הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 1149

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ט באייר תשע"ו, 6 ביוני 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: עָמֹק בַּלַּיְלָה, עָמֹק בִּירוּשָלַיִם, תשעה שערי עיר ושיר. // פוצ'ו: בחיי (2), פרק מ"ו – אורי אבנרי שואל אותי: "מי מדברת בבקשה?" // אורי הייטנר: 1. הביטי למעלה בתי אל ההר. 2. צרור הערות 5.6.16. – 3. האוקסימורון היהודי-ערבי. תגובה לדוד זונשיין, "לאן נעלם היהודי-ערבי". // יוסי אחימאיר: הערות מעמוד הפייסבוק שלי. // אהוד בן עזר: קופלנד, מייקל שטרן, לאלו, ג'ושוע בל, סיבליוס – בקונצרט נפלא בפילהרמונית במוצ"ש האחרון. // מתי דוד: האשלייה התורנית של הזדמנות לשלום אזורי. // כאשר נמלה אחת שותה, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אוריה באר: המפריטים בעם. // יהודה דרורי: 1. איזו מין משטרה? 2. ברני סנדרס לנשיאות... מר"צ. // מנחם רהט: ירושלים המנדטורית: רוב יהודי, ראש עיר ערבי. "אילו היה ראש עיר יהודי בתש"ח, ייתכן שההיסטוריה של המדינה היתה שונה בתכלית!" – ליום ירושלים. // יונתן גורל: כל חיי ירושלים. // אלוני זמורה: "הפוך על הפוך".  // משה גרנות: כרוניקה של כאב, על ספרה של תמי ארד "על חוט השערה". // מוּקִי אֶלְדָּד: הַבְּדִידוּת מְחַיֶּגֶת. // ישראל זמיר: "לכבות את השמש", רומאן. פרק י"ג: גן-עדן בציפורי. // המשורר חיימקה שפינוזה מדווח על פסטיבל המשוררים במטולה, 2007. // ממקורות הש"י.

 

 


 

 

* * *

יוסי גמזו

עָמֹק בַּלַּיְלָה, עָמֹק בִּירוּשָלַיִם

תשעה שערי עיר ושיר

[פרס אקו"ם לשירה]

 

"וְכָל הָרוּחוֹת שֶבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְבוֹת בִּירוּשָלַיִם"

(ר' עובדיה מִבּרטנוּרא: "מסע בּארץ ישֹראל")

 

 

א). אַקְדָּמוּת מִלִּין

 

1.

 

צַנְחָן צָעִיר-לְשֶעָבָר חוֹזֵר עִם לַיִל

אֶל עִיר-הַנֵּצַח, נֵצַח בּוֹ שוֹכְנִים רֵעָיו

שֶשּוּם מַלְאָךְ בּוֹ לֹא זִמֵּן לָהֶם שוּם אַיִל

כְּאָז, לָאָב וְלִיחִידוֹ אֲשֶר אָהַב

הָאִיש הַהוּא שֶבְּנָשְׂאוֹ יָדוֹ לְמַעְלָה

בָּהּ נִשְלְפָה הַמַּאֲכֶלֶת לְהַכְחִיד

אַף לֹא שִעֵר כִּי מֵאוֹתָהּ שָעָה וָהַלְאָה

שוּב לֹא יִזְכּוּ יוֹרְשָיו, וְלוּא לְדוֹר יָחִיד

בְּאוֹתוֹ נֵס חַדְפַּעֲמִי שֶל פְּטוֹר מִשֶּפֶךְ

כָּל הָאָדֹם-אָדֹם הַזֶּה, שֶבּוֹ אָבוֹת

אוֹמְרִים קַדִּיש עַל יַלְדֵיהֶם וְלֹא לְהֶפֶךְ

בַּעֲקֵדוֹת אֵינְסְפוֹר, בָּהֶן, כְּבַעֲבוֹת

כְּרוּכִים נְהִי שָׂרָה וּנְהִי הָגָר גַּם יַחַד,

כָּל זַעֲקוֹת הַשַּכּוּלוֹת מֵאָז בִּטְוַח

אַדְמַת-הָרִיב הַזֹּאת שֶבָּהּ מוֹרִיש הַפַּחַד,

פַּחַד יִצְחָק וְיִשְמָעֵאל, שֶבּוֹ נִטְבָּח

אָח בִּידֵי אָח, אִם לְאוֹר יוֹם אוֹ בִּדְמִי לַיִל

אֶת קִלְלַת הַמַּשְׂטֵמָה שֶאֵין לָהּ אָח

וְאֵין לָהּ קֵץ בְּעוֹד שְנֵיהֶם חוֹלְקִים בִּשְנַיִם

בִּמְקוֹם בָּאַיִל

רַק בַּתַּיִל

וּבַסְּבַךְ.

 

וְהוּא זוֹכֵר אֶת הַגִּבְעָה וְהַתַּחְמֹשֶת

וְאֶת הַמָּוֶת רָץ זִיג-זָג בַּחֲפִירוֹת

וְאֶת רִגְעֵי הָאֵין-בְּרֵרָה שֶל אוֹ שֶ, אוֹ שֶ

סוֹמְרִים בִּפְנֵי הַחַיָּלִים הָאֲפֹרוֹת

וְהוּא זוֹכֵר בָּךְ כָּל סִמְטָה, יְרוּשָלַיִם,

וְהוּא זוֹכֵר בָּךְ אוֹר שֶל שַחַר שֶאָדַם

וְאֵיךְ הָרֵי מוֹאָב נָגְעוּ בּוֹ בַּשּוּלַיִם

כְּמוֹ אֶצְבָּעוֹת שֶל נְבוּאָה טְבוּלוֹת בְּדָם

וְאֵיךְ הַוָאדִי נֶהֱפַךְ לְגֵיא צַלְמָוֶת

וְהַדְּמָמָה קָרְסָה כְּמִין בִּנְיַן קְלָפִים

וְלֹא אֶחָד מִנְּעָרַיִךְ שֶאָהַב אֶת

יָפְיֵךְ וּשְמֵךְ נִקְצַר בְּאֵש הַצַּלָּפִים.

 

וְאַתְּ הָרִים סָבִיב סָבִיב לָךְ, עִיר-הַנֵּצַח,

וְאַתְּ חָרוֹן דְּלוּק-אֵש עַל אֶרֶץ עֲשֵנָה,

זֶה שֶאִחָה בָּךְ אֶת הַחֶתֶךְ וְהַפֶּצַע

אֲשֶר בִּתֵּר אוֹתָךְ לִתְשַע-עֶשְׂרֵה שָנָה

אַךְ זֶה שֶלֹּא אִחָה בָּךְ עַד הַיּוֹם אֶת פַּעַר

הַמַּשְׂטֵמָה מִימֵי יִצְחָק וְיִשְמָעֵאל

וְשֶיַּחְזֹר בָּךְ וְיַכֶּה בָּך עַל כָּל שַעַר

בְּאֶגְרוֹפֵי הַפִּכָּחוֹן שֶל אוֹר מֵהֵל,

צוֹנֵן, רוֹצֵחַ אַשְלָיוֹת, חוֹשֵׂף מַהוּת

אֶל אִלּוּצָיו שֶל קְלַסְתֵּרוֹן מַתְוֶה דְיוֹקָן

לְהִתְיַצֵּב מוּל מַרְאָתָהּ שֶל הַזֶּהוּת

שֶל מִי אֲנַחְנוּ

וּמַדּוּעַ דַוְקָא כָּאן.

 

 

2.

 

פַּעֲמוֹנֵי חֲצוֹת מַכִּים אַדְווֹת נְחֹשֶת

בְּדִמְמַת אַגְמֵי הַלַּיְלָה. אַלְמוֹנִים

כּוֹכְבֵי סִיוָן וּצְעָדֶיךָ. אַל תִּכְבֹּש אֶת

מְבוּכוֹתֶיךָ. פְּסַע, אֵין אִיש בַּמִּפְתָּנִים.

תְּפִלָּה לֶעָנִי כִּי יַעֲטֹף, נָשוּי מֵאֹשֶר,

עָנִי מִמַּעַשֹ,

מִתְּשוּבוֹת,

מִפִּתְרוֹנִים.

תְּפִלָּה לַאֲנִי כִּי יַעֲטֹף אוֹתוֹ הַחֹשֶךְ

הַמַּגִּיפוֹ מִחוּץ אֲבָל פּוֹקְחוֹ מִפְּנִים.

 

וּזְמַן יָחֵף מִסִּימָנֵי-קְרִיאָה, מִפֵּשֶר,

מִוַּדָּאוּת, מֵאָזִימוּטִים, מִצְּפָנִים

מִתְפַּעֲנְחִים. לֵךְ בְּעַל-פֶּה, כְּעַל הַמַּיִם, לְפָנִים,

כְּדָם עִוֵּר בְּתוֹךְ מַחְזוֹר דָּמָן שֶל סִמְטָאוֹת. הַקֶּשֶר

 

הָעַז, הַגּוֹרְדִּי שֶל חַיֶּיךָ שֶאֵינְךָ

אָדוֹן לָהֶם כִּי אִם עַבְדָּם, רוֹדֵף אַחְרֶיךָ

וְלֹא אַתָּה אַחְרָיו. מִי, מִי אַתָּה? פָּנֶיךָ

אוֹבְדִים מִמְּךָ, בּוֹגְדִים בְּךָ, בַּחֲשֵכָה

שֶהִיא כֻּלָּה חִידוֹת: מִנַּיִן? מָה? לְאָן?

וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין: אַיִל? סְבַךְ? סְבַךְ-תַּיִל?

עָמֹק בַּלַּיְלָה,

עָמֹק בִּירוּשָלַיִם,

עָמֹק מֵרְחוֹב סַלָּאח-אַ-דִין עַד סִילוּאָן

 

עֲבוֹר בְּשֶקֶט מְמֻקַּש-נִבְחוֹת-כְּלָבִים כִּבְתוֹךְ תַּלְמוּד

יְרוּשַלְמִי סְבוּךְ-סֻגִיוֹת, כְּתַג, כְּהֶעָרַת-שוּלַיִם.

אֵינְךָ פִּתְרוֹן. אַתָּה חִידָה הֶחָדָה אֶת יְרוּשָלַיִם

שֶהִיא חִידָה הֶחָדָה אֶת לֵילְךָ, גַלְמוּד

 

עָמֹק בִּירַק-בְּאֵר-הַמִּי-וְהַמִּנַּיִן,

עָמֹק בִּגְרוֹן צַעֲקָתָהּ

שֶל הָאִלְּמוּת.

 

ב). שַעַר הַפְּרָחִים

 

3.

 

הָיָה אָבִיב בִּירוּשָלַיִם וּבַדָּם.

הָיָה הַשּוּק. הָיָה יַסְמִין בִּנְחִירֵי-פֶּרֶא.

הָיִית עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר שֶל צִמְאוֹנַי לָךְ, מְקֻטֶּרֶת

מוֹר וּלְבוֹנָה מִכָּל אַבְקַת רוֹכֵל. מֻקְדָּם

 

מִדַּי נָתַתְּ לִי אֶת כֻּלֵּךְ בְּסִמְטְאוֹת

צִנַּת הָאֶבֶן הַזְּקֵנָה בַּצָּהֳרַיִם

וְהַבָּשָׂר הַחַם וְהַצָּעִיר עִם לַיִל

אֲבָל נוֹרָא לֹא מְאֻחָר מִדַּי לִבְכִי, לְהַפְתָּעוֹת

 

וְלִצְחוֹקִים עִנְבָּלִיִּים. "בָּארָאד! בָּארָאד!"

צָעַק יְרִיד-הַהֲבָלִים, נִחָר מִמֶּתֶק

תְּמַד-חֲרוּבִים מַקְצִיף בִּבְרַק בְּזִיכֵי-נְחֹשֶת

 

מִצְטַלְצְלִים כְּטַנְבּוּרִין. מִי שֶחָרַד

הָיָה הַלֵּב, סְחַרְחַר מִצֶּבַע. נְבוֹךְ-אֹשֶר

כְּמִגֻּזְמָה-לֹא-תֵאָמֵן, הַמִּתְאַמֶּתֶת

יָפָה כָּל-כָּךְ וּמִזְרָחִית כָּל-כָּךְ, לָהַט.

 

הָיָה אָבִיב בִּירוּשָלַיִם.

הָיִית אַתְּ.

 

 

4.

 

כָּתְלֵי-אֵזוֹב נָדְפוּ פְּסוּקֵי שִיר-הַשִּירִים, כְּנַעֲנָע,

עִם אֵיזֶה בֹּשֶׂם שֶל פְּסוּקֵי "שֻלְחָן עָרוּךְ" לְיוֹסֵף קָארוֹ.

אַבְקַת רוֹכֵל שֶלִּשְלֹמֹה – רָאשֵי בְּשָׂמִים שֶלֹּא נֶחְקָרוּ,

"אַבְקַת רוֹכֵל" דְּלַמָּרָן – דְּפוּס שָׂאלוֹנִיקִי, הַתַּקְנָ"א.(1)

 

אַחַר-כָּךְ לַיְפְּצִיג, הַתַּרְיָ"ט. פִּלְפֵּל הַשּוּ"ת

כָּתוּש עַד דַּק, מַבְעִיר עֵינַיִם בִּכְתַב רָשִ"י, אֵש חֲרִיפְתָּא.

אֶלָּא שֶכָּאן – רוּחוֹת מִשּוֹעֲפָאת, מִסִּילוּאָן, מִלִּיפְתָּא

קוֹרְאוֹת תִּגָּר עַל מִקְלְעוֹת פִּלְפֵּל הַשּוּק.

 

וְהָרוֹכֵל הַצּוֹעֲנִי, הַזְּמַן, הַזְּמַן,

סוֹבֵב הוֹלֵךְ בְּתַרְמִילוֹ עֲמוּס-הַנֵּצַח

כְּמוֹ הָעוֹלָם כֻּלּוֹ הוּא סוּק-אֶל-עַטָּרִין(2)

 

וּבוֹ בִּבְלִיל אֶחָד, מֵבִיךְ, לֹא יְאֻמַּן:

נֵרְד וְכַרְכֹּם, קָנֶה וְקִנָּמוֹן וָקֶצַח

וְצַלְבָנִים, וּמוּאַזִּינִים נִחָרִים

מִ"גָּלִיקַנְטֶה" וְ"אֶל-אַקְסָא" לַ"חֻרְבָה".

 

וַאֲנָחוֹת. אַנְחוֹת עֶלְבּוֹן וְאַהֲבָה.

 

 

5.

 

בֵּין שְנֵי קְטָבִים, בֵּין הַבֻּרְסִי וְהַבַּשָּׂם,(3)

שֶלָּךְ בַּשָּׂם, יַלְדָּה שֶלִּי, רֹדֵף קָדִים וְרֹעֶה רוּחַ.

אֲבָל לֶחְיֵךְ, הַמַּזְכִּירָה לוֹ לְעוֹלָם לְחִי-תַפּוּחַ

וּלְחִי תַפּוּחַ תָּם, הַמַּזְכִּירָה לוֹ אֶת לֶחְיֵךְ, הֵן סַם

 

צוֹרֵב וָחָם שֶל גַּעֲגוּעַ-אֵין-הָכִיל

אֶל מַחְצִיתוֹ הָאֲבוּדָה: עִטְרָן וָזֶפֶת,

עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים, כָּנָף וָזֶפֶק

שֶל שֶכְוִיִּים מְאֻנְקָלִים. שוּקֵי רָכִיל

 

בְּדִנְדּוּנֵי אָרְחוֹת נֵכָר. תַּגָּר. תּוֹגָר.

וְאָהֳלִים. וַאֲהָלוֹת. אֵטוּן דַּמֶּשֶֹק.

זְכוּכִית חֶבְרוֹן. תְּמָרֵי בַּצְרָה. שְטִיחֵי שִירָז.

 

כָּל הַהוֹמֶה וְהַמְּרַשְרֵש וְהַצּוֹעֵן וְהַנִּגָּר

וְהַנוֹעֵץ שִנָּיו בַּזַּיִת וּבַשֶּסֶק

וּבַחַיִּים, בִּבְשַׂר-בְּשָׂרָם שֶהוּא שִירָה.

 

 

 

ג). שַעַר שְכֶם

 

6.

 

זְרִימַת קְשָתוֹת וְקִמְרוֹנוֹת. מַה צְּעִירָה זִקְנַת הָאֶבֶן.

מִישֶהוּ חַי כְּבָר, בִּמְקוֹמֵנוּ, אֶת הַכֹּל, כְּמִקְדָּמָה:

קוֹנְטוֹ שֶל נֶצַח,

שַעַטְנֵז שֶל אַהֲבָה וּמַשְׂטֵמָה.

וּבְשַעַר שְכֶם קִפְּצָה בִּתּוֹ שֶל לִגְיוֹנֶר מוּמָת עַל חֶבֶל

 

מוּל יְתוֹמוֹ שֶל מַקְלְעַן-הַצַּנְחָנִים שֶלֹּא זָכָה

לִרְאוֹת אֵיךְ בְּנוֹ שֶלּוֹ, שָנָה אַחַר שָנָה, יוֹתֵר דּוֹמֶה לוֹ

בָּעִיר הַזֹּאת שֶלֹּא חֻבְּרָה יַחְדָּו וּבַלֵּילוֹת הוֹמֶה לוֹ

יְלֵל הַנַּאקְבָּה עִם זִכְרוֹן טֶבַח תַּרְפָּ"ט שֶלֹּא נִמְחָה

 

בְּדִיסְהַרְמוֹנְיָה חֲמוּצַת-דָּמִים שֶרֶגַע לֹא מִתְּנָה

שוּם רְטִיַּת-מִלִּים-יָפוֹת אֶת כְּוִי שִבְתָּהּ-אֶל-עַקְרַבִּים.

לֹא רַק אֶת אֵש הָאַהֲבָה לֹא יְכַבּוּ מַיִם רַבִּים

וּנְהָרוֹת לֹא יִשְטְפוּהָ,

גַם אֶת זֹאת שֶל הַשִּׂטְנָה.

 

וְעַד הַיּוֹם, כְּמוֹ מוּל שַוְעוֹת נְבוּאָתוֹ שֶל יִרְמְיָהוּ

אֵין סִדְקֵי-תְּכֵלֶת-הַתְּבוּנָה בֵּין עַנְנֵי-הַשְּחוֹר נִבְעִים

וְעַד הַיּוֹם מֵרִיץ אוֹתָנוּ עִוְּרוֹנוֹ שֶל צִדְקִיָּהוּ

רִיצַת אָמוֹק

בְּתוֹךְ מַחְשָךְ עָמֹק

שֶל מְעָרַת-עִוְעִים –

 

אֶת יִשְמָעֵאל וְאֶת יִצְחָק גַּם יַחַד, שֶאֵינָם זוֹכְרִים

כִּי מֵאוֹתָן אַבְנֵי חוֹמוֹת עַצְמָן

נִתָּן לִבְנוֹת גְּשָרִים.

 

 

7.

 

וּבִמְעָרַת עִוְרוֹן-פְּחָדָיו-שֶל-צִדְקִיָּהוּ שֶכְּפָאָנוּ

כְּמוֹ נִבְלְלוּ בָּנוּ לְפֶתַע הַנִּצְחִי וְהַחֲלוֹף

וּכְמוֹ שְכוּחִים, פְּקוּחֵי-כּוּכִים לְקֶצֶב הַלְמֻיּוֹת הַתֹּף

שֶבְּעֻמְקוֹ שֶל הַשָּתוּק בָּהָר וּבָנוּ כְּמוֹ שָמַעְנוּ

 

דְבָרִים גּוֹאִים בָּנוּ בַּשֶּקֶט הַצָּעוּק, כִּבְנִימִיּוּת

קְדוּמָה מְאֹד. פִּיךְ בְּתוֹךְ פִּי. שְנֵינוּ בְּפִיהָ

שֶל אֲפֵלָה שֶכֻּלָּה רֶחֶם, כֻּלָּה חֵיק. וַאֲבוּקוֹת

מְתַעְתְּעוֹת עַל הַכְּתָלִים הַמְּטַפְטְפִים בֵּין אוֹר וּפִיחַ

 

אֶת צְלָלִיתֵנוּ הָאַחַת, בְּקָטָקוֹמְבּוֹת-סַמִיּוּת-

רִיצַת-הַמֶּלֶךְ-אֶל-שְכוֹלוֹ. וְאַתְּ נִלְחַצְתּ אֵלַי רַכּוֹת

כָּל-כָּךְ חַפָּה מִזֶּה, כָּל-כָּךְ לֹא אֲשֵמָה.

 

לָמָּה דִבַּרְנוּ שָם בְּלַחַש?

מִי שָמַע?

 

 

8.

 

אָנָא בְּכֹחַ, בְּנִיחוֹחַ, עַל הָרֹבַע

הַמּוּסְלְמִי וְהַנּוֹצְרִי, בְּכָל חֲמַת

תָּקְפָּהּ הָעַז שֶל הַפְּלִיאָה פְּקוּחַת הַשֹּבַךְ

הַמַּפְרִיחָה יוֹנֵי-מַבָּט

אַחַת

אַחַת

 

אֶל הַנֵּכָר הַמִּתְבַּיֵּת הַזֶּה: רְחוֹב אַל-

אַ-דִין, רְחוֹב בַּרְקוֹק, רְחוֹב הַקִּמְרוֹנִים,

רְחוֹב רַמָּאן, רְחוֹב שַדָּאד, רְחוֹב רַסָּאס

וּרְחוֹב הָרָמָכִים וַעֲרַבֶּסְקוֹת-כְּתֹבֶת

 

שֶל הַקָּסוּם, הַצִּבְעוֹנִי, הַצּוֹעֲנִי,

מָה שֶהִבְהֵב,

מָה שֶצִּלְצֵל,

מָה שֶתָּסַס:

רְחוֹב הַפֶּרַח הָאָדֹם, סִמְטַת הַסַּהַר,

רְחוֹב הַגַּיְא, סָרָאיָה, מַעֲלֵה הַתּוּת

 

וּרְחוֹב סַנְט פֶּטֶר, סַנְט הֶלֶנָה, פְרַנְסִיס, כְּנֵסִיַּת הַצַּעַר,

הָעִרְבּוּבְיָה הַזֹּאת, הַשֶּצֶף, הַלְּהִיטוּת

לְהִתְנַבֵּא בִּשְׂפַת-בָּבֶל זוֹ שֶל חֵרְשֵי-עַצְמָם-לַדַּעַת,

לִצְעֹק תְּשוּבוֹת רַבּוֹת בִּגְרוֹן חִידָה אַחַת –

 

וְעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל

וְעוֹד הָאוֹר נִחָת.

 

 

ד). שַעַר יָפוֹ

 

9.

 

וּבְשַעַר יָפוֹ נִפְרְטוּ שִׂנְאוֹת-עוֹלָם

לִשְלַל וָלוּטוֹת: פְרַנְק, דִינָר יַרְדֵּנִי, לִירָה,

שַבַּאבּ מִוַּאדִי ג'וֹז, כֻּנְדַּארְגִ'ים(4) מֵאֶל-בִּירָה,

זוּג אַבְרֵכִים מִכּוֹלֵל וַרְשָה, לְמוּלָם

 

נָזִיר מִפָּדוּאָה, צְלָמִים וְאִיקוֹנִין

בֵּין מַאסְבָּחוֹת-עִנְבָּר(5) נוֹגְהוֹת וּמְזוּזוֹת-כֶּסֶף

וְדָת-לֹא-דָת מַשְמְשָנִית, מֻרְעֶבֶת, חַמְדָנִית, נוֹכֶסֶת

שֶהִיא דָתָם שֶל הַמּוֹכְרִים וְהַקּוֹנִים

 

בְּמִלְחֲמוֹת-הַשֵּם בַּפַּת וּבַדְּלוּעִים,

מַסְּעֵי-הַצְּלָב שֶל הַגְּבִינוֹת, כַּדֵּי-הַחֶרֶס

אוֹ הַגִּיהָאד חֲמוּץ-הַדָּם שֶל הַשִּישְלִיק

 

שֶהֵם חֶמְדַּת גַּעֲגוּעֶיהָ הַכְּלוּאִים

שֶל עֲיֵפַת שוּקֵי-הַסַּיִף-וְהַחֶרֶב

וְאִטְלִיזֵי-הָאֱמוּנוֹת-וְהַמְּשָלִים

 

אַךְ נוֹרָאִים לְאֵין עָרוֹךְ וּלְאֵין מַשְלִים.

 

 

10.

 

עִיר שֶחֻבְּרָה אוֹ לֹא חֻבְּרָה לָהּ עוֹד יַחְדָּיו?

מָה שֶמַּגְלִיד אוֹ מַעֲמִיד פָּנִים שֶל שֶקֶט

וּבְכַף יָדוֹ, כְּאִיש-קְרָיוֹת, שְלוֹשִים הַשֶּקֶל

שֶל הַבְּגִידָה, וְהָאֶתְנָן, וְהַכָּזָב?

 

וּמָה אֲנַחְנוּ כָּאן, לְכָל רוּחוֹת הָשּוּק,

בַּחֲלִילֵי הַסִּמְטָאוֹת, בַּלַּבִּירִינְתּוֹס

הָאַבּוּבִי הַזֶּה? – "?Are you from here, Sir"... – "אִנְתָּה

מִן אֻרְשָלִים, חַוַּאגָ'ה?"... קְלַסְתֵּרוֹן מָחוּק

 

בְּאִינְטֶרְפּוֹל סַהֲרוּרִי שֶל חֲשָדוֹת.

סַבָּא שֶלִּי חָלַם מִפִּינְסְק אֶת אֲבָנֶיהָ.

אַבָּא –  מִבְּיֶלוֹ-רוּס. אֲנִי – טְרוּף כָּל עִוְעֵי לֹא-מוּבָנֶיהָ:

זִבַת קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד. שִדָּה. שִדּוֹת.

 

וְהַזּוֹנוֹת בְּגַן-מָמִילָא, בַּלֵּילוֹת.

וּמַחְשֵשוֹת-מוּסְרָרָא. וְצַרְעוֹת-הָעֹנִי

קְלוּפוֹת הַטִּיחַ הֶחָרוּף, הַפַּנְתֵּרִי, בַּקָּטָמוֹנִים,

וְהַבְּצָלִים,

וְהַשּוּמִים,

וְהַתְּפִלּוֹת.

 

 

11.

 

אִם יִיעָפוּ כַּנְפֵי שַרְקִיָּה מִסְּחַרְחֹרֶת

אוּלַי נִשְמַע, בִּרְפוֹת הָרוּחַ, אֵיךְ נִטְחָן

בַּטַּחֲנָה הָעֲזוּבָה שֶל מוֹנְטִיפְיוֹרִי

קֶמַח-הַזְּמַן הַמִּתְפּוֹרֵר וְהַשָּקוּף.

 

רַק בַּלֵּילוֹת –  יֵש וּרְפָאִים אוֹרְחִים בַּחָאן

הַעֲרִירִי הַזֶּה. לִילִית וְסַמָּאֵל. בֵּין הַתַּנִּים

חֵפֶץ שֶל בְּרֶנֶר, (6) הַמְּשֻגָּע, נוֹבֵחַ תְּקוּף

עֲוִית-נִכְפִּים אֶל מוּל כַּלְבּוֹ שֶל יִצְחָק קוּמֶר. (7) שְׂרַף-הָאֹרֶן

 

דָּבִיק כְּחֵלֶב-נֵרוֹת-יָארְצַיְט. גֶּרְמָנִית

שֶל אֶלְזָה לַסְקֶר-שִילֶר(8) בֵּין אִוְשָם הַחַד וְהַנִּחָר

שֶל בַּרְקָנִים בִּימִין-מֹשֶה – "נַאחְוִּית"(9)  חַמְסִינִית וּמְרֻשְרֶשֶת –

וְגִלְלֵי עִזִּים, חֻבֵּיזָה(10) וְעָשָן. קַר, קוֹלוֹנְיָלִי

 

אֲרִי הָאֶבֶן הַמְּכֻנָּף שֶל "גֶּ'נֶרָלִי"(11)

בְּעוֹד בִּרְחוֹב דִּימִיטְרִיוּס תֹוֹעָה, נוֹאֶשֶת

הַשּוּלָמִית, (12)

שְכוּרַת הַ"קֶּשֶר לְאֶחָד".                                                                                              

 

 

ה). שַעַר צִיּוֹן

 

 

12.

 

גֵּיא בֶּן-הִנּוֹם:

צְחוֹקֵךְ נוֹתַר בִּימִין-מֹשֶה

כְּמַטְלִיּוֹת קְרוּעוֹת שֶל תְּכוֹל, שֶל גַּעֲגוּעַ,

וְאִלּוּ כָּאן – מַרְצִין הַהֵד וְאֵין מַחְשֶה

וְאֵין מַחְסֶה מִן הַשְּתִיקָה

שֶשָּאֲגוּהָ

 

וְרִידֵי-הַשַּיִש הַהוֹמִים כְּמֵיתָרִים.

עַכְשָו עוֹד לֹא, עַכְשָו עוֹד אֵיל-הָאוֹר נוֹגֵחַ

בְּלִי עֲקֵדוֹת סַכִּינִיּוֹת אֶת מוֹרִיָּה

וְשֶטֶף-דָּם פְּנִימִי – הַלְלוּיָה מַמְאֶרֶת

שֶל זִכְרוֹנוֹת – עוֹדוֹ מַמְתִּין בַּמִּסְתָּרִים.

 

אֲבָל אַחַר, בְּהִשָּלֵף דְּבָרִים מִנְּדָן, בִּדְעֹךְ הָעֶרֶב

בִּלְבוּש שָנִי עִם עֲדָנִים, כְּפָרְפּוּרִיָּה,(6)

יֻקַּז הַכֹּל – אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים

הַנְּבוּאִיִּים,

חוֹלֵי הַתַּן

וְהַיָּרֵחַ

 

וְזֶה יָבוֹא עָלֵינוּ מְכֻשָּף, סָהוּר:

שְׂאוּ שְעָרִים רָאשֵיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי

עוֹלָם. זֶה הוּא, הַלֹּא נִתְפָּס הַזֶּה, זֶה הוּא –

מָה שֶנִּפְעָר,

מָה שֶשּוֹתֵת,

מָה שֶבּוֹכֶה.

 

וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד בֶּעָנָן וָאוֹת,

אֲדֹנָי צְבָאוֹת, אַבָּא שֶל כֻּלָּם, וְיִרְאֶה: לֹא נַחְנוּ.

יוֹתֵר מִדַּי כָּבוֹד. יוֹתֵר מִדַּי צְבָאוֹת.

יוֹתֵר מִדַּי מְלָכִים. פָּחוֹת מִדַּי

אֲנַחְנוּ.

 

 

13.

 

וּמָה אֲנִי עוֹשֶׂה פֹּה? מָה עוֹשָׂה כָּאן אַתְּ?

יִחוּר תּוֹתָב וּכְנַעֲנִי שֶל בְּנֵי-בְּלִי-שֹרֶש?

אָז לָמָּה כָּל שִירַת סְפָרַד

וְלֹא עַשְתֹּרֶת

גּוֹאָה בִּי כְּמוֹ בְּאֵר אַרְטֵזִית, בְּמוֹרַד

 

רְחוֹב בֵּית-אֵל, רְחוֹב מְבוֹא-חַיֵּי-עוֹלָם:

כָּל הַפְרַנְקִיסְטִים, כָּל הַשַּבְּתָּאִים גַּם יַחַד,

כָּל כִּנּוֹרוֹת הָעֲיָרָה הַמִּתְיַפַּחַת

בְּאֵיזֶה בּוֹיְדֶעם אַפְלוּלִי שֶבִּי, נִכְלָם

 

מֵהֵחָשְׂפוֹ לִשְנוֹת-מֵאָה-כ"א אֵלֶּה

הָעֵירֻמּוֹת לָאוֹר הַבַּר, הַקּוֹצָנִי:

לַעֲזָאזֵל,

אֲנִי שֶל זֶה!

זֶה שֶל אֲנִי!

זֶה בְּנִי הַנָּם בִּסְגוֹר דָּמי, זֶה פִּינְסְק בַּשֶּלֶג.

                                                                                                                                

זֶה הַגָּאוֹן מִוִּילְנָא בֵּין בּוֹרוֹת פּוֹנָאר

וְזֶה הַבֶּעשְ"ט בְּגֵיהִנּוֹם-הַדָּם שֶל דַּכַאוּ

וְזֶה רֵעַי הַצְּעִירִים לָעַד, שֶגָּחוּ

עַל הַגִּבְעָה וְהַתַּחְמֹשֶת וְהָהָר.

 

וְזֶה הַכֹּמֶר וְהָרַב שֶל הַיְנְרִיךְ הַיְנֶה

וְהֶחָבֵר וְהַכּוּזָר שֶל הָרִיהָ"ל

בְּקָארָאטֶה נִצְחִי: צְלָבִים וּמִסְגָּדִים

מְעֻקָמִים כְּבֹהֶן תַּלְמוּדִי שֶל "הַיְנוּ

הָךְ", "מַאי קָא מַשְמָע לָן?" וְדֶרְוִישִים צְרוּדִים

לוֹקְטִים בְּשַעַר הָאַשְפּוֹת

פְּסוּקֵי שָלָל.

 

 

ו). שַעַר הָאַשְפּוֹת

 

 

14.

 

וּלְהַשּוֹמֵעַ לֹא יִנְעַם. כָּל הַלּוֹהֵג: "הַלֹּא רַק אֶבֶן!"

נוֹשֵׂא בִּשְׂמֹאל-חָזֵהוּ אֶבֶן, לֹא יוֹתֵר.

וְהַזּוֹבְחִי-אֶל-הַכְּתָלִים לֵאמֹר: "אַבְנָהּ שֶלָּהּ כּוֹאֶבֶת

יוֹתֵר מֵאֵם שְכוּלָה אַחַת – פָּגָן עוֹתֵר

 

לֶאֱלִילֵי-הָעֵץ וֶאֱלִילֵי-הָאֶבֶן.

שוּם אֲבָנִים אֵינָן שוֹווֹת בְּנִצְנוּצוֹ

שֶל אוֹר חִיּוּךְ צַנְחָן אֶחָד. שוּם שֵיש-הָרִים. אַךְ שוּם מַצֶּבֶת

אֵינָה רַק כָּךְ-וְכָךְ-אַמּוֹת-סִידָן-וָצֹר.

 

רַק אֲנָשִים, בָּשָׂר וָדָם, שֶהֵם הַנֵּזֶר

לְכָל יָפְיָהּ שֶל הַבְּרִיאָה, הוֹוִים לְעַם

אֲבָל עַמִּים צְרִיכִים סְמָלִים בָּם נֶאֱחֶזֶת

הַהַפְשָטָה בַּמּוּחָשִי, לֹא בַּמּוּעָם

בְּעַרְפִלֵּי עַרְטִילָאִין, וְלֹא בְּלִי טַעַם

דִבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשוֹן שִׂיחָם שֶל בְּנֵי אָדָם

וַאֲבָנִים, שֶשְּתִיקָתָן עַזָּה כְּרַעַם

גַּם הֵן דּוֹבְרוֹת סוֹפְסוֹף, הֵדָם שֶלֹּא נָדַם

שֶל זִכְרוֹנוֹת-קְדוּמִים עוֹלֶה מֵהֶן כְּמֹהַל

הַמַּעְפִּיל מִשֳּרָשָיו שֶל הָאִילָן

אֶל צַמַּרְתּוֹ וְכָךְ זוֹכָה אֻמָּה לִשְמֹעַ

בַּלֹּא-אָמוּר דְּמָמוֹת שֶאֵין לְהָכִילָן

וְהֵן אוֹמְרוֹת כְּקוֹל מֵאוֹב, אוֹמְרוֹת בְּכֹחַ-

לֹא-יְשֹעַר אֶת הַנִּרְגָּש וְהַנִּפְעָם,

זֶה הַהוֹפֵךְ אֶת הַנּוֹכֵחַ לְנָכוֹחַ

וַאֲסַפְסוּף-אַקְרַאי –  מֵעֵרֶב רַב לְעַם.

 

וּבִסְתִירַת-הַכִּבְיָכוֹל הַזֹּאת נִלְחֶצֶת

פַּשְטָנוּתָם שֶל זֶה מוּל זֶה וְקַו מוּל קַו

–  אוֹ אֲבָנִים אוֹ אֲנָשִים –  אֶל הַבְּעֶצֶם

שֶהוּא קִירָם שֶל הֶעָמֹק וְהַמֻּרְכָּב,

קִיר שֶאַבְנוֹ אָמְנָם הִיא חֹמֶר, אַך הַזֵּכֶר

שֶאֲנָשִים זוֹכְרִים דַּרְכָּהּ אֶת עֲבָרָם

מַסְבִּיר מַדּוּעַ זוֹ מוֹלֶדֶת וְלֹא נֶכֶר

מֵאָז דָּוִד,

מֵאָז מֹשֶה,

מֵאָז אַבְרָם.

 

וּבֵין יְלֵל צִוְחָם שֶל נְבִיאֵי-הַמַּחַץ

עוֹבְדֵי הָאֶבֶן, הַקּוּשָאנִים מִן הַפְּרָת

עַד הַשִּחוֹר, חוֹבְשֵי קַרְנֵי-בַּרְזֶל-הָרַהַב-וְהַשַּחַץ

כְּצִדְקִיָּה בֶּן-כְּנַעֲנָה אֲשֶר חָרַת

עֲלֵי דִּגְלוֹ אֶת הַכִּבּוּש וְהָ"אַף שַעַל"

בּוֹ עַל חַרְבֵּנוּ לְעוֹלָם נִחְיֶה בְּדָם

לְבֵין רוֹאֵינוּ כָּאן כְּנֶטַע זָר, כְּנוֹכְחוּת נִפְשַעַת

שֶתֵּעָלֵם לָהּ בִּמְאֻחָר אוֹ בְּמֻקְדָּם,

הָעִיר הַזֹּאת צוֹפָה בָּנוּ פְּקוּחַת עֵינַיִם

הַרְבֵּה יוֹתֵר מִשֶּעֵינֵינוּ מֻכְשָרוֹת

לִצְפּוֹת בְּאֶלֶף הֲפָכֶיהָ, בֵּין הָאַיִל

וּבֵין הַתַּיִל וְרוֹאָה שוּרוֹת-שוּרוֹת

שֶל מַלְכֻיּוֹת וְשֶל כּוֹבְשִים שֶעֲבָרוּהָ

אַף כִּי לֹא בָּהּ הָיָה נָטוּעַ עֲבָרָם

שֶלֹּא כְּכֹסֶף אֲבוֹתֵינוּ שֶזְּכָרוּהָ

שְלוֹש פְּעָמִים בַּיּוֹם בְּכָל אַרְצוֹת פְּזוּרָם

בְּמַלְמְלָם בִּצְקוּן תְּפִלָּה עַל דַּל שְׂפָתַיִם

אֶת מַאנְטְרַת עַם הַנִּרְדָּפִים בְּאֵין אַשְמָה:

"אִם אֶשְכָּחֵךְ, אִם אֶשְכָּחֵךְ, יְרוּשָלַיִם"

מִבְּלִי לִשְכֹּחַ לֹא אוֹתָהּ וְלֹא אֶת שְמָהּ.

 

וְהִיא זוֹכֶרֶת עַד אַחְרוֹן סִדְקֵי כְּתָלֶיהָ

אֶת הַר-הַבַּיִת הַמֻּצָּת וְהַלּוֹהֵב,

אֶת רִשְעָתָהּ שֶל מְשִסַּת מִתְעַלְּלֶיהָ,

אֶת הַחוֹמֵס וְהָרוֹמֵס הַמִּזְדָּאֵב

וְאֶת עֻמְקוֹ שֶל הַהֶבְדֵּל הַמִשְתַּמֵּעַ

שֶבֵּין קַלְגַּס אַנָּס וָגַס

וּבֵין אוֹהֵב.

 

 

15.

 

וְאִלּוּ שָם, עַל מַרְצְפוֹת-הַדּוּמִיָּה

הַצּוֹנְנוֹת כַּטַּל, וְרוּדוֹת-וְרִידֵי-הַשַּיִש,

מַשִּיל סְאוֹן הַשּוּק אֶת סַנְדָּלָיו מוּל אֶבֶן-הַשְּתִיָּה

שֶנִּבְרְאָה (מוּבָא בַּ"זֹּהַר" הַקָּדוֹש) מֵאֵש, מִמַּיִם

 

וָרוּחַ; זוֹ – שֶבָּא מֻחַמַד הַנָּבִיא, רְחוּף-מֶרְחָק

עַל גַּב סוּסוֹ, הוּא "אַלְבֻּרָאק",(7) לִפְקֹד קָדְשָהּ, וְשֶעָלֶיהָ

עָקַד, דּוֹמֵע, אִבְּרָהִים אַבּוּנָא אֶת אִבְּנוֹ, אִיסְחָק

וּבְנֵי דָּאוּד וְסוּלֵימָאן אָמְרוּ תְפִלָּה מַרְגְלוֹתֶיהָ;

 

וְסָח סְאוֹן הַשּוּק לָאֶבֶן הַקְּדוּמָה הַזֹּאת, שֶהִיא

מַמָּש הַהֶפֶךְ הַגָּמוּר מֵעַכְשָווֹ הַמִּצְטַוֵּחַ

בַּהֲמֻלּוֹת כְּרִיזַת רוֹכְלָיו, בְּקִרְקוּרֵי אֵימָה וּנְהִי

שֶל פַּרְגִּיּוֹת צְפוּיוֹת לְלַהַב הַחַלָּף, בִּצְלִיל וָרֵיחַ

 

שֶהֵם כֻּלָּם חַיֵּי-שָעָה, כֻּלָּם הוֹוֶה שוֹצֵף חִיּוּת

מוּל סֶלַע זֶה שֶבּוֹ הֵחֵלָה הַבְּרִיאָה כָּאוֹר עִם שַחַר(8)

וְהוּא כֻּלּוֹ שְתִיקַת חַיֵּי-עוֹלָם לוּטִים בְּנִצְחִיּוּת

גַּבְהוּת הַמִּיתוֹס שֶשָּרְשוֹ עָפָר אַךְ אָמִירוֹ בַּשַּחַק,

 

לֵאמֹר: "סָלָאם עָלַיְכִּי, צַחְ'רַת-אַלְלַהּ, סֶלַע-אֱלֹהִים!"

וְסָחָה הִיא: "סָלָאם עָלַיְכָּ, רָסוּל-אַלְלַהּ, שְלִיחַ-אַלְלַהּ!"

אֲבָל כָּעֵת, כָּעֵת מְאֹד, יוֹנֵק רָקִיעַ בֶּן-יוֹמוֹ

מִשַּד כִּפַּת מִסְגַּד עוֹמָאר וְשַד אֶל-אַקְצָא, מַעְלָה-מַעְלָה,

"סוּרוֹת"-קֻרְאָן נִיחוֹחִיּוֹת כְּמֹר וּקְטֹרֶת-חֲלוֹמוֹת

הַמִּתְאַדִּים, צְרוּבֵי קָדִים, מִשָּם וָהַלְאָה

כְּמִנַּרְגִּילָה שְקוּפַת אוֹר שֶבָּהּ שוֹצְפִים וּמְבַעְבְּעִים

עָבֵי חַמְסִין שֶל עֲצַלְתַּיִם וְ"אִינְשְאַלְלַהּ" –

 

שֶהֵם מָסַךְ-עָשָן שֶבְּסִתְרוֹ מוּעָד

בִּמְקוֹם סָלָאם

חֹד פִּגְיוֹנוֹ שֶל הַגִּ'יהַאד.

 

 

 

ז). שַעַר הָרַחֲמִים

 

 

16.

 

וּבְגַת-שְמָנִים הָיוּ שַמְנֵי-מִשְחָה שֶל אוֹר

דּוֹרְכִים עַצְמָם בְּגַת גְּדוֹלָה אַַחַת שֶל בֹּקֶר

סָמוּם מִ"טְּרִיפּ" שֶל אֳרָנִים וְעָט לַחְבֹּק אֶת

גֵּוֵךְ מִלְּבוֹא כְּפַר-הַשִּלֹּחַ עַד לִגְהֹר

 

עַל תֻּמָתֵךְ בִּכְנֵסִיַּת קֶבֶר-מִרְיָם,

חַף מִצְּדָקוֹת, נָזִיר מִנְּזִירֻיּוֹת, כָּמוֹנִי,

בְּעוֹד שָמַיִךְ הַדְּמוּעִים מִקְּטֹרֶת הָאֵוַנְגֶּלְיוֹנִים,

מִן הַבְּצָלִים הַפְּרָבוֹסְלָבִיִּים, מִיַּם-

הַמֶּלַח הַצָּמֵא לָךְ הֵם רְאִי שַׂגִּיא-נְהוֹר

מוּל בְּדִידוּתוֹ הָאִיסִיִּית שֶל נוֹף קוּמְרָאן. כּוֹרֵעַ

תַּחַת כָּבְדָּם הַגֵּאוֹלוֹגִי שֶל קוֹרוֹת וְתוֹלָדוֹת

בְּטֶרָה סַאנְטָה זֹאת, שֶבֹּהַק סַנְוֵרֶיהָ

 

הַקַּמְצָנִי בְּצֵל וְהַנָּדִיב בְּלַהַט

הוֹמֵם אוֹתִי, אֲנִי לָכוּד בֵּין הַגָּדוֹת

שֶבֵּין אִבְחַת הַמַּאֲכֶלֶת וחֻמְרַת סַכִּין-הָאוֹר

הַמְּשַפְּדִים וּמְאַבְּדִים אוֹתִי לָדַעַת

 

בְּהַטִּילָם עָלַי כְּעֹל קָשֶה מִנְּשֹוֹא, בְּיַד בַּרְזֶל

אֶת מוֹרַשְתָּם שֶל הַנִּרְדָּף וְהַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל

וְאֶת מִרְיוֹ שֶקָּץ כִּכְלוֹת אַלְפַּיִם שְנוֹת גֵּיהִנּוֹמוֹ

בִּצְבִיעוּתָהּ שֶל דַּת-הַחֶסֶד הַשּוֹפֶכֶת אֶת דָּמוֹ.

 

 

17.

 

וְהוּא סָקַר אוֹתָם בִּקְרֹב קִצּוֹ, כִּי חָש

בְּהִתְקַדֵּר עָלָיו שָמָיו, בִּזְקֹף הַחֵטְא רֹאש:

אֶת יְהוּדָה,

אֶת יוֹחָנָן,

אֶת שִמְעוֹן-פֶּטְרוּס,

אֶת הַבּוֹגֵד וְאֶת שְלוּחָיו שֶל הַכֶּחָש.

 

וְהוּא גָנַח: "אַבָּא אָבִי, אַבָּא אָבִי"

בְּגַת-שְמָנֵי, בִּירוּשָלַיִם-אֵין-שוֹמֵעַ,

יְרוּשָלַיִם הַהֹרֶגֶת, כְּמוֹ תָמִיד, אֶת נְבִיאֶיהָ

וְהַסֹּקֶלֶת אֶת חוֹזֶיהָ כִּכְלָבִים.

 

וְהוּא נִלְכַּד.

וְהֵם צְלָבוּהוּ. "הֵן הָרוּחַ

הִיא חֲפֵצָה," אָמַר, "וְהַבָּשָׂר רָפֶה".

אֲבָל כָּעֵת, 300 מֶטֶר, בַּסִּבּוּב, בַּרְזֶל קָרוּעַ

סוֹמֵר גַּלְעֵד-הַצַּנְחָנִים אֶת שְמָם הַגֵּא וְהַיָּפֶה

שֶל בְּנֵי עַמּוֹ שֶמֵּאֲנוּ לִהְיוֹת, בְּאֵש צוֹלֶבֶת, כְּמוֹ

אֲבוֹת-אֲבוֹת-אֲבוֹתֵיהֶם

שֶחֲסִידָיו

צָלְבוּ בִּשְמוֹ.

 

 

18.

 

הָרַחֲמִים, שֶצַּלְמֵיהֶם נָשְׂאוּ לַשָּוְא אֶת

שְמָם הַמְּעֻנֶּה וְהַמְּעֹלָל וְהֶחָרוּף,

הָאִינְקְוִיזִיצְיוֹת, גַּלְגִּלֵּי-שִנֵּי-הַמָּוֶת,

בּוֹר הַמַּבְעֶה

וְהַמַּבְעִיר

וְהַשָּׂרוּף.

 

מִסּוֹת-הַחֶסֶד, עֲלִילוֹת-הַדָּם לְלַחַן

הַ"פַּאטֶר נוֹסְטֶר" תַּחַת צֵל כַּנְפֵי כְּרוּבָיו

שֶל בּוֹטִיצֶ'לִי אוֹ שֶל גְּ'יוֹטוֹ, צְקוּן-הַלַּחַש

הַמִּתְחַסֵּד בֵּין מִשְחֲטוֹת מַסְעֵי-הַצְּלָב.

 

וְתַבְעֵרוֹת "אוֹטוֹ-דָא-פֶה" לִצְלִיל קָאנוֹנִים:

"פַּסְיוֹן מָתֵיאוּס", רֶקְוִיאֶמִים שֶל קְטִיפָה

בְּסִי-בֶּמוֹל שֶל "צִקְלוֹן בֶּ". רַךְ כִּלְטִיפָה

מַבַּט הַפְּיֶטָה הֶחָנוּן-אֶוַנְגֶּלְיוֹנִי,

 

בְּהַדִּיחָה, בְּזֹךְ עֵינַיִם מוּסַבּוֹת

אַוּשְוִיץ-שֶל-פִּיחַ-חַם

בְּהַרְרֵי סַבּוֹן.

 

 

ח). שַעַר הָאֲרָיוֹת

 

19.

 

אֲנַחְנוּ כָּאן –  שֶלֹּא לִנְקֹש בְּפִנְכוֹת-עֶצֶב

בְּכָל חַצְרוֹת בֵּית-תַּמְחוּיָיו שֶל הָעוֹלָם

לְכַף נְזִיד-הָאֲדִישִים שֶל סְאַת חֶמְלָם

מוּל אֲרֻבּוֹת הַכִּבְשָנִים. אֲנַחְנוּ רֶצֶף

 

שֶנִּשְתַּבֵּש בְּחֶשְבּוֹנָם. מִי שֶסְּבָלָם,

חֳלָיֵיהֶם נָשָׂא וּמַכְאוֹבָם גַּם יַחַד

מֵאָז יוֹתָם וְעֻזִּיָהוּ – לֹא יִפְתַּח עוֹד

אֶת שַעֲרֵי-הָרַחֲמִים,

תַּם וְנִשְלַם.

 

אֲבָל אֲנַחְנוּ כָּאן גַּם עַל מְנַת שֶלֹּא

לִהְיוֹת כִּבְשָׂם שֶנִּזְדָּאֵב, אִיּוֹב טְרוּף-סֵבֶל

שֶכְּלֵי חָמָס מְכֵרוֹתָיו, תִּפְלֶצֶת הֶבֶל

שֶנִּתְקַיֵּן, דָּוִד שֶנִּתְגָּלְיֵת כֻּלּוֹ.

 

לֹא קַלְגַּסִּים יְהוּדִיִּים, לֹא דָם וָאֵש,

לֹא כַּפַר קַאסֶמִים וְקִיבִּיּוֹת שֶל שֶצֶף,

לֹא כּוֹבְשֵי כְּנַעַן בִּסְעָרָה, רַק כּוֹבְשֵי יֵצֶר,

לֹא הַמַּגָּף הַסַּרְדְּיוֹטִי וְהַבּוֹטֵש.

 

וְלֹא פֻּלְחַן הַכִּדּוֹנִים וְהַחֲנִית

הַמַּאֲלִיהַּ אֶת הַכֹּחַ הַפָּרוּעַ,

לֹא עוֹד חֲלוֹם סַלָּח-אַ-דִינִי גָז בָּרוּחַ,

לֹא עוֹד מַלְכוּת יְרוּשָלַיִם צַלְבָנִית.

 

לֹא עַד הַפְּרָת וְהַחִדֶּקֶל, לֹא וָהֵב,

לֹא הַגִּלְעָד בַּחֲרֻצוֹת בַּרְזֶל גּוֹיִּים,

לֹא לְשֵם כָּךְ נָפְלוּ בָּנַיִךְ יְרוּיִים

בֵּין בֵּית-הַסֵּפֶר לְשוֹטְרִים וְהַר-הַבַּיִת:

 

הֵם, שֶחַיֵּינוּ עַד עוֹלָם חָבִים לָהֶם

כָּל נְשִימָה, כָּל הֹלֶם-לֵב, כָּל הֶרֶף-עַיִן,

כָּל קֶרֶן-שֶמֶש, כָּל פִּסָּה שֶל תְּכוֹל-שָמַיִם

שֶהֵם עַצְמָם כְּבָר לֹא יִזְכּוּ בְּלֵב תָּאֵב

לִרְאוֹת, לִלְעֹט בִּמְלוֹא רֵאוֹת, בְּהִתְפָּעֵם

אוֹתוֹ צִמְאוֹן-חַיִּים בּוּלִימִי שֶהָאַיִן  

גָּזַל מֵהֶם, מִן הָעַזִּים שֶבִּנְעָרַיִךְ

שֶלְּעוֹלָם יִשָּאֲרוּ בִּנְעוּרֵיהֶם.

 

 

20.

 

לִזְכֹּר אוֹתָם, אֶת הַשְּתִיקוֹת הַשּוֹאֲגוֹת מִקִּבְרֵיהֶם

בְּהַר-הַלֹּא-מְנוּחוֹת, מִבַּעַד סְגוֹר-הָאֶבֶן;

אֶת הַתּוּגָה הַנּוֹרָאָה שֶבְּעֵינֵי יְתוֹמֵיהֶם

בִּימֵי-שָנָה, בֵּין גַּת-שְמָנִים וּבֵין מַצֶּבֶת-

מוּזֵיאוֹן-רוֹקְפֶלֶר; לִזְכֹּר בְּאֶגְרוֹפִים קְפוּצִים, בָּהֶם

אַתָּה נִשְאָר לָנֶּצַח יֶלֶד לַח-עֵינַיִם;

 

לִזְכֹּר אוֹתָם בְּאֵש קְרָבוֹת יוֹם כִּפּוּרִים, שֶאֵין לָהֶם

לֹא כִּפּוּרִים, לֹא גְמוּל, לֹא נֹחַם, רַק עוֹד בַּיִת

מֻתְוֶה בְּאוֹת-הַדָּם שֶל מְאֵרַת מַכַּת-בְּכוֹרוֹת: פְּנֵיהֶם

עַל גְּדוֹת מֻצַּב-הַמֵּזַח וְעַל גְּדוֹת הַלַּיִל

אוֹ בִּעוּתָיו שֶל עֹז-הָרוּחַ הַמְּטֹרָף, בְּהִתְאַבְּדָם

בְּמֻצָּבָיו שֶל הַחֶרְמוֹן, קְפוּאֵי-זֵר-תַּיִל,

נוֹשְֹאִים מִתַּחַת לְדִסְקִית-זִהוּי, עִם סִימָנֵי סוּג-דָּם

וְעִם מִסְפָּר אִישִי

גַם קְצָת

יְרוּשָלַיִם.

 

לִזְכֹּר אֶת שַעַר-אֲרָיוֹת זֶה בּוֹ פָּרְצוּ כְּגַל נוֹחֵת

כָּל נַחְשוֹנֵי פְּלוּגַת-הַחֹד אֶל תּוֹכְכַיִךְ,

הֵם, שֶשִּלְּמוּ בִּמְחִיר-דָּמִים נוֹרָא בַּיּוֹם בּוֹ נִתְאַחֵית

כְּמִנִּתּוּחַ קֵיסָרִי, מֵחֲתָכַיִךְ,

אֶת הֵחַבְרֵךְ יַחְדָּו מִשְּנֵי צִדֵּי הַגְּבוּל שֶנִּשְתַּסְּעוּ

זֶה מֵעַל זֶה לִתְשַע-עֶשְׂרֵה שְנוֹת רִיב וָקֶרִי

שֶעוֹד שָנִים רַבּוֹת תִּנְקֹפְנָה עַד שֶיּוֹם בָּהִיר יִשְּׂאוּ

נִבְטֵי חַסְדוֹ שֶל הַפִּיּוּס נִצָּן וָפֶרִי.

 

לִזְכֹּר אֶת מָה שֶלֹּא הָיָה בְּלוֹחֲמַיִךְ, לֹא תִפְלוּת

אוֹ צִחְצוּחֵי-חַרְבוֹת-כּוֹבֵש וּנְבִיאֵי-טֶרֶף

שֶל סַפְסָרֵי אַדְמוֹת הָהָר הַמֻּפְקָעוֹת, בָּהֶן נָפְלוּ

הֵם, שֶשָּׂנְאוּ-מִכֹּל לִשְׂנֹא וְלִשְלֹף חֶרֶב;

לִזְכֹּר אֶת כָּל מְמַהֲרֵי-שָלָל-חַש-בַּז שֶבָּךְ, וְלוּא

דִמְעַת יָתוֹם וְאַלְמָנָה

עוֹדָהּ נוֹשֶרֶת.

 

לִזְכֹּר אֶת כָּל טְבוּחֵי נִפְצֵי הַפִּגּוּעִים הַשְּטָנִיִּים

בְּחוּצוֹתַיִךְ, בָּם רֻטְּשוּ חַפִּים מִפֶּשַע

עַל מִזְבָּחָם שֶל יִצְרֵי-תֹּפֶת וְטִמְטוּם אֵימְתָנִיִּים

שֶל הָרוֹאִים עַצְמָם שָאהִידִים גּוֹמְלֵי-יֶשַע

שֶבְּמוֹתָם שְמוּרוֹת לָהֶם שִבְעִים וּשְתַּיִם הַבְּתוּלוֹת

בִּנְאוֹת דִּשְאוֹ שֶל גַּן-הָעֵדֶן הַגִּ'יהַאדִי

בְּעוֹד עַל אַף כָּל מַס שִׂפְתֵי אִמּוֹתֵיהֶם הַשַּכּוּלוֹת

לְצַו-הַמֹּלֶךְ שֶל כָּל מוּפְתִּי וּמַהֲאדִי (9)

הֵן מַגִּירוֹת הַרְחֵק מִכָּל כִּזְבֵי סֻכּוֹת-הָאֲבֵלִים

מֵאֲחוֹרָיו שֶל תְּרִיס מוּגָף אוֹתָן דְּמָעוֹת

בָּהֶן שוֹתֵת מִשְּנֵי צִדֵּי הַגְּבוּל בְּאֵלֶם שְכוּל מִלִּים

הָאֶסְפֶּרַנְטוֹ שֶל שְׂפַת כָּל הָאִמָּהוֹת.

 

וְלֹא לָדַעַת עַד הַסּוֹף אֶת כָּל גִּימַטְרִיּוֹת עָצְבֵּךְ,

אֶת חִשּוּבֵי קִצֵּךְ שֶאֵין לוֹ קֵץ, אֶת פֶּצַע

הַדִּמְדּוּמִים עַל כְּנֵסִיַּת סַנְט אָן, קוֹלוֹ הַמִּתְאַבֵּךְ

שֶל מוּאַזִּין נִיחָר מִילֵל, מוֹצֵץ, מוֹצֵץ עַד

לְשַד-הַבְּכִי אֶת מוֹדוּלַצְיוֹת סִלְסוּלוֹ הַמִּסְתַּבֵּךְ

בֵּין תְּהִלֵּי תִּקּוּן-חֲצוֹת, מִשֶּהֵנֵצָה

מִקֶּרֶן דְּרוֹם בָּתֵּי-מַחְסֶה לוּנָה שֶל אוֹר, שֶל אֵין-מַחְסֶה

לִמְשֹךְ חַסְדָּהּ עַל בֵּית-חַסְדָּא, כְּיַד עַל מֵצַח.

 

וְלֹא לִתְפֹּס

וְלֹא לְהָבִינֵךְ לָנֶצַח.

 

 

ט). נְעִילָה

 

21.

 

לִשְכֹּחַ, יְרוּשָלַיִם, לִשְכֹּחַ –

יוֹתֵר מִדַּי זִכְרוֹנוֹת מַמְאִירִים, יוֹתֵר מִדַּי יִסְגַּדַּל

וְיִסְקַדַּש. פָּחוֹת מִדַּי סִכּוּי סָבִיר לִפְקֹחַ

עֵינַיִם לִמְעַט רֹגַע, לֹא מִכָּאן וְעַד בִּכְלָל

וְלֹא לְאַרְבָּעִים שָנָה שֶל וַתִּשְקֹט הָאָרֶץ

כִּי אִם גַּם לְפָחוֹת מִזֶּה, הַרְבֵּה פָּחוֹת, וְרַק

שֶנִּתְעוֹרֵר עִם בֹּקֶר לְמַרְאֵה שְמֵי תְּכֵלֶת, הַר, עֵץ

וְלֹא לְאוֹטוֹבּוּסִים מִתְפַּצְּחִים בִּיעָף לִבְרַק

סִמְאוֹן הַדִּינָמִיט שֶל מַשְׂטֵמָה שוֹחֶרֶת רֶצַח

וְכוֹנְנוּת-סְפִיגָה שֶל בֵּין זְוָעָה לְבֵין סִיּוּט,

תְּנִי לָנוּ קְצָת פָּחוֹת הָדָר הֵרוֹאִי, עִיר-הַנֵּצַח,

וּקְצָת יוֹתֵר חַיֵּי-שָעָה שֶל חֶסֶד-הַשְּפִיּוּת.

 

לִשְכֹּחַ, יְרוּשָלַיִם, לִשְכֹּחַ –

שְמֵי רְאָיוֹת חוֹתְכוֹת. עֵדוּת נְסִבָּתִית שֶל חֲרוּלִים

בֵּין סְעִיפֵי-אִשּוּם כְּבֵדִים שֶל אֲבָנִים, בְּלִי יִפּוּי-כּוֹחַ,

חֲנִינוֹת-מַיִם

וְאַלִיבִּי שֶל צְלָלִים.

 

לִשְכֹּחַ, יְרוּשָלַיִם, לִשְכֹּחַ –

אֲוִיר נָקִי מֵהַשְעָרוֹת וְאוֹר נָקִי מֵרַחֲמִים.

לִהְיוֹת נִבְעָר מִתּוֹלָדוֹת, חַף מִדִּבְרֵי-יָמִים, לִפְקֹעַ

בֵּין מִסְדְּרֵי-זִהוּי שֶל שַיִש קַר וָאֳרָנִים חַמִּים

כְּאִצְטְרֻבָּל, מֵרֹב דְּמָמָה צְלוּלָה וְעֹצֶר-מֶתֶק, כֹּהַל

שֶל זְמַן אַחֵר, כָּחֹל יוֹתֵר. מְנֻחָמִים. מְנַחֲמִים.

 

לִשְכֹּחַ, יְרוּשָלַיִם, לִשְכֹּחַ

אֵיךְ עַד הַיּוֹם, בְּהִצְטַמְרֵר חֶרְדַּת מַשָּב

מַשְחִיז חֲשָד מַמְאִיר אֶת צִפָּרְנֵי הַחֹחַ

הַמִּסְתַּמְּרוֹת

עִם כָּל רִשְרוּש עוֹבֵר וָשָב - - -

 

 

22.

 

עִיר שֶל חֲלוֹם. לֹא כְּשֵם-תֹּאַר פַּרְפָּרִי, לֹא לִוְיַת-חֵן

אֶלָּא בִּמְלוֹא חֻמְרַת סִיּוּט שֶל עֹז וָמֹרֶךְ

אֲשֶר הִנְדֵּס אוֹתָהּ לָרֹחַב וְלָאֹרֶךְ

בֵּין הֶהָזוּי וּבֵין הַכְּלָל-לֹא-יִתָּכֵן.

 

עִיר שַעַטְנֵז, עִיר עִרְבּוּבְיָה אִי-אֶפְשָרִית

(הַשּוּלַמִּית,  הַשּוּנָמִית, מִרְיָם, מָרִיָה מַגְדָּלֶנָה)

שֶבִּמְחָרוֹ אֶתְמוֹל פָּרוּע יְיַסְּדֶנָּה

וּבְאֶתְמוֹלוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ מְחָר-רִיב.

 

עִיר הַנְּבוּאָה הָאֶפִּילֶפְּטִית, קְצוּפַת-רִיר,

עִיר דֶּרְוִישִית, פָאטָה-מוֹרְגָּאנִית, מְטֹרֶפֶת,

קִרְיָה לְמֶלַח רָב שֶל יַם-דְּמָעוֹת, מֻחְלֶפֶת

בֵּין  בִּיזַנְטִינִים, צַלְבָנִים, עַרְבִים, עִבְרִים.

 

גֶּ'נֶרָל אַלֶנְבִּי. דָּוִד. גָּ'מָל פֶּחָה.

בּוֹלְדְּוִין. אֲרַנְיָה הַיְבוּסִי. פִּלְאֶסֶר. טִיטוּס.

שִיר הַשִּירִים. הַבְּרִית הַחֲדָשָה. אֵיכָה

וְהַקֻּרְאָן. רַב קוּק. הַמּוּפְתִּי. פוֹטוֹ-לִיטוֹ

 

שֶל אֵיזֶה לַחַץ אַטְמוֹסְפֵרִי אֵין-הָכִיל

עַל דַּעֲתָהּ הַהֲמוּמָה שֶל הַהִיסְטוֹרְיָה

בֵּין תַּדְפִּיסֵי אַרְכֵאוֹלוֹגְיַת בְּלִיל אָיֹם

שֶל מִין מָגוֹר פַנְטַסְטִי, מִין פַנְטַסְמָגוֹרְיָה

וְאֶפִּיפַאנְיוֹת-נֵס(10) בִּתְהוֹם אֵימָה וָחִיל.

 

עִיר רְדוּפַת עָבָר, מוּבֶסֶת וְנוֹשַעַת

שֶפִּגוּמֶיהָ לָנוּ כֹּפֶר וּפִדְיוֹם.

פְּתַח לָנוּ שַעַר טֶרֶם בּוֹא נְעִילַת שַעַר

וְחוּס עָלֵינוּ, אָב רַחוּם,

כִּי פָנָה יוֹם - - -

 

 

 

הערות וביאורים:

 

1 – ר' יוסף קארו (1575-1488), מחבר ה"שולחן ערוך", פירסם בין השאר גם את ספר השו"ת (שאלות ותשובות) "אבקת רוכל", ששמו שאוּל משיר השירים פרק ג', פסוק 6. ספר זה נדפס תחילה בקהילת סלוניקי שביוון בשנת תקנ"א (1791) ומאוחר יותר – בלייפּציג שבגרמניה, בשנת תרי"ט (1859).

2 – סוּק אל עַטָרִין = (ערבית): שוּק הבּשֹמים בעיר העתיקה.

3 – בֻּרְסִי (בֻּרְסְקִי) = מעבּד עורות. בַּשָּׂם (בַּשָּם) = מוכר או מייצר בּשׂמים. "אשרֵי מי שאוּמנוּתו בַּסָּם ואוי לו מי שאוּמנוּתו בֻּרסקי" (בּבּא בּתרא כא:).

4 – כֻּנְדַארְגִ'ים = ( " ): סנדלרים.

5 – מאסבּחות = ( " ): מחרוזות-תפילה, שחרוּזיהן עשֹוּיים בדרך כלל מעִנבּר.

6 – יחזקאל חפץ = גיבור ספרו של י. ח. ברנר, "שכול וכשלון".

7 – כלבו של יצחק קומר = שני גיבורי ספרו של ש"י עגנון "תמול שלשום".

8 – אלזה לסקר-שילר = המשוררת היהודייה, מגדולי השירה הגרמנית, שחיתה בירושלים בדלוּת נוראה.

9 – "נַאחְוִּית" = (ערבית): הלשון הערבית הבלתי-ספרותית, המדוברת בפי ערביי ארץ-ישׂראל.

10 – חֻבֵּיזָה = ( " ): חֶלְמִית: צמח-בר נפוץ שפִּריו משמש למאכל. היה מבוקש ביותר בימי מצוקת המזון של ירושלים העברית בעת שהיתה נצורה ע"י הלגיון הערבי הירדני.

11 – ארי-האבן המכונף של ג'נראלי – תבליט האריה בעל הכנפיים בכרכוב בניין חברת הביטוח האיטלקית "ג'נראלי" שפעלה בשעתה בירושלים.

12 – השולמית = דמות ירושלמית תמהונית, שנודעה בחוצותיה של ירושלים עד תחילת שנות ה-50 למאה שעברה, בשל דרשותיה בפני עוברים ושבים, על קשר מיסטי, חשמלי כביכול, שבין הדוברת, ששמה היה שולמית, ובין שלמה המלך; קשר שכֻּנָּה בפיה בשם "קשר לאחד".

13– פֻּרְפּוּרִיָּה = מלבּוּש מפואר בצבע ארגמן.

14– מסגד עומר, המכוּנֶה גם "כּיפּת הסלע" (בערבית: "קוּבּת-א-צאח'רה") קרוּי כך על שוּם הסלע הגדול שבּתוכו, הלא היא "אבן השתיה" (תשתית) שבּמסורת היהודית. על פי המסורת המוּסלמית, המתייחסת ל"סוּרַת מסע הלילה" ("סוּרַת אַל-אָסָארָא") שבַּקוראן, הוּעף הנביא מוּחמד על גב סוסו "אל-בּוּראק" (הבּרק)אל המִסגד אשר בַּקצה (אל-אקצא). התביעה המוּסלמית על הר-הבּית מבוּססת על הפירוש הרואה במִסגד כיפת-הסלע הירוּשלמי את אותו מסגד. מאידך גיסא, טוענים ההיסטוריונים המוּסלמיים אל-וַּאיקידי ואל-אַזרַקי כי הכוונה היא למִסגד המרוחק רק מילין מאבן הכּעבּה בּמֶכָּה.

15– במסכת יומא נד, ב שבּתלמוּד הבּבלי וּבמסכת יומא ה, ד שבּתלמוּד הירוּשלמי נֶאֱמַר על כּך: "אבן ירה הקב"ה בַּיָּם, וּממנה נִשְתַּת (נוסד) העולם."

16– מהאדי = (בערבית: מדריך מִטעם האלוהים): כינוי למשיח לפי האיסלאם, מי שמכריז על עצמו כמהאדי (למשל, מנהיג המרד בּסוּדאן בּ-1884).

17– אֶפִּיפַנְיָה (לטינית): הִתגלוּת על-טבעית.

 

 

*

אהוד יקירי,

אני שולח לך לגיליון יום שני, 6.6.16, את הפואמה על בירת הנצח של העם היהודי, כי בדיוק יום אחד לפני יום זה, יצויין יום איחוד ירושלים, על אפם וחמתם של כל האנטישמים הנוצרים והמוסלמים, וכפי שכתב מרטין בובר בספרו "האנטישמיות היהודית" – גם אכולי השינאה העצמית, מבית שוקן.

שלך, בנאמנות,

יוסי

 

אהוד: אם כל המכתב העיתי לא בא אלא כדי לתת אפשרות לפרסם את הפואימות שלך, דיינו.

 

 

 

 

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק מ"ו – אורי אבנרי שואל אותי:

"מי מדברת בבקשה?"

מה שעיכב אותי מביצוע תוכנית ההסתערות על המרפסת ממול, וכיבוש ליבה של  נערת הכיסא-נוח, היתה התפתחות אחרת שנערכה במקביל. היתה זו התכתבות  רבת ציפיות עם  מזכירת המערכת של השבועון המושמץ "העולם הזה". המזכירה, לפי כתב ידה הנשי וקולה הנעים בטלפון, נשמעה לי כעלמה מושכת שכדאי לשמור איתה קשר.

למרות כל כישלונותיי הספרותיים, שהתבטאו בכך שכל חומר  ששלחתי לעיתונות הכתובה לא זכה לראות אור, בכל זאת לא יכולתי לחדול מלכתוב. ידעתי שמרבית היצירות יגיעו  למגירה ושם תהיה מנוחתם עדן, אבל זה לא מנע ממני מלהמשיך למלא את המגירה.

אחד הדברים שבהם עסקתי זמן ממושך, היה  ריכוז  כל המערכונים שכתבתי והפיכתם לספר מחזות. הארץ היתה מלאה חוגים דרמטיים, ואלה שיוועו לחומר מתאים. אני הייתי אחד הבמאים הבודדים שלא נזקקו לחומר, כי כתבתי אותו בעצמי לפי הצורך, עוד מימי בית הספר.

תוך איסוף החומר וכתיבתו מחדש, נתקלתי במערכון מימי הגימנסיה, שנשא את השם "הצד השני של הדלת." החלטתי לשלוח אותו לשבועון "העולם הזה", מתוך אמונה שהעורך, אשר הוציא לא מכבר ספר בשם "הצד השני של המטבע", יסתקרן לקרוא אותו. שלחתי את המערכון בדואר לעיתון, ואחרי שבועיים מצאתי בתיבת הדואר שלי מעטפה הנושאת את חותמת העולם הזה. הייתי ממש בהלם. עד כה  היו עוברים כמה חודשים עד שהייתי זוכה לתשובה, אם בכלל. 

ביד נרגשת פתחתי את המעטפה ולא האמנתי למראה עיניי. במקום למצוא את המשפט הסטנדרטי המתחיל במלים "אנו מצטערים," מצאתי נוסח חדש ובלתי מוכר. המכתב ההיסטורי הזה שמור אצלי בארגז המכתבים עד היום, לכן אני יכול להעתיק אותו כאן במלואו בלי להחסיר אף מלה, כולל התאריך: 

 

תל אביב  19 ביולי  1953

לגב' י. אביעומר

רח' 834, ביתן 17

עבר הירקון

תל אביב.

א. נ.

אורי אבנרי ביקשני להודיעך שישמח לשוחח אתך אישית.

התואילי להתקשר אתי טלפונית לשם קביעת המועד.

                                  בברכה רחל ז.

                                                   מזכירת המערכת

 

(אני מתנצל שאינני מביא כאן את שמה המלא של המזכירה, כי  בהמשך הלא רחוק תקראו על יחסים מסוימים שהתפתחו בינינו, ומאחר שאיני רוצה לסכסך בינה לבין בעלה, בהנחה ששניהם חיים עד היום, אני מסתפק בשמה הפרטי).

אורי אבנרי קנה את עולמו כשכתב את ספרו המלחמתי "בשדות פלשת 1948". היה זה אחד הספרים הראשונים שנכתבו על ידי חייל קרבי, מיד לאחר מלחמת העצמאות. המדינה שהוקמה זה עתה נשאה על נס את יפי הבלורית שהקריבו את חייהם למענה, והרבה סופרים ועיתונאים  הזדרזו  להוציא  ספרי מלחמה. גם אני, כזכור, כתבתי את ספרי הראשון "חבורה שכזאת" באותם ימים, אך הוצאת "הקיבוץ המאוחד" מצאה שהוא לא ראוי לדפוס והספר התמגר לכמה שנים.

ספרו של אורי אבנרי, שנכתב בעיצומם של הקרבות, יצא בזמן הנכון ונמכר בעשרות מהדורות. הייתי בין קוראי הספר ואהבתי אותו. הזדהתי עם תיאורי הקרבות שעבר, ובאותה מידה גם עם תיאורי המשיכה שלו לבנות, שלא היו זרים לרוחי, למרות שהצלחתו איתן היתה גדולה משלי.

הצלחת הספר "בשדות פלשת" ומחברו, הועמה כעבור תקופת מה, כאשר המחבר כתב את ספרו השני "הצד השני של המטבע". הספר שהממסד לא אהב לא זכה לאותה הצלחה של הראשון, וההשוואה בין שני הספרים  היתה לרעתו. אבנרי הירפה מהספרים והתמסר לכתיבת שבועון "העולם הזה", שבו היה יכול להפיץ את רעיונותיו הפוליטיים. החלטתי לשלוח את המערכון  לשבועון התגלתה כנכונה, ועדות לכך היתה התשובה המהירה.

כמעט התעלפתי. זה עוד לא קרה לי, גם לענות כל כך מהר וגם לבקש להתקשר טלפונית. כלומר, האיש החשוב הזה לא רוצה לבזבז זמן המתנה לדואר, הוא רוצה שאתקשר אליו  טלפונית.

למי שמרים גבה ושואל אם זה כל כך דחוף, למה הוא לא התקשר אליי? לכל אלה  אני צריך להסביר שמדובר בתקופה שבמעט מאוד בתים היה טלפון  מי שרצה להתקשר היה הולך לבית מרקחת או לאיזה מיליונר שהיו לו קשרים עם ראש הממשלה. 

הייתי די מבוהל, כי עד כה כמעט לא דיברתי בטלפון עם איש. אם היה לי זמן להכנה, הייתי מתאמן קודם בשיחה טלפונית עם אימי, אחר כך עם אחותי, ורק אחרי שארכוש ניסיון אעז לדבר עם בעל הדבר בעצמו. אבל ככה לדבר ישר בפעם הראשונה עם מישהו שאני לא מכיר, למי יש אומץ שכזה? 

הפחד שלי מהשיחה הטלפונית נבע גם מהמהלך האידיוטי שעשיתי ברוב איוולתי. מסיבות שלא ברורות לי  עד היום החלטתי לשלוח את המערכון בשם בדוי: "י. אבי עומר." עומר היה כזכור כלב הזאב שלי, שנטש את הקיבוץ יחד איתי וראה בי את אביו ואימו גם יחד. אם לא די בשיבוש שמי, החלטתי לשבש גם את מיני ונתתי לו להבין שהכותב הוא כותבת. על ידי כך שכתבתי  באחת השורות  שאני  שולחת לכם מערכון המתאים לרוח העיתון.

עשיתי זאת מתוך הרגשה, שאורי אבנרי אוהב בנות כמו כל בחור נורמאלי, ויש להניח שהמערכון יקבל אצלו יותר נקודות, אם הוא יחשוב שהכותב הוא כותבת. כנראה שהנחה זו היתה מוצדקת. עובדה שמכל הסיפורים ששלחתי לכל העתונים שהיו אז בארץ, היה זה הראשון שזכה לתגובה חיובית ומהירה.

כיוון שכך החלטתי להמשיך במשחק, ולפני שהלכתי לבית המרקחת לטלפן, חידדתי את גרוני והתאמנתי בבית להגיד "הלו?" בקול של בת.

נדמה לי שבהסתערות על חוליקאת במלחמת השחרור, לא הייתי כל כך מבוהל ומפוחד כמו באותה שעה שבה הכנסתי אצבע למחוגה וחייגתי את המיספר של מערכת "העולם הזה".

קולה של המזכירה שענתה לי היה מנומס ורשמי. הצלחתי להגיד בקול דק שאני מטלפנת כדי לקבוע פגישה עם אבנרי לפי בקשתו.

במקום לקבוע מועד, כאשר קיוויתי, אמרה לי שהיא נותנת לי אותו והוא יקבע לי את המועד ישירות.

אורי לא נתן לי לחכות ועד מהרה שמעתי את המבטא הגרמני של קולו המוכר. הייתי כל כך נרגש, עד שהוא היה צריך להגיד פעמיים "הלו" לפני שהצלחתי להגיד בקול נשי מתפנק  שאני מתקשרת כדי לקבוע מועד.

"באיזה עניין?" – שאל.

וכאן קרה לי דבר מופלא. כמו בקרבות שבהן הפחד חולף אחרי יריית הכדור הראשון, גם כאן נאחזתי ברוח מלחמה, פחדיי המוקדמים סרו ממני וברגע שפתחתי את הפה, חזרה אליי צלילות הקרב, וללא כל גמגום אמרתי חדות בקול גבה-קולי:

"הוא אמר לי להתקשר אליו."

"כן. תזכירי לי מי מדברת בבקשה?"

"זה בקשר למערכון שכתבתי 'הצד השני של הדלת'."

"כן. נכון. ייתכן שנדפיס אותו. תבואי בבקשה למערכת ונסכם."

"אז אולי נוכל להיפגש במקום אחר. נגיד בשדרות חן פינת הנביאים."

"אני מצטער גבירתי. תבואי למערכת."

"אבל אני לא אוהבת להיות בין הרבה אנשים."

"תבואי אחרי תשע. המערכת כמעט ריקה."

הניסיון שלי להזמין אותו לפגישה ברחוב נשמע לי היום כל כך נואל, עד שאני לא מאמין שהעליתיו על דל שפתיי, אך מאחר שהחלטתי שאני לא אסתיר ביומן גם מעשים טיפשיים שעשיתי בחיי, אני חש  חובה לגלות שניסיתי לפתות אותו להיפגש איתי על ספסל בשדרות חן. לזכותו אציין שהוא לא הסכים, למרות שדיברתי בטון מפתה של נערה חמת מזג, שאמנם יש לה קול קצת מסורס, אבל הרי לא כל אישה מושלמת. יחד עם זאת, כנראה שבכל זאת הצלחתי לעורר את סקרנותו, כי הציע לי לבוא אליו כבר הערב לרחוב גליקסון 8 בקומת הקרקע.

רציתי לשאול אם המזכירה רחל תהיה גם, אבל לא העזתי, בכל זאת היה גבול לאומץ ליבי.

 

המשך יבוא

 

 

* * *

לשרה ודני היקרים

ממייסדי קיבוץ עין גדי היושבים בו גם כיום

ברכות להגיעכם לגיל 80

וגם לשנים הבאות

מכל אוהביכם!

 

 

* * *

אורי הייטנר

1. הביטי למעלה בתי אל ההר

כאשר 888אני מדריך קבוצות על תולדות ההתיישבות בגולן, אני נוהג לפתוח את הסיור במצפה גדות. אין מקום מתאים ממנו להצגת המציאות שקדמה למלחמת ששת הימים והפכה את שחרור הגולן להכרח; צעד שהיה בראש ובראשונה שחרור יישובי הגליל מסיוט מתמשך. מצפה גדות הוא מקום שממנו ראוי להצדיע לוותיקי גדות על דבקותם העיקשת באדמתם, בתנאי ביטחון קשים ביותר, ולשאוב מהם השראה, כמופת ציוני. ובמצפה גדות אני מספר איך בגדות נזרע הזרע להתיישבות בגולן לאחר מלחמת ששת הימים.

אני מספר על המותג מזרה האימה – "הרמה הסורית", שייצג את המהות המאיימת כל כך, שעה שהסורים ישבו למעלה והישראלים למרגלותיהם. וטרם צאתנו מן המקום אנו עוברים בתחנת ההסברה האוטומטית, שיצר אבי זעירא, ומאזינים לשיר "בתי את בוכה או צוחקת", שירו של יובב כץ, המיטיב לתאר את המציאות של גדות משני עברי מלחמת ששת הימים. "הביטי למעלה בתי אל ההר," אומרת האם לבתה, לאחר צאתה מן המקלט בתום שישה ימים, כדי להיווכח ש"אין בתים עוד במשק". ומרחיבה: "ההר שהיה כמפלצת."

והיה מי שהלעיג על התיאור הזה, במסע של סילוף ההיסטוריה. אך לא רק מי שחי אז למרגלות ההר יודע עד כמה התיאור מדויק, אלא גם מי שחוקר את התקופה ביושר.

 

במלאת עשור להקמת גדות, בדצמבר 1959, פירסם העיתונאי והסופר מנחם תלמי כתבה ב"מעריב" על הקיבוץ. כותרת הכתבה הייתה "מול קו מאז'ינו הסורי" [קו מאז'ינו – מערכת הביצורים הצרפתית על גבול גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה]. וכך כתב תלמי, בין השאר:

"מי שרוצה לספוג אל קירבו את התחושה התמציתית של משק סְפָר במדינת ישראל; מי שרוצה להזדהות – ולו לרגע קט בלבד – עם המשמעות, ללא כחל וסרק, של טעם הישיבה בגבול. מי שרוצה להבין כאפס קצהו את תחושת הישיבה בטווח ראייה של סוללות תותחים ומרגמות המכוונות אליו ישירות, יטריח עצמו לקיבוץ גדות שעל שפת הירדן, בצד משמר הירדן ההרוסה. ... לעולם אינך יכול לדעת מתי יתעוררו לפתע המוצבים הסוריים הרבים, החולשים על משק גדות, יכסוהו בברד כדורים ופגזים... זוהי אחת הנקודות הפגיעות והסובלות שבמערך יישובי הספר הישראלי... קומץ 'מטורפים': בחורים צעירים, ילידי הארץ ברובם, יוצאי בתים מבוססים, שמאמינים עדיין באותם רעיונות וערכים המתחילים להיראות 'מוזרים' בהלך רוח הכללי השורר היום ברחוב... האטרקציה הגדולה שבאמתחת של מסבירי הקיבוץ בחוץ, זו האמת היסודית של קיבוץ גדות, שאותה הם מוכנים להבטיח בכל הכנות היא: 'קו מז'ינו הסורי'... שרשרת ביצורים ומוצבים סוריים במורדות הגדה המזרחית של הירדן הרוכבת על חצר המשק... מערך מדהים של עמדות חפורות ממול: בהר ובסלע, בטווח ראייה ברור ומוחלט; כך קוראים לכל אותם עשרות לועי מקלעים ומכונות המכוונים ישר לתוך חדר האוכל של המשק, למוסך, לרפת ולחדרי המגורים... אם למישהו לא מחוורים הדברים משמיעה בלבד, הוא יכול לבוא ולמשש אותם... יראה מבנה מפוצץ ולא נשאר ממנו אלא משטח גלוח; עמודי חשמל נפולים וכבלים שמוטים ארצה; גגות שהותקנו מחדש ומבנים ששופצו; מחסן כותנה מקועקע ואכול להבות אש... כשמאותה גדה מזרחית נעלמים לפתע העדרים, וכשמג'לבינה נראית נהירת אדם ובהמה אל עברו השני של ההר – יודעים בגדות כי הסורים מתכננים 'לעשות שמח'!"

אכן, כן. ההר שהיה כמפלצת.

 

ב-4 בדצמבר 1949 התיישבו על חורבות המושבה משמר הירדן, שנפלה בתש"ח, החלוצים שהקימו את קיבוץ הגוברים, שלימים שינה את שמו לגדות. כעבור יומיים, מעט מערבה ממנו, עלה המושב בני צפת, שלימים שינה את שמו למשמר הירדן, להנצחת שם המושבה. שני היישובים קמו בתוך מה שהוגדר בהסכם שביתת הנשק עם סוריה כשטח מפורז. שטח מפורז, הוא שטח שאסור להכניס אליו כוחות צבאיים, או שכניסת כוחות צבאיים אליו מוגבלת. ואכן, כך הוגדר השטח בהסכם שביתת הנשק. אולם לסורים היה פירוש יצירתי לפירוז – הם שללו כל פעילות ישראלית, גם אזרחית, חקלאית, התיישבותית, והשתמשו בפעילות זו כתירוץ לתוקפנותם. לאחר שנה וחצי עבר הקיבוץ מאות מטרים צפונה, לנקודת הקבע שלו. ב-1953, לאחר הפילוג בקיבוץ המאוחד, הצטרפו אליו חברי הקבה"מ שעזבו את קיבוץ יפתח. עד מלחמת ששת הימים, גדות היה קיבוץ קטן מאוד, שמנה כמה עשרות חברים.

לאורך השנים שבין מלחמת השחרור ומלחמת ששת הימים, סבלו מאוד מנחת זרועם של הסורים, היישובים לאורך הגבול – דן, דפנה, שאר ישוב, חולתה, כפר סאלד, שמיר, גונן, עין גב, האון וכו'. אך שני היישובים שנפגעו יותר מאחרים, היו תל קציר וגדות. מלבד עצם מיקומו של קיבוץ גדות סמוך לגבול ובתוך השטח המפורז, הוא גם היה נתון בצבת בין שני מיזמים לאומיים ישראליים, שהסורים לחמו נגדם. מצפון – ייבוש החולה ומדרום המוביל הארצי. את ייבוש החולה הסורים לא הצליחו למנוע. הם הצליחו לסכל באלימות את התוכנית המקורית של המוביל הארצי – תפיסת המים אחרי גשר בנות יעקב והובלתם לבקעת בית נטופה. ישראל נכנעה, והמירה את התוכנית באבסורד הכלכלי של שאיבת המים מן הכינרת, 210 מ' מתחת לפני הים. בין עבודות החולה לעבודות המוביל ניצב קיבוץ גדות – וספג.

במשך קצת יותר מחצי שנה ב-1957-1958, בשלושה אירועי תוקפנות סורית נפרדים, נהרגו שלושה מחברי הקיבוץ הקטן.

"הילדים לא זעקו," הכתיר את כתבתו ב"מעריב", ביוני 57', יעקב אביאל, לאחר נפילתה של החברה רעיה גולדשמידט באחת ההתקפות על הקיבוץ: "קליעי הסורים שטפו כסילונים את חצר המשק, את הרחבה שליד חדר האוכל וכל שטח פתוח אחר שבין צריפי המשק ומבניו, אולם רמי, אורי ותמי, ואיתם כל יתר 25 התינוקות של קיבוץ גדות, לא נתפסו לשום בהלה צעקנית ובכיינית. כי כבר רגילים הם בכך. לא פחות מהוריהם החיים זה כשבע שנים 'תחת אפם' של המוצבים הסוריים שבמעלה הגבעה אשר ממול, נתונים לתצפיתם המתמדת של צלפיהם, ו'מושחלים', כל אימת שמתחשק להם להללו, על להבי רוביהם ומקלעיהם. יתרה מזו, ספק אם תינוקות רכים אלה מסוגלים אף לדמיין לנפשם אורח חיים אחר מההווי הזה משובץ היריות, המוקשים, ההתקפות והריצות למקלטים, בו הם נולדו, למדו לבטא 'אבא', 'אמא', ופסעו את פסיעותיהם ההססניות הראשונות. על כן, לא התקשו לשמור על קור רוחם, ורק לפפו ביתר עוז את ידי הוריהם, הניחו להם בשקט להובילם אל מאחורי מחסות בטוחים וישבו שם בשקט, בזמן שהוריהם התארגנו להגנה על יישובם ובלמו את שטף האש הסורית. ומשפסקה, לאחר שעה, האש, והחיים במשק חזרו למסלולם הרגיל, שבו הם ויצאו בשקט ממחסותיהם, נערו את האבק מעל מכנסיהם וחולצותיהם, ורק שאלו בשקט את הוריהם: 'זה כבר נגמר, אבא? זה כבר נגמר, אמא?'"

 

אפשר להמחיש את המציאות של קיבוץ גדות בהצגת הכרוניקה של האירועים – אירוע אחר אירוע: טרקטור שעלה על מוקש, ירי על היישוב, מחסן שעלה באש, הפגזה גדולה על היישוב, רצח חבר שטייל ליד הירדן עם חברתו וכן הלאה. אני אעשה זאת באופן שונה, באמצעות ציטוטים מארכיון גדות, שנאספו לפני 35 למחקר מקיף שערך גבי שריג, שייטיבו לתאר את האווירה ואת החיים בקיבוץ באותה תקופה.

מן הסקירה מצטיירת קהילה צעירה וקטנה, נחושה לקיים חיים אזרחיים: תרבות ומשק, חינוך ומשפחה, אך במובנים רבים היא למעשה מוצב צבאי. יש לציין, שבשל מגבלות הפירוז, יכולת הצבא להיות בשטח ולהגן על היישוב היו מצומצמות ביותר.

מיקום הקיבוץ נקבע על פי שיקולים צבאיים. ניסיון מלחמת העצמאות לימד את אנשי הביטחון של הקיבוץ המאוחד וצה"ל שיש לשבת על צירי פלישה אפשריים של הערבים ממזרח ולשלוט עליהם בנשק קל. מיקום הקיבוץ אמור היה לשלוט בתצפית ואש על המעברים, כולל גשר בנות יעקב. הדיר והלול מוקמו כך שהעובדים בהם: הלולן והרועה, יכלו לצפות על בית המכס התחתון והגשר. לימים, כעשור לאחר הקמת הקיבוץ, נשקלה הזזתו מעט מערבה, באופן שאמנם לא יגן עליו מפני אש תלולת מסלול, אך הוא לפחות לא יהיה מאוים בנשקו האישי של כל חייל סורי. ההצעה נפלה מסיבות תקציביות, אך נבחנה מפעם בפעם.

כאשר ביקש הקיבוץ להקים ענף מִדְגֶה, הוא ביקש אישור מצה"ל. האישור ניתן, וכך נומק: "הרעיון חיובי ויכול לסייע כמכשול נ"ט. צה"ל יסייע במימוש הרעיון."

ולפני קציר, פנה הקיבוץ לצה"ל בבקשת סיוע: "השטח נמצא בטווח קצר מאוד ממוצבי הסורים וניתן על ידם לשליטה מוחלטת. בזמן הזריעה היו כמה ניסיונות התנגדות של האו"ם בטענה שהסורים מתנגדים לזריעת שטחים שהיו בבעלות ערביי הקרד ושבאזור המפורז. אנו מאוד חוששים שהסורים עלולים לנסות ולהפריע לביצוע העבודה ודורשים את אבטחת צה"ל. כן פנינו למוא"ז לארגן כמה קומביינים ממשקי הסביבה ע"מ שנוכל לבצע הקציר במהירות מקסימלית."

מה שימחיש יותר מכל את ההוויה החצי-צבאית של היישוב, הוא הסיפור הבא. ביוני 1958, אסיפת הקיבוץ החליטה להוריד חבר לשלושה חודשי מועמדות, כיוון שלא ניקה את נשקו וסירב להופיע לבירור בפני ועדת הביטחון. משמעות הדבר, שלאחר שלושה חדשים, יצטרך החבר לעבור הצבעה ב-2/3 בקלפי כדי להישאר בגדות.

המצב הביטחוני השפיע גם על המראה החיצוני של היישוב. לאחר הפגזה מאסיבית על גדות, ביקר במקום שר האוצר ויו"ר המחלקה להתיישבות, לוי אשכול, וסוכם עימו על הקמת סוללות עפר ליד חדר האוכל, בית התרבות ובתי מגורים והגבהת הסוללות הקיימות בחצי מטר.

פעמיים פונו ילדי גדות מהיישוב בשל המצב, ב-1953 לגינוסר וב-1958, יחד עם הנשים, לחוקוק. פעמים נוספות סירב הקיבוץ לפנות אותם.

בשנות השישים המתח עבר לאזורים אחרים וגדות נהנתה משקט יחסי, אולם באפריל 1967, היא ספגה את ההפגזה המאסיבית ביותר שספג יישוב בישראל – 300 פגזים בחצי שעה. 16 מבנים נפגעו ו-30 משפחות איבדו את מקום מגוריהם. צריף נשרף. כל המערכות העל-קרקעיות: מים, הסקה וחשמל – נהרסו. בערב נפגשו החברים והרימו כוסית, לחגוג את העובדה שלא היו פגיעות בנפש.

במשך חודשיים שוקמו הבתים במאמץ אינטנסיבי, ואז פרצה מלחמת ששת הימים, וכמעט כל היישוב נהרס בימים ולילות של הפגזה בלתי פוסקת. התושבים יצאו מן המקלטים, ראו את ההריסות והחורבות, והיו מאושרים – הגולן שוחרר, והם שוחררו מן האימה והתופת. "הביטי למעלה בתי לגולן, שם יש חיילים, אך להבא דגלם בצבעים של כחול ולבן. בוכה וצוחק שם גם אבא."

ב-10 ביוני 1967, היום לפני 49 שנים, שוחרר הגולן. בשעה 16:11 שיגר מח"ט חטמ"ר 3, מנו שקד, מברק לחמ"ל של קיבוץ גדות: "הסיוט חלף – אתם נראים מלמעלה עליונים שבעתיים."

מברק התשובה מגדות: "לצה"ל ולחטמ"ר 3 – כה לחי. ממשק גדות."

 

שבוע לאחר המלחמה, נכתב בעלון גדות: "הרמה הסורית בידינו. משפט קצר – וכמה משמעות יש בו? האם לכולנו באמת נתפש הדבר? האם הצלחנו כבר לעכל את מלוא משמעות הדבר? ... לא עוד תותחים וטנקים מאיימים על כל צעד ושביל בתחום הנקודה. לא עוד כוננות של מי יודע כמה יחידות לעבודה בחלק ה'סוללה', שמתחת לדוריג'את ויותר מכך – סוף סוף עיבוד שטחים חדשים שהיו בעבר הרבה בחדשות אבל לא כמעובדים – חלקה 4, 120 ד' וכו' – שעתה נוכל לגאלם. שמות ומקומות כמו: 'הסכר', 'בית המכס', ה'גשר', גדות הירדן – מקבלים היום משמעות חדשה. שוב עומדים הם לרשותנו, לנו לילדים לכולם – מקומות ששנים חלמנו לבקרם שוב יפתחו לפני חברינו וטיילינו."

אך אל האושר הזה נלוותה דאגה – החשש שמא כמו לאחר מלחמת סיני יופעל לחץ מאסיבי על ישראל לסגת, הממשלה תיכנע והסיוט יחזור. ראשי היישובים בגליל העליון התכנסו לישיבת חירום בגדות לטכס עצה – איך מקדמים את פני הרעה. הם קיבלו את הצעתו של איתן סט, חבר גדות: מקימים התיישבות יהודית בגולן לאלתר. איתן גוייס בידי המועצה להוביל את התהליך. כעבור שבועות אחדים הוא כבר יכול לדווח בעלון הקיבוץ:

"הפעולה שנעשתה ע"י המועצה האזורית כללה יצירת לחץ ציבורי להשארת רמת הגולן בידינו ומימוש נוכחותנו בשטח, כדי שלא יכול שלא להתחשב בנו בכל צעדים שהם הולכים לבצע. כתוצאה מכך שלא רצו שישראל תראה כמספחת שטחים, כלפי העולם וכן מכמה נימוקים פנימיים, נתקלנו בקשיים מסוימים בהתמקמות למעלה, בד בבד עם תמיכה של גורמים שונים, רשמיים או בלתי רשמיים. כיום יושבים ברמה 22 חברים בהם 15 חברי משקים ו-7 מתנדבים מקבוצת הדרום אפריקאים שבגדות. גרים במחנה הצבאי עלייקה והחיים הולכים ומתארגנים. עוסקים כיום באחזקת הבקר של משרד החקלאות ועומדים להתחיל בדיש קטניות. בימים אלה עומדים לחכור אדמות ממנהל מקרקעי ישראל שקיבל אפוטרופסות על השטחים. הכוונה להיכנס לעיבוד שטחים וזריעת תבואות חורף. פנינו לסוכנות היהודית שתממן את הפעולה שם, אך למרות גישה עקרונית חיובית הקיימת בסוכנות, עדיין לא סוכם כל דבר מעשי. הקיבוץ המאוחד החליט שבראש העדיפויות הוא מעמיד את ההתיישבות ברמת הגולן ואת המגויסים לשם הכניסו למכסת הגיוס."

איתן הופיע במועצת הקיבוץ המאוחד ברמת הכובש, שבועיים לאחר המלחמה, והבהיר: "חברי גדות אינם מסכימים כי הרמה שמעליה תישאר כמו שהיתה עד השמונה ביוני. יש להבטיח שתישאר בידינו, ומשמעו של דבר – התיישבות מיידית עליה... חייבים להבטיח זאת. לגבי יישובי הגליל אין זו שאלה של שיקולים, אלא שאלה של קיום. מכאן, העדיפות הראשונה להיאחזויות מהירות ברמת הגולן."

חבר נוסף של גדות שהשתתף במועצה, שלמה אריאלי, אמר ש"מראה ההרס של קיבוץ גדות, שבתיו נהרסו בהפגזות הכבדות של הסורים במלחמה מדכא, אך השמחה על כיבוש הרמה חזקה ממנו. ...אנו מקווים כי הסיוט שהוסר מעלינו לא ישוב לעולם."

אף הוא קרא ליישב לאלתר את הגולן.

 

אני עומד במצפה גדות, צופה לכיוון הקיבוץ. העצים שגדלו כבר מסתירים אותו מן העין. אני מביט בהערצה ובהשתאות, ומנסה להדביק בתחושות אלה את הציבור המאזין לדבריי. צדק מנו שקד, ברגע ההיסטורי שבו ההר שהיה למפלצת חזר להיות הגולן הישראלי: "מכאן אתם נראים עליונים שבעתיים."

 

 

2. צרור הערות 5.6.16

* דוגמה אישית – יש לי חלום. שבית ראש הממשלה יהיה מופת להעסקה הוגנת, כחלק מהדוגמה האישית של ראש הממשלה לציבור. במקום שבו אין דוגמה אישית – אין מנהיגות.

 

* התלהמות בלתי נסבלת – אף מוסד בדמוקרטיה אינו חסין מביקורת, גם לא בית המשפט. גם אני מתחתי לא אחת ביקורת, עניינית ומנומסת, על בית המשפט. אולם התלהמות, דה-לגיטימציה אישית ומסע הכפשות אישי כלפי שופט בישראל; לא בסוגיה עקרונית כמו החלטות בג"ץ בשאלות לאומיות / חברתיות / פוליטית, אלא בסוגייה אישית, היא התנהגות עבריינית, שאינה הולמת מנהיג ולבטח לא ראש ממשלה. מטרת ההתלהמות הזאת היא להלך אימים על שופטים בישראל. החל בכך העבריין המורשע אולמרט ("פרקליטי אולמרט") במסע ההכפשות נגד השופט רוזן וממשיך בכך נתניהו ("פרקליטי שרה") במסע ההכפשות נגד השופטת פרוז'ינין. ההתלהמות הבלתי נסבלת הזאת היא התנקשות בשלטון החוק.

 

* שרת המשפטים מילאה את חובתה – כמצופה משרת המשפטים, תקפה איילת שקד את המתקפה שלוחת הרסן של בנימין ("פרקליטי שרה") נתניהו על כבוד השופטת פרוז'ינין.

ונשאלת השאלה – היא?! הרי היא עצמה תקפה את בית המשפט העליון בנאומה בכנס עורכי הדין באילת.

ובכן, זה בדיוק ההבדל. בנאומה באילת, הציגה איילת שקד את השקפת עולמה בסוגיית תפקידו של בית המשפט העליון במערכת הפרדת הרשויות בדמוקרטיה. אפשר לחלוק עליה או להסכים איתה (אני באופן כללי הסכמתי עם רוב דבריה), אך זה דיון עקרוני, חשוב, ראוי ותפקידה כשרת המשפטים להביע בו את דעתה.

היא הביעה דעה מנומקת והציגה אותה בכל הכבוד ובנימוס רב. באותו נאום היא העלתה על נס את מערכת המשפט בישראל ואת איכותם של שופטי בית המשפט העליון.

לעומת זאת, בנימין ("פרקליטי שרה") נתניהו השתלח בפראות בשופטת שעסקה על פי דין בפרשה אישית הנוגעת לו, כדי להלך אימים על כל מי שעוסק ויעסוק בענייניה. הוא התנהג במקרה זה כאחרון העבריינים. טוב עשתה השרה, שהעמידה אותו במקום.

 

* חוק הפנאטים השלובים – מתקפתו הפרועה ושלוחת הרסן של בנימין ("פרקליטי שרה") נתניהו על שופטת בישראל, שביצעה את מלאכתה נאמנה, מתוך דבקות באמת ובצדק, פתחה את הסכר, ועדרי ימננים אוטומטיים יוצאים בהשתלחות רבתי על מערכת החוק והמשפט בישראל. הרשת מוצפת בכל מיני בדלי "הוכחות" לכך שהמערכת מעוותת, שקרית ועוינת.

פשוט מדהים עד כמה הם תאומים זהים ל"שוברים שתיקה" וחבר מרעיהם. כמוהם, גם הם קופצים על כל בדל ידיעה, נכונה או שקרית, של איזה שופט או פרקליט שטעה או אפילו סרח, כדי להשמיץ את מערכת המשפט המפוארת של ישראל. בדיוק כפי ש"השוברים" עושים למערכת הביטחון של ישראל ולצה"ל.

כמובן שמערכת המשפט ומערכת הביטחון נתונות לביקורת, ולבטח אינן חפות משגיאות. גם אני מבקר, לא אחת, כל אחת משתי המערכות הללו. אולם בין ביקורת עניינית למערכת עלילות והשמצות, רב המרחק

בכלל, הדמיון בין הימין הפנאטי לשמאל הפנאטי - פנומלי. תמונת ראי מושלמת. אותה שנאה יוקדת למדינת ישראל, לממלכתיות הישראלית, למוסדות המדינה. אותן שיטות. אותם שקרים. אותה דמגוגיה. אותם דברי בלע. חוק הפנאטים השלובים.

 

* השרשרת ההייררכית – אילו התעמרה אשת ראש הממשלה בעובדים בעסק פרטי, היתה גם בכך חומרה רבתי והיה גם בכך עניין ציבורי. אולם כאשר במעון ראש הממשלה, עובדי המדינה, הממלאים את תפקידם, חווים מסכת התעללות מצד אשת ראש הממשלה, זאת מציאות בלתי נסבלת, שמדינת חוק חייבת לשים לה קץ.

אולם בלי קשר לגיהנום המתקיים המקום הזה בעידן נתניהו, יש לגבש תפיסה עקרונית אחרת באשר לאופן התנהלות מעון ראש הממשלה. מדובר בבית שרד שמשלם המסים מממן ומעסיק בו עובדי מדינה, נאמני הציבור. העובדים כפופים אך ורק לממונים עליהם במשרד ראש הממשלה.

לאשת ראש הממשלה, גם כאשר תהיה שם אישה נורמטיבית, או איש נורמטיבי שאשתו תהיה ראש(ת) הממשלה, אסור שתהיה דריסת רגל בשרשרת ההיררכית הזאת. אם יש לה בקשה כלשהי, ודוק: בקשה, לא "דרישה", עליה להפנות את הבקשה לגורם המוסמך במשרד ראש הממשלה, והוא יחליט אם להורות לעובדים שתחת אחריותו למלא את מבוקשה.

 

* האם ליברמן זגזגן? – בעקבות הצהרותיו המדיניות המתונות של ליברמן, הוא הוגדר כזגזגן. האם הוא באמת זגזגן?

בנושא הביטחוני, ודאי שהוא זגזגן. אולי נכון יותר להגדיר זאת כשרלטן. כל הפוזה של הדמגוג ה"ביטחוני" שמציע הצעות "ביטחוניות" פופוליסטיות שניתן לסכם אותן בשתי מילים כ"יאללה כסאח" ובשלוש מילים וחצי כ"נכנס באם-אמא שלהם", נעלמה בשנייה, ברגע שהאחריות הוטלה על כתפיו. היא מעידה על מהות ההתלהמות הדמגוגית. כנ"ל ההצעות המתלהמות לעונש מוות למחבלים, התמיכה בחייל שסרח וכו'. איזה נזק לחברה הישראלית ולשיח הישראלי הוא גרם, איזה זיהום של השיח, כאשר הוא לא האמין כהוא זה ב"הצעותיו".

לעומת זאת, בנושא המדיני הוא דווקא מגלה עקביות. את האמירה ששלמות העם קודמת לשלמות הארץ הוא אומר בעקביות עוד מאז היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה לפני עשרים שנה. תמיכתו בחלוקת הארץ ובשתי מדינות לשני עמים, על בסיס קווי 1949 עם חילופי שטחים ואוכלוסיות היא עקבית, הוא כתב אותו בספר, במאמרים ובמצעים מדיניים. בכך, אין חדש. בנושא המדיני ליברמן היה ונשאר יונה.

 

* מעשיו יקרבוהו – ביקרתי בחריפות את מינויו של ליברמן לשר הביטחון, ועוד יותר מכך את הדחתו של שר הביטחון הקודם, המצוין, יעלון. אני שלם עם כל מילה שכתבתי בנדון.

אולם כרגע ליברמן הוא שר הביטחון, וכאזרח מדינת ישראל אני מאחל לו הצלחה מכל ליבי, כיוון שהצלחתו היא ביטחוננו. שיפוטי אותו מעתה, בדומה לשיפוטי כל בעל תפקיד, היא על פי הכלל: "מעשיך יקרבוך – מעשיך ירחיקוך."

 

* רוסופוביה – לביקורת הציבורית העניינית שהוטחה בליברמן, נלווה גל עכור ומכוער, של רוסופוביה וגזענות נגד יהודי חבר העמים. פוטין... סובייטי... ועוד ועוד. זהו גילוי נורא של שנאת האחר, שנאה גזענית, מצד המתהדרים בנאורות, כביכול. שנאת זרים, באשר היא, הינה תופעה נאלחת. על אחת כמה וכמה, כאשר ה"זרים" הם אחינו, עצמנו ובשרנו, יהודים כמונו.

 

* פיקוח נפש – לתשומת ליבם של התוהים באיזו חוצפה מבקשים שוטרים מאנשים החשודים כשב"חים להזדהות – מבצע פיגוע הדקירה השבוע בת"א הוא שב"ח. אז באיזו חוצפה? הנה, הגדרת החוצפה: כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא.

 

* מתקפה ברברית – הטליבאן באפגניסטן, דאעש בתדמור והוואקפ הירושלמי בהר הבית, הן שלוש שלוחות של הקנאות האיסלמיסטית המנהלת מלחמה ברברית נגד התרבות והנאורות, בניסיון אלים ונואל למחוק את שכיות החמדה התרבותיות והארכיאולוגיות של כל מה שאינו מוסלמי, מעל ומתחת לפני האדמה.

ממשלת ישראל, לאורך שנים, מגלה רפיון מדאיג בניסיון לעצור את המתקפה הברברית.

כפי שכתבתי לא פעם בעבר, אני מתנגד לכל פגיעה בסטטוס-קוו בהר הבית, ולכל המאבקים של נאמני הר הבית לסוגיהם. אולם לצד שמירת הסטטוס קוו, חובתה של המדינה להגן על התרבות היהודית והאנושית מפני המתקפה הברברית.

 

* יומני היקר – שלום לך יומני היקר! קמתי בבוקר, צחצחתי שיניים, שטפתי פנים וידיים וחשבתי מה היום יזכיר לי תהליכים בגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה.

 

* קקה פיפי נאצי – יש לשים קץ לתועבת השוואת ישראל לנאצים. זאת הסתה בזויה וכל כולה מבוססת על שקר. צריך לחזור לשפיות. בוויכוח שפוי, ניתן להקשיב לביקורת. אולם אי אפשר להקשיב לקקפוניה, תרתי משמע, של צווחות: קקה פיפי נאצי קקה פיפי נאצי קקה פיפי מזכיר לי תהליכים קקה פיפי. זהו הרג הדיון הציבורי.

 

* שיחזרו בתשובה – ההיסטוריה חוזרת על עצמה. שוב, רבנים באירופה יוצאים נגד העלייה לארץ. מן הראוי שנתפלל עליהם שיחזרו בתשובה.

 

* חשוב וחשוב יותר – יום ההצדעה למערך המילואים חשוב מאוד. חשוב שהחברה הישראלית תעלה על נס את האנשים המתנדבים, גם כאנשים בוגרים, בעלי משפחות, עובדים, בעלי עסקים, לעזוב למיספר שבועות בשנה את שגרת חייהם ואף לחרף את נפשם, כדי להבטיח את קיומה וביטחונה של המדינה ואת שלום אזרחיה. ראוי להצדיע למערך המילואים, שמאחד ישראלים מכל מגוון הדעות והאמונות יחד, למשימה משותפת, כי המשותף –אהבת הארץ והעם, ציונות ופטריוטיות, חזק ומשמעותי מהמחלוקות על האופן שבו על המדינה להתנהל.

אבל יש דבר חשוב יותר מהצדעה למילואימניקים, והוא להבטיח שביום פקודה ימתינו להם ימ"חים מלאים עם ציוד ואמל"ח כשירים, כדי שיוכלו לבצע את תפקידם. על פי הדו"ח האחרון של מבקר המדינה, יש לנו סיבה לדאגה.

 

* לחיים ולמוות – היום 5 ביוני, מלאו 49 שנים למלחמת ששת הימים. דברים שכתב האלוף ישראל טל ("טליק"), מפקד "אוגדת הפלדה" בפקודת היום שלו, ערב היציאה לקרב, אקטואליים ורלוונטיים היום, כשהיו ביום כתיבתם:

"היעד העומד בפנינו אינו רק יעד פיסי של שטח וכוחות, אלא בראש ובראשונה יעד פסיכולוגי ומוראלי. מי שינצח יעבור מבחינה מוראלית לאופנסיבה, ומי שייכשל יעבור לנסיגה מבחינה נפשית. מדינות אחרות יכולות להרשות לעצמן להפסיד את הקרב הראשון, להפיק לקחים מן המפלה, להתארגן, להתקיף שנית ולנצח. לנו אסור בשום אופן להפסיד דווקא את הקרב הראשון. לכן הדבר הוא פשוט: גורל הקרב ביבשה תלוי בהצלחת הקרב שלנו. פירושו, שגם גורל המדינה כולה תלוי במה שאנחנו נעשה. עכשיו אני הולך להגיד דבר חמור, אך אין לנו ברירה אחרת. הקרב הזה יהיה קרב לחיים ולמוות. כל אחד יסתער עד הסוף ללא התחשבות באבדות. אין נסיגה, אין עצירה, יש רק הסתערות קדימה."

 

* מורשת רבין – לכבוד יום ירושלים, אני מציג את מורשתו של רבין בנדון. בנאום בכנסת על הסכם אוסלו, ב-21 בספטמבר 1993, אמר רבין: "ירושלים השלמה והמאוחדת היתה ותהיה לעולמי עד בירתו של עם ישראל בריבונות ישראל, מוקד לגעגועיו וחלומותיו של כל יהודי."

בנאום בפני תלמידי תיכון ב-1995, זמן קצר לפני הירצחו, אמר רבין: "אילו אמרו לנו שמחיר השלום הוא ויתור על ירושלים המאוחדת בריבונות ישראל, הייתי עונה: הבה נוותר על השלום."

ב-25 באוקטובר 2005, עשרה ימים לפני הרצח, נאם רבין בעצרת בוושינגטון ואמר: "אנו חלוקים בדעותינו מימין ומשמאל. יש לנו ויכוחים על דרך ועל מטרה. אך אין לנו ויכוח בנושא אחד: שלמותה של ירושלים והמשך כינונה וביסוסה כבירתה של מדינת ישראל...  אין שתי ירושלים. יש רק ירושלים אחת. מבחינתנו, ירושלים אינה נושא לפשרה. ירושלים היתה שלנו, תהיה שלנו, היא שלנו, וכך תהיה לעולמי עד."

 

* ביד הלשון: שופכים את דמה – "כבר עשרים שנה שופכים את דמה של שרה נתניהו," אמר ניר חפץ בראיון טלוויזיוני. למה הוא התכוון? איפה נשפך דם? על איזו שפיכות דמים הוא מדבר? כמובן שהוא לא המציא את הביטוי. זה ביטוי נפוץ, בעיקר בקרב פוליטיקאים, שבאמירתו הם חשים פטורים מלהתייחס באופן ענייני לביקורת הנמתחת עליהם.

מהיכן לקוח הביטוי? המקור הוא באיסור על הלבנת פנים. הלבנת פנים, פירושה בִּיוּש אדם – "שיימינג" או העלבתו. חז"ל אמרו: "כל המלבין פני חברו ברבים, כאילו שפך דמים." שפיכות דמים היא אחת משלוש עבירות עליהן נאמר "ייהרג ובל יעבור." מכאן, שהלבנת פנים הנה עבירה חמורה ביותר. יש לכך גם הסבר פלסטי – העלבון גורם לאדם להחוויר, ודומה שאזל הדם מפניו.

המקרים שבהם אנשים התאבדו בעקבות שיימינג הנם הוכחה שחז"ל לא כל כך הגזימו.

 

3. האוקסימורון היהודי-ערבי

תגובה לדוד זונשיין, "לאן נעלם היהודי-ערבי", "הארץ", "ספרים", 3.6.16

במאמר הביקורת שלו על ספרו של מנחם קליין "קשורים: הסיפור של בני הארץ" (תגובתי מתייחסת רק למאמר, כיוון שאת הספר טרם קראתי), מביע דוד זונשיין געגוע וערגה לזהות הילידית היהודית-ערבית של יהודים וערבים שחיו בצוותא בא"י "לפני שהלאומיות הפרידה בין שתי המילים בברוטליות ותבעה להזדהות רק עם אחד הצדדים."

אין חיה כזאת "יהודי-ערבי". זהו אוקסימורון. זו זהות מומצאת בידי אידיאולוגיה פוליטית הזקוקה לה.

ניתן לשאול – למה לא? האין משמעותה של טענת האוקסימורון – מחיקה של כל היהודים שאינם אשכנזים? הן זונשיין כתב על הזהות הלאומית היהודית-ישראלית הקיימת, שהיא "זהות יהודית נוקשה, שמשאירה 20 אחוז מאזרחי ישראל מנוכרים לה, ועוד לפחות 50 אחוז מהנותרים, היהודים יוצאי מדינות ערב, באיום מתמיד על חלק יסודי בזהות שלהם."

למה יכולים להיות יהודים רוסים, יהודים פולנים, יהודים אשכנזים ולא יכולים להיות יהודים ערבים?

אני מקפיד לא להגדיר יהודים שעלו מרוסיה כ"רוסים", יהודים שעלו מפולין כ"פולנים" וכו'. הם יהודים, שמוצאם הגיאוגרפי או מוצא הוריהם הוא מרוסיה או מפולין. בזהות שלי, למשל, אין כל משמעות ל"אשכנזיותי". אני יהודי, ציוני, ישראלי, שבמקרה אימי נולדה בעיר רובנו שבפולין ואבי בעיירה רדאוץ שבבוקובינה, אך אין בי שום דבר פולני או בוקוביני. הוריי נולדו בגולה ועלו לארץ ישראל, חזרו למולדתם. אני זכיתי להיות יליד – יהודי שנולד במולדתו.

אך גם אם נקבל את ההגדרה המקובלת בשיח הישראלי המתייחס לארץ המוצא ומכנה יהודים ישראלים כ"רוסים" ו"פולנים" – גם על פי ההגדרה הזאת, אין חיה כזאת "יהודי-ערבי". המקבילה ל"רוסים" ול"פולנים" היא "עיראקים" "תימנים" ו"מרוקאים", כלומר יהודים שהמוצא הגיאוגרפי של הוריהם הוא מעיראק, תימן או מרוקו. הערביות אינה הגדרה גיאוגרפית אלא לאומית. יהודי מרוקאי, הוא בן ללאום היהודי, שמוצאו הגיאוגרפי במרוקו. הוא אינו יהודי-ערבי.

הניסיון המגושם להמציא זהות "יהודית-ערבית" הוא פרי באושים של האידיאולוגיה האנטי ציונית. כיוון שזכות ההגדרה העצמית מוכרת כזכות טבעית, ולכן זכות קיומה של מדינת לאום יהודית בארץ ישראל היא זכות טבעית שאינה ניתנת לערעור – מנסים האנטי ציונים לערער על עצם הגדרת הלאום היהודי. ההגדרה "ערבי-יהודי", משמעותה: בן ללאום הערבי שהוא בן לדת היהודית. על פי אותה תפיסה, המככבת באמנה הפלשתינאית, שכיכבה בתעמולה הסובייטית וכעת היא מככבת בתעמולה הפוסט והאנטי ציונית, היהדות היא רק דת ואין לאום יהודי. מגמת האידיאולוגיה שבשמה כותב זונשיין, היא מחיקת הלאום היהודי.

לשם כך, הוא יוצר רומנטיזציה של התקופה הפְּרֶה-ציונית, שבה יהודים וערבים חיו זה לצד זה בצוותא כ"ילידים", חיי אחווה נפלאים. העם היהודי ששב למולדתו, הוא עם של "מהגרים" שדוחק את רגלי "הילידים", כולל הערבים והיהודים-ערבים; הוא מדמה אותם לצלבנים, הוא מצטט את אמיל חביבי המגדיר אותם כ"כובשים גוזלים", ומפנטז במבט לעתיד, "אם הישראלים היהודים חפצים בעתיד," על מחיקת הלאומיות היהודית והשתלבות היהודים הישראלים "במרחב הערבי שהם חלק ממנו."

האידיאולוגיה שבשמה כותב זונשיין, היא אידיאולוגיה אכזרית ואנטי-הומניסטית, המנסה למחוק את זהותו של עם שלם, ולכפות עליו זהות מומצאת שנבנתה במעבדת ניסיונות אידיאולוגיים. את הזהות הלאומית היהודית אי אפשר למחוק. כל עוד העולם מתחלק לזהויות לאומיות, ולמיטב הכרתי תמיד הוא יהיה מחולק כך, כל ניסיון למחוק רק את הלאומיות היהודית, הוא ניסיון אנטישמי.

אילו הציג זונשיין תפיסה קוסמופוליטית השוללת את עצם הלאומיות באשר היא ומנסה ליצור אנושות אחת, הייתי משיב לו שאני מוכן לכך, בתנאי שהעם היהודי יהיה האחרון להצטרף לעיסה הזאת. הרי אנו כבר שילמנו יותר מכל עם אחר את מחיר העדר ריבונות לאומית במולדתנו. הרי תמיד יהודים היו הראשונים לקפוץ בראש על כל עגלה קוסמופוליטית, ואח"כ הם היו הראשונים לשלם את מחיר הניסוי. אך הוא אינו מציע זאת. הוא מקבל את הלאומיות, ורוצה למחוק את הלאומיות היהודית בלבד, ואת היהודים הישראלים להטמיע בלאומיות הערבית.

 

אהוד: העפתי עין על המאמר של זונשיין, אוסף של שטויות ובורות היסטורית, הנראה כל כך מופרך ואידיוטי, שלא בא לי אפילו להתפלמס איתו. נדמה לי שיש "פרופסור" אחד ממכון ון- ליר שרואה עצמו "יהודי-ערבי".

 

* * *

באבל על מותו של המשורר

משה דור

בגיל 84

השירה והספרות העברית יזכרו אותו

שנותיו האחרונות היו רצופות סבל בריאותי

על מועד הלווייתו טרם נמסרו פרטים

 

 

* * *

יוסי אחימאיר

הערות מעמוד הפייסבוק שלי

4.6.16.

מוחמד עלי – בשבילי, בן דורו, הוא היה ונשאר קאסיוס קליי. עוד אגדה אמריקנית, שנכנסה לפנתיאון... כמה שהיה חזק – כך היה רוב שנותיו חלש וחולה.

"אדם להבל דמה, ימיו כצל עובר," גם אם היה אי פעם אלוף עולם במשקל כבד...

 

ל"יום הצב הבינלאומי": זהו בעל החיים האהוב עלי – עוד מילדותי, עת אספתי לגינתי צבים חיים מהסביבה והאכלתי אותם בירק רענן, עלי חסה, קליפות מלפפונים וכיו"ב. בעל חיים שהולך ונכחד, בגלל הבנייה וצימצום השטחים הפתוחים, אבל גם בגלל ההתעמרות לחיה זו, שהשיריון שלה אינו עוזר לה מול הוואנדליסטים האכזרים.

והנה ראינו תמונות של שריוני צבים מתים, שנשרפו בשמורה בדרום ירושלים – והלב נכמר. מסתבר שיש עוד מי שחומלים על חיה זו והחודש התקיים "יום הצב הבינלאומי" ברחבי העולם. במקום צבים חיים, שאספתי בילדותי, אני אוסף כיום פסלוני צבים.

הצלת צבים – צו השעה! שבת שלום.

 

3.6.16.

שתי ערים – שני עולמות: בירושלים – מצעד חברי מרכז הליכוד אל ביתו של ראש העיר ניר ברקת, בתל-אביב – מצעד הגאווה הלהט"בי שאותו פותח ראש העיר רון חולדאי.

 

בשביל מה צריך ללכת לוועידה בינלאומית? חבל על הזמן והמאמץ, בואו ישר ניסוג לקווי 67' ונחלק את ירושלים.

רק מה: תוך זמן קצר תהיה לנו שוב "מלחמת ששת הימים" להישרדותנו – בתנאים הרבה יותר קשים!

 

1.6.16.

ועידה בינלאומית היא מעין טריבונל, שבו תמיד ישראל תמצא עצמה במיעוט. ההחלטות בו תמיד תהיינה ברוב קולות – כל המשתתפים בעד, רק ישראל נגד, הרוב קובע... במילים אחרות: גורל ישראל נחרץ מראש לחובה, אם תסכים ללכת לבית-הדין הזה, ולהניח ראשה תחת הגיליוטינה שלו. "ועידה בינלאומית" שווה בדיוק ל"נסיגה מלאה מכל שטחי יו"ש."

כך סבר תמיד ראש הממשלה יצחק שמיר ז"ל, בהתנגדותו הנחרצת לוועידה בינלאומית, וטוב עושה ראש הממשלה נתניהו שדבק בעמדת קודמו, ומדגיש את הצורך במו"מ ישיר, בלי תיווך, בלי ועידה בינלאומית ובלי תנאים מוקדמים. עכשיו נראה את הערבים מסכים למו"מ ישיר, כלומר לאפשרות שגם הם, הצד המפסיד, יצטרכו לעשות ויתורים ולא רק ישראל, הצד המנצח.

"ימין טיפש" – פתאם כל השמאלנים נאחזים בצמד המילים האלה של ח"כ בני בגין, כדי לנגח את כלל הימין. המבקרים הללו רק שכחו, שבאותו ראיון בגל"ץ ביקר ח"כ בגין את רעיון שתי המדינות, ובוודאי פסל את רעיון המדינה הפלשתינית בשטחי יו"ש.

על זה אפשר לומר: שמאל טיפש.

 

31.5.16.

דיווח קמצני, כמעט מאולץ, של רוני דניאל בערוץ 2 על הכניסה הכה מכובדת של ליברמן למשרד הביטחון. נראה שרוני דניאל טרם התאושש – מאז ״שלח״ את ילדיו לרדת...

ולרמטכ״ל ולאלופי המטה – חיממתם את הלב בטקס קבלת הפנים המרשים שערכתם לשר החדש! גאים בכם!

 

30.5.16.

הרגע המרגש ביותר בהצבעה בכנסת – גאולה כהן חוזרת למשכן, להשבעת הבן צחי הנגבי כשר בממשלת נתניהו.  אמנם "בלי תיק", אבל יהיה לו, בטוחני, תפקיד משמעותי בממשלה.

בהצלחה לצחי, לשר הביטחון ליברמן ולשרה סופה לנדוור.

 

אז זהו, השמאל יכול להפסיק לתמוך בשר נפתלי בנט ולעודד אותו ללכת עד הסוף – והוא כצפוי לא עבר את הסף ונשאר בממשלה.

 

29.5.16.

״אני אגן על שלומם של חיילי צה״ל ואזרחי ישראל״ – מהיכן עזות-המצח של בנט, שלוקח על עצמו את היומרה הזו? – ״אני אגן על שלומם״ – זוהי אמירה חמורה ביותר, שמציבה סימן שאלה גדול – כאילו לא כך עושים עמיתיו בממשלה. איזה אגו, איזו שחצנות. אין פלא שכל השמאל תומך היום ב״בית היהודי״. אבל מה – כדרכה של הפוליטיקה ההזויה שלנו, הערכתי היא, שגנרל בנט לא יחצה את הסף והמשבר ייפתר.

עד המשבר הבא.

 

28.5.16.

פנייה אישית לרוני דניאל, יש לי תחושה שבסתר ליבך אתה מתחרט על הדברים החמורים שהשמעת בנושא הירידה מן הארץ. אמנם, זכית לפירסום רב, לאהדת כל הסמול, אבל דומה עליי שאולי אתה חש שהרחקת לכת. תקן אותי, רוני, אם אני טועה, ואני מקווה שלא טעיתי. אני אומר זאת במיוחד לנוכח מה שהשמיע אבו-מאזן בוועידת קאהיר השבת, כאשר השתלח בישראל כדרכו בקודש, הביע את בוזו לה, והסתמך על דבריך, רוני, כשהוא מצטט אותם במסולף. הוא, כך אמר, מסתמך על עיתונאי ישראלי בכיר, שמעודד את הירידה מן הארץ, כדי לאשש את התזה המופרכת שלו, את חלומו – על ישראל המתפוררת מבפנים.

 

27.5.16.

הימין הקיצוני כבר הפיל ממשלת ימין והתחרט מאוחר מדי. זה היה ב-1992. האם בנט לא למד את הלקח מתוצאות התביעות האולטימטיביות שלו, שזוכות לאהדה בתקשורת אך מסכנות את הממשלה שהמחנה שלו רוצה בה?

 

לא ייאמן – ערוץ 2 הוסיף עלה תאנה לצוות ה״פרשנים״ שלו, את נדב העצני. אפילו שם הבינו, שהגדישו את הסאה בכמות המלל השמאלני והאופוזיציוני.

 

25.5.16.

"לרוב הדומם בישראל נמאס ממחדלי מנהיגיו, הנמשכים מקום המדינה, ובראש מעייניהם דאגה לביטחון הכלכלי של עצמם ולקידומם המקצועי והחברתי יותר מאשר החרדה לגורל ישראל ותושביה, משלמי המיסים הכבדים, המשלמים את שכרם מדי שנה בשנה ולא רואים תמורה ממשית על נדיבותם...

"המנהיגים נוטלים לעצמם טובות הנאה ללא הרף ובלי בושה בניצוחו של דוברם הילדותי יו"ר הכנסת אברהם בורג, נהנתן לא קטן."

דברים שכתב ב-1988 העיתונאי יאיר קוטלר, הלוחם הגדול בשחיתות, מחברם של למעלה מתריסר ספרים על החברה, המשטר והממשלות בישראל. הבוקר פורסמה ב"הארץ" מודעת אבל על לכתו של יאיר קוטלר לעולמו.

 

24.5.16.

מסכנים העיתונים – בים ההשמצות והספקולציות צריכים, מה לעשות, לדווח גם על כמה עובדות "לא נעימות", שאינן תואמות את האג'נדה.

למשל, על שפל היסטורי בן 33 שנה באבטלה. מסתבר כי היא ירדה ל-4.9 אחוז באפריל.

איזה שפל...

 

* * *

אהוד בן עזר

קופלנד, מייקל שטרן, לאלו, ג'ושוע בל, סיבליוס – בקונצרט נפלא בפילהרמונית במוצ"ש האחרון

זה היה קונצרט בלתי נשכח. הוא נפתח ב"אביב בהרי האפלצ'ים", סואיטה מאת אהרון קופלנד (1900-1990) בניצוחו של מייקל שטרן. יצירה מפעימה ומרוממת, בייחוד חלקה האחרון, הפופולארי והמוכר ביותר במיקצבו המיוחד, גדוש שמת חיים והומור, ממש פנינה.

מייקל שטרן בן ה-57, מנצח מוכשר, השולט היטב בתזמורת ומביאה מדי פעם לשיאים חדשים – הוא בנו של הכנר הנודע אייזק שטרן.

לב הקונצרט היה סימפוניה ספרדית לכינור ולתזמורת, אופ' 21, של אדואר לאלו (1823-1892) שבה ניגן הסולן ג'ושוע בל, כנר גאוני, מדהים – שכבש את הקהל בכל חמשת פרקי הסימפוניה ועוד הוסיף הדרן יחד עם התזמורת.

בל, בעל המראה השובב והנערי, חרף 48 שנותיו, נולד בבלומינגטון שבאינדיאנה, ארצות הברית, לאב נוצרי, פסיכולוג במקצועו, שכיהן כפרופסור באוניברסיטת אינדיאנה, ולאם יהודייה, תרפיסטית. לפי ויקיפדיה הוא רואה עצמו כיהודי מבחינה תרבותית והוא נינו של איש תנועת הביל"ויים שלמה אביגדור לוין, ממייסדי חדרה.

עוד מסופר עליו כי בתחילת 2007 נרתם בל לניסוי שערך עיתונאי ה"וושינגטון פוסט" ג'ין ויינגרטן. בל התנדב ללבוש בגדי רחוב וכובע מצחייה מסווה, להופיע כנגן רחוב בשעת עומס בתחנת הרכבת התחתית של וושינגטון, כשהוא מנגן יצירות מופת בכינורו. במהלך הניסוי בן 43 הדקות, שתועד במצלמה נסתרת, חלפו על פני בל 1,097 עוברי אורח. רק שבעה מהם עצרו להאזין לנגינתו, ורק אישה אחת זיהתה אותו. בל הצליח לאסוף במהלך הניסוי 32.17 דולרים (לא כולל שטר של 20 דולר שניתן לו על ידי האישה שזיהתה אותו). על תיאור הניסוי זכה ויינגרטן בפרס פוליצר לכתבה עיתונאית.

נחזור לקונצרט, שבו הכנר הסולן מנגן כמעט בכל 30 הדקות של ביצוע היצירה. הקהל ממש יצא מכליו מרוב הנאה. איזה ניקיון צליל. איזה רגש. איזו שמחת חיים ושלמות ביצוע. זו היתה אחת היצירות היפות ביותר ששמענו בשנים האחרונות. אל תחמיצו שום הופעה שלו. יש כנרים גאוניים גם בתקופתנו, גם בהופעות בתל-אביב. מה עוד שמדובר בשני יהודים, הכנר והמנצח.

בהפסקה ישב ג'ושוע בל בפואייה וחתם לכל מבקש על כל מה שהוגש לו – כרטיס, קלטת או סתם פיסת נייר, וחיוכו לא מש מפניו הנעריות, שהם גם קצת פנים ללא גיל.

לקראת החלק השני, הסימפוניה מס' 2 ברה-מג'ור, אופ' 43, מאת ז'אן סיבליוס (1865-1957) – טעינו בגוש אך לא בשורה, וישבנו בצד ימין של ההיכל, בגוש ב במקום ג, וכאשר הבחנו בטעות, כבר היה מאוחר לחזור למקומנו הרגיל, מה עוד ששם ישב לפנינו, בחלק הראשון, גבר מבוגר שלא חדל להפליץ בשקט ולפזר גלי סירחון, (אנחנו מקווים שזה היה הוא ולא אף אחת מהנשים שישבו מסביב) – ועתה רווח לנו באוויר הנקי. מה עוד שישבנו בצד של הטובּה הצהובה הנוצצת הגדולה של שמואל הרשקו, שלוקחת חלק גדול בסימפוניה, ואנחנו תמיד שמחים לשמוע אותה כי היא מביאה חג לאוזניים. ואכן ביצוע הסימפוניה היה מדהים. בייחוד הפרק האחרון, "פינלה: אלגרו מודרטו", הנותן בצורה השלמה ביותר את הנעימה הזכורה ביותר מהסימפוניה האדירה. גם כאן הקהל ממש יצא מכליו במחיאות הכפיים בסוף הקונצרט. זו היתה חווייה שאינה נשכחת.

 

 

* * *

מתי דוד

האשלייה התורנית של הזדמנות לשלום אזורי

טבעו של האדם לקוות לטוב, להאמין בתקווה, להיות אופטימי. גם מנהיגים, פוליטיקאים ומעצבי דעת הקהל הם בני אדם, שנוהגים לייצר ולשווק אופטימיות גם כאשר המצב מייאש. ואולם כאשר האופטימיות היא מגויסת ובמידה רבה לא ריאלית, היא עשויה להוביל לטראומה לאומית של ייאוש הרסני. אינפוזיה מלאכותית של אופטימיות הופכת לאילוזיה הרסנית.

מנהיגי השמאל דוגלים במדיניות של "חזון ותקווה" ומתנגדים ל"מדיניות ההפחדות" של הממשלה ובראשה נתניהו. הגעגועים לשקט ולשלום ולקץ הסכסוך עם הפלסטינים, מובילים רבים בתוכנו, להיאחז בכל רעיון ובכל תוכנית שלום.

אשליית השלום התורנית קרויה "הוועידה האזורית". סיכויי תוכנית זו להתקבל פחותים אפילו מכל תוכניות השלום מהעבר שכשלו, שראוי להזכירם בהקשר זה.

התוכנית של עמי איילון וגלעד שר. התוכנית של יוזמת ג'נבה. התוכנית של ביל קלינטון. התוכנית של הקווארטט בחסות האו"מ. התוכנית של יגאל אלון. התוכנית של קונפדרציה ירדנית פלסטינית. התוכנית של גיורא אילנד. תוכנית השלום בגבולות זמניים. תוכנית שלום "על המדף" של ציפי לבני. ולא לשכוח את כל היוזמות והרעיונות של ג'ון קרי, וכמובן אוסלו וההתנתקות.

כל עוד לפלסטינים יש תביעה אולטימטיבית בלתי מתפשרת לזכות השיבה ולנסיגה לגבולות 67', אין שום סיכויי לפתרון!

כל עוד החמאס שולט על מחצית האוכלוסייה הפלסטינית ומתנגד לכל פשרה ולכל הסכם, אין שום סיכויי לפתרון!

כל עוד האיסלם הקיצוני שולט במרחב המזרח תיכוני וגורר אחריו גם את הרחוב הפלסטיני, אין שום סיכויי לפתרון !

כל הפשרות והוויתורים מרחיקי הלכת שהוצעו לפלסטינים בכל המשאים והמתנים בעבר על ידי אהוד ברק, אהוד אולמרט, ציפי לבני, שמעון פרס, יוסי ביילין ופרופ' שלמה בן עמי – נדחו על ידם!

גם הצהרות השלום המפתיעות של נתניהו וליברמן ידחו ע"י הפלסטינים. צריך להשלים עם העובדה שבשלב זה לא ניתן להגיע לפתרון ולהסכם שיוביל לשלום, לביטחון, ולמדינה פלסטינית. המכסימום שישראל מוכנה לוותר הוא אפילו לא המינימום שהפלסטינים מוכנים לקבל. הלקסיקון הפלסטיני, מאז הצהרת בלפור ועד ימינו – דחה כל תוכנית וכל פשרה. הם אמרו "לא" לכל תוכניות השלום.

 

 

* * *

כאשר נמלה אחת שותה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

 

כאשר נמלה אחת מגלה מקור של מים

היא שותה ממנו

ושותה

ושותה

ומתנפחת

ושותה

ושותה

ומתנפחת

וחוזרת אל החברות שלה

הנמלים

הצמאות

והן שותות אותה

ושותות

ושותות

עד שהיא מתה

 

פורסם בגיליון 572 מיום 23.8.2010

 

 

* * *

אוריה באר

המפריטים בעם

קבוצה קטנה, אך משפיעה – של בעלי דעות קפיטליסטיות, מקיפה את ראש הממשלה. אנשיה שותלים למוחו ללא הרף דעות בזכות הרעיון הקפיטליסטי. וכך, אנו שומעים ללא  הרף על הצעות שבאות מצדם, על הצורך להפריט ולהפריט הכול מכול וכול.

ואכן כן. כיום כמעט הכול מופרט, ובמרבית הפעמים שלא לצורך. פעם, בילדותי הרחוקה, היתה לנו אחות בבית הספר, שקיבלה שכרה מהעיריה או מהמדינה, ושירתה אותנו באמונה. תשכחו מזה. כיום כל התחום הזה מופרט.

פעם היו שירותי ניקיון ושירותים אחרים  בבעלות המדינה. פעם היו שירותים שונים אחרים ניתנים מטעם רשויות המדינה. תשכחו  גם מזה. אין לכם אל מי לפנות. כמעט הכול מופרט.

למה? כי השקפת העולם של ביבי וחבריו היא שהמדינה צריכה לעסוק בפחות ופחות משימות, וכי ידיים פרטיות, בכסף מלא, שבסופו של דבר אנחנו משלמים – הן שצריכות לעסוק בכך.

האם זה טוב? לא, במקרים רבים זה רע מאוד. כי לגורמים שמקבלים את התחום המופרט, יש רק אינטרס אחד בראש: לעשות מה שיותר כסף. היתר משני.

כן, הדברים הגיעו לידי  אבסורד. "החכמים" הציעו  לנו להפריט את בתי הסוהר ולהפריט חלקים מהשירות הרפואי, ולאחרונה הגיעו לאבסורד: להפריט את כל שירותי בריאות הנפש במדינה. אילו נתקבלה דעתם, הרי שמאות אלפי חסרי אמצעים לא היו מקבלים כלל טיפול  נפשי ראוי לשמו, כיוון שהם מחוסרי אמצעים, או אין להם מספיק כסף לממן את הרופאים שיהיו במערך הזה.

לכן, טוב שנשיא המדינה התנגד בחריפות לרעיון עיוועים זה, של הפרטת שירות בריאות הנפש לאוכלוסייה. טוב שכך, ויישר כוחו.

לא אתמה אם מחר יציעו "חכמינו" להפריט את בתי המשפט, ולהפריט את צבא ההגנה לישראל וגם את משטרת ישראל. את שירות החוץ, וגם את משרד הקליטה.

חכו ותראו...

 

 

* * *

יהודה דרורי

1. איזו מין משטרה?

כאשר מונה, לפני מיספר חודשים, מפכ"ל חדש למשטרת ישראל, דווקא "מישהו מבחוץ" – אמרו לנו, שיש לו רקורד מרשים והוא יעשה סדר בברדק.

אותי אפנדי אלשייך (כך נראה לי המפכ"ל...) לא מרשים. הוא הספיק לעשות כמה מהלכים לא בדיוק מובנים (כמו: מתי סולחים לשוטר שסרח ומתי לא...) – אבל עכשיו מספרים לנו בתקשורת שהוא זיהה את הבעייה הכי חשובה של המשטרה – חוסר יחסי ציבור טובים, ולכן הוא מבקש למנות עוד 70 דוברים למחלקת הדוברות של המשטרה...

אתם יכולים להאמין?! כולנו מבינים כיום שהבעייה העיקרית של המשטרה היא חוסר כוח-אדם לאכיפת חוקי המדינה בכלל והתחבורה בדרכים בפרט,  אז במקום להכשיר עוד 70 שוטרי תנועה או שוטרי מקוף, יביאו עוד 70 יושבי שולחן במטה שיסבירו לנו כמה המשטרה והמפכ"ל הם טובים.

נו באמת...

 

2. ברני סנדרס לנשיאות... מר"צ

מדבריו האחרונים לקהלו, המועמד חסר הסיכוי, החיתיאר, ברני סנדרס, נראה כאילו הוא מתמודד להיות דווקא נשיא מפלגת מר"צ. (זהבה גלאון! היזהרי...) – השקפותיו על ישראל ועל הפלסטינים כאילו לקוחים ממצע מפ"ם (שממשיכתה היא מר"צ) לבחירות בשנות השישים והשבעים – השנים בהן היה סנדרס מתנדב בקיבוץ של השומר הצעיר... ברני סנדרס רוכב כיום במסע הבחירות שלו בארה"ב על הגל הפופולרי האנטי טייקוני עם מצע אנטי קפיטליסטי, ליברלי/שמאלני – כאשר הוא צריך לשכנע את מאמיניו שיהדותו לא תגרום לו להיות יותר מדי פרו-ישראלי, ומכאן גם הצהרותיו על זכויות הפלסטינים והאשמותיו נגד ישראל, והתעלמותו מהטרור הפלסטיני.

אני מציע לנו לא להתרגש ממנו, הוא פשוט לא מתאים לאמריקה.

 

* * *

מנחם רהט

ירושלים המנדטורית: רוב יהודי, ראש עיר ערבי.

"אילו היה ראש עיר יהודי בתש"ח, ייתכן שההיסטוריה של המדינה היתה שונה בתכלית!"

ליום ירושלים

סיפורה של ירושלים המנדטורית, נפתח באנקדוטה לא תֵאמן: שני חיילים בריטים, הם ש'כבשו' את ירושלים מידי התורכים, לפני 99 שנה. באחד מימי 1917 יצאו השניים לשאוף אוויר צח במדרונות גבעת ליפתא במערב העיר, ונדהמו למצוא מולם חבורת לובשי גלימות ותרבושים, בסגנון עות'מני, ובידיהם שני דגלי ענק לבנים. היו שם ראש העיריה חוסיין אל חוסייני, מפקד המשטרה ובעלי תפקידים נוספים בעיריה העות'מנית.

כך, ללא אף ירייה, נפלה ירושלים לידי שני נציגים זוטרים של הכתר הבריטי. כך תמו 400 שנות שלטון עות'מני מנוון בירושלים, והחלו 30 וחצי שנות שלטון המנדט בירושלים, שהיה, מסתבר, בעייתי לא פחות.

לא ייאמן: בכל שנות שלטון המנדט בירושלים, כיהנו בה שמונה ראשי עיריה: חמישה ערבים ושלושה בריטים. אף לא יהודי אחד. וזאת בימים שלאורכם (החל בשנת 1880 וצפונה) היוו היהודים רוב מוחלט בעיר. כבר ב-1917 העיד ראש המשרד הציוני בא"י ד"ר יעקב טהון, שבמיפקד התורכי האחרון בירושלים התברר, שחיים בה 32,000 יהודים, 11,000 מוסלמים ו-11,000 נוצרים (שגם הם, בעצם, ערבים).

ד"ר אפרים אבן, שחקר במסגרת עבודת הדוקטורט שלו את התפתחות ופעילות העירייה בירושלים בשנות המנדט, תהה כיצד קרה שלמרות קיומו של רוב יהודי מוצק בירושלים המנדטורית, לא כיהן בה מעולם ראש עיר יהודי, גם לא יום אחד.

מענה לכך ניתן בספרו רב האיכות והכמות (600 עמ') 'עיריית ירושלים 1917-1948', בהוצאת אוניברסיטת אריאל, שבו הוא מצביע על שלושה גורמים שהדירו ראש עיר יהודי מירושלים המנדטורית. 

הראשון ברור מאליו: הערבים. הם ראו בדאגה, כיצד ירושלים המוזנחת, הפרובינציאלית, שבחורף שקעה בביצות ובמי שטפונות ובקיץ ריחפו מעליה ענני חום, אבק וזבובים, הופכת למשאת נפשם של יותר ויותר עולים יהודים. בלתי אפשרי היה לבלום את הריבוי היהודי הגובר, מבלי להחזיק בכהונת ראש העיר.

לשמחתם של הערבים, סיפקו להם תמיכה רחבה שלטונות המנדט הבריטי. אותם בריטים שהנפיקו את הצהרת בלפור, בדבר זכותו של עם ישראל לבית לאומי בארץ ישראל, התחרטו מהר מאוד על תמיכתם בשאיפות הלאומיות של העם היהודי, ועשו הכול כדי לסכל את יישום הצהרת בלפור: למשל, הפקת שלושה 'ספרים לבנים' מרושעים, להגבלת העלייה היהודית ולשלילת זכויות יסוד מן היהודים, כולל זכות רכישת קרקעות.

למשל, הדרה שיטתית של יהודים מראשות עיריית ירושלים. אבן: "אלנבי היה איש האסכולה שעימה נמנו רבים ממפקדי הצבא ובכירי האדמיניסטרציה הבריטית במזה"ת. אלה סברו כי טעות חמורה עשתה ממשלתם, כשנתנה ליהודים את הצהרת בלפור. לדעתם, צריכים היו הבריטים להשתית את מדיניותם, על שבטי הערבים שמנו מיליונים רבים, ולא על היהודים המעטים. [אך] כיוון שהצהרת בלפור היתה כבר עובדה, סברו אנשי אסכולה זו, כי על אנשי הצבא והאדמיניסטרציה בא"י להטות את לב הערבים ולרכוש אהדתם, ע"י העדפתם על פני היהודים בכל תחום. בשל כך לא רצה אלנבי שיהודי יעמוד בראש עיריית ירושלים."

כדי להבטיח יישום דוקטרינה זו, נקטו הבריטים אמצעי סיכול מלאכותיים, מהם משפטיים ומהם מינהליים, למניעת רוב יהודי במליאת העיריה, ובכך לסכל בחירת ראש עיר יהודי. אבן: "בין השאר הקטינו את מספר בעלי זכות הבחירה היהודים, למשל ע"י התניית זכות הבחירה לעיריה באזרחות מנדטורית, והגדילו את מיספר בעלי זכות הבחירה הערבים, למשל ע"י מתן זכות בחירה סיטונית לערביי העיר העתיקה, אף שרובם ככולם לא שילמו לעיריה מס רכוש, בשיעור המקנה זכות בחירה."

ראשי העיר הערביים של ירושלים היו, מעצם הגדרתם, עויינים בעליל ליישוב היהודי בעיר בפרט, ולמפעל הציוני בכלל. הם עשו כל שלאל ידם, להצרת צעדיהם של היהודים. יצא מכלל זה, חלקית בלבד, ראש העיר ראג'ב נשאשיבי, שכיהן לאורך מחצית מתקופת ימי המנדט (1920-1935). בתחילת כהונתו הוא הביע בפומבי וללא חשש עמדות מתונות בהחלט: לא התנגד לעליית יהודים ארצה ולרכישת אדמות בידיהם, בתנאי שהערבים לא ייפגעו וגם ייהנו מההתפתחות הכלכלית שמביאים עימם היהודים.

מצד שני, מעיד אבן, היה נשאשיבי נגוע בשחיתות אישית קשה מנשוא, שאותה מעולם לא ניסה להסתיר ועליה היתה גאוותו. אך מבחינת היהודים, הוא היה בהחלט הרע במיעוטו. בימיו הוקמו בעיר מוסדות יהודיים חשובים (למשל, בתי חולים), נבנו שכונות יהודיות חדשות רבות, ופותחו תשתיות באזורי המגורים של היהודים. בפתיחת אסיפת הנבחרים היהודים בירושלים באוקטובר 1920, בירך נשאשיבי: "אנו יודעים את אשר סבלתם במשך הדורות שעברו... אני מברך אתכם בהצלחה ומקווה כי כן תהיה אחדותכם עם העמים האחרים היושבים בארץ לטובת פיתוח הארץ ויושביה."

רק במארס 1930 שינה טעמו והשתתף במשלחת ערבית שיצאה ללונדון בדרישה להגביר את המאמצים למניעת עלייה יהודית לארץ ישראל. גם הוא הפך ללאומן ערבי. מאוהב לאוייב.

גם היהודים עצמם לא היו סגורים באשר למאמץ שיש להשקיע בהשגת המישרה. היהודים לא הציבו יעד זה בראש מאווייהם. הם, אומר אבן, התייאשו מן היכולת לשנות את פוליטיקת הנבָלה של הבריטים, וגם ההנהגה הציונית לא ייחסה חשיבות מיוחדת לירושלים ולא ראתה בעיריית ירושלים עניין שראוי להיאבק עליו, מה גם שהעריכה, שוויתורים בירושלים יועילו לקידום הבנה ערבית-יהודית מקיפה.

מסקנתו של אבן מדכדכת: אם היה ראש עיריה יהודי בירושלים, "יתכן שכבר במלחמת העצמאות היו גם העיר העתיקה וגם השכונות הערביות בצפון העיר ובמזרחה, בשליטה יהודית. ההיסטוריה של מדינת ישראל היתה אז שונה תכלית שינוי."

ההיסטוריה חזרה למסלולה אחרי 19 שנה, בכ"ח באייר תשכ"ז, לפני 49 שנה. אשרינו שזכינו.

 

* * *

יונתן גורל

כל חיי ירושלים

 

נולדתי בירושלים

הוריי וסבתותיי קדמו לי בירושלים

משגב לדך, שערי צדק, ביקור חולים, הדסה

העיר העתיקה, זיכרון משה, רחביה,

מושבה יוונית, גבעת אורנים, גילה

גימנסיה רחביה, בגרות, כרמיה,

בית ספר ערב דעת

אוניברסיטה עברית, תארים, הוראה, כתיבה

מאורעות, מלחמות, פגזים , יריות

הר הזיתים, הר המנוחות

בית ויגוליק, הבית ברחוב בלפור

מדרונות גילה, אוגוסטה ויקטוריה,

א-טור, הר הצופים, אורה, עמינדב

פריתי ורביתי בדימיוני

העליתי ארוכה לבני עמי

קירבתי את בואו של המשיח

שיתמהמה עד כלות אדם על הארץ

כיום, אני אבן בחומה מעלה אזוב

כיום, אני חולות נודדים

שאינם מוצאים מנוחה

גם כשהרוח נחה

גם כשהעורב אינו מקרקר

 

* * *

אלוני זמורה

"הפוך על הפוך"

כולנו מכירים את האימרה העממית "היגיון של הפוך על הפוך," שמשמעותה היא קבלת דבר שהוא מנוגד למצופה.

זוהי כבר עובדה מוגמרת שקיבלנו שר ביטחון שלא היה רמטכ"ל וגם איננו איש מקצוע ברקעו הביטחוני.

נכון להיום, מפלגת הגוש הציוני מסובכת בתוך עצמה ואיננה מהווה משקל נגד לממשלה הימנית ביותר שהיתה לנו אי-פעם.

כולנו מודעים לרעידות האדמה שמתרחשות סביבנו בעולם הערבי, עולם של חוסר יציבות שלטונית, כיתות נרחבות של פנטיות דתית רצחנית שמשתוללות בעיראק ובסוריה וזורעות הרג ורצח ללא רחמים.

גבולנו הצפוני שקט, אבל אלפי טילים חמושים מכוונים לכול שטחי מדינת ישראל. שוב נבנים מגדלי תצפית ממש על גדר גבול לבנון, מהם צופים על כל תנועות הצבא ואין מי שיסיר אותם.

ברצועת עזה ממשיכים להלהיט את הרוחות, לקרוא קריאות מלחמה ולבנות מנהרות.

המשטר בסוריה רעוע, וצה"ל עוקב בדריכות לכול השינויים המתרחשים בגבול לאורך רמת הגולן.

הציפיות הנאיביות של ארה"ב להפלת שלטון העריצות של המשטרים הערבים ולהפיכתם למדינות דמוקרטיות – התבדו. הצבא האמריקאי השאיר אחריו תוהו ובוהו וחוסר יציבות שלטונית.

האיראנים, שנשלטים עדיין על ידי האייתולות, מכריזים מעל כול גבעה רמה שהאמריקאים הם שנואי-נפשם, טילים בליסטיים מכוונים ומוכנים למשלוח...

נסיגתם הכמעט מלאה של האמריקאים מהמזרח התיכון נתנה הזדמנות לרוסיה, שמצפה לכך יותר ממאה שנים, לחדור לים התיכון דרך מיצרי הבוספורוס, עם צי המלחמה שלה, שעוגן דרך קבע בחוף של סוריה. חיל האוויר שלה השתלט על שדות התעופה של סוריה.

כול הסקירה הקצרה הזאת, בה לא הזכרתי כלל את הבעייה הפלסטינית, שמשבשת בעיקר את החיים בירושלים, ביהודה ובשומרון, באה לתאר לתוך אלו דילמות ביטחוניות נכנסה הממשלה הנוכחית, ובפני אלו הכרעות גורליות מצוי שר הביטחון החדש אביגדור ליברמן.

אני מאמין שראש הממשלה בנימין נתניהו מודע לכול הסכנות, ויודע לתחזק אותן, אם אין להן פתרונות.

אביגדור ליברמן, שעד היום היה הסמן הימני של המפלגות בישראל, עבר לפאזה בה הוא צריך לקבל על עצמו לתת הוראות לצבא, שיכולות להשפיע על חיינו וגם להיות הרות גורל. מפחיד?!

פה אני מוכן לנבא, שהציפיות שלנו יהיו "הפוך על הפוך". ליברמן הוא איש חכם וגם יודע להיות פרגמטיסט. אני מאמין שאביגדור ליברמן מודע לדימוי הציבורי שלו וגם לכובד האחריות לגורלה של מדינת ישראל. הוא האיש, שביחד עם ראש הממשלה, יהיו מודעים להזדמנות ההיסטורית, שנקרתה להם, להיענות לקריאתם של נשיא מצרים סיסי ולמנהיגי ערב הסעודית, ולנקוט בצעדים ממשיים לקראת חזון של שלום.

ההתכנסות ההזויה של מדינות המערב בפריס לא תניב שום תוצאות ממשיות, אבל תיתן הזדמנות אמיתית לישראל ולמדינות ערב המתונות שנותרו במזרח התיכון, לחתור לקראת פיתרון הוגן. המפלגה הציונית ברקע תיתן את ברכתה.

מנהיג הפלסטינים אבו מאזן, הוא שבר כלי, אבל בשלב זה צריך לראותו כמייצג אותם.

נחיה ונראה!

 

* * *

משה גרנות

כרוניקה של כאב

על ספרה של תמי ארד "על חוט השערה"

כתר 2016, 345 עמ'

 

לא נראה לי סביר לגשת אל הספר הזה – המתאר את כאבן של שתי נשים על היעדר בעליהן האהובים – בכלים מן הביקורת או מתורת הספרות. הספר שלפנינו מתאר את העינוי שעוברות שתי נשים, שבעליהן נעלמו מחייהן בעקבות מילוי משימה ביטחונית. אישה אחת היא ידועה מאוד, מהמאבק הבלתי נלאה שלה להחזיר את בעלה מהשבי בלבנון, ואחר כך, כמסתבר, משביים של האיראנים – הלא היא תמי ארד, המחברת עצמה. והשנייה היא נוגה, דמות בדויה, שחייה מקבילים לאלה של תמי, וההבדלים ביניהן רק מוכיחים שאין תחתית לכאב.

בן, בעלה של נוגה, מהנדס בעל תואר שלישי, נשלח מטעם "המשרד" לאפגניסטן. איש הקשר שחיכה לו שם – בגד בו, והוא הוכרז כנעדר – וכאן נחשף השוני הגדול בגורל של כל אחת משתי הנשים: תמי ארד נאבקת כלביאה בכל החזיתות כדי לקבל מכתב, תמונה, מידע על הימצאותו של רון ועל מצבו. היא פונה לכל הגורמים הרלוונטיים בארץ ובעולם, מתראיינת, מפגינה, נוסעת לארצות הברית, לספרד, לפורטוגל, לצרפת, לשווייץ, נפגשת עם שרים ושועים, בארץ ובעולם, נפגשת עם מתווכים אמיתיים ומדומים, הופכת עולמות יחד עם בתה, יובל, ושאר בני המשפחה.

לעומתה, לנוגה אסור לגלות את סוד היעלמותו של בן, וכל מכריה ושכניה משוכנעים שבן פשוט נטש אותה. ועוד דבר: תמי ארד יכולה להתנחם בבתה יובל, שנותנת לה טעם לחיות, ואילו לנוגה אין ילדים – היא ובן ניסו במשך שבע שנים, ללא הצלחה, להביא ילדים לעולם.

הספר מתחיל בכך שנוגה מאושפזת בבית חולים לאחר התעלפות, ואחר כך במוסד לחולי נפש, ורק לקראת סוף הספר (עמ' 264 ואילך) נודע לקורא כי ד"ר אדם מילר (מומחה לטראומה ולפסיכיאטריה – מועסק על ידי "המשרד"), כופה עליה לחזור ארצה מרומא, שם בילתה בחברתו של מריו, מלצר איטלקי, שבינו ובין נוגה נטוו יחסים רומנטיים. מסתבר ששם סוממה, והתעלפה. היא אושפזה בבית חולים ברומא, ואחר כך, כאמור, הוטסה ארצה למוסד לחולי נפש. מריו וחבריו שבילו עימה יחד באותו הפאב, נעצרו, אך שוחררו מחוסר אשמה.

כאמור, אין בודקים ספר כזה בזכוכית מגדלת של כלי הביקורת, אבל באמת הסופרת איננה נותנת שום נקודת אחיזה כדי להבין איך נוגה, הנשמעת כאדם שבור, אבל הגיוני לחלוטין – מדוע היה צריך לאשפז אותה? ולא רק זה – מרומז בספר שבעת אשפוזה בארץ הרדימו אותה, בדקו את גופה, ושמו לה בטבעת רכיב אלקטרוני כדי לעקוב אחרי כל תנועותיה. ובאמת בכל הספר מתואר איך "המשרד" יודע בדיוק איפה היא נמצאת ועם מי היא מתרועעת. הבולט ביותר בין אנשי "המשרד", העוקב בדאגה ובאהבה אחריה, הוא ד"ר אדם מילר, שרגשותיה של נוגה כלפיו נעים בסקאלה שבין שנאה על כך שהוא יודע הכול עליה, ובין הכרת תודה על מסירותו, ואפילו אהבה אליו, וגם קנאה בבת הזוג שלו.

נוגה מקבלת מאדם את היומנים של תמי ארד, והיא קוראת בהם בשקיקה. לא ערכתי סריקה מדויקת, אבל ההתרשמות שלי היא שכשליש מהספר מאוכלס בציטוט היומנים האלה המשתרעים כרונולוגית על פני כתשע שנים – מנפילה בשבי של רון ארד (אז היתה נוגה בת עשר) ועד תום שנת 1993. כדרכם של יומנים, גם ביומן זה יש הרבה חזרות (געגועים, מחשבות אובדניות, הטיפול ביובל הנוטה לחלות), וגם הרבה מידע שציבור הקוראים התוודע אליו מדפי העיתונים.

קטע מוזר נוסף בספר הוא ניסיונה של נוגה לברוח מהמוסד לחולי נפש: היא עולה על גדר הבוגנוויליה וגדר תיל, נופלת מגובה ונפצעת אנושות: ד"ר אדם מילר תופר את הפצעים הפתוחים, אבל יש לה שברים בכל הגוף, ובעיקר בעצם הזנב ובאגן. והנה, תוך חודשיים וחצי היא מתאוששת, וכעבור זמן קצר נוסף, היא אפילו חוזרת לרוץ.

"המשרד" מעוצב בספר בקווים של "אח גדול": שלושת נציגיו: אדם, שרקי וקלוני יודעים על כל צעד שנוגה עושה. אדם מתגלה כאדם מסור ביותר לנוגה, למרות המשימה שלו לעקוב אחריה ולהדריך אותה. כשהעיתונאים חשפו את היותה של נוגה אשתו של סוכן "המשרד" שנעלם, היא מועברת לדירה אחרת. המשרד מעביר את חפציה, מכין לה זר פרחים, דואג לשפץ את הדירה החדשה ולשכור (בעצמו) את דירתה הקודמת. כשהיא ברומא, אדם דואג מהארץ שיביאו לה לחדר יין וכיבוד. כשהקשר בין נוגה למריו האיטלקי מתהדקים, אדם יודע על כך, וממליץ לה לנתק קשר זה. כשנוגה מתרועעת עם איתן (סטודנט נשוי נשואים "פתוחים"), שרקי ממש דורש שזה ייפסק (בהמשך מסתבר שאיתן הוא קצין מודיעין, ויודע על היעלמותו של בן. באחת השליחויות לבלגיה, בתוקף תפקידו, הוא נהרג בתאונת דרכים. נוגה חושדת ש"המשרד" הרג אותו בגלל פטפטנותו על תפקידו החשאי). שרקי גם דואג להלוויה של זאב, אביו של בן, שלכל אורך הספר הוא מתואר כלוקה בדמנציה.

במשך כשלוש שנים נוהגת נוגה כאלמנת קש, ואינה יוצרת שום קשר עם גברים, אבל בהמשך היא מקיימת קשר רומנטי ומיני עם מריו האיטלקי, עם איתן הנשוי, ולבסוף עם מיכאל, שהיא גם הרה ממנו. שרקי מסביר לנוגה שהיא יכולה להתגרש  מבן (איך?!), אבל נוגה אינה מסכימה. כשנודע לנוגה שמיכאל הוא גם כן איש "המשרד", היא זועמת ומגרשת אותו, למרות היותה בהריון מתקדם ממנו. היא חושדת שהמשרד הטיל על מיכאל משימה לנחם אשת סוכן, וכל וידוייו של מיכאל, שהוא באמת אוהב אותה – לא הועילו. מדהים שבספר אין שום רמז לכך, שעל פי ההלכה, הבן הילוד לנוגה ומיכאל יוכרז כממזר.

הספר מסתיים בביקור חוזר של נוגה ברומא אצל בית הכנסת שבגטו היהודי, שם תלוי מזה שנים הפוסטר של רון ארד, פוסטר שבכל ביקור שלה ברומא היא מגיעה אליו. הפעם היא מגיעה עם בנה הפעוט שמסתבר כי קיבל את השם רון.

למרות ההבדלים המהותיים בין גורלן של שתי הנשים, הרי יש גם הרבה מהדומה: שתיהן מחליטות ללמוד באוניברסיטה כדי לאוורר את המחשבות, שתיהן מבקרות אצל מכשפות, אסטרולוגים וקוראות בקפה, הגם שהן יודעות שמדובר בסתם רמאות, שתיהן קונות בגדים לבעלים, כאילו או טו טו הם חוזרים, לשתיהן יש מחשבות אובדניות כי אינן רוצות לחיות בלי הבעל האהוב.

צריך לציין ששני הנעדרים מתוארים כבעלים מושלמים, אוהבים ומפנקים, רון גם נחשב לאב נהדר. גם שאר הגברים בספר מתוארים כאנשים חיוביים שכל כוונתם להיטיב עם נוגה – כאלה הם אפילו מריו, איתן ומיכאל, ובוודאי אדם, שמתואר כמסור בלב ובנפש לנוגה. גישה כזאת היא בוודאי משיבת נפש בים הכתבים הפמיניסטי, האנטי מסקוליני.

 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

 

* * *

מוּקִי אֶלְדָּד

הַבְּדִידוּת מְחַיֶּגֶת

 

הַהִגָּיוֹן אוֹמֵר לֹא

לְטַלְפֵּן.

הַבְּדִידוּת מְבִינָה, מְהַסֶּסֶת

אֲבָל מְחַיֶּגֶת.

צוֹפָה לְכָל הָעֲבָרִים,

אוּלַי

תִּהְיֶה הַתְחָלָה גוֹשֶשֶת.

אוּלַי תַּעֲלֶה בַּת שְׂחוֹק

עוֹלֶזֶת.

הַחוּגָה מַבְזִיקָה וּמִתְחַיֶּגֶת.

קוֹל לְחִישָׁה כִּנְחָשָׁהּ:

"לְךָ תִּזְדַּיֵּן וְתִשְׁלַח קַבָּלָה"

 

 

* * *

ישראל זמיר

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

 

פרק י"ג: גן-עדן בציפורי

 

נצרת נכנעה, והמחלקה התמקמה בבית שנלר, מקום שהיה פעם מטהו של קאוקג'י. מדי יום נערכו בעיר חיפושים, ונשק רב נאסף. מ"מ חדש בא למחלקה, אריה מלניק, איש אצ"ל לשעבר, שעסק ברכש של נשק בחו"ל מטעם הארגון. למדנו את ה"בֶּזָה" על כרעיה וקרביה, ויום אחד לקח אותנו המ"מ מלניק ל"ניסוי כלים". התמקמנו כשלוש מאות מטר מכפר-מנדא שבעמק בית-נטופה, הצבנו שתי "בזות", ורוקנו על הכפר למעלה מעשרת אלפים כדורים. משנשאל המ"מ על-ידי ממיק מדוע אנו יורים על כפר שלֵו, השיב:

"ראשית, ניסוי כלים, ושנית – אנחנו מעוניינים שהערבים יברחו מהכפרים שלהם..."

"מי זה אנחנו, מטה האצ"ל?" שאל, ואריה מלניק לא נשאר חייב:

"עם-ישראל, בעוד עשרים ואולי חמישים שנה, יכיר לנו תודה על כך. מדינת-ישראל לא תחיה בשלום אם לא נעקור מכאן את הערבים. הכרחי לנקות את הארץ כולה מאוכלוסיה עוינת. נקרתה לפנינו הזדמנות היסטורית, שאם לא ננצל אותה – העוינות תימשך לדורות."

לרוע מזלו, תושבי כפר-מנדא לא ברחו ונשארו בכפר.

תהיתי, מדוע ערביי ציפורי ובית-שאן גורשו, ואילו ערביי שפרעם, איכסל, פרדיס וכפרים רבים אחרים נשארו על מקומם? מי מחליט על גירוש: הממשלה? צה"ל?

ממיק סיפר ששמע שיחה באידיש, שהתנהלה בארוחת-בוקר, בחדר האוכל של הקיבוץ, בין שני פעילי ביטחון. הם לא ידעו שהוא מבין אידיש. לדבריו, ההחלטה על גירוש ערביי בית-שאן נפלה בפגישה בין אברהם יפה, עמנואל ברשי ומפקד הנפה.

האומנם?!

אחד האצ"לניקים סיפר כי להערכתו, ראש-הממשלה ושר-הביטחון דוד בן-גוריון מעודד מדיניות של טרנספר, ובכך ממשיך את משה רבנו, שבמלחמתו במדיינים אמר: "ועתה הרגו כל זכר כטף וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו." לדבריו, הקצונה הבכירה הבינה שזה מה שנדרש ממנה. הוא הוסיף כי מפקד חזית הצפון, משה כרמל, הוציא לאחרונה הוראה בכתב ליחידותיו לזרז את הוצאת האוכלוסייה הערבית מישוביה. כל זה קרה לאחר ביקורו של בן-גוריון במטה פיקוד-הצפון, בנצרת, בהשתתפות הקצונה הבכירה של חזית הצפון. ספק אם משה כרמל היה מוציא הוראה כזו לולא אושר הדבר על-ידי שר-הביטחון. לדבריו, גירוש אינו טבח, והוא הזכיר את אמריקה הגדולה, שלא יכלה לקום בלי הכחדתם של שבטי האינדיאנים. חברה שקמה עליך להורגך מכריחה אותך להחריב אותה. ברגע שהיישוב העברי הותקף על-ידי ערביי ארץ-ישראל, ואחר-כך על-ידי ארצות-ערב, אין ברירה אלא לגרשם. לערבים עשרים ושתיים מדינות, וליהודים בקושי מדינה אחת.

זליג הביע חשש שלא נצליח "לנקות" את כל הארץ מערבים, ויישאר פה מיעוט גדול של "גיִס חמישי", וכל זה בגלל יפֵי-הנפש מ"השומר-הצעיר" ודומיהם.

 

המ"מ מלניק מינה אותי לראש חולייה, שכללה את זליג ובנארי. כל היום דפקנו על דלתות, נכנסנו לבתים, ואספנו נשק. נוכחתי לדעת כי התנהגות מנומסת מפיגה פחדים. חלק מהתושבים מסר את נשקו, והיו שהודיעו כי בדעתם לעזוב את העיר. אין הם רוצים לחיות תחת כיבוש. סיפרתי להם על ערביי עכו, שפרעם, חיפה וכפרים רבים אחרים, שתושביהם לא נמלטו ולא אונה להם כל רע. טענתי כי אותם אלה שנמלטו הפכו לפליטים חסרי כול. דיברתי אנגלית, הסתכלתי בעיניהם המפוחדות וניסיתי להרגיעם. דומה שמימשתי את החינוך שקיבלנו להומאניות ואחוות-עמים.

זליג הסתייג מהתנהגותי המרוסנת. לדעתו, בריחת ערבים משרתת נאמנה אינטרס לאומי, כי במקומם נושיב יהודים ונחסוך כסף רב. פסלתי השקפת-עולם המבוססת על גירושים וטיהורים אתניים.

 

יום אחד, בשעת סיור, נכנסנו לביתה של משפחה מוסלמית שטענה כי לאחרונה הגיעה מבית-שאן. היהודים גירשו אותם מן העיר, אף שהבטיחו, כי אם ייכנעו לא יאונה להם כל רע.

"הבטחתם וגירשתם!" קבע בעל-הבית ומשטמה על פניו.

שתקתי, ידעתי שהצדק עימו. נזכרתי בדיבורים ששמעתי, כי ביטחון האזור מחייב בית-שאן נקייה מערבים. וכששאלתי בשעתו את מאיר אלוני לפשרו של אותו גירוש, הוא משך בכתפיו ושב לנפנף באצבעו כלפי מעלה:

"הוראות מגבוה!"

 

*

בערבים, ישבנו ב"שנלר" והתווכחנו אם מוצדק לגרש את ערביי נצרת. תמכו בגירוש חיילי "המיוחדת", שנמנו עם אנשי המחתרות ובראשם מפקדם גדליה לביטוב. זליג סבר שיש למרר את חייהם כפי שהגרמנים מררו את חיי היהודים. לדבריו, המופתי, מפקדם העליון של הערבים, ישב במשך כל ימי המלחמה בברלין הנאצית והמתין בכיליון-עיניים לכיבושה המיוחל של ארץ-ישראל, כדי לשחוט את יהודיה. לרוע מזלו ניגף הצבא הגרמני באל-עלמיין. רובנו טען, כי לא כל הערבים תומכים במופתי, וגירושם מארץ-ישראל פירושו מלחמה לדורות, כשאנו מוקפים בארצות-ערב.

 

*

על גורלם המר של פליטים נמלטים למדתי באוקטובר 1982. כעיתונאי ב"על-המשמר" הגעתי ללבנון, למחנה הפליטים עין-חילווה. הרס, חורבן ועיי חרבות הזכירו תמונות של העיר הגרמנית דרזדן שהופצצה קשות במלחמת-העולם השנייה.

מאחורי קיר של בית הבחנתי בזוג מבוגר, שישב ובישל מרק על פרימוס. עיניים כבויות וייאוש קודר.

"מרחבה," הקדמתי ברכה.

"שלום עליכם," השיב בעברית צחה.

לידו ישבה אשתו, צעיף לראשה ופניה קמוטות. האיש, כבן חמישים ואולי יותר, נולד ביפו והתגורר ברחוב שלוש על גבול יפו-תל-אביב. שאל אם אני מכיר את הרחוב. לא היכרתי, אך שמעתי שהיו בו, בימי המנדט, בתי-בושת לרוב.

לדבריו, הוא עבד בחנות לצבעים "אפשטיין את אדלשטיין" ולמד מהם אידיש. הרוויח טוב. הם דאגו להביא לחנות קונים יהודים והוא – קונים ערבים. בשנת ארבעים ושמונה, כשפרצה המלחמה, ביקשו ממנו שיישאר. הם יסתירו את משפחתו בביתם. ברדיו שמע את אנשי "הוועד הערבי העליון" מבטיחים כי לאחר הניצחון כולם יחזרו עמוסי שלל רב. לצערו היה "אהבל", פתי, שהאמין להם. טעות שהרסה את חייו. היה צעיר, לא מזמן נשא אישה, ויחד הגיעו למחנה-הפליטים עין-חילווה, ליד צידון, עבדו קשה מאוד למחייתם, אט-אט חסכו, ובעזרת שני בניו קנה חנות מכולת, בנה בית ונשא אישה שנייה.

באחד הימים השיא את בתו הבכירה וערך מסיבה גדולה. באמצע החגיגה הופיע מפקד ארגון הפת"ח האזורי, ועינו צדה את בתו הצעירה, בת השתים-עשרה, שהיתה כלילת יופי.

"תן לי את הילדה!" פקד.

"בשום פנים לא!" הצהירו שני בניו הגדולים והתייצבו מולו באומץ לב.

האיש הסמיק מכעס, הסתובב ויצא. חוצפת הבנים פגעה בו, ולמחרת פרצה חוליית פת"ח לחנות ושני הבנים נורו למוות.

כעבור שעה הופיע בביתם בן-הכלבה עם עוזריו ודרש את הילדה – "אחרת כולכם תמותו!" אמר.

"פרצנו בבכי וביקשנו רחמים על הילדה. היינו מוכנים לנשק את כפות רגליו ובלבד שיניח לה."

הוא לקח את הילדה לחדר שני ואנס אותה באכזריות. "עד היום, אני שומע את בכייה וצעקותיה. בן-הכלבה סיים את זממו, רצח את הילדה, ביתר את גופתה לחתיכות והשליך לבור..."

דמעות עמדו בעיניו ואשתו מיררה בבכי. הוא אינו סולח לעצמו שעזב את יפו.

ילדה הרה חלפה ברחוב ופח מים על ראשה. לדבריו נאנסו בעין-חילווה ילדות רבות, והן חובקות תינוקות. האב האריך בתיאורים על סבלם, וסיפר שמסוכן לצאת לרחוב בשעות הלילה. המחבלים חוטפים ילדות רכות וילדים צעירים. מעשי-סדום הם תופעה יומיומית. איזה שוטר לבנוני יעז להיכנס למחנה?!

לאחרונה שמע כי רוצח בתו הצעירה נתפס בידי צה"ל וכלוא ב"אל-חיאם". הוא הגיע עד לרב-סרן חדאד, האחראי על צבא לבנון, ששמר על רצועת הביטחון, והתחנן שייתנו לו לסרוק במסרק מלובן את בשרו של בן-הכלבה. אצבעותיו התכווצו בעצבנות כאילו עמד למלוק את ראשו. רב-סרן חדאד שמע, הבין ואישר, אך שלטונות ישראל סירבו.

"הם רוצים משפט צדק..." אמר באירוניה, וזמן רב לא נרגע.

 

*

מאיר אלוני קיבץ אותנו בחורשת "שנלר" והודיע כי לפי התקנים החדשים שנקבעו בצה"ל, שניים מאיתנו יועלו לדרגת רב-טוראי ושלושה לדרגת טוראי-ראשון.

ווי הציע כי הלל נוימן, שעמד לבוא לגדוד, וממיק – בוגרי קורס מ"כים של הגדנ"ע, יקבלו שני "סרדינים", ושלושה מהחבר'ה יענדו ברוטאציה "סרדין" אחד על שרוולם, והוא הציע את דשיק, איציק חבצלת ואותי.

"אני לא מוכן להיות ג'ובניק," הצהרתי.

"טוראי-ראשון זה ג'ובניק? אתה מטומטם!"

שעה ארוכה התווכחנו ולבסוף סוכם: ממיק והלל יתמנו לרבי-טוראים (רב"טים), ודשיק, ווי ואיציק חבצלת לטוראים-ראשונים (טר"שים) בתנאי שלא יכריחו אותם לענוד את "הדרגה" על שרוולם. תקנים לחוד ומציאות לחוד. איש מאיתנו מעולם לא ענד דרגות.

ווי ביקש להעלות סעיף. הוא התנצל מראש, אך חש כי הדברים עלולים לצאת מכלל שליטה. מישהו לחש לאוזנו כי ראו את נאווה עם ג'רי מ"המיוחדת" עוזבים את חדר-האוכל, כשהוא כורך זרועו סביב מותניה. ווי סבר שיש להעמיד את נאווה במקומה, שכן ג'רי הוא איש אצ"ל – לפני שיהיה מאוחר מדי.

"למה אתה מתכוון 'מאוחר מדי'?"

"נו, כשיחד אז יש גם הריון!"

נאווה תחילה לא קלטה שבה מדובר, אך כשאחת הבנות לחשה על אוזנה, התעוררה כנשוכת-נחש וטענה כי ג'רי בסך-הכול ליווה אותה למגורי הבנות.

"אני נשבעת שאתם מטורפים. בסך-הכול דיברנו קצת בדרך."

"אבל אומרים שהוא נגע בך?"

החבר'ה שלפו מיני רמזים מכוערים, מתוך כעס או מתוך קינאה, ונאווה פרצה בבכי.

ממיק יצא להגנתה.

בפאתי חדר-האוכל ישב מאיר אלוני והאזין. משגילינו אותו חשנו אי נוחות. הוא קרב וקבע בכעס כי השיחות האישיות של תנועת-הנוער הן נחלת ההיסטוריה, וביקש שנפסיק עם הקשקושים על יחסי ג'רי-נאווה.

"מה פסול בג'רי?" אמר, "הוא חייל כמוכם, ובשעת מבחן יִתן את נפשו כדי להציל כל אחד מכם! הפוליטיקה, בשלב זה של חיינו, מתה, ואת החשבונות יש לדחות עד לאחר המלחמה." לרגע השתתק, סקר במבט נוקב, אך מלגלג-משהו והפטיר: "אני בטוח שבעוד כמה חודשים תתביישו בדיון הזה שערכתם היום..."

 

*

צוות מ"המסייעת" נשלח לכפר הערבי ציפורי כחיל-מצב. ישבנו על ראשה של גבעה והתגוררנו בתוך מבצר עתיק, הבנוי מאבני ענק עם אשנבי ירייה. המבצר נבנה בימי הצלבנים, ומהמאה השמונה-עשרה ואילך שימש כ"חאן", מלון אורחים.

כל התושבים נמלטו על נפשם, וציפורי הפך לכפר רפאים. תרנגולות, חתולים וכלבים התרוצצו בין הבתים בבקשם אחר מזון. העמק לרגלי הכפר היה עמוס כרמי ענבים, מטעי משמש, שזיפים, תפוחים, אגסים, ובין החלקות חצצו שיחי צבר או גדרות.

מאחורי המבצר עמד מנזר של המסדר הפרנציסקני, שנבנה עוד בתקופת הצלבנים, "אנה הקדושה ויואכים הקדוש" – הוריה של מרים, אם ישו. רוב שעות היממה ערכנו תצפיות על הכפר, אך גם הצצנו לעבר חלונות המנזר. למדנו בעל-פה את סדר-יומן של הנזירות, שכלל: תפילה בציבור, נקיונות, התבודדויות ומועדי ארוחות. אחת הנזירות זכתה לתואר "החיוורת השקופה", השנייה: "המדונה", כיוון שדמתה לפסלה של מרים, והשלישית: "החתיכה הקטנה עם התחת הגדול". לא פעם, לאחר תפילת לילה, החליטה "החתיכה הקטנה עם התחת הגדול" להקדים ולשכב לישון, ושכחה להסיט את הווילון. הו, איזו חגיגה נערכה בחאן...

השהות בציפורי היתה נינוחה ולא נשמעו יריות. החבר'ה סרו לכרמים, ביקרו בסוכות שרוגות גפנים, התפרקדו על מזרנים מעורות עיזים, שקעו בתוך כרים צבעוניים, והירוו צמאונם במימיה הצוננים של ציפורי. מי שדמיין בעיני רוחו גן-עדן – בוסתניה של ציפורי היו הדגם הכי קרוב.

במועקת החום הגדול מצאתי לא אחת את עצמי שוכב להנאתי על ספה רפודה עורות כבשים, ואשכולות של ענבי יין שחורים וירוקים משתלשלים מלמעלה כנברשות בדולח.

"הו, איזה חיים משוגעים היה אפשר היה לעשות, אילו נעמה הגיעה לכאן..."

 

המשך יבוא

 

 

* * *ראש הטופס

 

המשורר חיימקה שפינוזה מדווח

על פסטיבל המשוררים במטולה, 2007

אהוד שלום,

רציתי לספר לך על פסטיבל המשוררים במטולה. האוריינטציה של הפסטיבל היא מאוד שמאלנית, כשהאורחים המובילים היו בעבר יצחק לאור ואהרון שבתאי וכמובן עם השנים גם דליה רביקוביץ ז"ל עם השירים הפרו-פלשתינים שלה, וכל המשוררות והמשוררים הדומים לה.

השנה אמנם, תודה לאל, לא היו שבתאי ולאור אך זה עדיין היה שמאל גם אם רך ושקט. ערב הנסיעה למטולה נהרגה אישה מפגיעת טיל קסאם בשדרות וארבעה נפצעו, חלקם קשה. בנסיעה למטולה תהיתי אם המשוררים יזכירו את שדרות ואת הסבל של האנשים שגרים בסמוך לעזה. ולא טעיתי, במשך שלושה ימים ישבו עשרות משוררים מדושני עונג על חשבון משלם המיסים – ובגדול!!!! – [אני הבאתי שק-שינה] – הם אפילו קיבלו שכר על שהותם במטולה. ולא הזכירו אפילו פעם אחת!!! – פעם אחת!!!! – את שדרות. שום אמפתיה, שום הזדהות עם קבוצת האנשים שסובלת, עם אזרחי המדינה שלהם הנמצאים בקו ראשון של המערכה – אך כמובן היו מחיאות כפיים רמות כשמישהו קרא הימנון אלטרנטיבי, ואתה יכול לשער את תוכנו.

סיפרו לי שנשמעו אותה שעה גם מחיאות כפיים רבות מעבר לגדר הטובה, ששם מכין החיזבּוּלָה את הליווי המוסיקלי לקונצרט הקיץ (או הסתיו) של ההימנון האלטרנטיבי.

אכן, שדרות הוזכרה פעם אחת על-ידי יגאל עמדי, סגן ראש עיריית ירושלים, שהיה אורח הפסטיבל (נידמה לי שהעירייה תומכת בפסטיבל, או שהוא היה נציג מפעל הפיס) אבל עמדי הוא סתם פוליטיקאי מוניציפלי ולא משורר עברי חשוב ואפילו לא פאלי.

חזרתי ממטולה עם תחושת גועל ואכזבה מרמתם ומעומקם של עמיתיי המשוררים והאינטלקטואלים בארץ שלנו! וכמו שאמר אחד הטייסים, שהשתתפו בתקיפת הכור בעיראק, בראיון בסרט המדהים של ניר טויב ששודר לא מכבר – שהוא מרגיש שהישראלים כבר לא יהודים. הניכור של חלק מהישראלים מהסבל היהודי ממש מכאיב.

וכמובן שלי כלל לא קראו לקרוא משיריי במטולה. הם אמרו – אלה שירים גסים וגם עושים צחוק ממשוררים לאומיים כמו מחמוד דרוויש, אגי משעול, יצחק לאור ואהרן שבתאי, והם לא מזכירים את העוני הנורא ואת הצרצר משורר הדלות ואת הרעב המושל בָּרחובות ואת מצוקת הסטודנטים שאין להם די מגרשים לחניית מכוניות.

הלכתי אפוא קצת צפונה, ליד הגדר הטובה, שם סוף-סוף השתנתי גם שלפתי את גיליונות "חדשות בן עזר" ומתוכם צעקתי לרוח את שיריי – ומעבר לגדר צעקו עליי בחזרה הג'חשִׁים המזדיינים של החִיזבּוּלָה:

"חרא עלֵיכּוֹם!"

 

פורסם בגיליון 247

מיום 27.5.2007

 

 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* תיקון טעות מהגיליון הקודם. בובר כמובן לא גר בשכונת רחביה אלא בבית פרטי רחב- מידות בשכונת טלביה. שם זכינו בשעתו לפגוש אותו.

 

* אהוד היי, תודה על פרקי "לכבות את השמש"  של ישראל זמיר. הפרסום במכתב העיתי עורר את תיאבוני לקרוא את כל הספר ברצף. תענוג שהוא גם זכות להיות קרוב לסופר הזה.  

עמוס גורן

 

* כדאי לציין עוד מדור מעניין שהופיע בגיליון "גג" האחרון, 38, בעריכת חיים נגיד. מדובר ב"דאדא בן מאה" – מבוא ותרגומי שירה ופרוזה מגרמנית מאת אשר רייך. המדור מומלץ – גם למי שיזדמן לפריס בשבועות הקרובים, חרף מזג-האוויר החורפי והשיטפונות – ויספיק לראות את תערוכת פול קליי במרכז פומפידו, אם לא נוצר עדיין אגם סביבו.

 

* לפי שמלות המיני והמכנסיים הקצרצרים נראה כי הקיץ יעמוד בסימן הגבול הנגלה לעין בין הירכיים לפלחי התחת של הנשים הצעירות והנערות. לא מזמן ישבנו בבית-קפה ומולנו בצד ישבה בחורה נאה בשמלת מיני, שלאט-לאט, ככל שאכלה ודיברה והתנועעה, נמשכו אחורה עד שגילו לא רק את ירכיה הנאות והערומות אלא גם את פרופיל התחת שלה. כאשר קמה, ולצורך זה התכופפה קצת, שמלתה כל כך התרוממה עד שיכולנו לראות את תחתוני המיני הוורודים חבויים בתוך צמד הפלחים השזופים שלה. ממש תאווה לעיניים.

 

* שרי חוץ מ-29 מדינות התכנסו ביום שישי האחרון, 3.6, במרכז הכנסים של משרד החוץ הצרפתי בפריס, כדי לדון בקיפאון המדיני בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, וניסו לגבש הסכמות על מועד לכינוסה של ועידת שלום בינלאומית עד סוף השנה.

הם הגיעו למקום הכינוס עם מטריות, עקב הגשמים והשיטפונות העזים שפקדו את פריס. חלקם נזקקו לגרביים יבשות להחלפה, וחלקם שאלו איפה נערות הליווי שהובטחו להם, שאחרת לא היו באים לכינוס שאורגן בידי מדינה שקועה בצרות כה רבות של שביתות, גשמים עזים, שיטפונות וטרור איסלאמי.

מזג-האוויר בישראל באותו יום שישי היה בהיר, חם, אפילו חמסיני, נפלא על שפת הים, חגיגי בזכות הלהט"בים – וללא אירועי טרור (כמו למשל בתולה פלסטינית נואשת עוטה שביס שחור שרצה עם סכין שלופה אל מול חיילי צה"ל  – ולאחר הריגתה זוכה להספדים נרגשים בעיתון "הארץ").

 גם האוויר בתל-אביב לא היה מזוהם כמו ברחובות המרכזיים של פריס.

בחוכמתו כי רבה קבע בכינוס נשיא צרפת פרנסוא הולנד כי היעדר פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני גורם לא רק לגשמים ולשיטפונות הקשים בפריס – אלא גם להתפשטות הטרור ברחבי העולם! – לדבריו, "המשך הסטטוס-קוו יביא לאלימות ויאפשר לטרור לשגשג. היחידים שירוויחו מהמשך הסטטוס-קוו הם הקיצונים שמתנגדים לשלום. הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים צריך לכלול את מדינות האזור. דברים השתנו בשנים האחרונות. יש כיום מלחמה בסוריה, בעיראק וטרור באזור. יש מי שמפרש זאת כאפשרות לנטוש את הנושא הישראלי-פלסטיני, אבל אני טוען ההיפך. רק הצדדים עצמם יכולים לקחת את הצעד האמיץ לעבר השלום. אנחנו לא יכולים לעשות זאת עבורם אלא רק לסייע להם ולתת ערבויות."

מאחר ששרי החוץ וסגני שרי-החוץ היו עסוקים בהאשמת ישראל בטרור העולמי, הם לא מצאו לנחוץ להתייחס לידיעות כי הצלב האדום בלוב מסר ממש באותו יום (שישי, 3.6) – כי לפחות 104 גופות של פליטים נשטפו אל החוף במערב המדינה. במקביל חולצו 340 פליטים במבצע נרחב לאחר שסירתם התהפכה דרומית לאי כרתים שבים התיכון, כך מסר משמר החופים היווני, שגם הודיע כי ארבעה פליטים טבעו למוות בתקרית. מקרים אלה הצטרפו לשורת טרגדיות שגבו את חייהם של יותר מ-1,000 פליטים בעשרת הימים האחרונים.

ובאותו יום שישי, באשמת ישראל, כמובן, שמלבה את הטרור העולמי בכך שאינה תורמת את חלקה לתהליך השלום וקבלת דרישות הפלסטינים כגון זכות השיבה – גם טבעו פליטים מוסלמיים רבים בשיטפונות של פריס.

ומדוע לא הגיעו לכנס שרי החוץ של בריטניה, גרמניה ורוסיה? מוסרים שזה קרה בגלל עליית פני המים – הם נתקעו בספינה על הסֵין – ממש מול גשר אלכנסדר.

 

* שמענו על זוג שהחליט להתגרש אחר שנים רבות בגלל פירורים. לא פירורים של אהבה אלא פירורים שנותרים על שולחן האוכל במיטבח.

 

* למר אהוד בן עזר, יש שאלה מפורסמת שנשאלת באשר לשמו של חג השבועות, חג מתן תורה. מדוע נקרא שמו חג מתן תורה ולא חג קבלת התורה? הרי בשבועות קיבלנו את התורה? השיב על כך הרבי הראשון מגור, רבי יצחק מאיר אלתר זצ"ל, שב-ו' בסיון אנחנו בעצם מציינים את חג מתן תורה ההוא, שהיה במידבר. אבל קבלת התורה? זה לא קרה לפני אלפי שנים, זה קורה בכל רגע ורגע.

ורבי מנחם מנדל מקוצק היה אומר: מתן תורה היה לכל עם ישראל. כל יהודי קיבל אותה באופן שווה. אבל קבלת התורה? זה כבר משתנה בין כל אחד ואחד, בהשקעה שלו ובהשגה שלו בלימוד התורה, עד כמה הוא הופך את עצמו לכלי לקבל  את התורה.

בברכת חג שבועות שמח! לקוראים/ות ולכל בית ישראל.

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

 

* ב-25.11.2004 טסנו עם "אל על" לתאילנד לביקור שבמהלכו היינו גם באיים פוקט וקו-פיפי, שם הכול נראה שלו, חוף הים מקסים, כמו בגן-עדן, עם צעירות יפהפיות חשופות-חזה שרועות על החוף או שוחות במים, אמנם אולי כבר לא בתולות כמו בגן העדן המוסלמי. בְּבועות קשה היה להבחין בים, אבל סביר להניח שרובן כבר לא.

ב-12.12.2004 שבנו ארצה, גם כן ב"אל על", לאחר סיור מקיף בתאילנד, שממנו נהנינו מאוד. היינו גם באיזור הגשר על נהר קוואי, בעקבות הסרט הבלתי-נשכח עם אלק גינס.

פחות משבועיים לאחר-מכן, ב-25.12.2004 – התרחש גל הצונאמי הנורא שתקף גם את פוקט וקו-פיפי, וגבה קורבנות רבים. הבן שלנו, שנשאר בארץ, אמר שאם היינו הולכים לאיבוד שם, הוא היה מגיע במטוס לחפש את הוריו, עם כל ההורים שנוסעים לחפש את בניהם ובנותיהם.

ב-10.5.2016 טסנו ב"אל על" לפריס ושבנו במטוס של החברה ארצה אור ליום 20.5.16. חלק מהזמן היה מעונן בפריס וגם ירד גשם, אבל לא נורא. לפחות לא היה חם (ובארץ באותו זמן – חמסין כבד). אמרנו לעצמנו שאולי הקדמנו להגיע, ואם היינו קובעים לבוא במועד מאוחר יותר, היו כבר פחות גשמים, והקיץ היה שולט בשמי פריס.

בגלל המראות של ההפגנות בטלוויזיה, היו בעיר פחות תיירים. אנחנו לא פגשנו שום הפגנות. פריס הנעימה התנהלה כרגיל.

והנה, זה כבר ימים אחדים שאנחנו עדים לשיטפונות הנוראים בפריס, שהביאו אפילו לסגירת המוזיאונים של הלובר והד'אורסיי, שבו ראינו את התערוכה הנפלאה של אנרי רוסו – וחוזים שעוד ימים רבים נהר הסֵין ימשיך לעלות על גדותיו, וזו ודאי עוד מכה לתיירוּת שאמורה להגיע לעיר.

איזה מזל היה לנו שהקדמנו לבוא. ממש כמו בתאילנד לפני הצונאמי.

 

* מכובדי בן עזר, גם בעירי שבשרון מתפרעים חולגינים בני כל הגילים עם אופניים מכל הסוגים על המדרכות. לא פעם דוהרים קדימה ומביטים אחורה לחבריהם,או מתעסקים על הסמארטפונים. פעמים אחדות כמעט נפגעתי פיזית, נדחקתי לפינת המדרכה להישען לבל אפול בכל גופי על צמחיית גדר, ויצאתי בחסד עם שריטות.  לפעמים גם מעדתי על הגדר החיה מפחד האופניים העולות עליי עם צלצלולי אזהרה מטרפים. 

בגילי המתקדם אני נעזר במקל הליכה. כאשר ראיתי שמתקרבות אופניים אל הנפש ואין מושיע החילותי לצאת [לעתים נדירות] מהבית עם 2 מקלות. זה להשען עליו והאחר להכות בו את התנפל עליי או לעברי.

וכאן הזהיר אותי משפטן ממיודעי שחלילה אכה במקלי את הדורס אותי – אועמד לדין בגין תוקפנות ואלימות [וחלילה והבריון יהיה עוד קטין] ואנא אני בא?

 ישועה אין.

טוב, בגילי אין טוב מהפסוק "אשרי יושבי ביתך" ואת החוץ אני רואה רק מהחלון.

ג"ר

 

* אהוד, אם היית שמאלני כמו חנוך לוין ז"ל היינו סולחים לך על המילים הגסות והתיאורים הפורנוגראפיים ואפילו מצטטים אותם על קירות בניין התיאטרון הקאמרי.

 

* העיתונים הישראליים מלאים במאמרי הספד על קאסיוס קליי, הוא המוסלמי מוחמד עלי.  שוכחים רק להזכיר את שנאתו לישראל ואת חברותו עם שונא ישראל השחור מלקולם איקס. אבל מה זה חשוב – כאשר חלק חשוב מעיתוני ישראל מלא גם הוא בשנאת ישראל.

 

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,062 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל