מעמדו, העובדה שנתניהו הצליח למנוע מאובמה ליישם את האג'נדה שלו בישראל, ושביהודה ושומרון עדיין לא קמה מדינה ערבית שנייה – היא הישג חסר תקדים.

 במאמר מוסגר, מבקריו של נתניהו שמקשקשים מבוקר עד ערב על "חזון מדיני" (מה זה בדיוק?) – או על "יוזמה חדשה" (בלי לפרט למה כוונתם) או על "פתרון שתי המדינות" (איך זה יבוצע בפועל?) – מתעלמים מהעובדה שבין נהר הירדן והים התיכון כבר יש שתי מדינות (רצועת עזה היא מדינה לכל דבר), ושלמעשה מדינה ערבית ביהודה ושומרון תהיה מדינה שלישית. 

עם כניסתו לבית הלבן אובמה הכריז על כוונתו להביא לשידוד מערכות ביחסיה של ארה"ב עם העולם הערבי ועם עולם האסלאם בכלל – מדיניות של הושטת יד – כך הוא הגדיר את זה. בדיעבד זו הייתה פשיטת יד ולא הושטת יד. 

מרכיב אינטגראלי של מדיניות הושטת היד היה הערכה מחדש של מערכת היחסים עם מדינת ישראל. הביטחון של מקבלי ההחלטות בישראל שהשינויים במדיניות ארה"ב לא יפגעו ביחסים עם ישראל, ושהם יימשכו כמקודם היה אשליה בלבד (wishful thinking). יחסים בין מדינות מבוססים על אינטרסים ולא על סנטימנטים. בודדים בלבד במדינת ישראל קראו נכון את המפה הפוליטית – ואלה תויגו כ"הזויים", "ימנים קיצוניים" או סתם "גזענים".

 הרעת היחסים עם ארה"ב היא עובדה שאין עליה עוררין. אבל זאת היתה הרעה יזומה, והיוזמה היתה כל כולה מהצד האמריקאי. רק מי שאטום באופן מוחלט לא מכיר בכך. למרות זאת, השמאל והמרכז (יש דבר כזה?) מייחלים לניצחונה של הילארי קלינטון בבחירות בשל תקוותם שהיא תמשיך את מדיניות אובמה... 

המטרה העיקרית של מדיניות הושטת/פשיטת היד הושגה. אובמה גרם לשינוי מהותי במיבנה המדיני של המזרח התיכון. שוב, כמו בהבטחתו להביא לשינוי במערכת הבחירות ב-2008, השאלה אם השינוי הוא לטובה בכלל לא היתה על הפרק. הצלחתו של אובמה עירערה את הסדר הקיים ויצרה תוהו ובוהו מוחלט באזור. בראש ובראשונה זה התבטא בהעברת מרכז הכובד האזורי לאיראן, שתחת חסותו של אובמה קיבלה יד חופשית להמשיך את תהליך ההתגרענות שלה, ומימון שיאפשר לה להמשיך להיות היצואן מספר 1 של טרור למדינות האזור והעולם.

בנוסף לכך, עד עכשיו נספרו למעלה מחצי מיליון קורבנות אזרחים ומיליוני פליטים שאיבדו את בתיהם ורכושם – שאת כולם יש לזקוף לזכותו של אובמה.

מול רשימת ה"הישגים" המרשימה הזאת של אובמה, ניצב כישלון מהדהד אחד – מדינת ישראל. המשטר נותר יציב, השלטון לא הוחלף, ורצועת עזה מספר 2 לא קמה ביהודה ושומרון. כמו כן, למרבה הפלא – המצב הכלכלי אפילו השתפר. כל זה קרה לא בגלל שאובמה לא ניסה. הוא ניסה ועוד איך, אבל לא הצליח.

 ממש אכזבה. אפשר להבין את התסכול עליו דבר ביידן.  

 צריך להבין שבמזרח התיכון החדש שאותו אובמה ניסה ליצור, אין מקום למדינת ישראל. היא לא רק גורם מיותר, היא גורם מפריע. אמון על משנתו של פרופ' אדוארד סעיד, לה אובמה נחשף בעת לימודיו באוניברסיטת קולומביה – הוא רואה במדינת ישראל יצירה מלאכותית של הקולוניאליזם, נטע זר באזור. 

הבעייה העיקרית, מנקודת מבטה של מדינת ישראל, היא שלאובמה נותרו עוד כתשעה חודשים "לסגור חשבון" עם נתניהו. אובמה לא סולח. במיוחד לא למי שהעז להמרות את פיו. מניסיון העבר סביר מאוד שהוא לא יעזוב את הבית הלבן בלי להשאיר איזה "זובור" לנתניהו.

3. מערכת הבחירות ויהדות ארה"ב

מטבע הדברים, בשל מערכת היחסים בין ישראל וארה"ב, יש התעניינות רבה בארץ במה שמתרחש במערכת הבחירות כאן [בארה"ב]. להלן, אסקור בקיצור את ההתפתחויות העיקריות בתחום הזה השנה.  

משקלה המיספרי של הקהילה היהודית בארה"ב הוא לא מי יודע מה. הכוח האלקטוראלי היהודי מוגבל מאוד ובא לידי ביטוי במיספר מצומצם של מחוזות בחירה בהם יש ריכוז גבוה של יהודים. עיקר תרומתם של היהודים למערכות הבחירות הוא בפעילויות (שדולות למיניהן) ובגיוס כספים. מבחינה היסטורית היהודים נוטים לתמוך בדמוקרטים – בדרך כלל למעלה מ-80% מצביעים עבור הדמוקרטים. החריג היחיד עד היום היה רייגן שקיבל כ-30% מהקולות היהודיים.

זו מסורת שהמתחרים השונים על המועמדות מופיעים בפני השדולה היהודית – AIPAC, ומבטיחים הרים וגבעות – כמה טוב יהיה מצבה של ישראל אם וכאשר הם ייבחרו לנשיאות. אף אחד לא מתכוון לקיים את ההבטחות האלו, אבל זה נשמע טוב.

הפעם היו מיספר שינויים שהמשמעות שלהם הרבה יותר עמוקה ממה שנראה על פני השטח.

שינוי ראשון הוא סירובו של סונדרס להופיע בפני וועידת AIPAC. לכאורה זה מוזר כי הוא מתחרה עם הילארי על הקול הדמוקרטי, והרוב המכריע של ציבור המצביעים היהודים בארה"ב מצביע עבור הדמוקרטים. הסיבה להתנהגותו של סונדרס היא לחצים שהופעלו עליו ע"י תנועת ה-BDS. התמיכה העיקרית בסונדרס היא של הדור הצעיר – יהודים ולא יהודים – ושל העולם האקדמי. זו זירת הפעולה העיקרית של תנועת ה-BDS. עבור הציבור הזה כל מעשה או מחווה שיכולים להתפרש כתמיכה בישראל הוא אבי אבות הטומאה. זה כולל הופעה בוועידת AIPAC. התנהגותו של סונדרס היא חסרת תקדים, במיוחד עבור מועמד דמוקרטי. לא היה בעבר מקרה אחד בו מועמד שלקח את עצמו ברצינות לא הופיע בפני וועידת AIPAC – אפילו אובמה הופיע שם במהלך מסע הבחירות שלו ב-2008. יותר מכל זה מעיד על כוחה העולה של תנועת ה-BDS. שורה של נאומים והתבטאויות אנטי ישראליים, הגובלים בהסתה אנטישמית, שסונדרס נשא אח"כ, מצביעים על כך שהיעדרותו מוועידת AIPAC לא היתה אירוע בודד.

  הופעתה של הילארי, המועמדת הדמוקרטית השנייה, בפני וועידת AIPAC – לא חרגה מהמקובל. חשוב לשים לב גם למה שהיא אמרה ויותר מכך למה שהיא לא אמרה. מה היא אמרה? "אם אבחר לנשיאות, הדבר הראשון שאעשה יהיה להזמין את נתניהו לפגישה בבית הלבן,"

נו באמת, או כמו שמקובל לומר בסלנג האמריקאי Big Deal. ביקור של נתניהו בבית הלבן, זה מה שיביא את הגאולה לעם היושב בציון? מעבר לזה היא לא אמרה כלום. היא אפילו נמנעה מלחזור על הקשקושים הרגילים בנוגע למעמדה של ירושלים. מה שיותר חשוב היא העובדה שהיא התעלמה לחלוטין מתופעת ה-BDS והיא גם לא מצאה לנכון להתייחס לגל האנטישמיות הגואה במוסדות ההשכלה הגבוהה ברחבי ארה"ב. זה לא מפליא, כי גם חוגי התומכים שלה מעורבים עד צוואר בתנועת ה-BDS, ורבים מיועציה הקרובים פעילים בתנועה הזאת.

 למעשה הילארי קלינטון איננה כל כך רחוקה בעמדותיה מאלו של סונדרס. היא רק לא אומרת את זה. במהלך כהונתה כמזכירת המדינה היא ביצעה בדבקות את מדיניותו האנטי ישראלית של אובמה, ובפגישותיה עם נתניהו היא אפילו היתה הרבה יותר קיצונית וקשוחה. גם בתקופת נשיאותו של בעלה היא גילתה עוינות רבה למדינת ישראל. זאת אשלייה להאמין שיחול שיפור ביחסי ישראל ארה"ב אם היא תיבחר. במקרה הטוב הם יישארו כפי שהיו בתקופת אובמה. יותר סביר שתהיה הרעה.  

באשר למועמדים הרפובליקנים, טד קרוז וג'והן קייסיץ' – הם לא חידשו הרבה. כצפוי, השתתפותו של דונאלד טראמפ עוררה מחלוקת. בהתחלה היתה התנגדות לעצם הזמנתו לכינוס. קבוצה של כמה מאות רבנים רפורמים איימה לצאת מהאולם באופן הפגנתי בעת הופעתו – חלק מהם גם מימש את האיום. 

טראמפ הפתיע בכך שבניגוד להרגלו הוא הופיע עם נאום מוכן אותו הוא קרא מהטלפרומפטר. נאומו הכיל ביקורת חריפה על מדיניותו של אובמה כלפי ישראל, מה שהביא לו תשואות סוערות (הנהלת AIPAC שלחה יותר מאוחר התנצלות לבית הלבן על התשואות, לא על דבריו של טראמפ...)

מעבר לזה, טראמפ לא התחייב לשום דבר. לשאלה איך ייראו יחסי ישראל ארה"ב במקרה שטראמפ ייבחר – אין לי תשובה. אני לא חושב שמישהו יודע. לפחות אי אפשר יהיה להאשים אותו שהוא הפר את הבטחותיו. הדבר העיקרי ממנו יש לחשוש הוא האגו שלו. הוא משוכנע שאישיותו ויכולת השכנוע שלו מספיקים כדי לפתור כל בעייה. במובן הזה הוא דומה לאובמה. מאחר ומידת הבנתו את המזרח-התיכון היא מינימאלית במקרה הטוב, האפשרות שהוא יסתבך, כמו נשיאים קודמים, בניסיונות ליישם רעיונות בלתי מציאותיים היא ממשית ביותר.

4. הערות לסיכום

במהלך כתיבת המאמר חלו מיספר שינויים בזירה. הראשון הוא שטראמפ שיריין סופית את מועמדותו. עדיין לא ברור אם הרפובליקנים יתלכדו סביבו. יש לא מעטים בצמרת המפלגה הרפובליקנית שעדיין משתעשעים ברעיון של הימנעות מהצבעה או אפילו הליכה נפרדת עם מועמד משלהם. 

אם זה יקרה המשמעות היא שהילארי תזכה בקלות.

 השינוי השני הוא שבניגוד לכל הציפיות, הילארי עדיין לא סגרה סופית את מועמדותה. סונדרס ממשיך לזנב בה, והרושם – עד כמה שניתן להאמין למשאלי דעת-הקהל – הוא שתומכיו של סונדרס אינם "בכיס" של הילארי. קשה לי להאמין שיהיו דמוקרטים שיימנעו מהצבעה בגלל שהם מעדיפים את סונדרס, אבל ייתכן שלהילארי יש בעיות דומות לאלו של טראמפ עם המפלגה שלה. 

הערה אחרונה מתייחסת למשאלי דעת-הקהל, שכרגע מנבאים ניצחון בטוח להילארי מול טראמפ. לדעתי יש לקחת את כל המשאלים האלה לא עם גרגיר של מלח אלא עם כף גדולה של מלח.

המשותף לכל המשאלים הוא שהגישה שלהם היא מה שהייתי מגדיר כ"גישה קונבנציונליות". טראמפ איננו מועמד קונבנציונלי. עד לרגע האחרון, בו הוא זכה במועמדות, אף אחד לא צפה שזה יקרה (לקראת הסוף החלה תזוזה מסוימת, אבל עדיין נמנעו מל"הכתיר" אותו). ההנחה הבסיסית היא שגוש המדינות שבאופן מסורתי תמך בדמוקרטים יתמוך בהילארי, ושזה יבטיח לה 240 אלקטורים. לפיכך היא צריכה לנצח במדינה אחת נוספת כמו פלורידה או פנסילבניה כדי לעבור את הסף של 270 אלקטורים.

בפנסילבניה אין להילארי כמעט שום סיכוי אחרי שהיא הצהירה שבכוונתה לחסל את תעשיית הפחם שהיא מקור התעסוקה העיקרי במדינה הזאת.

גם בפלורידה סיכוייה אינם וורודים במיוחד - ההיספנים של פלורידה הם ברובם קובנים ולא מכסיקנים. יתרה מזאת, ההנחה שגוש המדינות ה"בטוחות" הוא "בכיס" של הילארי מתבססת על "מה שהיה הוא שיהיה", הנחה שלא פעם מתגלית כמופרכת.

סיכוייו של טראמפ לזכות בכמה מהן (ניו יורק למשל) הם די טובים. מה שמעניין הוא שכל המשאלים המנבאים ניצחון להילארי, מנבאים שלסונדרס יהיה יותר קל לנצח את טראמפ. יש בזה משהו. סונדרס הוא סוציאליסט רדיקאלי עם רעיונות מטורפים, אבל הוא אינו נושא מטען של שרצים כמו הילארי. לטראמפ יהיה הרבה יותר קשה להתמודד עם סונדרס מאשר עם הילארי.

 מערכת הבחירות הנוכחית מראה שיותר-מכל הציבור האמריקאי מייחל לשינוי, שינוי של ממש.

הצלחתם של טראמפ ושל סונדרס היא אינדיקציה ברורה למגמה הזאת. הילארי קלינטון מייצגת יותר מכל את המערכת הפוליטית הקיימת, זו שנפשו של הציבור נקעה ממנה.

ד"ר ישראל בר-ניר, "הבחירות לנשיאות ארה"ב – סקירת מצב, מאי 2016 – חלק שלישי", מגזין המזרח התיכון, 13 במאי 2016.

* * *

ד"ר מרדכי קידר

זעקת הערבים הנגזלים

השלטון באיראן רודף באכזריות את המיעוט הערבי שם היושב על אוצרות נפט. העולם "הנאור" מתעלם בדרך כלל ממה שעושה השלטון האיראני בחבל אחוואז, כפי שהוא מתעלם ממרבית התופעות של הדיכוי, ההרג ההמוני והמלחמות בעולם הערבי והאיסלאמי.

איראן היא מדינה מלאכותית הכוללת מספר רב של קבוצות אתניות: פרסים, אזרים, כורדים, טורקמנים, בלוצ'ים, ערבים ועוד. הפרסים הם הקבוצה הגדולה והדומיננטית ומרכיבה כ-60 אחוזים מהאוכלוסייה. המנהיג העליון, עלי חאמינאי, הוא אזרי.

בדרום מערב המדינה, בחבל ח'וזיסטאן, חי המיעוט הערבי, ומרבית עתודות הנפט והגז של איראן טמונות באדמה שמתחת לרגליו. המיעוט הערבי הוא שיעי, בדיוק כמו הרוב הפרסי, אך היחס אליו מצד השלטונות שלילי ביותר. בעבר כונה החבל בשם ערביסטן כביטוי לקבוצה האתנית שישבה בו. אך אחרי הכיבוש הפרסי של שנת 1925, שינו הפרסים את שמו לח'וזיסטאן, במטרה להעלים את אופיו הערבי של האזור. כיום מכנה השלטון את האזור בשם אחוואז על שם עיר בירתו.

שטחו של החבל למעלה מ-60 אלף קמ"ר – פי-שלושה משטח מדינת ישראל, אך מיספר תושביו כארבעה וחצי מיליון, שהם כמחצית מתושבי ישראל. למרות שבאזור זה נמצאות מרבית עתודות הנפט והגז של איראן, לא רק שהאוכלוסייה הערבית אינה נהנית מעושר זה, אלא אף סובלת ממנו. השלטון באיראן אינו מכיר בקבוצה הערבית כמיעוט אתני, ואוסר עליה להשתמש בלשון הערבית בשימוש רשמי או ציבורי. אסור לערבים לקיים כל פעילות פוליטית או תרבותית באופן שיקדם את קיומם כקבוצה מובחנת.

השלטון האיראני בנה סכרים על שני הנהרות העיקריים בחבל, קארון ואלקרח'ה, כדי להעביר את המים לחבלים אחרים, בעיקר פרסיים, שבתוך איראן. כתוצאה מכך התייבשו אדמות חקלאיות רבות בחבל הערבי, וכפריים ערביים רבים נותרו ללא מקור פרנסה. רובם נאלצו להגר לערים, ושם הם חיים בעוני.

שדות הנפט המצויים באדמת חבל אחוואז מביאים אליו את חברות המערביות והסיניות לקידוח, הפקה וזיקוק, והפעילות הפטרוכימית הרחבה גורמת לזיהום האוויר ברמה ההופכת את החיים בחבל לסכנה בריאותית. השלטון באיראן אינו שת ליבו לסבל האוכלוסייה; ב-2005 פרצו הפגנות של ערבים בדרישה להכיר בהם כקולקטיב, ולחדול מפעולות שתכליתן לגזול את אוצרות הטבע של האזור. השלטון פיזר את ההפגנות תוך הרג של מאות אנשים.

בקרב האוכלוסייה הערבית באזור ח'וזיסטאן פועלים מספר ארגונים מחתרתיים, ובראשם "אלמג'לס אלווטני אלאחוואזי" – "המועצה הלאומית האחוואזית" – שמטרתם לשחרר את החבל מהכיבוש האיראני.

באוגוסט 2013 הוציאה איראן להורג 6 אזרחים אחוואזים, והפירסומים של בני האזור דיווחו על כך ש"האוייב האיראני" הוציא אותם להורג בגלל "פעולות טרור" – בעוד שכל חטאם היה היותם סטודנטים שלווים באוניברסיטאות איראניות או השתתפותם בהפגנות בלתי אלימות. הוצאות להורג של בני חבל אחוואז אינן נדירות, ועד היום נתלו מאות אחוואזים ברחובות החבל כדי להרתיע את אחיהם מלדרוש עצמאות או זכויות.

ב-6 במארס השנה עצרו שלטונות איראן חכם דת ערבי בשם באקר אלנעאמי המתגורר בעיר אחוואז, ומאז לא נודע דבר על גורלו. השלטונות אינם מוסרים שום פרט על מקום הימצאו, ואף מכחישים שהוא בידיהם. זאת, למרות שעדי ראייה רבים ראו אנשי ביטחון בלבוש אזרחי פורצים לביתו, מוציאים אותו ולוקחים אותו ברכב השייך למנגנון ביטחון-הפנים. גם בעבר הטרידו אותו מנגנוני הביטחון ועצרו אותו מיספר פעמים, בכל פעם למשך מיספר חודשים בצינוק. המעצר האחרון כלל גם את החרמת כל ספריו והטלפונים שלו. השלטונות מייחסים לו "הפצת תעמולה נגד המדינה" וביזוי הדת, שכן הם טוענים שאלנעאמי עזב את הפלג השיעי, הצטרף לסונה, ואירגן אנשים לקריאת הקוראן, לקיים תפילות ולחגוג את החגים על פי הנהוג במדינות ערב הסוניות. משפחתו של אלנעאמי פנתה לארגונים בינלאומיים וכן לממונה על התיק האיראני במועצת זכויות האדם של האו"ם, ד"ר אחמד שהיד, אך ללא הועיל.

לטענת "תנועת המאבק הערבי לשחרור אחוואז" – אחד הארגונים המחתרתיים הפועל לשחרור הערבים מהעול האיראני – תופעות של דיכוי המיעוט הערבי הולכות ומתגברות, והשלטונות פורצים לבתי הפעילים ועוצרים רבים מהם, כולל נשים: לאחרונה נעצרה פעילה בשם זכיה אלניסי למשך שלושה ימים, ואחרי ששוחררה, הושמה במעצר בית ללא אפשרות ליצור קשר עם אף אחד.

שלטונות איראן שמו בחשבון הפייסבוק של זכיה טקסטים מפוברקים האמורים "להוכיח" את אשמתה. מעצרה עורר גל של התנגדות בקרב הציבור הערבי באיראן, ודבר מעצרה התפרסם בעולם. הפרסום גרם לשלטונות האיראנים לשחרר את זכיה מהכלא ולהעבירה למעצר בית, דבר המוכיח שהשלטון האיראני רגיש למה שמתפרסם עליו בעולם. סביר להניח כי רגישות זו נובעת מחששו של השלטון האיראני מהתגברות הרגשות נגדו בקרב המיעוט הערבי, ואף בקרב מיעוטים אחרים, בעיקר הכורדים והבלוצ'ים, דבר העלול ליצוק שמן על מדורת המתיחות בין הפרסים והמיעוטים הרבים באיראן ולערער את היציבות במדינה זו.

המונחים שבהם משתמשים דוברי הארגונים באזור אחוואז מעניינים, שכן הם מכנים את השלטון האיראני "שלטון כיבוש" ואת חבל אחוואז – "ארץ כבושה".

העולם "הנאור" מתעלם בדרך כלל ממה שעושה השלטון האיראני בחבל אחוואז, כפי שהוא מתעלם ממרבית התופעות של הדיכוי, ההרג ההמוני והמלחמות בעולם הערבי והאיסלאמי. כל עוד אין הבעיות יוצרות פליטים המהגרים בהמוניהם לאירופה או לארה"ב, המערב אינו נוקף אצבע לעצור את האסון.

יתר על כן, השלטון האיראני, למרות יחסו השלילי כלפי מיעוטים דוגמת המיעוט הערבי, הכורדי והבלוצ'י, הפך באחרונה להיות חביב המערב, ומדינות מערביות רבות עומדות בתור לעשות איתו עסקים, אחרי ששיחררו מאות מיליארדי דולרים לקופתו המרוקנת.

ההיסטוריה תשפוט את מנהיגי המערב, שבמקום להדק את עניבת הסנקציות על משטר האיותאללה, הם שותקים נוכח מנופי התלייה שמפעיל משטר האימים נגד מתנגדיו ונגד המיעוטים המדוכאים, ומעדיפים לעשות עמו עסקים.

ד"ר מרדכי קידר הוא מרצה במחלקה לערבית וחוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן. המאמר פורסם במגזין "מראה" 384.

* * *

פעם היכרתי נערה בלונדית

מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים

פעם היכרתי נערה בלונדינית

עם זר שערות צהובות על התחת

כמה אהבתי ללטף אותן

להעביר בה ריגוש מצמרר

הן היו אמיתיות

בתחת לא צובעים שערות

היא היתה יפהפייה

הו כמה נישקתי שם

כשאני נזכר בהן

ממרחק עשרות שנותיי

הזקנות

רועד בי כל מה

שכבר שכחתי

* * *

נעמן כהן

נימולים וערלים

בני משפחתו של אורי צבי גרינברג, שהלך לעולמו לפני 35 שנים, אלמנתו עליזה טור מלכא, ובנו דוד י. גרינברג, מלינים על התעלמות המוסדות והתקשורת בארץ מהמשורר. ("אצ"ג והדממה המעיקה של ההתעלמות ממנו", "הארץ", 13.5.16)

http://www.haaretz.co.il/literature/poetry/.premium-1.2942548

בייחוד חורה להם ההתעלמות מצד מוסד "יד ושם".

המשורר, שניבא לדבריהם את השואה ובשנת 1923 (בכתב העת "אלבטראס", בפואמה "במלכות הצלב") כתב: "אך אני אגידכם נבואה, – הנבואה השחורה – כשהגז המרעיל כבר יחדור אל תוך היכלות..." וכן: "עשרה ייוותרו, יהודים של פצעים, שריד הפליטה של דמים, כדי להראות: שהיתה כאן אומה על ארץ הדווי של הנוצרים." – לא מוזכר ע"י "יד ושם" בגלל מה שהם קוראים "יד מכוונת" של "שכל רופס".

"פעם," הם כותבים, "פנתה אלינו בכירה ממוסד יד ושם לצטט בטקס שיר משיריו מתוך 'רחובות הנהר'. העברנו להם את השיר והנה חזרה אלינו אותה בכירה ב'בקשה קטנה', לקרוא את השיר בהשמטת שורות מסוימות. כי הנוסח תקיף מדי לדעת חברי הוועדה המחליטה. השורות עלולות לפגוע במי מחברי הסגל הדיפלומטי הזרים שאמורים לכבד בנוכחותם את הטקס. מדובר היה ב'שיר העוגבר', והשורה שביקשו לקצץ היתה: 'שני מיני אדם בעולם: נימולים – ערלים'."

כדי להבין עד כמה נמוכה היא גישת "יד ושם" הם מביאים כדוגמא (לטובה) את התייחסותו של ראש הממשלה המנוח אריאל שרון בעניין. לפני צאתו לטקס על אדמת פולין ביקש שיעבירו אליו שיר שהוא אמור לקרוא בטקס בנוכחות נשיא פולין וראשי השלטון הפולני, "חריף ככל שיהיה." והנה עמד שרון ראש הממשלה של מדינת ישראל על אדמת פולין המקוללת וקרא בקול את שירו של המשורר אורי צבי גרינברג. ולמילים החדות הקשיבו נשיא פולין וראשי השלטון (עם אוזניות ובתרגום סימולטני). קרא ולא הוסיף דבר.

המדהים הוא שהפנים היחידות שהראו בהלה, חוסר נעימות כביכול, היו פניהם של אנשי משרד החוץ שחששו מתקרית דיפלומטית.

אין ספק שההתעלמות מהשירה של אצ"ג בעבר ובהווה יש לה גם סיבות פוליטיות.

אצ"ג, שהזדהה בתחילת דרכו עם הזרם החלוצי בציונות, הפנה לו עורף, ועבר לזרם הרביזיוניסטי הנגדי.

המעבר עורר נגדו אנטגוניזם. דוד כנעני איש מרחביה, "השומר הצעיר", כתב ספר ביקורת שלם נגד שירתו של אצ"ג בשם "לנוגה עץ רקב". עץ הרקב הוא כמובן אצ"ג עצמו.

"אנשים מסוגו של אצ"ג," כותב כנעני, "הפטורים מגורל יהודי – בגרמניה למשל – נספחו חיש-מהר את הפשיזם. דרכו של אצ"ג אל מחנה זה (הפשיזם) היה מפותל יותר. הוא נאלץ לעבור את השלב של פייטן החלוציות שהתעה רבים וטובים." (דוד כנעני, "לנוגה עץ רקב", ספריית פועלים, במאבק, מרחביה 1950, עמ' 40)

בספרו מבקר כנעני את המשורר על האלמנטים הפשיסטיים בשירתו.

שיא העוינות של אצ"ג למחנה החלוצי מובע בלשון חריפה החריפה שלו כתגובה למדיניות ההבלגה:

תרפ"ט 1929

ובני הקיבוץ הם כעגלי מרבק.

מציון למוסקבה קרעו חלונם.

יפי נפש כאלה... קומוניסטי-סלון!

כפליים מגוי אשנאם, קיקלון!

אני מגיש את מדליית-הבוז דרגה A

לכל קיבוצי השומר הצעיר.

לאחר כמה שנים, מביתו השקט והבטוח ברמת גן, בעיצומם של מאורעות תרצ"ו (1936), מביאה שנאתו של אצ"ג לחלוצים, העומדים בחזית ההגשמה הציונית, בקו הראשון של המלחמה בפורעים לשיא, והוא מחרף ומגדף אותם בזו הלשון:

לכן כדין גדוד שנעכר מגינו,

למשמר העמק דבר הקלון:

נפלת בכבודך בתרפ"ט לערב

ונגעל בך מגן ישראל בתרצ"ו.

ויען בנייך עמדו בחלון

בוזים לצבא ו-בוטחים ברוביו,

היי ישימון במפת המדינה,

אל טל בהרייך, אל עץ ואל טף!

ואיש כי ישאל: לאן הדרך מוליך?

וענה העונה: להפקר העמק.

תארו לכם את העמק ב-1948 בלי משמר העמק. כוחות הפלמ"ח וחברי הקיבוץ המקולל הדפו את הצבא הסדיר הערבי הראשון של קאוקג'י, שנלחם, באפריל 1948, נגד המדינה העומדת לקום, והצילו אותה מכיליון.

אימי ז"ל, שהיתה מורה לספרות, אמרה שמשורר שמקלל כך – אינו ראוי שילמדו את שיריו.

ואם נחזור לאותה דיכוטומיה בין "נימולים וערלים". השנאה התהומית בין שני העולמות שבני משפחתו של המשורר מלינים על אי אזכורם. האם היא עדיין רלבנטית לזמננו? (הרי על המשורר לכתוב אמת).

מרבית שונאי ישראל בימינו, כלומר אלו המכריזים בריש גלי כי מטרתם (על פי דברי נביאם מוחמד הנימול) היא השמדת ישראל והשמדת היהודים בעולם – הם דווקא נימולים. הערלים דווקא פחות עוינים.

עז א דין אקסאם – נימול, ישמעאל הנייה – נימול, אחמדניג'אד – נימול, אבא של מאזן – נימול, אבו בכר אל בגדדי – נימול. קואליציה של שונאי ישראל נימולים עומדים לכלותנו.

אז מה עכשיו? האם המשורר צריך לשנות את נושא שירתו למלחמת עולם בין נימולים לנימולים – בין הנימולים בגיל שמונה ימים, לבין הנימולים בגיל שלוש עשרה?

הגדרת "עם ישראל" ע"פ מר"צ

העולה החדשה-ישנה מווילנה, ח"כ גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון), ראשת מר"צ, אינה מרוצה מספר האזרחות החדש והיא מאיימת להגיש צו מניעה להפצתו.

הסיבה לדבריה היא שהספר "מוחק את זהותה הדמוקרטית של המדינה ומשעבד אותה לחלוטין לזהות היהודית. מדינת ישראל," היא קובעת, "מתדרדרת לפשיזם..."

חברהּ לסיעה, ח"כ פלורין גולדשטיין (אילן גילאון), העולה החדש-ישן מרומניה, קובע נחרצות שהמסתננים הערבים-המוסלמים מאפריקה הם חלק מהעם שלנו:

http://rotter.net/forum/scoops1/316330.shtml

לו באמת היתה הולכת המדינה בדרכי מר"צ, ומבטלת את זהותה היהודית, לא היו יכולים העולָה מבריה"מ גולדה זלטה שניפיצקי, והעולה מרומניה פלורין גולדשטיין – לעלות לארץ, לקבל בה אזרחות בזכות חוק השבות, ולהילחם נגדו ונגד המדינה.

מיהם הנהנים בגן העדן?

אחמד טיבי בגן העדן בין הבתולות והנערים השמשים

בבדיחה ישנה וחבוטה שואלים: "למה בגן עדן יש רק פולנייה אחת?"

התשובה: "שתיים זה כבר גיהינום..."

והנה חבר הכנסת אחמד טיבי המוסלמי-סוני גילה לאחרונה בכנסת ישראל תגלית מרעישה: "בגן עדן מדברים ערבית," לכן, ממליץ טיבי, יהודים שרוצים ללכת לגן עדן שייקחו את זה בחשבון. "תתחילו ללמוד ערבית, או שתגיעו למקום אחר..."

http://rotter.net/forum/scoops1/316422.shtml

אז תגידו אתם, מקום שמכיל כבר את טיבי (ודומיו) יכול להיות גן עדן?...

אחמד טיבי בטוח שהוא עצמו יחגוג בין הבתולות והנערים השמשים המובטחים לו, שכן הוא הרי תומך בשהידים רוצחי היהודים שלהם הובטחו ע"י נביאם נערות בתולות ונערים שמשים.

הנה טיבי תומך בשהידים רוצחי היהודים:

https://www.youtube.com/watch?v=07Hvd1Z4_TY

מה לערבים ולפרעונים?

ב-אוקטובר 1980, מיד לאחר פרוץ השלום עם מצרים נסעתי לביקור במצרים. במוזיאון הארכיאולוגי המדהים בקהיר ניתן היה לראות מומיות. כמה שנים אחר כך, בטיול נוסף למצרים, כבר תחת הנהגתו של מובארק, ביקרתי באותו מוזיאון, ולהפתעתי לא היו בו מומיות.

לשאלתי נעניתי כי הצגת המומיות מנוגדת לאיסלם, לכן כל המומיות נקברו.

כיום ניתן לראות מומיות רק במוזיאון הלובר, בבריטיש מוזיאון, או בוותיקן.

אני מספר זאת כי השבוע נמסר שישראל תחזיר למצרים שני פריטים ארכיאולוגים מתקופת הפרעונים, שנתפסו בעיר העתיקה בירושלים. מדובר במכסי עץ של ארונות קבורה, סרקופגים, בני 3,000 שנה, שהגיעו לישראל מאירופה לצרכי סחר בלתי חוקי.

כידוע המצרים תובעים את החזרת כל העתיקות שנלקחו ממצרים כולל, אבן רוזטה המפורסמת, וכו', וישראל רוצה להפגין כלפי מצרים רצון טוב, ומשום כך תיעשה ההחזרה באופן פומבי. שני הפריטים יימסרו רשמית לחזקתו של שגריר מצרים בישראל, חאזם חיירת, בטקס שייערך במשרד החוץ בירושלים.

החזרת הפריטים למצרים מעלה שאלה עקרונית. מה הקשר בין הפריטים הללו לערבים? שהרי המצרים (האגיפטים) נלחמו כשלוש מאות שנה נגד הכיבוש הערבי-מוסלמי ודוכאו באכזריות. עד היום הם נרדפים ונהרגים, ושורפים את בתיהם.

כדי לשלול את טענת המצרים-(האגיפטים) לשלטון בארצם קבעו שלטונות הכיבוש הערבים-מוסלמים ששמה של המדינה יהיה: "הרפובליקה הערבית של מצרים". היינו להדגיש כי היא שייכת לכובשים הערבים ולא למצרים (האגיפטים).

האם זכותם של האנגלים או הצרפתים לעתיקות מצרים נופל מזכות הערבים? מכל הבחינות עדיף שהמוצגים המצריים ישארו אצלם.

מחול המוות של אימן עודה

יו״ר הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), האחמדי, ח״כ איימן עודה, אמר באירוע לציון הנכבה באוניברסיטת תל אביב כי חשוב לציין את הנכבה כי "רק הכרה בפשעי העבר תאפשר לבנות אזרחות משותפת המבוססת על שוויון וכבוד הדדי."

אין לחשוד בעודה שכוונתו היתה ל"פשעי העבר" של הערבים שהם שהביאו להם את הנכבה מפני שבאותו יום – "יום הנכבה" עלה הגזען האחמדי על קברו של הגזען הסורי-מוסלמי סוני שהסתנן לארץ, עז אדין א קסאם, ונתן לו בּיְעָה – שבועת אמונים.

עלייתו של האחמדי עודה לקברו של עז אדין א קסאם תמוהה, שכן הדת האחמדית, המוגדרת באיסלם כדת כפירה, אינה יכולה להתקיים בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים, (כ-13 מיליון קמ"ר, 23 מדינות) ויכולה להתקיים רק תחת השלטון היהודי-ציוני.

אם היה עז אדין א קסאם בחיים ולא בקבר, היה מן הסתם רוצח את הכופר האחמדי אימן עודה. אבל מה לא עושים כאשר שנאת היהודים היא היא המאחדת אותם.

הנה האזינו ליצירה הנפלאה  Saint-Saëns - Danse Macabre– וחישבו על מחול המוות של שני הגזענים המוסלמי-סוני עם האחמדי.

https://www.youtube.com/watch?v=YyknBTm_YyM

פיליסטיניזם – מוזיאון ריק

סמוך לביר זית, מאחורי האוניברסיטה, נחנך לאחרונה המוזיאון הפלסטיני החדש שאמור להציג את התרבות הפיליסטינית. שלא במפתיע המוזיאון החדש נפתח ריק מכל מוצג.

הייתי אומר שהמוזיאון הפיליסטיני הריק הוא באמת מייצג אמנותי בעל משמעות סמלית אוניברסאלית, שהרי המושג פיליסטיניזם – פלישתיות. (פיליסטר – פלישתי), משמעו בורגני צר מוח. אדם חסר השכלה ותרבות.

המושג מקורו בפלישתים שלמרות היותם בעלי תרבות חומרית גבוהה, חיו ללא תרבות כתב.

כידוע ערביאי ארץ-ישראל החליטו לקרוא לעצמם פלישתים-פיליסטינים, ולכן אין מתאים יותר עבורם מאשר לפתוח מוזיאון ריק מכל תרבות.

פיליסטיניזם אמרנו?

מיליקובסקי-נתניהו – הספרדי החדש

ההיסטוריון, יליד ורשה, בנציון מיליקובסקי-נתניהו, הקדיש את חייו לחקר יהדות ספרד. במחקריו הוא הציג תפיסה היסטורית שונה מהגישה שהיתה מקובלת במחקר.

לעומת גישתו של פרופסור יצחק בער, שראתה ברדיפת האנוסים מקרה של קידוש השם ובחירה בחיים כפולים שיש בהם מידה של סיכון, הציג בנציון מיליקובסקי-נתניהו את האנוסים כמי שלאחר שלב האינוס הראשוני היו למתבוללים ולמתנצרים מרצון. לטענתו קמה האינקוויזיציה דווקא בשל הצלחת הנוצרים החדשים להיטמע בכל שטחי החיים של החברה הנוצרית בספרד.

היהודים הגולים מספרד הגיעו לאימפריה העותומנית (טורקיה, יוון בולגריה, יוגוסלביה של ימינו) לפורטוגל, הולנד, גרמניה, ופולניה.

מיספר היהודים הספרדיים בין יהודי אירופה עלה בהרבה על מיספרם בקרב יהודי עיראק, תימן, ומרוקו. ארבעים אחוז מיהודי הולנד, שלושים אחוז מיהודי גרמניה, ועשרים אחוז מיהודי פולניה – היו ספרדים.

והנה בנו של ההיסטוריון, היהודי-פולני, בנימין מיליקובסקי-נתניהו – מפרסם כי הוא יהודי-ספרדי.

הספרדי-החדש, מיליקובסקי-נתניהו, חשף את הגילוי המפתיע באירוע פתיחת האגף החדש במוזיאון העם היהודי בבית התפוצות בתל אביב. במהלכו העניקה לו יו"ר בית התפוצות אירנה נבזלין (שהיא בת זוגו של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין) – עותק של אילן היוחסין של משפחת נתניהו.

בתשובה הוא אמר כי צריך לתקן אותו מפני שאחיו עידו מיליקובסקי-נתניהו עבר בדיקת רוק (DNA) שגילתה שמוצאה של משפחתו היא מיהדות ספרד.

"אנו," הוסיף מיליקובסקי-נתניהו, "באנו ממשפחה מליטא מצאצאי הגאון מווילנה, שיש שם יסוד של יהודי ספרד... הם מודיעים לי על זה בתור יו"ר הליכוד 30 שנה באיחור, אבל זה אומר שכל ישראל אחים ואני חושב שזה אחד הלקחים הגדולים שבאים לבית הזה, למוסד הזה. רואים את המשפחה של עם ישראל."

לאחר המעשה ההזוי שעשה נתניהו – פיטורי משה סמולינסקי (בוגי יעלון, והחלפתו באיווט-אביגדור לבוביץ-ליברמן), מעניין כמה נקודות בבחירות הבאות תוסיף לו העובדה שמאשכנזי הוא הפך לספרדי?

בנימין מיליקובסקי-נתניהו אינו הראשון שמתנאה במוצאו הספרדי. גדול היהודים בעת החדשה, בנימין זאב הרצל, גם התנאה בכך. אביו, יעקב הרצל (1835, זמלין – 1902, וינה), היה מצאצאי הרב יוסף טאיטאצאק מסלוניקי שהיה בזמנו ממנהיגי היהדות הספרדית ופוסקיה. סבו של הרצל, שמעון לייב הרצל, היה שמש בית הכנסת של הקהילה הספרדית בזמלין שבסרביה, בתקופה שכיהן בה הרב יהודה שלמה אלקלעי, ממבשרי הציונות.

גם מייסד תנועת "המזרחי" (ר"ת מרכז רוחני), הרב יהודה לייב הכהן פישמן-מימון (1875-1962) חבר מנהלת העם, מחותמי מגילת העצמאות, שר הדתות הראשון של מדינת ישראל, וחתן פרס ישראל לספרות תורנית – היה ממוצא ספרדי, מצאצאי הרמב"ם.

ח"כ הרב פישמן-מימון הבסרבי-ספרדי, היה בסכסוך תמידי בכנסת עם אחותו ח"כ עדה פישמן-מימון, שהיתה מהמייסדות של "הפועל הצעיר" וחברת כנסת מטעם מפא"י. פעם בהתנצחות איתה אמר לה את המשפט הבא:

"כתוב – החָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ, ולא – אחותי את החכמה..."

עורו הספרדים!

* * *

בן-ציון יהושע

מה פלא שטשרניחובסקי נערץ עליי

שלום רב,

ביום 26 במאי 1936, שחל בו ערב חג השבועות, נולד ילד עברי בירושלים ושמו בישראל: בן-ציון (דוד) יהושע (רז). הילד נולד בבית בשל היריות בדרכים.

לאחר שנים הילד, שגדל בינתיים, הלך לספרייה הלאומית ועיין בעיתונות כדי לגלות מה קרה בארץ ישראל ביום בואו לעולם.

והנה ציפתה לו הפתעה: המשורר שאול טשרניחובסקי פירסם במוסף הספרותי של עיתון 'דבר', ממש באותו יוםי בעיצומן של מאורעות 1936 שעלו בחייהם של מאות יהודים, את שיר הערש לילד במלחמה, הפותח במילים:

ילד, ילד לי ניתן!

חיבלתיו אל קול התן,

ילדתיו אל קול פצצה 

בן חלוץ וחלוצה;

נומה, נומה, נום!

נומה, נומה, נום!...

שנה לאחר מכן השיר הולחן על ידי מרק לברי ובוצע על-ידי זמרות בנות התקופה במבטא רוסי דשן. במקביל שרה את השיר גם הזמרת הנודעת ברכה צפירה (אימו של המלחין והזמר אריאל זילבר). היא בחרה  לשיר לחן נוגה שמקורו בלדינו.

בזמרשת מובאות הקלטות של הביצועים השונים, בצירוף מילות השיר, וביניהם הביצוע של ברכה צפירה:   

http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=554 

(הקליקו).

כמה תובנות על הנאמר:

אני הוא אחד הילדים שנולדו בעיצומה של המלחמה (ה'מאורעות') ולמען אותם ילדים פירסם טשרניחובסקי את שירו. מה שמזכיר לי את שירו של רבינדרנט טאגור: 'כל ילד בהיוולדו מביא עימו את הבשורה כי לא ניחם אלוהים בעשותו את האדם.'

מאז עם חלוף השנים שום דבר לא השתנה... היו אז מלחמות ובימינו גם.

מה פלא שטשרניחובסקי נערץ עליי.

בברכות,

בן-ציון יהושע

* * *

ברכות לסופר הירושלמי המפליא לכתוב

בן-ציון יהושע

במלאת לך 80 שנה

הַמְשֵׁך בכתיבתך המעולה

וזכֵּה אותנו בסיפוריך המרתקים

* * *

אורי הייטנר

1. התנ"ך שלנו

בעשרות השנים שבהן אורי אבנרי ערך את "העולם הזה", הוא בחר מידי שנה את איש השנה – הדמות המרכזית שהשפיעה באותה שנה על ישראל ולעיתים על העולם. לרוב היו אלה מנהיגים פוליטיים, אנשי צבא, מנהיגי האזור: אישים כבן גוריון, גולדה, בגין, רבין, שרון, דיין, בר לב, נאצר וכו'. בשנת תשי"ח, איש השנה היה... עמוס חכם. מי?! על מה ולמה?

 עמוס חכם נבחר, בזכות זכייתו בתואר חתן התנ"ך העולמי. זאת סיבה לבחור אדם כאיש השנה?! ועוד בעיתון כ"העולם הזה", הלוחם בממסד, האנטי דתי?

לא היתה זו בחירה מתחכמת. לא היה כאן "הפוך על הפוך". גם לא היה כאן ניסיון יצירתי להפתיע, להוכיח מקוריות. מי שעוקב אחרי העיתונות באותה השנה, מבין שלא היתה אפשרות לבחירה אחרת. אכן, חידון התנ"ך היה הנושא המרכזי שהעסיק את אזרחי ישראל באותה שנה, והוא אף היה מוקד העניין התקשורתי.

ולא היתה זו שנה נטולת אירועים – באותה שנה התחולל משבר ממשלתי חמור סביב פרשת "מיהו יהודי", הייתה בריחה המונית מכלא שאטה, היתה הפיכה בעיראק, מלחמת אזרחים בלבנון ונחיתת כוחות אמריקאים בלבנון, התמוטטה הרפובליקה הרביעית וקמה הרפובליקה החמישית בצרפת, פצצה הוטלה על הכנסת ופצעה את ראש הממשלה ושרים; לא חסרו אישים שהשפיעו מאוד על הארץ והעולם. ועל הכל האפיל חידון התנ"ך – הארצי והעולמי.

שנת תשי"ח (1957-1958) הייתה שנת העשור למדינה. במרכז החגיגות והאירועים לציון העשור, עמד חידון התנ"ך, על שני שלביו – הארצי והעולמי. הדמות המרכזית והדומיננטית בניהול החידון והובלתו היה ראש הממשלה דוד בן גוריון, שראה בו ביטוי למקומה המרכזית של התרבות היהודית ישראלית בחיי המדינה, ואת המקום המרכזי של התנ"ך בתרבות זו. התנ"ך נתפש כנדבך חשוב בחיזוק השורשים של עם ישראל בארץ ישראל. חזון הצדק, החירות והשלום של נביאי ישראל, היה חזונה של המדינה וייעודה, כפי שנכתב במגילת העצמאות.

טלוויזיה עוד לא היתה אז בישראל. היו שתי תחנות רדיו – "קול ישראל" וגלי צה"ל. החידונים – הארצי והעולמי, שודרו בשידור חי בשתי התחנות, ועוררו עניין שיא, שכמוהו לא היה מאז הצבעת הכ"ט בנובמבר. לאורך החידון, הוא כבש את הכותרות הראשיות של כל העיתונים, שאף הוציאו לאורך היום מהדורות מיוחדות.

 ביום ניצחונו של עמוס חכם, יצא "מעריב" במהדורה חגיגית – הלוגו של העיתון היה בצבע כחול, כבערב חג. לאורך היום יצאו מספר מהדורות של העיתון. כך למשל, אחת המהדורות המיוחדות יצאה תחת הכותרת: "הדו"ח המלא על שלושת הסיבובים של הבוקר; עמוס חכם בראש – עם 17 נקודות." כל הכותרות בעמוד הראשון יוחדו אך ורק לחידון. במסגרת קטנה תואר השידור המתוכנן לאותו ערב ברדיו, כולל הודעות על דחייה וביטול של מהדורות החדשות (באותם זמנים היו מהדורות חדשות מעטות במהלך היום, וביטול מהדורת חדשות היה צעד דרמטי ביותר).

 גם "ידיעות אחרונות" הקדיש כמעט את כל העמוד הראשון לנושא. הוא יצא בכותרת גדולה: "החל חידון התנ"ך הבינלאומי." כעבור שעות אחדות יצאה מהדורה שנייה של העיתון, שכותרתה: "חכם בראש – במבחן מוקדם של החידון." תמונות כל המתמודדים עיטרו את העמוד הראשון. כותרת נוספת בעמוד הראשון, עסקה באבטחת האירוע: "גויסו 300 שוטרים."

איך הדברים נראו בפרספקטיבה מאוחרת יותר? כעבור עשרים שנה, במלאת שלושים שנה ל"מעריב", יצא הספר "כותרת ראשית" – קובץ עמודים ראשונים של העיתון, לאורך השנים. כל שנה נפתחה בעמוד שער, העוסק בנושא המרכזי של השנה. עמוד השער של 1958 היה תמונתו של עמוס חכם מרים כוסית לאחר נצחונו, והכותרת: "חכם התנ"ך".

בשנת היובל של המדינה, יצא הספר האלבומי (בעל הרמה הנמוכה, יש לציין...) "ואלה שנות", הסוקר כל אחת משנות המדינה. גם בו, כל שנה נפתחה בעמוד שער עם הנושא המרכזי, ואחריו מאמר העוסק באירוע המרכזי של השנה. ב-1958 הנושא המרכזי היה חידון התנ"ך, והמאמר היה של השר לשעבר, פרופ' שמעון שטרית (בעצמו חתן תנ"ך לנוער) שעסק באירוע.

 ואולי יותר מכל כותרות העיתונים, מה שמעיד על מרכזיות האירוע, הוא כניסתו למערכונים. במערכון של אפרים קישון "פוקר יהודי", בביצועם של אורי זוהר וחיים טופול בתיאטרון "בצל ירוק", היתה המילה "עמוס חכם" הביטוי המנצח האולטימטיבי במשחק. ואי אפשר שלא להזכיר את המערכון "חידון התנ"ך" של אריק איינשטיין ואורי זוהר בתוכנית "לול", שגיבורו היה בן דמותו של המנצח בחידון השני, הרב יחיא אלשייך, יוצא תימן. באותם ימים יצא גם משחק קופסה פופולארי – משחק טריוויה תנ"כי בשם "חידון התנ"ך".

 עמוס חכם עצמו היה נכה, מגמגם, קשה יום – עבר ילדות קשה וחיים קשים. ובתוך יום, היה לגיבור התרבות הלאומי בה"א הידיעה של מדינת ישראל, בזכות למדנותו, ידענותו, שקדנותו ובקיאותו. ראש הממשלה והנשיא דאגו לו למשרות, ללימודים אקדמיים שהתמיד בהם עד שהיה פרופסור למקרא.

איני כותב זאת כנוסטלגיה, כיוון שקשה לי להיות נוסטלגי לאירועים שהתרחשו טרם הולדתי... אך יש בי געגוע לחברה ישראלית שתרבותה היהודית תופסת מקום כה מרכזי בחייה. באותם ימים המיקוד היה אך ורק בתנ"ך, תוך התעלמות כמעט מלאה מהתלמוד, ספרות ימי הביניים והיצירה שנוצרה בגולה. ייתכן שזאת אחת הסיבות לירידה במעמד התנ"ך, שכן אי אפשר ליצור תרבות תוך דילוג על אלפיים שנות יצירה.

מן הראוי שנשאל את עצמנו מה קרה לחברה הישראלית, שמדורת השבט שלה היום היא תכניות תת רמה כמו "האח הגדול" או "המרוץ למיליון".

 ברור שתופעת החידון כפי שהיתה אז, לפני 59 שנים, אינה יכולה לחזור על עצמה, אולם ראוי שמורשת ישראל תחזור למרכז ההוויה הישראלית, באופן המתאים לימינו.

מזה כעשרים שנה אני שותף פעיל בעולם ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית. עיקר פועלה של ההתחדשות היהודית, היה פתיחה לרווחה של ארון הספרים היהודי לכלל הציבור בישראל, כדי להפוך אותו לתשתית התרבותית והערכית של החברה הישראלית, וכן לפתוח אותו למנעד פרשנויות רחב ויצירתי ככל האפשר. אולם פעילותנו התמקדה בחשיפה לחז"ל, למשנה ולתלמוד, לשירת ימי הביניים וכו', תחומים שהיו גן נעול, מעיין חתום, בעבור הציבור החילוני בישראל. בעצם, יצאנו נגד הגישה המקופלת בקלישאה "הדילוג מהתנ"ך לפלמ"ח", והרצון לחזור דווקא לניגון שזנחנו לשווא. היתה זו מגמה ברוכה, אך מחירה היה... שאנו עצמנו זנחנו לשווא את התנ"ך, שהוא התשתית של כל התרבות היהודית. אמנם יש בעשור האחרון מגמה חזקה של עיסוק בפרשת השבוע, אולם התעלמות מן הנביאים והכתובים.

בשנה האחרונה, חל שינוי דרמטי במגמה הזאת, בזכות מיזם לאומי שחולל הרב בני לאו – 929. 929 הוא מספר הפרקים בתנ"ך. המיזם הוא עיסוק יומי, בכל יום בפרק אחד בתנ"ך, הן במאמרים באתר המיזם, הן בשיעורים במאות קבוצות בישראל ובעולם היהודי והן בתוכניות בכלי התקשורת. הרעיון שמאחורי המיזם, הוא החזרת התנ"ך ללב התרבות, כנושא לשיח יומיומי, בכל העולם היהודי, על אותו פרק בתנ"ך. המיזם נפתח בחנוכה לפני שנה ורבע, והמחזור הראשון יסתיים ביום העצמאות ה-70. ולמחרת – יפתח מחזור חדש. הפופולריות וההצלחה של המיזם, בכל מדדי הבחינה שלו – כניסות לאתר, אורך הכניסות, כניסות חוזרות, אתרי משנה שקמו בעקבותיו, מיספר הקבוצות הלומדות ומיספר הלומדים בקבוצות, החשיפה התקשורתית – הם מעל ומעבר לתחזיות האופטימיות ביותר.

זכיתי, ואף אני שותף למיזם החשוב הזה. אני מלמד מעט במסגרת המיזם, אך בעיקר אני כותב בו. בערך אחת לשבועיים אני כותב מאמר על הפרק היומי באתר המרכזי, אך מדי יום אני כותב מאמר על הפרק באתר אינטרנט וקבוצת פייסבוק של תנועת בינ"ה, התנועה ליהדות חברתית, שנקראים "מחלנים תנ"ך ל-929 חלונות". נטלתי על עצמי מחוייבות לא פשוטה – לכתוב מדי יום מאמר על כל פרק בתנ"ך; התחלתי מבראשית ואני כבר בסוף ישעיהו. זה אתגר גדול, ומעבר לתרומתי הצנועה למטרה הגדולה של המיזם, אני גם שואב סיפוק רב והעשרה עצמית מעצם הלימוד, ההכנה והכתיבה.

מסתבר, לצערי, שיש מי שאינם אוהבים את העיסוק שלי בתנ"ך. יתר על כן, יש מי שחושבים שאיני ראוי לעסוק בתנ"ך, שעצם העיסוק שלי בתנ"ך אינו לגיטימי. לא, אין להם משהו אישי נגדי. הם אינם מתנגדים רק לכתיבה שלי, אלא לכל כתיבה כשלי, לְמה שאני מייצג.

מיזם 929 על כל שלוחותיו הוא מפעל פלורליסטי ביותר, פתוח לכל מגוון אורחות החיים, הדעות והפרשנויות, לא רק כדי להנכיח את לימוד התנ"ך בכל מגוון הציבור הישראלי, אלא גם כדי להעשיר את עצם הלימוד במה שיש למגוון הזה לספק.

ויש מי שרואים בכך איום. הם מ-פ-ח-דים. מישהו הזיז את המונופול שלהם. הרי כידוע "שבעים פנים לתורה", וכולם חייבים להיות עטורי זקן וחובשי כיפה ומתנבאים בסגנון אחד.

בכנס ירושלים של העיתון "בשבע" שנערך לפני חודשים אחדים, נערך דיון בנושא. בין הדוברים היו גם ראשי המיזם הרב בני לאו והעיתונאית גל גבאי וכן דתיים אורתודוכסים השותפים למיזם. אולם נשמעה בו ביקורת חריפה על כך שהוא פתוח למי שאינם עומדים בתו התקן של שומרי הסף שמינו עצמם להיות משגיחי הכשרות של לימוד התנ"ך, אלה שמוכנים לקבל אותי, אך רק כ"עגלה ריקה" וכלי קיבול לפרשנות שלהם.

לצערי הרב, הבולט והבוטה שבהם היה דווקא הרב יעקב מדן. הרב מדן היה שותפהּ של פרופ' רות גביזון ליצירת אמנת גביזון-מדן, להסדרת יחסי דת ומדינה ויחסי חילונים ודתיים בישראל. באותה יוזמה חשובה, הוא גילה פתיחות רבה, ויחד הם יצרו מסד שגם היום, לאחר כעשרים שנה, הוא עדיין התשתית הראויה ביותר להסדרת היחסים.

כנראה שהרב מדן הוא אדם סובלני, במובן שהוא מוכן לסבול את העובדה שיש יהודים שחיים וחושבים אחרת ממנו, והוא באמת ובתמים רוצה למצוא דרך לחיים משותפים עימם. אולם בבית המשותף הזה, הוא מצפה למונופול מוחלט על היהדות. הוא רוצה לחיות איתי יחד, הוא יחפש את הדרך ל"חיה ותן לחיות", ובלבד שאכיר בבעלותו המוחלטת על התנ"ך ועל היהדות. אני לא אפריע לו להיות יהודי, והוא לא יפריע לי להיות... להיות מה? ישראלי? חילוני? במילים אחרות – הוא רוצה להדיר אותי מכל השפעה ויצירה על עיצוב היהדות.

וכך הוא אמר בכנס: "אני רוצה להציג פה את סלע היסוד שממנו אסור לנו לזוז. ... כולנו כוספים למהרה ייבנה המקדש. נגיד שמחר ייתנו לנו הגויים להקים מקדש במקומו, עם הבדל קטן: בקודש הקודשים יהיו שלושה כרובים ולא שניים. הכול יהיה על פי ההלכה, אבל תהיה כוהנת גדולה במקום כוהן גדול. אני חושב שרבים יזדהו עם מה שאגיד: יש לנו סלע יסוד שממנו לא נזוז. זה נכון גם לגבי קדושת המקרא. יש סלע יסוד, שגם אם אשפיע פחות, אני לא מוכן לזוז ממנו. רוחמה אלבג הציע שיקראו לדיון הזה 'תנ"ך – מגוון פרשנויות.' אני אומר על זה במילה אחת – לא. בשלוש מילים – בשום פנים ואופן לא [אגב, אני ספרתי ארבע מילים. א.ה.]. אסביר: אם אנחנו מחר נלמד גיאומטריה, אנחנו חייבים להתחיל מהאקסיומות. בלי זה אי אפשר ללמוד. אנחנו ניגשים למקרא מתוך אקסיומות שאי אפשר לזוז מהן לשנייה" וכו' וכו' וכו'.

מה אמר לי הרב מדן, במילים אחרות? "אורי היקר, אני אוהב אותך מאוד, אני רואה בך אחי, אני רוצה לחיות איתך יחד. אבל עשה לי טובה, לך שחק כדורגל. לך להשתעשע במדע. בטח יש לך תחביבים, זה עלא כיפאק, תתמיד בהם. אבל אל תתקרב לתנ"ך, אל תתקרב ליהדות. זה לא שלך. זה שלי. הרי אתה מגורש בזאת מגן העדן של התורה. אין לך חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי. לאוהליך ישראל."

ומה אני אשיב לו? כבוד הרב, אני אוהב אותך מאוד, אני רואה בכך אחי, אני רוצה לחיות איתך יחד. אני רוצה אותך כשותף (גם אם כבר פלוגתא) ללימוד התנ"ך, ללימוד היהדות, לתרבות היהודית. זה שלך בדיוק כפי שזה שלי. אבל זה שלי בדיוק כמו שזה שלך. ואם אינך רוצה לעסוק בתורה איתי, אעסוק בה איתך ובלעדיך. ואם אעסוק בה בלעדיך, אני בטוח שאמצא שותפים רבים וטובים, לא פחות טובים ממך, גם בציבור "שלך".

אתה מנסה להגיף בפניי את הדלת, אך אין לך כל בעלות על המנעול. לא ביקשתי ממך אישור כניסה, כי איני מכיר בסמכותך, או בסמכותו של מאן דהוא, להנפיק אישורים כאלה. על התפיסה שאתה מייצג אני אומר, במילה אחת: לא. ובשלוש, או בעצם ארבע מילים: בשום פנים ואופן לא.

דע לך דבר אחד, כבוד הרב. אתה ושכמותך גוזרים על עצמכם להיות בשוליים. לא רק בשולי החברה הישראלית, אלא גם בשולי היהדות, בשולי היצירה היהודית.

אהוד: בשלהי שנות ה-50 יצא לי ללמוד באוניברסיטה בירושלים, בין השאר, יחד עם עמוס חכם, במכינה לתלמוד של מורה נהדר – ד"ר, לימים פרופיסור, שמואל ספראי. למדה איתי אז, מפני כבודה לא אציין את שמה – סטודנטית, שכמעט בכל שיעור היתה מצטטת משהו ששמעה יחד איתי בשיעור קודם, במקצוע אחר במדעי הרוח, וכך יצרה לעצמה הילה של ידענית.

במכינה לתלמוד עם ספראי נתקלנו פעם בביטוי מסויים, ועמוס חכם, שישב תמיד בשורה הראשונה מצד שמאל, אינפף בקולו הלא-ברור: "זה מופיע רק פעם אחת בתלמוד."

חברי הטוב מאז, אברהם נוריאל ז"ל, שעימו למדתי אצל פרופ' גרשם שלום, ויחד התכוננו לבחינות בפילוסופיה יהודית וגם ישבנו במכינה לתלמוד, לחש לי:

"אתה רואה. זו לא חוכמה להגיד: 'מצאתי משהו בתלמוד. אבל להגיד שמשהו לא נמצא בתלמוד יותר מפעם אחת – זאת בקיאות גאונית!'"

עם עמוס חכם עצמו היה קשה ליצור קשר. הוא היה מאוד מסוגר בתוך עצמו. כאילו נפל עלינו מכוכב אחד.

ובאשר להתנשאות היהירה של הרב הטיפש יעקב מדן, שהוא כנראה בּוּר בהיסטוריה יהודית (אני ממליץ לו לקרוא לפחות את הראיון עם גרשם שלום בספרי "אין שאננים בציון" – למען לא ידבר שטויות כה רבות) – ברצוני לחזור ולצטט כאן משיחתי "חשבון נפש יהודי חילוני" בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990, בחדר האוכל במשמר העמק. מאז חזרתי ופירסמתי את השיחה כמה וכמה פעמים והיא מצוייה כולה בקובץ וורד עברי, לרשות הקוראים:

קראתם בראשית הערב פרק מישעיהו. זו דוגמא מעניינת לדבר שמשכיחים היום והוא שהתנ"ך כספר לעצמו וכמקצוע לימודי הועלה מחדש על סדר היום הלאומי, התחייתי, של עם ישראל, על-ידי הציונות, ועל ידי הציונות החילונית, הפלוראליסטית.

התנ"ך כפי שהיה קיים בצד הדתי, החרדי, לא נלמד בצורה שהוא נלמד בבית-הספר הציוני העברי מראשיתו. התנ"ך היה והינו חלק מהתפילה, חלק מהסידור, מהריטואל הדתי. אני, שאיני אדם צעיר אבל גם לא מבוגר כל-כך, זוכר מילדותי בפתח-תקווה, ודאי רבים כאן זוכרים – שלא היה בידינו תנ"ך שלם במהדורה יהודית אלא במהדורתו של מאיר הלוי לטריס, שהגיה והוציא מהדורת תנ"ך לחברת-מיסיון אנגלית, בשנת 1852, שזכתה מאז לתפוצה של מיליוני טפסים ולמהדורות אין קץ במשך למעלה ממאה שנה.

שנים עברו עד שהופיע תנ"ך שלם, ללא פירושים, במהדורת קסוטו בהוצאת ירושלים, 1953. ומדוע, עד שהיה בידינו תנ"ך שיהודים הדפיסו, למדנו אותו ממהדורה של גויים, שערך אותה לטריס? – כי התנ"ך הוא הספר הלאומי שלנו, ולא היה הספר הלאומי של היהדות הדתית, (וודאי לא אז, היום חלה מוטאציה חדשה, שמיד אעמוד עליה). אנחנו, הציונים, הבאנו לראשונה את התנ"ך כיצירה לעצמה, כספר-הספרים הלאומי, ההיסטורי, התרבותי וגם ההומאניסטי של עמנו. לא קיבלנו את כולו, כי יש בו גם חלקים אכזריים, גם חלקים הלכתיים, שאינם מחייבים אותנו. לקחנו ממנו את אותם ערכים היסטוריים, לאומיים, לוקאליים, הומאניים, שהם רלוואנטיים לנו והם חלק מהיותנו יהודים בישראל מראשית המפעל הציוני ועד היום.

כל זמן שהתנ"ך חילחל ביהדות דרך ההלכה, דרך סדר היום, דרך הריטואל הדתי של הקריאה בספר התורה, פרשת השבוע, כל זמן שחילחל והתקיים כך – חלו עליו הסייגים של ההלכה, שאין לזלזל בהם, משום שחיי היהדות ההיא היו בהם גם צדדים מופתיים. חרף כל מה שקרה: הניוון, המרד והתהליכים הפנימיים של ההתפוררות – הנורמות של היהדות ההיא היו מופלאות. והתנ"ך חילחל באותה יהדות כשהוא מצונזר, אחוז או מוגבל על ידי הנורמות המוסריות שבין אדם למקום ובין אדם לרעו, הוא לא נתפס כאיזה קושאן, הוא לא נתפס כהכשר לכל דבר עבירה, הוא נתפס כחלק מריטואל דתי שמחייב את האדם לתת דין וחשבון בפני עצמו, בפני קונו, ועל יחסיו עם חברו, עם הזולת.

כאשר הציונות לקחה את התנ"ך, ואי-אפשר היה לה שהיא לא תיקח אותו, הגבילה אותו גם היא בכך שהכניסה אותו לקונטקסט הציוני, ההומאניסטי וגם החברתי-הסוציאליסטי. כי התנ"ך יכול להיות גם ספר מסוכן. התנ"ך הוא גם ספר יהושע. התנ"ך יש בו הרבה נושאים שאפשר לפרש אותם לא נכון. הציונות, שהעמידה את התנ"ך במלואו על סדר היום, שמה לה סייגים במה שהיא לוקחת ממנו, וכך התנ"ך הועבר ונלמד, כפי שאתם קראתם כאן את הפרק מישעיהו, את זה חיפשו, את זה רצו, את התוכחה הסוציאלית, החברתית, ולא במקרה לא קראתם פרק בנושא אחר.

שני זרמים רוחניים יהודיים בדורנו קיבלו את התנ"ך כפשוטו, ואולי גם בהדגשת האכזריות שלו. הזרם האחד הוא תנועת העברים הצעירים, הכנענים, (ואני מפנה אתכם לראיון המקיף עם רטוש בספר "אין שאננים בציון"). הם ניסו לקבל את התנ"ך ללא סייגי ההלכה וללא המיסננת הציונית. הם ניסו לקלף את התנ"ך מן המהות היהודית שבו ולראות ברבים מחלקיו מקור לאדנות עברית עתיקה, טרום-יהודית, אולי אפילו אלילית – על כל עמק הפרת, שיש לחדש אותה במסגרת מדינה עברית חילונית שתקיף את כל המיעוטים של המזרח התיכון. זה זרם שלא היה לו ביטוי פוליטי חזק אבל היה לו ביטוי מעניין מאוד, ספרותי – יונתן רטוש, אהרון אמיר, בנימין תמוז בשעתו, עמוס קינן, ועוד סופרים שקשרם להשקפה הכנענית פחות ידוע.

הזרם השני שמקבל את התנ"ך כפשוטו הם אלה שנושאים את דגל הלאומנות הישראלית הקיצונית, הדתית והחילונית כאחד. הם מקבלים את התנ"ך כספר ההשתלטות של עם ישראל על ארץ-ישראל, כהצדקה לכל דבר עבירה, אם רק נעשתה בשם האיגואיזם הקדוש, הלאומי-כביכול, וזאת משום שחוגים אלה, אתם יודעים בדיוק למי אני מתכוון – נתנו עצמם בחדווה אלילית-כמעט להשפעת סיפורי התנ"ך – אך ללא סייגי ההלכה בנוסח הגלותי-החרדי, האורתודוכסי, שהיה ברובו אנטי-ציוני, וללא הערכים ההומאניים-המוסריים של הציונות החילונית מראשיתה. גוש אמונים קיבל את התנ"ך מאיתנו, מן הציונות, ולא מן החרדים, ולא מן היהדות הדתית הקודמת. הם קיבלו אותו וקילפו ממנו את ההומאניות, קילפו את הסוציאליות, קילפו את כל הערכים שרצינו לראות בהם מתינות – והפכו אותו לקושאן, לספר כיבוש, לספר שמצדיק כל אכזריות. הם עצמם אולי אינם יודעים שהם, בעיקום – יותר חניכי בית-הספר הציוני-הממלכתי מאשר ממשיכי דתיות אחרת, אנטי-ציונית, מן התקופה שבה רוב העם היהודי, ורוב החלק הדתי בעם היהודי – התנגדו לציונות.

מאז כתבתי לראשונה חלק מן הדברים האלה, ב-1987, חל תהליך עוד יותר מרתיע, כפי שראינו בטלוויזיה, רק בימים האחרונים, בכתבה על כנס תנועת ש"ס ביד-אליהו. מתברר שלא רק הצד הלאומני-דתי אלא גם הצד החרדי-הלא-ציוני – תופס את הדתיות, לא בדיוק את התנ"ך אלא את עצם הדרך של האמונה היהודית – כהיתר לכל דבר עבירה. ראינו זאת בחגיגה סביב הרב דרעי, ובדברי הרב יוסף. זוהי גישה מעין-אלילית אל הערכים והאמונות שהיו בלב-ליבה של היהדות מבחינה דתית, כאשר עתה רק אנחנו, היהודים החילוניים, נשארים כמחסום דימוקראטי, שפוי, הומאני, שמקבל ברצינות את ערכיה של היהדות, שמציל את כבודה האבוד – אנחנו היהודים האמיתיים של תקופתנו!

איפה, רבותיי, יש ביטוי לחשבון נפש יהודי, איפה יש רליגיוזיות, איפה יש התחבטות? – בספרות העברית, שבתשעים ותשעה אחוזים ממנה היא חילונית. כמעט שאין ספרות, במובן של ספרות בידיונית, כלומר אמיתית, בצד הדתי. זה שטויות מה שהם כותבים, זה פאמפלטים, הסופר הגדול ביותר שהיהדות הדתית הישראלית החדשה הקימה מקירבה – חיים באר, שרפו לו את דלת ביתו בלילה שלפני ערב יום העצמאות, כי נתבקש להדליק משואה בהר הרצל. הם מחרפים ומגדפים אותו משום שהוא מעיז להציג את הפרובלמאטיות שלהם, ומשום שלא קרה אצלם מה שקרה בדור המייסדים של משמר-העמק, בדור של ברנר – שהמרד העלה מתוך הישיבות כוחות מופלאים בכל התחומים, וגם בספרות – אצלם לא יוצא שום סופר גדול מתוך החומות כי לא מורדים, ומתנוונים, אז אין ספרות דתית.

לכן, המשותף לשני הזרמים האלה, לכנענים ולגוש אמונים ודומיו – שאין להם תמונה ריאלית של ארץ-ישראל כפי שיש לנו וכפי שיש בספרות העברית. הם רואים רק תבנית אידאולוגית, תנ"כית או אלילית, אדנותית ומשיחית, של ארץ-ישראל לא-ריאלית, ארץ-ישראל של העבר הרחוק שאפשר כביכול ליישם אותה כפשוטה בהווה, כאותם אלה מקירבם שהוזים לבנות את בית המיקדש השלישי.

אך ההבדל שבין שני הזרמים הללו, הכנענים מצד אחד, והלאומנות הדתית נוסח גוש אמונים מצד שני – הוא בכך שהתנועה הכנענית (אולי משום החילוניות המודגשת שלה) הצמיחה בספרות העברית יצירות שתישארנה, למרות הכל, חלק מהתרבות היהודית שלנו. עוד מאה-מאתיים שנה, את רטוש לא יזכרו באיזה כנעניה, מדינת כנען, יזכרו את רטוש כחלק מתולדות הספרות העברית שהיא חלק מתולדות היהדות והתרבות היהודית, למרות שרטוש היה מתהפך בקברו אילו היה שומע זאת; כאשר אמרתי לו כך בחייו, הוא התרתח כל פעם מחדש. נהגתי לומר לו: "רטוש, אפילו את שבתי צבי אנחנו שומרים, גם אותך נשמור, אתה חלק מאיתנו!"

ואילו הלאומנות, ובעיקר זו הדתית, ששבוייה במיקסם כוזב של ארץ-ישראל לא-ריאלית, שאין בה בעייה ערבית, למשל – לאומנות דתית זו לא הצמיחה, דומני, בדור האחרון, שום יצירה ספרותית-תרבותית בעלת-ערך, לבד מכמה גראפומנים.

מי שעיוור למרירות המציאות, וזוהי מטבע לשון שטבע ברנר בשאלה הערבית, מי שהתלבטות זו זרה לנפשו, מי שחי בעולם דוגמאטי, מי שהמציאות אינה מפרה את כוחותיו היצירתיים – נידון לעקרות רוחנית, לשאת לשווא שם היהדות ומקורותיה, ואין לו חלק של ממש בתרבות העברית וביהדות החיה, המתרחשות בישראל כיום.

עד כאן דברי אהוד בן עזר, וההמשך, שוב של אורי הייטנר –

2. צרור הערות 29.5.16

* שלום עושים עם אויבים – מאז ימי רבין ופרס, לא היתה פעורה כזו תהום של שנאה בין ראש הממשלה ושר הביטחון, כמו בין נתניהו וליברמן.

* לא לתת רעיונות – יש למצוא דרך להעלים כל זכר להצעותיו ה"ביטחוניות" הדמגוגיות של ח"כ אביגדור ("פתיל קצר") ליברמן, כדי לא לתת רעיונות לשר הביטחון החדש.

* שקול ואחראי – בדבריו בטקס החתימה על ההסכם הקואליציוני, הבטיח ליברמן להיות שר ביטחון שקול ואחראי. מעניין, לא זכור לי שאי פעם שר ביטחון חדש אמר דברים כאלו. למה הוא אמר זאת?

ליברמן יודע, שכל הדברים שאמר בענייני ביטחון, הן בהיותו באופוזיציה ואפילו כחבר בכיר בקבינט שלטש עיניו לתפקיד שר הביטחון, היו בלתי אחראיים ובלתי שקולים. הוא יודע היטב, שהצעותיו המתלהמות היו דמגוגיה ופופוליזם ביטחוני. הוא יודע שהתנהגותו היתה הפקרות, לשון חמורה וניצול ציני של מצוקה ביטחונית לזריעת היסטריה ושלהוב יצרים, למטרות אישיות. הוא יודע היטב, שכעת הדבר הטוב ביותר שניתן לקוות לו, הוא שליברמן יוכיח שוב, כהרגלו, שאצל ליברמן מילה היא לא מילה.

השאלה היא, האם גם ההמון שהשתלהב מהתלהמותו והעלה את מניותיו בסקרים יבין זאת, או שהוא שוב ילך בעיניים עצומות אחרי הדמגוג הפופוליסט התורן.

* המשותף לי ולדובר מחלקת המדינה – המשותף לי ולדובר מחלקת המדינה האמריקאי, הוא ששנינו הבענו דאגה ממינויו של ליברמן לתפקיד שר הביטחון. ההבדל בינינו, הוא שאני אזרח ישראלי, המביע עמדה לגיטימית על ממשלתי, בעוד הוא דחף ידיים גסות בעניינים הפנימיים של הדמוקרטיה הישראלית, בניגוד לכללים האלמנטריים של היחסים הבינלאומיים ולידידות בין המדינות.

* הליברמן של ליברמן – בנט משתוקק לתפקיד שר הביטחון ורואה בכיליון עיניים איך התיק נמסר לליברמן. כל המשבר המלאכותי הוא נקמה על כך.

עכשיו, כאשר ליברמן יהיה "אחראי ושקול" כהבטחתו, בנט יהיה הליברמן שלו, כלומר יאגף אותו בהתלהמויות פופוליסטיות ודמגוגיות.

לגופו של עניין, יש הרבה היגיון בדרישתו לשיפור עבודת הקבינט, אך המשבר נועד לנקום בנתניהו באמצעות השפלתו. ידע שור קונהו, ובנט יודע היטב מי ימצמץ ראשון.

בעיניי, תיק החינוך בכיר לא פחות מתיק הביטחון.

* איך שרון היה נוהג – איך היה נוהג אריק שרון לנוכח משבר בנט?

ראשית, זה לא היה קורה. בנט לא היה יוצר משבר כזה, כיוון שהיה מבין שלא ישיג דבר.

אך תיאורטית, איך הוא היה נוהג במשבר כזה?

הוא היה מתעלם, ולא מניד עפעף. הוא היה מורה לכל סביבתו לא להגיב.

הוא היה ממשיך בעסקים כרגיל, ודואג רק לדבר אחד – שההצבעה על אישור מינויו של שר הביטחון תהיה שמית.

"בנט נפתלי" היה מכריז מזכיר הכנסת. נו? ומה היה קורה. האם בנט היה אומר "נגד" והולך לבוחר כמי שהפיל את ממשלת הימין על מזכיר צבאי לקבינט?

... ואיך ינהג נתניהו?

* לא המפקד – כולנו מכירים את הסצנה הזאת, של הטירון החכמולוג, המיתמם. הוא יודע שיחטוף, אבל הוא נהנה מהסצנה.

המפקד: ניקית את הנשק?

הטירון: כן.

המפקד: כן מה?!?!?

הטירון: כן, ניקיתי את הנשק.

המפקד: כן מה?!?!?!

הטירון: כן. אה... מה ששאלת. כן, ניקיתי.

המפקד: כן המפקד, חמור!

נתניהו: לא שכחת קרדיט למישהו?

שטייניץ: אני רוצה להודות... לטכנאים.

לא מתאים לו, אבל... שיחק אותה.

* להחזיר את המנדט – אני מעריך מאוד את ח"כ אורלי לוי אבוקסיס. בכנסת שעברה דירגתי אותה בראש רשימת הח"כים שאני אוהד. מאוד הייתי שמח לראות אותה כשרה בממשלה, בתיק חברתי כלשהו. היא פרלמנטרית מעולה, חרוצה, נאבקת את מאבק החלשים בחברה, נאבקת למען צדק חברתי. והיא נעימת הליכות, עניינית, לא מתלהמת. אני מקווה גם שמותר לציין שהיא יפה מאוד. היא הדבר הטוב ביותר שהפיקה "ישראל ביתנו". מעולם לא הבנתי מה היא עושה דווקא במפלגה הזאת.

אבל עם כל ההערכה ועם כל הכבוד – עליה להחזיר את המנדט. זו אינה פרישה על רקע אידיאולוגי. זו אינה פרישה בעקבות בגידת המפלגה בבוחריה. אורלי לוי אינה גאולה כהן, לא יוסי שריד ולא אביגדור קהלני, שפרשו על רקע אידיאולוגי, מתוך דבקות בעקרונותיהם כשסירבו להשלים עם סיבוב פרסה בדרכה של מפלגתם.

היא גם אינה יכולה להתהדר בכך שהיא נבחרה אישית בידי הציבור, כי היא במפלגה שאין בה בחירות מקדימות.

המושב שלה בכנסת אינו מנדט שלה, אלא של מפלגתה. עליה להחזירו. אדרבא, שתפעל למען החברה מחוץ לכנסת ותחבור למסגרת שמתאימה יותר לעקרונותיה לקראת הבחירות הבאות. אולם הישארות בכנסת עם מנדט שאינו שלה, הוא מעשה גזל.

* דמות מופת – סמ"ר סהר אלבז הוא חייל בודד שעלה מלוס אנג'לס, על מנת להיות שותף להגנת מולדתו, התגייס לצה"ל והתנדב ליחידה המובחרת "רימון". במלחמת "צוק איתן" הסתערו לעברו ארבעה מחבלים והשליכו לעברו רימוני רסס. בקור רוח, ותוך תפעול מעצור בנשקו, הוא חיסל את ארבעתם. על כך זכה לצל"ש הרמטכ"ל וכעת – לעיטור מארגון "נפש בנפש".

בעידן שבו יש מי שרואים "גיבור" במי שביצע מעשה פחדני וירה מטווח אפס בראשו של מחבל פצוע ומנוטרל, ראוי להעלות על נס גיבורים אמיתיים ולטפח אותם כמופת לנוער בארץ ובתפוצות הגולה. השבוע אלבז רואיין לתכניתו של רפי רשף בערוץ 10, והערוץ ראוי על כך לכל שבח.

רוגל אלפר מעריץ מחבלים חמושים בסכינים הרוצחים יהודים. הוא גם מעריץ את תמונת הראי שלו – איתמר בן גביר, שהוא "אנרכיסט מהפכן." אבל הוא סולד מלוחמים גיבורים. ולכן ב"ביקורת הטלוויזיה" שלו, הוא השתלח בערוץ 10 על עצם העובדה שהגיבור רואיין. הרי הוא מבין שהוא עלול לשמש מופת. בעיניו, עצם הראיון מעיד על כך שישראל היא "חברה שסממני פאשיזם מתפשטים בה." מסתבר שבנוסף לתחביב האהוב עליו במיוחד, התעללות צינית ומרושעת במשפחות השכולות – ביתומים, באלמנות ובעיקר בהורים השכולים של חללי צה"ל והנרצחים בפעולות הטרור – האיש הרע הזה מתפנה גם להשתלח בגיבורים חיים.

אצטט דברים שאמר הרמטכ"ל השני של צה"ל, יגאל ידין, בפולמוס על דמותו של בר כוכבא: "ואשר לערך הגבורה וההקרבה למען האידיאל בו מאמינים בני העם היהודי – גם בנושא זה אין לי ספק, כי יש להמשיך ולחנך עליו. כי עמנו לא יוכל להתקיים כעם אם יפסיק להאמין במשהו שהוא הייחוד שלו – ועל כך יהיו בני העם מוכנים לתת את נפשם."

לך תסביר את זה לסמרטוט כמו רוגל אלפר (ואני מתנצל בפני ציבור הסמרטוטים על ההשוואה המעליבה).

* איש השנה – אותו רוגל אלפר הגדיר השבוע את אוראל אזריה כ"איש השנה". וזה ממש לא מפתיע. מי שלא ראה את שמחת האלפרים והגדעון לוים וה"שוברים" למיניהם בעקבות המעשה של אזריה, לא ראה שמחה מימיו. 50 שנה הם מחפשים בנרות תמונה כזאת, כדי להעליל על צה"ל עלילת דם קולקטיבית. כעת עוד שנים הם יחגגו על אזריה, ויציגו את צה"ל בדמותו. וכל תומכי אזריה הם האידיוטים השימושיים שלהם.

* אלפר צודק – ביום חמישי קרה מקרה נדיר ביותר. הסכמתי עם רוגל אלפר. הוא הצהיר, בצדק: "זו לא המדינה שלי." אכן.

* לוקים בשכלם – בתגובה על הפוסט שבו יצא ראש הממשלה נגד השתיקה בעקבות אונס לאומני שביצעו ערבים ביהודייה לוקה בשכלה, כתב ליאור שליין: "דווקא האיש שניצח בחירות עם הסרטון ההיסטרי והשקרי 'הערבים נעים בכמויות אל הקלפי' – מפתיע שהוא יוצא נגד ניצול אנשים לוקים בשכלם על רקע לאומני."

כפיים!

עכשיו ננער את הפוסט ונתמקד במסר המרכזי. ליאור שליין: "מצביעי הליכוד לוקים בשכלם."

כך, קבוצה מנוונת ומאוהבת בעצמה גוזרת על עצמה להיות לעד בשולי השוליים.

* מזלו – מזלו הגדול של האזרח הבדואי שתקף שוטרים, הוא העובדה שהוא תקף שוטרים ישראליים. אוי לו אילו תקף שוטרים באחת המדינות שמממנות את ארגוני "זכויות האדם".

* ימים אפלים – מפכ"ל המשטרה של מדינת היהודים רקד עם ספר תורה. אויאויאוי! זה מזכיר לי תהליכים בגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה.

* ברוגז – ארגון "בצלם" החליט להפסיק להעביר את תלונותיו לצה"ל, במחאה על כך שהתברר ש-95% מהן – שקר.

בהזדמנות חגיגית זו הגיע הזמן להפסיק את החרפה, של הקצאת בנות ובנים לשירות לאומי בארגון "בצלם" – שירות לאומי? בשירות איזה לאום?

* שחיתות אתית – כאשר שר בממשלה נוסע לנסיעת עבודה בחו"ל, אין כל סיבה שרעייתו תתלווה אליו. אם היא מתלווה אליו, עליהם לממן זאת מכיסם. ואם כל מיני עמותות ותורמים מממנים את הנסיעה – זה מסריח. אולי זה לא פלילי, ואני מעריך שאין היבט פלילי לפרשת "ביביטורס", אך זו התנהלות מושחתת. התנהלות אינה צריכה להיות פלילית כדי להצדיק את ההגדרה "מושחתת". יש גם שחיתות אתית.

אלא שהמשפטיזם והפליליזם של הציבוריות הישראלית, הדירו מן השיח הישראלי את הדיון האתי, והשאירו אמת בוחן אחת בלבד – המבחן הפלילי. ולכן, בהנחה שאין כאן עבירה פלילית, אמרו "מקורביו" של נתניהו ש"ההר הוליד עכבר."

ולכן, מי שרוצים לפגוע בנתניהו מבחינה פוליטית, מייחלים לכך שימצא היבט פלילי לפרשה, ומנסים להלך אימים על גורמי האכיפה, שיוצגו כמטייחים אם לא יביאו, מן הגורן או מן היקב, אקדח מעשן שיפליל את רוה"מ.

אני סומך על היועה"מ, הפרקליטות והמשטרה ועל כל תוצאה של בדיקתם. להערכתי, רוה"מ ייצא חף מאשמה פלילית.

והתוצאה של הפליליזציה הזאת, היא שברגע שייסגר התיק, נתניהו יחגוג את "ניקיונו", למרות שדו"ח המבקר הצביע על התנהלות מושחתת מבחינה אתית. הפליליזציה מסייעת לשחיתות בישראל, כי היא יוצרת מצב שבו כל מה שאינו פלילי – כשר, וכל מי שאינו עבריין פלילי – צדיק.

* בין חזון לאסון – ביקורו ההיסטורי של אובמה בהירושימה מרגש וכך גם חזונו: "אחרי שחווינו את יגון המלחמה, עלינו למצוא את האומץ, יחד, להפיץ את השלום ולשאוף לעולם ללא נשק גרעיני."

האיש שנשא את החזון הנפלא הזה, הפך את מעצמת הקנאות הג'יהאדיסטית איראן למעצמת-סף גרעינית ברשות ובסמכות והמיט על האנושות את האיום הגרעיני החמור ביותר בתולדותיה.

* גרעין למטרות שלום – פרוייקט גרעין איראני למטרות שלום, הוא כמו סכין בידי מחבל מפגע למטרת מריחת שוקולד על פרוסת לחם.

* המתאימה ביותר – מיום ליום נחשפות עוד ועוד עובדות המעידות על כך שהילארי קלינטון אינה ראויה להיות נשיאת ארה"ב. ואף על פי כן, אני מקווה מאוד שהיא תהיה הנשיאה הבאה, וזאת משתי סיבות: א. טראמפ. ב. סנדרס.

* בתרגום לעברית – הוועד האולימפי הבינלאומי חשף כי 23 ספורטאים מחמישה ענפים שונים השתמשו בסמים במהלך אולימפיאדת לונדון 2012.

ובתרגום לעברית: 23 ספורטאים שהשתמשו בסמים – נתפסו.

* ביד הלשון: לילה טובה – בגיליון יום העצמאות של מוסף התרבות והספרות של "הארץ", פירסמה פרופ' זהר שביט מאמר על גדוד מגיני השפה, ארגון שפעל להנחלת השפה העברית ביישוב בשנות העשרים והשלושים (בין השאר בדרכים אלימות כלפי השימוש בלעז וביידיש). שביט חקרה את הנושא לא מכבר וכתבה עליו בעבר, ואת המאמר הזה כתבה לאחר שהגיע לידיה מטמון ארכיוני, רווי חומרים על הגדוד, המאירים באור חדש את פועלו.

בין הפריטים שהגיעו לידיה, נמצא כרוז של הגדוד עם שורה של תיקוני לשון. חשיבותו של המימצא הזה חורג מנושא הגדוד – הוא מאיר על שיבושי הלשון שהיו שגורים באותה תקופה. בניתוח רשימת השיבושים, ציינה שביט אחדים מהם בהם מצאה את עקבות היידיש, ובהם: "הלילה הזאת."

אני מפרש אחרת את השיבוש הזה. הוא ושכמותו נפוצים בקרב עולים חדשים מכל תפוצה ואף בקרב ילדים. כיוון שהמילה לילָה מסתיימת בקמץ ה"א – הסיום הנפוץ של לשון נקבה, נוח למי שלומד את השפה ואינו מכיר את דקויותיה, לייחס למילה כזאת לשון נקבה.

אגב, הדבר נכון גם לגבי מילים שהסיומת שלהן רק נשמעת כקמץ ה"א, כמו המילה צבא. עולים חדשים רבים מדברים על צבא בלשון נקבה.

* * *

מנחם רהט

מה קורה לזקני הליכוד?

השר לשעבר משה ארנס, מזקני הליכוד, הולך בדרך קודמיו,

שבגדו בתפיסות הלאומיות

זקני הליכוד, ככל שהם מזקינים, דעתם מתבלבלת עליהם. זה מה שקרה עם אריאל שרון וזה מה שקרה עם שורה של נסיכי ליכוד: דן מרידור, בני בגין, אהוד אולמרט, רוני מילוא, רובי ריבלין – והרשימה ארוכה. במרוצת השנים הם נודדים שמאלה, ומסיימים בנחיתה רכה בחיקו המחבק והמפנק של השמאל.

קולמוסים רבים נשתברו במאמץ לפענח את התופעה הבוגדנית. גיל סמסונוב, לשעבר בכיר בליכוד, עשה על זה דוקטורט. פרופ' אריה אלדד פירסם באחרונה את ספרו "דברים שרואים מכאן – מה קורה למנהיגי הימין כשהם עולים לשלטון", בו חקר את הטענה, שכשהגיעו לשלטון המנהיגים מנחם בגין, יצחק שמיר, אריאל שרון, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו – הם המירו את האידיאולוגיה שלהם, בעקרונות השמאל. אפילו יצחק שמיר, שמבין החמישה היה הצוק שניצב איתן מול דרישות הפלשתינים, נכנע והלך לקנוסה, כלומר לוועידת מדריד, וישב אז מול סוכני אש"ף, שהתחפשו למשלחת ירדנית-פלשתינית.

השבוע הצטרף לגלריה זו משה ארנס בן ה-91, לשעבר שר ביטחון וחוץ בממשלות הליכוד. אחרון המוהיקנים, שנופף כל ימיו בגאווה בדגל האידיאולוגיה הליכודית, לא נכנע לשום שיקול כיסאולוגי או קונייקטורלי. עכשיו, ממרומי גילו, קרס גם המעוז האידיאולוגי ששמו ארנס. הוא שבר שמאלה והפך לסניגורו הנלהב של בוגי יעלון, השלוחה המפא"י'ניקית בליכוד.

ארנס נוהג לספק טור דעה שבועי לעיתון הארץ, שנועד להיות האיכפא מסתברא של הקו המערכתי האנטי ציוני. אבל השבוע הוא התיישר לשמאלו של עיתון האופוזיציה לממשלה ולמדינה. היה צריך לשפשף את העיניים בעת קריאת הטור בחתימתו.

תחילה חששתי שמדובר בטעות: שמו הוענק בטעות לטור של בוז'י הרצוג. אבל בדיקה נוספת גילתה שיש ארנס חדש, דמוי בוז'י. כקודמיו המנהיגים והנסיכים, גם הוא המיר את 'דתו'. במאמרו השבוע הוא מקונן נוסח בוז'י והארץ, על "העיסקה המפוקפקת להדחת שר ביטחון מצויין," קובע כי "שפר גורלם של אזרחי ישראל שיעלון עמד בראש מערכת הביטחון בשנים האחרונות," ומגדיר את "הדחת יעלון" בתואר – "התעלול הנוכחי."

לקרוא ולא להאמין. הזהו ארנס? גם אתה, ברוטוס? האם ארנס, לשעבר שר ביטחון מוצלח, חי בשנים האחרונות על המאדים?

"שר ביטחון מצויין"? "שפר גורלנו שיעלון הופקד על ביטחוננו"?

איך לא שמע שיעלון התייחס בזילזול מחפיר, בחוסר אחריות משווע – לאיום המינהרות האסטרטגי, מנע דיון בנושא בקבינט, וסיכן במודע את חייהם של מאות מתושבי עוטף עזה?

כלום לא שמע על הוונדטה הסמי-מוסרית שניהל נגד אלאור עזריה, בעוד שמקרים אחרים, דומים פחות או יותר, נסגרו בנזיפה?

האם נעלמה ממנו תמיכת יעלון בדבריו המוסרניים המקוממים של אלוף גולן, שהישווה את ישראל לגרמניה הנאצית?

האם הוסחה דעתו מן הקריאה של יעלון לקציני צה"ל לנהוג באנרכיה כלפי הדרג המדיני: "הגידו את אשר על ליבכם, גם בניגוד לדעת הדרג המדיני"?

האם שכח את כינויי הבוז שהטיח כלפי החולקים עליו: 'ראשי כנופיות', 'מתבהמים' ו'מתלהמים'?

האם לא הבחין במדיניות האֶגוֹ שלו, שכללה התעלמות מחובת הסולידריות כלפי ראש הממשלה, ורמיסה גסה ויהירה של הנחיותיו: למשל, לא למסירת גופות מחבלים לפלשתינים. ולהבדיל, כן להענקת האחריות למינהל האזרחי לסגן השר בן דהן?

לא צריך, מר ארנס, להיות אסרטג גדול כדי להבין שמשהו רע עבר על צה"ל בעידן יעלון. הצבא הלך והשמאיל תחת מטריית יעלון. מפקדים שתפקידם הבלעדי לספק ביטחון ולמגר את האוייב – העדיפו לברוח מחובתם המקצועית, והתעסקו בפילוסופיה ובאתיקה, בחינוך ובאינדוקטרינציה, בהגנה על חיי האוייב ומיזעור נזקיו וסיבלו, בתיקון עולם במלכות הפוליטיקלי קורקט.

עד כדי כך השמאיל 'הצבא השמאלני' (כך הוא נתפס בציבור), שנוצר משבר אמון בינו לבין הציבור הרחב, שראה את חייליו – כלומר ילדיו ונכדיו – מושפלים בידי פורעים פלשתיניים חצופים, מבלי שיורשו להגיב על הביזיון, שמשפיל את המדינה והעם בכלל.

לפני שהשמאלנים הרוני דניאל'ים שקלו לרדת מן הארץ, בשל הדחת יעלון, שקלו אזרחים פשוטים לדרוש מילדיהם, שלא להתגייס ליחידות קרביות, שבהן נאלצים הלוחמים לעמוד עם ידיים קשורות מאחורי הגב מול שבאב פלשתיני חצוף, מוגן בחסות הנחיות הזויות של יעלון וקציניו, אשר דואגים מאוד לחיי האוייב.

איפה הזמנים, מר ארנס, שבהם כל חייל למד בטירונות, שלפני הכול ואחרי הכול, את האוייב יש לנצח – ולהרוג? כן, להרוג! – ולא לנטרל. מי ירצה לשלוח בן או נכד לצבא החדש של יעלון, שבו מלמדים 'להכיל' את האוייב ולהבין לליבו, ושלא כל הקם להורגך השכם להורגו, ובוודאי כשמדובר ברוצחת עם מספריים.

אתה, מר ארנס, הרי מבין גם דבר ושניים בענייני חוץ. שימשת שר חוץ, שגריר ישראל בארה"ב, יו"ר ועדת חו"ב. איך לא נדהמת מול הגילוי המבהיל של קרוליין גליק (ג'רוזלם פוסט, 12.5.16), ולפיו ראה ממשל אובמה, במערכת הביטחון הישראלית – תחליף לממשלה. כך הודה בפניה דייוויד מקובסקי, שהיה חבר בצוות המו"מ של קרי. מקובסקי שיבח את צה"ל בעידן יעלון: "הצבא פעל להעמיד את עצמו כשומר על הערכים הדמוקרטיים וכמייצב הזירה הישראלית-פלשתינית."

לא הזדעזעת למקרא מסקנתה של גליק, ש"משמעותם של דברי מקובסקי, שהמטכ"ל הוא נציג השמאל, ומשמש ממשלה חליפה מטעמו, נגד רצון הממשלה והציבור"?

ואחרי כל זה, אתה מכתיר את אבי אבות ההתנהלות הכושלת, הדפנסיבית, החתרנית, המסוכנת הזו, בתואר "שר ביטחון מצויין"? ואתה מעיד ש"שפר עלינו גורלנו," כשיש לנו שר ביטחון שפועל מהבטן, מתנהל כמו בגן הילדים, עיוור לסכנת המינהרות, מחרף ומגדף, נטול הבנה פוליטית, ומפר הנחיות סידרתי.

אז מה באמת קורה להם לזקני הליכוד, שמתבלבלים, מאבדים את הצפון והמצפון, ומתנפצים אל סלעי החוף כמו לווייתנים קשישים שאיבדו את ייצר הקיום?

* * *

נפתלי רז

הממשלה המטורפת בעולם

נתניהו, ליברמן ובנט הגיעו לממשלה הקיצונית בכל שנות המדינה. אמריקה ואירופה יפעלו נגדנו. המדינות הערביות איתן יש לנו שלום יתקשו לשמרו. החמאס וחיזבאללה יתקפו.

חברי ממשלת קואליציית ה-66 הימניים ינסו עכשיו לחייך ולהציג חזות של חביבות. הם הפכו לרוב המוחלט, ובתקופה הקרובה הם ינסו להרגיע את הציבור. אך בשלוש השנים הבאות הם יראו את פרצופם האמיתי. תוך שבועות מיספר הם יחלו לפעול: לעבות ולהקים התנחלויות, כולל בירושלים המזרחית, לספח בפועל לישראל את שטחיC , להכביד ידם על הפלסטינים בשאר חלקי הגדה, להמשיך בחקיקה המגבילה על המרכז והשמאל הישראלי, להסית כנגד אזרחי ישראל הערבים. במהלך הקיץ אף עלולות לפרוץ מלחמות – עם החמאס ועם חיזבאללה – בהנהגתו המטורפת של שר הביטחון ליברמן.

גם את הזירה הבינלאומית הממשלה הימנית לא תקפח: היא תסלים את מסלול ההתנגשות מול האיחוד האירופי, תעמיק את הקרע ההולך וגדל עם עצרת האו"ם, ולאחר בחירת הנשיא החדש בארצות הברית, צפויה הממשלה להתעמת גם איתה או איתו.

המרכז והשמאל בישראל, היהודים והערבים, יֵצאו מדעתם מרוב תסכול. הם יצטרכו להפנים שבמשך שלוש שנים, עד לבחירות הבאות, ממשלת הימין תזיק ליחסי ישראל מול העולם כולו ותפגע גם במרכז-שמאל הישראלי.

כדי לשנות מציאות זו, בשבועות ובחודשים הקרובים, המרכז-שמאל צריך להתחיל להשתנות. כדי שנוכל לנצח בבחירות הבאות, שיתקיימו בעוד שלוש שנים, יש להקים מפלגה חדשה לחלוטין – כבר במהלך השנה הקרובה. עלינו להבין כי זהו הסיכוי היחידי שלנו להחליף את ממשלת הימין הקיצוני ולהציל את מדינת ישראל.

למדנו, לצערנו, שארבע מפלגות המרכז והשמאל הקיימות אינן יכולות לעשות זאת, שלא לדבר על השמאל החוץ-פרלמנטרי. עכשיו עלינו, כל המרכז והשמאל, להתארגן מחדש במפלגה חדשה: מי"ד – מפלגה ישראלית דמוקרטית.

בתוך חודש-חודשיים צריכים 100-200 אישה ואיש לעסוק בהקמת המפלגה הדמוקרטית החדשה, מבלי לדון ולהכריע מי יהיה ליושב הראש שלה. הם צריכים לכלול ח"כים, מפקדים בכירים לשעבר בצה"ל, במוסד ובשב"כ; אנשי אקדמיה בכירים; עיתונאים וכותבים בכירים בערוצי התקשורת המרכזיים, ראשי ערים, אנשי חינוך ואנשים עצמאיים מוכשרים וחכמים.

לצערנו, לא סביר שהמקים או המנהיג של המפלגה החדשה יוכל לבוא מאחת ממפלגות המרכז-שמאל הקיימות. ארבעתם פיספסו – יאיר לפיד, יצחק הרצוג, זהבה גלאון, איימן עודה.

כרגע, אוכל להציע רשימה ראשונית ומצומצמת של אישים טובים:

מחברי כנסת של "יש עתיד": יעקב פרי (בעבר ראש שב"כ), אלעזר שטרן (אלוף  מיל'), עפר שלח (בולט באיכותו בכנסת).

מחברי הכנסת של "המחנה הציוני": ציפי לבני (בעבר שרת משפטים); עומר בר-לב (אל"מ מיל'); עמיר פרץ (איש שלום בולט); סתיו שפיר (צעירה ופעילה); מרב מיכאלי (יו"רית הסיעה בכנסת).

מחברי הכנסת של מרצ: מיכל רוזין (נושאי שוויון); תמר זנדברג (בנושאי איכות סביבה).

מחברי הכנסת של "הרשימה המשותפת": אחמד טיבי (פרלמנטר מעולה); דב חנין (עו"ד, ד"ר), איימן עודה (יו"ר הרשימה), עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה.

חברי ליכוד שאינם בכנסת: משה (בוגי) יעלון (שר הביטחון שהודח); דן מרידור (בעבר שר בכיר.

בכירים במערכת הביטחון בעבר: רא"ל (מיל') בני גנץ; יובל דיסקין (ראש השב"כ בעבר); עמירם לוין (אלוף מיל' ומשנה לראש המוסד בעבר); אלוף (מיל') אמנון רשף ("מפקדים למען ביטחון ישראל", מפקד חיל השריון בעבר.

אנשי תקשורת: אורי משגב, ניר חסון ואיריס לעאל ("הארץ"); הכתבים הפוליטיים נחום ברנע, סימה קדמון ("ידיעות אחרונות"); יוסי ביילין ("ישראל היום", "יוזמת ג'נבה", שר משפטים בעבר); עודד גרנות, פרשן לענייני ערבים (ערוץ 1); אמנון אברמוביץ', עיתונאי ופרשן פוליטי-מדיני; דפנה ליאל, כתבת פרלמנטרית (ערוץ 2); רביב דרוקר, כתב בכיר ועיתונאי-חוקר מנוסה (ערוץ  10).

אנשי אקדמיה: פרופ' למזרחנות אלי פודה (אונ' ירושלים), פרופסור למדעי המדינה מנחם קליין (אוניברסיטת בר-אילן), פרופסור להיסטוריה שלמה בן עמי מאוניברסיטת תל-אביב. כאן ניתן להוסיף גם את דוקטור עלי אל-אסד, עורך דין במקצועו.

ראשי רשויות: ראש עיריית ת"א-יפו (תא"ל מיל', בעבר מפקד חה"א)[?]; ראש מועצת ירוחם מיכאל ביטון; ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ'; ראש המועצה אזורית בני-שמעון סיגל מורן (פעילה בשיתופי פעולה עם הבדואים); ראש המועצה האזורית שער-הנגב אלון שוסטר (סא"ל מיל').

לרשימה מכובדת זו אפשר להוסיף רבים אחרים שלא הוזכרו כאן, כולל פעילים חברתיים בולטים. הגיע הזמן לייסד מפלגה דמוקרטית שתהיה רוב בעוד שלוש שנים ותנצח את שלטון הימין.

פורסם ב"על צד שמאל", מגזין הסוציאל-דמוקרטיה, 26.5.16.

* * *

משה כהן

הנדון: איזה פתרון מדיני?

מכובדי,

פורסם לא מזמן ספרו של ניר ברעם בעקבות תחקיר בעמדות הפוליטיות של הערבים. ניר ברעם קובע בצורה חד משמעית שהערבים אינם מקבלים את גבולות 1948, ועל ויתור על זכות השיבה של הפליטים – אין מה לדבר.

משום מה מתעלמים אצלנו מהמסקנות האלו.

 על איזה תהליך מדיני מדברים האנשים הנאורים שלנו? ברור בעליל שאין פתרון לסכסוך, ומה שנותר זה לנהל אותו. לפיכך הגיע הזמן להפסיק את האובססיה לקרוא בקול ניחר השכם והערב "הבו לנו פתרון לסכסוך!"

הנדון: מצבנו הכלכלי הקשה

מכובדי,

מרבים אצלנו להפנות אצבע מאשימה כלפי ממשלת ישראל על מצבנו הכלכלי הקשה.

אבל יש גם אינדיקאטורים אובייקטיביים. הבה נראה: מרבים להופיע אצלנו אמנים בינלאומיים דגולים כמו אלטון ג'ון הבריטי, האבנים המתגלגלות, נערי החוף ואחרים. אמנים אלה ממלאים איצטדיונים רחבי ידיים המכילים רבבות צופים, וברוב המקרים כל המקומות מתמלאים, והכרטיסים אוזלים מראש.

מה זה אומר על מצבנו הכלכלי? סותר לכאורה את זעקות השבר בתקשורת.

ומה בדבר השיאים שנשברים ברכישת רכבים חדשים ובטיסות לחו"ל?

האם אף הן  מעידות על משבר כלכלי?

אולי אפשר להגיד מילה של קורת רוח על כך, ולא רק בכי ונהי השכם והערב?

הנדון: רצח

מכובדי,

יש ישראלים, ואני ביניהם, החושבים שעלילות הדם של "שוברים שתיקה" על חיילי צה"ל גורמות נזק תדמיתי למדינת ישראל.

אז לידיעתכם "שוברים שתיקה" מחמיאים מאוד לעומת מחזה של חנוך לוין בשם "רצח", המציג חיילי צה"ל סדיסטיים מתעללים ורוצחים נער ערבי תמים. עוד לפני שנים הזדעזעתי למראה ההצגה האנטישמית המתועבת הזאת שהוצגה בארץ. לאחר מכן היא הוצגה באיטליה וקיבלה שם ביקורות מקצועיות קטלניות, וחשבתי שבכך נגמרה הפרשה והיא הורדה מהבמה. אך לא, הצגה מזעזעת זאת מוצגת עכשיו במקום לא אחר מאשר... בגרמניה. הייתכן?

כן, היום, 28 במאי, ריאיין יעקב אגמון בגלי צה"ל במאית ישראלית מצליחה, המתפארת בהצלחתה בגרמניה, ובין השאר הזכירה שהיא מעלה בגרמניה את התועבה האנטישמית "רצח" של חנוך לוין.

נורא ואיום! הלא תבושו ותיכלֵמו!

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

מרדכי בן חורין: שתי הערות

1. מרכזו של הסכסוך הוא הסירוב הפלסטיני לחזרת היהודים לארץ ישראל, מאז ייסוד פתח-תקווה ב-1878, והסירוב לקבל ריבונות יהודית במזרח התיכון מאז הצהרת בלפור בשנת 1917.

עמדת הפלסטינים מתבטאת במסירותם להסתה ולתעמולה נגד יהודים וישראל, שלילת כל קשר היסטורי יהודי בירושלים ובסביבותיה, התעקשות שכל השטח שבין הירדן והים התיכון שייך לערבים, מה שהופך את היהודים המתגוררים שם, בתצוגה הפלסטינית, לפולשים בזויים לחסלם או לפנותם.

היחס בא לידי ביטוי, כמו בסירובם לקבל כל הצעה אמיתית לסיום הסכסוך או להציע הצעות משלהם. המטרה של חיסול ישראל גם עומדת מאחורי האדרת ה"שאהידים" שרצחו ישראלים ומתן תגמול כספי למשפחותיהם.

הממשל האמריקני הבא צריך להגיד את האמת על הסכסוך הישראלי-הפלסטיני: האחריות להנצחתו של הסכסוך וההתנגדות להשלמה ושלום, מוטלת על הצד הפלסטיני.

2. צעיר יהודי עם כיפה התחזה באוניברסיטאות בארה"ב למתרים: "אם אתה/את בעד השמדת ישראל, אבקש תרומה עבור החמאס שיפציץ בתי ספר, גני ילדים, בתי כנסת, בתי חולים בישראל."

בתוך 1/2 שעה אסף תרומות מ-20 סטודנטים. יהודייה אחת תרמה 27$ – 'כמו שנתתי לברני(סנדרס)...'

אלה אקדמאים. אמריקאים. יהודונים. פלא ששתומכים בטיפוסים כמו טראמפ המופרע / סנדרס ה'סוציאליסט' – או הילארי, הזוכה לתרומות מיליונים ממדינות המפרץ? איזו רמה?

חמינאי יכול להיות בטוח שכאשר יממש את ההבטחות להשמיד אותנו, הרבה יחגגו. גם ה'פארטנרים לשלום' וההוזים בהקיץ ויהיו משכילים כפי שהם מתוסכלים ו'שוכחנים'.

מרדכי בן חורין

סביון

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ישראל זמיר

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

פרק י"א: סנדלה

לקראת סוף ההפוגה הראשונה נשלח גדוד 14 להחליף את גדוד 13, שקיבל פקודה לעלות צפונה לגליל-העליון. הוטל עלינו לכבוש ראש-גשר במשמר-הירדן, מקום שאנשי "כרמלי" תקפו ונכשלו. איש לא ידע לומר יותר מזאת.

בשעת ערב עלינו על משאיות שהסיעו אותנו צפונה. ירח מלא ליווה אותנו, כאשר מתחתנו פרושה כינרת כסופה, ושירה נוגה פורצת מן הלבבות. שרנו כאילו היינו ב"פעולה" תנועתית. הצצתי בחבריי שעצמו עיניים והתרפקו על "הוי כינרת שלי", ותהיתי אם מחר באותה שעה כל היושבים כאן יחיו. לפי השמועות, קרב קשה ממתין לנו. בצפון הרחוק נראו הבזקי אור, רקטות צבעוניות שטו בשמיים, והדי תותחים רעמו. השירה ביקשה, בדרכה-שלה, להדחיק חרדות-לב. בין שיר לשיר נזכרנו במוסד-החינוכי, במחנך שלנו אברהמ'ק ליפסקר, שטען כי ללמוד את לנין זה להבין את חוקי המלחמה ולתכנן את דרכי התגובה.

גיחכנו.

דשיק הזכיר מחנך אחר, שכנא נשקס, שבמקום ללמדנו ערבית כהלכה – התרפק על אסונות ובשורות איוב. אילו דיברנו ערבית רהוטה, וחלילה נפלנו בשבי – היינו מסוגלים לדבר עם שובינו – ואולי אפילו להינצל. ממיק הציע שנסביר להם כי אנו בעד "אחוות-עמים" ואלה יחבקו אותנו עד מחנק...

האירונייה והציניות חגגו. ווי קבע כי שום-דבר כבר לא יציל אותנו לבד מיד-הגורל, שעליו אין לנו כל שליטה. ממיק הזכיר לו, כי מרכסיסטים שוללים גישה פאטליסטית כלפי החיים.

הנסיעה אל הבלתי נודע עוררה פחדים. שרנו שירי כינרת, שירי מולדת, משתדלים להסתיר את המתחולל בלב. לרגע עצמתי עיניים ונעמה הופיעה. חייכה, חשפה שתי שורות של שיניים צחורות, ולחשה בקול מלא ערגה: "שמור על עצמך, למעננו!"

"למעננו? היא באמת מתכוונת?"

אחר-כך חלמתי על לווייה. מישהו מבני "אורן" נהרג ולא הצלחתי לשמוע את שמו. ליד הקבר ראיתי כמה מבנות הכיתה שהתייפחו בבכי.

"מי מת?" שאלתי אותן בקול-רם והתעוררתי.

"אתה לא יודע מי?" ענה לי ווי, שישב לידי, והחל לשיר את השיר שאימץ לאחרונה: "כשנמות יקברו אותנו ביקבי ראשון-לציון..."

מישהו סיפר על מצודת נבי-יושע, ששלוש פעמים חטיבת "יפתח" ניסתה לכבוש אותה ונכשלה ובפעם הרביעית, כשנפרצו הגדרות – היתה המצודה ריקה מאדם. עשרים ושמונה לוחמים נפלו. נותרו עוד מצודות בצפון, שסירבו להיכנע, ועלינו הוטל לכבוש אחת מהן.

בארבע לפנות-בוקר הגענו לחורשת זיתים ליד ראש-פינה, והתארגנו לשינה. יחד עימנו הגיעה פלוגה ב' הדתית. שעת היציאה לקרב נקבעה לשבע בערב. כשאין לך יתרון מספרי והנשק מועט – אתה תוקף בלילות.

כעבור שעתיים עוררו אותנו בבהלה, והרכבים נצטוו לשוב לעמק, לבלימת הפלישה העיראקית שנפתחה מג'נין. פלוגה ב' נשארה באזור ונשלחה למשלט ירדנה, ובמשך יום וחצי הדפה התקפות סוריות.

בתום ההפוגה הראשונה, ב-9 ביולי, פרץ השריון העיראקי מג'נין צפונה, כשהוא מלווה חי"ר וכוחות בלתי סדידים, במגמה לכבוש את זרעין ומזאר ולגלוש לעמק-יזרעאל. המשאיות דהרו במלוא המהירות.

על כביש עפולה-ג'נין, פגשנו חבורות מבוהלות של חיילים מגדוד 14, שנסו כעדר ללא רועה.

"חבר'ה, לאן?" שאלתי את אחד הנמלטים, שהיה חיוור ומבוהל:

"הכול אבוד, ברח, תציל את חייך!"

*

שתי מחלקות חי"ר, בפיקודם של עוזי ציזלינג וזבון שדמי, התמקמו בסנדלה, ומחלקה אחת במוקבלה. פלוגתו של יוסף שטדלר נשלחה לערבונה, כדי לחסום את כיבוש הכפר מזאר, שעל פסגת הגלבוע. חוליית ה"ויקרס" נשלחה לסנדלה, ובה: עמוס, ווי, בנצי ואני. נחמה, מאז הקרב על פקועה, מונתה לחובשת והתמקמה במרפאה, ליד המטה. סנדלה היתה ריקה מאדם. תצפית עיראקית הבחינה בנו שכבשנו את הכפר וסוללות תותחים פתחו בהרעשה.

באותו לילה גוייסו מאות חברים, מכל יישובי העמק, כדי לחפור בזרעין תעלה אנטי-טנקית, שתמנע מהשריון העיראקי לגלוש לעמק.

חייל ששכב במורד הכפר החל לצרוח: "חובש, חובש!" ונחמה חשה אליו. הוא בכה כילד. מדבריו הבינה ששירת כחייל במלחמת-העולם השנייה והשתתף בקרבות אל-עלמין. נתקף היסטריה, ניסה לצאת מן העמדה ולהסתער על השריון העיראקי שמעבר לכביש והיא אחזה בו בכל כוחה. לא היתה באמתחתה כל תרופה נגד היסטריה, והגישה לו סוכריית מנטה.

"תמצוץ ותוך רבע שעה תראה שתרגיש טוב," אמרה בביטחון של חובשת-קרבית, והתרופה, לתדהמתה, הועילה. החייל נרגע ושב לתפקד.

הדרך בין סנדלה לזרעין נחסמה בשיריוניות עיראקיות שחנו סמוך לכביש הראשי, וסביבן התקהלו כפריים לרוב, ממתינים לביזה ולשלל. סנדלה היתה סגורה ומסוגרת. ברד של פגזים נחת על הכפר. ווי הציץ בשעון וקבע, כי כל רבע דקה נופל פגז. שריקות פגזים ונתזי כדורים היו לסימפוניה בלתי גמורה. ענן עשן מהול בריח אבק-שריפה עטף את הכפר, ובאוויר הורגש מחנק. בנצי מ"אורן" התאונן על מורסה מוגלתית בשוקו ושכב מיוסר בשוחה.

חייל בלתי מוכר הופיע, הציג עצמו כיוסף זינגר מחפצי-בה, שצורף למחלקתו של זבון, ולתדהמתנו החל לגולל קורותיו. עמוס דגן שאל אותו מה פתאום הוא שופך את ליבו לפני זרים, וזה משך בכתפיו. יש לו מין הרגשה כזו, בבטן, שלא יֵצא מפה חי. הוא כתב להוריו שאם ייהרג – אז ייהרג, אבל מדינה עברית תהיה!

"אבל למה שתיהרג?" שאלתי.

*

פלוגתו של יוסף שטדלר הגיעה בחשכת-הליל לערבונה ותפסה עמדות מצפון-מערב לכפר, כדי לחסום את הדרך למזאר. יוסף שמע באלחוט כי עליו למהר ולהתפרס – חמש פלוגות אוייב בדרכן אליו. בשל החשיכה הכבדה התקשה המ"פ להעריך את המרחק בינו לבין האוייב ושלח צופה אל מעלה הגבעה, שיידווח לו אם הוא שומע קולות מעבר לרכס. הצופה שב וסיפר ששמע קולות וצעקות בערבית. המ"פ פקפק, לא האמין שהאוייב הספיק להתקדם במהירות כה רבה, ומלמל שיש כאלה שנדמה להם שהם שומעים קולות, ושלח את הקשר רן ברגלבסקי, ששב ואישר את גירסת קודמו. האוייב חנה כחמש מאות מטר מהם.

השחר הפציע. הפלוגה עלתה על הרכס הקרוב והחלה לגלוש לרכס נמוך יותר, וכשהגיעה אליו נתקלה באוייב ממרחק אפס.

המ"פ יוסף שטדלר לא איבד את עשתונותיו ושאג:

"קדימה להסתער!"

ורץ בראש אנשיו, כשהם צורחים, יורים ומשליכים רימונים. העימותים הגיעו לקרב פנים-אל-פנים. אנשיו נזכרו בקרב כאוכאב-אל-האווה, שאף שם הפתיעו את האוייב.

נבהלו הערבים מנועזות היהודים ופתחו במנוסה. באותה הסתערות נפגעו כמה מן החיילים. תותחים עיראקיים, שהוצבו בעראנה ובדיר-גזלה, פתחו בהרעשה, כשהם מלווים בשנים-עשר משוריינים, שירו על הפלוגה פגזי שתי ליטראות. האוייב התכוון לאגוף את סנדלה וזרעין, לכבוש את מזאר, שעל פסגת הגלבוע ולהשתלט באש על כביש עפולה-בית-שאן.

באלחוט שמענו את קולו של יוסף שטדלר, שתיאר את מצבה הקשה של פלוגתו. יש להם נפגעים, והוא ביקש סיוע מרגמות ואש עקיפה של ה"ויקרס" על הרכסים שבידי העיראקים.

רן ברגלבסקי (כיום בר-גיורא) סיפר שהשגיח בכתם דם שבצבץ ממצחו של המ"פ ובשני חורים שנפערו בכובע הפלדה שלו והעיר לו על כך.

"אלו שריטות בלבד," השיב.

מאוחר יותר דיווח רן באלחוט, שסגן מפקד הפלוגה, חנוך רוזנברג מבית-אלפא, יצא לסיור-עמדות למחלקתו ועדיין לא שב. רן נשמע מודאג. ווי הזכיר את אסון טיול עין-גדי, כשחנוך רץ את כל הדרך מעין-גדי לקליה, כדי להזעיק עזרה.

ליד ה"ויקרס" ישבו עמוס וווי וירו אש עקיפה לעבר רכס בלתי נראה, לפי הוראות שטדלר. שתי מרגמות 81 מ"מ צורפו למקהלה ורן דיווח, שהקליעות פוגעות באוייב.

בשעות אחר-הצהריים שוב נשמע קולו של רן באלחוט. הוא סיפר בהתרגשות, שהמ"פ יוסף שטדלר נפצע בבטנו והוא מתפתל מכאבים. שטדלר ביקש ממנו שיתקע כדור בין עיניו, כיוון שלהערכתו, לא יוכלו לשאת אותו בשעת נסיגה.

"אל תשאירו אותי חי. אני לא בטוח שאוכל בעצמי..." אמר והצביע על אקדח הפרבלום הצמוד לירכו.

רן ניסה לעודדו וסיפר שתגבורת תסייע להם להחזיק מעמד עד רדת היום. בלילה ייסוגו עם הנפגעים. יוסף, בכוחותיו האחרונים, נתן פקודה, שלפני הנסיגה, עליהם לשוב ולהסתער על הרכס, להניס את האוייב למדרון הדרומי, לנתק מגע ולסגת במהירות. הוא שב וביקש מרן כי יבטיח לו, שלא ישאירו בחיים. רן הבטיח, כשדמעות זולגות מעיניו.

סגן המ"פ חנוך רוזנברג לא שב מסיור-עמדות, והם החליטו לכבוש מחדש את השלוחה שממנה נסוגו ולהגיע אליו. הפיקוד על הפלוגה עבר לאליעזר מכפר-רופין. רן דיווח על עשרות נפגעים. התחמושת אזלה במהירות ונותרו רימונים בלבד. דודיק יבזורי, הסמג"ד, פקד על רן לסגת אל הרכס הצפוני, הקרוב למזאר, ורן הבהיר לו שהדבר אינו אפשרי באור יום, כאשר להם נפגעים רבים והשטח חשוף לאוייב.

מחלקתו של זבון חנתה מדרום-מזרח לסנדלה, והוחלט לשלוח אותה לעזרת שטדלר. אך יצאה המחלקה לדרכה ופגז נחת בליבה. כמה מאנשיה נפגעו, וביניהם יוסף זינגר מחפצי-בה. הם התעכבו, פינו נפגעים והדרך לפלוגתו של שטדלר נחסמה.

רן, שעבר לאחרונה קורס מ"מים, מצא עצמו מארגן את הכוח ומפקד עליו. הוא עצר חיילים, שעל דעת עצמם פתחו בנסיגה לעבר העמק. היו אלה חיילים בריאים בגופם, שהתרוצצו מבוהלים ואובדי דרך. כמה מהם לקו בהלם-קרב, תופעה שהיתה בלתי מוכרת. רן עצר את נסיגתם, ניסה להרגיעם והצליח להחזיר חלק מהם לתיפקוד מלא. וכשקרבו אליהם כוחות עיראקיים, יצא עם שארית הכוח והניסם.

הפגזים עשו בהם שמות. כיצד מחזיקים מעמד עד בוא החשכה? רן סיפר, כי ברגע-של-ייאוש הניף את ראשו כלפי השמיים ובתנועה של חוסר-סבלנות ניסה לזרז את השמש הזוהרת שתשקע במהירות. הוא עמד וצרח: "שמש בגלבוע – נועי, נועי!"

שני סיירים הגיעו מזרעין והבהירו לרן, שתגבורת לא תגיע ועליהם להתארגן לנסיגה בכוחות עצמם. רן השיב, כי הם ייסוגו עם חשיכה וביקש שרכב ימתין להם מעבר לרכס. בנגוהות אחרונים של אור שבוּ שרידי הפלוגה לתקוף את האוייב, כפי שפקד עליהם שטדלר.

עלטה ירדה. המ"מ אליעזר, לאחר חיפושים נואשים בשטח שנכבש בחזרה, מצא לבסוף את חנוך רוזנברג, ששכב פצוע קשה ודימם משך כל שעות היום, ואסף אותו.

הנסיגה היתה חפוזה. היצליחו להגיע אל הרכס הצפוני? הימתינו להם רכבים? הם נעו במהירות כשמרחוק נשמעו היטב צעקות הערבים, ששבו וכבשו את הרכס. מה יקרה לחלק מהנפגעים שנאלצו להותיר אחריהם?

לשמחתם, רכב המתין מעבר לרכס, וחלק מהפצועים הועמסו עליו, ובהם המ"פ יוסף שטדלר וסגנו חנוך רוזנברג, שהוחשו לבית-חולים עפולה.

הכוח הנסוג הגיע בשארית כוחותיו לזרעין. מיד אורגנו ג'יפים, ורן, אליעזר, וקבוצה של חיילים מיהרו לשוב אל הרכס שננטש, כדי לאסוף את יתר הנפגעים שלא הצליחו ליטול עימם. הם אספו אותם מתחת לאפם של הערבים, שפחדו מן הלילה ולא זעו ממקומם.

לפנות-בוקר, הם הגיעו לזרעין סחוטים ומותשים. כמה מבנות "אורן" מיהרו להגיש להם שתייה חמה. אחת מהן, נעמי דרור, נישאה לימים לרן.

קו ההגנה זרעין-מזר נותר בידי צה"ל, ופלישת האוייב לעמק-יזרעאל נבלמה.

*

על הכביש הראשי, מול סנדלה, חנו שיריוניות עיראקיות ששילחו פגזים לתוך הכפר. השעה היתה שש אחר-הצהריים, ותחמושת המגינים אזלה והלכה. היה ברור שאם לא נפרוץ את המצור בשעות הלילה – סיכויינו לשרוד אפסיים.

 שאון התותחים לרגע לא נדם.

"מה עושים?" שאלתי את עמוס דגן, והוא משך בכתפיו.

"אני מקווה מאוד שבלילה נסתלק מכאן."

ולפתע "יציאה" מלווה שריקה חדה. פגז בן שש ליטראות נחת על שולחן ה"ויקרס", כחצי מטר מווי וממני ו... לא התפוצץ. עפנו מן ההדף ממתינים להתפוצצות שלא באה. כנפי זנבו של הפגז בלטו מן האדמה וסליל דקיק של עשן התאבך ממנו. המוות היה קרוב כל-כך...

"נד... נדמה לי ש... שקיבלנו את החיים ב... במתנה," גמגמתי בבהלה כשכולי רועד.

ווי היה לבן כשלג ושפתיו מלמלו הברות מרוסקות.

"לא להאמין... נס משמיים... אתה חושב שיש אלוהים?" שאל, כשעיניו האפורות ממצמצות בבהלה ובולטות על רקע פניו החיוורים. גרוגרתו החדה עלתה וירדה בעצבנות.

"מה אני יודע? לפי החינוך שקיבלנו – אין."

 ווי חש צורך לדבר: "אתה חושב שזה מקרה? יד-הגורל? ואולי הפגז שנועד לפגוע בנו עדיין לא יצא מפס-הייצור?"

"הפכת ממטריאליסט לפטאליסט."

"ואולי היתה זו יד אדוניי?"

"עוד מעט תתעטף בטלית, תניח תפילין ותאמר 'ברכת-הגומל'..."

"זה לא יכול להזיק."

חייל הובא על אלונקה והונח בבקתה סמוכה. ניגשתי לשם. הוא שכב אפרקדן וחולצתו מגואלת בדם. עיניו הביטו במבט מזוגג, ובקצות שפתיו נמתח חיוך.

"מעניין, מה הצחיק אותו ברגע האחרון לחייו?" שאלתי עצמי.

עד מהרה זיהיתי את יוסף זינגר מחפצי-בה, ונזכרתי בווידוי...

הערב ירד וחשכה כיסתה את הכפר. מעל ג'נין השתוללה פנטזייה זרחנית: רקטות צבעוניות מרחו את השמיים בירוק, צהוב ואדום. יתכן, שמישהו הפעיל את דימיונו הקודח, וסיפר להם שעמק-יזרעאל בידיהם.

קרוב לחצות החלה להתארגן הנסיגה. עוזי ציזלינג פקד לעלות על רכבים ולהתחיל לנוע. נחמה ביקשה ששוב יסרקו את הכפר, שמא נותרו פצועים בשטח. השיירה כללה ג'יפ, טנדר ומשאית, שצמיגיה קרועים. עמוס דגן, פלח ותיק, נתבקש לנהוג את המשאית במקום יוסף זינגר ההרוג. צמיגי המשאית נקרעו והמשאית נסעה על ג'נטים. על המשאית ישבנו: ווי, בנצי ואני ועימנו שתי גוויות על אלונקות. לראשונה ראינו חללים ישראלים.

באחת אחר חצות ניתן האות והשיירה החלה לנוע לעבר זרעין. נסענו בלי אורות. עלטה כבדה שררה, ורוח חמסין נשבה ממזרח. חלפנו על בהונות גלגלינו כעשרים מטר מהשיריוניות העיראקיות, שחייליהן ישנו שנת ישרים. אילו התעוררו והדליקו פנסים – מרחץ דמים היה מתחולל. המשאית חרקה כשגלגליה חרצו את קליפת האדמה. טלטולי הרכב השליכו את הגוויות ששכבו על אלונקות ומיהרנו להחזירן למקומן. רקטה אדומה צנחה לידנו והלב החסיר פעימה.

הנסיעה התמשכה שעות ארוכות. בזרעין המתין לנו אברהם יפה, וכשהגענו, עם עלות השחר, זכה כל אחד מבני "אורן" ללחיצת יד חמה ולטפיחה על הכתף, ואילו נחמה – לנשיקות. אברהם התקשה מאוד להסתיר את כעסו על השתתפותה בקרב. בת שתיפול בשבי העיראקי – מוטב לא להרהר...

אברהם הביא את נחמה למטה הגדוד, הפך את שק-השינה שלו, הכניס אותה לתוכו וסגר את הרוכסן מלמעלה, שלא תוכל לצאת.

"תשארי פה עד שאקרא לך," אמר, כשהוא בקושי מסתיר את זעמו.

היא לא התווכחה ותוך דקות נרדמה.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הסופר העל-זמני אלימלך שפירא החי על גדת הירקון: "אריסטוקראטים אינם זקוקים להכרה חיצונית והם הנותנים ערך וכבוד לאחרים."

* הסופר העל-זמני אלימלך שפירא החי על גדת הירקון: ההתעמלות החשובה ביותר לשימור כוחותיו השכליים ל האדם – היא השימוש במוח. "אני חושב, משמע אני קיים."

* איזה מזל היה לנו שבעשרות שנות כתיבתנו לא היתה לנו אפילו מזכירה או פקידה אחת לצבוט לה בתוסיק או לדחוף יד לחזהּ השופע – בטוח שלא היינו עומדים בפני הפיתוי.

או לפחות להיצמד אליה מאחור כמו קצב ממעשיהו.

ובעצם חבל, כי אילו היו מתפרסמות עלינו תלונות בתקשורת, כמו אלה שחיסלו בשנים האחרונות כמה וכמה קריירות של פוליטיקאים – היינו זוכים, בעקבות השערוריות – לתפוצה רבה יותר של ספרינו.

* למר אהוד בן עזר, שר הביטחון  אמור להיות אדם חושב, פתוח, קשוב, רחב אופקים, עם הבנה אסטרטגית, ולא מי שרואה את תפקידו כרמטכ"ל על.

אני שולח ברכת הצלחה ליו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן אשר יתמנה לשר הביטחון. אין ספק כי הצלחתו היא הצלחתנו.

בכבוד רב

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* מתברר שהקרטל הפארזיטי של שמירת הכשרות בישראל, המפרנס אלפי עלוקות, מציב עוד מחסום נגד הוזלת המחירים של התוצרת החקלאית. מצד אחד מתגברת המגמה של חקלאים שמנסים למכור את הירקות והפירות שלהם בשווקים פתוחים מהיצרן לצרכן, מצד שני מתברר שאלה מהחקלאים שיעשו כך, יאבדו את תעודות הכשרות שלהם ולא יוכלו לשווק את תוצרתם למרכולים!

ולכן – היוקר של הפירות והירקות ימשיך לחגוג וגם לפטם את משגיחי הכשרות, על חשבוננו!

* למי שיחמיצו את תערוכת רוסו הנפלאה בד'אורסיי בפריס, הננעלת ב-17 ביולי 2016, יש לנו בשורה טובה – היא תיפתח בפראג ב-16 בספטמבר 2016 ותינעל שם ב-15 בינואר 2017. הכינו את הכרטיסים!

* סבא שלי, יהודה ראב בן עזר, חפר את הבאר הראשונה במושבה הראשונה של העלייה הראשונה פתח תקווה בשנת תרמ"ט, שלהי 1878.

השלט באתר של הבאר, שסתמוהָ, בכיכר המייסדים – אינו מזכיר את שמו אלא את שם בן דודתו יהושע שטמפפר (שחלם על העלייה לארץ-ישראל ועל הקמת המושבה, עוד בהיותם בהונגריה) – "ביר שוּע".

האם תיארו לעצמם השניים שיום אחד, וזאת לא מהיום – יהיו ברזים זורמים מים כמעט בכל הבתים של המדינה העברית ישראל – שתוקם רק 70 שנה לאחר חפירת אותה באר ראשונה?

* אנא רִשְמו ביומניכם ופנו את הזמן: ביום שני הקרוב, 30 במאי, בשעה 19.30 תתקיים בבית הסופר רחוב קפלן 6 בתל אביב הצגת המחזה "השיר שלה – או סולו מיו" שכתבתי עם חברתי הזמרת והשחקנית יבגניה אוקסנגנדלר. חזרה גנרלית בנוכחות קהל התקיימה אתמול, יום ה', וקיבלנו תגובות נלהבות. המחזה חזק ומרגש מאוד. אנא בואו והביאו חברים.

תודה,

רותי ריכטר

* בירכנו כאן את הסופר בן-ציון יהושע במלאת לו 80. אנחנו משערים שאילו היה מלקק את התחת לפלסטינים, ומלכלך דרך-קבע על ישראל, היה זוכה לציון יובלו גם מעל דפי עיתון "הארץ".

* 900 הפליטים שטבעו לאחרונה בים התיכון מתוך סירות עמוסות בידי מבריחים חסרי מצפּוּן – הם רק קדימון למה שעתיד להתחולל מול ובתוך יבשת אירופה הקיץ.

מאות ואלפים יטבעו. מיליונים יהגרו. אירופה המערבית תיהפך לפדרציה של מדינות דו-לאומיות – שבהן יהיו איזורים (רבעים) ריבוניים-למעשה של מוסלמים בלבד.

 * פעם נוספת אנחנו חוזרים ואומרים כי "חטיפת ילדי תימן" היא עלילת דם מרושעת שאין לה שום בסיס עובדתי – זו עלילת דם נגד היישוב הוותיק, לכל גווניו – שקלט את יהודי תימן. ונאמנה עלינו בנושא הזה עדותו של פרופ' בן-ציון ורבין ז"ל, שאותה שמענו ישירות מפיו לפני שנים רבות, בתגובה למאמר שפירסמנו ב"דבר", כאשר העלילה הזדונית וחסרת הבסיס הזו רק החלה. אכן, יש אנשים שעד היום מתפרנסים מעלילת הדם הזו. זיכרו את פרשת "הרב" עוזי משולם, שגם עלתה בחיי אדם.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,061 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל