גיליון מס' 1148

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ה באייר תשע"ו, 2 ביוני 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: יִשְׂרָא-דְלוֹף... // פוצ'ו: בחיי (2), פרק מ"ה – מבטים וחלומות על נערה במרפסת ממול. // ראובן שהם: הכרמל של אסתר רַאבּ. // הענקת אות "יקיר המועצה האזורית תמר, ים המלח" לעמוס גנור – חבר קיבוץ עין גדי מאז הקמת הקיבוץ בשנת 1956. // שניאור שפירא: אובמה סוגר חשבון עם אמריקה. [ציטוט]. // 9 שירים ל'חדשות בן עזר' מאת אילן בושם. // יהודה דרורי: 1. אין כל סיכוי להסדר. 2. "השטינקרים החדשים". // אורי הייטנר: צרור הערות 1.6.16. // אנו מאשימים. המלביה"ד: מב"ח. // משה כהן: הנדון: גזענות מהי? // יוסף דלומי: דור המידבר. (המשך לפרק "יממה ארוכה מאוד"). // אהוד בן עזר: "יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר": 2 שירים ממשורר שמעולם לא הוזמן למטולה. // תקוה וינשטוק: פרינסס שואו /ישראל 2015. // דורון גיסין: העשבים השוטים של ילדותי. // ישראל זמיר: "לכבות את השמש", רומאן. פרק י"ב: הקרב על זרעין ו"דרך-בורמה". // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

יִשְׂרָא-דְלוֹף...

לְיָוָן הָיָה בְּדֶלְפִי מִין אוֹרַקְל כָּל-יָכוֹל

וּבִשְאַר אֵירוֹפָּה – אֶלְפִים, שֶיָּדָם בְּכָל וָכֹל,

אַךְ אֶצְלֵנוּ – אִם נָשִׂימָה לֵב, נוֹסָף לְ"יִשְׂרָא-בְּלוֹף"

כְּבָר שוֹלֵט בָּנוּ וִיהִי מָה הַדִּבּוּק שֶל "יִשְׂרָא-דְלוֹף".

וְלָכֵן, אִם מִשְטַרְתֵּנוּ תִחְקְרָה בְּפּוֹלִיגְרָף

בְּלִשְכַּת רֹאש מֶמְשַלְתֵּנוּ כָּל מַזְכִּיר וְרֹאש-אֲגַף

מֵחֲשַש אָמוֹרְטִיזַצְיַת סוֹדִיּוּת הַנְּהָלִים

וּדְלִיפוֹת בְּאִינְסְטָלַצְיַת צִנּוֹרוֹת מְקֻבָּלִים

מִסְתַּבֵּר שֶאֵין עוֹד פְּרֶמְיָה אוֹ חִסּוּן מִמַּגֵּפוֹת

שֶיַּדְבִּירוּ אֶפִּידֶמְיָה כֹּה קָשָה שֶל הַדְלָפוֹת.

זֶה הִתְחִיל הַרְבֵּה בְּטֶרֶם שֶאֲתַר הַ-Wikileaks

כְּשוּעָל חִבֵּל בַּכֶּרֶם בּוֹ כָּל סוֹד נִשְמַר בְּפִיקְס

וְקָדַם לְסוֹד פְרִיזוּרָה שֶשִּמְשוֹן מִזְּמַן גִּלָּה

בְּלִי תְבוּנָה וּבְלִי צֶנְזוּרָה לַשְּפִּיוֹנִית, מִיס דְלִילָה.

אֲבָל מִי זוֹכֵר בֵּינֵינוּ כִּי לִסְפּוֹרְט הַהַדְלָפָה

יֵש מֵאָז קַדְמַת יָמֵינוּ כְּבָר מָסֹרֶת עֲנֵפָה

שֶתְּחִלַּת שָרְשָהּ נֶחְשֶׂפֶת (פְּתַח תָּנָ"ךְ פֹּה וְהַבֵּט!)

בְּפָסוּק כ"ב בְּסֵפֶר "בְּרֵאשִית", פֶּרֶק כ"ב.

שָם, בִּלְשוֹן כַּפְתּוֹר וָפֶרַח, מְרֻמָּז כִּי עַל נָחוֹר

–  הוּא אֲחִי אַבְרָם בֶּן תֶּרַח – יוֹם בָּהִיר הֻטַּל לִבְחֹר

שֵם, בָּרֶגַע שֶנּוֹדַע לוֹ כִּי אִשְתּוֹ הָאֲמוּנָה

עַל הַ"פְּרוּ וּרְבוּ" יָלְדָה לוֹ בֵּן שְבִיעִי (מִתּוֹךְ שְמוֹנָה).

וּמִפְּנֵי שֶבִּימֵיהֶם שֶל אֲבוֹתֵינוֹ הַגְּדוֹלִים

כָּל תִּינוֹק אָמְנָם הִרְטִיב אַךְ לֹא הָיוּ עוֹד טִיטוּלִים

וְשוּם וִישֶר לֹא הִצְלִיחַ לְיַבֵּש אֶת בִּצָּתוֹ

שֶל הַפִּישֶר שֶהִפְרִיחַ כָּל שְמָמָה בְּמִטָּתוֹ

מִסְתַּבֵּר שֶלְּפִּיצְפּוֹן זֶה נֶאֱלְצוּ שָם לְהַחְלִיף

כָּל דַּקָּה בְּשִטָּפוֹן זֶה שֶהַנָּ"ל הָיָה מַדְלִיף

לֹא חִתּוּל אֶחָד אוֹ שְנַיִם אֶלָּא שֶפַע מְטֹרָף

שֶל סוֹפְגֵי שְלַל מֵי רַגְלַיִם – הוּא זָכָה לַשֵּם "יִדְלָף".

וְתָמְהוּ אָז כָּל צוֹפֶיהָ שֶל הַתּוֹפָעָה הַזֹּאת:

אֵיךְ פַסְפוּס כָּזֶה שוֹפֵעַ כַּמֻּיּוֹת כֹּה מֻפְרָזוֹת

שֶל נוֹזְלִים שֶלֹּא אוֹזְלִים אַף לֹא לְרֶגַע, מִסְתַּבֵּר,

וְשוֹטְפִים וּמֻדְלָפִים כַּמַּעֲיָן הַמִּתְגַּבֵּר?

הֲרֵי יֵש לוֹ שַלְפּוּחִית כֹּה זְעִירָה, אָז אֵיךְ נַסְבִּיר

שֶהוּא כְּלָל אֵינוֹ מַפְחִית אֶת הַדְּלִיפָה כִּי אִם מַגְבִּיר

וְאִם כְּבָר עַכְשָיו אֵינֶנּוּ מְסֻגָּל מִזֶּה לַחְדֹּל

מֶה עָתִיד לָצֵאת מִמֶּנּוּ כְּשֶסּוֹפְסוֹף יִהְיֶה גָדוֹל?

– "הוּא יִהְיֶה פּוֹלִיטִיקַאי," אָמַר מַגִּיד-הָעֲתִידוֹת

לְנָחוֹר אֲבִי יִדְלָף שֶהִתְבַּיֵּש קְצָת לְהוֹדוֹת

כִּי לְכָל דְּלִיפוֹת הַבֵּנְצִ'יק (אִם מֻתָּר לְהִשְתַּמֵּש

בְּדִבּוּר גָּלוּי) יֵש רֵיחַ שֶאֵינוֹ שָאנֶל 5...

"הוּא יִהְיֶה פּוֹלִיטִיקַאי וְיִתְקַדֵּם בְּסִיטוֹנוּת

כְּחַיָּב, לֹא כְּזַכַּאי, בְּהַדְלָפוֹת לָעִתּוֹנוּת

כִּי בַּגּ'וּנְגֵּל הַפּוֹלִיטִי בּוֹ כָּל יָד רוֹחֶצֶת יָד

(אַף אִם אֵין הִיא נְקִיָּה כָּל-כָּךְ) כָּל מַאכֶער מְצֻיָּד

בְּמֵידָע מֻדְלָף בַּסֵּתֶר לְכַתָּב חֲבִיב-שִלְטוֹן

שֶמָּחָר יַכְתִּיר לוֹ כֶּתֶר עַל שִשָּה טוּרֵי עִתּוֹן.

וְלַמְרוֹת שֶהוּא מוֹרֵחַ הַדְלָפוֹת וְלֹא נוֹזְלִים

יֵש לָזֶה אוֹתוֹ הָרֵיחַ שֶל אוֹתָם הַחִתּוּלִים

שֶיִּדְלָף הַזֶּה מַרְוֶה עַכְשָיו, כְּשֶהוּא עוֹדוֹ פַסְפוּס,

בְּאוֹתָם הַנִּיחוֹחוֹת שֶבֶּעָתִיד יֵצְאוּ בִּדְפוּס.

וְהָיָה אִם תֵּחָקַרְנָה דְּלִיפוֹתָיו בַּפּוֹלִיגְרָף

הוּא יַכְחִיש הַכֹּל לַמְרוֹת שֶהָרֵיחוֹת צוֹרְמִים בָּאַף

וְיַמְשִיךְ לִזְכּוֹת בַּכֹּפֶר שֶאוֹתוֹ בַּ'סְקוּפּ' הֶחְלִיף

כִּי יִדְלָף הוּא גַם הַדְּלוֹפֶר הַמַּכְחִיש שֶהוּא הִדְלִיף.

כִּי בְּבוּרְסַת הַנְּשֹרֶת שֶל סוֹדוֹת מְדִינִיִּים

שֶשּוֹאֶבֶת הַתִּקְשֹרֶת מִמְּקוֹרוֹת מֶמְשַלְתִּיִּים

יֵש הֶצֵּעַ, יֵש בִּקּוּש וְיֵש סוֹדוֹת בַּטֶּלֶפוֹן

בְּתַשְלוּם מָלֵא וְשוּם דַּלְפָן עוֹד לֹא נִשְאַר דַּלְפוֹן."

כָּךְ שֶאֵין עוֹד רֶפוֹרְמָטוֹר שֶיַּצְלִיחַ פֹּה לִסְתֹּם 

בִּבְקִיאוּת שֶל אִינְסְטָלַטוֹר, אִם בִּפְקָק אוֹ בְּשַסְתּוֹם

אֶת פִּיּוֹת כָּל מַדְלִיפֵינוּ –  וּבְאֹפֶן יְסוֹדִי –  

כִּי גַם שִיר סָאטִירִי זֶה הֻדְלַף לִי מִמָּקוֹר סוֹדִי...

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק מ"ה – מבטים וחלומות על נערה

במרפסת ממול

כבר במכונית הפיאט, שלקחה אותי מנתיב הל"ה לתל אביב, סיפר לי אבי שהוא מילא את הבטחתו וקנה חלקת אדמה בצפון הרחוק של תל אביב, אי שם אחרי נהר הירקון. כל מה שצריך עכשיו זה למכור את הדירה שלנו ברחוב שמריהו לוין ולעבור לגור בבית שנבנה יחד בכפר.

קניית הקרקע נבעה מצירוף מקרים שהגורל זימן בדיוק בזמן.  לאבי  היה ידיד טוב, שהיכרתי רק את שם משפחתו, סטינגר. סטינגר נחשב לאישיות חשובה, כי היה נהג בחברת "דן" המכובדת. חברה זו רכשה שטח אדמה גדול בגבעות הכורכר שמעבר לירקון, אחרי אזור שנקרא עשר טחנות. השטח, שנועד להחניית צי האוטובוסים הענק של "דן", היה גדול פי כמה מהנדרש, ולכן הוחלט להפוך את יתרת השטח למגרשים בני 800 מ"ר לטובת חבריה הנהגים. סטינגר הציע לאבי לקנות גם כן מגרש ולעבור לגור לידו.

מאחר שהמגרשים היו אי שם בשממה הרחוקה, היה מחירם זול  וכל מגרש עלה כ-5,000 דולר. אבי החליט לרכוש עוד מגרש צמוד לראשון.

על המגרש האחד ייבנה הבית הכפרי שלנו ואת המגרש הצמוד יתנו לילד, שיהפוך אותו לשדה חקלאי ויפריח את אדמת המולדת. 

כארבעים שנים לאחר מכן, מכרתי את "השדה" שלי, שהיה המגרש האחרון שנשאר בלתי בנוי בשיכון "דן", ואת כל הכסף שקיבלתי השקעתי בסרט "יוסלה איך זה קרה". מה שקרה הוא שהסרט ירד מהמסכים אחרי שבוע אחד, וכששאלו אותי כמה הפסדתי, יכולתי להגיד: "בסך הכול חמשת אלפים דולר," ולא שיקרתי.

בבית הראה לי אבי את תוכנית הבית החדש, ואני שמחתי לראות שלי ולאביבה יש שני חדרים נפרדים. אחותנו השלישית, אביגיל, היתה כבר נשואה וגרה בבית משלה. אביבה, אחותי הקטנה, היתה עדיין בקיבוץ גונן, אבל תוך כמה חדשים היתה אמורה להשתחרר מהצבא, ואבי הממזר, ששנא את ההסתדרות ואת  המפלגות הקשורות אליה, קיווה לפתותה לחזור הביתה בעזרת החדר הנפרד. 

אביבה אחותי, שהיתה ילדה ממושמעת, שמעה בקול הוריי, אבל סיפרה להם על החבר שלה, אסף, שהיה בן קיבוץ גינוסר ולא היה לה נעים  לעזוב אותו.

אבי, שחשש שהיא עוד עלולה לעבור לגינוסר, אמר לה להגיד לו שאם יעזוב את  הקיבוץ, אז הוא, עם הקשרים שלו, יצליח לסדר לו עבודה כנהג בחברת "דן".

להיות נהג ב"דן" היה חלומם של הרבה צעירים, ואבי היה בטוח שזאת תהיה הצעה שאי אפשר יהיה לוותר עליה. מה שקרה הוא שאחותי הקדימה לעזוב את גונן, ואסף, שחש בדידות בצפון הרחוק, הכיר בחורה נחמדה עצומת חזה, ובחר בה במקום באוטובוס.

אחותי מצאה את עצמה בעיר קירחת מכל צד, ומצאה ניחומים בחבורה המכובדת של עוזבי גונן, שהחלה להתגבש ולהיפגש לעיתים מזומנות, כדי להתגעגע ביחד לקיבוץ הרחוק.

גם את התנאי השני שהצגתי לאבי לפני עזיבת נתיב הל"ה, הוא קיים. אמר לי שאני יכול ללכת לנגרייה ולמצוא שם אופנוע צ'כי מסוג "ז'אווה" החבוי בפינה תחת כסות של נסורת. האופנוע היה בינוני בגודלו, אבל אני עשיתי את הרשיון על האופנוע הכי כבד, מתוך מחשבה שמחיר שיעורי הנהיגה זהה  לכל גודל, ואם כך למה לא לרכוש רשיון שיאפשר לי לנהוג על כל סוגי האופנועים.

אותו קו מחשבה היה לי כשעשיתי רשיון נהיגה על משאית ולא על מכונית פרטית. אמנם לא היה לי שום סיכוי שתהיה לי אי פעם משאית, אבל בארצנו אי אפשר לדעת מה ילד יום. את הרשיון למשאית עשיתי עוד כשהייתי בקיבוץ, באותו חודש שיצאתי לעזרת הורים, ובעזרת ההורים שנתנו לי כסף שילמתי את שכר הלימוד. את מבחן הנהיגה במשאית עברתי בפעם הראשונה. היתה זו אחת הפעמים הבודדות שעברתי בחינה במועד הראשון ובלי להעתיק. רשיון הנהיגה ברכב כבד היטיב עימי בעתיד הקרוב,  כשהייתי נקרא לשירות מילואים. מעכשיו במקום להיות טוראי פשוט, המקבל רובה ויוצא בעיקר לשמירות או למארבים, זכיתי לחתום על משאית או זחל"ם ולשבת תמיד בקבינה ליד ההגה. יתרון זה הקפיץ אותי במלחמת ששת הימים להיות נהגו של  גורודיש, מפקד חטיבה שבע, ולאחר מכן גם נהגו של הרמטכ"ל יצחק רבין, ועל כך אפרט  בבוא הזמן אם  עד אז לא אמאס על אהוד וקוראיו.

את רישיון הנהיגה על אופנוע כבד עשיתי פעמיים. פעם הראשונה נכשלתי, כי המורה לא לימד אותי לעשות שמיניות על הכביש, וכשנדרשתי לעשות זאת במבחן, הורדתי רגל על הכביש ומיד נפסלתי.

בפעם השנייה עברתי אמנם בלי בעיות, אבל זה לא עזר לי, כי האפשרות לספר שרק במבחני נהיגה לא נכשלתי אף פעם, כבר נמנעה ממני.

האופנוע הצ'כי שירת אותי כמה שנים, וכשהתחלתי ללמוד בפקולטה ברחובות, היה לוקח אותי בנאמנות, משיכון "דן" לרחובות.

הלכתי ללמוד חקלאות בדלית ברירה, אחרי שכל ניסיונותיי הספרותיים לא צלחו, וכדי להתקבל לתיאטרון הייתי זקוק – לאו דווקא לכשרון – אלא לאומץ או נחישות שלא היו לי.

בעוד אני תוהה על עתידי בחיים, נזכרתי  שיש לי בבית תעודת בגרות שבה כתוב שאני יכול להתקבל לאוניברסיטה העברית ללא מבחני כניסה. כנגד פיתוי שכזה לא יכולתי לעמוד. אמנם ידעתי שאני צריך לבחור בלימודי ספרות (תיאטרון או קולנוע לא לימדו אז באוניברסיטה), אבל המצפון לא נתן לי ללמוד מקצוע שלא יכול להביא שום תרומה לבניין הארץ. נסעתי לירושלים והתקבלתי לפקולטה לחקלאות בלי שביקשו אפילו לראות את הציונים שלי. עובדה זאת  ציערה אותי מאד, כי מנעה ממני את האפשרות להתגאות בציון הגבוה ("מצויין") שקיבלתי בהתעמלות.

עד תחילת הלימודים נשארו כמה חודשים, שבהם עזרתי לאבי לבנות את הבית הקטן שלנו בשיכון "דן" וגם הכשרתי את המגרש שניתן לי, כדי להפוך אותו למטע שבו חלמתי לגדל את כל עצי הפרי שהארץ התברכה בהם.

מי שעזר לי לצאת מתקופת הבדידות החברתית של אותם ימים היה נח"לאי מהגרעין הדפנאי שהצטרף אלינו לקיבוץ.  צביקה בן אריה שמו. בחור גבה קומה ויפה תואר שכל בנות הקיבוץ הלכו שבי אחריו. אם ברשימת הבנות שלי מצאתי רק אחת ששלחה אליי שליחה שהציעה לי חברות, הרי לו היו לפחות חמש שליחות כאלה. בעיקר היו אלו בנות שמישהו הציע להן חברות והן, לפני שיקבלו את ההצעה, רצו לדעת מה הסיכוי שהוא, צביקה (המכונה "ציקה") יסכים להיות חבר שלהן.

על חלק מהבנות המאוהבות בו ידעתי עוד כשהייתי בקיבוץ, על האחרות נודע לי בשנים הבאות, כשחלקנו חדר משותף ברחובות. ציקה עזב את הקיבוץ כי התחיל להרגיש שם שעמום, ובא אליי להתייעץ מה לעשות עם עצמו. שאלתי אם יש לו תעודת בגרות, וכשאישר, הצעתי לו להירשם כמוני לפקולטה לחקלאות.

הרעיון מצא חן בעיניו, הוא נסע לירושלים והתקבל לפקולטה בלי בעיות, למרות שהציון שלו בהתעמלות לא היה גבוה כשלי.

בינתיים עברתי לגור עם הוריי  בשיכון "דן", ושם, מחלון חדרי, הייתי רואה  שבבית אשר מעבר לכביש גרה נערה אחת שאוהבת לשבת על כיסא-נוח במרפסת ביתה ולקרוא ספר. מהמרחק שהפריד בין שני הבתים היא נראתה לי נאה למדי ואני, שנכפו עליי חיי נזירות שלא באשמתי, חיפשתי נואשות איך לצאת מהן.

הרביתי לעבודאז במטע הצעיר שנטעתי בחצר הבית,ומשם הייתי קרוב יותר למרפסת הנכספת. הבעייה הייה שבגלל הפרשי הגובה היה קשה לראות מהחצר את הנערה בשלמותה ואני, רודף השלֵמות, החלטתי להקים סוכת שמירה במרכז הגן. אמנם עוד לא היה מה לגנוב מהשתילים שבקושי היכו שורש, אבל למה לחכות לרגע האחרון?

קניתי גרזן ועימו הלכתי לכרות ולגנוב גזעי אקליפטוס שגדלו על גדות הירקון. את הגזעים הכרותים קשרתי בחבל לאופנוע וגררתי אותם אחד אחד, עד לחצר הבית.

קרשים לריצוף גג הסוכה, לקחתי ברשות מהנגרייה של אבי, ויוטה, גיסי הטוב, עזר לי להעביר לשיכון "דן" בטנדר של  הנגריה.

בפינות הסוכה נטעתי ארבעה שתילי גפן מזני סולטנינה ודבוקי, וקיויתי שיגדלו מהר כדי שיצלו עליי  כשאעלה על גג הסוכה להתבודד, לכתוב ספרים, ובעיקר להציץ על הסביבה.

בקניית השתילים עזר לי חברי הטוב איציק בית אריה, שישב לידי בגימנסיה "הרצליה", ולפני שהלך ללמוד ארכיאולוגיה,  עבד בחנות השתילים של אביו, שנשאה את השם המכובד "חברת מרכז הזרעים".

מובן ששתילי הגפן לא הספיקו בשנה הראשונה להגיע לגג הסוכה, אבל זה לא הפריע לי לעלות למעלה ולהתאמן בשמירה על הגן. בראשי הקודח חלפו עשרות תוכניות איך להגיע לנערת המרפסת ואיך להציע לה  חברות. התוכנית שנראתה לי הגיונית ביותר, היתה פשוטה למדי. לעבור במקרה ליד ביתה, להתעכב מול המרפסת, לספר לה שאני דייר חדש כאן בשכונה ומאחר שאני רואה שהיא יודעת לקרוא, אז אולי היא יכולה להגיד לי איפה יש ספריה באזור, כי גם אני יודע לקרוא.

למדתי בעל פה את  משפטי המחץ האלה וחכיתי ליום מתאים שבו תִשרה עליי רוח הפלמח ואני אעזור עוז ואצא להסתערות המחץ הבלתי הפיכה. 

המשך יבוא

* * *

ראובן שהם

הכרמל של אסתר רַאבּ

– מַקְהִיל מוּל הַשָּׁמַיִם

עֵדָה יְרֻקָּה שֶׁל אֳרָנִים –

קָהָל גָּדוֹל נוֹטְפֵי שָׂרָף –

עֲטוּיֵי טַלִּית –

מִשְׁתּוֹחֲחִים מִלֵּב אֶל לֵב

מֵאָוְשִׁים בָּרוּחַ. פְּנֵיהֶם

אֶל הַמִּזְרָח. אֲבָל מִתְפַּלְּלִים

עַרְבִית וְיָם תִּיכוֹן כָּחֹל

בְּהֶמְיָה תְּכוּלָה מְלַוֶּה אֶת

נִיגוּנָם הַיָּרֹק עַל פְּנֵי הַמַּיִם.

כַּף יָד מְנֻקֶּדֶת כִּתְמֵי שֶׁמֶשׁ

שְׁחוּמִים נִקְמֶצֶת לַחְפֹן

עוֹד וְעוֹד אֳפָקִים

נוּגִים כָּאֵלֶּה שֶׁהָיוּ

וַאֲחֵרִים שֶׁעוֹד יָבוֹאוּ

וּלְתַרְגֵּם אוֹתָם לְשִׁירִים

בִּכְתָב יַד צְמֵא רוּחַ.

בֵּינְתַיִם מִּפְרָשׂ בּוֹדֵד

מַלְבִּין בָּאֹפֵק

מְבַקֵּשׁ עַל נָפְשָׁה

צוֹבֵר רוּחַ

דּוֹאֵה בֵּין מֶרְחַקֶּיהָּ

בְּנוֹבֶמְבֶּר 1980.

השיר נכתב בשנות השמונים המוקדמות, כשאסתר לא היתה במיטבה.

ראובן

אהוד: פרופ' ראובן שהם מיפעת, בהיותו סטודנט לספרות עברית אצל פרופ' גרשון שקד, כתב עבודת מ"א ראשונית-בסוגה על אסתר ראב וגם ריאיין אותה רבות לצורך זה. מאז ליווה אותה שנים רבות, ומי שקרא עד הסוף את סיפור חייה, "ימים של לענה ודבש", יוכל לעמוד על כך.

עבודתו של ראובן, ורשימותיו מִפגישות עימה, הועמדו כולן לרשותי כאשר כתבתי את סיפור חייה, והיו לי לעזר רב ולעיתים ממש בלעדי.

* * *

הענקת אות יקיר המועצה לעמוס גנור

תמצית סיפור פעילותו של עמוס גנור במסגרת המועצה האזורית תמר, השלמה לדברים שנאמרו במסגרת טקס הענקת אות יקיר המועצה לעמוס – ביום 12.5.16.

בשנת 1956 הוכרז על הקמתה של המועצה האזורית תמר בחבל ים המלח. בשנת 2016 היא חוגגת 60 שנה. במסגרת חגיגות ה-60 החליטה מליאת המועצה להעניק לעמוס גנור, ראש המועצה השלישי שלה, תעודה של "יקיר המועצה וים המלח" – כהוקרה על פעילותו.

בשנת 1956, עם ההכרזה על הקמת מ.א. תמר, משרדי המועצה (בהתחלה משרד צנוע ויחיד) שוכנו בצריפים, שהוקמו בסמוך למחנה העובדים של חברת האשלג, לרגלי הר סדום. כראש המועצה הראשון נתמנה יהודה אלמוג (קופילביץ') שהיה פעיל בחברת האשלג וקשור לחבל ים המלח מאז שנות השלושים.

חברי המועצה שהתמנו באותן שנים, ייצגו את שלושת יישובי הקבע במרחב – קיבוץ עין גדי והמושבים חצבה ועין יהב – ונציג נוסף היה ממפעלי ים המלח. שטח השיפוט של המועצה היה אז מהקו הירוק שמצפון לעין גדי ועד מדרום לעין יהב בערבה. נציג מפעלי ים המלח: שמואל בראון – התמנה להחליף את יהודה אלמוג כראש המועצה הצעירה.

בשנת 1962 נשלח עמוס גנור ע"י קיבוץ עין גדי לשמש כנציגו וכחבר במועצה האזורית תמר – קיבוץ עין גדי חגג אז, יחד עם המועצה, את שנתו השישית כישוב קבע.

עמוס שימש כחבר פעיל במועצה – ונתמנה במקביל לשמש כ"גזבר" ומנהל הכספים שלה (אז – בהתנדבות וללא תמורה כספית) ובכך קשר עצמו לבניית המערכת ולמעורבות עמוקה בעיצובה כמסגרת מוניציפלית סדירה. המועצה עברה אז שינוי משמעותי ועמוס החדיר נהלי עבודה ושליטה תקציבית – שהיו שונים באופן מהותי בהשוואה לתקופה הקודמת.

בשנת 1967 נבחר עמוס, במליאת המועצה, כראש המועצה השלישי – והוא היה תושב ראשון מהאזור אשר נבחר לתפקיד זה. משרדי המועצה הועברו לנווה זוהר, שתוכננה כמרכז אזרחי למרחב הפעילות של המועצה.

חבל ים המלח של אותן שנים לא היה דומה לחבל ים המלח היום. הישובים הצעירים, על תושביהם (אז בגילאי 20-30) נאבקו להתבסס ולקיים משקים חקלאיים בתחילת דרכם. התעשייה – בעיקר במסגרות של מפעלי ים המלח ומפעלי הפוספטים במישור רותם – עדיין לא דמתה לתעשייה המשגשגת של היום, ודישדשה במאמץ לצמצם הפסדים של תקופות ההקמה. בתי המלון היו עדיין בגדר חלום רחוק ותיירות היתה מושג תאורטי לחלוטין.

עמוס החל להוביל, כראש המועצה, את קידום ההתיישבות והחקלאות באזור, הידק את הקשרים עם מפעלי ים המלח והמפעלים שהוקמו במישור רותם – וליווה, כגורם מתאם מרכזי, את פיתוח האתרים והשירותים התיירותיים והקמת בתי המלון הראשונים בחבל ים המלח. כל זאת תוך מיסוד הקשרים עם משרדי הממשלה שהיו מעורבים באותם נושאים.

בקיבוץ עין גדי החקלאות היתה ענף עיקרי ומשמעותי. אבל בתהליכים מתמשכים התפתחו ענפי התיירות והתעשייה, שהיו אז עדיין בתחילת דרכם. נאות הכיכר הפכה למושב משגשג, ומאוחר יותר הונחה בסמוך אליה התשתית להקמת עין תמר ונדרש טיפול יקר ומייגע בהכשרת קרקעות נוספות לחקלאות, תוך התמודדות עם בעיות של מיקוש והחלפת קרקע.

באמצע שנות ה-70 ניתקו עצמם מושבי הערבה מהמועצה והקימו את מ.א. ערבה מרכזית – (ונראה שעד היום הם מצטערים על צעד זה).

מיד לאחר מלחמת ששת הימים הוטל על המועצה האזורית תמר לטפל בהקמתם ובביסוסם של יישובי צפון ים המלח והפיכתם מהיאחזויות נח"ל לישובים מתפתחים ומשגשגים. עמוס סייע להקמתם ולאיזרוחם של יישובי החבל הצפוני (היום "מועצה אזורית מגילות") שנכללו אז במרחב השיפוט והפעילות של מ.א. תמר. באותן שנים נפרץ ונסלל הכביש מעין גדי לצומת אלמוג ולירושלים – עובדה ששינתה באופן מהותי את התנועה בחבל ים המלח והשפיעה רבות על התפתחות התיירות באזור.

נושא הפיתוח המלונאי בחבל הדרומי של ים המלח הפך להיות מרכזי ומשמעותי מסוף שנות ה-60 ובעיקר במחצית הראשונה של שנות ה 70 – רק אז הוקמו בתי המלון הראשונים והונחה התשתית לפיתוח המתחם המלונאי שהלך והתפתח בעין בוקק/חמי זוהר. עמוס ריכז את הפעילות שנדרשה מול משרד התיירות והחברה הממשלתית לפיתוח חוף ים המלח – וליווה את היזמים בכל נושא שנדרשו לו. החל מההליכים הסטטוטוריים ועד להקמה וחיבור המיזמים לתשתיות ולקידום השיווק והפיתוח הסביבתי.

תרומתו היתה רבה ביותר לבניית מערך החינוך לילדי האזור. כל זאת תוך התמודדות לא פשוטה מול קשיים של מרחק והיקף תלמידים בכיתות – ובהליך מתמשך ומושקע נבנתה מערכת חינוך איכותית, עם מערך הסעות מורכב לבתי הספר, שהוקמו אז בעין גדי ובנאות הכיכר – ובשלב ראשון גם לביה"ס העל יסודי בערד – עד להקמת ביה"ס התיכון בעין גדי.

במשך יותר מ-10 שנים שימש עמוס כראש המועצה – והיו אלה שנים, שבהם נבנתה המערכת ועוצבו בה דפוסי פעילות ברורים. דפוסים שהפכו את המועצה, במהלך השנים, לרשות מקומית ייחודית, יציבה ומאורגנת. רשות מוניציפלית שמשפיעה באופן מרכזי ומשמעותי, על כל מה שמתרחש, מאז ועד היום, בחבל ארץ זה.

מה שאיפיין את עמוס היתה פעילות נמרצת, מתוך צניעות ותחושה חזקה של שליחות ציבורית. המועצה בראשותו הקפידה על חיסכון בהוצאות ובקרה תקציבית מאוזנת, ללא יצירת גירעונות והתחייבויות שלא ניתן לעמוד בהן. המועצה בתקופתו עדיין לא נהנתה מ"פירות" של ההכנסות שהחלו להגיע עם השלמת בתי מלון נוספים והרחבת מתחמי התעשייה מאוחר יותר.

עמוס סיים את תפקידו כראש המועצה בשנת 1977. ואין לי ספק שבשנות כהונתו עבר חבל ים המלח מהפך דרמטי והונחו התשתיות האיתנות לאזור המשגשג והפורח היום.

לי באופן אישי זו הייתה התנסות מרתקת בתקופה בה מילאתי תפקידים מרכזיים במסגרת המועצה האזורית תמר, תחת הנהגתו של עמוס. עבורי היו אלה שנים מלאות בעשייה ובתוכן ממשי – ועל כך ברצוני להודות לאיש יקר זה.

היה לי לכבוד ללוות את עמוס במעמד בו הוענק לו אות יקיר המועצה וים המלח ולספר מעט על פעילותו, בעיקר למי שלא זכה להכיר תקופה זו.

יובל שחף

מאי 2016

הענקת אות "יקיר המועצה האזורית תמר, ים המלח"

לעמוס גנור

נוסח מגילת האות

עמוס גנור – חבר קיבוץ עין גדי – מאז הקמת הקיבוץ בשנת 1956

בשנת 1962 נשלח עמוס ע"י הקיבוץ לשמש כנציגו במועצה האזורית תמר – מועצה צעירה בת 6 שנים אז – אשר שכנה במחנה הזמני לרגלי הר סדום.

במקביל לחברותו במועצה – נתמנה עמוס לשמש כ"גזבר" של המועצה (אז – בהתנדבות וללא תמורה כספית) ובכך קשר עצמו לבניית המערכת ולמעורבות עמוקה בעיצובה של המועצה האזורית תמר. רשות אזורית מוניציפלית, הנמצאת ב"מקום הנמוך ביותר בעולם" – באזור שהיה אז "נידח" ומרוחק ממרכזי הישוב של מדינת ישראל.

בשנת 1967 נבחר עמוס כראש המועצה השלישי – כתושב ראשון מהאזור אשר נבחר לתפקיד זה. עמוס הוביל, כראש המועצה, את פיתוח ההתיישבות והחקלאות באזור, הידק את הקשרים עם מפעלי ים המלח והמפעלים שהוקמו במישור רותם – וליווה, כגורם מתאם מרכזי, את פיתוח האתרים והשירותים התיירותיים והקמת בתי המלון הראשונים בחבל ים המלח. כל זאת תוך הידוק הקשרים עם משרדי הממשלה שהיו מעורבים באותם נושאים.

תרומתו היתה רבה ביותר גם לבניית מערך החינוך לילדי האזור – תוך התמודדות והתגברות על קשיים לא מעטים של מרחק והיקף תלמידים בכיתות – ובניית מערכת ההסעות לבתי הספר, שהוקמו אז בעין גדי ובנאות הכיכר.

מיד לאחר בחירתו כראש המועצה – ולאחר "מלחמת ששת הימים" – סייע עמוס להקמתם ולאיזרוחם של יישובי החבל הצפוני (היום "מועצה אזורית מגילות") ולהתפתחות הקשר, דרך הכביש שנפרץ – מעין גדי צפונה לירושלים.

במשך יותר מ-10 שנים שימש עמוס כראש המועצה – והיו אלה שנים, שבהן נבנתה המערכת ועוצבו בה דפוסי פעילות, שהפכו את המועצה, במהלך השנים, לרשות מקומית ייחודית, יציבה ומאורגנת. רשות מוניציפלית שמשפיעה באופן מרכזי ומשמעותי, על כל מה שמתרחש, מאז ועד היום, בחבל ארץ זה. עמוס פעל תמיד מתוך צניעות ותחושה חזקה של שליחות ציבורית. עמוס סיים את כהונתו כראש המועצה בשנת 1977.

על כל אלה החליטה מליאת המועצה האזורית תמר להעניק לעמוס גנור אות הוקרה מיוחד כ"יקיר המועצה האזורית תמר, ים המלח".

 דב ליטבינוף

ראש המועצה האזורית תמר

אהוד: הצריף של המועצה האזורית תמר, ובו משרדו של ראש המועצה יהודה אלמוג – נמצא לפני 60 שנה לרגלי מערת סדום, היכן ששכנה גם המסעדה, והוא מככב ברומאן השני שלי "אנשי סדום" (1968), שלהופעתו תימלאנה בעוד שנתיים – 50 שנה.

עמוס גרינגר, לימים גנור, היה מרכז הגרעין שלנו, גרעין "שדמות", בתקופה הקשה שבה התאמנו בבסיס הטירונים של הנח"ל בבית-דרס בשלהי שנת 1955 ובראשית 1956.

היה לעמוס ארגז עץ גדול ונעול, מלא כל טוב מצרכים שאותם היה מחלק לחברים מדי פעם, כגון סיגריות, סבונים, סכיני גילוח, ממתקים ועוד. הקופה של הגרעין היתה בידיו, וכן היתה בידיו ההנהגה הפנימית החברתית שהחזיקה אותנו כגוף אחד, מול הפיקוד השחצן שמעלינו. בנועם הליכותיו ובחיוכו שלא מש מפניו, הוא היה המנהיג שלנו, הוא – ולא המפקדים של הצבא שהשתדלו לטרטר אותנו, לשבור את רוחנו ולהשניא עלינו את הצבא. 

דוגמא לרוח הקולקטיב של הגרעין היתה כאשר חברנו יצחק קרקעי (קרקשון) ז"ל, שהיה מכונה גם "שׁוֹנְדָא", ועימו חלקתי אוהל סיירים בסדרות בחולות אשדוד שטרם קמה – היה נשאר בתור שומר הצריף הארוך שלנו בבית-דרס, ולקראת מיסדר המפקד בימי שישי – עומד ומגהץ את מדי אל"ף של כולנו, והיו לו ידי זהב מיומנות לכל מלאכה. הוא גם בנה במו ידיו את הבתים הראשונים על ה"פלאטו", היכן שניצב כיום קיבוץ עין גדי.

 כאשר כתבתי את הרומאן הלפני-אחרון שלי, "מסעותיי עם נשים", שימש לי עמוס גרינגר דגם ל"מזכיר המשק" ה"שולח" אותי להשתלמות אפייה בחיפה, ואפילו שוחחנו על כך בבדיחות הדעת לאחר צאת הספר.

על אודותיו הכנסתי בספר גם את הקטע הבלתי-נשכח, שהוא קטע אמיתי:

בהזמנות שהדפסנו לחתונות שילבנו פסוקים על עין-גדי שמופיעים בתנ"ך כ"אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין-גדי" – עד שנגמרו. מזכיר המשק, שכמו רבים מחברינו היה בעל כוח המצאה שאינו נכנע לעובדות, ציטט בהזמנה לחתונת שני הזוגות האחרונים בתור מוטו פסוק: "כציץ יפרח בכרמי עין-גדי."

כאשר שאלו אותו חברינו מניין לקח את הציטוט ואם הציץ רומז לציצים, ומהפקולטה לארכיאולוגיה באוניברסיטה הירושלמית התקבל מכתב השואל אם נמצא הפסוק על קרע קלף של מגילה גנוזה או חרס עתיק במידבר יהודה, שאם כן – זוהי תגלית בעלת חשיבות מדעית והיסטורית עצומה – ענה מזכירנו שמצא את הפסוק בתנ"ך הסיני!

* * *

שניאור שפירא

אובמה סוגר חשבון עם אמריקה

בזמן שאנו בישראל עסקנו בפרישתו הרת הגורל של השר להגנת הסביבה אבי גבאי, ערך נשיא ארה"ב ברק אובמה ביקור חסר תקדים בהירושימה. עד כמה מדובר באירוע היסטורי? אובמה הוא הנשיא האמריקני הראשון שעושה זאת (קרטר אמנם עשה זאת לפניו, אך רק לאחר שסיים את כהונתו). במהלך הביקור באנדרטה לזכר האירוע, דיבר אובמה על שאיפתו לראות עולם ללא פצצת גרעין. לאירוע נילוו חיבוקים מרגשים עם ניצולי ההפצצה האמריקנית ועוד מחוות מסוג זה. ביקורו ביפן הוא חלק מ"סיבוב פרידה" בינלאומי של הנשיא, אשר החל בקובה במרץ ועתיד להסתיים בנובמבר בפרו.

האירוע הזה, על משמעויותיו השונות, אינו מפתיע עבור מי שעוקב אחרי פעולותיו של הנשיא אובמה: לאורך שבע שנות כהונתו, הנשיא ידע לחבק את אויביו ולדחות את תומכיו באופן עקבי ומעורר השתאות. כך היה החל מנאום קהיר הידוע לשמצה, דרך אירועי בנגאזי בלוב, ההתקפלות מול איראן וכמובן נטישתה של אוקראינה במלחמתה מול רוסיה. זו דרכו.

אולם יש חידוש מסוים בהתנהלותו של אובמה בחודשים האחרונים. אם עד כה הוא בעיקר נטש בנות ברית, חלקן אף ותיקות ביותר, לטובת האידאולוגיה הקיצונית שלו, בביקורו בהוואנה וכעת ביפן הוא בועט ופוגע בכל היקר, החשוב והכואב לחברה האמריקנית עצמה.

קובה, על-אף שלא עשתה נזק ממשי לארצות הברית לאורך המלחמה הקרה, היוותה סמל למאבק האמריקני בקומוניזם, בכפייה ובשיעבוד. החרם על קובה אולי נראה אנכרוניסטי בימים אלה, אך בבסיסו עומדת האידאולוגיה האמריקנית של חופש וחירות. אובמה ויתר על ערכים אלה לטובת לא-כלום, תוך השפלות פומביות במהלך הביקור. כדי להמחיש את האבסורד במעשהו של אובמה, שעות לפני ביקורו דוכאה באלימות הפגנה של פעילי זכויות אדם קובניים. אובמה לא הגיב על כך באופן ישיר. הוא כנראה לא רצה להפריע לחגיגה הדמוקרטית.

הטראומה היפנית

הביקור ביפן לעומת זאת, שונה בתכלית. יפן משמשת כבת-ברית חזקה ומרכזית של ארצות-הברית כבר כמעט יובל. למעשה, מאז תבוסתה במלחמת העולם השנייה, הפכה יפן למדינה שוחרת שלום באופן טוטאלי. יחסיה עם ארצות-הברית, הן הפוליטיים והן הכלכליים, בלתי ניתנים להפרדה. די לראות את עשרות הבסיסים האמריקנים שנבנו על אדמת יפן כדי להבין את גודל השינוי.

ובכל זאת, כאשר מדברים על יפן, מלחמת העולם השנייה ופצצת האטום, יש לזכור מיספר עובדות בסיסיות.

הלחימה בחזית האוקיינוס השקט גבתה כרבע מחללי המלחמה של ארצות-הברית: כ-110,000 לוחמים, ועוד כרבע מיליון פצועים. שבויים, לעומת זאת, כמעט לא היו, והסיבה לכך פשוטה ביותר – אכזריותם הבלתי נתפסת של הלוחמים היפנים. הם פשוט רצחו את השבויים בהמוניהם. את שיטות הרצח אני אחסוך מכם, אבל כל המעוניין יכול לקרוא עליהם בספרי ההיסטוריה.

בניגוד לתפיסה המקובלת בחלקים גדולים בעולם, בעיני האמריקנים מלחמת העולם השנייה אינה רק המלחמה על אירופה, כי אם, ואולי בעיקר, המלחמה נגד יפן. מבחינתם, יפן היא זו שפתחה במתקפה על פרל הארבור והכניסה את ארצות-הברית למלחמה. יפן היא זו שהמשיכה במלחמה כ-3 וחצי חודשים לאחר כניעתה של גרמניה, ונכנעה רק לאחר שתי פצצות אטום. ייתכן מאוד שללא פצצות אלה היתה גובה המלחמה את חייהם של עוד אלפי ועשרות אלפי חיילים אמריקניים.

ואכן, לא מעט אמריקנים חשים כי כאשר ברק אובמה מבקר במקום הזה, הוא מבזה ומשפיל את המורשת, הכבוד וזכרם – של החללים האמריקניים. יש לציין כי אובמה לא התנצל על הטלת הפצצה, אך אין הדבר משנה. עצם הביקור במקום והחיבוק החם לקהילה היפנית "הסובלת" מנזקי הפצצה מדבר בעד עצמו. אובמה מוכיח שוב ושוב כי הוא מוכן למכור הכול לטובת קידום האג'נדה הקיצונית שלו.

מה בעצם אומר אובמה כאשר הוא מייחל לעולם ללא אטום? הרי ברור לכל בר דעת כי שימוש באטום הוא מעשה זוועתי, שרצוי כי לא היה קורה לעולם. אולם אנו חיים במציאות בה המלחמות ככל הנראה לא ייעלמו בעתיד הנראה לעין. מכיוון שצפון קוריאה, פקיסטן ואפילו רוסיה לא יסכימו לעולם להתפרקות מגרעין, מה בעצם מציע הנשיא אובמה לעשות?

אוטופיה מסוכנת

התפרקות מהגרעין פירושה ויתור על הכלי המלחמתי החזק ביותר שלך. העולם המערבי, העולם שבראשו עדיין עומדת ארצות-הברית, חב את קיומו לפצצת הגרעין. פצצה זו סיימה את מלחמת העולם השנייה. פצצה זו מנעה בסופו של דבר את הפיכתה של המלחמה הקרה למלחמה כלל עולמית נוספת. בעולם של מלחמה, בעולם שלנו, ויתור על הגרעין פירושו התאבדות. זה לא אומר שצריך להשתמש בו, אבל אף שחקן ריאליסטי לא יוותר על הקלף החזק ביותר שלו לטובת חלומות על אוטופיה.

לנשיא אובמה נשארה חצי שנה אחרונה בתפקיד. כפי שעינינו רואות, ככל שמתקרב מועד הבחירות, הנשיא מוותר על עוד ועוד ערכי מורשת אמריקנים ומדרדר את ארצות-הברית לתהומות מוסריים חדשים. איני יודע על תוכניותיו לעתיד, אולם המצב הנוכחי מסוכן מאוד לעולם המערבי החופשי בכלל, ובמיוחד לישראל. כישלונו ארוך השנים לפתור את הסכסוך הישראלי-ערבי עלול לגרום לו לפעול גם בגזרתנו באופן חד-צדדי, ולחבל ביחסים האסטרטגיים של ישראל וארצות-הברית באופן חסר תקדים.

מתוך מגזין "מידה"

* * *

9 שירים ל'חדשות בן עזר' מאת אילן בושם

בַּקִּבּוּץ

הַמְּשׁוֹרֵר הָלַךְ לִישֹׁן עַל עֲרֵמָה שֶׁל קַשׁ,

בְּרֹאשׁוֹ הִתְרוֹנֵן לוֹ שִׁיר חָדָשׁ.

מִלְּמַעְלָה הִרְקִיעַ הָרָקִיעַ

שֶׁאֵלָיו בְּשִׁירוֹ שָׁאַף לְהַגִּיעַ

וְהוּא נִרְגָּע רַק כְּשֶׁהַשִּׁיר

יָרַד מִמְּרוֹמִים וּבוֹ נָגַע.

בתחנת האוטובוס

– נַעֲשָׂה קַר. יֵשׁ לִי הַרְגָּשָׁה

שֶׁהַחֹרֶף חָזַר, אָמַר הַזָּר

לְזֶה שֶׁלְּיָדוֹ.

– אָכֵן כֵּן, זֶה מַה שֶּׁמִּסְתַּמֵּן,

הֵשִׁיב הַזָּר לַזָּר שֶׁאָמַר

שֶׁעוֹשֶׂה רֹשֶׁם שֶׁהַחֹרֶף חָזַר.

וּכְשֶׁהָאוֹטוֹבּוּס הִגִּיעַ עָלוּ וְהִתְיַשְּׁבוּ

בְּמוֹשָׁבִים נִּפְרָדִים כִּשְׁנֵי זָרִים.

הָיֹה היו שני חברים

פֶּט גַּארֶת וּבִילִי הַנַּעַר רָכְבוּ פַּעַם יַחַד.

רַק פִּיט הָפַךְ לְשֶׁרִיף כְּשֶׁהַזְּמַנִּים הִשְׁתַּנּוּ,

וְאִלּוּ בִּילִי שֶׁהָיָה הַשּׁוֹלֵף הֲכִי טוֹב בַּמַּעֲרָב

לֹא רָצָה לִשְׁמֹעַ עַל כָּךְ דָּבָר.

אָז פֶּט בְּמִלּוּי תַּפְקִידוֹ אָרַב לְבִּילִי בָּאַכְסַנְיָה

שֶׁבָּהּ נָהַג הָאַחֲרוֹן לְהִפָּגֵשׁ בַּחֲשַׁאי עִם נַעֲרָתוֹ

וְנָתַן לוֹ קוֹדֵם לִגְמֹר

לִפְנֵי שֶׁהוּא גָּמַר אוֹתוֹ

(אֲבָל גַּם אֶת פֶּט זֶה גָּמַר).

וחוזר חלילה

יְדִידִי הַיֵּקֶה אָמַר לִי:

אֲנִי אוֹהֵב כּוּשִׁיּוֹת,

וַאֲנִי חוֹסֵךְ מִפִּתִּי

וְאוֹמֵר לְבִתִּי

שֶׁגַּעְגּוּעַי גּוֹבְרִים עָלַי,

וְאַחַת לְכַמָּה חֳדָשִׁים

אֲנִי טָס לְגֶרְמַנְיָה

(לֹא עוֹשֶׂה מִזֶּה עִנְיָן),

מִתְרוֹקֵן וְגוֹמֵר עִנְיָן

וְחוֹזֵר חֲלִילָה.

*

גֶּבֶר יְפֵה-תֹּאַר עַל הַבַּאר

הוֹצִיא סִיגָר, שָׁאַף וְנָשַׁף

כְּרָץ לְמֶרְחַקִּים אֲרֻכִּים.

הַבַּארְמֶנִית הַשַּׁאפָה

אֶת הֶעָשָׁן שָׁאֲפָה

בִּשְׁאִיפָה לְהִתְחַבֵּר.

נאומו המלבב של הלב

      (בעקבות מותו הפתאומי של ר"ד בן ה-21)

הַלֵּב פִּתְאוֹם סֵרֵב

לִסְחֹב אֶת הַמַּשָּׂא וְקָרָא:

"דַּי לַמַּעֲמָסָה!

אַף אֶחָד לֹא יִקְבַּע בִּשְׁבִילִי

עַד מֵאָה וְעֶשְׂרִים;

אֶרְצֶה – אֶחְדַּל בְּגִיל עֶשְׂרִים!"

זוּג וָתִיק

(א) חֲשָׁשׁ לְקָרָה בַּמְּקוֹמוֹת הָרְגִישִׁים.

(ב) יוֹם יוֹם עָמַד מוּלָהּ

    כְּלִפְנֵי כִּתַּת יוֹרִים.

אוֹדָה לְמִבְנֶה הִיסְטוֹרִי

אֵיךְ מִבְנֶה שׁוֹקֵק חַיִּים

הוֹפֵךְ לִהְיוֹת נָטוּשׁ?

אֵיךְ הָפַךְ לְרוּחַ רְפָאִים

הַמִּבְנֶה רַב הַשָּׁנִים שֶׁשָּׁקַק חַיִּים –

אֵיפֹה הֵם הָאֲנָשִׁים שֶׁחָיוּ בּוֹ,

כַּמָּה זְמַן עוֹד יִשָּׁאֵר עַל כַּנוֹ?

על מְדַדִּים בבית קפה

אִשָּׁה בְּהֵרָיוֹן, עַל בִּטְנָה

הַהוֹלֶכֶת לְפָנֶיהָ,

כּוֹס קָפֶה בְּיָדָהּ

מְדַדָּה לַשֵּׁרוּתִים.

וְאִישׁ קָשִׁישׁ

מַקְלוֹ בְּיָדוֹ

גּוֹרֵר עַצְמוֹ

לַעֲשׂוֹת פִּישׁ.

* * *

יהודה דרורי

1. אין כל סיכוי להסדר

אם מישהו יתחיל לקרוא מאמר זה מתוך השערה שהכותרת מתייחסת לחיזוק ממשלת הימין עם ליברמן, הוא טועה.

הכותרת הזו מתאימה גם אם היתה בארץ קמה ממשלה בראשות מר"צ... (חו"ח) – וזאת מכיוון שכל מי שמכיר את העובדות במזרח התיכון, מבין שלא יהיה בארץ ישראל פתרון מוסכם או אפילו הסדר כלשהו בין היהודים לערבים בעתיד הנראה לעין.

מעניין שדווקא ערביי השטחים הם אלו שמבינים זאת מאז ומתמיד. לכן הנהגתם  אפילו לא רוצה לדבר עם היהודים על פתרון והסדרים, כי מבחינתם לפחות, זוהי מלחמה דתית נגד היהודים, אפילו מלחמת קודש, או אנחנו או הם! וכל הנושא קשור לאמונה דתית ולא להגיון מדיני.

אלו המכנים עצמם פלסטינים הם חלק מהאוכלוסייה בת עשרות מיליוני הערבים המהווים את מרבית אוכלוסיית המזרח התיכון. אוכלוסייה זו הינה ברובה המכריע דתית-מוסלמית-סונית הדוברת ערבית וזוהי מהות תרבותם ואין בלתה. ומכאן שטבעי הדבר שכל המדינות הערביות נתנו תמיכה צבאית מסיבית לתושבי יהודה, שומרון ועזה במשך שנים רבות במטרה לגרש ו/או  להשמיד את היהודים במדינת ישראל.

מצד שני, במדינת ישראל יושבים הרבה מאוד יהודים תמימים (או בורים מדעת ) שחושבים שיש  לנו סכסוך לאומי-מדיני עם איזה גוף הקורא לעצמו פלסטינים – ולכן, עם קצת "רצון טוב", גמישות ו"תן-וקח" – יהיה אפשר להגיע איתם להסדרים ואפילו ל"2 מדינות ל-2 עמים". הטיפשות הזו מצויה לא רק בשמאל אלא גם באקדמיה, בכנסת ובעיקר אצל ידידינו בחו"ל, ובעיקר במנהיגים בעולם שלא מבינים כלל מה קורה פה.

התנועה הציונית שורשיה ביהדות, בכמיהה לארץ האבות, ארץ ישראל, אבל, ביסודה היתה תנועה חילונית וברובה סוציאליסטית. 

התנועה הפלסטינית הוקמה ע"י המנדט הבריטי כמשקל נגד לתנועה הציונית (במסגרת תוכניתם הקולוניאלית ל"הפרד ומשול"). להזכיר פה, שהבריטים, משלא מצאו אצל הערבים שאיפות לאומיות ולא אידאולוגיה נגדית לציונות, המליכו על הערבים בארץ ישראל את המופתי הירושלמי (המנהיג הדתי המוסלמי העליון בארץ). כי האידאולוגיה היחידה לערבים היתה (ונשארה): דת האיסלם.

הפלסטינים אינם מאמינים ב"2 מדינות" והם אומרים זאת באופן ברור. הם כבר מבינים כי אין כל זכות קיום (פוליטית וכלכלית) ליישות מדינית בין הירדן למדינת ישראל, ומכאן, אפילו לפתרון הביניים (הסכם אוסלו) הם מתכחשים עד היום.

הם פשוט לא רוצים אותנו בארץ ישראל כי לטענתם זו אדמת קודש מוסלמית ולנו (הכופרים) אין כל חלק בה. עלינו להיות מגורשים או מושמדים, ומכאן כל מעיינם הוא בכיוון זה.

עלינו לזכור שמנהיגם המיתולוגי – המופתי הירושלמי, ישב במפקדתו של היטלר בעת מלחמת העולם השנייה כיועץ להשמדת היהודים בכלל ויהודי ארץ-ישראל בפרט. אבל בגלל התלות של אנגליה  בנפט הערבי, והיותו בן-חסותה, נמנעה בריטניה להעמידו לדין כפושע מלחמה בתום מלחמת העולם השנייה אף שהיה בידיה...

אפילו בימים אלו, מנהיגם הנוכחי של ערביי רמאללה רבתי, אבו-מאזן, אמר מפורשות: "לא ארשה אפילו שיהודי אחד יגור במדינה הפלשתינית כשתוקם." (דהיינו התפישה הנאצית של "יודנריין"").

בסיכומו של דבר, העובדה המדהימה שרבים מתעלמים ממנה היא שהתנועה הפלסטינית דוגלת, כפתרון יחיד באיזור, בגירושם או בהשמדת היהודים פה.  בינתיים הם דואגים לתעמולה ארסית נגד ישראל בכל העולם ובהסתה פרועה וטרור שמטרתם להתיש את המדינה היהודית ולפגוע בה. הם גם ממשיכים להפעיל את מחנות הפליטים בתפוסה מלאה כ"פצע פתוח" אף כי מרבית הפליטים כבר מתו, כי זה נועד להיות חוד החנית בתעמולה נגד ישראל, בשנור בעולם הערבי, ובגיוס מחבלים.

השמאל הישראלי מורכב ברובו מתמימים או טיפשים (או ממרושעים) – המסרבים לקרוא את תמונת המצב ונמצאים בהכחשה לגבי העובדות ומבקשים להמשיך להאמין שיש פתרון קסם למצב. חלקם אפילו נוטש את הציונות בטענה נבזית שהציונות היא זו שגרמה כביכול ל"אסון הפלסטיני" – כל זאת למרות שלא היתה כל תנועה פלסטינית להקמת מדינה עבורם לפני 1967.

בנוסף, "מאמיני השלום" מתעלמים כליל מעובדה הכי חשובה – שכל השטח בין הים לירדן ניתן ליהודים להקמת מדינה, וזאת בהחלטה פה אחד של "חבר הלאומים" בהתכנסותו בסן-רמו ב-1924. עד היום, זוהי ההחלטה הבינלאומית היחידה בקשר לשטח ארץ-ישראל, ומכאן שכל ההתנחלויות הינן חוקיות בהחלט מבחינת החוק הבינלאומי (ואישרה זאת לאחרונה ועדת השופט העליון אדמונד לוי).

לכן הסיסמה: "עם לא יכול להיות כובש בארצו" היא לא סתם סיסמת הימין – אלא האמת של כל אזרח ישראלי-ציוני נאור.

2. "השטינקרים החדשים"

אפילו לקראת סוף מלחמה העולם השנייה הצליחו מאות יהודים בזהות בדויה להסתתר מהנאצים בבירת גרמניה. אמנם בתחילה הם מנו אלפים, אבל מי שסייע לגלות לגסטפו היכן יהודים מסתתרים היו קבוצת יהודים ממש כמותם, שהסכימו לכך תמורת הבטחה להשאירם בחיים...

תמיד היו לנו הבוגדים מבית... מעניין אותי מה הבטיחו כיום אבירי האיסלם המתועב והאנטישמיות המודרנית – לפרופסורים הישראלים וליהודים האחרים המשרתים אותם ב-בי-די-אס (הלא הם "השטינקרים החדשים")  – האם זה רק כסף או שירחמו עליהם ולא ישלחו אותם למחנות השמדה של "כוחות הצדק החמאסי-פלשתיני" אשר  יכבשו כתקוותם את מדינת ישראל...

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 1.6.16

* הלוחם בשחיתות – הצטרפותו לחיים הפוליטיים של ניצב בדימוס סגלוביץ' היא בשורה טובה לשוחרי הפוליטיקה הראויה, ההגונה, הישרה. סגלוביץ' הוא הלוחם מספר 1 בשחיתות השלטונית בישראל. בנחישות, בתחכום ובאומץ, הוא הוביל חקירות נגד האנשים החזקים ביותר בישראל, שלוו בסוללות פרקליטי צמרת ויחצני צמרת ובמסעות יחצנות משומנים, וזה לא עזר להם. האנס הסדרתי, נוטל השוחד המושחת והגנב עזבו אחר כבוד (בהתאמה) את בית הנשיא, לשכת ראש הממשלה ומשרד האוצר והלכו למקום הראוי לעבריינים מסוגם.

טוב שאנשים כמותו יאיישו את ההנהגה הלאומית של ישראל ויובילו אותה בניקיון כפיים.

עם הצטרפותו ל"יש עתיד", מן הראוי להזכיר את עמדתו הפחדנית של לפיד בפרשת אולמרט, כאשר הוא התחמק מאמירה מנהיגותית בתואנה ילדותית שאולמרט חבר של אבא שלו ולא נעים לו ממנו.

* ארוחות חינם – סגלוביץ' הוא סמל למלחמה בשחיתות הפלילית, אך ראוי לזכור ולהזכיר שיש התנהגות מושחתת שאינה פלילית; לא כל מה שאינו פלילי כשר, ולא כל מי שאינו עבריין – צדיק.

מי שלאורך עשרות שנים כראש אופוזיציה, כשר האוצר וכראש הממשלה לא השתמש בכרטיס אשראי, כיוון שאורח חייו הנהנתני, הרהבתי והראוותני מומן בידי מלחכי פִּנְכָּה בעלי ממון ואינטרסים, שאיפשרו את ארוחות החינם שלו – שעה שהוא ריסק את מדינת הרווחה הישראלית במדיניות כלכלית אכזרית, הוא מושחת, גם אם לא עבר על החוק.

חבל שהדיון על פרשיות נתניהו אינו מתמקד בפן הציבורי והמוסרי, אלא בחיפוש אובססיבי אחרי הממדים הפליליים בפרשיות.

* אחריות משותפת – כשהתפוצצה פרשת חשבון הדולרים של לאה רבין בארה"ב, התייצב ראש הממשלה יצחק רבין ביוזמתו לשידור רדיו. וכך הוא כתב בספרו "פנקס שירות": "הדיבור על ה'חשבון של לאה רבין', הטיל עליה את נטל האחריות. התראיינתי ביוזמתי ברדיו ואמרתי, כי האחריות משותפת לשנינו, מוסרית ופורמלית. אין מקום להפרדה בין לאה וביני ואני נושא באחריות כמוה."

על אף הודעה זו, היועץ המשפטי לממשלה הבחין בין רמת האחריות של בני הזוג והציע להפריד בין השניים. "הבשילה אצלי החלטה מפורשת: לא! אחפש כל דרך לנשיאה משותפת באחריות."

ב-7 באפריל 1977 הודיע רבין על יציאה לחופשה מראשות הממשלה (כיוון שהיתה זו ממשלת מעבר, הוא לא הניה יכול, על פי חוק, להתפטר) ועל התפטרותו מראשות המערך וממועמדות המפלגה לראשות הממשלה.

אריאל שרון, לעומתו, הסתתר מאחורי בנו עמרי, ששכב למענו על גדרות כלא מעשיהו. אהוד ברק והיועץ המשפטי ויינשטיין הסתתרו מאחורי נשותיהם והתחמקו מאחריות על העסקת עובדות זרות בלתי חוקיות.

לא צריך דמיון מפותח כדי לשער על פי איזה מודל ינהג נתניהו.

* מופת שלילי – ההשתלחות שלוחת הרסן של "מקורבי" נתניהו וסוללת יחצניו ופרקליטיו בשופטת דיתה פרוז'ינין, בעקבות פסק דינה בפרשת ההתעמרות של שרה נתניהו בעובדיה, היא עזות מצח וחוצפה, התנקשות בשלטון החוק והתנהגות אנטי מנהיגותית. במקום לשמש דוגמה אישית לאזרחי ישראל, בוחר נתניהו להיות מופת שלילי, ומתבטא כלפי בית המשפט כאחרון העבריינים.

* פנטזיה מגוחכת – שעה ארוכה געיתי בצחוק פרוע למקרא מאמרו של נפתלי רז ב"חדשות בן עזר", "הממשלה המטורפת בעולם", והפנטזיה המוצעת בו להקים מפלגת "רקלוביבי"; קואליציה מוזרה מיעלון ועד... אחמד טיבי. רז מציע מפלגה שבה יישבו יחדיו מי שחיסל את מס' 2 של ערפאת עם מי שהיה עוזרו ויועצו הקרוב של רב המרצחים. מפלגה שבה יישבו פטריוטים ישראליים שכל חייהם קודש לביטחון המדינה ושלום אזרחיה יחד עם גורמים אנטי ישראליים קיצוניים התומכים באויביה ובטרור נגד אזרחיה. שמא נשתבשה דעתו של הכותב?

מאסתי בנתניהו ובשלטונו ואני מייחל להחלפתו במנהיג מסוג אחר לגמרי. אולם ארצה בהחלפתו רק בידי מי שאני מזדהה עם עמדותיו. בהנחה שיעלון יממש את הצהרתו על כוונתו להתמודד על הנהגת המדינה, אני רואה בו את האיש הראוי – הן בשל תכונותיו האישיות והמנהיגותיות והן בשל קרבתי הרעיונית להשקפת עולמו הציונית, הביטחונית, ההתיישבותית, הדמוקרטית – ליברלית, החברתית. יעלון ילך עם מי שמזדהים עם דרכו הפוזיטיבית.

המחשבה שניתן להקים מפלגה גדולה של אנשים שעמדותיהם הן הפכים מוחלטים, כאשר הדבק היחיד שלהם הוא התנגדות לנתניהו, היא גישה ילדותית.

וגם ללא קשר ליעלון, אני משוכנע שאנשי מפלגת העבודה לא יעלו על דעתם להיות במפלגה אחת עם אנשי קרטל הלאומנות הערבית ("הרשימה המשותפת") ואני רוצה לקוות שגם לא אנשי מרצ.

* זהותה הציונית, רחמנא לצלן – בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל, נחשבת תקופתו של לוי אשכול כראש הממשלה, כתקופה של פריצת הדרך בגיבושה של המדינה כדמוקרטיה ליברלית פתוחה. שלוש יוזמות והחלטות של ממשלת אשכול מסמלות את פריצת הדרך הזאת. הראשונה והעיקרית הייתה ביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל. השנייה הייתה העלאת עצמות ז'בוטינסקי לישראל, שסימלה את הלגיטימציה של הממסד הישראלי לזרם הרוויזיוניסטי בציונות ובמדינה (והיו לכך ביטויים נוספים באותה תקופה). השלישית הייתה חוק רשות השידור ובהמשך הקמת הטלוויזיה הישראלית.

עד חקיקת חוק רשות השידור, תחנת "קול ישראל" היתה שייכת למשרד ראש הממשלה וכפופה לו לכל דבר. אשכול הקים את רשות השידור כרשות ציבורית ממלכתית, השייכת לציבור על כל גווניו ומפלגותיו ומחויבת לתת ביטוי למגוון הדעות.

הקמת רשות השידור היתה לא פחות ממהפכה בעיצובה של ישראל כדמוקרטיה ליברלית מערבית פתוחה וחופשית. וכדאי לראות כיצד נוסח בחוק תפקידה של רשות השידור: "לחזק ולהעמיק את זהותה הציונית של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית וכמדינה קולטת עליה..."

ז-הו-תה ה-ציו-נית של מ-די-נת יש-ר-אל?!?!?! הלו, זה רדיו?!?!?

כן כן. זאת זהותה של ישראל, בשיאה של מהפכה דמוקרטית ליברלית, בחוק המוביל את המהפכה הדמוקרטית ליברלית, בממשלה בראשות המערך (היום מפלגת העבודה) בשותפות פעילה ומרכזית של מפ"ם (היום מרצ) כשהאופוזיציה הראשית היתה גח"ל (היום הליכוד).

אילו ניסוח כזה היה מוצע לפני חצי שנה, הוא היה מוקע כלאומני. לפני חודשיים – כפשיסטי. ובחודש האחרון הוא היה מזכיר לנו תהליכים בגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה.

ולמי שתמה מה פתאום יש היום צורך בחוק הלאום, הרי הסתדרנו היטב 70 שנה בלי החוק – דומני שחוק רשות השידור נותן את התשובה. מה שמוצע היום בחוק הלאום, היה עד לאחרונה לחם חוק. לחוקק את חוק הלאום באותם ימים נראה מוזר כמו לחוקק חוק על זריחת השמש בבוקר ושקיעתה בערב. מאז, הרעל הפוסט ציוני חלחל עמוק כל כך למיינסטרים הישראלי.

* מאחל מכל ליבי – לכל אלה שמדינת ישראל מזכירה להם תהליכים בגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה אני מאחל מכל ליבי, שלא ידרדרו למצב המנטלי הנורא, שבו הם גם יתחילו להאמין לשקרי התעמולה שלהם.

* במדי SS – תמונה של ראש הממשלה במדי SS = תרגום גרפי של האמירה: "זה מזכיר לי תהליכים בגרמניה לפני..."

די להסתה!

* אחרי עשרים שנה – עשרים שנה מלאו לבחירתו לראשונה של נתניהו לראשות הממשלה.

אני זוכר היטב את היום הזה. הבחירות היו לראשונה בשני פתקים – פתק צהוב לראשות הממשלה ופתק לבן לרשימה לכנסת. אני הצבעתי למפלגת "הדרך השלישית" זצוקלל"ה ולנתניהו.

תמיכתי ב"דרך השלישית" היתה בלב שלם, באמונה שלמה ובהתלהבות. הייתי בין מייסדי התנועה, בין מעצבי דרכה, חבר בהנהגתה ואחד מפעיליה המרכזיים. הזדהיתי עימה בכל נימי נפשי, פעלתי להצלחתה נמרצות וייחלתי לכל קול שתקבל.

לעומת זאת בחירתי בנתניהו נעשתה בחמיצות רבה. חמיצות? זה אנדרסטייטמנט רבתי. בסלידה. אלא שהוא היה הרע במיעוטו. נהגתי לומר באותם ימים שני משפטים. האחד: "לעולם לא אסלח לפרס על שהוא גרם לי להצביע לנתניהו." השני: "אילו מול פרס היה מתמודד סוס, הייתי מצביע לסוס ללא היסוס."

את ליל הבחירות המותח לא ביליתי עם חבריי במטה "הדרך השלישית", אלא באולפני הערוץ השני, לשם הוזמנתי כדובר ועד יישובי הגולן. לתסכולי הרב, אולי פעמיים לאורך כל הלילה ניתנה לי רשות הדיבור, וכיוון שהיה לי המון מה לומר, אפשר לומר שבטני התהפכה בקירבי מעצבים. אני זוכר שקיבלתי את רשות הדיבור בחלקו הראשון של הלילה, כאשר פרס עדיין נחשב כמנצח, והוכחתי במיספרים שאין לו רוב לנסיגה מהגולן, כיוון שהמפלגות שהתחייבו להתנגד לנסיגה, זכו ברוב חד משמעי, ללא קשר לזהות ראש הממשלה.

* כנגד כל הסיכויים – בחירות 96' היו דרמטיות ביותר. לפני רצח רבין, נתניהו הוביל בכל הסקרים. הממשלה התקשתה להתמודד עם גל פיגועי הטרור שבעקבות הסכמי אוסלו, ודעת הקהל נטתה לכיוון נתניהו, שהתנגד להסכמים.

הכול התהפך באחת בליל 4 בנובמבר 1995. רצח רבין היטה את הכף, ודעת הקהל השתנתה כהרף עין. לאחר הרצח, הוביל פרס על נתניהו בסקרים בהפרש של 40%. אולם גל הטרור הלך והתעצם, והגיע לשיאו במרץ השחור, שבו פיגוע התאבדות המוני רדף פיגוע המוני, והיטה את דעת הקהל חזרה לנתניהו.

ניתן לסכם זאת כך: יגאל עמיר העניק לפרס את השלטון על מגש של כסף. באו ערפאת וחמאס, גנבו את השלטון מידי פרס והעבירו אותו לנתניהו.

אך בכך לא היה די. מי שהעניקו לנתניהו את הניצחון הסופי היו ערביי ישראל, שעשרות אלפים מתוכם החרימו את הבחירות לראשות הממשלה, במחאה על מבצע "ענבי זעם" נגד חיזבאללה, בהובלת ממשלת פרס. וכך, נתניהו ניצח בהפרש זעום של 30,000 קולות.

בחצי השנה שבין הרצח לבחירות, התכרסם בהדרגה הפער העצום שפתח פרס בעקבות הרצח, אך עדין הוא ניצח בכל הסקרים, כולל מדגמי הטלוויזיה בליל הבחירות. לפנות בוקר, תוצאות האמת היו שונות. השאר – היסטוריה (והיסטריה).

* מעידה חד פעמית – ג'קי לוי שגה, כאשר כיבס בשידור את הכביסה המשפחתית וחשף באופן חד צדדי את המחלוקת והסכסוך עם גרושתו. הוא ראוי על כך לביקורת, לנזיפה, אולי אף להשעייה של ימים אחדים. אולם אי אפשר לקחת ממנו שלושים שנות תרומה אדירה לתקשורת ולתרבות הישראלית ובפרט לגל"צ, בגלל מעידה קטנה. יוחזר ג'קי לוי לשידור בגל"צ לאלתר!

* התעלמות – נעמן כהן מתפלמס עם משפחתו של המשורר אורי צבי גרינברג על השאלה האם ההתעלמות משירתו, בעבר ובהווה, היא מוצדקת. אני כופר בעצם טענת ההתעלמות. אצ"ג זכה בפרס ישראל ושלוש פעמים בפרק ביאליק, וכולם תחת שלטון מפא"י/המערך.

* ברוגז 2 – בצרור הקודם כתבתי: "ארגון 'בצלם' החליט להפסיק להעביר את תלונותיו לצה"ל, במחאה על כך שהתברר ש-95% מהן – שקר."

התבקשתי להבהיר את מהות ההערה. "בצלם" הודיעו על ניתוק מגע עם צה"ל. הם מפסיקים לשתף איתו פעולה ולהעביר לו מידע. הם הגיעו למסקנה שאין בכך טעם, כי רק 5% מהתלונות שלהם הסתיימו בהרשעה.

* פה ושם – מתוך שירו של יוסי בנאי "פה ושם": "פה ושם בארץ הזאת, אם רק רוצים אפשר לראות ... שר אחד שמשתדל לומר שלום בלי לקלל."

* ביד הלשון: מכון וולקני – על שולחנה של הממשלה עומדת הצעה על העברת מכון וולקני לגליל. אם הלובי החזק של אינטרסנטים לא ישבש את ההחלטה בעלת החשיבות הלאומית העליונה, שתהווה קפיצת מדרגה אדירה לגליל, בקרוב תתקבל ההחלטה.

בוויכוח הציבורי על הסוגיה, שמעתי מיותר מאיש אחד את הביטוי "המכון הוולקני". אין זה "המכון הוולקני" אלא מְכוֹן וולקני. אין זה המכון העוסק בוולקניזם, כלומר חקר התופעה הגיאולוגית הגעשית, אלא מכון מחקר חקלאי – מינהל המחקר החקלאי של ישראל, הפועל עוד שנים רבות טרם הקמת המדינה, מאז 1921.

ומדוע נקרא המכון – וולקני? להנצחת שמו של מייסד המכון, יצחק אלעזרי-ווֹלקני (וילקַנְסקי). וולקני (1880-1955), איש העלייה השנייה, מנהיג ציוני, אגרונום, בוטניקאי, סופר ועיתונאי, היה חלוץ המחקר החקלאי בארץ ומהוגי רעיון מושב העובדים.

מְכון וולקני – מכון המחקר החקלאי ע"ש וולקני.

אהוד: ויש לקוות כי הטיפשות לא תתקיים – והמכון לעולם לא יוזז ממקומו במרכז הארץ.

* * *

אנו מאשימים

אנו מאשימים את השקרנים ב-BDS, את השקרנים הפלסטינאים, את האנטישמים בעולם, את היהודים האנטי ציונים, את שונאי ישראל באוניברסיטאות האמריקאיות, את שונאי ישראל באיחוד האירופי, בארגון לזכויות האדם בז'נבה, את חברי "שוברים שתיקה", את גייסטרייט, את כל הפרופסורים והצבועים המאשימים את ישראל בכיבוש, במלחמה בחמאס ובחיזבאללה, את תומכי ההסכם הגרעין עם איראן, את עשרות ארגוני ה"שלום" בישראל ובאירופה, את הטופלים על ישראל ש"היא מדינת אפארטהייד הרוצחת ילדים ולוחמי חופש פלסטינים ללא משפט" והמעלילים שבישראל נעשים "מעשי זוועה נוראים שאין כמותם באנושות מאז ומעולם" –

מאשימים בכך שבהיטפלות שיקרית זו לישראל, הם מאפשרים, ממש באותו הזמן, לכל העולם להתעלם מהזוועות האמיתיות הנעשות מידי יום ביומו בנו ולנו במזרח התיכון כולו: רצח חצי מיליון סורים, גירוש 8 מיליון סורים, רצח מאות אלפי כורדים, לובים, תימנים, עיראקים, סונים ושיעים, השמדת היזידים, חיסולים באפגניסטאנים, אלג'יראים, טביעת אלפי פליטים בים התיכון, ריסוק אתרים ואוצרות היסטוריים בני אלפי שנים, חינוך שטני לילדיהם "למען הדורות הבאים..."

על החתום: ערבים מסכנים, מוסלמים מסכנים, נוצרים מסכנים, אפריקאים מסכנים!

המלביה"ד: מב"ח

* * *

משה כהן

הנדון: גזענות מהי?

מכובדי,

המאבק בגזענות הוא אחד הנושאים במרכז סדר היום הלאומי שלנו. לא רק בתקשורת אלא גם בתוכנית הלימודים בבתי הספר מטעם משרד החינוך. חשיבות הנושא מחייבת הגדרה ברורה של המושג גזענות.

ההגדרה הנהוגה כיום היא הגדרה מצמצמת, כלומר היא כוללת יחס שלילי כלפי ערבים בלבד. אין מתכוונים למעשי רצח ולהסתה של ערבים נגד יהודים. וזה תמוה, שהרי היחס השלילי לערבים הוא פועל יוצא של הטרור הערבי.

זו איפה ואיפה ואינו מתקבל על הדעת.

אהוד: אתה צודק במאה אחוז אבל אף סופר חשוב לא יצטרף לדעתך – כי אז ייחשב לגזען ר"ל.

הנדון: חיזוק ההסברה

מכובדי,

הנה נקרתה לידינו הזדמנות מעולה לחיזוק ההסברה שלנו בעולם.

יצא לאחרונה ספרו החשוב של הסופר הליבראלי ניר ברעם "ארץ מעבר להרים", הכולל בין השאר ראיונות עם ערבים. עולה מהראיונות האלה שהערבים אינם מקבלים כלל את גבולות 1948 ואינם מוכנים לוותר על זכות השיבה של הפליטים.

על גבולות 1967 ועל הכרה במדינת ישראל אין בכלל מה לדבר.

קיצורו של דבר, הערבים אינם בשלים לתהליך שלום. ומדינה פלסטינית לצידה של מדינת ישראל איננה אופציה ריאלית.

צריך, לדעתי, לאמץ את ממצאיו של ניר ברעם, איש שלום מובהק, ולהפיץ אותם בעולם כדי להוכיח את סרבנותם של הערבים, וכדי להסיר את ההאשמה כלפינו.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

יוסף דלומי

דור המידבר

מאי 2016

(המשך לפרק "יממה ארוכה מאוד")

לקראת השעה ארבע אחר הצהריים הסתיים תהליך רישום העולים אשר הגיעו בטיסה מבגדד. הקבוצה עמדה לצאת משדה התעופה לוד ליעדה "בקרבת העיר חיפה, נסיעה של שעתיים." כך הם הבינו ממה שנאמר להם.

למראה המשאית, והסולם הרעוע שעליו נתבקשו לטפס, נותר שמעון סומך פעור פה. איך הוא, שמעולם לא התכופף לשרוך את נעלו, יטפס על סולם? ומה עם הנשים עטויות השמלות? איזו הפקרות! ולאן נעלמו המזוודות שמהן נפרדו בבגדד?

העולים החלו לרטון וסירבו לנסוע ללא הציוד. המטען כבר הוסע במשאית נפרדת, כך הובטח לרוטנים, אך רובם לא האמינו, ורק בלית ברירה עלו על המשאית הרעשנית שהחלה את מסעה הארוך צפונה.

היתה זו תחילת קיץ 1951, בעיצומה של העלייה הגדולה מעיראק. רוח ערבית קלילה הפיחה מעט חיים בנוסעים העייפים. שמעון השתאה למראה השדות  הירוקים, השונים מן הצחיחות המדכאת של מולדתו. אלו הזכירו לו את החופשה בלבנון לפני חמש שנים, עת עזב הרכב את דמשק המדברית ונסע לכיוון ההרים הירוקים. יותר מכל צדו את עיניו הממטרות שהתיזו מים מעל לצמחים. מעולם לא ראה פלא כזה. הנה הראש היהודי החכם מספק לצמחים אשלייה של גשם ובה בעת שוטף מהם את האבק.

לאחר שעיניו התרגלו לנוף, החל גבו להציק לו מן הישיבה על הספסלים הערומים. גירד את פדחתו כמו כדי לגרש את הטרדות שהציפו את מוחו. לאן נוסעים? לכמה זמן? שאלות ללא תשובה. חש כפליט מוּבל. מצד שני, ניחם את עצמו, עשרות שנים התפלל לגאולה הנכספת, והנה היא לנגד עיניו: אדמה, מים ועצים בארץ ישראל. כולם שלנו, אפילו שוטר התנועה שנראה בצומת הוא יהודי. אין יותר ממי לפחד וממה לחשוש.

  חלפה שעה והשמש הלכה ושקעה באופק הים שנגלה לעיניהם. הבן אמר שזה מזכיר לו את הים של בֵּירות.

"זה אותו הים, אִבְּני. בירות לא רחוקה מכאן. רק נמצא לנו בית וניסע לשם."

לרגע שכח האב כי לבנון היפה היא עתה ארץ אוייב בלתי נגישה. שתי הבנות ששמעו את דברי אביהן צהלו, אך אחד הנוסעים הנרגנים השתיק אותן בגערה.

  לקראת החשיכה פנתה המשאית ימינה לכביש צדדי ומיד חצתה שער עליו התנוסס שלט "ברוכים הבאים לשער העלייה".

היא נעצרה בפאתי מגרש גדול. הנוסעים הורדו ממנה, וכבר החלו צעקות: "איפה המזוודות שלנו? רוצים את המזוודות!"

שמעון הבחין במבנים מלבניים ארוכים מסביב, שדמו להפליא לאלו של מחנות הצבא הבריטי שנותרו בפאתי בגדד. מה למשפחות עולים במחנה צבאי? אולי זו היתה עצירה לצורך התרעננות, או שמא העייפות טישטשה את ראייתו הלקויה ממילא.

איש מגושם הוביל אותם לקצה הרחבה, שם נערמו מזוודות רבות. העולים הסתערו עליהן במהירות ועזבו את המקום, ואילו שמעון חיפש וחיפש אך לא מצא את שש המזוודות שהפקיד בשדה התעופה בבגדד. חושך ירד על המגרש. שמעון ומשפחתו  נותרו בודדים באמצע המגרש השומם.

יימח שמם, האם הם חמסו גם את המעט שהצליח להציל מידיהם? הרהר שמעון במרירות. הוא הושיב את ילדיו ואשתו על ספסל והלך לכיוון אור קלוש שבקע ממרחק. זו היתה סככה קטנה שבה ישב פקיד ליד שולחן עמוס בניירת ולגם תה.

הוא החל לגמגם עד שהלה הבין את בקשתו והשיב במילה נחרצת: "בַּלּוּד!"

שמעון לא הבין את שנאמר לו, והפקיד שב פעמיים עם אותה מילה, בצרוף תנועת זרוע שסימנה מטוס. האב הבין שהמזוודות נותרו בלוד וחזר מיואש ומבויש למשפחתו.

  "יאללה," סימן להם לצעוד בעקבותיו. שני מבוגרים, שתי נערות, נער וילד קטן צעדו לאיטם בחושך, עם מעט מטלטליהם. הם הגיעו לפתחו של ביתן אשר ממנו בקע אור. כארבעים מיטות ניצבו בשתי שורות לאורכו של המבנה המלבני. מבוגרים וצעירים רעשו בבליל שפות בלתי מובנות. בהיעדר ארונות או מדפים, מזוודות וחפצים אחרים הונחו בפיזור על המיטות, על הריצפה או נתלו על החלונות. בשורה הימנית נראו מיטות פנויות. שמעון הניח את צרורו על אחת מהן וכך עשו האחרים. הוא הפנה מבט מנומס וקד לעבר הנוכחים כדי לא להצטייר כפולש, אך אלו בהו, ולא נענו לפנייתו.

אחרי שהמשפחה זכתה לקורת גג, החל לבחון את המקום הצפוף. במשך למעלה מחמישים שנותיו שמר שמעון על פרטיותו, לא כל שכן על צנעת אשתו ובנותיו. אוי לעיניים!  נִכחוֹ עמד איש שניסה להסתיר את אשתו שהחליפה בגדיה, ילדים התפשטו בפרהסיה. חוץ מהיותם יהודים, לא ידע על שכניו דבר, ואת לשונותיהם לא הכיר. המיטות צרות ורעועות, והמזרנים מולאו בקש גס, ועליהם שמיכות צבאיות בלות. רק אתמול הוא נעל את ביתו על שנים עשר חדריו בלב בגדד. הוא, הבכור, שגידל בו משפחה ושיכן בו אחים ואחיות, נדרש להסתפק בשש מיטות, ולחשוף את אשתו בפני עשרות בלתי מוכרים שאפילו לא טרחו להשיב לברכתו.

האם, שרוחה לא נפלה, העריכה במדויק את שעובר על בעלה. היא התנסתה במצבים בהם נדרשה עזרתה המוצנעת. כל טענה או שאלה רק תגביר את מועקתו, לכן השתיקה את ילדיה ובמיוחד את בן החמש שהרעב הציק לו. למזלה שמרה מעט פירות יבשים בילקוטה, ובכך השתיקה אותו. היא השכיבה את הילדים והם נרדמו מיד. משני הצדדים השתרעו ההורים על מיטותיהם, והאם המתינה ללחישות קריאת שמע של בעלה.

איך הוא נראה בעיני אשתו וילדיו ברגעים הללו? דמעות כמעט עלו בעיניו. האם ניתן עוד לסמוך עליו? האם יצליח להתאפק מלהתריס בהם את אשר על ליבו?

"הרי אמרתי לכם!?" רצה לזעוק, ובקושי סכר את פיו. הוא התקשה לסלוח לעצמו על כניעתו לשידולי משפחתו לעקור, ועל הצטרפותו חסרת האחריות לעדר של עשרות אלפי יהודים נמהרים. אלו היו המחשבות הרעות שעלו במוחו מאז שהניח ראשו על הז'קט שקיפל. למזלו, עייפותו הרבה הכריעה אותו באמצע קריאת שמע.

באותו לילה הוא חלם על אחיו ששון, אשר כבר בגיל צעיר הגיע לתפקיד רם במשרד הדואר של עיראק. במהלך סעודת ליל שבת, שבועיים לפני ליל נישואיו הוא נקרא בדחיפות למשרדו. זה היה לפני למעלה מעשור, ומאז לא שב. הפצע שמיאן להגליד הותיר בקרב שמעון תקווה עמומה שהוא ברח מידי שוביו והגיע לפלסטין בזהות בדויה.

ששון, בן למעלה מארבעים, בעל שיער דליל וגוף מלא, אך פניו הרציניים לא השתנו. הוא קרב לאחיו ולחש: "ברוך בואכם, משפחה גדולה," נטל את כף ידו ונשק אותה. שמעון משך אותה והניחה על ראש אחיו. "ברוך אחי הנמצא. באמת התורה, זו תחיית המתים!" – ששון חייך והמשיך: "אחי כְּאב לי אתה, לשווא התייסרתם במשך השנים על שלא יכולתם להשיב אותי אליכם. לא היה לכך כל סיכוי. אני  עשיתי זאת תוך חירוף נפש ובכוח האמונה שנטעת בי מאז הסתלקות אבינו עליו השלום. היום אני בעל לאישה משלנו, אב לשני בנים ומתפרנס, ברוך השם, בכבוד. באתי עם מכונית גדולה ונהג, לקחת אתכם לביתי בירושלים. גם אחינו שאול מחכה לכם. יש מקום לכולכם. נדבר על הכל במהלך הנסיעה."

שמעון עמד ליפול על צוואר אחיו אלא שהדמות התרחקה ונמוגה כהרף עין.

"ריבון העולמים! ששון שוב נעלם, לא, לא!" הוא מלמל ונופף ידיו לאחיו שיחזור. החלום שיחרר אותו לכמה שניות מצער האובדן של העבר ובו בזמן, מתלאות ההווה.

סביחה התעוררה לשמע הרחש ונענועי מיטתו והתיישבה לידו.

"ששון היה כאן עכשיו והלך, אויה לי!" הוא מילמל באוזניה.

היא הניחה ידה על כתפו במשך שעה ארוכה עד שנרדם בשנית.

עם שחר החלו השכנים להתעורר והרעש בתוך הביתן הלך וגבר. שמעון פקח את עיניו וניסה לעשות סדר במחשבותיו. נשבע לעצמו לא לחשוף צל צילו של ייאוש, כי בכך יאבד את ראשות משפחתו וביטחונה בו. הוא הצליח לדלות מפי שכניו את מקום השירותים הציבוריים הקרובים ביותר, והוביל לשם את אשתו וילדיו. הוא חיפש מישהו מעיראק בין שכניו לביתן, אך לא מצא כזה. יצא מן הבניין והביט מסביב. השמיים היו צחים וכחולים מאוד, לימינו הים השקט, ואילו במזרח התנשא הר גבוה מתחת לשמש העולה. עצים ושיחים מילאו את מורדותיו בצפיפות וצבעו אותן בירוק כהה. במרום ההר ניצבו בתים פזורים ללא סדר, מעין סְפַר של שכונה. לכיוון דרום, ראה מישור צר שהלך והתרחב כאילו נגס בהר. הפנה את פניו צפונה ועיניו אורו: סימנים של עיר, בתים צפופים, כבישים מפותלים שירדו מן ההר והרבה ירוק מן הטבע וממעשי אדם. אם כן, זוהי העיר חיפה.

שמעון קירב מבטו אל סביבתו וזו נראתה כשממה. הוא ניצב בשוליו של מחנה צבאי מגודר היטב, ובו ביתנים רבים, וביניהם אוהלי צבא. נשים וגברים נושאי מגבות צעדו לאיטם לכיוון ביתני השירותים.

לפתע הסתננה לאוזנו שפת אֶחיו. הוא נדרך וצעד לכיוון הדוברים, רצה להתנפל עליהם בשאלות, אך נרתע מלהטריד אנשים בשעה מוקדמת. הוא התחיל ללמוד ממראות עיניו, ועשה מעין ספירת מלאי, מה כבר גילה ומה חסר עדיין. איפה השוק? הבנק? ומה עם בית כנסת? אלו הדברים שעליו לברר בהקדם.

בשעה שבע בדיוק החלו רמקולים להשמיע בקולי קולות שירים עבריים שהופסקו מדי פעם להכרזות. שמעון לא הצליח להבין את תוכנן בתחילת שהותם, אך מאוחר יותר קלט שמדובר בעידוד שמירה על נקיון וחיסכון במים.

הוא החל להתהלך בסביבת מגוריו. קהל הצועדים למרחצאות הלך וגדל ככל שהשמש שלחה קרניה למחנה. מרחוק הוא זיהה את אבו סַלְמָן, סוחר שטיחים עשיר מן השוק, לבוש פיג'מה רחבה וגורר רגליו. הוא זינק אליו כמוצא  שלל רב. הם התחבקו בחום ובירכו זה את זה, אך משהו בפניו של הסוחר היה כבוי. מדבריו עלה כי "שער העלייה" הוא כשמו, תחנה  ראשונה למגיעים לישראל עד לשילוחם למקום קבוע שהוכן עבורם.

"אבל לאן?" הוא שאל את מכרו שענה מיד: "לַמַּעְבּרה."

"אם למקום קבוע, למה אתה אומר מעברה?" הקשה שמעון.

"יָא אבּוּ חֶזקֶאל! מעבירים אותנו למחנות אוהלים שהוקמו בחיפזון בכל הארץ. מי שיוכל למצוא מקלט בכוחות עצמו או בעזרִת קרובים, הדלת פתוחה, אבל מי שלא, השם ירחם! הוא יישאר שם כמה שצריך. כאן פי אלף יותר טוב."

"כמה זמן אתה כבר פה?" שאל שמעון.

"חודש וחצי, אתה בטח לא מאמין," הוא השיב נוכח פליאתו של חברו. "רוצים לשלוח אותנו למעברת פַּרְדִס חָאנה. לא יודע איפה זה, אבל שמעתי ששם גְ'הַנָּם, בַּרְבִּנַּן (גהנּום, ימחל לי) חול וָחול, הרוב פולנים ורומנים גנבים שמדברים "ווּזווּז", זמזום בלי הפסקה. לא הסכמתי. לוחצים, ואני מתעקש על פַּרדִס כָּאס, קרוב לתָּלָּבּיבּ, ושם הרוב עיראקים. כל יום אני עומד בתור, כי צריך גם כן להירשם. הם אומרים  שבפרדִס חאנה יש המון אנשים והיא כמו עיר. אני חוזר ומסרב. הם מאיימים להעלות אותנו בכוח על משאית. לכן הסכמתי ללכת למקומות אחרים, אבל קרובים לתַּלָבּיבּ: כפר עָנָּה, סַקִּיָּה או חֵירִיָּה. תוך כדי כך קרצתי לפקיד. אז  הוא כעס וצעק: 'אין לך מה להתווכח, גם מתחת לשולחן לא יעזור לך, כי כאן לא עיראק.' ואני לא ויתרתי ועניתי 'אל תהיו לי חכמים, אם כאן לא עיראק, אתם לא תעשו איתנו מה שמתחשק לכם.'"

שמעון הופתע מדברי חברו, אשר הכירו כאיש נעים הליכות ומאופק. מה קרה לו? האם אנשים מכובדים מאבדים עשתונותיחם ומגיעים לכדי מרידה במלכות? הוא נזכר בספקותיו לגבי יכולתה של המדינה הצעירה והענייה להכיל המוני יהודים רבים מכל הגלויות. נמלא צער על שיהודים מאבדים את תקוותם דוקא עם בוא הגאולה.

שמעון לא מצא דרך לנחם את חברו המריר והפטיר:" נִנְתָּכִּל עָלָה אַלָּה" (נבטח בשם), והלך בדרכו אל הביתן.

   הילדים המתינו לאביהם. וסביחה ישבה נבוכה בתוך ההמולה.

"הילדים רעבים, ובטח גם אתה. אמרו לך איפה מבשלים?"

חִסקֵאל בן הארבע עשרה העמיד אותה על טעותה. "מאמא, פה לא מבשלים, פה אוכלים בַּמַּסעָדה בחינם," אמר תוך קריצה ממזרית לאחיותיו. "ראיתי איפה כולם נכנסים." הוא הוסיף.

האב סימן לבנו להוביל את המשפחה ל"מַּסעָדה". בהתקרבם, ראו תור ארוך מתקדם לאיטו אל פִּתְחה. שמעון הבין שכך יצטרכו לעשות שלוש פעמים ביום, וגם חלילה בשבת! הוא הצטרף עם בני משפחתו לתור.

בהגיעם לכניסה, שמעון וסביחה לא האמינו למראה עיניהם. האולם היה רחב מידות ובו עשרות שולחנות ולידם ספסלים ארוכים עמוסים בסועדים. הרעש היה כה חזק שספק אם מישהו שמע את בן שיחו. גם המוסיקה שבקעה מן הרמקולים בחוץ הוסיפה למהומה. שני עובדים הושיטו לכל סועד, בתורו, צלחת פלסטיק כחולה ובה ביצה קשה, מעט סרדינים ושתי פרוסות לחם שחור. בכוס אלומיניום יצקו תה בהיר מתוך סיר גדול.

לאחר שבני המשפחה קיבלו את מנותיהם, צעדו בזהירות לעבר שולחן שזה עתה התפנה אך לא מן השיירים והזוהמה שהותירו קודמיהם. האב נאנח וסביחה נותרה אילמת. פחדה להביט בעיני בעלה. מעולם לא התנסו בארוחה עם המון כה רב, ומעולם לא הושיטו יד כאביונים לקבל אוכל. זה היה מנהגם של קבצנים שדפקו על דלתות הבתים. שמעון, אב לבניו ואחיו, תמיד העניק ומעולם לא נזקק לחסד.

הוא כבש את עלבונו ואמר לאשתו בחריקת שן "יאלָּה, תקלפי את הביצה לזאטוט."

שלושת הילדים הבוגרים התנפלו על האוכל, אף שלא היה לטעמם. שמעון הביט במבוכה בצלחתו והברכה נתקעה בפיו. הלחם  והדגים הזעירים, היו זרים לו. מעולם לא ראה לחם כהה וספוגי חתוך לפרוסות, שכן בציעת הלחם עצמה סיפקה הנאה. גם את הדגיגים שהוצאו מחבית עץ לא יכל להכניס לפיו. הוא קילף את הביצה, בירך ואכל אותה לאט.

 כמה זמן נגזר עליהם לאכול כאן? שאל את עצמו והביט סביבו. הוא הבחין בבני עדתו שאכלו את מעטפת הפרוסות והותירו את הבצק שהתאים למַקוֹר של בעלי כנף. הוא נהג כמוהם ואף טבל את קליפת הלחם בתה שכבר היה קר.

בסיימו את ברכת המזון, נזכר שעליו לברר את גורל המזוודות. כבר שלושה ימים לא החליפו בגדים. ציווה על חִזְקֵאל להצטרף אליו והם ניגשו לעבר הסככה שכבר הכיר.  הפקיד חזר על מילת הקוד שאת מובנה הוא למד אתמול בלילה.

באותה שעה דמה המחנה לשוק הַשּוֹרגָּ'ה הצפוף והרועש במרכז בגדד. מאות אנשים נראו טרודים בענייני היום: לעמוד בתור לאוכל, להתרחץ במקלחת הציבורית, לכבס, להמתין למרפאה ועוד כהנה וכהנה. היו גם הולכי בטל, ששוטטו במחנה, חיפשו מכרים, או המתינו בשער לבואו של קרוב משפחה.

מאחורי כל העיסוקים ריחפה החידה הגורלית "לאן עוברים מפה?"

המשרד להכוונת העולים שתפקידו "לסדר" עולים לַמַּעֲבָּרות, היה סגור ומסוגר. העולים נעמדו בשני תורים מקבילים, אשר התקדמו לכיוון חלון קטן ומסורג שמאחוריו ישבו שני פקידים. שוטר התהלך ליד הנאספים לשמירה על הסדר. בהגיע העולה לחלון, רשם הפקיד את שמו כדי לוודא את נוכחותו במחנה, כי היו כאלו שנעלמו ללא הודעה. לאחר מכן הציעו לו "סידור" למעברה שנקבו בשמה. בד"כ נזקק הפונה לתרגום, אך איש לא היה יכל לפרש את  משמעות ההצעה.

בשעות הראשונות, נהגו הפקידים בסבלנות וסיפקו פרטים כלשהם, שלרוב לא הובנו, או לא זכו לאמון העולה. הלה הסתמך על שמועות ופרשנויות שהתרוצצו לאורך התור. ככל שנקפו השעות, איבדו הפקידים את סבלנותם, וגם הפונים שהמתינו בשמש הקופחת, נעשו קצרי רוח ואף אלימים. לא פעם התערב השוטר ונופף באלתו עד שהושלט סדר.

הגיע ערב שבת ושמעון לא ידע את נפשו. לא קידוש, לא בית כנסת. בעיראק, תחת מאות שנות השלטון העוסמאני וגם אחרי שהפכה למדינה עצמאית, כיבד השלטון את זכויות הפולחן של המיעוטים. עסקי יהודים לא נפתחו בשבת, בתי כנסת לא ניזוקו, וגויים התפרנסו ממתן שירותים חיוניים ביום השביעי. מה כאן? מי ישרת את היהודים במדינתם בשבת? תהה איך לא חשב על כך עד עכשיו. כמדי פעם, הוא ניסה להימלט מפני בעייה מיידית, אך זו לא הניחה לו. הוא הביט בשכניו לביתן, ולא הבחין בהכנות לקבלת פני המלכה. בני עמו נהיו בעיניו זרים ומנוכרים. מי יודע את נפשם? אולי הם מאלו שהצליחו להימלט מציפורני השטן הגדול? ומה לו כי ילין עליהם? ובכל זאת, דווקא השבת, שהיחד הוא מביטוייה הנעלים, יכלה לחבר בין דוברי השפות השונות כל כך.

הוא התייסר שאפילו בגדים להחלפה לא היו בידו. סערת נפשו הבריחה אותו מן הביתן, להפנות פניו מזרחה ולשאת תפילת יחיד, מצוות אנשים מלומדה.

מדי יום פנו שמעון ובנו למחסן המזוודות ושוב קיבלו תשובות שליליות. רק ביום השביעי הן הגיעו. הבן העמיס כל אחת בתורה על מריצה שהוביל לביתן המגורים. כך הם עשו שש פעמים. האם ערמה את הבגדים שהצטברו לכביסה, וביקשה מבנותיה להתלוות אליה למקלחת הציבורית. הדרך חזרה היתה קשה בהרבה בגלל כובדם של הכבסים הרטובים. במאמץ רב הצליחו למצוא חוטים לתלייה לייבוש. סביחה נבוכה כאשר פרשה לעיני כל את חלקי הבגדים שראוי להצניע.

יום אחד נפוצה שמועה מרעישה. אחד מצעירי המחנה שהגיע לחיפה מצא שם "אוכל משלנו," ואפילו לא יקר.

הידיעה פרשה כנפיה בין מאות העיראקים במחנה, ולכולם נזל הריר. פִּרצה בגדר המחנה איפשרה לעלות להר הכרמל, ומשם להגיע לעיר. מדובר בכדור צהבהב וגבשושי עשוי מבצק חומוס שהורתח בשמן עמוק, והפיץ ניחוח נעים לחיך המזרחי. זו היתה הקצפת, ואילו הדובדבן היה הפיתה. אמנם רחוקה בצורתה וטעמה מן הפיתה העיראקית, אך בהחלט מזכירה אותה. לא פלא שהתפתח שוק שנוהל ע'י "פורצי גדר" ששבו וטיפסו עד לחיפה וחזרו עם סלים של פלאפל ופיתות.

שמעון לא היה בגיל מתאים למבצע כזה, ועל כן השתחל מדי יום לתוך ההמון שהסתער על מובילי הפלאפל ורכש שתי מנות שאותם חלק עם בני משפחתו.

בהתקרב השבת השנייה החליט שמעון לעשות מעשה. הוא סבב בין בני העדה וקרא למניין. היוזמה הניבה כעשרים מתפללים. נמצא אוהל ריק, וילדים גייסו ספסלים. שמעון ערך קבלת שבת בציבור, ואפילו היה מי שהביא בקבוק יין לקידוש.

בשובו עם בנו לביתן, הבחינה אשתו בחיוך שעל פניו. הבן מיהר להודיע לה בגאווה על מה שבּאבּא עשה. הנה עשיתי זאת שוב, הרהר שמעון בסיפוק. גם למחרת, נערכה תפילת בוקר ושמעון קרא על פה את פרשת השבוע עם הטעמים המקובלים. מה שמח שהמזוודות כבר הגיעו ואיפשרו לו ללבוש בגדים נקיים ולהתעטף בטלית.

במהלך שלושת השבועות של שהותם במחנה, התחמם מזג האוויר והתלחלח בהדרגה. רק אחה"צ ציננו משבי רוח מן הים את הביתן הצפוף. מדי יום עזבו משפחות ובמקומם נכנסו חדשות. הנותרים החלו לאבד את הסבלנות, וכל שרצו הוא להשתחרר ממה שנראה בעיניהם כהסגר. לעומת הבוגרים, הילדים נהגו כבמחנה נופש. הסביבה היתה בטוחה לבנים ולבנות, והתאפשר להם לצאת בשבת אל חוף הים הקרוב. העולם השונה והאווירה החופשית סיקרנו אותם וחיש מהר נגמלו מן הפינוקים הרגילים.

ערב אחד התהלך שמעון באחד משבילי המחנה, והרהר במה שעובר על ילדיו. "אנו דור המידבר ורק ילדינו יזכו בתפארת הארץ המובטחת," שינן לעצמו בעצב. בגיל חמישים ושתיים, וללא מקצוע, מעטים סיכוייו לבנות חיים חדשים. כל החדש והשונה שמרתקים את ילדיו יושבים כמשקולת על צווארו. הוא התקשה להתנחם בעתיד הבטוח והמבטיח הממתין להם, שכן היה בטוח ששנות סבל רבות ממתינות לדורו.

לאותם הרהורים התווסף הפחד הבלתי מרפה מפני הבלתי נודע. כל יום הוא פוגש במשהו שונה ומפתיע, וזו הרי רק תחילת ההתחלה. שאלות כה רבות מציקות לו. האם הכסף שהצליח להבריח הגיע ליעדו? מה  שוויו כאן ומה ניתן לרכוש בו? מהם כללי המסחר הנהוגים בישראל? מעל כולם נושא המגורים ושנת הלימודים ההולכת וקרבה. עשרות שאלות ולאף אחת מהן לא מצא תשובה. הוא תלה תקוות באחיו שאול, שהגיע לישראל לפני יותר מעשור. על אף שהוא צעיר ממנו בשנים, הוא יזדקק לעצתו והדרכתו. כן, צריך להתרגל לפחיתת כבודו של הבכור. לרוע המזל לא ידע איך ליצור קשר איתו.

ומה יוריש לילדיו בהיעדר הנכסים שהותיר מאחור? מסורת יהודית? שירי אום כלתום? איך לשחד גויים? מכל מה שצבר, לא נותר בידו מה שירתק אותם. הם גם לא יזקפו לזכותו את החופש שנפל בחלקם בארץ חלב ודבש. הרי המדינה קמה בזכות אלו שהקריבו את גופם למענה. בהשוואה להם, קורבן הוריהם לא ייספר ולא יירשם. ואם אכן יסופר בו, מה ידמה ומה ישווה לסבלם של יהודי אירופה?

יותר מכל ייחל שילדיו יקיימו את מצוות "כבד את אביך ואת אימך," אך בחושיו הבריאים ידע שזה יהיה אחרת. על דורו שזכה להגיע לארץ המובטחת מוטל לחרוש ולטעת אך לא לטעום מן הפירות.

לאחר שלושה שבועות  הוצע לשמעון לעבור למקום קרוב לתַלָּבּיבּ, ועוד יותר קרוב לרמת גן, העיר העיראקית. עוד הוסיף הפקיד, כי המקום הוא חדש לחלוטין. הוא השתהה לחשוב עד כי הממתינים מאחור החלו לרטון. לא היה את מי לשאול על מקום שזה עתה הוקם, ועדיין לא צבר שמועות. אחד הממתינים לידו שמע את מה שהוצע לו, "פתח תקווה," ואמר: "שם המקום נשמע מבטיח".

הרהר שמעון בפירוש המילים והתלהב. "אם שם המקום מבטיח, אולי גם השם יעזור," אמר לעצמו ונרשם.

תוך יומיים נאספה קבוצת עולים במגרש הספורט, שם המתינה משאית. הציוד הועמס לנגד עיניהם על משאית נפרדת, והובטח שהן תיסענה צמודות זו לזו. בעוזבן את השער, הן פנו לכיוון ממנו הגיעו לשער העלייה. זה נראה בעיניהם כאילו היה זה לפני שנות דור.

 כאשר ראו את חוף הים מימינם, חשו הנוסעים כאילו יצאו מעבדות לחרות. בליבו, חש שמעון הקלה. ההחלטה היתה מאחוריו, אך מה היא מבשרת? זכר שייעץ לחברו "נִנְתַּכִּל עַלָא אַלָּה," ועכשיו תורו לסמוך על אלוהיו.

הר הכרמל השתפל במתינות ככל שהתקדמה המשאית, עד שהפך למישור ירוק של גנים ועצים. זכר מעיונו במקורות שארץ ישראל צחיחה, ותהה מנין המים שמשמרים את הירוק הבוהק בימים הארוכים והחמים של הקיץ. הדבר היה לפלא בעיניו. מה ליהודים ולעיסוק המפרֵך בחקלאות, ולהילחם בתהפוכות הטבע יומם ולילה? והנה לנגד עיניו, היהודים יכולים גם לו.

לפתע חש מאוים. תמיד בטח בתחבולות שבעזרתן ניצחה יהדות הגולה את עמי הארצות. ומה כאן? אם כולם חכמים ואנשי תחבולות, איך מתייצב האזרח מול השלטון?

נזכר בבנו שדחק בו לעלות, כי השתוקק להיתקל בשוטר יהודי. איזו תמימות. שכח ששוטר מוסלמי נבער ניתן לרַצות בעשרים פִלְסְ. ומה כאן? איך נחלצים משוטר יהודי משכיל או מפקיד מס הכנסה בעל דיפלומה? מיד בוש בעצמו ששוב עסק בפילוסופיה, בעוד שאינו יודע מה ממתין לו מעבר לפינה.

באותו רגע האטה המשאית את מהירותה ופנתה שמאלה לדרך עפר. מימין ומשמאל ניצבו מאות אוהלים בשורות ארוכות ומקבילות. לשמע רעש המנוע הגיח מן האוהלים קהל גדול של ילדים ומבוגרים. האחרונים לבושים כעניי בגדד והילדים יחפים ומלוכלכים.

  סביחה מילמלה "אַקְוָוה וַצְעַבּ לָא יִרְוִוי" (שימְנע מֵראות קשים יותר). שמעון היה דרוך, הקיף בעיניו את המראות. עוד שורה ועוד שורה של אוהלים. אף לא מבנה אחד. וצפוף, צפוף מאוד. עוד כמה מטרים ושתי המשאיות נעצרו באחת. הנהג פתח את דלת המשאית והניח סולם לירידת הנוסעים. אלו היו משותקים, ולא קמו מן הספסלים. זעם ניבט בעיני רבים וחלקם סינן קללות ממוענות לכתובות שונות: להורים שילדו אותם, לעיראקים שגירשו אותם ומעל כולם לבַּן גִּריוֹן והציונים שלו שמכרו הבטחות ללא כיסוי.

הנהג שהתנסה מדי יום במחזות דומים, המתין ל"מנהל" המעברה הכל יכול. ואכן הגיע איש גבוה בשנות הארבעים לחייו. שערו בהיר ועיניו כחולות. לידו עמד יוצא עיראק ששידל את בני עדתו לרדת. מנגד, אל מעט העולים מאירופה, פנה המנהל ישירות בשפתם והם נענו לו מיד. הדבר התפרש כאפליה שהגבירה את זעם הרוב.

מי יודע מה זימזם להם המנהל בשפת הווּזְווּז?

  שידוליו של בן עדתם, שהסביר בסבלנות את חוסר הברירה האכזרי, הובילו לקבלת הגזרה, והם החלו לרדת. לפתע שמע שמעון רעש חזק. נשא עיניו לשמיים וראה מטוס שזה עתה נחת ונע על מסלול סמוך. הוא שאל לפשר הדבר, והמתורגמן  ענה לו: "מה השאלה? אנו קרובים מאוד לשדה התעופה."

בעודו בוחן את הסביבה החדשה ודלותה המאיימת, חיפש שמעון הסבר לחידת "סיבוב הפרסה" שעשה משדה התעופה לשער העלייה  וחזרה בשלושה שבועות. הדבר הזכיר לו את דרך העקיפין בה הוביל גדול הנביאים את עמו לארץ המובטחת. "אין דבר חדש תחת השמש," הירהר בדברי קהלת. אותה העת ניצבה השמש במרום והלהיטה את רגבי הקרקע השחורה תחת רגליו.

  אב המשפחה זירז את חִסְקֵאל בנו לרוץ עם אחת המזוודות ולהתנחל באוהל חדש ו"שיהיה קרוב לכביש! שמעת?"

אהוד: אנחנו מצפים להמשך, וראוי ללמד את הפרק בבתי-הספר בישראל.

אגב, איך זה שאתה לא מזכיר בסיפורך את חטיפת ילדי עיראק, שבוודאי התרחשה באותן שנים בדיוק כמו שהתרחשה חטיפת ילדי תימן? הרי ילדי עיראק היו בהירים יותר וקלים יותר לחטיפה ולמכירה בידי האשכנזים המנוולים ששלטו אז בארץ ובראשם בן גוריון. בקרוב ודאי גם על כך יהיה בעיתון "הארץ". וגם יתברר שחטפו ילדי אתיופים ומכרו אותם לאימוץ בישראל ובארה"ב.

       * * *

אהוד בן עזר

יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ.

גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ. לְחַבְּקָם רָצְתָה

אֲבָל לֵילוֹת כְּמוֹ יָמִים הָיוּ עֵרִים פְּחָדֶיהָ. כָּל מִלָּה

עָצְרָה כְּהַר אֶת הִרְהוּרֶיהָ. כָּל גָּבִישׁ שִׂכְלִי נִתְקַע

בְּפֶרַח נָשִׁיּוּת שֶׁלָּהּ. כָּל דְּיוֹקָן עַצְמִי שֶׁלָּהּ

סָטַר לָהּ זָר לָהּ עַל פָּנֶיהָ. בְּחֵיקָהּ צָמְחָה כְּנָכְרִיָּה.

מִדַּעְתָּהּ צָנְחָה וְנִשְׁאֲרָה נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת.

אֶת שְׁבָרֶיהָ צָדָה בְּמִלִּים וּסְחַרְחֲרָה שָׁקְדָה עַל נִסּוּחֶיהָ

אַךְ רֵיק הָיָה לִבָּהּ מִבְּעָלֶיהָ. נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת

הִיא חִכְּתָה, לֵילוֹת חִכְּתָה, דּוֹרוֹת חִכְּתָה –

לִמְצֹא קוֹרֵא לְתַעֲרוֹבֶת הַגְּזָעִים שֶׁלִּכְסְנוּ פָּנֶיהָ

לְפִעְנוּחַ כְּתַב הַחַרְטֻמִּים הַדַּק בּוֹ נִצְטַיְּרוּ יָגוֹן שֶׁלָּהּ

עִם שְׂפַת צְחוֹקֶיהָ. כִּי בְּעֵינָיו יָפְתָה.

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. גַּם צִפּוֹר

מָצְאָה בַּיִת וְהִיא לֹא קֵן לֹא אֶפְרוֹחַ.

בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ. גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ.

לְחַבְּקָם רָצְתָה אֲבָל הַסִּיד בָּרַח מֵעַצְמוֹתֶיהָ.

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר.

נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת אֶת חַסְדוֹ.

פברואר 1973

יחף, יחף, בלילה לבדך

יָחֵף, יָחֵף, בַּלַּיְלָה לְבַדֵּךְ, שְׂרִידֵי רָצוֹן שֶׁלָּךְ

יוֹצְאִים מִדַּעְתֵּךְ. וְיָחֵף, יָחֵף, אֵינָם בָּאִים אֶל שׁוּם מַמָּשׁ

אֲשֶׁר יַחְפֹּן דִּמְעָה שֶׁלָּךְ וִיְנַשְּׁקֵךְ. יֹאמַר לָךְ:

אַתְּ פַּרְפַּר לִבֵּךְ. תָּמִיד מְחַכָּה. כְּנָפַיִךְ שְׁמוּטוֹת. סְחַרְחֲרָה.

מְאַבֶּדֶת רְגָעִים, שָׁעוֹת, מַגָּעִים, אֲבָל הַזְּמַן אֵינוֹ יָדִיד לָךְ

וּמְכַרְסֵם אוֹתָךְ. אַתְּ מַקְשִׁיבָה לִזְרִימָתוֹ בְּעַצְמוֹתַיִךְ: אֵיךְ מְתַעְתֵּעַ

בָּךְ, כְּרֶטֶט שֶׁל אָהוּב חוֹמֵק, כִּשְׁאֵרִית שֶׁל תַּעֲנוּג שֶׁלֹּא נָגַע בָּךְ,

וְאֵיךְ אוֹזֵל מִמֵּךְ. וְיָחֵף, יָחֵף, בּוֹגֵד גּוּפֵךְ בְּמֶמְשַׁלְתּוֹ, צוֹנֵן,

סַהֲרוּרִי, מִפְּנֵי שֶׁאַתְּ אֵינֵךְ אִתּוֹ. וְיָחֵף, יָחֵף, נוֹשְׁקוֹת

כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ אֶת רִצְפַּת כִּלְאֵךְ. חֻלְשָׁה שֶׁלָּךְ. בִּכְיֵךְ. פַּחַד מָוֶת

שֶׁל לֵילוֹת עַצֶּבֶת. וְיָחֵף, יָחֵף, אֲנִי שׁוֹמֵעַ, טִפְטוּף פְּסִיעוֹת שֶׁלָּךְ בַּחֲלוֹמִי.

אֲחוֹתִי שֶׁלִּי בָּרוּחַ, קוּמִי, בּוֹאִי, מַדּוּעַ נֶאֱלַמְתְּ דּוּמִיָּה, לָמָּה הֶחֱשֵׁית

מִטּוֹב וְשָׁחָה לְעָפָר נַפְשֵׁךְ, חַיְּכִי, חַיְּכִי, אַתְּ בַּת-שִׂיחִי הָעַתִּיקָה

הֲיִי רַכָּה עִמִּי וּבִי תִּתְפַּעֲנְחִי, הִתְנַעֲרִי מֵאֶפְרֵךְ, טִפְּשֹׁנֶת

וְיָחֵף, יָחֵף, בַּלַּיְלָה לְבַדֵּךְ, קִרְבִי אֵלַי, אֶלְחַשׁ בִּשְׂעָרֵךְ:

בָּגַר לִבִּי בְּיִסּוּרַיִךְ. כְּבָר עֵת לָךְ לֶאֱהֹב. לְמַעֲנִי. לְמַעֲנֵךְ.

פברואר 1973

לכבוד פסטיבל "המשוררים" הישראלי במטולה, שאליו מעולם לא הוזמנו – אנחנו מצרפים כאן שני שירים שלנו שפורסמו בספר השירים "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר", שירים 1965-1995, בהוצאת אסטרולוג 2005. נדמה לנו כי השניים שמים בכיס הקטן חלק ניכר מיצירות המשוררים ואנשי התקשורת המופיעים בפסטיבל החשוב הזה שאליו, כאמור, מעולם לא הוזמנו כי אנחנו לא נחשבים משורר עברי.

* * *

תקוה וינשטוק

פרינסס שואו /ישראל 2015

בימוי עידו הר, אנגלית ועברית. 78 דקות

סרט דוקומנטרי ישראלי, נוגה וגם מעודד, שספק אם יכול היה להיווצר לפני עידן הניו מדיה וחידושי האינטרנט של ימינו. סיפור סינדרלה מודרני, שיוצאים ממנו בהרגשה נעימה ואף בקורטוב גאווה על הכישרונות המגוונים שיש לנו בישראל.

סמנתה בת 38, שחורת עור, עובדת כמטפלת בבית חולים גריאטרי בלוס אנג'לס וחולמת להצליח כזמרת. היא בוחרת לעצמה שם במה נוצץ ואופטימי – "פרינסס שואו" (הופעת הנסיכה"). בינתיים חיה הפרינצסה בשכונת עוני ומעבירה הופעות א-קפלה ואחרות ברשת היוטיוב אבל איש אינו מתעניין בה. גם בתחרות "דה וויס" לא הצליחה. היא בודדה והיוטיוב הינו ידידה הטוב בו היא מספרת על קורותיה, תקוותיה ותסכוליה. הרשת הנה היומן המוסיקלי והאישי שלה.

אין ספור זמרות שאפתניות כמותה מצויות בעולמנו – ונותרות אלמוניות עד סוף ימיהן. אבל לסמנתה מונטגומרי שיחקו הכישרון ולא פחות מכן יד המקרה והמזל. ביבשת אחרת, בקיבוץ צאלים בדרום ישראל, חי יקותיאל אופיר, המכונה קותימן וכן קותי, מוסיקאי ומפיק יליד 1982 שגדל בזכרון יעקב ועזב את לימודיו בתיכון לטובת המוסיקה. קותימן, בעל פרס אק"ום, כבר נודע בעולם במוסיקה החדשנית שלו. הוא מלקט סרטוני מוזיקה מכל פינות היוטיב, גם כאלה המופיעים בפינות נידחות, גם של חובבנים. בעזרת התזמורת שלו "קותימן אורקסטרה" הוא "מבשל" מהם יצירות מוסיקליות ברוח פאנק ואפרוביט ומעלה אותן מחדש ביוטיוב והכול יכולים להופכן ליצירות משלהם. קותימן אינו מבקש את רשותם של היוצרים. להשקפתו – שיש מתנגדים לה – יצירות המופיעות ברשתות כלליות צריכות להינתן באופן חופשי לכל מי שחפץ לעשות מהן מיקס יצירתי חדש.

ביצועיה של סמנתה נראים מאוד לקותימן. בלי שהזמרת תדע הוא עוטף את ביצועיה במעטה מוסיקלי, ועם האנסמבל המוסיקלי שהקים באולפנו בקיבוץ, מצמיח ליצירותיה כנפיים. הן מתחילות לזכות במאזינים על גבי מאזינים ברחבי תבל, מיספרם כבר מגיע למיליון, וסמנתה הופכת מאלמונית ל"כוכב" בינלאומי. הפרינסס של ימינו אינה נישאת לפרינס בן מלך, כמו הסינדרלות של פעם, אך היא משיגה את הפרינס בו חשקה: מופע מוזיקלי בינלאומי.

גם קותימן וגם סמנתה אינם יודעים כי בישראל יש אמן שמתעניין מאוד בקשר המוסיקלי שביניהם. למעלה משנה עקב הבמאי עידו הר בסבלנות אחרי הזמרת מניו אורלינס והמוסיקאי מצאלים, ומשהבשילה הפרשה הוא עשה עליה, כמעט לבדו, את הסרט "פרינסס שואו". עידו הר הוא במאי צעיר יליד זכרון יעקב, המתמחה בעיקר בסרטים תיעודיים. (ביניהם "מלון 9 כוכבים". "סבא סיביר"). סרטו "ימי גיוס" נמכר להפצה בארה"ב. "פרינסס שואו" כבר זכה לשבח לסרט תיעודי בפסטיבל הקולנוע בירושלים 2015.

הסרט הוא סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור. גיבוריו הם סמנתה וקותימן המשחקים את עצמם כיאה לסרט דוקומנטרי. הופעתה של סמנתה אינה מוסיקלית בלבד. היא מתגלה כשחקנית מלידה, אבל גם מי שאינו מתעניין במיוחד במוסיקה יתרגש ממנו. כבר לא צעירה ביותר, לאו דוקא יפה, עם גשר על השיניים, סמנתה כובשת לבבות במשחקה הטבעי ובחום העולה ממנה. מרגע הצפייה הראשון רוצים הצופים שאכן תצליח. מגיע לאישיותה. הסרט מסתיים בביקורה של סמנתה בארץ והופעתה בהיכל התרבות של תל אביב.

"פרינסס שואו" הופק עבור "יס דוקו" בידי לימור עצמו. הופעת הבכורה של הסרט התקיימה בסינמטק הירושלמי ביום השנה למותה של מייסדת הסינמטק, ליה ואן ליר, בנוכחות הזמרת. עתה הוא מוקרן בהקרנה מסחרית ברחבי הארץ. (בתל אביב – בסינמטק ובבית ציוני אמריקה).

גם סרט מעולה, כמו סמנתה, כמו להבדיל באלף הבדלות אפילו ספר תורה שבהיכל, צריך מזל. נקוה ש"פרינסס שואו" יזכה למזל ויישאר זמן רב על האקרנים, אך כדאי להזדרז לצפות בו.

* * *

דורון גיסין

העשבים השוטים של ילדותי

פתח-תקווה של ילדותי [שנות ה-40 של המאה ה-20] עדיין נראתה יותר מושבה מאשר עיר. רוב הבתים היו חד-קומתיים, חצרות שתוחמו על ידי צמחייה, ולמרות שגרנו במרחק קצר ממרכז המושבה, עדיין רוב שכניי הקפידו לטפח גינות ירק, עצי פרי, ומשק חי – תרנגולות, ברווזים, אווזים וצאן. רוב התוצרת היתה מיועדת לתצרוכת ביתית. שכנים החליפו ביניהם עודפי גידול, והווי הבית היה סובב בין ערוגות הירק, הטיפול בבעלי-החיים, וכמובן שפקדנו בנאמנות את בית-הספר בו ניסו חבורת מחנכים אגדתיים להקנות לנו דעת למרות שכילדים, הראשים היו במקומות אחרים.

גדלנו בסדר יום שכמעט לא היה בו זמן לבטלה, ואם תשאלו מתי שיחקנו? הרי לכך נועדו ההפסקות בין השיעורים, ושעת הצהריים, עד הגיענו הביתה. חיינו חיים מאושרים כי לא ידענו אחרת.

החל מגיל צעיר ידעתי כי מוטלת עליי אחריות לעזור כמיטב יכולתי להוריי, ואחר ארוחת הצהריים מיהרתי לשבת ולהכין את שיעורי הבית, [בשיטת ה-אנ.דנ.דינו] – שאלה כן ושאלה לא, ואם אפשר לדחות למחר – למה להכין היום? ואז הקפידה אימי שאחליף את בגדיי ואלבש את מה שהוגדר אז – "שפיל הויְזן" כלומר בגדי עבודה אותם ניתן להכתים וללכלך.

והנה אני בא בשערי הגינה הגדולה ומה רבה העבודה. כאן נפרצה תעלת ההשקייה, כאן החלו לצמוח עשבי בר, ופה ממתינה המריצה לעמוס עליה עשב ירוק ועסיסי למאכל חיות המשק. ובפינה ממתין לו ברז הנחושת מחובר לצינור השקיה להגיר את מימיו לעבר הצמחים. לא ראיתי בכך עונש או עבודה קשה, מאחר שבדמיוני שיחקתי ב"מלחמה". המלחמה בעשבי הבר המאיימים לכבוש כל חלקה טובה ולמנוע ממני ומבני משפחתי את תנובת הגינה.

ומה רבים היו אויביי ומה ארוך ומתמשך היה המאבק בהם. כל אחד בתורו, כל אחד בעונתו, כל אחד והדרך בה יש להדבירו. עד מהרה פיתחתי שיטה איך להתגבר על עשבי הבר בגינה. מן החוץ כלפי פנים. חמוש במעדר חרמש וקלשון, מכסחת ומתחח תלת-שיני, כל אחד מהם וייעודו במאבק. נהגתי בם מנהג איפה-ואיפה וראשית לכל דאגתי למלא את המריצה שנועדה לעשבי המאכל של בעלי החי.

ראש וראשון לעשבים הרעים הרי היא היבלית המצויה שנודעה יותר בשמה הערבי – ה"אינג'יל". צמח זה, ממשפחת הדגניים, שמינים ממנו הם החיטה, השעורה, הדשאים למיניהם, בגינה הוא פגע רע ואין די בקיצוצו סמוך לפני האדמה. סודו טמון בעומק הקרקע בצורת גבעול מעובה מתפצל בעל פרקים שכל אחד מהם יכול להצמיח עלים וגבעולים חדשים. ואם גם תתמיד להפוך ולתחח את הרגבים, כל עוד לא מוללת את הרגב ושלפת מתוכו את השורש הטמון בו, גם אז החצוף הזה מרים ראש כאומר הנני כאן. זהו מעדן שהעיזים היו לוחכות בכל פה יען כי הגבעולים המעובים מכילים מזון רב שהופך בתהליך העלאת הגירה למתוק ועסיסי.

אחיו לצרה הוא גומא הפקעים, או בשמו הערבי – "סעידה". קיצצת בו בערב וכבר למחרתו מציץ עלה ואומר – בוקר טוב. עשב זה עדיף לתלוש אחד אחד, רצוי עם חלק הגבעול הלבן הטמון בקרקע, באשר את פקעות שורשיו, שצבעם כצבע האדמה, לא תוכל להשמיד גם אם עין נץ לך. הוצאת הגבעול ממעבה האדמה מעניקה לך כמה ימים של חסד. גיליתי שאם אני מרווה את הקרקע במים, עבודתי נעשית קלה יותר. משקיע את ידי עד למרפקים ומחליק את האצבעות לאורך הגבעול ואז במשיכה אחת יוצא לו הצמח מן האדמה.

מה רבו העשבים למיניהם ולכל אחד מהם מטרה – להשתלט על הערוגה ולמנוע מצמחי הגינה להתפתח ולעלות. אין שם להם ואין תואר ורק אחת דתם להיעקר ולהפוך למזון טרי לחיות המשק.

ומי זה עולה ופורח ליד החלקה אם לא הזיפן המצוי ששמו הערבי –לוזקה ונשמע כמו קללה. ואת קללתו חשנו אנו הילדים כל יום עת היה חוזר אבא מעבודתו, כשהוא לבוש באופנת אותם ימים – גרבי צמר ארוכות עד מתחת לברכיים, שמלאו בשיבוליו של אותו צמח. ואנו באצבעותינו הקטנות תלשנו את המלענים הדביקים מתוך סיבי הגרב, כי אחרת לא היה אפשר  להוציאם, והכביסה רק גרמה להם להתחפר בעמקי הבד. אז מה אם מגרדות הידיים וריחה של הגרב המיוזעת אינו בדיוק "פרפום פריזאי", זה חלק מתפקידי הילדים ואין לשאול למה.

לא רחוק משולי השדה עולה ומגביה השבטבט, צמח שאחיזתו בקרקע איתנה וגבעוליו נושאי עלים זעירים לכל אורכם. כשמו כן הוא – הגבעולים נדמים לשבטים, והרי בידך שוט או פרגול להניס חרגולים, נמלים, לטאות ופרפרים, ושריקת השבטים ממלאת את האוויר. אך עיקרו של עניין הוא קשיחותו של הגבעול, שמחזיק מעמד גם לאחר שימוש רב. צמח זה אחת דתו למות באחת ממיתות "בית-דין", דהיינו בשריפה יען כי בעלי החיים אינם חפצים בו למאכל.

עם עליית מייסדי פתח-תקווה, בעומדם על הגבעה, נדמתה אדמת הסביבה כפורייה וכירוקה. ולא העלו על דעתם כי מלחמה של ממש תתנהל על כיבושה והפיכתה לקרקע פורייה באמת, אחרי אלפיים שנות גלות והזנחה. כתמי הירק שכיסו את האדמה מאופק לאופק היו של עשבי בר רעים עקשניים וקשים להשמדה.

שני צמחים עיקריים פשטו במרחב – הינבוט וחילף החולות. לאחר ניסיונות עקרים להיפטר מן הפגעים האלה, אימצו את השיטה הערבית של עבודת ה"באחאר", שעיקרה חפירת תעלה ותיחוח האדמה ובעבודה ידנית להוציא ולהשמיד כל עשב ושיח שנתקלו בו. עומקה של החפירה היה כמטר אחד ובהדרגה כורסמה גדה אחת של התעלה תוך סינון האדמה. היתה זו עבודת פרך של ממש, שנטלו בה כתף ליד כתף יהודים וערבים כאחד.

הצמח העיקרי שהושמד כך היה חילף החולות, לא לשווא זכה בשמו הסימפטי, באשר שולי עליו היו חדים כסכינו של מוהל –החלף, או בשמו הערבי – חילפה. זקני הזקנים נשאו את צלקות החתכים על זרועם וידיהם והיו להם כתעודת כבוד. ואם תשאלו – "מה לכם העבודה הזו"? – התשובה במבנהו של הצמח, שרובו מסתתר בקרקע בצורת קנה שורש מעובה עשוי פרקים/פרקים, וכל פרק יכול לגדל ציצת שורשים וגבעול. והוא אכן עושה זאת ויוצר כיכרות ששום צמח אחר אינו יכול לגדול בהם. אם עדיין חיים זקני החלוצים בינינו שאלו את פיהם ותשמעו אגדות והגדות על עבודת הבאחאר.

הצמח השני שמלחמת חורמה היתה בו הוא הינבוט. הינבוט הינו למעשה עץ, שורשיו מעמיקים חדור אל מעבה האדמה ועם בוא האביב עולים אל פני הקרקע אלפי גבעולים מכוסי עלים וקוצים שנלחמים אחד בשני על מנת לפרוח ולגדול לשיחים שאין רגל אדם או בהמה יכולות לעבור דרכם מבלי להיפגע. אין תואר והדר לו, ופירותיו שהבשילו נעשים שחורים ונראים כמו תפיחות מעוותות. בחלק מהן מצאו נמלים מחסה והקימו קן ורק הוסיפו את עקיצותיהן לפגעי הצמח עצמו. הינבוט שונא צל וגדל רק בשמש מלאה, ועם הזמן נעלם מן המטעים והכרמים וגדל רק בשוליים.

[אהוד: התמונה שאתה מתאר אינה מתאימה לזו של סבי, הוא סבא-רבא שלך, יהודה ראב. בספר זיכרונותיו "התלם הראשון" הוא מתאר שממה – ולא אדמה פורייה וירוקה. אולי זה היה רק על גדות הירקון].

ונשוב אל הגינה הביתית, שם ממתינים לנו עשבים רעים נוספים, כמו שני מיני סרפד. האחד גרוע ממשנהו – סרפד העלים הצורב וסרפד הכדורים. וכמו שנאמר במקורותינו – "זה נבלה וזה טריפה". לא אחת היתה אימא צריכה למרוח על עקיצותיהם של הסרפדים משחה מרגיעה, כי אחרת היינו מגרדים את עורנו עד זוב דם. אך דע-עקא, מיני העופות הגדלים בלולים אהבו את הסרפדים, ואלה גם היו לאחד ממיני העשבים שהיקנו לחלמוני הביצים את צבעם הכתום העמוק שכה אהוב על מי שתיאבונו הוא בעיקר בעיניו.

ומי זה עולה מן הקרקע ומתחפש לצמח נוי אך בן-עוולה הוא שפגיעתו רעה והוא מגיח פתאום ועד שהשגחת בו כבר הספיקו שורשיו חדור עמוק והיאחז באדמה? זה צמח הלנטנה,  שגבעוליו מכוסי קוצים קצרים קשים וחדים. פורח בשלל צבעים בגווני צהוב כתום ולאחר מכן מתנאה בפירות היוצרים כדורון מורכב מכמה עשרות פירות. צבע ירוק מבריק להם ונחשבים לרעילים. אך עם הבשלתם הופך צבעם שחור, הרעל נעלם וציפורי הגן חוגגות. משם לנביטת הצמח במקומות מפתיעים הדרך קצרה. את הלנטנה חייבים לעקור עם שורשיו אחרת לא עוברת תקופה ארוכה והוא מרים ראשו שנית.

איני חושב שישנו ילד שלא מכיר את צמח מקור החסידה הן בגרסתו הקטנה והן בזו הגדולה. גם הפרגים האדומים, שהמוהל הצהוב שלהם הוא כתם שאינו יורד מן הבגדים. וכך גם את מיני הזמזומית ואת גבעולי שיבולת-השועל. לעיתים הותרתי כמה מהם שיצמחו ויעלו, כי את גבעוליהם החלולים הייתי לא אחת הופך במעיכה קלה לכלי נגינה, מעין חליל רועים רב-קני. וכך היתה זו לא רק עבודה קשה ובלתי נגמרת אלא גם שעשוע מזדמן שמילא את שעות אחר הצהריים שלנו, הילדים שגדלו בפתח-תקווה של שנות ילדותי.

פתח-תקווה, מאי, 2016.

מקורות:

אתר האינטרנט "צמח השדה"

ויקיפדיה

זיכרון וידע אישי.

* * *

על "כרמל" 18

לאהוד שלום, אני פונה אליך כ"ראש מערכת כרמל". אודה לך מאוד אם תוכל לפרסם ב"חדשות בן עזר" את הדברים הבאים.

ד"ר דוד אדלר

בסוף מאי 2016 יצא לאור כתב העת לשירה "כרמל" 18 בעריכת שלמה לאופר. כתב העת הירושלמי שהתחיל להופיע בשנת 2000 כולל הפעם שירים של עשרים וחמישה משוררים ישראלים ידועים ולא ידועים, ובכללם מי שמפרסמים שירי ביכורים. החוברת יוצאת לאור בסימן פטירתו של ישראל אלירז, אשר כתב העת שימש לו אכסניה מסבירת פנים במשך כל שש-עשרה שנות קיומו וגם כאן הוא מיוצג בקטע מ"מתוך עניין לא גמור".

הצייר, התחריטאי והמשורר אסף בן מנחם, המתגורר בהולנד, מופיע כאן במחזור שירים  מפתיע ושמו "קיצור תולדות", הישג המסמן פריצת דרך בסגנונו, לצדם של רפי וייכרט, רמי סערי, יהודה ליבס, נתן וסרמן, חוה פנחס כהן, סבינה מסג, טל ניצן, אורית מיטל, דוד אדלר ושלמה לאופר. בין הפנים החדשות ב"כרמל" עליזה קיי, בטסי רוזנברג, נועה גורן, דיתי רונן, אלכס בן ארי וסיגל בן יאיר. 

בתחום התרגום מופיע המשורר הרוסי הגדול ניקולאי גומיליוב בתרגומו של פטר קריקסונוב, המתרגם מרוסית, שהוא אחד מעמודי התווך של כתב העת מתחילתו. על דפי "כרמל" ערך פטר קריקסונוב לקורא הישראלי היכרות מעמיקה עם המשורר הגדול מנדלשטם. דוד וינפלד מתרגם ב"כרמל" 18 את אדם זגייבסקי הפולני. משורר אחר שגם בו יש משום חידוש בעבור הקהל הישראלי הוא א.א. קמינגס האמריקני, הידוע כקשה לתרגום, בתרגומו של העורך, שלמה לאופר. רמי סערי מתרגם את המשוררת הפינית הגדולה סירקה טורקה, ודורית ויסמן, המשוררת שהופיעה בעבר ב"כרמל" עם שיריה שלה, מתרגמת הפעם את צ'ארלס בוקובסקי האמריקני.

בתחום הפרוזה מופיע עמוס גורן בסיפור קצר ומפתיע ושמו "אחרון  ניצולי השואה", סיפור  בלי דמעות, אפילו מחוייך, אך משסיימת לקרוא אותו אתה מבין שקיבלת אגרוף  בבטן. עדנה דליות מופיעה עם  קטעים מספר בכתובים ושמו "יציאה מהשקט", כשברקע הסיפור משפחה שהתגוררה בעבר באריזונה.

גם העורך, שלמה לאופר, מביא קטע פרוזה ושמו "אנתרופוסופיה, סיפור עם פורטרטים". כאן יש חידוש צורני: הסיפור הוא סיפורו של פרופסור לפיסיקה ולהיסטוריה עתיקה הנשוי לאישה יפה ומלנכולית מקייב, לובלינקה שמה. סביב הסיפור המרכזי משובצים אוטו-פורטרט, פורטרט –  האל של לוינס, פורטרט – הבודד ומעין אפילוג.

אשר למאמרים – לרחל רוזנר מאמר שיטתי ומנומק היטב ושמו "שימוש בטקסטים לא ספרותיים בשירה". דוד אדלר כתב מאמר פרוגרמטי ופולמוסי מקיף שכותרתו: "איך קרה שרועי חסן עלה כה למעלה כשהשירה נמצאת כה למטה," המורכב למעשה משני חלקים החלק הראשון בוחן את מצב השירה במקומותינו, כשרועי חסן משמש כמקרה בוחן, והשני משרטט בפירוט את "מפת השירה" הבועתית והמבוזרת שהיוותה מצע נוח ש"תופעת חסן" תתרחש ואפילו תתעצם. 

את החוברת נועל קטע שירי ושמו "סוף דבר" מאת המשורר גדי פישמן, היושב בשיקגו. זהו קטע שירי המעוצב בצורת כד. המסורת של שירה גרפית מוכרת אך מעט בישראל. הקהל בעולם האנגלו-סקסי מכיר אותה מכתבי לואיס קרול, קמינגס ואחרים.

 האמנית  המלווה את "כרמל" 18 היא המשוררת הירושלמית חדוה הרכבי, שבעבר פירסמה ב"כרמל" משיריה. על שער החוברת מופיע ציור מים שלה ובתוך החוברת מופיעות כמה עבודות של  פחם עם מים על נייר או על קרטון.

עם פרסומו של כתב העת "כרמל" ,18 מציין עורכו, המשורר והסופר הירושלמי שלמה לאופר, חמישים שנה לפעילותו הספרותית. הוא פירסם שבעה ספרי שירה ושני רומנים: "הראשידה" ו"כפר הטווסים". שלמה לאופר ערך תוכניות ספרות רבות בעבודתו ברשות השידור.

[דבר המפרסם]

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ישראל זמיר

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

פרק י"ב: הקרב על זרעין ו"דרך-בורמה"

ב-9 ביולי הסתיימה ההפוגה הראשונה, וכעבור שבוע התחדשו הקרבות. הגדוד יצא לכבוש את נצרת, והפיקוד על זרעין [על מקומו קם קיבוץ יזרעאל] עבר לגדוד 14. שתי חוליות מהפלוגה "המסייעת" של גדוד 13 נשארו בזרעין, לתיגבור מערך ההגנה, ובין הנשארים: שאוליק, דשיק, ממיק ואני. הפעלנו מכונת-ירייה "הוצ'קס", המוזנת על-ידי מסרקות בנות 25 כדורים כל אחת. לא היה פנאי ללמוד את רזיה וקרביה; בקושי ידענו כיצד מפרקים אותה.

ההפוגה הראשונה נוצלה להכנת עמדות-ירי ולהעמקת תעלה רחבה, שנועדה למנוע מהטנקים לגלוש לעמק-יזרעאל. מאות קיבוצניקים ומושבניקים גוייסו לעבודה. העיראקים לא השלימו עם כיבוש זרעין והמשיכו להפגיז את הכפר.

באחד הימים ישב שאוליק סלומניצקי מ"אורן" על אבן לבנה מרובעת, ליד קיר אחד הבתים, ובצהריים נשלח יחד עם דשיק שוהם אל מטבח-הפלוגה, להביא אוכל. מרחוק הבחין שאוליק באיצקו המ"פ, שהתיישב במקומו על אותה אבן לבנה. לפתע נשמעה שריקת פגז והכול השתטחו על הארץ. הפגז נפל סמוך לאבן הלבנה ואיצקו נפצע בחזהו ובבטנו.

חשתי אליו ולתדהמתי גיליתי קרע בבטנו, מעיים שנשפכו החוצה, ומיהרתי להחזירם פנימה, כשאני חוסם בידי את החור הפעור. איצקו התקשה לנשום, רסיס פגע בריאותיו. עד מהרה הובא ג'יפ, שהחישו לבית-חולים עפולה, כשאני יושב לידו וכף-ידי בבטנו, חוסמת את החור הפעור. כך הגענו אל שולחן הניתוחים, והרופא בחדר-הניתוחים זועזע, כשראה את כף-ידי בבטנו, ומלמל בתדהמה:

"אין כל ביטחון שיחיה – אך אם כן – יהיה זה אולי גם בזכותך!"

ב-19 ליולי בשבע בערב עמדה להתחיל ההפוגה השנייה. העיראקים ביקשו לשפר עמדות לפני כניסת ההפוגה לתוקפה, ובשעות הבוקר נראו ארבעה משוריינים עיראקיים דוהרים לעבר הכפר, ממטירים אש, שהיתה מלווה בהפגזת תותחים ובהפצצות מן האוויר. השריון העיראקי שעט קדימה, ובחיפויו נעה מחלקה של חיל-רגלים עיראקי, והתפרסה בתוך שדה תירס סמוך לכפר. החיילים התקדמו בקפיצות-קרב, וכמה מהם הגיעו לתעלה, קפצו לתוכה וקרב פנים-אל-פנים התחולל.

צוות אחד של מכונת-ירייה "הוצ'קס" כלל את: שאוליק, ממיק וחייל נוסף. אש כבדה ניתכה על עמדת ה"הוצ'קס", לא ניתן היה להשיב אש, והם קיבלו פקודה לעבור לעמדה חלופית. הם קיפלו את תלת-הרגל ופתחו בריצה. בדרכם הצטרף אליהם אחד החפרים, יעקב איתן, שלקח משאוליק שני ארגזי-תחמושת. הם חצו את הכפר ממערב למזרח, עלו על גבעה קטנה וחשופה, ושאוליק נטל את הפיקוד. הוא יִצב את המכונה ורוקן שתי מסרקות כדורים על אחד מארבעת המשוריינים. נהג המשוריין נבהל מעצמת האש שהלמה בפלדה, עצר את המשוריין בבת-אחת, הסתובב ופתח במנוסה.

שאוליק הסיט את קנה ה"הוצ'קס" לעבר המשוריין השני, שצרור אחד שיכנעו לסגת. יתר המשוריינים שעטו בעקבות השניים הראשונים. מחלקת חיל הרגלים העיראקית נוכחה לפתע לדעת כי כוח החיפוי שלה נסוג, והחיילים קמו על רגליהם ונסו כל עוד רוחם בם.

צוות שני של מכונת-ירייה, ובראשו בנארי, הוצב על גג של בית וכוּון למערב. הם ירו כל העת אש בודדת, כדי שהשריון העיראקי לא יֵדע כי נשק אוטומטי מוצב שם. וכשהגיעו המשוריינים לטווח של שלוש מאות מטר – ניתנה הפקודה לעבור לצרורות. בנארי העביר את הידית מ"בודדת" ל"שוטפת", לחץ על ההדק – אך מכונת-הירייה דממה. מה קרה? מעצור? מעולם לא לימדו אותם כראוי את רזי ה"הוצ'קס" – מכונת-ירייה צרפתית מראשית המאה, שזכתה לכינוי הגנאי: "הקולוניאלית". איך מתגברים על מעצור? עצם השתייכותם ל"מסייעת" חייבה שיידעו מה עושים. המשורינים המשיכו להתקדם וה"הוצ'קס" נותרה התקווה האחרונה. בנארי ניסה כל שידע, אך לשווא.

"מסייעת אש! מסייעת אש!" נשמעו צעקות מכל עבר, והמכונה דממה כאבן. המשורינים הגיעו לשפת התעלה והחלו בזחליהם לסתום אותה, כדי לסלול דרך לכיבוש עמק-יזרעאל. הכול הונח על כתפיו של בנארי, שברגע של יאוש פרץ בבכי, הרים אבן ובכל כוחו הנחית על מנגנון המכונה, וראה פלא: המכונה התעשתה ופתחה בצרורות. המשוריינים עצרו בבהלה, הסתובבו ונסוגו.

"חזרנו לתקופת האבן!" מלמל בנארי, חציו בוכה וחציו צוחק.

*

שנים רבות לאחר מכן סיפר יעקב איתן, מוותיקי בית-אלפא, זיכרונות מאותו קרב:

"יזרעאל עוד היתה זרעין, וגוייסנו בין-לילה כדי לבלום את הצבא העיראקי ולהציל את העמק. היה ברור שאם לא נבלום את העיראקים – זהו סוף החלום הציוני. כל הלילה חפרנו כמטורפים. מרחוק ראינו משוריינים משלחים פגזי "סיקס-פאונדר" (שש ליטראות), ועשן עלה מן הכפר. הייתי בעמדה יחד עם שני חפרים מבית-אלפא, זלמן לב ופישל טוכמן, ואחד הפגזים פגע פגיעה בעמדה, שלמזלנו עזבנו לפני רגע. ממיק הופיע לוודא שנותרנו בחיים. המשוריינים נעו לעבר התעלה והגיעו למרחק של זריקת אבן. מכונת-ירייה "הוצ'קס" נתקעה, וכולם צרחו: 'מסייעת אש! מסייעת אש!' – הטנקים החלו למעוך את התעלה בשרשרותיהם כדי לרדת לעמק-יזרעאל. לפתע התעוררה ה'הוצ'קס' מתרדמתה, פתחה בצרורות, והמשוריינים נסוגו בבהלה. שאגנו משמחה.

"פתאום חלפו לידינו בריצה שאוליק, ממיק ועוד חייל, כשהם סוחבים מכונת-ירייה, חצובה וארגזי תחמושת. בלי לשאול את זלמן לב, שהיה מפקד העמדה, הוצאתי משאוליק שני ארגזי תחמושת ורצתי אחרי הצוות. מיניתי עצמי כמספר ארבע של צוות מכונת-הירייה. האמנתי שאהיה להם לעזר. עברנו ליד בית-ספר, שהיה מטה הגדוד, ליד בית ששם רוכזו פצועים, עלינו על גבעה ושאוליק הידק בקור-רוח את המכונה לחצובה, ייצב אותה וסחט מסרקה שלימה על המשוריין הקרוב, וזה נמלט בעור זחליליו. אחריו נסו יתר המשוריינים.

"נאמר לנו, כי תגבורת הגיעה מאחת השכונות הדרומיות של תל-אביב. פגז נפל לא רחוק מהם והתגבורת לפתע 'נעלמה'. הם גילו מערה בשיפולי הרכס ונדחסו לתוכה. צבי יסני (בהיר) מניר-דויד, שהיה מפקד הגזרה מטעם הנפה, החל לחפש אחריהם, אך לשווא. לפתע שמע לחישות, וכשהגיע למערה, שלף אקדח ופקד עליהם לצאת. הם יצאו עם ידיים מורמות! בטוחים שנפלו בשבי.

"כן, גם זה קרה בקרב זרעין... ולימים, בהיותי פלח," סיים יעקב איתן, "שבתי לזרעין כדי לחרוש את שטחי לג'ון (כיום ישובי התענך), והתלמים שפתחנו היו ארוכים מאוד: מזרעין ועד מוקיבלה. וביושבי על הטרקטור, לא אחת שבתי אל זרעין, לקרב שבו השתתפתי כחייל מספר ארבע של צוות מכונת-ירייה..."

*

עברנו לבית-שאן וקיבלנו חופשת-שבת. החבר'ה נסעו לקיבוץ ואני החלטתי לעלות לירושלים, לבקר אצל אימי ולראות את נעמה. לשם כך נדרשתי לאישור כדי להצטרף לאחת השיירות הצבאיות, שעשו דרכן ב"דרך-בורמה", שאך זה התפרסם דבר קיומה.

 הגעתי לתל-אביב, ל"ריכוז-רכב", ברחוב עליה שבדרום העיר, שם התארגנו השיירות. סמל מטעם קצין-העיר קרא את האישור והורה לי לעלות על אחת המשאיות. בראש השיירה נסע משוריין, אחריו טנדר ועליו חייל חבוש כובע פלדה, והוא לפת מרגמה בשתי ידיו.

מישהו עלה על המשאית, פרש מפות והחל להסביר את מסלולה של "דרך-בורמה". נמוך-קומה, מוצק ולו זקן תיש. דיבר בקול בוטח. טען שהוא נהג משאית במקצועו וגיאוגרף בתחביבו. לדבריו, ירושלים היא עיר מבונאמת להלכה, והדרך שנסללה הפרה למעשה את החלטות האו"ם. "אך למי זה איכפת?" חייך והניף את ידו.

השיירה עצרה ליד חולדה, ופלמ"חניקים בכובעי גרב, כאפיות לצוואריהם וסטנים על כתפיהם, הצטרפו וחילקו הוראות. לאחר שחלפנו על פני דיר-מוחסין, עצרנו, וקצין בסנדלים הזהיר את הנוסעים להישמע להוראות במקרה שתיפתח אש. פניתי אליו ואמרתי שאני חייל קרבי ושאלתי אם אוכל לקבל נשק ולהשתלב במערך ההגנה. הוא שאל לשם חטיבתי וכששמע "גולני" עיקם את פרצופו והסביר לי כי רק פלמ"חניקים רשאים לשאת נשק בגיזרה זו.

מלווה שיירות עלתה, לבשה חצאית שחורה, חולצת חאקי, מעל לכיסה השמאלי התנוסס סמל הפלמ"ח, וכאפייה עטפה את צווארה. סיפרה ששמה אהובה והיא מלווה שיירות "עוד מהימים שהבריטים היו בארץ." היא שלפה מתרמיל-צד חלקי סטן משומנים, עטופים בגופייה אפורה, ובמיומנות ובמהירות הרכיבה את הסטן המפורק. התפעלתי מיופיה ומזריזות אצבעותיה הדקיקות.

"הנשק היה תמיד בתרמיל-צד?" שאלתי.

חייכה והסבירה, כי עד לעזיבת האנגלים את הארץ הנשק הוחבא ב... תחתוניה, וכאשר בשעת החיפושים היו ברכיה צמודות, והבריטים – ג'נטלמנים מושלמים – לא העזו לפשוק את ברכיה.

שאלתי אם היא חושבת שיהיה צורך להשתמש בנשק. למיטב הערכתה, הליגיונרים כמעט שאינם יורים. לפעמים איזה פגז בודד או צרור נשלחים מכיוון לטרון.

ביקשתי לדעת אם היא מכירה את גברוש מבית-אלפא.

"מי לא מכיר אותו? בחור עלא-כיפק, חבוב אלף!" לדבריה, בתחילת הסלילה קראו ל"דרך-בורמה" – "דרך-גברושים".

שיירת המשאיות פנתה מזרחה, לדרך עפר, וליד בית-ג'יז עצרה. חוליה של המשטרה הצבאית בדקה את מסמכי הנהגים והנוסעים. לא הבנתי מדוע שוב בודקים, ואהובה הסבירה שלפעמים מסתננות לשיירה משאיות של ספסרים, שמוכרים בירושלים מצרכי מזון במחירים מופקעים, ויש עם זה בלגן.

בית-סוסין. ליד בקתה צמודה לכביש התפרקדו שלושה חיילים משועממים בתוך כורסות קטיפה אדומות שהוצאו מאחד הבתים. מישהו שאל כיצד התגלתה אותה דרך, והגיאוגרף ידע לספר על אווירת ייאוש ששררה בירושלים הנצורה, כאשר באזור לטרון, הקסטל ושער-הגיא התחוללו קרבות מרים, והדרך היתה סגורה. לדבריו, אחד מלוחמי הפלמ"ח קיבל איגרת-אזעקה ממשפחתו להגיע הביתה בכל מחיר, והחליט להסתנן בחסות הלילה לשפלה. הצטרפו אליו עוד שני לוחמים. היה זה ב-25 למאי. בדרכם נתקלו ביחידת סיור של הלגיון-הערבי, שפתחה עליהם באש, והסתתרו. משפסקו היריות, המשיכו ללכת, נעזרים במצפן ובכוכבים. לפנות-בוקר הגיעו לחולדה.

אהובה הפלמ"חניקית התערבה וטענה, שהסיפור הוא אמנם יפה מאוד, אך לפי הידיעות שיש לכל הפלמ"חניקים, הדרך התגלתה על-ידי גברוש. שלושה חבר'ה שמצליחים להסתנן לשפלה עדיין אינם פורצי דרך.

מרחוק התנשא "המסרק" – קבוצת אילנות דלילים על פסגת הר קירח, שיצרו דימוי של מסרק. ענני אבק ליוו אותנו, והמשאית התנדנדה כשיכורה. שוב עצרנו, והמלווים ירדו. משימתם נסתיימה. אהובה נפרדה בחיוכים ובנפנופי ידיים. מנוע המשאית החל להשתעל ומדי-פעם כבה.

"המנוע לא בסדר," קבע הגיאוגרף בצער.

נסענו עוד זמן-מה והרכב עצר. הנהג ניסה לתקנו, אך עד מהרה הודיע ש"שפך לאגר" ולא נוכל להמשיך. מישהו הציע שנחפש מקומות לינה באוהלי הסוללים, הפזורים לאורך הדרך. היתה כבר שעת ערב וענני ערפל גלשו מן ההרים. הבחנתי במדורה רחוקה במעלה ההר ושיערתי, כי זהו אחד מבסיסי הסוללים.

לשמחתי, בין היושבים היה גברוש, שהופתע לראותי והזמין אותי להסב עימם. פניו היו עטורי זקן, בגדיו בלויים ומאובקים. אקדח דבוק לירכו וסנדלים לרגליו. לדבריו, מאז גילוי הדרך, הוא מופקד על שיפוצה והרחבתה. הוא עולה על "בולדוזר" בארבע בבוקר ויורד ממנו באחת-עשרה בלילה. היום הקדים לרדת, כי הטרקטור בטיפול.

לאחר הארוחה, שכללה קופסת "בוליביף" ומחית תפוחי-אדמה, הזמין אותי לאוהלו, שפת קנקן קפה על פרימוס זעיר ולבקשתי סיפר כיצד נתגלתה הדרך.

*

ב-18 במאי נכנס "הלגיון הערבי" לאיזור לטרון, והדרך לירושלים נחסמה. ניסיון להוריד שיירת-רכב מירושלים לשפלה – נכשל בשל האש הכבדה שניתכה.

סיפרתי לו כי מהמכתבים שקיבלתי מאימי למדתי שהעיר רעבה ללחם ויש מחסור במים.

לדבריו, ירושלים הופגזה קשה מאוד, והבריטים הפסיקו את הזרמת המים ממעיינות ראש-העין. גם אספקת החשמל צומצמה, ולא היה די קמח במאפיות לאפיית לחם. מפקד ה"הגנה" דויד שאלתיאל, ונשיא "הוועד-הלאומי" יצחק בן-צבי, "הפציצו" את תל-אביב במברקים בהולים על הצורך הדחוף במזון, בנשק ובתחמושת. כל הניסיונות לכבוש את משטרת לטרון – נכשלו, והיה ברור שצריך לחפש דרכים חלופיות. גברוש התבקש על-ידי יוספל'ה טבנקין, מפקד חטיבת "הראל", שהחליף את יצחק רבין – לחפש דרך חלופית שתחבר את השפלה עם ירושלים.

גברוש הגיע לתל-אביב, למטה-התחבורה של הפלמ"ח, וביקש ג'יפ.

"אין," השיבו לו.

עוד הם מדברים, וג'יפ-גרוטאה חלף ובו שני אנשים.

"מה עם הג'יפ הזה?"

"של האצ"ל."

הג'יפ נסע כמאתיים מטר, עצר ליד אחד הבתים, ואנשיו נכנסו פנימה. גברוש ניגש לג'יפ, הניע ונסע. בג'יפ זה הוא פרץ את "דרך בורמה".

בפלמ"ח הוחלט לשלוח שתי פלוגות במסע רגלי לירושלים. אחד-עשר אוטובוסים הסיעו אותם בלילה אפל עד צומת בית-ג'יז, ומשם בצעדה לירושלים, כשגברוש מוביל את הכוח בג'יפ. כעבור זמן-מה נקרא לשוב, כדי לסייע לנהגי האוטובוסים לסובב את רכביהם בעלטה הכבדה ששררה ובשלוליות המים שניקוו. הוא עזב את שתי הפלוגות, שהמשיכו לצעוד, שב לצומת בית-ג'יז וסייע לנהגי האוטובוסים לסובב את רכביהם.

לפנות-בוקר הם מצאו עצמם בין בית-סוסין ללטרון, חשופים לאש ה"לגיון הערבי". גברוש הסתכל כה וכה ולפתע קלט כי במקום שבו נוסע הג'יפ אפשר לסלול דרך חלופית לירושלים. אמנם לא ניתן לעבור בה בשעות היום, מבלי להתגלות, אך בלילה הדבר אפשרי.

בשש בבוקר הם הגיעו לחולדה. גברוש חיפש את מטה חטיבה 7 ומצא את המפקדים ישנים על שולחנות בבית-הספר של הקיבוץ. היו שם האלוף מיקי סטון, שנתמנה למפקר כל הכוחות שפעלו בירושלים, שלמה שמיר, מפקד חטיבה 7, ועמוס חורב – המתאם בין מיקי סטון לפלמ"ח.

גברוש העיר את עמוס וסיפר לו שאפשר להגיע לירושלים. יש דרך. הוא לא המשיך לנסוע, כי האיר היום, אך בלילה ניתן להגיע לירושלים.

היה זה ב-29 במאי, וההתלהבות היתה עצומה. עמוס חורב ושלמה שמיר מיהרו לעלות עימו על הג'יפ, נסעו בעקבות הצמיגים, והגיעו למקום חשוף, מול לטרון, היכן שתצפית הליגיון עלולה לגלותם באור יום. הם בדקו היטב את הדרך, שוכנעו בצדקתו ושבו לחולדה במגמה לצאת באותה דרך למחרת בלילה ולהגיע להרטוב. לפני שיצאו, התקשרו אל "רעננה" – קצין המבצעים של "הראל", שבסיסו בקרית-ענבים, וביקשו שייצא לקראתם.

למחרת, הציע שלמה שמיר להחליף את ג'יפ הגרוטאה של גברוש בג'יפ טוב עם נהג מקצועי, ולפנות-ערב הם שוב יצאו לדרך: גברוש, עמוס חורב והנהג. הדרך היתה קשה והמדרונות תלולים וחלקים. לפני אחד המדרונות סירב הנהג להמשיך לנסוע ולא היה מוכן בשום-פנים למסור את הג'יפ. בלית-ברירה עמוס וגברוש ירדו מהג'יפ והנהג שב לחולדה.

השעה היתה שתיים אחר חצות. הם החליטו להתקדם לכיוון בית-ג'יז, במגמה לישון בבסיס קרוב לכפר ובבוקר יקפיצו אותם לחולדה. הם היו עייפים עד מוות ועל השביל בין בית-סוסין לבית-ג'יז, מצאו כמה שמיכות והחליטו לנמנם שעה קלה.

פתאום נשמע רעש גדול. גוש ענק שחור התקדם לעברם. הם עמדו לפתוח באש ואז גברוש לחש:

"עמוס, חכה, אני שומע לחשים בעברית."

"היה זה "רעננה". הם היו שנים-עשר חבר'ה בג'יפ, והשמחה היתה גדולה. גברוש ועמוס הצטרפו.

בחולדה הם סיפרו לאלוף מיקי סטון את הבשורה המרנינה, והוא נתן לגברוש פתק אישי לבן-גוריון, ש"אפשר להגיע לירושלים וצריך להשיג הרבה ג'יפים."

בן-גוריון קרא את הפתק ונתן הוראה לארגן ג'יפים. עם ערב יצאה שיירת ג'יפים עמוסה: שני תותחים (נפוליונצ'יקים), שתי מכונות-יריה, תחמושת, שני ארגזי מלפפונים וארגז עגבניות. כשהגיעה השיירה לקרבת בית-סוסין עלה השחר והם הבינו, שאם ימשיכו לנסוע – חיילי הליגיון ייגלו אותם, והדרך תיחסם. בלית-ברירה שבו לחולרה. למחרת-היום, עם שקיעה, שוב יצאו, ובחצות כבר היו בבאב-אל-ואד. מדי-פעם עצרו, הזיזו אבנים, עקרו סלעים בולטים והכשירו את הדרך למעבר.

וכך, לילה לילה, במשך שבועיים ימים, הועברו שיירות לירושלים הנצורה. אחר-כך הוכנס לתמונה חיל-ההנדסה, ולפי הוראותיו של גברוש, ובפיקוחו, החלו בהרחבת הדרך למעבר משאיות ואוטובוסים. בהפוגה הראשונה פורסם בעיתונות על קיומה של "דרך בורמה".

סיפרתי לגברוש ששמעתי כי הדרך התגלתה על-ידי שלושה פלמ"חניקים, שעברו ברגל את כל הדרך עד חולדה, וגברוש חייך.

"מה זה חשוב מי עבר ראשון? חשוב שהדרך קיימת וירושלים ניצלה."

הגעתי לירושלים ומצאתי את אימי בחדשי הריון מתקדמים, שוכבת במיטתה. היא נזקקה לתרופות ולמזון מועשר, שלא היה אפשר להשיגו בירושלים. החלטתי להוציאה מן העיר, ויומיים תמימים טיפלתי בהשגת רשיונות-יציאה, במגמה שיחד נצא מן העיר, אך בערב הגיע מברק שעליי לשוב בדחיפות לגדוד.

לא ראיתי את נעמה.

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, אני מתפעל כל פעם מחדש מהידע של נעמן כהן. למדתי ממנו המון – לא ידעתי שראש הרשימה הערבית המאוחדת הוא אחמדי. הרי האחמדים נחשבים באיסלאם הסוני והשיעי לכופרים – יותר מהיהודים והנוצרים. אילו חי בארץ ערבית, היו מגרשים אותו במקרה הטוב, או רוצחים אותו – במקרה הפחות טוב. פה יש לו מקלט בטוח, והוא מקשקש על נכבה.

 ובאשר למה שקורה עכשיו עם שרה נתניהו: לדעתי, היא יכולה לטעון שמתנכלים לה כיוון שהיא ספרדייה, הרי לא מזמן הכריז בנימין נתניהו שיש לו DNA ספרדי. איפה עסקני הקיפוח כשצריכים אותם?

 שלך,

 משה גרנות

* לאהוד שלום רב, ברצוני לברך על ההחלטה לפרסם את דבריו של פוצ'ו הנחמד מעל דפי העתון שלך. זה משהו מרענן מושך ונעים לקריאה (וגם יש לזה סוף בניגוד לרשימות הארוכות ארוכות ארוכות מלאות הפולמוס...)

פוצ'ו הנדיב אף הגדיל עשות בבקרו בחוג היוצרים בכפר סבא לפני כמה זמן, ואיתו הביא ערימה של ספרים שלו וחילקם לכל דורש, ובין הדורשים הייתי אני, שנהניתי לקראם וגם להעבירם אחר כך לאחרים.

גם אתה נוהג ברוחב לב ובנדיבות כאשר אתה שולח ספרים משלך בדואר לדורשים ללא תמורה וכן את הדיסקים לאחר מכן.

כולכם תבואו על הברכה והתודה,

י"ז

אהוד: אני שולח חינם וללא תמורה רק את קובצי הוורד העברי של ספרים ופירסומים, שרשימתם מופיעה בסופו של כל גיליון. את הספרים המודפסים אני שולח רק תמורת תשלום. ואילו דיסקים כבר כמעט שאין צורך לשלוח כיום כי הכול עובר באינטרנט.

* הערכתי  לסגן יו"ר הכנסת, ח"כ בצלאל סמוטריץ, קידום לחוק החדש שלו, בשיתוף עם תנועת רגבים והיישוב רתמים שבנגב, בנושא – סימון ופיקוח על בעלי-חיים, בעקבות התאונה הקטלנית אשר התרחשה ביום ראשון בדרום הארץ, שבה קיפחה את חייה אישה בת 60 – רכבה פגע בעדר גמלים בכביש באר שבע-חצרים.

בשנים האחרונות התרחשו תאונות קשות עם גמלים, כולל הרוגים . כולי תקווה שהצעת החוק הזאת תצליח להציל חיי אדם ולעצור את הגמלים שמסתובבים בכבישי הדרום וגורמים לתאונות קשות ולהרוגים.

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

בני ברק

* כמעט אין יום שבו אנחנו לא מקבלים באינטרנט הודעה על צאת ספר חדש בהוצאת רסלינג. הייתכן שזוהי הוצאת הספרים הגדולה ביותר בארץ?

* מעבר לכל ההתרשמויות החיוביות שלנו בפריס, מה שמאוד הפריע לנו הוא זיהום האוויר. אתה יוצא לרחוב וכמעט נחנק מריח שריפת הדלק של המכוניות. אולי נבע הדבר גם מכך שחלק מהימים היו מעוננים. האוויר בתל-אביב, לחוף הים, עם הרוחות – הוא ממש גן-עדן לעומת זיהום האוויר בפריס.

אגב, לא ראינו בפריס אופניים על המדרכות.

* מועצת הולכי הרגל הודיעה שבעקבות התקנות החדשות – יתקיים מדי יום שישי בצהריים בכיכר רבין טקס הגריטה של האופניים, גם החשמליים, שהוחרמו במרוצת השבוע מביריוני הנסיעה במדרכות. הסכום שיתקבל עבור הברזל שנגרט – ישמש כקרן פיצויים לנפגעי האופניים, גם החשמליים, על המדרכות. כמה מחברותינו כבר נדרסו בצאתן מהבית למדרכה. ואנחנו – רק מחכים לשעה שבה רוכב-אופניים ייגע בנו על המדרכה, ואנחנו נתקע לו מרפק כזה שישטח אותו על הבלטות ויצטרכו להרים אותו בשפכטל.

* כדאי לציין פרק מרתק מאת זיוה שמיר שהופיע בגיליון "גג" האחרון, 38, בעריכת חיים נגיד. מדובר במחקר – 'הזרים' ו'האחרים' של שנות ה-30: העלייה הגרמנית ברומן שירה מאת ש"י עגנון, קטע מחיבור בכתובים הנושא את הכותרת – על "יהודי המזרח", על "יהודי המערב" ועל מה שביניהם.

כמי שזכה ללמוד אצל פרופ' גרשם שלום בירושלים ולהכירו מקרוב, ולהכיר גם את ש"י עגנון ודמויות משכונת רחביה כמו ש"ה ברגמן [שאשתו אָשָׁה היתה אשתו הראשונה של גרשם שלום, ולשניהם הקדיש ברגמן את ספרו "הוגי הדור" במהדורתו הראשונה], עקיבא ארנסט סימון, מרטין בובר, ורנר ואלזה קראפט, שאצלם גרתי כסטודנט, וגם כתבתי בשעתו מאמר ארוך על "שירה" ב"מאזניים" – היה לי תענוג בלתי רגיל לשוב אל העולם ה"ייקי" הזה, שאותו היכרתי רק מבחוץ כי אינני דובר גרמנית. אמנם דודתי אסתר ראב הכירה את עגנון בצעירותו בתל-אביב, ואילו גרשם שלום, בספרו "מברלין לירושלים", מזכיר את בית סבי יהודה ראב בפתח-תקווה.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל